אֲגָדָה (יְסוֹדָתָה בְמִיְּתהֹולוגְיָא)

בְּשֶׁכְּבַר הימים היה מלך עשׁיר מאד, מִידַס¹ שׁמו, ולו בת יחידה. מבתו זאת לא ידע ולא שׁמע כל אישׁ בלתי אני לבדי, וגם אני שׁכחתי עתה את שְמָה. אולם זה אחד הוא, אִם תחפצו נְכַנֶהָ בשׁם “מַדְהֵבָה” – השֵׁם הזה יפה וְיֵאוֹת² לה מאד.

והמלך מִידַס אהב את הזהב בכל נפשׁו; רק את בתו יחידתו יכל לאהוב כּכה וזולת אלה לא לקח כל דבר אל לבו. אֻמְלָל! הוא חשׁב כי רק בזה יִאֻשַׁר גורלו, אם יעזוב אחריו אוצרות זהב וסגולות מלכים במדה מרובה מאד!

ויהגה מִידַס ויחשׁוב רק על אֹדות הזהב ובאהבתו שׁגה תמיד. כאשׁר הֵחֵל היום לַעֲרוֹב וּפַאֲתֵי הָרָקִיעַ נֶאֶדְמוּ כזהב, אז אמר בלבו: מי יתן ואוכל להחליפם בזהב מַמָשׁ³ ולשימם למשׁמרת בבית גְנָזַי⁴. גם בכל פעם אשׁר נגשׁה אליו מַדְהֵבָה הקטנה ובידיה הקטנות היה צרור פרחים צהובים, אמר:

– בִּתִּי! לוּ נִדמו הפרחים לזהב לא רק בתָאָרָם הַחִצוֹנִי⁵, כי אם גם בְעֶרְכָּם⁶, אז שׁוֶה היה לְקַטְפָם…

אמנם לפנים, בעודנו צעיר לימים וטרם בא הרעיון הזה אל לבו, אז אהב מידַס את הפרחים והשושׁנים בכל נפשׁו. בגנו היו שׁתוּלים פרחי חמד ונטעי שׁעשׁועים אשׁר הֵפיצו רֵיחַ ניחוח מסביב; והפרחים היו יָפים ונחמדים עד כי כָּמֹהֶם לא ראה ולא הֵרִיחַ כל אישׁ. אמנם גם עתה היו נחמדים כמו בימים הרִאשׁונים, עת אשׁר עֵין מִידַס לא שָׂבְעָה מִרְאוֹת את יָפְיָם וְחִנָם⁷ וַיִתְעַנֵג על ריחם הטוב, אך כעת לא נתנו קטורה לאַפּוֹ, ואם באחד הימים פּגשׁ בעיניו, עפ"י מקרה, את הפרחים, אז באה מחשׁבה בלבו: מי יתן והיו לפרחי זהב!

רבים אנשׁים יִבְעַרוּ ויִכְסָלוּ כאשר יבאו בשׁנים; גם מִידַס לעת זקנתו בא רוח שׁטוּת⁸ בלבו; נפשׁו מאסה בכל דבר חפץ ושׁעשׁועים ורק אל הזהב נְשָׂאו לבו ורוחו. הוא אהב את הזהב יותר מכּל ואולי גם מנפשׁו. כאסיר־כֶּלֶא⁹ ישׁב כל הימים בבית נְבֹאתוֹ¹⁰ אשׁר בו עמדו ארונות מלאים זהב. כאשׁר בא אל החדר סגר בכל פעם את הדלת אחריו וּבִזְהִירוּת יְתֵירָה¹¹ לקח את הַשַׂקִים עם דִנְרֵי¹² הזהב אשׁר עמדו בפנַת החדר וַיַנִיחֵם מוּל הַצוֹהַר¹³ הקטן, אשׁר דרך שם חדרו קַוֵי שׁמשׁ כֵּהִים, והאור הקטן היה לאור גדול, לאור שִׁבְעָתַיִם בעיניו; הוא הֵפִיץ נְהָרָה¹⁴ על שִפְעַת¹⁵ הזהב ויוסיפו להַבריק ולהִתנוסס מאד. אז הֵרִיק מִידַס את דִנְרֵי הזהב מן השקים וַיִסְפוֹר וַיִמנה אותם אחד לאחד, זרק אותם למעלה וַיְצַחֵק בם כאשׁר יְצַחֵק ילד בכַּדור־גוּמִי¹⁶ אשׁר בידו, ויתענג מאד לראות את בְּבוּאָתוֹ¹⁷ על מִכְסֶה כַּד זהב אשׁר כִּרְאִי מוּצָק היה מראהו. אז באה שמחה רבה בלבו ושפתיו דוֹבבוּ: אכן מְאֻשָׁר אנכי!

ועל מכסה כַּד הזהב נראתה בַּת־צחוק¹⁸ כמו לעגה למחשׁבות מלךְ טִפּשׁ זה.

וּמִידַס לא אמר דַי גם לזה; הוא חפץ כי כל דבר אשׁר יבוא לידו יקבל דמות הצבע האהוב בעיניו, דמות צבע זהב, והיו לדנרים כלם.

