לרגלי המקרה עם כת “סעודת יום הכפורים” בניו-יארק פונה מר זלמן עפשטיין בדברים כבושים למהרסינו ומחריבינו, אשר מקרבנו יצאו (“היום” נומר 73). יסלח לי ה' עפשטיין אם אומר, כי רואה אני בדבריו תמימות גדולה. כי האם אפשר לבא באיזו טענות הגיוניות לאנשים, שבהיות חכמתם מועטת וגאותם מרובה, הציגו את האלמות במקום החופש? האפשר לבא בויכוחים עם אלה המתאמרים בלבם כי להם הארץ ומלואה, הם רשאים לעשות מה שלבם חפץ, והאחרים צריכים להכנע להם?
הן בכלל היתה “התקיפות” נס להתנוסס בידי מתקנינו החדשים מכל המינים. נקח, למשל, חזיון אחד של החיים האיקונומיים: השביתות. אין צורך לומר שרשות לכל אחד לחדול מעבודתו בכל עת שירצה ולהציג תנאים ככל העולה על רוחו, ולדרוש לא לבד הוספת השכר וקצור זמן העבודה, כי גם דרישות היוצאות מגדר היכולת, כי כל אדם אדון לעצמו, וגם קדמונינו אמרו: פועל יכול לחזור בו אפילו בחצי היום; אבל איזו רשות יש ל“המתקנים” לרדוף באף את הפועלים שאינם רוצים בשביתות? הלא חופש האדם דורש לבלי להכריח שום איש באיזה ענין שיהיה, ורשות להם רק להוציא את המסרבים מאגודתם ולא יותר. או נקח חזיון אחר: על איזה יסוד הם גוזרים חרם (בויקוט) על פלוני ופלוני? הלא כל חרם יוכל להיות או דתי, או חברתי. על חרם דתי אי-אפשר כאן לדבר כלל, וחרם חברתי יש לו מקום רק בהסכמת רוב החברה, ולא בגזרת איזו אגודה שאין שום איש צדדי מחויב לשמוע בקולה. ומדוע חושבים איזו מ"ע עברים, שאינם שייכים לשום מפלגה, לחוב קדוש לעצמם להודיע ברבים, כי על פלוני ופלוני נגזר חרם? אבל גם בזה הם סומכים על אגרופם, כי אם יבוא איש במשא-ומתן עם הנחרם מאתם, או אם לא ידפיס המו’ל את גזר-דינם, אז זרועם תושיע להם.
אך מה לי לדבר על שביתות וחרמות, אם בכל דבר שיש להם על אחד שכנגדם אינם נוהגים כמו שעושים אנשים מתוקנים, להושיב בית- דין משני הצדדים עם שליש שאינו נוגע בדבר, אבל עושים דין לעצמם! הם התובעים, הם השופטים והם המוציאים את גזר-הדין לפעולה מחרם עד שפיכות-דמים ועד בכלל? כמה פעמים רגז לבנו עד היסוד וכלמה נוראה כסתה פנינו למשמע רציחות ממש בשביל איזו תביעה קלושה! הנני אומר “תביעה קלושה”, כי לגבי חיי איש כל התביעות שהם יכולים להציג כנגד בעלי-דיניהם קלושות הן. רציחת נפש! הלא זה הוא הפשע היותר חמור בכל העולם והיותר מתועב לישראל. עד שאמר מענדעלסאהן, כי אם סבת שנאת ישראל לשפיכות-דם היא מורך לבם, כמו שאומרים שונאי ישראל, אז גם מורך-לב היא מדה משובחת. אל נא יענו לי, כי הנני מגלגל עון יחידים על הכתות בכללן. היחידים האלה הם חברי כתות של משמעת חזקה, ואנו, אחרי שקראנו במה"ע על אודות רציחות שעשו יחידים כאלה, לא זכינו עוד לקרוא איזו מחאה עליהם מצד המנהלים של אותה הכת.
על כל אלה הנני חושב לתמימות את הדברים הכבושים של ה' עפשטיין ל“התקיפים” החדשים מאיזה מין שהוא, ואם נזקקתי לדבר בזה, אין מטרתי אלא לדבר דברים כבושים לקנאי הדת בלונדון ובניו-יארק ולהגיד להם, כי מלחמתם עם חברת “סעודת יום הכפורים” לא לכבוד היא לעמנו, לא לתועלת לדתנו, ואולי גם למכשול למטרתם הם עצמם.
