מאב לבנו    🔗

שלשה דברים חרותים באותיות של אש על דגל הלאומיות: ארץ, שפה לאומית, והשכלה לאומית – ואיש כי יכחש באחד מהם כופר בעקר הלאומיות הוא!

* * *

את דגל הלאומיות אשר אשא אנכי פרשתי לפניכם, ואראה אתכם את הדברים אשר כתבתי עליו באש אהבתי לעמי.

אליעזר בן־יהודה

פריז, אלול תר"מ.

 

מאח לאחיו    🔗

נושא הדגל הוא סמל לאומי בכל עם ולשון. והיה כי יפול, יכרע, ימות, ימסרנו לבא אחריו, שישאנו ברמה, בשעת שלום ומלחמה, ובצלו יחיה, יתקיים עם, ולנושאי הדגל העברי מקדש ספר זה.

אהוד בן־יהודה

 

א: הולדת הבכור    🔗

שנת א’תתמ“א לגלות עם ישראל מארצו, בט”ו באב שנה זו, בירושלם שבפנים חומות העיר, סמוך למקום בית המקדש, בחצר הפנימית של שבע־החצרות, עת זריחת החמה נשמע קול של תינוק בבואו אל העולם: ספק בכיה, ספק צהלה, תרועת שמחה או מחאה. נולד בן בכור לאליעזר ולדבורה בן־יהודה.

כשהביאה חיה־צפה פינס את התינוק להראותו להורים, לקחו האב חיש מידיה ונתנו בזרועות האם, באמרו לה בכל האהבה אשר רחש לה:

– הרי נתמלאה תעודתך אשר נבאתי לך על גדות הדונאו, הנך האם העבריה הראשונה לתחית עם־ישראל בארצו. וכעת אני משביע אותך לדבר לבנך רק עברית, שום לעז לא יעלה על לשונך, ולא ישמע הילד באזניו, עד שימלא גם הוא תעודתו, והוכרזה לשוננו לשון אם לילדי ישראל.

דבורה הבטיחה, ונדמה לבן־יהודה, כי כל זהר השמים ירד ארצה.

היתה שנת בצרת וחם גדול. ירושלם החלה להיות צמאה למים. מאחרי תשעה באב התפזרו המתפללים על קברי הצדיקים בארץ, להרבות בתפלה ולהתחנן לפניהם להיות מליצי יושר לפני הקב"ה, שיתן המלקוש בעתו.

בערב ט"ו באב ההוא נמצאו אי אלה מזקני־הדור בחברון, עיר הקדש, יושבים שחוח על מדרגות המובילות למערת המכפלה, והערבים עוצרים אותם במעלה השביעית, בהתגרותם בם: – עד פה תבאו ולא תוסיפו, אסור הלאה – ומראים להם על החגוים שבסלע: – את ידיכם תוכלו להכניס לתוכם, אך לא את רגליכם. בקשו גשם, אולי ישמעו לכם הקדושים ויפצירו באלהים.

– ואיך נבקש, ואיך נתפלל, אם אינכם נותנים לנו להכנס ולעמד אף בד' אמות של קברי־הצדיקים, אברהם אבינו…

– אברהם, אבינו הוא! – הפסיקום הערבים בצחוק, כמתקלסים.

– אבינו ואביכם, לא נכחד, אך קדושים קברי־אבותינו גם לנו, ומדוע התאחזתם בהם ואינכם נותנים לנו לקרב אליהם?

הביטו שומרי מערת המכפלה זה בזה ואמרו:

– טוב, הפעם נתן לכם להכנס לתוך המערה, עלו כל המדרגות, אבל הבו לנו גשם!

הזקנים נבהלו ונדהמו מחסד־ערבים זה, וראה ראו בדבר זכות יוצאת מן הכלל להם, ויבדקו את מעשיהם: במה זכו. הם עולים בכבדות והערבים אחריהם, מעלה שמינית, תשיעית, עשירית… דלת הברזל נפתחת והנם בחצר מרווחת, דומה לחצר בית־המקדש, אור הלבנה שפוך עליה, מאירה. באמצע, מצבה גדולה, מפארת. עוד הם מהרהרים: קבר מי זה? – והערבים מבארים: – יוסף הצדיק. עמדו פה והתפללו, הזעקו: “גשם, גשם, גשם!” – ויעזבום לנפשם וישובו על עקבותיהם.

וישתטחו הזקנים על קבר יוסף הצדיק ויתפללו בכונה רבה ובהשתפכות הנפש. והיה כי גברה הצנה בלילה זה, החלו לנשב רוחות, ונראו נשיאים רצים בשמים – וגשם אין. החליטו הזקנים לצעד הלאה לפנים המערה. הירח הסתתר מבעד לעננים, והזקנים הולכים ויורדים, הולכים וקרבים ליתר הקברים, ובוכים, אך לא ידעו בפני מי הם עומדים, כי העברים הקדמונים, מזמן אברהם אבינו, לא נהגו בכתבות וחרותות ולא בסמלים, אחרי ששבר להם את הפסלים והצלמים. ויִועצו ביניהם: כיון שקרה להם הדבר להמצא במערת המכפלה, דבר שלא פללו לו, עת כשרה אולי להתפלל לגאולה? והזמן דחוק, קרוב הנץ־החמה, ורק החלו תפלתם בתחנונים ובדמעות־שליש, וישמעו כאילו רעמים עזים בחוץ, מגיעים כהד לתוך המערה… ובאמצע תפלתם הנחפזת באו הערבים וממהרים אותם ליציאה:

– כיון שתפלותיכם ללא הועיל, צאו!

הם יצאו. הנם יורדים במדרגות והתישבו על המעלה השביעית המותרת, למול החגוים, מחלקים למלויהם את שלמונם, והערבים אומרים להם:

– יד לפה! מאומה לא ראיתם ולא שמעתם, ובתוך המערה לא הייתם, ולא התפללתם!…

עלה השחר, בחוץ היה אור בהיר כל כך עד שעצמו הזקנים את עיניהם לרגע, ובפתחם אותן שוב נהרו לאשל אברהם ומשם ירושלימה.

עודם בהתרגשותם וע"כ אמרו לבא ישר לכתל־המערבי ובתפלתם שם ימצאו מרגע לנפשם הנרעשת. ושם, ברחבת הכתל, עברה השמועה מפה לפה, כי באשמרת הבקר נולד בסמן טוב בן בכור לאליעזר בן־יהודה, זה מחיש־הקצים ומחלל לשון־הקדש ומעורר בעז לדבר בה דברי חול, קורא לתלמידי־חכמים לעזוב את הישיבות, להתישב באהלים ולחפר את האדמה כמו פלחים.

התקמט מצחו של הזקן שבחבורה, ואמר:

– איני מבין כלום, הרי כל תפלותינו לשוא, לא נשמעו ולא נתקבלו, ומי יודע, נשמתו של איזה צדיק או עוכר־ישראל באה לעולם הזה בנפש בנו בכורו של אליעזר בן־יהודה, ומה יהיו מעשיו?

– רב לכם, – גער שני, – להרהר בדברים של מה בכך ולהתוכח על דבר שהוא בלימה גרידה.

ובהציצם לחצר בית־המקדש ראו שפע אור שפוך על הרצפה הגדולה ובמשכית כפות המסגדים שחקו כל גוני הקשת, ונדמה להם כי מעולם לא ראו כמראה־פלא זה.

ארץ־ישראל העבריה שנתאלמנה בחרבנה זה שנות אלפים, התברכה במשפחה עברית ראשונה לתחיתה. משפחה אחת? ומה כחה? אלא שמה מהותה של אומה אם לא מספר מסֻים של משפחות הדוגלות באל־על אחד, במטרה אחת, ברוח אחת, בהכרח גם מדברות בלשון אחת?

החצר הפנימית של שבע־החצרות נתמלאה על גדותיה שכנים ושכנות שבאו לברך את הזוג הצעיר אליעזר ודבורה בן־יהודה להולדת בנם בכורם. באו גם חשובי התושבים היהודים מירושלים שמחוץ לחומה, אשכנזים וספרדים, ילידי ארץ־הקדש וגם מיהודי חוץ־לארץ אשר באו לחונן עפרה. אחד מהם, הוגה בתורה וחריף מאד, אמר לבן־יהודה בקצת לעג:

– מדוע לא נולד בנך בכורך בתשעה באב? – כאילו רומז על האגדה של משיח.

– השיב האב:

– מוטב שנולד ביום חג ושמחה מאשר באבל!

– אפיקורוס להכעיס, – ענו לו על זה – ואין לך תקנה.

והרהורי בן־יהודה הביאו עצבות בלבו על אשר מאורע לאֻמי זה של תחית אומתנו בארצה נהפך לשמחה פרטית, ל“מזל טוב” ול“סימן טוב” להאב המאושר וליולדת, וזה הכל! והנה רצה הגורל שביום זה נקנתה חלקת אדמה לשם ישוב בני־ישראל עליה, לעבדה ולהפריחה, הכפר הראשון, “ראשון לציון” שמו, שמחר מחרתים יתרחב ויתגדל ויהיה לעיר. וכן ירבו הערים והכפרים השיכים לאומה אחת, תחת דגל אחד, בלשון אחת – האין זו מדינה?

ראה ראה בן־יהודה בעיני רוחו את הקשר שבין שני המאורעות הללו אשר ילכו יד ביד, במגמה אחת, והרי רעיונו תחית ישראל על אדמת האבות, מתגשם. לא נעלמו ממנו כל המכשולים וההרפתקאות אשר יפגש על דרכו, אף כל “דרך היסורים” המוכנה בשבילו ובשביל עמו, בהתישבם על אדמתם, ומה קשה להחיות אומה שאינה רוצה לחיות, ולהפריח שממת־דורות, ולעורר לחיים שפה־מתה. אך לא נבצר ממנו לעשות את הדבר, אם כי רבים הקרבנות שידרשו לכך! אבל אין דבר, “רעיון שאינו דורש קרבנות אינו שוה לא התגשמות ולא קיום”. ואם הוא, בן־יהודה, היה הקרבן הראשון, יהיה בנו־בכורו, אשר ישא דגל תחית־הלשון, – הקרבן השני, בלבד שהאומה תחיה, המולדת תשוחרר.

בעריסה שכב הילד, איתמר יהיה שמו, בן אליעזר ודבורה בן־יהודה. אזרח ארץ־ישראל ובעקר יליד ירושלם, אגד בלתי נתק. כתנת־פסים נכון להלבישו אביו, סגולה מעין־הרע, הוא צריך לחיות, יש לו תעודה למלא, בשמה יצעד בחייו. הוא אינו בוכה, רק מחייך. והאם שרה לו שיר־ערש עברי אשר חבר בשבילו אביו. והלחן סחטה האם מלבה המלא דאגה לזה הרך הנולד.

בכל שבע־החצרות רעש, קולות גברים ונשים מתוכחים:

– מדוע קרא לילד בשמו לפני ברית־מילה? ואולי בכלל לא ימול אותו? ומה זה שם איתמר? בן בכור שנולד בירושלם “בן־ציון” יקרא. חק ולא יעבר.

– ומדברים אל הילד בלשון־הקדש דוקה, ואינם נותנים לגשת אליו למי שמדבר בלשון אחרת.

– הילד יהיה תם וטפש אם לא ידברו אליו בלשון בני אדם.

– אומרים כי לא ירשו לו להיות גם בחברת ילדים והכל מפני הדבור העברי, – ועוד כהנה וכהנה.

בשבע־החצרות החלו לדבר סרה בבן־יהודה ובנו, בהאם העבריה, ואחר פשטו הדבורים האלה בכל העיר העתיקה ומחוץ לחומותיה, וחוץ לירושלם, אף הגיעו השמועות עד לחוץ־לארץ.

ובן־יהודה בשלו. האם בוכה במסתרים מחשש ופחד על בן יקיר שלה. היא בעצמה מטפלת בו, אף לשכנותיה אסור לקחתו בידיהן. חוץ משתים־שלש הממלמלות דִבורים אחדים בלשון־הקדש. אחת מסכימה להיות אלמת, שינה־מלכה שמה, בלבד שירשו לה לנדנד התינוק בזרועותיה. הכל אלם סביבו, ונוצרת אגדה: “ילד בארץ בלי שפה, שמדברים אליו רק בתנועות הידים, ודאי יהיה אלם”. בן־יהודה חש כל המציאות המרה. הרעיון הגדול של תחית הלשון עומד בנסיון. ומה יהיה אם לא יצליח? מתוך אמונה ויאוש, ספק ותקוה לוקח בן־יהודה את “משפחתו העבריה” מתוך תחומן של שבע־החצרות – לחוץ לעיר, מוטב לו לחיות בין נכרים, זרים, גויים, בלבד שלא יזרעו הפקפוק והכפירה במה שהוא מאמין בכל מאדו.

הילד גדל בין זרועות אביו ואמו, ושניהם דברו אליו רק בעברית. במלאת לו תשעה חדשים פתח הילד את פיו. המלה הראשונה אשר מלל היתה לא “אבא” ולא “אמא” אלא “כבל” לאמר כלב – חברו האחד בילדותו הרכה, כלב קטן, מכער, אפילו לא גזעי, וגונו צהב־לבן. גם צבע פני הילד היה צהב־לבן, כי כבר אכלתו הקדחת ושללה ממנו ורד־לחייו, היתושים מצצו כל טפת־דם משפתותיו, ונשאר חִור, חלש בגופו, אך עז־הרוח: כל מה שהוא רוצה מחויבים לעשות לו. הנהו אומר “תול” כשרואה את החתול, גם “אבא” ו“אמא”, “אור” ו“חשך” “אדום” “הבו”, “קר” ו“חם” – הרי נולד העברי הראשון, בכור הלשון העברית המדברת, איזה פלא! ובן־יהודה משוכנע, ומשכנע הכל מסביבו:

תחית הלשון – עובדה! הבו לה ילדים, אמהות, משפחות – ולשוננו תחיה, תתפשט, תפרח ותצמח בארץ וחוצה לה, ותכניס בחיינו אור וחם. הספקות, הדבות, הלעג, דמעות האם הדואגת לילדה, הכל נדף כמו טל הבקר בפני זריחת החמה.

– ההתנגדות בלבדה עוד קימת, – אך גם כחה יתש במשך הזמן וכל המתנגדים יכנעו! – אומר בן־יהודה, וחיוך הנצחון מאיר את פניו.

וממי תלוי כל הנצחון הזה? מהילד העברי מה יהיה טיבו, אפיו, שכלו וכשרונותיו, אף חיצוניותו! רבבות עינים מביטות אליו ובוחנות אותו, דנות אותו לשבח או לגנאי, בלי רחמים, אף יש חורקים לו שן של נקמה – אם לא יוצלח…

בן־יהודה יודע זאת ולבו חרד, כואב, והוא מיגע את מוחו במחשבה הקבועה: מה עוד לעשות לילד זה ולא עשה לו עד כה? נתן לו מולדת, שפה, אם קדושה, והלאה? איזה חנוך? מה ההכשרה הדרושה להכינו לחיים? איזו מגמה? בלבד שיהיה בריא בגופו ואיתן ברוחו לשאת את דגלו ברמה.

 

ב: נתקבל בבית־הכנסת    🔗

בן־ציון קראו לאיתמר בטקס ברית־המילה, נכנע בן־יהודה: קול־העם כקול־אלהים, אולי יתחבב הילד העברי על ההמונים יתר בשם הרצוי להם וירבו כמוהו בישראל. השם איתמר נשכח כליל. גם לה“כבל” שם חדש: “מהיר”, ושני חברים נוספים לבן־ציון הקטן: חתול ושמו זמרי אשר “יחדיו חלב שותים”, ונחש קטן שבן־ציון קרא לו “חיה”, כי לא ידע שם לזו הנפש החיה, שגם־כן אהב לשתות חלב. ונדהמה האם בהציצה פעם דרך נקב המנעול שבדלת לראות אם הוא ישן, והנה הוא ער, יושב על הרצפה, לפניו החתול וביניהם נחש קטן, ובן־ציון מחזיק בזנבו וזורק אותו לחתול, וזה תופש אותו בפיו וזורקהו חזרה להילד. ותתפש האם את הילד בזרועותיה ותזעק לעזרת האב, ובן־יהודה הרגיעה: – אל תפחדי, בתי, הלא כבר נאמר: לא הזיק נחש ועקרב בירושלם מעולם!

– הרגהו! – התחננה האם.

– לא אוכל, אפילו בזבוב, המזוהם שבחיות, לא אגע.

– בינתים, גם החתול גם הנחש, נעלמו.

בחצרם הסגורה במפתח, עובר הזמן חיש. המשפחה העבריה גדלה בנפש אחת: אח לבן־ציון ושמו אבי־חיל, חבר בעתיד להילד העברי הבכור. אך בינתים אבי־חיל זה הקטן רק צועק, בוכה, צורח יומם ולילה, ומבין פחות מהכלב והחתול את דברי אחיו הבכור.

אביו לקחו אתו לבית־הכנסת של ד"ר הרצברג בבית־היתומים הפרנקפורטי, שם מתפללים כל המשכילים ביום שמחת־תורה. אגרופו הקטן של הילד מהדק דגל, הוא לבוש תלבשת “קוזק” קטן אשר קבל ממשפחת אמו ממוסקבה, נעלים כבדים וגדולים שלא לפי רגליו, לראשו הוא חבוש תרבוש אדם כמנהג הערבים או היהודים הספרדים. הוא צועד בבטחון ישר לארון־הקדש הפתוח. התורות המלובשות במשי אדם וקטיפת תכלת עם פעמוניהן על צואריהן, משכו אותו אליהן. המתפללים קרבים אליו, מדברים אתו עברית, והוא משיב להם. גדול תמהונם, רבה התפעלותם, אף־על־פי שהם עדים להתפתחות דבורו העברי יום־יום והוא מקסים אותם, עת ההקפות. מיכל פינס מרים את הילד בזרועותיו ואומר לו לנשק את התורה. העברי הקטן נדבק בה ואינו רוצה להפרד ממנה – וההקפות ממשיכות יחד אתו.

ילדים בני גילו ויתר גדולים רצים מסביב, גם הם עם דגליהם בידיהם, ובן־ציון הקטן רוצה גם הוא לרוץ עם “האנשים” הקטנים. מיכל פינס רואה את התפעלות הילד, צובט את לחיו השמאלית ואומר לו: הנה תלמד לדבר אשכנזית ותוכל לשחק עמהם. בן־ציון הקטן מושיט את ידיו לאביו, לחיו אדֻמה מהצביטה וזה מוסיף לו נעם, עיניו שהן תכלת־אפר מוכנות להוריד דמעות.

– אל, בני, הם ילמדו עברית ותשחקו אז יחדיו, – אומר בן־יהודה ומחנחן לידידיו בעד קבלת הפנים לבנו בכורו והולך מזה.

– ולמה כה תמהר? – שואלים אותו מכל צד, – תן להילד להשתעשע.

– אני הולך אתו לבית־הכנסת הספרדי, שם יבקשוהו ללמוד “שפניולית”, כדי שישחק עם ילדיהם, אך גם הם ילמדו עברית, ואולי יותר מהרה מהאשכנזים.

ברחוב פגש בן־יהודה חבורה של אשכנזים בבגדי־חג מגוונים וזנביות־שועל על ראשיהם, ועטופי־טליתים, כבן־יהודה, הם רוקדים ושרים. בזרועות האחד, של ההולך באמצע, תורה לבושה הדר ופעמוני כסף על צוארה מצלצלים. הילד רוצה להלוות לתהלוכה, ובן־יהודה הולך עמהם עד מאה־שערים, לשם מכניסים את התורה. והנה רואה בן־ציון הקטן הרבה אשכנזים קטנים רוקדים, שרים, ומוחאים כף, מתנועעים לרוח פאותיהם המסולסלות, והם מתבוננים ומדברים זה אל זה, והוא אינו מבין את שפתם, והוא שואל אותם אם יש להם “כבל” ו“תול” ו“חיה”, והם אינם מבינים. כלם לבושים טלית קטן עם ציציות ארוכות, ובן־ציון אומר לאביו כי גם הוא רוצה כתנת עם חבלים.

לבית־הכנסת הספרדי הגיעו אחרי ההקפות ושם כבדו את הילד העברי בממתקים וגרעיני רמונים, וזרקו עליו מי־שושנים והושיבוהו במזרח. הזקנים עמדו סביבו ודברו אתו בלשון־הקדש, והוא השיב להם ושאל שאלות רבות. גדולה היתה השתוממות והתפעלות הבחורים על פקחותו של הילד המדבר עברית, ועל אשר לא רצה לתת לאיש את הדגל שבידו; אף הזקנות מעזרת הנשים באו לנשק את שרווליו של העברי הקטן, לברכו ב“שפניולית” לחיים ארכים: “רק שלא ימות הילד”, – כמו שאומרים אצל האשכנזים: “שיחיה הילד”. מפה סר בן־יהודה אל בית־כנסת קטן של תימנים. שמעו גם הם את הדבור העברי של הילד ואמרו ביניהם כי אין זה מוריד כלום מקדושת הלשון, להפך, נדמה כי השכינה מאירה פניו, כה יפה הוא, שקט, מתוק. לכל העולם היה רוצה האב להראות את בנו בכורו העברי, ויבינו אולי לשאיפותיו, לדרישותיו, לקנאותו. גם המופתי הערבי מתפעל מהדבור העברי בפי הילד ואומר: “כמו ערבית!”

והכהן הגדול הרוסי ועולי הרגל מרוסיה כבר שמעו על זה “שבארץ הקדושה מדברים היהודים בלשונו של ישו הנוצרי”, ובשובם למולדתם הם מספרים כי “השמים בארץ הקדושה כמו זכוכית כחולה ויושביה היהודים אינם מדברים אלא מתפללים תמיד”. והכהנים הקתולים שואלים את בן־יהודה: “כיון שאפשר לדבר בלשון הקדש, הלא נוכל לתרגם בה את כל תפלותינו ולהתפלל בה גם אנו” כל ההרהורים הללו מעורר הילד העברי היחיד בארץ. רק רבנינו וחסידינו בלבד במרדם עומדים: “אסור לחלל את לשון הקדש, והצלח לא יצליח בזה בן־יהודה גם אם יהיו לו עשרה בנים כמו להמן הרשע, צורר היהודים, וכלם ידברו עברית – לא יועיל לו! לא ימצא מי שילך אחריהם, וכל יהודי מתושבי ירושלם אם יעיז – יענישוהו בכל הענשים: ישללו ממנו את החלוקה, לא יתנו לו כל מקום בהנהלת עניני הצבור, ירדפוהו בבית ובחוץ, ואם בעל מלאכה הוא לא יעסיקו אותו, ואם חנוני הוא – לא יקנו ממנו, את כלם יחרימו. ועל כל המדברים ב”לשון בן־יהודה" יחול החרם. פחד ואימה נפלו בעיר העתיקה וישיבותיה כאשר שמעו זאת, וגזרו: לדבר עברית הוא חטא ממש כמו ללמוד בבתי־הספר של “אליאנס” ו“למל”, “אולינה” וה“מיסיון” למיניהם. כלם יחדו מוליכים לאותו דבר: אפיקורסותו פריקת עול שמים. ויפיצו דעה כי בני הישיבות, בפרט, צריכים להזהר מזה בן־יהודה, למרות מה שרואים אותו עטוף טלית בשבתות ברחובות ירושלם. למרות כל זה כבר נודע כי אלתר כורך־ספרים משוחח עם בן־יהודה בלשון הקדש, וגצל סופר, ור' יצחק הירשנזון מישיבת עץ־חיים ואחיו ר' חיים, חוץ מן האפיקורסים כמו מיכל פינס, דוב פרומקין – בעל החבצלת ובן־טובים. גם אברהם משה לונץ, מרדכי אדלמן וחיים פרס תמכו בידיו ולא השגיחו בכל ההתראות. ובין הספרדים אין מה לדבר, הלא אינם יודעים לדבר אשכנזית, והשחיטה שלהם פסולה, בלאו הכי. כך גם תימנים, ואלה האפיקורסים שקוראים לעצמם “ביל”ו", שמחדש באו, מחללי לשון הקדש וקוראים לה “עברית”, אף יסדו להם חברה “שפה ברורה” – אין מה לאמר! הנגע מתפשט, וכל זה הסב הילד האחד. תולים את עצמם בפטפוטי־ילד! כה גדול היה הזעם בקרב החרדים על הילד העברי הראשון. והילד כה נחמד, כה תמים, כה בודד, מוסיף לשחק עם כלבו וחתולו באין חברים אחרים לו בין הילדים השכנים. אמו שומרת אותו מהם ואמותיהם של ילדי האשכנזים שומרות את ילדיהן לבל יגשו להילד המוזר – והכל בגלל הלשון! חטא לדבר בלשון הקדש, יותר טוב לשתוק, לא לפצות פה. כך הר בהר, סלע בסלע לא יפגשו.

אלא שהילד אינו כאבן דומם, ושרשיו הכה עמק באדמת קדש זו. טל שמים ירטיבם, קרני השמש תצמחנה אותם, ועוד יעלו נצנים. האמת צעדה בדרכה ודבר לא יעכבנה עוד. הדבור העברי יחיה ויפרח בארץ העברים! בן־יהודה משוכנע בזה וכן כל תלמידיו אשר קמו סביבו, אשר נשבעו אמונים לרעיון תחית הלשון. יש ביניהם גם בחורים מחובשי ספסל בית המדרש, מהישיבות היותר חרדות הם מתראים עם בן־יהודה בסתר, בחשכת ליל, מאחורי הגדר, ואומרים לו כי גם הם רוצים לחיות, לדבר עברית. ולזכות בהכשרה לעבודת האדמה. זה משמח את בן־יהודה וכבר רואה הנהו בנצחון האור על החשך.

בשובו הביתה, ספר בן־יהודה לדבורה הכל, והיא חבקה את בנה בכורה באהבה רבה ותשכיבהו סתם להשתטח, לנוח. כשנרדם, לקחה האם העבריה את הדגל מידו ובסתר כתבה עליו בדמעותיה: “דגל מחנה יהודה לצבא ישראל”, ואמרה בלחש לבנה בכורה הנרדם ולאבי־חיל בעריסתו: תיבשנה הדמעות ולא ישאר כל כתב, אבל מי שירים את הדגל העברי לאור השמש – ידע לקרא את הכתוב עליו.

– מה את אומרת? – שאל בן־יהודה את דבורה מהחדר הסמוך, כל היותו שקוע בעבודתו, שמע את לחשה.

– לא כלום, זה סוד ביני ובין בָּנַי, החילים העברים – ענתה.

הביט בן־יהודה בהאמרה אשר לנגד עיניו: “היום קצר והמלאכה מרֻבה” ושפתותיו דובבו, כמדבר לעצמו: עוד רחוקה הדרך ורבה המלחמה!

– מה אתה אומר? – שאלה דבורה.

– שום דבר, ענה, זה ביני לבינה… עם נפשי שוחחתי…

והיה זה סך הכל של ארבע שנות מלחמה בעד תחית הלשון. אף מבצר אחד ראוי לשמו לא נלקח, אף משפחה עברית שניה לא נוספה, והילד המדבר עברית עוד נשאר בן־יחיד, כי אחיו הקטן אביחיל טרם פתח פיו.

 

ג: הבדידות    🔗

בודד הילד העברי אף על פי שיש לו כבר אח בן ארבע ואחות בת שתים אלא שכל רואהו מרגיש כי חסר לו דבר מה, אולי היחס עם העולם שחוצה לו, השכנים, הרחוב.

בודדה גם אמו, מתגעגעת למשפחתה הגדולה מעבר לים, לאחיות ולאחים, ולמה לכחד – גם לידידים וידידות, כי פה, אמנם, יש לה מכרים וגם ידידים, אבל כל אלה הם אנשים מחוג אחר, בעלי חנוך שונה, המדברים בכל ה“ז’רגונים” למיניהם, החיים במחשבות שונות ממחשבותיה ודעותיהם אינם דעותיה. בודד גם בן־יהודה עצמו, כי עוד רוב מנין ורוב בנין הארץ עומד רחוק ממנו, או מתנגד לו. יש לועגים לרגשותיו הלאומיים הקיצוניים וקודם־כל – להעברית שלו. והמעוט, שנקרא הישוב החדש, שנמצא חוץ מתחומי־ירושלים, כלו מרוכז ביפו ובסביבותיה. אך הוא לא ישנה את מקומו, ירושלים ורק ירושלים מרכז־הכבד שלו, שלא יזוז ממנו, כמו “ר' לוי־יצחק מברדיצ’ב”; מדע, ספרות ותרבות כללית הוא שואב רק מספרים ולעתים רחוקות ישיח עם נכרים בלשונותיהם המתחלפות.

צרפתים אחדים, גרמנים, אנגלים, איש איש בא־כח ארצו ועמו, ואיפה עמו הוא ומולדתו? ארץ־ישראל היא מולדתו היחידה, אליה שאף, אותה אהב, היא בשבילו התחלת־כל וסוף־כל, ואותה הוא צריך לעזב מזמן לזמן, לרגל חקירותיו המדעיות, להחליף כח, כדי שיוכל להתמיד ולהמשיך בהשליחות הגדולה אשר הטיל על עצמו: לעשות ולהכין מכשיר ללשונו כשיצליח להשליטה בחיים. גדולה מלחמתו בעד עתונו ומלונו, ששניהם אמצעים הכרחיים להצלחת רעיון התחיה בארץ. ואין איש מבין אותו, ואין איש תומך בו, כאילו ענינו לא ענינם, וכלום הוא לבדו יוכל להוציאו לפעל?

הכלב והחתול אינם עוד על־יד העברי הקטן. בן־יהודה, שהיה יהודי־במאה־אחוז, שנא כלבים וחתולים ומצא שכעת, כשיש לבן־ציון את אביחיל ואחות ימימה, אין לו צרך עוד להיות קשור להחיות הטמאות. ובשביל דבורה – רצונו של בעלה היה חק, ושני ה“חברים ההולכים על ארבע” נעלמו מהחצר. גם הנחש לא בא עוד אחרי שלא קבלוהו בסבר פנים יפות.

משוללי־דבור אלה לא יועילו להפצת הדבור העברי ועל כן, אולי, בז בן־יהודה לכל החיות, לבעלי הכנף ולרמשים למיניהם.

ופעם כשקרא בן־ציון לכלבו: “אחי מחמדי”, גער בו האב ואמר לו:

– חדל מהכלב, הוא אינו אחיך ואני לא אביו.

התעצב הילד אל לבו, אך גזרת אביו היתה חזקה מכל והפרידה בין הדבקים וגדלה בדידותו.

בן־יהודה נסע לרוסיה בתקוה כי במוסקבה יוכל, הודות למעמדם החשוב של חותנו שנ“ה יונס וידידיו מאז”ה טשלינוב ואוסישקין, לעורר לפעולה יותר גדולה לישוב הארץ, ואל נכון יתמכו בו להגדיל את “הצבי”־השבועי הקטן והצנום, וגם יעזרו לו בהדפסת מלונו “השלם והמלא באלף עמודיו”.

המשפחה תתעורר לעזרת דבורה והוא ישוב מעוטר נצחון לחייו הקשים והאחראיים. בשובו יעבר דרך פריז, יפגש עם מלומדים ובלשנים, ידבר על לב חברת “כל ישראל חברים” להרבות יותר בלמוד העברית בבתי־הספר שלהם, ואולי יעלה בידיו, בעזרת הרב צדוק הכהן, לראות את הברון ולענין אותו בתחית־הלשון, בישוב, בחנוך וכו'.

בינתים ראתה דבורה כי אין לה אפילו בפני מי להשיח את לבה, ובפרט, שהמצב החמרי החל להציק לה, כי מעבודות־יד שלה לא יכלה לפרנס את שלשת ילדיה, גם אם החסירה מעצמה כל מזון ממשי. פעם גלתה את לבה ואת דאגותיה לנסים בכר, והוא נדבר על זה עם אחותו פורטונה, שהיתה מנהלת בית־הספר לבנות מיסודה של “חברת היהודים האנגלים”, והפציר בה להזמין את דבורה להורות עברית בכתות הנמוכות. בהיות שדבורה שלטה גם בצרפתית, שהיתה לשון הלמודים בבית־הספר, ותוכל תדיר להיות המתוכת והמתרגמת.

יום אחד הביא נסים בכר לדבורה הבשורה, שיש לו בשבילה משרה קבועה של מורה לעברית בבית־הספר לבנות שתחת ראשות אחותו, ותהי לה משכרת מספיקה.

– ואיך אעזוב את ילדי? – שאלה דבורה בחשבה בעקר בנוגע להדבור העברי.

– את שני בניך, בן־ציון ואביחיל, תכניסי לבית־ספרי, אמנם זה עוד קצת מוקדם אך אין דבר, ואת הקטנה תקחי תמיד אתך.

דבורה הסכימה. לא יכלה לעשות אחרת. הגיעו מים עד נפש. להמחסור בבית לא היה עוד פתרון אחר. נסים בכר הבטיח לה השגחה מעולה ומיוחדת מצדו ומצד מורים אחרים בנוגע לדבור העברי של ילדיה.

ונדמה כי לפתע פתאם חלפה־עברה הבדידות מן המשפחה העבריה, היחידה והגלמודה. נתיבות חדשות נפתחו לכל נפשותיה.

הילדים העברים בבית־הספר הזה הם פרק בפני עצמו. הם נמצאו בחברת ילדים רבים אשר לא דברו בלשונם, רק פה ושם הוציאו מלה עברית מובנה ביניהם, ויש אשר הם שחקו בשתים־שלש לשונות מעורבות. אבל לילדים על פי־רב יש לשון משלהם – כלה תנועות ורמזים.

לאמתו של דבר, הבית העברי התפורר. האב בחוץ־לארץ, הבנים בבית־ספר “חכי”ח“, שהלשון הצרפתית היא לשון הלמוד בו. והאם עם הילדה – במשרתה. וכך גדל השתיל העברי ויצמח באוירה צרפתית־וז’רגונית מעורבת! אך משוכנעת היתה האם העבריה כי שני בניה ישמרו על לשונם, והילדה כבת־שנתים תהיה תמיד על צדה ותשאר עבריה. כשחוזרת המורה עם ה”תלמידה הקטנה" הביתה, וחוזרים שני האחים העברים – שוב המשפחה העברית בטהרתה, והבית מלא חיים עברים, וזה משמח את דבורה ומקל את האחריות הגדולה, אשר השאיר עליה בן־יהודה: לשמר על הדבור העברי של הילדים.

בבית־הספר לבנות אוהבים את הקוטינה ימימה, ובבית־הספר לבנים, בן־ציון אהוב על כלם, הטוּב והרֹך שבו צודד את נפשות המנהל, המורים והתלמידים. אביחיל קצת פראי, מעיז, בוטח יותר בכוחו הגופני, הן על כן אבי־חיל הוא. אם לועגים יותר מדי לדבורו העברי, הוא נותן מכת אגרוף מלעבי על ימין ועל שמאל – והמריבים משתתקים. ענין אחר הוא בן־ציון. הוא רוכש אהבה לדבור העברי ע"י מתנות שהוא מחלק בין חבריו. כל מה שיש לו הוא נותן ותדיר חוזר הביתה בערום ובחסר כל, בלי “תרבוש” על ראשו, בלי ממחטה, בלי מחברת ובלי אברון. גם ממעט האכל שקבל אתו לא שבע ביותר, כי השתתפו אתו בסעודה… אמו גוערת בו תדיר ואומרת לו:

– לו היה פה אבא כי אז קבלת מכות על אשר אתה מחלק הכל. והילד ענה:

– אינני מחלק, אני רק מאבד.

– אסור לחלק ואסור לאבד. אבל אינך אומר אמת, אתה מחלק, גם אחיך ראה זאת, ואסור לשקר, זה רואים בעינים. – הילד פותח לרוחה את שתי עיניו התכולות־אפורות השובצות־מעט, ומביט בפני אמו:

– את רואה, אמא?

– כן, אני רואה כי שקרת.

– לא, אמא, זה עוד משנה שעברה, עכשיו אני אומר לך תמיד רק אמת.

אחיו הקטן מביט, שותק, ומחיך לשמע שיחה זו בין אחיו ואמו, ובן־ציון פונה לאחותו הקטנה, שטרם תדע להבדיל בין טוב לרע, והאחים עושים אותה עדה לכל תעלוליהם, ושואל אותה:

– ימימה, נכון?

והיא משיבה תמיד: – נכון. האם מנשקת את שלשתם ושולחת אותם לחצר הסגורה במפתח, לשחק בינם לבין עצמם, ופעם כשהציקה לבן־ציון הבדידות בחצר הסגורה הציץ, בתאבדעות לתנועה שברחוב, להעוברים ושבים, שאל את אמו:

– אמא, מדוע את סוגרת אותנו במפתח?

– כדי שלא יגנבו אתכם – ענתה האם, שהופתעה מהשאלה.

הביט הילד בהעוברים־ושבים ברחוב: אשכנזים, ספרדים, ערבים, ושאל:

– אמא, האם כל אלה, שאינם מדברים עברית, גונבים ילדים?

– לא, לא, ילדים טובים ונשמעים אין גונבים אותם.

– אמא, אני רוצה שיגנבו אותי.

– מדוע?

– אני אלמד לדבר כמוהם כל מיני לשונות, אראה את בתיהם, אשחק עם ילדיהם ואחר כן אשוב אליך. לא תכירי אותי, כי אדמה להם. ועל כן, אמא, כל ילד שיבוא אליך, תפשטי את בגדיו ואם תראי תחת הזרוע הימנית עדשה קטנה, חומה, – הלא את אמרת כי זה הסימן המיוחד שלי – תדעי כי חזרתי, ושנית אהיה בנך.

האם ספרה זאת לנסים בכר בדמעות בעיניה, ואמרה:

– ראה למה תוכל הבדידות להביא.

נדמה לה בהרהרה על ספר־חייה כי גם היא גנובה ממשפחתה הגדולה, מהחיים היפים, כדי להכיר עולם אחר, ללמוד לשון שלא ידעה, לחיות חיי־עוני ודוחק, אולם גם אֹשר ואהבה. וגדולה היתה תשוקתה, אם לא לחזר לחיק אמה, שאמה תבוא אליה ועוד תראה גם את אביה, אחיה ואחיותיה ותספר להם על כל קשי־חייה – זכותה הגדולה כאחת ועל בעלה הנערץ, שבשבילו הקריבה את כל הקרבנות; על הילדים העברים – מטרת כל קיומה.

אך כל זה הוא רק חלום, והיא כה בודדה, בודדה…

 

ד: הנר דלק משני הקצוות    🔗

רשם גדול עשתה נסיעתו של בן־יהודה ברוסיה. בכל מקום קמה התעוררות לחבת־ציון, נוסדו חברות “שפה־ברורה”, בהן היו מתאספים מפעם לפעם טובי המשכילים ומדברים עברית, אף מאספים נדבות ותרומות לרכישת אדמה, וליסוד מושבות קטנות בארץ. למעלה מזה לא הגיעו שאיפותיהם של חובבי־ציון שלנו, אפילו הטובים והמובחרים שבהם. להתישב בעצמם בארץ לא רצה איש מהם, כי היו קשורים לכל הטוב של חיי רוסיה, עוד יותר מאשר יהודי מצרים לסיר הדגים והשומים שלהם. היו להם משרות טובות או איזה משלח־יד, מסחר, ויתר מקורות־הפרנסה למיניה. אויר צח ומבריא, יערות, מים לרב, וכל התענוגות התרבותיים. והעקר, כלם דאגו לחנוך בניהם על טהרת הלשון הרוסית ובבתי־הספר של הממשלה הרוסית.

גם חותנו המשכיל והנעלה שנ"ה יונס, סופר ומשורר בלשון העברית, חשב כך, ועליו, על בן־יהודה, הביט כעל “דרויש” בולע־חרבות, קדוש, יהודי עליון.

– זה עמך, העתים ישתנו, מאורעות החיים ילמדום את הדרך לציון, וסוף הכבוד לבוא! – החליט בן־יהודה בנפשו, וחזר ארצה, מוכן לקרב בעד דעותיו הוא. בעברו דרך פריז התענינו בו כל אותם הגדולים שהתנגדו בזמנו לנסיעתו ארצה.

בשובו שמח למצא את משפחתו העבריה בשלמותה. דבורה מאושרת בתפקידה החדש: אם עבריה גם לעשרות ומאות בנות־ישראל בבית־ספרה, ועל כן “הרכבת נוסעת הלאה”. אך לעתונו ולמלונו לא צמחה כל תועלת מנסיעתו. מנויים בודדים: במוסקובה, אודיסה, מינסק ופינסק, אחד בעיר ושנים במדינה. להמלון שקבע מחירו לחמשה רובלים ולעתון עוד פחות מזה, לשנה. והשתוממו כלם כי אחרי כל התלאות עדיין מתעקש הוא להשאר “בארץ צִיָה”. במקום לחזור לפריז ולהגיע שם לגדולות, כי בכשרונותיו הודו כלם.

באוירה של ירושלים התחוללה סערה גדולה נגד בן־יהודה. מצֹא מצא את עתונו “הצבי”, אשר מסר לעריכה בעת העדרו לידידו מיכל פינס, קרן הפוך, מגמה מתנגדת למגמתו, מצדד להרבנים והממונים, אף משמיע דעה בעד שמירת שנת השמיטה כשתגיע. בשנוי רוח זו ראה בן־יהודה נסיגה אחורנית. שמיטה לשמר, זה היה אסון בעיניו: הנטע הרך של ישובנו החקלאי יחרב וישמד אם לא יתנו לו את טפולו הדרוש משך שנה תמימה.

ועל כן למלחמה: נגד פינס, נגד הישוב הישן, נגד החלוקה המזינה אותו ומדריכתהו לכל הפורעניות. גם הישוב הישן צריך לחיות מיגיע־כפיו, בעבדם את אדמתם יחיו אף הם. צריך לתת יד לישוב החדש. זו שאלה של “להיות או לא להיות”.

בן־ציון הקטן איננו מבין מה זה פתאם השתנה כה היחס אליו. עד כה, אם עבר ברחוב היו עומדים להביט בו, באים בדברים אתו בלשונו, היה ראה פנים שוחקות. וכעת, בורחים ממנו אפילו חבריו בבית־הספר. כה נצטוו מהוריהם, ומדברים אליו בלשונם הם, אף מקיפים אותו מכל צד להכריח אותו לענות להם דוקה לא בלשון הקדש. והוא אינו יודע לדבר אחרת. לועגים לו, קוראים לו: “אִלם, מטומטם”…

הד מכל זה מורגש אפילו בראשון־לציון, גדרה ועקרון, אף בזכרון־יעקב, ועד ראש־פנה. שם המלמדים בחדרים הרימו ראש ומתגרים במורים שבבתי־הספר, והעברית הצעירה והחלשה נלחמה בהז’רגון למינהו, וכמו רוח מזרחית הנאבקת עם המערבית בימי השרב: מי ינצח את מי?

והיה שנצח “המזרח”, ולפעמים “המערב”. בעיני הישוב הישן היה בן־יהודה סמל־המערב. שם צמחו כל הדעות החפשיות והרעיונות החדשים, ואת עצמם ראו ככח הישן, המחזיק בקרנות המזבח והנלחם על קיומו. המורים הצעירים, כלם על צדו של בן־יהודה, הלא הם: דוד יודלביץ, יהודה גרזובסקי, אריה הורביץ, יצחק אפשטין, ישראל בלקינד, ועוד. הם נלחמים כאריות בעד כל דבור עברי שהם מוציאים מפיות תלמידיהם ותלמידותיהם, למרות ההתנגדות והמכשולים, ואי אפשר לאמר כי אינם רואים כל קדמה אלא שמשפחות עבריות אינן נוספות ועדין משפחת בן־יהודה היא היחידה, וזה מצער אותו וגם את שאר הקנאים ללשוננו. רובם עודם רוקים, ובמקום שיש כבר נשואים אין עדין ילדים, או שחסר גם האמץ להתחיל בקבלת העקרון: “רק עברית”. קשה להם להחליף את שפת־אמם החיה והרעננה בשפה־מתה זו. כל אחד חושב כי איך שיהיה יפסיד דבר־מה. הנפתולים גדולים, וההאבקות עזה.

המשפחה העבריה גדלה בינתים בעוד שתי נפשות. לשני האחים והאחות האחת נוספו עוד שתי אחיות: עטרה כבת שנתים, ושלומית, שזה אך נולדה.

אלא שהאם העבריה כשל־כחה ונדמית היא לנר דולק משני הקצוות. ואמנם, האור בהיר אך מתקרב לקצו. חנוך חמשת ילדיה, ההוראה בבית־הספר למאות ילדות, החיים הדחוקים תמיד והמלחמה מצד המתנגדים התנאים הקשים מבחינת המחלות, חסר המים והירק, החום והמחנק בקיץ הארך, האבק מְעַוֵּר העינים, כל זה מקצר את ימיה. אחרי עשר שנות חייה בארץ היא נחלית ומתה. היא מניחה בירושה חמשה “יתומים עבריים” – מושג חדש, וצואה לבאות אחריה: להמשיך במערכה ולנצח! נדמה, כי זה מרחף באוירה של ארץ־ישראל החדשה, אך ירושלם הישנה לועגת לדבור העברי ובשפשוף־ידים מכריזה: גמרנו עם ה“קלפה” הזאת של חלול הקדש. אף זוממים להשכיב הנפטרת בקרן זוית שבבית העלמין. בהיות שהוכרז החרם על “הצבי” הפושע, ומובן מאליו כי הנהו חל גם על עורכו ועל כל “קן הצפעוני”, שחלל את לשון הקדש בארץ־הקדש, לאמר: האם העבריה וחמשת יתומיה.

היתומים העברים אשר משך שנתים של מחלת אמם לא חיו במסלולם, רוקדים, שרים ומשחקים בעברית כמקדם ואינם מבינים כלום מכל הנעשה סביבם, עד שבאה המחלה האיומה שאפילו שם עברי עוד לא היה לה אז: “דיפטרי” קראו לה, באה להחניקם ולהשתיקם לנצח, בל ישמע צליל דבורם המתוק באויר ארצנו, והיתה זו המכה האחרונה הנצחת, שבאה על המשפחה העבריה היחידה: כליה, כאילו לא היו הדברים מעולם.

אמו – אם כל העברים וראשונת המורות בזמננו

לעומת מחזה זה עומד בן־יהודה עצור־נשימה, תפוס־יאוש, לבו מלא זעם, כארי פצוע הוא שואג בפנימיות לבו: העליו להכנע? הלהניח את הנשק? או להשליך את עצמו על חרבו? להסכים כי יקום עם בלי לשון? ושאר דעותיו בעד חפש ודרור תרמסנה ככה תחת רגלי מתנגדיו החושבים לשלט בחשך?

על גוף האם העבריה, שהחיתה בפעל את לשוננו, הוא קורע את בגדיו עמוק עד ללב, וכמו כן על גופות ילדיו העברים המונחים כחללים לנגד עיניו, ומוכן לחתך, לגזר ולקרע הלאה, ונאחזה היד ונפל הסכין: שני ילדים עברים ישארו בחיים! בן־ציון בן עשר עבר על המחלה, ואחותו ימימה בת החמש לא נדבקה כלל, כי הרחיקוה מהבית בעוד מועד. המשפחה השכולה והמתאבלת מתחילה את חייה מחדש: האב, הבן והבת. אמו של האב האומלל הגיעה ארצה לטפל בנשארים. למרות כל חם־לבה ואהבתה היא מחללת את הבית העברי הראשון בדברי נחומים וחזוק בשפת יידיש, שפת־אם של בנה, ואינה מבינה מה קרה לו שיצא לתרבות רעה. היא מקוה כי כעת ישלימו אתו מתנגדיו מכיון שהקב"ה בעצמו עשה בו שפטים ולא יחלל עוד את קדשם. להנושא בחבו את רעיון תחית־הלשון נדמה כי כתלי ביתו מזדעזעים ומתמוטטים. קצת דומה לזה היה ההד בארץ כלה, מהשרון עד השומרון. אוהבי לשוננו ומעריצי תחיתה עמדו בראש מורכן לעומת גזרת הגורל, הביטו איש בפני רעהו ושאלו: האם כך היה צריך לקרות? האם היה הכל רק אור מתעה שהאיר, כבה ואיננו?

בן־יהודה בשלו: רק עברית! ואמו בשלה: “רק יידיש”, וליתר אדיקות הנהיגה כשרות: בשר משחיטה אשכנזית דוקה, להילד העברי גדלה פאות ותמיד התהלך בתרבוש על ראשו בבית, ובכובע אשכנזי בחוץ. את הילדה הלבישה הזקנה כמו שאר ילדי מאה־שערים, וכמוהם היו גם ילדי בן־יהודה חלשים וחורים. שניהם למדו מהסבתה את התפלות הרגילות: “מודה אני”, וברכת המזון, בהברה אשכנזית חזרו אחרי הזקנה מלה במלה מבלי להבין את הפרוש, ובתור פנוק תחבה לפיהם חתיכות צוקר. הזקנה רחצה אותם, הלבישה אותם נקי, שלחתם לבית־הספר בזמן, בשלה, ואפתה בעצמה את הלחם, כמנהג הימים ההם. כך היה סדר החיים. לעזרתה באה נכדתה מרוסיה – בת בנה־בכורה. בת־שבע מדברת ז’רגון אף היא. ובן־יהודה יכול היה רק לאמר: אוי לאזנים שכך שומעות. אבל הוא קמץ את שפתיו ולא הוציא הגה של בקרת מפיו. כי כל וכוח היה ללא תועלת. לפעמים נדמה היה לו כי גם ביתו העברי דלק משני הקצוות ואין לו תקומה וגם אין יכלת להרים את הראש. ואיך זה יטיף לאחרים?

הפקפוקים ביחס להדבור העברי גדולים בלאו־הכי גם בין אותם שרוצים בו, ועל אחת כמה וכמה בין המתנגדים, אינם יודעים למה הביא בן־יהודה עליהם כל הצרה הזאת: לדבר בשפה שלא יבינו בה איש את רעהו, לא האבות את שפת בניהם ולא הבנים את שפת הוריהם. וכבר חששו כי זה כעין מגדל־בבל שני. בן־יהודה מתנשא מעלה־מעלה יותר מדי, ודוקה שפה אחת ועוד שפת התורה, כמשמעה.

מתוך יאושו הגדול הוא מתנחם בהילד, בן־ציון, הלא הוא אינו בנו־בכורו בלבד, אלא בכור־האומה ונושא־דגלה, והוא צריך לחיות. והאומה, אשר לא אבדה עד כה, לא תאבד גם להבא. ובן־יהודה מחליט: גם “אם יכבו הכוכבים ולא תזרח השמש”, נושא־הדגל ימצא את דרכו בחושך עד בוא היום, ויאיר אור גדול להאומה הצועדת קדימה לתחיתה השלישית.

 

ה: “על דאטיפת אטיפוך”    🔗

בן־יהודה אשר הקל בכח הנסים והנפלאות בישראל, וביד אכזרית חתם, ב“דברי־ימי־ישראל” אשר חבר, את כל הנצחונות של עמו בשם הגבורים שנלחמו גם נצחו – כיום כאילו מוכרח בעצמו לצפות לנס אשר יקום לתחיתנו הלאומית בארצנו ובשפתנו כאחת.

ההרס של הבית העברי כה גדול, והזומם תחית לשוננו שבור ורצוץ. המתיחות מסביב איומה. מצד אחד חושבים המתנגדים לנצח על ידי הלעג שלהם והמצדדים נתפסים לספק: איך לגבור על כל זה? איפה שואפים כחות רעננים? – כמו על עיברי־פי־פחת עומד בן־יהודה ונדמה לו שכהרף עין יחליף את הגזרה.

בפסגת הר־הזיתים. ביום כ“ב באלול, שנת אתתכ”א נסתם הגולל על קברה הרענן של האם העבריה הראשונה – דבורה בן־יהודה. וביום ח' בניסן, שנת אתתכ"ב, הביאה אותי הספינה הרוסית “צסרביטש” לחוף־יפו, למחיה הלשון, ואהיה העזר כנגדו. נערה צעירה, בת עשרים, שלא ידעתי אף דבור עברי אחד, אף לא את אותיות האלף־בית הקדוש. בידי מוסר בן־יהודה, בלי אמר ודברים, את גורל עתונו ומלונו, הקמת הריסות ביתו העברי – שדה־המערכה לתחית הלשון, ובעקר – חנוכו של הילד העברי הראשון. שאעשה בכל אלה כטוב וכישר בעיני.

אף כי מאומה לא אמר, נדהמתי עד למאד מהמשא הכבד מנשוא, אשר נתן על שכמי מחיה הלשון. הוא לא דרש ממני הסכמה כי אם נדר, ונדרתי. לא העזתי לפקפק ביכלתי, כה גדולה היתה אישיותו של בן־יהודה. ולא היה מוצא אחר, כי־אם לכרע ברך ולקבל הכל בהכנעה וללכת באשר ילך. וכך אמרתי לו: אלהיך – אלהי, ארצך – ארצי ולשונך – לשוני! כח שלמעלה מהטבע עזר לי לרכש לעצמי את יסודות השפה העברית במשך זמן קצר, ומדי יום ביומו התעשר אוצרי הלשוני והתחלתי לדבר עם שני הילדים העברים בשפתם.

פרצופם של הילדים היה יקר בעיני מאד. כסמלי תחיה חיים, שלא היו כמותם לשום עם ולשון נדמו לי, והשיכים כיום לכדור הארץ כלו בלי הבדל לאום וגזע. ומובן מאליו שהם בתור שכאלה ענינו אותי מאד והתמסרתי לחנוכם בכל חֹם לבי.

והם דבקו בי. הילדה היתה עוד קטנה. כל גננת כשרונית יכלה לחנכה. אבל ענין אחר היה בכור האומה. ילד בן עשר, ירוד מאד בגופו ומחוסר כל ידיעות, כי בית־הספר היה למטה מכל בקרת. מנהלו הנעלה – נסים בכר, ספרדי אציל, שחונך במרכז אירופה, איש מדיני, נושא בחובות הקהלה ובעל הדרת־פנים, אך לא מנהל ולא מחנך. המורים בבית־ספרו, שהיו בלתי־מקצועיים, הפיקו את התועלת המלאה מזה. הוצאתי את בן־ציון מבית־הספר והתחלתי ללמדו ולחנכו בעצמי. גם חיצוניותם של הילדים “הירושלמיים” נשתנתה והופיעו כ“אירופיים”. גזזתי את שערם, רחצתים, הלבשתים מכף רגל ועד ראש, הטבתי את בריאותם, והפחתי רוח חיה בהנשמות החנוקות מחוסר אויר וחיים.

העוברים ושבים לא הכירום. האם הזקנה לא התנגדה לי במאומה. ודאי חשבה על “דאטיפת אטיפוך”, ואולי עוד יחזרו למוטב. גם אני חשבתי כך: עתה הנני הופכת סדרי בראשית ואחרי יבוא מישהו וישנה את כל מה שעשיתי. האב ראה אולי בכל זאת יד הגזרה, כי בדעתו היתה החלטה לגדל את הילדים כ“ספרטנים” ולפי רוחי ודרכי חנוכי ידמו לנסיכים בני מלכים. יהיה כך, ובלבד שיהיו עברים מושבעים. גם למודיהם סדרתי ונהגתי בשטתי המיוחדת, המובחרת לפי העקרון האנגלי: “היותר טוב, די טוב בשבילי”, אפילו בלמוד הלשון העברית, שידיעותי בה היו כל כך דלות. דחיתי את השיטות שנתישנו, והחלטתי כי רק המובחר שבלשוננו טוב בשביל הילדים העברים, כמו שזה היה טוב בשבילי, וצודד את לבי.

כעבר זמן־מה היו הקטעים היותר יפים שבתנ"כנו כדברי משפחה להילדים. השירה והפיוט מדורות מתחלפים התאמתי להם. ידיעות כלליות מסרתי להם בלשון עברית מובנה וקלה, ויתקשרו עד למאד לידיעות הטבע ופלאותיה, והיו משתתפים אתי בהכנת כל הנסיונות בחימיה. חברה לבן־ציון היתה אחותי פנינה, בת גילו, אשר חנכתיה יחד אתו, ולימימה היה חבר אחי הקטן יוסף, בן גילה. ארבעתם יחד השתתפו והשתעשעו בכל המשחקים והתרגילים בשעת התעמלות ובטיולים בסביבות ירושלים ובנסיעות קטנות מחוץ לעיר ובקור בהכפרים העברים שלנו, שהחיים שם היו כה שונים מחיי בירתנו.

ככל אשר הבריאו הילדים העברים בגופם, כן השתפרו בשכלם, בבינתם, ברגשותיהם, ובמנהגיהם – לשביעת רצוני. והיה זה שכר עמלי. ומכל צד פזרו מחמאות להמחנכת הצעירה המומחה, אף שאלו בעצתי לעשות כמעשי. ועיני־כל שוב אל בן־ציון, זה הילד, שחששו שישאר מטומטם, לא מפותח כל צרכו, הנהו מפליא את עין כל רואיו.

שכם אחד גבוה מכל חבריו, רענן, חזק וישר; הליכתו – אפרתית, צלילי דבורו העברי – מקסימים.

פעם בלכתנו, בן־יהודה, אני והברון מנטויפל מוינה, מדברים על תחית ישראל והשפעת הלשון וכו', והברון פעם מפקפק ופעם מאמין לדברינו, אומר, בהצביעו על הילד, שבא לקראתנו: הנה, כילד גזעי זה רציתי לראות את ילדי ישראל פה. הילד התקרב, עצרנו אותו והצגנוהו: בננו, הילד הראשון אשר דבר עברית כלשון אם.

– נושא־דגל מקסים, העיר הברון.

– אשרי יולדתו – עניתיו.

הילד העברי גדל. עוד מעט יהיה נער. אני משתדלת לפתח בו עצמאות, יזמה ואחריות. ביתנו מלא כסדר מבקרים מהבאים לתור את ארצנו. בן־ציון התאבדעי מאזין ושומע מפעם לפעם דברי בקרת על מעשי־ידיו של הישוב הישן והחדש יחד. הוא מחליט בשכלו הילדותי לתקן את המעות וגם יודע כי הרבה מחכים מהדור הצעיר וע“כ הוא עושה מסקנה בלבו למעשיו ולפעולותיו הוא. שמֹע שמע כי הנדיב הידוע תומך במושבות החקלאיות, אלא שחמר האנשים שם אינו מן המובחר, אינם קשורים לאדמתם, שואפים לעיר, אף לחו”ל, אינם מדברים עברית, ע"כ הוא מחליט ליסד קבוץ ממין זה לילדים בלבד, הלא הם בודאי יהיו מן המובחר ולמופת אפילו לגדולים…

מיד הריץ בקשה להנדיב לעזר לו בהגשמת רעיון נשגב זה, ומה שהוא מבקש בינתים הוא בגדים ונעלים לחברי קבוצתו. על מכתב זה הוא חותם בשם בן־ציון בן־יהודה ומחתים גם את אחותו, אחי ואחותי. כלם נשמעים לו ולא יעלה בדעתם לסרב לו בחתימותיהם.

המכתב נשלח פריזה מבלי שנדע מזה דבר וחצי דבר, הלא על כן חנכתיו לעצמאות, וכעבר שבועות מספר אנו מקבלים נזיפה מבא־כח הנדיב לעניני ארץ־ישראל: איך זה אנו מרשים לילדינו להיות “שנוררים” כשאר בני ירושלים, לבקש כסף לבגדים ולנעלים. האמנם הם חסרים לבוש?

אנו חוקרים ודורשים, והוידוי גמור וברור: כל אלה הם מעשי־ידי בן־ציון. וגדולה נזיפתנו בחבר העברים הקטנים, ובכל חמר הדין אנו אוסרים עליהם גם להעיז, על אחת כמה וכמה, לעשות דברים כאלה. ובן־ציון מבאר ומוכיח כי אך טעות בדבר, כלום לא בקשו בשבילם, הכל לשם־שמים, לתקן המקולקל, להרים קרן הכפר העברי כראוי. ולמה נכעס עליהם, הלא גם מטרתנו היא כזו!

לשוא אנו מבארים לבן־ציון כי מכתבו זה עלול להזיק לנו אצל הנדיב, והוא באחת: רצה לעשות מה שאנו עושים. אך טרם הגיע הזמן שאוכל לבאר לו ש“מה שנאה לאליל אינו נאה לשור” – כפי שאמרו הרומאים.

אבל לנו ברור כי תוסס דבר־מה בלבו ובמחו ואנו אחראים לבטויו בפני העולם כלו. ואיך להדריכו במהלך מחשבותיו ובמעשיו? איך להראות לו את הדרך הנכונה שילך בה? וכבר אנו חושבים כי חנוכו פה מגיע לשיאו. צריך לחשב על למודיו בחו"ל, באחד ממרכזי ארופה.

מגיע הילד העברי לבר־מצוה. האב אינו עושה מזה מאורע חשוב. אבל סבו, שנ“ה יונס, חוגג זאת ברב פאר והדר, לשמחת האם הזקנה מצד אביו. לחגיגה זו הוא מזמין את המורים העברים מהמושבות וגם את החכם הצעיר יעקב מאיר, אשר בן־יהודה מדריכו להיות ביום מן הימים ה”חכם־בשי", והוא הוא שמלמדו להניח תפילין.

הילד העברי כאילו הרגיש כי הוא בר־מצוה מיום שנולד, ואיננו מבין מה רוצים ממנו דוקה ביום זה ומדוע מהיום והלאה מחייבים אותו במשהו מיוחד. כבר הסירו ממנו התפילין ולמדוהו לקפלן ולשמרן. הוא יצא הגנה להנפש. ופה באה האגדה הידועה על הכלב: “שבן־ציון הלבישו תפילין, והכלב ברח ממנו ורץ מרחוב לרחוב ולא יכל איש לתפשו, עד שחזר לבעליו”. אני בלבבי חשתי כי דבר־מה התרחש אחרי חגיגת בר־מצוה בחנוך הילד. ומכיון שחנוך ולמוד הילדים הוגיעוני, לכן החלטתי לשכור שני מורים, אחד חיים כלמי – לצרפתית, וצעיר אחר, אברמסון – לאנגלית ולחכמת השעור, אשר לא אהבתי. רק עברית ומדעי הטבע המשכתי ללמדם. בזמן יותר מאוחר הזמנתי את המורה מרדכי קרישבסקי ללמדם את הלשון, ואני הקדשתי את זמני הפנוי לעתון.

הילד העברי הראשון נהיה לנער, אך לאשרנו לא נשאר היחיד. נערים ונערות עברים כבר מהוים רשת לאומית בארץ. הלשון, אמנם אינה עדין לשון־אם אצלם אבל הם חדורים הכרה כי זו היא לשונם, בה ידברו, ילמדו, יחשבו יתבדחו וישתעשעו.

אף בין חובשי בית־המדרש פשטה “מגפת” העברית. ובחורים בתלבשתם המסרתית של זקניהם על פאותיהם המסולסלות באים להתיצב לפני מחיה הלשון. בן־ציון מתידד אתם. כמעט יש פחד פן ימשך אחריהם. ורק זה עוד חסר לעקר מהשרש את הנטע הרך… זה היה צעד ראשון בתחית לשוננו בארצנו. הרי זה רכוש ומחר אולי יהפך לכח הצבור. בן־ציון בן־יהודה כי יקרב, עיני־כל אליו, הוא מסמל להם תקופה חדשה אשר לקראתה הם צועדים, הוא האציל שביניהם: “נסיך יהודה” – קוראים לו. כלם אוהבים אותו, אך אין איש מקנא בו.

אני שולחת את ארבעת הילדים לסיר בהכפרים שלנו, מראשון־לציון ועד גדרה. בן־ציון חוזר בהתפעלות מלאה, אף הספיק להתאהב בכפרית עבריה, ילדה שחורת־תלתלים ותכולת־עינים. והיא מסרבת, אהבתו אינה ראויה לה. בשובו מסיור מושבות־יהודה מוסר בן־ציון דין וחשבון לאביו מהתקדמות העברית “בארץ” וסופר בעשר אצבעותיו מספר המשפחות העבריות: אחת – בראשון־לציון, שניה – בעקרון. שלישית – ברחובות, רביעית – בגדרה, חמשית וששית – אומרים שישנן בראש־פנה ובצפת. גם בעיר העתיקה – אחת. אין די אצבעות, האין זה פלא, אבא? – מתלהב בן־ציון ומנבא עתידות בכל הדמיון שחננו הטבע: היום – עשרות מחר – מאות, מחרתים – אלפים ולבסוף – הישוב כולו, והננו עם בארצו ובלשונו, היום משועבד ומחר – בן חורין!

• — — — — — — — — — — — — — — — — — — — — —

האב אינו מסופק בדמיונו של בנו, בכח דבורו העברי, ברגשותיו הלאומיים, ורואה בו מטיף ונואם בחסד עליון, ודואג עוד יותר להשכלה רחבה, רב־גונית בשבילו, להגיון במהלך מחשבתו, לרציניותו ועמקות דבריו. הוא צריך ללמד, הוא צריך סביבה נאותה, משפיעה ומפתחת, לסיע להכשרונות הטבעיים שבהם חננו אותו ארצו ולשונו. היום הוא זקוק להשפעת הסביבה ומחר הוא ישפיע על המוני בני אחינו בגולה. תפקיד בכור האומה ברור למחולל התחיה. בחשאי עושה בן־יהודה את חשבונו הנפשי: הכרזתו לאחיו בגולה לחזור להיות עם, להתישב בארץ ולהחיות את הלשון, והנה הנצנים הראשונים: מספר המשפחות העבריות מתרבה. ומדוע כה גדולה ההתנגדות? ומדוע ירדפוהו? מדוע לא ישלים סוף־סוף הדור הישן עם רעיון התחיה העברית בארץ? מדוע? האם לא די רדף אותם ונלחם בהם? הוא ירד לחייהם ל“החלוקה” אשר מפרנסת אותם.

וחוזר חלילה, וכבר חוזה מחיה הלשון איך כל “מטיפיך יטופון”, גם הוא יעבר מן העולם, הרעיון בלבד יחיה לעד ויהיה לנצח ישראל.

 

ו: אני עברי ובוגד    🔗

בן־ציון בן־יהודה כבר בחור והעלמות מתענינות בו. המושבתיות קוראות לו גם הן “נסיך יהודה”. בטיוליהם בסביבות ירושלים, על שפת הים ביפו, בשדרות ראשון־לציון, על הגרן בעקרון, הם מתלחשים בסודיות ופותרים את השאלה: “מה זאת אהבה”, אף מחליטים: מי את מי צריך לאהב? לאמר, מי למי צריך לכתב מכתבי אהבה. בחורי הישיבה שביניהם מסבים את ראשם ואודם מכסה את פניהם מהמחשבה בלבד, כי יודעים הם שהעברים והעבריות לועגים קצת לתלבושתם הארוכה ולפאותיהם המגודלות ומי מהבחורות תרצה באהבתם? אולי בעיר העתיקה. אבל שם אם גם עוד לא ראה הבחור את העלמה הוא כבר מאורס לה, ומחויב לשלם קנס אם אינו רוצה לשאתה.

לא כן בן־יהודה הצעיר; מצאה בחורה חן בעיניו וכבר נשבע לה נאמנות־נצח, והיא באחת:

“נסיך צריך לשאת נסיכה”

מה פרוש זה? סרוב סתם? או רמז לגזע יחוס, זכות אבות? והוא מחליט כי הבחורה אינה אוהבת אותו ואולי עליו לבקש בת־זוג מיוצאי חלציו של דוד המלך? זה אינו לפי אפיו. הוא מבקש להתחבר דוקה להאנשים משפל המדרגה. משם הוא שואף להעלות פנינים ומרגליות. אביו אמר עליו פעם: כמו ישו הנוצרי, נדבק לכל דל ואביון: בין ידידיו נמנים ספרדים אחדים, אשכנזים מדלת העם, מוכרים וערבים…

כל מה שחותם רוסי לו נדחה מפניו, אולי מפני שהם מוסיפים לדבר רוסית? צריך לומר את האמת, שזו מדה נגד מדה: הרוסים אינם אוהדים אותו ביותר. וזה מצער את בן־יהודה: כיצד? הילד העברי הראשון איננו אהוב עליהם, אין אליו כל הערצה? הלא זו פגיעה בעצם תחית הלשון. כי הן הוא צריך לשאת את הדגל ברמה! האב משתדל לבחון, ובלי פניה, את תכונות בנו בכורו, לגלות את החסרונות אשר בו ולעקרם בעוד מועד. אחרי שקול־דעת הוא בא שוב לאותה החלטה: לשלחו לחו"ל להשתלם, ויפה שעה אחת קודם. והאמצעים לכך – מתחת לאדמה ימצאם.

