א 🔗
אני נוסע ונוסע ואתי נוסע הגליל. אהלים משחירים בשיפולי דרכי וילדי עָרב יחפים משחקים את העזים ואת הצאן. הרים גלויי סוד, שקויי שמש ומרגוע נוהרים, דולקים מרחוק ועינים, עינים רבבה מרצדות ובוהקות וקורצות בתוך כנרת זו הרבוצה לרגלינו כאשת חיק אהובה, מתפנקת, מתרפקת, מגחכת וקורנת ויודעת הכל. יודעת היא כנרת זו: היה אדם בארץ אשר חדל להיות אחר ויהי לאחד מאתנו. בגדיו כבגדי אנשים ושנות חייו עשרים ושלוש, נוסע הוא אל אשר תשאהו המכונית ואם תגדל המהירות האָחז יאָחז בדפנות מתוך זהירות, אך בצד החזה אשר בו הולֶם עמום ישמע – שם דופק לבנו! ואתנו הוא מפליג ונישא בעתרת גאוּת הימים… אני צוחק בלבי. מורה אני בישראל אשר השלים את ימי חופשתו בארץ ועתה הוא שב אל הסרגל ואל הלוח; מבטים בולשים, ביקרתיים, מבטי איכר חשדנים מחכים לי באפלולית חלונות המושבה ועלי יהיה לכסות יפה יפה על הטלאי שתפרו לי בעיר במקום שאינו הוגן… בשני ימים הארכתי את מועד שובי לעבודה ותירוץ מספיק אין אתי עדיין ומוחי בודה אמתלאות ומחריבן. עמל הימים הקלוקל ויון התאוה בלילות העלו קרחת בראשי ואין עוד פינה במחר שעדיין לא חיללתיה בבוזי – היש כי על הוד מעלת כבודי תחליק הכנרת הגיגיה אלה? האין אחרת לפני מלהאָחז ברשת תעתועים זו ולחרוז הבאי על הבאי? ואף על פי כן אני הוא האדם הנוסע במכונית ולבו אל לב הכנרת ידובב. אתי מרטטים כל תשר"ק אברי הדרכים ולפני, לפני נכבשים השטחים, מתגלים, מתכסים הכפרים והגרנות, הבארות ותמרי העצבת. על ראשי יכחילו השחקים, עם דמי ילהטו הרוחות ועיני, עיני הן אלה הצופות וחודרות אל העמוק, העמוק הזה הנפער פתאום, תלוי ועומד ומאפיל, כמששת ימי בראשית, בלב לבם של ההרים…
רטטי, רטטי, מכונה, ושירי לכוחי, לכוחך! יכרעו לפנינו זיתים מכוסי אבק ועדרי צאן מבוהלים ימלטו מפנינו גדודים גדודים, טפיפות טפיפות, כמפני הדליקה. תתעלה דרכנו ותתרומם בין מערים שעזבום המחנות ועל שדות קוצים בוערים, ששלהבתם חבויה מעין השמש. אתנו החיים מרטטים ועולים, המרחקים השואגים שבדם, הימים, הלילות, הסלעים, הדממה הלוהטת של הגליל… הנה גגות המושבה האדומים מציצים כבר מבין ירק האקליפטוסים. הנה הפרות הסובאות מן השוקת. אשה אחת, הסל בידה, נעצרת בדרכה, ניבטת רגע ומרכינה את הראש. תלמידה עומדת לפני פתח ביתה, מופתעת, נושאת את ידה לשלום. אני יורד מן המכונית, משלם לנהג וירחמיאל, הסבל הנצחי של המושבה, נושא אחרי את המרצוף.
ב 🔗
בוקר מצלצלים בפעמון ואני קופץ מעל מיטתי ונחפז לבית הספר. בחצר בית הספר מחכים לי ילדי, ילדוֹתי, כשהם רחוצים וסרוקים וילקוטיהם מתחת לבית־שחיים. אני עורכם שורות שורות. בודק שיניהם, שערותיהם וצפרני ידיהם ומכניסם לחדר הלימוד. אני מלמדם שלוש שעות, ארבע שעות, חמש שעות. תורה, עברית, חשבון, דקדוק, התעמלות, מולדת. אני מלמדם לזמר. את ארוחת הצהרים אני אוכל בבית הפונדקית האלמנה ואחרי הצהרים אני שוכב לישון וישן עד שקיעת החמה. מששקעה החמה אני יוצא לי לטיול הערב שלי בדרך העולה צפתה, עד ציון הקילומטר השני. בשובי אני יושב על סלע וחי. חי כאתמול בשעה זו, כשלשום, ככל הימים והלילות. כאילו חיים אחרים לא ידעתי. כאילו אין זמן ואין מקום ואין בית ספר בעולם. כך אני נוהג מדי יום ביומו.
ג 🔗
אמרתי: מדי יום ביומו. אולם היו גם תמורות. היה יום בו לא יכולתי להירדם אחרי הצהרים ושכבתי ער במיטתי כל אותו היום והלילה שלאחריו ולטיול הערב שלי לא יצאתי. ילד נפל פעם תחת גלגלי המכונית וקברנוהו ולא היו לימודים באותו היום בבית הספר. פעם היה נשף במושבה והוזמנתי אליו ובשבתי שם יחידי על מחצלת הקש שעל גבי הגזוזטרה שמעתי קול פטיפון ברעו וזוגות ראיתי שהסתובבו במחול. כיצורים מוזרים מעולם דמיוני נראו אז בעיני. ויום אחד הרחקתי ללכת בטיול הערב שלי עד ציון הקילומטר החמישי, אולם הרחקה זו שלא מדעת היתה וכשעמדתי עליה לא ידעתי פירושה.
ד 🔗
אם יש צעירות במושבה זו? יש גם יש… ישנה אחת ששערותיה גזוזות לפי האפנה האחרונה ושפתיה צבועות בפוך. היא שאלה ספר ממני והשיבתו לי. ביקשה ספר אחר ונתתי לה. ולא הבחינה בחפזה כי הספר החדש שלקחה הוא אותו הספר שהשיבה לי מקודם. ישנה שחרחורת אחת, קטנה וגמישה ששיניה מלבינות ועיניה יפות. בפגעה בי במקרה היא מתאדמת, ובמקרה היא פוגעת בי לעתים קרובות מאד. אפילו על ציון הקילומטר השני של הדרך העולה צפתה מצאתיה פעם יושבת. יש שמנמונת אחת, “צפתיה” בהירת שער ודלת ריסים, שחזה מתרומם תמיד בלכתה ושדיה מרטטים. מי יודע לקראת מי הם מרטטים, השדַים הללו. יש עבות ודקות, גבוהות ונמוכות, שחורות וצחקניות וכולן שותקות בפני ואומרות שלום.
ה 🔗
הוא ניצב עלי פתאום, כעולה מתוך האדמה, עם ערב, בדרך העולה צפתה, כשאקדוחו שלוף בידו, מכוּון אל לבי:
– בן־מות אתה! שוב לא תיפגש עמה כאן! זה טיולך האחרון!
תחילה לא הבנתי דבר. אחר כך דימדם בי זכרון־מה. דומה שראיתי אותו פעם בחברתה של גזוזת השער, זו ששאלה ספר ממני והשיבתו לי ושאלתו שוב…
לא היה בי כל רצון לדבר, פתחתי כפתורי צוארוני, חשפתי חזי לפניו.
– כרצונך. כוון היטב.
אז נשאר עומד פתאום כנדהם, נשא רגליו ויברח לתוך החשכה.
ו 🔗
אולם מה דעתכם על בנות ערָב? הן עובדות פה בבתי האיכרים ומדברות עברית. זקופות קומה הן ומכנסים להן ארוכים ורחבים, כמכנסי גבר ערבי, שנגררים ונראים מתחת לשמלות הצבעונין שלהן. וגם הן אומרות לי שלום, באין רואה.
עם ערב הן שבות לכפר שלהן שמעל למושבה והערבים השבים מן השדות נלוים אליהן בצחוק משובה. הולכות הן בעקבות העדרים, מלקטות בידיהן את גללי הבקר ואת צפיעי הצאן ולשות אותם לעוגות מצות. את העוגות הן מטילות בטפיחה על אגני הפח שעל ראשיהן ובבוקר בבוקר תשטחנה אותן שטוח במדרונות שבחצר, על הגגות ועל אבני הגדרות למען יתיבשו בשמש.
עוגות־גללים אלה ברכת הכפר הן. בהן בונים בתים. בהן מזבלים שדות. בהן מטייחים תנורים ובהן מסיקים את התנורים. וריח הכפר כולו, כריח עשן הגללים…
והאמת ניתנה להיאָמר שערביות אלה חולפות על פני כעצים הללו, כסלעים, כשיחי הצבר הללו שאני נתקל בהם יום יום. מבלי לעורר כל הרהור, מבלי לצאת מן המסגרת הקבועה. ואם לדעתכם שאלתי, לא היתה בזה משום בקשת מענה, ולתומי עשיתי זאת.
וגם זאת: לדעתכם אמרתי, לשון רבים. איני יודע משום מה חביבה עלי כל כך לשון זו – אם מפני הדממה שמסביב לחיי, אם מפני הפחד שאוזן היחיד מפילה עלי, אם מפני שאני יודע שאותה האחת, שאליה ערוך לבי אינה יכולה להקשיב לדברי, איך שיהיה – וכל מה שאמרתי לא אמרתי אלא לעצמי.
ז 🔗
ההרגשתם כבר כי משהו רחוק רועד בקולי בדברי? ההרגשתם כבר כי מאחורי כל אותם התאורים המפורטים ומאחורי כל אותם המעשים יום יום הולך וצומח בקרבי זה הדבר הלוחץ כעופרת על הלב ועד מחנק יגיע, ילפות ולא ירפה? אולי אושרי הוא זה הצומח ועולה במחשכי, אושר לבן כשיש, כשלג שעל פסגת החרמון. אולי יקיצת ההויה האחרת היא, זו שתססה בחיי תמיד, שקראה אלי ותפתני באלף קול ובאלף מראה משכתני ואני מפניה נחבאתי? אולי האלהים הוא זה אשר בא לבקשני באפרורית ימי בגליל?
במלים אאטוֹם את אזני למען לא אוֹבַד בשמעי. דברים אצרף לדברים ובשלבי הנראה אֵאָחז, בידים אמונות אנגן תמיד על הנימים שאינן העיקר, אולם בלילה, בלילה אני רואה כוכב שמציץ מאדרתו של הר ובת־קול אני שומע שמנהמת כיונה ואינה פוסקת.
שָֹרף תִּשָֹּרֵף, מנהמת הבת־קול ואומרת, יותר מדי קרבו ימיך אל לבה של השלהבת, יותר מדי שתית מקובעת לילות הגליל. אם לא היום – הרי מחר. אם לא בנפשך פנימה – הרי בנפש זולתך. וכי איני יודע מה שאתה מעלים מפניך תמיד, כל ימי שבתך במושבה הזאת? ואחרי מי הצצת כל אותן מאות השעות מאחורי הבאר שבגן בית הפקידות, הצצת ונפגעת?
ח 🔗
הלילה ירד הגשם הראשון ואני לא חיכיתי לבואו. על האבן שליד הדרך ישבתי לי כישיבתי יום יום ושיח היה לי עם ימי הילדות. ניגשה אלי אותה אומנת נוצריה שפעם, בחצות לילה, בהיות אבא ואמא בבית הכנסת לאמירת “סליחות” שכבה עמי במיטתי ולחצה גופה אל גופי… ניגשה אלי ערומה ופרועת שֹער וחיוך תאותני בין שיניה המצהיבות, חיוך אבדון. חלחלה עברה בגופי למראה החיוך הזה.
אחריה בא הסב, זה סבי הצדיק ז“ל שכל טוב שני העולמות הבהיק מתוך זהב משקפיו. – “חיימ’קי, שמעתי כי… שמעתי… האומנם?” – לא רימוך, סבי הקדוש, ונכונה שמעת… אולם מה לעשות שזה מעיק… כלומר, מעיק… – מעיק, מעיק” – השיב הסב נוגות והלך לו לדרכו במעלה העיר צפת…
ופתאום הרגשתי כי היתה הרוחה מסביב וטיפות, טיפות נשרו על פני ועל מחשוף צוארי. כלבוש שלא התאים הסתלק הכובד מן העולם וכל האונים העצורים קמו פתאום והיו עם הגשם השוטף, עם הרעם ועם הברק. זרמי מים שואגים גרפו אבנים מרבצן ובתי המושבה שמרחוק התנודדו כאניות בלב ים. משא של מבול התפורר על שרירי הדרוכים ורגלי עתקו בפלסן נתיב לעצמן. באותה שעה ידעתי פתאום כי חי אנכי בעולם הזה וכי זעקת הסערה הזאת מדמי היא עולה. ואתיצב על מקומי ואקשיב רב קשב וכל יצורי גוי האירו כאור הברק שאינו פוסק…
ט 🔗
מהו האושר?
משיורד הגשם בארץ ואני שוכב במיטתי, בחדרי השכוח בעולם, ויודע כי אין אתמול מאחורי ואין מחר מלפני, כי אין קשר לי אל אֵל ואל אדם וכי אין יצור בארץ הגדולה הזאת אשר ידע את שכבי עתה ואת הקשיבי להלמות לבבי – זהו האושר!
משמצלצל הפעמון להפסקה הגדולה ואני רץ אל הגשר שמאחורי גינת בית הספר. מי הפלג זורמים תחתי וגורפים עמם אבנים ושיחים. ענפי אורן מסתירים אותי מעין כל ואני רואה מרחוק את הילדים המשחקים, רטובים מגשם ורעננים מקור. אני מביט על השעון שעל זרועי ונוכח כי עוד שבעה, עוד ששה, עוד חמישה רגעים ימשך הדבר כך – זהו האושר!
שאני מתהלך בארץ הזאת, שומע ורואה בה, משכים בבוקר לבית הספר ומאחר בנשף בדרך העולה צפתה. שאני לובש ופושט, אוכל, משוחח ומחריש, שאני סופר את ימי ורואה הנה הם כלים בעשן – זהו האושר!
י 🔗
שכחתי: יש גם שבת בארץ. באותו יום קוֹרָא דרור להויתי ואני יושב על הגזוזטרה שליד גן בית הפקידות וקורא.
ברחובות המושבה הריקים יושבים האיכרים, איש לפתח ביתו, ומפצחים גרעינים. הילדים הלכו להם אל מגרש המשחקים שבשפלה והֵדם המרוסק תלוי ועומד באויר. עתים תנקש נעל מסומרה על מרצפת הסמטה שמאחורי בית הפקידות ואיש יחידי הולך אל אשר הוא הולך, אולם אני איני מסב את פני אחריו, קורא בספרי וממשיך.
ובקראי כך שעות על שעות יש שהגן שלנגד עיני על ברושיו, ועל ערבותיו ועל מעלות האבן שבו, היורדות אל הבאר, מצטרף למלים הכתובות בספר וחי אתן חיים של יחוד חשאין. או יש שאחד מציץ מבין חרכי היש וענפים רחבים מעתירים לו דממה. או יש תוהה כל ימיו על כבשונו של זמן והזמן אינו אלא רעד עלעלי ערבה בגעת בהם רוח. ויש שאדם מדבר לחברו והדברים ידועים והמלים נושנות, אך המית מרחקים עמוקה מלוה אותם תמיד. המה המרחקים, רואי עולם, הניצבים כאן לנגד עיני, חרדים, ועצורים, ושותתי דממה על הבאר ועל המעלות ועל שדרות האילנות, שבעזובת גן בית הפקידות…
יא 🔗
את בית הפקידות הגדול ואת גגו שומרת אשה עבריה שבעלה לומד בירושלים, ועל פיה ישק העץ והאבן.
מעשרת החדרים שבו, המשמשים מעונות קיץ לחשובים שבפקידי הנדיב הידוע, מיסד המושבה הזאת, נמסרו שנים לרשותה ולרשות שני הפעוטות שלה, ילד וילדה. שאר החדרים עומדים סגורים רוב ימי השנה ותריסיהם מוגפים וכשהם נפתחים פעם לשם איורוּר וניקוי, או לקבלת פני האורחים החשובים, אין איש אשר ידע לנחש מה נרקם ונארג בהם במשך כל אותם הימים מאחורי חלונות אטומים, בסתר דלתים נעולות. ואין איש אשר ידע מה בלבה של אשה זו, המתהלכת כאן יחידה וזרה ואיננה אומרת דבר.
שני משרתים ערבים סרים למשמעתה של האשה הזאת: אחמד, זה הנער הפותה המטפל בגן, ולינה, בתו הקטנה והשמנמונת של שיך הכפר, אשר פיה ועיניה צוחקים תמיד. איני יודע משום מה לא גיליתי זאת מראש: בין אילנות הגן, מעלותיו והמית מרחקיו, הנשקפים אלי עם המלה הכתובה בספר, עומדת גם לינה זוֹ, ועיניה הטובות מאירות ושערות ראשה מתגנבות ויוצאות מתוך מטפחת הראש שלה, הלבנה, שהכחילה מרוב כביסה.
כשאני מפסיק רגע מקריאתי יושב אחמד על גבי אבן גדולה שבגן ולוטש עיניו על האפס שמקרוב לו. על ידו יושב אביו הזקן, העיור והזלדקן ומביט בעיניו הקמות כמותו. ושניהם שותקים.
אבל לינה, אותה לינה שצלצול קולה ממלא את חלל הגן כולו, מקפצת פתאום על ידי כשנחומ’קי התינוק, בן בעלת המשק, רכוב על כתפה.
– “מי זה?” – שואלת היא מפי התינוק בהראותה עלי.
– “זה המולֶה” – משיב נחומ’קי חטופות.
– “תגיד: המורה!” – גוערת היא בו עברית וצוחקת.
ערביות הכפר אומרות, כשלינה צוחקת מאה פרגיות בנות יומן מצייצות מתוך גרונה.
יב 🔗
במוצאי שבתות מתאספים הילדים על הגג השטוח של בית הספר ואנחנו חוזים בכוכבים. משקפת עתיקה לבית הספר וכל ילד וילד מקבל על פי התור את הרשות להציץ בה: “אוֹ־וֹ. כמה גדול!” “או־ו כמה יפה!” “עוד רגע, עוד רגע תנני ואשקיף, מורי!”
– “הרואים בכל העולם את הכוכבים האלה שאנו רואים כאן על גג בית ספרנו שבגליל?” – שואל האחד.
– “האם לא קר להם, לכוכבים, בלילה שכזה?”
– “וזה הכוכב הקטן, ה”פּיצפּיצילי" שבקצה השמים, היכול האלוהים לראות אותו בלי משקפת?"
– “והאין לך פחד, מורי, מפני הדוב הגדול הזה, המתהלך שם בין שבעת הכוכבים?”
וילדה אחת, חכמנית קטנה, חוזרת מדי שבוע בשבוע על אותה הבדיחה עצמה:
– “אני רוצה להיות כוכב, מורי, או־ו, כמה רוצה אני להיות כוכב!”
– ולמה, בתי? –
– “כי טוב להם, לכוכבים, טוב להם מאד…”
– ומנין לך זאת, בתי?" –
– “כי המורה אוהב אותם, את הכוכבים…”
יג 🔗
בכיתה השניה היה הדבר. חפצתי להוכיח קטנה אחת שזחה דעתה עליה והציעה לי דרך היתול לצאת עמי במחול באמצע השיעור. הארכתי לדבר אליה דברים קשים כגידים ועיני הקטנים, שהריכוז היה קשה עליהם נפערו נגדי במין הבטה שבהשתוממוּת שחציה טמטום וחציה אימה שבהכנעה.
הקטנה, שדברי היו מכוּונים אליה, מעין חמיצות עמדה בפניה וניכר היה בהם, שעוד מעט והבכי הגדול מפרכס ויוצא מתוכה.
התלמיד הכחוש והמצומק שבספסל האחרון, שליצני הכיתה כינוהו בשם “ר' יוסי הבכין”, טבע מכבר בים של דמעות.
אפשר היה למשש בידים את מצוקת הדין שבכיתה כולה.
אולם עד שאני נתון כולי לדברי ולעיני הילדים, הנעוצות בי כשפודים, מתעורר פתאום מישהו בקרבי ומוצא את כל הענין הזה מגוחך מאד מאד. עומדת לה מן בריה מהלכת על שתים, המכונה “מורה”, מול עשרים ושתים בריות זעירות, המכונות “תלמידים”, מניעה בלשונה, עושה בידיה, מוציאה הברות משונות מגרונה וכל עשרים ושתים הבריות הפעוטות שממולה דרוכות כקשתות, נטויות גרון כבובות עץ, נוטפות רצינות כדחלילים בדלף. מה נעשה כאן בעצם ובגזירת מי הוא יוצא לפועל משחק התנועות המשונה הזה?
ומישהו זה מכיון שנתעורר בי, שוב אינו מניח לי. תמיהתו המהתלת והמוזרה, שהיתה קלה בתחילתה, הולכת ומתשלטת עלי יותר ויותר, במין כובד של קלות שאין שום כוח בעולם יכול לעמוד בפניו. דברי מתבהלים והולכים, פני מתעוותים שלא ברצוני ואני חש כי מעשי נסתר הוא עושה בקרבי מאן־דהו זה וכי סכנה גדולה נשקפת לי ממנו באלה הרגעים. אני ממולל ברגלי על הרצפה למען התחזק, אני מרים את קול תוכחתי עד לידי זעקה, כטובע אני נאחז במילת גידוף אחת, שאני חוזר עליה מאה פעמים ואחת. “לא טוב, ילדים, לא טוב, ילדים. לא טוב”.
כל זה איננו מועיל. צמרמורת הגיחוך הפנימית נהפכת לתנועת אברים, תנועת האברים לגמגום, הגמגום לחלחול שבגרון והחלחול לצחוק אדיר וקולני, העובר כחתף את דמי ההקשבה שמסביב ואינו תופס בעצמו, כיצד זה נתגלגל לכאן ומה הוא מבקש פה, בכיתה זו של ילדים נפחדים, היושבים צפופים ומחכים לענשם.
אני הופך את פני אל הקיר – והצחוק אחרי! אני נאחז בכל כוחי בעמודי הלוח ונושך את שפתי עד זוב דם. אני עושה עצמי משתעל, מוציא מטפחת מכיסי וסותם את פי. אני מנסה להאנח כמי שאחזו כאב שינים חזק.
לשוא.
הצחוק גדל וגדל, מטלטלני ומנדנדני, מוציא קולות משונים מתוכי ומכריעני תחתיו. אנה אברח מפני הצחוק הממאיר הזה?
הילדים, שמתחילה נבהלו מאד ולא ידעו לבאר לעצמם סיבת השינוי הפתאומי הזה שחל במורם התחילו מבחינים לאט לאט בנענועי גופי, שנענועי צחוק הם אלה. אחדים מהם ניגשו אלי והסתכלו בי מקרוב, כאשר יסתכלו בחיה כפותה, ששוב אין דרכה להזיק עוד. אחרים התחילו מחזיקים אחרי וצוחקים אף הם, מתחילה צחוק מקוטע ומלאכותי, אולם לאט לאט, למראה אדם זה, מחנכם ומדריכם, המתפלש לרגליהם אין אונים, כחתיכת איולת אחת, הלך צחוקם ונעשה טבעי יותר, לבש צורה, הדביק חדשים, צהל והתריע עד שהקיף את הכיתה כולה ואת חלל בית הספר מלא.
ותהי הכיתה בעיני למחיתת אלוהים, שהצחוק מרקד בתוכה כשטן העושה בתוך שלו, ואין בידי למחות. ספסלים נהפכו, מחברות עפו באויר, רגלים קטנות נקשו ובוססו על הרצפה והספסלים המהופכים, עפרונות ועטים קירקרו קירות, ועל הכל ומתוך הכל צחוקי הפרוע, המנסר והנבהל מעצמו, שסואן ומתגבר ופורץ כל הגבולין.
