

לבעלי,
שהיה לי לעזר בשנות העבודה הרבות שהושקעו בחיבור זה.
פתיחה 🔗
במונח ‘אגרון’ 1 שאני נדרשת לו בחיבור זה, כוונתי לקובץ איגרות, בדיוניות בעיקרן, שנתחברו לצרכי לימוד והדגמה2. מטעמי נוחות ובהירות, הרשיתי לעצמי להזדקק באורח בלעדי למונח זה, שלמען הדיוק, נכנס לשימוש (וגם זאת באורח חלקי בלבד!) רק בשלהי המאה ה־19 וראשית המאה ה־20 3, וזאת כתרגום עברי ל’בריוושטעללער‘4 (בריעפשטעללאר או בריפנשטעללער) הגרמני־אידי, מונח שמופיע אז בכותרות האגרונים העבריים, כשהוא עומד לעצמו, או סגור בסוגריים, לצד המונח ‘אגרון’. עד לשלב זה, מתוארים החיבורים מן הסוג שלפנינו כ’ספר מכתבים’, ‘מחברת מכתבים’; ‘מכתבים בספר’; ‘מרוץ אגרות’; ‘טופסי אגרות’; ‘תבנית אגרות’ וכיוצא באלה.5
האגרונים הראשונים בדפוס6 הם מן המאה ה־16, ומוצאם מאוגסבורג, מוונציה ומקונסטנטינופול. מכאן מתפשטת פעילותם של מחברי האגרונים אל ארצות פנים אירופה. הפעילות האינטנסיווית מגיעה שם לשיאה בשלהי המאה ה־19 ושוככת בראשית המאה ה־20. המשך־מה לפעילות זו של האגרונים העבריים, מסתמן במרכז של ארצות־הברית, אלא שעד מהרה דוחקים כאן את רגלי האגרונים העבריים, האגרונים המופיעים באידיש. משמעותית העובדה שבמרכז הארץ־ישראלי לא ניתן כלל למצוא פעילות בתחום זה.
האגרונים העבריים, כמותם כאגרונים בלשונות אירופה (בעיקר בגרמנית ובאנגלית) זכו לתפוצה גבוהה בשוק הספרים, עובדה שיש בה כדי ללמד על התפקיד החיוני שמילאו בקרב הקהל הרחב. עם זאת, היה לא אחת מעמדם של האגרונים העבריים והלועזיים נחות ומזולזל7 והם הפכו מושא ללגלוג ולבדיחות רווחות (כפי שנראה בהמשך).
בספרות הגרמנית החל העיסוק המחקרי בספרות האגרונים רק באמצע המאה ה־19. 8 עיסוק זה זכה שם לאינטנסיוויות רבה בשנות ה־60 של המאה ה־20: דיסרטאציות רבות וחשובות עוסקות מאז בהתפתחות סגנונם של האגרונים והשלכותיו על התפתחות הלשון הגרמנית. אשר לאגרונים העבריים – הרי שפר רק חלקם של האגרונים בני המאה ה־16: אלו זכו כבר בתחילת המאה ה־17 לסיקור ולרישום מחקרי־למדני בחיבורו הלטיני־עברי של ההיבראיסט השוויצרי, יוהאן בוכסטורף (Bustorf) האב, “Institutio Epistolaris Hebraica”, שראה אור בבאזל, בשנת 1610.9 כנגד זאת, לא שפר גורלם של האגרונים שראו אור מכאן ואילך: ההיסטוריונים כמעט לא עשו בהם שימוש בגלל אופיים, שהיה בעיקרו ספרותי־בדיוני.10 גם חוקרי הלשון והספרות כמעט ולא נתנו עליהם דעתם במשך שנים רבות.11 גם מחברי האגרונים עצמם לא תרמו חלקם למשימה זו, כפי שעשו אנשי הספרות הקאנונית שפיתחו מודעות מוקדמת להיסטוריוגראפיה של מהלכה (העמידו שושלת ‘קבלה’ והכתירו מלכים')12. תחום האגרונים הפך, כנגד זאת, לתחום פעילותם של בודדים המבקשים לדחוק זה את רגליו של זה על מנת לקנות שביתה בלעדית בשוק הספרים: כמעט כל מחבר חדש מוצא לנכון לפסול את קודמיו ולבטל אותם ביטול קולקטיווי13 (רק לעתים נדירות הוא מכנה אותם ואת חיבורם בשם! 14). משמעותית העובדה כי פרט לחיבורים אנונימיים (ואלו לא מעטים בתחילת הדרך) נותרים באלמוניותם גם מחברים רבים ששמם מצוין מפורשות בראש האגרון שלהם.
תרומה מכרעת ראשונה לחקר האגרונים, תרם הביבליוגראף ויליאם צייטלין, כשפרסם ב־ZHfB של שנת 1919 (כרך 22, עמ' 47–32) רשימה ביבליוגראפית אלפא־ביתית של האגרונים העבריים שהגיעו לידיעתו. ברשימה זו, כלולים 84 כותרים (לא באו במניין זה מהדורות חוזרות). והיא נתרחבה בקטלוג של הספרייה הלאומית בירושלים, ובעיקר ב’מפעל הביבליוגראפיה' שלה, כשהיא מכילה למעלה ממאה כותרים. חומר זה שימש לי, כמובן, נקודת מוצא למחקרי. בגלל ריבוי החומר, הסתפקתי במסגרת חיבורי זה בסקירת המהדורות הראשונות בלבד ולא עסקתי במעקב אחר גלגולי המהדורות השונות.
פרט לרשימות הביבליוגראפיות הנזכרות, מצאתי לפני את החומר הבא: הערך “אגרון” (שהוא מצומצם ביותר) ב’אנציקלופדיה העברית‘; מפורט ממנו הוא הערך “Brief Und Briefliteratur” ב’אנציקלופדיה יודאיקה’ בגרמנית; פירוט רב יותר מצוי בערך “בריוונשטעלערס” ב’דערציאונגס אנציקלופעדיא' האידית שיצאה בארה"ב. סקירה חלקית מאוד של מספר אגרונים ערך צבי שרפשטיין (שרפשטיין תשכ"ב, עמ' 166–154). קטעים מספר מתוך אגרונים הביא ש. אסף (אסף, תשי"ד). אוריאל אופק (אופק, תשל"ט), מייחד משהו את הדיבור גם על האגרונים כז’אנר שהוא בבחינת צירוף של ספר לימוד וספר קריאה לילדים. בתוך הנספח שלו “ספרים עבריים לילדים” הוא מונה גם מספר אגרונים מן המוקדמים ומן המאוחרים; עיסוק מפורט באגרון של בוכנר, ‘צחות המליצה’, מעלה נעמי זהר (זהר, 1987). גם נורית גוברין (גוברין, תשכ"ח) מתייחסת משהו ל’צחות המליצה' תוך כדי עיסוק ב’זבד המליצה' של בוכנר.
ניסיון ראשון להצביע על התרומה שעשוי חקר האגרונים לתרום לחקר תולדותיה של הספרות העברית, עשה ש. ורסס בהרצאתו בקונגרס העולמי השני למדעי־היהדות (ורסס, תשי"ז). בדבריו, הוא מתאר את הקורפוס של האגרונים כ“תעודה מאלפת לחוקר התרבות החמרית והרוחנית”, ועל הכול, כ“הכשרה של הסיפור”.
ברוח זאת, נדרשתי גם אני לעיסוק באגרונים, וביקשתי לנסות לשרטט את התמונה השלמה של ספרות האגרונים, כחטיבה שהגיעה לכלל מיצוי, על שלוחותיה במרכזי התפוצה השונים במשך כ־400 שנה.
ברי לי כי המשימה שלקחתי על עצמי היא יומרנית לא מעט. אלא שניגשתי לביצועה מתוך תחושה שלא עלי המלאכה לגמור. אני רואה את חיבורי כעבודת שדה ראשונית, מעין מיפוי וסימון של השטח, וזאת, על מנת לעורר ולגרות חוקרים נוספים שיצטרפו וישלימו, איש איש בתחום מומחיותו, את הדורש השלמה.
ועוד עלי להעיר, שבגלל אופיו המיוחד של החומר, מצאתי לנכון להציע תחילה סקירה תיאורית־אינפורמאטיווית שלו, ורק לאחר מכן לפנות אל חטיבת הכינוס וההערכה.
חלק א: האגרונים העבריים מן המאה ה־18־16
פרק א: האגרונים העבריים של המאה ה־16 (ראשית הדרך) 🔗
את ראשוני האגרונים העבריים בדפוס, ניתן, כאמור, למצוא במחצית הראשונה של המאה ה־16, בתוך גל הפריחה הגדולה שידע הספר העברי עם סיום תקופת ‘ספרי הערש’ (‘האינקונבולה’)15. לפני שאנו פותחים, אם כן, בהתחקות אחר מהלכה של ספרות האגרונים, מן הראוי לתת את הדעת על עובדות יסוד הקשורות בתולדות הדפוס העברי. שכן, תהיה בכך משום התוודעות אל קרקע גידולה וצמיחתה של ספרות זו: נכון אמנם שפעילותם של בתי הדפוס היא, בעצם, פעילות של אנשים פרטיים, שגם אם נובעת היא ממניעים אידיאולוגיים, הרי אינה נקייה גם ממניעים מסחריים־פרגמאטיים. ובכל זאת, הרי בדיעבד, ניתן לתאר את פעילות המדפיסים בני המאה ה־15, כמעין מפעל של כינוס, כדוגמת כינוסים קודמים ומאוחרים שידעה התרבות העברית: האינקונבולה “גאלה” מתוך כתבי־יד את חיבורי היסוד של התרבות־היהודית, ובכך ייצגה את האקלים החברתי־רוחני של החברה היהודית באותה עת. כצפוי, עומד עיקרו של הקורפוס שהעמידה האינקונבולה (קורפוס המונה כ־200 – 250 ספר) על ספרי הקודש: המקרא ומפרשיו, המשנה בשלמותה, 20 מסכתות של התלמוד; ספרי פוסקים (ארבע הטורים, האלפס והרמב"ם), תוספות וספרי־דינים (ראה הרס"ג). כשלצד אלו ניתן למצוא ספרי תפילה (כאן הונח היסוד למיסודה של זו!). ופירושי תפילה (דרהם). אחוזים באלו, על פי דרכם, גם ספרי מוסר וספרי הגות פילוסופית, כשלצד חיבורו המוקדם של הרמב"ם (מאה 12) נדפס גם ‘ספר העיקרים’ של אלבו בן המאה ה־15 (מן הספרים המעטים שנתחברו בתוך המאה ה־15 ונדפסו בה). אלא שברוח הרנסאנס הספרדי־איטלקי לא נעדרים מתוך האינקונבולה גם חיבורי־חול (‘יוסיפון’ ו’אלדד הדני‘, לצד ‘מחברות עמנואל’ ו’משל הקדמוני’). לענייננו, חשוב להדגיש, שבתוך האינקונבולה נמצא מקום לספרי דקדוק ובלשנות, וסמוך לסיומה של התקופה, נדפס ‘נופת צופים’ של יהודה מסיר ליאון, חיבור שבא ליישם את תורת הרטוריקה הקלאסית על הטקסט של המקרא, ונדפס עוד בחיי בעליו.
חשוב עוד לתת את הדעת על כך, שבפירסומי האינקונבולה אין הקפדה על סדר של מוקדם ומאוחר. ונראה לי כי מעבר לאילוצים אובייקטיוויים שאולי הכתיבו את סדר ההדפסה, יש מקום לראות את הסדר שנבחר גם כאינדיקטור למידת חיוניותם ודחיפותם של החיבורים בעיני בני התקופה. כדי להמחיש זאת, נצביע על העובדה, שכאן הקדימו להידפס חיבורים קרובים ברוחם ובאופיים לז’אנרים שרווחו אז בספרות (ראה מתכונת המקאמה וגרורותיה), ואילו הדיוואנים של משוררי ספרד הגדולים “נגאלו” מתוך כתבי־היד רק החל במאה ה־ 18.16
פעילותה של המאה ה־15 מסתיימת ב־1498 ומתחדשת בתנופה רק ב־1503. לעומת המספר המצומצם של הספרים שראו אור במאה ה־15, מונים הביבליוגראפים 4000 ספר (כולל מהדורות חוזרות) במאה ה־16. והפעם, בתוך שפע זה של חיבורים חדשים וישנים, לצד ספרי קודש, ספרי ויכוח ופולמוס, ספרי פילוסופיה, ספרי מדע לענפיו השונים, ספרי היסטוריה, גיאוגרפיה, רפואה, תכונה, ספרי דקדוק ובלשנות וכיוצא באלה – רואים אור חמשת האגרונים הראשונים, שמציעים, על פי דרכם, מתכונת נוספת בתחום הספרות האפיסטולרית, שאינה זרה כלל לחברה היהודית, זו האמונה, בראש וראשונה, על ספרות השו"ת כמוסד הלכתי מן המרכזים, על איגרות מוסר וצוואות, על איגרות ‘קודש’ או איגרות חכמה ולימוד.
והרי רשימת חמשת האגרונים של המאה ה־16 שהניחו את התשתית לספרות האגרונים מכאן ואילך:
‘אגרות שלומים’ – אוגסבורג, 1534 ‘שבט סופר’ – קונסטנטינופול, 1545 ‘מגילת ספר’ – ונציה, 1552 ‘מעין גנים’ של שמואל ארקיוולטי – ונציה, 1553 ‘יפה נוף’ – ונציה, 1575
מוצאם של חמשת האגרונים, בשלושה מרכזים יהודיים חשובים של התקופה, והם מייצגים לכאורה, חיים יהודיים ‘נוסח ספרד’ (קונסטנטינופול, ונציה) לעומת נוסח אשכנז' (אוגסבורג). אלא שיש לזכור, שאין לדבר בשלב זה על הפרדה מוחלטת בין האקלימים הרוחניים־תרבותיים, שכן קונסטנטינופול של המאה ה־15 – 16 שימשה צומת מרכזי בין המזרח והמערב. גם אוכלוסייתה של איטליה אינה עשויה חטיבה אחת בלבד (ניתן למצוא בה ספרדים, איטאליאנו ואשכנזים).17
‘אגרות שלומים’ 🔗
אגרון זה שנהוג לסמנו כראשון לאגרונים, קיבל את שמו מן הביבליוגראפים. שכן, בשערו צוין רק ‘ספר אגרות שלומים לכתוב איש לרעהו דברים נאים ומקובלים’. ניתן להבין כי הצירוף ‘אגרות שלומים’ אינו שם החיבור, אלא כינוי ז’אנרי שבא לסמן את הטיפוס של האיגרות, שלהבדילו מאחרים, (למשל, מ’אגרות רחמנות') עניינו יצירת קשרים במישור האישי־פרטי, קשרים, שכרוכה בהם מטבע הדברים, שאלת שלום ואיחולי שלום. חיזוק לקביעה זו ניתן למצוא בעובדה, שהצירוף ‘אגרות שלומים’ מופיע, לא אחת, גם בשערם של אגרונים אחרים בני התקופה ובני תקופות מאוחרות.18
האגרון המכונה ‘אגרות שלומים’ הוא חיבור אנונימי שבשערו צוין כי ‘נחקק באויגשפורג19 הבירה, בחמשת אלפים רצ"ד ליצירה על ידי חיים מחוקק’: סמוך לייסודו של בית הדפוס של ההומאניסטן, אוגוסט וינד, באוגסבורג, נוסדה בו מחלקה עברית, שבה פעל, החל ב־1533, חיים המחוקק, הוא חיים שורץ, או בשמו העברי: חיים שחור. מדפיס זה היה ממניחי היסוד לדפוס העברי בארצות אירופה ה’אשכנזיות' (להבדיל מבתי־הדפוס של איטליה, שהיו קשורים, בעיקרו של דבר, בבתי־הדפוס ה’ספרדיים' של ארצות המזרח והבלקן, (כשבראשם אלו של קונסטנטינופול וסלוניקי). חיים שחור החל את פעילותו כמדפיס בפראג (ב־1512), ולאחר שהניח את מקומו ויצא לנדודיו, יסד את הדפוס העברי באוגסבורג. ציון שמו של המדפיס בפתח החיבור האנונימי שלפנינו (תופעה של קבע במרבית האגרונים, ואפילו באלו ששם מחברם נקרא עליהם), יש בה כדי ללמד על המעמד הנכבד לו זכו המדפיסים, המגיהים, ואפילו מוכרי הספרים ומפיציהם, בחברה היהודית במשך דורות רבים. אלו ראו את עצמם, וכך אף ראתה אותם החברה, כנושאים בעול שימורה והפצתה של הספרות, במשמעות הרחבה של ‘תרבות’. תחושה של אחריות, בדומה לזו של סופרי־סת"ם שמלאכתם מלאכת קודש, מתלווה לא אחת לפעילותם.20
אשר לאנונימיות של שלושה מתוך חמשת האגרונים הראשונים ושל אגרונים רבים מאוחרים יותר, אולי יש בה כדי ללמד שלפנינו חיבורים שהיו להם מהלכים בעם עוד קודם לפרסומם על ספר, ויש בה כדי ללמד, שכאן נעשה על ידי המדפיס, מתוך יזמה מסחרית ודאי, שימוש בחומר שהיה רווח.
ראויה לציון העובדה, שעיון ברשימת הספרים שנדפסו על ידי חיים שחור21 באוגסבורג, מלמד, ש’אגרות שלומים' היא כאן יחידית בתוך רשימה (קצרה אמנם) של ספרי קודש. מתוך הסמיכות הזאת שלפנינו, סמיכות שלא מתלווה לה כל ניסיון של אפולוגטיקה, ניתן ללמוד, שאין רואים באגרון נציג מובהק של ספרות חולין דווקא. נראה, כי חיבור מעין זה של ‘אגרות שלומים’, נתפס כממלא פונקציה חיונית במילוי עולמה של קהילת הקודש בזוטות של משא ומתן יום־יומי, בין־אישי. כאן המקום לציין, כי הוראת הכתיבה (ובעיקר זו של כתיבת איגרות) הייתה אחד ממרכיביה של תרבות הרנסאנס באיטליה. ובחברה היהודית, היתה זו תורה, שהרב הלמדן, ששימש לא אחת כמורה פרטי בביתו של פטרונו, הקנה לתלמידיו לצד לימודי קודש. באיזו מידה אכן נתבצע נוהג זה גם בערי אשכנז ופולין, קשה להכריע. עם זאת, חוזר הוא ומאוזכר בתוך תכניות הלימוד הרבות שהוצעו לתלמידי החדר והישיבה על ידי גדולי הדור (ראה ש. אסף, ‘מקורות לתולדות החינוך בישראל’).
מבחינות הרבה, יש לראות את ‘אגרות שלומים’ כתשתית יסוד בספרות האגרונים לכל אורך דרכה. מעמד זה של החיבור מוצא את ביטויו בשפע ההדפסות החוזרות שלו, בין אם מפורשות, תוך ציון שמו, ובין אם על דרך השאילה, כמו מן ההפקר.
כמשתמע משמו של הז’אנר שלפנינו, הרי לא יפלא, שמקום נכבד ונרחב מוקדש כאן לגינוני טקסיות של פנייה וברכה. ניתן בעצם, לחלק את הטקסט של האיגרת לשלושה מרכיבים: פתיחה, גוף האיגרת (במהדורות מסוימות הוא קרוי ‘כתבי יחד’ או ‘אגרות ארוכים’) וסיום. כצפוי מחיבור שמציע פורמולות של איגרות מן המוכן (אגב, לא ניתן למצוא באגרון שלפנינו כל דברי הקדמה אשר באים להנחות את הקורא בכל הנוגע לדרך השימוש באגרון) מוקדשת, כמובן, עיקר תשומת הלב לפתיחה (‘פתיחת הכתב’), ולסיום (‘סיום הכתב’) שהם החלקים הקבועים ועומדים של האיגרת. כן, ניתנות הנחיות באשר לנכתב ב’גב הכתב', ולמילות הקישור שתפקידן ליצור היחלצות נאותה מחלק לחלק.
לצורך הפתיחות, מציע האגרון מגוון של קומבינציות ריטוריות מצועצעות אשר אמורות להלום את מעמדו של הנמען, את עיתוי הכתיבה (חגים וזמנים, פרשות השבוע, חלקי יום וחלקי לילה). באחת – על הפתיחה להיות מכוונת “לפי מעלות האיש” ולפי “מעלת הזמן”. מבלי להתייחס לשינויי מהדורות, ניתן לומר בהכללה, כי בעיקרו של דבר, מכוונים נוסחי הפתיחות לאנשים רמי־מעלה בקהילה (גדולים בתורה ונושאי משרה). והרי מספר דוגמאות של פתיחות מתוך המהדורה הראשונה:
לרב היושב על כסא היראה. ממנו תצא תורה. בפלפול ובסברה.
מראיהו כקרח הנורא. ישמרהו השם מצוקה וצרה.
למנהיג המדינה
ראש הגבורים. דובר מישרים. אמרים מהירים. בלי עון
ושקרים. אל קרנו ירים. לדורי דורים.
לפרנס
גדל תפארתו. ויתרומם ממשלתו. וירבה שלוותו.
השמש בגבורתו. ויתברך בבואו ובצאתו.
לבעל הבית
אל עליון יתן ישועתו מציון. וישמרך ממחלון וכליון. גם
מכל היגון.
במוצאי שבת
במוצאי מנוחה. ישיגוך ששון ושמחה. בלי יגון ואנחה.
בלילה
מפני אישון לילה. אקצר למללה. ולהודות לפי הגדולה.
אך חדוה וגילה.
בערב שבת
מפני הכנסת כלה. קצרתי המלה. אך חרות וגילה. לגברא
רבא ודחילה!
למען האמת, פולש מדור הפתיחה אל גוף האיגרת, שכן, זו פותחת באקרוסטיכון, נמלץ על הרוב ומאולץ, המורכב מאותיות שמו של הנמען. ראה לדוגמה, האקרוסטיכון שאותו הועיד המחבר לנמען ששמו אברהם:
אביר הגביר | מאור כביר | אדון הדביר | הוא בדמיון |
בהוד אדם | היות רם | ברוך אברהם | לאל עליון |
רביד מוזהב | ראשו אהב | רצוי אהב | וקושט רעיון |
הלא הודו | ברוב כבודו | הדר כבודו | בכל הגיון |
מקור שכל | אבקת רוכל | מבלי אוכל | בכליון. |
את טורי ה’שיר' יש כמובן לקרוא בראשונה באורח אופקי שמוליך אל חריזה חיצונית. אך עם זאת אין להתעלם מן העובדה, שקריאה אנכית של האברים, יוצרת את השם ‘אברהם’ בכיוונים מהופכים (מלמעלה למטה ומלמטה למעלה).
ראויה לציון העובדה, שאם במהדורה הראשונה, לפנינו הצעת אקרוסטיכונים לשמות תנ"כיים, הרי במהדורות מאוחרות, ניתן למצוא אקרוסטיכונים גם לשמות ‘גלותיים’ כבענדט, גימפל וואלף, זעלקי וכיוצא באלו (בסיום רשימת השמות, באחת המהדורות, ניתן למצוא פתיחה גם לאשה חשובה').
קשה לי לקבוע מה מידת מקוריותן של הפתיחות של ‘אגרות שלומים’. על כל פנים, מכאן ואילך, חוזרים אנו ופוגשים באגרונים שונים, הרבה מן הפתיחות שלפנינו.
אם להקדים את המאוחר, נציין כי מדור הפתיחות תופס מקום מרכזי כל כך באגרונים, עד שלא אחת מתפרסם הוא כחיבור שהפתיחות הן כל תכולתו (הן מכונות שם ‘תוארים’, ‘טיטולים’ או ‘טיטולארים’).
יש להדגיש, שדווקא בתחום זה של הפתיחות, מסתמנות לראשונה התזוזות והתמורות החלות בספרות האגרונים:22 מסימני החדשנות הם פישוט המליציות, צמצום, ולאחרונה – ויתור מוחלט על ה’תארים' באשר הם. ולא יפלא, כי חלק זה של האגרון הוא שעורר עליו את גלי הצחוק והלגלוג.23
במהדורה הראשונה של ‘אגרות שלומים’ – ס"ב איגרות. והרי מספר מנושאיו האופייניים, כפי שהם מוצגים ב’לוח הכתבים' או ה’סימנים' המופיעים בראש הקובץ או בסיומו כבחירת המדפיס: “איגרת א – הכועס על חבירו בעבור שדיבר עליו והוציא עליו שם רע ושאר דברים ביושים וכה”ג; איגרת ב – המודיע לחבירו שיש יכולת בידו להנקם ולא רצה לעשות; י – המוכיח את חבירו על שפסק מלימודו; טז – הרוצה לילך חוץ לביתו ומבקש לחבירו להיות נאמן שלו; כא – המודיע לחבירו איך שהוא עומד בצער מחמת שינוי אויר או שאר צרות; לא – המודיע לחבירו מחמת שידוך טוב וסך הנדוניא; לג – ביטול שידוך בגלל העדר נדוניא או עבור שיש פסול במשפחתו; לד – שאינו רוצה להזדווג בנו בעבור שהוא קטן; מ – המוכיח לחבירו שאינו הולך בדרך ישרה ומפזר את שלו שלא כהוגן (באגרות הבאות נוסחים לתשובת הבן]; מג – המודיע לחברו שנתחדשה ישיבה. האיגרות האחרונות סובבות סביב סכסוכי משפחה (דברי ריבות בין אשה ובעלה).
יש לזכור כי שנת פרסומו של האגרון שלפנינו חלה בתוך שנות שלטונו של הקיסר קארל החמישי. כלומר, אנו שרויים באוגסבורג של ימי הריפורמאציה והתפוררות השלטון המרכזי בגרמניה כשהיהודים נתונים לרחמי השליט, והופכים, תוך כדי כך, מקור לא אכזב להכנסה. התייחסות למציאות פוליטית כלכלית־חברתית זו, מזומנת לנו באיגרת אחת בלבד (אגרת ה') שעניינה, “קהילה או ישוב המבקשים מיהודים אחרים לעזור להם בממון או במה שצריך”:
הנה מודע נא לכון קהלת קודש פלונית על אודות הבלבולים והפלאות המבהילות והמתרגשות בעו“ה כי אדוננו יר”ה תבע ממנו סך קצוב פלוני והיינו ממאנים בדבר עד שעלתה חמת האדון מאוד והוצרכנו להיות נאותים בדברים כי כך דרכה של אומה שאמרה תמיד הב הב ומתרפס בריצוי כסף והנה חזרנו על כל הצדדים והיינו גובים מכל דרי שכונתינו ולא הונחנו בית אשר אין שם מס וכל זה איננו מספיק – – – לכן הסכמנו – – – לגבות מאחינו הקרובים והרחוקים היושבים תחת אדונינו יר“ה להיות ג”כ בנושא במשא העדה אשר תכבד עלינו העבודה וג“כ תוכלו להבין כי זה תיקון טובת המדינה הזאת כי העיר כלילת יופי משוש כל הארץ עטרת ראשינו עתה – – – ועלי' תלויות עינינו כי מחמת כמה עניינים שם וארץ פליטה וערי מקלט תחשב וכל המדינה הזאת תלוי בה והנה ידוע כאשר יכאב הראש כל הנפש תלוי' בצער עמו לכן הבו לכם עצה ולא נאבד ח”ו – – – וחזקו ואמצו בעד עמכם ותהיו לאנשי חיל ודברו על לב אחיכם לאמץ הקשר לבל ימס ואל תסרבו בדבר הזה – – – ואם ח"ו תמאנו ומריתם חרב תאכלו – – – דמיכם בראשיכם וכל ישראל יהיו נקיים – – –.
אין ספק שאיגרת זו היא בעלת חשיבות מסוימת מבחינה היסטורית, אם כי בולט הניסיון לטשטש את סימני־ההיכר האותנטיים ולשוות לדברים יותר מן האופי הספרותי־ריטורי. ואכן עיון ב’לוח הכתבים' או ב’סימנים', הפותחים את האגרון או מסיימים אותו, כפי שנהוג במהדורות השונות, מלמד, כי האיגרות של ‘אגרות שלומים’ מתמקדות, בעיקרו של דבר, במשא ומתן הפנים קהילתי והבין־אישי. וגם בתחום זה בולטת הנטייה לשוות לדברים אופי סתמי־כללי, כיאות לחיבור שאמור לשמש דוגמה משוחררת מכל תנות למקום או לזמן (כך למשל מדובר ב“חידוש ישיבה” בלא כל זיהוי פרטי, ב“צער” שנגרם “מחמת שינוי אויר או שאר צרות”). מאלפת ביותר ההבהרה החותמת את ‘לוח הכתבים’ בה מגלה המחבר (?) את העיקרון שהנחה אותו בקביעת עניינן של האגרות וסדר הופעתן בקובץ:
התחלתי בעניין המבקש כי כן דרך העולם לבקש אדם מחברו וחיברתי אחריו ענין מיאון כי כן דרך העולם שממאן אדם בשאלת חבירו וחיברתי ענין כעס והתראה כי כן דרך העולם לכעוס על מי שממאן בבקשתו ומתרה אותו שיזהר ממנו וחיברתי אחריו ענין רצון והכנעה כי מאחר שאדם רואה שחבירו כועס עליו אז הוא משים אל לבו ומפייסו וחברתי אחריו ענין בטחון כי דרך העולם כשאדם רואה שחבירו מכניעו לפניו אז הוא מבטיחו על איזה דבר וחיברתי אחריו ענין אהבה וחבה כי כן דרך העולם כ"כ חברים שמחידין זה את זה או נותנים זה לזה מתנות ומבשרים בשורות טובות זה לזה והכל ענין בקשה.
למען האמת, די לעיין ב’לוח הכתבים' על מנת לעמוד על כך שאין השרטוט שלפנינו עולה יפה כל צרכו עם “המציאות” בפועל, שמציעות האיגרות של הקובץ. אלא שגם בהעדר תואם מלא בין “הצהרת הכוונות” לבין “הביצוע”, הרי אין להתעלם מן העובדה, שאכן חש המחבר כי האגרון, באשר הוא, מנסה על פי דרכו, לצלם מצבי אנוש, לתת ביטוי למזגים ולאמוציות שמניעים אותו, ובאחת – כמו להקיף ‘תולדות אדם’ (ואכן, ב־1736 חזרו ונדפסו האיגרות של ‘אגרות שלומים’ בתוך אגרון אנונימי שכונה ‘תולדות אדם’).
לשונן של האיגרות ב’אגרות שלומים' אינה לשון מקראית צחה, אף אין היא מתוקנת תמיד כל צורכה (עובדה שלא קל להלום עם חיבור שאמור להציע טקסטים ריטוריים לדוגמה). אלא שעם זאת, אינך יכול שלא לחוש כיצד דופק החיים, פרץ הכעס, הפיוס וההתרפסות חליפות, הם שנותנים בלשון המחוספסת נופך של אמינות ואותנטיות. במבט לאחור ובהערכה ממרחק, חשים אנו, כי יותר משיש באיגרות שלפנינו כדי להציע שבלונות לשימוש מן המוכן, הרי הן מזמנות לנו, פה ושם, קטעים קטנים של עיצוב סיטואציות מחיי אנוש, ובכך, מעמידות האיגרות התחלות ראשונות של פרוזה עברית ריאליסטית.
ראה קטעים לדוגמה מתוך חליפת האיגרות א – ב:
לאחר פתיחת נימוסין מפליגה ואקרוסטיכון ארוך, כותב המוען:
היטב חרה לי עד מאוד ותפעם רוחי בקרבי ולבי בוער כאש סוער עליך דיכי מרי דיכי על אשר דברת עלי סרה ודברים מכוערים אשר לא כדת והוצאת שם רע עלי וקראת לי שם בליעל וכל זה הוגד לי מבר סמכא ואדם מהימן ולא חטאתי ולא פשעתי כל ימי נגדך והנה נא העיד נגד עיני את מי עשקתי ואת מי לקחתי – – – והוספת על חטאך פשע וזלזלת בכבוד אבותי אנשים חסידים וישרים אשר מאסו אבותיך לשום עם כלבי צאני – – – הנני מזהירך שתזהר ממני כי אצא לקראתך בכל כלי מלחמתי ואשיב דמך בראשך – –.
על כך עונה לו, בין השאר, הנמען באיגרת ב (ושוב, לאחר הפתיחה השבלונית המנומסת כל כך ולאחר ששאל בשלום אישתו בכל הכבוד הראוי לה):
הנה מה לי ולך בדברים האלה לא אענך בדברים האלו כי שטותך וסכלותך ידוע ללבי שאין לנצחך כי אם שאמרו חז"ל אם תראה אדם רע ותרצה לנצחו אמו' לו כן ואם תרצה לנצחו ממש הי' רע יותר ממנו לכן לא אחסום פי כי עת לדבר ומן הדין לא היו לי להשיב כי אין לענות כסיל כאולתו אך מפני שאשתוק תלונתך מעלי ולסלק אותך ממני עשיתי כי דובר שקרים לא יכון לנגד עיני.
‘מחברת שבט סופר’ 🔗
כמעט למותר לציין, שהשם של האגרון שאוב ממשחק כתובים בפסוק יד של שירת־דבורה, (“ומזבולון מושכים בשבט סופר”) משחק שהוא רווח כל כך באגרונים, בין אם ככותרת (ראה רשימת האגרונים) ובין אם כהצגת מטרות בשער או בהקדמה. בשערו של האגרון שלפנינו נכתב:
מחברת
שבט סופר בה אגרות
שלומים לשלמים וכן ר
רבים ולמיודעים ואהובים
נדפסה בקונסטנטינמא א
אשר היא תחת ממשלת
אדננו המלך השלטן ש
שולימן י’ל' בבית הקטן
שלמה במ’ה’ר’ר מזל טוב
זלהה
בשער שלפנינו, צוין מקום הדפסתו של החיבור וצוין שמו של המדפיס (שלמה ן' מזל טוב).24 אך אשר לתאריך פרסומו לפנינו רק טווח ימי שלטונו של השולטן סולימן. אם נניח שהמדובר בסולימן המפואר, הרי אנו עוסקים בשנים שבין 1520 – 1566. בכרטסת של הספרייה הלאומית רשומה שנת ר“פ (1520) כשנת הפרסום. אם אכן כך הוא, הרי שיש לראות את ‘שבט סופר’ כאגרון הראשון בדפוס. אלא שבקולופון של הטופס המצוי בספריית בית־המדרש לרבנים ע”ש שכטר בניו־יורק, נמצא כתוב כי מלאכת הספר נסתיימה בתמוז ש"ה (1545).
בעוד ‘אגרות שלומים’ יוצא מחוגי יהדות אשכנז, הרי ‘שבט סופר’ הוא נציג של קונסטנטינופול,25 זו שהייתה במאה ה־16, הקהילה היהודית הגדולה בעולם. בתי־הדפוס של קונסטנטינופול הם מראשוני בתי־הדפוס העבריים (בית דפוס ראשון נוסד כאן ב־1503).26 כאן נדפסו חיבורים רבים וחשובים של התרבות היהודית. על המדפיסים הידועים של קונסטנטינופול נמנה גם שלמה ן' מזל טוב, שהיה מחשובי הרבנים של התקופה (באחת ההסכמות מופיע שמו לצד שמם של יוסף קארו ונכבדים גדולים אחרים בני התקופה). שלמה ן' מזל טוב נודע גם כפייטן, שכמה מפיוטיו נכללו בסידורים. כוחו בפיוט מצא את ביטויו גם במסגרת ה־encomiasta, כלומר בחיבור דברי שבח (בשיר ובפרוזה) שנקבעו בפתח חיבורים או בקולופונים שלהם. סימנים אלה שנתתי באישיותו של שלמה ן' מזל טוב, יש בהם, כמובן, כדי ללמד על הסביבה הרוחנית שמתוכה צמח ‘שבט סופר’ ושאותה בא לשרת.
שלא כ’אגרות שלומים' שהוא מחוסר כל פתיחה והקדמה, מזומנת לנו ב’שבט סופר' פתיחה בשורות שיר וגם בפרוזה מליצית בלשון שאינה קלה כלל להבנה. והרי קטעים לדוגמה:
בן אדם קח / לך גליון עליו לחרוט / אמרי שפר הן כרם ח / מד יענו לך כי בי (?) שריגיו / אשכול כפר מגדל בנוי / עם תלפיות קרית ארבע / קרית ספר הוא על יד סופ / רים משענת על כן נקרא / שבט סופר
רחש לבי לדרוש ולתור לעות את יעף דבר יעיר לו אזן להבין משל מאשר יוש"ט לו שרביט עץ חיים ביד לשון מדברת גדולות עד אין חקר – – – אומר אני אנא אני בא מודעת זאת אחרי קדושים קדמו שרים שפתי חכמים בעלי אסופות כל איש שורר במענה פיו אומר אני בינה לי גבורה ודבר בשעתו מה טוב ויקרא לו ספר האגרות והב' קרא לו מגלה עפה והג' בלי שם כי גר היה בארץ נכריה.
מעשי למלך – – – ד' נתן לי לשון לימודים מים עמוקים עצה לאמור פסול לך בעט סופר נועם כי באלה חפצתי מה לי רב זבחיהם ונפש רמיה תרעב – – – לשוני עט המקרה או המקרים עושה פרי למינהו – – – סופר מהיר בי ירוץ – – – על כן קדמתי לברוח מבגד בוגדים פן יבוא והכני פי המדבר לאמור מה שמו כי קראתיו ולא ענני למה הרעות אתה אמרת כל מחסורי עלי והנה רע רע יאמר הקונה – – – [ההטעמות שלי – י"צ].
בעקבות המובאה שלפנינו, יש להצביע על העובדות הבאות: להבדיל מ’אגרות שלומים', הרי כאן, לראשונה, היצמדות ללשון המקרא תוך משחקי כתובים ומלים, כהמשך למסורת הספרדית.
יותר מכך, המחבר מציג את עצמו (בדרך שניתן למצאה גם באגרונים אחרים) במינוח שאול מן הנבואה והנביאים: “ד' נתן לי לשון למודים”; “לדעת לעות את יעף דבר”; “יעיר לי אזן להבין”.
אם אכן ירדתי לסוף כוונתו של המחבר, נראה לי שאת השורה "אחרי קדושים – – – " ניתן אולי לפרש כסקירת מהלכה של הרטוריקה העושה דרכה מספירת הקודש של הנבואה דרך ה’שרים' (ש' ימנית? ש' שמאלית?) ועד ל’חכמים' ו’בעלי אסופות‘, שעליהם נמנים מחברי האגרונים ושכמותם, הפועלים בספירה של החולין. עם כל הקושי שבהבנת הכתוב, נראה לי שהסיפא של הפסקא יוצא אל ביקורת מצב דברים, על פיו “כל איש שורר במענה פיו” גם אם אינו ראוי לכך. ואולי מתכוון הוא בכך אל מחברי אגרונים שקדמו לו. ואכן, הניסיון לאחר את מועד חיבורו של ‘שבט סופר’, מפרש את איזכורם של ‘ספר אגרות’ או ‘מגילה עפה’ כמתייחס אל ‘אגרות שלומים’ ו’מגילת ספר’ (1552). הנחה זו, אינה מבוססת כל צורכה לדעתי, שכן, השמות שנזכרו כאן (‘ספר אגרות’ ו’מגילה עפה') אינם זהים בממש, לשמות האגרונים שברשימתנו, ומה גם שהצירופים שלפנינו, במובאה של מזל טוב, הם צירופים רווחים הרבה בספרות האגרונים, והם שמות סתמיים ממין העניין.
אם לחזור לעניין הביקורת שמטיח המחבר במחברי האגרונים שלפניו, הרי יש לתת את הדעת להמשך הדברים, שם מתייקר ן' מזל טוב בחיבורו שלו, שכן, “– – אשר נתן לי לשון למודים מים עמוקים עצה לאמור פסול לך בעט סופר אמרי נועם כי באלה [בחיבוריהם של האחרים?] לא חפצתי”. את ההוראה “פסול לך”, יש אולי להבין בכפל משמעות על דרך משחק בכתובים: תוך קונוטאציה למעשה הלוחות של משה, הרי לנו ‘פסול’ – מלשון ‘חקק’, ופסול – מלשון פסילה ושבירה של כל קודמיו.
שלא כמחבר ‘אגרות שלומים’, שמבטיח להקיף את מרביתם של מצבי האנוש, משתמעת מתוך ‘שבט סופר’ חרדה בפני גודל משימה מעין זו: הוא אמנם מכריז: “לשוני עט המקרה או המקרים עושה פרי למינהו” אך כמו לקדם את אכזבתם הצפויה בהכרח, של הצופים (“פן יבוא והכני פי המדבר לאמור מה שמו – [של החיבור?] – כי קראתיו ולא ענני”), מבהיר המחבר כי אין לפרש את הבטחותיו כפשוטן וכדיוקן, שכן, זה לא יתכן. נראה לי שאת המשכה של המובאה, יש לפרש כתיאור ציורי (רצוף זכרי כתובים ושיבוצים) של הדרך שבה יש להשתמש באגרון: “מי בקש זאת להשיב מחשבתו ויחפש האהל ולא מצא אנכי אערכנו בשנותו את טעמו ומפנה אל 'פנה יארוב פה אל פה ידבר בו וטרם יקרא והוא יענה [יֵעָנֶה? יַעֲנֶה?].” לפי הבנתי, מדובר כאן ב“חיפוש”, שעורך מי שמתקשה לארגן את מחשבותיו. בתוך כך, עולה אולי הד החיפוש באהלו של עכן, שם נמצא המטמון. נראה לי כי את “בשנותו את טעמו” ואת ה“מארב” של משחק המחבואים, יש לפרש כמתייחסים לחילופי התפקידים: מוען־נמען, קורא־כותב, שעל המשתמש באגרון לצורך העתקה מן המוכן לבצע. זאת ועוד – ברוח השימושים המתוחכמים בשברי כתובים הרווחים בחיבורי התקופה, ניתן אולי לפרש גם את “והוא יענה” בכפל משמעות: ברובד הגלוי, הרי כאן עניין ההיענות כמציאת פתרון. אך אולי חבוי בו גם עניין ה“עינוי” הכרוך בלבטי הביטוי ובחיפוש אחריו. פירוש כזה נרמז לי מהמלצה נוספת שממליץ המחבר על אגרונו בהמשך: " – – אף ישיב אמריו כאשר יענו אותו [יַעֲנוּ –? יְעַנוּ –?] זאת התורה אשר שם פה לאדם וזאת היד הנטויה".
מן הראוי לציין, כי בפתיחה ל’שבט סופר', אנו נתקלים לראשונה, בציון מפורש של ‘בני הנעורים’ (לצד ה’סופרים' שכבר נזכרו בשורות השיר הפותח) כקהל היעד של האגרון, ציון שרווח במרבית האגרונים ועוד אתן עליו את הדעת בהמשך.
אשר לגוף האגרון, ‘שבט סופר’, לא ניתן כאן אמנם למצוא מדור מיוחד לתארים, אך כנגד זאת, הרי כל גופן של האיגרות הקצרות אינו אלא בבחינת פניות ריטוריות נמלצות, (עשויות שברי פסוקים) במתכונות מתחלפות (כל איגרת מוצעת בשני נוסחים).
ראה לדוגמה –
איגרת ה – בן יכבד אב לפקודה תאב
אבי אבי. אדון לגביר [?]. המעטירני מזיו כבודו. ויתן עלי מהודו. נכספה גם כלתה נפשי. מול אדוני ועטרת ראשי. לעמוד לשרת לפניך. למצוא חן בעיניך. להתכבד בכבוד שמך. לקיים כבד אביך ואמך. לשתות בצמא מליך. ולהתאבק רגליך. ואת תצוה. בכל אשר תאוה. ואני על משמרתי, לשקוד על דלתי תפילתי. אל האלים הרועה אותי. יחזיק במעוז [?]. יעשה שלום לו. שלום יעשה לו.
איגרת טו – אגרת לאיש מבין וסופר תהלתו יספר
ארך ימים בימינו ימין רוממה הנותנת אמרי שפר תעלומות חכמה ידיו רב לו וריח שמניו לעטו לרגל המלאכה אשר לפניו פאר הסופרים וכבודם תפארתם והודם סופר מהיר יפיפית מבני האדם שבטך ומשענתך שבט סופר תהלתך יספר וצאצאי שרשו שרש עמד לנס עמים ביפיו תחזינה עיניך אורים ותמים זכית וזכית את הרבים בעטך עט סופר ובנשיקות פיהו כי טובים מעשה אצבעותיך המה מיטיבים לחקקי ישראל המתנדבים ישמחו וירננו רעים אהובים יביטו לראות את הגדולה ואת האותיות אשר כוננת מחוטבות כזויות יקר ונעלה הה“ר פלוני י”א.
כפי שנקל להבחין, אין המחבר נוהג מידה אחת בכל הנוגע לפיסוק: לעומת הפיסוק הקפדני של איגרת א, שיש בו כדי להבליט את קצב הדברים ואת החריזה, הרי איגרת טו (וכמותה, איגרות נוספות באגרון), נעדרת כל פיסוק, עובדה המקשה מאוד על הקריאה, ומטשטשת את החריזה במידה וזו קיימת. ן' מזל טוב גם אינו מקפיד על טיפוגרפיה אחידה לכל אורך האגרון: באיגרות מסוימות הוא שם רווח בין האברים החורזים ומבליט את הטכניקה השירית, באחרות – נסגרים הרוחים. בהקשר זה, יש מקום לאזכר גם את עניין הפסיחה שראינו כבר בשיר הפותח. קשה לי לקבוע אם כאן לפנינו “תופעות” הכרוכות במלאכת הדפוס, או אולי יש בהן כוונה ומטרה.
אשר לנושאים של האגרון, הרי כאן לפנינו הנושאים השגרתיים: ברכות, הזמנות לשמחות, השתתפות בצער, דברים שבין אשה לבעלה, אירוסין, נישואין, גירושים, מילוי חובת אישות, תוכחה לבן סורר ומכתבי מליצה (המלצה). לצד נושאים אלו, ניתן למצוא ב’שבט סופר' גם נושאים שיש בהם כדי ללמד על ההווי הייחודי של ארצות הים התיכון: “ליורד מן הים שניצל מצרותיו”; “הולך מדבריות לספק צרכו”; “להוציא ממסגר אסיר”; “ללכת בארץ ישראל לספר שבחה”. ניתן אולי, להדגיש את העובדה שבעוד שמחבר ‘אגרות שלומים’ מנסה לערוך את סדר איגרותיו, תוך צמידות למזג האנושי על תהפוכותיו, בולט ב’שבט סופר' הניסיון לשמור על חוקי ה־decorum. שכן, כך מוצג עניינן של שלוש האיגרות הפותחות:
1) אגרת למי שגדול ממנו במעלה נאוה תהלה 2) אגרת לכמותי בינוני פלוני אלמוני 3) ולצעיר בצעירותו כאיש כגבורתו
נראה שלא שפר גורלו של ‘שבט סופר’, כדוגמת זה של ‘אגרות שלומים’. שכן לא ידוע לי על כל מהדורה חוזרת שלו, ואף לא נמצאו לי איגרות מאיגרותיו כשהן מובלעות בחיבורים מאוחרים. משמעותית גם העובדה, שאגרון זה אינו מופיע כלל ברשימה הביבליוגראפית של צייטלין.
כנגד זאת, לתפוצה גדולה זכה האגרון השלישי, ‘מגילת ספר’, שנדפס ב־1552 בונציה, והפך, לא אחת, בן זוגו של ‘אגרות שלומים’.
‘מגילת ספר’ – ונציה, 1552 🔗
אגרון זה נדפס לראשונה “בבית הדפוס של דניאל בן קורניליו אידל קינד27 בחודש אייר שנת שי”ב לפ“ק, בהשתדלות המזכה אשר הוציא לאור ספר קודש זה, שלמה אלט שול בכמו' יהושע אלט שול ז”ל“. בציון מפורש זה של הדפסת האגרון ב”מחיצתם" של ספרי־קודש, לפנינו המשכו של הכיוון שהסתמן החל בראשית הדרך. אלא שלהבדיל מ’אגרות שלומים', שהוא יחידיי בתוך שורת חיבורי־קודש, נמצא את ‘מגילת ספר’ בתוך רשימת חיבורים מגוונת28. יש לזכור, כי שנת פרסומו של ‘מגילת ספר’ סמוכה מאוד לשנות הגזירות על התלמוד באיטליה (תחילתן ב־1553) ולמועד שרפת הספרים היהודיים. ההיסטוריונים של התקופה וחוקרי ספרותה, מרבים להדגיש את העובדה, שאירועים אלה הסיטו את נקודת הכובד של חיי הרוח היהודיים: את מקום התלמוד שבמרכז, תופסים מעתה, העיסוק האינטנסיווי במקרא, בספרי הלכה מקוצרים, בדקדוק, בבלשנות ובספרות הקבלה. גם חלקן של החכמות החיצוניות נתרחב.
‘מגילת ספר’ נדפסה במהדורתה הראשונה בוונציה, סמוך מאוד לסגירתו של הדפוס העברי שם, ואכן, מהדורתו השנייה של אגרון זה נדפסה כבר בקרמונה (1556) שם מצא לו הדפוס העברי מקלט זמני עד יעבור זעם.
בשער ‘מגילת ספר’, הן במהדורת ונציה והן בזו של קרמונה נמצא כתוב:
נמצא ביד ספרדי אחד ובה כתבים רבים חדשים לא שערום ראשונים לשון צח וקצר בפנים שונים לא ראי זה כראי זה. מורים הדרך ילכו בה הנערים לאמן ידיהם לכתוב איש לרעהו לשון מדברת גדולות. והמה דגלים כוללים כל הבא לצבוא צבא לכל עבודת הקודש. בכל מוצאי ומובאי משא ומתן אשר בחוק האנושי כאשר חרות על הלוחות בתחלת ספר זה.
אם תרצה, הרי מזומן לנו כאן מעין סיכום של כל ההיבטים שכבר עלו לנו בסקירה הקצרה שעד כאן: הבחנה בין ‘ספרד’ ו’אשכנז'; רמז ל“ישן” ו“חדש” בתחום האגרונים, שיש בו כדי ללמד על רצף של המשכיות; ציון הנערים כקהל היעד; ההבטחה להקיף את המשא ומתן האנושי כולו.
ובכל זאת, יש ב’מגילת ספר ייחוד בולט. כדי לעמוד על כך, אביא במילואם את דברי הפתיחה שמעבר לשער. הטיפוגרפיה של השורות המסיימות, יוצרת צורת משולש שקודקודו במלה המסיימת (‘אמן’):
יען היות גדר אדם בעל חי מדבר29 רוכב על במתי שלשת מיני המורכבים והם הדומם צומח ח“י והדבור מצד השכל בסבת נפש המשכלת כדמתרגם אונקלוס ע”ה ויהי האדם לנפש חיה. והות באדם לרוח ממללא ובהנחל עליון גוים הפריד לנו לשון מדברת גדולות בו נברא העולם כמו שאמרו ז“ל בבאור איש אשה גפר גפרית נחש נחושת. נתן לנו תורת אמת תמימה לטוב לנו לשלמות הצלחה האנושית האמתי' בחר לו לשוננו העבריי המקודש בהגיונו ופעליו ושמותיו ומלותיו הנבדלו' בגזרי אותיותיו ושאר מוצאיו ומובאיו לכן הסתירה בסתר אהלו אמו”ן אצלו. ועם כל מה שהחכימה הכוונה לבנות לה חיל וחומה הגלתה בגלות טבועי ביו״ן מצולה ותהי להם לזרה. נתבלבלו בלעגי שפה ובלשון אחרת. ביחוד הבערים מנוערים מלשון כתבי קודש עשו חולין בטהרת הקודש במכתבי תעתועים נבוכים הם בארץ סגר עליהם המד״בר. וכבר אמרו חכמי המוסר הלשון היא קולמוס הלב ומה מאד הכרחי לאדם התבוננות לא מעט בהיותו כותב איזה עניינים לרעהו על כן הניענו המניע הראשון להוציא לאור יקר תפאר' מג״לה זאת ולהציע דברים לפני הנערים ללמד ידם לקרב לצבא צבא לכל עבודת הקדש בלשון צח קול נמרץ קצר תקל הבנתו למתחילי' ובכן יהיה ה' עמנו אל יעזבנו ואל יטשנו אמן.
אלה דברי הצעיר שלמה אלט שול בכמ“ר יהושע אלט שול ז”ל.
לראשונה, מופקע כאן עניין הריטוריקה מן ההיבט הפרגמאטי הבלעדי, ומוצג מנקודת הראות של המטא־לינגוויסטיקה כנקודת מוצא. מודגש אף המוצא האלוהי של הלשון האנושית, שהיא היא גילויו המובהק של ‘מותר האדם’. כן מוטעם הקשר הבלתי־נפרד שבין דיבור ומחשבה לפי מיטב החשיבה הקלאסית. ובנוסף לאלו, כאן כבר פוגשים אנו בניסיון להציג את האגרון כמי שבא לריב את ריבה של הלשון העברית המושפלת בגלותה, ובכך להתקדש בקדושתה.
בדומה ל’שבט סופר‘, הרי גם ב’מגילת ספר’, אין כבר למצוא פתיחות וניסוחים מסורבלים נוסח ‘אגרות שלומים’ האשכנזי. עם סיום כל איגרת של ‘מגילת ספר’, נרשם נוסח קצר ומשוכלל בפרוזה חרוזה המיועד ל’גב הכתב‘. ראה לדוגמה, סיומה של אגרת א שעניינה “לתת לחברו שבח וחן אשר כתב לו מעשה אצבעותיו”: – “אהבת עולם אהבתיהו. שבע ביום הללתיהו. המפואר אדוני וידידי כמ”ר פלוני". לצורך ‘גב הכתב’ של איגרת ב, שעניינה, כרשום ב’לוחות הכתבים’, אותו נושא “באופן אחר”, מציע האגרון את הנוסח הבא: “ברוח שפתיו יאיר תבל. יציץ ויפרח כל ציץ נובל”.
בדומה ל’שבט סופר', מודגש גם כאן הצורך “לכתוב לכל איש ואיש כפי מעלתו, וכפי הזמן”. מעבר לנושאים הבסיסיים החוזרים בכל האגרונים, בולט כאן הנופך הרנסאנסי המוצא את ביטויו במספר הרב של איגרות ידידות. באלו, ניתן למצוא התרפקות נוסטאלגית (רווית מינוח ארוטי) על זכר מפגשי העבר; הזמנות למפגשים חוזרים על מנת ל“התעלס באהבים”. ועל הכל, מה שניתן לכנות כעיסוק ב“מטא איגרת”: הערכת האיגרת כמלאכת מחשבת, תיאור הצפייה לאיגרת, ולחילופין, גודל האכזבה והחרדה לגורל הידידות כשזו בוששת לבוא.30.
למותר לציין, כי אווירת הידידות נותנת אותותיה בטונאציה הכללית של האגרון. לא קשה להבחין, כיצד מחליפה כאן נעימה של נימוס ואיפוק את הטמפרמנט הסוער והנרגז של דברי הריבות נוסח ‘אגרות שלומים’. באיגרות שעניינן מקביל או קרוב, נמצא ב’אגרות שלומים' שימוש רב ב“כעס”, “רוגז”, “חרון אף”; “שקר”; “נבלה”; “תוכחה”; “כיזובים”. ואילו ב’מגילת ספר', לפנינו לשון רכה “לשון חיבות” ו“הודיה”. כאן מדובר ב“תשובה הגונה”; ב“דבור הגון”; “דבר צחות”; ולכל היותר – ב"להראות עצמו כעוס – – ". ראה לדוגמה, מתכונות שונות של מכתבים שעניינם גביית חוב:
מתוך איגרת כו ב’אגרות שלומים' –: ‘הנה מכתבך ראיתי ודברך שמעתי אבל נכנס דברך באזני כמו הנותן יין במשפך שמכניס בזו ומוציא בזו – –’.
מתוך “אגרת תשובה”, (כז) –: והנה ידוע תדע כי פיך מוכיח עליך מתוך כתבך שכל דבריך סותרים זה את זה ומזויפים מתוכן, והן עמי למשמרת ולעון מזכרת ולמען דעת טבעך לעמוד על דעת אדם אלא מתוך כתביו – – לכן הנני מתרה בך שתשלם אותי כי אינני רוצה להמתין לך יותר עד לזמן פלוני ותשלח לי כסף וזהב – – – כי אני צריך להם צורך גדול – – – ואם מאן אתה לשלוח לי הנני אחזיקך לבן בליעל ולא אאמין לדבריך – –.
לעומת אלו, ראה נוסח אגרת כב של ‘מגילת ספר’ (“להעיר בעל חובו שישלם נשיו כי בא יומו”): ברבות עלי עסקים הכרחיים אשר לא אוכל מלט משא הוצרכתי לקלקל השורה לשחרך בכל כחי תשיב לעבדך צרור כספי אשר מסרתי בידך זה ימים באהבתי אותך. כי עתה היום עברו ימי הפקודה ימי השלום ולא יכולתי להתמהמה כי רבים יאיצו גם אותי לשלם נשייהם וזה משפט האדם לזאת ייטב נא בעיני תפארתך וכמשפט מעשיך הטובים לשלחם על ידי איש נאמן לך. ובידו אמסור ואתן החותמות אשר בינינו קרועה למען לא ישכון באהלי עולה. והיה בהניח יי לנו נוסיף כולנו לעזור איש את רעהו לכל דבר שיצטרך ויחדו למשפט אהבה נקרבה ואוסיף לברכך בכל לבי גם ברוך תהיה.
יש גם לתת את הדעת על העובדה, שאת מקום מכתבי ההמלצה מן הטיפוס של ‘אגרות רחמנות’ תופסת כאן למשל, אגרת מג, שעניינה, הודעת היענות רחבת־לב לצורכי ‘הכנסת כלה’. גם בתחום חיי המשפחה תופסות איגרות נימוסין מסוגננות בין הבעל לחותנו (בהן נקבעים ונחתכים בדרכי נועם, יחסי האשה ובעלה – ראה לדוגמה איגרות קי–קיא; קיג) את מקום הריאליה של ‘אגרות שלומים’ על כל הלהט והחיוניות העולים מהן.
למותר לומר, כי ב’מגילת ספר', אכן מוצעות לקורא איגרות מופת של פרוזה מליצית כתובה בלשון המקרא, לפי מיטב המסורת של הסגנון השיבוצי. איגרות אלו, כמו נועדו להנות את הקורא בהן, וגם יפה כוחן כחומר לימוד, בין אם על דרך הדוגמה בלבד, ובין אם כשבלונות לשימוש מן המוכן. פונקציה זו, שעל האיגרות למלאה, מוצאת את ביטויה בגיוון ה“הצעות”: לא אחת מוצע העניין “באופן אחר” (מאליו מובן שמספר הואריאציות גדול בנוסח מכתבי ההזמנות לשמחות או בנוסח הבעות תודה). לתפקידן זה מכשירה אותן גם הסתמיות של לשון ‘כך וכך’ שמשוקעת בהן (“לשאול עצה מקרוביו ומיודעיו אם ירצו לעשות כך וכך” – איגרת נ'; “לשאול שרות מחברו או מעות או דבר אחר” – איגרת סא). ועל הכל – ההוראה “יוסיף כרצונו” בסיום חטיבה מליצית משוכללת.
בדומה להערה שכבר הערתי באשר ל’אגרות שלומים', הרי גם האיגרות של ‘מגילת ספר’ חסרות התייחסות ספציפית לאירועי התקופה, שהיא רבת סבל ותהפוכות, ותרומתן למחקר ההיסטורי של התקופה היא, ללא ספק, מוגבלת. (ראה לדוגמה, הנוסח הסתמי של איגרת פ, שבה פונה הכותב “להעיר קרוביו שיגידו לו שמועות וחידושים באשר המה בכל המלחמות”).31
ניתן לומר כי המשא ומתן שבין המוען והנמען ב’מגילת ספר' נושא עליו בעיקרו, מן האופי הכלל־אנושי־אוניברסאלי, בעוד זה של ‘אגרות שלומים’, קרוב יותר לדופק החיים הפנים־קהילתי, העממי האותנטי. נראה ש’מגילת ספר' מציע לקוראיו סגנוּן (ו' שרוקה) אשר הולם מודל חיים חצרוני, שיותר משהוא מצוי בפועל ממש, הריהו מדגם נכסף. נציין עוד, כי הנופך הריטורי־פואטי של ‘מגילת ספר’ מתגלה גם בעובדה שהמדפיס מצא נכון לצרף לאגרונו בנספח, “שער אחד בגדר השיר” (‘שקל הקודש’), כפי שצוין הדבר מפורשת בשער.32
‘מעין גנים’33 – שלמה ארקיוולטי, ונציה 1553 🔗
סמוך מאד לזמן פרסומה של ‘מגילת ספר’, מתפרסם בונציה, בבית הדפוס של הנוצרי אלויזי בראגאדין (זה המדפיס שהסכסוך שלו עם יוסטיניאן, הוליך, בעזרת המומרים היהודים, לשרפת התלמוד), האגרון ‘מעין גנים’. זהו בעצם, האגרון היחיד ששם מחברו נקרא עליו. על מנת לחזור ולהתחקות אחר החוגים שמהם יוצאים האגרונים, חשוב לציין את הפרטים הבאים באשר לאישיותו ולמעמדו של שמואל ארקיוולטי:
ניתן לומר בהכללה, שלפנינו נציג טיפוסי של הרנסאנס האיטלקי – ארקיוולטי הוא איש פאדובה שהתגורר, תקופה מסוימת, בונציה. על מעמדו בציבוריות של פאדובה ועל יחסיו עם רבני ונציה, ניתן ללמוד מתוך התעודות שנשתמרו בפנקס המדינה של פאדובה לשנת ש"מ (ראה ו. בונפיל, תשל"ט). פרט להיותו ראש ישיבה, אב בית־דין34 ומזכיר הקהילה היה ארקיוולטי גם פייטן מכובד וידוע, שכמה מפיוטיו נכללו בסידורי תפילה של יהודי איטליה. ארקיוולטי הוא גם מאבות הסוניטה העברית (ראה ברגמן, תשמ“ז, תשמ”ח). בשנה אחת עם פרסום ‘מעין גנים’, החל ארקיוולטי במפעלו הגדול של תוספת מראי מקום בתלמוד לספר הערוך של נתן בן יחיאל מרומי (מפעל שנתעכב בגלל שרפת התלמוד ונסתיים מאוחר יותר). אבל לענייננו, חשוב ביותר להטעים את העובדה, כי ארקיוולטי הוא מן המדקדקים והרטוריקנים החשובים ביותר של התקופה. ואכן, 50 שנה לאחר פרסומו של ‘מעין גנים’, פרסם את חיבורו הגדול והידוע בתחום הריטוריקה והדקדוק, ‘ערוגת הבושם’ (ונציה 1602).
מעין גנים' ממשיך אמנם את מסורת האגרונים של נוסח ספרד, אך להבדיל מ’שבט סופר' בן קונסטנטינופול, ומ’מגילת ספר' שמוצאה מספרד, הרי מייצג מעין גנים' את נוסח ספרד בצביונו האיטלקי. לכאורה, מציע גם הוא טפסי איגרות לדוגמה, אלא שכאן כבר מתארגנות האיגרות למעין שלד “סיפורי” מרומז, שכן, ארגן ארקיוולטי את אגרונו בחמשה ‘צנורים’ (‘צנור’ הוא כינוי מטפורי למדור, כיאות לחיבור שמתואר כמעין גנים). וכך מתאר ארקיוולטי את מבנה החיבור בפתיחה המכונה ‘אמר המיסד’:
- – היה מן המחויב לחלקם [את האגרות] לצנורים כמו יתחלק המעין גם הוא והיו לחמשה צנורים כל אחד יכלול עשרה אגרות שהן ה' עם תשובותיהן אצלן. זה אומר בכה וזה אומר בכה כל אחד יערוך שיחו ונתן ריחו – –.
כל אחד מן ה’צנורים' מתמקד בחוג מסוים של מוענים ונמענים (צנור א – אב ובן; צנור ב – ריעים ודודים; צנור ג – בין ישישים; צנור ד – ‘אמרים יבואו לשר ושופט’; צנור ה – ‘אחרון אחרון חביב תשאבנה הנשים ממנו – –’ כאן באו חליפות איגרות בין אשה ל’חשוקה' ועל הכל, בין אשה לבעלה).
חשוב לתת את הדעת לנרמז מפורשות במובאה מתוך ‘אמר המיסד’, כי באיגרותיו, מנצל ארקיוולטי את הפוטנציאל הדיאלקטי שטמון במתוכנת הדיאלוגית של האגרון ("זה אומר בכה – – "), והופך בכך את חליפת האיגרות שלו למעין חשיבה בצוותא שמלבנת סוגיות יסוד בחברה של ימיו (וזאת, בלא כל ניסיון להכריע באורח שרירותי־כפייתי!). בדיעבד, מקבלת כבר הדיאלוגיות מתח עלילתי־דראמטי.
כפי שניתן לְחַשֵׁב, הרי ‘מעין גנים’ הוא חיבור נעורים של ארקיוולטי, המוקדש לנכדיו של “אדונו”, אשר סגל,35 בליווי דברי מליצה מפליגים בשבח תורתו, חכמתו ונדיבותו של זה. ההפניה לילדים הרכים היא היא שהביאה אותו, כדבריו, לבחור בשם ‘מעין גנים’ על מנת לבטא את העובדה שחיבורו מיועד להשקות “נטעי נעמנים” ו“זרעונים רכים לא קנו שלמות שיעור בשולם הראוי להם”.
כמוטו מעבר לשער מופיעים שני בתי שיר:
אמרו הב הב / ללשון זהב
ובאש להב / חמדו אותו
בו ימצא / כל פה פוצה
גם יירצה / לכל אותו (אַוָּתוֹ?).
מתוך שורות שיר אלו עולה הכוונה להצביע על האגרון כעל מכשיר ל’פתחון פה', כלומר, להקניית המיומנות לחבר ולדבר דברי מליצה. אך ספק אם אכן האמין ארקיוולטי שיפה כוחן של האיגרות שהוא מציע, לשמש כשבלונות לשימושן של הבריות, ומה גם של ילדים רכים. שכן, לא התכנים, וודאי לא הלשון המצועצעת והמתוחכמת, יסכנו לכך.
ציון הילדים והנערים כקהל יעד של האגרון, כבר נמצא לנו באגרונים הקודמים (ראה ‘שבט סופר’). אלא שאצל ארקיוולטי מתלווה להקדשה מעין זו, הבהרה נרחבת ומורכבת ב’אמר המיסד':
אני טרם אחל לדבר אשא תחנה לעליון סבת הסבות ועלת העלות אשר לו נתכנו עלילות – – – יצליח חפצנו יוציא לאור תעלומות מחשבתנו מן הכח אל הפעל יאזרנו עזרו ילמדנו לדבר צחות יסקל נתיבי נדיבי לגיוני הגיוני לבבנו ממוקשי טעות ושגיאה – – – (לעניין התחבולות הלשוניות שלפנינו אתייחס מאוחר יותר).
מתוך המובאה, ניתן ללמוד על חרדת הקודש שבה מתייחס ארקיוולטי למלאכה שהוא בא לעסוק בה.36 מתוך תחושה זו ומתוך חשש של התנשאות, כיוון את דבריו ל“עוללים”. והוא מבהיר זאת כך:
ויען היו כל מעשי האדם נכונים לתכלית המכוון בהם חוייב לנו להודיע מדוע נזדעזעו רעיונינו ומה היתה כונת תכליתם בתחלתו בסדר אלה פן ימצא צד המתרעם להתרעם באמרו נטלנו גדולה לעצמנו יתר שאת ויתר עז שכם אחד על אחינו להראות לעמים ולשרים כי כביר מצאה ידנו חכמה ותבונה.37 ואולם בעבור זאת העמרנום (אין חכמה ואין תבונה לנגד עינינו) לזכות בהם עוללים ויונקים לא נסתה רגל תבונתם הצג בשבילי מליצת הלשון – –.
נקדים את המאוחר ונציין, כי ארקיוולטי ביטא כאן, על פי דרכו, את היחס המורכב המאפיין את מחברי האגרונים לכל אורך הדרך: מחד – הכרה בחשיבות מפעלם, ותוך כך, הכרה בחשיבות עצמם, עם זאת, ניסיון למעט בערכו של מפעלם, בהשוואה לחיבוריהם ה“גדולים” יותר, התורתיים. עניין לכאן ההערה האפולוגטית שמצא ארקיוולטי לנכון, להעיר, בסיפא של ההקדשה, כי חיבורו מיועד לנכדי הגביר ש"ילכו למעין גנים כד חלשי מגרסייהו – – ".
‘מעין גנים’ הוא מן האגרונים שלשונם מסולסלת, מתוחכמת ומתחכמת ביותר. לא אחת מגיע הוא לכלל הפרזות והגזמות מיותרות, כאלה, שארקיוולטי המבוגר עצמו, בעל ‘ערוגת הבושם’, מסתייג מפורשות משכמותן, ואף מכה על חטא בנוסח “גם אני בימי חורפי – –” (ראה ערוגת הבשם' פרק שמונה ועשרים, עמ' פט).
כדי להשתמש בכלים שאולים מ’ערוגת הבושם' לצורך בחינת לשונו של ‘מעין גנים’, ניתן בראשונה את דעתנו, לסיווג שמסווג שם ארקיוולטי את מיני ‘הדיבור’:
הדיבור יבוא על ד' פנים. דבור פשוט. דבור הלציי [הכוונה כידוע, ל’מליצי']. דבור ע“י חידה. דיבור ע”י שיר. הדיבור הפשוט ישקיף לדרכי הדקדוק בלבד כאשר ידבר איש אל רעהו. הדבור ההלציי לא יסתפק מהדקדוק בלבד אבל יקח ויברור מיטב הדברים הערבים ומתישבים על לב השומע לקרבה אותו ולהטותו אל כל אשר יחפוץ המדבר – – – אמנם הדבור ע“י חידה הוא בשמירת הדברים האמורים ולהסתיר בו דבר מה בקוצר מלין מתמיהים מביאים תשוקה לפתח חרצובות הדבר הקשה. ומתוך זה יתענג המבין בשומו מעקשים למישור – – – אמנם הדבור ע”י שיר תהיה השקפתו לא לבד אל הדקדוק וההלצה וקצור הדברים אבל ישמור ג"כ סדר המשקל והיחס – – [פרק 32, ‘בדרכי השירים’].
לא קשה להחליט כי לשונו של ‘מעין גנים’ היא לשון הדיבור ה’הלציי' בתוספת הדיבור ‘ע"י חידה’, כשפה ושם נזקקת היא אף לריתמוס ולחריזה, כדוגמת הדבור ‘ע"י שיר’. בפרק קודם ב’ערוגת הבושם' (פרק 30), דן ארקיוולטי בעניין המטאפורה (ה’העברה' על פי הטרמינולוגיה של זמנו הרווחת עדיין בתקופת ההשכלה) ונראה לי, שיש מקום להתייחס לכך כאן משהו: ארקיוולטי מציג כך את ‘פעולות שכלנו’: מחשבה; השערה; השכלה (בתרגום איטלקי שהוא מסמיך – קוגייטאציוני, מידיטאציוני וקונטיימפלאציאוני). בשלב השלישי (‘השכלה’), משיגה, לדבריו, הנפש את מלוא ‘נעימות’ ההישגים שהעלו לה קודם לכן, המחשבה וההשערה. נעימות זו נולדה בנפש, תוך שהיא עומדת על אפשרויות ה’העברה‘, שמובנה העברת משמעותם של השורשים מתחום לתחום: כדוגמה, מצביע הוא על השימוש בשורש ‘הלך’ שממנו ‘הלכות’ בתחום ‘תנועת השכל’, וממנו ‘הליכות’ כסימון ל’תנועת הגוף’. בשלב זה של ה’השכלה' הופכים הדיבור או הכתב ‘מתנכרים’, שכן, מסתירים הם מעתה כסוד, משמעות לפנים ממשמעות, ומתפקדים כ’חידה' או ‘משל’, שעל הנמען לפתור, ותוך כך לזכות בהנאה שכלית־אינטלקטואלית (חיבתו של ארקיוולטי לשעשועי פיענוח מתגלה בטבלאות רבות המכילות מפתחות לכתב־סתרים שצירף לחיבורו). בפרק 32, מרצה ארקיוולטי כך את ההבדל בין משל וחידה: “ודרך החידה שגור בפי רז”ל מאוד. וגם בפי קדמוני חכמי א“ה – – וחידה ומשל קרובים הם וכמעט נרדפים יען שניהם הם אצל המכוון מהם כמדרגת המלבוש אל הלובש אלא שהחידה היא כיסוי והעלם הדבר הנגלה. והמשל הוא דרך ומבוא להקל הבנת הנסתר בהמשיל לו דבר הדומה לענינו – – " (דף קב). ב’מעין גנים' מתגלה בריבוי פנים, חיבתו הגדולה של ארקיוולטי ל’דבור המתנכר‘. הדבר מגיע לכלל ביטוי במשחקי מלים הבנויים על שנינות ובקיאות יפה בכתובים: מי שמעוות את הדין “יהיו לו מהלכים בחוצות אשקלון” (צינור ד איגרת ב); כשהוא מבקש להורות לנמענו לסרב לבקשה הוא כותב: “אם ישאלך אדם מתן השיבהו אחות לוטן” (צינור א איגרת ט. מתן ולוטן, הם שמות אישים. אך בקיאות רבה במקרא מלמדת כי אחותו של לוטן היא תמנע!).38 “הנה הסתיו עבר הגש”ם [במשמע של ה’יש’ הגשמי חלף הלך לו”; “והיית אח שמח” (צינור ב, ב). פיגורה חביבה ביותר על ארקיוולטי ב’מעין גנים' היא ה’הרדפה‘,39 מונח שבו הוא מסמן את משחקי ‘לשון נופל על לשון’ על דרך קרבה אטימולוגית (הסתעפויות משורש אחד) או על דרך קרבה מצלולית בלבד. כמי שבקי יפה בתורת המוסיקה (כרבים ממשכילי זמנו), מבהיר ארקיוולטי את האפקט של השימוש בהרדפה כך: "אמנם עתה רואה אני שיחס ההרדפה אל המליצה הפשוטה הוא כיחס השנית והשביעית הנקראות במלאכת המוסיקה קולות בלתי נערכים ליתר הקולות הנערכים. וכמו שיועילו קולות אלה להשמיע מתוכם לאוזן ערבות הקולות הנערכים ומיוחסים כן תועיל ההרדפה אשר בה קצת קושי פגישת אותיות ממוצא א’ לעשות שאזן מלין תבחן ערבות המליצה הפשוטה." ארקיוולטי המבוגר ממשיך וכותב: "ונמשך מזה שתהיינה ההרדפות על המעט כמו שהקול הבלתי נערך יציץ וחלף ברצוא ושוב לא בקביעות. והמרבה בהן ישים אמריו כתבשיל שהקדיחתו מלח – – " (עמ' פט). ארקיוולטי של ‘מעין גנים’ אינו יודע עדיין את סוד הצמצום, והוא מפליג כל כך בשימוש המגוון שהוא עושה בהרדפות כשהוא משקע אותן בשרשרת ארוכה של נסמכים,40 או בפיגורות דקדוקיות שמעמידות, על הרוב, תבניות כמו אפוריסטיות של הקבלה ניגודית וכיוצא באלה. ראה לדוגמה: “יאזרנו עזרנו וילמדנו לדבר צחות יסקל נדיבי לגיוני הגיוני לבבנו” (‘אמר המיסד’): “מדוע תחשוך עצמך ממיני מני דקדוק דיוקי החכמות לדרוש אבלי הבלי חבלי נבלי נכלי תבל” (צינור ג, איגרת ג); “רועה עדרי ההעדר” (צינור א, איגרת ג); “הרחיק כבודו מני הנרחק/ הגיש המוגש/ גדר גדר נגדר/ הדריכני דרך דרכתי” (שם, הקוים הנטויים שלי – י"צ); “יאיבוהו האוהבים, ירחקוהו הקרובים. יבזוהו הנקלים” (צינור א איגרת ט);
״שמתני לאויב ואחבב להורס ואבנה לכופר ואודה לגוזל ואשלם לחומס ואצדיק למחויב ואזכה – – " [הרוחים של המחבר] (צינור ג, איגרת ד); “בהתקרב רחוק יוכר ודבק בהתרחק” (צינור ב, איגרת א); “רתמתי פרדי הפרידה נתפרדו גויותינו הלוך הלכת מאצלי נכסוף נכספת ותגנוב את לבבי ונפשי קשורה בנפשך לא שבה אלי עוד” (צינור ב, איגרת א); “יחלום חלום הלום הלמוהו עקב”י רעיוניו עקבוהו עכבוהו מדרוך דרך ישר" (צינור א, איגרת ה). וכשהוא מבקש לתאר את הקלקלה הגדולה בתחום החינוך וההוראה הוא כותב: "יען רבו כמו רבו נודות נפוחים ובתוכם אין מורים מרים ממרים מתעטפים שלמה טהורה ושרץ בידם – – " (צינור ג, איגרת י).
מדי פעם, ניתן למצוא את ארקיוולטי פונה גם אל המשליות, וזאת על דרך הדימוי האפי הנמשך: ראה לדוגמה, צינור ג, איגרת ה, שם מנסה הכותב לנחם את השרוי במצוקה תוך שהוא מציע לו לראות עצמו כרב חובל בלב ים, ומוסיף ומתאר בפניו את הסיטואציה לפרטיה.
ב’ערוגת הבושם‘, נוקט ארקיוולטי עמדה, שאינה חד־משמעית לחלוטין, בכל הנוגע לשימוש בלשון משנה: את ההוראה שהוא מורה שם כי “לא יראו החוצה עבר וארם הולכים צמדים ברחובות אמרותיך”, יש לפרש כאזהרה בפני עירוב רבדים לשוניים, אך לא כאיסור על השימוש בלשון המשנה. עמדתו זו תופסת בפועל ב’מעין גנים’ המוקדם, שכן, לצד הסגנון השיבוצי שנזקק הרבה ללשון המקרא, ניתן למצוא אצלו גם לא מעט ארמיזמים וצירופים מלשון חז"ל.
העיון בלשונה של ‘מעין גנים’, ממלא תפקיד חשוב בחקר דרכה של המליצה העברית, אך לגבי הנסיון שלנו לראות באגרונים התחלות ראשוניות של הסיפורת, יש לראות את עיקר תרומתו של ‘מעין גנים’ בתחום התכנים שהעלה ב’צנורים' שלו. שכן, יש בהם כדי לחשוף את האקלים הרוחני של החברה היהודית האיטלקית במאה ה־16, ובדיעבד, כדי להכין לסיפורת העברית חומרי גלם ראשוניים לעיצוב ריאליסטי.
נתבונן מכאן ואילך, במיוחד ובבלתי שגרתי שמצוי לנו ב’צנורים' השונים: ה’צנור' הראשון, עניינו, כאמור, חליפת מכתבים בין אב ובנו שגם הוא כבר אב. לכאורה, אחד הנושאים השגרתיים ביותר בתחום האגרונים מאז ראשיתם (תוכחת אב לבן שסר מדרך הטוב, הכחשת הבן, או לחילופין, הלקאה על חטא והבטחה להיטיב דרכיו וכיוצא באלה). אלא שאצל ארקיוולטי, יש ייחוד לדברים: גם כאן נמצא את האב נוזף בבנו או מאלפו מוסר, גם כאן מגלה הבן יראת־כבוד בפני אביו. אלא שעם זאת, אין הבן נמנע מלהביע, באורח חופשי ומשוחרר, את עמדותיו המתקדמות: הבן טוען שאין לאסור את העיסוק בחכמות, אלא יש לעודד אותו לצד העיסוק בתורה; יש להרהר אחר דעתו הנחרצת של האב שרק בעל מלאכה אחת יסכון, שכן, ההתגוונות הכרוכה בפנייה לתחומים שונים ורבים, שוברת את המונוטוניות והיא בבחינת מרגוע לנפש. המחבר אפילו מניח לבן לדבר בשבח מה שמתואר על ידי האב כ“פזרנות” ואף להצהיר כי “תמיד תהי דרכי להיטיב לזולתי”. שכן, רק הודות לכך, הריהו מוקף ידידים וחברים מן היהודים ומעמי־הארץ גם יחד. באחד מזוגות האיגרות שבצינור, אפילו מתחלפים כביכול, התפקידים: האב פונה אל בנו בבקשת עצה, שכן, רוצה הוא “להדריך” סחורה דרך ארצו של הבן, וזה ממליץ על תחבורה ימית, וממליץ על סחר ב“סמים ונטף”, “שחלה ולבונה” שכן, בתחום זה “עסקי הסחורות הולכים מטוב אל טוב”.
את הצינור השני שמוקדש למכתבי “ריעים ודודים ידידים” מנצל ארקיוולטי, כצפוי, להפגנת יכולתו הריטורית־פואטית. יוצאת דופן היא חליפת האיגרות שבהן מתלבנת סוגיית ההסתכנות במסעי־ים: לצד הגישה “הזהירה”, “הפחדנית” מושמעות הכרזות בשבח ההרפתקנות: "סכנת הימים עצומה נפלאה – – "; ההפלגה בים היא התנסות לימודית, דרך לעמוד על כל גודל נפלאותיו של האל בפועל. שכן, האב “השיג ידיעת מופתי הבורא לשמע אוזן ואנכי מצד ראיתי אותותיו תקפו וגבורתו”.
בצינור השלישי ("ישישים יבואו בו זה אל זה יגיד שיחו – – ") מתלבנות, תוך פתיחות, בעיות בחינוך הבנים: היש לנהוג יד קשה. לעבור מ“דבור” אל “מעשה” “במקל וברצועה”?; כאן נידונה הסוגיה של תורה וסחורה; חיפוש אחר מורה ראוי לבן ("יען רבו כמו רבו נודות נפוחים – – "). בצינור הרביעי פנייה לשר ושופט. וכאן נמצא מעין comic relief פיקאנטי: זקן ביתו של השר מתקשה לבחור חתן לבתו, והוא מונה, אחד לאחד את סוגי החתנים, תוך ציון החסרונות שעלולים להתגלות בהם ("העשיר הוות יחשוב והעני יחמוד, הגבור ישתדל בגבורה והלך לו בקצה הארץ והחלש יחלש ונפל למשכב – – "). אך בסופו של דבר, ער הוא האב לסכנה הצפויה אם “יחזיקנה” [את בתו] אצלו, וישתהה מרוב לבטי בחירה.
הצינור החמישי הוא אחד המיוחדים והמעניינים. כאן נמצאת לנו נזיפת הבעל באישתו, על שבהעדרו, הוליכה את הבת ל“מחול משחקים”. ואילו האשה (לאחר כל גינוני הנימוס וגילויי ציות ואהבה לבעל), מבהירה לבעלה, כי סכנה צפויה לבנות, דווקא "בהאסרן ביתה תשקפנה בעד האשנב בחורין ובסדקין תרדופנה החשק – – "; האשה גם מגינה בחום על כוונתה להשיא לבנה אשה יפת תואר שהוא חושק בה, ואינה גורסת כבעלה, שיש לחשוש למה שיביא העתיד כשיפיה של זו יחלוף. באיגרות אחרות (ה–ו), לפנינו חליפת מכתבים לוהטת בין החושק והצבייה;41 וכנגד זאת, ב־ז–ח האוהב של פעם משיב ריקם, בבוז ובלגלוג אכזרי את ניסיונותיה של אהובתו לשעבר, לשוב ולקנות את לבו, או לפחות לזכות ב’מזונות' לבנות, שהוא מסרב להכיר באבהותו להן. בתשובה, לפנינו תגובת זעם רצופה קללות של האשה, ורמזים לכך שאישתו שלו מצמיחה לו קרניים. בסיום הצינור, נדרש ארקיוולטי לסוגיית קיפוחן של הנשים בשדה ההשכלה. מכל האיגרות של ‘מעין גנים’, שבעצם לא זכה לכל הד ולא נדפס יותר מפעם אחת, הרי רק איגרת אחרונה זו, חזרה ונדפסה ב’הצפירה' של 1895 (גיליון 208). אין ספק שבמגוון הנושאים הנידונים באגרון שלפנינו, ובדרך ארגונם ביחידות שהיקפן מתחלף (‘צנור’ והתפצלותו ל’זוגות') הופך ‘מעין גנים’ לאגרון החשוב ביותר לענייננו. אמנם אין כאן עדיין חטיבות סיפוריות ממש, אבל ה’ריכוזיות' שלו ‘מעבה’ את חומרי ההווי ומאפשרת לקורא לחוש במעין מלאות של תמונה, ולא פחות מכך – מתרמזת לו מכאן גם תחילת התגבשותם של המוען והנמען לכלל ‘דמויות’.
‘יפה נוף’ – ונציה, 1575 🔗
חיבור חמישי, ואחרון מן המאה ה־16, הוא ‘יפה נוף’. חיבור שנדפס בונציה בלא ציון מועד הדפוס,42 ‘בבית זואן דיגארה43 באותיות הבומב’ת’. חיבור זה אינו בדיוק אגרון במתכונת של קודמיו. ניתן בעצם, לראות אותו כמעין אוסף של טקסטים שונים בעניינם, פרי עטם של אישים ידועי שם בני דורות שונים, כשאחד המאפיינים הוא הזיקה לקבלה. בשער מצוין, כי כאן מזומן לקורא “כל הצריך לתקון סופרים על פי הר”ן [נסים בן ראובן, מגאוני המאה ה־14] והרשב“א [שלמה בן אדרת, גדול רבני ספרד במאה ה־13] זצ”ל, תפילה ליורדי ימים והולכי מדבריות אשר תקן הרמב“ן [בן המאה ה־13] זצ”ל על פי הקבלה בשמות הקדושים, כשעבר לארץ הקדושה תובב“א; תפלה שיסדה ובנאה הגאון מופת הדור, הדיין משה ן' אלשקר זצ”ל; בקשות נכללות בעשר ספירות גם בקשות יסדן החכם השלם האלוהי מהר“ר יצחק אשכנזי זצ”ל [הוא האר“י הקדוש בן המאה ה־16] תושב ארץ הצבי תוב”ב שירים שהיה משורר לכבוד שבת ולשלשה סעודות מסוגלות על פי הרשב“י [שמעון בר־יוחאי בן המאה ה־2 שהפך דמות מרכזית בקבלה]; כתבים שולחו ממליץ אחד חכם ומאד נעלה יצ”ו [מסתבר מתוך הקובץ שמדובר ביהודה זרקו אחד הפייטנים הידועים של התקופה] לאנשים גדולים יצ“ו”.
ארגונו של הקובץ מרושל ביותר. לא ניתן לעמוד, באורח ברור, על חלוקתו למדורים. אין גם תואם מלא בין המפורט בשער לבין התכולה המצויה לקורא בגוף הקובץ: גם תפקידו ומטרתו של הקובץ אינם מתוארים באורח חד־משמעי: הרי כאן נוסחי תפילות והמלצה חמה להזדקק להן; מליצות משל יהודה זרקו (בקטלוגים רשום הקובץ כולו על שמו)44 ולצד אלו – חומר שימושי לחיי הקהילה בחיי היום־יום שלה. כזה, הוא למשל “סדר המלקות כפי שנהגו זקני המערב וחסידי ארץ ישראל תוב”ב", כשבשולי ההודעה על הכללתו בקובץ נכתב:
גם זה ראיתי להדפיס פה אף כי הדפיסו מגיה אחר יצ“ו בסידורו החדש אינם נמצאים כי אם מעט מזער לכן שמתיו הנה ואלא [!] דברי המגיה. זה חלקי מכל עמלי שאני עמל במלאכת הדפוס להוסיף לקח להועיל לרבים ולקרבן לתורה – – – וכבר הדפסתי בסידור ספרדי קטן סדר המלקות הנהוג בכל העולם בערב יום הכפורים – – – אמרתי אולי לא יהיה הסדור ספרדי הנ”ל מצוי אצל גלות ירושלים אשר בשאר הממלכות ללשונותיהם בגוייהם שכלם מחזיקים במנהג אבות תורה לבנים. על כן, בחרתי להדפיס בספר הזה המצוי אצל כלם איש לא נעדר סדר המלקות הנ"ל.
האופי השימושי־מעשי של ‘יפה נוף’, שהוא שונה כל כך מזה של האגרונים שקדמו לו, מתגלה, בעיקרו של דבר, בכך שהוקצה בו מקום נרחב ל״נוסחי כל השטרות הנהוגים בישראל על כל ענין וענין משא ומתן גם נוסח קדושין כתובות גיטין וחליצה וקיומי ב“ד בר ומנופה מכל סוג מפי סופרים ומפי ספרים כאשר מביא הר”ן והרשב“א זצ”ל ושאר פוסקים זצ“ל” שכן, "גם בעיר גדולה של סופרים כמה אנשים ישתמשו בכלי זה ולא יאמרו איה שוקל איה סופר – – ".45 ביסוד נוסחי השטרות שב’יפה נוף' הונח (על פי עדותו המפורשת של המדפיס), חיבורו של אליעזר מילי, ‘לכל חפץ’, שנדפס בונציה בדפוס דניאל קינד ב־1552. בפתח חיבורו של מילי נכתב: “זה ספר תולדות אדם ומקריו במשאו ובמתנו לכלכל דרכיו במשפט במראות השטרות אשר כלם נקבצו באו הנה – –” (ההדגשה שלי – י"צ). נראה כי היומרה, להציע לקוראים ‘ספר תולדות אדם’ (שעוררה, כפי שראינו, את מחברי האגרונים הראשונים לחבר את חיבורם) מוליכה הפעם את בעליה, אל התחלות פרוזאיות־מעשיות קודמות יותר – אל נוסחי השטרות שבהם מגיע לכלל ביטוי הלכה למעשה, המשא ומתן הבין־אישי.
יש להבליט את העובדה, שמכאן ואילך הופכים נוסחי שטרות נספח רווח ביותר באגרונים. ומשווים לאלה הרבה מאופיים כספר כל־בו שימושי, ניתן לומר, שאל הסיסמה “ללמד בני יהודה קסת הסופר” מצטרפת מדי פעם גם הסיסמה “ללמד בני יהודה סדר שטרות”.
ניתן לומר, כי סיווגו של ‘יפה נוף’ בקטלוגים כאגרון, נובע מן העובדה שכונסו לכאן מספר איגרות ששלח יהודה זרקו אל אישים ידועים בני התקופה, כשעליהם נוספו, ספק איגרות ספק מליצות, שקשה להבין למי הן מיוחסות. כך או כך, ברוח ההקדמות שהיכרנו באגרונים קודמים, גם כאן ניתן לקרוא ב’אמר המדפיס': "בראותי תפארת הלקוטים האלו [לא כל כך ברור למה בדיוק הכוונה] מפורדים ומפוזרים אלה פה ואלה פה לשונם ממהרת – – – אין ערוך אליהם גם תועלת רב ללמד כל איש ואיש את בניהם קסת הסופר לכתוב לכל איש ואיש כפי מדרגתו וכפי מעלתו וכפי שאלתו ואם נתבלבלו הלשונות ובלעגי שפה ובלשון אחרת ביסוד הנערים מנוערים מלשון כתבי הקודש בזה ילמדו ידיהם לקרב לצבא צבא לכל עבודת הקודש בלשון צח בר ונקי – – ".
כמקובל באגרונים, ניתן למצוא גם ב’יפה נוף' מדור “התארים יושמו בתחילת הכתבים” כשהם ממוינים לפי מעמד הנמענים ("לרב וגדול בישראל, לנבון וחכם, לגביר נעלה – – ").
למסגרת האגרון שייכות, בנוסף לאיגרות האותנטיות של יהודה זרקו, שש איגרות שבכותרתן רשום ‘נוסח מליצה’. אלו איגרות בנוסח של ‘מכתבי רחמנות’ שנתנו ביד נצרך שיצא לארץ ישראל; בידו של מי שנשבה, שנפדה, שנשאר בחוסר כול ומבקש לחזור לארצו; ביד נצרך שחלה ואיבד את כתב ההמלצה שניתן לו; ביד מי שיוצא לאסוף כספים לצרכי ‘הכנסת כלה’ שכן, “אוי לבת שלא גלתה מעל שלחן אביה”, ושכן, “תחת שלוש [שלוש בנות] – רגז לבו של אביהן הישיש”.
האיגרות נושאות עליהן מתכונת מובהקת של שבלונה. נקוטה בהן לשון סתמית נוסח פב"פ [פלוני בן פלוני]; “מארץ פי”; "לבוא לארץ פי וכדומה.
על שש האיגרות הנזכרות, יש להוסיף שבע איגרות [?] שנתכנסו תחת הכותרת “בדברים זרים, מתוקים מרים, ואמתי [?] רובם מתוקים. מדבש ונופת צופים”. הניסוח כאן מליצי ביותר, מזומנות לנו ‘הרדפות’ רבות מן הטיפוס שפגשנו ב’מעין גנים' (“פני פניני מענה פיך”: “טובים שנים שלושה גרגירי עמירי אמירי ספירי כתובים באצבע אלקים”).
כאמור, לא צוין בשער ‘יפה נוף’ תאריך ההדפסה. ברשימה של צייטלין מצוין כתאריך משוער: 1575. בקטלוג של הספרייה הלאומית: “אחרי 1580”, ואילו בקטלוג של ‘מפעל הביבליוגרפיה’ נרשם: “אחרי של”ב (1572)".
החיבור נדפס אמנם בונציה, אך נראה, תוך עיון בו, שיצא מחוגי יהדות קונסטנטינופול וסלוניקי. עובדה זו, עולה מתוך האיזכורים החוזרים של קהילות אלו ושל נכבדיהן (ראה איגרת הפותחת ב’מגישי מנחה' בה מדובר ב"שרים היושבים ראשונה על שערי הקהלות קדושות אשכנזים אשר בערי שלוניקי ובעיר סידרו קאפסי ובראשם האשל הגדול מופת דורנו – – – בנימין סגל – – “; באיגרת הפותחת ב’צבי צבאות', מדובר ב”קהילות תהלות אשר בקונשטאנדינה – – – באנשי קודש – הלת תהלת46 קהלת יעקב אשר ביאנינה שלוניקי עיר גדולה של חכמים ושל סופרים וסוחרים רבים ונכבדים – – ". ניתן למצוא כאן איזכור של יריד לאסונה, ושל מונישטריו. ועל הכל, יהודה זרקו, הפייטן שתופס מקום מרכזי ב’יפה נוף' הוא איש רודוס שהשתייך לחוג המשוררים של קושטא וסלוניקי. הזיקה לקבלה (בין הקטעים ב’יפה נוף' מצוי גם “העתק החתימה ברשות הטפסת [!] הזהר”) ולארץ־ישראל, גם הן מסימני ההיכר של המרכזים בקונסטנטינופול וסלוניקי.
‘יפה נוף’ חוזר ומאוזכר באגרונים מאוחרים, אך נראה לי שאיזכור זה, ואפילו הרישום בקטלוגים הוא מוטעה. כך למשל, קוראים אנו בשער ‘תולדות אדם’ הנזכר, כי החלק השני שלו לקוח מ’יפה נוף', ומשם העתיקו הביבליוגראפים בלא לבדוק את הדברים. שכן, קריאה ראשונית באיגרות מוכיחה, שלפנינו האיגרות של ‘אגרות שלומים’. ומה גם שמספר האיגרות של ‘יפה נוף’ אינו עולה על 12–10 ובחלק ב של ‘תולדות אדם’ – סב איגרות.
JO. (pater) Buxtorfius - Institutio Epistolaris Hebraica, באזל, 47 1610
סיכום מן המוכן של אגרוני המאה ה־16 זימן לנו ההיבראיסט השוויצרי, יוהאן בוכסטורף האב, כשפרסם ב־1610, את חיבורו העברי־לטיני Institutio Epistolaris hebraica. חיבור זה הוא אנתולוגיה של 100 איגרות עבריות, מנוקדות בחלקן, ומבוארות בלטינית תוך ציון מראי־מקום בכתובים. על הכול, חשוב המבוא הכללי (בלטינית) שבו סוקר המחבר את תולדות האיגרת העברית, החל בתקופת התנ"ך ועד לזו שהוא מכנה ה’רבנית‘. לאחר מכן, הוא מתמקד בזו האחרונה, מתאר את המבנה שלה על חלקיו. אין ספק שהעיסוק של בוכסטורף באגרונים, כרוך באינטנסיוויות שבה נדרשה תרבות הרנסאנס למתכונת האפיסטולארית שהלכה ודחקה בריטוריקה, את מקום הנאום שבעל־פה. העיסוק הספציפי של בוכסטורף באיגרות העבריות, אחוז בזיקתו המיוחדת ללשון העברית כלשון קלאסית. את האיגרות העבריות בנות דורו, רואה הוא כהמשכה של הפרוזה המפוארת של המקרא. הוא גם מגלה מפורשות, שבאמצעות האיגרות ה’רבניות’ הוא מבקש להעמיק את שליטתו בעברית (הוא מדווח גם על חליפת איגרות אותנטיות שלו עם רבנים).
עיון באנתולוגיה של בוכסטורף, מלמד, שלפנינו מבחר סלקטיווי ומנופה: מתוך חמישה אגרונים של המאה ה־16, עוסק הוא רק ב’אגרות שלומים‘, ‘מגילת ספר’ ו’מעין גנים’ (נראה שהאגרונים של קונסטנטינופול לא הגיעו לידיעתו, או שלא היו לרוחו). כצפוי, נבחרו מרבית האיגרות ב־Institutio Epistolaris hebraica מתוך ‘מגילת ספר’. מתוך ‘אגרות שלומים’ נבחרו איגרות בודדות וגם אלו “שופצו” וקוצרו. אשר ל’מעין גנים', הרי הוא מתייחס אליו רק בדברי המבוא. ושם הוא מביע הסתייגות מאגרון זה, שלדבריו, לוקה בהפרזות והגזמות בתחום המליצה (הוא “מכה את הקורא בסנורים”). מאחר שעיקר עניינו של בוכסטורף בהיבט הריטורי, אין הוא נותן כלל דעתו על התכנים המיוחדים של אותו אגרון.
בעזרת כלים מן הריטוריקה היוונית והרומית (בוכסטורף מרבה לצטט את קיקרו ואת סנקה), הוא מציג במבוא שלו48 באורח שיטתי־דקדקני ועל דרך תורה סדורה את חלקיה של האיגרת העברית: הוא טורח בראשונה להכניס את קוראיו בסוד ראשי התיבות שהאיגרות משופעות בהם. לאחר מכן, הוא מטפל בהרחבה בטכניקה של הפתיחה (De Exordio Epistolae) – וזאת, תוך הקבלה לפניות של הריטוריקה היוונית וה־Saluten של זו הרומית. הוא ממיין את הפניות ל’פשוטות' ו’רתמיות', לעבריות וארמיות, ומצביע על הצורך להתאים את הדברים למעמדו של הנמען ולעיתוי הכתיבה. מובן שאינו פוסח על מתכונת האקרוסטיכון, אלא שלא קשה להבחין שהוא בוחר לו לצורך כל אלו דוגמאות משוכללות וקצרות.49 לאחר הטיפול בגינוני הפתיחה, מקדיש הוא פרק ל־De Narrationae. כאן הוא מייחד את תשומת הלב לתכסיסי ההיחלצות מן הפתיחה אל גוף האיגרת, בעזרת מיליות כ־עוד; תו; על דבר; מצורף לזה; נוסף, וכדומה. פרשה לעצמה היא הטכניקה של מעבר אל הסיום (clausula) באמצעות ובכן; בזה; לאפס פנאי ולהיות השעה דוחקת. וחתימה על דרך מיעוט עצמו של הכותב (“כה תפילת זעירא דתלמידי”; “נאום יתוש כתוש קצוץ כנפים/ משתחוה אפים לאהובי פעמים. פלוני”).
בוכסטורף מכניס את קוראיו בסוד הבלעתה של שנת הכתיבה אל תוך גימטריה של פסוק, כשאת האותיות שיש להעלות בחשבון, מסמנים בניקוד מעליהן. כן, מדגים הוא נוסחים ל’גב הכתב', תוך שהוא משווה עם ציטוטים מקיקרו, מפלוטארך, מוירגיל ואחרים. גם את עניין מכתבי חרם, נידוי וחרם רבנו גרשום, מסביר הוא לקוראיו.
את הפרקים 8 – 9 של המבוא, מקדיש בוכסטורף לענייני סגנון. בפרקים אלו כורך הוא את הדיון בסגנון האיגרת, עם שיר הלל לסגולותיה של הלשון העברית. הוא מצטט את הרטוריקנים, על פיהם נדרש מן האיגרת שתהיה פשוטה, קצרה וברורה. והוא מוסיף ומדגיש כי פשוטה – אין פירושה המונית ויום־יומית, אך גם לא מעושה ומלאכותית. עליה להיות תואמת את אישיותו של הדובר את הכותב; קצרה – אין פירושה רק מיעוטת כמות, הכוונה במונח זה להגברת עצמתם של הדברים המצומצמים, להשגת מועט המחזיק את המרובה, להשמטת כל מלה עודפת, ואף לוויתור על המיליות על דרך החיבור הא־סינדטי. אך זאת, במידה מבוקרת כמובן, שכן, יש גם להימנע מדלות לשון; את הבהירות ניתן להשיג תוך שימוש מכוון כהלכה במלים המתאימות, ותוך ויתור על מלים שאינן מוכרות.
לדבריו, כל שלוש הסגולות הנדרשות, מצויות בלשון העברית המקראית, מעצם טיבה. בוכסטורף מודע לעובדה, שלשון המקרא, אין עוד בכוחה לשמש את אנשיה לצרכים ה“אינטימיים” היום־יומיים שלהם, ושכדי להרחיב את הלשון, אימצה העברית מלים ארמיות (כדוגמת הרומית שהטמיעה בתוכה מלים יווניות). בוכסטורף מצביע על כך שיש לעברית ולארמית מקור משותף, ולכן, עלה השילוב ביניהן יפה. לדבריו, ניתן למצוא הרבה חן וקסם גם בלשון חז"ל, שממנה שואבות לא מעט מן האיגרות ה’רבניות' של זמנו.
נושאו של הפרק האחרון של המבוא הוא “על תרגול וחיקוי”. שם מצטט בוכסטורף את קיקרו, שהורה לאחיו, כי ראשית, יש להחליט את מי כדאי לקרוא. לאחר מכן, יש לברר מה ממנו כדאי לחקות. ולבסוף, יש לתת את הדעת על “איך לחקות”. אשר לקורא העברי – הרי בראש וראשונה, עליו לפנות אל התנ"ך שאין טוב ממנו. במקום השני, מציע בוכסטורף את אוסף האיגרות שלו, ובכך קבע לאגרונים העבריים מקום בולט של כבוד כנציגים של הפרוזה העברית בתקופה הפוסט ביבלית.
פרק ב: האגרונים העבריים של המאה ה־17 🔗
כדי לייצג ולאפיין את אגרוני המאה ה־17, בחרתי למנות כאן את האגרונים הבולטים, פחות או יותר, שנדפסו במרוצת המאה וקנו להם מהלכים לאורך זמן:
1658 – פנחס זליג, ‘התחלות לאגרות שלומים’, אמשטרדם, דפוס אורי פביש
1658 – אליעזר בן אברלי בן יצחק, ‘תיקון סופרים’, פרג
1659 – משה בן יעקב קופל, ‘כתב נבחר’, קראקא
1661 – יהודה ליב מיזלס (מדפיס), ‘לשון זהב’, קראקא
1686 – אליקים מלמד בן יעקב, ‘לשון למודים’, אמשטרדם
1689 – יוסף רקובר, ‘לשון נקי’, פרנקפורט דאודר
1690 – יוסף בן אלימלך (מדפיס), ‘ספר בן־ציון’, אמשטרדם
1691 – משה בן מיכאל הכהן, ‘ספר עט סופר’, פירת'
1691 – חיבור אנונימי, לשון ערומים', פרנקפורט דאודר.
עיון באגרונים שמניתי מלמד, שמרביתם אינם אלא הדפסה חוזרת של ‘אגרות שלומים’ או ‘מגילת ספר’: פנחס זליג מציע, כמצוין במפורש, את ההתחלות־הפתיחות של ‘אגרות שלומים’. גם ‘לשון ערומים’ (המאוחר ברשימה) אינו אלא הדפסה חוזרת של האיגרות הנכללות ב’אגרות שלומים‘. אליקים מלמד שואב את האיגרות של ‘לשון למודים’ מ’מגילת ספר’, וגם האחרים לא ניקו מנגע ה“שאילה”.
ניתן לומר שבמסגרת המעקב שלנו אחר תולדותיה של ספרות האגרונים, שתכליתו לחשוף מתוכה התחלות ראשוניות (ולו גם נרמזות) של הפרוזה העברית, מועט ומצומצם הוא העניין שאנו עשויים למצוא באגרונים של מאה זו (ובעצם גם בזו שלאחריה). נראה לי ששלב זה של עמידה, או אפילו של נסיגה, בדרכה של הפעילות האגרונית אשר מסתמן לנו כאן, כרוך, בצורה בולטת, בשינוי שחל באקלים התרבותי־רוחני שבתוכו התרחשה: די לתת את הדעת על מקום הדפוס של האגרונים ברשימה שלפנינו, על מנת להיווכח שמרכז הפעילות עובר מונציה, קונסטנטינופול וסלוניקי, אל פראג, אמשטרדם, קראקא ופרנקפורט, כלומר, אל האזור המובהק של נוסח אשכנז'50 במתכונתו היראית.