בלי תפונה ידעתם, קוראי הקטנים והנחמדים, כי בימים הרחוקים, בימים הקדמונים הללו, היו מִתְרַחְשִׁים¹⁹ נִסים ונפלאות שׁונים לעתים קרובות מאד. אמנם אנחנו נחשׁוב לפלאות ולדברים אשׁר למעלה מן הטבע את אשׁר קרה אז, בימים ההם; ובעיני האנשׁים אשׁר חָיוּ בדורות הראשׁונים, יוכל היות, כי לפלא יותר גדול היה כל אשׁר יֵעָשֶׂה בימינו אלה. אכן דורנו זה הוא יותר נפלא מהדורות החולפים!

אךְ אשׁובה לספורי.

באחד הימים וּמִידַס ישׁב בחדרו כְּחֻקוֹ תמיד ויתענג על אוצרות הזהב, והנה פתאֹם ראה כמו צל עובר על פניו ובעוד רגע כּאשׁר קַו שׁמשׁ הֵאיר את החדר, אָחזַתְהוּ פלָצוּת לראות אישׁ זר עומד על ידו והוא פֶלְאִי²⁰. האישׁ הזה היה צעיר לימים, אדמוני וִיפֵי עינים, ופניו צהלו מאד. וּלְמִידַס נִדמֹה נדמה כי בַּת־הַצחוק שֶׁרָחְפָה על שפתי האיש הזר הֵאִירה את הַמְטַלְטְלִין²¹ אשׁר בחדר וכל אשׁר היה סביבו קבל פני מראה הזהב האהוב לו וַיִתְנוֹצְצוּ וַיַגִיהוּ מאד. נִרְאֶה²²: כמו קַרְנַיִם יוצאים מעיני האיש ומשפתיו והמה נופלים בכל פִנות החדר, ויאירו באור יְקָרוֹת²³ גם את המטבּעוֹת הישׁנות ותהיינה כמו טְבוּלות באשׁ…

ויהי הדבר לפלא בעיני מִידַס, יען כי סגר הדלת אחריו בבואו אל החדר וכל אישׁ לא יכל לבוא בו, וַיָבֶן כי לא כְּאַחַד הָאָדָם הוא הָאֹרֵחַ הזה וכי לא בן תְמותָה הוא. אני אךְ למותר אחשׁוב להגיד לכם, קוראי הקטנים, את שׁם האישׁ, יען כי הדבר הזה אחד הוא לכם. בימים ההם, עת אשׁר כמעט חדלה האדמה מהיות יַלְדָה קטנה, בימים ההם חשׁבו, כי מלאכי עליון עולים ויורדים פה עֲלֵי אדמות והמה יקחו חלק בנגעי בני אדם, בשמחותיהם, באנחותיהם, בטובתם ורעתם. גם מִידַס חשׁב כי מלאךְ ממרום שָׁלוּחַ אליו הפעם, ואחרת לא יכל לחשׁוב. הוא לא יכל לחשׁוד את האיש ולחשוב מחשׁבת פִּגוּל עליו, הן הַכָּרַת פניו ותּנועותיו, אשׁר הפיקו חן ונועם, הֵעִידוּ בו יִשְׁרָתוֹ ותּוּמָתו גם יחד. אין כל ספק בעיניו כי הוא בא להריק עליו גֶשֶׁם נְדָבוֹת²⁴ וּלְהַגְבִּיר את חֵילוֹ²⁵ וְעָשְׁרוֹ.

האֹרח הַפֶּלְאִי פָּנָה כֹּה וָכֹּה וּבּחן על²⁶ שְׂפָתָיו אָמר:

– עָשַׁרְתָּ, עָצַמְתָּ מאד, מידַס! וְאֵינִי מַאֲמִין כי בכל רחַב הַתֵבֵל יִמָצֵא סכום זהב גדול כזה, כמו שֶׁאֲנִי רואה בחדרךְ אשר אני עומד בו.

נעים מאד היה למִידַס לשׁמוע את הדברים האלה, ויען:

– אמנם כָנַסְתִּי לי זהב הרבה, אבל לא יִפָּלֵא הדבר מאומה, אני הִקדשׁתי את כל כּחותי לִזהֳבִי ולילות כימים לא נתתי מנוחה לנפשׁי; אולם גם באלה לא שׁקטה רוחי, אִלוּ חָיִיתִי אלף שׁנים, כי אז, כי אז אולי מצאתי את שאהבה נפשׁי…

– האמנם אין אתה שָׂמֵחַ בחלקך עוד? – שאל אישׁ הפּלאי בתמהוֹן.

מִידַס הֵנִיעַ בראשׁו.

ואישׁ הַפֶּלאי הוסיף לשאול ממנו:

– אני אֶתְאַו מאד לדעת: מה הוא הדבר אשׁר יִקַח את לִבך והיית בּו אַך שָׂמֵחַ?

מִידס צלל במחשׁבות. לבו נִבָּא לו, כי האֹרח הפלאי בא למלאות אחרי כל משאלותיו. הנה הגיע הרגע הנעים; עליו רק להגיד את חפצו והכל יהיה מוכן לפניו, גם הדבר היותר קשה וגם היותר גדול.

