המראה הפנימי של “בית מדרשו של רש”י" והכסא שישב עליו

 

פרק א: הקהלות היהודיות באירופה התיכונית    🔗

במאה השמינית החל זרם היהודים, יוצאי אסיה ואפריקה, בכוון לאירופה, ואלה הביאו אתם את נסיונם בשלטון הקהלות ואת המשמעת החמורה של היהדות התלמודית.

תקופה זו של הסתדרות היהודים באירופה מתחילה בשנת 711, שבה נכבשה ספרד הדרומית בידי הערבים והברברים, וע“י כך הוקם גשר בין המחצית המזרחית והמערבית של הגולה, וסופה שנת 1096, שנת מסע הצלב הראשון, שבה הוכתה היהדות האירופאית מכה אנושה ע”י תנועת נושאי הצלב, שהלכו בכוון הפוך, מאירופה לאסיה.

שני מרכזים היו אז לתפוצות הגולה – בבל וארץ ישראל. שתיהן שימשו מרכזים לתרבות ולהשפעה רוחנית על הציבור היהודי שבמזרחה של בבל. שלשלת ראשי הגולה והגאונים הם היו המכריעים והקובעים בענינים רוחניים וצבוריים בחיי הקהילות שבתפוצות.

להיקף שליטתו של המרכז בא“י השתייכו מצרים וערב והארצות הסמוכות להן, שהיו תחת שלטון רומי. למרכז בא”י לא היה תוקף ועוז כזה שבבבל, וגלגולי מסיבות גרמו שנחלש כוח השפעתו. סמכותם של שני המרכזים האלה נמשך עד הופעתם של “מסעי הצלב”. אלה שמו לאל את השפעת שני המרכזים הללו. וכל שריד שלא נספה מעצמו, אבד בצוק העתים, וכמעט בעת ובעונה אחת חלפה ועברה השפעתם של שני המרכזים ובנידון זה קדמה א“י לבבל. ואימרה היתה שגורה בפי הבריות: “אבדה תורה מבנים”. אז גם היהדות האירופאית הוכתה מכה קשה ע”י תנועת נושאי הצלב שהלכו מאירופה לאסיה.

תקופה זו נמשכה כארבע מאות שנה (711–1096). ואז נתחזק הישוב היהודי בצרפת ואשכנז. קרל הגדול (742–814) יצר קיסרות רומית מערבית באירופה התיכונה, ובירותיה בצרפת וגרמניה. לפי אגדת־עם סייעו לו היהודים בכבוש העיר נרבונה, ובשכר זה הבטיח למסור לרשותם שליש משטח העיר. אגדות שונות, יהודיות ונוצריות, נוצרו על נושא זה, והן מוסרות לנו על הידידות ששררה בין היהודים והשלטון בגלל נרבונה. גליל זה היה ברשות ספרד, ובשנת 720 נכבש בזמן אחד עם כבוש ספרד ע“י הערבים. וכאן מוסיפה האגדה, כשנרבונה היתה במצור, שלחו היהודים מלאכות אל הפרנקים הצרים עליה, והציעו את עזרתם. ראש המלאכות הודיע לקרל הגדול, כי לקהילת היהודים בנרבונה יש “שלטון בית” גמור, והנשיא שלהם הוא מזרע מלכות בית דוד, ובשם הנשיא הציעה המלאכות לקרל שבעים אלף שקל כסף במתנה, והודיעה לו שהקהילה מוכנה לקבל מרות השלטון בתנאי, ששלטון הבית של היהודים לא יפגע. הקיסר הסכים לכך, ולאחר שלכד את העיר, העביר לרשות היהודים שליש משטח העיר והכיר ב”שלטון בית" שלהם. ויהודי צרפת הדרומית חיו תחת יד המושלים האלה “ולא פסקה מהם גדולה וממשלה יתרה”.

קרל הגדול הביט בעין יפה על האוכלוסיה היהודית. הוא מצא שהיהודים שקדנים וזריזים במלאכתם, והם רוח החיה במסחר והעולם כולו. תפקידם היה מותנה ע“י מצבם בין העמים, וביחוד ע”י המו“מ שבין קהלות ישראל באסיה ובאירופה. הם היו בקיאים בלשונות שונות, ולא פסחו בדרך מסחרם על שום נמל ומרכז של מסחר. בפעולתם המסחרית התחרו היהודים עם היונים והסורים וגם עם הערבים והאיטלקים. הם מלאו תפקיד מיוחד גם בשטח היחסים המדיניים שבין הממשלות. קרל הגדול השתמש בשרותם של היהודים במלאכות ששלח אל החליף הבגדדי, הרון אל־רשיד המפורסם בין חליפי בגדד לבית עבאס (736–809)¹ והוא סיפח אל המלאכות יהודי (שמו יצחק). וכאשר שבה המלאכות מדרכה – מוסרת האגדה – נשאר מכל אנשי המלאכות רק יצחק לבדו, שנתקבל בכבוד רב, והוא הוא שמסר למלך מתנת החליף. ואין ספק שיצחק ידע בודאי את השפה הערבית, ושימש מתורגמן במו”מ עם החליף.

התחברותן של שתי הארצות האלו, צרפת וגרמניה, תחת יד קרל הגדול הועילה הרבה להתקרבותן של התושבים היהודים בארצות אלו ולהתאחדותן, שלא נפגמה מבחינה תרבותית גם לאחר חלוקת הקיסרות.

בימי יורשיו של קרל הגדול הגיעו היהודים למדרגה גבוהה בחיי החברה, וכבר נראו שם ניצני ספרות חדשה. ועם סוף תקופת הגאונים החל העתק ההגימוניה הישראלית הלאומית ממזרח למערב. והעתק זה בא לידי גמר במאה הי"א.

במשך ארבע מאות השנים האלה נתחזק הישוב היהודי באירופה התיכונית – צרפת וגרמניה. התחברות שתי ארצות אלה תחת יד קרל הגדול הועילה להתקרבות יהודי צרפת וגרמניה ולאחדותם. באותם הימים הולכות ומתגבשות הקהלות היהודיות שעל גדות הריינוס: מגנצה (מיינץ) וורמייזה (וורמס) קולוניה (קלן) ומיץ. לותרינגיה היא עריסת הספרות הרבנית שבאירופה התיכונה (חכמי לותר במאה הי' והי"א), כאן פעלו ר' גרשם מאור הגולה, מחוקק יהודי צרפת ואשכנז ור' שלמה יצחקי (רש"י) אבי הפרשנות בארצות המערב. ואחריהם במשך דורות אחדים עמדו על משמרת התורה “בעלי התוספות” שהמשיכו לפעול בנתיבות קודמיהם והרביצו תורה לבני עמם במשך כמאתיים שנה.

 

פרק ב: המצב הכלכלי, החברתי והמדיני    🔗

“כי מצרפת תצא תורה ודבר ד' מאשכנז” – דברים אלה נאמרו על־ידי אחד מגדולי חכמינו, הרב מסרגוסי, רבי יצחק בן ששת (ריב"ש) בסוף המאה הי“ד, ואולם הדברים מתאימים יותר לתקופת רש”י ורבותיו ולתקופת רבותינו בעלי “התוספות”. בימים ההם לא שפכה עדיין הכנסיה הקתולית את כל רוחה הקנאית על פני אירופה, וההגמונים והכמרים לא כפו את מרותם על חיי הציבור. באותם הימים התחילו מתרבים ישובי היהודים בצרפת ואשכנז וביתר ארצות אירופה. הרדיפות לא היו תכופות וחיי היהודים ורכושם לא היו נתונים בידי כל חומס ועריץ. אמנם נמצאו אז כמרים ובישופים שהפיצו תעמולת ארס ושינאה על היהודים לבזותם ולהשפילם ולהעבירם על דתם, והפעולה הזאת נעשתה ב“חסותם האדיבה” של נסיכים ומושלים; אך בדרך כלל לא הביאה קנאות נפרזה זו לידי פורענות רבה לאוכלוסי היהודים שבצרפת באותם הדורות. היהודים תפשו אז עמדה איתנה בחיי הכלכלה במדינה, ומושלי הארץ החשיבו מאד את כשרונותיהם המיוחדים ואת התועלת המרובה אשר בידם להביא לארץ מגוריהם. בזמן ההוא היו היהודים כמעט היחידים שעסקו בסחר העולם. האצילים היו עסוקים בתגרות ובמלחמות, האזרחים – במלאכה, האכרים והעבדים – בעבודת האדמה, ורק היהודים עסקו במסחר. והמלכים והנסיכים בחפצם להגדיל ולהאדיר את המסחר בארצם, תמכו בהם והגנו עליהם בפני הכמרים והבישופים. הון ועושר נמצאו רק בידי שני המעמדות העליונים, האצילים וכוהני הכנסיה, ואלה מצאו עניין רב במסחר היהודים, שהביאו לידם מארצות רחוקות דברי חפץ הדרושים להם. מלבד המסחר העולמי שמשה החקלאות ענף כלכלי שני, שבו היו ממלאים היהודים תפקיד מסויים. ולא מעטים היו בין היהודים שקבלו בחכירה מאת הממשלה את גביית המסים באזורים שונים בארצם.

בנוגע לסחר עבדים יש משערים, שהיהודים עסקו בענף זה בעיקר לצרכי הבית והמשק. קשה היה ליהודים להחזיק ברשותם עבדים, מפני שרבים מהם הקפידו למול את עבדיהם ולהטיל עליהם עול שאר מצוות – ושלטונות הכנסיה וכן גם שלטונות המדינה הקפידו מאד שלא יעבירו את העבדים הנוצרים על דתם. מלבד זה היה סחר העבדים כרוך בקשיים אחרים, שהכבידו מאוד על הסוחרים היהודים. הם היו צריכים להעביר את העבדים דרך כמה ארצות, ובהן נוצריות ומוסלמיות, והיו נרדפים על־ידי כוהני הדת באמתלא של קנאה דתית, ולפעמים היו מתנפלים עליהם בלי כל אמתלא, אלא לשם שוד וביזה, ולא תמיד יכלו העשוקים להוציא את הגזלה מידי עושקיהם.

בגלל מסחרם הרב של היהודים ועסקיהם המרובים, הותר להם לנסוע ממקום למקום ולעבור בכל גבולות הארץ באין מפריע. רבים היו יוצאים מגבולות ארצם והיו נוסעים ועוברים מדינות שונות, הכירו תבל ויושביה, והסכינו עם בני אדם שונים, וידעו להלך גם בחברת שרים ורוזנים, ומפני זה כיבדו אותם מאוד. חליפת הסחורות עם ארצות האישלם, הביאה את מלכות קרל הגדול במגע עם המלכות המושלמית (החליפות הבגדדית), והיהודים מלאו תפקיד חשוב של מתווכים. גם ביחסים המדיניים שבין הארצות מילאו היהודים תפקיד חשוב. אף בחצרות שאר המלכים שמלכו אחרי קרל הגדול נמצאו יהודים שהיו משמשים כרופאי החצר או סוכני המלך, והיו נושאים ונותנים בשם המלך בענייני המדינה ובדברים שבין עם ועם. מחצר המלך עבר היחס הזה אל שאר שדרות העם, וגם בין הבישופים ושרי המדינה נמצאו רבים שהגנו על היהודים הנמצאים ברשותם, ולא נתנום בידי הכמרים צורריהם. מתוך זה נוצרו יחסים הוגנים בין היהודים והנוצרים שבאו במשא ומתן זה עם זה.

אחדים מן החוקרים מראים על ההשפעה ההדדית שהיתה אז בין היהודים והנוצרים ועל הברכה הרבה שהיתה בה לשני הצדדים כאחד. הם מראים על הצד השוה שבצורת הארגון של העדה הנוצרית והקהלה העברית, כגון: זכות הבחירה החפשית של פרנס הקהלה, הזכות להטלת מסים, שעבוד היחיד לרצון הרוב וכדומה. דמיון כזה יתכן לבארו על־ידי מגע ישר שהתקיים במשך דורות בין היהודים והנוצרים שכניהם. היהודים ידעו את חוקי הגויים, את זכויותיהם המיוחדות, עיינו בספרי הדת והמשפט שלהם ולמדו גם מהמשא־והמתן שהיה קיים ביניהם במשך תקופה ארוכה. כמו בערים הנוצריות כך גם בקהלות היהודים נמסרה עד תחילת המאה הי"ג ההנהגה המדינית והציבורית לידי “טובי העיר” ואצל היהודים לא רק עשירי העיר הם התקיפים, אלא גם תלמידי־חכמים, שבידיהם היו מרוכזים רוב ענייני הקהל.

ובימים ההם, ימי פריחת החליפות הבגדדית, גבר חלקם של היהודים במסחר העולם. נוסעים ערביאים, בני אותה תקופה, מספרים שסוחרים יהודים מארצות הפרנקים היו עוברים לרגל מסחרם באסיה ובאפריקי והיו בקיאים בלשונות שונות: פרסית, רומית, יוונית, ערבית, צרפתית, אנדלוסית וסלבית, ולא פסחו על שום נמל ומרכז של מסחר. על־פני ים התיכון עד לאלכסנדריה של מצרים, ומשם היו עוברים דרך המדבר ודרך ים סוף לערבה ולהודו. בחזרה היו נוסעים לפעמים דרך קושטא, והביאו אתם מפרי ארץ המזרח: בשמים, רפואות, מתכות יקרות ועוד.

מהמאה העשירית ואילך הולך וגדל הצורך בכסף ביחוד אצל האצילים, בעלי האחוזות והפאודלים. ביותר היה מורגש הצורך בכסף בשעת מלחמה, והמלחמה הרי היתה חק־יומם של האדונים האלה. עד מחצית המאה העשירית היו המלחמות מתנהלות על־ידי מחנות אבירים־ווסלים, שהיו מקבלים מאת אדוניהם בעד השתתפותם במלחמות שטחי קרקע וחלק בשלל המלחמה. אולם הווסלים האלה לא היוו צבאות מלחמה מן המובחר, כי בדרך כלל היו הווסלים מחויבים לעבוד את אדוניהם בימי מלחמה רק במשך שישה שבועות. מקץ זמן זה רשאי היה הווסל לעזוב את אדוניו אף־על־פי שהמערכה עוד נמשכה. מלבד זה, לא בכל פעם אפשר היה לגייס את הווסל אחרי שבא על שכרו. כל זה גרם לכך, שהפאודלים העדיפו יותר ויותר את גדודי החיילים השכירים, שנשכרו לאדוניהם בשכר תשלום מיוחד במטבעות. בגלל זה נתגבר במידה רבה הצורך בכסף, כי שלטונו של האדון הפאודל תלוי היה מעתה במכסת החיילים שהוא יכול לכלכל בכספו. על־ידי זה נעשה הכסף גורם חשוב מאוד בחיי המדינה ובהנהלת המלחמה. ולפיכך החלו לראות את היהודים כמקור כסף חשוב שיעמוד להם בשעת דחקם, ואשר בלעדיו אי־אפשר להם להתקיים. מעתה נעשו אפוא היהודים אחד ממקורות ההכנסה, כעין מכרות המלח, וכיוצא באלו, המהווים את יסודות קיומה של המדינה. ואם האדון יודע לכלכל דבר, הריהו דואג שמקור הכנסתו לא יתדלדל ולא יתרוקן בבת אחת, “הוא שומר על התרנגולת המטילה ביצי זהב”…

בין המלכים, הנסיכים, והבישופים החלה התחרות בשאיפתם לזכות באנשים בעלי הון, שעל ידם יוכלו להבנות בשעת דחקם. האדונים האלה היו מעוניינים לסייע בהתפתחותו של מעמד אזרחי זה, שיהיה פעיל במסחר ובעסקי ממונות, וכשבאו לשתף את היהודים ביסוד ערים ובפתוחן נתנו דעתם על כך שמן ההכרח להעניק להם זכויות מיוחדות כדי שיתקשרו אל הערים מרצונם ולהנאתם, ולא יחפצו פעם בפעם לעקור משם את מושבם. הבישוף רידגר, בבואו לייסד את העיר שפייאר, כותב באגרת הזכויות (13 בספטמבר 1084): “לאחר שהחלטתי להפוך את הישוב שפייאר לעיר, הרי סבור אני שאגדיל את כבוד המקום פי אלף אם אזמין וארכז כאן יהודים”. ועוד זאת כדאי לציין, כי באותה תקופה לא היתה עדיין כל התחרות בין הסוחר היהודי ובין הסוחר הנוצרי, שניהם הם אזרחים הנמצאים בחסותו של אדוני העיר ומשלמים לו “מס חסות” מסוים.

ליהודים עלתה “חסות” זו בשעבוד רכוש ולפעמים גם בשעבוד הגוף. מעתה הם נדונים כעבדי אוצר הממשלה, ומעמדם נכלל במושג של “עבדות קמרלית” (עבדות האוצר), מושג המסמן את מעמד היהודים, שהוא הקוו האפיני ביותר במצבם המשפטי־החברתי של היהודים בימי הבינים.

במאספי החוקים הגרמניים אנו מוצאים גם הסבר “הסטורי” לעבדות הקמרלית של היהודים: “אספסינוס קיסר היה מחזיק טובה ליוסף פלויוס שריפא את טיטוס בנו מחליו, ולכן החליט להיות מגן ומחסה ליהודים, ואחרי החורבן כינס טיטוס לחצרו הרבה מהיהודים השבויים ומבניהם, ועשאם עבדים. ומאז הם עבדי המלך, ומן הדין איפוא שישארו במעמד זה גם בממלכה הגרמנית, כי מלכי גרמניה יושבים על כסאם של שליטי רומא העתיקה, וממילא הם גם יורשי כל הזכויות שהיו לפנים למלכי רומא”…

כדאי להבליט קו אפיני מיוחד במצבם הכלכלי של היהודים בימים ההם. מפאת רפיפות מצבם החוקי, נוטים היו היהודים להשקיע את כל הונם במטלטלים כדי להקל על עצמם את הצלתו בשעת סכנה, וכל המדובר על עשירותם של אחדים מהיהודים מכוון איפוא על־פי רב לרכוש בכסף ובזהב.

התרבות העירונית החלה להתפשט, ויחד אתה התפתח המסחר והתרחב יותר ויותר, והצורך בכסף היה מורגש ובולט ביותר. האיסור שהטילה הכנסיה על המלווים מבני עדתה העיק מאד על הנוצרים והפך למועקה כבדה מנשוא. אז מתגלה הבנקאי היהודי כיסוד רצוי ומועיל, המביא אתו הקלה במצב הערים המשגשגות. היהודי היה אז אותו “האדם החדש” שאליו ציפו המלכים, שרי המדינות ותושבי הערים, כדרך שמצפים למושיע ופודה מן המצוקה. אולם בהמשך הזמן בא שינוי נמרץ לרע ביחס אל היהודים.

המלך, אדון החסות, היה משתמש בדרכים שונות כדי למלא את תאותו לבצע, וכרוב צרכיו כן גדלה תאוה זו. יש שהיה גוזר מאסר על חלק מנתיניו היהודים, ורק אחרי קבלו כופר נפשם נאות לשחררם ממאסרם. מהמאה הי"ב שמשה גם “עלילת הדם” עילה לסחיטת כספים. ויש שגזרו על היהודים גרוש מארצם, ובעקב הגרוש היו מחרימים את כל רכושם לאוצר המלוכה, וכעבור זמן מה פותח המלך את שערי ארצו ובעד “חסד” זה הוא מקבל, כמובן, סכום כסף הגון לצרכי המדינה. וכאשר הרגישו המלכים תסיסה בקרב ההמונים בגלל כובד המיסים שהעיקו על רוב התושבים, מיד נתעוררו והראו “מעשי חסד” לנתיניהם בזה, שבטלו או הפחיתו את חובותיהם, שהנתינים היו חייבים לנושים יהודים. בדרך כלל נוכל לקבוע, שיהודי החסות היו נערכים אז על־פי אמת מדה אחת: מהי מדת התועלת הכספית שאפשר להפיק מהם לאוצר המלך.

ושנאת היהודים מתחילה מאז להתפשט ולחדור גם בקרב המוני העם.

המלך דחף את ההמונים על־ידי לחץ המיסים לבקש עזרה מאת המלווים היהודים. והחובות הלכו וגדלו, ועמהם גם הקשיים שהלווה היה נתקל בהם ברצותו לפרוק מעליו את נטל חובותיו. וככה הלכו ונצטברו בלי הרף חמרי נפץ של התמרמרות ושנאה, שהראו אותותן בימים הקרובים בתנועות המוניות נגד היהודים.

 

פרק ג: תרבות יהודי צרפת ואשכנז    🔗

מהמאה התשיעית והלאה מוצאים אנו בחיי העם היהודי שני זרמים תרבותיים, הנפרדים זה מזה למשך דורות רבים. הזרם האחד נוצר בקרב היהודים הספרדים, שישבו בין שבטי ערב באירופה, אסיה וצפון אפריקה (גלות ערב), והזרם השני, מוצאו מגלות אדום, כלומר: מבין היהודים שישבו בקרב העמים הנוצרים שבאירופה. ההבדל בין שני הזרמים היה רב מאד, וניכר היה באופי תרבותם ובהקף השכלתם, שנפלגו בהם שני חלקי האומה לפי ארצות מושבותיהם.

תרבותם של יהודי ספרד הצטיינה בריבוי גווניה ובשפע אוצרותיה, והגיעה לידי התפתחות רבה במקצועות שונים בחכמת היהדות וגם במדעים הכלליים. החליפים בדרך כלל לא דכאו את היהודים ואף לא את הנוצרים; כולם היטו שכם להרחיב את תרבות ארץ מושבם ולהעשירה. היהודים שעזרו לערבים בכבושיהם, נהנו גם הם מן העושר והשלוה שנתברכה בהם הארץ. הם דיברו וכתבו ערבית, ושיקעו עצמם בספרות המדעית והפילוסופית של הערבים וסיגלו להם דרכי היגיון ויסודי השירה והפיוט מחכמי ערב שכניהם.

ואמנם גדול היה מספר המשכילים והחכמים בין יהודי ספרד, ושמם יצא לתהלה גם מעבר לגבולות ארצם. על רוב חכמתם ומעלות רוחם היו מלכי ספרד מרבים לשתף אותם בהנהגת המדינה, והיהודים השכילו להפיק רצון מושליהם, ויחד עם זה לא הסיחו את דעתם מענייני עמם ותורתם, והוסיפו להרחיב ולהעמיק את עיונם בחכמת היהדות ולטפח כמה מענפי התורה שערכם היה גדול מאד לזמנם ולדורות הבאים.

לא כן יהודי צרפת ואשכנז. קרבתם לשכניהם הנוצרים לא הביאה אתה כל השפעה תרבותית. בימים ההם לא נראו עדיין כל סימנים של תרבות גבוהה בין עמי צרפת ואשכנז. הקשר בין יהודי צרפת ואשכנז לבין אחיהם שבספרד לא היה בו, כדי שיוכלו להנות מתרבות ערב, שהיתה התרבות המרכזית בדורות ההם, וגם חסרים היו אותה שלוות נפש, המועילה לאדם להפנות לבו לעיון מופשט, ולכן לא ניכרת פעולתם בפילוסופיה הדתית, תפארת חכמי ספרד. מטעם זה נשארו נעולות לפניהם גם יתר החכמות החיצוניות. אף בחכמת הדקדוק והשירה לא הצטיינו, וכל מה שעשו במקצועות אלה, לא היה אלא בגדר של ניסיון והתחלה. לעומת זה היה רווח ביניהם לימוד המוסר ולימוד ההלכה. ספרי מוסר היו נפוצים הרבה, וכולם מצאו בהם ענין רב. ולערך נעלה הגיעו חכמינו שבצרפת ואשכנז בחכמת היהדות, בפרושיהם ובאוריהם לכתבי הקדש ול“תלמוד”. העדר השפעה חיצונית הפך כאן ליתרון גדול, כי על־ידי זה חידשו הרבה מדעתם והראו את כוחם המרובה בספרות המקורית של האומה. הם צמצמו את כל מעינם בתורה ובתלמוד, והגו בהם בשקידה ובעיון מעמיק והפליאו לעשות. עליהם התאמתו דברי הרמב“ם שאמר על הראב”ד²: “מעולם לא נצחני אלא בעל מלאכה אחת”.

חכמי צרפת ואשכנז ביארו את התורה ואת התלמוד בהגיון ישר ובדרך קרובה ביותר לרוח המסורת, בהיות דעתם חפשית ובלתי נתונה להשפעה מן החוץ, בלי כל הכרח לקחת הוכחות ומושגים של פילוסופים זרים ולהתאימם לחוקי התורה ולהעביר את יסודותיה על־פי השקפות תורות נכר. וכבר אמר אברהם גיגר בדבריו על אודות חכמינו בצרפת הצפונית: “השכלתם הכללית היתה מוגבלת וחוג השגתם לא רחב ביותר, ורק רוח פשוטה ונכונה היתה בהם, ולכן דבקו בפשוטו של מקרא להבינו על בוריו. לשאוב ממנו הדעות הרצופות בתוכו ולא להכניס בתוכו דעות מן החוץ או להתאימן עם השערות קודמות המוסכמות לאמתיות”. ובזה יפה כוחם של רבותינו בצרפת: הם השקיעו ראשם ורובם במקרא לבארו כראוי, בלי כל נטיה לצדדין, ובדבקם בו בכל ליבם ונפשם, הערה המקרא עליהם מרוחו, והיא הדוברת בפיהם. לא תמיד הספיקו האמצעים הפשוטים שבהם השתמשו להתיר את כל השאלות והספקות המתעוררים אגב עיון במקרא, ואולם הספקות שלא נתפרשו על־ידם שמשו חומר לעיון ולדיון בספרות הפרשנית בדורות הבאים.

כוחם של חכמי צרפת ואשכנז היה יפה עוד בדבר אחד: הם שמרו בחיבוריהם על הלשון העברית, ועל־ידי זה חיזקו לדורות את יסוד התרבות הלאומית. חכמי ישראל שבמדינות ערב סיגלו להם את הדיבור הערבי, את רוח הלשון הערבית, ובה מצאו ביטוי לפרי רוחם; ולא רק ספרי מדע ומחקר נכתבו ערבית, אלא אפילו ספרים שכל תוכנם ורוחם הוא עברי, נכתבו על־ידם לרוב ערבית, בין ספרי פילוסופיה דתית ומוסר, כגון “האמונות והדעות” לרב סעדיה גאון, או “חובת הלבבות” לרבינו בחיי הספרדי, ובין ספרי הלכה ופרושים, כגון ספרי הרמב"ם.

ר' יהודה אבן תבון כותב בהקדמתו לתרגום ספר “חובת הלבבות” (בשנת 1161) לעברית כדברים האלה: “כל הקהילות בימים ההם שהיו תחת שלטון מלכות ישמעאל, בבל, ארץ ישראל ופרס מדברים בלשון ערב, והם פרשו רוב מה שפרשו מספרי המקרא וסדרי המשנה והתלמוד בלשון ערבית. גם רוב חבוריהם אשר חיברו ותשובות על השאלות שנשאלו היו בשפה זו, מפני שכל העם היו מבינים ערבית. ועוד כי היא (הלשון הערבית) לשון רחבה ומלאה בכל ענין וכפי כל הצורך, ומגעת לתכלית כל ענין יותר מאשר בלשון העברית… בלשון העברית אין ממנה נמצא בידינו כי אם מה שמצאנו בספרי המקרא ואינו מספיק לכל צורך המדבר. וכוונתם היתה להועיל בחבוריהם לעמי הארץ, שאינם בקיאים בלשון הקודש. על כן היו רוב חבוריהם בלשון ערב בכל עניניהם, אשר חיברו בחכמת התורה ובין בחכמות אחרות”…

ואח"כ הוא ממשיך ואומר:

“… כי לא נוכל להוציא כל מחשבותינו במליצה שמגעת לתכלית הענין על דרך קצרה ובלשון נאה בעברית, כאשר נוכל לעשות זאת בלשון הערבית”…

ר' שלמה אבן גבירול, בן דורו של רש"י, שקונן על בני דורו שזנחו את הלשון העברית, “ששכחו את לשון הגבירה ושמרו את לשון הפילגש”, אף הוא כתב את ספרו הפילוסופי ערבית. לא כן חכמי ישראל שבצרפת ואשכנז. עיקר עסקיהם בלימודם היה במקרא, משנה ותלמוד, ואת פרי רוחם כתבו כולם בעברית. כאן, ודאי, שימש גורם חשוב גם ההפרש הרב שבתנאי חייהם של שני קיבוצי היהודים האלה. עם בעל תרבות גבוהה, שנותן חופש ללאומים המועטים היושבים בקרבו – השפעתו מרובה יותר מהשפעת עם שמכריח ומטיל בחזקת היד את תרבותו על בני העמים שבארצו. וזה הדבר שהתרבות העברית בראשית התפתחותה בספרד נפגמה קצת במקוריותה ובשפתה. וההפך מזה אנו רואים אצל חכמינו שבצרפת ואשכנז.

