פרק א: קרישנלי שוכר חדר, בסביבה טובה 🔗
קרישנלי גמר זה־עתה את שנת הלימודים הראשונה בקולומביה. בארץ מוצאו, שהיא אחת ממדינות דרום־אסיה, למד כל ימיו בבית־ספר שהתנהל בשפה האנגלית, ולכן לא היה כל קושי בידו להתאים את השפה האנגלית שבפיו, שתחילה היתה לבוטה במקצת וסבלה מעצירות־נשימה, אל הרהט המצטחצח־אינטליגנטית של הסטודנטים שמסביבו. לאחר זמן לא רב נפקחה אזנו גם אל הניבים שפשוטי־העם מדרדרים מפיהם ולמד לחקותם במידה מספקת של קירוב. הלשון הזרה שוב לא שימשה לו מכשול אלא כלי־עזר. הוא חדל להילחם בה והתחיל להשתמש בה.
זהו הזמן, אמר קרישנלי בלבו, לצאת מתוך כתלי בית־האבנים של האוניברסיטה ולהסתכל בנעשה מסביב, לראות את הרחוב, שאונו והמונו. עד עתה גר במעון המיועד לסטודנטים המתקבצים מכל כנפות הארץ ללמוד במכללת קולומביה ודוברים בכל הלשונות, ממש כאותו מעון שבני אמריקה דרים בו במכללות הארצות האחרות.
כיון שעונת הלימודים זה עתה נגמרה והחופש הגדול כבר התחיל, קם קרישנלי וקנה לעצמו בחמש פרוטות את עתון־הבוקר לחפש במדור המודעות לכל־דורש חדר העומד לשכירה. חדרים היו שם למכביר. אלא שאלה שסביבתם נאה ותיאורם נאה אין מחירם מתקבל על הדעת, ואלה שמחירם נוח – אינם נוחים למגורים. ועד שהוא תוהה על הרשימה הארוכה שבאותיות־פטיט, לבחור לו את הפשרות הנאותות ביותר בין כיסו וטעמו, יצא רובו של הבוקר והשעה היתה מאוחרת אפילו מכדי לשוחח בטלפון עם בעלות־הבתים. כל מה שניתן להילקח כבר נלקח.
קרישבלי הלקה עצמו דרך־משל על מידה זו של הססנות בלתי־שימושית והחליט שביום הבא ייטיב לעשות. מכעוד־בוקר עיין ברשימה וּלאחר שנזקק למידה יתירה של תקיפות, שהפתיעה אותו עצמו, בויכוח עם היסוסיו ועקימות־החוטם שלו, נשתיירו בידו ארבעה מקומות לבחירה.
שניים כבר היו תפוסים. ודוקא הללו שנתאוה להם יותר. שני האחרים, אף כי להלכה היה מוכן להשלים עמהם, העלו את חמתו כשראה בעין אחת עצמותם החומרית וסרב לשלם את מחירם. בעלות־הבית לא התרגשו כל־עיקר, לא ניסו לבזבז עליו קורטוב־שידול וסגרו אחריו את הדלת בשלות־נפש של דייגים־לשם־ספורט. עבר ליד חנות שהציגה לראוה בשלל־צבעים תפוחים ואגסים ושזיפים ואפרסקים ביכורי־הקיץ, המגרים את החך, מלבבים את העין ומזמינים כל אחד לנעוץ את שיניו במותקם החמיץ והעסיסי. רגע אחד נתנפנף הרהור של מעשה מעין־זה במוחו, אך בכעס טרדו מעל פניו. לאחר שנתעייף מלהסתכל באסדות ובדוברות, שנמשכות על ידי סירות הקיטור הישנות על מימיו של ההדסון, נכנס לקרון הרכבת התחתית היורדת העירה ושיקע עצמו לשעתיים בכיסא של בית־קולנוע, להסתכל בסרט ישן שההומור שלו נתבלה כאחורי־מכנסיהם של הבדחנים המורחים פודינג איש־על־פני־רעו. גם דבר זה לא השביח את רוחו.
למחרת נאחז קרישנלי בחדר הראשון שבא לידיו ושכרו. היתה שם אשה אחת שמנה למראה שנשאה בידיה צרור לא גדול של מפתחות. היא העלתה אותו לקומה השלישית והראתה לו את החדר־הטוב־ביותר־שיש־לנו־בבניין. כל אלה שגרו בו קודם לכן, כך אמרה, שבעו רצון בהחלט, והלה שעזבוֹ – אחותו מתה והוא נאלץ לצאת את העיר. החדר עצמו אין בו דופי. תוך כדי כך ניסתה לגשש ולמצוא מה מעשהו של קרישנלי בעולם הזה וכיצד הוא מתקיים ומה דעתו על מזג האויר ועל מחירי־המחיה המאמירים והולכים והפליגה בשבחם של החדרים שבביתה, שהם נאים ומרוּוחים ושופעי־אויר ומחירם זול בזכות מסירותה הרבה ועמלה ויגיעותיה.
העברת החפצים למקום החדש לא גרמה לו טירחה מרובה, משום שלא היה לו אלא צרור דל שאין משקלו ניכר ביותר. לאחר שהניחם במדפים המועטים וגיבב את היתר לאורך הקירות וניער קמעה את האבק מעל פניהם וכיסה כל דבר לעשותו מסודר ונקי למחצה, בלי לפשפש ולנקות בפינות לא שזפתן עין בוחנת – נפנה קרישנלי במקצת להסתכל סביבותיו ולראות להיכן ניטלטל ומה טיבו של מקום זה.
אותה סביבה התנוססה בדיוק היכן שפארק־אבניוּ פולט מתוכו את המסילה של “רכבות ניו־יורק” ושולחן להרעיש אויר־החוצות בדרך לאלבֶני. שוב אין צורך להחביאן מתחת לפני האדמה שלא להפריע מנוחתם של שוכני בתי־החומוֹת. הארלם אינה בררנית ביותר ומסילה תת־קרקעית עולה בכסף רב. ניו־יורק מצוינת בכך, שבין יתר מיני־הנוחיות המצויים בה אין בעלי הנשמות הרומנטיות, שוכני בתי הפאר, המחפשים אכזוטיקה והרפתקאות, צריכים ללכת מרחק רב אל משכנות העוני. לעתים אך פינה אחת חוצצת ביניהם. ביתו של קרישנלי, בית מידות בן שבע־עשרה קומות, אחרון היה בשורה ועמד כסכר בפני פרץ הבתים השחים ומטים לנפול, שחזיתם מפויחת ומדרגות־ברזל רעועות נאחזות בהם כקרעי קיסוס יבש מהשנה שעברה. מכאן ואילך הרי זו הארלֶם בכל מְאַת־אחוזיה.
ברחוב למטה היתה התנועה מועטה בשעה זו של שלהי בוקר. שומרי־הסף המשורדים, העומדים תמיד בצל הסככות המקרות על המדרכה ליד דלת הכניסה, לפתוח את דלתות המכוניות בפני היורדים מהן אל הבית ולהושיט את כפם לקבל מתנת עשרים וחמש פרוטות, היו בטלים עתה מכל מלאכה. אחד מהם נטש את רשות־היחיד שלו וטילטל את מכנסי־הפסים שלו ומגבעת־המצחון עד הכניסה שלפני הבית השכן, להפיג מעט את השיעמום בשיחה עם חברו למקצוע. מפעם לפעם חזרה עקרת־בית עם סל־מזונות מחנות־המכולת ואם צעירה הובילה תינוק בעגלה.
