הנאום באגודת-ישראל האוסטרית “אוניון” / תיאודור הרצל

¹

(ווינא)

יש בכם אשר שמעו, כי רוצה אני ליסד מדינה יהודית, ותבאו הנה לראות בעיניכם את הפתי המגוחך, האומר ליצור יצירה, בכל אופן בלתי מצויה כזו, אשר למצער זה כבר לא היתה כמוה. ויש אשר שמעו ע"ד הרעיון הנפלא, הנקרא בשם ציונות, שגם בו יש הרבה מן הזרות. בדיוק אין איש יודע מה טיבו של הרעיון. אומרים רק זאת, שעל היהודים לקחת איש תרמילו בידו, לעזוב את ארצות מושבותיהם וללכת לאיזה מקום, לאיזה חבל-ארץ חדש ולהתישב שם.

כן למצער חוה לי בשנה העברה איש אחד נודע בקהלתנו את דעתו על אדות הדבר. הוא שמע, הגיד לי, כי רוצה אני להוליך את היהודים לאיזה מקום, שעוד לא דרכה עליו רגל אנוש. אבל גבירותי ואדוני, המחשבה הרעה להביא נזק כזה להאנטישמיים שלנו לא עלתה מעולם על לב הציונים. שערו בנפשכם, כי כלתה הצעקה על דבר היהודים משוק החיים, ומה נשאר עוד? הריני מוכן אפוא לבאר לכם, מה טיבה של ציונות זו, העלוטה בדמיונות ואשר ילשינו עליה מבלי שיבינוה. ואני מעירכם. כי אני לא אגיד לכם, כי ציוני אני. לא, אתם כלכם ציונים. ועוד תוסיפו להשתומם, אם לא אגלה לכם חדשות, כי אם דברים הידועים לכם מכבר. חפץ אני להראותכם רק דברים שהסכנתם לראות מעודכם. על כל פנים תהיינה המסקנות, שאני מוציא מהם, חדשות, שלא הורגלו בהן רבים. ולתכלית זו עליכם להרשות לי לעבור בסקירה-לאחור קצרה על התפתחות היהודים, שאני חושבם ללאום.

יודעים אתם, כי ההסטוריה שלנו, דברי ימי גלותנו החלו בשנת השבעים לספירת הנוצרים. הפולמוס של טיטוס, שבו ראה מוֹמזֶן את הסבה להפצת הנצרות, ושבאחריתו הָגלינו ונמכרנו לעבדים שבויי-מלחמה, הוא בּעצם וראשונה תחלתם של דברי ימי היהודים הנוגעים אלינו ביותר, מפני שעד היום הזה עוד אנו סובלים מתוצאותיהם של המאורעות בימים ההם. זה הוא דבר, שאנחנו, אנשי דורנו, לא נוכל כמעט לתארו לנו. יודעים אנו ג"כ, שיש מלחמות בעולם, הנעשות בכונה לדכאות את הצד שכנגד עד בלתי היות לו תקומה. אבל כי תהיינה תוצאות המלחמה קשות כל כך ליחידים הנשארים ימים רבים אחריה, כמו שאירע בימים הקדמונים, זאת נשגבה היא מבינתנו. והעבדות של השבויים לא נגעה רק אל האנשים שחיו אז, לא רק אל אלה שהסבו במלחמה ההיא, אלא גם לששים הדורות שבאו אחריהם. זה ששים דורות לא חדלה גלות – השעבוד לפעול פעולתה; זוהי עובדא, שאמנם היא זרה בעינינו, אך משפיעה הוא עדיין על מצב חיינו. מדלג אני על הרבה תקופות של התפתחותנו, איך נדחקנו אל הקולוניות של רומא, ואיך נדדנו מסביב לחופי הים התיכון עד בואנו אל האי תּוּלֵי הקיצוני ( Ultima Thule ), שהיה נראה בעיני הרומאים למרחק אין קץ. אל היהודים רוצה הייתי להתבונן רק בתקופה אחת חשובה ביותר בדברי-הימים, במקום שיצרו להם מולדת חדשה, את המולדת השלישית, לפי דברי ההיסטוריקן גְרֶץ, בספרד של ימי הביניים. בספרד, בזו של הערביים כבזו של הנוצרים, היה מצב היהודים חליפות, פעם טוב ופעם רע, כבכל יתר הארצות. ידוע לכם, ועל זאת הנני להראות, ביחס אל אשר אני רוצה לברר אחרי כן, מה הוא המהלך הטפוסי במאורעות שלנו, המתגלה לפנינו בכל מקום אשר נבוא שמה.