אלא שבן־ציון בן־יהודה, יש לו כבר דעה משלו ורצון משלו, ואינו מסכים לנסוע. את המושבתיים הוכיח בן־יהודה בעתונו על אשר הם שולחים את בניהם מהארץ לעשות מהם “דוקטורים”, והוא בעצמו ישלח את בנו? הילד העברי הראשון יעזב את ארץ העברים? לא! הוא ישאר בארץ ואם אינו יכול להיות עובד אדמה, באין לו קרקע, יהיה סנדלר, חיט, פחח, בנאי, נגר, סתת, סוחר־קטן ברחוב היהודים – יש די מקצועות בארץ…

מתיאש בן־יהודה, לשמע כל זה, עיניו כלות מפני שכבר רואה הוא את העברי הראשון בין פחותי הערך, אביון, בטלן, ומחסר כל כשרון להרויח את לחמו באיזה משלח־יד… ורודפת אחריו המחשבה כי זה בכור האומה, חלום הדורות יהיה מושך את החוט ודופק בסוליות נעליו או מרים פטישו על סדן, מטאטא רחובות, וכלום זה יחשב למופת ודוגמא לתחית השפה והעם כאחת? מי המשוגע שישמע לו וילך אחריו.

לילות בלי שנה וימים בלי עבודה עוברים על האב האומלל: מי הרעיל כבר את דמו של העברי הראשון? מי הקיפו בכשופים ממין אלה? דוקה הוא, שלא ישכיל ולא ילמד והיתה ידו בכל ויד כל בו – לשמצה ולחרפה לעברית המדוברת.

אני משתדלת להרגיע את האב ולאמץ את הבן למצא את הדרך מהמבוך הזה ומצליחה במדה ידועה. – בן־ציון נכנע, יסע פריזה ויכנס שם בינתים לבית־המדרש למורים, אשר לחברת “כל ישראל חברים”. כל מכירינו וידידינו הבטיחו לתמוך בו, כל הדלתות תהיינה פתוחות להעברי הראשון למען יוכל להתקדם ולפתח את כשרונותיו ולהגיע למדרגת־השכלה ראויה לשמו ולתפקידו.

אוירת הבית התטהרה. שוב רואים חיוך על פניו של בן־יהודה, נעשות הכנות לנסיעתו של בן־ציון, המכרים מברכים, הידידים שמחים, השונאים מקנאים, המורים מיעצים לתלמידם ומדריכים אותו איך להתנהג בעולם הגדול ומשביעים אותו לשמר על דרכו גם שם, ואביו מבקש ממנו להיות “אדם באהלו ועברי בצאתו”. בן־ציון נרעש קצת אך שולט בעצביו: מכיון שהסכים לנסוע, הנהו כבר במחשבותיו בעולם אחר, בסביבה זרה, הרחק מכל אשר אהב: השמים התכולים, השמש הלוהט ביום, הטל משיב־הנפש בלילה, ארצו השוממה והאפורה, שאין בעולם יפה ממנה, הירדן הסואן וים כנרת היפה, מי ידמה להם, אף האבק יחסר לו, שהוא רואה בו סמל המדבר הנערץ.

נדמה כי עיניו השובצות־מעט כאילו התרכזו ישר אל המטרה הסופית. הוא יחזר ויפעל אך ורק בארצו וזו כל נחמתו. נגמרו כל ההכנות. מלוים אותו עד יפו, עולים אתו על גב הספינה, ואני דואגת בלבי לבל יקפץ הימה… אך לנחמתנו לוחץ הנוסע הצעיר את ידי מלויו, מנשק את הוריו, מבטיח לכתב תדיר, ולבסוף הוא אומר:

– אכן, שלום, שלום! עברי אנכי אך בוגד, עוזב את ארצי! האם זה יסלח לי פעם, וישכח? אתם עדי, לא באשמתי נעשה העול הזה. האמנם גזרה היא מהשמים? להתראות בארצנו, ויהי מה!

והחברים שעזב לא רבים היו: בני המורה העברי שלו וילדי המורה הצרפתי ובני ולירו; ומבין הערבים – אמין אל־חוסיני ופכרי נשאשיבי, שאתם למד זמן־מה בבית־הספר של “כל ישראל חברים”, כשהכינונו את בן־ציון למבחן בפריז. עם אמין אל־חוסיני היה הולך תדיר לעיר העתיקה ויחדו קונים ואוכלים “מעמול” ו“באלווה”, שתי עוגות מתוקות של הערבים. הערבי קנא בהעברי על אשר גם הוא שאף להיות עתונאי וע"כ סדר לעצמו מברקים מיוחדים מחוץ לארץ, שרֻבם היו לקוחים ממברקי “רויטר” והיה מסדר אותם כאלו הם מיוחדים ומוכר אותם לנו… וכבר חלם העתונאי־בעתיד כי פעם יעשה כדבר הזה ביתר אומנות ויביא גם מברקים אמתיים וימכרם לעתונים הערביים.

כאלה פני ארצנו כמו שבן־ציון עוזב אותם ולבו מתכוץ מכאב ומתמלא געגועים כבר מצעדיו הראשונים. העיר הנצחית המזהיבה לאור השמש בסביבותיה המרהיבות־עין, באורה אשר מסביב לה, היתה שקועה בחושך בלילות, כאילו היה זה יער־בתולה שאין אדם עובר בו. מפעם לפעם נפגשו אנשים ברחוב, בלי לראות האחד את השני, נושאים פנסים בידיהם, כאילו מחפשים דבר שאבד להם. כבר אז היה בירושלים ישוב יהודי בן שלשים וחמשה אלף בתוך תושביה המעורבים במושלמים ונוצרים, ובשבת הרגישו כלם את יהדותה: כל החנויות סגורות. ומי מהנכרים שלא הכין לו כל המצרכים בערב שבת – ידיו על ראשו, ישב בחבוק ידים עד יום ראשון. ירושלים לא עשתה גם אז רשם של עירה קטנה ולא של תחום המושב, אלא שהדלות נראית היתה לעין: חוץ מהאירופים המעטים, שהביאו את לבושיהם מפריז, היו כלם לבושים רע ולא חסרו גם בלויי סחבות. בפרט דמו הילדים בלכתם לבית־הספר לאביונים מקבצי־נדבות. רק לחכמים הנוצרים היתה תלבושת אחידה. ואנו קנאנו בם. ונדמה היה כי בעולמנו־זה מקום רק לעמל, דאגות, מלחמת־דעות, הכנעה למשטר האכזר של עבד־אל חמיד, ודי חשש ופחד ממה שמכין המחר. יוצאים מכלל זה היו הנתינים הזרים, בעלי הזכויות המיוחדות, שלהם היה הכל מותר. ולכלנו יחד אין אף שמץ של שעשועים, – לשעשע בו את האזן ולבדח את הלב. לפעמים נדמה לי כי מנזר גדול היתה ירושלים ואנו כלנו נזירי־אלהים. אחרת היתה יפו וסביבותיה, מושבות היהודים, אליהם הביטו כל העינים, אל החיים החדשים אשר מתהוים שם.

חיפה היתה כפר, טבריה דמתה לעיר שעודנה חיה מתחת לאדמה, וצפת הביטה בנו מגבה סלעיה הצחיחים.

בן־ציון בן־יהודה צעיר אזרחי העברים מרגיש את עצמו בוגד על עזבו את הארץ שרק לה שיכים כל חייו וקיומו.

 

ז: העברי בארץ הגלים    🔗

כל עוד נראה חוף הארץ מהספינה עמד בן־ציון כמאֻבן והביט, כאילו רצה לספוג את המראה בלבו ובמוחו, לבל ישכחנו. השמש שקעה, ועם חשכה גברו מכאובי לבו של הנודד הצעיר ויבך במסתרים עד כי נרדם. למחרתו החלו חייו החדשים על פני המים.

הנהו בנמל־סעיד בבקר, באלכסנדריה – למחרת! אחרי־כן עוברים את קורסיקה וסרדיניה, וסוף־סוף הוא נמצא במרסיליה. עוד ליל־נדודים ברכבת והעברי הצעיר נמצא בעיר הבירה של צרפת, או, כמו ששמע לא פעם בבית אומרים: “בעיר הבירה של העולם כלו”. – וע“כ גם שלנו? שלו? – יפה, אין מה לאמר, מלאה קסם, הדר. סואנת מחיים העוברים על גדותיהם בעליזותם ואשרם, עיר החפש והדרור לכל האדם. מה עשירה היא בהיכלים, בבתי־נכאת, במצבות־זכרון נהדרות, בגנים מרהיבי־עין. והתדמו כי עמד העברי לעומת כל אלה כעני בפתח? – לא. “גם אנו נבנה את ארצנו ברב פאר והדר, ועיר בה דוד חנה לא תרכין את ראשה, לא תשפיל את עיניה בפני כל בירות העולם”. זו החלטתו וע”כ עליו ללמד, להתקדם, לחזר ולעבד.

ובית־ספרו מה נאה! בית מרוח, גן מסביבו, חדרים יפים, סדר ונקיון, מנהל חביב, תלמידים כה מצוחצחים במדיהם המיוחדים. גם העברי הירושלמי קבל את מדיו, צחצח את כפתוריו ליום השבת ולתמהונו הגדול ראה את כל התלמידים נוהרים לבית־הכנסת של המכון, מקום שם כבדוהו בעליה. הביט אזרח ארץ־הקדש בספר־התורה הפתוח לפניו וירים קולו הגאה במקום המסומן… הפסיקוהו והוא אינו מבין מדוע. אז רומזים לו: “ברכה!”

– ברכות אינני יודע – עונה התלמיד המיוחס, בנו של אליעזר בן־יהודה. וגדולה ההשתוממות, המתבטאת בשתיקה גמורה. תלמיד אחר ברך במקומו אף קרא, ובן־ציון בן־יהודה ירד וישב במקומו.

אחרי זה החלו מפעם לפעם וכוחים בין התלמידים, שברבם מעדות המזרח שבאסיה הקטנה: איך ומדוע? ולמה עברית, אם אינו מתפלל. גם מוריו, אף המנהל והמפקחים שעל בית־ספר זה מצד החברה השתתפו בהערותיהם. בינתים הגיעה פריזה אחותי פנינה והחליטו שניהם כי הנם מהוים “ממלכה בתוך ממלכה”, ארץ־ישראל קטנה בתוך צרפת הגדולה, וכשפעם בליל־שבת אחזה פנינה במנורה הדולקת להעבירה לשלחן אחר, קרא המפקח בֶנֶדִיקט אשר הוא הוא שהכניסה לבית־ספר זה:

– עלמה חביבה, שבת היום! מה עשית? הלא תרדי לגיהנם בעד חטא שכזה! – והיא השיבה:

– בל יירא אדוני, לא בשבילי הגיהנם, היות שאני באה מגן־עדן!

התשובה מצאה חן בעיני־כל. שניהם לומדים טוב ומצטינים אלא שהתלמידים מתגרים בבן־ירושלים באמרם כי אי־אפשר לתרגם המשלים “המובחרים” הצרפתים ללשונו, למשל:

– איך תאמר: “avec si, on peut mettre dans une bouteille – Paris”

בן־ציון חושב רגע, ועונה:

– בלוּ, אפשר לשים את העיר בבקבוּ.

– ואיפה “פריז”?

– הכונה לירושלים, והעקר – הבקבוק.

עונה בן־יהודה הצעיר בעליצות, כמנצח.

הוא מתחיל קצת להשתעמם בין בני המזרח הללו. לא בשביל זה בא פריזה. הוא זוכר כי הוריו הפצירו בו ללכת לבקר את מכרינו הגדולים והחשובים, ומדי יום ראשון הוא מקבל חפש והנהו בבית מקס נורדאו – מאורע בחייו. אמנם, פגש כבר אנשים גדולים וחשובים, יהודים ולא יהודים, ומחסידי אומות העולם בבית הוריו בירושלים, אבל שם היה הוא רק “סטטיסט” וכל האחריות נשא הבית, ופה הוא אחראי לכל דעה, לכל דבור היוצא מפיו: “דע בפני מי אתה עומד”, מקס נורדאו החכם, הסופר המפורסם, הוגה הדעות, הציוני, יד ימינו של הרצל. ונורדאו אומר:

– fils de Sion! ברוך אתה בבואך! הרי מקומך על יד השלחן, תבוא כאשר אך תוכל ואין לך גם צורך להודיע, בן־בית הנך בביתנו, – ומציג אותו בפני הגברת נורדאו ובניה ובתו מקסה הקטנה. נורדוי שואל לשלום האב והאם ועל ציון בכללה, ובן־ציון מתחיל להלל ולפאר את ארצו כיד הדמיון הטובה עליו. ולתמהון כל שומעיו אין קץ. גם אם אינם מאמינים לו בכל, הרי זה משפיע. אלכסנדר מרמורק בין האורחים, נחום סלושץ, אחיו של ג’ורג' קלימנסו ועוד… ואת כלם קוסם בשפר דבריו נסיך יהודה. וכמו־כן בשאר בקוריו: אצל דיוק־קרסי, ז’ורס, אמיל זולה, ברנר לזר ואחרים, בכל מקום מיצג העברי הצעיר את עמו וארצו בגאוה ומתיחסים אליו בכבוד ובהערצה.

יותר מכל ענינה אותו העתונות הצרפתית: העושר, הגדלות, החפש, הרוח המיוחדת לה. ובסתר לבו הוא חולם כי בשובו ארצה יהיה גם הוא עתונאי ויתן ללשונו את כל הגמישות והשפור של הלשון הצרפתית, אף דעות ה“בולוָר”, מדוע לא? הוא יעיז. לא נעלם ממנו כי כבר האשימו את בן־יהודה כי “הכניס את הזוהמה הצרפתית לאהלי שם” אך אין בכך כלום, הוא יעיז עוד יותר! חלוף המכתבים בינינו כה מענין. בן־ציון ופנינה מספרים על כל מי שהם פוגשים ועל מה שהם מדברים, ואני ממריצה אותם במכתבי להשתלם עוד בלמודיהם, איזה בית־נכאת עליהם לבקר ומה יראו שם:

בבואכם לבית־נכאת “לוקסנבור” תראו ליד הכניסה את “האזרחים מקלה” של רודין ותתגאו בעמכם: לא כן נמסרה ירושלים, את מפתחות בית־המקדש לא הביא הכהן הגדול לטיטוס, אלא השליכם השמימה ואת עצמו לתוך האש! ועוד: באולם השני מצד שמאל מיד בהכנסכם שימו לב ל“הנשיקה הנצחית”, פסל כה נפלא וחזק, ו“יוחנן הטובל” של רודין, פסל הולך וצועד, נדמה שהירדן משתפך לפניו ובן־ציון עונה:

– אמא, לצערנו הגדול לא מצאנו את פסל “הנשיקה הנצחית”.

אני משיבה כי זה אי־אפשר, אלא שהמפקח על בית־הנכאת משיב לתלונתם:

– מפעם לפעם משנים את מקום הפסלים, או מעבירים אותם ומביאים אחרים במקומם.

רק את “כתר נפוליון” מצא נתין יהודה על נקלה וכבר חשב: איזה ראש יהודי יתאים לו? פריז וירושלים היו קשורות בימים ההם קשר אמיץ ותהיינה קשורות גם להבא, יותר מדי זכרונות יפים, ונוכל לומר גם לבנינו:

שלנו ושלכם – שלה הוא, של פריז זו שאהבנו כל כך, הרבה מנעם החיים שאבנו בה, גם כח המלחמה בעד חפש ודרור למדנו מהעם הצרפתי וחוש היופי והשאיפה לאל־על. ואם גם אי־צדק שלט שם מפעם לפעם, הרי נמצאו אנשי־מעלה אשר נלחמו בו וגם נצחוהו. אנו מאושרים שילדינו לומדים בצרפת ויהיו אחרי־כן חסונים ואיתנים במלחמתם לארצם בעד דעותיהם.

לא ידע העברי הצעיר והענו כי בגללו התחוללה מהפכה בבית־ספרו. התלמידים הביטו בעין־רעה על כל ההנחות שעשו לו והזכויות שהעניקו לו וגמרו אומר להתקומם, אלא שלא היה נאה להם להודות שזה מפני הקנאה והמציאו תואנה כי האכל לא טוב: תמיד פולים, יום־יום שעועית, הלחם אינו מן המובחר, וכדומה, ועל־כן אינם מרוצים מהמנהל הזה, דנון היה שמו. כלם חותמים על גלוי־הדעת וגם בן־ציון בן־יהודה, כי לא יפרוש מן הצבור ולא יביש את חבריו התלמידים, אבל על זה חרה מאד למנהל אשר קרא לו ואמר:

– גם אתה בן־יהודה אינך מרוצה? כפוי־טובה שכמוך! זה כל אשר אוכל לאמר לך.

כעבור זמן מה קבל בן־ציון פקודה להבדק אצל רופא ואחרי זה הודיעו לו כי נגוע־שחפת הנהו ועליו לעזב את בית־הספר…

לפתע נתקו כל החוטים, אשר קשרו את אזרח יהודה המשתחררת בחיי צרפת, בלמודים, במטרות הנשגבות ובבעיות לאין חקר; ובבקר לא עבות אחד, הופיע בן־ציון בירושלים, לבוש מדים של בית־ספרו. בירושלים היה זה מאורע ולא מעטים רצו אחריו ברחוב לספור את כפתוריו הנוצצים עד כי החליף מדיו בבגדי־אזרח רגילים.

לי הזכיר בן־ציון את אביו, אליעזר בן־יהודה, כשבא מדינבורג לדיסנה להפרד לפני נסיעתו לפריז: גם הוא היה לבוש מדים, אותה הדמות העדינה, הגזעית, מלאה חיים, מפיקה מרץ, נשמה גדולה בגוף צנום ורפה. אך בנו היה יותר חסון בגופו.

השירה לחוד והמציאות לחוד. למרות היפי וההדר שהיו בעלם זה, הצועד בגאון ב“דרך היסורים” של אביו, הדהימתני חזירתו הפתאומית, אשר נדמה לי כי הרסה את כל עתידו. זה היה מיד אחרי מות בתנו האהובה דבורה, ובן־יהודה הרצוץ והשבור נסע לחוץ־לארץ. והרי על כתפי בלבד נשאר כל המשא, כל האחריות וסבוך תכניותינו, ועודני כה הרוסה מהאסון, שבנפש רצוצה שניה בקשתי להעזר: דרשתי מבן־ציון להריץ תיכף מכתב למקס נורדאו ולהציע לו לקחת את ימימה אליו בתור מורה עברית לבתו מקסה, וכדי להשליט את הדבור העברי בביתו. אך לא עלה הדבר בידי: בן־ציון סרב לעשות זאת באמרו שלנורדאו אין כל צורך בעברית בביתו ולא יעשה זאת, ואני בשלי בטוחה בהצלחה. חלשה בגופי ובעצבים נרגזים, מאסון אחרי אסון, חסרת יכלת למשל ביגוני נזפתי בבני החורג אולי זו הפעם הראשונה, ויתר על המדה. והוא באדישותו לא השיב דבר ועזב את הבית, בקחתו גם את אחותו שהיתה סבת הריב. ביפו סדר אותה בהוראה בבית פרטי, ובעצמו הצליח להסתדר כמורה בבית־הספר העברי שבהנהלת הגב' יפה.

בן־יהודה חזר מוינה ומהרצל, מפריז ומנורדאו, בידים ריקות ובלב מלא יאוש: אין הצלה, אין ישועה ואין תקוה משום צד, לבות־אבן מסביבנו ואזנים חרשות, אין כל עזרה לעתון, למִלון וללשוננו ומי יודע, אולי לכל קיומנו בארצנו, אם ב“טשרטר” של עבד־אל־חמיד התרכי אנו תולים כל תקוותינו…

בן־ציון חזר הביתה, גם ימימה באה, כאלו דבר לא קרה. ובאמת לא היתה טינה בלב: החיים המשיכו לזרום בדרכם עם כל הקשי והמכשולים שלהם וכל היפי והקסם שהיו מסוגלים להם. התחלנו לעשות תכניות חדשות, והכל בשביל עתיד שני הילדים העברים, המכרחים להגיע לדבר־מה, פן יזקפו את אי־הצלחתם על חשבון דבורם העברי.

יצחק יופָן שלח לי כסף לבוא מיד ברלינה לקומם את בריאותי ההרוסה ואסע. משוכנעת כי אצליח לסדר בברלין את הלמודים לבן־ציון ולימימה, אמצא מוציא־לאור למִלון ואשוב בנצחון. בשני מוכר־ספרים יהודים בגרמניה נתתי את עיני: פופלאָואֶר ולֶם, וחשבתי: אם הם מוכרים ספרים עברים, מדוע לא ידפיסו את המלון וימכרוהו?

 

ח: העברי במערב ולבו במזרח    🔗

לא הצלחתי להשיג מו"ל למִלון, אך אין רע בלי טוב – רכזתי את כל מחשבותי בשני הילדים: איך לסדרם שיוכלו ללמד ולהגיע לדבר־מה, להיות ראויים לשם הגדול אשר ישאו.

כלם מכרחים לעזר לי. ידידי יופן אשר הביאנו ברלינה, אמר לי שביתו יהיה פתוח לילדים. הוא ואשתו ישגיחו עליהם וידריכום, פרופסור אוטו ורבורג הסכים לבואם, וכך היתה לי ערובה כי יתמך בהם. ד"ר אברהם שלום יהודה יהיה להם כאח־בכור, יציגם וימליץ עליהם, כי סוף־סוף הם גם העברים שלו: בארצו ובמולדתו היה הוא עד לכל הבעיה העברית, כמו שהעמידה בן־יהודה לדור התחיה.

התלמידים והמכללנים גוטהיל וייל, אמיל כהן, יוז’ין מאיר, ויהודה מגנס – אשר בא מאמריקה להשתלם באירופה – כלם כאחד שמחים לפגוש את בני בן־יהודה ויעשו למענם כל אשר ביכלתם. גם ד"ר הינריך לֶוֶה וראובן ברינין יקבלום בזרועות פתוחות, ועל כן אין לי עוד כל חשש. מיד בשובי הביתה, אשלחם לבירת גרמניה. ברלין אינה פריז, והגרמנים אינם חביבים עלי כמו הצרפתים, אבל ברלין גם היא היתה מרכז למדע, לחכמה ולתרבות, וילדינו לא יהיו בודדים ועזובים בה.

נסיעתי הפעם היתה הארוכה מכל נסיעותי. חזרתי הביתה רק אחרי חדשים מספר ויכולתי לבשר לבן־ציון ולימימה כי הם נוסעים ללמד בגרמניה. אמנם אינם יודעים את הלשון, אך אין דבר, ילמדוה.

מלבד הדאגה להוצאות נסיעתם נתקלתי בקשי חדש: בן־ציון אינו רוצה לנסע שוב לחו“ל, וחושב כי זה עוון אשר לא יכופר לנו ולו. ימים ולילות אנו מדברים על לבו ומבארים לו את ההכרח שבדבר, עד כי הוא מבטל את רצונו מפני רצוננו, ובחדש חשון תרס”ו הם מפליגים מחוף־יפו בכתה שלישית בספינה של “מסג’רי” לטריאסט, ומשם – ברלינה. לתמהוננו הרב קבלנו ידיעה כי הגיעו פריזה! עלה בדעתם כנראה לנסות את מזלם שם, אולי בכל זאת יצליחו ללמד בצרפת ולא יזדקקו לגרמניה, אשר לא היה להם כל קשר אליה. אבל אחרי שהסתובבו שם שבועות מספר, ראו כי אין להם כל תקוה להסתדר. בין אנשי חברת “כל ישראל חברים” אין להם מצדדים, ואותם מהידידים הנוטים אליהם חסד ורוצים לעזר להם, אינם בעלי יכלת. חוגים חדשים לא ידעו למצא ועל־כן ארזו את חפציהם ונסעו ברלינה. שם נתקבלו בסבר פנים יפות מכל צד. ד“ר יהודה עזר לימימה להכנס לבית־המדרש למורות, ולבן־ציון – לבית־המדרש למדעי המזרח, הלא זה מה שהוא צריך ללמד כדי להיות מוכן להמשיך בחבור המִלון, אם יקרה משהו לאביו או, על הצד היותר טוב, להיות יד־ימינו. לשניהם נִתנה תמיכה מספקת וסודרו בחדרים טובים ברֹבע של הפועלים “שדרת הערמונים” ודבר לא חסר להם. בשני בתי־המדרש האלה רכשו להם העברים הירושלמים חברים מחוג חדש, נוסף על ידידיהם הרבים שהכנתי להם. ודוקא לא ציונים, אף לא יהודים. והנה העברים הצעירים נשבו בין הגויים, ומביניהם גם שמגזע ישראל, אלא שעזבו את המחנה מזה כמה והתבוללו כליל וחשבו את עצמם ל”גרמנים" טהורים. היו ביניהם גם כאלה שכבר המירו דתם, אלה היו ברובם ממשפחת השותפני הגדול, אדוארד ברנשטין. והנה העברים הצעירים העמדו בין שתי מגמות: לאומיות ושותפניות־מתבוללת. בחוג זה לא היתה התנגדות מפורשת לציונים – אלא בטול. מה ערך יש ללאומיות בעת שהשותפנות וההתבוללות במרום המעלה? אך לאלה העברים מארץ העברים, אשר דברו בלשונם ונשאו במרום את דגל־תחיתם היה יחס אחר, אף הערצה ואמרו עליהם כי “הם מין יהודים אחרים”, שונים מהגרמניים, יותר מענינים מהם.

שניהם התקדמו בלמוד הלשון הגרמנית באפן שלא בלבד שיכלו ללמד, אלא שהשתתפו בחיים החברתיים והיו רצויים בכל מקום. האח התיחס בתשומת־לב גדולה לאחותו הצעירה ממנו והרגיש בחובתו להגן עליה מכל רע, וד"ר יהודה לא עיף ולא יגע מלהשגיח על “אחיו הצעיר”. תפקיד זה נתחבב עליו, והנה ימימה לומדת היטב, מתקדמת בכל הלמודים ועומדת בכל המבחנים. לא כן אחיה, הוא מפגר, מזלזל בשעורים בבית־מדרשו.

הוא היה מבלה הרבה זמן בבתי־הקהוה, שם היה נפגש עם העברים הגלותיים, יהודים רוסים, סופרים ז’רגונים וציונים סתם. כלם מדברים אתו עברית שאינו מבין כמעט, מפני ההברה האשכנזית־פולנית. עם כלם הוא מתוכח, ומגן על ארצו, כשרק מעיזים לפגע בכבודה, או לעמד על חסרונותיה, לחרף את ישובה הישן ולהקל גם בישוב החדש, והוא כותב אז ב“העולם” את מאמרו הידוע: “מה נתנה לנו ארץ־ישראל?” מאמר אשר קבל את כנויו: “חצפּה ארץ־ישראלית”. אך המאמר עושה רשם והכל מרגישים, כי עט סופר לצעיר. בפרט מתפעל ממנו ראובן ברינין שבקש לקרא את מכתביו, אשר הוא שולח הביתה, ואומר כי הם ראויים להתפרסם – כה יפה סגנונם, מה עשירה שפתם וכל כך מלאים הם רגשות נעלים.

הנוער המכללני הלאומי שלנו אוהב את בן־יהודה הצעיר, מעריך את העברית החיה שבפיו ואומר כי מיטיב הוא לדבר מאליעזר בן־יהודה עצמו, גם ממני. ואין פלא בדבר: בשבילו זו לשון־אם. אך הם מוצאים כי ככל־אשר נאים חיצוניותו וברק־נפשו, תוכו קצת קלוש, מנאמיו בלתי מסודרים והתלהבותו מוגזמת.

לא כן בחוג המתבוללים: שם מרגישים כי מגרונו של הלאומי הצעיר מדבר יהודי חדש, שלא הכירו דוגמתו עד כה, איש ההכרה, בעל כבוד עצמי, גאה, מאמין ובוטח בעתיד היהדות דוקא במזרח ועל קרקע המולדת העתיקה. זה אינו משכנע אותם לשנות את מחשבותיהם ולהחליף את רגשותיהם אבל הדבר מענין ויפה, ואת זה הם מכבדים.

בחוגים האלה בן־ציון דוקה ענו, הוא אינו מבקש לעשות כבושים וללכד מבצרים לאמונתו הלאומית ומסתפק בזה שאוהבים אותנו ואת ארצנו ומתענינים בה, והיחס הוא של קלות וחדוד משני הצדדים. כך למשל במסיבה אחת אומר אדוארד ברנשטין לעברי הנלהב:

– ומה שוה ארצך, שבה החם כה איום בקיץ הארך, יערות אין, ולא מים, איך אפשר לחיות שם? – והארצישראלי הצעיר משיב חיש בלי פקפוק:

– ומה בכך, בקיץ אנו נוסעים ללבנון…

– וגם חרפכם אינו מצוין ביותר – מעיר אחר, אשר במקרה היה בארץ – לא גשמים כ"א מבול יורד בלי הרף, רוחות עזים מנשבים, קור, בתים בלי הסקה.

– אז אנו יורדים מצרימה להתחמם – משיב בן־ציון, ופיו מלא צחוק.

– אין מה לאמר – מעיר אדוארד ברנשטין – ארצכם מצוינת: בקיץ בלבנון ובחרף במצרים, ומתי אתם בא"י?

– ואתם, האינכם נוסעים לאיטליה בחרף? לשוויץ, לשודיה ולנורוגיה להחליק על מגלשים? – משיב בן־ציון.

– אתם הירושלמים, מאין זה תדעו מה זה מגלשים? – מעירה “גרטכן” קטנה ושמה לוטה. הירושלמי מתפעל קצת מצמותיה הבהירות ולחייה הוורודות כדם־וחלב מעורב.

– גם אצלנו לפעמים שלג, אף המים נגלדים אחר חצות, בשעה שלוש לפנות בקר – עונה להגנת ארצו, הנעלב. כלם צוחקים אז מהמסקנה שבארץ־ישראל מחליקים על קרח אחרי חצות הלילה… ואף־על־פי־כן גומרים אמר לבחור את ארץ־ישראל לנסיעות החפשה והפגרה ושואלים את בן־יהודה הצעיר: מתי העונה היותר יפה?

– פסח – עונה באפן “לקוני” בן־ציון, ובהכרה הנאמנה כי אין בעולם פסח יותר יפה מאשר בארצו: חג האביב שלו.

ידידנו הפרופ' זוברנהיים מחבב מאד את המזרחני בן־ציון, תלמידו. וכשמתאספים בביתו העשיר והמרוח תלמידי־חכמים ומזרחנים, בן־יהודה הוא התלמיד האחד המוזמן. פרופ' זוברנהיים מציגו בכבוד רב וכולם מתענינים בו. אז בן־ציון קצת יותר רָצִין ומדבר על החפירות והחקירות הנעשות בארץ ושעוד תעשינה בעתיד, על התגליות הגדולות שתאירנה את המדע, על בית־הנכאת לעתיקות שייסדו ובתי־המדרש למדעים שיפתחו, ואנשי המדע של העולם כולו יהיו מוכרחים לבוא לארץ כדי לראות, ללמד ולהשתלם.

המסובים קצתם מחיכים וקצתם מאמינים אמונה שלמה בדבריו ומסכימים לו לגמרי, ואז בן־ציון כל כך מתלהב ומאושר, ממלא את כוס־היין ושותה לחיי ארצו ועמו. ופעם, המסכן, קרה לו כי בתנועת ידו הפיל את הבקבוק והיין האדום כדם נשפך על כל השלחן הגדול והמפואר של פרופ' זוברנהיים. זה מביא קצת במבוכה את בעל־הבית ואת האורח הצעיר יחדיו, אך דברים כאלה נשכחים חיש.

בברלין נמצאו דיוק־קרסי ואשתו, ידידינו וידידי ילדינו. הם באו לחקר את רוח השותפנות בגרמניה. הילדים אצלם בני־בית ועל ידם מכיר בן־ציון את מנהיגי השותפנות: את ליבקנכט ושידמן, ושומע גדולות על רוזה לוקסמבורג ועוד, וכל אשר מתבשל סביבם. כל היחסים בין השותפנים ומתנגדיהם, אף על הנעשה בארמון המלך וילהלם השני וחפצו כאלו לנטות חסד לשותפנים, ונגד זה לחצו היונקרים עליו. כל זה מענין את בן־ציון והוא מספר להם על ה“מרכסיזם” המתגשם בארצו, על החיים הקבוציים, ופונה תמיד לדיוק־קרסי שיתמך בדבריו שנכונים הם: הלא הוא בעצמו ראה הכל בעיניו במשך השנתים שבלה אתנו בארצנו. דיוק־קרסי – מורו ורבו של בן־ציון בכל הנוגע לתרבות הצרפתית, עוצר בו תדיר ומבקש ממנו לבל יפריז, אך כל זה בנעם, באהדה ובאהבה לזה היהודי החדש, הקורא לעצמו בעקשנות רק עברי, ולארצו לא “פלשתינה”, אף לא ארץ־ישראל, כי אם יהודה.

– ארצנו העתיקה־צעירה, זו עוד תתן לעולם תורה חדשה לתקון חיי החברה, כמו שנתנה בעבר את האמונה באל־אחד ואת המוסר של צדק וישר – מסיים היהודאי הגאה באחת משיחותיו.

ואל נכון הוא הדבר שאם כי הוא נמצא במערב – לבו במזרח.

 

ט: מסלול חדש־ישן    🔗

ככל אשר בן־ציון בן־יהודה נודע בחוגים השונים בברלין, מדברים עליו ומתענינים בו. ואם גם מבקרים את קיצוניותו העברית – כלם כאחד אוהבים אותו, אפילו החרדים והאדוקים כד"ר הילדסהיימר ופרופ' ברלינר, אלא שחרה להם על כך, שאפילו ביום הכפורים לא הלך הארצישראלי הצעיר לבית־הכנסת, ונוזפים בו.

אך הוא כבר מרחף ברעיונות ובמחשבות משלו, ואין לו זמן אפילו להצטדק ולהשלים עם המתרעמים עליו ולו גם יהפכו למתנגדיו. רק כשד"ר יהודה מיסר אותו על אשר אינו מבקר בקביעות את השעורים בבית־המדרש ללשונות המזרח, הוא משיב לו:

– ככל אשר אני אוהב את למוד הלשונות השמיות, ובעקר את הערבית, ובוכה אני כשהפרופסור מבאר לנו את העמקות והיופי שבשירה הערבית, כן, לא אכחד, שאיפותי הן אחרות. אני מבקש את דרכי הנכונה בה אלך.

נדהם שואל ד"ר יהודה:

– ומה הן שאיפותיך?

– עתונות – עונה התלמיד לרבו.

– לעתונות אינך מוכן, אינך יודע את הלשון הגרמנית – משתדל לשכנעו מדריכו.

– אני אתחיל בצרפתית. זה בית־ספר טוב.

– על־כן בדעתך לעזב את גרמניה ולנוד שוב לצרפת, שאין לך שם כל מקור ויסוד?

– לא, אני נשאר פה ומברלין אכתב לעתוני פריז.

– דמיון! – מפסיקו ד“ר א”ש יהודה.

– לא דמיון, אדוני, אלא מציאות, כבר באתי ביחסים עם בא־כח העתונות הצרפתית פה, מר בונפון. הוא לקחני לעוזר לו, והנני עובד זה יותר מחדש ועל־כן הוכרחתי לפעמים להעדר משעורי בבית־המדרש.

ד"ר יהודה מתיאש מהצעיר העקשן ובעל־הדמיון ומבאר לו כי באופן כזה יפסיד את התמיכה, אשר קצבו לו ללמודיו.

– יהיה מה שיהיה, מהחלטתי זו לא אזוז. אני מחויב להיות עתונאי בעל כשרון, מנוסה, מצליח, והכל למען ארצי ולשוני. כשאחזר ארצה אעשה עתון כמו שאני מבין.

– ומאין תקח את האמצעים, אם גם תלמד את כל התורה על רגל אחת?

– אתחיל מעתון קטן שבקטנים, שבועי, לא הגֹדל הוא העקר – אלא התכן והרוח. הנה גם מקסימיליאן הַרְדֶן מוציא עלה קטן פעם בחדש, ואיזו השפעה לעתונו? אעבד ככושי, יותר מאבי, אפילו, אפתח את עתוני לעתון גדול, יומי, ואהפך סדרי בראשית בארצי, להצלחת לשוננו, תחיתנו ועתידנו.

ראה ד"ר יהודה כי עם בחור זה אין להתוכח: בראשו ישבר כל כתל בדרכו, ואולי גם את מטרתו ישיג. ואם עד כה חבבו בתור “אחיו הצעיר”, בן ארצו ועירו, היום הוא מכבד אותו ומעריץ בו את הכח הצעיר, אשר נתנה ארץ־ישראל. התוצאה של החנוך העברי הקיצוני: הבן הנאה להאב הגדול!

בן־ציון מצליח בעתונות. בונפון מרוצה בו, ולאט־לאט מוסר לידיו חלק גדול מעבודתו בארבעת העתונים הצרפתים: ב“טן”, “ז’ורל”, “פיגרו” ו“אכּוֹ־דֶה־פָרי”.

הוא זוכר את ילדותו: איך התבונן לעתונים שערך אביו, ודיוק־קרסי בהוספה הצרפתית; איך אסר עליו בן־יהודה לקחת בידו עתונים מן הלשונות האשכנזית והספרדית, פן ילמד וישקע בלשונות ז’רגוניות אלו. איך רצה בעצמו לכתב בעתון, אך לא העיז לאמר זאת לאביו ובכמה אהבה טפל לפחות במשלוח העתון – כה אהוב היה עליו הדבר.

וכיום הנהו כתב של העתונים היותר גדולים בצרפת, מסדר בשבילם את החדשות המדיניות ושולח אותן במברקים. בשעה מאוחרת בלילה, אחרי חצות, חוזר העתונאי הצעיר מעבודתו בהקהואות ובבית־הדואר ל“שדרת הערמונים” בחשמלית האחרונה או ברכבת של מסילת הברזל העירונית.

פחות מקֹדם הוא יכל כעת להתענין בחיי אחותו, כי ביום הוא ישן מאוחר, ובלילות הוא עובד; אבל יודע הוא כי היא נמצאת בבית הד"ר ליסו אשר אשתו היא אחותו של אדוארד ברנשטין ובתם – חברתה בבית־המדרש למורות – שם אוהבים אותה ודואגים לה כמו לבת. הביתה הוא כותב, כמקדם, מכתבים מעודדים, מלא תקוה לחזרתו ארצה, מזוין בידיעות הנצרכות ובנסיון לעריכת העתון היומי העברי בעתיד. הוא מאושר וגם אנו מרוצים כי מצא את דרכו הנכונה בשבילו, ובלבד שיצליח. הוא מרבה לדבר במכתביו על אחיו הצעיר אהוד ושתי אחיותיו הקטנות שנשארו בירושלים, ובעקר דואג לבריאותם. הקריאה המתמידה בעתונים הגדולים מרחיבה את דעתו ומרבה את ידיעותיו. והחוג החדש של העתונאים מפתח בו את הבנת המדיניות של כל ארץ וארץ. הוא גם קורא הרבה, מכל הבא לידו, ורואה חזיונות מן המובחר שבלשון הגרמנית, ומתחיל להתפעל מסופריה ולהעריך את הוגי־הדעות העמוקים והמקוריים. וכל זה במחשבה קבועה אחת: לעשות כך לעמו וללשונו. הוא משתוקק לחזור, ומחויב להשאר בנכר. עד מתי?

ובארץ שולט החשך בכל תקפו. המשטר האכזרי של סולטן עבד־אל־חמיד מביא יאוש בחיינו. נלאינו נשא! מעת לעת נוסעים אנו לאירופה, נושמים אויר־החפש וחוזרים כמו לתפת, וכבר אנו חוששים לילדינו, אם יהיה להם הכח לעזב את חייהם במרכז לתרבות האנושית והדרור ולחזור למולדתם, שאינה יכולה לתת עדין כל אורה ורוחה ודורשת רק קרבנות, ומה אם החיים הפרטיים יכריעו את הכף לצדם? ממכתביו אין זה נראה, וגם מכתבינו אליו – מעודדים; יותר נכון, אני לבדי כותבת, אבל מבין השורות הוא קורא את רגשותיו של אביו הגדול, אמונתו בעתיד העם והארץ ובתפקיד הלשון העברית, ובדור החדש שיתחנך על ברכיה, שילדיו יהיו בראש הלוחמים לה. ובנוגע לחיינו העבריים, אני כותבת לו רק על הקדמה וההתפתחות של ישובנו – למרות כל המכשולים, על לשוננו המתקדמת גם היא וכובשת חזיתות חדשות. על מאורעות החיים, אשר מצערים אותנו ומאפילים את קיומנו – עוברת אני בשתיקה, כאילו לא היו. רק עדוד, רק טוב, תקוה ואמונה בעתידנו, רק על אלה שומעים ילדינו מארצנו. וככה משפיעים הם שם בגולה אף על כל המתנגדים והמפקפקים.

 

י: תפשתַ מרֻבה – תפשתַ    🔗

כל ה“אודיסאה” הזאת: מירושלים לפריז וחזרה ושנית לפריז ומשם לברלין, עלתה לבן־ציון רק בשנתים, משנתו השבע־עשרה, עד התשע־עשרה. אך כמה ראה והושפע, כמה הזדעזע והתרגש, התיאש והתנחם, נֻצח ונִצח!

בקיץ, שנת אתתל“ז, באתי ברלינה, אחרי פגישותי בבודפשט עם גדולי המלומדים, והבאתי את חות־דעתם על המלון. הפעם לא על לָם ופופלאור חשבתי כמול”ים, אלא החלטתי לרכש את הגדול שבמו“לי ארופה, החל מברלין, או בליפציג, פריז, לונדון. כשגליתי זאת לבן־ציון ראיתי קצת מבוכה בפניו. אולי חשב רגע כי המלון, המלחמות המתמידות, הסבל, הדאגה וכו' העבירו אותי על דעתי. ולכן לא מצא מנוחתו בזה שהייתי אורחת של אפרים משה לילין ואשתו הצעירה שגרו ב”שרלוטנבורג“, כה רחוק מ”שדרת הערמונים", ובקשני לעבר ולגור עם ימימה. כך יוכלו שניהם להשגיח עלי השגחה מעולה ויעזרו לי בכל.

ארבעה חדשים עברו בעבודה קדחתנית. ימימה בלמודיה, העתונאי הצעיר פורש את כנפיו על ארבעת העתונים הגדולים של צרפת, ואני בחפוש אחרי המו"ל המפורסם. בשעות הפנאי היינו נפגשים, משוחחים, ועתה היה מתפקידו של בן־ציון לעודדני, לפזר את כל החששות לאי־הצלחה, לחזק את אמונתי בכחי ובכשרונותי, ועלי להודות כי היה מצליח תמיד.

היה לו מין שפע של דיבורים שאי־אפשר היה להתנגד לדבריו והיינו גומרים בהליכה לבית־קהוה או, כפי שקרא לה הוא קהואה, שותים כוס־בירה, קוראים עתונים מענינים, או הולכים לאיזה חזיון רצין או ל“אופרֶט” קלה וכך גומרים את יום העמל וסערת הרוחות, ולמחרת, בכוחות חדשים, המשכנו להניע הגלגל ביתר עז. אבל פחות מכל היתה לי השפעה על מהלך־רוחו של בני החורג. תדיר היה תלמידי־חניכי מגלה לי את לבו, את סתרי מחשבותיו, כדי לקבל את הסכמתי או לפחות את חות־דעתי. כך באחת השיחות, כשהננו על יד השלחן העגל בבית־הקהוה “בָּאוֹאֶר”, אחרי יום עבודה קשה, בלתי מוצלח בשבילי, ואחרי אי־אלה אכזבות בשבילו, היה אומר:

־־ אַמָּא, הכרתי את האשה ונכזבתי מאד, ובכלל כל החיים הם רק אכזבה אחת גדולה, הכל להפך ממה שצריך להיות. קראתי את מולְטָטוּלִי. הוא אומר כי הילדים אינם חיבים דבר להוריהם, ולהפך, ההורים אשמים בכל סבל בניהם. למה הביאום לעולם? – לא יכלתי לבלי לחשב כי בודאי גם אביו נראה כ“פושע” בעיניו על אשר עשהו עברי מושבע…

נדהמתי קצת למשמע דבריו והבטתי על זה כעל תוצאה של חייו בנכר, אשר שנא, או מתוך רגשותיו של “בוגד במולדתו” המבקש לחייב בזה מישהו. ברגע זה שכחתי את גילו והתפתחותו ונדמה לי שבן־ציון עודנו קטן, חלש, זקוק לחנוכי והשפעתי. עלי ללמדו, לתת קרקע תחת רגליו ויסוד למחשבותיו, ועניתיו:

– בני, אם מולטטולי אומר כך, אני אומרת לך אחרת: אין האבות חייבים לבניהם ולא כלום, אבל שמע היטב: כלום! לעצמם הביאום ההורים לעולם ולא למען בניהם. הילדים חייבים להוריהם הכל, ונכון הוא המושג היהודי לעולם אין הבנים יכולים לצאת ידי חובתם כלפי הוריהם. משֻׁגעים הם ההורים, המקריבים למען בניהם קרבנות ללא גבול. מקטנותם צריך להשליכם אל העפר ויגדלו כנחשים… כמעשה הפלחים הערבים, אולי.

הפעם נשאר הצעיר המתקדם נדהם ומאֻבן. רגעים אחדים לא יכל לדבר. יעצתי לו, בתור תרופה נגד תורת מולטטולי לקרא את שופנהאואר ויבין את המחשבה הטהורה של ההורים כשהם חושבים רק על הבנים, השאיפה היא טובה ונעלה, יפה ונשגבה. משִׂיחה כואבת זו נפרדנו איש איש לעמלו ולעבודתו, וכשנפגשנו למחרתו כבר דברנו על ענינים אחרים: על יצירות ספרותיות ואמנותיות גדולות, על בעיות חברותיות חשובות, ושמחתי לראות כמה התקדם זה הירושלמי ממחנה־יהודה, כמה התפתח, החכים ונשתפרה דעתו, וזה הודות לנכר, למרחק ולחייו העצמאיים. זהו מַעֲגַל־הקסמים שבו עלינו להכנס ושממנו לא נצא. כל זמן שאין בארצנו כלום לחנוך בנינו, עלינו לשלחם לנכר או לעשותם עובדי־אדמה מוגבלים, כמו אצל כל העמים. בכל הארצות עובדים אנשים בלי מחשבות יתרות ובלי שאיפות, אבל גם לזה צריך בנים בעלי מוסר גבוה והכרה לאמית שיסכימו לכך. ובשביל אלה צריך ארץ, דרושה שפה לאומית מפותחת אחת, עשירה, רבת מלים ומֻנחים, וללשון כזאת נחוץ מלון, ועל־כן אני מבקשת מוציא־לאור.

אני מיגעת את מחי, מכתתת את רגלי, מחבלת תחבולות. עיפתי בעצמי ואת כל ידידי ומכרי הלאתי בחפוש אחרי “צפור־הזהב”, הזהר, הגדלות, הכבוד – והכל ללשוננו! מדוע המו“לים הגדולים, המוציאים מלונים לכל הלשונות לא יוציאו גם את המלון העברי? הקץ לעֲנָוָה! לא אסתפק במועט! “היותר טוב, די טוב בשבילי” – כפתגם האנגלי, או, תפסת מרבה – תפסת, בפתגם העברי, בשנוי נוסח קצת בשנת תרס”ז חתמתי על החוזה עם בית ההוצאה־לאור של הפרופסור ג. לַנְגֶנְשַׁיידְט בברלין־שֶׁנֶבֶּרְג, על־דבר הוצאתו־לאור של המלון, בזה הבית המפורסם בארופה. והרי כעבר שנים מספר יעמד מלונו העברי של בן־יהודה הארצישראלי בכל חמשה־עשר כרכיו בדפופות המהודרות של בית לנגנשיידט, בצדם של כל המלונים הגדולים ללשונות החיות: הצרפתית, האנגלית הגרמנית, האיטלקית, הרוסית והיונית.

הידיעה המפתיעה הזאת פשטה בברלין במהירות הבזק. הכל שמחים, הכל מברכים, ובידי בן־יהודה הצעיר כבר נמצא כרך לדוגמא בן שש מאות עמוד, ניר חלק לפי שעה – כי טרם החלה ההדפסה, בכריכה מהודרת. אך מה לו כל הברכות, בשבילו העקר הנצחון שלי! ואמר:

– אני אמרתי לך, אַמָּא, שתצליחי! האם לא צדקתי באמרי כי אין מקום ליאוש? צריך רק סבלנות!

והתמדה! – עניתיו ברמז – כן בני, אני נוסעת הביתה ועליך להשאר פה ולחזר לבית־המדרש ללשונות־המזרח ולרכש את כל הידיעות הנצרכות כדי שתוכל להשתתף אתנו בעבודה.

– אני אקח מכם את העתון, למען תוכלו להקדיש את כל זמנכם למלון – השיב.

לא עניתי דבר וחצי דבר, כי ראיתי שנשמתו בעתון ולא במלון ואין פה להכריח. זכותו היא ללכת בדרכו אשר יבחר בחיים, ולתת לעמו, לארצו ולשוננו כפי יכלתו הוא.

לפני עזבי את ברלין מבקש ממני בן־ציון להפגש עם ידידתו, בחורה נחמדה. עשיתי כרצונו. באמת נערה יפהפיה, צעירה, לא מבנות עמנו, ודומני, בלי כל השכלה. שמה לוּ צי. כאשר ספרתי זאת לאביו, בשובי, הביא הדבר דאגה בלבו, ואמר:

– האמנם יהיה זה “העוון וענשו” בגלל יציאת הילדים לחוץ־לארץ וחייהם בסביבה זרה?

בטלתי את הדבר בצחוק, באמרי:

תהי גם אהבתו זאת צרורה בצרור אהבותיו. יחזר ארצה – וישכחנה.

ממכתביו ראינו כי הצלחה זו במלון, החבור הגדול, בעל הערך העולמי־נצחי, היה כדם חי בעורקיו של העברי הגאה. בזאת נוכח כי לשונו אינה נופלת מלשונות חיות אחרות וזכות קיום לה כמו להן. וכבר השוה העתונאי הצעיר את העתונים הגדולים שבהם השתתף לעתונו העברי, אשר יופיע פעם בלשונו, בארצו ובעריכתו הוא – אך מתי? זוהי השאלה. במה יאחז כדי לעשות קפיצת־דרך זו: מברלין לירושלים?

ובדמיונו הוא כבר ערך את עתונו בירושלים. לא בלבד על התכן והאפי חשב העורך המדומה, אלא אף על המגמות המיוחדות, על החיצוניות, על סדר עמודיו והשמות שיקרא לכל הפרקים השונים, אף על גדל האותיות שיתן בראשים, ועל הרשם העז שדבר זה יעשה בקהל־קוראיו שירבו מיום ליום, ובעקר על הדיקנות והזריזות בהופעתו ויחד עם כל אלה – המחיר הנמוך שיקבע! שוה לכל נפש! וכך ירבו הקונים והקוראים. וכל אשר יגדל מספרם יהיה גם עתונו יותר ויותר בעל השפעה.

 

יא: מה שלא יעשה השכל – יעשה הזמן    🔗

לא כן בן־יהודה. כמעט שהתנזר מעתונו לגמרי והניח את מוסרות ההנהלה בידי. הוא השקיע את כל זמנו ואת כל מרצו במלון, שצריך, סוף־סוף, להופיע בפני משפט, העולם המדעי ולבקרת הקהל שלנו בארץ ובכל תפוצות הגולה. ויותר מכל צריך המלון להיות מקובל על דעתו של המחבר בעצמו: האם יפיק רצון מחבורו? האם יחפץ ויזכה להשלימו?

ואז ראה בעני־רוחו את בנו־בכורו כמשלים את מפעלו כלו והמלון בתוכו. וזכר תמיד את שני הפתגמים, הערבי: “יהיה הבן יותר גדול מאביו”, והעברי: “בכל, אדם מתקנא, חוץ מבנו ותלמידו”. לפי רעיונות אלה בקש ממני בן־יהודה לכתב לבנו ולהפציר בו שילמד בשקידה ויתגבר על געגועיו וחפצו לשוב ארצה, כי אין לו עוד לחשב על החזרה, כל זמן שאינו מוכן ואינו מזומן בכל הידיעות, שעליו לרכש לעצמו כדי להיות מוכשר למלא את תפקידו הגדול.

והעברי הצעיר, הנלהב, הרגיש שבלבו אש־הלאם בוערת כהר־געש, שאינו נתן להכבות, ומסביבו קמץ ציונים אדישים מאד. והמתבוללים מצדם מכוסים הרי־קרח שלא ימסו לעולמים, ובין אלה הוא מבלה את ימי בחרותו היקרים מפז. ונדמה לו כי יעברו־יחלפו הימים האלה ועמהם יעבר־יחלף גם הוא מן העולם טרם עשה מעשהו, טרם מלא תפקידו, ולמה זה נולד? ולמה נִתן הדבור העברי בפיו כלשון־אם, כמלה ראשונה חיה? ולמה לו חיים?

שנים עוברות בפקפוקים הללו, אך זרם החיים של עם־חי מסביבו מאמץ אותו ועוזר לו להבליג על יסורי־נפשו. והוא אומר אז לעצמו שכאילו כבר יש לו ארץ ויש לו עם וממשלה משלו, אלא שהוכרח לגלות בגלל מלחמת־דעות ונגודים עם ממשלתו, כמו שקרה לבני צרפת הגדולים, לבני רוסיה היותר טובים וגולי עמים אחרים, ואחר חזרם בשעת־רצון – נתקבלו בתרועות ובהערצה. גם הוא יחזר. אך השאלה: איך יתקבל? בילדותו לא ראה הרבה חִבה מבני עמו בארצו, וכעת האם יחבבוהו? האם יבינו לו? היקבלו את השפעתו וילכו אחריו? היסלחו לו את העדרו מן הארץ?

ככל אשר נעשה בקי יותר במהלך המדיניות באירופה, היו הענינים באסיה מעורפלים בעיניו. לשוא הוא משתדל לקבע לעצמו מושג מה יהיה גורלה של תורקיה אשר מדמים אותה ל“חולה מסוכנת” הזקוקה לנתוח, ומי יזכה בנתח זה או אחר? והעקר “פלשתינה”, זו שכלם לוטשים עין אליה: רוסיה, צרפת, איטליה גרמניה… ואנחנו? מה כחנו ומי יהיה בעזרנו?

דוקה אנגליה, שממנה יכל לקוות כי תתמך בנו, כאילו מתענינת בזה פחות מכל המדינות. כל זה מנקר במחו של “העברי השואף לנתק את כבלי יהודה המשועבדת” והוא משוכנע שברזל האזיקים כבר העלה חלודה…

אך בבקר לא עבות אחד, כשהקיץ משנתו ושפשף את עיניו כדי לקרוא את עתוני הבוקר שהתגוללו על מפתן חדרו, נדהם ולא האמין למראה עיניו. האמנם?! האפשר?! האין זה חלום? מהפכה בתורקיה! עבד־אל־חמיד העריץ־ האיום אסור בידי אֶנְוֶר! התורקים־הצעירים תפסו את השלטון: וכמעט בלי שפיכת דמים… איזה פלא, איזה נס!

להשתוממות בעלת הבית הגרמנית אין קץ. טרם התרחץ הדייר שלה, וכבר הוא לבוש ומדלג על המגש עם ארוחת הבוקר, אומר שלום, ואיננו. בקהואות “מונופול” ו“באואר” נמצאים על שלחנו כל העתונים בגרמנית, צרפתית, אנגלית ורוסית – שאינו יודע. בכלם הידיעה המפוצצת: מהפכה בתורקיה! שם התורקים־הצעירים שולטים. ואיפה העברים־הצעירים? על־כל־פנים בברלין אינם! עליו לעוף, לשוב, לעורר את הבחרות הארצישראלית לחיים. מולדתו קוראת לו.

בלי כל פקפוק הוא שולח מברק הביתה, שהנה הוא חוזר מהר לארצו ולמולדתו. חבל שעתונו המדומה עדין אינו מופיע. איזה ראש יפה היה מסדר באותיות היותר גדולות שבבית־דפוסו הדל…

אחרי המברק מגיע מכתב ובו מוכיח בן־ציון, שעליו לחזר מיד, אך עונים לו על זה במברק: לבל יזוז, ושיחכה למכתב, ובו אנו משביעים אותו לבל יהיה פזיז ויחכה להשתלשלות והתהוות המאורעות בתורקיה, לפחות עד שיקומו איזה סדר ומשטר במדינה.

בן־ציון אומלל, איך יכנע? מתוך עתוננו המגיע אליו הוא רואה שבארצו שמחה וששון, בירושלים תהלוכות, דרשות על כל פרשת־דרכים, אחוה בין היהודים והערבים, והוא משער לעצמו איך בן־יהודה נפגש עם סעיד־אפנדי ואיסמעיל־ביי – שניהם לבית אל־חסייני, ומברכים איש את רעהו: “יחי החפש” “תחי הקדמה, האנושיות”!

ודוקה הוא העברי, אשר שאף לזה, אינו במקומו. אין איש בברלין מבין לשמחתו ולאשרו לקראת החפש בתורקיה. הלא אין תורקיה עדין גרמניה ולא צרפת. האם כה גדול ההבדל בין עבד־אל־חמיד ואנור־פחה, או איזה קמל־ פחה? ומה יהיה יחסם של אלה לתנועתנו הלאומית? האמנם מתגנב הספק ללבו הרענן של בן־ציון? אך הלאה החששות! אהבת עמם הניעה אותם למלחמה בכל הישן והרקוב, לטובת אומתם, ועל־כן יבינו גם לרגשות העם העברי השואף לשחרורו! הנה כבר החושמה התורקית החדשה – עובדה, וקושטא הבירה צוהלת, מוארת וחוגגת. וירושלים העברית עם שלשים אלף יהודיה, מה היא אומרת?

בכפרים מרקדים ילדינו ברחובות ומוריהם אתם, כשאבוקות בידיהם ויוצאים בתהלוכה, וכל זה בלי בן־ציון בן־יהודה, המתהלך כצל ב“פרידריך שטרסה” ומשפשף את עיניו לבל ירגישו בדמעות־הגיל העומדות להתפרץ. מבלי לחשב עוד הרבה הוא מודיע לבונפון כי אינו יכול עוד להשאר עוזרו, כי הוא חוזר למולדתו. הוא נפרד מהמכרים בשתי הקהואות בהן עבד מדי יום ביומו, אף מהדַּיָּלִים. אחותו נמצאת אתו, כי בינתים הספיקה להשלים את חוק למודיה. הוא נוסע לארצו. נסיעה טובה! – עונים לו, מי מתוך חבה ומי מתוך לעג. על גבי הספינה האוסטרית, בכתה רביעית, נוסע העתונאי, כתבם המיוחד של ארבעת גדולי העתונים הפריזים בכיס ריק, אך שמח ומאושר. הוא נואם בצרפתית, גרמנית ואנגלית לנוסעי הכתה הראשונה, השניה והשלישית, שהתאספו סביבו, גם רב־החובלים וחבר קציניו ועד פקידי הספינה ומלחיה. הוא מבאר לכלם את חשיבות המאורע, שאירע בתורקיה, בשבילה ובשביל העולם כלו. במעשה מהפכה זה החלימה ה“חולה” לתמיד, ואינה עוד אבן־המחלקת בין המעצמות האדירות בדבר “הנתוח” שהעסיק אותן עשרות בשנים…

– “תחי תורקיה החפשית!”, “יחיה עם ישראל!” מסיים העברי את מנאמיו, אך לשומעיו הרבים עוד לא ברור כל צרכם מי זה עם ישראל, מה לשונו ואיפה ארצו…

אין דבר – מנחם העברי את עצמו, – מה שאינם מבינים היום יבינו מחר, כשאלו יהיו לעובדה!

־איפה לוֹטֶה? איה לוּצִי? – מהרהר בן־ציון, אין דבר אשכח את שתיהן, בפתגם הידוע: “בכסף זה קנה לך סוס – לאש ולמים בלי הִסוס”.

 

יב: על כל פשעים – תכסה האהבה    🔗

בן ציון בן־יהודה שוב משוטט ברחובות ירושלים ומודד את עיר בירתו לארכה ולרחבה ולא ישבע מיפיה הנסתר, והטמון עמק באדמתה, כי מכל חמדת־ישראל לא נשאר ולא כלום.

רחובותיה צרים, בלתי מרוצפים, בתיהם קטנים, אפורים ורעועים, ועל צדם היכלים, בתי־אבן גדולים, שכל אחד דומה למבצר. בזה מתבטא היחס בין האזרח והגר שבתוכה. היהודי והנכרי.

ממשלות זרות תפשו פה את המקומות היותר יפים ובנו בנינים איתנים: בתי־ספר ומנזרים, ובאותו הזמן לא עשו היהודים דבר.

בקיץ להטה השמש ותטהר את כל זהמת הרחובות, ובחרף רחץ הגשם השוטף את ה“מיזי־יהודי” הירושלמי – אבן אדמדמה שצבעיה מבצבצים בה כמו בשיש. בלילות שלטה החשכה ברחובות ורק בהופעת הירח ראינו אור, אלא שלא ידענו אז כי לזה קוראים האפלה. התנועה ברחובות היתה בעגלות גבוהות על ארבעה אופנים, רתומות לשני סוסים. משני צדי הרחוב, בלי מדרכות, התהלכו כצללים אזרחי ירושלים.

האשכנזים במלבושיהם הארכים – “קפתנים”, וכובעיהם הרחבים, הספרדים והערבים בבגדיהם המיוחדים להם: ג’וּבֶיות וקוּמבָּז, חבושי טרבושים, הכמרים במלבושים לבנים, שחורים וחומים, סנדלים לרגליהם והצלב קשור בחבל על מתניהם. הרוסים, או כמו שקראו להם “מוסקוב”, שבאו להשתטח על הקברים ולהתקדש במי־הירדן, בלבושם הרוסי הפרצופי. יונים, ארמנים ומבני כל יתר העמים. איש איש ידבר בלשונו, ואינם מבינים זה את שפת משנהו.

מפעם לפעם נראו המושבתיים שלנו, אכרים בלבוש עירוני, איזו תערבת משנה של לשון ומנהגים, מכל אשר נמצא סביבם.

ובתוך כל אלה התהלך לו העברי הראשון, נושא הדגל, ומדבר אך ורק בלשונו, והוגה בעמו בלבד, אוהב ומקדש את רגבי עפרו, משתחוה לשמש, מביט לתכלת־השמים וסופר את הכוכבים בלילות, ושואל:

– מאין יבוא עזרי?

בחורה רעננה, לא־צברה וכבר עבריה, היא יפה וברה, והערבים קוראים לה “בינת־אללה” – בת האלהים. היא חכתה זמן רב לזה חבר־ילדותה והנהו בא, היא קוראת לו בשם:

– בן־ציון!

הוא מתעורר כמחלום־נצח ומשיב לה במבט־חן, קורא גם לה בשמה:

– לינה! מה גדלת ויפית!

הוא נזכר בלוטה ולוצי, ותמה… תמיד אותה ה“למד” בעקבותיו. מדוע שמות כל היפהפיות שלו מתחילים בלמד? האין בזה רמז? הדרכה? משפשף העברי את עיניו הצוחקות כדי להשתחרר ממחשבותיו ומתחילה השיחה עם הבחורה כיד המליצה הטובה עליו, אשר חונך בה בצרפת והשתלם בה בגרמניה. עוד מחמאה, עוד הלצה, ושני חברי־ילדות אלה הנם היום ידידים, המהוים את הבחרות שצצה בארץ האבות.

– חכינו לך ולמה זה כה בוששת לבוא? האם כך אוהבים מולדת ומתרחקים ממנה אל מעבר לים? – גוערת בו לינה.

בן ציון מצטדק. הן נסע ללמד, לקבל הכשרה, והרי זה רק חזר וכעת יתחילו החיים. הוא מספר לה על העתון שייסד ועל החיים היפים שייצרו יחדיו. זה מוצא חן בעיניה. היא כבר מחזיקה אותו בדיבורו. ואינה רוצה לבטל את הפרט בפני הכלל, היא מבינה את דבריו ממש אות באות ומסכימה לו בכל.

באבותיו אינו מוצא הבן כל שינוי – השיבה טרם זרקה בהם, הם ערים ונלהבים, איתנים בדעותיהם ונלחמים תמיד בעד משהו. האח והאחיות הפעוטים גדלו בינתים, מפטפטים ואוהבים את אחיהם הבכור.

– החברים בני־גילו התבגרו כלם, הם לא ישנו במאורותיהם ולא ינקו כפותיהם, אלא למדו והתפתחו. מאין? מהאויר? מן העתונים שערך להם בן־יהודה מדריכם? מכל אות נדפסת שהגיעה ארצה? הם החכימו, ודוקא הספרדים יותר מהאשכנזים! הם קדמו לו והוציאו לפעל מה שהוא רקם בדמיונו: מוציאים לאור עתון! איזו “חצפה”. בן־עטר אלמליח… ואחרים, רק נשמו אויר החפש של הטורקים הצעירים וכבר החליטו ליסד להם בטאון משלהם וקראו לו “החרות”. בעצם היה עליהם לקרא לו “תחרות” כי כך זה נראה לעין כל: נגד “הצבי”, “ההשקפה” ו“האור” – עתוניו של בן־יהודה, כי טרם היה מקום לשני עתונים, ולמה יהיו שנים דלים וצנומים במקום שיהיה אחד טוב ונאה? וכלם ישתתפו בו – מבקרם בן־ציון.

אך לא העברי המשבע ירתע אחורנית, הוא יעשה את שלו ונראה מי יצליח, וכמו במגרש המִלְעָב בהתחרות המתאגרפים והמתגוששים, הצעירים העברים יתגוששו – ויושיטו יד ברכה למנצח.

כל פעם בצאתו לרחוב פוגש בן־ציון בחורים ובחורות שלא ראם שנים. הנה בני ולירו, בני ילין, נכדי יוסף רבלין בני מוריו חיים כלמי ומרדכי קרישבסקי. והמושבתיים הקטנים ביהודה ובגליל, גם הם גדלו יפו והתבגרו וכלם כאחד תוססים בחיי המולדת כיין חדש, שמחר יהיה כמֵז ישן ומשבח.

כצמח שנבט בקרקע בלתי מסוגלת לו, כן העברים כלם יחזרו לתחיה כשתרגשנה רגליהם כי האדמה אשר הם דורכים עליה שלהם היא והם שלה. וזה צריך להודיע ולשנן ליהדות בגלותה, ולהביאם אליה בעל כרחם, ביד חזקה ובזרוע נטויה, כך מתודה הבן הסוער אשר חזר לביתו וקורא למשפחתו העבריה הארצישראלית לתעמולה לאומית מחודשת ונמרצת, ויפה שעה אחת קודם.

תקופה חדשה החלה בטרם תחלוף הקודמת ואשרי ההורים שככה להם. הנה הדור הצעיר שלו צפו וחכו. השמש העברית זרחה. באיזה חם ובאיזה זהר. בן־ציון בן־יהודה, העברי הראשון, בטל בששים והוא מאושר. הן חלם להתהלך ברחובות ירושלים בין אלפי עברים, שלא ירגישו בו, והנה “חזון לבו קם ושמשו טרם כבה”

גם בידידי־ילדותו הערבים הוא מרוצה. גם הם גדלו והתבגרו. כלם מדברים על חפש ודרור וחיים של אחוה ושלום. אלא שהוא דורש מבני סעיד אפנדי אל־חוסייני וממשפחת נששיבי לדבר עברית, כמו שהוא מדבר ערבית. ומצד שני הוא אוסר על הספרדים להוציא הגה מפיהם בלשונם הז’רגונית־ספרדית המזכירה את הגלות וגרוש ספרד. האשכנזים צריכים לשכח את פולניה וגליציה והיהודים הרוסים את פטרסבורג ומוסקבה והז’רגון של פינסק ומינסק. דרישה צודקת לגמרי, אבל מיהו ה“פרחח” העברי המעיז לבקרם ולפקד עליהם מה ידברו ואשר לא יאמרו? הם כבר שונאים אותו טרם ראוהו והכירוהו: הרכן ראשך עברי “חצוף”, ואם אין – מלחמה עליך!

– “במלחמה כמו במלחמה” – משיב על זה העברי הקנאי, בזכרו את הפתגם הצרפתי, משוכנע כי צבא גדול עומד מאחורי גבו, העברים כלם, הדור הצעיר בלי הבדל מי היו אבותיהם, אם היו מתנגדים לתחית הלשון או מצדדיה, זה אינו מעלה ואינו מוריד. לדור הצעיר לב אחד ונפש אחת, מגמה משלו ואמת שלו, ודבר לא יעמד נגדו ולא יוכל לו.

הפעולה מתחילה: במקום שעבר האב יעבר הבן. הוא עורך עתון יומי בעשר אצבעותיו בלי כל תמיכה חמרית מטעם מוסדות איזה שהם. בכל גליון שמופיע העקר אצלו: איזה מאמר יבא תחילה ואיזה בסוף. באיזה אותיות לסדר את הראשים כדי שהקורא, עוד ב“טרם יחבש משקפיו”, כבר ידע על מה מדבר, מה להרים על נס ומה לדחות לקרן זוית.

