בחוּגים הספרותיים הולכים ומכינים יובל חגיגי להסופר הידוע לרבים והמובן למעטים **דוד פרישמאן. **

פעמים רבות לגלג אותו דוד פרישמאן בסטירה דוקרת על היובלים הספרותיים הנעשים ברחוב היהודים, קצת, מפני שלא היו בעלי־היובל ראוים לכבוד זה, והרבה יותר – משום שהשמחה היא על־פי־רֹב מלאכותית. כי דוקא אותם הדַבּרנים על־הכוס והדרשנים בשבח בעל־היובל לא נהנוּ הרבה מרוחו וכשרונו.

ואולם אם חג־יובל ספרותי אינו אלא קרבן־תודה מצד הקהל־הקורא אל הסופר שהעניק לו מרוחו, אז תמה אני אם יש מי שראוי יותר מפרישמאן לקבל תודה זו.

ואם אמת הדבר, כי הקוראים העברים התפתחו בשנים האחרונות ולמדו להבחין בין סופר לכַתבן, בין משורר לחרזן, אז ידעו ויבינו להעריךְ כראוי את פרישמאן ואת עבודתו בספרותנו העברית.

במאמרי־היובל אתה מוצא לפעמים פרַזה כזו: “הוא (בעל־החג) לא עשה את הספרות קרדום לחפּר בה, כי אם היתה שעשֻׁעים לו ברגעי המרגוע”.

פרזה זו מוכיחה, עד כמה מעטים בינינו המבינים כראוי את נפש הסופר.

כי כל אלה העוסקים במה שעוסקים ורק בלילות החֹרף הארֻכּים, בשעה של בטלה ושעמום, הם כותבים מאמרים ואפילו שירים וספורים, הרי הם סופרים במדה כזו, כמו שחבריהם הפורטים על הכנור מתוךְ שעמום הם נוגנים.

הסופר האמתי בעל־כרחו, אם יחפוץ ואם לא יחפוץ, נעשה לסופר שספרותו אומנותו, כי רק הספרות מפרנסת את רוחו, כי רק הספרות היא אויר נשמתו, כי רק בספרות הוא רואה את עולמו.

אך הספרות העברית, שעדַין לא היתה לצֹרך־הכרחי בחיי היהודים, יש לה רק מְתֵי־מספר של סופרים אמתּים כאלה. ועל היחידים האלה נמנה דוד פרישמאן.

*

דוד פרישמאן אינו מאותם המפורסמים, שעל־פי מקרה יצאו להם מוניטין בעולם. עליו אי־אפשר לאמר: “יש קונה עולמו בשעה אחת”. לא! כשם שהֶרקוּלֶס היוָני צריךְ היה להראות שנים עשר מופתים, כדי לתפוס מקום על הר האולימפּוס בתוך האֵלים, כך עשה דוד פרישמאן במשך שלשים שנות עבודתו בספרותנו העברית הרבה והרבה, עד שקנה לו בינינו את שמו המפֹאר.

דוד פרישמאן נלחם שנים רבות עם המחלה המתדבּקת, אשר אכלה את ספרותנו העברית – זו מחלת־המליצה. כל רעיון קטן שבקטנים היה טובע במבול של מלים. במקום רגש בא ה“פסוק”, ובמקום מחשבה בא ה“ניב”. ואם למדו סופרינו לדַבּר בלשון־בני־אדם, להזהר משפע־מלים ומעתרת־דברים, – הנה פרישמאן היה למורה להם.

דוד פרישמאן יצא למלחמה עם ה“בטלנות”, אשר קננה בספרותנו העברית. “בטלנות” זו לבשה צורה של “חקירות”, בראה לה השקפת־עולם של חובשי־בית־המדרש, והעיקר – עסקה בדברים של מה־בכך ובענינים שֶׁשָּׁוְיָם פחות מפרוטה.

ודוד פרישמאן בא אל אֹהל הספרות העברית מלא אמונה בכחו, ובלבו אהבה עצומה אל הטוב והיפה ושִׂנאה עַזה אל כל חֹסר־טעם וכל כִּעוּר. אז אחז בידו את עטו השנוּן ויָצר את הַנֶּשֶׁק החד שלו, את הפיליטון, אשר בו הכריע כמה וכמה מאלילי הספרות שלנו.

"חי אני אם לא ביד חזקה ובזרוע נטויה אדרוש מעמכם להסיר מכם את החֵךְ ואת הטעם ואת החן ואת השׂכל המיֻחד אשר לכם, ולהפוך לכם את הטעם הטוב, לא טעם מיֻחד ופסקי טעמים מיּ

ֻחדים, כי אם את הטעם ואת פּסקי הטעמים המשֻׁתָּפים לכל יושבי ארצות־המערב".

