רשימה כללית לעת עתה¹

א. הקדמה    🔗

מה הביאני למלאכה זו? – מִמִּלּוֹן מעשי למדעי. – היש מבחינה המדעית צרך בְּמִלּוֹן הלשון העברית של כל הדורות? – פקפוקי קצת החכמים. – קצת דמיון לזה בענין הלשונות העתיקות יונית ורומית. – דעות החכמים בעלי סמך בחכמת אלה הלשונות. – Thesaurus Linguae Latinae. – המחשבה אדות חבור מלון כזה ליונית. – דעות החכמים אדות זה. – דעת צונץ בנוגע להלשון העברית. – דברי שטינשנידר בהקדמה לתגמולי הנפש. – פרופ' גולדנתל במחברתו Grundzüge. – דעות חכמי זמננו: דר' ברלינר, גולדציהר, בכר וכו‘. – קשי מלאכה זו. – העדר מלאכות ההכנה לזה. – איך העזתי לקחת עלי מלאכה זו? – איך קבצתי החמר? – קריאת כל הספרים למיניהם מן המשנה ועד הספרות האחרונה ורשימת המלים וכו’. – מְחַבֵּר אחד או חבֶר מְחַבְּרִים? – הטוב והרע שבכ“א משני הדרכים. – מלון האקדמיאה הצרפתית ו Litré. – יעקב גרים ואחיו וכו'. – מהותו של המִּלּוֹן. מִלּוֹן הלשון העברית של כל הדורות. – הגבול בזמן: מן התנ”ך ועד דורו של יל“ג. – רשימה שלמה מהמלים העבריות, בין שֶעִקָּר לדתם בתוך הלשון העברית בעצמה בין שנכנסו לתוכה מתוך הלשונות השמיות האחיות. וכמו”כ קצת מלים שאולות (Lehnwörter) מרומית ויונית שכבר קנו להן זכות אזרח בלשון העברית. – שאר המלים, הארמיות, והיוניות והרומיות שבתו“מ תבואנה בכרך מיוחד של המִלּוּאים. – שמות עצם הפרטים שבתנ”ך ותו“מ כמו”כ בכרך זה. – הסדר עפ“י השרשים או עפ”י א“ב גמור. – מנהג קדמונינו והמִלּונים הערבים. – מנהג מחברי זמננו. – דעות מתחלפות של חכמי זמננו בענין זה: J. Grimm, Nöldeke, Delitzsch וכו'. – אצל כל שרש זכרון כל הנגזרים ממנו לא בלבד במקרא אלא גם בתו”מ והספרות שלאחרי התלמוד. –פרוש המלים. מבחן חדש מלא של משמעות כל המלים שבמקרא ובתו“מ עפ”י המקֻבל באֻמָּה ודעת הקדמונים שלנו ודעות החדשים. – הכלל העקרי שלי: דברה תורה כלשון בני אדם – כל פרוש שאינו עושה את מליצת הכתוב טבעית, כלשון בני אדם, אינו אמתי. – הגדרת משמעות המלים בעברית גדר מספיק ומבאר את הכונה בדיוק. ותרגום בשלש הלשונות העקריות. – מלבד הפרוש העקרי האמתי. אם על סמך אחד מגדולי המפרשים נהוג השמוש במלה זו בספרות במשמעה שיחס לה המפרש ההוא, נרשמה גם משמעה זו בתור אחת ממשמעות המלה שקבלה אח“כ. – הסתעפות המשמעות, עד כמה שזה אפשר, לפי טבע המושגים ולפי סדר הזמנים, ואם באה המלה במקורות קדומים במשמעה מאֹחרה לפי טבע המושגים, סדר הזמנים קֹדֵם. – המשלים מהמקרא, תו”מ והספרות שלאחרי התו“מ, – כמותם במדה ובמספר. – עד כמה שאפשר לפי סדר הזמנים. – החקירה הלשונית בכל מה שנוגע להמלה, פרושה ודקדוקה וכו' למן הקדמונים ועד החדשים לפי סדר הזמנים. – דברי הקדמונים שלנו עפי”ר בלשונם ממש. – התועלת מזה. – ההשואה הלשונית עם שאר הלשונות השמיות. – חשיבות הלשון הערבית בפרט, החיה והרחבה, בבחינה זו. – הסעדים והעדיות מהלשון הסורית והערבית עפ“י המלונים הלאמיים הקדמונים שלהם ועפי”ר בגוף לשונם. – חשיבות דבר זה לודאות ההשואה ודיוקה. – פרוש המלים התלמודיות בפרט עפ“י עדותם של הגאונים הקדמונים שאצלם היתה עוד מסורה חיה. – בפרוש שמות הכלים וכדומה, דעת הרמב”ם מכרעת, שהיה לו חוש לשוני, וחקר ודרש בענין זה למראה עינים, בארצות המזרחיות. – הפרושים החדשים שלו רֻבם מקַימים הנסחה המסורה נגד דעת החדשים המְשַׁבְּּשִׁים – לא מפני משא פנים להמסורה אלא דרך עמק פשוטו של כתוב ועל סמך הלשונות האחיות ועפ“י הכלל “דברה תורה כלשון בני אדם” וזהו מה שנותן יותר כח להוכחת אמתות הנסחה המסורה. – נקוד המלים התלמודיות עפ”י הקריאה המסורה של האשכנזים, הספרדים והתימנים, בפרט של שני האחרונים, שאצלם המסורה של קריאת המלים יותר קבועה ונמסרת באמת מרב לתלמיד מדור לדור. וכמו“כ עפ”י הנקוד של משניות מנקדות כ“י עתיק בביה”ס פרמה, וקטעי משניות מנקדות מהגניזה בביה“ס בריטיש מוזיאום,‏ בודליאנה, אלקן אדלר. ביה”ס לרבנים של ד“ר שכתר, סדורים ומחזורים עתיקים (כ“י ד”ר קויפמן לא היה בידי). –מלים מנקדות במשנה עם גוף הפרוש להרמב”ם. – נרדפים, ובמלים של מֻשגים כלליים המלים לכל המֻשגים השַׁיכים למושג ההוא. – תועלת מעשית ומדעית. – נשמטים, הערות חכמים ומה שנזקף לו עוד במשך זמן העבודה מכ“י שנתפרסמו בזמן האחרון כמו”כ ‏בכרך המלואים. – שם הספר. – השמות הקודמים: אגרון, ערוך, ומזמן החדש: ספר מלים. – השם החדש: מִלּוֹן. – העזרה הרוחנית. חכמים, בתי ספרים, וכיוצא בזה. העזרה החמרית, יחידים וחברות. – פרטי ההדפסה, האותיות וכו'.

