יו"ל במלאת חמשים שנה ליסוד ההסתדרות הציונית העולמית

לנשמות הורי ולנשמת אחותי רות

"דור הולך ודור בא –

והארץ לעולם עומדת…

מה שהיה הוא שיהיה

ומה שנעשה הוא שיעשה

ואין כל חדש תחת השמש".

(קהלת א, ד‘, ט’)

 

הקדמה    🔗

כשטיילתי ביוני שנת 1933 בפאריס והתבוננתי ברחובותיה העתיקים ובלבי הרגשה מופלאה כאילו נמלטתי מרוח רעה, הבריק לפני זכרון הדורות שעברו. גם ברחובות נאים אלה נשפך דם אדם, גם כאן השתוללה השנאה. ברגע זה אני מהלכת כאן בבטחון – אך מי יודע עד מתי? האין אדם למד מן ההיסטוריה, עד שלא תרעד האדמה מתחת לרגליו הוא?

וכאשר ירדתי אחר שנים אחדות בפעם הראשונה לארכיון הציוני המרכזי בירושלים כדי לסדר שם את הניירות שנמסרו לי, הרגשתי כאילו התרחקתי מעט מן החיים, וכשם שמדרגות אלה שבהן ירדתי מובילות לעולם שמתחת לפני האדמה, ככה נדמה לי שאף אני עם ניירותי הובאתי לפרוזדור של עולם הרוחות.

אז אפתח תיקים ואפענח מכתבים שנכתבו בכתב יד לפני חמשים שנה. מוזר, הרי כאילו קרה הדבר רק היום. הרי זה עומד לנגד עינינו כמו חי, כאילו רק זה עתה נכתב הדבר. החיים מלפני חמשים שנה שבו לתחיה. במובן זה הייתי רוצה בראש וראשונה להסיר אבק ממסמכים אלה בכדי לאפשר לחוגים רחבים לחדור לתוך ההיאבקות הרוחנית הגדולה, באותה תקופה של בירור וליבון בעולם היהודי שלפני הקונגרס הציוני הראשון בבאזל בשנת 1897, היינו בערך לפני חמשים שנה.

אלה הם המכתבים משנת 1897 של דר. מ. י. בודנהיימר מקלן ופרופסור הרמן שפירא מהיידלברג, שני אישים מצוינים, האחד חדור רעיון הציונות המדינית, והשני חדור רעיון חבת ציון, מתאבקים על הקונגרס ועל מטרתו הסופית לפני כינוסו. מסביב לאנשים אלה אנו רואים את החרדה, עוז הרוח, הריב וההכרעה ביהדות של אותה תקופה. מאז עברו חמשים שנה, הרבה אירע בינתיים, דברים רבים נשתנו, רוב אנשי “אז” אינם אתנו עוד בחיים, אולם החרדה, עוז הרוח, הריב וההכרעה נשארו לנו עד היום.

מכיון שמכתבים אלה המהוים מקורות לדברי הימים לא נתפרסמו עד היום בלשונם המקורית, הרי הם ניתנים כאן כתוספת במקורם. גם כל יתר המקורות המובאים במבוא ההיסטורי שלי נתחברו בלשון הגרמנית. מובן מאליו כי ההיסטוריון שבעתיד יצטרך לחזור אחרי המקורות, ואלה נמצאים בארכיון הציוני המרכזי של ההסתדרות הציונית בירושלים.

תודתי הלבבית נתונה בזה לכל אלה שסייעו בידי להוציא את המסמכים האלה לאור, שאליבא דאמת היו צריכים להתפרסם עוד לפני חמשים שנה. בראש וראשונה מסורה תודה זו לבאי כח המוסדות הלאומיים שבהתענינותם נתאפשרה הדפסת ספר זה, אך היא מסורה גם לכל אותם העוזרים הצנועים אשר עודדוני להביא עבודה זו לידי גמר.

הנרייטה חנה בודנהיימר

ירושלים, 1946

 

מבוא    🔗

חליפת המכתבים שבין העורך־דין הצעיר דר. בודנהיימר מקלן ובין הפרופסור למתימטיקה דר. שפירא מהיידלברג, משנת 1897, מכילה את המסמכים המענינים ביותר השייכים לתקופת ההתפתחות הראשונה של הציונות הרשמית. אנו מוצאים בהם את הוכוח בין הציונות המדינית ודעות חובבי ציון, רעיון תכנית־באזל ב“עיקרי קלן”¹, רעיון קרן קרקע לאומית, רעיון אוניברסיטה עברית, ועוד רבים אחרים, שכיום נתגשמו למעשה.

המכתב הראשון אשר לפנינו הוא מתאריך 21 באפריל 1897, ונשלח מהפרופסור שפירא. קדם לו לפחות מכתב אחד מאת דר. בודנהיימר.

ההתנגשות בין העולם המערבי ובין העולם המזרחי היא דרמטית ביותר. מה זה הביא את הפרופסור שפירא לידי התרגשות זו עד שהוא קורא: “הציונים הידועים לי, שעליהם רשאי גם אני להמנות, אינם מדברים על “מדינה יהודית”, אלא על “מרכז” או “מקלט מרכזי”, וחושבים שיצירת מדינה כנקודת מוצא היא להלכה ולמעשה רעיון כוזב ומזיק”?

בודנהיימר הצעיר בעל הדמיון הנלהב, מלא החלומות היהודיים החדשים, צייר על גבי חתיכת נייר, מתוך מסמכיו של בית המשפט, תרשים של תוית, אשר בה קישט כנראה גם את מכתבו הראשון לפרופסור שפירא. ברקע הפנימי של התוית בצבע כחול, נמצא מגן דוד, וברקע הפנימי האדום של זה מצוייר אריה, אריה יהודה. מסביב למגן דוד קבועים בתוך הרקע הכחול שנים עשר כוכבים, לפי שנים עשר שבטי ישראל. כל זה לא היה אולי מרגיז ביותר, אולם מסביב לשולי התוית שתוכנה בצורת שלט מגן, מסתלסל סרט אדום עם הכתובת דלקמן:²

הקמת מדינה יהודית

היא

הפתרון האפשרי היחידי

של הבעיה היהודית

תוית זו נמסרה ע"י בודנהיימר להדפסה באלפי טפסים, והוא קישט בה את מכתביו, שגם הם היו דמיוניים באותה מידה, ואשר שלחם בענינים יהודיים אל תוך העולם היהודי.

הכתובת שעל התוית פעלה על שפירא כפצצה. “המדינה היהודית עומדת אפוא בנגוד בולט ל”מרכז" היהודי ול“מקלט המרכזי”. – – – אולם למכתב ולתוית כנראה צורפו גם חוזרים, אשר ביניהם נכללו עיקרי ההתאחדות היהודית הלאומית בקלן, ואשר עליהם עוד נדון להלן.

ברם, לא היה בזה רק הבדל של מערב ומזרח בלבד, לא, אלא היה בזה משום פרוד לבבות, הקיים עד היום לגבי בעיה זו, ואשר נתבטאה בראשיתה באופן חריף כל כך בגלל כתובת התוית. יעקב דה־האז מלונדון התלהב מהרעיון והזמין מיד, וגם אח"כ בהזדמנויות שונות, חבילות עם אלפי תויות.

דר. בודנהיימר לקח אתו את התויות אל הקונגרס הראשון. טבעי הדבר ששמח מאד בראותו שרעיונו בדבר הסמל מצא כל כך הרבה הכרה. סבת המחסור הרב בתויות המדינה היהודית נתבררה אחר כך בצורה דלקמן: הדבר יצא מאת שפירא, שהרגיש כמעט פחד חולני מפני השם “מדינה יהודית”. והנה קרה דבר מענין, שהפרופ' שפירא, המתנגד למדינה היהודית, הראה התלהבות מפתיעה, שהיתה אמנם למראית עין, לגבי הסמל הזה, ודרש אפילו מאת הסטודנטים שירכשו לעצמם את התויות, בכדי שאלה ייעלמו מהר ביניהם ולא ייראו לפני עיני המדינאים המוסמכים שנוכחו בקונגרס, וביחוד שלא יגיעו לתורכיה.

לעומת זה נקט בודנהיימר מלכתחילה בתכסיס של מלחמה “פנים אל פנים”. מתוך גישה זו בא בודנהיימר במגע עם הרצל שעליו שמע בראשונה מהקולונל גולדסמיט בשנת 1896. הלא גם הרצל הלך באותה דרך וקרא את ספרו על פתרון שאלת היהודים “המדינה היהודית”.

שפירא כותב על זה לבודנהיימר במכתבו מיום 13 במאי 1897:

“מכיון שלפי מושגי ההווה מתכונותיה המיוחדות של המדינה היא התפתחות כחה כלפי חוץ, ומצד שני רעיון יצירת צבא או צי עברי הוא ודאי רחוק מדעתו של הא' דר. הרצל, לפחות בראשונה, הרי חסר לתכניתו אחד התנאים החשובים ביותר ליצירת מדינה. לפיכך יוכל להשיג את מטרתו בשלמות אם ידבר על “התישבות”, על “התישבות בממד גדול”, “מאושרת באופן חוקי”, על “התישבות מאורגנת”. הכתובת המסוכנת והנתונה לחלוקי דעות היא גם באופן עניני בלתי מתאימה, ותגרום ללעג ולקלס ותאלץ ליצירת אופוזיציה, והיינו לא רק מתוך מתנגדים סתם, אלא גם ממחזיקי רעיון התישבות ארץ־ישראל”. –

השבועון “די וולט” שיצא לאור ע"י הרצל, איננו לפי טעמו של שפירא. במכתבו מיום 24 ביוני הוא קורא: “מהו בכלל מובנו של השם “די וולט”?” והוא מבקש את בודנהיימר ביום 21 ביוני שלא לפרסם שם את מכתביו.

המכתב הזה מראה את ההיאבקות המזעזעת, את יסורי האדם הכורע כמעט במלחמתו על דעותיו. הוא כותב שם: “צר לי מאד שכל כך מעט הושם לב לאזהרותי. הנזק המוחשי גובר מיום ליום ואין לראות מראש לאן תגיע בזה אם תמשיך בדרכי דבור דמיוניים לעורר חשדות בעבודת־ההתישבות הפוריה”. “האם יהא בכך משום ברכה לעתיד, שאתה מכניס לנו בספרות את רוח הרפאים של מלחמת המפלגות המודרנית בכל כעורה?”