הוא חשב וחשׁב עד אין סוף. ברעיונות מֹחו קמו וְנִצָבוּ הרים גבוהים ונִשָׂאים, הרי זהב וכסף, אשׁר נמשׁכו למעלה עד שִׁיא²⁷ עבים. לאחרונה הופיעה מחשׁבה אחת במחו וישיש עליה כעל שׁלל רב. הוא הרים פתאם את ראשׁו, אשׁר היה שׁח לארץ, ויבט על פני האֹרח.

– מרִשׁמי פניך, מִידַס, מַכִּיר אני, כי כבר באה עצה בלבך וידעת אֵפוֹא לְכַנוֹת את חפצך וּמִשְׁאַלָתְךָ, הגד ואַל תְכַחֵד ממני דבר.

וְהַכִּילַי ענה ואמר:

– הִנְךָ רואה כי עָיֵף יָגֵעַ אנכי מרוב טרדותי ותלָאותי לבקשׁ אחרי הזהב, ואולם לַמרות כל יגיעי מעט מעט הוא הזהב אשׁר אָספה ידי; הנה כי כן מַשאַת נפשׁי בִשְׁאֵלָתִי וּזְהָבִי בְּבַקָשָׁתִי: תִיקַר נא נפשי בעיני אדוני הטוב ויעשה לי אות ומוֹפת, כי בכל דבר אשר תִּגַע ידי, אם בָּעֵץ אם באבן ועוד, יֵהָפֵךְ מִיַד לזהב – לזהב טהור וּמְזֻקָק.

עור פני איש־הַפֶלאִי קָרַן מאד לְשֵמע שְׁאֵלַת מִידַס, וַיִקְרַן גם כל אשר בבית. מִגְרָש־אֹפֶל אשׁר כּכב ממעל יָהֵל עליו, או עָלֶה נוֹבֵל אשר השׁמשׁ יְסכְכֵהוּ בְקַוָיו, יָאִירוּ כְּמוֹ כֵן.

– זֹאת אֹמרת: הִנך חפץ כי יהיה לך “מִשוּש־זהב” (золотое прикосновенiе), האם לא כן? לך הגדולה והתפארת, מִידַס! אמנם נפלאה היא שׁאֵלתך, אבל הַמוּבְטָח²⁸ אתה כי בזה תמצא את אָשרך?

– בלי כל תְּפוּנָה.

– ראה הַעִידותִי בך לבַל תִנחם באחריתך.

– לֹא, לא אֶתְחַרֵט, אני אחשב לִמְאֻשָׁר, אם רק תהיה בי מַתְּנַת־יַד זאת.

– הנה לָכֵן דע לך כי שְׁאֵלָתְךָ תִנָתֶן לך. מחר יהיה האות הזה, מחר כאשר יופיע השמשׁ והיה בכל אשר תשׁלח ידך יְהָפֵך לזהב.

כמעט כלה איש הפלאי את דבריו, נפוץ ממנו אור גדול ובהיר מאד, עד כי בלי רצון סגר מִידַס את עיניו רגע, וכאשר פתח אותן שנית כבר נעלמו עקבות האֹרח וקוי שמש כֵּהִים האירו עוד הפעם את החדר.

בלילה ההוא נדדה שנת מִידַס, הוא היה נִרעש²⁹ ולבו דָפַק עליו מאד. חלומות והִרְהוּרִים³⁰ רעים הִבהילו אותו כל הלילה וכמעט עלה השׁחר לא יכל לישון עוד. הוא הוציא את ידו מתחת השמיכה³¹ וַיְמַשֵׁש את כל הכלים אשׁר רק יכל לנגוע בם. מִידַס חפץ לראות אם אמנם נִתְקַיְמָה בו הבטחת האֹרח, וַיְגַשֵש את הכִּסא ועוד כלים אחדים, ומה גדל תמהונו ופחד לבבו, בראותו כי לא יְשוּנֶה כל דבר. וַיִבָּעֵת³² המלך: האמנם רק חלום בהקיץ ראה, או הֵתַל בו איש הפֶּלאי? נורא הדבר ומי יְכִילֶנוּ! הה, מה קשׁה לְהִסְתַּפֵּק³³ בִסְכוּם זהב בִלתי מְסוּיָם³⁴ אחרי תקוה נעימה כי תהיה לאֵל יָדו³⁵ להפוך כל דבר לזהב רק בנגיעה קלה!

מידס לא ראה ולא התבונן כי זה אך החלו להִבָקע עפעפי שׁחר³⁶, ויהי נבוך ונדהם מאד וְהַשׂפֶק³⁷ אכלהו. קשה מאד היה למִידַס לְהִפָרֵד מאהוב נפשׁו, רעיון רוחו הנעים. פתאם וקֶרֶן שׁמש הֵאירה את החדר וכמו רְצוּעַת³⁸ זהב נָחָה על ראש המלך. ולעיני מִידַס נראה כי שְׁמִיכָתוֹ הַלְבָנָה נֶחפָּתָה³⁹ באור בלתי רָגִיל⁴⁰, באור מַבהיק⁴¹ מאד, ויוסף לראות עוד והנה נהפכה השמיכה כֻּלָה לאֶרֶג⁴² זהב טהור. האח, מה רַבָּה שמחתוֹ הפעם, השׁעה הַמְבוּקֶשֶת בָאָה באה – אָכֵן