ב. המקורות    🔗

א. המקרא. – כ“ד ספרי התנ”ך הם היסוד והאוצר של שארית הלשון העברית הקדומה. – אמתות הנסחה המסורה שלנו נתקַימה בכללותה גם ע“י החקירה המדעית. – כבר גם Spinoza. – הכתבות. – שנוי בדעות החדשים בענין זה. – עדות קצת החדשים: Grimme, Nöldeke נגד König, Buhl, Bickell ועוד ועוד. – גם הנקוד בכללו נתקַים. – הראיות לזה. –ערכם של התרגומים הקדמונים, LXX, Hexapla, הירונימוס, מבחינת קיום אמתות צורת הלשון העברית הקדומה כמו שהיא בנסחה המסורה שלנו. – שנוי נסחאות קניקוט והתנ”ך החדש של גנזבורג. – הגהות של הבקרת החדשה. – הפרושים החדשים שלי על סמך החקירה הלשונית הביאוני לדחות רֹב ההגדות האלה ולקַים הנסחה המסורה, שהתקשו בה החדשים רק מפני שנעלם מהם פרושן האמתי של המלים. – כתיב וקרי, מהותם וטבעם. –עפי“ר הכתיב הוא יותר קדום ואמתי, אך מבחינת הלשון “אלה ואלה דברי אלהים חיים”, מפני שכ”א בזמנו היה מקֻבָּל באֻמָּה. – מפני שלא עלה עדַין לקבע בודאות מדעית זמני כ“א מחלקי התנ”ך, לא דקדקתי דקדוק גמור בהבאת המשלים במקדם ומאחר זולתי בין שני הזמנים, ומן צחות הלשון וטהרתה וזמן הנטיה להירידה ולרוח הלשון הארמית.