ומי יודע עד היכן היו הדברים מגיעים לולא ילדה אחת, שבגודל המהומה החליקה פתאום על הרצפה והשמיעה קול צעקה גדולה, שהשתיקה בן רגע את הכיתה כולה והשיבה את רוחי אלי לחוש לעזרתה. אולם גם עתה, בגחני עליה ובחבשי את פצעה מתוך דברי שדולין, עוד רטט כל גוי מהדהודיו של אותו צחוק קטלני. צחוק עשה לי האלוהים…
יד 🔗
אותה לינה מדברת עברית. כל הבחורות הערביות שבמושבה מדברות עברית, וכשהן חשות בקרבתי הן מרימות את קולן ומקפידות על טהרת הלשון, למען תת לי מושג מעוֹצם ידיעתן.
רוב דבריהן סובבים על התינוקות מישראל שהן מגדלות ועל שני האבטוריטטים שבמושבה, הנישֹאים בפי כל: המורים ואורחי בית הפקידות.
על המורים הן מדברות בטון של כל בנות המושבה. הרי הם בעיניהן כיצורים שנמסרו לרשותן ולתועלתן עולמית ושעליהן לחרוד לשלומם, לדעת כל צעד מצעדי חייהם ולמתוח בקורת עליהם. “המורים שלנו” אימרה חביבה היא בפיהן ובעד המאושר שבמורים, שזכה לצאת זכאי מלפני בית־הדין העליון של דעת המושבה, מוכנות הן לעבור באש ובמים.
דעותיהן על אורחי בית הפקידות הן יותר מקוריות. כאן יש להן ידיעות ונסיונות משלהן, שאין לשאר בנות המושבה חלק בהן. ורק אני, יש שאני מתאמר בלבי להבין את סוד ההבדלים הדקים שבגוני הקול, בבטאן את שמו של פקיד אורח זה או אחר.
מלבד זה הן מרבות לדבר על חתנים וכלות ועל החתונה. החתונה זוהי נקודת הגובה בחייהן של עלובות אלה, תקופת הזהב שאינה חוזרת. ההכנות המרובות והחגיגות המפוארות הקשורות אליה עומדות כחומת אור מזהירה בין ימי הילדות החשוכים, שהם ימי שעבוד האב, ובין ימי הנישֹוּאים המרים, שאין להם צבע כל עיקר וששעבוד הבעל ממלאם.
וגדול כוחו של שעבוד זה האחרון מן הראשון. שהאחרון מצוה הוא וכל המרבה לענות את אשתו הרי זה משובח.
ומעשה באחד מבני הכפר שנשא אשה אהובה ולא נהג בה מנהג האחרים, לא רתמה למחרשה, לא מסר בידה את הריחים ואחר הבקר לא שלחה לאסוף את הגללים, וגינוהו כל בני המקום וימררו את חייו. את הקיתון שפכו לפני פתח ביתו, ביללת חתולים העירוהו משנתו בלילות, ערלות שוורים מסורסות השליכו עליו מן המארב ופעם אחת גנבו עטיפתו מעל ראשו, ויניחו מכנסי אשה במקומה ויהי ללעג ולקלס. עד שחזר גם הוא אל המסלול ויהי לבעל בעמיו, ככל בני עדתו.
אגב: בקרוב הימים תוחג גם חתונתה של לינה. שמעתי כי אביה כבר יעדה לאחד הבחורים וכי בחור זה מן ה“שַבַּבּ” שבכפר הוא, בחור כארזים מזריזי הרועים וטובי השותלים שבמשתלות הטבק. אולם משהרביתי לחקור בענין זה נודע לי כי עוד חזון למועד. עשרים לירה חסרות עוד לבחור לתשלום המחיר שאביה קבע עבורה, ועשרים לירה לאו מילתא זוטרתא הן…
טו 🔗
– לינה, – שאלתיה פעם ליד הבאר, בגן הפקידות, בעברי עליה ובהחליקי את ראש נחומ’קי, שישב בחיקה ונרדם – לינה, האוהבת את את חתנך?
– “מה אוהבת? הוא חתני ודי…”
– ואיך? היקח עוד נשים עליך?
– “לא יקח. גם לא יכה. אני אלמד אותו להיות כאחד מכם, כמוך…”
– האוּמנם רוצה את שיהיה כמוני? ומה אני בעיניך, לינה?
– “אתה איש טוב מאד ודי… שם ערבים הולכים… רשעים… יראו אותי אתך… יספרו לאבי… יכעס… יהרוג אותי… גם את אמי הרג… שלום”.
טז 🔗
כבת ארבע היתה אז ואל אוהל אמה שכבה, לפתח האוהל. היה לילה בהיר מאד וחמים מאד, ונחרת אמא הישנה וריח העזים שבאוהל, שהעלו גירה, העיקו על לבה ולא נתנוה להרדם. הרחיק הלילה והרחיק ולבה הלם והלם. לא ידעה עדין לספור כמה פעמים הלם לבה…
התחילו הכלבים שבמחנה רוטנים ונרגעו. אבן ניתזה ונפלה. צעדים שָׁחקו על החול שבקרבת האוהל וחזרו ונבלעו בתוך הדממה. דמות ניצבה פתאום לפתח האוהל והאפילה על הכל. דמות שחורה וגבוהה וחורשת מזימות, דמות אבא.
התכווצה בפינתה ותעצור בנשימה ואת עיניה עצמה לבלתי הבט בבא. לא טוב לנּשום כשאבא באוהל. לא טוב לשכב בעינים פקוחות.
ניגש אליה. גחן ובדק אם ישנה היא או לא. הקריב ראשו אל פניה והבל חם יצא מפיו. מילמל משהו אל תוך זקנו ואת אצבעות ידו השעירות העביר על מערומי גופה. נוכח כי אמנם ישנה היא, קם בחשאי, עמד רגע, איזן וחיקר ואחר כך פנה והלך לפנימיותו של האוהל, מקום שאמא היתה שוכבת ונוחרת. תהילה לאל, הוא לא הכיר בה מאום…
ולאוהל חוזרת הדממה שמלפנים ואף רשרוש הצעדים דומה שאינו נשמע עוד. נחרת אמא מנסרת מבפנים, העזים מעלות גירה והלילה נוסע ואינו נעצר. תנים שבהרים מתעוררים פתאום ומיללים ארוכות והכלבים עונים לעומתם. אלה ואלה משתתקים ורק ריצת רגליהם המחליקות תהלך עוד קסמים. אך עיניה שלה אינן נפקחות, גופה אינו זע ולבה אינו פוסק מלדפוק, לבה יודע דבר. לבה יודע דבר. לב לבה יודע דבר…
אך מה נעשה שם בפינה החשוכה שבאוהל, מקום אמא היתה נוחרת לפנים? מה מתנועע שם? מה מתאבק שם? מה גונח שם? מתגולל, מסתולל, מעלה אבק, צועק צעקה אחת ונאלם? מה הוא זה העולה מתוך החשכה, ולוחץ את הלב כבצבת והופך את הגוף כולו לאבן קרה?..
היא יודעת. זה אבא שם שחונק את אמא שלה. אמור אמר שיעשה זאת כשמצא פעם את שיך עלי באהלה. שבועת קנאות נשבע אז באזניה. עתה הוא מקיים את שבועתו. כבר קיים. שכן קם הוא ומכתת רגליו על החול ומסתכל בה בעינים בוחנות. שוב הוא מטה את גופו עליה והבל חם יוצא מפיו. שוב הוא מעביר אצבעותיו השעירות על מערומי גוה. תהילה לאַללה, היא ישנה. בפסיעות נחפזות הוא יוצא ועוזב את האוהל. תהילה לאַללה, היא ישנה. לינה ישנה ונחרת אמא איננה נשמעת עוד.
אולם היא לא ישנה באותו הלילה.
שעות על שעות שכבה מהוממת על מקומה וכל מחשבה לא היתה לה. לעיסת העזים ודשדוש רגליהן התמידי הגיעו אליה כממרחק רב והיתה בזה משום אימה שאינה מתחוורת. עיניה שפעורות היו ראו כל נדנוד קל ביריעות האוהל ולא ידעו מה שראו. הכל היה ממנה והלאה. עד שהתנערה פתאום ותזחל כל עוד נפשה בה בין רגלי העזים ותקרב אל מקום אמה־הורתה.
קרה היתה אמא.
לא נעה ולא זעה.
– אללה! – ביקשה לצעוק – יה אללה!
וניטלה הלשון מפיה.
ניסתה לשוב אל מקומה ולא נשמעו לה אברי גופה.
נשמט ראשה ונפל, על שדיה של אמא נח.
היו עוד חמים השדַים.
הבריקה שמחה במוחה. שמא טעות היתה בידו ומאום לא קרה.
– “יה אמא” – לחשה אל בין השדים – “יה אמא”.
– “יה אמא” – חזרה ולחשה מתוך מחנק – יה חבּיבּתה…"
אולם אמא לא שמעה עוד.
מתה היתה.
יז 🔗
הלכתי עם ילדי לצפת הקדושה. על חלוקי אבנים וצחיחי סלעים, בין קוצים ומערות ונחלי אכזב עשינו דרכנו. שני החמורים אשר לקחנו עמנו הלכו כפשוטם ונשאו את ילקוטי הילדים על גבם והילדים עצמם נפוצו על פני ההרים, התחקו אחרי שרידי חרבות עתיקות, גילו נחש ורגמוהו, שתו מים ממעין חתום ורחצו ידיהם ורגליהם במים.
משארכה לנו הדרך פתחו תלמידי חכמים שבכיתה העליונה בדרשות של דופי ובדברי השוואה בין הליכותינו ובין יציאת מצרים, גלות בבל, נדודי דויד ואנשיו, מכירת יוסף ומסע בני יעקב, ומשהגיעו לכיבוש יריחו התחילו תוקעים ומריעים ויוצאים במחול מסביב לשני החמורים, שנהפכו להם משום מה לחומות העיר המסוגרת.
בחנוֹתנו פעם במערה אפלה העלינו מדורות של קוצים בתוכה וּבדוּאי אחד, שנזדמן לאותו מקום, ישב עמנו מסביב למדורה וסיפר לנו סיפורי נוראות על השודדים האכזרים הידועים בשם, שהפילו פעם את חיתיתם על הרים הללו ושעדיין לא נשמדו כליל. משהמשכנו ללכת נפרד מאתנו הבדואי ופנה לעבר אחר, והילדים ראו בו את האיש שמצא את יוסף תועה בשדה ואמר אליו “הלכו מזה…” ולא פסקו מלדבר עליו עד שנתעלם מן העין.
ורק עם שקיעת החמה נגלתה לעינינו העיר העתיקה, המרוממה מהרים ואשר הרים סביב לה. והעיר מופלאה מאד ומחרישה מאד, ושני פנים לה ועל שתי גבעות היא יושבת.
גבעה מול גבעה ובתים מול בתים.
בתי ישראל מעבר מזה, אפלים, מכוּוצים, מרובי קומות ומטופלים בארובות.
ובתי ערב ואדום מעבר מזה. מסוידים, שטחיים, חד־גוניים.
דלות מול דלות.
דלות ישראל בגלימה של יראת שמים. דלות של רוכלים ומתפלספים ומבלי עולם בחלומות של הבאי. ודלות ישמעאל ערומה, בשרנית, מעלה צחנה ומשלימה עם הכל.
וההרים מסביב אבירים, מרדניים ועלופי רז. והבקעות – בקעות פתאום, כברקים שנפלו מן השמים ופלחו כל הר בשיאו. ומתוך ההרים, בקמטים אי־נראים, כפרים כמטמונים מאירים. מירון, עין־זיתים וגוש חלב, המדמדמת אי־שם בהכרה ואיננה נראית במציאות. ועל הכל ומסביב לכל ענני ערבים מרודדים, מרוקעים פחים פחים, קפואים ועומדים ואחוזי התבוננות.
בשעה זו ראיתי את הילדים, והנה הם מתכנסים על הסלע שעמדתי עליו, מתכרבלים ונלחצים זה אל זה ושותקים שלא כרגיל. עיניהם נתונות לגגות העיר שלרגלינו ולמרחקים המדמדמים ועל פניהם ארשת של כובד ראש ושל זהירות דרוכה, כאילו לתנועה יתירה הם חוששים, העלולה לעורר את מישהו משנת עולמים. ואדע כי גם בהם נגעה נשמת העבר הטמונה כאן בעודה בחיים חיתה וכי לא היחידי אני השומע את צעדי הדורות מתהלכים בחשאי…
מעשה באדם שתעה ביער בערב שבת של חורף וקָדַש עליו היום. התהלך חרדות בין האילנות המכוסים שלג ולא ידע היכן ישבות את שבתו. ראה אורות מנצנצים בין העצים ובית לבן עומד במעבה היער. נכנס אל אותו בית. היו שם חדרים הרבה ושולחנות ערוכים בכל טוב עומדים בתוכם וזקנים נהורים מסובים אליהם ועוסקים בתורה. לא ידע האיש מהו הבית הזה ומי הם הזקנים הללו ומה הביאם לכאן. והבית הזה בית ועד לצדיקים היה והזקנים הללו אבות העולם היו, אברהם, יצחק ויעקב. משה, אהרון, יוסף ודויד… אל תוך זה המעשה ירדנו ברדתנו עטופים אל צפת הקדושה ואורות מנצנצים בחלונות הערבים ובחלונות היהודים ובקמטי ההרים שממעל…
יח 🔗
חלום חלמתי הלילה והנה תוהו ובוהו, אפלה ותהום רבה. ומזו האפלה שני טורי הרים הגיחו, כנחשי נחושת הגיחו, טור מול טור וסלע מול סלע הררי ענק.
ועל ההרים מחנות אנשים עמדו, מחנה מול מחנה ואיש מול איש, מעבר ההרים מזה ומעבר ההרים מזה, והתהום פעורה בין שני המחנות בתווך.
וארא את האנשים והנה הם ידועים לי מאד ואשתומם מאד לדעתי הברורה אותם ואת חייהם ואת כל אשר אתם.
על הטור האחד אבותי ואבות אבותי. צדיקים בישראל ותפארת זקנים, מעונים, עדינים, קורני תורה ודמומי סבל ואני, קפטן ארוך לגופי ושתי פאות תלתלים לראשי החבוש מצנפת של קטיפה שחורה, אני בראשם למעלה.
ועל הטור השני ערב ועמון ומואב. פני רוצחים פניהם, פני פראים, פני ערבים במדבר. חרבות ופגיונות ופסילי אבן ועץ בידיהם. שיניהם הוחדו, שערותיהם קלועות ועיניהם כּים להבות תבערנה. ובראש כולם, על קצה ההר שמנגד לינה עומדת, זו לינה הקטנה מבית הפקידות, ושמלתה האדומה פרופה עד צואר, וידיה השתים שלוחות לקראתי ושיניה הלבנות מחייכות.
ועל השמים ממעל, שהאירו כלבנת הספיר, בין טורי ההרים השנים, ללא הדום לרגליו וללא אחיזה, כוהן גדול עמד, ככוהן הגדול המצויר על שערי החומשים העתיקים, וידיו פרושות לברך וחיוך רב משמעות כבוש בין שפתיו.
וישא הכוהן את קולו וישאל: “חיים בן מורנו אליעזר, בן מורה מורינו ר' ישראל זצ”ל, שר וגדול בישראל, המוכן אתה לשאת לאשה את לינה בת חדיב, בת מוחמד עלי, נוחו בגן עדן של מוחמד?" – “הן!” – עניתי בלחישה. – “הן!” – ענה אחרי כל העם העומד אתי על טור ההרים מזה.
ויסב הכהן את ראשו ויוסף לשאול: “לינה בת חדיב בת מוחמד עלי, נוחו בגן עדן של מוחמד, המוכנה את להנשא לחיים בן מורנו אליעזר, בן מורה מורינו ר' ישראל זצ”ל, שר וגדול בישראל?" – “הן!” – ענתה לינה בצהלת חדוה פחודה. – “הן!” – ענה אחריה כל העם העומד אתה על טור ההרים שמנגד.
וירמוז הכוהן בעיניו, ואקח את הטבעת, שהיתה מזומנת עמי, ואשימה על אצבע לינה השלוחה ואחזור על דברי הכוהן הלוחש לאזני מלה מלה: “הרי את מקודשת לי כדת משה ו… ישמעאל!”
“מזל טוב!” הריע ברגע הזה המון הפראים הסואן, וינופף חרבות ויטל רמחים באויר.
“מזל טוב!” ענו אחריהם אבותי ואבות אבותי, וילחצו איש את ידי חברו, ויפלו איש על צוארי רעהו ויתנשקו.
אך הכוהן הגדול, שעלה מן החומשים העתיקים ויעמוד בשמים ממעל, לא יכול פתאום להתאפק עוד ויאחז בכרסו הגדולה ויפרוץ בצחוק אדיר וקולני, שפלח כחתף את רוח החגיגיות שמסביב.
רגע עמדו המחנות שבשני טורי ההרים כמוכי תמהון ועיניהם נתלו בבעיה אילמת בכוהן הצוחק ובפרכוסי אבריו. אך פתאום, כאילו הזכיר להם דבר שהותנה עליו מראש, החרו החזיקו אף הם אחריו ויריעו עלינו בצחוק פרוע ומתריס, שננעץ כסכינים חדות בפנימיותו של הלב.
כירכרו הפראים מזה, פערו את פיהם לבלי חוק, רקו את רוקם באויר ובטניהם מפרכסות מצחוק. ואבותי ואבות אבותי, כליצני פורים מבוסמים, מוללו ראשי זקניהם באצבעות, בידרו כנפות קפטניהם, רקדו על רגל אחת והמנצח על כולם – הצחוק.
נפלו הפראים מעוצם להגם ויתגלגלו על הארץ כחזירים מפוטמים, עמדו על שערות ראשם הסמורות והפכו אחוריהם כלפי לינה. ואבותי ואבות אבותי התלהלו כתינוקות מטורפים, קרעו בגדיהם מעליהם, ניגבו דמעות מעיניהם, רמזו עלינו וצחקו.
וההרים נתעוותו פתאום, שלחו זרועות מקרבם, רמזו עלינו וצחקו. והשמים רמזו עלינו וצחקו. והכוהן הגדול מרמז וצוחק ואינו פוסק…
יט 🔗
ובעצם הדבר, כלום היה כבר משהו, כלום התרחש כבר מאורע של כלום ביני ובין לינה זו? אם אצרף פרטים לפרטים יצא:
שכבר שֹוחחתי אתה מפה לאוזן בבית הפקידות, בלכת גברת הבית עם נחומ’קי והתינוקות לטייל.
שכבר לימדתיה להתרחץ, לרחוץ את הפנים עם הצואר ואת הידים מעל לקיבּורת.
עינה האחת כיהה במקצת וספק גרענת בתוכה, אף על פי כן איני יכול לעצור בי מלנשק גם אותה.
אוכל להוסיף גם כן, שיש מקום קבוע בתוך גן ידוע שבזמן האחרון אנו נפגשים בו מדי לילה בלילה. בשבתה שם עמי באפלה היא נזהרת מאד על הצניעות ויותר ממגעים ידועים אינה מרשה לי. “אסור” היא לוחשת כשהיד מרחיקה ללכת, או “אני אצעק” כשהשפתים נצמדות בחזקה.
אולם נדמה לי שלא זה העיקר בבואי לספר על לינה. נדמה לי שעלי להתחיל את הדברים משרשם, מתחילת הויתם. כיצד נולדתי וכיצד גודלתי. החסידות שעמדה ליד עריסתי. העיירה שבקרפטים והיערות שמסביב לה, שהלכתי בהם אחרי סבא ז“ל לבקש את הבדידות. המשהו הפלאי שנמשך אלי מני אז מכל הדברים שראיתי, ושנרקם בתוכי ונטוה ליריעה אחת, שבשוליה אני מחזיק עוד היום. ההצצה מעבר ליריעה. המלחמה הגדולה. קרונות הרכבוֹת הארוכות המלאים הוּזארים אדומי מכנסים ומצנפת, הנוסעים בשירה לקראת המות. הבריחה מפני האויב. הטלטולים בלילות בתוך עגלות מתרסקות, שסוסיהן המיוגעים נופחים נשמתם אחד אחד. בתוך קרונות של משא, של בהמות, של חזירים. לקול יריות התותחים, למראה הובלת הפצועים וההרוגים, על גבי אלונקאות השותתות דם. גרוֹסוַרדַין. ההליכה מתחנה אל תחנה דרך שדות אפלים. משמר הצבא הנסתר שם בדרך. הצעקה הפולחת את הלילה: “עמדו או אני יורה”! החרדה שעוברת במחנה לקול הקריאה הזאת. הקור. בודפסט. וינה. דירתנו בוינה הנשקפת אל תעלת הדוֹנוי. זעקת העזרה העולה פעם משם. הטובעת שנמשית מן המים. המים ההולכים. החסידים, הפליטים, המעונים המתקהלים בדירתנו מדי לילה בלילה. מתוכחים, מתאוננים, מתנים את רישם. שותים יי”ש, מתלהבים ויוצאים בריקוד. בנות השוער שבבית הזה וכנופיות ה“שקצות” הצהובות שבחברתן, האורבות לי באותם הלילות עצמם ומושכות אותי לרחובות, לסמטאות, למרתפים אפלים, מקום שהן מתמסרות לכל דורש, חוטאות ומחטיאות, משחקות כדור עמי, עם הילד הסגלגל, ומתחרות בנשיקת הנער־הכדור.
ואולי עלי לספר כי שנים אנכי המהלכים בנתיבות הימים, וכי שתים הן היריעות הנארגות בקרבי משחר ילדותי ואין יריעה אחת נוגעת בחברה, אלא בשעות נדירות מאד, בחינת שמיא וארעא דנשקי אהדדי.
היריעה האחת מתחילה במעין. מעין שנתגלה לי פתאום בלכתי יחידי ביער, בימי הילדות הראשונים. משני צדי המעין עצים, עצי אורן עתיקים שמחטיהם נושרים בתוך הדממה. צפרים שאינן נראות מצייצות מבין העצים, ופס שחק אחד נשקף ומבהיק מבין הצמרות. עם פס השחק הזה הולכת היריעה ומתרחבת. כבתוך שטיח פרסי עתיק מצוירים בה המראות. דהים, עמוקים ושבעי גון. כוכבים, הרים, רכבות, תחנות עזובות, אורות המנצנצים באפלה, מנהרות, בתים בשלג, עינים הנפתחות כפתחו של עולם.
והיריעה השניה מתחילה בילדה בת שלוש. ילדה בת שלוש שנחבאה עמי, עם בן השלוש, בתוך ארון־הבגדים שבביתנו. אי־שם. צר היה המקום בין הקפטנים השחורים ובין שמלות הצבעונין המשיות, שריח כּוֹפר נדף מהן ומוכרחים היינו להלחץ זה אל זה באפלה, למען לא ימצאונו.
כאן מתחילה היריעה השניה…
מכאן היא עוברת אל זו האומנת הנוצריה, ששכבה עמי במיטתי בשעת “הסליחות”. אבי ואמי השתפכו בתפילתם בבית־הכנסת הקרוב וקול בכים כאילו הגיע אלי, בשעה שנרדמתי בחיק הנכריה… עוברת היא ואינה עומדת, שכן יריעה זו חיה היא, מתנועעת, מתהלכת בי תמיד. מרגלי משרתת יחפות, מפוסקות בשעת שטיפת הלבנים, מנערה אחת שטיפסה על גבי אילן וכותנתה התנשאה ברוח, משנים חבוקים ששכבו פעם מתחת לשיח קופצת היא ומגיעה לבנות השוער שבוינה. מראה היא היטב את השומה השחורה שליד תנוך אוזנה של האחת. השניה אוהבת היתה לנבור בשפתיה בלחייו של הילד הסגלגל… הרבה קריעות ביריעה זו והרבה מקומות ששותתים אבדון. גירויים משכלים בה, הנמשכים והולכים בקרבי עד היום הזה. אפילו דמעות אינן חסרות בה…
ולינה, זה סודה שהיא אוחזת בידיה בשתי היריעות גם יחד והיא עומדת ביניהן בתווך, ביום־יום, במה שאיננו יריעה. בעיניה, במדברה, במהלכה, באלם הויתה, במלבושים שהיא לובשת יש מן ההמשך של אותו מעין בין העצים שפס השחק נשקף אל תוכו. בשרה, דמה, עסיסה, שדיה המלאים ביריעה החיה הם נבלעים, ביריעת הגירויים המאבדים שאינם נותנים מנוח. צועקים הם בכל לשון של תאוה, מציתים אש בעצמות ומוצצים את הלב עד לידי טרוף.
