בשכבר־הימים חוויתי דעתי על צמרת התיאטרון־הקאמרי. “שווים את משקלם”, נקטתי אז לשון קארליילית, “בבשר חזיר־קֹר!”
מחירו לא ירד, בינתים, ומחירם שלהם לא עלה. אף דעתי לא נשתנתה מאז, כמלוא רוחב־צפורן. בחפץ לב הייתי מניח לו לנפשו ועוסק עתה בדברים אחרים. אך ידיעה אחת קטנה, שמתוכה אני למד כי על אף כל גרעונו, המגיע לארבע־מאות־אלף ומשהו, מתכוון הקאמרי לגייס מליון שלם לרכישת אולם־פאר, כמו מושכתני באפסרי וגוזרת עלי: נער! נער, חמור־חמורתים, נער!
על שום מה הם תרים שם, בריפורטואר כל־העולמות, אחר קומדייה כלשהי? כל הוויתם היא משחק־פורים! משהו מגוחך יותר לא העלו מאז “טרטיוף”, מאז ימי “טרופאלדינו”. דל־ארטה שבדל־ארטה!
את הפרולוג – זוכר אני עדיין יפה:
חשך. מלמול־צופים אחרון. מסך ראשון… עולה, אחר־כך – יורד! שחקנים מוכי־תזזית, מכי־אלוהים, מתעוותים בכתונת־נסוס של אסכולות ישנות וכמין טוטפת מרד זורחת להם במצחם. “הללו”, הרהרנו אז אנחנו, “יודעים מה שרוצים ויודעים מה שצפוי להם: בדידות, אם לא נדוי. עקימות־חטם, אם לא כלימות ורוק. חיי־מחסור, אם לא לחם־עני. אך לכל, לכל יהא עוד טעם בחייהם, אם יניחו להם לשחק. לשחק ולשחק!”
רומנטיקה? לכשתרצו! אף אנו היינו צעירים אז יותר. “רק שגעון, מחלה, או מוות”, חרתנו אז על לוח־לבנו דברי־שבועה של אחרים, “עשויים ליטול מאתנו את קולמוסינו…”
כשלג שלא נרמס ירדו עלינו הופעותיו הראשונות של תיאטרון־הרינסאנס. שלג, במקום שלא ראינו תחלה אלא טיט־יוון. “עליו יכירו עתה”, כך הרהרנו לנו בנפשנו, "את עקבות־רגלינו. אנחנו נכתוב – הם ישחקו. נצא יחד, נלך יחד. אם נגיע – נגיע. אך גם אם נכשל, גם אם נימחה מן העולם – דיינו בהתמודדות שהתמודדנו, דיינו בזוהר־הצפוני, בלילות הלבנים. דיינו בצעקה שמצאנו למענם, בצעקה שצעקו הם למעננו! כל שאזנים לו בצדי־ראשו – ישמע. כל שאינו רוצה לשמוע – ילך לעזאזל!
אך לוויין שהוטס – משיר את כפת־מעטפתו. עצמתה הבאליסטית של אהדת־הצבור, הצבור עייף הפאתוס וחולה ההגוי־הרוסי – שחררתו מאטמוספירת־חיינו. מאז הוא סובב, סובב הולך לו שם, במרומים, מתוך אינרצייה פשוטה ובכח שאינו שלו!
פרולוג. ואלו האפילוג – לעינינו:
“מרק־בצלים”, “מרטיני”, “מרתף־יין”. תזמורת־מיתרים מפצחת צ’א־צ’־צ’א אחרון שלאחר־חצות. אדם צעיר, עייף (במאי – או שחקן?), מפרכס על כרעיו וכמו צובט את בשר־גרונו:
“עכשיו”, הוא מגמגם בלשונו, “דרוש לנו אולם בפסאג'! הוא שדרוש לנו עתה, לקיים בו את שליחות חיינו!”
כובעי צף באוויר. אני מוחא כף. פיניטא לה־קומדייה! בתוך כסיותי, החמות עתה כמצות, דולקות עלי אצבעותי כנרות. אני צוחק. הם – ושליחות? תיאטרון־הנצנצות, תיאטרון הדרנייה־קרי, ההיי־סוסייטי, תיאטרון אנשי־העולם העייפים, תיאטרון פרמיירות־הפראק, תיאטרון המועדון, תיאטרון ההצלחות המעופפות, תיאטרון האימפרסארים, תיאטרון “שלטי־הלידה” ברחוב נחמני, תיאטרון האולרייט, תיאטרון חוגיו הנוצצים של מר בכירוס – ושליחות? דיו־מיו!