ב. הכתבות. – חשיבות הכתבות בכלל מבחינת הלשון. – עד כה לא נגלו הרבה כתבות מזמן העברית הקדומה. היהודים לא כתבו כמעט על אבן. – הכתבות היותר חשובות: לוח החדשים של גזר. זמנו (אולי מימי השופטים). – כתבת השלח. זמנה (מימי מלכי יהודה הראשונים). – כתבת שושן. זמנה (עכ"פ לפני הפרסים). – החותמות העברים שנגלו בזמן האחרון. זמנם (קצתם בודאי מימי המלכים) ומהותם. –החרסים ((ostraca בגזר, ביריחו, בחפירות שמרון. זמנם. – המשקלות: בקע, נצף (?), פים (נזכר גם במקרא: והיתה הפצירה פים). – המטבעות. – חשיבות כלן להלשון מבחינת הצורה הדקדוקית לפחות של האותיות אם לא של הנקוד ולאוצר המלים. – גם כתבת מישע, אעפ“י [שהיא] מואבית. אמתותה מתקימת גם ע”י גוף העברי של בן סירא: אשיח – אשוח. – להזמן השני של הלשון, כתבות בכתב אשורי: כתבות על מצבות וכדומה. – מאימתי התחילו היהודים לכתב על גבי מצבות. בזמן התלמוד כבר כתבו: הקורא כתב שעל גבי הקבר וכו'. – כתבת בני חזיר. – הכתבות ב Cl. Ganneau–,Rec. d’Arch. Chwolson CIH, Ascoli, Rép. d’Epigr.

ג. בן־סירא. – מה שנשאר ממנו בתו“מ. – גוף העברי מהגניזה שנגלה ע”י פרופ' שכתר. – אמתותו. ראיה גם מן אשיח ואשוח שבכתבת מישע. – מהותו הלשונית. – הוצאות שכתר וטילור, לוי, סְמֶנד, פֶּטרס, [ד.] כהנא.

ד. קטעים עבריים מזמן החשמונאים: מעשה בינאי המלך וכו' (קדושין סו.) וכדומה.

ה. התלמוד. – המשנה. – כמו המקרא להעברית הקדומה כן המשנה להעברית של הזמן השני, היא האוצר והיסוד לה. – דעתו של צוקרמנדל בענין המשנה אפילו אם יש לה קצת יסוד, אינה פוחתת כלום מחשיבותה בבחינה הלשונית. – משניות הדפוסים. – משנה שבגמרה ירושלמית ובבלית של הדפוסים. מתניתא דבני מערבא. – משנה כ“י פרמה. – משנה כ”י עם גוף פרוש הערבי של הרמב“ם וההוצאות מזה של דרנבורג ואחרים. – קטעי כ”י מהגניזה. – הוצאת שטראק. – תוספתה. נוסחה הדפוס והוצאת צוקרמנדל. – חשיבותה הלשונית. – גם אם צוקרמנדל גדש הסאה יותר מן המדה, עכ“פ בזה אין ספק כי היא יותר ארצי־ישראלית בבחינת הלשון, ויותר עברית באוצר מליה. – מכילתא, ספרא, ספרי. – מהותם הלשונית. – סדר עולם רבא וזוטא. – גמרה תלמוד ירושלמי. – זמנו. – חשׁיבותם הלשונית של החלקים העברים שבו. נושאים יותר חותם החיים עליהם. – יותר הבלעת אותיות: כילו־כאלו, וכו'. – מעמד הנסחה המשֻבשת. שרידי הירושלמי של גנזברג. – שנויי נסחה של רטנר. – הוצאת לונץ. – הפרושים. – גמרה מסכת נדרים ונזיר שבבבלי. תכונתה הלשונית יותר של ארץ ישראל. – גמרה תלמוד בבלי. – מהותם הלשונית של החלקים העברים שבה. מעמד נוסחת הדפוסים. – שנויי נסחאות. דקדוקי סופרים ועוד. –הכ”י הוצאת שטראק. – האגדה, מוצאה בארץ ישראל. – חשיבותה הלשונית. – המדרשים וזמניהם. מהותם הלשונית. – מעמד נסחאות הדפוס. – הוצאת ד“ר תיאודור. – הפסיקתות. – פסיקתא דר”כ. –פסיקתא רבתי. מהותה הלשונית. – (ויהי כאשר סרחה הצאן). – מדרש תנחומא. – המדרשים המאחרים. – פרקי דר"א. זמנו, לשונו. – יותר לזמן הגאונים. – ספר יצירה. זמנו. חשיבותו הלשונית.