ולינה ילדה בת ערב היא בתוך המושבה העברית. סביבה איסורים, חרמות, פחדים, פחד מות.
כל ילד עברי בבית־הספר הבא ושואל דין תורה מפי או דין לאומיות, מזכירני את האיסורים הללו, מעלה טעם קלוקל בלשוני בשעת התשובה, מעמיס עלי הרהורים כבדים, שלמרות שאני מבטלם בלבי הם טורדים ומחוררים ואינם מניחים לישון.
כל אשה צנועה, הפוגשת בי בלכתה מבית הכנסת, מלבינה את פני במבטה, מבט האם הטהור. שכן יודע אני מה בלבה בשעה זו. שכן לא אחת ולא שתים סיפרו לי את מדברות תהילתן. “ירבו כמותו בישראל”, היא הוגה בלבה בשעה זו, “מל”ו נסתרים הוא שאינם מצויים בימינו. זה שנה ויותר שהוא נמצא במושבתנו ואף לעז קל לא הוציאו עליו, אף פעם אחת לא החסיר עדיין את תפילת השבת בבית־הכנסת. אף בחורה אחת לא זימן לטיול הערב שלו. ובתי שתחיה – עוד מעט והגיעה לפרקה…"
והפחד שבלב, פחד המות האיום, עולה על כולם. תוקף הוא עלי לכל מבט שחור של ערבי, לכל פגיון התחוב באזור, לכל לחישה שמשתמעת מאחורי. איכר בא אל בית הספר לשוחח עמי ב“ענין מיוחד” ועד שאני שומע מה הוא רוצה ממני שטף דם מציף את פני, רגלי מתמוטטות והולכות ונשימתי חטופה בחזי. ילד קורץ לחברו ולבי עומד וקופא. ובלילות מקימני הפחד ממיטתי, מעמידני ליד פתח חדרי במארב, להאזין ולחקור: הקרבו פעמי הרוצח, נוקם נקמת הדת, גואל הדם של בת שבטו ה“מחוללה”?
כ 🔗
ויש עוד יריעה שלישית.
אני עומד ליד החלון בשבת אחרי הצהרים. הכל ישנים. אני מצנן מצחי בשמשות, מפצח אגוזים להנאתי ונשקף החוצה. תנומה בחצר ומשטח צללים ושמש. החתול מתחלק על מעזיבת הגג שמנגד. ניקוֹלא השיכּוֹר עומד נשען על גבי הגדר ונרדם. ראשו המסואב נוטה ויורד אט־אט לפנים וכשהוא מגיע לנקודה ידועה של החזה הוא מזדקף בבת אחת ומתישר, וחוזר חלילה. פתאום וצעקות נשמעות מרחוק. החתול נמלט בבהלה. ניקולא נופל מלוא קומתו ארצה. יהודי אחד פרוע־זקן נכנס במרוצה אל החצר ודם שותת מראשו. אחרים אחריו. מוכים, מבוהלים, גלויי ראש. סוגרים מהר את השער. אמי מסתירתני עם האחרים במרתף. רועדים. בוכים בחשאי. הס. הם עברו. השם יבורך.
אחר כך באה מכת לחי אחת שספגתי ברחובה של עיר מידי אחד זר שנקרא “גוי”. – למה? – צעקתי בהעמידי בו את עיני התמהות – וספגתי את השניה. למה? לא העזתי לשאול עוד ובאה השלישית אחריה. בן עשרים ושלש שנים אנכי היום ועדיין זו צורבת בבשרי.
בחדרנו שבוינה אנחנו יושבים ושלג יורד בחוץ. אבא מעלה את מנורת החנוכה ואנחנו שרים “מעוז צור”. קר היה לנו כל היום ואנחנו חפצים להתחמם משהו. הנרות הללו מאירים ואינם מחממים. צליף! שמשה מתנפצת פתאום וכדור שלג שנזרק מן החוץ מתפורר לרגלינו. עד שתפשנו מה שהיה כאן בא שני ומפוצץ את השמשה השניה. וכן השלישית והרביעית. רוח חודר אל החדר. קור. אבק שלג. נרות חנוכה כבים. “יהודים ארורים” אנחנו מספיקים עוד לשמוע מרחוק וכשמביטים מבעד לחלון אין רואים כבר מאום.
יריעה זו, יריעת דמים היא ופרטים מרובים שבה מצטרפים לחבורות חבורות, פצעים פצעים המכסים על הנשמה כולה. זורקים פצצה בבית כנסת שבבודפסט ושלושה מתפללים מתרסקים על ידה – וחבורה אחת נפתחת. פועל גוי בבית חרושת שברוסיה ממית את חברו היהודי על ידי הזרמת מתכת רותחת על גופו – ופצע אחד מתבקע. סטודנטים יהודים נעלבים באוניברסיטה בברלין. נכרי יושב עמך ברכבת, מתידד עמך, נהנה, מרבה שיחה, שומע כי יהודי אתה ומשתתק פתאום. אין אתה מעיז לרוצץ את גולגלתו בעד שתיקתו זו…
ולינה ילדה נכריה היא.
כא 🔗
והדבר הנורא ביותר הוא אולי זה, שעתים נדמה לי כי איני מסוגל כל עיקר לתסבוכת רגשות זו ששמה “אהבה”. שנדמה לי כי כל זה אינו בנמצא ואינו בגדר האפשרות אצל דור מנפץ פסילים כדורנו וכי רק שקר אני עושה בנפשי, אונאה שמדעת, שצריך אני רק לגלות את הליקוי הפנימי שבה, את הנקודה המזויפת שבלב והכל יפול פתאום ויתפרק כארמון זה של קלפים, כחלום בהקיץ ששכחו כי אמנם רק חלום הוא.
מכה אני באגרופי המקומץ על ראשי ואומר לעצמי, כי אין לי כל רשות לשאת את הסבל הזה שאני סובל, להתימר ולהאחז בעינויים הדמיוניים הללו, לבקש מרכז ליסורים ותקוות וחזיונות במקום שאין מאום. האומנם בריה תמימה זו, כלת שותל הטבק, משרתת בית הפקידות הקטנה היא היא המטרה הסופית לכל תהלוכת הלפידים הגדולה הזאת ששמה חיים? הבחמש השמלות הפרופות הללו הפתרון לכל מה שערג בי, שנלחם, שהגה, שניבא, שחזה וחזה ולא עיף מחזות במשך כל שנות היותי?
מנסה אני להוכיח לעצמי בכל לשון של הוכחה את ההבל הזה שבלבטי, מוציא מסקנות מגוחכות ממצבי היום, ממציא תמונות בדמיוני העלולות לטפוח על פני בשעה זו.
רואה אני את עצמי עומד לפני הרב כהנשטאם, המפקח הראשי על בתי הספר של הגליל הזה. יושב הוא על גבי כסא מן הצד ורושם בפנקסו את הערותיו לשיעור שאני נותן בכיתה. משקפיו רוכבים על קצה חטמו. “רבי ומורי”, אני מתודה לפניו פתאום, באמצע השיעור, נוכח כל הילדים כולם, “רבי ומורי, אין את נפשי להוסיף ולהורות היום, כי את לינה אני אוהב, את הערביה הקטנה מבית הפקידות!” מתאר אני לעצמי את העינים שהוא נותן בי מעל משקפיו, זה הרב הישר והנקי, בעל הזקן היפה והמנומס.
נזכר אני בחלומי ומוסיף לטוות את החוט במקום שנפסק. אני שוכב עם לינה במערה אחת שנמלטנו אליה מפני הצחוק הגדול וסבתא הזקנה נכנסת, זו סבתא הפיקחת, אם הזקן ז"ל, המיטיבה עדיין לראות בלי משקפים ושאת מהלך מחשבותיה אני מכיר היטב.
– “מי זאת?” – היא שואלת בתמיהה.
– זאת אשתי… – משיב אני ברתת.
היא: – “הכיצד?”
אני: –?
היא: – “כלומר, איזו הדרך הגיעה אליך מין בריה שכזאת?”
אני: – אהבה…
היא: – “אהבה??? בושני מפניך, חיימ’קי יקירי, הגם לי תטיח תפל שכזה? ואני הלא יודעת בך, שפיקח אתה מטבעך. מלבד זה, הן לא תינוק אתה היום. כל ימי חיי נישאו נשים לבעליהן, ילדו בנים ומתו ומלה זו ששמה אהבה, חייך שלא ידענו פירושה…”
את מנהל הסמינר שלי בירושלים אני רואה, זה היהודי הפיקח, היודע הכל, ששוחח אתנו פעם על התפתחות מושג האהבה בעולם. הקריא דוגמאות מספרי המופת וניתח כל דבר לפרטיו. במבט שחציו לגלוג וחציו דעת זקנים הוא ניבט עלי מן הצד.
“פתי”, – אומר המבט – “חשוב חשב כי גם עליו לעשות כמו אלה, להיצוד בחרמם, לקיים הכל ככתוב…”
יודע הוא לפשוט את בני־האדם עירומים – היהודי הפיקח־פיכח הזה.
אלא דא עקא:
כאשר ירבו הספקות, השעיפים, ההאשמות, הלגלוג הפנימי לעצמי, כן ירבו וכן יחזקו העינויים, הצריבות, הקפיצות ממיטת הבדידות אל החלון הפתוח לשאוף את האויר שהיא שואפת, להקשיב אל הקולות שהיא שומעת, לחוש את הארץ הזאת שהיא מתהלכת בתוכה.
מלים שהביעה, מקומות שהזכירו בהם את שמה, מבטים ששלחה באקראי גדלים בי, מקבלים חיים עצמיים, שואלים ועונים, מתוכחים ודנים ושבים ונחבאים לימים ארוכים בפינות מבטחים שבלב. צל של דמדום הם מטילים משם על כל הדברים מסביב. הכל מתפרש מהם והכל נבלע בתוכם וכל העולם לא נברא אלא לשמש מצע להויתם.
הנה אני עובר היום על ידה ברחוב המרוצף, רחוב בית הפקידות הקופא על שדרותיו.
אני מנענע לה בראשי לאות שלום ודברים איני מחליף עמה, כי יודע אני שעיני כל המושבה כולה נעוצות בי תמיד.
היא כאילו לא ראתני.
שחה היא בתנועה רשולה על נחומ’קי, היושב לו ישיבת הֶסב באמצע הדרך ומשחקת בתלתלי ראשו.
אני לוחש את שמה בחיבה והיא אינה שומעת, רק לנחומ’קי נתון לבה ואתו היא מנעמת שיחה.
– “האוהב אתה את האדון המורה, נחומ’קי טפשון?”
– “לא!” משיב נחומ’קי קטיגורית, “הוא ילד רע…”
– “ואני, אין איש בעולם שיאהב אותו כמו שאני אוהבת אותו, נחומ’קי”.
ואחרי הפסקה קצרה: “עד מות אני אוהבת אותו”… –
דומה הדבר בעיני לאותם הטרנספוֹרמטוֹרים הלבנים שבטחנת הקמח המקומית, שסובבים כל היום על גלגליהם ושאונם מגיע אלי. כל זמן שאדם עומד מרחוק ושומר נפשו מן הרצועה המתרוצצת הזאת, הרי הוא שולט בה שלטון בלי מצרים, לועג לכוחה המלאכותי ומטהו לרצונו. משקרב אליה פעם ונגע בה רק באצבע קטנה בלבד, אם מדעת ואם שלא מדעת, – אוי ואבוי לכוחו ולגבורתו ולשגב האדם שבו.
בעינים פקוחות אני הולך לקראת התהום.
כב 🔗
הבוקר ביקרה בשיעורי חיה’קה, הבחורה השחורה מן הקבוצה. אחרי השיעורים ביקשתני להילווֹת אליה בדרכה אל הקבוצה ולהתארח שם הלילה הזה והיום שלאחריו. ואף כי עייף הייתי ולבי בל עמי – נעניתי לבקשתה. משהו מן הצמאון אל האדם ואל האוזן השומעת היה חבוי בכל הויתה, ולא יכולתי לעמוד בפני משהו זה.
יום ששי היה אותו היום, וחם היה ומחנות החלוץ של ארבה מתגודד ובא נגלו לנו בדרכנו. כגשם של כספית ניצנץ הארבה בשמש, ועל השדות עט ועל הכביש התגלגל ומציאותנו כאן כאילו נעלמה מעיני אלפי רבבותיו. אולם גם אנחנו לא שמנו אליו את לבנו יותר מן הראוי, כי נתונים נתונים לעצמנו היינו ועל האדם החדש דברנו, על האדם מישראל המחדש נעוריו בשממון הזה שמסביב, והחוזה במו עיניו בשוב שכינתו לציון…
היא סיפרה לי כיצד עובדים בקבוצה, כיצד מתקשרים אל הרגב המפולח. כיצד מיטהרים. היא סיפרה על בחורים מישראל שעזבו בתי ישיבה ואוניברסיטאות, במות חזון ושדות תהילה, ועתה הם מתקשים בפינויה של רפת, בחליבתה של פרה, ביבושו של טיט היָוֵן הסוגר עליהם מסביב. היא סיפרה על שומרים שנרצחו בלילות, על שירות וריקודים המרוממים את הנפש ועל הערגון הזה, ערגון האדם לאם־אדמה שאחז בציציות ראש כולם, שסחבם לכאן, שטילטלם מעיר אל עיר ומעמל אל עמל עד הגיעם הלום ועדי רבצם כאן, כאילנות שחזרו לגן מטעם, והרי הם מכים שורש ומעלים פארה ויונקים ממעינות תעלומה, שנשתמרו למענם טהורים ועמוקים בלב האדמה.
ובספרה כך הלכה השמש הלוך ושקוע והאילנות שבדרך השחירו, נהפכו לצלליוֹת מופלאות וגזרו את השחק האדום לגזרים. ולהקת חסידות שבאו בעקבות הארבה וכנפיהן הגדולות כבדו כעופרת באויר הערבַּיִם ירדו, שקעו על ענפי העצים ותכסום כולם ויהיו כפירות כבירים, ממולאי אופל וכבדי הגות אשר נעו מתונות לרוח נסתרה. ומשהפליג כל זה ונעלם בתוך השקט הגדול של הלילה, נשתתק גם קולה של חיה’קה, ותתן לדממה לספר ואברות הארבה הברו בתוך הדממה. כה הלכנו וצעדינו הקשיבו להולם עצמם.
וחצר הקבוצה היתה לוטה באפלה בהיכּנסנו אל תוכה ורק מחדר האוכל פתוח החלונות הבקיע אור גדול. כלבים, שיצאו לקראתנו ונבחו, נרגעו מיד על ידי לחישתה של חיה’קה, ובלעדיהם לא הרגיש שום יצור חי בבואנו. על כן נשארנו עומדים על מקומנו והסתכלנו מרחוק במתרחש שם, מאחורי החלונות המוארים.
לשני צדי השלחן הארוך, המכוסה מפה לבנה, אשר נרות דלקו עליו בתוך פמוטי פח מצוחצחים, ישבו בחורים ובחורות לבושי לבן ונראה שהם מחכים לדבר־מה. בראש השלחן עמדה בחורה בהירת שער ורכת פנים, בצעה בחגיגיות פרוסות מן הפת שבידה ותחלקן בין המסובין. לקח איש איש את פרוסתו ויניחהו לפניו בלי אומר, וילד קטן כבן שבע קם ועמד פתאום על השלחן הלבן בין פמוטי הפח המצוחצחים ויברך בקול רם על העבודה ועל הלחם ועל קידוש השבת. והנרות הדולקים מאירים את פניו ואת פני כל המסובים כאן, ויהיו כמשתוממים על ארשת זו של קדושה ושל דבקות שהיתה נסוכה עליהם, והם הלא ידעו כי פני כופרים הם אלה, מורדי חושך ומקרקרי חומות העבר… ויסיים הילד את ברכתו וישאר עומד על מקומו ודממה היתה בכל. ויהי הזמן כעומד, והמראה כולו כדמות דיוקנה של התפארת, החרותה בלב ההויה ומכוונת את מהלך הגלגלים כולם.
ובהֵחָצות אט־אט הדממה ובהנשֹא מפי כל, כעולה מנבכי הדורות, שירה הומה, סוערת ומלאתי אמונה בחיים, שירת “מזמור שיר ליום השבת”, ידעתי פתאום כי עֵד אני לדברים גדולים בפשטותם, אשר לא ידע הזמן משלם ואשר לא ימח זכרם מלב רואם, כל עוד יקום וכל עוד יתהלך על פני האדמה הזאת…
כג 🔗
אַתְּ רֶגַע. יוֹם יוֹם אַתְּ. אֵינֵךְ אֶלָּא סוד
גָּלוּי וְיָדוּעַ לִמְתִים.
אַךְ בְּלֵיל זֶה מִי יִתֵּן וְיָכֹלְתִּי בָּךְ עוֹד
רַק פַּעַם שְׁתֵּי עֵינַי לָשִֹים…
וְרוּם יֵשׁ, יֵשׁ זֹהַר, יֵשׁ עֹמֶק שֶׁל יָם
וְנִפְלָא הָאָדָם מֵחֲלוֹם.
אַךְ בְּלֵיל זֶה, כִּי אֶזְכּוֹר חֲנוֹתֵךְ אֵי־שָׁם
אֵין בִּי מְתֹם…
כד 🔗
מסמר בלט מסוליַת הנעל שלי ואני לא השגחתי בו. חמד לו המסמר מושב בבשר רגלי, נבר יום, נבר יומים ושוב לא השגחתי בו. אולם ביום השלישי הקיצותי מתוך כאב עצום בכל רגלי, והיא היתה נפוחה ומלאה בעבועות מוגלה, שמראן הפך ירוק.
הבהלתי את רופא המושבה, והוא הגדיל עוד את סאת המבוכה על ידי האבחנה שקבע: הרעלת דם!
פקד עלי לשמור על המיטה וחובשות ומטפלות הפקיד עלי, שתהיינה שורות את רגלי ברותחין ומושחות אותה בכל מיני משחות משונות, שנתעפשו עד עתה בבית־מרקחתו וחיכו ל“תיקון” שלהן.
וראה זה פלא:
באותם הימים שכחתי את האהבה ואת הדומה לה וכל לבטים לא היו לי. החדר היה בלי סודות, האנשים אנשים סתם ואת כל עולמי הנפשי אז אפשר היה למצות בפסוק האחד: יהי רצון שתרפה ממני במהרה ספחת ממארת זו!
אכן גדול כוחו של מסמר במזל החיים האלה.
בין המטפלות במחלתי – מתנדבות מנשי האיכרים והמורים – היתה לינה העלובה שבכולן, שמצד אחד לא העיזה להתענין בי בגלוי, פן יבולע לה, ומצד שני ארבה לכל דבר שבשליחות ולכל הזדמנות לשרתני. כשנקראה פעם לשטוף את רצפת חדרי מילאה את העבודה הזאת במסירות שבחדוה, בהתלהבות ממש, כמתעסקת בדבר של קדושה. בצפרניה גרדה כל כתם וכל רבב שעל אבני הרצפה ושערותיה נפזרו ויצאו משולהבות ממטפחתה, בעשות ידיה במברשת. וכשביקשו אחר כך הנשים העובדות על ידי לשלם לה שכר טרחה, נעלבה עד מאד. דמעות פרצו מעיניה ואת הכסף השליכה לרגליהן. ויהי הדבר לשיחה רבת משמעות בין הנשים הללו, שיחה שנמסרה מתור אל תור ומפה לאוזן.
ויום אחד, בהיותי לבדי בחדר, הכאב הוקל, הלב נח והאוזן נטויה לבנות־קול המושבה המגיעות אלי כבושות ומקוטעות מן החלון הפתוח, שרוח מצויה השתעשעה בוילאותיו – והנה הדלת נפתחת ולינה נכנסת לחדר. רגע היא נשארת עומדת על מקומה, כנדהמת מפני המעשה הגדול שהיא עושה עכשיו, ניבטת על ימין ועל שמאל, מקשיבה רתת וסוף סוף היא ניגשת למרגלות מיטתי.
“פה כואב” – היא לוחשת בהראותה על לוח לבה הבולט במקצת מתוך השמלה החדשה שלה, זו השמלה האדומה עם הנקודות השחורות שבטוח אני בה כי לכבודי לבשתה – “פה כואב מאד. זה שלושה ימים לא אכלתי מאומה. אינני יכולה לאכול…”
– ולמה, לינה?
– “למה? אתה שואל למה?”
– אי לזאת, אל נא תדאגי, לינה, כבר הוטב לי…
– “כבר הוטב לך. כבר הוטב לך. תספר זאת לנשים היושבות על ידך כל הימים. אני אינני מאמינה. לי לא נוח בכל אלה. שלוש פעמים הייתי כבר אצל1 קבר “הנביא” בצפת. שלוש פעמים הדלקתי נרות בתוכו… הנמצאות הן כל הלילה על ידך, הנשים הללו?..”
כה 🔗
אין אני רואה את המעינות, אולם יודע אני במציאותם כאן, שכן הומים הם, משתכשכים, מתבעבעים, מתסיסים נטפים נטפים באויר הקטורת המורדם, בין שיחי הלילך הרובצים רתת ועמוק עמוק בתוך נפשי המתהלכת לרוח ההרים.
אין אני יודע מהיכן באו ולאן הם הולכים, אולם יודע אנכי כי במעמקי הגליל עברו, כי את אלם אבניו המפולמות 2ספגו אל קרבם ובשרשיו נגעו, הנסתרים מעין רואה.
מכאן, מהעלם אשאם בקרבי מיום אל יום ומשנה אל שנה, בין כרכים זוללי שאון, על ספינות אילמות בלב ים, בזרועות תאוה לוהטות ועל משכבי האחרון אי־שם בשיפולי הלילות.
לבי אליכם, מעינות מפכים, באין רואה ובאין מאזין, מעינות הומים בגליל…
כו 🔗
על ראש ההר, מעל ל“מעין השלישי” הנני עומד וצופה לאחורי. הנה היא שטוחה לפני המושבה אדומת הגגות כשהיא מקרבת בימינה את הכפר הערבי הדל. הנה החצרות, הרחובות, שדרות העצים שבצדיהם, “יוסיל המשוגע” המתהלך בתוכם כרגיל, תינוק בידו השמאלית וחליל בימינו והוא מחלל. הנה בית הספר, הפלג, הגשר, הילדים המשחקים בחצר והנה קולם כאן מתגלגל ונענה מן העמקים הריקים. זמזום מכונית מתקרב, מרעיד שכבות האויר, רוטן עמומות מבטן האדמה. על הכביש שלמרגלות המושבה, הנראה כרצועה לבנה, מתפתלת מכונית, מטפסת ועולה באחרית כוחותיה, רוצה לעמוד ואיננה עומדת, הופכת פניה כלפי מיפנה הדרכים ונעלמת עם משא הקרשים שעליה, כשהאדמה עודנה רוטנת אחריה… הנה בית הפקידות הגדול, הגן העזוב, מדרגות האבן שבו, לינה העומדת בחצר ותולה לבנים על החבל. מה שלומך לינה? וכיצד ישנת הלילה? והיודעת את שאני ניצב כאן על ראש ההר ועיני ניבטות בך מרחוק? כל הלילה התהלכתי בחדרי והירהרתי בדברים שביני ובינך. מה ראיה ראה הלב שנמשך לצד זה דוקא? וכיצד ירווה צמאון זה שכולו סילוד ואימה מפני הריווי? ומה יהא בסופנו?