“לצערי אין לי פנאי, הדבר מכאיבני בעמקי נפשי יותר מדי!” – – –

היחסים האישיים של שני אלה המתוכחים על המטרה הסופית של הציונות, מגיעים מהר למשבר דרמטי.

בודנהיימר היה ברצון עושה ויתורים לשפירא שהיה מכובד מאד בעיניו; אולם נסיונו והכרתו בשאלה היהודית־הציונית, שרכש במשך שבע השנים האחרונות, מאלצים אותו ללכת רק בדרך אחת, שאין בידו לסור ממנה. “אין בכוחנו להשתמט מחילוקי־הדעות, גם לא נרצה לבגוד בגלוי בהכרתנו, ואת זאת גם אתה, אדוני הפרופסור המכובד ביותר, לא תדרוש מאיש.”

מכתבו של בודנהיימר מיום 23 ביוני 1897 הוא מקור חשוב לידיעותינו על התהוות הציונות המדינית באירופה המערבית.

במכתב זה מטפל בודנהיימר גם ב“התישבות” החביבה כל כך על שפירא. הוא יסד בעצמו ארבע שנים לפני־כן אגודה להתישבות המונה מאות אחדות של חברים, עובדת בהצלחה ותומכת במושבה “מוצא”. מלבד זה קבל את הנשיאות בועדת ההתישבות של “ההתאחדות הישראלית החפשית” בהמבורג, שאליה היו שייכים רבים מנכבדי היהודים בגרמניה, ועבד במשך הרבה שנים לטובת ההתישבות, וזה מתוך כבוש הכרתו היהודית־הלאומית.

“ההתאחדות הישראלית החפשית” בהמבורג שהתעסקה בעבודה של עזרה סוציאלית בקרב היהודים מבלי הבדל השקפות דתיות, דאגה בשורה הראשונה בהסדרת הגירת היהודים, ובאותו זמן גם בייסוד מושבות יהודיות בארצות שונות. בקשר עם זה קיוה בודנהיימר למצוא מצע חדש לרעיונותיו על תחיה לאומית. בועדת ההתישבות שהוא עמד בראשה בשנות 1895/96 ישבו, בין אחרים, הבנקאי מברלין היינריך מאיר־כהן, דר. הירש הילדסהיימר מברלין, אלכסנדר סימון מהנובר, והיועץ הממשלתי מאיר מקרלסרוה. הנשיאות בועד ההתישבות של התאחדות זו שמשה לבודנהיימר בסיס, שממנו שאב בראש וראשונה ידיעות ע"ד מספר האוכלוסיה היהודית, משלוח ידם והגירתם בכל קצוי התבל. במכתב אחד ליושב ראש ההתאחדות גוסטאב טוֹך הוא כותב:

“בנוגע למושבות היהודיות בדרום רוסיה יש בידי עכשו חומר חדש ומלא שלא נודע עד כה בגרמניה. כמו כן קבלתי ידיעות משלימות ע”ד המושבות היהודיות בארגנטינה ובארץ ישראל, עד שאוכל להשקיף על כל המצב הנוכחי של ההתישבות".

נסיונותיו בשטח עבודת ההתישבות הוא מסכם במכתבו מיום 23 ביוני אל שפירא לאמר: “באתי היום לידי ההכרה, כי התוצאות אינן מגיעות בשום פנים למידת העמל והכוח הרוחני שהושקעו בה”.

ראוי לציין שבודנהיימר קשר מיד את הרעיון הלאומי, שנתעורר בו, רק עם ארץ־ישראל. “ולו גם תהא ארץ־ישראל שממת חולות ותשים ללעג כל יישוב, יש ליצור שם את המרכז הלאומי”.

הוא מודיע על תכנית ההתישבות שלו בחוברת שהופיעה בשנת 1891 בשם “יהודי רוסיה לאן? סוריה כמקום מקלט ליהודי רוסיה”. החוברת נפוצה ביותר מחמשים וחמשה אלף טפסים. מלבד זה הוא מודיע גם לברון הירש על תכנית ההתישבות שלו על שטח מיוחד בסוריה וארץ־ישראל. הבארון הירש מפאריס התענין ביותר בהתישבות היהודית בארגנטינה, אולם באותו זמן הטה גם אוזן קשבת להתישבות אפשרית בארץ־ישראל. את הצעתו היסודית עם פרטים רבים ומקיפים קורא בודנהיימר:

“הצעה זמנית לתכנית התישבות באזור קטן בסוריה, בגליל הדרומי או בבקעה, באמצעים מצומצמים”

מענין מאד הוא היחס של היהודי המערבי המתבולל בודנהיימר אל השפה העברית, כפי שהתבטא במכתב הנ"ל:

“עד כמה חזק היה כחו של הרעיון תוכל להכיר מתוך העובדה שנגשתי מיד לעבודה כדי ללמוד מחדש את האלפא ביתא העברי, וע”י התאמצות שקדנית של ברזל, על יד עבודתי בבית המשפט, רכשתי לעצמי במשך שנה את הידיעות בלשון העברית במדה כזאת שיכלתי לתרגם בקלות מסויימת את פרקי ההיסטוריה של התנ“ך.” על שלחן הכתיבה שלו, בין התיקים, היה מונח גם ספר תנ"ך. בשעות הפנאי שלו ניסה בודנהיימר להתמצא בטקסט העברי בעזרת הנוסח הגרמני.

מכתבו הנ“ל מיוני 1897 מראה לנו את התהוות הרעיון הציוני בלבו של אחד היהודים שהיה מנותק לגמרי מתוך גוש העם היהודי. “הרעיון שעל פיו יוכל העם היהודי להישמר מכליון רק ע”י ריכוז לאומי, נתעורר בי מתוך דחיפה פנימית לגמרי, והיינו, לפי מה שאני זוכר, בהזדמנות קריאת ספר של אווה־לאלימאנד. אני זוכר כיום הזה איך כבשני הרעיון הציוני בכוח רב, מבלי שנתברר לי הצירוף המחשבתי, עד שלא הייתי מסוגל במשך שבועות רבים להגות בשום רעיון אחר.”

בודנהיימר ניסה לפתח את רעיונותיו לפני ידידים נאורים ולעשות תעמולה להם. הוא כותב: “אולם נתקלתי בחלקם בחוסר הבנה מוחלט, ובחלקם בלעג, אשר הייתי מוכרח להגיב עליו ברצינות. לולא הייתי חדור הכרה שמהלך מחשבותי הוא מפוכח והגיוני, הייתי בא לידי מסקנה כי יצאתי פתאום מדעתי”

על היאבקות זו של רעיונותיו נשארו לנו שלשה מכתבים הנמצאים באריון בודנהיימר ואשר נכתבו אל בודנהיימר ע“י דר. בריידיג, מי שהיה אח”כ רקטור בית ספר גבוה בקרלסרוה. שנים ממכתבים אלה הם משנת 1890. בודנהיימר מצא עצמו בתוך יהדות גרמניה מול רעיון הטמיעה ואזרחות העולם. הוא הכיר את בריידיג זמן־מה קודם לכן בסוף שנות השמונים בברלין, בהתאחדות סטודנטים בלתי מפלגתיים שחבריה היו כלם יהודים. הוא העריך אותו בתור אדם מוכשר ביותר בעל כשרונות מצוינים. תפיסותיו יצויינו כאן כאופיניים לגבי היהדות הנאורה של גרמניה ומרכז אירופה באותן השנים:

“אחת הסבות שלא כתבתי לך היתה שאיפתי שרעיונותיך השגעוניים יגיעו קודם לקצם. ע”י התנגדות או ע“י וכוח בענין זה, לפי שאני מכיר את ראש הברזל שלך השוואבי, הייתי עלול רק לגרום אסון נוסף בתוך כלי קבול מועיל זה. כיום לאחר ששבת לאיתנך במקצת, כפי שאני מקווה, אחר בלוי הזמן הפאנטאסטי שלך באותו קן של “וונדלינס הקדוש” – (סנט וונדלינס היא עיר קטנה שבה נתעורר בלבו של הריפרנדאר בודנהיימר הרעיון הציוני) – אפשר אולי להתחיל כבר לדבר אתך. אם כן שמע, אבירי המהפכן המהרס היקר, רעיון הקמתה מחדש של האומה היהודית ובכללו ההגירה לארץ זבת חלב ודבש, הלהיב אותי ביותר עוד בהיותי במחלקת הטרציה. אתה רואה אפוא כי זו צריכה להיות דוקא הזיה “ילדותית” מאד, אם היא העסיקתני עוד בהיותי בגיל של עובר.”

היהודי הגרמני הנאור מאותו זמן כותב הלאה:

“הנני כיום (וכמוני כל אדם בר דעת) מתנגד גמור של כל קנאות לאומית, תהא זו נובעת מצד גרמני, סלאבי, או שמי; אני אומר לשם דיוק – קנאות, כי נקודות השקפה לאומיות מסויימות הן תמיד נחוצות ומועילות, אבל אין הן צריכות להאפיל על האידיאלים הבין לאומיים הגדולים, שהם סוף סוף המטרה הסופית של כל התרבות האנושית. ואם בכלל רשאים אנו לדבר על תפקיד לאומי של היהדות, הרי נראה לי שזהו דוקא אותו תפקיד הבא לטשטש את אותם הגבולות הלאומיים המהוים את עלבון העולם ולמעשה הם ההגבלות הכי צרות לרוח ולגוף. את השליחות הזאת היא למעשה מילאה כבר במקצת עי”ז שהטילה על עצמה את מסווה הנצרות לשם מלחמה בברק הקסם של הלאומיות העתיקה של ההלניות והרומאיות. לי נראה שכלי הנשק עטורי הנצחונות וערכה האמתי של היהדות נמצאים בהדגשה הקיצונית של השכל בנגוד לתורת המסתורין, בשדה המדע והדת. ואשר לשטח המדיניות הרי היה הקוסמופוליטיסמוס תמיד האידיאל הגדול ביותר של הנצרות היהודית. אמת, מדע ואנושיות הם, לפי דעתי הצנועה, הסיסמה של היהדות, בנגוד לתורת הקנאות הלאומית של מורדי־אור, כפי שהיא מופיעה בצורות מוגבלות “לאומיות” המצטמצמות במקום אחד ובצרות המוחין. יהא זה רק משחק משעשע שטחי ועצלות המחשבה כשרוצים להכניס את הדרוויניסמוס ושיטת הגזעים בתוך הכלכלה המדינית ומשפט העמים. האינדיבידואליסמוס המפורש המציין את המין Homo Sapiens Linné ומבדילו מהקבוצות הזואולוגיות האחרות, שולל את זכות הקיום לשיטת הגזע. לפיכך תהיה זו שלילה גמורה של תפקידי היהדות, כמעט פחדנות, אם היהודים הצריכים להיות נושאי תפקידים אלה (והם בכל אופן אינם נושאיו כיום; יהודים ויהדות אינם מזדהים אצלי, אני יכול לציין גם נוצרים, כגון גיטה, שילר, רוסו, וכו', כנציגי היהדות במובן זה). יהיו נסוגים לערלתם שאין להם יותר, והיינו יחזרו לארץ ישראל כדי לקחת חלק בצרות המוחין הכללית של רכוז “לאומי”. הנח אפוא, דורי יקר, שיחלפו רעיונותיך, כי הם נראים לי למעשה בלתי “יהודיים” ביותר. קרא את היינה, יקירי, (למשל תולדות הפילוסופיה בגרמניה), אולי תשתלם בעבודת עיקרונות דומים, כפי שפיתחתי אותם לפניך באידיאלים של היהדות האמתית, (שביסודם אין להם וליהודים ולא כלום, אלא חשובים בעיני כהשקפת עולם מעשית בנגוד לתורת־המסתורין הנוצרית־הדוגמטית מימי הבינים, כפי שהוכנס מחדש “ככרוב ישן” לתוך התבשיל, בספר “רמברנדט כמחנך”³).