ו. התפלות הקדומות. – זמנן. מהותן הלשונית. – סדור‏ רב עמרם גאון. – סדר תפלות שביד החזקה. –המחזורים והסדורים העתיקים.

ז. הפיוטים. – ארץ מולדתם ארץ ישראל. – תחלת זמנם, פיוטי הפיטנים הראשונים. יוסי בן יוסי, ינַי, ר“א קליר, ר”ש הבבלי. – מהותם הלשונית. – יצירת מלים על יסוד שניות השרשים. – זכותן בלשון. – גם מלים שנוצרו בטעות בלשון, אם נתקבלו, יש להן זכות. – משלים מן הלשונות החיות. – הקטעים מהגניזה. – פיוטי הספרדים. ר“י בן אביתור, יצחק גיאת, ר”י שטאנש, רשב“ג, רמב”ע, ר“י הלוי, וכו'. –פיוטי הצרפתים והאשכנזים. רגמ”ה, רש"י, וכו'.

ח. הספרות של זמן הגאונים. – שו“ת ופרושי הגאונים הקדמֹנים. – אוצרות הגניזה. – כמו שהאירו אור חדש על דה”י של הזמן הזה, כן נתנו לנו חֻליה שהיתה חסרה בשלשלת התפתחות הלשון אחרי זמן התלמוד. תרגום התלמוד לעברית של רב יהודאי גאון (הלכות פסוקות). – ספרי רסע"ג: האגרון, קטע גוף העברי של הגלוי (סעדיאנה), התשובה על חוי הבלכי (ד"ר דודסון).

ט. ספרי המדע והמחקר הראשונים. – אסף הרופא. זמנו. מהותו הלשונית. – משנה מדות. זמנה ומהותה הלשונית. – חבוריו המחקריים של ר“י ברצלוני, של שבתי דונולו. ספרי ראב”ח הנשיא. – כתר מלכות של רשב“ג. – ספרי ראב”ע. – המדע של הרמב“ם. תרגומי גיקטיליא, ראב”ע, אבן תבון וההולכים בעקבותיהם. – מהותם הלשונית והרחבת הלשון. – ספרי המדע המקוריים. – יסוד עולם של ר"י ישראלי וכו'.

י. הפוסקים, המפרשים, שו"ת. – חשיבות השו"ת להלשון. – הן נושאות ונותנות בכל עניני החיים ומקרי יום יום. – יצירת מלים להענינים המדֻברים בהם.

יא. ספרות הקראים. – מהותה הלשונית. – קצת יצירותיה המקוריות: סבל הירושה, תפוגה, קנץ וכו‘. ספרי חכמי הקראים הקדמונים: האשכול, גן עדן וכו’.

יב. ספרות הקבלה. – מהותה הלשונית. יצירותיה למושגים דקים מאד. מלים מתוך הלשון עצמה.

יג. השירה והמליצה. – תחלתה מזמן חסדאי, מנחם, דונש, ואילך.

יד. פנקסאות הקהלות. – ספרי זכרונות ושמדות וכו'.

טו. הספרות החדשה מזמן ההשכלה. – ספרי רמח"ל, המאספים העתונים וכו'.

