ילדות קטנות
כל ילדה יש בה גרעינה של האשה שתצמח ממנה. חביבי, זהו פסוק ידוע מכבר. הכלל: באנאלי. הוי, באנאיליות – מי בימינו אינו מפחד מפניה? דחלילם של כל תופשי־העט, השטן המפתה של היוצרים הצעירים, אימת ציבור־הקוראים! ואף־על־פי־כן לא חששתי לקבוע פסוק זה בראש, תחת להצניעו אי־שם בהרצאת הדברים, שלא ינקר יותר מדי את העיניים, ולפסוח עליו, כדרך שפוסחים על פגר־שועלים. אין בדעתי אלא לספר כמה דברים, אם תרצו – זכרונות. חיינו יכולים להיות עשירים מאוד ועניים מאוד, והרבה תלוי באופן שאנו מסתכלים בהם ומגלים את המשמעות בהתרחשויותיהם והשתלשלויותיהם. כברת־דרך פשוטה ברחוב צופנת־מתיחות – כשלושה כרכים של רומאן־בלשים, אשר רשתו פרושה על יבשת שלימה. תמונותיו של וואטו – ארכן אינו אלא כמה עשרות סנטימטרים. התמונות התלויות על מיטת־הזוג בחדרה של סבתא – שבהן מחלל הרועה, והכבשה מביטה בו בעיניים עצובות, ושני מלאכים שמנמנים פורשים מעליהם סכך של עלי־דפנה – גדולות מהן הרבה, אבל הטיב, ידידי, הטיב?!
איני טורח אלא להסביר קצת את בחירת הנושא – סיפור על אהבותיהן של ילדות קטנות, קטנות מאוד, במידה שמותר לסגל מלה עתירת־משמעות זו למאורעות קטנים מֵעין אלה.
ילדים שמשחקים בחול אנו תופסים בחינת גוש, בלי לראות את תכונותיו העצמיות של כל פרט. עתים רגישים אנו לתנועותיהם, לחלוקתם בשטח, לתופעות קשריהם ההדדיים. ורק לעתים רחוקות מתבלט מישהו מהם יותר ותופס את מבטינו וגם את לבנו. ואלו לתכונותיהן העצמיות של הילדות הננו קשובים עד־מאוד. חיש מהר אנו מבחינים בהבדלים שביניהן, בברקי העיניים ונצנוצי העורמה ושפעות התלתלים וחלקות השערות והגוונים המיוחדים של העור וקצבי השיניים, והכל – הכל. כן, הילדים דומים לגברים, לא יותר משדומים לנו קיפופי־ הזנב בתגובותיהם הפסיכיות ובהלך־רוחם. ואלו הילדות – הן נשים זעירות. על כל פנים, כך הן נראות לנו, הגברים. יתכן כי לנשים ניתנה דקות־ההבחנה לגבי הילדים, המצויה אצלנו כלפי הילדות. אך כל זמן שהפוסק הוא הגבר – אנו היוצרים והכופים את המוסכמות.
יש תהליכים כימיים המתחוללים רק בלוויית חוט־לוהט של פלאטינה. שוֹלי־הפנינים נוהגים לשים רסיס־זכוכית בצדפות, כדי שיתהוו סביבן הפנינים. צבוט לילדות בסנטרן וראה, כיצד כל אחת מגיבה לפי דרכה, וכולן כאחת.
לאה 🔗
לאה היא בת שנתיים־בערך ולה ראש קטן ומתולתל, ועיניים גדולות, שכל הפרצוף – עבד להן, וחריצי שומן ברגליים. תיאורי־הגוף הללו – אין בהם כל חשיבות לעצם העניין. אלא שתיאורי־הגוף יש להם חשיבותם שלהם בעיני, כדי שיעלה ויימסך לתוכי זכר הימים והמעשים ההם. הזכרונות, שכל הווייתם לכאורה ערטילאית ונטולת ממש, אוהבים את המוחשי. הם באים אלינו דרך העצמים הדוממים והחפצים שהחזקנו בידינו והדרכים שעברנו והעצים שישבנו תחתיהם והתמונות שראינו והבגדים שלבשנו, וכל אותם הדברים שאין להם חשיבות לגופו של עניין ובשעתם לא נתנו עליהם את הדעת. ישנם מנעולים שאינם נפתחים אלא משמעמידים מחוגים זעירים שבהם מול ספרוֹת ידועות. מנעול הזכרונות אינו נפתח אלא בשעה שקמים הפרטים המעשיים הכרוכים בהם, ומתייצבים לפנינו איש כסדרו.