 

פרק ד: דרכי החינוך באותם הימים    🔗

אותה רוח מיוחדת, שציינה את תורת רבותינו שבצרפת ואשכנז, שהיתה חדורה פשטות ועממיות, ניכרת היתה ביותר בדרכי החינוך, שעל פיהם נתחנכו ילדי ישראל באותם הדורות. תורתם היתה מכוונת לחיי העדה להדריכה בעבודת אלהים ואהבת התורה, ובכוון זה התנהל גם החינוך בבתי־ספר למקרא ובבתי המדרשות, שמנהגי־אבות “והלכה־למעשה” התמזגו בהם לחטיבה אחת.

שאיפה אחת היתה לאבותינו בימים ההם בחינוך בניהם, והיא – לעשותם ליהודים כשרים. יודעי תורה ויראי שמים, זהירים במצוות קלות כבחמורות ולחבב עליהם שם שמים במידה כזו, שיהיו מוכנים למסור את נפשם על קידוש השם. למילוי שאיפה זו היו מכוונים כל לימודיהם וכל מאמציהם. אמנם זו היתה שאיפתם גם של יהודי ספרד ואיטליה, אולם אצל אלה האחרונים נצטרפה לשאיפה זו עוד שאיפה אחת – שבניהם ידעו את שפת המדינה, פרק בהשכלה כללית לכל גווניה המרובים, שיוכלו לעסוק באומנויות חפשיות, המפרנסות את בעליהן בכבוד, ואצל רבים מאחינו שבספרד ואיטליה נחשב לימוד המדעים השונים כדבר הכרחי ומובן מאליו, זהו צו החיים שאינו טעון הוכחה מן התורה או מדברי חז"ל. גם באספורט עסקו צעירי ישראל לפרקים בימים ההם. לא כן במדינות צרפת ואשכנז – שם עיקר מאויים היה לראות את בניהם יראי שמים, שלא ישעו להבלי עולם הזה ושיהיו מסורים לתורת עמם ולמסורת אבותיהם. בכל קהילה וקהילה היו בתי־מדרש, “ישיבות” ובתי תלמוד־תורה, שהתכלכלו מקופת הציבור או מחברות מיוחדות שנוסדו למטרה זו.

התחלת הלימוד היתה נהוגה בטקס מפואר שהשאיר רושם עמוק בלב הילד. ליום הטקס בחרו בחג השבועות, יום מתן תורה. בהיות הבוקר רחצו את הילד, הלבישוהו בגדי יום־טוב והוליכוהו אל בית התפילה והעמידוהו לפני ספר התורה בשעת קריאת “עשרת הדברות”, ואחר־כך מסרוהו למלמד. המלמד לקח לוח משוח בדבש, והילד לוחכו וטועם מתיקותה של תורה. על הלוח רשומות ארבע אותיות הראשונות של אלף־בית והפסוק: “תורה צווה לנו משה, מורשה קהילת יעקב” וגם הפסוק הראשון מספר “ויקרא”, הוא הספר שניתן למראשותיו של הילד, כאשר הושם בעריסתו ונקרא בשמו, כי מן הספר הזה התחילו ילדי ישראל ללמוד תורה, משום “שהתינוקות טהורים והקרבנות טהורים, יבואו טהורים ויתחילו בטהורים”. המלמד קורא לפני הילד כל אות ואת בשמה וזה חוזר אחריו.

מלבד זה נתנו לילד עוגת דבש וביצה מגולגלת, וגם עליהן כתובים פסוקים אחדים. המלמד קרא לפני הילד כל הכתוב על הלוח, על העוגה ועל הביצה, וככלות הלימוד נתנו לילד את העוגה והביצה וגם תפוחים ושאר מיני פירות. אכילה זו נחשבה בימים ההם לסגולה בדוקה לחזק בילד את כוח התפיסה וגם את כוח הזכרון. לאחרונה הוליכו את הילד לשוח על שפת הנהר, “מפני שהתורה נמשלה למים, מה מי הנהר אינם פוסקים אלא הולכים ומתגברים אף התורה כך”… (עפ"י מ. גידמן).

החג הנעים הזה התקדש לילד העברי בהגיעו לשנת החמש או השש, כי “בן חמש למקרא”. אז נפרד הילד ממשחקי הילדות ושעשועים, והוא מתחיל להטות שכמו לעול תורה. ומאז קבע לו הילד העברי את מושבו באהלה של תורה, בישיבה או בבית המדרש. הימים והלילות היו קדושים ללימוד התורה, מחוץ לחגים ולמועדים מיוחדים, שיסודם גם הם בדעת התורה וקיום מצוותיה, כי אין חרפה יותר גדולה לאיש מישראל מהיות בור “ועם הארץ”.

הקריאה בספרי הקודש היתה מלווה בניגון, והניגון מיוחד לכל ספר, לתורה לחוד, לנביאים לחוד ולכתובים לחוד, וכל המשנה מניגון לניגון, הרי הוא נחשב “כעובר על הגבול שגבלו ראשונים”. בשעת הלימוד היה הילד מחויב “להתנענע” בגופו, אפשר בכדי שיסיח את דעתו מכל אשר מסביב לו וירכז את כל חושיו רק בלימוד התורה. קריאת המקרא והתפלה נלמדה לפעמים בתרגום ללשון המדינה, שפת הדיבור שבבית, וככה נהגו גם בתפלות הנקראות בבית בשביל אלה, שאינם מבינים עברית.

בלימוד החומש נהגו לפי סדר “פרשת השבוע”. מנהג זה היה נפוץ אז בכל תפוצות ישראל. הילדים למדו אותה הפרשה, שבה קראו בתורה בשבת וגם ביום שני וחמישי בבית־הכנסת, וילד הבא מעיר אחרת יכול להכנס מיד לכתה המתאימה לו וימצאנה עומדת באותה פרשה עצמה, שעסק בה לפני צאתו לדרך, ולהמשיך עכשיו את לימודו בלי כל הפסק. מנהג זה יתרון רב היה לו בחיי העם. הוא הכניס את הילד לתוך החיים הדתיים וקרבו לעולמם של הגדולים. הרי זו היא הפרשה שקוראים בה בשבת בבית הכנסת, אבא עובר עליה בערב שבת “שנים מקרא ואחד תרגום”, ואמא קוראה בה בשבת אחר הצהרים ומספרת לילדים את סיפורי האגדות המשולבים בה. דרשן בבואו העירה סומך גם הוא את דרשתו על פסוקי פרשת השבוע, וברוב בתי־הכנסת היו מתכנסים המוני העם לשמוע את קריאת הפרשה ב“מדרש רבה”. בחיי המשפחה יום הולדת, יום המוות, יום החתונה) ובחיי הקהילה, וגם בתעודות ובכתבי־מסחר נהגו לסמן את התאריך על־פי פרשת השבוע.

במקומות אחדים בפירושו מציין רש"י את הערך הרב של הויכוח בדברי תורה והשפעתו על חדוד שכלו של התלמיד. עצתו שהתלמיד ירבה לשאול שאלות, ואף אם חבריו ילעיגו עליו: “הרשות נתונה לכל לומד להקשות על גזירות ראשונים, מה טעם גזרו מה שגזרו, ומה היתה כוונתם בסייגים שקבעו. חובת התלמיד לשאול את רבו ולא להרפות ממנו, עד שידע דבר וטעמו”.

ההוראות והאזהרות האלה לטובת הילד, שיהיה הוא עצמו (הילד) נושא החינוך ולא מקבל הפעולה בלבד, פעיל ולא סביל, עומדת יפה במבחן דרישות החינוך המודרני, הן לבדן דיין להוכיח מה רבה היתה הבנתו הפדגוגית של רש“י, והיא תואמת לדבריהם של מחנכי דורנו המעולים ביותר. רש”י מציע שמיד לאחר שהתלמיד נענש – יפייסו להשכין שלום בינו ובין מלמדו ולהעביר רוגז: “וכאב את בן ירצה” – “שרוצה בבנו להשיב לו ויפייסהו לאחר שמכהו בשבט”…

כוונתו היתה להקנות לתלמיד לא רק אוצר גדול של ידיעות, אלא גם לפתח את כושר מחשבתו ולבסס הבנתו. ובמקום אחד אומר רש“י “תחילת חכמתך למוד מאחרים, קנה לך שמועה מפי הרב, שכן כבר הורו חז”ל, שכל המשמש תלמידי חכמים, כאלו משמש את פני השכינה”.

גדולה מזו – לפי עצתו של רש"י, רצוי שהמלמד הרוצה ללמד לתלמידו גמרא אל יכפה עליו לימוד מסכת, שהוא (המלמד) בוחר בה, “לא ישנה לו רבו אלא מסכת שהוא (התלמיד) מבקש הימנו, שאם ישנה לו מסכת אחרת, אין מתקיימת, לפי שלבו על תאותו”. ובדומה לכך הוא מעיר במקום אחר: “אם רבו מסביר לו פנים, הוא מחכים, ואם לאו, אינו מחכים”.

כאשר גדל הנער בגופו וברוחו, עליו לעבור ללימוד המשנה והגמרא. ללימוד זה, ובעיקר ללימוד תלמוד בבלי, נדרש כל ילד מישראל להקדיש כל כוחו וזמנו. ואף־על־פי שהדין מחייב את האדם לשלש את ימיו: “שליש במקרא, שליש במשנה, ושליש בגמרא”, חשבו ראשי העם בימים האלה, כי די לו לאדם מישראל להתרכז בתלמוד בבלי בלבד, הכולל בתוכו גם את המקרא וגם את המשנה, ובו הוא יוצא ידי חובת כולם.

וכאשר גמל הנער והגיע לפרקו להבין מעצמו בדברי הלכה, החלו ימי ההליכה “מחיל אל חיל”, מישיבה אל ישיבה. בבתי המדרש היו מקומות מיוחדים לדירת בחורים עניים, שבאו מרחוק לגור שמה. מלבד זה היו ראשי הישיבות ונדיבי הקהילות דואגים תמיד ללומדי התורה והשתדלו לספק להם את מעונם ומזונם.

כאשר התחילו ללמוד מסכת חדשה היו רוב אנשי הקהילה מתאספים ובאים אל הישיבה, וכן נהגו גם בסיום המסכת, ואז עשו משתה ושמחה לכבוד התורה. מלבד החגים וימי־שמחה, ומנוחה לא נתנו לנפשם, כי היו מתמידים בלימודים יומם ולילה בלי הפסק, ורק בימי הקיץ הארוכים, מט“ו באייר עד ט”ו באב, היו פטורים מלימוד בלילה.

אלה היו דרכי הלימוד בימים ההם, שעל פיהם קנו להם אבותינו שבצרפת ואשכנז את דעת התורה ומסורת אבות, ובדרך זו נתחנך גם רש“י, אחד מראשי חכמי ישראל באותם הדורות, שבשנת ת”ש (1940) מלאו תשע מאות שנה להולדתו.

 

פרק ה: תולדות רש"י    🔗

ר' שלמה בר' יצחק או ר' שלמה יצחקי – רש"י – נולד בצרפת, בטרויש שבגליל שמפניה, בשנת ד' אלפים ת“ת ליצירה, (1040 לספה"נ). דורשי רשומות אמרו, שרש”י נולד באותה שנה, הנחשבת כשנת סיום לתקופת הגאונים, שבה מת הגאון האחרון בפומבדיתא. כמו רמז רמזה ההשגחה העליונה שמיד אחרי שכבה אור במזרח, יזרח אור חדש בשמי היהדות במערב “ובא השמש וזרח השמש”, אחרי שבטל מרכז התורה בבבל (שנתקיים כאלף שנה) יקום מרכז חדש לתורה באירופה, שלאורו ילכו תפוצות הגולה. והאגדה באה ומסבירה, כדרכה ברוח מסורת עממית, מפני מה נקרא רש“י על שם אביו, יצחקי. הדברים מובאים בספר “שלשלת הקבלה” לר' גדליה בן יחיה, וזו לשון האגדה:… “על כן קראו לר' שלמה בשם יצחקי על שם אביו, משום מעשה שהיה. לאביו ר' יצחק היתה מרגלית יפה, ששוייה הון עתק, והיו רוצים אותה בני עירו לקנות כדי לשימה בעין פלוני… (הכוונה לצלם אחד מאבות הנוצרים הקדושים). ואף כי הרבו לתת בעבורה מוהר ומתן, לא אבה שמוע אליהם עד שגלגלו עמו והביאוהו בערמה על ספינה בחצי הים, ואז התחילו להכריחו לתת להם המרגלית. ובראותו שהוא מוכרח לתתה להם, קפץ והשליכה לתוך הים, וה' הצילהו מידם… ובת־קול נשמעה בבית מדרשו לכל תלמידיו: הנה בן נולד לך. והוא מאיר עיני כל בני ישראל בתורה. ולתקופת השנה נולד לו בן ויקרא שמו שלמה. ויגדל הנער בתורה ובחכמה, ולא היה כמוהו במלכות צרפת”. ובעל האגדה מוסיף שרש”י נועד ללכת בגלות שנים מספר לכפר עוון הצער שקבל אביו בזרקו את האבן הטובה אל הים, ואולי המכוון כאן לשנות נדודיו של רש“י בישיבות שבגרמניה… בעודו נער למד רש”י בישיבות שמעבר לרהיין (מיינץ, וורמס ושפייאר) שיסד רבנו גרשום מאור הגולה בימיו. אל הישיבות הללו נהרו אז מאות תלמידים ממזרח וממערב ועסקו בלימוד התלמוד יומם ולילה. ראשי הישיבות נחשבו אז לבעלי סמכות רחבה בכל חבל הארץ שמשני עברי הרהיין.

רוב לימודיו היה בארץ אשכנז, ועל־כן אמרו: “ארץ צרפת הרתה וילדה, וארץ אשכנז טפחה וגדלה את ילד שעשועיה”. עיקר ויסוד הלימודים בישיבות היה ה“תלמוד” ובמקצת – העיון בכתבי הקודש. הפילוסופיה שהיתה רווחת בקרב יהודי ספרד ופרובינציה היתה זרה כל עיקר לרוח הלימודים של היהודים בישיבות צרפת ואשכנז. תרבות זרה לא חדרה אליהם, וכמתכנתה לא יצרו. ראש מאוייהם ואבן־פינה לכל תרבותם והשכלתם היה ה“תלמוד”, על פיו נחתכו חיי הפרט וחיי המשפחה, על פיו התקינו סדרי הקהילות ונערכו נימוסי הציבור, ובו מצאו פתרון לכל השאלות, ולכן היה התלמוד לספר לימוד וחינוך לכל בני האומה, וגם רש"י הגה בו יומם ולילה.

בעודו צעיר לימים, בטרם מלאו לו שמונה־עשרה שנה השיאוהו אשה. בנים לא היו לו, רק בנות: האחת היתה לאשה לר' יהודה בר' נתן, הנודע בשם ריב“ן, והשניה לר' מאיר מרומרוג, אחד מבעלי התוספות הידועים. ר' מאיר מרומרוג היה אבי ארבעת רועי ישראל: רבנו שמואל בר' מאיר, הוא הרשב”ם, השני ר' יצחק בר' מאיר, ריב“ם, השלישי ר' שלמה בר' מאיר, פרשן המקרא כאחיו ר' שמואל, והרביעי רבנו יעקב המכונה רבנו תם (על שם הכתוב: “ויעקב איש תם”), הוא היה אביר בעלי התוספות, ואחותם היתה אשת ר' שמואל בר' שמחה מויטרי, בעל “מחזור ויטרי”, והיא ילדה את ר' יצחק, הוא בעל התוספות המפורסם, הר”י הזקן.

עסקם של היהודים במדינה זו היה ברובו בעבודת כרמים וביין, גם שדות ובתים היו להם. וכרבים מאחיו, בני מדינתו, התפרנס גם רש"י מכרמים שהיו לו ועסק בבצירה ובדריכת גיתות ובממכר יין, ובטרדה המצויה ביקבים, כי לא על הרבנות היתה פרנסתו.

טרויש, בירת שמפניה בימים ההם, היתה אז מרכז התעשיה בשמפניה. משערים שהיו שם בתי מלאכה לעיבוד עורות לקלף. ה“ירידים” שלה היו מפורסמים מאד מהמאה החמישית, אולם הקהילה היהודית שם לא היתה כנראה, מרובת אוכלוסין עד כדי יכולת להחזיק ישיבה על חשבונה, ולפיכך היה רש“י נאלץ לחפש לו מקום־תורה אצל חכמי לותרינגיה ולשמוע תורה מפיהם. וכר' עקיבא בשעתו, עזב גם רש”י את ביתו ואת אשת נעוריו, והיה גולה למקום־תורה ועסק בה מתוך עוני ודחקות. אין ידיעות מפורטות על חיי נדודיו אלה, רק רמזים קלים שנפלטו מפיו במקומות שונים שבפרושיו מעידים שהוא סבל לא מעט בשעה שהיה מוכרח לעזוב את ביתו ומולדתו ולנוד ממקום למקום. חיסר נפשו מכל טובה כדי לשתות בצמא דברי רבותיו, כמו שהעיד על עצמו: “חסר לחם… ורחים על צוארי ושמשתי לפניהם”, (לפני רבותיו חכמי אשכנז). על הפסוק באיוב ל“ט: “עת במרום תמריא, תשחק לסוס ולרכבו” אומר רש”י: “כל לשון המראה כאדם שזונה לבו לצאת ממדתו מגידולו ומארצו לשוטט לו בארצות ולנסות לו מידות אחרות”. הוא בחר ללכת לערי גרמניה, אל המקומות ששם שכנו גדולי ישראל בימים ההם, שנקראו בשם “חכמי לותר”, (חבל הריין ההוא נחשב בעת ההיא על מדינת לותרינגיה). בהיותו בארץ אשכנז נשאו לבו לשמש לפני כל גאוני לותר, ברצותו לקבץ כל הפירושים המקובלים לתכלית פירושו שעלה בדעתו לסדרו. מוריו היו תלמידיו ותלמידי תלמידיו של רבנו גרשום מאור הגולה (960–1028). בוורמיזה למד תורה מפי הרב החסיד ר' יעקב בר יקר, ואת מרבית תורתו קיבל מפיו גם במקרא, וקרא לו “מורה הגמרא והמקרא”. ספריו של רבי זה היו לו לעינים בעבודתו בימים הבאים. הרבה פעמים הוא מזכירו בפירושיו בשמו המפורש: “רבי יעקב בר יקר”, לפעמים בשם “מורי הזקן” וגם בשם “רבנו” או סתם בשם “רבי”, וזה האות, שהוא היה רבו המובהק. אחרי מותו של ר' יעקב בר יקר עבר רש“י לבית מדרשו של רבי יצחק הלוי, שנקרא לשמש במשרת רב בוורמיזה במקום ר' יעקב בר יקר, וגם הוא תלמידו של רבנו גרשם, וגם לרבי זה התיחס רש”י בכבוד רב ומתוך הערצה, וקרא לו בשם “רבנו הלוי”, “האשל” ועוד. והדברים שכתבו תלמידי ר' יצחק הלוי מפי רבם היו לנגד עיניו בשעה שבא להגיה את נוסחאות ה“תלמוד”, וכן הוא אומר: “ובתלמוד רבנו הלוי מצאתי”. בביתו של יצחק הלוי מצא לו רש“י חבר ורע טוב, את בן הרב, ר' יעקב, שנקרא בפי חכמים יעב”ץ (ר"ת: יעקב בן יצחק).

ימי ישיבתו של רש“י בוורמיזה נשארו זכורים לדורות הבאים. נשאר כאן, לפי מסורת עם, בית־המדרש של רש”י. לפי מסורת מקומית למד כאן רש“י בצעירותו בבית־מדרש זה אצל תלמידי ר' גרשום מאור הגולה. על אחד מקירותיו של בית־המדרש מתהלכת אגדה עממית: מעשה באמו של רש”י שנזדמנה פעם לסמטה זו בימי הריונה. פתאום בא אחריה פרש עריץ אחד במרכבתו ורצה לדרסה בו במקום. נעשה נס ואבני הקיר שקעו בקיר מאחוריה, הוא המשקע הנראה בקיר עד היום הזה…

ובבית־המדרש הזה היה שולחן־אבן ארוך, ועל־ידו כסא אבן, שעליו ישב רש“י. כאן שאב לפי המסורת את ידיעותיו המרובות לפירושו על התנ”ך והתלמוד. לאורך השולחן משני עבריו היו פתוחים כתבי־יד עתיקים, חומש עתיק מאד עם פירוש רש"י, מחזורים כתובים באותיות מרובעות על גבי קלף ומצוירים ציורים אמנותיים יפים.

הרבה פעמים נחרבה העיר, והשרידים האלה נשארו כעד לימים עתיקים… והנה עתה יד הגורל לרעה גם בשרידים האלה. בחורף שנת תרצ"ט (10 בנובמבר 1939) נהרסו ונחרבו כל השרידים האלה. מצבות־זכרון אלה שעמדו מאות שנים נעלמו על־ידי שליחי היטלר במשך שעות אחדות…³

מוורמיזה הלך רש“י למגנצה, שם יצק מים על־ידי ר' יצחק בן יהודה הצרפתי, וגם הוא תלמיד רבנו גרשום וחברו של ר' יעקב. משלושת מוריו אלה קבל רש”י את רובי תורתו, ובלבו רחש להם אהבה וחרדת קודש, ומוראם כמורא שמים עליו. דבריהם היו בעיניו כמקור חיים לנפשו “אם באנו לפרוש מהם (הרי אני) כפורש מן החיים”. אולם אף כי רבה היתה ענוותו בפני כל אדם, ומכל־שכן בפני רבותיו, שנחשבו בעיניו כמלאכי שמים, בכל זאת לא נשא גם להם פנים בתורה, וכאשר מצא כי שגו מדבר הלכה או באחד מפירושיהם לדברי הקדמונים, לא הסתיר את הדבר בלבו והביע את דעתו בגלוי: “ואין נראה לי”, או “ולי נראה שאינו כן”, ולפעמים: “וטעות היא בידם”. או שסתר את דבריהם בקושיות… כל זה בא להעיד, כי כאשר רש"י קבץ על־יד מדבריהם של גאוני לותר לא היה רק כמאסף מכל הבא ביד בלי בחירה ובחינה, אלא זקק וצרף את קבלותיו והביאן אל אוצרו כשהן מזוקקות שבעתיים…

ועכשיו שב לארצו, לעירו ולביתו. וככל אשר היו לו ימי שבתו בגרמניה לפני מוריו ימי קנין תורה, ככה היו לו ימי צרפת שבאו אחריהם ימי הפצת התורה, תורה שבכתב וזו שבעל פה. ואפשר לקרא עליו את הכתוב שנאמר על עזרא הסופר: “כי הכין לבו לדרוש את תורת ה' ולעשות וללמד בישראל חק ומשפט” (עזרא, כ' 10). הוא קבל על עצמו לבאר את דברי התורה והמסורת (התלמוד) לתלמידיו שישבו לפניו. ויחד עם זה העלה על הכתב את דבריו ללמד על פיהם בדורות הבאים.

יתרון לרש"י הפרשן ולבני דורו בני ארצו על חבריהם הספרדים כי להם, לאשכנזים, היתה תורת ישראל לבדה מקור הגיגם, וטעם אחר לא עמד בהם. דעות אחרות, פרי עמים אחרים (יוון, ערב והודו) לא הסבו את עיניהם מתורת משה, כשם שנטו אחריהם חכמי ספרד, שהיו רגילים להכניס בפרושיהם דברים ששאבו ממקורות שונים. לא כן פרשני צרפת ואשכנז, כי ככל אשר עצם התורה טהורה, ככה היו פרושיהם זכים ונקיים מכל השפעה זרה.

גם משורריהם ומליציהם נצרו לשונם מכל משמר לבלתי חלל אותה בשירי אהבת בשרים, ותהי שירתם “קדש קדשים לה' ולישראל”. עליהם יאמנו דברי הראב“ע, אשר מסר סימנים להכיר על פיהם את טיב השירים לכל עם ועם: “הישמעאלים – שיריהם באהבים ובעגבים; האדומים – במלחמות ונקמות; היוונים – בחכמות ומזימות; ההודים – במשלים וחידות, ואלו הישראלים – בשירים ותשבחות לה' צבאות”… כדאי להביא כאן גם את דברי שי”ר, שאף הוא ניסה לסמן את השירים למיניהם: “פיוטי הספרדים המה מליצים בין נפש האדם ויוצרם, ופיוטי האשכנזים – בין עם ישראל ואלהיו”…

הוא אז כבן עשרים וחמש שנים. משרה רשמית בקהילה לא תפס, כי ענוותן היה וברח מן השררה, בכל זאת הביטו עליו כעל רב העדה, ולמוצא פיו כולם ייחלו.

הרב צריך היה להיות נישא ומכובד בעיני בני עדתו, לא רק בידיעות התורה, אלא גם במעשים טובים ובתכונות רוחו: הפרישות מן התאוות והמותרות, הבריחה מן הכבוד, ההסתפקות במועט ושנאת בצע, ־ כל תכונות־הנפש האלה היו קשורות בתואר “רב”, “אם דומה הרב למלאך ד' צבאות – יבקשו תורה מפיו, ואם לאו – אל יבקשו תורה מפיהו”, ורבנו שלמה יצחקי, אם כי היה למופת ולדוגמא לכל אלה הראויים להקרא בשם “רב”, לא קבל בכל זאת על עצמו את התואר רב.

הרבה תלמידים מהקהילות הקרובות והרחוקות שבארצות צרפת ואשכנז נהרו אל ישיבת רש“י לשמוע תורה מפיו, כי שמע תהלתו הגיע למרחקים. כולם הרגישו כי דרך כוכב חדש בשמי היהדות, וכי עתיד אורו להתפשט ולהאיר את כל תפוצות הגולה. מורו הזקן שבוורמיזה כתב אליו: “אין הדור יתום בשעה שאתה שרוי בו, וכמוך ירבו בישראל”. צדקתו ורוב תורתו הרימו את ערכו בעיני כל החכמים הגדולים שקמו אחריו ויכנוהו בתוארי כבוד והערצה: המורה הגדול, רבן של בני הגולה, מאור הגולה, אב בתלמוד, ראש המפרשים, פרשנדתא ועוד ועוד. גם בעיני חכמי הקראים היה רש”י נכבד מאד, ורבים מהם למדו את באוריו לכתבי הקודש. ומי מנה מספר לכל חכמי הנוצרים שבאורי רש“י היו להם לעינים. אחד מהם, ניקולה דילורא, דבק כל־כך בפרושו של רש”י עד שכנוהו בשם “קופו של רש”י“, כי בכל באוריו הלך אחרי רש”י, כקוף המחקה את מעשי בני־אדם.

רש“י חיבר את פירושו לכל ספרי המקרא, מלבד דברי הימים א ו־ב. לדעת א.מ. ליפשיץ גם את הסוף של איוב לא נכתב ע”י רש“י, והשלימו תלמידיו ותלמידי תלמידיו. ומאז ימי רש”י התפתחה הפרשנות למקרא ונתבססה על יסודות שרש“י הניחם תחילה, והם המשיכו בעבודת רבם. ואף בהתנגדותם לו באחד הפרטים, לא יצאו מרוח סביבתם. זוהי התנגדות טבעית ומקובלת ולא השגות של משיגים. ואם בספרותנו נחשב רש”י לגדול הפרשנים, יחיד הוא גם בספרות העולם בתור פרשן גאון.

רש“י מת בכ”ט תמוז, ד' תתס"ה.

בכתב־יד ישן נמצא כתוב: “נלקח ארון האלוהים, קדש קדשים, יועץ וחכם חרשים, הרב הגדול, רבנו שלמה בן הקדוש ר' יצחק הצרפתי ז”ל, שנת ד' אלפים תתס“ה, כ”ט בתמוז, ביום החמישי, ובן ס“ה היה במותו”…

במותו שימש נושא לכמה אגדות עממיות שעשוהו לאיש פלאי, מגיד־עתידות, וכבודו ומוראו גם על הנכרים, ששמע קדושתו הגיע אליהם.