וכמו־כן מתחילה הבקרת: סגנונו של העברי אינו עברי, על כל פנים לא על טהרת לשון־הקדש, וגדוש מלים מחודשות שאין לאיש “צרך” בהן; התכן אינו מענין אותם, הרוח זרה: חציה צרפתית ושאריתה גרמנית. הוא ממשיך במסרתו של אביו. כל זר וצורר חשוב כבר בזה שהוא זר ונכרי, מביאים קטעים ומתרגמים יצירותיו, ועוד אשמות ממין זה בעד כל מגע עם העולם החיצוני הגדול. בן־יהודה נרגז ונרעש מיחס בלתי צודק זה. אפילו התקדמות המלון אינה מפיגה כאב זה. אך בנו בכורו צוהל. כל מלה של בקרת היותר חריפה והיותר מכוערת, כצרי־גלעד לנפשו הרותחת באש הלאום. סגולה זו קבל לא מאביו ולא מאמו כי אם ממני. ואם ישחירוני בפיח מארבת העשן אשמר נפשי ברה כחמה. הבקרת בצורת רדיפה מעוררת אותי עוד יותר, וכזה הוא גם בן־ציון. מסכנים מתנגדיו: מוציאים כל כך הרבה רעל לבטלה.

טבעו זה של העברי הנרדף עשהו עלז ושמח, צוחק ומתלוצץ ויוצר מצב־רוח מרומם בכל עת הופעתו. זה מקל מעליו את קשי החיים ומכאובי החצים השלוחים בבשרו. וככל אשר יגדל הכאב כן יהדק את הדגל שבידו ונשבע, שרק המות יפריד ביניהם, ואז יזדרז ההולך אחריו לקחתו מידו.

העברי אוהב את כל מתנגדיו ורודפיו ואהבה זו מכסה על פשעיהם; בדעה אחת, בנפש אחת, ברוח אחת ושכם־אחד יתיצבו כלם סוף־סוף להדבר החשוב האחד: להקמת המולדת. ייסדו חיש בתי־ספר תיכוניים ובתי־מדרש עליונים ומכללות, ותזרום אלינו גם הבחרות מהגולה – הטובים שבה, כשילאו מהעלבונות והפגיעות בכבודם מפני שהם יושבים על ספסלי בתי־הספר שם כיהודים, ויבחרו ללמוד בארצם הם, במקום שהם רצויים ומכובדים. והרי עוד כח נוסף לנו, לילידי הארץ.

מחשבות אלו התרוצצו במוחו של העברי.

 

יג: הגורל    🔗

“רבות מחשבות בלב איש ועצת ה' היא תקום”. לא כחלומו של בן־ציון פורחת הקדמה בארצנו, כאילו איזה יד נעלמה עצרה בעד כל דעה של קדמה, והגיע לידי כך שהיה צריך להחליט: ללכת קדימה גם אם לההרג על קדוש קדמה זו, או להשאר אחורנית, לראות זולתנו עושים חיל ואנו מפגרים. הזמן לא ימחול לנו, הפסדנו הכל, לא היה כל עדוד לארץ־ישראל העובדת וה“אובדת”.

בתי־הספר היו במדרגה נמוכה ואם עלה בדעת הד"ר מטמון־כהן ליסד מדרשה עברית, היה הוא בעצמו אף מטאטא את הרצפה, ומכל צד בקרוהו ונבאו לו שלא יצליח, והיום היא המדרשה המפוארת “הרצליה” בתל־אביב. כבר חשבו אז גם מחשבות על התכניון בחיפה, אך הדאגה היתה גדולה מן הנחת שקבלו, כי היזמה היתה בידים בלתי בטוחות מיסודה של חברת “עזרה”. ומה בנוגע ללשון, האם לא ישימו את שפתנו הצדה?

ובינתיים רוצה הנוער שלנו ללמד, רוצה להגיע לדבר־מה ועל־כן מוכרח הוא לנסוע לחוץ־לארץ. כל כדור הארץ נכלל בתכניות יפות של בחורים ובחורות, אחד רוצה ללמד בבירות, שניה – בקושטא, ואחרים – בסלוניקי, בצרפת, באיטליה, בגרמניה, באמריקה, ברוסיה, וכו'.

בן־ציון רוצה להרים זעקה נגד זה, ואינו יכול לפצות פה. הוא מאשים את עצמו כי היה פורץ גדר ומה יאמר כעת לאחרים?

חבריו היותר חשובים בעיניו, שאתם יחד אמר לפעל, עזבו את הארץ. וכוחות חדשים אינם באים. מה יהיה?

זו תקופה שאין בה מקום לצעירים. אנשים בגיל הבינוני וזקנים אחדים נוהגים ב“עגלה”, יודעי עברית דוקה, אך בלי הכנה חנוכית הדרושה, קשורים בעבר ובלי הכרה של דרישת השעה הנוכחית, ולכל זה חוסר אומץ לשבר את הלוחות הישנים והחלטה לכתב חדשים.

בן־ציון מתחיל מהעתון. עם כל ההוקרה והכבוד שהוא רוחש לאביו הגדול, הוא מחליט שהעתון העברי אינו יכול להשאר כמו שהוא, לא בצורתו החיצונית ולא בצביונו הרציני יותר מדי. צריך בפרוש לחדש נעוריו, להתאימו להעתונות של היום, כמו אצל עמים מתקדמים אחרים, ומובן מאליו כי ההשפעה הצרפתית, ידה על העליונה. ובשום אפן אין העתונאי הצעיר מבין כי מה שטוב ל“ז’ורנל” הנועד לרחבת “סֶן מִישֶׁלֹ” ול“מוֹנמַרטְר”, אינו מתאים למאה־שערים, אף לא לראשון־לציון. שני הקצוות יחד חסרים הכנה, התפתחות, טעם ודרישה לחיים חדישים.

מובן מאליו כי כל גליון חדש של “הצבי” “האור” ו“ההשקפה” מתקבל בעריכתם המחודשת בקתון של שופכין, בהתנגדות נמרצת, בבטול ובחרם. אמנם לא בנרות שחורים בבתי־הכנסת, אלא פשוט בגֵרוש העתון מקהל המכובדים. זה אינו משפיע על העברי הצעיר הנועז, והוא מוסיף שמן על המדורה והולך בדרכו הוא. המעוט מוחה לו כף, אביו סובל – לא צפה ליחס כזה לבכור האומה, קצרה ידו לתקן או להועיל, הוא רק שואל:

– מדוע?!

אני רואה את זה העברי אשר חנכתיו ולמדתיו ומשוכנעת שהתפתחותו הארופית משביעה רצון, והנהו כ“אחר”. עוד מעט אולי אף יברחו ממנו על פרשת הדרכים, ובתארו יבהילו את הילדים הרעים שאינם רוצים לישון. ינאצו את שמו וינואץ הדגל העברי שבידו. אך אין בדעתי או ברצוני לאמר לו: עמוד, חזור בך! אלא להפך: עלה והצלח, שעתך היא, הזמן לעזרתך, תאיר אור בהיר מסביבך!

שנים עוברות בחיים קשים אלה, אך אין חזרה, אין פוסח על שתי הסעיפים. אל פשרות והנחות! העברי החדיש ילך בדרכו ודבר לא יכשילהו. הוא יאמר את מלתו וגם אם ירגמוהו על זאת, והמלה תשאר. ויבוא יום שתקרם בשר ועור ותהיה לגוף חי נושא עצמו ומפאר את העם שבשבילו נאמרה.

בן־ציון בן־יהודה וארצו רותקו יחד ודבר לא יפריד ביניהם. לפעמים נדמה כי צעיר זה המתהלך בינינו אינו פרי חיינו המחודשים, אלא רוח של דורות שעברו, או מתקופות שתבאנה. ובכל השנאה השפוכה עליו מבצבצים אהבה טהורה, הערצה וכבוד נסתרים ועצורים, ואולי קדושה. מתנגדיו הרבים מרכינים ראשיהם ובפני ישרו ומעידים שהוא נקי־כפים ועושה הכל לשם־שמים, אלא שהוא אינו נֹח להם, צר להם במחיצתו, הוא מפריע, מזדעזע ללא דרך ומטרה.

ומצַדדים האמנם אין לעברי העז, המעורר? – יש ויש. אמנם מעטים, אך כל אחד שקול כנגד רבים. הם הולכים אחריו בלי אמר ודברים וחשים, כי כטוב וכישר בעיניו יעשה בהם.

תלמידי בית־מדרשו של העברי הקנאי כבר סובלים גם הם מהסביבה ונחשבים לנדחים, אך לא איכפת להם, הם נהוגים.

עבודת המלון מצילה את אליעזר בן־יהודה בזה שאינה נותנת לו לחקר ולחשב יותר מדי בגורל בנו־קרבנו. כבר יצאו לאור הכרך הראשון בכל הדרו, גם השני. עלינו לנסע שוב למרכזי אירופה הגדולים כדי להביא את החמר החסר מכתבי־יד עתיקי־ימים. בן־יהודה זקוק לחקירות חדשות, להתיעצות עם המלומדים, לקריאת אלפי כתבי־יד וספרים הגנוזים בבתי־הספרים השונים אשר בבירות העולם ואני צריכה להשיג אמצעים להדפסה.

בן־ציון ואחותו ימימה מאמצים אותנו לנסע בלי כל דאגה, והם ישארו עם הפעוטים ויתנו להם את כל תשומת הלב הדרושה עד שובנו. ובהיות כי שתי האמהות, של בן־יהודה ושלי, הסתלקו בינתים מהעולם הזה, נפל כל כבד המשא והאחריות על שכמיהם של שני הצעירים האלה הבלתי מנוסים במלחמת החיים. אבל, האם בשביל כך לא יושלם מלון לשוננו?

הספינה שטה לה בשקט ושלוה על פני הגלים. אנו דואגים חרש לבלי להחליש האחד את מרצו של השני. ושם בירושלים, בגן רחב־ידים, בין שיחי־שושנים ועצי שקד וזית מטיל לו בן־ציון, מוקף בעברים הקטנים שלו המדברים אליו בשפתו המתוקה, והוא ממלא להם מקום אב ואם גם יחד, ובחדודיו ומשחקיו הוא מעורר בהם צחוק במקום הבכי, מספר להם ספורים אשר בדה מלבו בו ברגע, ותדיר בחרוזים בלתי נשכחים, בפרט כשאין הפרוטה בידו לצרכים היותר הכרחיים… ולנו הוא כותב לבל נדאג כלל, הכל הולך בסדר: הילדים בריאים ושמחים, העתון מופיע בדיוק, ולנחמנו הוא מוסיף: “הכל בארץ טוב ומזהיר ומתקדם בצעדי ענק”.

זהו בן־ציון בן־יהודה האח, זה בן־ציון הבן, בן נאמן לציון, עברי אשר חי רק בשביל ארצו, אך יש דבר־מה שאין הוא מספר לנו במכתביו. לבו התלקח באהבה לצעירה נחמדה מבנות הארץ, עבריה יפהפיה ספרדיה־מרוקנית – וזה העקר. מי יודע דם איזה אנוסים קדושים נוזל בעורקיה? ואולי היא מיוצאי חלציהם של היהודים הקדמונים מזמן דוד ושלמה?

דמיון אינו חסר לבן־ציון והוא כבר בונה את היכליו לבחירת־לבו, אך איך לגשת אליה, והיא שמורה בארמון כמנהג המזרח. היא בת עשירים והוא עני מרוד. היא מכובדת והוא נרדף ונכלם, היא מוקפת בחורים ולכל אחד יותר זכויות ויותר תקוות מאשר לו. לאה שמה. מהיום זו שאיפתו האחת. האם אין זו שאיפה קדושה? האות “ל”, עוד הפעם “ל”? שואל הוא את עצמו בתמהון – מה פשר הדבר? העברי החדש לא הוכן להיות בקי בתלמוד ובמדרשיה ולכן אינו יודע שבאות “ל” הכונה לדרכו בחיים, סימון כל מה שנדמה לו שנשלל ממנו ע"י אותם האנשים שלא הבינוהו.

באות “ל” הוא קשור על פי גורל ותעודה. וזה אשר נאמר בשם אות, אשר בצלה יחיה אדם: “הקב”ה זָן אותך וחָן אותך, ומשיב לך ירושה, וקושר לך כֶּתֶר לעולם הבא",

 

יד: נסיך יהודה – לך לקוסמת    🔗

מבוכה קמה בקרב בנות ציון היקרות. כל אחת ראויה להיות נסיכה, ומדוע תותר?

“בת־האלהים” צוחקת לאהבותיו של בן־ציון בהיותה משוכנעת כי את כלן יעזב למענה. ואם לא? אחת היא לה. היא אומרת בגלוי כי היא אוהבת אותו וגם אם לא ישאנה – תאהבנו לנצח, ולמי שתנשא, לא תכחיש זאת, את בן ציון, ורק אותו תאהב.

יש עוד ספרדיה נחמדה, בעלת תלתלים שחורים ועינים צוחקות. מתגאה היא במחמאות שבן־ציון מפזר לה ותהלתו על העברית היפה שבפיה, אך היא טרם תדע מה זאת אהבה ומתהלכת אתו כעם חבר טוב.

ואחרת אהב, בת־גילו, ביום אחד נולדו, ובצחוק קראו להם ההורים “תאומים”, אך בסתר לבם חשבו כי זהו זוג מהשמים. כשנסע בן־ציון לאירופה נסעה גם היא. לא חלילה רדפה אחריו. לעיר אחרת, אף לארץ אחרת, נסעה, למדה היטב ואמרה לתקן בהשכלתה את העול שנעשה לחיצוניותה הבלתי משופרת, החכמה תאיר פניה. ואגב – אביה עשיר. והאם העלם לא יכרע ברך לעגל־הזהב? הלא נחוץ לו כסף, ממון רב. כדי להפסידו בעתונו – והיא בטוחה בנצחונה.

ובבזל, בזמן הכנסיה הציונית, שבר הנסיך לבבות למדי. אם לילדים מבוגרים התודתה לפני פעם, כי חשקה בו מאד בבחרותה וגם הוא חזר אחריה, אלא, כפי הנראה. לא נגזר על כך מלמעלה, אך עוד היא זוכרת לו חסד נעוריו.

איזה “דון ג’ואן” רצו לעשות ממנו הבחורות. אך הוא היה צנוע ביחס לאשה, מעולם לא שמעו ממנו מלה מעליבה, מורידה ערכה או כבודה של בחורה. היה תמיד רָזִיף – בזה מודות כלן.

ידעו כלן כי נטיתו היא לילידות־הארץ, ובין אלה הוא מעדיף את בנות עדות־המזרח, הרוסיה עם כל קסמיה זרה לרוחו, כמו כן הצרפתיה והגרמניה. את האנגליה והאמריקאית טרם הכיר.

אדיש הוא לשער־בהיר של לבקניות ולעיני־התכלת. אהובים עליו תלתלים שחורים, ועינים שחורות שורפות את לבו.

כל זה אינו צביון סתם, אלא שיש לו מטרה בפתוח רגשותיו אלה: להתקרב לעדות המזרח, מהם יצאנו ואליהם אנו חוזרים, ולשכח כל ארצות גלותנו עם כל העול והעלבונות אשר שבענו שם, בכונה־רעה או דרך־אגב, מתוך כונה־תחלה או מבלי דעת.

ופה מתעוררת ביני, המחנכת והמשפיעה, ולבין תלמידי, התנגדות ומלחמת־דעות. אני אומרת לו בגלוי, בל יחשב רגע כי באנו הנה להתבולל בעדות המזרח שלנו או בעם־הארץ. חלילה! באנו לשמר על תרבותנו הארופית, ואדרבא, לזרעה ולנטעה בתוכם. אני מרגישה כי מחשבותי אלו מכאיבות לו, הוא משתדל להחזירני למוטב, לשנות דעתי – לשוא! ולא אני השפעתי עליו לשנות את דעתו, כי כבר היו בו שני הזרמים, המזרחי והאירופי, שהחזיקוהו ביניהם והשתדלו כל אחד לשלט על השני. אלא שהטוב, המועיל והעוזר לתחיתנו, אלה יכריעו אצלו.

העבודה אשר הטיל על שכמו היתה קשה ומטרידה. הוא עובד יומם ולילה בעתונו, כי רֹב התכן אינו שאול, אינו תרגום, מקוריות מבקש העברי, והוא סוחט הכל מלשד עצמותיו, ממוחו התוסס, מרגשותיו הסוערים, מאהבתו לעם, ללשון ולארץ, אהבה העומדת אצלו במרום עולמו, הא' והת' של קיומו. וחוץ מזה רוצה הוא לתת לאלה, את כל הטוב שראה אצל העמים האדירים והתרבותיים.

כל מה שהוא אומר, כל מה שהוא נותן ויוצר, נפגש קדם כל בלעג, התנגדות ובטול, אך לבסוף מתקבל ונעשה לקנין ורכוש החיים הלאומיים המתהוים. חדושיו בלשון מרנינים את הדבור החי ומבצבצים בספרות המתפתחת כמי השלח ההולכים לאט. הוא משתדל להמית בלבו את כל הגעגועים לתרבות האירופית שדבקה בו במשך השנים שבלה בעיר הפלאות – פריז ואפילו בברלין שקרא לה “כפר גדול”, לעומת פריז. אין לו בארץ, לא נגינה, לא חזיון, לא בית־נכאת ולא חברה מלמדת ומשפיעה, אף לא רחוב סואן מאדם ולא בית־קהוה אחד לבלות שם שעה קלה בקריאת עתונים ולהפגש עם מכרים.

עבודתו עוזרת לו הרבה כדי להתנזר מכל אלה. חוץ מעריכת העתון הוא מבלה את ימיו ולילותיו בקריאה מכל הבא לידו, ובעקר את המחזורים הגדולים בלשון הצרפתית, הגרמנית והאנגלית, בהם הוא מוצא כל אשר נפשו הצמאה מבקשת לדעת. הוא שואף להרחיב את ידיעותיו קדם־כל במקצועו – העתונות, ומלבד זה במדיניות, בחקירת ארצו, עמו ולשונו.

אפקו מתרחב מיום ליום ובכל אשר ידברו אתו יש לו כבר דעה קבועה משלו – תוצאת למודיו.

בפגישותיו עם ילידי־הארץ, חבריו וחברותיו, אינו מתפלסף, אינו מטיף, אלא יוצר אוירה של עליזות ונעם, כאילו רוצה לשפר את הסביבה המעורפלת והנרדמת ולעורר לטבע, לאור־שמש, לגונים המתחלפים, להרים ולעמקים.

לעמת חסר המים החיים הזורמים הוא מרים על נס את הירדן בחשיבות עברו הרוחני, את ים־כנרת המלא הוד והדר, את ים־המלח – ים־המות, שפעם היו חיים רועשים ועליזים על גדותיו, ושיחיה שנית כשהעם יחיהו מחדש. הצומח הדל מהעדר־מים ומיובש הקיץ, גם לו היה עבר וגם יהיה עתיד. הברוש סמל המות, אך מה נהדר! הארז – פעם בנה את מקדשנו ונשאר לתהילה בפי כל. הגפן היא שרש שמחת לב האדם. הזית מסַפֵק מזון עקרי למגדליו – השמן הטוב והזיתים – ללפת בהם הפת.

ואחרי הכל אין בעולם עיר נהדרת וקוסמת כירושלים. מיוחדת במינה היא חברון, עיר קברי אבותינו. אוירה קריר וצח ומחיה נפשות. ויריחו – המעט בה הקסם כשהיא נלכדה ראשונה בידי העם העברי הכובש. וצפת, באבן הלבנה שלה, מביטה ממרומיה על טבריה השחורה, האומרת להתרחץ בים כנרת ועל כן התפשטה על גדותיו.

לאהבתו למולדת אין חקר ולדמיונו אין גבול. בעצם הסערה השחורה המאיימת בחרבן ובאבדון הוא רואה את השמש הזורחת באפק, ימי זהר ואשר לעמו בארצו.

נסיך ירושלים! לך לקוסמת ושאל את פיה: מה מכין לך הגורל?

 

יה: החלום ושִׂברו    🔗

חזרנו מנסיעתנו מלאי רוח־הקדש ומבקורינו בבתי־הספרים של רומא ופירנצה. הבאנו פתקאות לאלפים, אולם בכיס ריק! אין במה להדפיס את הכרך השלישי – מפלה, אין מה לאמר. למרות הפתגם העממי האמר: “את הנופל אין מכים”, מסתערים מתנגדינו הפעם על בן־יהודה וגם עלי ועל בן־ציון. אינני יודעת אם רוצים הם למגר “שלש מפלצות ביריה אחת”, או באמת נלאו משלשתנו. עבודתנו המשותפת הבהילה אותם וראו בנו מין נחש קדמון בעל שלשה ראשים, שאם יגדעו רק את האחד ימלא השני או השלישי את מקומו.

בתמונות נלעגות שחברו הופיע פעם בן־יהודה לבד, פעם אני לחוד ופעם בן־ציון, אך יש ושילבו את שלשתנו יחדיו.

לבן־יהודה נדמה כי רוצים להטביענו בכוס־מים או לקברנו חיים. ובן־ציון ואני להפך, – צהלנו ושמחנו על התמונות ועל הרדיפות גם יחד. אלא שבן־ציון התחיל לחשש כי זה יקלקל לו את היחסים אל המשפחה הספרדית שלה היתה שיכת בחירת־לבו לאה. אך אין דבר – תהי זאת אבן־בוחן לאהבתה אליו: אם היא אוהבת אותו באמת, לא תשים לב לדבר, אף תתגבר על התנגדות משפחתה, אם תהיה כזאת, ואם אינה אוהבת, אז ידיו על ראשו בין כך ובין כך.

יסורי האהבה עשוהו למשורר, התחיל כותב שירים ומביאם מנחה למי שאהבה נפשו. אגב, מתנות אחרות לא יכל היה לתת, כי הכנסת העתון היתה קודש לעתון: ממנו באה ואליו שבה.

לבחורה זו, לאה היפה והצעירה, היתה הצלחה יוצאת מהכלל. עוד בהיותה תלמידה בבית־הספר “אולינה דה־רוטשילד” כבר בקשו את ידה מאחיה ד"ר אברהם אבושדיד, כמנהג המזרח, ואמרו להלבישה תכשיטים מראשה ועד כף רגלה. בחור שבא מאנגליה וראה אותה משתתפת בהצגה בבית־ספרה, מצא כי יש לה כשרון במתי גדול והציע לקחתה לאנגליה ולתת לה היכלת ללמד את המקצוע ברצינות, כראוי לה. הוא היה משוכנע כי תהיה משחקת גדולה. עוד בן־עשירים ספרדי בא לחזר אחריה – אלה הם המתחרים בבן־ציון בן־יהודה, המשורר העני.

אך לאה מחזקת את לב בן־ציון ומבקשת ממנו סבלנות והכל על מקומו יבוא בשלום, כי היא רוצה רק בו ולאחר לא תנשא.

היא מגלה לו כי סבת ההתנגדות לו מצד בני משפחתה, היא רק בזה, שבן־ציון פגע בעתונו בענתבי, מנהל בית־הספר לתורה ולמלאכה של חברת “כי”ח", הוא ידיד אחיה, וזהו שמשפיע על התנגדותו.

שמע זאת בן־ציון והתעצב אל לבו, כי אכן, גדול היה כחו של זה ענבתי שנפגע באמת מהבקרת עליו, אף השפיע בפריז אצל הנדיב, נגד בן־יהודה ובנו ביחד, ונגד “העתון הציוני שלהם”. ועל־כן מה יהיה?

יום אחד, בבואי לחדרו בעת העדרו, הרגשתי כי דבר־מה בו לא כתמול שלשם. נגשתי לשלחנו וראיתי כי ספריו מפוזרים לכל עבר וכתביו קרועים. פתחתי את המְגֵרָה שבשלחן־הכתיבה שלו, והנה היא ריקה ורק בזוית האחת מונח אקדח. לקחתיו בידי ונוכחתי כי הוא טעון…

לא יכלתי לספר זאת לבן־יהודה, כי חששתי להתרגשותו היתרה, שמפניה הגנתי עליו כל ימי חייו.

שמרתי את צעדי בן־ציון וכשבא לארוחת הצהרים ראיתי כי היה קצת נרגז, אך זה קרה לו תדיר כשעיניניו לא השביעוהו רצון. אחרי הסעודה הלך אל חדרו – ואני בעקבותיו. ישבתי למולו ואמרתי לו:

– בן־ציון, בל תהיה מבוהל. מה קרה שהנך עושה הכנות שכאלה? ראיתי הכל.

והוא אמר:

– אַמָּא, לא נלאיתי מהחיים. אני מוכן לסבל ולהלחם בעד תחיתנו הלאומית, אבל אם לא אוכל להגשים אפילו חלומי האחד, שתהיה על צדי נפש שנפשי קשורה בה, אז למה לי חיים?

עניתיו:

– בן־ציון, אתה מכיר אותי היטב ועל־כן אני אומרת לך כי אני אסדר את הענין עם ד“ר אבושדיד ויותר מזה – אני אתראה עם ענתבי, והוא יגיד לד”ר אבושדיד כי ענינים פרטיים בינך לבינו, אינם צריכים להניע אותו להתנגד לנשואיך עם אחותו.

דברי שכנעוהו עד שהאמין בהם, ואמר:

– אמא, אני מוסר את חיי בידיך, ידים יותר נאמנות אין בעולם.

עניתיו:

– בינתים תמסר־נא לי את האקדח – הושטתי את ידי למגרה ולקחתיו, ומבן־ציון בקשתי לבל יראה לאביו כל התרגשות, להפך – להתיעץ אתו כמו תמיד בענין עריכת העתון כדי שיופיע במועדו.

סדרתי ראיון עם ענתבי ועלי לאמר כי הוא התנהג כרזיף: שמע לדברי מבלי להפסיקני, מבלי להתוכח אתי, וראיתי מצדו הבנה גמורה באמת, ולבסוף אמר:

– בל תדאגי, גבירתי, הכל יהיה בסדר. עוד היום אראה את ד"ר אבושדיד.

אחרי ימים אחדים התארשו בן־ציון בן־יהודה ולאה אבושדיד, וענתבי היה נוכח בשעת הארושים.

זה הטיל קצת רעש בעיר, ואולי בכל הארץ, בכל המובנים:

בן־ציון בן־יהודה ישא ספרדיה לאשה, הרי אלה הם נשואי־תערבת עבריים.

הוא נכנס למשפחה בעלת אמצעים – זה ודאי ירים את קרן העתון אף כי לא היה רצוי לרבים, אשר קוו כי לא נעמד בנסיון של מלחמה חמרית ורוחנית כאחד ונצטרך לפנות את המקום לאחרים “יותר מוכשרים מאתנו” היו שחשבו כי תועלת־מה תצמח גם למלון מנשואים אלה, ולזה דוקה הסכימו.

הופעתה של לאה במשפחתנו ואשרו של בן־ציון הביאו זרם חיים חדשים, ויכלתי שנית להפנות את כל מחשבותי להמשכת המלון.

לא ראיתי אפשרויות קרובות לכך, אלא שאמרתי בלבי: יקרה בודאי נס!

שלג כבד ירד באותה שנה בירושלים והזכירני את ימי־בחרותי, למודי, שאיפותי למדע, את אושרי במשפחתי, ואיך השלכתי מאחורי גבי הכל והמרתי את חיי אלה בסבל וביסורים – הרי היה זה בעד איזה דבר.

אמנם, הדבר הזה האיר את עיני ונתן לי את המרץ לפעל כפי שהטיל עלי הגורל: לעמי, ללשוני ולארצי, וכסמל לכל – לבן־יהודה. הוא היה זקוק לעזרתי – ואתמך את ידיו עד נשמתו האחרונה. ואם אני תומכת כעת בבן־ציון, גם זו תמיכה באב, כי בבן זה רואה האב את התגשמות התחיה, שהביא לעמו.

ואכן, הכל ניצל בינתים. ירושלים מלאה אורחים, כמו תמיד בעונה זו – קרוב לחנוכה וחג המולד. עיני נשאות אליהם, יהודים ונוצרים כאחת. ממישהו מהם צריכה לבוא עזרתי.

ד"ר פאול נתן, בא־כח חברת “עזרה” נמצא בירושלם. הוא בלי ספק כח ויכל להועיל, אלא שהוא בידי קבוצת־עסקנים המתנגדת לנו ולא נתנו לי לגשת אליו.

– יעקב מוֹזֶר ראש העיר בְרֶדְפוֹרְד מבקר בבירתנו, זהו האיש! – אמר לי בן־ציון – הוא תרם לבנין המדרשה בתל־אביב ומדוע לא יתן להדפסת כרך אחד של המלון? תקחי אותו, אמא, בהסתערות.

שטתי היתה דוקה אחרת: להכין אוירה נוחה ואחרי כן לפעל. הכנתי, עשיתי, פעלתי והצלחתי: האמצעים להדפסת הכרך השלישי נתן יעקב מוזר.

בן־יהודה מאושר. בן־ציון צוהל, ואומר:

– אַמָּא, האם לא צדקתי כשאמרתי לך לפנות אליו? ואת לא האמנת בכח השפעתך וחששת מאויבים ומתנגדים. למה?

לאה עזבה את בית־ספרה האחד והשני והתחילה לעשות ההכנות לחתונתה, כמו בת־ישראל כשרה: בגדים, רקמות וכו'. גם אנו עשינו הכנות: ספריה טובה בשבילה, מַכּוּשִׁית, ונסיעת־חתונה, וכל זה על חשבון הצלחת המלון וההכנסות הבטוחות, שתתן לנו השלמת הכרך השלישי. הן לא דבר קטן הוא: שלשה כרכים!

החתונה התקיימה בערב־פסח 1913, ברב פאר והדר, והזוג הצעיר נסע לחוץ־לארץ, מובן, קדם כל לברלין – הלא שם המו"ל שלנו לנגנשיידט. ממנו יכלנו תמיד לקבל מעט כסף על החשבון…

הוקל לי קצת מכל הדאגות. העבודה הלכה כסדר, כלנו היינו בריאים, מגדול ועד קטן. ומה יכלתי לחפץ עוד?

 

יו: נסיון להחליף את שמו    🔗

אלף טעם ואחד היו לבן־ציון כדי להחליף את שמו. וידעתי עד כמה קשה היתה לו ההחלטה. הוא לא רצה שאלה המתנפלים עליו ינאצו את שם מחיה־השפה, אם בצדק או לא. למה יסבל השם הגדול? ועל כן אין הוא צריך לשאתו בשום אופן. ובענותו הנפרזת אמר, אפילו, שאינו ראוי לשם זה. ובכלל דרש ששום איש לא יעיז לקחתו לעצמו לתפארת. הוא רב על כך גם עם אברהם־צבי (אידלסון) שהתחיל קורא לעצמו: א"צ בן־יהודה.

בגלל תכניותיו לעתיד לבוא, רצה להיות חפשי מכל אחריות למישהו ועל־כן יצא מעתה בכל רעיונותיו ומלחמותיו בשמו הוא. והיה אם יצליח – וידע כל העולם כי הוא בנו בכורו של אליעזר בן־יהודה, ואם יפול וישכח, הרי על אחת כמה וכמה טוב שלא יפגע בשם אביו, שצריך להיות סמל לדורות ומעורר לקנאה לאומית.

אך לא מן הנמנע כי במסתרי לבו כבר תססה האישיות החדשה, אשר תתהוה דוקה מהשרש העברי הזה, ועל כן צריך שיהיה לה שם משלה, אך מעולם לא דבר על נושא זה.

ובעצם בחירת השם נראה, כי שני הרגשות השונים, של המשורר ושל המחדש, מתרוצצים בקרבה. וסוף־סוף בוחר הוא לעצמו שם כזה שבאמת הוא שמו המקורי, אלא שנראה לעינים כאחר, וצלצולו שונה.

הוא גם מבקש שעה מתאימה:לבלי עשות רעש, ושלא יקום ויכוח ופולמוס על מעשהו.

בן־ציון בן־יהודה מוציא לאור בצניעות גדולה קובץ קטן של ספוריו, מאמריו ושיריו, ומקדיש אותו באהבה ללאה, רוח־הקדש שלו, וחותם איתמר, שבעצם זה שמו בהולדו ובתור בנו של אביו בר"ת, בן־אב"י. והלא זה נהוג כי סופר צעיר אינו מעיז לצאת בשמו המפורש מחשש ופחד מבקרת גדולה, ולפעמים אף מבטול גמור. ולמה לו, אם באמת אינו יודע לכתב, שיסבל מישהו אחר מזה, ולא שמו שלו בלבד…

מצדנו אנו, הסכמנו לשם הנסתר הזה, ובפרט שלא שאל אותנו מקודם, ואין גם מה להעיר נגדו, ובתור ברכה ועדוד שלחנו לו למתנה כלי־הדיו והעט אשר קבל בן־יהודה מהציונים בגליציה, בשבתו בבית־האסורים, ועל כלי זה חרותה הכתבת: “למפיץ אור בארץ הצבי” – כהוקרה לעבודתו העתונאית בארץ.

היה לנו הרשם כי כבר מזמן לטש הילד העברי את עיניו על העט הזה, אף הובטח לו “לכשיהיה סופר”, והנה הגיע זמן פרעון החוב, אלא שהילד היה לאיש בעל הכרה לאומית וחָשׁב כעת, כי אינו רשאי לקבל את המתנה בהיות והיא נכס לאומי. אך הרגענו אותו בזה, שעליו להיות ערב לכל אשר יכתב בעט זה, ולשמרו.

שמו החדש ב“הברקים” נתקבל במהירות הברק ממש. מהיום הזה והלאה אין איש קורא לו בן־יהודה, כ“א בן־אב”י ולא בן־ציון אלא איתמר. הוא רואה בזה אות לעצמאותו האישית העברית־הלאומית ומחליט כי הגיעה שעתו לגשת לפעולותיו האישיות שלו, שבעצם תהיינה המשכת האל־על, אשר נמסר לידיו כתעודת עתידו.

הצעד הראשון זה הנשואים, והשני – נסיעתו לחו“ל, לא כבן־ציון בן־יהודה, אלא, איתמר בן־אב”י, ובדמיונו הוא רואה את עצמו לא כנסיך יהודה של הצברות בארצו, אלא כ“אָמוֹר” – אלהי־האהבה של היונים העתיקים. הוא מראה ל“פסישה” שלו את העולם. הוא רוצה לקחת אותה סביב כדור־הארץ כולו, אך זה תלוי בהצלחתו בכל אשר שם לפניו.

התכנית שלו רחבה מאד. כמעט שאינו יודע במה להתחיל, אך בהיות שכל המפעלים, שהוא חושב להקים, מוליכים לדבר אחד, הוא בנין ארצו האחת והיחידה בשבילו – ארץ־ישראל זו הקטנה, הרצועה החומה הצרה על שפת ים התכלת. על כן מצא בלבו עוז אף להתנגד לאביו בענינים שונים. ב“שאלת אוגנדה”, למשל, התנגד לאביו, וגם להרצל, נורדאו וזנגביל: – חלילה לנו לפנות ימינה ושמאלה, רק ארצנו, מורשת־אבותינו – טען בן־ציון בפני אביו, והצדיק את מתנגדיו בשאלה זו.

בן־יהודה מצטער על כך, לא מפני שהבן מתנגד לאביו, זה קורה במשפחות היותר טובות: גם נורמן בנטויטש היה נגד אביו בשאלה זו, אלא ראה בזה כי האפק של מחשבות בנו הוא צר והכרתו הלאומית אינה די עמוקה, והנהו ככל האחרים, שאינם מסוגלים לראות את הנולד ואינם יכולים לצאת ממעגל־הקסמים, שחגו לעצמם, ובבוא הזמן – יסתבכו בעצם צעדיהם.

מעכשיו, גם בספר זה, אנו קוראים לו: בן־אב"י.

ה“ברקים”, שבהם יצא אל שדה הספרות, אינם יצירה חדשה שלו אלא אסף רשימותיו שפרסם עד כה. על־פי־רב מתחילים סופרים בכך ועל־כן אין לעשות מזה הערכה ללשונו ולסגנונו או לכח־ספורו, כי כל זה כבר נדפס במקומות שונים ובזמנים מתחלפים, אך אף־על־פי־כן, כל היצירות הללו הבאות בקובץ אחד, מראים לכל כי דבר מה תוסס בלבו ובמוחו של העברי הראשון. לשונו נובעת וזורמת כמו ממבוע, אינו דחוק במלה או במונח, ואם אלה חסרים לו – הוא יוצר אותם אחת־שתים ובהצלחה גמורה, וחדושיו מתקבלים מיד. לפעמים נדמים חדושי־מלים אלה מוזרים, שטחיים, בלי יסוד וחקירה, ואולי אף בנגוד לרוח הלשון, אך כעבר זמן מה גם הם מתקבלים כי יש בהם רוח חיים משלו, טבעיות של לשון חיה שאינה יודעת מעצורים.

בן־אב“י מתגאה בהברה היפה של לאה, שהיא יותר מזרחית משלו, והוא משתדל לתקן את הברתו ומוכיח כסדר את אביו על אשר לא נתן די תשומת־לב להברה הנכונה. ובן־יהודה עונה לו כי פעולה זו נמסרה למורים בבתי־הספר. קצתם, שהם בני עדות המזרח, עושים כל אשר לאל ידם לתקן לתלמידים הבעת האותיות ע' ח' כ' ט' באפן מזרחי, ולמוד הלשון הערבית עוזרת לכך. אך מה יעשו המורים יוצאי רוסיה וגליציה שאינם יכולים להתרגל לזה? ביחוד צורמת האות ל' את האוזן כאשר מבטאים אותה בכל הקשי הרוסי. רוצה בן־אב”י להרים על נס בזה את הספרדים, אלא שחסרונם הוא שאינם מדברים עברית אלא דבקים הם ב“אישפניולית” שלהם, ואם נפגשים הם עם אשכנזים נכונים שניהם לדבר ערבית…

בן־יהודה ובן־אב"י, העומדים על המשמר, בשבט האיום שבעתונם, שמים לעמוד הקלון את כל הנתפש “בעברה” זו. אך למרות הכל ואחרי הכל הדבור העברי מתפשט ומשתלט מיום ליום, והקדמה נראית לעין, לא רק לנו, אף לשכנינו הנכרים. הולך ומתפרסם הפלא האגדי כמעט של תחית שפת הנביאים בארץ.

גם מספרנו בארץ הולך וגָדֵל, וגדלה גם השפעתנו. אין זאת כי אם רוח צלחה נשאה הלום את רעיון תחית עם ישראל בארצו.

 

יז: לאה בעולם הפלאות    🔗

בפעם הראשונה עוזבת לאה את גבולות מולדתה. מצרים אינה עושה עליה רשם גדול: אותם החיים המזרחיים, קצת יותר רועשים, אותה הלשון הערבית השלטת, וחוץ מזה צרפתית – "הכל כמו אצלנו…

אבל בברלין, התחנה הראשונה של הזוג הצעיר, מרגישה לאה כי היא באמת בנכר.

– יפה? – שואל אותה בעלה.

– כלל וכלל – משיבה המזרחית הגולה. איך זה תודה כי יש מקום בעולם יותר יפה מירושלים שלה?

היא אינה מבינה את הלשון, ומסביבה אך ורק גרמנית: – איזה מין עם ואיזו ארץ זו שמדברים בה רק בלשון אחת, בעוד שאצלנו יודע אף כל מצחצח נעלים כמה שפות.

בן־אב"י מרמה אותה על ימין ועל שמאל. בשבילו כל המסעדות כשרות, כי אחרת לא תגע באכל, אך היא בכלל בזה למטעמים האירופאים, ואומרת:

– הזיתים וה“בּוּרֶקַס” של אמי יותר טובים מכל המאכלים הללו…

היא רגילה לשמן־זית ואינה סובלת חמאה, ואם היא מבקשת במסעדה לפחות חביתה עם בדורה, כל המסעדה על ראשה: אינם יודעים איך מכינים אותה ולא במה אוכלים מַטְעֶמֶת זו.

אם חשקה במשהו שבחלונות־הראווה הגדולים של העסקים המפוארים, קונה בן־אב"י את החפץ, אך אינו מגלה לה את המחיר הנכון: בעד תאנה אחת ירוקה הוא משלם מרק אחד! ואיך יאמר לה זאת?

אך לאט־לאט היא מתחילה להתענין בחיים השונים־כל־כך מחייה היא בארצה. היא מבקרת בבית הוצאת־הספרים לנגנשיידט ומתגאה בזה שהמלון העברי נמצא שם בשורת כל המלונים הגדולים של שפות ארופה החיות.

בן־אב"י מקבל הזמנה מלנגנשיידט לערך בשבילם מלוני־כיס: עברי־גרמני, ־צרפתי, ־אנגלי, על יסוד מלונו של אביו. הוא מקבל אף דמי־קדימה, והרי גם הפרוטה מצויה בכיסו.

הם מתקבלים כאורחים אצל הפרופסור וָרבוּרג “בוילמֶּרְסְדוֹרְף” ובבית פרופ. פרנץ אופֶנהָיימר ב“לישטֶרספֶלדֶה” בבתים גדולים אלה פוגשת לאה אנשי־שם מפורסמים ואינה אלמת יותר, כי מדברים שם גם צרפתית ואנגלית, הלשונות הזרות השגורות יפה בפיה.

היא הולכת לחזיונות ואופרות, לבתי־נכאת, לתערוכות ולספריות הגדולות, ובן־אב"י מבאר לה הכל. אפקה מתרחב ואיזה יחס של אהדה נולד בלבה גם לדברים שמחוץ לארצה.

הם סרים גם לרוסיה ומתקבלים שם באהבה ובכבוד. הלשון הרוסית פחות זרה לה מן הגרמנית, כי מפעם לפעם שמעה אותה מההמונים הרוסים שבאו מדי שנה בשנה לארץ הקדושה.

בצרפת היא מאושרת לגמרי. פריז מקסימה אותה ביפיה, בחייה העליזים, בגניה המפוארים, בהיכליה והחזיונות הנפלאים, וכל השעשועים שלה למיניהם. היא לֹבשת בטעם וכבר אין עליה חותם עיר נדחת. היא פריזית ככל הפריזיות.

והנם בבירת שוִיצְיָה־הצרפתית – גֶ’נֶב. לא רחוק מהעיר, בכפר “וֶרְסוּאָה” – שם דוד עשיר לבן־אב"י, ויהיה לה בודאי “good time” בבואם לאחוזת הדוד. והנה סגורה היא על מפתח. השוער, איש רוסי מוזר, שואל אותם לחפצם ואומר כי דוד יונס עזב מזה שנה את הארץ וחזר לרוסיה…

זו היתה הפתעה לא נעימה, אי־הצלחה אמתית, כי אילו ידעו זאת בהיותם ברוסיה היו נפגשים אתו שם ולא היו קובעים חיי־רוחה ותענוגים שבויציה.¹

– אך שויציה כל כך יפה – מנחם אותה בן־אב“י – ראי, הנה “הר־לבן”. היודעת את, לאה, כי בהתאם לאור הוא מחליף את צורתו. פעם בשקיעת החמה נדמה ראש ההר לבן־אב”י, כראש טולסטוי על מטת המות.

– אני רואה כי השמש שוקעת, אבל איני רואה ראש לא של חי ולא של מת, כי אם שלג, שלג ושלג, זה הכל – עונה לו לאה.

לאה בן אב"י – לבית אבושדיד

תשובתה זו מפסיקה את מעוף דמיונו של בן־אב"י ואין הוא יכול יותר לפאר ולבאר.

– נעלה על ההרים, שם היכלי־קרח נפלאים – מציע הבעל, כדי לבדח קצת את אשתו, אך היא אומרת:

– לא, לא, די קר לי פה כשאני רואה את כל העלים הצהובים הנושרים מהאילנות. נחזור הביתה לשמי־התכלת שלנו.

כן, באמת, נזכר בן־אב"י כי הגיע הזמן להפסיק את הטיול האירופי שלהם, והוא מונה את הפרוטות שנותרו בכיסו, לראות אם יש בידו כדי שתי פתקאות. כיון שהדוד העשיר איננו, יסעו ממרסיליה בכתה השלישית בספינה הראשונה המפליגה ארצה.

– ועד מרסיליה? – שואלת לאה.

– נלך ברגל, טיול נחמד – מתלוצץ הבעל, ושניהם צוחקים במלא פיהם – וזה אשר רצה. בן־אב"י מטבעו לא ידע כל דאגה, הוא האמין תמיד בהשגחה העליונה וקוה תמיד שאיזה דבר יעשה ויסתדר לטובתו, ולמה ידאג?

עריכת העתון נשארה בידינו. השבחנו אותו, לאמור, החזרנו אותו לאיתנו, כמו שהקהל הארצישראלי היה רגיל: “בלי כל החדושים והחכמות של בן־אבי”. אבל כשיחזר העורך הצעיר נמסרהו שנית לו, כטוב וכישר בעיניו יעשה בו, אף את שמנו נסיר. יהיה זה עתונו של בן־אב"י, על אפם ועל חמתם של מתנגדיו.

פעם אמרתי לאשה אחת כי בן־אב"י הוא העורך שנתחנך מלכתחלה לכך ורכש לו כל הנסיון והידיעה במקצוע העתונות, ומה פלא הלא הוא “נולד יחד עם העתון”.

– באמת? – שאלה האשה בתמהון – הוא נולד על העתון?

כמעט, עניתיה, ובקשי רב עצרתי בצחוק, שהיה נכון לפרץ מפי.

בן־אב"י חזר מהנסיעה המוצלחה, ולאה בפרט היתה נראית לעין שהיא אינה יותר טַלְיָה, אלא עלמה מלאת חיים. במשך חדשים ושנים עוד ספרה על נסיעתם זו, ובכשרון המיוחד לה – לספר כל דבר קטן כגדול בענין רב ובצבעים מרהיבי־עין.

לאה מתחה בכל דבר את הבקרת המזרחית שלה ותמיד הזכירה את כל ההרפתקאות וההצלחות שעברו עליה בחוץ־לארץ, משך ימי נסיעתה, אך תמיד סימה את דבריה במלים: ירושלים יותר יפה מכל הערים, ארצנו מתוקה ויקרה לה מכל הארצות, והאנשים פה אמנם בלי שאיפות גדולות, אך טובים וישרים, כמו שאמר יותר מאוחר משורר רוסי אחד, אשר בקר בארץ:

"האנשים כלם אנשי מעלה

והשמים שם זכוכית כחולה"

 

יח: בן־אב"י נושא באחריות מפעלי אביו    🔗

בינתים גמרנו את עריכת הכרך השלישי של מלוננו, שהוקדש ליעקב מוזר והיינו משוכנעים שמוזר יתן האמצעים לפחות לעוד כרך, ועל סמך זה נסענו לאירופה. אמרנו, דרך אגב, לאסף את שאר החמר מה“בריטיש־מיוזיאום”, ובספריות שבאוכספורד ובקמבריג'. בדרך התעכבנו גם במצרים כי שם חכו לבן־יהודה כתבי־יד וגניזות.

תכניתנו זו שנתה כליל את תכניותיהם של בן־אב"י ואשתו, כי הם נדרשו לעבר לביתנו ולהשאר עם הילדים עד שובנו. אם בכלל לא קל לזוג צעיר, שרק התחתן, להיות “בעל משפחה לארבעה ילדים”, להנהיג בית גדול כביתנו, על אחת כמה וכמה קשה היה לעשות כל זה בלי האמצעים הדרושים לכך: השארנו בידיהם פרוטות ספורות, עד שנגיע ברלינה, והבטחנו משם לשלוח כסף.

וכמו תמיד, אמץ בן־אב"י את לבנו והוכיח לנו בכח דבורו כי נצליח, ביחוד מאחר שהמלון מונח כבר בשלשה כרכיו על השלחן. שניהם ברכונו בכל דברי החבה שלהם, והבטיחונו להשגיח על הבית והילדים.

ואולי, באמת, אפן התנהגותם זה הוא שנתן לנו כח ואמץ, ובמצרים כבר האירה לנו ההצלחה פנים ויכלנו לשלח הביתה פרוטות זעומות נוספות ללחם צר ומים לחץ.

בן־אב“י, בעת העדרנו, ראה בעין, כי חלוף השם לא הועיל לו בהרבה. כמקודם, כן גם עתה, מטיל הישוב הישן, גם החדש, את כל האחריות של מעשינו עליו, וכן, כל צעד משלו נזקף על חשבוננו, ותדיר הפתגם הפוך: “הבנים אכלו בוסר ושני אבות תקהינה”. כמוהם, גם אנו, מקבלים באהבה עובדה זו, והננו ערבים זה לזה. לאה כבר נתקלה במציאות זו ומבינה במה השמות בן־יהודה ובן־אב”י מחייבים אותה: בהפצת הדבור העברי, היא צריכה להלחם שכם־אחד אתנו. בהשלמת המלון, היא עוזרת בזה, שנתנה לנו את היכלת לנסע והסירה מעלי את כל הדאגה לילדים.

לו יכלה, היתה ודאי נותנת את כל ירושת אביה להשלמת המפעל, אך ידיה אסורות – אחיה שולט בכספה.

בן־אב“י מקים את עתונו – הלא גם זה מפעלו של בן־יהודה: המניע העקרי להשלטת הדבור העברי ותחית הלשון. במלוניו הקטנים, שגם הם חלק מהמלון הגדול, אינו רוצה לעבד עד שיחזור אביו. חסרה לו סגולת ההתמדה, ובפרט כשקרה דבר־מה מעורר, שלא רצה לדחותו, או איזו הפרעה רצינית. אם הרגיש כי ענין אחר דורש את כל תשומת לבו, היה מזניח את עבודת המלונים אך תמיד בבטחון כי יחזור לעבודה זו ויעשנה. גם הזמן ומנוחת־הנפש הדרושים לכך חסרים לו. בהעדרנו, כל הזקוק למלה חדשה פונה אליו, כל הרוצה השפעה באיזה כיוון שהוא ע”י “הצבי”, – בא אליו.

תירים מאירופה ומאמריקה בבואם ארצה ממהרים לביתו של בן־יהודה, ובן־אב"י ולאה מקבלים פני כלם, מציעים להם את שרותם, עזרתם והדרכתם, ובלבד שבעזבם את הארץ יפיצו דעה טובה על התחדשות עם־ישראל, על תחית השפה ועבודת האדמה שלנו, וכו'.

בן־אב"י מצליח בדבר. הוא כאילו מוכן ומכוון לכך. ככל היותו עברי מושבע הוא שומע יפה צרפתית, גרמנית ואנגלית. צעיר עודנו אך מזוין בידיעות העולם ובעל השכלה נאה ותרבות ארופית, ויחד עם אלה מבליט את קסם המזרח.

אנשי־שם גדולים מושפעים ממנו ורואים אותו כסמל ליהודי החדש בארץ, המיצג את תוצאותיה של התמזגות התרבות הארופית עם המקור המזרחי. גם לארצנו מיחסים תדיר את השם אשר נתן לה הרצל בספורו הדמיוני: “ארץ־עתיקה־חדשה”.

לענין תחית הלשון משיג בן־אב“י את ההוקרה מכל צד, אמנם, בפחות הבנה בארץ עצמה, כי כלל הוא בל יעבר: “אין נביא בעירו”. אך כלל זה אינו משפיע על בן־אב”י. הוא אינו שואף להיות נביא בעצמו. אך הוא משוכנע שארצנו בתחיתה, תהיה שוב ארץ־הנביאים.

ארבעה חדשים של נסיון עוברים בהצלחה על בן־אב"י: על משמרתו עמד וחובתו עשה.

אנו חוזרים מעוטרי נצחון: השגנו האמצעים לעריכת הכרך הרביעי, וחמר רב־כמות ו־איכות – אגרנו, את כחנו חדשנו, רכשנו לנו ידידים ומעריצים חדשים, והבאנו מתנות יפות: ללאה – פסל שיש של “נֹגַּהּ ממילו”, לד“ר סגל – ישראל משיש של מיכאל־אנג’לו, לד”ר מזיא – חנוכיה על פי תבנית המנורה של בית־מקדשנו. הלא אלה שני הרופאים אשר שמרו תמיד על נשמתו של בן־יהודה, ובהעדרנו השגיחו על בריאות ילדינו.

בן־אב“י ולאה נפרדים מאתנו וחוזרים אל ביתם הקטן, שבו מתאספים קמץ צעירים: בני ולירו, מזרחי, אברהם אלמליח, בנבנישתי, ומהחלוצים של העליה השניה – בן־דב, איזה עלמות, גיסו של ד”ר אבושדיד, וד"ר סגל – עברי נלהב. חבורה חדשה המבטיחה הרבה מאד מבלי לאמר כלום, אך רואים אנו בהם גדוד של הסתערות, שיעמוד לנו בכל עת וזמן שנצטרך לו, אם מישהו יעיז לגעת בעקרונותינו.

הוקל לנו מעט על־ידי ההכרה כי חיינו בארץ מתפתחים לשביעת רצוננו, והדור הצעיר, מתחיל לתפס מקום ולהתכונן לשעה הגדולה המיועדת לו.

אין אנו רואים את היתוש גדול כזבוב ואיננו מעלימים מעינינו כל החסר לנו. כל האכזבה מתקותנו, כי המונים מבני אחינו יזרמו אלינו לחזק ולהגדיל את תחיתנו בארץ, טרם פגה, אך הגרעין ישנו – והשאר יבוא בזמנו.

דאגתנו זו מעסקת בעקר את בן־אב"י. הוא מחליט לעזוב אותנו ולהניח לנו לשמר את משפחתנו העברית שגדלה בארץ, ועל קדמתו והתפתחותו של עתונו, ולהתמיד במלחמה בכל מי שיעיז לחתר תחת נטע־תחיתנו הצעיר. בידינו הוא מפקיד אף את לאה, אהובת נפשו, שבלעדיה חייו אינם חיים, והוא מנסה את כחו עם הגולה, כי ברור לו הדבר שלא היהדות בגולה אשמה על אשר לא נענתה לנו כאשר קראנו לה לחיים חדשים, אלא אותם שלא ידעו לעוררה, לכך. אם כי זה היה תפקידם המיוחד להם.

בן־אב"י היה תמיד, עוד מימי ילדותו, כרוך אחרי הפלא והנס, הוא דבר תדיר על גחלי אש, שהמלאך יכל להגיש לשפתים – ותפתחנה בשפר דבורם: “צריך לדעת להבין לאחינו, לבני־ישראל בכל תפוצות־פזוריהם, שמוטב להם לחיות בארצם, בתוך עמם ובלשונם, מאשר למות מות־עבדים בארצות גלותם”. והאמנם בדבר כל־כך מובן כמו “שתי פעמים שתים הן ארבע” לא יצליח איש? אומרים שמשורר רב־אונים עלול לכך. האם כלו המשוררים מקרב ישראל? אז נקימם מקבריהם! אולי זוהי הכונה שבתחית המתים בבוא המשיח?

לילות־נְדֻדִים עוברים על בן־אב“י בקריאה בתנ”ך, בדברי־הימים, וב“מלחמות היהודים”. וכמו בחזיונות השקספירים, הוא נכון לקרא לגבורים מקבריהם ולו רק כדי לשוחח אתם, לשאל בעצתם והדרכתם. לא פעם ראיתיו כמו חולם בהקיץ, רואה לנגד עיניו את העתיד, שאינו נראה לעין זולתו. ברגעים כאלה לא קבלו האנשים השואלים תשובה, והיה גם מתרשל אז בעבודתו הקבועה.

הוא חלם חלומות גדולים לעמו, ודוקא אז מצאו מתנגדיו את שעת הכשר להתגרות בו, להקל בערכו ולרדפו. השם בן־אב"י נדמה ליריביו כלא מספיק לכך, ועל־כן יצרו מושג חדש על יסוד השם: “בן־אביות”. וכשרצו להתלוצץ בו השתמשו בתאר זה ביחס לכל מעשיו ופעולותיו של העברי המעורר והלוחם ללא הרף.

עודני זוכרת, שפעם בעברנו, בן־יהודה ואני, בין השמשות, באחד מרחובות תל־אביב המגרשית בבתיה הספורים, שבעליהם יושבים על המרפסות כחם היום, בכל הרשלנות שבלבושם, שהחם והמחנק כאילו היו מצדיקים אותם, והנה שני יהודים “חשובים”, בעלי־זקנים ארוכים, משוחחים במאורעות היום והדבור החוזר כסדר הוא “בן־אביות”. חרה מאד לבן־יהודה על זה ויאמר אלי ברגז:

– לא יחדלו ממנו! לא די לגנות את בן־אב"י אלא גם יצרו מושג חדש לזלזול: “בן־אביות”…

ידו, שהחזיקה בידי, התקמצה לאגרף והוסיף:

– מה רוצים הם ממנו? במה חטא להם? האם רק בזה, כי ראשון וסמל הוא לתחית הדבור העברי?

אינך צודק, עניתיו, בעצמך גזרת, כי אין הוא בנך בכורך בלבד, אלא בכור האומה. ועל־כן האומה היא הורתו, ובניה כלם אחיו ויש להם כל הזכות לטפל בו באהבה או להנחותו בשבט הבקרת.

 

יט: נמצא גואל לבן־אב"י    🔗

הפעם פוסח בן־אב"י על ברלין ונסע ישר לפריז ומשם ללונדון. נדמה היה לו, כי דוקה היהודים האנגלים, הנהנים מחפש ודרור ומכל היתרונות של החיים המדיניים, יבינו לשאיפותיו בשביל מעט אשר ואור לארצו ולעמו הוא.

במנצ’סטר ימצא את ד"ר חיים ויצמן, מתנגד לאוגנדה כמוהו, והמצדד אך ורק בארץ־ישראל. בלידס מחכה לו בנימין ריבלין, נכדו של יוסף ריבלין, – האם אין ריב־אבות דיו כדי לקשר את הבנים? ההורים היו מתנגדים בענין אחד, הבנים יהיו חסידים לאותו דבר.

בליברפול הכה שרשים ישעיה רפלוביץ, אחיו של רפאלי וחתנו של ישראל דב פרומקין, כבר נשכח מה שהיה בין בן־יהודה ופרומקין, והבנים ילכו יחדו. בלונדון פגש בן־אב"י את בנו של רובינשטין. אביו קדם עוד להרצל. יהודי לא אדוק, אך קשור לעברנו. הוא קרא לאחוזתו הקטנה, באחד מפרורי לונדון: “עין־גדי”, ולבניו בשמות עבריים: בן־ציון, בוסתנאי, ותרצה, והנהיג בביתו חגים ומנהגים יהודיים, גם למדם עברית, וכל הבא מארץ־ישראל היה אצלו בן־בית כמנהג כל חובבי־ציון הרוסיים: כמנחם־בן־בשה (אוסישקין), יצחק גולדברג, מרדכי בן־הלל־הכהן, ביאליק ואחד־העם.

לפי השכל הישר היו צריכים בניו להיות מתנגדים ללאומיות עברית מפני שכפוה עליהם, אבל במקרה יצא אחרת: נכנסה בהם איזו אהבה לא"י הרחוקה כאגדה.

כאשר נפגשו שני “בני־ציון” אלה ונתנו יד זה לזה היה הדבר כמו פגישת שני זרמי חשמל, אשר יצרו אוירה של אור וחם.

בן־אב"י, בשפע־דבריו לקח את לבו של בן־ציון רובינשטיין היהודי האנגלי הצעיר שבצדך יכל לאמר שהוא בן־אביו, שלא היה כבר בחיים, והוא היה יורשו בעסק גדול של עץ ותעשית רהיטים ידועה למדי.

מובן מאליו כי בן־אב"י דרש ממנו מיד להיות יותר שלם מאביו: להפסיק את כל יחסיו עם הגולה ולעבר לארץ־ישראל עם עסקו הגדול, ובפרט כי בארץ לא היו אז לא עצים ולא תעשית־רהיטים.

אך זה נחשב אז להרבה: לבקש מבחור יהודי דבר שכזה. ומשפחתו התנגדה לכך. אך כדי לרצות את בן־אב"י, נכנס “בן” רובינשטין בעבי הקורה של ישוב ארץ־ישראל, ואמר כי אף אם אינו יכל, לפי שעה, להתישב בה, עשה יעשה מצדו בינתים כל אשר יוכל כדי לעזר להתפתחותה והפרחתה של ארצנו.

“תפסת מרובה לא תפשת”: בן־אב"י התרצה בזה והדבר הראשון שאליו משך את תשומת לבו של ידידו החדש היה, מובן מאליו, העתון, ומסביר לו:

– הלא זה כלי־הנשק האחד לכל מלחמתנו בינתים: העתון מלמד, מחנך ומדריך, מתקן ומעורר, משפיע, ולעתים גם מכריע בהרבה שאלות, ודוגמה לכך הביא את “הטימס” הלונדוני!

בן־ציון רובינשטיין אינו יכול להכחיש זאת ועל־כן – לפעולה! כיון שיש עתון, הוא צריך להיות גדול ונאה, ערוך לפי רוח הזמן וחוקי העתונות, ושוה לכל נפש. אז ירכש לו את כל קהל הקוראים. ההכרזה והפרסום יהיו לו אמצעי לשאת את עצמו.

התכנית מוכנה. בן־אב“י בער כגחלת מרצונו לגשת להוצאה־לפעל של מעשה גדול זה, ו”בן" רובינשטין ימציא את הכסף הדרוש. מיד מחליטים השנים כי די בפרצוף של “דפוס גוטנברג”, בירושלים. צריך לרכוש מכונות־סדור ו־הדפסה, מניע ליצירת חשמל למכונות ולמאור. מיד עושים חשבון, אבל בן־אב"י, ליתר בטחון, דרש גם לבנות בית מיוחד לבית־דפוסו, כי לא ימצא כלל בנין מתאים, ולא ענין הוא לנוד עם דפוס גדול כזה ממקום למקום… ידידו “בן” מסכים גם לכך!

לבן־אב“י נדמה כבר כי עלה על ה”אולימפוס". אך עליו לרדת… ומה בכך? גם האלים ירדו מפעם לפעם אל האדמה, כשהיה עליהם לבצע את מעשיהם…

הוא מותר על מנצ’סטר, לידס וליוֶרפול, חוזר פריזה, וממרסליה הוא ממהר לחוף־יפו – מחוז חפצו ואשרו. שבע בן־אב"י מהגנים היפים, היערות, השדות הירוקים והמים הזורמים, ההיכלים ובתי־החזיון, אף הספריות הגדולות של לונדון ופריז גם יחד, ואל חוף ארצו הוא משתוקק, ארצו הקטנה, החרבה, המדברית, אך שלו היא, וטעם רגביה לו מדבש יערב.

יפו סואנת. ספינות באות ועומדות מרחוק ומורידות בחוף צביוני זה, בסירות קטנות, את התירים והחוזרים. הרחובות הומים, מהתושבים הערבים ומבני המִגְרָשׁוֹת שלנו, שבאים אליה לקנות ולרכש בה כל הדרוש להם למחיתם, אף לעבודתם החקלאית. וכן התירים למיניהם: רוסים, יונים, ארמנים, אוסטרים, איטלקים, צרפתים.

יפו, פרדסים סביב לה, והים מכה בסלעיה, המרכבות הקטנות רצות ברחובותיה, הגמלים המקושטים והחמורים הסוחבים על גבם כל משא. יפו, בה הקיא הלויתן את יונה הנביא, ואשר בה הקיקיון צמח בין לילה. עיר חמודות היא יפו, עם שוק הירקות והפֵרות, המזינה ומרוה כל רעב וצמא.

יפו רבת־הגונים המתחלפים והריחות הטובים, מה יפה היא לאור השמש, רחובותיה בלי מדרכות בצדם, לאדם ולחיה זכויות שוות בה לצעד זה על יד זה. גם עוף השמים והתרנגולות וקריאותיהם מתערבים בשאונה ובשלל צבעיה.

איפה ישנה עוד עיר נחמדה כזו? – חושב בן־אב“י, כשהוא סר לחנויותיה הקטנות, להמאפיות המזרחיות, וטועם מ”מעמול" עד “בקלוה” וחלבה – המתוקים, כעך־שומשום וזעתר, ביצה־חומה סלוקה באפר־התנור, או בחולות יפו – ביום־שרב “קבב” עם ריח־נחוח. תפוחי־אדמה צלויים, וערמונים שאוכלים ברחוב, ממש כב“בולוָרים” הפריזיים. יפו זו של בן־אב"י, מה קוסמת היא לב כל צבר.

בבית־המכס, כל הפקידים הערבים והספרדים מברכים את בן־אב“י בברוך־הבא חם ולבבי, בלחיצת־יד, חיוך נעים ובידידות של בני־הארץ לאחיהם האבוד. את כיסיו אינם בודקים וחפציו אינם פותחים, ובאמת לא בן־אב”י הוא שיכניס משהו אסור, רק ברכה הוא עלול להביא לארצו, גם הוא אינו חושד באיש ומאמין לכל אדם, כה טהור מצפונו, ונפשו זכה כבדלח.

שלום ליפו היפה. שלום לתל־אביב אחותה הצעירה. בן־אב“י ממהר למבצרו האחד – לירושלים. שם, ורק שם, יקים את ההיכל לעתונות העברית, יקנה אדמה, יבנה את האולמים הגדולים להעמיד בהם את המכונות שתבואנה. ומעליהם יבנה את חדרי המערכת, הכל מואר באור החשמל, אשר ירושלים טרם זכתה לו – הכל מהמנועים הפרטיים שלו! והרי הוא” מפיץ אור בארץ הצבי", התאר שנִתן לאביו, יקבלהו הוא במלוא מובן המלה, בפעל ממש.

על יסוד של אור ודרור בונה בן־אב"י את עתידו. הכנסותיו תספקנה להנהגת העתון ולחייו הפרטיים, בענוה מובן, אין לו צרך במותרות, ובלבד שלא יהיה תלוי בשום אדם או מוסד, חפשי להגיד את האמת שבלבו, הן בעתונו. מפה אל פה, ובספריו אשר יכתב.

בתכניות אלה כמעט ששכח את תפקידו, אך מתנגדיו יזכירוהו זאת במוקדם או במאוחר. ואז יתעורר כארי פצוע לאותם החיים שבשבילם נולד ונועד: לחיות ולמות בחסר כל, במלחמתו בעד הגשמת רעיונותיו, שכלם קדש לעמו, לארצו וללשונו.

במקום שבו נמצאת כיום השכונה “רוממה” – בירושלים, מציעים לבן־אב"י אדמה במחיר עשרה פרנק המטר. הוא אינו רוצה בה, כי על מנת להגיע אליה הוא צריך לעבר את כל “מחנה־יהודה” עם הבתים הנמוכים והחנויות העלובות.

הוא רוצה לעתונו גדלות, יופי ופאר, והעקר – מרכז. גם המקום, לפני שנבנתה שם “בית־הכרם”, אינו מוצא חן בעיניו, הוא סגור כמו בקדרה ומשם אין רואים את כל הדר ירושלים. והשטח, שעליו עומדת כיום רחביה, הוא מדבר־שממה, ואמרו, כי שם מכרו אדמה ב“סיגריה”, לאמר: שטח שיכולים לעבר בעשון סיגריה אחת – שוה כך וכך. לא, זה אינו מקום ל“פליט־סטריט” העברית. כך בחר בן־אב“י את הקרקע שיקנה, קרוב לבתי אבושדיד –נחלת־אבות, שדה ריק ושומם. הספסרים מסתובבים סביבו כמו הזבובים סביב הדבש. ובאמת ההצעות הן בזיל־הזול, בלא מחיר. מי זקוק לפנה נדחת זו, הלא אין זה בדרך המלך. אבל הוא כבר רואה בדמיונו את הבית הגדול שיוקם, ועל צדו יבנה עוד בית ועוד בית, ויתהוה רחוב־צר המיוחד לעתונות ולהדפסה, ממש כמו ה”פליט־סטריט "שבלונדון…

בינתים אין לו במה לקנות יום־יום ניר לעתונו, אך לאה בודאי תמשכן אחדים מתכשיטיה, אשר קבלה מאמה לחתונתה. בעלה ישיב לה כפל־כפלים, היא בטוחה בזה, כשרק יתחילו להגיע הכספים מ“בן”…

 

כ: על המשמר    🔗

גמרנו את הדפסת הכרך הרביעי של המלון ואין במה להמשיך. 

בן־אב“י מאמץ את לב אביו המיואש, כי המלון צועד בדרכך ושום דבר לא יעכבהו עוד. ימצא גואל גם לשאר הכרכים, והוא, בן־אב”י, יעמד על המשמר: אל דאגה! אולי בינתים יגיע ארצה איזה עשיר גדול, ויעלה בידיו לענינו במלון, או אולי יקרה נס, כמו שכבר קרה פעמים אחדות, אלא שהוא זוכר את דברי אביו, אשר יצאו מלבו הכואב, אף כי בצחוק על שפתיו: “יותר מדי נסים בחיינו”.

הדברים כה חמים ומשכנעים, שאין לנו ברירה כי אם להאמין. בינתים נוסעים אנו לונדונה. שם היו לנו בזמן ההוא ידידים גדולים. ביניהם:ישראל זנגביל – פאר יהודי אנגליה, האם לא די בהשפעתו? אני תליתי תקוות מרובות ברב הכללי של בריטניה הגדולה – ד“ר הרץ, ובן־יהודה שם את כל מעינו ב”בריטיש מיוזיאום", כי שם ימצא כל מה שחסר לו עוד מכתבי־יד וספרים חשובי־ערך.

ארבעה חדשים עברו עלינו בעבודה קדחתנית אלה היו ארבעה ירחים של צפיה וכליון עינים לחדשות מבן־אב"י.