מקום המעשה בחנות המכולת. בשעה שאנו מחכים בתור רגילים אנו להתאטם ולא להבחין בכל הנעשה סביבנו. כדי שלא נרגיש בהתחככות שמסביב ובכל האנשים שמחכים לפנינו, ובמתיחות, החשמלית כמעט, שחלל האויר רווי בה. התור הוא מעבדה למיזנטרופים, אלא שלאשרנו לקחו נשכח מיד כשהוא מגיע לקצו.
אבל יש שדוקא העמידה־בתור פותחת את מכשירי התפיסה הפנימית שלנו ועושה אותנו קשובים לאנשים סביבנו ואלפי גווניהם, הנחבאים אל הכלים והנדחקים בראש, המותרים על זכותם, וחזירי־התור, ועליזי־הרוח, וזועמי־הפנים, והנחפזים, והמתונים, והאופן המיוחד שבו כל אחד משתייך לקבוצה מן הקבוצות! והכל! ואנו רואים פתאום הכל, וכאילו אנו עצמנו איננו בתוך זאת, וכאילו אין הדברים נוגעים בנו ממש.
יום אחד, כשחכיתי בתור ונשענתי על השולחן באדישות־שבמתכוון, יצאה לאה וכמעט התנגשה בי. שתי עיניה הענקיות היו מבוהלות מאוד. לא יכולתי להתאפק מחיוך, אף־על־פי שהשתדלתי להיות אטום ושוה־נפש לכל. ואז באה תגובתה הילדותית – הטיפוסית כל כך, זו שכבר ראינו אותה פעמים רבות ושהמבוגרים יודעים יפה מאוד לחקותה, כמו את געיית העזים – היא ברחה להחביא את פניה, מבוישת מאוד, בשמלתה של אמה.
לאה, כגדולות ממנה הרבה, לא הסתפקה ב“לא” ראשון זה שאמרה לי, בהפניית הגב השובבנית־קנטרנית, ומאוד־מאוד רצתה לדעת: מה מתרחש שם במקום שאין ביכולתה לראות? גם היא כבר ידעה ששום מחזה אינו נגמר במערכה הראשונה שלו. ידיה, שהחזיקו היטב בשמלת אמה, לא הרפו ממנה – לשם בטחון – אבל ראשה הזעיר והמתולתל נע לאטו (שהרי אינו ידוע, אם מביטים בו או לא – והאיטיות נותנת את האשליה שאין משגיחים בתנועה) ועיניה הגניבו ממנה מבט לצדי.
חייכתי שוב – העניין היה מצחיק כשלעצמו, ומלבד זאת: המשחק מצא חן בעיני – וזה היה תפקידי בו. תמיד זהו תפקידנו בין הילדים הקטנים, להשלות אותם, שעולם הגדולים הוא עולם מחַייך. וגם תפקידה שלה מצא מאוד חן – בעיניה להחביא את פניה ממני ולצוד את החיוכים שלי.
ואני – אני הייתי אז באותו גיל, שבו הננו סבורים, שכבר חכמנו, ושעד עתה לא ידענו מאומה, ושמעתה אנו מבינים כבר את הכל. וכשהמשחק נמשך – התחלתי מתבייש קצת שאני עומד ומשתטה עם ילדה קטנה, ובכלל – “די כבר”. ניגשתי לצעד מכריע. לא חייכתי. התוצאה היתה מדהימה. כדרך כל האנשים הרגילים לצוות, היוצאים מכליהם כשאין מצייתים להם, נתרתחה הפעוטונת. תחילה היתה רצינית מאוד. חיכתה. לאחר־כך נחבאה שוב בשמלת אמה, אך הפעם – כדי להסתיר בה את בכיה. נצמדה בכוח אל רגלי האם, כדי להתגונן מפני היאוש מאתנו, הגברים, האוהבים להשתעשע קצת ולבגוד.