הננו מהגרים ובאים למקומות, שאימת היהודים, הפחד מפני היהודים או יותר נכון, השנאה טרם מצאה שם קן לה. הננו משתקעים, מסתגלים ומתבוללים שם ומנסים להכות שרש בארץ, ומכיון שאנו פכּחים, קמצנים וחרוצים ואיננו מואסים בעבודה, כאשר תחליט האגדה, אנו מתחילים לפרוח גם בתנאים היותר קשים. הננו מתקדמים במסחר ובכל משלח-יד, שואפים לכל מלאכה המכבדת את בעליה, עוסקים באמנויות ובמדעים וגורמים לעין רעה שתשלוּט בנו. פתאום ישיב הרוב אל לבו, כי שונים אנחנו, מעטים אנחנו, והאנטישמיות, שכבר פשטה ולבשה צורות הרבה ושמות הרבה היו לה, אבל אחת היא בעיקרה, תקום ותהיה.

אם אפשר הוא עפ"י תנאי החיים של הצבור, ישוסו, יבוזו, ירצחו, וכדי להשקיט את הרוחות יבקשו מגבוה מאת היהודים שיעזבו את הארץ. כן היה הדבר באופן מופתי בארץ ספרד, שבה היתה יד ישראל תקיפה מאד. כי תמיד לפני הרדיפות עלו באשרם והצלחתם עד למרום קצם. כן הופיעו בחצרות מושלים שונים גדולי היהודים, שהעירו באופן טבעי אי-רצונם של התושבים, ואם אפשר היה, גללו עליהם כל האשמות. אם התנהג, למשל, המושל דון פדרו באכזריות, תלו את האשם ברואה-פניו, בדון שמואל אבולפיא.

והנה בספרד זו, ראו להם לחובה, בזמן נפלא מאד, אחרי שגורשו מקרבה הערביים, לגרש גם את היהודים כלה מן הארץ. ופעמַים היה כדבר הזה. בראשונה רדפו את היהודים הישרים והנאמנים לדתם ויגרשום, בעת שהאחרים, כלומר: בעלי הפוליטיקה הדתית הסתגלו אל הדת האחרת וישארו בארץ בתור אנוסים. אך גם האנוסים האלה לא נמלטו באחרונה מן הרדיפות וגם אותם הקיאה הארץ.

בהיסטוריה זו, שהיא המיוחדת במינה, מענין אותי ביחוד הזמן שעלה בו כך. זה היה באותה שנה עצמה, שבה יצא קולומבוס באניותיו לגלות ארץ חדשה, מאורע, שתוצאותיו היו כל כך נפלאות בהתפתחות האנושית. בה בשנה, שהתחילה תקופה חדשה לאנושות, הוכרחו היהודים לצאת בגולה כעניים מרודים, למקומות מלאים חתחתים בעבורם.

באותה המאה הט"ו, שבה התחילה התחיה, שאותה אנו מכבדים ומחבבים כל כך, חי עוד איש אחד, שהשפעתו על התפתחות האנושות היתה כבירה מאד; גוטנברג.

ועתה ארשה לי, כמעט מרצון עצמי, להציג את שני השמות זה לעומת זה, ולהוכיח על פיהם את השגגה, שיצאה מלפני היהודים מתחלת העת החדשה.

תשועת היהודים ויציאתם מן הלחץ, מן החרפות וכל תולדותיהן תבֹא, לדעת אחדים על ידי הדבור, היינו ע“י הארת הרוחות ועליתם למדרגה יותר גבוהה בהשכלה ובמוסר, או, כאשר יחשבו אחרים, ע”י המעשה. הדבור הוא הדרך שהגענו אליה ע"י המצאתו של גוטנברג. המעשה הוא דרכו של קולומבוס, החפץ להשתמש במצב דברים שלא נתנו להפתר בעיון ובמדרש אלא במעשה של ממש. עד היכן הגענו בזה, שסובבנו בארצות ככהנים להשכלת העמים ימים רבים לפני הגיע דור ההשכלה, בטרם עוד עלה בידי הפילוסופים שבצרפת להביא בספריהם את המהפכה, אשר לפי דברת יוּל גיוּסד ( Jules Guesde ) רק צל תמונתה היה נראה ברחוב – עד היכן הגענו, גלוי וידוע לכם.

