דוד פרישמאן נולד בשנת תרכ"ה בחמישי לירח טבת לאביו שאול, שהיה סוחר הגון, בעל בית־מכונות יד למעשה ארג בעיר זגירז', פלך סטריקוב.

זגירז' זו, הקטנה והשוקטה, שבה נולד פרישמאן, סמוכה ללודז', שהיתה גדולה והומיה אף בימים ההם. דבר זה יכול לשַׁמש סמל לחייו של פרישמאן. הליריוּת והאִידִילִיוּת קרובות אצלו תמיד קרבת מקום וזמן אל המודרניות והקולטוריות. פרישמאן הלירי והאידילי ביותר בין הסופרים העבריים הוא ביחד עם זה גם היותר מודרני וקולטורי אשר ביניהם. הוא, המדבר תמיד בגעגועים ובלב הומה על חיי העיר הקטנה וסדריה, הוא בן־הכרך במובנה המלא של המלה. הקוים היותר רכים ודקים, פשוטים וישרים של בן־העירה התאחדו והתמזגו אצלו עם הקוים היותר ממֻתחים וחזקים, מָרכבים ומרֻבים לאין מספר של בן־הכרך.

בין זגירז' הקטנה ולודז הגדולה הפסיק בימים ההם איזה יער. היער הזה, שכשהוא לעצמו לא היה גדול ומסֻבך ביותר, קבל בדמיונו של המשורר־הילד צורה אחרת לגמרי. בדמיונו היה זה לאחד המקומות הנפלאים והנוראים אשר בספורי “אלף לילות ואחד”, ולב הילד נמשך בתמהון ופחד אל המקום הנפלא והנורא. היער הזה השאיר בזכרונו של המשורר רֹשם לא ימחה, עד שהציב לו ציוּן יפה באחד מספוריו (“הוא נפטר”), שממנו יש לראות את כל אהבתו הרַבּה של הילד אל הטבע ואל המרחב. גם שנים אחדות אחרי־כן, בהיות כבר הילד לנער, היה אוהב להיות תועה ביער זה, בשביליו הנעלמים, ולחפש… לחפש דברים שאין למצוא אותם, לא ביער זה ולא ביערות אחרים, ואף לא במקום אחר…

בהיות הילד לא־הרבה למעלה משנתים עזבו אבותיו את זגריז' לגוּר בלודז.

אביו של פרישמאן, שאול, היה סוחר פקח, בר־אורין ועם זה גם משכיל במדה ידועה ואמו – שמה היה פרֵידא־בילא – היתה גם היא משכלת. שניהם היו חרדים ואדוקים ובין בני משפחתם נמנו רבנים; ואולם בכל־זה היתה גם רוח חדשה מנשבת בבית. אצל “יסוד ושורש העבודה” היה נוטל את מקומו גם שילֶר. את הילדים כבר חנכה איזו אֹמנת נכריה, היודעת לשונות זרות, ועל ידה נתחנך גם הילד דוד, אף כי זו לא גרעה את חלקו מה“חדר” וה“מלמד” ו“בית־המדרש”. בשעה הרביעית לפני עלות השחר היה הנער קם משנתו ללמוד את שעורו בגפ“ת, אחר־הצהרים היה לומד גרמנית וצרפתית אצל האֹמנת ובערב היה מעַין ב”קל“ח פתחי חכמה” או ב“מסלת ישרים”.

ביתו של שאול פרישמאן היה בכלל בית מיֻחד בבחינה זו. בשבת אחת היה האֹרֵחַ שישב אל השלחן איזה רב, ובשבת השניה היה מֵסב שם אליעזר־צבי הכהן צווייפל או גם אב"ג.