ואני – רק עכשיו אני יודע עד כמה קטן ומחוסר נסיון הייתי אז – נבהלתי והייתי מוכן לחייך לה שוב, ובלבד שלא תבכה. שדוקא מפלתן מנצחת אותנו. אך היא לא חדלה לבכות. חיוכי לא פייסוה עוד. כשאנו מתמרמרים ומתרגזים, רוצים אנו בכל לבנו להיכנע לדברי הפיוס שאומרים לנו. אלא שתמיד הננו ממתינים קצת ורוצים ששוב יביעו לפנינו את הפיוסים. איזה שטן כופה לדחות מעט את ההתפייסות, עד שעל הרוב מאחרים. אף לאה איחרה. עזבתי את החנות, וסל מלא בידי.
מקץ שבוע נפגשתי עמה שם שנית. חייכתי מיד. לכאורה, בסדר. אך לאה פרצה בבכי. בכי נואש, רועד, שבור, ושוב החביאה את פניה בשמלת אמה. כל השידולים היו לשוא. האם לא הבינה את סיבת הבכי הפתאומי. ואני עמדתי תוהה. והרי לא היה זה אלא דבר של־שטות.
מאז לא נזדמנה לאה לפני אלא כעבור חצי שנה באותה חנות עצמה. תקפתני אז הרגשה המתעוררת בנו שעה שאנו פוגשים בנערות, שנהגנו בהן בחומרה והננו מבקשים להשתמט מפגישה עמהן. ושוב חייכתי. היא עמדה רגע כלא זוכרת. ארשת־פניה נשתנתה כמה פעמים. תחילה התמיהה, ואחר־כך נסתמן בה פתאום כאֵב, שהוא מחריד בפנים ילדותיות שנתעוותו בבכי. חיש־חיש זינקה אל שמלת אמה. לא עלתה על דעתי שהיא עלולה לזכור את פגישתנו הקודמת. היא התייפחה בבכי עצוב, לא כבכי התינוקת שיש ואינו מעורר בנו כל הד, מתוך שאנו מוצאים בו גם צד מצחיק, אלא כמעט בבכי גברים. הייתי נבוך, כמי ששבר כלי זכוכית, ואין בידו לתקנו.
לרגשות אין מקום כאן, שהרי את המשמעות ואת הכוונות אני הטלתי בקורות האלו על־דרך הסמל כביכול, דברים שלא היו בהם מלכתחילה. המקרים לעצמם היו דלי־ערך כמעט. אך אילו לאה מסוגלה כבר להבין, הייתי מלטפה על תלתליה ואומר לה בקול דממה:
“הוי, לאה שלי, וזה אינו עדיין כלום. עוד יהיה הרבה יותר גרוע.”
דליה 🔗
הקיץ בעמק הירדן! מה אנחנו יודעים?! בקיץ בתל־אביב היינו לובשים קלות ורצים יחפים על פני חול הים. והוא בער־בער בכפות הרגליים. אבל זה עדיין אינו כלום. והיינו יוצאים לטייל בין משוכות־צבר ופרדסים עזובים בקצה העיר וחוזרים בחום־הצהריים דרך הקוצים. הסנדלים מטופפים על כביש האספאלט השחור. והטיולים לשכונתי בורוכוב ורמת־גן, והטיפוס על הגבעות! ואחר־כך היה הקיץ על לילותיו; של הגינות בקצה העיר וקורי־העכביש, הנמתחים בין העצים ונדבקים לפנים, לצואר ולזרועות. והוא היה שלהן. וגם של העגלות עם ריח הקש והסוסים ותעלות־המים והטיולים.
אך הקיץ בעמק־הירדן הוא כולו צהריים. והצהריים הם ליאות ובטלה. שכב לישון! זיעת קוצים תשטפך. הלילות חמים, ומורדות הירדן אפורים וחסרי חיים.