מאלפת העובדה, שלמרות שלפנינו כאן בעצם, חזרה על אגרונים של המאה ה־16, הרי די במסגרות המתחלפות, בתוספות או בהשמטות, כדי לשוות לאיגרות אופי שונה: בולטת ההתמקדות הגוברת בחלק הטקסי של האיגרת, בהרחבתם של מדורי הפתיחות והסיומים.
פנחס זליג לדוגמה, מפרסם את אלה כחיבור לעצמו וכן גוברת הזיקה להווי של חיי־הקהילה: ב’לשון ערומים מתווספות פתיחות לנמענים חדשים – ל“קציני מנהיגי ארצות” ול“קהילות וגלילות”51. ואילו משה בן יעקב קופל, ב’כתב נבחר' שלו, מוסיף פתיחות “למי שירצה” (ראה למשל: “בין אגודל לקמיצה תפסתי הנוצה לכן קצרתי המליצה אך חמדה ודיצה. התולה ארץ על בלימה יטיב לך הכתיבה עם החתימה עם מלאכי רחמים להסכימה קרנך להרימה”). המעורבות הגדולה בחיי הקהילה היראית מוצאת את ביטויה גם בעובדה הבאה: יוסף רקובר, מחבר ‘לשון נקי’ מוצא לנכון להדגיש שאגרונו מציע פתיחות שהאקרוסטיכון שלהם עומד בדרישות הכתיב הקפדניות של ההלכה: “ראה אנכי נותן לפניך מאה חרוזים ישרות. ע”פ אלפא ביתא כמ“ש בסדר הגט שמורות [ההטעמה שלי י”צ] לאלה שמות בני ישראל".52
מתוך השערים של האגרונים, וכן תוך עיון בגופם, לא קשה להבחין כי מחבריהם (האלמונים למרות ציון שמם), נופלים במעמדם החברתי מזה של קודמיהם. כאן לפנינו, אישים המשמשים לפי עדותם, כלי קודש: משה קופל, הוא, כמצוין בשער ‘כתב נבחר’, “אב”ד דק“ק לבוב”; יוסף רקובר, בעל ‘לשון נקי’, מוצג כ“בעל המחבר ספר מרכבת המשנה” (חיבור שהוא עדיין אתו בכתובים כפי שניתן להבין), ומדובר בו כ“האלוף התורני”: אליקים מלמד, מחבר ‘לשון למודים’, מתואר בחיבור אחר שלו (‘מלמד שיח’ 1710), כ“ש”ץ בן ש“ץ”, כ“שליח צבור דק”ק אמשטילרדם“; משה הכהן, מחבר ‘ספר עט סופר’, הוא, בין השאר, גם סופר סת”ם. אלא שבסיכומו של דבר, לא קשה להבחין שלפנינו חבורה של מלמדים דלפונים המקווים למצוא תוספת פרנסה על ידי פרסום אגרונם והפצתו.
לא קשה גם להבחין, כי עולמם הרוחני מצומצם בין ד אמות של תורה בלבד, ואין בהם עוד מאותה רחבות אופקים שנסתמנה פה ושם, באגרונים של בני המאה ה־16, וגם לשונם עילגת מעיקרה.
נראה לי, כי על מנת להמחיש את השוני באקלים הרוחני שמתוכו צומחים האגרונים של המאה ה־17, חשוב לתת את הדעת על כך, שבעוד מחברי האגרונים של המאה ה־16, בבקשם לתת מהלכים לחיבורם, הדגישו את החשיבות האוניברסאלית של העיסוק בטיפוח הלשון כסימן מסימניו של ‘מותר האדם’, הרי לגבי מחברי האגרונים שלפנינו, אין בכך די. הם קובעים בראש חיבורם אסמכתות מדברי חז"ל ומן הכתובים, על מנת להשיג לגיטימציה53 לעיסוקם בטיפוח הלשון, עיסוק שיש בו כביכול, משום ביטול תורה.
כך למשל, מרבים הם לצטט את מסכת ‘פסחים’ ולהכריז בעקבותיה כי “לעולם יספר אדם בלשון נקי, אף שיחת חולין צריך למוד לספר בלשון נקי” (ראה לדוגמה, השער של ‘לשון נקי’ ו’לשון ערומים'); ואילו רקובר מרחיק לכת – הוא מצטט את חז“ל שמדברים במי שאינו שולט בלשון כ”גס רוח" ואף מורים כי “גס רוח מותר להורגו”.
למותר לומר, כי על הזיקה ההדוקה לכתובים, ויותר מכך לרוח היראית, מלמדות הכותרות שנבחרו לכנות בהן את האגרונים.
על האווירה המתחלפת שמקיפה את האגרונים של המאה ה־17, ניתן ללמוד בשקיפות, אם ניתן דעתנו לעובדה שב’לשון למודים' של אליקים מלמד, נשתמרו בעינן האיגרות של ‘מגילת ספר’, וזאת פרט להקדמה המקורית (ראה פרק א). אותה החליף אליקים מלמד בהקדמה חדשה (“התנצלות בקטנה הצעה וגדולה ההוצאה”), שהיא בלולה ומוקשה בלשונה:
אודות שראיתי רעה אחת שהיא שתים רעות עשה עמי ונחלתי עזבו מקור מים חיים ביד הלשון קדש קדשים שמשתמשים בו מלאכי השרת במקום אשר יבחר ה' הקדוש וממקום קדוש יהלכו בדרך לא טוב לחשוף מים מגבא מים54 לא נאמנו את אל רוחם ללשונותם בארצותם לגויהם להגות ולקרות בסיפרי מירו"ס [הומרוס] ולא [ולוּ] עבדוהו אפילו בשותפות הלואי יעשו אותו כגרזימי [מאכל קינוח ערב] הזו ולזאת יחרד לבי נמס בתוך מעי רותחו – – – והעיר לי אזן בבקר בבקר לכתוב בעט ברזל איזה אגרות שלומים וקראתיו בשם לשון למודים לשתי סבות האחת שטובה תהיה לתלמידים הקטנים שירגילו עצמם לכתוב לשונם בלשון הטהור והקדוש להיות תקוע בלבבם כמאמר החכם מכל אדם חנוך לנער על פי דרכו וגומר והסבה השניה שלא עשיתי זאת להראות שהוא דבר חדש כי כבר היה לעולמים ולמודים הם מקדם אבל לאחד מעיר ושנים ממשפחה. ואם אמרתי להביא כל דברי האגרת במגילת ספר כתוב עלי היו לטורח נלאיתי נשוא עול המדפיסים שאומרים מדוד והבא ואין כ“ל ואין קונ”ה ואין כס"ף ע“כ לקטתי באמרים אחת הנה – – – להביאם לבית הדפוס לזכות הרבים שילמדו לשונם מקטנם ועד גדולם לכתוב ולקרוא בלשון הקדש ובמהרה יקוים הפסוק כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרוא כלם בשם ה' כ”ע הטרוד במלאכת השמים. אליקים בן הרב יעקב ש“ץ זלה”ה מק“ק קאמרנא [ההטעמות שלי – י”צ].
בתוך מובאה זו שאותה הבאתי במלואה, ניתן להצביע על מספר היבטים מאפיינים: אם לפי סדר הכתוב, הרי עולה מכאן בראשונה, עניין המלחמה שיוצא האגרון ללחום בהשפעות התרבות הזרה שמחלחלות גם אל תוך החברה היראית, וכמו מנסות לפרוץ את סגירותה.55 מבין השיטין נרמז, כי המחבר מודע לכך, שלא ניתן כבר לדחוק מכל וכל את ‘סיפרי מירו"ס’, אך ניתן למתן את השפעתם המזיקה, על ידי חיזוק מעמדה של העברית (ראה עניין ה’שותפות' והסטאטוס של גריזמי').56 ובדיעבד, הרי לפנינו הודאה בכך שהאגרון בא למלא חלל שהחברה היהודית חשה בו – העדר סיפורת.
חשוב ההסבר שיוצא לכמה פנים שלאורו מבהיר אליקים מלמד, את פשר השם ‘לשון למודים’, שבו כינה את חיבורו: הוא עושה מחד, שימוש בצירוף המקראי ‘לשון למודים’ במשמעות של לשון שהיא מיועדת ל’לִמודים' שהוא כינוים של בני הנביאים כאנשים צעירים בפי הפרשנים לישעיהו נ (בכך נמצא לנו המשך לנטייה שכבר מצאנו באגרונים של המאה ה־16, לציין את בני הנעורים כקהל היעד של האגרון), ומאידך, מפרש אליקים מלמד את ‘למודים’ במשמעות של דברים שהם כבר מלומדים ומפורסמים, ובכך, מצטרף הוא, על פי דרכו, לניסיונו של ארקיוולטי, להקדים תרופה ללזות שפתיים של מבקריו, בטענה שלקח גדולה לעצמו. אך לא פחות מכך, הוא מצטרף בדרך זו, לניסיונותיהם של חבריו, לשכנע את קוראיהם כי העיסוק בטיפוח הלשון אינו זר לחברה היהודית (“כי כבר היה לעולמים”), אלא שהדברים נשתבשו והפכו נחלתם של בודדים בלבד.
בסיפא של ה“התנצלות”, עולים אספקטים נוספים: מתוך הדברים משתמעת התייחסות לשאיפתם המוצהרת של מחברי האגרונים, להפוך את אגרונם לחיבור שיש בו כדי להקיף את החיים כולם באחת. שלא כמחבר ‘שבט סופר’ (ראה שם), שחש שלא ניתן להגשים שאיפה זאת, בגלל יומרנותה הגדולה מדי של המשימה, נמצא את אליקים מלמד מכריז, כי הסתפק במועט מתוך מניעים כלכליים (המדפיסים תובעים לצמצם בהוצאות!). מכאן גם משתמעת ההודאה, שהאגרון הוא, בסופו של דבר, ספר “קטן”, עובדה החוזרת ועולה (כפי שכבר ציינתי) במשמעויות מתחלפות, לכל אורך דרכה של ספרות האגרונים.
הנופך ה’יראי' שעולה ביתר עוצמה מתוך אגרוני המאה ה־17, נותן אותותיו גם בנטייה (השגויה?) שמתגלה, לא מעט, בביבליוגראפיות ממוינות, למנות בתוך רשימת האגרונים גם חיבורים בשם ‘תיקון סופרים’ (שם שאול ממלאכתם של סופרי סת"ם). עיון בחיבורים הנזכרים שם מלמד, שאינם אלא טפסי־שטרות.57
בדיעבד, ניתנת בכך (כפי שכבר הזכרתי בפרק הקודם) בליטות לפונקציה שממלאים נוסחי שטרות כהתחלות ראשוניות של מבע לשוני החייב בקפדנות ובדקדקנות מירבית, כמו גם בגילוי המשא־ומתן האנושי פשוטו כמשמעו.
אלא שאם בקירבה זו אל נוסחי השטרות, מתגלה הכיוון הפורמאלי־ענייני של האגרון, ניכרת התחלה של כיוון פמיליארי־אישי, של כיוון שניתן לראות בו מעין מבשר של המתכונת האוטוביוגראפית. ב’עט סופר' של משה בן מיכאל הכהן, מופיעים החלקים הקבועים של האגרון: נוסחי פתיחות נמלצים בפרוזה חרוזה; נוסחים מיועדים ללמדנים ולגדולים בתורה, ל“גבירים בכירים יחידי סגולה אשר בק”ק פלוני – – “; ו”הלצות לחכמי וגבירי קהלות" (שלא כרגיל, אף מודיע המחבר ש“כתבתי קצת הלצות יפפיות לנשים צדקניות”). גם משה בן מיכאל מציע, כמקובל, תחבולות של היחלצות מן הפתיחה אל גוף האיגרת, ונוסחים שיש לכתוב “על גב הכתב”, אלא שבנוסף על כל אלו, מזומנת לנו בתוך “עט סופר', גם אינפורמציה אותנטית (אומנם לא תמיד מלאה ומפורשת כל צורכה) בלתי שגרתית. שכן, המחבר מתאר את קורותיו: אם לצרף קטעי דברים, הרי לפנינו סיפורו של איש בלוגרד, שטולטל ונשבה, וכדבריו: “באתי באסי”ק מדוכה ביסורים בתוכחות על עוון ואפפו עלי רעות עד אין מספר בסערות הזמן כיס נגרש”. בתוך נדודיו בארץ שביו (?), עסק במלמדות לפרנסתו. וכאן מזומנת לנו עדות מכלי ראשון לדרך צמיחתו של האגרון מתוך עבודת המלמדות (תופעה שכבר רמזתי עליה בפתיחה):
“הוזקקתי לדרישתם [של התלמידים והוריהם] וחברתי להם הספר הזה קטן הכמות מעשה חרש. למען יהיה שגור בפיהם לאמרי שפר בעומדם לפני אשכול הכופר. וקולמוס רץ כצבי עופר – – ״, שכן, “חנני אלוקים ונתן לי לשון למודים לדבר צחות בלשוני ולחרוט בעט ברזל ועופרת כתיבה מיושרת”; “אף ידי יסדה אר”ש – – להועיל לתלמידים”.
בדומה למה שכבר מצאנו ב’יפה נוף‘, הרי גם ב’עט סופר’ לפנינו שיבוץ איגרות אותנטיות בין האיגרות הבדיוניות שבאגרון. אלא שבעוד המדפיס של ‘יפה נוף’ נדרש לאיגרות ברכה לגדולים וחשובים ביום חגם (ראה ברכות ליוסף המון), הרי האיגרות של משה הכהן, נשלחו על ידו בשמו ובשם חבריו לשבי, אל אנשי אמשטרדם (האיגרות מופנות אל יוסף צרפתי ויוסף ן' דאנון) שתמכו בהם בכסף וטרחו על שחרורם. מעניינת הערתו של משה בן מיכאל הכהן, כי משנשתחרר, נוכח לדעת כי באשר לחיבור האגרון, הרי “כבר הקדימני השלם מוהר”ר אליקים מלמד“, וכשהגיע אל “ק”ק ניק”ל שפור“ג [ניקלסבורג]” “ראיתי ג”כ ספר לשון נקי". למרות האכזבה הראשונה, לא ויתר משה הכהן על אגרונו שלו, והוא מודיע: "עם כל זה לא אשיב אחור ימיני, והרואה את אשר יבחר בו יקריב אליו – – ״.
פרק ג: האגרונים העבריים של המאה ה־18 🔗
הבולטים שבאגרונים של המאה ה־17 (‘כתב נבחר’; ‘לשון נקי’; לשון ערומים‘; ו’עט סופר’) ששאבו, כאמור, את תוכנם מן האגרונים של המאה ה־16, חזרו ונדפסו (על הרוב במקובץ), במרוצת המאה ה־18 תחת הכותרת “עיטור סופרים'.58 למותר להדגיש כי כותרת זו, שהפכה מעין שם נרדף כמעט לאגרוני התקופה, יש בה כדי לשוות לדברים מרוח עבודתו של הסופר סת”ם שמלאכתו מלאכת קודש, ובכך להטעים את שיוכו של האגרון לחוגי החברה היראית.59 זיקה זו לחוג הלמדנים היראים מוצאת את ביטויה בניצול שמנצלים כמה ממחברי האגרונים את ה“במה” שלהם, ותוך כך מציעים בדרך אגבית דברי־תורה, פרשנות של פסוקים קשים או יישוב סתירות הלכתיות וטוענים מפורשות כי בדרך זו “מכשירים” הם את חיבור החוֹל שלהם, על דרך שהכשירו חכמים את ספר קוהלת ש“ראשיתו דברי תורה וסופו דברי תורה” (ראה בהמשך "עיטור סופרים' של משה מלנצברג, וראה ‘מנחת יעקב סולת’ של יעקב בן משה הכהן).
אלא שבתווך, הולכות ומתעצמות באגרון של המאה ה־18 גם הפנים של חולין: הוא הופך מעין חיבור כל־בו שימושי. הוא ממציא לקוראיו־קוניו נספחים שעניינם נוסחי־שטרות,60 קורסים בחשבון ברמות שונות ואפילו “סגולות”.61
תופעה בולטת חדשה באגרוני המאה ה־18 היא ה’הסכמות' וה’חרמות' של גדולים וטובים (רבנים על הרוב) הנדפסות בפתחיהם.
מתוך האגרונים של המאה ה־18 בחרתי לעסוק בפירוט מסוים בחמישה אגרונים שיש בהם לדעתי כדי לייצג כיוונים מתגוונים שיתפתחו בהמשך הדרך. הראשון שבהם הוא זה של משה מלנצברג:
משה מלנצברג – ‘עיטור סופרים’, המבורג, 1721 🔗
על רקע האחידות של האגרונים המכונים ‘עיטור סופרים’, בולט בייחודו ‘עיטור סופרים’ של משה מלנצברג שנדפס בהמבורג ב־1721. להבדיל מן הפתיחות ומן ההקדמות הקצרות נוסח ‘אמר המיסד’ שנמצאו לנו באגרונים עד כאן, מזומנת לנו ב’עיטור סופרים' של משה מלנצברג הקדמה ארוכה ומפורטת וכמו פותחת את מסורת ה’הקדמות' שהפכו מכאן ואילך מרכיב של קבע באגרונים, כשם שליוו את מרבית יצירות הספרות במשך תקופה ארוכה (ראה לעניין זה, פרק הסיכום). לשונה של ‘הקדמת המחבר’ באגרון שלפנינו היא סבוכה ובלולה בעניינה ובסגנונה: המחבר מרבה להזדקק להפגנת בקיאות ושנינות במשחקי הכתובים. ראה לדוגמה, הניצול שהוא עושה בשמו ‘משה’, וכך הוא מציג את עניינו של החיבור: “ישמח הכותב ויגל הקורא בזאת הטור"י (משחק צלילים בין טורי הכתוב והתורה) אשר שם משה לפני בני ישראל ללמד בני יהודה קס”ת הסופר איך לאמן ידיהם בהרגל דבר בעט“ו [קלמבור שבו נפגוש שוב ושוב] מה טוב ומה נעים”.
במקומות רבים בתוך ההקדמה רצופת הקלמבורים, מכריז המחבר: “ואגב דאתי לידן מארז”ל אחבירה לך מילין אשר עלה על שכלי העיוני בישוב הפסוק – –״ והוא עובר בעקבות כך לעסוק בפסוק מוקשה. נטייה זו שלו, להפוך את אגרונו לחיבור למדני, מתגלה גם בעובדה שכנספח בחר לצרף את ‘עשירית האיפה’ כשהוא מודיע: “הנה תרתי בלבי לסיים בדבר טוב אין טוב אלא תורה ואף שההוצאות הדפוס מרובים עלי וכשל בעו״ני [משחק מלים בין ‘עוון’ ל’עוני'],62 כוח ועוצם ידי לנער חצי באיתן קסת”י כאות נפשי – – – באתי באיזה גרגירי נעימה אמירה – ויהיו לרצון אמרי פי עשירית האיפה שיעורה“. אלא שבתוך גילויים בטלניים־ארכיאיסטיים אלו, נמצא לנו משה מלנצברג נדרש גם לחדשנות: שלא כקודמיו, שמטעם זה או אחר תיארו את אגרונם כמיועד לילדים ולנערים, מפנה משה מלנצברג את דבריו אל חבריו הלמדנים, שכן “אנשים כמוני וחבריהם אף שממולאים בתורה ככלוב מלא עוף ובקיאים בתלמוד ואגדות אינם בקיאים במלאכת הסופרים63 שופרי דשטרא ומחליפין עבר לעתיד וכן איפכ' ונוכח לנסתר דרכיהם לתלות תני' בדלא תניא וכו' וכל זה הגיע להם מחמת שלא יודעים להשיט בניי”ר [משחק המלים ניי”ר – נהר חוזר הרבה באגרונים] להיות הפסוקים ודברי רז“ל מחודדים בפיהם אשר מדבריהם נובעים כל חכמת הלשון”. משה מלנצברג מדבר על עצמו כבן לדור חדש (“אנו בדור זה” “ונחל לתקן את המעוות”…) תוך ציטוט מלווה במראי מקום בכתובים, חוזר הוא ומצביע על החובה המוטלת על תלמיד חכם להקפיד על לשונו בדיבור ובכתב. הוא מבהיר כי כשאמרו חז“ל ש”תלמיד חכם צריך ללמוד כתב" (חולין ט ע"א) לא התספקו בלימוד “גוף האותיות” או ביכולת ליפותן (שהרי “אף שטרות המכוערין כשרים”). כוונתם של חז“ל היא ש”על הלשון להיות בקצרה ויפה ונקי".
מאלפת העובדה, שלמרות שמשה מלנצברג עצמו לא ניקה משיבושי לשון וכן ממשחקי לשון מפליגים, ניתן למצוא בהקדמה לאגרונו מעין ניצנים של הביקורת העברית, זו שלימים יוצאת חוצץ נגד עודף המליציות סרת־הטעם. גם משה מלנצברג, בדומה למחברים האחרים, פוסל את האגרונים שקדמו לו, וזאת, על מנת לפלס דרך בשוק הספרים לאגרונו שלו. גם הוא מודיע שהוא מודע לעובדה שכבר ‘שולחן ערוך’ לפני קהל הקוראים “בכמה ספרים ממחברים”. אלא שאלה לא יסכנו, שכן “יש מראין באצבעותיהן בלשונם בקיאות וחריפות מעשה שרשרות וגבלות גבל לטור”י וקושרין חבל בהב“ל ונימא בנימא נקשרה להם עד שילאה הקורא למצוא פתח פתוח כיון מבוקשו ותוכן כוונתו”. הוא אף נוקב מפורשות בשמם של ‘לשון ערומי’ ו’לשון נקי‘, וטוען ש“שמותיהן יפין ומעשיהם אינם כשמותם”. אלא שלהבדיל מחבריו, אין הוא מסתפק בפסילה כוללנית־סתמית. הוא מעלה השגות של ממש: לא נראה לו עצם הניסיון להציע מן המוכן נוסח מלא של איגרות, ומה גם נוסח ארוך ומסורבל, שמחבריו “צללו במים אדירים והעלו חר”ס [חֵרֵשׁ?] שאינו שומע ואינו מדבר". הוא אף יוצא נגד השימוש באקרוסטיכון הארכני (בפרט כששמו של הנמען מרובה אותיות כבנימין, לדוגמה) שאותו העתיקו מחברי האגרונים מן הפייטנים בעלי ה’יוצרות’ ו’הסליחות'. לדבריו, למה לחקות את אלה ולא את חז"ל המצטיינים בלשונם הקצרה. ואם בכל זאת ייעשה שימוש באקרוסטיכון, הרי יש לשמור על מידה ולגשת מייד אל עצם עניינה של האיגרת, שכן, “הזמן קצר והמלאכה מרובה”.64
נאמן להשגותיו, מוותר משה מלנצברג באגרונו על נוסחים של ‘מכתב ארוכים’ (נוסח מלא ומפורט של מכתב). במקום זאת הוא מספק לקורא שורת פסוקים, וליתר דיוק, קלמבורים, ממוינים לפי נושאים, שבהם יכול הקורא־הכותב לתבל את האיגרות שהוא אמור לחבר בכוחות עצמו (בדיעבד, מקיף כך משה מלנצברג בדרך משלו ‘תולדות אדם’). את המדורים כינה בשם ‘ניירות’ ובהם הציע את הנושאים בסדר א“ב. לדוגמה: אהבה ואיבה ושלום; איש ואשה זקנים וזקינות; הנאה והזק, מריבה וקצף; מעשה הכתב והמכתב; סמיכה וחרטה; פיוס ופעולה; צער; קנאה וקינה; שמחה ואנחה; תפלה ובקשה. בשולי כל מדור מנה המחבר את המקורות שבהם “שיחק”, כשהרכיב את ה”ממרות" שלו. נראה לדוגמה, כמה קלמבורים מתוך ה’נייר', שעניינו ‘מעשה הכתב’: מעשה ידי להתבא“ר; ותבט עיני בשור”ה (על פי תהלים צב 12); אין מוקדם ומאוחר בטור“י; אל תשלח ידך אל הנייר (בראשית כב 12); יתקע בסופ”ר גדול; אתה חסת על ק“ן ספו”ר; כי סבבוני קלפי“ם (כלבים) עדת מרעים; צרור הכתב (הכסף) לקח בידו; על מכרם בכת”ב צדיק.
אמנם הציע משה מלנצברג ניירות מן המוכן. אבל בנוסף לאלו גילה לקורא בהקדמתו כיצד נעשית מלאכה זו: “ובתיבה אשר תראה עיטור תגין [מרכאות] עליו אז תדע שאין התיבה ההיא במקורו נכתב כמו שהובא בספרי רק שמתי לך תגין בשנותו את טעמו בענין ועסק ההוא תמורת עין אלף או פ”ה תמורת בית כי הם ממקור אחת פמב“ו מהשפה אהח”ע מהגרון רשזסץ מהלשון בשיי' וכן התיו והטית כגון נביא ומביט את טמונות“י בטית כי שניהם ממוצא א' מהלשון בחינכיים. וכדומיהן רבות זולת מה שהצגתי לך בגורעין ומוסיפין אות או תיבה”. את דרכו באגרון מתאר משה מלנצברג בהקדמה כך: “רק השמתי לך פרפראות לחכמה חכמה ואינה מלאכה מה שלא תוכל תוכל להשיג מעצמך אבל גוף הכתב הוא ההרגל בכתב מלאכה היא ואינה חכמה ומי שיש לו מוח בקדקדו ודעת אדם לו ולא למד אלא מקרא לבד יוכל לכתוב גוף הכתב כמוהם”. הבאתי את הדברים כמות שהם בלי פיסוק, כדי להטעים את הקורא מן הקושי בו נתקלתי לא אחת למקרא האגרונים.
כדי להמחיש את העובדה שהאגרון הפך פרי יזמה משותפת של מדפיסים ומחברים שביקשו להפוך אותו מקור הכנסה, ותוך כך להמחיש את החשש לביקורת שיש בה כדי להזיק בתחרות שבין החיבורים השונים, בחרתי לצטט כאן את המובאה הבאה, מתוך ההקדמה של משה מלנצברג: “ולזאת אתפלל לעת מצוא שום [איזו שהיא] טעות אל יאמר משה בדאי הוא רק יתלה במהירות הדפוס אשר אצים ונחוצים לאמור כלו מעשה ידיכם דמים מלאו בהון רב ועתיק. ואף אם שגיתי חד' ושגגותי אינם עולים זדון כי אין אני תלמיד חבר אצל גאוני רבני חכמי הדור ובורי רֵק אין בו מים ועוד לפעמים פלטתה סכין המהירות איזה דבר לפי הנחיצה או שלא היה בידי ספר ההוא65 אשר ממנו נובע הדבר ההוא והדן אותי לכף זכות כף זכותו יכריעו כף חובותיו” (ההטעמות שלי – י"צ).
יש להעיר כי למרות ההצטנעות ומיעוט דמות שנוהג כאן משה מלנצברג בעצמו כתריס בפני המבקרים, הריהו בכל זאת מסיים את הקדמתו בדברים הבאים: “וטרם אכלה אפרוש כפי לאשר נתן לי לשון למודים הוא יוסיף לי דיעה ובינה ואומץ כח שכלי ויזכני להוציא לאור חיבורי מקור נפתח אשר חברתי על ארבע טורים – – – ה”ק משה בן האלוף הדר ישראל יצ“ו מלנצברג דעל נהר וורטא”.
נעיר עוד כי מלחמתו של משה מלנצברג ב’לשון נקי' ‘לשון ערומים’ ו’לשון חכמים' לא עלתה יפה, שכן אלו חזרו ונדפסו וזכו למהלכים רבים בקהל, בעוד אגרונו שלו לא זכה למהדורות חוזרות.
כנגד זאת, נמצא למשה מלנצברג, כשלושים שנה מאוחר יותר, ממשיך או מחקה.
מאיר בן־לוי – טפסי מכתבים, ז’ולקוה, 1750 🔗
ב־1750 נדפס בז’ולקוה אגרונו של מאיר בן לוי, ‘טפסי מכתבים’. המחבר אינו מזכיר אמנם את משה מלנצברג, אלא שבהקדמתו (והפעם לפנינו הקדמה קצרה) ניתן למצוא טיעונים קרובים בעניינם ואפילו זהים למובאות מן הכתובים שכבר מצאנו אצל משה מלנצברג. גם מאיר בן לוי מציע לקוראיו ‘ניירו"ת’ על פי המתכונת של משה מלנצברג אם כי נושאיהם אינם זהים במדויק לאלו של האחרון, גם הוא מדגיש את העובדה שתנאי ראשון לכתיבה ראויה הוא בקיאות במקרא. וגם הוא מקדיש את חיבורו למי שאינם בקיאים במקרא, בפסוק תנ“ך באגדה ובמדרש ואף שיש להם לב חריף ונבון לפלפל בפלפולא דאורייתא אעפי”כ אינו בקיאין במקרה והוא להם מקרה בלתי טהור וע“י זה ידיהם אסורות מלכתוב אגרת שלומים ולפעמים כשאיזה איש כותב להם אגרת אין להם פתחון פה להשיב מפני כלימתם אשר אין להם ידיעה בכתב ולשון של חכמים ומסיגים ידם אחור. ולפעמים כשכותבים איזה אגרת כי עצור במלין מי יוכל בלשונם יכת״בו כאשר ידבר איש אל רעהו ולא מלשון פסוק ולא מלשון גמרא רק סרוח לשונם וסר”ח העודף במאמרות מכפלה במקום לקצר – – " (ההטעמה שלי – י״צ).
כדי לעמוד בפרץ, מציע הוא, כאמור, את הניירו“ת שלו על פי סדר א”ב (אהבה ואיבה, בנים ובנות וזיווגם, בושה וחרפה וגנאי וכו'). וכך הוא מסביר את דרכו:
לקטתי מתורה ונביאים וכתובים ומגמרא וממדרש דברים הנוגעים אל הכתב ולפעמים בשינוי בחילוף האותיות הנזכר בפסוק וגמ' כי עבידי רבנן דמשני במילייהו למען יעמדו דברים על דברי תורה – – – למען ישמע חכם בזה ובקל יכול למצוא חפצו – – כ“א [כל אחד] דבר בעט”ו מה טוב – – – כ"א לפי הצטרכותו ומהותו – – – – ואזני שומעים תקשבנה ולבב נמהרים יבין לדעת ולשון עלגים תמהר לדבר צחות והשביע בצחצחות נפשך – – – ורץ לקראת רץ ירוץ. להגיד לאדם מה שיחו – –.
להבדיל ממשה מלנצברג שסיים את אגרונו בדברי תורה (‘עשירית האיפה’), מגלה מאיר בן לוי חוש מעשי יותר: הוא מודיע בסיום ההקדמה שלו כי "נתתי את לבי לדעת חכמת התשבורת [חשבון בשברים] וכתבתי החמשה שערים בלשון אשכנז [!] ובלשון צח ונקי והארכתי במקום שיש להאריך ובקל יוכל כל אדם ללמוד מתוכו ולמבדק בכתבי חושבניא66
יעקב בן משה הכהן – מנחות יעקב סולת, וילמרסדורף, 1731 67 🔗
בסימן מובהק של אחיזה בהווי של החברה היראית ובניסיון למלא את צרכיה, עומד האגרון ‘מנחות יעקב סולת’ של יעקב בן משה הכהן, שנדפס בוילמרסדורף ב־1731. בדומה למשה מלנצברג שניצל את העובדה ששמו משה, ובנה על כך קלמבורים (“זאת הטור”י אשר שם משה"), עושה גם יעקב הכהן “מטעמים” משמו 68: הוא מתגלגל אל תוך דמותו של יעקב אבינו שהביא מנחה לאביו על מנת לקנות את לבו, ועל כך הוא מוסיף ומנצל את העובדה שנתמזל מזלו והוא גם כהן, והריהו מגלגל את ה’מנחה' אל תוך קרבן מנחה, ומציע את חיבורו כ’מנחות יעקב סולת'.
גם יעקב בן משה הכהן מייעד את חיבורו לאנשי חוגו – ל“הני הבחורים הנאים המהודרים לומדי תורה בישיבה”, לחזן, לסופר ולמלמד. גם הוא מתריע על כך ש“באמת הני רמי הקומה ויפי העיניים צמחו וגדלו וכתיבה תמה מהם חדלו. ואף כי יאונה לידם במקרה טהור איזה כתיבות הלשון ויאמר איש אל אחיו הבדלו – – – וכיון שהזקין שוב אינו חוזר לקליטה ונמצא כלתה לו שנה והוא לא רגיל בה”. גם הוא מבהיר כי “נתיבות הכתב את האדם ליקר וגדולה מביאים”, כי “מתיקות הלשון ממתיק בפי כל אדם כדבש דבורים ומשמח ישישים ונערים!”, וכי לא רק מותר ללמוד כתב אלא אפילו חובה על שלומי אמוני ישראל. גם יעקב בן משה הכהן יוצא חוצץ נגד הנהייה שפשטה בחברה היהודית אחר ‘חכמת זרים’, נהייה הנותנת אותותיה "ברוב ערי ישראל הקרובים והרחוקים ובכפרים ובעיירות גדולות וקטנות – – ". לדבריו, "בוודאי על דא התורה מקוננת ומכרזת על מה עזבו את בריתי הלוא עשוני כתורמוס זה שאוכלים אותו בקינוח סעודה – – ״ (השווה דברים דומים בהקדמתו של אליקים מלמד ל’לשון למודים').
מתוך ה’הקדמה' הארוכה והסבוכה (עד כי מרבית הדברים הנכללים בה אינם ניתנים כלל להבנה) מזדקרת התחושה של מילוי שליחות אלוהית האוחזת במחבר: לדבריו, האל "פתח לי ארובות השמים והעמידני על עניינים לא שיערום הראשונים. – – – ויאמר אלי בן אדם בטנך תאכל ומעיך תמלא ענינים שונים לך אגלה וחבר מהם קטן ספר לא יסולה – – “; “והנבאתי כאשר צוויתי”. דברים אלה מכוונים ודאי לא מעט לסודותיה של הקבלה המעשית שקיבל המחבר לדבריו. (הוא מצטט בהקדמתו, לצד מובאות מן התורה שבכתב וזו שבע“פ, גם את הזוהר, את רב הימנונא ואת האר”י הקדוש, וכנספח הוסיף לחיבורו ‘סגולות’). אך תחושה של שליחות עקב גילוי סוד שנתגלה לו, מלווה גם את עצם היחלצותו להקנות לבני עמו את תורת המליצה שהם כה נזקקים לה: “יען כי עמד השכל כאיש נדהם וכוכבי התבונה אספו נגהם המליצה היתה לטורח ואני עצב נבזה אזרתי חלצי עטרת הכתב בתפארת להשיב אל יושנה – – – ונצורי המליצה להקים בעוד אדם רך בשנים. – – – ויראה וימצא בתוכה כל אדם כפי מבוקשו בשליחות יד לרעהו כאשר נדרש זה הספר, המסולה בכתם אופיר”, המחבר מנסה להסביר בדרך זו לקוראיו, שלא עניין של גנדור וקישוט בלבד היא המליצה, שכן, תורת הכתיבה ממלאת פונקציה חיונית ביותר בחיי האדם. יש בה “אמירה לצורך כגון האומר דבר לחבירו אשר מרחוק יצפה וכלו עיניו מיחלות ומצפות ח”ו יצא עליו גזירו, נמצא הכותב משמחו בניבו – –”.
למרות שהמחבר משוכנע בחשיבות חיבורו, ואף יוצא לשכנע את הבריות בכך, הרי בכל זאת מגיש הוא להם את חיבורו בדחילו: הוא נזקק ל’הסכמות' גדולים וחשובים (בתוכם יואל הלפרין זה ר' יואל בעל שם, שממליץ כמובן על ה’סגולות').69 אלא שאינו מסתפק בכך. הוא מודיע שהלך בדרכם של חז"ל שהכשירו את ספר קוהלת והצילוהו מן הגניזה בטענה שתחילתו דברי תורה וסופו דברי תורה, וגם הוא פותח את ‘מנחות יעקב סולת’ ביישוב סתירות בין גדולי תורה, וחותם אותו (לפני מדור ה’סגולות') בארבע רשויות לשבת.
בתווך, בין דברי התורה, לפנינו כ"ה איגרות ארוכות, סבוכות וקשות מאוד להבנה, שעניינן – נושאים מן התחום המסוים והמוגדר של חיי הקהילה (הזמנות לשמחת חתונה, כשזו כרוכה בהזמנה למלחמת תורה!) תוכחת אב לבנו, סכסוכים כספיים ועלילות דברים, ועל הכול – איגרות הסובבות סביב מינוי רבנים (כתב מינוי לרבנות, פירוט השכר והתנאים, דין ודברים בין הרב ואנשי קהילתו).
כדוגמת ההסבר שניתן בפתח ‘אגרות שלומים’ באשר לסדר האגרות, מבהיר גם מחבר ‘מנחות יעקב סולת’ ב’אמר המחבר', החותם את ‘מפתחות הסימנים’, מה פשר הסדר שבו ארגן את חיבורו. אלא שדבריו סבוכים וקשים להבנה. עם זאת, ניתן להבין, שהוא מתמקד בניסיון לנמק מדוע פתח בהזמנה לברית מילה, ורק באיגרת השנייה הציע הזמנה לנישואין.
לסיום נעיר, כי מעבר לכל דברי הגבוהה על שליחות אלוהית, מסתבר (למקרא ה’הסכמות') כי המחבר אינו אלא יורד־נודד שנאלץ לאחוז במלמדות לפרנסתו, וכי פרסום ספרו אינו אלא אמצעי להקל על מצוקתו הכלכלית. (בתוך דברי ה’מסכימים' אנחנו קוראים: “לשונו עט סופר מהיר וכהיום עלתה לפניו בשעה דחוקה לָהֵט [להטות] אהלו מהלאה למגדל עדר [העדר] פרנסתו70 ופרנסת אנשי ביתו, כי לא נתת ביעקב כל הימים האלה אשר אנכי מכירו”; “ומעתה הוכרח הנוכחי הנ”ל לכתת רגליו לבקש אוכל ממקום אחר ואגב רוצה לתת מכתביו בעט ברזל"). גם המחבר עצמו מרמז לכך מפרשות בדברי ההקדמה שלו: כהמשך לאנאלוגיה עם עבודת הכוהן במקדש, הוא מזכיר לקהלו כי “וגם כי להכהנ”ים מצד החסד זכתה רחמנא לקבל דמי“ם מן הזבחים והמנחות”; “לכן צא ותן ביד כל אדם תורת קנץ זה ספר וכפרת אותם בבית בכופר – – – ויתנו לך צרורות דמים”.
שלמה בן יהודה ליב סגל מדאסא – ‘אגרת שלמה’, וואנזיבעק, 1732 🔗
סמוך לתאריך פרסומו של ‘מנחות יעקוב סולת’ (1732), נדפס בוואנזיבעק אגרונו של שלמה בן יהודה ליב סגל מדאסא, ‘אגרת שלמה’. תרומתו לענייננו אינה משמעותית. אלא שיש בו כדי להכניס אותנו בסוד המסיבות שבתוכן פועלת ספרות האגרונים של התקופה: זהו האגרון הראשון שבו משמשות בסמוך העברית והאידיש: לאגרון שתי הקדמות, בשתי הלשונות כשזכות הקדימה לזו העברית (“בלשון הקדש יסע ראשונה אומר יביעו”. והקדמה בלשון אשכנז “אחרונה יסעו”).
עיקרו של האגרון הוא האיגרות באשכנזית יהודית שהיו בעלות מהלכים רבים בקרב דוברי לשון זו. רק 10 איגרות עבריות נכללו ב’אגרת שלמה'. שתי האיגרות הראשונות איגרות מוסר בעיקרן (האיגרת השנייה אינה אלא מאמר ארוך, מעין המשך לספרות הצוואות, הבנוי במתכונת של תשובה לבקשת הבן מאביו ש“ירשום” לו “איזה ממדות טובות והנהגות ודרכים ישרים שיבור לו האדם שיהא תפארת לעושהו”). מתוך שמונה האיגרות הנותרות, שש עוסקות בענייני שידוכים, ואילו בשתי האחרונות מסתמנת התייחסות להווי התקופה: מאוזכרות בהן החלטות של ועד ד הארצות (זה של פולין וזה של ליטא); נזכרת העובדה כי “נתחדשו ישיבות בפולין ובליטא”, ובעקבות כך – דין ודברים בין הבן לאביו, האם עליו להצטרף לאחת מהן.
לעשר האיגרות העבריות הוסיף שלמה מדסא הקדמה (בנוסף על זו שבפתיחה). זו מתייחדת בקריאת תיגר על המנהג הקלוקל שפשה בקהילה כשבאי בית־הכנסת, במקום להתמקד בתפילה “לבם פונה לשיחה בטילה”, ל"מחשבות זרות על משא ומתן שלהם – – ".71 “ובזה נפלינו מכל גויי הארצות – – – כי אם יבוקש ואיננו אחד מהם הפותח פיו בבית תפילתם רק עומדים באימה וביראה”. ברוב קצפו ממליץ שלמה מדאסא לנעול בבריחי ברזל את שער בית־הכנסת ולמנוע כניסתם של מתפללים פטפטנים שמביישים אותנו בפני אורחים מאומות העולם.
את הצירוף של איגרות בעברית ואיגרות באשכנזית־יהודית, מסביר שלמה דסא בכך, שכאן רק חלק ראשון מתוך תכנית ענפה שתכנן: על מנת “ללמד בני יהודה קס”ת הסופר" תכנן מערכת של שלוש מערכות, (“תחתיים שנים ושלישים”). הקובץ שבידינו אינו אלא זה התחתון המיועד לילדים, ולכן נזקק המחבר לאשכנזית־יהודית כדי להקל על הלימוד הראשוני. מכיוון שהתכנית השלמה לא יכלה לצאת לפועל מסיבות כלכליות וכיוון שבינתיים “ידי על התחתונה” צירף שלמה דסא לחיבור התחתון, גם דוגמאות בעברית מחיבוריו ה“מתקדמים”.
כדי לעמוד על “פיחות” שחל במרוצת הזמן במדור הפתיחות יש לתת את הדעת לעובדה, שמספר מצומצם בלבד של פתיחות מוצע כאן לקורא וגם זאת באורח אגבי: בשולי איגרת י, מתחת לפס דקורטיווי נמצא כתוב:
והואיל הנייר חלק אציג לפניך איזה חרוזים לפני הנערים לכתוב לאבותיהם על אגרותיהם. וקצת חרוזים הנצרכים לכמה בני אדם.72
בריב שטעללער אדער פתשגן הכתב – המדפיס צבי הירש בשויץ, פרנקפורט דאודר, 1789 🔗
נקודת מפנה של ממש בתחום האגרונים מסתמנת 50 שנה מאוחר יותר, ב־1789, עם פרסום האגרון ‘בריב שטעללער אדער פתשגן הכתב לחנוך נערים מיוסד על פי דרכי הלשון והמליצה’. בשער נרשם:
הוא מחברת מכתבים שונים בלשון הקודש עם ההעתק ללשון אשכנז זה לעומת זה מכוונת למען הרגיל בהם ילדי בני ישראל לבחור לשון ערומים איש איש כאשר תשיג ידו. וירום ונשא התועלת אשר ימשוך מזה לילדים רכים להבין שפת לשון הקודש על פי דרכו וידבר בלשון עמו.
זהו חיבור אנונימי73 שנדפס בפרנקפורט דאודר, וזכה ל־6 מהדורות. הפעם לפנינו אגרון דו־לשוני ממש, ראשון לשורת האגרונים הדו־לשוניים והרב־לשוניים הרווחים מכאן ואילך. בדומה לשלמה מדסא קודמו, הרי גם המחבר שלפנינו קובע לאשכנזית מעמד של אמצעי עזר לחיזוק השליטה בעברית. אך לא קשה להיווכח שאין הדבר תואם את המציאות בפועל: קריאה מקבילה של הנוסח העברי וזה הגרמני (שנכתב כדוגמת ה’תרגום' של מנדלסון וחיבורים אחרים של התקופה, בכתב עברי74, יש בה כדי ללמד כי בעיקרו של דבר, שימשו האיגרות הלועזיות שער ללימוד גרמנית לא פחות מששירתו את לימוד העברית.
האגרון שלפנינו מתפרסם לאחר ייסודו של ‘המאסף’ ובתוך גרמניה. ובכ“ז, לא ניתן למצוא בו כל התייחסות מפורשת להשכלה או למשכילים. נכון אמנם שמוטעמת בו מדי פעם העובדה, שהוא כבר ניצב בין ישן וחדש (או מתחדש): המחבר מורה אמנם לקוראיו־תלמידיו, שיש לפתוח כל איגרת ב’שיל”ת' (שויתי ד' לנגדי תמיד), אך עם זאת מניח בפני הכותב את הברירה להזדקק ל’אלטן שטיהל' נוסח “שלום לאהובי – – – להאלוף כהר”ר פלוני" המחורז והמצועצע, או ל’דיזער שטיהל‘, שהמזדקקים לו “ווירפן דען אלטן שטיהל” ומסתפקים ב’שלום’ בלבד, או ב“אחרי דרישת שלום במשפט”. כנגד זאת, מדגיש המחבר שבין אם כך ובין אם כך – הרי על עניין אחד יש להקפיד: התאמת הפתיחה למעמדו של הנמען ולמערכת היחסים שבין מוען ונמען. העדר הנוקשות הפורמאלית מוצאת את ביטויה בהבהרתו של המחבר כי “מאן קאן די גראטולאציאהן אויף טויזענד פערשידענע ארט שרייבען אונד אימר גליק ווינשע אין ריים אדר אהנע ריים אן הענגן”. מאחר ופטור בלא כלום בכל זאת אי־אפשר, מציע גם האגרון שלפנינו מספר פתיחות, אלא שהן קצרות ומאופקות. בנוסחי הפתיחות נרשם הנמען בגרמנית ואילו נוסח הפנייה הוא עברי. ראה לדוגמה:
אן איינן פאטר – שלום לאהובי אדוני אבי עטרת ראשי ה״ה האלוף הראש והקצין כש“ת כהר”ר פלוני יצ"ו.
איינן בעל ישיבה שרייבט מאן פערשידענע שבחים אלז נעמליך ארי שבחבורה, רועה צאן קדשים, אשלא רברבא – –
איינן שרייבר – איש מהיר במלאכתו, מושך בשבט סופר, ספרא רבא עולה במתי המליצה.
גם התאריך וציון המקום נרשמים כאן בדרך האירופאית המקובלת: האמבורג, יום ד', כ“ו שבט תק”מ לפ"ק.
בפתח האגרון לפנינו ‘פאר בעריכט’ על טהרת הגרמנית (רק כותרות הסעיפים השונים כתובות עברית, כדוגמת ‘דרכי מלאכת הכתיבה’; סדר אגרת). ב’פאר בעריכט' (ההקדמה) דן המחבר בבעיות הטכניות של כתיבת איגרת, ומציע כללים (‘רעגעלן’) שעניינם יישור הנייר, צורת הנחת היד על הנייר, הכנת העט, דרך החזקתו, שרטוט השורות וכיוצא באלה. בהקדמה מסוג זה אנו עומדים לראשונה בתחום האגרונים, על הדגשת ההבדל שבין שיחה שבעל־פה, לבין הידברות באמצעות כתב, וכן, הוראות דידאקטיות קצרות. בתוך ההנחיות מודגשת גם התייחסות לדרך השימוש שעל המורה לעשות באגרון: להטיל על התלמיד להעתיק את האיגרות (וזאת, תוך ודאות שאכן הבין את הכתוב), ורק בשלב מתקדם לעודד אותו לארגן מכתב בעל תוכן נתון, בכוחות עצמו.
למען האמת, קשה במקצת להלום את ההוראות המתייחסות לתלמידים מתחילים ממש, עם נוסח האיגרות שבמדור “פתשגן הכתב'75 (הוא מדור האיגרות השלמות העבריות והגרמניות). נראה, גם שהכללים וההוראות יפים יותר להוראת הגרמנית מאשר להוראת הכתיבה העברית, שכן, כאן מדובר בהכרה ראשונית של הא”ב.
אשר לאיגרות עצמן, הן אכן נקיות ממליציות מן הסוג שהורגלנו לו באגרונים של המאה ה־17. האיגרות מזכירות בצמצומן את אלו שכינס בוכסטורף באנתולוגיה שלו. אשר לתרגום הגרמני, לא ניכרת כאן צמידות הדוקה בינו לבין הנוסח העברי. מעבר לשינויים בתוכן הדברים (כך למשל, מחפש האב באיגרת א של הנוסח העברי “מורה לכתיבה נעימה וצחות לשון הקודש”, ואילו בתרגום הגרמני הוא מחפש "אין מעהטר אין דער פראנצעזישע שפראכע פיר מיין זאהן״).76 יש כמובן מקום לבחון את ההבדלים ברמה הלשונית של כל אחת מן השפות. בלי להזדקק לסוגיה זו כאן, אסתפק בהערה, כי בחינה משווה של הרמות הסגנוניות יש בה כדי להבליט את דרגת המליציות של הנוסח העברי.
חשוב לציין, שלא בכל הנושאים קיימת הקבלה בין הנוסח העברי לגרמני. עובדה זו כשלעצמה, יש בה כבר כדי ללמד כי האיגרות הגרמניות אינן רק בבחינת רקחות וטבחות של הוראת העברית. אך לענייננו חשוב יותר המעקב אחר התחומים שבהם לא מצוי כלל נוסח עברי מקביל בצמוד (ראה ‘אונטר האלטונגס בריבע’, ‘רעקאמאנדאטציאהן בריב’, ‘גראטולאציהנס 77 בריבע’, ‘קויפמאנס בריבן’). או לחילופין, איגרות עבריות שאינן מתורגמות לגרמנית (ראה בעיקר: מכתבי האב לבנו). אשר לאחרונות, הרי כבר מסתמנת מתוכן מסגרת סיפורית שהפכה תשתית של קבע במרבית האגרונים שמכאן ואילך: הבן גולה למקום תורה.78 אירוע זה כרוך במכתביו של האב אל מי שעתידים לשמש פטרונים של הבן במרחק; בתשובתם הנלהבת של אלו; בדיווח הבן על רושם הפגישה הראשונה; בדיווח על התקדמותו של הבן בלימודים או לחילופין על קלקול הדרך; האב נוזף בבנו וזה טוען שהעלילו עליו עלילת דברים, או שהוא מודה ועוזב וזוכה לרחמיו של האב.
ראה לדוגמה: איגרת לו, עניינה ‘הכותב לידידו שיעמוד
לימין בנו לסייעו בכל מה דאפשר’; איגרת לז – תשובה על האיגרת הנ"ל. ואילו
באיגרת לח מתאר כך הבן את בואו לעיר הזרה:
ראשית מוצע שפתי יגיד תהלות אלהי חסדי וכל עצמותי תאמרנה ד' מי כמוך אשר עיניך פקוחות על כל עשתונות בני אדם. וכפי ההכנה אשר הכינותי את לבי לפניך כן מרום שבתך אצלת על בן אמתך עוזר וסומך. הנה ביד ריקן הגעתי עד פה העיר הקדושה. לא ידעתי אל מי אפנה. גואל לא ראיתי וקרוב רחוק מני. וכמעט אשר הייתי נואש למצוא פה מקום מנוחה להתמיד בלימודי וגדלה עלי מיצר הדאגה להשלים את חפצי. אז בלכתי הלוך ושוב בעמק מחשבותי הקרה ד' לפני הק' התורני מו"ה פלוני שי‘. ויען ויאמר אלי ברוח נדיבתו הנעלה בני מה לך פה ומדוע פניך רעים. ואחרי אשר גליתי לאזנו את אשר בלבבי נכמרו עלי רחמיו ומצאתי חן בעיניו ואסף אותי אל ביתו נאוה קודש וערך לפני שולחנו ושם מצאתי את שאהבה נפשי בית מלא ספרים. ועתה אהו’ אדוני אבי ועטרת ראשי כאשר תכבדני במכתבך. יהיה לך לזכרון להביא שלמי תודה לאיש הנכבד הזה כראוי ונכון לפניו. והיתה לכם שלום:
הדו־לשוניות של ‘בריב שטעללער אדער פתשגן הכתב’ יש בה כדי להצביע על פתיחות משכילית. אלא שעם זאת, בולטת עמידת הביניים של המחבר בין חדש וישן, למקרא איגרות שבהן מזהיר האב את בנו מלהיגרר יותר מדי אחר השטופים בחכמות חיצוניות. ראה לדוגמה, איגרת מא שעניינה: "המוכיח את בנו שהתקשר לו חברים לא טובים':
בני ידידי הנה שלחתיך לעיר הגדולה הזאת. למען תתמיד בלימודך לפני החכמים היושבים שם על מדון אשר ניהלוך על מבועי מים נאמנים ומים קדושים המשאירים ברכה לנפשותינו אחרינו. כי זאת תורת האדם. היא הסולם אשר בה נעלה לאחוז בסבך עץ החיים. – – – ועתה בני מה קול הזה אשר בא לאזני. חדול החדלת את התירוש ויצהר והלוך הלכת לנוע על עצים יבשים וכסוחים. כרת ברית לבחורים אשר הדיחו יראת אלקים מעל פניהם ותתהלך עמהם לקנות חכמת המדידה והתשבורת אשר מצאו ידם. הן לא מחכמה שאלת זאת להתחבר לאנשים ההמה. פן יסיתוך בנעימות לשון מרמה ולהדיח אותך מדרך הנרצה. ואם נתת את לבך למצוא חשבונות כבר ספרי החשבונות והמדידה במחיר כסף ימצאו בכל מקום. ימתוק לך ההתבודדות עם הספר במעט העיון אשר תחלק לו מלוית חן אשר תמצא באהלי רשע. ואולם רוב הזמן תקדיש לה' אלקיך לעסוק בתורתו ולא תסור מן הקבלה.79 הוא הדבר אשר אמרה התורה לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך זקניך – –.
אחיזתו של ‘בריב שטעללער’ בישן, מגיעה לידי בליטות קיצוניות באיגרת מד, שבה כותב האב לבנו: “שמעתי עליך לאמור. שמאז אשר נהיית לאיש ולקחת לך אשה אשר חלק ה' לך השלכת עול תורה מנגד”.
חלק ב: האגרונים העבריים של המאה ה־20–19
*
את שלושת הפרקים הקודמים של החטיבה הראשונה ארגנתי סביב חלוקה למאות היסטוריות, חלוקה שבדיעבד נמצאה חופפת גם לחלוקה עניינית (המעבר מן האקלים של הרנסאנס ה’ספרדי' אל זה של ה’אשכנזי' יראי).
כשהגעתי אל המאה ה־19 לא ניתן היה להמשיך עוד בדרך זו. שכן, במאה ה־19 הגיעה ספרות האגרונים לשיא פעילותה והעמידה קורפוס רב כמות ורב פנים במתכונותיו. פעילותה של ספרות האגרונים מתפשטת אז כמעט על פני כל המרכזים של התפוצה היהודית בפנים־אירופה ובמזרחה. היא פורצת את החוג היראי המצומצם שבו התגדרה בעיקרו של דבר, ויוצאת גם אל החוגים החילוניים השונים המתגבשים במרוצת המאה.
מאליו מובן שלא ניתן היה להקיף כל זאת במסגרת פרק אחד, ועל דרך של חלוקה חיצונית לפרקי זמן היסטוריים. חשתי בצורך לארגן את החומר בחטיבות הנושאות עליהן סימני היכר משותפים. אך משמעותית העובדה שמשבחרתי בדרך אגרון כזאת, לא עלה לי הדבר בנקל, ועלי להודות שהחלוקה שבחרתי בה אינה נקייה ממידה לא מבוטלת של מאולצות. הקושי כרוך בכך שלהבדיל מן הספרות הקאנונית שקיימה זיקה הדוקה לתנועות החברתיות החדשות, וליתר דיוק, אפילו הייתה בין מחוללי התמורות ואף נשאה בעולן, מנסים מחברי האגרונים, מתוך סיבות כלכליות־פרגמאטיות (מתוך כוונה להתקבל על דעת כולם), לקבוע את מקומם בין המחנות. כתוצאה מכך, אין זה קל לתת בהם סימני־היכר משותפים בולטים־נחרצים.
הקושי כרוך גם, במה שכבר התייחסתי אליו בפתיחה כהעדר ‘מסורת קבלה’ בתחום האגרונים. משתלשלת מכך העובדה, שספרות האגרונים מעצם טיבה הריהי בחזקת פעילות של יחידים. מתוך כך, לא יכולתי להימנע ממבנה שיש בו לכאורה, חלוקה עניינית סביב היבטים טכניים, אידיאולוגיים וכיוצא באלו, כשבתחום כל אחד מן הפרקים התמקדתי בהרחבה מסוימת במחברים ובחיבוריהם. כדי לנסות לשמור על צמידות מה לשני עקרונות הארגון, ויתרתי פה ושם על רצף כרונולוגי פנימי קפדני.
פרק ד: על סף המאה ה־19: מחוללי המיפנה 🔗
ניתן לתאר בהכללה את האגרונים שנדונו בפרק זה, כחטיבה שמחבריה הם נציגים (והפעם לא אנונימיים עוד!) של הטיפוס היהודי החדש בין אוסטריה־גליציה.80 טפוס שהוא אמנם אחוז עדיין במחנה אבותיו, שהוא למדן ובקי בלימודי הקודש, אך עם זאת, הריהו נמנה על מבשרי ההשכלה הנלהבים במחוזותיו. מעבר להיבט האידיאולוגי, הרי באגרונים שלפנינו פוגשים אנו בנטייה (שבעצם כבר נסתמנה בסיום המאה ה־18, ראה ‘בריב־שטעללער אדער פתשגן הכתב’) לדו־לשוניות (עברית-גרמנית); במאמצים להקנות הקניה שיטתית את העברית החדשה ואף לתת את הדעת לא מעט על הרחבת הלשון. בנוסף על אלו, כאן כבר מזומנות לנו, מדי פעם, גם חטיבות תיאוריות־סיפוריות אשר מכשירות את הרקע לצמיחתה של הפרוזה העברית (הן במישור הלשוני והן בזה של מלאכת הסיפור). אם להתנהל על פי סדר כרונולוגי, יש לפתוח בזאב בוכנר ובאגרונו, ‘צחות המליצה’:
זאב בוכנר81 – צחות המליצה, פרג, 1805 🔗
בשער האגרון מוצג המחבר, איש בראד, כ“המופלג הרב המליץ הפייטן” ויש בשורת תארים זו כדי להסגיר את עמידתו הנזכרת בין המחנות, בדומה לזו שבה פגשנו כבר את ן' מזל־טוב, ארקיוולטי ויהודה זרקו, בני המאה ה־16.
ל’צחות המליצה' נדרש פאפירנא ב’קנקן' שלו, כשביקש ללגלג על המליציות המופרזת של הספרות העברית. ואכן, מליצית מאוד, אך ביודעין ובמכוון, היא לשונו של בוכנר, שאינה נעדרת עם זאת חן של סלסולים וקישוטים בארוקיים (וכבר עמד על היבט זה ר. מאהלר (1954).) להבדיל מן הסתימות והשיבוש שפגשנו בלשונם של רבים מן האגרונים של המאות ה־18–17, ניתן לעשות דרכנו בעקבות הסלסולים והפיתולים של לשונו של בוכנר ולעמוד בבהירות על כוונת דבריו.
בוכנר מכריז אמנם גם הוא בשער, כי חיבורו בא “ללמד בני יהודה קסת הסופר ויהיה כל האר”ש מן היהודים שפה אחת", אלא שקשה לראות את ‘צחות המליצה’ כספר לימוד, וודאי לא כספר שמציע שבלונות של איגרות לחיקוי ולהעתקה מן המוכן.82 לא קשה, כנגד זאת, להבחין כי ‘צחות המליצה’ הוא בעיקרו של דבר ספר קריאה, יצירה ספרותית שאותה מבקש בוכנר לצרף לחיבוריו האחרונים המגוונים, ועל הכל, לספר המקאמות שלו ‘זבד המליצה’ (נתפרסם בפרג, 1774).
כמי שאמון על קישוטי השיר ה’ספרדיים' משופעת לשונו של בוכנר בשעשוני לשון על דרך ה’הרדפה‘, ה’רמיזה’ וה’צמוד' על מתכונותיו, וכיוצא באלה. ראה לדוגמה: באיגרת לז (איגרת של סוחר לסוחר שעניינה: העברת מלח) כותב המוען:
כאשר עפעפיו יישירו מכתב הזה יטעון ויעמוס על הספינה ההולכת לק“ק, ואם לא תאונה ספינה ישכור עגלות, ואם גם עגלות לא תקרינה, הנה מעירו תלכנה תמיד דוברות ורפסודות לעיר דאנציג דרך ק”ק, אזי יניחם על הדוברות והלוך ילכו העצים למשוך עליהם מלח עד קהלתי 83.
באיגרת קיד, בה מדובר בריב סביב רבנות, מודיע הכותב כי ‘שחחו עוזרי רב’ וכי הוא מתכוון “לצאת בחרף נגדך”.84 אלא שמעבר ללהטוטים ‘מקומיים’ מפגין בוכנר את כוחו ביצירת פעלולים לאורך אגרות שלמות.85 בוכנר גם מפגין חוש יפה לסטיליזאציה ולסגנון. באיגרות קטו-קיט הוא מציע תוכן אחד ב־5 סגנונות מקראיים שונים. ראה לדוגמה את משפטי הפתיחה של הנוסחים השונים:
לשון תורה: מה האדם הזה על פני האדמה בעוד נשמת רוח חיים באפיו, אם מך הוא גם נע ונד בארץ לא לו — —
לשון נביאים ראשונים – מה האיש ביושבי חלד בעוד כל נפשו בו, אם הוא רש ונלאה ומתגורר בנוף אחרת — —
לשון נביאים אחרונים – מה גבר על פני תבל בעוד חית ידו מצא, אם הוא עני וחדל אישים גולה וסר במחוז אחרת
— —
לשון כתובים – מה אדם ותדעהו על פני תבל ארצה בעוד נפשו חיה, אם הוא דך ושבע נדודים, בנוף ופלך אחרת — —
לשון חמש מגילות – מה האדם במספר ימי חיי הבלו בעוד חלקו בחיים אם הוא מסכן גם חמק עבר במדינה אחרת — —.
את כוחו ב’חידתיות' של ה’דבור מתנכר', אם להשתמש במינוח של ארקיוולטי, מגלה בוכנר בהזדקקות שלו לפריפרזיס (‘הקפה’). קשה להחליט מתי כרוכה זו במצוקת לשון, ומתי יש לראות בה הזדקקות לפיגורה מטפורית משעשעת.
ראה לדוגמה תיאור התותח באיגרת מו: “נשק גדול המראה אשר על אופן עגלה יוסב”, (ראה ‘הנשר הגדול’ יחזקאל יז 3); או תיאור המשקפיים באיגרת כב: “כלי רואה אשר על אף עולה, והוא כונן על יתר לראות על ידו להגות בספר”.
אך לא קשה להבחין שיותר משנזקק בוכנר ללע“לים ולהומונימים ולמשחקי כתובים שנונים, נוטה הוא, בעיקרו של דבר, ל’משליות‘.86 הרבה מאיגרותיו פותחות בציור סיטואציה נמשכת, כשעם סיומה הופכת היא משל לנמשל שבא בעקבותיה. בלא להזדקק ל־כ’ הדמיון, פותח הוא, לדוגמה, כך, את איגרת א: 'איש לבדו הלך בארץ תלאובות — —”, ולאחר שתוארה שמחתו של זה כשמצא לפתע “מקור מים”, מגיע תורו של הנמשל על דרך “חי אני! אם לא שויתי ודוממתי לאיש הזה”. בדרך זו מוצא בוכנר הזדמנות לצייר תמונות קטנות מסוג אלו הקרויות בספרות התקופה ‘מליצות’, שהן צורות ביניים בין שירה לפרוזה בדרך זו תורם בוכנר חלקו בהעמדת תיאורים פנוראמיים (מתחלפים בגודלם ובעניינם) לאפיקה העברית החדשה. שכן, יש להדגיש את העובדה, שלצד תמונות שיגרתיות נדושות של הלך במדבר או יורדי ים שנקלעים לסערה וניצלים וכיוצא באלה, מזומנות לנו אצל בוכנר סצינות תמונתיות שלא ידעה הספרות העברית לפניו ואולי אפילו אחריו. כך למשל, כדי לשכנע ידיד, שלמרות העובדה שכבר יש ברשותו ספרי דקדוק (ועל כולם ה’מאיר נתיב')87 עליו לפנות לספרים נוספים פורש לפניו בוכנר תמונה משדה הקרב שמתוכה ניתן ללמוד עד מה לא די בסוג נשק אחד:
ואל יתעקש לאמור: די לי בס' השרשים לרד“ק, האם רק בשלח יאסר המלחמה וקרב: הן אם כל כלי יוצר אליו יאצר אז יצליח, הלא מרעם מחי קבלן (?) סלעי וכֵפֵי עופל לעפר ארץ יושפלו, ומהמית נקישת נשק גדול המראה אשר על אופן עגלה יוסב, עת יבער יורה כדורי ברזל בהם ינגח חומת מבצר משגב מערי עריו, ושוכני בתי חומר ידכאו לפני אֵש [השווה “ידכאום לפני עש” – איוב ד 19] — — — ואם במישור יעמוד במערכת קשרי הקרב, מפלצות מפיץ יפוצו אויביו, מפחד קֵנו קמיו נודדו, מאימת מסע שונאיו כאשר יחנו כן יסעו, מרננת האשפה מהרסיו יהיו לדומן ואשפה, מלהב חרב מרוטה כל כתף מרוטה, כ”א יעזור למשחית מה שיפעל זה לא יפעל זולתו — — (איגרת מו).88
כשמבקש בוכנר לשכנע את נמענו כי אין להפסיק אדם באמצע הגיונותיו או מלאכתו, הוא נדרש למה שאכנה ‘משל הפקעת’ שתכליתו להדגיש את ההכרח לשמור את קצה החוט:
— — יען שרעפי השכל כמו כדור המוקף חוטים דקים סביב סביב אם יראה ראשית לו יחזיק בכפו והכדור גולל וימשך הלאה עד כי בא עד קיצו ויכלה באפס תקוה [משחק כלים ב’תקוה' – חוט], אף אם ינתק הפתיל ימעד שני קצותיו במחברת והיו לאחדים בידו, אך אם הכדור יום או יומים יעמוד ולא יחזיק בידו, כל הבא עליו יעמוד עד בוש כעור וילאה למצוא פתח התקוה וישכח ראשו [משחק כתובים ב’ראשו’ = ‘רישו’] אי איפוא כי ישתרג ואחז בסבך המשזר, כן מורשי אנוש — —.
בהמשך, רצופה האיגרת (אגרת ד), שהיא אחת הארוכות ב’צחות המליצה' שורת דוגמאות מתחומים שונים (‘לוטש נחושת וברזל’; ‘מעשה מוטה בפלך’; ‘קדרות’; ‘צורפות’; ‘חרטות’; ‘חיטות’; ו’מלאכת הציור').
מתוך פירוט שלביה של כל מלאכה מן המלאכות בולטת ההרחבה שבה נדרש בוכנר לתיאור “עלילות התופר בקנה המדה ואנך ובתער השכירה/ ומכבש חם המחליק קמטי התפירה — ”. ברוח משועשעת ותוך גילוי בקיאות, מתאר הוא כך את מלאכתו של מי שתופר בגד עורות וקובע את מקומן של פיסות העור (“הנתחים”) בהתאם למידת החשיפה שלהן בבגד: “הנתחים אשר השערות יצהלו פניהם יתפרם על חלקת צוארו ממול ערפו, והחתיכות אשר להם שער צהב ישום תחת אצילות ידיו, והחלקים אשר השערות משובחים ביתר שאת יתפרם בין חצנו, והבתרים אשר בהם מזי רעב לא תואר ולא הדר ישים מתחת למדיו — —”.
מקום נרחב ביותר מקדיש הוא לתיאור מלאכת הציור (גם בתחום זה מגלה הוא בקיאות כשהוא מתאר את הקומבינאציות של ערבוב הצבעים) וזאת, על מנת להבליט את העובדה, שלהבדיל מיתר המלאכות שנמנו, הרי בתחום הציור אין די בכלי המלאכה. כאן חשובה ההגות והתכוננות, ולכן חל גם על מלאכת הצייר האיסור להסיח את הדעת, ולו גם על דרך של הפסקה זמנית. כאן גם המקום לציין, שתוך תיאור האובייקטים של הצייר, מקדיש בוכנר מקום לא מבוטל לגילוי טביעת עינו ובקיאותו הלמדנית בכל הנוגע לצומח (שוב, תחום שהמשכילים נתנו עליו את הדעת במסגרת הנהייה אחר היפה, אך גם במסגרת המחקר המדעי).
בוכנר מגלה באגרונו בקיאות והתמצאות בתרבות הכללית ועושה בכך שימוש לצרכי דמוי והמשלה: באיגרת עז, תוך גילויי ידידות והכרת תודה מליציים ביותר, מתפאר הכותב, כי דמות הידיד כל כך חקוקה בלבו, עד ש“לו זרועי משלה לי לפתח צלמי אנשים — — גם אם אדע פליאות תערובות שבע ראשי צבעים עד כי יחלק שלל צבעים לשס”ה מיני מראות, אזי אתפאר כי אתארהו כל דמותו — — — כמו סאקראטוס בפוסלו איזה תואר בעט ברזל וצפורן וכְרַאפִּיל [הניקוד במקור!]. צייר רומי בציירו בצבע כנודע מדה“י לרומיים — —”.
כבר ראינו כי שדות השאילה של בוכנר הם לא תמיד שגרתיים, אך יש מקום להדגיש כי כיאות למשכיל בן התקופה, מרבה הוא להוסיף על הדימויים והמטאפורות הקונוונציונאליים חומר שאוב מתחום ההתבוננות הלמדנית־מחקרית89 (מרהיבות אותו מאוד התופעות מתחום האופטיקה – ראה המשקפים, ויותר מכך – הזדקקות לשימוש במראה באיגרות כז-כט).
כבר הצבעתי בסקירת האגרונים של המאות הקודמות, על ניצנים של אוטוביוגראפיה (ראה משה בן מיכאל הכהן ב’עט סופר‘; ראה יעקב הכהן ב’מנחות יעקב סולת’) אלא שלידי גילוי מלא ונרחב מגיעים הדברים ב’צחות המליצה‘: חלק גדול מן התיאורים והסיפורים ש’צחות המליצה’ משופע בהם, שאוב מפורשות מן הביוגראפיה האותנטית של בוכנר, שהיא עשירה ומגוונת ורבת תלאות ותהפוכות (נודד כדי למצוא פרנסה; חולה; מתעוור ששב לראות). תוך כדי סיפור קורותיו שלו, משלב בוכנר גם אירועים ותיאורים בעלי חשיבות היסטורית במישור היהודי ובמישור האירופי־כללי: מחסור באוכל בברלין שמספקת מזון ללוחמים הצרפתים (איגרת טו); מגפת הדבר בפולין (איגרת ז); לכידת דנציג על ידי הצרפתים וחזירתה להיות ‘עיר רוכלת עמים’ (קח); ‘תרועת שמחה בלבוב כי תעוז יד הקיר"ה על הישמעאלים’ (כג); הקיר“ה בונה בק”ק פראג יציע על מי נהר מאלדווי' (צח); ולצד כל אלה – נמצא כאן התייחסות למלחמת חסידים – מתנגדים90; דיווחים על גזירות שנגזרות על יהודי התפוצה, ועל הכול, הכבדת עול המסים (יח, לדוגמה).
נראה לי שמאלף העימות בין ‘צחות המליצה’ לבין ‘זבד המליצה’, שכן, גם ב’צחות המליצה' נשמרת, לא אחת, הקלות של הפרוזה החרוזה, ונותן הרבה מן הנופך הפיקארסקי של המקאמה: המומנט של נדודים, ההיתקלות באירועים סנסאציוניים בלתי־שגרתיים (גנבות, שרפות, רמאויות, מעשי נבלה בערים השונות.91 ולצד אלו, באיגרת צב, סיפור על “אשה באה בשנים שהיניקה בנים”). אלא שלהבדיל מ’זבד המליצה', לובש הבדיון של ‘צחות המליצה’ מתכונת שונה: הבדיון השובבני־קונדסי מתחלף בנופך של ניסיון ליצור ריאליות אמינה, ואם גם רווית מתח ופיקאנטיות.
ראה לדוגמה, תיאור חי של מריבת נשים יום־יומית כהקדמה לתיאור טראגי חד־פעמי (הכר המושלך החניק תינוקת שבמיטת אמה):
והנה אמה עבריה בת השובבה, התקוטטה עם אחד מאנשי הבית במצה ומריבה כאורח נשים הביתיות לחרחר מדנים פעם בדבר מטאטא אשר השאילה אשה לשכנתה ונתקעו שלשה שבטים בכפי רעותה/ ופעם נשברה סיר גדולה אשר שפות וגם יצוק בה מרק/ על כן יצא משפט מעוקל/ ותתגרה גם האשה הזאת במהלומות דברים ועוד לא שככה חמתה ודעתה בלתי מיושבת — — (איגרת ט).
באיגרת ח לא נרתע המחבר מתיאור נטוראליסטי ביותר של חולי המעיים שגורם הדֶבֶר. ואילו, באיגרת מז תיאור חי של טיפול רשלני בספר מושאל (אגב, תיאור שחוזר ומופיע בדרך דומה באגרונים רבים!): "הלא ידעת כי לא הסכין [השואל] להחזיק הספר להיות בהדר ויפה תארו, בעת שבתו על מושבו להגות אמרי ספר [השווה: אמרי־שפר] פרש ידו בקרבו לכוף כאגמון ראשי הגליונות, ואם בלילה יגרו נטפי הנר על האותיות והעלה נבל, ובעת כי תם לקרות ויניח ממקומו, לא ישלוב יתרים אשר יעלו במעלה הלוחות, ואם בקרסים, לא יביא הקרסים בלולאות, וכי יציב ציונים לדעת המקום אשר עמד שם כאשר הוגה, לא יציין בפיסת נייר, רק מפלי העלים ידבקם מזה והיו העלים לטריפה (מז) 12
תרומה חשובה תרם בוכנר באיגרות שבהן הוא מפרט רשמי מסע. בכך פתח לתיאורים מעין אלו באגרונים רבים ואף ביצירות ספרותיות.92 ראה קטע מתיאור הנסיעה בעגלה מבראד לברלין:
[לאחר תאור הטרדות והתלאות שעד כאן], ובראש אשמורת
הבוקר, באשר הירח יקר הולך, טרם יזרח אור החרסה העירוני ורתמו המרכבה
וירוטו לדרכם, חרפוני החורף והקור, ואחר הצהרים חרה בשרי ועורי כתנור
נכמרו משרב וחורב, ובעוברי בדרך הוצרכתי לרוץ אורח ברגלי בחורי עפר
ורגבים, ביערות ובחרשים, בהר ובמישור, בעבור הרימו הסוחרים במרכבה מערבם
וסחורהם, ערב רב יתר מכשיעור (איגרת טו)
לאחר שהצגתי את בוכנר כבקי בהוויות העולם הגדול, כמי שמתמצא בתולדות התרבות הקאלסית והוא ער להתרחשויות המדיניות של אירופה בזמנו, מן הראוי להפנות את תשומת הלב לאיגרת צז (איגרת המופנית לבעריש גינצבורג שהוא נכד דודו).93 מתוכה ניתן ללמוד על יחסו של בוכנר ללשון העברית ולמערכת היחסים שבינה לבין לשונות לע“ז. באיגרת זו מזכיר בוכנר לנמענו כי הוא, בוכנר, היה זה ש”העמדתיך על אם הדרך תכונות לשון עבר", והנה נחרד לשמוע כי זה זנח את הלשון העברית “וכל מגמתך בלשונות עם נועז [!]” והלא “מאז נתן לך לשון לימודים בלשון עבר התבוננות רחבי ארשת שפת לשונינו כי נורא הוא, ויתר לשונות הם כעבדים ושפחות נגדה. אם אמנם עתה ברא חדשה בארץ כי שפחה תירש גבירתה, יען לשוננו גברת המבטא בעדי עדיים סר צלה ועדיה ודורש אין לה לאום מלאום יאמץ בלשון ואליה יתנו נדה — —”.
בוכנר יודע כי הפנייה ללשון לע“ז (כדוגמת זו של בעריש גינצבורג קרובו) נובעת ממצוקת פרנסה, וכי הלשון העברית לא תוכל “תת לחם” לאנשיה (”היוכל לערוך שולחן במדבר לשון עבר": “ועל נאות מדבר לשוננו קינה לא יקחו ממנה אבן לפינה” (ההטעמות שלי – י"צ).
אלא שמעבר להכרה באילוצים הכלכליים (גינצבורג קרובו מוצא פרנסתו ככותב “כתבי לשון אשכז ושאר לשונות”), מתגלה לנו, בחציה השני של האיגרת, בוכנר המשכיל, ששליטה בלשונות היא לגביו סימן מסימני הקידמה. והוא ממשיך וכותב לקרובו:
הכי אמרתי לנער חצנך מכל וכל, הלא טובים שנים מן האחד, אף זאת הלא אני הוא שהשאתיך מאז מקדם ללמוד הלשונות ואיך אוכל השטים [לשטום או לדבר בם שטנה] — — — אך זעמי ואפי להגות בספריהם בלי הרגיע לילות וימים. בזה נטית על השל ותשגה הרבה. ע“כ ארגתי באמרי פי להורות לך הדרך אשר תלך בה — — וכה יהיה משפטך לה' להיות הוגה דבר יום ביום שנים או שלושה פרשיות בתנ”ך ותביט אל מאורותיהם המה המפרשים המאירים — — גם בתרגום ורד"ק תן עיניך. ובכל שבוע תלמוד בעל העקידה ואלשיך, ואם יעדיף לך העת תלמוד מורה נבוכים ושאר ספרי מחקר — —.
משה שמואל ניימאן – ספר מכתבי עברית אודר עברעאישער דייטשער בריעפשטעללער, וינה 1815 🔗
שונה מ’צחות המליצה' הוא האגרון ‘ספר מכתבי עברית אודר עברעאישער דייטשער בריעפשטעללער’ של משה שמואל ניימאן,94 שנדפס בוינה ב־1815, ומכאן ואילך במהדורות רבות.
ניימאן ממשיך את המסורת הדו־לשונית שהתחיל בה מחבר ‘בריב שטעללער’ ב־1789. האגרון של ניימאן נתפרסם לראשונה כנספח לחיבורו ‘חינוך לשון עברית’, ונשתמר במתכונת זו במספר מהדורות. בכך מומחשת העובדה, שהפעם לפנינו אגרון היוצא מפורשות מחוג משכילים שואים את ייעודם כמורים הבאים להפיץ דעת וידיעת העברית בראש־ובראשונה. גם ניימאן ניסה אמנם כוחו בתחום הספרות היפה (ראה מחזהו ‘בת יפתח’),95 אך בעיקרו של דבר, נענה לעידודו של המדקדק המפורסם בדורו, בן־זאב, והתמסר לחיבור ספרי לימוד.
למען האמת, הרי כל מחברי האגרונים מתארים את חיבורם כבא ‘ללמד’, אלא שניימאן הוא בינתיים היחיד שאכן נוקט גישה דידאקטית־פדאגוגית שטורחת לקדם את התלמיד המתחיל מן הקל אל הכבד. ב’הקדמה' העברית וב’איינלייטונג' הגרמני, מבהיר ניימאן כי שתי מטרות ראה לפניו בחיבורו: הקנייה בסיסית של הלשון העברית, והקניית ראשי פרקים בתורת הריטוריקה שתנחה את כותבי המכתבים. שלא כקודמיו שניסו להציג את הפנייה לגרמנית כאמצעי עזר בלבד ללימוד עברית, מודה ניימאן מפורשות, שבעצם לא ניתן כלל לדבר על לשון אחת מן השתיים כמשמשת פתח לחברתה, שכן, לגבי התלמיד, הרי גם העברית וגם הגרמנית הן לשונות זרות שאינו שולט בהן. אלא שהלימוד של שתי הלשונות, במקביל, יש בו מעיקרו כדי לטפח רגישות סגנונית לגבי כל אחת מן הלשונות על דרך ההשוואה, בהזדמנות זו הוא מזהיר בפני תופעה רווחת (תופעה שגם מחברים אחרים מתריעים עליה) של כתיבה עברית ברוח המליצה הגרמנית או להפך (על עניין ה’גרמניזמים' ראה גם באגרונים הבאים).
בלשון בהירה ותוך ויתור על יומרות, מציג כך ניימאן את התפקיד שהוא מועיד לאגרונו: 🔗
רב העם יחשבו כי תועלת מחברת מכתבים (בריעפשטעללער) אך אחת היא, למצוא דברי חפץ בכל מעשה איש ועלילותיו, ערוכים ומוכנים לו לעת מצוא לשלוח ספר ואגרת אנה ואנה לאוהביו מכיריו — — ואך זה כל פרי ספר מכתבים להקל מאיש עבודת מלאכת מחשבת ספר – אשר באמת יקשה על רוב ב"א לערכו ולהכינו בטוב טעם ושכל — —.
אין ניימאן שולל מטרה ראשונית זו, ואין הוא מזלזל בה, גם אם יודע הוא שהפכה את האגרונים מטרה לבדיחות בישראל ובעמים. הוא אפילו יוצא באומץ להגן על תפקיד ראשוני זה: “ולא תהיה זאת לחרפה בהשתמש במעשה ידי אחר, כי כל דבר הכרח לא יגונה, וטובים עוללות מעשה ידי איש מהיר במלאכתו, מבציר איש משחית דבריו על אוזן שומעת ויודע לשון – וע”ז נוסדו ג“כ כל ספרי מכתבים (בריעפשטעללער) גם בלשונות כולן – בשגם כי יכול להיות כי סגנון אחד לשנים ושלושה אנשים, ומי יודע אם לעת כזאת לא כתבתי ולא דברתי אנכי את אשר דבר איש אחר”. אך ברי לו שאין ההעתקה שימוש בלעדי באגרון. במקום אחר בהקדמה, הוא מתאר את האגרון כחיבור שמציע ‘תבנית בנין’ בלבד שחרש בונה על פיה את בניינו. וזאת כמובן, לאחר שקנה לו הכותב שליטה נאותה בעברית. ועוד במקום אחר בהקדמה, מצביע ניימאן, גם על הפונקציה שממלא האגרון כספר קריאה כי רק דרך קריאה (והדברים אמורים אפילו באשר ללשון שהיא חיה ומדוברת!) נתן לרכוש את כשר הכתיבה. ניימאן מלגלג על מחברי האגרונים שנוקטים טון ‘נבואי’ ומקנים לנמעניהם מליצות גבוהות. הוא מעיד בעצמו (ואכן גם מקיים!) ש“מלתי תמיד (זולתי בקצה המכתבים אשר נמלצו במשל ומליצה כפי חק הענין במו וכפי כבוד האנשים אשר עליהם נכונו, ולהראות ג"כ פנים ותמונה בדבר מליצה) כאשר ידבר איש אל רעהו באר היטב, למען ירוץ כל קורא בו ויבין וישכיל מעשהו, ויהי' תועלתו פשוטה בכל”.
להבדיל ממשה מלנצברג או ממאיר בן לוי, שהציעו שרות ניבים מתוחכמים, מציע ניימאן בראש 21 האיגרות הראשונות, רשימת מלים בודדות בגרמנית ותרגומן העברי (הוא ממספר את המלים בגוף הטקסט הגרמני, רושם את פירושן בשוליים, ורק לאחר מכן מציע את הטקסט העברי הרצוף של האיגרת). קשה אמנם להבין את עקרון הבחירה שהנחה את ניימאן ברשימות המלים שהציע.96 על כל פנים, יש בדרך שבחר כדי להמחיש את העובדה שהוא הולך בקטנות. נזכיר כי, בשיטה דומה, אם כי בדרך הפוכה, נהג אהרון וולפזון ב’אבטליון' (Abtalion) שלו: בטקסט העברי, שהוא על הרוב פראפרזה של פרשיות מן המקרא, הוא ממספר מלים שנראות לול קשות ומביא את תרגומן הגרמני בתחתית הדף.
יש לציין כי ניימאן אינו מסתפק בהקניית מלים עבריות קיימות: הניסיון לחבר איגרות מענייני היום־יום מביא אותו גם לידי הכורח להרחיב משהו את העברית “אשר קומטו שרשיה ויבשו ענפיה”. הוא מרשה לעצמו לגזור משרשים קיימים מלים חדשות, וטורח לסמן בשוליים את חידושו בצירוף האסמכתא שלו במקורות. ראה לדוגמה:
יחובבני – המלה הזאת נאותה מאד למליצה האשכנזית (פערפפליכטען) ואם כי שלא נמצאת כ“א [כי אם] פ”א [פעם אחת] בהוראה של ‘אף חובב עמים’ (איגרת 4).
לא אסוף – מלשון זכרם לא יסוף (איופהערען) ושרשו סוף (איגרת 16).
כיום – הוראת יום עם כף, על זמן הווה (זאגלייך) ועל הבירור (געוויס).
קשה אמנם לא מעט להלום את העובדה שמצד אחד, מנסה ניימאן להרחיב את העברית, ואף להופכה (כפי שהוא מכריז מפורשות!) ללשון מדוברת, ומאידך, מגביל גם הוא, בדרך דומה לזו של מחבר ‘בריבשטעללער אדער פתשגן הכתב’, את תחומי עיסוקן של האיגרות העבריות. ב’הקדמה' העברית, מודיע ניימאן כי הוסיף לאגרונו בנספח (אנהאנג) ‘דייטשער אויפזעעטצע’ “מדברים הנהוגים אך בלשונות הלועזות כסיפורי אהבה (ליבעסבריעפע) בין חתן וכלה, ספרי סוחרים (קויפעננישע בריפעא) ושטרות ושוברים (וועכסאל קוויטטונגען אבליגאציאנען קאנטראקטע) וכדומה.97 ובזה יגדל תועלתו מאוד ויהיה למשמרת שלם בבית כל איש ישראל כיועץ וסופר נאמן המוכן לכל חפצו ועבודתו”.98 בנספח העברי הדפיס ניימאן רק חומר שעוסק בדיני ישראל ובמסורת ישראל (סדר תנאים, כתובה וכדומה).
גם באשר לנוסחי פתיחות, הולך ניימאן בדרכו של ‘בריבשטעללער’ אדער פתשגן הכתב‘: גם הוא אינו מוצא עצמו פטור מכול וכול מתוספת ‘פתיחות’, אלא שהוא יוצא ידי חובה בשורת פתיחות קצרות (‘טיטעל אדער אויפשריפטען’), גם הוא רושם את הנמען בגרמנית בלבד. בשולי איגרת 25 מעיר ניימאן (בגרמנית!) כי בתקופתו כבר אין נדרשים לפתיחות ארכות ונמלצות, ובמקום זאת יש לאמץ את הנוסח הקצר שנוהג בלע"ז. ה’חידושים’ של ניימאן הם הסיווג הפנימי של הנמענים בני המשפחה לשלוש דרגות על פי דרגת למדנותם; וחשוב יותר – לראשונה מובאים בנספח נוסחים של ‘מצבות קבר אדער גראבשטריפטען’, מדור החוזר מדי פעם באגרונים וגם הוא, כדוגמת מדור השטרות, מפגיש אותנו עם התחלותיה הראשונות של הספרות.99
מעבר להוראות הפראקטיות הנוגעות לצד הטכני של הכתיבה, מיחד ניימאן ב’איינלייטונג' מקום לכללים הנוגעים לתורת האיגרת כחלק מתורת הריטוריקה. ניימאן, בדרכו השיטתית, מבחין בין השלב הראשון של ה’פארשטעללונג' שעניינו גיבוש הרעיון וה’תוכן' שברצונו של הכותב להביע במכתבו, לבין השלב הבא אחריו של ה’דארשטטעלונג' – שלב הביצוע הלשוני המוגמר. כדי להדריך את התלמיד בכל הנוגע לשלבים אלו, אין ניימאן נוקט סגנון של הצעת כללים: במקום זאת הוא פונה אל התלמיד ומבקש להדריך אותו תוך הצגת שאלות שעל התלמיד לשאול את עצמו. כגון: מה ברצוני לומר? איך להתחיל? איך למצוא תחליף בכתב לתנועות הגוף העוזרות לדיבור שבע"פ, איך להקפיד על רצף הגיוני שבו משתלשלים העניינים זה מתוך זה? איך משיגים תואם בין אופיו של המדבר לבין דבריו, וכן בין אלו לבין מעמדו של הנמען ומערכת היחסים עמו?
אשר לתוכן האיגרות, הרי כאן התכנים השגרתיים: הזמנות לשמחות, מכתבי קהל (‘מכתבי פקידות על העדה אדער בריעף’ – איגרת 73; קהילה שוטחת את מצוקותיה – מתקשה לשלם מסים בגלל ‘רעש המלחמה’ – איגרת 69); המלצה על יורד (“כי איך יפסע גבר כמותו על פת לחם”100 – איגרת 78). נושאים חדשים: נער מתנה צרותיו תחת עולה של אם חורגת (איגרת 92); נער שנקלע למצוקה נפשית כיוון שמשדכים לו אשה שאינה אהובה עליו (איגרת 105, 109). רוח ההשכלה הנושבת כבר בחוגי היראים נותנת אותותיה גם היא באיגרות. ראה לדוגמה, איגרת 76, שם מציג עצמו, מי שמבקש משרת חזן בקהילה בדרך זו:
איש אשר יראת אלקים בו ואשר יצלח למלאכת ד' ולעבוד עבודת עמו לכל עבודתם; לטבוח טבח והכן, יודע נגן ולנצח בנגינות בהודות לה' כי טוב ולהללו בקהל עם ואשר כח בו לעמוד לפני העדה על מעשה הכתב והמכתב עברית ואשכנזית וכל עניני וצרכי קהלה מפוארה.
באיגרת 94, אמור, מי שמבקש משרת מורה בביתו של איש אמיד “להורותם [את הבנים] תלמוד, ולהבינם במקרא וחכמת הדקדוק וללמדם ספר וכתב אשכנזית עם חכמת החשבון הכל מפורש ושום שכל”.
שלא כמחבר ‘בריב שטעללער’ הנוזף בבן שנשא אשה ועזב את התורה, אצל ניימאן כבר מתקבלת ברוח חיובית החלטתו של הנער הצעיר להניח את עולם התורה ולפנות אל עולם הסחורה; השירות בבית עסק הוא שירות מומלץ לצעיר בן 20 שאמור להקים משפחה ולפרנסה. רוח משכילית מובהקת עולה מתוך ‘מכתבי הרעות’ (‘פריינדשאפטש בריפע’), שמחזירים אותנו לאווירת הרנסאנס האיטלקי־ספרדי אשר אומצה על ידי השכלת ברלין.101
בדומה למציאות שאנו פוגשים בה בסיפורת של התקופה, הרי גם הצעיר של ניימאן נכסף אל העיר הגדולה, שהיא בעיניו מקור החכמה וההשכלה. אלא שדווקא כאן, כמו עוצר ניימאן והופך דוברה של ההשכלה המתונה: באיגרת 89 (איגרת ארוכה ביותר שאינה אלא מסת־הגות) מסביר הכותב כי על מנת לקנות חכמה אין להפליג למרחקים דווקא. מאידך, נמצא גם אצל ניימאן איגרות שעניינן – נסיעתו של הבן אל העיר הזרה. אך זאת, לא על דרך הבריחה (לפי מסורת הספרות המשכילית), אלא תוך תואם עם הוריו הנותנים את ברכתם לבן שנוסע להשתלם במסחר. גם אצל ניימאן ניתן למצוא איגרות שבהן מתאר הבן את המפגש עם העיר הזרה ואת תלאות הדרך (השווה איגרת טו של בוכנר שציטטתי בעמ' 94).
אבותי היקרים!
כמעט באתי אל מחוז חפצי, וטרם אבליגה מעט לשאוף רוח מעינוי דרך אשר עניתי זה חמשה ימים, דרך לא סלולה הרים וגבעות, ארץ אשר יחסר בה כל דבר לעובר אורח, חשתי ולא התמהמהתי להודיע לכם אבותי על אודותי למען לא תדאגו לי. הנה אנכי באתי היום (היום הרשום למעלה) לעת הצהרים בריא ושלם כאשר יצאתי מאתכם. ומעתה אבותי לא ידעתי להגיד לכם דבר, כי עתה באתי וחדשות עוד בל ידעתי. ואת כל אדותי ואת כל אשר יהי' עמדי אנכי אכתב לכם בקרוב ימים בהניח ד' אותי, ואראה פני אוהביכם ומכיריכם אשר דברתם עלי טוב אליהם. ואתם שלום וכל אשר לכם שלום ממני בנכם…
השווה המובאה מאיגרת לח של ‘בריב שטעללער’ (עמ' 81–80 בחיבורי זה; והשווה המובאה מאיגרת טו של בוכנר עמ' 94).
שלום הכהן – ‘כתב יושר’; וינה 1820 🔗
כחמש שנים לאחר ‘מכתבי עברית’ של ניימאן (ב־1820), נדפס בוינה אגרונו הדו־לשוני של שלום הכהן והפך לאגרון המפורסם ביותר בכל הזמנים. זאת, לא מעט בזכות מחברו שהוכרז בשעתו כ’מלך המשוררים‘,102 כמי שקיבל את השרביט מידיו של רנה"ו [ר’ נפתלי הרץ וויזל]. הכהן היה ממשתתפי ‘המאסף’ ומאחרוני נאמניו שנתקשה להשלים עם ‘הֵאָספו’: הוא ניסה להמשיך חיותו ב’המאסף החדש' ולאחר מכן, בכתב העת החדש שיסד ‘בכורי העתים’. שלם הכהן הוא, בלי ספק, עמוד התווך של השכלת אוסטריה גליציה, עסקן ספרותי שמעבר לטיפוח הפריודיקה, תרם תרומה נכבדה במכלול תחומי הפעילות התרבותית של אז (דראמה, אפוס, הסטוריוגראפיה, תיאולוגיה, ליטורגיקה ועוד). מצאתי לנכון לאזכר כל זאת כדי להבליט את העובדה, שעם שלום הכהן מגיעה ספרות האגרונים לידי ‘נגיעה’ של ממש (ואם גם ארעית) בממסד הספרותי הקאנוני של הספרות העברית. ומצאתי לנכון להבליט את העובדה שדווקא דרך האגרון מתגלה מפורשות, במידה רבה, ההתעלמות שמתעלמת האידיאולוגיה של השכלת ברלין מן הפרובלמאטיקה הסבוכה שהיא נתונה בה בלי משים כשהיא מסמיכה דיבורים מפליגים בשבח הלשון העברית כאם הלשונות, כלשון הקודש, כשער להשכלה האדם, עם טיפוח הרב־לשוניות, והגרמנית בראש כולן (אמנם ברוח ההומאניזם האוניברסאלי).
ניתן לראות כי שלום הכהן מתעורר בהכרח לבעייתיות שלפניו רק כשהוא מתבקש (לדבריו) על ידי המדפיס שלו, אנטון שמיד, לחבר עבורו אגרון עברי (שכן, יש לו, לחיבור כזה, מהלכים טובים בשוק הספרים).103 כדי להמחיש ולהדגיש את מצב הדברים, ניתן דעתנו בשלב זה על העובדות הבאות: כבר ב־1806, בתוך שנות פרפורו של ‘המאסף’, נוסד בלייפציג כתב העת ‘שולמית’ שפרט לשמו העברי ולטקסטים בודדים בתוכו, הריהו כתוב כולו גרמנית. נראה כי עורכיו (דוד פרנקל ויוסף וולף) נקטו באומץ את המהלך שנתבקש מחתירתה של השכלת ברלין להשתלב בחברה הסובבת (צינברג מרמז בצדק על הסמליות שהוא מוצא בכך שבגיליון האחרון של ‘המאסף’ מתפרסם הצו על מתן שווי זכויות ליהודי רוסיה).104 נזכיר כי דחיקת רגליה של העברית לא באה לשלום הכהן כהפתעה: כבר ב־1799 עם פרסום ‘משלי אגור’ שלו, וכן ב־1800 עם פרסום ‘מטעי קדם על אדמת צפון’ מצא לנכון להוסיף לחיבוריו תרגום גרמני, מתוך חשש שהדברים כבר לא יובנו כל צרכם על ידי קהל הקוראים המצומצם שעוד נותר ללשון העברית על אדמת גרמניה. עובדה זו לא מנעה אמנם מהכהן, ממש בשנת חיבורו של ‘כתב יושר’, להתמסר להכנות קדחתניות לקראת ייסודו של כתב העת החדש (גם הוא דו־לשוני במידה זו או אחרת), ‘בכורי העתים’, כתב עת ששימש בין השנים 1833–1821 כבמה מרכזית מלכדת למשכילי אוסטריה־גליציה. נראה כי כשמדובר בשנתון ספרותי־מחקרי, עדיין מצליח הכהן להסתתר מאחורי ניסוחים מעורפלים באשר לייעודה ולמעמדה האמיתי של העברית, אך, כאמור, קשה לעשות זאת כשמדובר בחיבור מסוגו של אגרון שאמור לתת לעברית מהלכים במשא ומתן היום־יומי, וכמו להפוך אותה בכך ללשון לאומית־עממית של החברה היהודית, כישות בעלת הגדרה עצמית. מסמך מאלף, לכן, לצרכי ההתחקות אחר לבטיו של הכהן הוא ה’פאררעדע' הגרמנית (כתובה באותיות עבריות) שהקדים הכהן ל’כתב יושר'. כאן כותב הכהן כי בקשתו הנזכרת של המדפיס שמיד, נתקבלה על ידו באי־רצון, מן הסיבה הפשוטה, שהאגרון נחשב לז’אנר מזולזל. אך במחשבה שנייה, החליט לקבל על עצמו את המשימה תוך תקווה שיצליח לשות את תדמיתו ולהפכו למכשיר יעיל לצרכי חינוכו של הנוער הישראלי (איזראיליטישע יוגענד). הכהן מודיע כי ‘כתב יושר’ שלו אינו בא להקנות לנוער את תורת הכתיבה דווקא, שכן זו מיומות שבעצם לא ניתן להקנות אותה אלא למי שניחן בכשרון טבעי לכתיבה, וגם זאת, רק על דרך קריאה רבה ומשובחת. ואכן, תפקיד מעין זה של ספר קריאה מבקש הוא להטיל על אגרונו.
עוד לפני שהכהן ניגש לעצם המלאכה, גם הוא אינו משנה מדרכם של מחברי האגרונים שקדמו לו ובא להטיל דופי באגרונים שמצויים כבר בשוק. ואכן, יש לציין, שלמרות קרבת הזמן וקרבת המקום, אין הוא מזכיר כלל את חיבוריהם של בוכנר ושל ניימאן105 שכבר הספיקו להכניס רוח חדשה בספרות האגרונים. ביקורתו של הכהן הולמת יפה בעצם רק את טיפוס האגרונים של המאות הקודמות. שכן, מתאר הוא את האגרונים שקדמו לו כמלאים “פורמולות ריקות והוראות יבשות” שמקנות, לכל היותר, אפשרות לעשות שימוש מיכאניסטי ב’טיטולארין‘, בדברי פתיחה ובסיומים. מאליו מובן שהכהן אינו יכול להתחמק בהקדמתו מן הצורך להשיב על השאלה המתבקשת: "אגרון עברי למה? אגרון עברי למי?’ שכן מאחר שציין מפורשות כי העברית כבר אינה לשון חיה, הרי אין לו מפלט מן המסקנה שחיבור אגרון עברי הוא “איין לערער וואהן” (אשליה ריקה). ואם בכל זאת אגרון עברי, הרי מיועד הוא רק למי שבקיאים בכתובים. האחרים אל ינסו כלל לכתוב אגרותיהם עברית. מוטב שיזדקקו ללשון הארץ בה הם יושבים ושהיא לשון האם שלהם.
לצד פסק־דין נחרץ זה, ניתן למצוא אצל הכהן גם מעין ריכוך חמקמק של הדברים: אגרון עברי יכול לשמש משכילים למדנים ב’אונזערער נאטיון' (ויש לזכור כי השימוש במונח ‘נאטיון’ כאן אינו זהה לשימוש שנעשה בו עם ההתעוררות הלאומית): צעירים אלו נזקקים לכתיבה עברית במצבים מסוימים, ועל הכול, כיוון שהם ‘אוהבים’ לעשות כן. הכהן גם מוסיף ומוצא תפקיד פרגמאטי לאגרון עברי: העברית היא בינתיים שפת התקשורת עם יהודי אותם מחוזות שלא הגיעו ל’פתיחות' כלפי החברה ואינם שולטים בלשונה (על הכול יש בו כמובן כדי לשרת את יהודי פולין וליטא!).
אשר לתרגום הגרמני שצירף לאיגרותיו, מעניין לקרוא את דברי ההסבר של הכהן ב’פאררעדע': לדבריו, הוא נענה בכך לבקשת המדפיס שכן, “רבים באומתנו (אונזער נאטיון) דורשים זאת,” ומה גם שבכך תורם הוא את תרומתו שלו לדחיקת רגליה של האשכנזית־יהודית [!]. 106
מעבר להיבט האפולוגטי שדנתי בו עד כאן, נראה שאת העיסוק בבעיית העברית מסיט הכהן לסוגיה, שבעצם העסיקה לא מעט את מרבית מחברי האגרונים שעד כאן (כשם שהעסיקה את אנשי הספרות) – סוגיית הרובד הלשוני (לשון מקרא או לשון חכמים) שעל הכותב עברית לאמץ. וכמשתלשל מכך – מהי המתכונת הראויה של השימוש בלשון כתובים?
ניתן לומר, כי בעוד שבתחום הספרות ניטש ‘קרב’ בין הדוגלים בקנאות בפוריטאניות של ‘לשון צח’ לבין המבקשים להרחיב את הלשון, הרי בתחום האגרונים כמו מקובל כמובן מאליו, וכהיענות לצורך השעה, הקו המתון של הרחבה. גם הכהן מצטרף אל רבים מקודמיו107 וקובע, כי על הכותב עברית לתמרן בתוך המגבלות שמטילה עליו הלשון המקראית שאינה יכולה עוד לשרת את צרכי ההווה במלואם. עליו לנסות ליצור לעצמו דרכי ביטוי מתוך הקורפוס המקראי הנתון, ובשעת מצוקה לשונית, עדיף להיזקק לארמית וללשון תלמוד, על המאולצות של הדבקות בלשון ‘צח’ הנגררת אחר הפסוק ומתרחקת בכך לא מעט מן העניין שהיא אכן רוצה לדון בו.
מעבר לדבריו החמקמקים של הכהן באשר למעמדה של הלשון העברית כלשון חיה, הרי בדיעבד תרם תרומה חשובה ביותר להתפתחותה של זו: הכהן הוא בעצם הראשון אשר מכריז מפורשות שמטרתו ב’כתב יושר' לטפח את הפרוזה העברית ולתת לה מעמד עצמאי מוגדר לצד השירה. לשם השגת מטרה זו יש להחדיר בחברה הישראלית את ההכרה, שעל הפרוזה להיות משוחררת מן המליציות הנותנת בה נופך פיוטי־שירי. כיוון זה, שכבר נסתמן בפועל אצל ניימאן, מוצא כאן את המשכו ואת ניסוחו התיאורטי. בדומה לניימאן, מציע גם הכהן לאחר ה’פאררעדע' שלו שורת כללים. אלא שבעוד אלו של ניימאן מתייחסים לתורת האיגרת באשר היא, מייחד הכהן “איניגע רעגעלן איבר דיא העברעאישע פראזא אונד בריפשטיעל”. כאן מזומנת לנו חזרה על הכללים שכבר מצאנו באגרונים הקודמים, אלא שעליהם נוספים כללים ספציפיים לפרוזה העברית, שמתמקדים, כמובן, בקביעת טיב הזיקה של זו ללשון כתובים וכאמור, לבחירת הרובד הלשוני. הכהן חוזר וממליץ, שעל מנת ליצור לשון פרוזאית שוטפת, כדאי להיזקק למליות המשנאיות שעניינן השיקול ההגותי, כדוגמת ‘ספק’ ‘ודאי’ ‘לגמרי’ ‘הכרח’. כדאי גם שלא להיגרר אחר הניסוח הפיוטי (האַ־סינדטי) ושלא לוותר בעקבותיו על מילות קישור וחיבור. מן המקרא יש לשאול את נוסח הפנייה בגוף שני (לשון ‘אתה’ ולא ‘הוא’, שכן, כך פונים במקרא אפילו אל מלכים!) וכנגד זאת, יש לוותר על סגנון ארכיאיסטי ולנקוט לשון עכשווית במידת האפשר.