זֶבֶד⁴³ טוב זְבָדָהוּ איש הַפֶּלְאִי! יַד ה' היתה אל מִידַס ובכל דבר אשר נָגַע היה לזהב. הוא תָּפַש בידו את רגל המִטה אשר שכב עליה וכרגע היתה לִגְלִיל⁴⁴ זהב. אז חפץ לְקַפֵּל⁴⁵ יריעת החלון, למען יוכל לראות הֵיטב את הנפלאות אשׁר חוֹלָלָה⁴⁶ ידו, אך פתאם כָּבדה מאד ותהי כֻּלָה מִקְשָׁה⁴⁷ אחת זהב טהור. ויקח המלך ספר אחד מעל השׁלחן וּכְּרִיכָתו⁴⁸ נעשתה עד מהרה לִכְּרִיכַת זהב יפה מאד, וּבְּעַלְעלו⁴⁹ בגליונותיו נֶחְפּוּ גם המה בִירַקְרַק חָרוּץ⁵⁰ ואִי אֶפשׁר היה לִקרוא בם עוד. מִידַס מהר ללבוש את בגדיו ומה גדלה שמחתו עוד, בראותו כי לְבוּשׁוֹ כֻּלוֹ זהב ויוציא מצלחתו את מטפחת האף, אשר בתו הובילה לו שַׁי, והנה אור זָרוּעַ גם עליה, כל חוּט וחוּט הָאָרוג בה, גם הַחֲפָת⁵¹ אשר נִתּפרה בידי מַדהבה הרכּות, נהפכו והיו לזהב.

הדבר האחרון הזה הֵסב דאגה בלב מִידַס; כִּמְדוּמֶה לו כי חפץ כי תִשָׁאֵר המטפּחת בְּגַוְנָה⁵² הקודם; הוא זכר את הרגע הנעים, עת אשר מִדְהֵבָה טָפְסָה⁵³ ועלתה על בִרְכָּיו ובידיה הקטנות הוֹשִׁיטָה לו את המטפחת.

אךְ הָבֵל הבלים! אין שׁוֶה הדבר לחשׁוב אֹדוֹתוֹ. הוא שׁם משׁקפים על עיניו ויחפוץ לקרוא באחד העתּוֹנים. ובעת ההיא, ידעו נא קוראי הקטנים, השׁתמשׁו בכלי־מֶחזה⁵⁴ רק מלכים וחוֹרֵי ארץ וּלְהַמוֹן העם לא נִתְּנָה הָרְשׁות לְהִסְתַּכֵּל⁵⁵ בם; ותגדל מְבוּכַת המלך: הוא לא ראה על ידם מאומה. כמעט לקח מִידַס את המשׁקפים בידיו והנה – צֻפּוּ הַזְכוּכִיוֹת בזהב. אמנם יקר עתה מחירם מִבָרִאשׁוֹנָה, אבל לא יצלחו עוד לכל מלאכה.

– אין דבר, עוד לא גדל האסון כל כך! נחם המלך את עצמו ויחליט בנפשׁו לשאת ולסבול הכל בדומיה: אין אור בלי צללים ואין דבר בלי חסרון ומגרעת. והאמנם, שׁוֶה לי – חשׁב – לדאוג על דבר משׁקפים בעת אשׁר ישׁ לאֵל ידי להפוך כל דבר פָּשׁוּט לזהב? עינים לי לראות – ומה לי עוד? עיני בשר רב ערכּן מעיני זכוכית… וגם בתי תוכל לקרוא לפני בכל אשׁר אמצא חפץ לקרוא בו. עוד רבות רבות שמח מִידַס בְהָרוּחַ⁵⁶ אשׁר נָחה עליו ויהי שִׁכּוֹר ולא מִיָין, הוא הפך כל אשר מָצא בארמונו לזהב, וַתִקְטַן גם זאת בעיניו וירד מעל הַמַעֲלוֹת⁵⁷ אל הגן אשׁר בחצר.

פּני המלך צהלו מאד בראותו כי גם יְדוֹת⁵⁸ המעלות קבלו מעט מעט מראה צָהוב. הוא פתח את מנעול הנחשׁת (אשׁר בעודנו בכפו נהפך לזהב) ויבוא אל הגן. בגן היו פרחים ושׁושׁנים רַעֲנַנִים בעלי צבעים שׁונים, מרהִיבי עין, עד כי לא היו כָמֹהם ליופי. הֶאָח, מה רב החֵן והקסם, השׁפוך על פניהם והמנוחה הנפלאה השוררת בקרבם!

אבל בעיני מִידַס כבר אבד חִנָם. הוא מִהַר לעבור בין שׁורותיהם ויהפוך את כלם אחד אחד לזהב, וּמִידַס לא יִלְאֶה ולא יִיעַף במלאכתו זאת; ידו היתה בַכּל, מן החבצלת⁵⁹ הגדולה עד הָאֵזוֹב⁶⁰ אשׁר בקיר. ויהי בעשותו כה וכה והנה ואחד מעבדיו בא לקרוא אותו לאכול ארוחת הבקר. הרוח הצח והנעים אשׁר בגן אמנם עורר בלב מִידַס תַּאֲוַת הָאֹכֶל וַיָשָב ויבוא אל הארמון.