הילד דוד היה בעל כשרונות נפלאים, בעל תפיסה מהירה, וביחוד בעל זכרון נפלא. אולם הילד הנפלא הזה, שהיה גם ימים רבים אחר־כך ל“ילד הנפלא” של הספרות העברית, לא היה שובב כלל, כרגיל בילדים ממין זה. הוא, זה שמזלו גרם לו להיות נקרא בפי רבים בשם “קונדס” ו“שובב”, פרישמאן זה לא היה אף בילדותו לא קונדס ולא שובב, אלא הצטַין דוקא באיזו סריוזיות מיֻחדה. הוא היה בטבעו שוקט ושותק, סגור ומסֻגר בתוך עצמו, הוגה תמיד והוזה וחולם. הוא היה שומר הרבה את כל מנהגי הדת וזהיר בקלה כבחמוּרה. הדבר הגיע לידי כך, עד שפּעם אחת הזיר את עצמו מן הבשר, כי לא האמין לגבי דבר כזה, שגופי תורה תלוים בו, אפילו לאנשים היותר קרובים אליו, אף־על־פי שהיו כלם חסידים ויראים. ביחוד היה עוסק הרבה בכונות ועיון תפלה, כדי להביא את הגאֻלה. ויש שהיה גם יושב בתענית כדי לקרב את הקץ. הנה הוא מספר בעצמו על־דבר חבלי המשיח שלו (“ילדות”, ספורים, כרך ב', 47):

“מתי, אמי, מתי יבוא משיח?”

“משיח?… כאשר ישמרו בני ישראל שבת אחת כתקונה, אז יבוא משיח!”

"ואני שמעתי ולבי פחד ורחב. שבת אחת כתקונה! הלא דבר קטן הוא…

וגם בטרם אגיד הן יבין כל איש, כי אני אני הוא הראשון, אשר ידבנו לבו להתאמץ בכל מאמצי כחו לשמור את השבת האחת כתקונה עם כל הפרטים והדקדוקים; כאשר לא שמר עוד איש מעודו כן אשמור את השבת הזאת. רק אחת היא אשר אעשה: לא אנוח ולא אנוע ממקומי מן הערב ועד הערב, וליתר תֹקף אמהר לבוא ואאחר לצאת לבעבור אוסיף מן החֹל על הקֹדש, וגם בלילה לא אישן, פן אשחית בבלי־דעת.

ואבי גם הוא הלא יעזור לי לשמור גם הוא את השבת כתקונה כמוני. ואמי גם היא וגם אחי וגם דודי וגם דודתי וגם רבקה וגם גיסי וגם יוסף וגם כל האנשים אשר אתנו בבית – כלם כלם ישמרו את יום השבת ההיא.

ואחרי־כן ארוץ גם אל עבר הרחוב השני, וגם ב“חדר” אגיד את הדבר לכל חברי ואתחנן אליהם, וכן אגיד את הדבר גם לראובן ולמרדכי וליונתן ולשמעון וליצחק ולפלטיאל – לכלם אגיד את הדבר ולבי סמוך ובטוח כי כלם יעשו לי את הקטנה הזאת ושמרו את השבת האחת כתקונה. הלא רק שבת אחת היא!

ואל השכנים אבוא ואל השוק אבוא ואל הפרור, ואתחנן ואשאל – מי לא יעשה לי את החסד הקטן הזה?

וליתר עֹז אחלה את פני אבי ורתם גם את הסוסים ונסע אל עיר קיסלוביץ הקרובה מעבר מזה ואל עיר גרידוב אשר מעבר מזה ואל עיר ליקוויצא אשר מעבר משם, ועוד אל יתר הערים האחדות אשר על פני האדמה ואשר לא אדע את שמותיהן, ולבי סמוך ובטוח כי כל איש יעשה לי את הדבר הקטן אשר אני שואל, וכל אשר ימצא ועשה כאשר יבֻקש.

ועל־פי חשבוני הקצר מצאתי כי רק עוד ימים אחדים, ואולי עוד בשבת הקרובה, ואנחנו נוכל להוציא את הדבר הזה לפעֻלות.

וקֹצר רוחי הולך הלוך וגדול, ותקצר נשמת אפי, ותּלא רוחי, ואזהם כל מאכל ולא יכולתי גם לישון".

כאלה היו מחשבותיו של הילד על הגלות והגאֻלה, ולא נפלא הדבר כלל, כי ילד כזה, שהיה בטבעו בודד ומתרחק מחברת הנערים, היה אוהב להגות הרבה גם ב“ספרים הקדושים”, בכל ספורי הנפלאות והמעשיות. ביחוד לקח את לבו“ספר הישר”. הספורים הנפלאים על־דבר יהודה, שהכה ברגלו על־פני האדמה ורעדה כל ארץ מצרים, ועל־דבר מנשה, שלקח את האבן הגדולה והדק אותה בידיו עד אשר דקה והיתה לעפר – הספורים האלה משכו את לבו הרבה והיה הוגה בהם בהקיץ ובחלום.

