אִם יִסָּתֵר אִישׁ בַּמִּסְתָּרִים

וַאֲנִי לֹא אֶרְאֶנּוּ נְאֻם אֲדֹנָי!:

(ירמיה, כ“ג, כ”ד)

 

מכתב להזכיר!    🔗

אמר המוציא לאור שלשים שנה עברו מעת אשר נפרדנו אני ורעי אלוף נעורי עט־רעל עוד אז בנעורינו, איש איש לדרכו פנינו, לבקש לנו מעמד ומצב בתבל. היינו את אשר היינו, מצאנו מלאכת עבודה המכלכלת אותנו, אחרי שנות עמל מנו לנו, שנות ראינו רעה, יגענו טרם מצאנו את המעשה אשר יעשה אותו האדם וחי בו בעתו, לדאבון לבנו נוכחנו כי אך תקות שוא הנחלנו לנו בנעורינו, אשר אמרנו כי היא חיינו ותעודת ימינו. — התבל היא את דרכה הולכת, לא תשים לב לעצת בעלי מזמה החושבים מחשבות בחדרי משכיתם; לא תבטל רצונה מפני רצון אחרים, וכן בטלנו אנחנו רצוננו מפני רצונה ונלך אחרי עצתה. — ימים רבים הריצונו אגרות שלום ואמת חליפות איש לרעהו על כל השנוים והתמורות אשר עברו עלינו. במכתבינו שפכנו שיחנו על הדור הרע דור התהפוכות ועל העת הרעה אשר לא תאיר אלינו פניה, כאשר בתם לבבנו חשנו לנו עתידות לפני צאתנו מקיר קרית מולדתנו החוצה, בראותנו רבים בנים שובבים עשו חיל ואנחנו בנים תמימים נופלים מהם. — מקץ עשרים שנה בא קץ למרוצת אגרותינו. רעי חדל פתאם לכתב. אני נסיתי פעמים ושלש להזכירהו ולהעירהו את אהבת נעורינו ומה היא שואלת מאתנו; מכתבי כאשר הלכו כן אבדו דרך ואין מענה; ואחדל גם אנכי מכתב אליו. אבל זכרונו לא מש מלבי, מכתביו הכתובים אתי היו לי כספר הזכרונות וכמו תמונתו מרחפת לפני, ואנבא כי עודנו חי ועוד נשוב נחדש אהבת נעורינו, על כן לא אמרתי נואש. — בלילה ואני עודני ער, אחרתי שבת על שלחני, חושב כותב, מבלתי יכלת לעשות ביום, והנה נפתחה הדלת ונושא־אגרות בא החדרה ויושט לי אגרת גדולה ועבה, כתבנית תכריך נחתם מארץ גרן־און מעיר גן־סעד. שם העיר הזאת מוזר לי, מעודי לא דרכה רגלי בעיר הזאת, גם אין לי שם כל מודע ומכיר; ומי לי שם לשלוח אלי צרור דברים או מכתבים? בכל זאת בהביטי על הכתובת והנה היא כתובה כדת על שמי המפרש, ואדע כי אני הוא ולא אחר, לי הצרור הזה. לקחתי, פתחתי, ומה מצאתי? משתאה למראה עיני אחזתי את האגרת הקטנה המונחת מלמעלה לנגד עיני כאגרת מיוחדת ומזכרת, ואקרא כדברים האלה: “בשם ד'? גן־סעד, יום… בעשור לחדש… תר… “לאלופי מיודעי יחידי שלום מרחוק!” “זה לי כעשר שנים מאז כתבתי לך אגרתי האחרונה ואהי כמחריש, גם לא עניתי לך על אגרות אחדות אשר באו לי מידך אחרי כן, עד אשר חדלת גם אתה מכתוב אלי. מה חשבתי עלי! החשבתני במתים? הלא לא שמעת יום מותי? זאת ידעתי כי לבוגד לא נתתני, ואהי בעיניך כחידה סתומה ותחכה לפשר דבר, שמע נא איפא מפי עתה מה זה היה לי:” “אחרי אשר רבות תלאות שבעתי, נסיתי במסות שונות למצוא עבודה ומחיה, בראותי כי בכל מעשי שעשיתי באמונה אינני רואה סימן ברכה להכין את ביתי על משענת חזקה, לתקוע לי יתד במקום נאמן, לראות חיים בכל חי עושה ואוכל ושמח. למה אגרע אנכי מכל מתים מחלד? בתורת פי לא מצאתי לחם חקי לפי, ואבין לאחריתי ותאחזני פלצות! ואגמר אמר לאחז במלאכת עבודה המחיה את בעליה בנחת ולא בצער בעוד עת לעשות. אולם בשכבר באתי בימים, כבר נשברו בחורי, עת ללמד ידי למלאכה, ולאיזה מלאכה אצלח לעשותה שלמה? לעשות מלאכה רמיה לא חפצתי, גם ידעתי כי לא תהיה לרצון, אחרי רואי בארצות הנאורות עושי מלאכה על אבנים תמימי דעים, מוציאים מתחת ידם דבר מתקן ומקבל, כי המה תמימית בכל מעשיהם, כאשר הסכנו לראות בארצנו הדלה, גבר לא יצלח למלאכה ואיננו אוהב את המלאכה, עושה כל מלאכה, לא תאר לה ולא הדר, כתאר פני בעליה ובגדיו הצואים וידיו המגאלות, ומה הועלתי בצאתי מארצי ללכת אל ארץ אחרת טובה ממנה, ללמוד מדות טובות? ואלהים היה בעוזרי ויפליא חסדו אתי ויוציאני לרויה. שמע והשתומם:” “מנעורי אהבתי את הזמרה. גם חננתני הטבע בקול ערב לנגן במו פי את אשר שמעתי באזני. המנצח בנגינות אשר היה אז בעיר מולדתי למדני דעת סימני הזמרה ותוי הנגינה, באהבתו אותי, ואני בעודני אז באבי בבית אבי, טרם אבין לאחריתי, לא שמתי לבי לדעת כי רב טוב צפון גם בתורת הזמרה הזאת, על כן לא למדתיה לעשותה לי למלאכה, ואעזבנה בקרב השנים כעזב איש דבר אשר אין בו חפץ באמרי כי לא מנגן ולא בן מנגן אנכי, בשגם המנצח בנגינות היה נקלה בעיני כאשר לא היה נכבד בעדה באין מבין להוקיר ערכו ויקר זמרתו. אבל כשרון הנגינה נשאר טמון בחבי ואני לא ידעתי. בראותי אחר שנות עמל הרבה כי גבר לא יצלח אנכי, וכל עמל ימי נעורי עלה בתהו, כל חלומות עלומי חלפו כחזיון לילה. את אשר למדתי אני, אין מבקש מידי, ואת אשר יְבֻקַש מידי לא למדתי אני, ואבהל! במבוכתי הנוראה עלה פתאם הרעיון על לבי, כמו קריאה מאת אלהים. “שא זמרה, היטב נגן למען תזכר!” חשב ועשה! ואגמר אמר לנסות חילי במלאכת הזמרה, אחרי אשר כל תושיה נדחה ממני ואין עוד עזרתי בי: וגם אמנם זאת היתה עוד תקותי האחרונה האחת, פליטה נשארת. בתקוה ופחד הלכתי אל מיטיב נגן אחד נבון וידוע למען ינסני ויבחנני, והנה פלאים! אחרי בחינות אחדות נענע לי בראשו ויאמר לי: עלה והצלח כי רב כחך להיות מזמר משכיל! על פי דבריו ועצתו לקחתי לי ספרי זמרה מפארים אשר התוה הוא לפני ואלמוד ואעשה חיל בימים לא כבירים, עד אשר נתן עדותו עלי כי נכון אנכי להיות מנצח בנגינות באחת הערים אשר שם היכל תפלה לעדת ישראל הנאורים. באתי הלום, בשמעי כי פה יבקש מתפלל יודע נגן, ואחרי ערכי רנה ותפלה שתי שבתות, מצאתי חן בעיני כל העדה ויקבלוני לעמוד על משמרת הקדש במשכרת שלמה. בשנים הראשונות לא מצאתי עוד מנוחה שלמה שאני רוצה בה, כי משכרתי אם אמנם רבה היא לכלכלני די צרך מכלת ביתי, אולם העניות אשר דכאתני ימים רבים לפני בואי אל המנוחה ואל הכהנה, לא משה מתוך ביתי שנות מספר, ותכבד עלי עוד העבודה לכסותה במשאון, ואתנהג בכבדות בהיותי נאלץ להתנכר לעיני העדה, להשמר אשר הכרת פני לא תענה בי כי אני מתהלך בלחץ העני ויחלל כבוד ביתי; כי פה רק לפי מראהו יהלל איש ולפי תפארת בגדיו יכבד מדה במדה. ערמתי עמדה לי להשלות כל רואני וסוד עניותי לא נגלה, וכן יתנו לי יקר וכבוד, שמחים בנגינותי, ואני! אני לעצמי אינני שמח בגורלי, מאד יצר לי לשבר. בזה כל ימי חיי. כי מה לי כל משמני הארץ, משמח אלהים ואנשים בקול רנה, ואני מתאנח? מה הוה לי בכל הענג וחיי בשרים אשר מצאתי, ורוחי נעכרת? בביתי יש לי כל ונפשי איננה שובעת! לשפתי רננות אמצא אזן קשבת אך לא לשפתי דעת! אהובת נעורי אשר ארשתיה לי באמונה “העבריה” כל חיי רוחי, היא כפילגש עתה בביתי, וחלילה לי להודיע לאיש כי גם היא לי סוכנת שוכבת חיקי, גם אתה אשתעשע! כי נכריה נחשבת להם, וכבוגד בזמרתי, עושה מלאכתי רמיה אהיה בעיניהם אם ימצאוני שוכב אצלה להיות עמה, מתעלס אתה באהבים! והיא רעה ונבזה עוד מן העניות, אשר היא מחלה עוברת ויש תרופה למכתה; אבל זאת היא מחלה כבושה ונושנה, מכה אנושה אין לה מרפה עד עולם! על כל פשעים תכסה זמרתי: שכרון, קלות ראש, שחוק וכל מיני הוללות, זנות ויין ושחוק אמנם אינם תפארת לעושיהם, ולו ימצאו לי עון אחד מאלה, לא יעשו אתי רעה, או לא יחשבו עון לי. והישרים שבעדה ינודו לי ויאמרו: צר לנו על משורר מפאר מיטיב נגן אשר איננו גם מיטיב דרכו, וינחמו ויאמרו מה לנו ולדרכיו? בשירי זמרתו אנחנו שמחים ורב לנו, כי אותם אנחנו מבקשים ואם ירע ירע לו, ישחית דרכו לבדו ישא, ומה לנו ולו? הוא מנעים זמירות נותן נעימות, נכבדהו ונשמעכהו. אבל השם “משכיל” כי אשא חלילה על שפתי לא יאבו לי סלוח, נבזה בעיניהם אהיה, וגם תפלתי וזמרתי תועבה! לבי ידמה כי לו ידעו אשר כל התפלות שאני מרנן לפניהם במקהלות, “עבריות” הנה, כי אז לא אבו שמוע לי ויגרשוני ממצבי! כן הארץ הזאת וכן הפלגות האלה נקובות שם “נאורים”. מפלגת “היראים” המה עוד רעים ומרים מהם, כי כל פגיעתם רעה בהיותם מקנאים אכזרים בלי כל חמלה; הקנאה בת האולת והתרמית מצאה קן לה, בנתה שם ביתה, ואין נסתר מחמתה. — ואני בדד ונעזב, מתעצב אל לבי ועלי להראות פנים מאירים. אראה חמס ונבלה בשערים, אראה און ולא אתבונן פן כחשי בפני יענה ונאחזתי. המלחמה הזאת כבדה היא ממני, לא אוכל נשוא. — ולמען הפיג מעט תוגתי, אחישה מפלט לי לאהובת נפשי בסתר חדר בחדר, בלילה בנפל תרדמה על כל העיר ורק אני ער, אחבק חיק העבריה הנכריה בחדר משכיתי אשר חלונותיו מכוסים בחתולת יריעות לבל יביט איש מחוץ את אשר אני עושה בבית. באתי אליה ותהר ותלד לי את “המסתרים” ואת “החזיונות” אשר אני שולח לך בזה. בני הם אשר הולדתי בעצב, ואני אירא להניחם בביתי פן יהיו לבוז כי פני עברים פניהם, ופן יודע כי יוצאי חלצי המה וחללתי את שם כבודי וחרפתי לא תמחה.” “הנה הנם לפניך בזה כתמם, בנים נאמנים זרע אמת, הורתם ולידתם בקדשה, יארחו לחברה בביתך את בניך, והיית אתה כאב להם, לא תגער בם ולא תכלימם כי נכלמים הם, יראים וחרדים. ובהגיע להם עת דודים, תלבישם ותכלכלם בתפארת בגדים למען יצאו לחוץ ולא יתבוששו ויבואו פתחי נדיבים, ובסתר שם אביהם יקרא שמך עליהם.” “ועל אודות התלאות השונות אשר מצאוני בקרב השנים האלה, לא מצאתי מרגוע ועת מכשרת לכתב לך עד היום הזה ואתך הסליחה. ואני הנה בשנותי את מצבי ואת דרכי שניתי גם את שמי לא את טעמי, באהבת העבריה אשגה, באחותך אשתעשע ואהבת נעורינו תחיני כמו אז באביב עלומיה ובתאר פניה אשר לא נשחת מרב ימים, וכן תעמוד בעיניה כל הימים כאשר היתה באמנה אתי בהקראי בשמי מלידה אשר לפניך הוא גלוי וידוע ועתה זה מי וזה זכרי”. עט־רעל. ואני את “המסתרים” האלה אגלה עתה בקהל, יתענגו בם קוראים רבים כאשר מצאתי בם שעשועים גם אנכי. **המו”ל.**

תְּשׁוּבָה קוֹדֶמֶת לִשְׁאֵלָה!    🔗

כִּי יִשְׁאַל קוֹרֵא סִפּוּרֵי אֲהָבִים

אַיֵה פִצְעֵי אַהֲבָה בִשְׁלַל צְבָעֶיהָ

אַיֵה עוֹגְבוֹת וְעוֹגְבִים שָׂטֵי כְזָבִים

וַעֲגָבָה תָצוּד נֶפֶשׁ יְקָרָה בְנִכְלֶיהָ?

אַיֵה חַלְלֵי הָאַהֲבָה בַּמִסְתָּרִים

חוֹלַת אַהֲבָה תָנִיא לֵב בָּנִים מֵאָבוֹת?

אַיֵה אֲהוּבַת רֵעַ אוֹהֶבֶת זָרִים

וְאוֹהֵב בְּאַהֲבָתוֹ יִגְנֹב הַלְבָבוֹת?

אֶעֱנֶה לֹא אֶצְטַדָק בִּלְשׁוֹן עֲרוּמִים:

כִּי לֹא כְאַהֲבָה נָכְרִיָה הָעִבְרִיָה;

לָהּ אֵין חֲלָלִים וַהֲרוּגִים עֲצוּמִים

הִיא לֹא תֶאֱרֹב עַל נֶפֶשׁ בִּצְדִיָה.

בַּת יְהוּדָה הִיא רַק בְּרִית אַהֲבָה יוֹדָעַת

עַל אַהֲבַת סְתָרִים אֵינֶנָה עוֹגֶבֶת;

לְחוֹנֵף אַהֲבַת עוֹלָם אֵינֶנָה שׁוֹמַעַת

וְאַלוּף נְעוּרֶיהָ אֵינֶנָה עוֹזֶבֶת.

לְחַיִים וְלֹא לַמָוֶת אַהֲבָה עִבְרִיָה

לָהּ בֹּשֶׁת פָּנִים בָּרוּחַ מוֹשֶׁלֶת

בָּהּ אֵין מוֹת גִבּוֹרֵי אַהֲבָה רְמִיָה

לָה אֵין חֲלָלָה חֲלָלָה נוֹפֶלֶת.

לָנוּ חֻקֵי חַיֵי עוֹלָם נְתוּנִים

תּוֹרַת אֱמֶת תְּמִימָה מִשְׁפָּטִים יְשָׁרִים;

בְּנֵי יְהוּדָה, בְּנֵי עַם שׁוֹמֵר אֱמוּנִים

לֹא יְשׁוֹבְבוּ מְשׁוּבָה נִצַחַת בַּשְׁעָרִים.

 