האמת אגיד לכם, קוראי הקטנים, כי לא אדע משׁפט וטעם מאכלי המלכים בימים הָהֵם, אךְ כִמְדוּמֶה לי כי ביום הזה הֵכִינו לאָכלה למִידַס: דגים ותפוחי־אדמה צְלוּיִם, ביצים, חמאה וגבינה, גם משׁתה הַקַפֶה; ולבת־מלך הקטנה נתנו: רְקִיקִים⁶¹ וסֵפֶל חלב מְבוּשָׁל. כשׁאני לעצמי אדמה כי מַאֲכָלִים בריאים וטובים המה וּרְאוּיִם לבוא על שׁלחן מלכים.

וּמַדְהֵבָה הקטנה טרם באה לאכול לחם. מידס שׁלח לקרוא אותה, הוא ישׁב אל השׁלחן ויחכה לבואה. ביום הזה היה לבו טוב עליו מאד ויאהב את מדהבה אהבת־מִשׁנה. פתאם הגיע לאזניו ממִסדרון⁶² הבית קול בכית בתוֹ וַיִשְׁתּוֹמֵם מִידַס: מדהבה היתה תמיד עלזה ושמחה ולוּא נאספו דמעותיה במשך שנה שלמה לאספה אחת אז לא מִלאו אף אֶצְבָּעוֹן⁶³ אחד, ויאמר המלך לשַמחה במַתְּנַת־פֶּתַע⁶⁴ ויגשׁ את ידו אל ספלה הפרְפוֹרי ויהי עד מהרה לִכְּפוֹר⁶⁵ זהב.

מדהבה פתחה את הדלת ותבוא אל החדר בלאט. היא כסתה בסִנורה את פניה וַתֵּבָךְ. מידס חשׁ לקראתה.

– מדוע פניך זועפים ולמה אַת בוכיה, בתי היקרה?

מדהבה לא ענתה דבר, רק הושׁיטה לאביה פרח זהב.

ויאמר המלך: תַם אני והבין לא אוכל, העל זאת תעגם נפשׁך? הלא הוצק חן בפרח הזה והוא יפה ונעלה מאד!

וַתַּען מדהבה לאמר:

– לא אבי, אנכי הבט לא אוכל עתה על הפרחים, סר תפארתם מעליהם. חפצתי להגישׁ לך היום צרור פרחים כאשר אהבה נפשׁך, באתי אל הגן והנה – מַתְּלָאָה! הפרחים נבלו, ריחם נֻמַר ויהיו לצהובים כלם. הוי, פרחי היקרים והנחמדים!

וַיִגַע הדבר עד לב מידס. הן הוא בידיו הֵסַב לה כְּאֵב לב ודאבוי נפשׁ; הוא בעצמו הִשׁבית את מְשוֹש לבה וַיֵצַר לו מאד. אולם הוא החל לְנַחְמָה:

– אַל נא בתי, אַל נא תשפכי דמעות בשׁביל דבר של מה בְּכַּךְ, בכל עת ובכל שעה תוכלי להחליף את פרחי הזהב, פרחי מקסם אלה אשׁר לא יִבּלו לעולם, בפרחים פשוטים, פרחים טִבְעִים⁶⁶ אשׁר בִן לילה יהיו ובִן לילה יאבדו. ועתה בתי קומי נא שְבִי אל השׁלחן ואכלי בשמחה את לחמך.

מדהבה השׁליכה בשׁאט נפשׁ את פרח הזהב על הארץ ותקרא: אין לי צוֹרֶךְ בפרח כזה אשׁר אין כל רֵיחַ לו ואשׁר עַליו דוקרים ושׂוֹרְטִים שָׂרֶטֶת בהגישׁי אותו אל אַפִּי!

היא ישבה אל השׁלחן נוּגה ועצובת רוח ולא התבוננה מאומה להשׁנוּי שׁנעשה בסִפלה, – גם זו לטובה! הציורים השׁונים אשר היו מְפֻתָּחִים מעשה ידי אָמָן על הסֵפל נֶחפּו עתה בזהב והיו כְּלֹא היו.

מִידַס מִלא כוס קַפֶה, כמובן נהפך הַפַּךְ לזהב אךְ בִנגוע אצבעותיו בו. ובלב מידס כּבר באה מחשׁבה לשׁום שׁמירה יתירה על כְּלֵי הָאֹכֶל, אשׁר כמעט נהפכו כלם לזהב, לבלי תשׁלוט בם יד אישׁ. עתה אין מקום להם עוד בבית המבשׁלות או בהַמִזְנוֹן⁶⁷ – המקומות האלה בלתי בטוחים המה.

במחשׁבות כאלה הגיש מִידַס כַּף אחת קַפֶה לְמוֹ פיו ויחפוץ להביאה אל קרבו, אך תחת דבר־נִגָר⁶⁸ היו בהכּף פְּתּוֹתֵי זהב.

– הוי! – קרא מידס.

– מה לך, אבי? – שאלה מדהבה. היא הביטה עליו בעיניה הרטובות מדמע ולא ידעה פשׁר דבר.