אותו בעל “ספר הקבלה” שהזכרנו לעיל יודע לספר עליו עוד אגדה אחת, הקשורה במותו של רש“י ובמעשה פלא של מגיד־עתידות שהמסורה העממית יחסה לרש”י, וזו לשון האגדה: “…וראיתי כתוב שהיה שר אחד בצרפת, גודפריד שמו בלשון יוון, גבור האיש־מלחמה, והוא אכזר ואיש משחית. ונשמעה חכמת רש”י בכל המדינה, כי אליו גויים ידרושו. ואותו שר שלח לקרוא שיבוא אליו, וימאן רש“י לבוא. ויכעס השר וירכב אליו עם כל חילו ויבוא לבית רש”י… ויאמר לו השר: רצוני שתייעצני על דבר גדול שיש לי לעשות, והוא – כי הכינותי ק' אלף פרשים ומאתים אניות גדולות, ורצוני ללכוד את ירושלים, וגם יש בעיר עקרון שבעת אלפים פרשים אחרים… ולכן הודיעני דעתך ואל תפחד. אז השיב לו רש“י בדברים מועטים: אתה תלך ותלכוד את ירושלים ותמלוך עליה ג' ימים, וביום הרביעי יגרשוך הישמעאלים ותברח ותשוב בעיר הזאת עם ג' סוסים. ויתמרמר השר מאוד ויאמר: יכול להיות כי כנים דבריך, אך אם אחזור בד' סוסים אאכיל את בשרך לכלבים ואהרוג את כל היהודים שבצרפת. ויארע לו כל אשר הגיד לו רש”י, ויחזור עם ג' סוסים אחרים יותר משלו (ר"ל – ג' סוסים מלבד סוסו) אחרי רוב מלחמות שעשה, כי נמשכו ד' שנים, ויזכור את דברי רש“י והיה בדעתו להרע לו, וד' הפר את עצתו, כי בהכנסו לשער העיר נפלה אבן ממשקוף השער והמיתה אחד מעבדיו עם הסוס שעליו רכב. ויבהל השר מאוד ויודה כי כנים דברי הרב היהודי, וילך אל רש”י להשתחוות אליו קודם שהלך לביתו, וימצא כי כבר הלך לעולמו ויתאבל עליו מאוד"…

רש“י היה בן דורו של הפילוסוף העמקן והמשורר הנפלא, ר' שלמה אבן גבירול. ובימים ההם כשרש”י רק החל את צעדיו הראשונים, הרקיע אבן גבירול שחקים בפילוסופיה מקורית ועמוקה וכבר הצטיין בשירתו הנשגבה, אבל בסביבתו של רש“י לא דרשו במעשי מרכבה ולא שאלו במופלא מהם. היהדות בעיני יהודי צרפת ואשכנז היתה מציאות שאין לפקפק בה בשום אופן, ולא היו צריכים לברור שאלת היהדות, כשם שאינם צריכים לברור שאלת האוויר ששאפו אל קרבם. בלבם לא היה כל קרע, שום נגוד פנימי, שום ספק. היהדות היתה בסיס מוצק ונאמן לחיים הדתיים והמוסריים. זאת היתה היהדות שהתפתחה והשתלשלה מימי הסופרים, התנאים, אמוראים, רבנן סבוראי, הגאונים ורבני הדורות המאוחרים. זאת היתה יהדות מקורית בלי שום תערובת מצד הזרמים שמחוץ לעולם היהודי. לא ידעו את הספקות של חכמי אלכסנדריה, ואף לא את החקירות והפקפוקים שנתעוררו בימי תחיית המדעים בקרב חכמי ישראל שהתגוררו בארצות האיסלם. וכל התכונות המיוחדות של תרבות יהודי צרפת ואשכנז נכרות ביותר באישיותו המזהירה של רש”י, שהיה סמל לתקופתו.

“עיקר תולדותיהם של צדיקים – מעשים טובים”, סגולות נפשם ופרי רוחם שהשאירו לבני דורם ולבאים אחריהם, ולאלה נעבור בדברנו על חיי רש"י.

רש“י חונן בכשרון פדגוגי נעלה, אבל הרבה עמדו לו גם מידותיו התרומיות: ענוות־רוח וטהר־לבב. ענוותנות היא עטרת תפארת לדעתו הרחבה, לעינו היפה ולטוב טעמו, והיא משכה חוט של חן על כל היוצא מפיו. הגדרה ציורית מקסימה בעדינותה, אנו מוצאים אצל א.מ. ליפשיץ בספרו החשוב “ר' שלמה יצחקי” על תכונתו של רש”י: “אין להעריך כלל את נפשו הצנועה והשלווה של רש”י. כזכור אדם איזה ערב בהיר וצנוע ברחף יונים באוויר שקט וקול משק כנפים לא ישמע, והיה זה דמיון לרוחו הנוחה של רש"י“. ובשם צונץ הוא מביא, שאם זכו בית הלל שתקבע הלכה כמותם מפני היותם ענוותנים ונוחים לבריות, מן הדין הוא שיתקבלו פירושיו של רש”י בכל תפוצות הגולה מפני שענוותנותו כענוונותם, “אח הוא לקטני התלמידים וחבר לגדולי החכמים”.

תלמידיו ומעריציו בדור שלאחרי מותו אמרו עליו: “תלמידיו אנו וממימיו אנו שותים”, על דברים אלה אפשר לחזור גם בדורנו (תשע מאות שנה אחרי מותו). ולא רק הנאמנים על שמירת היהדות הדתית, אלא כל אחד ואחד הנמנים על עדת בני ישראל. על הרמב“ם אמרו כי היה סדרן והגיוני מאין כמוהו בעמנו. בישראל לא קם כמוהו, אבל באומות העולם היו כמוהו וגם כאלה אשר עלו עליו מבחינה זו. ואולם על רש”י, לא תהא זו הפרזה אם נאמר שאין דוגמתו בשום אומה ולשון… ולא פירוש הענינים וערכי המלים העיקר בפירושו, אלא אופן הסברתו וחן הדרכתו. הרצאת דבריו פשוטה כל כך ויחד עם זה עמוקה וערוכה למתחילים ולמבינים. הוא היה פדגוג אמן. לא ביאר את הסתום, אלא פקח עיני הקוראים שיעמדו מאליהם על אמיתת הדברים וזוהי שיטה פדגוגית נפלאה.

רש"י עצמו מבליט פעם בפעם בפירושיו את מידת אהבת השלום, שבכוחה להציל את העולם מכליון. “ומשם הפיצם ד' על כל הארץ (בראשית יא, ט) – … וכי איזו קשה, של דור המבול או של דור הפלגה? אלו לא פשטו יד בעיקר, ואלו פשטו יד בעיקר, כביכול, להלחם בו, ואלו נשטפו ואלו לא נאבדו מן העולם, אלא שדור המבול היו גזלנים והיתה מריבה ביניהם לכך נאבדו, ואלה היו נוהגים אהבה ורעות ביניהם, שנאמר: שפה אחת ודברים אחדים, למדת ששנואה המחלוקת וגדול השלום ביניהם”. או למשל: “טוב שפל־רוח את ענוים מחלק שלל את גאים (משלי טז, יט) – טוב להתחבר את ענוים ולהיות אתם שפל־רוח מהיות מחלק שלל את גאים”.

מעולם לא העמיד פנים לפני תלמידיו כאילו הוא בא לגלות חדשות ולפתור סתומות. אם נעלם ממנו דבר, לא בוש להגיד: “איני יודע”; ויש הוא מודיע מפורש שלא הבין או שלא עמד על המקורות, שמהם שאבו הקדמונים: “רבותינו פירשו ואיני יודע מהיכן למדו”, “לא ידענא היכן תניא”, “לא ידענא אהיכא קאי”, ועוד הרבה כיוצא באלה.

כמה גדולה היתה בעיניו מידת הענווה אנו רואים גם מתוך דבריו אלה: “נעשה אדם (בראשית א, כו) – ענוותנותו של הקב”ה אנו למדים מכאן, לפי שהאדם בדמות המלאכים ויתקנאו בו, לפיכך נמלך בהם… נעשה אדם, אף־על־פי שלא סיעוהו ביצירתו, לא מנע הכתוב מללמד דרך־ארץ ומידת ענווה, שיהא הגדול נמלך ונוטל רשות מן הקטן".

סיגנונו וכוח פולמוסו – רך ועדין, כלבו הטהור המלא ענווה. נוגע רק בעניין, מפני שהוא מבקש את האמת לאמיתו, ואינו משתמש בשגגות חבריו להתגדר ולהתקשט בהן.

כוח מוסרי וכשרון פדגוגי התמזגו יחד באדם נפלא זה לעשותו לענק הרוח, שהשפעתו הלכה וגברה במשך דורות ויובלות ולא פסקה עד ימינו. והרבה דרכים היו לו להעביר את השפעתו על בני דורו ועל הדורות הבאים: הישיבות שבהן הרביץ תורה ברבים לתלמידיו שומעי לקחו, שאין שיעור למספרם, התשובות על השאלות ששאלוהו אנשי דורו ורבני הקהילות שבצרפת ואשכנז (בימים ההם תחומי שתי הארצות האלה מעורבים היו), לכל יושבי הארצות האלה היו דבריו כדברי האורים. פנו אליו לא רק בענייני תורה, אלא גם בדבר תיקוני הקהילות, גם בענייני משפחה, גם בדברים שבינם ובין המלכות. ומרובים הם פסקי הלכותיו שאספו תלמידיו ותלמידי תלמידיו והעלום על הגיליון והוציאום ערוכים בספרים, הלא הם:

1. ספר הפרדס, נדפס בפעם הראשונה בשנת תקס"ב: פסקי דינים כולל ההלכות המקובלות בזמן הזה, אחת לא נעדרה, גם תשובות לשואלים ומנהגי ישראל וגם פירוש תפילות וסדר הפרשיות…

2. ליקוטי הפרדס, פסקי דינים ושאלות ותשובות אשר חיבר הנשר הגדול רבינו שלמה זצ“ל – נדפס ראשונה בוונציה בשנת רע”ט.

3. סידור רש"י, כולל פסקי דינים והלכות בענייני תפילה; יצא לאור ראשונה עם הערות ותיקונים ומראה מקומות ומבוא מאת ר' שלמה באבער ז“ל בשנת תרע”ב.

4. ספר האורה, כולל פסקי דינים והלכות; מיוחס לרבינו שלמה בר' יצחק ז“ל, יצא לאור עם מבוא ע”י שלמה באבער בשנת תרס"ה.

5. מעשה הגאונים.

6. ספר איסור והתר, נשאר בכתב־יד.

7. ספר הסדרים, גם הוא נשאר בכתב־יד.

שאלות ותשובות מפוזרות בספרים שונים שנכנסו ברובן לתוך ספרי תלמידיו שהביאון בשמו, ובייחוד על־ידי ר' שמחה, בעל “מחזור ויטרי”, שאף הוא שייך לבית מדרשו של רש"י, כי מרוב טרדותיו ועבודתו בפירושיו, לא היתה אפשרות בידו לכתוב כל הפסקים והתשובות, ולעת זקנתו תקפתו חולשה שהתישה את כוחותיו ונעזר בזה על ידי תלמידיו. אפשר שהמאורעות שהתרגשו בימיו האחרונים (ומסעי הצלב – גזרת תתנ"ו) נתנו אותותם בו. והוא מתאונן שהוא נדון ביסורי חולי, ונחלש מאוד ואזלת ידו ממשוך בעת סופר, “כוחו תש ופיו נלאה מלספר תלאות העוברות עליו, גל אחרי גל, ואת תשובותיו לחבריו ורעיו קרא בפיו לאחד מתלמידיו שהיה מעלה אותן על הגליון”. אולם מבחר מעשיו וגולת הכותרת לכל פועל חייו הם ביאוריו ופירושיו לתורה ולספרי הנביאים והכתובים וביאורו המקיף לספר התלמוד, – ועל אלה בפרקים הבאים.

 

פרק ו: פירוש רש"י על התורה    🔗

א    🔗

פירושו של רש“י על התורה, אם כי עברו עליו יותר משמונה מאות שנה מזמן שנתחבר, לא פג טעמו ולא הועם חינו, ועוד כיום מתחנכים עליו ילדי ישראל, לומדי תורה. אחרי ספר התנ”ך הוא השני במעלה להשפעתו החינוכית הגדולה על רוח בני עמנו. וצדק מאוד גרץ באמרו: “כתבי הקודש ופירוש רש”י התלכדו יחד ולא התפרדו, וקדושתם של הספרים הקדושים חלה גם על הפירוש וכמוהם נתקדש בעיני העם". פירושו הכשיר את צעירי בני ישראל לתורה וקרבם לדבר ד', ואף לחכם ולמלומד שימש פירושו מקור לעיון ומחשבה.

לימוד “תורה עם רש”י" היה מעורר תמיד בלב הקורא העברי רגש של קדושה, שהיה מאיר ומחמם לב תינוקות של בית רבן, והיה ממלא את חלל לבו של כל יהודי ברוח קדושה; בייחוד על־ידי האגדות היפות והמשובחות שהביא רש“י מתוך ספרות התלמוד והמדרש, אגדות שאין בהן לישב את הפסוק לפי פשוטו, אלא שהן בבחינת “ניצוצות הנתזים מן הסלע”, אגדות הפועלות בבת אחת על הדמיון ועל הרגש המוסרי והלאומי, המעדנות את כל הטוב והנעלה שילדי ישראל מצויינים בהם, והמטביעים בלבם חותם היהדות שלא ימחה לעולם, – בגלל האגדות האלה גדולה ונצחית השפעתו של רש”י על כל בני ישראל. אגדות כאלה נוצרות רק פעם אחת בחיי האומה, ומי שיודע לבחור אותו ולשלבן בתוך דבריו בטוב טעם, שותף הוא ליצירתן.

“מי שקרא בילדותו תורה עם פירוש רש”י, לא יתכן שתחדל התורה להיות קדושה בעיניו כל ימי חייו, גם אם יתפקר לאחר זמן מה ויצא לתרבויות שונות שבעולם…

“על־ידי האגדות נוטע רש”י בלב הלומד את ההכרה העמוקה כי התורה נעלה ונשגבה מכל הספרים שבעולם, שהיא יסוד התרבות העברית עד סוף כל הדורות, ממנה יתד ופינה לכל המוסר העברי הלאומי" (ש.י. טשרנא).

אין כמעט נפש אחת בעמנו, למן גדולי הרוח עד ההדיוט שבישראל שלא קלטה, אם מעט ואם הרבה, מדברי רש“י. שמו נזכר בכל בית ישראל זה כשמונה מאות שנים, “כי הוא פירש את התורה וכל הנביאים וכל הכתובים… וסדרי הגמרא אשר ירוץ הקורא בהם. לא הניח דבר קטן או גדול שלא ביאר ביאור בהיר, ואחרי צאת טבע פירושו בעולם לא היה רב וגדול אשר למד (מפי) זולתו תורה” (עפ"י סדר הקבלה). מאות שנים נחשבה הקריאה ברש”י לראשית לימודם של ילדי ישראל, והבקיאות בו נחשבה למעלה גדולה גם לרב גדול המהולל בתשבחות. רש"י מקנה לילדי ישראל את התורה לפי דרכם וטבעם וברוח היהדות המסרתית, ויחד עם זה הוא מכשיר אותם להכנס אחר כך לטרקלין התלמוד.

גדולי חכמינו ממפרשי התנ“ך שקמו בדורות הקרובים לימי רש”י, העריצוהו מאוד והזכירו את שמו ביראת הכבוד. הרמב“ן בהקדמתו לפירושו על התורה, אחרי שהוא מתפלל לבוראו שיהיה עם פיו באשר חכמתו קטנה ודעתו קצרה כנגד סתרי תורה, והוא רוצה לצאת בעיקבות ראשונים, אריות שבחבורה, גאוני הדורות, בעלי גבורה, הוא ממשיך: “ואשים פני למאור נרות המנורה הטהורה, פירושי רבנו שלמה, עטרת צבי וצפירת תפארת, מוכתר בנימוסי המקרא במשנה ובגמרא, לו משפט הבכורה, בדבריו אהבה, באהבתם אשגה”… הרשב”ם, נכדו של רש“י, בהקדמתו לפירושו על ספר “ויקרא” אומר בין יתר דבריו: “… ואשר שם לבו לדבר יוצרנו אל יזוז מנימוקי זקני רבנו שלמה, ואל ימוש מהם, כי רוב הלכות ודרשות שבהם, קרובים לפשטי המקראות והלשון, ויש ללמוד כולם, וטוב אשר תאחז בזה אשר פירשתי וגם מזה אל תנח ידך. ספר “ויקרא” הלכות ארוכות בו והתבוננו החכמים בפירושי זקני כי לא האריך אלא במקומות שיש לפרש פשטי מקראות”. כשישים שנה אחרי מותו של רש”י מצא הראב“ע ברומא את פירושי רש”י לכתבי הקודש, וגם בארצות המזרח החלו בימים קדומים מאוד להשתמש בדברי רש“י על התנ”ך והתלמוד. ר' אברהם בנו של הרמב“ם משתמש בפירושי רש”י, והראב“ד איש ריבו של הרמב”ם מזכירם מתוך יחס של הערצה. על־פי רוב הוא נותן “מראה מקום” לכל עניין. יש שהוא מזכיר את המקור, ויש שאינו מזכיר, וסומך בזה על הקוראים שידעו בעצמם את מקורו של העניין הנידון.

למעלה מחמישים פירושים נתחברו על רש“י, ביניהם “שפתי חכמים” לרבי שבתי בס, שזכה לכך שידפיסו את דבריו יחד עם פירוש רש”י⁴. ויותר ממאה ושלושים ספרים נושאים ונותנים בדברי רש"י לדרוש ולחקור בהם ולגלות מצפוני דבריו.

לימוד “חומש ורש”י" זכה במקומות אחדים להכרה מצד ההלכה, ולימוד זה נחשב בעיניהם במקום קריאת “שנים מקרא ואחד תרגום” והיו כאלה שהעדיפו את הראשון על השני…

מה היתה שיטתו של רש“י בפירוש לתורה? “אני לא באתי אלא לפשוטו של מקרא ולאגדה המיישבת דברי המקרא, דבר דבור על אפניו” (בראשית ג, 8) – כך מגדיר רש”י בעצמו את דרך עבודתו בביאוריו למקרא, וחוזר על זה כמה פעמים. פשט הכתוב המבואר הונח כיסוד גם לדברי הדרש המבאר, ולשם הפשט שם את תורת הלשון ודקדוק מליה ליסוד. הוא השתמש במסורת, התבונן בפסקי הטעמים ושם אותם לו לעינים, הסתייע בתרגום אונקלוס לתורה ובתרגום הנקרא על שם יונתן בן עוזיאל לנביאים, בהרבה מדרשי אגדה, “בראשית רבה”, “ויקרא רבה” “דברים רבה”, במדרשים לחמש המגילות, פרקי דר' אליעזר, מדרש תנחומא וגם בפירושי ר' גרשום. הוא מביא לפרקים את דברי מנחם בן סרוק ודוֹנש בן לברט, ומחיבוריהם של שאר בני דורו, ומאלה שקדמו לו, את כולם בחן ובדק, ולאור פירושיהם ודקדוקיהם התאמץ ליישב את הפסוק לפי פשוטו. הוא היה רק הפרשן ולא הדרשן, וזה הרוח העובר כמעט בכל פירושיו.

אולם בכל היות הפשט נבחר בעיניו, לא חדל־מלחבב את דברי האגדה בהרגישו את ערכם וחינם בבואם בצד ביאור המקראות, למען יהיו נגד עיני הקהל, “אשר למקרא זכו ולמדרש לא זכו”. ומפני שני טעמים היה פונה פעם בפעם אל מדרשי אגדה: א) הרבה מהם שופכים אור על הכוונה הפנימית של המקרא והם מתאימים למשמעות הכתוב; ב) כשנמצא רעיון יפה ונעלה בתוך המדרש המסייע להבנת רוח התורה. “הלא כה דברי כאש, נאום ד', וכפטיש יפוצץ סלע (ירמיהו כ"ג, 29) – למה נמשלו דברי תורה לסלע? לומר לך, מה סלע זה הפטיש מפוצצו, והוא מתפוצץ לכמה ניצוצות, אף דברי תורה מתחלקים לכמה טעמים”. “אחת דיבר אלהים, שתים־זו שמעתי, (תהלים ס"ב, 12) – מקרא אחד יוצא לכמה וכמה טעמים, וסוף דבר, אין לך דבר יוצא מידי פשוטו”. לרש“י יש אפוא פירוש אחד, יסוד למקראות, והוא הפשט – “אחת דיבר אלהים”, אך יש לפרש את דברי התורה לכמה טעמים, כי גם דברי אגדה שיסודם בשירה, ברגש ובדמיון יש להם ערך רב מאוד. אולם יש שאחרי שהוא מביא מדרש אגדה יפה, שיש בו משום ביאור הכתוב, הוא מסיים לפעמים בזה הלשון: “ואם באת לפרשו כפשוטו – כך פרשהו”, או “ולפי פשוטו כך פרשהו”, והרי זה כנותן עצה הוגנת לבחור בדרך הפשט. ובהקדמה לשיר השירים הוא אומר: “ואמרתי בלבי לתפוס משמעות המקרא ליישב ביאורם על סדרם, והמדרשות מרבותינו אקבעם איש איש במקומו”. ויש שנדמה לנו כי דברי אגדה שנוספו על־ידי רש”י הם המשך ישר מדברי הכתוב, ואין להבין את הפסוק בכל הקפו בלתי אם בצירוף אגדה. ובצורה זו נחרתו דברי תורה בלב המוני ישראל כשהם משולבים וממוזגים בדברי אגדה כאילו כך יצאו מפי הגבורה. דוגמא בולטת לזה ישמש הפסוק:

“ואני בבואי מפדן ארם” (בראשית מ"ח, 7), "ואף־על־פי שאני מטריח עליך להוליכני להיקבר בארץ כנען, ולא כך עשיתי לאמך, שהרי סמוך לבית־לחם מתה…. ולא תאמר שעיכבו עלי גשמים מלהוליכה ולקברה בחברון – עת הגריד היה, שהארץ חלולה ומנוקבת ככברה, ולא הולכתיה אפילו לבית־לחם להכניסה לארץ, וידעתי שיש בלבך עלי. אבל דע לך, שעל פי הדיבור קברתיה שם, שתהא לעזרה לבניה, כשיגלה אותם נבוזראדן, ויהיו עוברים דרך שם, יוצאת רחל על קברה ובוכה ומבקשת עליהם רחמים, שנאמר:

והקב"ה משיבה:

מי מאתנו אינו זוכר אגדה נפלאה זו שנחרתה בדמנו מימי ילדותנו, וכאילו באה להפוך בזכותו של יעקב אבינו, שכל מה שעשה, לא עשה אלא על־פי הדיבור, ומי מאתנו לא ראה בדמיונו את דמותה האצילית של רחל אמנו, כפי שהיא מתוארת בהגדת קסם זו, כשהיא הולכת ופורשת את כפיה לפני הקב“ה ומפילה את תחינתה לפני קונה על בניה שהלכו בשבי לפני אויב – והדברים האלה שמורים אתנו לא מתוך המקור (ירמיהו או המדרש), אלא מתוך כלי שני, מתוך דברי רש”י, ועל שמו הם מתייחסים: רש“י אומר, רש”י מביא…

מתוך דברי ד"ר ש. י. טשרנא

ד“ר ש. י. טשרנא מביא במאמרו החשוב “רש”י בבית ספרנו” את הדברים האלה⁵: “בדור העלוב הזה, שבו נתונה חקירת התורה בידי הכוהנים מאה”ע, כדאי להעיר על העובדה, שהיתה מובנת כל כך לאבותינו מאליהם, כי בלי התלמוד אי אפשר להבין את התורה. חכמי אוה“ע עד כמה שהם מצויים אצל התלמוד, גם הם משתדלים ללמוד מן האגדה, אך הם עושים זאת במידה זעומה מאוד, וזוהי אחת הסיבות שחקירת התנ”ך עדיין לקויה מאוד, והחקירה בה נהפכה לעניין יבש כל כך… ולפיכך מובן, שרש“י המשתמש כ”כ הרבה בדברי רבותינו, שאין כמוהו שילמדנו בעיון והבנה עמוקה בתורה"…

“בייחוד גדול ערך הפירוש של רש”י בשביל התינוקות… הזקוקים למדריך מנוסה שיפנה את לבם לכל היפה והנשגב, לכל ההרגשות והרעיונות הדקים והטמירים הרצופים בתוך דברי התורה, והם משולבים בדברי אגדות חז“ל. ביאורי רש”י הם תמיד משובחים בבהירותם, בקיצורם ובדייקנותם"…

רש“י מדקדק בכל מלה ובכל אות שבתורה, ויש שהוא מסתייע בתרגום המלה לארמית כדי להבין את משמעותה המדוייקת. בפירושו על הכתוב: “ויפל אברהם על פניו ויצחק”, מפנה רש”י את לב הקורא על העובדה שה' כועס על שרה הצוחקת (“למה זה צחקה שרה”? – בראשית, י"ח, 13) ואינו כועס על אברהם שאף הוא צוחק, והוא מפרש: “זה תרגם אונקלוס לשון שמחה וחדוה (ויצחק – וחדי) ושל שרה – לשון מחוך (ותצחק – וחייכת), למדת שאברהם האמין ושמח (צחוק מתוך שמחה) ושרה לא האמינה ולגלגה (צחקה צחוק התולים)”. רש“י משתדל לחדור תמיד אל כוונת הכתובים הפנימית ולהתעמק בה בכל רמזיה, למשל: “ויבוא אל התיבה מפני מי המבול”. המלים “מפני מי המבול” אינן אומרות כלום לקורא השטחי, אולם רש”י לומד מהן “אף נח מקטני אמנה היה, מאמין ואינו מאמין שיבוא המבול, ולא נכנס עד שדחקוהו מי המבול”. או שר המשקים וכוונתו באמרו: “נער עבד עברי” – "ארורים הרשעים שאין טובתם שלמה, הוא מזכיר בלשון בזיון: “נער עברי”… או למשל על הפסוק: “רק חזק לבלתי אכול את הדם” (דברים, י"ב, 23) הוא מעיר: “ממה שנאמר חזק אתה למד שהיו שטופים בדם לאכלו, לפיכך הוצרך לומר חזק”.

וכשהוא מוציא אריכות, ותהה ואינו יודע מה ללמוד מזה הוא מודה בענוונותו על אי ידיעתו, למשל (בראשית, כ"ח, 5): “רבקה אֵם יעקב ועשו”, אומר רש"י: “איני יודע מה בא ללמדנו”…

יש שהוא מביא דברי אגדה רק בגלל אמרה יפה אחת שהוא רוצה להשמיעה באזני הקורא, אם־כי המקרא כשהוא לעצמו אינו מתיישב לפי המדרש, ורש“י עצמו מביא ראיות לסתור את דברי המדרש, כעניין שאנו קוראים ב”שמות" ו, 9,… “רבותינו דרשוהו לעניין של מעלה שאמר משה למה הרעותה; אמר לו הקב”ה: חבל על דאבדין ולא משתכחין! יש לי להתאונן על מיתת האבות, הרבה פעמים נראיתי אליהם באל שדי ולא אמרו לי מה שמך, ואתה אמרת מה שמו, מה אומר אליהם… ואין המדרש מתיישב אחר המקרא מפני כמה דברים"; והוא מוכיח מדיוקי הלשון ומהקשי הכתובים שדברי המדרש אינם נכונים – “לכך אני אומר יתיישב המקרא על פשוטו, דבר דבור על אפניו, והדרשה תדרש…”.

יש והוא מביא פירושים וחידושים ששמע מפי רבותיו חבריו מבלי להזכיר את שם אומרם, באשר הוא סמך שתלמידיו ידעו זאת מאליהם, ויש שהוא מביא מקורות על פי זכרונו, כי המקורות לא היו לפניו. במקרים כאלה אפשר למצוא שינויים בנוסח לעומת זה שהוא עכשיו בידינו, או שאותו מדרש נשכח ונעלם עכשיו מאתנו.

לפעמים יאמר: זה שמעתי והגון הוא, ולפעמים חולק הוא ואומר: כך שמעתי, ולי נראה ההפך, או יש לשונות אחרים, אבל זה עיקר, או – כך שמעתי וקושיא לי.

לפרקים הוא מזכיר את אלה שקדמו לו ומביא את דבריהם בשם אומרם: ביסודו של רמי משה הדרשן ראיתי זאת (במדבר, כח, 11), או עד כאן ביסודו של רבי משה הדרשן (במדבר, ז, 23) ועד הרבה כיוצא בו. (אגב, כמה ממפרשי המקרא והתלמוד קראו לעבודתם הפרשנית בשם “יסוד”).