במרכבת הקיטור.    🔗

באחד מימי הקיץ האחרונים. השדרות החלו להורק מערמות התבואה העומדות בגלים על ניו הנה והנה להתיבש בחם השמש. הצאן והבקר רועים במרחב הכרים את הלקש וספוח העשב היוצא השדה אחרי כלות הקוצרים, אשר תתן הטבע הנדיבה אותם, אחרי אשר נתנה את יבולה למכביר למאכל אדם. זעיר שם זעיר שם יראו אכרים אוחזים במחרשת העגלות הרתומות לצמדי בקר, הולכים אחריהן לרגל מלאכתם, לוחצים את המחרשות בעמק האדמה, לפתח ולחרש תלמים חדשים לשנה הבאה, אויר צח ומזג ישב מלא רוחב הארץ. שמים טהורים ובהירים לכל מראה עינים; מנוחה נעימה ומענגת שוררת על כל מדרך רגלים, כמו קראה גם הטבע דרור לכל התולדה מעבודתה בשמים ובארץ, כל יגיע כח ישאף עתה רוח מרגעה תחת השמים, ינפש מרב עמלו, לאסף חיל ועצמה לעמל השנה החדשה, לחדש אונים לשאת משא התלאות אשר תמצאנה אותו בימים הבאים לקראתו, אז רבים גם האורחים הנוסעים הנה והנה מלא כל מרכבות הקיטור. אילי הכסף השאננים כל השנה בהיכלי תענגיהם, מתענגים על משתה שמנים, ממלאים כרסם מטעמים יום יום, כמעט תזהם חיתם כל מאכל תאוה, הם נוסעים למקומות הרחצה, ערי המועדה לחיים חדשים ושעשועים שונים, לבאים לחקור שעשועים חדשים, לעשות שנוים בדרכי חייהם אשר היו להם למעמסה מרב כל במצבם אשר אין חליפות לו. ולבל יראו כמפזרים הון רב חנם, אשר היה רב לעניים מרודים הקרובים אליהם, לחזק משלח ידם, לאכל פת חרבה בעמלם, יתחכמו להתחלות, ידרשו ברופאים, והמה יתקנום בעצה טובה מאין יבוא עזרם, במעיני התרופה הידועים, המה מי מסה לגהות כל מזור, שם יתרפאו בטח ותעלה ארוכה להם; ובעצתם יקחו מנה אפים גם הם, כי המה יודעי העתים, מבינים כל מחלה ומזורה. — גם הנשים העדינות הרכות והענגות, אשר כבר שבעה נפשן ענג־בית אשר היה להן לזרא, המתאות גם הן לתענגות חדשים שונים, כי למה תגרענה? האם הנה מחמר אחר קרצו לבלתי היות חולות לעת צאת השואבים מים חיים בששון ממעיני הישועה? האם הנה לא תוכחנה במחלות אנושיות ובמדוי בני אדם, אשר רק במי הרחצה רפאות תעלה להן? גם להן רופאיהן נאמנים היודעים טבע חייהן ומזג בריאותן ושנוי מרוצת דמי עורקיהן מיום אל יום. גם המה בעצתם ינחו אותן אל הרחצה. — גם עלמים רבים תלמידי בתי הספר אשר דרשו לשכן החכמה ובאו שמה, ישובו עתה אל בית אבותם לחג שם את ימי החפש מעמל הלמודים הכבדים יגיעת בשר ורוח; שמחים בצאתם ובידם תעודות מעידות על רב חילם במדעים, לעשות קורות רוח לאבותם, ויתענגו לראות כי לא השליכו שקלי כספם ומתנות ידם לרוח גם לעורר קנאה בלב רעיהם היושבים בביתם ואין עיניהם בקצה הארץ לבקש דעת במקום הדעת. בבקר לא עבות, בהתאסף אורחים נוסעים רבים, זקנים עם נערים נשים ועלמות בחצר התחנה התיכונה אשר בפרור העיר רבץ־שדה, ששם מסלת ברזל מיוחדת תטה הצדה ללכת עירה סיר־בבל, ירד בתוך הנוסעים עול ימים אחד מעל מרכבת המסלה הגדולה, אשר תרוץ נגדה הלאה, אחרי אשר הריקה מעליה משא האורחים האלה, לעלות על מרכבת הקיטור הצדדית הזאת. העלם הזה, כבן חמש ועשרים שנה, היה יפה תאר בכל יפי העלומים. פניו צחים ומאירים כלבנת החלב, לחייו הרבות המלאות אך לא עבות, מאדמות מעט, אשר שער זקן קטן צהוב שחרחר יסובב אותן כזר זהב סביב עיניו השחורות מפיצות אור נעים ואהבה. ידיו רכות וענגות לבושות בתי־יד אמוצים כמדן. קומתו איתן וחזק בלמוד מלחמה. בגדיו חמודות ונקיים, עשוים בטוב טעם כטעם בגדי החפש אשר ילבשו בני אצילים בארצות נאורות. שערות ראשו תלתלים שחרחורות סרוחות על ערפו ועל חלקת צוארו הלבן. על שפתיו הקטנות שושנים מרחף שחוק נעים ענות חן, מושך אחריו לב כל רואיו, כמו אך שמח הוא בכל אשר עיניו רואות ושלום לו מסביב. הפעמון נתן אות צלצל שלישי, והמרכבה החלה להתנועע ממקומה לרוץ מרוצתה. העלם ישב לו בירכתי המרכבה על יד החלון הפתוח לרוח היום. על פניו הנעימים מרחפת לרגעים רוח תוגה חרישית חליפות ממלא רעיונות שונים אשר ימלאו את חדרי לבו עתה לזכר זכרונות ישנים, ולא התבונן על שכניו היושבים אתו במרכבה, כי עיניו משוטטות החוצה על פני כל הככר, להשתעשע במראה פני הטבע, להסיח מחשבותיו. היושבים האלה היו יושבי סיר־בבל. בבגדיהם הארוכים ובפאות ראשם הסרוחות לארך לחייהם מטה מטה, נכרו כי בני יהודה המה מן הדור הישן, טרם עבר עליהם רוח השכלה החדשה, המשנה הגות לב והמחליף את הבגדים, והמוציא כל ישן מפני חדש. מלבד אחדים מהם אשר טעמו מפרי עץ הדעת ולא יתנו דופי בכל חדש כרעיהם האחרים, המעריצים והמקדישים רק את הישן בכל עז אמונתם; היה עשו שנוים קטנים בבגדיהם וכן המה מציגים בעיר למשכילים קטני אמונה. העיר סיר־בבל עודנה סרה למשמעת הצדיק מעיר שבט־זד, בחקותיו ילכו, אותו ייראו, בקולו ישמעו ובו ידבקו. “מי זה העלם המוזר הזה?” שאל אחד הנוסעים, איש כבן ששים שנה, בקול דממה כמתלחש אל שכניו, בשפה עברית בלולה, אשר לא ישמע איש זר, בהוציאו את כלי מקטרהו מפיו המעלת עתרת עשן על כל סביביו. “הנה הוא בא מארץ רחוקה, מארץ נאורה, הלנו הוא מבני אמונתנו, או מבני הנכר? היש לו מודע ומכיר בעיר, ואליו הוא נוסע להשתעשע?” “בתארו ובאותות פניו הוא כבן יהודה מלידה, מן היהודים הנאורים החדשים אשר ראיתי לא אחת ולא שתים בעיר בל־אוב” ענה אחד האורחים בלעגי שפה. “מי זה יפלה היום, יכיר להבדיל בין בני יהודה ובין בני נכר? בלבושיהם, בלשונם ובכל דרכיהם נשתוים המה בדורנו שם בארצות נכריות, ואולי גם במאכלם ובמשתם ואולי גם בקשר התחתנות”. “הס!” נפל אחד בתוך דברי חברו; “התבוננו נא על מראה פניו, מה תחזו בו? האין תארו כתאר בן־יחזקאל האובד זה כעשר שנים? כמעט נשעתי כי הוא זה, לולא ידעתי אחרית בן־יחזקאל. — גם היה הוא נער חלש בפנים רזים כצל נהלך.” שם המדבר הזה הוא אל־נא. “שקר תענה בבן יחזקאל!” ענה איש אחר אחריו, “בשנאתך העזה ובקנאתך הכבושה בלבך ליחזקאל ובנו, אשר מאס אז לארח לחברה את בנך השובב והפרוע, אתה דובר בו סרה זה ימים רבים ותטפול עליו כזבים אשר בדית מלבך, בהאמינך לכסות על חרפת בנך הסכל אשר יארח לחברה את בני נבל, קלון כל הבחורים. אבל מה הוא לך בשקריך? מכבודו לא תגרע, כאשר לא תקטין קלון בנך, ומשאתו לא תדיחנו, כאשר לא תעלה את בנך במעלות היקר. הוא במכון שבתו ישחק להבליך. מי יתן והיו רב בני עירנו בנים תמימים כמוהו, כאשר היה אז לפני לכתו מזה.” כה דבר רימון־פרץ. “כל שומע יצחק לך!” ענה אחר חלקו, בראותו את אל־נא נאלם דומיה מכלמה. “מי לא ידע אחרית בן יחזקאל המומר, אשר כבר בא בבית חברת המסיתים בקרית דל־און, הפורשים מכמרתם על בנים כחשים כמוהו, להכניסם בבריתם. הזלים זהב מכיסם וכסף כאפר יפזרו לאסף בשחת רשתם נפש אחת מישראל. ואת מי יגורו בחרמם? כל בן מחפיר מרשיע הבורח מבית אבותיו לעשות כל מה שלבו חפץ, כאשר עשה גם הנבל… לפניו, אשר עזב את אשתו ובניו והפיר את בריתו, אשר ראו עינינו. גם זה המיר דתו והמיר כבוד אבותיו בקלון.” “מי הגיד לך כל זאת יודע הכל פושק שפתים?” שאלהו איש אחר; “מה ידעת אתה ולא נדע אנחנו, כי אתה תמהר להוציא שם רע על בן ישראל על פי עדות שקר ושטי כזב? הגם תשבע באמונתך כי אמת יהגה חכך? מה נקל לך לדין עד מהרה לכף חוב את כל איש אשר דרכו נסתרה ממך? אמנם לא היטיב בן יחזקאל לעשות בפחזות ילדותו, לברוח מבית אביו. אנה הוא בא? לא נודע, אולם חלילה לנו בעבור זאת להוציא עליו משפט מעקל כי הפיר בריתו. — אם ראית ת”ח עובר עברה בלילה אל תהרהר אחריו ביום, שמא, או ודאי עשה תשובה, השכילו חז“ל להורות. אני ידעתיו לבן אמון הולך בתמו, שומר מצוה בלב תמים, שוקד בתורה גם עשה חיל, עתיד להיות גדול בישראל בכשרוניו הנעלים, ורק מתחכם היה, טעם גם מפרי עץ הדעת בספר מורה נבוכים והכוזרי, וזה כל פשעו. בכל אשר יעבור עליו, לא ישחית דרכו חלילה, לא ישנה טעמו, אנכי אערבנו! אל נא תשכחו רב חילו באוריתא, המאיר שבה ישמור רגליו מלכד, ואם אין את נפשכם לזכהו, מה ימריצכם לחיבהו?” “ואם לא איפא אנה פנה הלך?” ענה אל־נא במצאו תשובה נצחת, שאל שאין עליה תשובה. “לכסיל שאינו יודע לשאול לא אענה באולתו!” ענה רימון־פרץ, ויפן פניו לאיש אחר לדבר אתו. בירכתי המרכבה מעבר השני ישבו שני אנשים בר־למוד ובן־נבדל מחשים ומתלחשים לרגעים, כמתוכחים או כמצחקים על כל דברי השיחה הזאת. נשמא נא גם את הגיונם: “רימון־פרץ איננו יודע תורת החסידות החדשה,” שחק בר־למוד בדברו; “כי מאור התורה מביא לידי כפירה והכחשה בצדיקים, וכל הכופר בצדיקים ככופר הכול! על כן כל החסידים נבערי דעת, וגם אל־נא חפתי לא יבין את זאת.” “על מה זה יתגאה אל־נא הפתי הזה?” שאל בן־נבדל, “במה יתרומם אשר בגאותו ידבר עזות ונבלה על ישרי לב? האם על כספו הנמאס אשר עשה לו בעשק וביד רמיה בן לילה, אשר לו ישב בארץ נאורה כי שם כבר היה מכון שבתו בכלא מקום אשר כל הנעלמים אסורים? או על תתו כפר נפשו לצדיק מעין־אוב? או בתתו מנה אפים בקהל חסידיו מגזלת עניים. — ?” “אבן נזר מתנוססת בביתו!” ענה בר־למוד כמצחק: “תכשיט אשר לא יסלה בכתם אופיר!” “אוצר כל כלי חמדה?” “כלי חמדה אשר בו יתפאר! עלם יפה עינים, עיני זכוכית, מפיקות נגה כעין החשמל, כמו בחוץ תרנה “כל מצאנו מצא חכמה!” אמנם עיני זכוכית הן עדות נאמנה על נושאיהן כי לבו ראה הרבה חכמה. רביד כסף לצואר כלב אציל, תפארת עכסים למצלת סוס מיטיב צעד, ועיני זכוכית זם זהב באף משכיל. ובאמת היה משכיל טרם לקחהו אל־נא אל ביתו ואל בתו, ראשית, הלא בא אליו “המגיד” על שמו וכתבתו; ושנית, הלא כתב על המגיד שני מאמרים: בהוסד חברת בקור חולים בעירו, ערך הוא מאמר נכבד וגדול אשר מלמדו עשה בו תקונים ושנוים, בו חוה דעו על החולים ועל המחלה, על המבקרים ועל כסף הבקורים, מלא גליון גדול משני עבריו, דברים העומדים ברומו של עולם וזאת היתה ראשית מלאכתו להשכלה. אף אם אמנם בעל המגיד, אשר הוא ודאי אפיקורס מחלל כבוד דברי חכמה כאלה, לא אבה תת להם מקום על מגידו אולם אחרי פיוסים רבים במנחה ההולכת לפניהם נהג אתו לפנים משורת הדין והדפיס לו מהם דברים קטועים, חלק רטן כזנב האלטאה, סוף סוף, שרידים קטנים נדפסו בשמו המפרש תחתם; אז פחד ורחב לבו, כי ראה עין בעין כי משכיל הוא, סופר הוא עוזר מו”ל הוא! עתה שמו גלוי וידוע! אז הוסיף שנית להניף ידו בעים רוחו על מאמר שני: על מות איש אחד בעדתו אשר היה – – – אבל מה לנו מה שהיה, הוא היה חי ומת כמות אדם על משכבו ויספר הוא שבחו אחרי מטתו. במאמר זה חגר שארית כח השכלתו, כל ספרי הספדים היו מונחים לפניו פתוחים והיה כל ניב נאוה וכל אמרי שפר אסף אליו. לאסונו לא היה שם המת משה, לכתב עליו “וימת שם משה!” גם לא יצחק, להמליץ: “ויגוע יצחק וימת!” ולא אהרן אשר המליצה “כי גוע אהרן” תתנוסס במליצתו. שם המת היה שם אשר לא כתוב בתורה, לא שם לו בנביאים ולא זכר בכתובים. ובכל זאת יצאה מליצה גדולה ורחבה מתחת ידו גם בפעם ההיא. ובעל המגיד אביר הלב לא חס גם עתה על עמלו הרב, בקנאתו לבל תהיינה מליצות עוזריו יפות ממליצותיו, גזרהו לגזרים כשבר נבל, ולקט ממנו שבבים קטנים לקוטים קטועים ושם במגידו מאמר קטן כתבנית אגרת קטנה אשר נער יכתבה, אך את שמו המפרש הדפיס תחתיו ויצא שמו בסופרים. עתה כולי עלמא מודים שהוא משכיל על פי שנים עדים נאמנים הכתובים וחתומים בהמגיד, ומי שזכה לחתן אשר כל אלה לו, לא ילבש גאות יתהדר? “ועתה?” “עתה – – –? עתה ילך בעצת חותנו: ילבש חסידות ויתעטף חסידו ויהי בכל דרכיו חסיד. אך עיני הזכוכית עוד לא הסיר מעל אפו, עוד הן מתנוססות על שתי עיניו לזכרון. — ראה כמה גדול כחה של חסידות! הנער הזה כמעט נסה לנסוע בפעם ראשונה אחורי חותנו אל עין־אוב לראות פני הצדיק וראה את מערכת שלחנו ומעמד חסידיו וכבוד הדר מלכותו, ותפקחנה עיניו מתחת לעיני זכוכיתו לראות את האמת לאמתה, כי החסידות אמת ותורתה אמת והמגיד וכל ההשכלה שקר! “ומי יתן דופי בחסידות?” “חלילה לאיש תבונות לשים בה דופי ולדבר עליה סרה! החסידות לעצמה טהורה ויקרה היא, רק נבלים נבערי דעת קוראי שמה, המה יחללוה ויזילוה, על כן היתה למפלצת לנאורים אשר לא יבינו ערכה ועצמותה, מן החסידים האחרונים אשר חלאתם בם עושים כל תועבה ומתכסים בטליתה, ישפטו על החסידות קשה. חסידים ראשונים היו אנשי סגלה תמימי דעים. ויקם דור אחרון דור תהפוכות, ישימו מסוה החסידות על פניהם ויעשו כל נבלה, כאשר יעשו בנים כחשים תחת מסוה ההשכלה, ותהי גם היא לתועבה ליראים וחרדים על דבר ד'. — חסידות והשכלה שתיהן בנות שמים אחיות תמימות, בנות נאמנות ליהדות, לולי בני בליעל מזה ומזה. אלה בשם החסידות כאיש אל־נא זה ישחיתו יתעיבו עלילה, גנב ונאף ורמיה וכל תועבה משחק להם. ואלה בשם ההשכלה יחללו כל קדש וישימו לאל כל התורה. ומשכילים תמימים אשר מתי מספר המה יחלו על שבר היהדות מזרע מרעים המכחישים זה את זה, עתה יקומו גם נערים אשר לא למדו ולא שמשו ת”ח ואינם יודעים דבר מן הדברים שהתורה וההשכלה והחסידות נקנות בהם, ופוסחים על שני סעפים, והיו למשכילים ולחסידים בן לילה בחתן אל־נא זה הפוחז והנבער מחלל ההשכלה והחסידות כאחת.” אולם החשה; הנה חיקל הבטלן יפתח עתה את פיהו, נחשך נא דברינו לעת אחרת, עוד לנו עת לדבר, נטה נא אזנינו לאמרי פיו הפתוח לרוחה כפה אתון בלעם, ויביע רוחו." “קסם על שפתיו!” “שפתים ישק!” “אם לא תלעיגו לי”, השמיע עתה חיקל הבטלן את דבריו, בהניעו את ידו הימנית ויעבירה על זקנו ברגע אחד; “אם לא תשחקו למלי אהוכם דעי. אשר אני אחזה לי ורוח מבינתי יענני: כי העלם הזה הוא בודאי אחד מבני הנאורים, הבא על נכון לראות בבית הספר הבנוי בעירנו לאסון בנינו התמימים. — מי יודע איזה גזרות קשות חדשות, נוספות על הראשונות עוד אתו להביא על עירנו התמימה? אויה, עת רעה היא! דור תהפוכות! גם עירנו הטהורה היה תהיה כעיר הנדחת! הכפירה תפרש כנפיה על כל פני הארץ, אנה מפניה נברח? רוח טמאה תעבור במדינה ותגע גם בפנתנו! החדרים אשר מהם תצא תורה נעזבים, התורה תשתבח מישראל, ותורה חדשה אשר לא שערוה אבותינו יקבלו הבנים מפי מורים ממרים בשפת לא ידענו!” כה דבר חיקל במר נפשו ויאנח במרירות. “אך זאת היא פרי החכמות החיצוניות!” ענה אחריו איש בפנים רעים ונזעמים, אשר דברי חיקל העירו בקרבו רעיונות תוגה. “אויה לנו! מחריבינו ומדיחינו מקרבנו יצאו! מאז בא המורה האפיקורס לעירנו היתה בה רוח אחרת. המדיח הזה הביא אלינו שואה לא נוכל כפרה, כאשר נבאתי לה עתידותיה הנוראים עוד אז לפני חמש עשרה שנה, מה נתאונן עתה על הרעה אחרי אשר באה ונהיתה כתמה! אנחנו הסכלנו, אנחנו נואלנו, אשר לא גרשנו אותו מן גו אז וכחדנו את הרעה בעודנה באבה, עתה נשא ונסבול!” “אני מאמין;” “דבר אחד בהתולי שפתים;” “אני מאמין כי לא בתם לבבך דברת דבריך, כי אתה לא על שבר עמך תחלה, אך על הריסות ביתך, כי המורה הזה המר לך מאד, כי בבואו החלות לנפול ותלמידיך החלו להתמעט מיום אל יום. הלא נסעת אז אל הצדיק, מה הושיעך? הלא הוא נתן לך עצת חכמים: “מאין דביש לי' בהאי מתא יזיל למתא אחריתא,” ולעם ישראל אל תדאג כי בנים אנחנו לד' אלהינו, ולמה לא שמעת בקולו והיא היתה אחריתך מרה?” “מלמד הוא ובמלמד ידבר,” שסע אותו אחר בדבריו; מה ענין שמטה אצל הר סיני? יען גר פה בן בלי שם, אי לזאת התעורר נדיב לב עשיר גדול מארץ רחוקה להריק לנו את ברכתו עד בלי די? בוז לך אויל שפתים; מורה עני לחוד ונדיב עשיר לחוד!" “אבל מדוע ישפיע לנו טובתו רק על ידי בתי ספר, מפלצת, המלאים מורים ממרים ככלוב מלא עוף?” חגר המלמד שארית בינתו לענות למלעיגו בלעגו; “מה ראה לעשות כזאת רק בעירנו? הלא דבר הוא. אל תהי ישיבת המורה המר הזה בעירנו קלה בעיניכם! אחת דברתי כן הוא רק המורה הזה הוא היה ראשית חטאת מקור מחתתנו! איכה היתה כזאת? מי זה יודע דרך רשעים!” “גם אנכי כן אדמה”, חזק עוד איש אחר את דברי המלמד; “גם לבי כן יחשב כי