בפינת־הרחוב, שמסילת־הברזל יוצאת מתוך המנהרה, עמד זאטוט כבן שמונה, שאין עליו מורא בית־הספר בימים אלה, על גבי ארגז פירות, לפניו כד מים וכמה גלדי קרח צפים בתוכו, זוג כוסות שזכוכיתן נתעממה במקצת ובקבוק מלא עד חציו נוזל ירקרק.
“לימונדה, אדון, כוס בשתי סנטים.”
ילדים אחרים בילו זמנם לא הרחק מכאן, במידה פחותה של פריון־עבודה, בהטילם זה אל זה כדור בייסבול הנתפס במעופו. לא כללים ולא חוקים, לא משחק ותחרות והתרגשות־נצחון וכיוצא בהם, אלא פשוט תפוס והטל וזה הכל. כל אחד די־מג’יו בעיניו.
במבוי בית אחד ישבה קבוצת צעירים מעוסקים. ראה קרישנלי שהם מגלגלים בקוביות. ליד כל אחד ציבור־מטבעות קטן שממנו הוא מניח בערימה המקובצת שבמרכז ומטיל את הקוביות בתקוה לחפנה כולה. תחילה לא שעו אליו. אך לאחר שעמד שעה קצרה להסתכל בדרך שבחורים מבלים שעותיהם, נאחזה בו עינו של אחד מהם, שתקע מרפקו בצלעות שכנו וקרץ אליו. הלה, שנתייחד לו בודאי מקום של מנהיגות בחבורה זו, אותת להם להפסיק את המלאכה והטה עצמו כלפי קרישנלי במבט שקט, שאינו רומז רעות:
“הי, בחור, אתה רואה משהו מיוחד כאן?”
בלי לצפות לתשובה פנה אל החבריה מסביבו:
“ואולי מישהו מכם רואה כאן משהו מיוחד?”
אחד שנזדרז יתר־על־המידה גירגר מין “לא” שעורר פרץ צחוק אצל כולם. אלא שאותו ברנש הפטיר, בלי לשנות סבר פניו:
“גם אני לא רואה פה משהו מיוחד. אך מיד יהיה פה משהו מיוחד.”
וחזר לשחק בקוביה.
רעמי צחוק ליווּ את קרישנלי. לאחר־כך ראה פתחי הבתים הומים אנשים היושבים בקבוצות בשעה של יום, שבה דרך הבריות בעבודה. זקנים וצעירים ועקרות־בית וילדים התפלשו באבק והשליכו אבנים זה על זה, ופחי־אשפה העומדים בחזית, מחמת שחבל להעמידם כל יום מאחורי הבניין אם למחרת עליך להוציאם שוב קדימה. כבסים תלויים על חבלים בין הבניינים. הנה עציץ בחלון. שם מתגורר בודאי זוג צעיר שנישא זה עתה. צינור דולף מטיל מימיו על המדרכה. ותמונה של איש המשליך גלגלים באויר – מזמן הביקור של הקרקס בשנת 1935. חצי תמונה של אשה שותה קוקה־קולה ומישהו הוסיף בפחם תוספות משלו על גבי הגלאי בין שדיה. חלונות סתומים בפיסות־קרטון. ערימה גדולה של פחיות חלודות על פני המגרש הריק. עוד פינה אחת והסיבוב נשלם. קרישנלי חזר אל רחובו ואל הסככות על פני כניסות הבתים בני שבע־עשרה הקומות ואל שומרי הסף ואל כל מה שהוא השוליים של פארק־אבניוּ.
בפינה, ליד הכניסה לתחנת הרכבת התחתית, עמד קיוסק לעתונים. קנה את הטיימס וחזר אל חדרו. במדרגות פגש את בעלת־הבית. משום־מה פתח ואמר לה:
“הלכתי קצת לראות את הסביבה,” כאילו נתחייב התנצלות בפניה.
מקום יפה, – ענתה, – אחת הסביבות הטובות בניו־יורק"
מיהר להסתלק ממנה, שמא תפתח את הנושא לעמקו ותמצא את מלוא תוכנו.
מבעד לחלון חדרו, הצופה לחצר האחורית, יכול לראות מה מתרחש בדירה שממולו. החליט להוכיח לעצמו שאין הוא תוחב את אפו בענייני אחרים, אף לא לשם תוספת־דעת. נדמה לו כי אצילות משונה, ואולי מטופשת, מצוה עליו היות־שונה־לטובה־מאחרים בעולם הזה. ולא שעליו לעשות דבר מה־לשם כך. דייו אם הוא רואה את הדברים וחש אותם שלא כאחרים, וממילא הוא טוב מאחרים. פשוט עד למאוד.
פרק ב: הכדור ותכונותיו והדרך שבה הוא מתגלגל 🔗
למחרת עבר שנית באותו רחוב שבו פגש את הצעירים המשחקים בקוביה. החבורה לא היתה שם הפעם. אולם שניים מהם עמדו על פני המדרכה מרוחקים זה מזה מרחק הגון והטילו זה אל זה מעל לראשי העוברים־ושבים כדור של בייסבול. השליכו את הכדור הלוך־ושוב וקלטוהו בכפות ידיהם בתנועה של עצלות, שהיתה הרבה יותר כבדת־משקל ומודגשת משל הילדים הנוהגים לשחק במשחק זה. לא היו באים לידי ריגוש כלל, אם לא להביא בחשבון את קורטוב ההנאה שגיצץ בעיניהם שעה שהכדור במעופו הכריח את מישהו מהעוברים־ושבים לכפוף את קומתו. קרישנלי הכיר מיד את הלה שנתחכם עמו אתמול. ברנש שקשה לעמוד בדיוק על גילו אם בן חמש־עשרה או שלושים ואולי אף יותר מזה, קשה לעמוד על סבר פניו אם הוא אלימות רשעה אך נרפית או תמימות בעלת־שרירים. הכדור נוחת בידיו כבעיסת־בצק ותנועתו המתקשתת־איומית באויר נעצרת לפתע כאילו לא היה כלל. הלה לא זכר בנראה את קרישנלי מתמול, אף לא העיף בו מבט. ברגע שעבר קרישנלי לידיהם נשמט כנראה הכדור מידי אחד מהם ונתגלגל על הארץ לרגליו.
נפלא הוא הכדור. עגול מכל צד. אין בו רחוק וקרוב אין לו כל פניות ומשוא־פנים. אין שום נקודת מבט שהיא שלו. אין בו נקודת־אחיזה או חדות או זוית. אין לו כל כיוון משלו, והוא עשוי להתגלגל אל כל צד שהוא מבלי שיהיה נגד משהו שבו או כלפי משהו שבו. לעולם אין הוא מתכחש לעצמותו. וכל דבר שייעשה בו וכל כיוון שילך בו אינו נוגד את התגלמות עצמותו. אין דבר הנעשה בו שנעשה כנגדו. משמע – יש לו כל הדרוש לאושר המלא, המוחלט, הנובע מתוך כך שאין יצר שאינו בא בו על סיפוקו. אילולא –
הואיל וכדור הוא אין בו רחוק, ואף אין בו קרוב, אין פניות ומשוא־פנים – אך אין גם נטיות־לב. כשהוא מתגלגל להיכן שהוא, אין הוא נוגד את עצמו – אך לעולם אין הוא יכול לבטאה, שאין לה ביטוי ואין לה התגלמות. הכדור הוא התגלמותה של הצורה הגיאומטרית המושלמת ביותר, שככל שהיא מושלמת יותר היא כפופה לרצון זר ומאבדת כל מידה של עצמיות.