דבר זה בוַדאי שגרם הרבה, כי נעשה פרישמאן מקֻשר אל הספר. מספרים קטנים עבר במהרה לספרים גדולים ומספורי נפלאות לספורים אחרים. התמדתו היתה גדולה ורבה ובלע לתיאבון כל מיני ספרים, שבאו לידו בכל השפות שלמד.

מורים מצֻיָּנים לא היו לפרישמאן ואף אחד מהם לא עשה עליו רֹשם קים והשפיע עליו השפעה נכּרת. איזה מורה־מלמד, שלמד איתו את הדקדוק ואת התנ“ך במין תרגום”אשכנזי" על־פי מנדלסון, לא היה יכול בודאי להיות למורה־דרך לזה, שהטעם הטוב והרגש היפה נתּן בלבו מאת אלהים, ולזה, שעתיד היה להיות גודע וקוטע כל מיני עצים פשוטים, ואף את אלה שאינם פשוטים לגמרי, המשמשים מורי־ דרך לרבים.

ילד מטפוסו של פרישמאן לא היה צריך הרבה גם למורי־דרך. דיה היתה לו ההתוַדעות הראשונה, שהתוַדע על־ידי המורה, לתנ"ך, וכבר היה ספר זה פתוח לפניו בכל שעה והוא הוגה בו – עד היום הזה…

מ“חמשה חומשי תורה” עשה על פרישמאן בילדותו את הרֹשם היותר גדול ספר“דברים”, זה הספר אשר“חציוֹ מילודיה וחציוֹ מים נוזלים לאט ובנחת ובנעימות, וכמו מתוך איזה יער מלא קסמים הנשכח מאלהים ומאדם” (פרישמאן ב“מכתבים על־דבר הספרות”, 184). הרֹשם של הספר הזה הן נשאר עד היום בשפתו העברית של פרישמאן, אשר גם היא “חציה מילוֹדיה וחציה מים נוזלים לאט ובנחת ובנעימות”.

“נורא” יותר מדי, ולא חפץ לחתום את שמו. באותה שנה נדפס ב“השחר” גם שיר אחד גדול בשם “לטובת הכלל”, שעליו חתם כבר פרישמאן את שמו מפֹרש. השיר הוא בודאי פרי מבֻכּר יותר מן הספור, ופה הנה הולך ומתראה לפנינו יותר גם פרישמאן כמו שהיה עתיד להיות. בנוגע לתֹכן נכּרת בו שוב השפעתו של יל“ג; אולם הנה הצורה היא צורה חפשית והיא נוטה הרבה מן הדרךְ הסלולה אז. ההתחלה והסוף הם כבר פיליטוניים ומזכירים באיזו מדה את שיריו הפיליטוניים של פרישמאן, שכתב אחר־כך, ואת הסטירה שלו על פניהם של בעלי ל”טובת הכלל".

בשנת תרל“ט הדפיס פרישמאן עוד שירים אחדים ב”הבקר אור" של גוטלובּר, ובשנת תר“מ – מ”א את מאמרו החריף נגד פרץ סמולנסקין. הנה פרישמאן מתראה פה לפנינו כמעט בכל גדלו.

במאמר זה אנו רואים את פרישמאן, הפיטן הרך, נעשה פתאם איש ריב ומדון, והוא רב את סמולנסקין בחזקה, אף כי גם כבד אותו קצת וחשב אותו לבעל־כשרון, כנראה ממבטאים אחדים, שבאו במאמר זה דרך־אגב. הוא לא היה יכול, כנראה, נשוא את ההתפארות הרבה של סמולנסקין ואת ההפרזה והפרזַה שלו, כי אזנו הפיוטית וההרמונית של פרישמאן מבחנת הרבה בקולות ובנות־קולות. יודע הוא להבחין בקול בין הקול היוצא מן הלב ובין זה היוצא מחמשת כלי המבטא של האדם…