במכתב שבא אחריו אנו מוצאים רק לעג: “לגיל השוואבים (לפי הפתגם ההמוני אין השוואבי נעשה בר־דעת לפני גיל הארבעים) הרי לא הגעת עדיין, כפי הנראה, כי אחרת היית סוף סוף מפסיק מלמלא באופן בזבזני שכזה את גליונות הנייר ברעיוני הריפורמה שלך”. “הדבר משעשע באמת איך העורך־דין הריפרנדאר הקטן מקלן, עיר הטפשים” (הדבר מכוון למנהגי התושבים הקתולים בקלן לערוך קרנוולים ארוכים) “מרכיב הבעה מכובדת רבת־חשיבות ושובר את ראשו איך יוכל בלי כל מכשיר ובשעות מועטות להיות גואל “עמו הנבחר” שקבלו בירושה. דורי היקר, השאר בשקט מאחורי הפאנדקטים, כי חשוב נא בדבר, עליך לדעת כי בחינת האססוֹר דורשת יותר מאשר חיטוב פראזות יפות על ריכוז לאומי של היהדות, הנח את ההבלים כי אחרת אחליט עליך באמת שיצאת קצת מדעתך”.

המכתב השלישי שייך אמנם לתקופה שאין מקומה כאן, אך רצוני בזה, בכדי להיות ישרה כלפי שני האנשים האלה, להוסיף מלים אחדות מתוך מכתב משנת 1935 אל ידיד הנעורים אשר בארץ ישראל והאומרות: “אני מקו השתתן גם לי חנינה, אם בשנת 1889, ייתכן מתוך מחשבות בוסר־נעורים, בטאתי הערות אחדות של חוסר אמת ולעג על הרעיון הציוני. – הצטרפתי לרעיון הציוני מתוך הכרה של הסכמה עוד מלפני שנים רבות, אם כי היה זה בשבילי מאוחר מדי להסתגל לחיי עולם זה”.

מכתבי הפרופסור בריידיג מאותה תקופה נתפרסמו ב“העולם” מיום 28 בספטמבר 1943. הם מסייעים לנו להבין ביתר ברור את מכתבו של בודנהיימר לפרופ' שפירא שבו אנו מוצאים את הבטויים האלה:

“לפני שבע שנים בערך הצלחתי להגיע לאחר מאבקי נפש קשים אל הרעיון הציוני. עמדתי אז ומשנים רבות, כמעט מחוץ לכל יחסים עם חוגים יהודיים והייתי חסר כל ידיעה מהעובדה שבארץ־ישראל נעשים נסיונות התישבותיים, או שקיימים בכלל בני אדם החושבים על הקמתה מחדש של מדינה יהודית”.

חששות שפירא כי בודנהיימר וההתאחדות היהודית הלאומית מקלן יהיו בעלי השפעה מכריעה בשאלת הקונגרס ובכיוון החדש של התנועה הציונית, נידחו. הקלנאים לא הופיעו לפני הציונים הגרמנים בגלויי דעת נוספים לאחר גלוי הדעת בחוזר הראשון. את המאורעות בנוגע לזה יש ליחס לפעילות הציונים הוינאיים. לגבי דופק הזמן, לפי מה שבודנהיימר מרגיש אותו, הוא מוצא את הבטוי כדלקמן: “לא אנו הננו הדוחפים, המאורעות הם חזקים מאתנו, הם דחפו אותנו קדימה.” ואחר כך הוא מדבר על המומנט ההיסטורי: Alea est jacta (הגורל הוטל), אנו לא נוכל לחזור, למרות זה שיצמחו לנו מזה כל מיני אי־נעימויות." הוא מבקש במפגיע מהחברים, שיש להם דעה אחרת, להופיע בקונגרס. זו תהיה הבמה שמעליה יוכל כל אחד להרצות את השקפתו ויוכל להלחם עליה. “אנו לא נועיל אם נעמד מן הצד”, אלא “רק אם ניתן לקונגרס ע”י נמוקים משכנעים את כיוונו המועיל".

ההשתדלות העקשנית של בודנהיימר להניע את שפירא לבוא אל הקונגרס, נמשכת כחוט השני בין מכתבים רבים. אולם ביום 15 באוגוסט 1897 כותב שפירא:

“רצוני להודיעך כי ביום הששי שעבר נרשמתי להופעה בקונגרס, לאחר שנדרשתי לכך מצדדים שונים, ביחוד מרוסיה. אולם בטח זה יענין אותך לדעת, שאני מתכוון להציע הצעה בנוגע לקרן לאומית. הרעיון ליסד קרן כזאת הכרזתי עוד לפני שנים רבות מאד; תוכל למצא אותו גם בתלגרמה שלי אל הקונגרס מקאטוביץ (1884)”.

“מכיון שנמסרה לך ההרצאה על נקודה זו, לכן הנני מרשה לעצמי לשלוח לך העתק מהצעתי, בבקשה שתואיל בטובך לבחון אותה כיוריסטן ולמסור לי בטובך את עצותיך”.

כאן באה ההתנגשות בין שני היוצרים הגדולים של הקרן הקימת לישראל, שפירא–בודנהיימר.

כידוע הביא בודנהיימר בהרצאתו הארגונית בקונגרס הראשון את ההצעות שעמדו על סדר היום על יצירת קרן לאומית, של הפרופ' דר ח. שפירא מהיידלברג, מר מוזס מקאטוביץ, ודר. בירר מסופיה. נראה היה שכלן הכילו נקודות השקפה מענינות, אך זרות למציאות. גם פרופ' שפירא בעצמו מבסס אפילו בקונגרס את הצעתו בדבר קרן טריטוריאלית, ועם הצעתו של בודנהיימר נתקבלה ההחלטה בנוסח דלקמן:

“האסיפה מחליטה שבפרינציפ היא חושבת את היצירה של קרן לאומית כהכרחית, ולכן על הועד הפועל העומד להבחר, להביא לפני הקונגרס הבא תכנית מעובדת באופן יסודי לשם זה.” הקונגרס החליט בפרינציפ על הקרן הלאומית. (ראה את הפרוטוקול של הקונגרס).

בודנהיימר כותב בזכרונות חייו על הצעת שפירא לאמר:

“תכניתו היתה גדולה אבל זרה למציאות. לפיה אין לנגוע בקרן כל זמן שלא תגיע לסכום של עשרה מיליון לירות שטרלינג. בזה יקנו מאת השולטן את ארץ ישראל. היה בזה משום ערבוב מושגים של רכוש פרטי ורבונות מדינית, שיש אמנם לסלוח לו על זה, לפרופסור למתימתיקה המכושף ברעיונו. המחשבה היסודית היתה נכונה. רק אם העם היהודי היה מקבל בבת אחת לרשותו את קרקע הארץ, היו יכולים למנוע את הפקעת מחירה, שהיתה כרוכה ברכישתה ההדרגתית. את הדרך הזאת פתחה הציונות המדינית. מנהיגיה הכירו מיד שקרן קרקעות זו היא אחת מההנחות החשובות ביותר לשם השגת מטרתנו המדינית. שפירא קשר את תכניתו לתורת משה. לא תיעשה האדמה רכוש פרטי של יחיד, אלא תישאר לצמיתות ברשות העם העברי. רעיון זה עורר בהמונים היהודיים התלהבות גדולה. שפירא ייצג את תכניתו בקונגרס הראשון, שבו אני תמכתי בה, ע”י זה שבהרצאתי הארגונית הצעתי את יסוד הקרן הזאת כאמצעי להשגת מטרתנו המדינית הסופית".

אולם היסוד הממשי של הקרן הלאומית העסיק את בודנהיימר עוד עשר שנים מלאות, עד אשר נתאפשר לו בשנת 1907 להביאו לעולם כאישיות משפטית עם התקנון שלה, כ“בלתי משתנה”.

כבר בשנת 1905 קבלו קוקש ובודנהיימר מאת הועד הפועל יפוי כוח, לרשום את הקרן הקיימת לישראל באופן חוקי בלונדון, אך תזכירי ההתאגדות ותקנות החברה היו כתובים בלשון הגרמנית ובלשון האנגלית:

Memorandum und Gesellschafts־Statuten

DER JÜDISCHE NATIONALFONDS, Keren Kajemeth Lejisrael"

Memorandum and Articles of Association of

JÜDISCHE NATIONALFONDS (Keren Kajemeth le Jisroel) Limited"

בשנות 1905, 1906 ו־1907 הוכנסו בהם בכל פעם שנויים קטנים עד אשר לבסוף נרשמו כחוק בלונדון ביום 28 במרץ 1907, היכול להחשב ליום ההולדת של הקרן העממית החשובה הזאת. בודנהיימר נבחר לנשיא ראשון של הקרן הקיימת לישראל המאושרת עפ"י החוק. הוא מספר בזכרונותיו בפרוטרוט על כל המלחמות שעברו עליו, והזהירות שהיתה נחוצה בכדי לעשות את זו בת־קיימא.