מה שעשינו בעד ההשכלה, בהכרח טבעי, מפני שמחויבים אנו לדאוג בעד ההשכלה האנושית לטובת עצמנו, ויש אומרים, כי זוהי תעודתה של היהדות, זה הוא דבר ידוע לכלכם. ידעתם ג"כ את התוצאות הפילוסופיות, שהגיעה אליהן השתדלותו של בן-מנחם, וכמו כן ידעתם, איך ירדנו פלאים אחרי דור ההשכלה. בתנועה הזאת נדחקנו תמיד אל הפחותות שבעבודות. רגילים להשתּמש ביהודים כל זמן שלא הגיעו אל המטרה, ומכיון שהגיעו אליה נפטרים מן היהודי שכבר מלא את חובתו. יש כאן מעין יקיצה מתוך חלום, שגם הדימוקרטים הסוציאליים לא ינקו ממנה.

אחרי הסקירה הקצרה הזו על תקופה אחת נפלאה בהיסטוריה המדינית, הרשוני להגיד לכם דבר על תולדות סחר-הארץ. עפ“י הרוב נשכח, כי חיים אנו בתנאים שהשתנו לגמרי, ואעפ”י שההגבלות והאכזריות, הנראות כקרן-קימת מדור דור כטבע בני האדם, מהפכות עלינו סדר הזמנים ומטילות אותנו לאחור לתקופות קדומות, בכל זאת ישנה בפועל התפתחות אחרת, המתקנת מה שעוותה הראשונה.

בשנת 1885 ראיתי בבריסל תהלוכה נפלאה יוצאת מדרך הרגיל ומעוררת למחשבה. זאת היתה תהלוכה לרגלי יובל שנת החמשים למסלות-הברזל. זוכרני, כי בתהלוכה זו נראו אמצעי-מסע היותר עתיקים. עגלות, ששמשו דירות לעמים רועי-בקר באירופא – וגם היום עוד ישבו מרקדים-בחבל במבצרי-עגלות כאלה – ואחריהן עגלות שנתפתחו לאט לאט עד המרכבות הנהדרות ואמצעי-המסע של העת החדשה. ואולי יענין אתכם לדעת, כי השרים בתקופת המירובינגים עוד נסעו בקרונות נהוגים בפרים. קרל הגדול עבר בארצות ממשלתו בקרון, שארבעה פרים היו אסורים אליה. רק במאה הי“ב החלו לאסור את הסוס אל העגלה, במאה הי”ג נעשתה בת ארבעה אופנים והתפשטה בארצות אירופא, שבהן הביטו על הגלגלים הנקובים שבאופנים, על עגלת-הצב שאופניה יסובו תחתיה, כעל מפעלים כבירים. מסלת-הברזל הראשונה עוד עשתה רושם מעציב של טרדות המסע, ובראותכם היום איזה מסע-של-מותרות או מסע של איזה מושל, תכירו מיד את המרחק הרב שבין מסעו של קרל הגדול מאז ובין מסעו של קיסר רוסיה בימינו.

בה בעת שנרדפו היהודים בנפות הריינוס הנהיגו באיטליה העליונה את השטרות, אשר הקלו מאד את המסחר הכספי, ורחוקים נעשו קרובים. שטר-המניה, שהנהיגו אז באיטליה העליונה במאה הי“ד, עוד היה אז בראשית צמיחתו. בתחלת המאה הי”ח, כשנוסדו האגודות הגדולות במדינת-הים, השתלם עד למניית-הבעלים.