רש“י אינו מסתפק בביאור העניינים לפי דרכי הלשון בלבד, אלא נותן לפעמים קרובות גם ביאורים ריאליים למרות מיעוט הידיעות של בני דורו בגאוגרפיה ובארכאולוגיה. בראשית לז, 14: “מעמק חברון – והלא חברון בהר… אלא מעצה עמוקה של אותו צדיק הקבור בחברון, לקיים מה שנאמר לאברהם בין הבתרים: “כי גר יהיה זרעך”, או בראשית יג, 1: “ויעל אברם ממצרים, הוא ואשתו וכל אשר לו ולוט עמו הנגבה – לבוא לדרומה של ארץ־ישראל, כמו שאמר למעלה: “הלוך ונסוע הנגבה”, להר המוריה, ומכל־מקום כשהוא הולך ממצרים לארץ כנען, מדרום לצפון הוא מהלך, שארץ מצרים בדרומה של ארץ ישראל”… אותו דבר ב”שמות”, ז', 10: “ונהפכו לדם – לפי שאין גשמים יורדים במצרים, ונילוס עולה ומשקה את הארץ, ומצרים עובדים לנילוס, לפיכך הלקה את יראתם תחילה, ואחר כך הלקה אותם”. רש“י יודע שהתמותה וריבוי האוכלוסין מותנים בטבע הארץ. במדבר י”ג, 18: “את הארץ מה היא – יש ארץ מגדלת גבורים ויש ארץ מגדלת חלשים, יש מגדלת אוּכלוֹסין ויש ממעטת אוּכלוֹסין”. רש"י עוזב לפעמים את דרכו בביאור המקראות לפי פשוטם ומרבה להביא דברי משל והסבר ומעביר את הקורא לעולם חדש, עולם מלא תוכן חי, מלבב ומקסים. דוגמא לזה ישמש הכתוב “ואני בבואי מפדן ארם” שהבאנו לעיל, וכדאי להביא עוד כמה פסוקים ליתר הבלטה.

“כנשר יעיר קינו” (דברים, ל"ב, 11) – נהגם ברחמים ובחמלה כנשר הזה רחמני על בניו ואינו נכנס לקינו פתאום עד שהוא מקשקש ומטרף על פניו בכנפיו בין אילן לאילן, בין שוכה לחברתה כדי שיעורו בניו ויהא בהם כוח לקבלו. “על גוזליו ירחף” – אינו מכביד עצמו עליהם, אלא מחופף, נוגע ואינו נוגע, אף הקב“ה כך. כשבא ליתן תורה לא נגלה עליהם מרוח אחת, אלא מארבע רוחות, שנאמר: “ד' מסיני בא, וזרח משעיר למו, הופיע מהר פארן ואתה מרבבות קודש… יפרוש כנפיו יקחהו – כשבא ליטלן ממקום למקום אינו נוטלן ברגליו כשאר עופות, לפי ששאר עופות יראים מפני הנשר, שהוא מגביה לעוף ופורח עליהם, לפיכך נושאם ברגליו מפני הנשר, אבל הנשר אינו ירא אלא מן החץ, לפיכך נושאם על כנפיו, אומר מוטב שיכנס החץ בי ולא בבני, אף הקב”ה “ואשא אתכם על כנפי נשרים”, כשרדפו מצרים אחריהם והשיגום על הים, היו זורקים בהם חיצים ואבני בליסטראות, מיד ויסע מלאך האלהים… ויבוא בין מחנה מצרים וגומר”…

ויש שלא הפשט ולא הדרש מניחים את דעתו ואז הוא פונה לסייעתא דשמיא… וכן אנו קוראים במלאכת המשכן (יחזקאל, מ"ב, 3): “אתיק אל פני אתיק” – לא ידעתי מהו… ובסוף הפסוק הוא מסיים ואומר: “ואני לא היה לי לא רב ולא עוזר בכל הבנין הזה, אלא כמו שהראוני מן השמים”…

עוד לקט מפירושיו של רש"י⁶

“ותבוא אליו היונה… עלה זית בפיה” (בראשית ח', 11) – ב“פיה” לשון מאמר, אמר: “יהיו מזונותי מרורים כזית בידו של הקב”ה, ולא מתוקים בידי בשר ודם".

“ה' איש מלחמה ה' שמו” (שמות, ט"ו 3) “אף בשעה שהוא נלחם ונוקם מאויביו, אוחז הוא במדתו לרחם על ברואיו ולזון את כל באי עולם. ולא כמדת מלכי האדמה, כשהוא עוסק במלחמה, פונה עצמו מכל עסקיו, ואין בו כוח לעשות זו וזו”.

“לפני זעמו מי יעמוד… טוב ה' למעוז”… (נחום א', 6.. 7) “אף בשעה שהוא נפרע מאויביו, לא זזו רחמיו מלהיטיב ליראיו, ולא כמדת בשר ודם, שכשהוא עסוק בזו, אינו פנוי לזו”.

“אחר הדברים האלה גידל המלך אחשוורוש את המן” (אסתר, ג, 1). “אחר שנבראה רפואה להיות תשועה לישראל, שהקב”ה בורא רפואה למכתן של ישראל קודם שתבוא המכה עליהם".

“כי שמע אלהים אל קול הנער באשר הוא שם” (בראשית, כ"א, 17) "לפי מעשיו שהוא עושה עכשיו, הוא נידון, ולא לפי מה שהוא עתיד לעשות. לפי שהיו מלאכי השרת מקטרגים ואומרים: רבונו של עולם! מי שעתיד זרעו להמית את בניך בצמא, אתה מעלה לו באר?! והוא משיבם: עכשיו מה הוא, צדיק או רשע? אמרו לו: צדיק. אמר להם: לפי מעשיו של עכשיו אני דנו, וזהו “באשר הוא שם”.

“וייצר… את האדם עפר מן האדמה” (בראשית, ב', 7) “צבר עפרו מכל האדמה, מארבע רוחות, שבכל מקום שימות – שם תהא האדמה קולטתו לקבורה”

“אנכי ה' אלהיך” (שמות כ', 2) “למה אמר לשון יחיד? ליתן פתחון פה למשה ללמד סנגוריה במעשה העגל. וזה שאמר: למה ה' יחרה אפך בעמך? לא להם צוית, לא יהיה לכם אלהים אחרים, אלא לי לבדי”…

“לך רד” (שמות, ל"ב, 7) “רד מגדולתך. לא נתתי לך אלא בשבילם”…

“לא אוכל לבדי שאת אתכם” (דברים, א', 9) “אפשר שלא היה משה יכול לדון את ישראל? אדם שהוציאם ממצרים וקרע להם את הים, והוריד את המן, והגיז את השלו, לא היה יכול לדונם? אלא כך אמר להם: ה' אלהיכם הרבה אתכם, הגדיל והרים אתכם על דייניכם, נטל את העונש מכם ונתנו על הדיינים. וכן שלמה אמר: כי מי יוכל לשפוט את עמך הכבד הזה? אפשר מי שכתוב עליו: ויחכם מכל אדם אומר: מי יכול לשפוט? אלא כך אמר שלמה: אין דייני אומה זו כדייני שאר אומות העולם, שאם הוא דן והורג, מכה וחונק, מטה את דינו וגוזל – אין בכך כלום, אני אם חייבתי ממון שלא כדין, נפשות אני נתבע, שנאמר: וקבע את קובעיהם נפש” (משלי, כ"ב, 23).

“וימת שם משה” – “אפשר משה מת והוא כותב: וימת שם משה? אלא עד כאן כתב משה, מכאן ואילך כתב יהושע. ר' מאיר אומר: אפשר ספר תורה חסר כלום?… אלא הקב”ה אומר ומשה כותב בדמע"…

“ויבכו בני ישראל את משה” (דברים, ל"ד, 8) “בני ישראל – הזכרים, אבל באהרן, שהיה רודף שלום ועושה שלום בין איש לרעהו ובין אשה לבעלה ומטיל שלום בין בעלי מריבה נאמר: ויבכו אותו כל בית ישראל, זכרים ונקבות”.

“וימת שם משה… על פי ה'” – בנשיקה.

בשבעה באדר מת משה שנאמר: “והעם עלה מן הירדן בעשר לחודש הראשון”. צא מהם למפרע שלושים ימי אבלו של משה ושלושה ימים שהכינו להם צידה, שנאמר: הכונו לכם צידה, כי בעוד שלושה ימים אתם עוברים (יהושע, ט') הרי בשבעה באדר מת משה".

"בשבעה בעדר נולד משה שנאמר: “בן מאה ועשרים שנה אנכי היום – היום מלאו ימי ושנותי, כדאי הוא יום הלידה שיכפר על יום המיתה”…

"האזינו השמים ואדברה ותשמע הארץ אמרי פי (דברים ל"ב, 1) – שאני מתרה בהם בישראל ותהיו עדים בדבר, שכך אמרתי להם, שאתם תהיו עדים… ולמה העיד בהם שמים וארץ? אמר משה: אני בשר ודם, למחר אני מת, אם יאמרו ישראל, לא קיבלנו עלינו, מי בא ומכחישם, לפיכך העיד בהם שמים וארץ, עדים שהם קימים לעולם. ועוד, שאם יזכו, יבואו העדים ויתנו שכרם, הגפן תתן פריה והארץ תתן יבולה והשמים יתנו טלם; ואם יתחיבו – תהיה בהם יד העדים תחלה, ועצר את השמים ולא יהיה מטר, והאדמה לא תתן את יבולה… ותם לריק כוחכם (ויקרא כ"ו, 20) – הרי אדם שלא עמל, שלא זרע, שלא ניכש, שלא כיסח, שלא עדר, ובשעת הקציר בא שדפון ומלקה אותו – אין בכך כלום, אבל אדם שעמל וחרש, וזרע וניכש, וניסח ועדר, ובא שדפון ומלקה אותו, הרי שיניו של זה קהות".

בדוגמאות אלה ראינו שרש“י מאריך לפעמים בדברי אגדה, כשהוא רוצה לשבר את האוזן ולקרב את הענין ללשון בני־אדם או כשהוא רואה צורך להעמיק עיון בדברי תורה, ובשעה שמתוך דברי אגדה אפשר למצוא את כוונת הכתובים הפנימית, הצפונה ברמז קל ושרק מתוך דברי חז”ל נוכל להבין את דברי התורה לעומקם ולרוחבם. זאת ועוד: אף פה עמדה לו הרגשתו הנפלאה שידע לבחור את מדרשי אגדה “כמשי דקים” ולהרחיק את אלה “העבים כשקים”.

ואם כי לפעמים קרובות נותן הוא מקום רחב לדברי אגדה, אבל עיקר גדולתו של רש"י בפשוטו של מקרא. בפשט הצח והבהיר נראה הפרשן הגדול.

רש“י חונן בטוב־טעם ועין יפה. וזה שפך רוח־חן על תורת פיו וניב שפתיו. הנקיון והיופי היו לו לעיקרי החיים, ובאלה נימק טעמי המצוות. “בנים אתם לד' אלוהיכם, לא תתגודדו (דברים י"ד, 1) – לא תתנו גדידה ושרט בבשרכם על מת כדרך שהאמוריים עושים, לפי שאתם בניו של מקום, אתם ראויים להיות נאים ולא גדודים ומקורחים… כי עם קדוש אתה – קדושת עצמך מאבותיך ועוד: ובך בחר ה'… “שהן – ישראל – מעולין ונאים ואינם נמאסין בשקצים הללו והכי (לפיכך) כתב לשון עילוי, שמעלה גדולה היא אצלם (בבא מציעא, ס"א)” ואחרי דברי רבותינו ששנו: “רוחץ אדם פניו ידיו ורגליו בכל יום בשביל קונו” – מילא רש”י בדברים אלה – דכתיב כי בצלם אלוהים ברא את האדם… שהרואה בריות נאות אומר: ברוך שככה לו בעולמו. את ניקיון הגוף ואת נוי הבגדים חשב למידה טובה לחכמי בבל ולמידה גדולה לכל חכם ותלמיד. חכמי בבל המצוינים – מציינים עצמם בלבושים נאים, דומין כמלאכי השרת, יען כי הם לבושים לבנים ומתעטפים כמלאכי השרת. ניקיון בגדי איש נחשב בכלל בעיני קדמונינו לאחת המידות הטובות שמנה הכתוב באשת חיל, ואת הכתוב האומר: “נודע בשערים בעלה” מפרש רש”י: ניכר הוא בין חבריו מפני מלבושיו שהם נאים.

כל מראה עיניו היה לו למקור עונג ושמחה לנפשו התמימה והטהורה. “מאור עינים ישמח לב (משלי ט"ו, 30) – דבר שהוא נאה למראות עינים, משמח לב ומצחצח תוגת הלב, כגון גן ירק ונהרות מושכים”.

רש“י היה שמח מאד לקראת נעימות האביב והטעים אותן בכל מתק טעמן. הכתוב אומר “וקול התור נשמע בארצנו” (שה"ש ב, 12) מוסיף רש”י ואומר: “וקרבו ימי החמה שהאילנות מוציאים פרחים והולכי דרכים מתענגים לראותם – – – שהעופות נותנים זמר וקול ערב להולכי דרכים. וקול התור, תורים ובני יונה, דרך העופות להיות משוררים ומצפצפים בימי ניסן”. וברוח שאננה הוא מבכר את ישיבת עיר קטנה על יתרון האויר הטוב וריח השדה, שאינם בעיר גדולה וצפופה. “ישיבת כרכים קשה, שהכול מתישבין שם ודוחקין ומקרבין הבתים זה לזה ואין שם אויר, אבל בעיר (קטנה) יש גינות ופרדסים סמוכין לבתים ואוירן יפה”. קול השיר נחשב בעיניו “על שלושת הדברים המשיבין דעתו של אדם”.

בהרגשתו העדינה ידע להבדיל בין יופי ליופי ולהעדיף את האחד על השני. “שחורה אני ונאוה (שה"ש א', 5) – שחורה אני על־ידי שזיפת השמש ונאוה אני בחיתוך אברים”. “יושבות על מלאת (שם, ה', 12) כל זה לנוי, לא בולטות יותר מדי ולא שוקעות”. “אפך כמגדל הלבנון (שם ז', 5) – אינו יכול לפרשו לשון חוטם לא לענין פשוט ולא לענין דוגמא, כי מה קילוס יש בחוטם גדול וזקוף כמגדל, ואומר אני: “אפך” לשון פנים” וכו'.

רש"י עומד לפעמים על החזרות שבתורה, על הסתירות, על ערבוב הפרשיות, על ההפסקות ועל הסמיכות ועל כל דרכי תורה המיוחדים, ואת הכול הוא מפרש בצורה קלה, תמימה ונוחה, בענוותנות ובחמימות הרגש, באותן המידות היפות שמצטיינים בהן חכמי ישראל מעולם. כמה ערכי מוסר ודרך־ארץ נבלעים ונעשים ליסודות מוצקים בהשקפת העולם של הקורא על־ידי הערות קלות, פירושים קצרים, שמתוך שהם נאמרים אגב שיחה ובקשר עם הכתוב, הם קולעים למטרה יותר ונארגים במסכת החיים הדתיים־המוסריים של הלומד. "אמור אל אהרן (שמות ז', 19) – לפי שהגן היאור על משה כשנשלך לתוכו, לפיכך לא לקה על־ידו לא בדם ולא בצפרדעים ולקה על־ידי אהרן, וכן לא היה העפר כדאי ללקות על־ידי משה, לפי שהגן עליו כשהרג את המצרי – “ויטמנהו בחול”, ולקה על־ידי אהרן. או הכתוב "וידי משה כבדים (שמות י"ז, 12) בשביל שנתעצל במצוה, ומינה אחר תחתיו, כבדו ידיו, וישימו אבן תחתיו – ולא ישב על כר וכסת, אמר: “ישראל בצער אף אני אהיה עמם בצער”, וכן הרבה כיוצא באלו.

לפעמים הוא מדגיש ומבליט את חיבת העם, הארץ והשפה, ואימרת חז"ל: חביבים ישראל… חיבה יתירה נודעת להם… מתקבלת כאן מתוך דיוק הלשון שבמקרא.

“וישב יעקב (בראשית ל"ז, 1) אחרי שכתב לך ישובי עשיו ותולדותיו בדרך קצרה שלא היו ספונים (הגונים) וחשובים לפרש היאך נתישבו וסדר מלחמותיהם, איך הורישו את החורי (החורים), פרש לך ישובי יעקב ותולדותיו בדרך ארוכה, כל גלגולי סיבתם לפי שהם חשובים בעיני המקום להאריך בהם… וכן בעשרה דורות שמנה מנח ועד אברהם קיצר בהם, ומשהגיע אצל אברהם האריך בו. משל למרגלית שנפלה בין החול, אדם ממשמש בחול וכוברו בכברה, עד שמוצא את המרגלית, ומשמצאה הוא משליך את הצרורות ונוטל המרגלית. וכן “ואלה שמות (שמות א', 1) – אף על פי שמנאן בחייהן בשמותם, חזר ומנאן במיתתם, להודיע חיבתם שנמשלו לכוכבים, שמוציאם ומכניסם במספר ובשמותם”… “ונתת אותו על עבודת אוהל מועד” (שמות ל', 16) – למדת שנצטווה למנותם בתחילת נדבת המשכן, אחר מעשה העגל, מפני שנכנסה בהם מגיפה… משל לצאן החביבה על בעליה, שנפל בה דבר, ומשפסק אמר לו לרועה: בבקשה ממך, מנה את צאני ודע כמה נותרו מהן, להודיע שהיא חביבה עליו”… “לדבר בם (דברים י"א, 19) – משעה שהבן יודע לדבר, למדהו תורה… מכאן אמרו כשהתינוק מתחיל לדבר, אביו משיח עימו בלשון־הקודש ומלמדו תורה”. כמו כן: “מקץ עשר שנים לשבת אברם (בראשית טז, 3) – מגיד שאין ישיבת חוץ לארץ עולה מן המנין, לפי שלא נאמר “ואעשך לגוי גדול” עד שבא לארץ־ישראל”. או ב“דברים” (א, 25) “ויורידו אלינו – מגיד שארץ־ישראל גבוהה מכל הארצות”. ועל הפסוק ב“דברים” (ג', 9) – “צידונים יקראו לחרמון שריון” אומר רש“י: ובמקום אחר הוא אומר “עד הר שיאון הוא חרמון”, הרי לך ארבעה שמות… להגיד שבח ארץ ישראל שהיו ארבע מלכיות מתפארות בכך, זו אומרת על שמי יקרא וזו אומרת על שמי יקרא”…

כמה רוח חיים מכניס רש“י על ידי משלים שונים, שעל ידם הוא מרחיב ומעמיק את טעמו של הכתוב. על ידי משל מבאר רש”י את ענין נשך וריבית “שהיא כנשיכת נחש שנושך חבורה קטנה ברגלו ואינו מרגיש, ופתאום הוא מבטבט (מבעבע) ונופח עד קדקדו, כך ריבית אינו מרגיש ואינו ניכר עד שהריבית עולה ומחסרו ממון הרבה”. כמו כן בדבר עצרת – “עצרתי אתכם אצלי, כמלך שזימן את בניו לסעודה לכך וכך ימים, כיון שהגיע זמנן ליפטר, אמר: בני, בבקשה מכם עכבו עמי עוד יום אחד, קשה עלי פרידתכם”. או בענין משה, כשאמר לו ד': “ודברתי עמך שם ואצלתי מן הרוח אשר עליך ושמתי עליהם”, אומר רש“י: למה משה דומה באותה שעה? לנר שמונח על גבי מנורה, והכול מדליקין הימנו ואין אורו חסר כלום (במדבר יא, 17). או בענין מרים כשהיתה מצורעת כשלג כתוב “והענן סר” ואחר כך “והנה מרים מצורעת כשלג” מביא רש”י משל זה: משל למלך שאמר לפדגוג: רדה את בני, אבל אל תרדנו (בפני) עד שאלך מאצלך, שרחמי עליו (במדבר יא, 10).

כאדם גדול לא בוש להגיד לפני תלמידיו “לא ידעתי” בשעה שלא הבין את הפסוק כראוי. (זכריה ג', 9) “ומשתי את עוון הארץ ההיא ביום אחד – לא ידעתי איזה יום”; (שמות כ"ב, 28) “מלאתך ודמעך לא תאחר –… ואיני יודע מה לשון דמע”; (ויקרא י"ג, 4) “ועמק אין מראה – לא ידעתי פרושו”; (ויקרא כ"ז, 4) “ערכך… לא ידעתי מאיזה לשון הוא”. לפעמים רש"י מביא דעת אחרים וחולק עליהן ואומר: “ויש מדרשי אגדה, אבל אין מיושבין על פשוטו”. או: “כך שמעתי ולי נראה ההיפוך”, “ויש לשונות אחרים אבל זה עיקר”, “כך שמעתי וקשיא לי”. וכשהוא מביא דברי אחרים שהוא מסתייע בהם הוא גומר: “וזה שמעתי והגון הוא”.

כמו שאמרנו לעיל, מביא רש"י לפרקים גם את דברי התרגום ודברי יונתן בן עוזיאל. והרבה פעמים הוא חולק עליהם או שמביא את דבריו או דברי אחרים ומודיע שהם בניגוד למה שאומר תרגום יונתן. (הושע י"ג, 2), “זובחי אדם עגלים ישקון –… כך פרשו רבותינו בסנהדרין ומיושב הוא על לשון המקרא יותר מתרגומו של יונתן”; (עמוס ח', 8) “ועלתה כאור כולה – ויונתן תרגם… וקשה בעיני לפרשו”; (מיכה ז', 12) “והר ההר – ויושבי ההר, ויונתן לא כן תרגם”…

כמה פעמים הוא מביא את דבריהם של מנחם בן סרוק, דונש בן לברט ואת פירושו של ר' מכיר מנרבונה ומסתייע בהם, ויש שהוא חולק עליהם. (בראשית מ"ט, 19) – “גד גדוד יגודנו, כולם לשון גדוד, וכך חברו מנחם”; (בראשית ל', 8) – “נפתולי אלוהים, מנחם בן סרוק פרשו במחברת… ואני מפרשו לשון עקש ופתלתול”. (במדבר יא, 8), “לשד השמן לחלוח של שמן, כך פרשו דונש”. (בראשית מג, 11), “ובפרוש א”ב של רבי מכיר ראיתי"…

מקבוצת הספרים והפרשנים הנזכרים והמובאים בדברי רש“י, נראה שהוא לא היה הראשון שהחל לפרש את כתבי הקודש והתלמוד (יש אומרים שקדמוהו י"ג מפרשים), אבל כולם נשכחו וכאילו עברו מן העולם, מלבד רש”י ששמשו לא שקעה עד היום.

אגדה עממית עתיקה מספרת, שבשעה שגמר רש"י לכתוב את פירושו לתורה, נגלה אליו משה רבינו ואמר לו: “אשריך, בני, שרק אתה זכית להבין את דברי התורה, כי כבאורך כך קבלתי מפי הגבורה”…

 

פרק ז: פירושו לספרי הנביאים והכתובים    🔗

פרשן שקדן זה טרח ועמל לחבר פירוש מקיף גם לספרי הנביאים והכתובים, פירוש יותר קצר ומצומצם מזה שעל התורה, כי על התורה, כפי שראינו, הוא לפעמים יותר מפורט ומורחב. על קצת מפירושיו של רש“י לספרי נביאים וכתובים יצאו מערערים, החושבים שלא מפי רש”י יצאו כולם, אלא ידי אחרים חלו בהם, ידי תלמידיו ותלמידי תלמידיו, והם תלו את עצמן באילן הגדול. בפירוש לספר “דברי־הימים” כולם מודים, שאינו שלו. מתוך הפירוש ברור כי פרשן זה חי אחרי זמנו של רש“י. הוא מביא שם גם דברי רש”י וכמו־כן תרגומי מלים ללשון אשכנז, גם שמות רבותיו ושמות חכמים אחרים, ולא יתכן שמפי רש“י יצאו דברים כמו אלה. יש חושבים שגם הפירוש לעזרא ונחמיה לא נתפרש על־ידי רש”י בעצמו, אלא על־ידי תלמידיו, ומשערים שיש בו מעבודת הרשב“ם ואחרים שיצאו מבית מדרשו של רש”י. יש מהחוקרים המשערים כי פירושו לתהילים, משלי ואיוב נתחבר לעת זקנתו או בסוף עבודת הפרשנות שלו. בכמה מזמורים לא נגמר פירושו, והפרוץ שם מרובה על העומד. בספר איוב מ', 20: כי בול הרים ישאו לו, מובא בפירוש לפסוק זה: “עד כאן יסד רש”י, מכאן ואילך אינו לשון רש“י”. גם בירמיה כ"ח, 6… אנו קוראים “שלש שיטין אלה לא סדרן הרב המחבר”.

יש ואנו שומעים לפרקים הד קול המאורעות שהתרגשו על בני ישראל בימים ההם. רש“י היה עד לפורענות הגדולה שתקפה את קהילות ישראל בגרמניה, הטבח של תתנ”ו (מסע הצלב הראשון – 1096); ובימים הנוראים האלה כותב הוא בפירושו לתהילים ל“ח, 18: “כי אני לצלע נכון, ומכאובי נגדי תמיד”, בזו הלשון: “לכך אנו דואגים פן ישמחו לנו, לפי שמלומדים אנו במכות ומוכנים ומזומנים לשבר תמיד”. או שם בפרק ל”ט, 2‘: “אמרתי אשמרה דרכי מחטוא בלשוני, אשמרה לפי מחסום בעוד רשע לנגדי” – אנחנו היה בליבנו לשמור את עצמנו על כל הצרות הבאות עלינו שלא נהרהר ונדבר קשה אחר מידת הדין אף־על־פי שהרשעים לנגדנו המצרים אותנו… ונאלמנו דומיה ימים רבים וגם החשינו מטוב אפילו מדברי תורה מפני יראתם, ומתוך כך כאבי נעכר ונבהל"… וזו היא שאנו מדברים: "הודיענו ד’ קיצנו, עד מתי נהיה בצרה, ונדע מתי נהיה אנחנו חדלים ממנה“. ובדברי הימים ב', ל”ה 25: “ויתנום לחוק – כשנזדמן להם שום צער ובכיה, שהם מקוננים ובוכים על המאורע, הם מזכירים זה הצער עמו, דוגמת בתשעה באב שמזכירים קינות על ההרוגים בגזרות שארעו בימינו”… כמו־כן בתהילים בפרק צ‘, על המקרא: “שבענו בבוקר חסדך – ביום הגאולה והתשובה שהיא בוקר לליל הצרה והאנחה והחשכה, ונרננה ונשמחה בכל ימינו, כלומר בכל הצרות שעברו עלינו בימינו אלה”. או תיאור קצר זה הנתון בתוך דברי הכתוב בתהילים ס"ט, 5: “רבו משערות ראשי שונאי חינם, עצמו מצמיתי אויבי שקר – שונאים אותי על שקר, שאין אני רודף אחר שקר שלהם לתפוס טעות… אז אשוב – כשהם נאספים עלי אני משחד אותם בממון מה שלא גזלתי מהם”. את נכלי צוררי עמנו ותחבולותיהם להסב את לב ישראל מאחרי תורת אלוהיו, ואת קוצר ידם לנצח אותנו, הוא מביע בפירושו הכתוב בשיר השירים ח’. 7: “ונהרות לא ישטפוה – על־ידי חוזק ואימה ואף לא על ידי פיתוי והסתה”.

יש ורש"י מתנה את צרות עמו ומעלה בזכרונו את הימים שעברו ומשלב את טענותיו בדברי הקדמונים, כאילו מפיהם יצאו ובדבריהם הוא רוצה למצוא ניחומים לנפשו הנהלאה. בהקדמה לספר “שיר השירים” אנו קוראים:

… “ואומר אני שראה שלמה ברוח הקודש שעתידין ישראל לגלות גולה אחר גולה, חורבן אחר חורבן, ולהתאונן בגלות זו על כבודם הראשון ולזכור חינה ראשונה אשר היתה סגולה לו מכל העמים, לאמור אלכה ואשובה אל אישי הראשון, כי טוב לי אז מעתה, ויזכרו את חסדיו ואת מעלם אשר מעלו ואת הטובות אשר אמר לתת להם באחרית הימים, ויסד ספר זה ברוח הקודש בלשון אשה צרורה אלמנות חיות משתוקקת על בעלה, מתרפקת על דודה, מזכרת אהבת נעורים אליו, ומודה על פשעה. אף דודה צר לו בצרתה ומזכיר חסדי נעוריה, נוי יופיה וכשרון פעליה, בהם נקשר עמה באהבה עזה להודיעם, כי לא מליבו ענה ולא שלוחיה שלוחין, כי עוד היא אשתו והוא אישה, והוא עתיד לשוב אליה”…

וכשם שפרש את מגילת שיר השירים שהוא משל ושיחה בין הקב“ה וכנסת ישראל, “שיר שהוא על כל השירים שנאמר להקב”ה מאת עדתו ועמו כנסת ישראל” כך היה דברו בביאורו למגילת “קהלת” שהיא תורה שלמה לכל נפש בישראל.