הן אם להימלט עמדי – אנה נימלט? ומקום אין לנו בארץ בו נוכל להסתר, וכסף אין לנו לדרכים רחוקות וגדול מזימות אינני לזייף לך פנים חדשות, ניירות, תעודות ויתר אביזרים של תחפושת. ואחיות יש לי, ואֵם יש לי ואח אוהב ואב יש לי החרד לדבר האלוהים. וילדים לי, הרבה ילדים מישראל, החיים מפי ותולים בי עיניהם הקורנות. ועם יש לי, עם שאני אוהבו כאהוב האדם את גורלו, שדמי מכורים לו מקדמת דנן ושחיי נתונים נתונים לו בלי שאדע מדוע…
והיודעת את כי רשת טמונה בין עמך לעמי? היודעת את כי כותל מתחיל להפריד בינינו, כותל קדומים העומד אי־שם ובלה בפינה נדחת שבירושלים עיר הקודש והוא המסכסך דמים בדמים, הוא הזורע זרע שנאה בינינו, מכתת אתים לחרבות, מצית אש באהלי שאננים ועוד ידו נטויה, נטויה?..
בפרגולי אין־רחמים הצליפנו גורל הדורות והביאנו עד הלום. במחשכים הושיבנו, דרך שבעים מדורות הגלות העבירנו לכאן, להקים נהרסות עם, להוציא חיים מן הסלע, לעמוד שכם אל שכם בקרב קיומנו האחרון – האין אסור עתה להרהר באני ואתה, בשלי ושלך? האין זה חטא, פשע, עוון פלילי? האם לא כאין וכאפס הוא צער היחיד ונפתוליו לעומת אותה שמש גדולה העולה עתה בשמי עמנו, מעוררת, גוזרת, תובעת ועקובה מדם?
ואני אוהבך, לינה, אוהבך בכל כליון חיי הנלוזים. ואני רוצה לראותך מקרוב לי, ברגע זה. בשעה זו, רק לראותך… אני רוצה לגמוע בת־צחוקך המרחיבה את פּניך, את כתובת הקעקע החרותה על מצחך הזעיר. אני רוצה כי תבטנה בי אותן העינים המאפילות עם הפוך שלהן הכחול, כי תבטנה בי שעות על שעות, ימים על ימים, מקצה חיי ועד קצה חיי… ואני רוצה כי תביניני, כי תביני את שפתי העולה אליך מעולמות לא ידעת. אני רוצה… התדעי כל זאת, לינה הקטנה, הנראית ואינה רואה, בעמדך שם ובתלותך לבנים על החבל שבחצר בית הפקידות?
כז 🔗
ידיד נאמן היה לי באחד הכפרים הערבים. ידיד בלי מלים. רק בת־צחוק היתה לו שהרחיבה את פּניו השזופים משנים ומשמש, ובעברו לפני בדרך, כשהוא רכוב על גבי חמורו הטעון שקים, הייתי רואה תחילה את בת־צחוקו, שהגיעה עד שרשי השערות הספורות שבקצה סנטרו החלק, ואחר כך ראיתי את שתי רגליו הארוכות, הנעולות באנפילאות, כשהן מתנדנדות ונגררות משני עברי בחמור.
– “סלאם עליכום, שלום, יה חוג’ה,” היה קורא אלי עוד בהיותו רחוק.
– עליכום אל סלאם.
– “מה שלומך, יה חוג’ה?”
– תודה. טוב. ואתה?
– “אללה יבורך”.
יותר לא החלפנו אומר.
ואף על פי כן ידעתי, כי ידיד נאמן הוא לי…
ונעים היה לי מאד בידיעתי זו. זר הייתי במושבה הזאת והרשמיות קבעה את יחסי עם אנשי המקום. עם כל האהבה האידיאלית, האהבה למפעל שקשרתני אל הילדים, חסרה היתה הנימה האישית בחיי. ה“מורה” ששוחחו עליו הקטנים והגדולים, שחיבבוהו, ושמתחו בקורת עליו, שהציצו מבעד חור מנעולו לראות מה הוא עושה בחדרי חדרים – מורה סתם היה ולא אני. בהתהפכי בלילה על משכבי לא ידע זאת איש. בעניי, בפחדי, בספקותי לא ראוני. בשמחתי לא לקחו חבל. גם לינה, זו לינה הקטנה מבית הפקידות שמיום אל יום שקעתי יותר בתהום שהיתה כרויה מסביב לה, גם היא דומה שלא מן העבר הזה הגעתי אליה. בשטח אחר היו חיינו מתלכדים והולכים. וידידי זה שמכפר הערבים אחד היה בכל המרחב העזוב הזה, שחרד ל“אני” האנושי שבי, ללא־לוי, שהזכירני כי יש אב בעולם ויש בן ויש קירבה פנימית בין יצור ליצור.
“לא טוב היות האדם לבדו” – סח לי פעם פתאום, בלי פתיחה, בשיחה היחידה שהיתה לו עמי שלא כדרכו, בהיפגשו בי בין ההרים, – “האדם הצעיר צריך לאשה ולא לטיולים של עצבות…”
וידו טפחה על שכמי בחיבּה.
– נפשי חשקה בתורה – עניתי לו בבדיחות דעת, – המדע – אשתי, הפילוסופיה, המחשבות.
“טהיב, טהיב”, צחק מטוב־לב.
“המדע – אשתי, הפילוסופיה, המחשבות…” שינן ושילש ברוב משמעות בפיו מחוסר השנים.
דומה שמשהו הוברר לו בשיחתו זו שהגדיל עוד את חיבתו אלי. מאותו היום והלאה היתה בת־צחוקו מאירה עוד יותר.
חושב הייתי לעתים קרובות על ידידי זה בלכתי בדרך, בטיול הערב שלי. איפה נולד? מה עשה כל ימיו? במה הוא מאמין? מהיכן לקח את האהבה הגדולה הזאת הקורנת מכל ישותו?
שני תינוקות אחז פעם בזרועותיו ונודע לי כי נכדיו הם וכי סבא הנהו. זקנה פגשתי פעם שחימרה אחריו ושרה בקול. היתה לה אותה בת־הצחוק המרחיבה את הפנים. אשרי האדם שאורו זורח על פני סביבתו.
ימים חולפים על ימים. קיץ בארץ וסתיו ושוב קיץ. ילדים גומרים את בית הספר ונוסעים לסמינרים, ל“מקוה־ישראל”, לעבודה בשדה. ילדים מן הגן גדלים ועולים לבית הספר. לימודים וחופש ושוב לימודים. עזבתי את המושבה. הייתי בערים. חזרתי אל המושבה. אהבתי, חליתי, הצצתי בעיני הגורל. וידידי זה עודו רוכב על חמורו. עוד בת־צחוקו בפניו. רגליו הארוכות עודן נגררות ומתנדנדות משני עברי החמור. מה טוב כי יש תמידיות בעולם. מה טוב כי יש אדם בקרבתך אשר אליו התמורות לא תגענה. מה נעים להרהר בזה בעזובת הלילות.
ציל – ציל – צליל.
גמלים באים.
על הגמלים אנשים, נשים וטף. בין הגמלים סוסים ופרדות טעוני שקים, מחרשות כלי בית. חמורים אחדים עם סייחיהם מתרוצצים ביניהם. ערבים וערביות דופקים בבהמות. אחד רכוב על גבי חמורו נוסע בראש המחנה. בת־צחוקו הולכת לפניו, רגליו הארוכות נגררות ומתנדנדות משני עברי החמור. ידידי הוא זה מכפר הערבים.
– “סלאם עליכום יה חוג’ה”.
– עליכום אל סלאם.
– “מה שלומך, יה חוג’ה?”
– תודה. טוב. ואתה?
– “אללה יבורך, יה חוג’ה…”
והלאה מדלג חמורו.
פתאום הוא מחזיר פניו אלי. עיניו מחייכות חיוך עגום. ידו שלוחה לפניו.
– “עוד פעם סלאם עליכום, יה חוג’ה… הולכים אנחנו מזה… רחוק רחוק… כי לא נתראה עוד, חוג’ה…”
– איכה זה?
– “עת צרה, חוג’ה… את אדמתנו מכרנו… ציונים יבואו עליה, “מוֹסקוֹבּים”, הם ישבו בה ואנחנו נלך… חיה בנעימים, חוג’ה צעיר, אהבתיך…”
אני אוחז בידו ואיני מניחו לנסוע. כחרב חדה עברני יגון הגורל.
– לא רעים הם הציונים – התחלתי מסביר לו בשטף מלים שבגמגום – גם אני אחד מהם. כל היהודים ציונים. נרדפים הם בכל העולם. אין מנוח לכף רגלם. הכל שוחטים אותם. מקום אין להם להניח עליו את ראשם. ולכם ערב, עבר הירדן, סוריה, תימן. כל הארץ פתוחה לפניכם. ולנו… לנו… סלח לנו, אחינו הזקן… אומללים אנחנו!
“טהיב, טהיב”, ממלמל ידידי בשפתיו, נוטל ידו מידי, דופק את חמורו ונוסע.
האורחה הולכת אחריו.
ובת־הצחוק אחריהם…
כח 🔗
הנני דוהר על סוס בעמק החולה המהביל. אין איש עמדי ורק העצים וההרים שבמחבואי הלילה נעים לשעטת פרסות סוסי. הנני טס ועובר בין קוצים ואגמי מים, טס ועובר כנמלט מפני מי שאין לו דמות ואין לו שם.
באופק הצר עשן אוהלים עולה ופני בדואים, כפני מתכת דולקה, מתעוותים לאור המדורות. כלבים נובחים, עגלים גועים, תרנגולים מהדסים ומקרקרים מתוך בהלה. בדואים יוצאים מתוך אהליהם ואצים לקראתי: “קיף סלמק, יה חוג’ה, קיף סלמק”, שלום, שלום! סוסי לא יעצור במרוצתו וידי לא תלחץ את הידים המושטות לקראתי. בליל הילדים העירומים המשחקים שם את משחקיהם הפראים מתפזר בצוחה מאימת הפרש הדוהר. קול קורא אחרי “הי יה חוג’ה!” אני טס ועובר כנמלט מפני מי שאין לו דמות ואין לו שם.
אני שומע זמירות ממרחקים, מנגינות ערָב ערבות, קצובות, מונוטוניות ועמומות. נבלעות הן הזמירות בתוך ליל החולה כדבר שאינו ניתן לויתורין. הזמירות, האוהלים, ההרים, הבדואים – כולם שייכים לכאן, כולם נארגים במסכת – ואני – הזר אני כאן? האין לב כאן אשר ידפוק עם לבבי? האין נפש כאן אשר תענה לקריאתי בתוך קפאון התפארת הזאת? הי מולדת, מולדת! אני כאן!!! אני הוא זה אשר קראת לי משחר ילדותי, אשר אמרת לי תמיד כי מחכה את לי זה אלפים בשנה! אי זרועותיך המושטות לקראתי? אי המקום אשר פינית לי בתוך לילות שממונך? איפה את?
הנני טס ועובר על קוצים ואגמי מים. קצב הזמרה האובדת, קרקור רבבות הצפרדעים ונשימת ההרים הכבדה אופפים גם אותי, משתיקים גם אותי, מרפדים עמוקות את הולם פרסות סוסי. עוד מעט ושכחתי גם אני מאין באתי ולאן אני הולך ומה אני מבקש כאן בתוך ליל החולה המהביל. נשימתי נצטרפה לנשימת הביצות המתעטפות בירוקתן, דמותי וצלי נהיו אוריריים, מהותכים, אמת וחלום כאחד, כאגמים הללו, ככוכבים, כצפרדעים המקרקרות בתוך בדידות מחבואיהם. ואני ידעתי פתאום כי רב הזמן בעולם וכי אם אדהר בדרכי או לאטי אתנהג – אחר לא אאחר מאומה…
כט 🔗
שמועות! שמועות! שמועות!
כאדים מרעילים ההולכים ומתפשטים בכל האברים עד שהם כובשים את הלב כולו, כך הולכות השמועות ונאחזות בנו טיפין טיפין, קרטים, קרטים, זעיר שם זעיר שם, עד שיום אחד אנו קמים משנתנו והנה אחרים אנחנו, מוזרים, בלתי מבינים ובלתי מובנים וכל יסודות עברנו, כל הגלוי והכמוס שבתוכנו מקבל גונים חדשים, משונים, מדהימים מפריסת3 הויתנו המחודשת.
התחילו השמועות בשיחה שבין השמשות, בשעת שיבה מן העבודה. שיחה שאינה אומרת כלום עדיין. התחילו בחיטוט באותו פצע שלא נגלד, באותו כותל קדומים, כותל הדתות והמריבות המעלה תמיד עשן של לבּה פנימית ועומד תמיד בקדרותו, כשחרבו נטויה על ירושלים. נדבקו בו השמועות באותו כותל, כחולות בטרם סערה הדבקים בכל בליטה כלשהי, בכל ספק תל של אחיזה. נתללו עליהן חדשות והיו להר, להרים. סופר על תינוק שנרצח בשעת משחק בכדור בירושלים, תינוק יהודי שנרצח בידי ערבים. מצאו גויה שרופה בדרך והגויה – גוית נער עברי ועגָל של עטיפה ערבית מונח על ידו, דרויש אחד עם דגל ירוק בידו התהלך בכפרים הערבים, דיבר מה שדיבר והטיף למה שהטיף. סוסת השומר העברי, זו הסוסה הלבנה שכולנו אהבנוה ושלא אחת רכבתי עליה להנאתי, נמצאה שחוטה באורותה. בלילה ירו נעלמים על מכונית המשא של המושבה שבאה מטבריה. הגליל איננו נרדם עוד. ביצות החוּלה אינן מתעטפות עוד בירקותן. אני, ברכבי בתוכן באותו לילה מופלא מלילות, הייתי אולי האחרון שראה את השלוה הגדולה בטרם תסתלק, ואת המזימות הנרקמות בסתר חיק ההשגחה.
שמועות! שמועות! שמועות!
אולם לא רק השמועות בלבד גורמות. גם בנפשנו פנימה ישנו דבר האץ לקראתן, המחכה להן כלאורחים מוזמנים ומפנה להן תאים מרוּוחים וחדרי לבב, שהיו נסתרים עד הנה וציפו רק לאורחים הללו מיום ברייתם. אנו מדברים בשפת בני אדם, חולמים חידוש והתחדשות ובלבנו פנימה תפתה ערוך ורק לגזירתו אנו נשמעים. דמינו, דמינו האפלים מתחילים תוססים, גועשים ומבקשים דרך לעצמם ואתם המון כלי זין של מכאובים אמיתיים ומדומים, של חששות וסברות ושל צו איום ונסתר אחד הבא על גבינו ביודעים ובלא יודעים ותוכו רצוף: “צא והרוג! צא והיהרג!” זכרונות עולים בקרבך, עינויים שעוּנית בידי גויים מסואבות, בזיונות וחרופים ששבעת, סיפורים נוראים ששמעת מפי אב, מפי סבתא ומפי ספר דמעות קדמון – הגם פה בארץ חיינו החדשים לא יבוא הקץ לכל אלה? הגם פה כדור משחק נהיה בידי כת זידונים פורעת ללא גמול, ללא מעצור, ללא נקמה?
אני הולך ברחובות המושבה ורואה ערבים מתלחשים, וגל של איבה עולה ומציפני וידי נקמצת לאגרוף. אינני יושב עוד על יד הבדואי הרועה, בהרביצו על הבאר בצהרים וה“שלום” שאני משיב לילדים הערבים, הרגילים בחיבּתי, תוכו ניחר. את העתונים מורגזי האותיות, הפרים ורבים בתוך מושבתנו מיום אל יום, אני בולע בהבטה חטופה בלבד, ומלים ומבעים מעין “רצח על יד הכותל”, “סכנה”, “שיסוי”, “שחיטה אכזרית” וכו' וכו' נעשו ללחם חוקי, והם חיים בקרבי חיים עשירי מאורעות ואדומי גונים שאינם תלוים עוד בי ובהכרתי הברורה.
בשיחות עם צעירי המושבה הנני חותה גחלים ממש, ובלילות אני מאספם בבית העם, מקבץ נשק, עורך קבוצות ומלהיב לבבות ל“מלחמת ההגנה”. ואם הרהור זר עולה בלבי או בלב מישהו אחר – אני מחניקו בחיתוליו. ואם דעה פושרת נשמעת מאיזה צד, יש החפץ לקרוע את בעליה כדג. דומה שסכנה נוראה, – סכנה, שמחמת אי האפשרות להגדירה ולמצוא את מהותה ראשה לשחקים יגיע, סכנת מות הפרט וכליון הכלל כולו צפויה מכל מי שיעיז בלבו לחשוב אחרת בימים שכאלה. יצר קיום אכזרי, שלא תמיד הוא מועיל ולא תמיד הנצחון בצדו, אולם יצר קיום שולט, מכניע ומשעבד שעבוד עולם, הורס בבת אחת אל כל מגדלי ההשקפות הנעלות ואת חזיונות השלוה והנוֹי, המרחפים בחלל כמלאכים מבוהלים ונמלטים על נפשם במשק כנפים חרד. המציאות, המציאות האיומה באה וטופחת על ראשו של האדם־תולעה, מציתה אש בעיניו, תוקעת חרב בידו וכולו תרועת מלחמה.
ושקר בפי היושבים מרחוק, ומתיַמרים, ומבקרים ומוציאים משפטים מעוקלים. אין תועלת בהתעלמות ולא בהכחשת העובדות ירָפא האדם. גם לא בהסתכסכות ובחרחור הריב בלבד יש לבקש את יסוד היסודות לכל אלה, אף כי גם חלקם לא מועט. הנה אני אדם שלא הזיק מעולם לבעל־חי בכוונה תחלה, תרבויות עמים רבים למדתי לדעת ויש מהן שדומה כי ירדתי לעומקן. ואני יודע גם ברגע הזה כי מוֹתר האדם מן האדם אַיִן וכי אחים אנחנו כולנו לטוב ולרע, לשמחה ולאסון. ובכל זאת נשבעתי לכם כי דמי מפעפעים בקרבי בחמת נקם, כי נפשי נתערטלה מכל נדנוד של רחמים, כי אני מפחד מפני עצמי בלילה הזה…
מה נרמה את עצמנו, אחים בגליל? מה נטיף כזבים כל עוד לא הכרנו בבשרנו את כוחות הזועה הללו? אם יש מפלט מפני זה הרי המפלט היחידי להימלט על נפשנו בלילות שכאלה, לקרוע בגדינו מעלינו, לפרוץ מכלאי בדידותנו המוּרעלת ולשווע שועתנו לכוכבים. הבה נשווע שאבודים אנחנו בים המאויים, שניצלים אנחנו על גחלי רתמים של היצר, שאנו בנים לקין, שאנו אחים לעשֹיו, שאנו עבדים למה שלמעלה מכוחותינו ורק מן השמים הגדולים, מן השמים השומעים את וידויינו ויודעים את פחד לבנו יכולה ישועתנו לבוא. הושיעו נא, שמים גדולים, שמי הגליל הככובים, כל אברַי דמים מלאו…
ל 🔗
רופא המלריה הד"ר שֶׁר גר בבית בודד שבקצה המושבה. יושבים שם הוא ואשתו ובתו הקטנה. ובצריף הסמוך המכונית שלו עם הנהג, בחור מבסרביה, המשים עצמו אדון, מתהלך בטל רוב הימים ומדקלם בחדרו, ליד החלון הפתוח, שירים אדירים ברוסית, המנסרים כל הערב בחלל המושבה.
אולם הד"ר שר בעצמו אינו הולך בטל. כל היום ורוב שעות הלילה הוא מטפל בילדי טיפוחיו, ביתושים השונים, צאצאי הביצות והאגמים, הפרים ורבים בביתו, בתוך תאי מלמלה וזכוכית עשויים לכך וזמזומם החרישי והמגורה אינו פוסק בהם עולמית.
והטיפול הזה עולה לו, לד"ר שר, בדם ובבריאות. זה חמש פעמים שחלה בקדחת אנושה מעקיצתם של אלה, עקיצת חניכים למחנכם, זה שתי פעמים שריחף כבר בין החיים והמות והרופאים נתיאשו ממנו, אך גוף הענק שלו המסורבל במקצת מן הגב ולמעלה דומה שאינו מודה בעובדות הללו, צועד הוא בטוחות בכתונת הפתוחה ברחובות המושבה, מרכיב על כתפיו הרחבות כל תינוק שמזדמן לו בדרכו ורוקד עמו ריקוד של דוב, ועם ערב הוא עומד איתן בגינתו, מסקל, ומעדר וחופר גומות להשקאה. מן העובדים בארץ הוא, האיש הזה.
על חייו ועברו ועל נסיבות עלותו לארץ־ישראל אין יודעים הרבה, השמועה המתהלכת במושבה כי חלוץ פשוט היה באחת הקבוצות, ונתגלה כשרונו במקרה, ויצא להשתלם ועלה לגדולה, שמועה זו אף כי אין בה מסימני הבדיה לגבי מי שמכיר את פשטותו הגדולה של הד"ר שר, גם אמיתותה אינה מוכחת. אשתו הקטנה והחיננית, שגם אצלה בריאות הגוף והנפש היא התכונה הבולטת ביותר, מרבה אמנם לספר ולשוחח עם כל מי שמפיג את בדידותה – אך על זה איננה מדברת. והוא – אין לו בעולמו אלא חקירותיו בלבד, והמשא שהוא נושא עליהן באזני מבקריו ושהוא משלב בו תמיד דברים עמקי אמונה על החיים ועל האדם ועל האומה העברית הכנה, היוצרת והגאה שצריך להקימה בידים ממש, איש איש בידיו ממש.
בלילה הוא יוצא במכונית שלו, שכבר למד לנהוג בה יחידי, אל הבדואים שבביצות החוּלה, צד יתושים באהליהם ומחלק ביניהם את המן המבוקש, את החינין הפועל נפלאות בין עלובי גורל אלה, קרבנות המלריה כולם, ועונד לראש מנדבו זר של אגדות וכוחות כשפים. כש“חכם החינין” בא למחנה פוסקות כל המריבות, מסתתמות כל הטענות והכל יוצאים מאהליהם ומרבצם שליד המדורה לקדם את פני המכונית של בעל הקסמים הלזה, ששתי עינים כבירות שולחות לפניה עמודי אור מסנורים, הגוזרים את החשכה לגזרים.
שם הוא שוהה על פי רוב חמש, שש שעות בלילה, עד אור הבוקר. בשפופרות של זכוכית הוא אורב ליתושים המסתתרים בין העשבים הגבוהים, ולכל אקסמפלר מענין שהוא מגלה פורצת קריאת שמחה מפיו, שילדי בדואים המקיפים אותו בשעה זו חוזרים עליה מתוך השתובבות. את החינין הוא מחלק לאור הבוקר, כשנשי הבדואים יוצאות מאוהליהן לשאוב והגברים יושבים לארוחה. עתים הוא נענה להזמנה להצטרף לארוחתם ומתמהמה שם יותר. אוכל כדרך הבדואים, משתעשע עמם, משוחח עמם, מתבונן אגב שמיעת סיפורים אל ארחות חייהם, וכשהוא שב עם צהרים מדרכו, פניו שזופים כפני כושי ובת־צחוק של נחת רוח על שפתיו האמיצות. שוב השיג את מבוקשו, שוב הביא עמו ברכה מפיזורי האדם שבביצות החולה.