לא בחלום ידבר, חז”ל אמרו: הנותן מתנה לחברו צריך להודיעו, כלומר: לשאול את פיו אם חפץ הוא בברכה, אולי הוא שונא מתנות, ואם מתנת ידו זאת רצויה בעיניו אם לא. וזה בא כנפל משים ויעמס לנו טובתו אשר רעה היא לנו. מה ימריצהו לשים עלינו עין לחמלה? מאין ידע ענינו ודלותנו? מי יודע מי זה הסיתו בנו להכות אותנו בסנורים, והכסף הוא כסות עינים למכרנו לעזאזל ולשטן המשחית, להורידנו לבאר שחת, כאשר אמותינו זקנותינו ספרו לנו מעשים כאלה בימי קדם." “הנדיב הזה הוא באמת רב חסד ולבו אך טוב לישראל!” חוה איש אחר דעו; אבל אין אנחנו יכולים לקבל טובתו הגדולה, וזה מכמה טעמים: ראשית אין אנחנו יודעים מה טוב לנו, כאשר אין החולה יודע את תרופתו ושנית הלא הוא את מלאכיו יצוה לנו, ומי הוא לידנו יתקע אם באמונה הם עושים את מלאכותם? הלא כה אמרו חז“ל: חמרא למריה וטיבותא לשקיה! ואם השליחים מועלים בשליחתם, הוא מה כי תלינו עלינו? “בדבר אחד החדשים תדבר! ענה הראשון בחומו; “לולי ידעתיך מתמול שלשום כי עתה אמרתי מינות נזרקה בך. אם לא נדע מה טוב לנו, הלא נדע למצער מה רע לנו. — ומי לא ידע כי בית ספר הוא נגע רע, אבן נגף וצור מכשול לבני ישראל? אם באמת ותמים איש חסד הוא, רודף חסד וצדקה, מדוע תעשה מלאכותו ע”י אחרים? למה לא יבוא לבדו ובכבודו אלינו לראות בעיניו את ענינו ולחצנו, כרופא הבא אל החולה לבקר את חליו וידע מה ירפא לו? כנראה אין בו מדעת קונו, הקב”ה אמר וארד להצילו!” כביכול אשר מלא כל הארץ כבודו. — זה הוא סמן רע לו." “הרשוני נא אדונים נכבדים”, השמיע עתה איש זר היושב שם בירכתים מחריש כל העת כאיש אשר לא שומע ואין בפיו דברים. “הרשוני נא ואשאל גם אנכי שאלתי כתלמיד השואל לפני רבו, ואל נא אהיה בעיניכם כמתעתע אם אשאל שלא כהוגן. אבל אספרה נא לכם בראשונה מעשה שהיה בעיר מושבי לפני מספר שנים, כי בשמעי דבריכם נזכרתי המעשה, מעיר עין־אב אנכי, בשנת תר… גוע הרב הזקן מעירנו ונאסף אל עמיו. לפני מותו אמר לנו כי בעיר… ישנו איש אחד ר’ משה בן ר’ מענדל שמו, הוא ימלא מקומי, והוא ישב תחתי על כס רבנותי, וימת. בדבר הזה נפלה מריבה בעדה ותהי המלחמה כבדה במחנה ימים רבים. רבים צעקו חמס כי שמו כשם המין משה דעססער ימ”ש, ואולי הוא הוא בעצמו. ואחרים חוו דעם כי מן העיר ההיא לא יצא עוד מעולם איש ראוי להוראה, ובודאי גם זה לא ימצא ידיו ורגליו בהלכה. ומתי מספר החליטו כי על רבנו ז“ל אנו בטוחים כי לא ישים עלינו רב שלא כהוגן, והוא ידע על מי יסמך ידיו. בה עברו לנו ימים רבים בלא רב ובלא מורה דת ודין עד אשר באחרונה שלחו אל הרב מעיר… הקרובה לנו, להגיד לנו כדת מה לעשות, והוא יבחר לנו רב הטוב והישר בעיניו. הרב בא ושמע את כל דברי המריבות וישאל את ראשי העדה: התדעו את האיש ר’ משה פנים אל פנים? השמעתם אומרים עליו דבר טוב או רע? לא! ענו כלם, פה אחד, אם כן, ענה הוא בשפתי דעת, איכה תשפטו איש אשר לא ידעתם, שלא בפניו? נשלחה לקרוא אותו הנה ונראה לדעת מה משפטו ומעשהו. אז נפקחו עיני העדה כי הסכילו לעשות מדנים חנם. קץ הדבר, הרב ר’ משה הוא רב וגדול בדורו. כן הדבר הזה: מה עול מצאתם בבית הספר החדש הזה? התדעו אחריתו? הלא רק מפני שמו נבהלתם ורעדה אחזתכם, ואולי ברכה בו? איכה תרשיעוהו טרם תדעו אם באמת רע הוא, ותבעטו במנחת איש ישר נדיב לב, אשר נדבו לבו אותו לתת פזר לאביונים עוד טרם שאלו. אמנם עלינו לגדל את בנינו לתורה ולמעשים טובים. אבל טוב תורה עם דרך ארץ אמרו חז”ל, וכל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה, ולא כל אדם זוכה לקיים את התורה מעוני. לכן כשם שהחובה עלינו לחתום תורה בלמודיה, בן גם המצוה עלינו לפלס אורח חיי בנינו למען ישיגו ארחות חיים, ויקימו את התורה על ידי עבודה. מה הוה לת“ח אשר אין ידו משגת לכלכל את אשתו ובניו במעשי ידיו? אמת; חלילה לנו לשלוח את בנינו אל בתי הספר אשר לבני הנכר, להשכיחם כי בני ישראל הם, והעושה כן הוא מעביר את בניו למלך. על כן התעורר הנדיב הזה, אשר עיניו צופות למרחוק, ויחש עתידות לבנינו, ליסד לנו בתי ספר על פי תורת ישראל, בם ילמדו בנינו תורה עם דרך ארץ, כי יש בם מורי קדש ומורי חול. מפי אלה יקחו לקח טוב בשפת הארץ וכל הלמודיות הדרושות, והנה במלאכה המחיה את בעליה, ומקימת את התורה בידיהם, ומורי הקדש ילמדום תורה ומוסר. ואם במלבושם אינם שוים לנו, אבל לב טהור בקרבם ורחמנא לבא בעי. הם מנעימים שפתם להבין לנערים אמרות טהורות לדעת את ד', לאהבה אותו וללכת בתורתו, אם גם בשפה אחרת, שפה גרמניה, אין רע, הן לא השפה מביאה לידי חטא אלא הענין והמעשה, ואחר כונת הלב והמחשבה הן הן הדברים.” “לו יהי בדבריך”, ענה המדבר לפניו; “לו גם צדקת באמרי פיך, כי המלבושים אינם משחיתים, ואין השפה גוררת עברה, אבל בטול תורה יש ם בבתי הספר האלה, כי אם גם ילמדו מעט תורה, אבל התורה הקטנה הזאת עד מהרה תשכח מפיהם, בהיות עינם ולבם רב שעות היום רק על למודי החול המושכים את הלב. מבתי ספר אלה לא יצא ת”ח." “לא היטבת לדבר!” ענה הזר, “הלא טוב מעט בכונה מהרבות בלא כונה, הן אין עלינו המלאכה לגמור, רק אין אנחנו בני חורין להבטל ממנה, וגדול הנהנה מיגיע כפיו יותר מירא שמים אמרו חז”ל. עלינו לדאוג לאחרית בנינו, בהיותנו עניים, והתורה לא תשתכח חלילה מישראל, כי לא אלמן ישראל בכל דור מבחורי חמד למודי ד‘." "ואנכי אביעה לך רוחי כי רק מחדרים תצא תורה, ודעת אלהים מפי מלמדים תמומים ויהודים נאמנים במלבושם ובשפתם, רוח אלהים מרחפת על פני למודי ד’ אלה, רגש קדש יפעם את לב התינוקות של בית רן מילדותן, ועד זקנה ושיבה המה באמונתם יחיו. אל הטוב המכין מזון לכל חי, יכין גם להם מחיה וכלכלה אחרי אשר יגדלו, כי לא ירעיב ד' נפש צדיק. אבל תלמידי בית הספר הם אל דרך הגוים ילמודו, ותורת ד' יקחו בדרך חול מפי מורים אשר רוחם זרה לה, ומה תקוה מבנים לא אמון בם בילדותם, להיות בנים נאמנים לאלהים? ואם אין הון ועשר בביתם, הלא יאה עניותא לישראל!" “אבל גם בחדרים חסרון ומעות אשר עלינו לתקן. גם מחדרים לא תצא תורה כהלכתה מחסר דעת המלמדים חקי הדקדק וסגלת שפת קדשנו, וילמדו את לשון התלמידים לדבר בלעגי שפה כמו לשון אחרת אשר לא יבינו אנשי כנסת הגדולה מיסדי התפלות, אם יקומו וישמעו את בנינו מתפללים ואין בפיהם נכונה. הזה דרך הקדש תקראו? וכי יתיצב איש לפני מלך או שר בשר ודם לשפוך לפניו שיחו, או להללו ולשבחו, להודות לו על גדלו וטובו, בשפת עלגים נשחתה, הירצהו? הישא פניו? הלזאת ילבו ימי נעוריהם בלמודים רבים, עד אשר לא ידעו דבר עת כי יגדלו? גם רב תלמידי החדרים פרועים הם בכל דרכיהם כפראים, בלשונם ובמעשיהם, דרך ארץ קודמת לתורה אמרו חז”ל, והחסרון הזה ימנה בבתי הספר." “גם בזאת לא צדקת אענך! אם אמנם בדברך אשר המלמדים אינם יודעים לדבר כן כדת על פי חכמת הדקדק אשר המציאו החכמים החדשים אין רע, ודלגו עלי אהבה אמרו חז”ל. אלהים הרואה ללבב לא ידח ממנו נדח אם שפתו אין אתו כהוגן, ולשונו איננה מדברת גדולות, אם רוח נכון בקרבו. וגם תלמידי בתי הספר אינם מצינים במדות ישרות, לא טובים המה מתלמידי החדרים, כדרך כל הנערים. אבל עוד פדות ביניהם: עת אשר נערי החדרים ישחקו בחבלי ילדותם ביניהם, לא ירעו ולא ישחיתו, אז תלמידי בתי ספר יתחוללו המונים בפחזותם, ישימו דופי ביהודים בני בריתם בהאמינם לעשות רצון מוריהם אשר הדור בלבושם ושפתם תדבר צחות." “אמנם בדיעבד שפיר דמי, הקב”ה איננו ממאס בתפלתם של ישראל, איש איש בלשונו, אבל לכתחלה עלינו החובה ללמד לשוננו דבר נכונה ולא נהיה לבוז בעיני כל שומע. אני מאמין כי טוב שלא להתפלל כלל מלהתפלל בשנת שקר כזאת, ד“מ אם יאמר איש: שומר שבת כדת מְחללו תחת מֵחללו, האין זה מחרף ומגדף ודובר שקרים, אשר לא יכון נגד ד'? דברי בעל כאלה רבות המה בפינו ובפי זרענו, בלמודנו ובתפלתנו, ועת היא להרחק מדברי שקר. וחז”ל אמרו הקורא לאלפין עינין ולהפך לא ירד לפני התיבה. יקומו נא חוזינו ויבואו בבקר אל בתי תפלתנו וישמעו אותנו מצפצפים ומהגים “בָרִיחַטָ דְנָי אֶלְחֵנִ” בקול, מה ישתוממו לשמוע שפת לא ידעו!" עתה התעורר איש אחר אשר לא השמיע קולו עד כה, ועצור במלים לא יכול עוד, ויקרא בחמו: “דברו איש איש כלבבו, תנו לכם אות או מופת, אחת היא, כנגע הוא בית הספר הזה באשר הוא, שומר נפשו ירחק ממנו ומן הדומה לו! מי לד' לישראל ולתורתו לא ישלח את בניו שמה. אין לנו חפץ בתקונים משחיתים כאלה, הבנים יהיו לבנים סוררים זרע מרעים ובאחרונה….. טוב ללכת אל בית ספר לבני נכר ללמוד למודים זרים מפי ערלים אשר אין להם חלק ונחלה בישראל, מקחת תורה חדשה מפי מורים בני ברית עוברי ברית טמאי שפתים!” למה לנו שפה טהורה ממחליק לשון והאמונה אבדה נכרתה מפיהו? משל למה“ד לאצילי בני ישראל החדשים המלעיגים בדרכי אבותיהם לקחת להם נשים בלא אהבה קודמת. — אנכי לא אהבתי את אשתי לפני נשאי אותה לי לאשה, גם אינני אוהב אותה עתה כמבקשי אהבה אלה, ובכל זאת אני מאשר ושמח בגורלי בביתי. ולמה לנו כל החכמות והתועבות האלה? ת”ל אנחנו יהודים נאמנים בלא דקדק ושפה ברורה!" “אמת נכון הדבר, כי ברב סכלות רב אמונה,” ענה הזר בשחוק שפתים. “כי על כן נתן יצחק אמון באיש ר’ יוסיל החסיד הנודע לאיש תמים בדורותיו, חסיד בכל מעשיו ובאמונתו הרבה בצדיקים וחסידים ואותו מצא נאמן לפניו לתת בידו עתותי ילדיו הקטנים לפני מותו להיות להם לאב עד אשר יגדלו, וישימהו לאדון על כל ביתו והונו לשלוט בו כרצונו, עד אשר נשאתהו רוח אמונתו לארץ רחוקה אשר מעבר לים היא עם כל חיל היתומים; כי בודאי ראה בחלומו אשר היתומים האלה לא יהיו בנים נאמנים כמוהו, ומוטב שיהיו עניים כל ימיהם, ולמה יתן הוא יד לפושעים בהוציאו את הכסף מיד איש אמונים כאשר הנהו, לתתו ליד בנים כחשים?” הוא צדיק באמונתו יחיה בנעימים, עושה צדקה בכל עת, והמה בדרך פשעם יתענו." — כל היושבים תמהו איש אל רעהו, ופני המדבר האחרון שנו, אדמו וחורו מבשת וכלמה בהיותו הוא אחי יוסיל החסיד הבורח הזה. העלם האורח שמע משבתו את כל שיחתם ויצחק בלבו על דברת אנשים תמימים לתמם, גם אמנם לא הרשיע את כל דברי המתלהבים בידעו כי גם אמת ינבאו אף אם לא יודעים מה הם נבאים, ויסב פניו אליהם, לשסע את הדברים אשר לא יביאו לידי שלום וישאל אותם כמתעורר מעמקי מחשבותיו בשפה גרמניה ברורה: “אחלי אדוני, שאוני נא ואשאלכם דבר: האמנם אמת נכון הדבר אשר קראתי זה עתה בכתבי העת כי הוקם בעירכם בית ספר לישראל מטעם נדיב לב אחד מארץ רחוקה? איכה היתה כזאת? מי בקש זאת מידו הנדיבה? האמנם החלו בני ישראל גם בארץ הזאת לעשות תקונים במצבם לרוח העת החדשה?” דברי העלם העירו רגש ושאת כבוד בלב כל השומעים ויחרישו ברגעים הראשונים, אחרי כן פתח אחד את פיהו גם הוא בשפה גרמניה: “אמת אדוני הנכבד, הנדיב הנסתר הזה הפליא חסדו לנו כרחמיו ודרכי טובו, פתח לנו את אוצרו הטוב ויענק לנו עוד טרם שאלנו. ברכתו באה לנו בהיסח הדעת כברכת שמים מעל. כנראה הוא חכם גדול כנדיב נפלא, כי ישכיל להתנהג במדת החסד לבקש את מקום העוני להושיע, יהי שמו מברך.” ובדברו חדר מבט עינו בפני העלם כמו הכיר בם, או מדמה בלבו להכיר איש נודע לו מתמול שלשום. שם האיש הזה הדובר עתה הוא חדר־עם, גביר מעיר סיר־בבל. “מה גדלו מעשי צדקתו!” השיב העלם בשפתי חן: “הוא חכם להשכיל אל דלים כאשר הם שם, יודע לפלס צדקת פזרונו לפי העת והמקום.” ובדברו דבריו אלה הביט גם הוא בפני הדובר בו, וכמו שחוק רחף על שפתיו אשר ידע להסתירו בחבו. “אבן בן יהודה הוא האדון הצעיר הזה!” התלחשו היושבים מעבר מזה במרכבה, “מן היהודים החדשים אשר לא לנו הם. הוא מאמין לפי דרכו כי מברכת הנדיב נברך – לו לא ראה את ענינו ולא הביא עלינו את הצרה הזאת! אנחנו מחכים על ביאת גואלנו משיח צדקנו והנה זה בא כשטן המשחית כמלאך רע להפוך את עירנו כמהפכת סדום! אוי מה היה לנו!” קול תרועה נשמע מגרון מכונת הקיטור, אות כי באה אל חצר התחנה. המרכבה עמדה על מכונה; שוטר־המסע פתח את דלתות המרכבות וכל האורחים ירדו לבוא העירה. אלה הלכו ברגלים כברת הארץ אשר מן התחנה אל העיר, ואלה ישבו על עגלות סוסים העומדות שם נכונות כמחכות לקראת הבאים פעמים בכל יום. גם העלם הזה ירד ארצה ומשרתי התחנה חרדו לקראתו להוריד ילקוט־מסעו, והנה עול ימים אחד לקראתו כמו חכה לו שם. כמעט התראו פנים וימהרו ויתחבקו בנשיקות שפתים. העלם לחש לו באזניו: “גם הנה אביך בזה!” עד מהרה נטה הצדה להסתר מפניו. הגביר הדר־עם ראה ממרחק את שני העלמים אשר נפגשו וילך לו לשבת על עגלה לנסוע הביתה, כלא התבונן וידבר אל לבו: “אכן נודע הדבר.” העלם הוציא מכיסו מטבע כסף ויתן לנושא כליו אשר השתוחה לפניו על מתנת ידו מנה אפים, ויעל על עגלה אשר ישב עליה רעהו הבא לקראתו, ויקרא לרכב: “רוצה!” ההולכים ברגלים העירה הביטו אחריהם וישתאו. “אבל מי הוא האיש הזר הזה אשר אמנם פניו פני חסיד וקולו קול “חדש?” שאל אחד ההולכים אשר לא יכול למשול ברוחו הסערה מדברי הזר הזה. “מחסידי שבט־זר בטח איננו!” השיב אחד אמריו בשחוק, “זאת נוכחנו לדעת מאמרי פיו.” “יהיה מי שיהיה,” קרא אחר בתלונה; “אחת היא לנו. לא לנו הוא, ורב לנו, יקחהו אפל.” בעינינו לא יקל ערכו, אבל עוד חזון למועד, עוד נפגשהו ונדעהו. נשמע נא עתה שיחת שני הרעים הנוסעים לבדם העירה. “איכה שנית בקרב השנים,” קרא עול הימים אשר קבל את פני העלם האורח בחצר התחנה; כמעט שהכרתיך; לולא ידעתי על נכון על פי דבריך כי אתה בא היום הלום, לא עלה על לבי כי אתה הוא… פניך הרזים אין לך עוד, לא תלך שחוח ועיניך לנכח יביטו. אם תראה אותך עתה אחותי….. הכזאת יפעל אוירה דארץ נאורה? אשבע כי לא יכירך איש בעיר בלתי אבותיך בהכרה טבעית.” “כן הוא רעי,” ענה העלם; “גם כל אשר ישבו אתי במרכבה, אשר ידעוני עוד מילדותי לא הכירונו, כאשר הקשבתי כל שיחתם והגות לבם בכל הדרך אודותי אשר כזר בן אציל הייתי בעיניהם. גם אמנם נדברו בי, בבן יחזקאל אבי, לרגל שיחתם, כאשר אותות פני העירו זכרונות בן יחזקאל האובד בלבם, בלי דעת כי בן יחזקאל יושב אצלם. רק אביך אשר היה גם הוא ביניהם, הביט בי בעין חודרת, ולבי יאמר לי כי הוא הכירני, ואני התענגתי על דבריו הנכונים אשר השכיל לענות לכסילים כאולתם, כדרכו. איש מוזר אחד הפליא לדבר גדולות אשר לא פללתי לשמוע מפי אחד אחינו ילידי ארצנו. דבר לאט עמו. — דרכו נסתרה ממני. מדברי כל השיחה הכרתי לדעת את רוח העם והגות לבם על דבר בית הספר שמחתי לשמוע כי ישנם גם מתי מספר המכירים את האור כי טוב ולא יתעיבו כל חדש מפני הישן, ולפיהם אדע לכלכל את מחשבתי ופעלתי בקרב הימים. ואם נפלס דרכנו במועצות ודעת, אז נעשה ונשכיל וחפץ לבנו יצליח בידינו, כאשר יחדו נמתיק סוד.” “אמנם תכבד העבודה עלינו,” ענה השני, “כאשר גליתי לך באגרותי האחרונות אבל ראשית כל פעלה היא כבדה וקשה, ואנחנו נדע זאת מראש ולא נתרפה מפני כל המכשולים אשר יעמדו לשטן לנו. אנחנו נדע מה לעשות להסיר כל מכשול וסוף סוף גם הבוערים בעם ישכילו יבינו לאחריתם, וגם החשכים יפקחו עיניהם לראות כי לא אור מתעה נביאה העירה, ויתרון לאור בהיר מן החשך.” “גם הקנאים לא בכל דבריהם אינם צודקים, אם גם לא בדעת ידברו, אבל מחשבתם נכונה. עלינו לתקן המעות, למלאות החסרון, אבל לא להוציא את כל הישן אשר יפה הוא בעצמו, אם ננקהו מחלאתו וניפהו לרוחו ולא נשנה פניהו. וגם את החדש נטעים בטעם ישן לרצון יהדותנו הטהורה ותורתנו התמימה.” “התעז ירנו על אויבינו מבל־אוב, “הנפילים” העומדים עלינו?” “מפניהם לא נירא! ראשית לנו לדעת מצפוניהם, וזאת לא תכבד עלינו, נתחכמה להם לבוא בסודם ואז תגלה ערותם, ושרי ישר מעין־נוה לא יחזיקו ביד מרעים.” — “אבינה לרעיך רעי כאח לי!” “מלחמה ליהדות מדור דור!” “אשרינו כי גם אנחנו מאנשי חילה אנחנו!”