חברת “סעודת יום הכפורים” אינה חדשה. עוד לפני הרבה שנים קבלתי מניו-יארק גליון נדפס בתבנית מ“ע, שבו הודיעו בני החברה הנ”ל שברחוב פלוני בית פלוני יערכו משתה ביום הכפורים. באותו גליון היו איזו פיוטים, כביכול, ברוח סוציאליסטי ובסגנון בדחנים, ולבסוף במקום הקריאה הנהוגה בישראל במוצאי יום הכפורים “ה' הוא האלהים” נדפס באותיות גדולות “ה' לא היה ולא נברא”. מובן, כי מי שיש לו איזה מוח בקדקדו לא שם לב כלל להתועבה ההיא. ובאמת מי ישים לב לתעלולים נקלים הרוצים בחרוף וגדוף הבא מתוך קלות-הדעת לפתור חידת העולמים, חידת מציאות השם, שעוד לא הצליחה שום חקירה, ואולי גם לא תצלח לעולם לפתרה? מי ישים לב לבוערים, שאינם יודעים שהתואר “לא נברא” הוא אותו התואר שכל המאמינים מחזיקים בו בכל לב? מי ישים לב לחסרי- הדעת שאינם מבינים, שבזה עצמו, שהם עושים בפומבי משתה ביום הכפורים, הם מטפחים על פניהם עצמם? האיש שאינו מודה בדת ישראל אין יום הכפורים נבדל בעניניו משאר הימים, ומי שבוחר ביום זה לאיזה דבר של פומבי, הרי הוא מודה, שגם הוא מבדיל בינו ובין שאר הימים. מספרים, שפעם אחת התיעצו איזו משרתי בתי-המסחר באחד בתי-הכנסיות באודיסא אחרי תפלת “כל-נדרי” לאן ילכו לאכול ארוחת-הערב, אם בבית-המאכל של נוצרי פלוני, או של נוצרי אלמוני? ענה להם אחד מהם: “פע, עס וואט זיין צופיעל יודיש, מען דארף נעהן אהיים עססען”. זה הוא ההבדל בין איש חפשי בדעות באמת ובין עבד מתפרץ או מומר להכעיס.
מן הזמן שיצא הגליון בדפוס עד השנה שעברה לא נשמע מאומה ע"ד החברה השובבה ההיא, וכנראה בטלה, ועתה יסדוה “הגבורים החדשים” שבאו מרוסיא מחדש. אבל מעציב מאד מה שאיזו מן היהודים הפשוטים שמו לב להם ויצאו כנגדם במהלומות. “הידים – ידי עשו”, ולא לשלומי אמוני ישראל לצאת בכח האגרוף, ולא בדרכים כאלה ישימו כבוד לעמנו ולדתנו, אבל גם תועלת אין במלחמה כזאת, כי מלבד מה שסוף-סוף אין להם כח ויכולת להכריח את מי שיהיה ללכת בדרך ידועה, הנה התברר כבר, כי גם לעמים בעלי יכולת אין כח האגרוף יפה כלל בדברים כאלה. אך יש לי רשות לחשוב, כי מלחמות כאלה עוד מגדילות את עקשות השובבים. בימי נעורי ידעתי מטורף אחד, שהיה רגיל לפעמים להסיר כובעו מעל ראשו ולעמוד בגלוי-הראש בעת התפלה, בשעה שכל הצבור היה עומד ומתפלל תפלת שמונה-עשרה. בשעות כאלה היתה עקשותו תלויה בדעת הסובבים אותו, אם במקרה היו נמצאים מסביב לו אנשים גסים, היו תולשים בשער ראשו, והוא היה מתקצף ועומד במרדו, אבל אם במקרה היו נמצאים מסביב לו אנשים בעלי-דעת, היו מאריכים את תפלתם מבלי התבונן אליו, ואז היה המטורף מביט כה וכה, ובראותו כי אין איש שם אליו לב, היה מחזיר כובעו על ראשו ושב לתפלתו.
חושב אני, כי גם העבדים המתפרצים של כת “סעודת יו”כ", אם יראו במשך איזה זמן, כי אין משים לב להם ולסעודותיהם, יעשו כמו המטורף שזכרתי. בכל אופן ראוי להעלים עין מהם לגמרי, כאלו לא מבני-ישראל הם, הלא הנערים האלה, עד שתתישב דעתם עליהם, באמת אין להם דבר עם ישראל. סוף-סוף יבושו ממבטחם בעמים אחרים, אשר לא ישכחו כמוהם את גזע מחצבתם ויגרשום מקרבם כבני שם והם או בניהם, אם לא יטמעו בגוים על ידי נשואי-תערובות, ישובו לנו. אבל אם גם לא ישובו – הלא כהנה וכהנה אכלה הגלות, ולא ראשונה היא לנו לראות עלים נושרים. ובנים ובנות אשר מקרבנו יצאו והיו לעמים אחרים.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.