כל היסודות האלה המה היום חלקים חשובים של חיֵינו ותרבותנו, וכל אלה עוד כאין וכאפס נחשבו. בשנות השלשים למאה זו התחילה תקופה חדשה. כל יתר הענינים, מלחמות, כריתת ברית-שלום, נשואי-השרים ויתר הדברים שבהם מְיַגְּעים אותנו בספרי דברי-הימים, המה קלי-ערך לגבי הגבולות המפרידים האלה בהיסטוריה. בשומכם אל לב, כי הננו היום קצרי-רוח, אם לא נדע בו ביום תוצאות הבחירה של מאַק-קינלי או בריאַן לכל פרטיהן, וכי אבות אבותינו לא יכלו לצַיּר בדמיונם שאפשר לקבל איזו ידיעה במהירות גדולה מזו של עגלה נוסעת – מלבד המשואות שהיו משיאין בהרים – אז תכירו לדעת את השנויים הנמרצים שנעשו בתבל ומלואה. הן לא תיאבון לחדשות מתוך בטלנות היא, כשאנו תאבים לדעת את אשר נעשה שם באמריקה. הרבה, הרבה מאֹד תלוי בזה, מהפכות נוראות יכולות להתחולל, וכאשר ידעתם חכו כל יושבי אירופא בכליון עינים לתוצאות הבחירה. ומכיון שעפ“י השנויים שנשתנו פני התבל ועפ”י ההקלות שנעשו בתקון הדרכים, עלינו להוציא משפט, שגם הצרות, שמקורן בתנאי החיים הצרים של הדורות הקדמונים, אינן מתאימות עוד לרוח הזמן, תהיו באותה מידה מוכנים לשמוע ולהבין את אשר אדבר באזניכם. יכולים אנו להחליט היום, כי באמת יש מקום בארץ להכיל את הכל. כלכם יודעים ציורי ערים משנות המאות י“ב, י”ג וי"ד, מה קטנות הנה, וכמעט שנבין, כי תושבים צרי-עין ובלתי חרוצים עוינים וצוררים לאנשים חרוצים מהם. אבל אין עוד טעם בכל אלה. לא נחוץ הדבר. האנטישמיות הוא דבר שעבר זמנה לא באותו המובן שרגילים לאמר: “מאה שנה אחרי לסינג” וכו'. אמנם כן הוא, מאה שנה אחרי לסינג נמצאים עוד בני-אדם, שלבם צפון משכל ומכל רגש של יושר – וכאלה לא יחדלו לעולם. אך בכל זאת לא נחוץ לסבול עוד את עוֹל האנטישמיות. אמנם עוד יעברו ימים עד שיגיעו להכרה זו, ולא רק אנחנו, שכלנו היינו והננו עוד היום אנשים מדוכאים, שלא יתכן להם להשתעשע בחלומות כבירים, אלא גם אנשים, שאומנותם בפוליטיקה, אחרוּ לבֹא לידי המסקנות, היוצאות מן הנפלאות שבדרכי המסחר. מה היא אפוא התוצאה מהתפתחות המסחר? הפוליטיקה הקולוניאלית. הננו רואים, כי במדינות הדואגות לעתיד – לא כולן תעשינה כזאת – עוסקים בפוליטיקה קולוניאלית. רואים אנו איך יתורו את השמם בחלקי התבל ויחקרוהו לארכו ולרחבו, איך יכבשו אותו ויריבו על כל כברת ארץ, יען כי אלה, שבידם מסור גורל בני-האדם, יודעים לערוך את ערך האדמה, ודואגים לעתיד.

במאת-השנה העתידה לבֹא יפנו לחלק אחר בתבל, הפוליטיקה של המאה הבאה היא אַזיאַטית, למן המלחמה שהיתה בין כינא ויאַפאן ולמן המִלוָה מלאת ענין-רב הקשורה בה, אשר מידה לנו השלום לפי שעה שאנו חיים בו.

והנה בהיות הנטיה לצד אזיה נכרת בפעולותיה של הפוליטיקה הקולוניאלית, לא רחוק הוא מן השכל, אם גם אנחנו, בהיותנו נדחקים מן המעשים הנעשים בכל יום, ההולכים ורעים מיום ליום, נחשוב על דבר פוליטיקיה קולוניאלית.

היא איננה חדשה מקרוב באה, ורחוק הוא ממני להתפאר כי נולדה במוחי, אנכי הגעתי אליה רק ע“י תוצאות מוצלחות ונפלאות מנסיונות שכבר נעשו. הפוליטיקה הזאת קימת אצלנו זה כבר. המתחיל בה היה הנדיב ר' משה מונטיפיורי בשנות הארבעים, אשר בא בדברים עם המשנה למלך במצרים בדבר קנין קרקעות בשביל היהודים. שמעתם, באיזה אופן נמשכה אחרי-כן עבודה זו, ואיך נתחדשה ע”י הירש ואדמונד רוטשילד.

נסיונות הישוב הראשונים, שנעשו בידי האגדות בכל ארצות התבל, מוכיחים בעצם וראשונה, כי תנועת הישוב הזו באה מאליה בכל מקום בתור רעיון נחוץ, הדואג מראש ובונה בשביל העתיד שיוכל להתפתח לרעה, אם גם לא באותה מדה, שפסימיסטים אחדים מציירים אותה בדמיונם.

בכל אופן רעיון של טעם הוא, ובאמת איננו ראוי לאותן החרפות שמחרפים אותו; רעיון, שיש להפוך בזכותו, אם תשוו לנגד עינכם את המצב שאנו חיים בו, בראותכם את אפיה של האנטישמיות שזכינו לה.