“אני מאמין באדם”, הוא משיב לאשתו המביעה חששות על דרכיו אלה. “גם הבדואי שייך למין האדם ומי יודע אם אינו מן המשובח שבו. כשאני מסב לסעודת בדואי אני חש שאח הוא לי, ושבאכלי את בשר הכבש ששחט לכבודי אני מחיה את נפשו ממש. כמה פשוטים הם וכמה עמוקים היחסים שבין אדם לחברו בתוך האנשים האלה. אם כזה יאהבך בטוח תשב. כאן אהבה זו שבין גבר לגבר עודנה רעננה, מרוממת, אדירה. מה אושרתי שאני מתרחק יום יום לשעות אחדות מ”אזרחינו" ה“מתמשֹכּלים”, שהם “אירופּיים” יותר משהם יהודים ואנשים, ועובר לעולם זה שכולו טבע, רעננות ושפה ברורה…"
גם באותו בוקר, כשמצאו את גופתו של הד“ר שר נתוחה לנתחים על המכונית שלו המרוסקה בידי אדם, שב מן הבדואים שלו, מאהובי נפשו. הדם שפיכה ממנו בלי הרף לא נתנני לראות יותר מאשר את בת־הצחוק שעל שפתיו. היתה זאת אותה בת־צחוק שנחה עליהן תמיד בדברו עמנו, עם זרים, עם אשתו, עם בתו הקטנה שולמית־גרושינקה. ידו הגדולה שנשענה אל אדן המכונית היתה פתוחה לבנה־צהבהבת וכנשואה לשלום לקראת מישהו רחוק. יחידה היתה היד הזאת שנשארה שלמה, השניה כתותה היתה ומנופצת וקשה היה להבחין בינה ובין הנתחים האחרים של הגוף. אשריך, הד”ר שר, היקר באדם, שהאמן האמנת כל ימיך באדם, ויצאה נשמתך בזו האמונה…
לא 🔗
דבר מותו האיום של הד"ר שר הטיל זועה במושבה. נשים התעלפו, התיפחו, פרכו כפים וגברים זעקו נקם. בבית הספר התלחשו הילדים, הלחיתו בפינותיהם, שאלו שאלות מגומגמות ונשתתקו סוף סוף שתיקה שיש עמה אימה חשכה. גדולים שבהם השחיזו סכינים בסתר, עלו בהפסקות להשקיף מעל “גבעת הצופים” שבגן והחליפו אמרים בהולים על רובים, אקדוחים, אבק שרפה וכיוצא באלה.
את העדרים השיבו במוקדם מן המרעה, והאיכרים הצעירים יצאו בחמוריהם, להביא מספוא מן הגרנות ולכנסו בארוות וברפתים לימים שיבואו. עם ערב עברו השומרים מבית אל בית, הזהירו על היציאה בלילה ופיקחו על הגפת התריסים, הותנה, שעל כל תקלה שלא תבוא יצולצל מיד בפעמון הגדול של בית־הספר.
ומשנתרבו בימים הבאים מעשי השוד וההתנפלות שבסביבה, ומשלא באו העתונים ושאר דברי הדואר, מחמת סכנת הדרכים, הפסיקו לגמרי את העבודה בשדות ונתאגדו הכל ב“ועד ההגנה”, שיצא תיכף לפעלו. לפועלים הערבים שעזבו את עבודתם והלכו להם, על פי פקודה מ“גבוה” שלהם, נאסרה הכניסה לתחומי המושבה, ובדרך אל הכפר הערבי הסמוך הועמדו משמרות. את הנשים והילדים הכניסו ל“בית העם” שבמרכז המושבה, הציעו להם מצעות על הרצפה, כיבו בשעה קבועה את המנורות, סגרו את השער מבחוץ וציווּ על השינה. ואם בלילה הראשון לא נתקיימה פקודה זו בשלימוּתה, שכן היו אמהות שצוחו מאחורי הדלת ושאלו בכל שעה ושעה לשלום בניהם ה“מגינים”, היו נשים שביקשו להימלט מ“בית־העם” ולקחת חבל ב“עבודת הגברים” והיו ילדים שחפצו כי אבא ישב על ידם וישיר להם שיר־ערש כנהוג – הנה במשך הימים פסקו ההפרעות האלה. הורגלו בני האדם בחדר השינה המשותף ויש מן הזקנות שנתחבבה עליהן פינתן כל כך, עד שלא זזו מלקשטה ומלתלות בה כל מיני צילומים ומעשי רקמה שהביאו אתן באמתחותיהן. ורק בעלי החיים המרובים, הסוסים והפרדות והפרות שהועמדו אף הן למשמרת בחצר בית־העם המרווחה, אף כי קשרו פרומביותיהם ליתדות ועצרו בעדם מלהשתולל, הנה בכל זאת לא יכלו להניא אותם מלהשמיע את מחאתם על המצב החדש על ידי דשדוש רגלים תמידי, דשדוש מהמם, עצבני, מפורר רגבי עפר ומתיז צרורות ושבבים, כלומר: “מוחים אנחנו, אף על פי כן…”
לב 🔗
השפחות הערביות, שנקראו על ידי הוריהן לשוב הכפרה, עזבו את אדוניהן היהודים מתוך בכי ודמעות התרפקו על ילדי טיפוחן, שאהבום אהבה עזה. אולם יש מהן שבלוֹבן שבעיניהן הבהיק גם משהו אחר…
עזבה גם לינה את בית הפקידות. לא נפרדתי ממנה בלכתה ולא החלפתי דברים עמה זה ימים רבים. ואיכה זה ימלאני לבי לעשות כן? הן עוללי טיפוחי, הילדים אשר אהבתי, רועדים וקופאים זה על יד זה וזה על גבי זה על רצפת בית־העם הקשה. ונשים מישראל, בנות ציון היקרות שזופות הפנים ולבנות השניים, אשר אמרנו מהן תורם קרננו, והן תבנינה בנין עדי עד, מתהלכות פרועות שער ופרועות מבט, כמו שם באוקראינה ועל גדות הויסלה, טרף לפחד, שוד לגורל, בשר מן החי המחכה לשוחטיו. ואם גם רבות בתוכן הזוקפות קומתן מלבר וגבורת נואשים קורנת בעיניהן, ואם יש מהן שהד ברזל ילוה את קולן בדברן ושמחה עילאית, שמחת ההולכים ברינה לקראת מוֹת קדושים עונדת עטרה לראשן – הלב אינו משלים עם זה. הלב אינו חפץ כי אלה תלחמנה, כי אלה תומתנה, כי אלה תטומאינה בידי זרים. גם אלה…
ואנחנו הגברים רובצים כנופיות כנופיות על הגרנות. נשקנו לחוץ בידינו, שפתינו מהודקוֹת ועינינו פולחות את האפלה. בכפר הערבים שעל ההר שמרחוק (הוא הכפר השני הנראה ממקומנו) מדורות בוערות ורגשת עם רב נשמעת מתוכו. אך בעמקים הריקים, ההולכים ונבלעים כולם בתוך בקעת הירדן, דממת מות רבוצה. ובדממת המות הזאת נקודות אור מרתיתות, צפצופים חשודים מפציעים וגזים, ברקים חולפים על פני גושים אפלים ויש שאתה מדמה לשמוע נשימות עצורות מפי אלפי רבבה וצעדים כבושים של גדודים גדודים המטפסים ורוחשים ועולים וזוחלים מסביב, מסביב…
אולם משמרחיק הלילה נדם גם השאון בכפר הערבים, חדלו הצפצופים החשודים ונקודות האור שוב אינן מרתיתות עוד. שינה עמוקה, שנת שאננים רועפת טללים מאחדת את גגות המושבה המשופעים ואת משטוחי הכפרים המחוירים, החבויים בין סלעי מגור. רוח עוברת בשחת המטוּללה שבגרנות וצמרות עצים שבשפלה משתאות ברעדה לקראת דמי רבבות כוכבים. ואני – מה אני כי אפריע את שנת העולם? מה ערך להגיגי ומה רגעי כי אחשבנו ולמה זה איבּדל לנפשי בתוך נצח הרוֹגַע הזה? אני עוצם את עיני בדבקות, פורש את כפי ככוהן ומברך את הכל. ינום לו ויישן לו השומרכם בלילות…
לג 🔗
אני שוכב על הגורן הדוק היטב אל השחת המטוללה ולבי מרחיק נדוֹד. מהו עם? מהי מולדת? מה הם הצעיפים האלה שנתעטפה בהם הויתנו הערטילאית? לשם מה הכבלים האלה, העינויים האלה, הקטנות הזאת? ואנחנו הן שאוג נשאג בתוכנו ככלבים שוטים ואת המות נחוש ואת הלוע נראה, הנפתח לכולנו?.. ואנחנו הן הישרף נישרף כל אחד על גחלי לבבו שלו, אם בארץ זו או אחרת, אם בלשון זו או אחרת, אם בראש חוצות ואם בחדרי חדרים…
במטמוני הישות, במערות לא ראינון מראשוני ימי ילדותנו פתוחים החלונות למה שמעבר לצעיפים. שם לא גדורים הדרכים ושדה הפלאות עודו מתגלה לעינים. שם עוד החיים באגדה נאחזים וסימן הודאוּת המאובנת איננו עדיין. מדוע יכול לא אוכל להגיע אלַיך משם? מדוע יכול לא אוכל לפשוט מעלי כלבוש כל זה שהיה מאז ועד היום, לגשת וללחוש על חייך, כבספר מעשיות קדמון: קומי, אחותי כלה, קומי ונהיה לאחדים בתופת הפירור הזה. יש מערות בגליל ופרי הצבר מוריק בהפקרות הדרכים. סודר של בדואי קיבלתי במתנה ומקל רועים יש עמדי. מי יכירני כי אחר אני בזה המרחב הקדום?
על חולות במדבר נקים אהלנו ובחבלי אהבה נתמוך יתדותיו, ובבוא הסופה והתלכדו גויותינו באמון־גורל משותף. אַת את הצאן תרעי, ואני על סוסי אדהר לתור מקומות מרעה, לחזות בסכנה מראש ולהשיב האובדות האוהלה. מדורה נעלה בראשי ההרים ובמחול נצא מסביב למדורה, אני ואַת במחול. ודבק בשרי בבשרך ולבי בלבך ידבק, ופשט לבוש החליפות וחזה בך חזות העולמים, ולא אשאף עוד ולא אשאל עוד, וידי לא תגואלנה בחומר חיים מעושה, ופי לא ייבש מצמא על שפת מעינות־אכזב. ושבה נפשי למנוחתה ופי יגמע דממה. זו הדממה הלוחשת מתוכך, הפורשֹת כפה על חיי, הנכנפת בי ולא נודע כי באה אל קרבי. זו הדממה, אם העולם, שהיתה, הווה ותהיה, לפני היות האדם, ואחרי היותו ובשעת היותו, מן הצד…
על הגורן אשכב הדוק היטב אל השחת המטוללה ולבי מרחיק נדוד. ניצוצות מרצדים בעמעומי הדרכים וקרקור צפרדעים רבבה נישא כהד לדממה שהיא ממש. נטפים נטפים רועפת האפלה ובשבלים אפלות שבשפלה עוברת עוית של זוהר עמום. וקול אחד אי־שם, על מעברות הירדן קורא ממושכות, קורא ושונה ומשלש. של מי הוא הקול הזה? ומהו הלילה הזה בגאונו, בתמהונו ובערגון שבו המהמהם את הלב?..
לד 🔗
דם! בכל פינה, בכל עין, בכל פּנים קוראים את בשורת הדם, בני־אדם שוחטים בני־אדם. אי־שם זה הולך ונעשה. בחברון, במוצא, בבקעת הירדן, ביסוד־המעלה הקרובה, בחוצות קריה נשפך הדם, על המוקד עלה עם בתים ויושביהם, שדות זובלו בהרוגיו. הרס סכריו הדם. בני־אדם שוחטים בני־אדם…
הוכפלו המשמרות שוב ושוב הובהלו ושוגעו הנשים והילדים. שמועות חדשות לבקרים עושות כנפים ומסמרות את שערות הראש. בדואי החולה מתקוממים ובאים. הווהבים מתגנבים ממעברות הירדן. יושבי הכפרים הקרובים שנשבעו אמונים לנו הפרו את שבועתם והם מוציאים את חרבם מנדנה ומתכוננים לעלות עלינו. ואנחנו המעט. אנחנו באמצע ונתוקים מכל.
ותהי האימה מנת רבים ושיני תמימים הוחדו כחרבות ויבתרו בבדידותן את כל אָשיות ההויה, את הצדק ואת היושר ואת האמונה בתכלית העולם.
ויהיו החיים מופרכים מעיקרם ולא ידע איש למה עמל כל ימיו, לשם מה השכיל, שאף, התאבק – אם הקרדום מונף תמיד, תלוי ועומד באויר. עשרים שנה למדה אשת רופא המקום את חכמת הנגינה. בכל בירות העולם ספגה אמנות וצלילים. גדולי היוצרים שבדור האצילו מרוחם עליה ופגיון אחד חלוד של ערבי מסתתר שם את הקץ לכל אלה. היש כאן מי שיבכה, מי שיצחק למראה הגויה המובסת הזאת?
אך יש אהבה בעולם אשר תתהלך על שדמות המות, כבכור ההיתוך תצרוף נשמות אחים מסיגיהן ולאור החרבות יכירו את עצמם לבבות שהשכחה טרפתם. אנחנו, בני המושבה הזאת, איכרים, פועלים והולכי בטל, מנצלים, גאותנים ומחרחרי ריב, אוקראינים, רומנים ו“צברים” מפרי־הארץ – למשפחה אחת היינו פתאום ולב אחד פועם בכולנו. שכחנו את השמות הפרטיים שלנו ולכל גבר אח יקָרא ולכל אשה אחות. איש את רעהו נחיה בצרוח הכליון מסביב ואיש על צואר אחיו נפול בשקוט לרגעים הסערה. כל פצע הנפתח בבשר האחד, בבשר כולנו הוא נפתח. וכל זעקה העולה מן הלב, מלבנו היא עולה. כמה מטמונים של מסירות וכמה אוצרות של קדושה חבויים בקפלי נפש האדם – ואנחנו לא ידענו עד היום.
ובאותה המסירוּת, ובאותה האהבה אנו רובצים על המשמר, איש איש על יד רעהו והורגים בני־אדם. את המתקיפים אותנו אנו הורגים, את המתנפלים למיניהם, המנסים בכל דרך של נסיון להתקרב בזחילה, לגרום נזק לנו, להצית גורן, לזרוק פצצה, לתקוע פגיון בלב שאינו יודע רבב. ליד הגרנות נרבץ, במבוֹאות המושבה ואת הרובים נטעון ונירה. אחת ושתים ושלוש. סודר לבן כי יתגלה – ושוּלח אליו כדור. שמלה אדומה ורגל נגררת אחריה – ושוּלח אליה כדור. ראש מזדקר בין הסלעים וחרב חדה נתונה בין שיניו – כדור! אחת ושתים ושלוש! כדור וכדור וכדור…
והשעות ארוכות, והכדורים פוחתים והולכים, והלילות אפלים ואינם רוצים לחלוף. ומתכווץ הלב ונכוה לשמע יללה במרחק, ללחש חשוד בעשבים, להרהור העולה מן החשכה ולואט כי הכל בכדי. ומתחסנים השרירים ומאומצת העין לבל תיכּשל, חס ושלום, לבל תירדם, לבל תחטיא… אחת ושתים ושלוש. אחת ושתים ושלוש. אחת לאיש ושתים לאשה ושלוש לספק. אחת לראש ושתים לבן ושלוש לרגל הנגררת. אחת למעלה ושתים למטה ושלוש לאימוץ הלב… ילדים היינו פעם ובמלחמת בני גד ובני ראובן משֹחקים היינו בחצר. קנים חלולים היו רובינו וחלוקי אבנים עגולות שימשו לנו כדורים. אחדים השתמשו גם בקשת וחץ. “פּיף, פּיף, פּאף!” צועקים היינו אז בשעת היריות – “פּיף, פּיף, פּאף!”
לה 🔗
מסיביריה נתגלגל ובא לכאן, מערבות המות הלבן שבקצה הצפון. שבעים מדורי עינויים עבר, גלות, רעב, שוט אדם. ובספינת נעלמים נמלט ובא לכאן. לא הלך בגדולות ונפשו לא ביקשה לעצמה מאומה. את שיבת ציון חלם כל ימיו, את חזון סוכת דוד הנופלת – ועתה הופיע פתאום בתוכנו. כשני אשנבים מתוך מגדל מלֻיָל צופות עיניו ומחכות לפלא.
הוא עוד צעיר, כמעט ילד ועל כתפיו הוא נושא משא של דורות. הוא היה בנאי בירושלים, ועם כל קומה שהתבלטה כלפי מעלה דומה שהוקל מעט המשא מעל שכמו. הוא חרש בעמק, מסק זיתים בגליל וארז תפוחי־זהב במושבות יהודה. הוא שומר התחיה בישראל, שלוח מלבו בן העשרים. בכל תינוק שמזדמן לו בדרך הוא רואה משיח של עתיד.
בירותנו הוא יורה עמנו. אחת ושתים ושלוש. כדור וכדור וכדור. אולם ברווֹח לנו מעט ובספרנו על הגרנות שפתיו לא תיפּתחנה, פניו לא יזועו ורק עיניו משוטטות בכל. דומה שהן מביטות על שעון נעלם, מונות את הרגעים בנצח. מה השעה לישראל? וכמה שניות עוד תחלופנה עדי יתָקע בשופר הגדול?
עתה הוא נע פתאום, זוקף אזניו ומקשיב, פוער עיניו וצופה. דומה כי מישהו מתנועע שם בגורן שמאחורי בית־הספר. חשש הצתה בדבר ובעורף המחנה, במקום שאין שומרים מצויים. צריך לחקור בדבר. צריך לשלוח שמה שליח מזוין, היודע להתקיף בשעת הצורך ויודע להסתלק בשעת הצורך. הוא יהיה השליח! בבקשה מכם, אל נא תמנעו ממנו את המלאכה הקלה הזאת, מנוסה הוא בכגון אלה…
כבר חלפה שעה משנפרד מאתנו וזחל לדרכו. הכוכבים, הגנות, שטחי השפלה החיורים כולם אינם יודעים להגיד לנו את המתרחש שם בגורן שמאחורי בית־הספר. ההיה שם ערבי? אם לא היה? היש כבר אחד מת בינותם במחשך השחת השותקת? היתכן כי לא יָשוב אלינו עוד, זה בחור הצח והשחור, שכולו תפארת ישראל?
הוא שב.
שקט וצנוע קרב וישכב על מקומו.
לשאלותינו הלחושות לא שעה, את פניו לא הפנה לצדדים ועיניו דלקו וחתרו כבתחילה, כאילו לא קרה דבר. רק ידיו שאחזו במשהו הדומה לסכין מרתיתות היו, כאילו אומרות הן להתחבא מפנינו.
לאחר זמן עלה במוחי שגם שערותיו פרועות היו בבואו ובגדיו פרומים שלא כרגיל. אולם אפשר גם כן שעיני הטעוני. אינו דומה אור הלבנה לאור החמה…
והלאה שוטף הלילה.
מכיון שאינו אומר כלום משמע שלא היה כלום, משמע שהחזית שמאחורי המושבה בטוחה.
מכיון שהוא שוכב שוב על מקומו משמע שהוא חי, שהכל חי, שלא היה כל יסוד לחששותינו.
ואנחנו צופים בהתאמצות משנה אל המרחב שלפנינו, אל הזיתים הבודדים הנראים כבני־אדם ואל הצללים, צללי העננים ממעל החולפים עליהם גדודים גדודים. אולם משהו טמיר יוצא משתיקתו של הבחור הזה שמרגיז את הלב. אתמהה. הלשם כך ניתן פה לאדם? –––
ופתאום,
כזועה קרה המוסכת קפאון באדם ונוטלת את הדופק מדמו, כיבבה צרודה, יבבת כלב בליל סגריר, המנסרת את הנשמה בבדידותה ואוכלת את לשד העצמות כולן –
פתאום נשמע קול.
והקול ידוע לכולנו, והקול קורא מן האפלה, קורא בהרי הגליל, בין הגרנות המלחיתות באימה, בין השפלות החיורות ובין הכפרים הרחוקים הנמים את שנתם.
“רצחתי” – קורא הקול – "רצחתי אח, אדם, בשר ודם, מולדת ביקשתי ומצאתי דם. דרור ביקשתי ויקדם את פני הרצח. הביטו נא וראו. הידים הללו טהורות היו. לא טומאו בבצע, לא שולחו בכיעור. ידי כוהן היו שנישאו לברך. לפעול ולבנות ולטעת חפצו הידים האלה. למה הוטל עליהם להיטנף בדם רצח, להפוך מעי אדם חי, לכבות עינים שנבראו לראות?
"הנה הוא הנהו האדם שרצחתי. אני נינם של נביאים. אני נכדם של קדושי עליון.
"הנה עיניו היוצאות מחוריהן.
"הנה הריר שעל זקנו, זה הריר האדום.
"הנה הגניחה שחילחלה בגרונו.
"הנה החריץ שבבטנו, מעיים זינקו מתוכו והאליחוני לעולם.
“אנה אימלט מפני אלה, אחים בגליל? אי אקח עוד פירור אמונה, עוד קורט של שמחה, עוד שמץ של אושר להביט בפני המחר? איך אקום ואתהלך ברחוב? איך אוֹכל, איך אשתה, איך אעווה את פני בצחוק? איך אומר שלום ובלבי אין שלום עוד…”
לא ענינו על דברי הקורא. ידענו מה בלבו ובַנוּ לטעמי הקריאה, אך בפינו לא היה מאום להגיד לו. קרים ואכזרים היינו באותה השעה. וגם בהכותו באגרופיו על ראשו, וגם בהתפלשו בעפר ובבכותו כילד קטן לא אמרנו ולא כלום. במשנה התאמצות צפינו אל המרחב שלפנינו, אל הזיתים הבודדים הנראים כבני־אדם, ואל הצללים, צללי העננים ממעל החולפים עליהם גדודים גדודים.
והלילה על הרי הגליל שטף ולא נעצר.
לו 🔗
כחלום חזיון לילה היה הדבר, ועד היום הזה איני בטוח עדיין אם היה זה יותר מחלום.
שוּלַחנו במכונית סיור אל קצה הגליל צפונה דרך תל־חי וכפר גלעדי למתולה המושבה. ששה אנשים מזוינים היינו והנהג היה השביעי. פנסי המכונית בלשו לפנינו את לובן הכביש. ההרים משמאל ועמק הירדן מימין ההבילו מתוך אד כחלחל־חיורין. הכוכבים היו מרובים מאד.
המכונית שלנו, שהתנהגה בכבדות במעלה ההר, נשמה צרודות וקול דרדורה היה הרחש היחיד שנשמע בשטח עשרות ומאות הקילומטרים שבסביבה. יש שקפצה אילה ועברה את הכביש, נדהמת מפני האור המבליח של פנסי המכונית המשתקפים בעיניה הגדולות והעגולות. יש ששורת אבנים שנתגלגלו מן ההר חסמה את הדרך לפנינו, ואז ירדנו זהירים מן המכונית, כיבינו את הפנסים וטילטלנו את האבנים לצדי הכביש. ומוכנים, מוכנים היינו בכל רגע למטר כדורים שיומטר עלינו מן האופל המאיים שמקרוב. אולם מאום לא קרה ומכוניתנו חזרה לנשימתה הצרודה.