את האגרון שלו בנה הכהן שלושה ‘ראשים’: “הראש האחד כולל קבוצת אגרות, מדברות מחיי איש אחד נבחר, ומה הגיע אליו; וכלן הן חדשות, נמצאות ונכתבות אך לדמות ותאר, בלשון צחה וקלה מאד, ומרועה אחד נתנו”.
ב’ראש' זה לפנינו 32 איגרות קצרות, ובעיקרו של דבר, ‘פרוזאיות’ בניסוחן. למרות הודעתו של הכהן בדבר חדשנותן של האיגרות, הרי אי־אפשר שלא לגלות בהן קירבה לאיגרות שכבר מצאנו אצל ניימאן וב’בריב שטעללער אדער פתשגן הכתב‘, ואפילו אצל בוכסטורף. החידוש החשוב של הכהן הוא בכך שאיגרותיו נתחברו זו לזו בעניינן ויצרו מעין רצף סיפורי שעלילתו (אין בה אמנם מתח של ממש) הפכה בדיעבד מעין מדגם חוזר באגרונים רבים מכאן ואילך. כנקודת מוצא לרצף האיגרות משמשת סיטואציה שכבר הספקנו להכיר ב’בריב שטעללער אדער פתשגן הכתב’: הבן נשלח לעיר הזרה. אלא שהפעם לא עוד נוסע הוא להסתופף אצל האב"ד, אלא בביתו של הדוד הסוחר האמיד, שלימים הוא נושא את בתו לאשה ויורש את העסק שלו.108 מסגרת עלילתית זו חוזרת כאמור לעייפה באגרונים, שכן, יפה היא לספק הזדמנויות למכתבי־תוכחה ומוסר, לתיאורי מסע ורשמי מפגש וכיוצא באלה.
יש לזכור כי ב’כתב יושר', לפנינו מתכונת סיפורית אפיסטולארית, שהיא שונה מזו של ‘אגרות משולם’ של איכל שנתפרסמו כ־30 שנה קודם לכן (ב’המאסף' תק"ן) וכן, מזו של ‘מגלה טמירין’ של פרל שנתפרסמה סמוך מאד בזמן (1819). שכן, אין בה לא מן האכזוטיקה ולא מן הסאטירה של אלו. דומה שהפעם מציעה היא פרשה סיפורית לשמה, או לכל היותר, לשם העברית שאותה היא מבקשת להקנות.
“הראש השני הוא העתק אגרות ומליצות נכתבות בפועל, מאת סופרים ומליצים גדולים ומפוארים, מהם נמצאו בכתב יד ומהם כבר נדפסו ובאו בספרים”.
ב’ראש השני' הניח הכהן יסוד למדור חשוב שמתלוות לו מדי פעם לאגרון מן האגרונים: זהו מדור שיש בו כדי לשמש אותנו כיום כמדור של תיעוד. כפי שנראה בהמשך, הרי כונסו אל תוך מדור מעין זה איגרות אותנטיות של סופרים וחוקרים בני תקופות שונות. וכמו הונח כאן יסוד לאסופות של מכתבי־סופרים שנתפרסמו מאוחר יותר כחיבורים לעצמם. ב’כתב יושר' הוקדש ‘הראש השני’ בעיקרו, לאו דווקא לדוגמאות מתחום האיגרות. הכהן ביקש להפוך אותו למקראה של פרוזה עברית נבחרת. ייחודו בכך שהוא כולל פרוזה בת זמנו של הכהן, ובדיעבד, מרכז לנו עדויות חשובות על עולמה של ההשכלה בשלביה הראשונים (השכלת ברלין, בעיקרו של דבר).
בתוך הספרות העברית, שהיא עדיין שטופה (ולמשך שנים לא מעטות) בנטייה למליצה ודבר שיר, ‘הראש השני’ של ‘כתב יושר’ הוא בבחינת תופעה ראויה לציון ולהבלטה: כדי להמחיש לקהל קוראיו את המבדיל ומייחד את הפרוזה מן השירה, כלל הכהן ב’ראש השני' ‘הקדמות’ של חיבורים (חיבורים היסטוריים, או מחקריים) ואפילו את ‘פתשגן הכתב’ של הדראמות השיריות ‘לישרים תהלה’ של רמח"ל ו’עמל ותרצה' שלו, שבו נמסר עניינן בפרפראזה עניינית יבשה. משמעותית העובדה שגם את ‘המליצה מדברת’ של שלמה לויזון הדפיס בטיפוגראפיה של פרוזה. (הערות הסתייגות מתכולתו של ‘ראש’ זה, ראה אצל רש“י פין ואצל רמא”ג ועוד קודם לכן בהקדמה של לטריס ל’מכתבי עברית' שם כונסו האגרון של ניימאן ו’כתב יושר').
“הראש השלישי” כולל דרכי שאילת שלום וקריאת שם כבוד, לאיש ואיש לפי מעלתו, וכתבי זכרון על מצבות קבר, ונוסחאי השטרות הנהוגים בדיני ישראל, וכהנה".
בתחום זה של ‘טיטולארען אונד אדרעססען’ הכניס הכהן קיצורים ושינויים. בהערה בשולי הכתוב הוא מודיע מראש שהשמיט את הפתיחות לנשים כיון שלאלו ‘נור אין דער לאנדסשפראכע שרייבן זאלל’.
האגרונים של ניימאן ושל הכהן נתחבבו מאד על קהל הקוראים ואין כמעט אגרון שלא “חטא” בשיבוץ איגרות משלהם באגרונו. אבל מעבר לשאילות מעין אלו זכו גם להדפסות חוזרות מכובדות: המדפיס ישראל בוש, חיבר את שני האגרונים ופרסם אותם תחת השם ‘מכתבי עברית’ בוינא, 1847. לאגרונו זה הוסיף בוש המדפיס ‘איינליטונג’ ארוך ומפורט משלו, בו הוא דן ‘פאן דער שפראכע איבערהייפט’; ב’פארמליכקייטן דער בריפע' וב’אייסערער וואהלשטאנד בייא בריעפען'. בוש הוא הראשון שמציין מפורשות שאת הכללים הנוגעים לסגנון האיגרת שאב מרמלר הגרמני (‘נאך ראמלר’).109 אשר לבעיות הספציפיות של האגרון העברי, כאן העתיק את הכללים של הכהן. נציין עוד כי בוש הוא הראשון שמצא לנכון לכלול באגרונו פירוט של כללי הפיסוק.110 מהדורה מאוחרת יותר של ניימאן והכהן ‘ספר מכתבי עברית’ הדפיס לטריס ב־1856, וינא (ראה עליו, בהמשך).
דוד זאמושץ – ‘מפתח בית דוד’, ברסלאו, 1823 🔗
דוד זאמושץ,111 וצמח לנדא (שאגרונו יידון בהמשך הפרק) הם משכילים שמתרפקים בדבקות ובהתלהבות על השכלת ברלין, אך אם זאת, כבר נותנת בהם אותותיה ההשכלה של מזרח־אירופה. האגרון, ‘מפתח בית דוד’, שנתפרסם בברסלאו ב־1823 כמו מחזיר אותנו אל מתכונת האגרונים של המאה הקודמת: בעוד הכהן מתאמץ כל־כך להדגיש את העובדה שהאגרון הוא ז’אנר מן הז’אנרים של הפרוזה, הרי זאמושץ, שפרסם כבר עד לפרסום האגרון, שירים, סיפורים ומחזות, רואה באגרון מעין במה נוספת לגילוי כישרונו היוצר בשיר ובמליצה. הוא מנצל ‘הזדמנויות’ בתוך האיגרת כדי לצרף אליה דבר שיר (באיגרת ה שאותה שולח הבן לאביו, הוא מצרף ‘שיר נחמד אשר חיבר פה איש אחד לכבוד אדונינו — —’; באיגרת ששולח המורה לתלמידו – איגרת ח – פותח המורה בדבר משל, שאותו מגלגל הוא לאחר מכן אל תוך שורת שיר). גם ה’מסכימים' עושים מלאכתם בדרך שיר (ראה שיר פותח של פירסטנטהאל) והם אף משבחים את המחבר בהכריזם כי “עת רוח המליצה מאת ישורון סרה — — — הערת כנורך”.
בדומה לבוכנר בשעתו, מרבה גם זאמושץ להזדקק למתכונת המשלונית (הפעם פותחת זו ב־כ הדמיון!).
זאמושץ, כניימאן קודמו, יצא גם הוא מחוגי המורים העבריים ותפס מקום מרכזי בין מחברי ספרי הלימוד וספרי מקרא לבני־הנעורים. אלא שלהבדיל מחבריו, המורים הדלפונים, שביקשו למצוא באגרון מקור פרנסה, נתהפך עליו על זאמושץ הגלגל לטובה (זכה בגורל); והוא מכריז בפתח אגרונו: “לא לצבור כסף מגמתי יש לי רב יהי לי אשר בידי”. “ולא לעשות לי שם יצאתי כי ששה ספרים — — — חברתי המה לי כסות עינים”. אלא שגם בשנות הטובה, אין זאמושץ שוכח את חוויותיה הקשות כמורה, ומקדיש רבות מן האיגרות כדי לריב ריבם של המורים וכדי לתבוע את עלבונם.112
באיגרת סו, מתמלא האב חרדה למקרא הודעת הבן שבדעתו לשמש כמורה; באיגרת מב, משתומם הכותב: “פליאה בעיני, מדוע אמרו ג שותפין באדם, אביו אמו והקב”ה, ולא מנו את המורה".
ההתמקדות בהרמת קרנו של המורה הופכת חלק בלתי נפרד מן הניסיון של זאמושץ להפוך את ‘מפתח ביד דוד’ מנוף להפצת השכלה, כשהמורה מן הטיפוס החדש הוא מנושאיה המרכזיים. תפקיד זה שמועיד זאמושץ לאגרונו, מוצא את ביטויו לא אחת בכך שהאיגרות נושאות מדי פעם אופי של מאניפסט (את הפתיחה מפנה הוא אל “אצילי בני ישראל”; ואילו איגרת ק מתוארת כ“מכתב המחבר אל בני עמו”). גם באיגרות ה’פרטיות' מרבה זאמושץ להפיץ רעיונות משכיליים: כאן נמצא שיר הלל לחכמה ולתבונה (“כל אוהבי תבונה אחים”, נא): דיון בסוגיית תורה וחכמה (איגרת ו), תפיסת עולם אופטימית; שיר הלל לתקווה; גנאי לצער ולתוגה (“כן יאבדו כל אויבי השמחה”, נב); “התוגה שפחת המות”, שם). חוזרת כאן ההמלצה על יציאה לטבע כשער לדאיזם (ה' ל’קוהלת מוסר' עולה מן ההוראה שמורה האב לבנו בלשון “ולך לפעמים בגנות ופרדסים, בשדות וכרמים לראות במפעליו”, איגרות ה, פז). נמצא אצל זאמושץ דברים בשבח תרבות הפנאי (“עת לעשות ועת לנוח”, איגרת צא). לא נעדרת כמובן גם סוגיית עושר ועוני הכרוכה, על פי מיטב המסורת המשכילית, בסוגיית חריצות ועצלות.113 זאמושץ מטפל על פי דרכו גם בסוגיית עיר־כפר, כשתוך כדי כך נחשפת ההתרוצצות הקוטבית של משכילי התקופה בין ההתרפקות על היפה של הפאסטורלה, לבין הסגידה לציוויליזציה שהעיר היא נציגתה. זאמושץ מנצל לשם כך חמרים אוטוביוגראפיים: באיגרת לו מודיע הוא לאביו כי קיבל משרת מורה בכפר. הפנייה לכפר כרוכה בחיפוש פרנסה, אך הבן מוסיף לכך גם היבט עקרוני: “מאסתי המון קריה שנאתם גם קנאתם מי יסבול”. ההפלגות בשבח הכפר עולות ממספר איגרות נוספות. אלא שדעת האב והידידים אינה נוחה מצעד זה: “רעה אתה מבקש, אם תעזוב את העיר ותשב בדד בכפר, ידעתי גם ידעתי כי מהר תשוב אל העיר אשר יצאת משם” (איגרת מ). ואכן בסופו של דבר, אין כוחו של הבן עומד לו, והוא חוזר העירה אל החברותא (ראה איגרות כט, לז, מה, מו).
זאמושץ משתבח בעבריות הבלעדית של אגרונו (“כי לא כשאר מכתבים לשון אחרת אוחזת בקרבם כאשר חדשים מקרוב ראיתי”), אך עם זאת, כיאות למשכיל בן הדור שהשליטה בלשונות היא מסימני ההיכר שלו, אין הוא מסתייג כמובן מלימוד שפות זרות ומן הקריאה בספרותן. באגרת טז כותב האב לבנו: “אל תאמר בלבבך מאסה נפשי בשאר לשונות רק אותה [את העברית] אהבתי. אל בני! כאב את בניו ירצה והבכור אצלו שעשועים יום־יום” (השווה איגרתו של בוכנר לגינצבורג).
ושוב, בדומה למחברים אחרים שמייצגים את ההשכלה המתונה, מגלה גם זאמושץ נטייה ליראת־שמים: באיגרת סט נשאל הנמען, האם הכלה המיועדת מכסה ראשה, והאם המשרתים של המחותן המיועד הם יהודים.
צמח סגל לנדא – ‘ספר עט סופר’, וילנא, 1829 🔗
לא הרבה ידוע לנו כיום על “הצעיר צמח סגל לנדא מוילנא”, מחבר ‘כתב יושר’ שאינו אלא חלק ראשון של הספר ‘עט סופר’. אך נראה שחיבורו של זה ענה יפה לצרכי הדור, שכן חזר ונדפס במהדורות רבות במשך כ־50 שנה (מהדורה אחרונה ב־1879). זהו גם אגרון יחיד שבעלי אגרונים מאוחרים114 מציינים שהוא הוא שפתח להם שער להשכלה כשנזדמן לידם בהיותם תלמידי ישיבה (ואף גורשו משם בגללו!). ואכן, משמשת ההקדמה שלו וכן שלוש האיגרות הראשונות, מאניפסטים משכיליים מובהקים.
שלא כפי שהורגלו באגרונים, אין לנדא מפחית וממעיט מערך אגרונו: במתכונת של תשובה למשיגים על העיסוק שהוא עוסק בחיבור אגרון (“מה לנו למורה הזה כי יורנו אך זאת החכמה? המבלעדי אין בלעדה כל חכמה ומדע? או כי קצר קצרה ידו במו?” (ההטעמה במקור). הוא מרחיב את הדיבור בהתלהבות על תפקיד האגרון בהפצת העברית. בנוסף על דברי ההפלגה הרווחים בדבר קדושתה של העברית, קדמותה וכיוצא באלה, מוצאים אנו באגרונו של לנדא לראשונה, דברים בשבח העברית, שלצד הדת הריהי עמוד מעמודי התווך שעליו נשען קיומו של העם שאין לו ארץ משלו: “כי בשלוש אלה ירומם גוי ולאום מלאום יפרד בארצו לשונו ודתו — — —”, ואולם גוי כי יפול לו בחבל נחלת דת אמת ושפה ברורה אך ארץ אין לו, לעם נבון וחכם יחשב — — “, “ועתה כי נגדע קרן יעקב וישראל לגולה הלך, ונהי כגוי אשר ארץ אין לו רק דתנו ושפתנו אתנו לשארית פליטה, על מה אנחנו מחשים עתה מהתחזק בעד שפתנו לשום דגל הכבוד על ראשה — — — אם ארמון הדת עומד על תלו, האם בזה נאמר די אחר כי שתים נעדרו ממנו?” (ההטעמות שלי – י"צ).115 לנדא חושש לאי־הבנה, ולאחר שהדגיש את מעמדה העצמאי של הלשון כערך לאומי, הוא טורח להדגיש את מעמדה העצמאי של הלשון כערך לאומי, הוא טורח להדגיש כי זו חייבת לקיים זיקה הדוקה לדת: הוא יוצא להילחם נגד הנטייה של המשכילים הצעירים (ש“רק כמלקקי גדעון לקקו נטפי חכמה”) לזנוח את הדת ואת המורשת התרבותית היהודית ולפנות אל התרבות הזרה. הוא מדגיש כי הרמב”ם, הרמב“ן, הראב”ע והרס"ג “שקולים כנגד כל חכמי העמים” וכי הם “חכמתם עמדה להם לחזק הדת במסמרי החקירה”.
גם לנדא מקדים לאגרונו את ‘כללי המליצה הפשוטה והאגרות’ (להבדיל מ’חקות השיר ומשפטיו' שהקדים למדור ה’שירים' שב’עט סופר' שלו). הכותרת הגרמנית של הכללים (‘אייניגע רעגעלן איבער דיא העברעאישע פראזנע אונד דען בריפשטיעל’) זהה לזו של הכהן, ובעצם לא קשה להבחין כי הכללים עצמם אינם אלא תרגום עברי של הכללים שניסח הכהן בגרמנית. מתוך הכותרת ניתן להבין שגם לנדא מבקש להטעים את העובדה שהאגרון אינו אלא ז’אנר של הפרוזה. אך נראה שבפועל, אין כיוון זה משתמר במלואו לכל אורך האגרון. איגרות רבות אצל לנדא הן מליציות עד להגזמה, ולא יפלא שמתוכן בחר לו טשרניחובסקי קטעים, כשביקש להרכיב את איגרת החתן ב’חתונתה של אלקה' על דרך המליצה הרווחת באותם ימים (ראה נספח 4).
כדי להמחיש את כל גודל המליציות נתבונן בעימות הבא עם ‘כתב יושר’ של הכהן:
'כתב יושר' (הכהן) | 'כתב יושר' (לנדא) |
---|---|
מתוך איגרת א (אח כותב לאחיו ומבקש הסכמתו לשלוח אליו את בנו]: נתת שמחה בלבי, אחי, בהודיעך לי במכתבך היקר שלומך וטוב מעמדך. — — עד כי תשיג ידך לבנות לך בית גדול — — ועתה שמע נא אחי, אחת שאלתי מאתך אותה אבקש. לא מסת ידך משען זהב וכסף — — הנה נא בני בכורי — — הגיע לימי בחרותו — — שעיפי ישיבוני לשלחהו לקרית עוז עיר מושבך — —. |
מתוך איגרת כו שעניינה זהה: ספרך הגיעני שלשום. האח! עיני אורו ועפעפי נבקעו כשחר משמש הבשורה אשר זרחה לי מבין שורותיו, אין קץ לשמחתי אשר מלאה חדרי לבי וכליותי בקראי כי ה' ברך אותך בכל — — בני יחידי הגיע לימי בחרותו —. |
על כך משיב האח:
איגרת ב: | אגרת כז: |
---|---|
קדמתני אחי להפיק רצוני ולמלאות חפצי טרם השמעיהו לך — —. | כנחל שוטף על גדותיו להשקות צמחי שדה וכרם מסביב כן שטפה שפעת המון שמחות מאגרתך החמודה, להשקות תלמי לבי יבלי עונג ונחת לרויה. הן רבת שבעה נפשי חרות וגיל, בראותי כי קדמת אחי להפיק רצוני טרם השמעתיה לך — —. |
באיגרת ד של לנדא, מברך כך הכותב את ידידו לקראת ראש השנה:
כאשר רוח ה' תשא על כנפיה ברכת השנה החדשה לקראתנו המלאה לה אוסם כל טוב, כן רוח לבי תפרוש כנפיה לשאת לך מוהר אלפי רבבה ברכות נעמנות [!], על השנה החדשה הנובעות ממקור אהבתי הגדולה, ומה האהבה הזאת, אהבת דוד ויהונתן? הוי ידידי שגיתי, כפר, גם היא כאין וכאפס מול אהבתי, אהבתי לא מלב אנוש נוקרה ולא מלב בשר נחצבה, אך מלב השמים לוקחה אשר שם האמת כמו נד נצבה, והיא מכון לשבתה עולמים, אם כל מחמדי הזמן שוט שוטף הכליון יקחם, זרועי הארץ עש ורקב יאכלם, אך בחמדת ידידותי לא תגע בה יד הכליון, כי לא תבואת השדה היא אך תבואת מטעי ערוגות לבב, טרפי צמחה לא ייבשו וגזעה לא יזקין עד אחרית ימים — —.
לאחר שהדגמתי את המליציות הגדולה של לנדא, מן הדין להבהיר, כי לצד זו ניתן למצוא אצלו גם איגרות רבות המנוסחות בלשון עניינית קצרה ורהוטה ומפוסקות בסימני־פיסוק. ניסוח פרוזאיסטי מעין זה ניתן למצוא בעיקר באיגרות העוסקות בענייני מסחר, מדור שמגיע כאן לראשונה לכלל הרחבה בעברית. שכן כזכור, טענו ניימאן והכהן, כי איגרות מסוג זה יפות לגרמנית בלבד.
ראה לדוגמה, איגרת פז, ‘מכתב מסוחר אחד אודות סוחרי תבואה מעירו, כי לא הצליחו במסחרם, ואבדו את עשרם’:
שלום וחיים, וכל ברכות שמים, לידידי ה"ה כו'
הגיעני מכתבך אשר פצרת בי, להודיעך אודות סוחרי תבואה מעירנו אשר נסעו לעיר דאנציג, אם הצליחו או לא, חי נפשי, כי טורח גדול הוא לי למלא בקשתך, יען רב טרדותי מבקר עד ערב לא ירפוני עד בלעי רוקי, אך למען עזוז אהבתנו הישנה, רגעים הצלתי לי משבולת הזמן והקדשתים לך למנה, והא לך תשובתי – הנה כל אנשי עירי סיחרו עבור ארץ אבדו את כספם וירדו למטה, יען כי הוא מִהֵר בואו לעיר הזאת שלשה שבועות טרם בואם ובעת הזאת היה מעט תבואה בעיר, עד כי כלו עיני הקונים והמצפים עליה, ובבוא אז תבואה, נפלו הקונים עליה כאשר יפול הארבה על פני השדה, ובלעוה כבכורה בראשית הקיץ, על כן רבו מחירה, ולא היה כמקח הזה אולי מיום הטבעו אדני המסחר בארץ, אך יתר סוחרי עירנו בוששו לבוא שמה, ובעת בואם כבר מלאו האוצרות בר כחול הים, כי סוחרים רבים יושבי קצוות וראיים רחוקים אוספי אסֵפה לשמע אזן מהמקח הגדול ודמו להשתכר, ועתה נהפוך הוא. כי היתה מְעִי מפלה לתבואה, והמקח רד, עד כי כור חטים ב… וכור דגן ב…, אך השעורה והכסמת לא נֻכּו, כי היו אך מעט מזער הסוחרים אשר באו במינים אלה, ורבים המה אשר קברו כעת את כספם והתמלטו בעור שניהם לביתם, ויש אשר ברחו עם אניות למדינת (ענגלאנד), כי אכלו כסף אחרים ויראו לשוב אל מקומם, הה! מחשבות אדם וכל עצותיו המה מהבל יחד, לא ידע האדם את עתו העתידה, כי ה' הוא המוריש ומעשיר.
מאת אוהבך…
באיגרת פז עדיין ניתן למצוא לחלוחית של ‘פיוטיות’ על דרך הדימוי והמשליות. כנגד זאת, הרי דוגמה לאיגרת עניינית יבשה (איגרת צ) שאפילו אינה מקפידה על ‘לשון צח’ (ראה השימוש במילה האידית ‘טוץ’)
שלום לידידי ה"ה כו'
אגרתך הגיעתני, ומהמינים חדשים אשר כתבת לי לא נצרך לי מאומה, כי בעירי אין דורש ואין מבקש אותם אף אחד מני אלף, אך אלה אשר נצרכו לי מהמינים הישנים, והם שני טוץ סכינים עם שני טוץ מזלגות בנצבי עצם לבן, וטוץ אחד סכינים עם טוץ מזלגות בנצבי ברזל עשת שטאל. אך באופן כי להבי הסכינים יהיו חדים ולטושים ולא קהים. חמשה מנעולים קטנים עגולים ועשרים מנעולים גדולים רבועים. שני מאזני משקל לזהב, שמונה ראי קטנים, שבעה טוץ כפות בדיל, וכפות קטנות מנקיות האזן ששת עשר טוץ, שלשת טוץ מצנפות צמר, חמשה טוץ אבנטי צמר רחבים, עשרים מלקחיים. אלה המינים תשלח לי כל אחד במספרו אשר כתבתי, לא תעדיף ולא תחסיר, אך לשלוח לי חיש מהר ע“י מוכ”ז, כי הקונים מצפים ע"ז בכליון עינים, ויום יום ישקדו על חנותי לדרוש אותם.
מאת ידידך…
אל עולמם של המשכילים הצעירים מכניס אותנו לנדא באיגרות יט-כא: אלו נועצים זה בזה באשר ללימוד הדקדוק שהוא תורה ש"בלעדיה יכשלו העברים כעורים בדרך הלשון, וכל הנבערים ממנה יפלו במהמורות שגיאות רבות אם בקריאתם ואם בתפילתם, ועד זקנה ושיבה איתם “תלין משוגתם” (יט). כאן נדונה השאלה באיזה ספר דקדוק לבחור, “אם ראשון לראשונים אם אחרון לאחרונים”. באיגרת לח מתגלה הכותב כבעל תשוקה לספרים, ועל הכול, לאלו “אשר נושנו מאתים שנה גם יותר, ולא נמצאו בתבל רק מעט מזעיר אצל יחידי סגולה — — ”, “וכאשר יקרה לפני ספר ישן נושן אשר חלפו עליו שנים רבות, לא אשקוטה במכוני עדי אשיגנו — —”.
לא יפלא שגם אצל לנדא ניתן למצוא איגרות נזיפה לרע שטיפול בספר מושאל טיפול רשלני. ראה לדוגמה איגרות קה ו־קו שהן קרובות מאד בעניינן ובניסוחן לאיגרות מז-מח של בוכנר. ראה לדוגמה:
איגרת קה
איש מאן להשאיל ספר לרעו, יען דרכו לגעול הספר ולקרעו.
ישפות ה' שלום רב לידידי ואהובי, ה"ה כו'
ידידי! אל יחרה אפך בי, על דבר אשר השיבותי פניך מהשאיל לך הספר אשר בקשת, כי לא מרוע לב עשיתי זאת, אך מדעתי טבעך, כי לא הסכנת מעודך לפאר הספר להיות כליל בהדרו. הן בשבתך לקרוא בו, תפרש ידך עליו כאשר יפרש השוחה לשחות, ותקמוט העלים קמטים קמטים, ובלילה לא תסיר פחמי הנר ויפלו על הספר ויגאלהו חשך, וכי תתום קריאתך תכוף כאגמון ראשי הגליונות להיות לך לזכרון המקום אשר עמדת בו ועלהו יבול. זכור נא, כי השאילך אחי ספר חובת הלבבות זה ימים אחדים, אם היה חדש ויפה כיום צאתו ממכבש הדפוס, עין ראתה ותאשרהו, אך אתה השבת לו נבזה ונמאס בקרעים רבים ובהרות בהרות, ויהי כבלויי סחבות לא יצלח למאומה, על כן חלילה לך מקצוף עלי, כי אתה לבדך הסבות בכל אלה, ואך בזאת אאות לך, אם תתן לי ערבון תחתיו.
רעך מאז…
איגרת קו
ענין של מעלה במלות שונות
אהובי! שא נא על אשר לא נשאתי פניך להשאיל לך הספר אשר שאלת, כי לא במרד ובמעל עשיתי, אך עיני חסה על אבדן ספרי. הן דרכך מנוער לפרוש כפיך על הספר כאשר יפרוש הנשר כנפיו, ולהרבות בו קמטים מכל עברים, אחת למעלה ושבע למטה, וכי תקרא לאור הנר לא תקח ראשי הפתילות השרופות, ויפלו על הספר וישחירוהו שחרחורת כאהלי קדר, וככלותך לקרוא תכוף העלים אל חיק הספר והעלה נבל, ואיככה אוכל וראיתי ברעה אשר ימצא את ספרי כי יקראנו אסון? זכור! כי השאיל לך אחי הספר חובת הללבות, ואם היה אצלך רק ימים אחדים, בכל זאת חשך משחור תארו ויקרע לקרעים קרעים, לכן חדל לך מחשוב לי עון, כי לא בי האשמה, ויהי שלום בגבולך, כחפץ
ידידך…
ובדומה ל’בריבשטעללער אדער פתשגן הכתב', נדרש גם הוא לעניין החפוש אחר מורה ראוי לבניו, ואף מדבר סרה במורים שמצויים בשוק. אלא שלצד איגרות מעין אלו ניתן למצוא אותו גם רב ריבו של המורה העלוב שנתון לחסדיהם של בעל־הבית ובני־ביתו. ראה לדוגמה, איגרת עז116:
מלמד אחד ישפוך חמתו על הבעה"ב אשר לא שלם שכר פעולתו.
אל ידידי ה"ה כו'
אם עד כה שמרתי מחסום לפי מִדַבֵּר אליך קשה, על אודות הנבלה אשר עשית לעשוק שכרי, ואם גם הציקתני רוח בטני, כי קצתי בחיי לשקוד על דלתותיך יום יום לבקש כספי (עצמו מִסַפֵּר מִסְפַּר צעדי), אך חשבתי, אולי במענה רך ובתחנונים רבים אבקע צור לבבך ויזובו ממנו נטפי החמלה, (הן גם חלמיש צור אם יערוף עליו מטר פעם אחר פעם ירך מעט), אך עתה בשלחי אשתי אליך, והיא שבה אלי בדמעות שליש מהנאצות והחרפות אשר שפכת בחיקה כמים, חרקת עליה בשניך, ונשאת מטך עליה בשטף אף, ותמהר לנוס מפניך כמנוסת איש מפני הארי, על כן מלאתי מלים כלכל לא אוכל, וחרפתך אשיב אל חיקך הה בליעל! האם בגנבים נמצאתי או שודד לילה אני? המעט ממך כי עשקתני רצותני כי השקיתני עוד בשליש המון קללות וחרפות? הזה שכר עמלי אשר עמלתי בכל כחי כלילה כיום זה חצי שנה? הכזה פרי טרחי ויגיעי? מדוע תקצוף עלי חנם? ואם לא תהיה תפארתך בלכתי לנגוש אותך, הלא מידך זאת לך, מדוע לא שלמת לי בראשונה במועדו? אם טוב טוב לך בשבתך על סיר הבשר אכול ושבוע כל נתח טוב ירך וכתף אתה ואשתך וביתך, מדוע לא יהמו רחמיך עלי אם מצוקת הרעב תעיק העצמים בבטן החסרה? כי משען לחם אין בביתי, הוי נבל! לו גם היה לבך כיעני מדבר, כי גם אז לא הכבדת אזנך משמוע בקולות תחנוני ובאנחותי אשר שפכתי פעמים רבות לפניך, לא ידעתי אל מי אדמך ואשוך; ועתה אנסה נא אך הפעם לבקש ממך, כי תשלם לי משכרתי ולא נצא לריב, ואם גם עתה תאטום אזנך כמו פתן חרש, אביא אותך במשפט ואוצי בלעך מפיך, וחרפתך לא תמחה משער בת רבים, כי יש לי עוזרי רהב שתקיפים ממך, ואז תדע כי לא בער אנכי מאיש כיתר המלמדים.
מאת ידידך הקורא אליך לשלום…
גם אצל לנדא ניתן למצוא מספר איגרות שעניינן סכסוך בין הקהילה והרב; חיפוש אחר ש"ץ, מכתבי־השתדכות (בקשת אינפורמציה על הכלה או על החתן ועל משפחותיהם). באיגרות המוחלפות בין מחותנים, כבר ניתן למצוא גם ניצני ביקורת חברתית: ראה איגרת סו שעניינה “להודיע למחותנו כי מזונות בני הנעורים, חיש יתמו בימים לא כבירים ולשאול ממנו עצה באיזה מסחר יתעסקו הבנים, אחר כלות מזונות השנים”, וראה תשובתו של זה באיגרת סז.
נראה לי שלא קשה להבין את פשר הדבקות שדבק קהל הקוראים באגרונו של לנדא. שכן, מציע הוא להם מגוון של נושאים במגוון של נעימות: הרי לנו כאן מליציות מפליגה כשלצדה ניסוח ענייני מחושל; מכתבי ידידות ומכתבי מסחר; רצינות גדולה וגם קלילות בדוחה (ראה לדוגמה, איגרת נ, בה שוטח אלמן דרישות “מוזרות” בפני השדכן ותשובתו של זה באיגרת הסמוכה; ראה השימוש בפרוזה חרוזה משועשעת על דרך “התלמיד במשנתו אינו צולח וצרעת הבורות על מצחו זורח, והימים הבאים יתקלסו בו ויאמרו לו: עלה קרח”, איגרת עד).
ומה גם שלצד כל אלו, עדיין מתגלה בו בלנדא הלמדן התורני: בדומה למחברי האגרונים בני המאה הקודמת (ראה בעיקר משה מלנצברג), מפסיק גם הוא פה ושם את רצף דבריו ומכריז ש“אגב אורחא” (או “אגב גררא”) “אודיעך באור מתוך על פסוק — —” (ראה הערה בשולי איגרת ה; איגרת עה); ועם סיום האגרון כולו, נמצא כתוב מעבר לדף: “למלאות הנייר אציגה פה באור שלי על ירושלמי ר”ה פ“א”. לנדא ממשיך את דרכו של בוכנר, וגם הוא מציע באיגרותיו, במסגרת ה“חדשנות” שממציאים זה לזה הרעים השרויים בריחוק מקום, עלילות מתח סנסאציוניות.117
האגרונים של רמא"ג – ‘קרית ספר’, וילנא, 1835 🔗
תרומה חשובה ומכרעת בתחום האגרונים, שהפכה גם תרומה להתפתחותה של הספרות העברית, תרם מרדכי אהרון גינצבורג. עם בואו להשתקע בוילנה, ב־1835, הפך רמא“ג, שנודע כפופולריזאטור של ספרי מחקר ומדע (בעיקר לבני הנעורים), לדמות מרכזית בקרב משכילי המקום. באותה שנה (1835), הוסיף על החיבורים שכבר חיבר ופרסם עד אז118 את האגרון ‘קרית ספר’, שבצדק הפך מכאן ואילך אחד האגרונים הבולטים והנחשבים, אם לא החשוב שבהם.119 ניתן לומר כי רמא”ג הוא־הוא ממשיכו של הכהן, בניסיון לראות באגרון אמצעי להכשרתה של פרוזה עברית חדשה. מטרה זו חוזרת ועולה מפורשות מתוך האיגרות, ועל הכל, מתוך דברי ה’הקדמה', שם מכריז רמא“ג כי “לא מאהבת הבצע ידידי הקורא ולא מאהבת הכבוד הנני מוציא את המחברת הקטנה לאורה”120 שכן, לדבריו: “באמת כבר קדמוני רבים במלאכה הזאת בכל זאת אל יחשב לי לגאוה אם אתגדר במלאכתי להתפאר קבל עם ולאמור כי יתרון לה על כל ההולכים לפניה”. שכן, “בכל המון המכתבים אשר נפוצו בישראל עד היום לא יחונו בעיני אנשי טעם בלתי המכתבים המעטים אשר בספר כתב יושר”. רמא”ג אף מוסיף וטוען שכל האחדים, לא רק שלא הועילו אלא אפילו הזיקו, הם “קלקלו את הטעם (געשמאק), תחת חפצם להשביחו”.
רמא“ג הוא הראשון (במידה מסוימת נכון אפילו לומר היחיד) שכדי להילחם ב’מליצה' שפשתה בספרות העברית,121 הריהו טורח לא מעט להבהיר לקוראיו ולהגדיר מהי מליצה.122 בפשטות ובבהירות הוא מלמד אותם כי ‘מליצה’ היא נוסח דברים שבו “רבו דבריו מרעיוניו”. הוא חוזר ומבהיר כי תכליתה של הפרוזה היא “לבאר רעיונות” ולכן אין בה מקום למליצה שמסרבלת ומערפלת. בהומור שנֵיחן בו, מכריז רמא”ג כי גדולים סיכויו להצליח במלחמה שהכריז על המליצה, שכן, להבדיל מחבריו מחברי האגגרונים ודומיהם, משוחרר הוא מכל יומרות “שיריות”, “פיוטיות” ואינו עשוי לנסות להגניב את אלו אל תוך חיבוריו, שכן, פשוט מחוסר הוא כל כישרון בתחום השירה ואפילו הבנתו בה מעטה ביותר.
רמא“ג סבור שכדי להחדיר בקוראיו את המיומנות לסגור כל פער בין תוכן לצורה, אין טוב מלהפנות אותם לתחומם של מכתבי־המסחר, תחום שבו שרויים המוענים והנמנעים תחת לחץ המסיבות ואין להם שהות להצטעצע בלשון. רמא”ג מתפאר בהקדמה שלו כי “לא קדמני בהם [בתחום מכתבי המסחר] כל מחבר”. הצהרה זו שלו אינה עומדת יפה (כפי שכבר נוכחנו בסקירתנו עד כאן ראה בעיקר אגרונו של לנדא) במבחן העובדות. אלא שבכל זאת, אין לשלול מרמא“ג ראשוניות מסוימת בתחום זה. שכן, בעוד קודמיו נדרשים, כפי שניתן להבין, להבט ה”תוכני" של הדברים (הם מוצאים כאן חומר למלא בו את מכסת האגרונים) הרי אצלו עולה מפורשות גם עניין הניסוח. ראה לדוגמה, דבריו הבאים ב’הקדמה':
המכתבים המתחילים בכף הדמיון ובהצעת משל הממלא את המכתב עד חציו,123 דבר אין להם במכתב משא ומתן אף בזאת תהי חטאת הכותב רבה אל הטעם הטוב ואל דרכי המכתב אם יעפיל הכותב לרומם את מכתבו במלות הגיוניות אשר המציאו המעתיקים הקדמונים לעניניהם העמוקים למען יהיה המכתב בריח הלמודים (גלעהרזאמקייט) כי לא נאה להתפלסף במכתבי מסחור [!] והוית העולם כאשר לא נאוה לעשות מעשה סוחרים בלמודי הפילוסופיא — —.
באגרת הארוכה ביותר (קכב) חותמת את האגרון, מרצה האב באריכות והחל בהתחלות ראשונות (החל באברהם אבינו) את מעמד המסחר. הוא מעיר שם לבנו בין השאר: “השמר לך בני בעתיד לבלות דברים חנם, כי בקהל הסוחרים נפל גורלך, והמה מצמצמים דבריהם מאוד, לא יכתבו בו חמשים טורים במקום אשר יספקו להם חמשה לבאר כונתם בהם, וכל המרבה דברים ממעט את השם”.
שוב ושוב מבהיר רמא"ג לקוראיו, כי לא רק בתחום המעשי כל כך כתחום המסחר יש לנקוט לשון עניינית. הדברים אמורים בכל מכתב באשר הוא, שכן, “המכתב הוא לפי איכותו מלאך שלוח ובא בכח הדבור, ומחובת ציר נאמן לשולחיו לעשות את חפץ משלחו ולהתקרב לכוונתו בכל יכלתו — —”. נכון שבכל הנוגע לדיבור חי הרי “קצר הדרך מאד מן הרעיון אל הלשון” ולעומת זאת, “רב הדרך מן הרעיון אל העט” כאן יש בידי הכותב שהות “לשקול” את דבריו, שהות אשר צריכה להיות מנוצלת על מנת להתרומם משהו מן הדיבור ההמוני, אך לא להפליג ולהגביה מדי, שכן, אז מאכזב המוען את הנמען ומעורר את מורת רוחו כשמתברר לו כי “הדבר הנפלא” שכמו הבטיחה לו המליצה, אינו אלא “קל ודל עני רוכב על מרכבה מרקדה — —”.124
שלא כקודמיו שבחרו להורות את תורת האיגרת באמצעות כללים, מכריז רמא“ג כי “נקל יותר לסדר [ההטעמה במקור!] מכתבים טובים מלתת כללים בטוחים על דברים הנוגעים אל הטעם — —” ואם בכל זאת כללים, הרי מוטב לתת “כללים שוללים לבדם” (הקדמה). ניתן לומר כי בעצם, אחד הוא הכלל של רמא”ג – הקיצור. שכן, ממנו כבר משתלשלות בהכרח הפשטות והבהירות. ברוח תורת השיר הקלאסית הרווחת כל כך בין אבות ההשכלה (מנדלסון, סטנוב, יואל ברי"ל, ובדור שני – לויזון ואחרים) מסביר רמא"ג כך את פשר הנהייה של הטעם הטבעי אחר המכתב הקצר דווקא: “כי מטבע האדם לאהוב את הנשגב ולשנוא את היגיעה על כן יפיק רצון מאת המכתב אשר נקבצו באו בו הקלות והשגב” (הקדמה).
הפשטות והקיצור, יפים לא רק למכתבי מסחר או לנושאים ענייניים אחרים: רמא"ג ממליץ עליהם אפילו במכתבי ידידות. כך למשל, כותב הרע באיגרת צה:
אינני מבקש מליצה צחה ונקיה ולשון למודים מאוהבי, כי אם אהבה אני דורש מאתם. תהי האהבה רשומה בקוים עקומים, ובצפצופי עופות על ספר ואני כמו נגיד אקרבנו, כי האהבה נעלה על כל לשון והרגש לבדו חלקה, ומה לה ללשון למודים.125
אפילו מן המליציות של מאניפסטים או בקשות ופניות של הציבור, מסתייג הוא: באיגרת קג (איגרת מן העיזבון שנכנסה למהדורה שנייה), מלגלג הוא על ידידיו, משכילי וילנא, שפנו אל בני העיר בקריאה “להוסיף עצים ואש על המדורה אשר בדעתם להבעיר להאיר בכל מושבות ישראל”. לטעמו, הרי כאן “אופני דבור הדרשנים הבריאים ובעלי הבשר אשר רוח הגאוה וחוסר הדעת נוססה בם להתכבד בפתחי ספריהם בשם המאור הגדול — — — לא כן אנחנו עצמות יבשות אשר כל ידיעתנו היא הדעת כי אין אנו יודעים מאומה — — — אש לא נֻפח אנחנו ולא אורים ולפידים המאירים לאחרים”.
באיגרת קכב (האיגרת האחרונה ב’קרית ספר') מבקר האב, את כתיבתו של הבן, את הארכנות והמליציות של איגרת שאת עניינה ניתן בעצם למצות במשפט הקצר הבא: “אדוני איש ישר ואשתו נות ביתו ובניו טובי לבב”.
ואילו באיגרת פו מלגלג הכותב על האיגרת שקיבל, שבה הפליג כל כך המוען במליצות עד שאת העיקר (דיווח על שלומם של בני הבית, דיווח שלו ציפה מקבל האגרת!) שכח זה כלל לצרף:
ידידי המשכיל…
השלום? השלום לאביך ולאמך? השלום לאשתך ולאחותך? (האותיות גדולות במקור!)
ראיתי בנחת לבב, מכתבך בצרוף השירה הלוטה בה אשר הגיעני אתמול, לולא שגית או שכחת ידידי להודיעני בו משלום אביך ואמך אחותך ואשתך אשר כלתה נפשי לשמוע, ובמה יצטדק גבר המשכיל בעוז כמוך בכתבו מכתב אחד בשלוש שנים לאוהבו ולא יודיענו משלום ביתו? אין זאת אחי כי נטרדת בשירים וישיאוך רעיוניך למרום ותשכח את כל אשר בארץ מתחת. ואני זוחל עפר על הארץ — — —'.
‘קרית ספר’ הוא בלי ספק נדבך מן החשובים ביותר בהתפתחותה של פרוזה עברית. אך בכך אין די: ב’קרית ספר' מזומנות לנו גם התחלות בונת קיימא של הסיפורת העברית החדשה. הדבר מגיע לכלל ביטוי בכך שהמוענים והנמענים של רמא"ג הם דמויות מלאות חיוניות. זאת לא רק בגלל סימני הזיהוי המסוימים, הכמו־אותנטיים שהעניק להן המחבר (שם פרטי ושם משפחה, כתובת מגורים, עיסוק וכדומה), אלא מפני שהן מלאות פקחות, שנינות וחכמת חיים. ניתן לכן לטעום מטעמו של מערכון או מטעמה של אנקדוטה קטנה אפילו למקרא האיגרת הבודדת. ראה לדוגמה ה’דיאלוג' החי כל כך המתנהל בחליפת האיגרות הבאה בין סוחרים ממולחים שצפונותיהם גלויות זו לזו: באיגת לג כותב חיים אל גרשון כי פשוט למד מתוך כרכוריו שבכוונתו להעלות את מחיר הסחורה:
קבלתי מכתבו — — — כי כדבר הספר החתום היה לפני הידיעה אשר הודיעני מע“ל מכתב, כי קונים רבים דופקים על דלתותיו עם צרורות כספיהם כעל דלתות מלך מצרים בימי הבצורות ורבות עמלתי לדעת מה חפץ לי בידיעה הזאת אשר איש יקר רוח חושף אמריו כמע”ל מודיעני פעמים ושלוש? הלא דבר הוא, אם על הכסף המזומן אשר בידם תעגבנה עיניו הלא גם אני משלם לו כסף מלא'; ‘ואם להשביח סחורתו חפצו להראני כי הרבה קופצים עליה מה לי ולזאת? הלא עיני ולבי על הסחורה ולא על מכתב הנצרף אליה — —’; ‘עתה על ידי המכתב הזה אורו עיני וארא כי להשביח מקחו כוונתו, וכל חפצו להכריעני להעלות על המקח איזה סך, מצאתי חידתו! — — —’.
ואילו באיגרת לו מגיב כך חיים טהאל על הטפת מוסר שהטיף לו ר"י בראנד במכתבו:
— — המוסר והנגעים אשר הטיף מע“ל לי הוא בלי ספק לקח אביו המנוח אשר הטיף אליו בימי חרפו, ירושת פליטה היא לו, על כן נתן מקום להם במכתב הראשון אשר ערך אחרי שכב אביו עם אבותיו לזכרון עולם — — — והמון השאלות אשר הכביד עלי רבו משאלות הבנים בליל שמורים, ובכל זאת לא נמצא בהם שאלת הבן הראשון — —”
באגרת מה:
כן האיש הזה וכן שיחו, אוהב הוא את חילק אוהב הוא את בילק ואת הכסף יותר מכלם'.
ניצני הסיפורת מתגלים ב’קרית ספר' תוך ארגון קבוצות איגרות סביב נושא משותף (ואם גם מנוסח זה בצורה סתמית): ‘י“א מכתבים ע”ד עסק מצרפת’; ח' מכתבים על דבר בורח‘[פושט רגל]; ה’ מכתבים על דבר עסק אשר התבטל ע“י המלחמה'; 'כ”ה מכתבי סוחרי פולין'; ‘מכתבים בודדים’ (אלוּ מתחלקים חלוקה פנימית לקבוצות נוספות). בדומה לאיגרות של בוכנר הרי חשים גם כאן בדופק החיים הריאלי של הזמן ושל המקום. ניכרת כאן בקיאות ומעורבות בתמורות ובזעזועים שיודעת אירופה, ובגורלם הספציפי של היהודים (גזירות והגבלות, מריבות פנים קהילתיות, כשמקום בולט בהן תופס, כמובן, המאבק שבין המשכילים והמשמרים).
יחידה סיפורית ממש היא קבוצת האיגרות שכותרתה ‘על דבר גניבה’. יחידה זו רוויה הומור ונופך פיקארסקי. כאן שוטח גינצבורג (כך הוא מופיע מפורשות בגוף האיגרות) את התלאות הקשות שעברו עליו במסע מביתו שבוילנא אל ראסיין ובחזרה.126 בכל אחת מ־4 האיגרות (צ-צג) מדווח הוא לידיד על הקורות אותו בשלב משלבי הדרך: באיגרת צ נמסר כי בדרך לרסיין קרתה תקלה לעגלה, והנוסעים נאלצו לחנות בוולקיא. ושם, בשנתם בלילה, פרצו גנבים וגנבו את בגדיו ואת חפציו (בתוכם גם את “המכתבים אשר חיברתי אני מימי עלומי ועד עתה”). הגנבים “לא השאירו עוללות, זולת המכנסים אשר לא פשטתי ומעיל אשר התכסיתי בו — — — ערום כצאתי מבטן אמי הנני היום בארץ נכריה”.
ידידים נתנו לו “עטרת כובע שועלים ולרגלי מנעלים גדולים פי שנים — —”. באיגרות צא וצב חוזר המספר במידות שונות של צמצום והרחבה על מעשה הגנבה שפגעה בו בחומר (מלבושים) וברוח (כתבים). באיגרת צג, שהיא הארוכה באיגרות, מתברר שבגנבה שבוולקיא לא נסתיימה פרשת תלאותיו של המחבר: בדרך חזרה לביתו, שכב לישון במלון, והפעם: “האח! מה מתוקה היתה שנתי על הדרך הזה ומה בטוחה מגנבים ומשודדי לילה כי העניות נצבה כשומר על ראשו וממי אירא?” אלא שהפעם נגנבו הנעליים ש“עשה” לו ברסיין “ותהיה המולה בבית. שטו, תרו, חקרו, בקשו, ולא מצאו” [ההטעמה שלי – י“צ]. המחבר מוצא לנכון להדגיש כי “בשתי הגניבות האלה נמלטו הטלית והתפילין אשר לי, בדרך פלא כאלו הציב השם שומר מיוחד לשמור הדברים המיוחדים לעבודתו. אולם אחרי אשר חלפה עונת מנוחתי. ואתעתד לשוב לעבודתי למיטאוי — — — באה הפקודה גם על הטלית והתפילין והתנ”ך ועל עוד איזה קונטרסים מקורות ימי חיי אשר היו עצורים בכיס הטלית ויאבדו מתוך העגלה באשמת העגלון, ולוּא הייתי כאחד הגדולים אשר בארץ כי עתה אמרו המהבילים כי לא היה הדור זכאי לספרי”. כששהה בעירה בדרך חלם בלילה כי נגנב הטלית קטן שלו. “שמעו אוהבי ושתקו! הקיצותי בבוקר והנה החלונות אטומות הדלת סגורה והטלית קטן איננו — —”.
בפתח איגרת צג, לפני שמפרט הוא את כל עלילותיו, כותב גינצבורג:
אם אמרתי אספרה לפני כבודם את כל אשר התעולל הזמן אתי — — יגרתי כי אהיה בעיניהם ככל המון המושלים וסופרי הראמאנען המיפים מכתביהם בדברי גוזמא ובודאים דובים במקום אשר גם יער אין. או למצער כמשורר אשר הרשיון נתון לו להפליג ולערב כזבים במליצותיו במלח ובושם להוסיף טעם — — (ההטעמה שלי – י"צ).
תפקיד לא מבוטל ממלאים בתחום הסיפורת מכתבי המסחר: אלו מספקים את ההזדמנויות ואת המתח העלילתי: מסעות ותקלות, רמאוית, פשיטות רגל, בריחות וכדומה. שילוב פורה של מכתבי מסחר וחטיבה סיפורית־עלילתית, לפנינו באיגרות נ-עד, שכותרתה ‘כד מכתבי רעים’, וכותרת המשנה ‘בין אב לבנו, בין אוהב ואוהבו ע“ד תלאות הדרך וע”ד שידוך’. מתחת לשם הסתמי והמסורבל מסתתרת בעצם עלילת אהבים תמציתית כזו שמפרנסת את מרבית הרומאנים העבריים של ראשית הדרך. בעצם, ניתן לראות כאן מעין הרחבה של השלד הסיפורי שהונח ב’כתב יושר'. אלא שכאן קיבל השלד מורכבות וחיות: הבין, (נתן), הלומד בישיבה בזאגר, מבקש את רשות אבין, (דוד), להקדים ולחזוק לביקור בביתו שבהוראדנא. האב מסכים באי־רצון [ביטול תורה!], אך מקווה שבכל זאת יפיק מכך תועלת. הרי השדכנים127 כבר מתדפקים על דלתותיו… בינתיים מטיל האב על בנו שליחות: בדרך הביתה עליו לסור את בית איש ‘משאו ומתנו’ במיטאווי, כדי לקבל ממנו את תמורת הסחורה שנשלחה אליו בהקפה. כנהוג מכאן ואילך בעלילות של הסיפורת האפיסטולארית (מן הטיפוס שרמא"ג הניח את יסודותיה!) מתגלות צפונות לבו של נתן מתוך המכתבים שהוא מריץ לידידו שמואל. בדרך זו מנצל רמא“ג את ההזדמנות להשמיע דברי ביקורת על מנהגי החיתון של החברה היהודית: על מוסר השדכנות, על הרדיפה אחר עושר וייחוס בלי להתחשב כלל ברגשותיהם של בני הזוג הצעירים. אלא ששפר גורלו של נתן, כפי שנראה בהמשך: דעתו נוחה מאוד מן הביקור בביתו של הסוחר, חיים טהאל, שאליו נשלח על ידי אביו. הוא מרבה לשבח את בנו של הסוחר, שהופך כאן פרוטוטיפוס נערץ של הצעיר היהודי החדש: “למהר”ח הנ”ל בן יפה־מראה ואיש שכל אשר ימשוך לאהבתו את לבב הדובר אתו, ואם לא אעשה בנפשי שקר להללו בלמודים, כי חנוך בית מסחר אביו הוא אשר לא תתננו מלאכתו לשקוד על דלתות הסופרים, אבל שכלו צח דעתו צלולה, חברתו נעימה ויודע לכלכל דבריו בטוב טעם ודעת — —" (איגרת נד).
כדי להעמיד דברים על דיוקם, חוזר נתן לעניין זה, ומוסיף ומפרט: “במסבת חקקי לב איננו נאנס להחריש למען יחשב לחכם, כי בסתר אהלו אחרי אשר ישלים חוק מסחר אביו, ושבו ספרים קלים והיו לו לשעשוע להרחיב ידיעתו, עד כי צלחה בידו לחבר את ידיעת הסוחרים אל חכמת הספרים והיו לאחדים בלבבו הרחב”.
“על פי המקרה” מתוודע נתן גם אל רבקה, בתו של הסוחר בת הט"ו (זו נזדמנה לו, לפי מיטב הסיפורת של התקופה, בחדרו של אחיה. שהרי באיזו דרך אחרת יכול הצעיר של אז לבוא במגע עם צעירה בת טובים מהוגנת?). בעקבות כך, נוספת לדמותו החדשה של הצעיר גם דמותה של הנערה ה’חדשה':128 את הלילות מבלה אמנם נתן עם בן־הסוחר (נתן מציע לפניו “שמץ דבר הלימודים הערוכים על שפתי” והאח “ירצה לפני שיחות נאות מספרי מקראו”), אלא שבשעות היום, כשהאח עסוק בחנות, מבלה נתן בחברתה של רבקה, “כי הרפה הרגל על יד את כוח הבושה הטבעית אשר היה קיר ברזל ביני ובינה”. נתן קרא באוזניה “שיחות נאות מספרי אחיה”, “והיא התעסקה במלאכת יד”, “כשכל תנועותיה שקולות בפלס המוסר וערוכות בתורת דרך ארץ, לא תמלא שחוק פיה כדרך בנות המון עם הארץ המגלות קלונן ושניהם כאחד — —”129 (איגרת נה).
כאן שוב, מוצא רמא"ג הפובליציסטן, הזדמנות להציע את עמדותיו באשר לחינוך הבנים והבנות. ונראה כי אם בכל הנוגע לבן, הרי נוקט הוא עמדה “מתקדמת”, עדיין סבור הוא שכל כבודה בת מלך פנימה. ומה גם כשהוא כבר כורך בכך גם ביקורת על דרכי הפרנסה של זוג צעיר כשכל העול מוטל על האשה כחנוונית:
ובדבר הזה שפרה לי דרך גדול הבנים הנהוג בארץ הזאת יותר ממנהגנו אנחנו, כי המה התחקו על שרשי רגיל הטבע למוד לבחור ולבתולה את דרכי העבודה הנכונה להם מידי הטבע, הבחורים יחנכו כחם בחוצות והנקבות יעתדו מלאכתן בבית — — — תחת אשר במדינתנו יעבטו אורח הטבע להפוך הגלגל, הבחורים יחבאו בבתי הספר כבבתי כלאים עד כי אין בידם להסיר את בושת חובשי בית המדרש מלבם גם בימים אשר ישלחו במשא ומתן ידיהם, והבתולות יגודלו על ברי המו"מ ויגלו את צעיף הבושה אשר חפפה הטבע עליהם לנזר כבוד ולצניף מוסר יתר על המדה הדרושה, עד כי נקל להם לקבל בשחוק מפי אנשים לצים ופרוצים דברי ליצנות ופריצות — —, והדברים עתיקים (איגרת נה).
חליפת המכתבים שבין נתן לשמואל משמשת, כאמור, להבעת רגשות ועמדות, אך אינה חדלה, עם זאת, למלא את התפקיד שמייעדת לה המתכונת האפיסטולארית: היא מריצה את העלילה אל תוך הזמן. כך למדים אנו באמצעות חליפת מכתבים זו בין הרעים, כי נתן חזר אל בית אביו וכי בגלל יחסו המתנשא של זה בכל הנוגע להצעותיהם של השדכנים, בינתיים “נשבר הפח” ונתן ניצל לפי שעה. כמשקל נגד ההתלהבות הגדולה של נתן המאוהב, מניח רמא"ג לידיד שמואל למלא את תפקיד הספקן, שבא לפקוח את עיני הצעיר המאוהב על מנת לראות נכוחה את הסכנות המלוות את ההתאהבות:130 "הריעות ידיד אשר עשית לבקש קרבת נערה יפה בימים כאלה, כי טבעך חם ולבך נוח להתלהב כתנור בוערה מאופה, ומה תעשה כי תפקוד הטבע לירות עליך את חצי האהבה העזה כמות? ואתה נער עומד תחת רשיון אב עז החפץ להרבות כבוד ביתו על ידי שדוכיו — — — הסכלת עשו, ידידי, אם יקרה מנוחתך בעיניך הסר את דמות העלמה מנגד עיניך, והטרד את לבבך בלמודים ובכל דבר עיון עד אשר תשכח את מראה עיניך אז טוב לו כחפץ רעך החלוש מאוד131 (איגרת נ"ז).
בתשובה מנסה נתן להרגיע את שמואל חברו, וטוען שכל פרשת יחסיו עם רבקה אינה חורגת ממסגרת “שיחות קלות” ידידותיות (הן אפילו עומדות בביקורתו של אבי רבקה!), וכי שמואל, הסובל מכאב שיניים, רואה “צל הרים כהרים” ורואה דברים דרך “זכוכית מגדלת” של “כלי מחזה” שהושם על עיניו (איגרת נח).
נתן נשלח בשנית אל מיטאוי, וכמסורת האגרונים שכבר הכרנו, לפנינו, באיגרת נט, נוסח נוסף על כל הנוסחים שקראנו, בו מתאר הבן את קבלת הפנים שערכו לו בני המשפחה (מאוזכרים כאן, כמובן, רק האב והבן!). לצורך סיבוך העלילה, מסתבר שקרתה תקלה בדרך חזרה הביתה: העגלה התהפכה, העגלון שבר את רגלו וגם נתן נפצע (פצעים קלים אמנם) אך אלו שימשו הזדמנות לבני ביתו של הסוחר במיטאוי (לשם חזרו הנוסעים) לטפל בו במסירות. בפקודת אביו, דוד, “נאלץ” נתן להמשיך את שהותו במיטאוי עד שיבריא העגלון. כדי להקל על העגלון שרגיל בתנועה, והנה הוא מרותק למיטתו, קוראים לפניו בני הבית סיפורים “נעימים לאוזן ומושכים את הלב” סיפורי מסעות, ו“ספר ראבינזאן המקובל על הלב” בראש כולם. רמא"ג הפובליציסטן, המתרגם והפופולריזאטור, מנצל כמובן, את הסיטואציה ומשלב אל תוך סיפור אהבתם של נתן ורבקה ההולכת ומתהדקת, שיחות עם העגלון ועם זקן מזקני הבית. שיחות אשר מציגות על דרך ההומור את ההתמודדות שעדיין על המשכילים להתמודד עם הבערות הרווחת בהמון העם, בכל הנוגע לידיעות אלמנטריות של המחקר והמדע.
דמות נוספת שגם מקומה לא נעדר מסגל גיבורי הרומאן העברי של תחילת הדרך, היא דמותו של המורה המשכיל: אל המורה פונה האב, דוד, בבקשה למצוא שידוך הולם לבנו. וזה, מסובב כך את פני הדברים, שרבקה ניתנת לנתן. אגרת עא מפרטת את סדר התנאים בין בני הזוג המאושרים. אלא שבאפילוג נתן רמא"ג, כמי שנתנסה ניסיונות מרים בחיי־הנישואין שלו (ראה ‘אביעזר’), שוב את רשות הדיבור לרע, שמואל הספקן, והניח לו לשוב ולהזהיר את נתן ולייעץ לו עצות טובות כיצד להשיג נישואין מוצלחים:
מחוויותיו שלו (של שמואל), הוא מספר “כי כמעט נתתי את צמיד הזהב על ידה של אישתו לשעבר והנה רתוקה מחוברת מצמידי ברזל על צוארי — — — ”. יש לזכור כי “לא כל הנוצץ זהב הוא”. ועל הכול, “הסכת ידידי ושמע — — הנשואים מחברים שני אנשים בני מינים שונים לכונן מהם בית אחד מיסוד על אדני האהבה ומתנהג על פי שכל האיש וטעם האשה — — ”, ערובה לנישואין מוצלחים היא ההקפדה שלא להחליף את התפקידים.
‘דביר’, וילנא, 1861 🔗
ב־1861 פרסם רמא“ג את ‘דביר’, שנרשם גם הוא ברשימת האגרונים. אלא שלמען האמת, הרי אין זה בדיוק אגרון במתכונת של ‘קרית ספר’. כאן נמצא לנו רמא”ג ממשיך על פי דרכו שלו, את ‘הראש השני’ של ‘כתב יושר’, שכן כינס כאן תעודות בעלות חשיבות היסורית־תרבותית, עליהן הוסיף תרגומים־עיבודים שלו מתוך ספרות העולם, ופרסום ראשון של הפרקים א-ז של ‘אביעזר’ (שיצא בשלמותו רק לאחר מות המחבר, בתרכ"ו). למהדורה שנייה של ‘דביר’ שיצאה ב־1886, לאחר מותו של רמא“ג, על ידי אחיו משה, נוספו איגרות אותנטיות של רמא”ג שיש בהן כדי לתרום לחקר התקופה ולחקר אישיותו של רמא"ג.
מתוךההקדמה ל’דביר' נראה, שרמא"ג רוצה לחזור על ההצלחה הגדולה של ‘קרית ספר’, שעליה מספר הוא כך בשורות הפתיחה:
עוד בימי נעורי נערתי חצני להושיע את לשוננו הקדושה מכף לוחציה, ומימי חרפי חרפתי נפשי להיות מופת לבני עמי בחבור ספרים מועילים על טהרת השפה ההיא, בחיבורים גדולים כליתי כוחי ובחיבור קטן אשר לא עמלת בו כי אם מעט קניתי שם, כי מחברתי הקטנה קרית ספר אשר הוצאתי בשנת תקצ"ה ללמד את ילידי בני עמנו ערוך מכתבי מסחור וריעות על פי חוקי הטעם הטוב, נפוצה בארץ ותזכה לשם טוב מאחיה היקרים אשר רבו יגיעותי עליהם.
ואם באמת לא יטני לבבי אחרי התהילה אשר מדו הבריות אל חיק החוברת ההיא לבכר אותה על פני אחיה הגדולים ממנה כי מי יודע כמוני ערוך ערך פועל ידי בכל זאת אתהלל ולא במתת שקר כי פעולת המלאכה הקלה ההיא היתה נכבדה מאד – – –
נראה שאפילו רמא"ג, הפיקח והשנון, אינו יכול להשתחרר מגינונים של דורו, והוא בא להתפאר בתרומתו, כשהצטנעות ומיעוט דמות משמשות בסמוך עם החזקת גדולה וטובה לעצמו.
בהמשך, מדבר הוא מפורשות ב’דביר' כ’חלק שני' של ‘קרית ספר’:
ואחרי אשר נכבדה מחברתי הצעירה קרית ספר לפתוח את הפתח הראשון אל אוצר הלשון אשר היה בלום בארץ הזאת, נמצאתי גם אני לחלק כבוד לה ולהשליכה בחלק שני אשר ירחיב את הפתח ההוא ויוליך את ילידי בני עמנו לאט לאט ממעלה למעלה — — .
בתוך המדורים שהוא מונה ב’דביר' (אגב אין כל תיחום בין המדורים, ולכן לא תמיד ניתן לעמוד על הדרך שבה הוא מסווג את הטקסטים שבקבוץ), לפנינו ‘מכתבי ידידות’, שאותם מתאר הוא כ“ערוכים בטעם מבחר סופרי אהבים (ראמאנען) ומיוסדים על אדני המוסר וחוקי הצדק”.
הפרקים מ’אביעזר ודאי כלולים במדור אותו כינה רמא“ג ‘תולדות אנשי שם’. אין ספק שכאן מדובר במתכונת האוטוביוגראפיה שרמא”ג הוא בין מניחי היסוד לה כנקודת־מוצא. משמעותיים לכן ביותר, הם הדברים אשר באים לתאר את מעמדם של ‘תולדות’ אלו בתוך ההירארכיה של הז’אנרים הספרותיים: “המה [התולדות] ממוצעים בין מכתבים ובין ספרים, כי המה חבורים שלמים במתכונתם, אבל לא יכלכלו בלתי אם קורות איש פרטי לבדו, אולם ראשית דבר התולדה אשר הבאתי בחיבורי זה, אוצר בקרבו את כללי האמון ותורת גדול הבנים, עד כי ממנה תצא אל כל בתי האבות ובתי הספר”.
רמא“ג עצמו, ברוח התקופה, מציג את ‘קרית ספר’ ואת ‘דביר’ כחיבורים שבאו להורות את מלאכת כתיבת המכתבים. איני בטוחה שאכן בכך נתמצתה לו תכליתם של חיבוריו אלה, ומה גם שספק אם לתכלית זו אכן כוחם יפה. כנגד זאת, אי־אפשר להתעלם מן העובדה, שכאן לפנינו תרומה נכבדה ביותר שתרם כאמור רמא”ג, להתפתחות הסיפורת העברית: מתוך המתכונת האפיסטולארית, העמיד את השלד של רומאן במכתבים, ומתוך הכתיבה בגוף ראשון שהיא מסימניה של האיגרת, פיתח את האוטוביוגראפיה.
פרק ה: האגרון המשכילי בעיצומה של המאה ה־19 🔗
האגרונים הנדונים בפרק זה אינם עשויים מעור אחד. אך אם בכל זאת לתת בהם סימנים שהם בבחינת מכנה משותף, נאמר על דרך ההכללה הפשטנית ביותר כי אלו ממשיכים בדרך קיצונית יותר את הכיוון המשכילי שפתחו בו מחברי האגרונים אשר נדונו בפרק הקודם. ויותר מכך, כאן לפנינו מחברי אגרונים המעידים בעצמם שהאגרון באשר הוא, ועל הכול, האגרונים של קודמיהם הם הם שפתחו להם דרך אל ההשכלה. אלא שמעבר להיבט ה“אידיאולוגי”, יש, כמובן, מקום לבחון את רמתם של האגרונים שלפנינו בהשוואה לזו שנמצאה לנו באגרונים שנדונו בפרק הקודם. נראה לי שעל מנת לערוך את העימות הנזכר מן הראוי לחזור ולעיין בהקדמה שהקדים רמא"ג ל’דביר':
“בכל זאת לא אתהלל ולא במתת שקר כי פעולת המלאכה הקלה ההיא [חיבור ‘קרית ספר’] היתה נכבדה מאד ורבת הועיל הספר ההוא לתקן את עות הסופרים הראשונים מבני ארצי, אשר קלקלו את הטעם הטוב בספרי מכתביהם, ויתן בינה בלב הכותבים להיות דברי מכתביהם מעטים וברורים קלים ופשוטים, נקיים מתערובות מלות הגיונות משלים עודפים ומליצות תרומות, ורבות ראיתי במשך השנים האלה מכתבי משא ומתן ועסקי עולם ערוכים בשפה צחה וקצרה, בלי שפת יתר ובלתי מקודחת בבושם המליצה וההגיון, כמראה אשר הראו במחברתי קרית ספר ואשמח לראות.”
עדות זו שמעיד רמא“ג בעצמו ובאגרונו, יפה רק בחלקה. שכן, בתוך קבוצת האגרונים של החטיבה שלפנינו ניתן אמנם למצוא אגרונים אשר ממשיכים במידה מסוימת את דרכו של רמא”ג, אגרונים שבהם נמצאים לנו גם קטעי ציור ותיאור, וחטיבות סיפוריות קטנות שאינם נופלים מרמתן של יצירות שזכו לראות אור בבמות הספרותיות של התקופה. אך כנגד אלו ניתן גם להצביע על אגרונים שבהם נכרת נסיגה מן המטרה שהציב רמא"ג, ואפילו מעין חזרה אל האגרונים של המאות הקודמות. אם לסקור את האגרונים שלפנינו על פי סדר כרונולוגי, נפתח באגרונו של רוזנטל:
מנחם מענדיל ראזענטהאל132 – ‘פועלי צדק’,133 פרסבורג,134 1842 🔗
ניתן בעצם לומר, כי על כל ה’לאווים' של רמא“ג עובר רוזנטל באגרונו זה. בעוד רמא”ג מבקש לעקור מן האגרון את השיריות והמליציות, מודיע רוזנטל מפורשות בשער חיבורו, כי זה “כולל איגרות כתובות בשני לשונות ובמליצות יקרות שונות, גם שירים וחידות,135 ותורת לשון אשכנזי136 עם שמות הראוים לה בלה”ק“. למרות לגלוגו של רמא”ג על הפתיחות הארוכות ב־כ הדמיון, משופעות פתיחותיו של רוזנטל במשליות מסוג זה:
"כאשר יברוק הברק בעוז נהגו במחשכי ליל, יחשוף בעופו ארץ ושמים במעוף עין, ובטרם יקרא איש אל רעהו לאחור “ראה” כבר טבע בארץ ויכוסה בחושך ואיננו; כן התקוה תהתל בנו – – (עמ' 31).
כאור בוקר תזרח שמש, בקר לא עבות, כל צפור כל כנף רנה יפצחו וכל ברואי חלד באורה ירוו נחת. יצא אדם לפעלו ולעבודתו עדי ערב גם בוא יבוא ברנה: כן שמחתני באמרותיך (עמ' 26)."
שלא כרמא"ג שמעדיף לשון עילגת אך אמינה במכתבי־ידידות, כותב הבן לאביו, כי לא הרהיב עוז בנפשו לכתוב לו עד כאן בגלל דלות לשונו והוא מנסח זאת בלשון מליצית כל כך: “היערוץ שריקות הזבוב באזני הארי, אשר משאגתו עמודי עולם ירופפון” (עמ'.(26
את מקום הקלות הפיקארסקית, רוויית ההומור, העולה מתוך האיגרות שעניינן תיאור תלאות־הדרך אצל רמא"ג, תופסים אצל רוזנטל מכתבי השתתפות בצער וניסיון לניחומים שמרעיף הרע, כשהוא מבקש להקנות לנמענו פרק בתיאדיציה, וללמדו כי ‘כוס התרעלה’ ו’כוס ה'' משמשות לסירוגין בחייו של האדם (ראה עמ'.(39
את אגרונו פותח רוזנטל בתיאור המסיבות שהולידו את חיבורו: “אש מתלקחת אכלה רכושי”, יצא לנדוד, הפך מלמד בק"ק גיסינג. כשהתחרש ולא יכול עוד להמשיך בהוראה החיה, החליט להעלות את ‘תורתו’ על ספר. בכך מצטרף רוזנטל אל המחברים הדלפונים המבקשים לעורר את רחמי הקוראים על ידי סיפור קורותיהם. אלא שגם כאן, בדומה למה שכבר מצאנו באגרונים קודמים, מתהפכת בהמשך הנעימה; עמידת העני בפתח מתחלפת בתחושה של הכרת ערך שליחותו. אמנם בתחילה הולך הוא בקטנות: "תנחומותי היתה כי חנני ה' במעט חכמה ודעת, לבל אפן אחר חמדת כסילים להרבות הון או לרדוף הכבוד, אך אמור אמרתי אם הגיע השמים משפטי ונחרצה משחקים להיות בתבל הלזה כערער בערבה, ולהיות נודד ללחם, בל אבלע ימי לריק ואדרוש טוב לעמי החוסים תחת צל החכמה – – "; "מעט מעט אזרתי כגבור חלצי והוצאתי מלים והן כמה אגרות כתובות שונות זה מזה, אמרתי בלבי בל יאבדו ממני והעליתי על לוח למען יהיו למזכרת לימי עוני לעת אשר יעזרוני ה' – – “. בתחילה, כשלא העז עדיין להציע חומר משלו פנה “לשאוב מבאר אשר חפרוה שרים – הצגתים פה״; ״אספתי ולקטתי ממאסף התק”ן ומבכורי העתים, ומקורות העתים אמרים טהורים ויקרים והצגתים פה בספרי לפני הקורא”.
בהמשך כשנתמלא קנאה ללשון העברית "אשר היא למרמס בין המון העם, זאת הסית את לבי להטיף מלתי על נייר ובדיתי מלבי שירים וחִדות ומכתבים שונים במליצות יקרות ונשגבות אשר בכתם טהור לא תסולה – – ' (ההטעמה שלי י״צ).
האגרון של רוזנטל משופע בדברי זעם קשים על זניחתה של העברית (“מדוע יהודית בת בארי לא מצאה חן בעיניך?”). תוך כדי ניסיון לריב את ריבה של העברית, הוא עורך השוואה מלאת זלזול בין ‘ספרי קדשינו’ לבין ‘ספרי לא עמנו’: עדות מוזרה לפחיתות ערכם של האחרונים הוא מוצא בעובדה, שאלוּ מזומנים לנו “חמרים חמרים בעד אגורת כסף”, בעוד הספרים העברים הם יקרים ונדירים: “ראה הנה ספרי זרים, הלא המה כמחסה גשם אשר יחסיון בו בעת יזרום הגשם, וכאשר חלף הלך לו, הלא אל אחת פינות הבית יושלך ואין חפץ בו”. וכשמתעורר המשכיל שבו, איש התרבות רחב האופקים, הוא טורח להוסיף: “כן ספרי לשון אחר, אשר המה לא מיסוד מוסד כמו אריסטו, זאקראטעס, פיתאגוראס, דעמוקריטוס, אשר גם הרמב”ם ז"ל הלך בעקבות אריסטו – – ".
וכשנימוק זה נמצאו אולי מפוקפק, מעלה רוזנטל נימוק “פרגמטי” משכנע יותר: "היֵאֲמן על לבך אם תשיג על בוריה לשון זר, כי תעלה במעלות ההצלחה ובין כסא שרים יושיבוך? לך נא בין שרי העמים והתפאר בקרבם עם צחות לשונך, אשר בה מעודך בלעת ימיך, האם ישמיעוך, או כסא כבוד ינחילוך? על שקר אתה בוטח – – ".
ושוב, כפי שכבר הורגלנו באגרונים, הרי ההמלצות המפליגות על הלשון העברית ועל הדקדוק העברי כשער לחכמות כולן ("כי מבטן מי יצאו התורות, הכללים והפרטים, אם לא מלשוננו הקדושה?) אינן מונעות את רוזנטל מלהציע לקוראיו אגרון דו־לשוני. מחד, נמצא את רוזנטל מתריע על כך ש“בטרם ידע הנער קרוא בספר, יחנכהו המורה לגמגם בלשונו תורות לשון אשכנזי” ומאידך, הוא עצמו מסיים את האגרון שלו בקורס נרחב יחסית בדקדוק גרמני.
נראה שעל מנת להקהות מעט את חדותן של הסתירות, מצהיר רוזנטל בפירוש, כי “לא יצאתי ללחום נגדך אשר לא תלמד לשונות אחרים. לא! לא! חלילה לי זאת ממני”. למותר לומר כי האיגרות רוויות נופך משכילי: מלות המפתח שחוזרות כאן הן ‘דקדוק’ ('כי כן אמרו המושלים “איש אשר למד ותורה לו לקנין ולא למד יסוד דקדוק ולא בן, הוא כמו חורש, אשר ינהג שורים וידו בלי מלמד ודרבן;”) ‘מדע’; ‘חכמה’; ‘תקוה’. גם כאן סובבים רבים מן הדימויים סביב נושאים למדניים. כאן נמצא דיון־עיון בזוגות של מושגים: אמונה ודת (עמ' 47 – 48); עושר וחכמה (עמ' 20); בעמ' 35, לפנינו ניסיון להתחקות באריכות אחר פשר המשיכה הנפשית שבין ידידים. אותה מנסה הוא להסביר בעזרת דוגמאות מן הפיסיקה והבוטאניקה.137
את מרבית האיגרות מתאר המחבר עצמו כ’איגרות שלומים'. אלו מתנהלות בין אב לבן, בין מורה לתלמידו או לאבי תלמידו. פה ושם נמצא גם ריב משפחה (המלצה לפתור את הבעיות על ידי גירושין), וכן מכתב או שניים בענייני קהילה (ראה עמ' 27).
י.ל. פרדיסטהאל – ‘מערכות מכתבים’, ורשא, 1853 🔗
את השפעת ‘קרית ספר’ לא ניתן למצוא גם למקרא ‘מערכות מכתבים’ של פרדיסטהאל, שנתפרסם בוארשא ב־1853. גם הפעם לפנינו אגרון שמכיל בתוכו, לצד האיגרות, גם שירים ומליצות: האגרון מחולק לשתי ‘מערכות’, ‘המערכה הראשונה תכיל מאה מכתבים ערוכים על טהרת הלשון העברית מענינים שונים’ ואילו המערכה השניה מכילה ‘שירים ומליצות, מהם חדשים ומהם מועתקים מלשונות אחרות יפים ונעימים’ (לפנינו כאן, על פי המצוין, שירים ופתגמים מתורגמים מגרמנית ומצרפתית).138
עניין מיוחד יש לנו ב’הקדמה' וב’מבוא המחברת' שלאחריה: במעין פרץ של כנות וישירות מודיע פרדיסטהאל כי “הנה לפעמים איזה מחברים יעמלו לסכל משפט המון העם על דברת ספרם, כי רק אהבת הכסף או הכבוד השיאם לזאת, ואנכי לא כן עמדי, שקר בלבבי שנאתי ותועבת שפתי כזב. האמת אגיד ולא אכחד כי על הראשונה בל אוכל הצדק נפשי, אודה תחת כל השמים, כי תקותי במחברתי היא למצוא שכר עמלי ויגיעי, ולשוא יעמלו המחברים להעלים מחשבתם ולאמור כי לא אחרי בצע לבם הולך”. אלא שהוא ממשיך וכותב: "אולם אני אתברך בלבבי לאמור, כי לא יצאתי כיום לרמות בני אדם ולבקש בצע כסף בהבל וריק (כשגם כי לא עיני האנשים אנקר, ולמי אין עינים בראשו, להביט ולהתבונן על כל מפעלי גבר מראש ועד סוף, ויותר יקפצו ידם מהשלך כספם על תהו) הנני כרוכל וסוחר נאמן מבקש מחיר מרכולתו – – ".
ואשר לבקשת כבוד נמצא את פרדיסטהאל, כתריס בפני “חצי מקנאים ומבקרים (קריטיגער)” מכריז, כי "מי פתי וסכל ידמה לעשות לו כבוד במכתבים לבד – – " (ראה גם איגרת צט). פרדיסטהאל אף הוא יוצא לפלס דרכם של האגרונים גם בתוך החברה היהודית היראית. הוא מבהיר, כי אמנם לא צירף ‘הסכמות’ של רבנים וגדולי תורה לחיבורו (שהרי אין זה חיבור למדני) אך עם זאת, מצטט גדולים ומפורסמים (בנעט, איגר, הגאון מליססא, וכמובן, הרמב"ם), שהמליצו בחום על הצורך של עיסוק ב’ידיעת הלשון‘, שכן, זהו שלב ראשוני להבנת המקרא. את תורת האיגרת, רואה פרדיסטהאל לא כמטרה סופית אלא כאמצעי מכין: “הלא נראה כי מלאות יד במכתב צחות הוא המדרגה הראשונה לעלות בה על סולם חכמת הלשון. אך איך יעלה עלם רך גם במעלה הזאת? ואיזה דבר יתן לו אומץ וחשק לעלות הנה? אין זאת כי אם מערכת מכתבים מסופרים משכילים אשר להם לשון למודים, ויודעים שפתי חן למסוך המועיל בערב למען תפוש את הצעירים בלבם” (ההטעמה שלי – 'י"צ). ולא קשה להבחין שאת עצמו רואה פרדיסטהאל כאחד מאותם ‘סופרים משכילים’ בעלי ‘לשון למודים’. וכרווח, הרי לאחר שהדגיש את המטרה ה’כלכלית’ בחיבור, הוא מלביש את הדברים גם לבוש ‘אידיאולוגי’: “כי היא [ביצורה וחיזוקה של העברית] המטרה הראשית אשר אליה יריתי במחברתי, ובדברי אלה גלותי מעליכם בחורי חמד! חרפת העורים והפסחים האומרים מות בסיר הלשון והמליצה – –”.139 כדי להמחיש את התפקיד החיוני כל כך של האגרון בהתמשכלותו והתפתחותו הרוחנית של הנער, מעיד פרדיסטהאל בעצמו ומספר, כי בילדותו היה נער משולח, יליד כפר קטן בליטא, וכי עד גיל 14 גדל פרא. כשבא לעיר הגדולה קנה אמנם ידיעות בתלמוד, אך “דעת לשון עבר לא ידעתי אכנה”…
“פתאום (לא אזכור עוד איך ומה) כעצם נשגב אינה לידי איזה מכתבים כתובים שפת קודש. כהשיגי אותם בטרם ידעתי תכונתם, מהר להטה בקרבי אש התשוקה, לקרואתם לשנותם ולשלשם, העתקתים עלי גליון, ראמות היו בעיני, סגולות מטמונים לא יערכום סלה. המכתבים האלה היו כתובים ברוח רוב סופרי ארצנו בזמן הלז, קבוצת פסוקי מקרא, מלות מובאות בחוזקה אל ענין זר. אך אם לא פעלו בקרבי יותר: זולת כי העירו בי קנאת סופרים, הלא די לי לשאת חובת תודתי אל מולידם, בלבבי נצח – – “. האגרונים פתחו בפניו פתח אל ספרי־הקודש שהם־הם שהפכו תשתית להשכלתו: מן ה’מכתבים' המשיך כעדותו, והתקדם במסלול המשכילי הקבוע: כתבי הקודש בהארתם של הראב”ע, רלב”ג רד“ק, ספורנו, ומכאן “מן האחרונים הנכבדים והישרים, באור התורה והתרגום מאת הרמבמ”ן, ספרי המליץ המפואר מוהרנה”ו וספרים מועילים ממוהריל“ק” [כינויו של בן־זאב].140
ב’מבוא המחברת' מתייחס פרדיסטהאל לדרך השימוש באגרון ומבהיר לקורא כי “לא זאת הוא מטרת כל מעריך [עורך] מכתבים, למען ימצא המבקש מכתב נכון אל ענינו ויעתיקנו בשלמות. רק למען יתבונן, הקורא וישכיל במו תהלוכות הרעיונים, זה בעקב זה, ושפתיו ברור ימלל את אשר ברעיוניו, כי זה הוא כלל גדול במכתב ‘דבר כאשר תחשוב, וכתוב כאשר תדבר’ ורעיון אשר תמצא בענין אחד יכול לקחתו אל ענין אחר, או לשנותו ולשים עליו נוספות”. ברוח זאת מציע גם פרדיסטהאל שורה ארוכה ומפורטת של ‘כללים’. עיקרם, הקפדה על מחשבה סדורה, על לבוש מילולי הולם את המחשבה, ועל הכול – הקפדה על הנעימה ההולמת: “לפי מקריו ולפי ערך מצבו עם האיש אשר הוא עורך אליו מכתבו: כן יערוך אמריו, כי לא ידבר את איש נכבד וגדול ממנו כדברו עם רעו ואהובו, ורעיונות המתחנן לא ישוו אל רעיונות המתלונן ועורך דברי ריבות – כי המריב עם איש ישמר ברוחו במכתב, יותר מבדברו פנים אל פנים. לא ישפוך כל חמתו וזעמו ברעש דברים רק יהגה להוכיח ביושר” (כלל ד). בכלל ה מבהיר פרדיסטהאל את הסוגיה של תואם המלים הנבחרות לעניין ולרוחו: "כאשר אמרתי כי הרעיונות יתפרדו לפי ענין וענין. כן גם המלות הנדרשות למו תלכנה לרגלם, אחוזות בעקב הרעיון, אל רעיון נשגב ויפה יבקש מלות מרעימות ונבחרות, ואל רעיון המוני ופחות יקח מלות ידועות וראויות לו, כי הֵנָה כלבוש אל הרעיון, וכאשר לא יאות מחלצות רקמה אל מוליך אשפתות, או מנקה מעברות עשן. כן חסרון וסכלות הוא לשים מלות נשגבות אל רעיון פחות – – ".141
אינני יודעת באיזו מידה מכיר פרדיסטהאל את ‘קרית ספר’ או באיזו מידה מרמז הוא לדבריו של רמא“ג, עכ”פ, נמצא אצלו בהמשכו של כלל ה את ההתייחסות הבאה לעניין מכתבי־מסחר:
“הרשות אל סוחר וכנעני ארץ אשר רוב משפטו בענינים המוניים, לקחת לו מלות ידועות, ככל חפץ לבבו, גם אם לא נמצאו בתנ”ך, כמו אפשר, נמנע, ידיעה ודומיהן. בכל זאת גם סוחר נכבד ישמור מקחת מלות זרות מאד, במקום אשר בנקל ימצא אחרות תחתיהן. כמו תחת מחמת, יכתוב מפני, ותחת שום, איזה או מאומה, תחת נידון, על אדות או על דבר וכדומה – –."
אשר לעצם ההזדקקות למכתבי מסחר בתוך האגרון, כותב פרדיסטהאל בהמשך:
“ויען כי תכלית מחשבתי ומגמת פני היה במחברת מכתב רק לתת תבנית ותמונה מעריכת מכתבים, אל נערים משכילים, אשר עדן אין להם דבר ועניין עם מסחר מקנה וקנין, לכן לא הבאתי בה מכתבי סחר רק מעט מזעיר, כי אם יגדל הנער ויסכון בדרכי הלשון, הלא על נקלה יבין לערוך מכתב כזה על נכון.”
אל מחוץ לתחומו של אגרון לבני הנעורים, מורה פרדיסטהאל להוציא גם “דברי לצון ושיחת נשים, כאשר ראיתי במכתבי אלה אשר קדמוני, כי חרפה הוא לנער משכיל, העלות על שפתיו דברי נבל לרוע המדות” (כלל ו).
ניכר מתוך דבריו של פרדיסטהאל כי הוא בקי בהגות המשכילית (האירופאית והעברית) בכל הנוגע לסוגיות של מטא־לשון וכן להבחנות מתחום הפואטיקה. כך, למשל, כותב הוא בכלל ט (תוך שהוא כורך את עניין הלשון עם המחשבה):
"המלות הן רק רשמי הרעיון והעתקו, ובהיות כי המלות והרעיונות יולדו יחד בלב האדם, כי איך יחשוב אם לא במלות מלשון מדוברת: לכן כל עוד שיהיה הלשון אשר המחשב דובר בו יותר צח ורחב, כן יהיו גם רעיוניו יותר ברורים ורחבים, כי המלות דרושות לו לכל חפצו, אכן אם אין מלה בלשונו: גם רעיוניו מסוכסכים ומבוללים, צלמות ולא סדרים – –.
משתלשלת אצל פרדיסטהאל מקביעה זו הערה חשובה באשר לתופעת הקאלק (calque) (פרדיסטהאל אינו משתמש כמובן במונח זה!), זו שהועלתה כבר ונרמזה על דרך ההסתייגות מן ה’גרמניזמים' שחלחלו אל תוך הסגנון העברי:
“הלא כל איש יחשוב את העולה על רוחו בלשון העם אשר הוא יושב בו, ובבואו להעלות רעיוניו על ספר בשפת עברית, הלא יעתיקם כבר, ועד כמה נבדלו דרכי הלשונות כי לכל לשון יש סגולה מיוחדת כן ברעיון וכן במלות, וכבר דברו מזה משכילי עמנו. על כן כל איש בבואו להעתיק מלשון אחרת אל לשון עבר, ישמור להתבונן מאוד על תהלוכות דרכי שתי הלשונות (רעדענס ארטען), ולא כל אומר ודבר המורגל בלשון אחרת יאות אל לשוננו הקדושה, כי אם נקח לפעמים רעיון מלשון אחרת, אשר שם הוא נשגב ומליצי, ונעתיקנו אל שפת קודש: ישוב להיות פשוט ומוזר לאוזן שומע – –.142”
לאחר ט הכללים הנוגעים ישירות בתורת האיגרת (תורת הפרוזה), מצא פרדיסטהאל לנכון להוסיף כלל עשירי ‘על ענין השיר’. הוא אמנם מודיע מפורשות שכלל זה מיועד “לאחד מני אלף אשר לגדולות השיר נוצר”, אבל בדיעבד, עוסק הוא כאן בהרחבה בסוגיות היסוד של הפואטיקה המוכרות לנו מן ההגות הרבה של משכילי ברלין הראשונים ותלמידיהם־ממשיכיהם במזרח. כאן ניתן לשוב למצוא את ההגדרות והדוגמאות אשר באות להבהיר מהו שיר ומהם מקורות צמיחתו. בתוך דיון זה, תופס מקום בולט העיסוק בפואטיקה של שירת־המקרא, עיסוק שרווח בספרות ההגות העברית החל בימי־הביניים וקיבל משנה תוקף עם חיבוריהם של לאות' ושל הרדר, שנתנו אותותיהם בהקדמות של מנדלסון ומשתתפי ‘הבאור’ האחרים. פרדיסטהאל מצטט, אגב עיוניו בנושא הנזכר, את "הכוזרי', את ‘נפוצות יהודה’ של מוסקטו, וכן (תוך ציון שמו הגרמני) את חיבורו הידוע של שילר על השירה הנאיבית והסנטימנטלית.
מתוך גוף האיגרות עולה רוח משכילית מובהקת: רב כאן חלקן של ‘אגרות הידידות’ בנוסח המסורתי של ‘מוסד הידידות’. גם פרדיסטהאל מקדיש איגרת לדיון ב’דבר על סתר פליאת אהבת נפש (זימפאטיהע)' – איגרת נא. בחליפת האיגרות בין הידידים מוטעמת העובדה, שגורם מקשר ביניהם היא הזיקה ל’חכמה‘, ל’מדע’: “אחת אגיד לך חמדת נפשי! אם תחפוץ לשאת אלומות האהבה הלא תזרע מקדם זרע הדעת והתבונה” (איגרת ה); הרעים זוכרים את הליכתם “צמדים” “בין שבילי גן החכמה” (ראה לדוגמה, איגרת לו, עח); מפעם לפעם נתקלים אנו בפנייה אל ‘נערי מדע’. הפוזה הרנסאנסית מציצה מתוך הדיווח שמוסר הרע: “גם רעיתי תח' גם היא תבלה הימים בקרוא ספרים משעשעים ומועילים, בנגן על עוגב, ובמלאכה הראויה ונכונה לבנות החיל” (איגרת עא).
בתשובה לרע שמבקש משרת מורה־מלמד בעיירתו של המוען, משיב זה: “אם תאבה למצוא מחייתך פה עיר שבתי: תלמד מקדם שיחת נשים זקנות, כל שמות המלאכים הכתובים ואשר לא כתובים, קריצת העיניים, ועקימת שפתיים, והסר דעת מלבך ושפת קודש תרחיק מאהליך – – אז אולי תשיג נערים” – (אגרת לב). נופך משכילי עולה ממכתבי־הנועם שבין החתן לחותנו או לגיסו (ראה בעיקר איגרות פ – צ).143 אך עם זאת נקרא באיגרת כט: “הסר הצרעת הממארת אשר שלטה בינינו, להכאיב כל טוב ולהכריח כל אושר, הוא הריב אשר בין תופשי התורה ובין תופשי החכמה מימים רבים, כי עד עתה כמעט אין אחד בנו יודע לאחד יד אחת עם השנית – – – התורנים ימאסו כל חדש, ולמשכילים אין חפץ בישן”.144
לעניין מקומה של האוטוביוגראפיה בתוך האגרונים, חשוב להזכיר כי את האיגרת האחרונה (איגרת ק), מקדיש הכותב להנמקה נרחבת, למה לא שמע לעצתו של הרע, ולא צירף ל’מערכת המכתבים' את ״תולדות ימי אשר אתי בכתובים".
יעקב לאפין – ‘קסת הסופר’, ברלין, 1857 🔗
אגרון שמזכיר, בבטלנותו וברישולו, את האגרונים של המאה ה־17 ועם זאת ספוג בלהט משכילי, הוא ‘קסת הסופר’ של לאפין, שנדפס בברלין ב־1857. נראה שלא בכדי הסמיך אותו פאפירנא ל’צחות המליצה' של בוכנר (נדפס לראשונה כ־50 שנה לפניו!) כשהפך את שניהם מטרה לחצי לעגו ב’קנקן חדש מלא ישן'.
כדי להמחיש באחת את אופיו הנזכר של האגרון, די לצטט כאן את הכתוב בשער:
"קסת הסופר
יכלכל
קבוצת מכתבים שונים על טהרת שפת קודש, והגיון בכנור, פורט שירים יקרים ונעימים לתנות תהלות ה', יסודתם בהררי קדש: ומליצות ומכתמים פרחים נחמרים, על שפה ברורה: עם הערות יקרות הטבעו על אדני המחקר, מלוקטות מספרי גדולים חקרי לב: ואלוני בכות שתולים עלי פלגי דמע ונושאים פרי לענה פתוחי מצבות קבר (גראבשריפטין): החרותים על מצבות קבר אנשי השם ישני עפר, בשדה הקברות הישן והחדש אשר בעיר בערלין. המכתבים רבים מהם מעשי אצבעותי ומהם מסופרים הגדולים שוחרי תושיה הרימו נס שפת העבריה בספרים יקרים. הוציאו לאור על טהרת לשון הקדש; אספתי כעמיר גורנה לתועלת אחי ועמי השרידים אשר נפשם חפצה לכתוב בצחות הלשון.
מאתי אוהב שפת עבר ומשחריה
יעקב לאפין
מעיר חדש סוגינד יבע“א”
כשלאפין בא ב’ראשית דבר' שלו להצטרף, כדבריו, אל ‘בעלי האסופות’ שמצאו לנכון לפתוח את חיבורם ו“להגיד מה ראו על ככה? בצאתם להפיץ תושיה לישע עמם – – “, הוא מגזים כל כך ומציג עצמו על דרך המליצה כ”צעיר הגמדים”, “אחד מערבי נחל, כבד פה ושפה”, “אזוב שח”, שלמרות זאת העז לדבריו, להתייצב בפני קהלו ולהציע את שלו, כיוון שנתן אל לבו כי גם יצורים קטנים (כדבורה או כתולעת המשי) תורמים, בסופו של חשבון, תרומה חשובה.145 וגם בכך עדיין אין די: לפני שפונה הוא אל גופו של האגרון, הוא נדרש לפרסוניפיקאציה של העט ושל הספר ומבקש מהם להיות לו לפה:
במלים שמזכירות הרבה את פנייתו המאוחרת של יל"ג בשירו ‘אתם עדי’ (1883), כותב לאפין: "עטי! צור לבבי! אל תכחידי, הגידה אם בעבור בצע חרפתי נפשי? או כבוד סופרים יקר בעיני? – – “. ובפי העט שב לאפין תשובה שכמותה קראנו אצל רמא”ג: "לא בצע וכבוד סופרים שמת מטרה נוכח פניך, כי כל איש אשר מעט תבונה בלבו, יודע ברור כי מלאכת עט סופר בישראל איננה מעשרת – – ״.
בתוך ההקדמה (‘ראשית דבר’) מתאר לאפין כך את מחלתו הקשה: ״ – – אומלל ונדכא זה שנים רבות בעוני הכשיל ה' כחי בתחלואי שחפת הראה, ליחי ושיקוי עצמותי מפי כמו מים יתהלכון (לא עליך נפש עדינה קורא נעים) כל ימי מכאובים, דרשתי ברופאים הגדולים. סבוני כדבורים עלוקות, כעולל יונק שדי אמו ינקו דמי תחבושות זבובי מות (שפאניע פליגען) הניחו על פצעי, המים המרים השקוני, נהפך לבי מן המים המרים הבאים לצבות בטן, ורפאות תעלה עד היום אין, כי המחלה ימודו הרופאים שני חבלים להמית וחבל אחד להחיות – – – וכאשר תאות החיים עזה כמות, הטיתי לעצת אבירי הרופאים לנסוע בית הרחצה, אל בארות מי מלח (זאלצברונען) – – ".
בהמשך מתאר הוא כך את הנסיעה ברכבת לברלין:
“ד' לחודש סיון, כאור בוקר הכה הפעמון מורה השעות מראש המגדל צלצל שמונה פעמים ישבתי על עגלת הקיטור (אייזענבאהן), וכרגעים אחדים נשמע תרועת הרכב: שבו איש תחתיו – דלתי המרכבה סוגרו, והגלגלים רעשו וישתקשקו, רעמו רעם, המרכבה דאה על כנפי רוח אש ומים, וקיטור העגלה עלה כעשן הכבשן וכעמוד ענן הולך לפניה לנחותה הדרך, כל הנוסעים, כלם ששים ושמחים, ישקיפו מחלוני המרכבה; מה יפה ומה נעימה הדרת כבוד הדרך! האדמה לבשה רקמה, עשב וירק דשא, ציצים, שושנה ופרח; והולכי ארחות יתענגו על כנור ועוגב, יחוגו במחול, על מצע ירקרק תחת התפוח –.”
תיאור פסטורלי־נמלץ זה של מראות הדרך מסתיים בדרך שמזכירה מאוד את ‘חג האביב’ של מיכל, שלאפין מודע לו, ולאביו אד"ם הכהן (ראה איגרת 28, 24): גם לאפין פורץ בשלב זה בזעקה של מי שנגזר עליו לראות את יפי הבריאה רק מנגד: "אבל הה! לעיני כל מחמדיה עטופים בצעיף אבל, הה צעקתי: תבל, גיא אבל! – – ״.
את המפגש עם ברלין, אם ההשכלה, שאת שמה נשאו המשכילים בדחילו, מתאר לאפין כך:
“ערב חג שבועות באתי עיר מלוכה, המעטירה בערלינה, שמה מצאתי מנוח לכף רגלי – – עיר מלאה עשירים, חכמים וסופרים, כככבי השמים לרוב, אך מודע לשפת קדשינו כמעט אין, ואך ארבעה ארבעה וחמשה בסעיפיה פוריה, כי מעת נאספו אנשי שם בעלי המאספים נ"ע כנור הבת עבר מעיר הזאת, לא ירונן, לא ירוע – – (ההטעמה שלי – י"צ).”
בראש האיגרות של ‘קסת הסופר’ קבע לאפין מקום לאיגרת בנו השלוחה אליו,146 וגם זה מקונן כך על חורבנה של ההשכלה העברית בברלין:
"אזכרה ותשתוחחי עלי נפשי בזכרי כי חמודה (של התרבות העברית) על עפר נחת. – הלל שחר נפת֯לי על מרומי שדה איננו, המא֯סף נאסף והבכ֯ורים קמלו, והפרחים חדלו – –.
את פשר העיגולים שנרשמו סביב מלים מן הכתוב, מסביר לאפין כך בהערה בשולי הדף: “שמות ספרי חכמה אשר יצאו בשפה ברורה בכל עתות שנה מחברת דורשי לשון עבר חכמים ומשוררים”.
לאפין כותב ב’ראשית דבר' שלו, שלא הייתה לו כל כוונה לחבר אגרון ו“להתראות פנים על שדי המערכה עם אנשי שם מליצים ומשוררים”. הדחף לכנס בספר את איגרותיו, שהיו פזורות בין תלמידיו ואצל בנו ואביו, בא לו כשחש עצמו נוטה למות וביקש להנחיל בכך את ירושתו הרוחנית לבנו יחידו. אך יותר מכך, המריץ אותו להוציא לפועל את כוונתו, שניאור זק“ש שעמו נזדמן בברלין. לאפין מתאר את זק”ש כשריד של השכלת ברלין בגדולתה (“אך אדם אחד מאלף מצאתי הרב המופלג חוקר ומבקר סופר ומליץ הנעלה מו”ה ש“ז” – ראשי התבות שבהם כונה שניאור זק"ש).
פרט לעידוד רוחני, הוסיף זק“ש ונתן בידו של לאפין צרור איגרות שהחליף עם יוצרים חוקרים בני התקופה, וניתן לומר שתיעוד זה שנתכנס אל תוך ‘קסת הסופר’ הוא שמקנה לה את מקומה החשוב בחקר הספרות העברית.147 אשר לאיגרות הנותרות: במרכז חליפת האיגרות בין האב ובנו, ניתן לשוב ולמצוא את סוגיית חיבורן ההכרחי של תורה וחכמה. כאן ניתן למצוא מחד (הן באיגרות האב והן באלו של הבן), ביאורי פסוקים קשים, על דרך שמצאנו באגרונים של המאה ה־17 וה־18, ומאידך, חזרה על הוראות ‘משכיליות’: האב מורה לבנו לדאוג לבריאות הגוף יחד עם דאגה לבריאות הרוח; להתרחק מ”רעים מְרעים" ו“ללכת רק עם ילדים חכמים”. לקחת בחשבון כי “ימי האדם המה שלושה במספר, עבר, עתיד והווה” ולנצל כראוי כל אחד מחלקים אלו; לזכור כי “היתרון לאדם על בעלי חיים הוא בהשתכלות והדבור (דיינקען אונד שפרעכען)” (איגרת 9).
‘מסמך’ מאלף מזומן לנו באיגרת 15, איגרת שבה מתאר הבן כך את סדר יומו:
"– – זה ספר תולדות מלאכתי משחר עד הנשף. עוד לא הכה הפעמון שעה ששית עוד תרדמה
מתוקה תשתרע על שמורות עפעפי, והנה הדלת תסוב על צירה, מורי להועיל על סף הבית, יעירני בקול מתנומתי, ללכת לחצרות בית ה' להתפלל, ואחר התפילה כמעט סעדתי את לבי בתפוני לחם (צוויבאק) עוד אכלי בפי והנה חברי אחוזת מרעי יסבוני נלך אל בית הספר, ואז נלמוד עד עת צהרים. כמעט שאכלתי סעודת הצהרים והנה מורי סופר מהיר נצב לימיני ילמדני לכתוב אותיות כליל בהדרן, בל תהינה פצועות ושבורות יד ורגל, ואחר כך נלמוד שפת אשכנזי ורוסיא כאשר לוטה פה ראשית בכורי פרי עטי אשר הרו ואשר הגו רעיוני, ליום הלדת אמי הכבודה, וכאשר יכה הפעמון שעה ששית, נלמוד ספר זמירות ישראל באמרי תבונה עם תרגום האיש אשר נופת תטופנה שפתיו, הוא החכם היקר המנוח ר' משה מדעסא, והביאור. כמעט כלינו כל מלאכתינו ונרגיע רגעים אחדים, והנה המנצח, בכנור על כתפו בא, אף כי המלאכה נעימה לאזן שומעת, אגלי זיעה מעל פני יזיבון, וראשי אצבעותי ילבינו כחללי חרב, ועד אשר אכלתי משתה הערב, אלך עם רעי שלובי יד לשוח בשדה, תתענג עינינו כאשר עת קציר היום, לראות איך תופשי מגל חרמש יניפו על עמקים יעטפו בר, ועל דשא בירקרק חרוץ, אלה יקצרו ואלה יצברו בידים ואלה יקחו במזלג שלוש השנים, מן הערימה על העגלה לחמרים יקבצו – וכהר תלול העגלה נצבת על ראשה עלמה יושבת בעטרת פרחים מפרחי קציר תעדה עדי, ובקול זמרה עלי חליל מקנה וסוף תפרוט שירת הקציר שירי־נועם יחיו כל לב ורוח, האח אבי! מה נעימה נחלת איש אדמה! בבר לבב, בטוב ויושר, ילכו ימיו תחת השמים, כזה יבורך גבר! – ואחר שאפתי רוח צח חיש אשוב לביתי מפחד השומרים הסובבים בעיר – ועל מטתי אשתרע, ישנתי ינוח לי – והיה כזה יום יום."
כאן מקום להעיר, כי תיאור סדר יומו של נער מזומן לא אחת באגרונים, אלא שבמלאות התיאור הפאסטורלי איגרת זו יחידיית בין האגרונים, וקרובה ברוחה ובמליצותיה ליצירות הספרות המשכיליות.
