התמורות שהתחוללו בזהותם הלאומית של היהודים בימינו מאז תקופת התנ"ך

 

א התשובות לשאלה “מי הוא יהודי” משתנות בד בבד עם השינוי בתשובות לשאלה “מה היא יהדות”.    🔗

התמורות שהתחוללו בזהות היהודית הלאומית בדורות האחרונים מתבטאות בימינו בניגודים בין אורחות חייו של הרוב החילוני לבין אלה של המיעוטים הדתיים בעם היהודי. התמורה באורחות חייהם של רוב היהודים בעולם נובעת מן התמורה בתפישת היהדות כתרבותו של העם היהודי, לעומת התפישה האנכרוניסטית של היהדות כדת בלבד. שינוי זה בתפישת היהדות משפיע על תפישת היהודיוּת והעמדתה על זהותם הלאומית של יהודים, חברוּתם בעם היהודי ומוּדעוּתם ליהודיותם.

זאת ועוד: זהותם הלאומית של יהודים שנולדו בעם היהודי, או של יהודים שהצטרפו לעם היהודי בהיעשותם לחלק ממשפחה או מקהילה יהודית, אינה קשורה עוד בשמירת המצוות או באמונותיהם הדתיות.

היהדות החילונית – ציבור יהודי שאינו שומר את מצוות הדת – מהווה את רוב מניינו של העם היהודי בימינו ומבטאת באורח חייה את התפישה של היהדות כתרבות לאומית, הכוללת את תרבותו החילונית ואת תרבותו הדתית של העם היהודי, על זרמיה הרפורמיים, הקונסרבטיביים והאורתודוקסיים. יהודים חילוניים, כמו כל בני האדם, הם אנשים מאמינים. מאמונתם, כמו מכל אמונה שהיא, נובעת כפירה בעיקריהן של אמונות אחרות. יהודים חילוניים רבים מאמינים בריבונות האדם, בחובות הנובעות מהכרתו המוסרית והחברתית, באוטונומיה שלו ובהיותו אחראי באורח בלעדי למעשיו ולתוצאותיהם. אמונה זו כרוכה בכפירה בקיומו של אֵל פרסונלי ובחוֹבת שמירתן של מצוות הדת המוכתבות למאמיניו. יהודים חילוניים אחרים, חופשיים גם הם ממחויבות לשמירתן של מצוות ההלכה, מחזיקים באמונות אגנוסטיות, האומרות כי ייתכן שקיימת יֵשות על־טבעית המשפיעה על העולם, אך בהיותה בלתי ידועה ובהיות קיומה מוטל בספק – אין לדבֵּר בשמה ואין להישמע למנהיגי הדת המדברים בשמה, המכתיבים את קיום המצוות או מאיימים על מי שאינו מקיים אותן בעינויי נצח בגיהינום שלאחר המוות.

חיים כהן אומר: “ההבדל בין אתאיסטים לאגנוסטים הוא שאתאיסטים מאמינים שאין אלוהים, ואגנוסטים אינם מאמינים שיש אלוהים”. אמונות אלה של יהודים חילוניים ביהדות כתרבות כוללות את תפישת היהודיוּת כחֲבֵרוּת בעם היהודי וכחיים במסגרת תרבותו הלאומית. תפישה זו מנוגדת לתפישתם של אלה הרואים את היהדות כדת ואת היהודיוּת כמתבטאת בשמירת מצוות הדת.

ציבור היהודים הדתיים (המורכב משומרי מצוות) מהווה כיום מיעוט בעם היהודי. ציבור זה מבטא באורחות חייו ובחינוך היהודי שהוא מעניק לילדיו את אמונתו בחובת היהודי לשמור מצוות ולהקפיד על מנהגי המסורת שהתקדשה במרוצת הדורות. יהודים דתיים רבים מאמינים במקורן האלוהי של המצוות ובקיומו של אלוהים פרסונלי, מצווה, משגיח, עונש ומתַגמל. יהודים דתיים אחרים מאמינים בקיומה של יֵשות עליונה בלתי מוגדרת, שאינה אַל פרסונלי ואין לה פה מצווה ויד עונשת או מתַגמלת (כפי שטוען הרמב"ם במורה נבוכים), ואף על פי כן הם גורסים שחובה על יהודי לקיים את כל מצוות הדת כפי שנוסחו על ידי בני אדם המדברים בשם האל, ושהתקדשו במסורת היהודית.

אמונותיהם אלה של יהודים דתיים ביהדות כדת כוללות את תפישת היהודיוּת כזהותם הלאומית של יהודים השומרים את מצוות הדת והמסורת ומזוהים כיהודים לפי ההגדרות שבהלכה, כגון: “יהודי הוא רק מי שנולד לאם יהודיה או נתגייר גיור דתי לדת היהודית”.

בעקבות תהליך החילון השתנה כאמור מושג היהודיוּת, היא זהותו הלאומית היהודית של היחיד. בימינו נתפשת יהודיוּתו של היהודי כמו צרפתיוּתם של הצרפתים או אנגליוּתם של האנגלים. לכל בני האדם בעולם יש זהות לאומית מסוימת מכיוון שכולם נולדו (או הצטרפו) לקבוצה לאומית, השונה מקבוצות לאומיות אחרות בתרבותה, בלשונה, במנהגיה, בנימוסיה, במורשתה ההיסטורית, במיתוסים שלה או באחדים מן הגורמים האלה, המייחדים עַם מעמים אחרים. כתוצאה מגלי הגירה המוניים והתאזרחותם של מהגרים מעַם אחד בארצותיהם הלאומיות של עמים אחרים, כגון היהודים שהיגרו ממזרח אירופה והתאזרחו בארצות מערב אירופה ובאמריקה, לעתים יש לבני אדם יותר מאשר זהות לאומית אחת: יהודים החיים בארצות־הברית או בצרפת זה דורות הם בעלי זהות לאומית יהודית ובעלי זהות לאומית (ואזרחות) אמריקנית או צרפתית. משמע שייתכן כי תהיה לאדם יותר מזהות לאומית אחת, אך אין בני אדם שהם נעדרי זהות לאומית. היהודיוּת, כמו כל זהות לאומית, מתבטאת בחייו של היחיד ברמות שונות של מוּדעוּת ואינטנסיביות. רמת מוּדעות גבוהה ליהודיות מאפיינת יהודים שהתחנכו בתרבות היהודית ובמוסדות השכלה יהודיים, הלומדים ומדברים בלשון יהודית לאומית, חיים רוב הזמן בקרב ציבור יהודי ובתרבות יהודית, חשופים לאמצעי תקשורת יהודיים ומשתתפים – פעילים או פסיביים – בחיי החברה והארגונים היהודיים. היהודיות המאפיינת את רוב יהודי התפוצות אינה כה אינטנסיבית; היא מתבטאת ברמות שונות של השתתפות בחיי הקהילה היהודית או בית הכנסת הקהילתי, בחגיגת כמה מן החגים המייצגים את התרבות היהודית, או בעריכת כמה מטקסי מחזור החיים היהודי, כמו ברית מילה, בת ובר מצווה, נישואין, קבורה ואבלוּת. רוב יהודי התפוצות אינם מדברים בשפה יהודית לאומית ואינם חיים בתרבותה.

 

ב לזהות הלאומית מאפיינים שונים במגוון התרבויות שבהן חיים יהודים בימינו.    🔗

היהודיות היא מוּדעוּת עצמית לחברוּת בעם היהודי והיא אינה מוּתנית ברמת מעורבותו של היחיד בפעילות תרבותית יהודית, או בחברוּת במסגרת ארגונית יהודית כלשהי. למעלה ממחציתם של יהודי ארצות־הברית, למשל, אינם חברים בקהילות יהודיות או בארגונים יהודיים. הם וסביבתם הלא־יהודית מוּדעים לזהותם היהודית, אף שרובם אינם פעילים משום בחינה שהיא ביהדות כתרבות. משמע: יהודיות היא זהות לאומית הבאה לביטוי במוּדעוּתו העצמית של היהודי ליהודיותו ובמוּדעוּת הסביבה להיותו יהודי, ואין היא מוּתנית ברמת האינטנסיביות והפעילות של היחיד בחיי התרבות היהודית, החילונית או הדתית. מִגוון כזה של אופני מימושה של היהודיות מייצג בימינו את התמורה הקיצונית שהתחוללה בזהות היהודית הלאומית מאז ראשית המאה ה־19. בהשפעת תהליך החילוּן, ההשכלה, האמנציפציה הסרת המחסומים האנטישמיים הרשמיים השתלבו המוני יהודים בתרבויות המדינות במערב שאליהן היגרו. בעקבות השתלבות זו וגורמים נוספים, כמחציתם של בני העם היהודי חיים בימינו בכֵפל־תרבויות, כבעלי שתי זהויות לאומיות: הזהות הלאומית של העם והארץ שבה הם יושבים, או שאליה הגיעו (הם או הוריהם) כמהגרים, ותרבות הציבור והקהילה היהודים שאליהם הם שייכים. רוב יהודי התפוצות מדברים, חושבים, לומדים ויוצרים בשפת העם והארץ שבה הם חיים. חלק מהם רואים את עצמם משום כך כבעלי זהותו הלאומית של העם שבתרבותו התערו; חלק מהם רואים את עצמם כבעלי זהות לאומית כפולה. שיעור הנישואים בין יהודים ללא־יהודים בארצות המערב מגיע בימינו ל־50% בקירוב, נתון שמשמעו הוא כי בשני שלישים מן המשפחות החדשות בציבור היהודי אחד ההורים איננו יהודי. רק חלק קטֵן והולך מילדיהן של משפחות מעורבות אלה נחשף לחינוך יהודי או לתרבות יהודית; הוא חסר או מאבד בהדרגה את מודעותו ליהודיוּתו, את זהותו הלאומית היהודית.

בימינו אין לדת השפעה על חיי היום יום בקרב רוב היהודים בעולם, כשם שלא נודעת לה השפעה אצל רוב בני העמים האחרים במערב, ואורח החיים הדתי היהודי חדל להיות סימן ההיכר העיקרי של יהודים בעולם. אך עד המאה ה־18 היתה הדת היהודית הגורם המשפיע והמעצב את תרבות החיים של רוב היהודים בעולם, כשם שהדתות הנוצריות, הקתולית והפרוטסטנטיות, היו הגורם המשפיע ביותר על תרבות החיים של רוב העמים במערב. מכיוון שהדת היהודית היא דת לאומית (דתו של עַם אחד בלבד), היה אורח החיים הדתי סימן ההיכר המובהק ביותר של הזהות הלאומית היהודית, שייחדה יהודים מבני עמים אחרים. לפי חישוביו של ההיסטוריון היהודי־האמריקני סאלו בָּרון עזבו את העם היהודי במרוצת הדורות כ־90% מבּניו שחיו לפנים ברחבי האימפריה הרומית. תהליך זה נמשך בימינו בכל ארץ שבה חיים יהודים במסגרת תרבותו הלאומית החילונית של עם אחר. תולדותיה של התבוללות היהודים בעמים אחרים – ביטול זהותם הלאומית היהודית תוך קבלת זהות לאומית אחרת – מלמדות כי המוני יהודים עזבו את העם היהודי גם בתקופות מוקדמות יותר שבהן היתה הדת הגורם המשפיע ביותר על תרבותם וזהותם של יחידים. דוגמה לכך היא התנצרותם־מרצון של יהודים ספרדים במאה ה־15 ועזיבתם את הדת היהודית, ועִמה את העם היהודי.

קרוב למחצית בני העם היהודי בימינו (ורוב בני הנוער היהודי בעולם) חיים בישראל בתרבות יהודית אחת – התרבות היהודית הישראלית, המושפעת, כמו כל תרבות מערבית, מתרבויות אחרות, אך ממשיכה להתפתח כתרבות יהודית ייחודית: החיים מתנהלים בה בעברית, שהיא שפתו הלאומית של עַם ישראל. החינוך, התקשורת, היצירה הספרותית והאמנותית, החגים, המנהגים והנימוסים האופייניים לתרבות לאומית יהודית זו מייחדים אותה מתרבויותיהם של עמים אחרים. המשותף לכל היהודים בישראל ובתפוצות היא מוּדעותם העצמית ליהודיותם ומוּדעותה של סביבתם הלא־יהודית למוצאם היהודי. ברמות שונות של ידע מוּדעים רוב היהודים בעולם למורשתו ההיסטורית של העם היהודי בתקופת התנ"ך ולאחריה, לקיומה ולחייה של מדינת ישראל, אשר נוסדה על ידי העם היהודי לפי החלטת ארגון האומות המאוחדות אחרי השואה, לחגים היהודיים ולמסורת התרבותית היהודית, לרבות חלק מן הטקסים והאמונות הדתיות – ולאנטישמיות הפוטנציאלית המצויה בכל הארצות, אף כי התפרצויותיה ופעילותה מוגבלים בימינו בארצות המערב (בהשוואה לעבר הקרוב והרחוק). המוּדעות לאנטישמיות הפוטנציאלית היא אחד מגורמי המוּדעות של יהודים ליהודיותם, והיא מתחזקת מדי פעם עם עליית מספרן של ההתפרצויות האנטישמיות באחת מארצות המערב, או עם התגברותם של ביטויי איבה ליהודים וליהדות כגון הכחשת השואה, או הפצת ספר השיטנה האנטישמי הפרוטוקולים של זקני ציון והקרנת תוכניות טלוויזיה המבוססות עליו. מוּדעות זו לאנטישמיות היא גם אחד מגורמי מוּדעותם של יהודים לחובת הסולידריות, המוטלת עליהם מעצם היותם יהודים, עם יהודים הנרדפים או נפגעים בגלל יהודיותם.

 

ג התנגדות יהודים חילוניים ודתיים להגדרת היהודיות בחוק השבות במדינת ישראל.    🔗

בישראל הפכה השאלה ‘מי הוא יהודי’ לבעיה משפטית בשל יישומו של חוק השבות. המחלוקת בשאלה זו נעוצה בעיקר באופני ההצטרפות לעם היהודי ובדיני הנישואים של יהודים לבני או בנות זוגם. מדינת ישראל הדמוקרטית והחילונית קיבלה את עמדת התנועה האורתודוקסית ביהדות בעניין דרכי ההצטרפות לעם היהודי באמצעות גיור דתי בידי רבנים אורתודוקסיים, שאושרו על ידי הרבנות הראשית לישראל. אלא שרוב היהודים בישראל ובעולם – חילונים ודתיים כאחד – אינם מכירים לעניין זה בסמכותה של הרבנות הראשית לישראל, על הרכבה האנכרוניסטי: רב ספרדי ורב אשכנזי, שאינם מייצגים את רוב הזרמים ואת רוב העדות בעם היהודי. רוב היהודים בעולם מכירים ביהודיותו של אדם ללא קשר עם שמירתו את מצוות הדת, או עם התגיירותו בגיור המאושר על ידי רבנים, שלדעת מנהיגי רוב הזרמים והעדות ביהדות אינם מוסמכים לקבוע “מי הוא יהודי”.

חוק השבות כחוק של אפליה מתקנת, המאפשר לכל יהודי בעולם לעלות לישראל ולהיות בה לאזרח, הוא חלק בלתי נפרד מן הנימוקים לייסודה של המדינה היהודית בעולם שבו חיו יהודים בכל הארצות כמיעוטים נסבלים או נרדפים. בשנות ה־30 וה־40 של המאה העשרים, כמאתיים שנה אחרי מהפכת הנאורות באירופה, שלטו כמעט בכל מדינות אירופה ממשלות אנטישמיות, ואפילו מדינות נייטרליות כשוויץ וכשוודיה שיתפו פעולה עם גרמניה הנאצית. כאשר הגיעו הרדיפות לשיאן, לא אִפשרו מדינות המערב ליהודים למצוא מקלט בארצותיהם: ארצות־הברית סגרה את שעריה בפני הפליטים היהודים, ובתום המלחמה נאבק הצי הבריטי בספינות שהובילו את שרידי מחנות ההשמדה הנאציים לארץ ישראל, שבה הבטיחה ממשלת בריטניה להקים בית לאומי לעם היהודי. חוק השבות אינו חוק שוויוני, אך הוא נראה מוצדק וחיוני לקיומה של מדינת היהודים, שנוסדה כדי להבטיח מקום לכל יהודי העולם הרוצים או הנאלצים להגר אליה. חוק זה דומה לחוקים המעניקים עדיפות בהגירה לבני אותו לאום בעוד כ־20 מדינות לאומיות בעולם. חוק השבות קובע: יהודי הוא בן לאם יהודיה או שנתגייר והוא אינו בן לדת אחרת. יהודי הוא גם בן או נכד של יהודי, או בן זוג של יהודי, או של ילד או של נכד יהודי, להוציא אדם שהמיר את דתו.

הגדרה משפטית זו של “מי הוא יהודי” בחוק השבות מעוררת מחלוקת עזה בקרב המסכימים לעצם החקיקה, אך מתנגדים לניסוח שלה – הן בקרב הרוב החילוני של העם היהודי והן בקרב רוב היהודים הדתיים לזרמיהם השונים. רבים מבין החילונים מתנגדים לחוק השבות בגלל האלמנטים הגזעניים שבו, המזכירים להם את אלה של חוקי נירנברג, ובגלל הדרישה לגיור דתי אורתודוקסי בלבד ולהתחייבות המתגיירים לשמור את מצוות הדת היהודית, שאינן רלוונטיות לזהות היהודית בימינו. רוב היהודים האורתודוקסים מתנגדים לו מכיוון שהוא מכיר בדיעבד ביהודיותם של מי שגוירו על ידי רבנים לא אורתודוקסיים מחוץ למדינת ישראל. ההלכה היהודית האורתודוקסית מַתנָה את יהודיותו של אדם ביהודיות אמו, אף שהדבר מנוגד למסורת היהודית כפי שהיא באה לביטוי בסיפורי התנ“ך: כל המלכים ששלטו בממלכת יהודה היו צאצאיהן של אימהות וסבות לא־יהודיות, שהצטרפו לעם היהודי. רות המואביה הפכה ליהודיה ברגע שהצהירה על כך: ללא טקס, ללא כהן, ללא גיור כהלכה. בדיעבד היתה לאֵם אִמותיו של בית דוד, שהיהדות הדתית רואה אותו כמייצג המלכות היהודית בעבר ובעתיד המשיחי. בתקופה התנ”ך וברוב התקופות האחרות בתולדות עַם ישראל היתה ההצטרפות לעם היהודי תוצאה של נישואים לבן או לבת העם היהודי וחיים במשפחה יהודית. דבר זה מסביר את ההבדלים הניכרים־לעין בין בני העם היהודי הנאסף בישראל מארצות רבות, כגון הודו, תימן, אתיופיה, מדינות הקווקז או רוסיה ואוקראינה. נשים וגברים כהי עור ובהירי עור מכל הגוונים חברו בעם היהודי הנאסף בישראל עקב נישואי יהודים ללא־יהודים בני עמים שונים בכל הארצות והצטרפותם של אלה לעם היהודי בגין נישואיהם. לפני שחוקקה הכנסת את חוק השבות בנוסחו הנזכר לעיל, פסק שופט בית הדין העליון חיים כהן, ברוח דבריהם של אחד העם ושל סופר מגילת רות: כל אדם זכאי להחליט לעצמו אם יהודי הוא אם לאו. יהודי הוא כל מי שמצהיר בתום לב על יהדותו. חיים כהן, מגדולי ההוגים היהודים בימינו, מציג בפסק הלכה משפטי זה את הנוסח הרצוי, התואם את המסורת השיפוטית היהודית ואת זכויות האדם וכבודו. בהסתמכו על מקורות הלכתיים שונים, ביניהם הרמב“ם (הלכות איסורי ביאה), קובע חיים כהן כי מסורת ההלכה היהודית הכירה ביהודים כיהודים בעת שהרוב הכיר בהם כיהודים בארץ ישראל, שבה היו רוב התושבים יהודים. במאמרו “מי הוא יהודי” הוא אומר: מבחינת עיקרי זכויות האדם אין כופין על אדם מעמד כלשהו בעל כורחו (לא כיהודי ולא כלא יהודי), וכל אדם רשאי לבחור להצהיר על יהודיותו בתנאי שקיבל על עצמו החובות המוטלות עליו בתוקף חברות זו. ודבר זה נכון במיוחד לגבי בן או בת זוג שהצטרפה ליהודי והצילה חייו בשואה או הלכה עמו למחנה ריכוז נאצי, ואין זכות לאדם לפסול יהודיותה או יהודיות צאצאיה. עקרונות האוטונומיה של היחיד מחזקים את קביעותיו אלה של חיים כהן, ההולך בעניין זה בעקבות אחר העם בראשית דרכו, שהציע עיקרים מַנחים להגות יהודית חילונית. תורתו ותורתם של הוגים אחרים עמדו ביסוד החינוך היהודי החילוני והגישה החדשה לזהותם היהודית של בני אדם המצהירים על יהודיותם, מצטרפים לחברה היהודית, מקבלים עליהם את החובות הנובעות מהצטרפות זו ונחשבים ליהודים מכל בחינה שהיא – כמו מאות אלפי העולים מרוסיה לישראל בימינו, שבנותיהם ובניהם מתגייסים לצה”ל, חיים בתרבות ובחברה הישראלית ומוּדעים ליהודיותם כשם שהסביבה היהודית מוּדעת לה, אף על פי שהמיעוט הדתי האורתודוקסי ורבניו אינם רואים אותם כיהודים ופוסלים אותם לנישואין עם בני ובנות העם היהודי, בהתבסס על פסקי הלכה שלהם ושל קודמיהם. התמורה בזהות היהודית הלאומית ניכרת לעין כול מאז נפרדה הזהות הלאומית היהודית מן הזהות הדתית. החוק המחייב גיור דתי למבקשים להצטרף לעם היהודי הוא אפוא חוק אנכרוניסטי, בלתי מציאותי, המזמין התיימרות שווא ותרמית מצד המתגייר, הנדרש להתחייב לחיות לפי ההלכה הדתית המקובלת על היהדות האורתודוקסית.

 

ד יהודים הם בני העם היהודי החיים באחת התרבויות היהודיות שביהדות.    🔗

גם לפי ההלכה אין היהודיות מוגדרת על פי היחס לדת. ההלכה אומרת שמכיוון שאין אדם מישראל יכול לחדול להיות בנה של אמו, הריהו ממשיך להיות יהודי גם אם אינו שומר מצוות (“ישראל – אף על פי שחטא ישראל הוא”), ואפילו הוא מין ואפיקורס המכחיש את קיומו של אלוהים כבורא העולם ומנהיגו, או אף מי שהמיר את דתו לדת אחרת. יהודי כזה, לדברי חז“ל, לא יזכה לחיי נצח שלאחר המוות (“אין לו חלק לעולם הבא”), אך לא יחדל להיות יהודי. רק את יהודיותם של המצטרפים לעם היהודי מַתנים בהתחייבות לשמור מצוות, אם כי גם לרבנים המגיירים ברור כי רוב המתגיירים אינם מתכוונים למלא את ההתחייבות הזאת. מבחינתם של רוב היהודים בימינו אלה יש להלכות הדת היהודית משמעות היסטורית גרידא ולא משמעות נורמטיבית, המחייבת את שמירת המצוות. התנ”ך וחוקיו, המשנה והתלמוד ומפרשיו והפוסקים עד לדור אחרון משמשים להם מקור השראה, לא מקור סמכות. הם אינם מחייבים את אופני התנהגותם של רוב היהודים בזמננו ואורחות חייהם של רוב בני העם היהודי, ברוב התרבויות שבהן הם חיים, אינם מעוצבים על פיהם. התמורות שהתחוללו בעקבות תהליך החילוּן בעם היהודי במערב גיוונו את הזהויות הלאומיות היהודיות בנות זמננו: היהדות כיום היא תרבות פלורליסטית, מתפתחת ומשתנה, רבת זרמים חילוניים ודתיים ועֵדות אתניות, המתאפיינות באורחות חיים שונים. בכל אחת מן התרבויות והעדות האלה מוגשמת היהדות בדרכים שונות, חילוניות ודתיות. אין ספק שמאפייני היהודיות כיום שונים ממאפייניה בימי הביניים, או מאלה שאפיינו יהודים בארץ ישראל בימי המשנה, או יהודים שחיו בתפוצה דוברת היוונית והארמית בימי בית חשמונאי, או את בני ישראל בתקופת התנ"ך שקדמה לחורבן שלושת בתי המקדש ליהוה – בדן, בבית אל ובירושלים. בכל אותן תקופות היה העם היהודי מפוצל למגזרים מוגדרים ונפרדים – תחילה לשבטי ישראל, אחר כך לבני שתי הממלכות ישראל ויהודה, אחר כך ליהודים “שלומי אמוני ישראל” מזה וליהודים “מתייוונים” מזה, שחיו בתרבות ההלניסטית וקיימו בתוכה את יהודיותם במרכזי אוכלוסיה ויצירה יהודית בשפה היוונית.