שפירא בא אל הקונגרס עם הצעה שניה, הנזכרת גם היא במכתבים אלה. הוא כותב ביום 29 במאי 1897 אל בודנהיימר: – “התישבות נגד ציונות מדינית” – “היהיה זה מעשי להתחיל בגג או אפילו בדגל שעל הגג, בטרם הונח היסוד?” – אולם גם הוא רוצה להתחיל בגג בענין אחר וסובל בעד זה תלונות. אך זהו ענין אחר, לתכנית זו יש לו נימוקים עמוקים והוא כותב: “עוד בענין תכנית בית מדרש גבוה מרכזי שצפינו מראש ואשר נכלל בתקנות ‘ציון’, היה עלי לקבל בחשבון טענות מעין אלה. לגבי צעד זה שנראה מוקדם ביותר יש לי כמובן נמוקים עמוקים מאד, אבל כבר לשם כך נחוץ כמובן מבט מרחיק לכת הרבה יותר גדול מאשר ישנו לרבים אחרים, וכך עפי”ר לא יכלו להבינו. ונוסף, הרי יש בזה משום מעשה מסוג צנוע שבנקל אפשר להגשימו, בהשוואה למפעלים מהפכניים מסוג אחר."

לייב יפה, אחד הסטודנטים בהיידלברג משנת 1897, בעל הכשרונות המצויינים, שנקרא גם הוא בשם “חולם”, כותב בספרו הקטן “רבי ומתימטיקאי” (חיי הרמן שפירא, ספרית “לנוער” של הקרן הקיימת לישראל): “בתמימות מדהימה, תכונה הנמצאת רק אצל חולמים ובעלי מסתורין, שאינם רואים את המציאות ואינם שמים לב לעובדות, כותב שפירא על הקמת האוניברסיטה העברית בירושלים, כאילו הגשמתה אפשרית מיד.”

החלום הזה נעשה ממשות בשנת 1925, עם פתיחתה הרשמית של האוניברסיטה ביום 1.4.1925.

רק החולמים הגדולים מביאים את הענינים בעולם קדימה. גם הציונים הפוליטיים היו חולמים בעלי דמיון, אך היו מחוננים עם זה גם בחוש מציאות חזק. אמנם נחוץ חוש מציאות לכל פרטי פרטיו בכדי להפוך חלומות לממשות. כך נוצרו, מתוך רעיונות יישוב הארץ כמדינה יהודית, התנועה הציונית עם תכנית הארגון שלה, תכנית הצ’ארטר, תכנית הבנק, תקנון הקרן הקיימת לישראל, ובין רבים אחרים, האחרון, אך לא הבלתי חשוב ביניהם, נסוח תכנית באזל.

אנו יודעים כבר מה גדל תמהונו של שפירא במכתבו מיום 20 באפריל 1897 על הבטוי “מדינה יהודית”. מלבד התוית של המדינה היהודית, צורף למכתבו של בודנהיימר חוזר של ההתאחדות היהודית הלאומית בקלן. החוזר הוא ברור למדי:

"ישנו רק אמצעי אחד לפתרון הבעיה היהודית והוא: הקמת קהיליה עצמית על אדמת אבותינו המקודשת בהיסטוריה. הארגון הרציונלי של כל היהודים בעלי השקפות לאומיות צריך להעשות בצורה חפשית. הקשר המאחד את כל הציונים צריך להיות קבוע ברעיונות היסודיים שמצאו להם בטוי באופן קצר ותמציתי בשלשת סעיפי העיקרים של “ההתאחדות היהודית הלאומית בקלן”.

בסעיף הראשון נקבע, שיהודי כל העולם מהווים קבוץ לאומי, ע"י קשרי מוצא משותף ודברי ימים משותפים. עובדה זו לא תפגע בשום פנים ברגשות הפטריוטיים ובמלוי החובות האזרחיות, ביחוד של היהודים הגרמנים כלפי מולדתם הגרמנית.

הסעיף השני הוא חשוב יותר.

שם נקבע כי שיווי הזכויות האזרחיות של היהודים בתוך עמים אחרים איננו מספיק בכדי להבטיח את עתידו של הגזע היהודי… “הפתרון הסופי של שאלת היהודים יכול אפוא להתקיים רק עם הקמת מדינה יהודית; כי רק בכוחה של זו ישנה היכולת לייצג את היהודים בתור שכאלה עפ”י החוק הבין לאומי ולקלוט את אותם היהודים שאינם רוצים להשאר בארץ מולדתם. הנקודה המרכזית הטבעית של המדינה הזאת שיש ליצור אותה בדרך החוקית, היא אדמת ארץ ישראל המקודשת בהיסטוריה.

הסעיף השלישי מעיקרים אלה דן באמצעים לקידום המטרה הסופית הזאת, היינו ע“י פתוח המושבות היהודיות בסוריה ובארץ ישראל, ע”י טפול בספרות היהודית, ההיסטוריה והלשון העברית, וע"י שפור מצבם החברתי והתרבותי של היהודים.

ביחס לעיקרים אלה מנסה בודנהיימר במכתבו מיום 23 באפריל 1897 להרגיע את שפירא. העיקרים ערוכים באופן בלתי מוחלט, לא לפי תכנם ולא לפי צורתם, אלא מתארים רק הצעה זמנית, אשר תוגש לשם וכוח והחלטה לקונגרס הציוני בסוף אוגוסט, שמתכנים לכנסו במינכן בקשר עם הקונגרס העולמי. שם מקוה בודנהיימר להגיע לידי נסוח של העיקרונות שיהא מתקבל על דעת כל הציונים. בכל אופן הרי החוזרים נשלחים רק מתוך סודיות.

אף על פי כן אין שפירא תמים דעות עם בודנהיימר. אל נשכח כי ההבדלים שבין שני האנשים האלה הם רבים כבר מתוך מוצאם וחנוכם. שפירא גדל בתוך המוני היהדות הדתית במזרח וקבל את חנוכו לפני הגירתו לגרמניה בישיבה המסורתית, שבה קיבל סמיכה לרבנות, באותו זמן שבודנהיימר גדל באחת המדינות המתקדמות ביותר של גרמניה, בווירטמברג, במקום שקבל את חנוכו הראשון. שם עשו מהרב הראשי של בירת המדינה, שטוטגרט, “יועץ הכנסיה”. אפשר לתאר את פרצופו של החנוך היהודי בהנהלת “יועץ הכנסיה” הזה.

שפירא מביע את חששותיו מפני הפעולה ה“ממיתה” של העיקר מס. 2: “והנה כתבת דוקא את הדף המסוכן ביותר על דגלך בכדי להניפו ברוח” – (הדבר מכוון כמובן למדינה היהודית). למרות זה שבודנהיימר השתדל לרכוש את לב שפירא בויתורים חיצוניים, הוא נשאר עקשני ביחס לעיקרונותיו:

“החוזרים נתקבלו עפ”י החלטת עשרת האנשים מההתאחדות היהודית הלאומית בקלן, לאחר התיעצויות יסודיות רבות, בהסכמה הדדית. כולם הכירו בסכנות הצפויות ממלחמה גלויה. העיקרים שחיבר הפרופ' שפירא – (הדבר מכוון לתקנות האגודה “ציון” בהיידלברג ששלח אותם לבודנהיימר בקלן) – מכסים על המטרה הסופית רק בצעיף דק".

אנו יכולים בנקל להוכח בזה עם קריאת ארבע הנקודות הראשונות:

"מטרות האגודה “ציון” הן כדלקמן:

1. הפצת ידיעת תולדות העם העברי, הלשון והספרות העברית, בין היהודים.

2. יצירת אחדות בין כל המאמינים ביהדות, מבלי הבדל, לשם תיקון גורלם המשותף של היהודים.

3. הגשמת הרעיון של יישוב ארץ ישראל ע"י יהודים, ו־

4. יצירת מרכז אחיד לכל השאיפות המכוונות לחנוך רוחני במושבות היהודיות שתווסדנה. זה יושג ע“י הקמת בית ספר גבוה לשם רכישת כל ידיעות דתיות, מדעיות ומעשיות, א) מחלקה דתית, ב) מחלקה עיונית, ו־ג) מחלקה טכנית־חקלאית, וכו'”.

התקנות האלה דנות אפוא בהתישבות היהודית בארץ ישראל ובהקמת מרכז רוחני בתוך נקודות ההתישבות.

בודנהיימר ביקש למצוא גשר שיגשר את החופים הרחוקים שבין השקפותיו והשקפות שפירא לשם מלחמה משותפת יעילה לטובת היהדות הלאומית. הוא מציע שיחה בעל פה לפני הקונגרס שתיערך בחג השבועות בערך במקום מסוים בין היידלברג וקלן, ומזכיר ראשית את המקום פראנקפורט. לפני השיחה הזאת ישלחו גם את תקנות פרופ' שפירא לכל אלה שקבלו את עיקרי קלן, בכדי שיוכלו לשקול בדעתם את כל ההצעות.

הוא בעצמו משתדל לפני הפרופסור כדי שעיקריו יתקבלו יותר על דעתו. בעיקר מספר 1 לא הוכנס שינוי ניכר. בעיקר מספר 2 אין העורך־דין הצעיר מדבר יותר על “מדינה”, אלא משתמש בבטוי “מקלט בטוח במשפט העמים”, ואח"כ הוא מחליפו במשפט הסופי בבטוי “קהיליה”. – השנויים שהוכנסו בעיקר מספר 3 הם שוב בלתי־חשובים.