על חסיד וענו זה, תלמידו של הלל, נחה רוח הלל להורות הלכה כמוהו בתורת החיים, כי לא בצום ובענות נפש יתרצה איש ישראל לאלוהיו, כי רק הטובה אשר יגמול האדם את נפשו, זהו השער ליראת ה‘, לאהבת חסד ולכל מעגל טוב. וכן אומר הכותב “ושבחתי אני את השמחה, אשר אין טוב לאדם תחת השמש, כי אם לאכול ולשתות ולשמוח והוא ילוונו בעמלו ימי חייו אשר נתן לו האלהים תחת השמים” (קהלת ח', 15). על כן יתן לבו לעשות משפט וצדקה עם המאכל והמשתה, כי חכמה ודעת ושמחה הניתנות מיד ה’ “לאדם שטוב לפניו”, הלא לעסוק בתורה ובמצוות ולשמוח בחלקו במאכל ובמשתה ובכסות נקיה. ורש“י מוסיף בפרושו: ומדרש אגדה – כל אכילה ושתיה שבקהלת אינה אלא תלמוד תורה. סוף דבר, השמחה אשר ישמח אדם בחלקו היא החושכת אותו מחטא לאלוהים ואדם, כי “כל מי שאיננו שמח בחלקו ושטוף אחרי הממון, בא לידי גזל ואונאה וריבית…” על כן אין טוב לבריות כי אם לשמוח איש בחלקו ולעשות הטוב בעיני בוראו בעוד שהוא חי ו”לא יתעצל אדם מן המלאכה כדי שיהיה לו מה להוציא"; וגם בלכת אדם אל בית האבל ואל בית המשתה, אף שם צריך הצנע לכת, לספוד במידה נאה ולשמוח במידה נאה ולא להנהיג קלות־ראש בעצמו.

אוזנו הקשבת העמיקה לבחון את הזעזועים והתמורות שעברו חליפות על בני עמנו בתקופות שונות. יש אשר ישאהו לבו לשיש משוש למראה תפארת ישראל ההולכת וגדלה: “הנשקפה כמו שחר – הולך ומאיר מעט מעט, כך היו ישראל בתחילת בית שני. בראשונה זרבבל פחת יהודה ולא מלך, והיו משועבדים לפרס וליון ואחר־כך נצחום בית חשמונאי ונעשו מלכים”. והנה שום תדכאהו רוחו למראה התפארת הזאת ההולכת ועוממת באשמת נמהרי לב שבעם: "נפשי שמתני מרכבות עמי נדיב – כנסת ישראל מתאוננת, לא ידעתי להיזהר מן החטא, שאעמוד בכבודי ובגדולתי ונכשלתי בשנאת חינם ובמחלוקת שגברה במלכות חשמונאים, הורקנוס ואריסתובלוס, עד שהיה אחד מהם מביא את מלכות רומי וקיבל מידו המלוכה ונעשה לו עבד, ומאז נפשי שמתני להיות מרכבות להרכיב עליו נדיבות שאר האומות… אני בעצמי מניתים עלי, כענין שנאמר: “ואת למדת אותם עליך אלופים לראש” (ירמיה י"ג, 21).

בכמה מקומות אנו מוצאים רמזים על מנהגי המקום שהיו בימיו. בישעיה ל“ח, 8. אנו קוראים: “הנני משיב צל המעלות אשר ירדה במעלות אחז בשמש אחורנית עשר מעלות – מוסיף רש”י – כמין מדרגות עשויות כנגד החמה לבחון שעות היום כגון אורלוגין שעושין האומנין”. או בפרק מ“ב, 10, בפסוק: “שירו לד' שיר חדש, תהלתו מקצה הארץ, יורדי היום ומלואו, איים ויושביהם – מוסיף רש”י: ומלואו – הקבועים בים ולא באיים אלא מתוך המים שופכים עפר כל אחד ואחד כדי בית והולכים מבית לבית בספינה כמו עיר ויניציה”.

מתוך כל האמור אנו עומדים גם על בקיאותו הרבה והנפלאה של רש“י במראות העולם ובתופעות החיים השונות. ואת כל זה סיגל לו רש”י בשכלו הבהיר, בהסתכלותו העמוקה ובתפיסתו המהירה. ובזה אין דומה לו, זולת הרמב“ם, שהיה בקיא בתופעות הטבע מתוך עיון וניסיון, והכיר היטב את עולם החי, הצומח והדומם. ואולם אם לגבי הרמב”ם אין זה פלא, שהרי רופא היה, ולרגלי אומנות זו שבידו היה צריך להשתלם בהרבה מקצועות החיים והטבע, וגם ידיעתו את הספרות הערבית שמשה לו מפתח לכל אוצרות המדע, הנה לגבי רש"י שהיה בטבעו יושב אוהל, לא בא במגע ומשא עם אנשי המדע, לא הזדקק לספרות המדעית שבלועזית, – אצלו אם אנו מוצאים בקיאות מפליאה זו, אין זאת כי אם רוח ד' נחה עליו, וכן הוא מעיד על עצמו מתוך תמימות קדושה בבואו לפרש את בנין בית המקדש: “ואני לא היה לי לא מורה ולא עוזר בכל הבנין הזה אלא כמו שהראוני מן השמים”… (יחזקאל מ"ב, 3) ונאמנה עלינו עדות פיו של ענו זה לא רק בבנין המקדש, אלא בכל עבודת הקודש שלו, שמסר לה את כל ימי חייו…

פירושו לספר “תהלים”    🔗

כשם שפירוש רש“י על התורה היה ל”ספר־עם" יותר מכל שאר המפרשים, כך היה באורו על תהלים יותר עממי מפירושיו על שאר חלקי התנ“ך, באשר תהילים הוא ספר שכל אחד מבני ישראל מצוי אצלו בכל יום ובכל שעה, בשעת חדוה – לזמר ולרנן שיר תודה לבורא עולם, ובשעת יגון ואנחה – לשפוך שיחו במר נפשו לפני אביו שבשמים, רש”י כוון בפירושו שדברי התהילים יהיו מחוורים ומוסברים לכל יהודי באשר הוא.

בתהילים היה לפניו כר נרחב להראות את נטיתו המיוחדת אל הפשט בלי סור ימין ושמאל, ומבלי היות קשור אל מה שדרשו ראשונים, אלא בחקר שכלו הזך, אם כי לפעמים הוא מסתייע ב“פרושים מדויקים” כמו למשל פרק פ“ח, 1. ויש שהוא מפרש את כל הפרק לפי דרשת חז”ל ואחר כך הוא בא לפרשו לפי פשוטו של מקרא, כגון פרק ק"י, מתחיל הוא: “רבותינו דרשוהו באברהם אבינו, ואני אפרשנו כדבריהם” – וגומר את כל הפרק בדרך זו, ומשגמר ראה צורך לעצמו לפרשו ברוח אחרת: “ענין אחר יש לפרש המזמור הזה בדוד”, – והוא חוזר ומפרש את כל הפרק הזה על שבעת הפסוקים שבו לפי פשוטו, שענינו בדוד.

נראה שאת פירושו לתהילים כתב לעת זקנתו, בסוף עבודתו הפרשנית. ורמזים לא מעטים לכך. בכמה מקומות לקה פירושו בחסר, כמו פרק ל“ד, קיט, הפרקים קכ”ח וקכ“ט קצרים יותר מן הרגיל. במזמור קל”ו הפרוץ מרובה על העומד. מזמור קמ“ט – תשעה פסוקים בו ופירוש רש”י רק על שלשה מהם. כן גם מזמור ק“נ נמצאים דברי רש”י רק על שני פסוקים שבו.

יש אשר יפרש קודם את ענין המזמור בכללו ואחר הוא מפרש כל פסוק ופסוק לחוד. לפעמים הוא מביא את דברי רבותינו ואחר כך הוא מפרש בדרך אחרת. ז‘, 1 “שגיון לדוד: רבותינו פרשו לשון משגה שהתוודה והתפלל על השגיון שאמר שירה על מפלתו של שאול… אבל ענין המזמור אינו מוכיח על כך, לפי שהוא מדבר על עסקי עובדי כוכבים ומזלות”… אותו דבר בפרק ח’, 1 “למנצח על הגתית: ורבותינו אמרו על אומה שעתידה לדרך כגת… אך ענין המזמור אינו מוכיח”; או ט"ז, 1, מכתם לדוד: “אמרו רבותינו: לדוד שהיה מך ותם… ואין שיטת המקרא נופל על המדרש כאן”. יש מזמור שנאמר בו: “לדוד מכתם, שם יש לפרש שיר זה לדוד, שהיה מך ותם, אבל כאן, שנאמר מכתם לדוד אין לפרשו כן”…

ובכתב יד פרמה של פירוש רש“י על ספר “איוב” אנו קוראים: “כשם שבעל התאנה יודע זמן לקיטתה, ולוקטה בזמנה, כך הקב”ה ידע זמנו של רבנו שלמה ולקחו בעתו, להכניסו בישיבה של מעלה, ואיננו, כי לקח אותו אלוהים… מכאן ואילך בן בתו, רבנו שמואל הזקן”…

 

פרק ח: נגד מדיחים ומסיתים    🔗

מפרשי המקרא בצרפת נוהגים היו להכניס לפעמים לפירושיהם דברי הגנה על תורת ישראל וסתירות וקטרוג לטענות המינים (הנוצרים) ברוח ההתגוננות (אפולוגטיקה) המדרשית, התגוננות והתנצלות מפני התקפות של מינים וצידוק ההשקפות שהיהודים דוגלים בהן.

בדורו של רש"י החלו פה ושם ויכוחים דתיים בין הנוצרים והיהודים. ראשי הכנסיה הרגישו שיד היהודים על העליונה בויכוחים אלה, והם השתדלו לחבר ספרי עזר, שיהיו בידי נציגיהם כשיעמדו להתווכח עם נציגי היהדות. לעומתם החלו חכמי ישראל אף הם להגיב על הוכחותיהם של הכמרים ולהפריך את כל פרושיהם הנלוזים, שיוכלו לעמוד נגד “המהפכים טעמי התורה למדרש טעות ואליל”.

רש“י שנא מאד את “המדיחים והמסיתים”, המתעטפים כאילו הם אנשים צדיקים, למען יקבלו היהודים מעשיהם. “טוב לאדם שיפגע בו דוב שכול ואל יפגע בו אחד הכסילים, המסיתים לעבודה זרה”. מזמן לזמן היה רש”י מעיר דרך אגב על הסטיות המעוותות הנעשות במקרא בזדון לב על־ידי נאמני תורת ישו מנצרת. ואף במקום שלא ביטא את הכוונה במפורש, יש ללמד מן הרמז היאך השפיעה שימת לבו לענין זה. היו מקרים, ואחד המומרים הופיע לעזר לכמרים בהכנת החומר לויכוחים הדתיים. ואם כי מספר המומרים היה דל ברבע הראשון של המאה הי"א, בכל זאת גרמו אלה צרות רבות לקהילות ישראל בצרפת ואשכנז.

אמנם באותם הדורות נמצאו רבים שעמדו בנסיון ונהרגו על קידוש השם, אבל היו גם מקרים ידועים של שמד. ידוע שגם בנו של רבינו גרשום מאור הגולה המיר את דתו מחמת אונס…

בתשובות של רש"י לאלה שפנו אליו בשאלותיהם בענין זה נמצאות תשובות הדנות בשאלת המומרים מרצון.

במלים “מינים” מתכוון רש"י לאלה “אשר הפרו דברי אלהים חיים לרעה”. ובמקום אחד הוא אומר: “המלכות השולטת על רוב העולם תהא למינות, רבים נמשכים אחרי טעותו של ישו ותלמידיו, ונקראים מינים”.

בעיני רוחו ראה רש“י את הסכנות הצפויות ממאמציה של הכנסיה להמרת יהודים, מאמצי אונס ומאמצי פתוי, והוא נקט בשני אמצעים: ליעץ לבני עמו להמנע מלהתווכח עם הכמרים ולהדגיש ולבסס את הבאור הנכון לכל הפסוקים בתנ”ך, אשר הנוצרים פרשו אותם על “אותו איש”. הוא מזהיר וחוזר ומזהיר שלא להתווכח עם הנוצרים. ועל הפסוק במשלי (ט', 7): “יסר לץ לוקח לו קלון ומוכיח לרשע מומו”, אומר רש“י: זאת היא אזהרה שאסור לדבר עם מסיתים ואפילו להוכיחם ולקרבם אסור”. ועל הפסוק: “פגש דוב שכול באיש, ואל כסיל באוולתו” (י"ז, 12) – “טוב לאדם שיפגש בו דוב שכול, ואל יפגע בו אחד מן המינים הכסילים, המסיתים אותו מה' ומתורתו”. ובספר זכריה (ג' 4) על הפסוק: “ולא ילבש אדרת שער למען כחש” מעיר רש“י: “כן דרך מסיתים ומדיחים, מתעטפים בטליתם, כאילו הם אנשים צדיקים למען יתקבלו כחשיהם”. בעיקר מזהיר רש”י את הקרובים למלכות, וכן הוא אומר על הפסוק: “ירא את ה' בני ומלך, ועם שונים אל תתערב” (משלי, כ"ד, 21) – ירא את המלך (בשר ודם) ובלבד שלא יסירך מיראת ה‘, לעולם יראת ה’ קודמת“, “ועם שונים אל תתערב – האומרים שתי רשויות”. “להצילך מדרך רע, מאיש מדבר תהפוכות” (שם, ב' 12): “הם המינים המסיתים את ישראל לע”ז ומהפכים את התורה לרעה”. ובמלים יותר מפורשות הוא אומר על הפסוק: “להצילך מאשה רעה, מנכריה אמריה החליקה (שם, 17) – מכנסיה של ע”ז, והיא המינות. ולא יתכן לומר שהוא מדבר על אשה מנאפת ממש, כי מה שבחה של תורה, שאמר כאן להצילך מאשה זו ולא מעבירת אחרת, אלא זו פריקת עול של כל המצוות".

בענין פתוי להסתה מרובים פירושיו של רש“י, כשהוא עומד על מגילת “שיר השירים”. אומות העולם מתאמצות להפריד בין החתן (הקב"ה) לבין כלתו (ישראל) ע”י פתוי והסתה, והפרשן עומד על המשמר ודורש על כל פסוק ופסוק ומתרה להשמר מכל פתוי סרק ודברי כזב…

ואם כי רש"י אינו להוט להתווכח עם הנוצרים בהשוואה עם הפרשנים שקמו אחריו, מדגיש הוא לפעמים ומבליט בפירושו באחד הפסוקים, כדי להוציא מלבם דמות כוזבת.

בזכריה (ו', 12) “הנה איש צמח שמו”, אומר רש"י – שמו של זרובבל… והכנסיה דרשה שם זה על אותו איש…

את פרק ב' בתהילים (“למה רגשו גויים”) דורש רש“י על דוד עצמו ולא על משיח, ורבותינו דרשו את הענין הזה על מלך המשיח, ולפי משמעו ולתשובת המינים נכון לפתרו על דוד עצמו. כאן אפשר לראות שרש”י מיעץ לפרש פרק זה על דוד ולא על משיח בכדי שלא לתת פתחון פה לנוצרים.

ניתן לשער שרש"י כתב את פירושו לכמה פסוקים לא לשם באור המקרא בלבד, אלא גם לשם חינוכם ועידודם של בני דורו בשעת צרתם…

 

פרק ט: הדרש והמדרש    🔗

בפירושיו על התורה מביא רש“י פעם בפעם מדברי המדרש. יש והוא מסתייע בו, ולרוב הוא חולק עליו. דוגמאות בולטות לדרכי הדרש אפשר למצוא ב”הגדה של פסח". על הכתוב "ויאמרו החרטומים אל פרעה: “אצבע אלהים היא” – ר' יוסי הגלילי אומר: “מנין אתה אומר שלקו המצרים במצרים עשר מכות, ועל הים לקו חמישים מכות? במצרים מה הוא אומר: ויאמרו החרטומים לפרעה – אצבע אלהים היא, ועל הים מה הוא אומר: וירא ישראל את היד הגדולה אשר עשה ה' במצרים. כמה לקו באצבע? עשר מכות, אמור מעתה: במצרים לקו עשר מכות ועל הים חמישים מכות”. מכאן אנו רואים שהדרשן מפרש את הפסוק לא כפשוטו של מקרא, אלא בתוספת אגדה ומסיק את המסקנות הרצויות לו באותו ענין.

בדרש יש הרבה מן ההגזמה, והשומע נמשך אחריה כמו לדברי אגדה. וכבר אמרו הקדמונים: “אין משיבים על הדרש ואין מקשים על דברי אגדה”.

וכשדרש בעל האגדה ואמר “יעקב אבינו לא מת” (תענית, ה) ושאל השואל: וכי בכדי חנטו חנטיא וספדו ספדיא (וכי לריק חנטו החונטים וספדו הסופדים) השיב לו: “מקרא אני דורש” – כלומר: רצוני לבקש לפסוק זה הוראה חדשה, כדי להתאימו לדרוש ידוע.

אחד מגדולי האמוראים, רב כהנא, הודה מפורש ואמר “שעד היותו בן י”ח לא ידע שאין המקרא יוצא מידי פשוטו“. כל כך רבצה הדרשה עליהם ושעבדה אותם, עד שלא היה במחשבתם להשהות את עיונם בפסוק כראוי לדרכי הפשט ולקבלו כנתינותו, ועד היותו כבן י”ח סבור היה רב כהנא שהמקרא מתפרש אך ורק דרך הדרש.

הדרש – במשמעותו הלקסיוגרפית – הוא לפרש ולהסיק את המסקנות הדרושות מהנרמז במקרא כאותה ששנינו: “בשלוש עשרה מדות התורה נדרשת”, או בשלושים ושתים מדות האגדה נדרשת, שפירושו – מתפרשת ומוסברת. לרוב מבוסס הדרש על רמז או דיוק הכתוב “מדרש כתובים”. ומגמתו להשפיע על לב הקוראים (או השומעים) וללמדם מוסר ויראת שמים.

באחד המקורות העתיקים אנו קוראים: “בנות צלפחד דרשניות הן”, פירוש הדבר – דברניות הן.

לפי השערת החוקרים החלה הדרשנות בישראל בימים מקדם, בימי עזרא הסופר (במחצית המאה החמשית לפסה"נ). אז הונהגה הקריאה בתורה, והקריאה בתורה הולידה את הצורך בתרגום ללשון השגורה בפי העם. והמתרגם, כמובן, היה נאלץ לתבל את דבריו בדברי משל והסבר, שלא יטעו השומעים בדבריו, בפרט במצוות שנתקשו בהבנתן. יש ובקהל השומעים נתעוררו שאלות וספקות, וטבעי הדבר שהדרשן יוסיף דברי משל ואגדה המושכים את הלב. באותם הדורות, דורות עזרא והסופרים שקמו אחריו, נקבעו הקווים היסודיים של המדרש, שהכיל בתוכו את תוכן הכתוב בצרוף המשל והאגדה שהתמזגו יחד.

השם דרשן היה מיוחד לכל מפרש הלכה. גם שמעיה ואבטליון נקראו בשם דרשנים. במרוצת הדורות נתחלף תואר זה, ובמקומו באו שמות תואר אחרים, כמו: סופר, תנא, אמורא, סבוראי וכיוב“א. בדורות האחרונים נוספו השמות “המטיף”, ה”מגיד" ועוד.

קובצי הדרשות – המדרשים – חוברו ברובם הגדול בתקופות הגאונים (המאות ו–י). מהקדומים ביותר ביניהם נשתמרו שלושה מדרשי הלכה, המיוחסים לתנאים: “מכילתא” לספר שמות מיוחס לר' שמעון בר יוחאי, לס' דברים – דבי ר' ישמעאל, ספרא או תורת כהנים לספר ויקרא, מיחסים אותו לתנא ר' יהודה בן אלעאי, ספרי – לס' “במדבר” ו“דברים” ומיחסים אותו לר' שמעון, והמדרשים הגדולים והחשובים ביותר הם “מדרש רבה” על חמשה חומשי תורה ועל חמש המגילות, מדרש “תנחומא” בנוסחאות שונות, מדרש “אבכיר” על שם ראשי תיבות של הסיום אחרי הדרשות: אמן בימינו כן יהי רצון.

“מדרש תהילים” המצוי עכשיו בידינו נקרא גם בשם “אגדת תהילים” או מדרש “שוחר טוב” על שם תחילתו: "זה שאמר הכתוב: “שוחר טוב ובקש רצון” (משלי, י"א, 27) מי הוא זה, זה דוד מלך ישראל, שוחר בטובתם של ישראל.

באחד המדרשים (מדרש שיר השירים) אנו קוראים כזאת: “אמר ר' לוי, לשעבר היתה הפרוטה מצויה, והיה אדם מתאוה לשמוע דבר הלכה, משנה ותלמוד, עכשיו שאין הפרוטה מצויה וביותר שהם חולים מהשעבוד, אינם מבקשים לשמוע אלא דברי ברכות ונחמות”… מאותה תקופה ידוע גם ר' משה הדרשן (בסוף המאה העשירית) הוא ראש ישיבת נרבונה. רש“י מזכירו בזה הלשון: “ומיסוד ר' משה הדרשן העתקתי” (במדבר ט"ו, 24) כמו כן תהילים ס”ב 12. על הפסוק “אחת דבר אלהים, שתים זו שמעתי”, מפרש רש"י ומסביר והוא מסיים: “זו למדתי מיסודו של ר' משה הדרשן”.

הדרשן היה מופיע לרוב בשבתות שלפני חגי ישראל, ב“שבת הגדול” שלפני פסח, בשבתות שלפני ראש השנה וסוכות, והדרשה נערכה לרוב בצהרים, לפני תפילת מנחה. גם אצל יהודי ספרד תפסה הדרשה מקום חשוב בחיי הקהילה, ביחוד אחרי תקופת הרמב“ם (המאה הי"ב). נשתמרו הדרשות של הרמב”ן, של רבינו בחיי (“חובת הלבבות”) וביחוד היה מפורסם ר' יצחק עראמה בדור הגרוש, דרשן פילוסופי, ידוע על שם ספרו “עקידת יצחק”. באותם הימים הכריחו את יהודי ספרד לבקר בכנסיות הנוצרים ולהאזין לדרשות של הכמרים שהיו מדברים בסגנון פילוסופי בעניני אמונתם. ורבי יצחק עראמה ראה חובה לעצמו לסדר את דבריו ורעיונותיו על פי הקדמות פילוסופיות, כדי לבסס בהן את אמונת היהדות. דרשות אלו לפני בני קהילתו ערך אחר כך בספרו המפורסם “עקידת יצחק”, שיצאו לו מוניטין, וזכה למהדורות מרובות והוא שימש דוגמא להרבה דרשנים שבאו אחריו…

 

פרק י: פירוש רש"י על “התלמוד”    🔗

אין ספק שגולת הכותרת בפועל חייו של רש“י הוא פירושו ל”תלמוד“. בנוגע לפירושו על התורה יש לפעמים מקום להשיג על דבריו ולחלוק עליו, ועוד בימיו ודור אחד אחרי מותו נמצאו פרשנים שלא הסתפקו בפירושו וחדשו משלהם פירוש אחר. פרשנים לכתבי־הקודש קמו בצרפת ואשכנז וגם בספרד, ודבריהם שמורים אתנו עד היום, ורש”י בעצמו לפי עדותו של נכדו, הרשב“ם, היה בדעתו לחבר פירוש אחר. ואלה דברי הרשב”ם בתחילת פרשת “וישיב” (בראשית ל"ז): “וגם רבנו שלמה, אבי אמי, מאיר עיני הגולה, שפרש תורה, נביאים וכתובים, נתן לב לפרש פשוטו של מקרא, ואף אני, שמואל ב”ר מאיר חתנו זצ“ל, נתוכחתי עמו ולפניו והודה לי, שאילו היה לו פנאי, היה צריך לעשות פירושים אחרים לפי הפשטות המתרחשים בכל יום”… אולם פירושו של רש“י ל”תלמוד" נשאר עד היום הפירוש היחידי שעד היום אין לנו כדוגמתו. צד שווה שבין פירושו לתורה ופירושו לתלמוד אפשר לראות בזה, שכשם שהוא משלב בבאורי המקרא דברי אגדה לתוך פשט המקראות, כך גם בפירושו ל“תלמוד” הוא מבאר את ההלכה ואת האגדה כאחד, שלא כשאר המפרשים, כגון רבנו חננאל ורבנו גרשום שבארו רק את סוגיות ההלכה שבתלמוד. כאן מתבלט קו אופיני לדמותו העממית של רש“י – שאר המפרשים התכונו בעיקר למעטים, לרבנים, אלה שתורתם – אמנותם, ואילו רש”י מגמתו – כל שדרות העם, גם אלה שיכולת השגתם מגיעה רק עד דברי אגדה.

מבחינת הלשון שונה פירושו לתלמוד מפירושו למקרא: פירושו למקרא קרוב בסגנונו לסגנון המשנה, ואילו פירושו לתלמוד דומה סגנונו לסגנון התלמוד עצמו, ופירוש רש"י לגמרא הוא איפוא מעין ספר תורת הלשון לארמית התלמודית. זאת ועוד, פירושו לכתבי־הקודש כתב, כנראה, מנפשו ולנפשו, אינו מרבה להזכיר את שם רבותיו ולא נמצאו רמזים שהשמיע את דבריו לפני תלמידיו, לא כן בפירושיו לספרי “התלמוד”, אותם עשה כמתכונת הפירושים שקדמו לו, העתיק ותיקן, קיבל הרבה מרבותיו, אבל הוא לא היה רק כמאסף, לא קבל מכל הבא ביד בלי בחינה ובקורת, אלא זקק וצרף, קלט מה שנאמר על־ידי הקדמונים, ולרוב בהזכירו את שמותיהם, דבר, דבר על שם אומרו. כל זה העביר תחילה דרך אספקלריה שלו, ואחר כך מסרם לתלמידיו.

עד רש“י היה ה”תלמוד" כספר החתום לרוב התלמידים שחפצו להקדיש את ימיהם ללימודי קודש. תוכנו המרכב והמסובך ושפתו הארמית הקשו ביותר על הלומדים. גם בבבל וגם בארץ ישראל, שני מרכזי התורה לפנים, שבהם היתה לשון הארמית של ה“תלמוד” לשון דבורם, גם שם רק מקצת מן הלומדים יכלו לעכל את הכתוב בו. והיהודים בארצות אירופה, שהיו רחוקים מרחק רב מהלשון הארמית ודקדוקה, מן הסביבה ומן התנאים שבהם התנהל כל המשא־ומתן התלמודי (השקלא וטריא), – להם היה ה“תלמוד” כתורה “מעבר לים”, והם היו זקוקים לפירוש יסודי ומקיף, שיסביר להם את נושא הענין והרצאת התוכן. אמנם גם לפני רש“י ניסו רבים מהחכמים לחבר פירושים מסבירים, אלא שהללו היו חסרים אותו כשרון פדגוגי שאנו מוצאים אותו אצל רש”י. הרבה פירושים נתחברו ל“תלמוד”, – חוץ מפירושי הגאונים, כרב שרירא ורב האי, ופירושי רבנו חננאל, פרשוהו רבים לפניו גם בקרבת מקומו, ביניהם רבותיו: ר' יעקב בר יקר, ר' יצחק הלוי ור' יצחק בר יהודה ותלמידיהם, חכמי מגנצה ועוד, אבל אף פירוש אחד מהם לא נתקבל על לב כולם, ודבריהם לא נשמרו לדורות הבאים באותה מידה וקפדנות ששמרו על פירוש רש“י ל”תלמוד“. כמה מהם ניסו לבאר את הענינים הקשים, לישב את הקושיות, לפרש את המילים הסתומות, אבל אף אחד מהפירושים האלה לא נתמזג למסכת אחת עם ה”תלמוד" להיות לגוף אחד. נשאר דבר־מה חוצץ שהפריד ביניהם ולא נבלעו זה בזה. זאת ועוד, ברור הדבר, שאילו הספיקו הפירושים הקודמים לצורך שעתם, לא היה רש“י נותן דעתו על כך לחבר פירוש חדש, כי לפי תכונת ענוותו ומידת דבקותו ברבותיו, התכוון רש”י בכל מה שעשה רק לשם שמים, ולא חלילה לשם כבוד עצמו, להתגנדר במעשיו.

מבחינה אחת אפשר לדמות את רש“י לרמב”ם, שקם כמאה שנה אחריו בקרב היהדות הספרדית. שניהם קלטו לקרבם מפעולות החכמים שקדמו להם והורו דרך לדורות הבאים, אלא שאם לספרי הרמב“ם קמו אחר כך מערערים, והיה זמן שהפולמוס בדבר ספריו ודעותיו הטיל סערה גדולה בקרב היהדות והביא לידי פלוג ומלחמת אחים (בראשית המאה הי"ד), הרי לפעולת רש”י ולספריו כאילו באה הסכמת כולם, והוא זכה שדעת כל חלקי היהדות נוחה מהם וקדושת המסורת חופפת עליהם.