בימי הביניים התפתחו תרבויות היהודים בקהילות מרוחקות אלו מאלו בשלוש היבשות אפריקה, אסיה ואירופה. כבר בסוף האלף הראשון לספירה קמו ליהדות מרכזי תרבות ויצירה עצמאיים של דוברי עברית, ארמית, ערבית ושאר שפות מקומיות – בארץ ישראל, בבבל (עיראק), בחופי הודו, במצרים, בקירנאיקה (לוב) ובשאר ארצות המַגרבּ, ביוון, באיטליה ובמקומות אחרים. בכל התקופות ובכל מרכזי התרבות היהודית הכירו היהודים במורשת ההיסטורית שלהם, בעברית כשפתם הלאומית, בארץ ישראל כמולדת העם היהודי ובירושלים כבירתה – אך בכל אחת מן התפוצות היתה התרבות היהודית מושפעת מן התרבות המקומית; יהודים אימצו להם את שפתה וחלק ממנהגיה, ואלה השפיעו על מאפייני זהותם היהודית הלאומית. אך על אף השוני בין תרבויות היהודים ראו עצמם היהודים בכל הזמנים כבני אומה יהודית אחת וייחודית, שונה מן האומות האחרות שבשכנותן חיו. בתקופת התנ"ך ידעו היהודים כי עַמם, המורכב משנים עשר שבטי ישראל, שונה ונבדל מן העם המצרי, האמורי, המואבי, העמוני, הפלשתי, החִתִּי ועמים אחרים. הכרה זו גברה בעם היהודי כאשר נשאר חלק הארי שלו בבבל – לאחר שמיעוט קטן מגולי ארץ שני הנהרות נענה להצהרת כורש וחזר לירושלים (בדומה למיעוט הזעיר בעם היהודי שנענה להצהרת בלפור ועלה ארצה במאה העשרים). לאחר שיקום העצמאות היהודית בימי בית חשמונאי גברה המוּדעות ללאומיות היהודית הייחודית בקרב היהודים יושבי המדינות שקמו על חורבות האימפריה של אלכסנדר מוקדון ויורשתהּ, האימפריה הרומית. אחרי שבא הקץ לעצמאות היהודית בתום המרד ברומאים חל בידול נוסף בתרבויות היהודים, כגון תרבותן היהודית של הקהילות דוברות היוונית בארץ ישראל ובתפוצה המערבית, תרבותה של היהדות הרבנית בארץ ישראל ובתפוצה המזרחית, ותרבויותיהם של הזרמים השונים בדת היהודית – היהדות הנוצרית, הקראית, השומרונית, ועוד.

בעידן התנ"ך הייתה הזהות הלאומית היהודית נפרדת מהזהות הדתית של רוב היהודים עובדי הבעל והאשתורת – אלי הכנענים. בתקופה ההלניסטית, הרומית והביזנטית ובימי הביניים התמזגה הזהות היהודית הלאומית עם הזהות היהודית הדתית, והיהודים ניכרו בהיותם שומרים את המצוות המקובלות בזרם הדתי שאליו השתייכו. כאשר חדלה העדה הנוצרית הקדומה לשמור את מצוות הדת היהודית וכאשר נעשתה הנצרות לדת הרשמית באימפריה הביזנטית, חדלו היהודים הנוצרים להיחשב ליהודים בעיני עצמם ובעיני אחרים. אף על פי שמאז ועד לעת החדשה נטמע חלק גדול מן העם היהודי בעמי העולם, התחזקה בימי הביניים התודעה הלאומית היהודית בקרב היהודים שחיו בשתי תרבויות שונות, שבהן התפתחו תרבויות יהודיות נבדלות: תרבויות אזור ההשפעה של האיסלם באסיה ואפריקה ותרבויות אזור ההשפעה של הנצרות באירופה. בעת החדשה, עם התעצמות התנועות הלאומיות, המדינות הלאומיות (והמגמות האנטישמיות) במערב, התפתחה בעם ישראל המוּדעות לזהות יהודית לאומית הנפרדת מן הזהות הדתית היהודית. בתרבויות היהודיות השונות הופיעו תנועות לאומיות יהודיות, שנסמכו על ההכרה בייחודו של העם היהודי ונבדלותו מן העמים שבקרבם הוא חי. בכמה מתרבויות אלה התפתחו תנועות משיחיות לאומיות, כגון התנועה השבתאית; במקביל החלו להתגבש תנועות יהודיות לאומיות חילוניות, שהלכו והתעצמו במאה ה־19 ובמאה העשרים. אלו ואלו חתרו לעצמאות לאומית יהודית – למסגרת אוטונומית שתאגד אנשים בעלי זהות יהודית לאומית.

היהדות כתרבות והיהודיוּת כזהותם הלאומית של היחידים שבה באו לביטוי בכל הזמנים ביצירות שנוצרו במגוון לשונות – בעברית ובשפות לאומיות יהודיות שהתפתחו מדיאלקטים של שפות עמים אחרים, כגון יוונית־יהודית, יידיש, לדינו, תימנית־יהודית, ערבית־יהודית ומוגרבית, ובשפותיהם של עמים אחרים – ארמית, יוונית, ערבית, גרמנית, רוסית, צרפתית, אנגלית ועוד. חלקן היו יצירות דתיות; אחרות הן יצירות חילוניות, שבהן אין לאלוהים נוכחות או שאינו נזכר כלל, כמו שיר השירים או מגילת אסתר בתנ"ך; או יצירות שגישתן לחיים אינה נקבעת על פי אמונה דתית, כמו יצירותיהם של פרנץ קפקא, שלום עליכם, מנדלי מוכר ספרים, שלום אש, ס. יזהר, א.ב. יהושע, עמוס עוז ואחרים. רבות מן היצירות היהודיות נסבו על נושאים כלל־אנושיים, לאו דווקא על נושאים יהודיים מובהקים; עִמן נמנים איוב, קהלת, שיר השירים, המשפט והטירה לקפקא, ארבעים הימים של מוסה דאג לפרנץ וֶרפֶל, הנדרסון מלך הגשם לסול בלו ואחרות – אך הן יצאו מתחת ידיהם של מחברים יהודים שחיו באחת התרבויות היהודיות המרכיבות את היהדות.

המשותף לזהותם היהודית של בני עדות וזרמים שונים ביהדות, של יהודים החיים בישראל ובארצות־הברית, במערב אירופה ובמזרחה, הוא מוּדעוּתם להיותם בני העם היהודי, לרבות מוּדעוּתם למורשת ההיסטורית המשותפת, לדת ולמסורת היהודית (שרוב היהודים כבר אינם חיים במסגרתה). במדינת ישראל התרחש לראשונה מפגש של המוני יהודים שחיו בארצות מוצאם בתרבויות יהודיות ובתרבויות עמים אחרים. מפגש זה היה לגורם חשוב בהתפתחותה של התרבות היהודית הישראלית הייחודית, השונה מכל תרבות יהודית אחרת בעולם.

 

ה תולדות ההפרדה, המיזוג וההפרדה־מחדש בין זהות לאומית לזהות דתית ביהדות מאז תקופת התנ"ך.    🔗

זהותם הלאומית של היהודים בעולם נקבעת על ידי מוּדעוּתם של היהודים ומוּדעות סביבתם הלא־יהודית ליהודיותם ועל ידי השפעתה של מוּדעות זו על חייהם. בתקופת התנ"ך היתה הזהות הלאומית היהודית נפרדת מן הזהות הדתית היהודית, ורבים מבני ישראל עבדו לאלוהי עמים אחרים. בתקופה ההלניסטית־ביזנטית ובימי הביניים התמזגה הזהות הלאומית היהודית עם זהותם הדתית של היהודים: יהודים נחשבו לבעלי זהות לאומית יהודית בהיותם שומרים את מצוות הדת היהודית, חיים במשפחות ובקהילות יהודיות דתיות, מונהגים על ידי מנהיגים יהודים ונשפטים בבתי דין דתיים יהודיים. בעת החדשה, החל בתקופת הנאוֹרוּת, שוב נפרדה הזהות הלאומית היהודית מן הזהות הדתית היהודית, ורוב היהודים בימינו הם בני העם היהודי אף שאינם שומרי מצוות. יהודים החיים בימינו ביהדות כתרבות ואינם חיים בדת היהודית ממשיכים מסורת רבת דורות, שבה נפרדו והתמזגו לסירוגין הזהות היהודית הלאומית והזהות היהודית הדתית. כיום משפיעה הזהות הלאומית היהודית במדינת ישראל (הנפרדת מן הזהות הלאומית הפלשתינאית של ערביי ישראל) השפעה מכרעת על חיי התרבות של אזרחיה היהודים – המתחנכים, מן הפעוטון ועד לאוניברסיטה, במסגרות לימודיות יהודיות, רובן המכריע מסגרות לא דתיות. זהותם הלאומית של רוב היהודים בישראל נפרדת מזהותם הדתית, מכיוון שרוב היהודים בישראל חיים מחוץ לדת היהודית. הם מוּדעים לזהותם הלאומית היהודית שאינה זהות דתית יהודית, ולעובדה כי זהותם היהודית הלאומית היהודית מתבטאת בחברוּתם בעם היהודי על כל זרמיו ועדותיו, אף שזהותם היהודית הישראלית שונה במאפיינים רבים מן הזהות הלאומית היהודית של יהודים אמריקנים, או רוסים, למשל.

כבר בתקופת התנ“ך, בסוף האלף השני ובראשית האלף הראשון לפנה”ס, אימצו להם יהודים רבים את דתות עממי כנען ואת מסורותיהן וטקסיהן, את אֵליהן ואת המזבחות שבהם העלו להם קורבנות, לעיתים גם קורבנות אדם. הנביאים וסופרי התנ“ך מגדירים אותם כיהודים העובדים אלוהים אחרים, עבודה זרה שהיא תועבה בעיני יהוה. ההפרדה הזאת בין זהות לאומית לזהות דתית התקיימה אצל בני ישראל בתקופת השופטים, בימי הממלכה המאוחדת, בממלכת ישראל ובממלכת יהודה. בתקופת התנ”ך מילאה הזהות הלאומית היהודית תפקיד חברתי חשוב בחייהם של בני ישראל. היא התבטאה בהיותם בנים לשבטים, בתי־אב ומשפחות הנבדלים אלה מאלה – ובהיותם אזרחי הממלכה המאוחדת, ממלכת יהודה או ממלכת ישראל. אך זהות לאומית זו לא השפיעה על חייהם הדתיים; עד חורבן בית ראשון הם המשיכו לעבוד אלים כנעניים, ובמשך כשני שלישים מימי קיומו של בית המקדש הראשון הוצב בו גם פסל של האֵלה הרֹאשָה הכנענית, האֲשֵרָה (ראו רפאל פטאי, האלה העברית). רק בימי בית שני ולאחריהם התפוגגה השפעתן של הדתות הכנעניות על היהדות כתרבות. החל במחצית השנייה של האלף הראשון לפנה"ס ובתקופה ההלניסטית־רומית־ביזנטית נדדו היהודים והתיישבו בארצות אסיה, אפריקה ואירופה והקימו בהן קהילות יהודיות דתיות ומרכזי יצירה ותרבות יהודית. בדורות ההם התמזגה הזהות הלאומית היהודית עם הזהות היהודית הדתית: יהודים היו מי שקיימו את מצוות הדת היהודית. הם השתייכו לתרבויות יהודיות שונות. חלק מהם חיו בקהילות התרבות היהודית של דוברי יוונית ועברית, אחרים – בתרבות היהודית הרבנית של דוברי ארמית ועברית, אך זהותן הלאומית היהודית של כל הקהילות הללו היתה כאמור חלק בלתי נפרד מזהותן הדתית היהודית. מימי בית שני ואילך התפצלה הדת היהודית לזרמים ותנועות שהתנגשו אלה באלה, שכן אנשיהן נקטו עמדות מנוגדות ביחס לעיקרי האמונה, למצוות שאותן בחרו לקיים ולאופני קיומן של המצוות הללו. מחלוקות אלו בדת היהודית החלו, בימי בית שני, בין הצדוקים, ראשי הממסד הדתי של בית המקדש, לבין הפרושים, מתנגדיהם, שיצרו את התורה שבעל פה, לבין כתות המדבר שהתנגדו גם לצדוקים וגם לפרושים – ולבין היהודים הנוצרים, שהחלו לפתח זרם דתי משלהם בתוך היהדות. הפער בין הזרם הנוצרי ביהדות לבין זרמי הדת האחרים הלך וגדל ברבות השנים, עד שהקהילות הנוצריות יסדו דת שנפרדה מן היהדות. בתקופות מאוחרות יותר התפתחה ביהדות התנועה הקראית (שאנשיה קראו לעצמם “בני מקרא”), שירשה את עמדת הצדוקים ביחס לתוקפה הבלעדי של ההלכה המקראית וביטול תוקפן של הלכות התורה שבעל פה. פיצול זה לתנועות ולזרמים דתיים הביא להתהוותם של הבדלים בין הזהויות הדתיות היהודיות השונות של בעלי הזהות היהודית הלאומית. היהודים היו מוּדעים ליהודיותם, אך גם לחברותם באחד מזרמי הדת היהודית, שעיקריהם הייחודיים השפיעו על אורחות חייהם, על חינוך הילדים והנוער, על דרכי חגיגת החגים, על האמונות הרווחות בקרבם ועל המצוות והדינים המחייבים יהודים החיים בקהילות אלה.

גם בימי הביניים נחשב ליהודי כל מי שקיים את מצוות הדת היהודית והיה חבר בקהילה דתית יהודית, וגם אז התמזגה הזהות הלאומית היהודית עם הזהות הדתית היהודית. בתקופה ההיא התפצלה היהדות לעדות שונות אלה מאלה מבחינה אתנית ותרבותית, שהתפתחו באסיה, אפריקה ואירופה ובאזורי השפעה שונים אלו מאלו, של האיסלם מזה ושל הנצרות מזה. הזהות הלאומית היהודית היתה משותפת לחברי הקהילות הדתיות היהודיות בעדות השונות ובאזורי ההשפעה השונים. היא התבטאה בתוכני הלימוד ובתפילות, שטיפחו את המוּדעות למורשת ההיסטורית המשותפת לכל היהודים באשר הם, לארץ ישראל ולירושלים כמולדת העם היהודי ולתקוותם של יהודים בני כל התפוצות לחזור בעתיד לארצם ולעצמאותם המדינית, ואת המוּדעות לשפה העברית כשפה לאומית המשותפת לכל היהודים בעולם, דוברי שפות שונות, יהודיות ולא יהודיות. הדת היהודית התייחדה אז, ועודנה מתייחדת גם כיום, בהיותה דת לאומית: רק בעלי זהות יהודית לאומית יהודית חברים בקהילותיה ושומרים את מצוותיה. ואילו הדתות המונותיאיסטיות האחרות, שבעת היווצרותן הושפעו מן היהדות, היו לדתות בינלאומיות: אנשים בעלי זהויות לאומיות שונות אימצו להם את הדת הנוצרית ואת הדת המוסלמית. הזהות הלאומית היהודית, ועִמהּ ההכרה בתנ“ך כיסודהּ של זהות זו, משותפת לבני כל העדות היהודיות, המוּדעים גם לזהותם העדתית ולהבדלים בין הזהויות היהודיות העדתיות השונות, כגון העדה התימנית, המרוקנית, הפולנית, העיראקית, הקווקזית, האמריקנית. (וכאן עלינו לציין שאין ולא היתה כל משמעות לחלוקת העם היהודי ל“ספרדים” ו“אשכנזים”, חלוקה שבעקבותיה יסדו הטורקים העות’מאנים את הרבנות הראשית לארץ ישראל במתכונתה הכפולה הנוכחית, דהיינו הרבנות בישראל, שבראשה עומדים רב ראשי אשכנזי ורב ראשי ספרדי). התנ”ך הוא היסוד המשותף היחיד לכל התרבויות היהודיות – העדתיות, הדתיות והחילוניות. הוא העומד בבסיס המוּדעות היהודית הלאומית המשותפת לכולן, בהיותו גם המסד לזרמים ולתנועות הדתיות ביהדות, לתורה שבעל פה ולתרבות היהודית החילונית, שבה אין עוד לתורה שבעל פה תפקיד בעיצוב אורחות החיים והיצירה היהודית.

בתקופת הרנסנס ובתקופת הנאורות שבראשית העת החדשה הופיעו ביהדות, גם בהשפעת התמורות שהחלו להתחולל אז בתרבויות אירופה והתעוררות התנועות הלאומיות בקרב עמיה, תנועות לאומיות, דתיות ולא דתיות. המחלוקת ביחס להפרדת הזהות הלאומית מן הזהות הדתית היהודית היתה לאחד מגורמי הניגוד הקוטבי בין הזרמים והתנועות ביהדות כתרבות בעת החדשה. מחלוקת זו מתמקדת שוב בימינו בתשובות לשאלה “מי הוא יהודי” ולשאלה מה היא הדרך הלגיטימית להצטרפות אדם לעם היהודי.

 

ו התחדשות ההפרדה בין הזהות הלאומית והדתית בעם היהודי החל במאה ה־15.    🔗

במאה ה־15 כאשר המירו היהודים שנותרו בספרד לאחר הגירוש את דתם לנצרות, הופיע מחדש הפיצול בין הזהות הלאומית היהודית לבין הזהות הדתית היהודית. התנצרות המונית זו של יהודי ספרד הנוצרית אִפשרה להם להתקדם מבחינה כלכלית וחברתית בממלכת קסטיליה ואָרָגון המאוחדת, שבראשה עמדו “המלכים הקתוליים”, ואף בהִייֶררכיה של הממסד הדתי הנוצרי, לרבות בצמרת האינקוויזיציה. התנגדותם של הנוצרים הוותיקים ל“נוצרים החדשים”, שהחלו לתפוס עמדות מפתח במינהל הממלכתי, יצרה סוג חדש של אנטישמיות גזעית: שנאת יהודים לא בהיותם בני הדת היהודית, אלא בגלל מוצאם הלאומי היהודי. על האנטישמיות הדתית בעיקרה הקדם־נוצרית, הנוצרית והמוסלמית – שיצאה נגד ייחודו של העם היהודי הדבק בדתו הלאומית ונבדל על כן משאר העמים – נוספה אפוא החל במאה ה־15 אנטישמיות גזענית, המגדירה את היהודים לא על פי דתם, אלא פי “גזעם”. רבים מן “הנוצרים החדשים” המשיכו לראות את עצמם כיהודים על אף התנצרותם, והיו ביניהם מי שקיימו בסתר כמה משרידי המנהגים היהודיים, כגון ייחוד השבת משאר ימות השבוע, או שימור סמלים וחלקי טקסים של חג הפסח. הכרה בזהות הלאומית היהודית הנפרדת מן הזהות היהודית הדתית, המתבטאת בשמירת מצוות ובציות לרבנים, התפתחה גם בקרב יהודי ספרד ופורטוגל שנמלטו או גורשו מחצי־האי האיבֶּרי ויסדו במאה ה־16 וה־17 קהילות חדשות במערב אירופה: באמסטרדם, בפרנקפורט, בהמבורג, בבּוֹרדוֹ, בלונדון ועוד. חלק מיהודים אלה היו “נוצרים חדשים” שחזרו לדת היהודית, ורבים מהם היו בעלי השכלה כללית בצד השכלתם היהודית, שידעו לטינית (ואולי אף יוונית) והכירו מכלי ראשון את יצירות התרבות האירופית, לרבות יצירותיהם של פילוסופים וסופרים הומניסטיים, מבשרי עידן הנאורות. בהשפעתם החלו יהודים משכילים רבים בקהילות אלה להטיל ספק בַּמחויבות לשמירת מצוות הדת היהודית, לציוּת לפסקי ההלכה של הרבנים או לדבקות באמונות הרווחות ביהדות הדתית השמרנית.

הפילוסוף היהודי ברוך (בנדיקטוס) שפינוזה, מגדולי הפילוסופים של אירופה, גילם בהגותו ובחייו את היפרדות הזהות הלאומית היהודית מן הזהות הדתית היהודית עם פרישתו מן הקהילה היהודית הפורטוגזית באמסטרדם, בעקבות החרם שהוטל עליו בידי מנהיגיה בשל אמונתו החילונית ההומניסטית. המשכילים היהודים במערב אירופה הושפעו הן מאמונותיו של שפינוזה והן מן הדוגמה האישית הייחודית שהציב בפניהם בחייו – חיים של יהודי חילוני שאינו מחויב לשמירת המצוות, החי מחוץ לקהילה דתית יהודית, מאמין בזהותו האלוהית של היקום, חופשי ממרות הרבנים וההנהגה הדתית היהודית אך ממשיך להיות בעל זהות לאומית יהודית ומוּדע ליהודיותו, כמו סביבתו הלא־יהודית המוּדעת לה.

שפינוזה היה לסמל, למייצג התמורה שהתחוללה בזהות היהודית הלאומית בעת החדשה: היהודי החילוני הראשון, יוצר שהשפיע על ההגות היהודית והעולמית, בעל זהות לאומית יהודית ללא זהות דתית יהודית. תופעה זו של הפרדת הזהות הלאומית מן הזהות הדתית בקרב יהודים בקהילות יהודי ספרד במערב אירופה (ראו: עזר כהנוב, זהות לאומית ודתית בקרב יהודי ספרד) מבשרת את צמיחתה של תנועה שהתפשטה במהירות בהשפעתן של תנועת הנאורות, ההפרדה בין דת למדינה במערב אירופה והתנועות הלאומיות החילוניות שקמו בה ובעם היהודי. מאוחר יותר התפתחה, בהשראת משה מנדלסון והמשכילים היהודים בגרמניה ובאוסטריה, תנועת ההשכלה היהודית במזרח אירופה ובשאר מקומות שאליהם היגרו היהודים. אף שרבים מן המשכילים הללו (כמו יהודה ליב גורדון) היו יהודים שומרי מצוות, הם הכינו ביצירותיהם, בהגותם ובמחקריהם את הקרקע לצמיחתן של תנועות לאומיות יהודיות חילוניות וחיזקו בכך את ההפרדה בין זהות לאומית יהודית לזהות דתית יהודית. התנועות הלאומיות החילוניות באירופה, כגון אלה שקמו ביוון ובאיטליה, הפיצו את רעיון העצמאות הלאומית המדינית כאידיאל, שיהודים רבים דבקו בו. התנועות הלאומיות היהודיות החילוניות – גם הציוניות וגם האנטי ציוניות – חתרו אפוא להקמת ישות יהודית לאומית עצמאית, שאינה נשלטת על ידי מנהיגי הדת ואינה כפופה למצוות המוכתבות על ידיהם. בהגותם של מנהיגי תנועות אלה וחבריהן הופרדה הלאומיות היהודית מן הדת היהודית. בתהליך זה של חילון התפתחה ביהדות ההכרה האומרת כי ה“יהודיות” מאפיינת את לאומיותם של יהודים חילונים ודתיים כאחד, וכי אפשר להיות יהודי מבלי להיות יהודי דתי שומר מצוות כפי שנוסחו בשולחן ערוך ובקובצי הלכות אחרים של זרמים ישנים או חדשים ביהדות הדתית. הלאומיות היהודית – כמוּדעתו של היחיד וכמאפיין של תנועות לאומיות יהודיות חילוניות – העירה מרבצהּ את ההיסטוריוגרפיה של העם היהודי, שהיתה רדומה במשך כאלפיים שנה, מאז ימיו של יוסף בן מתתיהו, הוא יוספוס פלביוס. היסטוריונים יהודים ולא־יהודים החלו לחקור את תולדות היהדות כתרבות לאומית, הכוללת את דתו הלאומית של העם היהודי אך אינה זהה עִמהּ. המחקרים ההיסטוריוגרפיים החזירו אל התודעה את הגדרתה של ה“יהודיות” כזהות לאומית, לאו דווקא כשמירת מצוות הדת היהודית וכחבֵרוּת בקהילה דתית יהודית.