אותו קיץ הייתי בעמק־הירדן. המקומות החדשים יש להם טעם מיוחד, שאיננו עומדים עליו אלא לאחר־זמן, כשכבר רגילים אנו במקומות אלו. אז יש ואנו נזכרים בטעמם כשהיו חדשים עמנו, וכולנו פליאה, כיצד לא תפסנו את ההגיון של בניינם, והשבילים בהם, והתפשטותם – והטעם המיוחד הזה נעור בנו ושוטף אותנו, ובכוחו הננו מעלים מחדש הרבה תמונות שהלכו לאיבוד. מקומות, שאנו רגילים בהם מאוד, הטעם שלהם רק עדיני־החוש יכולים לגלותו. אנו מתקשרים אליהם כמו לבגדים שלבשנום כבר פעמים רבות ועתה הננו שמים אותם עלינו, בלי שנצטרך לחשוב על פרטי המעשה. שנים רבות גרתי בבניין בעל כניסות הרבה. בלכתי הביתה – לא הוצרכתי לספור אותן, ובלי טעות הייתי נכנס תמיד בדלת הנכונה.
אותו קיבוץ שבעמק־הירדן לא היה חדש לי, אך גם לא ידוע לי עד תוכו, כך שלא נתייצבתי עדיין בתוכו. והרגשותי בו היו מעומעמות. לחום הגדול בצהריים אין איש יכול להתרגל, אלא שתושבי המקום הקבועים – מקומות המחסה־שלהם, שהם רגילים בהם מאוד, עוזרים להם לעמוד בו. הייתי שוכב יום־יום בפישוט רגליים וידיים על הדשא בצל אחד העצים ומנסה להרדם.
יום אחד, בשכבי כך, נזדמנו לפני ילד וילדה שהיו שטופים במשחקם והפריעוני משנתי. המתאמץ להרדם יש לו רגע, אשר בשל כל הפרעה קלה נטרדת ממנו התנומה, וכל כמה שיהא עייף אין הערוּת עוזבתו. השניים כיוונו בדיוק לרגע הזה. כשראיתי שלא אוכל לישון עוד – גבר כעסי (לעולם הוא גובר שעה שאין בו כבר כל תועלת) גרשתים מעל הדשא. הוי, הילדים והייסורים – אל תגרשו אותם, תמיד יבואו בחזרה!
דליה בת חמש או שש, גם יונתן בן גיל זה. גרשתי אותם, והם חזרו. גרשתים שוב – ושוב חזרו. כל כמה שגבר כעסי – נראו הדברים בעיניהם כמשחק. הם צחקו בקול של מטילי־מתכת. קמתי בחפזון – כמאיים. וברחו בבהלה. לצחוקם התגנב הפחד, כזאב לתוך העדר. כשאנו מושיבים את עצמנו על כיסא, והוא נמוך ממה ששיערנו תחילה – הזעזוע שבא לנו הוא חזק הרבה מכפי שהיה בא לנו מעצם הנפילה, כמה סנטימטרים, לאחר שהשרירים נתרפו. יש בו מן האימה של אבדן כל המידות. אותם חלקי־השנייה שבהפרש מטריפים עלינו את כל המושגים הברורים, הבטוחים־בעצמם, החוקיים שרכשנו לנו על העולם הזה. כשראיתי את הבהלה הגדולה, שתקפה את הילדים, – וביחוד את דליה – דבק בי שמץ מן הפחד הזה, שהרי נתכוונתי רק ללגלג עליהם קצת ובתנופה קלה־שבקלות הפלתי סלע עצום כזה, והם נתבהלו כל־כך מפני.
כשפגשתי בדליה אחר כך – ברחה מפני כאילו אני נוטר לה איבה ומסוגל לפגוע בה לרעה. חייכתי אליה להפיג את פחדהּ, חיוך שהוא כמו ליטוף זהיר, שאנו מלטפים ראשו של חתול זה, שאיננו יודעים עדיין, אם יתחיל לפרפר מהנאה או ישרוט בצפרניו. אבל היא המשיכה לברוח, כשהיא מסרסת את שמי בהבעה של גנאי.
למחרת בצהריים חשתי חבטת־מקל עצומה על ראשי. כשקמתי מעל הדשא ראיתי שוב. את שניהם בורחים. את דליה הצלחתי לתפוס. היא פרצה בבכי. אך כיון ששחררתיה, קפצה בצחוק וצעקות: “טוב לך!” – וברחה. סבור הייתי שהיא הכתה אותי. כל פעם שאני פוגש בה אחר־כך אני מראה לה פנים שוחקות, להוכיח לה, שאיני נוטר לה טינה. והיא היתה בורחת מפני ומלעיגה בי.