בעל “תוספות יום טוב” (ר' יום טוב ליפמן) בהקדמתו לסדר “זרעים” כותב: “דרך הרמב”ם בסוגית פירושו לעשות עיקרים וכללים למשנה ולכלל ענינה ולחברה… ולא זו היא דרך וסוגית פירוש רש“י, שמפרש על סדר המשנה אחת לאחת ולחלקם לחלקים ודיבורים קצרים”… וכוונת דבריו, שהרמב“ם נהג בפירושיו להרצות את הענין בכללו, מבלי לעמוד על כל פרט ופרט לחוד, ואילו רש”י נקט בדרך אחרת, הוא פרש תחילה כל מילה וכל דיבור, והסוגיא מתפרשת מאליה אגב באוריו אלה. גדולי עולם קבלו ונשאו למעלה ראש את פירוש רש“י, חכמי ספרד שמחו לקראת פירושו ועינו בדבריו, וגם גדולי פרובנציה קבלו את דברי רש”י והעריצום. ומה נאמנים דברי ר' אליעזר בן נתן, ראב“ן, שאמר עליו: “מימיו אנו שותים ומפיו אנו חיים, אשר אזן וחקר ותיקן אזנים לתורה, שפתותיו שמרו דעת, ותורה נתבקשה ונתחדשה מפיו, תורת אמת היתה בפיו, בשלום ובמישור הלך, והעמיד לעולם רגל שלישי”. רש”י מעיד על עצמו שנסתייע הרבה בדברי רבותיו, הן בלימודי התלמוד, והן בבאורי המקרא, עם כל זה הוא הראשון שחיבר את הפירוש שנתקבל על לב כל קהל ישראל וסלק הצידה את יתר הפירושים שהתהלכו בחוגי הלומדים עד ימיו, עד שנשתכחו כולם מלב המוני העם, ורק החוקרים המעטים ישמרו עליהם ויעסקו בהם.

רש“י עשה את התלמוד ויחד עם זה את תורת היהדות לקנין העם כולו, והוציאם מרשותם של יחידי סגולה, יודעי התורה. על־ידי פירושו פקע יתרונם של המומחים המעטים, שכל העם היה מזדקק להם בכל פעם, וה”תלמוד" שהיה אז מקור כל חכמתם וידיעתם, עבר לרשותם של המוני התלמידים שיכלו מעתה אף הם לסגל להם את לימודי היהדות על נקלה. רש“י שאף להסביר לבני הישיבות את כל חלקי התורה ולהקל עליהם את העיון בה, לתת אפשרות לכל עם ישראל להגות בספר התורה שבכתב ושבעל־פה. הוא הבין כי “לא ככל העמים בית ישראל”, אצלנו אין התורה נחלת הכוהנים בלבד, וה”תלמוד" אינו ספר למומחים וליחידים בלבד, אלא ספר לימוד ועיון לכל עם ישראל. במובן זה צדקו אלה שאמרו: “רש”י נתן לא פירוש לתלמוד, אלא את התלמוד עצמו“, כי על־ידי פירושו נתפשטה ידיעת התלמוד בקרב כל בני ישראל, בחינת “וכל בניך למודי ה'”; וזה הדבר שהכתירוהו בשם פרשן־דתא, כי על ידי ידיעת ה”תלמוד" נתפשטה ידיעת הדת לכל חוקיה ודקדוקיה בחוגי כל העם. עכשיו נתנה האפשרות ללמוד את ה“תלמוד” כמעט בלי עזרת מורה, ולהנהיג לימוד זה גם בין תלמידי הישיבות והחדרים בגיל צעיר ביותר. ולא לחינם אמרו עליו: “לפניו לא קם כמוהו מורה דרך ומאיר נתיבות ים ה”תלמוד" בפירושו בלשון צח וקצר, ואלמלא הוא נשתכח דרך התלמוד־בבלי מישראל". והוא שגרם לכך שתלמוד בבלי לא יהיה כגורלו של תלמוד־ירושלמי, שהוזנח ונשאר מונח בקרן זוית…

בפירושו של רש“י על ה”תלמוד" וכמו כן על המקרא נתגלם כשרון פדגוגי נפלא, שאין משלו בכל הדורות. הוא אינו מרבה דברים ואינו מיגע את התלמידים בהסבר יתר. אין אף מלה אחת הצריכה לענין, שחסרה בפירושו, ואין מלה מיותרת, שאינה לגוף הענין, ושהיא נתונה, כרגיל, רק לתפארת המליצה בלבד. מלבד זה שטעמו הטוב המוטבע בו הורהו לדבר בלשון קצרה וצחה, מצא כי מידת חכמים כך היא: – “שמעינן מינא לשון חכמים לחזור אחרי לשון צח ונקי” או “ללמדך שישנה אדם לתלמידיו לשון קצרה לפי שמתקימת גירסא שלה יותר מן הארוכה”. הוא מורה דרך, כפדגוג אמן. באוריו המצטיינים בבהירותם, בקיצורם ובדיקנותם הם דוגמא עלאית של לשון מדעית בהירה ומצמצמת, שעל פיה כדאי לחנך את הדור הצעיר. הוא מסייע להתפתחות כוח ההבנה של התלמידים. אין דרכו לבאר את הסתום, אלא הוא עוזר לקוראים, פוקח את עיניהם שיעמדו מאליהם על משמעות הדברים, והתלמיד מתחיל בעצמו להבין את הכתוב, עיניו נפקחות, דעתו מתחוורת, ומאליו יקרא. וכאשר הלומד יעבור את המקום הקשה ישכח את רבו ויאמין כי הדבר בתכלית הפשטות ומובן מאליו. כשרון פדגוגי זה אינו בא לאדם מתוך חריצות והכנה מוקדמת, זה מתנת אלהים, שמעטים בין הפדגוגים המנוסים התברכו בה. אין לימוד יותר קשה ומסובך כתלמוד בבלי, וכבר העיד עליו אחד האמוראים (ר' ירמיה) “במחשכים הושיבני כמתי עולם – זה “תלמודה” של בבל” (סנהדרין כ"ד) ובכל זאת בצרופו של פירוש רש"י יכולים להבין אותו גם תלמידים בעלי כשרון בינוני. אמן הוא בידיעתו סוד הצמצום, וכפדגוג מומחה, יודע הוא מה לקרב ומה להרחיק, מתי לקצר ואיפה להאריך, ומכאן החיבה והערצה של כל גדולי הרוח שלנו אליו.

כבר בדורות האחרונים שלפני רש“י עמדו על זה שספרי הגמרא חלו בהם ידי מעתיקים שונים, שהוסיפו “תיקונים” והוספות שונות בשולי הגליונות או בין השיטין. רוב ה”תיקונים" וההוספות האלה נשתרבבו על־ידי מעתיקים שבאו אחריהם לתוך ה“פנים”, לתוך עצם נוסח הגמרא, ובתוך ההוספות והתיקונים היו לא מעט שיבושים, ושיבוש גורר שיבוש, ובמשך הדורות התרבו הנוסחאות השונות של הגמרא, וקשה היה לעמוד על השכבה המקורית, שיסדוה אחרוני האמוראים. ואז נולד הצורך לנקות את ספרי הגמרא מכל ה“תיקונים” וההשערות שנערמו במשך הדורות. מצד שני רבו אחר כך המגיהים והמתקנים השונים שעשו את מלאכתם בלי זהירות יתירה ובלי מידת העיון הדרושה, עד שהיה חשש בדבר, שמא יהרסו המתקנים האלה גבול ויגעו בגוף הנוסח האמיתי. וכבר רבנו גרשום מאור־הגולה ראה כשני דורות לפני רש“י, הכרח בדבר, לאסור באלה על מגיהי הספרים שלא יפרצו את הגבול שקבעו ראשונים. אבל רש”י הלך בדרך אחרת, הוא תפס את חובת השעה, שהפרת איסור רבנו גרשום היא הקמת התורה, בחינת “עת לעשות לה' הפרו תורתך”, הוא הבין כי אך לשוא יהיה כל עמלו בפירושו לפלס לו נתיב חדש בתלמוד הגמרא, אם לא יקדים לבער את הקוצים ולהרחיק מהנוסחא הנכונה את כל השיבושים והעיקולים שהכניס כל תלמיד וכל מגיה לפי השערתו. ועל כן היתה ראשית עבודתו בבואו לחבר פירוש חדש, לבדוק את הנוסחאות השונות שהיו מהלכות בקרב תלמידי הישיבות בימים ההם, לערך העתקי הספרים השונים שבידו, נוסחא מול מנוסחא, ולהכריע ביניהן איזו מהן הנכונה מכולן, ועל פיה לסדר גירסת ספרו, ועל יסוד הנוסחא המתוקנת הזאת חיבר את פירושו. גם נכדו, הרשב"ם, שהרבה לעשות הגהות ותיקונים יותר משעשה זקנו, ודאי שלא היה עושה כן, אלמלא ראה כי זקנו כבר התיר את הרצועה. ולולא שני אדירי תורה אלה, שהראו דרך בבקורת הנוסחאות, מי בדורות האחרונים היה מעז להפר את איסורו של רבנו גרשום שהטיל על מגיהי הנוסחאות? ושני הגאונים האלה הצילו את ספרי התלמוד מכמה וכמה שיבושים ועיקולים שלא היה להם כל תיקון בלתי אם על־ידי פלפולים וחדודים מסובכים, שלא כל אחד יוכל לעמוד בהם.

אמנם, גם רש“י בגשתו לעבודתו בתיקוני הנוסחאות לא עשה זאת על נקלה. הוא היה מבקר את הגרסא על־פי ספרים מוגהים, שחזר אחריהם ועל־פי אלה שהיו בידו או בידי תלמידיו, והכריע ביניהם לפי שיקול דעתו או על יסוד ההשואה שבין אלה לבין הנוסחאות שמצא בספרי הבריתות, ספרא, ספרי, וספרים אחרים. ובמקום אחד הוא אומר: “כך הבנתי מליבי וישרה בעיני, אבל לא שמעתיה, ואחר כך מצאתי בספר ישן מוגה שכתוב בו כך, והודעתי לרבותי וישרה בעיניהם”… ולקח עצה בדבר זה מתוך כתבי רבותיו, הלא הם ר' יעקב בן יקר, רבי יצחק הלוי ור' יצחק בן יהודה וגם על־פי כתב היד של רבנו גרשום. יש והוא מראה את המקור שעליו הסתמך בהבעת דעתו, כמו במסכת סוכה, מ', ע”א: “וטרחתי מנעורי בכל צידי שיטת הש”ס לישבה כפי דבריהם ואיני יכול, ומצאתי גרסא זו בספר כתב ידו של רבנו גרשום בן יהודה, מנוחתו כבוד, ובסדר ישועות של רבנו יצחק בר מנחם כתוב ואינו מוגה וכן נראה בעיני“… ויש שאינו מזכיר במפורש (ואלה הם רוב המקרים) והוא סומך על ידיעתו של הקורא שידע מעצמו את מציאות המקור המרומז בדבריו. ובמקום שאינו יכול למצוא את טעמו של דבר ופירושו הנכון, לא אנס את נפשו לישב בדוחק או על־ידי פלפול מעוקם, אלא בחר לו דרך ישרה ופשוטה להודות מבלי בוש ולאמור: “לא ידענא היכא”, “עקר מלתא לא ידענא”, “לא ידענא אהיכא קאי”, “לא שמעתי טעם מקובל”, “לא ידעתי לשונו”. ובכל אלה המקרים ובכיוצא בהם נוח היה לו לאמור לא ידעתי ולא שמעתי, מאשר לפרש בדרך הזרה לרוחו וטעמו. ובמקומות אחדים יש שאחרי הגהתו ותיקוניו הוא מביא בכל זאת את הגרסא הישנה ומפרש אותה, בכדי שבמקרים ידועים כשאין יסוד מספיק להכריע בין נוסחאות יוכל הקורא לבחור ולהכריע לפי שיקול דעתו הוא “ולמען דגריס ליה… הכי מפרשי” או “ולשון אחר דגריס עליהן – הכי משמע”. מכל זה אנו רואים שרש”י נהג במתינות ובזהירות יתירה כשעסק בהגהות הנוסחאות ולא נהג כפי העולה על רוחו בהשקפה ראשונה.

מלבד זה שרש“י היה נעזר בתיקוני הנוסחאות על־פי הגרסא שמצא בספרי קדמונים או על־פי שקול דעתו, היו בזה עוזריו ספרי גאוני בבל ותשובותיהם כי גם גאוני בבל עסקו הרבה בדיוקי הנוסחא “ואמרת שיש שיבוש בנוסח שלכם”… או “אנחנא הכי גריסנא משמא דמאן דקביל מן מרנא גאון יהודה” (אנחנו כך למדנו בשמו של זה שקיבל מאת מרן הגאון יהודה). הגאון מצידו היה מעיר את שומעיו על הצורך לחקור ולדקדק יפה בנוסח בכל מקום הקשה להם בתלמוד, לעיין בכל דבר שמסופק להם כיצד עיקרו של הנוסח, ואם לא נפלה טעות בידי המעתיק, ורש”י היה הממשיך בעבודת הגאונים שלא פסקה עד סוף ימיו.

כמה גדולה המלאכה שהפליא רש“י לעשות בתיקוני הנוסח, יעיד הדבר הזה, כי אין לנו כיום נוסח “תלמוד” אחר, כי־אם על־פי זה שקבע רש”י. כי מלבד מה שזכו פירושיו להיות מידה לכל דורשי התלמוד, עוד זכו גרסאותיו והגהותיו לכך, שנכנסו ל“פנים” התלמוד ונתקבלו על־ידי כל בית־ישראל, כאילו יצאו בצורה זו מידי חכמי התלמוד עצמם, שאין לערער עליהן.

מדרך עבודתו בתיקוני הגרסאות הגיעה אלינו ידיעה מקוטעת על־ידי רבנו יצחק מוינה המעיד שראה בפירושים שכתב רש“י בכתב ידו ומספר דרך הגהתו: “… שמחק בכתיבת ידו הדיבור שרצה להרחיק וכתב למעלה ביני שיטי את התיקון ועשה ציון נקודה על התיבה שאצל המחק וכתב על הגיליון יתרון באור”. נראה שבדרך זו ערך רש”י את מהדורותיו עד השישית, זו שבידינו.

“דרכו של רש”י בהגהה היתה מעין שביל הזהב, ותלמידיו שבאו מקצות הארץ העתיקו את גרסותיו והכניסום לתוך ספריהם. וגרסותיו נתקבלו בכל תפוצות הגולה כהתקבל פירושיו“… (א. מ. ליפשיץ בספרו “רש”י“, נ”ד) לאחרי שבדק את הנוסח ותיקן את הגרסא עפ”י הכרעתו ועל יסוד תיקונו וניסוחו ערך את פירושו.

 

פרק יא: פירוש רש"י על התלמוד (המשך)    🔗

עיקר חשוב שרש“י נקט בו בפירושו לתלמוד הוא, שנתן דעתו על סדר דורות התנאים והאמוראים לזמנם ולמקומם וביחסם זה לזה. אם נתבונן בפירושו של רש”י נשתומם על בחינת הזהירות הנפלאה בשעה שבא לברר בכל מקום ומקום מי ומי הם המדברים, כדי שלא יתחלף לו תנא בתנא ואמורא באמורא, ולא תנא באמורא ואמורא בתנא, לדעת מי הרב ומי התלמיד, ודרש תמיד על זמנם ועל מקומם, אם הוא מבבל או מארץ ישראל, ובזה הציל את הקוראים מסבך הפלפול והכניס גם בפינה זו אור לפי מצב הידיעות בזמנו ולפי תפיסת עינו הבהירה.

ויותר מאשר הפליא רש"י לעשות בתיקון הנוסחאות ובתולדות התנאים והאמוראים ויחסם זה לזה עשה בבאורי המילים, והוא העמוד הימני שהפירוש נשען עליו, ואין ערוך לתועלת המרובה לידיעת הלשון של התלמוד. בבאורים אלה סמך לרוב על דברי רבותיו שקדמוהו, ובדברים רבים הוא סומך על באורי ר' גרשום. דעתו היא כי העברית והארמית – מקור אחד להן, והן מסבירות ומשלימות זו את זו. בקצת מקומות אנו מוצאים, שהיה מפרש על־פי ההשוואה לשאר הלשונות, שהיתה לו, כנראה, ידיעה בהן, אם הרבה או מעט או שלקח מן המקורות שבכתב או המסורות שבעל־פה: “בלשון יוון קוראים לעשרה דקה”… “סכין קרוא חלוף בלשון ערב”, ועוד הרבה כיוצא באלה. הוא כינס ואסף את הפירושים שהיו לפניו (את הקונטרסים) זקקם, בחנם וצרפם וקיים את הראויים להתקיים לפי דעתו וביטל את אשר לא היה ישר בעיניו.

מלבד כשרונו הפדגוגי ובקיאותו הרחבה ושקדנותו הנפלאה חננו אלוהים בעין חדה ואוזן בוחנת, והוא בחן וחקר כמה גופי הלכות מתוך ראיה והסתגלות ומתוך הכרה בלתי־אמצעית, שהכיר גופי הדברים ידיעה ברורה ומוחשית. גם כל דבר פשוט מחיי יום־יום, שראתה עינו פעם, לא היה נשכח מליבו והיה מעלה את זה בזכרונו, כשבא לידו דבר הלכה שטעון היה הסבר מוחשי. מתוך קטעי דבריו, שרש“י מביא בפירושו, הוא מפרט את כל דקדוקי עבודת האדמה, את טבע הצמח, כל מלאכת עבודה ומלאכת מחשבה למינה. והכל בסגנון נאה ומקוצר, המיוחד לו בעבודת הפרשנות. ניכר שאת כל זה ידע והכיר לא מתוך קריאה בספרים ואף לא מתוך עדות מפי אחרים, אלא מתוך הסתכלות ממש. נביא כאן דוגמאות אחדות מדברי רש”י בנוגע לזה: “שעל־ידי שרף שבא לאילן קודם חניטה, פירותיו חונטים ובו נגמרין, ששרף האילן עולה ונכנס בפרי תמיד וממנו הוא גדל” (רש“י, ראש השנה י”ב, ע"ב). ובידיעותיו אלה השתמש לבאר את המילים במקרא ובתלמוד: “כשנופל הפרח, והענבים מובדלים זה מזה, נכרת כל ענבה לעצמה, והיא קרויה סמדר”, או למשל: (רש“י, סנהדרין צ”ט, ע"ב), “סגלי, עקרי עשבים, והם ממיני בשמים, ואמהות של אותן עשבים קרוי סגלי”. גם על מעשי כלי יוצר הוא נותן תיאור מפורט, המראה על ידיעתו את הענין לכל פרטיו. “לאחר שנשרפו האבנים הרי הן חתיכות שרופות ומוציאין אותן מן הכבשן ונותנין בהן מעט מים וצוברין אותן ונדוכות מאליהן כקמח טחון” (רש“י, בבא מציעא ע”ד, ע"א). במעשה תיקון הדיו נותן רש"י באור מפורט כזה: “שמעשנין כלי זכוכית בעשן שמן זית עד שמשחיר, וגורד השחרורית ונותן בו שמן קמעה ומגבל בו ומיבשו בחמה וממחה אותו לתוך הדיו” (רש“י, שבת כ”ג, ע"א). מלאכת מחטים: “מותח חוטי נחושת וברזל לעשות מחטים, שמושכו בכלי אומנותו, זה דק מזה ואין קולו נשמע”… כמו כן מלאכת צורפי כלי כסף וזהב: “דרך מזקקי זהב לנקוב כלי חרס נקבים נקבים וכופין אותו על גבי גחלים, שהזהב נתוך בהן בתוך כתישת החרסים של לבנים על גבי חרס, ולהב יוצא למעלה דרך נקבי הכלי, והוא עשוי גוונים גוונים ותמיד יוצא ונכנס”… תאור כזה מעיד שהמחבר הסתכל לא פעם למעשה של כל מלאכה כזאת. “תחת כלי כסף שמצירין בהן פרחים וצורות בחרט ומעשנין בגפרית והן משחירות וניכרות”, או אופן חיפוי חרס: “שהעופרת מחליק את החרס ואינו מניח לבלוע, אבל הירוקים מעורב צריף שקוראין “אלו”ם בתום העופרת, והוא עז ומחלחל את העופרת ובולע”, וכן הרבה כיוצא באלה.

מתוך פירושו עולה לפעמים הד מנהגים שנראו יפים בעיניו, והוא רוצה להציגם למשל ולמופת לבני עמו. על כבוד הורים וגדולים: “דרך בני אדם כשיוצאין מבית הכנסת מיד נושק הוא לאביו ולאמו ולגדול ממנו בארכובה או בפס יד משום כבוד” (רש“י, עבודה זרה י”ז, ע"א). הם נהגו גדולה וכבוד בשבתם ובקומם, במאכלם ובשיחתם, ורש“י מבליט את המנהג היפה הזה: “דרך ת”ח להקפיד על מאכלן דרך גדולה וכבוד ועל מלבושיהן כדכתיב: כל משנאי אהבו מות” אל תקרא משנאי, אלא משניאי… (משלי ח, 36) ואת ההפך ממנהג זה חשב לעבירה (רש“י, ערובין נ”ד, ע"א).

גם זאת שם רש“י לנגד עיניו – לבאר ביתר אריכות ובאופן יותר מפורט דברים וענינים שבזמן התלמוד היו גלויים ומפורשים, ובדורות האחרונים כבר נעלם ענינם. הרבה מילים ארמיות שבזמן התלמוד לא היו צריכות פירוש מפורט, באשר ארמית היתה לשונם המדוברת, הנה בימי רש”י היה צורך כבר לפרשן באור היטב, כמו כן הרבה מנהגים שבימי התלמוד היו ידועים לכל בר־בי־רב, נשכחו הם וטעמם, ואף גדולי התלמידים לא ידעו מה הם המנהגים ובשל־מה נקבעו. יש אגדות שהיו מתהלכות בקרב העם וה“תלמוד” מזכירן בדרך רמז, ורש“י מוכרח כבר לבארן לכל פרטיהן, באשר גם בין התלמידים לא היו עוד כאלה שהבינו את הרמז. נזכיר כאן לדוגמא ב”עבודה זרה" י“ח, ע”ב. “משום מעשה דברוריה”, מספר רש"י את כל הענין שהיה, כנראה, כבר סתום לרבים: “שפעם אחת לגלגה על שאמרו חכמים: “נשים דעתן קלות עליהן”, ואמר לה [ר' מאיר בעלה]: חייך, סופך להודות לדבריהם, וצווה לאחד מתלמידיו לנסותה לדבר עבירה, והפציר בה ימים רבים עד שנתרצית, וכשנודע לה, חנקה את עצמה, ועקר רבי מאיר משום כסופא”…

הרשב“ם קורא לפירוש רש”י, “נימוקי רש”י" על התורה ולפירושו על התלמוד קוראים “קונטרס”. כנוי מקובל בפי בעלי “התוספות” על פירושו של רש“י לתלמוד. רש”י בעצמו מזכיר לפעמים קרובות בקביעת הנוסח הנכון את הקונטרס של רבנו יעקב בן יקר ושל רבנו יצחק הלוי, או קונטרס מגנצה וכיוצא באלה. נראה שהשם “קונטרס” היה שגור מאד בפיהם, והיה שם לווי לעבודת התלמידים בפרשם את דברי רבותיהם.

כיצד נתחברו הקונטרסים האלה?

א. מ. ליפשיץ אחד החוקרים בסוגית רש“י (“כתבים” כרך א‘, פרק ח’) נוגע בשאלה זו, ובעקבותיו נלך גם אנו. בימים ההם, כשמלאכת הדפוס לא היתה עוד בארץ, היה דרך הלימוד בישיבות בעיקר בעל־פה. הרב מרצה את דבריו, מסביר דבר הלכה ומספר דברי אגדה, והתלמידים, שומעי לקחו, שותים בצמא את דבריו, ורוצים שתורת רבם תהיה שמורה אצלם שיוכלו למסור אותה לאלה שיבואו אחריהם. ו”תורת רבם" היתה יקרה מאד בעיניהם, והיו מדייקים במסירת הדברים שלא יחסר בהם אף כקוצו של יוד, ולא רק על עצם ההלכה שמרו, אלא גם בצורתה ודיוקי לשונה נזהרו, כפי שיצאו מפי רבם. ומבלי יכולת לשמור במילואם על דברי הרב בזכרונם, החלו לרשום את הדברים בכתב, וכל תלמיד שרשם פעם את דברי רבו היה מוסיף ורושם כל מה ששמע ונתחדש לו בלימודו במשך הימים. רשימות אלה נעשו לא על גבי דפי הגמרא אלא במחברות מיוחדות. בקונטרסים שהוכנו לכך (קונטרס – ספר זכרונות, ויש אומרים קונטרס – כתב, תעודה כענין ששנינו: משל למי שמבקש לעלות לבימה, נטל קונטרס חלק ונתן לדין, אמר לו: למה לא כתבת? אמר לו: לא היה לי פנאי לכתבו – (ילקוט תהילים תשמ"ט).

בקונטרסים אלה נאספו באורים וחידושים למסכתות שונות ששמע התלמיד מפי רבו. ולפעמים כשהתלמיד בא מעיר אחרת, היה משתמש בקונטרס של חברו, ומתוכו למד את כל הפירושים שהשמיע הרב לפני תלמידיו קודם שבא לכאן. ובודאי היו כאלה שהעתיקו מתוך קונטרס של חברם לתוך קונטרס שלהם, והקונטרס היה מעין “ספר על יד” לכל העוסקים בלימוד התלמוד. מלאכת העתקה נעשתה באופן חופשי, בלי כל בקורת מצד מישהו, וכל אחד רשאי היה להוסיף ולחסר או להכניס גם את ההשערות שלו לתוך דברי אחרים. וכך נצטרפו בו דעות שונות שלפעמים היו משלימות זו את זו ולפעמים – סותרות זו את זו, והקונטרס איפוא היה לא של הפרט שהחזיק בו, אלא מעין ילקוט דעות והשקפות שנתחברו למקום אחד לפי טעמו ורצונו של בעליו. ודרושה היתה מידה רבה של הבחנה ושל חוש הבקורת להרחיק את הנספחות וההשערות שנטפלו לתוך הקונטרסים, והעמידם על הגרעין העיקרי, על דברי הרב כפי שיצאו מפיו. ושונים היו הקונטרסים של ישיבה אחת מאלה שבישיבה השניה, ושונה היה קונטרסו של תלמיד זה מקונטרסו של חברו, ואין צריך לאמור כי שונה היה הקונטרס של הרב מקונטרסו של התלמיד.

בין הקונטרסים השונים נתפרסמו ביותר “קונטרס מגנצה”, קונטרס רבי יעקב בר יקר וזה של רבי יצחק בן יהודה. ידוע היה גם “קונטרס רומי”. כשני דורות לפני רש"י, בדורו של רבנו גרשום מאור הגולה, היה רווח “קונטרס מגנצה” כמעט לכל ספרי התלמוד. קונטרס זה נקרא בפי אחדים על שם רבנו גרשום, שבישיבתו בוודאי נתחבר ונערך הקונטרס. אבל אין צריך להסיק מכאן שרבנו גרשום בעצמו הוא שחיבר את הקונטרס הזה, לא סגנון הדברים ולא תוכנם אינם מתאימים לגדולתו ולסגנונו המדויק. הוא בוודאי שימש מקור ואסמכתא לרוב הדברים שנכנסו לקונטרס זה. תלמידיו ותלמידי תלמידיו הם שעסקו וערכו את הקונטרס הזה.

ואם בנוגע לקונטרסי רבותיו של רש“י אומרים שבשעה שנתמנו בעלי הקונטרסים לשבת ראש בישיבותיהם, עזבו את קונטרסיהם ומסרום לידי תלמידיהם שישתמשו בהם כראות עיניהם, מפני שהביטו על הקונטרס כעל ספר־עזר לתלמיד בלימודיו, והם, ראשי הישיבות הוסיפו חידושי הלכות ופירושים לספרי התלמוד, הנה אחרת לגמרי היתה התיחסותו של רש”י לעריכת הקונטרס שלו. הוא נתן את נפשו על הקונטרס, ואת רוחו השקיע בו כל ימיו גם בשעה שהיה מרביץ את תורתו ברבים… נפשו הענוותנית לא ידעה בגדולתה, והוא לא חשב שעליו להתנהג במנהגים המקובלים בין הגדולים. בראשית צעדיו עסק בוודאי גם רש“י כאחד התלמידים שהיו מאספים חומר בשביל הקונטרס שלהם לעצמם, אולם במשך הזמן הכיר “בעילוי מפעלו” והקדיש לו את מיטב כוחותיו. אין ספק שבתחילת עבודתו השתמש גם רש”י בקונטרסים השונים שהיו רווחים אז בחוגי התלמידים וביחוד באלה מהם, שהתיחסו לגדולי הדור שבאותה תקופה, אולם אחר כך הגיה וחזר והגיה את קונטרסו וערך אותו מחדש והשקיע בו את כל רוחו. וממהדורה למהדורה הלך והתבלט יותר ויותר סגנונו המיוחד של הפרשן הגאון, עד שקיבל את צורתו השלמה, כפי שנשתמרה במהדורה השלישית, זו שנמצאת עכשיו בידינו. דעת החכמים החוקרים שעוד כיום נמצאות מסכתות אחדות שנשארו מהמהדורה הראשונה שנערכה על־פי “קונטרס מגנצה”. משערים שבמהדורה הראשונה נתחבר פירושו של רש“י לכל ספרי התלמוד, ולמהדורה השלישית לא זכה רש”י להשלים את פירושו לכל המסכתות.