קירבה לרוח הפוזיטיביסטית שנושבת בספרות התקופה ניתן למצוא באיגרת 16, בה מזומנת לנו כבר ביקורת שמבקרת השכלת התקופה את עצמה: זו נאשמת כי בהיותה נתונה כל כולה בהדגשת חשיבותה של החכמה, לא נתנה דעתה במידה מספקת על הצורך ללמוד מלאכה (צורך שמטעים אותו ריב“ל ב’ספר התעודה' ומטעים אותו מל”ל בשנות ה־70).
גם לאפין, בדומה לפרדיסטהאל, מבקש למנוע לזות שפתים והוצאת שם רע למשכילים (“היש משכיל דורש אלוהים? שואלות הבריות”), ומורה להימנע משירי אהבה בעברית ("זכור כי שפת עברית לימין עליון נצבה, בחצרות אלוהינו צקון לחש בה נפלל – – ״ (איגרת.(52
כיאות למשכיל בן־הדור, מרבה לאפין להתרפק על יפי הטבע כשער לדאיזם (בין השאר, חביבות עליו תמונות הטבע המתחדש). את זיקתו לטבע הוא מבטא, על הרוב, בתוך הפתיחות המשלוניות המליציות שבראשן כ הדמיון ("כאגלי טל על ארץ עיפה למיים, וכרביבים וגשם נדבות עלי פרחי חציר יבש, זרזיף ארץ, יפלח רגבים ישדד ויפתח תלמים, אחרי זרח השמש, יפיץ רשפי קשתהו, קווי זהב עלי עמקים, העטופים ירקרק חרוץ, ילבש ארגמן אדרת לטהר כמראה הזהר, יפרש מטפחת עלי צאצאי האדמה, ככה הלבישו נטעי שעשוע אהבתך בהדר ענג על תלמי לבי מהשמועה הבאה לאזני, מנועם למודך – – ״, איגרת 9, ראה גם 15, 16).
ראויה לציון העובדה, שלהבדיל ממחברי האגרונים שקדמו לו (ועל הכל מפרדיסטהאל) שעדיין מתרפקים באורח בלעדי כמעט, על הדמויות המרכזיות של השכלת ברלין (על מנדלסון ועל רנה"ו) ניתן למצוא אצל לאפין איזכורם של יוצרים נוספים בני זמנו ובני מזרח אירופה: לאפין מתייחס לאד“ם הכהן ולבנו מיכ”ל (איגרת 28) הוא מצטט את ריב"ל (איגרתו) ומדבר בהערכה על מאנדלשטאם (איגרת.(8
ב’קסת הסופר' מכונסות 31 איגרות אותנטיות. חלקן, כאמור, מכתבים שהחליף לאפין עם בניו, והשאר נשלחו לאישים ידועים תוך ציון מפורש של שמם. קשה מאוד לראות את האיגרות כמכתבים לדוגמה וללימוד. מרביתן נושאות אופי של מאמרים או מאניפסטים (הן גדושות בדברי חכמה ואפילו מלוות, לא אחת, בהערות שוליים ארוכות).148
אין ספק שעיקר חשיבותו של ‘קסת הסופר’ היא בתיעוד שהוא מזמן. שכן, פרט לחליפת האיגרות האותנטיות שקיים לאפין עם אישים מרכזיים של דורו וחוגו, הרי נתן בידו שניאור זק"ש, ששימש לו פטרון, חילופי איגרות שניהל הוא עם גדולים וטובים. (ראה פירוט בנספח).
צבי הירש בבלי (צד"ה)149 – ‘חליפות אגרות’, וילנא, 1866 🔗
ב־1866 נדפס בוילנא האגרון ‘חליפת אגרות’ של צד"ה (צבי הירש בבלי). בשער הקצר כתוב: ‘חליפות אגרות מאיש לרעהו. מענינים וענינים שונים. כתובים בשפת עבר’. ראויה לציון העובדה, שבשולי הכתוב העברי בשער, נמסר עניינו של החיבור ברוסית באותיות קיריליות (!)
ב’אל הקורא' מציג המחבר כך את ייחודו של האגרון שלו:
“– – הנה לא כחלק ספרי־אגרות אשר באו עד הנה בשפת עבר חלק מכתבי אלה; כל סופרי המכתבים לפני, הנה בראו להם איש לצחק או לכלות חציהם בו ויוליכוהו שבי ברוח בינתם מדבר וים ואיים רחוקים, וכטוב לבם, תמכו בימינו ויתנו משרה או מסחר על שכמו ויתנו לו אשה ובנים – – – וימות! ויצוו על בניו אחריו ויקראו למספד – – כי על כן מיום לדת החלו וביום מות כלו מעשיהם, למען למד בני הנעורים למשוך בשבט סופר דבר בעתו מענינים וענינים שונים. אכן לא כאלה גודל מכתבי! אני הגבר עלי עלו וגם עברו כל הכתוב במו, ודבר יום ביומו כתבתי לרעי או לסוחרי דבר בעתו. לא בראתי איש לשאת מדברותי ולא ענין לשפוך שיחי בחיקו. אמנם לתומי הכינותים ולא להוציאם אור העליתים אזי עלי גליון. מהם ילדי אידי ופידי. – – – מהם ילדי שעשועים – – – ומעט גם אשר כתבתי בעד אחרים מיודעי אשר חלו פני לדבר דבריהם בעדם. אי לזאת אין משטר וסדרים בחליפות אגרותי – – –.”
קשה לקבל את דבריו של צד“ה באשר לנוהג באגרונים של זולתו, שכן, כבר פגשנו לא אחת באגרונים שקדמו לו את הנטייה לשלב איגרות אותנטיות (ראה, בוכנר, ראה לאפין, ראה רמא"ג ועוד) ולנצל את האגרון כבמה להציע מעליה אוטוביוגראפיה במתכונת זו או אחרת. אך בין כך ובין כך, אכן ניתן לצרף מתוך איגרותיו של צד”ה קווים לביוגראפיה שלו, שבדיעבד הריהם כבר פרק בתולדות החברה היהודית: להבדיל מן היחסים האידיליים שאפיינו עד כאן באגרונים, את פרשת היחסים שבין החתן והחותן, עולה לפנינו מאגרונו של צד"ה, ההווי של מלחמת האבות והבנים שפרנסה את ספרות התקופה. כאן לראשונה, קרע של פירוד שנכפה על בעל ואשה אהובה בעקבות התעצמותה של החסידות ברחוב היהודי. בהומור מעיר הוא שכל מאוייו להיות ‘מחבר’ נתגשמו בכתיבת ספר כריתות. כאן תיאור השָמות שעושים החותן והחותנת בספריו של החתן, תיאור שמזכיר הרבה את פרק ‘הבקורת’ ב’האבות והבנים' של מנדלי (ראה איגרת נד).
צד"ה עוד מרחיק לכת, ולצד מלחמת חסידים־משכילים, הוא מתאר גם מלחמת משכילים במשכילים: אלו אינם נחלצים איש לעזרת רעהו ומבזים בכך את ההשכלה בעיני הבריות. ורע מזאת, "ינצו וינאצו איש את רעיהם לחרפת ההשכלה ולבושת דורשיה – – (ראה איגרת סט) “עד שמהרסיה ומחריביה מתוכה יצאו”. בצבעים קודרים ובלשון סרקאסטית מתאר הוא את המתרחש בשדה הספרות: כשהוא שרוי במצוקה כלכלית, מייעצים לו ידידיו אחת מן השתיים לפנות למלמדות או לפנות לספרות. כשניסה “להכנס בשער הספרות” שנראתה לו מרחוק כעולם קסום כל כך ("לעבר השער הזה הלא יסבו בלכתן כל תולדותי וקורותי עד לפני שנתים ימים, שם ראיתי כזוהר הרקיע זוהר המשכילים וכמו קרן אור פניהם – – "). הסתבר לו כי “אהה מה נדמיתי! – – נפקחו עיני וארא והנה דמות אדם הנה – ואדם אין! – –” (איגרת פו).
מעבר לתככים ומריבות בתוך מחנה המשכילים והסופרים (והרי ‘משכילים’ ו’סופרים' הם כמעט שמות נרדפים במציאות של אז) מיטיב כל כך צד"ה לצייר את דמותו העלובה ואת תלאותיו של ה’בעל מחבר' שמתבזה כל כך בחזרו על פתחי בעלי הבתים:
"– – הנה ה' נהג ברוח קדים אלי כל החורף הזה המון מחברים ממחברים שונים, סופרים משוררים, קוראי בגרון, כצאן אובדות נדדו יחד, יתורו להם מרעה – ואין! ראיתי את מבוכתם ומצוקותיהם עצמו מספור – ואומר טוב לי פת חרבה בסתר הארץ משור אבוס בשער הסופרים!
– – כרועי מדבר (נאמאדען) נדדו מבית לבית ושבעי בוז ונאצה הוציאו איש איש מעשרה עד עשרים עקסעמפלארען בכל העיר! את זה לא זכו לראות ער כל הימים – – – יאחזנו בולמוס למראה אחד המחברים, וזה למשמע אוזניו יעמיר [?] לדרך! זה יספר לו ממר גורלו – – וזה ייעצהו למישרים כי יאסוף לו כארבעה חמשה תלמידים ויבוא על שכרו – – וזה יגער בשפחתו כי לא תסגור את הדלת אחרי צאת הסוחרים, זה כל הר עיבל ישים אל ראש אשתו כי לא תדע חכמת פרצוף – –.
'כה לילות יחלופו וחלומות ינקופו ומחברות אחדות כביצים עזובות, ישאיר אחריו המחבר בעיר – – והיה עליהן [הדפים] לחמאה, לחתולות נרות למאור, ולמחלצות דגים מלוחים – – (איגרת פו)."
כישרון ספרותי של ממש מגלה צד"ה באיגרת מח, שם מתוארים תלאות הנסיעה בעגלה, ולעומתן נפלאות הנסיעה ב’מרכבת קטור' המצאת האדם בחכמתו.
בהרבה מקומות מגלה צד“ה קירבה לרוח החן וההומור שבהן רוויות איגרותיו של רמא”ג, ראה לדוגמה:
בתשובה לסוחר שמתרשל בתשלום חובו, כותב צד"ה: “הקינות והתלונות תחת כסף תשלומים קיבלתי” (ככ); "לכסף קויתי, חרפות וגדופים רויתי, סחורה נתתי תלונות לקחתי – – "; “ועיניו ראו ולא זר אם יתנו בווארשוי סחורת כל מאום במחיר מלוא חפנים קינות ותלונות”; “אני קושט דברי אמת אענהו, אשר ‘התנצלות’ יקראמו: כי באין כסף אין סחורה” (איגרת לז). “הנה בּאתי עד גבול מקום הכסף, אשר זה שמו, אפס כסף” (איגרת עח).
האותנטיות של הווי החיים שעולה מאיגרותיו של צד“ה, מתגלה בתיאור המצוקה שנקלעים אליה סוחרי ורשא כשמזג האוויר משבית את הרכבת (כשמסילת הברזל ‘רצתה את שבתותיה’) ואין למצוא לה תחליף כיוון ש”בעלי הסוסים כבר מכרו את סוסיהם והעגלות שרפו באש ובכל ווארשוי אין גם אחד על הדרך הזה".
תחושה של אותנטיות ואמינות עולה מתוך מכתבי הסוחרים. שם משמשות מלים לועזיות כמות שהן, בתוך הטקסט העברי, בלא כל ניסיון להמציא להן תרגום:
‘יקבל מיד זוגתי יתר הפאדין וצמר הוולצוקע כרשום בחשבוני’ (איגרת ה); כאן מדובר ב“האנדשות [כפפות] קיץ מוויען”; או “סייף מהפבריק, שכינים ומספרים, מאפה צוקער וקאווע” (איגרת יג).
אהרון צבי הירש קורלאנדער – ‘דברי אגרות ושיר’, אופן 1867 🔗
כמעט בזמן אחד עם ‘חליפת אגרות’ של צד“ה, נדפס באופן שבהונגריה, אגרונו של אהרון צבי הירש קורלאנדער, “מורה ומנהל בעדת ישורון דק”ק קלויזענבורג”, ‘דברי אגרות ודברי שיר’. הפעם חוזרת הגרמנית לכותרת, ובכתב גוטי. כתובות גרמנית גם ההסכמות הקצרות שהמציאו רבנים נושאי תואר דוקטור.
גם קורלנדר מודיע שאגרותיו הן אותנטיות. אלא שאין בהן מן הקלות והחיוניות של צד“ה. 20 האיגרות של הקובץ סובבות סביב הנושאים השיגרתיים המוכרים, ואין הן נעדרות מליציות. גם תוספת מדור השירים יש בה כדי להחזיר אותנו אל מתכונת האגרונים שאינם מסמיכים את האגרון לפרוזה דווקא. מכל האגרון חשובה לנו ההקדמה: כאן לפנינו תעודה היסטורית־חברתית: קורלנדר מספר את קורותיו שהן בעצם השתקפות הווי התקופה. גם הוא כרמא”ג וכפרדיסטהאל קודמיו, יליד ליטא (בן העיר קעלם). מקום הולדתו הוא לדבריו מקום “חשוך” (“לעת צאתי מרחם אמי עוד חושך יכסה שמי רוסיא וערפל שבט יעקב החכמה והמדע שקץ המה להם. כל הנוגע בהם יטמא”). ככל בני המקום והזמן, הופך גם הוא בחור ישיבה ומצטרף אל “מחנה המצפצפים והמהגים”. לפי עדותו, הרי גם הוא נפקחו עיניו להשכלה בעקבות קריאה באגרון (הפעם מכונה האגרון בשמו – ‘עט סופר’ של צמח סגל לנדאו), ועל כך גם גורש מן הישיבה ופנה לארץ פולין. המפגש עם אנשי פולין הוא מפגש קשה, שכן עוינים הם את אנשי ליטא (רוסיה). ובכך אין די, בנוסף על הרדיפות בגלל ארץ המוצא, נרדף הוא גם על ידי החסידים “הפראים המשוגעים אשר לבשתי ולבושת עם ישראל בשם חסידים יכונו והמה תרבית אנשים עושים מעשי תעתועים, התורה והעבודה נכריות בעיניהם, זוללים וסובאים, רוקדים כתישים, שותים כצפרדעים, אוכלים כסוסים. מכים בכפיהם, ובשכרון, קוראים בגרון, כדובים הומים לשוכן מרומים, כי בחרם מכל העמים, ולזולתם בתבל אין חלק וחבל באלוה יעקב”.
בגלל איבתם הבלתי־מוסברת של יהודי פולין ליהודי רוסיה־ליטא, ובעיקר מפחד החסידים, היגר להונגריה, לה קושר הוא כתרים כארץ שבה כבר “עלה השחר וארץ מרפא בכנפיה” (השווה בונדי!). כאן התמסר ביתר תוקף “לתור אחר המדעים”, כי "במה נחשב הוא אשר לא שאב מלקח החכמה הנצחית חלק אלוה ממעל, ומה יתרון לאדם מן בהמות שדה אשר תרבוצנה במרעה טוב ושמן. לא כן האיש אשר קו החכמה שם לקו ושבילותיה למשקולת. בעזוזה ידמה לבר אלהיו ידבר על כל חי ועל כל נעלם – – – ברזל יסולל מסלה, סוסיו אש לוהט – – ״ (ובהמשך בא פירוט ארוך של פלאי הטכניקה והמיכאניקה שהאדם בחכמתו שליט בהם).
את לילותיו הקדיש קורלנדר להשתלמות בלימודים, ואילו בימים מצא פרנסתו כמורה לילדים. לצורך אלו חיבר את האיגרות על מנת שיעשו הילדים “כתבניתם וכמתכונתם” בעיקר כשהם נוסעים אל הישיבה ללמוד, ועומדים בחליפת מכתבים עם אבותיהם. על מטרה “מועילה” זו הוסיף, כדבריו, גם מן הנעים: “ויען כי יקר הדבר בעיני להתענג על מי מנוחות המליצה ונאות הדרת השיר. קמתי אני ונסיתי רגלי גם בחלקה הזאת, ושרתי בשירים אם מרוע מטוב לבב. מהם אשר ממקור לבי נבעו ומחלצי יצאו, ומהם אשר מעפר אחר יצמחו ולגודל יפים ותפארתם כתנות בד קדש הלבשתים, וכל רואיהם ישמחו לקראתם כלקראת אחים אשר מרחם העבריה יצאו. לחלק הזה קראתי בשם דברי שיר”.
מאלפת הפשטנות שבה תיאר כאן קורלנדר את פנייתו לחיבור שירים, ומאלפת עוד יותר הערתו הבאה באשר למלאכת התרגום שלו:
“ידעת קורא נעים כי לא דבר נקל הוא להוריק הרעיון משפה אל שפה בלי לחץ ולסבה הזאת הורדה לפעמים תפארת המליצה הנשגבה וריחה נמר, עד כי כמה מאמרים ערומים וצנומים נשארים וכבוסר מרים, ובלבושם החדש הודם נהפך למשחית, ומה יענו המבקרים? אין כל חדש. כמקרה המעתיקים יקרני גם אני. כי לא למען עשות לי שם בגבורים – – עליתי על הררי המליצה – – ואני כבד פה ונלעג לשון – – –.”
ומה גם שלאחר כל אלו, פותח הוא בווידוי הבא: "בל אכחד ממך הסיבה האמיתית אשר אלצה אותי לבוא בשער בת רבים ולהפיץ רעיוני חוצה. הסכת ושמע ואחר תשפוט. כחמישים שנה אנכי היום ואם זה עשרים שנה לי היום מאז אשר מורה ומחנך לבית יעקב אני, עם כל זה לא עלתה בידי לעשות פרי תבואה לזקנתי וטרף לימי שיבתי – – ״.
בהמשך נדרש קורלנדר לתיאור מצבו של המורה:
“מורה עברי הוא נתעב ונאלח ככלי אין חפץ, באין גג, במצור ובמצוק, כמעט לדפוק על דלתי נדיבים חבלו וגורלו. ותחת עבודתו ויגיעתו בשני עלומיו רעבון ומחסור שכרו לעת זקנתו – – עודו באבו הוא מטרה לכל חץ. רב אדונים לו, נוגשיו אין מספר, נשים מושלות בו – – פיהן אם ימרה ובא בועלן ויגרשנו וידחפנו למדחפות. בני ציון היקרים איכה ימררו רגעיו, והוא כצאן נאלמה תדבק לשונו אל חכו עבדים ואמהות תשתוררנה עליו גם השתרר. אם בצעיריהן שלח ידו אוי ואבוי לו! – כל עם למשפחותם כל עוד יזקין המורה ויאריך ימים כן ירבה כבודו – – לא כן עם אלוהי יעקב – –.”
להתבזות גמורה מגיע קורלנדר בפיסקת הסיום של הקדמתו:
כל זאת באתני והניעני להביא דברי על ספר – – – להביא את ספרי במחיר לביתם. אשר בלעדו אין שארית לי בימי כלחי ואחרית לשיבתי – ועליכם השרידים [שנותרו ממכבדי התורה] אקרא: אל תקפצו ידכם לאחיכם הלא מצער היא ובזאת תרגיעו נפש עבדיכם.
אברהם מאפו – ‘אמון פדגוג’, קניגסברג, 1867 🔗
ב־1867, לאחר פרסום הרומאנים שלו, פרסם מאפו את ‘אמון פדגוג’, שהוא בעצם ספר להוראת העברית. בקטלוגים הממוינים מונים אותו בתוך רשימת האגרונים, אם כי מאפו עצמו אינו מציע אותו ככזה (ברשימה הקטלוגית של צייטלין אין הוא מופיע!). סיווגו כאגרון כרוך ודאי בעובדה, שהחל בשיעור 63 משלב מאפו סיפור עלילה שמסופר לכאורה על ידי המורה המקנה לתלמידיו את תורת הדקדוק העברי.150 את הסיפור שואב המורה, לדבריו, מתוך יומנו של שמואל, גיבור מגיבורי היצירה שגם הוא מורה. בשלב מסוים ביומן, מצטט שמואל חליפת מכתבים בין שני זוגות מתכתבים: האחים חנניה ואפרים מחד, וחנן וטוביה בנו מאידך.151
שיטת הלימוד שנקט בה מאפו קרובה לזו שפגשנו בה אצל ניימאן: גם מאפו מקדים רשימת מלים בודדות ותרגומן בצדן, ורק לאחר מכן משקע הוא אותן אל תוך משפטים. אשר לעלילה, הרי יש בה מן עלילת היסוד שהכרנו אצל הכהן ואצל רמא"ג, אלא שהיא סבוכה יותר.
‘אמון פדגוג’ הוא שלב נוסף בפעילותו של מאפו כמורה מחבר ספרי לימוד: ב־1859 פרסם, תוך סמיכות זמן, שני חיבורים: ‘דער הויזפראנצאזע’ (ספר לימוד השפה הצרפתית כתוב גרמנית באותיות עבריות) ו’חנוך לנער' (ספר לימוד העברית המיועד, כדברי המחבר, לבני 7–8). ל’אמון פדגוג' לא הקדים מאפו עצמו כל הקדמה. אך נראה שאת מקומה של זו אמורה למלא כרמז ‘עבה’ ה’תוכחת מגולה' שנשלחה אליו על ידי אחיו־פטרונו מתתיהו, ובה מדבר אתו זה קשות על שפנה לעיסוק בתחום שאינו הולם את כישרונותיו, ובעיקר על שהוא תורם מכוחו לחברה היהודית, שאינה יודעת לגמול לו כראוי ("הברוב שנות עבודתך טרם תדע, כי בעבדך עבודתך לרבבות עם, אין מרבבותיהם חולה עליך כמוני? ואם אין שכר לפעלתך, למה תעמול ללא תודה? כי הרבית חזון בעם, ולא מצאת ממנו חזון לכונן ביתך – – ״).
לא קשה להבין שההקדמות שהקדים מאפו לספרי הלימוד הקודמים שלו יפות בעצם גם ל’אמון פדגוג'. בהקדמות הנזכרות עולה מחד, האכזבה מן הקורא העברי שלא ליווה את הערצתו לרומאניסטן הגדול, גם בתמיכה חומרית,152 ומאידך, לא נעדרת כאן ההכרה של מאפו המורה בחשיבות המשימה שלקח על עצמו, והתחושה שדווקא הוא, בכושרו הפדגוגי, עשוי למלא אותה על הצד הטוב ביותר.
אין כמובן להתעלם מן העובדה, שאפילו בחיבור מן הסוג שלפנינו מתגלה בבירור כישרונו הגדול של מאפו כמספר שיודע לעשות שימוש מוצלח כל כך במתכונת היומן והמכתב.
נפתלי משכיל לאיתן – ‘מכתבים ללמד’, וילנא, 1870 🔗
על רקע התלונות והקינות של מחברי האגרונים על מצבה הירוד של העברית, מן הראוי לתת את הדעת על ההתלהבות הגדולה שבה מעלה משכיל לאיתן על נס את הפריחה הגדולה שיודעת הלשון העברית והספרות העברית בדורו: “מצעדי ענק צעדו בני הדור האחרון בידיעת לשון הקודש, אין עיר ואין קריה אשר לא ימצאון בקרבה סופרים מהירים בשפת עבר – גם בנות צעדו עלי שור המליצה”; “ותעש לה העברית בשנות היובל האחרון כנפים ככנפי החסידה להתרומם מעל הארץ ולהתעופף דרך נשר בשמים ותשם בין כוכבים קנה”.
ועם זאת, מוצא הוא לנכון להדגיש כי עדיין יש מקום ל’ספרי מכתבים' (‘בריפפען שטעללער’) שהם “ראשית מצעדי בני הנעורים על דרך הספרות, ותחלת מעשיהם בעט סופר”. וכי אפילו בשפות החיות אין מוותרים עדיין על שירותיו של האגרון, וגם שם “יוצאים ומתחדשים יום יום ספרי מכתבים”.153
כמצופה, פותח גם משכיל לאיתן (חתום ‘פלוני’) בפילוס דרך לאגרונו שלו, בכך שהוא מונה את חסרונותיהם של כל האגרונים שקדמו לו ושכבר מצויים בשוק. וכך הוא מתאר את פני הדברים בתחום שלפנינו:
הם “יעלו שמים ועד שחקים יגביהו עוף, או ירדו תהומות יצללו בנבכי מצולות לשיר בשירים לברוא חזיונותיהם לשאת משא על גוי ועל אדם יחד, ואין אחד מהם חולה על בני הנעורים צעירי הצאן להורותם דרך המכתבים לפי שנותיהם, ולפי הענינים המסתובבים והנקרים למו”. באגרונים לבני־הנעורים אין מקום, לדבריו, לא למכתבים אותנטיים,154 בהם מציעים המחברים ‘מקרי עצמם’ (שהרי אין בכך תואם בגיל), ואף לא למכתבי מסחר,155 שאין הם נוגעים עדיין לעולמו של הילד והנער (לדבריו, המציע מכתבי מסחר לאלו הריהו כמות בני הדור הישן שהציעו לנערים רכים את “הלימוד ההגיוני והתלמודי”). הוא אף מקפיד הקפדת יתר ומכריז כי "את עקבות ההולכים לפני לא שמרתי, לערוך מכתבים ותשובות בצדם, כי לא חשתי להיות עם פי האבות או המחותנים ודומיהם, להבינם מה שידברו – – ״ (‘פתחון פה’).
באופן מיוחד, ממקד הוא את השגותיו באגרון בשם ‘כתב יושר’ בלא לציין את מחברו. וכך כותב הוא בהערה ארוכה שבשולי הקדמתו:
“בימים האחרונים האלה אחרי התמי את מלאכתי ומחברתי זאת [‘מכתב ללמד’] ערוכה ושמורה לצאת לאור עולם, נגלה ספר אגרות חדש בשם כתב יושר החדש – ובתארו החיצון מצאתיו מכונן כחפצי, רק אפס קצהו מכתבים אשר נכתבו בפועל ממליצי הדור, וכלו ‘אך לתבנית כוננו ללמד בני יהודה כתוב צחות בשפת עבר’ שם מכתבי בנים לאבות, מכתבי יום הולדת, מכתבי רעים, מכתבי חתנים למחותנים ודומיהם כאשר בקשה נפשי. אבל אחרי התבוננתי אל קרבו ותוכן מכתביו, עולם הפוך ראיתי בו, כי שם שם לו בפי האב דברים המסוגלים שידברם הבן ולהפך. כן המכתבים אשר כתב עליהם מחתן למחותן, נכון יותר לדעתי כי יקרא להם שמות אחרים, האביב הקיץ החרף, כי ממה שידבר החתן למחותנו אין בהם דבר, אף כי ארוכים המכתבים כאורך הגלות, רק מליצות על עתותי השנה – – – ולשטת הכותב הפלאי הזה לא ידעתי איפה מדוע לא קרא גם את מליצותיו השחר, השמחה, הלילה, בשם מכתבים מחתן למחותן – –”.156
בלתי־שגרתית היא ההערה החותמת את ההשגות הלגלגלניות: משכיל לאיתן מכריז כי אין לפרש את דבריו כפרי קנאה: "ואל תשים אשם נפשי הקורא, כי אין כאן לא קנאה ולא שנאה ולא איבה ולא תחרות, אבל יש כאן בקורת. חיים אנחנו בדור רוחץ מצואתו, כלו זכאי, כולו טהור, כולו מבקש אמת. ומשרבו המבקרים בטלו בעלי לשון הרע, מוציאי שם רע, גם אני כאחד מהם, מבקר הנני! (ההטעמה שלי – י"צ).
מתוך יחס זה של כבוד לביקורת, בחר משכיל לאיתן, לדבריו, לפרסם את אגרונו בעילום שם: בשער חתום ‘פלוני’. את הקדמתו (‘פתחון פה’) מסיים משכיל לאיתן כך: “[הקורא] תן לי רשיון [!] להתפטר ממך, שלחני ואלך לדרכי, אל תשאל לשמי, ואל תבקש מספרי יחש אבות רק יחש עצמו, כי לא להתהלל כי אם להועיל לעצמי ולאחרים באתי במחברתי קלת הערך הזאת – – – ואם טובה היא קחנה ממי שהוא, מאת פלוני או מאת פלוני” (ההטעמה במקור – י"צ).
עיון בגוף האגרון מלמד, שמשכיל לאיתן עצמו לא ניקה מכל ה“חסרונות” שמצא אצל מחברי האגרונים זולתו: גם הוא נדרש, בתוך קשת הנושאים הצרה שתחם לעצמו, להפלגות שבהתפלספות על החיים ועל האומה ועל מקומה של ה“אהבה ביקום” (ראה איגרת סז). הזדמנות לכך מוצא הוא, בין השאר, במכתבי התודה של החתן לחותנו: שם כותב הוא כי השעון, (‘מורה השעות’) ששלח המחותן, לא רק שעות יורה, אלא ‘יורה דעה’; מכסה השעון הוא בבחינת אזהרה בפני מזימות בסתר לכוחם של אנשים שמתראים כתמימים; מהתבוננות במהלכו של ‘המחט המקיף’ “אבינה לבן חלוף על לוח החיים”; ההתבוננות ב’מעיו וגלגליו' שאחוזים זה בזה – “חליפות האדם ומסבות חייו”; “המקרים המשולבים ואחוזים יחד ואחד יניע חברו”; השרשרת – שרשרת הזהב – “היא תורני דעת לשאת את הדברים האלה כחותם על לבי” (איגרת מב).
בעקבות המנורה ששלח המחותן מוצא המחבר לנכון לשיר שיר הלל לשלטונם של מלכי החסד שהביאו אור למושבות ישראל (ראה איגרת מד): “ידעתי כי לא למזכרת ימי הבינים [כשאז שמרו היהודים על יהדותם למרות הגזירות] כבדני בתשורתו זאת במנורה להאיר כי הימים ההם ימי חושך היו, – – – רק לזכרון ימינו אלה אשר היה אור לבני ישראל במושבותם, לאור מלכי חסד – – – באור שמש התרבות (צוויליזאציע) המאיר לארץ היום, מהלל שם ה'! וברוכים מלכי ארץ הגוללים חשך מפני אור”.
גם ב’מעשה המנורה' באשר היא, ניתן למצוא אמצעי ‘חינוכי’: המנורה עשויה מעשה שבכה ומעשה רשת “כי כן דרך העולם מצודים וחרמים כלו, רשת פרושה – – והחכמה והמדע המה קני המנורה נרות אלוהים להאיר את הדרך”.
איגרות רבות ב’מכתב ללמד' הן ממש מאמרים פובליציסטיים שבהם נידונות מרבית הבעיות של הדור כגון: מצבה של התרבות העברית ‘בארצות הצפון’ של אירופה ומערכת היחסים בין יהודי ארצות אלו. משכיל לאיתן, כאיש ליטא (רוסיה), מתאר את היחס העוין שמגלים אחיו, בני וואהלין, לבני ארצו – “בארץ השמנה הזאת [וואליניען] יש מוצא לעסקים ומקום לפרנסה תקח אבל לא לאוהבים ורעים ילידי ארצנו”; “כי אל עקרבים אנכי יושב פה, בין אנשים תועי לבב המטילים שקוצים על כל ילידי ליטא” (איגרת סג).157
בתוך האיגרות לא נעדר, כמובן, גם דיון באשר ל’משפט הלשון והמליצה' (ראה איגרת סו הבנויה במתכונת של תשובה על שאלתו של רע). בתוך הדברים המעניינים באשר לעצם האפשרות ללמוד לשון ומליצה וללמד מליצה; באשר למיון טיפוסי יוצרים ובאשר לצורך למזג את השכל עם הרגש, בתוך כל אלו נמצא ביקורת חריפה על “דרך הסופרים הצעירים” שבמקום לבחור בלשון ברורה, הם מתהדרים במלים “והיה כאשר תקרה ותאתה לפניו [לפני הסופר הצעיר] מלה רוממה, נאדרת בקודש, תטהו הצדה, יעזוב למענה את מקום עמדתו. את תוכן דבריו להתקרב אל המלה ההיא, וכן אל השנית וכן את השלישית, עד כי לאט לאט יתרחק ממטרתו ומדרכו מרחק רב”,158 “ולמה הדבר דומה לרכב האוחז בכפל רסנו ודופק את הסוס, והיה אם רכב אמן וחרוץ הוא, נמשך הסוס אחרי הרכב – – – אולם רכב שפל ידים, נמשך הוא אחרי הסוס – – " (איגרת סו). באגרת פח מתלונן הוא על בני הדור הצעיר ש”בועטים" בישן וגורסים “ישן מפני חדש יוציאו”.159
משכיל לאיתן נותן דעתו לא מעט לביקורת דרכי החינוך. הוא מדבר על הצורך להפגיש את הרבנים וראשי העם על מנת “לכונן בתי ספר שחברו בהם יחדו תורה וחכמה אמונה ומדעים” (כדוגמת תכניתו של רמ"ד); ניתן למצוא באיגרות דברים על ההתרוצצות והמאבק בין הדורות בקרב המשכילים עצמם בני העידן החדש: הכותב סבור כי המשכילים, בני זמנו, הרחיקו מדי לכת במלחמתם ב’משמרים' – הם אינם מנסים כלל להבין את מניעיהם של אלו בהתנגדותם להשכלה. ואילו הוא, "במדה ההיא אשר מחבב אנכי את החכמה ואשנא משנאיה – – – האומרים כי מות בסיר הזה (ההטעמה שלי – י"צ) ומעצמים את עיניהם בכל מאמצי כחם לבל יבקיע גם שביב אור אחד בתוך לבם – – במידה ההיא ועוד יותר ממנה אעריץ ואקדיש את התורה ואת הדת, אשר המה סבת שנאת המדעים בלבב המחזיקים בישנות, ועל כן לא אתרחק מהאנשים ההם תכלית רחוק מן הקצה אל הקצה; לא אלכה עמם שלובי זרוע ולב ולא דרכיהם דרכי, אבל לא אוכל להתיצב כנגדם על קו הניגוד – – ״ (איגרת סה).
משכיל לאיתן עצמו חש שמתוך להט התקפותיו על בני הדור הצעיר, חרג בעצם ממסגרתה של האיגרת הפרטית והוא מתייחס לכך באיגרת סה (סמוך לסיום).
“מאהבת עמי וחום לבי שכחתי ידידי בדברי, כי לא מטיף בעם ומוכיח בשער אנכי ולא לרבבות אדבר דברי, כי אם על אזן אחד – –.”
אך לא רק בדברי הגות ואידיאולוגיה מפליג משכיל לאיתן: למרות הלגלוג שלגלג על מי שנדרש באגרותיו לתיאור עונות השנה, נראה שגם הוא עצמו אינו נקי מניצול הזדמנויות כדי לגלות את כוחו הפיוטי בתחום תיאורי הטבע: באיגרת טו, מציע הנכד, לסבו ‘מבנות שירתו’ על ארבע עונות השנה. ואילו באיגרת עג (אחת מן האיגרות של ‘מכתבי מסע’, אכן מתגלה כישרונו שאינו כלל מבוטל. ראה לדוגמה, ציורים פנורמיים שעניינם מלחמת החורף והקיץ:
"עפעפי שחר נבקעו בפאת קדים ואנכי באתי קרעמענצוגה. ולולא עמד רוח סערה וירומם גלי שלג וכפור כאפר יפזר ממעל, הקדמתי לבוא יום תמים. – – – כי היה הקיץ באמנה אתי עד בואי אל המקום ההוא, ומאז לא עמד, כי החורף הדפו, הן גאותו וגאונו יחד על עפר נחת, ספו תמו מן בלהות, וצבא החורף לקחו עמדתו ויירשו ארץ. הרוחות השמיעו לאזני את אנחות הקיץ האחרונות מבין סבכי היער מבינות סרעפי העצים, ועיני ראו אגלי היזע, נטפי מטר קרים אשר הזיע טרם צאת נפשו. גם לבב החורף מצאתי בראשונה נאמן לפני, ואסיר את אופני מרכבותי, וכעבד נאמן נשאני על גבו ועל כתפיו עד בואי קאנאווה – – צפה עגלתי כאניה על פני המים; אמרתי בלבבי כל פעל החורף למעני, לבל אשבע עוד נדודים וטלטלה גבר בעגלת אופנים. האמנתי כי החורף לבדו הוא השליט בכל המדינה – – "; "בהפנותי שכמי ללכת מן המקום ההוא והנה רוח אחרת באה מן הנגב ופני השלג חפו; כצבאות חיל מנוצחים ביום נשק – – "; “ומן הוא והלאה עולם חדש ראיתי! השמש תפיץ קרני אור, פאתי הרקיע מתולעים בקוי ארגמן, הבקר לא עבות, השחקים טהרו, ועקבות החורף לא נודעו – – – אבל גם בפעם הזאת תעיתי כשה אובד, כי בין לילה ההפך הגלגל – – – " (איגרת עג).”
באיגרת מח וכן באיגרת סא, מתאר הוא בהרחבה ובהתפעלות רשמי ביקור בפעטערסבורג “המעטירה”, “העיר מקדש מלך, כלילת יופי משוש לכל הארץ; העיר אשר כלתה לה נפש כל יושבי הארץ, כמה לה בשר כל איש רוסיא, לשמה ולזכרה תאות נפשם”; (את פטרבורג מתאר גם ויטקינד ב’קבוצת מכתבים' איגרת 34); הוא מתאר את בתי הקומות, את גני העיר ואת האוכלוסיה הדוברת בליל שפות (“רוסית, אשכנזית, צרפתית, אנגלית, עברית ושזארגואנית”) שכן, “שם מדובר בכל ענין ובכל חפץ תחת השמים”.
בין השאר, לא נעדר גם תיאורן של הנשים, לבושן ועדייהן.
תוך שהוא שוטח את הסתייגותו מדרכם של מחברי אגרונים להציע לקוראיהם מכתבי מסחר, הרי בדיעבד, מצייר הוא תמונה קטנה שמבקשת להמחיש את הלחץ שבו נתונים אלו עד שודאי אין שעתם פנויה לשקוד על יפי איגרות:160
“אז המסחר נחוץ [לחוץ]. הפאסט והעגלונים אצים, ורכב וסוסי אש במסילת הברזל בסופה וסערה דרכם, מאין פנות אז אל מכתבי סוחרים ההם, להבין בספרים לקרוא להם שמות, לרפסודות עצים לזרע פשתן ולכסמת, איך לסמן חבילות סחורתו ואיך לדבר שלומים, כי כבר מלאו כל בתי נפשו מהומת המשא ומתן וסאון המקח וממכר סואן באזניו [ראה ‘פתחון פה’].”
בהמשך הוא מוצא לנכון להבהיר שאין הוא מתכוון "לגזול מאת המחברים [אלה שחיברו מכתבי מסחר] ההם את הענק אשר לצוארם – – "; “לא אחשוב גם אני את ספריהם לדבר מותר ולסרח העודף. רק זאת אומר, כי לא יעלו במעלת הסולם מהמעלה הראשונה ומעלה – – – והמשפט הזה במאזנים ישא יחד עם הלמוד ההגיוני והתלמודי אשר ילינו רבים וכן שלמים, כי לא נעשה בנערינו כמצוה עלינו מפי רבותינו ז”ל (באבות) ונעמיס עליהם למוד התלמוד בענינים עמוקים בנערותם, בטרם ידע הנער מקרא ומשנה בטרם ידע דברי ריבות ותעצומותיהם, ומשפטים בל ידעם – – ״.
על נטייתו של משכיל לאיתן לציור ולתיאור, כמו מעיד הוא בעצמו כשהוא מתאר את העט שבידו כקנה ציור (“קנה הסופרים אשר בימיני קנה צירים הוא לי.” איגרת ל) ואת המכתב כ’כלי מחזה' (“ויהי לי המכתב לכלי מחזה־פאנעראמע לראות את עיר מולדתי”.)
מעבר לכל אלו, אין להעלים את העובדה שגם ב’מכתב ללמד' נתן למצוא הפלגות מליציות ומשחקי לשון מתחכמים: אבי החתן כותב למחותן ומבקש: “לאט לי לנער אב־שלם” (איגרת בט), “ועתה אך עתה ישביעני פס נייר161 ככף איש ושפה אחת ודברים אחדים: כי שלום במגורם'” (איגרת לט); “אז זכרנו את כבודכם להודיעכם דע־פתע162 מבואי שלום” (איגרת מז).
גם את משכיל לאיתן מוצאים אנו, כשהוא ער לסטיות שהוא מרשה לעצמו לסטות מן ההצהרות והכללים שהוא עצמו קבע, והוא מודה שניתן למצוא גם באגרונו מן המליציות, למרות שהרבה לדבר בשבח האיגרת העניינית הפשוטה. אלא שטעמו ונימוקו עמו: הוא טוען שמצא לנכון להציע גם “סגנונים שונים ולשון אחרת” שכן, הדברים מיועדים לא רק לילדים רכים אלא גם לנערים מבוגרים יותר. נכון אמנם שמחד “שמתי לפי מחסום בעוד מטרתי לנגדי” אך מאידך, “בכל זאת אדמה כי ימצא הקורא מכתבים רבים לבושי מכלול בגדי מליצה תלבושת, ועדויים בעדי מזמות יפות ונשאות, משוחים בשמן הדמיון ובתמרוקי ההגיון, כי לא למתחילים לבד כוננתי את מלאכתי”.
אליעזר יצחק שפירא – ‘מכתבים בספר’, וארשא, 1871 🔗
ב־1871, סמוך מאוד לזמן פרסומו של ‘מכתבים ללמד’, נדפס בוארשא, בדפוס גולדמן, האגרון של אליעזר יצחק שפירא, ‘מכתבים בספר’.
שפירא הוא מן הדמויות המרכזיות של ההשכלה בוארשא. לקח חלק בבמות הספרותיות, קנה לו בעיקר מקום של כבוד בתחום הסיפורת לבני הנעורים, ולא פחות מכך – כמו“ל. שפירא קרוב בעמדותיו הפובליציסטיות למשכיל לאיתן, וגם הוא, כמוהו, נתן לאלו ביטוי בתוך איגרותיו: גם הוא נוקט עמדה במלחמת החשוכים והנאורים (להבדיל ממשכיל לאיתן, הוא מקדיש מקום רב למלחמתו בחסידים!). גם הוא מסתייג מן ‘הדור החדש’, דור הצעירים הקיצוניים שבמקום להקדיש את מאמציהם להצלחת החיבור של תורה וחכמה, משקיעים הם מאמץ בניתוקן של אלו זו מזו, ואף מכריזים כי “השכלה ואמונה לא תוכל הארץ לשאת” (איגרת יג). גם הוא קורא לרבנים להכניס שינויים חיוניים באורח חיי היהודים, שינויים שאינם אלא חזרה למתכונת החיים היהודיים על פי חכמי התלמוד וגדולים אחרים שבאו אחריהם (בעמ' 88 הוא אפילו מגלה שאתו ספר בכתובים ‘על משפט הרבנים החדשים’). גם מאגרונו של שפירא, בדומה לזה של משכיל לאיתן, עולה הד למאניפסטים של יל”ג שהקדים אותם: עידוד הפנייה למלאכה, המלצה על השתלבות בחברה הסובבת, שירות בצבא ולימוד במוסדות חינוך ממשלתיים (ראה עמ' 58).
בולטת העובדה, שאצל שפירא מוצאים אנו זיקת יתר לספרות העברית בת זמנו. שלא כפרדיסטהאל, קורלנדר ומשכיל לאיתן, שעשו, לדבריהם, דרכם אל ההשכלה באמצעות המפגש עם ‘ספר מכתבים’, מדבר שפירא על ההשפעה הגדולה שהשפיע עליו המפגש עם ‘אהבת ציון’ ועם ‘אמון פדגוג’ של מאפו (ראה איגרת לה, עמ' 62–63; ראה גם איגרת יב, בה מסופר על מרדכי ועוזיאל, האחים הצעירים שלומדים את “תורת לשון עבר על פי התורה אשר שם לפניהם הסופר הנעלה אברהם מאפו זכרונו לברכה בספרו ‘אמון פדגוג’”).163 ראה גם איגרת 57 שם מסופר על ‘בחוּרים בחוֹרים’ שקוראים בישיבה את ספרי מאפו ומתמשכלים. אצל שפירא ניתן למצוא לראשונה מפורשות את ציון ה’גימנזיה' ה’אוניברסיטה' או ‘בית חרושת המעשה למלאכת היופי’ כמוסדות שבהם מתחנכים הצעירים. אלו לומדים, בין השאר, גם “דעת מדידת הארץ – אינזינערי”, או מוסיקה וציור. הם מבקרים ב“במת ישחק” וצופים במחזות (כאן נזכר מפורשות ‘אלישע בן אבויה’). גיבוריו של שפירא הולכים לבית התפילה כדי להקשיב לדרשותיו של יוחנן שיודע לחבר תורה ואמונה, בדרך שונה כל כך מדרכו המגוחכת של ‘המגיד הכלימוני’ (המגיד מקלם, כנראה).
‘מכתבים בספר’ של שפירא עשוי שני חלקים בני 50 איגרות כל אחד: ‘מכתבי רעים’ ו’מכתבי סוחרים'. כנספח, צירף שפירא סיפור מעובד ומתורגם (מקורו לא צוין!) בשם ‘רפאל’. האיגרות של החטיבה הראשונה יוצרות רצף סיפורי וניתן לראות בהן סיפור אהבים אפיסטולארי, שבמרכזו שני זוגות של אוהבים (החולייה המקשרת בין הזוגות היא, כמובן, אח ואחות).164 את עניינו של חלק זה מתאר שפירא כך:
“והנה המכתבים מחלק ראשון והם חמשים מכתבי רעים בלולים יעלו וסבוכים בסבך ספור אחד מחיי משפחות עמנו בארץ הזאת בזמן הזה והיו לעינים לקוראים צעירים לדעת בינה לעתים ולא יהיו עליהם למשא בקראם בם, ובכן תהי פעולת המכתבים אמונה: להשכיל היטיב ולשעשע כאחד ולא יחטיאו המטרה (ההטעמה שלי י״צ).”
העלילה של ה’רומן' הקטן שלפנינו, סבוכה יותר מן העלילות שקראנו ב’כתב יושר' של הכהן, ומזו שנצטרפה אצל רמא"ג ב’קרית ספר'. שלא כאצל קודמיו, פוגשים אנו אצל שפירא, נטייה לתרגם את שמות המשפחה של הגיבורים לעברית: כאן נפגוש את יוסף הר־זהב, ואת ברוך עמק שושנים. נוהג זה תואם את הנוהג שניתן למצוא בספרות התקופה. כנגד זאת, יש לתת את הדעת על כך שבמכתבי המסחר של החלק השני נזקק שפירא לשמות הלועזיים.
נראה כי שפירא עד לקושי של הקורא לעקוב אחר מערכת היחסים שבתוך העלילה הסבוכה. כדי להקל עליו, הוא נוקט בדרך דומה לזו של מאפו שהקדים ב’אשמת שומרון' טבלת ‘ראשי הנפשות הנראות על גיא החזיון לפלגות בתיהם’. אלא שלהבדיל ממאפו, שם שפירא את הצגת־הגיבורים בפי אחד ממשתפי הסיפור וכחלק אורגאני ממנו: הרב שמעון ראבינזאהן, מי שנכח בחתונת אחד הזוגות כותב: "ואנכי רק את הנפשות אשר לקחו עמדתן בגיא החזיון הלז אתאר לפניך פה בשרד עלי גליון, עם כבוד בתיהם פנימה ודרכי חייהם בתור עברים ואזרחים גם יחד – – ". מכאן ואילך, הוא מונה בפירוט את רשימת הגיבורים, ומסכם בקצרה את עניינם (ראה איגרת אחרונה של חלק ראשון).165
כאמור, שיקע שפירא אל תוך איגרותיו מן המטען הפובליציסטי של התקופה. הוא עושה זאת באורח פרונטאלי (הכותב שוטח מפורשות את עמדותיו), אך הוא גם מגוון: אחד הגיבורים מנהל יומן על מנת להמציאו, מאוחר יותר, לאחיו. בתוך יומן זה הוא מדווח, בין השאר, על שיחות שהוא מנהל עם בעל בית המלון שבו הוא שוהה. בעל בית המלון מייצג, כמובן, עמדות עממיות הרווחות בציבור. בדרך זו, שאינה אלא חזרה על השיחות שמנהל גיבור ‘קרית ספר’ עם העגלון, וכן שיחות שמנהל משכיל לאיתן עם אחד מחובשי בית־המדרש, מתרחבת זירת הדיון והסוגיות מוארות מכיוונים נוספים.
איגרות המסחר של שפירא הן ענייניות ביותר, ומצומצמות יחסית. שפירא מודיע מפורשות כי “את האגרות העתקתי מספרי אגרות נכבדים ללשונותם”. גם הוא, כקודמיו, אינו מנסה לתרגם לעברית את המינוח של עולם המסחר, ועל הכל, את שמות המוצרים. כך, למשל, קוראים אנו כאן הודעה על מחיר ה’צוקער' וה’קאאפע‘, וטרוניה על ה“טראנספארטען אשר הגיעו”, וכן, טרוניה על ה’שפעקולאנטין’ שהתעשרו בשעות מצוקה.
סף (חיים ויטקינד) – ‘קבוצת מכתבים’, וארשא, 1873 🔗
בדומה למשכיל לאיתן, הסתיר גם מחבר ‘קבוצת מכתבים’ את זהותו, וחתם ‘סף’. בביבליוגראפיות נחשפה זהותו כחיים ויטקינד. אגרונו של ויטקינד מתווסף לשורת האגרונים שנדפסו באינטנסיוויות גוברת והולכת בוארשא, בדפוס גאלדמאן. אלא שלהבדיל מקודמיו בדפוס זה, לפנינו שוב אגרון מעורב: איגרות, שירים ומשלי מוסר. את האגרון הקדיש ויטקינד לעורכי כתבי־העת הבולטים של תקופתו (לזילברמן עורך ‘המגיד’; לרש"י פין, עורך ‘הכרמל’; ולצדרבוים, עורך ‘המליץ’). הקדשה מוזרה זו מלווה בדברי שבח מפליגים: ויטקינד פונה אליהם בלשון “אתם העומדים על הרמתים צופים ותרימו קולכם למרחוק להגיד לבני עמנו: מה ה' ומלך, העת והאנושות, התורה והחכמה, דורשים מאתם – לכם אמר לבי להקריב ראשית בכורי אלה”. אלא שעד מהרה מודה ויטקינד עצמו שיש בה בהקדשה שלו גם משום תחבולה מתוחכמת, שכן לדבריו: “כצפור הנרדפה מחמת רובה קשת, אשר החישה מפלט לנפשה, ותשב לה על האנדרטי של מלך (קעניגסמאנומענט), למען לא יוכל המורה לנגוע בה לרעה; כן גם אנכי קראתי את שמכם בראש מחברתי לשם ולתפארת ואברתכם תסוך לי, מחמת המבקרים אשר כשחל עלי דרך ישורו אחרי חבור חדש, לירות חצים ומות, ולפלח כבדו. – –” ואולי מתוך חשש שגם בכך אינו מחוסן דיו בפני הביקורת, פתח את אגרונו במשל ‘המזמר והחמור (נאך קרילואף)’.
מעוררת תמיהה העובדה, שלמרות דבריו אלה הקשים על האימה שמטילה הביקורת על המחברים ואולי גם על העוול שהיא עושה להם, לאחר כל זאת, לא נמנע הוא עצמו מלדבר קשות כל כך בכל האגרונים שקדמו לו:
“תלמידך [האיגרת מופנית למורוֹ בעבר] אשר שתה בצמא את דבריך ותורתך שמר במעיו, ילד יולד לו, והוא חבורו החדש ‘קבוצת מכתבים’ אשר בדעתי לחלקו ביעקב ולהפיצו בישראל; ואם בעיניך יפלא חפצי זה, ושאול תשאלני: האם באתי להכניס תבן לעפרים? והאם אלמן לשון עבר מבעלי אסופות עורכי מכתבים? על זאת אשיבך כי כבר עברתי על טוב צוארם, ומדותי מלא החבל להמית – כי מה המה אלה אשר בהם ישראל יתפאר? צחות המליצה לא מן השם הוא; כתב יושר לא ביושר אמריו העט סופר לשוא עשה עט; מערכת מכתבים צלמות ולא סדרים בקרבו. והקרית ספר לרמא”ג הכי נכבד אשר אחריו ינהו כל בית ישראל, גם הוא איננו כלי שלם למענהו – ועזרת הליטעראטור העברית לא תוכל לנעול דלתותיה עליו – כי רק במכתבי מסחר לבד פנה דרך לעמו – אבל במכתבי אהבה ורעות, דרכי גינצבורג אבלות. – – [ראה איגרת 59]."
אל תוך אגרונו, הכניס ויטקינד איגרות אותנטיות שהחליף עם ידידים משכילים ובני משפחה. באיגרותיו מתייחס הוא למצב הפוליטי באירופה של זמנו: “כי הבת אייראפא תחיל תזעק עתה בחבליה, כי חבלי יולדת באו לה ויושבת על האבנים, והמשביר והמוליד שלה נאפאלען השלישי” (איגרת 13); "מסחר חדש עוד לבי חרד לעשות בעתות מרגיזות כאלה אשר הפאליטיק מסובכה ומסכסכה במלוא רוחב אייראפא – – (איגרת 71). אבל בעיקרו של דבר, ניתנת כאן הדעת על בעיות השעה של החברה היהודית. גם ויטקינד משמש פה להשכלה המתונה, זו שמטיפה לחיבורן של התורה והחכמה. באיגרת 73 הוא מדבר בכאב על ההפרדה שנוהגת בין שתי אלה, ברחוב היהודי: "ועל כן תפוג תורה ואין חכמה, אין מדע ואין דעת אלהים בעירי – שוט נא ברחובות העיר לארכה ולרחבה, אם תמצא איש אחד אשר יאמר עליו: ראה זה קנקן חדש מלא ישן! אם תשאל למו דבר מה בהלכה או באגדה או בכל חכמה ומדע, על הראשונות ימהרו ויחליטו לתת לך מכתב תעודה (אנווייזונג) וואלאזינה, עלי אחרונות יציגו לך ספר־גלוי (זאלא וועכסעל) לבתי המדרש הגדולים (אוניווערזיטעטען) אשר בהערים הגדולות – – ". 166
ואילו באיגרת 30, מתאר הוא כך את מצב הדברים בעירו: “החכמות לא תרונה פה בחוצות, כי לא תמצאינה אזנים קשובות להנה! בתורת ה' המחכימה פתי לא יהגו בני העיר הזאת, כי חכמים המה בעיניהם; על שרשי המדעים לא יתחקו כי מות בסיר ההשכלה (ההטעמה שלי – י"צ) מסורת בידם מאבותיהם – בפעל ה' לא יביטו ובחקר תהום חכמת־אלהית (מעטהאפיזיק) לא יתהלכו – – –”.
הדים לאווירת התקופה ניתן למצוא בקטעים הבאים שבחרתי להביא מתוך האיגרות: באיגרת 40 משיב הכותב כך לידיד שביקש את עצתו האם לנסוע ללמוד בבית המדרש לרבנים בברסלוי:
”בכל זאת עודני פוסח על שתי הסעיפים, אם ישר הדבר לפניך ללכת לצקת מים בבית מדרש־הרבנים אשר בברעסלוי, כי מה זה איפוא המטרה אשר תמצא בו? ומה יהיה אחריתך אם תבצע חוק לימודים שמה, ואם כבר תדע שפת רומית, סורית, ערבית, וחקר קדמוניות? להיות דרשן ומטיף לעם באחת מערי פרייסען – –; וגם מולדת חוץ אתה ולא יקבלו עליהם בני־אשכנז אלוף לראשם איש זר אשר איננו מתוכם – –."167
על ההתרוצצות של ישן וחדש בתוך החברה היהודית המתמשכלת של אז ניתן ללמוד גם מתוך השאלה שמציג המוען של איגרת 3 בפני נמענו:
“אחינו אי”ו עבר דרך עירך, הגד נא לי אחי איך אכנהו עתה, תורני? חכם? משכיל? סופר? או כנעני פרגמטוטי? כי נסתרה דרכו מאתי אחרי אשר לא ראיתיו זה שנים רבות – –."
על התמורות והתזוזות ניתן ללמוד מתיאורו של הדוד שהוא “חצי פילוסוף וחצי תלמודי”, מתהלך בביתו וישורר שירי רנה"ו (איגרת.(21
בהתפעלות מתאר הוא צעיר שהצליח לחבר תורה וחכמה:
“האם סכתה אותך אמך בימי ילדותך בסלמנדרא? ואם כן הלא נפלאת היא בעיני איך לא נגעה בך להבת־שלהבת מהשכלה החדשה? – – הסתופפת שנות מספר (בגמנסיה) בטנך האכלת בילדי נכרים ובלשונות זרות, ולבבך ראה הרבה חכמה ודעת בכל זאת עוד עומד בך טעמך, ריח היודאיזמוס (ההטעמה שלי – י"צ) לא נמר בקרבך אהבת שפת קודש בוערת בלבבך, תמים אתה עם אלהים ואנשים, הפאנטיזמוס תקפוץ עליך פיה הארטאדאקסען יחרש מדבר בך – – – (איגרת 32).”
ויטקינד גם מרבה לתת דעתו על המצוקה הכלכלית הקשה שבה שרויה החברה היהודית בפולין ותולה זאת במבנה הכלכלי המעוות שלה: חברה שלמה היא ‘תלמודית’, או עוסקת במסחר וברוכלות ו“עליה האדמה תזעק” שכן, אין מעבדים אותה. כתוצאה מכך תלויה החברה היהודית, שהיא חברה של סוחרים, במצב הפוליטי במידה שאינה מוכרת לשום חברה אחרת: "שאלו נא וראו אם דואגים מרבית בני רוסיא אם מחיר שטרי רוסיא יעלה מעלה או ירד מטה, אם ילחמו בני הנגב עם בני הצפון באמריקא וצמר גפן לשמים יעלה שיאו? – – – אבל העברי? האם גם הוא יאכל וישתה, ינוח וישכב באין מחריד? – – לא – – כל אשר יקרה בתבל יגע אל נפשו – –״ (איגרת 65).168
ויטקינד מגלה באיגרותיו בקיאות יפה בספרות העברית התלמודית ובת זמנו (במכתב קינה על מות בנו הילד, הוא מצטט שורות מתוך קינתו של אד“ם על מיכ”ל ‘מקני צפורי מי זה הבריח’ – ראה איגרת 11). הוא גם מגלה בקיאות בתרבות ובספרות אירופית: הוא מצטט פתגמים בצרפתית וברוסית; מזכיר את דיאגנס (איגרת 6); את גאלינוס (איגרת 3) את שפינוזה, את קרילוב ואת שילר (איגרת 16).
ראויה לציון העובדה, שבאגרון של ויטקינד עולה לראשונה זכרה של ארץ־ישראל. באיגרת 38 קוראים אנו:
“הוי בת עמי מה את? מה חייך? ומה תענוגיך? הנך כמוץ הרים וכגלגל לפני סופה כל ימי חלדך! נירך אבד – ארצך תרמסנה רגל־גאוה רגל־הישמעאלי ואת נודדת ללחם בארבע רוחות השמים ובאחרית ימים! – – – מתי תשובי ותבני בתולת ישראל? מתי יבוא רוח קדים רוח ה' ויפזר את עבי השחקים אשר שתו עליך – – מתי יעיר ה' את רוח מלכי אייראפא לגרוש המחמדי מן ממלכתו, ולאמור לישראל “קום עלה רש את ארצך”, אבל מה אמר – – כבר אבד מישראל רוח־הלאומי ואהבת ארץ מולדתם! – – המה משפחת ראטשילד – מחבקים ידם בחיקם – –.”
מעבר לעיסוק בפרובלמטיקה של התקופה, עיסוק שממלא את רובן של האיגרות, חשוב, לענייננו, להתייחס אל כישרון הכתיבה שמגלה ויטקינד באיגרותיו. ויטקינד עצמו מתייקר בכך כשהוא מתאר, לא אחת, את מלאכת כתיבת האיגרות, שהוא עוסק בה, כעיסוק מעיסוקי ה’ליטראטור' (בשער האגרון הוא מודיע כי אגרונו “יסול דרך חדשה לבני הנעורים בליטעראטור העברית”; באיגרת 76 מתאר הוא כך את לבטיו בשעת ניסוח איגרת: “כלֶמֶך169 את נשיו כן מפתה אני את בנות שירי לשמוע בקולי לדבקה בי, לשוא אוחילה! כהדור כן השפה. – – – השפה לא תסור עתה למשמעת המושך בשבט סופרים – אם כן למה זה לשוא איגע, לשבת על כסאי לקמוט את מצחי ולאחוז עט סופר בין אצבעותי, אם מעיני סוגרו על מסגר – – " (ראה גם איגרת 19; 53). לא אחת מתגלה כוחו של ויטקינד בכתיבה חיננית וקלילה קרובה לזו של רמא”ג ושל צד"ה. בתגובה על איגרת של רע החוכך בדעתו, כותב לו ויטקינד: “האם נהפכת אחי לספוג יבש – שלושה אוֹאִים [מספר רבים של ‘או’]” (איגרת 43)170 וכשנמשכת ‘שתיקתו’ של הידיד ולא מתקבלת ממנו כל איגרת, מאיים עליו ויטקינד כך:
“נשבעתי באפי; אם לא אסיר מצנפת הסופרים מעל ראשי, אכתות קסת הסופרים כתות לא יחמול, אשליכהו בנחל קדרון, אהפך לחלוץ צבא ואיש מלחמה, אשים קובע נחושת על ראשי, אמלא אשפתי חצים, כשיל וכילפות אשים בידי וארד צפונה על יד נהר דניעפר' – – – ואז חיל תחיל כיולדה אִלֵּם־מדבר! אז תחתיך תרגז חרש־שומע. ראה נא ידידי עד כמה נמלאה נפשי מהמלחמות המתגעשות עתה באיירופא, ועד אנה הוליכני רוחי שולל, עד אשר שכחתי כי לא על אדמת דענעמארק תעמודנה רגלי! ומנעורי איש מלחמה לא הייתי – – (איגרת 53.)”
בעזרת דימוי פיוטי יפה מתאר ויטקינד כך את מקומו ותפקידו של האדם בעולם: “התבל כולה נדמה בעיני לכלי אורג אשר השתי נמתח מששת ימי בראשית, וכל אדם ישזור יטוה חוט אחד בערב, מבלי לדעת לתכלית מה נמתחה היריעה הגדולה הזאת” (איגרת 58).171
באיגרת 51 מתגלה כישרונו התיאורי של ויטקינד שמצייר כך את חילופי־העונות (השווה תיאור מלחמת הקיץ והחורף אצל משכיל לאיתן, ראה ציטוט בעמ' 164–165; וראה גם, מאוחר יותר, את שירי החורף והקיץ של ביאליק):
“אם בעיניך יפלא כי שכחתיך ולא באתי בכתובים זה ימים רבים; אבל בעיני לא יפלא מאומה, כי מנעורי מאז החלותי למשוך בשבט סופר אוהב אני מליצות חדשות; והקרח, והקור, רוח סועה וסער, אשר ארכו ממשלתם בחרף הזה, עצרו בעדי להוליד רעיון חדש והגיון נעים, ואהי עקר ששה ירחים, ולא ילדתי בנים – בני שם ועבר ואם אמרתי להקריב לפניך קרבן נא, ככל בני עמי במכתביהם לאחיהם, התרצהו? – – – אולם עתה פתוח נפתחו שערי הנהרות; האביב דופק עתה על כפות המנעול, ויעירני משנתי – וגם מעיני אשר סגרו על מסגר כל ימות החורף, פתחו מסגרותיהם. פרצו ועברו שער! – היורה, יורה עתה אגלי ברכה על זכוכית חלוני! רוח חרישית נושב מבעד אשנבי ויביא רוח חיים בכנפיו, צפור דרור יושבת על פנת גגי ובגילה ורנן תקדם את פני האביב, ותחזה לה מרחוק קן או בית לשית שמה אפרוחיה אשר תמלט. תמו ימי ממשלתך מארץ רוסיא סתו שב וישיש! – צפונה נגבה, שם על יד הצירים, סוב ופנה לך! – פה אין כסא עוד לך! ששה חדשים כלוא הייתי בביתי. ואך הַאָח והאור בהם חיי רוחי – התבל כלה וצאצאיה ישנו שינת החורף! רהיטי ביתי המה היו לי השמים ממעל! רצפת חדרי – הארץ מתחת! בבקר אמרתי: “מי יתן ערב”! בכסלו קראתי: “מי יתן ניסן!” דחקתי את השעה, ואשמח כי חלף יום ואתה לילה – אבל לא כן אנכי עמדי עתה! עתה אינני שואף למחר, בשתי ידי הנני מחזיק בעת ההוה, ארוץ לארץ הכרמל, למקום שדה ואחו – עד צואר אחצה בתענוגי האביב, אגמא אפער פי כתנין, ואשאף רוח באפי, עד אשר לא אדע נפשי –.”
פרק ו: האגרונים של אנשי בית־הספר החדש(שלהי המאה ה־19 וראשית המאה ה־20) 🔗
קבוצה לעצמה בתוך אגרוני המאה ה־19, הם האגרונים שמחבריהם אנשי בית־הספר העברי החדש. בבחינות רבות ניתן בעצם, לראות בהם ממשיכים של יוצרים כאליעזר יצחק שפירא ואחרים שכמותו, שראו את עיקר תכליתם כמספרים לבני־הנעורים.
כסימן היכר משותף נוסף באגרונים של הקבוצה לפנינו יש להצביע על העובדה שבתוך האיגרות המופנות כאן מפורשות לילדים ולנערים (והפעם לראשונה גם לנערות!) משוקעת גם הטפה להתעוררות לאומית והקניית ערכים יהודיים־לאומיים־ציוניים.
מאחר שלא אחד מן המחברים שכללתי בקבוצה שלפנינו פרסם שורה של אגרונים, וזאת, לאורך זמן, לא שמרתי כאן על סדר כרונולוגי פנימי ובניתי אותו סביב אישים בלבד.
אגרוניו של ט"ף שפירא 🔗
1. ‘עט עברי’, וארשא, 1878
בפתח אגרון זה כותב שפירא: “אם החינוך וההוראה בספרות העברית החדשה לצעירי בני עמנו עלו למעלה ראש בתקופה הזאת, וספרים רבים נכתבו ונדפסו מידי סופרים בקיאים בטוב הספרות להורות לבני עמם המושכים בשבט סופר לשון וספר, בכ”ז אינני מוצא למותר את ספרי המכתבים (בריעפשטעללער) אשר אני נותן לפניך היום עלם יקר! כי אלה הראשונים הורוך להלוך בגדולות ממך לדעת כי לא תבין לשכל מליהם והלך הגיוניהם, הורוך גם את אשר לדעת לא תחפוץ: מכתבי אבות אל בנים, מורים לתלמידים, ישישים לצעירים ועוד מכתבי שדכנים ותגרנים, עסקנים ומחותנים, אשר בהם לא תמצא חפץ ולא יהיה לך לעזרה לעת יאלצך המקרה לערוך מכתביך אתה, וספרי זה הינו עומד על יד ימינך לנהלך — — — כל המכתבים הערוכים בזה לך המה, לך לבדך, — — —" (על דברים כאלה כלשונם, ובתוספת הרחבה, חוזר הוא באיגרת צא).
בהמשך מוסיף שפירא וכותב:
מורה הייתי, מורה לנערים, ובמכתבים כאלה [כמכתביו שלו] הצלחתי להורות לתלמידי שפת עבר בכל פרטיה ודקדוקיה על ידי לימוד־נסיוני (פראקטישע אונטערריכטונג) בזמן קצר — — — אל נא תחוס עינך עלם יקר על ערך הספר ומחירו! קחהו, שאהו בחיקך, קרא בו, ותראה אם לא יקרך דברי — —.
למותר לומר, כי אין ההמלצות וההשגות של שפירא שונות מאלו שכבר הספקנו לחזור ולפגוש בספרות האגרונים. אך נראה שחשובה לנו ההדגשה המפורשת הבאה: “המה [מחברי האגרונים זולתו] הוסיפו חטא על פשע להלוך בגדולות ובנפלאות ממנו בשפה חריפה — — המה התחרו להתראות בפני הנערים, לא כמורים גרידא שתכליתם וכונתם ללמד, אלא כסופרים — — — על כן עותו עליהם הכתובים ופעולתם ריקה — —” (איגרת צא). עם סיומה של האיגרת, לאחר שציטט שפירא מפורשות את דברי הקדמתו ושכנע את הקוראים לרכוש את ספרו, הוא כותב: “סיימתי לכלה שבחה של ספרותנו וספרי! ועכשיו הריני פוסע שלש פסיעות לאחורי ואומר: עושה שלום במרומיו הוא יעשה שלום בין עמו וספרותו, בין אבות ובנים, בין מחבר ומדפיס, בינך וביני אוהבך וידידך…”.
למען האמת, אין להבחין באיגרות של שפירא במה שמתואר על ידו ככיוון דידאקטי־פראקטי של הקניית הלשון. (אין כאן מאומה מן הניסיון שמצאנו אצל ניימאן וההולכים בדרכו, של הקנייה שטתית של רשימת מלים), נראה כי המגמה הפדאגוגית שלו מוצאת את ביטויה בהתמקדות בעולמם של קוראיו. שפירא מציע את איגרותיו תוך שמירה (כדבריו) על קושי מדורג: הוא פותח באיגרות הסובבות סביב עולמם של בני ה־12, מכאן הוא עובר אל הנער החוגג את חג בר־המצוה שלו, ומסיים בנער מתבגר שהפך חתן, וכבר שולח מכתבים למחותן. נכון שהאיגרות נקיות, בעיקרו של דבר, וכבר שולח מכתבים למחותן. נכון שהאיגרות נקיות, בעיקרו של דבר, מכל מליציות, אך עם זאת, אינך יכול שלא להבחין במלאכותיות ובמאולצות שהן בעצם גילוי מאפיין את ספרות הילדים באשר היא של התקופה: הנער בן ה־12 הוא שקדן, צייתן, אוהב חכמה – “סר מדרכי הילדים השובבים”, ואינו מצטרף אליהם אפילו בימות החופשה, שכן, “תורת ה' היא שעשועי” (איגרת י).172
כדי להמחיש את סגנונן הקצר, הענייני ונעדר המליציות של האיגרות, ראה לדוגמה, איך מתנצל הנער על דלות לשונו באיגרת ג:
“אכן רעיוני דלים המה מאד ושפתי ערלה, אך גם לזאת תסלח לי אבי, כי בן־בתך אני — — ”: בולטת העובדה שאין כאן כל ניסיון להפליג ולתאר במליצות שהורגלנו להן, עד מה דלה הלשון.173 באיגרת פד מודה החתן למיול"ח [למיועד להיות חותני] על “הרתוק הזהב אשר הואיל כבודו לכבדני בו לתשורה”, הוא עושה זאת אמנם בלשון שהיא מוגבהת משהו, אבל בכל זאת, אין בה מאומה מן ההפלגות הגדולות והמרחיקות של האגרונים האחרים הקודמים (ראה לדוגמה, משכיל לאיתן).
לאחר שהורגלנו למצוא באגרונים של המאה ה־19 פרטים אותנטיים מהם עולה דופק החיים של התקופה (זה של המציאות האירופית הכללית וזה של החברה היהודית), בולטת ב’עט סופר' החזרה אל הסתמיות והאנונימיות. דומה מניח המחבר את המפגש עם כל אלו לתחומם של כתבי העת, ואכן, הוא ממליץ בפני קוראיו הצעירים לעיין באלו ולקנותם בכסף הכיס שלהם: את “כסף תרומת יום אשר ירימו הורינו נדבה לנו מדי יום ביומו” יש לקבץ על מנת “לקחת מכתב עברי ה… [שלוש הנקודות במקור!]174 למען אשר נדע מקורות הימים והעתים, אף נלמד להשכיל אל רוח סופרינו ועמנו בכל ארצות מושבותיהם — —” (איגרת לו). ה“חדשות” שמודיעים הנערים באיגרותיהם, סובבות הפעם, בעיקרו של דבר, סביב עולם הלימודים. אמנם, גם כאן ניתן למצוא עדיין התייחסות למוסדות התורתיים, ומשהו מהווי הישיבות (האיסור לכתוב מכתב עברי, “התיש הצבעוני” שבולש אחר התלמידים – ראה איגרת כג), אלא שבהמשך למה שמצאנו אצל אליעזר יצחק שפירא, הרי מדובר גם כאן במושגים מעולמו של ‘בית־הספר’: הנער מתכונן לאקזמן, הוא עומד לסיים את ‘הרבע הראשון’ וכיוצא באלה. אך גם בהקשר זה ניתן למצוא את המחבר שומר על איזון הולם בין חדש וישן: הנער במכתבו לרע מדבר בהתפעלות על בית־הספר, ומודה מדי יום לאביו על שהסכים לשלוח אותו שמה. אלא שעם זאת, מסתייג הוא מן “האספסוף” שמקיף אותו – “המון נערים רבים כהמון צפרים גדודים גדודים מצפצפים ומהגים, וגם ערב רב בתוכם, סורי סוררים וסרי טעם, ערלי־בגד ומולי־לב, ערלי לב ומולי־שלמה — —”175 (איגרת יב).
במספר איגרות נידונה כמיהתו של הנער, בן העירה ה’חשוכה‘, אל ה’אור’ של העיר הגדולה, אל מקום שבו מתחברות תורה וחכמה, כשהנסיעה לישיבה שמחוץ לבית היא לא אחת, בבחינת שלב בדרך להתחמצות. באיגרת כא שואל הנער את רעו בחרדה: “האמת נכון הדבר כי הבחורים העוזבים משכנות אביהם ובישיבה יבקשו להם סתרה יחליפו שמלותם וכוחם יחד ועל תורת אדם יפשעו?”.176
באיגרת נז, מתואר המאבק בעירה סביב בית־הספר החדש:
— — בעירנו נוסד זה מקרוב בית ספר חדש על ידי החכם… אשר בינתו רחבה ויד ושם לו בתורך החינוך ובכל חכמת מדע; הוא בזרועו יקבץ טלאים — — — יוציאם למרחב — — ישכילם בינה בתורת ה' — — וילמד לשונם לדבר צחות בשפתנו העבריה ובשפת ארצנו. האנשים אשר חנן אלהים אותם דעה והשכל ועינים להם לראות האותיות לאחור, יודעים להוקיר מפעלות החכם הזה — — — ואולם מקנאי־עמל טופלי־שקר אשר רוחם זרה לכל מעשה אשר יאמר עליו: ראה זה חדש הוא — — — מתקוממים לו — — — אראה אחרית דבר־המלחמה ההיא – מלחמת האור והחושך – ובעתו אחישנה לך יקירי.
באיגרות האחרונות, כשהנער הופך חתן והוא מאוהב, הוא מודיע לרעו כי אמנם לפנים, “כחשתי במלוא פי באליל האהבה אשר יזנו אחריו עולי ימים בעינים עצומות — —”, אבל “גם אותי צדה הזמן ויגורני בחרמו”. ובדומה לרמא“ג הרי גם ט”ף שפירא, מעמיד לצדו של השקוע באהבתו את הרע הספקן, שממליץ שלא להיסחף, ולחשב את המהלכים בעיניים פקוחות. באיגרת עט, מתאר הרע, שבא לברך את ידידו לנישואיו, את העמדות הקיצוניות באשר לאהבה, שנוקטים האבות והבנים מזה ומזה (הבנים בלהיטותם אחר יפיה של האשה הנקרית להם, אינם בוחנים כלל את “לבבה וכן מעשיה, מדותיה ותכונתה”; “האהבה תשעשעם על ברכיה עדי תשלח במו חצי רשפיה — —”; ואילו האבות “העוו דרכם ויעקשו הישרה, בימים הראשונים אשר משלו המה על רוח הבנים ממשלה עזה בלתי מגבלה — — — ובלא חמדת נפשם ורצון לבבם השיאו בנותיהם לאנשים ובניהם לנשים אשר מררו חייהם — —” והוא מסכם כך: “ממשלת האבות והתפרצות הבנים, שתי אלה בנות התפת הנה! ממשלת האבות היא הרשעה, והתפרצות הבנים אבן העופרת על פיה — —”.177
2. ‘יד ועט’, וילנא, 1891
12 שנה לאחר ‘עט עברי’, שהפך ספר מבוקש ונדפס במהדורות רבות, חזר ט"ף שפירא לתחום האגרונים ופרסם את ‘יד ועט’. למעשה נבלע ‘עט עברי’ בתוך האגרון החדש178 שמספר האיגרות בו הוכפל. בהקדמתו (‘על דבר האגרות’) חוזר בעצם שפירא על דברי השבח שחלק ל’עט עברי' ועל דברי הגנאי שהטיח באגרונים של זולתו, כשהפעם נוקט הוא לשון חריפה וגסה יותר: “רבים הם ספרי האגרות בתוכנו, רבים – אך לא שלמים! כי כרבם רק לפי רוחם והלך הגיונותיהם ערכו אגרותיהם, ולא לפי רוח הצעירים לימים, חפצם והגיונם; אספו תבואות מן הגורן ופרי מן היקב ויתנום בתוך ערמה אחת, על כן אבד טעמם בם, האלֻמות היו לדמן ויינם מהול במוץ לגועל נפש. ואנכי רק לרגל הילדים אתנהלה! — —” (ההטעמה שלי – י"צ).179
החידוש הבולט שעליו מכריז שפירא בהקדמה, הוא בכך ש“לא לך [הנער] לבדך ערוך שלחן הזה, כי אם גם לאחותך הצעירה ההולכת בעקבותיך לדעת שפת עמנו שפת קדשנו”. גם הפעם מדורגים המכתבים בהתאם לגילים. האגרון מתחלק לשני חלקים, כשהחלק השני מיועד לאיגרות מסחר.
בהשוואה ל’עט עברי' האיגרות של ‘יד ועט’ רחבות יותר וגם ספציפיות יותר, ובשל כך גם מלאות חיות יותר. לצדו של הילד הצייתן והטוב, נוסף כאן כדמות שכנגד ‘נבל’, הנער הרע המעולל תעלולים, שמכלה את ימי החנוכה “כימי דרור” ומבלה את ערביו “בלוחות סמל”, וכיוצא באלה. ההווי של תלמיד בית־הספר מורחב כאן יותר: החרדה לקראת ‘יום המסה’, הכישלון (“נדחה מבוא בלשכה השלישית”); וההווי של המתפרנסים ממתן שיעורים פרטיים (“מחלקי לקח לשעות”).
המרחב שמקיף את הנערים המתכתבים, גם הוא מקבל יתר מסוימות: האב שרוי מעבר לים ומבקש להביא אליו את בני משפחתו שאינם נענים ברצון (ראה קטז): יש כאן איזכור של ‘נגף האנטיזימיטיזם’ (קיח). לראשונה באגרונים עולה גם בעיית ההתפלגות במחנה המשכילים. הפעם לא עוד פער דורות, כזה שייחד עליו את הדיבור משכיל לאיתן. אלא פנייתם של המשכילים הצעירים אל המחנה הלאומי מזה ואל התנועות המהפכניות האוניברסאליות מזה (קמ). ט"ף שפירא מניח לנעריו להתריע על הנהייה שמתגלה בחברה היהודית אל מנהגים זרים שאינם הולמים אותה, כגון, הזמנות לשמחות בלשון אשכנזית: “צחוק עשה לנו אחד מתושבי עירנו, איש לא למד ועברי כמשלם, ולכלולות בתו שלח אגרות לקרואים עברים כמוהו, בזקניהם בפאותיהם ובכל דקדוקי דקדוקיהם, בשפהת אשכנזית, אשר לא יבין הוא ואשר לא יבינו הם; ואם לא השחוק הוא שחוק מכאיב לב, אל קופי־בני־עמנו אלה! עברי אתה, יהודי, דבר אל אחיך יהודית! — —” (קלד). ואל מי שנולד לו בן פונה הרע בבקשה: “אל נא תחקה מעשה הדור הזה אשר יחליפו שמות אבותינו בשמות זרים ובילדי נכרים ישפיקו, אשר ימירו שם אברהם בשם פריכאר, ושם יצחק בשם גריגאר — —” (קא).
מספר איגרות אינן אלא במה להרצאת אינפורמאציה למדנית: כך למשל, פורשת איגרת קכג את תולדות משחק הקלפים שתחילתו בימי קרל השישי, ואילו איגרת קלה משיבה על השאלה: ‘מי המציא את הכתב והמכתב’ ואת ‘בית הדוור’ [הדואר].
אין ספק שתוספת האיגרות לנערות, יש בה כדי להפיח רוח חיים מסוימת באגרון, אם כי בציור דמותה של ‘בת ציון’, זו שלצד לימודי הצרפתית חשקה נפשה גם בלימוד עברית, יש הרבה מן הפלקאטיות: היא משכילה ונאורה, ועם זאת, גם ממשיכה לקיים בנאמנות את מצוות הדת (את האיגרת שקיבלה מאת האח לא פתחה עד צאת השבת, למרות להיטותה לדעת מה כתוב בה, ראה איגרת כד).180 הנערות גם הן מתרעמות, אישה בעיני רעותה, על הנתק שחל בחילופי האיגרות; הן גם מביעות התמרמרות על קיפוחן של הנשים בכך שלא הוטלו עליהן מרבית המצוות. ובכך שאין עורכים טקס בת־מצווה לבת. משהו מן החיות והטבעיות מבקש שפירא לשוות לאיגרותיהן של הנערות כשהוא מניח להן לעסוק ברכילות, בלשון הרע ובחילופי רשמים מן הבחורים שנקרו בדרכן (“המורה נבוב הלב אשר בעירך, העודנו יסלסל שפמו כאשר ראיתיהו אני? — — הישנם עוד קופים כאלה בעירך?” — איגרת נא).
במספר איגרות מתכתבות נשים שהן כבר נשואות, והן מתנות זו באזני זו את קשי יומן (באיגרת פט דיווח על סכסוכים עם החמות והגיסה), כשהן מצטטות בתי־שיר מתוך ‘קוצו של יוד’ (ראה איגרת קלח).
קלות ואמינות יתר מזו של מכתבי הגברים, עולה מן הסיומים של איגרות הנשים: הפעם – לא עוד גינוני סיום על דרך נוסחאות קבועות. איגרת הנערה־האשה כמו מסתיימת בעקבות גורם מנתק מן החוץ: “הנה אזני מרחוק תשמענה קול צעדים, שוחרי בתי ישחק הנה באים הנם. בלי חמדה אניחה עטי וינוח בשלום על משכבו עדי אשובה, מחר או למחרתו, ואשחרנו — — ”.
את ‘יד ועט’ חילק שפירא לשני חלקים: החלק הראשון “יכלכל מאה וארבעים מכתבים, מכתבי־שלום, אהבה ואחוה וריעות, כתובים בשפה ברורה על טהרת לשון הקדש” ואילו בחלק השני 60 ‘מכתבי מסחר’ (מאוחר יותר נדפסו בנפרד בשם ‘עובר לסוחר’).
בהקדמה ל’יד לעט' (‘על דבר האגרות’) מבהיר שפירא את השוני “ברוחן ובהוויתן” של איגרות החלק השני, בהשוואה לאיגרות החלק הראשון:
— — החלק הראשון עשוי לנער המתלמד לעשות כמתכונתם וערוכים לפי רוחו, לפי מידת ימיו; והחלק השני הזה נברא לאותם נערים שיש בהם דעה שלימה, נערים העומדים לכנוס בעלם המסחר והמעשה, או במחיצתה של ספרותנו, ורוצים להשתמש בשיחה נאה, בסגנון יפה, וברור דברים במלים קצרים — —.
במהדורה מאוחרת יותר, מדבר שפירא על עזר למי שרוצים “לבשם רעיונותיהם — — במלי דבדיחותא” או עלמי שמבקש “סגנון פשוט וממולח (וויטציג)”.
באיגרת ר, משבח שפירא את ‘יד לעט’ על שני חלקיו, כשהוא מייחד כך את הדיבור על חלק ב: “המלמד לנער לכלכל דברו במסחר בשפה חריפה ופשוטה, קצרה וברה, לפי טעם הסוחרים ואנשי מעשה מה שלא קדמוני חברי – זולתי רמא”ג ז“ל – העוסקים במקצוע זו”, ובהמשך מתברך הוא במעשה ידיו שיהיה “לכלי חפץ ביד הנערים החושבים את שפם עמם לקנין לאומי וכלי מוכשר להתפתחות תלמידים תלמודיים — —”.
שפירא גם מדגיש את העובדה שבמדור מכתבי־המסחר כבר אין המכתבים באים בודדים, שכן, למדור המסחר יאים מכתבים שבאים בשאלה ותשובה.
בחלק של ‘עובר לסוחר’, משתחרר ט"ף שפירא לא מעט מן הרוח החינוכית־לימודית ומצייר בפנינו ציור חי של עולם הסוחרים והסרסורים היהודיים על צבעיו וקולותיו. אלא שדווקא הוא (להבדיל ממכתבי המסחר שכבר פגשנו אצל קודמיו) מתעקש להלביש את המינוח ה’מקצועי' במלים עבריות שאותן שאב מן הספרות התלמודית, ובכך הוא מעכב את הזרימה הקולחת של הדברים. ראה לדוגמה: ‘שברונות’ (האנדל, געשאפטע – קמג); בית משאית (בנק – קמו); תיוהא (רואינירוג – קנ); אותיום (זא גלייך); טימי (ווערטה – קסט): כרתים (פיגורען – קסט); קופה (אמפולי – קעה).181
כבדות מסוימת ומלאכותיות מביאים עמם גם השמות התנ"כיים שבהם כינה את גיבוריו: גדעון, יפתח, בועז, מנוח, יונדב, אחיטוב ובני טבאל. כנגד זאת, סימן הפעם באורח אותנטי את מקום מושבם של אלו (סייני, קניגסברג, סבאליק ועוד).
כמצופה, דנות האיגרות בגביית חובות, במשלוח סחורות והחזרתן, בהליכה למשפט וסכסוכים כיוצא באלה. אלא שאל תוך המשא ומתן החי, הכניס פה ושם גם אינפורמציה למדנית (ציטוט מתוך האנציקלופדיה בכל הנוגע לענייני המסחר, לתולדותיו ולתורתו (ראה איגרת קסג). ועם זאת, אין להתעלם מן העובדה, שבחשבון כולל, הרי כאן לפנינו תיאור חי של עולם המסחר על קשייו: אולם שבו נדחות הרגשות מפני החובות; עולם של עולים ויורדים. כאן לפנינו סיכומים אפיגרמטיים שנונים פקחיים־כאובים, שאותם בנה שפירא ברוח אמרות חז“ל או אמרות עממיות: “לא כעליתו של אדם כך ירידתו! כשהקב”ה מניף את האדם, הוא ברשות עצמו, ובירידתו הנו ברשות אחרים וכל אחד מן הדביטרים שירגיש בך אבר שיצא מקצתו, הרי הוא חותך עד שמגיע לעצם וקולף עד שמגיע לפרק, עד שיתפקקו כל החוליות שבשדרה ונופל מעליו” (קס); “זכותו של יושר ודע נדחית מפני כבודה של המטבע”.
כאן לפנינו משא ומתן בין סוחרים פיקחים, שתחבולותיהם של חבריהם מוכרות להם יפה ולא ניתן כלל להוליכם שולל. את המתווכים ‘אנשי הביניים’, הוא מתאר כ’מומסין' (‘שויא שפיללער’),182 שבאים להטעות את ה’דון קישוטים' (קנג). כאן מאוזכרת הרבה ה’ליצנות' שאמורה לשמש מגן וכסות עיניים! “אדון ורב! בזהורית (פארבע) שבין עיני מכתבו נכר, כי בין מיני הסחורות שבאוסמו חמדה גנוזה יש וליצנות [ההטעמה במקור] שמה ומטעים בה את בעלי משאו ומתנו מלוא לוגמא כדי שתתחולל או שתזוח עליהם דעתם. לא די שגרם לי בנזקין בפעם הראשונה, אלא שבא עכשיו ללגלג עלי ומַפְלֶה בי (געקקען) כאלו הייתי אחד מן הבטלנים שלא יוצא ידו מתחת חֻפַּת חלוקו; יודע אני את הראוי לי לדעת גם בלא קרקורן של צפרדעים, ויודע אני לכוין את הקוץ להיכן הוא תקוע גם בלא צחצוח דברים. לא כך הוא מנהג סוחרים ותיקין!” (קמח). בתגובה ל’ליצנותו' של הנמען, נדרש גם המוען ללשון ליצנות ומתאר כך את מצבה הגרוע של הסחורה שהלה המציא לו: “— — עתידה היתה בו ביום שנכנסה שתחזור אליו כמות שהיא בשפירתה ובשליתה, אלא שלא רציתי בעלבונה ועשיתי לה מדור בחנותי, עד שימציא לה הקב”ה זווגה — — — עדיין היא מונחת מקופלת כעובר במעי אומו על דף שלה — — — ואולי עוד היום תצא בגט פטורין ותשוב אל אישה הראשון — — — ולאחר שתבוא גרושתי בקרפיפו ינכה לה מכתובתה — —" (שם).
החל באיגרת קפו פותח ס“ף שפירא מדור חדש, שעליו לא הודיע כלל בהקדמה: ‘דברי חפץ ואגרות חכמים’. כאן לפנינו מעין מדור כל־בו שבא כנראה להגדיל את מספר האיגרות ולהגיע אל הסך הכולל של 200, כמובטח. הפעם, איגרת נכאים על צרת הזמן (בלא ציון של תחום או אירוע מסוימים – ראה קפו). להבדיל מתחום המסחר, שבו דואגים האנשים איש איש לביתו, הרי במדור שלפנינו עניין לנו ב”איש בעל רוח ולב יושב באספמיה ורואה דמעותיו שומע אנחותיו של חברו בארם נהרים" (קפח).
במדור זה, חומר פובליציסטי מעיקרו: העתקת מאמרים מתוך כתבי־העת של התקופה, ציטוט מתוך ‘המליץ’, ‘בכורי העתים’, ‘המגיד’ וה’ג’ואיש כרוניקל' וכן התייחסות למאמרים שהוא עצמו, שפירא, פרסם בשאלת יישוב ארץ־ישראל (סוקר את פעולותיה של “החברה לתמוך ידי עובדי אדמה בא”י" שנוסדה באודיסה; ואת התכנית מ־1825 בדבר יישוב יהודים באררט שבחבל הניאגרה בארה"ב). שפירא סיפח לאגרונו איגרת ברכה למונטיפיורי, וכן את האיגרת ששלח אביו של ד’ישראלי לקהילה הפורטוגזית באנגליה (מכתב שאינו מוסיף כבוד, לא לכותב ולא להקהילה). אל אגרונו צירף שפירא גם מכתבי תנחומים שכתבו האחים הומבולד ובני משפחתו של דוד פרידלנדר, שתמך בהם בחייו; איגרת אל כרמיה, ראש אליאנס, מאת מי שחבר ספר על הצרת צעדיהם של היהודים.
מתוך האיגרות האותנטיות, חשובה לנו ביותר איגרת ר, שבה נדרש שפירא לסוגיה של ‘אגרון בעברית למה’. האיגרת היא תשובה לאיגרת של רע, שבה שואל הוא: “מה להם לצעירי בני עמנו ולמכתבים עבריים שאין להם כל תועלת בם לחייהם הזמניים? מוטב שילמדו שפה אחרת, או איזה מלאכה שמפרנסת את בעליה, ואל יתעסקו בדברים של מה בכך!”. על כך משיב שפירא כי את השאלה הזאת מעלים אלו שבאו לריב את ריבו של ‘עולם המעשה’ בחברה היהודית, ו“מסתכלים בעין רעה על גוף הספרות העברית”, בה רואים הם גילוי מובהק מגילויי עודף הרוחניות שלוקה בו החברה היהודית. שפירא מבקש לערער בראשונה על הניסיון למעט בחשיבותה של הספרות, “ולעשות את הרוח טפל לחיים הגשמיים בבטול ממש”. הוא מעיר כי “היכולת ביד החינוך הטוב להביא את הנער לידי שניהם, כלומר, העיון והמעשה; יכול הוא ללמוד שפות אבותיו שפה עברית, ויכול הוא ללמוד שפות אחרות, ויכול הוא ללמוד גם אומנות — — ”. לדבריו מסוכן להעדיף, ולו גם באורח זמני, את תחום החומר, שכן, אז תידלדל הרוח. ו“כשם שאין מי שיפסוק להלכה שתלמוד שפת־הארציית מעביר את הנער מדעת קונו, וכל מי שיש לו מוח בקדקדו לא יגנה את ההתעסקות באיזו מלאכה ואומנות, כך אין פוסקין שלמוד שפה־העברית, פליטת קנינו של הישראלי ותמצית הרוח הלאומי, מקלקלת שורת החיים, מתשת כח הילדים ומעברת אותם מעולם המעשה”; הוא אפילו שואל בהתגרות: “ושאל נא, או הגע בעצמך, מי נתן רוח בלב השואלים לעמוד על שאלתם זו ולהרגיש בחסרון החיים? אם לא השפה העברית וספרותה! וכי בשביל שמפקחת את העינים לראות בחסרון החנוך [הטעמה במקור] סבת קלקול החיים, צריכה גניזה חרם ונידוי? פסק דין כזה נאה ויאה לאבסקורנטים גמורים שאין להם חלק בעולם המדעי, ולא למתעסקים בצרכי החיים באמונה, בישוב הדעת, ובהשקפה נסיונית.” שפירא גם מצטט את שכבר כתב ב’המליץ' (תרמ"ג, 25) באשר למחיר הכבד (התכחשות ללשונם ולתרבותם) ששילמו בשעתם, לשווא, משכילי אשכנז היהודים, מתוך אמונה שיקנו בכך את אהבתם של בני הארץ. ואילו בדיעבד – הרי דווקא הגרמני (ההטעמה במקור) הוא שהיה מן הראשונים “במצוה להכניס רוח תזזית בקרב העמים לשנוא את היהודי תכלית שנאה”.
שפירא מודה, שבהמליצו על העיסוק בטיפוח הלשון העברית, אין הוא תמים דעים עם גישתו של שד“ל, שאותה אכן אפשר לתאר כדוגמה לעודף רוחניות. שכן שד”ל (באחד ממאמריו ב’בכורי העתים') בא לריב את ריבו של הדקדוק העברי ואינו נותן דעתו על כך שהעיסוק המדעי נוסח עיסוקו שלו (עיסוק ב’עטימולוגיה‘, בשמות נרדפים, ב’דחיק ואתא מרחיק’ וכדומה) יפה רק ל’פרופסורים כמוהו, ולא להמונים.
בסיום האיגרת כותב שפירא: “אל נא תחשדני, כי בשביל שסופר עברי אני החי בעולם הדמיון נצרך לפרוטה גשמית, על כן אני מחבב ומגבב דברים בשבחה של השפה העברית כדי להרבות שכרי וליהנות מיגיעי — — ”. היחלצותו להפצתה של העברית נובעת לדבריו מתוך ‘האידיעע’ שלו.
3. ‘עובר לסוחר’, פיעטריקוב, 1907
בשער כתוב: “מאה ועשרים מכתבים, מכתבי מסחר לדוגמא לכל סוחר ועסקן עברי החפץ בלשון עמו וספרתו, ונלוה אליהם לוח: שמות הכספים וערכם בכל המדינות”. גרעין היסוד הוא, כאמור 60 האיגרות של ‘יד ועט’, חלק ב. בהקדמה מתנצח שפירא עם מי שהעזו לבקר את חלק מכתבי המסחר של ‘יד ועט’, וחוזר וטוען שאלו לא נועדו לילדים רכים, אלא לנערים מתבגרים. יש אולי מקום לציין, שלשון האיגרות המאוחרות, היא נוקשה, ולא מעט בגלל הנסיון ל’חדש' מלים עבריות שאף לא אחת מהן נקלטה בלשון.
אגרוניו של אברהם פיורקא 🔗
1. ‘ספר המכתבים השלם’, ווארשא, 1882
גם פיורקא הוא מן הדמויות הידועות בחוגי המורים והסופרים לבני הנעורים. אגרוניו זכו לתפוצה גדולה: בהקדמה ל’שבט סופר השלם' אגרונו השני שראה אור ב־1893 הוא כותב כי אגרונו, ‘ספר מכבתים השלם’, זכה לתפוצה של 25,000 אקסמפלרים.
ניתן למצוא באגרוניו של פיורקא את מרבית סימני ההיכר שמצאנו אצל ט"ף שפירא: גם כאן היצמדות גדולה מעיקרה לעולמם של הילדים (הפעם, כתובות האיגרות באותיות גדולות ויפות והן אף מנוקדות); גם כאן לפנינו דמותו של הילד ה’טוב', שהוא נאמן לאלוהים ולאנשים, וכמובן, להוריו ולמוריו.183 גם מקומה של הבת לא נעדר כאן: באיגרת ב מודיעה הבת להוריה כי “התעודה על כשרונותי והנהגתי הישרה — — — תהי מצוינת להפליא”.
גם הבנות וגם הבנים מחליפים המלצות על ספרים עבריים שקראו, או פונים בבקשה לרכוש להם את אלו. בתוך כך, עושה פיורקו נפשות לספריו שלו (‘מודע לילדי ישראל’, ‘אלוף הנעורים’; ו’נטעי נעמנים') כך, נמצא באיגרת כו, את הסב שולח מתנה לנכדו את ספרי יוסף בן מתתיהו (“פועל חכם בדור קדמון”), שתורגמו ע“י שולמאן, מתוך ביטחון ש”יהיו לך למקרא ולשעשועים“. באיגרת מד, פונה הנער בבקשה לשלוח לו ספרי “השכלה מליצה ושיר” כיוון שעירו “מלאה ספרי חמ”ס [חומש, מחזור סידור] בלבד.” באיגרת סב, יוצא הכותב לריב את ריבו של הספר העברי, שכן, בבית מארחיו המלא שכיות חמדה וספרים לועזיים רבים, “לא מצאתי ספר כתוב בשפת עבר — — — הן עשירה היא גם ספרותנו בספרי חכמה ודעת — — — אך למה זה אדבר בספרים חיצונים אם גם כתבי קדשנו, מאור עינינו ורוח אפנו אשר גויים רבים ילכו לאורם ומלכים לנגה זרחם, בקשתי ולא מצאתי”. וכיוון שעוסקים בספרים, הרי שוב חוזר נושא שכבר נעלם לזמן מסוים מן האגרונים – טיפול לא נאות בספר שאול: הנמען החזיר ספר ש’לא תואר לו ולא הדר, גליונותיו קרועים ופיח הכבשן יכסמו, ומה זה עשה והוא שאול [השווה מל"ב, ו 5] — — — וזה לי האות כי בוזה אתה חכמה, כי לא תוקיר ספריה — —' (איגרת 110).
במכתבים שבחלקו האחרון של האגרון פוגשים אנו את הנערים כשהם עומדים בשידוכים. כאן כבר עוקפים, לא אחת, את השדכן: הסוחר האמיד מציע את עצמו בפני הנערה ובפני הוריה – ראה איגרת קיח;184 כאן מייחדים את הדיבור על תיאור הכלה המיועדת: הרע מתבקש על ידי החתן המיועד לבקר בבית הכלה ולספר לו על הצפוי לו. באיגרת קיז, מלא פיו של הרע שבחים לנערה: “העלמה היא כבר כבת שבע עשרה שנה, קומתה דמתה לתמר יפה כלבנה וברה כחמה, ומלא הפנים חן ונועם פזר לה הטבע — — — משכלת ויודעת תהלוכות תבל ודרכי החיים. רבות דברתי עמה על כן עניין וחפץ ואתענג מאד לשבת בחברתה — — — ראיתי מכתב התעודה שהשיגה מדי מורי הגמנאזיום — — ”. וכמובן, כמיטב המסורת של הרומאן המשכילי: “אביה הוא איש עשיר ונכבד בעיר — — ומנהג ביתו כמנהג העשירים ההולכים לרוח העת”.
שוב חוזרים התיאורים האידיליים של יחסי החתן והמחותן: זה מקצה לו חדר “נחמד מפואר בכלים נאים” ומודיע לו כי זה “יהיה בית ספרך”. שכן, צייד אותו בארגז מלא ספרים (לא צוין מהם בדיוק) – ראה איגרת קז.
2. שבט סופר השלם, ורשא 1893
ב’שבט סופר' ניתן למצוא איגרות זהות או קרובות מאוד לאלו של משכיל לאיתן, של פאפירנא, ושל א.י. שפירא, וקשה לדעת מי לקח ממי.
אצל ט"ף שפירא עלה לראשונה רק זכר ארץ ישראל. אצל פיורקא עולה המשפחה להתיישב בארץ ישראל. ואם אמנם עדיין ניתן למצוא גילויי מליצות באגרונו של פיורקו, הרי ניתן להדגים בעזרת איגרת עד (שם מתואר המפגש עם ירושלים) עד מה מאופקים הדברים וחסרי יומרות שיריות:
רגשות נפלאים התעוררו בקרבי למראה ירושלים עיר קדשנו. המחזה הנחמד והנהדר בקדש כלל רעיוני לבבי, מבלי דעת לתת לרוחי תוצאות לערוך לפניך מערכי לבי במשטר וסדר כאשר הסכנתי, כי לבי מלא על כל גדותיו רגשות שונים לא ידעתי אכנה. ואתה ידידי הסתפק נא כיום באשר הודעתיך כי באנו בשלום אל מחוז חפצנו — — .
חלק שני של ‘שבט סופר’ “יכיל מכתבים ומכתמים, שירים ואתרי נועם מאת אבירי השפה העבריה”. בתוך איגרות אלה נמצא איגרת אל פיורקא (“האברך המליץ הנעלה דובר צחות” וכו' ה’פ') מאת מאפו. איגרת שלדברי פיורקא נמצאת אצלו בכתובים ועדיין לא ראתה “אור הדפוס עד עתה” (איגרת זו אינה מופיעה אצל דינור 1970).
האיגרת קצרה ומלאה דברי שבח ל“נעימות מליצתו” של פיורקא הצעיר. בין השאר כותב שם מאפו: “דבריך עודם עמי בכתובים, שהם הרהיבוני וירנינו לבבי — — — ידידי! רבות מחשבות, תחבולות עצומות ועלילות חליפות וצבא השתרגו עלי, בלעו עתותי, ואנכי בהם כיונה במעי הדגה. את אשר אותה נפשי לראות ראיתי בנעימות מליצתך הנשגבה, ומאשר חפצתי להגיד לא הגדתי אף אחת מני אלף, כי קצרה רוחי מרוב עבודתי — — ”.
האגרונים של דב, אריה פרידמאן 🔗
1. ‘מכתבים לבני הנעורים’, ברדיטשב, 1889
רבי אריה פרידמן, גם הוא מבני חוגם של המורים מטפחי בית־הספר החדש. בשעתו, (ב־1878) שימש מביא לבית־הדפוס של ‘עט עברי’ (אגרונו של ט"ף שפירא) ואף צירף הקדמה נלהבת קצרה משלו, ברוח הדברים שכתב שפירא עצמו בהקדמתו. ב־1889, כעשר שנים מאוחר יותר, פרסם פרידמן בברדיטשוב את אגרונו שלו – ‘מכתבים לבני הנעורים’ ובעצם חזר ב’ראש דבר' שלו על דברי ההמלצה שהמליץ בשעתו על ‘עט עברי’:
רבים המה ספרי המכתבים אשר פרו ורבו בשנים האחרונות במחנה ישראל, ובכל זאת תאמצני תקותי כי ימצא הקורא חדשות מועילות בספרי זה את אשר לא תמצאנה בספרי המחברים אשר קדמוני, יען כי שמתי לי לחק בעריכת ספרי למוד לשים לב אל הטוב והמועיל יותר מאל היופי והנשגב, מליצות יפות ומבטאים נשגבים אמנם ערבים לאוזן הקורא, אולם אם נדבר בשפה כזאת אל בני הנעורים אז נחטיא המטרה, — — הסופר אשר יחפוץ כי דבריו יתקבלו אל לב צעירי ימים, עליו להשפיל את כבודו ולדבר אליהם בלשונם והגיגם בלי כל שרק ופרכוס, את זה נתתי אל לבי, הלכתי לשוח בעולם הילדות והשחרות, שמעתי ניב שפתם, הקשבתי שיחתם והגיגם, הגיוניהם ומחשבותיהם, ואותם כתבתי עלי ספר, למען יהיו למשל לבני הנעורים.
את ספרו חלק לשתי מחלקות – הראשונה לילדים והשנייה לנערים מגיל עשר ומעלה. במחלקה הראשונה אכן איגרות קצרות ביותר (5–3 שורות באיגרות הראשונות וקצת ארוכות יותר בהמשך), ו’פרוזאיות' בעיקרן. ראה לדוגמה, איגרת 34 שבה מדווח הנער שהגיע בשלום ליעדו, (נושא שעוצב בדרכים נמלצות כל כך באגרונים שקדמו):
רעי היקר! אתמול באתי הנה, העיר אשר בחר בה אבי לשלחני אליה, לקחת לקח מפי מורים משכילים אשר יחסרו בעירנו, מה אמר לך יקירי ומה אתאר לפניך יפעת העיר הזאת, גם בחזיון לילה לא דמיתי לראות עיר כלולה ביופי והדר כמוה, ולו יכלתי למשוך בשבט סופר בשפה ברורה כי אז תארתיה לפניך בדמותה וצלמה, אך לדאבון לבי שפתי אין אתי, וידי קצרה מעשות תושיה, לזאת אחשוך דברי לעת אחרת. רעך ואוהבך.