– אַיִן ואפס, בתי הנחמדה! שְׁתִי את החלב אשׁר כבר הִצְטַנֵן.

אז לקח מידס מן הקערה דג קטן אחד לנסותו בְמַסָה וַיִגַע באצבעותיו בקצה זְנָבוֹ. הדג נִקְשֶׁה ויהי לדג זהב מראשׁו ועד זנבו, גם סְנַפִּירָיו,⁶⁹ קַשְׁקַשָׁיו⁷⁰ וכל עצמותיו כמו נִתְּכוּ מזהב טהור, והמלאכה היא מעשה חשֵׁב אשׁר כל חֲפָצִים לא יִשׁווּ בה. מידס לא ראה מעודו דג יפה כזה, ואולם לוּ יכל כי אז בכל לב החליף עתה את הדג הנפלא הזה בדג פשׁוט אשׁר רָאוּי יהיה לאָכלה.

ורעיון עצב בא בלבו: “מה עלי לעשות כעת? אֵיכָכָה אשׁבור רעבוני? הַה, שבר גדול הָשְבַּרְתִּי!”

וַיְנַסֶה מִידַס עוד ויקח לְבִיבָה⁷¹ וַיְבַצְעֶנָה, אךְ גם היא היתה לזהב. ויעצב המלך אל לבו: הוא ראה עתה בעֲלִיל⁷² כי הַשָׂטָן מְצַחֵק בו וכי ענין רע נתן לו אלהים לְעַנוֹתוֹ בו. כעבור רגע לקח בֵיצָה בידו, אבל גם היא שֻׁנְתָה כמו יתר הדברים.

– נִלְכַּדְתִּי בפח, שֹׁאָה כּחֶרֶף באה עלי! – חשׁב מידס ויבט בעיני קנאה על מדהבה הקטנה, אשׁר מבלי דעת דבר ישׁבה ואכלה לתִּיאַבון⁷³.

– לנגד עיני מאכלים טובים ולא אוכל לָגַעַת בם! – שִׁוַע לב מידס בקרבו.

הוא חפץ לְהַעֲרִים: לאכול בחִפזון, ויקח תפוח־אדמה חַם וחישׁ קל הביאו אל פיו ויחפוץ לבלעהו, טרם אשר יְהָפֵךְ לזהב, אבל כח המִשוש עשה נפלאות גם למרות רצונו. הוא חשׁ כי מתכת רותחת שָׂמָה מחנק בלוֹעוֹ ועל שפתיו אשׁ צרֶבֶת, ויצעק מידס וַיִבְעַט ברגליו מגֹדל הפחד והכּאב.

– מה לך, אב יקר? – קראה מדהבה – הַנִכְוֵיתָ ברותחין?

– אהה ילדה נעימה, נוּדי לשבר אביךְ האמלל!

אמנם אמלל היה עתה מידס, אמלל שבאמללים; מצבו נורא מאד ועיניו רֹאות כִּידוֹ: לפניו לחם חמודות ולא יוכל להביאו אל פיו.

– “האפשׁר להאריךְ ימים בחיים כאלה?” – המחשׁבה המעציבה הזאת החרידה נפשׁ מידס ויהי כמִתיָאֵשׁ. כבר באה מחשׁבה בלבו כי שגה מאד, בחשבו את “משׁושׁ הזהב” לאֹשר גדול, אבל המחשבה הזאת חלפה כבָזק במחו ולא השאירה כל רֹשֶם אחריה. שִגְעוֹנוֹ⁷⁴ הַמוזָר כבר חדר עָמֹק עָמק בלבו, ויאמין כי יקרו לו מכמני זהב לוּ גם ירעב ללחם. הן אם יִלָקַח ממנו “משׁוש הזהב” אז יאַבד רִבוא רִבוא רְבָבות ומי זה יִוָאֵל להחליף כל אלה בביצים או בתפוחי־אדמה צְלוּיִם? לא, הָיֹה לא תהיה!

ואולם הרעב הציקהו מאד. מדהבה הביטה עליו בחֶמלה ולא מָשָה עיניה ממנו, בחפצה למצוא פשר לחִדה הסתּומה הזאת. אז נגשׁה אליו ותחבקהו בזרועותיה הקטנות ותֵּט אליו חסד. מידס חָש בנפשו עתה כי יקרה לו אהבת בתו מאלף אלפי אלפים דנרי זהב, הוא לחץ אותה אל לבו וישקנה על מצחה:

– יקרתי, מחמל לבי ונפשי! – קרא.