משחק זה נמשך כמה ימים, עד שפעם אחת, בשבתי על הדשא, עברה שם דליה ולא ברחה. היא עמדה רגע ואמרה:
“לא אני הכיתי אותך, זה היה יונתן.”
וכך הראתה דליה, שהיא תופסת שלא־כהלכה את תפקידה במשחק. מאותו רגע כבר לא היה לי כל צורך ועניין לחייך אליה; סוף־סוף, ילדה שאינה מושכת את העין במאומה. ולא הייתי מחייך אלא מבושה, כי דליה היתה מתנפלת ומתרפקת עלי בכל מקום שפגשה בי, עד שמשכה עלינו את תשומת לבם של הבריות. וכשאני יושב לפנות־ערב על הדשא שליד חדר־ האוכל בחברת בני הנעורים, היא באה אצלי ומצטחקת ומפטפטת ומקפצת סביבי, ואינה מרשה לי ליתן דעתי על מישהו אחר. אורבת לי בשבילים שהייתי עובר בהם, עד כי נאלצתי למצוא לי דרכי־עקלתון מפניה. בסבלנות של חיה טורפת מחכה לי במוצא המחנה. היו לה עיניים חומות ומתיזות ופראיות שרודפות אותי לכל מקום. לא ידעה שבחיוכים היפים והלבביים ביותר זוכים, בדרך כלל, אלה המעמידים פנים שאינם רוצים בהם. מפליא, עד כמה חכמת־החיים הכאִילוּאית הזאת, הידועה לכולם, נוחלת בכל פעם את נצחונותיה מחדש וכולם נופלים ברשתה. תכסיס זה פשוט כל כך וידוע לכל, שכל האוחז בו מפתיענו תמיד, מעשה־אויב העולה דוקא מהצד המבוצר ביותר, שאין נזהרים שם.
אבל לגבי דליה לא היו כל חשבונות. היא לא הרפתה ממני. נוכחותה נעשתה למורת־רוחי. כשאני יושב בחדר האוכל היא ניצבת ליד החלון וקוראת בשמי בקולי־קולות. הרבה דברים אנו מוכנים לסלוח, ובלבד שלא יביישו אותנו בפומבי. אלא שהפעם לא הועילה הַזעָמַת הפנים. וכבר הייתי נכון לקבל הכל כגזר־דין. דליה זו – הריהי ממש אשה מרשעת. עם שכמותה מתחתנים רק מתוך אימה, ואחרי־כך הכל אבוד. ואיזו תקיפות! יום לפני נסיעתי נודע לה שהנני מתכונן לעזוב את המקום. ניגשה אלי ושאלה אם אני נוסע מחר. “איני מסכימה שתסע!” הודיעה לי. צחקתי על חוצפתה. אולם היא דרשה ממני במפגיע לבל אסע. הלכתי ממנה.
למחרת השתדלתי כל הבוקר להשתמט מפניה. ארבה לי בפינות שונות. לבסוף תפסה אותי:
“אתה נוסע?”
“כן.”
“טוב, אז אני רוצה להגיד לך דבר־מה.”
הלכנו זה בצד זו. כשני עמיתים מאז ומשכבר. היא צעדה קוממיות, מעשה־מבוגרת. היתה רצינית. חשתי סלידה. השד יודע מה בפיה לומר לי. חיפשתי מוצא טוב ויפה.
ובכל זאת אמרתי:
“אם אַת רוצה, אמרי.”
היא שתקה. שתקה הרבה.
חום הצהריים שטף ובא.
“אז אתה בכל זאת נוסע?”
"כן.”
“אם כן, שלום.”
ולאחר הפסקה קצרה:
“זה כל מה שרציתי להגיד לך.”
הסבה פניה ממני ולא הוסיפה להביט לאחוריה.
הנה סיפור המעשה על דליה הקטנה. המוסר־השכל שלו כבר ניתן בראש הסיפור. אבל, כמה תקיף היה בפיה הדיבור:
“זה כל מה שרציתי להגיד לך.”
היא צעדה חיש־חיש לאחוריה.
שנדע לנו!
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.