ביתר אריכות ופרטות מתאר הבן המבוגר יותר (במחלקה השנייה) במכתב לאביו, את הגיעו למחוז חפצו ואת הפגישה המפתיעה והמשמחת עם דודו ועם בני בית דודו (ראה איגרת 26) וגם היא אינה חורגת מן המידה המאופקת.
אשר להכרזתו של פרידמן כי משמש הוא פה לעולמם של הילדים והנערים, הרי אין להתעלם מן העובדה שגם הוא כמורים קודמיו, יותר משהוא מצייר את עולמו של הילד היהודי בפועל, הוא בא לעצב אותו על פי המודל המשכילי האידיאלי: הילד שגילו פחות מעשר שנים, מתלונן בפני אביו על המורה שעושה מלאכתו “רמיה” שכן, “עתות הלימוד יבלה בשיג ושיח ויספר לי ספורי בדים זרים לרוחי” (איגרת 25);185 האם, בבואה ממקום המרחצאות, הביאה תשורות "אבל לא כלי משחק ושעשועים לבלות עתותינו בהבל וריק כי אם ספרים יקרים
למקרא ולקנות בם דעת והשכל כי באלה חפצנו" (33)186; מן האב מבקש הבן תנ"ך, “כור עוני המספר תולדות ראבינזאהן — — כי מלבד חכנו המלא מוסר ותוכחת לבני הנעורים גם השפה היא צחה ונעימה — — ” (29) ו’שירי בת ציון' (50). ואילו הבת מתקוממת על קיפוח הנערות בתחום החינוך (ב, 57). אלא שבנוסף לכך, מתגלה כבר גם משהו מעולמם ה’חדש' של הילדים (ואולי גם הוא אינו אלא מודל “עשוי”): הנער ואחיותיו מציגים בחגיגיות ימי ההולדת ‘מחזה שעשועים’ (35); הילד שקיבל מאביו את ‘שירי בת ציון’ קיבל עם זאת גם “נעלי מרוץ על הקרח”, הוא מתהולל בגן ואף שובר את רגלו (64–63). גם ב’מכתבים לבני הנעורים' אנו פוגשים את הילד ה’רע‘, את נבל ואת בלע (שהכרנו אצל מאפו ואצל ט"ף שפירא) שמסית את הנער ה’טוב’ לתכנן ‘משחקי מלחמה’ (66), אגב תיאורו השלילי של הנער הרע, קוראים אנו כי זה מתאנה לנער דוד “ויבזהו על כי מארץ ליטא מוצאו, אף כי עשר ידות להנער דוד בחכמה ומדע ממנו” (69; ההטעמה שלי – י"צ).
חידוש אצל פרידמן הוא ניצול האיגרות להקניית תודעה לאומית וידע היסטורי: בשתי המחלקות, עוסק פרידמן, על דרך של שאלה ותשובה במהות החגים. בתוך האיגרות נמצא המלצות על חיבוריו של שולמן (‘דבקי ימי עולם’ – ב 78; ‘הליכות ישראל, הליכות קדם’ – ב 81; ‘מלחמות היהודים’ – ב 82). במחלקה השנייה מודה הכותב על שנשלח אליו “הספר הנפלא דברי ימי היהודים מעשה ידי הסופר גראץ בשנים עשר חלקים” (ב 17).
גם אצל פרידמן ניתן למצוא חיבור של חדש וישן: כאן נמצא המלצה ללמוד את לימודי החול בדרך אקסטרנית, על מנת להותיר זמן גם ללימודי עברית (א 87; ב 31). בתוך המחלקה הראשונה נמצא גם חינוך להומאניות: כתשובה לאיגרת שבה מתאר הילד בהתפעלות את הטיפול המסור בציפור שקנתה לו אמו, נוזף בו הרע על שאינו מבין את נפש הציפור ואינו נותן דעתו על כך שחופש חסר לה (91–90).
בדומה לחבריו בקבוצה שלפנינו, מנצל גם פרידמן את האיגרות של המחלקה השנייה לטיפול בסוגיות העומדות ברומו של העולם היהודי: ההגירה לאמריקה (א 96; ב־89)187 הכרוכה מחד, בצער הפרידה ומאידך, בהליכה לקראת חדש; בעיית הנומרוס קלאוזוס החוסמת דרכם של צעירים יהודים (64); מערכת היחסים בין יהודי אשכנז ליהודי מזרח אירופה (68);188 הסכנה של אבדן הצעירים המתמכרים להשכלה (39); החובה לגלות נאמנות למדינה ולהתגייס לצבאה (88); כאן נדונה שאלת יישוב ארץ־ישראל, ונעשה ניסיון לבחון את פשר שברונו של החלום:189 העם לא נענה כמצופה, העשירים קפצו ידם, ולכם גם לא הועילו הסופרים שתרמו חלקם (ב 90). בשצף קצף יוצא הוא באיגרת האחרונה נגד הספרות הזשארגונית (נגד רמתה הירודה ונגד פנייתם של סופרים גדולים בעלי כישרון לכתיבה בלשון זו).190 לא מקובלת עליו הטענה, שרק בלשון העם ניתן לתקן את העם. בפאתוס מסיים הוא כך את האיגרת הארוכה: “אמנם כן ידידי! השפה הזארגונית הביאה לנו רעה הרבה, ואם אינני מאלה הדורשים מעמנו להעביר את השפה הזאת מאתנה כלה ולדבר בשפה חיה, כי לא בפעם אחת ישנה עם את לשונו אשר הסכין בה דורות הרבה. אולם לעשותה לשפה ספרותית גם זה הבל וענין רע. ואדע נאמנה כי הסופרים בעצמם ירגישו גועל נפש בקראם את מאמריהם בספר, אם אך נפש יפה להם לדעת את נועם המליצה וטוב ערכה — — ”.
2. מכתבי־מסחר, ורשא 1890
ב־1890 פרסם פרידמן חלק שני של ‘מכתבים לבני הנעורים’ וכינה אותו בשם ‘מכתבי מסחר’. לחיבור זה הוסיף כנספח ‘אוצר מלים זרות אשר מהלכים להן בעולם המסחר’ וכן, ‘חוקי המסחר’ המכילים את חוק הטלגרף, הפאסט, הוועכסל, ו’נוסח נאקלאדנאיע (בשפה הרוסית)'. האיגרות בחיבור זה הן קצרות, ענייניות, נמרצות ומקצועיות (פרידמן קנה השכלה בתחום זה וחיבר ספרי לימוד לבוכהאלטריה). מאליו מובן, שכאן שבים אנו ופוגשים את הסוגיות הטיפוסיות: הזמנת סחורה, החזרת סחורה והטלת דופי בה, איחורים במשלוח, השלכות של תהפוכות במזג האוויר על ‘תהלוכות המסחר’ (47). האיגרות סובבות, בעיקרו של דבר, סביב מסחר סיטונאי (“מסחר וקנין באחדים הקונים בכמות גדולה” ולא “לסחור עם סוחרים קטנים רבים, כי הזמן והכסף יתפוצצו על ידי זה לרסיסים — — ” (24); כאן עוסקים בקניית כפר, יערות, בתי קיץ, ריחיים של קיטור. עולם המסחר אינו מתואר כאן עוד כעולם של מרמה בלבד (אם כי אינו נעדר תחבולות ותכסיסים).
גם באיגרות של הצעירים שמציעים עצמם כ’סופר' בבית העסק חלה תמורה; לא עוד שליטה במספר רב של לשונות נדרשות כאן, אלא ניסיון בעבודה, וכן היכרות עם תחום העסק, ידיעה להתהלך במישרים עם הקונים (“לקנות בניבו ומדברו את לבבם כאשר ימי השוק דורשים כזאת ביחוד”) וכמובן, המועמד המועדף הוא מי ש“ידיו רב לו למשוך בשבט סופר ובעתות הפניות יעבוד עבודתו בלשכת הסופר” (28).
ישראל פיסאר – ‘מכתבים לבני ישראל’, ווארשא, 1900 🔗
את המאה ה־20 פותח אגרונו של פיסאר שנדפס בווארשא ב־1900, ומיועד, על פי המצוין בשער, להיות לעינים לתלמידי בית הספר בבואם לערוך דברים בספר". נראה שהפעם אכן ממלא האגרון את ייעודי הצנוע. לשונו פשוטה, רהוטה, נקייה מכל שמץ של מליציות וקרובה מאוד לעברית של ימינו. התכנים הם אמנם התכנים השגרתיים (וגם אלו שבים וחוזרים על עצמם בתוך האגרון) ובכל זאת, אין הם מוליכים שיעמום. האיגרות כולן הן איגרות שנער מריץ אל אביו או אל רע. אחדות הכותב יש בה כדי ליצור בקורא תחושה של רצץ והמשכיות. ומה גם שהאיגרות מתנהלות לדברי המחבר, על פי סדר כרונולוגי מפורש: “[המכתבים] מיוסדים על מעשים בכל יום ומסודרים לפי תקופות השנה; מתחילים בענינים הנאותים לימי החורף ומסיימים בעניני קיץ וכה הולכים המכתבים הלוך והשתנות מקופה לתקופה ומשנה לשנה, משך חמש שנים”. עונות השנה המתחלפות מצוינות ברקע, כשהן משמשות מושא מפורש לתיאורים יפים וקצרים (גם פיסאר מתאר בהזדמנות זו את מלחמת החורף והקיץ). בתוך המסגרת הקוסמית של מחזור העונות, לפנינו, כמובן, גם לוח החגים היהודיים והברכות הכרוכות בהן, שאינן עוד מדור נפרד של שבלונות, העומד בפני עצמו.
את מקום ההתפלספות שהורגלנו למצוא בברכות לראש השנה תופס נוסח שגרתי מקובל בעיקרו: ראה לדוגמה “יואל ה' ויכתבך לחיים טובים ארוכים ולשלום וישלח ברכה והצלחה בכל מעשה ידי אביך למען יוכל לשכור לך מורים טובים — — ” (איגרת יב).
בעקבות המחזוריות של העונות מתנהלת התבגרותו של הנער, והדבר נותן אותותיו בטיבן של האיגרות ובאורכן. המחזוריות של העונות נותנת אותותיה בסדר הלימוד, ובחלקי־היום המיועדים ללימוד: באיגרות הראשונות קוראים אנו על התארגנותם של ילדי בית־הספר [החדר?] הקטנים ללכת הביתה בצוותא בלילות החורף הארוכים והחשוכים, מיראת הכלבים: “הימים קצרים והלימודים מרובים, לכן החילונו ללמוד בערב בבית־הספר, ומאשר יראתי ללכת יחיד בלילה מפני הכלבים עזי הנפש, אשר רבו בעיר מושבנו, הנני לחלות פניך, רעי, כי תואל נא לחכות לי בבית ספרך עד בואי אליך”.191 (איגרות ד-ה).
ואילו באיגרת כג: “רעי היקר! ימי החורף הולכים וקרבים אל קצם, וימי האביב ממשמשים ובאים. לכן חדלנו לאחר בנשף בבית־הספר. כי היות הימים גדולים יש לנו די עת להשלים שיעורי למודינו במשך היום — — ”. לרגל האירוע ערכו התלמידים משתה וסעודה בה “ערך” הנער דברי פרידה אל המנורה: תודה על שהאירה לילדים את הלילה, והבטחה לשוב אליה עם שוב החורף. מאליו מובן שחילופי העונות ומרוצת השנים הם גם הזדמנות לתאר את המעבר מספר לספר בלימוד התנ"ך, ואת המעבר ממקרא לגמרא.
הילד והנער הם, כמיטב המסורת, חרוצים ושקדנים, גם הם מעדיפים ספרים על פני צעצועים וממתקים (מט) ואינם מתחברים לילדים שובבים(!) ועל הכל – יודעים להעריך ולכבד את המורה.192 אך עם זאת, מגלים הם גם רגישות וטביעת עין לסובב: ההשלכות של מזג האוויר החורפי הקשה על מזונן של הפרות ועל תנובת החלב שלהן (ח-ט); נכבדי העיר סובבים עם התקרב חג הפסח כדי לאסוף ‘מעות חטים’; דאגה לקציר השנה שהשלכות לו על עליית המחירים בחנויות וביטולי אשראי (נד); מפח נפשם של הסוחרים כשמזג האוויר הגרוע משבש את היריד,193 או לחילופין, ההנאה המלווה ‘יריד טוב’ (נט); בתי־המרזח השוקקים בעקבות יריד טוב (ס); התמורות בביהמ"ד (עג).
בנוסף לאירועים השגרתיים של כל ימות השנה, ניתן למצוא גם כאן אירועים חריגים: הרבה מקרי־שרפה והתרוששותם של תושבים, בעלי־בתים שמנצלים את מצוקת הדיור עקב שרפה, ומפקיעים מחירי דירות. ומאידך, היחלצותה של הקהילה עזרת הנזקקים; רישיונות בנייה והפקעת שטח לצרכי הרחבת־דרך; ילדה קטנה נספית בדלקה; ילד טובע בבארות החימר אשר סביב המלכן; חלל שנמצא ביער – קבצן שקפא? קרבן שוד? ועוד.
מתוך הפרובלמאטיקה של העולם היהודי עולה סוגיית הגיוס לצבא. הפעם מתוארת לראשונה החרדה ברחוב היהודי לקראת הגיוס,194 ולצדה – ההכרזה כי על היהודים לגלות נאמנות לשלטון ולהבין כי “אי אפשר לכל ממשלה להתקיים בלי אנשי חיל נחוצים מאוד לשמור על הסדר במדינה פנימה ולהגן על יושביה מכל צר ואויב”, “ובאמת אין להאבות להתעצב אל לבם בהלקח בניהם לעבודת הצבא, עבודה שאיננה קשה כל כך, ביחוד בזמן הזה אם אך יעשוה בחפץ לב — — ” (סא).
גם באגרונו של פיסאר קוראים אנחנו על גלי ההגירה לאמריקה (ראה הסתייגותו באגרת עב). כנגד זאת, אין כל התייחסות ליישוב ארץ ישראל. יש גם לתמוה שלמרות העובדה שאנחנו עומדים כבר ב־1900, עדיין מדובר כאן ב’ספרים' סתם, ופרט ל’זכרונות לבית דוד' אין כל איזכור של יוצר או יצירה עברית. במקום אלו מציע פיסאר, בסיום האגרון, שיר מתורגם על ידו (בלי לציין את המקור) ‘כריתות היער – בא הקציר ליער בציר’; וכן, ‘זכרונות בן כפר’ בהם מתגלה אמנם כישרון תיאור לא מבוטל.
בדרך מוזרה, בחר פיסאר להתמודד עם אימת הביקורת: שלא כמקובל, הוא פותח את אגרונו ב’בקשה במקום הקדמה' בה פונה הוא אל “הסופרים הנכבדים העוסקים בבקורת הספרות ממין זה [אגרונים], כי יואילו נא בטובם לבקר במוקדם את ספר מכתבי, אשר בזה יביאו טובה להקוראים הצעירים, כי ידעו מה לקרב ומה לרחק, באיזה מהמכתבים לבחור ובאיזה למאס, וגם לי המחבר, כי אדע איך להתנהג במכירת ספרי לבלתי רמותי אחרים ולבלתי היותה מרומה מהם. ואם אזכה כי פועל ידי ירצה להקוראים והדפסתיו בפעם השנית, אדע לתקן את המגרעות, אשר יעירני עליהן המבקר הנכבד, גם אזכרנו לטובה ולברכה”.
ישראל חיים טביוב – אגרון לבני הנעורים, 1902 🔗
בתוך מגוון עיסוקיו הספרותיים־מחקריים מצא לו טביוב (שהוא כבר בעל־שם בתחום החינוך העברי החדש, ובתחום ספרות הילדים) שהות גם לחיבור אגרון לבני הנעורים (הוצאת ‘תושיה’195, ורשא 1902). טביוב עומד על כך ש“עריכת מכתבים היא אומנות בפני עצמה”, שמצריכה “הרחבת תחום הרעיונות” ובנוסף על כך – כושר לארגן את הדברים, תוך הקפדה עלמוקדם ומאוחר בתחום ההיגיון. ראשיתה של תורה זו נקנית באומות העולם בבית האם, ומקבלת את שכלולה בבית־הספר, בעזרת ‘אגרונות לבני הנעורים’. בחברה היהודית חסרה התשתית של בית האם, ולכן מוטלת על האגרונים משימה כפולה. טביוב הוא אשר מסתייג מן הפשטנות לה נתפסים מחברי האגרונים העבריים כשהם מאמצים מן המוכן את ההוראה המיוחסת ללסינג: “כתוב כאשר תדבר ואז יהיו מכתביך יפים”, ומרבים להציע אותה לתלמידיהם ככלל ראשון. טביוב מעיר, כי כלל זה יפה לגבי מי שכבר יודעים לערוך את דבריהם בטוב טעם ובהיגיון, ויותר מכך – מה להוראה זו ולנער שמבקש ללמוד כתיבת מכתב עברי, כשלשון הדיבור שלו היא ‘זארגונית’. גם טביוב עומד על כך שאפילו מי ש“הרבו ללמוד עברית והבקיאים גם לפי הערך בתנ”ך" אינם יודעים לערוך מכתב ולסדר בו את רעיונותיהם “בדיוק ובהגיון ובסגנון נאה”. הם כותבים את מכתביהם בסגנון ‘מליצי’ נלעג ונפוח, שאינו “לא לפי ענין המכתב ולא לפי שנותיהם; או בסגנון קטוע, יבש וצנום, שגם הוא אינו יכול להשביענו רצון”. טביוב, כמצופה, חש צורך להצביע על החידוש שבא לחדש באגרונו שלו, על מנת לפלס לו מקום מתוך שפע האגרונים שכבר קיימים וטוען, כי “אגרוני שונה לגמרי משאר הספרים העוסקים במקצוע זה”. לא קשה להבחין כי דבריו אלו של טביוב, לוקים בהגזמה, שכן, מקיים הוא קרבה לא מבוטלת אל האגרונים של ט"ף שפירא, פיורקא ופרידמן. גם הם נצמדו צמידות יתר לעולמם של הילדים והנערים, וגם הם עשו הבחנה גילית בתוך אגרונם ואף ניקדו את האיגרות המיועדות לקטנים. טביוב מתייקר בכך שהשתדל “שכל מכתבי האגרון יהיו מכתבים ממש הנשלחים מעיר לעיר” כדי להימנע מאי־הטבעיות שבחליפת מכתבים בין בני אותו מקום. אך למעשה, אין לנו כלל סיטואציה כזאת גם באגרונים של חבריו. נכון שבעיקרו של דבר, מקפיד טביוב יותר מן האחרים להתמקד ב’עולם הקטן' של הילד והנער: אלו מרבים מחד, לספר זה באוזני זה על לימודיהם, על ספרים שקראו.196 אך עם זאת, מדווחים הרבה על בילויים ומשחקים (משחק ב“צעצועה הפוקחת עינים”, איגרת 56; תענוגות ההחלקה על הקרח, משחק באיש שלג, עיסוק ב’אלבום מרקאות', השתתפות בנשפים ובחגיגות, בהצגות שהם מציגים או שהם צופים בהן; כותבים על רשמי מסע ראשון בעגלת מסילת הברזל, ועל חוויות ממקום קיט).
טביוב מעיד בעצמו כי נדרש באגרונתיו ל’סגנון הומארי' [סגנון שיש בו הומור], שכן, “העולם הקטן נוטה מטבעו לעליצות ולבדיחות הדעת”. ואכן, באחת האיגרות כותב הנער, לאחר שתיאר את חגיגת הבר־מצוה שלו: “לא אכחד ממך כי במחצית השניה של החגיגה, במחציתה השואנה (הרעשנית, העליצה) שכחתי את ‘אישיותי’ המתחילה, ואשוב להיות נער עלז וגם שובב מעט” (ב 47).
לשון האיגרות נקייה ממליציות בעיקרה (בקטעים המדווחים, הסיפוריים, נזקק הוא אמנם לא אחת ל־ו המהפכת). כדי להמחיש את הענייניות ואת ההימנעות מכל הפלגה שיש בה מן הכוונה לגלות את כוחו הספרותי של המחבר, ראה לדוגמה, איגרת 83, שם מתאר כך הנער את רשמיו מעיר הקיט (השווה לתיאור המפגש עם ירושלים אצל פיורקא!): “אינני משורר מטבעי, ולכן לא אוכל לתאר בפרוטרוט את הדר הטבע במעון הקיץ שלנו. — — כל הבא הנה יפער פיו ויקרא בהתפעלות: אַ!”.
אלא שעם כל ההתמקדות שמתמקד טביוב, כאמור, בעולמם ה’אותנטי' הילדותי ה’הומארי‘, כדבריו של גיבורי איגרותיו, הרי אין הוא מוותר, בכל זאת על הפונקציה הלימודית־חינוכית של האגרון, ועל הפוטנציאל שלו בתחום הפצת ידע והקניית ערכים לאומיים. את אלו הוא משלב בתיאור בילוייהם ומשחקיהם של בני־הנעורים: על המשחקים לבחור באות ולהרכיב רשימה של שם פרטי, שם עיר – רצוי מן התנ"ך – ושם מקצוע, שכולם פותחים בה. למשחק זה מתלווים קוריוזים הכרוכים בשגיאות כתיב וכיוצא באלה. כאן מקום להזכיר, כי טביוב הוא מן הפליטוניסטים הראשונים במעלה של זמנו: פרט למחקרים בסוגיית ההומר בכתובים, החל לפרסם ב’המליץ’ של שנת 1889 (גיליון 77) את הסדרה ‘דוגמאות מספר המלים’ שאינו אלא מילון הומוריסטי.
מתוך רצון וכוונה להעשיר את עולמם של הצעירים, הרשה לעצמו טביוב גם לחרוג משהו (אם כי תוך שמירה על הקשר פונקציונלי) מן הבלעדיות של שיחות הילדים ו“פטפופטיהם”, ולצרף גם אמרות חז“ל ש”לא היו עולים מאליהם על דעת הקטנים". כך גם מניח טביוב לנער הכותב, לצטט את הנאום שהשמיע המורה באוזני הנוכחים בחגיגה, ובכך לתאר את עניינו של החג בדרך “מבוגרת”.197
ראויה לציון העובדה, כי הנערים של טביוב מנצלים את ימי שהותם במקום הקיט ועורכים שם ‘עתון’198 (כאן מופיע לראשונה באגרונים המונח ‘עתון’ במקום ‘כתב עת’ הרווח).
שלא כאצל פיסאר, נתן למצוא באגרונו של טביוב פירוט של הקורפוס הספרותי המשמש את בני־הנעורים העבריים בתקופתו: כאן נזכרים ‘אהבת ציון’ ו’אשמת שומרון' (נזכיר כי טביוב עיבד את ‘אהבת ציון’ ו’אשמת שומרון' לילדים), שירת יל"ג, “ספרים בהוצאת ‘תושיה’ ו’אחיאסף'”, כתבי “ספרדינו” (‘תרשיש’ של רמב“ע, חיבורי רשב”ג וריה"ל).
האגרון של טביוב עומד כבר באורח מובהק בסימן ההתעוררות הציונית ויישוב ארץ ישראל: את כספי העיתון מקדישים הנערים לטובת בית־הספר שביפו (א 7); בחגיגות מרבים לשיר את “עוד לא אבדה תקותנו”; באיגרת 88 מתוארת חגיגה המונית (יום ‘חג הילדים’) בה צעדו המשתתפים ב“תהלוכה נפלאה”, כשהם חובשים “מגבעות תבן רחבות” ומחזיקים בידם “חרמש” או מגל (עשוי מניר עב) או דגל קטן", “למען נתראה כאכרים העברים שבארץ ישראל”. בסיום, קיבל כל משתתף כיסי נייר יפים מלאים ממתקים ועליהם תבנית מגן־דויד.
חידוש נוסף שמזומן לנו אצל טביוב: כדי להפוך את העברית לשפת דיבור, מקבלים על עצמם הנערים והנערות להשתדל לנהל שיחותיהם רק בעברית. ואכן, מספרים הם כי במרוצת הזמן, הולך ופוחת מספר המלים הלועזיות שהם נזקקים להן בהכרח.
פרק ז: עוללות (ספרות האגרונים בשקיעתה) 🔗
בעת ובעונה אחת כמעט עם האגרונים שיצאו מחוגי בית־הספר החדש ונשאו עליהם את בשורת ההתעוררות הלאומית, מתפרסם מספר לא מבוטל של אגרונים שכמו ממשיכים את הישן בדרכים שונות. אם ננסה, בכל זאת, לחלק לקבוצות את החומר שנותר לנו, נראה לי שיש לפתוח באגרונים של גאלדמאן, של ווייס ושל אלטשולר – אגרונים הנושאים אופי דידאקטי־לימודי מפורש, אך להבדיל מן האגרונים שנדונו בפרק הקודם, הם יוצאים מחוגי היהדות המשַמרת, וכמו סוגרים מעגל בדרכה199 של ספרות האגרונים.
יעקב בן מרדכי גאלדמאן מפינסק – ‘ספר תפוחי זהב’, וארשא, 1887 🔗
בשער אגרון זה, נכתב בקשת עגולה: “זה השער לשפת ‘עברית’ נערים יבואו בו”. ומתחת לקשת:
ספר
תפוחי זהב
בו נקבצו באו הנאמים והניבים – אויסדריקען – מתנ“ך, גמרא, אדר”נ, פדר"א, ומדרשים, איש איש על דגלו. והמאמרים אשר בכל משפט אחוזים וקשורים יחד בשלשלת הרעיון, יתלכדו ולא יתפרדו. אם “משל ומליצה”, ומכתבים שונים, אשר רוח הניבים בהמה.
אמנם מצאנו כבראגרונים שהציעו ניבים על פי נושאים, ושיבוצם של אלו לאחר מכן בתוך איגרות קצרות אלא שבכל זאת, יש לקבל את הכרזתו של המחבר שלפנינו, כי “בספרי זה לקחתי לי נתיב לא ידעו עט [על דרך “נתיב לא ידעו עיט” באיוב] ולא שזפתו עין מחבר”. שכן, גולדמן לקח על עצמו משימה, שכפי שנראה בהמשך, לא יכול היה לעמוד בה במלואה: ברוח זחוחה פותח הוא כך את הקדמתו —
כמעט השיאוני גם יכלו לי רעיוני לצאת מגדר המחברים המצוינים שעשו פרץ נופל בחומתה [של ההקדמה] וישנו שמה ל’קול קורא‘, ‘מפתח’ ו’פתחי השער’ וכו'. ומה גם בראותי ספרים רבים חדשים מקרוב באו אשר ברכה בם, מודפסים בלי הקדמה, אמרתי: לא טוב מהם הנפל, לא טוב מהם ספרי קטן הערך, שלא אל משכילים וסופרים הוא שלוח, לא למביני טוב טעם ודעת ‘העבריה’ נערך, רק למופלא הסמוך לאיש, לקטן פורח ולנערים שלא שמשו כל צרכם בשפת עברית, ולנערים אשר שעריה סגורים לפניהם מבוא ולא באו עד תכונתה — —.
כשהחליט, בכל זאת, להקדים הקדמה הרי כדבריו, ‘“הערמתי” ואפתח בלשון “שמעו נא רבותי”’. ב’שמעו נא רבותי' מציג הוא את התכנית שעלתה בדעתו מראש: להציע ספר שיהא בנוי מדורים ממוינים על פי נושאים (בכל מדור תת־נושאים ממין העניין). ובהמשך, להציע לקורא לצורך כך מבחר ניבים מכל המקורות שנזכרו בשער. בחלקו השני של האגרון מוצעות לקורא איגרות קצרצרות מורכבות מן הניבים הממוספרים. בסעיף 1 ב’מודעה רבא' שבאה לאחר “שמעו נא רבותי” נמצא כתוב:
הרעיון הכללי היוצא מכל משפט הצגתי ע"פ רב בלשון ‘זשארגון’ פשוט המדובר במדינתנו, בלשון מדבר בעדו ‘איך’ זולת אלה אשר לפי הוראותיהם שייכים יותר לנוכח כו' כתבתי ‘ער’ ‘מיר’ או ‘סתמי’.
כדי להדגים את “שיטתו” של גולדמן נפנה למדור ‘אהבה’. זה מכיל ה קבוצות שעניינן מפורט בזשארגון כך: בתוך קבוצה א נמצא 14 כותרות:
1. מיר זענען גוטע פריינד;
2. דוא האסט זיך איבערצייגט אז איך בין מיט דיר גאנץ (וכן הלאה).
לאחר מכן בא מבחר פסוקים מותאמים לאלו. למשל:
ל־א 1: אנשים אחים אנחנו (בראשית יג); יֻלדנו על ברכי אהבה (שם נ) — — ;
ל־א 1: בחנת כליותי ולבי ונודעת כי אוהבך אני — —
לא יפלא כי עד מהרה נוכח המחבר שלקח על עצמו משימה שקשה לעמוד בה. בפמיליאריות רבה משתף הוא כך את קוראיו בקשיים שעמד בפניהם: “ועתה הגע עצמך! כמה יגיעות יגעתי יגיעת בשר ועמל רוח, וכמה לילות לא נתתי לעפעפי תנומה, וכמעט שנה בעיני לא ראיתי, הן איני בן־חורין גם לא חצי בן חורין, רק עבד נרצע ומשועבד אני, כל היום מעלות שחר עד סוף האשמורה הראשונה הנני בבחינת עני המחזר על הפתחים, להטיף לקח לנערים, ומגנובתי יום וגנובתי לילה, ומעלי שבתא ורגלא טפחתי ספרי, לא בחודש אחד ולא בשנה אחת, עד אשר נעשיתי לגל של עצמות ותהכין עיני”. בסופו של דבר, נצטבר אצלו חיבור “המחזיק 120 פרקים ואלף נומערין”. בגלל הוצאות הדפוס הגדולות החליט להדפיס אות ב“י”ב כרכים, דהיינו בכל חודש יצא כרך". במציאות, נדפס רק החלק שלפנינו, שמכיל, כמצוין בשער, רק מכתבי אהבה, אף וחימה. בספר הקטן שלפנינו 16 איגרות בסך־הכל. אבל יש להודות שהמחבר הצליח להרכיב כאן מעשה פסיפס עשוי מצירופים כבולים, שקריאתו זורמת ואינו יוצר רושם של נפיחות. ראה לדוגמה, איגרת החימה מספר 13: “סיר נפוח! קיתון גדול מלא רותחין! את מי חרפת וגדפת על מי הרימות קול? את מיד דבר קשות — — — ואם אפתח שפתי עליך ואתיר את לשוני, אז תאלם דומיה — — — ”. נראה לי שכמו מתבקש כאן עימות עם איגרת ממין העניין ב’אגרות שלומים' המוקדמת (ראה שם, א-ב), אלא ששם נכתבו הדברים בלשון חופשית יותר והם יוצרים רושם של אותנטיות עממית.
חיים ווייס – ‘ספר מאיר עיני סופרים’, פאקש, 1904 🔗
ב־1904 נדפס בפאקש שבהונגריה, האגרון של ווייס, אשר מציג עצמו בהקדמה, כשוחט של קהילת סענטיוואן. בהקדמה כותב הוא כי בהיותו תלמיד בישיבת פרסבורג שימש כ“סופר הבחורים, לערוך מכתבים לגדולי התורה, ונתנו לי ליטרא דכספא בעד ערוכתי אגרת או שאר עניינים”. בעקבות כך פנו אליו חבריו וקראו: “מה לך נרדם קום ועשה והראה אותותיך ונזכה באור חדשה במעשה אצבעותי הטהורה — — נעתרתי לבקשתם להאציל להם מנחה מערוגת הבושם — —”.
האגרון פותח בשער עמוס ומפורט:
ספר
מאיר עיני סופרים
ג' חלקים
וספר אוצר החיים על חידושי שו"ב
היום יפתכו שלשה ספרים, להראות סדור אגרת לזקנים ונערים ראה זה חדש שלא נמצא עוד בשערים, דבר השוה לכל הגברים, קטן הכמות והאיכות טהורים, יגעתי ומצאתי פנינים יקרים, ללמד בני יהודה קסת הסופרים, בלוח חרוזים ואבני מליצה כספירים, הנעים ויפים להעלות על לשחן המלך והשרים, ערכתי ספרי בהדורים, בסדר נכון ונשא על כל חלופי הזמנים, וגם לאיש איש וערכו לגדולים וקטנים לערוך פרחים ומעדנים, על אבן אחת מאה עינים, הנוצצו והבריקו כשושנים, ממני הצעיר שבחכמים ונבונים, עומד על הזבח ומורה בעדה מי מנה, בן שבעים ועשרים,
חיים ווייס
המברך על המוגמר, ועומד על המשמר, פה פעלשעה סענטיוואן, אסרו חג של סכות תרס“ה לפ”ק.
כאמור, זהו אגרון יראי בסימניו: עיקרו ‘פרחים’, כינוי לפתיחות מליציות נוסח הפתיחות של ראשית הדרך (ואם גם משהו פחות מליציות וגם קצרות יותר).ה’פרחים' מתחלקים חלוקה פנימית, ל’אבנים' בהתאם ללוח השנה ולאירועים מסוימים. האיגרות עצמן (‘צרוף אגרת’), עניינן ‘מכתבי תעודה’, ‘מכתבי קהל’ ו’מכתבי הסמכה' או הזמנות לשמחות משפחתיות. את שלושת חלקי האגרון (ה’בתים') כינה על שם בניו: ‘בית אהרון’, ‘בית יעקב’ ו’בית יהודה‘. את שם אביו (מאיר) שיקע לדבריו, בשמו של האגרון (‘מאיר עיני סופרים’). את שמו שלו (חיים), קבע לדבריו, בשמו של חיבור אחר, ‘אוצר חיים’, שעניינו חידושי שו"ב (חידושי הסכין, השחיטה, הכיסוי). כיאות לחיבור מן הסוג הזה, משופע האגרון ב’הסכמות’ של גדולים בתורה, “וכדי שלא להוציא נייר חלק”, אפילו נוספים על כל אלו, דברי תורה ואגדה. גם כאן חוזרת כאסמכתא לכך שחובה לעסוק בהוראת כתיבה, הציטטה ממסכת חולין (שם דף ט) כי תלמיד חכם צריך “לדעת ג' דברים ואלו הם כתב, שחיטה ומילה”.
עזרא אלטשולר – ‘גֻלות מים’, פיעטריקוב 1910 🔗
אגרונו של אלטשולר דפס בפיעטריקוב בתר“ע (1910). הפעם, אגרון ‘יראי’ היוצא מחוגי השפעתו של הרב יצחק ריינס, ראש ישיבת לידא, ממיסדי ה’מזרחי' ונשיאו במשך שנים רבות, מי שהנהיג בישיבתו לימודי חול לצד לימודי קודש. הדבר נותן את אותותיו באגרון שלפנינו: בהקדמה הארוכה שהקדים אלטשולר לחיבורו (‘אקדמת מלים’ המשתרעת על פני 34 עמודים) לוקח הוא חלק בוויכוח בסוגיות החינוך שהתנהל באותם ימים בקונגרסים של באזל ושל לונדון, ובמשך שלוש שנים מעל דפי ‘הצפירה’. אלטשולר צופה בהתגוששות שבין “החרדים לדבר ה'” לבין “אלה ההולכים לרוח הזמן”. בעצם, אינו מזדהה הזדהות מלאה אף לא עם אחד מן המחנות: הוא אינו מתנגד מכול וכול לשינוי ולתיקון, אך גם לא נראית לו עמידת הדחילו בפני ‘מה יאמרו הגויים’ והרצון לשאת חן בעיניהם מתוך הנחה ש”אז יאכילונו פסיוני, ישקוני יין המשומר בענביו ולא ימנעו ממנו כל טוב סלה“. אלטשולר מנסח את דבריו בצורה מסורבלת ולא תמיד תקינה. הוא מאריך מאוד בהערות שוליים שבהן מצטט הוא את ריב”ל, מתווכח עם פרישמן שהסתייג מן השימוש בכינוי ‘פלגש’ באגרון לבני הנעורים – ראה הערה בעמ' 23 ומאשש את עמדותיו בעזרת הכתובים. הוא מזהיר כי עד שהציונים מכל המחנות שרויים בוויכוח, “שונו בני הנוער לרוע, וכל חכמתם היא אך למאוס בכל קודש ולכחד בצור מחצבתם, ושיחה קלה של חומדי לצון יקרה היא למו מתורה שלימה של חכמיהם ונביאיהם והתורה (טהערי) והמעשה (פראקטיק) הן שני ענינים נפרדים המה, אשר מזה לזה רב הדרך מאוד — — — ”. אלטשולר מציג עצמו כמי שמשמש במלאכת ההוראה כבר למעלה מ־40 שנה, ומכיר לאמיתם את פני הדברים בשטח. גם הוא מתייחס למעמדו המזולזל של המורה־המלמד ורואה בכך שורש הקלקלה.
כבעל ניסיון, מתייחס גם הוא לקושי המיוחד שבעבודת המורה ובא, על פי דרכו, לריב את ריבו של זה:
המלאכה הזאת [המלמדות] הן איננה ככל המלאכות המפרכות את הגוף, כי החיט במחטו והרצען במרצע אשר בידו, הלא אך אם יראת אלוקים בלבבו, ויאבה לעשות מלאכתו שלמה — — ואין מעכב אותו להפריעהו — — אולם המלאכה הזאת [ההוראה], מה יסכון לי החפץ והרצון; מה יועילו לי כל רגשי רוח ותמתי — — — אם מדושתי ובן גרני, גם לו רוח ונשמה — — ובעת אשר אני הומה ככרוכיא — — יושב הנה הוא — — ורואה חלום באספמיא — — אנכי אשפוך את דמי כמים מגרים, והוא כל הגיוניו בתעלוליו ומעשי צעצועיו, בנהר, בצמרת הארז, על פסגת הגג וראש המגדל, על חלקת המים ובין היוצאים חוצץ בצבא, עד כי קולי אך קול קורא במדבר — — .
לדבריו של אלטשולר, שפר, כמובן, גורלם של המורים בבתי־הספר אשר לממשלה, שכן, חומר הלימודים שם אכן מושך יותר (בהיות “הוד עלומים ורוח של חן שפוך עליהם”) מאשר “שפתנו הקדושה והעלובה שקומטו פניה מזוקן, והקסמים אשר לה, אך הוד שיבתה החופף על פניה — — ”. ויותר מכך, בבית־הספר הממשלתי אין עוד המורה “עבד נכנע תחת הנער ואביו” שאת שכרו הם משהים עד לאחר כל התשלומים האחרים שעליהם לשלם. ועל הכל, בבית־הספר עומד לעזרו של המורה שוט המבחנים והציונים והגירוש מן הכיתה.
לדברי אלטשולר, הרי בדיונים על החינוך, אין להתמקד בחיפוש אחר תחליף ל’חדר'. ותחת להיאחז במלמד ולתלות בו את שורש הרעה, “האחזו נא בנער, והסירו את מֻראתו ממנו — — ”. חפשו דרכים איך לשחרר את המלמד מן הכפיפות לתלמיד ולהוריו.
אשר למתכונת ‘גלת מים’: ראה השער שגם כאן הוא ארוך ופרטני:
גֻלת מים
קְבוצת ששים מכתבים שונים, ושנים עשר דברי חדידים אשר יכללו כל השמות – לבד שמות עצמים פרטיים – הפעלים והמלות, הבאים בתנ“ך, ולכֻלם פירושם בשפה המדֻברת הֵנה, ואחרי כל מכתב ומכתב תבאנה הערות למלות היוצאות מן הכלל, כן מן היחיד איכה בא ברבים אם היא לא עפ”י חֻקי הדקדוק, לא על נקלה יבינהו. מן הרבים – ביחיד, גם מן הפעל איכה יבוא השם, ומן השם הפעל, ולאחרונה בא לוח השרשים, למצוא כל מלה ופִשרה בספרי זה, ומקומה בתנ"ך איה? כן יבואו אחרי אלה ספורי בדים אחדים, אשר בהם ינֻסה הנער – הלומד את המכתבים בעל־פה אם אמנם חרותות הנן בלבי, כל המלות האלה,
חֻבר ע"י
עזרא אלטשולער מלידא.
אלשטושלר נוקט שיטה המזכירה לנו את אגרוניהם של גאלין (ראה בהמשך), של גולדמן ושכמותם. הוא אפילו כותב מפורשות כי שיטתו אינה שונה מזו של ‘ר"ב מוספיא הספרדי’ בחיבורו ‘זכר רב’.200 אלא שלדבריו, מצא בכל זאת לנכון להציע את שיטתו שלו שכן “שמה [ב’זכר רב'] אין כל המשך להמלות, ואך גיבוב דברים אנחנו שומעים. לכן לא ימשך הנער אחריהן ויקשה מאד לפניו ללמדן בעל פה ולזכרן תמיד… באמת לא שמענו ולא ראינו עוד את האחד, אשר יסכין אותו על שפתותיו, וישא ממנו מועיל ופרי תנובה — — ” (ראה הערתו בעמ' 19).
במקום לתאר את שיטתו, בחרתי להציע לדוגמה את אגרת א על חלקיה (‘גֻלת עילית’ העשויה נוסח עברי של איגרת רצופה, ופירושי המלים הממוספרות מתחתיה, ו’גלת תחתיה' בה מתורגמות המלים הממוספרות לאידיש):
גֻלת עלית
א.
מַחְמַדִי1)
אֲבַשְּׂרֶךָ2) כִּי3) רַעְיָתִי4) אשר5) הָרְתָה6) לָלֶדֶת7) בָּאָה8) אֶתְמוֹל9) עַד10) הַמַּשְׁבֵּר11) וְחִבְּלָה12) וְהִמְלִיטָה13) זָכָר14) עַל15) הָאָבְנָיִם16) בְּאֶפֶס17) כָּל18) חַיָה19) וְהוּא20) זַךְ21), צַח22) וְאָדוֹם23), וּלְחָיָו24) כַּעֲרוּגַת25) הַבֹּשֶׂם26) וְאֶפְרֹץ27) בְּךָ28), כִּי תֵאוֹת29) לָעוּף30) אֵלַי31) לַכֶּסֶא32), בְּהִמּוֹל33) בְּכוֹרִי34), רֵאשִׁית35) אוֹנִי36) זֶה37) לָשֶׁבֶת38) עַל כִּסֵּא39) מַלְאַךְ40) הַבְּרִית41) נָא42) אַל43) תַּשְׁלֵנִי44) בְּכִסְלִי45), וְאַל תְּפַגֵּר46) מִדַּרְכְּךָ47).
א.
1) חמד, 2) בשר, 3) כי, 4) רעת, 5) אשר 6) הרה, 7) ילד, 8) בוא 9) תמל, 10) עד, 11) שבר, 12) חבל, 13) מלט, 14) זכר, 15) על, 16) אבן, 17) אפס, 18) כלל, 19) חיה, 20) [חסר] 21) זכך, 22) צחח, 23) אדם, 24) לחח, 25) ערג, 26) בשם 27) פרץ, 28) [חסר] 29) יאת 30) עוף, 31) אל, 32) כסא, 33) מול, 34) בכר, 35) ראש, 36) און, 37) זה, 38) ישב, 39) כסא, 40) לאך, 41) ברה, 42) נא, 43) אל, 44) שלה, 45) כסל, 46) פגר, 47) דרך.
גֻלת תחתית
1) מיין געליסטיגער, 2) איך זאג דיר אן, 3) דאס, 4) מיין געליבטע פראוי, 5) וועלכע, 6) געשוואנגערט האט, 7) צו געבארען, 8) איז געקימען, 9) געסטערין, 10) ביז, 11) געבירטס־שמערצין, 12) און האט איסגעווייטאגט, 13) אין צו וועלט געבראכט, 14) איין מאננס־פערזאן — —
בתווך, בין האגרונים של מורי בית־הספר החדש, ואלה היוצאים מחוגי החינוך היראי, יש לקבוע את מקומם של אגרונים כדוגמת אלו של גאלין ושל חאוועס: הללו כמו מחזירים אותנו אל איגרות המלמדים הנתונים במצוקת פרנסה קשה ומקווים להיבנות על ידי פרסום אגרון. אגרוניהם של אלו עומדים בסימן ההיזדקקות הרבה לשיטת ה’העתקות' ולא פחות ממך – לפנייה אל הז’ארגון כאמצעי־עזר להקניית הלשון העברית.
זעליג גאלין – ‘מבטח עז’, וארשא, 1868 🔗
שלא כמחברי אגרונים המפליגים בשבח ספרם בהקדמה, עושה זאת גאלין בגוף האיגרות, וכחומר להוראת העברית ולשינונה, ראה לדוגמה:
בעתות אלה יצא ספר מכתבים חדש אשר פיו יקבנו בשם מבטח עז וכשמו כן הוא כי יבטיח וימלא הבטחתו לכל הוגה בו לדעת כתוב צחות אל נכון. קנה אותו כמיטב כספך, ואל תתעצל ללמוד אותו כמה פעמים — — דע לך כי ספר מועיל כזה ועט עושה פרי כעטו, עד עתה עוד לא ראיתי, כל המון הסופרים הנודעים כלם הראו לדעת חכמתם והשכלתם לעיני כל ישראל, לא כן כותבו — — (איגרת 13).
ואכן, הולך גאלין בקטנות ואינו מבקש כלל להפגין את “חכמתו והשכלתו”. את האגרון בנה במתכונת דומה לזו שהכרנו אצל ניימאן, ועוד קודם לכן, אצל משה מלנצברג. אלא שלהבדיל מזה האחרון, אין הוא מציע משחקי כתובים מחוכמים אלא ‘נאומים וניבים’ מן הלשון המשמשת כפשוטה וללא התחכמויות. יש להדגיש כי גאלין חוזר אל השימוש באידיש ובגרמנית כאמצעי עזר להקניית העברית: הדף של ‘מבטח עז’ מחולק לשלושה חלקים. בחלק העליון שני טורים, זה מול זה, כשבאחד (זה שמימין) צירופי לשון בגרמנית ובאידיש (בסוגריים), ואילו משמאל – התרגום העברי כשבסוגריים מוצעות אפשרויות חלופיות, ראה לדוגמה:
איך וויל דיר בעזוכען (צו גאסט קאמען) קאנסט דוא עטואס שרייבען (קאנסט די אויך העבראיש). |
אחפוץ לבוא אליך למען נתעלס יחד התדע כמו כן לדבר צחות בשפת עבר?" |
בחציו התחתון של העמוד בונה גאלין טקסט דו־לשוני קצר, בו משקע הוא את הניבים שבראש הגיליון.
האיגרות הקטנות המתלוות לרשימות המלים, סובבות (פרט לעיסוק הנזכר שהן מתעסקות בעצמן) סביב ההמלצה לנצל את ימי הילדות והנעורים לצורך לימוד. במכתבי הידידות חוזרת המליציות הרבה בתלונותיו של הכותב, על קוצר כוחו בחיבור מליצה ראויה. כאן גם הגיונות־מה על עצם חליפת המכתבים (“עת לא נגביר ללשוננו להעט ננוס לעזרה”) (“וואס וויר מיט דעם מונדע ניכט שפרעכן קאֶננען מוססען וויר מיט דער פעדער שרייבען”, איגרת 22); “מכתב כתוה דרכמון משקלו, מכתב בלתי נכתב [אשר עודנו לא נכתב] יהי למעמסה ויכבד מאבן אשר מאת ככר משקלה – אבנים גדולות עמוסות על לבי” (איגרת 65); גאלין גם מגלה כאן את יכולתו במשחק כתובים: “אירא לבל אתע בנתיבות מדברה [מדבר, געשפפרעך, רעדא]” (איגרת 5): “אני תרגלתי לעטי לבל יירא מעלה נדף” [איך האבע מיינע פעדער גאוואהנט קיינע פורכט פאר דער פאפיר צוא האבען"] (איגרת 43); לבל יירא ממי שיחור (שם); “חדשה ברא אלוקים, דומיה תסובב קול קורא בכח” (65).
קצת מוזר למצוא את גאלין דווקא, מקנא לתלמידיו את צירופי הלשון הבאים: “רק אחת לי לכתוב בלי מטרה בלי כל ענין נחוץ; לא נקל לכתוב דברי רוח הבנויים אל עדני תוהו ונטויים על קו בֹהו בלי כל יסוד מוסד” (44). משמעותית העובדה, שהמכתב הארוך שצורף לכאן הוא בלועזית בלבד, ובו קריאת תיגר על העדר כל ביסוס בחיי היהודים, על כך שאצלנו הכל עסקי אוויר (איגרת 92).
גאלין מודע לכך שהתרגום שלו ל’ז’ארגאן‘, יש בו כדי למעט דמותו של הספר (“ספר נקלה מהול בשפת זארגאן”, איגרת 14). ובכל זאת, אין עובדה זו מרתיעה אותו. שכן, הוא משוכנע שה’העתקה’ באשר היא, היא אמצעי ראשון במעלה ללימוד, ומה גם ההעתקה ללשון אידיש. ואכן, לאגרון מצורף ‘מפתח ההעתקות’ שאינו אלא קובץ של טקסטים עבריים לצרכי תרגום.
גאלין חוזר וכמו מתווכח עם תלמיד שקצה נפשו בשינון, ועל הכול, בהעתקות: בתוך האיגרות מבהיר לו גאלין כי “מלים תלדנה דלתות, הדלתות תהיינה למכתבים קטנים והקטנים יהיו לגדולים” (איגרת 18); באיגרת 20 הוא מצטט את התלמיד המתלונן כי “במיטב כספו ישלם אבי להמורה, והוא יצוני רק להעתיק”; “הספר ‘מבטח עז’ יצוה רק להעתיק הגם הוא יועיל לעשות פרי?” ואילו באיגרת 38, כמו שולח גאלין המלמד רסן לתחושות התסכול המתלוות לעבודת המלמדות שלו: בתשובה לתלמיד הטוען כי “לגועל נפש לו להעלות גרה”, משיב לו המורה, במטבע שלו, כי “אכן לו ידעת איככה לאי־עונג ולגועל נפש לי היות מורה לצעירי ימים — — ”; ובאיגרת 38 כותב המורה לידיד: “אקנא בך יקירי. עבודתך עבודת מסחר ומרכולת, ואנכי נאלץ לאחוז במלמדות הנמבזה אשר לגועל נפש היא לי”. באיגרת 40 טוען הכותב כי היות מורה לנערים יכבד מחוטב עצים, שכן, העץ אינו מתנגד לחוטב.
בתוך האיגרות של גאלין, ניתן למצוא גם איגרות שבין חתן לחותן: שוב הפלגה בכבודו של המחותן ותודה על המתנות ששלח (על השעון והשרשרת: “יתן ד' כי שרשרת הזהב הקטנה הזאת, תהי לשרשרת ולחבל אהבה אשר יאחדו את לבות שתי משפחותינו — — ” איגרת 57). ראויה לציון העובדה, שהחתן כותב מפורשות שעדיין לא ראה את המחותן, אך הוא כבר מאוהב בו (איגרת 45). אך יחד עם זאת, הרי דווקא מדור זה, מנוצל על ידי גאלין כדי לתת ביטוי (למה שכבר טען קודם לכן בגרמנית־אידיש) לעובדה, כי “אצלנו היהודים כל דבר יבנה על אדני תהו” (איגרת 46), ואחת ההוכחות־דוגמאות לכך – ההתכתבות שבין החתן וחותנו מתנהלת, כשעדיין לא ראו אפילו איש את רעהו (הם מכירים זה את זה רק באמצעות הדמיון). כאן גם הזדמנות להשמיע ביקורת על חיי הפארזיטיות שחי הזוג הצעיר על שולחן אבותיו ועל כך שבחברה היהודית אין כל חינוך למלאכה, שהיא־היא התשתית לחיי פרנסה נאותים. גאלין טוען כי בני עיר קטנה מכירים רק בעלי מלאכה עניים, ומכאן שורש הרתיעה מן הפנייה למלאכה. באיגרת 93, מרחיב גאלין את הדיבור בסוגיה זו, ומציג את מגוון האפשרויות בתחום המלאכות השונות.
אשר חאוועס – ‘ספר האגרון’, וארשא, 1899 🔗
אגרונו של חאוועס נתפרסם בוארשא, ב־1899, כ־30 שנה לאחר זה של גאלין, והשוני אינו רב. בתוך האיגרות, מציג עצמו חאוועס כ“מורה שפת עבר בביאליסטוק”. בפנייה “תלמידי ותלמידותי היקרים”, שבפתח האגרון, מתגלה חאוועס בכל עליבותו: הוא מציג עצמו כמי שהוא חולה ומחוסר פרנסה, כמי שהרופאים בוארשא ובברלין המליצו בפניו על הצורך במנוחה ובתזונה נכונה. “ובנשאי עיני אל ההרים מאין יבוא עזרי, ויעצוני כליותי להוציא לאור מקצת מכתבי אשר נשארו בידי לפליטה מהמכתבים הרבים אשר ערכתי לרעי ומכרי, לתלמידי ולתלמידותי היקרים — — — תשיתו לבכם לעת כזאת ואספתם את ספרי אל ביתכם והענקתם לי מטובכם ושחדתם מכחכם בעדי למען אוכל עמוד — — ”. ושוב, ברוח הדברים שכל כך הרבה פגשנו באגרונים, מעיר גם חאוועס כי פנה לפרסומו של אגרון דווקא, כיוון שנבצר ממנו להשלים ולפרסם ספרים שעמו בכתובים אשר “באמת רב ערכם הרבה יותר מערך המכתבים האלה”. כנגד זאת, הרי באיגרת כב, שאותה שלח לשלמה גדליה רבינוביץ, מספר הוא לו כי עוד בתרנ"ו (1866) בהיותו עסוק בהוראה, כבר חשב על חיבור אגרון, “כדרך חדשה” להקניית העברית, “אשר עליה אמר העלם המשכיל מ' ראובן אשר ברודס כי כמדומה לו יחבר הסופר החכם אברהם מאפו ספר בדרך כזה”. חאוועס מציין כי לא הצליח לראות את ספרו של מאפו. ואכן, דיה הצצה ב’ספר האגרון' כדי להיווכח עד מה שונה דרכו של חאוועס: לעומת גישתו השיטתית המאורגנת של מאפו, הרי אגרונו של חאוועס הוא לקט חסר כל עיקרון מנחה של איגרות, שכאמור, הריץ הוא והריצו ידידיו אליו. בדיעבד, הרי בולט חלקה של אוטוביוגראפיה שעולה ומצטרפת מתוך האיגרות: באיגרת א פורש הוא באריכות את קורותיו (היטלטל עם הוריו מן העירה אל הכפר ובחזרה אל העירה; השתדכות לבת־כפר וניסיונותיו של החותן לשלבו בעבודת הכפר). יש בהן, בקורותיו, אולי משהו ייחוד, אך בחשבון כולל, הרי כאן מדגם מן המדגמים שמייצגים את הביוגראפיה שהיא מנת חלקם של מרבית הצעירים היהודיים, תלמידי החדר והישיבה, שנמשכו אחר השכלה, ולאחר נישואיהם, כשהיה עליהם כבר עול משפחה, הפכו מלמדים או מורים פרטיים. ביום עסקו במלמדות, ואילו את הלילות הקדישו למאמץ להרבות ולהעשיר את ידיעותיהם (בולטת העובדה שהם מרבים לעסוק בחיבור ‘לשון למודים’ עם ‘מדעי הטבע’). חאוועס עצמו, עורך עימות בין גורלו ושל חבריו לבין גורלם של נערים שזכו לחינוך מסודר וראוי: “מה מאושר הוא נער היֻלד על ברכי הורים מביני דבר לאשורו ומגודל מנוער תחת ידי מורים יודעי דעת! נער כזה בעודנו באבו בית הוריו יורו אותו ראשית כל חכמה ליראה את ה' — — אהבת אדם יטעו על תלמי לבבו ויכרו לו אוזן לשמוע בלמודים. ובבואו לחסות תחת צל קורת בית הספר יאלפוהו מוריו הנבונים דעת את נפשו ואת כל אשר מסביב לו וינהלוהו על מי מנוחות ההשכלה. את כרם לבו יעזקו ויסקלו מכל אבני נגף וצורי מכשול גם יטעוהו שורק וכל נטעי נעמנים — — מה נעים גורל הנער הזה — — — ויאֻשר עדי נצח”. ולעומתו – “מה רע ומר גורל הנער אשר הוריו לא ידעו להיניקהו, בעודו בשחר טל ילדותו דבש מסלע החינוך הטוב מצור הדעת”.
ובהמשך – “אויה, מה נורא החזיון הזה! לבי סחרחר ורוחי נבקה בקרבי, — — כי כמקרה השני קרני גם אני”.
בתוך פירוט קורותיו נמצא ביקורת על ההוראה בחדר, שם “אבסוני בתלמוד — — וכל שמץ דע זולתו זרו הלאה — — כתבי הקודש גם הם מנעו ממני מטעום הוד הגיונם; לא האכילוני ממגד דגן רעיוני נביאינו הקדושים ומיין רקח מליצתם לא השקוני — — ”.
שוב לפנינו תיאור הגירוש מן הישיבה, המפגש המאכזב עם העיר הגדולה (ביליסטוק) שבדמיונו ציפה לפגוש את אנשיה, והנה הם “כלם נבונים כלם יודעי דעת ושוחרי תבונה”. תיאור שמזכיר את ניסיונותיו הקשים של ירמיהו פירמן, גיבור ‘בחורף’, למצוא לו מורה לרוסית, מזומן לנו גם אצל חאוועס: “מורה שפת רוסיה אחד אשר היה אלוף לראשי בני הישיבה העשירים, לבש גאוה כמדו ולא השפיל לראות ממרום שבתו על בני העניים — — ”.
האיגרות שנשלחו אל חאוועס על ידי ידידיו, גם הן רצופות פרטים ביוגראפיים ודברי שבח והערכה לכישרונו ולהיקף ידיעותיו, ועל הכל, מעלות על נס את תרומתו של זה להפצת השכלה. ראה לדוגמה, איגרת כו, שבה משבח כך תלמידו, הלל רבינוביץ, את איגרותיו:
— — עוד יתרה עשית להראות בו עוז לשונך הטהורה כאחד הגדולים אנשי השם לדבר על העצים ועל האבנים הנטבעים ביון מצולת הבערות והסכלות, ותזל כטל אמריך על רוח בני עמנו ההולכים בחשך — — — רוח הספרות העברית דובר מתוך גרונך כאחד הסופרים העבריים הנודעים לתהלה ולתפארת ומלתה על לשונך לדבר גדולות ונצורות — — (ההטעמה שלי – י"צ).
כדי להאיר את הסטאטוס של מחברי האגרונים בהשוואה לזה של אנשי הספרות או הכותבים במכתבי העתים (ובדיעבד, גם את המתרחש בשדה הספרות עצמה) חשוב לצטט את הסיפא של האיגרת הנזכרת:
ואנכי איעצך עצה, כי תתאמץ להוציא לאור חוברת בשפת עבר, אם מכתבי רעים, או דברי בקרת והעתקות שונות, כפי אשר יהרה ויהגה רוחך וכפי אשר תשיג יד חכמתך. ראה ראיתי בגרודנא ובביאליסטוק צעירים ממך לימים אשר קטנך עבה ממתנם בהשכל ודעת מוציאים לאור ספרים מספרים שונים וכותבים דבריהם במכתבי־העתים לבני ישראל כהמגיד, המליץ והכרמל, ובזה יהולל שמם בשער בת רבים – ולמה לא תהיה גם אחד מהם להעשיר את הספרות העברית בהיות לאל ידך לעשות? למה תעמוד מרחק ותאלם דם קומה נא. התעוררה נא! — — — ונחלת כבוד מחברים, עת דבריך יתנוססו כאבני נזר לזכר עולם — — — (ההטעמות שלי – י"צ).
באיגרת לו מתאר הכותב כיצד הופיעה אליו בחלומו העברית בדמות זקנה בלה ודיברה אותו משפטים על שהוא מתנכר לה.
על סף המאה ה־20, כששאלת יישוב ארץ ישראל וההתעוררות הציונית תופסות מקום בולט בפובליציסטיקה היהודית, ומתוך כך באגרונים שסקרנו, נתונים עדיין חאוועס וידידיו בלהט הראשוני של הפצת השכלה (ראה, בנוסף לאיגרות ה’פרטיות' גם ‘קול קורא’ ששובץ כאיגרת כד ואינו אלא כמצוין בהערה: “הדברים האלה קראתי באזני צעירי בני עיר מולדתי בר”ח איר שנת תרכ“ח ביום כרתי ברית את המורה… ללמדם יחד את מדעים הדרושים למו”. הבחנה חשובה באשר לתולדות הפצת ההשכלה בפועל בישראל, נמצאת לנו באיגרת נב (איגרת לבנדטזאהן); לאחר שתיאר את אנשי עירו כבערים שעדיין ‘משפיקים’ באמונות הבל, הוא מעיר:
בכל אלה ישנם בה גם אנשים אשר אף כי לא משכילים ולא בני משכילים הנמו, אולם מאשר לרגלי מסחרם ועזבונם ירחיקו נדוד מעיר מולדתם לסחור בערים גדולות לאלוהים בקרב ארצנו וחוצה לה. שם ראה תראינה עיניהם ארץ חדשה ושמים חדשים. ובבואם שמה בחברת משכילים יתבוננו לדעת, כי בניהם לא רק על מוצא פי מלמדים נבערים ומאשרים מתעים בתהו לא דרך יחיו. יבינו לאחרית הצעירים האלה השונים במדעים כי עץ חיים לחיות חיים מאשרים באשר גשמי ורוחני היא ההשכלה למו, עשר בימינם וכבוד בשמאלם — — .
אברהם ישראל קוקילשטיין – ‘דברי ספר’, וילנא, 1888 🔗
קרוב משהו לאגרונים של גאלין ושל חאוועס הוא אגרונו של קוקילשטיין, ‘דברי ספר’. במסגרת ההוראות לתלמיד כיצד עליו לרכוש לו את הלשון העברית, ממליץ קוקילשטיין (בנוסף על התרגול בכתיבת מכתבים), לשנן מדי יום שיעור בתנ“ך, וכן את לוח הפעלים מ’ספר תלמוד לשון עברי'. וכן, “גם תראה ללמוד בכל יום את הספר זכר רב כי הוא מועיל מאד ללמוד שפתנו הקדושה, והוא נחלק לשבעה ימים, לכן תגמור בכל יום החלק מאותו היום, וטוב אם תדע אותו בע”פ, ותלך בדרך טובים — — ” (איגרת מו).
אלא שבאלו אין קוקילשטיין מסתפק: הוא ממליץ בחום על שיטת ה’העתקות' כגאלין קודמו. הוא מציע למורה לתרגם ללועזית את האיגרות הקלות והפשוטות של אגרונו ולהטיל על התלמיד לתרגמן לעברית. “כאשר יתרגל הנער מעט במלאכת ההעתקה יבחר לו המורה את אחד הסיפורים ויספר — — אותו לנער בלעז ויאמר לו לכתוב את הסיפור בלשון הקודש”. אפשרות נוספת: להציע לנער “רעיון בלבד” על מנת ש“יכתוב מכתב ברעיון הזה”. לצורך כך מכיל אגרונו של קוקילשטיין גם 120 סיפורים ומכתמים נעימים “נחמדים להשכיל”.201 הסיפורים והאנקדוטות של ‘דברי ספר’ מוכיחים כי מחברם ניחן ביכולת ספרותית לא מבוטלת, כשם שניחן בחוש לשעשוע ולבדיחות הדעת. אין ספק שיש בו באגרון של קוקילשטיין להיחשב על אותם אגרונים המבשרים את התחלותיה של הסיפורת העברית.
ראה לדוגמה איגרת סט; שם מתאר קוקילשטיין בהומור מריר את תופעת העוני:
והעוני ישכון כבוד בבתים רבים וגדולים, וירא מנוחה כי טוב ויאמר: פה אשב כי אויתיה, ואין מנוס ומפלט ממנו, כי אם תדוד ממקומך גם שם ירדפך, ואם אל ארץ אחרת תלך הוא ילך אחריך ולא יניחך, לכן אשאלך והודיעני האם נמצא הוד זה גם בביתך? ואם חלילה פרש סוכתו גם עליך, אז לא למשיב נפש יהיה לי, כי תכלית שנאה שנאתיו, הנמצא ללא ידרשוהו והנדרש ללא בקשוהו, אך מפי השמועה אמרי לי כי היה לך מלחמה גדולה עמו ונצחתו וכלה גרשתו אותו בחרב הכסף אשר בידך — — — .
(השווה פרסוניפיקציה של העוני אצל מנדלי, אצל הזז ועגנון).
‘ספר חליפת מכתבים’ – ענב (וינטראוב), וארשא, 1889 🔗
אגרון משכילי טיפוסי למאה ה־19 הוא אגרונו של ענב: בשער חיבור זה שנתפרסם ב־1889 כתוב כי הספר “יחלק לשלש מחלקות: המחלקה הראשונה כוללת מכתבי אהבה וידידות מבן לאביו ולאבי אביו, מחתן למחותנו לאבי מחותנו לאחי מחותנו ולאחי כלתו, מאיש לרעהו ותשובתם. המחלקה השניה כוללת מכתבי שלום וברכה לראש השנה, מכתבי מז”ט, מכתבי בשורות טובות, בשורות רעות ומכתבי תנחומים. המחלקה השלישית כוללת מכתבי מסחר ומכתבי בקשת עזר. כולל מאה וארבעים וחמשה אגרות כתובות בשפה ברורה על ענינים רבים אשר יקרו ויאתיו לאדם בתקופת ימי חייו ישמע חכם ויוסיף לקח. נכתב מאת ענב בווארשוי".
לאגרונו הקדים ענב הקדמה ארוכה. בדומה להקדמה שהקדים בוש ל’מכתבי עברית' פותח גם ענב בהתחלות ראשונות: הוא פותח בדברים על אודות הדיבור האנושי שאינו אלא מתת אלוה ממעל. מכאן עובר הוא להבחנה בין כוח הדיבור שניחנו בו חכמים (מי שבורכו ב’לשון למודים') לבין המוני העם שכוח הדיבור עומד להם “רק להוציא לאור חפציהם דברים נקלים ופשוטים, וכמעט כבהמה המה להם אשר גם היא תפיק מקרבה צערה ושמחתה בקולה ובגעיתה, אולם אפס אונים המה לחדור בלב רעיהם — — גם חדלי כוח המה לתאר רעיונים נשגבים והגיונות רמים, כי אין להם די מלים לערוך הרגש”. כדי לעמוד בפרץ זה עליהם להזדקק אגרון. ואכן “קמו בכל לשונות הגויים סופרים מהירים ומליצים ויחברו ספרי מכתבים ללמד לבני הנעורים ולהמון העם איך יערכו את אגרותיהם” (תפקיד שהוא קשה יותר ומורכב מן הדיבור שבע"פ). כדוגמת הגויים, “קמו גם סופרים בישראל ויחברו ספרים כאלה בשפת עברית”.
כמצופה, הרי מוצא לנכון גם ענב, להקל בחשיבותם של כל האגרונים שקדמו לו. הוא טוען נגדם טיעונים שאינם חדשים לנו: “רוב המחברים העברים הלכו בגדולות ונפלאות להראות רוב חכמתם במליצות רמות ונשגבות וילכו אחר לשונות הכתובים בכתבי הקודש”. ענב טוען אמנם בסמוך, שאין פסול בלשון מקרא, אלא שיש לעשות הבחנה ברורה בין ‘נביא’ ‘משורר’ ו’כותב אגרת', ולהקפיד על רמה לשונית הולמת מעמדו של כל אחד מאלו. אך כפי שהורגלנו כבר באגרונים, הרי הלכה לחוד ומעשה לחוד – איגרותיו של ענב אינן נקיות גם הן ממליציות. בהרבה מאיגרותיו הוא מניח לנער המוען להרבות כל כך בדברי גבוהה כדי להתנצל בפני נמנעו על ‘דלות לשונו’ (ראה איגרות י, נ). כר נרחב למליציות, מספקות לענב איגרות החתן לחותנו המיועד (המיול"ח). כאן לפנינו מכתבי אהבה ממש: החתן המיועד מודיע כי התאהב במחותן עוד לפני שראה אותו פנים אל פנים. הוא טורח להדגיש שוב ושוב (ענב מדגיש בחזרה על תוכן האיגרת ‘באופן אחר’ ובכך מרבה את מספרן) כי “אין בפי מליצה לפאר את מכתבי כאשר יעשו הבחרוים הלוקחים לשונם וינאמו נאום להתיפות לפני מחותנם — — — ואנכי איש תם אינני יודע מליצות נשגבות כאלה להודיעכם מתוקף אהבתי אתכם — — ” (ראה איגרות יח, יט).
לעומת זאת, משבח המחותן מאוד את איגרת החתן ומתאר כך את התרשמותם של כל הסובבים אותו: “דבריך לי כדבש וכנפת צופים רבת שבעה לך נפשי עונג ושעשועים בקראי אותו פעם ושתים כי הוצק חן בשפתותיך — — — בהודעם [בני הבית] כי בידי מגלת ספרך כלם עזבו את מקומם וכברקים אלי רצו ויקיפוני מסביב כאיש אחד חברים לראותו — — וככבדי אזנים ועינים הטו אזניהם ועיניהם אליה — — — בקשו ממני לתתה להם לקראה שנית כמו לא האמינו למשמע אזניהם ולמראה עיניהם” (איגרת כה). במכתב ידידות לרע, לפנינו פתיחה שמחזירה אותנו אל הפתיחות המשלוניות של בוכנר ושל זמושץ: “כמים קרים על נפש עיפה וכיין לבנון על אף מתעלף כן מכתבו הנכבד — — ” (איגרת מד). כר נרחב להשתפכות מליצית הם, כמובן, מכתבי התנחומים שענב מרבה בהם (לצורך כך הוא “ממית” את כל בני המשפחה ואת הקרובים להם).
קריאה באגרונים בסדר כרונולוגי מלמדת, כי ענב הרבה לשים בכליו הרבה איגרות משל קודמיו. ראה לדוגמה: איגרת נג, איגרת ברכה לשנה החדשה, שנדרשת למטאפוריקה של ים ואנייה כדי לתאר את מקריו של האדם בעולם, איגרת זו לקוחה כמעט כלשונה מאגרוניו של ט"ף שפירא (‘עט עברי’ איגרת סב; ‘יד ועט’ איגרת קיא); איגרת עט המודיעה לאב על מות אחיו, לקוחה מ’כתב יושר' של הכוהן: ממשכיל לאיתן שאל ענב את המליצות בדבר הסמליות של מתנות החותן (השעון, המנורה). ניתן למצוא גם זהות בין איגרות של ענב לאיגרותיו של ד. א. פרידמאן, אלא מאחר שנדפסו בשנת אחת, קשה להכריע מי לקח ממי.
ענב מבקש להגביל את נושאיו של האגרון, ולהוציא מתחומם את איגרות האהבה: “ובמקצת ספרי מכתבים ראיתי תפלה בהעריכם מכתבי אהבים ואיגרות עגבים בין האהוב לאהובתו, וזה דרכי כסל למו ואולת חטאת, האחת, הלא האהובה לא תבין בשפת עברית זולתי אחת מני אלף, וטוב מזה לערוך לה אגרות כאלה בשפות חיות; והשנית, כי תועבה עשו לנבל את השפה הקדושה בדברים כאלה, והתורה חוגרת שק ואומר: עשוני בניך ככנור… והשלישית כי באגרות כאלה ילהיבו את לבב הצעירים הוגי תורה החפים מפשע, ויגרו בהם את התאוה, רק אשר מלפנים לא ידעוה, חדלו לכם מן הדרך הזה צא תאמר לו! — — ”.202
כנגד זאת טוען ענב: “עוד ראיתי חסרון בקצת ספרי מכתבים כי ישמטו את מכתבי מסחר וענינים אשר יקרו ויאתיו לאדם אחרי צאתו מימי בחורותיו”. בהקשר זה, מצטט ענב כלשונם את דבריו של משכיל לאיתן (הוא אינו נוקט בשמו!) שכזכור, טען שאין מקום למכתבי מסחר במכתבים לבני הנעורים, שלא כמשכיל לאיתן מרגיש ענב את התפקיד החיוני כל כך, שממלא מדור מכתבי המחסר באגרון לבני הנעורים. הוא מביא כחיזוק לך את העובדה, ש“בספרי המכתבים של האומות יש לאיגרות אלה מקום בראש, כי ספרי המכתבים לא נוצרו לעמוד בעת דחקו להעתיק מהם אגרת הדרושה לו לענינו הלא בעשותו כן יפרוש אולתו לפני קהל ועדה כאשר יספרו: איש צעיר לימים אשר לא ידע איך לכלכל דבריו באגרתו לאהובתו כמשפט למצוא חן בעיניה, העתיק אגרת מספרי המכתבים וישלחה לה, אמנם היא היתה אשה משכלת ויודעת ספר הכירה כי היא מועתקת מספרי המכתבים של המחבר… במספר מאה, ותענהו בחין שפתותיה: אגרתך היקרה קבלתי ואך למותר להשיב תשובתי עליה כי היא כתובה בספר המכתבים של ה'… מספר מאה ואחד קחנה משם”.
תרומה של ממש תרם ענב בהקדמתו: הוא חוזר ומבהיר לקוראיו, מה בין הטעמים לבין סימני הפיסוק, ומלמד אותם פרק מפורט בסימני הפיסוק האירופי.
י. ד. ריזבערג – ‘מערת המכתבים’, ברדיטשב, 1897 🔗
אגרון קצת יוצא דופן בתוך כלל האגרונים שסקרתי, הוא אגרונו של י. ד. ריזברג, שיש בו כדי לבשר משהו את מתכונת הגלויה המצומצמת. בשער מופיע כשם משנה: ‘אגרות מופת להנשא בחיק’. ב’מערכה' הראשונה, מציע המחבר “יותר ממאה פתקאות [ההטעמה שלי – י”צ] על עניינים שונים, כלן מנוקדות". בשתי המערכות הבאות, מציע הוא מכתבים שעיקר עניינם עולם המסחר. בשולי כל איגרת קצרה – תרגום חלקי (מלים בודדות או משפטים) ל’שזארגאני‘. דוגמה מובהקת להפיכת האגרון ענף לפרנסה, נמצא ב’מקום הקדמה’ הקצרצרה, בה מקדיש המחבר את חיבורו לפטרון תורני, וכותב כך:
באתי בקדה על הברכים, להשתחות במודים אפים, אני העני ממעש וקצוץ כנפים. עיני עיני על מחסור כספי תלכנה מים, הדור אתם ראו את אשר עולל לי משמים נפתולי אלוהים נפתלתי וידי על חלצים, הגמיאני נא אחי משקתות המים — — — כלומר שקלים שלשה או שנים — — .
יהודה רוזנברג – אוצר מכתבים וספורים, פטרסבורג, 1882 🔗
לא קשה לחוש, כי סיבות כלכליות הן שהניעו יוצרים ידועים, בני התקופה ועסקני־תרבות, לשלוח ידם גם הם בפרסום אגרונים, ולא אחת אפילו בשורת אגרונים. לפני שנפנה לסקור את אגרוניהם של אלו, ניתן דעתנו על אגרונו של יהודה רוזנברג, ‘אוצר מכתבים וספורים’, שכן, כאן מזומנת לנו עדות נוספת לכך שבמציאות התקופה, האגרון הוא מקור הכנסה מבטיח:
בשער האגרון נרשם:
אוצר מכתבים וספורים
אצור בתוכו מכתבי מליצה ומסחר וספורי גם מכתבים ושירים מגדולי סופרי זמננו
מאת יהודה ראזענבערג, ממינסק תושב ס"ט פטרבורג
ובתחתית: “מחיר הספר הזה קדש להפאנד שנתיסד ע”י השר פאליאקאוו נ“י לתמוך בידי עובדי אדמה ובעלי מלאכה בין יהודי רוססיא”.
בשל המטרה ה’נעלה' שעוררה את רוזנברג לחבר את אגרונו, זכה זה להקדשה הבאה של גוטלובר, אותה קבע רוזנברג בראש האגרון:
לכבוד ידידי היקר והנכבד המשכיל השלם הר“ר יהודה ראָזענבערג נ”י.
מאד נשאה חן בעיני מחשתבך הטובה להוציא לאור הדפוס את מכתביך השונים בלשון צח ולהקדיש את כסף ממכרם לתכלית נרצה ולא לטובת עצמך, כי ברכך אלהים לחיות מיגיע כפיך, אשריך וטוב לך! מי יתן וירבו כמוך בישראל מפיצים דברים מועילים ומעשרים ספרותנו לא בעבור בצע כסף, כי אם להועיל לאחרים הדורשים עזרה בצר. ויהי ה' עמך ומעשה ידיך יכונן כחפץ אוהבך מוקירך ומכבדך הכו“ח פה פ”ב הבירה י“א שבט תרמ”א.
אברהם בער הכהן גאָטטלאָבר.
ולא זאת בלבד: גוטלובר עצמו, וכן סופרים נוספים בני הדור, תרמו גם הם לאגרון ונתנו בידי רוזנברג אגרות אותנטיות שהחליפו עם ידידיהם. את רשימת אלה הדפיס רוזנברג לאחר הקדשתו של גוטלובר:
אלה שמות הסופרים המצֻינים אשר כבדוני
במכתביהם ושיריהם להוסיף על ספרי:
ה' י"ל גארדאן.
ה' ד“ר שפירא ע”י ה' S–I. H–tz.
ה' א“ב גאטטלאבער ע”י י"מ.
ה' צבי שערשעווסקי
ה' קלמן שולמן
(ע"י ה' רייסערסאָהן)
ה' א. צעדערבוים.
ה' י. ברילל (איו"ב) ממינסק.
ה' מביחאוו.
ה' S. h.
ה' ש. פ. מיינקין.
הב' ט. סג“ל ע”י מביחאוו.
ה' י. כהן צדק
ה' ח"י גורלאנד
ה' מהר"ם
ה' דוד לוריא ז"ל
(ע"י ה' רייכערסאָהן.)
ה' ארעצקין ז“ל ע”י ה' ברילל.
התייחסות לאיגרות (מהן בעלות חשיבות מסוימת, בעיקר אלו של יל"ג) ראה בנספח 3ה'. אשר לאיגרות של רוזנברג עצמו, הרי כאן לפנינו איגרות נעדרות מליציות, נדרשות לעניינן (על הכול, עיסוק בשאלות השעה הבוערות של התקופה) באורח ישיר ונמרץ. כאן נמצא שבח לעלמה “עדינה ומהוללה” כפי ששמה Zertil (ראה הערה בשולי הגיליון של איגרת ב) מעיד עליה שכן, זו נשארה נאמנה לשפה העבריה. רוזנברג מוצא לנכון להעיר לה כי הדבקות בעברית, חייבת להיות מלווה גם בהכרה לאומית ובפעילות למען העם; כאן דאגה לגורל היהודים בתוך עולם מסוכסך ומעורער; המאבק בין הורים לבין בניהם “קצוצי הכנפים”.
נופך של ‘סיפור’, לפנינו באיגרת מד הארוכה יחסית שכותרתה ‘שתים שלוש דלתות מספר זכרונות שמואל האייטאדידאקט’. האיגרת עשויה במתכונת של קטעי יומן מתוארך (מתמוז ועד אב של שנת תרל"ה). מקום מרכזי תופסים כאן הגיונות על גורלו של הצעיר היהודי מתופשי בית המדרש, שקונה לו ידיעות כלליות: “בעת אשר בני הישיבה הוזים שוכבים תדד שנתי מעיני ואבלה שעות אחדות בתלמוד השפות המתות והחיות, המאטהמאטיק וקורות ימי עולם, למען אמצא חיל לכנס אל בית מדרש המדעים הגבוה (אוניווערזיטעט) — — ”, זאת מגלה הוא באזניה של רבקה, בת הגביר, שמביאה לו אוכל לישיבה וקשר אהבים סמוי הולך ומתרקם בין השניים.
פרקי זיכרונות אלו מזכירים מאוד את ה’דת והחיים' של אשר ברוידס, שגיבורה שמואל, נבנה על פי דמותו של מל“ל. הקירבה לברוידס אינה מתמצית בשם הגיבור בלבד. יש דמיון רב גם בטיעונים ובהרהורים של שמואל האוטודידקט, שיש בהם להחזיר אותנו ישירות אל ‘חטאות נעורים’ של מל”ל עצמו. עניין לכאן ההערות שמוצא לנכון המחבר להוסיף מדי פעם בשולי ההטחות שמטיח שמואל שלו נגד הדת והחברה היהודית.
הקורא אשר לב לו הלא ישא את פני שמואל אם במרי שיחו וכעסו ידבר סרה על קהל ישראל כולו. שמואל היה אחד מן המתקנים הראשונים אשר הקדיש את חייו להעלות ארוכה לתחלואות עמו ולרפא למשובתם ואויביו אשר רדפו חֹשך מררוהו ורבו תחת רדפו טוב, מן גיו גרשוהו בחרמם; אי לזאת איפוא לא יפלא אם בדברו לא ישים מעצור לרוחו, מה גם בשגם לא ידע שמואל אז כי ספר זכרונותיו יראה אור על ידי…
הקירבה למל"ל מוצאת את ביטויה לא רק במבנה המתוארך אלא גם במעבר שמסתמן ברוחו של שמואל כשהוא חש (בעקבות הקריאה ב’מורה נבוכי הזמן' של רנ"ק) כיצד מתעצם בו ‘רגש לאומי’, והוא מרבה לתת את דעתו על השלבים בקורות עמו, ועולה בו הוודאות כי היהודים “מדי יוסיפו לנפול, מדי ישפלו עד עפר, כן יוסיפו אומץ ואיל לעשות חיל”. בהערה שבתחתית העמוד שולח המחבר את הקורא ל– Heine, Uber Berne B, IV
פיקנטי הוא קטע הסיום שנותן בדברים רוח קלילה:
היום בערב כצאת כל העדה מבית התפילה בא גד לבקרני ובידו פסת נייר חרוזה בחרוזים. הגם במשוררים אתה, גד? שאלתיו. “לא!” ענני בצחוק מהול בתוגה כדרכו תמיד, “לא משורר אנכי ולא בן משורר ורק מאדיסט הנני, והנני שר בשירים על פיה המִדּה. הטרם תדע, שמואל, כי בימים האלה זה דרך משוררי עמנו כסל למו לקונן על הבסר אשר האכילום אבותם ויקהו שניהם, על פרעות בישראל וכו' וכו'. גם אנכי נסיתי לשיר כתכונת השירים ההמה והוספתי גם מלה זרה כנהוג עתה ויצא השיר הזה!” ובדברו העביר לפני שירתו ויקרא מעל הספר בדברים האלה:
נאקת חלל.
1
הה, אמלל אנכי בארץ החיים
כי לבי חלל
ובשרי דלל
ומה יוכל נבוב לב, רפה ברכים
בהיותו לגלם
לפעול בעולם?
אכן, מר מר מאד לחוש את זאת
כי קשה אנכי כספחת ושאת!
(השיר מכיל בתים רבים מסוג זה!)
שמו של השיר מזכיר את ‘אנחת חלל’ של לילינבלום, וכן את ה’אנחות' הממלאות את שיר ההקדשה שבפתח ‘חטאת נעורים’. אולי ניתן למצוא כאן מעין פארודיה על שירתו של מל"ל.
רושם של מילוי משימה כפויה עושים האגרונים חסרי־החיות של פאפירנא, של פרישמן ומשהו גם אלה של דוליצקי:
אברהם פאפירנא – ‘מרוץ אגרות’, ורשא, 1874 🔗
7 שנים לאחר פרסום ‘קנקן חדש מלא ישן’, שם לגלג בין השאר בסרקאזם על האגרונים ובמיוחד על ‘צחות המליצה’ (צה"מ) של בוכנר, ו’קסת הסופר' (קה"ס) של לאפין, פרסם פאפירנא עצמו, שזנח אז (זמנית אמנם) את תחום הביקורת ופנה להוראה ולחיבור ספרי לימוד, את אגרונו ‘מרוץ אגרות’ (ורשא, 1874) ‘לתועלת צעירי עמנו בארץ רוססיא’ זהו אגרון דו־לשוני, כשהפעם מחליפה לראשונה הרוסית את מקומה של הגרמנית או האידית. האגרון נושא עליו אופי שימושי־תכליתי (מצורף אליו גם מדור של ‘נוסחאות משטרות שונים’). ניכרת באגרון השפעתו של שלום הכהן, וניתן למצוא בו העתקה מדויקת של איגרות מתוך ‘כתב יושר’ או ואריאציות קלות של איגרות אלו, בעיקר לשם פישוט הלשון. החידוש שניתן למצוא כאן הוא בתוספת מדור של ‘מכתבי ידידות ואהבה’ ו’הצעות שדוכים'. יש לציין שאפילו מכתבי האהבה של פאפירנא הם מאופקים יחסית ונקיים יחסית ממליצות. ראה לדוגמה, איגרת מד, ‘בבקשת רשות מהעלמה לשאול הסכמת הוריה לבוא בברית הנשואים’: “עלמה עדינה! אדמה כי לא נכחדו ממך רגשותי, רגשי אהבה נאמנה, אשר אהגה אליך מני אז הכרתיך, זיו הוד פניך, טהר לבבך ועז שכלך, כל אלה חברו יחדיו להבעיר בלבי זקי אש האהבה אליך נפש יקרה! ולבי יגיד לי כי לא אוכל להיות מאושר בארץ בלעדך — — ”.
על כך משיבה העלמה באיגרת מה: “אדון נכבד! למורת רוחי הנני מוכרחת להשיב בקשתו, אשר כבדני בה, ריקם. אף כי לא אפונה באהבתו הנאמנה אלי, יען עוד בטרם בוא מכתב כבודו אלי, כבר באתי בברית החיתון עם איש אחר — — ”.
דוד פרישמן – ‘בריעפשטעללער עדער פראקטישע־אנלייטונג וויא מאן בריעפע פיר אללא פאללע דעס מענשליכען לעבענס ריכטיג שרייבען זאלל’, ורשא, 1875 🔗
למען הדיוק, יש לציין כי שמו של פרישמן נרשם באותיות פטיט בשולי השער, ולכן, קשה להחליט אם האגרון כולו הוא משלו, או שמשלו רק הנוסח העברי של האיגרות הדו־לשוניות. באגרון זה, שנדפס ב־1875, גם הוא בוארשא, איגרות קצרות וענייניות, שגם בהן בדומה לאגרונו של פאפירנא, מתגלה קרבה גדולה מדי ל’כתב יושר' של הכהן. יש כאן מכתבי ברכה קצרים ולחילופין, הודעות על מוות ודברי ניחומים. מאווירתה של החברה היהודית ה“חדשה” מביאים אתם המכתבים המיועדים לנשים (מכתב מן הדירקטור של הגימנאזיום לאמו של תלמיד: מכתב אל אשה ובו המלצה על מורה לבניה), וכמובן, מכתבי אהבה והשתדכות. להבדיל מן המכתבים של פאפירנא, נושאות הנמענות של פרישמן שמות לועזיים (פוילינע, אננא וכדומה).
ב־1917 נתפרסם בוארשא (בדפוס ‘הצפירה’) אגרון משותף של פאפירנא, פרישמן וגב' הס: ‘אגרון שלם עברית רוסית, פולנית ואשכנזית’ לכאן נתכנסו אגרוניהם הקודמים של פאפירנא ושל פרישמן.
אגרוניו של מנחם מנדיל דוליצקי 🔗
שונים לגמרי מן האגרונים של פאפירנא ושל פרישמן הם האגרונים של מנחים דוליצקי, מי שנחשב בשעתו למשוררה המרכזי של חיבת ציון: בעוד שני הראשונים נותנים את עיקר דעתם על עצם היכולת להתבטא בכתב באורח אירופי, חוזר דוליצקי והופך את אגרוניו לבמה להכרזת אמונים ללשון העברית, ואמצעי להפצתה ולביסוסה:
1. ‘שבט סופר’, וינה, 1883
ב־1883 נדפס בוינה, בבית הדפוס של פרץ סמולנסקין, האגרון ‘שבט סופר’. דוליצקי חש אמנם מעין פחיתות כבוד מסוימת בעובדה שהוא נדרש לעסוק בחיבור אגרון, שכן, “לא זאת היא מטרתי ולא זה הוא ישעי וחפצי בשפת עבר אשר אהבתי ואשר לה הקדשתי כל כוחי ועמלי”. הוא טורח להבהיר ב’דבר לי אליך הקורא‘, ש“בחיבורי זה נדרשתי לאשר שאלוני רבים וכן שלמים ממכירי ואוהבי לתת ספר מכתבים לילדי ישראל”. הוא מקפיד להטעים את העובדה שאגרונו נועד ל’ילדי ישראל’, וזאת, כתריס בפני חומרתה של הביקורת. דוליצקי מתעלם מן העובדה שכבר רבים וטובים במחברי האגרונים יצאו להילחם במליציות, והוא מחזיק בכך גדולה לעצמו: הוא מתפאר כי אצלו לא ניתן למצוא פתיחות בנוסח “ענני אופל התנשאו על כנפי העלטה” או “שפעת מים יטיפו עבי שחקים”. במקום זאת, ימצא הקורא באגרונו נוסח מעין: “אתכבד לקרא אותך יקירי לבוא להתעלס אתי ביום הולדתי” או “הנה בא אלי האיש הנצב לפניך בזה — — ”.
שוב ושוב מניח דוליצקי לנערים המתכתבים באגרון שלו לחזור על הקביעה כי “כלל גדול הוא בשפות, שאינן נקנות ללומדיהן אלא ע”י כתיבה" [ראה איגרת ו] ולכן גדולה כל כך חשיבותו של האגרון שבא להכשיר את הנער ואת הנערה למלאכת הכתיבה. באשר ל’מה לכתוב?' מודיע דוליצקי מפורשות, שדעתו אינה נוחה מן העיסוק ב’העתקות' (תרגומים). בכעס מגיב הכותב על מכתבו של רע שדיווח לו בשמחה כי תרגם את רובינזון מגרמנית. לדבריו, “אני רעיוני לבך יעצתיך לכתוב, ואתה שלחת לי רעיוני זרים לבושים בגדי ציון כנזם זהב באף חזיר המה להם” (באיגרת ח הוא מדבר במושגים של ‘אשפה’ ו’דומן'). לדעתו, עצם מלאכת ההעתקה “תטיל עצלות”, שכן, משחררת היא את העוסקים בה ממחשבה עצמית, ומה גם כשעוסק בה מי שלא הוכשר לכך: “אל למתחילים העתקות!” אלו מצריכות הכרות עמוקה עם הלשון. כדוגמה למתרגם מופלא מצביע הוא על קלמן שולמן, ואילו האחרים שמעיזים לעסוק בהעתקות קודם שהשתלמו בלשון הופכים את ‘שפת ציון’ ל’שפת צוען' (איגרת ח).
בעוד מחברי אגרונים בני זמנו (ראה לדוגמה, גאלין, קוקילשטיין) ממליצים בחום על התרגום כאמצעי יעיל להקניית העברית, ממליץ דוליצקי על כתיבת סיפורים כאמצעי חלופי: “לכן עצתי אמונה לך כי תקדיש שתיים שלוש שעות ביום לכתוב מכתבים וסיפורים בשפת קדשנו — — ” (אגרת ו); “האמנם דבר קשה הוא ממך לכתוב כל מראה עיניך על הספר בדיו?” (איגרת ח). על המעמד של כתיבת סיפורים כאמצעי עזר וכשלב מכין, ניתן ללמוד גם מן ההנחיה באיגרת צג, שלא לפנות אל כתיבת שירים כל עוד לא קנ הכותב שליטה בכתיבת סיפורים…
בדיעבד, נמצא את דוליצקי המשורר, מנצל את האגרון לכתיבת ‘סיפורים’: דוליצקי מחזיר אותנו אל העלילות הסנסאציוניות של בוכנר, של לאנדא ודומיהם. בעוד הילדים הצעירים מסתפקים בסיפור תעלוליו של ברשע (הנער השובב, אחיהם של בלע, גיבור ‘אמון פדגוג’ של מאפו, של נבל, גיבורו של ד.א. פרידמן ושל נבל, גיבורו של ט"ף שפירא)203 נדרשים הרעים הבוגרים יותר לאירועים מרעישים בלתי שגרתיים (הטמנת טבעת ועדיים בחדרם של חפים מפשע על מנת להעליל עליהם, וכיוצא בכך). במסגרת מכתבי המסחר, קשר דוליצקי מספר איגרות והציע שתי עלילות: ‘גולל אבן אליו תשוב’ ו’טוביה חטא וזיגוד מנגד'. (באיגרת לה מתאר הכותב את גורלו של הסוחר שהושב ב’קוּנָה' והולקה ברצועה!).
בנוסף להמלצה שממליץ דוליצקי על כתיבת סיפורים כאימון בלשון, ממליץ הוא גם על קריאה רבה כאמצעי לטיפוח הדמיון: “ואם יכבד ממך להתנשא על כנפי הדמיון ולברוא חזיונות ברעיון לבך, בקש את מורך כי יקרא עמך ספרי מאפו וסמאלענסקין, שירי מיכה וגארדאן ויתר חכמים וחידותם, ובאר לך את רעיוני רוחם במתק שפתים וברוח משפט לכל חוקי הביקורת הנאמנה. אז יתפתחו כשרונותיך ועל נקלה תוכל למשוך בשבט סופר מבלי תאלץ לשים אל ההעתקות פניך — — ” (איגרת ח).
2. ‘בוראים ניב שפתים’ (או ‘ניב שפתים’), וילנא, 1890
ב־1890 נתפרסם בוילנא אגרונו השני של דוליצקי. כאן לפנינו הרבה מן החזרה על האיגרות של ‘שבט סופר’. בולטת כאן החרפתה של לשון הגידוף והתוכחה, וכן מתווספות סיטואציות סנסאציוניות שאותן שואבים הכותבים, לדבריהם, מתוך ‘כתבי העתים’ (ילדה שנגנבה על ידי צוענים; נוסעים שטבעו בים עקב פאניקה שפרצה באנייה; גנבה ברכבת ועלילת בילוש בצמוד. כאן נמצא גם מעין קומדיה של טעויות: המחותן דימה ללכוד גנבים ולכד בטעות מלמד מסכן ומגיד מישרים שהסתתרו כיוון שהיו מחוסרי תעודות – איגרת מג).
על מנת להעלות קרנו של האגרון, צירף לו דוליצקי 13 מכתבים, פרי עטו של מאפו. מכתבים אלו ניתנו לו, לדבריו, על ידי “הסופר המהיר ה־ש…” [ש.א. פרידברג?] וכן, פרסם באגרונו “מכתב גדול ונפלא — — — על דבר ישוב ארץ ישראל ושפת עבר — — מאת החכם הנעלה אביר סופרי ישראל פרץ בן משה סמאלענסקין נ”י".204
בתוך הקובץ ‘אגרות סופרים עברים’ שערך רייזין, נמצאת איגרת של דוליצקי, שלפי השערתו של רייזין, נשלחה לאברהם צוקערמאן ב־27 לינואר
- באיגרת זו, מקונן דוליצקי על מצבו הכלכלי הקשה ועל מצבו הרוחני־תרבותי במוסקבה, ושואל את נמענו, בין השאר: “הבה לי עצה אם טוב ונכון הדבר להוציא את ספרי ‘שבט סופר’ בהוצאה שניה. אנכי זריתי הלאה כמעט את כל המכתבים הישנים ועתה יכול לערוך שלשה בוגין והוא ספר חדש לא חסר דבר בלתי אם שנוי השם — — ”. בין השאר, מספר שם דוליצקי כי כבר מנהל הוא משא ומתן עם מדפיס בדבר הוצאת מהודרה של 4000 עקז'.
על כל פנים, ‘ניב שפתים’ זכה להצלחה גדולה ונדפס במספר רב של מהדורות (ראה דבריו של דוליצקי בפתיחה ל’העט').
לא יפלא, לכן, שדוליצקי הוסיף לפעול בתחום זה. אגרונו הבא הוא:
3. ‘העט’, וילנא, 1906
אגרון זה נדפס אמנם בוילנא, אך בשנה זו, דוליצקי הוא כבר תושב ארצות־הברית. הפעם, אמנם נמצא באגרונו איגרות חדשות בניסוחן ומתגוונות בתחום הסנסאציה. אך בעצם, אין בהן כל חדש. מכל האגרון חשובה לגבי המחקר של תולדות הספרות העברית, ההתקפה שדוליצקי תוקף את אנשי ‘המהלך החדש’ וממליץ בה בעת על לשונו שלו:
באגרת ו כותב הבן לאביו:
מה אתגאה בדברים הטובים על אודות סגנוני בשפת קדשנו! הנני לשמוע לעצתך וכתבתי תמיד לשון עבר צחה כאשר אהבת. אמנם ראשית למודי היתה שפת ‘המהלך החדש’ הקיצונים, הבוראים לנו ניב שפתים לא שערום אבותינו; אבל מאסתי בסגנונם וניבם נבזה בעיני כי משחיתים הם את שפתנו ולחורבנה יקרא ‘הרחבת הלשון’. אני בתומי אלך, ואכתוב בשפת נביאינו וחוזינו, ואם תחסרנה לי מלים להביע הגיוני רוחי, אז אשמע לעצתך ובחרתי לי מבטאים לשון המשנה, התלמוד והמדרש, ולא אלך לנוע על מלים תתריות המשברות את האוזן ושורטות שרטת בנפש עברי; הנה כל ספרתנו החדשה מלאה עתה ‘מרחיבים’ ואני, בראותי את ההפכה הזאת אקרא להם ‘מחריבים’ — — — אמנם אודה כי שפתנו דורשת ‘הרחבה’ אבל ההרחבה צריכה להיות לפי רוח השפה ומרחיבים כאלה אך מעטים ספרתנו.
באיגרת עה כותב הוא: “לך ידידי, בכחך זה והיית לנו לסופר מהיר, אבל היה זהיר בסגנונך. בכתבך בשפת עבר, תשמור רוח השפה וטוב טעמה אם גם מחשבות אירופא תביע, ואל תאכל בטן קוראיך מלים צועניות רק לבעבור הראות כי עם מחדשים חלקך, אם כי הנך יודע שבעים לשון וקראת תק”פ ספרויות — — ".
פרק ח: פעילותם של אברהם מנדיל מוהר ושל מאיר הלוי לטריס בשדה האגרונים (מדגם של סיכום) 🔗
בחרתי להתמקד, עם סיום המהלך האינפורמאטיבי של חיבורי, בפעילותם של שני האישים שלפנינו205 ולייחד להם פרק לעצמו, כאפילוג. שכן, נראה לי שבדרך זו ניתן להבליט ולרכז הרבה מסימני ההיכר שעלו לנו במעקב אחר ספרות האגרונים במרוצת דרכה. נפתח במנדיל מוהר שהוא הפורה בין השניים.
בפעילותו האינטנסיווית והענפה של מוהר בתחום האגרונים, מסתמן, בראש וראשונה, ההיבט הפרגמאטי־כלכלי, שבו נתקלנו לכל אורך הדרך. אלא שמעבר לכך, אין גם לשכוח כי מנדיל מוהר הוא מן הדמויות שעמדו במרכז הזירה החברתית־תרבותית של תקופתו.206 מתוך כך ברור, כי בדיעבד, משתקפות מתוך איגרותיו הרבה מבעיות הדור, וכן עולות סוגיות היסוד של תורת האיגרת, סוגיות שהן בעצם גם נחלתה של ספרות התקופה.
1. ‘עיטור סופרים’ –
ב־1841 (כפי שמסתבר מאוחר יותר) פרסם מוהר, בעילום שם ובעילום מקום הדפוס וזמנו, את האגרון ‘עיטור סופרים’ שבשערו המעוטר נכתב:
עיטור סופרים
כולל
מכתבים שונים בלשון צח קב ונקי. מליצות לנשואין. תוארים לכל איש ואיש כמעלתו. מליצות הנחוצות לפי פגעי הזמן ומקריו. ונסחאות כל השטרות. גם נוסח הטראטי וכתבים אחרים בלשון אשכנז. ותבנית איזה בקשות בל"א. וכללי' במלאכת החשבון.207
המכתבים מלוקטים מספר כתב יושר מאת החכם המליץ המשורר מוהר"ר שלום הכהן ומספרים אחרים208:
מעבר לשער נדפסה ‘הקדמה’ קצרה וזו לשונה:
מכל הסגולות היקרות אשר היו לנו בימי קדם לא נותר לנו שארית פלטה רק שפתנו הקדושה. היא האחת אשר הלכה עמנו בגולה ולא נאבדה מאתנו אחר כל הרעות אשר עברו עלינו. והיא העמוד החזק אשר כל בית ישראל נשען עליו.209 היא תשים כל זרע יעקב לאגודה אחת. בה יודו לה' חסדו וישירו תהלתו. ובה ידבר איש יהודה היושב בירכתי צפון לאחיו בקצה ערב הנגב. גם אם לא ישמע לשונו. לכן גדול ערכה מאד ויקרה היא בעינינו. והנה קם בדורות שלפנינו גבר חכם וחבר ס' עטור סופרים להורות לבני יהודה לכתוב מכתבים בלשון הקדש. ואף אם כונתו רצויה מעשהו אינו רצוי. כי ערך לפנינו מכתבים ממליצות זרות. ועיקם עלינו הכתובים210 עד אשר ברצות איש לכתוב אגרות בסגנון לשונו לא יבין אותן רק אחד מני אלף. ואף זה רק אחרי עמל רב. ואם היה כן המנהג בימי המחבר ההוא. אין זה דרך הדור אשר אנחנו חיים בו. כי עתה ראש דרך כל מכתב הוא להיות בלשון צח וקל באר היטב למען ירוץ קורא בו. כי זה הדרך ישכון אור. וזה אורח כל הלשונות אשר בארץ הנה. לכן בחרתי עתה תהלוכות זמננו ונתתי לפניכם מכתבים שונים בשפה צחה וזכה אשר לא ייגע הקורא להבינה. גם נוסחאות השטרות הנחוצים מאד ונוסחאות איזה שטרות ובקשות בלשון אשכנז בעניני דת ודין. והחוקים אשר להם על פי נמוסי המלוכה. גם דברים אחרים מועילים. ואקוה כי ייטב פעלי בעיניכם. (ההטעמות שלי – י"צ).
2. ‘סופר מהיר’ – ב־1851 (‘שנת הסופר המהיר לפ"ק’) פרסם מוהר אגרון נוסף. גם הפעם לא חשף את זהותו (בשער מצוין כי “כל אלה חוברו יחדו מאיש חכם נודע בשערים”) אלא שמצא לנכון לגלות כי הוא־הוא מחבר ‘עטור סופרים’ האנונימי:
אחרי המון ספרים אשר יצרתי והוצאתי לאור כתבתי ספר כולל מכתבי שונים בלשון עברי ללמד בני יהודה דרכי השפה ותהלוכותיה – – – ולהטותם מדרכי הדורות הראשונים אשר חשבו לתפארת המליצה בהיותה מכוסה בצעיף אופל מעולפת במלים אין בינות. ומיראתי מפני מורדי אור לבל יקדשו עליו מלחמה בהודע להם כי ממני יצאו הדברים כדרכם לחרוץ משפט מעוקל על כל יוצא מפי שוחרי תושיה גם אם ישר הוא ואין עולתה בו. לכן קראתיו בשם עיטור סופרים למען יחשבו כי הוא הספר הישן הנודע בישראל בשם הזה. אף אם מאד מאד נפלאים דרכי מדרכיו ומחשבותי ממחשבותיו כאשר מלתי אמורה בהקדמתי לספר ההוא (וכאן חוזר מוהר בדיוק על דבריו ב’הקדמה' ל’עיטור סופרים' – ההטעמות שלי י"צ).
להבדיל מקולות הנכאים באשר למצבה של העברית שעלו אלינו מן האגרונים הקודמים, פותח מוהר וזאת עוד לפני משכיל לאיתן את ‘ראש דבר’ של ‘סופר מהיר’ בהצהרות אופטימיות: “מיום זרח אור לישורון מארצות הצפון האלה, זרחה שמש צדקה גם על פני שפה עבריה. ותשב להיות גבר ממלכות”. בהמשך הוא חוזר ומטעים את התפקיד המרכזי שממלאת העברית בליכוד העם על תפוצותיו. כעדות לעדנה שהיתה לעברית ולחלקו שלו בכך, הוא מודיע בהתלהבות על התפוצה הגדולה לה זכה חיבורו ‘עיטור סופרים’ (נדפסו ממנו כ־4000 עקסעמפלארע וכולם נמכרו – "שטו העם ולקטו איש איש כל הבא בידו – – "). לנוכח הצלחה זאת “אחזתי עט סופר וחרתי מכתבים חדשים ככל אשר עלה ברעיוני. גם הרימותי מכתבי אחדים מספרי הראשון אשר מצאו חן בעיני – – גם הוספתי הפעם איזה מליצות ומשלים: חוקים חדשים אשר נתנו בעת הזאת מטעם המלך ויועציו. ומליצות רבות ארמיות משני התלמודים ומדרשים וביאורים באשר יגעתי כי יועילו פעמים רבות לאלה אשר לא ירדו לים התלמוד. כן תעמוד להם לפעמים מליצה קצרה כזאת במקום אמרים רבים ורחבים בשפת עבר” (ההטעמות שלי – י"צ).