במאה ה־19 ובמאה ה־20 הואצה התפתחותה של התרבות היהודית החילונית – מכלול אמונותיהם, מנהגיהם, חגיהם, הגותם ויצירותיהם של יהודים חילוניים שאינם שומרים מצוות ואינם סרים למרותם של מנהיגי הדת. המוני ספרים, כתבי־עת ועיתונים יומיים, הצגות תיאטרון וקולנוע, ציורים ופסלים, יצירות מוסיקליות, מוסדות חינוך, השכלה ומחקר הופיעו באותה עת במרכזיה של התרבות החילונית היהודית באירופה, באמריקה ובארץ ישראל וייצגו זהות לאומית יהודית שאיננה נזקקת לדת. היצירה ההגותית והספרותית היהודית במאה ה־20 נוצרה בעיקרה על ידי הוגים וסופרים יהודים חילונים, שכתבו ביידיש ובעברית ובשפות העמים שבתרבותם השתלבו – בייחוד בגרמנית, רוסית, פולנית, צרפתית ואנגלית. זהותם הלאומית של יהודים חילוניים שונה מזהותם הלאומית של יהודים דתיים מבחינת התפקיד שממלא סוג הזהות הלאומית בחיי היחיד והמשפחה, הקהילה והמפלגה או התנועה החברתית. זהותם הלאומית של יהודים חילוניים מעודדת אותם להשתלב בתרבויותיהם של עמים אחרים, במסלולי השכלה ומחקר החופשיים מכל מגבלה של אמונה או דוֹגמה דתית, ומאפשרת להם לקחת חלק בתנועות לאומיות יהודיות חילוניות, כמו התנועה הציונית שהקימה את מדינת ישראל ושינתה את מהלך ההיסטוריה של העם היהודי. יהודים שביקשו להשתלב בתרבויות העמים שבקרבם חיו כבר אינם חייבים להמיר את דתם (כפי שעשו בשעתם בנימין דיזרעאלי, גוסטב מהלר, היינריך היינה ואביו של קרל מרקס); זהותם היהודית נהירה להם ולסביבתם גם כאשר הם פעילים ויוצרים במרכזי התרבויות האירופיות והאמריקניות, כגון מרסל פרוסט, פראנץ קפקא, אמדיאו מודיליאני, מארק שאגאל, ליאונרד ברנשטיין, ג’ורג' גרשווין, וודי אלן ורבים אחרים. הזהות היהודית הדתית האורתודוקסית מעוצבת במערכת החינוך הדתי השמרני, שרוב מוסדותיה מחנכים להסתגרות בפני התרבות היהודית החילונית ובפני תרבויות העמים. במוסדות אלה מוקדשות כל שעות ושנות הלימוד (או רובן המכריע) לשקידה על התורה ועל העבודה: לימוד התפילה, גמרא ופוסקים, מדרשים ופרשניו המסורתיים של התנ"ך. בדרך כלל אין תוכניות הלימודים הדתיות כוללות התוודעות ליצירות שנוצרו ביהדויות “פסולות” מבחינת המסורת הדתית, כגון יצירותיהם של פילון האלכסנדרוני, יוספוס פלביוס, הספרים החיצוניים או ספרי הברית החדשה. כמו כן נעדרות מתוכניות לימודים אלה היצירות שנוצרו ביהדויות הלא־דתיות המודרניות, כגון הספרות היהודית החדשה שנכתבה בעברית, ביידיש ובשפות העמים האחרים, ויצירות אמנות שנוצרו בתרבות החילונית – בציור ובפיסול, במוסיקה, בתיאטרון ובקולנוע. הבדלים בין התכנים ודרכי־הלימוד של ההשכלה שרוכשים יהודים חילוניים לבין תכניו של החינוך הדתי האורתודוקסי מרחיבים ומעמיקים את הפער בין התרבות והזהות היהודית החילונית לבין התרבות והזהות היהודית הדתית.

התמורות הללו בזהויות היהודיות מאפיינות את היהדות כתרבות פלורליסטית, רב־תרבותית, מתפתחת ומשתנה לאורך הדורות. תכונתה זו מתגלה לעינינו כאשר אנו בוחנים את יצירותיהן של התרבויות היהודיות הרבות שקמו לנו במרוצת הדורות לאור המחקר ההיסטורי שהתפתח עם תהליך החילון. מחקר זה אִפשר את העיוּן בספרים החיצוניים ובברית החדשה; בספרי הזרמים והכתות השונות ביהדות, לרבות מגילות ים המלח; ביצירות בספרות היהודית היוונית הקדומה, כגון ספרי יוספוס פלביוס ופילון האלכסנדרוני, ועוד. פניה המשתנות של היהדות הולכים ונחשפים לאור חקר הדת היהודית וזרמיה, היהדויות העדתיות, המגמה הרציונליסטית ביהדות בעקבות הרמב“ם והמגמה המיסטית־קבלית בעקבות הרמב”ן ומקובלי צפת בהנהגת האר"י, התנועות המשיחיות שהגיעו לשיאן בשבתאות, והעדות הרחוקות אלו מאלו מבחינה גיאוגרפית ותרבותית (ראה תרבויות היהודים בעריכת דייויד ביאלה). היהודיוּת אינה רק מוּדעותם של בני כל עדה וזרם ליהודיותם, אלא גם המוּדעות למשותף ליהודים החיים בתרבויות יהודיות שונות והמייחד אותם מבני עמים אחרים. השיח על המשותף לכל היהדויות מאיר באור חדש את הגדרותיהם של מושגי המפתח בעקבות תהליכי החילון וההפרדה בין הזהות הלאומית המשותפת לכל היהודים בעולם לבין הזהות הדתית היהודית המשותפת לכל חברי המיעוט הדתי בעם היהודי.

 

ז השינויים במשמעות המושגים: יהודים, יהודיות, יהדות כתרבות, יהדות חילונית, יהדות דתית.    🔗

מושגי המפתח בשיח על הזהות היהודית מוגדרים כיום מחדש, והגדרותיהם אינן תואמות את הגדרותיה המסורתיות של ההלכה, כגון: “יהודי הוא בן לאם יהודיה” (הגדרה שאינה מציינת במדויק מי היא “אם יהודיה”). הסכמה על משמעותן של המלים המהוות את מושגי המפתח הללו תאפשר את גילוי המשותף בין הזהויות והתרבויות היהודיות השונות. יהודים הם אנשים חילוניים או דתיים שמוצאם ממשפחה יהודית, או שהצטרפו למשפחה יהודית או לקהילה יהודית בדרך כלשהי. רוב היהודים בעולם מודעים לַמסורת בדבר: א) המורשת ההיסטורית והתרבותית המשותפת לבני העם היהודי; ב) ספר התנ"ך המתאר את תולדות היווצרותו של העם היהודי והמכונן את תרבותו הלאומית; ג) ארץ ישראל כמולדתו הקדומה של העם היהודי; ד) השפה העברית כשפתם הלאומית הקדומה של היהודים; ה) הגורל המשותף ליהודים החיים כמיעוטים נסבלים או נרדפים במדינות רבות בכל יבשות תבל; ו) הדת היהודית, שעד המאה ה־18 היתה הגורם הדומיננטי בחיי התרבות של העם היהודי, כשם שדתות אחרות היו הגורם הדומיננטי בחיי התרבות של עמים אחרים; ז) החילוניות (הניכרת באי שמירת מצוות) המאפיינת בימינו את רוב היהודים בעולם.

"יהודיות", או זהות לאומית יהודית, היא מוּדעותו של אדם (ומוּדעות סביבתו החברתית) להיותו יהודי, בן לעם היהודי, הנדרש למלא את חובת הסולידריות הלאומית היהודית והעשוי ליהנות מזכויות הייחודיות ליהודים במדינת ישראל (בגין חוק השבוּת). הזהות הלאומית היהודית באה לעתים לביטוי בהשתתפות היחיד והמשפחה באחת או באחדות ממסגרות חיי התרבות של העם היהודי: א) הקניית חינוך יהודי (חילוני או דתי) לבני הדור הצעיר; ב) השתייכות לאחת הקהילות התרבותיות (הדתיות או החילוניות) הקיימות ביהדות והפעילות במסגרתה; ג) חגיגת השבת והחגים המסורתיים והמחודשים, שהיו בעבר חגים דתיים ונהפכו בימינו לחגים לאומיים; ד) השתתפות פעילה באחת התרבויות העדתיות או האידיאולוגיות הקיימות ביהדות כתרבות; ה) היחשפות לאוצרות הספרות, ההגות והאמנות היהודית בהווה ובעב יהדות כתרבות היא מכלול הרכיבים והפעילוּיות המהווים את תרבותו של העם היהודי ובה תרבויות רבות, שהתפתחו במרוצת הדורות בזרמים ובתנועות היהודיות (החילוניות והדתיות), שהתנ“ך הוא הבסיס והמכנה המשותף לכולן, בהיותו המִקבץ הראשון של יצירות היסוד המכוננות את התרבות היהודית. יהדות חילונית היא ציבור של יהודים המאמינים בריבונות האדם ובזכויותיו ובאוטונומיה של היחיד, ומכוננים לעצמם את החוקים שלפיהם ראוי לחיות בחברה האנושית. אורח חייהם של יהודים אלה אינו אורח החיים הדתי המסורתי והם אינם מחויבים לשמירת המצוות או לציות לצווים והוראות הנמסרים מפי מנהיגים דתיים, המתיימרים לדבר בשם האל או בהתאם לכוונותיו. היהדות החילונית היא גם התרבות שנוצרה ונוצרת בציבור היהודי החילוני, המתבטאת באורחות חיים ובמנהגים, בתכני החינוך ובדרכי הקנייתו, באופני חגיגתם של החגים הלאומיים והאישיים ההולכים ומתעצבים בציבור היהודי החילוני במאתיים השנים האחרונות, כגון הולדת בן או בת, חגיגת בת או בר מצווה, טקסי נישואים, קבורה ואבלות. יהדות דתית היא ציבור של יהודים שהם שומרי מצוות על פי הזרם הדתי שאליו הם משתייכים, חברים בקהילות הדתיות של זרם זה ופוקדים את בתי הכנסת שלו. מגוון אמונותיהם של היהודים הדתיים כולל אמונה ביֵשות על טבעית – באלוהים שהוא בורא האולם ומנהיגו – ובמחויבותם של יהודים לשמור את מצוותיו. חלקם מאמינים שמקור המצוות הוא אלוהי וחלקם סבורים שמצוות הדת נוצרו אמנם בידי אדם, אך הן תואמות את כוונת האל. חלק אחר בציבור זה מאמין כי המחויבות לשמירת מצוות נובעת מן הזהות היהודית הלאומית, ללא קשר לאמונה ביֵשות על טבעית – אלא כביטוי ליהודיות ולנאמנות למסורת היהודית שבה החזיקו אבותינו ואימותינו. היהדות הדתית היא גם התרבות שנוצרה על ידי יהודים דתיים, המתבטאת ביצירות, במנהגים ובאופני חגיגת החגים הלאומיים והאישיים לפי מצוות ההלכה הדתית של הזרם הדתי שאליו הם משתייכים. במנהגים אלה מתבטא מגוון של אמונות במחויבותם של יהודים לשמור מצוות, או במקורן האלוהי. בתרבות היהדות הדתית התפתחו כמה זרמים, מהם שמרניים ומהם רפורמיים. בכל אחד מהם נוצרו דרכים להקניית החינוך לדור הצעיר, מנהגים ומסורות, אמונות ועמדות פוליטיות שכולם ייחודיים לזרם זה, כגון ההתנגדות לציונות או התמיכה בה, ההכרה בזוגיות הומוסקסואלית או פסילתה, הצידוד במחויבותה של מדינת ישראל לכבוש את כל ארץ ישראל (בין הים והירדן) ולמשול בה, או התמיכה בחלוקת ארץ ישראל לשתי מדינות לאומיות – יהודית ופלשתינאית. בכמה מזרמי היהדות הדתית התפתחו תת־זרמים: ביהדות החסידית, למשל, קיימות “חצרות” נפרדות, הנאמנות לרבי מסוים (חי או מת), כגון חסידות חב”ד, חסידות ברסלב, חסידות גור, חסידות סאטמר, חסידות בוסטון ועוד עשרות “חצרות”.

מכאן שהיהודיות (הזהות היהודית הלאומית) כוללת זהויות יהודיות רבות של יהודים החיים באחת התרבויות היהודיות המרכיבות את תרבות העם היהודי – תרבויות חילוניות או דתיות. עד למאה ה־19 היו רוב היהודים בעולם בעלי זהות יהודית דתית וחיו באחת היהדויות הדתיות, ואילו מאז ועד תחילת המאה ה־21 נעשתה ה“יהודיות” לזהות יהודית לאומית הנפרדת מן הזהות הדתית. מוסדות חינוך והשכלה שבהם ממשיכים ללמד יהדות כלימודי התרבות הדתית היהודית מתבססים בעיקר על חקר הספרות וההגות הדתית, אורחות החיים והזרמים ביהדות הדתית. הם מתעלמים מן היהדות כתרבותו של העם היהודי, שרוב ביטויי התרבות שלו נוצרים ונצרכים ביהדות החילונית. התעלמות זו מתרבותו החילונית של העם היהודי במאתיים השנים האחרונות מסלפת את דמותה של היהדות לא רק בהווה אלא גם בעבר, מכיוון שבתרבות היהודית החילונית התפתח המחקר ההיסטוריוגרפי, המאיר באור חדש את היהדות בכל התקופות שקדמו לתקופתנו־אנו.

 

ח התמורות שחלו באמונות הרווחות בעם היהודי ובזהותו הלאומית בהשפעת הגשמתן של מטרות הציונות.    🔗

כל בני האדם ובהם גם היהודים, בין שהם דתיים ובין שהם חילוניים, הם אנשים מאמינים. אמונותיהם בְּמה שיש בו, בעולם, ובמה שראוי לאדם לעשות בו הן המַנחות אותם בחייהם. תהליך החילון בעולם המערבי וביהדות הביא לתמורה מרחיקת לכת באמונות אלה במצוי בעולם, במאפייניה של המציאות – ובמה שראוי לאדם לעשות עלי אדמות, בחובות שמטיל האדם על עצמו וביכולתו להשתחרר מן החובות שהטילו עליו מנהיגים דתיים. השפעתו של תהליך החילון באירופה, שהתחיל במאה ה־17 והגיע לשיאו במאות ה־19 וה־20, ניכרת בכל תחומי החיים בעם היהודי ובמאפייניה של ה“יהודיות”, זהותו הלאומית של היחיד היהודי. ספרו של Owen Chadwick The Secularization of the European Mind סוקר את התפתחותו של תהליך החילוּן בתרבות, בהגות ובמשטרים האירופיים, בעיקר במאה ה־19. התפתחות התנועות הלאומיות והפרדת הדת מהשלטון עיצבו אז בעמי אירופה את המוּדעות לזהותם הלאומית והגבירו את רגש הפטריוטיות שלהם ואת חתירתם לעצמאות ולשחרור מכל שלטון זר – דתי או חילוני. מכיון שבמאות ה־19 וה־20 חיו רוב היהודים במערב, השפיעו תהליכי החילון הללו השפעה עמוקה על תרבותם והגותם ועל מוּדעותם לזהותם הלאומית הנפרדת מזהותם הדתית. במזרח אירופה הולידו תהליכים אלה בקרב היהודים תנועות שחתרו להשיג לעם היהודי עצמאות לאומית במסגרת של אוטונומיה תרבותית במדינות־הלאום של עמים אחרים, כגון תנועות ה“טריטוריאליזם”, או ה“בּוּנד” ברוסיה הצארית, או הקומוניסטים היהודים בברית־המועצות – או כישות לאומית מדינית עצמאית במסגרת הציונות.

אחת התופעות הייחודיות ביהדות, שהתפתחותן הושפעה אף היא מתהליכי החילון ובאה לעולם בעקבות תנועת ההשכלה, היא תנועות הרפורמה בדת. תנועות אלה ניסו להפריד את הזהות היהודית הלאומית מן הזהות הדתית היהודית באמצעות נוסחה חסרת תקדים בתולדות העם היהודי: הוגים ומנהיגים יהודים רפורמיים בגרמניה, למשל, ראו את עצמם כ“גרמנים בני דת משה”, שזהותם הלאומית היא גרמנית לא פחות מזו של הגרמנים הלוּתֶרנים. לכשלונו ההיסטורי של ניסיון זה ליצור זהות יהודית דתית המתכחשת לזהות הלאומית היהודית היו גורמים רבים, הנעוצים הן בצביונהּ של הדת היהודית כדת לאומית ייחודית והן ביחסיהם של אותם “גרמנים בני דת משה” עם הסביבה הלא־יהודית והאנטישמית, שהמשיכה לראות בהם יהודים. רק בתום מלחמת העולם השנייה, ולאחר שוויתרו הרפורמים על ההתכחשות לזהותם הלאומית היהודית, התפתחו תנועתם והתנועה הקונסרבטיבית (שיצאה לכאורה נגדם, אך דמתה להם מבחינות רבות) והן הפכו לתנועות הרוב ביהדות הדתית בעולם. מצד שני הביאה התפשטותו של תהליך החילון והולדת התנועות הלאומיות החילוניות להגברת שמרנותן של הקיצוניות שבתנועות היהודיות הדתיות, כגון האורתודוקסים שהגו את תורת “חדש אסור מן התורה” במאה ה־19. שמרנות זו ביקשה לשמר את התמזגותן של הזהות היהודית הדתית והזהות היהודית הלאומית, תוך התנגדות להקמת יֵשות לאומית יהודית עצמאית בידי התנועות החילוניות, ומתוך אמונה כי יֵשות כזאת תקום רק שלא כדרך הטבע ובמצוות האל עם ביאת המשיח.

לאמונות הלא־דתיות השונות – הפַּנתֵאיזם, הדֶאיזם, האַגנוסטיוּת, האַתֵיאיזם והאפיקוריאניוּת – משותפת האמונה ביקום אינסופי, שלא ייתכן בו קיומה של יֵשות על־טבעית או אחרת מעבר לאינסופיותו. מאמונה זו נובעת הכפירה בקיומו של אלוהים, או בקיומה של יֵשות פרסונלית על־טבעית אחרת, שבכוחה לצוות, לאיים, לענוש או לתגמל. כל כפירה נובעת מאמונה; הכפירה במחויבות לקיים את המצוות ולציית למנהיגי הדת נובעת מן האמונה הרווחת בקרב אנשים חילוניים, ובתוכם היהודים החילוניים, בהיות האדם חופשי להחליט על דרכו בחיים. ההומניסטים שבקרב המאמינים היהודים הלא־דתיים מאמינים במחויבותם של בני האדם לכללי הצדק ולערכי המוסר, המבטיחים את זכויות האדם לכל אחד ואחת ומאפשרים את קיומה של חברה הומנית, שבה החינוך הוא תהליך של הומניזציה. האנטי־הומניסטים בקרב היהודים הדתיים והלא־דתיים כאחד מתעלמים מן המחויבות לכללי הצדק האוניברסליים ומבטאים בהתנהגותם את אמונתם בעיקרים וחוקים גזעניים ושוביניסטיים, המתעלמים מזכויות האדם המגיעות לכל אחד ואחת. לכל האמונות הלא־דתיות הרווחות בקרב היהודים החילוניים משותפת האמונה בריבונות האדם כמחוקק לעצמו ובשחרורו מכל מחויבות לשמירת מצוות הדת. כשם שהאמונה הדתית במחויבות לשמירת מצוות מתבטאת באורח החיים הדתי, כך מתבטאת אמונת היהודים החילוניים בכל ההיבטים והתחומים של אורח החיים שהם מנהלים: בחיי המין והמשפחה, בטקסי הנישואים ובגיל הנישאים, במספר הילדים במשפחה, בתכני החינוך וההשכלה שהם מקנים לילדיהם ובדרכים שבהן הם עושים זאת, בלבוש, בתסרוקת, במזון, בתרבות הגוף, ביצירה ובצריכה של תרבות ואמנות, באופנים שבהם הם חוגגים את החגים והמועדים, במעמדה ובתפקידה של האשה בחברה, בארגון הקהילתי ובהתפוררותו. כל אלה משפיעים על זהותו היהודית של היחיד, המתעצבת באמצעות החינוך וההשכלה שהוא רוכש, המסגרות החברתיות שבהן הוא מתבגר והחיים שהוא חי. במאה ה־20 למדו רוב היהודים בעולם בבתי ספר לא־דתיים; בתפוצות למדו רובם בבתי ספר חילוניים לא־יהודיים, ובמדינת ישראל – בבתי ספר יהודיים השייכים למערכת החינוך הלא־דתית, שנוסדה והתפתחה בארץ ישראל החל בראשית המאה ה־20. השינוי בחינוך היה הגורם העיקרי לשינוי באורח חייהם ובזהותם הלאומית של רוב היהודים. מוּדעותם ליהודיותם היא מוּדעות להשתייכותם לעם היהודי, ללא קשר עם שמירת מצוות; רוב בוגרי מערכות החינוך החילוניות אינם מוּדעים כלל למהותן של רוב המצוות.

זהותם הלאומית של יהודים דתיים המשתייכים לתנועות וכיתות אורתודוקסיות, המחייבות את חבריהן לציות למנהיגיהן ולפסקי ההלכה שלהם, מתבטאת באורח חייהם, בלבושם, בכיסוי־הראש שלהם, במזונם, באופנים שבהם הם חוגגים את החגים והמועדים, במידת צריכתם את יצירות התרבות והאמנות שנוצרו לאורך הדורות וביחסם ליהודים אחרים ולבני עמים אחרים. ואילו תהליך החילון והשחרור ממחויבות לאורח חיים אוניפורמי דתי מטפח את השאיפה לאינדיווידואליות ומביא להגברת המוּדעות לזהותו הלאומית של כל יחיד. מכיוון שהתרבויות והחברות האנושיות בימינו הן יֵשויות לאומיות, בעלות מאפיינים המייחדים אותן מיֵשויות לאומיות אחרות, מתחנך כל אדם להומניות ולכללי מוסר אוניברסליים במסגרת התרבות הלאומית שבה הוא חי. מכאן החובה המוטלת על המחנכים להביא לידי כך שחניכיהם יתוודעו אל תרבותם הלאומית בזיקותיה לתרבויות העמים שבסביבתם או בקרבם חי עַמם. חינוך כזה מַפנים בכל יחיד את המוּדעות לזהותו הלאומית ולחובותיו כלפי החברה שבה הוא חי. תהליך החילון עודד את התרבויות והחברות הלאומיות לפעול להשגת עצמאות לאומית ושחרור ממעצמות אימפריאליסטיות ומרשויות דתיות בינלאומיות. יהודים לא דתיים, שהכירו בחובות שמטילה עליהם היהודיות, יסדו והפעילו תנועות לאומיות חילוניות שחתרו להשגת עצמאות לאומית, תרבותית או מדינית – ובהן התנועה הציונית, שהיא התנועה הלאומית היהודית היחידה שהצליחה להגשים את מטרותיה.