שפירא איננו מסתפק כמובן בשנויים אלה. הוא מסתמך על התיעצויות עם ידידים אינטימיים (הדבר מכוון לסטודנטים הציוניים מרוסיה), אולם אלה לא היו תמימי דעות עם הפרופסור. ביום 9 באוגוסט 1897 כותב יוסף קלויזנר, סטודנט לפילוסופיה באותו זמן בהיידלברג, אל בודנהיימר: “אנו מקווים ליסד בקרוב בהיידלברג אגודה ציונית, והפרופסור שפירא הבטיח לנו את השתתפותו בפעולה, אם כי אנו (שבעה מתלמדים וביניהם ל. יפה) קרובים יותר להשקפות בירנבוים והרצל, מאשר אל השקפותיו הוא”. מתיחות זו של השקפות בין הסטודנטים והפרופסור לפני הקונגרס הראשון ועד כנוסו, מתאר לנו ל. יפה בנאמנות גדולה בחוברת שלו הנזכרת לעיל “רב ומתימטיקאי”. הסטודנטים שהביאו אתם עוז רוח של תקופה חדשה, נמנעו גם לנסוע באותה מחלקת־רכבת שבה נסעו הפרופסור ואשתו, בכדי להתחמק מוכוחים אין־סופיים.,

שפירא שולח הצעה נגדית לעיקרים. הוא הופך את הכותרת “עיקרי ההתאחדות הלאומית היהודית בקלן” לחדשה בשם “התאחדות להשגת אישור חוקי ליישוב ארץ ישראל ע”י יהודים". הוא משנה את הסעיף השני מעיקרי קלן (ראה להלן עיקרי ההתאחדות היהודית בקלן) כדלקמן:

"שווי הזכויות האזרחיות אצל האומות המתקדמות כשהוא לעצמו לא הספיק להבטיח את העתיד החברתי והתרבותי של הגזע היהודי. חשוב הוא אפוא שיהא קיים מרכז שבו יוכל האופי היהודי להתפתח באופן חפשי, כשרון יהודי ופעילות יהודית יוכלו לעמוד במבחן מלא בכל שטחי החיים, מבלי מעצור של לחץ והגבלה, אשר בהם נתון כל מיעוט לאומי שלא מרצונו.

הנה יוכלו לפנות כל אלה הנאלצים לעזוב בהמונים את מולדתם של עכשו, כפי שלצערנו יקרה הדבר תכופות בזמננו. המבט למקום זה יחיה ויחזק בלב כל השותפים לגזע, באשר הם חיים שם, את ההכרה העצמית ואת רעיון ההשתייכות המשותפת. ההישגים שאליהם מכוונת המטרה יהיו לכבוד ליהודים במדה שוה, בכל מקומות פיזוריהם. הם יחזקו ויגדילו את שמם הטוב ואת עמדתם המדינית והחברתית. טבעי הוא אפוא שמרכז שכזה יש ליצרו על אדמת ארץ ישראל המקודשת באופן היסטורי".

הדר. הרצל והדר. גידמן, הרב הראשי בוינה, שפרסם חבור על “היהדות הלאומית”, הביאו את שפירא במבוכה. – האם לא יכול הרצל לדבר על “התישבות בממד גדול”, במקום “מדינה יהודית”? איה הצבא והצי שבהם רוצה הרצל ליסד את המדינה?

בודנהיימר עונה ביום 16 במאי במכתב אשר בו נראים ברור עקבות יוריסט מנוסה. "אנו התקרבנו צעד גדול קדימה, אולם אתה עדיין חוזר וחושב על התישבות. הרי לשם זה יש לנו סוף סוף אגודה מיוחדת עם 300 חבר.

יהא זה הדבר הטוב ביותר להודיע לנאמנים ולהזמינם לועידה מוקדמת, שאמנם צריכה להתכנס בחוג קטן, כי העיקר סוף סוף יהיה הקונגרס במינכן." בהזדמנות זו איננו יכול לכסות מהפרופסור שכבר קיבל מכתבים שונים המדגישים ש“העיקרים האלה (הכוונה לעיקרי קלן) עוד אינם החלטיים ואינם מבליטים במדה בלתי מסולפת את המטרות הסופיות של היהדות הלאומית”. לא יהיה קל לאחד את הכיוונים.

שפירא פוחד מפני כל הסיסמה המגרה הזאת. “איזו זכות יש לנו לגרם נזק לרוב היהודים, או גם לעשותם רק צפויים לפחד מפני נזק, מבלי שרוב זה נתן לנו את היפוי כח למעשה שכזה? פעולת הפטפוט של חמומי מוח, בלתי נבונים ואנשי זדון, היתה זו שהביאה את הממשלה התורקית לרעיון שתוציא איסור מחלט על הגירת יהודים לארץ”. פחד אחז את הפרופסור המיואש לגורל עם ישראל ע"י פעולות הפטפוט והרעש. הוא מבקש להפגש לשם שיחה בעל פה בבינגן (באמצע הדרך בין קלן להיידלברג), בכדי שבודנהיימר יוכל להציע לאסיפה המוקדמת הצעות מדויקות יותר.

בגלל דר. גידמן הוא איננו יכול להרגע. כאן הוא נלחם בחזית הנכונה, בחברה הטובה ביותר. – דר. הרצל תקף כבר את גידמן בשבועון “אייסטרייכישה ווכנשריפט” של דר. בלוך. הוא כותב ביומנו מיום 17 באפריל על תשובה הרסנית לפי הדוגמה המכיאבליסטית, ומקס נורדאו תופס את עטו השנון מטיל הפחד באירופה הנאורה מאותה תקופה, וכותב את חבורו “וכוח דתי”, שהופיע בגליון השני של “די וולט” משנת 1897.

אנו מוצאים אצל גידמן את אותו קו התפיסה, שהופיע לפנינו לפני זה בחליפת המכתבים הפרטית שבין העו"ד הרפנדאר הצעיר בודנהיימר עם בריידיג, אולם בהבדל אחד, שבריידיג חי חיים ארוכים יותר ונעשה ציוני מתוך הכרה עמוקה.

גידמן רואה גם כן בשליחות היהדות את "ההתגברות על הרעיון הלאומי, בהוצאת האנושות מתוך התחומים הצרים של הלאומיות האנוכיית שוחרת התועלת העצמית, למרחב ולחופש האנושות. “ציון היא תמונת חזון, סמל לשלטון האלוהים על פני אדמות”. היהודים יכולים להיות גרמנים, אנגלים, רוסים; לא חסרה גם פראזיאולוגיה אחרת על תפקידי היהדות לשם “תיקון מוסרי של הכלל, כדי לאחד את כל האנושות בברית אחים”.

“מה רבה הסכנה לשחק בסמלים כמו שעושה גידמן”, כותב שפירא. “לו היינו רוצים בזה, היינו יכולים ע”י קבלת סמלים ידועים לפני אלפיים שנה לכבוש לנו את כל הזכויות". כעת חפצים היהודים חולי הטמיעה מתוך פחד שמא יאבדו קצת מחרותם, לאחוז בכף “רעל הסמל”. שפירא חושב כי “רק מתוך פחדו הגיש (גידמן) לנו את בקבוק רפואת הסמל והוא יצטרך להרשות לי להדביק עליו את הפתק שנשכח בחפזונו: רעל! לשמוש חיצוני!”

איך יכולים לנתק עם מכל מסורת, השכלה ומדע שנמסרו מדור לדור? האם זהו האידיאל, “שיהודים צרפתיים יירו על יהודים גרמניים ויהודים גרמניים יירו על יהודים צרפתיים ושני אלה יחד על יהודים אנגליים, וכלם יחד על יהודים רוסיים, וכו'?” מה גדולה צריכה להיות פעולת הסכנה דוקא של ההטפות הגידמאניות “היפות” על היהודים הגרמניים, המקבלים ידיעות על “דתם רק בשעת עבודת הדת הפורמלית בצורת דבר מה מקוטע”, המקבלים ידיעות מספרותם ותולדות עמם רק קטעים מתוך שברי תרגומים אחדים, ואשר מהבוקר ועד הערב הם שומעים רק את הדברים: “אנו גרמנים, לומדים גרמנית, מדבירם גרמנית, חיים כגרמנים, מרגישים כגרמנים, ואבותינו היו אבות הגרמנים שבעתיד.”

שפירא חושב כי כל הריב המוסכן הזה אשר בו גידמן משתמש בנשקו רק לשם “הגנה” נגרם ע"י הציונים המדיניים. לאיזה צורך הריב הזה? אין לאדם כל ענין להתנגד להתישבות נקיית כפיים בארץ ישראל. בענין זה יכלו כלם להתאחד. “אבל ברצוננו להשתמש לצורך ההתישבות במרץ שנצטבר לשם הריב”.

על זה עונה בודנהיימר במכתבו מיום 23 ביוני 1897 הנ"ל העשיר בבאורים, שמקלן לא היתה לו כל השפעה על שאלת הקונגרס והכיוון החדש בתנועה הציונית; המאורעות של הזמן האחרון יש ליחסם אפוא לציונים הוינאים. אולם מלבד זה המאורעות הם כל כך חזקים, שאין בכוחו של הפרט להסתלק מהמלחמה על הכרתו העצמית.

ביום 24 ביוני אנו מוצאים את שפירא במצב של יאוש יותר גדול. – אל בודנהיימר באופן פרטי הוא מרגיש עצמו קשור יותר ויותר; “אלפים אחדים של בנים כאלה ועמנו האומלל יכול היה באמת לשאוב עוז רוח”. “גם דר. הרצל עושה רושם סימפאטי”. אך הוא ממשיך אחר כך: “הצעדים הבלתי נכונים הנעשים כעת נותנים לענין הקדוש שלנו את המהלומות הגרועות ביותר, ואיך אוכל עם זה לשמור על קור רוחי” – – –

אמנם אירע בינתיים דבר מה – בחודש מאי הסתלקו מהקונגרס הציוני במינכן באמבוס והילדסהיימר מברלין שהיו נמנים בין האישים המנהיגים בגרמניה לרעיון יישוב ארץ ישראל ע"י עובדי אדמה יהודיים. הם מסרו גלוי דעת שהם מסכימים רק לקונגרס של התישבות, שיתכנס רק לשם דיון “בתפקידים השונים של עבודת העזרה לארץ ישראל”.

בארכיון בודנהיימר אנו מוצאים את המכתב דלקמן מאת באמבוס מברלין מיום 22 באפריל 1897 בנידון העתק המכתב שנשלח להרצל:

ברלין, יום 22 באפריל 1897.