לסוגיית לשון מקרא או לשון חכמים, סוגיה שכבר העסיקה את מחברי האגרונים שלפניו, מתייחס מוהר ביתר פירוט, בתוך שורת ה’כללים' שהקדים לאגרונו. למרות שבעיקרו של דבר, נמצאת לנו כאן מעין חזרה על כללים שכבר פגשנו באגרונים, אני מוצאת לנכון לצטט את חלקם הגדול. שכן, הניסוח הוא כאן רהוט, פשוט ונוקט פנייה פמיליארית:
א. עלינו לבקש עזר מאת ה' בראשית כל מעשינו. וחלילה לנו לשכוח רגע כי בלעדו כל עמל אנוש אפס ואין. לכן חוק ולא יעבור לנו משנות קדם להזכיר שם ה' בראש כל מכתב. השמר לך לשכוח מתת בראש מכתבך ב“ה (ברוך השם או בשם ה') שיל”ת (שויתי ה' לנגדי תמיד) דצעמ“ל (ד' צבאות עמנו משגב לנו) עמהעש”ו (עזרי מעם ה' עושה שמים וארץ) – – –.
ב. אל תרבה דבר גבוהה גבוהה. כי ראשית כל מכתב הוא לכתוב באמרים קלים טהורים. כאשר יאמר הלועז: דבר כאשר תחשוב וכתוב כאשר תדבר.211 כי מעט מלח יטעים אוכל ורב ישחיתנו.
ג. אתה הקורא אשר למדת כל ספרי הקדש מראשיתם עד אחריתם ורובם צפונים בזכרונך (כי רק עמך אדבר באשר אין דבר לי עם האיש אשר לא צרר כל ספרי תנ"ך בחפניו. כי איך יערב ליבו לכתוב עברית אם אין אלה לו) השמר לך מהשתמש במלה ארמית במקום אשר לך עברית תמורתה. כאשר הסכינו רוב אחינו לכתוב נדוניא תחת מוהר, מעות תחת כסף שַמָש תחת משרת. נייר במקום גליון ורבים כאלה – – – לעומת זה אל תבוש לכתוב מלה תלמודית אם תצטרך להרבות מלות עבריות במקומה. כי גם לשונות עמים מלאות מלות נכריות למען הקיצור והיופי.
ד. אחת המעלות הרמות אשר ללשוננו הקדושה: הוא אשר אין חונף בה ברצות איש לכתוב לרעהו דבר מה באחת הלשונות המתהלכות בארצותינו ידבר אליו כאשר ידבר בפיו אל אנשים רבים [הכוונה לפנייה בלשון רבים] – – – לא כן השפה העברית – בה ידבר גם אחד הריקים אל היושב על הכסא כאשר ידבר איש אל רעהו – – – אל אחד השפלים ואל המלך יחד יאמר אתה.
ה. גם זה רעה חולה לכפול מלה אחת פעמים ושלוש. אם יש לאל ידך להמירה באחרת – – – כי לא לחנם נתן מניח הלשון שמות שונים לכעס, לשמחה, ליגון וכדומה.212 אך למען יוכל המליץ להחליפם כפעם בפעם לעת הצורך.
ו. גם מזה חדל לך בני. להריק חדרי ספרי קדש אל תוך כליך. להלביש רעיוניך במקראות שלמים פעמים רבות. כי אם ככה תעשה לא סופר תקרא רק מעתיק.213 והוא כספור הנודע מהאוהב אשר העתיק מכתב אהבה מספר הסעקרעטר אשר לאשכנזים ושלחו לאהובתו. וכאשר הכירה את המכתב כי זמורת זר הוא, השיבה לו לאמור: ראה עבר השני ותמצא תשובתי. כי בתבנית המכתבים יבוא מענה כל מכתב תמיד בצדו. הן נאוה לפעמים לקטוף מליצה אחת קטנה מאחד המקראות לכלול בה מאמר שלם. אולם לא להרבות בהנה. – –
את שורת הכללים חותם הוא כך:
יש עוד חוקים רבים בדבר הנכבד אשר אנחנו בו. אך אין זה תעודת ספרי הקטן הזה להורותך כל דרכי הלשון והמליצה – – – ואידך זיל גמור. כי לא ספרים ולא מורה יודיעוך רק כשרון ולב חכם יבינוך. ואם אין אלה לשוא יגיעך לא תבוא עד תכונתם.
3. ‘שבט סופר’
ב־1853 מפרסם מוהר אגרון שלישי – ‘שבט סופר’, גם הוא בלמברג, וגם הוא בעילום שם. אלא שלהבדיל מקודמיו, הפעם זהו אגרון דו־לשוני, ולהבדיל מזה של קודמיו לא עוד עברית־אשכנזית אלא עברית־אידיש. השער כולו באידיש, ובלשון זו נכתבו גם הכללים שהם נרחבים כאן ומקיפים יותר מאלו של ‘סופר מהיר’ (נוספו כאן הערות טכניות באשר למלאכת הכתיבה בדומה לאלו שמצא ניימאן לנכון בשעתו להציע לקורא העברי; וכן הוראות הנוגעות באופן ספציפי לכתיבה ב’אידיש־דייטש', למשל: היתר לערבב מלים עבריות בתוך הלשון האידית, וחובה לסיים בפסוק עברי).
4. ‘הר ציון’
ב־1854 פרסם מוהר בלבוב את חיבורו ‘הר־ציון’. הפעם, תוך ציון שמו. במדור ה של הספר – איגרות שאותן ליקט מחיבוריו הקודמים.
5. ‘כתבי קודש’
ב־1857 פרסם מוהר אגרון נוסף, גם הוא דו־לשוני (עברית־אידיש), בשם ‘כתבי קודש’. בשער העברי רשום גם הפעם ‘כל אלה מעשה ידי חכם נודע לתהלה בישראל’. ואילו בשולי עמוד השער, רשום באותיות לטיניות – Brief Steller Von A.M. Mohr, וב’מגיד ראשית' (כך כינה מוהר את ההקדמה שלו הפעם) מגלה הוא לראשונה את ‘סודו’: הוא מונה מפורשות את האגרונים שחיבר (‘עיטור סופרים’, ‘סופר מהיר’, ‘שבט סופר’) ומספר באזני קוראיו כי “כאשר נדפס הס' ההוא [שבט סופר] שלש פעמים, וקוניו רבו מאד, חילה המדפיס את פני כי אעשה לו ספר כתבניתו ואמהר למלא חפצו והכינותי הספר הזה [כתבי קודש] הערוך לפניכם בזה”.
6. מוהר (?) מכתבי עברית – הובא לבית הדפוס אני הצעיר אברהם יהושע
דראקר
ב־1861 נתפרסם על ידי המדפיס, אברהם יהושע העשיל דראקר (בלי ציון מקום הדפוס), אגרון דו־לשוני רב היקף, בשם ‘מכתבי עברית’. בשער שנכתב גרמנית מצוין כי הדברים “גאנץ נייא פאן איין בריהמטן גלעהרטן בעארבייטעט”. נוסח זה דומה מאוד לנוסח שנרשם בשערי אגרונים אנונימיים של מוהר (אם כי יתכן מאד שזהו נוסח רווח). ויותר מכך – איגרות רבות באגרון שלפנינו זהות או קרובות בעניינן ובדרך ניסוחן לאיגרות של מוהר (אם כי יתכן מאד שזהו נוסח רווח). ויותר מכך – איגרות רבות באגרון שלפנינו זהות או קרובות בעניינן ובדרך ניסוחן לאיגרות של מוהר ב’שבט סופר' ו’מכתבי אמת‘. בנוסף לכך יש גם קרבה רבה בין ה’כללים’ של מוהר לבין ‘הויפט רעגלן בייא בריף שרייבן’. ראויה לציין גם העובדה שגם כאן מדובר באחת האיגרות בספר ‘שבילי עולם’ שחיבר מוהר.214
7. כתב אמת (מוהר?)
אגרוניו של מוהר המשיכו להידפס גם לאחר מותו, וזאת, תחת שמות חדשים ובשינויים קלים בהרכב. כך נמצא ב־1875 (כעשר שנים לאחר מותו של מוהר) את האגרון ‘כתב אמת’, שנתפרסם גם הוא בלבוב, אך כחיבור אנונימי: בשערו מצויין ‘נייא העברעשע בריף שטעללער ויקרא שמו בישראל כתב אמת’. יש אמנם להעיר כי הלשון האידית של ה’כללים' שונה מזו שפגשנו באגרונים הקודמים של מוהר (ראה לדוגמה: ‘מיין קונד איידור איך פאנג – –’), אלא שהאיגרות עצמן מועתקות ממש מ’שבט סופר'.
8. קבוצת־איגרות
ובכך אין די. ב־1890 מתפרסם אגרון, שבשערו רשום: “קבוצת אגרות מאת סף כולל תבנית אגרות ומכתבים בלשון עבר ואשכנז ללמד לבני ישראל קסת הסופר בלשון למודים בכתב ולשון בלי יגיעה ועמל רב מאת החכם הר' אברהם מענדיל מוהר ז”ל גם האבע איך צו גישטעלט בריף אויף עברי דייטש אויך תנאים אין כתובות".
אם לנסות לצרף, מתוך הסקירה שסקרתי את פעילותו של מוהר בתחום האגרונים, סימני היכר מאפיינים, הרי בולטת, בראש וראשונה, העובדה שעולה כאן אפילו מפורשות (ראה הדיווח על התפוצה ועל פניות המדפיס) כי האגרונים הם מקור פרנסה מבוקש. עובדה זו גוררת אחריה, לא אחת, פעילות חפוזה שיוצאת אל חיקוי וחזרה שחוזרים המחברים ולו גם על עצמם. מעבר להיבט הכלכלי, אין להתעלם מן המקום המרכזי שתופסת בעיית הרבדים הלשוניים שעל העברית המודרנית לאמץ (לשון מקרא ולשון חז"ל). מתוך ההצצה אל דרך הטיפול שמטפל בכך מוהר, ניתן לחזור ולאשש את אשר כבר קבעתי, כי בתחום האגרונים אין מתלווה לסוגיה זו אותו להט מיליטאנטי המוכר לנו מתחום הפובליציסטיקה או הספרות. כאן עולה ההמלצה לאחוז בזה וגם מזה לא להסתייג באורח מוחלט, לדעת לנצל יתרונותיו של כל רובד בזמנו ובמקומו. בתחום זה של הרובד הלשוני, לפנינו הערה מעניינת שהיא בבחינת עדות למפנה מסוים שחל בהרכבו של קהל צרכניו של האגרון: כוונתי למצוין בשערו של ‘סופר מהיר’ כי המליצות ה’תלמודיות' שהביא מוהר בחיבורו, יש בהן כדי להועיל למי שלא “ירד לים התלמוד”, ואינו מכיר את החומר מכלי ראשון. שכן, עד כאן מצאנו את מחברי האגרונים מבקשים לשכנע את בני הישיבה הלמדנים, שעל מנת לקנות לעצמם את כושר הכתיבה הראויה אין די בלשון תלמוד, ועליהם לחדש את העיסוק בתנ"ך. מוהר, ב’כללים‘, שלו, מוצא לנכון להדגיש את הצורך (שכבר עמדו עליו אמנם כמעט כל קודמיו) לבלום את ניצול הבקיאות בפסוקי המקרא. גם מוהר מצטרף (אמנם בצמצום וכמעט ברמז) למתמודדים עם הסוגיה הסבוכה של כתיבה בלשון המקרא, של הזדקקות לצירופי כתובים בלא לוותר על מבע אישי ובלי להגיע מאידך ל’העתקה’ מעוררת גיחוך.
יש לשים לב לעובדה, שמוהר דן בנשימה אחת בסוגיית לשון כתובים ובסוגיית השימוש המיכאניסטי בטפסי איגרות שמציע האגרון. נראה לי, שמבלי להרגיש, כרך מוהר את שתי הסוגיות שלפנינו באמצעות סוגיית ה’מליציות' שהיא חולית קישור היוצאת לכאן ולכאן.
נראה לי, כי בדומה לעמידת הביניים שעומד מוהר בין לשון מקרא ללשון משנה ובעצם, באורח מעורר תמיהה אפילו, אנו מוצאים אותו מפליג בהתפעלות מחד באשר לפריחתה של העברית בארצות הצפון,215 ובאשר לתפקיד ה’לאומי' שהיא ממלאת ומאידך, הוא נותן ידו להפצתה של הדו־לשוניות, ומה גם שבת הזוג שהציב לצדה של העברית אינה עוד הגרמנית המהוללת, לשון המשכילים, אלא דוקא האשכנזית־יהודית שהמשכילים יצאו נגדה למלחמת חרמה (ראה דבריו של הכהן באשר לטעמים שהביאו אותו לצרף תרגום גרמני לאגרותיו!).
אפשר, כמובן, לראות את הפנייה לאשכנזית־יהודית כאקט כלכלי־מסחרי מצדו של מוהר. אלא שאל מניע פרגמאטי מעין זה, מצטרף גם מניע אידיאולוגי, כפי שניתן ללמוד מדבריו של מוהר בהקדמה שהקדים ל’קול מחצצים'216 של פדר, אותו ההדיר ב־1853 (שנת פרסומו של ‘שבט סופר’). בהקדמה, מסתייג מוהר ממלחמת החרמה שהכריז פדר על לפין, שתרגם לאידיש את ספר משלי. מוהר טוען שם כי "באמת נחוץ מאד לכתוב ספרים להמון העם בשפה המדוברת בם – – לכן אין דרך אחרת להביא חכמה אל לב ההמוני, זולת בדבר אליו בשפתו אשר יבין – – ". יש גם להזכיר כי כבר ב־1848, ערך מוהר שבועון באידיש שהיה אז היחיד מסוגו בעולם217.
לסיום, יש כמובן לחזור ולהתייחס לאנונימיות שבה בחר מוהר לפרסם רבים מאגרוניו, וכן לשמות ה’יראיים' בצביונם שבחר בהם כשמות לכנות את אלו. עובדות אלו יוצאות לשתי פנים: יש בהן כדי ללמד על כושר ה’תימרון' של מוהר, אך יש בהן גם כדי ללמד על המאבק בין ‘חדש’ ו’ישן' שלא פסח גם על תחום האגרונים של המאה ה־19, הספוגים כבר רוח משכילית.
האגרונים של מאיר הלוי לטריס 🔗
1. מכתבים
את פעילותו בתחום האגרונים החל לטריס בתקפ"ז (1827), כשפרסם בעילום שם218 את הקובץ ‘מכתבים’. בשערו של הספר נכתב: ‘מכתבים כולל דברי אגרות אשר הריצו אנשים משכילים איש אל אחיו בענייני חכמה ומוסר ידידות ושלום ואהבה להיות לעזר לאנשים צעירים לימים דורשי לשון עבר’ (בשער צוין גם כי זה ‘חלק ראשון’ אך נראה שלא היה לו המשך). מאחר שאני סבורה שיש בהקדמה (‘אל הקורא’) שבפתח ‘מכתבים’, משום תרומה חשובה לנושא שלפנינו, אני מביאה אותה כאן במלואה:
מאז חנני אלהים לתת בידי עט סופר, לדבר יהודית באזני בני עמי, כל ישעי וכל חפצי להיות לעזר ולהועיל, כאשר יש לאל ידי, אל נערי בני ישראל, ולתת להם מטעמים בשפת קודש. ואם רבו בימים אלה הדוברים עתק על כל פעולת וכל מעשה, אשר חדשים מקרוב באו, הן בזאת יתנחם איש הלב ובעל נפש, כי זה דרכם כסל לחסרי לב מימות עולם עד היום הזה. ההרגל אהוב להמון בכל דבר, אף כי במחשכים תהלוכותיו, וכל דבר חדש שנוא לו, אף כי ילך באור ה'. –
ונתתי את לבי לראות כי צעירי בני ישראל המתחילם ללמוד את לשוננו הקדושה, ונפשם תכסוף לכתוב גם את הגות לבם ומחשבות רוחם על ספר בלי מורה ובלי מחזיק ביד, וחסר ספר כולל מכתבים ואגרות אשר סגנון לשונם וניבם כדבר איש אל רעהו, דברי ידידות, דברי אהבה ושלום. ואף כי כבר החל הסופר היקר מו' שלום הכהן לעשות כאלה במכתביו אשר אסף וקרא בשם כתב יושר (וויען תקפ"ג) הנה לא שלמה פעולתו מכל וכל.
א) כי אסף שמה בחלק הראשון, אגרות אשר כלנה מעשי אצבעותיו, ורוחו הוא קבצן והיו לאחדים. רוח אחד מרחפת על פניהן. האב והבן וכו' אשר יריצו אגרותיהם זה אל זה, כולם בלשון ובסגנון אחד ידברו. אולם הנער המשכיל ללמוד הוא צריך, לדעת מחשבות בני אדם והגיונם, איכה שונים נפרדים המה, ואיכה נבדל ושונה סגנון לשון איש ואיש בהשתנות הגיון לבם, ופירוד מחשבותיהם. ולזאת טוב הוא כי יקרא אגרות אנשים שונים אשר הריצו באמת איש אל אחיו לעתים מזומנים. והדברים הנאמרים באמת מקרב לב, ירדו אל לב הנער ביתר עז. וכאמרם חז"ל: דברים היוצאים מן הלב וכו'.
ב) אסף הכהן בספרו הקדמות ספרים שונים, מליצות שירים ומכתבים, אשר כבר יצאו לאור בדפוס פעמים ושלוש, ולא יקח חלק במו רק האיש אשר קרא כבר את הדברים במקומם. ואיכה יוסיפו לקח ודעת, להנער הרך אשר זה ראשית צאתו והחלו להגות בספר? – ובכל זאת חלילה לי לשים דופי בפועל פעלו ידי הכהן הגדול מאחיו, אך באתי כמתנצל כי אנוכי הוצאתי ספר היום הזה, אשר תכונתו בעצם וראשונה כדברי הספר כתב יושר, פן יליזו אנשים עקשי לב עלי, אשר נוצרו מבטן לשים תהלה בפעולות אחרים לאמור: הן יש כבר בידינו ספר כזה וספרך זה אך למותר?
ועתה אהובי! ידוע תדע כי המכתבים האלה רובם ככולם מעשי ידי אנשים משכילים אשר כבר נודעו בקהל בתבונות כפיהם ושכל מלִיהם לשם ולתהלה.
אלה מסכו במכתביהם אשר נתתי בידך היום הזה דבר חכמה ומוסר לתתם למאהביהם במתק שפתים לאות ברית אהבה ושלום – ונכון לבי בטוח כי מלבד נערי בני ישראל אשר ימצאו בהם תועלת רב, גם חכם הלב כי יקרא הדברים האלה והיו לו למשיב נפש, כי מליצות המכתבים האלה על אדני כתבי קודש הטבעו, והדוברים בם יתעלסו באהבים כדבר איש אל רעהו בלשון חיים אשר שומה בפיהם כל היום. והיה כי ייוטב פעלי בעיני בני עמי, אנופף ידי שנית להוציא לאור חלק שני בקרב הימים, אשר יבואו בו דברים יקרים ונכבדים, וימצאו חן ביתר שאת, ברצות ה' דרכי.
אל תוך ‘מכתבים’ כינס לטריס טז איגרות שאותן הריצו זה לזה, מה“ל, אברהם גולדברג, ערטר, רנ”ק, מיזס ופדר (ראה פירוט בנספח מס 3 ה').
באיגרת חסרת תאריך ששלח לטריס לשניאור זק“ש (האיגרת כונסה על ידי יעקב לאפין אל תוך ‘קסת הסופר’ שלו, (ברלין, 1857) מודיע לטריס, שלצערו אינו יכול להיענות לבקשתו של שניאור זק”ש להמציא לו עותק של ‘מכתבים’. שכן, אגרון זה נדפס בשעתו ב־100 עותקים בלבד, וכמוהו, כמרבית חיבוריו של לטריס, “כבר ספו תמו מן הממכר זה ימים רבים, גם בכסף מלא קשה מאד להשיגם”.
2. מכתבי שפת קודש, פראג 1833
בדומה לשלום הכהן קודמו, נמצא גם את לטריס נדחף לפעילות אינטנסיווית בתחום האגרונים על ידי המדפיסים שאצלם הוא עובד כעורך וכמגיה. כדוגמה לכך נביא את חלקו באגרון הקרוא על שם עמנואל בונדי, ‘מכתבי שפת קודש’, שנדפס בפרג ב־1833. ביסודו של חיבור זה הרשום בביבליוגראפיה כאגרון, קבוע חיבורו של בונדי איש פרסבורג שבהונגריה, ‘תורת שפת קודש’ שאינו אלא ספר להוראת הדקדוק. במהדורה חוזרת של חיבור לימודי זה, מצא לנכון המדפיס, בנימין זאב פאשלעס (שמציג עצמו בהקדמה שהקדים לספר כ’מוכר ספרים'), להוסיף 20 איגרות, מהן בדויות ומהן אותנטיות, שנשלחו אל לטריס וממנו. ובתוכן תרגום עברי של לטריס לאיגרות של מנדלסון שנכתבו גרמנית.
האיגרות הבדויות הן דו־לשוניות (עברית־גרמנית שהפעם נדפסה באותיות גוטיות) והספר כולו כרוך משמאל לימין. לא קשה לנחש שעל ה’תוספות לספר הדקדוק' (משלים, מליצות, איגרות, קטעי מובאות מחיבורים חשובים של התקופה) ממונה היה לטריס, ואם גם אין שמו נזכר בשער. ניתן ללמוד זאת מן המקום המרכזי שהוא תופס בתוך האיגרות וגם מתוך העובדה שכמה מן האיגרות של ‘מכתבי שפת קודש’ חוזרות ומופיעות באגרונים הבאים של לטריס, ‘מכתבי בני קדם’ ו’מכתבי עברית‘. אבל עדות מפורשת של בעל הדבר עצמו לפנינו בהקדמה (‘דבר אל אחי ועמי’) שהקדים לטריס ל’ספר מכתבי בני קדם’ שערך ב־1866. תוך שהוא מונה שם את פעולותיו בתחום האגרונים (תוך הדגשת ההיבט על התיעוד) הוא כותב: מכתבים ואגרות כאלה בעניני חוכמה ותושיה שַׁתִּי נוספות זה איזה שנים גם לספרים אחרים ממין זה, לבקשת המוציאים לאור כמו לס' דקדוק ל“ע הנקרא תורת שפת קודש מאת המשכיל היקר מוה' ע. באנדי – –”.
3. מכתבי־עברית
ב־1856 נענה מה"ל, לדבריו, לבקשת ישראל קנעפפלמאכר, מי שהיה עמיתו לעבודה אצל אנטון שמיד, ולימים בעליו של בית הדפוס (בסיפוק ובגאווה מספר על כך קנעפפלמאכר בהקדמתו ‘דבר אל הקורא’) וערך למענו את הקובץ ‘מכתבי עברית’. כפי שכבר ציינתי בפרק קודם, הרי אין ‘מכתבי עברית’ אלא מהדורה נוספת של ‘כתב יושר’ של הכהן ו’מכתבי עברית' של ניימאן. וכך כותב לטריס ב’עוד דברים אחדים' (בנוסף לדבריו של המדפיס): "בגשתי אל המלאכה להעריך ולהוסיף את ספר האגרות הזה לא חפצתי להרחיק המכתבים הנמצאים מאז ומקדם במכתבי עברית וכתב יושר על דבר מוצאם חן בעיני קוראים רבים זה ימים כבירים; אמנם הוספתי עליהם מכתבים יקרי ערך – – ". בהקדמתו מודיע קנעפפלמאכר תוך שהוא חוזר ומצטט כמעט כלשונם את דברי לטריס בהקדמתו ל’מכתבים' כי: "זריתי הלאה מספר זה אשר בידך (הקורא) כל הדברים אשר אך למותר ולמחסור היו במכתבי עברית הראשונים, הלא המה: הקדמות ספרים שונים אשר ביד כל אדם, מליצות ומכתבים אשר נקרעו לקרעים מתוך ספרים נודעים ואשר כבר יצאו לאור בדפוס לא אחת ולא שתים – – “. כנגד זה מציין הוא כי מה”ל בחר להביא במקום אלה איגרות ולקט מתוך מכתבי העתים שכבר חדלו לצאת – “ומה טוב הוא להעיר עוד את לב הקורא המשכיל, כי אחרי ספו תמו זה ימים רבים ספרי המאסף, בכורי העתים וכהמה יחדלו לצאת לאור, מה טוב ומה נעים, כי אוהבי לשון עבר יתענגו בדברי המחברים אשר יבואו עתה עוד הפעם עם תבונות כפיהם במחברת הזאת לעיני כל ישראל, כאשר הביאו לפנים פרי תכונתם ותבונתם הטובה מנחה חדשה אל בכורי העתים וכרמי חמד ישמח לב כל משכיל על מעשה נבונים וידועים אלה, רגע ימצא דבריהם יאכלם, כבכורה אותה נפשם מקדם, וכאשכול בכרם לפנים בישראל” (ההטעמות שלי – י"צ.).
על שני האגרונים, של הכהן ושל ניימאן, הוסיף המדפיס שלוש ‘מחלקות’: ‘מחלקה שלישית’ – “אסיפת מכתבים יקרים אשר נאספו מחדש על ידי החכם המליץ המפואר מו”ה מה“ל נ”י"; ב’מחלקה הרביעית' – מצבות קבר וטיטולאטורען, וכן נוסחי שטרות. ‘מחלקה החמישית’ – מכילה טקסקים שימושיים על טהרת הלשון הגרמנית, והפעם באותיות גוטיות.
4. מכתבי בני קדם
ב־1866 נענה (כפי שכבר ראינו) לטריס לבקשת המדפיס שלוסברג וערך למענו את ‘מכתבי בני קדם’.
במדור הראשון, שרק הוא בעצם בחזקת אגרון ממש, לפנינו 39 איגרות דו־לשוניות של מה“ל, שלדברי המחבר “יכונו לעת מצוא ולכל ילדי יום אשר נהיו בתבל בגורל ומסיבות בני אדם המתהפכים חדשים לבקרים. מכתבים קלים להבין ונכוחים לכל משכיל. ורוחי הוא קבצם לאחדים – –”. לא קשה להבחין שבתשתית האיגרות מונחת ה’שבלונה' כל ‘כתב יושר’ כשהלשון הפעם נקייה יותר ממליציות וזורמת יותר. בתוך שורת הנושאים השגרתיים נמצא כאן הפעם איגרת תנחומים ברוח פטריוטיות על בן שנפל במלחמה (ראה איגרת 31)219 שאליה הסמיך מה”ל איגרת של אד"ם הכהן אל “שר צבא המלך, לשלם תודות לו על כל אשר עשה לעמו ועם אחר מדי היותו נציב הארץ כל ימי המלחמה”. אלא שלצד גילויי פטריוטיות מעין זו ניתן למצוא גם גילויים של התעוררות לאומית יהודית: באיגרת לה, איגרת משכיל אל משכיל, מפליג הכותב בשבח העברית, מקונן על גורלה, וכותב, בין השאר, כי "יהמו יחמרו220 גלי העת, גם סערות הקורות יעברו ישטופו – – – אך אש־דת לא יכבו לנצח! – – – "; "הן אמת כל הצלחתנו האמתית לא תכון כל עוד מפוזרים אנחנו בתוך עם נכר, וארצנו הקדושה שוממה ושעירים ירקדו שמה – – – ".
בהמשך נדרש הוא לשלושה ה’זמנים' בתורתו של רנ"ק (הוא מצטט את דבריו כלשונם) ומצפה להתחדשותו של הזמן הראשון. גם הוא, בדומה ללנדא, כורך בהדגשה את ההכרה הלאומית בהכרה הדתית.
באיגרת י (‘אל ידיד נבחר’) כותב לטריס: “בהלכם (ישראל) בגולה לקחו את ארצם ובית תפארתם בין זרועותיהם – – מי ארצם? הלא ספר תורתם, ומי בית תפארתם? הלא ספרי קדוש ישראל – – – כי ארץ מולדתם לא באדמת עפר נוסדה למו כי אם תלויה על בלימה נשגב מרגבי אדמה”.221
חלק ג: כינוס וחתימה
א 🔗
סקרתי עד כאן את מהלכה של ספרות האגרונים במשך כ־400 שנה. במרוצת הסקירה ציינתי אמנם, לא אחת, שבגלל אופיין הבדיוני מעיקרו של האיגרות (שהרי הן בבחינת דוגמה להתלמד ממנה) טושטשו בהן סימני התלות בזמן ובמסיבות המסוימים.222 הודגשה גם העובדה, שפעילותם של מחברי האגרונים היתה נעדרת מעיקרה מודעות להשתייכות קבוצתית, וכי פעילות זו התנהלה, בחלקה הגדול, באורח כמו פרטי, הרחק מן התוואי הגלוי והקדמי של התנועות והזרמים, נושאי התמורות והמאבקים בעולמה של החברה היהודית. ובכל זאת נתנו בה אלו אותותיהם במידה זו או אחרת: מחברי האגרונים מבטיחים אמנם עיסוק ב’תולדות אדם' באשר הוא, ב“כל מוצאי ומובאי המשא ומתן אשר בחוק האנושי”, אך מאליו מובן שבלי משים הרי שאבו מן האקלים החומרי־רוחני שבתוכו פעלו; לא קשה להבחין כי חליפת האיגרות שבין האב לבנו, התופסת מקום בולט של קבע בכל האגרונים, הריהי בדיעבד אמצעי למעקב אחר גלגוליו של האידיאל החינוכי בחברה היהודית במרוצת הדורות, וחומר גלם ראשוני לרומאן ההתחנכות של הצעיר היהודי.
נמצא לכן, כי העיקרון הכרונולוגי הפשטני שסביבו ארגנתי את פרקי־הספר, חופף בדיעבד את גלי התנודות שחלו בהעתקת מרכז הכובד התרבותי של הפזורה היהודית (העתקה גיאוגרפית, שמיניה וביה כרוכה גם בהעתקת האקלים רוחני). כך נמצא כי האגרונים של המאה ה־16, (אלו שנדונו בפרק הראשון), מעוגנים במרכזים ה’ספרדיים' של ארצות הים התיכון (איטליה-יון-טורקיה), כשאלו עומדים כבר אמנם בסימן ירידתה של הפתיחות הרנסאנסית, בעקבות פלישתו של נוסח ‘אשכנז’ והתפשטות הקבלה. האגרונים של המאות ה־18–17 מייצגים את הסגירות של החברה היהודית נוסח המרכזים המכונים בשם הכולל ‘אשכנז’. קהלם של אגרונים אלו הוא, בשלב זה,קהלם של בחורי הישיבה והלמדנים התורתיים שבקיאותם בתנ"ך אינה סדורה ואינה רבה והם מתקשים בחיבור איגרת עברית נאותה. בולטת מתוך האגרונים העובדה, שעדיין זקוק קהלם לאסמכתאות מן הספרות התלמודית או להסכמות של גדולי התורה על מנת לקבל לגיטימאציה לעיסוק בתורת האיגרת, שהוא כביכול, בגדר של ביטול תורה. ניתן גם להצביע על שוני בחוג שממנו יוצאים מחברי האגרונים: הפעם לא נמצא בהם אישים ידועי שם בדורם, רטוריקאנים או פייטנים. המחברים של אגרוני המאות ה־18–17 הם מלמדים אנונומיים דלפונים ומתוסכלים, שאינם מסתירים את העובדה שבעזרת האגרון (ספרם ה’קטן' והלא כל כך נחשב) מבקשים הם למצוא טרף לביתם.
האגרונים של שלהי המאה ה־18, ומכאן ואילך (אלו המהווים את חלק הארי של קורפוס האגרונים שבידינו) חדורים כבר, במידה זו או אחרת, ברוח הפתיחות המשכילית־הלאומית. כאן משמשים בערבוביה מלמדים, מורים של בית־הספר העברי החדש, סופרים או בעלי יומרות ספרותיות, ולקראת סופה של הדרך – הסופרים לבני־הנעורים. כל אלו נותנים כמובן אותותיהם בטיבם של האגרונים, ועל כך בסעיפים הבאים. בשלה זה יש להדגיש את העובדה, שרישומה של ההתעוררות המשכילית היא השולטת בכיפה, אך עם זאת, הרי גם כששטופים הם המשכילים, בני מזרח־אירופה, באידיאלים של ‘ברלין’ ואישיה המרכזיים (מנדלסון, ויזל), הריהם מקפידים, עם זאת, לשמור על זיקה לדת ולמסורת: הם מרבים להכריז על הצורך בחיבור ה’תורה והחכמה' אך עם זאת, מאמצים את רוחה של ‘דרך תשובה’, ומסמיכים אותה כסייג וגדר למלחמת ‘הדת והחיים’. לא יפלא לכן, שמכל הז’אנרים הספרותיים החילוניים, האגרון הוא בשעתו היחיד שאוחזת בו החברה היהודית על כל חוגיה ומחנותיה. ויש להדגיש את העובדה, שבכך הפך האגרון למעין מוציא ומביא בין ה’ישן' וה’חדש', הפך חולייה שמזרימה אותם זה אל תוך זה תוך זרימה נעדרת זעזועים.223
ההיסטוריונים, כאמור, ממעטים ערכם של האגרונים כ’תעודה' היסטורית, אך בכל זאת נראה לי שחקר הספרות העברית אינו יכול לוותר על העיסוק בקורפוס זה, שליווה בהתמדה, ואם גם בשוליים, את דרך המלך של ספרותנו.
אם להזדקק לטרמינולוגיה של אחד־העם, המבחינה בין ‘קולטורא’ ל’מצב קולטורי' נוכל לקבוע, כי יותר משחשוב לנו ז’אנר האגרונים כמרכיב ממרכיבי ה’קולטורא', הרי יש בו כדי לשרת אותנו כשאנו מבקשים לבחון את המצב הקולטורי בתוך התקופה הנדונה. ויש בו כדי להמחיש בבליטות את מידת התואם בין מהלכה של הספרות העברית הקאנונית לבין ההד שהותירה אחריה בשורות ההמונים שהאגרונים משמשים לא מעט כנציגיהם (ראה לעניין זה, מפתח השמות) ומאידך – יש מקום לתת את הדעת להשלכות של הז’אנרים הרווחים בתחום הספרות על הנטיות המתגלות אצל מחברי־האגרונים.224 עיון באגרונים יש בו כדי להמחיש בבליטות כיצד ‘מתבצע’ תהליך גלגולם של חומרי המציאות אל תוך מתכונות ראשוניות וגולמניות לא מעט, של הבדיון הספרותי. וכאן מזומן לנו בשקיפות התהליך האיטי והמפותל שעתיד, בסופה של הדרך, לגבש את לשון הפרוזה העברית המודרנית כלשון דיבור ותקשורת וכז’אנר ספרותי. תפקיד חיוני וחשוב (ואם גם חלקי) ממלאים הנספחים שצירפו לאגרונם מספר מחברים (ראה בעיקר: הכהן, לאפין, לטריס), שהם בבחינת אנתולוגיות של מה שמקובל עליהם כמבחר הפרוזה העברית (בעיקר זו, בת זמנם הקרוב), או חליפת איגרות אותנטית בין הדמויות המרכזיות של בני הדור.
חשיבות מסוימת יש גם לניסיונותיהם של מספר מחברים להפוך את האגרון לבמה שמעליה מפגינים הם את כישרונם היוצר (שירים, מכתמים וקטעי־מחזה). במסגרת כיוון זה, לפנינו גם קטעי תרגום מעשה ידיהם של מחברי האגרון. קשה כמובן, לגלות כאן מעין מדיניות תרגום או עקביות מסוימת, אך בכל זאת יכולים אלו לשמש אינדיקטור למגעים של החברה היהודית עם התרבות הלועזית (על הכול, גרמנית וצרפתית) הסובבת (ראה נספח מס' 3 ד').
ב 🔗
לא ניתן לתאר באחת, את מתכונתו של האגרון ואת הפונקציות שהוא בא למלא: אם לפנות אל הכתוב בשערם של רבים מן האגרונים (בעיקר המוקדמים) נמצא שאלו נועדו ‘ללמד בני יהודה קסת הסופר’. אלא שמשחק כתובים מתוחכם זה אינו מסוים במצריו. שהרי גם במסורת היהודית כמה פנים לו ל’סופר' (סופר המלך; סופר סת"ם; סופר הקהילה הממונה על הרישום ב’פנקס'). על אלו נוספים מתוך האגרונים: ה’סופר' כמי שבקי בטכניקה של הכתיבה באשר היא (דרך פריסת הנייר, הכנת הדיו והעט וכיוצא באלה); מי שבקי בלשון ובדקדוקה; מי שיודע לנסח דברים בצורה הגיונית ועם זאת, מקושטת ונמלצת; ה’סופר' הוא אף הפקיד הממונה על ניהול החשבונות של בית העסק ויודע לנהל את חליפת המכתבים הנדרשת. רק בסופה של הדרך (וגם זאת באורח נרמז, בעיקרו של דבר) מדובר בו ב’סופר' במשמעות הרווחת בינינו כיום, ובאורח ספציפי – ה’סופר' שהוא הפרוזאיקון, להבדיל מן המשורר.
גם עניין ה’ללמד' יוצא מידי פשוטו: תוך היגררות אחר הפסוק (‘ללמד בני יהודה קסת הסופר’), משמש ה’ללמד' גם כשמדובר ב’טופס מכתבים' שנועד כמוצהר לשימוש מן המוכן, כלומר, שנועד ל’העתקה' פשוטו כמשמעו. לצורך שימוש מעין זה, באו כמובן נוסחי ה’פתיחה' ו’הסיום‘, ה’תוארים’ (‘טיטולים’־’טיטולארים’); ‘טפסי שטרות’ לסוגיהם; גיוון המבחר (זה שהוצג תוך הפלגה והפרזה כ’כל המו"מ האנושי') על ידי תוספת ואריאציות (חזרה על התוכן ‘באופן אחר’). על הכוונה הראשונית להציע את האיגרות כטקסטים שניתן להשתמש בהם תוך העתקה מלאה, מלמדת ההערה בסיפא של הטקסט הקבוע: ‘יוסיף כרצונו’. כפי שהערתי כבר במקומו, הרי יעד זה של האגרון הוא־הוא שהפך אותו מטרה לחצי לעג ובדיחות הדעת.225 אלא שלאמיתו של דבר, לא היה זה היעד הבלעדי של האגרון ואף לא הרווח: במסגרת ההקדמות לאגרונים, חוזרת, לא אחת, ההערה כי נוסח האיגרת המוצע לקורא, אינו אלא בבחינת ‘תבנית’ או ‘תכנית’ שכדוגמתה יבנה הקורא איגרת בכוחות עצמו. ברוח זו, מוטעם תפקידו של האגרון כספר ‘לימוד’ ממש (לימוד בסיסי של הלשון ולימוד מתקדם של תחבולות ריטוריות). גם ה’העתקה' החוזרת ונזכרת בהקשר זה משנה את משמעותה: המחבר מרבה להמליץ על העתקת הכתוב מן הספר אל מחברתו של התלמיד כאמצעי יעיל לשינון, או על ‘העתקה’ כתרגום, כהרקה מלשון ללשון, וגם זאת כתחבולה דידאקטית.226 הוראה פרגמאטית אחרונה זו, כרוכה בדין ודברים הנוגע לסוגיה העקרונית של עברית־לע"ז המתעוררת סביב האגרונים הדו־לשוניים (והרב־לשוניים בהמשך), ובתוך כך, גם בסוגיית עברית־אידיש.227
ג 🔗
בסעיף הקודם תואר האגרון כספר לימוד שימושי, כמעין חיבור כל־בו לכל המשפחה. אך לגבינו, עיקר חשיבותו של העיסוק באגרון נובע מן העובדה, שלא פחות מכל אלו, קסם האגרון לקהלו בכך שמילא את הצורך למצוא ספר למקרא (על האגרון כספר קריאה הרחיב את הדיבור שלום הכהן). נזקקו לו ככזה, חוגי היהדות המשמרת, כהפוגת־מה ‘כד חלשי מגרסייהו’, ונזקקו לו, מאוחר יותר, חוגי המשכילים כשעייפה נפשם מדברי מחקר והגות ודיוקי דקדוק.228 לא קשה להבחין שסוד כוחו של האגרון להתקבל על בני המחנות מזה ומזה, הוא במיזוג המיוחד של ‘הנעים’ אם ‘המועיל’ שהציע; של הלמדני עם הנופך המבדר של הוויות העולם הזה. סודו בכך שלא פרץ את תחומי המסגרת הבעל־ביתית ה’ריאלית' המתונה; שוויתר על קלות הדעת השובבנית הפיקארסקית של המקאמה, שבעצם מקיימת קרבה מסוימת אל האגרון (מתכונת של כתיבה בגוף ראשון; מבנה עשוי אפיזודות־אפיזודות; ויתור על אחדות המקום והעניין), ייחודו בכך ששונה הוא מן הספרות המשלונית הדידאקטית אשר הזינה את הקורא העברי תקופה ארוכה;229 ומאידך, גם רחוק הוא מן הפנטאזיה של סיפורי המעשיות שהחלו קונים שביתה בין ההמונים ועוררו הסתייגות בקרב החוגים ה“רציניים” מכל המחנות. כדי להבליט את העובדה שהאגרון הוא ממבשרי הספרות הריאליסטית, חשוב להדגיש, כי למרות המתכונת האפיסטולארית המשותפת, רחוק הוא האגרון מן הכיוון הסאטירי־מיליטאנטי או מזה האקזוטי, ששימש בספרות ההשכלה בת־הזמן (לא נמצא לי באגרונים כל איזכור של ‘אגרות משולם’ או של ‘מגלה טמירין’!). כנגד כל אלו, הרי מזומנות לנו בתוך האגרונים, ואם גם באורח עוּבָּרי, התחלות של ז’אנרים רבים ומגוונים: ה’חדשות' שמתבקש, באיגרות רבות, הרֵעַ היושב במרחקים לספר ולתאר, נותנות באגרון מן הנופך של ה’כַּתָּבָה' הז’ורנאליסטית שהדפסתה בכתבי־העת הקנתה למחבריה מעמד של יוקרה;230 אך יותר מכך – אלו שימשו גם חומר ל’סיפור‘; את ההכרזה של מחברי האגרונים כי מזמנים הם לקוראיהם ‘תולדות אדם’ ו’כל מוצאי ומובאי המשא ומתן אשר בחוק האנושי’, הכרזה שאותה הצגתי מן ההיבט הפרגמאטי, ניתן לפרש גם כמבשרת את פרישתה של היריעה הרחבה שמכינה את הקרקע ומכשירה אותה לקראת עיצוב תמונת הווי נוסח רומאן חברתי;231 אין ספק שתרומה לא מבוטלת תרמו האגרונים להתפתחותה של הביוגראפיה ושל המתכונת האוטוביוגראפית כמתכונת בדיונית (דוגמה מובהקת הם ‘קרית־ספר’ ו’דביר' של רמא"ג, מחבר ‘אביעזר’).232
נראה לי שאין להתעלם מכך, שעם כל הבטלנות והאנמיות העולות מן האגרונים לא אחת, הרי מילאו הם תפקיד חשוב בהכשרת קהל קוראים: אופיים של האגרונים כחיבורים שהם ספק שימושיים־אותנטיים, ספק מעשה יצירה בדיוני, כמו חושף בפני הקוראים באורח הראשוני והגולמני את נקודות המגע וההשתפכות של ה’חיים' אל תוך ה’אמנות' על הגומלין הבלתי־פוסק ביניהם; ה’באופן אחר‘, שאותו הצגתי למעלה כאמצעי פרגמאטי שבא לרבות את ההיצע, הריהו בדיעבד, גם בבחינת הזדמנות לקורא להציץ אל מעבדתו של המחבר: להמחיש את אחיזתו של המחבר בחומר שאותו יכול הוא להפוך כרצונו; אך חשוב מכך – להכניס את הקורא בסוד ‘חבלי לשון’ הכרוכים בחיפוש התואם שבין ‘העניין’ ו’הלשון’. לא אחת מצאנו את מחבר האגרון מתייחס אל ההנאה המזומנת לו, ללומד המתחיל, כשהוא מצליח לצרף מלה למלה, משפט למשפט, עד להרחבתן של הפריודות, ולראות, תוך כדי כך, איך באמצעות הלשון, מעבר לרקמת המלים, נחשף ‘עולם’.233
נעיר עוד, כי למקרא האיגרת, ולו הבודדת, מזומנת לקורא, בלי שיחוש בכך באופן מוברר, ההנאה שמתלווה למלאכת מילוי פערים שמזמן הפראגמנט. ואילו הקורא ברצף של איגרות, מתנסה בהפעלת האפרט של הרצת הזמן ושל חילופי זווית הראייה, פעילויות שהמתכונת האפיסטולארית משחררת את מחבריה מהפעלתן.
הקריאה בטקסט רצוף פעלולים ריטוריים, סיפקה לקוראי העבר אותה הנאה שמזמנים לנו כיום התשבץ והחידה שעל פתרונם אנו שקודים.
נעיר לסיום, כי למקרא איגרות שכמו נועדו לשימושו של הקורא, עשויה להתחדד בו היכולת למלא בסמוך את תפקיד המוען והנמען, ולהתכנס לסירוגין אל פרסונה של ‘אני’ ושל ‘הוא’.
ד 🔗
בשערים ובהקדמות של מרבית האגרונים מצוין קהלם של בני הנעורים כקהל היעד שלהם: ברוח זו מתפרש במובלע הצירוף ‘בני־יהודה’, שבמובאה ‘ללמד בני יהודה קס"ת הסופר’; מפורשות נרשם באגרונים הראשונים, אלו שיצאו מחוגי החברה היראית, כי נועדו הם ‘לילדי בני־ישראל’ או ‘לנערי בני־ישראל’ וכיוצא באלה; ציון כזה של קהל היעד רווח הרבה באגרונים ה’משכיליים‘, כיאות לתנועה שפניה אל ה’בנים’ ואל ‘הצעירים’, שהם הם שאמורים לחולל את המפנה המיוחל.234 למותר כמעט לציין, שלאלה מכוונים האגרונים של סוף הדרך, אלו היוצאים מחוגם של הסופרים לבני־הנעורים ושל המורים בבית־הספר העברי החדש. הללו אפילו הרחיקו לכת, והם מקיימים הבחנה גילית־פנימית ומציעים איגרות קלות ומנוקדות לילדים עד גיל 10, ומורכבות יותר לנערים ולנערות (!).
במידה מסוימת, ניתן אכן לראות בספרות האגרונים גם גישושים ראשונים לקראת התגבשותה של ספרות עברית לבני־הנעורים, ספרות שהיא שונה באופיה מזו הדידאקטית־דוגמאטית של האנתולוגיות והכריסטומטיות נוסח ‘אבטליון’, או מן הספרות המשלונית שיצאה מחוגי הפילנטרופיון.
הניסיון לבחון את ספרות האגרונים מן ההיבט שלפנינו, מפגיש אותנו בעצם עם שאלות היסוד הראשוניות הסבוכות, של חקר ספרות הילדים באשר היא, ואף חושף אותן בבליטות. שכן, האגרונים של המאה ה־17–16 יוצאים אמנם מחוגי המלמדים שההוראה לדרדקים היא עיסוקם, אלא שמעבר לציון העובדה שחיבוריהם מיועדים לבני־הנוערים (ולחליפת האיגרות שבין האב לבנו) קשה להצביע על השלכותיה של עובדה זו, לא בתכנים (פה ושם מוצגים אלו אפילו כמיועדים ‘לכל אדם’!) ובעיקר לא בתחום הלשון המתחכמת המשחקת בשברי־פסוקים או מפליגה בפיגורות ריטוריות שפיענוחן מצריך שנינות ובקיאות רבה בכתובים.
באגרונים המשכיליים נמצאת לנו אמנם התייחסות לעובדה שאלו אמורים לשמש את בני־הנעורים, אך זו מוצאת את ביטויה רק על דרך השלילה, רק בתוך דברי הביקורת וההשגות שמשיגים המחברים, איש על אגרוניהם של האחרים. כאן ניתן למצוא את הטיעון האומר שאגרוני הזולת אינם תואמים את צרכיהם של בני־הנעורים או שאינם יפים להם. השגה על עודף המליציות שאינה יפה לחיבור שמיועד לבני הנעורים, ראה בביקורת מעל דפי המליץ על ‘יד־ועט’ של ט"ף שפירא – (ר' אייזענשטאדט, וויסבערג). מתוך ההשגות ניתן ללמוד על הדעה הרווחת, שאין לכלול באגרונים לבני־הנעורים, לא מכתבי־מסחר, לא דברים בעלי נעימה ‘סאטירית’235 ועל הכול – לא ‘עניני אהבה ועגבים’.236 לא ניתן, כאמור, למצוא התייחסות למתכונת הרצויה של אגרון לבני־הנעורים על דרך של הרצאת דברים סדורה.
לקראת סופה של הדרך, דומה, מתגבשת התפיסה (שאליה מתוודעים אנו בדיעבד, ולא על דרך של דיון מפורש), כי ספרות לבני־הנעורים מתמצית בכך שגיבוריה הם בני־הנעורים והיא מתמקדת בעיצוב עולמם. ואכן, ניתן להבחין בכך שאת מקום האיגרות שהחליף עד כאן הנער עם סבו, עם דודו או עם גיסו (מי ששימש לו על הרוב דרך אל ההשכלה), ועל הכול, עם מי שמיועד להיות חותנו, מחליפות מעתה איגרות שבין בני־הנעורים עצמם. אלו מדווחים ומספרים על חוויות מבית־הספר ומתארים משחקים שהם משחקים, הצגות שהציגו וחגיגות שחגגו.237
ואם אמנם ניכרת כאן כבר מעין קלות ילדותית יותר, הרי בסופו של חשבון, אינך יכול שלא לחוש שבעצם, לכל אורך דרכה של ספרות האגרונים, נחשבת הילדות כשלב הכנה לבגרות, שלב שיש לתכנן אותו כהלכה כדי שישמש נאמנה לקראת הבאות. ברוח זו חדורים גם האגרונים האחרונים בנופך דידאקטי־אידיאולוגי, ואם גם בדרך שונה: הילדים משחקים במשחקים חינוכיים־למדניים, הם מתוארים כאוהבי דעת וחדורים תחושות מוסריות.
רשימת ספרי הקריאה שלהם (להוציא את החיבורים לבני־הנעורים, פרי עטם של מחברי האגרונים או של ידידיהם) אינה שונה מזו המיועדת למבוגרים (הם קוראים את ויזל, את לוצאטו, את יוסף בן־מתתיהו, את גרץ, את חיבוריו־תרגומיו של קלמן שולמן, הם קוראים את יל"ג, את מיכל, את מאפו ואת משוררי ספרד, ואמונים כמובן על ‘תלמוד לשון עבר’ של בן־זאב.
נראה לי, לכן, כי בחשבון כללי, אין לקבל את ההפניה לבני־הנעורים כפשוטה וכלשונה, גם אין להיחפז ולהתייקר בעובדה, שהחברה היהודית מקדימה לגלות מודעות לצורך של הילדים והנערים לספרות משלהם (ילדי אירופה זכו לכך כידוע רק החל במאה ה־18!). אם במליצה משהו, הרי הייתי טוענת, כי יש בה, בהפניה המוצהרת לבני־הנעורים, הרבה מ’כסות עיניים' לנמענים וגם למוענים: נזכור כי הפניה לקהל־הצעירים כקהל יעד היא קונוונציה רווחת בספרות בעלת נופך חינוכי־מוסרני־למדני (ראה לשון ‘בני’ המשמשת הרבה בספרות החכמה), ומה גם שמדובר בקטסט שימושי־חילוני. כאן גובר הצורך לפנות אל מי שהוא ‘רך בחכמה’ כאל מי שהוא ‘רך בשנים’ כדי לחפות על נחיתותו של הנמען, ולטשטש את עמידתו של זה בפני המחבר כעמידת תלמיד בפני רבו. נראה לי שביטוי גלוי לכך נתן ארקיוולטי בפתח ‘מעין גנים’ (ב’אמר המיסד') כשבסמוך להקדשת החיבור לנכדיו של הפטרון הוא כותב: “פן ימצא צד המתרעם — — — בנטלנו גדולה לעצמנו יתר שאת ויתר עוז שכם אחד על אחינו להראות — — — כי כביר מצאה ידנו — — — אולם בעור זאת העמרנום לזכות בהם עוללים ויונקים — — ”.238
אך יותר מכך, יש בהפניה אל בני־הנעורים, כדי לחשוף את תסכולו של המחבר: בהיות האגרון חיבור מבוקש, לא יפלא שהפך מקור פרנסה מבוקש. כמעט כל מחברי האגרונים מגלים, כי פנו אל תחום זה בצר להם וכי בשעת מצוקה כלכלית יעצו להם מקורביהם לפנות אל המלמדות או אל חיבור אגרון. אלא שפנייה זו אינה עולה בקנה אחד עם יומרותיהם הלמדניות־תורניות או הספרותיות־אמנותיות: המחבר חש עצמו כמי שבעצם אינו נופל מאלו שזכו להימנות על קבוצת היוצרים של הספרות הקאנונית,239 או לפחות על אלו שדבריהם זכו להדפס בכתבי העתים. כך נחזור ונמצא את המחברים טורחים להדגיש באוזני קהל קוראיו של האגרון, כי אין חיבור זה מציג נאמנה אל כל גודל יכולתם. הם מרבים לכנות את האגרון ‘חיבורי הקטן’, ומייעדים אותו לקטנים, כשבסמוך לקילוסו של זה (כמתחייב מן התחרות בשוק!) “מקוננים” הם על כך שחיבורים גדולים וטובים משלהם מונחים אצלם כאבן שאין לה הופכין מחוסר מקורות מימון להדפסה. נתפס לכך אפילו רמא"ג, מי שבשעתו הכריז מפורשות שלא המניע הכלכלי הוא שהוליד את חיבורו של ‘קרית־ספר’, אלא ההיחלצות להילחם בקלקול ‘הטעם’ שפשה בחברה היהודית.240
ה 🔗
לאורך הסקירה כולה חזרנו ונתקלנו בוויכוח סביב מקומם של מכתבי־מסחר באגרון עברי, ועל הכול – בזה המיועד לבני־הנעורים. אך מעבר לכל המחלוקות ולמרות ההשגות, נשארת בעינה העובדה, כי בדרך זו או אחרת מקיימים האגרונים כולם זיקה לעולם המסחר: בקשת הלוואות, המלצות, גביית חובות בדרכי נועם או בתוקפנות ובנזיפה; בקשת עצה באשר לטובין ולדרכי שיווקם וכיוצא באלה. מתוך המהלך הכרונולוגי של ספרות האגרונים, למדנו על הזיקה הראשונית של מכתבי המסחר אל טפסי השטרות, שהם בבחינת גילוי ראשוני מוחשי ומצומצם של המשא ומתן האנושי, פשוטו כמשמעו. בהמשך ניתן להבחין כיצד יונקים האגרונים מתשתית זו של קשרי מסחר: קשרים אלו מעמידים עילה ‘אותנטית’ ‘ריאלית’, לפתוח בחליפת המכתבים בין מוען ונמען שהם מרוחקים על רוב זה מזה. כאן כר נרחב למשחקי טונאציה: דיבור רך, שידול, דברי תוכחה וכיצוא באלה; באחת – כאן הזדמנות מן ההזדמנויות לעצב הלכי רוח, ולו גם ‘מבוימים’ ומתחכמים, כיאות לאנשים פיקחים, שנונים ומודעים זה לתכסיסיו של זה. מכתבי המסחר מספקים גם הזדמנות לאירועים ולהתרחשויות סנסאציוניות (רמאויות, בריחות, פשיטות רגל וכיוצא באלה). כאן גם מזומנות הטראגדיות של ‘עולים ויורדים’, של הגלגל המתהפך בין לילה.
מתוך מכתבי המסחר מסתמנת גם תמורה בהירארכיה של החברה היהודית: לא עוד הלמדן היושב בישיבה תופס באורח בלעדי את מקום המרכז. הפנייה למסחר מקבלת אופי לגיטימי ואפילו מומלץ – הגולה למקום סחורה תופס במידה מסוימת את מקומו של הגולה למקום תורה. וזאת, מתוך ההכרה שעל הצעיר לפרנס את עצמו ואת בני ביתו ולא עוד להיות סמוך על שולחן חותנו. החל באגרונים של המאה ה־19, מרבים אנו לקרוא על הדוד הסוחר האמיד, שאליו נשלח האחיין להתלמד במסחר ולקנות השכלה.
מאידך, אין גם להתעלם מהשגות העולות פה ושם על ההשתקעות הבלעדית של החברה היהודית במסחר כענף פרנסה, בעוד ‘עליה אדמתה תזעק’ (ריחוק מעבודת האדמה ומעבודה פרודוקטיבית באשר היא). ניתן גם למצוא איגרות שמהן עולה טרוניתו של הסוחר המשכיל או ה’תלמיד חכם', על שהמסחר בולע את מרבית יומו ואינו מותיר לו שהות לעסוק בתורה כאשר אהב.
אבל מעבר לכל אלו, תרומה חשובה ביותר תרם המדור של מכתבי מסחר למלחמה בעודף המליציות ובהגמשתה והרחבתה של הלשון (ראה לעניין זה, ‘קרית ספר’ של רמא"ג).
ו 🔗
ראינו לא אחת שהאגרון הפך להיות מקור פרנסה מבוקש. לא יפלא לכן, שהפך בעקבות כך מעין שדה פרוצה: בתחום זה אחזו מלמדים, למדנים, דרשנים שללא כל עכבות ובושה פנו אל קהל הקוראים־הקונים כשהם שוטחים את קשי יומם (את מומיהם ותחלואיהם) ומבקשים: ‘עושו, חושו, רוצו’ וקנו את החיבור. לא יפלא כי בתחום זה, מצאו עניין גם מדפיסים שגייסו לצורך כך יוצרים בעלי שם בדורם (שלום הכהן, לטריס) וכי יוצרים אחרים פנו ביזמתם שלהם אל אותו תחום. (פאפירנא, פרישמן, מאפו ודוליצקי).
לא יפלא כי מציאות זו ותנאים אלו הפכו את תחום האגרונים לתחום מזולזל, שבו מתנהלת מלחמת הכול בכול, כמתחייב מתחום שבו התחרות על השוק חיונית כל כך, פשוטו כמשמעו. אלא שבדיעבד, אין גם להתעלם מן העובדה, שמעקב אחר ההתגוששות הניכרת כאן, יש בו כדי לגלות לנו, שמתוך שלא לשמה, ומתוך מניעים פרגמאטיים־אינטרסנטיים במובהק, הרי בחשבון כולל, נמצאת לנו ספרות האגרונים מעמידה ביקורת עצמית כבר בשלבים מוקדמים מאלו שמקובל לראות בהם נקודות ציון להתחלותיה של הביקורת העברית. אם אמנם אין ‘המבקרים’ בפרטיותם נאה מקיימים, הרי ניתן כבר למצוא אותם ‘נאה דורשים’ ומתריעים על הקלקלות שמנו ראשי המדברים בביקורת העברית מאוחר יותר. זאת ועוד – לא קשה להבחין עד מה עומדת ספרות האגרונים בסימן החרדה בפני הביקורת ובסימן הצורך הדחוף לאחוז באמצעי התגוננות על מנת לקדם את פני הרעה.
אם כי פה ושם נשמעת מתוך צדקנות (שאינה עומדת במבחן המציאות בפועל) ההצהרה, כי הביקורת היא אמצעי לליבון דברים ולחישולם, הרי בעיקרו של דבר, מצוינת הביקורת כפרי קנאה ושנאה, כנשק של תחרות. חוזרת ונרמזת הטענה, שהמבקר שוטח את ביקורתו בלי שטרח לעיין כלל בחיבור המבוקר, או לפני שסיים את קריאתו.241 הביקורת העולה מתוך האגרונים היא אכן גסה ובוטה לא אחת (ראה לשון ‘דומן’ ‘געל נפש’, וראה משחק המלים הסרקאסטי שמשחק המבקר בשמות חיבוריו של המבוקר).
נראה לי שניתן להמחיש יפה את מצב הדברים בעזרת מובאות מאגרונו של פרדיסטהאל: כשדעתו נוחה מביקורתו של הידיד הוא משיב לו: “כי דורשי האמת לא ירע לבם אם יבקר איש מחשבתם” (איגרת מא); “כי במשפטי המדע הלא המענה והתשובה הוא כשמן לנו” (איגרת נד). ואילו באיגרת צט הוא כותב – תוך שהוא מתאר את החששות שלו להעלות את דבריו על הכתב: “ראיתי כותבי ספרים תחת אשר מקודם נחו בכבוד איש בחדרי משכיתו: עתה אחרי התראו על מרומי קרת בָּשְנָה לקחו, יחתו משוט זעם מקנא, מעברת פי כסיל, זאת היא כל פרי אחרית יגיעם ועמלם — — — איך יחד נכמרו נחומי עליכם דורשי מדע! — — ”. ובהמשך מכנה הוא את המבקרים “חרשי משחית מבקרי אנוש”.
כדי לעמוד בפרץ, מטפחת ספרות האגרונים עד לידי הגזמה (ראה לימים, השגותיהם המלגלגות של קובנר ופאפירנא) את מוסד ה’הקדמה'. על פיתוח ההקדמה ועל המבנה שלה, המליץ בשעתו (1796) התיאורטיקן של הפואטיקה והריטוריקה במחנה היראי, הרב יהודה ליב מרגליות, בחיבורו ‘ספר המליצה ומשפט לשון הקודש’ (1796). לדבריו, “תועלת ההקדמה לא ימלט משלוש חלוקות. ואלו הן הודעה ומליצה וחיבוב. ההודעה היא להודיע לקורא הענין והנושא — — והמליצה היא אשר המחבר למלעיגים וללצים הוא יליץ בעד החיבור. שלא יהיה פתחון פה לומר מה יסכון גבר בחיבורים החדשים. האין די בחיבורים הישנים. ויודיע דרכיו בחיבורו שיש בו תועלת וכמוהו לא נעשה וּמליצה זו בל”ל נקראת (אוקופא"ציו) — — והחיבוב הוא שיחבב החיבור בעיני הקורא ויבאר בפרטות הפארות והענפים — — ".
ואכן, כמעט ולא ניתן למצוא אגרון בלא הקדמה, ואפילו בלא מעין חרוזי שיר שמקדימים את ההקדמה ומדברים בגודל חשיבותה. ראה לדוגמה: “כאשר לא יאות לבוא לאיש שוע מבלי ינקש על הדלת/ כן הקורא ספר בלא הקדמה, לא ידע בו התועלת” (רוזנטל, פועלי צדק, 1842). פרדיסטהאל מדבר מפורשות בהקדמה כ“סוכך בפני הקריטיגער”, ואילו רמא"ג מאשש תמונת מצב זו על דרך הלגלוג: את ההזדקקות להקדמה מתאר הוא כפעולת מי שמולח את המלח. וטוען כי “המחברים בבני עמנו דרך נשים להם, בעת אשר הורו רעיוניהם דברי ספר יתענגו בנועם ההריון, וכאשר ימלאו ימי הספר לצאת לעיני העדה יאחזום חבלי לידה מדבת עם ושוט לשון — — — ” (איגרת קא, ‘קרית ספר’).
ראה לדוגמה, קטע מדברי ההקדמה של קורלנדר (‘דברי אגרת ודברי שיר’, אופן, 1867) בו עולה מפורשות ההתבזות שמתבזה המחבר כשהוא פונה לרחמי הקהל:
“טרם אחל לדבר על אודות חיבורי הקטן אשר לפניך, אספר לך קורא נחמד מעט קט מעתותי ותלאותי אשר מצאתני מאז היותי עד היום הזה — — ”.242
מאליו מובן, שתפקיד לא מבוטל בהקדמה כ’סוכך' ממלאת גם הפניית האגרון לבני־הנעורים, שיש בה מן הניסיון למעט את דמותו של החיבור כדי שלא ימצא ראוי בפני הביקורת להניף עליו את שבטה.
אמצעי נוסף על ה’הקדמות' הן ה’הסכמות' וההקדשות. הגדיל לעשות בכיוון זה חיים ויטקינד (חתום ‘סף’), כשהקדיש את אגרונו, ‘קבוצת מכתבים’ (1873), לזילברמן, עורך ‘המגיד’ לרש"י פין, עורך ‘הכרמל’, ולצדרבוים, עורך ‘המליץ’, והוא כותב מפורשות בסמוך: “כציפור הנרדפה מחמת רובה קשת, אשר החישה מפלט לנפשה ותשב לה על האנדרטי של מלך (קעניגמאנומענט), למען לא יוכל המורה לנגוע בה לרעה, כן גם אנוכי קראתי את שמכם בראש מחברתי לשם ולתפארת, ואברתכם תסוך לי, מחמת המבקרים אשר כשחל עלי־דרך ישורו אחרי חבור חדש, לירות עליו חצים ומות ולפתח כבדו”.243
אלא שמלבד אמצעים עקיפים אלו, ניתן למצא התמודדות ישירה, דין ודברים בוטה על דרך פניות ישירות של המחברים אל המבקרים. להבדיל מן הפנייה המתחננת של קורלנדר, נמצא לא אחת פניות מתגרות, שחצניות אפילו: ראה שיר הפתיחה של צמח סגל לנדא (השיר מנוקד ואף מצוין בראשו כי “משקלו י”ב תנועות"):
לְשוֹנִי עֵט סוֹפֵר מָהִיר צַחוֹת דּוֹבָרֶת
אִגְּרוֹת מְלִיצָה וְשִירִים בְּאוֹצָרָהּ אוֹגָרֶת
מְבַקֵר! לֹא אִירָא מִחֵץ שָחוּט לְשוֹנֶךָ
אִם אַתָּה כְּנָחָש תִּשָכֵנִי הַפָּעַם
הַבָּאִים אָנֹכִי אַכְּךָ כְּהוֹלֶם פַּעַם
עֵטִי עֵט בַּרְזֶל כְּחֶרֶב תָּבוֹא בְלִבֶּךָ
גם משכיל לאיתן, שמצטרף כביכול, אל מעט המחברים הנאורים, ומפליג בשבח תפקידה של הביקורת, נדרש גם הוא, בפתח אחת המהדורות של ‘מכתב ללמד’ לשיר, בו הוא טוען כי דעת הקהל היא־היא השופטת האמיתית ולאו דווקא המבקרים (“אֲנִי בַּת הַקָּהָל, עֵדוּתִי בְּלִי פַּחַד / וּתְהִלָּה היא אֲחוֹתִי תּוֹאֲמִים יַחַד — — — תְּהִלַּת אֱמֶת! הַקָּהָל לֹא יִשָׂא פָּנִים / רַק תְּהִלּותַי תְּהִלּוֹת וּרְנָנַי רְנָנִים”).
עד שקודמיו נזקקים לשורות שיר, קובע יעקב גאלדמאן כמוטו ל’תפוחי זהב' (1887) דברים ברוח המדרש:
בשעה שבא הקב“ה לבראות אדם ראה ‘מחברים’ (לעולם יד ‘המחבר’ על העליונה) ו’מבקרים' יוצאים הימנו, אמר: אם אני בורא אותו, ‘מבקרים’ יוצאים הימנו, ואם לא אברא אותו היאך ‘מחברים’ יוצאים ממנו? מה עשה הקב”ה הפליג דרכו של ה’מבקרים' מכנגד פניו (כעין זה בב"ר סי' ח).
כאן מקום להעיר, כי פרט למקרה אחד או שנים, לא זכו כלל האגרונים לתשומת לבה של ביקורת הספרות בתוך כתבי־העת.
ז 🔗
הספרות העברית הקאנונית, התייחסה לספרות האגרונים בזלזול ובלגלוג של התנשאות, ולא נתנה דעתה על כך, שבעצם כל החלאים שמנתה בזו, הנם גם חלאיה שלה שמשתקפים מכאן ב’אותיות גדולות' (לא בכדי שאב פאפירנא את מרבית הדוגמאות ששם ללעג, מתוך ‘צחות המליצה’ ו’קסת הסופר' שבעצם אינם נמנים על האינוונטאר של הספרות אלא על זה של האגרונים). אם לפרט את דברי, נפתח בעובדה הראשונית, שמעצם טיבו הרי יש בו באגרון, שהוא ספר לקריאה ולהוראת כתיבה בעת ובעונה אחת, כדי להמחיש את טענת הביקורת כי הספרות העברית אינה יודעת את החלוקה בין קוראים לבין יוצרים־כותבים; שבה כל קורא הוא סופר; שבה קשה ההבחנה בין מדקדק למשורר וכיוצא באלה. כזכור, כשביקש ביאליק ללגלג על ספרות ההשכלה, תיאור אותה, בין השאר, כמי ש“השאלה ההדיוטית של ‘מה אכתוב’ או ‘על מה אשיר’”, עמדה “כזבוב טורד על גבחתה” (אה ‘שירתנו הצעירה’). והרי שאלה זו היא מרכיב חוזר ‘לגיטימי’ בריטוריקה של האגרונים. שכן, האיגרות שהאגרון עוסק בהן מזוהות, בעיקרו של דבר, עם הטיפוס של ‘אגרות שלומים’. זהו טיפוס של איגרות, שלהבדיל מ’אגרות רחמנות' או ‘אגרות מליצה’ (אגרות של אנשי שררה או אל אנשי שררה שבאות להמליץ על נזקקים או לעורר את הרבים לקראת מעשים ומפעלים) ולהבדיל מן האיגרת הפרטית שהבחדר"ג שומר על חסיונה, מעמידות צירוף מיוחד של האינטימיות של זו האחרונה, עם הדחף לאקסהיביציוניזם שבפומבי. ‘אגרת שלומים’, כפי שמעיד עליה שמה, לא באה מעיקרו של דבר, אלא כדי לשמר ולקיים את קשר הידידות. היא באה לשאול בשלומו של הידיד ולדווח על שלומו של הכותב. ומאליו מובן שה’מה אכתוב' ו’כיצד אכתוב' הן שאלות ריטוריות ממין העניין. אם בהכללה, הרי אין ספק שהאגרון מעמיד מעצם טיבו ומדרך הטיפול של בעליו בו, קרקע נוחה ביותר לפריחתה של המליציות, שהיא היא הרעה החולה שמבקרי הספרות מרבים להתריע עליה. הפונקציה של מחווה שממלאת איגרת השלומים (שאילת שלום, ברכות לחגים ולאירועים, או לחילופין, הבעת תנחומים) כמו מזמינה נפיחות לשון: בדרך זו מתמלא חללה של האיגרת, ובדרך זו של סלסול ושל הגזמה, מבקש הכותב לבטא את כל עוצם רגשותיו הגואים, ומינה וביה להפגין את הוירטואוזיות של שליטתו בפוטנציאלים של הפיגורות הלשוניות.244
אם להשתמש במינוח שאול מ’ערוגת הבושם' של ארקיוולטי, ניתן לסכם באחת ולומר, כי במליציות של האגרונים בולט, בשלב הראשון, השימוש ב’דבור המתנכר' בעל האופי ה’חידתי‘. כאן רווחים משחקי המצלול תוך ניצול הסתעפויותיו הרבות של השורש העברי (ראה ‘מעין גנים’, לדוגמה).245 מקום נכבד ומרכזי תופס באגרונים ‘המשכיליים’ ה’דבור המשלוני’: לא בכדי מלגלג רמא“ג על “המכתבים שמתחילים בכף הדמיון” ובהצעת משל הממלא את המכתב עד חציו (ראה דוגמאות אצל בוכנר, זמושץ ולאפין). לא קשה להבחין כי סוגיית המליציות של האגרונים כרוכה ואחוזה בסוגיה של הזדקקות ללשון כתובים ול’ממשלת הפסוק‘, שהיא סוגיה מן המרכזיות בביקורת הספרות. וכאן יאמר, כי נכון אמנם שספרות האגרונים מרבה אפילו להתייקר ב’מליצה’ שהיא מציעה לקוראיה: ‘מגילת ספר’ לדוגמה, מבטיחה ‘לשון מדברת גדולות’. גם האחרים מבטיחים בשערן ‘מליצות יקרות’ ‘צחות המליצה’ ו’טנא המליצה'; משה מלנצברג, לדוגמה, מציע ב’ניירו”ת' שלו, קלמבורים מן המוכן, ממוינים לפי נושאים, ואף מלמד את הטכניקה של משחקים מעין אלו (ראה עמ' 71). אלא שעם זאת, הרי ניתן כבר למצוא בתוך האגרונים גם השגות והסתייגויות מעודף המליציות, השגות שאינן רחוקות מאלו של ביקורת הספרות ה’קאנונית‘. השווה לדוגמה, הלגלוג שמלגלג משכיל לאיתן על איגרת החתן לחותנו, בטענה שזו מציעה בעצם, תיאור של עונות השנה, עם הלגלוג של הביקורת על הספרות העברית שהיא משופעת ב’ציצים פרחים’. אין גם להתעלם מן העובדה, שהניסיון לבלום את עודף המליציות מוצא את מקומו, לא אחת, גם ב’כללים' שמקדימים מחברי האגרונים לחיבוריהם: כאן נידונה, שוב ושוב, סוגיית ההזדקקות ללשון כתובים, שהיא אחד המקורות הראשוניים להפלגות מליציות. כאן חוזרת ההוראה (מלווה בדוגמאות) שלא להיגרר אחר רצף הכתוב ולא ליצור ‘עודף’ בין כוונת הכותב לבין דרך האמירה שלו.
ניתן לומר שבסופו של חשבון, אי־אפשר להתעלם מן העובדה, שתחומה של ספרות האגרונים שימש מעבדה ומעברה לשינוי פניה של לשון הספרות העברית: הכתיבה היזומה, המכוונת והמבוקרת של האיגרת, חשפה בפועל גם את סוגיית השימוש ברבדיה השונים של הלשון העברית. באורח תיאורטי־הצהרתי נמנו רבים ממחברי האגרונים על נאמני ‘לשון צח’246 ואפילו הדגישו את העובדה שהשליטה בלשון כתובים היא תנאי ראשוני לכתיבה (ראה דוליצקי, לדוגמה). אלא שתוך כדי עבודת ‘שדה’, הוכרחו המחברים להודות שמן ההכרח להרחיב את הלשון. לשם כך, הציעו את ‘חידושיהם’ כשהם מסמיכים לכך פרשנות ואסמכתות בשולי הגיליון, ולשם כך הכריזו על הצורך לפתוח את השער גם בפני לשון חכמים (על הכול, ביקשו לשאוב ממנה מיליות לצרכי דיון דיסקורסיווי).247 פה ושם (ראה לדוגמה, רמא“ג וראה צד”ה) כבר נוצלו הבדלי רמות לשוניות לצרכי יצירת בורלסקה גבוהה או נמוכה.
ח 🔗
בהקדמה לאגרון, מודים המחברים מפורשות, כי מבקשים הם למצוא בו מקור לפרנסה. אלא שמייד בסמוך לפנייה ה“קבצנית”, ולמיעוט דמותו של חיבורם (‘ספרי הקטן’) כמו מתנערים הם, ועל דרך ענווה צורך גאווה, מכריזים הם על תחושת שליחות שבאו למלא באגרונם, שליחותה של העברית המושפלת (ראה לדוגמה, הכרזתו של מחבר ‘מנחות יעקב סולת’ כי “הנבאתי כאשר צוויתי” או דיווחו של חאוועס כי העברית נגלתה לו בחלום). לכל אורך הדרך, מוצאים אנו דיווח על דחיקת רגליה של העברית בתוך החברה היהודית, ועל התעצמות התרבות הזרה: מחבר ‘מגילת ספר’ מתלונן כי “הנערים מנוערים מלשון כתבי הקודש — — — סגר עליהם המדב”ר“; זאמושץ קוצף על “העברים העורים” שאינם יודעים להעריך את כל גודל ערכה של הלשון העברית (להבדיל מגדולי ההומאניסטים מאומות העולם). מכל המרכזים שמהם יוצאים האגרונים, עולה התלונה כי “הצעירים לומדים שפת טשכי, אונגרי צרפתי ומלשוננו הקדושה מאום לא שומעים” (‘מכתבי שפת קודש’, פרג 1833); באיגרת של הלל די לא טורי הכהן,248 שנשלחה אל לטריס בתודה על משלוח ‘שלום אסתר’ (נתפרסמה ב־1943) מתאר הוא כך את פני הדברים באיטליה מקום מושבו: “משוררי ארצי על ערבים תלו כנורותיהם, לשונם לחכם דבקה ואין עוד פוצה פה ומצפצף ותופשי לשון קדשנו מעט הם ונער יכתבם! — — —”; באגרונים מאוחרים כותב הנער כי בביקוריו בבית מיטיבו מצא בית מלא ספרים, אלא שבתוך ספרי הלע”ז לא מצא “גם ספר עברי אחד” (ראה קוקילשטיין איגרת סב; ראה גם פיורקא ‘שבט סופר’ איגרת סב.)
ב’קרית ספר' כותב רמא“ג: “אשר לא יבין דבר לשון הקדש קדוש יאמר לו, ואשר שפת אלוהים קדושים אתו סור טמא יקראו לו” (איגרת קא). ברוח זו כותב גם לטריס: “הורים בימינו ישמחו כעל כל הון אם יראו בניהם לא ידעו קרוא מקרא בשפת עבר”. ב’יד ועט' מדבר ט”ף שפירא בסרקאזם על ה’אריסתוקרטים' המתגנדרים ששולחים לקהל שומרי אמוני ישראל הזמנות לחתונה “בשפת אל נכר שאינה מובנת להם כלל”.249
אלא שבד בבד עם טרוניות אלו, מוצאים אנו את המתלוננים עצמם נותנים יד לחשיפתם של צעירי היהודים לשפות לע“ז, וגרמנית בראש כולן. אין להתעלם מן העובדה, שהאגרון הדו־לשוני (והרב־לשוני אחריו) שימש בדיעבד שער ללימוד לשונות זרות.250 גם בתוך האיגרות העבריות עצמן, נזכרות לשונות לע”ז כמרכיב חיוני בהשכלתו של הצעיר היהודי החדש: ב’מפתח בית דוד' של זאמושץ (ברסלאו, 1823) קוראים אנו, למשל, כי “נבזה ונמאס פה הבחור אשר לא ידע לשון צרפת ושאר החכמות” (אגרת ל); ואילו באיגרת אחרת (לט) מסופר כי המחותן קנה לחתנו ספרי קודש, אך “גם ספרי אשכנזים רבים ממליצים גדולים אנשי שם”; ואילו המורה כותב לתלמידו: “למוד נא יום יום תנ”ך, אכן במשנה ובגמרא תשגה תמיד, כי נחל נובע מקור חכמה שמה תמצא אם תבקשנה כמטמונים, מה יתרון לבעל לשון, אם מנחל עדן הלזה לא דלה דלה? גם מדקדוק לשון עברית ואשכנזית אל תנח ידך, בלעדם כל דבריך על אדנים אכלם עש הקימות".
אפילו החזן שמציע עצמו לאנשי הקהילה, מונה בין מיומנויותיו את העובדה שהוא שולט באשכנזית (ראה ניימאן; מוהר) ולמותר אפילו לציין, כי שליטה בלשונות היא תנאי מן הראשונים על מנת להתקבל כ’סופר' בבית עסק.
מערך היחסים בין עברית-לע“ז נדון לא מעט בפובלציסטיקה העברית של העידן המודרני, וגם אל הספרות הדיו מגיעים. אך נראה לי שמתוך האגרונים עולה הסוגיה בבליטות. ודווקא מכאן נחשפת בה בעייתיות שבספרות כמו טושטשה: עד שנדונה כאן סוגיית מקומה של לשון לע”ז לצד הלשון העברית, עולה שאלת יסוד שמתבקשת מאליה כשמדובר בחיבור מעשי־שימושי מסוגו של האגרון – איגרות בעברית למה? איגרות בעברית למי? למותר לומר כי בעיה זו היא, בעיקרו של דבר, נחלתם של האגרונים של תקופת ההשכלה. שכן, לגבי החברה היראית הסגורה, הכתיבה בעברית היא חלק בלתי־נפרד מלימודי הקודש, ואילו לגבי אנשי התנועות הלאומיות־ציוניות – העברית, לצד הדת, היא עמוד מעמודי התווך עליה נשענת החברה היהודית בגולה בהעדר ארץ (ראה דברים מפורשים בעניין זה אצל לנדא).
כנגד זאת, הרי טיפוח אגרון עברי בחוגי המשכילים המטיפים למעורבות ולאוריינטאציה בחברה הסובבת, יש בו משום התחמקות (אולי בלתי־מודעת) מן הצורך לברר וללבן בכלים הגיוניים־שכלתניים את שאלת ההגדרה של זהותם החברתית. טיפלתי בסוגיה זו בהרחבה מסוימת בפרק על שלום הכהן. אם לחזור כאן, לצרכי סיכום, על עיקרי הדברים, נדגיש כי כמעט לכל אורך פעילותו הספרותית־תרבותית של הכהן חש עד מה מאבדת העברית ומאבד היוצר העברי, את קהל קוראיו. ובכל זאת, לא חדל ממעשיו ולא ויתר בקלות. בעצם הסתפק בקינה, אך לא עורר מפורשות את שורש הבעייתיות. לכך נדרש ושלא לטובתו, רק כשנתבקש על ידי אנטון שמיד, המדפיס, לחבר עבורו אגרון עברי. שכן, ספרות המיועדת ל’שבלים בודדות' ונכתבת ב’לשון נשכחת', בעצם אינה תופעה ייחודית לחברה היהודית. נראה שהמשכילים, ובעיקרו של דבר, משכילי ברלין, ראו בכך חלק בלתי־נפרד מן הדיכוטומיה אדם־יהודי, שבמסגרתה פטרו בעיות יסוד באופטימיות נאיווית מכסה. משמעותית לענייננו העובדה, שתגובתו הראשונית של הכהן לבקשת המדפיס היתה, כי פרסום אגרון עברי הוא “איין לערער וואהן”. משנענה, בכל זאת, הקפיד להטעים כי הוא רואה את חיבורו כספר קריאה ולאו דווקא כאגרון במתכונת הפרגמאטית הרווחת. שכן, משנועד זה לקריאה, הרי דינו כשאר יצירותיה של הספרות העברית שנכתבות בלשון שאינה מדוברת. משמעותית היא ההתהפכות הנוספת שמתהפך הכהן בהמשך, משחש כנראה, שאין בתשובתו כדי להניח את הדעת: הכהן, מי שמילא תפקיד מרכזי כל כך בספרות העברית של זמנו, ועל הכול בתחום הפריודיקה, שמעצם טיבה קרובה היא לדופק החיים, טוען כי העברית יפה לצרכים מסוימים (אותם לא פירט), כי היא באה לשרת אוכלוסיות יהודיות (כיהדות פולין, לדוגמה) שעדיין אינן שולטות בלשון המדינה. אלא שלצד תשובה מעין זו, שבעצם נותנת לעברית מעמד ארעי בלבד, דומה, לבסוף חושף הכהן את היסוד האי־רציונאלי שבדבקות המשכיל היהודי (זה שעדיין לא העז להכיר מפורשות במסגרת היהודית כמסגרת לאומית) בעברית, והוא מודה כי “כל משכיל אוהב לכתוב עברית”.
כשבעים שנה מאוחר יותר, עדיין נחלץ ט“ף שפירא להשיב על תהיות שתוהה ידידו הפוזיטיוויסט, כשבמקום לשבח את האגרון ‘יד ועט’ כפי שציפה המחבר (שפירא) – “הנה באת אתה בקרירות רוחך ושואל שאלה שלא מדעת כאחד האינדיפערענטיסתים: 'מה להם לצעירי בני עמנו ולמכתבים עבריים שאין להם כל תועלת בם לחייהם הזמניים? מוטב שילמדו שפה אחרת, או איזו מלאכה שמפרנסת את בעליה, ואל יתעסקו בדברים של מה בכך!”. בתופעה המוזרה של חיבור ספרי לימוד “מועילים” ו”מעשיים" בעברית דווקא, מוצא הרֵע הוכחה חותכת לעודף הרוחניות אשר מקיף את החברה היהודית וחוסם בפניה את הדרך להתפתחות טבעית, “ארצית”.
תשובתו של שפירא חדורה כבר אמנם הכרה לאומית מפורשת, אלא שגם הוא נמצא מתהפך משהו בדבריו: הוא אינו מדבר על תחייה לאומית של ישראל בארצו, שם תשמש העברית כלשון בלעדית. הוא גם אינו שולל את הטיעון כי גם האגרון כחלק בלתי־נפרד מן הספרות העברית, הוא אכן ביטוי לתחום הרוח, אלא ש“אי אפשר — — לעשות את הרוח טפל לחיים הגשמיים בבטול ממש”; כי “היכולת ביד החינוך הטוב להביא את הנער לידי שניהם, כלומר העיון והמעשה; הוא יכול ללמוד שפת אבותיו, שפת עברית, ויכול הוא ללמוד שפות אחרות ויכול הוא ללמוד גם אומנות, וזה שפוטר אחת בשביל חברתה אינו אלא טועה”; וכי “שפתנו היא תפארתנו ובה כל חיי רוחנו וקיומנו — — — ” (איגרת ר). בעקביות גלויה התנהל קובנר בתארו את העברית כמעבורת זמנית־מקומית להפצת השכלה, ‘כבית חיצון אשר דרכו יבואו אל היכלי שפות חיות’ (‘זמן הליטראטור היותר חדשה’ עמ' 54). ואכן, נאמן לתפיסתו זו, גם מרעיף קובנר דברי שבח חמים על ‘קול המבשר’, כתב העת האידי של צדרבוים, אותו האכיל ממרורים בכל הנוגע לכתב־העת העברי שלו.
ט 🔗
הבחירה באגרונים כנקודת תצפית הממוקמת בתוך השורות העורפיות, כדי להשקיף ממנה על המיתרחש בדרך המלך של התרבות הקאנונית, בחירה זו יש בה כדי ללמד על מידת הסינכרוניזאציה בין ההתרחשויות המתנהלות בשני מישורי־הפעילות שלפנינו. מאליו מובן שהבחינה האמורה מתמקדת, בעיקרו של דבר, לגבי האגרונים שמן המאה ה־18 ואילך, אלו המתפרסמים בעידן התמורות והתנודות בהוויה היהודית, בתרבותה ובספרותה. אגרונים אלו חדורים אמנם באידיאלים המשכיליים, והלאומיים בהמשך (הכמיהה לדעת, ל’מדע‘, הטיפוס בשלבי ה’סולם’. העמדת הדקדוק כשער וכמסד לכל אלו; הלל ל’תקווה' והתרחקות מן ה’תוגה‘, שאיפה אל העיר כמחוז האור והקדמה, ועם זאת – התרפקות על ה’כפר’ כמחוז הגעגועים הפסטוריאליים ועוד כיוצא באלה). אלא, כפי שכבר נאמר – חדורה היא ספרות האגרונים ברוח ההשכלה המתונה שעושה את דרכה דרכי־נועם: כמעט שלא תמצא כאן רישומה של מלחמת האבות והבנים, של מלחמת ה’אור' וה’חושך'. הבנים עושים כאן את דרכם (לישיבה, לאוניברסיטה או למסחר) בברכת ההורים. גם את מלחמת הבעל הצעיר שנתמשכל, בהורי אשתו, מחליפה כאן מערכת יחסית אידילית, על הרוב, עם החותן והחותנת. ניתן להוסיף ולמנות נושאים ומוטיווים משותפים לספרות ההשכלה ולאגרונים, אך נראה לי שכדי לבחון בבליטות את טיב הסינכרוניזאציה הנזכרת בין שני אלו, יש לתת את הדעת על מידת רישומו של הקורפוס התרבותי־ספרותי הקאנוני, כפי שהוא מוצא את ביטויו בקרב מחברי האגרונים, ומתוך כך בחוזר, בקרב קוראיהם.
אם להזדקק להכללות (פירוט, ראה בנספח מס' 3 ג') הרי בולטת העובדה שאת מקום המרכז תופסים, לכל אורך דרכה של ספרות האגרונים, ספרי הקודש (תנ"כים בדפוסים שונים; ספרי־הלכה – מהם של מחבר האגרון עצמו שלדבריו, נמצאים אתו עדיין בכתובים ולא זכו לראות אור דפוס מתוך מצוקה כלכלית). כשלצד אלו, שמור מקום של קבע לרמב"ם ולהוגים, לפרשני־המקרא ומדקדקים ביניימים (הראב“ע, הרד”ק, רס"ג).251
ראויה לציון העובדה, שאל חיבוריהם של עמודי התווך בהשכלת ברלין, מגיעים מחברי האגרונים המשכיליים באיחור מה: אפילו באגרון ה’דו־לשוני' הראשון, ‘בריב שטעללער אודער פתשגן הכתב’, שראה אור בפרנקפורט ב־1789, אין כל הד לאלו שהם בני־זמנו. ‘סיפורה’ של השכלת ברלין תועד סמוך לחיסולו של המרכז, על ידי שלום הכהן (מן השרידים של מרכז זה שנתקשו להשלים עם חיסולו). אל תוך ‘הראש השני’ של אגרונו, ‘כתב יושר’, כינס חליפת איגרות של איכל, של ברי“ל, של פרידלנדר ושל אברהם גולדברג מראווא; הקדמות שהקדימו אלו לספרים שההדירו; מבואות לדראמות אלגוריות של רמח”ל, של הכהן עצמו וקטע מתוך ‘ארבע כוסות’ של פאפנהיים, הקדשה של יוסף האפרתי, וכן חליפת האיגרות של בעלי ‘המאסף’ עם רנה"ו ומליצות של זה.
אלא שמכאן ואילך, הופכת השכלת ברלין והופכים נציגיה המובהקים (מנדלסון, ויזל, ובמידה מסוימת, גם ‘הלוצאטי’) מושא להערצה בלתי מסויגת של משכילי מזרח־אירופה,252 משכמו מתעלמים, תוך כדי כך, במידה רבה, מן הדמויות המרכזיות של זמנם ומקומם: ניתן לומר שספרות האגרונים בת התקופה, כמו פוסחת על מרבית היוצרים וההוגים הגדולים של אוסטריה־גליציה: בגוף האיגרות אין זכר לרנ“ק, לשי”ר לערטר ולפרל. אלו זוכים לייצוג בולט רק במסגרת התיעוד באגרוניו של לטריס ובאגרונו של לאפין,253 שם תופס את מקום המרכז שניאור זק"ש. בתוך גוף האיגרות, חוזר ועולה שמו של בן־זאת (מוריל"ק), מחבר ‘תלמוד לשון עברי’, וזאת, לצד שמותיהם של היבראיסטים נוצרים כגזניוס, פאטר והרדר, מחברי מילונים וספרי־יסוד.254
רק באגרונים המאוחרים (באלו של שלהי המאה ה־19, ובעיקר באותם היוצאים מחוגי בית־הספר החדש) פוגשים אנו איזכור שמם של יל"ג, של מאפו, וכן, חוזר ונזכר מחזהו המתורגם של לטריס ‘אלישע בן אבויה’, שבו צפו המוענים (לא נזכר בהקשר זה שמו של ‘פאוסט’, ואין כל הד ל’ביקורת תהיה' של פרץ סמולנסקין).
מן הראוי לציין, שנושא החוזר באגרונים הוא מכתב תלונה על החזרתו של ספר מושאל כשהוא מרופט וחסר. לענייננו, חשובה העובדה שבמרבית האיגרות מסוג זה מדובר ב’ספר' סתם. אלא שמדי פעם, מציין הכותב כי מדובר ב’מאור עיניים' או ב’חובת הלבבות‘. הבחירה בספרים אלו דווקא, יש בה כדי לחשוף משהו את זיקתה של ספרות האגרונים ל’ישן’. זיקה זו מוצאת גם ביטוי מפורש ומוצהר על ידי פרדיסטהאל למשל, באיגרת נה של אגרונו: בתשובה לרע השואל מהם הספרים שיקנו לו דעת, הוא כותב: “ספרי הלוצאטי וספרי וויזל יורוך יותר ממני — — ואתה ידידי! אל תחפוץ לחכום ממורינו אשר היו לפנינו, רק צא בעקבותיהם — — ”. ואילו באיגרת נז הוא מעלה דברים בוטים יותר: “עברו איים וממלכות, והתבוננו! ההיתה כזאת? מי בכל חכמי העמים האחרונים יקח לו קרנים לנגח בם דור ראשון וישימם לחרפת עולם?” גם לנדא מדבר על תשוקתו לספרים שנושנו (דף 99).
את מלחמת ה’חדש' בתוך תחומה של ספרות האגרונים לוחמים, כאמור, יוצרים כהכהן וכלטריס, כשהם מנצלים לצורך כך את מדורי התיעוד של האגרונים, ומציגים שם כדבריהם, דוגמאות מופת מן הפרוזה העברית החדשה.255
חלק ד: נספחים
נספח מס' 1 🔗
רשימת האגרונים לפי סדר כרונולוגי 256
1. ספר אגרות שלומים, אאוגסבורג, 1534
2. מחברת שבט סופר, קונסטנטינא, 1545
3. מגילת ספר, ונציה, 1552
4. שמואל ארקיוולטי, מעין גנים, ונציה, 1553
5. ספר יפה נוף, ונציה 1575
6. בוכסטורף, (Buxtorfius) יוהן, (האב) Epistolarum hebraicarum decas, באזל, 1603
7. בוכסטורף, יוהן, institutio Epistolaris hebraica, באזל 1610
8. פנחס זליג, התחלות לאגרות שלומים, אמשטרדם 1658
9. אליעזר בן אברלי בן יצחק, תיקון סופרים, פראג, 1658
10. משה בן יעקב קופל, כתב נבחר, קראקוב, 1659
11. אליקים מלמד בר־יעקב, לשון למודים, אמשטרדם, 1686
12. יוסף רקובר, לשון נקי, פרנקפורט, 1689
13. ספר בן־ציון, אמשטרדם, 1690
14. משה בן מיכאל הכהן, ספר עט סופר, פירת' 1691
15. לשון ערומים, פרנקפורט דאודר, 1691
16. עט סופר, פרנקפורט דמיין, 1706
17. ספר אגרות שלומים ועט סופר וספר מראה כתב, פרג, 1713
18. יוסף בן יעקב מארשן, לשון זהב, אמשטרדם, 1714
19. לשון פז, אופנבך 1716
20. משה בן ישראל מלנדסברג, עיטור סופרים, המבורג, 1720
21. עיטור סופרים, ז’ולקוב 1725
22. יעקב בן משה הכהן, מנחות יעקב סולת, וילהמסדורף, 1731
23. שלמה בן יהודה ליב סגל, אגרת שלמה, ונדסבק, 1732
24. ספר תולדות אדם, פרנקפורט דמיין, 1736
25. ספר לשון חכמים ולשון פז, ז’ולקוב, 1747
26. ספר עיטור סופרים, ז’ולקוב, 1750
27. מאיר בן לוי, טופסי מכתבים, ז’ולקובה, 1750
28. בריב שטעללער אודער פתשגן הכתב, פרנקפורט דאודר, 1788
29. זאב וולף בוכנר, ספר צחות המליצה, פראג, 1805
30. עיטור סופרים, הורדנא, 1808
31. משה שמואל ניימאן, ספר מכתבי עברית, וינא, 1815
32. עט סופר ותיקוני שטרות, וילנא, 1820
33. שלום הכהן, כתב יושר, וינא, 1820
34. דוד זאמושטש, מפתח בית דוד, ברסלאו, 1823
35. יששכר בר ליטויער, ספר אגרות יששכר, למברג, 1826
36. (מאיר לטריס), מכתבים, וינא, 1827
37. צמח סגל לנדא, ספר עט סופר, וילנא 1829
38. עמנואל בונדי, מכתבי שפת קודש, פראג, 1833
39. מרדכי אהרון גינצבורג, קרית ספר, וילנא 1835
40. חיים ויצנפלד, דברי אגרת, זודילקוב, 1836
41. (אברהם מנדיל מוהר), עיטור סופרים, 1841
42. עמנואל רוזנטל, מחברת פועלי צדק, פרסבורג, 1842
43. מ. איידלש, ספר עיטור סופרים מעוטר, למברג, 1844
44. ישראל בוש, ספרי מכתבי עברית, וינא, 1847
45.(אברהם מנדיל מוהר), סופר מהיר, למברג, 1851
46. (אברהם מנדיל מוהר), שבט סופר למברג, 1853
47. אברהם מנדיל מוהר, הר ציון, לבוב, 1854
48. יהודה ליב פרדיסטהאל, מערכת מכתבים, ווארשא, 1853
49. מאיר לטריס, מכתבי עברית, וינא, 1856
50. יעקב לאפין, קסת הסופר, ברלין, 1857
51. אברהם מנדיל מוהר, כתבי קודש, למברג, 1857
52. מסדר אגרות, וארשא, 1858
53. אברהם יהושע העשל דראקר, מכתבי עברית, 1861
54. מרדכי אהרון גינצבורג, דביר, וילנא, 1861
55. מאיר הלוי לטריס, מכתבי בני קדם, וינא, 1866
56. הירש דן בבלי (צד"ה), חליפת אגרות, וילנא, 1866
57. אדולף קורלנדר, דברי אגרת ודברי שיר, אופן, 1867
58. א. קארטוז’ינסקי, כתב יושר החדש, ורשא, 1869
59. נפתלי משכיל לאיתן (‘פלוני’), מכתבים ללמד, וילנא, 1870
60. אליעזר יצחק שפירא, מכתבים בספר, ורשא, 1871
61. חיים ויטקינד (‘סף’), קבוצת מכתבים, ורשא, 1873
62. חליפת אגרות, למברג, 1873
63. (מוהר?) כתב אמת, למברג, 1875
64. אברהם פאפירנא, מרוץ אגרות, ורשא, 1874
65. דוד פרישמן, פריעפשטעללער עדער פראקטישע־אנלייטונג ויא מאן בריפע פיר אללע פאללע דעס מענשליכען לעבענס ריכטיג שרייבן זאלל, ורשא, 1875
66. טוביה פסח (ט"ף) שפירא, עט עברי, ורשא, 1878
67. אברהם מרדכי פיורקו, ספר מכתבים השלם, ורשא, 1882
68. יהושע ווידמאן, טנא המליצה, תפוחי זהב, טשערנאוויטץ, 1882
69. יהודה רוזנברג, אוצר מכתבים וספורים, פטרסבורג, 1882
70. מנחם מנדיל דוליצקי, שבט סופר, וינא 1883
71. אברהם פאפירנא, ספר מכתב משולש עם מרוץ אגרות, ורשא, 1884
72. ספר מכתב משולש, וינא, 1885
73. עזריאל זעליג גאלין, מבטח עוז, ורשא, 1886
74. יעקב בן מרדכי גאלדמאן, ספר תפוחי זהב, ורשא, 1887
75. ישראל בר ריזברג, מכתבי נעורים, ורשא, 1887
76. משה קוקילשטין, דברי ספר, וילנא, 1888
77. וינטראוב (ענב), ספר חליפת מכתבים, ורשא, 1889
78. אברהם מנדיל מוהר, שפה ברורה, למברג, 1889
79. דב אריה פרידמאן, מכתבים לבני הנעורים, ברדיצ’ב, 1889
80. דב אריה פרידמאן, מכתבי מסחר, ורשא, 1890
81. מנחם מנדיל דוליצקי, בוראים ניב שפתים, וילנא, 1890
82. טוביה פסח (ט"ף) שפירא, יד ועט, ורשא, 1891
83. אברהם פיורקו, שבט סופר השלם, ורשא, 1893
84. אברהם ליב קטסינסקי (אל"ק), אוצר מכתבים, וילנא, 1895
85. ישראל בר ריזנברג, מערכת המכתבים או אגרות מופת, ברדיצ’ב, 1897
86. גרשון (גוסטב) בדר, אגרות לילדים, וילנא, 1898
87. יחיאל אינדיצקי, כרם חמד, ורשא, 1898
\88. אשר חאוועס, ספר האגרון, ורשא, 1899
89. ישראל הירש פיסר, מכתבים לבני ישראל, ורשא, 1900
90. יוסף פריעדמאן, מכתב עז, פודגורצה, 1902
91. ישראל חיים טביוב, אגרון לבני הנעורים, ורשא, 1902
92. (מוהר?) כתב אמת, 1903
93. חיים ויס, מאיר עיני סופרים, 1905
94. מנחם דוליצקי, העט, וילנא, 1906
95. טוביה פסח (ט"ף) שפירא, עובר לסוחר, פיעטריקוב, 1907
96. עזרא אלטשולר, גלות מים, פיאטריקוב, 1910
97. דוד פרישמן, אברהם פאפירנא, אגרון שלם, עברית, רוסית פולנית ואשכנזית, ורשא, 1917
98. ל. שטינברג, האיגרת, ורשא, תרפ"א
99. אברהם גרין, קבוצת התוארים, סאטומארע 1931
100. י. באו"ן, ספר המכתבים, תל־אביב, 1936
נספח מס' 2 🔗
שמות מחברים וחיבורים שנזכרים בתוך האגרונים
(שמות המחברים נרשמו בכתיב מודרני; המיספור בסוגרים מתיחס לנספח מס' 1)
אבן יחיא, דוד (‘לשון למודים’)
מגילת ספר (3) ראה שער
אבן עזרא, אברהם
ויטקינד (61), איגרת 3
זמושץ (34) איגרת ב'
לנדא (37) איגרות ב‘, כ’
פרדיסטהאל (48) הקדמה, איגרת כ"ג
אוהל מועד (שלמה מאורוניא)
בוכנר (29) איגרת מ"ו
אוצר לשון הקודש (‘אצרו אברהם בוכנער’, ורשא, 1829)
בבלי צד“ה (56), איגרת נ”ד
איכנבוים, יעקב
לאפין (50) איגרת 76
אלפסי, יצחק
בוכנר (29) איגרת מ"ז
ארנהיים, חיים
בונדי (38), ‘אל הקורא הנכבד’
הבאור (מנדלסון)
בדר (86) איגרת ט'
דוליצקי, שבט סופר (70), איגרת מ"ו
גינצבורג (רמא"ג) קרית ספר (39), איגרת מ"ו
בכורים (הבכורים – כתב־העת)
לאפין (50) – איגרת 1
בלוך, שמשון
דרוקר (53) – איגרת ט"ו
בנדטסון, מנחם מאנוש (‘מודע לילדי ישראל’; ‘אלוף נעורים’)
חאוועס (88) איגרת מ"ד
פיורקא (83) איגרת מ"ד
בן זאב, יהודה ליב
בדר (86) איגרת ל"ז
גינצבורג, קרית ספר (39) איגרת מ"ו
לנדא (37) איגרת כ'
פרדיסטהאל (48) הקדמה
קוקילשטיין (76) איגרת מ"ו
בן־מתתיהו (יוספוס)
ויטקינד (61) איגרת 73
פיורקא, שבט סופר, (83) איגרת כ"ו
בן־סירא
רוזנטל (42) – הקדמת המחבר
בנט מרדכי
פרדיסטהאל (48) – הקדמה
ברודס, אשר
חאוועס (88) איגרת כ"א
בראעזא, גרף (תולדות אנשי שם מבני ישראל)
גינצבורג (רמא"ג) – דביר (54), חלק ב' עמ' 53; עמ' 65 ואילך (‘מלך ברהטים’)
גדולי התרומה
בוכנר (29) איגרת מ"ח
גורדון, יהודה ליב
בדר (86) איגרת מ"ו
דוליצקי, שבט סופר (70) – איגרת ח'; בורא ניב שפתים (80) – איגרת ק"ט
טביוב (91) איגרת 47
גזניוס (ספר המלים)
אלטשולר (96) דף 23־24
דרוקר (53) – איגרת ל"א
גינצבורג (רמא"ג) – אביעזר
אלטשולר (95), דף 32
ויטקינד (61), דף 59
גלינוס
ויטקינד (61) איגרת 3
גרץ, צבי
ד.א. פרידמן (79) – איגרת 17
אינדיצקי (87) — איגרת ל״ג
גתה
פרידסטהאל (48) – איגרת כ"ג
דוליצקי, מנחם (בורא ניב שפתים)
בדר (86) – איגרת ו'
דון קישוט
אינדיצקי (87) – איגרת ס"ט
דיוגנס
ויטקינד (61) – איגרת 6; 74
דילמידיגו, יוסף שלמה (יש"ר מקנדיה)
ויטקינד (61) – איגרת 40
דמוקריטוס
רוזנטל (42) – הקדמת המחבר
הבדרשי (ידעיה הפניניה)
ויטקינד (61) – איגרת 39
הובר, מרדכי יעקב (מחבר האגרון ‘מכתב עברי’, וילנא 1911)
אלטשולר (96) – הערה בשולי דף 24–23 (ויכוח עם פרישמן)
היינה (Heine Über Berne)
רוזנברג (69) – עמ' 93
הלוי, יהודה (הכוזרי)
פרדיסטהאל (48) – הקדמה
ויזל, נפתלי הירץ (גן נעול; יין לבנון; רוח חן; שירי תפארת)
ויטקינד (61) – איגרת 21
דרוקר (53) – איגרת ל"ג
זמושץ (34) – איגרת מ"ד
חוואס (88) – איגרת ל"ו
לאפין (49) – 1, 9, 24
פרדיסטהאל (48) – הקדמה; איגרת ב', איגרת נ"ה
רוזנברג (69) —
וועבר (ספר המלים ללשון אשכנז)
משכיל לאיתן (59) – איגרת י"ט
וירגיל
משכיל לאיתן (59) – איגרת ס"ו
זילברמן (עורך המגיד)
ויטקינס (61), הקדשה
זכרונות לבית דוד (לאברהם שלום פרידברג)
פיסאר (89) – איגרת ל"ז
זק"ש, שניאור
לאפין (50) – ראשית דבר
חובת הלבבות
לנדא (37) – אגרות ק“ה ק”ו
טביוב, ישראל חיים (‘עדן הילדים’)
בדר (86) – איגרת ל"א
4 טורים
זמושץ (34) – איגרת ע"ט
יעבץ, זאב
אלטשולר (96) – עמ' 25
הכהן, שלום (‘כתב יושר’)
ויטקינד, (61) – 59
לטריס, מכתבים (36)
אל הקורא
רמא"ג (39), הקדמה
כוכבי יצחק (כתב־עת)
מכתבי בני קדם (55) – איגרת 39
לבנזון, א.ד. (אד"ם הכהן)
לאפין (50) – איגרות 24; 53
רוזנברג (69) – איגרת 11;
ויטקינד (61) – איגרת 11
ט"ף שפירא (81) – יד ועט
לבנזון, מיכה יוסף (מיכ"ל)
דוליצקי, שבט סופר (70) – איגרת ח'
דוליצקי, בורא ניב שפתים (81) – איגרת ק"ט
לאפין (50) – איגרת 28
ד.א. פרידמן (79) – איגרת 47
לוינזון, יצחק בר (ריב"ל)
אלטשולר (96) – הערה בעמ' 9 (‘אפס דמים’)
לאפין (50) – איגרת 1; 16 (תעודה בישראל).