הציונות החילונית נוסדה ופעלה כתנועת שחרור לאומי של העם היהודי. מטרתה היתה לחלץ את היהודים מחיי נחיתות וקיפוח הנובעים ממעמדם כבני מיעוט לאומי, נסבל או נרדף, במדינות לאומיות של עמים אחרים, ולפטור אותם מעונשה של החשיפה לגלי אנטישמיות, מתונים או אלימים, המכוונים נגד יהודים באשר הם יהודים. המטרה שהשיגה הציונות החילונית היתה הקמת מדינה יהודית, שבה מהווים היהודים את רוב האוכלוסיה ואליה יכולים לעלות כל היהודים הרוצים או נאלצים לעזוב את הארצות שבהן הם חיים כמיעוטים לאומיים. אי־התאימות בין האוטופיה הציונית ההומניסטית, כפי שנחזתה על ידי תיאודור הרצל בספרו אלטנוילנד, לבין המציאות במדינת ישראל, אינו מפחית מגודל ההישג וממידת ההגשמה של מטרתה העיקרית של התנועה הציונית החילונית: הקמת מדינה לאומית שרוב אזרחיה יהודים, המוכנה לקלוט יהודים הנאלצים או רוצים לחיות בה. הפעילות בתנועה הציונית החילונית, שהקימה את היישוב היהודי החילוני בארץ ישראל ואחר כך את מדינת ישראל, היתה ביטוי לאמונתם של פעילים יהודיים אלה בחובת הסולידריות הלאומית המוטלת על יהודים באשר הם חיים לסייע ליהודים אחרים, השרויים במצוקה בשל יהודיותם. השגת מטרתה של הציונות אִפשרה ל“מדינה שבדרך” למלא חובה זו במפעלי ה“בריחה” וההעפלה, שבהם יצא המפעל הציוני בארץ ישראל לעזרת פליטי השואה בתום מלחמת העולם השנייה, ולמדינת ישראל היא אִפשרה להבטיח מקלט ליהודים יוצאי ארצות כגון עיראק, מרוקו, אלג’יריה, תימן, רומניה, ומאוחר יותר גם ליהודי ברית המועצות או אתיופיה. האמונה במחויבות לסולידריות בינלאומית המוטלת על בני אדם בעלי הכרה הומניסטית בכל העמים חייבה את ההומניסטים היהודים לפעול גם בתנועות החותרות להבטיח זכויות אדם ודמוקרטיה לבני עמים משועבדים או נחשלים מבחינה תרבותית וכלכלית, לרבות העם הפלשתינאי – שהתנגדות שליטיהן הרודניים של ארצות ערב לתוכנית החלוקה של ארץ ישראל לשתי מדינות לאומיות, לפי החלטת האו"ם מ־1947, הביאה, בעיקרו של דבר, לעוול הנורא שנגרם לו במלחמות ובכיבוש.

 

ט ההצטרפות לעם היהודי אינה מוּתנית בהלכה או בגיור מסוג כלשהו.    🔗

ההצטרפות לעם היהודי, שהיא אימוץ זהות יהודית לאומית, נעשתה בעבר על ידי הצטרפות היחיד למשפחה בעדה יהודית מסוימת, השונה מעדות יהודיות אחרות ושותפה להן בהשתייכותה לעם היהודי. כיום, עם תהליך המיזוג בין העדות בעם היהודי, מצטרפים יחידים למשפחה או לעם היהודי, ללא הגדרה עדתית. אך גם בעבר וגם בהווה מצטרפים יהודים לעם היהודי מבלי שיתחייבו לשמור מצוות, או לאמץ לעצמם את האמונות הרווחות בדת היהודית, ומבלי לעבור תהליך של גיור דתי המקובל על זרם מסוים בדת היהודית ונפסל על ידי זרמים אחרים.

הזהויות היהודיות הלאומיות, שעוצבו בתרבויותיהן של העדות השונות ביהדות באזורים שונים בעולם, כוללות זהויות יהודיות חילוניות ודתיות. בעבר היו רוב היהודים בעלי זהות יהודית עדתית דתית או חילונית, וברבות מן העדות היהודיות פעלו תנועות דתיות וחילוניות כאחד. בעדה היהודית העיראקית, למשל, שראשיתה בגלות בבל לפני כ־2,500 שנה, היו במאה ה־20 חברים פעילים בתנועות דתיות וחילוניות, ציוניות וקומוניסטיות. כיוצא בכך אנו מוצאים חברי תנועות דתיות וחילוניות גם בעדות יהודיות אחרות, כגון בקרב יוצאי פולין, רוסיה, ארצות־הברית, מרוקו וגרמניה. זהותם היהודית של המצטרפים למשפחה בעדה יהודית מסוימת לא היתה כרוכה, במקרים רבים, בגיור לפי ההלכה או בזיהוי אִמו של המצטרף כ“אֵם יהודיה” (מושג מופרך, שאין לו הגדרה מדויקת). מכאן הגיוון האתני הגדול בעם היהודי, שבו נכללים שחורי עור ובהירי עור ובעלי כל גוני העור שביניהם – יהודים אתיופים ו“בני ישראל” מדרום הודו, יהודים בלונדיניים ובהירי עור מאוקראינה או מגרמניה, ויהודים כהי עור מארצות הים התיכון. תהליך המיזוג החברתי והתרבותי של בני העדות השונות המתחולל בישראל ובארצות־הברית ניכר במיוחד ביהדות החילונית, מכיוון שרבים מן היהודים הדתיים ממשיכים לקיים קהילות ובתי כנסת עדתיים ומשמרים מסורת וסימני זהות יהודית תרבותית הייחודית לעדתם, כגון הקהילות ובתי הכנסת הטורקיים, הבוכריים, הליטאיים או הפרסיים. הזהות היהודית הייחודית לבני כל עדה ביהדות הולכת ונעלמת בקרב הדור השני והשלישי, בייחוד ביהדות החילונית, גם בהשפעת ריבוי נישואיהם של בני זוג מעדות שונות, שילדיהם וילדי ילדיהם אינם מוּדעים כבר לייחודם העדתי. בתנ“ך מתוארים תהליכי הצטרפותם של יחידים לעם היהודי ללא טקסי גיור דתיים או אחרים. דבר זה אמור באימותיהם הלא־יהודיות של מי שהיו למלכים יהודים; אך עוד קודם לכן מכירים סופרי התנ”ך בהצטרפות לעם היהודי כאחד הגורמים ההיסטוריים להיווצרותו: בסיפור ייסודו של העם היהודי, הוא סיפור יציאת מצרים, מתוארת התחברותם של בני ישראל עם “עֵרֶב רַב”, בני קבוצות אתניות אחרות – והיותם יחדיו לחלק מן העם היהודי. ההבחנה בין זהות יהודית לאומית לבין זהות יהודית דתית מתבטאת גם בהלכה, הפוסקת שיהודי מוסיף להיות בעל זהות לאומית יהודית גם אם חדל לשמור מצוות או להאמין באמונות הרווחות בדת היהודית, כלומר היה ל“אפיקורס”. “אפיקורסים” היה והוֹוֶה כינויָם של אותם כופרים בפי מנהיגי הדת היהודית מאז התקופה ההלניסטית. היהדות היא התרבות הלאומית היחידה שכינתה חלק מחבריה על שם הפילוסוף היווני הגדול אפיקורוס (שחי באתונה במאה ה־3 לפנה"ס), יוצר השיטה הפילוסופית המכירה בעולם אינסופי בחלל ובזמן, עולם שכל מה שיש בו מורכב מחלקים זערערים (אטומים) נעים, ובהֲטָבַת חיי האדם עלי אדמות כתכלית ההתנהגות האנושית וכמטרתם של עיקרי הצדק והמוסר. מן האמונות ההומניסטיות הללו של אפיקורוס ותלמידיו, שרווחו באימפריה המוקדונית והרומית במשך כ־700 שנה, נובעת האמונה בריבונות האדם וביכולתו לקבוע את סדרי חייו וחוקיו – והכפירה באל בורא עולם ומנהיגו כרצונו למען תכלית משיחית. כמו כל כפירה נובעת גם כפירה אפיקורוסית־אפיקורסית זו מן האמונה, ומכיוון שיהודים בהצטרפו לאמונת אפיקורוס נחשבו, ובצדק, לכופרים בעיקרי הדת היהודית, מייצג היחס אליהם את גישת ההלכה ליהודים ה“אפיקורסיים” הלא־דתיים, הנקראים בימינו יהודים חילוניים, שאינם מאמינים בקיומו של אלוהים כיֵשות על־טבעית הבוראת ומנהיגה את העולם. אמירות בגנות האפיקורסים מצויות בתורה שבעל פה, בכתבי הרמב"ם ובספריהם של מנהיגים ופוסקי הלכה בכל הדורות, דבר המעיד על כך שהם נחשבו בעיני מוקיעיהם ליהודים: יהודיותם לא הצטמצמה ולא נפסקה בגלל כפירתם. יש שהכריזו עליהם שהם ראויים למלקות, או אף להיות מוּצָאים להורג; יש שהכריזו עליהם חרם ודנו את ספריהם (כולל ספרי תורה ותפילין שנכתבו על ידיהם) לשריפה – אך כולם ראו אותם כיהודים. מכאן שגם ההלכה גורסת שהזהות היהודית הלאומית עמידה יותר מן הזהות היהודית הדתית. יהודים חילוניים הרואים את עצמם כיהודים מסכימים בעניין זה עם מנהיגים דתיים ופוסקי הלכה, שגם הם רואים אותם כיהודים – אם כי לעתים הם מדמים אותם לחמורו של משיח, שכל ייעודו הוא לשאת את שלומי אמוני ישראל על גבו…

מכיוון שה“יהודיות” היא אפוא, גם לגירסת ההלכה היהודית, לאומיותו של היחיד ולא דתו, משמע שהיחיד המצטרף לעם היהודי מקבל בתוקף הצטרפותו זו את הזהות היהודית הלאומית, וההצטרפות לעם היהודי אין פירושה התחייבות מצִדו לשמור את מצוות הדת היהודית או לאמץ את האמונות הרווחות בה. לכן אין כל צורך שאותו יחיד ינקוט צעד דתי כלשהו כדי לאמץ לעצמו את הזהות היהודית הלאומית או להצטרף למשפחה ולקהילה יהודית. במלים אחרות: כשם שאי־מחויבות לשמור מצוות או לדבוק באמונות דתיות אינו מנתק את האדם מיהודיותו, כך ההצטרפות אל העם היהודי אינה כרוכה בגיור דתי, או בהתחייבות לשמור את מצוות הדת היהודית. יתר על כן, כבר באלף הראשון לפנה“ס מתוארת הצטרפותם של אנשים לעם היהודי ללא תהליך גיור כלשהו וללא טקס של גיור. ההגדרות הדתיות לזהותם היהודית של יחידים ומשפחות הן המצאתם של מנהיגים דתיים יהודיים בני זמננו, הדבקים באמירתו מסלפת־ההיסטוריה של החת”ם סופר “חדש אסור מן התורה”, אך אינם חוששים לחדש חידושים מפליגים, המתכחשים למציאות של תקופת התנ“ך: הם מקדשים את פסקי ההלכה שלהם כאילו היו חשובים ובני סמכא יותר מן התיאורים התנ”כיים. ההלכה המגדירה יהודי כאדם שנולד לאם יהודיה או התגייר בגיור אורתודוקסי היא חידוש שאין לו אחיזה במציאות ההיסטורית־התרבותית של העם היהודי, אין לו הצדקה מבחינה מוסרית וחברתית (מכיוון שהוא מקפח את זכויות האב), ואין בו היגיון משפטי (מכיוון שאין כל דרך להוכיח את יהודיותה של האם). רק הרבנים האורתודוקסיים מחזיקים בארץ כיום ברשימות סתרים, שבאמצעותן הם מבדילים יהודים מיהודים אחרים וממציאים הגדרות של פסולי חיתון לפי הלכות אנכרוניסטיות ובלתי מוסריות בעליל. רשימות אלה פסולות בעיני רוב הציבור היהודי החילוני, המתעלם מהן. יהודים נישאים למי שהם רוצים להינשא, ללא התחשבות ברבנים האורתודוקסים. ממשלת ישראל מכירה בנישואיהם של יהודים למי שהרבנים רואים אותם כלא־יהודים (בנישואי חוץ־לארץ); בית הדין הגבוה לצדק מכיר בגיור לא־אורתודוקסי כגיור המקנה יהודיות למתגיירים; יהודים שיהודיותם פסולה בעיני הרבנים זוכים לאזרחות ישראלית לפי חוק השבות של יהודים לארצם; ילדיהם מתקבלים לבתי ספר יהודיים בישראל לפי חוק חינוך חובה הישראלי והם מגויסים לצה“ל כיהודים. בני אימהות לא־יהודיות המצטרפים לעם היהודי באמצעות משפחה או קהילה יהודית מוּכּרים בימינו כיהודים – כמו בתקופת התנ”ך.

במדינת ישראל, המדינה היהודית הרביעית בתולדות עם ישראל, הפכה ההצטרפות לעם היהודי לבעיה משפטית בעקבות חקיקת חוק השבות, שהצטייר בעיני מחוקקיו כאפליה מתקנת וכעילת הקמתה של המדינה היהודית בימינו: לאפשר לכל יהודי להיות אזרח ישראל – בעולם שמדינותיו סגרו את שעריהן בפני יהודים גם בהיותם פליטים הנמלטים מן השואה שהמיטו הנאצים על כל יהודי באשר הוא יהודי. הרבנים הראשיים האורתודוקסיים, המתיימרים לקבוע מי הוא יהודי וכיצד מצטרפים לעם היהודי, הם פקידי ממשלה, שאינם מוּכּרים כבעלי סמכות דתית להנהיג את העם היהודי על ידי רוב היהודים בעולם, לרבות יהודים חילוניים, שאינם מכירים כלל במנהיגותם ובפסקי ההלכה שלהם, ולרבות מנהיגי התנועות הדתיות המהוות את רוב היהדות הדתית: התנועה הרפורמית והתנועה הקונסרבטיבית – ולרבות המיעוט הקיצוני שבה: החרדים.

 

י טעותו של סארטר; תפקידה של האנטישמיות בהעמקת מוּדעותם העצמית של היהודים ליהודיותם    🔗

יהודים ממשיכים להיות יהודים כל עוד יהודיותם ממלאה תפקיד בחיי היום יום ובחיי הרוח והתרבות שלהם, או ביחס הסביבה אליהם. היינריך היינה וגוסטב מהלר, למשל, הוסיפו להיות יהודים גם אחרי שהתנצרו, הן מבחינת השפעת היהודיות על יצירתם והן מבחינת יחס הסביבה האנטישמית אליהם. ידידו היהודי של היינה, קרל מרקס, שאביו התנצר בשעתו, הושפע עד כדי כך ממוצאו היהודי ומיחס האנטישמים אליו, עד שביקש להוכיח את אי־קיומו של העם היהודי כעַם ולראות בו רק “מעמד בורגני”. אך גם מרקס וגם היהודים המסכימים עמו לא הצליחו לסלף עד כדי כך את ההיסטוריה היהודית, כשם שלא עלה בידם להשתחרר מזהותם הלאומית היהודית בעיני סביבתם, או מהשפעתה על יצירתם.

ז’אן פול סארטר, בספרו על “שאלת היהודים”, ראה את היהודיות רק כתוצאה של יחס הסביבה אל היהודים. היהודיות לדידו היא “היראוּתו” של אדם כיהודי. לדעתו אין ליהודים תרבות לאומית משלהם; יהודיותם היא אפוא פונקציה של יחס הסביבה הלא־יהודית לאנשים שמראיהם הפיסי, או גורמים אחרים, הופכים אותם ליהודי. (גם מקס פריש, במחזהו אנדורה, וג’וזף לוסי, בסרטו מסיה קליין, מדגימים את התיאוריה של סארטר, בתארם לא־יהודים, הנעשים ליהודים עקב יחסהּ העוין של הסביבה הלא־יהודית, המייחדת אותם ככאלה.)

אמירות אנטישמיות אלה כלולות בספרו זה של סארטר, שבו הוא מכריז על התנגדותו המוחלטת לאנטישמיות בכל התגלמויותיה – ספר שהתפרסם זמן קצר אחרי תום מלחמת העולם השניה וחיסול השלטון הנאצי בצרפת על ידי הצבא האמריקני. בשנות המלחמה חי סארטר ויצר בפאריס הכבושה בידי הגרמנים, ומחזותיו אושרו על ידי הצנזורה הנאצית והוצגו בפאריס הנתונה לשלטון הנאצים.

בניגוד לדעותיהם המופרכות של מרקס וסארטר קיים עם יהודי וקיימת תרבות יהודית של העם היהודי, תרבות בת שלושת אלפי שנים, שעיצבה בכל דור ודור את זהותם היהודית של יחידים ומשפחות ושהשפיעה גם על תרבותו הנוצרית־הצרפתית של סארטר, כשם שהשפיעה על תרבותם ודתם של כל עמי אירופה ועל התנועות ההומניסטיות והסוציאליסטיות, שרבים ממנהיגיהן התבססו, בין השאר, על הלהט המוסרי־החברתי של הנביאים בתנ"ך (ראו ספרו הנזכר לעיל של צ’דוויק, החילון של התודעה האירופית).

*

שני זני האנטישמיות – הזן הדתי והזן הגזעני – התמזגו החל במאה ה־15 והגיעו לשיאם הרצחני בנאציזם של המאה ה־20. מוּדעותם של היהודים לאנטישמיות על כל גילוייה, המתונים והרצחניים כאחד, היתה לאחד מגורמי חיזוקה של מוּדעותם לזהותם היהודים הלאומית. מוּדעותם העצמית של היהודים ליהודיותם התמזגה עם מוּדעותם להיות היהודי באשר הוא יהודי אובייקט פוטנציאלי ליחס האנטישמי אליו מצד סביבתו ולרדיפתו בשם ההשקפות האנטישמיות. ידיעות על תקריות אנטישמיות מבודדות במדינות נאורות, שאין בהן אנטישמיות רשמית, מזכירות לנו שוב ושוב את מעמדם המיוחד של היהודים בעולם המערבי והמוסלמי כקורבנותיה הפוטנציאליים של האנטישמיות (ראו ספרו של אלבר ממי, יהודים וערבים). המוּדעות לאנטישמיות היתה לחלק מתודעתם הלאומית של היהודים, לרבות אותם יהודים שהם עצמם לא נתקלו בגילויים אנטישמיים – אך נעשו מוּדעים להתגלמויותיה של האנטישמיות בהיסטוריה, או במדינות שעדיין היא מוּתרת בהן, ושהממסד הדתי והשלטונות החילוניים שבהן מעודדים אותה.

רוב הילדים שגדלו והתחכנו במדינת ישראל לא ידעו עד התבגרם אנטישמיות מהי. נדמה שרק אחרי משפט אייכמן, שהיה אירוע תקשורתי יומיומי בישראל במשך חודשים רבים בראשית שנות ה־60 למאה ה־20, החלו בני הנוער היהודים הישראליים להכיר בזיקת האנטישמיות העולמית לזהותם היהודית של כל בני העם היהודי ולשואה, שרבים מתושביה היהודים של ישראל נמנים עם ניצוליה או עם צאצאיהם.

מוּדעותם זו של בני הנוער היהודיים בישראל לקיומה ולכוחה של האנטישמיות העמיקה את מוּדעותם לזיקת האנטישמיות העולמית לתעמולה האנטישמית והאנטי־ישראלית המוסלמית, המשתמשת (בין השאר) בזיוף הידוע־לשימצה, שנוצר ברוסיה הצארית, הנקרא הפרוטוקולים של זקני ציון – והופכת אותו לתעודה היסטורית הנמכרת, משודרת ונלמדת בבתי הספר. במדינות כגון מצרים, שמורשתו של עבד אל נאצר (שהעריץ את היטלר) עודנה מושרשת בה, קשה לעקור את האנטישמיות מן התרבות העממית גם לאחר שחתמו על הסכם שלום עם ישראל.

המוּדעות לאנטישמיות מחזקת אמנם את תודעתם של יהודי המערב ליהודיותם, אך אין לראות בה את הגורם המכונן של הזהות הלאומית היהודית, שעוצבה במשך כ־3,000 שנים בתרבות היהודית, שהיא בעלת המסורת הרציפה הארוכה ביותר מכל התרבויות הלאומיות שעיצבו מוּדעות לזהות לאומית בארצות המערב.

 

יא. לימודי השואה הבאים במקום לימודי היהדות מתעלמים מן התרבות היהודית בזמן החדש.    🔗

המודעות לשואה הולכת ותופסת מקום מרכזי במוּדעות היהודים ליהודיותם, ולימודי השואה כובשים להם מקום גדל והולך בלימודי היהדות. במקרים רבים הם באים במקום לימוד ההיסטוריה היהודית בעת החדשה. זכר השואה משפיע על צביונה של מוּדעות היהודים ליהודיותם ועל הבנתם את המשותף ליהודים החיים בכל התרבויות – היותם בנים לעם שציבורים ויחידים שבו היו ועלולים להיות נתונים בסכנה בגלל יהודיותם. בהיות השואה מעשה־השמדה גזעני חסר תקדים בממדיו, בשיטתיותו ובאידיאולוגיה שהנחתה אותו היא מהווה מקור למוּדעות טראומטית ליהודיותו של היחיד ושל כל ציבור יהודי שבו חי עדיין זכר השואה, או שבו חיים קורבנותיה או צאצאיהם. השואה היתה כידוע פסגת האנטישמיות הגזענית, שראשיתה במאה ה־15 בספרד, ושיאה בכל רחבי אירופה במאה ה־20. ממשלתה הנבחרת של גרמניה יזמה אותה, ובביצועה חברו שותפים ומתנדבים מכל עמי אירופה ומנהיגיהם.

מבחינתם של היהודים הישראלים נודעת משמעות מיוחדת לשיתוף הפעולה בין ההיטלריזם לבין הלאומנות האנטישמית המוסלמית. חג' אמין אל חוסייני, מנהיג העם הפלשתינאי בשנות ה־30 וה־40 למאה ה־20, שנכשל בפעולות הטרור שלו נגד המנדט הבריטי והיישוב היהודי בארץ־ישראל, הצטרף (כמו מנהיגים מוסלמיים אחרים) למחנה הנאצי, הצטלם עם היטלר וגבלס, הקים מטה מוסלמי נאצי ביוגוסלביה וגייס מוסלמים צעירים להלחם לצד הגרמנים. אחרי תבוסת גרמניה במלחמת העולם השנייה, הוכרז לפושע מלחמה, ושווייץ סירבה להכניס אותו אליה. הוא זכה למקלט מדיני בצרפת מטעם משרד החוץ הצרפתי, שאירח אותו במשך חודשים רבים כדי להגן עליו מפני בית הדין הבינלאומי לפושעי מלחמה נאציים. כשהצרפתים הבריחו את חג' אמין למצרים, הוא התקבל שם בזרועות פתוחות על ידי אוהדי הנאציזם בצמרת ההנהגה המצרית ותנועת “האחים המוסלמים” וחזר להיות דובר ומנהיג הלאומיות הפלשתינאית. (ראו מאמרו של דייויד פרייס ג’ונס ב–Commentary, מאי 2005, על בסיס תעודות מארכיון משרד החוץ הצרפתי).

לימודי השואה, הסיורים במחנות ההשמדה ובסביבתם, הביקורים במוזיאונים לשואה בישראל, בארצות־הברית ובמוזיאונים חדשים ההולכים וקמים במדינות רבות מגבירים בקרב יהודים את מוּדעותם ליהודיותם.