מי המה שני העלמים הנעלמים האלה, כנראה המה רעים מנער, כורתי ברית מימים רבים ילידי סיר־בבל? מה מגמת פניהם מעלות רוחם בזה! אולם טרם נספר את תולדות ימי ילדותם ועת התפתחותם עד בואם הלום, בואה נא אתי קורא נעים אנהגך אביאך אל ארץ אחרת, לא אלאה אותך בדרך, שם נתודע עתה אל איש אשר גם פעלתו עזה ונכבדה בספורי זה, והליכות חייו משלבות בעניני העיר סיר־בבל, והכי נכבד גם הוא במחזה זה.  

הנודדים בגוים.    🔗

עמק־זהב היה במבחר ימי עלומיו, כבן עשרים וארבע שנה, בבואו עירה שבט־און אשר בארץ עין־רמיה. הארץ עין־רמיה היתה אז בארץ מקלט לנודדים מארץ מולדתם. הארץ אי־הרס הרה וילדה פליטים רבים, הארץ עין־רמיה פתחה לפניהם את שעריה ותמלא הארץ אותם. גם מארץ גי־עצלה נסו רבים מנוסת חרב, ובשנוי מקום קוו לשנוי מזל, וילכו ויתורו להם ארץ טובה ורחבה, ארץ אשר תקרא דרור לכל יושביה, לשאוף רוח חפש מעמל עבודת עבד ולחץ נוגשים ביד חזקה, בארץ אשר במסכנות יאכלו בה לחם צר, או לא יכלו שאת את ראשם מחקים מעיקים, והמה טרם ידעו לעבור ארחות ימים לראות ארץ חדשה מעבר לים, והנה הארץ עין־רמיה לפניהם. הממשלה הקטנה הזאת אשר כיתה אז עוד סר למשמעת ממשלה אחרת גדולה, וידעה את נפש הגר, קבלה את הגרים באהבה וברצון, באותה להרבות מספר תושביה, להרחיב סחר הארץ ועבודת אדמתה הפוריה, ותתן להם ידים לסחור בארץ לעשות חיל, להיות לעם עצום ורב. אזרחיה מלידה היו נרפים ועצלים, ואציליה שנאו את המלאכה ואהבו את הבטלה ואת השלוה ואת השעשועים, להיות מנוחתם כבוד. האדמה היא שמנה ופריה נותנת אכל למכביר ביד נדיבה ומלאה לכל יונקי חלב שדיה, טרם חקקו חוקקים חקקי און לשים גבולות לכל מלאכת מחשבת ומשלח יד, פטרם שרי מסים שמו מס על הארץ ועל כל פרי תוצאותיה, רק את אויר הארץ ומימיה השאירו חפשים, עליהם לא העמיסו משא המסים. ויהי אז הנקל לכל גר אשר היה עד מהרה תושב באזרח הארץ, ללכת מחיל אל חיל לעשות עושר רב בקרב שנים לא רבות, ובני בלי שם אשר במקלם עברו את הגבול הזה, היו בן לילה לאנשי שם. אשר היה אתמול נושא סבל רובץ תחת משאו, היה היום נשיא העדה נוסע במרכבה כבודה ורב כבוד ביתו. נער משלח ונעזב, מתענה תחת יד אדונים קשה, עד מהרה התנשא ויעמוד במקום ויהי לנגיד ומצוה למשרתיו עושי רצונו. אז את אחיו לא ידע, בני משפחתו לא הכיר, לרע מנער התנכר, גם את שם אבותיו לא נשא על שפתיו, ולא נקרא שמם עליו, ובשנוי השם שנה את טעמו, וכבוד עשרו הכביד את לבו, נשהו את כל עמלו ועניו בארץ מולדתו ואת כל בית אביו, ויהי הוא ראשית משפחה חדשה, ראש בית אב. ליהודים היתה ארץ אורה ורוחה ומנוחה. בה לא נודעה אז שנאת הדת וקנאת האמונה. אזרחיה בני ברית אחרת, אשר רבם היו מתלקטים מארצות אחרות, לא לקחו אתם קנאת ארץ מולדתם שמה. פה היו לאנשים חדשים, דוברים שלום עם כל שכניהם, כמו תשא האדמה הזאת שלום לכל העם היושב עליה, ואוירה לא יסכסך בני ברית אחת בבני ברית אחרת, והאמונה השולטת לא הולידה ולא הגדילה מקנאים עזים לשנוא עם אחר אשר דתיהם שונות. על כן נהרו שמה גם יהודים רבים אשר לא נשאה אותם ארץ מולדתם, פה השיגה ידם השגו חיל בלי כל משא מלך ושרי מסים. גם יד הממשלה הגבוהה מארץ הקדם, גברת הארץ הזאת, היתה נכונה אתם ותגן עליהם לבל תאנה אליהם רעה. ובהתעורר פעם פראים אספסוף עריצים מבני יון להתנפל עליהם ולהכותם, עד מהרה שלחה הממשלה הנדיבה הזאת אנשי חיל מזינים ויעשו נקמה בהם בחרבם הקשה; כל הנמצא נדקר, וכל אשר הגד עליו כי ידו נגעה בנפש איש יהודי, כרגע כרע נפל שדוד על פתח ביתו. הארץ הזאת היתה סתר גם לכל מעול וחומס. מרצח וכל עושה נבלה בארצו אשר דמו בראשו, בצאת עליו משפט מות או מאסר עולם, נחבא לברוח ובא בשנוי שם ובסתר פנים ארצה עין־רמיה והון עצום חיל זרים בידו ויהי לסוחר מנכבדי הארץ, איש אמונים דובר מישרים בשערים, או גם שופט יושב על מדין, מגיד משפטו על נאשמים אשר הועד בהם כי שלחו בעולתם ידיהם. מהם גם שרים יושבים ראשונה במלכות או פקידים על עיר ופלך. זאת הארץ ואלה אזרחיה ואציליה, אשר אחרי כי החלו לרב על פני האדמה הזאת ובנים יולדו להם, מתיחשים על שם כבוד אבותם אלה, אשר בכל התכחשם לארץ מכורותיהם, לא שכחו את לשון גאותם, ותהי הארץ נושבת מעמים שונים: יונים, ארמנים, בולגרים, זרבים, פולנים, רוסים, כמו נפלגה הארץ ובלבלו הלשונות. גם היהודים אשר התלקטו אליה, הלכו גם הם בחקות הגוים המתנשאים האלה, בהיותם ערב רב מארצות שונות אשר דרכיהן שונים, ולא התלכדו בימים הראשונים להתאחד למפלגה אחת כאנשים אחים בני ברית. הספרדים אשר היו הראשונים גרי הארץ התפרדו, והמה נבדלים מאחיהם האשכנזים והפולנים, כעם לבדד לשכון עד היום הזה. בלשונם, במנהגיהם, בארחות חייהם וגם בעבודת קדשם בהיכלי תפלתם, המה שונים מבני בריתם אלה, כמו מחלצי אב אחר יצאו ולא עמדו יחד תחת ההר אשר ירד עליו אלהים לתת לעם סגלתו תורה אחת, חקים ומשפטים צדיקים, כנכרים נחשבו להם, גם יחש תולדותם אינני זך בעיניהם. — אמנם בדברים רבים להם יתר שאת על אחיהם בני ארצות אחרות; המה שומרים את רוח שפת קדשנו בטהרתה, גם יודעים לדבר בה מקטנם ועד גדולם ובפיהם נכונה משפט המבטא הנכון אשר לא מש מפיהם מדור לדור. ביניהם שוררת אחדות ושלום אמת, חיים חיי משפחה אחת, מחזיקים איש בדי רעהו ואינם מתערבים עם שונים. העשירים לא יתגאו על העניים, וכבוד הדלים לא יְחֻלָל בְרֵישָם. בהיכלי תפלתם מרחפת רוח ארץ הקדם, ורגש קדש יפעם כל הבא בהם, ובכל אותותם ינכרו כי בני עם קדש הם. אך בדבר אחד נופלים הם מאחיהם האחרים, כי לא כל רבניהם “הַחֲכַמִים” המה מופלגי תורה ואנשי שם בהלכה וידיעת התלמוד, אשר על כן קטנים הם בעיני רבני האשכנזים והפולנים, אשם ידם רב להם בגפ"ת ולא יחזיקום ליהודים אמתים. — גם האשכנזים והפולנים לא אמרו קשר להיות לעם אחד. להם יחסר הדבק הַמְדַבֵק בני משפחה אחת כאברי גויה אחת. אשר עשה עשר התגאה ברב חילו והדר גאונו הוא רם ונכבד בעיניו, בזכרו שפלותו בימי עניו, ורק העשירים כבוד ינחלו, ומה להם ולעני נקלה אשר בביתו אין כל? — גם בעיני עמי הארץ נכבדים הספרדים כעם רם ונכבד מזקן ויתנו כבוד ויקר לשמם, ויאמינו בם כבאנשי שם אשר לא יחלו דבריהם. ארכו הימים, שנו העתים. גבוהים השפלו, שפלים הגבהו, עשיר ורש נפגשו, ויחלו לאט לאט להתקרב וישכחו בקרב השנים את דרכי חייהם בארצות מולדתם. ובהיות הארץ מברכת חותכת חיים לכל חי, לא מצאה הקנאה קן לה כבארץ רזה אשר לא תתן די לחם לרעבים, או אשר לא תשא אותם מרב. וכטוב לבם כרתו ברית אחוה ויהיו כבני ארץ אחת ובה עמדו מן העת ההיא עדות רבות בכל הערים בחקים ומשפטים. גם בלמדם דבר שפת הארץ האזרחית, ושפת ארץ מולדתם גם היא עוד אתם ותצא להם שפה בלולה, תערובות מבטאים שונים, כמו בלל להם שם ד' שפת כל הארץ, ותהיינה להם מלות גרמניות, פולניות, רוסיות, רומניות, ארמיות ועבריות לשפה אחת כבת גרמניה בהלכות מבטאה, נקובת שם¹ “יהודית”, אשר גם בלשן גדול בקי בלשונות רבות לא יתחקה על שרש כל מלותיה, להכיר מוצאן, בהיות להן פנים חדשים. היא היתה רק להם לנחלה, אין לזרים חלק ונחלה בה, וכל העמים לא הכירוה עוד לשפה בין השפות. המשכילים בעם ראו כי לא תשא אותם הארץ בדברם בלעגי שפה, ועת היא לטהר לשון עלגים. ויותר אז, בהחל גם שפת הארץ הנושנת לשנות את טעמה לרוח העת, בשנותה את כתבה הבלה מזקן לכתב רומי אשר תקרא לה אמי, גם חמדה את יפי שפת צרפת אשר התאמרה לאחותה, ותהי לשפה נעימה בית רומה בעיניה, ולא יכלו גם משכילי היהודים לעמוד מרחוק ויאמרו להפוך גם להם שפה ברורה. אז נוסדו יחד וימתיקו סוד ליסד להם בתי ספר שמהם תצא תורה ודעת ושפה טהורה. בין הערים המצינות אשר בהן נבנו ונוסדו בתי הספר הראשונים לבני ישראל שם בימים ההם, מצינת היא העיר שבט־און, עיר מלאה אז עשירים, לומדי תורה, משכילים ואנשי מעשה. בין המיסדים הראשונים בעיר הזאת הכי נכבד הוא איש סגלה אחד… חכם ורב תבונות, יקר ומהלל אשר כבר עשה לו שם בין הסופרים החכמים המפארים. גם הוא נבחר לראש ומנהל את בית הספר הזה, וימשוך ויקרא אליו כל מורה משכיל לתת לקח טוב בבית הזה, אשר באמת למופת הוא בכל הארץ, כי הוא אצל מרוח חכמתו עליו ותורת אמת היתה בפיהו, ושפתיו שמרו דעת. גם בית הספר עומד טעמו בו ולא נשבת גם אחרי אשר בתי ספר אחרים נסגרו במריבות העדות. — בימי המסה לתלמידיו התאספו נכבדי העיר המצינים בתורה, שם ישבו כסאות לבחינה לשמוע בלמודים. ששים בבואם לראות איך התלמידים עשו חיל בכל הלמודים, ולמוד התורה והשפה העבריה הטהורה עולה על כלמו, שמחים בצאתם מן הבית הזה אשר תורת ד' היתה עקר וכל הלמודים הזרים טפלים לה, ברוח המנהל המשכיל איש האמונים הזה, אשר בתבונות כפיו נהל אותו. גם משרי העיר באו שמה לימי המסה והתענגו גם הם לראות את בני ישראל הולכים קדימה, לומדים מאהבה שפתי דעת ולשון הארץ, כהלכתה ויתנו תודה לראשי העדה. אשרי העדה שככה לה. אז נקרא עמק־זהב אל בית הספר הזה מטעם המנהל ויהי שם למורה ומלמד להועיל תחת פקדתו. אז החלה תקופה חדשים ליהודי עין־רמיה. כי מבתי הספר האלה עלו התלמידים אל בתי המדעים הגבוהים אשר מטעם הממשלה, ויקם דור חדש, דור נאה ומתקן, דור דעת שפתיו ברור ימללו ולשונו מדברת גדולות. ותחת אשר היתה, הארץ הזאת לפנים מחללת בארצות למקום סכלות ואולת מהללת עתה לארץ מחכמת ומשכלת, ותהי עת ברכה ליעקב וימים טובים לישראל, תקוה לראות חיים שיש בהם עשר ואשר, תורה ואורה, רוחה ומנוחה. אולם שלות היהודים לא לארך ימים היא, וישרון לא ירגיע בגוים ימים רבים מנוחה שלמה. כמעט יחלו לראות מנוחה כי טובה ושלוה כי נעמה, עד מהרה ישבחו את ימי ענים ומרודיהם; לא יזכרו כי על אדמת נכר המה גרים ותושבים ויהרסו לעלות במעלות העמים, יחקו את מעשיהם להיות כמוהם ויעוררו קנאת העמים עליהם. — העמים בכל מקום שהם, המה בעלים ואדוני הארץ, יהיו אזרחים מימות עולם, או חדשים מקרוב באו, יקראו כל עת בהות גאונם: “לנו הארץ!” והיהודים נכרים הם בכל מקום ובכל עת, זרים אוכלים מטוב ארץ אשר לא להם היא. כן הוא משפט הגבורים על החלשים. אך בהיותם שפלים ועניים יסבלו אותם, יבזום בלבם וישליכו לפניהם מפל אכלם ויעזבום לנפשם, ובשאתם לא יוכלו שאתם, ויערימו סוד לגרשם מן הארץ, כמו אחת דתם מאז גלותם מארצם להיות אך נודדים בגוים! ממשלת עין־רמיה או שריה ורוזניה, אשר החלו להרע עינם ביהודים אשר פרו ורבו ויעשו חיל בארץ לא להם; אחרי אשר יצאו לחרות מתחת יד הממשלה הגבוהה, להיות רוזני ממשלה עומדת ברשות עצמה, להם נתנה הארץ, ויקוצו מפני בני ישראל. בשאתם שכחו צור מחצבתם, כי אמנם זה העם לה היה, לא בחרבם ולא בקשתם ירשו הארץ, כי אבותיהם היו אסופי פושעים וחטאים אשר שלחו שמה בעד פשעם, בהיותה ארץ גזרה בימים קדמונים למקלט. ברבות הימים פרו וישרצו והיו לעם נקוב שם “נמרים” לאמור מצאצאי עם רומא אנחנו. גם קמו להם סופרים ומְכַתְבִים ובדו להם ספר דברי הימים, וכן הם עתה עם מתקן ומקבל בכל החקים והמשפטים ככל עמי הארץ. ואיזה עם כזה בארץ, באותו לעשות לו שם בעמים, לא ירדוף אחרי בני ישראל? במה יודע בגוים? אמנם נקל היה ליהודים שם להשיג שווי הזכיות ומשפט האזרחים להם ולדורותם אחריהם, טרם הגיעה עוד הממשלה הזאת לימי גדולה בראשית החלה להתפתח במי ילדותה, כאשר עשו אז באמת בני עמים אחרים הגרים שם והיו לאזרחים בנאמני ארץ. אולם, כמו נגזר עלינו לבל נהיה ככל העמים, יבוא השטן ברגע הישועה ויהפוך את הברכה לקללה. ברגע היות עם לבב המלך פרדננד למלאות רצון השר אברבנל, להניח את אחיו בארצו בשלותם, והנה קפץ הכמר הנבל טורקמדה הביתה, בצלם אלהיו בידו, ויטה כרגע את לב המלכות לרעה! כן הוא בכל עת ובכל מקום. נפלא הוא אשר כמעט כל פעם תצא הרעה מקרבנו, ויד אחינו תכה אותנו חרם! — כן גם אז באשמת עשירים מתי מספר גאיונים, אשר רעה עינם באחיהם הדלים, לבל יהיו גם המה נכבדי ארץ כמוהם, וגאותם השיאתם לעמוד ממעל להם, בהאמינם כי להם ישאו עמי הארץ פנים להכירם ולהותירם, וכל ישראל בשפל ישבו עת המה יגביהו לשבת וכן נבדלו היהודים לרעה, אשר היה להם לרועץ באחרית הימים, וגם העשירים המה נודעו כי יהודים גם הם, וגם להם אין חלק ונחלה בארץ. כמעט החלו שרי הממשלה לשאת ראש לדעת כי אמנם המה עם ובגוים יתחשבו, הערימו סוד, חבלו תחבלות און, העמיקו עצה נבלה למרר חיי עם אחד היושב לבטח אתם, ויבדילו קהל גדול מהיות אזרחי הארץ אשר אין להם המשפט לעבדה ולשמרה ולאכל מטובה, הניאו את לבב עמי הארץ, אשר היה טוב להם כל הימים, מאחריהם, בחפאות עליהם אשמות שוא ועלילות עול אשר בדו מלבם, למצוא עונם לשנוא, ויתנו להם חקים מעיקים ומשפטים שאטים, להגביל משפטם ולהורידם משאתם. כל מטה לחם נדבר להם; כל משלח יד וכל מסחר המעשיר את בעליו לקח מידם בחזקה; לכל משרה ומשמרת לא נתנום לגשת; מן הכפרים גרשו באכזריות חמה לגור בערים, שם איש את רעהו חיים יבלעו. בכל מקום נתנו מכשול לפניהם עד אשר ימכו וישחו. ארץ מקלט אחת היתה הארץ הזאת שנות מספר לחיות בנעימים ושלות השקט וגם זאת נהפכה להם למעון תפת וגי הרגה! בפרוע פרעות בישראל בטלו סדרים רבים, גם בתי הספר נשבתו ויעזבו רבים את הארץ אשר היתה להם לעמק עכור ותקיא אותם, לתור להם ארץ חדשה אשר תשא אותם, לעבדה ולאכלה. ויקח לו גם עמק־זהב כלי גולה בתוך הגולים, אחרי אשר בֻלַע ממקומו, וילך וישב לו אל ארצו ויבוא עירה בל־אוב. כעשרים שנה ישב עמק־זהב בשבט־און. שם נשא את אשתו אשר ראה עמה חיי שלוה ומנוחה, אכל לחמו בשמחה מטוב לב. אמנם לא פזר כספו על מטעמים ומשתה שמנים כדרך הארץ הזאת; גם לא שכר לו היכלי כבוד וחדרים מרוחים מלאים כלי בית יקרים, אשר אין יתרון בם לבעליהם כי אם ראות עין והתראות תפארת לעינים; כי כל התיפות יתרה שנאה נפשו, בכל אהבתו את היקר והנעם במדה ישרה. גם אשתו אשר היתה יפה וטובת טעם, היתה צופיה הליכות ביתה ותעש בחפץ כפיה לתמוך אושר ביתה, ותכלכל כל מעשיה במשפט וסדר וחשבון לבלתי תת לכסף תוצאות על חפצים שאין בהם חפץ רק תפארת יתרה כדרך כל המתהליים בעשרם, וכל המרבה להגדיל כבוד ביתו בכלי תפארת הרי זה משבח שבעית. — רק כלים נאים שיש בהם תועלת הביאו אל ביתם, באהבתם את הנעם ואת המועיל יחד. עינה לא היתה צרה באורחים, וכן היה ביתם פתוח לרוחה. כל מודע וָרֵעַ הבא מארצו, היה מאוכלי שלחנו כל ימי מגוריו אתו. הוא היה כל עת שמח בחלקו, שמח בעבודתו כעבד נאמן לשפה העבריה אשר היא היתה כל חיי רוחו ולה הקדיש כל ימיו. בחכמת לב המנהל ובעצתו האמונה האדירו תורה הגדילו תושיה בבית הספר הזה. אמנם בימים הראשונים היתה להם מלחמה, כי לא חדלו מורדי אור מקרב העם אשר דברו סרה על הבית הזה ועל משטריו, כי מארה בו ורעה במגוריו אמרו, כי שפתי מורים נאורים לא ישמרו דעת התורה. אבל אחרי מסות רבות נוכחו לדעת כי גם ממנו תצא תורה ודבר ד‘, וברכה בו, וכל העם ראו את המורים תמימי דרך הולכים בתורת ד’, זך לקחם ותורתם התמימה, ויהללו בשערים מעשיהם. כה בלה עמק־זהב שנותיו שנות מספר בנעימים. אז נולדה לו בתו הבכורה ויקרא שמה “עדינה”, כאשר היתה באמת עדינה ונעימה בכל מעשיה, צלם דמות אמה ליופי וטוב טעם, ולב שמח ואמץ רוח באביה; ותהי ילדת שעשועים לאבותיה בילדותה ועלמת חן קורת רוח בעלומיה. אביה נתן לה לקח טוב בכל המדעים שהם תפארת העלמות, ותורת ד' ודעת השפה העבריה בכל חקי דקדקיה ודברי ימי קורות עם ישראל מאז היה לגוי, למען אשר תהיה יהודית נאמנה, אשה יראת ד' ומשכלת לגדל גם את בניה על ברכי היהדות התמימה, להיות בנים נאמנים, באמרו: כי חנוך הבנים בראשיתם הוא ביד האם, וראשית החנוך גם היא אחריתו. אמה למדתה אורחות חיים והלכות הליכות הבית, להיות אשת חיל תומכת כבוד ביתה. כן פרחה כשתיל זית בגן נחמד ונעים ותיף בגדלה ותהי תפארת העלמות. אולם גם מרגעת עמק־זהב היתה עדי רגע! מבלי משים באה עליו שואה ממרחק, וגם עליו עלה הגורל להיות נודד בין הנודדים בגוים, ויאמר: אלכה ואשובה אל ארצי ומולדתי, שם לא תנידני יד מרדף, הלא היא ארץ הרת ההשכלה מגדלת משכילים ישרים ותמימים, כאשר היתה בימי נעוריו, עתה ימצא מנוחה שהוא רוצה בה. — הוא בעלם שלא התפתחה עוד רוח בינתו, כפוחז בכל דרכיו יצא אז ממנה, וכאיש ברוח נכון לב אמיץ ובדעת מישבת שב עתה אליה. בעזבו אותה אז, היתה ההשכלה עוד נחבאה אל הכלים, יְרֵאָה וחרדה מפני החסידות אשר היתה שלטת, לה עז וגבורה; ובבוא עתה, השכלה בחוץ תרנה, ויד החסידות לא תְנִידֶהֳ! רוח התמורה אשר חֻדְשָה בקרבו, חִדְשָה בטח, לפי אמונתו לתמו, גם את פני ארץ מולדתו. עתה ימצא מקום למעשהו, עתה יפליא לפעול ככל אשר עם לבבו, ופה יבוא חלומו בתמו! ומה השתומם לראות אשר לא פלל! הוא קוה להשכלה מאירה והנה מבעירה! משכילים הציתו אש לאכל את הקוצים, ותצא ותאכל מגדיש ועד קמה ועד כרם זית! הרביבים אשר החלו לרדת מן השמים, למען ירוו את הארץ, להזריע זרע אמת, היו לגשם שוטף הסוחף בחזקה את האדמה הנחרשת ואת זרועיה יחד הלאה הלאה, ונשארה יבשה צחיחה! תקותו נצמתה, שמחתו נשבתה, בינתו הסתתרה! איכה היתה הארץ, הרת השכלת קדש בקרב מעט השנים לארץ מלחה מלאה תהפוכות, סכלות מהבלת וחכמה מנבלת. והשכלה תמימה תתענה תחת יד שתיהן! איפה יכירנו עתה מקומו? חסידות והשכלה, איזה ליהדות ואיזה לעזאזל? הנה שתיהן מתיפות משימות בפוך עיניהן, מחליקות שפתיהן, אשה באחותה תדבר סרה תתן דופי כי היא בת נכר, זרה מולדת חוץ, אך מי היא הבת הנאמנה מולדת בית? עמק־זהב ידע מאז כי יש יתרון לחסידות מאמנת ואוהבת מן ההשכלה מחללת ומכזבת; כי מן החסידות תצא השכלה אשר איננה משרכת דרכיה, והשכלה זונה, עקרה היא לא תלד, או תלד בנים זרים זרע מרעים ומשחיתים. לחסידות עוד תקוה, כי תפקחנה עיניה ותכיר את הדרך הסלולה והישרה, ועיני ההשכלה כבר עורו מקרני אור מתעה, לא תוכל לראות. ויבחר לו שבת בעיר קטנה מושב החסידות, עד אשר יראה אחרית תקותו וידע מה לעשות. בימים ההם החלה התעוררות חדשה בלב עלמים רבים, אשר לא הרחיקו עוד ללכת לאור מתעה, ואשר הביטו על רעיהם הנתעים בתהו לא דרך במרחב מדבר שמם אין קץ וגבול, הנסחפים הלאה הלאה מזרם מים זדונים ואין מעמד ויאבדו דרך. ויתעוררו לעמוד בפרץ לעצור בעד שטף השבלת להשיב נדחים, לאחוז בחזקה בכח בשערות ראש נטבעים, טרם נתקה תקות חייהם, ויש תקוה לתחיתם. ויוסדו ליסד בתי־מחסה על יד מי הנהר הרבים והעצומים, להעמיד הצלה ופליטה לכל הנופל במצולות המים, עד מהרה. בערים רבים נוסדו אגדות אגדות ליהדות ולעבריה, גם הרימו נס ציונה, להחיות רוח נואשים ולחדש תקות ישראל, תקומתו ותחית לאומיתו. “הנצנים” נראו בארץ, חברת בחורי חמד למודי ד' התקוממו מזינים וחלוצים בכלי נשק להתנפל על “הנפילים” אשר היו אז בארץ, חברת פועלי און, לדבר את אויבים עזי נפש אלה בשער, והמלחמה החלה. כלעמת שהחלו “הנפילים” לנפול, כן גברו “הנצנים” חילים יום יום, כמעט היתה ידם על העליונה והנפילים ספו תמו מן בלהות, והנה יד חזקה ממרחק באה לעזרת הנכשלים פתאם, ויחלו לאסוף חיל לחגור שארית כחם לעמוד במערכה ולחדש פני המלחמה. גם עמק־זהב נאחז בסבך הקרב הזה ויאלץ להחלץ חושים, להלחם בין הנלחמים, אחרי אשר אמר בלבו כי באה לו עת מנוחה, אחרי אשר רבות שבעה לה נפשו תלאות מלחמות, וכבר עשה מלאכתו ככאיש מלחמה בעתו, ועת להניח מידו כלי מלחמתו. אבל הוא כלמוד מלחמה מנעוריו, סערת מלחמה לא תבעתהו ויחלף בה לצאת בצבא לקראת המערכה, ומה גם עתה בראותו כי רבים הצרים, והמלחמה כבדה מלפנים ומאחור, ואין עוד עת לנוח.  