תחושה הרהורית מעין זו עברה במוחו של קרישנלי – הסטודנט לפילוסופיה – כאשר נתגלגל הכדור ללא כל רוח־חיים לרגליו. הוא החזיק טובה לעצמו על שהוא, בריה אנושית, נתייחד לטובה בכוח־הרצון וכוח־השופט וכוח־הברירה, אף יכול הוא לבעוט בכדור ולשנות את כיוון מהלכו.
אותה שעה שמע קול מאחוריו מתלהב בתקיפות:
“שמע שם, אתה התוחב את אפך בעסקי אחרים, נראה מה אתה יכול – בעט הנה את הכדור!”
הכירו הברנש. קרישנלי בעט בכדור והחזירו אליו. החזיר גם־החזיר, אף כי מפקפק היה אם כדאי לו ליתן דעתו אליו. מתביעתו החצופה יצא מין כוח שפרק את נשקו מעליו. ובאמת – מדוע יתעקש ולא יחזיר את הכדור?
בפינת הרחוב ניגש שנית לקנות את הטיימס בסוכת־העתונים שליד הכניסה לרכבת התחתית. אמר לו המוכר שהטיימס אזל כבר. שאלו אם מוכן הוא להסתפק ב“טריביון”. מיד התחיל מגשש בערימת העתונים שלפניו.
הבחין בו קרישנלי שהוא עיור.
הרגשת אשמה כבדה תקפה אותו. תחילה ללא טעם ולאחר כך מתוך הנימוק שהוא, פיקח, מניח לעיור לחפש עבורו גליון של עתון שהלה־עצמו אינו יכול לקראו. אולם עילת־האשמה לא שינתה אותה כלל. לא סירב ליטול את הטריביון, אף כי כרגיל אינו קונה עתון זה, והסתלק משם במהרה כאילו ברוח נכאה, כאילו קילקל בדבר מה.
פרק ג: המניחים מכשול לפני עיוורים 🔗
ימים לאחר־כך היה חוכך בדעתו אם לקנות עתון אצל העיור או לא. דומה עליו שהוא עושה מתוך רחמים מעשה־נדבה, וכנגד זה, אם לא יקנה אצלו הוא מביא עליו הפסד ממון ומענישו על שום שהוא עיור. לבסוף שיכנע את עצמו, שאין אלה אלא פלפולים של סרק. ניגש אל דלפק העיור, ביקש את הטיימס ושקד. ככל האפשר לשוות לקולו ארשת דרך אגבית. פתח הלה ואמר:
“מזלך היום שעדיין נשארו בידי כמה גליונות.”
יום לאחר־כך אמר לו:
“הנה כאן שמרתי למענך גליון אחד של הטיימס. כל האחרים נמכרו כבר.”
ומאז קשרו חברוּת. כל יום מוכר־העתונים מניח לפניו גליון הטיימס וקרישנלי יושב שעה ארוכה ומשוחח עמו בעניינים שונים. אותו זמן באים בני־אדם לקנות עתונים שונים, למן ירחוני־המדע ועד לגליונות של ניבול־פה ועגבים ושאר סיפורי־מעשיות מצוירים־קרתנית. אצבעותיו של העיור ממשמשות בזריזות ומעלות את הגליון הנכון ללא טעות – בכוחו של חוש מסתורי שמן־הנמנע להגדירו ואפשר אולי לכנותו פשוט בשם חוש־הידיעה. יש דברים שאדם יודע, וחסל.
תחילה היתה חברתו של העיור משרה על קרישנלי מבוכה במידת־מה. ומוזר למדי – דוקא מבוכה שאדם חש ביודעו שהוא נתון למבט עיניים בולשות ובודקות כל צעד שלו, כל תנועה. היעדרן של עיניים גלויות דיוֹ כשלעצמו להעיד שקיימות עיני־סתר. יתר־על־כן, העובדה שהאדם שלפנינו אין לו עיניים אינה גורמת שנתפוש לאשורו־של־דבר את היותו לא־רואה, דבר רחוק וזר לעולמנו ממש כהיעדרו של חוש המישוש. על־דרך ההרגל והאינסטינקט אנו מייחסים לו כוח־הראייה שבנו ואיננו מאמינים שאין הוא יכול לראותנו. אך לאחר־זמן נתרגל קרישנלי לכך, ולא עוד אלא שטוב היה לו בכך.
צבע עורו של קרישנלי שחום היה במקצת משל רובם של יתר הבריות. אולם דבר זה לבד לא היה בו כדי להעיד על מוצאו. רבים הם האנשים ששזפתם שמש־העבודה או שמש־הבטלה. אולם צירופו עם המבטא הזר שבדיבור היה מסגירו וגורם לכך שהכל יכירו בשוני שבינו לבינם. היו שרצו לפיס את דעתו ולגרום לו הנאה ונהגו לומר לו שהבדל בדיבור ובצבע אינו ניכר כמעט והריהו דומה כמעט לבן המקום. דוקא מחמאות אלו גרמו לו עינוי. כלומר, הכמעט שבהן.
בחברתו של העיור פטור היה מכל אותן ההרגשות. הלה לא ראה את צבע עורו ולא רמז אף ברמז קל על המבטא הזר שבדיבורו.
כנגד זה לא היתה דעתו של העיור נוחה מכך שקרישנלי התמיד לקנות דוקא את הטיימס:
“דבר זה שאומרים על הטיימס שהגון הוא יותר מכל השאר, אינו אלא הבל, ממש כמידת הבלתי־מפלגתיות וחוסר משוא־הפנים שמייחסים לו. אמנם, עתים הוא תומך ברפובליקנים ועתים בדמוקראטים, אך תמיד רק במידה שהללו מכוונים לדעתו, שהיא לעולם שמרנית־פושרנית ונוקשה ונעדרת כל חידוש. כל כמה שאינו עוטף את סחורתו בשקיות, כגון “עד כמה שניתן לשער” ו”במידה שאפשר לעמוד על הדברים" ו“לפי מיטב ידיעותינו” וכיוצא בהם – המרצע בוקע ויוצא מתוכם. הוא משתמש במלים כדרכם של הדיפלומאטים, לא להסביר את הדברים אלא לטשטש את כוונתם ולהחדירם אל תודעתך מבעד לסדקים. אם הוא אומר: “עד כמה שיתכן שאין בביצוע החוק המוצע מן־החכמה, הרי מאידך גיסא אפשר לטעון שאי־ביצועו אף הוא יש בו צדדים שליליים ועלול להביא לידי קשיים” – כוונתו אינה אלא להשפיע עלי ברוחו של החוק המוצע. אולם סבור הוא שלפי שהוא מעמיד פנים שאין הוא מתכוון לכך עלול הוא להוליכני שולל, ואם מוסיף הוא להרצאת הדברים את “הצד שכנגד” נוטה אני להאמין לו שאין הוא בא כלל לכפות עלי את דעתו אלא להציג מתוך חוסר־פנייה עתונאי את כל צדדיה של הבעיה. מוטב שאפול בידיהם של האדומיים ואל אפול בידיהם של הצבועים. כתונת הפסים המנומסת הזו, שהוא מכבד בה גם את הכייסים ממדור הכרוניקה, אינה באה אלא להסתיר את דעותיו שלו ולא לעשותו הגון יותר. אפילו השוטה הזה מהשיקגו־טריביון, שכבר בנה לעצמו מקלט מפני פצצות־אטום, משום שבטוח הוא שהפצצה הראשונה תכוון אליו, המחרף ומגדף בלשון של גנבי־סוסים כל מי שאינו אומר את הדברים המקובלים עליו במלים שלו דוקא – עדיף בעיני על הסטודנטים־חובבים לדיפלומאטיה מבית מדרשו של סולצברגר מהטיימס שאינם יכולים לומר דבר מבלי לחתלו בענני־עשן. שעמום איננו הגינות ואף לא כובד־ראש, הריהו כובד־לשון לכל היותר. מוטב תקרא את פגלר בז’ורנל־אמריקן ולא את מאמרי־המערכת של הטיימס. בסופו של דבר יאמרו לך שניהם שהממשלה מבזבזת את כספם של משלמי־המסים על עזרה סוציאלית ושמחירי־המחיה מתייקרים מחמת שכר־העבודה של הפועלים הגבוה מדי מצד אחד, ואלו מצד שני יאמרו שאין הממשלה מוציאה די כספים במקום הדרוש ושהמסים המוטלים על בעלי־ההכנסה גבוהים מדי. אם אתה עוסק בתרגילי־הגיון כאלה – מוטב תצווח בלשון שוק ותַראה לפחות את בקיאותך בלכסיקון הקללות ונדע שמתכוון אתה באופן מהוגן וישר להשמיץ את מתנגדיך ולא לרמות את הקוראים, לערפל את מוחם ולבלבל את דעתם.