לשואה פנים רבות, וכל אימת שאנו נחשפים לפן אחר שלה אנו מעמיקים את ידיעותינו על ממדיה העצומים והשפעתה על חיינו. על כן ממלאים לימודי השואה תפקיד חיוני וייחודי בלימודי היהדות בימינו, ויש לכלול אותם בכל תוכנית לימודים המוקדשת להכרת היהדות ותולדותיה. אך כאשר לימודי השואה באים במקום לימודי היהדות כתרבות, מסתלפת דמותה של היהדות ולימודי השואה מאבדים את ערכם.

ברבים מבתי הספר ומוסדות ההשכלה בעולם מלמדים את תולדות השואה במקום לימודי היהדות כתרבות, ולא כחלק מהם. מי שלמדו כך על היהדות מכירים את היהדות רק כקורבנותיה של מכונת ההשמדה הנאצית ויודעים יותר על התרבות הגרמנית מאשר על התרבות היהודית. לימודי השואה כוללים ברוב המקרים פירוט של תהליכי ההשמדה הפיסית של יהודים והרדיפות שקדמו להם, אך אין הם כוללים בדרך כלל את לימוד התרבות היהודית הגדולה שנכחדה בשואה יחד עם יוצריה וצרכניה. דבר זה גורם לעיוות דמותה של היהדות כתרבותו של עם, והעם היהודי מצטייר כציבור של קורבנות ותו לא, ולא כיוצר תרבות לאומית ויצירות מופת שהעשירו את התרבות העולמית. לימודי האנטישמיות והשואה חיוניים להבנת תרבותם של העמים הנוצריים והמוסלמיים, אך עליהם להוות חלק מלימודי תולדות העם היהודי ותרבותו.

לאנטישמיות אין הסבר הגיוני. ביטוייה מצויים כבר בספרות שנוצרה בתקופה ההלניסטית (כגון כתבי טקיטוס או מָנֶתוֹן), עוד לפני שהדת הנוצרית התמסדה כדת נפרדת מן הדת היהודית. גלי האנטישמיות גאו בצרפת דווקא אחרי המהפכה הצרפתית ב־1789, שהכריזה על מתן זכויות שוות ליהודים, ובאוסטריה היא שגשגה אחרי “פקודת הסובלנות” מטעם הקיסר יוזף השני. בגרמניה הרימה האנטישמיות ראש אחרי האמנציפציה שהעניק נפוליאון ליהודים, ובברית המועצות – אחרי המהפכה שחרתה על דגלה את השוויון בין העמים.

לומדי ההיסטוריה של האנושות ותרבויותיה חייבים להכיר את גורם האי־רציונליות כאחד ממקורות ההשראה של תנועות היסטוריות ותופעות תרבותיות. האנטישמיות היא אחת התופעות הלא־רציונליות הללו. היא משפיעה על תרבות, אך אינה מייצגת תרבות. ביחס ליהדות יש להכיר בה בשל השפעתה וסכנתה ליהודים בעולם, אך אין להופכה לגורם עיקרי וראשי בלימודי היהדות.

 

יב העם היהודי הוא ייחודי כמו כל עם אחר; תולדותיו ותרבותו מגדירות את ייחודן של היהדות והיהודיות.    🔗

כל עם או לאום הוא תופעה היסטורית ותרבותית ייחודית, כשם שכל אדם כשלעצמו הוא תופעה ייחודית. דבר זה מקשה עלינו להגדיר “עם” או “לאום”, כפי שהוא מקשה על הגדרת האדם היחיד, החד־פעמי.

העם היהודי הוא ייחודי כמו כל עם אחר בעולם; על כן מתקשים אלה המנסים להשיב על השאלה “מי הוא יהודי?” כשם שהם מתקשים להשיב על השאלה “מי הוא יווני?” (ראו ספרו של עירד מלכין מיהו יווני).

על מנת להגדיר עַם אנו נזקקים למאפיינים המשותפים לכל העמים, שכן הגדרתו של מושג כלשהו היא ציון המאפיינים המשותפים לקבוצת הפריטים הנכללים בו והמבדילים אותה מקבוצות הפריטים שאינם נכללים בו – במקרה זה קבוצות הפריטים שאינם “עם”. ואילו הייחודי אינו ניתן להגדרה, משום שהגדרתו של מושג כלשהו בנויה על ציון המכנה המשותף לכל הפריטים הנכללים בו.

מאפייניו של עם ייחודי מיוצגים בתולדותיו, כלומר בביוגרפיה המיוחדת לו, כשם שהביוגרפיה הייחודית של כל אדם מייצגת את ייחודו.

העם היהודי מוּכּר כעם נבדל ושונה מעמים אחרים זה כ־3,000 שנה (אף אם נכתבו ספרי התנ“ך ונערכו החל במאה ה־7 לפנה”ס, כפי שמניחים חלק מן החוקרים, ולא קודם לכן, במאה ה־10 לפנה"ס, כסברתם של חוקרים אחרים). העדויות שבידינו, הפזורות בתנ“ך ובתרבויותיהם של עמים אחרים בעת העתיקה, מצדדות בהכרה זו בייחודיותו של העם היהודי, שבניו מזוהים בתנ”ך כ“בני ישראל”, אם כי יש אזכור להיותו כולל “עֵרֶב רב” של אנשים שהצטרפו לשנים עשר השבטים הנקראים על שֵם אב מיתולוגי משותף.

כמו לעמים אחרים היה גם לעם היהודי אֵל לאומי משלו, יהוה, שלוֹ הקימו מקדשים בירושלים, בבית אל, בדן, בדרום מצרים ובצפונה. לפי עדותם של הסיפורים המקראיים על שלמה המלך הוקמו בירושלים מקדשים גם לאֵליהם של בני עמים אחרים, מכיוון שיהודים עבדו גם אותם. במחצית השנייה של האלף הראשון לפנה"ס נעלמו מן התרבות היהודית כל אֵלי העמים האחרים ורק אֵל לאומי אחד נשאר לעם היהודי, שבניו האמינו כי הוא גם אלוהי העולם כולו.

גם בני עמים אחרים הכירו בייחודו של העם היהודי, כעדות הסיפור המקראי על רבשקה, שליחו של סנחריב מלך אשור, המדבר אל הירושלמים ב“יהודית”, או כדברי תעודות אשוריות ובבליות על הניצחונות שנחלו מלכי ארץ שני הנהרות על ממלכות יהודה וישראל. גם בכתובת המצרית החקוקה על האַסטילה של פרעה מרנפתח (בן רעמסס השני), מן המאה ה־13 לפנה"ס, כלול השם “ישראל” בין שמות העמים והארצות שנכבשו על ידו: לדברי הכתובת הושמד ישראל “ולא יהיה לו עוד זרע”. עדויות אלה בעינן עומדות גם אם יוּכחו השערותיהם של החוקרים הטוענים כי מוצאו של העם היהודי מקבוצות של בני עמים אחרים, עמי כנען, שהרי כל העמים הידועים לנו נוצרו מקהילות אנושיות שקדמו לתרבותם הלאומית הייחודית.

ההכרה ביהודים כבעם ייחודי נמשכה גם לאחר מכן והיא מתבטאת בספרויות שנוצרו בעידן ההלניסטי־ביזנטי: בספרי התנ"ך וביצירות התורה שבעל פה, בספרי המקבים ובשאר ספרים חיצוניים, ביצירותיהם של פילון האלכסנדרוני ויוספוס פלביוס, בספרי הברית החדשה, במגילות כתות המדבר, בספרות הקראים ובמגוון יצירות אחרות מן הספרות היהודית והלא־יהודית שנכתבו ביוונית ובלטינית.

בספרות עשירה ומגוונת זו מתוארות תולדות העם היהודי מאז היוולדו ועד הגליית חלק הארי של בני ממלכותיו הראשונות, ממלכת ישראל וממלכת יהודה – ועד שיבתם של כמה מאות מבניו מבבל לירושלים באמצע האלף הראשון לפני הספירה, כאשר הרשו הפרסים ליהודים לחזור לירושלים, שבה התחדשה עצמאות חלקית של הישות היהודית הלאומית בצד הישות היהודית השומרונית בשכם, בעוד רוב היהודים חיים בתפוצה המסופוטמית, הפרסית, המצרית והלובית.

בחלקים מן הספרות הזאת מתוארת התפתחות הממלכה היהודית השלישית, ממלכת בית חשמונאי, עד לשנים 66–70 לספירה, עת חרבה הממלכה בידי הרומאים בעקבות המרד הגדול וחסר הסיכויים שמרדו באימפריה הרומית האדירה קבוצות של יהודים משיחיים קיצוניים.

רוב מניינו של היישוב היהודי בארץ ישראל ורוב בני העם היהודי בתפוצות הוסיפו לפתח מאז ועד היום את התרבות היהודית הלאומית, ששינתה את אופיין של הזהויות הלאומיות היהודיות. בארצות אסיה, אפריקה, אירופה ואמריקה התפתחו ומתפתחות קהילות יהודיות רבות ושונות. משותפת להן המוּדעות לתולדות העם היהודי, לספר התנ"ך ולפסקי ההלכה בדבר אופני שמירת המצוות, המוסיפים להתפתח ולהשתנות.

בתחילת התקופה ההלניסטית־ביזנטית היה מקדש יהוה בירושלים סמל יחיד במינו באימפריה הרומית לאחדות לאומית: יהודי התפוצות היו מעלים לו תרומות, ומשלחות של עולי רגל היו מגיעות אליו מן הקהילות היהודיות השונות בשלוש רגלים. אך קיומו של מרכז סמלי זה לא עיכב את התפתחותן של התרבויות היהודיות השונות בקהילות מרוחקות זו מזו, שחבריהן דיברו בשפות שונות והיו מושפעים מתרבויות שכניהם. זהות יהודית ייחודית, היתה, למשל, ליהודים ה“מתייוונים”, שדיברו, התפללו וקראו בתנ"ך ביוונית – ניגודה של הזהות היהודית הרבנית או הקראית, שאִפיין אותה השימוש בשפה הארמית. מטיפים נודדים, בעלי השקפות שונות מן הקצה אל הקצה (כגון שאול התרסי מזה ורבי עקיבא מזה), היו פוקדים את בתי הכנסת, אותם “מקדשי מעט” שהקימו לעצמם בני הקהילות המרוחקות זו מזו, ומפיצים את תורותיהם בקרב חבריהן.

מאז חורבן בית המקדש בירושלים אין עוד מרכז אחד מוּכּר לעם היהודי. הקהילות היהודיות השונות הן עצמאיות, בוחרות כל אחת בפני עצמה את מנהיגיהן הדתיים והארגוניים. הן מצטרפות לעדות מגובשות, ולעיתים מתפלגות ומקימות קהילות חדשות, מבלי שתהיינה כפופות לרשות מרכזית אחת. בין הקהילות היהודיות שביבשות השונות מתקיימת מערכת של קשרים מגוונים, המייצגת את חברוּתן בעם יהודי אחד.

אחד ממאפייני ייחודו של העם היהודי הוא העיסוק הכפייתי של יהודים בני כל התקופות ומקומות־היישוב בשאלת הזהות היהודית הלאומית, בסוגיות ההצטרפות לעם היהודי והיפרדותם מן היהודיות של יהודים המתנגדים לדרכה של הנהגה דתית מסוימת (כגון הקראים), או מאמינים באמונות שמהן נובעת כפירה באלוהים שהוא בורא העולם ומנהיגו. ייתכן אפוא שהתשובה לשאלה “מי הוא יהודי?” היא “אדם השואל ‘מי הוא יהודי?’”, שהרי שאלה זו עומדת על סדר היום אך ורק אצל יהודים. בני כל העמים שבקרבם או בשכנותם גרים יהודים יודעים גם ידוֹע מי הוא יהודי: יהודים הם לגביהם בני העם היהודי, השונה מן העם שעליו נמנים הם עצמם.

 

יג זיקת מאפייניה של התרבות היהודית למאפייני הזהות היהודית.    🔗

הזהות הלאומית מתעצבת על ידי התרבות הלאומית שבה חיים ומתחנכים בני כל אחד מן העמים. בעם היהודי מתעצבת הזהות היהודית בתרבות היהודית האזורית או העדתית ובמוּדעות למשותף לכל היהדויות שביהדות: ספר התנ"ך כספרות לאומית מכוננת, היהדות כתרבות ושפתו כשפה לאומית.

הרב־תרבותיות והפלורליזם הם ממאפייני תרבותו של העם היהודי, שבניו הם חניכי תרבויות שונות ברחבי תבל, כהי עור ובהירי עור בכל הגוונים. מאז ומתמיד חיו יהודים, דיברו ויצרו בשפות יהודיות (שפות שרק יהודים דיברו בהן) ובשפותיהם של עמים אחרים, אף על פי שהשפה העברית היתה הלשון המשותפת לכל העדות היהודיות בתפוצותיהן. שפתו העברית של ספר התנ"ך, שהוא כאמור היסוד המשותף לכל תרבויות היהודים – החילוניות והדתיות, העדתיות והאזוריות – היתה לסמל הלאומיות היהודית (בעוד שלומדי התנ"ך והשפה העברית בעמים אחרים ראו בהם את יסוד דתם של היהודים, ולא את יסוד לאומיותם).

בתקופה שבה התפתחה המדינה היהודית הרביעית, היא מדינת ישראל, שבה העברית להיות שפת הדיבור והיצירה של תושביה היהודים, כבשחר ימיו של העם היהודי באלף השני ובאלף הראשון לפנה“ס. למן התקופה ההלניסטית ועד למאות ה־19 וה־20 היו לשפה העברית בכל קהילות היהודים תפקידים מיוחדים: היא היתה שפת הקריאה בתנ”ך ושפת התפילה, שפת דרשותיהם של דרשנים נודדים, שלא ידעו את שפת הדיבור השגורה בפי בני הקהילה שאליה הגיעו בנדודיהם, שפת התקשורת המסחרית הבינלאומית בין סוחרים ובנקאים יהודים, שפתן של כמה מן התנועות היהודיות הבין־ארציות, כגון התנועות המשיחיות, שפת הרופאים היהודים בארצות שונות, ובקהילות מסוימות גם שפת הדיבור בשבתות ובחגים. המרחק בין ריכוזי האוכלוסיה היהודית בתרבויות שונות, שפיתח את הפלורליזם בתרבויות העם היהודי ואת השוני בין הזהויות הלאומיות היהודיות, גיוון גם את התפקידים שמילאה השפה העברית, שסייעה לקיים את הקשרים המורכבים בין הקהילות.

בתולדות התרבות של העם הצרפתי, למשל, ניכרת בעת החדשה המגמה לכפות מיזוג לשוני ותרבותי על קבוצות אוכלוסיה ממקורות אתניים ותרבותיים שונים, כגון פרובנס, בּרֶטאן או אלזס. ואילו בתולדות התרבות של העם היהודי ניכרה המגמה להדגיש את יייחודהּ התרבותי והלשוני של כל עדת־תרבות יהודית החיה באזור גיאוגרפי שבו דוברים היהודים בשפה ייחודית לעדתם, כגון יהדות פולין וליטא לעומת יהדותם של עמי הקווקז ויהדות בוכרה, או יהדות עיראק לעומת יהדות תימן, או יהדות תוניסיה, לוב, אלג’יריה ומרוקו לעומת יהדות אתיופיה.

בהשפעת תהליך החילון והרפורמות בדת הצטמצמה ברוב ריכוזי האוכלוסיה בתפוצות עַם ישראל במערב ידיעת העברית והשימוש בה, בעיקר בתחום החינוך והלימוד. בארץ ישראל, לעומת זאת, התחולל החל בסוף המאה ה־19 תהליך הפוך: הציבור החילוני הֶחיָה את העברית כשפת הדיבור, החינוך, ההשכלה האקדמית והיצירה של האוכלוסיה היהודית, והקנייתה של השפה העברית במאה ה־20 לעולים למדינת ישראל מיותר ממאה ארצות מכל רחבי תבל היתה אחד היסודות העיקריים בתהליך מיזוג תרבויותיהן של היהדויות השונות שנאספו כאן, בעיקר בדור השני והשלישי ובקרב משפחות מעורבות של יוצאי עדות יהודיות שונות. תהליך זה של מיזוג־תרבויות הכשיר את הקרקע גם להתחלותיהם של מפגשים בין תרבויותיהן של העדות היהודיות השונות. הוא אף השפיע על היצירה המקורית היהודית במדינת ישראל בתחומים שונים, ביניהם זמרה ונגינה, חגיגת החגים והמועדים – גם כאלה הייחודיים לעדות ולתרבויות מסוימות, כגון המימונה של יוצאי מרוקו והסהרנה של יוצאי כורדיסטן. מסורותיהן של תרבויות־העדות במדינת ישראל הן כיום חלק בלתי נפרד מן הפסיפס הרב־תרבותי של העם היהודי.

השפעות תרבותיות הדדיות בין העדות השונות ניכרו בהתפתחות היהדות כתרבות בכל התקופות. היהדות הרבנית בעידן ההלניסטי הושפעה מתרבותן של קהילות היהדות ההלניסטית דוברות היוונית (ראו: שאול ליברמן, אריק גרואו ואחרים). גדולי ההוגים ביהדות ספרד – הרמב“ם, יהודה הלוי, הרמב”ן ויוצרי ספר “הזֹהר” – השפיעו בדורם ובדורות שאחריהם על כל עדות היהודים באירופה, על תמורות בדת ועל תהליך החילון המאוחר יותר ביהדות כולה. להוגים ומנהיגים ביהדות מערב אירופה ומזרחה, כמו תיאודור הרצל, מקס נורדאו, אחד העם, חיים נחמן ביאליק, דוד בן גוריון וזאב ז’בוטינסקי, נודעה השפעה מכרעת על מהלך ההיסטוריה של עַם ישראל הודות לתנועה הציונית החילונית, שהקימה את מדינת ישראל ואִפשרה את המפגש בין תרבויותיהן של כל העדות. על המוּדעות הגוברת והולכת לחשיבות שימורן של תרבויות העדות היהודיות השונות יעידו מוסדות כגון “ידע עם” לחקר הפולקלור היהודי ו“ארכיון הסיפור העממי בישראל”, המוזיאונים המוקדשים לתרבויותיהן של עדות, כגון “מוזיאון יהדות בבל” ו“מוזיאון יהדות איטליה”, תערוכות שנערכו במוזיאונים שונים, שידורי רדיו וטלוויזיה, סרטי קולנוע והצגות תיאטרון, יצירות היסטוריוגרפיות, יצירות ספרות וכתבות בעיתונות, חגיגות עממיות כגון אלה שנזכרו לעיל, ועוד.

כיום מתקיימות במדינת ישראל זו בצד זו שתי תרבויות ושתי זהויות לאומיות ישראליות: הזהות היהודית הישראלית של יהודים דוברי עברית, בצד הזהות הפלשתינאית הישראלית של פלשתינאים דוברי ערבית (החשופים להשפעות התרבות העברית, בניגוד לעמיתיהם בארצות ערב האחרות), בדומה לקיומן של שתי תרבויות וזהויות לאומיות במדינות בה חיי שני עמים הדוברים בשתי שפות לאומיות שונות, כמו הפלֶמים והוואלוֹנים בבלגיה, או הקנדים דוברי האנגלית והקנדים דוברי הצרפתית בקנדה.

 

יד השפה העברית והשפות היהודיות האחרות כגורם מרכזי בעיצובה של הזהות הלאומית היהודית.    🔗

שפת הדיבור והיצירה של עַם מסוים היא ביטוי למוּדעותו העצמית של עַם זה לתרבותו, והיא אחד הגורמים המעצבים את זהותו הלאומית ואת מוּדעותם של בניו לזהותם הייחודית ולנבדלותם מדוברי שפות לאומיות אחרות. מילים וביטויים בשפה הלאומית מייצגים את המשמעות המיוחדת במינה המוקנית בשפה זו למושגים שונים, והמאפיינים הייחודיים לה משפיעים על דרכי החשיבה של דובריה. דוגמה לכך היא בניין התפעל בעברית, המייחד ניסוחי תופעות מסוימות בעברית מניסוחיהן של אותן תופעות בשפות אחרות, החסרות את המבנה הלשוני הספציפי הזה. קיומה של משמעות ייחודית זו, המוקנית בשפה הלאומית למושגים השונים, הוא אחד הגורמים לקשיים בתרגום משפה לשפה, בייחוד של יצירות ספרות והגות.

השפה הלאומית משמרת מסורות ונכסי תרבות ייחודיים ומבטאת את המוּדעות למורשת ההיסטורית המשותפת לבני תרבות לאומית מסוימת. מורשת זו מתגלמת ביצירותיה של השפה הלאומית, בגלגוליהם של מיתוסים היסטוריים ובביטויים השגורים בחיי היום יום; ביטויים לשוניים ייחודיים לאותה שפה נעשים לסמלי תרבות של עיקרי אמונה ומנהגים, גם כאלה שעבר זמנם (כגון הביטוי “אם ירצה השם” בפי יהודים חילוניים בימינו).

חשיבותה של העברית בעיצוב זהותם היהודית של דובריה מתבטא במִגוון התפקידים שמילאה ושעודנה ממלאת בתולדות התרבות היהודית. התעשרותו הרצופה של אוצר המלים בשפה העברית מלמד על השימוש הנרחב שנעשה בה בכל התקופות, גם לאחר שחדלה להיות שפת הדיבור בפי רוב היהודים בעולם, ועוד לפני ששבה למלא תפקיד זה במאות ה־19 וה־20. לאוצר המלים בן כ־8,500 המלים העבריות שבהן נכתב התנ"ך נוספו בתקופה ההלניסטית־ביזנטית כ־4,500 מלים עבריות חדשות, ובימי הביניים נוספו עוד למעלה מ־6,000 מלים חדשות לשפה העברית. בימינו הפכה העברית למֶדיה העיקרית של התרבות היהודית: רוב יצירותיה המילוליות של תרבות זו – בספרות, בהגות, באמצעי התקשורת, בתיאטרון, בקולנוע – נוצרות בעברית, וגם בפסטיבלים בינלאומיים ובכנסי דיון ומחקר מייצגות יצירות שנכתבו בעברית את היהדות ואת התרבות היהודית.

השפה העברית הקדומה, שייחדה את תרבותם וזהותם הלאומית של היהודים באלף השני והראשון לפנה“ס, שייכת לאותו ענף של הלשונות השמיות שעימו נמנית גם השפה הכנענית (הפיניקית), שיצירותיה המוקדמות קדמו ב־1,500 שנים בקירוב לספרי התנ”ך. ההשוואה בין שתי השפות מצביעה גם על הקִרבה וגם על השוני שביניהן, בדומה לקרבה ולשוני בין שפות המייחדות עמים אחרים (כמו הספרדית והפורטוגזית, הפולנית והצ’כית).

בד בבד עם העברית (בין שהיתה שפת הדיבור היומיומי ובין שנשתמרה כשפת התפילה והלימוד) דיברו יהודים בכל הדורות בשפות הלאומיות היהודיות ובשפותיהם של עמים אחרים, ויצרו בהן יצירות ייחודיות. כך התגבשו זהויות ייחודיות של יהודים דוברי יידיש, יהודים דוברי לדינו, יהודים דוברי עיראקית־יהודית, יהודים דוברי מוגרבית ויהודים דוברי תימנית־יהודית. העברית השאילה לדוברים בשפות אלה מלים וביטויים לשוניים רבים; ריבוי ה“הֶבּרַאיזמים” ביידיש, שפה שבה דיברו מיליוני יהודים בעולם ערב השואה, הרחיק אותה מן השפה הגרמנית של שלהי ימי הביניים שממנה התפתחה.

רוב היהודים בעולם דיברו וכתבו בו־זמנית בכמה שפות: שפת העם שבקרבו ישבו, השפה היהודית שהתפתחה ממנה, וכן השפה העברית; הם נזקקו גם לשפה הארמית (שבה נכתבו חלקים מספרי התנ"ך וכן התלמוד הבבלי ויצירות כגון ספר הזוהר). ריבוי השפות והצורך לתרגם משפה לשפה נעשו לאחד הגורמים לייחודם של היהודים מסביבתם הלא־יהודית. היה זה גם אחד האמצעים להרגלתם (בדיעבד, ולא בכווונה תחילה) לפתח את כושר ההבחנה בין משמעויות שונות ואת הפתיחוּת להשפעת תרבויות של עמים אחרים. ריבוי זה הגביר גם את המוּדעות לזהותה היהודית הייחודית של כל עדה ביהדות. פרימו לוי, למשל, מספר על דיאלקטים יהודיים רבים בשפה האיטלקית, שהבדילו קהילות יהודיות בצפון איטליה זו מזו בראשית המאה ה־20.