לוצאטו, משה חיים (הרמח"ל)
פרדיסטהאל (48) – איגרת נ"ה
משכיל לאיתן (59) – איגרת ס"ו
לטריס, מאיר (מה"ל)
חאוועס (88) – איגרת ל"ג
א.י. שפירא (80) – איגרת י"ז
לילינבלום, משה ליב
דוליצקי (70) – ‘דבר לי אליך הקורא’
לילינטל
גינצבורג, דביר (54) – איגרת מ"ז
לסינג
טביוב (91) – הקדמה
מאיר נתיב
בוכנר (29) – איגרת מ"ו
מיכאל אנג’לו (Michel Angelo)
אלטשולר (96) – אקדמות מלין; עמ' 9 (הערה);
מאסף (המאסף – כתב עת)
לאפין (50) – איגרת 1
מאנדלשטאם, אריה ליאון
לאפין (50) – איגרת 8
רמא“ג, דביר (54) – איגרת מ”ז
מאפו, אברהם
דוליצקי, שבט סופר (70) – איגרות ח', פ; בורא ניב שפתים (81) – איגרת ק"ט
חאוועס (88) – איגרת כ"א
טביוב (91) – איגרת 48
משכיל לאיתן (59) – איגרת ס"ו
רוזנברג (69) – 112 (‘שלל צבעים’)
א.י. שפירא (60) – איגרות י“ב, כ”ו, ל"ה
מגיד (המגיד – כתב העת)
דוליצקי (70) – ‘דבר לי אליך הקורא’
לטריס (55) – איגרת 39
א. י. שפירא (60) – איגרת כ“ז, ל”ז
המהרש"א
זמושץ (34) – איגרת קי"ח
מוספיא, בנימין (זכר רב)
אלטשולר (96) – הערה בעמ' 19
קוקילשטיין (76) – איגרת מ"ו
מוסקטו, יהודה (נפוצות יהודה)
פרדיסטהאל (48) — הקדמה
מסלול לשון עבר
זמושץ (34) – איגרת כ'
לנדא (37) – איגרת כ'
לאפין (50) – איגרת 24, 53
משה בן מימון (הרמב"ם)
ויטקינד (61) – איגרת 1, 73
זמושץ (34) – איגרת מ“ד, ע”ט, קי"ז
לאפין (50) – איגרת 1
לנדא (37) – איגרת ב'
מוהר (50)
פרדיסטהאל (48) – הקדמה
רוזנטל (42) – הקדמת המחבר
משה בן נחמן (הרמב"ן)
בבלי (56) – איגרת נ"ד
זמושץ (34) – איגרת ב'
לנדא (37) – איגרת ב'
פרדיסטהאל (48) – הקדמה
מנדלסון, משה
טביוב (91) – איגרת 48
לאפין (50) – איגרת 15, 28
א.י. שפירא (60) – איגרת י"ב
משה מקוניץ (ספר העוין – פרוש ל’בחינת עולם')
זמושץ (34) – איגרת מ"ד
משלי יהושע (יהושע שטינברג?)
פיורקא (83) – אגרת מ"ז
משלי ישכר (?)
פיורקא (83) – אגרת מ"ח
סדר הדורות
ויטקינד (61) – איגרת 3
סוקולוב (עורך ‘הצפירה’)
אלטשולר (96) – דף 5
סוקרטס (ציָּר?)
בוכנר (29) – איגרת ע"ז
סי, אז’ן (איישען סיע)
רוזנטל (42) – הקדמת המחבר
גינצבורג (54) – איגרת ס"ב
סלונימסקי, חיים
גינצבורג (54) – איגרת מ"ה
סמולנסקין, פרץ
דוליצקי (70) – איגרות ח‘, פ’; דוליצקי (81) – איגרת ק"ט
סנקביץ (שיענקיעוויטץ)
פרידמן, יוסף (90) – איגרת 31
סעדיה גאון
זמושץ (34) – איגרת ב'
לנדא (37) – איגרת ב'
ספורנו, עקיבא
פרדיסטהאל (48) – הקדמה
עזריה מן האדומים
ויטקינד (61) – איגרת 2
מוהר (סופר מהיר, 45) – איגרת 17
עמנואל הרומי
ויטקינד (61) – איגרת 62
לאפין (50) – איגרות 23, 28, 52
פין, רש"י
ויטקינד (61) – הקדשה
רוזנטל (42) – הקדמה
פירסט, יוליוס
אלטשולר (96) – הערה בדף 24–23
פעריל, שאול
לאפין (50) – איגרת 8
פרחים (הפרחים – כתב עת)
לאפין (50) – איגרת 1
צדרבוים, אלכסנדר
ויטקינד (61) – הקדשה
רוזנברג (69) – עמ' 136–134
צוהר התיבה (זלמן הינא)
זמושץ (34) – איגרת כ'
לנדא (37) – איגרת כ'
צחות המליצה (בוכנר)
ויטקינד (61) – איגרת 59
קמחי, דוד
בבלי (56) – איגרת נ"ד (‘ספר המכלול’)
בוכנר (29) – איגרת מ"ו
גינצבורג (54) – איגרת מ"ג
לנדא (37) – איגרת כ'
פרדיסטהאל – (48) – הקדמה, איגרת כ"ג
קרילוב
ויטקינד (61) – איגרת 24, 35
ד.א. פרידמן (79) – איגרת 91
רובינזון
גינצבורג (39) – אגרות ס“ב, ס”ג
דוליצקי, שבט סופר (70) – איגרת ז'; ניב שפתים (81) איגרת ק"ח
ד.א. פרידמן (79) – איגרת 29 (‘כור עוני’).
יצחק שמואל ריג’יו (יש"ר מגוריציה)
גינצבורג, דביר (54) – עמ' 96
רַפִּיל (ציָּר רומי)
בוכנר (29) — אגרת ע״ז
שולמן קלמן (׳גאון המעתיקים')
דוליצקי, שבט סופר (70) – איגרת פ'
משכיל לאיתן (59) – אגרת ס"ג
פיורקא (83) – שבט סופר, איגרת כ"ו
ד.א. פרידמן (79) – איגרות 78; 81; 82
רוזנברג (69) – איגרת נ"ד
פרידריך שילר
דראקר (53) – איגרת ע"ב שבח לתרגום חליפת האגרות שבין יוליאוס ורפאל; מלאכות משה
ויטקינד (61) – איגרת 16
חאוועס (88) – איגרת ע"ג
משכיל לאיתן (59) – איגרת ס"ו
פרדיסטהאל (48) – הקדמה (על השירה הנאיבית והסנטימנטלית)
שיינהאק, יוסף
משכיל לאיתן (59) – איגרת פ"ח
שפינוזה
ויטקינד (61) – איגרת 12
שפיץ, יצחק (איציק)
בונדי (38) – אל הקורא הנכבד
שקספיר
דוליצקי (70) – איגרת פ'
נספח מס' 3 🔗
החומר התיעודי שנספח לאגרונים
א חידות ומכתמים 🔗
העסקי מ"ל – שתי חידות רוזנטל (42), עמ' 76–75
וולפסון א. – פתרון חידה, בונדי (38), עמ' 102
וויזל, נפתלי הירץ (רנה"ו) – מכתם מתוך המאסף תק"ן – לאפין (50) אגרת 56
יטלס, יהודה – חידה על ההברות, בונדי (38), עמ' 102
מאנדל קערן (מנדלקורן?) – פיורקא (83), עמ' 108
מנדס, דוד פרנקו – חידה, בונדי (38), עמ' 101–102
פרידלנדר י.מ. – חידה לחנוכה, רוזנטל (42) עמ' 65
ב מצבות קבר (שבלונות; רישום נוסחים אותנטיים) 🔗
הכהן, שלום – כתב יושר (33), הראש השלישי 138–144
בונדי, עמנואל – מכתבי שפת קודש (38), כתובות אותנטיות שהועתקו משלושה מקורות:
1) ’נוסחות' מתוך הספר ‘נפשות צדיקים’ של ליב לעוויזאהן איש ווארמז המצבה הראשונה היא משנת 1176, אחריה נוסחאות מן המאות ה־13, ה־14, ה־17, ה־18 ה־19
2) לקט מתוך ‘אבני זכרון’ של שד“ל (מצבות שנצבו בבית הקברות של העיר טוליטולה־טולדו שבספרד, והגיעו אל שד"ל מתוך כתב־יד). לנוסחי המצבות הוסיף שד”ל אפרט של הערות.
3) נוסחות מצבות מתוך ‘גל עד’ של קלמן ליעבען (בית הקברות של פרג).
לאפין יעקב – קסת הסופר (49), שבלונים ונוסחים אותנטיים בתוספת שירי קינה; נוסחים שחוברו על ידי שניאור זק"ש.
לטריס מאיר – מכתבי עברית (49), המחלקה הרביעית (שבלונות; נוסחי המצבות של מנדלסון, של מרדכי הרץ ושל יעקב יחיאל שאהנפלד – כולם בבית הקברות של ברלין).
– מכתבי בני קדם (55) חוברת שלישית, שבלונות
מוהר, אברהם מנדל – סופר מהיר (45) שבלונות
– כתבי־קודש (50), שבלונות
נימאן, משה שמואל – מכתבי עברית (31), שבלונות
ג דברי מחקר, ספרות ופובליציסטיקה 🔗
אבו אולפלי – ‘אגרת לבנו אשר התמלט לדת מוחמד’, גינצבורג, דביר (54) חלק שני, איגרת ב' (באגרת ס“ב מודה רמא”ג ששם דברים בפיו של אולפלי).
ן' אלשקאר, משה – תפלה; בקשות, יפה נוף (5)
אבן כספי – כ"א איגרות מוסר לבנו, בונדי (38), עמ' 55–62
אברבנאל, יצחק – הקדמה לספר מלכים, רוזנטל (42) עמ' 46–45
איכל יצחק – הקדמה לתרגום ספר משלי, הכהן, כתב יושר (33) הראש השני
ארנהיים, חיים הלוי – קטעים מדרשותיו בקהילתו גלאגוי, בונדי (38), עמ' 52–48
אשכנזי יצחק (האר"י הקדוש) – בקשות; שירים לכבוד שבת; יפה נוף (5)
בער, יששכר – תולדות בני יהונתן (איבשיץ), בונדי (38) עמ' 84–75
בריל, יוסף (איו"ב) – ‘ספר חיי אדם (העלומים, העמידה, הזקנה)’, רוזנברג (69), ס' עמ' 133–129
גאלדענוויזער, יעקב – ‘תמורה שניה לשיר הרביעי של המשורר אובד האדומי’, לטריס (55) עמ' 89
גאליציען תתן קול, קול קורא – לטריס מכתבי עברית (49) איגרת ד'
גינצבורג, יהודה אשר (אביו של רמא"ג) – איגרות פ“ג–צ”א בתוך ‘דביר’ (54) חלק שני
גינצבורג, מרדכי אהרון (רמא"ג) – ‘אביעזר’ (פרקים א–ז), דביר (54) חלק ראשון. פירסום ראשון של היצירה שראתה אור בשלמותה לאחר פטירתו של המחבר. ראה גם איגרת מ“א ב’דביר' חלק שני, שם מספר רמא”ג על חוית הכתיבה.
– ‘ריב משפחה’ – סיפור במכתבים בו משוקעים קטעים מתורגמים (ראה נספח), ‘דביר’ חלק ראשון עמ' 144–109
– ‘משלי מוסר’ – הקדמה תיאורטית בצרוף 17 משלים מקוריים ו־21 משלים מתורגמים. דביר חלק ראשון עמ' 211–196
– ‘מלך אסור ברהטים’ (לסוגית פענוח כתב־החרטומים) – דביר חלק ראשון, עמ' 65–62
– ‘קול קורא’ – דביר חלק שני, איגרת א'
– ‘חכמי חרשים’ דביר חלק שני, איגרת ג'
דובנא, שלמה – הקדמה למהדורה שניה של ‘לישרים תהלה’, הכהן (33), ב'
האביב (שני שירים מתוך ‘המאסף’ תק"ן) – רוזנטל (42) עמ' 68–67
הכהן, שלום – מבוא ל’עמל ותרצה', הכהן (33) הראש השני, ג'
– הקדמה לתרגום ירמיהו, הכהן (33) הראש השני, י"א
– תכונת מליצת הנביא הזה (ירמיהו), הכהן (33) הראש השני, י"א
וואלף מאיר, שיר תהלה לנפתלי הירץ וויזל, בונדי (38) עמ' 94
ויזל, נפתלי הירץ (רנה"ו) – אגרת ובתוכה שיר שנדפסו ב’המאסף' תקמ"ט – לאפין (50) אגרת 56
– קטע הסיום של ‘חכמת שלמה’ (נדפס גם בסוף חוברת 5 של ‘שירי תפארת’, הכהן (33) הראש השני, ט'
– ‘מזמור תודה’ (אחרי כלותו שיר החמשה עשר משירי תפארת), בונדי (38) עמ' 92
ורבל (ווערבל) אליהו מרדכי – קינה על מותו של בצלאל שטרן, לטריס (55) חלק ראשון, מכתב 36
זמושץ, דוד – שיר תהלה (‘זכרון תורה’) ללטריס, לטריס (55) חוברת שלישית, עמ' 163
זרקו, יהודה – מכתבי ברכה ליוסף המון, ליוסף ן' יחיא; לחיים אלפולל – יפה נוף (5).
לבנזון א.ד. (אד"ם הכהן) – מכתב תודה לשר צבא המלך, לטריס (55) חוברת ראשונה, מכתב ל"ב.
לוויזון, שלמה – המליצה מדברת, הכהן (33) הראש השני, ט"ו
לוי, אליעזר (הרב הדוקטור לעווי) – יומן מסע עם מונטיפיורי לארץ ישראל, גינצבורג (54), חלק א'.
לוצאטו, אפרים – שלושה שירי משכיל, בונדי (38), עמ' 97–96
לוצאטו, משה חיים (הרמח"ל) – מבוא ל’לישרים תהילה' (ל"ת), הכהן (33), הראש השני, א'
לוצאטו, שמואל דוד – מכתב החכם ר' ש"ד לוצאטו על פיוטי ר' סעדיה גאון, לטריס (55) חוברת שלישית 133–119
– אגרת אל לטריס (מה"ל) הכוללת דיון בפסוקים מתוך ישעיהו ומספר איוב, לסיום – שיר: ‘ביום פדות בני בכורי אוהב גר תקפ"ט עשרה באב’ וכן ‘מנחת אהבה כתבתיה לבקשת זולתי’ תקפ"ג – לטריס (55) – חוברת שלישית, עמ' 180–176
– שתי איגרות אל לטריס מכילות חומר חשוב באשר לקורותיו, לאישיותו ולמחקריו של שד"ל בצרוף שני שירים, לטריס (55) חוברת שלישית, עמ' 143–140
– תולדות שמואל דוד לוצאטו, כתובות בידי עצמו (‘כתבתי אותן אני שד“ל בשנת תקצ”ז’) בונדי (38) 69–62
לטריס מאיר – השיר פותח ‘אבזה יקר חלד’ שנתפרסם ב’בכורי העתים‘, רוזנטל (42) עמ’ 70
– יונה הומיה, פיורקא (83) (בלי ציון שמו של המחבר!).
לילינבלום, משה – 3 איגרות מתוך ‘חטאת נעורים’ שטינברג (98), עמ' 132, 136–135
לילינטל, מנחם – מכתב אל אנשי ווילנא, לטריס (49) מחלקה שלישית, ל"ח
מיינקין, שרה פייגע – האביב, רוזנברג (69) מ"ט
מאפו, אברהם – חמשה קטעי אגרות מתוך ‘עיט צבוע’, שטינברג (98) עמ' 66; 70; 124; 126
מנדלסון, משה – שיר ידידות (אברח יום התלונן – –), בונדי (38) עמ' 97
משה בן נחמן (הרמב"ן) – תפילה ליורדי ים, יפה נוף (5)
נחל הבשור – הקטע שמשיב על השאלה ‘למה’, הכהן (33), הראש השני ח'
נטנזון, מרדכי – איגרת למרדכי יוסט ובה רשימה ביביליאוגרפית של חיבורי הקראים בטראקי, דביר (54) חלק א‘, בונדי (38) עמ’ 211–224
סאטנוב (יצחק מסאטנוב) – מזמור ליום השבת, בונדי (38) עמ' 93
סדר המלקות כפי שנהגו זקני המערב וחסידי ארץ ישראל, יפה נוף (5)
סופר, משה – המלצה על תרגום שירי לטריס לכבוד הקיר"ה, לטריס (49) המחלקה השלישית, כ'
סמולנסקין, פרץ – מניפסט, דוליצקי ‘שבט סופר’ (70) עמ' 152–141
– שתי אגרות מתוך ‘התועה בדרכי החיים’, שטינברג (98), עמ' 98; 99
על הרב יחיאל שיצא מאשכנז לטוליטולה (בלי ציון שם המחבר. כנגד זאת נכתב לפני הרצאת הדברים: ‘כדי שלא להוציא נייר חלק הצגנו זה’), לטריס מכתבי בני קדם (55) עמ' 162
פאפנהיים, שלמה – פרק ד' של ‘ארבע כוסות’, הכהן (33) הראש השני, י"ג
– פרק ה' של ‘ארבע כוסות’, הכהן (33), הראש השני י"ד
פדר, נפתלי – ‘שיר שנינה (סטירה) על איש אחד אשר דמה להיות משורר’, לאפין (50), 55
– ‘מכתב תוכחה להולך שובב בדרך חטאים’, לאפין (50) עמ' 142
פישר, מאיר – הקדמה ל’קורות שנות קדם', הכהן (33) הראש השני, י"ב
פרנק, אליעזר – שיר לכבוד זק"ש, בספר ‘זכרון דודים’ שבכתובים, לאפין (50), 67
פרנקל, לודויג אוגוסט – כהן גדול אחרון (מתוך ‘נגינות ישראל אחר החורבן’), תרגום של לטריס, בונדי (38) עמ' 103
קיצור תולדות הקיסר החסיד פרנץ הראשון – לא צוין שם המחבר, לטריס (55) עמ' 103–96
רוטשילד, שלמה – הספדים על מותו, לטריס, מכתבי בני קדם (55) 96–91
ריג’יו, יצחק שמואל (יש"ר) – הערה על מליצה אחת בספר תורת האלוהים, לטריס, מכתבי בני קדם (55), עמ' 108–107
– על מות איש אזולאי, בונדי (38) עמ' 99
רפופורט, שלמה יהודה (שי"ר) מכתב יושר דברי אמת, לטריס, מכתבי בני קדם (55), 65–60
שיר מזמור לכבוד פרנץ יוסף הראשון – בונדי (38) 104
שפיץ, איציק – השחר הצפירה, הלילה, הירח, השמחה (קטעי מליצה ושיר), בונדי (38) עמ' 47–43
– על עמק הרפאים זה בית מועד לכל חי – בונדי (38), עמ' 105
– המות, בונדי (38) עמ' 126
שקל הקודש – (חיבור על מלאכת השיר בלי ציון שם המחבר) – מגילת ספר (3)
ד תרגומים 🔗
בירון – 2 איגרות (לאמו ולאחותו החורגת), שטינברג (98) עמ' 87; 103
בילינסקי – 2 איגרות לאמו, שטינברג (98) עמ' 88; 92–91
בלומאור (Nach Blumauer) תודת איש אמונה לאיש שוחר אמת, קורלנדר (57) עמ' 51
בישענטהאל – מזמור לאביב, תרגום לטריס, בונדי (38) עמ' 98
ברנה (בערנע) – על דבר הנעורים והזקנה, דביר חלק ב' (54) עמ' 88–82
גלרט – תנחומות החיים, פרדיסטהאל (48)
גסנר – אין שמחה לנפש כשמחת עשות חסד, (Eine Ubersetzung der Idhlle Menalkas und alexis) בונדי (38) עמ' 54–52 המתרגם דוד פרידלנדר.
גרין, אנסטסיוס – שנת 1831, קורלנדר (57), עמ' 40
גתה – פרק ז' של ‘ריב משפחה’ (‘ארם’, מכתבי הסופר געטהע), גיצבורג ‘דביר’ חלק א'
– אגרות ברכה לשילר, שטינברג (98) 62–61
היינה – פרק ח' של ‘ריב משפחה’, גינצבורג, דביר (54) חלק ראשון, עמ' 144–132
– 2 איגרות (לעמנואל ולויל; למשה מוזר), שטינברג (98) עמ' 146–144; 148–147
טולסטוי – איגרת לאחיו, שטינברג, (98) עמ' 101
טשוקע – ‘ליל שימורים’, דביר (54) חלק א' עמ' 174–145
יונג, אדוארד – רעיוני לילה מושאלים מספרי יונג איש אנגליא, רוזנטל (42) עמ' 54–50
לסינג – הגיון ברוח, פרדיסטהאל (48) מערכה שניה
מולטקה – שתי איגרות, שטינברג (98), עמ' 105; 106
מאמאנט (מארשאל מאמאנט) – ‘גיא חזיון’, דבר (54) חלק א' עמ' 58–52
מילר, יוהנס – איגרת לאמו, שטינברג (98) 62
סאליס (Salis) – קינה קצרה בתרגומו של איכנבוים, לאפין (50) עמ' 131
פיכלר לקרולינה (Nach Dem Deutchen von Karoline Pichler) – מכתב מליצת רות, מתורגם על ידי נח פירסט לטריס, מכתבי בני קדם, חוברת שלישית (55), עמ' 137–133
פונטנל (Fontenelle) – פתגם, בתוך פרדיסטהאל (48) איגרת ב'
פוס י. ה. – שלוש איגרות, שטינברג (98), מ' 67; 128; 129
פושקין – איגרות, שטינברג (98), עמ' 121; 122
צ’חוב – 2 איגרות, שטינברג (98), עמ' 65; 101–100
קניגסברגר א' – חידה, רוזנטל (42), עמ' 74
קראשיצקי – חיי גבר, פרדיסטהאל (48)
קרילוב – (נאך קרילאף) – המזמר והחמור, ויטקינד (61), מוטו לאיגרון, דף III
ראמלר – עלי עין (אויס דער לירישען בלומענלעזע פאן Ramler); לאפין (50) עמ' 147
– שיר היין, לאפין (50) עמ' 149
שילר – השריפה (מאת שיר הפעמון מהמליץ המפורסם שיללער נעתק מהרב מו“ה שלמה ליב ראפאפארט הכהן נ”י'), בונדי (38) עמ' 101–99
– ההצלחה, פרדיסטהאל (48)
– הגיון ברוח, פרדיסטהאל (48)
– אחרית דבר, פרדיסטהאל (48)
– התקוה (נאך שילר), קורלנדר (57) עמ' 43
– הליכות האסון, קורלנדר (57), עמ' 43–40, צוין שהשיר לקוח מגרמנית, אך לא צוין שמו של שילר, גם לא צוין שזהו תרגומו של לטריס לשיר זה שכבר נדפס בבכורי העתים לשנת תקפ"א
– איגרות של שילר – שטינברג (98) עמ' 61, 66, 96, 111
תרגומים מגרמנית ומצרפתית, בלי לציין את שם המחברים
לנדא – (37) חלק שלישי, עמ' 64–59
מוהר א.מ. – טבעת פוליקרטס, כתבי קודש (51).
פיסאר (89) – כריתות יער
פרדיסטהאל (48) – בקשת ההצלחה (שיר), ‘העתקה מלשון צרפתית’
– החסיל (שיר), ‘העתקה מצרפתית’
– האביב (שיר), ‘העתקה מאשכנזית’
– צדיק באמונתו יחיה (שיר), ‘העתקה מאשכנזית’
– מכתם, ‘העתקה מאשכנזית’
– משלי מוסר (‘העתקות מלשון אשכנז וגם לקוטים מספרים’). לא צוין שאת המשלים ליקט כבר וולפסון בספרו ‘אבטליון’.
– אלכסנדר ואנאקסימענעס עמ' 65
– דאמאן ופיטיאס תלמידי פיתגורס, עמ' 66
– מכתם לבחור משכיל (העתקה מלשון אשכנז), עמ' 54
– אפעללעס וציר רע, עמ' 68
קורלנדר (57) – מה זאת מליצה (Nach Dem Deutchen) עמ' 25
– הליכות האסון, עמ' 41
– תבת הבשם (La tabatiere), עמ' 49
ה – חילופי איגרות 🔗
(לפי א"ב של שמות המוענים)
אונגר, חיים יעקב – אל לטריס, לטריס ‘מכתבי בני קדם’ (55) חוברת שניה, עמ' 70–69
איגל, א"א – אל ישראל אדאלף, לטריס, מכתבי עברית (49) המחלקה השלישית איגרת ג‘, עמ’ 144–143
אייזלער, ל. – אל לטריס, ‘מכתבי בני קדם’ (55) חוברת שלישית, עמ' 170–169
איכל יצחק – אל יואל ברי"ל, הכהן (33) הראש השני, איגרת ד'
– אל שלום הכהן, הכהן (33) הראש השני, ה'
– אל שלום הכהן, לטריס ‘מכתבי עברית’ (49), כ"ה
אלמנצי, יוסף – אל לטריס, לטריס, ‘מכתבי בני קדם’ (55) חוברת שלישית, עמ' 145–144
ארטר – ראה ערטר
ארעצקין, משה בער – לאיו“ב (יוסף בריל"ל), רוזנברג (69) איגרת מ”ו; בשולי האיגרת שנמסרה לרוזנברג על ידי הנמען נרשם: 'כותב המכתב הזה, היה אחד ומיוחד במשכילים, סופר מהיר ומבין בלשונות, אך כל ימיו נחבא אל הכלים, ורק מאמרים אחדים נדפסו ממנו בהכרמל – – ".
אשכנזי, וואלף (שמאי) – אל לטריס, ‘מכתבי בני קדם’ (55) חוברת שלישית, עמ' 176–175
בודק, יעקב – אל לטריס, ‘מכתבי בני קדם’ (55) חוברת שניה, עמ' 74–73
ביק, יעקב שמואל – אל לטריס, ‘מכתבי עברית’ (49), המחלקה השלישית, י"ד (עמ' 176–173)
– אל שמשון בלוך, ‘מכתבי עברית’ (49), המחלקה השלישית, ט"ו (עמ' 178–176)
בלוך, שמשון – אל יצחק בלומנפלד, ‘מכתבי עברית’ (49), המחלקה השלישית ה' (עמ' 159–154)
– אל יוסף פרל, ‘מכתבי בני קדם (55) חוברת שלישית, עמ’ 152–145
– לצבי הירש חיות, ‘מכתבי בני קדם’ (55), חוברת שלישית, עמ' 158–154
– לישראל בודק, ‘מכתבי בני קדם’ (55) חוברת שלישית, עמ' 162–158
בן־זאב, יהודה ליב – אל דב בער גינצבורג, ‘מכתבי עברית’ (49) המחלקה השלישית, כ"ו (עמ' 197–196)
גוטלובר, א"ב – אל יהושע מייזאח, רוזנברג (69) מ"ב
גולדברג, אברהם – אל שלום הכהן, הכהן (33) י"ז
– 3 אגרות אל לטריס, בונדי (38) 5, 9, 12
– בלי ציון נמען, לטריס ‘מכתבים’ (36) מכתב ד' (חתום א – ג).
– בלי ציון נמען, לטריס ‘מכתבים’ (36) מכתב ז'
– בלי ציון נמען, לטריס ‘מכתבים (36) מכתב ט’
גולדנברג, שמואל ליב – בלי ציון שם הנמען, ‘מכתבי בני קדם’ (55) עמ' 210–209
גורדון, יהודה ליב – למשה הכהן רייכרזון, רוזנברג (69) איגרת ל"ג
– שלש איגרות למשה בן דוד הכהן, רוזנברג (69) ל“ד, ל”ה, ל"ו
– ללטריס, ‘מכתבי בני קדם’ (55) חוברת שניה, עמ' 85–84
– מכתב תנחומים מיל“ג למחותנו זק”ן, אחרי מות אשתו‘, שטינברג (98) עמ’ 69
– לחזא"ל, שטינברג (98) עמ' 140–139
– לזק"ן (מחותנו קפלן), שטינברג (98) עמ' 142–141
גולנד, חיים יונה (חי"ג) – רוזנברג (69), איגרות נ“ב, נ”ג
גינצבורג אהרון (רמא"ג)
– ליהודה קלאצא, ‘קרית ספר’ (39), איגרת ק"ה
– למשה מונטיפיורי (בצרוף ‘חמת דמשק’), דביר (54) חלק שני, איגרות ה' – ו'
– לשמואל קושעלעוויסקיא, ‘דביר’ (54) חלק שני, איגרת ט"ו
גרוש, יהודה ליב – ללטריס, מכתבי עברית (49), איגרת י"ב (עמ' 170–169)
דא קאמין, אברהם – ללטריס, מכתבי־עברית (49) המחלקה השלישית, כ"א (עמ' 191–190)
– לפיורקא, ‘שבט סופר’ של פיורקא (83), חלק שני, 104–103
די לא טורי הלל – איגרות ללטריס, בונדי (38) 14,15
– ללטריס, מכתבי בני קדם (55) חוברת שניה, עמ' 59
האפרתי, יוסף (יוסף מטרופלאוויץ) – הקדשה לתלמיד על חיבורו ‘מלוכת שאול’, כתב יושר (33) י'
הלברשטם, אליעזר – למשה גינצבורג (אחיר של רמא"ג), דביר, חלק שני, עמ' 6–5
הלוי, אשר (‘בעל 4 תקופות השנה’) – לשניאור זק"ש, לאפין (50) 62
הלוי, דוד – ללטריס, מכתבי עברית (49), המחלקה השלישית, י"ז
– ללטריס, מכתבי בני קדם (55), חוברת שניה, עמ' 75–74
וולפזון, משה – לשניאור זק"ש (בצירוף שירים), לאפין (50) 52, 58, 59
ויזל, נפתלי – לחברת דורשי שפת עבר (אגרת שנדפסה ב’המאסף'), הכהן (33) ז'
– לאליהו מורפורגו, מכתבי עברית (49), המחלקה השלישית, א'
זאקהיים – לשמואל הלברשטדט, קרית ספר (39), צ"ג
– למנוס גלאנין, קרית ספר (39), צ"ה
– לשעפטיל שלוסברג, קרית ספר (39), צ"ו
– לשאול ריינהרט, קרית ספר (39) צ"ט
– לגבריאל שלזינגר, קרית ספר (39), ק'
– לפירסט, דביר (54), חלק שני, עמ' 108–101
זמושץ, דוד – ללטריס, מכתבי בני קדם (55) מחלקה שניה עמ' 75
זק"ש שניאור – ללטריס, מכתבי עברית (49) מחלקה שלישית, ו' עמ' 160–159
– ללטריס, ‘מכתבים’ (36) י"ד
– שתי אגרות ללטריס, ‘מכתבי בני קדם’ (55) חוברת שניה, עמ' 86
– ליש"ר, לאפין (50) 32
– לקלמן שולמן, לאפין (50), 57
– לב. שווארצפלד, לאפין, (50), 57
– לשמעון אופנהיים, לאפין (50) עמ' 151–149
י"ג [יעקב גולדנויזר?] – בלי ציון מפורש של הנמען, מכתבי בני קדם (55) מחברת שניה, עמ' 91
– ללטריס, מכתבי בני קדם (55), חוברת שלישית, עמ' 174–171
יאחעלזאהן, שניאור זלמן – לשניאור זק"ש, שיר, לאפין (50) מס' 65, עמ' 116–115
יוסט, מרדכי – 4 איגרות לשניאור זק"ש, לאפין (50), מס' 46, 47, 48, 49
כהן צדק – לריכרסון, רוזנברג (69), איגרת נ‘, עמ’ 109–108
לבנזון, מיכה יוסף (מיכל) – קיצור מכתב לשניאור זק"ש, לאפין (50), עמ' 146–145
לוויזון, יצחק בר – ל’המחבר ספר מועדי שחר‘, לאפין (50) עמ’ 144 (מתוך האיגרת ניתן ללמוד שהכונה ליוסף הרצברג, מי שתרגם בין השאר את ‘מועדי שחר’ של מנדלסון).
לוצאטו, שמואל דוד – ללטריס, מכתבי עברית (49) המחלקה השלישית, איגרת י"א, עמ' 169–168
– לרנ"ק, מכתבי בני קדם (55), עמ' 69–67
– שתי איגרות ליצחק ערטר (‘נעים סטירות ישראל’ ‘הצופה’) מכתבי קדם (55), עמ' 111–110
– לידיד יוסף, בונדי (38), עמ' 72; שם, עמ' 74–72
לוריא, דוד – לריכרסון (מה"ר), רוזנברג (69), איגרת נ"ד, עמ' 117–116
לטריס, מאיר – אין ציון מפורש של נמען (‘לידידי היקר’), מכתבי עברית, (49) המחלקה השלישית, איגרות ט‘-י’, עמ' 168–164
– ליהודה ליב מיזיש (‘מחבר “קנאת האמת”’), מכתבי עברית, (49) המחלקה השלישית, איגרת י"ח, עמ' 187–185
– למשה סופר, מכתבי עברית (49), איגרת י"ט, עמ' 189–187
– ליוסף לבנזון (מיכל), מכתבי עברית 49, איגרת כ"ב, עמ' 192–191
– למוהר, מכתבי עברית (49), מחלקה שלישית, איגרת כ"ד, עמ' 194–193
– ‘לחכם אחד’, מכתבי עברית (49), איגרת כ"ח, עמ' 205–202
– לשניאור זק"ש, לאפין (50), איגרת מס' 38, עמ' 89–88
– לשניאור זק"ש, (שם), איגרת 40, עמ' 91–90
– איגרות בלי ציון שם הנמען, בונדי (38), מס' 4, 6, 13, 18, 19
מאנדשיי, זליג צבי – בלי ציון נמען (‘שלום לך שאהבה נפשי’), מכתבי עברית (49) איגרת י"ג, עמ' 171
מאנה, מרדכי צבי – איגרות להוריו, שטינברג (98), עמ' 63, 77, 81–79, 82–81, 83, 84, 85, 87–86, 90
– איגרת לאחיו, שטינברג (98), עמ' 93
– לרעיו, שטינברג (98) עמ' 117, 119–118, 120
מאפו, אברהם – ‘עשרה מכתבים’, דוליצקי, ‘שבט סופר’ (70) חלק שלישי עמ' 140–124. דוליצקי השמיט את שמות הנמענים כשם שהרשה לעצמו להשמיט משפטים ‘לבלתי נגוע בכבוד סופרים אשר עודם היום אתנו — — ’ (ראה הערה בשולי עמ' 134). על פי דינור, ‘מכתבי אברהם מאפו’ (ראה ביבליאוגראפיה כללית), נשלחו המכתבים פרט לאחד (ב') לש"א פרידברג, איגרת ב' – אל גולדבלאט.
– איגרת לשניאור זק"ש בצירוף שיר, לאפין (50), מס' 53, עמ' 106–103
– לפיורקא, (ה' פ'…) ‘שבט סופר’ של פיורקא (83) עמ' 103
– לאחיו מתתיהו, שטינברג (98) 94
מוהר (מאהר) – ללטריס, מכתבי עברית (49), איגרות כ"ג, עמ' 193–192
מיזס (חתום י-ל-מ) – בלי ציון נמען, איגרת ט“ז, מכתבים (36), עמ' נ”ג–נ"ט
מלר (מעללער), יחיאל – ללטריס, מכתבי בני קדם (55), חוברת שניה, עמ' 74
מנדלסון, משה – ליעקב עמדן, מכתבי עברית (49), המחלקה השלישית, איגרת ל‘, עמ’ 208
– ליוסף יזייא, שם, איגרת ל"א, עמ' 209
– לאל“ם (?), שם איגרת ל”ב, איגרת ל“ג, ל”ד, ל"ה (עמ' 214–210)
– לדוד פרידלנדר, שם, איגרת ל"ו, עמ' 217–215
– להירץ הומברג, שם איגרת ל"ז, עמ' 217
– למי ש’שמו לו עלילות דברים' והוא אסור ללא משפט, בונדי (38), מכתב 10, עמ' 28–27
– ללסינג, שם, איגרת 16, עמ' 33–32
מנדלשטם, אריה ליב – למיודעיו בראסיין, לאפין (50), מכתב 43, עמ' 94–93
– לצבי שפירא, שם, איגרת 60, עמ' 113–112
מאנדלשטם, יחזקאל – שיר לזק"ש, לאפין (50), 50, עמ' 99–98
משה בן מימון (הרמב"ם) – אל אבן־תיבון, מכתבי עברית (49) המחלקה השלישית, מכתב כ"ט, עמ' 207–205
סגל, טאובע – נמען לא מצוין, רוזנברג (69) מ"ח, עמ' 107–105
סמולנסקין, פרץ – 2 איגרות אל פרופסור דוד קויפמן, שטינברג (98), עמ' 116–115
ערטר, יצחק – ‘לאיש בחור משכיל אחד’, מכתבי עברית (49), המחלקה השלישית, איגרת ב‘, עמ’ 143–142
– לליבוש גלאזבערג, לאפין (50), מכתב 58 עמ' 112
פדר, טוביה – בלי ציון הנמען, ‘מכתבים’ (36) מכתב ו‘, עמ’ י"ז
– מכתב תוכחה להולך שובב, לאפין (50) עמ' 143–142
פורטה, איסרל – 2 איגרות ללטריס, מכתבי בני קדם (55), עמ' 81–77; 82
פיילבאגען, בנימין – מכתבי בני קדם (55) חוברת שניה, עמ' 72–70
פינסקר, שמחה – ללטריס, מכתבי בני קדם (55) חוברת שלישית, עמ' 175–174
פלונגיאן, מרדכי – לישראל זאבלודובסקי (מחבר ‘הילדות והשחרות’), ‘שבט סופר’ של פיורקא (83) חלק שני, עמ' 103–102
פרידלנד, דוד – 2 איגרות לידיד, הכהן (33) ט"ז
פרנק, דניאל – ללטריס, מכתבי בני קדם, (55) חוברת שנית, עמ' 89–88
צאצקין, ברוך – ללאפין, לאפין (50), עמ' 145–144
צדנר, יוסף – ללאפין, לאפין (50) עמ' 44; 45
קרוכמל, נחמן (רנ"ק) – לזאב וולף שיף, מכתבי עברית, המחלקה השלישית, איגרת ט"ז, עמ' 184–179 (חתום חנק"ם)
– ללטריס, בונדי (38), 17, עמ' 34–33
– אין ציון נמען (לפי רבידוביץ, ‘כל כתבי רנ"ק’, נשלח המכתב לגולדברג), ‘מכתבים’ (36) מכתב ה' עמ' י’–ט"ז
– אין ציון נמען, ‘מכתבים’ (36) מכתב י"ג (חתום xxx)
– לשד"ל, מכתבי בני קדם (55), חוברת שניה, עמ' 67–65
ראלל, ישראל – ללטריס, מכתבי בני קדם (55), חוברת שלישית, עמ' 138
רובין, שלמה – לשד"ל, מכתבי בני קדם (55) חוברת שלישית, עמ' 169–164
רוטשטיין, יחזקאל פיוויל – לשניאור זק"ש, לאפין (50) מכתב 41; מכתב 42; 51
רג’יו, יצחק שמואל (יש"ר מגוריציאה) – בלי ציון נמען, מכתבי עברית (49) המחלקה השלישית, מכתב ח‘, עמ’ 164–163
– לשניאור זק"ש, לאפין (50) מכתב 33, עמ' 81
– ליצחק בלומנפלד, מכתבי בני קדם (55), עמ' 106–104
– ללטריס, מכתבי בני קדם (55), חוברת שנית, עמ' 107–106
– לשד"ל, שטינברג (98) עמ' 143
– בלי ציון נמען, מכתבי בני קדם (55), חוברת שלישית, עמ' 140–139
רפופורט, שלמה יהודה (שי"ר) – בלי ציון נמען, מכתבי עברית (49), איגרת ז‘, עמ’ 162–160
– למהו“רר יהודה, מכתבי עברית (49) כ”ז, עמ' 201–198
– לאחד מתלמידיו שהשמועה אומרת שהמיר את דתו, מכתבי בני קדם (55), חוברת שנית, עמ' 114–111
– בלי ציון נמען, מכתבי בני קדם (55) חוברת שלישית, עמ' 153–152
– לשמשון בלוך, מכתבי בני קדם (55), חוברת שלישית, עמ' 154–153
שולמן, קלמן – למשה הכהן, רוזנברג (69), איגרות ל“ח, ל”ט (עמ' 78–76)
– איגרות לשניאור זק"ש, לאין (49), מס' 34, 36, 37, 39, 54
שפיץ, יצחק (איציק) – איגרות נמלצות של בן להוריו, בונדי (38) מס' 23–21
שפירא, הרמן (צבי) – לצבי הירש יפה, (סטודנט למתמטיקה), רוזנברג (69), איגרת ל"ז, עמ' 76–74
שרשבסקי, צבי – אל משה הכהן, רוזנברג (69), איגרות מ', מ"א (עמ' 81–78)
שרשבסקי, יהודה – אל ישראל זבלודובסקי (מחבר ‘ילדות ושחרות’), ‘שבט סופר’ של פיורקא (83), חלק שני, עמ' 102–101
נספח מס' 4 🔗
מקורותיה של איגרת החתן באידיליה של טשרניחובסקי ‘חתונתה של אלקה’
בשולי ה’מבוא' שהקדים טשרניחובסקי לאיגרת החתן שבאידיליה שלו ‘חתונתה של אלקה’ כותב הוא: ‘מכתבו של החתן כתוב ברוח הסגנון המליצי שהיה נהוג אז’.
עיון בקורפוס של האגרונים שנדונו בחיבורי זה חושף ארבע אגרות מסוימות מהן שאב טשרניחובסקי קטעים רצופים אותם שיקע אל תוך האיגרת האמורה. לפני שאציג את הדברים טור מול טור, יש מקום להצביע על כך, שהשתלבותם הרהוטה של קטעי־האיגרות אל תוך המיסגרת השירית של האידיליה, וזאת תוך שינויים בלתי נכרים כמעט, היא בלי ספק עדות ליכולתו האמנותית הגדולה של המשורר, ואולי יש בה מאידך כדי להמחיש את הנופך השירי־פיוטי של הפרוזה המליצית.
איגרת החתן שורות 4-1 | המקורות באגרונים |
זֶה מִכְתָּבֵךְ כִּי אַתְּ בְּקַו הַבְּרִיאוּת, (ההטעמה שלי – י"צ). |
איגרת כו באגרון 'עט סופר' של צמח סגל לנדא, וילנא 1829 (על המחבר וחיבורו ראה פרק ד' בחיבורי זה) פותחת כך: ספרך הגיעני שלשום, האח! עיני אורו ועפעפי נבקעו כשחר משמש הבשורה אשר זרחה לי מבין שורותיו, אין קץ לשמחתי אשר מלאה חדרי לבי וכליותי, בקראי כי ברך ה' אותך בכל — — (ההטעמה שלי – י"צ). |
את הנופך הפארודיסטי, שבא להעצים את המליציות ולהציגה בכל נפיחותה, משיג טשרנוחובסקי על ידי העתקת הדברים מהקשרם ה’מקורי': איגרת כו של לנדא ענינה (כפי שנרשם בראשה באותיות פטיט) – ‘להודע לאחיו כי כלתה נפשו לשלוח אליו את בנו לבקש ממנו כי ישים עליו עינו כעל פרי בטנו’. קודמת לבקשה, כפי שניתן להבין, הוודאות כי מצבו הכלכלי של האח מאפשר למלא אותה. למותר לציין כי השמחה שכרוכה במילוי הבקשה שלפנינו (אגב מסוג הבקשות שמשמשות חומר כמעט קבוע באגרונים) נכבדה הרבה יותר וסבירה הרבה יותר מאשר שימחתו של החתן למישמע שלומה של הכלה (שאינה חולה חלילה!).
שורות 13-8 | באגרת כז |
כְּנַחַל שוֹטֵף עַל גְּדוֹתָיו לְהַשְקוֹת צִמְחֵי הַשָּדֶה וְכֶרֶם מִסָּבִיב, כֵּן שָטְפָה שִפְעַת הֲמוֹן כָּל שִמְחוֹתַי מֵאִגַּרְתֵּךְ הַחֲמוּדָה לְהַשְקוֹת תַּלְמֵי לְבָבִי יִבְלֵי עֹנֶג וָנָחַת. הֵן רַבַּת שָבְעָה־לָהּ נַפְשִי חֶדְוָה וָגִיל בִּרְאוֹתִי, כִּי קִדָּמְתְּ אַתְּ לְהָפִיק רְצוֹנִי טֶרֶם הִשְמַעְתִּי לָךְ בְּשָאֳלֵךְ כִּי אֶכְתּוב לָךְ תָּמִיד. (ההטעמה שלי – י"צ). |
מתוך האיגרון של לנדא, משיב כך, בהתלהבות, האח על הבקשה: 'כנחל השוטף עלי גדותיו להשקות צמחי שדה וכרם מסביב, כן שטפה שפעת המון שמחות מאיגרתך החמודה להשקות תלמי לבי יבלי עונג ונחת לרויה. הן רבת שבעה לה נפשי חדוה וגיל בראותי, כי קדמת אחי להפיק רצוני טרם השמעתיהו לך, בשאלתך אשר שאלת ממנו לקחת בנך היקר אלי ולחנכו — — '. |
שורות 26-14 | אגרת ד' ב'עט סופר' |
רוּחַ לִבִּי תִּפְרוֹשׂ כְּנָפֶיהָ לְשֵאת לָךְ מֹהַר רְבָבָה, בְּרָכוֹת נַעֲמָנוֹת עַל תְּשוּרוֹת שָלַחַתְּ לִי הַנּוֹבְעוֹת כֻּלָּן מִמְּקוֹר אַהֲבָתִי הַגְּדוֹלָה – מַה אַהֲבָה תֹּאמְרִי? אַהֲבַת יוֹנָתָן וְדָוִד? הוֹי יְדִידָתִי, שָגִיתִי, כַּפְּרִי, גַּם־הִיא כְּאַיִן וּכְאֶפֶס מוּל אַהֲבָתִי, כִּי אַהֲבָתִי לֹא מִלֵּב אֱנוֹש הוּקָרָה וְאָכֵן לֹא מִלֵּב בָּשָר נֶחְצָבָה, וְהִיא מְכוֹן שִבְתָּהּ עוֹלָמִים. אִם כָּל מַחֲמַדֵּי הַזְּמָן שוֹט שוֹטֵף כִּלָּיוֹן יִקָּחֵם, זֵרוּעֵי הָאָרֶץ עָש וְרָקָב יֹאכְלֵם, אַךְ בַּחֲמוּדוֹת כָּל יְדִידוּתִי לֹא תִּגַּע בָּם יַד־הַכִּלָּיוֹן, כִּי אֵינָהּ תְּבוּאַת הַשָּדֶה, אַךְ תְּבוּאַת מַטָּעֵי עֲרוּגוֹת הַלֵּבָב, טַרְפֵּי צִמְחָה לא יִיבְשוּ וְגִזְעָהּ לֹא יִזְקַן עַד אַחֲרִית יָמִים. | עניניה – 'מכתב מאיש לריעו קודם ראש השנה, לברכו בברכה הגונה': 'כאשר רוח ה' תשא על כנפיה ברכת השנה החדשה לקראתנו המלאה לה אוסם כל טוב, כן רוח לבי תפרוש כנפיה לשאת לך מוהר אלפי רבבה ברכות נעמנות על השנה החדשה, הנובעות ממקור אהבתי הגדולה, ומה האהבה הזאת, אהבת דוד ויהונתן? הוי ידידי! שגיתי כפר, גם היא כאין וכאפס מול אהבתי, אהבתי לא מלב אנוש נוקרה ולא מלב בשר נחצבה, אך מלב שמים לוקחה אשר שם האמת כמו נד נצבה, והיא מכון לשבתה עולמים, אם כל מחמדי הזמן שוט שוטף הכליון יקחם זרועי הארץ עש ורקב יאכלם, אך בחמדת ידידותי לא תגע בה יד הכליון, כי לא תבואת השדה היא אך תבואת מטעי ערוגת לבב, טרפי צמחה לא ייבשו וגזעה לא יזקין עד אחרית הימים. |
למותר לומר כי את החשבון המוחץ עם נביבותה של המליצה באשר היא עושה טשרניחובסקי כשהוא מניח לחתן לצרף לאגרתו ה’גלויה' הנמלצת את הפתק ה’נסתר' הבא שכמובן אין לו מקבילה באגרונים:
'נוֹסָף עַל אֵלֶּה תַּמָּתִי, הֲרֵי גַּם בֶּאֱמֶת אֲהַבְתִיךְ.
מְהַרְהֵר אֲנֹכִי בְּנַפְשִי: מָה אִכְפַּת לָנוּ לַיְּהוּדִים
אִלּוּ חַגֹּנוּ פִי־שְנַיִם וְשָבוּעוֹת לָנוּ פַּעֲמַיִם
וְיוֹרֵד הָיִיתִי לִכְבוֹד הֶחָג הַמָּתוֹק לְפּוֹדוֹבְקָה
וְשַבְתִּי וּרְאִיתִיךְ עוֹד פַּעַם, כִּי כָלְתָה נַפְשִי אֵלָיִךְ.
שִלְשוֹם רְאִיתִיךְ בַּחֲלוֹמִי וְזֶה סִימָן טוֹב לִי. יְהוּדָה.
פִּתְקָה זוֹ אַל תַּרְאִי לְאָבִיךְ וּלְאִמֵּךְ חָלִילָה.'
לשיא המליציות המוקשה־המתפלספת מגיעים אנחנו בעימות הבא. הפעם השתמש טשרניחובסקי בקטע מתוך איגרת צז של ‘קרית ספר’ של מרדכי אהרון גינצבורג (רמא"ג). על רמא“ג ועל ‘קרית ספר’ ראה פרק ד' של חיבורי. רמא”ג, הוא כידוע מן הלוחמים הנמרצים בנגע המליצה. קשה כמובן להלום עובדה זו עם האיגרת שלפנינו. אלא שאין זו פרי עטו של רמא“ג: מתוך הרגשת כבוד ויקר למודעו המליץ זאקהיים, כינס אותה רמא”ג אל תוך אגרונו (ואף לקה על כך בביקורת).
חתונתה של אלקה שורות 36-27 | אגרת צ"ז קרית ספר |
'כִּקְדֹחַ אֵש הֲמָסִים וְכִרְבִיבִים תְּמוֹגְגֶנָּה עַפְרוֹת אָרֶץ, כָּכָה אִמְרוֹת בִּין זַרְזִיף עַל נֶפֶש מַשְכִּיל תַּתִּיכוֹ כִּבְכוּר כֶּסֶף תְּמִירֵהוּ וְתַחֲלִיף כֹּחָהּ תִּתְחַדֵּש אֵיכוּתָהּ מִתְּכוּנָה לִתְכוּנָה חֲדָשָה וּמִקְצֵה הָאֵיבָה עַד תַּכְלִית הָאֲהבָה תְּבִיאוֹ, הִנֵּה זֹאת קְצוֹת כֹּחוֹת הַמְלִיצָה וּסְגֻלּוֹתֶיהָ תַּכְלִית מְנוּחוֹתֶיהָ, אֲשֶר לָזֹאת גַּם אָמַרְתִּי תִּטֹּף נָא נִטְפֵי אֲמָרִים עַל לִבֵּךְ! כַּלָּתִי הַנְּעִימָה, אוּלַי יֹאבוּ פַּאֲרֵי הַמְלִיצָה, אוּלַי יוּכְלוּ לְהַטּוֹת אֶת נַפְשֵךְ, הה, יְחִידָתִי! – – ' |
באגרת זו שענינה מטא־מליצה פונה משכיל אל משכיל חברו שמתכחש לו משום מה: כקדוח אש המסים, וכרביבים תמוגגיה עפר ארץ, ככה אם רסיסי אמרות בין, זרזיף על נפש משכיל תתיכהו כבכור כסף תמירהו מתכונה לתכונה תחליף כחותיה תחדש איכותיה, תשאהו מן הקצה אל הקצה, מקצה האיבה עד תכלית האהבה. הנה זאת קצות כחות המליצה וסגולותיה ותכלית מנוחותיה אשר לזאת אמרתי גם אני, תטוף נא נטפי אמרים על לבך רעי, אולי יאבו פארי המליצה, אולי יוכלו כבדני להטות את נפשך, הה ידידי — — ' |
אין להתעלם מן העובדה שדברים נמלצים אלה כותב (?) החתן אל אלקה כלתו שנזקקת לשרותו של הרבי של בן־הדוד על מנת להתכתב עם חתנה. לא קשה להבחין שהפעם התקשה כבר טשרניחובסקי יותר לשקע את דברי האגרת כמות שהיא אל תוך שורות שירתו.
מעבר לחשיפת המקורות, נעיר לסיום כי הצרופים התנכיי"ם המוקשים כדוגמת ‘כקדוח אש המסים’ (ישעיהו ס"ד) משמשים הרבה במליצה המשכילית (דוגמא רווחת נוספת היא ‘כעכס אל מוסר אויל’ שפתח את מדור הפרשנות ב’המאסף'). כך למשל קוראים אנו אצל ברדיצ’בסקי ב’הבן האובד': 'הוא [השא המשכיל] לא ישב לעומת הכותב [זה שרושם את הגיגיו של השא] כי אם היה עומד נשען ברגל אחת על הכסא כובעו נדחק אל הצד והוא קורא ומטעים: “כקדוח אש המסים כן חיתתי על השמים — — ”; ואילו צפורה אחותו ‘שחקה בראשונה על צילצול המילים הזרות, שאת פרושן לא הבינה. אבל לאט לאט התרגלה אל המליצות הרמות ותמצא בהן איזה שאון רחוק…’ (שלוש הנקודות במקור).
ביבליוגרפיה כללית 🔗
אבן, יוסף, ניצני הריאליזם בסיפורת העברית, ספרית דורות, תשל"ג (1972)
אבן זהר, איתמר, ‘היחסים בין מערכות ראשוניות ומישניות ברב־מערכת של הספרות’, הספרות 17, ספטמבר 1974
– ’מעמדה של הספרות המתורגמת בתוך הרב־מערכת של הספרות', הספורת, 25, אוקטובר 1977
אבן חביב, משה, דרכי נועם, הוצאת רעדלהיים תקס"ו
אבן יחיא, דוד בן שלמה, לשון למודים, קושטא 1506
אבן־עזרא, משה, ספר העיונים והדיונים, ירושלים, מקיץ נרדמים, תשל"ה
אופק, אוריאל, ספרות הילדים העברית – ההתחלה, תל־אביב, מפעלים אוניברסיטאיים להוצאה לאור, תשל"ט
– ’ספרות ילדים' מעגלי קריאה 4, אוניברסיטת חיפה, 1978
– ‘מרובינזון לאהבת ציון – ספורים לבוגרים שהפכו לילדים’, הדאר, תשכ“ב, שנה מ”א, חוברת ל
– מקראות ראשונות לבני דור התחיה, ספרות ילדים ונוער ד תשל"ח, חוברת ד
אונגרפלד, משה, הוגים ומשוררים, תל־אביב, עם־עובד, תשל"ד
– ארץ וחכמיה, תל־אביב, עם הספר, תשל"ה
אורינובסקי (בן אור), אהרון, תולדות הספרות העברית החדשה מרמח“ל עד ימינו, תל־אביב תשכ”ג
– ’מגמות החינוך בספרות ההשכלה', בתוך ראשונים, תל־אביב, 1936
אחד־העם, כתבים בכרך אחד, דביר תש"ז
אטינגר, שמואל, ‘היהודים בצבת ההשכלה’, זמנים, 3 1980
אטקס, עמנואל, ‘לשאלת מבשרי ההשכלה במזרח אירופה’, תרביץ, שנה נ“ז, חוברת א תשרי-כסלו, תשמ”ח (1988)
איזנשטדט, בן־ציון, דור רבניו וסופריו, וילנא תר"ס
איזענשטאדט, משה אלעזר, ‘יד ועט’, המליץ כו, אב תרנ"א
אלוני, נחמיה, ‘קובץ אגרות ספרדיות מהמאה ה־12’, ספונות טז, תש"מ (1980)
אליאב, מרדכי, החנוך היהודי בגרמניה בימי ההשכלה והאמנציפציה, הסוכנות היהודית, 1960
א. תרשיש, יוחנן גינת (עורכים) פרקים ממורשת יהדות גרמניה, הקיבוץ המאוחד תשל"ה
אליקים, מלמד, מלמד שיח, אמשטרדם, 1686
אלקושי, גדליה, צרור אגרות של פרץ סמולנסקין ליל"ג, בצרוף מבוא והערות, ירושלים קרית־ספר, 1959
– ‘מכתבי אברהם מאפו’, הספרות ד, 2, אפריל 1973
אסף, שמחה, מקורות לתולדות החינוך בישראל א–ב, תל־אביב, דביר, תשי"ד
– באהלי יעקב, ירושלים, תש"ג
ארקיוולטי, שמואל, ערוגת הבושם, ונציה, 1602
בדר, גרשום (גוסטב), מדינה וחכמיה, ניו יורק, תרצ"ד
בהט, יעקב, בין לשון לספרות, תל־אביב, עקד, 1984
בוכנר, זאב, זבד המליצה, פרג 1774
בונפיל, ראובן, הרבנות באיטליה בתקופת הרנסנס, ירושלים, מאגנס, תשל"ט (1979)
בוקסנבוים, יעקב (מהדיר), אגרות בית קרמי, תל־אביב, אוניברסיטת תל־אביב, תשמ"ג
– אגרות מלמדים, תל־אביב, אוניברסיטת תל־אביב, תשמ"ו
ביינארט, חיים, ‘אגרון עברי מספרד מן המאה הט"ו’, ספונות ה 1961
– (עורך), יהודים באיטליה, ירושלים, מאגנס, תשמ"ה
ביאליק, חיים נחמן, כתבים גנוזים, תל־אביב, תשל"ג
– ‘דברי ספרות ואמנות לקטנים’, עין הקורא א ברלין, תרפ"ג
בורקהרט, יעקב, תרבות הרנסנס באיטליה, ירושלים מוסד ביאליק, תש"ט (1949)
בן־דוד, י., ‘התחלותיה של חברה יהודית מודרנית בהונגריה בראשית המאה ה־י"ט’, ציון, יז, תשי"ב
בניהו, מאיר, הדפוס העברי בקרימונה, ירושלים, תשמ"ה
בן נחום, דניאל, במעלה הדורות, ספרית פועלים, 1962
בר־אל, יוסף (מהדיר), לשון זהב של מארשן, אוניברסיטת בר־אילן, תשל"ח
ברזל, הלל, שירת חיבת ציון, ספרית פועלים, 1987
ברודס, אשר, ‘השפה בכבודה ובעצמה’, הקדמה לזקנים עם נערים, לבוב, תרל"ו
– ‘ירובעל או ערך ספר “נתן החכם” ליהודים הרוססים’, השחר, שנה ו 1875
ברגמן, דבורה, ‘שלושה עשר סונטים לרבי שמואל ארקיוולטי’, איטליה, כרך ז חוברת 2–1, תשמ"ח
– ‘לשאלת ההתקבלות של הסונט העברי’ תרביץ שנה נו, חוברת א', תשרי–כסלו תשמ"ז
ברגסון, גרשון, שלושה דורות בספרות הילדים, תל־אביב, יסוד, 1966
ברימן, ש., פרקים בפובליציסטיקה העברית של תקופת ההשכלה, ירושלים, האוניברסיטה העברית, תשט"ז (1955)
בריינין, ראובן (חתום ‘נקודה’), ‘בספרות הילדים’, השילוח ב, תרנ"ז (1897)
ברלינר, אברהם, לוחות אבנים (מצבות קבר עבריות באיטליה פרי עטו של הריא"ם), פרנקפורט דמיין, 1881
– (תרגום הברמן), שמות ספרים עבריים, ברלין, תרצ"ד
ברנדשטטר, מרדכי דוד, ‘מתולדות חיי’, הדאר ה, 1926, גליון יב
ברקוביץ, יצחק דב, הראשונים כבני אדם, כתבים ב, תל־אביב, מסדה, תשי"ט (1959)
ברנפלד, שמעון, ‘זכרונות’, רשומות 4, תרפ"ו
ברנשטיין ש. ‘שירים חדשים לר’ שמואל ארקיוולטי', תרביץ ח, תרצ"ז
בתי הדפוס בתורכיה, ZHB IX עמ' 25–21.
גוברין, נורית, ‘סגנון המקאמה בספרות העברית בדורות האחרונים’, מאסף לדברי ספרות ביקורת והגות, ח-ט, תשכ"ח
גוטמן, יהושע, ‘גלגולה של השכלת ברלין’, שחרית, תרע"ג, חוברת ד–ה
גוטלובר, אברהם, ‘זכרונות מימי נעורי’, הבקר אור, תרל"ט
– זכרונות ומסעות, מהדורת דורות, ירושלים, מוסד ביאליק, 1976
גורדון, יהודה ליב, (חתום ‘דן גבריאלי’), ‘דברי שלום ואמת’, המגיד שנה ב, תרי"ח
– ‘מעל השולחן אשר לפני ה’ (על ‘אמון פדגוג’ של מאפו) המליץ, 1868, גליון 17
גורן, נתן, דמויות בספרותנו, ת“א, תשי”ג
גירונדי, מרדכי שמואל, תולדות גדולי ישראל באיטליה, טריאסט, 1858
גידמן, משה (תרגום א"ש פרידברג), התורה והחיים בארצות המערב בימה“ב, וארשא, תרנ”ז–תרנ"ט.
גייגר, אברהם, מלוא חופנים, ברלין, ת"ר (1840).
גינצבורג, מרדכי אהרון, גלות ארץ חדשה (ההקדמה), וילנא, תקפ"ג
– (חתום ‘יונה בן אמיתי’), מגיד אמת, לייפציג 1843
גלאדשטיין־קסטנברג, רות, ‘אופיה הלאומי של השכלת פראג’, מולד 202–201, יולי–אוגוסט, 1965
– ‘צבי בן דוד המתרגם ועולמו’, בתוך שהם ופרידלנדר (עורכים), מות־אדם, אוניברסיטת בר־אילן, תשל"ז
גלבוע, מנוחה, מבנים ומשמעויות: עיונים בסיפור ההשכלה, תל־אביב, הוצאת עקד, 1977
– לכסיקון העתונות העברית במאה ה־XIX , תל־אביב, בית־הספר למדעי היהדות, תשמ"ו (1986)
גליקסברג, שמעון יעקב, הדרשה בישראל, ת"ש
גלבר, נתן מיכאל, ערים ואמהות בישראל, א–ו, ירושלים, מוסד הרב קוק, תשט"ו
גרינוולד, יקותיאל יהודה, היהודים באונגריה, תרע"ג
דליטש, פרנץ, Zur geschichte der Jüdischen Poesie, Leipzig, 1836
דוד, יונה, תורת הריטוריקה והשירה של משה חיים לוצאטו, תל־אביב, הוצאת מפעלים אוניברסיטאיים, תשל"ח
דובנוב, שמעון, דברי ימי עם עולם, תל־אביב, דביר, 1952
דודזון, ישראל, אוצר השירה והפיוט, א–ד, ניו־יורק, תרפ“ה–תרצ”ג
דיי אנגיל (Angel Day), The English Secreyary, הוצאת 1967
דינור, בן־ציון, במפנה הדורות, מוסד ביאליק 1955
– מכתבי אברהם מאפו, ירושלים, מוסד ביאליק, 1970
דין, יוסף, ספרות המוסר והדרוש, ירושלים, כתר, 1975
דערציאונגס אנציקלופעדיא (הערך בריוונשטעלערס), ניו־יורק, 1957
האוזר, ארנולד, הסטוריה חברתית של האמנות והספרות, א־ב, תל־אביב, הקיבוץ המאוחד, תשל"ב
האזולאי, חיים יוסף דוד, ספר שם הגדולים, פרנקפורט אם מיין, 1844
האפרתי, יוסף, ‘דרכי התאור בשירת הההשכלה’, הספרות ב, 1, ספטמבר 1969
הברמן, אברהם מאיר, פרקים בתולדות המדפיסים העברים, ירושלים, הוצאת מס, תשל"ח
– ‘המדפיס אידל קינד בונציה’, ירושלים, הוצאת מס, תש"מ
– המדפיס ז’אן די גארה, מכון הברמן, תשמ"ב
– ‘מונוגרפיה על ויליאם צייטלין’, יד לקורא, ב
הררי, חיים, ‘על הפריצות בספרות בני הנעורים (על מבחר הספרות לטביוב)’, השילוח, י', תרס"ב
הקר, יוסף, ‘דפוסי קושטא במאה ה־16’, ארשת, ה, 1972
הרכבי, אברהם אליהו, זכרון לראשונים וגם לאחרונים, ברלין תרמ"ז (1887)
הלקין, שמעון, מקורות לתולדות הביקורת העברית בתקופת ההשכלה, מפעל השכפול, תשכ"א (1960)
ווינער, שמואל, קהלת משה אריה ליב פרידלנד, פטרבורג, 1918–1893
וויסבערג, יצחק יעקֹב, ‘על דבר האגרות’, המליץ כח אב, תרנ"ב
וולפסון־האלה, אהרון, אבטליון, ברלין, תק"ן
וויס, איזיק הירש, ‘זכרונותי, מילדות עד מלאת לי שמונים שנה’, ורשא תרנ"ח, גנזים, א 1961
וכשטיין, דובער, הפובליציסטיקה העברית בוינה (גרמנית), וינה, 1930
– מצבות־קבר (בגרמנית), וינה, 1922
וינגרטן, שמואל הכהן, ‘הישיבות בהונגריה דברי ימיהן ובעיותיהן’, קרית ספר, ירושלים, 1976
ורסס (וילנאי), שמואל, ‘דרכי האבטוביאוגרפיה בתקופת ההשכלה’, גליונות יז, חוברת ד, תש"ה (1945)
– ‘הספרות העברית באספקלריה של השחר’, גליונות, כרך כו, חוברות ה־ו, תשי"ב
– ‘האגרונים בתקופת ההשכלה ומשמעותם הספרותית’, תקציר הרצאות של הקונגרס העולמי השני למדעי היהדות, ירושלים, תשי"ז
– ‘על יצחק סאטנוב וחיבורו “משלי אסף”’, תרביץ ל“ב תשכ”ג
– ‘הספר “פני תבל” בזיקתו למסורת המקאמה’, ספר חיים שירמן, תש"ל
– ‘הסטירה של לוקיאנוס בספרות ההשכלה’, פרשנות וביקורת, חוברות 12–11, ינואר 1978
– ‘“צלוחית של פלייטון” וסממניה – אמנות הפילייטון של יל"ג’, מחקרי־ירושלים ב, תשמ"ג
– 'מחקר ספרות ההשכלה בימינו, ידיעון האיגוד העולמי למדעי היהדות, חוברות 25, 26, 27 (תשמ“ה–תשמ”ז)
– ‘מערכת הזיקות בין הספרות היפה לבין חכמת־ישראל בתקופת ההשכלה’, תרביץ, נה ד תשמ"ו
זהר, נעמי, עוללות מבציר, ירושלים, הוצאת מס, 1987
זילברבוש, דוד ישעיהו, מפנקס זכרונותי, תל־אביב, תרצ"ו (1936)
זלאטקין, מנחם מנדל, שמות הספרים העבריים לפי סוגיהם השונים, תכונתם ותעודתם א־ב, ניישטאל-תל־אביב, תש“י–תשי”ד
זמושץ, דוד, רסיסי מליצה (אוטוביאוגרפיה), תקפ"ב
זנה, ישעיהו, מפאולוס הרביעי עד פיוס החמישי (הכרוניקה העברית מן המאה הט"ז), מוסד ביאליק, 1954
– ‘שמונה מכתבים מפירארה מן המאה הט"ז’, ציון, סדרה חדשה, שנה יז, תשי"ב
– היהדות האיטלקית, ירושלים, מכון בן־צבי, תשי"א
חוואלסון, דניאל, ראשית מעשה הדפוס בישראל, ורשא, תרנ"ז (1897)
חיות, שאול, אוצר בדויי השם, וינא-גלאנץ, תרצ"ג
טביוב, ישראל חיים, ‘על הפריצות’, השילוח יא, תרס"ג (1903)
– ‘ספרותנו היפה ועתידותיה’, הפרדס, תרנ"ב
– דוגמאות מספר המלים, המליץ 1889 גליון 77 ואילך.
טובי, יוסף, ‘השירה העברית בארצות המזרח לאחר הגירוש’, פעמים, 26, 1986
טורי, גדעון, ‘לשאלת תיאור הספרות כרב־מערכת’, הספרות 19–18, דצמבר 1974
– ‘אקוויוואלנציה של יחידות ואקוויוואלנציה של טקסטים: לשאלת תיאור היחסים בין תרגום למקור’, הספרות, 23 אוקטובר 1976
– ‘ספרות מתורגמת – מערכה, נורמה, ביצוע: לקראת גישה מחקרית המעוגנת בטקסט המתורגם’, הספרות, 28, אפריל 1979
טשרניחובסקי, שאול, חתונתה של אלקה, שירים, הוצאת דביר 1966, כרך ב עמ' 666–619
– ‘אוטוביאוגרפיה’, השילוח, לה, תרע"ט
יהודה אריה ממודינה (הריא"ם), אגרות, ספר חיי יהודה, קיוב, תרע"ב (1912
– אגרות הריא“ם, אוניברסיטת תל־אביב, תשמ”ד
יהודה מסיר ליאון, נופת צופים, מהדורת ילינק 1863
ילין, דוד, תורת השירה הספרדית, ירוּשלים, ת"ש (1940)
יערי, אברהם, הדפוס העברי בקונסטנטינופול, ירושלים, מאגנס, תשכ"ג
ירושלמי, יוסף, ‘תרגומי רובינזון לעברית’, מעגלי קריאה, 2, 1977
כהן, טובה, ‘השפעות והטמעתן ב“מליצת ישורון” לשלמה לויזון’, בקורת ופרשנות, 6
– (מהדירה), מליצת ישורון לשלמה לויזון היצירה ויוצרה, אוניברסיטת בר־אילן, 1988
כהן, ישראל, דמות אל דמות, דביר, תש"ט
הכהן, מרדכי בן הלל, כבר, תרפ"ג
– עולמי, תרפ“ו–תרפ”ט
– ספר שמות, תרצ"ח
כהנא, אברהם, מסות על סופרים ואנשי שם, פשמישל, תרצ"ד (1934)
כץ, בן ציון, רבנות, חסידות, השכלה, תל־אביב, הוצאת אגודת הסופרים ליד דביר, תשי"ט (1958)
כץ, יעקב, מסורת ומשבר, ירושלים, מוסד ביאליק, תשי"ח (1958)
לוצאטו, משה חיים, לשון למודים, הוצאת מוסד הרב קוק ומחברות לספרות, תשי"א
– ספר המליצה, ירושלים, מוסד הרב קוק, תש"י (1950)
– לישרים תהילה, ירושלים, מוסד ביאליק, 1981
לוצאטו, שמואל דוד, אגרות שד“ל, פרזעמישל תרמ”ג–תרנ"ד
לוין, יהודה ליב (יהל"ל), זכרון בספר, זיטומיר 1910
– זכרונות והגיונות (ההדיר יהודה סלוצקי), ספרית ‘דורות’ 1968
לוקאץ, גיאורג, הריאליזם בספרות, תל־אביב, ספרית פועלים, 1951
לוינזון, יצחק בר (ריב"ל), תעודה בישראל, וילנא, תקפ"ח (1828)
לחובר, פישל, תולדות הספרות העברית החדשה, תל־אביב, דביר, 1966
– מחקרים ונסיונות, ורשא, תרפ"ח (1928)
– ראשונים ואחרונים, תל־אביב, דביר תרצ"ד (1934)
לטריס, מאיר, זכרון בספר, וינה, 1869
– גזע ישי (הקדמה), וינה, 1835
לילינבלום, משה ליב, חטאות נעורים, סדרת ‘דורות’ (כתבים אוטוביאוגרפיים, כרך אשון) ירושלים, תש"ל
מאהלר, רפאל, דברי ימי ישראל, דורות אחרונים, תל־אביב, ספרית פועלים, 1954
מהלמן, ישראל, ‘בכורי הדפוס העברי’, ארשת ה, 1972
מוסקטו, יהודה, נפוצות יהודה, ורשא תרל"א
מזור, יאיר, השכלה בשום שכל, פפירוס, 1986
מייזלש, יצחק, ‘נוספות לתולדות הדפוס העברי בקושטא (נוספות לספרו של יערי)’, עלי ספר, א, תשל"ה (1975)
מימון, שלמה, תולדות שלמה מימון (תרגום טביוב), ורשא, תרנ"ט (1898)
מירון, דן, ‘הספרות העברית בראשית המאה ה־20’, מאסף לדברי ספרות ביקורת והגות, תשכ"א
– בין חזון לאמת; ניצני הרומאן העברי והיידי במאה התשע עשרה, ירושלים, מוסד ביאליק, 1979
– בודדים במועדם, תל־אביב, עם עובד, תשמ"ח (1987)
מלמד, אברהם, ‘רטוריקה ופילוסופיה בספר “נופת צופים” לר’ יהודה מיסיר ליאון', איטליה, כרך א חוברת 2–1, תשל"ח
מלאכי, אליעזר רפאל, מסות ורשימות, ניו יורק, תרצ"ז (1937)
– אגרות סופרים, ניו יורק, תרצ"ב (1932)
מנדלסון, משה, ‘מכתב לקאמפה מנהל הפילאנטרופיון’, המאסף, אדר, תקמ"ד
מנדלסון-פרנקפורט, משה, פני תבל (מחברות 47–45), אמסטרדם, תרל"ב (1872).
מרגליות, יהודה ליב, ספר המליצה ומשפט לשון הקודש, נאווי דוור, 1796
מרקון, יצחק דב, ר' שלמה אבן מזל טוב, ספר היובל לא. מרכס, ניו־יורק, תש"י
מנדלשטאם, בנימין בן־יוסף, חזון למועד, וינה תרל"ז
משה בן מימון (הרמב"ם), ספר מלות ההגיון
S. Meisels, Deutschen Klassiken in Ghetto Wien 1922
ניר, אהרון, שניאור זק“ש, תל־אביב, הוצאת כתובים תרפ”ח
ניקיש, (Die Stilprinzipien in Der Deutschen Briefsteller des 17, (Nickisch R.M.G.) und 18 Jahrhundert, 1969 גיטנגן
סאטנוב, יצחק, משלי אסף, ברלין, תרמ"ט
– (חתום ‘שמע שלמה’), 'מדרכי הלשון והמליצה, המאסף, תקמ"ח, טבת
סדן, דב, ‘מסת מבוא’, בתוך אבני בדק, תל־אביב, הקבוץ המאוחד, תשכ"ב (1962)
סדן, יוסף, “עולמם של לבלרים מעתיקי ספרים ופקידים', עלי ספר, ב, בר־אילן, תשל”ו
סילבר, מ., שורשי הפילוג ביהדות הונגריה: תמורות תרבותיות וחברתיות מימי יוסף השני עד ערב מהפכת 1848, ירושלים, האוניברסיטה העברית בירושלים, תשמ"ה (1985)
סימונסון, שלמה, תולדות היהודים בדוכסות מנטובה, מכון בן־צבי, תשכ“ג–תשכ”ה
– ‘עולמו של נער יהודי’, הגות עברית באירופה, ת“א, תשכ”ט, עמ' 334 ואילך
סלושץ, נחום, קורות הספרות העברית החדשה, ורשא, תושיה
סנטסבורי, ג’ורג' (Saintsbury), A Letter Book, לונדון, 1922
עלזאט, יהודה, ‘מיט הונדערט יאהר צוריק’, בתוך שטודיען אין דער אמאליקן אינערלעכן יידישן לעבן, מונטריאל, 1927 עמ' 78–2
עריק, מ. די געשיכטע פון דער יידישער ליטעראטור, וארשא, 1928
פאור, יוסף, ‘לביאור המונח “קורא באגרת”’, עלי ספר, טו, תשמ"ט (1989)
פאפירנא, אברהם, כתבים, מחברות לספרות, תשי"ב (1952)
פהן, ראובן, פרקי השכלה, בילגוריי־סטאניסלאב, תרפ“ט–תרצ”ז
פיגו, עזריה, בינה לעתים, ונציה, ת"ח (1648)
פיורקו, אברהם מרדכי, ילקוט הרעים, וארשה, תרמ"ז (1887)
– נטעי נעמנים, וארשה, תרמ"ג (1883)
– תולדות חיי, בית המדרש החדש, ב, חוברת ה, תרצ"א (1931)
פיכמן, יעקב, ‘על ספרות וילדים’, אורים, ב, גליון ו-ז, תש"ך (1960)
– אנשי בשורה, ירושלים, מוסד ביאליק, 1938
פלאי, משה, ‘שיחות המתים כז’אנר’, הדואר 61, תשמ"ב (1982)
פלאי, משה, ‘למהותה של האוטוביוגרפיה העברית – עיון ב“אביעזר” למרדכי אהרון גינצבורג’, הדואר, 62, י, תשמ"ג (1983)
פין, שמואל יוסף, קריה נאמנה, וילנא, תר"ך (1860)
– סופרי ישראל, וילנא, תרל"א
– כנסת ישראל, וארשה, תרמ"ז (1887)
פיינגולד, בן עמי (מהדיר ומבוא), מרדכי דוד ברנדשטטר, סיפורים, ספרית ‘דורות’ 1974
פרובסט, מנחם מנדל, ‘העתונות העברית בהתפתחותה הכרונולוגית’, לוח אחיאסף, 13, תרפ"ג
פרופיאט, דוראן, מעשה אפוד (ההקדמה), נתחבר ב־1403; נדפס ע“י י”ט פרידלנדר ויעקב כהן ב־1865, וינה
פרידלנדר, יהודה, פרקים בסאטירה העברית בשלהי המאה הי"ח בגרמניה, פפירוס, 1979
– ‘בעיות יסוד בביקורת ובמחקר על ספרות ההשכלה’, פלס (מחקרים לזכר פנואלי בעריכת נורית גוברין), תל־אביב, מכון כץ, 1980
פרידלנדר, דוד, Lesebuch für Judische Kinder, 1779
פרידברג, אברהם שלום, ‘זכרונות’, הצפירה, 1887–1886 (ראה גם ספר הזכרונות, ורשא, תרנ"ט)
– בית עקד ספרים, אנטוורפן, תרפ“ח–תרצ”ב
– תולדות הדפוס העברי בפולניה, אנטוורפן, תרצ"ב (1932).
פריימן, אהרון, האוצר למלאכת־הדפוס העברי הראשונה עד שנת ר"ס, ברלין, 1931–1923
– על דפוסי שונצינו בסלוניקי ובקונסטנטינופול, ב־ZHB, כרך 9 (1905); 11 (1907); 14 (1910).
פרסקי, דניאל, ‘על האגרון “עיטור סופרים” ומחברו’, הדואר, מ"א
פרץ, יצחק ליבוש, ‘מה היה גורדון בלשן או משורר?’, כל כתבי פרץ, תל־אביב, דביר, תשכ“ב כרך י, עמ' קס”א–ר'.
– (חתום ‘אוהב ילדים’) ‘לבני הנעורים: (מעין בקורת)’, השילוח, ח, תרס"ד
צונץ, יום טוב ליפמן, ‘על יהודה מילי’, כרם חמד, ז, תר"ג (1843), עמ' 123
ציטרון, שמואל ליב, יוצרי הספרות העברית החדשה, תרפ“ב–תרפ”ג (1923–1922), וארשה-וילנה
ציטלין, זאב-ויליאם, ביבליותיקה הבראיקה (גרמנית), ליפסיה 1895–1891
–Bibliotheca Epistolographica, Bibliographie der hebräischen Briefsletter, ZHB 1919 כרך 22
צינברג, ישראל, תולדות ספרות ישראל, תל־אביב, ספרית פועלים, 1971–1959
צמריון, צמח, ‘המאסף, כתב העת המודרני הראשון בעברית’, תל־אביב מפעלים אוניברסיטאיים להוצאה לאור, תשמ"ח (1988)
קאפסלי, אליהו, דברי הימים למלכות ויניציאה, 1552 (?)
קובנר, אורי, כתבים, הוצאת מחברות לספרות, תל־אביב, תש"ז
– ‘מכתבים’ (תרגום), מאזנים, שנה א, תרפ"ט, יב ואילך.
קורצווייל, ברוך, ספרותנו החדשה המשך או מהפכה, ת"א, שוקן, 1959
קלוזנר, יוסף, הסטוריה של הספרות העברית החדשה, ת"א, אחיאסף, 1953
קלוזנר, יהודה אריה, הנובלה בספרות העברית החדשה, תל־אביב, צ’צ’יק, תש"ז (1947)
קמחי, דוד (הרד"ק), ספר מכלול (הקולופון), קושטא, רצ"ב
קרניאל, צבי, הפליטון העברי, תל־אביב, אלף, 1981
קרסל, גצל, לכסיקון הספרות העברית בדורות האחרונים, כרך א, תל־אביב, ספרית פועלים, 1965; כרך ב, 1972
קרויצר, הלמוט, ‘הספרות הטריביאלית כבעיית מחקר’, הספרות 19–18, דצמבר 1974
קובלר, פרנץ (Kobler Franz) Letters of the Jews through the ages, I-II (לקט טקסטים החל בתקופת התנ"ך ועד למאה ה־18, בצרוף מבוא), הוצאת אררט, לונדון, 1952
רבניצקי, יהושע חנא, ‘ספרות הילדים (בקרת)’, השילוח ב', תרנ"ז
רג’יו, יצחק שמואל (יש"ר מגוריציאה), אגרות יש"ר, א–ב, וינה, 1839–1834
רוזניס, שלמה, דברי ימי ישראל בתוגרמא (משנת 1300 עד לראשית הזמן החדש), כרכים ראשונים נדפסו בגליציה מתרס“ח–תרע”ד; כרכים ד-ה נדפסו בסופיה ב־תרצ“ד–תרצ”ח, כרך אחרון נדפס מן העיזבון בירושלים, תש"ה (1945).
רוזנטל, ליאון, תולדות חברת מרבי השכלה, פטרבורג, תר"ן (1890)
רות, ססיל, תולדות היהודים באיטליה, 1946 (באנגלית)
רייזין, אברהם, לעקסיקאן פון דער יידישער ליטראטור, וילנא, תרפ"ט
– (עורך), אגרות סופרים עברים, ניו יורק, מץ, 1947
רצהבי, יהודה, ילקוט המקאמה העברית, סדרת ‘דורות’, 1974
רפופורט, שלמה יהודה (שי"ר), שארית יהודה (‘פתח דבר’), וינה, 1827
שאנן, אברהם, הספרות העברית החדשה לזרמיה, תל־אביב, מסדה, 1962, 1967
שביט, עזי, שירה ואידיאולוגיה, הקיבוץ המאוחד, 1987
שהם, חיים, נתן החכם בין בני זמנו, עקד, 1981
– (מהדיר), קלאפשטוק, מות אדם, יד קורצווייל, תשל"ז (1977)
שולוואס, אביגדור, חיי היהודים באיטליה בתקופת הריניסנס, ניו־יורק, תשט"ו (1956)
שולמן, קלמן, שפת יהודית אשכנזית וספרותה, ריגא, 1913
שחט, עזריאל, עם חילופי תקופות, מוסד ביאליק, תשכ"א
– ‘יחסם של משכילים ברוסיה אל הלשון העברית’, ספר אברהם אבן־שושן, ירושלים, תשמ"ה (1985)
שטיינשנידר, משה, ביבליאוגרפישס האנדבוך, ליפציג 1859
שטראוס, ז. התרגומים מצרפתית ב’כוכבי יצחק', דברי הקונגרס התשיעי למדעי היהדות, 1986
שפירא, חיים נחמן, תולדות הספרות העברית החדשה, תל־אביב, מסדה, חסר תאריך הדפסה.
Shapiro Israel, Bibliography of Hebrew translations of German Works, N.Y. 1934
שירמן, חיים, מבחר השירה העברית באיטליה, ברלין, תרצ"ד
שנהר, עליזה, מספרות עממית לספרות ילדים, מעגלי קריאה, חוברת 2, אביב 1977
– מסיפור עממי לסיפור ילדים, חיפה, גסלט, תשמ"ב (1982)
שקד, גרשון, הסיפורת העברית, כרך א, הקבוץ המאוחד וכתר, 1977
שרפשטיין, צבי, ‘ספרי אגרות עבריות (לתולדות החינוך בתקופת ההשכלה)’, החינוך, לד, תשכ"ב
– ‘אברהם מאפו בתור מחבר ספרי לימוד’, החינוך, שנה ראשונה, תרצ"ו (חשון)
-
להבדיל מן השימוש שעשה בו רס"ג, לדוגמה, כשגזר אותו מן השורש אגר ובא לסמן בו מה שאנו מכנים כיום מילון, האגרון שאנו עוסקים בו כאן נגזר מלשון איגרת. ↩
-
באגרונים רבים מצא המחבר (או המדפיס) לנכון, לשבץ אל בין האיגרות הבדויות שנכתבו מלכתחילה לצרכי לימוד והדגמה, גם איגרות אותנטיות שלו עצמו, או של אנשים ידועי־שם, כשתוך חילופים קלים (טשטוש סימני הזיהוי המסוימים) שימשו גם הן אמצעי להדגמת סגנון ראוי ומשובח. בעקבות זאת, הפכו האגרונים, בין השאר, גם מקורות לתיעוד בעל חשיבות לא מבוטלת (רישום של חומר זה – ראה נספח 3). טיפוס של אגרון שלא דנתי בו במסגרת חיבורי הוא האנתולוגיה של דברי סופרים, שהעורך שלה ביקש בין השאר לנצלה גם כדוגמה ליפי הכתיבה. נראה לי שלענייננו מאלפת היא ההקדמה שהקדים רש"י פין לאנתולוגיה כזאת שלו בשם ‘סופרי ישראל’ (וילנא, 1871):
– – כי גם אם טובים הם ספרי טופסי המכתבים אשר חברו סופרי ישראל מעת לעת ללמד לבני ישראל ידיעת כתיבת מכתבים לכל עת מצוא, לחדות פני אבות ובנים בבשורות טובות, לברך איש את רעהו בברכת יום הולדתם חתונתם ושמחת לבם, ולהשמיעם גם שמועות לא טובות על כל צרה שלא תבוא [– – –] הנה הלא יודה כל משכיל כי אינו דומה הלומד ידיעת הלשון, מערכת ההגיון ותפארת המליצה מפי עט סופר אחד [– – –] כשומע ומקשיב לקול מליצות חכמים רבים וכן שלמים אשר שאבו דבריהם ממקור לבבם, כנוח עליהם הרוח ובעצמת יד הזמן והמקום. האמנם לא ימצא הקורא במכתבים אשר אנחנו עורכים לפניו [– – –] דברים מוכנים ועשויים לחפצי המחסורים השונים, אכן הלא תחת זאת ימצא בהם מליצות רמות ונשגבות, רעיונות עמוקים [– –].
זאת ועוד אחרת לנגד עינינו באספתנו הקטנה הזאת כי מלבד התועלת אשר יקבל הקורא ממליצות סופרי הדורות, ילמד הנבון לדעת סדר מהלך השתלמות הלשון בדור דור [– – –] גם דברים אחדים מקורות ישראל וקורות החכמה והספרות בישראל [– –] ראש תכליתנו [– –] ידיעת עריכת המליצה – –. ↩
-
ראה: אשר חאוועס, ‘ספר האגרון’, ורשא, 1899; ישראל חיים טביוב, ‘אגרון לבני הנעורים’, ורשא, 1902; ד. פרישמן וא. פאפירנא, “אגרון שלם”, ורשא, 1911; ט“ף שפירא בהקדמתו ל‘עובר לסוחר’ מדבר על 'הקדמה לספר אגרות או אגרון בנו”ן‘ גם גרשון באדר כותב בפתיחה ל’אגרות ילדים' (וילנו, 1898) כי הוא “שונא את האגרונות שנועדו להעתקה”. ↩
-
מונח זה מופיע לראשונה בכותרת ‘בריב שטעללער אודער פתשגן הכתב’, חיבור אנונימי שהוא ראשון לאגרונים הדו־לשוניים שהופיע ב־1789 בפרנקפורט דאודר. יש לתת את הדעת על כך שגם בספרות הגרמנית שממנה שאוב המונח, נכנס זה לשימוש רק החל במאה ה־18. האגרונים הגרמניים הראשונים שהחלו להתפרסם במאה ה־15 מכונים אז בשם ‘רטוריקה’, ‘פורמולה’ או ‘טיטולאר’: Deutsche Rhetorik – Augsburg, 1474 Formulari und Tütsch Rhetorica – Strassburg, 1483 Titelbüchlein – Augsburg, 1488 לעניין השימוש במונח Briefsteller ראה ספרו של R.M.G. Nickisch, Die Stilprinzipien in Den Deutschen Briefstellern des 17 und 18 Jahrhundert (הפרק: “Exkursus – Über Herkunft und Bedeutung des wortes ‘Briefsteller’” שם, עמ' 47–45) גטינגן, 1969. כאן מקום להטעים כי גם ב–Secretary האנגלי (המקבילה של האגרון והבריוושטעללר) מודגשת בכותרת הזיקה המפורשת לתחום הריטוריקה (ראה לדוגמה, השער של ''The English Secretary, חיבורו המפורסם של Angel Day מ־1599 (ה–Declaration, המשמשת אותו כמבוא, הפכה לאחד מחיבורי היסוד של הוראת הריטוריקה). ↩
-
המדפיס של ‘מנחות יעקב סולת’ (אגרון שנתפרסם ב־1731) וכן ה‘מסכימים’ ש‘הסכמותיהם’ הובאו בשער מכנים את המחבר ‘בעל הפטפט הזה’ (ולא לגנאי!). ברוח זו כותב מאוחר הרבה יותר נער לחברו “אפטפט נא מעט עם ידידי” (טביוב, ‘אגרון לבני הנעורים’, ורשא, 1902, איגרת 104). ↩
-
בתוך כתבי–היד שנשתמרו בארכיונים ניתן למצוא אגרונים מתקופות מוקדמות הרבה יותר. ראה: נחמיה אלוני, ‘קובץ אגרות ספרדיות מן המאה ה–12’ ספונות ט"ז (סדרה חדשה, ספר ראשון, תש"מ);
חיים ביינארט, ‘אגרון עברי מספרד מן המאה ה־ט"ו’ (1961) ביינארט מהדיר כאן מתוך צילום, את כתב־היד של ‘אגרות רחמנות’ שנמצא בספריית מונטיפיורי שבבית המדרש לרבנים בלונדון. לדברי ביינארט, מדובר באיגרות אותנטיות שנתחברו בין 1451–1410, ונשתמרו בגניזה של קהילת סרגוסה. את האיגרות כינס בשעתו שלמה ב"ר שלמה חזן ונתן להן סטאטוס של מכתבים לדוגמה.
‘אגרות רחמנות’, להבדיל מ‘אגרות שלומים’, הן מה שקרוי מאוחר יותר, ‘מכתבי מליצה’, במשמע של איגרות המלצה הניתנות ביד נזקקים או ביד הנחלצים לצאת לעזרתם. במסגרת הסדרה ‘אגרות יהודי איטליה בתקופת הרנסנס’ שמוציא ביה“ס למדעי־היהדות באוניברסיטת ת”א, ההדיר יעקב בוקסנבוים את ‘אגרות בית קרמי’ (תשמ"ג) ואת ‘אגרות מלמדים’ (תשמ"ו). איגרות אלה הן אמנם מן המאה ה־16, אך זהו פרסומן הראשון בדפוס. במבואות של בוקסנבוים ובהערותיו נמצא חומר חשוב לנושא שלפנינו. בין השאר הוא מאזכר שם גם קיומם של אגרונים מוקדמים יותר.
מ.א. שולוואס (תשט"ו, עמ' 332) כותב, כי “בין כתבי־היד העבריים שנשארו מאיטליה של תקופת הרנסנס, נמצא מספר רב מאד של קבצי אגרות”. בין השאר, הוא מבליט את העובדה ש“ר' יוסף הכהן, ההיסטוריון והרופא בן המאה ה־15, חיבר דוגמאות של תוארים בשביל מכתבים הנכתבים אל אנשים נכבדים, כל אחד לפי חשיבות מקבל המכתב” (שם,.(332
ראה לעניין זה גם מאמרו של י. זנה, “שמונה מכתבים מפירארה מן המאה הט”ז" (זנה, תשי"ב). ↩
-
כשביקש שמואל ליב גולדנברג עורך ‘כרם חמד’ (כתב־עת שנבנה, כידוע, במתכונת של מכתבים במשמע של ‘מאמרים’) להציגו בפני קהל הקוראים, כתב בראש החוברת הראשונה (1833): “ואך למותר להעיר אוזן כל קורא ומשכיל כי לא כספר תבנית אגרות משוחות בששר המליצה עבור ילדים מתחילים לנסות כוחם בלשון הספר הזה, יען יש ויש באגרות האלו דבר חכמה”.
על מעמדו הנחות של האגרון ניתן ללמוד גם מן העובדה, שמרבית מחבריו מכנים את חיבורם ‘ספרי הקטן’ גם כשאינו קטן מידות דווקא. ↩
-
ראה ביבליוגראפיה מפורטת וסקירה מפורטת בחיבורו הנזכר של.R.M.G Nickisch (1969), וראה גם הערה 4. ↩
-
פרסום מוקדם של 100 איגרות עבריות מתוך "אגרות שלומים‘, פרסם בוכסטורף כבר ב־1603 בבאזל, בשם: ''Epistolarum hebraicarum Deca’. ↩
-
ראה לעניין זה, הערה 7 במאמרו הנזכר של ביינארט, וראה גם הערותיו של בוקסנבוים (‘אגרות בית קרמי’ עמ‘ 10–9 ו’אגרות מלמדים‘ עמ’ 1).
בחיבורים היסטוריים של העידן המודרני ניתן למצוא (מכל שפע האגרונים) רק התייחסות לאגרונו של בוכנר ‘צחות המליצה’ (פראג, 1805) וזאת בספרו של ר. מאהלר (1954, שם, כרך א ספר ד עמ' 34–33; 265–263), וכן איזכור של ‘מגילת ספר’ (אגרון אנונימי שנדפס בוונציה ב־1565) וניצול חומר מ‘מעין גנים’ של ארקיוולטי (ונציה, 1553) בחיבורו הנזכר של שולוואס (ראה אינדקס, שם). ↩
-
מתוך שפע האגרונים זכו להיכלל בתוך ספרו הגדול של קלוזנר (קלוזנר, 1953) רק ‘כתב יושר’ של שלום הכהן (וינה, 1820); אגרוניו של רמא“ג, ‘קרית ספר’ (וילנא, 1835); ו‘דביר’ (וילנא, 1861). וזאת, במסגרת הפרקים שהוקדשו למחברים. כמקור לאינפורמציה השתמש קלוזנר באגרונו של יעקב לאפין ‘קסת הסופר’ (ברלין, 1857), וכן, באגרוניו של לטריס (‘מכתבי עברית’, 1856; ‘מכתבי בני קדם’, וינה, 1866). בשנת תר”ף, בודד קלוזנר מתוך ‘אמון פדגוג’ של מאפו, את החטיבה הסיפורית ופרסם אותה בשם ‘בית חנן’. כאן מקום לציין כי ‘צחות המליצה’ של בוכנר ו‘קסת הסופר’ של לאפין, הפכו ב־1867 מטרה לחצי ביקורתו של פאפירנא ב‘קנקן חדש מלא ישן’ שלו (1952, פרק שני, עמ' 42–40). משמעותית העובדה שפאפירנא כותב את שמם של האגרונים בראשי תיבות (צה“מ – ‘צחות המליצה’; וקה”ס – ‘קסת הסופר’), וזאת, בלא ציון שם מחבריהם. מתוך ציון כזה ניתן להבין שאגרונים אלו היו ידועים לקהל.
עד מה נשתקע זכרם של האגרונים, ניתן ללמוד בצורה מוחשית, מתוך העובדה שבאו“ן (?), מי שפרסם ב־1936 בתל־אביב, אגרון בשם ‘ספר המכתבים’, מתלונן על ההזנחה בתחום זה ומכריז כי ”אגרונים עבריים מצאתי רק שנים". מתוך כ־200 אגרונים שנדפסו במרוצת הדורות, הוא מתייחס לאגרון שאותו אין הוא מכנה בשם, וכן, לאגרון חסר החשיבות של פרישמן־פאפירנא וגברת הס (אגרון רב־לשוני שנדפס בוורשא ב־1911). ↩
-
כשהוא עוקר לברלין, מרגיע ויזל את מעריציו החרדים (“על מי עזבתנו?”) בהכריזו “הלא שלום [שלום הכהן] לכם הוא יציל את הלשון העברית” (ראה לטריס תרכ"ט); מיכ“ל מנחם את הלשון העברית האבלה על מותו של גינצבורג ומכריז: ”ובמקום גינצבורג שולמן לך יהי" (ראה ‘שיר תהלה’ בפתח חלק ראשון של ‘מסתרי פריז’ בתרגומו העברי של שולמן).
אד“ם הכהן ממנה את יורשו בהכריזו: כי ”עד שלא שקעה שמשו של אד“ם זרחה שמשו של יהל”ל“ (ראה יהל"ל 1968, עמ' 47). יל”ג נהג לדבר בדוליצקי כיורשו, ועל דוגמאות מעין אלו של שלשלת הקבלה ניתן להוסיף לא מעט. ↩
-
רק פה ושם ניתן למצוא, במסגרת ההקדמות לאגרונים, גם הערות ביקורת ענייניות, וכן ניסיונות לחולל מפנה. ראה בהמשך: משה מלנצברג; שלום הכהן; רמא"ג. ראה גם הביקורת הארוכה והמפורטת של לטריס על ‘כתב יושר’ של הכהן (“אל הקורא”, באגרונו, "מכתבים״, 1827); וראה השגותיו של משכיל לאיתן על כתב יושר החדש'. ↩
-
במידה ומאוזכרים אגרונים קודמים, מתייחס אליהם המחבר בלגלוג, כשהוא משחק בשמם משחק מלים. ראה לדוגמה, לגלוגו של משה מלנצברג על ‘לשון ערומים’ ו‘לשון נקי’ “ששמותיהן יפים ומעשיהם אינם כשמם”; ועל הכל, ראה לגלוגו של חיים ויטקינד: “כבר עברתי על טוב צוארם [של האגרונים שקדמו לו], ומדותי מלוא החבל להמית – כי המה אלה אשר בהם ישראל יתפאר? צחות המליצה לא מן השם הוא; הכתב יושר לא ביושר אמריו העט סופר לשוא עשה עט; מערכת המכתבים צלמות ולא סדרים בקרבו, והקרית ספר לרמא”ג הכי נכבד – – – גם הוא איננו כלי שלם למענהו – – " (ראה איגרת 59 באגרונו, שבו דנתי בפרק ח').
זכה משום מה, דווקא אגרונו של צמח סגל לנדא, ‘עט סופר’, שנדפס לראשונה ב־1829 (דיון בו – בפרק ד). אגרון זה חוזר ומאוזכר ולטובה, באגרונים של התקופה. קורלנדר למשל, מספר כי לאגרונו של סגל היה תפקיד חשוב בהתמשכלותו. גם לילינבלום ב‘חטאות נעורים’ שלו, מזכיר אגרון זה (מל“ל תש”ל, עמ' 85; 137).