ככל אשר אמץ אותנו היה הוא בעצמו מלא חששות ופקפוקים. מה יהיה? ואם לא נצליח? למה נשוב?

את עתונו טרם התחיל. עודנו מסכן ועני. אף התחברותו עם פינגולד בזמנו לא בלבד שלא הועילה! אלא גם הזיקה לו. אמנם, שקטה ההתנגדות, אינם מחזירים יותר את חבילות “הצבי” מראשון־לציון, מבלי לפתח אותן, וכמעט שהוא רואה ישועה בתל־אביב הגדלה ומתרחבת, ומקוה כי שם יהיה רב מנין מנוייו ברבות הימים. שיוכל להוצר שם עתון אחר, משלהם, אינו עולה כלל על דעתו.

הוא כל־כך שקוע בעתון, שאין לו זמן אף לחשב על מלוני־הכיס שעליו להכין ללנגנשייד.

אין הוא בודד יותר כמו שהיה, יש לו תומכי־ממש מבין טובי הדור הצעיר, ברבם צברים, שהגיעו לדבר־מה. אחדים מהם עשו כסף ואחרים נושאי משרות חשובות ובעלי־השפעה. בהם אנשי ירושלים, חברון וצפת, אשכנזים וספרדים. וזה דוקה יקר בעיניו. את עונו מחויבים לפקד עליו: את היהודים הרוסים, לא שלא אהבם, אלא שלא הרימם על נס, הוא מרגיש תמיד איזו תהום בינו ובינם. או לפחות היה כעין קיר עבה המונע בעד התקרבותם הם אל ילידי־הארץ. גם הזווג היה נעשה פחות או יותר מובדל, ונגד זה התקומם בן־אב"י ודרש נשואים מעורבים: ספרדי ואשכנזיה או אשכנזי וספרדיה, תושבי עדות המזרח עם ארופיים דוקה. גם את התימנים הכניס למנין.

וכך הוא שער את הפרצוף החדש אשר תתן ארץ־ישראל, הן בחיצוניות והן בכשרונות ובאופי, במנהגים ובהרגלים, וגם לשפור השפה יועיל הדבר.

התכנית נכונה, ואף־על־פי־כן גם בסביבה המידית של בן־אב“י, הנשואים הם כמו שהיו: הכל בתוך המשפחה. אבל בן־אב”י מעריץ ודוחף אפילו לכך, ובלבד שינשאו, יבנו משפחות עבריות, ושיהיו לנו הרבה ילדים.

כבר התחתנו מזרחי עם אלישר וולירו עם קוקיה, בר־אדון עם אבושדיד, תימן עם הודו והמזרח הרחוק עם ה־הקרוב. בעקר שמח בן־אב"י שכמעט כל חבריו נשואים, כבר ואין לו הרגש כאילו השיג את גבולו של מישהו…

הוא נשא לאשה ספרדיה וקוה כי אחיו הצעיר, לכשיגדל, יתאהב באיזו תימניה שחורה ונאוה. אחותו כבר נשואה ליהודי גרמני, אשר בא בעקבותיה ארצה. רק על אביו יש לו תרעומות נסתרות, על אשר גם בפעם הראשונה וגם בשניה נשא אשה מבנות יהודי רוסיה ובפיהן החיה את השפה. זה עול המערב לעומת המזרח.

אפשר לחשב כי לא היו לבן־אב“י דאגות אחרות, ולא נושאים אחרים להפך בהם. מצבו החמרי היה בלתי מבוסס. רעיתו האמיצה לא עצרה בעד רוחו הסוער, ולא את דמיונו, וקבלה באהבה את גורלה, לחיות, כמו שהיא היתה אומרת, ב”חלומות". אף קראה לבעלה, בחבה, “אויר”, כנוי המתאים לו מאד.

אבל דאגה אחת העסיקה אותו, בפרט בעתונו: קדמה, צדק ויושר מצד השלטון של ה“תורקים־הצעירים” כלפי כל התושבים, ולא פעם מתח בקורת על דרכי הממשלה המקומית והבליט את מגרעותיה.

אביו אמר לרסנו ובקשו להיות זהיר ולא להתגרות בהם יותר מדי, כי לא האמין שבני העבדים של עבד־אל חמיד החליפו כה מהר את הדם שבעורקיהם, רק מפני שקמה ממשלה חדשה, חפשיה ומתקדמת. זכור זכר בן־יהודה את הימים המרים בהם ישב בבית־האסורים, ובן־אב"י חזר כסדר שהוא מקנא באביו והלואי שיזכה גם הוא לכך, ועל כן אולי גם עמד על המשמר לבל יחמיץ הזדמנות לבצע את מבוקשו ולזכות בתהילה זו.

חברתו בחיים לא השתוקקה כלל לתהילה ממין זה. היא בקשה חיים יותר שקטים ובטוחים, כמו שחיו חברותיה, שהיו להן פחות תביעות ודרישות. לאה רצתה להתרכז יותר על יופי ונוחיות בחיים. היא רצתה גם ללמד ולהשתלם כדי להיות יותר מתאימה לבעלה, שתוכל להבין את שאיפותיו ולתמך בו, ולהגשימן בזמן הקצר ביותר ובפחות בזבוז של כוחות.

היא היתה מעשית ומוקירה את ערך ימי הבחרות, החולפים ואינם חוזרים יותר לעולם, ועל כן בקשה מבעלה לבלי להסתבך ב“מלחמות עם ה' ומשיחו”. והוא, בעקרון, מסכים לה בכל, אלא שאפיו החם והבוער אינו יודע כל מעצור, ומה שהוא חושב לחובתו, ימלא בקדושה, למרות כל המכשולים ולא ישים לב לתוצאות בלתי רצויות בשבילו.

 

כא: האל־על ביד    🔗

כבר אמר מקס נורדאו: האל־על כחו גדול כל זמן, שיש שאיפה אליו, וטרם הושג. אך לכשנתגשם וכבר נמצא ביד, חלפה תפארתו, ואף מוצאים בו מגרעות ולקויים. אולם כלום טוב להתרחק ממנו? – לא! ועל־כן, מי שיש לו שאיפה בחייו, עושה כל מה שבכחו, להגשימה.

בן־אב“י היה אומר לאביו, כי נס עשה אתו הקב”ה, באשר עשהו מחבר מלון גדול כזה. הרצון להשלימו מחזיקו בחיים ועוזר לו לעבר על כל המכשולים, כי מחויב הוא לגמרו ולא יעשה זאת איש מבלעדיו. על זה היה עונה אביו:

– הנה יש לך כחצי תריסר מלונים לחבר, וכפי הנראה אתה חושב, שהם יושלמו בנקל, ועל כן אינך נגש כלל לעבודה. – זה היה רמז עדין בדרך של בדיחה, אבל בן־יהודה הצטער, על שאין בנו ממלא את החוזה שבינו ובין לנגנשיידט, דבר שהיה מבטיח את קיומו החמרי, ובו בזמן, היתה בזאת עזרה ללומדים את שפתנו.

ובן־אב"י היה משיב, כי אמנם צודק האב, אלא, שכמוהו גם הוא, קדם כל עליו למלא את חובתו העיקרית לעתונו, ומיד, כשיעמידהו על רגליו, יתפנה לעריכת מלוני הכיס העברים לשלש השפות: גרמנית, צרפתית ואנגלית, והיה רוצה מאד גם רוסית, אם אעזר לו בזה.

הוא היה מוכיח לנו, כי גם העתון יוכל לפרנסו דיו, ולא רק המלונים. וכשבן־אב"י מוכיח דבר, לא יכול איש להתנגד לו: הוא היה שופע דבורים בחום ובהתלהבות, היה מביא ראיות, אף בהגיון מספיק, עד שהייתי אומרת לבן־יהודה:

– מקומו של זה הצעיר בבית־הנבחרים באנגליה או בצרפת, במקום שיוכל להבריק בנאומיו המזהירים, ואולי היה גם משיג השגים גדולים לאותה ארץ, ודרך־אגב גם לנו.

– כן – היה משיב בן־יהודה – במה דברים אמורים שלא יפזר את יהלומיו לעדת תרנגולים, או יתן נזמיו באף… – בן־יהודה לא גמר את המשפט הזה, כי נזהר מלהוציא מפיו מלה גסה, מגונה.

הרמז בדבריו אלה היה בחלקו לממשלה המקומית של ה“תורכים הצעירים”, שעליה התנפל בן־אב"י מפעם לפעם בדברים עזים למדי, ובן־יהודה חשש, כי יום יבוא והדבר יביא לסגירת העתון, וכנהוג במזרח, קל לסגר ולהפסיק, אך קשה לבטל את הגזרה ולחדש את הפעולה.

אך לא היה לנו פנאי אף לחששות, כי בינתים השגנו בלונדון את האמצעים לכרך החמישי של המלון. הבאנו את כל החמר שעוד היה חסר, והיה צריך לגשת מיד לעבודה ולגמר את הכרך, כי לנגנשיידט אינו מתענין כלל בענינינו הצדדיים. בעיניו עקר כל העקרים הוא השלמת המלון, והיה הוא בתפקיד של בעל־בית דוחק.

אף פעם לא הציע בן־אב“י את עזרתו בעריכת המלון, וגם לא עלה על דעת בן־יהודה לבקש זאת ממנו, לאחר שהפסיק את למודיו בחו”ל, שיכלו להכשירו לכך.

בעניין זה היה בן־אב“י דומה לאחינו בני־ישראל בגולה. הוא חשב את העתון למכשיר הפעולה החשוב ביותר בכל השטחים, בדיוק כמו שהרצל ראה את עקר העקרים ב”טשרטר", ונורדאו – בהגברת הישוב, כשאמר:

– צריך להביא בבת־אחת חצי מיליון יהודים לחופי ארץ־ישראל. מה יעשו אתנו? ילחמו בנו! ומה בכך? נכנס!

מנחם־בן־משה וגולדברג ברוסיה, ורבורג וולפסון בגרמניה, ובנטויטש באנגליה, כלם חשבו כי העקר להיות דבקים בארץ ישראל, האחת, ולדרוש אותה בתמידות ממרחקים, ועל כן גם לא מהרו בעצמם להתישב בה… אחד־העם הוסיף על כך, כי קדם כל יש לטהר את המצפון היהודי, שחלילה לא יהיה בו כל פגם, והלא למטרה זו יסד את חברת “בני־משה”, וכאשר חטאינו כשלג ילבינו, אז נהיה מוכנים… זנגביל בכלל חפש ארץ אחרת… סופרינו ומשוררינו כתבו את מאמריהם ואת שיריהם הנלהבים – באודסה, בוילנה ובורשה, משוכנעים, כי זה העקר, וטרם הגיעה העת לעלות לארץ, פרט לבקורים…

מובן שבכל אלה נלחם בן־אב"י בעתונו, והציונים בארץ הרגישו בכונתו זו, וראו בעתונו, אם יקום בכל הדרו, רק בטאון מזיק ומפריע בדרישותיו המוגזמות, והתנגדו לו למפרע.

רק הממשלה לבדה נשארה אדישה להתנפלויותיו של בן־אב“י עליה, ולא יחסה להן כל חשיבות. לפנים היה אסור לפצות פה נגדה. וכעת התימרו ה”תורכים־הצעירים" להתיר את הרצועה: יוציא־נא את מרצו ואת זעמו נגדה כל הרוצה בכך. מה זה נוגע לה? הממשלה לא יכלה פתאם לבוא בתשומת־לב ובתיקונים, ועל־כן יכתב לו העתון העברי בירושלם מה שיכתב. והרי משוכנעת היא, כי אין “איש” קורא בו, ולאזני אנוֶר וג’מל־פחה בודאי שאין הדברים מגיעים.

ויהי יום אחד ו“הצבי” יצא בדברים עזים נגד המשטרה המקומית: היא אינה עושה את חובתה. במקום לשמר על הטוב היא מרעה וחיה על השוחד, כמו בימי עבדול־חמיד, וכדומה. כשתורגמו הדברים לבקורת הממשלה, ראה מנהל המחלקה, דוקה מידידינו, הכרח לסגור את העתון ולאסור את העורך.

בן־יהודה נדהם, כי בכלל לא העלה על דעתו כי דבר זה אפשרי בממשלת ה“תורכים־הצעירים”, ונתעורר חשש בלבו, כי פה יש אולי מזימה לחדש את המשפט הידוע כנגדו, שבינינו לבין עצמנו, רק בשוחד יצא זכאי ממנו, והנה בן־אב"י מדבר נגד שוחד! יראו לו קדם־כל כי גם את אביו אפשר להחזיר לבית־הסוהר, ולכל ימי חייו, ואת הבן יושיבו יחד אתו.

אך בן־אב"י רואה רק את מאסרו הוא, וצוהל! ובטרם אסרוהו עוד הספיק לבוא אלינו. אביו שפך לפניו את כל מרירות־לבו, והוא רק תשובה אחת בפיו:

– אני מאושר! תמיד חשבתי כי מבטלים את אישיותי, אחרת, מדוע אין אוסרים אותי כשאין מרוצים מדברי? ואני דוקה רוצה משפט. ושם, בפני השופטים והקהל, אדבר את דברי, הם יעשו רשם, זה יותר חזק מכתיבת מאמרים. ההד יגיע עד לקושטא, ואשיג את אשר אני דורש: התיקונים יעשו! והכל יהיה לטובתנו!

שוב כח דבורו של בן־אב"י משכנע, ורצונו להיות הקרבן, אם יש צורך בכך – מתבלט, ובלבד שהעקרון יצליח. ומה יש לענות על אלה, ואיך להוכיח? הוא עוזב את אביו ואותי, בקריאה:

– אבא, אמא, להתראות בבית־הסוהר! תמיד קנאתי בך, אבא, בגלל ישיבתך אז בכלא, ועתה אזכה גם אני בכך!

אני מרגיעה את בן־יהודה, כי כל אלה הם רק “דבורי ילדות”, עוד בנו לא נאסר, וסוף־סוף, הלא מנהל לשכת הבקרת, וגם ראש המשטרה, הם ידידינו. ונוכל עוד לקדם את פני הרעה…

אחרי שעתים באה אשתו, לאה, ודמעות בעיניה:

– בן־ציון בבית־הסוהר! ואינו רוצה, כי יעשו כל צעד לשחררו..

 

כב: חצר המטרה    🔗

היום נטה לערב ולא יכולנו לבקר את בן־אב"י בכלאו, ואף לא לראות איש מאלה, שיוכלו לסייע לשחרורו.

למחרת הלכה אליו אשתו וחזרה מיואשת מאד. היא ספרה:

– בן־ציון החליט, לא לדבר מטוב ועד רע, אם יחקרוהו. את הסברותיו יתן רק בבית־המשפט. גם אוכל מן הבית הוא מסרב לקבל, כי מחויבים לכלכלו כמו את יתר האסירים, והוא דוקא מעונין לדעת מהו המזון בבית־הכלא ומהו היחס הרגיל אל אסירים מדיניים ואחרים. אף אינו רוצה שאביו יבקרהו, כי זה יזכיר לו את ימי מאסרו הוא, ולמה יתרגש. את הכל יספר בצאתו, ועם כלם יתראה בבית־המשפט!

ירושלים כמרקחה: בן־אב“י בבית האסורים. השמועה עוברת מפה אל פה; מה יהיה? מי יעמד לצדו? איך ישחררוהו? ואולי ישאר שם לכל ימי חייו? האם אין יד נסתרת מסיעת לכך? המונים נוהרים לעיר העתיקה. ב”שוק־אל־חבס" הכל כמו שהיה – אמר לאביו אחד שבקר אצלו בבית־הכלא. והנה כעת גם בנו, כאביו לפניו, ב“חבס־אל־דם”, והוסיף: אין זה מקומו, בין גנבים ובין אלה, שנאסרו על אי־תשלום חובותיהם. האסיר החדש אינו רוצה לצאת אף לטיול קצר בחצר, ומסרב להפגש עם אלה שבאו לראותו, כאלו כבר נבדל מן העולם. אינו רוצה גם בעורך־דין, כי לבדו יגן על עצמו.

שלשה ימים ושלשה לילות עברו על בן־אב"י, שהיה כלוא, בתור יוצא־מן־הכלל, בחדר המפקחים על בית־הסוהר. שם קבל את מזונו הדל, ושם גם ישן, אמנם על ספה, אלא שלא עצם עין, ואף לא השתטח, כי אם התהלך כאריה בכלוב, הלך ושוב, כל היום וכל הלילה, ונמאס על “בעל־הבית” שלו.

ביום הרביעי למאסרו הסכים בן־אב"י שאבוא לראותו. כשבאתי, הפשיל מעט את שרווליו והראה לי את זרועותיו אכולות־הפשפשים, שמלאו את הספות והכסאות שבחדר, וטפסו גם על הכתלים. הפרעושים השחירו ממש את הרצפה, היו גם עפים, וחדרו אל תוך הבגדים. מלמטה הציקו הם ומלמעלה – הזבובים. זה שלשה ימים שלא רחץ ולא החליף את לבניו. הוא היה מדוכא מאד, ואמר לי:

– אמא, אם לא ישחררו אותי, אמות פה.

גערתי בו בגלל הדבורים האלה, ואמנם הבטחתי לו לעשות למחרת את הצעדים הדרושים. בקשתי ממנו להתיחס אל נסיון זה באמץ ובסבלנות, אף הבאתי לו כל מיני משלים על אנשים גדולים בצרפת, בגרמניה. באנגליה וברוסיה, שנשארו כלואים במשך שנים ולא התאוננו, וחכו עד שיצא משפטם לאור, ודי לו להזכר במשפט דריפוס. ועל כל פנים הרי אינו ב“אי־השדים”. והוא ענה וחזר:

–אני אמות פה!

– אין פחד, בני! מלאך המות נזהר מאד מלבוא אל חצר המטרה, פן לא יצא ממנה, ויפסק כל תפקידו וחלף המות מעל פני האדמה…

דברי אלה הצחיקוהו מאד, ובזה נפרדנו, שאלתיו אם הוא מוכן עוד פעם למסור את חייו בידי. והוא ענה:

– לולא את, אמא, לא הייתי בכלל בחיים כיום!

– בני, שכחת כי אֵם אחרת ילדתך. להתראות בבית, בן־ציון!

בטוחה הייתי בשחרורו המידי ושכנעתי בכך גם את בן־יהודה ואת לאה אשתו. למחרת היום הלכתי אל המושל – הפחה התורכי. הייתי צריכה לדבר אתו בעזרת מתרגמן, אף־על־פי שידע צרפתית. נודע לי שהוא נמצא בישיבת העיריה; מצאתי שזאת הזדמנות טובה, להופיע במקום שרב החברים מכירים אותי, ויתמכו בי.

עד היום לא אוכל לזכר אותו המאורע בלי צחוק: איך שומרי־הסף של אולם הישיבות נדהמו בבואי, אולי מפני שלא ידעו מי אני, ונתנו לי להכנס. לא פחות מהם השתוממו כל חברי העיריה לראותי ביניהם בשעת הישיבה, והם שמשו לי אף כמתרגמנים.

כבדוני לשבת, ובארתי את סבת בואי, וכדי לתת יותר תוקף לדברי, תארתי להם את מצב־רוחו של בן־אב"י, ואת המקום בו הוא נמצא זה שלשה ימים וסימתי:

– לא אוכל להתחשב אתכם, אדונים נכבדים, כעם מושלים של עבד־אל־חמיד. אנו נמצאים ב“תורכיה הצעירה”. אמנם מאסר עתונאי אינו מן הנמנע, וצריך הוא להיות מוכן לכך, כל פעם שהוא לוקח את העט בידו, להלחם בממשלה. אך לפני שאתם קובעים מאסר לפושע מדיני, הכינו־נא מקום נקי, מטה, חדר־רחצה ומזון מספיק לקיומו. כל אלה חסרים לאסיר שלנו, הנמצא אצלכם. ועל־כן אני דורשת לשחררו מיד. אם יש לכם דבר נגדו – הביאוהו למשפט, ותתנו לו יכלת להגן על עצמו, ואם ימצא חיב – ענשוהו.

את כל זה דברתי בצרפתית, שעוד היתה בימים ההם לשון רשמית במשרדי הממשלה בארצנו. כל חברי העיריה האזינו לדברי, ותרגמום לפחה, שהשיב לי:

– היו־נא בטוחה, גברתי, בתשומת לבנו לבקשתה.

– אני דורשת את שחרורו עוד היום, חייו בסכנה במאסר זה – עניתי קצת נרעשת.

– עוד היום ישוחרר. – הבטיחוני.

עם בשורה זו חזרתי אל בן־אב"י בכלאו, ומשם הביתה. שם מצאתי את לאה, וידידים רבים, וספרתי להם על הצלחת בקורי אצל הפחה.

– חוצפה אפילו כלפי שמיא – אמר ידידנו הרופא יעקב סגל – הידד, גברת בן־יהודה! וכעת, הבה ונכין קבלת פנים לבן־אב"י.

כלנו מחכים לו. שעה אחר שעה עוברת, שעת הצהרים הגיעה, השעה השלישית, הרביעית – ובן־אב"י איננו!

אין זאת, כי לעג היה כל אשר הבטיחו לי, ובלבד שיפטרו ממני, ובן־אב"י המסכן ישאר אסור.

רצים לבית הסוהר – ואיננו. עוד יותר גדלו הפחד והחשש: אולי ברח בינתים? אולי כבר העבירוהו לעצם בית־הכלא? אולי נכבל? איך להִוָדַע? עוד מעט ויחשיך היום!

רגע נדמה לי, שבמקום להועיל, עוד קלקלתי, והורע המצב, ולא יהיה עוד כל מוצא. אין איש אומר לי דבר, אך אני רואה הוכחה לכך בעינים המביטות בי.

על מדרגות האבן של ביתנו שברחוב החבשים שמענו צעדים כבדים. ודאי המשטרה – חשבתי – והפעם באים לאסור גם אותי, ואוכל לשער מה שהכינו לי.

והנה נכנס בן־אב"י, במלא קומתו, מהודר ומצוחצח.

– איפה היית? – שואלים אותו כלם פה אחד, והוא עונה:

– קדם כל הלכתי לבית־המרחץ התורכי, והחלפתי את כל בגדי. טהור הנני, ואין לכם מה לפחד, אף פרעוש אחד, ולא פשפש, לא הבאתי לכם.

צחוק, ברכות, תוכחות על פחד־שוא זה שבא עלינו. ולי מחמאות על הצלחתי, שלא פללו לה.

– אנא כוס קוניאק – מבקש בן־אב"י.

מיד הובאו כוסות ובקבוקים שתינו לחיי בן־אב"י ולחיי־חפש ואור בארצנו.

– בית־הסוהר אינו מענין ביותר – אמר בן־אב"י בצחוק – הבה נראה מה יהיה בבית־המשפט.

– מי יהיה עורך־הדין שלך? – שואל ד"ר מזיא, ומוסיף – זה העקר!

– אין לי צורך בעורך־דין. אני בעצמי אגן על “הצבי”. אם יש שלטון של “תורכים־צעירים”, צריך להיות גם חופש־הדבור, והן אני רק ספרתי עובדות. תגן המשטרה על עצמה, אם יש לה מה לומר. ובהמשך הוכוחים נעורר גם שאלות אחרות, יבינו פעם המושלים, כי העתון הוא הבעת דעת־קהל, ותפקיד המשטרה הוא להגן על קהל זה, ולא להפריעו לו, ולהכשילו.

מכל צד שאלו שאלות על בית־הסוהר. וכך הפסיקו את נאומו של בן־אב"י, שבודאי התכונן להאריכו בלי סוף, כי בדמיונו, כנראה, כבר דבר לפני השופטים.

– סוף טוב, הכל טוב – אמר הזקן שבחבורה, מרדכי בן־הלל־הכהן, שלא היה דוקה ממעריציו של בן־אב"י ואף־על־פי־כן לא רצה שבנו של בן־יהודה ישב בבית־הסוהר, כי עוד זכר את המאורע שהיה גר בהומל, והריץ מברקים ומכתבים לכל קצוי רוסיה: להציל את בן־יהודה! יזכר־נא הדבר לזכותו, וילמדנו, כי גם מתנגדים, ברגע של צרה, כלם מתלכדים מסביב למטרה, ובפרט, תחת הדגל השחור, יודעים בני־ישראל להתאחד.

 

כג: השקט שלפני הסערה    🔗

זכה בן־אב“י גם לעמד בפני השופטים, אבל לא היה מרוצה ממשפטו. במקום להאשימו, בקשו להצדיקו, ולא היה לו כל מקום למנאם־הגנה גדול, אשר בו קוה להכניס את כל השאלות הבוערות, שבחיי עמנו בארצו, בזמן משטר ה”תורכים־הצעירים", שמהם קוה כל כך הרבה.

גיסו, ד“ר אבושדיד, דרש ממנו, אחרי מאורע זה, להספח אל “הבונים החפשים”, כי אדם בעל מצפון טהור כבן־אב”י, אשר אומר לכל אדם את האמת בפניו, צריך שיהיה לו איזה גוף מגן, שאליו הוא משתיך.

בן־יהודה עצמו נהנה בזמן משפטו מהגנת ה“בונים החפשים”, מבלי להיות שיך אליהם, והסכים לגמרי לדרישת אבושדיד והבטיח לו להשפיע על בנו, במקרה שיתנגד לכך. בן־אב“י נהיה לחבר ב”בני־ברית".

אחרי צאתו ממאסרו כאלו מצאה נפשו של בן־אב"י את תקונה: הוא נגש לסדור מלוני־הכיס בשביל לנגנשיידט, והשלים, בהסכם עם ידידו בן־ציון רובינשטיין, את התכניות לעתון גדול, גם לבנין למערכת ולדפוס.

היינו משכנעים, שזה יהיה המאור הגדול שיפיץ אור בארץ הצבי, ועל כן רצינו, שמעל לגג המערכת תתנשא מנורה בת שבעה קנים, נִבְרֶשֶׁת ענקית שתדלק בלילות עד חתימת הגליון, ושהעתון יקרא “האור”.

אך הוא הכין בסתר לבו איזה שם אחר לעתונו. הבחרות זקוקה לחדוש ולעצמאות. למחשבתנו לא התנגד, ועל אשר בלבו, לא דבר, ועל־כן לא היה כל מקום לוכוח. ובכלל, אין האדם מקנא בדבר שלא בא לעולם.

אנו שקועים במנוחת־נפש בעריכת הכרך החמישי של המלון, בעזרת מזכירנו הנאמן והמסור למפעל בכל נפשו – משה בר־ניסים.

בן־אב"י בא בכל יום לראות את אביו בעבודתו ומתפעל מעושר השפה ומכמות החומר שצברנו. הוא מתפלא למשל, על שהמלה הקטנה “כי” תופסת שנים־עשר עמוד.

–ארבע־ועשרים עמודות! – מתלהב בן־אב"י, ונכון הוא לספר את המלים בכל חמשת הכרכים, אך לצערו הוא עמוס־עבודה, ואין לו פנאי…

גם בעריכת מלון־הכיס הראשון, עברית־גרמנית, יש לו ספוק, יען כי שקוע הוא לרב במלונו של אביו, מדפדף בעמודיו בעונג מיוחד, כדי למצא תרגומים נכונים.

נדמה, כי החיים מעתה יזרמו בשקט ובלי כל הפרעה, בעבודה הפוריה – הלא זה גן־עדן על פני אדמות. גם בארצנו הקידמה וההתפתחות בכל מהלכן. לשוננו כבר מתחילה להיות קנין האומה ועובדה ממשית בחיינו. קמו לה קנאים בקרב הדור החדש, אשר מתחיל להיות בעל הכרה לאומית.

בן־אב"י נסע לזמן מה לחוץ־לארץ, ופה פרצה בינתים מלחמת הלשונות, אשר הכתימה את חיינו בערב מלחמת־העולם הראשונה בכתם שחור של פחד וחשש ופרוד־הלבבות, עד שסוף־סוף באה ההכרעה לצד האמת – לצד התחיה העברית בארצנו.

אך ישובנו נשאר כאלו מחולק לשני מחנות: העברים המנצחים מזה, והבוגדים “המתגרמנים” – המנוצחים מזה, שנכנעו בלי כל תנאי. קשה היה לשני הצדדים להפגש אפילו בשאלות חשובות הנוגעות לישוב כלו, וחשנו אף כעין חתירה נגדנו, מצד המתגרמנים, בינינו לבין השלטונות.

האורחים שנזדמנו בארץ: הֶנְרִי מוֹרְגֶנְטָאוּ – ציר אמריקה בקושטא, וְיִוּלִיוּס רוֹזֶנְוַוֹלד משיקגו (זה האחרון בא בעקר כדי לראות את עבודתו של אהרון אהרונסון), השתדלו לפשר בין שני הצדדים ולהשלים בינינו, כאלו לא היו דברים מעולם. למראית עין הצליחו, אך הטינה בלב נשארה לעולמים.

כאות אהדה לתחיתנו העברית בארץ, תרם יוליס רוזנוולד את כל הכסף הנחוץ לעריכת הכרך הששי של המלון, כדי שלא נהיה שוב אנוסים לנוד ולנסע למרחקים כדי לדפק על פתחי־נדיבים. גם לבית־העם בירושלים הבטיח לתת חמישה־ועשרים אלף פרנק, לרכישת קרקע ולבנין.

זה הביא לנו שמחה וששון. ואמרנו לעשות הפסקה קטנה אחרי השלמת הכרך החמישי, ולנסע ללבנון כדי לנוח ולהחליף כח. לשם כך בלבלתי בכוונה את סדר הספרים שלנו, כדי שלא יעלה על דעת בן־יהודה לגשת מיד לעריכת הכרך החדש, כי הוא היה עלול לעשות זאת.

בינתים עבר החורף, ובא האביב המשכיח את כל הצרות. גם הקיץ הארוך והקשה עבר הפעם מתוך עבודה רבה, ומבלי שנרגיש בו.

בן־אב"י חזר ממסעו באירופה, ובשורה רעה בפיו:

–ריח אבק־שרפה באירופה! זו דעת המדינאים, העתונאים ובעלי ההון.

זה הפריע לנו בהרבה אצל הנדיבים, שבקשו לחכות זמן מה עד שיתבהר המצב.

התיחסנו בביקורת לרוחו הסוערת של בן־אב"י, כי חשבנו כי אך בדמיונו הוא רואה זאת, והופך זבוב לפיל. אמרנו שבודאי דחוהו בקש, מפני שלא רצו לתת לו את הכסף הדרוש לעתונו.

מובן שלא הגדנו לו זאת כדי שלא לרפות את ידיו, אבל חשבנו, שגם זו לטובה. יגמר את מלוני־הכיס שלו, הלא לנגנשיידט כבר נלאה מחכות לו.

אמרתי לו: בן־ציון, אנחנו את שלנו עשינו, את הכרך החמישי גמרנו, והיות ואין לנו דאגה להדפסת הכרך הששי, נלך לנוח ללבנון. זה היה רצוננו מזמן, אלא שתמיד היה צריך לדחות את הדבר, כי נאמנים היינו לפתגם: “עסקים קודמים לתענוגות”.

בן־אב"י הסכים לכך ואנו נוסעים, ומכתב אשראי בכיסנו להוצאות הדרך, הסכום שחסכנו במשך השנה. אך כבר מחיפה חזרנו, כי כלם אמרו פה אחד: המלחמה מאחרי גבנו!

צדק, כמובן, בן־אב"י שרגש מדיני דק ובריא היה לו מאז ומתמיד, בענינים בין־לאומיים בפרט, ואנחנו לעגנו לו! ואלה היו דבריו, בחזרנו בלא עת, כשנפגשנו אתו בתחנת־הרכבת:

–אמרתי לכם! מלחמה!

–מפני שנרצח נסיך אוסטריה עוד לא תתלקח מלחמה. סרביה ואוסטריה תשלמנה ביניהן איך שהוא – אמר בן־יהודה, להרגיעו, ואולי גם כדי להרגיע את עצמו.

בן־אב"י כותב מאמרים נלהבים בעתונו, ומבאר את כל הסבוכים המדיניים, שיבואו בעקבות הרצח הזה. בלכתו ברחוב סובבים אותו כל רעיו, ושואלים פרטים וידיעות נוספות על המתהוה בעולם, והוא מפתח, מבאר ומוכיח. המונים עומדים מסביבו ושומעים. אף מכיריו מן הערבים מקיפים אותו, מושלמים ונוצרים, גם כמרים צרפתים ואיטלקים. רק הגרמנים אינם ניגשים. כפי הנראה, כבר “ידע החתול, ממי גנב את נתח הבשר”.

אנגלים בכלל כמעט לא היו פה, חוץ מן הקונסול הבריטי, ואי אלו רופאים מבית החולים של המסיתים, ולא היה להם מה לומר, או שבאמת לא ידעו דבר.

הלבבות סוערים, הדאגה מתגברת, אם כי הזמן כה יפה, החום אינו גדול, והכל מבשר התקרבות ימי אביב נהדרים, ושוב תלבש ארצנו את שמלתה הירוקה, הזרועה פרחים מרהיבי־עין בגוניהם המתחלפים.

בימים כאלה הייתי על פי רוב רבה עם בן־אב"י. הוא היה אומר “חורף” ואני קראתי לזה: “אביב”, הוא אומר “סתיו”, ואני – “קיץ”. יסוד הוכוח היה בזה, שהוא, בדברו על תקופות השנה, היה קובע מה שאהוב עליו ביותר.

אני הייתי אומרת, כי בארץ־ישראל אין ארבע עונות בשנה, אם כי יתכן שהיו לפנים, אך כיום יש רק שתים: קיץ ואביב. החורף שלנו אינו חורף, הכל חוזר לתחיה, צומח, מלבלב, פורח. והנה גם הפעם הקיץ יבוא לקצו ואחריו האביב. ולקראת האביב מלחמה? – חלילה! באביב צריך לחיות, לאהוב וליצור.

– למרות הכל יבוא החורף ולא האביב, ואתו המלחמה! – טוען בן־אב"י, בודאות.

אוכל לשער שוכוח נצחי זה נמאס על שומעיו, כמו שנמאס עליהם גם וכוח אחר: האם פרצוף של יליד הארץ שחרחר הוא, או אדמוני? בן־אב“י הרים על נס את הנערות שזופות־השמש בעלות העינים השחורות ותלתליהן – כלילה, ואני רואה אדמונית המַל ועיניה תכלת או לכל היותר – חומות. והראיה: דוד, עלם אדמוני ויפה עינים מבית־לחם, ותלתליו של אבשלום היפפה, גם הם היו בודאי, בהירים. כי על כן הזכירו את יפיו. ו”דלת ראשך כארגמן" משיר השירים. בתלתלי הבדוים השחורים, מאסנו.

בחדר עבודתו של בן־יהודה אין עובדים יותר, הכל באים, מתוכחים, משערים השערות ומנבאים עתידות: מי נגד מי ילחם ומי עם מי ילך? מי ינצח? והעקר, מה יהיה גורלנו אנו? מה תעשה תורכיה? האם כדאי לנו שתכנס לתסבוכת בכלל, או מוטב שתשאר לעלנית?

הילדים שטרם הגיעו לבגרות, עומדים מאחרי הדלת, בחפצם גם כן לדעת, מה קרה, ומה יהיה?

 

כד: נצחתנו – בן־אב"י!    🔗

כשנרצח יורש־העצר האוסטרי ובן־אב"י אמר כי זו קריאה למלחמה, בטלנו את “הגזמותיו”. אך הוא השיב:

–תראו כי זאת מלחמה!

לאחר חדש ימים, כשאוסטריה־הונגריה הכריזה מלחמה על סרביה, עוד חשבנו, כי הענין יסודר בודאי בהכנעת סרביה בלי תנאים. אבל, כששמענו, לאחר שלשה ימים כי רוסיה מגייסת צבאותיה, התגנב החשש ללבותינו, שמא תתלקח בכל זאת הלהבה! ובו ביום הכריזה גרמניה אף היא מלחמה על צרפת! וברור היה כבר, כי לא נמנע ממלחמה עולמית. גרמניה דורשת מבלגיה מעבר חפשי לצבאותיה, ו“ליתר בטחון” כבר עברה אל הגבול… אחר התראה של שתים־עשרה שעה, שנסתימו בחצות לילה, הכריזה גם אנגליה מלחמה על גרמניה.

הרי צדק בן־אב"י: מלחמה גדולה ואיומה היא זאת, שבקלחתה כבר נמצאים: אנגליה, צרפת, רוסיה, גרמניה, אוסטריה־הונגריה וסרביה הבלקנית. רק איטליה, בת־בריתן של אוסטריה וגרמניה, עומדת עדין מרחוק וחושבת: מה לי ולשלהבת זאת, הרי ביתי בקצה הכרך.

כלנו הוכרחנו להודות כי זה בן־אב"י הצעיר הרחיק לראות, וחוש מדיני לו עד להפליא. כשהוא רק נראה ברחוב, סמוך לשער־יפו, רצים אחריו ושואלים: מה הביא היום? מה יהיה מחר? כאילו נביא הוא ויודע נסתרות.

אין יותר ספינות של “לויד טריאסטינו” וגאון הצי המסחרי של הלויד, היהודי בלין, לא ישלח את ספינותיו אלינו. גם ספינות רוסיות, צרפתיות, או אנגליות לא תעגונה יותר בחפי ארצנו.

ירושלים כמרקחה: איך נתקים בכלל?

רק איטליה, למרות היותה שייכת ל“ברית המשולשת”, כאלו עצמה את עיניה, אזניה אטומות ופיה מלא מים, לא בעד ולא נגד. עד מתי?

– זוהי השאלה! – אומר בן־אב"י.

אך עקר דאגתנו: מה יהיה עם תורכיה? הרוב בארצנו, מובן, מתפלל שתשאר לעלנית, על כל פנים שבארץ יהיה שקט. אך בן־אב"י מבאר:

– היא מחויבת להכנס, ומוטב, שתעמד לצד שנגד “מעצמות ההסכמה”, כי אתן יהיה הנצחון, ואז יעשו בה שפטים, ולנו תצמח תועלת מן הדבר. אז תאושרנה סוף־סוף זכויותינו על ארץ האבות והבנים גם יחד.

וכוחים ארוכים ונרעשים בעתון, ברחוב, בבית. ושוב מתנפלים על בן־אב"י על שהוא שולח יד בשלוה שבין תושבינו, ורוצה לראותם בסערת מלחמה.

והערבים, בני־דודנו, מה הם רוצים?

– גם אצלם, כמו אצלנו – אמר בן־אב"י – פוסחים על שתי הסעפים: ההמונים רוצים “שלוה בביצה שלהם”, בעת שהמעצמות האדירות בסערת מלחמה. בני השכבות העליונות שביניהם אומרים, כי הגיעה שעתה של תורכיה, דוקא על צד בעלי הברית, וכבר מעצמה גדולה ואדירה כגרמניה מושיטה לה יד. כהרף עין שוכחים כלם את כל התמיכה, העזרה וההגנה שנתנו לה אנגליה וצרפת במשך עשרות בשנים נגד כל התוקפים. ואלמלא אנגליה והגנתה, היתה תורכיה נטרפת מכבר לגמרי על ידי רוסיה, גרמניה, אוסטריה ואיטליה.

בן־אב“י נלחם בהם נגד עוול זה לצרפת ולאנגליה, ומנבא להם אחרית רעה. הלא יש חפש הדבור במדינת ה”תורכים הצעירים", ויכול הוא להביע את דעתו, אלא שהכל נרשם ושמור לו בתיק מיוחד.

ובו בזמן דורש בן־אב"י מתושבי ארצנו להיות נאמנים לתורכיה, להתגייס לצבאותיה ולעמד לשרותה בכל המובנים, כי אין כל חשש שתשלח יד בנפשה ותתחבר עם בעלי הברית. הוא בעצמו כבר מתנדב, אלא שאין מקבלים מתנדבים, וחובת הצבא עוד טרם הוכרזה.

כל הנתינים למיניהם הולכים לבטח כל עוד תורכיה לעלנית, ומצבם, כתמיד, טוב יותר מזה של הנתינים העותמניים, כי מן הקונסולים שלהם מוגשת להם תמיכה, הן בכספים והן במזונות. היהודים שבהם מתפארים שלא ישמעו לדרישותיהם של בן־יהודה ובן־אב"י גם יחד – להיות נתינים עותמניים:

– הרואים אתם, אנה מביאה אתכם ההתעתמנות שלכם? – מוכיחים אותנו מכל צד, – ענין אחר, כשיש קונסול שאליו פונים בשעת צרה.

– גם את הקונסולים יגרשו, ונתיניהם עוד תראו מובלים כבולים לגלות, כשתבוא שעת חרום – אומר בן־אב"י. קצת נרעשים מדבריו, כי כבר ראו, שחש ומבין הוא את הנולד.

המתיחות גדולה בחיינו. ימים, שבועות וחדשים עוברים. והמצב מסתבך יותר ויותר. הגרמנים מנצחים במערכות בזק, לוכדים מבצרים וכובשים ערים, כאלו היה זה משחק קלפים בלבד. אך בן־אב"י חוזר על דבריו:

– הנצחון יהיה עם ההסכמה, וכל תושבי ארץ־ישראל צריכים להיות בדעה אחת אתם. אם תכנס תורכיה לצד ההסכמה, נלחם גם אנחנו בשורותיה, ונוכל לאמר, בבוא יום הפרעון, כי גם לנו טפה בכורת הדבש. אלא שאנגליה וצרפת תהיינה חיבות לה הכרת טובה, ואולי יהיה אז התשלום על חשבוננו? מי יודע? – וממשיך לבאר:

– ואם תכנס לצד גרמניה, אמנם רע ומר יהיה לנו. אך אין דבר, מלחמה היא מלחמה, ומעז יצא מתוק.

שלא תצלחנה מעצמות ההסכמה, לא העלה על דעתו. הלא זו כליה לכל תקותנו, וכזאת לא תהיה!

הגיע ארצה מפקד תורכי חדש, זָכִּי־בֵי, אדם בעל תרבות נעלה. הוא חש ומרגיש כאובי התושבים, בלי הבדל דת וגזע. הוא רוצה להקל על כלם בשלטונו הצודק והבלתי משוחד. ליהודים הוא מיעץ:

“להתעתמן בין לילה כלם!” – השפעת בן־יהודה עליו גדולה, ולו גילה המפקד בסוד, כי זו עצתו ליהודים, לבל תתרוקן מהם הארץ כלה.

אך יש אומרים, כי אולי כונה רעה לו בדבר. ומי יודע מה הוא זומם לעשות? יותר מזה לא יכול היה זכי־בי לגלות. גם בן־אב"י היה אתו בידידות, ומבאר לו את כל הטובה אשר תצמח לתורכיה אם תתחבר לבעלי ההסכמה, אף־על־פי שלטובתנו יהיה הדבר, אם תצטרף לברית…

זכי־בי שומע. פניו מעוננים קצת, ואינו מביע את דעתו בעד או נגד. משׂרתו מחיבת אותו לשתוק ולהכניע את רגשותיו. מבן־אב“י ידידו הוא מבקש להזהר בדבריו, לחדול מהתקהלות יתרה, ולהתמסר יותר ויותר לעבודת אביו החשובה, לעריכת המלון. בזה רואים אנו רמז, כי קיומו של העתון בסכנה, ואולי זכי־בי בעצמו יסגור אותו, בהיותו משוכנע, כי הדבר לטובת ידידו בן־יהודה ולטובת בנו. אך אין הוא מעיז לומר לנו זאת. כי יודע הוא, שזה יהיה כמשפט מות לצעיר הנלהב בן־אב”י – ואולי לא יבליג, יעשה שטויות, ויסכן את עצמו.

על הכל צריך לוותר: הכסף אבד ערכו, בחיי יום־יום הורגש מחסור במצרכים. הקשר עם העולם כמעט נפסק. הלב מלא דאגה, ונשארה לנו רק התקוה.

בן־אב"י מצפה לנס. איך שיהיה ומה שיהיה, לעמנו תבוא ההצלה!

אך מה אנו רוצים מתורכיה? שואלת אני את בן־אב"י, כאלו לוחצת אותו אל הקיר.

– אמא, נניח זאת לגורל! יעשה בנו את אשר יעשה, כי קצרה ידנו מהושיע.

בדבריו אלה מנסה בן־אב"י להרגיע את רגשותיו הנרעשים של אביו, המלא ספקות וחששות. הוא כשלעצמו, אינו יודע פקפוקים, בזמן האחרון אף נחה עליו דעתו, ואופקו התרחב. הבנתו המדינית עלתה לדרגה גבוהה. הוא רואה את תוצאות המלחמה לטובתנו, ותמה על אביו על שאינו חושב כמוהו.

– עשה נעשה מה שדעתנו הצלולה מחייבת אותנו לעשות: נהיה עותומנים, – אמר בן־יהודה הנרעש והדואג לתוצאות המלחמה, כי ידע הוא שגורל עמנו נתון על כפות המאזנים, להצלה או לכליה. אם תנצח אנגליה – ונושענו. ואם גרמניה – ואבדנו.

 

כה: אשר יגרנו – בא לנו    🔗

שׁלשה חדשים עוברים בהרהורים אלה, עד שבוקר לא עבות אחד באה הידיעה כי ספינות תורכיות תקפו את אודסה, רוסיה הכריזה מלחמה על תורכיה, ואחריה גם אנגליה, אשר, ל“יתר בטחון” אף היא, כבר “לקחה” ממנה, בינתים, את האי קפריסין.

מי יתן לנו כח לסבל? קשיים רבים מתעוררים, וכן צרות למיניהן, כאשר תארנו לעצמנו: מחסור, עוני, יד נוגשת, גזרות, ומחלות הבאות בעקבות המלחמה.

עינינו היו נשואות אל המפקד זכי־בי, הוא יגן עלינו ככל אשר ביכולתו, רק עתה היטיבו להבין את הפצרתו: “היו אזרחים עותמניים!”

כבר שמענו, כי תפס יתפסו התורכים את האנגלו־בנק שלנו, וינהלוהו. או יותר נכון, יריקוהו לצרכי המלחמה. אלא שזה ימים מספר, שכל הכסף וגם מסמכי הבנק נשלחו מצרימה, כדי לקדם את פני הרעה.

גם כספנו – שנים עשר אלף פרנק – כבר נמצא במצרים, ואין לנו עוד מה וממי לקבל. אך ד"ר רופין, שהיה אחד הממונים על התשלומים אמר לבן־יהודה:

אל תיראו! כל עוד תהיה לי פת לחם, גם לכם לא יחסר מזון.

נדהמנו לראות את החלפת המדים בן לילה. “תורכים”, שעוד אתמול לבשו מדים עותומנים, נראו למחרת במדי־צבא גרמניים. תורכיה נכנסה למלחמה לצד בעלות הברית! הפתעה כלל לא נעימה ברגע זה. חושך ואפלה מלאו את אויר ארצנו: הננו רואים את ישובנו – הפקר, וכל עבודתנו – תוהו. אך יחד עם זה, איזה בזק קלח את עתידנו, והִלָּה עצומה מעטרת את תקותנו, אור המעור את העינים מרב זהרוריותו: הרי מתקרב הקץ לכל סבלנו במשך דורות! היהודים הנרדפים, הנאנסים והנרמסים יהיו לעם בארצם, על אדמתם יחיו וידברו בלשונם. זו, אמנם, עוד רק תקוה, אך בשום אופן אינה תוחלת נכזבה.

בן־יהודה ובן־אב"י חשים זאת, אך אינם משלים את נפשם לשוא, שהם בעצמם גם יזכו לראות זאת בעיניהם. לא, הם יעלו קרבן. יהי כן, אם זה רצונו של הגורל, ובלבד כי עמנו יהיה מאושר. זהו הרגש הנשגב של אנשי־מעלה אלה.

בעיני, זאת חולשה וכניעה למשפט בלתי צודק. בסתר לבי אני מחליטה: לא אתן לכם להעלם לפני שתזרח שמש־צדקה לנו, אתם שניכם ראויים, לא פחות מאחרים, לראות את הנצחון בעיניכם, ולהרים בעצם ידיכם את דגלכם, למרום.

אין אני מפליטה מלה מכל הרהורי אלה, לא לאב ולא לבן, כי לא יאמינו לי; ולי אין נפש חיה לדבר עמה על אודות אלה הדברים, לבקש סעד למחשבותי, ואם אין עם מי לדבר, אני מדברת אל נפשי, מסיקה מסקנות, ומוציאה אותן לפעל.

על הר הצופים, בהיכל “אוגוסטה ויקטוריה” התישב ראש הצבא התורכי, ג’מאל־פחה, ובירושלים, בבנין הגדול של הרוסים, הופיע בק־פחה הגרמני, כמפקח על זכי־בי. שניהם החלו להכניס “סדרים” בארץ.

ראינו כי ימים קשים צפויים לנו. המרצנו את בן־אב"י, להפסיק, קדם כל, את הופעת העתון. ואם ישאלוהו לסבת הדבר, ישיב־נא כי אזלו אמצעיו. לא יסכן את נפשו, לא יתערב יותר מדי בין הבריות, ויעשה־נא סוף־סוף מה שרמז לו זכי־בי לא פעם.

הרושם בירושלים לא היה זה של מלחמה, אלא של מהפכה. החל גרוש נתיני המדינות האויבות יחד עם קונסוליהם. באזרחי תורכיה, יעשו כטוב וכישר בעיניהם. כבר בוטלו “הזכויות המיוחדות”, אין יותר “חמיה סורמיה”, אבל גם אין מי שירים קול על הנעשה אתנו.

בן־יהודה נרעש ונפעם, והוא אובד עצות. בראותו את כל מפעלנו ההולך ונחרב, חזה רק שני עמודי־חול העולים סביבנו, כמו ביום סערה איומה במדבר. האחד – מקלט אוגנדה שהלך והאיננו, והשני – דברי פאול נתן, אשר זרקם בפנינו בעת מלחמת הלשונות: “אבן על אבן לא תשאר מכל אשר פעלתם כאן!”

לא כן בן־אב"י, הוא אמיץ לב. נדמה לי שלא היה כזה אף בימי עלומיו:

– אין דבר, נהיה עותומנים, ולטובת תורכיה נעשה את הכל. יום יבוא, והיא תחזר בה, תצא מן הקלחת ותעבר עוד לצד ההסכמה.

ושוב הוא רוצה רק בדבר אחד: להתגיס. ולזה הוא מעורר את כל הבחורים, בני גילו, וכבר הוא רואה בדמיונו גדוד עברי עותומני, שתפקידו יהיה לשמר על הארץ. ומי כמונו ישמרנה?!

אך זכי־בי מיעץ וחוזר:

– אתה ואביך לכו מפה, העלמו… עוקבים אחרי צעדיכם. אתם ברשימה השחורה. את אביך חושבים להגלות לאנטוליה. ואותך, כך אמר לי בק־פחה, אותך יתלו… עוד קצרה ידו מלפקד עלי, אך מי יודע מה ילד יום? לכו מפה חיש!

זכי־בי מבטל את נאמנותו העותומנית של בן־אב"י, באמרו, כי אין צורך בה, וכי הדבר עוד עלול להכביד על אחרים. זה מעליב את העברי, הנאמן לממשלתו. גם ידידינו הערבים סוברים, כי מוטב לנו ללכת מפה, כיון שבין כך ובין כך יגלו אותנו מן הארץ, ומאיצים בנו:

– לפחות בחרו לכם גלות יותר בטוחה. הלא באנטוליה תמותו מחוסר כל.

למצרים אין מיעצים לנו לרדת, כי עוד מעט, כך הם אומרים, יכבשוה התורכים בדרך הסואץ.

– לכו למקום שיוכל בן־יהודה לשבת בשקט ולגמר את מלונו–מפציר זכי־בי. בדבריו אלה תומך גם בן־אב"י, אך הוא בעצמו לא יעזב את הארץ, כי אין כל סבה לכך, ורק כדי לא להתלות?…, ואומר:

– עם אחינו הערבים, מהוים אנו, ילידי הארץ, כח!

אשתו מתיאשת מדעתו זאת, כי לא בלבד שאינה מעריכה עֹצמה זו, אלא שהיא כבר רואה אותו אף תלוי על עץ.

לאה מתחננת לפני לבל אתמהמה עד שאאחר את השעה, אלא שנסע בהקדם האפשרי, ובזה להציל את בן־יהודה ומפעלו – המלון.

לאה יקרה, עניתיה, גם בן־יהודה עומד על דעתו להשאר בארץ, בכל מחיר. ומלונו אינו מענין אותו עכשיו, כשהכל הולך ונחרב.

שתינו מיואשות ולא נוכל לומר זאת, לא לאב ולא לבן, כי זה יהיה להם רק כשמן למדורה. בנו הם מביטים ומבקשים אמץ ועדוד, ואם גם זה יאבד, מה ישאר?

במוחי העיף והיגע אני מעבדת תכנית חדשה: אסדר כי יצוו על בן־יהודה, בשם הישוב, לעזב את הארץ ולנסע לאמריקה. יטילו עליו שליחות חשובה, ויאלץ לבטל את דעתו בפני דעת שולחיו.

אך מה אעשה לבן־אב"י? הלא הוא בסכנה הרבה יותר גדולה. רק קרן תקוה אחת מאירה את חשך־היאוש: זכי־בי יצילנו.

הצלחתי בתכניתי, ובן־יהודה נכנע. הוא יסע.

והנה אסון חדש בא על ישובנו: הארבה. זה מביא את בן־יהודה עד לידי שגעון, והוא שואל מתוך יאוש:

– מדוע כל הכליון הזה?

– אבא, תראה, הארבה יצילנו! – אומר בן־אב"י.

– איך? במה? כיצד? – שואל בן־יהודה, השבור והרצוץ משבר ארצו.

– אבא, תראה כי צדקתי, לעולם אינכם מאמינים לי דבר.

לא היתה שהות להתוכח אתו. הארבה כבר חדר בעד חלונותינו, התישב מתחת למטותינו, זרם כמטר זועף ממעל לראשינו, ושמי התכלת לא נראו עוד לעינינו. הכל חושך ואפלה: ענני־ארבה חסמו בעד קרני־השמש.

אהרן אהרונסון הגיש לג’מאל־פחה תכנית למלחמה בארבה, וברב יאושו הסכים העריץ לכל אשר דרש העברי, המשוכנע מהצלחתו למגר לפחות את הרעה הזאת, בטרם יכבשו התורקים את הסואץ…

גדוד בחורים עברים הולך בפקודת אהרן למלחמה בארבה. גם פה לא הצליח בן־אב"י להתגיס. אהרן לא קבל אותו, כדי שילוה את אביו בשליחותו:

– זה חשוב לא פחות – אמר לו אהרן.

בסודי סודות, מפה אל פה, בחשכת ליל, מתקבלות ההחלטות בין בן־יהודה ובין אהרונסון, והשינה נודדת מעינינו.

בן־אב"י נעלב שוב:

– מדוע דוחים אותי בקש?

אנו נוסעים ליפו לעלות על הספינה האיטלקית האחרונה, אך החזירונו ירושלימה. נסענו שנית, כדי לעלות על “הטנסי”, שלקחה את הנתינים האמריקנים, ושוב הוחזרנו. בפעם השלישית, נמלטנו בדרך נס.

אני, שסדרתי את השליחות, מאמינה בה, ובכל חשיבותה הגדולה, ובתוצאות הטובות שתצמחנה ממנה, ומברכת את היום, את השעה ואת הרגע, אשר עוררוני לרעיון זה.

בן־אב"י נשאר. רק שבועים אחרי־כן, העלה אותו זכי־בי בעצמו על ספינה, והוא ואשתו הפליגו מצרימה.

אהרונסון הכרית את הארבה, אך גם את עצמו מן הארץ, עבר את הסואץ, והתחבר עם האנגלים–להראות להם את הדרך לשחרור ארצו ועמו. כך גם נעשה עוד צעד חשוב להצלת הישוב מכליה ואבדון, עד הכבוש בידי הגדודים העברים וצבאות בריטניה למיניהם.

פעמון החופש מפילדלפיה שצלצל דרור לעמנו בשנת 1918.

(הגלופה באדיבות “הגלגל” לממשלתנו)

 

כו: דרך צלחה    🔗

במצרים נתקבלנו בכבוד גדול כידידי ההסכמה, וכשלא היה עוד כל חשש וכל דאגה לקיומנו, כי גם חלק מכספנו הובטח לנו, דוקא אז התחילה לענותנו המחשבה על ארץ־ישראל, על שעזבנוה, ואולי לעולם לא נזכה עוד לראותה…

בן־יהודה הרוס, ואני מרגישה בפעם הראשונה, מולדת מהי. לאה, אשר לה יותר זכות ממני, כי באמת בת הארץ היא, ובה נשארה משפחתה – בוכה במסתרים. בן־אב"י נמצא כל הזמן ליד אביו, מאמץ את לבו, כדרכו:

– אם לא לנו לעצמנו תהיה דרך צלחה, הרי לתפקיד הגדול שהוטל עליך, אבא. הלא מחויב אתה להאמין בכוחך ואין כל מקום לספקות. אזר־נא את כל כשרונך, כֹחך והכשרתך, ואת כל הבטחון בעצמך, או אז תצליח בשליחותך וכוכב יזהיר בשמי חיי עמנו. האמן־נא אותה בעצמך, וכלנו נאמין בך.

דברים כאלה שח בן־אב"י לאביו יומם ולילה, בלי הרף, ביבשה ובים, בעת זריחת החמה ובשקיעתה, ורוחו הסוערת של בן־יהודה, הגולה מארצו, נרגעת, ודעתו מתישבת עליו. הוא מתחיל לכנס את מחשבותיו ולערכן למלחמה אשר לפניו, כי משוכנע הוא, שלא על נקלה יקבלו את דרישותיו בשם הישוב בארץ, וכי ימצאו מתנגדים אפילו מקרב אנשי שלומנו. אך בן־יהודה מוכרח להצליח, ויהי מה, ולא – מועל הוא בשליחותו אשר קבל על עצמו.

במחשבות ובהרהורים אלה התקרבנו לנפולי. בן־יהודה מרוצה באיטליה, על אשר סרבה עד כה לבנות־בריתה, גרמניה ואוסטריה־הונגריה, להלחם לצדן. בן־אב"י זועם עליה, וטוען:

– מדוע לא עברה מיד לצד ההסכמה, כי בתכונתה ואופיה, מסורתה ותרבותה, שייכת היא למעצמות־ההסכמה, לצרפת ולאנגליה! מטרת מלחמה זו היא להגן על התרבות, על החופש, על המדע ועל האמנות, ואלה גם מתכונתיה של איטליה, ועליה גם־כן להגן על אלה.

ספינתנו היונית, “קונסטנטין” מתקרבת לחוף. מרחוק מעכבים אותה בקריאה: “מאין באתם?” “אנה פניכם מועדות?” “עמדו!” הבקורת חמורה, שאלות ותשובות. מוליכים אותנו אל תוך הנמל, אף מרשים לנו לעלות ליבשה.

ומה אנו רואים? נפולי חוגגת. המונים נוהרים ברחובות, עם דגלים, נגינה ושירה, מנאמים ומחיאות כפים. תרועות־שמחה אלו, על מה הן? איזה נצחון של בנות־בריתה, חלילה? הדם כאילו נקרש בעורקינו, בקראנו את המודעות הגדולות:

“איטליה הצטרפה למעצמות־ההסכמה”. כמעט שאין אנו מאמינים למראה־עינינו.

– דוקא ביום בואנו איטליתה! – קורא בן־אב"י כמנצח, – אבא, כאלו חכו לעשות לך הפתעה זו אחרי שמונה חדשים של סערת־מלחמה, למען המתק לך את ימי גלותך, וכדי לאמץ אותך בשליחותך. אבא, העדין אינך מאמין בהצלחתך?

פני בן־יהודה קורנים מרוב אושר. דומה היה אותה שעה לאדם אחוז סיוט, שפתאם נתעורר, והנה אין זה אלא חלום בלבד, והמציאות בהירה, יפה ומשמחת.

– זה בלי ספק נצחון גדול למעצמות ההסכמה. אולי עכשיו יהיה איזה מפנה רצוי ומעודד – אומר בן־יהודה.

– אתה רואה, אבא, הלא צדקתי באמרי לך כי אין מקום ליאוש, שחלילה לנו להאמין בנצחון בנות־הברית, ויהי מה! כי לא יקום כדבר הזה.

נסיעתנו ארכה מאד. הננו כמעט שבועים על פני המים, ואין חקר למרחב־ים זה. לו היתה זאת נסיעת טיול ותענוגות, היה זה ענין אחר. הזמן יפה, הים שקט. חודש ניסן של שנת 1915 מתקרב לקצו. אמריקתה נגיע בתחילת החודש הבא. אין אנו יודעים אם זה הזמן המתאים לעבודה, לפעולה ולפגישות עם אנשי שם, כאילו לירח עפנו. אין אנו בטוחים ולא משוכנעים בשום דבר.

– נגיע, נראה ונבין – אומר בן־אב"י, כדי לפזר גם ספקות אלה של אביו.

בספינה היתה מורגשת איזו תנועה גדולה יותר מן הרגיל. רב החובלים נותן פקודות לכל הקצינים, למלחים ואף למלצרים ולנוסעים.

– מה יש? – שואל בן־יהודה את אחד המלצרים אשר שרת אותנו בחביבות רבה קודם, וכעת הוא מזיז את הכסאות, בלי לשים לב אלינו ולשאלותינו.

– לא כלום – עונה הקצין המכונאי, ידידנו, כלומר, ידיד־הנסיעה, – הרי־קרח נמצאים לא הרחק מספינתנו, אך אין כל פחד, דרושים רק זהירות והתכוננות.

בן־יהודה מסב את ראשו ממני, לבל ארגיש בפחדו.

ילדותינו שמחות לראות הרי־קרח, וכן גם בן־אב"י ואני. יש לו פה הזדמנות להראות לנו את כל ידיעותיו בכתיבת־הארץ, “חמורו” הידוע.

בילדותו אמר, כי יחבר ספר בכתיבת־הארץ, ובו תתפס ארץ־ישראל את המקום הראשי. ובו המפות היפות ביותר, שהוא בעצמו יצירן, כמו שמסדרים כל העמים לארצותיהם.

הוא מסביר ומספר לנו מאין באים הרי־הקרח ואנה הם הולכים.

על דבר הפגישה אתם אל תספר לנו, בקשתיו, כי כלנו ידענו את אסון־ה“טיטניק”. מוטב שתדאג לחגורות־הצלה לכולנו.

ובן־אב"י עונה:

– אמא, את רוצה בכל התענוגים, אף בזה של הצלה בשעת התנגשות האניה עם הר־קרח! אך כזאת לא תהיה, ולכך לא תזכי! די לנו שנראה את הרי־הקרח מרחוק, ונמשיך את דרכנו הלאה בשלום.

ראינום מרחוק, דרשנו בשלומם, ובאניתנו לא פגעו. ורגע אני חושבת: מי הוא זה היצור שנולד בכותונת־פסים? תמיד הצדק אתו, את כל אשר ירצה יוכיח, ואיך לא נאמין לדבריו?

ואם לקחנוהו אתנו, רק כדי שתהיה דרכנו צלחה, דיינו, ומה טוב שהוא אתנו בכלל. היינו מתים מדאגה, אלו נשאר בארץ, פן יבצע בק־פחה את מזמתו ויתלהו, ולו רק לשם בדיחה בלבד…

 

כז: העברי ב“דוֹלָרִיָה”    🔗

ככל אשר הסבו לנו באמריקה תשומת לב והתענינות, עזרה רוחנית וחומרית, וגם פרסום, הרי בבן־אב"י כאילו לא הכירו. צעיר שכמותו, יעשה לו את דרכו בעצמו, כי על כן הוא באמריקה. “יעזר לעצמו!” – כך אמרים האמריקנים.

לבן־יהודה היתה עגמת־נפש מן הדבר. פה עוד פחות מבארצנו מכירים ביחוסו של העברי הראשון. עליו לעבר שבעה מדורי־גהינום כדי להגיע למשהו, ואין לו הסגולות ולא הכשרונות לכך. עליו להתחיל מלמטה, ולעלות כתינוק, מדרגה אחר מדרגה. והלא אין בדעתו להשאר או להתאזרח באמריקה. רק פליט הוא, עובר־אוֹרַח, וכשתִפָּסק המלחמה, יעזבנה ויחזור למולדתו.

זה עושה רושם מדכא גם על בן־אב“י, אך בענותנותו הגדולה הוא מחליט, כי אין חשיבות לכך כי מה הוא לעומת אביו הגדול, אשר כבר נודע בעולם כלו כמחבר המלון וכמחיה הלשון העברית, בעת שלא הצליחו עד כה להחיות את הלטינית ולשונות מתות אחרות? בחדרי־לבו הוא בז ליהודים המתבוללים ולאמריקנים כאחד, מפני שאצלם הכל מרוכז מסביב לדולר, לכסף ולפרנסה, והוא קורא לאמריקה: דולריה. מבלי שראה והכיר את המדינות המאוחדות שלה. יש בזה קצת שטחיות מצדו, ועל־כן הוא מתחיל למצא חן בעיני אלה מילידי אמריקה שאף הם שטחיים וחושבים את כל העולם, שמחוץ לארצם רחבת־הידים, למדבר שממה. “ארופה הזקנה” ותרבותה אינם מענינים אותם. הרבה יותר קרוב ללבם המזרח, “עולם האגדות והפלאות”, ועל כן גם בן־אב”י המזרחי מענין אותם. הוא קונה לו ידידים רבים ביניהם, המסורים לו מאד ומוכנים לעזר לו להסתדר, שלא כבמקלט־ליל, אלא לישיבת־קבע. אך הוא משיב להם:

– חן־חן, לא.

לאה, המזרחית יותר מבן־אב"י, מצודדת נפשות. מזמינים אותם על ימין ועל שמאל. הם מתקבלים אצל הנריאטה סולד, סופיה ברגר, גב' סליגסברג, ד"ר די־סולה פול, גוגנהיים, סטיפן וייז, גב' פלז, נתן שטראוס, ג'וליאן מק, יעקב די־הז, ועוד. הכל מחבבים אותם, ומושפעים מאהבתם הרבה למולדתם וללשונם. בכל מקום הם מרכז ההתענינות.

הוקל לנו. אלא שבן־אב"י מתפרנס בדוחק משעורים לעברית, ולמורת־רוח היה לו היחס הילדותי לעקרון חיינו, – למוד שפתנו, שהם נוהגים בו כלאחר יד.

בינתים הצלחתי לחדור לעתונות האמריקנית הכללית. ראיתי שמשלמים בעין יפה, ואמרתי להכניס את העתונאי הכשרוני בן־אב"י, אשר כבר התמחה בעתונות הצרפתית. מקס נורדאוי אמר עליו, כי ראוי היה לתפס מקום גדול בספרות האירופית, כבלוביץ בשעתו, לולי היה זר בארץ, ואלו היתה לו לשון־אם אחרת, ולא העברית, ותרבות של עם אירופי גדול.

– הוא נולד בלי כוכב, לא בזמנו, ולא במקומו – הוסיף נורדאו.

האינו מספיק כוכב־בית־לחם להאיר את דרכו? – שאלתיו.

נורדאו צחק, כי הבין את כונתי.

טרם הכרתי בעצמי את אמריקה לתכונותיה וסגולותיה, ועל־כן חשבתי, כי העקר הוא יחסים עם אנשי־שם גדולים, ושידידי הטובים יעזרוני לסלול דרך גם לבן־אב"י.

השגתי מאחד המליונרים מכתב המלצה, הלכתי לראיון עם עורך א“ניו־יורק טיימס”. בן־אב“י מלוה אותי עד ל”טיימס־סקוור" ומחכה לי אצל אביו, בספריה הגדולה שברחוב ה“שנים וארבעים”.

ההמלצה הועילה. נתקבלתי יפה, וחזרתי בנצחון. ה“טיימס” מאמין לי כי בן־אב“י עתונאי כשרוני. גם דעתו של מקס נורדאו נתקבלה. העורך נתן לי נושא מדיני, ומחכה למאמר מבן־אב”י על נושא זה.

בן־אב“י עובד, אולי בפעם הראשונה בימי־חייו בכבד־ראש, כי מנהגו היה לכתב מהר מאד. המאמר מוכן ונשלח ל”טיימס". במכתבי־המלצה או בראיונות סתם, אינם מכירים האמריקנים, הם רוצים הוכחות.

התשובה היתה שלילית: בן־אב“י כותב אמנם באופן אירופי, אך אין זה הולם את העתונות האמריקנית, וחסל, ואין יותר מה לנסות. מצד אחד זה העליב את בן־אב”י, אך מצד אחר הוא העליב את העתונות האמריקנית במשפטו עליה: ריקה, וכלה נתונה להכרזה ולפרסום בלבד.

מדוע הצלחתי אני? יען כי ידיעותי באנגלית היו קלושות מאד, ועל־כן כתבתי את מאמרי צרפתית ומסרתים לאמריקנית מבית־ספר בוסטון. היא תרגמה את דברי לאנגלית משלה, ותדיר תקנה לי. אם רציתי ליפות את סגנוני בבטויים נרדפים, אמרה: “אבל גברתי, הרי כבר אמרת זאת, ולמה תחזרי על אותו הדבר עצמו?”. הסכמתי עמה, ועל־כן לא נפגעתי.