אך מַדְהֵבָה לא ענתה דבר. נשׁיקתו עשׂתה מַהֲפֵּכָה: פניה הרכּים והנעימים הִבריקו פתאם מאד ויקבלו מראה צהוב. אֶגלי דמעתה קָפְאוּ על לְחָיֶיהָ, גֵוָה נִתְקַשָׁה ותהי כֻּלָה מְחֻטֶבֶת תבנית פֶּסֶל זהב; עוד נשארו על לחייה עקבות רֹך⁷⁵ ונעם, אהבה וחמלה. כל רשׁמי פניה, גם הַגוּמָא⁷⁶ הקטנה אשׁר על סַנטְרָה⁷⁷ לא נכחדו גם עתה, אך כל רוח חיים לא היה בם ולא נותרה בה נשׁמה. וכל זה עוֹלַל⁷⁸ מידס בעצמו, הוא בידיו עשה כל אלה! נורא היה הדבר. פני מידס קבצו פּאָרור⁷⁹, נפשׁו השׁתפכה עליו וַיָגָז את שערות ראשׁו. בלב מלא פחד ויגון הביט על בתו אשׁר היתה לְנָצִיב זהב ולא האמין בנפשׁו כי רואה הוא כל זאת בהקיץ ולא בחלום ואם לא מעשי תַּעֲתּוּעִים כל אלה, ויוסף להבט על בתו היקרה, עד כי נוֹכַח לדעת כי לא נִתְעֶה בַשָׁוְא.

תֵלֶה כל לשׁון ויד כל סופר תקצר לתָאר את מצוקות לב מידס. אני אוכל רק להגיד לכם, קוראי הקטנים, כי כל אשׁר לו נתֹן נתן עתה מידס בעד נפשׁ בתו, הוא היה נכון גם להציג את עצמו ריק וערום כביום הִוָלְדוֹ רק להַחְיֵה את נפשׁ מַדְהֵבָה ולהביא אֹדם קל בִלְחָיֶיהָ.

ולעיני המלךְ מידס, אשר עמד אָבֵל וחפוי ראש, נראו פתאם פני אישׁ הפלאי, הוא הכיר עד מהרה את האֹרח אשׁר אתמול נחשׁב בעיניו למלאךְ מושׁיע. והאישׁ הפלאי היה עָלֵז וְשָׂמֵחַ כבפעם הראשׁונה ונצוצי אש יצאו מעיניו ומשפתיו ויאירו את כּל, בְּיִחוּד את פני מדהבה המזהבים.

– השׁלום לך? – קרא האיש – המאושׁר וצולח הנך ב“מִשׁוּשׁ־הזהב”?

מידס הניע ברֹאשׁו ויאמר:

– הה אדוני, אמלל אנכי מאד!

– מה זה תשׁמענה אזני? האתה – אתה לאֻמלל תחשב? ואני הלא שׁמרתי מֹצָא שפתי והבתחתי כֻּלה נִתְקַיְמָה בך!

המלך עָנה:

– אַל יִתְהַלֵל עשׁיר בעָשרו, כי לא בעשׁר האשֶׁר! אני אבדתי על ידו את הדבר היותר יקר לי בחיים – את בתי!

וַיֵבָךְ מִידַס מָרָה.

– האמנם ככה הוא – קרא אישׁ הפלאי – ואני לא שִׁעַרְתִּי בנפשׁי כי תהיה כזאת; אך הגד נא, בן־אדם, מה יותר טוב: “מִישׁוּש־זהב” או פַּך מים חיים?

– טובים המים לנפשׁ צמאה – ענה מידס באנחה – אבל אני כבר נוֹאַשְׁתִּי לבי מזה, את גרוני הנִחר לא יְחַיוּ עוד.

ואיש הפּלאי הוסיף לשׁאול:

– מה יותר טוב: “משושׁ־זהב” או פת לחם?

– יקרה פת לחם מאלפי זהב וכסף! – וישאל עוד:

– מה יותר טוב: מישוש־זהב, או מַדְהֵבָה הקטנה כמו שׁהיתה לפני שׁעה אחת?

– הה בתי, בתי היקרה! – קרא מִידַס האמלל – הכל הבל לעֻמת אוצר נחמד כמוה, כי מֶה הוֶה לי בכל עמלי אם בתי היקרה איננה בחיים? ועתה אישׁ אלהים, ידעתי כי דבר ה' אמת בפיך ולכן תִיקַר נא נפשׁי בעיניך גם הפעם ותעשה לי אות כי תחלץ מצרה נפשי; – חֵי ה' וחֵי נפשׁך אם אֶעֶזְבָךָ!

ואישׁ הפּלאי בָּחַן בעיניו את המלךְ ויאמר:

– הֶחְכַּמְתָּ מידס מיום אתמול; רואה אני כי, לאשרך, עוד לא נהפך לבך כֻּלו למתּכת זהב… עתה לא טח לבך מהבין כי עולים הדברים הַטִבְעִים⁸⁰ בערכם על כל סגולות מלכים, ואולם האדם לא יתן זאת אל לבו; אין קץ לעמלו, הוא יְחַסר נפשו מטובה ועינו לא תשבע עשׁר. אך תן תודה מידס, הבאמת ובלב תמים תחפוץ להנצל מכח “מִשׁושׁ הזהב”? הִתְודֵה נא, כי “מודה ועוֹזֵב – יְרֻחָם”.

– הנני נשׁבע לך בחיי בתי היקרה כי גָעַלְתִּיו ומָאַסְתִּיו –

בעת ההיא וזבוב ישׁב על אף מידס; הוא חפץ לגרשׁו, אך הזבוב נהפך עד מהרה לזהב וּמִכֹּבֶד משקלו לא יכל עמוד ויפול בקול המולה על הארץ. ויחרד מידס וַיִבָּהֵל.