כה עברנו על פני ביצות צלמות ועל פני שטחים עזובים שלא פיללו מעולם, כי עין אדם תפקדם בשעה שכזו. עצים עתיקים, כבדי שתיקה, קיבלונו במבטם, מבט הכסף הטהור, וקנה וסוף התפלשו בחריקה מתחת לאופני מכוניתנו, כי נטינו מן הדרך הכבושה ונעשה את דרכנו באפר. גומות סמויות מן העין הודיעונו על מציאותן כאן על ידי טלטולים עזים שטולטלנו מדי פעם בפעם. ראינו גם מעין שיצא מן ההר. מעין בלילה –––
תל־חי ישנה כבר את שנתה בהגיענו אליה, רק השומרים היו ערים והכלבים קבלונו בנביחה. העמדנו את המכונית ליד שער המקום ונכנסנו לחצר ההגנה, לאותה חצר בה נפל חלל זה האחד, שיוסף היה שמו הארצי ושנשמת הגליל היתה נשמתו. כהתגלות מסתורית היה פתאום בעינינו, זה הבחור העברי בעל היד האחת, שדומה כי שום מסתורין לא היו בחייו.
והפלא שבדבר היה אולי זה, שהוא חיכה לנו בעזובת החצר הזאת ושכולנו ידענו ברורות כי נמצא הוא בתוכנו בשעה הזאת. ועוד שבעתיים גדל הפלא, שלא השתוממנו על כך כלל וכלל ושלא נגענו בזה אף במלה אחת. כאילו הוסכם לכך מראש, כאילו פשוט היה הדבר ומובן מאליו.
הוא התהלך עמנו על יד הגדרות, בדק את מקומות ההגנה וסקר מתוך עינינו אל אותו בית האפנדי השחצן, שממנו נפתחה הרעה.
בהשתמשנו ברגעי הפנאי שהיו עוד אתנו לבקר את חדר הגיבורים שבקומה העליונה היה זה הוא שעלה עמנו, התבונן עמנו ולטף בידינו את פסל האחיות העצובות. צעדיו נקשו חלולות על הרצפה המנוקזת ועם ראשינו נתמך לרגעים אל קורות העץ ונדם. הוא בכלל הרבה לידום עמנו באותו הלילה…
בעלותינו על המכונית להמשיך את דרכנו נצטרף גם הוא אלינו וישב על יד הנהג. את הולם לבו שמענו מתוך רטט המכונית ושוב לא דיברנו דבר. נתעלמה ההכרה מאתנו ועצומי עינים נסענו אחריו. לו חפץ יכול היה להוביל אותנו לאותם המקומות שחייו היו רק רמז להם, ורמז שברמז. הוא לא חפץ. הוא הוביל אותנו למתולה המושבה.
ובעברנו חשאים את המושבה, ובתיה הלבנים מתכרבלים סגורים ומסוגרים לשני צדי הרחוב, ובחלפנו עליהם ובנוסענו הלאה אל חורשת הזיתים השטופה אור ירח, אל המרחק הסודי המאזין לשתיקת עצמו ואל שער השמים הנפתח פתאום לעינינו וריבוא ריבואות כוכבים מנצנצים ובורקים מתוכו – הרגשנו פתאום בהתנשא ההוא מתוכו ובהיעלמו, בלי ברכת פרדה, למען התחבר ולמען התגלם עם אותו ענק שבהרים, שעמד פתאום לפנינו בכל שיאו ובכל כובדו ובכל הוד מוראו – הלא הוא החרמון, הר קדומים, הרובץ על ההרים והשפלות שמסביב, אפל אורות ועמוק מחשבות, קרוב ורחוק כאחד, גלוי בכל הגילויים ונסתר מכל נסתר, נצח הגליל ותפארתו…
לז 🔗
חתוֹך את החיים האלה בתווך. עשה נֵד מימין ומשמאל, מלפנים ומאחור. מעבר לנד הזה היריות והפחדים. הערבים והיהודים. רחובות המושבה והמגינים שבתוכם. מעבר לנד הזה כל מה שמובן. בתווך עשה שביל. עשה גן. עשה עץ בתוך הגן ואדם נשען על ידו ומחכה. אני הוא האדם הזה הנשען אל העץ ומחכה. אף הלילה מחכה עמדי. אף עשרים וארבע שנות חיי. אני הוא האחד שאינני מובן.
אין דרך ממה שהיה לזה שעומד כאן. אין מעבר. החיים אינם כסיפּוּר. החיים אחזו בי פתאום, הקימוני ממקום המשמר, הזחילוני על ארבע ותחת העץ הזה העמידוני. עמוד!!! מפני שהם רצו זאת לא ראה איש בלכתי. מפני שהם רצו, בטוח אני כי הכל על מקומו יבוא בשלום. אני נושא את זרמם האפל בדמי. דפקי רץ אתם, מדביק אותם. לבכות הייתי רוצה ממתק החריפות הזאת. אולם שליחם אנכי ושונא אני את הדמעות.
לינה?
הנה היא לינה! לא טעיתי. אף היא באה הלילה. אף היא בתוך הנד, בתווך. אף לה קראו מן החשכה. הם, החיים קראו לה. לאור הכדורים המתפוצצים הדביק אותה לחשם. היא נשמעה להם והלכה. לבה הגיד לה שאני כאן, במקום שנתחבב עלינו כל כך. ולבה לא הטעה מעודה. לא הייתי צריך לתת לה שום אות. בלי כל אותות היא יודעת הלילה, כי אני – אני.
למה אני מחריש, היא שואלת. למה אני כבד כל כך הלילה ואינני שמח כל עיקר? חלומות רעים ביעתוה ואין היא חפצה לספרם לי, כבר די לי בלאו הכי. אין היא יודעת משום מה לשונה איננה נשמעת לה הלילה. רצתה שתדבר קלות, שתספר מעשיות להצחיקני וזו מדברת אחרת. אללה מניח הלילה את לשונה שלה. אללה הפעם בתוכנו. מועקה בלבה. היא מפחדת מפני. מפחדת היא מפני הבאות, מפני אללה. מפני המועקה שבלב היא מפחדת.
אני מנשק את לבה ואת מה שבשולי לבה. בשרה צורח משמחת הפגישה. שערותיה השחורות כדיו, הקלועות והמשוחות מתפזרות לסער ליטופי, נקשרות מסביב לאצבעותי, מתרפקות על צוארי ונבלעות בשפתי בנשקן. אני נושקה כי צמא אני לה, כי שלהבת היא והמות מנשב בעלעלי האילנות. אני נושק את שפתיה, את כפיה, את שוקיה המרתיתות. “נקיות הן”, היא מבשרת לי “נקיות הן!” בשבילי טבלה היום במעין. אללה יודע זאת. אללה יסלח לה. אני נושק את אללה בטרם צאתו מפיה…
ובנשקי, ובחבקי, ובגפפי אני לוחש דברים באזניה, לוחש ומפסיק, לוחש ונדהם ממוצא פי, לוחש ונושך את שפתי לבל תוספנה. הלממליץ מליצות נעשיתי פתאום מרוב הבהלות המתפרצות? המטורף דעת הנני? האמנם אללה הוא זה שמניע את לשוני, שמכריחני לדבר בחידות, שהביאני הלום על מנת כך? הרק שומע אנוכי העומד מן הצד ואחר הוא זה, זר ונורא, המדבר מתוך גרוני?
מועקה, אני שומע את עצמי לוחש, מועקה. גם בלבי מועקה, לינה. לא הטעך לבבך גם הפעם.
הוא, זה הוא המתגלם בתוך חיינו, גדול מאתנו, לינה, גדול בתוכנו, יותר מאשר דימינו, יותר מאשר ידמו האחרים. הוא גדול מאהבתנו גדול ממאויינו, גדול מן העצב שלנו המכרסם את הכל. הוא המפקד ואנחנו נשמעים לו, אנחנו נולדים למענו ומתים למענו. כי רצונו – רצוננו, כי אנחנו – הוא!..
הרת הגליל היא נשמתך וכגליל היית בעיני, מקור וקבר כאחד, ראשית ואחרית, אֵם הדברים וסופם. אולם העולם איננו ראשית ואיננו אחרית. אמצע הוא העולם. והדברים אינם האם ואינם הסוף. “בֵּין” הם הדברים. בינתיים הם. וההוא רוצה את העולם, רוצה את הדברים, את האמצע, את ה“בֵּין”, את הבינתיים הוא רוצה. הוא רוצה ממש, רוצה מקום, רוצה שעה. הוא רוצה מולדת, רוצה עמים, רוצה רגבים נאהבים. והוא – זה אנחנו, זה אני, זה אַת – זה קיום העולם.
אני יודע שאינך מבינה לדברי, לינה הקטנה מכפר הערבים. אני יודע כי צר נעשה ללבך וכי כזר אני בעיניך פתאום. אולם דוקא עתה יודע אנכי. כי לא כן הוא הדבר כאשר דימיתי. כי לא אחר הוא זה המדבר מתוך גרוני ומניעני לעשות את אשר אני עושה. אני הוא זה. אני שנרדמתי על ידך והקיצותי על ידך. אני שאבדתי בך וקמתי לתחייתי. אני הקיים במצות החיים. שימי ידך על לבך והקשיבי: הוא דופק! הוא דופק באשר לב הוא, לב אדם שנברא. הוא נברא, לינה הקטנה מכפר הערבים, הוא יצא מזרם ההיתוך והיה לדבר של ממש, הוא חי. וזה עינויו הראשון. וזהו סוד היצירה, סוד הצער ושבירתו, סוד הצורות והברואים. כי כל העולם חי.
שוב אינך מבינה אותי, לינה הקטנה מכפר הערבים, שוב אני מדבר אל עצמי בעודך לוהטת בזרועותי. אולם את בוכה, בוכה בקול, מבלי שים לב למות האורב, מבלי היבהל מפני הכדורים המתעופפים. את בוכה ונופלת לרגלי, נושקת את נעלי המאובקות. את שוכבת לפני כצפור שפלחו כבדה. את רבוצה לרגלי ומתיפחת. האומנם כל כך חדשים הם הדברים בעיניך? האם לא ידעת כי בוא יבואו באחד הימים? והחושבת את כי כוח אבנים כוחי, שכה תתרפקי עלי וכה תראיני את יגונך?
ויאָמר נא הדבר במפורש ולא ברמזים וחידות. אני רוצה שניפרד זה מזה, לינה הקטנה מכפר הערבים. אני רוצה שאת תשובי לאוהלך ואני אשוב לביתי ולא נתראה עוד. אני רוצה שתינשאי אל הבעל שאליו יעדך אביך, שתהיי מאושרה עמו, אני רוצה. כי שונים נולדנו בארץ הזאת. כי עדיין לא הוכשר העולם. כי יש עקדות שהן עזות מן המות ועמוקות מן התהום, והעקדות הללו חיינו הם… כי לחיות נולדנו בארץ הזאת – והחיים אינם הראשית ואינם האחרית. אמצע הם החיים – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – –
אין דרך ממה שהיה לזה שעומד כאן, אין מעבר, החיים אינם כסיפור. החיים אחזו בי פתאום, הקימוני ממקום המשמר, הזחילוני לכאן, הזחילוני על ארבע ותחת העץ הזה העמידוני. עמוד!!! מפני שהם רצו זאת לא ראה איש בלכתי. מפני שהם רצו, בטוח אני כי הכל על מקומו יבוא בשלום. אני נושא את זרמם האפל בדמי. דפקי רץ עמם, מדביק אותם. לבכות הייתי רוצה ממתק החריפות הזאת. אולם שליחם אנכי ושונא אני את הדמעות.
לח 🔗
לאט לך, לאט לך, הסהר, בדרכך. אנחנו זורעים לאורך, זורעים את שדמות הגליל.
קמו עלינו אויבים מכל צד. סגרו עלינו מאויי האדם השואגים – ונצא לזרוע בלילה.
כי רק לזרוע אנו חפצים ונפשנו שוקקת לבר.
לאט לך, לאט לך, הסהר, בדרכך.
מחוּצצים ומבוּקעים השדות בגליל. יקר וקדוש לנו הזרע נפזר. ואנחנו זקוקים לאורך. לאורך אנו זקוקים.
תן נא וראינו את דרכינו וראה אל יראוני ההם. תן נא ונבט הזרע ואל יעקרוהו זדים. הצמח תבואתנו זרענו בלילה, כי בגוד בגדה בנו השמש והימים נתונים לכליון.
לאט לך, לאט לך, הסהר בדרכך, ואל נא תיבהל מצללינו הנעים. אנשים עברים אנחנו, הזורעים שדותיהם בלילות.
לא קול לנו ולא הגה.
לא ממש לפרסות סוסינו וגלגלי עגלותינו רפודים.
חשאים, חשאים נתהלך וההרים מסביב לא יבינונו.
הבן נא אתה לפעלנו ואל תתננו למשיסה.
שָמְרֵנוּ מכדור מתעתע, מסכין הבאה מן המארב.
שמרנו מתרועת מלחמה, מדם הנשפך על התלמים.
שמור על הזרע זרענו, שמרהו משוד ומשדפון.
יאכלו בנינו וישבעו. ירומו ויזכרונו לטובה.
כי למענם אנו זורעים בלילות ולמענם צעדינו בהולים.
כי אנשים עברים אנחנו, הזורעים שדותיהם בלילות.
לאט לך, לאט לך, הסהר, בדרכך…
לט 🔗
אני משחק עם ילדי ישראל. אני משחק במחבואים, בתופש, בכדור מרקד. בחצר בית־העם נתאספו כולם, גדולים וקטנים, בנות בוגרות ופעוטות צרחניות, בהירי מבט ובעלי עינים שחורות כפחם. כולם חותם המהומה עליהם, גזירת אותו נעלם שהוציאם ממיטתם ומעריסת ילדותם, הבהילם מבית אל בית, סגר את בית־ספרם והביאם לכאן, לזו החצר הגדורה קוצים וזרועה חתחתים וצרורות ואשפה שנתעפשה.
לכאורה הם מסורים למשחק בכל לבם, משליכים את הכדור בזריזות, צוחקים, מתגוששים, שרים שירים עליזים. מהם מטפסים על העצים, קוראים כצפרים, מתנדנדים על מוט ארוך שרוכב על גבי אבן, מתחרים בקפיצה, בריצה, בהשלכת אבנים. מהם מתהוללים סתם. אולם מאחורי כל זה ומלגו ישנו עוד משהו או מישהו אחר החשוב מן המשחק, ממשי יותר מן הכדור הנתפש, מישהו הכובש את הנשמה כולה וגם מן הגוף לא ירפה, אף כי לבטח לא הזמינוהו הילדים האלה למשחקם, ושֵם אין לו בפי חבריה שואנת זו. הליד המערה הוא נמצא, שאליה מופנה עתה מבט הנערה החטוף? המן הצד אומר הוא להגיח עליהם, מאותו צד אשר אליו לא ישקיף אף ילד אחד בשחקו? או אולי בתוך הנער הזה הוא נמצא, בתוך הנער הצהוב והדק הזה העומד כל הזמן יחף וגלוי ראש ורועד, רועד כעשב השדה?
הוא איננו נראה לעין. אולם הוא ישנו! מבטו של המומחה יבחין מיד כי הוא הוא המנצח על המשחקים וכי בעטיו היא זו ועל תנאי היא זו כל אותה השמחה ההוללת. כמנהלו של תיאטרון בובות מפורסם הוא נותן לכאורה חופש גמור ליצוריו, מרשה להם קפיצות אשר לא תשוערנה, מתעה את הילד המסתכל להאמין כי אמנם בעלי־חיים הם אלה ברואי העץ והארג הללו – אולם כל החוטים בידיו ורגע המתיחה בוא יבוא. על כן מרובים כל כך המכים והמוכים, הבוכים והמבכים, הנופלים והנפצעים, על כן קולניים הם כל כך הילדים הללו ונחפזים וחרדים לבל תיפּסק התנועה, לבל תיאָלם הלשון, לבל תתיצב הגויה הקטנה ותדע היכן היא נמצאת. מלאך המות משחק עם ילדי ישראל.
ואני חפצתי כי תשמחו אלי גיל, ילדים עברים בגליל. בריאים חפצתי כי תהיו וחסרי דאגה ואת נפשכם חפצתי כי תזרקו אל על, קלה וחפשיה ככדור, ותפוש תתפשוה בצחוק משובה. את עקת הגלות חפצתי כי תסירו מעליכם ואת הפחד ואת כל זה שאיננו ילדות. הנה אני הגשר המקומר בין הר להר. מי עובר עלי? יחיאל הראשון. צבי השני. יוסף, יוס’לי הסליסי. ועתה אני קופץ, ילדים גיבורים! חמש קפיצות. שש קפיצות. עשר קפיצות. על רגל אחת אני קופץ. מי ייטיב לקפוץ כמוני?.. או אולי אני סוס, ילדים? סוס שנמלט מן האורוה ורעמתו פרועה ופרסותיו הולמות על הקרקע. מי יתפוש את הסוס? מי תופש, ילדים? לא תפשת שמואל’קי. לשוא, עליזה, שרה, נחמה, בת־שבע, מאשה, מאס’לי. לשוא. הוא דוהר, הסוס, הוא עדיין לא נתפש. אציל הוא הסוס. הנה הוא ביניכם והנה הוא מעבר להרי החושך…
“דך, דך, דך!!!”…זה לא שייך למשחק. זה היה ההוא שירה אי־שם לרגלי המושבה, ניפץ שמשות לרסיסים, החויר פנים סגלגלים, הקיש שינים בשינים, הוציא יללה משפתים מכחילות, הלחיץ אלי גופיפים זעירים וראשישים מבוהלים עד מאד. מלאך המות משחק עם ילדי ישראל – – –
הלאה, ילדים, הלאה! אין דבר… רק שלוש יריות ולא יותר… אני סוס, ילדים… אני סוס… מי תופש?
מ 🔗
בעתוֹנוּת הבוקר מצאתי את הדבר, במספר אותיות פטיט. יש פצע בלב האדמה. אי מזה הרחק ברחבי האוקינוס השקט ישנה חלקה הגועשת תמיד. לַבה מתפרצת שם מבוקר אל בוקר. איים צפים ועולים בן לילה. איים גדולים, עם אגמי מים והרים, עם ראשית של דרכים וקימורים של מערות, איים שגבהם מגיע לעשרים מטר ויותר. ועם ערב הם חוזרים ושוקעים, חוזרים ונבלעים במים הגועשים ועין האוקינוס רחבה כבתחילה, ותנודות הלבה קצובות כבתחילה ואותות מה שהיה לא ירָאו ולא ימָצאו עוד.
ויש אשר יתעקש אי מן האיים והחזיק מעמד על שטח פני המים יום, יומים, חודש ויותר. ויש אשר ידשיא דשא, ישריץ שרץ ויפסג פסגות ארגמן. חוקרים יבואו מן המרחק, ועמדו תמהים על אניתם, והשקיפו במשקפות עוזם ולא יעיזו לגשת. ספינות של תיירים ומבקשי מאורעות יקיפו את האי היקף אחר היקף, זר זר מסביב ובתחנות המחקר שבכל קצוי העולם ירָשם הדבר למזכרת: אי גדול, חלק תבל חדש צף ועלה מלב האוקינוס, והוא קיים! – אולם, חייכם, כבר איננו קיים! באחד הימים או באחד הלילות ראו התיירים או מבקשי המאורעות, או האוחזים במשקפות־המחקר והנה איננו, האי הזה! איננו. כאשר בא, כן חלף. לא היה כדאי הדבר.
וחלקת האוקינוס מוסיפה וגועשת כמלפנים ותנודות הלבה ושאגות עוזה מוסיפות להחריד את לב רבי־החובלים שבכל האניות מסביב. והעין, עין המלח הפשוטה נדהמת כמלפנים מפני אותם המרחקים הכחולים־מאדימים, הנמשכים והולכים, נמשכים ומרטטים ודומה כי לנצח לא ישתנו ולא יפסקו. ובני־אדם שוכבים בלילות סרוחים על מיטותיהם, מספרים עם נשיהם ועוברים לנחרות עמוקות. וכל השעונים שעל הקירות מונים את הרגעים בקביעות, מונים וחוזרים ומונים ואינם מתיגעים לעולם. ושומרים בלילות הולכים מבית אל בית, בודקים אם יש פגם במנעול ומתקנים פנסים שדעכו. אכן יש פצע בלב האדמה…
מא 🔗
בלילה הזה הידפקה יד על פתח ביתה של אלמנת הד"ר שר. היא חשבה כי הרוח הוא המידפק ולא קמה ממיטתה ולא שמה לב לדבר. אולם הדפיקות חזרו ונשנו, חזרו ועצמו עד כי לא היה שום ספק בדבר, כי יד אדם היא זו המידפקת על פתח ביתה.
ותרד מעל מיטתה ותעמוד מאחורי הדלת ותשאל מי ומי הוא הדופק. ולא היה קול איש הקול העונה אלא קול אשה היה, ובלחש דיבר ובחפזון עברית גרועה עד מאד.
וכה דיבר הקול:
“לכי אל המוכתר, אל המורה… אל אשר תלכי… לכי והגידי מהר… בדואי החולה הגיעו הלום… הם יתקיפו הלילה… גם בכפרנו מצאו תומכים… גם אבא… מי יודע מה יהא בסופי?.. ולמורה, אל נא תשכחי את המורה…”
יותר לא קרא הקול.
מב 🔗
ובלילה הזה הזעיק פעמון המושבה את כל האוחזים בנשק ויועידם למקומות ההגנה.
הנשים והטף שחזרו כבר בינתיים לבתיהם ודימו את עצמם בטוחים ושאננים היו מטורפים מאימת פתאום, רצו בלי מטרה, נבהלו זה מפני זה וזו מפני זו, כשלו, נפלו והתפלשו בעפר ורק בקושי רב עלה בידי חכמניות שבהם לסדרם ולסגרם על מסגר בבית־העם האפל.
יריות בודדות ושאינן בודדות, שנשמעו מדי פעם ולהבות אש ותימרות עשן שעלו בגרנות בוערות שבסביבה הגדישו עוד את סאת המבוכה. היו מי שבאו בכתנות לילה בלבד, רועדים וקופאים מקור של פחדים והיו מי שתעו אי־שם וזעקו בין סמטאות המושבה, התלבטו, ביקשו דרך ולא מצאו ולא היה מי שיובילם באפלה ויביאם למקום מבטחים. זקן אחד, שנקטעה לו רגל בימות המלחמה, נתגלה פתאום לעינינו, כשהוא מתקרב ובא בזחילה ורגלו התותבת אחוזה בידו ומשמשת לו משען. יוסיל, זה המטורף הנצחי של המושבה, התרוצץ ממקום למקום עם התינוק ביד. התינוק בכה והוא צחק, והצחוק והבכי נצטרפו יחדו ויבתרו את הלב.
ומשכוּנס סוף סוף וכוּוץ הכל בבית העם ובחצר שמסביב לו, התחלנו אנחנו המגינים מטכסים עצות בינינו, שולחים בחשאי מרגלים לסביבה, מחלקים כדורים, קובעים סימנים, מתפרדים חבילות־חבילות ותופסים איש איש את מקומו הקבוע, כשהאוזן נטויה, והעין פקוחה והלב מתוח לקראת ההתקפה המתאחרת לבוא.
שעות על שעות רובצים כך וצפים ומקשיבים. אין יוצא ואין בא ואין דובר דבר. כעדר של כבשים בחצר בית המטבחיים רובצת עדת ישראל שבמושבה ונשימתה העצורה תלויה ועומדת בחלל האפלה. ורק מפינה אחת שבחצר, בקול יוצא מחביוני הנשמה, שאין איש יכול לעמוד בפני רכּותו ואין איש מעיז להשתיקו, משתפכת ונובעת תפילה חרישית, חודרת אל החוט שבשידרה ומלפפת את מוח העצמות: “למה ד' תעמוד מרחוק, תעלים לעתות בצרה?..”
מג 🔗
“אם המושבות” קראו לה אנשינו בהיתול. בת מאה היתה ויותר, נפולת לחי, עקומת גב והמקל אשר בידה עבה היה מכל גופה. קרובים ומיודעים לא היו לה במושבה, והיתה יושבת בחורבה עזובה ומתפרנסת מפרוטות דלות ששלח לה נכד אחד שלה, מאוסטרליה. ועל זה הנכד היתה גאותה.