האותיות לאחור.    🔗

באישון לילה ואפלה בימי הבציר, הלכו שני נערים ברחוב העיר סיר־בבל העולה אל תחנת מסלת הברזל. כצאתם את העיר נטו מן הדרך הסלולה הצדה ללכת על מסלת השדה הכבושה מן ההולכים ברגלים. דרך קצרה. הלילה השליך הס; רוח חרישית נשב בדממה בין שבלי הקמה העומדות להקצר, והנה מתנועעות לרוח הלילה, כמו מתלחשות כי בא קצן, קץ חייהן המלאים נדודים וחליפות. ביום צח ילהט אותן חם השמש בלי חמלה, ואין נסתר מחמתה. ביום סגרור תרטבנה ממטר שמים היורד עליהן בלי הרף יום תמים או יומים או ימים רבים, וכבר שתו לשובע, נלאו נשוא. סער מתחולל כי יבוא וימכו וישחו ארצה בחזק יד סופה וסערה ואין להן תקומה עד בוא חליפתן, ורבות תאמרנה נואש לחייהן, ואשר שכבו לא תוסיפנה לקום. בלילה תקפאנה מקור הבא לפעמים בחזקה למוץ לשדן. ובימי מנוחה שאת צפורי שמים תבעת אותן אשר באותן תבאנה לנקר בהן לשובע מזרעוניהן הרכים בעודם באבם, ואין מַשֵב אותן. העומדות בפאות השדה חייהן תלוים להן מנגד; שם הולך הֵלֶך לשוח, מבלי משים יטה הצדה ותחת רגליו תרמסנה למאות ולאלפים, או ישלח ידו כמתלהלה ויאחז בכפו מן הבא בידו ויסיען בחזקה ממכון שבתן, ומי יקום להן עם מרעים? אמנם הזורע הדואג להן יעמוד להן שומר, בול עץ או מוט גבוה וראשו חבוש כובע כתבנית איש להפיל אימתה ופחד על עוף השמים, אבל מי ישים אליו לב והוא ממקומו לא ימוש, לא יראה אם תאנה להן רעה. — עתה חלפו עברו ימי התלאות, והנשארות בחיים שמנו עשתו ותגמלנה להיות לברות לאדם לאדם ולבהמה אחרי מותן. עוד מעט ויעלה הכורת עליהן ויבלען ממקומן להוליכן אל מחוז חפצן, תעודת תולדתן. שני הנוסעים הלכו אט, לא נחפזו לא אצו לדרכם, כי על כן קדמו ללכת עת רבה לפני מועד המסע, להרבות שיחתם והגות לבם בלי כל מעצור מפחד שומע. רק שניהם לבדם שם, עודם צלולים בעמקי מחשבותם, כמו לחש הקמה העיר גם בקרבם רעיונות תוגה, כי קץ לכל דבר, וכל גדול בולע את הקטן ממנו. הגבוה הוא מלאך מות לשפל ממנו וגבור על חלש יתעורר ואין מידו מציל, ואין מעמד ומנוחה שלמה על האדמה רק תמורה תמידית, יציר הולך ויציר בא, ומרגעה עד ארגיעה. “עוד מעט,” העיר אחד את רעהו מתרדמת דומיתו בקול דממה; “עוד מעט ומרכבת הקיטור תשא אותי מעליך ותוליכני הלאה הלאה אל ארץ רחוקה אשר לא ידעתי. אראה ארץ חדשה ופני אדם חדשים. אבוא בין אנשים אשר לא הסכנתי דרכם, לא אדע ארחות חייהם, כמוזר אהיה בתוכם, את מי אתרועע, מי ישיחני יבין הגיגי, יאמצני לעמוד איתן בכל המסות ולא יפול לבי ולא תמוט רוחי? רעי כלבבי האחד יתסר ממני ואהיה נעזב בודד!” “אל נא, רעי כאח לי,” ענה השני בנפש מרה; “אל נא תִוָאֵש בימים הבאים לקראתך; למה זה ינבא לך לבך כי ימי עמל מנו לך, ותתאר לפניך עתידות נוראים? הן לא אל מדבר שמם אתה הולך, מה לך פה ומה לך שם? האנשים אנשים הם בכל מקום, אחינו לא ישנו את טעמם בשנוי מצבם, בארץ אחרת אין להם תורה אחרת. האדמה, האם המפנקת תשא אותך על כל פניה, גם היא לא תשנה מראה, ולמה תהגה נכאים? הלא גם במקום שאין אנשים השתדל להיות איש! הורונו חז”ל, ומה גם בין אנשים חכמים ונבונים? החכמה, אשר לשכנה תדרוש עתה, היא תשעשעך, היא תשיחך ותנשך את כל עמלך ואת כל בית אביך!" “אנכי מעודי לא עלה הרעיון הזה על לבי,” ענה הראשון, “לא חלמתי כי תבוא עת הפרד מבית אבי וממך. הרעיון הזה חדש הוא, פתאם פעם אחת העירהו אלופנו עמק־זהב בקרבי עד אשר החל לפעמני בחזקה. טרם הסכנתי עמו, לא הייתי נכון אליו. לא ידעתי נפשי כי נצבתי על דרך ארוכה אין קץ ועלי ללכת הלאה הלאה בלי עמוד ובלי הבט אחרי. אנה ישטפני זרם העת? האמצא פעם גבול ומקום קים באחרית עמל הדרך? הן זאת היא ראשית נדודי, האראה גם אחריתם?” “הלא לגדולות נועדת!” נחם אותו השני בשפתי דעת; “לפניך תעודה נשגבה ונעלה, למה תנכר אותותיה? לא תכיר ערכה אשר תתן לוית חן לראשך, בהיותך סגלת העלמים בחיר הבחורים? ואם קטן אתה בעיניך, להתחשב בין כל הנערים הפשוטים הנזרמים עם זרם העת, אובדים דרך, ולעתים רחוקות יבוא אחד אל מקומו הנכון לו, הנה לך יתר שאת בשאר רוחך, ולפניך תקוה טובה ונעימה משתקת, כי עוד מעט ותעמוד איתן במקום גבוה אשר יכירך, ומה הנה שנות מספר שנות עמל בעלומיך מול העתיד הגדול הנעים אשר לקראתך? אל נא תתרפה בימי עוני, וכאשר תקים את החכמה מעוני סופך לקימה מאושר!” “איכה אתאמץ ואתנחם בתקוה נסתרה, ואני על אם הדרך? אביט לאחור והנה חשכה ואפלת ליל. אשא עיני לפני והנה חתולת עלטה תחתום בעדי! הן אנכי הוא הנער הראשון בדורי בעירי אשר פתיתי ולבי מלאני לשנות את דרכי ולנסות את חילי לסל לפני מסלה חדשה, מי יודע את המכשולים ואבני הנגף הרבים אשר יתיצבו לפני בדרך לשטן לי? ואיכה יכני לבי בזכרי כי אשים לאל בפעם אחת כל התקות הנעימות אשר נבאו להם אבותי הישרים בי, אם גם במחשבתי הנכונה להביא להם נחומים ושלומים כפלים באחרית הימים! ואם לא? – – – מה נורא הרעיון הזה!” “לבי נכון בטוח כי לא תנחם על מעשה מסעך זה!” אמצהו השני באמרי פיו. “דברי אלופנו עמק־זהב כדברי אלהים בעיני; הוא לא על חנם נתן מרוחו עליך ויבחר בך. גם אני מאמין כי מאת אלהים היתה זאת, אשר התועדנו אליו. — הלא על יום זה קוית, אל יום זה התפללת כל העת מיום פקח את עיניך על דרכך ויאמר אליך: לך לך מארצך! מבית אביך! כשמחת פתאם החיתה את רוחך ותהין ללכת, ורק עתה ברגע בואו, תבהל ותחרד! אולם החרדה הזאת לא תאריך, כרוח, כצל תחלוף, ואתה תשאף רוח ותאמץ כח לכלות את אשר החלות! גם חכמנו הגדול ראש משכילינו בן־מנחם ז”ל עזב את בית אביו בימי נעוריו, אשר לא עשה עוד נער לפניו, כתת את רגליו הרכות ללכת בדרך אשר לא ידע מתמול שלשום, כי לבו נבא לו עתידות לרוח צמאונו ממי הדעת בארץ רחוקה, ולא נסוג אחור. ואלהים הנחהו בדרך אמת עד עלותו ועד היותו לגואל אחיו ולמורה תועי רוח בינה. יהיה נא האיש משה זה לך למופת, וצלח ורכב על דבר אמת!" “זה האיש משה היה ענו מאד בכל רוחו הכביר. היקום גם מבחורים שפלים בערכנו במשה זה עוד? אמנם אנחנו כלנו חפצים להיות כמשה, היש לאל ידנו? אנחנו רוצים, היכולים אנחנו? כוכב־אור כמוהו לא יופיע ברקיע כל פעם! גם אנכי חלילה לי להגות גאות ולבקש גדולות כאלה; אמנם את חכמתו אבקש, אבל לגדולתו לא אשא עיני! אני אתאמץ לעלות במעלות החכמה על סלם הדעת אשר בני אלהים כמוהו עולים ויורדים בו, אולם לא לעלות לשבת במרום שבתו. הן לא לכבוד חכמים יחמד לבי, רק לחכמת חכמים, וכל אשר אמצא אהיה שמח בחלקי. ובדבר הזה אצא בעקבותיו, כי גם הוא לא להיות אשר היה, שקד בלמודים. הנער “משה” לא חמד לשם “בן־מנחם” הגדול אשר נחל האיש משה.” — “אשמח לשמוע כי תתחזק ולא תאבד דרך!” השיב השני אמריו לו. “הענוה היא רעיה נאמנת ומנהלת מאשרת לאדם ללכת לבטח דרכו. אשרי האיש אשר יארח לחברה אתה ותנחהו בעצתה! היא תשים כל עקוב למישור ותשמור רגליו מלכד. לך בכחך זה, ודברי אלופנו יהיו לך לעינים!” כה הלכו הלאה כברת ארץ משיחים ומחרישים רגעי מספר להתאמץ בהגות לבם אשר העירו איש בקרב רעהו באמרי פיהם. אחר דומיה מעט החל השני לדבר כמסב שיחתו על רעיון אשר לא נתן פוגת לו ועצור במלים לא יכול: "ראה נא רעי כלבבי, הנה אתה הולך למקום אורה ואני אשב במחשכים! לו לא נפקחו עיני לראות אור שמש ההשכלה, כי אז הייתי שמח בנשף חשכי, מְאֻשָר בְעִוְרוֹנִי, ועתה? מי יודע מה ילד יום? איזה ימי עמל מנו לי? הוספתי דעת, אוסיף דעת מכאובי, אוסיף החיש מר גורלי שבעתים, כחשכת האפלה אחרי נגה הברק. האם בצל עשרי אמצא עתה אשרי? אהה, איכה אבזה עתה הון מהבל! “אל נא תאמר נואש גם אתה במצבך!” הביע לו הראשון רוחו; “ימי עתידותינו לוטים בצעיף עלטה, מי יביט לראות מה אחרי הצעיף? ולמה זה נעכר רוחנו בחזות קשה, בהיות לנו המשפט גם לתקוה טובה? גם ארצנו האמללה הזאת לא תעמוד בעיניה כל הימים, גם עליה יעבור רוח השכלה, תשנה את טעמה, וגם אותך מקומך יכירך אז ותמצא את אשר אתה מבקש. — ואולי נכונו גם לנו ימי מעשה, אנחנו נקראים להקריב כח ידינו לפעלה חדשה. — כי אמרתי: נשא שנינו יהבנו בדומיה, נכון, ונחכה, והאל הטוב יעשה הטוב בעיניו. אם נקראים אנחנו למלאכות יקרה ונכבדה, נמלאנה ברוח אמונה במועדה. רוח אלופנו עמק־זהב אשר עלינו, דבריו אשר שם בפינו יעודדונו ויאמצונו לשאת ולעשות. אם אמנם עוד נפלאים דבריו ממנו כעת, לא נבון עוד עמק מחשבותיו, אולם רב שנים יודיעונו חכמה, ונסיונות שונים יחכמונו, אז יאירו דבריו את עינינו. אם לבו נכון בטוח אשר זרע זרע אמת על תלמי לבנו, כאשר אמצונו במו פיו, יצמח וישגשג לגפן אדרת. נתאמץ גם לקים מאמרו להשלים כונתו ולמלאות תקותו!” “לא אדע נפשי, כמו נהפכתי והייתי לאיש אחר מאז אורו עיני בתורת אלופנו זה ושכל מליו. אינני יודע מה היה לי כי עיני תראינה תהפוכות בעיר מולדתנו, כמו בתמונה אחרת לפני עומדת עתה. כל אחינו אשר הסכנתי דרכם בתור אנשים, עתה אבזה צלמם כמו שנו פניהם, כלבושים בגדים צואים בעיני, ובשפתם תגעל נפשי, כבלעגי שפה ובלשון אחרת ידברו. השוקים והרחובות צרים ומטנפים, לא אוכל שאתם בבואי זה מקרוב מארץ אחרת מערים גדולות בנויות לתלפיות. אתמול היתה לי העיר כלילת יופי, קריה עליזה, התענגתי להתהלך לשוח ברחובותיה, באשרי להיות בן עיר כזאת. בבית המדרש הייתי שמח לארח לחברה את בחורי חמד מרבים תורה מרבים ישיבה, מרבים שיחה נעימה, לא פללתי כי יש עוד נעם אחר נעים מזה, והיום פתאם בפעם אחת חלף עבר כל הנעם כזהר שוא, כברק הברק, כאשה מאוסה וסרת טעם בסור עדיה מעליה ופוך מפניה! כבקסם על שפתיו שנה מבט עיני בלי משים לראות אחרת מאשר ראיתי עד כה! עתה צר לי המקום לשבת, צר לי אויר הרוח לשאוב! מה עזו אמרי שפר! מה חזקו דברי פי חכם, כי לשמע אזנים שניתי את טעמי לתעב כל מראה עינים!” “אולם משכיל על דרכיו יודע לעשות ארץ מלחה לאדמה פוריה, ומדבר ציה לעיר מושב! הבליגה על געל נפשך עוד שנות מספר; רוח העת לא יעמוד ימים רבים על מקומו, גם הוא כזרם מים רבים הולך הולך ונסוע, שטוף ועבר ויזרה הלאה כל חלאה וכל נמבזה ויחדש פני האדמה!” “אבל מה הוה לעור ברפאות אותו רופא חכם להשיב לו ראות עיניו, לראות אור השמש כי טוב, ומראה הטבע כי נעמה, ויניחהו בחדר אפלתו במחשכים ולילה אור בעדו?” “לכן תקוה נעימה תשעשעהו כי תזרח גם לו השמש, ולעורים מה תוחלת?” "ולך הנה זה זרחה השמש, לאורה תלך לבטח דרכך, ואני עודני בחשכה אתהלך, אקו לאור עד נכון היום! מתי יהל נרי? יגיה חשכי גם אני? — אבל טוב לי כי אורו עיני ואדע יתרון האור מן החשך. הבה, אתאמץ, הן לא לארך ימים אשב חשך וצלמות, ובאורך אראה אור! עתה הבה נחזק ברית שלומנו טרם נפרד ונסתר איש מאת רעהו. וזאת בריתנו אשר נשמור: נריץ אגרות מספרות מדת ימינו איש לרעהו, כל הימים אשר נהיה רחוקים. אנכי אספר לך בשבתי בביתי כל אשר יעשה אתי, כל החדשות אשר תהיינה בעירנו; ואתה תודיעני בלכתך בדרך כל אשר יעבור על נפשך במרחקים. וכן נהיה קרובים ונקשרים כבימי שבתנו יחד, ומה היא כברת ארץ, ארוכה או קצרה, אשר תפריד בין גויותינו, בהיות נפשותינו נצמדות ורוחנו מדבקות? “ימי פרידתנו לא יארכו לנו, יהיו בעינינו כימים אחדים, ומה תרב שמחת פגישתנו והתחבקנו אז בבוא מועד! מה תרבינה אז החליפות והתמורות אשר תפעלנה על רוחנו בקרב ימי המספר האלה? כי כאשר אשנה אני את דרכי בהתערבי עם שונים כן תשגא ותלך מחיל אל חיל גם אתה ברוחך הכביר, גם אם את מקומך לא תנח. רוח האדם הוא העולה למעלה למעלה, ומה מראה עינים מול הלך נפש?” “הימים ידברו!” “המעט בעיניך המסע הגדול אשר נסעת לימין אלופנו במעט השנים, צעדי הענק אשר צעדת לאורו? וזה לך האות כי רב כחך ללכת הלוך ונסוע; ואם עומדות רגליך על ככר קטן קצר ידים, תשא אבר תעוף על כנפי הרוח מלא רחב אין קץ!” "בחוזה חזיונות עיניך צופות למרחוק תגיד האותיות לאחור! אבל הרגעים מנו לנו עתה, אין עת להרבות שיחה, הנה קול נחרת מכונת הקיטור נשמע, היא קרובה לבוא ופה לא תאחר לעמוד, נמהר נחישה פעמינו! "אך אל נא תשכח סודי משאת נפשי! הלא היא כמום בלבך עד בוא עת הגלותנו, ובין תבין את אשר לפניך. — בידך עתותי וכאבי ככאבך ידעת. — “תקוה אחת לשנינו; האל הטוב יופיע על עצתנו!” כה נדברו שני הרעים יחדיו עד בואם אל חצר התחנה. אז עלה אחד על מרכבת הקיטור אשר עמדה פתוחה ונכונה לאסף אליה אורחיה, מעתדת לרוץ אורח בכח הקיטור הכבוש במכונה ההולכת לפניה כסוס אש למשוך את כל הכבודה אחריה. השני נותר לבדו עומד בחצר, עד אשר החלה המרכבה להתנועע על מסלתה ותעף. תנועת הראש מזה ומזה, השטת ידים, נוד שפתים, אותו נשיקה וברכת הפרידה האחרונה. — המסלה הורקה. דממה. גם השני פנה חלף הלך לו הביתה. יד העת הפרידה בחזקה שני אחים תואמים זה מזה ותפצע לבות תמימים בעודם באבם, אשר בתמתם לא ידעו עוד נגעי בני אדם ופצעי מתי חלד, לקשר לבות שני אנשי חיל באחרית הימים. מי המה שני הנערים הנפלים האלה, שני שתילי זתים בארץ ציה? נטעי נעמנים על אדמה מלחה? מי המה תמימי דעים בילדותם אשר היו לגבורי חיל אנשי מעשה נכבדי המחזה הזה בבואם בימים, כמו הכינו את נפשם בבינה קודמת לדבר הגדול הזה לעמוד במערכה? ספר תולדות ימי לדותם והתפתחותם לפנינו, נקרא ונדעם בשם.  