קרוביו של פרישמאן מספרים, כי בהיותו עוד נער קטן נכנס פעם אחת “מחבר” לבית אביו. אביו לא היה בביתו והמחבר “כבד” את פרישמאן בחבורו ופרישמאן מסר לו שלשה רֻבל של ניר בשם אביו. כשראה זאת המחבר, לקח את הספר מיד פרישמאן וכתב עליו שבחים וקלוסין הרבה לחונן ונותן. אז קם גם פרישמאן ובקש מאת המחבר להחזיר לו השטר של שלשה הרֻבל לרגע אחד וגם הוא מלא אותו שבחים וקלוסין למחבר וספרו – עד שהשטר נפסל כלו…

בשנת תרמ“ג הוציא פרישמאן לאור את מחברתו “תֹהו ובֹהו”, שהיתה בקול רעם ונשמע הקול מקצה המחנה עד קצה המחנה, ומאז מַתחלת בעִקר פעֻלתו הספרותית, שהיתה למתמידה ובלתי פוסקת עד היום הזה. הרֹשם של המחברת היה גדול ורב מאד והיא היתה למכת־מות להמליצים ומכַלי־עולם מן הסופרים העבריים של הזמן ההוא. מובן, שמחברת זו הקימה נגד פרישמאן את כל ה”עולם" הספרותי ההוא שלחמו נגדו בכל מיני כלי־זין.

לפתּח את טעמו היפה של פרישמאן עזרו הרבה בודאי ספרים הרבים מן הספרות הכללית, שהוסיף פרישמאן לקרוא בשקידה גדולה. עוד שנים אחדות קודם לכן התודע פרישמאן אל שני מאורות גדולים כשקספּיר ושפינוזה, שכל אחד מצדו פעל עליו פעֻלה גדולה ורבה. את שקספּיר כֻּלו כמעט שיודע פרישמאן עד היום הזה בעל־פה ושפינוזה גם הוא טבע בו את חותמו מצד אחר. בשקספיר מצא את ההמשך של השירה הנשגבה אשר בכתבי־הקֹדש ואת כל התמצית האנושית ורק־האנושית, הרחוקה עוד יותר מרחוק מזרח ממערב מן ההפשטה השכלית שבספרות העברית של הזמן ההוא. זה בודאי שהשפיע הרבה על יצירתו הגדולה הראשונה, שהדפיס ב“הבקר אור” בשנת תרמ"א, ספורו “ביום הכפורים”. הספור הזה היה כמעט הראשון בספרותנו כספור מהזמן ההֹוה, אשר גבוריו היו אנשים חיים חיים אנושיים ואינם סימנים כלליים ואידיות כלליות, צבוריות. פה כמעט שאנו רואים לראשונה את האדם, השַׁיך אמנם באיזו מדה לאיזה קהל, סוג או מין, אבל איננו רק סמל הקהל, הסוג או המין. שפּינוזה מצדו השפיע עליו מצד אחר לגמרי. ממנו למד פרישמאן הרבה בנוגע למתינוּת המחשבה, בהירוּת ההרצאה והעקביות השכלית.

אחר “ביום הכפורים” באה שורת הספורים בשם “אותיות פורחות”, שהדפיס פרישמאן ב“האסיף” לשנת תרמ“ה – מ”ו. הדברים עשו אז רֹשם כביר, כי בהם הראה פרישמאן את כחו באמנות הנובילה והסקיצה הספורית והיה בזה לסולל דרך חדשה כמעט לגמרי בספרות העברית. בחלקי “האסיף” הראשונים הדפיס פרישמאן גם שירים רבים וגם מאמרי בקרת רבים, בהם מאמרו הפּולימי הגדול עם לילינבלום על דבר שירי יל"ג.

עוד בשנת תרמ“א עזב פרישמאן את בית הוריו ויצא לארץ אשכנז, המקום שינק ממנו בעִקר את יניקתו הספרותית. בבואו לברלין התודע לאהרן ברנשטיין, שקרבהו הרבה וחבב אותו מאד. הוא היה יוצא ונכנס בביתו של ברנשטיין, שבין באי־ביתו נמנו אז ברתולד אויערבַּךְ ופרידריךְ שפּילהגן. ברנשטיין היה אז העורךְ של ה”פאלקסצייטונג" האשכנזי ודבּר על לבו של פרישמאן להקדיש את כחותיו לספרות והעתונות האשכנזית; אולם איזה מלאך פנימי ישב, כנראה, בלבו של פרישמאן ולא נתן לו לקבוע את מקומו מחוץ לספרות העברית. בתור דירת עראי השתמש פרישמאן בספרות האשכנזית, אף כי זו ראויה דוקא לדירת קבע, ואת מקומו קבע דוקא בספרות העברית, שכּלה היא עראית ומקרית.