ואת השבועה הזאת שמר פרישמאן כל ימי עבודתו הספרותית.

*

דוד פרישמאן מתנגד כל ימיו ל“תנועות” שונות בעולמנו היהודי רק משום שתנועות אלוּ לבשו אצלנו צורה משֻׁנה.

עין פקוּחה לו לראות את כל הקטנות, המנַולוֹת את “הרעיון הגדול”; אֹזן דקה לו להבחין את הקולות הצרודים שב“מקהלה”; נפשו סולדת מפני ההתלהבות המעֻשׂה והיצירה המלאכותית.

מלגלג הוא על ה“משכיל” העברי, מפני שהשׂגתו זרת וחוּג־מבָּטוֹ פחות מִטפח; אין הוא מחבּב את ה"לא

ֻמי“, משום שאינו מוצא בו את הרגש היהודי האמתּי; ואת ה”מתבולל" הוא מתעב על טבע־הקוֹף שיש ברוחו; הוא מבַקר קשה את הסופרים הזקנים בעלי ה“מליצה”, אך אינו חס גם על הצעירים, שכּל כחם הוא רק ב“חקוי” דברי הגדולים.

וכךְ נעשה פרישמאן בספרות העברית איש־ריב־וּמָדוֹן לכּל. ולכן לא עלה בידו להיות “רבי” בספרותנו ולאסוף סביבו קהל “חסידים”…

דוד פרישמאן עומד בהיכל הספרות העברית בפנה מיֻחדה לו ואינו עוסק בעבודה עם שאר כֹהני ההיכל ואינו שר בשירים יחד עם שאר הלוים המשוררים… ואולם קדוש הוא לו ההיכל, קֹדש קדשיו, ולכן הוא מלא מרירות למראה ה“עבודה” של כֹהני־ההדיוט ולמשמע השיחה המז

ֻיָּפָה של הלוים שאינם הגוּנים. –

*

דוד פרישמאן הוא האחד בתוכנו, הרואה את הספרות בתור תכלית כשהיא לעצמה ולא בתור כלי־שרת בשביל איזה דבר־שהוא.

כל משוררינו, ואין צריךְ לומר סופרינו, הם קודם‏־כל אנשים בעלי אידיאות מסֻיָּמוֹת, שלהן הם מקדישים את עבודתם הספרותית.

בתקופת ההשכלה שִעבּד המשורר הגדול י. ל. גורדון את בת־שירתו לרעיון ההשכלה; והמשורר הגדול בדורנו ח. נ. ביאליק עוזב לפעמים את השירה־לשמה ועובר אל השירה לשם טנדנציה.

דוד פרישמאן הוא ספקן גדול, ואינו יכול אפוא להחזיק באידיאה – ואפילו נשגבה מאוד – ולהיות כרוּךְ אחריה כל ימיו. השקפת־עולמו היא מר

ֻבת־הצדדים, ולכן הוא רואה יותר מאחרים את הצד החלש שבכל אידיאה, השולטת בעולמנו בתקופה ידועה. אוהב הוא מאד את העולם הגדול ואינו יכול לצמצם את עצמו בעולם קטן.

ואולם עולם קטן אחד יש, שבו חי דוד פרישמאן מימי נעוריו ועד עתה, ואינו רוצה ואינו יכול להחליפו בעולמות אחרים גדולים.

זה הוא עולם הספרות העברית.

אצל כמה וכמה ממשוררינו, ביחוד בתקופת ההשכלה, היתה האהבה לשפה העברית מין “אהבת־נעורים” (לפי מבטאו של מ. א. גינצבורג), שקשה לעקרה מן הלב. אךְ מעטים מאד הסופרים הקשורים אל הספרות העברית בכל נימי נשמתם כמו דוד פרישמאן.

המשורר י. ל. גורדון עמד ונשבע בנערותו:

“עבר אנכי לעברית עד נצח”.

דוד פרישמאן לא נטל על עצמו שבוע כזו – ועבד נאמן ממנו לספרות העברית קשה למצֹא.

והוא הלא איננו מן הלאֻמיים הרשמיים, שהלשון העברית היא סעיף אחד בה“פּרוֹגרמה” שלהם, בתור שפת העתיד.

האהבה של דוד פרישמאן אל הלשון העברית נובעת מתוךְ רגש־פיוטי טהור. הפּיטן האמתּי קשור אל לשון־שירתו בכל לבו ונפשו, מפני שמרגיש הוא בכל יפיה והודה.