על העתונים של הרסט היה אומר, כי בדין הוא שרק שני סוגי בני־אדם יהיו רשאים לקרוא בהם – פרחי־רופאים למחלות רוח ואלה שאינם יודעים לקרוא. וגם אלה, טוב יעשו אם לא יעמדו על זכותם זו. טירוף־דעת קליני נעשה להם עניין של מסחר, ולא עוד אלא שמתיימרים הם גם להבין בפוליטיקה. הרסט עצמו מושיב בראש הגליון את הפסוק היומי שלו מעל לפסוק היומי מהתנ"כ. ודאי סבור הוא להכהות באורו את איזופוס, שלמה המלך, קרילוב ולפונטיין גם יחד.
על ה“קומפס” היה אומר, שהמחוג שלו מורה תמיד על כל נשף־ריקודים למען זכויות־האזרח. מהפכה מצטיירת לו בדמות הצגה־בתיאטרון ומלחמת אזרחים כווֹדביל. עתון זה הריהו מציאה לנערות משכילות־פרוגרסיבית, שמעתה לא תצטרכנה לטלטל את “המשפחה והמדינה” מתחת לבית שחיין. גליון רגיל של עתון יכול לשמש לאותה מטרה. נוסף על ההנאה הישירה בקריאת מדורי הרכילות מחייהם של המפורסמים והסיפורים המצוירים בהמשכים.
ועל ה“פוסט” המפרסם סדרות מאמרים להוקיע את השחיתות, למן הגזברות העירונית ועד לחבורות הליסטים והסחטנים, ושולח עתונאים לרַאיֵין את היצאניות וראשי חבורות הנערים הפושעים, אמר, כי לשעבר היו עתונים כעתונו של פוליצר יוצאים למסע צלב על־מנת לעמוד על התקלות ולהעבירן מן העולם, היום הם עושים זאת על־מנת להגדיל את התפוצה. בימינו אין עתונים קיימים משום שיש חדשות, אלא יש חדשות משום שקיימים עתונים והללו זקוקים לרווחים. וזקוקים הם לרווחים לא על מנת להדפיס את החדשות, אלא כדי שיוכלו לעמוד בתחרות ולהביא רווחים נוספים. ואתה עדיין טוען, שכל כוונתו של עתון כטיימס אינה אלא לתת את החדשות לפניך ולהבינך בהן.
וכך היה מעביר תחת שבט בקרתו בבקיאות מפליאה את העתונים למיניהם. שום דבר מן המעשים המתרחשים בעולם השמש שמחוצה לו, הכתובים באותיות שחור־על־גבי־לבן, לא נעלם ממנו. לא מקרי־השערוריה ולא ההצעות בסנט. לא חדשות התיאטרון של ברודוויי ולא מצב הליגה בבייסבול. ידע את העתונים שמכר על פרשם ועל קרבם, אלא שהיתה לו טרוניה מיוחדת במינה עליהם ועל העורכים, קשת־הסבר, ואף אחד מהם לא ניקה לפניו. לשוא הוסיף קרישנלי לטעון שבטיימס יכול הוא למצוא כל ידיעות העולם ערוכות וסדורות לפניו, ולשבח אומץ ה“קומפס” בימים של הסתת־המונים כנגד הרוח הרעה של הקומוניזם.. בכל מגלה העיור פניוֹת וגאוַת־שוא קטנוניות. כל העורכים תוּכּים המקשטים עצמם בנוצות זרים, עריצים הכופים דעותיהם על המוני הקרתנים המאמינים לדיבוריהם. העתונאות עיקרה פסלנות.
העיור לא היה מהפכן שולל־הכל מטבעו. גם מאור־עיניו שניטל ממנו לא עשאו שונא־הכל. לעתים קרובות היה מטיף בזכות הסובלנות בנוסח של “חיה ותן לחיות” ו“קשט את עצמך ולא את האחרים”. אולם כשהשיחה נוטה לעניין העתונות הוא מתמלא עברה וזעם ושופך את תרעומותיו בלשון פסקנית שאינה סובלת ערעורים. אמרנו “כשהשיחה נוטה” – והוא לעולם שוקד על כך. לא יצא זמן מרובה וקרישנלי מצא שהלה מטיל תמיד את מרותו על השיחה ונוטל בה את חלק־הארי בתקיפות שאינה מניחה כל ערעור. השיחה היא לו מין אמנות, אולם בעקשנות יתירה הוא מסרב לדבר על עברו, כל־שכן עוורונו, שלא הזכירו אפילו ברמז. לעומת זאת הוא נכון להביע את דעתו על כל עניין אחר. ולעולם יש לו דעה מן־המוכן, ערוכה וסדורה. ובמיוחד בענייני עתונות.
קרינשלי סבור היה שמא עלב בו מישהו מהעתונות או שאין זו אלא חזרה אירונית על סיפור הענבים החמוצים שמישהו מנעוֹ פעם לבצור בכרם זה.
פעם אחת הפתיע העיור את קרישנלי בהזמנה לבקר אצלו בביתו ביום הראשון הבא לאחרי הצהריים. סח לו את כתובתו. אותה שעה נזכר קרינשלי שאין הוא יודע כלל את שמו לשאול עליו.
“לא תשאל לשמי, ממילא אין השכנים יודעים אותו, ענה – שאל פשוט: היכן גר כאן העיור.”
לראשונה הזכיר את מומו. קרישנלי נתחלחל, כאילו יצקו מי־קרח לדמו. אולם העיור פתח מיד, כאילו לא אירע כלום, לדבר בעניין הבחירות באנגליה והדרך שנהגה בהן העתונות, כאילו הן מרוץ סוסים, להגדיל את רווחיה שלה.