זרע אמת    🔗

יחזקאל אבן־חן נולד בעיר מס־ערב לאביו משה אבן־חן עשיר נכבד נשיא פנים בעל קנינים רבים. זה משה האיש היה יליד ארץ אחרת, אשר בא הנה בימי נעוריו לרגל מסחר אביו, וירא את הארץ כי טובה לעשות חיל במסחרו ויחמד פה לשבת ויהי לאזרח הארץ. הוא היה בכל דרכיו איש אמונים תמים במעשיו, טוב לב ועושה חסד, מוקיר תורה ודעת בכל מאודו. יחזקאל בנו אשר אמנם גדל על ברכי התורה והחסידות, התעתד להיות סוחר רב פעלים גם הוא כאביו, אשר היה יחיד לו, וכל הונו ועסקיו יפלו לו לנחלה. וכן היה בימי עלומיו, בעוד אביו חי, עוזר לו בכל מסחריו, סופר כל ספרי חשבונות כסופר מהיר ומלומד חשבון והלכות מסחר, ותהי משכרתו שלמה כמעשהו, כי אמר אביו אין את נפשי כי בני יאכל לחם עצלות, אוכל ואינו עושה, רק פרי מעלליו יאכל כי גדול הנהנה מיגיע כפיו. — אביו מת בדרך, בעיר שבט־און אשר בארץ עין־רמיה, אשר נסע שמה לרגל מסחרו, ולא הניח אחריו כתב־צואה, אף כי יחזקאל ידע כי אביו כתב צואה עוד בחייו, וישנה שנה שנה לפי מספר שקלי כספו אשר רבו או מעטו, ואותה נשא אתו בצלחתו למען לא תשורנה עין עד אחרי מותו. ועתה במותו בארץ רחוקה לא נודעו עקבותיה ותהי לחידה. השופטים אשר עשר בקרת בכל עזבוניו הנמצאים, לא נמצא כל זכר לה, וכן היו כל דברי עסקיו השונים יגעים ומסכסכים. וכאשר בא יחזקאל על חשבונו, ככלות ימי אבל אביו והנה מארה! איה ההון הרב והעצום? אין פותר את החידה הסתומה הזאת. הבתים אשר נשארו נמכרו לנושים, ויצר לו לשבת בעירו ובידו אין כל בשת פניו כסתהו להיות בין אנשי מכיריו הזוכרים את כבוד אשר אביו ולו נחלה מבהלת, וימכור את הבתים ואת החפצים אשר נשארו לו ירושת פליטה ויצר את הכסף ויעזוב את עיר מולדתו ויבוא עירה סיר־בבל, לנסות חילו בענין חדש אשר אמר למצוא בעיר רבת המלאכה הזאת. שם עשה מספר שנים עד כלות כל רכושו, כי כל אשר עשה לא הצליח. אז בקש לו מלאכת עבודה בתור סופר ומזכיר אשר ידיו רב לו בעבודה הזאת. בימים האלה בא העירה הגביר אבן־קשה ויכן לו בית מסחר גדול ועבדה רבה, וימצא יחזקאל חן בעיניו ויעמידהו בבית עבודתו על משמרתו וישלם לו שכר טוב בעמלו. אז נולד לו בנו הבכור אשר היה גם יחידו ויקרא את שמו ידעיה. הילד הזה היה כל חיי רוחו ומשאת נפשו, שלומים לכל אבדתו. גם אשתו עלמה משכלת ויראת ד' אהבתהו אהבה בלי מצרים, כי היה יפה תאר כתאר פניה, צלם דמות תבניתה, ויהי לה שעשועים יום יום, עד היותו כבן שלש שנים, ואז ידע קרא בשם כל עשרים ושתים האותיות בתוך הספר אשר למדתהו אמו בשעשועיה, גם שר בקול נעים שירי זמרה בשפת עבר אשר שם אביו בפיהו, וכל שומע השתאה לו וינבא לו עתידות נפלאים. אביו אשר חזה בו אותות כשרון שאר רוח נפלה, אמר להקדיש כל כחו בעדו לחנוכו, לעתדו להיות רב וגדול בישראל כאחד הגדולים אנשי השם, וישלחהו במלאת לו שלש שנים אל חדר מלמד תינוקות הנבחר אשר היה בעיר. הילד הלך הלוך וגדול מיום אל יום וימהר לבטא מלות רבות ולתרגם אותן בשפה ברורה, עד אשר אחרי עבור ששה חדשים בחדרו ראה מלמדו להחל תת לו לקח גם בספר התורה. אז החלה עת חדשה לילד. יום יום בשובו הביתה בקחת אותו אביו על חיקו, היו בפיו שאלות משאלות שונות אשר הביאו את אביו במבוכה לא אחת ולא שתים, ולא ידע לשות עצות בנפשו לענות לו כשאלתו בענינים היוצאים מגבול השגת ילד רך כמוהו. בשאלותיו נכר כי אוהב התחקות על שרש כל דבר, ולא יכול נשוא פשר דבר המעקם את הכתובים. “מה זה מהרת לקום משנתך היום, ילד שעשועי?” שאלהו אביו פעם כחרד לראותו משכים בבקר, לפני מועד קומו יום יום. “שאלה קשה איננה מניחה לי לישון היום”, ענהו כמצטדק, בהתעוררו להתעטף בבגדו ולהתיצב לפני אביו, “אמש לא רציתי להיות עליך למשא, בראותי כי עיף באת הביתה, ואמרתי אחשך שאלתי לבקר היום, לפני צאתך לפעלך”. “שאל בני מחמדי, שאל ככל אשר עם לבבך, ואני אשיבך מלים, אבל אז תשוב תישן ושנתך תערב לך, כי עוד עת לך לישון כשעתים.” “אני אמרתי כי כבר למדתי וידעתי קרוא על נכון בספר. והנה אתמול למדתי מפי מלמדי לקרוא “בְלֶב־יָם” תחת בְלֵב־ים, כאשר הסכנתי עד כה, ובעוד אני משתומם על התמורה הזאת ואזכר עוד אחרת כי ידבר איש בְלִבו תחת בְלֵבו וכה רחפו מלות רבות אשר לא כדת לפני, ואראה כי אין בפי נכונה”. “השאלת את פי מלמדך על זאת?” “שאלתי, אולם תשובתו עוד הוסיפה הגדילה מבוכתי.” “ומה ענה לך מלמדך?” “הוא דחני בלא תשובה שלמה: “אין לך עוד עסק בנסתרות” ענני כמו בשפתי זעם, “כשתגדל ותלמד חכמת הדקדק, אז תבין גם את זאת” “כנים דבריו בני!” “ומה היא זאת חכמת הדקדק?” “כשתלמדנה תדענה”. “מתי אזכה ללמוד את החכמה הזאת?” “עוד חזון למועד; עתה הנה עוד ילד רך”. הדברים האלה העירו את לב הנער לחשוב מחשבות איכה יצליח חפץ לבו לבוא בסוד החכמה הזאת בלי דעת אביו ומלמדו. בהיותו כבן שבע שנים ידע מסכתות אחדות, ובמלאת לו עשר שנים היו ידיו רב לו כמעט בכל הש”ס; כל הקורות בדברי ימינו אשר בספרי הנביאים הראשונים הבין לספר בשפתי דעת וגם הרבה מליצות הנביאים האחרונים והכתובים, היו כתובים על לוח לבו ברוח קדשם ובסגנונם. גם ידע תולדות אנשי שם ידועים על פי מליצותם אשר בידינו, הרמבם, הראב“ע ר’ יהודה הלוי. גם דברים רבים מחכמת הדקדק והמליצה גֻנַב אליו ואביו לא ידע. ביום שבת אחד, כשבתו עם אביו על השלחן לעת אכל ארוחת הצהרים, וישר אביו את הזמר “כי אשמרה שבת” והוא ענהו בקול. וישמע את אביו מזמר: “מְעַדֵן נַפְשׁוֹ בוֹ סוֹפוֹ לִשְׁאֵרִית”, “הַמְשַׂמְחִים בוֹ שִׂמְחָה מַשִׂיגִים”, וישאלה: “מדוע זה אבי תשנה ממטבע שטבע החכם הראב”ע? ויען אביו בשחוק: קבלה היא מפי אבותי על פי מצות חז”ל לדבר בלשון נקיה כאשר עקם גם הכתוב. אמנם השכלת לתקן אמריו, ענהו גם הוא בטוב טעם, אבל לא היטבת לשחת טעם מליצתו וחק משקלו. אביו השתאה לו וישאלהו להבין לו דבריו, ויראהו את דרך משקל השיר הזה הנוסד על שתי תנועות ויתד, ושתי תנועות בדלת; שתי תנועות ויתד ותנועה בסוגר. ויקרא אליו אביו במבוכת שמחתו: נצחתני בני, עצמת ממני! חכם בני וישמח לבי! אבל מאין לך החכמה הזאת אשר רק לחכמים ונבונים חלק ונחלה? וילך הנער ויבא אליו את הספר “תלמוד ל”ע" מהח. בן זאב ויראהו חקי המליצה שם ויקרא ראה אבי, הדברים קלים וברורים לעיני כל רואה! בימים האלה לא נמצא לו מלמד מְלֻמָד כראוי לו, ויהי אביו במבוכה רבה אובד עצות, כי לא יכול לשלחהו מביתו אל עיר אחרת, כי כל בו חיי רוחו ולהביא אליו מלמד גדל דעה ממקום אחר לא השיגה ידו. “מה לך אבי כי פניך נזעמים היום?” שאל פעם את אביו בשובו הביתה מחדר למודו; ויאנח אביו ויאמר לו כי יצר לא מאד לראותו בעיר שאין בה חכמים וסופרים עתה, בהגיע עתו לקחת תושיה לרב מפי מלמד גדול. “ועל זאת נפלו פניך אבי מחמדי?” ענהו בשפתי חן ואמץ רוח, “הסר כל דאגה מלבך אודותי; למה לי עוד מלמד ואני כבר למדתי דיי לדעת לשקוד על התורה לבדי. יגעתי ומצאתי זה כלל גדול בתורה, אני איגע ואקוה כי עמלי בתורה לא יהיה לריק, וכל הדבר הקשה אביאה אליך או אל הרב אשר לפניו נגלו כל תעלומות התלמוד. מחר אלך לי אל בית המדרש המלא ספרים מספרים שונים המונים, רב לרוות צמאון כל הצמא לדבר ד‘. שמה יושבים בחורים למודי ד’ רבים, בתוכם אשב גם אנכי ואהגה בתורה יום יום בכל אשר המה עושים שם.” “אבל איכה תתחרה אתה את הבחורים הגדולים הכבירים ממך לימים, ואתה עודך נער קטן? השאתם לא תבעתך? ואם יכלימוך מה תענה?” “אם קטן אני בעיניך אבי מפנקי, לא כן אנכי עמדי! ממי אירא? בית המדרש פתוח לרוחה, כל מבקש דבר ד' יבוא בו; ספרים רבים מונחים ועומדים נכונים לפני כל איש בקטן בגדול, להגות בם ככל אשר עם לבבו ואין מחריד. “הוי כל צמא לכו למים!” קרא החוזה ברוח ד', ומי זה יעמוד לשטן לי בבואי לבקש דעת ותושיה? ואם בחורים יכלימוני ויראוני משוגתי בדברים אשר לא אבין, אחלה פניהם ויבינוני כי “לא הבישן למד”, ולמה זה יכעיסוני חנם?” “אתה אינך יודע עוד את דרכי הבחורים הגאיונים, האומרים בלבם: אנחנו ואפסנו עוד!” ענהו אביו בפנים זועפים. “מלב רע יתחרו חנם בנער קטן אשר מלאו לבו להגביה שבת ביניהם. “מה לנער בער בינינו? הגם ילד בבחורים?” יקראו וימררו את חייו כל הימים.” “אולם מדוע יעשו גם אתי רעה חנם?” שאל ידעיה לתמו; “אנכי אשפל שפת לא אתערב ביניהם, לא אחלל כבודם, לא אעלה אל מרום שבתם עד אשר אגדל, ואז יביאוני המה בברית אתם, ואם גם יענוני בימים הראשונים, אהיה כמחריש, עד אשר אחכם ואשיבה חורפי דבר. ובעת אשר הם יבלו שעות אחדות בדברי הבל כאלה, אני אשלים שעותי בלמודים, ארדוף אויב ואשיגם!” “לך בכחך זה בני, ילד שעשועי, והחזקת והיית לבן חיל!” ובדברו חבקהו וישקהו. ביום השני, וישכם ידעיה בבקר וילך אל בית המדרש ויגש אל מלתחת הספרים ברוח נכון ויוצא לו משם ספר גדול מס' ברכות וישב אל השלחן ויחל להגות, ויהי לפלא בעיני כל העומדים שם לראות נער קטן ורך קורא בספר הגדול כמעט כמדת קומתו. ויגש אליו איש אחד מנכבדי המתפללים שם וישאלהו: “בן מי אתה ילד נעים”? “בן ר' יחזקאל אבן־חן אנכי!” ענה הנער בפנים מאירים; “אולם אני אינני עוד ילד, כי נער אנכי, וזה לך האות כי אני יודע להגות בגמרא הגדולה הזאת. בחנני נא ונוכחת!” “כמה ימי שנותיך נער פקח?” “בן עשר שנים אנכי היום.” האיש השתומם על אמץ לב הנער אשר ייטיב לדבר בלי כל מרך־לב, ויאמר אליו: “אם כן מצאת חן בעיני. ועתה הואיל נא והיית רע לבני נער כמוך. ולמדתם שניהם יחד, ואני אקח מלמד חכם לשניכם אשר יתן לבנים חכמים כמוכם ותחכמו עוד.” “ארוץ ואגיד לאבי, והוא לא ימנעני מהתרועע את בנך אשר בטח הוא נער ישר, כי טובים השנים מן האחד, והחוט המשלש לא במהרה ינתק, אמר החכם שלמה.” “הגם במקראי קדש קראת לדעת?” “מדוע לא? ומי לא יקרא בם, והמה קודמים לתורה שבעל פה!” “ובכל זאת ישנם רבים חוגים בתלמוד ואינם יודעים קרא מקרא.” “דרכי בחורים אלה נפלאים ממני. הלא שפתי חז”ל ברור מללו: בן ה' למקרא בן עשר לגמרא, והמה העמידו כל דבריהם על התורה." “אבל הלא פיך ענה בך כי גם אתה לא שמרת את החק הזה?” ענה האיש בערמה להשתעשע בדברי הנער הנמרצים ולהביאהו במבוכה. “אתה היום בן עשר, וכבר למדת משנה לפני המועד אשר יעדו?” “ראשית, לא פשעי הוא;” ענה הנער בחשבו מחשבות רגעים אחדים; “לא אני בדעתי קדמתי ללמוד משנה, כי אם ברצון אבי, ואני טרם ידעתי מצות חז”ל זאת, או עצתם הנכונה. — ועל דעתי עתה אין כונתם לאסור למוד המשנה לפני שנת העשר רק השכילו לדבר אשר בבן עשר תחול החובה ללמוד בתנאי אם הקדים במקרא, וכל הקודם זכה." “האיש השתאה לו וישקהו בנשיקות אב את בנו ויאמר לו: “לך בני, שאל אביך ויגדך, הוא יודע אותי כאשר אדעהו גם אני. ובחברתך ישמח בני!” מן היום ההוא התרועע ידעיה לשמעיה בן הגביר הדר־עם, ויהיו כאחים תמימים תחת פקדת מלמד משכיל “חזקיהו” אשר נקרא בעיר מעין־רב להיות להם אלוף ומאלף לראשם. שמעיה היה גם הוא ילד שעשועים, יחיד לאביו ולאמו. ילד פקח בכשרונות נפלאים ובשאר רוח, חסר מעט מידעיה. בהיותו בן עשר מפנק מילדותי, לא הרבה לעשות חיל בלמודים, גם חסרה לו התשוקה העזה לתושיה הנקנית בעבודה ובשקידה רבה, ובראות רק בה עתידות ותעודת החיים: ואבותיו לא עצבוהו, לא היו עליו בנוגשים להטות לבו לתבונה, בכל עז תשוקתם לגדלו לתורה ולמדעים ורק אשר יכלו לעוררהו בדברים טובים ובמוסר נעים, שמע לקולם למלאות רצונם, בהיותו בן מקשיב. לב טהור ורוח נדיבה היו לו כנטיה נטועה בקרבו, ויהי נחמד ונעים בכל מעשיו. כל עני הבא אל הבית, רץ הוא לקראתו בפנים שמחים, במלא כפו אגורות כסף אשר לקח כרגע מתוך אמתחת אביו וישקול אל יד העני. בחדר מלמדו נתן פזר לרעיו בכסף ובאכל ביד נדיבה, כמעט לא אכל ארוחתו ואמו בידעה זאת, שלחה אליו אל חדרו מנה אפים כל עת. פעם אחת שב מחדרו הביתה והוא בוכה. “מה זה אתה בוכה בני מחמדי?” שאלתהו אמו בחרדה. ויען בעצב: “איכה אשא אנכי לבדי לבוש שער יקר על בשרי וחם לי, ורעי מאיר הוא נושא בגד דק ואין לו כסות בקרה? המחמר אחר קרץ הוא!” “ומה יש בלבך לעשות לו?” “לבקש פניך כי תעשי אַתְ גם לו בגד שער כמוני.” “מדוע לא יעשה לו אביו כסות בקרה כאשר עשו לך אבותיך?” “הלא תדעי כי אין כסף לאביו?” “ומה איפא אעשה אנכי והוא איננו בני?” “מה עשית אם היה לך עוד בן שני?” “עלי לדאוג לפרי בטני, ואבי מאיר ידאג לבנו!” “הלא אמרתי לך כי אין ידו משגת!” “אם כן, ישתפק במה שיש לו!” “מה זה תדברי אמי רחמניה? הלא יחלה עד מהרה מקור ולא יוכל לכת אל החדר ללמוד!” ומדוע תחרדי אַתְ לי בצאתי פעם החוצה בלבוש דק?” “הביאהו ואשימה עיני עליו.” שמעיה כאיש בינות ערך ערך כל דבר לפי ערכו. שאל כענין לדעת מה טובו ותכליתו ומה תועלת בו, לכן מאס בכל חפץ שאין בו ממש, וכן לא מצא חפץ בשעשועי הילדים כגילו במשחקיהם. “מה חפץ בחרב־עץ אשר הביא רעי יצחק לצחק בו?” שאל פעם את אמו. “הלא תקח גם אתה חבל בשמחת רעיך, עת יקומו ויחשקו בשעות הדרור?” שאלתהו גם היא בשאלתו. “למה זה אשחק הבל? מה תהי אחרית השחוק?” “בשחוק יתפתח כחך ואבריך ותחזקו בתנועה, ואז יטעם לך אכלך.” “אם כן, אשחק גם אני מעתה.” ידיעתו בש“ס לא היתה רבה אז עת התודע אל ידעיה, אבל ידע את סגנונם ורוח שיטתם. מסכתות אחדות אשר למד, הבין בטוב טעם ודעת, וכל אשר למד שקל בפלס שכלו הישר, להבין דבר לאשורו, ולא הניח את מלמדו עד אשר גלה לו כל הכונה הנכונה החתולה לפעמים באמרים קצרים לא ברורים, בלי כל פלפל שוא המעקם את הדברים. אביו הדר־עם, עם היה מתנהג בחסידות בכל דרכיו ותהלוכות ביתו, בהיותו למדן וירא אלהים, אבל גם את ההשכלה הטהורה אהב והיקיר והשפה העבריה היתה שעשועיו, וכן היתה לו בחדר ספריו גם תיבה גדולה ערוכה בכל ספרי השכלה חדשים וישנים. גם לא תעב את החשבים הקנאים המתעבים מחסר דעת כל אור חדש. “איש איש באמונתו והגות לבו יחיה וִיאֻשַר בארץ” היה פתגמו; “ואין משפט לאיש לאנוס את רעהו לאלף ארחותיו, לחשב מחשבתו וללכת בדרכיו.” ולעמת זה שנא את “החדשים” הדוברים על התורה עתק בגאוה ובוז, ועל “הנפילים” שפך כמים עברתו. “ילכו בשרירות לבם הרע, יאבדו מתוך הקהל, ולמה זה יתערבו בנו לאלפנו דעת דרך רשע כסל למו?” כה הביע רוחו כל עת וידבר רתת. את בנו חנך על פי דרכי התורה עם מעט השכלה, ויתן לו ידים להגות בתנ”כ וחכמת הדקדק והגיון ובספרי מליצה בשפת עבר צחה המנעימים מוסר השכל ומעירים את הלב להבין ולהשכיל, כספרי “שירי תפארת”, שירי אד“ם הכהן. ועתה במצאו לפניו רֵעַ הדומה לו בכשרונותיו ועוד לו יתר שאת בחפץ עז לתורה ויחברם יחד ויאמר: יתפתחו שניהם יחד, איש את רעהו יעזרו עד אשר יגדלו. מי יודע איזה עתידות גדולים נכונים לשניהם! תכון גם ידי אתם!” עוד בת אחת ילדה קטנה כבת חמש שנים היתה לו. גם בה נראו אותות כשרונות נִפְלִים, נוספות על יפי תארה וטוב טעמה. בכל תהלוכותיה והגות לבה דמתה לאחיה, נחלת נטית האבות, והיא נערה את שני הרעים האלה, גם לקחה מפיהם תורה ודעת השפה העבריה, ותקרא באות נפש ספרי מליצה אשר שמו הם לפניה, לערך שנותיה, ולא משה מחדר למודם כל שעות שבתם יחד, שוקדים בלמודים, ותקשב בחפץ לב זך לקחם אשר לקחו מפי מלמדם ותשתה בצמא את דבריו. “מה זה תשבי אתנו בזה כל היום?” שאל אותה אחיה פעם, בחמדו לצון אתה. “מה לך לשמוע שיח לקחנו הנשגב מבינות נערה, כי רק לנערים תורה, ולנערות רק לדעת הליכות הבית והלכות תבשולין, העתידות להיות נשי חיל צופיות הליכות ביתן?” “ההלכות האלה”, ענתה בטוב טעם, “הלכות הליכות הבית אינן תורה עמוקה אשר הנערה תשקוד בלמודיהן מילדותה. ומה יתרון בנערה מבשלת מפארת וסרת טעם? ומי זה אסר עלינו להגות גם אנחנו באמרי דעת? במה נופלות אנחנו הנערות מן הנערים אשר יחכמו וישכילו, ואנחנו נהיה סכלות אין דעת? האין גם בנו לב לדעת? ואם רע בעיניך שבתי פה ולהפריעך, אחלה את פני אבי הטוב ויקח גם לי מורה דעה.” “שאיני נא אחותי הנעימה!” ענה עד מהרה להשיב פניה בראותו כי הכעיסה בהתולי שפתיו. “שבי נא אתנו ככל אות נפשך, רק כמתלהלה בהתולי שפתיו. “שבי נא אתנו בכל אות נפשך, רק כמתלהלה דברתי דברים בלי דעת, לא למען הרעימך חלילה, בואי נא ואשקך מנשיקות פי ושלום לנו!” בימים האלה בא מורה משכיל העירה. מי הוא זה, מאין הוא בא, מה לו שם? לא נודע לאיש. רבים מן הקנאים הכירו בו אותות לא טובים, כמו לבם ינבא להם כי רעה נגד פניו. דבר לא היה לו עם אדם העיר, רק עם אבות תלמידיו ותלמידותיו אחדים התרועע לעתים, וגם המה החזיקו בו והשיבו חורפיו חנם דבר. לאט לאט החלו גם נערים אחדים מבני החשבים לבוא אליו בסתר כמתנגבים, לטעם מפרי עץ ההשכלה החדשה, ידיעת הדקדק, חקי ההגיון, דרכי המליצה, בינה במקרא, דבר שפה גרמניה ברורה. הדבר נודע בעיר כי יצאו נערים בני בליעל הוגים בספרים טמאים כבנים סוררים ויד המורה הזר היתה במעל, ותהום כל העיר ותהי כמרקחה. היראים והחרדים אחזה רעדה כי ראו אחרית בניהם לרעה. מתי נהיה כדבר הרע הזה בעיר כי בנים תמימים יבינו כל דברי הדקדק ברש”י אשר כל תם דרך ידלג עליהם כעל הגחלים: כי ישימו פדות בין שֵוֵא לְצֵירֵה וֶאֶמֶת כְמֵת בפיהם; כי יש דגש קל וחזק, ויש גם עם לבבם לתת לנו תורה חדשה וקריאה אחרת ומחלפת אשר לא שערוה אבותינו חלילה! ויש עוד מוסיפים להרע לתקן גם השפה היהודית הקדשה מזקן ולתת לה פנים חדשים! תועבה, שערורה רבה נעשתה בעיר! מן המלמדים שבתה כל מנוחה, נדדה שנתם, כי ראו ערותם, וגם המה עשו העיר כמרקחה. העזים שבעדה התאספו אספה להחרים את המורה המסית והמדיח הזה, או לגרשו מן העיר, אבל לא יכלו להתקומם נגדו לעשות אתו רעה, בהיות יד עשירי העדה אתו, וגם אנשים אחרים, אשר החל רוח דעת ישרה לפעמם לרגל המקרים האלה, כמו התעוררו מתרדמת אולת, עמדו לימינו, ויהי ריב במחנה. והגביר אבן־קשה, הקנא והנוקם לכל המשכילים? גם הוא היה כמחריש בעת ההיא ויהי לפלא. — לפלגות לבבו רבים חקרי לב. — גם בין הנערים היתה מהומה והתעוררות רבה ומשונה. בלב רבים התעוררה תאוה לתורה חדשה אשר תצא מפי מורה חדש זה, בראותם אותו בתפארת אדם, הדור בלבושו, נקיות וסדר טהרות בכל דרכיו, ופניו צהלים ונעימים, לא כפני מלמדיהם הנזעמים כל הימים, בפאות ראשם הפרועות הארוכות והסרוחות עד שכמם. ויחלו למאוס בהם ובתורת פיהם הנושנה, אשר היתה להם למעמסה ולטרח, אחרי אשר ראו את הנועם כי טוב והיופי כי נעמה, אשר לפני בואו לא ידעו מאום ברע ובחור מטוב. “תורת מלמד ישן מנבלת, תורת מורה חדש מסלסלת!” אמרו והאמינו למראה עיניהם. ונערים אחרים חזו בו חוזה אל אשר תורת אמת בפיו, מיסדה על אדני הדעת הטהורה ואמונה צרופה. אולם גדר אבנים עמדה סביב לגן העדן הזה, וחרב הקנאה מתהפכת על הפתח ולא יכלו לגשת לנגוע בעץ הדעת אשר בתוך הגן כי אבותיהם השכינו כרובים לשמור את דרך עץ הדעת, ותגדל תשוקתם שבעתים בראותם כי נחמד העץ להשכיל ותאוה הוא לעינים, אותו יראו ואליו לא יבואו. גם שני הרעים ידעיה ושמעיה שמעו את שמע המורה הזה, גם ראוהו מרחוק ויכבדוהו בלבבם, אבל לא מצאו עד מהרה דרך לבוא אליו. אולם משמעיה לא יפלא לעשות גם את הדבר הזה, בידעו את לב אביו אשר לא יעציבהו ולא יעצרהו מלכת אליו ככל אות נפשו. לא כן ידעיה, הוא ירא חמת אביו וקנאתו ותוגתו בהודע לו כי סר חלילה לראות אור חדש עור מתעה. ויחלו לחבל תחבולות לסל להם מסלות אליו. יד החפץ העז לא תקצר, והנה עצה נכונה. “מדוע לא תקרא גם אתה אבי את המורה החכם הזה, להורות דעת גם לאחותי?” שאל שמעיה את אביו בלילה טרם ישכבו. “הלא אחותך עדנה ילדה, ומה חפץ לה עוד במורה גדול כזה?” “הצר לך לשלם בעדה שכר הרבה, כאשר מורה חכם זה ירבה עליך?” “אבל למה אשקול כסף רב בלא מחיר לקח, כי היא לא תבין עוד לשכל מליו?” “אל תירא אבי נחמדי! כבר רחב לב אחותי ורוח בינתה בשלה והתפתחה להטות לחכמה אזנה ותעשה פרי תושיה בזך לקחו. גם הנה הוא איש ישר תמים דעים וימצא חן גם בעיניך.” “אם כן איפא, לא אחר לקרא לו.” המורה החל לבוא אל בית הגביר הדר־עם, לתת לבתו, אשר החלה להמנות בין העלמות, לקח בשפות לעזיות המקשטות את בנות העשירים יום יום. ובהודע לו כי היא משכילה גם בידיעת שפת עבר, אמר לחבר לה גם את בתו עלמה כמוה, ותהיינה שתי העלמות האלה כשתי אחיות תואמות הולכות יחד נצמדות, מבקרות אשה רעותה בבית אבותיהן יום יום, ותהי בת המורה בבית הגביר הדר־עם כבת הבית אהובה ונכבדת. פעם אחת, בבואו לרגל מלאכתו ביתה הדר־עם לעשות עבודתו ותמסר לו תלמודתו אגרת חתומה, בבקשה כי יקראנה הוא לבדו, ולא יודע לאיש בבית. המורה קרא את המגלה וישאל אותה: “מי המה כותבי המגלה הזאת?” ותען כי אחיה ורעהו נתנוה בידה למסרה אליו. וכרגע באו גם המה החדרה, אחרי עמדם אחר הדלת, מחכים עד כלותו לקראה. ויגש אליו ברעדה ובאותות יראת הכבוד ויאמרו: “שאנו נא אדון רם ונכבד אשר הרהבנו בנפשנו עז לבוא לפניך מגלת ספר זה אשר לא כדת! את אשר לא מלאנו לבנו לדבר בפה כתבנו על הלוח.” וישחק אליהם ויקרא בשפתי אהבה: “הרגעו בנים תמימים, יקרתם לי מאד. אנכי אמלא כל שאלתכם בכל לבי, גם אדע לכלכל הדברים במועצות ודעת, אשר לא יודע בחוץ מה בבית.” עברו חמש שנים. שני הרעים כבר ראו אור גדול בחכמה ויהיו נכונים לאסף ולהקבל באחד מבתי המדע הגבוהים, להשתלם להיות רבנים ומטיפים מטעם הרשות. המורה הזה השכיל פיהו למלא כרסם ולקשטם בכל החכמות והלשונות הדרושות והם לא ידעו. המה בתמתם שאבו בששון דעת ממעיני החכמה ולא ידעו שבעה. פתאם בא הקץ לששון ישעם ותאתא עת תמורה בארח חייהם. — המורה גמר אמר לעזב את העיר. אתה לילה. שני הרעים ידעיה ושמעיה ישבו כדרכם בחדרם המיוחד להם, משננים את שעורם אשר שם המורה לפניהם ביום. “פני המורה איננו כתמול שלשום!” קרא ידעיה, בגמרם חק שעורם. “אני רואה כי דבר לאט עמו. סוד כמוס. מה זה היה לו?” “גם אנכי התבוננתי אליו זה מספר ימים הוא צלול בעמקי מחשבותיו, ולא אבין לרעו. פעם שפתיו נעות כמדבר אל לבו. המלות: “תעודה”, “זרע אמת” הקשבתי מפיו ולא אדע מה ירמזון מליו.” “הוא גדל דעה ורב עלילה!” חוה ידעיה דעו. “ואנחנו לא נזכה עוד להבין מצפוניו. אבל לבי ירחש דבר אשר לא אדע שחרו. הלא כן הוא גם עם לבבך?” “צדקת רעי!” נרהיב נא בנפשנו עז, ננסה לדבר אליו בדבר הזה, נסובבהו בשאלות שונות עד אשר מבלי משים יוציא דבר מפיו, ואז נבין דבר מתוך דבר. הטובה עצתי בעיניך!" טרם החל ידעיה לענות לרעהו דבר, והנה נפתחה הדלת בלט והחדרה בא המורה מבלי אשר חכ לקראת בואו עתה, הנערים חדרו לקראתו. “בני הנאהבים והנעימים!” פתח המורה דבריו, אחרי שבתו על הכסא אשר הכינו לו, אחרי ברכת שלום. “בני היקרים, הלא תתמהו על בואי עתה לא עת בואי אליכם. אבל דבר נכבד לי לדבר אתכם בפעם הזאת. — ידעתי כי יש בפיכם שאלות ותשוקה לדעת דרכי הנסתרים מכם. אבל אל נא תאיצו בי לגלות לכם עתה, ועוד עת לדבר. — דעו נא כי אנכי נוסע מחר מזה, ועלי לפקוח את עיניכם על דרכיכם עתה ולאחרית הימים. מאד ישמח לבי אשר נבחרתי אני לתת לכם לקח טוב זה מספר שנים, כי נקראתי אני למלאות מלאכות נשגבה זאת, ואנחה אתכם בתבונות כפי כיד חכמתי הטובה עלי, להשקיט צמאונכם הרב, לכלל כשרונות רוחכם לתעודות גדולות. גם חשתי עתידות לכם, כי הכינותי את לבכם אל בתי המדע הגבוהים בכל הלמודים הדרושים לכם ללכת הלאה למעלה למשכיל ואתם לא ידעתם. ששון לבי היתה לי תשוקתכם לתושיה ודעת בלי כל תקוה לשכר פעלתה, כאשר לא עלה על לבבכם לעשות את החכמה לכלי חפץ, להשתמש בה למשמני הארץ, כי כדגן שמים היתה בעיניכם. וזאת היא כל ישעו. — עתה הנה הדרך סלולה לפניכם, בה תדרוך נפשכם עז, וגם אתם לגדולות נועדתם, להיות מן המתקנים בעדתכם. זאת מראש ראיתי ואזרע זרע אמת על תלמי לבכם. עתה מלאתי אני את תעודתי, ועת הפרד מכם. רגעי שבתי פה ספורים, כי עוד מלאכה כבדה לפני במקום אחר. — עתה שמעו נא אחותי: אתה שמעיה בן גבור בעדתך לך נכון ומעתד רכוש גדול, לבנות בית גדול בישראל, הכבד ושב בבית אביך ותמצא בימים יוצרו מקום לעשות לטובת אחיך המתעלפים בחשכת הבערות. היה נכון ומזין למלחמה, למלחמה פי שנים, למלחמה מול שני מחנות; ובך נכון לבי בטוח כי תתאזר חיל ותדבר את האויבים בשער, כי לך עז וגבורה, ורוחך אמוץ וחזק. ואתה ידעיה, הכינה לך צדה התעתד לדרך. אנכי אמלא את ידך בתעודות ובמכתבים אל מכירי רבנים אנשי שם, המה יחזיקו בידך ויפקדוך לפני הרב הגדול ראש בית הספר לרבנים אשר בקרית עיר־לבן, והוא יקבלך בשמחה ויפתח לפניך את ביתו והיית מאוכלי שלחנו ומשומעי תורתו, משמני ארץ וטל שמים, ולמדת והשתלמת והיית לרב מפאר בדורך, ולוחם בן חיל הדרוש לעת כזאת, ואז תבינו הגיגי. התחזקו והייתם לאנשים תמימים יהודים נאמנים אנשי מעשה באמת ותמים. ומעת לעת תכתבו אלי ואני אליכם.” כה דבר אליהם ויברך אותם ויפרד מאתם בשלום. מחר ביום… נסע המורה… מעיר סיר־בבל ולא נודעו עקבותיו, ותגדל השמחה בבית החשבים. שאלות שונות הרגיזו מנוחת שני הרעים ידעיה ושמעיה, ותדד שנתם כל הלילה. אחר חדש ימים נעלם העלם ידעיה מבית אביו ומעיר מולדתו, ותהי מבוכה ותאניה בבית אבותיו והעיר הומיה.