השימוש בשפה העברית ואימוץ ביטויים ומלים עבריות בשפות היהודיות השונות היו לגורם המלכד את הזהויות התרבויות היהודיות השונות. בימי הביניים נעשתה העברית בתחומים מסוימים לשפה בינלאומית, החוצה גבולות של מדינות ויבשות (השפה הלטינית היתה מוגבלת לעמי אירופה, והשפה הערבית – לעמי האיסלם). ידיעת העברית אִפשרה תקשורת בין אנשי רוח ואנשי ספר, סוחרים ובנקאים יהודים ביבשות אפריקה, אסיה ואירופה. נוסף על תפקידיה בתחומי התרבות הדתית שימשה העברית גם שפת תקשורת חילונית והיתה בין השאר שפתם של רופאים יהודים, שהורו בעברית באוניברסיטאות איטלקיות בתקופת הרנסנס. השפה העברית שימשה גם סוחרים יהודים שחיו לחופי הים התיכון, כגון אלה שמסמכיהם השתמרו לנו בגניזה הקהירית, ושסחרו עם הודו (עימם נמנה גם אחיו של הרמב"ם, שחי במצרים) ועם מדינות אחרות באסיה. שד"רים (שלוחי דרבנן, שקיבלו על עצמם לקבץ תרומות למען הקהילות בארץ ישראל), דרשנים נודדים וכותבי ספרי מסע (כגון בנימין מטודילה) תִקשרו בעברית עם בני הקהילות היהודיות בכל הארצות שאליהן הגיעו בנדודיהם. בני קהילות יהודיות שגורשו מערי מושבן התארחו בקהילות יהודיות שרוב בניהן דיברו בשפת ארץ מושבם ותִקשרו איתם בעברית (ראו: שלמה הרמתי, עברית שפה מדוברת, והרומאן ההיסטורי של א.ב. יהושע, מסע אל תום האלף).

באמצעות דרשותיהם בעברית של דרשנים נודדים התפשטו ביהדות תנועות משיחיות, כמו השבתאות, גם בארצות האימפריה העות’מאנית וגם בארצות אירופה, שבהן דיברו היהודים בשפות שונות. יצירות שנכתבו בידי יהודים בשפות שונות נפוצו בתרגומיהן לעברית בקהילות יהודיות בכל רחבי תבל. ספרי מוסר והגות שנכתבו בערבית, כגון מורה נבוכים לרמב"ם, ספר חובות הלבבות, לבַּחְיַי אִבּן פַּקוּדָה, הכוזרי ליהודה הלוי, וספר האמונות והדעות לרב סעדיה גאון, נודעו בתרגומיהם העבריים גם בקהילות שבהן לא דיברו היהודים ערבית.

לציון מיוחד ראוי המורה נבוכים, שנכתב בערבית במאה ה־12 במצרים, הופץ באירופה באמצעות תרגומיו לעברית כבר במאה ה־13 והיה לאחר מגורמי ההשפעה המכריעים על משכילים והוגים יהודיים מאז ועד ימינו (החל בר' דוד קמחי, הוא הרד"ק, וברוך שפינוזה) – ולמחולל תפנית בתולדות הפילוסופיה היהודית, בהיותו אחד המקורות העיקריים לביסוס הגישה הרציונליסטית והאתיאיזם. כבר במאה ה־13 נחלקו חכמים בדעותיהם על ספר זה, שהיה נושא להערצה מזה ולהתנגדות עזה מזה. עותקיו הועלו באש ברחובות פריס, ויהודים הלשינו בפני האינקוויזיציה על אנשי מונפֶּליה שהפסיקו לשמור מצוות בעקבות מה שקראו בו על טעמי המצוות האנכרוניסטיות, כגון מצוות העלאת הקורבנות בבית המקדש. בסופו של דבר נקבע שאין רשות ליהודי לקרוא בו קודם שהגיע לגיל ארבעים ומילא את כרסו בתלמוד ופוסקים, כדי שלא תתערער אמונתו בעקבות הקריאה.

 

טו השפעות שפת היידיש, שפת רוב העם במזרח אירופה לפני השואה, על היהדות כתרבות.    🔗

עד מלחמת העולם השנייה היתה היידיש גורם עיקרי בעיצוב זהותם היהודית הלאומית של חלקים גדולים בעם היהודי. היא היתה שפתם של רוב יהודי אירופה גם לאחר שהיגרו ממזרח היבשת למערבה, לאמריקה הצפונית והדרומית, לדרום אפריקה ולאוסטרליה. ערב מלחמת העולם השנייה היתה היידיש שפתם של כ־11 מיליון יהודים בעולם, גם כאשר כבר דיברו רבים מהם בשפת המדינה שבה חיו. היידיש היתה להמוני היהודים בתפוצות שפת הדיבור והלימוד, שפת התקשורת העיתונאית והיצירה הספרותית, שפת התיאטרון, הרדיו והקולנוע. עד השואה היתה היידיש אחת משפות התרבות והיצירה הפוריות ביותר במערב.

בחייהם של יהודים רבים מילאה היידיש בעבר תפקיד של שפה לאומית, והתנועות הלאומיות שביקשו לכונן אוטונומיה יהודית בתפוצות ראו בה את שפת העתיד. אך בשואה נכחדו מרכזי התרבות היידישאית באירופה והחלה קריסתם של מרכזי היצירה, הלימוד והתקשורת ביידיש גם בארצות־הברית ובשאר ארצות הפזורה. עיתונים יומיים וכתבי עת ביידיש נסגרו, שידורי הרדיו בשפה זו נפסקו, נותרו רק בתי ספר מעטים שבהם הוסיפה שפת הדיבור וההוראה להיות היידיש והשפות השולטות בתיאטרון ובקולנוע היהודי היו מעתה עברית ואנגלית.

כיום מדברים בעולם יידיש כשפת היום יום רק בקהילות חרדיות מסוימות, שהן מיעוט זעיר ביהדות הדתית – שהיא מיעוט בעם היהודי. מחלקות לחקר היידיש והוראתה כשפה שאין משתמשים בה בחיי היום יום נפתחו באוניברסיטאות ובכמה בתי ספר תיכוניים בישראל ובארצות המערב. תיאטראות מעטים ממשיכים להציג הצגות ביידיש (לרוב בתוספת תרגום סימולטני לקהל שאינו מבין את השפה, ולעיתים, כמו בוורשה, על ידי שחקנים לא יהודים). חוגים המסורים ליידיש ומאמינים בתחייתה עורכים מפגשי שיחה ודיון בשפה זו. ארכיונים המשמרים יצירות ספרות וקולנוע ביידיש משמשים סטודנטים וחוקרים של שפה בת אלף שנים, שמתה עם מוֹת דובריה ויוצריה. המשוררת קדיה מולדובסקי הגדירה טרגדיה זו במלים: “האסון הוא שיידיש הפכה ל’לשון קוידש'”.

היידיש היא תופעה היסטורית המייצגת תרבות יהודית גדולה. בספרות ובעיתונות ביידיש נכתבו רבות מן היצירות שביטאו את התרבות היהודית החילונית שהתפתחה באירופה ובאמריקה מסוף המאה ה־19 ועד לשואה. החוקרים הגיעו למסקנה שבין 1870 ל־1939 נדפסו כ־18,000 ספרי שירה ופרוזה, היסטוריה והגות שנכתבו ביידיש. מאות יצירות תיאטרון, קברט סטירי, תוכניות רדיו וסרטי קולנוע ביידיש נוצרו במחצית הראשונה של המאה ה־20 באירופה ובאמריקה, והם מהווים את מכלול היצירה השני בגודלו אחרי העברית שנוצר בשפה יהודית כלשהי.

זיקת היידיש לעברית ניכרת בריבוי ה“הֶבּראיזמים” שבה – ביטויים הנגזרים ממלים עבריות, מלים עבריות המבוטאות במבטא יידישאי, פתגמים ואֲמָרות המעניקים משמעות ייחודית לנאמר, כמו ביצירות שלום עליכם ויצחק בשביס־זינגר. דוברי היידיש היו מוּדעים לעברית כשפתו הלאומית של העם היהודי, ורבים מהם (כמו מנדלי מוכר ספרים וחיים נחמן ביאליק) דיברו וכתבו גם בה. הזהות היהודית החילונית שעוצבה בתרבות היידישאית היתה מושרשת בתרבות היהודית ובמורשתה, כשם שהזהות היהודית הישראלית החילונית מושרשת בה.

ביידיש הוסיפה להיווצר בעם היהודי אותה ספרות שבעל פה שהיא המשך היצירה הרטורית היהודית שהתפתחה בעת העתיקה בעברית, ארמית, יוונית, לטינית (ובימי הביניים ובעת החדשה – גם בפולנית, ברוסית, בגרמנית, באנגלית ובשפות אחרות). היא משתרעת על פני טווח זמנים נרחב, למן דברי הנביאים שאותם נשאו באוזני שומעיהם ויצירות הדיאלוג התלמודי, דרך דרשותיהם של דרשנים ומטיפים בבתי הכנסת הקדומים בארץ ישראל ובפזורה היהודית, המגידים הנודדים בקהילות היהודיות בימי הביניים ובזמן החדש, ועד למרצים החילוניים במאה ה־20 ולהתחדשות תרבות הדו־שיח בשידורי הרדיו והטלוויזיה בערוצים הישראליים. ספרות רטוריקה יהודית זו, רבת הדורות, היא אחד התחומים הזנוחים ביותר בחקר התרבות היהודית בימינו, אף שלרשותנו עומד שפע של תיעוד בכתב והקלטות מלל שלה, לרבות ארכיונים של שידורי רדיו וטלוויזיה בעברית, ביידיש ובאנגלית.

השפעתה של תרבות היידיש ניכרת גם בקרב יוצרים יהודים שהשתלבו בתרבות הכללית: סופרים, תסריטאים, אמני תיאטרון וקולנוע יהודים שהיו בנים למשפחות ולקהילות דוברות יידיש שהיגרו למערב אירופה ולאמריקה. רבות מיצירותיהם שנוצרו בהשראת תרבות היידיש היו חדורות סאטירה ואירוניה, שכן הם היטיבו לצחוק מעצמם בהיותם מוּדעים לזרוּתם בתרבות שבה יצרו והופיעו. יתר על כן, הם התבוננו בה מבחוץ, מנקודת מבטו של הזר המוּדע לתפיסת ילידי המקום את זרוּתו. עם יצירות אלה נמנים סיפורים, מחזות, סרטי קולנוע (כמו סרטיו היהודיים של ארנסט לוביטש בתחילת דרכו) והופעות של הומוריסטים וסטנדאפיסטים יהודים, ביניהן ההופעות בקברט הסאטירי, היידישאי־גרמני, בברלין שניהל בתחילת דרכו הבמאי והשחקן היהודי מאקס ריינהארדט (ששמו היה אז מאקס גולדמן), או יצירותיהם והופעותיהם של אמני קומדיה יהודים כגון דז’יגאן ושומאכר, מֶל ברוקס, ווּדי אלן וג’רי סיינפלד.

המהגרים מאירופה הביאו עימם במאות ה־19 וה־20 את שפת היידיש לעדה היהודית האמריקנית, המונה כיום מיליוני יהודים. היהדות האמריקנית אימצה בתחילה את היידיש כשפת העיתונות היומית שלה, שפת המפלגות והאגודות המקצועיות, שפת בתי הספר החילוניים והחרדיים, שפת התיאטרון היהודי והקולנוע היהודי האמריקני, שפת שידורי הרדיו ושפתם של קומיקאים יהודים; היידיש הפכה לשפת הדיבור בחיי היום יום בשכונות היהודיות הגדולות, בעיקר בחוף המזרחי של ארצות־הברית.

אך מגמות האמריקניזציה ביהדות זו פעלו כבר בראשית המאה ה־20 להרחקת בני הדור השני והשלישי מתרבות היידיש של הוריהם. רוב הילדים היהודים באמריקה למדו בבתי ספר לא יהודיים ששפתם אנגלית, ועד מהרה גדל בקהילות היהודיות דור של יהודים שלא ידעו יידיש. אחרי מלחמת העולם השנייה החל תהליך הקריסה המהיר של מוסדות תרבות היידיש באמריקה. רוב העיתונים, בתי הספר, התיאטראות, האגודות ומועדוני המפלגות דוברי היידיש נעלמו – מהעדר דרישה לשפת היידיש.

העדה האמריקנית היהודית המשיכה אמנם להתפתח ולייסד בתי כנסת קהילתיים של שתי התנועות הדתיות הגדולות – הרפורמים והקונסרבטיבים – ושל התנועות הדתיות הקטנות – האורתודוקסים, הרקונסטרוציוניסטים וה“ניו אייג'”, אך לשפת היידיש היה מקום רק בקהילות חסידיות אורתודוקסיות. בשנות ה־60 למאה ה־20 נוסדו בה בתי הכנסת החילוניים הראשונים בפזורה שהצהירו על עצמם כבתי כנסת והיו מרכזי התכנסות, שבהם נערכה מדי שבוע קבלת שבת ושחרית שבת, הוצעו לימודי יהדות לילדים ולמבוגרים מנקודת מבט חילונית ונחגגו חגי ישראל וחגי מחזור החיים של היחיד ברוח חילונית הומניסטית. אך ברוב בתי הכנסת הללו, גם של התנועות הדתיות וגם החילוניים (לבד מבתי הכנסת של האורתודוקסים) השפה השלטת היא אנגלית, ורק שירים, תפילות ואמירות מעטות בעברית משתלבים בפעולותיהם – וכבר אין זכר ליידיש. בדור הראשון והשני של המהגרים היהודים לאמריקה נודעה עדיין לשפת היידיש השפעה מסוימת גם על היצירה באנגלית־אמריקנית, אך השפעה זו הלכה ונעלמה בקרב בני הדור השלישי והרביעי, כאשר סייע להם ביטול חוקי ההגבלה על לימוד היהודים במוסדות השכלה גבוהה להשתלב ולהיטמע בחברה ובתרבות האמריקניות.

להתנתקות מן היידיש מקבילה, מאז שנות ה־70 למאה ה־20, ההתנתקות של כמחצית הציבור היהודי בארצות־הברית מכל קהילה או ארגון יהודי. ציבור זה הולך ומצטמצם, בעיקר עקב ריבוי נישואיהם של יהודים ללא יהודים. במשפחות המעורבות מצטמצמים הסיכויים שלדור הצעיר יינתן חינוך יהודי ותיווצר בו מוּדעות ליהודיותו.

האנגלית היא לשון התפילות והדרשות ברוב בתי הכנסת הדתיים של העדה היהודית האמריקנית, כשם שהיו הארמית והיוונית לשונות התפילה והקריאה בתנ“ך (בתרגומיו – תרגום אונקלוס ותרגום השבעים) בבתי הכנסת היהודים בפזורה בתקופה ההלניסטית. מעטים הילדים במשפחות הלא־דתיות ביהדות האמריקנית הלומדים במוסדות חינוך יהודיים “פלורליסטיים”, וביהדות הדתית האמריקנית אין כלל בתי ספר חילוניים מוצהרים. ברוב האוניברסיטאות שבהן נלמדים לימודי היהדות הדגש הוא על הדת היהודית והיצירות שנוצרו במסגרתה, או על השואה שהשמידה את יהדות אירופה; מרוּבּן נעדרים לימודי היהדות כתרבות אפילו מלימודי התרבות הכללית, על אף ההשפעות ההדדיות בין היהדות לתרבויות המערביות. בכמה מן האוניברסיטאות קמו חוגים ללימוד שפת יידיש בצד לימוד השפה העברית, אך ללא לימוד התרבות היהודית החילונית שנוצרה ביידיש ובעברית. בראשית המאה ה־21 החלו כמה אוניברסיטאות בארצות־הברית ללמד לפי “תוכנית פוזן ליהדות כתרבות”, הכוללת את לימוד היהדות החילונית. אוניברסיטאות בודדות הקימו מסגרות ל”לימודי ישראל", האמורים לחקור ולהורות את התופעה ההיסטורית והתרבותית הייחודית של היהדות שהתפתחה במאה ה־20 בארץ ישראל ובמדינת ישראל.

טיפוח הזהות התרבותית היהודית כרוך בהעמקת ההתוודעות ליצירות ולתופעות המייצגות את התרבות היהודית בימינו כבעבר, ותרבות היידיש חייבת למלא מקום מרכזי בתהליך זה של התוודעות ליהדות הדורות האחרונים – ולשואה, שבה נהרס חלק הארי של התרבות שיצרה יהדות זו.

 

טז יהדותם של רוב בני הנוער היהודי בעולם היא התרבות היהודית החילונית המתפתחת בישראל.    🔗

זהותם היהודית של היהודים החילוניים במדינת ישראל מתעצבת על ידי התרבות היהודית החילונית שהתפתחה בה. התרבות היהודית הישראלית החילונית משפיעה כיום השפעה מכרעת על רובם של בני הנוער היהודיים החיים במדינת ישראל ומתחנכים בה, שהם יותר ממחצית בני הנוער היהודיים (למטה מגיל שמונה עשרה) בעולם. גם רוב היהודים הישראליים הבוגרים חיים בתרבות עברית ישראלית זו (65% מיהודי ישראל הם ילידי הארץ), וכמוהם רוּבּם של מאות אלפי היהודים הישראלים המתגוררים בארצות אמריקה ואירופה. רבים מבין היהודים החיים בישראל כיום, בני נוער ובוגרים, קשורים בקשרי מוצא ומשפחה ליהודים החיים בתפוצות.

בימינו, לראשונה מזה כ־2,200 שנה, חזרה השפה העברית להיות שפת הדיבור והיצירה של חלק גדול בעם היהודי, שלפי תחזיות הדמוגרפים יהיה לרוב העם עד אמצע המאה ה־21. השפה העברית קושרת את התרבות הישראלית העכשווית אל התרבות היהודית שהתעצבה בדורות הקודמים, שכן התרבות הישראלית החילונית לא נוצרה יש מאין, אלא התפתחה בתוך ומתוך התרבות היהודית של העם היהודי בדורות הקודמים.

התרבות הישראלית החילונית ניזונה מיצירותיה של הספרות החילונית היהודית שנכתבה במאתיים השנים האחרונות ואף לפני כן – מאז שיר השירים ומגילת אסתר ועד ספרי ההגות ושירי האהבה והיין בימי הביניים. היא שואבת גם מיצירות הספרות הדתית שנוצרה בתרבויות היהודיות בעבר למן תקופת התנ"ך ועד למאה ה־18, לרבות ספרות התורה שבעל פה ומתנגדיה וכן הספרות הדתית הרציונליסטית והספרות הדתית המיסטית. תרבות עכשווית זו מתבססת גם על יצירות ההיסטוריוגרפיה והמחקרים שנכתבו במאות ה־19 וה־20 והאירו את העבר היהודי באור חדש, בהחזירם לתרבות היהודית גופי יצירה גדולים שהוחרמו על־ידי היהדות הרבנית כגון הספרות היהודית ההלניסטית, הקראית, השומרונית והנוצרית הקדומה.

היהדות הישראלית היא תרבות חיים של ציבור חילוני ברובו, דובר עברית, המתחנך במערכת החינוך החילוני היהודי. מערכת זו מדגישה את ידיעת הלשון העברית וספר התנ"ך, ידיעת ארץ ישראל ותולדות העם היהודי, תרבותו החילונית ועברו הדתי. רוב הנושאים האלה נעדרים מן החינוך ומן התודעה של מרבית בני הנוער היהודי – הדתי והחילוני – בתפוצות.

היהדות הישראלית חוגגת את השבת, חגי ישראל וחגי מחזור החיים של היחיד באופנים שונים מאלה שבהם הם נחגגים בידי יהודים בתפוצות, מכיוון שהחגים המסורתיים היהודיים הפכו במדינת ישראל לחגים לאומיים והיו לנחלת כל תושביה היהודיים (כפי שהחגים המסורתיים, כגון חג המולד ו“חג ההודיה”, הפכו לחגים הלאומים שהם נחלת כל תושביה של ארצות־הברית).

היהדות הישראלית היא תרבות ייחודית ליהודים הישראליים, בין שהם חיים במדינת ישראל ובין שהם חיים בתפוצות. היא מתבטאת, בין השאר, במחויבות לשירות צבאי או אחר וברגשות אחריות הדדית לקהילות היהודיות בעולם, במוּדעות למצוקות הפוקדות אותן ובנכונות לסייע להן.

היהדות הישראלית הושפעה יותר מכול מתחיית העברית כשפת הדיבור והיצירה, תחייה שחוללה הציונות החילונית בעם ישראל, ובעיקר ביישוב העברי שהקימה ופיתחה בארץ ישראל החל בסוף המאה ה־19. תחייתה זו של השפה העברית היא שאִפשרה, בעיקרו של דבר, את קליטתם ומיזוגם ביישוב העברי, ואחר כך במדינת ישראל, של עולים יהודיים מיותר ממאה מדינות ברחבי תבל. ייסודה של מדינת ישראל בידי הציונות החילונית באמצע המאה ה־20 היה מקרה נדיר של תחיית תרבות לאומית שהקימה לעצמה מדינת־לאום – בהשוואה למדינות־לאום אחרות, שפיתחו בדיעבד תרבויות לאומיות על מנת ללכד ליֵשות אחת את אלה שחיו בשטחן (כגון מדינות־הלאום האיטלקית, הצרפתית או הגרמנית).

הציבור הדתי בארץ ישראל ובתפוצות נאבק בסוף המאה ה־19 ובראשית המאה ה־20 נגד תחיית העברית כשפת הדיבור והחינוך היהודי – כחלק ממלחמתו בציונות על כל גילוייה. תורמים יהודים גרמניים למוסדות החינוך בארץ ישראל בראשית המאה ה־20 הצטרפו למתנגדי השפה העברית וניסו להנהיג את השפה הגרמנית כשפת הוראה בבתי הספר ובמוסדות ההשכלה הגבוהה (הטכניון בחיפה) אך ניסיונם זה עלה בתוהו, ו“מלחמת השפות”, כפי שכּוּנה המאבק בשעתו, הסתיימה בניצחון השפה העברית.

מנהיגי התנועות הלאומיות החילוניות האנטי־ציוניות, כגון ה“בונד” והקומוניסטים היהודים, ראו את היידיש כשפתה הלאומית של האוטונומיה התרבותית היהודית שביקשו להקים בפזורה ונאבקו נגד הנהגת השפה העברית כשפת הדיבור והלימוד, בהיותה לשון עתיקה שאינה שגורה בפי רוב היהודים ושלדעתם אין לה סיכוי לשוב ולהיות לשפתו של כל העם היהודי.

למרות כל ההתנגדויות ועל אף כל הקשיים שהיו כרוכים בתחיית העברית כשפת דיבור מודרנית וכשפת ההוראה במוסדות ההשכלה התיכונית והגבוהה, הצליחה מערכת החינוך הציונית החילונית להפוך את העברית לשפתו של רוב הנוער היהודי בעולם ולשפת היהודים הישראליים החיים במדינה היהודית ובתפוצות.

כאשר הצטרף חלק קטן מן היהדות הדתית לתנועה הציונית, הצטרפו גם אנשיה למחנה דוברי השפה העברית ומפיציה, אך בישיבות החרדיות ממשיכים עד היום ללמוד תורה (משמע תלמוד בבלי, הכתוב בארמית), אין מלמדים תנ"ך ובמקרים רבים שפת הדיבור היא יידיש.