שונה היא האנטישמיות הזו תכלית שנוי משנאת היהודים בכל צוּרותיה, שהכרנו לדעת בדברי-ימינו, ובהכרח היא שונה, מפני שהיא מתגלה אחרי החרות הגמורה. תנועת הקולוניזציה איננה בשום אופן, כמו שחושבים אחדים, המתנהגים בעבדות לפנים משורת הדין, מתנגדת לפטריוטיזם, מכיון שבאה רק להקל במקומות, שבהם ניכר הלחץ ביותר.

להאנטישמיות שבימינו יש, – כאשר בררתי פעמים מספר, ואני חוזר ומגיד זאת לאלה אשר לא שמעו, – שני טעמים. הראשון הוא זה, שאי-אפשר היה לנו במשׂך העת הארוכה של הרדיפות להתבולל טמיעה גמורה. ניכרים אנחנו בתור קבוץ, קבוץ היסטורי של אנשים, שאחדותם ניכרת לעין כל, ושונא אחד לכולם, וזאת היא לדעתי הגדרה מספקת למושג “לאום”. אין אני דורש מן הלאום, שתהיה לו דוקא שפה אחת או סמני-גזע משותפים לכל אחד ואחד. די לו ללאום בהגדרה פשוטה ונוחה כזו. הננו קבוץ היסטורי מאוחד של אנשים, ששונא אחד מאחד אותם. הננו זאת, אם נכחיש או נסכים, מדעת או שלא-מדעת, ברצון או באונס. הטעם השני להאנטישמיות הוא זה, שיש בקרבנו בעלי-השכלה הרבה יותר מדאי, והרעה הזאת הולכת ומתרבה משנה לשנה, מיום ליום. נחוץ היה אפוא לסתום כלה את הצנורות, אשר דרך בם ינהרו ויתחדשו כחותינו, כאשר כבר נסו לעשות זאת, או להטותם לצד אחר. והנה רבוי-האוכלוסין בבעלי-השכלה שלנו המה גם מילידי הארץ גם מן הבאים מחוצה לה. איך תאמרו לעצור רק בעד אלה מילידי ארצנו? כדי לחתור חתירה תחת האנטישמיות, הלא נחוץ כי תכחידו את הסבות אשר הולידו אותה, ואל נא תדמו בנפשכם, כי בכרוזים לאנושות תמשכו אף אנטישמי אחד בחכה, את סבות האנטישמיות לא תסירו, לא את ההיסטוריות ולא אותן של עכשו. הבאַרון הירש חשב, שצריך להקטין את מדת השכלתם של היהודים. כונתו היתה רצויה, אבל הוכחותיו היו מוטעות מעיקרן, יען כי ההתפתחות מראה על עֲלִיָה תדירה. אי-אפשר בשום אופן להשפיל את מדרגת ההשכלה, כי היא עולה מעלה מעלה. לכל יהודי בורגני, לכל סוחר ובעל-מלאכה בישראל יש אותה הנטיה הרוחנית ללמד את בנו חכמה ומדע, בדעתו כי המדע יביא לידי חרות, כשם שגם אנו יודעים, שעל ידו הננו נעשים בני-חורין.

התבוננו אל הספירה וראיתם, כי בבתי-המדרש הגבוהים ובכל הענפים, שאנו עוסקים בהם, רבו המשכילים שבנו יותר מכפי הערך. אינכם יכולים אפוא לעצור גם בעד זה, והמצב, כאמור, הולך ורע, ומכיון שאנו ממהרים להתקדם – אמנם לא כל ההמצאות שלנו הן, אבל אנו משתמשים בהן והרשות בידינו לעשות זאת – אנו הולכים הלאה הלאה, ואין אתנו יודע עד כמה תגדל ע"י זה ההתמרמרות נגדנו. ובאיזה אופן נוכל לעצור בעד זרם בעלי-השכלה מן החוץ? נסיונות שונים כבר נעשו הן מצד הממשלות והן מצד היהודים. מצד אחד לא התנגדו שיעזבו היהודים את רוסיה, ולא עוד אלא שבררו להם לעשות זאת, ומצד השני, במקומות שביאתם שמה לא לרצון היא, נוסדו ועדי-צדקה, שהשתדלו להרחיק את האורחים במהירות האפשרית לארץ אחרת, כאדם האומר: “הסירו את האמלל מפני, כי נשבר לבי למראהו”. וכן נפזרו האנשים האלה לגלות חדשה, הרחק על פני כל הארץ, והנני להעביר לפניכם שתי דוגמאות, שעל פיהן תכירו את כשרון היהודים לקולוניזציה. כן יספר לנו הנוסע-באפריקה יוּנקר, שבא באחד הימים באפריקה הדרומית-מערבית לפני הסוכנות של בעל-הביברין הגנביק מהמבורג. לפני הבית ישב לו בנו הקטן של הסוכן והיה משחק באריות ונמרים קטנים, ושם הסוכן היה כהן.