פרק ד: ביתו של אדם מבצרו 🔗
ביתו של העיור נתון במרחק כמה רחובות צפונה־מזרחה ממקום מגוריו של קרישנלי. אולם מרחק זה דיו להביא אל טבור העוני של הארלם. בהשואה לסביבה זו גם הרחוב שמאחרי ביתו של קרישנלי כעיר גנים הוא. אין גבול למידת רעיעותו של בית עד שהוא נהפך מגל־אבנים־בכוח לגל־אבנים־בפועל. אינך יכול לדעת עד היכן עשוי מקל להתכופף מבלי להישבר אלא ברגע שהוא נשבר. הבתים שבאותו רחוב עשו כולם תרגילים לראות עד כמה הם מסוגלים לכפוף את חזיתם בלי שיתמוטטו. התוצאות היו משביעות רצון. כמה מהם הגיעו עד למידה ניכרת של שיפוע. במקום שגם זגוגית בחלון היא בגדר מותרות, אין תולים אנכים על הקירות לבדוק את יציבותם בהתאם לחוקי הבנייה העירונית.
מקישוטי כרכוביהם של הבניינים ניכר, שבעודם בבתוליהם נתפסו למידה של גנדרנות ונתאוו לחיי־עושר נטולי־דאגות. אלא שעוון זה נתכפר להם משכבר הימים ועתה הם נראים כאילו נקנו בשוק־הגרוטאות. וכן הילדים המתפלשים על המדרכות ומשחקים דרך־אימפרוביזציה.
ליד הכניסה לביתו של העיור ראה קרישנלי שוב את העלם מחבורת המשחקים בקוביה. שוב עמדו הוא וחברו ושיחקו בכדור של בייסבול המתעופף מעל לראשי העוברים־ושבים. כדור זה החופז באויר בקימור מבריק היה הניגוד היחידי לאוירה השתוקית־עצלנית השפוכה מסביב. שום דבר מלבדו לא נע.
קרישנלי שאל את הנער אם יודע הוא היכן מקום מגוריו של העיור.
“העיור, איזה עיור?”
"המוכר עתונים בפינת לקסינגטון, "
“לא, אין אני יודע,” ענה וחזר להשליך את הכדור ולקלטו בתנועות כעוסות.
כושית זקנה אחת שהסתכלה אותה שעה מחלון הקומה הראשונה בחוץ, פתחה בצעקה:
“בן־כלבים מטונף שכמותך, אתה לא יכול להגיד איפה גר העיור? שתיחנק!”
הנער החויר, תפס את הכדור והסתלק מן המקום בלי מלים. מיד פנתה אל קרישנלי ואמרה:
“לך שמה, על הקומה השלישית במספר שמונה עשר הוא גר, – ושוב נזכרה בכעסה וחזרה למלמל לעצמה, – שייחנק אלף פעמים, טפו, משחק כל היום בכדור כמו נוד. שילך לפחות לעבוד!” טרקה אחריה את מסגרתו הריקה של החלון ונעלמה לתוך אופל הבית.
קרישנלי היה מגשש את דרכו במסדרון האפל. במקום מַפסיק־החשמל לא נותר אלא חור פעור שקרעי־חוטים מזדקרים מתוכו. המדרגות צרות ופתלתלות, שׁחוּקות באמצעיתן מרוב שנים, שרויות באפלה. התחרט וחשב שמוטב לשוב על עקבותיו. יכול היה להיעלם ולהיפטר בדרך נוחה זו מאותה מבוכה משונה שהכניס עצמו לתוכה. אך בינתיים עמדו רגליו בקומה השלישית. קל לומר מספר שמונה־עשר בחושך. אימץ את עיניו ליד דלת אחת או שתיים ולא העלה מאומה. חיפש בכיסיו גפרור, נענה לו קול מאחורי דלת:
“היכנס, הדלת פתוחה.”
פנימו של החדר רעוע אף מחיצוניותו של הבית. קרשי הרצפה מחוספסים ורק שיורים בודדים של הצבע שכיסה אותם בשכבר הימים נותרו עליהם. הנייר על הקירות מכורכם ומקומט ואכול טחב וחזזית. הטיח שעל התקרה נתקלף במקומות רבים ועדות לתהליך שלא נסתיים עדיין היו חטיבות ממנו שנחו על הרצפה. קורי־עכביש מאובקים ששוכניהם עזבום־מזמן נתלו ברפיון מעל התקרה. בפינה אחת עמד שולחן שנשען בקיר לבל יפול מחולשה ולידו שרפרף, תעשיית־בית, עשוי מחומר־הגלם של ארגזים ישנים לשימורי־בשר, כעדות האותיות המהוהות שעדיין לא נמחקו כליל. בפינה האחרת עמדה מיטה רעועה שמצעיה הפוכים בלי סדר וסדיניה אפורים־מזוהמים, כהים יותר בכיוון הרגליים ובהירים יותר במקום הראש. שכבה עבה של אבק צהוב־אפור מכסה הכל.
העיור התרומם מן הכיסא וניגש לקבל את פני קרישנלי, שראהו לראשונה מהלך, מאחר שעד עתה לא ראהו אלא בישיבתו בסוכתו מאחורי ערימת העתונים. שוב לא היה בו אותו בטחון עצמי פסקני שבו שפט הכל. יכול אתה להניח לו לחפש אחריך ולא ימצאך עד שאין אתה עוזר בידו מתוך רצונך שלך, טוב־לבך אולי. יכול אתה להניח לו להיתקל בקירות ולגשש כסומא בארובה. כסומא? לפתע חלפה מחשבה זו כלהב־חרב – הריהו סומא, אינו רואה מאומה. חדרה תודעה זו עמוק אל קרבו ושוב באה עליו אותה הרגשת אשמה שטרדה אותו בפגישתם הראשונה.
נתייצב לפני העיור והושיט לו את ידו לשלום. זו הפעם הראשונה שנצרך לאות־נימוסים זה. יתכן ונדמה לו, שיש בכך משום כפרה על שהוא רואה, שהוא חי, שהוא ישנו שאין הוא עיור, כאילו הוא חייב כפרה על כך. אולם העיור לא השגיח ביד המושטה. טכס זה של ברכת השלום נתרוקן לפתע מתוכנו ונעשה מגוחך. ידו של העיור שנדדה באויר נתקלה בזרועו של קרישנלי מעל למרפקו. הוא אחזו והוליכו כלפי המיטה, כשהוא מתנצל שאין בחדרו כסאות די־הצורך. שלא להעליבו התגבר קרישנלי על רגשי התיעוב שהסדינים המלוכלכים עוררו בו ונתיישב על המיטה.
“מעניין, – אמר העיור, – לא שיערתי שקומתך גבוהה כל כך. משום מה נדמה היה לי שהיא נמוכה הרבה.”
היתה זו הפעם הראשונה שהוציא מפיו דיבור שניתן להבין ממנו ברמז מרוחק כי אין הוא רואה, כי אכן בגדר־האפשר הוא שיהיה דבר נעלם ממנו. עד שהיה סיפק בידי קרישנלי לתהות על כך שאל העיור לפתע:
“כיצד חדר זה בעיניך? אכן, דל הוא ונתון בסביבה שאינה נוחה, אך לפחות נקי הוא. דחוק אני למדי בכסף, אך לגבי הנקיון איני חסכן. יש כאן אשה אחת הבאה שלוש פעמים בשבוע לסדר את החדר ולנקותו ניקוי יסודי. עבודה יפה היא עושה. אכן, רב כאן הנקיון.”
ניכר, הוא מאמין בדבר, מאמין בכל התוקף; רק מי שכבר אבד כל אחיזה במציאות יכול לשאוב אמונה כזאת, לשכב בחפירות ולהתגונן אף לאחר שכל המבצרים בעורף מוגרו כבר. בלי ודאות זו שחדרו הוא אי־של־נקיות בים הזוהמה שמסביב, לא היה מחזיק מעמד.