היינה קרא לתנ“ך “המולדת הניידת של העם היהודי”. ואכן גם בתקופות שבהן לא היתה שפת התנ”ך, השפה העברית, שגורה על פיהם של רוב בני העם היהודי היא הוסיפה להיות היסוד המקשר בין כל העדות והתפוצות היהודיות. היתה זו השפה שבה קראו בציבור בבית הכנסת בתורה ובנביאים, שבה התפללו ושממנה שאלו ניבים וביטויים שהשתלבו בשפות הדיבור השונות. מבחינה זו ומבחינות רבות אחרות המשיכה העברית להיות שפתו הלאומית של העם היהודי ואחד הגורמים העיקריים בעיצוב זהותם הלאומית – יהודיותם – של היהודים. כיום, כאמור, חזרה העברית למלא תפקיד מרכזי בהתפתחותה של התרבות היהודית הישראלית, המעצבת מחדש את הזהות היהודית הלאומית של הציבור היהודי בישראל, שברובו נולד והתחנך בעברית כשפתו הראשונה.

 

יז יהודיותם של היהודים הישראליים וכשלון ההפרדה בין ישראליות ליהודיות.    🔗

השפה העברית היא הגשר שעליו מהלכים כיום יהודים בישראל ובתפוצות בבואם לחַבֵּר בין תרבות ההווה לתרבויות העבר הרחוק והקרוב. היהודים דוברי העברית בישראל חיים בחברה ובתרבות יהודית שבה מתחנכים בני הדור הצעיר בבתי ספר ובמוסדות להשכלה גבוהה המדגישים את קשריה של המורשת ההיסטורית והתרבותית של העם היהודי בכל התקופות עם התרבות היהודית הישראלית בהווה. קשרים אלה מתבטאים בזיקתה של תרבות מודרנית זו לתנ"ך ובמוּדעותה לתולדות עַם ישראל בזמן החדש ובכל התקופות שקדמו לו. זאת ועוד: הודות לשפה העברית השגורה בפיהם של היהודים הישראליים פתוחים בפניהם השערים אל הספרות היהודית הקלאסית, והם נהנים מן האפשרות הנדירה שיש לאנשים מודרניים לקרוא להנאתם, בשפת הדיבור שלהם, יצירות מלפני 2,500 שנה ויותר.

השפה העברית מעצבת את יהודיותם הייחודית של הישראלים וקושרת אותם ליהדותם. אין שחר ליומרתם של יהודים ישראליים מסוימים להיות “עברים שאינם יהודים”, או לטענתם ל“ישראליוּת שאינה יהודיוּת”. נכשלו ניסיונותיהם של סופרים ואנשי רוח שביקשו, החל בסוף שנות ה־30 למאה ה־20 – ובעיקר בשנות ה־40 וה־50 למאה זו – להיות רק “עברים” (הם כּוּנו בפי האחרים “כנענים”) ולדלג על התרבות היהודית שנוצרה והתפתחה בעם ישראל מאז תקופת התנ"ך, שבה חיו רוב היהודים בתרבות הדת הכנענית.

יש משכילים יהודים בתפוצות הרואים ביהודים הישראליים “לא יהודים”, וביצירות פרי רוחם – יצירות “לא יהודיות”. הם תופשים את היהודיות כמאפיין ייחודי של היהודים החיים ויוצרים כבני מיעוט דתי או לאומי בתפוצות, מיעוט המחובר אל תרבותו היהודית, ובעת ובעונה אחת הוא פתוח להשפעתן המעשירה של תרבויות העמים שבקרבם הוא יושב. לדעתם מאפשרת פתיחות זו ליהודים ה“אמיתיים” הללו להשתתף ביצירתה של תרבות הרוב במקומות שבהם הם יושבים כמיעוט בלי לוותר על יהודיותו. ואילו התרבות היהודית שנוצרה בישראל נראית בעיניהם מצד אחד כתרבות פרובינציאלית, המסתגרת בפני תרבויות העמים, ומצד שני כתרבותו של ציבור המתרחק מן היהדות ומן היהודיות – דווקא מפני שהוא מדבר עברית ויוצר בעברית, שפת הרוב במדינתו, המבדילה אותו מן העולם היהודי והכללי כאחד.

החשש המקנן בלב אותם משכילים יהודים בתפוצות – שמרכז היהדות העולמית יעבור לישראל – מגביר את התנגדותם לראיית היהדות הישראלית כיהדות ואת רתיעתם מפני כל מה שנראה להם כ“מרכזיות הישראלית” בייצוג היהדות של ימינו. אלא שהתרבות העברית, החילונית ברובה, שנוצרה בישראל היא תרבות יהודית חיה ופורה. מספר היצירות היהודיות שנוצרו והנוצרות במדינת ישראל עולה על מספר היצירות היהודיות שנוצרו והנוצרות בכל תרבות יהודית אחרת של העם היהודי לדורותיו. במדינת ישראל יוצאים לאור מדי יום בין 12 ל־15 ספרים עבריים חדשים; ספרי סופרים ומשוררים ישראליים מתורגמים לשפות רבות במערב; בעשרות מוזיאונים בישראל מוצגות יצירות של אמנים יהודים, ישראליים ולא־ישראליים, בתערוכות קבע ובתערוכות מתחלפות; יצירות מוסיקליות ישראליות, מחזות תיאטרון וסרטי קולנוע יהודיים הנוצרים בישראל מוצגים בפסטיבלים בינלאומיים. לסיכום ייאמר, שיצירותיה של התרבות היהודית הישראלית מופצות ברחבי תבל ומופיעות במפגשים בינלאומיים כמייצגות את התרבות היהודית כולה.

יהודיותו של יוצר מותנית בהיותו מוּדע לה ובהיותה משפיעה על חייו או על יצירתו. היצירות הנוצרות על ידי יהודים בישראל עומדות בתנאים אלה של יהודיות היוצר ויצירתו. יתר על כן, התרבות היהודית הנוצרת בישראל היתה לאחד ממקורות ההעשרה של היהדות העולמית, ויהודיותם של הישראלים החילונים תורמת כיום תרומה רבת משמעות והיקף ליהדות כתרבותו המודרנית של העם היהודי.

התרבות הישראלית החילונית היא היא יהדותם של רוב היהודים החיים בישראל, והיא גם יהדותו של יותר ממחצית הנוער היהודי בעולם (המתרכז, כאמור, במדינת ישראל). “היהדות הישראלית החילונית” היא אחת היהדויות הכלולות ביהדות – כתרבות של העם היהודי בעולם, בצד “היהדות החסידית”, “היהדות הדתית המרוקנית”, “היהודית המסורתית הקווקזית”, “היהדות האמריקנית” או כל יהדות שהיא בעלת מאפיינים המייחדים אותה מיהדויות אחרות.

רבים מבני הדור השני והשלישי בעדות היהודים שעלו לישראל או היגרו למדינות המערב עוברים תהליך של חילוּן: הם חיים רק או בעיקר בתרבות הישראלית החילונית, או בתרבות החילונית של הארץ שאליה היגרו, אינם יודעים עוד את שפת העדה היהודית שבה נולדו ואינם מקיימים את מסורתה ואת מנהגיה – ומְאמצים לעצמם מנהגים ואופני יצירה או צריכה של התרבות היהודית החילונית, שהיא מעתה יהדותם.

תרבות “היהדות הישראלית העברית” היא הגורם העיקרי בעיצוב זהותם היהודית של יהודים בישראל או יהודים יוצאי ישראל. התרבות היהודית הישראלית החילונית מעצבת את זהותם הלאומית היהודית – את מוּדעותם ליהודיותם ולמורשתה ההיסטורית כפי שהיא מתוארת בתנ"ך, להיות תרבותה עשויה תרבויות רבות ושונות – ואת מוּדעותם להשפעתה הפוטנציאלית של האנטישמיות בעולם כולו על יהודים באשר הם יהודים.

 

יח החייאת השפה העברית – בין מעצבי תרבות יהודית חילונית חדשה בישראל.    🔗

עם החייאת העברית והפיכתה לשפת הדיבור בחיי היום יום היא החלה למלא את התפקידים שממלאות שפות לאומיות אחרות בחיי עמיהן. כמו כל שפה לאומית פועלת העברית כגורם המעצב את מוּדעותם של הדוברים בה לזהותם הלאומית. בימינו היא מאחדת קבוצות של יהודים מעדות ותרבויות שונות, שנפגשו בישראל וחיים בתרבות הישראלית היהודית הייחודית המתפתחת בה. בהיותה שפת החינוך, התקשורת, המסחר והתעשייה, התחבורה, הצבא והמשטרה במדינת ישראל, נזקקים לה כל תושביה, ולא רק היהודים החיים בה, כתנאי להשתלבותם בחיי הכלכלה והחברה.

תחילתו של מפעל התחדשות העברית היתה באירופה. בסוף המאה ה־19 הוחל ביישומם הלכה למעשה של הרעיונות שעמדו ביסוד תנועת ההשכלה. אחד החשובים שביישומים אלה היה מפעלו ההרואי של אליעזר בן יהודה, שהפך את השפה העברית לשפת הדיבור היומיומית במשפחתו. מאוחר יותר התפשט הדיבור בעברית בחוגים שהלכו והתרחבו, ובתחילת המאה ה־20 לימדו גננות עבריות ומורים עבריים את תלמידיהם בעברית, אף שהורי התלמידים לא דיברו עדיין בשפה זו.

התנועה הציונית החילונית פיתחה את מערכת החינוך היהודי החילוני כחלק מהחייאתה של העברית והפיכתה לשפת היישוב היהודי החילוני בארץ ישראל ולשפת בתי הספר היהודיים הציוניים בתפוצות. הדבר עלה בידה למרות התנגדותו העזה של הציבור הדתי החרדי בארץ ישראל (“היישוב הישן”), שמנהיגיו לא נרתעו מלהלשין על אליעזר בן יהודה לשלטונות הטורקיים ולבקש מהם לאסור אותו, ובכלל עשו כמיטב יכולתם לסיכול התחדשותה של העברית כשפתו העיקרית של העם היהודי.

העברית היתה השפה המשותפת היחידה לרבים מן היהודים שעלו ארצה ממדינות ומיבשות שונות במאה ה־19 ובמחצית הראשונה של המאה ה־20. באמצעות מערכת החינוך לילדים ולנוער, קורסי ערב להוראת עברית למבוגרים ומוסדות אחרים של היישוב היהודי החילוני הלכה ונפוצה ידיעת העברית בארץ ישראל, והיא היתה לשפתו של רוב הציבור היהודי בארץ ישראל בתקופה שקדמה למלחמת העולם הראשונה.

הלשון העברית ותרבותה היו לגורם חשוב ביותר בעיצוב זהותם הלאומית היהודית של יהודים שהתחנכו במסגרתן. למן ראשית המאה ה־20 יסדו יהודים חילוניים בארץ ישראל תבניות אידיאולוגיות־חברתיות ייחודיות וחסרות תקדים בהיסטוריה – הקבוצה והקיבוץ השיתופיים, ומאוחר יותר גם הסתדרות העובדים העברים בארץ ישראל, אגודה מקצועית שפעלה כמשרד בריאות ורווחה, חינוך ותרבות, וכבעלת מפעלי תעשיה ומסחר.

מאות הקיבוצים שקמו בארץ ומוסדות ההסתדרות השונים השתתפו – ביוזמה ובפעילות שיטתית בהיווצרותה של התרבות היהודית החילונית החדשה בארץ ישראל לפני קום המדינה ובתחילת קיומה. בקיבוצים נוצרו אופנים חילוניים חדשים לחגוג ימי חג ומועד, ביניהם קבלת שבת וחגי ישראל המסורתיים, כגון סדר פסח חילוני, ספירת העומר והבאת הביכורים בחג השבועות, טקסי בת ובר מצוה חילוניים וקולקטיביים, וטקסי קבורה ואבל לא־דתיים. עבודת המחקר הנערכת כיום באוניברסיטת הרוורד מציגה את ערבי השירה בציבור, שהתפתחו בקיבוצים ואומצו על ידי הציבור הישראלי הרחב, כצורה של “תפילה חילונית” – פעילות חברתית הממלאת מבחינה סוציולוגית את תפקידיה הקהילתיים והאישיים של התפילה המסורתית. בתרבות היהודית החילונית שהתפתחה בקיבוצים ובארגונים ההסתדרותיים קמו חוגי לימוד למבוגרים, שמקום נכבד הוקצה בהם ללימוד התנ“ך מנקודת מבט לא־דתית ולהתוודעות לספרות העברית והיהודית בת ימינו כהמשך למסורת היצירה הספרותית בעם ישראל לדורותיו. מועדוני תרבות (שנקראו גם “מועדון לחבר”) ושלוחות מוסד “בית העם” הוקמו ברוב היישובים החילוניים בארץ ישראל ומילאו תפקיד של מוסד התכנסות קהילתי. פעילותם של מועדוני התרבות ו”בתי העם" נפסקה עם התפוררות הקהילות החילוניות ביישובים העירוניים החל בשנות ה־60 (ובקיבוצים – החל בשנות ה־80 וה־90) למאה ה־20 ובעקבות הגידול המהיר של האוכלוסיה היהודית במדינת ישראל (מ־650,000 נפש בקירוב עם קום המדינה לכ־5.4 מיליון בראשית המאה ה־21) והתפתחות המשק הקפיטליסטי, שעודד את פירוקן של כל המסגרות הכלכליות והחברתיות שהוקמו בהשראת האידיאולוגיה הסוציאליסטית.

היצירה התרבותית העברית של הציבור היהודי החילוני בארץ ישראל שלפני הקמת המדינה הניחה את היסודות להמשך התפתחותה של תרבות יהודית חילונית בכל התחומים שבהם פעלה. לקראת סוף המאה ה־20 החלו חוגים ומוסדות חילוניים רבים לפעול להתחדשותה של תרבות זו וליצירת הגדות של פסח חדשות וכן מתכונות חדשות טקסי חג ציבוריים ואישיים, שבהם משתלבות יצירות ספרות עברית חילונית בפרוזה ובשירה, לעיתים גם שירים ופזמונים ממורשת התרבות הדתית והחסידית. בבתי ספר ישראליים מסוימים הונהגו תוכניות לימוד של “יהדות כתרבות”, הכוללות את הכרת התרבות היהודית החילונית ותוכניות מיוחדות לקראת חגי ישראל, לקראת חגיגות בת ובר מצווה חילוניות ולהכרת יצירות האמנות וההגות היהודית שנוצרו ביהדות החילונית בימינו.

לצד כל אלה הולכת ומתפשטת עריכת טקסי נישואין חילוניים, תוך ביטול הכתוּבּה המסורתית על מאפייניה כחוזה מכירה של האשה. בטקסים אלה, שאותם מנהלים עורכי־טקסים חילוניים ללא קשר עם הרבנות של זרם דתי כלשהו, מודגשות ההדדיות והאהבה כיסוד הנישואין והם כוללים יצירות בתחום השירה העברית החדשה וקטעי יצירות יהודיות חילוניות קדומות, כגון שיר השירים, וכן גירסאות חדשות של טקסטים דתיים, כגון “שבע ברכות” או ברכת המזון והיין.

ביהדות החילונית בישראל מתרבים טקסי אבלות חילוניים. לעשרות בתי הקברות החילוניים בקיבוצים הִתוֹסף לפי שעה בית הקברות החילוני העירוני בבאר שבע, ובכולם נערכים טקסי קבורה ואבלות שאין להם דבר עם הדת היהודית או עם תפילות צידוק הדין הכוללות שבח והלל לאלוהים, או איזכור העולם הבא ותחיית המתים.

במוסדות החינוך וההשכלה הגבוהה העבריים והחילוניים לומדים רוב מניינם של שני מיליון התלמידים והסטודנטים במדינת ישראל. רובם של הסטודנטים במוסדות האקדמיים (אלה מכשירים אותם, בין השאר, להוראה במערכת החינוך היהודית החילונית) לומדים בשש האוניברסיטאות היהודיות החילוניות ובעשרות מכללות חילוניות, בתי ספר לאמנות (“בצלאל” – האקדמיה היהודית הראשונה לאמנות, נוסד בירושלים ב־1905), למוסיקה ולמחול, לתיאטרון ולקולנוע. בישראל פועלות כיום עשרות להקות תיאטרון עבריות וכמה להקות ערביות, האופרה הישראלית (שבין היצירות האופראיות שהיא מעלה, המוּשרות אמנם בשפות אחרות, יש גם כמה אופרות ישראליות מקוריות שנכתבו בעברית), מקהלות (השרות גם בעברית) ועוד מוסדות תרבות עבריים חילוניים רבים מספור. עשרות תחנות וערוצי שידור ברדיו ובטלוויזיה בעברית פועלות בישראל ומהוות את מערכת התקשורת הגדולה ביותר בתולדות התרבות היהודית. חלק משידורים אלה נקלטים גם בקהילות הפזורה היהודית בעולם כולו.

תופעות המוניות אלה, המשנות את פני התרבות היהודית העולמית, נראות כיום מובנות מאליהן – אף שלפני מאה שנה לא היו עשויות כלל לעלות בדמיונם של יוצרי מפעל התחדשותה של השפה העברית. מפעל זה, והקמתה של מדינת ישראל, שינו את כיוון התפתחותה של היהדות מתרבותו של עם החי בפזורה, שחלקים נכבדים שבו משתלבים בתרבויות העמים שבתוכם הם יושבים ונטמעים בהן – לתרבות של עם שחלקו חי בפזורה, כמו העם היווני והעם (?), וכמו עמים אלה יש גם לו מדינה לאומית משלו, שבה משגשגת תרבותו הייחודית בשפתו הלאומית וקיימת מערכת חינוך לאומי, המטפחת מוּדעות לספרותה הקלאסית של תרבותו ולמורשתה ההיסטורית.

לימודי היהדות כתרבות ולא כדת כוללים יחידות לימוד המוקדשות לתרבויות שנוצרו בעברית ובשפות היהודיות השונות בימינו ובכל התקופות, וכן יחידות לימוד של תולדות השפה העברית ב־3,000 שנות קיומה ושל התפקידים שמילאה בעיצוב התרבות והזהות הלאומית של העם היהודי.

השפה העברית המודרנית התפתחה בקצב מהיר ואוצר המלים והביטויים שלה, שהלך ותפח, אִפשר לה להתמודד עם התפקידים החדשים שהיה עליה למלא בחיי היום יום, בכלכלה ובטכנולוגיה. עם המלים והביטויים הללו נמנים רבים שהומצאו על ידי האקדמיה ללשון העברית, הפועלת כוועדה מייעצת ומנסה להשפיע על מהלכי השפה; מהם שנקלטו והם שגורים עתה בפי כול, ומהם שנדחו על ידי דוברי העברית. מאות מלים שחודשו, כגון “חשמל”, או שאומצו ממלים בשפות אחרות (כגון “מברשת”), זכו להיקלט והיו בסיס לנטיות הפעלים הנגזרים מהן (“לחַשמֵל”, “להתחשמל”; “להבריש”); מלים אחרות הוחלפו במלים לועזיות (כגון “שִָׂח־רחוק”, שהיה אמור להיות שמו העברי של הטלפון).

ברבע הראשון של המאה ה־20 היתה כבר העברית לשפת הלימוד של ילדי הגן, בית הספר והאוניברסיטה העברית שהוקמה בירושלים; בראשית המאה ה־21 מהווים הדורות השני, השלישי והרביעי של דוברי העברית שני שלישים של האוכלוסייה היהודית בישראל, שהיא כ־40% מן העם היהודי.

הגורם המשפיע ביותר על לאומיותו של האדם היא השפה והתרבות הלאומית שבה הוא חי. היהודיות של היהודים בישראל (כולל רוב הנוער היהודי בעולם) מעוצבת בחייהם בתרבות היהודית העברית המתפתחת במדינה היהודית החילונית הראשונה בהיסטוריה.

 

יט תוכנית מסגרת “מבואות ליהדות כתרבות”    🔗

הוצגה בכנס אוניברסיטת מיאמי 2006 – למרצים באוניברסיטאות המלמדות יהדות כתרבות.

מבואות ללימודי היהדות כתרבות

תרבות לאומית ותרבות המערב מיוצגות על ידי מספר יצירות קאנוניות

כל תרבות מיוצגת על ידי יצירות קאנוניות מעטות יחסית לכמות העצומה של היצירות שנוצרו בה. ספרו של הרולד בלום על הקאנון של תרבות המערב מתמקד ב־26 ספרים בלבד.

עורכי התנך במאה הראשונה לספירה בחרו ב־24 ספרים בלבד (חלקם מחוברים ממספר יצירות ספרותיות) על מנת לייצג תרבות בת אלף וחמש מאות שנים לפחות. מבחר הספרים שנכללו בתנך מוכיח כי באמצעות מבחר של מספר יצירות קטן יחסית ניתן להכיר את היהדות כתרבות בתקופה מסוימת. המבחר שבתנך כולל שתי יצירות חילוניות (שיר השירים ואסתר), שתי יצירות מתקיפות את הסדר האלוהי – קהלת ואיוב (כשגיבור אחת מהן אינו יהודי), ויצירות בכל ז’אנר ספרותי הידוע בספרות המערב.

ביאליק טען כי הגניזה חשובה כמו הבחירה להכרות עם התרבות היהודית, כיון שלו היו בוחרים בכל היצירות שנוצרו בעידן התנך – לא היינו מכירים את תרבותו. הבחירה של קבוצת יצירות, יוצרים ודמויות המייצגים תרבות שלמה מאפשרת לנו ליצור מכנה משותף להכרויות שלנו את היהדות.

על בסיס מכנה משותף כזה יוכל אחר כך כל אדם המעונין להרחיב או להעמיק ידיעותיו ביהדות לבחור לעצמו, דמות, יצירה או בעיה ולהתמחות בלימודיה.

על כן אני מציע לראות את מטרת סמינר “מבואות ללימודי היהדות כתרבות” כהכרות עם היהדות כתרבות בה אנו חיים, עם עברה של היהדות כפי שהוא נראה בעינינו בהווה, עם מספר יצירות, יוצרים ודמויות ספרותיות והיסטוריות המייצגות את היהדות כתרבות הלאומית שלנו – כולל תרבותה החילונית והדתית.