מתוך הרצאה ע"ד איי ים-הנגב נודע לי הדבר הזה: קרוב לאמצע הדרך בין אוסטרליה ונגב-אמריקה יש קבוצה של איים קטנים, איי-קוק. אחד האיים האלה נקרא רארונטונגא. בראש העסק של מסעות היותר חשוב, אגודת-המסע על שם קוק, אשר על האי הזה עומד יליד אוסטריה ושמו כהן.

הרי לכם, שבכל מקום נמצאים יהודים, ובשום מקום לא יתנום להיות תושבים. אף לא כל מקום עלול לקבלם.

וכך מוכרחת אגודת התישבות היהודים, יורשתו של הבּאַרון הירש, לשום עכשיו לב לדבר, שתוצאות עבודתה אינן פוריות. היהודים לא יפרחו שם, וגם שם כבר מתגלה האנטישמיות בעצם בהירותה.

מה תהי אפוא אחרית היהודים? להמית את כולם אי-אפשר, ומחזות הלחץ הרעים הולכים ומתרבים. בכל יום תבאנה אלינו שמועות, ודיה הקריאה בעתונינו לתת לנו השקפה כוללת מכל הענויים והרדיפות, שימצאו את היהודים מדי שבוע בשבוע.

במצב דברים כזה התעורר בנו הרעיון לכונן מקלט בעד היהודים מכל המקומות, שנחשבו שם כיתֵרים ומביאים נזק לארץ, ומקלט כזה רואים חובבי הקולוניזציה במקום ההיסטוריה הישן, שבו ישב עם התנ"ך, ושעודנו כל כך חביב בעיני המוני אחינו, שעוד לא השתלמו בהשׁכלת-העת. הן הרעיון הזה מעורר צחוק. אך בארץ ההיא, הלוקחת לבם בעצמת קסמיה, יש מקרים נפלאים המכשירים אותה לשוב ולהתישב בה. כלכם ידעתם את הנעשה עתה על הבוּספורוס. זה הוא מה שקוראים “מצב טורקיה”. מצבה של טורקיה פרוע הוא למדי.

הייתי שם בירח יוני לשנה זו, למען הכיר את ערכם של הענינים היגעים, וגם עלה בידי להכירם במידה ידועה. המצב ברע הוא מאֹד, ויכול הוא לשמש אמצעי לפתרון שאלת-היהודים. הן זה מקרוב שמעתם וקראתם ע"ד נסיונות שנעשו כדי לרפאות את מצבה הפיננסי של טורקיה.

ובאמת המצב הּפיננסי הוא מקור כל הענינים היגעים. טורקיה היא ממלכה שנתגדלה מתוך מלחמות ונתקימה ע"י מלחמות, ועכשיו בשעת השלום המזוין, שמחירו רב הוא, נגזרה עליה כליהּ. כשהגיעה העת, שבה הכרנו למעלה את הגבולות המפרידים בהיסטוריה, תקוּפת ההמצאות החדשות, לא יכלה הממלכה הזאת להסתגל ולהשתתף, וכן היא הולכת ואובדת בעניה.

תרבותה של אדמת טורקיה מעציבה היא. בעברכם את גבול בולגריה אתם באים פתאום אל מדבר שממה. בולגריה עודנה ארץ של תרבות, אך לא טורקיה. ממלכה זו לא תוכל שאת את מצב שלומנו של עכשו, הדורש כסף הרבה מאֹד, והארץ הולכת הלוך והדלדל. תוצאות הדלות נראות גם בשלטונה שאינו מתנהג במישרים. זה מביא לידי השחתה, וזו מביאה לידי מרידות ומטבחות, ואלה מביאות לידי – אזהרות דיפלומטיות. אי אפשר להביא סדרים באוצרותיה של טורקיה אלא באמצעות בעלי ההון הגדולים של היהודים.

חושב אני כי המפעל הפיננסי-הדיפלומטי הזה יזיק להישוב ולפתרון שאלת היהודים, ואקוה, כי בעלי ההון הגדולים בישראל לא יתנו ידם לו.

אמנם אין כחה של דרישה, המובעת פה באופן כזה, גדול כל כך, אבל אני מבקש מכם להאמין לי, כי כבר רב כחנו להביע דרישותינו במקומות שונים, בערים ובארצות שונות, ואפשר שלא יהיה הדבר בלי שום תועלת, אם נעיר עליו את תשומת לבם של בעלי ההון הגדולים בישראל.