מצבו החמרי של בן־אב“י לא היה טוב. בינתים נהיה הזוג הצעיר למשפחה: נולדה להם בת ביום הצהרת־בלפור, וקראו לה דרור. שם זכר, אך אין דבר. בן־אב”י רצה באמת בן, וסוף־סוף זה קצת יוצא מן הכלל שם גבר לאשה, אם כי ישנם כאלה בתנ"ך: אבישג, ועוד, ואצל האנגלים והצרפתים, אף להפך: שם אשה לגבר.

אנו גרים בהיכלים, אשר העמידו לרשותנו ידידינו העשירים, וילדינו, וגם בן־אב"י בתוכם, עם הילדה, גם בתנו ימימה עם בעלה, ובתם הקטנה. שוכרים לעצמם דירות קטנות ברובע לא משובח, ולא יכלנו להשכינם בתוכנו מפני העקרון האמריקאי: הילדים צריכים לעשות את דרכם בעצמם, ולא להשען על ההורים. ומה קשה היה לנו להסכים לעקרון המתנגד כל־כך לעקרונות חיינו האירופיים והיהודיים כאחת, בפרט כפי שהיה נהוג בימים ההם בארץ־ישראל.

אבל לא יארכו עוד הסבל והדאגה, הלא יש לנו הצהרת בלפור. במהרה נשוב הביתה, ארצה, לחיינו העבריים, והילדים כלם יחזרו אתנו. אף אחד מהם אינו חושב להשאר, ואפילו לא הצעירות, שרק גמרו את חק־למודיהן בבית־הספר התיכון בניו־יורק, ורוצות להמשיך בלמודיהן במכללה שתבנה בירושלים.

בן־אב"י ביסודו. מעתה אינו נחבא עוד אל הכלים, הוא מדבר על גודל־השעה הזאת לעם ישראל ולעתידו בארצו. דבריו מקסימים את כל שומעיו, אפילו את אלה, שאינם מסכימים אתו. באחד העתונים היהודיים הוא מפרסם מאמר באנגלית, וממנו מחברת, בשם: “הידעת את הארץ?” בסגנון עשיר ובצבעים מרהיבי־עין מפאר הוא את ארץ־ישראל ומושך אליה את תשומת־הלב של היהודים, אף המתבוללים שבהם.

ראו הציונים, כי מה שלא עלה בידם, הצליח בו בן־אב“י, והזמינוהו לדבר באספות־התעמולה שלהם. פה נתקל בן־אב”י בפרצוף יהודי שונה, לעתים קרובות בורים, בלי כל עקרונות או “חכמות”, אנשים שטוב להם בחייהם, שהצליחו לעשות כסף רב, אם במכירת “פאי” מתפוחים רקובים או נעלים זולים, בגדים “לפי האופנה”, וכדומה. אחת היא, כסף רב להם, והם מאושרים. אלה גם שמחים, כשבא מישהו לדבר להם על סבל־היהודים בתפוצות הגולה, מקור מחצבתם הם, על הצורך להביאם לארץ ולעשותם לעובדי־אדמה, ואף מתרצים לתת את תרומתם.

אבל כשבא אליהם בן־אב"י, הם מתענגים ממש מדבריו, והתלהבותו מלהיבה גם אותם ומוציאה אותם לשעה קלה מחוג חייהם היומיומיים, הוא מעביר אותם לעולם אחר, שכלו אגדה, ואז בא הרגע הנפשי להוציא מהם תרומות נאות. הדבר עשה רשם גם על הציונים, והם אמרו:

– בן־אב"י, “על השולחן”! דבר, על עצים ואבנים, ובלבד שיתנו כסף.

אף העשירים הגדולים, המתבוללים, שומעים אותו ברצון, משתעשעים ונהנים מדמיונו, ונותנים הם אף לארץ־ישראל.

כך נעשה בן־אב"י לדברן. הציונים קנו לו מלבוש־זנבות מהודר, וכשהוא מופיע על הבמה, הקהל צוהל לקראתו, מתפעל ממנו ומריע לכבודו.

גם אופן־דבורו לא־אמריקני, בלי צעקות, בלי דפיקות אגרוף על השולחן. הוא שולט על שומעיו בקולו הערב בהתלהבותו ובשירתו. הוא משוכנע בעצמו ממה שהוא מדבר, ועל־כן הוא יכול לשכנע את האחרים בהרף־עין. בכל הופעה חדשה הוא מקסים את שומעיו יותר ויותר.

בן־אב"י מתאר את כל חשיבותה של הצהרת בלפור, ותפקידה של בריטניה הגדולה בחיי עמנו בארצו. אלה הן שאלות היום, וכל אחד שמח לשמע את הבאורים למאורע העולמי הגדול הזה.

עם כל מנאם חדש מתפרסם בן־אב"י יותר ברבים, ומתחיל להיות בעל השפעה. בפרט מתפעל נתן שטראוס מזה העברי המצודד־נפשות.

 

כח: בכור ונבחר    🔗

מעתה משתתף בן־אב“י בכל אספות־העם הציוניים בניו־יורק, בוסטון, פילדלפיה, בולטימור וקְלִיולַנְד. לא פעם אומרים לבן־יהודה כי יציגו לפניו צעיר מענין מאד מארץ־ישראל, מדבר עברית, ומביאים לפניו את בן־אב”י… וכמו כן קרה ששואלים את בן־אב“י אם הוא מכיר את… אליעזר בן־יהודה. אותנו, זה מבדח, ובן־אב”י רואה בכך כי הנה הצליח כבר לברא לו עולם משלו, בו אחראי הוא לבדו, ורק הוא, לדבריו ולמעשיו. זה מקל עליו והוא מרגיש את עצמו חפשי יותר. כעת יוכל להיות יותר קיצוני מאביו, או להפך, גם לותר על דברים ידועים מעקרונות בן־יהודה, ומזה באה גם נטיתו לחזרה למסורת.

גם בהשקפותיו המדיניות הוא מתחיל במקצת לחלק על אלה של אביו. הוא מתפעל מגדולתו של ג’ורג' קלמנסו, בעת שלבן־יהודה יש תרעומת עליו בגלל אדישותו וקרירותו ללאומיותנו, ועל שאינו מבין את חשיבות התישבותנו בארץ־ישראל מבחינת כבוש המזרח.

מן החוגים הבלתי יהודים מתפעל מאד מבן־אב“י הכומר ביל סונדי, ומזמינו לושינגטון לדבר תחת כיפת־השמים, בפני עשרים אלף איש. הוא מדבר על ארץ־ישראל. אספות רבות־עם כאלה טרם הצליחו הציונים לסדר. זה מצער את בן־אב”י: מדוע קשורות כנפיהם, מדוע אין לציונים מעוף יותר גדול, מדוע לא ירכשו לתנועתנו את ההמונים הרחבים של היהודים האמריקנים? בשבילו, הזמן קצר והמלאכה מרובה, הלא עליו לעזב עוד מעט את אמריקה…

ה“עוד מעט” הזה שבן־אב“י חושבהו למחר–מחרתים, ממלא שנים ארוכות, שנים של התרגשות ווכוחים, אף בקרב המחנה הציוני, כי לא כלם תמימי־דעים עם השקפותיו ונבואותיו של בן־אב”י על גמר המלחמה. אך יש לו גם מצדדים, ובשבילם הוא האיש, הוא סמל היהודי החדש, שנולד בארץ, ויירשנה.

מה גדולה הפתעת כלם, כשב“אספת המדינאים של העמים הקטנים”, בפילדלפיה, מיד אחרי שביתת־הנשק, בוחרים בבן־אב"י, כבא־כוח הציונים, לועידת השלום בורסאי. אין זה אומר, אלא: בכור האומה נבחר.

עומדים על זה בפילדלפיה בכל תוקף: יש לו, לבן־אב"י, הדרת־פנים, דמות נאה, מזג מקסים את כל הנפגש אתו, השכלה, תרבות, שליטה בשלוש הלשונות העקריות, כשרון הדבור והמנאם, ונוסף על הכל: עברית כשפת־אם, וארץ מולדת משלו. כמה התאמה ומזיגה מושלמת בכל אלה!

שליח מיוחד, קצין במדים, בא מפילדלפיה לבן־אב"י, היושב בנוי־יורק, למסר לו את כתב־המנוי, ולהכינו לכך כי מעתה עליו להופיע, גם באמריקה, בכל מקום שמופיעים באי־כוח שנים־עשר העמים הקטנים, ומָסָריק בראשם.

בן־אב"י מקבל את המנוי, ועל פניו נראים המנוחה והשקט שבנפשו, כאלו הוחזר לו דבר יקר, שאבד. ובו בזמן, באיזו ענוה הוא מתיחס להצטינות זו, כאלו לא היה זה כלל דבר גדול כל כך, והוא רק שואף לרוח־הקודש, כדי להיות ראוי לתפקידו ולמלאו על הצד היותר טוב.

מי שלא ראה אותו נוסע עם זוגתו לַקָרְנֶגִי־הול", מקום שם יכריזו באי־כח שנים־עשר העמים הקטנים על קיומם, והוא יציג את העם העברי, לא ראה אדם מאושר מימיו. מהודר היה בלבושו, וגאה בגזעו, כי מצאצאי המכבים הוא.

אשתו היתה מזרחית יפפיה, בתלבושת צנועה, אך מקסימה בהרכב גוניה, ועל זרועה צרור שושנים נהדרות אשר קבלה באותה שעה ממסריק עצמו.

אולם־קרנגי מלא על גדותיו, מן השורה הראשונה ועד לתאים והיציע. כגלי־ים שקטים מתנועע הקהל לכל הופעה חדשה על הבמה המקושטת דגלים, ירק ופרחים. הנציגים מתישבים סביב השולחן הארוך, שבאמצעו עומד פעמון־החופש שהביאו לכבוד מאורע זה, מפילדלפיה.

הננו רואים את בן־אב“י יושב בקצה הימיני ומאחורי גבו, הדגל תכלת־לבן. הנשימה נעצרה, דמעות־גיל זולגות מהרבה עינים. הפתיחה נעשית על ידי מסריק, הפעמון מצלצל, והוא נרכן אל הכתב שלפניו, לחתם את שמו. עוד צלצול, ואחר חותם, ועוד ועוד, והנה הצלצול שלנו! בן־אב”י קם במלא קומתו, פניו מאירים, והוא חותם בעברית! ונדמה לי, כי הדגל התכלת ־לבן החל מנפנף.

עודני שומעת באזני את צלצול הפעמון. עודני רואה את בן־אב"י קם ונגש אל שמאלו של מסריק…

בעזבנו את “קרנגי־הול”, נפגשנו עם בן־אב"י. נכנסנו למלון הגדול “פְּלָזָה”, לשתות דבר מה. כלנו היינו נרגשים ולא ידענו מה לומר, חוץ ממלים בודדות: “זה היה נהדר”, “יפה ונשגב”, וכדומה.

פני בן־אב"י הזהירו, כמו שלא ראיתים לפני זה ולא אחרי־כן. כפי הנראה, עלית הנשמה אפשרית רק פעם אחת, וחסל. כל אשר אחרי זה חלש, חור, בטל בששים. אשרי אדם שזכה לכך.

בן־יהודה מאושר מפני שהפעם נעשה דבר בחיי עמנו, כמו שזה צריך להיות באופן טבעי וחוקי: לועידת־השלום בורסאי נבחר בתור בא־כוח העם העברי בכור־האומה, יליד ירושלים, אשר בפיו הוכרזה בפעל תחית לשוננו בארצנו, אשר ינק את דבורו העברי עם חלב־אם, אשר יוכל לאמר: לשון־אם שלי – עברית!

בורסאי נעשות כל ההכנות לועידת השלום. בארץ־ישראל כבר מנפנף הדגל הבריטי. ממושל־ירושלים מתקבלים בהנהלה הציונית שבניו־יורק מכתבים עם דרישת “שלום” ובחתימה עברית. בושינגטון כבר מכינים את האפשרויות של הפלגת הספינה הראשונה עם כל המדינאים הנוסעים לורסאי, וביניהם גם בן־ אב"י העברי.

“בכל, אדם מתקנא, חוץ מבנו ותלמידו”, ואכן, גם בן־יהודה אינו מקנא בבנו אף־על־פי שלבו, נפשו ועיניו פונים לורסאי, ולכל האישים אשר יפגשו שם, ובעקר להופעת בא־כוח העם העברי בין באי־כוח העמים הגדולים והקטנים. בן־אב"י דורש מאביו הבלגה, לחכות בסבלנות ליום, בו יוכל גם הוא לעלות על הספינה שתחזירנו מגלותו לארץ־ישראל המשוחררת.

זאת שעה מכרעת בחיי בן־אב“י. כאשר מכינים לו בושינגטון את הדרכיה המדינית שלו, שואלים אותו מה שמו: איתמר בן־אב”י או בן־ציון בן־יהודה, כי שני השמות גם יחד נזכרים בטופס אחד. והוא חותם פעם בשם זה ופעם בשני. מבארים לו שעוד תהיה בקורת חמורה בכל החופים ומוטב לו שיקבע שם אחד בלבד, לבל תהיינה שאלות מיותרות. רגע הוא מתחלחל, ידו רועדת והוא חותם: איתמר בן־אב"י. מיום זה נשאר שמו זה רשמי וחוקי.

רעיתו מסכימה לזה, כמו לכל מעשיו. רק הוא שואל את עצמו, מה יאמרו ילדיו על אשר שלל מהם את השם הגדול – בן־יהודה. ובעצמו משיב: כשיגדלו ויתבגרו, יחליפו אם ירצו. יש להם זכות לכך, כפי שעשה הוא בעצמו. שהרי שם־העט אשר בחר לו לפני יותר משלושים שנה, קבל אף הוא את תוקפו היום.

בן־אב"י מצטדק בפני אביו, ומבאר לו, שמוטב כך. כעת, כל השקוצים שישליכו עליו, לא יגעו בשם בן־יהודה, היקר לו מכל. אבל לא עלה כלל על דעתו של האב הענו להתרעם על בנו, להפך, הוא שמח, ששם־העט שלו נשאר בעל משקל ספרותי־לשוני, הוא ידוע בתור נואם, ואף נהיה לשמו הממשי, כמו אצל כל העמים. בן־יהודה התגאה בזה, שיצר משפחה ספרותית בלשוננו המתה והנִצַחת ובספרותנו הבלה. בפרט בצרפתים קנא תמיד בן־יהודה, על אשר בספרותם התפרסמו אב ובנו או איש ואשתו, וגם שלשתם יחד. מדוע לא בלשוננו? האם אלמן או עַקר ישראל?

Declaration of Independence”:

מלאכות העמים הקטנים לועדת השלום בפריז – וורסאי.

מימין, ע“י הדגל העברי: איתמר בן־אב”י, יושב באמצע: מ. ג. מסריק.

הננו מלוים את בן־אב"י לספינה, ואתו נוסעות גם אשתו ובתו הקטנה, דרור. יד התינוקת מהדקת דגל ציוני קטן, ויש מעירים כי אין זה בצדק, כי היא נולדה באמריקה, ועל כן היא אזרחה אמריקנית, ורוצים להחליף את הדגל שבידה.

אך בן־אב“י אינו מרשה. היא עבריה, יהודאית כבר בדור השלישי, ורק במקרה נולדה בגלות להוריה פליטי־המלחמה. והרי שני דגלים ציונים יעלו על ספינת המדינאים: הגדול, שמוליכו בן־אב”י לורסאי, והקטן, שאתו תכנס בתו הקטנה לארצה.

גם הלשון העברית מכריזה על קיומה בספינה זו. בן־אב“י עם אשתו ובתם הקטנה מדברים בה. גם במנאמים במשך הנסיעה מוצא בן־אב”י שעות־כושר, להכניס אי־אלו מילים עבריות, והד האויר בים האטלנטי ישא את בת־קול העברית למרחקים, ומי יודע איפה נעכבה או השתתקה.

נדמה, שאלה פרקים כה קטנים, אך בחיי עמנו, שזה החל לשוב לתחיה, חשוב כל רגע שבו התבטאה הלאומיות, כל רגע המראה בפועל שהעם השתוקק לתחיה, וכי זהו חפץ אדיר שלא תוַתֵּר עליו אֻמה כל עוד נשמתה בקרבה.

הספינה מפליגה בנגינה ובשירה, הדגלים מנפנפים, צלילי שפות שונות נשמעים בחלל האויר, ובתוכם גם דגלנו ושפתנו.

– שלום! שלום! – אלה הן המלים האחרונות, שזורק אלינו בן־אב"י ממעקה האניה לרציף, לפני הפליגם, ודרור הקטנה מנפנפת בדגל התכלת־לבן שבידה. בן־יהודה אמר לנו, לנשארים:

– כך נכתבים דברי־ימי־עם: מפרטים קטנים שכאלה מתהוים מאורעות גדולים.

 

כט: שבר וגאון    🔗

הנסיעה היתה יפה ומענינת, ולמרות שעוד היה חשש ממוקשים שטרם סולקו, שרר בספינה מצב־רוח מרומם.

בא־כוח עם ישראל הצעיר, בן־אב"י, הספיק להתחבר עם כלם, וכבר היתה לו הזדמנות להרים את קולו ולנאום, אף להשמיע פה ושם צליל שפת עמו.

בתו הקטנה דרור עזרה בהרבה לאביה בהכריזה על שפת־אם שלה.

בעלותם על היבשה הרגיש בן־אב“י, וגם רעיתו, כי הכל לא כמו תמול־שלשום, חותם המלחמה על פני כל, ומתבטא בפרט בחוסר מצרכי החיים. אך מה הוא ההבדל לבן־אב”י אם יש סוכר או אין, אם חסרה חמאה, בעת שהוא נוסע לורסאי ליצג את עמו שבארצו, וחוזר מגלותו למולדתו המשוחררת?

עוד זוכר הוא את בית־הסוהר בירושלים, ומשתעשע במחשבה כי זה עבר ולא ישוב עוד, שכל אדם יוכל להביע את דעתו ומחשבתו בלי פחד וחשש, יוכל להלחם על כל אשר הוא חושב לטוב ולמועיל או אף במה שסתם לא מוצא חן בעניו. הוא רוקם שוב את תכניתו לעתונו המחודש, ואיזה שם יתן לבטאונו, שם לפי רוח הזמן ודרישות־חיינו.

נדמה לו, כי הרכבות אינן רוצות למהר די. הוא חָפץ להיות עוד בפריז. בהגיעו שמה מצא את ד“ר ויצמן, וה”ה סוקולוב ואוסישקין, כלם מתכוננים לועידת השלום. הוא שמח לראותם. מברך את כלם על נצחוננו הגדול שבהצהרת־בלפור ושבהשתתפותנו עם שאר העמים המתהוים והמתחדשים. אך הם אינם מסבירים לו פנים ביותר, והוא מחפש את הסבה, במה חטא מבלי דעת.

לא עבר זמן רב והתברר לו הדבר: אין הם רוצים בו כבא־כוח העם העברי. יש זקנים ויותר בקיאים ממנו. ויצמן מתנגד לו פחות מהאחרים, אך אינו מגן עליו כלל, ובהיות ובן־אב"י בו בזמן בעל כשרונות ומגרעות, גובר חסרונו הגדול: הבחילה מנרגנות, מפעולה שתחת השטח, ואדיר חפצו להסתלק ולברח מזה… ומכיון שלא היה מי שימנעהו מעשות כך, צרר יום אחד את חפציו, אמר שלום לקלמנסו, שהעריצו. אף הזכיר לו את דבריו לאביו על הלאומיות בכלל, וחדוש נעוריו של עם ישראל בפרט:

– אתם רוצים את “פלשתינה”? קח אותה, היא אינה מענינת אותנו – בזה היה רמז, כי אמנם כך חשב ג’ורג' קלמנסו עשרים שנה. אך בועידת השלום זממה צרפת לקבל את הממונות על סוריה וארץ־ישראל גם יחד.

קלמנסו רמז גם לשליחו של עם־ישראל, לבן־אב"י, כי עמו בלי ספק יעדיף את הממונות של ארץ אחרת על זו של צרפת… אף־על־פי־כן נפרדו כידידים: האישיות הגדולה ביותר של צרפת ומעריצו העברי הבלתי משוחד.

בן־אב"י חפץ להכיר את לויד ג’ורג' ובלפור, אך כיון שאינו ממלא יותר כל תפקיד מדיני, אין לו כל זכות להטריח אותם, והוא מניח זאת להזדמנות אחרת.

כיון שהתנגדו לו, מסר בן־אב“י את הדגל ל”ראויים" ממנו, ונסע לנפולי, כדי למצא ספינה שתחזירהו ארצה.

כך הכשיל בן־אב“י בעצמו את צעדיו המדיניים הראשונים, מבלי להתיאש מלחדשם פעם בבוא שעת כושר. אולי בהרבה השפיע על הסתלקותו המהירה רצונו העז לחזר ארצה, לראות בעצם עיניו את שמש־הצדקה זורחת בארץ המשוחררת, ואולי גם שאיפתו לעשות כל ההכנות לעתונו. איך שיהיה, כשנפגשנו בנפולי, היה בן־אב”י במצב רוח טוב וספר לנו את הכל, בלי כל מרירות או תרעומת על מישהו, כאלו הכיר טובה למתנגדיו. בן־יהודה הצטער כמובן, גם התרגז על הדבר, שראה בו רדיפה מתמדת להאיש מפני חטאו האחד – שהיה הראשון לדבר עברית כלשון־אם, היה למופת, ונתן אות לתחית השפה. ומדוע יחס בלתי צודק זה?

אך מצד אחר, נחם בן־יהודה את עצמו, שהנהו חוזר מגלותו עם כל ילדיו ונכדיו, כי גם ימימה עם ילדתה רות היו אתנו. כבודה רבה, כמעט מספקת “לכבוש את הארץ”, לולא נכבשה כבר על ידי האנגלים. משפחת בן־יהודה “תפסה” את כל הספינה, כי באמת לא היתה מסודרת להסעת אזרחים כי אם היתה זו אניה אנגלית להעברת חיילים. כל בני המשפחה היו שמחים וצוהלים כשכורי־נצחון. זכרתי את רוח־היגון שלותה אתנו משך כל נסיעתנו לגלות, למרות ההחלטה הנחושה לשוב בנצחון. ובן־אב"י הוכיח לאביו בכל־כך הרבה בטחון, כי המלחמה תהיה קצרה מאד, ואנחנו רק נרויח ממנה. הוא תאר לפניו את חזרתנו בגאון, בשיר ובמצלתים, כשארץ־ישראל העבריה תפגש את מחיה הלשון בזרועות פתוחות בשובו מן הגלות. בן־יהודה שמע והחריש, ופניו היו מעוננים כל כך, מפני שהיה משוכנע שלא יזכה לזה ובודאי ימות בנכר. ולמה זה אומרים: “אל יתהלל חוגר כמפתח?”

בדרך מנפולי לאלכסנדריה התידדנו עם רב־החובל ועם כל הפקידים, ובן־אב"י נאם לפניהם על עתידנו המזהיר המחכה לנו בהיותנו שוב עם החי בארצו, והאנגלים הבינו לנו והאמינו בכך וברכונו בכל טוב. על־פי בקשתנו העלה רב־החובל גם איטלקי אחד עם משפחתו ויצרפם למשפחה העברית.

– הנה כבר זה מתחיל – אמר בן־אב"י – לא היהודי נהנה מחסדי אחרים, אלא אנו, העברים, חסים על הגר שבתוכנו, כמו לפנים, בחיינו הקדומים, בארצנו.

האור והשמש, החום והאושר נדמו כשַׁיכים רק לנו. כה מאושרים היינו, ולפנינו ראינו חיים עבריים מזהירים, ומי ידמה לנו? על אף היותנו עוד על פני המים, נדמה היה לנו כי צועדים הננו על גשר הנצחון לעולם שכלו טוב ונשגב, ובן־אב"י אמר לאביו:

– ראה, אבא, טוב שהתחזקת וגברת על געגועיך וכאב־לבך בגלותך, והנה חוזר אתה בנצחון. תמיד אמרתי לך שכך יהיה, ולא האמנת לי. עודני זוכר היטב את שביתות־הרעב שסדרת לנו, בכל פעם שהיתה איזו מפלה למעצמות־ההסכמה.

בן־אב"י צחק, גם אביו, ואנו כלנו התענגנו על השיחה האופינית הזאת בין האב ובין בנו.

במצרים אין לנו סבלנות להשאר אף יום אחד מיותר והודות לצעדיו הנמרצים של בן־אב"י הצלחנו להשיג רשיון לנסע ברכבת שטרם לקחה אזרחים; הגענו ארצה ונדמתה לנו, כאילו כבשנוה מחדש.

נפגשנו עם סיר רונלד סטורס, מושל ירושלים, בקנטרה, כאלו בא בכונה להקביל את פני בן־יהודה. הוא מברך בעברית: “שלום עליכם!”. בא לקבלנו בננו הצעיר אהוד, שחשבנוהו לאבוד, מת או בעל מום, קרבן המלחמה. בחלומי ראיתיו קצוץ אצבעות ידיו, לשונו כרותה, ובשתי עיניו כפתורים מבריקים. בתחנת־רכבת זו המהוה עיר־גבול בין מצרים לארץ־ישראל, ראינו חיילים מן הגדוד העברי. כלם מברכים לשלום ומסבירים פנים לפליטים שחזרו: אמנם רק תשע נפשות אך צועדים הננו כתשעים רבוא.

הצעדים הראשונים על אדמתנו – איזה אושר! כן שמחות תדיר חיות־בית בחזרן למקום שממנו נלקחו. אך “אליה וקוץ בה”: מדוע אין איש מכל מכרינו וידידינו בא לפגש את בן־יהודה בתחנת הרכבת? האין איש שמח לשובו? האין גם אחד, הרוצה לשמח אתנו?

כן, אומרים, כי שמרו לו איבה, שלבותיהם מלאים קנאה, למה זה הוא נסע, נמלט בעת שרבים נשארו וסבלו. בעובדה, ששלחוהו, אין איש מתחשב, כיון שאת שליחותו עשה. האב וגם הבן מצדיקים את מתנגדיהם. כך טבע הדברים.

והנה באנו למלון, כי בית לא היה לנו. רק הספקנו להחליף את בגדי הנסיעה – שמחה וששון על שובו של בן־יהודה. בן הבאים: מרדכי בן־הלל־הכהן, אברהם צבי, חיים ליב זוטא, הרופאים מזיא וסגל, דוד ילין, יוסף מיוחס, ועוד. על חזרתו של בן־אב"י שמחים בעקר בני הדור הצעיר.

מן החוץ אנו שומעים רעש של המונים, וממהרים אל החלונות של המלון הנמצא בפנים שער העיר, ומה אנו רואים?

“נבי מוסה”! דרויש בולע חרבות, נושאי־דגל מבין ה“שַׁבַּב”, חַג' דורש, וההמונים מחרישים אותו בשיריהם.

– הכל כמו שהיה – אומר בן־אב"י, צוהל ושמח, שלא השתנה דבר מן הגונים המזרחיים בארץ.

– יחי מזרחנו, ואנו אח! – קורא להם בן־אב"י מן החלון, ודוקא בעברית. הם מחויבים לדעת כעת עברית, כמו שאנו יודעים ערבית.

נדמה שבנותינו הצעירות אינן אחוזות קסם. אולי אפילו מתגעגעות הן לחיים היפים שהיו להן באמריקה, בלי כל דאגה, שהיו מלאים שמחה ותענוגות לרוב, וכל הנוחיות החסרה פה. אבל בטוחות הן, כי עוד מעט תחזורנה ותסענה לאירופה, להשתלם בלמודיהן. ובינתים אומרים כי גם פה מתהוים חיים חדשים. לא כן לאה. היא מאושרת להמצא שוב במולדתה, בין קרוביה, מכיריה וידידיה, ומקוה כי בשטח החיים המתהוים יתפס בעלה את מקומו הראוי לו, יש לו כל ההכנה, הידיעות, והזכות המלאה לכך.

ואני? למה אכחד? לבי מלא תוגה. חשבתי כי האנגלים, במשך חדשים מספר לשלטונם בארץ כבר עשו מירושלים עיר מסודרת ונוחה, לפחות כמו קהיר של מצרים. והנה עודה כמו שהיתה: הרחובות צרים ובלי מדרכות, ההארה דלה ואינה מספיקה. האבק מעַור את העינים בקיץ ובחורף שוקעים בבוץ. אינני מגלה את מחשבותי לבן־יהודה ולבנו, שלא להעיב על צהלתם ותקותיהם. הם מרוצים ומאמינים בכל. ולבנות אני מבטיחה, שנסדר מחדש את ביתנו, שיהיה שוב בית־ועד לחכמים, בו יפגשו אנשים מענינים. בן־אב"י ולאה עושים גם הם תכניות לחיים החדשים.

 

ל: תחת דגלו של בן־אב"י    🔗

אף־על־פי שהיינו עוד תחת שלטון צבאי, שבראשו עמד ג’נרל בולס, ותושבינו לא הפיקו כל כך רצון ממנו, נדמה לנו כי השמים כחולים יותר, ושפע אור השמש רב ומזהיר באופן יוצא מן הכלל, ומן הלב מתפרצת זעקה: חופש!

אמנם חופש, אפשר לחשב מה שרוצים, גם להביע דעה, ואפילו מתנגדת לשלטון. לגרמנים וללשון הגרמנית כמעט שאין זכר, ואף אלה מבני עמנו שבטעות היו מצדדי הגרמנים, נעלמו ואינם. ספרו לנו כי פשוט אמרו להם באדיבות, ללכת מפה. הנתינים הצרפתים שלנו הרימו ראש, באמרם: “יחדיו חרשנו”, גם הנתינים האיטלקים, ואף הרוסים לא נשארו בקרן־זוית. נתיני רוסיה היהודים מתאוננים, ומאיר דיזנגוף אמר לבן־אב"י:

– באמת היינו יחסנים בזמן שלטון התורקים. כשהייתי בא לה“סריה”, היו כל הדלתות נפתחות לפני, וגדול כקטן דרשו בשלומי. כיום כשאני בא באיזה ענין לממשלה, הנני עומד כעני בפתח. לדבר עמהם אנגלית, איני יודע. עלי לפרט בכתב, מה חפצי. מדוע זה כך? איזו “גלות”!

ובן־אב"י עונה לו:

– יהודי, דבר עברית, ותכובד שבעתים! יצטערו האנגלים על אשר אין הם מבינים אותנו כי אינם שומעים לשוננו.

היינו שכורי אושר והאמנו, כי שמשנו זרח בכל זהרו. וארצנו – ארץ־כל־האפשרויות היא בשבילנו. לא ראינו כל מכשולים ונגודים, וכל דרישותינו נראו לנו צודקות ובמקומן, כצפור הקולעת את קנה, לה כל גבעול קש טוב לבנינה.

אך היהודים האמריקנים תקיפים מאד, אין מה לומר, הם ש“הצילו את המצב”: הם יסדו את “הדסה”, להבריאנו מכל נגעינו, מתהלכים במדיהם, מוציאים דולריהם, ומדברים אנגלית. ואנו, “כפויי הטובה”, הכרחנום ללמד עברית. השליחים מציוני אנגליה אף הם ברובם אינם יודעים עברית. בראש “ועד הצירים”, זאת ההנהלה הציונית בעלום שם, עומד ד"ר אידר, יהודי אנגלי נאה, שאינו יודע דבור אחד עברי. בן־יהודה צריך לברכו על תפקידו הגדול, ולדרוש ממנו, כבא־כוח היהודים, לעמד על משמר־לשננו. ד"ר אידר מזמין אותו אליו ומבטיח לדבר אתו עברית. על כן הוא לוקח שעורים מבננו אהוד ולומד יום־יום, ורק בבקר השכם, לפני פת־שחרית. כשבא בן־יהודה אליו, הוא מקדם את פניו, וכאלו שכח פתאם את כל אשר למד. במקום “בבקשה” הוא אומר: “בקבשה”, ובמקום: “ישב־נא” – “ישכב־נא”. את שלש המלים: הדג קר ולח, למד במשך שבועות אחדים ולבסוף היה מבאר אותן כך: דג – is a dog קר – dear (חשב על “יקר”), ולח – I really do not know what it means. ועד כמה שהענין היה חשוב ורצין, הכל צחקו, ואף בן־יהודה ביניהם, שבאמת היה אובד עצות: מה לעשות ללשוננו שיוכלו ללמדה יותר בנקל?

לנחם את אביו, אומר בן־אב"י:

– אבא, הגיעה שעת הבחרות לפעול בענינינו, ודוקא ילדי־הארץ, או אלה שעלו ארצה כתינוקות, והתחנכו בה

והוא מתחיל “לצוד” אותם אחד אחד ולהכניסם לחופה עם המולדת, להתחתן אתה ממש, ולא ידעו ארץ אחרת זולתה. גם בן־אב“י נתקל פה בהלשון, כי כל ה”צברים" האלה ידעו לצערנו לדבר גם בשפות אחרות, כנהוג במזרח – הספרדים מדברים אישפניולית וצרפתית, והאשכנזים ז’רגון ואנגלית. בן־אב"י מבקש גרזן אשר בו יחצב ויגזר מהם את הקשרים ללשון גלותם. עקר פעולותיו גם בענין זה הוא תולה בעתון משלו, ובינתיים אנו חיים פה על “חדשות הארץ”, עלון מסכן ומכוער בחיצוניותו וריק בתוכנו.

אלא שהחיים המתהוים יותר יפים מכל הרעיונות והשאיפות עד שכמעט אפשר להגמל מכל כשרונות המלחמה בהם, והראיה לכך: אליעזר בן־יהודה אינו עובד במלונו, אינו מתגעגע לעתוניו, הוא כלו תפוס במאורעות היום, באספה זו או אחרת, משותפת לכל: ליהודים, אנגלים וערבים, ושם הוא עומד על המשמר, שחלילה לא יעשו כל עול להבעתנו הלאומית העברית. את חבריו, כדוד ילין, יוסף מיוחס, פרופ' נחום סלושץ ואחרים, הוא מחיב בנוכחותם, כדי לעמד כקיר ברזל כלפי הנוכרים בכל שאלה הנוגעת לעקרונות חיינו. בהאב דורם מן הדומניקנים, יש לו תומך בטוח, גם ד"ר הרברט דֶנְבִּי ופרופ' אוֹלְבְּרָיִט, ואף פרופ' גֶרְסְטֶנְג לא יעז לקום נגד מחיה לשון הקדש. סיר רונלד סטורס, מושל ירושלים, היושב בראש כל האספות באגודה “למען ירושלים”, מחוייב להתחשב בדרישותיו ואף אומר שימליץ עליהן בפני ג’נרל בולס, המושל הצבאי בארץ־ישראל.

אני מוכיחה את בן־אב“י על אשר לא הוא המופיע במקום אביו. זה זמנו, תפקידו וזכותו. בן־יהודה צריך להנזר מכל אלה ולהקדיש את כל זמנו להשלמת המלון. אף בעניין ההתאזרחות ועִבור השמות הנכריים יעסקו אחרים. וכדי לתת לבן־אב”י את הדקירה המתאימה, אני אומרת לו, כי בין כה וכה לא יחבר את מלוני־הכיס, אך הוא מתקומם:

– לא, אמא, עשה אעשה אותם. תנו לי רק זמן עד שאסדר את עניני. כעת יש לי נקודה להשען עליה ואני אהפוך את העולם. מטרה מידית לפני כיום, שאינה סובלת דחוי, והיא: לרכז את הבחרות ולעוררה לפעולה ולעצמאות, לשאיפה לכבוש את מקומה הנאה והיאה לה. הזקנים צריכים לפַנות דרך לצעירים, כמו בכל הארצות, ואצל כל העמים, ולמה נהיה אנו שונים מאחרים?

הרי החבילה מוכנה. את טובי הצעירים הירושלמים שנמצאו אותה שעה בארץ, אסף בן־אב"י תחת דגלו, והלא הם: אברהם אלמאליח, אלכסנדר אהרונסון, יצחק עבאדי, אשר ספיר, שלמה כלמי, פרץ דגן. שבעה חברים בדעה אחת, במגמה אחת, כלם מוארים באור עלומים, רוצים לחיות, לפעול, ולהביא תועלת לעמם ולארצם.

– מדוע לא תקרב את שי עגנון לעתון? זהו כח חשוב, אמרתי לו.

– אינני יודע, אך נדמה לי כי הוא אינו מ“עולם הזה” ומרחף בשטחים רחוקים מחיינו.

– אתה טועה, בני, הוא צעיר ומבטיח הרבה. לפני ימים מספר נפגשתי אתו בבית־העם. דברנו הרבה. הוא בעל כשרון וסגנון. ואתה יודע, בן־ציון, לא טעיתי בקלויזנר, לא בסלושץ ולא בטשרניחובסקי, כשהגישו לנו אז, לפני שלושים שנה מפרי עטם.

– נכון, אמא, אבל אנו שבעה, די להתחיל כך, אחרי־כך נראה מי ומי ההולכים אתנו. בינתים דרושים לנו צעירים בעלי מרץ, בעלי כוח ורצון חזק, הנכונים ללחם להשקפותיהם.

הצעתי לו לצרף למנין גם צעירות אחדות אשר מקרוב באו לארץ, שנדמו לי גם הן מענינות וכשרוניות, אך בן־אב"י לא היה כמו אביו, שהאמין בכוח הקסם של האשה, שתוכל לרענן את לשוננו הזקנה, אם תתחיל לכתב בה. והוא, בשלו:

– אנו שבעה, נתחיל ונראה.

בהציר־אור בן־דוב ראה בן־אב"י את המקשט חיינו בצלומים מוצלחים וכבר חלם על פרסום תמונות קטנות מן המאורעות היומיים בעתונו. זה היה שיך לחדושים אשר יכניסם בחיינו.

עתונו זה יופע במועדו, בבקר, ויגיע לקורא ל“כוס הקהוה”. כמו־כן קבע בן־אב"י תעודה לעתון: להעסיק את הקורא מיד בתחילת יומו.

ולא ידעו בן־אב"י וחבריו מה גדולה הברכה שבמספרם: שבעה! קודם כל הם עומדים תחת שבעה כוכבי־הלכת, ואשרי אדם, אשר כוכבו מזהיר לו.

שבעה הם ונשבעו, ואת שבועתם לא חללו ולא הפרו. העתון, אשר יסדו יחדיו, היה לבאר־שבע, ממימיו הכל ישתו, כל עוד אמת וצדק ישלטו בארץ. ואם יפל אחד מהם, או כלם, – יקומו שבעה ושבעים תחת כל אחד מהם, ויירשום.

ואם יאמרו כיום לאחד מהם, כי נתפרדה החבילה, בטל תלמודו, ובדידות חלקו, יענה כאותה הילדה:

– אנו שבעה!

– ואיך זה?

– אלו בשמים, ואלו באדמה, אי אלו פזורים במרחקים, אבל יחדיו אנו שבעה!

השבעה, עם בן־אב“י בראש, נגשו ליצירה גדולה, שאצל עמים אחרים עושים זאת בעלי יכולת רבה, ובידם אין כלום, רק עשר אצבעותיהם, לכל אחד מהם. בן־אב”י, אשר האמין בעצמו, שכנע גם אותם והבטיח שכר לעמלם, את אמונתו ואת כוחו הפיח גם בהם, והאמינו בכוחותיהם, ונגשו לעבודה.

שבעה כבשים הייתם בקרבנכם לתחיתנו בארץ, ובשבועה כרתתם ברית להיות נאמנים לדגל אשר פרש לפניכם בן־אב"י.

“העם לעג לכם, ואתם – בפלאות האמנתם”.

 

לא: עקבתא דמשיחא    🔗

ואנו היינו כחולמים. ליפו הגיע הנציב הראשון ליהודה, סיר הרברט שׂמואל, ושמו העברי – אליעזר. והוא איש המסורת, קורא בכתבי הקדש, אך אינו שומע עברית. בפעם הראשונה נוהג בן־יהודה במידת הסבילות, כה יקר וקדוש בעיניו נציב יהודי על ארץ־ישראל המשוחררת.

וכמו האב, כן גם בן־אב"י, אחוז קסם. הוא רואה את נציבנו דורך מלא־קומתו הגאה על אדמת המולדת, ונדמה להעברי המושבע, כי השכינה מאירה את פניו, והוא חושש שמא ציר־האור של עתונו, יעקב בן־דוב, לא ידע להעתיק התמונה:

– הנה בא הנציב הראשון ליהודה המשוחררת. זה יום גדול! מה מאושרים אנו להמצא במקום ולפגש אותו! ואתה בן־דוב, תעלה על סרט את דמות תנועתו. תרשום את השעה הגדולה של הדוריה, אשר חוזרת כמלפני אלפים שנה, שעה מקנה עולמות!

הנציב כבר התישב בארמון שעל הר הצופים, וארצה זורמים אישים גדולים וחשובים, מארצות השכנות וממרחקים, לראות בפלא זה. גם מאזרחי ארצנו, תושבים מכל החוגים, באים להשתחוות, ממש כמו שמסופר באגדות. נדמה, והפעם מלוה הכוכב להר הצופים את הרועים ואת עדריהם.

השבעה: מיסדי “דואר היום” ו“הסולל”

הערבים מקנאים קצת במלה “נציבנו” שבפינו, והאנגלים נדהמים. אחד מהם, ד"ר הרברט דנבי, אומר פעם לבן־יהודה:

נציבכם, אמנם, אבל גם נציבנו.

– נכון, אני מסכים – ענה מחולל תחיתנו, וחיוך קל על שפתותיו.

בן־אב“י מדמה את אליעזר שמואל להורדוס, לשאול המלך, לדוד בן ישי, לנשיא בישראל. אין מלים בפיו להביע את התפעלותו. רק חסר לו עוד העתון שלו. שמו יהיה “דאר היום”, לפי החלטת מערכת השבעה. בן־אב”י רק מצפה למכונות, עד שיִבָּנה הבית, ויוָסד ה“פליט סְטְרִיט”. בינתים שכרו לדפוס ולמערכת את האולמות הגדולים שב“בית פינגולד” הגדול, ברחוב יפו, קרוב לחצר הרוסים, בגינה של המסיתה האמריקנית העשירה הגב' גָטְלִינְג.

זוכרת הנני את הימים, בהם בנה פינגולד את הבית ה“מפואר” הזה והיינו קצת בדאגה: מה בדעתו ובדעת אשתו – מיס פָּלְמֶרְס, המסיתה האנגליה, לכונן בו? ובן־יהודה שאל פעם את בעל הבית:

– בשביל מי ולמה בנית היכל שכזה: שלוש קומות! התגור בו בעצמך ולבדך? – ופינגולד ענה:

– בניתיו לאכסן בו את המלך המשיח, לכשנזכה, ויבא אלינו.

ובאמת כאלו התקיימה נבואתו: בזה הבית, עם הכבוש האנגלי, כוננו הדירה המרווחת לראשי “ועד הצירים”: ד“ר ויצמן ואורמסבי־גור האנגלי. וכיום, כשנכנסו לתוכו השבעה, ובן־אב”י בראשם, כבר לא היתה כל שיכות לפינגולד ולבית זה, ולא למיס פלמרס. הוא נמכר מזמן לאלמנה האמריקנית העשירה הגב' גָטְלִינְג, שבאחד מחלומותיה המשיחיים צוה עליה רוח הקודש, להוריד מיד את הקומה השלישית, וכן עשתה.

אינני יודעת אם חשבה כי המלך המשיח איננו זקוק לבית בעל שלוש קומות, או של“דאר היום” עם ה־Palestine Weekly ו“בריד אל יום” הערבי, תפריע הקומה העליונה.

לפתיחה החגיגית של “דפוס הסולל” ו“דאר היום”, בא הנציב העליון בלוית אורחו סיר אלפרד מונד לחנך מכונות הסדור, שסוף סוף הגיעו. הגליון הראשון כבר היה בסדור בכל מהלכו, אלא שבן־אב"י הכניס לתוכו רצועת ניר מיוחדת ועליה נדפס בעברית: “הרברט שׂמואל הנציב הראשון בארץ־ישראל המשוחררת.” – שהוגש לאורחים לזכרון.

במסיבה זו נוכחו: בן־יהודה, המושל סטורס, פקידי הממשלה, מלומדים, ואורחים רבים מכל העדות. ברק ותפארת לא חסרו לשבעה ביום הכנסם בעבי הקורה של זה מפעלם הראשון, הגדול והיחיד במינו בארצנו, מאז קיומה.

מברק ברכה נתקבל מבן־ציון רובינשטין, שאלמלא הוא לא היה מקום לכל השמחה הגדולה הזאת.

אמנם חסר על הגג הסמל, המנורה בעלת שבעת הקנים הדולקת עד אחרי חצות הלילה, ומבשרת לתושבי ירושלים כי אור יהיה בחייהם. לבן־אב"י מספיק החדוש, כי העתון יהיה מוכן לכוס הקהוה השכם בבוקר – “עתונו של כל אחד”.

נציבנו היה מדינאי, על כן לא הרבה להראות את אשר בלבו. חיוך, ברכה, וזה הכל. אך מלוהו, סיר אלפרד מונד, מתפעל מאד מיזמת העורכים הצעירים, להתחיל דבר גדול שכזה בלי כל יסוד בטוח, והוא ברכם במלים חמות שיצליחו במפעלם, וכן עשו גם המושל והאורחים.

האחד, שלבו היה מלא דאגה לרך הנולד, היה אליעזר בן־יהודה, אך גם בפיו היו רק דברי עדוד.

היה זה יום גדול בחיי בן־אב“י, כה מאשר ראיתיו לפני כן רק ביום הצהרת בלפור, וביום התמנותו להיות בא־כח העם העברי בועידת השלום בורסאי. הצהרת בלפור נשארת קיימה ושרירה, והוא מאמין בה ובנותנה ובעם הגדול אוהב התנ”ך והמחונך על ברכיו. זה העם ידע לכבד את חתימת אחד מבניו הגדולים: לורד בלפור.

במוחו הסוער כבר תססו רעיונות משלו שבעדם ילחם כארי, עקרונות מקוריים, אשר בתחילה אולי יבהילו, יקימו התנגדות כלפיו, אך סופם להתקבל. הוא משוכנע. ואם מחולל הרעיון בעצמו מאמין, יאמינו גם האחרים.

הוא אינו רוצה לגלות דבר, לא לנו, ולא לחבריו הוא חושב, כי קודם ירתמם לעגלה, ילמדם למשך כמוהו, יחנכם למלחמה, ואז – אפילו אם יֵעָלם הוא בעצמו, בטרם בא זמנו, מחשבותיו הטובות תתגשמנה, כי חבריו יוציאון לפועל. אולי מסתיר בן־אב"י את מחשבותיו אלה אף מעצמו, אך בוא יבוא היום המיועד, וימסרן לרבים.

הופעת “דאר היום” – מאורע. נדמה, כי ירושלים חוגגת את זכותה לעתון, הכל מדבר על זה, מי באהבה, בשמחה ובאהדה, ומי בקנאה ובקללה נסתרת: שישברו להם השבעה את ידיהם ואת רגליהם, טרם יזכו למשול על דעת הקהל. ההתנגדות נולדה יחד עם הנושא שלה. יש על מי להתנפל, את מי לבקר, ואם לא יֵעָשֶה כן, הרי הם, השבעה, יתנפלו ויבקרו, בלי מעצור, אולי בלי צדק ובלי דעת, כי סוף־סוף צעירים הם. ולא רק הגליון הראשון אלא כל הבא אחריו, כל מאמר, כל שורה, כל מלה מעוררים את סערת הרוחות בארץ כלה, ואולי אפילו בערי השדה יותר מאשר בעיר הבירה.

בן־אב“י צוהל: את זה הוא אוהב, ובכך רצה. הלא אמר בפרוש כי הוא חפץ להיות ה”מַקְסִימִיליאָן הַרְדֶן" המקומי: יחכו בעצירת נשימה לכל מלה שתצא מעטו, לכל דעותיו, המתקדמות כמוקדמות, אולי במהירות יותר גדולה ממרוצת הזמן, שידברו ויתוכחו, אף יתנגדו למה שאמר “דאר היום”.

איזה תפקיד יפה לחבריו! לכל אחד מהם שדה פעולה לפי רוחו וכשרונותיו. יחס תמידי עם ההמונים, ואין להם יותר מקום להתבדלות. הם חלק האוֹפָן המתגלגל ומושך את עגלת חיינו למטרה, להצלחה ולתפארת, ומה יחפצו עוד? לכל אחד מהם רק הרצון שיהיה בעתיד לאישיות שעשתה דבר־מה, פעלה, הועילה. הזמן אתם, תקופתם בלא ספק “עקבתא דמשיחא”, ובלבד שיהיו ראויים לה, שלא יְבַיּשו את משיחם, פן יחזר על עקבותיו. הימים שיבואו, יגידו אם בחירתו של בן־אב"י היתה מבורכת, אם המספר שבעה לא הכזיב את עצמו.

אשרי הדור, שלו נִתֶּנֶת ההזדמנות לפעל, ולהטביע את חותמו על אשר מתהוה בעתיד. לא כל תקופה מאמצת את בני זמנה לכך. ולזה נצרך אחת מִשְׁתַים: או מהפכה בהשתלטות החיים, או התפתחות מהירה נראית לעין, ולפעמים שתיהן גם יחד. יש, שאנשי מעלה ורוח נדיבה יוצרים תקופה, ויש, להפך, שהתקופה חשובה וגדולה כל כך, עד שהיא יוצרת את מניעיה.

ואכן תקופה גדולה, רבת גונים, היתה זו של “עקבתא דמשיחא”, אשר במדת מה גם מצאה את החומר המתאים לה. ליצירה נשאר התפקיד לעשות בחומר זה כטוב וכישר בעיניה.

מעומקי אדמה זאת, מקרקע־רוית־דם גבורתנו מלפנים, צריכים לנבוט הניצנים הראשונים לקיומנו הלאומי כיום, שיתן לנו כוח ועוז לגבר על כל הקשיים ורוב המיכשולים. על כל פנים, שמיטה היתה אסורה אצל השבעה בהחלט, ואם יעברו בשלום על שבע שמיטות, הרי יהיה זה יובל לעבודה פוריה. בן־אב"י, בהתלהבותו, מעודד את הבחורים הרעננים ליצירת יובל זה שלהם. הוא מאמין ביכולתו וביכולתם, והם מוכנים “בחוצפתם” הארצישראלית, על כל פנים להניח את היסוד ולסיע ליובל זה. החיים יחלפו, ויראו מה שנעשה בטוב ובישר, במה טעו ובמה נכשלו. זה כבר תפקיד לכותב הדוריה שלנו בתקופה זו.

בעבודה חרוצה, קדחתנית, שכֻלה לשם שמים, צועדים השבעה בדרכם. יצא לאור גם השבועון האנגלי “Palestine Weekly”, גם “בריד־אל־יום” בערבית – הכל לפי תכניותיו של בן־יהודה, שהוציאם לפועל עוד לפני ארבעים שנה. מה שלא הבינו לא הרצל, לא נורדאו ולא חובבי ציון, נוצר ונתגשם ביזמה פרטית של הבחרות הארצישראלית.

כבר קנו קרקע, ונבנה בית, ושמו – “הסולל”, כי סוללים בדרך המחשבה אמרו בחורינו אלה, להיות בעתוניהם. ואם רצינו שעה של נחת רוח, הלכנו ל“רחוב הסולל” – ה“פליט סטריט” שלנו. נדמה, שהכל טוב ויפה ומשביע את רצון הישוב העברי השוקד על בנין ארצו, ויש רק לחשש מעין הרע, כמו לכל בן יקיר, ילד שעשועים.

ותודגש־נא כאן העובדה, כי לולא בן־ציון רובינשטיין, שהשקיע, במפעל־ענקים זה לבן־אב“י, עשרות אלפים לירות ותמיכתו האדיבה של ה' קלרק, מנהלה הכללי של “ברקלס בנק”, שהיה ידיד נאמן של שני הבן־ציונים, לא היה קם חלומו זה הנפלא של בן־אב”י: דרך סלולה לעתונות העברית הגדולה, הערה והמסונפת, עתונות בוקר, ערב וצהרים – בכל הדרה, בימינו אלה.

 

לב: הצד השני של המטבע    🔗

לדבר אחד היה במקצת חשש, שהחברים לא יחיו ביניהם בשלום, יקומו נגודים, אשר יפריעו למהלך עבודתם. זה גם בטבע הדבר, צעירים הם, וכל אחד מהם תמיד בטוח, כי הוא יודע יותר מן האחרים, מחשבותיו הן החשובות, ובמסקנותיו הוא כל האמת דפונה. ועל־פי־רב גם אינם יודעים לותר איש לרעהו.

אך לתמהון כל אלה שחכו לכך, והיו משוכנעים כי בוא יבוא הדבר, במוקדם או במאוחר, חיו ועבדו השבעה בהסכמה גמורה. דעותיהם ומחשבותיהם התמזגו להבעה אחת, שלמה, כמו זאת של תזמורת טובה, בה כל הכלים השונים עושים רושם, כאלו כלי נגינה אחד משמיע את הנעימה כלה – אם המנצח הוא טוב.

כפי הנראה היו לבן־אב“י הסגולות של מנצח טוב, ועל כן נוצר הרושם, כי עתונו הוא בטאון של החיים המתהוים, אשר הדור הצעיר ינגן בהם בכנור הראשון. זה דוקה חרה לאלה, שלא הסכימו לדבר זה בעקרו, ורצו, שהכל ישאר כמו שהיה, איש איש על מקומו ישב. והצעירים? הצעירים, כמו ה”שבב" הערבי, ירעשו, יצעקו, יזעקו, מבלי שאיש ישים את לבו אליהם…

ו“דאר היום” היה נועז. לא השגיח במסורת משרדית, דרש חלופי גברא, שנויי שיטות, וכדומה.

תדיר שאל בן־יהודה את בנו, אם יש לו יסוד והוכחות להאשמות בהן האשים מנהיג פלוני ומוסד אלמוני.

– בודאי, אבא, יהיה לבך בטוח, כל המסמכים והראיות יופיעו לעיני כל, כאשר נזדקק לכך, וכשנבוא להוכיח את צדקת דרישותינו.

כך נלחם “דאר היום” במנחם בן משה, שיפנה את מקומו כראש “ועד הצירים” לאדם יותר חדיש ומתאים לפי תנאי הזמן והיחסים, שעלינו ליצור בין הישוב והמושלים בשם הממונות, והערבים. במקרה זה דרש האב מבנו אצילות, זהירות בבטויים, בכנויים וכדומה. ובן־אב"י השיב:

– אבא, כשאתה היית צעיר נלחמת במתנגדים לרעיונך בכל עוז. כעת אנו צעירים, ולנו הזכות להיות עזי־נפש, כשהדברים נוגעים לעקרונות חיינו בארצנו, וכשמעכבים את התקדמותנו.

“דאר היום” התחיל את מלחמתו בד"ר רופין. בן־אב"י היה משוכנע, כי מלחמתו זו צודקת. ואביו הזהירו לבלי געת באדם בעל שם נאה, שפעל הרבה בארץ, אם אין לו ראיות מספיקות לדרישותיו.

– אבא, המסמכים יעידו, אם צדקתי ואם לא.

– האם המסמכים להאשמותיך, בידיך?

– אמנם כן, אבא, אל תדאג.

המלחמה התמידה, בזעם ובחריפות מוגזמת, עד שהגיע הדבר למשפט. בן־אב“י היה מרוצה בכך. היתה לו אמונה בצדקת הדברים, שיתבררו לפני השופט, בנוכחות הקהל. אלא שהתודעות והמסמכים לא הגיעו לידיו, כפי שהתברר אחרי כן, ואולי לא היו כלל במציאות. ובן־אב”י האמין באמונה שלמה לאלה שהתחייבו להמציאם לו…

אני הייתי באולם בית־המשפט. בן־אב“י, ד”ר רופין, עדים, עורכי־דין חשובים משני הצדדים, מקושטים בפאות־נוכריות לבנות, כמנהג אנגליה, לבי נלחץ למראה הדברים, ושאלתי את עצמי: מדוע צריך היה הדבר להגיע עד כאן? האם לא יכלו לברר את הכל בין ארבע עינים? האם לא מוטב “לכבס את הלבנים המלוכלכים במשפחה,” ולא לעיני כל? לבי כלו לבן־אב“י, כי אני מרגישה שהוא סבל יותר מכל אדם אחר. אך מן הצד השני – כל אהדתי לד”ר רופין שהכרתיו במשך עשרות בשנים, ותמיד ברגשי כבוד והערצה. אלא שלא היה עוד מקום לשנות דבר, המשפט נמשך, ולבסוף התברר, כי כל הסערה היתה ב“כוס מים”…

פעם אמרה לי רעיתו של ד"ר רופין, כי כאשר מתנפלים על בעלה בדברים בלתי צודקים, מכוערים וגסים, הוא מרגיש את עצמו כאלו קיתון של שופכין נשפך עליו ולכלך את בגדיו, ואז הוא מחליף את מלבושו שעליו נתז הלכלוך, והנהו שנית אדם, כי בנפשו לא נגע הדבר.

וכך אני אוכל לאמר ביחס לבן־אב“י. ראיתי את האיש הנעלה והטוב הזה עומד בביצה מסריחה והוא רוצה לצאת ממנה, ואינו יכול, רגליו טובעות בתוכה. ולי רצון לצעוק לו: של נעליך מעל רגליך, ישארו הם בביצה, ואתה תצא שוב למקום קדוש וטהור השיך לך, כי גם נפשך לא נפגעה. פעמים רבות רציתי לדבר על זה עם ד”ר רופין, במשך השנים הרבות שעברו על המאורע, אלא שהרגשתי מצידו קרירות מה, וחששתי לגעת בפצע שטרם הגליד. ועל כן לא אדע עד היום אם הבין והאמין ד“ר רופין, כי בן־אב”י היה קורבן בידי מתנגדיו הוא, מצד אנשים אשר התנגדו לשיטתו או לו לעצמו, ואולי התערבו בענין זה גם מתנגדיו של בן־אב“י. על כל פנים, היתה זאת פרשה מסובכה מאד, והתוצאות: התנגדות עצומה, מסודרת ועזה לבן־אב”י, לעתוניו ולחבריו. יצא שם רע ל“דאר היום”, כי העתון “צהוב” הנהו, מוכר את עצמו בעד בצע כסף. אך לא בן־אב"י ולא חבריו, לא נהנו ולא נתעשרו ממנו.

מעתה היו המתנגדים לעתון רבים ומסודרים ובעלי יכולת, ויודעי מלחמה. הם נלחמו, אף נצחו. כמו מלבושו של ד“ר רופין, נתלכלך גם העתון באשמות שלא היו ולא נבראו, ובן־אב”י עורכו, הרגיש כי סולד לבו מכל זה, ועל כן החליט גם להחליף את מלבושו זה הנקרא “דאר־היום” – ויטוהר מכל לכלוך. בן־אב"י מתהלך עם מחשבות מטרידות אלה, ואינו מגלה אותן לאיש, כי מרגיש הנהו שלא על נקלה יעשה כדבר הזה. מהפכה היא זאת בחייו ובקיומו. ונחוץ לו כוח להבליג, נחוץ לו מפנה חדש אשר יקח את כל מרצו, כדי לשכח את המשבר, ולהרגע.

קרה, כי בלכתו למערכת, והוא עודנו תחת רשם המשפט, שהיה למפלה במקום נצחון, כי ראה בעצמו שלא היה כל יסוד בהאשמותיו, והכל בגלל ה“מסמכים” שהטעוהו, וקרוב לכניסתו לשער נזרקה בו אבן, שבהשגחה עליונה נפלה לרגליו של בן־אב"י ולא בראשו, שאליו היתה מיועדת.

בן־יהודה נדהם ונרעש ממעשה זה, ושאל במרירות:

– עד כדי כך הגיעו הדברים?

בן־אב"י צחק, ואמר:

– אבא, כך עשו לו מתנגדיו של “סירנו דה־ברג’רק”!, כפי שמסופר, בכל כך יופי, בחזיון אשר חבר רוסטנד. וכבר משער בן־אב"י שמחר, מחרתים, ימצא בעל כשרון בספרותנו ויחבר חזיון מעין זה עליו.

– אבן הפנה ישנה! – מסיים בן־אב"י, וצוחק במלא הפה על בהלתנו, ומבדח אפילו את אביו.

אני מביטה על האב ועל הבן, וחושבת: מה דומים הם באש לאומיותם, שהיא כסנה הבוער ואיננו אוכל, בהתלהבותם והתרגשותם בכל הנוגע לעקרונותיהם, אך כמה שונים הם בכל זאת באופים!

בחיי בן־אב"י באה מהפכה, שאף הוא לא פלל לה. היא שנתה את מחשבותיו ובטלה את כל החלטותיו, ונדמה לו, כי הנה העולם מתחיל את קיומו מחדש, ובפרט עולמנו אנו, הקטן והצר, פה בארץ. חצי שעה של נפתולים עם הבורא, ומות־פתאם מגר מתוך חיינו את אליעזר בן־יהודה.

הכל היה בחשבון אצל בן־אב"י, הכל, רק לא זה! הוא ידע את תכניותינו הרבות והגדולות לימים הבאים, את מרצנו וכוחנו, שנדמה כי הלכו הלך וגבר. ואיך לפתע נפסק חוט החיים הנהדרים האלה? ומה יהיה בכלל? מי ימשיך? מי יגמר את אשר התחיל בן־יהודה? מי יגן על זכויות לשוננו בפני הממשלה ובשדרות העם, ובפרשת הדרכים, כשהסכנה ארבת לה מבית ומחוץ. דוקא בהגברת הישוב מתבלטת אף התרשלות־מה ביחס ללשון. מה יהיה, מה עליו לעשות? אותי הוא מנחם, ואומר:

– אמא, אסור לך לבכות ולהתיאש. לו רק השלים אבא את הדפסת מלונו, היינו צריכים לקבל את מותו בחיוך על שפתותינו, כי הוא עשה את כל חובתו לעמו, וזכה בכל.

אך הוא בעצמו הזדעזע מאד, בפרט כאשר נתנו לו את התפקיד של הבן הבכור, לזרק עפר בעיניו הטהורות של אביו, אשר העריץ ואהב והקדיש אותו מכל אשר בעולם. ולנחמני, הוא אמר עוד:

– אמא, אני החלטתי כעת לחזר לשמי: בן־ציון בן־יהודה – אקרא להבא!

טוב תעשה, בני, עניתיו. אחרי מחשבות, במשך ימים מספר, אמר לי:

– לא, מוטב לי, לבלי לקשר שוב את אבא, לשמי. אשאר בן־אב"י, כי עוד שקוצים רבים ישליכו בי ולמה יחולל שמו בגללי? הסתלקותי מן הדרך השלימה ביני ובין מתנגדי, ואני אעמד הלאה במערכה, פנים אל פנים.

ובסיום ימי האבל, אמר לי בן־אב"י:

– אמא, על פי דין ישראל הנה כלו שלשה ימי־בכי. שבעה ימי־אבל ושלשים יום הספד. נסתם הגולל. רואה הנני, כי את מתהלכת במחשבות שחורות, ועל כן תדעי: אם תעמדי באמץ לב המיוחד לך, על המשמר, ותתמידי, כבחיי אבא, הנני לעזרתך. כל אשר תצווי – אעשה. אבל אם את עוזבת את המערכה, דעי גם זאת: כל אוצר הלשון שנשמר, יתפזר לכל רוח, והמלון ישאר כלי שבור, שאין חפץ בו.

בכיתי מר, ועניתיו:

הנך עד לדמעותי האחרונות, די בבכי, לעבודה!

זה נתן לי אומץ להבליג על כל מכאובי, ויחד התחלנו לתכן תכניות איך לגמר את המלון.

המכשולים היו גדולים, דוקא מן הצד שלא שערנו – מצד אנשי שלומנו. אך עלי לאמר, כי למרות שהדבר צער אותי מאד ושכנע אותי, כי “אין אמת פה עלי אדמות, ולא למעלה” – הבינותי את סבת התנגדותם. היתה זאת הגנה עצמית, והרי זה בטבע כל חי, ומדוע הם יצאו מכלל זה? רכזתי את כל מחשבותי, איך למגר את התנגדותם.

ובן־אב"י, יחד עם לאה ואחיותיו, מאמצים אותי בשפע דבריהם החמים ובהבעת אמונתם בהצלחתי, באהבתם ובתשומת לבם לי, שהודות לכל אלה יכולתי להשאר בחיים ולהמשיכם, להצלת מפעל חייו של בן־יהודה.

השאלה, מי יגמר את המלון, מיגעת את נפשו המעונה של בן־אב"י, והוא כאלו מבקש תשובה מכל הסובבים אותו, ומוסיף:

– אמנם, אבא אמר לך, אמא, וגם לי אמר, כי המלון בעצם נשלם, אך כדי להדפיסו ולפרסמו צריך עורך אחראי שבידיו נמסר את כתב־היד, ושידע איך להשתמש בחמר הרב שנצבר, להביא כל דבר במקומו, ולהגדירו.

מי?!

 

לג: החלטה    🔗

לאה, בנותי ואני מדברות בינינו, איך להרגיע את בן־אב"י. יגונו הגדול על מות אביו, אשר אהב כל כך, ודאגתו להשלמת המלון, זעזעו את כל ישותו ואף שנו את טבעו. אינו לוקח עוד דבר בקלות, אינו מנחם, אינו מבדח, כאלו נשלל ממנו אופיו, ואינו מאמין עוד בכוחו וביכולתו. כדי להחזירו לחייו, כפי שהם צריכים להיות, החלטנו להטותו לגמרי לעבודה מדעית גרידא. יקח הוא עליו את השלמת המלון, עם חבר מלומדים לצדו.

יום אחד, בהיותו שקוע בהרהוריו, שאל פעם, כאלו מדבר אל לבו:

– אבל מי יגמר את המלון?

אמרתי לו:

בן ציון, אתה תגמרנו. הנח הצידה את כל יתר הדברים, והשקע את כל מרצך בזה. לאט לאט, תכנס לעבודה, בעזרת מלומד מומחה.

רגעים אחדים שתק, ואחר כך אמר:

– לא, אמא, אל תתלי בי תקוות, באשר לא אוכל להגשימן. אינני האיש לעבודה זאת.

אבל, בני, הלא אמרת לי, אם אתמסר אני לכך, אתה לעזרתי!

– אמנם, אהיה לעזרתך, כל אשר תצווי עלי, אעשה, את כל הדאגות אסיר ממך, אבל אל לך לסמך עלי בעצם מהלך העבודה.

כל דברי לא הועילו, לא עלה בידי לשכנע אותו. כאלו דבר מה התנגד בו למגמה זו, והצטערתי על זה מאד. אולי לא כל כך בנוגע לעריכת המלון, כי אם על שלא הצלחתי להפך כליל את סדר חייו ופעולותיו, כדי שימצא מרגוע מן המהפכה שבאה בלבו במות עליו אביו. עקרוני היה אחד: אם אין יכולים להבליג – צריך להסתלק. ואם נשארים בחיים, מחויבים למצא נחומים, מנוחה ושלוה לעבודה. נשארה השאלה: מה יהיה אתו? ומה בכלל בלבו ובמחשבותיו לעשות כעת? ברור הדבר, כי על פרשת דרכים הוא עומד. אנה יפנה? נדמה לי, כי אינו גלוי לב אתנו, עם כלנו. כאלו מסתיר הוא מאתנו כל מחשבותיו והחלטותיו.

בהמשך השיחות בינינו, אמר לי, כי החליט להסתלק מן העתון לזמן מה, ולמסרו לעריכה לאחר, טוב ממנו; גם חבריו היו עייפים, ובחירתם נפלה על זאב ז’בוטינסקי. איפה יש למצא שם נאה, ונפש יפה משלו? אך הבחירה היתה מוטעית, כי גם ז’בוטינסקי, איש עז הנפש, לא יכול לעמד בדבר, והעתון היומי נלקח ממנו, ונמסר לעתונאי, אשר ערך בזמנו שבועון מצויר יהודי־גרמני: “Ost u. west” בברלין, לליאו וינץ. גם בידיו לא האריך העתון ימים, נסגר, בטל, והחבילה נתפרדה. בן־אב“י נשאר בלי עתון, כמו דג בלי מים. כעת צריכה לבוא מהפכה בחייו, בכל קיומו, איזו דרך חדשה, או לפחות שביל, נתיבה, שאליה יוכל לפנות, בה ישכח את עמלו ואת טרדותיו, שלא הוכתרו בנצחון, ואולי גם ישכחוהו לזמן מה. אנה ילך? להתאכסן בין הבדוים? לשאוף את אויר המדבר המלא סוד נסתר, עד תמצא נשמתו המעונה את מנוחתה? אולי לחוץ־לארץ? אך נלאה בן־אב”י מרוח הגולה, מיותר הוא מרגיש את עצמו שם. אין זה מקומו. ברגעים קשים אלה הוא זקוק לאויר ארצו, המחיה נפשות.