אדוני הדוקטור הנכבד מאד,

לצערי הרב פעלה הודעתך לפני זמנה בכיוון הרבה יותר גרוע ממה שתארתי לעצמי בחששותי. לא רק ועד הקהלה, הרבנים, וכל האישים בעלי עמדה במינכן מתנגדים ששם יהיה הקונגרס הציוני, גם כאן כל האישים הבאים בחשבון, ביחוד חברי הועד של “עזרה”, דחו את ההזמנות לקונגרס, אשר הציונות שלו מודגשת במדה כל כך חזקה. לפי ידיעות מפאריס מסרבת להשתתף גם האגודה הפלשתינאית המקומית, ואני חושש שגם בלונדון יהיה אותו המצב. הציונות עודנה ממשיכה להיות המטפחת האדומה שמפניה הכל פוחדים. המצב הוא כך ואנו לא נוכל לשנותו בזמן הקרוב לפחות, ופחות מזה בעמידה מתמדת על השם המצלצל “ציונות”.

לפי תפיסתי מצב הענינים התפתח בצורה כזאת שיש לנו הברירה:

1) לותר על הקונגרס הקיצוני, לכנס קונגרס ציוני שיסדיר את השאלות הארגוניות וכו', אך לוותר על כל הפגנה, כי לזה הוא יותר מדי חלש, או

2) לכנס קונגרס ציוני פנימי, וקונגרס פלשתינאי חיצוני, אבל בכל התנאים יש להפריד את האחרון מהראשון.

בכדי להחזיק באפשרות זו שלחתי את החוזר הצרוף כאן אל מערכות “צייטונג דס יודנטומס”, “לאובהיטה”, “ישראלית”, וכו'. אני מציע לך אפוא שאנו, ז.א. אתה, דר. הילדסהיימר, ואנוכי, נפגש בפראג, מפני שאתה לא תוכל לבוא הנה, ואנו לא נוכל לבוא שמה. אנו נוכל אז לדון בפרטים. –

צרוף כאן, לשם אינפורמציה, חוזר, שאנו שולחים בימים אלה לידידים מקומיים בתוצאות טובות.

בצפותי לתשובתך האדיבה, אכתב לך ביום הראשון בנוגע לתכניתנו הגדולה יותר, היות ועד אז אקבל בחזרה את הנסוח מאת דר. כהן.

בברכת ציון

חתום: דר. באמבוס.

החוזר שפרסם באמבוס בעתונים היהודיים כנזכר לעיל: “צייטונג דס יודנטומס”, “לאובהיטה”, “ישראלית” ואחרים, הוא כדלקמן:

ברלין, יום 22 באפריל 1897.

אדוני העורך הנכבד מאד,

הרשה נא לי להעיר את ההערות דלקמן על ההודעה של דר. הרצל שנדפסה בגליון הקודם של עתונכם הנכבד:

מתקיימות למעשה התיעצויות על כנוס קונגרס גדול, שיצטרך לטפל בשאלות יהודיות כלליות, כגון הגירת יהודי רוסיה וכו'. אם יהיה זה קונגרס ציוני לפי ההצעות שנמסרו ע"י דר. הרצל, או ועידה של אגודה למען ארץ ישראל לפי ההצעות שבאו מצד אחר, או אם הוא יקבל עוד צורה אחרת, אין להחליט עוד כיום, כי כל הענין נמצא עדיין לגמרי בדרגת ההכנה. בזה נופלות גם כל המסקנות הקשורות בתכניתו של הדר. הרצל.

בכבוד רב

חתום: וו. באמבוס.

בדומה לבאמבוס עזב הילדסהיימר את הרצל ואת הציונות המדינית באופן פומבי, ביום 5 במאי, בעתון “יידישה פרסה” שנערכה על ידו. ביומנו של הרצל כתוב: “תשובתי על מעשה־הקונדס של הילדסהיימר נמצאת במחברתי”.

בודנהיימר כותב ביום 15 במאי 1897 אל הרצל: “מכתבך אל הילדסהיימר קראתי בענין ומסרתי הודעה על כך אתמול בקלוב שלנו. ידידינו היו בדעה כי – – – תשובתך היתה עוד יותר מדי נוטה חסד – – – הדבר הכי טוב יהיה בהמשיכנו דרכנו קדימה ונעזוב את מוגי־הלב האלה לנפשם. פרידתנו הטהורה מאת המדיניות המתחסדת הברלינאית והאוֹפוֹרטוּניסטית תוכל רק להועיל לענין שלנו, וביתר חופש נוכל להניע את כנפינו”…

ביום 8 ביוני 1897 הוא כותב להרצל על קשר המתבוללים נגד הקונגרס של מינכן:

"בטח נודע לך מידידנו וולפסון, איזה גלים גבוהים בכוס מים העלתה הסערה כאן נגד הענין שלנו – – –. עלינו יהיה אמנם לשמוע לפעמים דברים מרים ואולי ניאלץ להפסיק יחסים חברתיים שטופחו במשך זמן רב, כקרבן לחרונם של מרכזי הטמיעה המקומיים נגד קונגרס מינכן. לכן הנני מצפה בכליון עינים שהקונגרס יהא מיוצג מבחוץ באופן מכובד, ויתפתח מבפנים בצורה רבת ערך בכדי לגרש דוקא את הפחד השגעוני של היהודים החוששים מפני זכויותיהם – –

מלבד זה חפץ אני עוד להעיר את תשומת הלב על האפשרות, שיכולים להביא את הממשלה הבאווארית לידי כך שהיא תבטל את כנוס הקונגרס ע“י גרוש נתיני החוץ. לפי מצב הרוח השורר כאן, הרי הכל אפשרי, גם הלשנה במינכן. אולי תוכל לבוא במגע בקשר עם זה”.

בודנהיימר ראה מראש גם כאן את מה שיתרחש, כי באמת שבוע לאחר זה, מסר ועד הקהלה הדתית במינכן מחאה להרצל על כנוס הקונגרס במינכן. ביום 16 ביוני רושם הרצל ביומנו לאמר: “קהלת מינכן מוחה נגד כינוס הקונגרס”. וביום 17 ביוני: “אנו החלטנו היום בועד הפועל להעביר את הקונגרס לבאזל”.

---

לאחר שעקבנו במקצת אחר התוצאות של “הצעדים הבלתי נכונים” אשר נעשו – לפי תפישת שפירא – ואשר “נתנו לענין הקדוש את המהלומות הרעות ביותר”, אנו יכולים לקרא הלאה את מכתבו. הוא מזכיר במכתבו מיום 24 ביוני “חוברת בולגרית”. החוברת היא ציונית, היא מכילה גלוי דעת של ציוני בולגריה להשתתף בהמוניהם בקונגרס הציוני העומד להתקיים בעתיד הקרוב. עד כאן היא בסדר, אך היא פונה גם לרבנים. איך תוכל לפנות לרבנים? – שפירא כותב:

“איזו אירוניה! הרבנים הגרמניים, או הגרמנים הרבניים קושרים עכשו קשר! את זאת הרי ראיתי מראש. אני מכיר את האדונים יותר מדי. רבים מהם חוששים מזמן על מדת היהדות המוגזמת שישנה ביהודים – – – אויה, אויה!”

האם לא נרגיש כבר את משחק “רבני המחאות” בין השורות האלה? שפירא כותב הלאה, “חוברת זו היתה יכולה להביא יותר תועלת, לו היתה מדברת רק על ההתישבות, שעל תוצאותיה בלבד היא היתה מוכרחה להצטמצם.”

בגליון מס. 4 של “די וולט” נכתב מאמר על גלוי הדעת של הועד הארצי לציוני בולגריה אל היהדות ואל בניה הנאמנים.

לאות תשמש העובדה כי הציונות מושרשת דוקא בארצות שבהן נהנים היהודים מחופש אישי. היהודים בבולגריה הם עדים במשך 20 שנה לתמורות שהביא החופש לעם, לכן חייבים ציוני בולגריה להשתתף בקונגרס העולמי של הציונים שיתכנס בסוף אוגוסט.

פרופ' צבי (גריגור) בלקובסקי כותב מסופיה ביום 2 ביולי אל בודנהיימר, שהוא עיבד עכשו את התזכיר שלו “גלוי דעת אל היהדות” שחיבר לפני שנתיים. אחר כך הוא כותב בהסתמכו על גלוי הדעת:

– – – “כחומר בשביל הידיעות הסודיות של ההתאחדות היהודית הלאומית בקלן, הנני יכול להודיעך שהציונים הרוסים בהיותם אוהדים את “גלוי־הדעת”, עדיין הם אחוזי פחד שהאש הגדולה של הציונות המדינית תצית את מפעל ההתישבות בארץ ישראל”. אך הציונים שיבואו משם לקונגרס ייצגו את שיטת הציונות הפילנטרופית. –

האש הגדולה של הציונות המדינית בוערת ומטהרת את המקום, ומביאה לידי פירוד הרוחות ביהדות. הילדסהיימר ובאמבוס פנו עורף לקונגרס הציוני, הרבנים מתאספים למחאה והפרופסור שפירא נלחם מלחמה מכרעת בין מדיניות של פשרה ומדיניות יהודית. כאן הוא כותב:

“נעשה לי כמעט בלתי אפשרי להשתתף בקונגרס. אולי היה עוד הדבר אפשרי, לו הייתי מופיע בפירוש כמתנגד לכל הזיות המדינה וכמגן על ההתישבות. יש לי נמוקים שונים לזה”, והוא כותב הלאה:

“עד כה גרמו כל הנסיונות המשיחיים מבר־כוכבא עד שבתי צבי רק אסון. כאשר החלה ההתישבות להכות שרשים הפעם, לא ידעתי את נפשי משמחה ויאוש לעם האומלל. כתוצאתם באו הפירודים, הכפירות, היאושים הגרועים ביותר. ופחד. – והנה עלינו לעסוק שוב בסכנה החמורה ביותר. ישמרנו אלוהים!”

לעומת זה מראה דר. בודנהיימר החלטיות בלתי מתפשרת לקראת המאורעות האויבים והמסוכנים בתוך המחנה עצמו.

הוא כותב אל הא' מ. מוזס מקטוביץ ביום 4 ביוני – – – “לבסוף אני מעיר כי עלינו לעמוד בתוקף נגד כל התקפה, תבוא מאיזה צד שהוא. הסערה תעבור, הגשם יטהר את האויר”. וביום האחד ביולי אל חבר ושותף לדעה (דר. אדולף פרידמן): “אתה תווכח בטח מדברי הדפוס שלנו, שאנו עומדים בהתחלת ייסוד הסתדרות לכל גרמניה, אנו לא נלך שולל ע”י רעש העתונים בעד או נגד קונגרס מינכן (אשר כידוע כבר הועבר לבאזל), אף לא ע“י אלה המתאמרים להיות ציונים (אשר כבר לפני ההתקפה עזבו את הדגל). – – – דעתנו כאן היא שלהקה קטנה של אנשים חדורי הכרה היא בת ערך גדול יותר מאשר מספר גדול של גירורים, ובמובן זה הפעולה הוינאית טיהרה את האוירה”.