אהרן ברנשטיין זה, שהיה סופר שנון ובעל סגנון יפה ונמרץ, השפיע גם הוא, כנראה, איזו השפעה על פרישמאן. עד היום הזה מספר פרישמאן ספורים רבים ובדיחות שקבל מפי ברנשטיין, ובהנאה מיֻחדה הוא מוסיף: “את זה ספר לי ברנשטיין”. ברנשטיין זה דבר על לבו לתרגם עברית את ספרו הגדול “ידיעות הטבע”, שתרגם אותו פרישמאן כעבור זמן לא־רב, כששב לארצו. הספר הזה יצא לאור חלקים חלקים משנת 1882 עד 1885 ונתפשט הרבה בין הקוראים העבריים. ממנו שאבו שנים רבות הקוראים העבריים את ידיעותיהם במדעי הטבע ועד היום אין לנו במקצוע זה בדומה לו בספרות העברית.

בראשית שנת 1886 התחיל הד“ר י. ל. קנטור להוציא את עתונו היומי הראשון בעברית, “היום”, והוא קרא אז לפרישמאן, שפרסומו היה אז כבר רב וגדול מאד, לעזור אתּו בעבודת העתון. מעט קודם לכן קרא אותו גם יל”ג לבוא לפטרבורג לעזור אתו בעבודת “המליץ”, שיל“ג היה אז לעורכו; אולם פרישמאן לא קבל את הזמנתו. רגש האצילות שבפרישמאן לא נתן אותו לבוא לשבת בכפיפה אחת עם הארז, זה שהוא בעצמו דן אותו לפנים ברותחין (ב“תֹהוּ ובֹהוּ”) והתקומם נגדו ונגד עתונו, אף כי הארז מצדו נכון היה למחול לו וגם לקרבהו אליו (אגרות יל"ג, כרך ב'); אולם תחת זאת קבל תיכף את הזמנתו של קנטור, שהיה באיזו מדה סולל דרךְ לפני פרישמאן, ב”היום".

בשנת 1895 שב פרישמאן לוַרשה והשתקע בה. אז הוציאה חברת “אחיאסף” את מחברתו “מכתבים על־דבר הספרות”. המכתבים שבאו בחוברת זו היו כלם חדשים.

פרישמאן השתתף הרבה גם בשאר ההוצאות שהוציאה הוצאת “אחיאסף”, ב“לוח” ובמקצת גם ב“השלח”, בימי אחרי העם, ופעם אחת גם בימי ביאליק. ב“השלח” הדפיס את שירו הגדול “משיח” וב“לוח” הדפיס את שיריו “שתי קערות”, “הנדבה”, “אלילים” ועוד הרבה. כל השירים האלה הצטינו במשקל חדש וחפשי, הקרוב אל המשקל הביבלי ובריטמוס מוסיקלי אמתי, והם הכניסו לראשונה לספרות העברית הרבה מהצורות השיריוֹת האירופיות. ב“לוח” הדפיס פרישמאן גם שירים פיליטוניים אחדים, שחתם עליהם בשם “משורר הלוח”.

כשהחליטה אחר־כך (בשנת תרס"א) הוצאת “אחיאסף” לגשת להוצאת שבועון ספרותי, “הדור”, בחרה בפרישמאן לעורך, אף בי רק מפני הדחק ומשום שעולמנו הספרותי חסר עורכים הוא. בדין וחשבון של הוצאת “אחיאסף” של השנים ההן מוצאים אנו כעין התנצלות על שחברה לאֻמית כ“אחיאסף” בחרה בעורך כפרישמאן, החשוד, כנראה, על “מינות” ואינו נושא תו של “לאֻמיות” על בגדו. כעין רמז להתנצלות זו יש למצוא גם במכתבו של אחד־העם, בגליון הראשון של “הדור”, להעורך הפלאי, שיראו, כנראה, אף לגלות את שמו “הנורא” בקהל.