קרישנלי היה המום. גימגם כמה משפטים מקוטעים סתמיים, כאילו לאשר את שבחיו של העיור. כל מלה שהוציא מפיו נראתה לו התעללות ואכזריות. לפתע נתרחש דבר מוזר. העיור, שפתח זו הפעם הראשונה לדבר על עצמו שוב לא ידע מעצור. תחילה מזכיר היה את מומו מתוך קלות דעת ואומץ־מתלוצץ. אך לקרישנלי נראה הדבר כזעקה מרה מתוך עינויים. לאחר־כך נתגנבה לקולו בת־גון של הכנעה וצידוק־הדין. בסופו של דבר לא נותרה אלא הכנעה ומעין בקשת־רחמים, כזו שמניחה את בעלה עירום ועריה לפנינו, ללא קשקשים של קשיות חסינה, ללא מגן.
סיפר כיצד נתעוור בנעוריו בתאונה במשחק עם חבריו. כדור שהושלך אי־משם פגע במרכז עצבי־הראייה ושיתקם. כמה שנים היה נתון לטיפולם של רופאים. לזמן מה – הו, ימים של חדוה פרועה ופחד־פרא – חזר אליו כוח־הראייה ולאחר כך ניטל לחלוטין. הוריו מתו זמן לא רב לאחר־מכן והניחוהו יתום עם אחותו הצעירה. וכך חלפו להן השנים במוסדות־צדקה, במאבק עם פטרונים מנוערי־רגש, בנסיונות־שוא למצוא דרך לקיום של כבוד, עד שקיבל עליו את העול ונתרצה להיות נוטל קצבה מקופת העירייה, קצבה לקיום כלשהו. אחותו נישאה לאיש. אולם הנישואים לא עלו יפה. בעלה עזבה. היא מתה. הניחה תינוק יתום. שנים חסך מפתו לקיים את התינוק. עתה הוא עוסק במכירת עתונים לפרנס נער־חמודות זה, הלומד זו השנה השנייה במכללה.
פרק ה: אור בחושך וחושך באור 🔗
כיון שפתח לדבר בבן־אחותו נשתפכה נהרה על פניו. שוב לא היה מוכר־העתונים הכל־יודע, התקיף, שאין החולשות האנושיות דבקות בו והוא גוזר דינם של כל הדברים שאינם עשויים כהלכה בעולם הזה. היה איש חדש, אבהי, רחימאי, חנון וטוב־לב. ניכר היה בעליל שהוא אוהב אהבת־נפש את בן־אחותו הנראה בעיניו כליל־המעלות: מהיר להבין ומיטיב לזכור, עז הביטוי ודק הרגש, חריף ובקי, יש בו מתכונת בור־הסוד והמעיין המתגבר גם יחד. בטוח הוא בבן אחותו ששמו יתגַדל בעולם כאחד מאנשי המדע.
אמר קרישנלי:
“אכן, מאוד הייתי רוצה לפגוש בבן־אחותך, הלא תזַמננו?”
אולם העיור לא גילה אף סימן קל, שדיבור זה נכנס לאזניו. המשיך לדבר בבן־אחותו: מאלה אחת יתירה יש בו שהוא מבין לאשורו את ערכו של החינוך הניתן באוניברסיטה, מהו התוך ומהי הקליפה, מה עליו לאכול ומה להשליך. האוניברסיטאות הללו מלאות עד לגודש פרופסורים שכל תאוותם אינה אלא להינקם בתלמידיהם נקמת נעוריהם שנתבזבזו לריק על ספרי־לימוד עבשים שאין בהם צורך. עדיין חי בהם זכר הימים שנאלצו לשבת על ספסל־הלימודים ולשמוע את ההרצאות המשעממות של מוריהם. לכן, מיד כשהם עולים על הקתדרה ראש־דאגתם הוא כי גורלם של האחרים לא יהיה טוב מגורלם שלהם. הרי זו קנאה פשוטה. יוצאים הם ללמדך איך עליך לחשוב ומה עליך לחשוב, ממש כמו עורכי העתונים במאמריהם, הסבורים שחובה עליהם ללמדך איך ומה עליך לחשוב. אולם בן־אחותי הבין דבר זה מיד במכללה, הייתי אומר, אפילו עוד קודם־לכן, וקיבל מנה הגונה של חיסון כנגד דרשותיהם. עובדות, ורק עובדות, אותן הוא לומד. סדר, מסקנות וכוונות יכניס בהן לאחר כך בשכלו שלו. איש לא יאמר לו כיצד ואיך.
דוקא בנקודה זו היתה לקרישנלי דעה ברורה משלו, האחוזה באותה שאיפה שהיתה לו מלכתחילה לנדוד אל מדינות הים וללמוד באוניברסיטה של קולומביה. שכן פולחן־העובדות של הציביליזאציה המודרנית מָשַל־בכיפה בארץ מולדתו ונתרבד על פני אלפי שנות הבערות לכסות את מערומיהן ברובד דק של מדעים שימושיים. הללו שם, לא זו בלבד שמתחת לחליפות המגוהצות למשעי יש להם חולצות מזוהמות, אלא שבעוד שהם יודעים לפרק ולהרכיב מנוע־דיזל, לא שמעו מעודם על המחלוקת בין ההכרח והרצון החופשי; כבר העמידו מתוכם מומחים לבאליסטיקה של תותחים כבדים ועדיין לא שיכנעו את האיכרים שלהם שאין הם יכולים לגרש את הבצורת על־ידי התזת דם־כבש על שערות זקנם. הכרה זו, שאין הבערות מתגרשת על־ידי עובדות אלא על־ידי כוח־המחשבה להכניס בהן סדר ושיטה ולהפיק מהן תועלת, הביאה אותו לידי כך שיראה בלימודיו, שמשפחתו משלמת בעבורם תוך כדי מידת סלחנות שאביו הסוחר מגלה לגבי בנו רועה־החלומות, משום שליחות שהוא נטל על עצמו. ומשום כך רשם עצמו במכון למדעי־הרוח, ללמוד את דרכי המחשבה הבקורתית המנתחת את תופעות העולם הזה ולהסדירן באמצעות השכל.
לדעתו של קרישנלי, שנתמכה על־ידי נסיונו, נכשלו האוניברסיטאות דוקא בנקודה זו. אפילו לימוד דרכי המחשבה הבקורתית נעשה אצלן עניין של עובדות ועובדות ותו לא; מגלגלות הן עליך ערימות של עובדות ותאריכים ומראי־מקומות, אתה שוקע בהם ואינך מוסיף עליהם אפילו קורטוב משלך. לדידן, נגמר תהליך היצירה באחד העידנים שמוטב להניח לגיאולוגיה לחקרו. ואלו אותו דבר הקרוי חינוך, זר לדרך־המחשבה שלהם כפרפר לביצה של צפרדעים. סטודנט שנתדפלם בכל התארים ונתבקא בכל התורות אין לו משלו מאומה עד תום לימודיו, ואין צריך לומר שאינו טוב יותר מכפי שהיה קודם־לכן, אם יורשה לו להשתמש במושגי הטוב והרע.
משהגיע קרישנלי לכך נתמלא העיור חימה מרובה: אין מושגי הטוב והרע עניין לכאן. אין איש רשאי לקבוע מה רע ומה טוב אלא לעצמו. כל אותם הפרופסורים שבאוניברסיטה ועורכי העתונים המתיימרים להורות לנו ולהדריכנו מה טוב ומה רע, אינם אלא עריצים המתנכלים לחירויות־היסוד שלנו ומבקשים להשתלט עלינו למטרתם שלהם.