אמנם אין מקום לחשוש הרבה, פן תבא ההשתדלות הפיננסית הזאת תכף ומיד, ומפני שהשלטן מתיחס באי-רצון להתערבותם של זרים בעניני המסים שלו. יש אפוא לקוות, כי עוד יארך המצב הנוכחי בטורקיה לאיזה זמן.

השלטן יוכל להשיג עזרה פיננסית, שתהיה לבדה מועילה ונאמנה, רק בהסכם עם היהודים, עם אותם היהודים, העוסקים בפוליטיקה יהודית ולא בפוליטיקה של איזו ממשלה, בפקודת איזה צד שהוא. הריני רוצה לבאר לכם זאת מיד.

לקולוניזציה במדה רחבה הרצויה לנו תוכל להחשב רק זו, העומדת תחת חסות עצמה וברשות עצמה, אלמלא כן הרינו מכניסים ארמינים חדשים לאיזה מקום שהוא.

אילו נתנה לנו ממשלת טורקיה רשות להגרה בהמון, היתה זאת הנחה גדולה, שכנגדה היינו מחויבים לעשות לה הנחות מצדנו. אפשר לעשות זאת באפן זה: בעד ברשות שתנתן ליהודים להכנס לארץ-ישראל בהמונים גדולים כאשר ידרשו, נציע מִלְוָה. הבסיס למלוה זו יהיה המס, שיוטל על היהודים. לזה יש דוגמאות הרבה בהיסטוריה, ואין לזה יוצא מדרך הרגילות. המס לשנים הראשונות יהיה הָחֵל ממאה ליטר. שט' ויעלה עד לסך של מיליון ליטראות, על המס תעשה אחרי כן המלוה. באפן זה תוכל טורקיה לקבל מלוה מודרגת, שתהיה בראשיתה שני מיליונים ל“ש ותעלה עד לעשרים מיליון ל”ש. זה הוא למצער דבר, שעליו ידונו בכבד-ראש לא רק המסובים בבתי משקאות ובבתי-מרזח, אלא אנשים שהיכולת בידם.

המס, שעליו תוסד המלוה, יוכל לעמוד תחת ערובתן של אגודות הקולוניזציה הקימות. אוצר גדול אחד ישנו במציאות, שכמעט יספיק לתכלית זו. על כל פנים היינו נזקקים עוד לעזרתו של הבאַנק הגבוה היהודי, אם לא לכספו.

אך אם לא נבא בעתיד הקרוב לידי הסכם עם טורקיה, אז יוכלו היהודים לאסוף בינתים בכל מקומות מושבותיהם קרן קימת לאומית לתכלית זו. האוצר הלאומי יהיה, כמובן, שמור בידי אלה שאספוהו. גם חתימה על תנאי תספיק.

רצוני היה להציע לפניכם רק את התכנית, שבה תוכל הקולוניזציה במדה רחבה בארץ ישראל לצאת לפעולה.

על צרכי הארץ הזו, ששטחה גדול בערך כזה של בלגיה, ויש לה אקלים קר, ממוצע וחם, ואשר לחוף-הים שלה יש האקלים והתנובה של נגב-איטליה וסיציליה – על צרכי הארץ הדרושים להתפתחותה, ובאיזה אפן נוכל להספיקם, על כל אלה לא אדבר בפרוטרוט. אם יתרחב רעיון ישוב-ארץ-ישראל במדה הראויה, לא תחסרנה גם מטרות גדולות וחשובות. את הצרך ליסד קרן כזו, יבין כל איש יהודי. לא רק אלה, אשר כציוני רוסיה, למשל, יגרילו ביניהם על הקרקע שהם רוצים לרכוש, ויוצרים להם כעין משחק בלוטריה. זאת יבינו גם אלה, שאינם חושבים לעזוב את מושבותיהם, אחרי שיכירו לדעת, עד כמה יתחזק מצבם פה, כשיעלה בידם להושיב שם המוני יהודים מרוסיה ורומניה.

להנהלת העבודות הכלכליות והטכניות השונות נוכל להשתמש בצעירים, שכבר עתה קשה להם להתקים בארצות רבות. ע"י זה תבא רוָחה גדולה, שתתגלה בהכרח בכל מקום עד לאותה מדה, שיהיה ניכר, כי מספר היהודים מעט הוא. וזה יגרם לאנטישמיות שתעבור ותכלה מאליה.