ג. רשימת ספרים    🔗

רשימת הספרים שהובאו מהם משלים ועדיות להמלים עפ“י סדר א”ב. – רשימת ספרי המדע הקדמונים והאחרונים שהשתמשתי בהם בספרי. – רשימת ראשי תבות שבהמלון.

ד. הלשונות השמיות    🔗

הגוים השמיים. – מקום מושבם. – מקור מוצאם. – ארם או ערב? – המסורה היהודית. – אין להמדע ראיות מוכיחות נגדה. – דעות החכמים בשאלה זו. – מהותן של הלשונות השמיות. הלשון השמית הכללית. – המסורת היהודית: ויהי כל הארץ שפה אחת ודברים אחדים. – דור הפלגה. – החקירה המדעית מקַימת ומאשרת כל זה. – האפשר להחזיר ולבנות את הלשון השמית הקדומה הכללית? – הצורות הקדומות של הלשון השמית שבכתבי תל אלעמרנה. – באיזו מן הלשונות השמיות נשמרה הצורה היותר קדומה של הלשון השמית הכללית: אשורית, ארמית, עברית או ערבית? – הקרבה בין הלשונות המתחלפות. – הסעיף העברי הכנעני. – ארמית, עברית, כנענית, מואבית, אדומית. – שני קטעים מלשון ישמעאלית במקרא. – טִבָּהּ של הלשון הכנענית ודברי הימים שלה. – הלשון העברית בתוך הלשונות השמיות.