אילו יצירות תבחרנה לייצוג היהדות כתרבות:

• יצירות אשר מתפקדות בשיח היהדות – באקדמיה, בציבור, בחינוך, בפוליטיקה

• יצירות הגורמות חויה אסתטית ורעיונית בקרב יהודים החיים ביהדות בימינו

• יצירות המעצבות או מייצגות דמויות היסטוריות אשר מלאו תפקידים בעם ובתרבותו

• יצירות הווה המאירות מחדש את יהדויות העבר – כולל מחקרים ויצירות הגות

• יצירות המייצגות זיקות היהדות לתרבויות העמים – משפיעות ומושפעות בתרבויות העמים אשר בקרבם חיו וחיים יהודים בעידנים ובמרכזי היצירה השונים

מבואות לתרבויות ישראל בעידנים השונים של תולדותיה

1. תרבות היהדות המודרנית וההשקפות הרווחות בה על היהדויות בעבר ועל הזהות היהודית

2. תרבות העם היהודי בעידן היווצרו – העידן התנכי

3. תרבות העם בעידן ההלניסטי־ביזנטי – היהדות התלמודית וההלניסטית

4. תרבות העם בעידן ימי הביניים – התפתחות העדות, הפילוסופיה המיסטיקה

5. עידן הנאורות – התפתחות תנועות ההשכלה, הרפורמה בדת והאורתודכסיה

6. התפתחות התרבות היהודית בהשפעת התנועות הלאומיות ביהדות המאה ה־19 וה־20

1. תרבות היהדות המודרנית וההשקפות הרווחות בה על היהדויות בעבר ועל הזהות היהודית

א. היהדות ההומניסטית הלא דתית – כציבור וכתרבות:

• “מי הוא יהודי”? תולדות הזהות הלאומית והדתית ביהדות בימינו ובעידני העבר

• התמורה במושגי המפתח בדיון על היהדות לדורותיה, כגון: יהדות, דת, יהודיות וכד'

• התמורה בגישה לחגים הלאומיים – המסורתיים והחדשים, הציבוריים והאישיים

• התמורות בגישה ל“מקורות היהדות”: לספרות ולאמנות מעידן התנך ועד ימינו

• הקהילות היהודיות ההומניסטיות החילוניות בישראל ובתפוצה

ב. הזרמים ביהדות הדתית היהודית בימינו

• זרמי הרוב: הרפורמים והקונסרבטיבים

• זרמי המיעוטים האורתודוכסים, הרקונסטרוציוניסטים, הניו אייג' וכד'

ג. התמורות באמונות באלוהים, בזכויות וחובות האדם באנושות ובלאום

• מיגוון האמונות הלא דתיות באלוהים כגיבור ספרותי, כזהה עם הטבע, כתבונה עליונה

• השונה והדומה בין אמונה בערכים מוסריים לבין אמונה בחובת שמירת מצוות וחוקים

2. תרבות העם היהודי בעידן היווצרו – העידן התנכי

• השפעת התנך על היהדות ועל תרבויות העמים מאז המאה השלישית לפנה"ס

• השפעת התנך על תחיית התרבות הישראלית והשפה העברית כשפת דיבור וחינוך

• התרבות הדתית של יהוה לעומת התרבות הדתית של הבעל והעשתורת בעם היהודי

• הגישה לתנך כספרות יפה לעומת הגישה לתנך כעדות היסטורית

• ביקורת התנך מאז שפינוזה ועד הדיונים בימינו על היסטוריות הספורים תנכיים

• השימוש ביצירות תנכיות בחיי התרבות הלא דתית בעם היהודי – בחגים, טקסים וכד'

• האמנות הפלסטית בתרבות העם היהודי בעידן התנך

3. תרבות העם בעידן ההלניסטי־ביזנטי – היהדות התלמודית וההלניסטית

• השפעות על חלק מהעם של התורה שבעל פה מימי בית שני – המשנה והתלמודים

• השפעות על יהדות התפוצה ההלניסטית ויצירותיה – פילון, פלויוס, הברית החדשה

• התמורות בחברה ובתרבות היהודית בבתי הכנסת וקהילותיהם העצמאיות

• האמנות היהודית הפלורליסטית בעידן ההלניסטי ביזנטי

• המיזוג בין זהות יהודית דתית ולאומית (לעומת הפיצול ביניהם בעידן התנך)

• הפיצול בדת היהודית: הפרושים, הצדוקים, הקראים, הרבניים, הנוצרים, המיסטיקה

4. תרבות העם בעידן ימי הביניים – התפתחות העדות, הפילוסופיה המיסטיקה

• התרבויות היהודיות המתפתחות בעולם המוסלמי והנוצרי

• הרמב"ם כמייצג הזרם הרציונליסטי המתפתח בהשפעת הפילוסופיה המוסלמית והיונית

• התפצלות תרבות העם היהודי לתרבויות עדות באירופה, אסיה ואפריקה

• מגוון ועצמאות בתי הכנסת והמשכיות ביצירה האומנותית היהודית

• התפתחות המיסטיקה והקבלה – גרמניה, צרפת, ספרד, צפת ואירופה

• הפעילות היהודית החילונית בימי הביניים – הרפואה, הבלשנות, הקרטוגרפיה, המסחר

• רשת הקהילות היהודיות העצמאיות והקשרים ביניהם

• ההמשכיות של העברית כשפת דיבור ותיקשורת בינלאומית יחידה בעולם המסחר

5. עידן הנאורות – התפתחות תנועות ההשכלה, הרפורמה בדת והאורתודוכסיה

• השפעת הרנסאנס והרפורמציה בתרבות הנוצרית על היהדות

• השפעת תנועת המרת הדת של יהודים לנצרות ושיבת יהודים ליהדות במערב אירופה

• שפינוזה, היהודי החילוני הראשון, ההתפצלות של הזהות הלאומית מהזהות הדתית

• תנועות ההשכלה במערב אירופה ובמזרחה והשפעתה על תחיית העברית כשפת יצירה

• התפתחות תנועות הרפורמה ביהדות וההשתלבות בתרבויות העמים

• היווסדות היהדות האורתודוכסית והחסידות – מגמת ההסתגרות בפני תרבויות העמים

• תרבות אידיש והתפתחותה במזרח אירופה עד היותה לשפת רוב העם היהודי במאה ה־20

6. התפתחות התרבות היהודית בהשפעת התנועות הלאומיות ביהדות המאה ה־19 וה־20

• השפעות והתפשטות התרבות היהודית החילונית מתנועות ההשכלה באירופה

• אחד העם, ברנר, מנדלי, שלום עליכם – מייצגי המהפך בגישה ליהדות במזרח אירופה

• תחיית העברית כשפת דיבור, יצירה וחינוך בישראל והתפתחות תרבותה החילונית

• התנועות הלאומיות באירופה והשפעתן על התנועות האנטי ציוניות והציוניות ביהדות

• השפעת הציונות החילונית על האוטונומיה היהודית בארץ ישראל והקמת מדינת ישראל

• התמורות בתרבות היהודית בישראל עם הגשמת הציונות, היחסים עם התפוצות

• התמורות בתרבות הישראלית ממדינה בת חצי מיליון יהודים לחמישה וחצי מיליון

 

כ “נספח”    🔗

הגדרת תרבות היהדות החילונית ולימודי יהדות כתרבות / מתוך הספר “תרבות היהדות החילונית – הגות חדשה בישראל”, אשר הוקדש לפליקס פוזן לרגל קבלת תאר דוקטור כבוד באוניברסיטת ת"א.

ייחודה של התרבות היהודית החילונית

אין להכיר את היהדות כתרבות מבלי להכיר את התרבות היהודית החילונית, כשם שאין להכיר אותה מבלי להכיר את תרבותה הדתית. היהדות הינה והיתה מראשיתה “תרבות פלורליסטית” – בה חיו והתפתחו תרבויות יהודיות אשר התפתחו בזרמים ובעדות היהודים בארץ ישראל ובעשרות ארצות התפוצה, בכל היבשות.

ב“תרבות יהודית חילונית” חיים רוב היהודים בעולם, הקרויים בלשון העם “חילוניים” – משמע: יהודים שאינם שומרי מצוות הדת היהודית. אמונות של יהודים לא דתיים מתבטאות באורחות חייהם המשוחררים ממחוייבות לשמירת מצוות הדת, כשם שאמונות של יהודים דתיים מתבטאות בשמירת מצוות דת ההלכה.

העם היהודי הוא ייחודי, כמו כל עם בעולם. המכנים המשותפים של הזהות הלאומית של יהודים החיים בתרבויות היהודיות השונות – עדתיות, דתיות, חילוניות – כוללים:

[1] מודעות לחברות בעם היהודי, בגלל מוצא משפחתי או הצטרפות מרצון לציבור יהודי

[2] מודעות למורשת תרבותית והיסטורית של העם היהודי, המתבססת על התנך – הספרות הקלסית והמכוננת של תרבות העם היהודי אליה מתייחסות כל תרבויותיה

[3] מודעות לארץ ישראל כארץ מולדת של העם ולעברית כשפתו הלאומית הראשונה אשר השפיעה וחדרה לשפות יהודיות אחרות

[4] מודעות למדינה היהודית הרביעית שקמה בארץ ישראל באמצע המאה העשרים ושינתה מעמדו של העם ומעמד היהדות בחברת עמי העולם

[5] מודעות למחוייבות לסולידריות לאומית הנובעת ממודעות לגורל המשותף של יהודים המתמודדים זה אלפיים שנה עם גילויי אנטישמיות בכל סביבותיהם.

מכנים משותפים אלה של זהות לאומית יהודית החליפו את מאפייני הזהות היהודית הדתית של רוב היהודים בעידן ההלניסטי ובימי הביניים.

בספר “התרבות היהדות החילונית” באים לביטוי התמורות בזהות היהודית ובמאפייני תרבותו של העם היהודי, המהוים נושאים מרכזיים בהגות היהודית החילונית, במחקרים וביצירות הספרות ואמנויות ההצגה הנוצרות על ידי יהודים – בקולנוע ובתיאטרון – באורחות החיים ובמיגוון התופעות המייצגות את התרבות בה חי רוב העם היהודי בימינו.

יהודים חילוניים, כמו כל בני האדם בעולם, הם אנשים מאמינים כיון שאין אדם יכול לחיות בחברה ובתרבות כלשהי ללא אמונה. בתרבות היהדות החילונית התפשטה, מאז שפינוזה, האמונה בנכונות הידע המדעי על הייקום, אשר תהליכיו מונעים מכוח עצמם, בהתאם לחוקי טבע קבועים. בייקום זה אין מקום לאל פרסונלי המנהל את העולם כרצונו, מחולל נסים בניגוד לחוקי הטבע, או מצווה מצוות דת המחייבות רק את חברי העם היהודי.

גישה כזאת אל דעת הייקום מבוטאת באמונה ב“ריבונות האדם” – באחריות החלה עליו בגלל היותו חופשי לבחור דרכו בחיים, במסגרת האילוצים הפיסיים, החברתיים והתרבותיים אשר עמם הוא חייב להתמודד.

כיון שאנושיותו של כל אדם מעוצבת במסגרות חברה ותרבות לאומית, החיה בקרב או בשכנות ללאומים אחרים, מאמינים יהודים חילוניים במחוייבות לחינוך ולהשכלה בתרבותם היהודית ובזיקותיה לתרבויות העמים, ליישומם של עיקרי צדק (הם האיסורים על גרימת נזק לזולת, כבהגדרות הלל וקנט) ולערכי מוסר (הם אמות־מידה להערכה והעדפה של חוקים ומנהגים), אשר רק בזכותם מתאפשר קיומה של חברה אנושית – חברה בה ניתן להבטיח את זכויות האדם.

אין לכנות יהודים חילונים “לא מאמינים” או “כופרים”, כיון שהכפירות שלהם נובעות מאמונותיהם, כפי שכל כפירה נובעת מאמונה – דתית או חילונית.

מאמונה דתית בנכונות ספור הבריאה בתנך – נובעת הכפירה באוולוציה ובנכונות ממצאי חקר תולדות הייקום. מאמונה דתית באל בורא אשר בחר את היהודים מכל העמים לצוות עליהם את מצוות הדת מפי המתיימרים לדבר בשמו – נובעת הכפירה בחירות האדם לבחור דרכו בחיים ובזכותו לבחון, לאשר או לפסול מצוות דת, גם כשהן מנוגדות לכללי הצדק או אינן מיטיבות את חיי האדם.

מאמונה לא־דתית בנכונות הידע המדעי על הייקום ועל תפקידים אפשריים של האלים בהנהגתו (כמו האמונה הפנתאיסטית, האגנוסטית, הדאיסטית או האתאיסטית), ומהאמונה במחוייבותו של האדם לכללי צדק וערכי מוסר האמורים להבטיח זכויות שויון וחירות לכל בני האדם – נובעת הכפירה של מאמינים לא־דתיים במחוייבות של יהודים לשמירת מצוות ההלכה הדתית, לציות לפסקי הלכה של מנהיגים דתיים, לעבודת אלוהים בתפילה וצומות, למנהגים מקודשים על ידי מסורת דתית שאינה מועילה לאדם, או מזיקה לו – כמו המנהגים והמצוות הדתיות האורתודוכסיות המקפחות ומפלות את המחצית הנשיית של החברה היהודית, בכל חברה שבה הם מיושמים, כמו במדינת ישראל.

הספר “התרבות היהודית החילונית” הוא אסופה של מסות ומאמרים המתארים התפתחותה של ההגות בתרבות היהודית החילונית בישראל, אשר המשיכה תהליך התפתחות ההגות היהודית בתפוצה, מאז התפנית שחלה בהגות היהדות הספרדית (ובעיקבותיה גם ביהדות האשכנזית) בהשפעת שפינוזה. עד המאה ה־19 הושפעו היצירות והחיים של רוב היהודים בעולם מהתרבות הדתית לזרמיה, במשך המאה ה־19 וה־20 הלכה השפעתה ופחתה, עד שרוב היהודים, בישראל ובעולם, פיתחו אורחות חיים יהודיים חופשיים ממחוייבות לשמירת מצוות הדת, מהחינוך הדתי המסורתי ומהשפעת המנהיגות הדתית. בציבור גדול זה, הקרוי בלשון העם “היהדות החילונית” התפתחה תרבות והגות יהודית חילונית חדשה, נוצר בה שפע עצום של יצירות ספרות ואמנות, יצירות המביעות אמונות לא־דתיות המושפעות מתהליכי החילון בכל התרבויות הלאומיות האחרות במערב.

עשרות אלפי יצירות ספרות ואמנות שנוצרו על ידי יהודים לא דתיים בתפוצה ובישראל, מהוות מכלול כמותי גדול יותר מכלל היצירות שנוצרו ביהדות עד הזמן החדש. חלק מתוך שפע יצירות אלה הוכרו בתרבות המערבית כיצירות מופת, כמו יצירות מאת שפינוזה, היינה, קפקא, פרוסט, שלום עליכם, בובר, איינשטיין, פופר, שגל, מודיליאני, ריינהארדט, ברנשטיין, גרשוין, אייזנשטין, אלאן ואחרים.

בתרבות היהודית החילונית ובהשפעתה התפתחו מדעי יהדות חדשים והשתנתה בהווה תמונת העבר היהודי. יצירות ההגות היהודית החילונית והמחקר במדעי האירו באור חדש את התנך במחקרי “ביקורת המקרא” ואסכולת “התנך כספרות”. בהשפעת תרבות היהדות החילונית השתנה מבחר “מקורות היהדות”, אשר יצאו מארון הספרים היהודי המסורתי, וכללו מעתה מבחר מיצירות יהודיות בזמננו ובכל עידני העבר, כולל יצירות שהוגלו מהיהדות במשך כ־2000 שנה, כגון: יצירות היהדות ההלניסטית כיצירות פילון ויוסף בן מתתיהו פלוויוס, יצירות יהודיות ב“ברית החדשה”, יצירות “אפיקורסים” יהודים שהושפעו מהפילוסופיה האפיקוריאנית.

בספר הנוכחי כללנו מסות המוקדשות להתפתחות ההגות היהודית החילונית – במסתו של יהודה באואר ולתוצאות התפתחותה של תרבות היהדות החילונית – במסתו של עמוס עוז, במסתו של אליעזר שבייד על ראשית ההגות היהודית החילונית ביצירת ברוך שפינוזה, במסה של יעקב מלכין על מקורותיה של ההגות החילונית ועל השפעות הפילוסופיה האפיקוריאנית על ההגות האפיקורסית ביהדות, ובמסה של רחל אליאור על מעמדה של האשה ביהדות – נושא המחלוקת החברתי תרבותי המשפיע יותר מכל נושא אחר על היחסים בין התרבות היהודית החילונית לבין התרבות היהודית הדתית, ובמסה של עמוס פונקשטין על מקורות החילוניות ביהדות.

בעיית “מי הוא יהודי” והגדרות הזהות הלאומית היהודית, קיבלו בימינו חשיבות ייחודית בגלל השפעת הדיון בהן על חוק השבות והאזרחות הישראלית.

בהגות היהודית החילונית, מוארת ההפרדה מחדש של הזהות הלאומית היהודית מהזהות הדתית היהודית – הפרדה ששררה בעם היהודי בעידן התנך, נעלמה בעידן ההלניסטי ובעידן ימי הביניים, כשהזהות הדתית היהודית התמזגה עם הזהות הלאומית של היהודים. במדור ה“זהות הלאומית היהודית” הבאנו מבחר מביטויי ההגות היהודית החילונית בנושא זה, כולל מאמרים מאת חיים כהן, שניאור עינם, עזר כהנוב, גרשון ויילר, אריה איסר.

מסתו של אביעד קליינברג “המוסר החילוני יורשו של הזרם הנבואי ביהדות”, במדור הומניזם ויהדות, דנה בזיקה בין האמונה ההומניסטית הרווחת ביהדות החילונית לבין הדרישה של נביאים בתנך להעדיף את המחוייבות לעיקרי הצדק החברתי על כל מצווה דתית פולחנית. בדיון זה באמונות ההומניסטיות והרציונליות הרווחות בתרבות היהדות החילונית, כללנו מאמריהם של ס. יזהר, אורי רפ, דפנה מוסקביץ. האמונות ההומניסטיות נפוצו ביהדות החילונית עם התחזקות האמונה במחוייבות לכללי הצדק ולערכי מוסר. אמונות הומניסטיות אלה מחייבות את המאמין החילוני לבחון, לאשר או לפסול, כל מצווה, דתית או אזרחית, לאור כללי הצדק ובאמצעות ערכי המוסר. ישעיהו לייבוביץ, רואה בהרצאתו המובאת במדור זה, ניגוד בין נאמנות לעיקרי ההומניזם לבין אמונתו במחוייבותו המוחלטת והבלתי מותנה של כל יהודי לשמירת מצוות דת ההלכה היהודית, ללא יוצאים מן הכלל. על ניגוד זה בין ההלכה לעיקרי הצדק והדמוקרטיה עומד חיים כהן במאמרו “הלכות מסוכנות”.

בישראל פועל בימינו מרכז היצירה הגדול ביותר בתרבות היהודית החילונית, יצירות ספרות, אמנות והגות חילונית הנוצרות בה משפיעות על תרבות החיים הרוחניים של רוב הנוער היהודי בעולם המתחנך כיום במדינה היהודית. מדור “יהדות חילונית בישראל” נפתח במסתו של א.ב. יהושע “המשך המהפכה הציונית – מה מייחד את המאבק בין לאומיות לדת בעם היהודי לעומת עמים אחרים”. במאמריו של ידידיה יצחקי על הגותו של א.ב. יהושע הוא מצביע על הבעיות עמן מתמודדת ההגות החילונית בישראל כולל בעיית המבחר החדש של ‘מקורות היהדות’, לאור הצעותיו של ביאליק מלפני מאה שנים, המשפיע על מגמות לימודי היהדות כתרבות בימינו. במאמרי יאיר צבן וחיים באר מוארת התבססותה של התרבות היהודית החילונית בישראל וזיקתה לספרות העברית החדשה, ובמאמרה של פליס פזנר מלכין על הגישה החדשה לאמנות ביהדות מתבררת השפעת ההגות על מבחר היצירות שמלאו תפקיד בתרבותנו גם כשהיו מנוגדות לתפישת הדת היהודית. בסיומו של המדור – מאמרו של עומרי קאופמן על הסטטוס המשפטי של היהדות החילונית בישראל.

יהודים חילונים, כמו יהודים דתיים, הם כאמור אנשים מאמינים. הם נבדלים אלו מאלו בתוכן אמונותיהם לא בהיותם מאמינים או לא מאמינים. במדור אלוהים בעיני יהודים חילוניים אנו מציעים מבחר מאמרים בהגות יהודית חילונית ביחס לאמונה באלוהים, על התמורות באמונות באלוהים שרווחו ביהדות במשך כל הדורות ושינו את תדמיתו של האלוהים – במאמרה של רחל אליאור, על היווצרו של האלוהים כגיבור ספרותי על ידי מחברי המיתוסים, הספורים ויצירות האמנות המעצבות אותו – במאמרו של יעקב מלכין. מאמרו של חיים כהן דן בשימוש הנעשה באלוהים כפיקציה משפטית, אשר כל חוק מיושם במשפט זקוק לה, ומאמרו של אברהם וולפנזון דן בגישות הפילוסופיות אל האלוהים שהתפתחו מהגותו של הרמב“ם ב”מורה נבוכים" עד זיהוי האל עם הטבע בהגותו של שפינוזה. יהודה באואר עומד על התגובה המדהימה והמזעזעת בהגות היהודית ובאמונות שהובעו בה ביחס לאלוהים לאור השואה.

במדור סקירת ספרים בנושאי "התרבות היהודית החילונית כללנו סקירות קצרות ותכני עניינים של מבחר מתוך הספרות העשירה שהתפתחה בישראל בהקשר תרבות היהדות החילונית, בנושאים:

א. ספרים המתייחסים למיגוון אמונות ודעות הרווחות ביהדות החילונית

ב. ספרים על תהליכי החילון ביהדות כתרבות וביטוייהם בהגות, בתרבות היהודית שהתפתחה בארץ ישראל ובמדינת ישראל עם תחיית העברית כשפת דיבור ויצירה של רוב הנוער היהודי בעולם, בתפיסת הזהות הלאומית, בחגים ובהשקפות על תנועות דתיות ומיסטיות.

ג. ספרים ובהם מבחר קטן המייצג את היחס המשתנה לישו ולנצרות היהודית הקדומה, שהיה נושא מחלוקת גם ביהדות החילונית החל מתחילת המאה העשרים.

חלק מהמאמרים הכלולים בספר זה התפרסמו בגירסה ראשונית שלהם ב“יהדות חופשית” – כתב העת ליהדות חילונית הומניסטית שיצא לאור בירושלים במשך עשר שנים (מאז 1995) בעריכת יעקב מלכין ואורי בן צבי ובהוצאת “תחיל”ה" – התנועה הישראלית ליהדות חילונית הומניסטית.

 

לעיון נוסף    🔗

חיים כהן: מבוא אישי: אוטוביוגרפיה; פתח דבר – יצחק זמיר; אחרית דבר – מיכל זמורה־כהן, אור יהודה: כנרת, זמורה־ביתן, דביר 2005 תשס"ה

במה מאמינים יהודים חילוניים?: האמונות והערכים של יהודים חפשים / יעקב מלכין, תל־אביב: ספרית הפועלים, תש"ס 2000

יהדות ללא אל: יהדות כתרבות ותנך כספרות / יעקב מלכין, ירושלים: כתר, 2003

לקסיקון התרבות היהודית בזמננו: מושגים, תנועות, אמונות / עורכים: ארתור א' כהן ופול מנדס־פלור; עורך המהדורה העברית: אברהם שפירא, תל־אביב: עם עובד, תשנ"ג 1993

יהודים וערבים / אלבר ממי: [תרגום אהרון אמיר], [תל־אביב] ספרית הפועלים, תשל"ה 1975

מיהו יווני?: אתניות וזהות ביוון העתיקה / עירד מלכין, [תל־אביב]: משרד הביטחון – ההוצאה לאור, תשס"ג 2003

עברית שפה מדוברת / שלמה הרמתי, [תל־אביב]: משרד הביטחון – ההוצאה לאור, תש"ס 2000

מסע אל תום האלף: רומאן בשלושה חלקים / אברהם ב. יהושע [תל־אביב]: הקיבוץ המאוחד, תשנ"ז 1997

יהדות חופשית, כרכים א’–ד' / ירושלים: תחיל"ה – תנועה חילונית ישראלית ליהדות הומניסטית, 1994–2004

תרבות היהדות החילונית – הגות חדשה בישראל / עורך: יעקב מלכין [ירושלים]: כתר וספריית היהדות החילונית, 2006

Modern Judaism: an Oxford guide

Edited by Nicholas de Lange, Miri Freud-Kandel, New York: Oxford University Press, c2005.

The Encyclopedia of Judaism

Editor in chief: Geoffrey Wigoder, Jerusalem: Jerusalem Pub. House, c1989.

The secularization of the European mind in the nineteenth century / Owen Chadwick, Canto ed., Cambridge University Press, 1990.

The Hebrew Goddess / Rapael Patai, Wayne State University Press, Detroit, 1990.

Greek in Jewish Palestine: studies in the life and manners of Jewish Palestime in the II-IV centuries C.E. / by Saul Lieberman, New York: P. Peldheim, c1965.

Cultures of the Jews: a new history / Edited by David Biale, New York: Schocken Books, c2002.

Secular humanistic Judaism – Yaakov Malkin in Oxford guide to modern Judaism. Oxford University Pres 2004.

Secular Judaism – Yaakov Malkin valentine – mitehall, London 2003.