מטובת בני המקום ומחסדם לא חפצה ליהנות ולא חפצה לאַשר את תשישותה ואת זקנת גופה. מתעקשת היתה והולכת מדי יום ביומו אל בית־הכנסת שעל הגבעה, לתפילה בציבור, ומשארכה לה הדרך, שלא היתה ארוכה כלל, השכימה קום עם לילה והיתה עושה כברת ארץ זו שמביתה לבית הכנסת עד אור הבוקר. לא נתנה שיתמכוה. “עדיין לא מתי”, היתה טוענת כלפי המתנדבים לעזור לה, “לכשיזמינוני לשם אבוא ואודיע לך…”
משהתחילה אוירת המאורעות מרחפת במושבה, היתה היא נגד “המלחמה”. “הידים ידי עשֹו”, היתה מסברת. “ישראל רחמנים בני רחמנים הם, ומה להם ולכלי המשחית הללו?” וכשראתה שגם אני, שהיתה מכבדתני ביותר, משום שהטיתי אוזן לדבריה ומשום שידעתי כל כך “להתהלך עם תינוקות של בית רבן”, כשראתה שגם אני הוטלתי אל תוך אותו בולמוס הגיוס וההזדיינות, היתה מתאמצת להעמידני על טעותי, והיתה מספרת לי מעשיות של צדיקים וחסידים ואנשי מעשה, שניצלו מן הלסטים ומן הדליקה ומשאר הפורענויות, רחמנא ליצלן, מבלי שנקפו אצבע, חס ושלום, ואין צורך לומר שלא נגעו בכלי זין. ומאד מאד היתה מזהירתני על שפיכות הדמים. רק זאת לא, ריבונו־של־עולם, רק זאת לא. הכל ולא זאת.
אולם בימים האחרונים, בתוקף הרציחות והמהומות, שתכפו לבוא בזו אחרי זו, נשתנתה פתאום שינוי מוחלט ורוח הקרב והמרד, שפעם בקרבה פתאום ונשאה על כנפיו, יכול היה להעלות בת־צחוק על שפתי רואיה, לולא המות שהיה שפוך על פניה בדברה.
היא חדלה, מרוב התעוררות, לבקר את בית הכנסת והסכימה שיביאו לה שלוש פעמים ביום את האוכל אל ביתה, למען יגיעו אליה ה“חדשות” במוקדם, בעודן “טריות”. שוכבת היתה במיטתה כל היום, בלי מכסה כלשהו, כשהיא לבושה כותונת בלה ותחתונים אדומים, וראשה היה נתון במין דבר כחלחל שבשום אופן אי אפשר היה להגדירו ולכנותו בשם. ומכאן, ממיטתה זו החורקת שבחורבה העזובה ובמלבושיה אלה המשונים, מפקדת היתה על צבאות הגנתנו, ב“מלחמת עמלק זו”, כמו שקראה פתאום למלחמתנו.
כל מבקר וכל מבקרת שבאו לביתה אנוסים היו לספר לה כמה “ביקסלעך” יש ברשותנו, כמה “קוילען” מוכנים עוד אתנו ואם “פעלנו מה” בהגנתנו היום. והיתה מרבה בנתינת עצות, כיצד לחסוך בכדורים וכיצד לקלוע וכיצד לירות רק בשעה שהמטרה בטוחה.
משחדרה אליה השמועה בדבר תנועת הבדואים בעבר־הירדן לא היתה שוכבת לישון עד שלא ידעה בבירור, היכן הם עומדים עתה הבדואים הללו ומה המרחק בינינו וביניהם ואם לא שכחנו, חס ושלום, להשקיף עליהם היום ב“שפּקטיבען” (משקפות) שלנו. וכשנתאחרו לבוא אליה בערבים, והיא היתה שוכבת יחידה בחורבתה, היתה לפעמים בת־קול עולה וצורחת משם אל דממת הלילה: “הי, בחורים! בחורים! הטענתם את הביקסלעך? ההבטתם בשפּקטיבען? היכן הם, ומה הם עושים עתה הבדואים הללו?”
ובלילה הזה, בהיזעק כל החי שבמושבה אל בית־העם וחצרו ובהישמע היריות והצריחות מכל צד, נזכרתי פתאום באותה זקנה מוזרה, ונתברר לי, שמן הנמנע הוא שתוכל להגיע הנה בלי עזרת מישהו, ושבודאי נשכחה ונעזבה לנפשה באותה החורבה הנידחת שבקצה השני של המושבה.
נועצתי בחברים אחדים והוחלט, שאני אעזוב לשעה קלה את משמרתי ואלך להביאה. סכנה גדולה לא היתה בדבר, שכן לא נראו עוד כל סימני התקפה מצד האויב והיריות המתפוצצות לא היו אלא דבר שבהשתובבות בלבד. אולם האימה היתה שפוכה על הסימטאות העזובות של המושבה, בעברי על פניהן, והשמים האדומים מאש השֹריפות שיווּ להם מראה של עיר קדומים, שהתפרצות הר געש שמה קץ לקיומה ואני, הפליט היחידי, מתהלך בין החרבות.
משהגעתי למעוֹנה של “אם המושבות” נתגלה מחזה לעיני אשר הדהים, כנקודת גובה של קומדיה שטנית, ואשר ברגע הראשון לא ידעתי, אם לצחוק עליו או לצעוק צעקה גדולה ומרה.
ליד החורבה הפתוחה, המוארה באור השריפות, עמדה הזקנה פעוטה, כפופה ורועדת. מכנסיה האדומים קשורים לה בחגורה על רזון גופה וזנב כותנתה מציץ מאחור, מתוך סדק שבמכנסיה ומתנועע עם כל רעידה שהיא רועדת. עומדת היתה יחפה, חשופת צואר וחבושת אותו דבר שאין להגדירו, כשידה האחת מורמת כלפי המזוזה שליד הפתח וידה השניה אוחזת בקצה מכנסיה. ומדי פעם בפעם כשהיתה יריה מפצעת ועוברת, או צריחת זועה ממושכת בוקעת ועולה מלב המושבה היתה הזקנה קופצת קפיצה כלשהי, נוגעת בקצות אצבעותיה במזוזה הגבוהה ממנה ונושקת נשיקה מצלצלת. והיה זנב הכותונת קופץ עמה ומפרפר ענוגות לצלצול הנשיקה ולקול הקריאה הציפורית: “שדי ישמרני ויצילני מכל רע”.
וכאשר ירבו הקולות, היריות והצריחות שבמושבה כן ירבו וכן יתכפו קפיצותיה, נשיקותיה, ונדנודי זנב כותנתה של הזקנה. צריחה, קפיצה, נשיקה. יריה, קפיצה, נשיקה. “שדי ישמרני ויצילני מכל רע” וזנב הכותונת מתנועע בכל.
סוף סוף ניגשתי אליה והסברתי לה קצרות, שבאתי לקחתה עמי ל“בית העם” ושעלי יהיה לשאתה בידים, באין פנאי לחכות עד שתתיגע ותלך עמדי. היא לא השיבה מאום, לא סירבה, אף לא הביטה לאחוריה. רק פעם אחת קפצה עוד ונשקה את המזוזה ואחר כך ניצבה נאלמה ונתנתני להרימה בזרועותי. כתינוקת קשבת הצטנפה בהן, השעינה את ראשה על חזי ורגליה הקרות התנועעו באויר, כמקלות נבובים.
כה נשאתיה על כפים, את “אֵם המושבות”, והבתים המיוּתמים שבדרכנו, והחצרות הריקות וגינות הירק הזוממות הביטו אחרינו בתמהון אפל. נתפוצצו היריות האחרונות ואחרוני הקולות שקעו עם אש השרפות, הכוכבים נראו שוב בטהרתם ואל ההרים חזרה הדממה הגדולה, ואני עוד מתהלך בסימטאות העזובות ומשאי החי, שהתכוץ כולו והתכּרבל מפחד סתום, קל עלי, וחביב עלי, כמשמרת יקרה שהצלתי מתוך התהפוכות. “יגמלך אלוהים בגן־עדן מקדם”, לחשה אלי הזקנה בהגיענו אל חצר בית העם ובהציעי לה מצע על ערמת קש שליד הדלת. עוד יש פנאי לדבר, סבתא טובה. עוד פנאי…
מד 🔗
מתחילה נשמעו רק שריקות באפלה, שריקות וצפצופים, מעין שריקת חרגולים, מעין צפצוף צרצרים. מאות חרגולים. אלפי צרצרים. בשפלה ובהר ובגורן הקרובה עד מאד. אולם לאט לאט והשריקות היו ללחשים, והלחשים לקולות והקולות לזעקות, לשאגות של חיות טורפות, ליבבות מקפיאות את הדם, נוטלות את הנשמה מן הגוף, מצמידות את העינים לשער ראשו של חבר קרוב והנה עמד השיער והפך לבן.
“דין מוחמד בסיף, דין מוחמד בסיף, דין מוחמד בסיף!!!” במקהלת פראים, בקצב קטלני. כקצב החוצבים בהרים, כקצב המורגים היורדים על התבואה המודשת, כמקהלת המתים העולים להציף ארץ, “אטבח אל יהוד, אטבח אל יהוד, דין מוחמד בסיף”!
ואור היה פתאום מסביב. אור אסמים בוערים. אור בתים מוצתים באש. אור עינים, עיני פרא לוהטות, דרסניות, פעורות כלוֹעוֹת. אור שערות שחורות כזפת, תלויות וגולשות על גבי סודרים לבנים ועל גבי חזים גלויים, חשופים ושעירים. ואור סכינים אחוזות בין שינים מבהיקות. ואור חרבות שלופות ופגיונות נטויים ואור רמחים דקים ומבריקים, כעוקצי נחשים. “דין מוחמד בסיף. דין מוחמד בסיף. אטבח אל יהוּד!!!”
אחים, אמצו לבבכם! אחים, ירו! ירו וירו וירו. אַל מורך! אל רעד! לא בידוע אנחנו נמצאים כאן. לא היה עבר לנו. לא יהיה עתיד. מכונות יריה אנחנו כאן. על החיים אנחנו מגינים. כל רגע של היסוס פירושו חדלון. נשים וטף בסכנה. אני האדם בסכנה. ירו, אחים! שאו ידיכם קודש וירו! עזרה תופיע בקרוב, מן השמים האדומים תופיע, מצפת הקרובה, מן המושבות השכנות תופיע העזרה. אולם ירו! ירו וירו וירו!
אנחנו יורים. רצים ויורים. עומדים וטוענים ויורים. שוכבים ויורים. תוחבים סכינים בגבי אחרים וסכינים נתחבות בגבים משלנו ולא נדע כל דם אם דמנו הוא או דמם. אנחנו שומעים יללות מתוכנו. צווחות, געיות. יללות נשים, צווחות ילדים, געיית אומללים. אנחנו מריחים זיעה ובשר מנותח. הם בתוכנו. הם בבית־העם. הנשים. הטף. הזקנים. אנחנו אבודים.
אנחנו אבודים, אולם במחיר נאבד, במחיר יקר עד מאד. סיסמת מלחמה אין לנו, אולם הם דואגים לסיסמה: “דין מוחמד בסיף, דין מוחמד בסיף, דין מוחמד בסיף!” ויהי הסיף ותהא החרב בינינו! חרב נקמות! חרב אבודים! חרב בועטים בהפקרות הגלויות! מה הם שוחטים4 ברינה, אף אנו שוחטים ברינה. מה הם בשינים – אף אנו בשינים! מה הם רומסים ודורסים – אף אנו רומסים ודורסים! נגדשה הסאה. מלאו ימי העינויים. לא נחפוץ להיות כבשים עוד המובלים לטבח בידי כל מחבל. “דין מוחמד בסיף, דין מוחמד בסיף, דין מוחמד בסיף!”
אתם רצחתם אותנו, חינקתם אותנו, נתחתם את בשרנו להנאתכם, אתם הגויים! את אחינו שרפתם על מדורות כל ההרים, את אחיותינו שמתם לזונות. לאשפה השלכתם את הראשים המותזים. לשמצה עשיתם את שמנו וּלנאצה. לאחר ששֹרפתם את השריפה פיזרתם את האפר על מזבחות קדושתכם. אתם הייתם הטהורים – ואנחנו הטמאים! אתם הצדיקים – ואנחנו הרשעים! החושבים אתם, כי אין דין ואין פקודה ואין נקם בעולם? החושבים אתם כי ימחק עוונכם מספר הדורות? החושבים אתם כי לשוא הוא זועק, דמנו זה המגודף והאדום? “דין מוחמד בסיף, דין מוחמד בסיף, דין מוחמד בסיף!”
עוד תקום בנו זו החיה הרעה שגידלתם. עוד תפתח לועה בשאגה, עוד תנעץ בכם צפרניה המורעלות ברעלכם. יפלו עוד פגריכם לעינינו, יתבוססו עוד בדם חרמם, יתוַדו עוד על הנבָלה אשר עשו בנשמותינו. יערך עוד הטבח הגדול לעינינו, עוד נחזה בשילוּמים, ביד אדוני הבא לערוץ ארץ. ירו, אחים! שאו ידיכם קודש וירו! שלמו להם! שלמו בעד החיים המחוללים, בעד הנעורים שאוכלו בכלאים, בעד הלחי שניתנה למכים. “דין מוחמד בסיף, דין מוחמד בסיף, דין מוחמד בסיף!”
ופתאום – – הפגיון ננעץ. מעשה נסים. לא כאב ביותר, לא הפתיע, אולם הוא נעוץ בחזה. חש אני זאת במועקה הכבדה שבלבי, בניצוצות האדומים המרצדים לנגד עיני. במעין שנפתח פתאום אי־שם מקרוב והוא מציפני במימיו. משתקשקים המים, מתבעבעים, מקיפים, מטביעים את כולי.
ואולי דם הוא זה הנובע ולא מים? – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – אטבח אל יהוד. אטבח אל יהוד. אטבח אל יהוד. דין מוחמד בסיף. דין מוחמד בסיף. דין מוחמד בסיף –
מה 🔗
נוצצה וכבירה רובצת הכנרת בין ההרים האפלים, שומרי ראשה בלילות. דממה בתוך דממה ועומק לפנים מעומק תשא בקרבה תפארת שבנצח של היצירה. וטבריה העיר, על גגותיה השטוחים, על מדרגות סמטותיה המתות, על כפות תמריה כסף, המתקמרות לאור הסהר וסוככות על דמי מסגדיה, טבריה העיר כורעת נאלמה בין קברי הקדושים שבה, שולחת ממעמקים את תפילת מעינותיה הרותחים ומקשיבה ארוכות להמית השתפכותם אל לב הכנרת, כנרתה.
יש שצריחת גרמופון של בית־קפה ערבי מטפסת ומגיחה מתוך החשכה, מפנימיות פנימיותה של העיר, נתלית לרגע באויר, נאחזת בקורי התכלת של הלילה והיתה הצריחה כבעיה צרודה, בעית אילם־אובד התובעת תשובה, אף כי יודעת הנה שאיש לא יבין לרֵעה. או יש שהד קול מריבה, מריבת אנשים סוערה, טס ועובר כציפור מבוהלת על גלי הכנרת, מתהפכת, מתגלגלת, נוקשת ומהדהדת. אולם אין מנוח לכף רגלה על חלקת המים. כאשר באה כן היא חולפת, מתפוררת, מתעלמת ואפסה.
אין הכנרת משיבה על בעיות ואין היא סובלת דברי מריבה. רק את השתיקה תבין, את שתיקת האדם השוכב אי־שם על ערש דוי בחדר חולים של איזה בית־חולים כבוי אורות שבקצה קצה של העיר. והאדם בכאבו שותק ומבעד החלון הוא נשקף, והוא על הקומה העליונה. ואל המות אשר בלבו יקשיב האדם ואל מה שהיה ולא ישוב עוד ואל הרגעים הנשפכים נטפים נטפים אל באר ההויה.
והכנרת חסדים תגמול עמו, ובלא לשון תנחמהו, ובלא הכרה יגמע תנחומיה. מתוך עומק מימיה נשקפות עיניו, במעמד ההרים המקיפים אותה יעמוד גם רוחו ועם שטח התכול שלה הרחב ירָגע ויתכיל אף הוא. באותה שעה מפליג מפרש לבן אל מרחקי המים, סביבו קמטים קמטים יתגלו, עליו קרני הסהר ירצדון והוא מרחיק ומרחיק, ללא קול וללא תנועה.
יזכור אלוהים את הלילה ההוא בכנרת.
מו 🔗
היה הדבר בליל ל"ג בעומר של השנה שעברה, בהילולא דרבי שמעון בר יוחאי, במירון הכפר אשר על גפי מרומי ההרים, שממול לצפת הקדושה. אני שרכתי את דרכי על גגות “הישיבה” השטוחים, בין המוני הנדחקים ועומדים, נדחקים ויושבים, נדחקים והולכים הנה ושוב, הנה ושוב, ללא אחיזה.
לרגלי פירפרו ונתלבטו נשים וילדים שונים ומשונים. ילדי יהודים מפרס ומתימן, מגרוזיה ומבוכרה, מהודו ומעיראק, מסואבים, צורחים, עטופי סחבות ומוצצי שדיים גמלוניים של אימהות מסורבלות בשר או חיורות וצנומות כשלדים, יושבות ישיבת מזרח על קרקע הגגות ומבקשות זהירות מכל עובר ושב, מבקשות, מתחננות, מחרפות, מגדפות ומקללות קללות אכזריות.
בעליהן, חשופי החזה, טלואי הלבוש ופרועי הזקן רובצים על ידיהן, שומעים קימעא, משוחחים קימעא, מתפללים קימעא ואוכלים מן המטעמים שהביאו עמם ארוזים בצרורות וחבושים בכיסי הבגדים. חצילים צלויים. חסא. קישואים ממולאים אורז. קישואים שאינם ממולאים. לפת. צנון. בצלים. עוגות מצות. בשר כבש. בשר שֹלָיו, עגבניות בשמן, עגבניות חיות ועגבניות מתובלות בצחוק מגעגע או בדברי קנטור ועקיצה בין אדם לחברו, אשר יש שהם נגמרים בהרמת יד, בשבירת שן או באמרת “חכם” מרגיעה: “חלילה לכם, ישראל!.. כבוד התנא, כבוד הקדוש ר' שמעון בר יוחאי… כעס עבודה זרה, רחמנא ליצלן… כתוב: רשע למה תכה רעך… רעך כתוב… שגם הוא נקרא רשע…”
על כרכובי הגגות וכיפותיהם אבן כבר הלכו ונדלקו המדורות. מדורה אחרי מדורה, להבה אחרי להבה. תלי תלים של סחבות, סחבות קדושות שהובאו לכאן בידי יהודיות חסידות וצנועות מכל קצוי עולם, סחבות רקומות וסרוגות, קרעי שמלות ושמלות שלמות. שמלות חופה וקידושין, תכריכין, כלי מילת, תכשיטין נאין, שמן למאור, שמן משחה, שמן מאכל ומשקה, ספרים שניטשטשו ה“שמות” שעליהם, “שמות” סתם, שֹער נשים שנתגלחו בימי כלולותיהן, שער תינוקות שהגיעו לחינוך, ונפט, הרבה הרבה נפט. פחים של נפט. בקבוקים של נפט. נאדות מלאים נפט. כל אלה נצברו ציבורים, ציבורים, נערכו פירמידות, הוקפו גדרות ברזל והודלקו מתוך כוונה ודבקות על ידי אנשים מנויים לכך, אנשי קודש, יחידי סגולה, “בעלי ההדלקה”.
ולשונות הלהבה ניתרו והגיחו כלפי מעלה, נסתלסלו לצדדים, קיבלו צורות משונות, פרצו ברעש אל מקומות לא שערום, הבהילו את הנשים והתינוקות הצורחים, התאבכו, פיזרו ענני רמץ, תיללו הררי עשן וסימאו עינים מלפלפות ודומעות, שכיונו לשם שמים ולשם פרנסה ולשם יחוד נשמת הצדיק ר' שמעון בר יוחאי ותלמידיו הקדושים, זכרונם לברכה, וזכותם תגן עלינו ועל כל ישראל, אמן.
וההרים אשר מסביב, הרי הגליל התלולים, המבוקעים, המכוסים חורש קדום אורו פתאום, ויתגלו וירָאו מחנות מחנות האהלים, הגמלים, הסוסים המאוכפים, המכוניות, הצריפים, הקובות, היהודים, הערבים, הרוכלים, השוטרים, החלוצים, האיכרים, התלמידים – מחנות, מחנות העולים להתעפר באבק קברו של התנא הקדוש.
והמחנות הומים וגועשים, סוחרים ורבים, נושאים ונותנים, גועים ושורקים, מתפללים ומגדפים, דוחפים ונדחפים, נוסעים ובאים, עולים ויורדים, פוצחים בשירה ואוטמים אזנים משמוע שירה, נפגשים ונפרדים, סוערים, צוהלים וחוגגים – ואני בתוך המחנות, בתווך.
ואני הולך ונמשך אחרי קולה של שירה אחת דחופה ומרוסקה הנשמעת כּלְוָי תמיד לכל אותן החליפות והתמורות של ההילולא והחינגא מסביב, לְוָי שאינו נתפס ביותר ואינו חודר אלא לאזנים קשובות ביותר ואף על פי כן הכל יודעים שהוא העיקר, ושבעטיו נשפכים ובאים לכאן כל זרמי היצורים העורגים הללו. הלא היא שירת החסידים, חסידי הבעש"ט וכת דיליה אשר בחירוף נפש ממש תפשו את מקומם כאן באמצע חצר “הישיבה”, כמשמר כבוד לנשמת הנפטר הגדול ובמהומה לא יתחשבו ואת קולם לא יחשכו, ורגליהם לא תדענה מנוח, מסוֹב ומרקוֹד, במעגל ומחוץ למעגל, בציבור וביחידות, הלוך וסבוֹב ורקוֹד, הלוך וטפוף ומחוא כף: “בר יוחאי, נמשחת, אשריך, שמן ששון מחבריך! בר יוחאי, נמשחת, אשריך, שמן ששון מחבריך”.
וההמונים הסוערים וההומים, הגורז’ים, הפרסים, הספרדים, החלוצים. האיכרים, התינוקות, הרוכלים, הקבצנים, השנוררים, המוני ישראל הרעשנים, הטרדנים, הנתונים לעסקיהם ולעסקי עסקיהם נדבקים גם הם אחד אחד מן האש שבמחול, נדלקים גם בהם זעיר פה זעיר שם ה“ניצוצות הקדושים” ומעלים שלהביות שלהביות. חוגי הרוקדים גדלים והולכים, מתלהבים והולכים, מתפשטים וכובשים את הכיכר כולה ואת מורדות ההרים מסביב. הראשים נוטים ונעים. הפיות נפערים ושופעים, הכובעים נשמטים לצדדים, פּיפי התרבושים מקפצים, הרגלים מאליהן טופפות, כפים מוחאות על כפים והעינים – אהבה גדולה לרחוק ולקרוב נמשכת ועולה מהן, כמעינות דבש וחלב, כשמן משחת קודש, כגן ד' כארץ מצרים: בר יוחאי נמשחת, אשריך, שמן ששון מחבריך!"
נשכחו, נשטפו, נטבעו ההבדלים, הגבולות, התחומים שבין איש לחברו ובין אדם למקום, בין חי ובין דוֹמם, בין אש שבמדורה ובין אש שבלבבות. נצרפו, נתלבנו, נתבררו כל הדאגות והיסורים, הפחדים והעינויים, השמחות והעצבונות, האמונות והכליונות של זקנים וצעירים ושל תינוקות מצפצפים ומהגים, של נשים צדקניות ושל בתולות בלות ושל בוגרות גמלניות הנשרפות וקודחות כתנורים, בחביון שמלות צניעותן.