ארבעה במאים. שלוש להקות. שני בניינים. טרוסט אחד… טרוסט אחד, שני בניינים, שלוש להקות, ארבעה במאים! צריכים היו לפרוש עצמם, לכאורה, כשטיח לרגלי ספרות־ימינו. להרים את קצות־סנדלינו למו ראשם ולאמר: “נסינו ללמד משהו, כדי לשמש אתכם…”
אך לא! לא לשוא בלו חדשיים בלונדון… לא לשוא למדו שם, בצ’טאנוגא או בסינסיניטי, עשרים־ושתים רבותות־קלעים. לא לשוא הם יוצאים, שנה־שנה, אל מעבר־לים!
אף אנו יכולים לכתוב להם, לפרקים, משהו… פרקי־הווי, או ספרי־מעשה הסטוריים… אך דברים שהם כבשונו של עולם – על נפש־האדם, על קשרי גורלות־אנוש, על האהבה, על המוות ועל בעיות־הרוח הגדולות – הו, לא! לכך יש להם צרפתים, שוויצרים, אמריקאנים. סבורים אתם; כל אדם נוסע למילוואקי?
תימה, שידידנו פלוני כותב להם דברי־הבל? כי מיודענו, מר־אלפי־עמודים, מוציא את מחזותיו הפופולריים מתוך קומת המרתף של כשרונו? תימה שאין משתדלים להתמודד כאן עם הדרמה, כדרך שמתמודדים עם יצירה־של־ממש? עריציו הקטנים של התיאטרון, מומחי טכסטורות־האור וכל עשרים־ושתים רבותות הבמה, אוהבים לסעוד על שלחנות גבוהים!
הנה הצליחו, לעזאזל, כחלזונות־הבילהרציה שבכנרת! הייתי טוענם על ספינת־הקקאו הראשונה ומשלחם על פני המים בקו הכוכב־השחור, לגאנא – או לכל מקום אחר שגדלים בו פלפלים: במאי ה“קאמרי”, במאי “אהל” ולשם אזון־שבציוף – כל במאי “הבימה”!
במחיר מטען־למונים אחד הריני מוצא לכם, בנמל־החצילים הראשון שבדרכי, שלושים־ומאה במאים צעירים. כולם ראו מחזות אודטס, אוניל, מילר – שלוש פעמים רצופות, בזו אחר־זו!
אך סופרים עברים, מחזאים עברים, יוצרים עברים? אם אינכם מוצאים אותם כאן, אי אתם מוצאים אותם בכל מקום אחר בעולם!
ארבעה גבאים! ושחקנים כמה הם? כמה שחקניות? מעולם לא דמה כל־כך תיאטרון כלשהו לשוק. אצטבאות־אצטבאות: עליים, תחתיים… כמעט ברחמים אני מהרהר עתה באלה שאין להם בעולמם לא “שאושפילהאוז” ולא טלוויזיה, לא “מגלות־גנוזות” ולא “שדורי־בית”, לא כשרון לצייד־כותרות ולא תאוות־כיבודים. שאין להם, במלים־אחרות, אלא רצון לשחק. את מיטב חייהם, מיטב כשרונם המיוחד, המוצג יום־יום בפתח כילד על כפיים, הם מכלים בבית־הבובות הגדול של גאוני־העולם הקטנים.
אח, עלומים, עלומים! אין כשרון גדול מכם! מצד שני – אין כשרון זול יותר, עלוב יותר, מגוחך יותר, מדכא יותר, מן הכשרון לחיות כל זכר ימים־עברו… אלא שכך הם כולם, כך הם – אחד־אחד! הא, שוק העלומים האבודים!
“אהל”, בכל אמת־חייו העלובה, “הבימה” בכל קפאונה, שמרנותה, גאוותה המפוזלת – ולא ספוטניקים אלה, פטפוטניקים אלה, אפסוטניקים אלה, מבסוטניקים אלה!
צאו נא עתה, צאו! פַסגו ארמונותיכם! החוג־הנוצץ יגייס לכם עתה תיאטרון־נוצץ, בפאסאג’ים נוצצים!
קומדיה דל־ארטה
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.