ראה קרישנלי שאף עניין זה נכנס אצלו בגדר עורכי־העתונים, נתרכך מיד והסכים לדבריו ובלבד שיהיה השלום שורה ביניהם. מימיו לא היה איש־ויכוח ולא גרס ריב לא לתיקון המידות ולא לשמו. להסב את הדיבור אל נושא הגורם נחת לעיור ולפייסו, הסב את הדיבור על בן־אחותו. אולם תחת לשכך את חמתו הגבירה. פניו נתאדמו עד שהגידים נתבלטו בצוארו ורטן כלפי קרישנלי בקול עוין כמעט, שאין הוא מוכן לתת לאיש לדבר רעות בבן־אחותו. מה רעות והיכן רעות? נדהם קרישנלי וגימגם – נהפוך הוא, טובות ביקש לדבר. אבל אי־הבנה משולה לפקעת־חוטים שככל שמושכים אותה לכיוונים שונים הסבך גדל והולך. לא היתה לו ברירה אלא לשתוק, שכל הסבר נוסף מרבה מבוּכה.
באֵלם הכעוס שנשתרר ניגש העיור אל מקלט־הראדיו המעומד בפינה על גבי ארגז של קופסאות־חלב והחל סובב בכפתוריו. מכשיר זה, שפניו נתבלו מזמן ומקורב היה בגילו לאותם מקלטים ישנים שהם חפצי־נדירות מאותם הימים שהראדיו היה עניין לחובבים בלבד, ענה דוקא בקול אדיר וצלול. צלילי עוגב, מפזר מנגינות מתוך פוגה של באך, מילאו את החדר.
שעה ארוכה ישבו והקשיבו בדומיה. מוחו של קרישנלי נתייגע לפתור חידת העיור ופשר האיבה שהוא נוטר לפרופסורים ולעורכי־העתונים ואהבתו המוזרה, ואולי הקנאתנית שהוא אוהב את בן־אחותו. הדמדומים איידו את המימיוּת שבהם. החושך האחוז בפחתים שבחצרות ובמבואות הבתים פישט עצמו עד שהצליח לכסות אף את השמים. אורות עלו בחלונות אחד־אחד, כדרך שהכוכבים מופיעים בשמים.
בחדר שממול, הקרוב אליהם אולי כדי הישג־יד, עלה אור. עלמה צעירה נכנסה עטופה לסוטת־רחצה. השירה מעליה את הלסוטה ועמדה עירומה במרכז החדר. ידיה עיסו את בטנה כאילו ביקשו למעך את מעט השומן שעליה ואחר תמכו בשדיה והרימום כלפי מעלה. שהתה רגע במצב זה, מתבוננת בבבואתה במראה, סרקה את שערות ראשה. הרטובות מן הרחצה. כך עמדה בחדרה המואר מול החלון הפתוח, רעננה כדשא שזה עתה הורבץ במים, בלי לחשוש שמישהו מתבונן בה. עיוורים אינם מציצים לחדרי הנערות המתלבשות.
לפתע נתמלא קרישנלי רחמים עזים על העיור ורצה לגמול לו דבר־מה שייטיב עמו מאוד, דבר־מה טוב באמת־באמת. הרהורי־דכדוך, שנתלוותה אליהם המוזיקה של באך, גברו עליו, חשש שמא יפרוץ בבכי. קם והלך לו ב“שלום” נמהר.
פרק ו: מורה דרך בסנוורים 🔗
למחרת היום בשעה מאוחרת לאחר־הצהריים פגש קרישנלי בעיור המהלך לבדו ברחוב. ניגש אליו ושאלו להיכן הוא הולך. נענה לו העיור בלשון בדוחה, שפשוט נמאס לו לשבת כלוא מאחורי הדלפק כל היום והוא יוצא לפוש קצת. אחר כך סיפר לו שתמיד מביא לו בן־אחותו את ארוחתו והוא אוכל בחטיפה בסוכת־העתונים, אבל היום לא יכול לבוא משום עיסוקו ולכן הוא הולך לביתו. בינתיים סגר את סוכתו על־מסגר ואין כל רע אם כמה שוטים יימנעו על־ידי־כך מלקרוא בזבל הזה שהוא מוכר להם. קרישנלי ראה שהעיור משתדל לשכוח את רגעי חולשת־הדעת מאתמול ולכסות עליהם בבדיחות הדעת, הציע ליטול על עצמו בינתיים את ההשגחה על הסוכה. אולם העיור אמר כי מוטב יתלוה אליו ויאכל עמו בביתו.
בדרך הראה העיור בטחון מפליא. דבר שברגיל אינו מזדקר לעיני הפקחים היה לו לעזר – מידת המרחק בין סיבוב אחד לשני, חריץ במרצפות, ריח תבשיל העולה מבית־מאכל, שאון של מכונות־תפירה בכיוון סדנת־החייט, הבל חם מאצל המכבסה, וגם פרץ־רוח מצד המגרש הריק, כיוון קרני השמש ועוד הרבה דברים שאין אנו נותנים דעתנו עליהם. בקיא היה בכל פרט קטן כמשרטט מפות וידיעתו שימשה לו מקור־לא־אכזב של קורת־רוח. כל רגע עצר בקרישנלי, העמידו, הורה במקלו ואמר: הנה כאן לוח־המודעות, ראה, בבקשה, מי מנגן הערב בקרנגי־הול. או: האם תיקנו כבר את הברז כאן בפינה, מטפטף היה הרבה זמן. או: כאן בצד הרחוב נשמט לוח־המסעד של המדרכה, הזהר שלא תמעד רגלך. היה אומר דברים אלה כמתפאר בהישג נדיר, ודוקא משום שהם למעלה מכל ספק בתחום המצוי והרגיל – לא היה שום דבר בהתפארות זו העלול לגרום הרגשה של אי־נוחות. הגיעו לבית.
אותה כושית בקומה הראשונה עמדה שוב בחלון והסתכלה ברחוב. קידמה את פניהם בקריאה:
“ערב טוב. לבד היום? מה פתאום?”
והעיור ענה:
“פתאום־פתאום. ומדוע לא?”
“הוא אמר שיבוא בשמונה.”
ראה קרישנלי שהעיור נתרגש. ידיו רועדות. כשעלו במדרגות ביקש קרישנלי לעזור לו, אולם הוא הדפו בתוקף:
“שמע־נא, אני יכול לעלות במדרגות בכוחות עצמי. אין אתה צריך לעזור לי.”
כשנכנסו לחדר, שהיה מזוהם כדרכו, פתח העיור ואמר: “זוכר אתה דבר זה שאמרת בעניין תלמידי המכללות שאין הם יודעים טוב ורע לכשהם גומרים את חוק לימודיהם. ובכן דע לך – מוטב שיעשו את הרע ויהא דבר זה עשוי על ידיהם, פרי רצונם ובחירתם, משיעשו טוב בהדרכת אחרים. אדם וחוה טעמו מעץ הדעת טוב ורע. הדעת היא טוב והדעת היא רע, אולם עליך עצמך לאכול את התפוח.”