ה. הלשון העברית    🔗

לשונם של בני אברהם. – המסורה היהודית. – יעקב קרא גלעד ולבן יגר שהדותא. – צורתה הקדומה לפני זמן המקרא. – שארית מהצורות הקדומות בתוך המקרא. – התרכבות והתמזגות של קצת אותיות וקולות זה בזה. – דברי הימים של הלשון מזמן המקרא ואילך. – צורתה הקבועה. – סגלתה הקדומה להטות את שלש התנועות העקריות…² ל…³. – לא בזמן אחד. ציונים לזה. לשון המונית. – קצת רשמים במקרא. – לשון האשה התקועית. – הבדלים בין השבטים והמקומות. – שבט אפרים. – שִׁבלת–סִבלת. –אולי גם אשר–שֶׁ. – הכתב הקדום. – האלפבית. – זמן מרום עזה ותפארתה. – העם לא הבין ארמית. –הנביאים הראשונים. – טבעה ותכונתה. – זמן הנטיה לירידה. – הסבות. – בגולה. – תחלת כביָתה בפי העם. – התגברות הארמית. גם בארץ ישראל. – פעֻלת עזרא ונחמיה. – השנוי הגדול: כתב אשורי במקום הכתב הקדום (דעץ, רעץ, לבונאה). – עדות התלמוד. – זמן המארע הזה. סבתו וכו‘. – עד אימתי השתמשו בהכתב הקדום? – מטבעות החרות. – עודנה לשון מדברת בפי העם, בפרט הגדולים, החכמים. – דורם של החשמונאים. – מלחמות החרות וחשיבותן מבחינת הלשון. – הלשון היונית. – זמן המשנה. עוד הלשון מדברת בפי גדולי העם. – בבית רבי דברו הכל בעברית. – מהותה של לשון המשנה. אינה לשון מלאכותית או רק ספרית. עם הארץ דבר כמעט כלו ארמית, אך עוד הלשון העברית משמשת בחיים בפי החכמים וכו’. ועוד המסורה החיה של הלשון חזקה. – בזכות ישראל שהם מדברין בלשון עברי (קטע מכילתא דרשב"י,…⁴) – דעות א' גיגר וגרץ (בקרת לספרו של גיגר) ודעות חכמי זמננו. – מחקרי בזכרונות ועד הלשון על זה. – מהותה הדקדוקית ואוצר המלים. – אוצר רב של מלים עבריות טהורות, נושאות עליהן חותם החיים. – יותר נסתגלה למו“מ בענינים עיוניים מפשטים. – היא המשכת הלשון ההמונית של זמן המקרא. – צורות קדומות שהיו אולי נהוגות רק בלשון ההמונית מזמן המקרא צפו על פני הלשון ודחו צורות הלשון הרגילה של זמן המקרא. – לשון תורה לחוד ולשון חכמים לחוד. – דעות חכמי הלשון על [לשון המשנה]. – קצת המלים נשתנית משמעתן (תורה קראה לאשכול תירוש ובני אדם קורין לגרוגרת תירוש, ירוש' נזיר ב.א). – וקצתן נשתנה המין: לשון, שדה, וכיוצא בהן. – נטיַת נל”א כמו נל“ה. – פעֻלת הלשון היונית והרומית. – הרבה מלים זרות נדחקו לתוך הלשון העברית. – רבי מאיר קנאי ללשון העברית: כל מי שקבוע בא”י ומדבר בלשון הקדש. רבי צח הלשון. – זמן הגמרה בא“י ובבבל. – הבדל הלשוני. בא”י יותר לשון דבורי, ביותר הבלעת אותיות (כילו־כאלו וכיוצא בזה..), ובבבל יותר דקדוקי. – שתי הלשונות, העברית והארמית, משמשות בערבוביה גם בפי החכמים. מתחיל בעברית ועֹבר לארמית ושב לעברית וחזר חלילה. – זמן השתנות האחרונה של הברת…ל…,…ל…, …ל…⁵. – ספרדים, אשכנזים ותימנים. – מקור ההבדל בהברה. – איזו מהן יותר קרובה להברה הקדומה. – ערך עדותם של התרגומים היונים, בפרט של עקילס וכמו“כ של…⁶. – המאֹרע הגדול. תקון הנקוד. המטרה. – חשיבות הדבר לשמירת צורת הלשון וקיומה. – זמן הגאונים. – עוד הדבור בעברית לא כבה כלו מפי העם. – עדות רסע”ג בהאגרון: שיח ישיחו בה עם אלהינו בצאתם ובבואם ובכל משא ידם ובהדרי משכבם ואל עולליהם. – התחלת הפיוט בא“י. – תכונת הלשון הפיוטית של הפיטנים הראשונים. – כחו וגבורתו של הענק שבהם ר”א קליר. – בטול טענות ראב“ע עליו. יצירת מלים על יסוד שניות השרשים. – גם מלים שנוצרו בטעות אם נתקבלו יש להן זכות בלשון. – ראיות מהלשונות החיות. –…⁷ ובגרמנית… וכיוצא בזה. – שמות רבים ע”מ פעלון. – חשיבות הפיוטים מבחינה הלשונית. – פעלת הקראים. – תחלת התחזקות הלשון הערבית. – הנזק והתועלת מזה להלשון העברית. – פריצת הגדר לכתב ספרים בחכמת ישראל בערבית. רסע“ג והבאים אחריו, ואפילו הלאמי ר”י הלוי. – הטענה בדבר קֹצר הלשון. – כחה וגבורתה גם להמדע נגלתה בספרים המדעיים של ראב“ח הנשיא, ר”י ברצלוני, דונולו, ראב“ע וספר המדע של הרמב”ם בעצמו. – רמב“ם כתב אפילו מכתבים בערבית גם לתלמידו עקנין שידע היטב עברית. – נצני ‏ המליצה והשירה בעברית, חסדאי, מנחם ודונש ותלמידיהם, שמואל הנגיד וכו'. – הוכוחים בדקדוק הלשון תופסים מקום חשוב בחיי גדולי ישראל, בסוד שרים ורבי המלכות. – פעלת רוח הערבים. עוד הדבור בעברית נהוג במקומות פגישת יהודים מארצות מתחלפות. – עדות הפרחון. – המליצה החרוזית. – מרום עזה ותפארתה של השירה העברית. – רשב”ג, ‏ר“י הלוי, רמב”ע. – המתרגמים הראשונים.