אפשר, שכל מה שהרציתי לכם פה בדברים חסרי אונים, הוא אידיאלי, אידיאלי יותר מדאי, אעפ“י שהיו בהרצאתי הרבה דברים של מעשה, שיש להם אחיזה בחיים. אבל לו גם היה הדבר אידיאלי, גם אז יוכל להתקבל ברצון. אמנם הגענו אל האידיאל הזה ע”י הלחץ והדחק, אבל הוא ישנו במציאות, והוא שהחזירנו למקום, שנתַּשנו ונתַּקנו ממנו בזרוע. זאת היא, לדעתי, אותה הסביבה של רוחנו ותכונתנו, שבה נתקימו הדורות הרבים שקדמונו. ומכיון שנתקימו בתנאים כל כך קשים, ובודאי שהיתה תכונת-רוחם טובה מאד, ובאמת תולדותיהן של רדיפות היהודים הן הנה פרק נהדר בדברי ימי האנושות. האכזריות של ימי הבינים היו מוזרות ונוראות, והאנשים, שעמדו בענויים הקשים, מן ההכרח שהיה בקרבם איזה אמץ-לב, איזו אחדות פנימית, אשר נאבדה מאתנו. דור שגדל הרחק מגבולות היהדות אין לו אותה האחדות, ואיננו יכול לחשוב ע"ד עברנו, כשם שאיננו מוכשר לצפות לעתידנו. אשר על כן נאמר לשוב ולהתכנס אל היהדות, ומן המבצר הזה לא נתן להדוף אותנו. ישחקו על הרעיון העממי הזה, החי והקים, ויכחשו בו, אבל חי וקים הוא. הבה, נחזיק בו ובשמו נדגול. ואחרי ההודאה הזאת, אחרי שהחלטנו כי יהודים אנחנו, רק אז נחשוב על רוע מזלם של אחרים.

אין דבר שבאנושות זר לנו. גם אנו רוצים להשתתף בתקון המצב הכללי, אבל רק בתור יהודים ולא בתור בני-אדם סתם, מה שנעשה בתור יהודים יחשב לנו לכבוד. כי ילמדו לכבדנו, אם יהיה גם לנו אידיאל כלכל יתר העמים. יש גם אשר יחשבו, כי רעות-רוח נושנה היא שגם אנחנו נאחזנו בה עתה. אולם דבר חדש ומודרני הוא לגמרי, חדש כצרותינו ורוע גורלנו המתחדשים בכל יום ויום. בּכל הזמנים היה לנו לשאת ולסבול והחזקנו מעמד, ועכשיו הלא חיים אנחנו בעת אחרת נאורה, שבה קל יותר לעמוד על דעתנו.

אל נא יאמרו בלצון זול, כי מתכונים אנחנו לדעתם של האנטישמיים. שקר הדבר! נוצרים תמימי-דעה, שאינם שונאים כלל ליהודים, מתיחסים אל הרעיון הזה בהתלהבות. כמו שבתקופה היונית מצאה תחית ארץ-יון חן בעיני האנושית, כן תעבור רנה של השתוממות בכל התבל, אם יתקוממו היהודים הרצוצים האלה מתוף החרפות והנאצות. ולפיכך אני חושב, כי לעת כזאת, אם גם נפרדים אנו באיזו מן הדעות ואם גם יבקש האחד את האידיאל שלו בנטיה כלפי מערב או כלפי מזרח יותר מחברו, בכל זאת נתקרב איש אל רעהו ונעשה אגודה אחת חזקה, מפני שגם המלחמה ערוכה נגד כלנו בלי שום יוצא מן הכלל.

אינני יודע, אם נזכה עוד בדור הזה להחלץ מחרפה וצרה. אפשר הדבר, בתנאי, שנעשה בחכמה ובאֹמץ-לב. אבל זאת אדע, כי כבר בלכתנו בדרך זו נהפך ונהיה לאנשים אחרים. נרכוש לנו את אחדותנו הפנימית שאבדה לנו, ואתה גם יחד מעט תכונת-נפש, תכונת נפשנו העצמית. לא זו של אנוסים, שאולה מן החוץ ומזויפה, אלא זו של עצמנו. ורק אז נתחרה עם כל האנשים הישרים האחרים במעשי-יושר, אהבת-רע וחפש-דעה גמור; נעבוד בכל מקצוע של עבודה, המכבדת את בעליה, נעמול להתקדם באמנות ובמדע, כדי שיופי זֹהר מפעלינו על העניים שבאחינו.

כך אני מבין את היהדות.