ניכר שביקש בדבריו לפרוק מעמסה מעל לבו. מיד הלך לפשפש במזוה להכין את ארוחת־הערב. קרישנלי הציע את עזרתו, סירב לקבלה ודרש ממנו לישב על הכיסא בפינה בלי לזוז. התרגלתי כבר להכין את ארוחתי בעצמי, אמר, ואיני זקוק לעזרתם של הבריות. ידו לא היתה אמונה במלאכה, אולם לאחר טרחות מרובות צירף פרט לפרט וערך ארוחה. הביצים היו אמנם ממורססות יתר על המידה, הקפה עלה על גדות הספל וגלש לתחתית.
עד שהגיעה שעתם לאכול ירד החושך. קרישנלי גישש סביבו למצוא את הכפתור החשמלי ולהעלות אור בחדר. הבחין העיור בכך ואמר:
“צר לי מאוד, אך אין חשמל בחדר. איני זקוק לכך. אכן, שכחתי כבר שקיים הבדל בין יום ולילה.”
“אין בכך כלום, אין דבר, יכול אני לאכול גם כך.”
אך העיור לא ויתר:
“רצונך, אגש לשכנים ואשאל מנורה. חה־חה־חה, צחוק יצחקו כאשר אבקש מהם את המנורה. למה לו לעיור מנורה?!”
“לא, לא, באמת אין צורך.”
“בטוח אתה בכך?”
העיור חגג את נצחונו. אותה הדגשה שהדגיש “בטוח”, נשאה בתוכה את כל הרגשת יתרונו, ולו גם זמני. פעם אחת מותר גם לו לפַטרֵן מישהו.
כל אותה ארוחה הירבה להתלוצץ במומו. אולם הפעם היתה זו בדיחות־דעת של נצחון. כיון שגישש קרישנלי למצוא את הסכין והוא מיהר למצאה ולהגישה לו אמר: “נראה שהעיניים מפריעות מלראות היטב בחושך.” כאשר הקדימו אל פרוסת לחם, אמר: “טוב שאין כאן מנורה, אור חזק מזיק לעיני.” תאוה לחטט במומו ולהציגו לראוה נשתלטה עליו. והיה מתעקש לעזור בידי קרישנלי ולהורותו כיצד הדברים נעשים בחושך. יתרונו היה שלם.
לפתע התחיל לזרז את קרישנלי לסיים אכילתו, שכן בשמונה עתיד בן־אחותו להיכנס. קרישנלי הביע את שמחתו שסוף־סוף יזכה לפגוש בו, אלא העיור חרץ בתוקף:
“אתה תלך מכאן בטרם בואו.”
בגמר הארוחה נטלו העיור בזרועו לעזור לו למצוא את דרכו באפלה. בצעדים בטוחים הובילו במסדרון ועל פני המדרגות למטה.
לפתע נתחוורו לקרישנלי כל הפליאות – שנאתו של העיור לעורכי העתונים ולמורים ולפרופסורים ולכל שמתיימר להורות את הדרך לאחרים ומזכיר לו בכך את מומו, את הדבר הפשוט והעמוק כל כך שאין הוא עצמו רואה בלי מורי־הדרך. וכך נסתברה לו אהבתו העמוקה לבן־אחותו, שהוא אולי הנפש היחידה בעולם הנתונה לפיקוחו ולהדרכתו, הנפש היחידה שלה הוא, הוא־עצמו, מורה־דרך. ראה איזו חיוניות אכזרית נכנסת בו שעה שיכול הוא להוכיח את יתרונו על מישהו, לעזור לו במשהו, להראות לו את הדרך בחשיכה לכוונה, משל אחר הוא העיור והוא־עצמו – פיקח. אולם מדוע מסתיר הוא את בן־אחותו? מדוע חושש הוא להפגישם?
במדרגות עלה מישהו ושרק זמר־רחוב. הלה עבר על פניו, אך לא נעצר, לא דרש בשלומו של העיור ועלה הלאה.
היה זה אותו נער מכנופיית נערי הרחוב המשחקת בקוביות ובכדורים ומן־הסתם גם בכמה עניינים אחרים שסכנתם מרובה יותר.
לכשנפרדו שאל העיור את קרישנלי:
“תוכל למצוא בעצמך את הדרך הביתה?”
קרישנלי לא הלך הביתה. תהייה מוזרה נשתלטה עליו. שעה ארוכה היה משוטט ברחובות באפס־מטרה, ריק ממחשבה. לפתע שמע צעקות שבקעו ועלו מבית העיור. נשתתקו לרגע הצעקות, עלו מחדש, חזקות יותר, איומות יותר. ושוב נשתתקו. חבטות ודילוגים ומישהו פרץ בריצה מדלת הכניסה־לבית וחמק לסמטה. רק רגע קצר ראה קרישנלי את פניו ומיד התברר לו בתכלית הבהירות שיודע הוא מיהו. רק רגע קל של ספק ולאחריו ודאות: שוב הנער הלז מכנופיית הקוביוסטוסים. נתאסף מסביב המון והמה בערבוביה: הודיעו כבר לעזרה ראשונה? יש כאן רופא? מי זה היה, צריך לקרוא למשטרה. לקחו ממנו כסף? מדוע לא הולך מישהו לקרוא למשטרה? איפה זה היה? אומרים שהוא עיור. יש פה טלפון? הוא עוד חי? תפסו אותם? מי תפס? המשטרה? איפה המשטרה? איפה? – הלכה לרשום ראפורטים לנהגים ולרוכלים בלי רשיון. – בינתיים נשמע קול צפירה ומכונית המשטרה הגיעה למקום. כמה אנשים התנדבו להורות לאיזה כיוון ברח המתנפל. גם מכונית העזרה הראשונה הגיעה. נושאי האלונקה נכנסו לבית והוציאו משם גוף עטוף בשמיכה, שעה שהשוטרים טרחו להרחיק את הסקרנים. הקצין רשם פרוטוקול ואף השוטרים הלכו להם.
מישהו ניגש אל קרישנלי ושאל: מה מתרחש כאן. לאחר שעה קצרה נתפזרו הצופים והסקרנים ולא נותרו אלא הזקנים הלבושים גופיות על הכסאות בפתחי הבתים.
קרישנלי הלך הביתה.
פרק ז: כמה פליאות שלא יצאו עדיין מכלל סתומות 🔗
מאז לא ראה קרישנלי את העיור. לימים הופיע זקן חדש בסוכת־העתונים בפינת הרחוב. נתאוה קרישנלי לגשת אל ביתו של העיור, ולהיודע מה עלתה לו, אך נמלך בדעתו והחליט שלא לעשות כן. במקומות ההם נוהגים לומר, שכל המרבה לשתוק, סיכוייהם של הללו המתערבים עליו בסכום של כסף גדולים יותר.
אולם דבר אחד היה סתום לגמרי: מיהו בן־אחותו של העיור, אם אינו אותו בחור ראש כנופיית השודדים המשחק בכדור? ואם כן – האם נכונים דברי העיור שהוא לומד במכללה? שמא הוליך שולל את דודו העיור? או אולי ידע העיור, אלא שהעמיד פנים כמאמין לו? ואולי אף הוא עצמו היה שותף לליסטים?
ויתכן שצירוף זה אינו אלא יליד דמיונו של קרישנלי, ובן־אחותו של העיור טוב הוא ונבון וחכם כדבריו תמיד.
ולבסוף: שמא כל אותו עניין אינו אלא יציר דמיונו של העיור ומעולם לא היה לו בן־אחות? אם כך – מי היה קורא לפניו את העתונים וכיצד היה יודע תוכנם על בוריו?
דבר אחד למד קרישנלי מפי העיור. שוב אין הוא מתעקש לקנות דוקא את ה“טיימס”. הוא קורא עתונים מכל הבא־ליד.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.