‏ גיקטיליה, ראב“ע, אבן תבון, יהודה חריזי וההולכים בעקבותיהם. – הכנסת מלים בלשון ערבית בכונה ושלא בכונה מפני שגירת הלשון הערבית בפיהם. – אלה המלים נתאזרחו מהרה בתוך הלשון העברית מפני הדמיון הגמור בין שתי אלה הלשנות. – אוצר המלים של הלשון העברית נתעשר מאד. – הגון הערבי של סגנון המתרגמים. – הנפתולים הקשים בתחלה של הלשון עם החמר החדש והסתגלות הלשון והנצחון הגמור. – פעלתם הגדולה של המתרגמים להרחבת הלשון ולקביעת סגנון עיוני מחקרי מספיק לכל צרכי המחשבה העיונית לכל פרטיה. – סגנון המחקרי המדעי המקורי: ראב”ח הנשיא, ר“י ברצלוני, שבתי דונולו, ראב”ע, רמב“ם (המדע) ר”ש אבן תבון (יקוו המים), רלב“ג, העקרים, רש”ט פלקיירא, קלונימוס (אגרת בע"ח), העקדה, ר“י אברבנאל וכו' וכו'. – בזמן זה נוצרו הרבה מלים גם מגוף אוצר המלים העברי, אך מכל הצורות הרבות של השמות שהשתמשה בהן הלשון העברית הקדומה לא השתמשו הסופרים של הזמן הזה ליצירת שמות חדשים אלא במשקלים: פעילה, פעול, הפעלה, הפעלות, התפעלות, פעלן, פעלנות, פעלות, פעלותיות. – שאר המשקלים לא היו מורגשים אצל הסופרים כמו כח יוצר לשוני. – המפרשים והפוסקים. – סגנון חכמי צרפת ואשכנז. – רש”י מרחיב הלשון. – יצר מלים חדשות שלא במתכון בחוש לשוני גדול. – ר“ת, רשב”ם, והבאים אחריהם. – לשון פחות טהורה ודקדוקית, אך יותר טבעית, חיה. – הלשון העברית היתה אצלם כלי שמוש לא בלבד לתורה אלא גם לעניני החיים, למכתבי רעות, למו“מ, חשבונות, וכדומה. – סבת ההבדל בין ארצות לשון הערבית וארצות לשונות המערביות. – זכותם של חכמי הארצות המערביות ששמרו לנו את הלשון העברית לפחות בחצי חיים ולא יצאה לגמרה מהשמוש כמו בארצות הלשון הערבית. – הקבלה וערכה להלשון ויצירותיה שיצרה. – זמן קלקול הסגנון. – הסגנון המפֻתל והמרוצץ של ההקדמות, וההסכמות, בפרט של הספרדים. – התחדשות הלשון הספרותית בזמן החדש. –רמח”ל. – זמן ההשכלה. –המאספים וכו‘. – הפסק פתאמי בהתפתחות הטבעית של הלשון והתאמצות להחזירה לאחור לצורתה בזמן המקרא. – טהרת הלשון – כל מלה שלא באה במקרא איננה טהורה אעפ"י שהיא עברית בלי שום ספק, כמו כל השמות והפעלים העברים שבמשנה ותוספתה. –טענות הלשון בעצמה על זה בהצופה של אֶרְתֶּר. – דברי פרופ’ גולדנתל. – דמיון לזה בלשון היונית:… ובלשון רומית:..⁸ – הנזק שהגיע מזה להתפתחות הטבעית של שתי אלה הלשונות. – הנזק שהגיע להתפתחות הטבעית של הלשון העברית – דלדול הלשון. – הטוב שהגיע להלשון העברית מתנועת טהרת הלשון. – התחדשות רגשי יפי הלשון ותקונו. –בן זאב יֹצר מלים חדשות כמו מדעת. – האמן הגדול אברהם מַפו. – בעלי הסגנון הרחב והצח: רמ“ד, רנה”ו, שי“ר, שד”ל, סטנוב, מ“א גנצבורג. ש. אברמוביץ בתולדות הטבע, יל”ג בעצמו בימי בגרותו. – העתונים ‏ המדיניים, המגיד וכו‘. –המלים אמנם עבריות אך הרוח של הלשון מגרמנית. – הכותבים ‏ השתמשו במלים מרכבות למֻשגי המדע מפני לא ידיעה בספרות המדעית הרחבה של הזמן הקדום שכבר נוצרו בה מלים הרבה למֻשגי המדע בפרט בחכמת הרפואה וכד’. ‏ בעלי המעבר. – הלשון העברית אינה צריכה לשמש אלא למעבר ללשונות ארפיות לאותם היהודים שאינם יודעים עדין לשונות חיות. – משה ליב לילינבלום וחבריו. – הלאמיים. – פרץ סמולנסקי. – הלשון העברית רק כלי שמוש לחכמת ישראל. – תחית הלשון בדבור. – הפלא הגדול בדברי הימים: לשון מתה שבה לתחיה בדבור פה. – בארץ ישראל בפרט בירושלם, חברון, צפת וטבריה היה דבור בעברית נהוג בין היהודים במדה מן המדות, מפני שהיה בהן קבוץ גליות מארצות מתחלפות. – נוצרו מטבעות לשון של דרך ארץ ויחס הדדי. – חשיבות מעשה זה גם מבחינה המדעית. – מפי עוללים ויונקים. – הרבה חזיונות לשוניים שגלו חכמי הלשונות בחקירותיהם אנו יכולים להתבונן עתה עליהם בעצם התהוותם הטבעית. –ּפעֻלת הקש הלשון ([Analogie]) אצל הילדים ‏ מדברי עברית. – איך מסתגלת הלשון לצרכי החיים של זמננו. – יצירת מלים חדשות. – יסודות הדבר עפ"י המדע. – המקורות למלא מה שחסר בלשון. הרצאותי בענין זה בישיבות ועד הלשון.