נפלאה יותר אהבתו של פרישמאן אל הספרות העברית, אף כי תמיד הוא מרים על נס את דלוּתה, ומעולם לא בא לידי התפעלות בדבּרוֹ על בעלי־הכשרון שבספרותנו, ולא עוד, אלא שמלגלג הוא בכל עת על המפורסמים שלנו.

אךְ עמֹק בתוךְ נפשו שומר פרישמאן אהבה רבּה אל הספרות העברית, אותה האהבה שאדם מעלים אותה מעין כל ומתיָרא הוא להלל את קדושתה בדברים.

ורק בכח אהבה כזו, העושה גדולות, עלה בידֵי דוד פרישמאן לברֹא בספרותנו עולם מלא. –

*

“באחת ידו עֹשֶׂה במלאכה ואחת מחזקת הַשָּׁלֵח” – ככה עסקו בימי נחמיה בבנין המקדש.

וככה עשה גם דוד פרישמאן בעמדו ליד בנין האֹהל של ספרותנו, בית מקדשו. בידו האחת החזיק בחרב להלחם עם כל אלה הבאים לחלל את הקֹדש, ובידו השנית הניח אבן על אבן לפאר ולשכלל את הבנין.

דוד פרישמאן יָצַר לנו את הפיליטון העברי. ואף־על־פי שאחריו באו סופרים אחרים שקנו להם גם־הם שֵם בפיליטוניהם, אך פיליטונו של פרישמאן נשאר עד־היום ראשון, לא רק בזמן, כי אם גם **במעלה.

---

הפיליטון הרגיל, ואפילו השנוּן ביותר, אין לו אלא חיי־שעה. הוא משַמש הֵד למאורעות השעה, והוא הולך ונשכּח יחד עם המאורע.

ואולם את הפיליטון של פרישמאן אתה קורא וחוזר וקורא לאחר שנים רבות, וטעמו עוד עמד בו, ואתה מרגיש בשעת קריאה עֹנג אֶסתּתּי.

כי הנה תבלין אחר יש לו לדוד פרישמאן, שבו הוא עושה את הפלא הזה. שֵם התבלין: ליריוּת. פיליטונו הוא תערובות של דברי־פרוזה עם דברי־שיר, המתמזגים יחד ועושים אותו יצירה מיֻחדה במינה. אתה קורא את הפיליטון הזה וממלא שחוק פִּיךָ, כמו בשמעךְ בדיחה שנוּנה, ואולם מוסיף אתה לקרֹא והשחוק הולך ומתעלם ורגשים שונים ממלאים את לבך, כמו לאחר קריאת שיר לירי.

ליריוּת זו אתה מוצא אצל דוד פרישמאן גם בספוריו הקטנים והיפים, שהעיקר שבם הוא לא ספור־המעשה, אף לא הנתּוח הפסיכולוגי, כי אם הרוח הלירי הממלא את נפש גבוריו ואת העולם הסובב אותם.

ליריוּת זו אתה מוצא גם בתרגומיו הנפלאים של דוד פרישמאן. הוא בחר לו לתרגם מתוך ספרות האירופית את הספרים הקרובים לרוחו ולנשמתו בליריותם הרַבּה, והוא, פרישמאן, הֶאֱצִיל מרוחו הלירי על התרגום העברי, עד כי נעשה לחלק מנשמתו.

וליריות זו אתה מוצא בשיריו היפים, בין בחרוזים בין בפרוזה, אף כי רֻבּם אינם לפי צורתם אלא פיליטונים.

*

דוד פרישמאן קנה לו אצלנו את השם: “האירוֹפּי הראשון” בספרות העברית. אך הוא לא בא אל רחוב היהודים להטיף שם את ה“אידיאות” של אירופה. כל עמלוֹ היה להשכין באֹהל ספרותנו את הצוּרה היפה, שהיתה חסרה לגמרי בספרותנו העברית.

בשיריו של פרישמאן אנו מוצאים את הַפַּרַבֹּולה “חלום הכַּליף ופתרוניו”, הגומרת בדברים האלה:

"שְׁמַע אֵת אֲשֶׁר אֹמַר: דַּע כִּי לִפְעָמִים

לֹא הַתֹּכֶן הוּא הָעִקָּר, בִּלְתִּי אִם הַצּוּרָה,

לֹא הַנֶּאֱמָר לִכְשֶׁעַצְמוֹ, וּבִלְבַד שֶׁיְּהֵא כְשׁוּרָה,

לֹא מַה שֶׁתֹּאמַר, רַק אֵיךְ שֶׁתֹּאמַר הַדְּבָרִים –"

והדברים האלה יכולים לשַׁמש מוֹטו לכל כתבי פרישמאן…