עוד הוא הוגה ומחשב, וסתרי לבו יודעת רק רעיתו האהובה, המתנגדת לפעולותיו המהפכניות, אבל תומכת תמיד ברוחו הסוערת, ויודעת להשקיטו ולהרגיעו. היא מגלה לי את מחשבתו המוזרה: לעזב את ירושלים ולהתישב בתל־אביב! בשום אופן לא היה עושה כזאת בחיי אביו, ואולי יתחשב בדעתי בצעד מהפכני זה. הוא, שכל כך אהב את ירושלים והאשים את עסקנינו שלא הבינו ולא העריכו את חשיבות התפתחותה של עיר הבירה שלנו, – הוא יפנה לה עורף? סבות היו לו למכביר, אך האפשר להצדיק צעד נועז זה? הוא חשב שרק זמן קצר יחיה בתל־אביב, עד יעבר זעם. קודם כל עליו להתרחק ממקום כל התעתועים, לשאוף אויר־ים צח, לנוח. ואחרי־כן? אולי ליצור בעיר העבריה החדשה, תחת ראשותו של דיזנגוף, דבר מה שלא עלה בידו בירושלים, המלאה מלחמת דעות, עם הרעל והנרגנות, הכרוכים בה.

אך היה עוד טעם לדבר: בן־אב“י הרגיש כי רעיונותיו הולכים ונרדמים, ואם לא יגשימם כעת – אימתי? קודם כל, חשב על החלפת הא”ב שלנו בכתיב לטיני. ועוד רעיון מתרוצץ במוחו: להחזיר את עמנו לתעודתו הימית, כבימי קדם. הלא תמיד שוחח על כך עם אביו ואישים אחרים, וכֻלם הסכימו לו. ואולי זה אצבע אלהים, שהנהו עובר כעת לתל־אביב, גלי ים־התיכון, המכים בלי הרף בחופה, יפעמוהו. שם יתחיל להכין את הקרקע, ואת הים גם יחד, ובדיזנגוף ימצא תומך לרעיונו הגדול והנועז.

האם שתי מטרות אלה אינן מספיקות כדי להצדיק את התישבותו בתל־אביב, העיר העבריה, שדוקא בה ימצא מהלכים לרעיונותיו הנועזים בחידושם ובמקוריותם?

ההחלטה הביאה בעקבותיה זרם חיים חדשים בנפשו הרצוצה של בן־אב"י. אלא שהיתה גם השאלה, איך ישפיע הדבר על לאה? היא ילידת ירושלים, מארבעה דורות. פה גדלה וחונכה, וקשורה היא אליה בכל נימי נפשה. סדר חייה המזרחיים כל כך שונה מזה של תושבי תל־אביב, שברובם יהודים רוסים, ובני ארופה הם. כל משפחתה ורוב ידידיה בירושלים. אך לא היא תעמד על דרכו, להפריעו במה שהוא. להפך, היא מאמצת אותו, כיון שרצונו בכך. קשה לה אמנם להפרד מן הבית שבו נולדה וגדלה, אך זאת החלטה שאין להרהר אחריה, ועל כן נעשות ההכנות הדרושות.

למרות שנתתי את הסכמתי המלאה, בחשבי כי לטובתו הדבר, נלחץ וכואב הלב. טרם התרגלנו אף במקצת לירושלים בלי בן־יהודה, והנה גם בן־אב“י הולך מאתנו, וגלמודה ושכולה תשאר המשפחה העברית הראשונה. בן־אב”י, הרואה בעיני דאגה ויאוש, אומר לי:

– אמא, מוטב שתבואי גם את תל־אביבה, תחליפי אף את את הסביבה ואת האוירה, המעיקות עליך כל כך, ובאמת הלא אין בזה שנוי מעקרוני חיינו.

כן בני, עניתיו, אני מקוה שירושלים תגדל, ותהי היא העיר העבריה, ואתם תהיו פרור לה, הנקרא תל־אביב.

בן־אב"י צחק, אך בודאי חשב, כי עם הגשמת רעיונו הוא, תל־אביב תגדל ותיקרא העיר העבריה, והיא תפתח לירושלים את המבוא לים.

 

לד: תל־אביב ורומא    🔗

רק אדם כבן־אב"י יכול לחיות בתל־אביב ולהגות יומם ולילה ברומא. טרם ידע, איך יגיע לעיר הנצחית, ומה תהי הצלחתו בה. כי בינתים הוא תושב־תל־אביב. מתהלך ברחובותיה, נשאר שעות על שפת־הים, וחוזר שוב למעונו. אם שואלים אותו, איך הוא מרגיש את עצמו בעיר העבריה, הוא עונה:

– אני, איני מרגיש, והיא, אינה עבריה. – והוא מבאר את דבריו: – תל־אביב בכלל אינה עושה עלי רוֹשם של עיר, אלא של זְעַירית, מגרשה על שפת־הים. העיר – טרם נבנתה. אילו שמות לועזים לרחובותיה, אילו שלטים זרים לחנויותיה, איזה ערב־רב של שפות בחוצותיה! ולכל זה יחד רוצים אנו לקרוא עיר עבריה? זה כל כך דומה לתחית־עמנו כלה: מעצמות יבשות צריך לקום מחנה גדול של לוחמים – ודוקא בעיר זאת, שאינה עדין במציאות, רוצה בן־אב"י להגשים את חלומו הגדול: נמל, ימיה, אנשי־ים וספינות עם דגל תכלת לבן.

ובאמת הכל לועגים לו ולחלומותיו, חוץ מדיזנגוף, כמובן רק ברגעים, בהם הוא נמצא עם בן־אב"י ושומע את דבריו הנלהבים על הנמל, על בית־הספר לספנות, על מדים ימיים, על ספינות מכל העמים והארצות שתעגנה בו. גם דיזנגוף אחוז־חלום, ושניהם מתלחשים ואינם רוצים שיִשָּׁמע קולם, אף מפני גלי הים הם חוששים פן יתפשו אלה את שאיפותיהם וישאום לכל עבר.

גם על החלפת הא"ב הם מדברים. נאה ויאה לה, לעיר העבריה בעתיד, לעשות את הצעד הנועז הזה: כל הבא בשעריה יוכל מיד לקרא את שמות הרחובות מבלי להזקק לתרגום אנגלי וערבי כפי שנהוג כיום, גם לכתוב בלשוננו. דיזנגוף מבטיח לבן־אבי את כל תמיכתו, ובלבד שהדבר יעשה לאט לאט, ולא יקום רעש.

ספר אחד עברי, באותיות לטיניות ישנו כבר: הלא הוא Avi – חברו איתמר בן־אב"י. כעת יתחיל בעתון. יהיה זה העתון היחיד במינו, של תל־אביב דוקא, ידוע בעולם כלו. וזהו מה שחפץ דיזנגוף: לפאר את העיר העברית ככל אשר יוכל. הוא גם רצה שבית אליעזר בן־יהודה יבנה בתל־אביב. מדוע לא? אך לזה אפילו בן־אבי לא היה מסכים. מי היה מעיז להעמיד מחיצה בין בן־יהודה ובין ירושלים שלו!

בן־אב"י, אם רוצה ואם לא, מתאזרח בתל־אביב, מדי יום ביומו יותר. עניניה מתחילים לענין אותו, הוא הופך מרכז להתענינות, לכל אלה מבני גילו, שרוח מפעמת בלבותיהם. במעונו נפגשים הסופרים, המשוררים, האמנים הצעירים, העברים הקנאים, ואף מעדת הספרדים אלה, אשר השתתפו בפועל בעניני־הצבור.

בכל מקום הוא מוזמן, ובדמותו, בשפר דבריו, הוא מפאר כל מסיבה. אף הנשים מגיל רך ומגיל מבוגר מתחילות לבוא לאספות ולהרצאות במקום שבן־אב"י מדבר, והן מלאות התפעלות מקסם דבריו ואישיותו. בפעם הראשונה הן מרגישות, שאין הן זרות, ואינן מיותרות בחיים העבריים. את הלשון תלמדנה מעתה ביתר ענין, כי היא נעשתה לגורם חיוני בשבילן. רעיתו, היושבת בקהל, רואה ואינה נראית, כי טרם הכירוה, ושומעת את כל דברי־השבח על בעלה.

גם לרעיון העתון באותיות לטיניות יש מצדדים. וכן יש מסכימים לתחיתנו הימית, אף מעריצים. אך אלה שאינם מאמינים באפשרות הדבר, מתלוצצים על בן־אב"י ועל דיזנגוף גם יחד, ואומרים:

מה הם רוצים? נמל? תחרות ליפו, במקום לשפר את הקים? ומה אפשר כבר לעשות? ולמה תעשה תל־אביב “שבת לחוד”? ומה יצא מזה? לא נמל, כי אם “נמלה”!

ועוד דברים ממין זה נשמעים. הלא מומחים אנו, לבטל דבר בטרם נולד, ובפרט בבדיחה מוצלחת. אין אדם מרחם אפילו על אביו הוא, אם רק הצליחה ההלצה. ובנוגע להחלפת האותיות העבריות הקדושות, בלטיניות, והדפסת עתון עברי בהן, שואלים את בן־אב"י:

– אולי תדפיס גם את התנ"ך באותיות לטיניות?

בן־אב“י אינו עונה, אבל המחשבה מתקבלת על דעתו, ויום אחד מופיע בעתונו, תחת הקו למטה, בצורת יַרְכְּתוֹן: פרק א' מ”בראשית" באותיות לטיניות! כאלו נזרקה פצצה בלב תל־אביב: מדברים על הדבר על כל פרשת דרכים, בהקהואות ובכל המקומות הצבוריים. ושוב, אלה מתלוצצים ואלה מתרגזים, ומוצאים, כי בן־אב"י הנועז והמעורר, עבר את הגבול. ויש גם מתרגשים מן העובדה, מן החדוש ומן המטרה הנשגבה. לתת את לשוננו ממש בפי כל הגויים, שבעצמם יקראו ויכתבו בה וירגישו את צלצולה כבימי קדם.

החלק המתימר להיות אדוק ומשמר, מתקומם בכל תוקף: הלזה יקרא “נוטה למסורת”? ובתאבדעות גדולה מחכים ל“המשך בגליון הבא”.

בירושלים הותקף בן־אב“י כמעט על ידי “ילדים שבעריסה”: איך העז לחלל את תנכנ”ו הקדוש? התרגזות בכל תוקפה יצאה מבית מדרשו של הרב קוק, שהריץ מכתב חריף מאד לבן־אב"י ובו כתוב: “עד פה תבוא, ולא תוסיף”. והמבין יבין.

העתון הקטון הזה כבר בלע את פרוטותיו האחרונות של בן־אב“י. מהלכים גדולים לא מצא. והמשלוח לחוץ־לארץ עלה לו בדמים מרובים, ונוסף על הכל, אזהרה ממין זה! האין פרושה מלחמה לחיים או למות? וזוכר בן־אב”י את מלחמות אביו ברבנים בהתנגדם לתחית הלשון ולישוב הארץ, ללאומיות, לחופש, לאור ולקידמה, ודרישתם האחת: לחכות לבוא המשיח. אלא שהרגיש שאינו יכול שוב להכנס במלחמה, משום שלא הספיק לנוח ולהחליף כוח. ומה היה עליו לעשות? להכנע, ולהפסיק את הדפסת תנכנ“ו באותיות לטיניות? ומה עוד ידרשו ממנו? על כן החליט להפסיק את הדפסת העתון בכלל, ולקבל את הצעת מנחם בן־משה: לנסע לחוץ־לארץ לשם תעמולה ל”הקרן הקימת". אולי היתה בהצעתו זו של נשיאה כוונה מיוחדת, להפריד בין היריבים, לבל תתלקח אש המחלוקת במלואה, שלא היה לנו כל צורך בה.

הפעם היתה ההצעה שבן־אב"י יסע צרפתה, כי שם ימצא שדה פעולה והשפעה גם יחד, אך השליח לא קוה גדולות מן היהודים הצרפתים, וחשב על הצלחה גדולה יותר באיטליה, ששם ינסה את כוחו, אחרי פריז.

בן־אב“י לא רצה להכנע ולחדל מהדפסת התנ”ך ועתונו גם יחד באותיות לטיניות, ועל כן קבל את ההזמנה לעבד קצת בשביל “הקרן הקימת”.

היות וקרוביה של לאה גרו אז בפריז, הפציר בה בן־אב"י לנסע אתו, או לקחת את דרור בת החמש ואת רינה בחיתוליה, לבלות אצלם את הזמן כשהוא יהיה עסוק בעבודתו.

והנה הוא חפשי כצפור דרור לעבודה. באולם “טרוקדרו” בפריז, עשה מנאם מזהיר ורכז סביבו את טובי היהודים, קצתם מיוצאי מצרים, ואחרים ממוצא איטלקי או צרפתי – ועשם לציונים.

כלם התפעלו מאד ממעשה זה. מה שלא הצליחו לעשות מנהיגנו בכל סמכותם, פרסומם וכוח דבורם, לא ויצמן ולא סוקולוב בבקוריהם בפריז, עשה בן־אב"י במנאם אחד ויחיד.

בזמן ההוא הוציא לפעל גם את תרגום המאהב שלו, “המושיעה”, לצרפתית. “La Sauveuse” השכיחה מלבו את מפלתו שנחל באותיות הלטיניות. אך כל מחשבותיו היו כעת באיטליה. הוא נסע לשם בשם עתון צרפתי לחנוכת איזו מסילת ברזל. איטליה, שחדשה את נעוריה, עשתה עליו רושם: שאפשר לעשות את הדבר, בזמן כל כך קצר, ובאיטלקים הירודים, החמסנים והרמאים, ולעורר רגש כבוד לעצמם. וכל דרכיהם כה שונו לטובה. וכל זה נעשה על ידי איש אחד: מוסוליני. הוא התפעל ממנו עד כדי כך, שנסע לרומא כדי להפגש אתו שם ולשוחח אתו ארוכות. ואם רק יעלה בידיו לרכש את ראש התנועה, יכבש בנקל את היהודים האיטלקים ללאומיות שלנו. אך כפי הנראה היו יהודיו של מוסוליני נכס יקר בעיניו ולא עלה על דעתו להרשות לבן־אב"י להשתמש בהשפעתו עליהם כדי להפכם לעברים. גם מארץ־ישראל סלד לבו מזמן מלחמתה עם רומא, ולמה יתן יד לחזקה ולהגבירה, כדי שיהיה לו אחרי־כן קשה יותר לכבש אותה?

ולא מן הנמנע הוא, שכמו וילהלם קיסר, שחלם לעלות בשעת כושר על ירושלים דרך חיפה, חשב מוסוליני כבר אז, אחרי שכרון כבוש טריפולי, כי ביום מן הימים יכבש גם את מצרים ואת ארץ־ישראל, ותהיינה אף הן חלק מן הקיסרות האיטלקית. הוא הכיר את ערך היהודים שלו: הם יותר איטלקים מהאיטלקים עצמם, נבונים, עשירים ומומחים לכל המקצועות. אף ראש העיר רומא נתן, הצליח בזמנו ליצור אוירה של כבוד והערצה לעיר העתיקה אשר אפשר להשוותה בחשיבותה רק לאתונה ולירושלים.

מוסוליני עם כל ההוקרה שלו ליהודים האיטלקים, מתפעל מאד מן העברי הצעיר בן־אב"י. הרי זה הפרצוף אשר נתנה “פלשתינה” ליהודים החוזרים אליה. מה יפה הוא, מה נאה. מה חסון ואפרתי! הוא מתפעל מן המזיגה של תרבות אירופה עם שרגג המזרח. הדבּר ההרפתקן מביע זאת בקשרי ידידות יוצאים מן הכלל לאורחו.

ובעברם יחד ב“פורום” על יד “שער טיטוס” חשב מוסוליני בודאי, שפה תסתמנה שאיפותיו של הצעיר היהודאי. בן־אב"י מתגאה בכל חום לבו במצבה זאת, כי על שום כבוש אחר לא הקימו הרומאים שערי נצחון, והוא אומר למוסוליני:

– אבל יודה הוד מעלתו כי שער זה שלנו הוא, ומביע את רוחו הסוערת של עם ישראל, ומזכיר את גבורתנו, בה אנו מתגאים עד היום. פעם יתן לנו העם האיטלקי במתנה שער זה, ונעבירו ירושלימה.

ומוסוליני, בכל השחצנות המסוגלת לו, עונה:

– חמדת את השער הזה? קחהו אתך, אם תוכל, ירושלימה!

בן־אב"י עושה חיש במוחו את חשבון השתלשלות המאורעות בדורות הבאים, וחושב, כחולם: ביום מן הימים יבוא מישהו להזיזו ולהעתיקו מכאן…

ובקול הוא מוסיף:

– בל ישכח הוד מעלתו את נדיבות לבו…

צוחק מוסוליני ומחייך אל בן־אב"י, ושמש צדקה של רומא שופכת את אורה בשפע על ראש השער ועל הכתובת: “לטיטוס האלהי – מאת העם הרומאי המכיר טובה”.

– בל ישכח גם אדון בן־אב"י להיות מתומכי, כשתבוא השעה המיועדת… – מוסיף מוסוליני.

הם נפרדים בלחיצת יד, ובן־אב"י מרגיש כי במאומה לא יועיל לו מוסוליני, ובודאי לא ירשה לו להשפיע על יהודי איטליה, להפכם לציונים, ועל כן – מפח נפש.

בן־אב“י עוזב את רומא ומתנחם בגדול הטבעי של תל־אביב, ובהתפתחותה צעד אחרי צעד, וכבר הוא חושב איך ליפותה, לשכללה ולפאר את בניניה, ותדמה פעם לונציה. זה קל מאד לעשות. במקום רחובות מרוצפים תעבורנה תעלות של מי הים, יקימו פסלים, מצבות, ואֻרְשָׁנים מוליכים את ה”גונדולות", צריך רק שלדיזנגוף יהיה כל האֶפָד הנחוץ בתפקידו הגדול – יצירת עיר.

במחשבות אלה חוזר בן־אב"י לפריז, מתראה עם משפחתו ונוסע ללונדון. משם מי יודע אנה? ומרגיש הנהו כי מעתה הנדודים יהיו חלקו בחייו.

 

לה: נדודים    🔗

בבירת אנגליה הוא כמו בארצו, ובפרט כשהשמש זורחת, דוקא באמצע חודש שבט, והוא מטיל ב“אוכספורד סטריט” בלי מעיל, וחם וטוב לו, כמו בתל־אביב. איפה הערפל האוכל את העינים? ההליכה ברחובות עם פנס באמצע היום – בדותא. לבן־אב"י השמש זורחת בכל מקום המצאו.

הוא מבקר את נציבנו לשעבר, סיר הרברט שׂמואל, וזיר הפנים, את סיר אלפרד מונד בחדר עבודתו, את ג’יימס רוטשילד במעונו הצנוע, את ד“ר חיים ויצמן ב”גרֶט־רוסל־סטריט“, ועוד ועוד. הוא נפגש עם בן־ציון רובינשטיין, ומודה בפניו על מפלתו ב”דאר היום". במקום תוכחה הוא שומע מידידו רק נחומים, והוא רק מפציר בו לעזר לו להציל, מה שעוד אפשר להציל מכל הכספים הרבים שהשקיע.

עקר התענינותו הפעם לא בחוגים הציוניים, אף לא בחוגים יהודיים. הוא מבקש דוקא להפגש עם מתנגדים, כדי להכניעם. יש לו שיחות ארוכות עם לורד נורתקליף, מלך העתונות האנגלית ושונא־ישראל. סוף־סוף מתברר, שאין לו כל יסוד לאיבה. זה יותר אי־הבנה, ובן־אב“י משוכנע כי עוד יהפכהו לידיד. סיר רונלד סטורס נתן לבן־אב”י מכתב המלצה לגברת ליואיס, בעלת השפעה בחוגים רחבים, והיא פותחת את כל הדלתות לפניו.

אין לו פנאי להתמהמה יותר. “הקרן הקימת” שולחת אותו לאוסטרליה. הוא נוסע מלא תקוות, אך בסידני פוגשים אותו בקרירות גדולה: העוסקים באוסף כספים לקרנות שלנו שם, רומזים לו להסתלק ולא להתערב בעניניהם. זהו שדה עבודתם ואין להם צורך בשליחים מיוחדים. ומי כבן־אב"י שאינו אוהב להדחק, ותמיד יפנה את הדרך לכל החוסם אותה בפניו. חיש הוא עוזב את אוסטרליה וסר ליפן. ארץ זו משכתהו מזמן אליה, לראותה ממש בעיני בשר ודם, ולא רק בתמונות ובמחזות.

המזמרת היפנית המפורסמת טומקה מורה, אשר אומרים כי בשבילה נכתבה “מדם בטרפלי”, אמנם הכזיבה את תקוותיו, כשפגשה פעם בניו־יורק, כי כל “בטרפלי” אחרת באירופה היתה טובה ממנה, יותר גמישה וקלה ושרגגית יותר.

בטוקיו אין הוא מבדיל בין יהודי־יפן ויפנים. כלם כאחד צנומים, צהובים־שחרחרים. אבל לתמהונו הגדול נודע שם בעתונים כי נמצא בטוקיו אדם האומר להחליף את הא“ב העברי באותיות לטיניות, ובא אליו יפני אחד הרוצה לעשות שרות זה ללשונו היפנית. השנים תקעו כף, הצטלמו יחדיו ובידיהם שלשה הא”בים: העברי והיפני ובאמצע הלטיני, ולזה שני דגלים, התכלת־לבן והשמש הזורחת.

אזרח־יהודה גבה־הקומה ושפיר־הלבוש מכריז על תחית לשונו ומדבר ארבע, חמש שפות אירופיות על בורין, עושה רושם גדול על היפנים, והם מלאים הערצה לעם היהודי החוזר לתחיה במולדתו העתיקה. וכבר חושבים בעקר, איך לעשות מסחר אתנו ולהכניס לנו מכל “הדומפינג” שלהם. הכל חצי־חנם – היש ספק בהצלחת יחסינו המסחריים? אבל בן־אב“י מחשב: מה ארץ־ישראל תמכר להם, ליפנים? הוא אינו מבין כלום במסחר ובתעשיה, ועל כן “ימכר ביוקר” ל”מסחר ותעשיה" בתל־אביב את הקשרים המסחריים הללו…

משם נסע לקלקוטה שבהודו, נסיעה מענינת שבה נפגש עם טגור, כי בת דודו נשואה לאחד מבני משפחת טגור, הרופא ניתאי דה־סרקר. משפחה זו שלטה בעתונות הלועזית בקלקוטה ועל כן קבלו את בן־אב"י בדברים חמים מאד, וזה השפיע על היהודים בהודו, ועלה בידיו לפעל דבר מה למען הקרנות שבשמן נשלח.

דבר אחד ברור: בשורש נשמתו של בן־אב“י היה היסוד העקרי המזרח. פה בארץ לא חדל מלהטיף לקרבה ביננו ובין “אחינו הערבים” – כך היה מתבטא תמיד. והם אהבוהו והוקירוהו באמת. יחסים חשובים קשר בזמנו עם ריאד ביי אל־סולח, כיום ראש הממשלה בלבנון. אך הנהלתנו הלאומית לא הסכימה לשאיפות המזרחיות של בן־אב”י. כשבן־אב"י במזרח, הוא ביסוד שלו, הוא מתענין ומתענג, מחשבתו תוססת ורוחו הומיה, ולדמיונו צומחות כנפים. פה הוא שואב את כל רוח הקודש שלו, כותב ויוצר ומעורר לחיי עולמות שנשכחו, וכאלה שטרם נבראו, או המוכרחים להבנות לנו בחיי העתיד. גם דבר הדת והמסורת מעסיק את מוחו, והוא חולם על תיקונים שיתקבלו על הכל. לשוא אני מעירה לו שדוקא “קוצו של יוד” שמר על הנכסים האלה עד כה, והוא באחת:

– אעשה!

כבר נודע בן־אב“י בארץ־ישראל כ”נוטה למסורת". ומקבל עליו כל מיני הגבלות בחייו: אינו מחלל השבת בפרסיה בביתו מדליקים נרות בערב שבת, אבל מברכת עליהם לא לאה, כי אם בתו הבכירה, והיא העושה קדוש. יושר לבבו מצוה עליו לעשות כל צעד שהנו תמים עם מצפונו.

ביפן ובהודו הוא נפגש עם בני דת הבודהא, ה“כופרים בכל”, ואחדים הנוטים לשמר דת ומסורת. קשה להם הדבר כקריעת ים־סוף, הואיל וחונכו במרכזי אירופה וספגו לתוכם את הדעות החדשות של חופש אישי וצבורי, אבל, כמוהו גם הם, שואפים רק לאחת: להיטיב ולהועיל לבני הדור החדש, לקידמת ארצם, ולהתאמת תרבותם לזמן הזה, כי הדורות שעברו הצטברו לערמה גבוהה הנקראת “המאה העשרים”, השולטת בעולם. ולמה ישארו הם אחורנית?

מן המזרח הרחוק חוזר בן־אב“י למזרחו הקרוב. הנהו שנית בתל־אביב. אך נראה לנו, וברור לו, כי אינו בא לישיבת קבע. הוא בא לנוח, להחליף כוח, כדי לנסוע שוב, כדי “לנוד, לנוד, לנוד”. בן־אב”י רואה בזה פקודה ואזהרה שעליו להיות מוכן לכל ההרפתקאות והנסיעות. על כן הוא מהר להביא לידי גמר את תכניותיו, להגשים מרעיונותיו עד כמה שאפשר, כדי שאחרים יוכלו להמשיכם. הוא יושב ימים ולילות, שקוע בכתיבה. המאהבים והספרים שלו חשובים אף הם בעיניו, כי גם בהם יהגה ויאמר כל מה שיש לו לומר.

אנו נפגשים בתל־אביב מפעם לפעם. או שהוא עושה את קפיצת־הדרך ירושלימה. אני רואה אותו כולו רגש ודאגה לעתיד, לתחיתנו בארץ. כל רעה הוא רוצה לקדם, וכל זיק של קידמה להרים על נס.

כתבי־היד שלו מתרבים, רעיתו שומרת עליהם ומסדרת אותם, וזה נותן לנו בטחון כי אלה שמורים. כל ספר שנכתב, כל תכנית שסודרה מקלים עליו את המשא של כתביו, והוא אז במצב־רוח מרומם. לכוס בירה בקהואה, לכוס קוניאק בביתנו בתלפיות, הוא אינו עוד איתמר בן־אב"י, אלא בן־ציון האהוב על משפחתנו, הנערץ על ידי אחיו, אחיותיו ובנותיו, חבר נאמן לכל צבר בן גילו. כשהם תופסים אותו, הם אוחזים בו ואינם נותנים לו לזוז מבלי שיאמר להם: מה היה מה יהיה ומה ישנו במדיניות הקטנה שלנו ובעולם הגדול. מנאמיו הקטנים האלה מלאים ענין, והוא בעצמו נדמה לְהַשַּׁרְגְּגָן בחסד עליון, שלא היה כמוהו לפניו, ומי יתן לנו כמותו אחריו!

ואולי מפני שכל פגישה אתו – מאורע, שבטבעו להעלם, לחלוף, והימים ספורים, השעות דחוקות, אף רגעים כמו נחפזים להנדף בגלי האויר, כה יקרה כל פגישה כזאת. ותדיר מאד מאחרים אנו את המועד, חפצנו להפגש ולדון על דבר מה והנה – נסע למרחקים. וכמו כן לפתע פתאום יופיע בינינו:

– אני צריך לנוח תחת שמי־התכלת שלי, זה נותן לי כוח ואומץ לעבודה.

כבר הספיק בן־אב“י למלא את קרנותינו בסכומים ניכרים, שבעזרתם פעלו גדולות בארצנו, וחוץ מהכסף עשה נפשות לאלפים ולרבבות לתנועתנו הלאומית. כל יהודי הנפגש עם בן־אב”י – שלנו ולעמנו הוא. בני הנכר גם הם מושפעים ואינם עוד מתנגדינו, ויש גם חסידים לא מעטים מביניהם.

אפשר לחשב כי זה נותן ספוק לנשמתו המפרפרת באהבתו לעמו, אך לא! תוצאות בולטות לעין הוא מבקש, ומשיג. על נתן שטראוס הישיש הוא מצליח להשפיע לבנות עיר בשממת ארץ־ישראל, והוא אשר נותן לה את השם “נתניה”. זאת השיג ממנו, כשהתאכסן כאורח בביתו המפואר. גם אחרים התאכסנו אצל המיליונרים האלה, ובכבוד רב, אך עליהם נאמר: “מכונן חגיגות, אך אינו עושה כסף”. או כמו שהיה עם ד"ר שמריהו לוין, שהוזמן פעם אל יוליוס רוזנולד לאחוזה היפה שבנה בקרבת שיקגו וקרא לה תל־אביב. קבלהו בכבוד רב. רוזנולד נהנה מבדיחותיו, אך לא פתח לפניו את ארגזי ממונו, ובהפרדו אמר לו שמריהו לוין:

– ראשית כל הייתי בוחר שיבנה אחוזה יפה בארצנו ויקרא לה “שיקגו”, וביתך בתור מלון־ליל, בשבילי דבר יקר מדי. – רמז שלא פעל כלום. גם מן הדברים העזים האלה לא התפעל רוזנולד. ואם הצליח בן־אב"י להטות את נתן שטרויס לאשר עשה, עלינו לשבחו בלי גבול. גם אני נסיתי את כוחי עם נתן שטרויס, פה בירושלים, אבל התוצאה היתה כי הוא בקש עוד ממני לעזור לו במפעלו הוא: הספקת חלב לילדים עניים. ומדבריו הרגישים ראיתי כי הוא מחשב שני המפעלים, שלו ושלי, כאחד.

 

לו: “מנא מנא תקל ופרסין”    🔗

בעת נדודיו כותב בן־אב"י מאמרים על כל מה שהוא רואה ופוגש בדרכו, על עמים שונים וחייהם, אישים מפורסמים ומפעליהם. בעת הכתיבה הוא מחדש מלים ככל אשר עטו המהיר והשנון דורש ממנו; לפי שיטת אביו, אין הוא מבאר את חדושיו ולא מתרגמם, אינו קובע מאין לקחם, אלא מכניסם לתוך החיים, בכוח־הזרוע, ממש, והקוראים מתפתלים ומבקשים את הפרוש על פי התוכן, הענין, ואם הם מסכימים או מתנגדים למלה מחודשת זו או אחרת, מועברים אלה הלאה לקהל, להמונים, והמלה מתאזרחת, ויש שמתנגדיו אף משתמשים בה, אולי מבלי לדעת את מוצאה.

ואם רעיונו האחד – “אותיות לטיניות”, נרדם, אחרי שכבר פרסם ספר, עתון ופרק בתנ“ך, הרי רעיונו השני הולך ומכה שרשים. השלד לובש צורת בשר ודם, הרעיון נתקבל, ואנו צועדים הימה. כבר יש אגודה ימית, סירות, ספינה, מלחים, ורב־חובלים. האניה נשברת בטרם הגיעה לנמל שני, אין דבר, נרכוש לנו אחרת. השתלשלות חיינו בארץ כאלו עוזרת לרעיון, והמאורעות של שנת תרצ”ח גוזרים את גורלו. נמלי יפו וחיפה סגורים ועל כן תפתח תל־אביב את שעריה לספינות הבאות אלינו. אנו בונים נמל!

ופלא. לא שכחו כי זה בן־אב"י אשר עורר לכך, זה כמה עשרות בשנים. נושאים אותו על כפים, “זבולון” בוחר בו כחבר כבוד, קוראים סירה על שמו, ולבדח אותו אני כותבת לו:

בן־ציון, שמעתי כי יש לך “ספינה” משלך. מעתה אסע רק בה.

הוא עונה:

– לא, אמא, אין לי ספינה, ובסירה הקטנה אשר נושאת את שמי, נטיל פעם על הירקון, אבל נמל יהיה לנו, גם צי ואנשי־ים. כמו מלפנים.

ולא הספיק בן־אב"י לשמח ולגיל על נצחונו הימי הגדול, ועל כותל מעונו ועל כל קירותיו כבר כתוב: “מנא מנא, תקל ופרסין”. עליו שוב לנוד, לנסע, הפעם, מחדש אמריקתה. קשה לו להפרד ממשפחתו, כאלו חושש הוא שנסיעותיו אלה בעוכריו הן. יסע לבל חזור. יגוע, ימות בנכר, בודד וגלמוד. על כן לוקח את משפחתו אתו, מושיבה בניו־יורק ובעצמו עובר את אמריקה לאורכה ולרוחבה. נואם ונואם, והדברים אשר יוצאים מלבו נכנסים ללבו של עם קשה־העורף שלנו. בכל מקום התוצאות משביעות רצון.

נראה לעין שנסיעות אלה מחריבות אותו, ועל כן מחישה רעיתו את חזרתם ארצה, ומה גם ושתי בנותיהם ממררות את חייהם על שעקרון מן המולדת, לחיות בנכר. ולמה להן החיים האלה? בן־אב"י מבין ומצדיק את דרישותיהן, וכמו עדת צפרים חוזרת המשפחה מארצות הקרח והכפור לארצה החמה, לחייה הלאומיים בעיר העברית, אשר גדלה בינתים ומתרחבת עוד ומספר תושביה מתרבה מיום ליום. ידועה הבדיה המתהלכת: כששואלים את דיזנגוף מה מספר אוכלוסיה של תל־אביב, הוא עונה:

– תמול היה מספר תושביה כך וכך, היום – איני יודע.

בן־אב“י רואה אותה בדמיונו כשהיא בנויה על שתי גדות הירקון, עד “שבע הטחנות”. והנה הצעה חדשה צצה: ליבש את הים. בן־אב”י מתקומם. לא הספקנו עוד לגשת אליו וכבר רוצים להפכו ליבשה. כזאת לא יעשה! שפת הים בתל־אביב נעשית אצלו אדמת קודש, בל יגעו בה! רציף גדול ומפואר הוא דורש בלי כל אחור, מרחצאות־ים משובחים שאליהם יבואו מכל קצוות־תבל, גשרים לתוך הים כדוגמת Scheveningen ההולנדית, סואנים כמו Brighton האנגלית, Deauville הצרפתית, או כמו Long Branch האמריקנית, עם כל בתי־השעשועים למיניהם. אך בשביל זה שוב: “מנא מנא תקל…”. עליו לנסע, להלהיב את היהודים העשירים לעשות סוף־סוף דבר מה גם בארצם. ואנה יסע עוד? לדרום אמריקה נסע ל. יפה, לצפונה מנחם בן־משה בכבודו ובעצמו, לאפריקה הצפונית נסע אלמאליח, זה הרובע שלו, במצרים היה ויצמן. כל אחד מהם עשה את שלו, וכלם יחד העשירו את קופות הקרנות.

הוא נוסע. אין אנו יודעים, אנה. גם הוא עצמו איננו יודע. פתאם שומעים אנו: בן־אב“י בקאונָס בירת ליטא, בלוית עובד בן־עמ"י, אשר נלוה אליו בשנת 1928 גם לאמריקה, והיה מעוזריו בתעמולה למפעלים חשובים בארץ. בליטא נתקבל בן־אב”י על ידי נשיא המדינה אשר התענין בפרט בתחית לשוננו, איך ומה נעשה בענין זה בארץ־ישראל, כי גם הם עמלים בתחית לשונם ובחדושה. מבקשים ממנו לבוא לבולגריה וליוגוסלויה, ומבטיחים אוסף כספים לקרנות. והנה נמצא בן־אב"י בבלגיה. גם שם הצליח לעורר רגש לאומי בין יהודיה, והתחילו להשתתף בבנין הארץ ושוב בפריז, בלונדון, בג’נב. ומתכונן לנסע לאפריקה הדרומית.

בנדודיו אלה הספיק להוציא לאור את התרגום הצרפתי של ה“מושיעה” שלו, וחשב לתרגם גם את מאהביו הגדולים “אלעזר כהן גדול” וה“מתנבא”, אך אינו רוצה שהתרגום יראה אור בטרם יתפרסמו בעברית. גם מאמריו מצטברים לספרים מענינים ורבי ערך, כמו “כנען ארצנו” ו“הימה”. מפליאים הם בלשונם השוטפת והעשירה בגוניה ובחדושיה. רק את מלוני־הכיס לא הכין עדין. כפי הנראה אין עבודה זו מענינת אותו, או שאינה לפי רוחו. אף על פי כן הוא כבר חושב על דבר חדש: להוציא לאור את המלון הגדול של בן יהודה, מקוצר, וגם להפך, מן הלועזית לשפתנו, ואף מלון עברי באותיות לטיניות!

הרי זה חדוש, ומצדי לא יפגש כל התנגדות, כי ידע שאני מחשיבה מאד את החלפת הא"ב. אבל מתי יעשה זאת? איפה יקח כספים להדפסת מלון כזה? ואם גם בזמן מן הזמנים יהיו לו מהלכים גדולים, כיום אינו נצרך לאיש. אבל טבעו של בן אבי הוא: רעיון חדש נולד במוחו, והוא מנקר ואינו נותן לו מנוח, ועל רעיון כזה גם אינו מדבר עם איש, כי בטוח הנהו, שלא יבינוהו וילעגו לו, ויקראו לזה “חלומות”. אך מה יקר לו הדבר, זה ילד שעשועים חדש שנולד לו.

כל עת בואו ירושלימה, או כשאני בתל־אביב, הוא מפציר בי לכתב ולפרסם את “חיי בן־יהודה”, ואומר לי:

– אמא, את יודעת, כמה גדול וחשוב בעיני מפעלך בהשלמת המלון, שלזה מסרת את כל זמנך, כשרונותיך, וחייך. ולמרות זה אני אומר לך, כי את חיי אבא את מחויבת לכתב, כי מה שיש לך לאמר אינו יודע אחר, ולא יאמר לעולם על ידי זולתך.

הוא גם מציע לי את עזרתו:

– אהיה מעתיק, אהיה מגיה, אלטש את סגנונך הפגום בהשפעת הלשונות האירופיות, ואוסיף את התבלים ההכרחיים בלשוננו שאינם שגורים בפיך.

כל פעם אני צריכה להבטיח לו, כי אגש לעבודה, וכעבר זמן מה הוא דורש ממני דין וחשבון על כמות העבודה שעשיתי. אני מראה לו רשימות וזכרונות בלי סוף, קטעים מתקופות שונות. את אלה לעולם לא החזיר לי, הם נעלמו ואבדו בערמות כתביו, ותמיד הבטיח למוצאם. ולא הספיק להתחיל לבקשם – ושלום, נסע. ואני, שהיה לי קשה מאד לגשת לכתיבת ספר זה, שמחתי בטענה לדחותה, עד שאקבל מידיו את רשימותי. אך בינתים האיץ בי אחיו, בני אהוד, ולא נתן לי מרגוע, והפך עולמות עד שהשיג האמצעים לניר והדפסה, ואף לכריכה, להוציא מתחת ידי ממש, פרק אחרי פרק, וישר לדפוס האחים הזריזים אביקסיס. וממש כך היה עם ספר זה: אלמלא אהוד, מי יודע אם היה אף נכתב.

פעם בקשתי מבן־אב"י, כי יכתוב הוא את חיי אביו. הוא ענה, כי נסה לעשות זאת בספרו: AVI באותיות לטיניות, וראה כי לא הוא האיש, ועטו לא נשמע לו ולא נתן אף חלק האלף ממה שרצה לומר.

– רק את, אמא, תוכלי לכתב את חייו, הלא גם אבא חשב כך, ומדוע את מתרשלת בדבר ודוחה אותו מיום ליום?

לא רציתי לבאר לו, כמה הפצע בלבי עוד זב דם, למרות שהמטרה הנשגבה, השלמת המלון, הכריחה אותי, להסביר תמיד פנים, להיות רעננה וערה, כי אחרת לא יסבלו את הטרחנות שלי.

אמרתי לו:

כמוך, גם אני תמיד בנסיעות. העובים עומדים הכן, וכשנתן רק אות – אני מוכנה לדרך.

– נכון – אמר בן־אב"י בצחוק – אנו נפגשים במרחבי־ים. את נוסעת ואני חוזר, או להפך.

הפגישות הללו היו באמת מענינות. אם התכתבנו בעוד מועד, ידענו היטב, כי ספינותינו תפגשנה בלב־ים, הדגלים היו מנפנפים לאות שלום, ולפעמים יכלנו, בחסד רבי־החובלים, לשלח גם דבור באלחוט זה לזה.

בדברים האלה היה דמיון רב בינינו. באמצע הטרדות, הדאגות וקשיי החיים, ידענו ליפות את הכל בבדיחה, בהמצאה, בשעשוע על איזה מאורע קטן וקל ערך שהיה מהוה בחיינו העבריים נועם וחן. אף לפרח היה לפעמים תפקיד. בני המשפחה מצאו תמיד הרבה דמיון ביננו, ביחסנו לחיים, בהשקפותינו, בקלות הכתיבה, בסליחה ובכפרה למתנגדינו, ועוד ועוד.

וקרה פעם שהגיע עתון “מנורה” מפריז, וטרם הספקתי לקרא בו, ראיתי את תמונתי מנדפסת. נדהמתי, ואמרתי לילדים:

מה פתאם, מדפיסים את תמונתי?

הם מתבוננים וצוחקים:

– אמא, הלא זאת תמונת בן־ציון, ולא תמונתך. אתם באמת דומים!

אמנם דומים אנו זה לזה בהרבה, אך כמה שונים אנו בדברים אחרים! הוא מאמין לכל אדם ולבסוף מתאכזב, תדיר סובל מזה ואף מתרחק מאנשים, שדוקא היה צריך להשאר קשור אליהם. לשני אנשים הוא האמין בעינים עצומות, ומעולם לא שנה את דעתו: לאביו ולי. היה זה אצלו רגש טבעי כל כך, ואפילו כשלא עשינו רצונו, לא מלאנו את בקשתו, לא היו לו תרעומות עלינו, ובאהבתנו הרבה אליו לא פקפק.

אני לעומתו, חשדנית, ועל כן אני תמיד מבקשת לרדת לעומקו של ענין, כדי להיות בטוחה, כי אין דבר אשר יחריב אותי כמו תוחלת נכזבה.

שונה היה יחסו לחצי־אחיו וחצי־אחיותיו, כאשר גדלו. הוא לא היה אֶנוכי, אהב את כלם, ובלבו דאגה לעתידו של כל אחד. לא דרש מהם דבר ולא חכה מהם למאום, מאושר היה לדעת, כי טוב להם. אחר היה יחסו אל אחותו השלמה, ימימה. כמו שספר לי עד־ראיה, שהיה תדיר בחברתם כל זמן לומדם בברלין, לעתים קרובות הסתפק בן־ציון בכוס־תה ולחם לסעודתו, כדי להמציא לה קצת מותרות. אני לא ידעתי מזה דבר, כי תמיד שמר עלי בן־אב"י שלא לגרם לי צער. אחרי־כן, כשהתחתנה, והוא חשבה לעשירה, בקש את עזרתה. אך לה באמת לא היה כלום, ועל כן הגישה לו עזרה מצומצמת. הוא לא יכול היה לסלח לה, ונכזב בלי כל יסוד, בלי הוכחה או תרעומת. היא נפגעה מיחסו, שנדמה לה, כי השתנה, אך בהיות שגם היא סגורה מטבעה ומתרחקת מדין ודברים, לא בא ביניהם כל ברור. היחס נשאר קצת צונן, אך ידעתי, עד כמה הוא אהב אותה.

לב רחב היה לבן־אב"י ונשמה נעלה, ועל כן היה כל כך אהוב בכל מקום שעבר בו, ועל ידי כל האנשים שנפגש בהם, בכל הארצות ואצל כל העמים. והתאמת עליו הפתגם: “החיים הם נדודים, בהם נפגשים ונפרדים”.

 

לז: חושו המדיני    🔗

ארצנו עודנה מזועזעת מן המאורעות של שנות 1936־1938. ימים נוראים. איש לא היה בטוח בלכתו ברחוב, שיגיע הביתה, והנוסע בדרכים – אם יבוא למחוז חפצו. תחילה שלטו בעולמנו רוגז והתקוממות, ובחוגים ידועים אף יאוש ואכזבה. למה אין יד עוצרת, אין קול משמיע: די! ומצד אחר נולדה התעודדות הנובעת מעומק הקרקע, ובטחון בנצחון כח הצדק על הרשע. הבטחון הזה הרתיח את הדם בעורקים, והיד המתרשלת עד כה, הרגישה את עוצמתה. כמו בשנת 1914, נפעם בן־אב"י ונרעש מן המאורעות המתרחשים, ועיניו רואות את הנסתר מעיני זולתו. הוא מכריז:

– מלחמה!

איזו מלחמה? מה מלחמה? האם לא נלחמנו זה שלוש שנים יומם ולילה, והיינו עדים לחורבן ולהשחתת הרכוש ולהרעלת כל לב, להפקר, לרצח. ולא בלבד בבני־אדם שקטים, הולכים לבטח, אלא אף בחיות וצמחים, לשם אבדון גרידה. מי שלא ראה פרות נשחטות ללא הועיל, עצי־פרי כרותים שוכבים על הארץ, ועצי זהביות, כפי שקרא בן־אב"י לתפוחי־הזהב, גדועים, שעליהם עוד מוצצים לשד־הגזע ומצטמקים; מי שלא ראה לולי עופות בוערים באש, וגרנות תבואה מעשנים; מי שלא ראה את כל אלה, לא ידע צער בחיים, יגון וחמלה מה הם.

בן־אב"י ראה את כל אלה, ולבו העברי נלחץ, וזעקה מתפרצת מפיו:

– אין דבר, על כל אלה נעבר, גם ננצח. אלא שהעולם כלו עומד לפני דלקה גדולה! אני רואה את האש, אני חש בתמרות־העשן! המלחמה מאחרי גבנו! תבערה עולמית שלא היתה כמותה, איומה ונוראה פי כמה מהקודמת.

איפה, מה, בן־אב"י? דמיונך אינו יודע מעצורים, עצביך נרגזים. תרגע, תאמין באנשי המדינה של האומות האדירות, וכל עוד הם שקטים, תשקט גם אתה.

– לא! לא! – עונה בן־אב"י – אינכם מרגישים, כי מאחורי השקט הזה עולים באופק עננים אדומים, המבשרים מבול של אש וגופרית ודם!

פה ושם רומזים לבן־אב“י כי אורבים לראשו, ויזהר בדבריו. לא ישוטט ברחובות בחשכת הלילה, ואף ביום ישיגוהו. לא אלה ולא אלה רוצים בבהלות. ובן־אב”י מוסיף:

– האינכם חשים, כי היום, מחר, רוסיה וגרמניה תחלקנה ביניהן את פולניה, ועם שרק התחיל לחיות, יהיה לבזה ולמשסה.

מה זה פתאם מדבר פולני מגרונך וזועק להצלה? מי ירשה דברים כאלה? יש עוד ממלכות אדירות מחוץ לשתים אלה, שלפי דבריו הן החמסניות. ויש ארצות לעלניות, השומרות על השקט ולא תרשינה התפרצויות.

– כן, תראו, אחרי פולניה ישסעו את צרפת, ובדרך לשם, את בלגיה ואת הולנד, ואף טשכוסלובקיה תפול קרבן תחת פרסות נעליהם של הגרמנים…

הקהל נדהם לדבריו אלה. הכל חושבים, כי דעתו אינה צלולה. כי מנין לו כל הפחד והחשש, ההתרגשות, הודאות במאורעות ובמעשים, שאין להם שחר, ורק הוא בלבד חוזה את התרחשותם.

כשרונו המדיני של בן־אב"י עובד ומתרומם מעל לאדישות והעוורון של אלה, אשר אינם רוצים לראות את הנולד, ואינם חשים ברוח המעגמתית המשתלטת בעולם, וחושבים כי הכל יעבר, ישקט וירגע. יותר דואגים למצבנו פה בארץ, ומקוים כי ננצח באמונה שבלבנו, בכוחנו ומרצנו ורצוננו לחיות, להגן על חיינו. ולמה הוא מרפה את ידינו ומפחידנו פחד שוא במאורעות עולמיים איומים? ואם טרם הגענו לכך שיתחשבו אתנו, ונקח חלק נכר במתרחש, אין אנו רוצים בזה בכלל. די לנו בדאגותינו אנו.

אך המדינאי בלי מדינה, הלוחם העממי בלי עם, תוסס, חוזה, מצרף את הצרופים היותר מתמיהים, ולו הכל ברור. אמנם זוכרים אנו, איך צדק אז, בשנת 1914. אך אנו מקוים כי הפעם הבל דבריו, פרי דמיון של חולה, והשתפכות נפש רצוצה, זה ארבע שנים רצופות. תוצאה מענויי לבו על עמו ועל ארצו. אך הוא חושב, כי הענויים צריכים להיות רצויים לנו, כי לא לחנם אנו סובלים, אלא בעד מטרה סופית, שתהיה כלה אושר. כל תרעומותינו על אשר אין גואל לנו ומגן עלינו פה בארצנו, חוץ מכוחנו אנו, דוחה בן־אב"י בשתי ידים: כך צריך להיות, הוא אומר, כך יגאל עם.

בן־אב"י אינו עובד עוד, אינו עושה כלום בכלל. כל הימים הוא יושב על יד הרדיו, מקשיב ומאזין לכל הארצות ובכל השפות, ומצרף דבור אל דבור, רמז אל רמז. כל הצעה, עובדה, התפרצות, העזה, הכל מצטרף אצלו לתמונה שלמה עם כל התגשמותה ותוצאותיה. הוא כבר מבין. אנחנו נבין יותר מאוחר את החידה, מדוע נתנו המושלים בארצנו את בניהם להרצח על כל פרשת דרכים, בשכם, בחברון, בעזה, בנצרת ובשערי ירושלים. גם את בנינו היותר טובים עזבו הפקר על כל גבעה ובכל גיא.

כל זה מפני המלחמה, שארבה לעולם מאחורי גבנו. המלחמה, שעוד קוו להמנע ממנה, למגרה טרם התחילה, או להכין לה לפחות קבלת פנים כזאת, שתצא וידיה על ראשה: לאבדון אותו העם שאמר להחריב את העולם כולו.

ובן־אבי הלא אמר, כי הנה המלחמה באה, והוא נקב את הגבולות אשר תפגע בהם לראשונה, אלא שלא האמינו לדבריו. ובראותו את הבטול שמסביבו, התגנבה מחשבה למוחו: אולי אנו צודקים והוא טועה? וכדי לפתור את השאלה, הוא מוסיף להדבק ברדיו עד חצות הליל. הוא חש בהתפרצות הגרמנים לטשכוסלובקיה, עברו את גבול פולניה, רוסיה באה מהצד השני לקראת השודדים של המין האנושי…

הנה עם מתבוסס בדמיו בלא עוון, מתוך הסיבה האחת והיחידה, שעם אחר רוצה לבלעו. אז חושב בן־אב"י על עמו השואף לתחיה ולעצמאות, לחופש ולדרור, לחיי שלוה אחרי שנות אלפים של נדודים. הכדאי להלחם ולסבל, כדי שירמסוך תחת פרסותיהם חיות רעות של עם מן העמים? ובכל זאת אנו שואפים ולוחמים…

הרדיו כבר הודיע לנו על כניעת טשכוסלובקיה, והגרמנים חדרו לפולניה. כשעה לפני הצהרים, אנו שומעים את קול ראש הממשלה הבריטית מחדרו שב“דאונינג־סטריט”, בלונדון, מכריז:

בריטניה הגדולה במלחמה עם גרמניה

פולניה נשחקה במשך חודש. נורבגיה, הולנד, בלגיה – במשך ימים, צרפת האדירה ארכה שבועים, ובגדה בבת בריתה.

כמו רעם הכו הדבורים הבודדים בלבות מליונים של אנשים, ובתוכם גם אני, וחשבתי:

הרי צדק בן־אב"י בכל, הפעם כמו בשנת 1914. מלחמת העולם מתלקחת. ואיה אנחנו? ארצנו? עמנו בפזוריו? מי יהיה הפעם המנצח, ומי ינוצח? עמדתנו קבועה, כמו שקבע אותה פעם הלורד בלפור:

“עִם עם ישראל נחיה ואתו נמות, ולהפך, עם אנגליה יחיה עם־התנ”ך, ואתה – ימות!"

ואכן, גם הפעם אנו במלחמה, בן־אב"י, לא הגזמת גם הפעם. עיניך הטהורות היו פקוחות מעינינו, דופק לב חוזה היה בלבבך, ובודאי גם יקום כל חפץ יהודי, כהלכה מהר סיני. אולי כך היה צריך לקרות.

ובן־אב"י עומד חוור, אחוז בהלה מפני האמת שתפש, וגלה פנים אל פנים. ומה עכשו? הוא מביט אל הים ונדמה לו כי אדמדמו הגלים. הוא מביט שמימה – והם נחושים. מסתכל קדימה – ותהום עמוקה מפהקת, ומאחוריו, כתמי דם הנרצחים. הוא נוטל את העט – ואינו כותב. הוא לוקח כתבי היד בידיו ושואל: למי נחוצים הם? מתי יצטרכו להם? עיניו האפורות־התכולות מלאות יאוש. הרי אינו טוב מעמדו של אדם שהצדק אתו מזה של הטועה והשוגג. הלואי והיה הוא נביא שקר וילעגו לו הכל, ושלטו בעולם שקט ושלוה.

ומתוך יאושו, הוא רואה את העולם כולו חרב, ועולם חדש נבנה על ערמת שברי כליו. הוא רואה חפירות, ומתוכן מוציאים שברי לוחות, גם כתבים, מגלים בנינים הרוסים ומשתדלים לפענח את הכתובות המטושטשות. הלא זאת עשינו כל חיינו, ומה שמחנו על אשר מצאנו, ומה הצטערנו על שלא נגלה לנו ממה שחפשנו. והנה, מה שהיה, הוא שיהיה, וחוזר חלילה.

יחד עם המחשבות הללו מנצנצת לפניו בקשקשי זהב הפקודה: מדע! הוא לוקח בידיו את מלונו: “מלון הלשון העברית לאליעזר בן יהודה, מקוצר ומעובד באותיות לטיניות על ידי איתמר בן־אב”י". עוד יצטרך לו העם אם יחפץ לחיות בשפתו. אבל, בלי ספק הוא גם נכס חשוב למדע, וללשון העברית האמצעי להוציאה ממנין השפות המתות להרים על נס תחיתה ולתת לה מקום בין הלשונות הבין־לאומיות.

עוד כתב־יד מתגלגל לידיו: “מדינת היהודים”, שלו, עם כל פגימותיה מן החלוקה, אבל בכל זאת מדינה! בסכסוך עם הערבים היה בן־אב“י ממצדדי החלוקה, משוכנע כי יבוא יום והעם הערבי ה”אציל" – כפי שהוא מכנה את עצמו, יתביש ויתחרט על אשר היה צר־עין ב“אחיו” היהודים, והוא עם בעל ארצות רחבות ידים, בעל מדבריות למיניהן, שאפשר להופכן לגן־עדן, ועושה תגרנות עם העברים על רצועה צרה ושוממה הנקראת ארץ־ישראל, נחלת אבותינו, הארץ שממנה הוגלינו בכוח הזרוע. עוד יבוא יום ונשלים. ונרחיב את גבולותינו. בעד “מדינה” זאת נאצוהו וחרפוהו וגדפוהו, קראו לו “בוגד” – והוא בשלו: כיום חלוקה, מחר בני־חורין, מחרתים עשירים, גאים ומאושרים.

המלה “בוגד” עברה מפה לפה עד שהגיעה לתינוקות של בית־רבן. על ספסל המדרשה “הרצליה”, בה לומדות שתי הילדות רינה בן־אב"י ורננה בן־גוריון, כבנות עשר, שתים־עשרה. בבוקר לא עבות אחד ראתה רינה כי חברתה מאספת את ספריה ואת פנקסיה מתוך הספסל, ומתרחקת ממנה, באומרה:

– לא אוכל לצערי לשבת אתך על ספסל אחד, ולהיות חברתך, יען את בת הבוגד.

רינה הבינה במה הענין והתחילה להגן על אביה.

אך הילדות כלן התרחקו ממנה וחדלו לדבר אתה.

כעבר חדשים מספר יצא דוד בן־גוריון בעצמו בעד החלוקה! אז באה בתו הקטנה לרינה ובקשה שתסלח לה, שתהיה שוב חברתה ושתשב אתה על ספסל אחד. שתיהן חברו יחדיו עתון ילדותי, בו דנו בשאלות החלוקה…

את “מדינת היהודים” שלו, גם את מאהביו, הוא רצה להציל. איך? איפה? ב“אלעזר כהן גדול” וגם ב“המתנבא” נתן בן־אב“י את חיבתו לארץ וליושביה, בתאורו הער, בלשונו החיה והעשירה. הוא רוצה שזה לפחות ישאר לדור הבא. יותר מכך: הוא מקוה לפרסם את ספוריו בתרגום אנגלי שיהיו כ”אהל הדוד תום" של ביט’שר סט ואו, אשר בזמנו גרם לשחרור העבדים. מדוע לא יעיר הוא את תשומת לב העמים לעמו המשועבד שנות אלפים?

זה מראה כמה רצוץ ושבור הוא, ואינו מוכשר עוד לכל עבודה ולא ליצירה. צל־אדם הוא ומתאונן על גורלו המר. ירידה היא זאת בעיני כל הסובבים אותו. מה הוא מתחנן? מה הוא רוצה? מי צריך לדאג לו ולתמך בו? ומדוע? מפני שהוא הילד העברי הראשון? מפני שהוא נושא הדגל? למי נחוצה הלשון העברית? היא רק מכבידה ומפריעה, ומי מבין ומכיר בערך הדגל?

זה ברור כעת לבן־אב"י והדבר מצער אותו כל כך, עד שהוא בא לידי יאוש גמור: אכן, אין צורך בו בארצו, אינם מכירים בו.

וכמו תמיד, בורח בן־אב"י מהתנגדות, נאצה וזלזול בכל הקדוש. הוא מחליט לנסע לאמריקה עד יעבר זעם, עד שיוכל שנית להרים את דגל החופש לעבדים.

 

לח: הנאשם בפני כס המשפט    🔗

אכן ארצנו שוב במלחמה, ותשא באחריות ובתוצאות כל אשר יתרחש בה וסביב לה. בכל פנות ישובנו אספות־עם, מנהיגינו מבארים מה עלינו לעשות, איך להתגונן, כל אספת־עם גומרת בשבועה dir=“rtl”>ובהרמת היד הימנית: “אם אשכחך ארצי…” גם בן־אב"י נשבע בצבור. הרבה עינים נשואות אליו. מי באהבה ובדאגה. ומי בתוכחה. פה ושם אף נשמעו האשמות: “כמו במלחמה הקודמת, אף הפעם מתכונן הוא לברח. הוא מוג לב, הוא רוצה להנצל מן הסבל, הכרוך במלחמה”.

ספינות אחרונות לשרות האזרחים מגיעות ארצה ומביאות את המאושרים שעוד הצליחו לחזר. הן גם לוקחות אתן את ה“מאושרים” לעזב את הארץ ולנסע למקלט יותר בטוח, ביחוד לאמריקה. הדוחק גדול, המקומות לקוחים מזמן, לבן־אב"י אין כל תקוה להשיג תא. אני מציעה לו את מקומי, שאוכל להשיג לעצמו לנסיעה בענין המִלון, אך לא אסע כעת, אחרי הכרזת המלחמה. הוא משיב:

– לא, אמא, תסעי את. גם אני, אם אשיג מקום, אמסרנו לך.

ואני מבארת לו, כי הפעם לא אעזב את ארץ־ישראל בשעת־מלחמה, בשום אופן לא אעזבנה. אם עשיתי זאת במלחמה הקודמת, היה זה כדי להציל את בן־יהודה ואת מלונו. הפעם גורלי כגורל כל תושבי ארצנו. ובנוגע לכתב־יד המלון, אראה מה לעשות. אני במשא ומתן עם קונסולים שונים, גם לממשלה אפנה. איך שהוא אמצא מקלט לכתבי־היד. והוא, בן־אב"י, יסע־נא, ויפה שעה אחת קודם.

– מדוע אסע אני? יהיה גם גורלי כגורל ארצי ותושביה.

אמנם בני, עניתיו, הייתי גם אני גוזרת כך, אבל אני רואה אותך באותו המצב, בו היה אביך אז. אינך מסוגל לעבד. כולך רוגז ובהלה. אין לך כל משרה קבועה הדורשת ישיבת קבע מצדך, אם כי אינני מסכימה לדבריך שאין לך לחם לבני ביתך. אם כי לא אדע, מה קרה עם האשראי שלך ב“בנק בני בנימין”, אבל פרדס יש לך, קרקע. לעת צורך תוכל לקבל הלואה על יסוד זה, או למכר חלק, וכך להתקים במשך ימי המלחמה. היא תארך הרבה, כי האמצעים להנהגתה איומים ומרובים יותר מאשר במלחמה הקודמת. מחויבת לבוא הכרעה, והלא בטוח הנך, כי הנצחון יהיה לצדנו.

– ועל כן, מדוע אסע? – שואל בן־אב"י.

למה? כדי שלא תהיה פה ולא נוסיף לראות את היאוש בעיניך. וחוץ מזה, אל תשכח את הדגל, בני! דגל התחיה העברית שאתה נושא זה יותר מיובל שנים, מארץ לארץ, מעם לעם, ולכל עדות היהודים בגולה. אין לך רשות לקפלו, את הדגל הזה, לטמנו מעיני השמש! ואפילו לא לזמן מה, וגם לא עד “יעבר זעם”. לא בני, דגל זה תשא ברמה, עד נשימתך האחרונה, ורק אז יורידוהו לאות אבל, וימצא מי שירימהו מחדש. ועוד כאלה וכאלה דברתי אל לבו, לבל ישכח כי תעודה לו וחובה בחייו: להגן על רעיונותיו, ובפרט על החלפת הא"ב באותיות לטיניות. דבר גדול זה שצריך להעשות בחיינו, אם אנו רוצים כי עמנו, ארצנו ושפתנו יתפסו את המקום הראוי להם בחבר הלאומים. אף הזכרתיו שרצה פעם להדפיס את מלון בן־יהודה באותיות לטיניות.

לדבר האחרון הזה אורו עיניו. הבעת הדכאון התחלפה כהרף עין לבטוי של זוהר, כאלו עבר זרם חשמל בעורקיו המאובנים. שוב עמד לפני בן־אבי הנמרץ מלא החיים, מאמין בעצמו, בגורל עמו ועתידו. בזה נפרדנו. כשנפגשנו שנית, היה שוב עצוב ורפה־כח, אכול יאוש, ואמר לי:

– אמא, ארצי לא תסלח לי הפעם את העדרי בשעת צרה וסכנה. משפט בגידה יחרצו עלי, יקללוני… לא נתתי לו להרבות בטענותיו, ואמרתי לו:

בן־ציון, אל ירך לבבך, ואל תתחשב במשפט ההמונים. זכר, מי מאבות האומה ומלוחמי החופש והדרור לא עבר על זה? האם יעקב לא נטש את הארץ בשנות הרעב? ויוסף בן מתתיה, אשר רצה להציל את העם ואת הארץ, האם לא האשימוהו בבגידה? ובצרפת לא ירקו הנשים ברחוב בפני רובספיר? אף לדנטון ולמרט לא האמין ההמון שעבורו נלחמו. האם לא נשפט סקרלט פימנפרנל? לא בני, אדם שעשה דבר מה בחייו, צריך להיות אחראי בעד מעשיו. אם גם לא הבינוהו בתקופתו, סוף הכבוד לבוא.

כדי לשים אבני נגף בדרכו הוא, החל בן־אב“י מבקש רחמים, שיעסיקוהו במשהו, שיהיה קשור ולא יוכל לזוז עוד. לחם צר ומים לחץ בקש מן ההנהלה הציונית. משרה מ”קרן הקימת" ו“מקרן היסוד”, עבודה מעדת הספרדים, לים וליבשה פנה ולא נענה. שבור ורצוץ חזר למקלטו בתל־אביב בהחלטה, כי טוב המות מן החיים.

ואני אמרתי לו:

אם אתה רוצה לשלח יד בנפשך, לך מפה. לנו דרושה עבודה ולא רפיון ידים. ומי יודע, אולי יעלה בידך לעזר לארצך, בשעות הקשות האלה, דוקא ממרחקים. לך, ועורר את לבות־האבן מסביבנו, קרע את שמי־הברזל שממעל לראשינו. רק שם יש עוד תקוה. משם אולי יבוא עזרנו.

בן־אב"י נסע. בקשתיו להשאיר את משפחתו בביתי, עד שובו בנצחון. והוא ענה:

– אמא יקרה, אל תבקשי זאת ממני, כי אין בכוחי להפרד מן הנפשות הללו. – והוא לקח אותן אתו. בוז וקללה לווהו בדרכו. מגדול ועד קטן החרימוהו בלי חמלה. מדוע אותו, ולא את כל האחרים שנסעו? על זה היתה תשובה מוכנה: בן־אב“י, בנו הבכור של בן־יהודה, בכור האומה, שהכריזו אביו כילד העברי הראשון, נושא דגל התחיה, בן־אב”י זה נסע והתחיה נשארה בלי נושא הדגל? התלוצצו הרשעים אשר בקשו רק להכאיב, להרוס כל זיק של תקוה, כל פתח לגאולה.

הרכנתי את ראשי וקבלתי עלי את הדין על הנפש היותר יקרה לי, החפה מפשע, שהייתי מוכנה להשבע על כך. אך גם אני הייתי משוכנעת, כי הדור הזה יחלוף, ודורות אחרים יבואו, ושם בן־אב"י יעלה כשמן על פני המים, והנאשם, העומד פני כס המשפט של עם מאושר, יהיה העם עצמו אשר לא הבינו.

נדמה, כי התרוקנה תל־אביב: המדינאי שכל נבואתו התקימה – אינו. אין על מי להתנפל, את מי לרדוף ולנאץ, ממי לשמוע דבור חי, נובע, גם אם הוא כֻלו דמיון. אין מעודד ומעורר את האמונה בזמן יותר טוב ובעתיד יותר מזהיר. רק הדגל התכלת־לבן בנמל עוד יזכירנו מפעם לפעם, כי הוא היה האיש, אשר דרש להרימו במקום הזה. במשך עשרות בשנים דבר והסביר, כי הים הוא המסורת שלנו, כי זכותנו וחובתנו הן לחזר אליו. העם לעג לו אז, והוא בפלאות האמין. המַעֲשֵּׂנות הגבוהות של הספינות העוגנות בנמלנו, משמיעות את צפירתן המגיעה עד ל“רחוב השרון”, בו היה מעונו של מחולל הרעיון הימי. פעם עולה קול הצפירה, פעמים, שלש, משתתק ואובד בככר מסביב, עד בוא ספינה אחרת. ובכל פעם אני חושבת, כי הנה תשמיע הספינה את צפירתה, כמבשרת: בן־אב“י חזר, ונראה כֻלו צוהל כמנצח, ובשורה בפיו על מה שהבטיח ואשר יפעל, על ספריו שנדפסו, על המלון ועל התנ”ך – באותיות לטיניות ולא באשרויות. אז יאמרו כֻלם:

לא הפסיד את זמנו, פעל גדולות ונצורות. טוב שנסע. למה היה מכביד פה עלינו בבטלה, בלי ל תועלת?

חלומות? מה זה? לא הורגלתי בחיי לחלום חלומות שאין להם פתרון. אמנם, לכל תוכניותי קרא בשם “חלומות”, אך כֻלן התגשמו! אבל כעת זמן מלחמה, אפילו המציאות דומה לחלום רע, לסיוט. ואנו מתפללים לבל יתגשמו. הזמן חולף לאט, רק עבודה גדולה תסיח את דעתנו המעורפלת, מאורעות יום־יום כה מרעישים ומרגיזים את הנפש, רק מפעם לפעם זיק של הרגעה ותקוה. כשיש ידיעה רעה, חושבים אנו על בן־אב"י: מה הוא היה מסיק מכאן, איך הוא היה מבאר? אך הוא מעבר לים, ורק לעתים רחוקות מגיע ממנו מכתב קצר, כֻלו התרגשות. הוא נרעש על ההרס הנעשה בבני עמנו בתפוצות הגולה. לבו כואב גם על צרפת האדירה שנטרפה בשבועים ימים, אף על פולניה, שעמדה במערכה חודש ימים, וטשכוסלובקיה של ידידו מסריק שנכבשה ללא יריה, ובלגיה והולנד שנקטפו כענף רך, ונורבגיה שגססה שעות בלבד. הרבה תקוות הוא תולה ברוסיה, אך עקר משענתו – אנגליה ואמריקה. בדברו על שתים אלה, רואה הנהו את הנצחון בעיניו ממש. במקרים יוצאים מן הכלל, הוא שולח מברק קצר, מעודד.

זהו בן־אב“י במרחקים. אני שמחה שהרחקתיו מפה, לשדה פעולה רחב, שיוכל לעבד עבודת־פרך, בלי לאות. אך הוא תוסס כמו קודם, ומחשבתו האחת – לחזור. הוא מתנדב לצבא, ואין מקבלים אותו מפני גילו. הוא מתחנן שיחזירוהו ארצה, אפילו אם תהיה זאת חזרה של גלגולים, דרך ארצות רחוקות ועל פני ימים זרועי צוללות, באוירון ההולך להלחם באויב. אין הוא מפחד מתאונת דרכים, כי החיים בגלות אינם נחשבים בעיניו לכלום. ובן־אב”י ידע אף להוכיח שהשמש זורחת בחצות הלילה. הוא נוסע רק נסיעה אחת לקליפורניה, שם יאסוף ל“קרן הקימת” ממון רב, ואז ישלחוהו בחזרה לארצו, או יותר נכון, סביב כדור הארץ.