עצרת בוגדים.    🔗

נפלא הוא עם ישראל מכל העמים אשר על פני האדמה; וכאשר הוא עם לבדד ישכון, בגוים לא יתחשב, כן תגדל קנאת כל העמים ומשטמתם עליו בכל עת ובכל מקום. כי נער ישראל, טרם התלקט והתלכד לעם תחת דגל תורתו אשר נתנה בו רוח חיים חדשים, טרם נוסד איתן מושבו על אחזת אדמתו, ארץ ירושתו, בהתהלכם עוד מגוי אל גוי כבני משפחה קטנה, נודדים בגוים, טרם נכרו אותותיהם כי מעותדים הם להיות סגלה מכל העמים, עם עצום ורב, עם עולם. — עוד אז התעוררה שנאה טבעית בלב העמים הקרובים אליהם, ויתנכלו אותם להכחיד קימם בעודנו באבו, כמו לבם נבא להם עתידות המשפחה הקטנה והדלה הזאת; כמו הבינו לאחריתם אשר היה יהיו עליון על כל העמים; כמו נכון הגוי הזה לתגור מלחמה בעמי האלילים להעביר הגלולים מן הארץ, לשים קץ לממשלת זדון, לגדע קרני האולת והרמיה, להסיר הסכלות מגבירה, משבת על גפי מרומי קרת, על כסא כבודה. — פרעה ראה ראשית לו לדכא את רוחם בסבלות ובעבדות, להכניעם ולהשפילם לעבדי עבדים הנמכרים לצמתות. התחכם להם למען אשר לא ירבו ויפרצו ויעלו מן הארץ, אחרי אשר נסה בערמתו להשמיד כל זכר וזכר למו, ועצתו הופרה. — גדודי עמלק עצרת חומסים התנפלו עליהם פתאם, לכלות את אשר החלו המצרים לעשות ולא יכולו. — מלך מואב התאמר להצמיתם ברוח שפתיו, ויתנכל בם להניא את לבבם מאחרי אלהיהם ותורת חייהם בעצת בלעם, להכחידם מגוי, ויפלו במועצותם. — מזרע עמלק המרעים, האגגי חבל תחבולות און להשמיד ולאבד את כל היהודים ביום אחד, וזה היום עשה ד' ליום רוח והצלה אורה ושמחה. — האחרונים הכבידו: היונים השובבים המתהללים באלילים, התהוללו לכלוא את רוח בני ישראל ולבלעם חיים ולא יודע כי באו אל קרבם. אך המה כרעו ונפלו ואנחנו קמנו ונתעודד. — הרומאים הפראים הפריעו בם פרעות, להכריתם מארץ חיים ולשים ארצם לשמה, ותהי אחריתם עדי אובד וישראל עשה חיל. — שנאת העמים לישראל, האלילים ליהדות, הרמיה לאמונה, היא מחלת נחלה העצורה בדם ובבשר, בצרעת ממארת אשר אין לה תרופה עולמים רק בהחלץ הבשר הנשחת והדם המרעל. מדוע שנוא הוא עם ישראל לכל העמים, מראשיתו עד אחריתו? האמנם עוננו בנו, הרבינו לפשוע לעורר עלינו שנאה נצחת אשר לא נוהל כפרה? כל עון ונשא, כל חטאת תכפר, וחטאתנו לא תמחה ועברתם שמורה נצח? שאלה היא ותהי לשאלה. — הקנאה היא אם כל נבלה ועלילה רעה. שפל רע עין לא יוכל סלוח עון הגבוה עליו, מדוע לו יתר שאת ממנו; הנקלה יתחרה בנכבד. — יש שונא רעהו חנם אשר לא ידעהו מתמול שלשום, יען הוא רואה בו אותות שאר רוח אשר יחסר לו; ותחת להתאמץ לעלות במעלות אליו להיות כמוהו, תעוררהו קנאתו להורידו משאתו, להשפילו אליו מטה, או יחבל תחבולות רשע להשחיתו. כן משפט בני אדם בין איש לרעהו ובין עם לעם; וזאת ראשית חטאתנו, אשר נבחרנו להיות סגלת העמים, ללכת באור אל אמת, עת כל העמים בחשכה יתהלכו. לפתח החטאת הזאת השנאה רובצת, קנאת השפלים בגבוהים מדור דור. — אולם כח גדול יצוק בנו לשאת את משטמתם, איבת עולם, וכל כלי יוצר עלינו לא יצליח. שני העמודים: האש והענן אשר הלכו לפנינו סלו את הדרך, הרימו כל מכשול מני ארחותנו, ישרו המסלה ונלך הלוך ונסוע בטח, נכחנו נעלה כעם אל־קום עמו, לנס גוים רבים ועצומים אשר לא ידעו במה כחנו גדול להפיל עליהם אימתה ופחד, כמו נשתה גבורתם וכל קשתותם תשברנה במלחמת תנופה אתנו. אנחנו באבני קלע וחלקי נחל נמטיר על גבורי כח עריצי אנשי מלחמה מפץ וכלי מות, והמה מזינים בכלי נשקם וזרוע עזם יפלו לפנינו שדודים אין אונים! קטני ארץ יפלו על בני ענק אשר חסנם כאלונים, יגזלו חרבם הגדולה מידם וידכאו לארץ חיתם, ויפלו כקש נדף בלא כח! אמנם כן. נפלא הוא העם הזה מאז היה לגוי! אבל כאשר בימי אשרו וטובתו הותירהו אלהיו לטובה מכל העמים, כן בימי רעה הוא נבדל לרעה. — כטובתו כרעתו, כגדלו כשפלו, כששונו כאסונו, נִפְלִים ונפלאים המה כל עת, כמו הושם בו אות ותו אשר הוא יחיד בין העמים, אשר בכל מקום בואו יתנכר ויפלה! כן היה אז בימי שבתו בארצו יחדו תמים; כן הוא עתה בהיותו מפזר ומפרד בין העמים על אדמת נכר, לא נכחד קימו, בכחו הטמון והנעלם. בעקד אותו האויב על המטבח ממעל לעצים, כמעט ישלח ידו, יקח את המאכלת לשחוט, והנה מלאך ד' מן השמים ויקרא: “אל תשלח ידך אל הנער ישראל! אל תכה נפש בני יחידי ואל תעש לו מאומה!” כח אלים לו, חיי עד חייהו, ויד אדם לא תעצור כח לגדע פתיל חיתו, לדכא רוחו ולהעבירו מבריתו! כן הוא כל עת שמרנו לבנו תוצאות חיינו, נטור כרמנו, נדע כי אנחנו כלנו אברי גויה אחת, עובדים עבודתה באמונה ואז היא שלמה חיה וקימה, מתגרת יד צרים זרים לא תכלה, כל כלי יוצר עליה לא יצלח להכותה נפש, אם גם יעשה שרטת בבשרה, תחלה מחלה בן רגע ועד מהרה תקום איתן, תתהלך על משענתה, תפיל חתת אלהים על אויביה מסביב, והמה משאתה יבהלו יחפזו. אולם הה, מאבריה המה הנה תֻכֶה מכאובים רעים ונאמנים, מחלתה אנושה מיד אויביה אנשי ביתה אשר יפלו אל האויב! המה יגלו מצפוניה, יפתוח שעריה הנסתרים, לעיני מרדפיה הצרים עליה, והנה מהרה קל יתנפלו עליה לטרף טרף לחלק שלל! ספר הזכרונות קורות עתותינו אשר עברו עלינו בכל שנוי מצבנו יורונו למדי אשר לולא מלשינינו מחריבנו אשר מקרבנו יצאו, אין כל אומה לשון יכולות לשלט בנו! מי יודע מה רב אושר וטובה הבאנו, מה מאשרה היתה התבל, כמה רעות נוראות לא היו ולא נבראו, לו עמד כל עת טעמנו בנו, לו לא היתה לנו מלחמה מבית ולא נפל ממנו רב! לו הכרנו להוקיר ערך מלאכותנו הנעלה ואת תעודתנו הנשגבה; לו לא נכרתו מגזע עצנו ענפים ענפים; לו לא נתלשו מגויתנו אברים אברים להיות גויות לבדן ולהתקומם על הגויה הראשית צור מנו חצבו, באכזריות חמה ובמשטמה בזרות נכריות! כמו נגזר עלינו להיות אך עם קטן, מתי מספר, אשר לא בכח זרוע כי אם ברוח כביר נתגבר, כאשר לא מֵרֻבֵנו מכל העמים בחר בנו אלהינו אז, כן רק בהיותנו המעט כל עת, עמנו אל! מי יבוא בסוד אלוה? — האברים התלושים האלה כבר התנכרו לה, כבר נסגר הבשר תחתם, כבר נקרם העור ונרפא הפצע, כמעט עוד נכרו אותות צרבת החבורות; והנה יתעודדו אברים חדשים בכל דור ודור להכרת שנית ושלישית, ובעוד המה מדלדלים, תלוים בה כפתיל דק, יתכחשו לה, יתאמצו להתרחק ולהדבק בגויות אחרות, אשר אמנם לא יוכלו שאת לשדן וחלב שדיהן, ובדם עורקיהן ירעלו, ובקרבם אל אבריה התמימים הנאמנים אתה, יביאו גם בהם רוש ורעל! אולם כל עוד היות האברים המדלדלים המתנכרים נפרדים, טרם יתלכדו ויעשו אגדה אחת, לא ידעו עוד להשחית. — והנה קם דוק תהפוכות בנים כחשים, אספסוף מתלקטים יחד לעשות גם קשר אמיץ וחזק, אגדת אברים מדלדלים! לא ינתקו את הגידים, בם הם תלוים בגויה; מחלב שדיה יינקו, מוץ לשדה ימצו ישתו לרויה, ובה יתנו דופי, יבזו ליקחתה, ימררו חייה למען אשר תצא נפשה תפח רוחה ואז יפלו המה ממנה מאליהם. — כה הולכת הגויה נעה ונדה, ממשכה ומרטה מן הוא והלאה, רואה בנפל ממנה אברים אברים אשר יהפכו והיו לצריה, מחוללת מפצעיה, פצע יחבש ומחץ חדש יפתח, כמו אחת דתה להיות אך שדודה ורצוצה כל הימים וכמו הסכינה במכאוביה, לא תזעק בחבליה, תשא ותסבול בדומיה ותחיה ולא תמות, כמו אמר אלהים להשטן המשחית: “הִנָה בידך אך את נפשה שמור!” אברים בוגדים הולכים ואברים בוגדים באים והגויה חיה וקימה ולעולם עומדת! נסרוה נא עתה אל מערת פריצים עצרת בוגדים כאלה אשר בקרית בל־אוב. נביט בהתאסף חבר אברים מדלדלים להמתיק סוד להוסד יחד ליסד אגדתם ולפרש מכמרתם מלא רחב הארץ. ברחוב… רחוק מחוצות הקריה, שם בקץ הרחוב בעבר השני עומד בית מרזח בירכתי חצר גדול המלא סחי ורפש כל הימים, וצחנתם יעלה באף כל עובר ממרחק, כי שם לא תעיף עין שומרי העיר הממונים על הנקיות. בית המרזח הזה ריק הוא כל היום מאדם, ובעלת הבית לבדה צופיה הליכות ביתה, להכין אכל לאורחיה הדורשים לשכנה בין הערבים יום יום, שם יאחרו שבת כל הלילה, יתעוללו יתהוללו על יין משתיהם ויתעלסו באהבים. — היא יודעת דרך אורחיה, אשר גם בעלה מבני בריתם הנהו הידועים בשם “הנפילים”, וכן יועדת את נערותיה היושבות ספונות בחדריהן שם, הבאות גם הן בלילה לשרת פני האורחים. — השם “נפילים” יפיל אימתה על כל אשר יזכיר אותו, והוא לחגא בכל העיר, כי גם חיל צבא השומרים הסובבים בעיר לשמור הסדרים, להשבית כל ריב ולתת כל משלח מדנים אל בית הסהר, גם המה יראים וחרדים מפניהם כי פגיעתם רעה, לא ינקה כל הנחרה בם. בעיר יומם לא ינכרו בלבושיהם או באותות פניהם, כי רובם הדור בלבושם, ופניהם מלאים וצהלים, זקניהם מגלחים למשעי, ושפמם ישתרע על לחייהם מזה ומזה כשני זנבות ארוכים עדי תפארת אונ־גריה. ישנם נושאים זקן־לחיים וְרֶוַח מתחת בין זקן ובין זקן. ויש נושא ראש זקן מלמטה וקרח על הלחיים מזה ומזה. — מהם כבדים בכסף וברכוש רב, יושבים ספונים בהיכלי כבוד ועליות מרוחים, מלאים כלי־בית יקרים וכל מיני עדי עדים. מתערבים עם שונים, מתהלכים עם אצילים, מתודעים לרשות ובלילה אגדתם בבית המרזח הזה נוסדה, שם כבוד חברתם. עת ערב. עששיות העיר החלו להאיר חשכת האפלה. החוצות הומים מאדם רב המתהלכים עתה לשוח, לשאוף רוח לרוח הערב, שנים שנים איש ואשתו אוהב ואהובתו, חתן וכלתו; חבר רעים; ורעיות; עלמות עדינות בנות נדיבים ועלם אחד או שנים מבני אצילים, דודיהן או קרוביהן נוהגים בהן מאחריהן; אמות ויונקות עם ילדיהן וילדותיהן, כלם ינהרו לארך הרחובות ללכת אל גני השעשועים בקצות העיר. בתי המשקה מלאים קרואי העתים וקוראי מכתבי־עתים הבאים שמה לחקור משקה ולשחק בשחוק הפסקאות או בכדירים במקלי קלע בנשפי חשקם. שם בירכתי בית משקה אחד פנימה יושבים שני אנשים על שלחן עגול קטן ועליו שתי צלחיות מלאות לפניהם. הם מתלחשים ומעיפים עיניהם כל רגע אל פתח הבית בביאה, כמחכים לקראת איש אשר נועד להם שמה. “הלקחת עמו דברים היום?” שאל אחד את רעהו בקול דממה; “החקרת את לבו וידעת כי אין ברוחו רמיה? האמת אגדך כי לבי לא נכון בטוח בו, אולי הוא מן “הבריעים” שנואי נפשנו, הבא לחקור סתרינו, ועלינו להזהר מפניו, ומה גם עתה.” — “אתה מפחד תמיד גם מפני צלך מוג לב.” ענה השני גם הוא בלחש שפתים; “אנכי אערבנו! בפיו ובלשונו נכר כי אחינו בן בריתנו הוא. אבל גם לא על אמרי פיו לבד בטחתי, רק על פי עדות נאמנה אשר הביא בידו מאת אחינו דל־פנים, כי גם ידו תכון עמנו ליסד אגדתנו גם בעירו, אשר כבר התעורר הרעיון בלבבם לפנות ערף אל “הבריעים” וזה כל ישענו וחפץ לבנו. “ומה יאמר אחינו מופת־חרון עליו? הלא בלעדיו לא נעשה קטנה או גדולה.” “את פני מופת־חרון לא ראיתי היום. הוא אחר היום לבוא הלום. אבל בלילה בוא יבוא, בבית מועדנו לא יפקד מושבו. אני רואה כי דרכנו צלחה ואגדתנו פרוח תפרח ותפרש כנפיה מלא רחב ארצנו, ולא נהיה נופלים מאחינו בני ברית “השמנים” אשר בקרית עיר־לבן, בכל הדר כבוד אגדתם, ופרקנו עול “הבריעים” מעלינו, או נכריעם לבלתי היות להם תקומה! אני עלז ושמח.” “ואנכי לא אתערב בשמחתך. — התאמר בלבבך, כי עיני הבריעים הכו בסנורים, לא יחגרו שארית כחם להלחם בנו כמתיאשים! מי יודע אם לא ימצאו גם הם מסלות ללב ה…, או יטו לב השרים אשר בנין־נוה לרצונם ותגלה ערותנו, ואז אבדנו אבדנו. — הלא רק זאת היא משענתנו האחת עתה, ובלעדה אזלת ידנו.” — “אל תירא פחד שוא, איש ירא וחרד! מי עתה בראש? האם לא לשוננו נגביר?” “על לשון גאותך אל תשען! הלא גם שפתם אתם!” “כאיש מדבר תהפוכות אתה היום. איזה רוח נכאה עבר עליך לשנות טעמך ועיניך יראו זרות?” הדלת נפתחה ואיש צעיר לימים בא הביתה, וילטוש עיניו, על גביהן עיני זכוכית שקערירות (קאנקאף) הנה והלום בכל פנות הבית. פתאם שש לרוץ לגשת אל פנת אחת בירכתים וישב לו על כסא אחד מול שני אנשים. “ברוך בואך אח נכבד!” דבר אחד משני האנשים אליו, ובדברו הציג את האורח לפני רעהו בנקבו את שמו. “שמי…” ענה השני גם הוא חלקו בתתו לו ידו, ויבט בו בעין חודרת כלחקור קרב לבו פנימה. “נקומה ונלכה! הנה שם אחינו מחכים לנו.” קרא הראשון, ויקומו וילכו שלשתן, אחרי שתותם את משקיהם. “הזאת היא לך הפעם הראשונה אשר באת לעירנו?” שאל השני את האורח; ומה היא בעיניך?” “העיר הזאת היא כלילת יופי,” ענה האורח לתמו, בדחקו בידו האחת את יד הראשון בסתר. “אנכי לא אחת ולא שתים באתי לרגל מסחרי הלום, זה מספר שנים. כבר הסכנתי דרכי אנשיה ונשיה המאשרים לשבת בקריה עליזה מלאה חמודות כזאת. לו אוכל ואעתיק גם אני את ביתי הלום פה אשב כי אויתיה. עיר מושבי מצער היא, אין כל בית־ענג, אין חדר־שעשועים להשתעשע לפרקים בשעות היום או בלילות הארוכים. כמעט אשומם מבטלה ועצלתים, ולא אוכל נשוא משא אנשים קצרי רוח אשר לא ידעו ארחות חיים. גם ביתי היה עלי לטרח. עתה אני תקוה כי בבואי בברית אתכם יקל לי לעשות זאת לשנות את מצבי ולהחליף שמלותי.” — פני הראשון צהלו לשמוע דברי האורח כמו מלבו יצאו, ויסתר ששונו בחבו. גם את השני היתה רוח אחרת ופניו לא היו לו עוד, כמו קנה האורח את לבו בקסם שפתיו, נתן לו ידו שנית בשמחה שלמה ויקרא: “רכב וצלח! ראה, הנה אנכי יודע בית גדול ורחב ידים ברחוב. הוא עומד להמכר במחיר מצער, ובידי לעשות בו כטוב בעיני, כי בעליו הפקידני על ביתו זה. שם תגור כאחד האצילים. גם שם לא יבצר ממך לפתוח לך בית ממכר גדול ותאכל פרי מעשיך בשמחה לעברו האחד עומד גם השעשועים הגדול, גן־העם, וקרוב לך כל עת לבוא בו.” “אם יש את נפשך הוליכי מחר שמה לפני נסע מזה ואראנו בעינים” ענה האורח לאמץ את לבו בתקות ששונו אשר הכיר בו אותו שמחתו על המציאה אשר נפלה בידו במשכיתו. “בכל לבי הנני למלאות שאלתך. מחר לפני הצהרים אנהגך אביאך שמה תראה ונוכחת כי כנים כל אמרי פי. חכה נא לקראתי בחדר מלונך בשעה העשירית. הן לא תסע מזה לפני עת הצהרים.” “כדברך. — הנמצא עתה כל האחים הנפילים בבית מועדכם? כי יקר בעיני לדעת כלם פנים אל פנים עת בואי בברית אתם. כן דרכי מאז, למען נכיר איש את רעהו בכל עת ובכל מקום. “כן, אני יועדתי את כלם היום.” ענה הראשון כממהר למלאות פקדתו. גם אל מופת־חרון מהר־סטים כתבתי בשם ראש האגדה, והוא לא יאחר המועד.” “מי זה האיש מופת־חרון? כנראה חבר נכבד ביניכם?” “אמנם כן. הוא כעמוד חזק לאגדתנו וידיו רב לו.” כה הלכו שלשתם כל הדרך. “נוקשת באמרי פיך אויל שפתים!” חשב הראשון בלבו. “אנחנו נתכחם לכם וידנו תרום; נראה מי ישמח באחרונה.” בבית המרזח התלקטו מעט מעט אנשים ועלמות, אלה בחרו להם שלחן מיוחד וישבו לשחק. אחרים הלכו את חדר אחר לבד לספר ולשמוע קורות היום, ובעלת הגית הגישה לפניהם אכל ומשקה מן המטעמים אשר עשתה אוזות צלויות, דגים כבושים, כדורי בשר בחמץ, לבובות מלאות גבינה מרוחשות בחמאה בקערות וכפות ומזלגות, לבחר לו איש איש כאות נפש ועל כלם בקבוקי יין ושכר. “היום גדלה התכונה בביתי.” דברה האשה, אחרי הציגה על שלחן לפני חמשה אנשים אשר בחדר השני את משאות ידה. “האמנם יבואו היום כל האחים הלום? תודות לאל כי בית מרקחתי מלא שבע, ולא יבצר ממני להכין אכל גם לפני מאתים איש ביום אחד. אבל גם אורח אחד יבוא אליכם היום? כאשר הגד לי הנהו עוד צעיר לימים וטוב תאר מאד, למרות בגדיו הארוכים. אורחים כאלה יקרים לי כל עת וכל שעה, בשגם הוא עשיר בעל אלפי שקל כסף. ברוכים יהיו בבואם.” “איה אישך כעת?” שאל אחד היושבים כנלאה נשוא את דבריה הנעתרים. “למה זה תשאל עליו הפנים?” “דבר נחוץ לי אליו עתה, עוד לפני התאסף כל אחינו.” “הנה הוא בא שמה!” “מהרי שלחיהו כרגע הלום!” אמר כמצוה ונבהל על מעשיו. “אמרי לי כי אבן־כסף יבקש פניו! התביני?” “כדברך אדוני הקשה, שוע זועם.” בעל בית המרזח איש כבן ששים שנה. שפל הקומה עם כרס עב כהר רחב, פניו מלאים אבעבועות. שני לחייו עגולות גבנונות כשני הרים אשר גי ביניהם, ובפתחו פיו בשתי שפתיו העבות יראה כבאר עמוקה בגי. אפו ינשא גם הוא כגבעה ונשקף על פני הגי אשר בגפו מצא קן לו סבך שער כמטאטי קטן צומח על גזע יבלת כגדל עדשה. לפי מספר הריו על עצמו ובשרו קנה לו את שם כבודו שלש־ההרים נוסף על שם משפחתו מלידה הר־רם. הנה הוא בא עתה הביתה, ופניו כפני להבים רטובים בזעה מרב עמל הדרך אשר עשה בחפזון, ויפול על הכסא לשבת ולשבות בו, וישלך כובעו מעל ראשו הקרח ויעבור במטפחת ידו אשר הוציא מאמתחתו, על ראשו גבחתו ועל פניו בהעברה אחת להסיר את הזעה. ותגש אליו אשתו בלט ותאמר לו: “הנה אבן־כסף מחכה עליך שם בחדר בקצר רוח.” ויחרד מכסאו וימהר החדרה. “סוף סוף באת!” קרא אליו אבן־כסף, אחרי ברכות שלום ביניהם. “ואני הנה זה כשעתים מחכה עליך בכליון עינים. כמעט יראתי לבל תאחר המועד.” “לא עם חנם אחרתי עתה לבוא,” ענה גם הוא כמצטדק; “הלא דרכי ממך לא נסתרה!” “ואני אמרתי כי כבר כלית מלאכתך הנקל לך לעשותה בשתים או שלש שעות, ובאת אל בית אכל לסעד לבך.” “לדבר נקל כל עת מלעשות. ואל נא תשכח כי אני איננו אץ וקל ברגלים עוד כצעיר לימים, כאשר הייתי בימי נעורי ברגלים כאילות. אבל לא בא אל פי כל העת, מאז אכלי ארוחת הצהרים, לבד אוזה צלויה אחת אשר לקחתי בחפזון עם ככר לחם אחד ובקבוק שכר לחזקני בלכתי. וזה לך האות כו רעב אנכי עתה כמתענה אחר יום צום.” צדקת שלש־הרים, כי משמן בשרך יעצרך בכל דרכיך להעלות הרים על הרים. השומעים צחקו לשכל מליו. “לצון תחמוד לך עתה?” “ספרה נא לי בראשונה אחרית הדבר ואל תרבה שיחה.” “הכל כאשר חפצנו. אנכי שקלתי על יד… שלש מאות שקל כסף, ושתי מאות…” “טוב הדבר!” שסע אותו אבן־כסף בדבריו. לך נאוה תהלה. אחינו … הוא איש תבונות, בתבונות כפיו יעשה. — עתה שמע נא איפא גם את תחבולתי.“ — ויטהו הצדה וילחש לו באזניו דברים אחדים, וילפת הר־רם בראשונה ויבהל אחורנית. ויוסף אבן־כסף ויאמר: “היום בשעה…, השמעת ילד זקן? עד מאה שנה תזקן ולא תעזוב את ילדותך. מה החרדה הזאת? האין דרכך צלחה כל עת?” “אולם.” — “אל תרבה הבל! אני והר־שועל נחכה לקראתך שם במשעול הגנים הלא תשמע לקול האות הראשון?” “אנכי לא אשוב אחור.” “עתה בין תבין את אשר לפניך. — הלא תשמח במתנת חלקך?” החדר השלישי אשר בבית המרזח, אשר מבוא פתחו הוא דרך שני החדרים החיצונים, ומבוא אחר אין לו, היה בחדר מסתתר. חלונותיו אשר היו רק מעבר אחד, היו שקופים אל החצר אשר שמה לא תעבור רגל אדם. כל היום פרושות יריעות בד כהות עליהם. לוחות הזכוכית כהים מרב ימים אשר לא נקו מן האבק משני עבריהם כחלונות חדר בתה. דלת הפתח היתה עשויה בקיר מלאכת מחשבת, אשר תפתה בדחוק באצבע על הכפתור הנודע רק לבאי הבית. איש זר כי יבוא שמה לא יכיר כי עוד חדר שם מאחרי הכותל. שם עומד שלחן עגול גדול בַתָוֶך. סביב לו כסאות ארוכים וקצרים למושב הקרואים. עששית גדולה תלויה ממעל לשלחן מעל ספון החדר, המפיצה אורה על כל השלחן. זה משפט הבית וכל כליו. שמה יתאספו היום הנפילים לקבל פני אורח חדש, להכניסו בבריתם. שעה עשירית בלילה. “אנכי לא פללתי כי אגדתנו תשוב לתחיה ותהי לה עדנה, אחרי אשר נפל ממנה רב במות… אשר הוא היה רוחה ונשמתה, ורבים אליו דרשו.” כה השמיע אחד הקרואים את דבריו, בהתהלכו שלוב זרוע את רעהו הנה והנה בחדר. אמנם סופרנו… הוא איש חיל, ערום מלא מרמה, חלק משמן חכו, ובכל זאת לא האמנתי כי יגדיל גם הוא לעשות, כאשר עיני רואות אשר יפליא לעשות.” “אל נא תשכח גם את יקר ערך מרעיו… גם המה ירבו כבוד אגדתנו, איש איש במקומו.” חוה משנהו דעו ויקרץ בעיניו האמוצות כעיני החתול סביב סביב. “אבין לרעך, אל מה מליך ירמזון.” קרא הראשון בקמטו את מצחו לקמטים. “אבל עליך לדעת כי גם כל זאת היא פעלת… ובעצתו הוקמו אלה איש איש על משמרתו. ולזאת תוקר לנו עתה עבודתו שבעתים מאז נקרא לעשות מלאכתו גם בבית… ברגע זה נפתחה הדלת והחדרה באו שני בעלי ברית ובתוכם איש עול ימים זר, מיטיב צעד, אשר העמידו מביאיו לפני המתאספים. “ברוך אתה בבואך אורח נכבד!” קרא אליו ראש הנפילים, בתתו ידו לו באותות כבוד ואהבה, אחרי אשר נודעו איש לרעהו בשם כדת. “ראה כלנו שמחים בבואך הלום, ונקוה כי כן גם אתה תשמח בנו, כאשר כלנו אנשים אחים אנחנו וכח גדול לנו. עת היא אשר אנשים כערכך יתחברו אלינו להסיר מעלנו חרפת העמים.” “אכבד ואשמח לשבת בסוד רעים נכבדים כמוכם!” ענה העלם האורח בשפת ארץ צחה “אל נשף חשקי זה קויתי, מאז נודעה לי מטרת אגדתכם ותעודתה בארצנו, נכספה וגם כלתה נפשי לבוא בבריתכם, כי הרעיון הזה יפעמני ויחיני זה מספר שנים, כי נלאיתי נשוא המית הבריעים, הבלי סכלותם יכעסוני. מה תהי אחריתנו אם נלך דרך כסל למו, להיות נבדלים לרעה לרדוף צל עובר, לבקש הבל ישן נושן אשר סר טעמו מזקן, להיות כאבותינו המהבילים לראות תבל מלאה חמודות ולא נגע בה, לדרוך על אדמה פוריה ושמנה ולא נאכלנה!” “שפתים ישק מדבר לכסילים כאולתם!” חשב… בלבו. “נעמת לנו מאד בהגות לבך תבונות!” ענה ראש הנפילים, אשר דבר המדבר בטוב טעם הרנינו את לבו. “מי יתן והיה לבם כל העלמים צעירי דורנו כמוך, או אז בקרב הימים נחדל להיות עם אמלל נבדל לרעה, בזוי בגויים! הלא עת היא להתבולל בעמי הארץ, לכרות אתם ברית להיות לעם אחד! אנחנו בנים נאמנים לארצנו ועיני כסילים בארץ אחרת!” “לכן על החכמים בעם לפקוח עינים עורות, להוכיח אולת כסילים על פניהם, לסכל עצת המהבילים, לסקל המסלה מכל אבני נגף וצורי מכשול!” עם הזקנים אין לנו עוד עסק כי המה באולתם ישגו, ועינינו אך על הנעורים נשואות, לתת בהם רוח חדשה.” — “וזאת היא תעודת אגדתנו,” נשא מופת־חרון דעו ברגש; “ותקותנו חזקה כי חפץ לבנו בידנו יצליח; נעוץ עצה ותקום, ועוד מעט ולא יזכר שם “בריעים” עוד.” “הנה לפניך בזה סופרנו…” הוסיף ראש הנפילים לדבר, הוא איש שפתים לשונו מדבר גדולות. כסופר מהיר יודע לכלכל כל מעשי אגדתנו בדעת. לוכד חכמים בערמם וערמתו תעמוד לו להסיר כל מכשול מדרכנו. וכבר עשה לו שם בין אנשי שם, כנכבד מלידה יכבד על פני כל אחינו; — אם אמנם אביו הוא איש נבזה ונקלה מדלת העם.“ — לחש באזניו בקול דממה. “אנחנו רק ערך איש נוקיר. גם מבני הנכר יתנו לו יקר ויראו לו אותות אהבה, על שפתו הצחה כאחד מהם. לבנו נכון בטוח כי גם אתה תמהר לכתב צחות כאשר דעת שפתיך ברור ימללו, והיית גם אתה לנו יתד נאמן ויד חזקה, כאשר בני חיל כמוך דרושים לחפצנו.” “תכבדוני ואכבד!” ענה העלם בענות חן. “ואני קטנתי לעמוד במקום גדולים. בכל לבי הנני למלאות תעודת אגדתכם, אשר היא גם תעודתי ותאות נפשי. אמנם לא קלה היא המלחמה אשר נתגר בבריעים. אבל עתה עת לעשות! גם כל תלמידי בתי הספר החדשים הלא לנו הם. — ואם יד כל המורים תכון עמנו, יבינו את אשר לפניהם ויתנו מרוחם על תלמידיהם, אז עד מהרה יקום דור חדש ויחדשו פני האדמה!” “השכלת לדבר איש חמודות!” הביע…….. גם הוא את רוחו ברגש. “כמו מלבי הוצאת מלים. — מאד ישמח לבי לראות אשר מצאנו איש כלבבנו, משכיל להבין עצתנו ועמקי מחשבותינו, ואת המעשה אשר עלינו לעשות, להביא מחשבתנו לידי מעשה. — כן הוא מבתי הספר תצא תעודתנו, ועלינו לבחור מורים כלבבנו אשר יחנכו לנערים על פי דרכנו, ומחשבתנו בעצה תכון, אם נשכיל להכות את הבריעים בסנורים לבל יבינו סתרינו טרם נשוב מן מערכת הקרב ועז בידינו כמנצחים. — גם אמנם רבים מהמורים בני בריתנו הם. ואת הבריעים נרחיק מעליהם.” “עד מתי יהיו הבריעים האלה לנו למוקש?” התרגז מופת־חרון וינע את ידו הימנית כמו גרש יגרש אותם מפניו בנטות ידו כרגע. “הן לנו הכח והממשלה עתה, ולמה לא נוציאם ביד חזקה ונוציא כל ישן מפני חדש? מורים בריעים המה בנגע בבתי הספר, נטהר את הבתים ונוציא את הנגע!” “הרגע כמעט רגע,” השיב…….. בנחת; לא עת עוד להעיר כל חמתנו בפעם אחת. אך עצה ומזמה למלחמה, ובתחבולות נפיק זממנו. “נקה נא את הדבש מן הדבורה והיא תעיף מאליה!” פתגם שרי ממשלת עין־רמיה, עצה מאירת עינים.” — “מאד עמקו מחשבותך!” ענה מופת־חרון בדממה כמנוצח. “אמנם חכמת ממני, ואני מרב שיחי וכעסי לא נמשול ברוחי, ואני נחפז לעשות בלי דעת. אתה עשה תעשה ויכול תוכל, וגם אתה תנהל את המשרה בתבונות כפיך!” “אבל כבר אחרנו שבת בנקיון שנים ובטן חסרה!” שסע ראש הנפילים את המדברים בדבריו. “עת לדבר ועת לאכל ולשתות! הבא, עלוקה!” קרא בקול כמצחק, “ערכי השלחן, הכיני המשתה! היש בבית מרזחך מטעמים לנו לאכל וממתקים לשתות?” “יש לי רב, ככל אשר תאוה נפשך רודף שכר!” ענתה בעלת בית המרזח, בהופיעה על פתח החדר בעקם שפתיה לצחק. “לכל מאחר בנשף ביתי פתוח לרוחה. בואו נא אורחים נכבדים אל חדר האכל שמה. כבר ערוך השלחן, המטעמים עשוים, לכו אכלו בשמחה את ארוחתכם, גם השתיה כדת, וברכתם גם אותי.” — כטוב לב הנפילים ביין קם הראש מכסא כבודו ויתקע כפו הימנית אל כף ימין העלם “החבר החדש” ויקרא בפנות אליו פניו המאדמים בפני להבים: “עתה אחינו אתה!” ובנטות ידו השמאלית לאות, קמו גם כל הנפילים ויקרא פה אחד בקול אדיר וחזק: “יחי אחינו החדש! יחי כורת בריתנו!” “אחי ורעי!” קרא העלם כמתלהב מאותות אהבתם; “אין מלה בלשוני להביע לכם רוחי וכל רחשי לבי, אולם אקוה לשמחכם במעשי ידי להתפאר! ליל שמורים לי הלילה הזה כל הימים! עתה הואילו נא וכבדוני לקחת גם מידי מנחה מזכרת, חמשים צלחיות יין חמר ישן נושן, ונשתה לרויה על שבע לחזק אחותנו. הבה דודים! אוחה, חרות, שעשועים!” “האח! אחוה, חרות שעשועים!” ככלות המשתה והשמחה כדת, קם העלם ממושבו, בהביטו על מראה־עתו (אוהר) וישתחוה לפני כל הקרואים בהדרת כבוד וידר כמצטדק: “צר לי מאד רעים נאהבים ונעימים להפרד מכם עד מהרה, וזה שבתי אתכם מעט, בכל עז חשקי להשתעשע אתכם כל הלילה עד הבקר. אולם אני אץ לדרכי הפעם, כי עוד לפני מלאכה מרבה לעשות. אבל עוד חזון למועד, הניחוני ואלכה, שלום לכם!” “ברוך אתה בצאתך!” קראו כלם אחריו. לקול דבריו האחרונים נראו אותות רעדה על פני בעל המרזח, אבל אין שם אליו לב, ואין רואה. “עלם נפלא, חבר בן חיל!” קרא…. בעליצות נפשו, אחרי צאת העלם מן הבית; “כמו מן השמים הובא אלינו לבצע עצתנו. אל עלם חבר כזה כבר נשאתי עיני!” “נראה מה יהיו חלומותיך!” אמר בן־רשף בלבו. בלילה ההוא נשמע קול ענות חלושה קורא לעזרה במשעול הגנים. ובטרם התאספו ובאו שוטרי העיר ואנשי צבא, אשר מהרו לקול הצעקה, והנה אין שם איש, רק אמלל אחד שוכב על הארץ מכה ופצוע ועיניו סגורות, וימהרו וישאוהו אל בית מלון אחד הקרוב שם ויקראו לרופא לבקר את פצעיו, והנה חבורות אנושות בבשרו אבל עוד תקוה לתחיתו. “ביד הנפילים נפל האמלל!” קרא שוטר אחד.