דר. בודנהיימר מבקש להשיג בשנים אלה את הציונים בגרמניה ובעולם, לקבצם, ליסד הסתדרות יציבה, ולעצב את המטרה הסופית, מבלי לטשטש את הרעיון, בכדי שיצטרפו אל ההסתדרות הציונית הזאת מספר רב של יהודים ככל האפשר. בכדי לאחד את הציונים בגרמניה לתכנית אחת עוד לפני הקונגרס של באזל נערכת עכשו הועידה בבינגן. האם אין זה מענין לדעת כמה סבלנות משקיע בודנהיימר במכתבים אלה בכדי לרכוש את לב הפרופסור שפירא לרעיון הקונגרס? הוא כותב מכתבים ארוכים, בא לבינגן לשם שיחה, והוא מכניס אפילו שנויים בעיקרים בכדי לעשותם מתקבלים על דעת הפרופסור. עם זה אנו רואים אותו בשמרו את קור רוחו לאחר עזיבת הילדסהיימר ובאמבוס, שגם אותם הוא כיבד ואשר הזמינם תכופות להרצות בקלן בשנים שעברו, כמומחים להתישבות הארצישראלית. על עזיבתם מצא רק מלים של אחולי־ברכה, כפי שראינו במכתבו הנ"ל אל הרצל. על הפלא של חזרה אחרי שפירא אנו מוצאים בזכרונות בודנהיימר באור קצר, הוא הרגיש כי אדם זה ביסודי לבו הריהו משלנו.

ואף אם להקה קטנה של אנשים חדורי הכרה הם בעלי חשיבות יותר מאשר מספר גדול של גירורים, שאין לסמוך עליהם, יש להלחם על כל אדם שאפשר לצרפו לשורת הלהקה הקטנה של בעלי הכרה.

לפני הועידה בבינגן יוצא משלוח מיוחד של ידיעות ההתאחדות היהודית הלאומית בקלן אל כל הנאמנים וגם אל הפרופסור שפירא.

בשבועון “די וולט”, שגליונותיו הראשונים הופיעו בחודש יוני, תופענה מעכשו גם הידיעות של ההתאחדות היהודית בלאומית בקלן, מכיון ששבועון זה היה יותר מתאים מאשר הירחון “ציון” שהיה ידוע עד כה ושהופיע בברלין. לפי התנאים המיוחדים בין אנשי הנאמנות הגרמניים היה צורך בפרסום מזמן לזמן של הכתבה (הקורספונדנץ) של ההתאחדות היהודית הלאומית בקלן.

אנו נותנים להלן קטע מסעיף על תפקידי “אנשי הנאמנות” שהיו אז הופעה חדשה בהתפתחות המפלגות ואנו באים לנקודה העיקרית של ה“כתבה”, בכותרת “העיקרים”. כתשובה למשלוח העיקרים ע"י ההתאחדות היהודית הלאומית בקלן, נתקבלו כל כך הרבה מכתבים, עד שיש מקום רק לחילופי מחשבות בעל פה, בכדי לברר את הידיעות ליצירת המטרה הסופית. בודנהיימר טורח לחלק את ההצעות לשלשה סוגים:

א. הדיון מתוך נקודת עמדה הסתגלותית,

ב. הדיון מתוך נקודת עמדה עיקרונית,

ג. הדיון מתוך נקודת עמדה מפשרת.

המיצג הראשי של העמדה ההסתגלותית הוא פרופסור באוניברסיטה דרום־גרמנית. וכך מבואר הלאה: “הפרופסור הזה מזהיר, כי ההדגשה של הרעיון הלאומי לגבי יהדות גרמניה, ביחוד של הקמת המדינה, תשמש כהכרזת מלחמה, אשר בה יהדות זו לא תמאס בכל אמצעי, אפילו להשמדת העיקרים הקדושים ביותר של היהדות, בכדי לעקור מן השורש את הרעיון הציוני”, ואח“כ מבואר, שאותו פרופסור מביא גם ראיה, שרק באופן זה יש להסביר את מעשהו של הרב הראשי גידמן, הרוצה למלא את מקומה של ציונות־כתבי הקודש והספרות המאוחרת, בסמל, שמובנו מתן מהלומת מות ללב הדופק של היהדות. ביחוד חושש האדון הפרופסור דר. ש. שע”י הפומביות של הציונים עלולה ההתישבות בארץ־ישראל לסבול והתישבות זו היא, לפי שעה יותר חשובה מאשר התעמולה לרעיון הלאומי. מודיעים גם ע“ד קבלת מכתבים ברוח מתנגדת ע”י יוריסט מברלין וע“י רב מפראג, אשר לפי דעתם ה”עיקרים" עדיין אינם ברורים ומדויקים כל צרכם.

הרב מפראג שמדובר בו, הוא מן הסתם הד“ר קאמינקא, המתבטא ביום 2 במאי, בין ענינים אחרים, גם על סוף ה”עיקר" ב.:

הנקודה המרכזית הטבעית ליצירת המדינה הזאת בדרך חוקית היא אדמת ארץ־ישראל המקודשת בהיסטוריה, “שלהחזרתה מתפללים שלש פעמים ביום מליונים מאחינו לגזע.”

לנקודת העמדה המפשרת נוגעים ה“עיקרים” הידועים לנו כבר, שבהם החל בודנהיימר להכניס שנויים בהשפעתו של שפירא.

ב“עיקר” א אנו מוצאים במקום הפיסקה:

“יהודי כל הארצות מהוים קיבוץ לאומי, בהיותם קשורים ע”י מוצא משותף ודברי ימים משותפים" את הנוסח דלקמן:

“העם היהודי קשור קשר הדדי ע”י מוצא משותף ודברי ימים משותפים. לפיכך חייבים היהודים מכל הארצות להגיש עזרה יעילה לאחים לגזע הנמצאים במצוקה“. – – – במקום הקיבוץ הלאומי מספר לנו ה”תיקון" ע"ד התקשרות העם היהודי המחייבת להגיש עזרה יעילה לאחים לגזע הנמצאים במצוקה. מצד אחר אין מדגישים בהרבה את רגשות חיבת המולדת דוקא של יהודי גרמניה כלפי מולדתם הגרמנית.

ב“עיקר” ב' נעשו שני שנויים ממשיים, ראשית נהפכת “המדינה היהודית” ל“קהיליה יהודית”, והמשפט “הנקודה המרכזית הטבעית ליצירת מדינה זו בדרך החוקית היא אדמת ארץ־ישראל המקודשת בהיסטוריה” משתנה למשפט דלקמן:

“קהיליה זו יש ליצור בדרך חוקית בהשתתפות המעצמות הגדולות המעונינות”.

השנויים ב“עיקר” ג' אינם ממשיים.

“הידיעות” מופיעות באותו רגע שביהדות גרמניה מתנהלת תעמולה חזקה נגד הקונגרס של מינכן, כשעוד טרם הוחלט להעבירו לבאזל. “לפיכך יהיה מתפקידם של הציונים הגרמניים להכריז על דעתם שהרעיון הציוני ינחיל טובה באותה מידה לעמים כמו ליהדות”.

לשם ארגון הציונים בגרמניה עוסק המשרד בקלן בחליפת מכתבים ענפה. הופץ עלון, והלוח היהודי הלאומי הראשון שישמש למטרות תעמולה, נמצא בדפוס.

אנו שומעים כי גם בארצות אחרות כגון בולגריה, סרביה, רומניה, גליציה, וכו', נוצרו אגודות ציוניות מקומיות במספר רב, ויש לצפות למאה צירים שיגיעו לקונגרס מהארצות שמחוץ לאירופה.

בכדי להיות מוכנים לקונגרס באופן אחיד, זקוקים ציוני גרמניה לפגישה לשם שיחה מוקדמת, שתתקיים ביום 11 ביולי בבינגן. כל היהודים הגרמניים המעונינים בהתאחדות היהודית הלאומית, מתבקשים להופיע באופן אישי, או להודיע למשרד את דרישותיהם והצעותיהם.

האדון הפרופסור שפירא איננו מרוצה מה“כתבה” הזאת. הוא מרגיש עצמו כאילו בכונה או שלא בכונה לא הבינוהו. אף על פי כן אין הוא רוצה למנוע את מאמצי כחותיו מהשיחה המשותפת, בכדי, לפי דעתו, “למנוע נזקים מרחיקי לכת ליהדות”.

בכדי שלפי תפיסתו יהא אפשר להציל את המצב ביתר קלות, הוא מבקש מאת בודנהיימר את העיקרים ששלח לו ביום 13 במאי – הכוונה ל“עיקרי ההתאחדות הלאומית־היהודית בקלן” עם השינויים שלו – שיש למסרם לדפוס ולשלוח גם אותם לבינגן.

הזמנות ליום 11 ביולי בבינגן נשלחות לעשרות מאת המשרד הקלנאי של ההתאחדות היהודית הלאומית, הוהנצולרנרינג 18 – זוהי לא יותר ולא פחות מאשר דירתו הפרטית של דר. בודנהיימר. – מגיעים מכתבי סרוב ואישור להזמנות, גם מכתבי אישור של מעונינים, שבכל זאת לא באו. למשל באמבוס כותב ביום 6 ביולי: “אם האסיפה תתקיים בבינגן, אבוא גם אנוכי”. – ל. אסתרמן מודיע ביום 8 ביולי על השתתפותו בועידת בינגן כציר האגודה הברלינאית “ישראל הצעיר”.

עוד ביום 28 ביוני העמיד שאואר את משרדו ברחוב שמיט 23 לשרות הועידה, משום שזהו המקום המבוטח ביותר מפני הפרעות. מכיון שגם אידיאלים גדלים ביתר הצלחה על יסודות ממשיים, הוכנה ארוחת צהרים למשתתפים ב“מלון רוטשילד” הכשר.