מוראות חרותים שבדם, עלבונות, יסורים, סילודים, לבטים, קרבנות, טבוחים, הרוגים, שרופים, דוויים ודחופים מכל פינות משכנות האדם, מכל צִיוֹת מחשכי הדורות, חיים ומתים ועתידים להיולד, נביאים, משיחים, מתפקרים וכופרים בעיקר, עמך ישראל קדושים – כולם נהפכו לזמרה אחת שואגת, כולם נתעלו בשלהבת המחול, באש המדורות, במערבולת הקצב אשר לרגלים ההולמות, בהזכרת הנשמות הגדולה אשר לליל הגליל הבוער: “בר יוחאי נמשחת, אשריך, שמן ששון מחבריך! בר יוחאי נמשחת, אשריך, שמן ששון מחבריך!” – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – כולם – ורק אני לא! אז לא! מרחוק עמדתי אז, אחוז שלהבות המחול ואת שפתי נשכתי לבלתי פרוץ בשירה ועל רגלי גזרתי לבלתי היסחף אל תוך המערבולת. כסלע בלב ים דימיתי את עצמי וגלי ההיתוך נופצו אל חזי ולא יכלו לי. כי על כן הייתי סלע. כי על כן היתה לי דרך בדמדומים האלה, והיה לי כיוון והיה לי לב אשר לא כפר בעצמו. כי על כן האמנתי בכוח היצור אשר נולד להתקיים ולחיות, ולא לחדול ולהיאפס ולהיבּטל במה שאיננו הוא.
עתה אני שוכב במיטת החולים שבחדר הלבן וחלוני פתוח לטבריה העיר ולשמיה הרוגעים תמיד. אין בי כמוּת האון הדרושה להיפך מצד אל צד, והמועקה שבחזה דומה להר שכפו עלי נעלמים, הר קדומים שחור ומגויד. אין רחש מסביב לי, אין תנועה. רק השעון מטקטק עצורות. ועתה אני מחולל עמהם! סובב סובב המעגל ואני מחולל עמהם. מתלכדות, מתאחדות הגויות, מרצדות, שואגות המדורות ואני מחולל עמהם. שמים וארץ מתערבים, זרם בזרם נוגע, צורות בצורות מיטשטשות ואני מחולל עמהם: “בר יוחאי נמשחת, אשריך, שמן ששון מחבריך; בר יוחאי נמשחת, אשריך, שמן ששון מחבריך!”
הזוהי כבר אותה שלהבת, שמצירופי הִמָלְטֵנוּ ממנה וּבַקְשֵנוּ אותה נוצר כל זה שאנו נושאים בידינו שי ליקום? הלינה היא זו, לינה בת הגליל, לינה נכדת המדבר, שאת פניה אני רואה בין המחוללים, שאת ידיה אני חש על בשרי ושבאזני אני קולט את קולה הקורא? ההגיעה השעה לפתוח את האשנב ולהסתלק מן הפרוזדור הארוך הזה?
“בר יוחאי נמשׁחת, אשריך, שמן ששון מחבריך! בר יוחאי נמשחת, אשריך, שמן ששון מחבריך!”
מז 🔗
אני הולך והולך במנהרה עמוקה עד מאד. שלוליות ואגמי מים לרגלי, מחשכים ודממות וטחב של חומות מימין ומשמאל וממעל לי, אני הולך והולך ונפשי עייפה.
אני רואה רגבים מתפוררים, אבנים מתמוטטות, קורות נשברות ונופלות. תלי תלים של נפצים חוסמים את דרכי ואני מטפס ועובר עליהם בקושי. אני יודע, יש פרץ בחומות, יש שוד במנהרה. אני בורח מתוך ההפיכות.
קרשים אני מרים ברוצי והיו למעצור לזרמי העפר הממטירים. סלעים גדולים אני מניח לפתחם של לועות נפערים. אני מחזיר בהתאמצות כל הכוחות עמוד שנתערער, אשר קומות מרובות הושתתו על גבו. נתקרקרו כל היסודות, והאדמה מתנדנדת תחתי.
ומבין התהפוכות, ההתפוררויות והדרדורים קרוב אלי עד מאד ונסתר מכל נסתר אני מבחין קולות שמבקיעים ומחוררים, קולות אנשים ונשים וטף וחיה ועוף, קולות נאנחים, נאנקים, גועים ומתחננים. קולות הקוראים לעזרה, המבקשים רחמים, הנלחצים ונטבעים עם ההר המתפרק, עם המנהרה הנפרצת, עם התוהו ובוהו השואג. נוראים הם הקולות. קרובים אלי עד מאד, ואני איני יודע היכן הם…
זה מכבר חדלתי ללכת. הקרשים המרובים, ששימשו עד עתה אמצעי סעד בידי, גדרו בעדי בהמונם. אגמי המים והשלוליות גאו, עלו עד צואר. נפילי סלעים הקיפוני מכל צד, מהפכת קורות, רעש איום ומחריש אזנים.
אולם הקולות הקוראים לעזרה לא חדלו. הזעקות, היללות, התפילות והתחנונים לא נשתתקו. חנוק נחנקו מתחת לגושים המתנפצים, פור התפוררו עם זעף הקורות הנופלות, אך אני שומע את כולם, אני חש את כולם ולבי, לבי אליהם…
זה מכבר לא אוכל שאת ראשי למעלה. נופלות הקורות ובכתפי הן נאחזות. מידרדרות האבנים, ועל ראשי הן נחות, ניתזים הצרורות ובעיני הם דבקים. סתום האויר ואטום בעפר המעפר, בסיד המתלהט ובחצץ המתגלגל ויורד. ניטלה הנשימה ממני ואני נחנק. אם חי עודני, הרי לא מן ההגיון הוא זה. אני יונק חיים ממקורות סתומים מני כל.
אולם עוד אני שומע את אנקת האנשים, את בכי התינוקות ואת נחמת החיה והעוף. עוד אני מבחין את התחנונים הגוססים, את התפילות הכבות, את הלמלומים המחלחלים בגרון. עוד אני תוהה בנפשי המסתלקת, איך למצוא את הדרך אליהם…
ופתאום אני יודע: עלי הם נשענים כולם, בגֵוִי הם נתמכים, לנפשי בלבד הם פונים בשוועתם – אני העמוד האחרון במנהרה המתמוטטת! אם אחלוף מכאן וחלף עמי כל זה שעוד נאנח, שעוד זועק, שעוד מקוה, שעוד נאחז בצפרניו באחרית היש. אם אכבה כאן וכבו עמי כל המראות הדולקים שבָעַיִן, כל נרות התמיד שבַלֵב, כל הנפלא הנפלא הזה שבשם יקום יִקָרא. אני חייב לעמוד קוממיות, לתמוך, להציל! אני חייב לנשום, ללכת, לחיות! אני חייב לחיות!
וקל נעשה לי בידיעתי זו, וכוח רענן בא בעצמותי וריאתי שואפת אויר טהור וחדש. ואני נוגע ביד האחות העומדת ליד מיטתי והנה ממשית היד, חמה, חביבה ושלוחה מעולם המציאות.
– מה השעה, אחות?
– “שלוש אחרי חצות”.
– והחום?
– “לא למעלה מארבעים”.
– והדופק?
– “הוטב בהרבה”.
ואת השאר לא אשאל ממך, אחות, את השאר אני יודע בעצמי: אני חי.
מח 🔗
יודע אני את הגליל כדעת האדם את נפשו. יודע אני את פראי טרשיו, את מעינות הסתרים שבו, את השמים שלו הגדולים והבהירים. את חיי גיבוריו אני חי. לשיח שפתי נאלמיו אני מבין והגיגו מקנן בי בכל אשר אלך. מתהלך אני בו בלילות כאדם המתהלך בשלו. אולם אחד ישנו בתוכו אשר לא אדע דבר ממנו ואשר לא שאלתי עליו מעודי. כפצע שלא נגלד שאין נוגעים בו ושמסיחים את הדעת ממנו כה אורבת ישותי בבשרי; הס מלהזכיר…
סחור סחור עברתי תמיד את מקומות מגוריו. כשדימיתי לראות את גבות עיניו הכאובות בתוך הררי האימים, ששם נצרת קורא עליהם, עצמתי את עיני. על שפתי גזרתי מלהעלות את שמו. לא קיללתי. לא בירכתי. החרשתי…
אולם יש שעלה אלי קול מתוך הדממה, והקול קול אח מתחטא, קול אדם שנתעה מן המסלול ונשבה אל בין העכו"ם, קול מתוַדה ומאשים כאחד, רוצה לוַתר, רוצה לקבל מרות ובלבד שתקל עליו את התשובה, שתאיר לו פנים, שתלחש על אזנו מלה רק אחת: “סלחתי, אחא…” מעמקי הגליל היה בוקע אלי הקול הזה.
באותה שעה הייתי מגייס את כל צבאות קלגסי, את כל הזכרונות המרים שבחיי ואת כל מאורעות הבלהה שבתולדות האומה למען לא ינָקה לפני אותו איש בהתודותו. מעלה הייתי מתהום הנשיה את כל מוראות האינקויזיציה, את כל שחיטת הפוגרומים, את כל הרציחות של מסעי הצלב הקדושים, את כל המכות שהוכינו ואת כל הבזיונות שנתבזינו על ידי אלה שהוא מסר את משפטו בידם וקרא את שמו עליהם. מחנה כבד מאד של דורות קדושים ומעונים, מחנה היהודים־האחים הנודדים בעולם, הבזויים והשסויים, הנרדפים מבור אל בור, מרצח אל רצח ומתועבה אל תועבה – הייתי מוכרח להעמיד במערכה נגדו, למען יהיה לי העוז להשתיקו, לעזבו לנפשו, לדחותו בשתי ידים, את בן הנגר הזה מן הגליל ששתה ממימיו כמוני, ראה את זיתיו, ישב במערותיו והקשיב לדופק נצחו.
אולם יש שאף על פי כן לא נדם הקול במשך ימים רבים והגליל עמד בפצעו, עמד ונתן בי עינים כואבות, תובעות, מאשימות. משמים וקודר התהלכתי בימים שכאלה.
גם היום, בעמדי אגב טיול של ימי הבראה על אדמה המקודשת לזכרו, בגחני על המצבות הדוממות, בהישעני אל שברי העמודים הכבירים, גם היום אני שומע את הקול הידוע הזה. “שם הכפר הזה כפר נ.”, מסביר לי מורה הדרך שלי, שהביאני לכאן, “פה בית־הכנסת שבו התפלל, ממקום זה ירד לטבול בכנרת ופה היה עומד ודורש לפני קהל עדת ישורון”.
איני יודע מה הוא סח, מורה הדרך הזה. איני יודע שום דבר על אודות אותו האיש לאשורו. מימי הילדות אטמתי אזני משמוע כל פרט הנוגע לתולדות חייו. הכמרים השחורים והצלבים מחוסרי הטעם, שדמות הצלוב שעליהם שותתת כיעור וטיפשות, סתמו בכל פעם את טענות נפשי הצמאה לדעת. אולם מרגיש אני כי האדמה שאני עומד עליה בשר מן החי היא, כי כרכובי העמודים עם פּיתוחי הציצים שעליהם עצמות אדם הם, כי יצור אובד, יצור כפיו של אלוהי הגליל שהציץ ונפגע, מתהלך כאן בין החרבות, מנודה מאחיו, בורח מעצמו, מסואב בידי המתאמרים בתורתו – והנה גם קולו כאן, משתפך לפני, מביאני במצוקה, גודר את הדרך בעדי, תובע מענה רך, מבט מבין, יד סולחת – תובע, תובע, תובע…
ופתאום ואני נזכר במה שעשו מקַדשי שמו בירושלים עיר הקודש שלנו, במה שעשו בימים האחרונים, בימי השואה והדם, בהתעטף כנסת ישראל כולה בראש חוצות. צלבים רשמו מקדשי שמו על דלתות בתיהם בימים האלה. צלבים לבנים וגדולים המנקרים עין רואיהם. צלבים עמקי מובן.
“פה גרים נוצרים”, הכריזו הצלבים האלה לפראים הפורעים, “פה אל תרצחו! פה אל תשחטו! פה אל תעיזו להרים יד!”
“הבית שמימין לנו” אמרו הצלבים, “הבית שמימין לנו מותר בשוד, כי על כן אין סימננוּ עליו ובית אדם יהודי הוא. שכנינו שמשמאל מוּתרים בשחיטה, שכן אין אות הצלב על פתחם ולא לעבדי המשיח הם שייכים, ומי כמונו יודע כי יפה השחיטה לעולם. אולם בנו אל תגעו לכם, אתם המושלים הנאורים, מאתנו שטו ועברו, אם תיקר נפשכם בעיניכם. האפיפיור מגן עלינו. ממשלות כל העולם מגינות עלינו. אירופה המתורבתת, אירופה זו, שפיה נוטף מור ואהלות וצפרניה ברזל ורעל, אירופה כולה תקום כאיש אחד ותגן עלינו. על דלתות בתינו צלבים לבנים!”
ופתאום והצלבים יצאו לנגד עיני מתוך דלתות הבתים שבירושלים ובדרכים ארוכות ניצבו, בדרכי עולם שאין להם תִּכְלָה, משני עברי הדרכים. ולא לבנים היו הצלבים פתאום, אלא שחורים היו, שחורים ואדומים, כגחלים לוהטות. ואת אחי ראיתי, את אחי בני עמי האומללים שבכל הדורות ובכל הזמנים, והנה הם תלויים על הצלבים האלה, כפנסים דועכים ברחוב לילי עזוב, רחוב שאין לו סוף. רבבות ההרוגים של ימי חמלניצקי ליד אלפי השרופים חיים שבימי האינקביזיציה, טבוחי אוקראינה שבימינו ליד הנמקים בדרכי עולם, הנופחים נפשם בנדודי האין־מגן. ועשן של קטורת עולה ומתאבך מסביב לגויות הערומות והמעונות, וזמרת כוהנים עצורה ממלאה את החלל האפל והמהביל: “למען המשיח מנצרת! למען המשיח מנצרת!”
באותה שעה לא יכולתי לעצור בי עוד, בעמדי כאן, בעזובה המקודשת בחלל נשמתו של אח מודח, שכאבו האילם תקף עלי פתאום ולא נתנני להתחמק. נשאתי את קולי ברמה, והמענה אשר בפי היה קר וחד ודוקר:
– עם אלה התחברת ותוכל! למען הפץ תורתך בעולמם הפכת אותנו לאסקופה הנדרסת, לשקץ טמא, לכתם צהוב בכסותו של עולם! למען יגדל אורך בגויים אלה הבאת חשכת מגור ומצוקה עלינו, הפכת לנו חגינו לחגא וייננו לדם. לעולם לא נסלח לך זאת. לעולם לא ימחה מתוך לבנו הבגד הזה אשר בגדת בנו, הרצח הזה אשר רצחת אותנו. לא לנו אתה – כי אם לצרינו!
מט 🔗
מה סיפרו לי הילדים, בבואם בעגלה לבקרני בבית החולים שבטבריה העיר?
הם ספרו לי את פרשת הנסים. כיצד ניצלה מושבתנו באותו ליל הזועות מן הכליון החרוץ. כיצד באו רכובים על סוסים וצפופים בעגלות פועלים־אחים מן הקבוצות הקרובות, אנשי לבב, אשר חירפו את נפשם למות, ובמחיר שלושה הרוגים קדושים מנעו את פראי האדם מלבצע את זממם ויגרשום מוכים ופצועים וטעוני מתים לעשרות (אני כבר שמעתי “חדשות” אלה מאה פעמים ואחת, ורק למען גרוֹם להם נחת־רוח עשיתי עצמי שאיני יודע ושאלתי לכל הפרטים).
הם סיפרו לי כי הקטנים שבתלמידי מתגעגעים עלי ממש, ובכל בוקר ובוקר הם צובאים על שער בית־הספר ושואלים: “מתי כבר ישוב המורה שלנו?” (גם את זאת ידעתי, וידעתי גם כן כי השאלה כשהיא לעצמה מעניינת את הפעוטות יותר מן התשובה וכי לוּ חלפתי ועברתי מן העולם כאן, בזרות בית החולים, בלי קרוב ובלי מוֹדע, לא היה כאבם גדול יותר מן הכאב על בובה שנשברה, או על ספר ציורים שנקרע ואולי למטה מזה…).
הם סיפרו לי כי הזקנה ר., “אם המושבות”, שכבה לילה אחד לישון ולא קמה עוד משנתה וכל הילדים והמורות השתתפו בהלויתה, (ידעתי כי תמות ביום מן הימים, ולא נגע הדבר בלבי, ורק משום מראית עין הוצאתי אנחה מפי).
ועוד סיפרו לי, כי כבר שלום במושבה, חזרו הערבים והערביות לעבודתם ורק לינה, אותה לינה שעבדה בבית־הפקידות, הובאה אתמול במצב אנוש אל רופא המושבה, כי הכה אותה אביה מכות אכזריות, ואין איש יודע על שום מה. אולם אומרים שהיא תשוב במהרה לאיתנה, ומפי חתנה שמעו כי יש לו כבר עשרים הלירה שהיו חסרות לו עוד לתשלום הנדה (“מי יודע אם לא מהשוד של צפת הוא הכסף הזה?” מפסיק נועם הפיקח את דברי מאירה המספרת, ואביב מניע ראש אחריו). וכי בקרב הימים תוּחג החתונה ברוב פאר.
מזל טוב! גמרתי אחרי המספרת בהיתול דק, כמפני הנימוס ומפני זחיחות הדעת שהביאה עלי חברת ילדים עליזה זו, שהקיפתני.
“מזל טוב!” ענו אחרי כולם בצחוק ויפרדו ממני בחיבה. והבטח הבטחתי להם, כי בעוד שבועים אקום מחליי, אעזוב את בית החולים הנורא ואשוב בריא אולם אל המושבה להורותם “פרשת בלק” כבתחילה.
ונא שימסרו את הדבר גם לאחרים, כלומר, לאותם הילדים שלא באו לבקרני היום ולאותם המתגעגעים עלי ולכל מי שדורש בשלומי, ואל נא ירבו כל כך להתגעגע! ושלום! שלום, ולהתראות!
נ 🔗
ושוב אני נוסע ונוסע, ואתי נוסע הגליל!
אז היה קיץ בעולם, ושמש זרחה, ואהלי הבדואים זרועים היו כפרחים אפורים בהר. עתה החורף הגיע, ובצה גדולה היתה ואני שכבתי על ערש דוי והיאָבק נאבקתי עם המות ועם האבדון.
אז הלם לבי עם הולם המכונית והדרכים גהרו לפני בכניעת ערגון בהיר. אני נסעתי באשר משכוני האורות, וכל הנראה הזה לא היה אלא רדיד דק וקליל המכסה על הזוהר המשומר.
עתה גונחת המכונית ושוקעת בבוץ היון. הרבה מכוניות כבר שקעו לפניה. שורה ארוכה מאד. זוחלות הן נחשלות תחת העננים הכבדים, נגררות הן עלובות בגשם ובסחי ונהגים מרופשים, נהגים במגפיים מסואבים, נהגים מקללים ומגדפים, קושרים אותן בשלשלאות, מעבירים משאות מאחת לחברתה, סוחבים בידים אופן אחרי אופן – ואז הלם לבי עם הולם המכונית.
ואני ראיתי דם בארץ הזאת. הרבה, הרבה דם. דם אדם ודם בהמה. דם מזנק ומפרכס בחיוניותו, ודם שותת ונעצר ומטפטף ודם שהנפש יוצאת בו. וגם את דמי ראיתי.
ומתים ראיתי, פגרים מתים השוכבים כחיים וניבטים כחיים – ולבם עומד ואיננו חי עוד. ומרוצות בהלה ראיתי וקורות נופלות ולשונות אש מיתמרות ומסתלסלות ממשכנות שאננים, ממושבות לבנות, מגגות רפתים שנבנו בעמל.
שוָרים ראיתי וסוסים ופרדות ופרות וצאן הרבה מאד. בצרחם ראיתים, בגעותם, בהשתוללם ובהימלטם מפני הדליקה. אחזה הדליקה בצמרם, אחזה בקרניהם, ברעמת גאוותם אחזה הדליקה והם מתעוותים ורצים, מתעוותים ושואגים מכאב, מתעוותים וקופצים ונשרפים.
אני ראיתי הרבה.
אני גם שמעתי הרבה בארץ הזאת. עודני שומע. כי לא מתים הקולות. כי אין הגשם משתיקם ואין קללת הנהגים משתיקתם ואין משתיקם דרדור המוטורים שבכל מכוניות.
אני שמעתי קולות הקוראים לעזרה. קולות הידועים לכאורה, קולות נשים וזקנים וילדים קטנים. אולם הקולות קראו לעזרה. הם קראו אלי, אליך, אל כל העולם כולו. הם קראו באימה ובתמהון, הם קראו והאשימו עד עולם. הם קראו והלכו לאבדון. וקולות רצח שמעתי, קולות החיה ברֵעה, וקולות שגעון, וקולות מכאוב ותחנונים ופיוס וריצוי, וקול ענות גבורה, וקול ענות חלושה וקול דממה דקה, נוקבת, מחלחלת ודקה. שמוע שמעתי קולות.
ולא מעט חייתי בארץ הזאת, בעשרים וארבע שנות מגורי. הרבה, הרבה חייתי בארץ הזאת. ולא רק זה אני שירד עתה מן המכונית שנתקלקלה, דרך על עשב שהגשם הרטיבו ונשען אל סלע שלא ידע ממנו עד היום. הרבה, הרבה פעמים ירדתי ממכוניות באם הדרכים, עזרתי לאַחוֹת צמיגי אופנים שנתפקעו ושבתי ונסעתי הלאה בשמש ובסהר ותחת שמים מעוננים. וילד קטן הייתי ובגן בית סבא ישבתי תחת אילן והרהרתי בכבשונו של עולם. לא היה אדם בגן ורוח לא היתה והעצים לא נעו – ואני ישבתי תחת אילן והרהרתי בכבשונו של עולם.
ואני לא שכחתי כל זאת.
ואני הייתי בכרכי הים וישבתי בבתי חומות אפלים. ואני נסעתי בחשמליות לילה ברחובות ריקנים, וירדתי מהן בתחנה נידחת והקשבתי לדרדורן שהרחיק ואבד במחוזות תעלומה. על גשרים גדולים עמדתי וראיתי את המים העוברים תחתם, את הדוברות המתנהלות לאטן ואת צלי הארוך הנטוי על פני המים. ביערות עבותים התהלכתי בהיות ארגמן הסתיו בעליהם ועצים קטנים, גוצים גוצים אדמדמים, מדמימים לרגלי ענקים שבהם. ואני אהבתי נשים בארץ הזאת, גויות לוהטות חיבקתי בזרועותי, שפתים בוערות קירבתי לשפתי ובת זרים אחת אהבתי, בת מדבר אחת, תמה בטומאתה וקדושה בחטאיה – והיא אהבתני.
ובאהלים שחורים ישבתי, בין בדואים שזופי פנים, ובאניות רבות נסעתי וגלגלי האניה בסובבם היו לי להגיגי בלילות. ואני ראיתי שלג בהרים והחלק החלקתי על השלג, ותחת כיפת השמים ישנתי ואת הכוכבים ראיתי בכבותם, ואת השמש ראיתי בבואה ובצאתה.
על כן אני יושב כאן, במכונית המטפסת בבוץ ועיני לנכחן תבטנה.
על כן נפשי פתוחה בקרבי לשמוע יותר, לראות יותר, לגמוע יותר מן העסיס העסיס הזה.
על כן יחיוני הרוחות, יפליאוני מראות העננים, ישמחני הירק הרב המכסה על הכל מסביב.
על כן לא נואשתי עדיין בחיים האלה, ולא אמרתי די בעמלי והצמא הגדול ימלא לבי ובשרי.
על כן אקוה עוד בארץ הזאת, ואשאף עוד, ואפעל עוד, ואוֹהב, ואערוג ואכאב עוד ועוד ועוד…
אני נוסע ונוסע, ואתי נוסע הגליל.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.