המסתתר.    🔗

השעשועים שונים הם לפי תאות האדם. יש משתעשע במלא אוצרו כסף וזהב וכלי חמדה, ובכבוד עשרו יתענג, בלי מצוא בו חפץ אחר. לכסף יכסף, והוא כל חפצו, ולא יעלה על לבו כי הכסף לבדו הוא דבר שאין בו חפץ, ורק כלי חפץ הוא להשיג על ידו חפץ אחר הדרוש, כטפל לעקר, אמצעי לתכלית, עבד לעבודתו. וכן יתאמץ לאסוף הון יום יום, ימנה מספר לשקליו, יערך ערך המטבעות השונים ולא תשבע עיני לראות. — יש מוצא שעשועים בבגדי חמודות וכל יגיעו ועמלו להתיפות ולהתהדר במלבושי כבוד ויקר, יתן כל כספו בם; אם אין לו כסף ילוה בנשך או ישאל לו בגדיו בהקפה, במחיר אשר יושת עליהם פי שנים מכרם, והוא יאחר לשלם, או לא ישלם. יחסר נפשו מכל טובה, לא יאכל פתו בעתו, לא תנעם לו שנתו, באמרו: אין אדם רואה לבטן אם מלאה היא או חסרה; הכרת פניו לא תענה בו אם מלא כרסו מטעמים ומאכל תאוה, או לחם יבש נקדים. אבל הבגדים לעיני כל, ולפי כסותו ושמלתו יהלל איש לעינים. תפארת בגדים תאותו. — יש אוהב לאסוף במכמניו כל דבר ישן נושן, עתיקי ימים, וכל חפץ אשר יאמר עליו כי הוא זקן בא בימים הוא יקר בעיניו מכל חדש אשר חיי האדם תלויים בו. ואם נודע לו כי עברו עליו שנות אלפים, אז כל חפצים לו ישוו בו. כל מטע כסף וזהב ונחשת, כל כלי ברזל או חרש, הנשחת מזקן, ישקול תמורתו אלפי שקל כסף, והוא שמח בחליפתו. ובאבד לו דבר אחד מעתיקיו לא ימצא שלומים ונחומים תרומתו, יקוץ בחייו ויקלל יומו. ואם יהין איש להטיל ספק באחד מדבריו העתיקים בעיניו, שונא הוא לו מבקש רעתו, אז יחרה אפו וקנאתו באיש ההוא ולא יחמול ביום נקם. — יש מתענג באוצר ספרים, וכל ישע וחפצו למלאות כל תיבותיו ספרים מספרים שונים, לא לקרוא, לא ללמוד; יסתכל רק בקנקן לא במה שיש בו. ייפם בתכריך מאופז, יסדרם במערכה, ישוה פניהם, הגדולים כגדלם, הקטנים כקטנם, עדר עדר לבדו, והמה שעשועיו יום יום. — גם למחברים תאוה משונה. יש בלשן חוקר קדמוניות, מחפש כתבי יד ישנים אשר נחו שקטו תחתם שנות מאות, אשר טוב היה להם שלא נבראו משנבראו, והוא שמח למצוא מציאה יקרה ויפול עליה, יכתירם בהערות והקדמות ידבר נפלאות על כותביהם בימים קדמונים ויחדש פניהם להוציא לאור ספר ישן־חדש ויהי למגלה עמוקות ומזכיר נשכחות, כמו חי גם הוא לפני שנים קדמוניות, ולא ידע מה עתו שואלת מאתו. — יש נותן בכוס עינו, ירדוף שכר יתענג ביין משתהו, יחקור ממסך, ישתה וישכח כל מחמדי תבל וכל שעשועיה. ברוב סובאו ישגה ויתהולל ולא ישים לב לכל המלעיגים עליו. — יש יבלה כל ימיו ולילותיו בשחוק פסקאות וישכח גם מאכל לחמו ולעשות מלאכתו, או משחקו הוא מלאכתו; לא ינום ולא יישן. אם תם הכסף מכיסו, יסור כל עדיו מעליו, ובשחקו לא יכאב לבו. — המשתכר תגבר תאותו להוסיף עוד, המאבד לבו סער ובוער בתקוה ותוחלת, יאבד וישחק עוד. — התבל מלאה שעשועים משעשועים שונים, אשר יעשו להם בני אדם לשחק בם, להנעים החיים אשר אינם חיים לאוהבי חליפות וחדשות לבקרים. כסיל אדם יבחר רק באחד ולא יפלס ארחות חיים. וכשם שתענגות בני אדם רבים ושונים המה למיניהם, למלאות תאות בשרים, כן אין מספר לשעשועי הרוח, המעלים את נפש האדם עָל, מאירים עינים ומעירים הלב על הטוב והנעים לאושר האדם, לרוח הכונה הנכונה אשר כון אלהים ביום ברואו אדם על הארץ, ועל איש ואיש לבחור לו אחד ממיני ענג הרוח האלה, אשר אליו נפשו מסגלת ומכשרת לעשותו שלמה, להשלים את המלאכה הגדולה הכוללת. כל אחד ואחד הוא כאבר מכונה גדולה אחת, אשר בהתאחד פעלת כל האברים תשלם המלאכה. — כן מחלקות הנה החכמות השונות בין בני אדם, זה מטיף אמרי שפר במתק שפתים, מוכיח מוסר השכל לפני קהל עדתו, ללמד תועי רוח בינה. זה מליץ וסופר מהיר, מושך בשפה צחה ונעימה לב הקוראים, ירוו ענג ויחוו דעת. זה מנעים זמירות, משעשע בשירי זמרה נפש השומעים, אשר בם יתעלה הלב ויחוש את הנשגב והנעלה. יש עשיר נדיב נדיבות ייעץ לעשות רב חסדו בעשרו, בגלוי או בסתר, ושניהם טובים ורצוים, אבל לחונן מתן בסתר יתר שאת, בעשותו חסד למען החסד לא לעשות לו שם. את הדרך הישרה הזאת בחר לו גם המסתתר אשר ממנו נספר בזה. מי הוא זה, מאין בא, איפה משכן כבודו? אולם למה לנו לדעת כל אלה? מפעלותיו נכירהו לאחד מן המצינים בדורותיו, נדיב תמים אוהב חסד ורודף חסד, מאין כמוהו, כמו ציר ממרום שֻלַח כמלאך גואל יופיע בכל מקום אשר שם העוני מצא קן לו ומענה אמללים תחתיו. נלכה נא אחריו, נתבונן ממרחק על מעשיו הנעלמים. אם אמנם מתחפש הוא, ויודע להזהר לבל תגלה צדקתו, וגם נושעיו לא ידעו מאין בא עזרם, וזאת היא שמחת לבו ושעשועיו אשר אליהם הוא נושא את נפשו. טרם נצא בעקביו, דרוש לנו לרגל מלאכתנו לדעת מראש תוצאות אחדות מהליכות חייו הנודעות לנו, ואז נלך לבטח דרכנו אחריו ונבין סתרי מזמותיו. החפץ להשכיל להיטיב היה מושל ברוחו בעז ותעצומות, ממשלה בלתי מגבלת עוד בילדותו, כן התנכר בכל מעלליו. כמעט החל רוח בינתו להתפתח, ויבן כי להיות מתנדב משכיל דרושות ידיעות אחדות אשר בעזרתן תהיה טובתו שלמה שהוא רוצה בה; ידיעות לשונות שונות, בהיות אחיו מפזרים בארצות רבות, אשר לא ישמע איש מארץ אחת את שפת רעהו במדינה אחרת, ועילו לשמוע שפת כלם, לדבר אליהם בשפתם; דעת תכונות המדינות לגבולותיהן, טבע אדמתן; תכן מלאכות רבות המחיות את בעליהן. וכן שקד בלמודים אלה בתשוקה עזה, בשגם החפץ הזה החיה את התשוקה הזאת. הלמודים האלה היו בעיניו כעבדים העומדים לשרת את אדוניהם. לכן השתדל מנעוריו, מאז החל רוח הנדיבות לפעמו, להשתדל בכל הלמודים האלה לשם הנדיבות. הון ורכוש אביו אמנם היה גדול לפי ערך עשירי דורו אז, אבל הוא נוכח כי לא רב הוא לכל חפץ לבו, ויגמר אמר להגדילו שבעתים, להרחיב נדיבותו כאות נפשו, ואלהים היה אתו ויהי איש מצליח מפליא בכל מסחריו, ולעשרו אין קץ. עתה באשר ילך נלך, אם לא בכל דרכיו הנסתרים ממנו, כי מי זה יוכל לשמור כל עקביו בארץ מרחק? עתה הנהו בארצנו, קרוב לנו, אליו נתבונן אליו נשגיח, גם נקשיב לעתים את שיחתו בדרכי טובו עם איש כלבבו אשר בחר בו לחלות אליו ולהועץ אתו. אם אמנם לא כל מעשיו ודרכיו נכונים המה בראשיתם, נפלאים מעיני רואיו טרם ידעוהו, אבל בעינינו אשר ידענו מראש את כונתו הרצויה, לא יפלאו. — נסעה ונלכה! ברחוב… אשר בעיר בל־אוב המית אדם רב. הולכים ובאים, רצים ושבים, שואלים ומשיבים, שומעים ומספרים; מה ההמולה הזאת זה כשלשת ימים בזה? מפי הנחפזים לא נציל דבר אמת. נמשול נא ברוחנו עוד שעות מספר, עוד יום או יומיים, לא נהיה נמהרים לדעת הכל בפעם אחת, ומה מנו יהלך אם לא נדע זאת עתה כרגע? ואולי הוא דבר קטן מקרה הבל אשר למענו ידחקון העם איש את רעהו להוכח באחרונה כי נתעו בשוא, בדרכם כל עת, ואיננו שוה בעמלנו לראות את הלחץ. — הן עוד היום גדול, נסב נא מן הרחוב הזה, נטה הצדה לשמאל הגן, נתהלך לאטנו הלאה, נעלה אל הגן אשר שם בראש ההר מה נעים שבת או לכת שם לשוח בין שדרות העצים הרעננים כחרש מצל! הככר רחב ידים, והרבה ספסלי עץ וברזל ערוכים, מחזקים ברגליהם התחובות בארץ למושב המתהלכים העיפים, שם ננפש גם אנחנו אם ניעף בלכת. — ראה הנה שם לפנינו שני אנשים הולכים ומשיחים. המה גרים למראה פניהם ולבושיהם. מה לנו ולהם? הכרת בגדיהם תענה בם כי אינם מן אנשים ידועים, הבאים הנה לרגל מסחרם, לסחור בעיר. עניים בני בלי שם המה, ומי ישים אליהם לב? הלא כמוהם רבים המה, גרים רשים בעיר יום יום, מי לא ידע כי אורחים לא־קרואים כאלה באים לחקור נדבה? כבר הסכינו בני העיר באלה, והעשירים טובי הלב חוננים ונותנים, רב או מעט, ולא ישאלום על שמותם ועירם. אינם תאבים לדעת למי הם נותנים, רב להם כי יתנו מכספם לדלים, או לא יתנו ויסגרו הדלת בעדם, או יגערו בם ויכלימום, עשיר עשיר לפי דרכו והגות לבו. — או כי יפנו אל בית אוצר־העדה, ומשם ישובו יבושו ממבטם, באמר להם כי אוצר־העדה הוא רק לטובת עניי העיר – ומה זה איפא ימריצנו גם אנחנו לדרוש אחריהם? אולם ראה, הנה אנחנו לא רחוקים מהם, בשיחתנו הלכנו הלוך וקרב אליהם, נטה נא אזן קשבת לשיחתם, ואם לא תמשוך את לבנו, נעזבם ונלך לנו, ומה יחסר לנו? ואולי נשמע גם מהם דברים אשר לא יקל ערכם בעינינו הלא גם הם אנשים המה, בְעָנְיָם לא אבדו כבוד אדם, גם להם לב לדעת ולשון לדבר, ואם דלים שפלים הם, האם בעבור זאת הסתתרה בינתם? מי יודע אם לא היו גם הם לפנים עשירים ונדיבים עוסקים בדיני ממנות; כמה תלאות והרפתקאות עברו עליהם, בכמה נסיונות נתנסו? פני האורחים האלה לא נוכל לתאר כמו, כי נסתרים הם תחת כובעים רחבים המגיעים עד קץ מצחם מטה מטה, וזקנים עבתים מכסים את כל לחייהם יחד עם שפמם, רק חוטמיהם עם מעט עור בשר לחייהם משני עבריהם יראו. — אבל אחת היא לנו, הלא אין לנו לשפוט למראה פניהם. נשמע נא אמרי פיהם: “זה לי חדש ימים שבתי פה”, דבר אחד אל רעהו, אשר למען תת אות הכרה ביניהם נכנהו בשם: “גבה־הקומה”, שמו הנאה לו לפי גבה קומתו משכמו ומעלה על רעהו, ואת משנהו נקרא: “השמח”, על שם השחוק המרחף כל עת על שפתיו, כמו הוא אך שמח, כי גם בין העניים ישנם שמחים ופניהם מאירים. “זה לי חדש ימים פה, וספר זכרונות מדת ימי מלא מעשים ומקרים שונים, אשר לא פללתי כי יקרו ויאתיו בעיר לא רבה כזאת. פה ימשול העוני בשבט עברתו, למרות העשירים הרבים אשר בעיר, אשר עשר רב בביתם; ולו יְחַיֶה כל עשיר חמש עניים בעבודה אשר יתן לפניהם, כי אז חדל כל אביון מקרב העיר. אחינו יושבי המדינה הזאת נופלים המה מאחינו במדינות אחרות בכל דרכיהן. הן לא יחדל אביון מקרב כל הארץ; אבל עשירי ארצות אחרות ידעו ענות העני ויתאמצו בכל עז לעמוד לימין אביון, בהמציא לו עבודה ומעשה לאכל פת לחם יגיע כפיו, והעניים לא יבזו צלמם בְעָנְיָם, גם הם ידעו להוקיר ערכם וכבודם, לא ישפילו נפשם בעד בצע כסף, לא יחלו את דברם, לא יחללו כבודם בעד כל הון. יסבלו חרפת רעב אך לא חרפת דברים. ופה יעשו כל נבלה ולא ידעו בשת, על כן נבדלים הם לרעה ולחרפה גם בבואם אל ארץ אחרת. — עניות המדינה הזאת תעכיר את רוחם, תבלבל מחשבתם ותעבירם מדעתם ומדעת קונם!” “מי יודע סבת המכשלה הזאת?” השיב “השמח” אמריו לו; “אם אשמת עמי הארץ היא, או הם חטאים בנפשותם? הלא בכל מדינה ומדינה ישטנונו העמים וירעו אותנו ואנחנו נשיב חורפינו דבר, נדבר את אויבינו בשער כאנשי מעלה, אשר גם המה, בכל משטמתם העזה, לא ינכרו ערכנו. ישנאונו ויכבדונו. לא יוכלו שאתנו ויתנו לנו שאת. בקנאתם יתגרו בנו ובלבם ידעו כי צדיקים אנחנו מהם. פה יביטו עליהם בגאוה ובוז כעל חרפת אדם, כנכבדים על נקלים כגבוהים על שפלים, נבערים וחסרי כל. שפחה נבזה תבוא בית יהודי להשיק תנורו ביום השבת בעד ככר לחם וותשפך עליו חרפה ובוז. ואחינו לא יחלו על כבודם כי יחולל, ועוד ינשקו יד בוזיהם, בהשליכם לפניהם מפל אכלם כמשליך לפני כלבי חצות, עצמות יבשות. השם “יהודי” הוא פה שם בזיון וכלמת עולם, לחגא לכל אשר ישא אותו על שפתיו. רק הכסף יכסה מעט את ערות שמותם, על כן רק בו יראו כל מחסם ומגנם ויתנו כל מחמדיהם בכסף, וכל מגמת פניהם מקטן ועד גדול רק לבצור כסף, לעשות עשר במשפט או לא במשפט. העשירים יביטו בשאט נפש על העניים, ולא ישאו חרפה אם שם ישראל לחרפה. והעניים האמללים מה יעשו? מי יהיה להם למופת לדעת כי לא כבוד עשר האדם הוא כבודו? “הה צרעת ממארת!” קרא גבה־הקומה בפנים נזעמים. “רבים עשירים שמחים בחלקם,” הוסיף “השמח” לדבר, “בוטחים על חילם, ולא יזכרו ברית אחים. מתאמצים להתנכר, להתבולל בעמים ולא יתודעו כי ממי יהודה יצאו, ונקלו אחיהם לעיניהם והמה מחרישים, וענה גאון ישראל בפניהם והמה לא יחושו.” “האם לא יש בם חכמים וסופרים אנשי שפתים אשר יביעו רוחם יגידו לאחיהם פשעם לישראל חטאתם?” “גם החכמים והסופרים, רבם אשר שפתם אתם לא לישראל הם, גם ישעם וחפצם להתערב בגוים. בשפתם ידברו רמיה, יחניפו לעמי הארץ בהות תקותם כי לא יזכרו להם חטאת לידתם וחרפת אבותם. סופרים מתי מספר אנשי אמונים, עניים נבזים הם לא תדרוך נפשם עז לדבר רתת, כי חכמת המסכן במדינה הזאת בזויה, גם יראים לנפשם כי יבלע להם, יראו און ולא יתבוננו כי מרה תהיה אחריתם אם יפתחו פיהם בחכמה. עוד רעה אחת רעה תביא שואה והוה על אחינו במקום הזה. בכל שפלותם ועבודתם המה גם רומי עינים ורחבי לבב. אוהבים התהדר והתיפות לעלות במעלות עמי הארץ, לשבת בהיכלי כבוד כמוהם ספונים בחדרים מרוחים מלאים כלים מכלים שונים יקרים ללא כל תועלת. יש אשר לו ולכל בני ביתו רב להם שני חדרים מכון לשבתם, והוא ישכור לו ארבעה וחמשה חדשים, חדרי־כבוד אשר לא יבוא שמה, אבל עליו לעבדם ולשמרם, לנקותם כל פעם מאבק וקורי עכביש ועפוש. ומי יעשה העבודה הזאת? אשתו הרכה והעניה? חלילה! ויקחו לביתם עבד ושפחה מבני עשו לשרת לפניהם, וידי עשו עושות עבודת בבית יעקב בכסף מלא. ולמי כל החרדה הזאת? אנשים אלה אין להם כל רכוש, ולמי כל החרדה הזאת? אנשים אלה אין להם כל רכוש, ומאבדים כספם או כסף אחרים בהבלי שוא! עול ימים כי יחל לבוא באנשים יחיש עתידות לו, יקח לו אשה אשר תביא לו מהר, אשר רק אליו הוא נושא את נפשו, כי מה יחסר לו אם יחניף לה גם אהבה בשפתיו? עד מהרה יכין לו בית גדול ונשא, חדר־בשול לבד, חדר־משכב לבד, חדר־אכל לבד, חדר־קרואים לבד, חדר־כבוד לבד וחדר למעון העבדים לבד. וכלי בית מיוחדים לכל חדר וחדר לפי כבודו ומדתו. כה יתן כל כספו אשר אסף לו בזעת אפיו משך שנות עבודתו, ועוד סכום כמוהו אשר לוה לו על חשבון המחר אשר יפול לו לחבל מאת הנערה המארשה, על החדרים וכליהם ובגדי תפארתו עם נדת ארושתו יחד. בכלות ימי המשתה ושבועות השעשועים, עת להחל מלאכתו לעשות לביתו, והנה מארה! חכם רואה את הנולד יקדם לברוח, ואשתו הצעירה, עזובה מאישה ומכספה. — יש ופתח לו בית ממכר גדול אין קצה לתכונה, בו משרתים שונים גדולים וקטנים, איש איש על עבודתו ועל משאו, וסוכן מנהל המלאכה גבוה עליהם, מלבד סופר ומזכיר, כי הוא היה בן לילה לאיש נכבד אשר זכה שמלאכתו תעשה על ידי אחרים אבל מספר שקלי כספו לא רב בידו לכלכל את כל הכבודה, וכבר רמו עיניו להרחיב גבול ממכרו פי שבעתים מאשר לו. ומה אחרית משחק שוא כזה? יעמוד משלם! וזאת היא המדה הישרה שיבורו להם הסוחרים האלה. הערום עיניו בראשון, יסתיר לו מטמון בסתר הון זרים עד יעבור זעם, והנה הוא עשיר על האבנים! המכשלה הזאת תרבה חללים כי בנפלו יפלו אתו סוחרים קטנים אשר אין בידם מאזני מרמה, והמה יפלו ולא יקומו, ורבה העזובה בקרב אחינו! ועמי הארץ יעירו כל קנאתם וחמתם באנשי עברתם, במצאם תואנה להוציא עלילות דברים, ישישו כי ימצאו עונם להוציא כל רוחם בעת ידיהם חמה דמים מלאו!” “נורא מאד מצבם! פלצות תאחזני לראות ולשמוע כל אלה! וכן מצאתי גם אנכי כל ימי התחפשי לחפש ולחקור! ואיכה מצאת את דרך חנוך הבנים?” “גם את בניהם יחנכו על פי דרכם. דרכי הלמוד אבלות! המתבוללים המה שולחים את בניהם אל בתי הספר אשר לעמי הארץ, והחשכים שולחים עויליהם אל החדרים. הראשונים יגדלו ללא תורה והאחרונים ללא חכמה, אלה ואלה לא לנו המה. ישנם אמנם בתי ספר לישראל אחדים בערי מספר, אבל גם מהם לא תצא לא תורה ולא חכמה.” “היבדלו אלה לרעה כל הימים, ועד נצח לא יראו אור?” “תקות העניים תאבד לעד, אם לא יעמוד להם רוח והצלה ממקום אחר!” “על כן לא אומר נואש לתקומתם! גם עוד לא נכבה הזיק האחרון מרגש הכבוד בקרב כלם, וזיק אחד קטן, רב להבעיר להבת אש גדולה, אם נופח חכם יפח בו. הכסף יפליא לעשות. — אמנם האמללים האלה המה לא יושעו בכסף תשועה שלמה, על העוזרים והמושיעים לכלכל צדקת פזרונם בחכמה, למען אשר בתחית בשרם תחיה גם רוחם, במלאותם את ידם ימלאו גם את נפשם, וזאת היא תעודתי משאת נפשי! אמנם לא על נקלה נשיג את המטרה הנעלה הזאת; ברב יועצים תכון המחשבה הגדולה אשר אני חושב עליהם, ובעזר אנשי חיל אנשי אמת חכמים וידועים מקרבם נביאה לידי מעשה!” “אם ימצאו!” “התאמר כי פסו אמונים מבני אדם אלה, יחדו נאלחו? התמו כל בני עליה, ואיש סגלה אין בכל הארץ? הכל ראשיה קציני סדום?” “חלילה לי להוציא משפט קשה על כל העם הזה! מי כמוני יודע שיחם והגות לבם בהיותי גם אני לבשתי יליד הארץ הזאת. יש בם אנשי אמת חכמי לב רבים, והמה אינם אנשי מעשה לעצתך, אינם בני שם, מעני ומקצר רוח, וגם העם לא יאמינו בם כי הסכן הסכנו לשמוע אך בקול נגיד ומצוה אשר לעשר ימשלו בם. העשירים קציני העם עינם ולבם אך על הות בצעם ולא יעלו על לב לדרוש גם טובת העם, ולהפך הם שמחים שפלם ובענותם, ואיכה יעודדו ענוים? גם מתי מספר העשירים אשר רוח נכון בקרבם, אין לאל ידם לעשות כאשר עם לבבם ויבטלו במעוטם, קולם לא ישמע מפני גאות העריצים.” “אולי גם אלה האוהבים אך עצמם ובשרם, לא מרוע לב עומדים הם מרחוק מלהושיע, רק יען לא יאבו תת מכספם לדל, ורכושם יקר בעיניהם מכל חיי העם אולם אם יוקמו על נדבת כסף אשר אחרים יתנו, אז לא ימנעו הטוב מבעליו בהיות לאל ידם לעשות חנם אין כסף, ועוד ינחלו כבוד ותהלה כנדיבי לב מיטיבים עושי חסד וברכות אובדים עליהם תבוא?” “אפונה!” “הגם אינם רודפים אחר הכבוד?” “צר לי אשר נדבת ידך תפקד ביד רשעי ארץ, ואז תהיה גם גזלת העניים בביתם!” “ומה עצתך הנכונה איפא?” “עצתי אשר תבחר אנשי חיל שונאי בצע בני שם מארץ אחרת, לעשות הטוב והישר ביד נדבתך הגדולה, ואז תשמח במתנת ידך גם אתה, והאמללים ישמחו במתנת חלקם גם הם.” “אמנם עצתך אמונה, אבל אנכי לא אוכל למלאות כל עצתך זאת בפעם ראשונה פן תהפך הברכה לקללה בקנאתם העזה. אנסה לבחור מן הטובים שבהם ושמתים ראשים על העם, וגבוהים עליהם אקים בקרית עין־נוה ואז לא אירא רע. הלא גם עיני תהיה פקוחה כל עת על כל הדברים אשר יעשו. ואם אראה אחרי שנות מספר כי בכל זאת לא יעשו בלבבי, אז עת לשנות ולתקן המעות.” “אמנם טוב לנסות למען הוכח; אולם טוב מזה להזהר לבל נעשה רעה תחת טובה. — ובכל זאת חלילה לי להפריע גם עצתך זאת, ואולי יצליח גם חפץ לבך זה.” “לבי יאמר לי כי לא אכשל גם בפעם הזאת. היום או מחר תהיה בחירת אנשי המעשה בזה. עושי רצוני הם יודעים במי יבחרו, כאשר נקובים בשמותם על הספר אשר נתתי בידם. יש תקוה כי כאשר המחשבה רצויה, יהיו גם המעשים רציום. אם יש את נפשך, נלכה גם שנינו שמה ברחוב… יתאספו שנית שמה כל קרואי העדה, כי על כן באו גם האיש… שלשום הלום.” בשיחתם זאת מתהלכים כברת ארץ, נגשו אל ספסל ארוך אחד וישבו לנוח. אחרי דומית רגעי מספר קרא “השמח”: “הואיל נא וקראו לפני בזה דברים אחדים מספר זכרונות מדת ימיך אשר כתבת זכרון בספר בזה”. ואני ידעתי כי הארץ העניה הזאת עשירה היא במקרים ומעשי תעתועים, כי העניות היא אם כל הנבלות והשערוריות אם יד הערמה תכן עמה, והרמיה תרדה על ידיה”. “כן נעויתי משמוע, נבהלתי מראות רעות רבות ונבלות אשר לא תעשינה בארצות נאורות”, ענה “גבר־הקמה” בהוציאו מצלחת בגדו ספר כתוב ויעלעל בו עלים אחדים. "נפלאת הוא בעיני איכה המכשלה הזאת תחת יד הממשלה הנאורה אשר שריה למשפט ישרו! “בעיני לא יפלא —.” נשב נא גם אנחנו על הספסל אחריהם מעבר מזה, למען לא יראונו ונשמע אמרי פיהם, אשר יקרא המסתתר במגלת סתרים אשר בידו.

תם חלק ראשון.