בקרונות הרכבת לקליפורניה אין הוא יכול להרגע, מתהלך במסדרונים הלוך ושוב, וכשמרגיש את עצמו עיף מדי, הוא סר לתא השֵׁינה. אך התרדמה נעלמה ממנו. הוא רוצה שוב לקום ולהתהלך, מקבל מכה עזה בראשו ממטת הברזל שממעל למושבו. בלי הכרה הרימוהו בתוך שטף דם, הורידוהו בתחנה הקרובה והביאוהו ישר לבית החולים. שמו ידוע במדינות המאוחדות, גם תמונתו, ועל כן נודע הדבר לשולחיו ולמשפחתו.

חולה, כשבר־כלי, הוא חוזר למשפחתו אחרי רפוי ממושך. אינו יכול עוד לנוע, אינו יכול לדבר בקהל. למה לו חיים?

– תוכל לכתוב – אומרת לו רעיתו, וממריצה אותו לרשם את זכרונותיו המענינים כל כך.

– תהא זאת צואתי הלאומית – אומר בן־אב"י, ונגש לעבודה.

בינתים דברים אחרים מעוררים את תשומת לבו, והוא רוצה לכתב על הכל, אך בנותיו השתים, דרור ורינה, מפצירות בו “לגמר דבר אחד”, לאמר, להשלים את זכרונותיו. העמודים הכתובים מתרבים. נחשבו לעשרות והנה הגיעו למאות. אך עוד לא הכל ספר. החומר כה עשיר ורב־גונים. הארצות, הלשונות, האישים הגדולים, נדחקים זה אחר זה.

– אינני רוצה לכתב עוד – אומר בן־אב"י למשפחתו ולידידיו, – קודם אבריא ואופיע שנית בקהל, ואנאם. זה כל חפצי, כי יש לי הרבה מה לאמר לאחי בגולה, טרם אפרד ממנה לבלי שוב אליה עוד. על ארצתי אספר להם, בכל האהבה והחום שבקרבי, וכשאמלא את תפקידי זה, אשלים את זכרונותי בלב שמח, ולא יהיה בם מקום לכל הדכאון המציק לי כעת…

הדפסת ספריו, מלונו, האות הלטינית, כל זה אינו מענין אותו עוד, כי כלו תפוס מחשבה אחת ויחידה: לחזור, זהו בן־אב"י. הוא חי חיי רגע, כשהר־געש בקרבו יורק “לבה” שתדיר מכסה את זיקותיו הוא, את זיקותיו היותר מזהירות. הוא אינו בעל תכלית, אינו “המתמיד”, כחניכי הישיבה. מובן, הלא הוא עברי, בן־חורין, ועל כן גם מחשבתו, רגשותיו, בני־חורין המה. ובלי כל לחץ, הוא עושה את אשר מכתיב לו הרגע. אך תמיד הוא נשאר נאמן לעקרונותיו, אהבתו נצחית לנכסיו, אם הם לאומיים, לשוניים או ספרותיים, גם מדעיים. אך עבר רגע ההתלהבות – וחלפה המחשבה ותפנה מקום לחדש.

 

לט: הנואם בחסד עליון    🔗

בריאותו של בן־אב"י, אחרי התאונה ברכבת, רופפת מאד, וכשיש רק הטבה קלה, הוא דורש בכל תוקף לחזור לעבודתו – לנאום. ידידיו מבקשים ממנו להתאזר בסבלנות עוד זמן מה, עד החלמתו השלמה. בפרט הרב סטיפן וייז עומד על כך, כי סכנה בשבילו במצבו זה להתאמץ בדבור בפני המונים, כי בהתלהבותו הוא שוכח את עצמו, וזה יכול להביאו לתוצאת היותר רציניות.

יש ראשי מוסדות לאומיים, המפקפקים ביכולתו של בא־אב“י במצבו כעת, להופיע בפני קהל הדורש ממנו גדולות. אם שאלו את המאזינים למנאמיו, מה היה תוכנם, לא ידעו להשיב. כי באמת לא היה בהם תוכן, אפילו אם רצה הוא בעצמו בכך, ורשם את התוכן לפניו. כי בשעה שיצא לפני הקהל, היתה רוחו מצמיחה כנפים, והוא היה מתרומם כלו לעולם אחר שכלו טוב, מזהיר, יפה, נשגב, – והקהל אתו. בזה היה ידוע, וקהל מאזיניו כחומר ביד היוצר היה בידו, להוליכם לאן שרצה. מעולם לא השתמש בפסוקים, כדרך נואמים ידועים מבית המדרש הישן, אף לא בפתגמים ובמשלים, כמו שנהגו היותר מאוחרים, החדישים כביכול, ודוקא זה ערב למאזין היהודי בדרך כלל, אשר ידע להעריך זאת. ומדוע לא חכו לכך מצד בן־אב”י? היה אפילו מוזר, ואולי מצחיק, לו התחיל בן־אב"י להמטיר פסוקים ופתגמים.

תוכן מנאמיו היה מתפתח, מפסיק, נעלם, ומופיע שוב, מחליף גוון, הכל לפי ההתלהבות שהיה מעורר באולמים הגדולים והמפוארים, כמעט מעולם לא דבר בפני קהל קטן, בחדר צר. זה לא היה בשבילו, והוא לא היה בשביל המיעוט.

בנוגע לשפות, היה מדבר, מחוץ לעברית כמובן, באותה הקלות אנגלית, צרפתית וגרמנית. אבל זהר מנאמו היה מגיע לפסגת הגובה, כאשר דבר בלשונו, באותה הלשון אשר ינקה יחד עם חלב־אם, אותה השפה שהוא דבר בה כלשון חיה, אשר אהב, פתח ושפר באמרי פיו, ובקולו הערב הפכה למזמור. צלילי הברתו היו מיוחדים לו, והיה בהם קסם נסתר, כאלו לקחם מגנזי אוצרותינו בעבר, ובת־זוהרם נפוצה מסביב, ומלאה את החלל כלו. שרגג קראו לו, כי היה באמת משרגג את שומעיו. הקהל הטוב ביותר, כמו גם הבלתי מחונך, היה כמאובן בשומעו את בן־אב“י. שקט גמור שלט באולמים היותר גדולים, איש לא זז, הכל נמנע מתנועה ואף הקלה ביותר לבל יפריע את התרוממות הרוח. כשבן־אב”י דבר, חשבו כי השמיעות היוצאות מן הכלל של האולם היא המשפיעה, אך כשאחר דבר אחריו, כאילו השתנתה זו פתאם…

מערציו הגדולים לא ידעו לבאר לי, במה הקסים אותם נואם מפליא זה, ומדוע שולט הוא בהם במנאמיו, שליטה בלי מיצרים. לא האמנתי להם עד אשר שמעתיו בעצמי. פה בירושלים, ברחוב בן־יהודה, ב“מועדון הסופרים” הנמצא במרתף של בית גדול: אולם מוזר, עם עמודים שתמכו את תקרתו באמצע, והקהל כולו בעמידה, אחד מציץ מעל כתפו של חברו. הקהל היה כלו אוזן וכלו עין, כלו נושם נשימה אחת עצורה.

על מה דבר אז, אינני זוכרת. אולי גם לא ידעתי בו ברגע, אבל זה היה כל כך נהדר! שכחתי באיזה עולם אני נמצאת. הועברתי אולי עשרות דורות לפנים, ונדמה לי כי אחד מנביאינו נוכח אתנו. הלילה היה חם באופן יוצא מן הכלל, האויר באולם דחוק, נדמה היה כי הקהל כלו יכרע על ברכיו ויאבד את חושיו. ובן־אב"י נואם ונואם. נראה, כי אחרי כל משפט הוא פחות עיף, וקולו יותר צלול, עיניו מבריקות ופניו מאירים בבת־אור של זוהר עמו מהעבר הרחוק. נגמר. מחיאות כפים נלהבות, מסובבים אותו ואין נותנים לו להתקדם ולא לסגת, כדי לראותו מקרוב ולשמעו עוד, ועוד.

יצאנו החוצה, רחוב בן־יהודה היה עדין חציו בנוי וחציו שומם. הרחוב היה כְּאַבּוּל, שרקיע התכלת – כִּפּתו, והכוכבים הזהירו מבעד לתעלומות השמים.

– אמא, איך נאמתי? – שאל בן־אב"י

נפלא! – עניתיו, מה שאמרת, בדיוק, אינני יודעת וכמו כל השומעים, הייתי אחוזת קסם של צלילי לשונך היפה בפיך.

– גם אני אינני יודע, אם אמרתי מה שחפצתי לאמר, ואולי היו אלה דברים אחרים לגמרי, שנולדו במוחי בו ברגע, תחת השפעת מאורי העינים המבהיקות שנעצו בי שומעי.

אתה יודע, בן־ציון, אמרתי, כך אני משערת את נאומי ישעיה וירמיהו. כעת, אחרי אלפי שנים נדמים לנו דבריהם כתוכחה. אבל התוכן בודאי לא היה חשוב אז, ולא שמו כל כך לב לו. העיקר היה הרושם, הקסם, הפעולה, והאופן, שהאזינו להם בחורינו וריבותינו השמחים בנעוריהם, וגם המבוגרים והזקנים שבאַמְבּוּהָה.

– גם אני חושב כך – השיב בן־אב"י, בקולו השקט והעיף במקצת – צריך לתת לבחרות לחיות את חייה, בשום אופן לא להעציב אותה. תפתח את כנפיה לרוחה ותעוף מעלה מעלה, תשאב את רוח הקודש, וכפל כפלים תשיב לנו ממה שנדרש ממנה.

בן־אב"י אהב את הבחרות והאמין בה, אלא שהוא גם שם לה סיגים וגבולות: דוקא פה בארץ, כששאיפותיהם – לחופש ויופי.

לא רק בהמונים, גם בחוג הצר של בני משפחתו, או בין חבריו, אמר בן־אב"י להשפיע על ידי אישיותו הזכה, היפה, הנהדרת, שלא ידעה מעולם להכביד, ורק להקל על הזולת, אמרה.

מנאמיו לא היו מנאמים שאפשר להדפיסם שחור על גבי לבן. אבל, אילו קלטום בתקלטים והשמיעום בכל מקום שאנו רוצים לנגע בנימי הלב והנשמה, היו יכולים להיות מכשיר נפלא לתעמולתנו המתמדת, לעורר אהבה ללשוננו ולחיי עמנו בארצו האחת. מי ששמע את בן־אב"י לא ידבר סרה בשפתנו, וישאף לדעתה, גם טרם הספיק ללומדה, אף יכבדנה, כי זמר השמים נשמע בצליליה.

ואם שפתנו כה יפה, כה נהדרה, מדוע זה שבעה מדורי שרגגה נתכו על בן־אב“י? מדוע לאחרים לא ניתנה הסגולה היקרה הזאת באותה מדה? למה לא חלק את אוצרו עם מישהו, הכילי הוא או צר־עין? פשוט מאד הדבר: הלשון העברית בתחיתה היא תפארתו, ולו, לו יותר מלאחרים ניתנה בגורל. מילדותו הרכה ידע זאת ולא היה רשאי להשתחרר ממנה. ואף אלו רצה, לא היה יכול, כי אי אפשר לגלגל תקופות חזרה. תקופתו שמה עליו את חותמה לנצח. וידוע הכלל: “האצילות מכריחה ומחיבת”, ועל כן נשא בן־אב”י את גזרת הגורל בהכנעה ובקדושה, ובמקום שיש קדושה, יש כח, עוז וקיום, ואף אהבה. והכל יחד יוצר את התעודה. יש שהיא מוליכה את האדם בדרכו בחיים, ויש, להפך, שהחיים מכריחים את האדם להיות נאמן לתעודתו. וכך גם בן־אב"י. הוא היה מסור ונאמן לאשר דרשו ממנו החיים, לא נלאה ולא התאונן, בנושאו את הדגל בתמידות, בכל מקום ובכל עת, בשקט וברטט או בברקים ורעם: אלה היו יסודות נאומיו. תכנם, אופים – תעודתם!

אין דבר קל יותר מלנאום. אין צורך לכך אפילו בשכל יוצא מן הכלל, לא בתנאים ולא במסגרת, אף לא באולמים מפוארים. דים בכיפת השמים ובשדה רחב אופק או אף בארגז קטן בבִיתָן או בקרן זוית של רחוב סואן מאדם. אלא שדרוש קול נעים. נחוצה רוח נדיבה שתפעם את הנואם, שיאמין בעצמו במה שהוא רוצה שאחרים יאמינו. רק ישרי הלבב וטהורי המחשבה רשאים בכלל לבוא בפני הקהל, ואויה למי שחושב לרמאותו. ומדוע זה בכל זאת לא כל אחד יכול להיות נואם? ורק ליחידי סגולה רוחש הקהל את אמונו ואהבתו? מעטים הם האנשים האוהבים את עבודתם זו וקשורים הם לקהל שומעיהם, ושואבים ממנו רוח הקודש. על אלה האנשים אומרים, כי הם נואמים בחסד עליון, וכזה היה בן־אב“י. מי ששמע אותו, ידע זאת, ומי שלא האזין למנאמיו שמע את תהילתם, והשתוקק לשמעם. כך נודע בן־אב”י ברבים כנואם מצליח ומזהיר. והיה, כי אחרי מנאם גדול ומוצלח, היה עיף ויגע וחושב בנפשו: מאין בא לי הכח הזה לדבר בלי הרף, ותמיד בהצלחה? אין זה, כי אם ברכת הבורא עלי. ומדוע ברך אותי? מהן זכויותי המיוחדות?

ומתוך כל המחשבות האלה היה בא להחלטה אחת, כי זו תעודתו בחיים, ואותה עליו למלא בלי כל פגום, בלי פקפוק או הסוס, ועל הצד היותר טוב, ולהגיע, אם אפשר הדבר, לשלמות עליונה. תדיר הינו מתוכחים, אם בדרשה שצריכה להשפיע לפעול, לכבוש ולהטות, צריך להיות תוכן מסודר. אני חשבתי, שכן, ובן־אב"י חשב, שלא, כי מה תועלת בתוכן היותר טוב, אם הפעולה איננה.

כמו נביאינו מלפנים: אם לא השפיענו דים, בודאי היה בנאומיהם יותר מדי תוכן. זה “פרדוקס”, אבל כך

“בן־אב”י נואם בחדר העבודה של אביו. לימינו: חמדה בן־יהודה, בנותיו: דרור ורינה, אשתו לאה ואברהם אלמליח. לשמאלו: משה שרתוק, דוד ידילוביץ ויצחק עבאדי.

הדבר. ודוקא חשש זה לא היה לנו עם בן־אב"י מעולם. הוא שנא תוכן ומסגרת, וכרע ברך לפני חופש הדבור. הרוח, הרושם, ההשפעה, ההתלהבות – אלה הם המעוררים לתוצאות, ובאלה חשיבותו של נואם נושא דגל.

אף בשיחה פרטית, למה היה בן־אב"י מצליח להשפיע ולשכנע? בשפר אמרי פיו, באמיתות דברו, בזה שהדברים יצאו מלבו, וחדרו אל לב שומעיו. יפה ידע והרגיש זאת, ועל כן ראה את כוחו העיקרי בנאום.

גם זה: בן־אב"י היה כידוע יוצר רעיונותיו הוא, וכדי להפיצם ולהכריעם באותו החוג שבשבילו נוצרו, זקוק היה באמצעי. הוא ידע, כי אביו עשה הכל באמצעות העט, והעתון היה המקשר בינו ובין ההמונים. גם הבן נסה ללכת כדרך זאת, ובחר לו את העתונאות כמקצוע, אף כגרזן לחפור בו, וראה כי לא הצליח. ועל כן פנה למלה החיה, לנאום. ובזה היה נסיך הדבור העברי, גם נסיך הנואמים לקהל היהודי שלו. בחיי האדם, כמו בקיום החיות היותר נמוכות שאינן נראות אפילו לעין, יש זכות הבחירה, והיצור בוחר, כדרך הטבע, מה שטוב בשבילו ולמה שיוכל להסתגל.

מה מר היה רגשו של בן־אב"י, כשראה פתאם, שאינו יכול לנאום, מה גדול יאושו! ומתי יבריא? האם בכלל יחזור לאיתנו? הוא הרגיש כי אם קפא ונתקרר הנאום על שפתיו – אין הוא שיך יותר לעולם הזה.

 

מ: הביתה! הביתה!    🔗

בן־אבּ“י לא היה בן־זמנו בכמה מובנים. הוא היה סופר ומשורר בלי עם ובלי ארץ. וכל אשר שר היה כמו צלילים הנשאים על גלי־אויר, אשר יִשָׂמְעוּ למי שיודע לקלטם. אלה לא יאבדו, וישארו תועים בחלל העולם, בגוני הקשת ובסוד הלילה. שפתו חיתה בדבור פה, אך בכתב, בסגנון ובספרות העברית היה בן־אב”י בודד וגלמוד כמו בדבור פיו – בילדותו. לא היה לו חבר ולא מופת, לא היה לו בפני מי לכרוע ברך ואת מי לאהב, להעריץ ולהקדיש, וזה צורך חשוב וגדול מלהיות נאהב ונערץ.

לא כן בנאומיו. הוא היה נואם מבורך, כובש לבבות, מסוגל לקבע רעיונות כמו במסמרים, להכריע אישים מתנגדים. אבל כדי לתת תקף למנאמיו היה רצוי לכך איזה בית־נבחרים גדול בארץ רחבת ידים, של עם חי, הנלחם בעד דעותיו ושאיפותיו. אך “אספת־הנבחרים” שלנו לא אמרה לו כלום, ולא הוא לה.

הוא היה עתונאי עם כל הכשרונות והידיעות השיכים למקצוע זה, אלא שלא התאים לארצו, ואף לא ללשונו, כי טרם עוּבַּד הקרקע לכך. העזותיו נתקבלו בלעג ובבוז מפני שלא ידעו “במה אוכלים את זה”. הקהל, גם השפה, היו עוד בחתוליהם, בעת שהוא כבר רכב על “הפגסוס” שלו, ועבר זמן רב עד אשר התחילו ללכת בדרכיו, וחשבון לדרכיהם.

הוא קרא את עמו לים, בעת שעם זה טרם ידע לעמוד על הקרקע, וקריאתו זאת היתה כקול קורא במדבר. אלא שעמנו, שכבר ידע טעם המדבר מהו, קלט גם את קולו של בן־אב"י והחל ללכת אחריו בצעדי צב, ולמלא לאט לאט אחרי הקריאה, שנדמתה נובעת מתחת לעמקי הים, ושהגדולה והתפארה נועדו לימים הבאים.

הוא זעק להחלפת הא“ב האשורי, לכתב לטיני, כדי לתת את שפתנו בפי כל, מתוך אהבתו העזה אליה, מתוך הערצה וכבוד. ומתנגדיו באחת: “הוא מחלל את הקודש”. ההוקרה בוא תבוא כאשר יתוה בן־אב”י את חייו הנצחיים, ובכל דור ודור יהיה בן־זמנו.

גם הטוב והיושר שלו הרחיקוהו מן ההוה. שלא יכול לקבל זאת, ולא להסכים לכך. בעולם, כל הדרכים פתוחות בפני השקרן, הצבוע והנוכל. ובן־אב"י התהלך בתוכנו כאבר מדולדל מזה הגוף שאינו שלם, שאין הוא מתאים לו, אינו יכול להסתגל אליו, כי תהום של תקופה מפרידה ביניהם. אביו הביאו לעולם טרם זמנו, מפני שהיה זקוק לקורבן לרעיון תחית עמו. הספור הישן נושן על אברהם ויצחק, אינו בדותא, אלא סמל! כך היה וכך יהיה לעולם. כל רעיון גדול דורש את קורבנו, וברגע הנפשי הוא מצילו מאבדון, כי יחדיו הם גדלים אל תוך הנצח.

הרגע הנפשי הזה בא לבן־אב“י פעמים רבות בחייו, והפעם – על מפתן התהום שעמדה לבלעו: גלותו, אשר שמה מחנק לנפשו. נענה לו אדם, שלא הכירו, לא רצה בקיומו, לא הושפע מאישיותו, אף לא חמל עליו, אלא שסתם מלאך הזיז את לבו הכבד וגרם לפעולה חותכת, מפליאה. באחד הימים, ובן־אב”י היה מיואש ביותר, ולא ראה כל זכות קיום לעצמו, בישר לו האיש:

– איתמר, אתה נוסע הביתה, וזו דרכך: לדרום אמריקה, לאוסטרליה, לאפריקה דרומית ולארץ־ישראל.

– אנא גם לצפון־אפריקה! – התחנן בן־אב"י.

– היא בידי האויב! – ענהו איש־חסדו.

– עד שאגיע אליה, תהיה בידינו!

– נבואה?

– ודאות, כשמש הזורחת בשעת הצהרים!

קבלתי מכתב מבן־אב"י, המבשר לי שיבתו ארצה, בדרך ארוכה זאת. צפון אפריקה עודנה בידי האויב. אחרי חדשים מספר הגיענו מברק: “להתראות בקיץ בנצחון”. זה היה רמז כי הפלישה לאפריקה הצפונית בטוחה.

איזו שמחה, איזה אושר מלא את ביתנו, את בני משפחתנו: “בן־ציון חוזר!”. בחדר עבודתנו, במקום שהכרך האחד־עשר של המלון הלך ונשלם, כבר מוכן לו כסא־כבוד, כסא אביו בזמנו. הוא, עם אחיו ואחיותיו הכריחוני למלא מקום זה, ובבואו אמסרנו לו באהבה. מיום חזרו, זה הוא שינהיג את השלמת המלון. אחיו הצעיר ממנו, אהוד, יעזר על ידו, ואני אנפש מעמלי הרב, אכתב, ואשלים את אשר עלי עוד לעשות. בכל אשר מזדמן, חוזרים באחת: “כאשר בן־ציון יבוא…”.

אפריקה הצפונית נכבשה! אני משערת את מנאמיו היפים אשר ישא שם בעברו לאחינו המשוחררים, ומשם למצרים, פה שוב יזהיר בדבורו. אבל חסל, מהיום והלאה לא ינאם יותר, כי אם יעבד, יחדר אל תוך הרכוש היקר אשר הניח אביו: חומר המלון שעליו כבר העיד כל מי שהיתה לו הזכות להציץ לתוכו: “העבודה בזה המפעל היא תענוג ולימודים”.

וכשיתקרב בן־אב"י לזה הסנה הבוער ואינו אוכל ישל נעליו מעל רגליו, יצק מים על ידיו הטהורות לטהרן טהרה כפולה ומשולשת, וינקב וירשם אשר לאביו ואשר לו, בעשרות אלפים המלים המחודשות על ידי שניהם, ויביאן שי למשפחתנו העברית הגדולה, המתרחבת מיום ליום, ומחדשת ומעשירה אף היא את לשוננו. והנה, “לקיסר אשר לקיסר, ולאלהים אשר לאלהים”.

הרי תקופה חדשה של עבודה, עשרים שנה אחרי שהסתלק המחבר ממפעל חייו. איזו תקופה יפה, מחודשת כמו בחיי בן־יהודה, עבודה משותפת וכלה ברוחו. אז, אחרי מות אביו, הצעתי לו לקחת את הדבר בידיו, אך יושר לבו מנעהו מזה. לא העיז, חשש, פן גישתו תחלל ותזיק להשלמת עבודת הקודש. אך כעת, בחזרו, יעשה זאת בקדושה.

אני מפרטת ומסדרת במוחי את כל מהלך העבודה עם העוזרים, המומחים והמלומדים. אני משערת לעצמי את היופי וההדר שבתמונה זו: בן־אב"י יושב ליד שלחן עבודתו של אביו, בחדר העבודה, ואליעזר בן־יהודה הקטן, הנכבד, עומד מאחורי גבו, מוכן לגדל וללמד, כדי להמשיך הלאה, כשדודו האהוב יניח את העט מידיו…

אילו חלומות יפים, ותקוות נהדרות. איזה אשר ממלא את הלב, והמציאות תהיה מושלמת, אלא שקשה לחכות. הדרך כה ארוכה ומסוכנת. אבל בן־אב"י כותב:

– אמא, איני מפחד מכל פורעניות שבדרך. שליחי־מצוה אינם נזוקים. וחזרתי זו – מצוה היא. כך אמרתי למחזירי.

הידד, הביתה! וזה לא בלבד אל ביתו, בית אביו, לאחיו ולאחיותיו, אלא הביתה, להבית הלאומי של עמו, אשר בו ישב ישיבת קבע, ויחיה בו חיי אושר. ובן־אב"י גם נשבע, כי לעולם לא יעזבהו עוד, אף לא ליום אחד!

שלשה חדשים אלה נדמים בעיני כשלוש שנים ארוכות, בלי קץ וסוף. המלחמה כה קשה, איומה. אך באופק כבר קרני אור מפקיעים. בינתים עברו חודשי החורף. בן־אב"י שונא אותם, הוא מחשיב את האביב ואוהב את הקיץ הארצישראלי, שאינו חם מידי בשבילו, ולא יבש ולא מעיק, כֻלו עונג. ברגשותיו אלה הוא מביע את מזרחיותו, לא כמונו, ילידי אירופה, עם געגועינו לה, לאקלימה ולתרבותה. הוא צבר של ארץ־ישראל. חבריו בודאי מחכים לו, אף כל מתנגדיו. אתו צר להם המקום, בלעדיו, משעמם להם. זה דבר ידוע: כל דבור שלו, כל תנועה, כל הבעת־דעה – זו סערה, ואחר־כך, כעבור הוכוח, מתרגלים. משלימים, מקבלים מרוחו ועושים כדברו. רק יבוא!

אני מעמידה באמצע הדרך כל נושא מברקים, ושואלת: היש דבר מה בשביל בן־יהודה?

לא. ואני משתוממת, מדוע זה מאחר כה מברקו להגיע, לבשר לנו בואו מן התחנה האחרונה. שאין מכתבים, זה מובן, הוא בדרך. אינו עולה על דעתי שיקרה לו דבר מה. לפני עיני מופיעה תמונה מוזרה: האופירה הרוסית של רובינשטיין “השטן”, איך מחכים לנסיך, והוא הותקף בדרך על ידי אויביו, ומביאים אותו, והנה הוא מת. אך אינני מאמינה בהבל זה ותמונה זו אינה מסמלת לי כלום. סתם, זכרונות הילדות ודמיון מימי הבחרות.

חתני מקס וויטמן אומר לי:

– אמא, הבאה איזו ידיעה מבן־ציון?

לא, עניתיו, מדוע תשאל?

– כן, – אומר מקס – הוא חולה…

עוד דבור, עוד שאלה, ועוד צלצול בשח־רחוק, ומתברר לי כי נתפרסמה בעתון ערב ידיעה מאמריקה: בן־אב"י מת!

כמו רעם הכתה את כלנו ידיעה זו… טרם יצא לדרך, ואיננו? איזו מעגמה בחייו ובחיינו… מדוע היה צריך לקרות כזאת, ולמה? למי היה זה נצרך?

כל תכניותי נהרסו כהרף־עין. למחרתו ישבתי בחדר העבודה על כסאו של בן־אב"י, לדפדף בכתב־יד המלון, וידידים באים לביתי, להביא לי את תנחומיהם, גם מכתבים ומבקרים מגיעים. ובכן, זה לא חלום, אלא סיוט. אך המציאות עוד יותר איומה, כתהום הרובצת מסביב, והחיים כה מכבידים ומתאכזרים בי. מדוע, הלא יכול היה להיות אחרת?

אבל הגב מזדקף. החובה לעם ולארץ, ללשון, למפעל בכל היקפו, מכתיבים את ההתנהגות לימים הבאים. אל בכי! לעבד, להשלים, עדוד לעצמי ולאחרים. אם הגורל רוצה להתאכזר בי – לא אכרע. עד כה היה עלי להחזיק בחיים את רוחו של בן־יהודה ואת מפעלו, זה עשרים שנה אחרי מותו, וכעת נוספה חובה חדשה: להנציח את בן־אב"י בספור חייו ובפרסום כתביו. אחיו אהוד וחבר מעריציו מאמצים אותי, ומבטיחים לתמוך בידי. ואלה הם הנחומים שאני מגישה לאשתו לאלה, כלתי האהובה, ולשתי נכדותי היקרות, בנותיו דרור ורינה, לאחיו ולאחיותיו.

שוב מופיעה לפני דמות הנסיך שב“השטן”. באחד הימים יביאו את ארונו של בן־אב“י – הביתה. הוא יובא למנוחתו האחרונה, אך לא בהר־הזיתים, בקברי־אבות, בפרוש אמר, כי אשמנתו תקרה בנתניה. זו הנקודה יציר־כפיו היא, השוכנת על חוף ים־תיכונו של בן־אב”י. אליה קרא את האחרים, וגם בעצמו שאף לחיות בה. אף פרדס קטן נטע בה, ומגרש לבית רכש בתוכה. בן־אב"י רצה להעביר לנתניה אף את קבר אמו דבורה, האם העבריה הראשונה בתחיתנו זו.

בפסגת הר הזיתים מקום מנוחתה, עזוב, הרוס, ללא מצבה לראשונת המורות ואם העבריות בדורנו – זה גמולה מעמה, אשר לא בא לבקרה זה חמישים שנה…

 

מא: מחזיר לאשה זכויות חוה    🔗

היה בבן־אב"י איזה יסוד, שאינו יהודי, אך אולי עברי, שלא הכרנוהו ולא ידענוהו? האשה נמשכה אליו כמחט אל אבן שואבת, כמו לבירון ולשלי, האנגלים, לגתה הגרמני, לאלפרד דה־מיסה הצרפתי, לפושקין הרוסי וכדומה. לא הוא חזר אחרי האשה, אלא היא חזרה אחריו. לא אומר כי לא השיב לה אהבה, אלא במסגרת נאה ואצילה. מעולם לא הביא לאשה פרח, ותהי זו מלכה או נסיכה. לא נתן לה מתנות, אך עשה הַקְדָשָׁה מפעם לפעם כשרצה להראות, שהוא נוטה לה חסד, וגם זה רק על ספריו, יצירותיו הוא, והצדיק את ישראל זנגויל, שאמר, כי אין אדם רשאי לכתב משהו על חבור זולתו.

הוא הכיר את האשה בארצות שונות, של עמים שונים. שונה היה יחסו להאירופית מלהמזרחית, היחס לראשונה היה צנוע, לאחרונה התיחס כמו שעשו משוררינו הקדומים, בפרט אבן־עזרא, אלחריזי ועמנואל הרומי. זה ידוע מבלי לפרט.

בכל מקום שבן־אב"י דבר, הטיף, נאם, היו בין המושפעים והמתלהבים נשים לרב. הן סובבוהו, הזמינוהו לבתיהן, המטירו עליו מתנות לזכרון, בקשו את חתימת שמו בספרים אשר הביאו לפניו.

הוא היה ידוע כרזיף העברי. תואר זה ניתן לו בארץ, ולוה אותו בכל דרכיו. מעולם לא השמיע לשון־הרע ביחס לאשה, ולא הזיק לה. וגם אם לפעמים הכבידה עליו אהבתו של זו או אחרת, בפרט אם היא לא היתה צעירה או לא יפה ביותר, ידע לשאת זאת בגבורה, מבלי להעליב. אף להכושית התיחס באותה דרך ארץ, לבל תחשב, כי גון עורה השחור מוריד את ערכה בעיניו.

מכל ההכרות אשר עשה בחוץ־לארץ, היו באות אי־אלו מהן ארצה. היה מזמינן לביתו, ומציגן לפני אשתו ומשפחתו. בחירתו חלה על היותר רוחניות או מלומדות. היה דבר מה דוחה אותו בפרט מהאשה הגברית, וכמו כן המגושמת. האצילה, האמן, הסופרת – לקחו את לבו. רגיל מאד היה בעיניו, שאשה התודתה על אהבתה אליו, והיה משתדל לעשות מזה שירה והזיה, ובזה מרומם את האשה ומצדיק את זכותה לאהב, להעריץ, ואף להביע זאת לגבר.

רק עם רעיתו היה מדבר בלב פתוח על פגישותיו ואהבותיו, ולפעמים בבקורת קשה, בפרט בנוגע ליופי. טעמו היה קבוע ומרוכז. ואם דבר מה לא התאים להשקפותיו – היה זה בטל ואינו ראוי להזכר. ומצד אחר היה שמח, אם מישהו התפעל מן ה“ל” שלו, היא הגנדרנית שלו ומצאה תמיד יפה ונחמדה, ולא היה מקנא, כי היא מלאה את כל עולמו. אצלה מצא הבנה לכל מחשבותיו וחלומותיו. והיא ידעה, ככל היותה אשתו, להשאר אהובתו וחברתו בחיים.

מענין, כי כל אשה, אשר פעם התלקחה באהבתה אליו, אם ברצינות, ואם תחת השפעת הרגע, נשארה נאמנה לו, אם גם מרחק המקום הבדיל ביניהם, מן הלב לא נשכח. ביניהן היו יהודיות, אירופיות ומזרחיות, גם נוצריות ומושלמיות, ואולי איזו ברהמנית או בודהיסטית, בהיותו בהודו, בסין וביפן. כששאלוהו:

– מדוע כלן נאמנות לך? – השיב:

– יען אני נאמן להן.

אך עוד יותר היה בן־אב"י נאמן לעצמו, למוסר המושבע של עמו. אהבתו לחוד ואבהות לחוד. אוצר רב של אהבה היה בלבו, אך המשפחה היתה לו טהורה מכל זאת ירושתו מאבות אבותיו, מדור העבר. אולי השפיע עליו מה שספרתי לו פעם כי הסבתא של סבתו מצד אמו היתה מיוצאי חלציו של הגאון מוילנה. ומכיון שלא מצא כל שרידים וראיות באילן היחוסין של אשתו הספרדיה, שאם לא מגזע בן־ישי, לפחות לבית אברבנל תתיחס, החזיק בשתי ידיו ביחוסו האשכנזי למרות כל חפצו להיות ספרדי.

כמו כן היה בן־אב"י נוטה לכלל: “אשה, יין, וזמרה”. הוא אהב גם כוס יין, בירה וקוניאק. הוא היה מטיף למשקה המשיב את לב האדם, אך מעולם לא השתכר. זה פלא, גם אם שתה הרבה, במקרים יוצאים מן הכלל, בפרט בפסח, היה מתבטא בו הכל רק בשמחה ובעליזות יתרה.

בן־אב"י הצטין בכלל ביחס לאשה, ובפרט במידה, וזאת דרש גם ממנה. הוא הכיר, אף הוקיר את השפעת האשה על כל מהלך החיים, אך תמיד אמר, שיש גבול שלא הגבר ולא האשה יכולים לעוברו. בפרט במדיניות הזהיר את האשה בל תפריז בהשפעתה ובל תביא לסבוכים מדיניים מסוכנים.

פעם בקרנו שנינו בבית הקברות הגדול בני־יורק' אשר קראנו לו בינינו “עיר המתים”, כי האמת דמות־עיר לבית קברות זה, עם רחובותיו המסודרים והמספרים לבתי “הדירים” המתים. בהכנסנו, נתעכבנו על יד השוער, ששאל אותנו את מי אנחנו מחפשים. וכשאמרנו לו, נתן לנו בדיוק את שם הרחוב ואת מספר המצבה. המען היה נכון. התעכבנו על יד מצבה מפוארת, על הפתח היה תבליט של אשה בכל הדר גופה המופתי, כאילו רוצה להכנס ונעצרה, נרכנת בראשה על זרועה הימנית, והשמאלית נופלת מטה כאילו אחוזת־יאוש.

– בזה נאמר הכל – העיר בן־אב"י – גדול כוח האשה, הכל היא יכולה והכל רשאית, אלא שהמות שם את סיגו: עד כאן תבוא, ולא תוסיף.

רזיפותו של בן־אב"י היתה נראית לעין וידועה אפילו במהלכיו במשפחת הוריו, ואף ביחס למשרתים ולעוזרות בבית. חביב ואדיב היה עם פועלי בית הדפוס שלנו. לא ידע מה זה להרים קול יותר גבוה מן הרגיל, ועל הטרדה היותר קטנה בקש סליחה. אם פעם, ברבות הסבוכים יותר מדי, בהתנגש שני עולמות – החנוך האירופי והמזרחי – פרצה נגד רצונו מלה לא נאה מפיו, ודוקא ביחס לנפש אשר אהב מכל, ולנו נודע הדבר, והוכחנוהו על כך, שמע את דברי התוכחה, ואמר לאביו ולי:

– הרי אינכם מכירים את העולם הזה, ואתם חושבים, שאפשר לעבר בו מבלי להפגע או לפגוע, מבלי שאדם יגן על עצמו?

ואנו הבינונו למה כונתו, ואף על פי כן בקשנו ממנו כי לא יקרו עוד כדברים האלה. הוא הבטיח וקים.

המשרתות, שהיו בבית, יהודיות גם נוכריות, הקדישו אותו ממש, מאחת מהן, סָלְמָה הידועה “כשפחה דרבי” בגלל העברית היפה אשר דברה, והיתה מתוכחת ברחוב היהודי שבעיר העתיקה עם תלמידי חכמים על מונח זה או אחר, בנוגע לנתח בשר, ירק או פרי, אמרה פעם:

– לו הסכים בן־ציון רק להמיר את דתו לנצרות, הייתי נשאת לו.

היא היתה ערביה נוצרית כבת חמישים, והוא עלם כבן שלושים, והדבר היה מאד מבדח אותו ואותנו.

יחסו לילדים היה גם כן יוצא מן הכלל. טרם כל חמלה, אחר־כך דאגה, ולבסוף – אהבה, מסירות־נפש, עזרה. תמיד היה מוכן להמנע מהרבה כדי לתת ולהספיק לאחרים, בפרט לאשה ולילד.

בן־אב“י כל כך אהב את האשה, עד שלא יכול היה להסכים לכעורה, להתרשלות בלבושה. ויותר מכל לא סבל את הפטפוט מחוסר הטעם, והיה אומר, כי זה מכער אפילו את היותר יפה; הקירבה והפגישה במום זה של האשה הביאוהו תדיר להתרגשות כזאת, שהיה בורח ממנה, אבל הודה כי גם לה הזכות לרדף אחריו. היה מקרה והפטפטנית באה אליו למערכת “דאר היום” בשעת עריכת העתון, ולא יכול אז לברח. אך חלילה לו לבן־אב”י לפגע בכבודה בפני פקידיו ועוזריו. בכל הכבוד היתה מתקבלת גם היא. אבל ממי שיכול לברח, לא נמנע מעשות זאת, וכבר היה ידוע הדבר שאם באה איזו אשה לבן־אב“י, שלא היה מחבב אותה ביותר, היתה היא נכנסת בדלת אחת והוא ברח מן הדלת השניה. אבל כל זה נעשה במצב־רוח טוב, בצחוק על השפתים, בלי כל רוגז, וכמעט שהיה נכון בן־אב”י לבקש סליחה על אי־סבילות זאת מצדו.

 

מב: בן־אב"י וז’בוטינסקי    🔗

בן־אב“י חבב וכבד את כל האישים בתנועתנו הלאומית: סוקולוב העיתונאי המוצלח המדבר בשמונה־עשרה לשון, וגם עברית! מקס נורדאו המזהיר בנאומיו, את ויצמן הכוכב העולה בשמינו הקודרים, את טריטש, על שאיפתו לישוב מדבר “אל–עריש”, את דוד בן־גוריון בהופעתו בין הפועלים העברים – ואת יריביו בארץ: בן־צבי וזרובבל. אלה היו הכוכבים הגדולים, הקבועים והמזהירים. אך היו גם כוכבי־לכת חשובים, כיצחק גולדברג, מנחם בן־משה, ביאליק – משורר הגולה, טשרניחובסקי “היוני”, ואחד־העם – בעל “המרכז הרוחני” ו”השלח“, גרינברג ובנטויטש בגנגליה, וזנגויל, שפרסם את “יוסף בעל החלומות”, פרופסור ורבורג וולפסון בגרמניה, האמנים הלאומיים כלילין, שטרוק ושץ, והסופרים הכשרוניים כבריינין, ברנפלד, בירנבוים, לודויפול ומיכה בן־יוסף (ברדיצ’בסקי) – בשפמו הניטשאי ותלבושתו האפורה, נחום סלושץ ויוסף קלויזנר כשהיו כבר למחציתם סופרים, ולמחציתם מלומדים. אך בן־אב”י התקשר לשלשה: הרצל, הנדיב הידוע וז’בוטינסקי. מן הראשון לא ידע הרבה, כי פגשו רק בבחרותו הרכה, ואחר־כך השתוקק תמיד להכירו עוד. אך דבר מה כאלו התנגד לכך, והפגישה לא יצאה לפועל. בבזל ראהו בכנסיה, ולא עלה אפילו בידי מכס נורדאו להפגישם, כי הרצל תמיד היה נחפז וממהר לאיזה מקום, ועוזה בפתאומיות. אבל הרושם על בן־אב“י נשאר עז, והביט אל הרצל כאל משה רבנו, אשר יפדה את עמו מעבדות ומגלות. בשאלת אגנדה התנגד לו בעקרון, וכמו־כן לנורדאו ולבן־יהודה ולכל הארצישראלים שהלכו אחריהם. כי אהבתו לארצו – מולדתו לא ידעה גבול, ועִוְרָה אותו, עד שלא ראה את הנולד. הרצל מת. בן־אב”י נדהם ולא ידע מה לומר על איש זה, שהיה עד כה מרחף בשחקים, ובמותו נשאר במרום. המות תדיר משלים בן הנגודים העזים ביותר, וכך החליט, כי הרצל בא אלינו כמו קסם, וכך גם נעלם, על כי חטא הדור.

בביתו היתה תלויה תמונה גדולה של הרצל במלבן מפואר, ובה מצא את כל הקסם והיופי שבחיצוניותו, זקנו וקומתו, עיניו החולמות, ובצער האומה, שהיה, כפי שנדמה לו, שפוך גם על פניו. מה היה בשבילו איש זה? סמל? דוגמה? אלמות? בעצמו לא ידע לענות על כך.

בן־אב“י נתקבל אצל הנדיב הידוע, הברון אדמונד רוטשילד בפריז, וידבר אליו לא כמו כל התלויים בו. הוא לא בא אליו להטרידו או להרגיזו בבקשות יתרות, אלא להפך, להלהיבו במעשיו הגדולים למען הארץ. וכדי להגיע לכך הרבה לספר לו על יפי חיינו העבריים, על הדור החדש אשר גדל ויהיה לתפארת, על ה”אמזונות" שלנו בשדמות יהודה והגליל, על השירים, ועל החיים העליזים בגורן ובכרם.

הברון נהנה מהשיחה ואמר לו, כי שמח להכירו שיחזור לביתו ויהיה בן נאה לאביו הגדול.

באמת, זה דומה לבן־אב“י: נשאר בלא כלום. “נשיאים ורוח, וגשם אין”. התפעלות, השפעה, אך שום דבר לא, לעצמו, אף לא לעתונו, וגם לא לפרסום ספריו. את החלפת הא”ב שכח, כי לא הספיק לו הזמן לדבר. בקיצור: נקי נכנס, ובידים ריקות יצא. ומאושר: להבקור אצל הנדיב היתה הצלחה גמורה, כי ראהו במצב רוח טוב, צוחק, מתענין, ושואל על “ישובו” החביב. לא, אל דאגה, הנדיב לא יזניח את כפריו ולא יתחרט על אשר עשה, למרות כל הטרדות שישוב זה הסב לו, כאשר לא נשמעו לפקידיו ואת התלבושת האחידה אשר שלח לאנשי זכרון־יעקב התבישו ללבש, ובראשון־לציון התקשטו הנשים בנוצות בת־יענה, מעשה שהרגיז בעיקר את הברונית.

הנדיב הבטיח לבן־אב"י לבוא בקרוב לארץ, לראות אם באמת היא מלבלבלת² כמו שתארה לפניו.

אחר היה יחסו אל ז’בוטינסקי. אי־אפשר לאמר, כי לא הכירו זה את זה. פגישה ראשונה בירושלים: ז’בוטינסקי במדי־קצין של הגדוד העברי הראשון “קלעי המלך”, אחר־כך בלונדון, בפריז, ושוב בירושלים. תמיד בידידות ובהערצה הדדיים וברגשי כבוד איש לרעהו.

בן־אב“י העריצו על יצירת הגדוד העברי, על שאיפתו להחלפת הא”ב האשורי שלנו באותיות לטיניות, על נאומיו המקסימים, על גישתו ללשונו – גישה של אדם שלם עם נפשו.

ז’בוטינסקי מצידו אהב את בן־יהודה ואת כל אשר נתן לעם בתור נכסים לאומיים, הוקיר הוקרה רבה את הבית העברי ורוחו הלאומי. את בן־אב“י הוקיר אולי יותר מכל, בגלל רעננות האביב אשר הכניס בצינת־החורף והערפל של חיינו היהודיים. בן־אב”י היה נכנס ואתו צלילי שפתו, בצלצול פעמוני כסף טהורים. אלה יצרו מיד אוירה מלבלבת ומרנינה. רק בהשקפות מדיניות נבדלו. שניהם ממעריצי אנגליה, אך באופנים שונים, ומתנגדים.

אבל זה הכל. משיכה מיוחדת לא היתה קיימת ביניהם. כפי הנראה חסרו החוטים, או שלא היו מכוונים כהוגן. הם גם לא בקרו איש את רעהו. שגיאות האחד היו יקרות לשני.

עם כל ההערצה שבין איש לאחיו הסכימו שניהם, שלכל אחד מהם חסר דבר מה, שאולי ישנו אצל השני, כדי לעמד בראש ולהיות מנהיג. ז’בוטינסקי הצליח ליצור סיעה ולעמד בראשה, גם בן־אב"י יצר את סיעתו “בני בנימין”, אך בעצמו הסתלק ממנה, והיא בטלה מעצמה.

והנה מת ז’בוטינסקי בלא עת, מות פתאומי כל כך. ובן־אב“י, מלא יגון, כאלו נחטפה ממנו ההזדמנות לשנות את דעתו, לגשת אל הנערץ ולומר לו: “לך תעודה גדולה ועליך למלא אותה”. ומשוכנעת אני, שאילו מת בן־אב”י קודם, היה רגש דומה רודף את ז’בוטינסקי. מדוע לא נגש? מדוע לא הפציר בו לעשות לאשר הוא נועד?

וזה אשר כתבתי לבן־אב"י: ז’בוטינסקי איננו. ראיתי החלומי. בחשכת הליל, שני צללים עטופי תכריכים וסבויי־פנים, נלחמים, וברצונם למגר זה את זה.

האחד אומר:

– הגיעה שעתך. עליך להסתלק. קדושת רעיונך דורשת זאת ממך.

והשני:

– לא, בשום אפן לא, בוגד אהיה ברעיון, בעמי ובעצמי, אם אעשה זאת…

– עמך דורש זאת ממך. הסתלק לטובתו ולהצלתו. את חובתך עשית. יסדת את הגדוד, וכיום נצרך לנו צבא גדול וחזק. אינך מצליח, פנה את הדרך לאחר.

– מי הוא האחר, המוכשר ממני? אמור! אם אדע, אולי אסכים, אביא את חיי קרבן.

– אחת היא, מיהו! אל לך לדעת זאת! הסתלק ופנה דרך!

– אבל מדוע? למה? תנועתי אינה מבוצרת למדי. הכל יחרב, יפול… הרפה ממני. מחכים לי, אינך שומע? “בדם ואש…”

– לא, לא תכנס, לא תראם עוד, והם לא יראו אותך! תקופה חדשה תחל מהיום, בלעדיך!

– תקופה? כן, תקופה איומה, אבדון לעמי, כליון… אני אקדם את פני הרעה.

– חא, חא, חא, בל תשים קץ לישותך טרם נעדרת. אינם צריכים לראותך בחולשתך, בירידתך, אתה צריך להשאר גדול, המנהיג המפעם אותנו ברוח הקודש! סור מזה, בל תקרב! מקומך נפקד, אינך שיך עוד לכאן רק זכרך יחיה לנצח.

ז’בוטינסקי נפל ומת. הצלם השני נעלם.

מה תאמר על חלום זה למחרת מותו?

בן־אב"י עונה אחרי חדשים מספר:

– חלום קסם ממש! כתבי לי, אמא, מי, לדעתך, יבוא במקומו? הידעת? ההכרת את האיש? באמת חבל, חבל! ובפרט מצטער הנני, על אשר לא הבעתי לז’בוטינסקי, עם כל הערצתי אליו, את דעתי בנוגע לתנועה אשר הקים, ומה שיש לעשות בלי כל דחוי, ועוד ועוד. ממנו רציתי לדעת כמה דברים, והנה הכל אבד. נשארנו שנינו כפסלי אבן העומדים זה מול זה, בבית־נכאת, ואינם זזים.

בינתים בא אותו איש שראיתיו בחלומי כצל, ודופק על פתח־ביתי. הוא נוסע לארצות הברית. קראתי לפניו את רשימתי הקטנה על מות ז’בוטינסקי. הוא האזין ופניו חורו, לא דבר, אך נראה היה שהתכן הפתיעו, והתמונה עשתה עליו רושם. הוא הבטיח לכתב לי לאחר שיתראה עם בן־אב"י…

לבן־אב"י כתבתי: האיש יבוא אליך. רק פעם אחת ראיתיו. ענו ושתקן. אך נדמה הוא לי כנצוץ הקודש, הטמון מתחת לערמת האפר, וברגע המיועד יתלקח ויהיה ללהבה גדולה. שלחתיו אליך. תפגשו, ותכתב־נא לי את דעתך.

לא קבלתי ממנו ולא מבן־אב"י את המשך הנושא הזה. כפי הנראה האיש והמכתב לא הגיעו לתעודתם, ואולי ירדו למצולות ים…

היו נקודות שבהן נפגשו בן־אב“י וז’בוטינסקי ונראו דומים זה לזה. אך היו גם נגודים יסודיים ביניהם: שניהם היו יוצרי רעיונות, ולא דאגו להגשמתם. ביחס לאשה אותו העקרון: אהבה היא אהבה, והאשה החוקית היא העיקר, והילד שיך רק לה. ממש ההפך ממה שחשבו אנשים גדולים של אומות העולם, וזה לא הפריע להם בשאיפותיהם לחופש ודרור. שניהם רוצים בהחלפת הא”ב שנית: כשם שבאה האשורית וירשה מקום העברית הקדומה, כך תבוא הלטינית ותירש מקום האשורית. ושניהם מוכיחים את בן־יהודה על אשר לא עשה זאת הוא. ומדוע שניהם יחדיו לא הוציאו זאת לפועל? בן־אב"י מעריץ את ז’בוטינסקי על הקמת צבא עברי, אך אינו מבין איך זה הרשה, אף הסב במדה ידועה, את בטולו.

ביחס לממשלת הממונות, דעותיהם שונות לגמרי, כמו כן בשאלת החלוקה, חלוקת הארץ בין העברים והערבים. ואף־על־פי־כן שניהם דורשים מדינה עברית, בקנאות רבה. אך יש עוד נקודה יסודית, שבה מתפלגת השקפתם: ז’בוטינסקי בונה את הכל על העקרון: “בדם ואש יהודה תקום!”. ובן־אב"י חושב, כי באחוה ובאהבה עם עם הארץ נבוא לעמק השוה. בשאלת הלשון הסכמה גמורה ביניהם: קנאות קיצונית – ובאותיות לטיניות!

בשניהם תוססת האהבה העזה והלוהטת לעמם ולארצם. שניהם נרדפים: האחד בגולה – ושאיפתו לארצו, והשני בארצו – כשמטה לחמו הוא נדודיו, המכריחים אותו לסייר גלויות עמנו שבתבל. קיצוניותם מכבידה על ההמונים, בפרט זו של ז’בוטינסקי. הוא ידע ליצור לו סיעה, ולהחזיקה בחיים. אמנם היתה גם לבן־אב"י הסתדרות משלו, מבני הארץ, צברים כמותו, כל הנער. אך הוא לא החזיק בה ולא היא בו.

שניהם נואמים בחסד עליון, אך מה שונה אופי מנאמו של כל אחד מהם! האחד מדבר במהירות ובהתלהבות, מבלי לתת לשומעיו זמן לנשום או להרהר, ולו לעצמו – להתעכב על דבריו. השני – בהפסקות, דברים מבודדים, תוכן מסודר. וכך גם חיצוניותם: הראשון – גבה קומה, שרטוטי פניו מופתיים ובת צחוק, והשני – קצר קומה, פניו רציניים, קצת “זאביים” – כשמו, ונדמה, כי נכון הוא להתנפל על כל אחד שיתנגד לו אפילו במחשבה.

ושניהם צודדים את לבות ההמונים, ובכל המסיבות. שניהם הופיעו בקסם וביופי, בנועם ובחן, ונעלמו מאתנו, פחות או יותר באותו הגיל, באותה הפתאומיות, ובאותה ניו־יורק במליוני יהודיה. ואולי אף אשמניהם נקרו שם, זה על יד זה, ובת־קול קוראת מאופל קבריהם: ישראל בארצו ובלשונו – אל־מות!

זוהי הקריאה המנחמת.

 

מג: לאה    🔗

מעונותיהם של בן־יהודה ושל שלמה אבושדיד היו בפנה אחת של רחוב בלי שם, סמוך למגרש הרוסים. בן־יהודה גר בדירה שכורה מיהודי בוכרי, ואבושדיד – בביתו הגדול. אך לעומת זה היה לבן־יהודה גן גדול ולשכנו אף לא חצר. לבן־יהודה נשארו מחמשת ילדיו רק בן ובת – בן־ציון וימימה. ולאבושדיד היו שלש בנות, ולאה הקוטינה³ מכלן. שלש הילדות היו באות אל הגן לשחק שם עם בן־ציון, אך הוא שחק רק עם הגדולות, ובלאה לא התענין.

עברו שתי עשרות בשנים. פרלה וריקה כבר היו נשואות, ובן־ציון, בחזרו מאירופה, הסתובב לחפש את ה“ל” שלו. מבט עיניו התכלת־אפורות נפגש במבט עיניה השחורות של לאה.

היו לו הרבה מתחרים, וכלם עשירים ממנו. ולאה כבר אהבה רק אותו, אך איש לא ידע זאת, אולי גם לא בן־ציון, ולא היא בעצמה. כל חייה של הנערה היפפיה היו מזרחיים לפי מושגי הדור הישן, רוצה לומר, ישנים כפלים. אלא שאחיה הרופא אברהם, התחיל להכניס, למשפחתו מנהגים חדשים. על כן הרשה לבחורים לבקר בבית אמו האלמנה ואחותו הצעירה, וביניהם היה בן־ציון בן־יהודה.

משפחתו בודאי היתה יותר שמחה לראות את בן־אב“י נשוא לאירופית, בעלת השכלה גבוהה וספוגה תרבות מערבית. כמו־כן גם משפחת אבושדיד לא התפעלה ביותר מנשואי לאה עם “אשכנזי”. נוסף על כך הוא עורך עתון, עני ואביון, מחשבותיו פורחות באויר, ובמה יפרנסנה? לא כן בן־אב”י ולאה. הם צעדו לקראת חייהם המשותפים בבטחון, שהיו מענינים ומזהירים. כמונו, נסעו גם הם סביב העולם כלו. בן־אב"י נתן ללאה ספרים עברים, אנגלים וצרפתים. היא התחילה לקרא הרבה, נפגשה עם אנשים מענינים, האזינה לוכוחים מדיניים וספרותיים, ואופקה התרחב מיום ליום.

לאה היתה טליה פקחית. מלבד זה היה לה הכשרון של מספרת בדבור פה. בכל מה שתארה, ומה שספרה על מה שראתה, היה ענין ויופי. ולא פלא, כי בטבעה היתה משחקת. גם לאחיה הרופא היה כשרון זה, אך היא הצטינה עוד יותר ממנו, והכל חשבו כי בודאי תלך להבימה. מי שראה אותה בהצגות בית־ספרה בתפקידים שונים, התפעל ממנה. נבאו לה עתיד מזהיר כזה של רחל הנפלאה ושרה האלהית. היא היתה אז צעירה יותר מדי כדי לשאוף לגדולות, ואמה ואחיה החליטו, כי אין זה ענין בשביל בתם, ומוטב שתתחתן.

חייה עם בן־אב“י התפתחו כך, שלאה היתה צריכה לשחק את תפקידיה בקביעות. בלי אמצעים כספיים היתה, מוכרחה לקבל אורחים, ולקבלם יפה, להיות לבושה נאה, וסדרי הבית היו צריכים להיות מתאימים. היא בקרה במשפחות חשובות וידועות בחוץ־לארץ ונתקבלה בכבוד ובהערצה. אף ביפיה ובחיצוניותה טפלה בלי הוצאות יתרות. צחוקה היה נעים, שחור־תלתליה הטבעיים – מבריק. לאבקות לא היתה זקוקה, כי היה לה עור מיוחד, כמו שאמר בן־אב”י: “גון־שמן־זית”. ובמזרח אין דבר יקר מזה. השפתים טרם צובעו אז, אך בפוך ידעה להשתמש, כרוב הספרדיות והמזרחיות. שנים היו לה כפנינים, וגם פנינים כשניה היפות, הודיות עתיקות, שהיו מיפות את צוארה הגנדרני. בן־אב"י התאהב בה כל יום מחדש.

כשהיתה לאם לילדתה הנחמדה דרור, שנולדה להם בהיותם בניו־יורק, ביום הצהרת בלפור, הדבר הראשון אשר לימדה אותה, היה להתגנדר קצת, לצחוק בעיניה, להטות את ראשה הצידה כמשתמטת, וזה כל כך התאים לשתיהן.

באמריקה היתה הצלחת לאה שלמה. כלם אהבוה והתפעלו ממנה. בכל חברה הזהירה והוסיפה חן למסיבה. האנגלית שלה היתה משובחת, והעברית שבפיה – סמלית לתחיתנו ולעברנו גם יחד.

הספוק שבחייה בא לה מן הצד הרוחני. בחומריות היתה על הרוב דחוקה. היתה צריכה לחיות בחשבון, ולא מעט עמלה בהנהלת חייה באמצעים בלתי מספיקים. כשהתחיל בעלה לנאם, הוטב קצת מצבם החמרי. לאה נסעה תדיר אתו וראתה חלק גדול של צפון אמריקה אך היא השתוקקה תמיד לדרום־אמריקה, בה תדבר בלשון־אם שלה, הספרדית, שהיתה שגורה בפיה. אך לא הזדמן לה להיות שם, כי תמיד נדחתה הנסיעה לזמן אחר.

ביחס לאשה, לא הסתפקה לאה במועט. תמיד המריצה אותו לעלות ולהתקדם, דבר שלא היה לפי טבעו. כשנאם בפעם הראשונה בניו־יורק מעל במת בית־החזיון, לפני קהל גדול, שאל אותה בסיימו:

– איך נאמתי? והיאך נראיתי לכם מעל הבמה?

– שובץ קטן שלי – השיבה בצחוק, אך מי שהכיר אותה, הבין, כי זאת תהילה כי באמת היה שובץ מעט, והיא אהבה זאת דוקא. בהערה קצרה זאת כאילו אמרה: “היית בן־אב”י!"

בעריכת העתון השתתפה בביקורת שלה, בעצותיה, ואם כי התחשב מאד בדבריה, תמיד עשה מה שהוא רצה. כי בעריכת עתון אין העורך יכול לותר. כמו שגם אין הקוראים מותרים לו ו“צולים אותו על מחבתים אדומים”, בעד כל דבר שאינו מוצא חן בעיניהם.

כמו כן התענינה לאתו, כפי שהיה קורא לה, בספריו אשר חבר, אהבה את שיריו, התפעלה מדמיונו והעריצה אותו בהפרזותיו. תמיד היתה מוכנה להתנפלות ולמלחמה, תמיד תמכה בו, ולא שמה כבלים לרוחו הסוערת. היא הבינה אותו בכל משמע מלה זו, ותמיד היה במחשבתה להועיל ולהיטיב לו. על כן היתה לפעמים מתנגדת לצעד זה או אחר משלו, ומבארת לו כי אתו הטעות, והוא היה נעלב, ש“אף היא בין מתנגדיו”.

ידע ידעה והעריכה לאה את אהבתו הגדולה של עמיתה, אליה. כל הנשים על כף המאזנים האחת, והיא על השניה – והיא תכריע. בעיניו היתה היא היותר יפה, החכמה והמוכשרה. בה האמין בן־אב"י ללא סייג, והפקיד את חייו בידיה בעינים עצומות, כי בהשואה אליו, היתה היא המעשית והאחראית. הלא בצדק קראה לו “רוח”, כי כל ממש היה רחוק ממנו, והכל רק לשם שמים עשה. אך בביקורת שלה כלפיו היה לפעמים כאילו מעט לעג, שחשבה כאמצעי בלימה לרוחו הסוערת. כונה טובה מצדה, בלי ספק, אך לו הסב זה כאב לרגעים, אולם במהרה היה שוכח, מוכיח אותה ומשלים, ואוהב אותה עוד יותר.

בשעות הקשות שבחייו סברנו לפעמים, כי חסרה אולי על צידו האשה הגדולה שתוליכהו בדרכו ותשאהו למרום, עד שיגיע למטרותיו הנשגבות. לבסוף נוכחנו והבינונו כי לאה היתה באמת האשה הנכונה בשבילו, כי רק בנשימתה נשם גם הוא, ובאומץ שלה מצא את כוחו להתקיים, לשאת סבלותיו, להתגבר ולהבליג. רק הביט בעיניה וחזה את גן־העדן שלו, וכל מכשולי החיים והרפתקאותיהם נשכחו ונעלמו.

סופר צרפתי אחד, אשר התאכסן באחוזתו של טולסטוי, “שדה לבן”, שאל פעם את אשתו של עמיתו הרוסי, מה דעתה על גורל האשה החיה בצדו של אדם גדול, גאון? ותען האלופה, בכל אהבתה לאישה:

– קשה גורלה, קשה הוא מנשוא.

גם אני, שעקבתי מקרוב את חיי לאה עם בן־ציון, ותדיר הייתי בת־סודה, אוכל לומר: קשים היו חייה למרות כל אשרה, אף־על־פי שידעה כי היא בעיניו נסיכה, אלילה – גם כך קרא לה לפעמים. אך מי כמוני יודעת, על כמה צער ורוגז פסחה, כשכלפי חוץ החיוך על שפתותיה. אלוף־נעוריה, ככל אנשי הרוח, היה צביוני, מוזר, בפרט ביחסו לאנשים. היו צריכים לבוא אורחים אל ביתם, ואם ידע כי יבוא אחד שאינו לרצון לו ברגע זה, היה בורח מן הבית. האורחים היו שואלים: איפה בן־אב“י? – ועליה היה להמציא תירוצים והסברים משוערים, להעדרו. להזמנות רבות סרב בן־אב”י ללכת, כי בקש בחברה ענין ויופי, אשר לא תמיד מצאם. ולאה, מתוך חובה או תעלת, היתה הולכת לבדה. ושוב צריכה היא להצטדק ולתרץ מדוע הוא לא נלוה אליה. דוקא בענינים כאלה לא היה בן־אב"י מותר. ומענין, כמה שונה היה בזה מאביו, אשר היה מבטל לגמרי את דעתו בפני דעתי, והיה דבורו הידוע אלי:

– כמו שאת רוצה.

על פי רב היה בן־אב“י עושה הכל כפי רצונו, והיא ותרה לו, כדי להרגיעו, לרצותו שלא יעשה דבר שאינו לפי חפצו, או מתנגד לרוחו. באהבה, יש עוד מקום לוכוח, להוכחה, אך במקום שיש הערצה – הכל בא לותור ולהכנעה מתוך רצון טוב. ואם שתיהן שולטות – האהבה וההערצה – ההבנה ההדדית בחיים המשותפים היא בטוחה, והיא מקלה בדרך היסורים. זאת הבינה לאה יפה בלבה המתאוני ⁴ובתכונותיה האצילות. כדי לתת מושג יותר ברור מחיי בן־אב”י ורעיתו, הנני מביאה כאן את מכתבה שנתקבל ממנה חדשים מספר אחרי מותו של בחיר לבה:

– – – – – – –

“מה אכתב, ומה אספר, אני פשוט משתגעת. הלואי היה בן־ציון כותב המכתב הזה במקומי, להודיע לכם בדבר מותי. לא אוכל. לא אוכל להאמין שהטוב בבעלים, העדין באנשים, הג’נטלמן האמיתי הלך ואיננו. מלא חיים, תוסס ורענן, חזר משורה של נאומים ביום הששי שלפני החג. וביום השבת היה כל כך שמח, והתכונן להחג, חכה בכל רגע לכניסת האנגלים לטוניס, ישב וכתב, כמנהגו הסוער, מאמר ל”הדאר": “יציאת טוניסיה”. גם סדר כתביו, ואחר הצהרים הלך לטיל עם ידידים. הוא הרגיש כל כך טוב, כל כך שמח לקראת החג. ומרגע לרגע אמר לי: “את תראי בתי, עוד מעט, עוד מעט, רק עוד מעט, אנו נחזור”…

במוצאי שבת אחרי האכילה לא רצה שנשאר בבית, היה יותר מדי בהתרגשות מהמצב הפוליטי, שהלך וטוב, וזה פשוט עודד אותו. הלכנו לידידים, ורגע לא חדל מלדבר, לבאר, לנבאות ולקוות. ובחזרתו הביתה באחת עשרה, לא רצה עוד לישון, שמע את הרדיו, התוכח אתי עוד פעם על המצב, ונלך לישון. באחת, התעורר ורצה ללכת לקראת רינה שהיתה חוזרת בשתים מהעבודה. זה היה מנהגו מפעם לפעם, לפגש אותה. אבל באותו לילה, בהיות שהיה לו שבוע קשה של נאומים, ובהיות שבאותו יום כבר ירד מהמדרגות איזה פעמים, התעקשתי ולא נתתי לו. איזה נס! כי לו הלך, היה מת ברחוב. בינתים חזרה רינה, והכל היה טוב, הוא שמח כל כך לראותה.

רגע אחרי זה השתעל קצת – אני קפצתי בחשבי שהצטנן. אך הוא אמר לי שזו לא הצטננות. בקש את הרופא אף על פי שלא התאונן על שום כאב, חולשה או משהו. הילדות צלצלו מיד לרופא ולבית חולים – לשלוח לנו חמצן. ובעשרה רגעים, שני רופאים היו לצדו, אך הכל הלך כל כך מהר שלא היה להם זמן לעשות דבר.

“הוי בתי”, אמר בקול חלש, בקחתו את שתי ידי: “זה הסוף, אין לי אויר, כמו אבא!” ובהביטו לתוך עיני “אל תפחדי לאה בתי”… סגר את עיניו והניח אותי לאנחות…

לא ראיתי דבר כזה. הרופאים בעצמם אמרו שמהירות כזו עוד לא היתה. על פי רב במקרים כאלה, יש להם זמן לפחות לעשות זריקה לחולה. פה, לא היה להם זמן אפילו להרתיח את המחט. הריאות נתמלאו מים, אחרי שהלב הפסיק לחצי דקה, כנראה. בקצור, כל הדבר ארך לא יותר מרבע שעה, ובשבילי זה הסוף לכל חיי.

חבל! חבל! שאדם כזה שיכול, עוד לחיות ולחיות היה צריך למות מגעגועים לארצו. – – – – "

הרבה קראתי בחיי בשאלה זו, ורבות חשבתי, עליה גם שערתי, אך מעולם לא קראתי דברים יותר יפים ונהדרים מאלה, שנכתבו לא על מנת להדפיסם או לפרסמם ברבים, אלא נשלחו לאדם פרטי, שבטובו נתנם לי להעתיקם.

אחרי מכתב זה אין עטי נשמע לי להוסיף ולשרטט את דמות לאה. יקבע הקורא בעצמו את דעתו עליה. מי שיפגשנה ויכירנה בודאי יאמר, שלא די ספרתי אודותיה.

לאה היתה צריכה להיות המשחקת המפורסמת ולהחיות תפקידים חשובים מיצירות ספרותיות גדולות וגאוניות. והרי את תפקידה האחד, בתור רעיתו של בן־אב"י, מלאה באופן נשגב ונעלה. אם לא פעלה בחייה אלא זה בלבד, דיינו. את מקומה בתחיתנו ובספרותנו קבעה לדורות.

 

מד: בנותיו    🔗

שתי בנות השאיר לנו בן־אב"י: הבכורה, דרור בת העשרים, נשואה למונרו האמריקני, והצעירה בת השבע־עשרה, רינה. הראשונה – אדמונית מתולתלת עיניה ירקרקות, לבנת העור ונוטה בדמותה יותר לאביה, והשניה – שחרחורת, דלת־ראשה שחורה כעורב, ובעיניה המזרחיות דומה היא יותר לאמה, וגם לחצי־אחות אביה, דבורה (דולה). שונות הן גם בטבען, בנטיותיהן ובשאיפותיהן. שתיהן היו קשורות מאד לאביהן, והוא אהב אותן עד כדי שגעון, ומעולם לא גער בהן. ואם האם היתה מפעם לפעם מיסרת אותן, תמיד היה הוא מצדיק את הבנות, למרות שאהבוה שתיהן, הוכיחוה בכל פעם שהתנגדה לאביהן.