ויאמר איש הפלאי: מידס! עוד ישׁ תרופה לך; בוא אל הנהר אשׁר בגן וטבול את בשרך בו, אף תקח אתך מעט מים בצַפַּחת ומן המים האלה תזרוק בכל דבר אשׁר תחפוץ להפוךְ אותו להיות כבראשׁונה – יען כי פַּחַז כמים היית בשׁאֵלתך ממני – והיה אם כה תעשה ותשים באלהים מבטחך, אז ישׁ תקוה כי תסיר את הרעה אשׁר הבאת על צוארך.

המלך השׁתחוה ואיש הפלאי נעלם.

מידס לא חכה אף רגע אחד ויקח כלי חרש בידו (הוא נהפךְ עד מהרה לזהב) וימהר ללכת אל הנהר. מידס בחפזו לא פּשט את בגדיו ממנו ויבוא במים ויטבול את כל גופו, מכף רגלו ועד קדקדו.

ותחי רוח המלךְ.

– האח, נהפכתי לאישׁ אחר הפעם – קרא מידס – עתה יש תקוה כי תסור ממני הרוח הרעה ויִרוח לי! וישׁאב וימלא את הכּד ממעין הישׁועה.

לב מידס פָּעַם בקרבו מרוב שמחה: הכַּד היה לכּד־חרשׁ כבראשׁונה, הוא חשׁ כי גם בנפשׁו פנימה נעשה שִנוי וכמו צוּרים ואבנים גדולות התגוללו מעל לבו. נִראה, כי לב בלתי רַגָשׁ, לב מתּכת, ישׁב בקרבו עד כה, אבל עתה רֻכַך לבבו כמו בשׁמן ויהי ללב בשר, לב אדם. ולעיני מִידַס נִראו דוּדָאִים⁸¹, הוא נִגשׁ אליהם וַיִגַע בידו בם והנה האח: רֵיחָם הטוב לא נֻמַר, גם מראיהם לא הִשְׁתַּנֶה ולא נֶחְפּוּ בזהב. לשמחת מידס לא היה כל קץ וַיְפַזֵז וִיְכַרְכֵּר⁸² מרוב חֶדוה, – סוף סוף נשׁלחה אליו פּדות ויציל את נפשו מן הצרה הגדולה…

ברגלים ממהרות בא מידס אל ארמונו. נקל להבין איךְ התפלאו עבדיו ומשׁרתיו בראותם כי המלךְ בעצמו נשא כד מים על שׁכמו, ואולם בעיני מידס יקרו המים האלה גם מיַם גדול של זהב, אשר רק על ידם יוכל לתקן המְעֻוָת הגדול אשׁר עוה, בהיותו פחז כמים לבקשׁ מאת אישׁ הפלאי “משׁושׁ־זהב”. מידס נגשׁ אל מדהבה וַיַז עליה מן המים הטהורים אחת ושתים וַיִתמוֹדֵד עליה, בהתפללו לה' כי תשׁוב נפשׁ הילדה הזאת אליה. וישמע ה' בקול מידס וַתָשָׁב נפשׁ הילדה וַתֶחִי; מעט מעט פָקְחָה עיניה, גם אֹדם קל נראה על לחייה וַתְּזוֹרֵר עד שׁבע פעמים. ומדהבה לא ידעה בְשָׁכְבָה וּבְקוּמָה ולא זכרה כל דבר מהרגע אשׁר נגשׁה לאביה לנחם אותו מיגונו. היא לא ידעה מהנעשה עמדה מאומה, ותתפלא מאד בראותה כי אביה עומד עליה וְיַזֶה מים על ראשׁה ועל כל גופה.

– רַב לך אבי, רְטוּבָה⁸³ אנכי מאד – קראה – ואני לְבוּשָׁה עתה בשמלתי היקרה!

המלך לא מצא לנחוץ לספר לה מסכלותו הגדולה ואת כל הַמצְאוֹת אותו, דַי כי באה חכמה בלבו עתה. הוא לקח את מדהבה הקטנה ויבוא עמדה אל הגן, שׁם הוסיף מידס לעשות את מלאכתו: לְהַסֵךְ נֶסֶךְ מים על הפרחים והשׁושׁנים הצהובים, והפרחים היו עד מהרה עוד הפּעם לפרחי חמד נותני ריח וישׁובו לְקַדְמָתָם. רק שני דברים הזכירו למידס עוד כל ימי חייו את “משׁושׁ הזהב”: החול אשׁר על שפת הנהר, אשר עֵין⁸⁴ זהב היה לו ויתנוסס מאד, וגם שערות מדהבה אשׁר נהפכוּ לשערות צהובות עד עולם.

וּמִידַס זָקַן ויבוא בימים. הוא אהב מאד להוֹשִׁיב על בִּרְכָּיו את נִינָיו וְנֶכְדָיו, יַלְדֵי מַדְהֵבָה, להעביר את ידיו על תלתלי ראשׁם הצהובים ולספר להם את הספור הנפלא על דבר “מישוש הזהב”…

– ומאז, חביבי – סִיֵם מִידַס בכל פעם – תָּעֲבָה נפשׁי בזהב וגם בכל דבר הַדוֹמֶה לזהב, מלבד קְוָצת ראשכם הצהובות והנחמדות…

תַּם.