בשנת 1897 תרגם פרישמאן קבץ של “הגדות אנדרסן”, שהוסיף עליו הקדמה מצֻיָּנה.

בו בזמן תרגם בעד הוצאת “תושיה” את הספור “על שפת הים” של שפּילהגן ובשנת 1899 נגשה “תושיה” להוציא את מבחר כתביו של פרישמאן בשם “כתבים נבחרים” בארבעה כרכים, שנגמרו רק בשנת 1905. אולם ראוי לצַין בזה, כי להוצאה זו לא נכנסו מאמרי הפולמס של פרישמאן, שהיו “נוראים” גם להוצאה ספרותית כ“תושיה”, וגם את השירים של פרישמאן לא הכניסו להוצאה זו, כי הן פרישמאן לא נחשב למשורר אופיציאלי ופרופסיונאלי.

באותה השנה, שנת 1899, תרגם פרישמאן, על־פי הזמנתה של חברת “מפיצי ההשכלה” בפטרבורג, קֹבץ של שירי פושקין, שהוציאה החברה לחג המאה של פושקין.

בשנת 1900 יצא לאור ב“ביבליותיקה עברית” התרגום של “קין” לבירון, שפרישמאן עבד עליו זמן רב. הוא החזיר בזה את האבדה לבעלים: הספר העולמי היותר ביבלי קבל את הצורה היותר ביבלית וספרו של “האדם הקדמאה” הוחזר לשפה הקדומה. הוא גם הוסיף על הספר הזה, הנפלא והמיֻחד במינו הקדמה גדולה ונפלאה.

את “הדור” ערך פרישמאן כל ימי צאתו (שנה אחת –1901) וגם כתב שם כמעט מדי שבוע בשבוע את שיחותיו “ארְֻכות וקצרות”, שחתם עליהן שם “אפרתי”. על שערי “הדור” היה כתוב: “על־ידי הטוב נברא לעם מעט רגש וטעם בשביל הטוב”. הרֹשם שעשה “הדור” בשעתו לא נמחה עד היום ועד היום הוא נחשב לשבועון מופתי, שנגנז מפני שלא היה הדור ראוי לו.

כעבור שלש שנים נסה פרישמאן בעצמו להקים את “הדור” שנפל והוציא אותו שוב שנה אחת בכֹחותיו עצמו; אולם כחותיו החמריים לא הספיקן לו והוא נפל שוב.

בין “הדור” האחד ל“השני” היה פרישמאן זמן קצר העורךְ של “הזמן” הפטרבורגי, שיצא אז בתור שבועון. לאחר איזו שנים השתתף שוב איזה זמן בעריכת הירחון “הזמן”, שיצא אז בוִילנה.

כשנה אחת בטרם נגש פרישמאן להוצאת “הדור” בפעם שנית נשא פרישמאן אישה ובנה לו “בית”. בכל־זאת לא נכנעה רוחו ועד היום הוא תופס לו בספרותנו את מקומו המיֻחד, שהוא לרוב אופוזיציוני, אף כי השתתף בשנים האחרונות השתתפות קבועה גם בהרבה מן האורגנים האופציאליים, גם בעברית גם ביהודית.

כעין המשך ל“הדור” באיזו מדה יש לחשוב גם את המאספים של הוצאת “ספרות” בשם “ספרות” ו“רשפים”, שערךְ פרישמאן בשנת תרס“ט – ע”א. במאסף הרביעי של “ספרות” הדפיס פרישמאן את האגדה היפה “מחולות” וב“רשפים” הדפיס את תרגום כל ספרו של ניטשע “כה אמר סרתוסטרא”. בתרגום הזה הראה פרישמאן עוד יותר מאשר ב“קין” את כחו בתור מתרגם אמן ממדרגה ראשונה. בשפה הביבלית הפשוטה והעתיקה מסר את הניואנסים היותר דקים ומרֻבים של המשורר־החושב היותר מודרני.

בשנות תרע“א – ע”ב הוציאה הוצאת “ספרות” את ה“כתבים החדשים” של פרישמאן בחמשה כרכים, שבאחד מהם נקבצו כל שיריו הנבחרים.