דרור דמתה בהרבה לאביה, בחיצוניותה וגם באופיה. טובת־לב מאין כמוה, בעלת רגש ורודפת צדק ואינה סובלת כל עול, מושפעת מספר שהיא קוראת, או מחזיון שראתה, ותדיר מורידה דמעה, אם הסוף אינו משמח. נאמנה בכל אהבותיה לחברים ולחברות, קשורה לכל בני המשפחה שמצד אמה ומצד אביה, כאחד. ואם לא היתה די סדרנית ועבדנית, כדרישת אמה החרוצה והמדויקת, קראה לה אמהּ בחצי־רצינות וחצי צחוק: “אשכנזיה”, ובקרה את קור־רוחה והאיטיות שלה. בכל פרצופה דמתה להאממה שלה דבורה, אם העבריות כלן – בדורנו.

לא כן רינה. זו אש בוערת, גחלת, מלאת חיים, תמיד עליזה, קופצת, רוקדת, שרה, ומילדותה שואפת להיות משחקת על הבמה, כאמה בשעתה. היא מתענינת בכל המשחקים והמשחקות המפורסמים שבסרטי הקולנוע, ובוחרת לה דוגמה ומשל ביניהם. כשעבר ה“כוכב” פול מוני בארץ, והיא אז כבת שתים־עשרה, היתה רודפת אחריו כמו צל, עומדת מרחוק, ומרוב יראת־כבוד לא העיזה לגשת אליו. היא חולמת תמיד על הוליווד והבטיחה לאביה לברוא הוליווד עברית, והוא יכתב למענה מחזיונות חיינו בארצנו.

האב הסתכל בשתיהן וחשב:

דרור האירופית ספגה את כל השקט והמנוחה של המזרח, ורינה המזרחית מלאה שאיפות לגדולה, בעולם החדש המתימר להתגרות אף באירופה.

הן השיגו מאביהן את הסכמתו לכל חפצן. אין איש מונע מהן דבר, ואין מעיב צל על עליזות ילדותן. הוא דואג, יחד עם האם, לעתידן. הוא ואמן האהובה, האוהבת אותן גם היא אהבה בלי מיצרים, דאגו להן כמיטב יכולתם, כי הלא לו אין צורך בכלום, ובלבד שלהן יהיה הכל.

לעצמו חשב לבנות צריף קטן על שפת הים, ושם ישכון בודד. בלבוש מזרחי עתיק, כנביאינו לפנים, ויגדל בלוריתו ומחלפות ראשו, ואם יצמחו לו גם שפם וזקן – מה בכך? העיקר שיוכל לכתב ולשפך את כל הרהורי לבו לשאון הגלים ההומים, בשפה יפה ועשירה, אשר הכין לו אביו במלונו. יכתב גם כדי להנציח את התחיה העברית ושיבת העם המתעורר לחייו הקדומים בארצו ולשונו.

לפי תכנית זו, עתיד היה להיות באחרית ימיו ציד, גם לרדות בדגת הים, כי כך דרכם של המתבודדים. אך לבו הטוב סולד מכל אלה. אינו יכול גם לתאר לעצמו כי יארב מאחרי סלע לצפור־רננים מכניפה לבטח בשמי התכלת, או לצביה בגַמְעָה ממי־חָסוּת זולפים. בקושי מסכים הוא לאכול ביצה, וחושב זאת לאכזרות, לקחתה מן התרנגולת. גם טיפת החלב של הפרה שייכת קודם כל לעגל, ולעז עצמה דרוש הגדי. רק הירקות, שהן על פי רוב מעשה ידי האדם, רק בהם יתכלכל, ויאכל גם את פרי העץ, ובפרט הזהביה – כך קרא בן־אב"י לתפוח הזהב.

– אבא, לב־זהב, איך תוכל להיות כל כך טוב? – פונה אליו רינה.

– הצדק עם אבא! – עונה דרור, – ולו ידעתי לכתב כמוהו, הייתי מוכיחה זאת לכל העולם כולו.

ואז צחקו האם והבנות בכל לבן, והיו שרויים איזה קסם ויופי במשפחה פרצופית זו, תדיר חשבתי על המושג “המשפחה הקדושה”, כפי שנסו אמנם להציגה בספורים ובתמונות: הארוה, במדבר, על גבי חמור, תחת האילן. ומדוע לא על שפת הים בנתניה? ואולי שם חלמה רינה להקים את הוליווד העברית? האם שנים אלה מתנגדים זה לזה? בקרב עם חי על אדמתו כל צרוף אפשרי, וכל חלום יכול להפוך מציאות. כל היופי וההדר נאה ויאה, ושיך לבנינו החסונים ולבנותינו החמודות היושבים על אדמתם, שבשפתם ידברו וברוח־עמם יחיו.

בנות ציון אלה השתים, בקרוב תשובנה מארץ נוכריה למולדתן אשר כה אהבו, הן ואמן היקרה, ואת אבא תביאנה, עטוף בדגלו שנשא בנאמנות כל חייו.

אל בכי, אל ספקות. המקוננות תפגושנה בשירים, בפרחים ובדגלים, את הבן היקר המוחזר לארצו, ישאוהו על כפים, ירימוהו על נס, ועשרות אלפי ילדינו יאמרו: זהו אשר החיה את לשוננו בצלילי פיו, ואנו חזרנו אחריו, וכן יחזרו מדור לדור. ידיהם הקטנות תשלכנה מרגבי אדמתנו לתוך קברו וימתיקו לו שנת הנצח, וגלי הים יזמזמו לו את שירת התחיה והתהילה.

 

מה: אמו – אם כל העברים בזמננו    🔗

דבורה בת רחל־לאה ושלמה נפתלי־הרץ יונס, נולדה בדְרִיסָה, לא רחוק מדיסנה ומויטבסק. ובאמת, לא היתה צריכה להולד כלל, כי אמה סרבה להכיר במרותו של הבעל אשר ניתן לה, למרות רצונה, במקום בחור אחר, שנפשה חשקה בו, וישפך שנ"ה יונס את לבו המר לפני הרבי מליבביץ, מנחם מנדל, אשר בעפר רגליו התאבק ואת הלכות תורתו הפיץ ברבים והעמיד לו חסידים לרוב. וישאל בעצתו, והרבי צוה להביא את המורדת לפניו, הביט על שניהם במבט קשה ומוכיח, ולבסוף ברך את הזוג לחיים טובים ומאושרים. מן היום ההוא התלקחה אהבת־נצח בין הבעל ואשתו.

אז נולדה להם בתם הבכורה, דבורה, על שם הסבתה המפורסמת שהיתה חכמה כמִנֶרְוָה, היא האממה של שנ"ה יונס, אשת האבבה שלו, וולף יונס. מצד האממה השניה, שרה־רבקה יונס, אם אביה, שהיתה יפת תאר ואצילה במנהגיה, הלך היחוס עד לגאון מוילנה, רבי אליהו.

אלה תולדות האם העבריה הראשונה לתחיתנו העברית בארץ, בימינו אלה.

הילדה דבורה גדלה, מֻסבת אהבה מצד ההורים, האממות והסבתות, האבבים והסבאים, דודים ודודות, בנחים ובתחות. אחריה נולדו עוד ארבעה־עשר אחים ואחיות, וכלם אהבו והעריצו את אחותם הבכורה, שהיתה נחשבת כנסיכה במשפחתה.

בן־יהודה, עוד בשמו הגלותי אליאנוב, היה אהבת הנעורים הראשונה שלה, ולא ידעה אהבות אחרות עד יומה האחרון. הוא היה בחזקת הכהן הגדול שלה, והיא היתה ה“וסלית” שלו, שהוא הכתירה בכתר הנצחי להיות האם העבריה הראשונה. היא ילדה לו במשך עשר שנות חייה אתו חמשה ילדים עבריים, שני בנים ושלש בנות, ואלה שמותיהם: בן־ציון, הוא איתמר, אביחיל, ימימה, עטרה ושלומית. ברב עמל והתמסרות גִדלה דבורה חמישה ילדים, בעוני ובחוסר־כל, ושלמה בעד זה בחייה הרעננים שנתקטפו בלא עת.

מה ירש בן־אב"י מאמו? את לשונו בפיו, קודם כל, את עיניה התכולות־אפורות והשובצות במקצת, שהיו מלאות טוב – הראי ללבה, שהיה גדוש רך ונועם לכל אדם, כי היא לא ידעה קשרי־מלחמה מה הם.

את עדינות מזגו, את לבו הטוב והרחמן, והער לכל דורש, את חוש הצדק והיושר, את הענוה, את שכלו הבריא שהיה מוכן לקלוט חוכמה ודעת, וכשרונותיו ללמד שפות, והזכות להקרא “בכור האומה” – כל אלה ירש מאמו דבורה. הרי זה מתאים לתורת הפילוספיה של שופנהאואר: הכל בא מהאם, וגבר כי יאהב אשה, בוחר הוא בה את האם לילדיו. מאביו ירש את החוש הלשוני והמתאוניות.

מה היתה דמותה של אם זאת? ילדותה עברה עליה בשתי הערים הקטנות דריסה ודיסנה. בתי־ספר לא היו שם. את חנוכה וידיעותיה קבלה אך ורק מאבותיה. אביה המשכיל לימדה את כל שבע החוכמות על רגל אחת בלשון הרוסית, ואמה הטובה והחכמה הורתה לה קריאת התפילות, כתיבה ב“אידיש”, והדריכתה בצניעות, בענוה ובדרך־ארץ.

בהיות דבורה בת ארבע־עשרה, עברה משפחתה להתגורר בעיר הקטנה לישב!!! אביה עסק בהנהלת בית־החרושת שלו לשכר, ומסר את חנוך בתו הבכירה ואחותה הצעירה לשכנה פולניה, אשר התחנכה בצרפת, וורונצניף שמה. היא למדה אותן צרפתית ומלאכת יד יפה. הבנות היו רוקמות בטעם רב וגם למדו לסרוג ולזרוד.

בהיותה בת שש־עשרה נפגשה דבורה לראשונה עם בן־יהודה, והיתה מורתו במשך שנתים לרוסית ולצרפתית, כדי להכינו ללמודיו בעיר גדולה, בבית־ספר תיכון ממשלתי. מאז חכתה לו עד שישלים למודיו, שבע שנים. כפי הנראה בא להם מספר זה בתורשה, כמו ליעקב ורחל, וכבתו של כלבא־שבוע ועקיבא בן־יוסף, בשעתם. והנה קרא לה בחיר לבה בשנת תרמ"א לעלות אתו ארצה־ישראל על מנת ליסד בבירתה את הבית העברי הראשון של זמננו.

דבורה היתה עלמה עדינה, בעלת חן ושפירה, שערותיה זהב־אפורות, הליכתה אפרתית וקולה – נעם, כאילו יצא זה הקול מעמק נפשה השקטה, קול שהיה מביא מנוחה ושלוה לכל יצור נרעש וסובל. לעלובים ולעניים היתה מתמסרת באהבה, ועזרתה נתנה לכל. גם זאת ירש בנה ממנה: בלכתו בדרך היה מתעכב לחלק את פרוטותיו האחרונות לכל פושט יד, דל ונצרך. ידיה הרכות ואצבעותיה הארוכות העידו על גזעה המובחר – גזעו של בן־אב"י גם יחד.

היו לה הבנה וחוש טבעי לחיים. איך לקחת אותם ומה לתת להם, מבלי להניח לעצמה דבר. לכל מעריציה, בתחנת הגלות האחרונה שלה במוסקבה, השיבה בחיוך על שפתותיה, ומי שדבק בה קצת יותר, דחתהו לחלוטין, כי היא היתה שייכת רק לבחיר־לבה הראשון והיחיד שבחייה. יחסה זה לבן־זוגה נהיה לעקרון חייו של בן־אב"י, ביחס לחברתו בחיים, בקצת שנוי אולי, לפי רוח הזמן. אהבות קטנות, ואהבהבות על ימין ועל שמאל, אך לרעיתו הנערצת לאה היה נאמן – עד רגעו האחרון.

כזאת היתה דבורה, אמו של איתמר בן־אב"י. ירושלים בתחיתה הכירה והוקירה אותה. הכל אהבוה, כי כל צער לא הסבה, אף לא לדור הישן – חוץ מחלול הקודש שבדבור העברי. וגם זה סלחו לה וטיפלו את העוון על אישה. על הישוב החדש היתה אהובה ביותר, דוקא בעד תחית הלשון בפיה ובפי ילדיה העריצוהו ביחוד, והכירו לה טובה.

בעצם, היתה דבורה עקרת־הבית העבריה הראשונה בימינו. את כל החלוצים קרבה ושרתה יותר מכוחותיה, הסמיכה אותם לשלחנה הדל, לעתים גם הלינתם בחדרה הצר. היא נפלה על מזבח ההקרבה העצמית, למשל ולמופת ליתר חלוצות התחיה שבאו אחריה ליישב שממת ארצנו החרבה.

– מוזר הדבר ותמוהה ביותר, – חושב בן־אב“י, – מדוע נשכחה זו דבורה־אמנו מלב כל, זו ראשונת החלוצות שעלתה עוד לפני הבילואיו”ת? היתכן הדבר? אולי מפני שהספיקה לחיות רק עשר שנים ולא זכתה לשיבה כיתר אחיותיה־החלוצות? או אולי מפני שהאשה לא תדע להעריץ את אחותה? תמוה מאד: איה האשה העבריה, האם העבריה, המורה והפועלת העבריות, הנוער העברי, החל מגן־הילדים, מבית־הספר, מהמדרשה וכלה במכללה? איכן העבריות, אי קברה ללא נפש, איפה תמונתה, ספור חייה ושירתם?

כה היו דבריו של בן־אב"י מילדותו – התייתמותו ועד לימיו האחרונים.

 

מו: “למסורת אנחנו בני יהודה”    🔗

בן־אב“י מחליט להיות המעורר לתקון דתנו. אם מַרְטִין לוּטֶר יכול לעשות כזאת, מדוע לא הוא? מרטין לוטר היה בן איכר, ובן־אב”י הנהו בן לאחד מגדולי ישראל והמלומדים. אבל לוטר, שלא ידע הרבה עברית, עשה הערות ותקונים בשולי התנ“ך, בעיקר בתהלים, משלי וקוהלת, והרי לפני בן־אב”י תנ"ך שלם ובלשונו הוא.

מרטין לוטר החל את חייו במנזר, ככומר. מובטחתני כי גם בן־אב“י היה עושה אותו הדבר, אלו היו לנו מנזרים. גם הוא, אולי היה עוזב אחר־כך ומוציא מתוכו גם אחרים, אך בתור התחלה היה זה דוקה מתאים לו לפי נטיותיו הנפשיות. ולא בדק בן־אב”י את החומר שבו לצעד כזה, כי אלו עשה זאת, היה נוכח, כי הדבר הוא paradox גדול. רק דמיונו נתן מקום לרקם סביבו אוירה מוכשרת לכך. ומענין: מעולם לא נגע באופי דעותיו של אביו, ולא יחס לו אף פעם ספק, פקפוק או חזרה בתשובה, לא בחייו ולא אחרי מותו.

את אמו העריץ יותר מכל בעולם, בעד החסד שהעניקתהו לשון־אם. ב“קראון” הוא אומר: “אמי הצדקנית, החסידה”.

אך לאמיתו של דבר, תועה בדרכי החיים היה בן־אב“י, במקרה זה. הצדקנית והחסידה היתה אמו הזקנה. היא הכניסתהו למסורת בהיותו בן עשר, אחרי מות אמו למדתהו “קריאת שמע” “מודה אני” ו”ברכת המזון", שלחתהו לבית־הכנסת בשבתות ובימים טובים, גם הכריחתהו לשמר שבת, גדלה את פאותיו והלבישתהו בגדים ארוכים, כמנהג ילדי ירושלים אז, ותמיד היה כובע לראשו, אף בשכבו במיטתו.

כל החנוך הדתי הזה ארך כשנה בערך, עד שבאתי אני, והחזרתי את הכל כמו שהיה בחיי אמו. היא היתה אמנם צדקנית במידותיה, אך חינוכה היה חנוך חפשי מדת עוד מבית הוריה. ובבואה לבן־יהודה עשתה כל מה שהוא רצה. אם לבש בן־יהודה כספרדי ירושלמי או כערבי, לבשה גם היא כנשותיהם, כשהשליך מעליו את הלבוש הזה, הסירה גם היא את סרט הקטיפה מעל מצחה ואת הצעיף אשר נִגָּר על גבה, והיתה שוב לאשה אירופית, אפילו סרקה את שערותיה עם “פּוֹני” על מצחה. מעולם לא היתה דתית, חרדה או חסידה. גם לא עלה על דעתה לחנך את ילדי בן־יהודה נגד רצונו ונגד עקרונות חייו. איך יכלה דבורה בן־יהודה לחנך את בנה בכורה באמונה, בעת שבן־יהודה דרש כי גם בבתי־הספר לא יהיה כל הכרח דתי בחנוך, חוץ מבבית־ספר מיוחד לחרדים, והוא הצליח בדבר זה. ורק כעת, אחרי שש עשרות בשנים לומדים ילדינו בלי יוצא מן הכלל דת ומנהגים ותפילות לכל מאורעות חייהם, ומה יוצא מזה? פרוד! ילדי האשכנזים הולכים לבית־כנסת משלהם, וילדי הספרדים לבית תפלה ספרדי ליחוד.

מה היו באמת רגשותיו של בן־אב“י? האמנם באמת היתה לו נטיה לדת, ועל כן רצה בתיקונים? לא אדע לענות על השאלה הזאת. אפילו בנוגע לשמירת השבת, ידעתי, כי נסע במכונית, אך לא משער ביתו, אלא מיפו. קדוש לא עשה בעצמו, אלא הניח מצוה זו לבתו. הוא מספר ב”קראון" שלו, כי בכל נסיעותיו הרבות הלך לבתי־הכנסת של היהודים, בכל מקום ומקום זה מובן: גם בן־יהודה ואני עשינו זאת. הלא זה חלק מחיי אחינו בגולה, ולא יכלנו לפסח עליו, כי בצורת כל בית־כנסת היה דבר מה מאופיים של היהודים אשר בנוהו והחזיקוהו. אפילו בבתי־הכנסת של המתוקנים בקרנו, וכבר חשדו בנו, כי אנו בין הנוטים לתקונים בדת.

פעם אחת נזדמן לי לדבר עם בן־אב“י בשאלת הדת. זה היה בניו־יורק. אני כבר חדרתי לתוך הספרות האמריקנית. וירחון אחד בקש ממני ראיון בנוגע ליחסי התחיה העברית והדת בארץ. בן־אב”י הפציר בי לעמוד על תקונים יסודיים, אשר יאפשרו לדור הצעיר להיות נאמן לדת ולשמרה, ואני אמרתי לו:

לא, דעתי שונה מדעתך. בארץ יבואו תקונים בדתנו בכח החיים עצמם, ולא ה“תחיון” של הרבנים יעשה זאת. והמשל הטוב ביותר: צום תשעה באב שנהפך לחג שמח לבני דור התחיה. אף יום הכפורים יהיה כך, כמו שהיה בימי קדם. בנוגע למושב הסנהדרין, אביך היה רוצה בזה בכל לבו, אף על פי שהמושב הזה בודאי היה מגרשהו מארץ־ישראל…

נגד זה התקומם בן־אב"י, ונסה להוכיח לי את ההפך. אך הפעם לא הצליח. ולדוגמה שניה נתתי לו את “אספת הנבחרים”. היה זה סנהדרין בזעיר אנפין, שלא היה זקוק למחיה הלשון ולא לילד העברי הראשון, שיוסיפו לו פאר והדר, בנוכחותם.

– אמא, – ענה בן־אב"י, – את טועה בנוגע לרבנים שלנו, הם טובים מאנשי שלומנו, ואם רק יגיעו להעריך דבר, אז יתנו לו את כל היתרון.

אשרי המאמין, עניתיו.

ברור דבר אחד: כל הנטיה לתיקוני הדת היה תמהון גדול בחייו. כי בעצם מחויב היה בן־אב“י להיות יתר חפשי מאביו, כי זה דור שלישי שלא ינק את הרגש הזה. בכל זאת נראה, כי ברעיונו זה היה לבן־אב”י ניצוץ הקודש. אולי היתה בו תורשה מיחוסה של אמו, שהיתה נכדת הנינה של הגאון מוילנה. הוא האמין בזה בכל נימי נפשו, וכמו כל רעיונותיו, נדמה שגם זה בא לו טרם זמנו, ומוגזם, ממש כמו נמלים עברים בארצנו, ספינות שתפלגנה תחת דגלנו, החלפת הא"ב לאותיות לטיניות, מדינה משלנו – ולו גם על יסוד החלוקה.

לבן־אב"י היה מעוף רחוק לראות את הנולד, אלא שלא ידע למצא את התומכים, בהוצאה לפועל של רעיונותיו.

עם פרסום ה“קראון” שלו, אילו היה מוכן על צדו רב חכם השואף לתיקונים, בעל מרץ ויודע להלחם על הגשמת הרעיון, יתכן שהיתה מתחילה ההתגשמות של רעיון כמעט קיצוני זה. על כל פנים, אצל אביו לא מצא כל תמיכה, כי בן־יהודה היה אולי מושפע מצרפת, אשר הצליחה להפריד בין החיים ובין הדת, לבל יתערבו האחד בשני, לבל יפריעו זה לזה, ואדרבה, ישמר האיש המאמין את דתו לכל פרטיה ודקדוקיה, ויתן לחיות בלעדיה למי שרוצה בכך.

אך מה היה בבן־אב“י שרתח כולו למסורת? הוא חשב כי כל בני דורו בארץ מרגישים כמוהו, שכל תחיתנו תלויה בה, אם יעלה בידנו לעשות תיקונים ולקשר את הדור הצעיר בארץ לדת ולמסורת. האם היתה זאת חזרה בתשובה? בשום אופן לא! דבר לא עזב ולא הניח בן־אב”י, ולא היה למה לחזור. ידע ידעתי, מה סלדה נפשו מן המחשבה של יסוד דת חדשה, אף הציעו לו להשתתף בתנועה זו, שמרכזה היה באמריקה. אילו התרצה לכך, בודאי היה מקבל את העולם הזה, בחייו.

ב“קראון” שלו הוא אומר: “למסורת אנחנו בני יהודה”.

 

מז: בן־אב"י, ברנדאיס ורוטנברג    🔗

שונים היו שלשה אלה בגילם, במהלך מחשבותיהם ובפעולותיהם, ורחוקים איש מרעהו בארץ מוצאם ותרבותם.

לבן־אב"י העברי היתה הוקרה מלאה למולדתו, ללשונו ולתרבות עמו. רוטנברג, היהודי הרוסי, בא ללאומיותנו מתוך התבוללות קיצונית, כמו רבים מאתנו. ברנדאיס, האזרח האמריקני הגאה, אשר ברגע נפשי פגעו מאורעות החיים בנימיו היהודיים, ואלה היו נרדמים בו בשנת מות. חנוכם של שלשה אלה היה גם הוא שונה. איש לפי ארצו וסביבתו. אך על כל אחד מהם הוטבע חותם תרבות אירופית, אשר השפיעה על השקפותיהם ורגשותיהם, ולא יכלו להשתחרר ממנה למרות רצונם בכך.

בן־אב“י המזרחי התחנך בבירות צרפת וגרמניה, הושפע מאיטליה, העריץ והוקיר את אנגליה. למרות כל רצונו לשים את כל ההשפעות האלה כמניע צדדי, בלתי חשוב, ולהרים על נס את תרבות המזרח הנצחית, לא הצליח בזה, כי היו בו שני זרמים, שנלחמו זה בזה: איזה מהם יפנה דרך למשנהו? בארצו רצה להנזר כליל מדרישות החיים האירופיים התרבותיים, שלהן התרגל – ולא יכול. שני בן־אב”י היו בגוף אחד ובנפשו האחת: המזרחי והאירופי. גם הביע לנו פעם, לאביו ולי, כי קשה כקריעת ים־סוף לאחד את שני אלה, או למחול על אחד מהם.

כמוהו גם רוטנברג, המהפכני הרוסי בגלותו האירופית, התפעל ממנה וקבל את שיטותיה, הכשרתה וסדריה. בבואו לאמריקה הוא מביע את התהפוכות שבלבו, ואת הרגש שלו לעמו הוא ולארצו העתיקה האחת, לארץ־ישראל, וכל ישותו תוססת. אף את לשוננו, שאינו שומע, הוא מוקיר. הוא מחליט להשליך מאחורי גבו את כל אשר רכש, ולבנות מחדש את חייו, בשביל עמו בלבד. אך גם בו שניות לשונית מקורית. כמו שאנו נקשרנו בתחית שפתנו, כן רוטנברג מחזיק בלשון הגלות היהודית.

וברנדאיס, כשהכרתיו, היה במרום המעלה בחייו האמריקניים המהוללים בחופשתם ובדרורם, ובכל אפשרויותיהם. גם הוא מחליט להתמסר לעם היהודי שלו ולארץ־ישראל המחודשת. על כן הוא עלה לארץ, לראות בעיניו, לבל תהיה לו אכזבה או מחשבה של הכרח לעזבה, אם לא ימצא בה את הא' והת' של קיומו. צעיר היה אז, אך ששים שנה מלאו לו, כוחו אתו ומחשבתו צלולה כבדולח, וגדולה אישיותו, וההוקרה לו מלאה ומוחלטת. לא פה המקום לספר על הרושם העז אשר עשתה עליו ארצנו בתחיתה, או על אשר קרה אחרי כן. ידוע לכל, כי ברנדאיס שנה פתאם את דעתו על עצמו: להשאר מה שהיה, יהודי גלותי עם כל ההערצה והכבוד לתחית עמנו בארצנו, אף לעזור עד כמה שיוכל. מתוך מכתבו של בן־אב"י, זמן מה לפני מותו, מבקורו האחרון אצל ברנדאיס, אנו מרגישים כמה היתה רצוצה נפשו של הענק אשר הצליח להשתלט על חיי שעה, ולא יכול להאחז בעולם הבא, – המעגמה של גלותו.

אך חוץ מן השניות אשר בנפש שלשתם היה גם קו מיוחד לגדולתם, אשר ציין כל אחד מהם, ולא לשבחם. זה היה כח שנהפך לחולשה. בן־אב"י, רוטנברג וברנדאיס היו ישרים יותר מדי ושנאו תכלית שנאה כל צביעות, מרמה ונרגנות. ובכל פעם שנתקלו בהן, פנו הצדה, כמו שמסב את ראשו אדם טוב ורך, כשהוא רואה שפיכת דמים אם של חיה או אדם, הנרצחים לפניו. אנשים עם רגש כזה אינם יכולים להיות מנהיגים, ועל כן בעצמם חרצו את משפטם להתרחק ולהסתלק, איש איש בשעתו ובזמנים הקשים ביותר לעמם, למרות אשר נוכחותם היתה כה דרושה.

ורק בבטחון שמצפונם של שלשתם היה נקי וטהור ובנאמנותם לרעיון התחיה, ידע עמנו לסלח להם את חולשת הרגע, ולזכר להם חסד נעוריהם בעמדם על משמרתם – כשהם נאמנים לדגלם.

כך היתה לרוטנברג הזכות הגדולה להיות הכח העליון על ארצנו כלה בשנות 1921־1920, אף ממשלת הממונות הכירה בכוחו. זה נודע ברבים מן השיחה בינו ובין מושל ירושלים. רוטנברג בא לראותו ובמבוא הבית, דרש השוטר ממנו להסיר את נשקו מעליו ולהניחו עד צאתו. רוטנברג סרב. הודיעו את הדבר לסיר רונלד וזה הרשה לו לבוא אליו ואקדוחו על צדו. וכזאת היתה השיחה:

המושל: אדוני רוטנברג. הממשלה מחפשת נשק אצל התושבים, וידענו כי ישנו אצלכם, ועל כן אני מבקש ממנו למסר את הנשק, כי בין כה וכה נחפש ונמצא.

רוטנברג: אמנם יש לנו נשק, ואמרתי לבחורים שלי הממונים עליו, כי הממשלה תחפש את הנשק שלנו, אך היא לא תמצאנו.

אופינית מאוד היתה שיחה זאת, ורוטנברג בעצמו ספר אותה לבן־יהודה ולי בליל שמורים שעבר עלינו בביתנו. גלוי־לב היה ביחס לממשלה הממונה, והיא הוקירה את אישיותו, גם הערבים ידעו, כי רוטנברג עומד בראש ההגנה שלנו ושולט על מאתים וחמישים אלף היהודים שנמצאו אז בארץ: איזה כח חשוב! ומדוע הסתלק רוטנברג כאשר שקטו הרוחות, והניח את מוסרות ההנהגה לכל מי שיקבלנו מידיו?

בפעם השניה, עם המאורעות של 1929, שוב שולט רוטנברג על המצב. עמד לרשותו כסף תועפות, הוא יושב ראש ה“ועד הלאומי”, ואנו קוינו כי לא יניחוהו עוד, ושמו יגדל ויהיה ידוע הרחק מגבולות ארצנו. הוא יהיה הַדבָּר שלנו ולו יִשָׁמְעוּ לא רק תושבי הארץ בלבד, אלא יהודי העולם כֻלו בגלותם יכבדוהו ויאזינו לדרישותיו, ותהי זאת שליטה על ששה עשר מליון יהודים. רוטנברג אינו יכול לעמד על משמרתו, כאילו הוא נוטה מצד אל צד, כאילו מפקפק בעצמו, או בנו ובעמנו! אני פוגשת אותו במלון “מלך דוד” ומברכת אותו למנויו כראש ה“ועד הלאומי”, והוגה לו כל תקוותינו בו, והוא משיב:

– גברת בן־יהודה, חשבתיה לידידה לי, והנה גם היא במחנה “אויבי”, שמינוני למשרה זו.

כל זה נאמר באופן קצר, ברור, בלי באורים או וכוחים. אם רוטנברג מדבר כך, הוא חושב כך, הוא משוכנע. ולא עבר זמן רב והוא התפטר, והיה שוב אדם פרטי, יוצר “חברת החשמל” ומנהלה.

אותו הדבר קרה את ברנדאיס. הוא בא ללונדון לכנסיה בשנת 1920, ושמש יושב־ראש בה. נכון הנהו לנסע לארץ־ישראל ולכהן בה כראש ההנהלה הציונות. אנו מחכים לו כלמשיח, יכי ידענו מה גדולה השפעתו על הממשלה הממונה פה, כמה היא מתחשבת בו, ואף הערבים רוחשים כבוד לשופט העליון. הוא יהיה מן היום בא־כח ארצנו ועמנו בפני הממשלה הממונה ובפני יהודי העולם כלו. ובטח הם יתחשבו אתו, ותנועתנו הלאומית תעלה מעלה מעלה. היינו גם רוכשים אף את המתבוללים שלנו, שעוד עמדו מרחוק או מנגד. והנה למחרת היום – ואני נמצאת אז בלונדון בכנסיה שבנשיאות ברנדאיס, ומוצאת אותו יושב כעני בפתח ממש, על יד דלת היציאה. על ידו יושב פליקס פרנקפורטר ובכניסה בהלה, אין מבינים מה קרה. דֶה־הַז מבאר לי את הדבר. אני נדהמת עוד יותר, ומודיעה הכל ירושלימה לבן־יהודה, בשביל העתון, מובן בצבעים שחורים, כמו שנראית מעגמה זאת בעיני. והנה נודע לי, כי כל הפרסום שנעשה, אינו לרצונו של ברנדאיס. מבהלה, אני מבטלת את כל תוכן מכתבי טרם הגיעו שמה על ידי מברק, ובמכתב מיוחד אני מבארת לבן־יהודה את הענין ומבקשת ממנו לבלי תת כל פרסום.

מאז היה ברנדאיס מה שהיה קודם לכן, שופט עליון בושינגטון, ולבו בארץ־ישראל. לה הקדיש גם חלק מהונו, שיכול היה להפריש מיורשיו, ואהבת נצח. זהו ברנדאיס.

הסתלקותו של בן־אב"י הלא ידועה בכל המקרים ובכל המסיבות שבהן היה צריך לעמוד בראש, להשפיע ולפעול גדולות. ודי לנו במאורע וֶרְסַאי־פָּרִיז – הלך וחזר טרם מלא את תפקידו, רק מפני שראה שאיננו רצוי למנהיגינו. התרעמנו עליו, הוכחנוהו על אשר אינו נלחם לדעותיו ולעקרונות חייו, והוא התנצל, באמרו כי אינו יכול להתנהג אחרת. יותר מאוחר הוסיף:

– גם ברנדאיס ורוטנברג התנהגו כך, ולא פקפק איש בגדולתם וביושרם.

ומה אפשר היה להשיב על זה?

הערכת בן־אב“י את רוטנברג וברנדאיס נשארה גדולה עד נשימתו האחרונה. עם רוטנברג לא נזדמן לי לדבר על בן־אב”י, אך ברנדאיס הוקירו ואהב את בן־ירושלים זה, העברי הנאה בגופו והשלם עם נפשו, ושמח על כל פגישה אתו. ומשערת הנני כי הישיש הנעלה חשב:

– אהבתיך בן־אב"י, על טהרתך, ישרך ונאמנותך לעמך, לארצו וללשונו.

 

מח: נתניה    🔗

יחד עם בן־אב"י הייתי בהִוָסְדָה. זה לא היה כביום הוסד מתולה, ראשון־לציון או חניתה. לא עם רב, לא חגיגות והתלהבות, ולא בנוכחות עסקני הישוב. לא, לרגעים נדמה לי כי ללויה באנו, ואין המת מוטל לפנינו. ראיתי אשה צעירה נצבת במרחק, גבוהת קומה קצת יותר מהרגיל, דקה, אפרתית ויפה. היא היתה עטופה אריג עתיק ונהדר שכולו טווי חוטי זהב, צמותיה הארוכות והעבות קלועות ומשובצות באבנים יקרות, יורדות על חזה, “ירושלים של זהב” על ראשה – תכשיט עתיק ימים, וחיוך שקט על שפתותיה. גלי הים גועשים סביבה, ואִוְשׁת הפרדסים הצעירים מתערבת בשקשוק המים שבצנורות ובתעלות ההשקאה.

אתנו היתה משפחת בן־אב"י, שנים שלשה אורחים, והפועלים שבשבילם באנו, ולהם הבאנו יינות ובירה. באחד הצריפים התחלנו להכין כורכים והללים, מכל המגדנות אשר אתנו. רוח חזקה נשבה על אדמת נתניה והביאה אתה חול רב אשר חדר לתוך העינים, לפה ולאזנים. כל חתך לחם אשר פרסנו כוסה בחול, כל תבת שמורים אשר פתחנו נמלאה חול, אף אל תוך בקבוקי היינות והבירה חדרו גרגיריו.

האשה הצעירה בלבדה עמדה נקיה וטהורה. על אריגי שמלתה לא נח אף גרגיר חול, הפנינים שבצמותיה היו טהורות מגון לבן־הצדפת מעורב בתכלת השמים, ומבט עיניה הירקרקות, שנוצצו כמו בראי ירקרק־הפרדסים והים גם יחד, קר כקרח, ריסיה הארוכים אינם זזים עוד. אני עוד מהרהרת בסמל זה, ובן־אב"י פונה אלי:

– אמא, קני־נא פה גם את חלקת אדמה בשבילך. תטעי פרדס, תבני בית קטן, ופה תנוחי עת תרגישי כי עיפת, ובושם הפרדסים יהיה לך לרוח הקדש.

– לא, בני, – עניתיו, לא לי המרגוע. לא לי המנוחה. “אסורים לי כל הריחות הטובים”, עלי גמר את המלון.

– לחיים. לחיים – נשמע מסביבנו. שתינו כלנו עם החול, ואכלנו את ההללים, העוגות והממתקים – המעורבים בחול, שהזכירו לי את ה“ראשון באפריל” והשקר המקובל בארצות אירופה, שכן מותר ביום זה לאכול חול במקום סוכר…

נתניה! יום קיץ ושרב, אך בנתניה רוח קרירה. אנו יורדים כלנו לחוף הים, עוברים על יד הנטיעות הצעירות, על חלקות אדמה בחרישתן, בהכנתן לפרדסים, והים מה נחמד!

– פה נבנה בתים, רציף גדול לטיולים, צריפים למתרחצים, מסעדות טובות… – אומר ד"ר אבושדיד.

– ובית־חזיון! – מפסיקו בן־אב"י.

– בודאי – משיב גיסו, שהיה מהראשונים להאמין בעתידה של נתניה, ועל כן בא אליה עם ממונו והתלהבותו, לבנותה ולהתיישב בה, ומעיר:

– בודאי, לפני בית־ספר, בית־עם, ספריה, קודם כל בית־חזיון, זהו בן־אב“י. האם בזה לקחת את לב נתן שטראוס? – ובן־אב”י משיב:

– לא. אני דברתי רק על ברכת הפרדסים בארצנו, שכל מתיישב בנתניה יעמד ברשות עצמו אחרי שנה, שנתים. גם הפועלים אשר יעבדו בה ירכשו חלק ונחלה, ויהיו לתושביה. יהיו לנו גם עדרים וחלב לרוב. איש בנתניה לא ידע מחסור ועוני, והמושב יקרא על שמו העברי, נתן: נתניה. הכל יחד משך את לב הנדיב הטוב, והישיש הסכים לקנות את האדמה.

ולא העמיד לך הנדיב הישיש תנאי שתתנו אלפי ליטר חלב, לחלקו בין העניים? – כך היה מנהגו לגמר כל שיחה, על תרומות, – הערתי מצדי.

נתניה נבנתה. ד“ר אבושדיד היה הראשון שהשקיע בה כל הונו ומרצו, נטע, הקים, הניע. בצנורות כבר זורמים המים למטעים הצעירים. זכה הצבר הזה אברהם אבושדיד, להיות “גדול מאביו” – כברכת המזרח. אביו בנה בתים בירושלים והזמין ציירים איטלקים, שנמצאו אז בארץ, לצייר את כתליהם בתמונות־שמן של נושאים מן התנ”ך. האמן, עם־הארץ, הכניס לתוכם גם קצת מן “הברית החדשה”, אך בעל־הבית לא הרגיש בדבר, כי סוף כל סוף גם האם הקדושה, גם העלמה מרים ממגדל היו פרצופות מזרחיות מן הגליל, צברות, עבריות. אבושדיד האב נשא בת ציון יפפיה ממשפחת ברוך מארבעה דורות בארץ, שילדה לו לזו בנות יפפיות ובן זכר – זה אברהם – ממיסדי נתניה.

לא הסתפק אברהם זה לרשת את אביו ו“לספור את הכוכבים שבשמים”, ולא בלימודיו, ובמקצוע הרפואה לא מצא ספוק. הוא חפש ושאף, ולא ידע למה, עד שבא בן־אב"י להדריכו: לאדמה ולים! נגרר אחרי אל־על זה, הגדול שבחיינו, והשתתפותו בבנין נתניה היה מעשהו האחרון, הבלתי נשכח.

עודני זוכרת את התמונה הנפלאה על שפת־הים. בן־אב“י מסובב ילדות, שנכנסו יחפות למים והתיזו עליו “סבון” – את קצף הגלים. ד”ר אבושדיד עם אחיותיו, בתו מפלדה וחתנו זקי שלוש, והגב' כספי ובתה יושבות במרחק מה. נדמה לי, כי נפרד הנהו מן החיים, כי גברה מחלתו, מכאוביו היו גדולים, ובתור רופא ידע כי ימיו ספורים.

והפועלים שמחים! יום־טוב להם היום והיין מעלז אותם. וההללים שכרכנו – נבלעים. ה“לחיים” קבל פה מובן מיוחד, לא המובן המאודי הנהוג, אלה באמת ברכה לחיי המושב, להחיאת האדמה השוממה, לחיים חדשים, אשר את מהותם טרם נדע. אך ישנו רגש, כי מתהוה במקום הזה דבר טוב. איש מאתנו אינו יודע לקרא את המאורע בשמו: מושב? קבוץ? מושבה מן הפרצוף הישן? כל אחד מאתנו מהרהר וחושב את שלו. ובן־אב"י אומר:

– עיר גדולה נבנה פה, על שפת ים זה, עיר גנים ופרדסים, והיכלים ענקיים, יפים, למופת ולתפארת, עם כל התענוגים והשעשועים – כמו בימי שלטון הרומאים בארצנו. אך הכל יהיה שלנו. פסלים יעמדו בגנים ומצבות זכרון נהדרות תוצבנה ברחובות. – וחשב: אם יצליח להקים את המפעל, הלא יהיה הוא בודאי ראש העיר, או “מר־עיר” כפי מלתו, ויעשה בה כבתוך שלו. מי יעצרנו, ומי יגיד לו מה מותר ומה אסור?

ואני פונה חרש לאשה הדמיונית, ורוצה לחטוף ממנה בכח את הסוד שהיא מסמלת. איני יודעת כעת אם דברתי, או רק חשבתי:

אמרי־נא לי מלה או רמז ממה שיהיה פה מחר־מחרתיים? עד מתי תעמדי חרש? ומה שהשיבה לי היה טוב יותר מדי, מכדי שיתאמתו דבריה:

“נתניה תהיה עיר החוף הגדולה ביותר בארצנו, והנמל שלה יהיה לתפארה, וספינות לרב תעגנה בו. אבני יקר כבר נוצצות בחוצותיה, פסלים יפים יפארו את גניה ובניניה הצבוריים. וסגנון מיוחר לבנין נמציא לה, דוגמה לערים אחרות, בבנין ארצנו היפה במדינות. ובתי־חרושת סואנים יסובבוה במרחקים, ופיח המעשנות לא ישחיר את חייה, רק יבשר את גדולתה ברבים”.

– מה חושבת, הגב' בן־יהודה, ומה תאמר לנו? –שואל ד"ר אבושדיד.

כלום לא, אדוני – עניתיו – הלב מלא וגדוש רגשות העבר הקרוב והעתיד הרחוק… מובטחתני כי תהיה זאת עיר עבריה, והרחוב הגדול והראשי שבה ישא את שם מחיה לשוננו.

– לא גברתי, הרחוב הזה יקרא על שם בן־אב"י, הוא היוזם והיוצר. אנו נקים עיר אחרת על יד נתניה לזכר בן־יהודה, סמל חיינו העבריים: “לקיסר אשר לקיסר, ולאלהים אשר לאלהים”, – ענה הרופא.

לפעמים יפה הפתרון מהחלום, והמציאות – מהדמיון, וזה נוכל לאמר גם על נתניה. רק שנים מספר עברו מיום הוסדה ־ והנה היא עיר.

לא זכה בן־אב“י לחלום את חלומו האחרון על שפת־הים של נתניה, ולא לראותה בגאונה. לפי שעה רק הרחוב הראשי נקרא על שם מיסדה: “רחוב איתמר בן־אב"י”. בית־נכאת יוקם לזכרו, ב”ככר העברית" שבקצהו המערבי של רחוב זה, על יד המדרגות המורידות הימה.

מפעלי־ים למלעבי־מים: שחיה, התעמלות־ימית, שייט, הפלגה בסירות־מנוע, בסיפנות ובמפרשיות, כפי תכניתו העקשנית של המציל שמשון, ישאו את השם איתמר, לתפארת לדור העברי הצעיר. ובית־הספרים שיסד הבן לזכר אמו דבורה בן־יהודה – שהיה “מנהלו” זמן מה, יתנוסס לתפארה על הגבעה שמול הקולונע “אסתר” אשר ללבנון הירושלמי וצ’רקוב הנס־ציוני.

ואולי אף מצבת זכרון גדולה תבנה על אַשְׂמָנו או על הגבעה שמול “בית המכבי”: בן־אב"י בכל קומתו והדרו הארץ־ישראלי, כשבלוריתו נתונה למשחק־תמיד לרוח המערבית, כשידו מושטת אל הים שלו, כלפי מערב, קוראת למליוני בני עמו, כמנהגו בחייו, לשוב לארצם, לבנותה, ולחיות בה, ובלשונם!

במקום רוח ואבק – ברק יהלומים מעוור את העינים, כמו בהצגת בכורה באופרה בפריז או בניו־יורק, כשכל הנשים מתפארות ומתחרות בתכשיטיהן – זוהי נתניה כיום.

היא נקראת כבר “עיר היהלומים”, וראש העיר עובד בן־עמ"י שמח, כי גם לו חלק רב בהוסדה, כי נסע עם בן־אב“י למרחקים. היה נושא כליו, ממריצו ומלהיבו בנאומיו וחלומותיו. פגשתים יחדיו בניו־יורק במלון “קומודור” וב”וסט־אנד אֶוֶנְיוּ“, גם שמעתי על בקוריהם בליטא, והתקבלם ע”י וזירים, והיהודים שם שמחו והתגאו ב“צברים” של ארץ ישראל.

ומכיון שהזכר כאן קביעת שם עברי, נתניה, לעיר שנוסדה בעזרת נדבן בישראל, ולא השם הלעזי שנִתן לבתי־החולים, המבראות וטפות־החלב, שנוסדו אף הם מכספיו, נזכור, שכמו אביו הדגול, נלחם גם בן־אב"י עשרות בשנים לשם העברי, ולהתאזרחות בצדו.

וכיום בא נשיא הועד הלאומי יצחק בן־צבי בכרוזו לעבּר שמותינו הגלותיים, והסוכנות בפקודתה: תש"ד – שנת ההתאזרחות להשם העברי!"

 

מט: אל־שני?    🔗

נסתם הגולל, אין את מי לקלל, אין למי ללעג אין בשביל מי לברא כנויים מוצלחים ולא מעליבים, ואין היד כותבת אותם שחור על גבי לבן. בן־אב"י איננו עוד. הילד העברי הראשון חתם את תקופתו אשר ארכה ששים שנה, כל שנות תחיתנו בארצנו, עם כל יפיה והדרה, עם כל שנות הרפתקאותיה ויסוריה. מה תהיינה שש עשרות השנים שתבואנה? ומי יהיה ילד השעשועים שלנו בתקופת חבלי הלדה אשר לאומתנו? או אולי הגיעה כבר תקופת הפז?

מארצנו, ומארצות הגולה, שעוד קיים בהן זיק יהודי חי, באו בשפות שונות, הספדים ארוכים וקצרים על זה נסיך יהודה – כנוי האהבה אשר נתנו לו בנות־ציון היקרות כנציג בחרותן. כעת אין יותר את מי לאהב, את מי לבקר ולרדוף, כאילו פתאם נפקחו העינים לראות. הוא היה סמל, היה שירת חיי התחיה, הוא היה נושא דגלו של עמנו.

אולי לא היה בכלל בן־אב“י? – חושבים כבר כעת, כי אגדת חייו משוללת כל מציאות. בן־אב”י היה יופי בלבד, דוגמה, הנועם של עם אשר קם לתחיה, ואם נעלמה השירה – חסל הדמיון, חלפה גם העליזות הילדותית בחיינו, האם הננו שוב זקנים כאשר היינו? מתי יופיע שוב בינינו יצור אשר ילמדנו לצחק בעברית, לעלוז, לשמוח אם גם מתוך בכי לפעמים – כילד קטן המשפשף באגרופיו הקטנים את עיניו, וחדל לבכות כדי לצחוק ליולדתו. המולדת זקוקה גם היא לאהבה טהורה ממין זה.

מי יפתיענו כעת ברעיון נועז, במלה חדשה? ומחר־מחרתים תהי המלה בפי כל, והרעיון יצעד את דרכו בגאוה. רק בן־אב"י עשה זאת מפעם לפעם. ודוקה ברגעים קשים של פקפוק בעצמנו, בשעה שנדמה כי הדכאון ישתלט עלינו.

נזכור־נא במעוף הצפור את בן־אב"י במולדתו, ובארצות השונות, את הברקים שבהם האיר את חיינו, ואת הרעמים שבהם הדהימנו. מלים עבריות מדי יום ביומו השמיענו לכל גוני דבורנו, בספרותנו, מבלי לשאול או להתחשב, אם אנו רוצים בהן, ואם הן לפי טעמנו. לפעמים, מלה אשר יצאה מפיו נדמית “פראית” וזרה בצלצולה הראשון. ואף על פי כן נקלטה באזנינו ונתקדשה בחיים ארוכים, ואין כוח אשר יעקרנה.

הופעתו בנכר הביאה אתה את הבושם המשכר של פרדסינו וכרמי ארצנו, את זהב קרני השמש ביום, וקסם כוכביה בלילות. לבנינו בדור התחיה היה הוא דוגמה ומופת, ולבני עמים אחרים היה לפלא ונס, המתהלך עלי אדמות. מלומדים, אמנים, הוגי־דעות, סופרים, ראשי־דתות ומדינאים הביטו על זה העלם ושאלו בתמהון: האם מעשר מדות הקסם אשר ירדו עלי אדמות לקח לו היהודי החדיש הזה את כלן? האם אפשרי שנוי כזה ב“היהודי הנצחי” אשר הכירו כלם עד כה?

בעולם החדש של ארצות הברית הוא שאל את מיליוני התושבים: “הידעתם את הארץ?”, ותאר את מולדתו העתיקה החדשה בכל גוני הקשת המופלאים. ביפן הוא ספר על לשוננו המחדשת את נעוריה, ואותיות הא"ב שלה אשר רק תחלפנה צורתן, תהיינה מובנות לעולם כלו. בהודו הוא דבר על תורתנו הקדושה אשר גם לה תצמחנה כנפים לחבק העולם כלו, כשיוכנסו בה התקונים ההכרחיים שהוא ראה ששעתם באה. “כמו שנצחה דתנו את אמונות האלילים והסבה את כלם לקדש אל אחד, כן תתקבל שוב ותמלוך”. אלו היו דאגותיו והכל נראה בעיניו אפשרי וקל־הגשמה, שכן שהוא רק הוליד את הרעיונות ולא נלחם להחיותם ולהלבישן עור ובשר.

וברגעי פקפוק או חולשה היה פונה חיש לעמו בארצו, וללשונו. פה הוא דרש מעמו לחזר למה שהיה: עם רודה בימים, עם בונה מקדשים, עם היוצר מלכים־משוררים ופילוסופים, ונותן לעולם נביאים לדורי דורות. הוא האמין בכוח הנסתר שבמזרח, וביתרונו על המערב, ובמזיגה שבשניהם יחד. הוא כבד את התרבות הערבית שמסביבנו ורצה שנכבדנה כלנו, ושתהי לשונם שגורה בפינו, וכי לשוננו ותרבותנו תתחבבנה על הערבים, ולא יהיה מקום לנגודים בינינו, ועל אחת כמה וכמה לא שנאה וקנאה. האחוה תקשר אותנו יחד במגמה אחת ולמטרה אחת, ולעתיד מזהיר של ישראל וישמעאל, כל אחד בשרשו בלשונו ובתרבותו.

מובן מאליו כי פה נתקל בן־אב"י בחלופי דעות מבית ומחוץ, והוא נרגז והצטער על אשר אין מסכימים אתו, או אף מתנגדים לו, באשר אין מבינים אותו. ואחרי הכל, אם מסכימים או מתנגדים לו, הכל היו בדעה אחת, כי מחשבתו טהורה, וגדולה אמונתו במה שהוא מטיף לאחרים. ובזה היה גם הכוח המצמיח את רעיונותיו, שהכו שרשים, ויתגשמו בכוח צמיחתם הטבעית ורעננותם הלאומית.

בארץ הוא הטיף לבנין נמלים, לרכישת ספינות משלנו, לספנים ורבי־חובלים. הוא סייע בהשפעתו על בעלי־הון לבנות ערים חדשות, ועורר להחיות ערי־חוף מלפנים כצידון ועציון־גבר. לבנות בית־כנסת מפואר בירושלים הוא רצה. בשבילו לא היה הבדל במושג בין נחיצות ראשונה ומותרות, ובלבד שיפארו המעשים את מולדתו, כשם שמפאר אהוב את אהובתו.

“זה הסוף”. אלה היו דבריו האחרונים, שאתם מסר את דגלו להבא אחריו, להניפו לתקופה החדשה בכל מציאותה הנועזה, הדורשת מאתנו התאמצות בלי גבול, והקרבה עצמית מלאה.

מי יהיה זה? היהיה זה שוב יליד העיר העתיקה אשר בציון? או אחד הגולים, הפליטים? מתבולל ונרדם שהתעורר לתחיה, או ד’ישראלי חדש? או אחד מחסידי אומות העולם? אולי איזה לורד אנגלי מיוצאי חלציהם של בלפור, לויד ג’ורג' ופטרסון, או אולי איזה סינטור אמריקני, או מושל דרום אפריקני? ואולי ערבי ישר־לבב ואציל המחשבה, יליד סוריה שכנתנו, מצרים או ארם נהרים, תימני או סעודי או עבר־ירדני, – כמונו לפנים? או אולי כושי מליבריה אשר ידע הטעם של רדיפת־גזע מהו, ויבין ליסורי עמנו? ואולי רוסי אשר ראה את עמו תחת עקבות הנוגש? או צרפתי, שהיה עד ראיה לחורבן עמו? ואולי מצביא סיני, איזה הולנדי, בלגי, נורווגי או אוסטרלי? יהיה מי שיהיה, ובלבד שנשמע סוף־סוף את קול הצדק פעם גם לטובתנו. לזה שאף בן־אב"י. הוא האמין כי בוא יבוא המושיע, או שיהיה זה המשיח עצמו. אך מיד, במהרה בימינו, כי אין כח לסבול!

מת בן־אב"י – יחי הבא אחריו, מי שיוציא את הסכין מלב העם היהודי הפצוע, הוא שימגר את “גולית”, ויכריז חרות לעם המשועבד זה שנות אלפים.

עמים אדירים וארצות גדולות נאבקים במלחמתם בעד הצדק בעולם, וביום הדין תאיר שמש צדקה גם לנו. החוב הגדול של מיליוני קרבנותינו ישולם לעם ישראל הנרדף על לא עוון, מולדתנו תחיה ותפרח כבימי הנביאים, ויהיה זה האות, כי הגיע הזמן לצדק למלוך עלי אדמות.

הנה במה שהאמין בן־אב"י. במלים האחרונות אשר יצאו מפיו, עם נשימתו האחרונה: “זה הסוף” הוא, רק רמז לנו על סוף התקופה וקללותיה, והתחלת העידן השני – וברכותיו.

 

נ: ארץ החלומות – ופתרונם    🔗

בתקופה החדשה, זורמים החיים בגאונם. הרעיונות צועדים לקראת ההגשמה. הספרות והאמנות מתפתחות, ונכסי אומתנו גאים ועולים. שפתנו אתנו חיה ורעננה.

ביום הולדו של בן־אב“י נקנתה במדבר שממה חלקת אדמה ב”עין הקורא" שלנו לפנים, “עיוּן קָרָה” – הכפר הערבי, עליה נבנתה ראשון־לציון, הכפר העברי הראשון לשם הגשמת תחית העם בארצנו.

וכיום? – נחלתנו התעשרה בערים עבריות חדשות, גדולות, וכפרים, מושבים, נקודות, וישובים– למאות.

קרוב לשנה עמל הילד העברי הראשון להשחיז את לשונו, עד שזכו הוריו לשמע ממנו את המלה העברית החיה הראשונה, ובמותו הניח לנו בירושה לשון מדוברת בפי חצי מליון העברים בארץ, משטר עברי לעובדים בהסתדרותם, שפת־אם לעשרות אלפים ילדים בארצנו, שפת ההוראה מגן־הילדים ועד למכללה.

חתוליו של בן אב“י נשלחו לו ממוסקבה, בירת רוסיה, כי ארץ־ישראל נחשבה אז לארץ ציה שכל החרשת המיוחדת לה והמציינת אותה היא טוית תכריכים בלבד. היֵצוא לחוץ־לארץ היה שקיקי־אדמה מארץ הקדש להניח למראשותיהם של מתי היהודים בגלותם – בנכר. וכעבר שש עשרות בשנים, חיי בן־אב”י הקצרים, מספיקה ארצנו את מצרכיה הרבים לא בלבד לחצי מליון עברייה, אלא גם למליון ערבייה, גם מחליפה תוצרתה עם הארצות הסמוכות: מצרים, סוריה, ארם נהרים, אף תורקיה ופרס. ולא נשכח את מאות מליוני הזהביות הנשלחות לאנגליה. במלחמה זו יוצרת ארצנו בתעשיתה הקלה והכבדה, תחמשת וצרכי מלחמה לצבא העברים ובעלי בריתנו, אף מאכסנת, מבריאה ומשעשעת את צבאות הלוחמים.

לבר מצוה של בן־אב“י זכינו לסלק מעל שולחננו את יינות הנכר, וברכנו על כוס יין “כרמל” משובח מיקבי ראשון־לציון, מקוה־ישראל וזכרון־יעקב. אמנם צוארו של הבקבוק קפץ יחד עם הפקק. כי הבקבוק גם הוא היה מתוצרת הארץ, מבית החרשת לזכוכית ה”מפרסם" של דיזנגוף, שב“טנטורה”. והמשק שלנו התרחב עד גבולות הלבנון ומצרים. ואף שכר “נשר”, שלנו גרש את הבירה הגרמנית שהציפה את מסבאותינו.

בימי חג ה“בָיְרָם” היה בן־אב"י מתפקע מקנאה לראות את חבריו הערבים הקטנים לבושים בגדי־שרד של הצבא העותומני לדרגותיו, ולו המסכן לא היתה זכות לכך, חוץ מחבישת התרבוש התורקי האדום על ראשו העברי.

כיום חילינו וחילותינו בעשרות אלפיהם צועדים בכל החזיתות. אי אלה, עם הבריגדיר קיש בראשם, נלחמו ונפלו, ואי אלה יחזרו למולדתם עטורי נצחון.

בבחרותו היה בן־אב"י רק “חמיה סורמיה”, בלי כל זכויות, ובלב רועד מחשש של תוחלת נכזבה אף “מתורקיה הצעירה” ומגורלו המעורפל של עמנו, הנמצא בסכנה גדולה בזמנים ובארצות־גולה מתחלפים.

בזהר בגרותו ראיתיו וראשו מסובב הִלָה, עיניו זולגות דמעות גיל, וישותו תוססת.

על מה זה בן־אב"י שש, צוהל ושמח? על מפתן מעונו, בארץ פליטה, וטרם נכנס, הוא קורא:

– אבא, אנגליה נתנה הצהרתה: ארץ־ישראל בית לאומי לעם ישראל.

זה היה אז, עת מלחמת העולם הראשונה, על אדמת נכר, על גדות ה“הודסון” – שם ישבנו גם בכינו בזכרנו את ציון. והנה לא מצא האב מלים להביע בהן את אשרו ועלית נשמתו לבשורה זו הפתאומית שבפי בנו, אשר באה מבלטימור. בעצמו רץ לבשר לבתו ימימה, הילדה העבריה הראשונה לעם ישראל, פנה אליה וחזר על דבור אחד:

– זכינו! זכינו! זכינו!

וכדי שתבין יותר מה שקרה, הוספתי: אינינו יותר עניים, מחזרים על הפתחים, יש לנו בית!

הצהרת בלפור! זה היה בשני לנובמבר 1917. קרוב לחצות לילה הגיעתנו הבשורה, ולמחרתו היינו כולנו כחולמים. בן־יהודה לא הלך לספריה, בן־אב“י לא נתן את שעוריו. יחדיו נסענו לברך את השופט ברנדאיס במשרדי ההנהלה הציונית בניו־יורק. שם פגשנו את שמריהו לוין, ובן־אב”י צוהל מאושר – אמר לו:

– לפחות היום תודו כי צדקה המדיניות של בן־יהודה: אנגליה היא כל תקותו של עם ישראל! – והוא ענה:

– לא אני אצטער על נצחונכם – נצחוננו. – במעמד זה היו גם רבי סטפן וייז, פרופ' פרידנוולד, ליפסקי, יעקב די־הז, פרופ. גוטהייל וזאב לוין־אפשטין. חכינו לבואו של ברנדאיס מושינגטון. כל שולחנות העבודה נדחו אל הכתל, ואין איש יכול לעסק במה שהוא. כלם שואלים:

– מה יהיה כעת? הארץ טרם נכבשה, זה אגוז קשה לפצח. מה יהיה?

– יהיה טוב! – אומר בן־אב"י – מפקדי צבאות התורקים והגרמנים יחד, הנמצאים בארץ, אינם גבורים כבר כוכבא וכיוחנן מגוש חלב. האנגלים לא יעמדו שנתים לפני שערי ירושלים, כרומאים בזמנם, ובית מקדשנו לא ישרף אלא יבנה!

בן־אב"י מוסיף לתאר ולבאר את כל התכסיסים הדרושים ללכידת ירושלים, ומסיים:

– מצפון תבוא הברכה! מן הים יבוא הכובש־המשחרר, לו חכינו יובל שלם.

יום בלתי נשכח נשאר לבן־אב"י היום ההוא, והיה תדיר זוכר איך כל הפנים צחקו. כל הידים הושטו זו לזו לברכה, וכל לב קוה לימי זהר ואשר.

ורצה הגורל שארץ־ישראל תהיה מיוצגת בנוכחותם של בן־יהודה ובנו בכורו.

וכשהתחיל ברנדאיס לנאם, כה פתח בדבריו:

– בן־יהודה, והציונים עמיתי! – בן־אב“י מתחמק ובורח מהכבוד והתאבק בעפר רגליו של אביו הגדול. הוא נעלם, לבל יראוהו בצדו. והנה הוא מופיע שוב, כנואם. בן־אב”י מלהיב המונים, ומדריכם לציון המשוחררת.

הצהרת בלפור נתנה לו ארשת שפתים, אש וחום וצבעים מפליאים. להתלהבותו אין חקר. הוא מתאר את האשר לחיות תחת הדגל הבריטי, חופש ודרור להתפתחות חושנו הלאומי, השלטת לשוננו, והמעשים הגדולים אשר נעשו בארצנו.

– הכל תלוי כעת בנו, בעצמנו. – קורא בן־אב"י, ומזמין את כל חברי ההנהלה הציונית עם ברנדאיס בראשם, לצרור את חפציהם ולהיות מוכנים להפליג לארץ תקוותינו, ארץ חלומותינו ופתרונם.

איש אינו מתנגד, אינו מסרב. כל העינים מחַיְכות. בן־אב"י משכנע, כי פעמי המשיח נשמעים, וכי עיני עורים נפקחות. כל זה עשתה זו ההצהרה של אנגליה. נסים ונפלאות ממש!

למחר ולמחרתים הוא מתחיל לראות, כי ההצהרה לחוד והגלות לחוד, וזו האחרונה הננה איתנה יותר. ומיד הוא מפנה את מבטו ליהודי ארצות אחרות. הצרפתים? לא, אלה לא יזוזו. הגרמנים? חלילה, טוב להם בגלותם. האיטלקים? אין מה לחשוב עליהם, שכורי ההתבוללות הנם, מת בהם כל רגש יהודי לאומי. מה שקרה אחר כך, מה שראה בן־יהודה בעיני רוחו, כשפרסם את קריאתו: “שאלה לוהטת”, ב“השחר” משנת תרל“ט, מה שראה ביאליק אחרי שלושים שנה בשירו היותר נפלא, “המלה האחרונה”, בז’רגון היהודי, לא ראה בן־אב”י, מפני שלא היה חדור ברוח הגלות.

– אין דבר, יש ארצות אחרות. נניח את אירפה המערבית, ונפנה למזרחית, לארצות הבלקן, לתימן, לארם־נהרים ולצפון אפריקה. המזרח למזרח! ורוסיה? – זו בעיה גדולה בשביל בן־אב“י. – מה יהיה שם בכלל. ועם היהודים בפרט? התבוללות בלי כל ספק. הרוחות מנשבות שם עם רוח הבולשביות – בן־אב”י. ראה כי יהודי רוסיה אבודים לנו. וכמו יהודה החשמונאי, חשב, כי בקמץ יהודים בלבד, אשר ישעו להצהרה, נבנה את ארצנו, ונשיג בה את חרותנו…

ומיד אחרי זה מתעוררת אצלו השאלה: מי מעמי־הנכר יבוא לעזרתנו בחומר וברוח?

– כלם! – מחליט בן־אב"י – ואנו נקבל מתנות ליום הולדת האומה שלנו, – ודמיונו אינו יודע מעצור:

– מה תתן לנו צרפת? פסל החופש בנמל יפו: רחל מקבלת בזרועות פתוחות את בניה אשר אלפים שנה לא חדלה מלבכותם. ואיטליה? – פסל משה רבנו של מיכאל־אנג’לו, לגבולנו המצרי. ומחוץ לזה, כל ארץ וארץ תתן לנו ספינה אחת, והרי יהיה לנו צי בין לילה!

החטב הארצי־ישראלי יוסף חברוני הבטיח לנו כבר מזמן לבוא ולכייר לנו את “מחיה לשוננו”. אך האמן אינו מסכים למצבת זכרון רגילה בשער יפו, כדרישת בן־אב"י, אלא דוקה פסל ענקי על אחד מהרי יהודה, על אם־הדרך, כפסל מרים שעל יד קרית ענבים, ולמולה.

אין חקר לחלומותיו של בן־אב"י. בעיני רוחו הוא רואה את מולדתו בבנינה, את תפארתה בין הארצות, ולבו עובר על גדותיו מאֹשֶר.

להתמסרות בן־אב"י אין גבול. הוא רצה להתנדב לגדוד העברי שהפליג מאמריקה. אך אומרים לו כי נוכחותו דרושה במקום אחר, ואם הוא רוצה להיות חיל, קדם כל ילמד משמעת. הוא נכנע ומעמיד את עצמו לשרות. בכל מקום שיפקדו עליו. הדבר נגמר בזה שהוא נבחר להיות לבא־כח ארץ־ישראל בועידת השלום. התנגשותו עם זקני ישראל, וכניעתו לשם האחדות, סיימו הפרשה.

ובארץ, בעת ההתנגשויות הבלתי צפויות עם הערבים, ובמאורעות שאחריהן, נדהם בן־אב"י ונרעש, כי היה הדבר קשה מנשא.

בימי ועדת פיל הוא מכריז על דעתו שיש לקבל את החלוקה בינתים – אם הכרחית היא, והוא רואה בדימיונו את המדינה הקטנה שלנו. אנשי שלומנו מתקוממים אז נגדו. כמו בכל עם ועם ובכל ארץ וארץ, הנתינים יותר מלוכנים מהמלך עצמו. בן־אב"י אשר נולד כאזרח כבוד של ארצנו בתחיתה, אשר ינק עם חלב־אם את אהבתו לארצנו זאת, ללשונו ולעמו, הוא, הוא היה בעד חלוקתה בינינו ובין הערבים, שארצותיהם השונות רחבות ידים הן – כים, ואינן דיות להם. ובלבד שיקום השלום, ונציל את עמנו מן האבדון האורב לו בכל פנות העולם. לכל עם הזכות לחיות, חוץ מלעמו המשועבד והאומלל? במצוקת נפשו החליט אשר החליט, וכתב אשר כתב, ואולי, חזה את האבדון וההרס אשר ארב לעמו, בעקבות המלחמה המתקרבת, ולא גלה זאת לאיש. הוא בקש תרופה והצלה במדינה משלנו, גם אם צרה ודחוקה היא, אך לנו היא, ולעמנו כלו, ושכל בניו יהיו נתיניה – כבני אומות מפוזרות אחרות בעולם, קטנות כגדולות.

בעת המאורעות הוא יוצא בגלוי נגד הערבים ונגד הממשלה הממונה כאחת, במחברותיו בשם “מדינה”, “אני מאשים”, “הכותל־כתלנו”, ועוד. בעברו ברחוב יפו מול גן העיר. מתנפלים עליו, הוא נפצע ומתבוסס בדמיו. העוברים ושבים מרימים אותו בלי הכרה ומביאים אותו לביתנו. כשחזרה אליו הכרתו, פקח את עיניו, הביט בנו, ואמר:

– פצעוני! עוד לא רותה ארץ זאת מדם יהודים! תהי־נא בה גם שפה משלי!

זה נאמר בלי כל התמרמרות, כי כך שער את מותו: כקרבן בעד ארצו.

אך אמונתו בבריטניה הגדולה נשארה בכל תקפה: אכזבה לרגע, אך אמונה לנצח! בעת זעזועיו אלה הוא עושה מסיק והחלטות משלו. הוא בעד חלוקת הארץ, אם זה הכרחי למען השלום המידי. הוא בעד מדינה קטנה כזרת, אך מדינה עברית, עם ממשלה משלה. על צבאה, ודגלה!

לא זכינו לראותו בשובו ולשמע מה בפיו. אולי נדע זאת מזכרונותיו, שיפורסמו בקרוב. ממכתביו המעטים וממברקיו רואים, כי משוכנע הוא בנצחון העם העברי יחד עם כל העמים שוחרי הצדק והחופש.

חן־חן לחבריו אשר המריצו אותי בכתיבת ספר זה, וביניהם, לה' עובד בן־עמ"י ויצחק עבאדי – ביחוד.