ו. דברי הימים של הדקדוק    🔗

תחלת הדקדוק אצל כל אֻמה ולשון. – אצל האשורים. – היונים. – אצל הסורים והערבים. – קצת רשמים בתלמוד ומדרשים. המסורה, זמנה ודברי הימים שלה. – הנקוד. – אמתות הנקוד של המסורה מתקימת בכללותו על פי ההסכמה הכללית שבין הקריאה המסורה ובין העתקת המלים אצל השבעים, יוסף, הֶקְסַפלה וכו'. – ההבדלים הדקים בגוני ההברה. – המדקדקים הראשונים. – ספר יצירה. – בן אשר ובן נפתלי. – רסע“ג. – אבות הדקדוק העברי: ר”י חיוג ור“י אבן גנאח. הוא העלה את חכמת הדקדוק העברי למרום השלמות האפשרית בזמנו. – ראב”ע. – רד"ק. – השטה החדשה בתכונת התנועות. – שאר המדקדקים היהודים. התחדשות הדקדוק המדעי בזמן החדש…⁹. – החֹקרים החדשים…¹⁰. דקדוק לשון המשנה. – גיגר…¹¹

ז. דברי הימים של המלונים    🔗

תחלת המלונים אצל האשורים והבבלים. – אצל היונים. – אצל הערבים. – המלונים הראשונים ללשון העברית. – קצת רשמים בתו“מ. – ר' צמח גאון. – האגרון. – מחברת מנחם בן סרוק. – השרשים של ריב”ג. – הפרחון. – הערוך. תכונתו וחשיבותו. מיֻסד על פרושים מקבלים מהגאונים. – ערוך השלם של קוהוט וערכו. – תנחום הירושלמי. – השרשים של הרד“ק. – בוקסדורף והבאים אחריו. – מלונים קטנים להלשון המחקרית. – הזמן החדש. – המלונים המדעיים מזמן גֶזֶניוס. – האוצר של בן זאב. – של לוי להתלמוד ומדרשים, של יסטרוב. –האוצר של רש”י פין.

ח. דקדוק הלשון העברית לפי הזמנים    🔗

זמן שלפני המקרא. – זמן המקרא. – זמן המשנה. – דקדוק הלשון כמו שהיא נהוגה.