נראה שרש“י סדר את פירושו במהדורה האחרונה לא לפי הסדר הש”ס (ששה סדרי משנה), שהרי הרבה מסכתות שהן לפי הסדר המסורתי אחרונות בש"ס נשלם פירושן, ולהפך, אלה שהן באמצע לא נגמר פירושן, כגון: מסכת מכות, בבא בתרא, וכן הוטל ספק גם בנוגע לפירושו למסכתות נדרים, נזיר, מעילה ועוד. רבותינו נתנו סימן לזכור את המקומות שעבודת הפרשנות של רש“י נפסקה: “ויקדש בם”, ב”מ – נוטריקן: בבא בתרא, מכות, בשתי המסכתות האלה נפסקה עבודתו באמצע, במסכת בבא בתרא המשיך והשלים את הפירוש בן בתו, רבנו שמואל בר מאיר, הרשב“ם, ובמסכת מכות דף י”ט ע“ב אנו קוראים: רבנו גופו טהור ויצאה נשמתו בטהרה, לא פרש יותר, מכאן ואילך לשון תלמידו, והוא חתנו, ר' יהודה בר נתן, ריב”ן…

 

פרק יב: על הלעז וכתב רש"י    🔗

א. הלעזי"ם    🔗

בפירושיו לתנ“ך ול”תלמוד" נוהג רש“י להשתמש לפעמים קרובות, בחפצו לבאר איזו מלה בדיוק, בתרגומה ללועזית. אמנם עוד בדורות שקדמו לרש”י ובדורות שבאו אחריו נהגו רבים להשתמש בתרגומים ללע“ז. גם רבינו גרשום מאור הגולה נהג לתרגם מלים שונות ללע”ז (לגרמנית ולצרפתית עתיקה). בעל “מחזור ויטרי”, ר' שמחה בן שמואל, תלמידו של רש“י, השתמש גם הוא בתרגומים ללע”ז, וכמוהו עשו רבים מהפרשנים וגם מ“בעלי התוספות”, אולם אצל רש“י עולים התרגומים למספר רב מאד. אחד החוקרים (דרמשטטר) מנה את הלעזי”ם בפירושיו של רש“י ומצא שמספרם מגיע ל־3157: בכתבי־הקודש – 967, ובתלמוד – 2190. אחדים מהחכמים ניסו לפרש את הלעזי”ם האלה, ולא כולם הצליחו בזה, מפני שהלעזי“ם האלה הם ברובם מהלשון הצרפתית העתיקה, ולא כל המעתיקים והמגיהים היו בקיאים בלשון זו במידה הדרושה, ורבים מהם קלקלו את הכתוב, החליפו אותיות וסרסו מלים. ומשום כך עמלם של כמה חוקרים לא הצליח בבאור כל הלעזי”ם באופן מקיף וממצה.

יש דורשים את המלה “לעז” כעין מלה של דופי וגנות, כענין שאנו מוצאים “להוציא לעז על בניה” (קידושין, ד",א). וגם משמעות אחרת מוצאים כאן, לחשוד איש בעברה, כמו “המקושש עצים”; א“ר יהודה בן בתירא לר' עקיבא: אם כדבריך, התורה כיסתו ואתה מגלה אותו, ואם לאו “אתה מוציא לעז על אותו צדיק” (שבת צו) ובמקום אחר מצאנו: שלא להוציא לעז על ספר תורה”… יש הדורשים בטעות לע"ז – נוטריקון: לשון עם זר (א. מ. ליפשיץ), והכוונה לשון זרה, לא עברית…

ב: כתב רש"י    🔗

השם “כתב רש”י" שגור בפי כל, אם כי כתב זה, לפי דעת החוקרים, אינו המצאתו של רש"י, ולא בימיו נתחדש, ואף לא הוא היה הראשון שהשתמש בו, בכל זאת רצה הקהל להתלות באילן גדול וקרא כתב זה על שמו.

ראשיתו של כתב רש“י נעוצה בדורות שלפני רש”י, אלא שצורתו נשתבחה במאה הי“א ובדורות הבאים, כשפירושיו של רש”י החלו להתפשט בתפוצות ישראל, והפירושים היו כתובים בכתב זה, באו וקראו גם את צורת הכתב על שמו.

הכתב הזה נקרא גם כתב דק, או כתיבה דקה, להבדילו מן הכתב הגס, או הכתיבה התמה (הכתב המרובע). הרמב“ם קורא לכתב הגס בשם כתיבה תמה מיושבת בכתב אשורי, “ולמה נקרא שמו אשורי?… אמר ר' לוי: על שעלה בידם מאשור”. בכתיבה המיושבת (בכתב המרובע) השתמשו, לכתיבת ספרי תורה, תפילין ומזוזות (סת"ם), גם טקסט מוקף פירושים היה נכתב בכתב מרובע להבדילו מן הפירושים שנכתבו בכתב רש”י. כך נהגו בספרי התלמוד והמדרשים. בכל ספרות הרבנות, ספרי דרוש, קבלה וחסידות נהגו להשתמש בכתב רבני או רש“י. בדורות האחרונים החלו להדפיס גם הספרות הרבנית בכתב מרובע, וכתב רש”י מיוחד בעיקר לפירושים לכתבי־הקודש ולספרי התלמוד.

 

פרק יג: רש"י כפוסק    🔗

בספרות הפוסקים לא השאיר רש“י אחריו דבר גדול שחותמו יהיה טבוע עליו, עבודתו הפרשנית לא נתנתו להתרכז במקצוע אחר, ואלם מתוך דברי רש”י בפירושו על הש“ס מוצאים אנו רמזים רבים לנטיה הפסקנית של רש”י. ואין זו סטיה ממהלך הטבעי שלו, שהיא הפרשנות, אלא תוצאה ישרה מכל עבודתו, שהיתה כולה מכוונת למטרה אחת – להורות תורת אמת ואורח חיים לבני עמו. יש אומרים שאין בין הפוסקים ובין הפרשנים אלא שינוי צורה בלבד. בעוד שהפוסקים העלו את מסקנות ההלכה מתוך המשא־ומתן שבתלמוד וסדרון בקבצים מיוחדים, באו הפרשנים והדגישו את מסקנות ההלכה בתוך פירושיהם, אבל שניהם לדבר אחד נתכונו – להוציא הלכה למעשה. לפעמים מרמז רש“י במילה אחת או מתוך דיוק מיוחד, רק על מנת להבליט את כוונתו לשם הלכה ידועה. על־פי־רוב אין הרמזים האלה ניכרים, אלא אחרי עיון מעמיק, ובספרי מחקר לתולדות רש”י מובאים רמזים אלה במידה רבה. ביחוד ניכרת נטיה זו של רש“י לפסקנות במהדורות האחרונות לפירושו. על־פי־רוב, במקומות שרש”י שנה את לשונו במהדורות האחרונות, עשה זאת לא מפני שחזר בו במובנו של הפשט, אלא מתוך רצון להבליט ולהדגיש פסק הלכה, שנראה בעיניו לצורך השעה. אך מלבד פסקי ההלכות הנרמזים ומשולבים בתוך פירושיו לתלמוד, נמצאים הרבה פסקי הלכות הניתנים בהרצאה מפורטת ומנומקת לאלה שפנו אליו בשאלותיהם. ורבים היו שפנו אליו בשאלותיהם וספקותיהם, אם תלמידיו המרובים כשחזרו לבתיהם או חכמי ישראל לארצותיהם שנתקשו באיזה ענין וסוגיה – לכולם ענה בענווה ובצניעות מיוחדת במינה.

לא מצאנו שתפש רש"י משרה רשמית בקהילה, ובכל זאת היו כל הקהילות במדינות צרפת ואשכנז פונות אליו בשאלות דתיות וצבוריות. לא היה אץ לפסוק הלכה ולא כפה את דעתו על אחרים, אלא הרצה דברי תשובתו והסביר את טעמו ונימוקו כתלמיד המרצה את דבריו לפני רבו. קוטב דבריו הם תמיד האמת והשלום, לדון דין אמת ולקרב את ליבות בני אדם לאהבה זה את זה ולברוח מן המחלוקת ומכל אונאה, בין אונאת ממון ובין אונאת דברים.

דוגמא מתשובותיו, שמהן אנו יכולים לעמוד על תכונות נפשו האצילית, אנו מוצאים בתשובתו הנודעה על דבר המשפחות שהיו מתגרות זו בזו, ואחד קפץ והזכיר לחבירו את עוונותיו הראשונים, שנטמע בימי השמד… ש. ברנפלד בספרו “בני עליה” מביא ענין זה ואומר: מה נעמו דברי רש"י. אין הוא בא להרצות, אלא להטיף אמרי מוסר, להתם כל איבה ומחלוקת, כל קטטה ושנאה בישראל… “ואתם תנו לבבכם לרדוף שלום, וראו כי בעונותינו לקו אותם שבסביבותיכם מכה נחלה מאד (כוונתו לגזרת תתנ"ו) והשלום הוא יגרום לכם להעזר מן הצר”. והזהיר מאד את בני עדתו לנהוג בהם מנהג אחים “אף־על־פי שחטא, ישראל הוא, ואסור להלוותו בריבית, וישראל הוא לענין קידושין וחליצה וגיטין” ודרש שלא לבייש את האנוסים ושלא לאסור את יינם, ואסור לספר אחרי מטתם… שכל מה שעשו, עשו מפני אבחת חרב, והם מהרו לפרוש בכל יכולתם, ומשקבלו עליהם לשוב ליראת צורנו, הרי הם בכשרותם…

הוא נשאל כמה פעמים בענין יין נסך וריבית, שני ענפי הכלכלה שבהם היתה תלויה פרנסתם של כמה וכמה משפחות מבני ישראל, ואמר: “לפני ענין האיסור שפרץ רואה אני שלא יזהרו, והנח להם ויהיו שוגגין ואל יהיו מזידין”.

בנטיתו לשלום יש גם להסביר את הקפדתו הרבה בעניין המנהגים שנשתרשו בעם, ולא הרשה לנטות מהם ימין ושמאל. “וישראל בגלות, ואם אינם נביאים, בני נביאים הם, ואילו נוהגין המנהג הנאה וההגון, ואין לשנות המנהג… בכל אלה מהנהגות לא נהגו כן ביינם, אלא שראו שהוא מנהג טוב, ואל תסור ימין ושמאל, שמנהג אחרונים תורה היא, ועל זה נאמר:… “מה שלא קבלו… כסבורים הם שקנו מקום להתגדר בו, ואינו אלא להתגנדר בו הוא, ומחדשין מנהג בפני עצמם ולא חששו מפני המחלוקת”… פעם נשאל רש”י על אחד שבא בעלילה על אשתו, כי מצא בה מומין וגרשה מביתו, ורש“י ענה על זה בתוכחות מוסר וכתב: “זה האיש בא בעלילת שקר והראה עצמו שאינו מזרעו של אברהם אבינו, שדרכו לרחם על הבריות… שאף בכופרים בהקב”ה ראינו הרבה שאינם מרחיקים את נשותיהם וזה הקשיח ליבו נגד אבינו שבשמים, כאשר העמיד בינו ובין אשת נעוריו משפט ודין. עליו לנהוג בה כמנהג בנות ישראל, ואם אינו מקרבה ברחמים וכבוד, יגרשנה ויתן לה כל כתובתה”.

 

פרק יד: מצות תפילין    🔗

מעין דוגמא בולטת להשפעתו המקיפה והמכרעת של רש"י בחיי העם לדורות יוכל לשמש סדר הפרשיות שבתוך התפילין (של יד ושל ראש).

במשך דורות רבים היה מקובל הסדר שקבעו הגאונים, עד שבא רש“י וקבע סדר אחר, ואז נחלקו הדעות. הסדר שקבע רש”י היה פסול בעיני הגאונים ובעיני רבנו תם, וזה של הגאונים היה פסול בעיני רש“י… לאחרונה נתקבלה שיטתו של רש”י. כך היתה גם דעתו של הרמב“ם. מתחילה נהג אף הוא לפי שיטת הגאונים, אך בבואו לארץ “וראה שכל אנשי המזרח וכל אנשי ארץ הצבי חולקים על זה”, שינה אף הוא דעתו וקיבל שיטת רש”י, והוא פסק ששיטת רש“י – עיקר בכל התפוצות. ואחד מחכמי הדור העיד, כי עבודתו של רבנו תם היתה רק בפני עצמו, ואילו עבודתו של רש”י היתה בפני כל בית ישראל, ונוסח זה נשאר בתוקפו לכל הדורות, “תפילין של רש”י"…

מצות תפילין מן התורה    🔗

מקורה של מצוה זו בפרשת “קדש לי כל בכור” (שמות י"ג, 1–10). והענין חוזר ונשנה בפרשת “שמע” (דברים ו', 4–9) ועוד בשני מקומות. שם נאמר מפורש “והיה לאות על ידיך ולטוטפות בין עיניך”, בכל אחת מהפרשות האלה נזכר טעמה של מצוה זו: “למען תזכר את יום צאתך מארץ מצרים”.

התפילין הם גם אות לזכור את מצוות ה' כמו ציצית ומזוזה. ובעוד שמצות ציצית היא חובת הבגד, ומזוזה חובת הבית והשער, הרי תפילין חובת הגוף. ומי שאינו מניח תפילין נחשב בעיני הקדמונים כפורק עול – “קרקפתא (ראש, גלגולת) דלא מניח תפילין”…

התפילין הם גם אות תפארת ותכשיט לציין בהם עם סגולה – “וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך, ויראו ממך” (דברים כ“ח, ס”ו) ותניא, ר' אליעזר הגדול אומר – אילו תפילין שבראש, ומפני שגם ישראל מייחדים את ה' בעולם, לכן דרשו חז“ל ואמרו, כי גם הקב”ה, כביכול, גם הוא מניח תפילין, “את ה' האמרת היום להיות לך לאלהים… וה' האמירך היום להיות לו לעם סגולה” (דברים כ"ו, 18) “אמר להם הקב”ה לישראל: אתם עשיתוני חטיבה אחת בעולם (“שמע ישראל… ה' אחד”) ואף אני אעשה אתכם חטיבה אחת בעולם “גוי אחד בארץ”. ודרשו: “נשבע ה' בימינו ובזרוע עוזו” – “בימינו” – זו התורה “ובזרוע עוזו” – אילו תפילין.

ובברייתא אחת שנינו: חביבים ישראל שסבבם הקב“ה במצוות: תפילין בראשיהם ותפילין בזרועותיהם, ציצית בבגדיהם ומזוזות לפתחיהם. ר' אליעזר ב”ר יעקב אומר: כל שיש לו תפילין בראשו ותפילין בזרועו וציצית בבגדו ומזוזה בפתחו – הכל בחיזוק שלא יחטא, שנאמר: “והחוט המשולש לא במהרה ינתק” (קהלת, ד' 12). ופושעי ישראל בגופם מאן ניהו? (מי הם?) אמר רב: “קרקפתא דלא מניח תפילין”. ובין השבעה המנודים לשמים (שהם מרוחקים ממלכות שמים) נמנה גם זה, שאינו מניח תפילין בראש ובזרוע, ציצית בבגדו ומזוזה בפתחו. ואמר ריש לקיש: "כל המניח תפילין מאריך ימים, שנאמר: “אדוני עליהם – יחיו” (ישעיהו, ל"ח, 17) אותם שנושאים שם ה' בתפילין – יחיו.

מצות תפילין מדורי דורות    🔗

דעת חז“ל היא כי מצות תפילין היתה בישראל בימים מקדם. גם באיגרת אריסטיאס נאמר כי אלעזר כהן גדול הואיל לתאר לפני שליחי תלמי, מלך מצרים, ענין תפילין, ציצית ומזוזה. והרמב”ם בפירושו על המשנה (מנחות פרק ד') כותב: “ולא דברה המשנה בדיני ציצית, תפילין ומזוזה וענין מלאכתן והברכות שחייבין לברך עליהן… סבת הדבר בעיני – לפי שהיו הדברים האלה מפורסמים בזמן חיבור המשנה, והיו הענינים ידועים ונהוגים בידי כל העם, פרט וכלל, ואין ענין מהם נפלא משום אדם, וע”כ לא ראה ענין לדבר בהם, כשם שלא הסדיר גם את התפילה, הנוסחא ואיך צריך לנהוג הש“ץ, לפי שהכל היה מפורסם ומקובל”…

“הכהן הגדול היה מניח תפילין על השׂיער שבין הציץ לבין המצנפת” – – ר' יוחנן בן זכאי לא הוון תפילין זזים ממנו לא בקייטא ולא בסיתוא (לא בקיץ ולא בחורף) ולא הלך ד' אמות בלי תפילין… “ארבעים סאה קציצי (בתים) תפילין נמצאו בראשם של הרוגי ביתר”. גם בעלי מלאכה היו מחמירים על עצמם וקימו מצוה זו בכל חומרתא. “היה נושא משאו על ראשו ותפילין בראש, ואם היו התפילין רוצצות אסור”…

“קטן היודע לשמור תפילין – אביו קונה לו תפילין”…

אמר ר' יהושע בן לוי – עשרים וארבע תעניות ישבו אנשי כנסת הגדולה על כותבי ספרים, תפילין ומזוזות שלא יתעשרו. שאלמלא מתעשרים אינם כותבים.

שנינו "לא יהלך אדם בבית הקברות ותפילין בראשו, ואם עשה כן – עובר משום “לועג לרש, חרף עושהו”…

“ראה תינוק מבעבע בנהר ואמר אחלוץ את תפילי ואצילנו – עם כשהוא חולץ את תפיליו הוציא זה את נשמתו – הרי זה חסיד שוטה”.

מצילין תיק הספר עם הספר ותיק התפילין עם התפילין.

שבעה הם כמנודים לשמים… “ומי שאין לו תפילין בראשו ותפילין בזרועו”.

“וראו כל עמי הארץ, כי שם ה' נקרא עליך” (דברים, כ"ח) שנינו ר' אליעזר הגדול אומר: “אילו תפילין שבראש” (סוטא, י"ז).

“אין בין ספרים לתפילין ומזוזות – אלא שהספרים נכתבים בכל לשון, ותפילין ומזוזות אינם נכתבים אלא אשורית” (חג‘, ח’ ט').

איזה עם הארץ?… “כל שאינו מניח תפילין” (ברכ', מ"ז).

שנינו “כשחלה ר' אליעזר נכנסו ר' עקיבא וחבריו לבקרו… ואותו יום ערב שבת היה, נכנס הורקנוס בנו לחלץ תפיליו” (סנהדרין ק"א).

“ר' יוחנן בימות החורף שלא היה חש בראשו היה לובש שתי תפילין אבל בקיץ, שהיה חש בראשו היה לובש של יד”.

בעל הסמ“ג (ספר מצוות גדול) דורש על חיוב מצות תפילין ואומר, שהיא אחת מתרי”ג מצוות שנצטוו בהן ישראל, ואחת משלוש המצוות שכתוב בהן “אות”: מילה, שבת ותפילין.⁷

 

פרק טו: התפילין והרכבן    🔗

השם “תפילין” בא מהמלה תפילה, והוראתו מלשון פלל “ויעמד פנחס ויפלל” (תהילים, ק"ו, 30) ויש אומרים שענינו – הפרשה והבדלה כענין שנאמר: “כי הפלה ה' חסיד לו” (שם ד', 4) וכוונת מצות תפילין היא להיותינו פרושים ומובדלים ממחשבות רעות וממעשים מגונים. תרגום “והיו לטוטפות בין עיניך” – ויהון לתפילין בין עיניך. ועל הפסוק: “פארך חבוש עליך” (יחזקאל, כ"ד, 17) אומר התרגום: “טוטפתך יהוון עליך”.

ארבע פרשיות שבתוך התפילין: (של יד ושל ראש)    🔗

ארבע פרשיות: “שמע” דברים, ו' 4–9), “והיה אם שמוע” (שם, י"א, 13–21), “קדש” (שמות, י"ג, 2–9), “והיה כי יביאך” (שם, שם, 11–16). בכל אחת מארבע הפרשיות חוזר ונזכר ענין התפילין: א) “והיה לאות על ידך ולטוטפות בין עיניך”, ב) “והיה לאות על ידכה ולטוטפות בין עיניך”, ג) “וקשרתם לאות על ידכם והיו לטוטפות בין עיניכם”, ד) והיה לאות על ידכה ולטוטפות בין עיניך"…

בכל אחת מפרשיות אילו מודגש הטעם, כי הוא זכרון ליציאת מצרים, "כי ביד חזקה הוציאך ה' ממצרים“, “כי בחוזק יד הוציאנו ממצרים”, וסמוך לפרשה ג‘: "השמר לך פן תשכח את ה’ אלהיך, אשר הוציאך מארץ מצרים, מבית עבדים” ולפני פרשה ד' נאמר: “וידעתם היום… אשר עשה בתוך מצרים, לפרעה מלך מצרים ולכל ארצו”… (דברים, י"א, 2–3).

ואלו הן ארבע הפרשיות לפי המסורת:

סדר הפרשיות בתוך התפילין    🔗

בענין סדר ארבע הפרשיות בתוך “הבתים” של התפילין יש חלוקי דעות בין רש“י לבין רבנו תם (נכדו). לפי שיטת רש”י הסדר הוא כזה: “קדש”, “והיה כי יביאך”, “שמע”, “והיה אם שמוע”, ולפי שיטת רבנו תם: “קדש”, “והיה כי יביאך”, “והיה אם שמוע”, “שמע”…

שיטת רש“י נתקבלה על כולם, והמהדרין במצוות מניחים תחילה תפילין של רש”י ואחר כך, בגמר התפילה, מניחים תפילין של רבנו תם בלי ברכה וקוראים “קריאת שמע” בלבד…

 

פרק טז: פיוטי רש"י    🔗

רש“י ראה בשירת הפיוט מקור לתורה, חכמה ומוסר, והרבה פעמים הסתייע בה כאסמכתא לדבריו: “הוא שיסד הפיוט”… (בראשית ל', 22) “הוא שיסד הבבלי בפיוט שלו”… (שמות כ"ו, 15). ר' אליעזר הקליר ור' שלמה הבבלי, אבירי הפיטנים, נחשבו בעיניו ל”קדושי עליון“, ואין פלא, איפוא, שגם הוא ניסה את כוחו ויחד את שמו בין קהל הפיטנים. אולם במקצוע זה של שירת הפיוט לא יצר רש”י דרך חדשה, ובניגוד לדרכו הכבושה שהצטיינה בפשטותה הישרה, חיקה את שאר הפיטנים. כאן, כנראה, היתה גדולה מאד השפעת ראשוני הפיטנים עליו, וברוחם וכמתכונתם פייט גם הוא.

על פיטני צרפת ואשכנז יאמנו דברי ראב“ע (ר' אברהם בן עזרא), שנתן סימנים להכיר על פיהם את טיב שירי כל העמים לתכונותיהם: הישמעאלים – שיריהם אהבים ועגבים, האדומים – במלחמות ונקמות, היוונים – בחכמות ומזימות, ההודים – במשלים וחידות, והישראלים – בשירות ותשבחות לד' הצבאות. ואם נוסיף להערכה זו גם את דברי החוקר שלמה יהודה רפפורט (שי"ר), שציין במשפט אפיגרמי את פיוטי חכמי ספרד לעומת שירי חכמי צרפת ואשכנז: “פיוטי הספרדים המה מליצים בין נפש האדם ויוצרה, ופיוטי האשכנזים – בין כנסת ישראל לאביהם שבשמים” – ומצאנו את הקו האופיני של הפיוטים המיוחסים לרש”י. בפיוטים אלה אין עומק פיוטי, אך רגש דתי נעלה מפכה בהם. דבריו יוסבו בעיקר על כיסופין לגאולה, על בנין בית הבחירה, על ענותה של כנסת ישראל בצוק העיתים ההם, על ענותן של אלמנות, שבעליהן נהרגו על קידוש השם, ועל אלה מאחינו בני ישראל שנאנסו לקבל עליהם דת נכריה, – אלה הם אנחות שוברות את לב האדם, אנקת עם מדוכא ביסורים ונתון לענויים ופגעים, ואם אינם לוקחים את הלב ביפים הפיוטי, הרי הם תוקפים את הלב בעומק הצער והחרדה.

תשעה פיוטים מיחסים החוקרים לרש"י, ואלה הם:

1. ד' אלהי הצבאות, נורא בעליונים (פתיחה לסליחות ערב ראש השנה).

2. אז טרם נמתחו נבלי שכבים (פתיחה לסליחות “צום גדליה”).

3. אופן אחד בארץ…

4. אפך השב…

5. תורה התמימה, אלפים קדומה…

6. אך לאלהים דומי נפשי…

7. תפלה לקדמך…

8. שומר יגיה חשכי…

9 . תנות צרות לא נוכל… (אחר ה“עבודה” ליום כפור).

שני הפיוטים הראשונים נכנסו לסדר התפילות והסליחות ונמצאים בדפוסים נוסח פולין. השנים האחרונים (“שומר יגיה חשכי” ו“תנות צרות”) יצאו עליהם מערערין, המוכיחים שאי־אפשר ליחסם לרש“י, ביחוד על הפיוט האחרון “תנות צרות”, והוא נכנס בטעות לאחד מספרי הלימוד בהסטוריה כאחד מפיוטי רש”י. על פיוט זה בא הסכם כמעט של כל החוקרים שאי־אפשר ליחסו לרש"י. שאר חמשת הפיוטים נמצאים עדיין בכתב־יד והגיעו לידי באדיבותו הרבה של מר א. מ. הברמן (ספרית שוקן) ועל־פי העתקים אשר לו הנני מביא כאן קטעים אחדים וגם את תמצית תוכנם של הפיוטים המסומנים לעיל.

פיוט אחד, פתיחה לסליחות לערב ראש השנה, אביא במילואו, הוא מסודר על־פי אלף־בית כפול ושם המחבר חתום בסוף: שלמה בר יצחק, ואצרף לו פירוש הענין למטה (על־פי “מטיב שפה”).

2. “אז טרם נמתחו”… פתיחה לסליחות ל“צום גדליה”, מיוסד על־פי א“ב ושם המחבר חתום בסוף: שלמה בר יצחק. תוכנו: בטרם נבראו שמים וארץ היו כבר מוכנים שבעה דברים על־פי מדרש תהילים צ, י”ב: שבעה דברים נבראו קודם שנברא העולם, ואילו הן: תורה, כסא הכבוד, תשובה, גן־עדן, גיהנום, מזבח ושמו של משיח, והפיוט גומר: “בתפלה יקדמוך בנים שובבים… יחשבו אמרינו כהקטר דמים וחלבים”…

3. “אופן אחד בארץ”… על־פי הא"ב ומסיים: שלמה ברבי יצחק הקטן יגדל בתורה ובמעשים טובים, ותוכנו: חיות הקודש, ארבע החיות כנגד ארבע מלכויות, מעשה מרכבה וגם על השואגים לטרוף אילים וטלאים, לאכול צאן אדם ועדרי שיות, ותפילה שרחמי אל “יכמרו להתיש דורסיות, טלאיו ילבשו תשועות ויגדל נא כח מגדיל תושיות”.

4. “אפך השב” – מסודר על־פי א"ב כפול וחתום שלמה הצעיר ברבי יצחק. – תפילה לעני כי יעטוף, מתחיל בתחנונים, עובר לתיאור מצב העם: לחץ אויב, עלילות רשע, אין מי יעמוד, ירושלים הבחירה לעיים היתה וגומר בתפילה:

5. “תורה התמימה” – על־פי תשר"ק, חתום שלמה ברבי יצחק, חזק.

מעביר את קורות הימים שעברו, ארבעים שנה נדדו במדבר, התערו בארץ הצבי, ד' הקים להם נביאים, גלות בבל, אנשי כנסת הגדולה, בתי־מדרשות להגדיל תורה ולהאדירה…

6. “אך לאלוהים נפשי דומי” – על־פי א"ב כפול, וסופו חתום: שלמה בר יצחק. תפילה לאלוהים על עם ישראל שנלאה שאת כובד משא וּמעמס, ומעבודה קשה הוא זועק חמס, כל לב נמס, ורוח כהה, הברכים כושלות והפנים קהות “לבי דוי, וכל פה נהה”, עמך – – לשעבוד, צוה לבקש אובדות צאן קניניך, שפך זעמך בעם לועז – – – שילומים לריב ציון מהר מעשיך – – – בקום עלי מרעים אוכלי עמי, בצר לי אקראך הערב והשכם – – –.