עד מה שימש אגרון זה נציג טיפוסי של התקופה, ניתן ללמוד מן העובדה שמתוך איגרותיו, במשולב עם איגרות מתוך ‘קרית ספר’ של רמא"ג, שאב טשרניחובסקי את המליצות הגדולות של איגרת החתן באידיליה שלו, ‘חתונתה של אלקה’. (ראה לעניין זה, נספח 4). ↩
-
ראה ‘אוצר למלאכת הדפוס הראשונה במאה ה־15’, אוניברסיטת ירושלים thesaurus Typographiae Hebraicas Saeculi XV (ed. Freimann;.1968;M. Mars); ראה י. מהלמן, ‘ביכורי הדפוס העברי (1475 – 1500)’, ארשת ה, 1972. ↩
-
לעניין זה, ראה י. טובי (1986). נראה לי כי דוגמה לדרך העצמאית משהו, שבה קולטת איטליה וקולטות ארצות המזרח את מורשת הפואטיקה הספרדית, יכול לשמש חיבורו של דוד בן שלמה אבן־יחיא, לשון למודים', שנתפרסם ב־1506 והפך חיבור בר־סמכא בדורו. המחבר מארגן את תורת השיר הספרדית בדרך משלו (ראה להלן, הערה 18). ↩
-
ראה לעניין זה, הפרק “האוכלוסיה היהודית”, בספרו של מ.א. שולוואס. ↩
-
בשער ‘שבט סופר’ נכתב: ‘שבט סופר ובה אגרות שלומים לשלמים וכן רבים – – ’. במרוצת הדרך הפך טיפוס זה של איגרת, מושא להסתייגות מלגלגת, ראה לדוגמה, איגרתו של מנדלסון ללסינג (תורגמה עברית וכונסה אל תוך האגרון של בונדי ‘מכתבי שפת קודש’, פרג 1833): “זה ימים לא כתבתי לך דבר, כי זה ימים לא הגה לבי בקרבי דברי חפץ. זר בעיני משפט רעים, אשר מלא דבר ימלאו מכתבי ידידותם מפה לפה, אך להבטיח עד אין קצה כי אהבתם נאמנה וברוחם אין רמיה – – ”. לימים, כותב גם יל“ג באחת מאיגרותיו: ”מימי שנאתי מכתבי עמל/, המלאים ניב שפתים כחנמל,/ ואין להם חלק לא בשום עסק וענין/ לא במקנה וקנין/, לא בפרגמטיא ולא בסחורה/ ולא בחכמה ולא בתורה". דוגמאות רבות נוספות יזדמנו לנו לכל אורך סקירתנו. ↩
-
גם האגרון הגרמני הראשון נדפס באוגסבורג, ראה הערה 4 בפתיחה. על הדפוס העברי באוגסבורג, ראה חיבורו של פרידברג, אנטורפן, תרצ“ה–תרצ”ז. ↩
-
ראה לעניין זה, ש. אסף (תש"ג), עמ‘ 9; ראה י. צינברג (1959 – 1971), כרך ב’, עמ' 258. ↩
-
על המדפיס חיים שחור, ראה הברמן (תשל"ח). ↩
-
ההצעה לנהוג צמצום ואיפוק בפתיחות, כרוכה בהבחנה המדברת על ‘הייטיגער שטיל’ (ראה ‘חנוך לנער’, 1750); או ‘ידישער שטיל’ (‘בריב שטעללער אדער פתשגן הכתב’, פרנקפורט ע"א, 1789. ראה דיון בחיבור זה בפרק ג'). ↩
-
על ההפלגות הגדולות העולות מתוך הפתיחות הנמלצות הרבתה ללגלג הביקורת העברית וקובנר ופאפירנא בראש כולם. כנגד זאת, מזומנת לנו עדות מאלפת של עגנון על רישומן של אלו על גדולים וטובים בישראל: יש אדם שומע שמשבחים אותו ואינו נותן לבו על זה, ויש ששומע שבחו ולומד ממנו מהו חסר. רבי עקיבא איגר זכרונו לברכה כשהיה מקבל אגרת היה מקמט את ראש האגרת, מקום שכתובים שם תארי הכבוד, כדי שלא יבוא לידי גאות. כנגדו החכם צבי זכרונו לברכה היה פושט את האיגרת וקורא את כל התארים, כדי ללמוד מהם למה הוא נדרש (‘מעצמי אל עצמי’, עמ' 33). ↩
-
על שלמה ן' מזל טוב, ראה יצחק דב מרקון (תש“ו, עמ' שכ”א – שמט). ראה גם, יוסף הקר (1972). ↩
-
עימות בין האקלים הרוחני של אשכנז לבין זה של ‘נוסח ספרדי’ שרווח באיטליה, בטורקיה וביוון, מזומן לנו מן המוכן, במקורות רבים מימי הביניים והרנסאנס. ציטוטים ממקורות אלו, תוך הבלטת העובדה שאנשי אשכנז אינם שולטים כהלכה בלשון העברית, מביא י. צינברג 1959 – 1971 (כרך ב, עמ' 378, הערות 28, 29). על נחיתותן של פולניה וליטא לעומת ארצות המזרח, ראה גם יש“ר מקנדיא בן המאה ה־17 בספרו ‘מעין גנים’ (ראה מובאה אצל צינברג, שם, עמ' 322). באיגרת של יש”ר מקנדיא אל זרח הקראי, כותב הוא: “הרוצה לראות כתבי יד חמודים ילך לקונסטנדינא אב ואם בלימודים” (מובא אצל גייגר ב‘מלוא חפנים’). כנגד זאת, את ריבה של פולין יוצא לריב נטע מהנובר ב‘יון מצולה’: הוא מעלה על נס את כוחה של פולין בתורה, וטוען שאין לה מתחרה בתפוצה היהודית. לעניין העימות ספרד – אשכנז ראה גם ה‘מעין מבוא’ שהקדים ש. אסף ל‘מקורות לתולדות החינוך הישראלי’ ת“א, דביר תשי”ד. ↩
-
ראה א. יערי (תשכ"ז); יוסף הקר (1972); י. מייזליש (תשל"ה). ↩
-
על המדפים דניאל אידל קינד, ראה הברמן (תש"מ). ↩
-
על פי הברמן, ניתן למצוא ברשימת הספרים שהדפיס אידל קינד את הספרים הבאים: ‘מלות ההגיון’ של הרמב“ם; ‘לכל חפץ’, טופסי שטרות של אליעזר מילי; ‘דגל אהבה’ של ארקיוולטי; ”אילת אהבים' פירוש על שיה"ש של שלמה אלקבץ; ספר דקדוק של משה קמחי; הלכות שחיטה ובדיקה; חיבורים באידיש (סיפורי מעשיות לנשים ועוד). ↩
-
המשפט הפותח “יען היות גדר האדם חי מדבר” הוא ציטטה מ‘מלות ההגיון’ של הרמב"ם, שנדפס גם הוא אצל קינד, ב־1550. ↩
-
ב־1867, מלגלג כך פאפירנא על מכתבי הידידות באגרונים של בני זמנו: “שמה מצאתי ראיתי אוהבים אידעאליסתים ממאה השש עשרה, יושבים ומנשקים, מקשטים ומפרכסים זא”ז, ובין כה וכה מביאים מנחת מרחשת על מחבת שפת קודש" (‘קנקן חדש’ מאמר ראשון, עמ' 42) (ההטעמה שלי י"צ). ↩
-
בקשה לשמוע מן הנמען “חדשות” היא מן הבקשות הסתמיות הרווחות לא מעט בכל האגרונים, כיאה לתקשורת בין אנשים המצויים רחוקים זה מזה. ↩
-
בראש השער שנקרא ‘שקל הקודש’ כתוב: “זה השער בשמות השיר. תורת המשקל והחרוז. ושער זה מספיק למתחילים במלאכת זאת. אמנם הרוצה לדעת גדר השיר ומיני השיר יעיין בסוף ספר לשון למודים חברו החכם הר' דוד יחייא ז”ל ושם ימצא שערי‘ אחדים פתוחים לפניו". ’לשון למודים‘ הוא חיבור מוקדם יחסית שנדפס בקושטא ב־1506. מחברו, דוד אבן יחייא. חיברו עוד “בלישבונה אשר במלכות פורטוגל.” ’לשון למודים‘ הוא בעיקרו, ספר דקדוק (המחבר מונה את המדקדקים המפורסמים שהיו לפניו, ולא אחת אפילו מסתייג מן הארכנות שלהם, או לחילופין, מן הקיצור כזה של הראב"ע למשל!). את הפרק ה–15 הוא מקדיש לעיסוק ’בגדר השיר‘. בשורות השבח של הפתיחה עולה המשחק היפה בכפל המשמעות של המלה ’מלמד‘: מורה, ומלמד הבקר. לעניין הסמיכות של דקדוק ותורת השיר, ראה גם הערתו המתנצלת של ארקיוולטי בפרק 20 של ’ערוגת הבושם‘ (חיבור שראה אור ב־1602 ואעסוק בו ובמחברו בהמשך): “ואני כמעט נטיו רגלי ונחלקו מדרכי הדקדוק לדרכי ההלצה [המליצה] – – ” (שם עמ’ צ, מהדורת אמשטרדם,.(1730 אשר לעצם התופעה של תוספת נספח לאגרון, הרי זו תופעה רווחת מאוד לכל אורך הדרך. טיבו של הנספח (פרק בתורת השיר, נוסחי שטרות או תורת החשבון, וכיוצא באלה) יש בו כדי ללמד, לא אחת, על האופי והרוח שמבקש המחבר לשוות לחיבור כולו. תוספת הנספח נותנת באגרון ממתכונתו של מעין ספר כל־בו נוסח ספרי המקאמות. נציין כי גם לטופס ‘אגרות רחמנות’ נצטרפו, כדברי המהדיר, חיים ביינארט, גם שירים, פתגמים וחידות. ↩
-
להבדיל משמות האגרונים הקודמים, שנגזרו מצירוף שיש לו נגיעה לעניין הכתיבה, הרי כאן לפנינו כבר אחד מן השמות המטאפוריים הרבים שבהם כינו בעלי האגרונים את חיבורם (ראה בהמשך ‘כרם חמד’; ‘תפוחי זהב’; ‘גולות מים’; ‘יפה נוף’; וכיוצא באלה). ‘מעין גנים’ הוא שם חוזר בספרותנו לא מעט. לעניין שמותיהם של חיבורים, ראה מ.מ. זלאטקין, ‘שמות הספרים העבריים לפי סוגיהם השונים, תכונתם ותעודתם’ (א – ב), ניישאטל–תל אביב, תש“י – תשי”ד. ראה גם א. ברלינר, ‘שמות ספרים עברים’, תרגום עברי ע“י הברמן, ברלין, תרצ”ד. בחיבורו המאוחר ‘ערוגת הבושם’, מתייחס ארקיוולטי לסוגיה של מתן שם לחיבור, וזאת, לפני שהוא מתמקד בפשר השם ‘ערוגת הבושם’ שבחר לחיבורו שלו. הוא מצביע בראשונה על שמות הספרים בתנ“ך ומונה כך את הדרכים השונות: כינוי הספר על שם המחבר (יהושע, שמואל וכד'); ”על שם התחלת הספר כמו משלי שיר השירים וזולתם“; על שם ”ענין החיבור“ (תהלים, דברי הימים – – ); והוא ממשיך: ”לכן גם אנכי בעניי ראיתי לקרוא שם חיבורי ערוגת הבושם לשלש בחינות. האחת כי נושאו תקון הדבור אשר הלחיים משען לו שאמר שלמה ע“ה רומז לזה לחייו כערוגת הבושם. – – – שנית להורות על עצמי כי בשפל גנים גני וכל חפצי וכל ישעי הוא לעשות נחת רוח ללומדים ותועלת לזכרוני ע”ד אמרם ז“ל אם משים אדם עצמו כערוגה שהכל דשין אותה אי נמי כבושם שהכל מתבשמים ממנו תלמודו מתקיים בידו. ועוד בה שלישיה כי ערגה נפשי לסדר חיבורי זה לוחות לוחות כערוגות עם כל ראשי בשמים וטעמים לשכח [?] כאשר עיני המעיינים תחזינה מישרים – – ” (הקדמה). ↩
-
בתוך מאמרו השירי של גוטלובר, ‘תולדות השיר והמליצה’, מוקדשות לארקיוולטי השורות הבאות: “ומבין מטעי/ שמואל ארקיוולטי/ ריח ניחוח עולה/ כריח שדמות עדן/ אשר ברכם י' ”. בהערות לשיר, מונה גוטלובר גם את ‘מעין גנים’. ארקיוולטי חוזר ונזכר פעמים רבות בחיבורו של מ.א. שולוואס, ‘חיי היהודים באטליה בתקופת הרנסנס’ (ראה שם, אינדקס השמות). ↩
-
בספרו הנזכר כותב שולוואס: “תופעה רגילה בשטח הרבנות היתה זו של רב פרטי, לאמור, איש חכם בתורה שהיה מוחזק ביד אחד העשירים, כדגמת ההומניסטים הנוצרים המוחזקים בידי הנסיכים והאצולה. תפקידו של חכם מטיפוס זה היה בעיקר ללמד תורה לגבירו ולבניו, להעתיק כתבי יד וכדומה. אולם הגבירים היו נוהגים להשתמש בהם גם בשטח פסק ההלכה, בעיקר בענינים שבין אדם לחברו, כאשר רצו להתקומם נגד פסקי דיניהם של הרבנים הרשמיים” (עמ' 73). במקום אחר בספר, עומד שולוואס על כך, שתפקידו הנזכר של הרב לא נתמצה רק בלימוד תורה, אלא כלל גם כתיבת איגרות יפות (עמ' 189). עניין לכאן גם הדברים שמביא שולוואס בשמו של אליהו בחור איש הרנסאנס: “המנהג הנהוג בארץ (הוא) שכל מי שיחבר ספר חדש, ליחסו לשם אחד מהשרים הגדולים אשר בארץ המה” (שם 136). ↩
-
אולי נשמע מכאן גם הד לפנייה אל המוזה שבפתח האפוסים הקלאסיים. ארקיוולטי מגלה בקיאות רבה בתרבות הקלאסית. ב‘ערוגת הבושם’ הוא מצטט את הרטוריקנים הגדולים. בפרק 32 הוא מזכיר את ‘ספר השיר’ שחיבר הפילוסוף [אריסטו], וכן את חיבורו של ‘הקיסרי’ [כינויו של קיקרו]. הוא גם מתייחס לדבריו של אפלטון באשר לשירת קודש (ראה דף קא). ↩
-
יהודה אריה ממודינה (הריא"ם) טוען, כי ארקיוולטי, מורו, שאל ממנו את הרעיון לחבר אגרון (ראה ‘אגרות ריא"ם’, אוניברסיטת ת“א, תשמ”ד, סימן קנ"ט), וכבר הפריך טענה זו שולוואס, תוך חשבון פשוט שאין היא עומדת בסדר הזמנים (ראה שולוואס, 141). ↩
-
ילין מכנה פיגורה כזאת בשם ‘צמוד נעלם’, ואף מביא כדוגמה שימוש זהה בשמו של לוטן: “ודע כי ידנו אחות לוטן” (ד. ילין, ‘תורת השירה הספרדית’, ירושלים ת"ש, עמ' 242). ↩
-
השימוש שלו במונח ‘הרדפה’ אינו זהה לזה שמונה הרמב"ע בין קישוטי־השיר (ראה ספר העיונים והדיונים‘, עמ’ 273). ↩
-
לעניין השימוש ב‘נסמך על נסמך’ ראה פאפירנא, ‘קנקן חדש מלא ישן’, מאמר ראשון, פאפירנא, ‘כתבים’ הוצאת מחברות לספרות, עמ‘ 28. על פי פאפירנא, כבר השיג על כך יל"ג בכתב העת ’ישורון'. ↩
-
בתוך רשימת חיבוריו של ארקיוולטי, נמצא גם את ‘דגל אהבה’. חיבור זה נדפס ב־1551 (כלומר, לפני ‘מעין גנים’), על ידי אידל קינד וכך כתוב בשערו: “דגל אהבה מצאנוהו במכתבי הבחור שמואל בכמ”ר אלחנן הארקיוולטי יצ“ו והעלים ממנו שם מיסדו ושם מבארו ובכן הדפסנוהו להפיק רצון המתנדבים לו ומשתוקקים לנועם אמריו”. למען האמת, קשה לי לעמוד על טיבו של חיבור זה: כאן לפנינו קטעי מליצה קצרים (בחלקם במתכונת של איגרות) שעניינם, גילויי אהבה (באיגרת אחת, לפנינו תשובתה של ה‘צביה’). החיבור מחולק ל‘דגלים’ כשלכל ‘דגל’ נסמך פירוש משמו של המבאר‘ שכביכול מנסה לתת בדברים משמעות אלגוריסטית, אלא שזו עולה בקושי לדעתי. בסיום (‘אמר המבאר’), כמו מתנער הוא מפרשנותו ומניח את הקורא נבוך. קשה לי להבין את הדברים הבאים: ומקום הנחתי לחברי להתגדר בו הם יבארו המאמר על דרך השכל לרצונם. ואנכי אתנהלה לאטי לבאר דעת המיסד באהבת צבייתו ומלות הבאות בו בלתי מקובלות להמון העם. המבין יבין, החכם יחכם אחר אין אתי לרגל מלאכתי וחפץ יי’ בידי יצלח.אולי בשל הרמז לפרשנות האלגורית נחשב ‘דגל אהבה’ לחיבור בענייני מוסר, כנרשם בערך “ארקיוולנטי‘ באנציקלופדיה העברית. הטלת ספק באופיו המוסרני של ’דגל אהבה' מצאתי גם במאמרה של דבורה ברגמן (תשמ"ח). מן הראוי אולי לציין, שאנו שרויים בתוך תקופה שבה נתעורר בספרות הגל הגדול של חיבורים שפרסמו ”אוהבי הנשים“ ו”שונאי הנשים" מזה ומזה (אם להזכיר מעט מהרבה: ב־1543 נדפס בקושטא ‘מנחת יהודה שונא הנשים’; ב־1560 נדפס חיבורו של יהודה זרקו ‘לחם יהודה’). ↩
-
בשער נזכרת תפילה של “האר”י ז“ל”. האר"י הקדוש נפטר ב־1572, מכאן שרק לאחר תאריך זה יכול היה האגרון ‘יפה נוף’ להתפרסם. ↩
-
על המדפיס ז'ואן די גארה, ראה ספרו של א“מ הברמן (נדפס לאחר מותו, והובא לדפוס על ידי יצחק יודלוב), מכון הברמן למחקרי ספרות, תשמ”ב. ↩
-
כך נמסר עניינו של יהודה זרקו ב‘כנסת ישראל’ של רש"י פין (וארשא,:(1886
תושב עיר רודיש מגדולי המשוררים במאה השלישית לששי [לאלף השישי]. חיבר ספר ‘לחם יהודה’, כולל מליצות שקולות בשירים ובלתי שקולות, סובבים הולכים הר“ר על ענייני מוסר. נדפס ע”י הר“ר שלמה בר יצחק יעבץ הדורש בקונסטאנדינה שנת ירצ”ך וש"ך וקצת משיריו הקטנים והנכבדים נדפס זה לא כבר ב‘דברי חפץ’ [לונדון, 1853]. ↩
-
ב‘מבוא’ ל‘אגרות בית קרמי’ מעיר י. בוקסנבוים המהדיר, כי “יהודי איטליה באותו זמן ניהלו את פנקסיהם בעברית ובלועזית ועשו את שטרותיהם גם בערכאות וגם בבתי־דין יהודיים כדי לצאת ידי שתי השיטות המשפטיות” (שם, עמ' 14). ↩
-
ה‘הרדפה’ ‘הלת תהלת’ חביבה על המליצים והם חוזרים עליה הרבה. ב‘ערוגת הבושם’ מערער ארקיוולטי על שימוש זה: “וכן קרה לקצת מליצי זמננו בכתבם הלת תהלות. כשגגה שיוצאת. כי משורש הלל לא נבנה כי אם הלל בן שחר – – ואל תפן אל און לחדש בו מדעתך מידה שאינה בכתובים”. ↩
-
קדם לו Epistolarum hebraicarum decas, שפרסם בוכסטורף ב־1603. ↩
-
את הטקסט הלטיני של המבוא, תרגמה למעני גליה פולונסקי מן הספרייה של אוניברסיטת חיפה ואני מודה לה בזה מאוד. ↩
-
ראה לדוגמה, האקרוסטיכון הקצר לשם אברהם: אֵל עֶלְיוֹן יְבָרֵךְ אוֹתְךָ / בִּרְכַּת אַבְרָהָם יִתֵן לְךָ / רִנָּה וְשִׂמְחָה בִּגְבוּלְךָ / הַטוּב יִרְבֶּה בְּאָהֳלֶיךָ / מִשְׁמַנֵּי הָאָרֶץ יַשְׁפִּיעֲךָ. ↩
-
אמשטרדם הייתה אמנם ידועה כאחד ממרכזי היהודים האנוסים מגורשי ספרד; אלא שבמחצית המאה ה־17, התעצם בה גל יהודים שבאו אליה מגרמניה ומפולין (ראה לדוגמה, ההערה ב‘הסכמות’ ל‘ספר בן ציון’, בה מתואר המחבר, כיהודי פולני שבא לאמשטרדם הספרדית). ניתן לומר בהכללה, כי האגרונים של אמשטרדם במאה שלפנינו, יוצאים בעיקרו של דבר, מחוגי היהדות האשכנזית וספוגים ברוחה. כאן מקום להזכיר, שגם על איטליה ועל ארצות המזרח, עובר, בתקופה שלפנינו, גל של השפעות ‘אשכנזיות’ יראיות. ↩
-
באגרונים מסוימים ניתן למצוא “כמה אגרות לקצינים וארבע ארצות”. ועד ד הארצות של פולין פעל, כזכור, בשנים 1581 – 1764. ↩
-
רשימת שמות עבריים פרטיים, תוך הקפדה על כתיב ‘תקני’, מזומנת, לא אחת, כנספח באגרון. ↩
-
בסוגיית ההתלבטות, באשר ללגיטימאציה לעיסוק בשירה ובתורת המליצה עוסק, על פי דרכו, גם ארקיוולטי, בפרק 31 של ‘ערוגת הבושם’. שם מצטט הוא את פרק ב המפורסם של הכוזרי. בכך הולך ארקיוולטי בעקבות הלוי ומשה אבן עזרא ורבים מחבריהם בני התקופה, שביקשו, לעת זקנה, לרחוק מ“חטאות הנעורים” (גל דומה מסתמן אז גם בתרבות הערבית בהשפעת ההקצנה הדתית של הסופים). מאידך, אין להתעלם מן הניסיונות הרבים והחוזרים שנעשו גם בתחומיה של החברה האשכנזית־היראית, להגביר את המודעות לצורך בטיפוח הלשון. וזאת, כחלק בלתי־נפרד מן התכניות שהוצעו לתיקון דרכי הלימוד הרווחות (חומר רב וחשוב לעניין זה מזומן לנו בחיבורו של ש. אסף, ‘מקורות לתולדות החינוך בישראל’). אלא שתוך עיון באגרונים של התקופה שלפנינו, לא קשה להבחין שהקריאות של גדולים וטובים (ביניהם המהר"ל מפראג ומרדכי יפה בעל ה‘לבושים’) לא מצאו להם כנראה, הד של ממש בלבבות. ↩
-
נראה כי בכינוי זה אין הכוונה לחיבורים של הקלאסיקה היוונית והרומית דווקא, אלא בעיקרו של דבר, יוצאים הדברים אל סיפורי מעשיות חילוניים באשר הם. ↩
-
סוגיה זו של “פלישת” ספרות מעשיות לועזית אל תוך החברה היהודית, וזאת, באמצעות תרגומים לעברית, או בעיקר תרגומים לאידיש, היא חשובה לעצמה. נזכיר כאן, כי כבר במאה ה־16 הדפיסו בני שונצינו, לצד ספרי קודש, גם את התרגום לאידיש של ‘בבא בוך’ (פיזרו, 1518), ואת ‘אומאדיש די גאולא’ (קונשטנטינה, 1541?). עדות להתפשטותם של סיפורי המעשיות הזרים בתוך החברה היהודית, ועדות לתחושת הדחיפות של עמידה בפרץ בקרב ה‘אשכנזים’ ניתן למצוא בשערו של הספרון הקטן ‘ספר הגן’ שנדפס באמשטרדם ב־1663 (ספר זה סווג בטעות [?] בכרטסת של הספרייה הלאומית כאגרון, ואף נכרך יחד עם ‘התחלות לאגרות שלומים’ של פנחס זליג): וכך כתוב בשער: “אמר המדפיס יען שראיתי כמה ספרים שנדפסים בל”א כגון הבבא בויכליין ודוגמתו ומבלה ימיהם בדבר הבאי אשר אין בהם תועלת לא לגוף ולא לנפש וכל אדם לחיי שעה פונה – – ״ לכן, מציע המדפיס כתחליף. את ספרו הקטן שלו (“העתקתיו והדפסתיו בכרך קטון כדי שכל אדם יוכל לשאתו בחיקו כשיוצא לדרך – – ”) שאינו אלא תקציר של יראת שמים ברוח ספרי המוסר (‘גן’, לדברי המדפיס, הוא גימטריא של מספר פרשות השבוע; ו‘גן’ אף כרמז של הבטחת גן־עדן למי שיזדקק לספרון וימלא אחר הוראותיו). כדי למשוך את הקוראים שכבר טעמו טעמם של סיפורי מעשיות, מציע הוא לדבריו, מעשיות “יהודיות” שבהן צפון לקח מוסרי, כגון, “מעשה מה שאירע לשמש דק”ק ווירמיישט, שראה מת ועל ראשו כתר של עשבים. וגם מעשה בזקנה אחת וחידושים רבים. גם מעשה בעשיר אחד בעיר שפייאר – – ". ↩
-
בין הדרכים להילחם בהשפעות הזרות, עולה גם זו שמטרתה – חיזוק העיסוק במקרא. לדרך זו תרם חלקו גם אליקים מלמד מחבר ‘לשון למודים’. ב־1710 נתפרסם מתוך עיזבונו, תרגום־פירוש לפרשות התורה, בשם ‘מלמד שיח’. זהו אחד התרגומים לאשכנזית־יהודית שמנדלסון יוצא מפורשות לדחוק. על־ידי פרסום התרגום הגרמני שלו למקרא. ב‘לשון למודים’, תלה אליקים מלמד את עיקר הקלקלה שפרצה בעם, בהשפעת התרבות הזרה. ב“הקדמה בעזרת שוכן רומה” יוצא הוא להתריע על בורותם של המלמדים, המשאירה, כמובן, את אותותיה המיידים בבורותם של התלמידים (ראה גם דבריו הקשים של ארקיוולטי על המלמדים כ״נודות נפוחים"). אליקים מלמד מכריז, כי ב‘מלמד שיח’ בא “לגבות ולשלם חוב שחבתי להכשיר נזקי הילדים המלומדים בשבשתא דעל על יקראום מלמדיהם ללא הועיל ולא ישימו על לבם להבדילם בין נכח לנסתר ורבים – – יחידה ורכות עבר הוה ועתיד ונוכח לזכר נסתר לנקבה [ההטעמות שלי – י”צ]. יען וביען שלא רבים יחכמו לדקדק בזה. ופירוש המלה היוצא מפיהם כמצות אנשים מלומדה בשגם המה למדו לא היטב מפי רבותיהם“. אליקים מלמד מדבר על ”התקלות שבדור הזה, שלכל אחד [מאנשי פולין] יקחהו לבו להיות מלמד בארץ הנגב ארץ אשכנז וכמעט לקרות לא יוכלו אף כי להבדיל בין הנ“ל [דיוקי הדקדוק הנזכרים שהפכו מוקד מועד לשגיאות] – – ”. כדי לתקן את המעוות ולהעמיד דברים על דיוקם, טרח לתרגם תרגום משלו את דברי התורה לאשכנזית־יהודית, שכן, התרגומים הרווחים לא יסכנו לדבריו. אליקים מלמד מדגיש, כי בעיקרו של דבר, רואה הוא את בני העניים לנגד עיניו, שכן, אלו ודאי שלא זכו למלמדים ראויים, ומה גם שבעזרת חיבורו, יכשירו את עצמם למלמדות כמקור פרנסה. ↩
-
אחד החיבורים בשם ‘תיקון סופרים’, שנכללו ברשימה ביבליוגראפית של אגרונים, הוא חיבורו של שמואל יפה. איני יודעת מתי נדפס לראשונה, עכ“פ, בטופס שמצאתי ב‘מכון שוקן’, נרשם בשער: ”העתקתי אותו אני הצעיר משה בכמה“ר יעקב עוזיאל זלה”ה כפי מה שמצאתי אותו בבית מדרשו של מורנו ורבינו – – – חיים בנבנשת – – – והעתקתיו פה איזמיר בשנת התל“ג [1673] ליצירה”. ובפתח החיבור: מודעא רבה לאורייתא זאת זכרון עשרון סולת מנחת שיחת דברי חכמים שלמים הם אתנו כתקוני עניני שטרות. שפת אמת תכון מפי סופרים ומפי ספרים. אמרים ברים. בכל אופני מיני תיבות כתובות על פי הדין. כפי הצריך אליהם לעת מצא חפצו. ירוץ חרוץ הקורא – –. העתקתי את דברי ה“מודעא”, שכן, יש בה כדי להצביע על היחס לספר שטרות כאל טקסט “ספרותי”. ↩
-
חיבורים בשם זה וגם בתכולה זהה מוסיפים להופיע גם במאה ה־19 בפראג, בז‘ולקוה, בהוראדנא ובוילנא. בשער ’עיטור סופרים' שנדפס בפרנקפורט דאודר ב־1767 נכתב: “אף שכבר היה לעולמים שנדפס בק”ק זולקבה. אך מחמת חביבתו ספו תמו ואינם נמצאים נדפס שנית". ↩
-
עד מה הפך השם ‘עיטור סופרים’ סימן הכר לחיבור היוצא מחוגי החברה היראית, ניתן ללמוד מן העובדה שב־1841 כינה אברהם מנדל מוהר את אגרונו ה“משכילי” בשם זה, ופרסם אותו בעילום שם ובלא ציון מקום זמן, כדי (כפי שהורה מפורשות מאוחר יותר), למנוע את התנגדותם של החרדים להפצת אגרונו. ↩
-
כאן מורים ל‘סופר שעליו להקפיד על אותיות שוות ועל רווחים שווים בין האותיות, על כתיב קבוע ונכון של השמות הפרטיים ושל “משפט הימים והחדשים” וכל זאת על מנת למנוע כל אפשרות של זיוף. מתוך שפע החיבורים שמציעים טפסי שטרות, ניתן להבין מה רב היה הביקוש להם בחברה. ראה לדוגמה, הודעתו של חיים סגל, מדפיס ’עיטור סופרים' (ז'ולקוה 1725) כי צירף כנספח לחיבורו “תיקוני שטרות מספר נחלת שבעה – ודבר זה יקר מאוד בעיני ההמוניים מחמת שעברו רוב שנים שלא נדפס כרך זה ובנמצא אינם”. ↩
-
ראה נספח ל‘לשון פז’ (אגרון שנתפרסם ב־1716 באופנבך, ומכיל פ"ז פתיחות בעברית ובאידיש). את הסגולות שאב, לדבריו, מ‘דברי חכמים’ ומ‘שבילי אמונה’. כאן ניתן למצוא, בין השאר, הוראות כיצד “לעשות אבקה פולביר שבוער מעצמו”; “עץ שיבער במים עשרים וארבע שעות”; “דבר נפלא לעשות שיצא אש מכוס מלא מים”; וכן “מדבר בענייני הטל והכפור והקרח לעשות קרח בקיץ”. ↩
-
הד לתהלים לא 11. ↩
-
לדבריו. היחיד שיכול לשמש דוגמה כבעל לשון מופלא (“האדם העליון – – – לו נאה להשתמש בתגא תגין ועיטור סופרים אשר כל רז לא אניש לי' וכל התורה מן השפה ולחוץ”) הוא, לדבריו, דוד אופנהיים אב“ד דק”ק פראג. דוד אופנהיים זה היה, כידוע, אספן ספרים חשוב ביותר. ספרייתו שימשה יסוד לקטלוג הגדול של וולפיוס. לדברי משה מלנצברג, הרי כל אלו שביקשו לחקות את אופנהיים הרי הם כאותו עורב שבקש לחקות את הטווס ובסופו של דבר נמצא שאיבד את שני העולמות. ↩
-
כדי להמליץ על גודל חשיבותו של הקיצור, עושה הוא שימוש משועשע בפסוק מספר שופטים: “ויאמר בועז אל הקוצרים [הנוהגים קיצור בדבריהם] ד' עמכם גיבורי החיל”. ↩
-
תלונה על מחסור בספרים שבה ועולה הרבה באגרונים. ↩
-
למרות שספרים להוראת החשבון הופיעו מדי פעם בבתי הדפוס העבריים. נראה שבכ“ז לא היתה ידיעה זו נפוצה. ראה לדוגמה, דבריו של בנימין ב‘מסעות בנימין השלישי’ של מנדלי: ”סבור הייתי [קודם שפרץ את סגירותה של בטלון ויצא אל העולם הגדול] שאין איש חכם ונבון כרבי אייזיק־דוד ברבי אהרון יוסילס; הרי אומרים, שבנערותו היתה לו ידיעה בחכמת התשבורת, חכמה זו שלאו כל אדם משלנו ואפילו מגדולי הסוחרים והחנוונים שבנו, זכו לה – –." (מנדלי מוכר ספרים, כתבים בכרך אחד, הוצאת דביר עמ' נט). ↩
-
בגלל הקרבה שבשיטה, הסמכתי את אגרונו של בן־לוי לזה של משה מלנצברג, למרות שקדם לו בזמן פרסומו אגרונו של יעקב בן משה הכהן. ↩
-
השווה דברי ירמיהו פיירמן מ“בחורף‘ של ברנר, שחלם על כך שספרו יכונה בשם ’דברי ירמיהו': ”וכבר הצטערתי מפני מה איני כהן כי אז הייתי יכול להוסיף ‘מן הכהנים’ “ (כתבים, הוצאות הקיבוץ המאוחד ודביר כרך א עמ' 16). ראה לגלוגו של פאפירנא: ”יש מחבר שנולד במז“ט ואבותיו הנחילוהו שם טוב הנמצא בכה”ק ואז הנקל למשורר להלל ולפאר את המחבר בדמותו אותו אל אחד המצוינים בסה“ק למשל: – – דוד או שלמה – – נעים זמירות ישראל או החכם מכל אדם – – ״ (‘קנקן חדש מלא ישן’, מאמר ראשון, הוצאת מחברות לספרות, עמ' 26). ברשימה המוקדמת של עגנון ”ביבליוגרפיה“ (חתומה ‘אדונדון’) שנדפסה ב'הפוה”צ‘ תרס“ח, מלגלג הוא על מי שחותם הילל בן שכ”ר’ וכותב: "הפסבדונים הוא באמת פלאי פלאות. אשרי מי שזוכה, שיהיה שמו דוקא יהודה ליב לנדא בן ישכר, כדי שיהא יכול לחתום שמו ככה – – ״ (‘מעצמי אל עצמי’, 379). ↩
-
. חיבור מוזר זה נדפס לא מכבר (בתשל"ב) בהדפסה חוזרת על ידי יחיאל מאיר מורגנשטרן בבני־ברק כשהוא מלווה בפתיחה בשבחים מפליגים על חלק ה‘סגולות’ שבו. ↩
-
משחק מלים בפסוק מספר בראשית לה 21: “ויט אהלה מהלאה למגדל עדר” כשב“עדר” הכוונה להעדר פרנסה. ↩
-
לימים הרבה גם עגנון להתריע על קלקלה זו. ראה “משיח” מתוך "עיר ומלואה‘ עמ’ 22; וראה ‘המשל והנמשל’ (שם, עמ' 394–400). ↩
-
הדחף למלא את הנייר החלק שנותר בכתוב חוזר ועולה לא אחת. במידה לא מבוטלת יש כמובן לראות בו סימן מסימניה של מצוקת הנייר. מצוקה זו גם הולידה, לפי ההשערה, את הנוהג שלא לסיים את מלוא מכסת האותיות של המלה ולהסתפק סמוך לסיומה בגרש המורה על הקיצור. ↩
-
בשער של המהדורה הראשונה צוין שמו של המדפיס: צבי הירש בשויץ. ↩
-
הנוסח העברי נדפס בכתב מרובע ואילו האשכנזי באותיות צו"ר. ↩
-
הצרוף ‘פתשגן הכתב’ שימש, כזכור, בדרמות של רמח"ל במשמעות של תימצות העלילה. ↩
-
עניין הכתיבה בצרפתית שיש בו כדי לאפיין את התקופה עולה, לא אחת, בגוף האיגרות האשכנזיות. ראה לדוגמה, איגרת כ“ט (אין לה מקבילה עברית): ”אללע בריפא דיא איך פאן זיא ערהאלטע זינד מיר זעהר אנגנעם אונד בעזאנדערס דיא זיא מיר אויף פראנצעזיש שרייבן – – ״. ↩
-
ב‘ספור פשוט’ של עגנון מפגין גילדנהורן את היותו בן העולם הגדול בכך שהוא נדרש ל‘איך גראטולירע’ (ראה שם ‘על כפות המנעול’ עמ' קח). ↩
-
התמורות שמסתמנות בטיבה של ה‘תורה’ שמבקש הבן לקנות (ישיבה? אוניברסיטה? או פשוט תורת המסחר?) והתמורות שמסתמנות בהתאם לכך בזהותו של ה'פטרון שאליו נשלח הבן, יש בהן כדי להמחיש במרוצת הדרך את התזוזה שחלה בחוגים מתוכם יוצאים האגרונים. ואולי כאן כבר יאמר, שלכל אורך הדרך מנסים מחברי האגרונים שלא לתת לכך ביטוי מפורש וחד־משמעי כדי שלא לאבד קהל מן המחנות השונים. ↩
-
למותר לומר שאין הכוונה לחכמת הקבלה, אלא, כפי שמשתמע מפורשות גם מן ההמשך, לשמירת הקשר הישיר אל מורה ההוראה. ניתן לומר, שהאב מבקש להפעיל את ה‘סיסמה’ הרווחת הרבה “מפי סופרים ולא מפי ספרים” (שעניינה המשא ומתן החי), רק לגבי העיסוק בדברי תורה. בכל הנוגע לחכמה חיצונית, הוא ממליץ על “מפי ספרים” בלבד. עניין סופרים/ספרים חוזר לא אחת באגרונים, שהרי מחברי האגרונים הם גם משהו נוגעים בדבר כמחברי ספרים. ↩
-
ראויה לציון העובדה, שהחוג של ‘השכלת ברלין’ לא העמיד מתוכו מחברי אגרונים. עובדה זו כרוכה אולי באופי האריסטוקרטי של חוג זה שהכתיב סטנדארטים ‘גבוהים’ לעבודתו הספרותית. בפנייה של אנשי אוסטריה־גליציה לתחום האגרונים יש אולי כדי להמחיש את הצביון העממי יותר של מרכז זה, את הנכונות להיענות לצרכי הקהל. ↩
-
על זאב בוכנר (זב"ד – זאב בן־דוד) ראה מילונו של קרסל; ראה ר. מאהלר, ‘דברי ימי ישראל בדורות האחרונים’, ספר ד עמ‘ 34–33, 265–263; ג. באדר, ’מדינה וחכמיה‘, עמ’ 34; נ.מ. גלבר, ‘תולדות יהודי ברודי’, עמ‘ 179–177; נעמי זהר, ’עוללות מבציר‘, עמ’ 113–19; נורית גוברין, ‘סגנון המקאמה בספרות העברית בדורות האחרונים, מאסף לדברי ספרות בקורת והגות’, ח–ט תשכ“ח; ורסס, ‘האגרונים בתקופת ההשכלה ומשמעותם הספרותית, תקצירי הרצאות של הקונגרס היהודי העולמי השני’, תשי”ז.
גוטלובר מקדיש לבוכנר את שורות הסיום של ‘תולדות השיר והמליצה’, וכן מונה את חבוריו בהערה לו (ראה ‘כל שירי מהללאל’). ↩
-
ב‘צחות המליצה’ אין כלל מדור של פתיחות. ↩
-
דוגמה זו בחר פאפירנא כשבא ללגלג על בטלנותה של הספרות העברית ועל מליצותיה. ניתן אולי להעיר כי המשחק של ‘הלוך ילכו העצים למשוך עליהם מלח’ אינו נשמע כל כך מגוחך בתוך ההקשר הכללי של האיגרת. במשפטים הבאים כותב בוכנר: “ולא יחוש פן ימסו במים, היות המלח הזה לא בשל מבושל במים, ולא מן המים משיתיהו, הן הוא יסודו מעפר”. ↩
-
ראה “תחתו שחחו עוזרי רהב”, איוב ט 13; השווה השימוש שעשה הזז ב“רעב בעיר פזר רגליך” של חז“ל, כשנתן בפיו של גיבור ‘שלולית גנוזה’: ”רב בעיר פזר רגליך"; לצאת בחרף = בחרב. ↩
-
בראש איגרת טו, מודיע בוכנר כי עניינה “לספר תלאות הדרך ובכל תיבה אות רי”ש.“ למען האמת, אין הקורא חש כל אילוץ במשפטיה. ואולי מעיד הדבר על שכיחותה של ה־ר‘ בלשון. השווה גם ’שיר נפלא' של בוכנר בו מופיעה האות למ”ד בכל תיבה. ↩
-
על השימוש שעשה בוכנר במשליות גם ביצירותיו האחרות עמדה נעמי זהר בספרה (ראה שם, עמ' 23–21). ↩
-
ה‘מאיר נתיב’ (או ה‘יאיר נתיב’) הוא קונקורדנציה עברית ראשונה שחיבר יצחק נתן, ונדפסה לראשונה ב־1523 בונציה. בוכנר מבהיר כי ‘במאיר נתיב ימצאו כל השמות המשותפים מלשון עבר, מקום תחנותו, מחצבתו ובור נקרתו’ (ראה איגרת מו). ↩
-
באיגרת כג מתגלה כוחו של בוכנר לנצל שברי פסוקים וצירופי לשון על מנת לצייר בצורה מדויקת וברורה את כל הכרוך במעמד של מצעד צבאי חגיגי (ניצחון הקיסר על הישמעאלים). על דרך של מעשה פסיפס לשוני מתגבר בוכנר על מצוקת הלשון ומתאר את הפעלת הנשק על פי הוראותיו של המפקד, את הופעת התזמורת, ולבסוף, את האסון המתחולל כשההמון דורס ונדרס. ראה קטע לדוגמה:
והנה רוכב הסוס רץ להזהיר להעומדים סביב לחזור אחור לבל יהרסו לעלות מקרוב פן יפול הנופל כי סביב יחנו רכסי איש אנשים ונשים כדי הרבה הרואים בשחוק (כמנהג אנשי פולין אשר יעבטון ארחותם ויבואו אנשים על הנשים לראות את המראה מבלי יראה לנפשם פן יהיו לשמצה ולדראון) ויברחו איש בהחבא, איש את אחיו ידחקון ופרצים תצאנה אשה נגד רעותה, נפלו ונכשלו רוטשו הבנים ואין העם מכירים קול תרועת השמחה לקול הבכי — —. ↩
-
ראה לדוגמה, השימוש שעושה ויזל בתופעת ההשלכות הנלמדות בגיאומטריה: “הגד לאנשים חשבון לא למדר/ מגדל בעיר מחוצה לה מדדו” (‘שירי תפארת’, מחברת ראשונה, שיר 12); סטנוב משבח ומבאר כך את אחד המשלים שלו: “מה עמקו דברי זה המשל ומה נעמה מליצתו אשר נהג מנהגו כמו שכתב ר'י השר מסיר ליאון נ”ע בספרו נופת צופית אשר חיבר על המליצה ותקפה. כי ז"ל [זה לשונו] שם ברצות המליץ להכניס דבריו בלב שומעיו אז ימשילם בדבר זר ונפלא בטבע המציאות אשר בעבור פליאתו יכנסו דבריו בלב השומעים ויהיו שמורים בזכרונם זמן ארוך — — — ובעבור שכל הדברים הנפלאים בעיני הילדים ↩
-
באיגרת קב מתבקש המחבר “לספר נבלה אשר עשה איש בליעל משלעזיא להפיל ספר תורה קדושה”. בתשובתו, כותב המספר בין השאר: “הן ידעתי מחשבותיו כי החליק אליו בעיניו למצוא עון לחשוד כי זה האיש היה מאנשי חסידי פולין אשר הוא יגרה מדון עמם, לכן אש תשוקתו קדחה בו לדעת איך נעשה והיך נגלה בעתו — — אך תקות תוחלתו נכזבה כי מאנשי חסידי פולין אחד מהם לא לבו הלך אנה ואנה ולשוא הרבה בשפת חלקות להעמיס עלי תלאות לכתוב אליו כל הקורות כי לא כאשר ידמה כן היה — —”.
כאן מקום לציין, כי איגרת קב מצטרפת לשורת איגרות המדווחות על “מעשי נבלה” סנסציוניים (קג – ‘לספר הנבלה שעשה הסוחר מעיר ווארשוי’; קיא – ‘על אודות הגניבה חמשים כלי מקטורת’). יש לתת את הדעת על כך שבפתח איגרות מן הטיפוס הזה מצוינת להיטותו של השואל לדעת. ↩
-
אין ספק שמשמעותי לגבינו הוא איזכור מפורש של הספר שמדובר בו באיגרת. באיגרת מז מצוין, כי הנמען פנה אל המוען, בבקשה להשאיל לו את ‘ספרי האלפסי’, אלא שמתוך ניסיון גרוע (אותו מתארת האיגרת, בלא לציין הפעם את שם הספר שמדובר בו) סירב המוען והוא מתנצל על כך ומסביר. באיגרת הבאה (מח), טוען המוען כי השאיל לנמען את הספר ‘גדולי התרומה’, “ובהיות הספר עצור אתו, בתו הילדה מחזיקה בעתים ההם וקרעה אותו לבתרים וכל עלה טרופה, כי כן חניטת מזג העוללים המה כים נגרש השקט לא יוכל, ימחאו ביד וירקעו ברגל בבלי דעת והוא רו”מ מתנכר ולא ישים אל לבו לחבוש הבלי נזק לתת ערך הספר — —". ↩
-
ניסיתי לאורך סקירתי הכללית להצביע על עימות בין תיאורי המסע הרבים שמשוקעים בתוך האגרונים. יש בכך כדי להצביע על התמורות בדרכי התחבורה, אך בעיקר, על יכולתו האמנותית של המחבר. ↩
-
דב בר גינצבורג, מחלוצי ההשכלה בגליציה, פרסם שירים ב‘המאסף החדש’, וכן ההדיר את ‘לשון למודים’ של רמח"ל (לבוב, 1810). ↩
-
על ניימאן, ראה לקסיקון של קרסל; ראה פהאן, ‘פרקי ההשכלה’; גולדברג, “רשימת ספרי הלימוד עד שנת ת”ר“, בנספח ל'מקורות לתולדות החינוך בישראל, של אסף; ש.ה. וינגרטן, ”תולדות יהודי ברטיסלבה‘; א. אפק, ’ספרות הילדים העברית' (ראה מפתח). ↩
-
זהו ספרו המקורי היחידי בתוך שורת ספרי־לימוד. הספר יצא לאור בוינה, תקס“ה (1805). ניימאן מצטרף בכך לרשימת המחברים, לפניו ואחריו, שפרסמו דראמות על נושאים תנ”כיים. יש אולי מקום להצביע על המרכיב הדיאלוגי שהוא משותף לאגרונים ולדראמה. ↩
-
בן זאב ( מוהריל"ק) הוא כמעט המחבר היחיד בן גליציה שחוזר ומאוזכר (בהערצה) באגרוני התקופה, שעדיין מתדפקים על השכלת ברלין ויוצריה הגדולים (מנדלסון ורנה"ו בראש כולם).
. ↩
-
באיגרת הראשונה, למשל, הוא מקנה לתלמיד את המלים הבאות: בָּזֶה (היירבייא), כלי, אשכול ענבים, טעם, מוכן, סלח, בציר ימי ענבים, מנע, מִלֵּא, שָׁבַת (חסר).
ניתן להבין כי המלים נבחרו בהתאם לעניין שבו מטפלת האיגרת ולא מתוך אירגון שיטתי של חומר הלימוד הלשוני. ↩
-
בין האיגרות מצויה גם קבוצה של ‘גראטולאציאנס שרייבען’ (עמ' 130–129). ↩
-
נזכיר כי כבר קדם לו משה מנדלסון כשתירגם לגרמנית (לבקשת השלטונות ובהמלצתו של רב העיר) את השטרות העבריים. ↩
-
יש כמובן, להצביע על הזיקה שבין איגרות תנחומים או איגרות ידידות ושבח, שהן ממרכיביו החוזרים של האגרון, לבין מצבת הקבר, שהן בעצם בבחינת מיצוי סופי מתומצת של האלגיה מחד ושל ה־Panegyric או האודה. עגנון ביצירתו, ויותר מכך, בדברי זכרונות והערכות, מתייחס לא אחת להתחלות ראשונות של חיבור מצבות קבר. ב‘בארה של מרים’, גורס האב שאת כושר הכתיבה ירש חמדת ממנו, שכן, בנעוריו חיבר נוסחים למצבות קבר (ראה הפוה“צ תרס”ט גליון 14, הפתיחה. (ראה גם עניין חיבור הנוסח למצבתה של לאה ב‘בדמי ימיה’). ↩
-
על דרך “על פת לחם יפשע גבר”, משלי כג 21. ↩
-
ראה לדוגמה איגרת 98: “זה ימים רבים אשר נפרדנו איש מאחיו — — הה רעי! איך לבי הומה עלי בזכרי ימי קדם אשר התהלכנו יחד חבוקים, באחד הגנות ופרדסים או על שפת הנהר במסילה העולה שדה פרחים שוים — —”. בשולי האיגרת אמנם מעיר ניימאן כי המכתב שלפנינו “בן נעורים לי כתבתיו בימי קדם”. דברי האיגרת מזכירים לא מעט את השורות הבאות מתוך האיגרת שצרף יצחק איכל כששלח ליואל ברי“ל את 'תולדות הרמבמ”ן‘: “תמוך אשורי ונלכה, על מי מנוחות אנהלך, בנאות דשא נרביצה, שם תחת האזרח הרענן גבוה וחלול הלזה, — — אזכירך מעשה קדם — —” (ראה ‘כתב יושר’ של שלום הכהן, עמ' 89). במליצות מסוג זה ובהזדמנות ל“התעלס באהבים” משופעות רוב האיגרות האותנטיות שכינס לטריס ב’מכתבי בני קדם'. ↩
-
ראה ‘עדותו’ של לטריס ב‘תולדות ר’ שלום הכהן‘ בהקדמה שהקדים ל’עמל ותרצה'. ↩
-
הוא אמנם מנמק זאת בכך שהאגרונים המצויים אינם טובים. ↩
-
ראה צינברג, ‘תולדות ספרות ישראל’, כרך ה, עמ' 270. ↩
-
בסקירה שפרסם בגרמנית ב‘בכורי העתים’ של שנת תקפ“ג (1823), כלומר, לאחר חיבורו של ‘כתב יושר’, מתאר הכהן את ההישגים של 30 שנות פעילות ספרותית בקיסרות האוסטרית. בסיום הרשימה של יוצרים ויצירותיהם, הוא מקדיש 3 שורות למשה שמואל ניימאן בזו הלשון: ”אויס קיצע אין אונגארן, שריב מעהרערע עלעמענטאר, שריפטען פיר דיא יוגענד, אונטר אנדערן אויך איינען העברעאישען בריפשפטעללער". ↩
-
לעניין המלחמה שהכריזה השכלת ברלין בלשון האשכנזית־יהודית, ראה ההקדמה שהקדים יצחק איכל לספר משלי שתורגם על ידו לגרמנית ובואר על ידו: איכל מדבר על השחתת הלשון העברית בגולה. הוא מבהיר כי בבבל לא היתה ההשחתה גדולה כל־כך, כיוון שיש קירבה בין העברית לארמית. אך מצב הדברים השתנה ‘בגלות האחרונה’. שכן היהודים “שלא עמדו ימים רבים במדינה אחת” לא הספיקו לקנות לעצמם שליטה הגונה בלשון הארץ שהם יושבים בה. מאחר שגם בעברית כבר אינם שולטים עוד כדרוש, הפכה לשונם בלולה. היהודים לא חשו בקלקלה זו כל עוד חיו מסוגרים ולא יצרו מגע עם החברה הסובבת, “אך בעת הזאת בהערות ה' רוח מלכים והשרים לדרוש טוב על עמו, ויקראו להם דרור, ויחפצו קרבתם, ויביאום בחברת אנשי עמם לשבת עמהם באחוזת מדעים, כיסתה פני יהודי כלימה, כי אין איש יודע לכלכל דבריו במשפט — — — כי האדם אשר לא ידע דבר נכונה אף לשון אחת, הוא בזוי עם נמשל כבהמה, להיות הלשון מותר האדם ממנה [מן הבהמה]. איש המדבר לשון עלגים איך ירום לבו להסתפח בחברת נבונים? איך ילמד חכמה, ואיך ישפיע ממחשבת לבו, ואין הם בחונים בכור התבונה, על לב זולתו?” כדי להסיר חרפה זאת “קם מופת דורנו החכם ר' משה בן מנחם — — ותרגם את התורה, להיותה תחלת הלימוד לנערי בני ישראל ללשון אשכנזית. — —” (הכהן כלל הקדמה זו של איכל, עליו הוא ממליץ כעל גדול בפרוזיקנים העברים החדשים, בתוך ‘כתב יושר’ חלק שני, ראה שם עמ' 99). ↩
-
נזכיר כי קדמו כבר להכהן, בנסיונותיהם להרחיב את הלשון העברית ולתת מהלכים בתוכה ללשון חז"ל, יצחק סטנוב (ראה על הכול, ‘אגרת בית התפלה’ שנתפרסמה ב־תקל“ג, 1773 ו‘אגרת שמע שלמה’ שנתפרסמה ב‘המאסף’ תקמ”ה, 1795); ראה גם לשונו של מנחם לפין ב‘רפואות עם’ (תקמ"ט, 1799). הכהן אינו מזכיר אותם כלל בשמם. ↩
-
כך נמסר עניינה של העלילה ב‘פאררעדע’ בתוספת תקווה שהדברים ישאו חן בעיני הביקורת: “דיזע בריפע האבן איינען געוויססען צוזאממענהאנג זא דאס זיא צוזאממען איינען קליינע לעבענסבעשרייבונג איינעס יונגען מענשען אוסימאכען, דער אין דער פרעמדע שטודירטע, זיך פערפאלקאממטע, אונד זיין גליק מאכטע. איך האבע מיך בעשטרעבט זיא אין איינעם ריינען אונד פליסענדען העברעאישען שטיעל אבצו פאססען, אונד איך דארף האפפען, דאס מיר דער אונפריינדליכסטע קריטיגער הירין גערעכטיגקייט ווידערפאהרען לאססען ווירד”. ↩
-
רמלר נמנה אמנם על כותבי המכתבים המפורסמים בספרות הגרמנית, אך חיפוש ברשימות הביביליוגראפיות לא העלה לי חיבור ידוע של רמלר שעניינו תיאוריה של כתיבת מכתבים. בוש שאב את הכללים שלו ודאי מתוך הערת אגב של רמלר באחד מחיבוריו. ↩
-
סוגיה זו של הזדקקות לסימני פיסוק העסיקה כבר את מנדלסון ב‘קוהלת מוסר’. שם מצא לנכון להקנות לבני עמו את סימני הפיסוק הבסיסיים. נראה שהדבר לא עלה יפה. נוכחנו לדעת מתוך הציטטות שהבאתי מתוך האגרונים, עד מה משבש ומקשה העדר הפיסוק על הבנת הדברים. ניסיונות חוזרים להקנות את תורת הפיסוק נמצא לכל אורך הדרך. ראה לדוגמה, ‘ספר חליפת מכתבים’ של ענב (וינטראוב) שיצא בורשא 1889. המחבר מציג שם לפני קוראיו את סימני הפיסוק וכללי הפיסוק, ומנסה להסביר מה בינם לבין הטעמים של המקרא. ↩
-
על זאמושטש (זאמושץ ראה קרסל; אופק מדבר בהרחבה על תרומתו של זאמושץ לספרות הילדים העברית (ראה שם מפתח). ↩
-
באיגרת אותנטית אל לטריס משנת 1849 (נתכנסה אל תוך ‘מכתבי בני קדם’, עמ' 76–75) מספר זאמושץ כי שב ונתהפך עליו הגלגל והוא התרושש. במצבו זה, הגביר את עיסוקו בתחום החינוך וההוראה. ↩
-
ראה מחזהו של זאמושץ ‘החרוץ והעצל’ אותו תיאר קרסל כמחזה העברי הראשון לילדים. ↩
-
ראה ‘דברי אגרת ושיר’ של אדולף קורלנדר, אופן 1867; וראה ‘מכתבים ללמד’ של משכיל לאיתן; גם לילינבלום מזכיר אותו ב‘חטאות נעורים’. ↩
-
לנדא מקדים כאן בדבריו המפורשים את מבשרי־הלאומיות בספרותנו. כבר ב־1829 השמיע דברים דומים למה שעתיד פרץ סמולנסקין להשמיע כ־50–40 שנה מאוחר יותר. השווה דברים ששם אברמוביץ־מנדלי בפיו של בן־דוד נציג ההשכלה ב‘האבות והבנים’: “כל עוד שפתנו וספרותנו עמנו לא יחת ישראל מעם” (כל כתבי מנדלי בכרך אחד, עמ' טו). ↩
-
השווה תיאור מעמד התבזותו ועליבותו של המורה שבא לגבות חובו בפרק כג של ‘בחורף’ של ברנר; השוה שופמן, רפאל (כתבים, מהדורת ‘דבר’ כרך א'). ↩
-
אה בעיקר איגרות קכט–קלה:
קכט – לספר לרעהו מקרה ההרוג מעירהו.
קל – לספר בריחת הגנב מבית הכלא.
קלא – איש יבקש מחברו, להודיעו ברור איך נגלה תרמית האיש הקדוש בעירו.
קלב – תשובה.
קלג – לספר לרעהו ממעשה המרמה אשר נעשה לעשיר א' בעירהו.
קלד – להודיע כי איש א' רמה בשקרו רעהו, ובהתודע שקרו השני השיב כפלים בראשהו.
קלה – סיפור שריפת שט"ח (שטר חוב) אשר עשה קרוב א' לקרובו.
למרות הקירבה הגדולה לאיגרותיו של בוכנר, הרי לא קשה להבחין שאצל לנדא, הסגנון מגובש ומחושל יותר. ועל הכל – דרך ההרצאה מאופקת, ואינה מלווה במעורבותו ובהערכותיו של הכותב. ↩
-
מן הראוי לציין את העובדה, שבשנה אחת עם פרסום ‘קרית ספר’ ראה אור החלק הראשון (ובעצם היחיד) של ספר ההיסטוריה הגדול שתכנן רמא"ג, אותו כינה בשם ‘תולדות אדם’, כינוי התואם תיאורים חוזרים של מחברי אגרונים שכינו כך את אגרונם או סיכמו כך את עניינו בהכללה. ↩
-
ראה דבריו של אלעזר האלברשטאם באיגרת שנשלחה אל אחיו של רמא“ג, משה, וזה נתן לה מקום בראש חלק ב של ‘דביר’ שהודפס לאחר מות של רמא”ג: “הוא [רמא”ג] ראשון אדם יולד בארצנו אשר חנן אותו אלוהים דעה ישרה ויתרון הכשר למשוך בעט סופרים — — —“; ”אמנם כל איש אשר לו חך לטעום, לב רגש, ויש לו מהלכים בשפות החיות ומדברותיהן הנאות, ימצא בכל עלה וכמעט בכל שורה את יתרון מעלת האיש הגדול הזה מכל יתר חבריו המושכים בשבט סופר, הוא ראשון גם אחרון עד היום הזה בארצנו בכל מכתביו הפרזים [הפרוזיים], בטוהר הרעיון, בעוצם הלשון, ובמציאות ביטויים נאמנים על כל מובנים להלבישם קודש". ↩
-
השווה הכרזה דומה אצל דוד זאמושץ. ↩
-
למרות מלחמתו הנמרצת כל כך של רמא"ג במליציות, בכל זאת מצא לנכון לעשות מחווה כלפי ידידו, הרב זאקהיים, והקצה בתוך ‘קרית ספר’ מקום ל־6 אגרות נמלצות ביותר של זה (איגרות צד–ק). על תופעה זו העיר במורת רוח פאפירנא ב‘קנקן’ שלו. כאן גם מקום לציין, שמתוך האיגרות של זאקהיים שאב טשרניחובסקי חלק ממליצותיו ב‘אגרת החתן’ (ראה נספח 4). ↩
-
בהומור הטוב שלו מצטט רמא"ג את המלמד שלו שלימד אותו כך על רגל אחת מהו ההבדל בין ‘הגדה פשוטה’ (פרוזה) לשיר (פאעזיא):
"אם אני אומר ‘השלך את העט לחוץ’ היא הגדה פשוטה. ואולם אם אומרה:
קחה את הנוצה
והשלך אותה החוצה
אז יהיה המאמר הזה שירי" (איגרת קב).
בסוגיית המליציות מרבה רמא"ג לדון בספרו האוטוביוגראפי ‘אביעזר’.
בפרק יח אנו קוראים:
בעת ההיא הערה עלי הזמן רוח חמדה ללמוד כתב ולשון למען אוכל דבר במכתבים עם המשפחה האהובה לי, ואחל להטריח את אצבעותי על מעשה הכתב ואת ראשי על לשון למודים — — — ומה היה בעיני לשון למודים? מכתב מורכב מפסוקים שונים חרוזי פיוט קינות וסליחות מרוקחים במלים ארמיות תלמודיות הניתנות טעם לפגם, שורות שלמות מספרי מקראי אשר לא היה להם שחר בתכלית המכתב, הכל בשלתי בפרור אחד ויהי טעמו כטעם לשד השמן לחיך איש טעם כמוני אז.
אולם בלי חפץ מעשה ידי אמן היה בעיני כאשר מצאה ידי לבלע ולהשחית פסוק שלם על ידי תמורת איזה אותות הדומות במבטא ולהטותו לחפצי — — ואף אם אבד הרעיון במצר הזה את ידיו ואת רגליו‘; ’הרעיון היה מקוצץ והכתוב מרוצץ — —.
בפרק יט של ‘אביעזר’, מאלף האב את בנו בהלכות כתיבה פרוזאית, ומזהיר אותו מאוד בפני מליצות: “כי לא הטוב בעיני הרבים כי אם את אשר יישר בעיני המבינים המצערים הוא הטוב, רבות יגעת על המכתב ובכל זאת בני לא לעמלך נאה תהלה ולא לפעולתך צללת במים אדירים והעלית חרש — —” (השווה משחק מלים דומה של חרס וחרש אצל משה מלנצברג, עמ' 70 בחיבורי). ↩
-
ראה הדוגמאות משל בוכנר וזאמושץ. אך חובה להעיר כי ב‘אביעזר’ לא ניקה גם רמא"ג מן הפתיחות המשלוניות (ראה פתיחת פרק א; ראה פתיחת פרק ז והדוגמאות רבות). ↩
-
חביבות על רמא“ג האמירות האפוריסטיות. ראה לדוגמה, החזרה שחוזר הוא על משפטו של אביו כי ”אמרותיו [של המכתב שכתב הבן לאביו] אמרי שפר ועניניו משלי אפר" (איגרת פו; איגרת קכב). ↩
-
כאן מקום להזכיר, כי ברבים מאוד מן האגרונים מצטדק הכותב, ובמליציות דשנה, כי נמנע מלכתוב כייון שאינו חש עצמו שולט במידה הראויה המלאכת המליצה. ↩
-
להבדיל מבוכנר וממחברים אחרים שמתארים את תלאות הדרך בנעימה רצינית וכבדה, שבאה כמו לעורר רחמים, מציג רמא"ג את תלאותיו ברוח כמו משועשעת. ↩
-
עניין השדכנות חוזר באגרונים. לצד איגרות קצרות ענייניות, שבהן מתבקש הנמען להמציא חוות דעת על חתן או כלה, או על משפחתם שמתגוררת במקומו, נמצא גם איגרות שמטפלות בנושא זה על דרך בדיחות הדעת: באגרת נ של לנדא הוא מדגים שורת דרישות בלתי ניתנו למילוי שמציג המשתדך האלמן (!) לשדכן. הגדיל את הלגלוג רמא"ג באגרת נו שלו, בה כותה נתן לשמואל ידידו, כי אין חשש שאביו ישיאו, שכן, אביו משול לאותו כפרי אלמן זקן שהציב תנאים מגוחכים:
א – תהי האשה המדוברת כי בחורה בשנים כי אני איש זקן — — —
ב – יהי לה סך מסוים – כי אני עני ואביון
ג – תהי האשה אשת חיל, כי אני גבר לא יצלח — — —
ד – בנים לא יהיו לה מאישה הראשון כי הטף אשר ברגלי רבים מאד —
ה – תהי בת מיוחסת הארץ, כי אני בן בוז ממשפחות — —
ו – על כל אלה תהי טובת רואי וטובת מזג, כי אני נבזה לעין ומהיר חמה — — —
נזכיר כי בביוגראפיה האותנטית של רמא"ג ניתן למצוא גם עיסוק בשדכנות למשך תקופה מסוימת. ↩
-
נזכיר כי האח והאחות מהווים בספרות ההשכלה נקודת מוצא והסתעפות לעלילות אהבים כפולות: ראה ‘אהבת ציון’; ראה ‘האבות והבנים’. ↩
-
לעניין הצחוק בפה פתוח, ועל הכל בשיניים חשופות, מתייחס הרבה הזז ביצירתו, כשהעיצוב הפלאסטי של פני הצוחק משמש אותו כסימן היכר להבדיל בין יהודים לבין גויים (ובהמשך – כסימן מבדיל בין הצברים לבין יהודי הגולה). ראה לעניין זה (צוויק, תשל"ו). ↩
-
תפקיד דומה ממלא אצל אברמוביץ ב‘האבות והבנים’, יונתן.
53 צוין קודם לכן שהוא סובל מכאב שיניים. אגב, כאב נפוץ באגגרונים לצד חלאים אחרים. תיאור ריאליסטי של מחלת השחפת שתוקפת את רמא"ג תוך כדי עבודה על ‘אביעזר’, ראה ‘דביר’ חלק ב, איגרת מא. ↩
-
לא הצלחתי למצוא פרטים על מנחם מנדיל רוזנטל. בתיאור הפולמוס סביב בחירתו של שי“ר כרבה של פראג, כותב קלוזנר כי ”יצאו נגדו [נגד שי“ר] שני ספרים מלאי בקורת גסה יותר מחריפה. צעיר קנאי בשם מנחם מנדל רוזנטל מפסט, פירסם מחברת בשם ‘עמק שושנים’ (אופן תקצ"ט), שבה התנפל על שי”ר על שדיבר ‘בגנות חכמי התלמוד’. הוא [רוזנטל] היה תלמידו של אחד מדייני פראג שנעלב על שבחרו בשי“ר ולא בו”. בהמשך, מספר קלוזנר על ניסיון שניסה רוזנטל להסית את הקהל נגד שי“ר (ראה קלוזנר, ‘הסטוריה של הספרות העברית החדשה’, כרך שני, עמ' 244). יתכן מאוד שמדובר ברוזנטל, מחבר האגרון שלפנינו. ב‘שיר ידידות’ משל אהרון עהרענטהייל מפרוסיטץ, שקבע רוזנטל בראש אגרונו, כותב הידיד: ”בהביטי אל פועלי צדק, ברדתי לגנו ללקוט פרחים מעמק שושנים – – ". אולי מרמז הוא לחיבורו הנזכר של רוזנטל. ↩
-
רוזנטל מבהיר מפורשות כי בחר בשם ‘פועלי צדק’ כי “צדק עולה כמספר שמי”. ↩
-
יש לשים לב שהפעילות האגרונית הולכת ומתעצמת בהונגריה עם התפשטות ההשכלה שם. על האקלים הרוחני של הונגריה יש לנו בתוך האגרונים דיווחים סותרים: מחד, מתואר זה כמקום של בערות חשוכה ואילו מאידך – אקלים של פתיחות ונאורות (ראה בונדי, קורלנדר למשל). על פרשבורג כמרכז רוחני של הונגריה ועל המעמד ה“רשמי” לו זכתה מידי השלטונות ראה בין השאר אצל וינגרטן [1976]; ראה גם בן־דוד (תשי"ב). ↩
-
נציין כי ה‘הסכמות’ לאגרון כתובות כולן בדרך שיר. אל תוך האגרון כינס רוזנטל שירים מתוך ‘המאסף’ תק"ן שירים מקוריים ושירים מתורגמים. גם החידות עשויות במתכונת של שיר, והן כתובות עברית וגרמנית באותיות גוטיות. בין השירים ניתן למצוא גם את המחזה השירי הקצר שלו ‘שמשון בכרמי תמנתה’. ↩
-
כנספח לאגרון צירף רוזנטל קורס קצר בדקדוק גרמני בנוי בצורת שאלות ותשובות, בין “לעהרער ושילער”. מעניין לתת את הדעת לעובדה, שבעוד הטקסט הגרמני של האיגרות כתוב באותיות גוטיות, הרי הקורס האמור כתוב גרמנית באותיות עבריות. רוזנטל מוצא לנכון להבהיר זאת כך ב‘הקדמת המחבר’: “– – העמדתי לך אלה באותיות עבריות כי נקל לך ללמוד כללותיה בעברית, לדבר משפה לחוץ” (ההטעמה שלי – י״צ) רוזנטל גורס, כי רק לאחר שמתמצא התלמיד הצעיר בדקדוק עברי הוא מסוגל ללמוד דקדוק של לשונות זרות. דעה הפוכה מעיקרה נמצאת לנו אצל מאפו בהקדמה ל"חנוך לנער‘. שם מערער הוא על ספרי הדקדוק הפרטניים של בן־זאב ושכמותו, המבקשים לכרוך את ראשית לימוד הדקדוק העברי עם תורת ההיגיון. לדבריו, את הבסיס של תורת ההיגיון יקנה התלמיד בלשונות הזרות. ההקדמה כונסה אל תוך הקובץ ’מכתבי אברהם מאפו' שהוציא בן־ציון דינור (1970). ↩
-
ראה לדוגמה: – – ועל האהבה האמיתית בבני אדם, מאיזה צד היא באה, אשר שני אנשים זרים יפגשון ויקשרו נפשם – – – והנה חקירתי בזה, כאשר יקרה שני גופים דומים במהותם ובמזגם, באין מפריד ביניהם לב תהפוכות הנה הרגשות הלבבות האלה הם כמים פנים אל פנים, והטבע תצרור נפשם לאחד ורוח אחד להנה, וכמו האופן בתוך האופן – – – וליתר שאת שכן היא הדבר ויתאמת בזה חקירתי, הנה במיני עצים, אם נכרות שני זמורות ממין אחד, אף לא מעץ אחד נכרתו, אמרו חכמי הטבע שנוכל לדבקם ביחד, אם נמשך האויר המפריד ע"י הכלי לופטפומפע להיותם לעץ אחד – – –. ראה לענין זה הערה 10 כפרק ד. ↩
-
תחת הכותרת ‘מוצא השירים’, מונה פרידסטהאל רשימה של 19 שירים, חלקם משלו וחלקם מתורגמים (במספר שירים מצוינת רק שפת המקור, צרפתית, אשכנזית ופולנית), לגבי 6 שירים מצוין שמו של המחבר (‘תנחומות החיים’ של געללערט; ‘חיי גבר’ של קראשיצקי; ‘ההצלחה’ של שיללער; ‘הגיון ברוח’ של שיללער; מכתם משל ליססינג ו‘אחרית דבר’ של שיללער). בתוך האיגרות ניתן למצוא ציטוטים נוספים משל היוצרים הנזכרים (באגרת נה מצוטט גם גיתה).
לרשימת השירים מוסיף פרדיסטהאל הערה האומרת כי מיעט במספר השירים על מנת להתחמק מעינה האכזרית של הביקורת (“אם יבואו בו איזה שירים, הלא קטנים המה מהגיע אליהם עין מבקר”. עמ' 106). ↩
-
השווה שירו של יל“ג ‘למי אני עמל’: ”האומרים מות בשיר אפיקורסות במליצה אסור עם המשורר לדור במחיצה“. משחק המלים סיר־שיר חוזר גם באגרונים אחרים של התקופה ראה ‘משכיל לאיתן’ (איגרת כה) וראה ויטקינד (איגרת 30). ניתן אולי להבין שיל”ג ציטט מימרה רווחת. ↩
-
באיגרת נה, משיב הוא לרע שבקש לדעת ״איך לכונן עמודי למודיו“, והוא ממליץ בעיקר על ”ספרי הלוצאטי וספרי ווייזל“, שהם ”יורוך יותר ממני“. בהזדמנות זו מדבר הוא בזלזול על חיבורי זמנו: ”אכן עתה רבו החכמים בעיניהם. כלם ידמו לכתוב רק מליצה חידות – – – אין לכם ונפשם רק אל ראמות ונשגבות – – ". ↩
-
באיגרת סא כותב הוא: “והמכתב מה הוא? הלא רק מחברת מזימות גבר, איש איש לפי ערכו וענינו הנהו. סוחר וכנעני ארץ לו דרך לבדו, רעיוניו לפי שיחו ומעשהו, חוקר ומתבונן על תמורות תבל: יגיד רמות ונשגבות. מליץ ומשורר: יביא נעימות. היפה והערב בשעפים העולים על רוח אנוש, קם למערה בפיהו. אך מה הנה מחשבות נער רך בשנים, אשר רק חומת בית הספר מחסהו?”. ↩
-
בהמשך מחזק פרדיסטהאל את דבריו בדוגמאות: “ואחד מגדולי בעלי הלשון בהלכו אחרי מליצת האשכנזי, אשר יאמר על תגבורת אומץ וכח (נייעס בלוט אין דיא אדערן פליססען) העתיק ‘לצקת דם חדש בערקים’ והוא זר באמת, אך נכון להעתיק על דרך המקרא, לאמץ לבבם, או לחזק ידם. – – – גם ראיתי כותבים ‘מכתבם הצעיר’ ע”ד אשר יכתוב האשכנזי (איהר אינגסטעס שרייבען) ולא נכון לדבר כן רק ״מכתבו האחרון". ↩
-
באיגרת פד כותב החתן המיועד למי שעתיד להיות חותנו: “כאשר חוק הוא מלפנים, לכל באי במעדנות ההתחתנות. להערך [לערוך] מכתב אל מחותנם – – – כן הואלתי גם אני לבלי שנות גבול ראשונים, גם כי אנחנו מדי פנים בפנים דברנו – – – בכל זאת אמרתי להגיד גם עם הספר את הדברים אשר ערכתי לו אז בפי” (ההטעמה שלי – י"צ). השווה הודאתו של יוסף חפץ, גבור ‘שכול וכשלון’ של ברנר, לאחר שציטט מתוך מכתביו לחותנו, כי בעצם הם בני עיר אחת. ↩
-
באיגרת צא מוכיח הכותב את ידידו על אשר המריבה שבינו לבין המחותן המיועד הפרידה בין בני הזוג הצעירים שנפשותיהם נתקשרו זו בזו “והגיע עתם עת דודים עד מתי יעגנו?”. ↩
-
שירים קטנים על נושא זה קבע כמוטו לאגרונו. ראה לגלוגר של פאפירנא הקובע כי “במקום גדולתו של המחבר העברי שמה גם ענותנותו” (‘קנקן’, עמ' 19). ↩
-
בתוך איגרותיו של הבן ניתנת לנו סקירה על השכלתו הרחבה של האב: השתלם בלשונות אירופאיות וגם בארמית ערבית ולטיין (ראה איגרת 4); למד רפואה ולא הצליח לסיים את חוק למודיו בגלל התנכלויות. ↩
-
שימוש נרחב יחסית ב‘קסת הסופר’ עשה קלוזנר (1953). ↩
-
פאפירנא מלגלג על טשטוש התחומים שנוהג בספרות העברית, בין ספרות יפה להגות או מדע. (ראה: ‘כתבים’, הוצאת מחברות לספרות, עמ‘ 18, עמ’ 42). כדוגמה הוא מביא את הניצול שמנצל לאפין את איגרותיו כדי להרצות בהרחבה על “מבאר מי יצאה הפילוסופיה”, או להמציא לתלמידו קורס קצר ב“אסטראנאמיע ובגעאגראפיע” כיוון שלא הצליח למצוא למענו ספרים בנושא זה כפי שביקש (ראה לאפין, איגרות 23, 24). ↩
-
בהשוואה לרוזנטל, פרדיסטהאל ולאפין, שמעט מאוד ידוע לנו עליהם. בבלי הוא דמות ידועה במקומה ובסביבתה. מספר שורות הקצה לו קרסל בלקסיקון שלו. היה ממשתתפי ‘הכרמל’ (השתתפות בכתב־עת היתה סימן עלייה לבעליה!). לקח חלק בפולמוס עם קובנר: לאחר פרסום ספרו של זה ‘חקר דבר’ יצא בבלי נגדו בספרו ‘מאמר שרש דבר’. ↩
-
עובדה זו מאפשרת למחבר לקטוע פה ושם את רצף העלילה, ולהפנות את תשומת לבם של תלמידיו לשימושי־הלשון בסיפור. כך, למשל, פותח שיעור 67: "ראו בנים ספרתי לכם מעט מהרבה למען תדעו ראשית דעת את בית חנן; וטוביה וחנניה הנחמדים יהיו לכם תמיד לאותות ולמופתים, מהם תראו וכן תעשו גם אתם להבין בלימודים ולשקוד עליהם למען תעשו חיל. וראשית דבר אלמדכם כי לכל פעל אשר יפעל האדם ואשר יפעלו בו יש שלושה זמנים – – ״. ובהמשך מקנה המורה לתלמידיו את הגזרות השונות של הפועל. ↩
-
יוסף קלוזנר בודד את העלילה הסיפורית מתוך ‘אמון פדגוג’ ךפרסם אותה בתר"ף כסיפור עצמאי בשם ‘בית חנן’. לימים הלך בדרך זו גם י. פיכמן כשפירסם את החטיבה הסיפורית בשם ‘נוה ישרים’. ↩
-
כידוע, נתקל מאפו בקשיים כלכליים רבים כשפרסם את הרומאנים הגדולים שלו. כנגד זאת. שפר גורלם של ספרי לימוד שחיבר. דיווח על התפוצה של ספרי מאפו מזומן לנו בקובץ ‘מכתבי אברהם מאפו’ שערך דינור. כך, למשל, למדים אנו כי בהודעה למיניסטר הרוסי, מדווח מאפו כי ‘אהבת ציון’ נמכר במשך ארבע השנים שבין 1853 – 1857 ב־1200 אקסמפלרים. ואילו באיגרת 45 הוא מודיע לאחיו מתתיהו, כי הוא עומר להדפיס את ‘חנוך לנער’ ב־5000 אקסמפלרים. באיגרת 52 מדובר בהדפסת 4000 אקסמפלרים של ‘הויזפראנצאזע’. באיגרת 13 מדבר מאפו בקנאה ובמרירות על התפוצה של 2000 אקסמפלרים לה זכה תרגומו של שולמן ל‘מסתרי פריז’ חלק א. באיגרת 49 מתוך אגרונו של אליעזר יצחק שפירא ‘מכתבים בספר’ 1871, מספר המחבר כי הספר ‘הפודה והמציל’ שאותו חיבר לבני הנעורים, נדפס ב־3000 אקסמפלרים. ↩
-
ב‘פתחון פה’ (השם שנתן להקדמתו) הוא כותב: “כי עוד רבים עם הארץ אשר לא ידעו בין ימינם לשמאלם ובהמה רבה, רק המלות ‘שלום לאהובי’ מורשה להרבה קהילות יעקוב”. ↩
-
בתוך האיגרות שיבץ משכיל לאיתן גם איגרת אותנטית (איגרת פח) אותה שיגר בשעתו ליוסף שיינהק ובה שיבח את ספרו ‘תולדות הארץ’. משכיל לאיתן ער לעובדה שבכך הפר את התנאי שהתנה, והריהו טורח להסביר את הדבר: “המכתב הזה כתבתי בפועל ואף כי לא הבאתי בקבץ זה רק אשר כוננתי לדוגמא כאמור בהקדמתי, בכל זאת שמתי למכתבי זה מקום פה, יען חלו בו ידי זרים וכבר נדפס בלעדי. על כן אמרתי להשיבו אל אביו, ואל ידח ממנו נדח”. על אינצידנטים מסוג זה חוזרים אנו וקוראים מדי פעם באגרונים. ראה לדוגמה את טרונייתו של לטריס על שמואל ליב גולדברג שפרסם מכתבים מאסופתו ב‘כרם חמד’, בלא לציין את המקור. ↩
-
על הסתייגותו של משכיל לאיתן ממכתבי מסחר באגרון לבני הנעורים, משיג כ־20 שנה מאוחר יותר (ב־1889) ענב ב‘ספר חליפת מכתבים’ שלו. בהקדמה מצטט הוא כלשונם את דבריו של משכיל לאיתן (כלא לציין את שמו!) וטוען כי אם אמנם נכון שעדיין אין הנער הצעיר מתמצא בענייני מסחר, הרי בכל זאת אין לוותר על טיפוס זה של מכתבים, שכן, אין טוב מהם כאמצעי להקניית הלשון, ומה גם שיש בהם כדי להכשיר את הנער לקראת הבאות. הוא מדגיש את העובדה שנוסח איגרות המסחר הרי לא מוצע על מנת להעתיק אותו בפועל (בהזדמנות זו חוזר גם הוא על הבדיחה בעניין תשובת הכלה על איגרת החתן השאובה מן האגרון). יש לציין שענב לא רק מתווכח עם משכיל לאיתן, הוא גם “שואל” ממנו איגרות רבות (ראה בעיקר מכתבי התודה המתפלספים של החתן לחותנו – ראה בהמשך!). ↩
-
האגרון היחיד שזוכה אצל משכיל לאיתן לחסד, הוא אגרונו של לנדא ‘עט סופר’, “שעד היום מהלכים רבים לו בעיר ובמדינה, אף כי שפתיו בל תטופנה נופת, ובכורה אין בו אשר תתאו הנפש, רק מפני כי מתיחש הוא בכלו לידיעת הנערים ורכת דרכם”. ↩
-
נושא זה כבר עלה, כזכור, אצל רוזנטל ופרדיסטהאל. לעניין היחסים הקשים שבין יהודי אשכנז ליהודי מזרח אירופה, ראה אגרונו של סף (חיים ויטקינד) בהמשך. מתוך איגרת עד מסתבר שיוצאי ליטא אין דעתם נוחה מ‘קלות הראש’ שנוהגים אנשי קרימינצ'יק או צערגינאוו במילוי המצוות. ↩
-
אזהרה בפני אפשרות מעין זו מצאנו בכללים שמחברי האגרונים התייחסו בהם לדרך השימוש הנאותה בפסוקי המקרא (ראה הכהן, ראה פרדיסטהאל ועוד). קשה להחליט אם אכן לשימוש בפסוקי המקרא מתייחס כאן משכיל לאיתן או לדברי גבוהה, באשר הם. למען האמת, קצת תמוהה ההאשמה שדווקא ה‘צעירים’ נדרשים לעודף של מליציות. ↩
-
באיגרת ל“א מרגיע החתן את מחותנו כי ”גם במדעים דרך אמונה בחרתי לא תבוא שמה יראת שמיר ושית, פחד הכפירה ושבוש הדעת אבני הנגף אשר יתנגפו בהם רגלי הדור החדש". ↩
-
כזכור, השתמש רמא"ג בטיעון זה כדי להצביע על הצורך לוותר על כל גינוני מליציות במכתבי סוחרים, אך לא לוותר עליהם לגמרי. ↩
-
משחק מצלול בהכרה האשכנזית שקוראת ‘פת’ כ‘פס’ (ישביעני פת – – ). ↩
-
דע־פתע הוא ‘תרגום’ עברי רווח אז לדפשה־טלגרמה. ↩
-
על רישומו הבולט של מאפו ניתן ללמוד מפורשות מן הקטע הבא מתוך איגרת כו: “ושמואל אחז ברגש ביד ימין נעמי ויאמר אליה כדברי אמנון אל תמר – הנפשות אשר עשה אברהם מאפו בספרו ‘אהבת ציון’ גם יצרם לשחק בם בגיא חזיון – לאמור: קוי נעמי. כי טובה תקוה מחיים”. ↩
-
את האיגרת ששולחת מרים לדוד היא פותח ב“לדוד רע אחי (ההטעמה שלי – י"צ) שלום” (איגרת טז). ↩
-
מאלפת גם ההערה שמעיר הגיבור שמואל לאחר שהפליג כל כך בתאור דוד רעו באזני מרים אחותו: “האם לא היטבתי הפעם להציג לפניך את דודך כאחד מסופרי־אהבים בימינו לגוייהם ללשונותם? האם יתחרו אחי ביתרון־הכשר ושפה לנאמנים גם גדולי סוחרי־נפש־אדם [הכונה לשדכנים] בימינו אלה בעצמת כשופיהם והמון כזבים אשר אין להם שחר?” ↩
-
עניין קוטביות זו בין וולוז‘ין לאוניברסיטה עולה בדרך דומה ואם כי בנעימה שונה, כ־20 שנה מאוחר יותר (ב־1891), באגרונו של ט"ף שפירא ’יד ועט', קד: “– – אם לתורה, אם יד לך בתלמוד, פנה לך אל וואלאזיין, הבאר הגדולה – – – ואם לחכמות חוץ, סב לך אל אחת הערים הגדולות אשר בהן החכמות תרנה, ולא בין חגוי סלע, בעיר מגורי אשר כתיבת נח היא לי”. ↩
-
בסופו של דבר, ממליץ הוא בפני נמענו ללמוד את חכמת הרוקחות. ↩
-
ראה גם לעניין זה: “האם שמעת אחי מימיך לאמור: ראובן משך קשתו על שמעון באספמיא ולוי היושב בסוריא יהרג? ועיני ראו בחזיון הזה”; “כדורי המלחמה שנפלו בין פרוסיא לרוסיא נפלו על ראשי הסוחרים” (איגרת 10). ויטקינד, שהוא סוחר, כפי שניתן להבין, מרבה לכתוב דברים קשים על עולם המסחר (“ארור אתה מסחר” – איגרת ג) – ראה איגרת 35,.47 ↩
-
השוואה מעין זו (על דרך החיוב או השלילה) עם אישים או סיטואציות מן התרבות העברית או הכללית מזומנת לנו לא אחת באיגרות. ראה לדוגמה, איגרת 14, 19. ↩
-
השווה ‘הרבה אלמלאות (ריבוי של אלמלא) אצל ט"ף שפירא ב’יד ועט', קסג. ↩
-
השווה פירושו של לאפין ל‘קפדתי כאורג חיי’ (פירוש לפי המיתולוגיה באיגרת 1); השווה גם פרדיסטהאל שמתאר את העולם כמסכת אורגים שחסרה את התקווה (חוט) כדי לטוות. משחק של חוט ו‘תקוה’ מצאנו גם באגרונים קודמים. ↩
-
ראה לדוגמה, הקטע הבא מתוך איגרת כח: “אנשים באי בימים עלה עליהם עול החיים וקנאו בנו הצעירים על שבתנו בבית הורינו שקטים ושאננים, לחמנו ניתן ומימינו נאמנים, ובעמל אנוש איננו; ואולם מי יתן וידעו בדאגותינו נחנו, כי עתה נוכחו לדעת כי כמונו כמוהם מֻכים ומעֻנים אנחנו”. ואם סברנו כי כאן ניתן ביטוי למצוקות הילדות שהן אכן רבות, ואם גם נסתרות, הרי ממשיך הכותב ומפרט: “דאגתנו לרוחנו ולאחריתנו”; ואילו בן העיר הקטנה החרד להתפתחותו קורא בפאתוס: “בן שתים עשרה אנכי היום ומה למדתי שתים עשרה שנה!”. ↩
-
על הדוגמאות שבהן מתנצל הכותב על דלות לשונו, נוסיף את הדוגמה הבאה מתוך אגרונו של עינב (הביבליוגראפיה מכנה אותו בשמו הלועזי – וינטראוב): באיגרת ז, (וביתר הרחבה – באיגרת נ), מתנצל הנכד, על שדלות כוחו במליצה אינה עומדת לו כדי למלא איגרת חסרת תוכן, כדוגמת איגרות־שלומים הרווחות. וכל זאת, במליציות ובארכנות שבדיעבד כבר ממלאת איגרת: “ובאר המליצה אטרה עלי פיה והיתה כמו אכזב, כי אוח היא באנוש; האיש אשר ה' חנן לו בה, על תהו ובהו יכונן ש”י עולמות ועל אפס מקום יבנה ארמונות — — — וה' הרואה את עניי שם בפי דברי המשל מעגל ופרה, ומזה החילותי את מכתבי ותהי לאיגרת" (איגרת נ). ↩
-
יש להניח שהכוונה כאן היא ל‘המגיד’, שכן, דוד גורדון, מעורכי ‘המגיד’, הוא בין ה‘מסכימים’ על האגרון. ↩
-
מולי שמלה – פרפרזיס זה בא לבטא ‘לבוש קצר’. ראה שמוש זהה גם אצל סף (עמ' 20). ↩
-
השווה אזהרותיו של אלימלך, מגיבורי ‘בחורף’ של ברנר (כל כתבי ברנר, כרך א עמ' 20). ↩
-
היחס לאהבה, ובתחום שלפנינו, למכתבי אהבה, הוא עדיין לא חד־משמעי. נושא זה נדון, כזכור, ב‘מעין גנים’ של ארקיוולטי במאה ה־16, שם אימצה האשה עמדות “מתקדמות”. כנגד זאת, ראה הסתייגותו החריפה של ענב (‘חליפת מכתבים’, 1889): “ובמקצת ספרי מכתבים ראיתי תפלה בהעריכם מכתבי אהבים ואגרות אהבים ואגרות עגבים בין האוהב ואהובתו, וזה דרכם כסל למו ואולת חטאת, אחת הלא אהובה לא תבין בשפת עברית זולתי אחת מני אלף. וטוב מזה לערוך לה אגרות כאלה בשפות חיות. והשנית, כי תועבה עשו לנבל את השפה הקדושה בדברים כאלה. והתורה חוגרת שק ואומרת: עשוני בניך ככנור — —” (שם, הקדמה, עמ' 6). ↩
-
האיגרות של ‘עט עברי’ נשתמרו כאן בעינן, אלא שהפעם נתן שפירא שמות פרטיים (שמזכירים את שמות הגיבורים מן הרומאנים של מאפו) למוען ולנמען. ראה לדוגמה – יהונתן אל אחימעץ; נתן אל דוד; אבשלים אל תמר; נעמן אל אלישבע וכיוצא באלה. ↩
-
שפירא מרבה להטעים את העובדה, שאגרונו מיועד לילדים (ראה איגרת ר!). אלא שלא תמיד מקפיד הוא על קו זה של האגרון. על “סטייה” מעין זו, אפילו הותקף אגרונו בביקורת (ראה ‘המליץ’, תרנ"א מס' 167): המבקר טוען שם שחיבוריו של שפירא אינם עומדים יפה בהכרזותיו, וכי כלל בהם חומר שאינו הולם ילדים ונערים. בגיליונות 187–184 של אותה שנה, נחלץ שפירא ונחלצים ידידיו, להשיב למבקר. שפירא טעון שם, בין השאר, שאגרוניו אינם מכוונים רק לילדים צעירים מאוד. ↩
-
בתום איגרותיה כותבת הנערה: “ואני אשר רוחי נאמנת עם אלוהים ועם קדושיו — —” (איגרת כד); “אכן מצות אבות היא” (שם): “ספר עברי משאת נפשי וצור לבבי” (שם). באיגרת קעח של ‘יד ועט’, מתנה הנערה את הסכמתה לשידוך בכך שהחתן יסכים להתנחל בארץ ישראל!. ↩
-
נציין כי ל‘עט עברי’ (אותו תיאר שפירא בין השאר כחיבור שבא “להרחיב את הלשון”) הוסיף שפירא כנספח 500 ‘משלי חכמים’ – מימרות שאובות, כדבריו, מן התלמוד, מן המדרשים ו“מפי ספרים וסופרים” מסווגות על פי א"ב. ↩
-
השווה הערתו של א.י. שפירא באשר לקרבה שבין מלאכת התאור של השדכן לזו של הסופר שמעצב את דמויותיו. לא קשה להבחין שביסודה של הקבלה זו מונחת הטכניקה של עיצוב הגיבור על דרך ההגדרה וההיגד הישיר. ↩
-
“צרור המור בין שדים ילין ותלמיד חרוץ בין חכמים ונבונים” (איגרת נב). פיורקא גם מדווח לקוראיו כי עמו בכתובים חיבור בשם ‘מידות בתלמידים’ (ראה איגרת נב). ↩
-
איגרות השתדכות כאלה העתיקו פרישמן ופאפירנא מפיורקא (ראה זהות בין איגרות קיח–קיט של פיורקא לבין איגרות 69–68 ב‘אגרון השלם’ של פאפירנא ופרישמן (איגרות כאלה נכנסו עוד קודם לכן לאגרונו של פרישמן מ־1895). ↩
-
יש לזכור כי בספרות האירופית לילדים תופסים כבר במאה ה־19 מקום מן המרכזיים האגדות של האחים גרים ושל אנדרסן. ↩
-
בהקשר זה חוזרת ועולה הסוגיה של טיפול נאות בספר מושאל. ראה איגרת 83 של חלק א: “רעי יקירי! חמסי עליך על כי גאלת את הספר אשר השאלתי לך לפני ימים אחדים, למרות בקשתי אשר בקשתיך לשמרהו כבבת עין מבלי לטנפהו, ועוד יערב לבך לדרוש ממני להשאיל לך גם את החלק השני, למד בראשונה להוקיר ספר — — ”. ראה לעניין זה איגרת מה ב‘דברי ספר’ של קוקילשטיין: “שנאתי מאד כי יהיה כתוב על הדף הראשון לפני השער, לבד שמי, כאשר הסכינו איזה אנשים לכתוב על הדף ההוא כל שעולה על לבם”. השווה לעניין זה ההערה של המספר ב‘ש"ס של בית זקני’ לעגנון, כי על הש"ס הגדול שלו לא כתב הסב מאומה, שלא כנוסחאות שמקובל לכתוב על ספרים פרטיים כדי לציין את הבעלות עליהם. כנגד זאת, ראה גם הערתו של עגנון על השימוש שנהגה החברה היהודית לעשות בדף החלק שבין הכריכה לבין הספר, שם נרשמו פרטים מחיי המשפחה. עלי לציין שפה ושם נמצאו לי בפתח טפופסי האגרונים הישנים שעסקתי בהם רישומים של קוראים בנוסח: (“הספר הזה שייך ל — — — למי שיך — — מה שיך לומר — — ” וכו'.) ↩
-
פרידמן שיקע כאן ניסיון אישי, שכן, תקופה מסוימת התגורר באמריקה. ↩
-
עוד ב־1843 בחיבורו ‘מגיד אמת’ מתריע רמא"ג (חתום ‘יונה בן אמיתי’) על התנשאות בלתי מוצדקת זו של אנשי אשכנז. ↩
-
הדברים נכתבו כתשובה לדברים החריפים שהוטחו אז נגד הספרות העברית והסופרים, בטענה שלא תרמו חלקם במידה מספקת לתחייה הלאומית. ↩
-
הוא תוקף בחריפות את הנטייה לתרגם האידיש ספרי קודש (השווה עמדתו המנוגדת של אברמוביץ–מנדלי שפעל הרבה בכיוון זה). ↩
-
השווה תיאור מסיבות דומות ב‘בערב’ של פייארברג. ↩
-
"כי לא להיות עיר פרא נוצר האדם כי אם ללמוד, להשכיל ולהשתלם בלימודים לבלתי היות נבוב לב כאחד הנערים מן השוק שאינם יודעים לתרגם אף פסוק אחד מכתבי הקודש וכל חכמתם להשתובב ולהחליק על חלקת הקרח עד אשר ידחו ויפלו תחתם. וחלילה לי לקנא בם" (איגרת לו). ↩
-
“יותר מכלם נגע הדבר עד לב האנשים העוסקים במכירת מי־סודה, אשר העמידו שולחנות בכל פנה” (איגרת סו). ↩
-
הוא מזהיר מפני חגיגות ‘שחרור’ שעורכות משפחות, שכן, יש בהן משום הוכחה לשלטונות כי החברה היהודית משתמטת ממילוי חובתה האזרחית. ↩
-
נראה לי שהעובדה שהאגרון נדפס בהוצאה זו שהיא סימן לסטאטוס בספרות התקופה, ראויה לציון. ↩
-
ראה ‘כרם חמד’ של אינדיצקי (וארשא, 1898) שם מחליטים הרֵעים לספר זה לזה במכתביהם על ספרים שקראו. זאת, לצורך החלפת חוויות, אך גם לצורך לימוד ואימון בלשון. ↩
-
בתרע“ז פרסם טביוב ב ‘כנסת’ את ה‘משלים והפתגמים שלנו’; בתרע”ט פרסם את ‘המשלים והפתגמים’ ↩
-
נזכיר כי טביוב היה עורכו של עיתון לילדים בשם ‘החבר’ שהופיע ב־1908 ולא האריך ימים. ↩
-
על סגירת מעגל החוזר ומוליך את האגרון אל חוגי היהדות החרדית, ניתן ללמוד מחיבורו המאוחר מאוד (1931?) של אברהם גרין, ‘קבוצת התוארים’ שנדפס “פה סאטמר י‘ שנכפל בו כי טוב לס’ כי דבר טוב על ישראל שנת התפארה לפ”ק". בשער כתוב:
קבוצת התוארים
שלקטתי וקבצתי והלבשתי התוארים, בלבושים שונים לתועלת העולם, לזקנים ונערים, לצעירים ולבחורים קטנים וגדולים, אשר יודעים לטבוע חקי קלמסתא בים השחור ולמשוך על הגליונים, את הפרי מגדים, שהם חדשים גם ישנים לכל כותבי ומחליפי מכתבים, וחפץ ד' בידי הצליח להגדילו בכמות, ואיכות, בו נמצאים ובו משובצים כל אבני יקר נופך ספיר ויהלום, חכמים ואוהבי כתבים יראוהו ויפארוהו. ↩
-
‘זכר רב’ הוא חיבור מן המאה ה־17 של בנימין בן עמנואל מוספיא, אמשטרדם שצ“ה. חיבור זה מתאר בשיר את נפלאות הבורא, כשהוא משתמש לשם כך בכל הפעלים המצויים בתנ”ך. חיבור זה שב ונזכר באגרונים נוספים. ↩
-
סיפורים ואנקדוטות שיבץ גם אינדיצקי באגרון בשם ‘כרם חמד’ שראה אור בוארשא ב־1898. אינדיצקי מוצא לנכון להדגיש כי העיסוק בסיפורים, אין בו כדי להיחשב כביטול זמן, שכן, יש בו כדי ללמד. ↩
-
יש לזכור שכבר עברו למעלה מ־30 שנה מאז ‘פולמוס הראמאנען’, ומאז קריאתו הנרגשת של מ“ן ב‘המגיד’ תרי”ח, ‘אל קוראי רומאנען נשחתים’. ↩
-
מחברי האגרונים משתמשים בטכניקה הפשטנית של Nomen est Omen. כך למשל, מכונה הנמען של איגרות סו–סח שלומיאל. ↩
-
על מערכת היחסים בין פרץ סמולנסקין ובין דוליצקי, שהיה בין המשתתפים ב‘השחר’ וב‘המביט’, ראה מלאכי (תרצ"ב עמ' י–יא). בעמ' יז שם, נדפסה איגרת של סמולנסקין אל דוליצקי, ובה הוא מורה לו להדפיס את האיגרת שלו לאחר האיגרות של מאפו. יש לציין שאיגרתו זו של פ"ס, שהדפיס דוליצקי, עשתה רושם עז בשעתה. והיא נכללה בתוך מאמריו הפובליציסטיים של סמולנסקין (ירושלים, תרפ"ו, כרך ד). ↩
-
בעוד מוהר הוא נציגה של אוסטריה־גליציה, לטריס מציג את אוסטריה־הונגריה בעיקרו של דבר, למרות שגם הוא יליד גליציה (ז'ולקוה). ↩
-
אוטוביוגראפיה פרסם מוהר בחלק ג של חיבורו הגיאוגראפי ‘שבילי עולם’ (לבוב 1865). כדי להמחיש משהו את מעמדו של מוהר בתוך הפעילות התרבותית־ספרותית של זמנו, נציין כאן כי מוהר היה אחד היוזמים והמוציאים לאור של ‘הרואה ומבקר ספרי מחברי זמננו’ (לבוב, תקצ“ח; תקצ”ט), וכי בבמה זו העז לערער על חיבוריהם של גדולים כשד“ל, יש”ר מגוריציאה ושי"ר. ↩
-
לא כל המובטח בשער אכן מצוי בגוף האגרון. ↩
-
ה‘ספרים האחרים’ מכוון בין השאר לאגרונו של ניימאן, שמשום מה לא צוין בשמו. אולי הגיעו איגרותיו של ניימאן אל ‘עיטור סופרים’ בדרך עקיפין. עכ"פ ראויה לציון העובדה שלאחר שכבר נתפרסמו האגרונים המליציים של זאמושץ ושל לנדא, עדיין דבק מוהר באגרוניהם ה‘מאופקים’ וה‘פרוזאיסטיים’ של הכהן וניימאן. ↩
-
בכך ממשיך מוהר את ההכרזה שמצאנו אצל לנדא באשר לתפקיד ה‘לאומי’ של הלשון העברית. ↩
-
בגלל ריבוי החיבורים בשם ‘עיטור סופרים’, קשה לקבוע למי בדיוק מכוונים דבריו. אולי ב‘עיקום כתובים’ מרמז הוא ל‘ניירו"ת’ של משה מלנצברג, שכל כולן משחקי כתובים. ↩
-
הוראה זו חוזרת שוב ושוב באגרונים, ופעמים הרבה היא מובאת בשמו של לסינג (ודאי אליו כיוון גם מוהר כשכתב ‘אמר הלועז’) ↩
-
כזכור, היה חקר השמות הנרדפים במקרא אחד הנושאים הראשונים בחקר ה‘דקדוק’ שהשכלת ברלין עסקה בו בהרחבה. מוהר נוקט כאן גישה שאינה תואמת את זו של רנה"ו, שביקש לעמוד על הבדלי משמעות של השמות הנרדפים (ראה עיסוקו בשמות הנרדפים ל‘חכמה’).מדבריו של מוהר בכלל שלפנינו, משתמעת התפיסה הרואה בשמות הנרדפים אמצעי סגנוני. ↩
-
השווה כלל מס‘ 4 ב’איינלייטונג‘ של שלום הכהן ב’כתב יושר': “עס איזס אללערדינגס איינע שענהייט, יא זיכרער, אונד שפראכריכטיגער, ווען מאן דיא ווארטע איינעס פסוק וועלכער גאנץ הערפאסט, געברויכט; יעדאך גילט דיזעס נור פאן איינער, אדער העכסטענס צווייא הינטעראיינאנדער פאלגענדען פהראזען; אבער איינען פסוק פאן מעהרערן פהראזען – – – איזט איין איבעלשטאנד, אונד זיהט אויס, אלס ווען מאן דיא ביבעל קאפירען וואלטע – –”. בהמשך הוא מדגים: כשנדרשים לפסוק “הצור תמים פעלו כי כל דרכיו משפט” אין כל טעם לצטט גם את ההמשך – “אל אמונה ואין עול צדיק וישר הוא”. ↩
-
ראה איגרת טו, שבו מודה הרע לרעו שהואיל להשאיל לו את הספר ‘שבילי עולם’. ‘שבילי עולם’ הוא כידוע, ספרו המפורסם של שמשון בלוך שנתפרסם בז‘ולקוה בשנות העשרים של המאה. זהו חיבור ראשון בספרות העברית החדשה שעוסק בגיאוגראפיה של אירופה. ’שבילי עולם' של מוהר הוא כעין המשך לחיבור זה. ↩
-
דברי התפעלות מפריחתה של העברית ניתן למצוא גם באגרונים נוספים של שנות ה־60 וה־70 של המאה (ראה דרוקר, משכיל לאיתן, קורלנדר). לעומת זאת, קורא ט“ף שפירא, זמן קצר לאחר מכן (ראה הקדמה ל‘עט עברי’, וארשא, 1878) קריאת נכאים על זמנו שהוא ”המר והנמהר לספרות העברית מכל שנות המאה הזאת שאנו חיים בה". ↩
-
׳קרל מחצצים׳ הוא חיבורו של המשכיל הקנאי, נפתלי פדר, שנחרד למקרא תרגומו האידי של מנחם לפין לספר משלי ויצא לתקוף אתו בחריפות ובגסות. ↩
-
ב‘ישנות גם חדשות’, ל, כותב עגנון: כבר כמה דורות קודם לכן כבר בשנת תר“ה תר”ט, הוציא אברהם מנדיל מוהר אחת לשבוע כתב עת בלשון יהודית (ובכן, כבר קודם למנדלי קרא מוהר לאידית ‘יהודית’). טופס אחד מאותו העתון היה מגיע לעירי. – – גביר אחד בעירנו – – היה חתום על כתב העת של מנדל מוהר. כשמספרי חדשות היו מספרים בחדשות שנתחדשו בעולם – – היה אותו גביר אומר, מנדיל מוהר שרייבט מיר, פירוש מנדיל מוהר כותב לי. רואה היה הגביר את כתב העת שהיה חתום עליו כמכתב שלוח אליו מידי עורך כתב עת" (‘ מעצמי אל עצמי’. עמ' 370). ↩
-
בהקדמה ‘דבר אל אחי ועמי’, שהקדים לטריס, מאוחר יותר, ל‘ספר מכתבי בני קדם’ (הקדמה שיש בה קטעים שלמים חוזרים על מה שנכתב בהקדמה ל‘מכתבים’) הוא כותב: “הנה כך הוצאתי לאור לפני ימים רבים בעוד היותי על אדמתי (גליציה) וארץ מכורתי, מחברת אחת אשר קראתי בשם מכתבים בו יבואו אגרות מאת משכילי עמנו אשר הריצו איש אל אחיו באמת לעתים מזומנים לא להתלמד בהן. על שער המכתבים ההם לא הזכרתי את שמי [ההטעמה שלי – י”צ] כי אך התועלת שתצמח מפעלי זה היתה מגמת פני לא להתהלל בו לעיני כל ישראל“. בהזדמנות זו גם עושה לטריס ‘חשבון’ עם שמואל גאלדענבערג: ”איזה מכתבים ממחברת הזאת לקח המשכיל השלם הר“ר שמואל לייב גאלדענבערג ז”ל ושם בכליו, בס‘ כרם חמד אשר הוציא לאור בלי להזכיר את המקור אשר משם לקחם". על ’עוול‘ זה שעשה לו עורך ’כרם חמד‘ מספר הוא גם באיגרת לשניאור זק"ש, איגרת חסרת תאריך שנדפסה אצל יעקב לאפין באגרונו ’קסת הסופר' (ראה שם, איגרת 38). ↩
-
“יתן ה' ויעלה על לבבך ברב כח הרעיון רב הנוחם, כי מות בנך הוא מות כבוד ותפארת עד עולם, כי מת על משמרת משא פקודתו – – – הלא בנך איש מלחמה אמיץ לבו בגבורים ובעז ותעצומות שלף חרב מתערה וילחם בעד ארץ מולדתו. בעד מלכו ובעד ארצו ועמו – –”. ↩
-
באיגרת של שניאור זק“ש אל לטריס (ראה מכתבי עברית' אגרת ו) הוא מפליג כל כך בשבח שירו של לטריס ‘יונה הומיה’, שנדפסה ב‘הצפירה’ וכותב: ”היא מלאה מפה לפה אהבה עצומה לאומתינו“. זק”ש גם מודיע כי בהשראתו כינה את כתב העת שלו בשם ‘היונה’. ↩
-
השווה אמרת הכנף המיוחסת להיינה, כי “התורה היא המולדת המטלטלת של עם ישראל”. השווה דברים ברוח זו שכתב הזז, מאוחר הרבה יותר, ב‘חבית עכורה’. ↩
-
ראה ההבחנה שעושה זנה (תשי"ב) בין ‘תעודה’