כגמל הסובב על ציר בית הבד, מוכה סנורים,

ופתילת הנר לה תדעך ונוספים לאטם השמנים –

כך אסב על ציר החיים, יחידי, ללא חברים

כמחזר על פתח נדודים (?), כפרסי ובן התימנים.

סגור העינים, במעגל זרזירים במחוגה,

יעגל הגמל באמת הבד, יניע יתדות אבנים –

כך אדור עולמי כעור, סביבי הנני עג עוגה,

לא ארגיש פחז הימים וטפטוף מימי השנים.

מה לי אדם?

ישטפנה מבול נח

ואבני מגדל נמרוד

עליה יתגלגלו

לנתץ אותה נצח.

לי עוז בדרום,

עוז לי בך,

את קרית אלי,

בקדש נאדרה!

כה עיפה נפשי! תשאף ארץ לך,

תשאף שבות בי הורגים רבים לה;

מי יתן קברי על הריך נחפר

בידי חובב אשר חייו בה;

בן- שארית, אחי, תן אתה דמע לי,

כי נדמיתי, אויה, כי אין אור!

נשקף מר הצפון, לשביי די לא נאמר,

זיקי גולה לי, אם עזבתי בור!

בי ערג לבי כף מלעיך נשק

ארצי, אמי, דמעת קדש את!

אל! תן זרועות עולם לי למען חבק

אותך ארצי, אור מרחקים את;