בשנת תרע"א נגש פרישמאן להוציא לאור עתון יומי בשם “הבֹקר”. כעבור חצי שנה נגנז גם עתונו, שלא יכול לעשות סחורה בקדשי שמים, ונעשה שוב עתון למופת, שהקוראים העבריים המעטים המבינים יושבים ומצפים אליו, מתי תגיע שעתו.

אולם השעה המאֻשרה ההיא, שאורגניו של פרישמאן יהיו חיים וקימים, עוד לא הגיעה. אין לפרישמאן כשרון ההסתגלות אל השוק ואל הדעה והטעם של אנשי השוק, והוא נותן את בניו הרוחניים כֹפר נפשו, שלא הֻטמאה בטֻמאת ה“קֹדש”.

כעת עובד פרישמאן ברשותם של אחרים והוא לפעמים מזיק ברשות הניזק. משתתף הוא עתה בקביעות ב“הצפירה” וב“היינט” (בעתון זה הדפיס לפני שנים אחדות סריה של מאמרים מצֻיָּנים בשם “אונזערע ליטעראטען”, שעוררו סער גדול). את דבריו ה“נוראים” לפעמים יש שמבליעים עתה בנעימה. הן הוא הגיע לשנת יובל ויש צֹרך לספרותנו להתנאות ולהתגאות בו לפעמים, ואין דוחים אדם כזה בשתי ידים. לאדם כזה מרכינים ראש קצת, מפני הכבוד, ואומרים לו לפעמים גם יפה דרשת, אף כי הוא לא התכַּון מעולם רק לשם שיחה נאה, כי אם בעִקר לשם מעשה נאה. אולם בכגון דא, מובן, שאין שומעים לו עתה כמו אז.

בשנת תרע“א נסע פרישמאן לארץ־ישראל ונתקבל שם בכבוד גדול מכל שדרות המשכילים. בשנת תרע”ב נסע שמה עוד הפעם. את רשמי נסיעתו פרסם בפיליטונים רבים ב“הצפירה” ו“היינט”, שיצאו אחר־כך בספר מֻיחד (בשנת תרע"ג) על־ידי חברת “אחיספר” בשם “בארץ”.

בשנת תרע“א השתתף פרישמאן בקונפרנציה לקולטורה עברית בברלין והדפיס אחר־כך ב”רשפים" את מאמרו השנון על־דבר קונפרנציה זו בשם “קונפרנציה”. בשנת תר“ע היה אחד המשתתפים הראשיים ב”ועידה לשפה ולתרבות העברית" אשר בוינא. שם קרא מן הבימה את מאמרו “על הספרות היפה”, שעשה רֹשם גדול על הנאספים בדבריו הנמרצים והיפים. אולם גם הפעם לא הצליח בדבריו. את הקלִפה אכלו לתיאבון; אבל ה“תוך” היה מר לחכּם, האוהב רק דברים ערֵבים, וזרקו אותו. תחת זה קבלו הנאספים “תוך” אחר, שהוא יותר ערב לחכּם.

פרישמאן לא היה מעולם מן המוצלחים. הוא, הנחשב לפקח, יש בו הרבה ממדת “דון קישוט”, הנחשב בעיני ה“פקחים” לשוטה, מפני שלא ידע להסתגל לדרכי החיים והמחשבה של הסובבים אותו. שירו הוא תמיד שיר לעתיד לבוא. רק עתה יודעים להוקיר במדה ידועה את פעֻלתו ה“שלילית” בימי ה“תהו ובהו”, בעוד שבשעתו התנפלו עליו גם על זה מכל עבר וקראו אחריו, כמו היום על הדברים של היום, באותם כנויי החבה: “לץ”, “שולל”, “קל דעת” וכדומה.

פרישמאן אינו משורר רק על־פי קֹבץ השירים שהוציא־לאור; פרישמאן אינו מתרומם בשירתו רק לשעה, בעדנא דרעוא מיֻחדה. כל חייו של פרישמאן הם שירה גדולה אחת:

"לֹא יוֹם אַף לֹא לַיְלָה: דִּמְדּוּמִים הָיוּ

חַיַּי,

וְזֶה אֲשֶׁר לֹא הָיָה וְזֶה אֲשֶׁר לֹא יִהְיֶה –

הָיָה מַאֲוַיַּי."

פ. ל.