7. “תפילה לקדמך” – תשר"ק כפול, שלמה ברבי יצחק.

לא מנעמי החיים ואף לא הדר הטבע עוררו את חכמי צרפת ואשכנז להנעים זמירות, אלא צרות העם ותלאותיו, הן הציר לשיחם והגיגם, ולא מנעימי זמירות הם, כי אם ממררי בכי לפני קונם. עת התעטפה עליהם נפשם מעוצר רעה ויגון, קמו ושפכו שיחם בתאניה ואניה, ומתוך הפיוטים והסליחות עולים באזנינו קולות קינים הגה והי, אנחת נכאים ויללת דכאי רוח, קול עם שבי פשע, עם מכיר עוונותיו ומוודה עליהם, מרבה תפילה ותחנונים לפני אלוהיו שיעביר חטאותיו וישים קץ לצרותיו. הצרות הולידו בקרבם רוח כהה ונכאה, והם מצדיקים עליהם את הדין “כי חטאנו לך” ויחד עם זה הולך וחוזר אותו הקול שראשיתו במזמורי תהילים “למה ד' תעמד מרחוק, תעלים לעתות בצרה”, “תשימנו חרפה לשכנינו לעג וקלס לסביבותינו, כל היום כלמתי לנגדי… כי עליך הורגנו כל היום”…

הם מרבים לפנות בתפילתם לעזרה, ולפעמים גם בתביעה לנקום את נקמת דם עבדיך השפוך, דוגמת הקריאה העולה ממזמורי תהילים “ריבה ד' את יריבי, לחם את לוחמי… העירה והקיצה למשפטי, אלוהי ואדוני לריבי”…

אחינו הספרדים אם כי גם הם שתו את כוס התרעלה: הטבח בסביליה (גזירות קנ"א), הגירוש הנורא או החורבן השלישי בשנות רנ“ב–רנ”ז, עם כל זה נדמה שלא השאירו לנו הרבה קינות וסליחות באותה מידה שנשארו מחכמי צרפת ואשכנז בנאד הדמעות שלנו. אלה הרבו להגות נכאים על השוד והשבר, הרדיפות ושפך הדם, על שלות רשעים, וגאות עריצים, ויחד עם זה עוררו את התקוה לקץ הימים, ולא חדלו לעורר את העם לתשובה וחרטה, ויש אשר הפיטן ימלא פיו דברי תוכחה על דרכי העם הנלוזים ועל קשיות עורפם שבעטיים באתנו כל הרעה הזאת…

ורש“י ז”ל שכל ימיו ופועל חייו היו קדושים לעמו ותורתו, והתענה בכל אשר התענו בני עמו, “בכל צרתם לו צר” לא יכול בוודאי לשים מחסום לפיו, וכאשר הציקתהו רוחו בראותו את מעמד עמו כי נורא ואיום, התעטפה עליו נפשו בתפילה ותחנונים: “עשוקים בניך, עלובים נאנחים עבדיך, עורה רחמיך, הפלא פלאי חסדיך, תאמר סלחתי כקדם לעמך… בך בטחנו – – – יהמו מעיך הפר כעסך, שובנו, ישיבת צלך חמדנו, קוינו, קרבנוּ, יחלנו לך, בך ישמח לבנו…”

בסוף ימיו היה רש"י עד ראיה למסע הצלב הראשון (1096) ונפשו נזדעזעה מאד והוא נתן מבע לכאב עמו ועלבונו מידי רשעי העמים. הוא פונה אל התורה הקדושה:

 

פרק יז: פתגמיו ואמרותיו²⁶    🔗

– אין הדיוט רוכב על סוסו של מלך.

– אין עבד מלך.

– אם אין שלום – אין כלום.

– בימי השובע הבריות נראות יפות זו לזו.

– “ובתורתו יהגה” (תהילים, א, 2) – בתחילה היא נקראת.

– “תורת ה'”, (שם, י"ט, 8) ומשעמל בה היא נקראת “תורתו”.

– “נחלת ה' בנים” (כ“ט, קכ”ז 8), בנים – אילו תלמידים, שהוא מעמיד, והם לו כבנים.

– “בני, אם תקח אמרי” (משלי, ב' 1) – בני תהיה אם תקח אמרי.

– “אדם אחד מאלף מצאתי” (קהלת ז', 28), בנוהג שבעולם – אלף נכנסים למקרא, אין יוצאים מהם להצליח שראויים למשנה אלא מאה, ואותם מאה שנכנסו למשנה, אין יוצאים מהם לגמרא אלא עשרה, ואותם עשרה שנכנסו לגמרא, אין יוצאים מהם אלא אחד להוראה – הרי אחד מאלף.

– גדול הממליך מן המלך.

– הבן הולך אחרי האב.

– הכל תלוי בלב.

– החוזים בכוכבים רואים, ואינם יודעים מה רואים.

– היין – זכה האיש – משמחהו, לא זכה – משממו.

– השררות – עבדות היא לאדם.

– המרבה דברים אפילו הוא חכם – אויל יחשב.

– “ואלה תולדות אהרן ומשה” (במדבר, ג' 1) ואינו מזכיר אלא בני אהרן, ונקראו תולדות משה, לפי שמלמדם תורה, מלמד שכל המלמד את בן חברו, מעלה עליו הכתוב כאילו ילדו.

– "ויתחתן שלמה (מלכים ג', 1) וכל זמן שהיה שמעי רבו קיים, לא נתחתן בו. מכאן אמרו: לעולם ידור אדם במקום רבו.

– חכה אינה אלא כעין מחט, ודג גדול נלכד בה.

– “והחוט המשולש לא במהרה ינתק” – חוט המשולש במקרא במשנה ובדרך ארץ – לא במהרה הוא חוטא.

– “כהו עיניו” – הרי הוא כמת.

– “איש אמו ואביו תיראו” (ויקרא, י"ט, 3) – כאן הקדים אם לאב, לפי שגלוי לפניו, שהבן ירא את אביו יותר מאמו, ובכבוד הקדים אב לאם (“כבד את אביך ואת אמך”) מפני שגלוי לפניו, שהבן מכבד את אמו יותר מאביו, מפני שמשדלתו בדברים.

– לילה – רשות למחבלים.

– “למען הביא ה' על אברהם…” (בראשית, י"ח 19) למדנו כל המעמיד בן צדיק כאילו אינו מת.

– “ולא עצבו” (מלכים א, א, 6) – למדך, שהמונע תוכחה מבנו, מביאו לידי מיתה.

– “חנוך לנער על־פי דרכו” (משלי, כ"ב, 6) – לפי מה שתלמד לנער ותחנכהו בדברים אם לטוב ואם לרע “גם כי יזקין לא יסור ממנה”.

– “ממקום שהוא חפץ” – לא ישנה לו רבו אלא מסכת שהוא מבקש ממנו, שאם ישנה לו מסכת אחרת אינה מתקיימת לו, שלבו על תאוותו.

– לעולם אימת הגבוה על הנמוך.

– “לוקח נפשות צדיק” (משלי, י"א 30), מי שהוא חכם קונה לו נפשות שמלמדן דרך טוב, והרי הם כאילו קנם כענין שנאמר: “ואת הנפש אשר עשו בחרן”.

– מלחמה שעל יד ספר – אהבה יש בסופה.

– מה הנאה בשוטים?

– מוטב שתניח את הספק ותתפוס את הוודאי.

– פעמים שהבן מחכים את האב.

– נטל עטרה לעצמו.

– “אשר אנכי מצוך היום” (דברים, ו, 6) לא יהיו בעיניך כדיוטגמא ישנה, שאין אדם סופגה, אלא כחדשה שהכול רצים לקראתה. (דיוטגמא – מצוות המלך הבאה בכתב).

– “שימו לבבכם” (דברים, ל"ב, 46), צריך אדם שיהיו עיניו ולבו ואזניו מכוונים לדברי תורה. וכן הוא אומר (יחזקאל, מ, 4) “בן אדם, ראה בעיניך ובאזנך שמע ושים לבך” וגומר, והרי דברים קל וחומר, מה תבנית הבית, שהוא נראה לעינים ונמדד בקנה, צריך אדם שיהיו עיניו ואזניו ולבו מכוונים להבין, דברי תורה שהם כהררין התלויים בשערה, על אחת כמה וכמה.

– “בני, אם תקח אמרי” (משלי, ב', 1) – בני תהיה אם תקח אמרי.

– תלמיד היושב לפני רבו, אם יודע ברבו שיחזור לו תשובה על כל דבר שישאלו, ידקדק וישאלהו, ואם לאו – ישתוק.

– תלמידו של אדם חביב עליו כגופו.

– המלמד תורה לתלמיד שאינו הגון, הרי הוא כזורק אבן למרקוליס (אחד מאלוהי הרומיים).

– תלמיד הוא כבן, חבר כאח.

– תלמיד שאמר לרב: השניני פרק אחד! והוא מלמדו, מאיר עיני שניהם ה'.

 

פרק יח: הערכת רש"י בפי חכמי ישראל לדורותם    🔗

הרמב“ן כותב: “מימיו אנו שותים ומפיו אנו חיים. והחי יתן אל לבו ויבין תורה שלמה של רש”י, אשר אזן, חקר ותיקן אזנים לתורה… בשלום ובמישור הלך, והעמיד לעולם רגל שלישי והגדיל תורה והאדיר”…

ואמנם הודות לפירושו הוכשר ה“תלמוד” להיות לספר לימוד גם למתחילים ויחד עם זה גם – מקור חיים של מחקר ודעת לחכמים, ונבונים – שפתו הברורה וקלה, מדוייקת ומצומצמת, ועם כל הקיצור הרי באוריו שלמים וממצים. הקו העיקרי – הפשט ועוד יותר הפשטנות, “דברי חכמים בנחת נשמעים” (קהלת, ט' 17). אין אצלו התרסה וכעס, שלווה שוררת בכל מערכת פירושו. הוא היה מתרץ קושיות במעט מלים ובאורח בהיר, והשאיר מקום לאחרים להתגדר בו. בבאוריו ופירושיו אין הוא מזיז את דברי התורה ממקומם. הוא מבאר ויחד עם זה הוא מחזק את תוקף האמונה ורוח היראה… וזה הדבר שהעמידו את רש"י בין אנשי הנצח, והרימו את פירושו לרמה מחשבתית עילאית.

ר' מנחם אבן זרח בעל “צידה לדרך”:

“לפניו לא קם כמוהו, מורה דרך ומאיר נתיבות ים התלמוד בפירושו בלשון צחה וקצרה, ואלמלא הוא נשתכח התלמוד מישראל”.

ר' בצלאל אשכנזי, רבו של האר"י:

“אביהם ורבם של ישראל היה רש”י. הוא המגלה לנו כל סתום ובלעדיו הגמרא כספר חתום".

ר' חיים יוסף דוד אזולאי (חיד"א) בספרו: “שם הגדולים”:

“ראש לכל החיבורים שנתחברו דרך פירוש הם פירושי הרב רבנו שלמה בר' יצחק. אין מעלתו ניכרת רק ליחידים, כי במילה אחת יכלול לפעמים תרוצים לחבילי קושיות”.

ר' שלמה דוד לוצטו ב“אגרות שד"ל”:

“לשונו זך ובהיר כעצם השמים לטוהר, אין בו לא יתור ולא קיצור ולא הפוך הסדר. הוא מבאר מחשבתו ומחשבת האנשים אשר הוא מפרש דבריהם באור ברור ונפלא. לא קם כמוהו!”

ר' אליעזר בר נתן ממגנצא, בעל “צפנת פענח”:

“רש”י – מימיו אנו שותים ומפיו אנו חיים… דבריו נכונים למבין וישרים ליודעי מדע, שפתותיו שמרו דעת, ותורה נתבקשה ונתחדשה ונדרשה מפיהו, תורת אמת היתה בפיו, בשלום ובמישור הלך, והעמיד לעולם רגל שלישי".

ר' יצחק בר ששת (ריב"ש):

“המאור הגדול רבנו שלמה זצ”ל גילה עמוקות ה“תלמוד” מני חושך, לא עממהו כל סתום, ובזולת פירושו היא כדבר החתום".

ר' דוד קונפורט: בעל “קורא הדורות”:

“הוא נקרא אדון וראש המפרשים בכל מקום, מפני שגדל אור תורתו ומעלת חכמתו מאד בפירושי התורה. בין התורה שבכתב ובין זו שבעל פה, והאיר עיני כל ישראל, ועל פי תורתו וחכמתו העולם עומד”.

הרב י. ל. מימון (לשעבר – פישמן) מכנה אותו רבן של ישראל (רש"י) ואת מאמרו על רש"י הוא מתחיל בזה הלשון: “אותה שמש הזורחת הגדולה שקוראים לה “רש"י” מאירה ומזהירה ברקיע שמי היהדות זה למעלה מתשע מאות שנה. כשמש פזר לעמו קרני נוגה… המטיר על פני האומה ותורתה גשמי זוהר ורסיסי אורה”, ובאותו טון ובמליצות כאלה הוא ממשיך: “ולא רק אנחנו, אלא כל גדולי ישראל שהיו אחריו הכירו והוקירו, הקדישו והעריצו אותו ואת פירושו… ומתוך יראת הכבוד והתרוממות הרוח היו קוראים: אנו תלמידך ואתה רבנו, אנו בניך ואתה אבינו…”

“בנים לא היו לרש”י, אבל כולנו כל בית ישראל המה בניו ותלמידיו. מימי ילדותנו הכניס לתוך לבותינו את האהבה למסורת האומה ואת האמונה בתורה המסורה".

“פירושו לתלמוד, זה ים התלמוד שהוא גדול ורחב ידים ולעומקו אין חקר. גדולי ישראל שקמו בדורות שאחרי התלמוד ניסו לרדת לעומקו ולפענח כל תעלומותיו, אולם לפרש כל סתום ולהכניסו לרשות הרבים של כל יודע ספר הצליח רק אחד מיחיד סגולה, והוא רבן של ישראל, שהשקיע בו את כל נשמתו”…

 

פרק יט: בעלי תוספות    🔗

עם רש“י ובית מדרשו, חתניו ונכדיו, היתה צרפת לנוה תורה ומרכז לדרישת התלמוד שהתרחב והתפשט ותפס את המקום בתולדות האומה כבבל בשעתה. מצרפת יצאה תורה לישראל כמבבל לפני דורות אחדים, ואל דברי חכמי צרפת ואשכנז נשמעו כל כנסיות ישראל שבאירופה. גם מספרד פנו לקבל תורה מפי חכמי ישראל שבצרפת. כנסת ישראל שבספרד שקמה לאם בישראל ותהי העליונה לתורה ולחכמה לכל תפוצות ישראל, צריכה היתה מימי רש”י לחלק את “שלטונה העליון” עם אחותה הצעירה ממנה, עם כנסת ישראל שבצרפת. ספרד היתה כמאז הארץ הנבחרת לשירת ישראל, לחקירת השפה, לחקר ההגיוני, לחקר דת ואמונה, אך בחקירת התלמוד מתוך בינה עמוקה ובפלפולו החריף מתוך בקיאות מפליאה, עלה המרכז החדש שבצרפת על זה שבספרד.

וכשם שהיהדות הספרדית היתה לחטיבה תרבותית מיוחדת, שלא איבדה את צורתה ולא טשטשה את גווניה גם בתקופת הבאות, דורות רבים אחרי הנתקה מארץ מכורתה, כן הוו הקהילות שבצרפת ואשכנז שבאותה תקופה חטיבה תרבותית מסוימת, שאותותיה ניכרים גם במאות השנים הבאות. ממרכז זה, שהיה מכונה בימים ההם בשם לותרינגיה, ובעברית “לותר” וכלל את כל גלילות הרינוס יחד עם גלילות אלזס־לותרינגיה נסתעפו שלוחות לצרפת וגלילותיה ולגרמניה וגלילותיה. כאן התפתחה לראשונה הפרשנות ל“תלמוד” ולמקרא, כאן נתגלתה גם הדרשנות, שהיתה רצופה רוח האגדה התלמודית והמדרשית, וכאן נוצרה היצירה הקולקטיבית הכבירה היחידה במינה, הנודעת בשם “תוספות”.

ה"תוספות " מה הן?

יש אומרים שפירושו של רש"י על התלמוד הוא הוא ששמש דחיפה להתפתחות חדשה בספרות התלמוד – ליצירת “התוספות”. פירושו שימש יסוד ועילה למשא־ומתן של “בעלי התוספות” אחרי חתימת “הקונטרס”.

ויש מוסיפים ואומרים: שתלמידי רש“י ותלמידי תלמידיו התאמצו להמשיך ולהוסיף על דברי רבם ולהשלים ולגמור את פירושו לכל חלקי התלמוד. אבל הם הרחיקו לכת, כי בימיהם החל “עומק הפלפול ההגיוני המנתח את הענין לדקי דקים ומוצא חילוקים בין ענין לענין, הפרשים דקים כחוט השערה”, ולא נמנעו לפעמים לבקר גם את רבם הגדול, ובמשך לימודם חדשו הרבה דברים והמציאו פירושים אחרים וקראו לפירושיהם בשם “תוספות” לפירוש רש”י על התלמוד.

אחרי שקיבלו עליהם חכמי הדור את פירושי רש“י על התלמוד הציגו להם אז מטרה אחרת, והיא – החקירה והבקורת העיונית בדברי הגמרא עצמה, ודבריהם אינם אלא כעין המשך לדברי האמוראים. כשם שאלה נשאו ונתנו בדברי חכמי המשנה והשתדלו לתרץ את כל הקושיות ולפרש את הסתירות, כן עשו חכמי צרפת ואשכנז בדורות שאחרי רש”י, ומעשיהם ודרכי לימודם דומים איפוא למעשי האמוראים, חכמי התלמוד, ודבריהם הם המשך לתלמוד ו“תוספות” הוא לדעתם בזה, שרש"י בא לפרש את התלמוד, ואילו בעלי התוספות באים וממשיכים את התלמוד, וכשם שהתלמוד הוא המשך המשנה כך התוספות המשך התלמוד ובכל אותם הדרכים שהתלמוד נדרש בהן, הלכו גם בעלי התוספות בחידושיהם.

וכשם שהמשנה והתלמוד אין להם מחבר, אלא מחברים רבים ושונים, שמשך כמה דורות ישבו והעלו בחקירותיהם ועיוניהם כמה סברות והקשים לברר וללבן את הענין שלפניהם, ויש סתם משנה וסתם גמרא, שאין אנו יודעים ברור מי הוא האומרם, כך אנו רואים גם ב“תוספות”, שבמשך כמאתים שנה ישבו דורות רבים על החיבור הנפלא הזה, ובמקום “תנו רבנן” ו“תנן” אנו מוצאים כאן וא“ת (= ואם תאמר) או וי”ל (= ויש לומר) וכדומה, ואין אנו יודעים מי הוא המקשן ומי הוא המתרץ, כי כל החכמים שעסקו בחיבור זה במשך חמישה–ששה דורות נעשו כולם חטיבה אחת, שכל אחד לעצמו אינו בולט ואינו ניכר, וכל ערכו הוא בזה שנקרא על שם הכלל כולו, אחד מ“בעלי התוספות”.

“התוספות הולכות ונדפסות כמעט בכל המהדורות של התלמוד מצידו החיצוני של כל עמוד, ורש”י – בצידו הפנימי. ומכאן הביטוי “גפ"ת”, ג – גמרא, פ – פירוש רש"י, ת – תוספות.

וכדאי להראות עוד על צד־שווה שבין ה“תוספות” ובין התלמוד מבחינת הזמן שבו נתחברו. כשם שהמשנה והתלמוד באו לידי סידור ועריכה בזמן חושך ואפלה, בזמן “שהצרות מתחדשות ובאות, ומלכות עכו”ם פושטת בעולם ומתגברת, וישראל מתגלגלין והולכין לקצוות“… כדברי הרמב”ם בהקדמתו ל“יד החזקה”, כן גם סידור ה“תוספות” חל בימים נוראים בתולדות עמנו, בתקופת “מסעי הצלב”.

בעלי ה“תוספות” המה כולם היו בעלי מלאכה אחת, בעלי חכמה אחת, חכמת התלמוד, וממנו לקחו ביחוד את ההלכה שבו, אף־על־פי שחיברו את ה“תוספות” גם על האגדה שבתלמוד, אבל גם על האגדה הביטו מנקודת ראות של בעלי ההלכה, כלומר, דרשו באגדה באותו סגנון שבו התפלפלו בהלכה.

מראשוני בעלי התוספות נחשבים תלמידי רש“י: ר' יצחק בר' אשר (ריב"א) וחתנו של רש”י ר' מאיר בן שמואל. ולשיא הזוהר הגיעה שיטה זו בימי בניו של ר' מאיר: ר' שמואל – רשב"ם (ר' שמואל בן מאיר) ור' יעקב הידוע בשמו “רבנו תם” (על דרך הכתוב: “ויעקב איש תם”). ואלה הניחו את היסוד להמשכן של ה“תוספות”. את הערותיהם העלו בכתב כ“תוספות” למקור, והשם נשמר לדורות.

רבנו תם היה בעל נכסים ובעל השפעה וגם נשוא פנים בחצר המלכות. בו נתאחדו תורה וגדולה. עליו אמרו: “כמוהו בפלפול קשה למצוא”.²⁷

הרשב"ם (1085–1174) היה הממשיך של סבו בפרשנות. הוא היה מתווכח עם סבו ארוכות, ושאיפתו היתה לפרש בלי כל דרשות ואגדות, אלא “כפשוטו של מקרא”.

לאלה יש להוסיף גם את ר' יחיאל מפריז, שאף הוא מגדולי “בעלי התוספות” במאה הי“ג. הוא שנפל בגורלו הטרגי להיות נוכח (משתתף) בוויכוח על התלמוד שנערך אז בפאריס, ולחזות בעיניו בהחרמת הספרים ושריפתם. הוא עמד בראש הישיבה הגדולה בפריס, ובשנת 1240 נקרא להשתתף בוויכוח הפומבי שנערך ביוזמת האפיפיור לדון על ה”תלמוד“. טענותיהם של שני הצדדים עובדו בספר “ויכוח רבנו יחיאל מפריז”. ולמרות הצלחתו של ר' יחיאל בויכוח זה נגזר אח”כ “שריפת התלמוד”. וביום ו' בחודש יוני 1240 נערמו על מגרש ציבורי בפריז עשרים ושתיים עגלות ספרי “התלמוד” וכולם הועלו באש לעיני המוני עם. הידיעה על שריפת התלמוד עוררה בלב כל יהודי אבל כבד. והרב ר' מאיר מרוטנברג חיבר על מאורע זה קינה, שבה הוא פונה אל התורה הקדושה: “שאלי שרופה באש, לשלום אבליך” (קינות לתשעה באב).

ברומי נגזר צום מיוחד על מאורע זה.

 

הערות ורשימה ביבליוגרפית    🔗

הנני להוסיף כאן בסוף הספר הערות אחדות שלא יכולתי להכניסן לתוך גוף הספר, וגם רשימת הספרים והמאמרים שהיו לנגד עיני בשעת עבודתי. הרשימה לא תהא מלאה, מפני שרבים ממאמרים שקראתי אינם עכשיו תחת ידי, ואיני יכול לקבוע את מקומם.

ספר זה אינו בא למצות את כל החומר על חיי רש"י ופעולותיו, ואין כוונתו לחדש ולהוסיף על כל מה שנאמר על ידי חוקרים בסוגיא זו, אלא מגמתו בעיקר לתת חומר מנופה בשאלה זו לעם ולנוער.

בשנת תרס“ה הוציא א. ברלינר (במהדורה שניה) “רש”י על התורה”, מוגה על פי כתבי־יד וספרי דפוס שונים בהשמטת כל ההוספות אשר הובאו אל תוכו וכל השגיאות שנפלו בו, ועם מראה המקומות, שמתוכם שאב רש"י את פירושיו בצירוף ביאור “זכור לאברהם”.

כוונה משולשת היתה לא. ברלינר בעבודתו זו, כפי שהוא מגדירה בהקדמתו: א) לברר וללבן את שינויי הגירסאות והנוסחאות ברש“י, להסיר את הטעויות ולציין הנוספות, ב) להבין דברי רש”י בחומש על ידי פירושיו ב“תלמוד”, שהמחבר אסף מכל המקומות שהובאו שם פסוקי התורה, ג) לתת “מראה מקומות” לכל מעיין, הרוצה לעמוד על בורים ועיקרם של הדברים בפירוש רש“י. לשם זה בחן המחבר ובדק כמאה כתבי יד שונים, הכוללים את פירושו של רש”י על התורה, ועל פיהם ערך עבודתו זו…

בשנת תרצ“ה יצא הספר “פרשנדתא”, והוא פירוש רש”י על נ"ך על פי דפוסים וכתבי־יד שונים עם מבוא והערות, והוא נערך על ידי יצחק מאהרשען, חלק א', תרי עשר, אמשטרדם.

על־ידי הנ"ל יצא חלק ב', ספר ישעיה, ירושלים.

על־ידי הנ"ל יצא חלק ג', ספר תהילים, ירושלים.

הערות ורשימה ביבליוגרפית    🔗

ספרי רש"י, ביחוד אלה שיצאו ע"י שלמה באבער בצירוף מבואות.

המבוא להוצאת מ. ברלינר (המהדורה השניה) לספרו “רש”י על התורה“, וכל מה שמובא בספרו מדברי רש”י על התורה ברובו הגדול הוא ממהדורה זו.

המבוא לספר “פרשנדתא” ליצחק מהארשען, חלק א, ב, ג.

ובראש וראשונה צריך הייתי לציין את ספרו החשוב והמקיף לא. מ. ליפשיץ, ז"ל:

ר' שלמה יצחקי (רש"י). שיצא בשנת תרע"ב, בהוצאת תושיה, וורשה. ספר זה היה כל הזמן נגד עיני בשעת עבודתי.

“שלשלת הקבלה” לר' גדליה אבן יחיה.

“רשי בבית ספרנו” לד“ר ש. י. טשרנא, החנוך, שנה שניה, תרע”א–תרע"ב, יפו ארץ־ישראל.

“רש”י – תוספאי, השלח, כרך ט"ז.

“התורה והחיים בארצות המערב ב”ימי הבינים" מאת ד“ר מ. גידעמאן תרגם א”ש פריעדברג, חלק ראשון, פרק א' וד' וציון 3.

“תולדות ישראל” – זאב יעבץ חלק י"א, פרק א', ביחוד בהערות.

“דברי ימי ישראל” – ד"ר צבי גרץ, חלק ד‘, פרק ג’.

“דברי ימי עם עולם” לש. דובנוב, כרך ד'.

“בני עליה” – לש. ברנפלד, ספר א', הפרק על רש"י.

הסוציאולוגיה של היהודים" – ד"ר א. רופין, כרך א'.

“תולדות הכלכלה היהודית” – ד"ר יצחק שיפר, כרך א'.

ההיסטוריה החברתית והכלכלית של היהודים בימי הבינים – גיאורג קארו, בשני כרכים.

מאמרים שונים מאת פרופ' י. בער, “ציון” שנה ג' חוב' א' ועוד.

מאמרים שונים מאת פרופ' ש. אסף. “ציון” שנה ד‘, חוב’ ב' ועוד.

“הדאר” “גליון רש”י" – שנת ת"ש.

“ישראל” – ד“ר א. ז. אשכלי, תרצ”ט, ירושלים.

“מאזנים” חוברת נג–נד ת“ש, מאמרו של א. מ. הברמן על פיוטי רש”י.

חושבני שמכל הרשימה יוכל כל מורה וכמו כן כל תלמיד שירצה להרחיב ולהעמיק את ידיעותיו בסוגיות רש"י להוסיף חומר ופרטים שיהיו לו לתועלת רבה.

לבסוף עלי להזכיר לטובה את אלה מחברי וידידי שהשתמשתי בכמה מהערותיהם: ד“ר א. ז. אשכלי ז”ל, מר מ. נרקיס ז“ל, ומר ג. אלון ז”ל – על טוב יזכר שמם.

ולכל חברי וידידי אכיר תודה נאמנה אם יואילו להעירני על מה שנשמט מעיני, על מה שחסר לשלמות תמונתו של רש"י הפרשן או לתולדות חייו או לתקופתו, או על כל שגיאה שנפלה בתוך הספר… וכשאזכה למהדורה נוספת של ספרי אקבל את כל ההערות הנכונות בהכרת תודה, ואתאמץ לתקן דבר דבר במקומו.

מהדורה ראשונה של ספר זה – ירושלים, ת“ש, בהוצ' “דביר”, ת”א.

י. ס.