בבוקר יום ראשון אחד בהיר, ביום 11 ביולי 1897 נוסעים מצפון דרומה, לאורך הריינוס היפה, ל. אסתרמן, הציר הברלינאי שבא תחלה לקלן, עם הקבוצה הקלנאית דוד וולפזון, גוסטאב וולף, דר' מאקס בודנהיימר, דר' אליעזר רובינזון, רופא שניים שהתישב בקלן ושגם הוא קבל את חנוכו בישיבה יהודית במזרח אירופה ופאביוס שך. וזוהי פרשת שך: דר' בודנהיימר הכירו כסופר עברי בברלין, בשעה שישב שם לרגל בחינתו המשפטית כאסיסור, והזמינו למזכיר האגודה להגנה נגד האנטישמיות שיסד הוא יחד עם דר' פיילכנפלד בקלן. אחר כך נתמנה כמזכיר ההתאחדות היהודית הלאומית בקלן על ידי וולפסון ובודנהיימר. באותה שעה, באותו בוקר יום ראשון, נסעו לאורך הריינוס מדרום צפונה האדון הפרופסור שפירא עם אשתו, מהמאין אל הריינוס באו צירי פראנקפורט, גויטיין ובירקנשטיין, מסביבת מגנצה בא הריפרנדאר הצעיר דר' אדולף פרידמן, שהיה קרוב לאגודת ידידי האנושות בברלין, ובבינגן כבר ישב דר' שאואר, שנעשה לציוני עקב נסיעתו לבולגריה, וחיכה למשתתפים בועידה.

בשעה 11 נפגשו כלם במשרדו. דר' בודנהיימר תיאר לעצמו את הרמן שפירא לפי חילוף המכתבים שביניהם כגבר גבוה עושה רושם ושוחר קרבות. הוא כותב על זה ביומנו:

“הדבר היה ההיפך מזה. על גוף קטן ועדין ישב ראש של אחד האבות, בעל תלתלים ארוכים מתנפנפים לרוח וזקן. אמנם, עיניו סיפרו על עוז רוח ומזג רגשני, אך צליל קולו הרך עמד בנגוד גמור לזה”.

הנקודות העיקריות של סדר היום בבינגן היו, ראשית כל: תפיסת עמדה כלפי מחאת הרבנים, שפחדו שמא תחטא הציונות המדינית לחובות האזרחיות של היהודים הגרמניים. ושנית: המדינה היהודית והפרוגראמה הציונית. בהתיעצות זו נוצרה גם ההסתדרות הארצית הראשונה שלפי דוגמתה נתארגנו אחר כך ציוני הארצות האחרות.

ההחלטה שנתקבלה ביום 11 ביולי בבינגן נגד רבני המחאה, נתפרסמה ב“קלנישה צייטונג”, ביום 16 ביולי 1897. בודנהיימר שלח את ההחלטה הזאת ל“קלנישה צייטונג” בלוית המכתב דלקמן:

קלן, יום 16 ביולי 1897.

מערכת נכבדה מאד!

הנני לבקשכם בזה באדיבות לפרסם את ההכרזה הרצופה כאן ע"י הדפסתה בעתונכם הנכבד.

בכבוד רב

בשם התאחדות יהודית לאומית לגרמניה

חתום: דר' בודנהיימר, עורך־דין

באותו יום מודיע ה“קלנישה צייטונג” ע"ד הקונגרס הציוני במלים אלו:

“בסוף אוגוסט צריך להתקיים בבאזל קונגרס הציונים, בכדי לדון ביישוב ארץ ישראל ע”י יהודים. כפי שנודע, הוציא הועד המנהל של איגוד הרבנים בגרמניה את ההכרזה דלקמן:

“על ידי כינוס של ציונים וע”י פרסום סדר היום שלו נפוצו תיאורים מוטעים כל כך על תוכן תורת היהדות ועל שאיפות מאמיניו, עד שאיגוד הרבנים חושב את זאת למצותו למסור את גלוי הדעת דלקמן:

1. שאיפותיהם של אלה הנקראים ציונים, להקים מדינה יהודית לאומית בארץ ישראל, מתנגדות להבטחות המשיחיות של היהדות, כפי שנכללו בכתבי הקודש ובמקורות הדתיים המאורחים יותר.

2. היהדות מחייבת את מאמיניה לשרת את המולדת שהם משתייכים אליה, בכל המסירות ולקדם את עניניה בכל לבם ובכל מאודם,

3. אך התחייבות זו איננה עומדת בסתירה לאותן השאיפות אצילות הרוח המכוונות להתישבות ארץ ישראל ע“י עובדי אדמה יהודיים, מפני שלאלה אין שום קשרים אילו שהם אל הקמת מדינה לאומית. דת וחבת המולדת מטילים עלינו אפוא במדה שוה את החובה לבקש מכל אלה ששלום היהדות יקר ללבם, שיתרחקו מהשאיפות הציוניות הנזכרות לעיל, ובמיוחד מהקונגרס שמתכנים את כינוסו למרות כל מה שהוסכם”.

לעומת זה מפרסמת ההתאחדות היהודית הלאומית לגרמניה את התשובה דלקמן מיום 11 ביולי מבינגן:

1. "אין זה נכון שהשאיפות הציוניות סותרות את ההבטחות המשיחיות של היהדות. אנו מסתמכים בבחינה זו על ספר אחד שנתפרסם על ידי אחד המומחים הרבניים המעולים ביותר, הוא הרב קלישר, בשם “דרישות־ציון”, שממנו יוצא ההיפך מההכרזה הרבנית מבלי שאפשר לסתור אותו. אין שאיפותינו מתעסקות בכלל בתוכן התורני של היהדות, אלא הן מתכוונות רק להפסיק את המצב הבלתי נורמלי של העם היהודי.

2. את התוכחה שבהכרזת הרבנים בנוגע לחיבת המולדת, שהודגשה בחוסר כל טעם, כאילו ההכרה הציונית מונעת אותנו מלמלא את חובותינו למולדת ואת החובות האזרחיות למדינה, אנו דוחים בכל תוקף כהטלת חשד מחוסרת כל יסוד.

3. גם אנו מסכימים כי “השאיפות אצילות הרוח המכוונות להתישבות ארץ־ישראל ע”י עובדי אדמה יהודיים“, אין לזהותם עם אלה שלנו, אך אם אנו תומכים באלה מתוך נקודת השקפתנו, אין זה יכול להיזקף כגנוי באיזה אופן שהוא לנו, או גם לשאיפות אלה. אין כל סיבה לשום אדם, ופחות מכל לאיגוד הרבנים הגרמניים, להזהיר מפני הקונגרס של באזל. אנו מקוים שהקונגרס יקבל צורה של הפגנה מפוארת בהכריזו שהעם היהודי איננו מוותר גם עכשו על קיומו הלאומי, אלא הוא מוכן לעבוד יד ביד עם אומות אחרות, כיחידה עממית, כדי להשתתף בקידמת התרבות האנושית. רגשי האהדה של כל אותם האנשים החושבים נכונה בלי דעות קדומות, יהיו ודאי לצידנו בקידום השאיפות האלה”.

מצב הרוח בועידת בינגן היה כל כך טוב, שלמשתתפים היה הרושם של אחדות מחלטת גם לגבי החלטות המדינה היהודית. בזכרונות בודנהיימר כתוב לאמר: “לאחר הוכוח שהסתובב במיוחד מסביב לנקודה של המדינה היהודית, נתקבלה לבסוף התכנית שלנו פה אחד”. יש כאן מעין טשטוש הענין, כפי שנראה באופן ברור מתוך חלוף־המכתבים של שפירא–בודנהיימר הבא להלן.

בראשונה נפרדים המשתתפים בועידה מתוך ההרגשה הטובה ביותר שמצאו את עצמם, רכשו את הלבבות וקידמו באופן ממשי את העבודה המשותפת.

ל. אסתרמן כותב ביום 17 ביולי מברלין: “– – – הודעה רשמית על ועידת בינגן לא יכלתי עדיין למסור, – זה ייעשה הערב, ובהזדמנות זו נוכל אולי לקבל החלטות נוספות. באופן פרטי דברתי כבר עם רוב חברינו לדעה, והם כלם מרוצים ממהלך הועידה ומהחלטותיה. נושבת רוח רעננה בשורותינו, אף כי יש לשער מראש, כי ידרש עוד זמן רב שתשמשו לנו דוגמה טובה בקלן ואנו נשמש לכם אם אפשר לומר כך, בני לויה, כי יותר מדי נפלה רוחנו ורפו ידינו מרוב אי ההצלחות.”

קצת יותר מאוחר, ביום 9 באוגוסט 1897, הוא כותב על האסיפה שנתקימה ועל מצב הרוח בנוגע לקונגרס:

"ידיד יקר וחבר לדעה!

על אסיפת הציונים שנתקיימה כאן בנוגע לעמדה שיש לתפוס לגבי הקונגרס, ודאי נודעו לך פרטים מה“וולט”. באמבוס נחל מפלה שלא ציפה לה אף על פי שמצב הרוח היה ידוע לו, אנו בעצמנו הופתענו מהתוצאות. אני אומר “באמבוס” ולא הכיוון הבאמבוסי, מפני שנתברר שכיוון בכלל אינו בנמצא – – – באמבוס כנראה כבר מרגיש עצמו במצב בלתי נעים. יש לחשוב כי יחזור בעתיד לא רחוק ביותר. אולם הדבר נראה לפי שעה מסופק ביותר, אם יהא בזה משום ריוח.

אתמול ביקר אותי מנהיג הציונים הרוסים מהסוג הישן, האדון ש. פ. רבינוביץ מורשא. מתוך זה שהוא סיפר לי נתברר שגם ברוסיה יש לחכות לבירור מהיר של המצב. כל אלה המדמים בנפשם שרכשו לעצמם זכויות מובהקות בעבודת ההתישבות, פוסלים כמובן את האדון דר' הרצל ואת הקונגרס. לעומת זה היסודות הצעירים יותר, הסטודנטים בהווה ובעבר, מראים לו את אהדתם הגדולה ביותר. מותר לחשוב שמרוסיה יבוא לקונגרס מספר הגון מאד של מבקרים.

דר' הילדסהיימר מרעיש את העולם ב“המליץ”, ע“י נאמנו האדון דר' הולצמן, נגד דר' הרצל, נגד הקונגרס ונגד חולמי חלומות בכלל.”

גם בודנהיימר כותב בשביעת רצון במכתבו מיום 17 ביולי אל שפירא בהיידלברג: “בברלין כמו גם בקלן מרוצים מאד מתוצאות ועידת בינגן”. הוא מקוה כי הפרופסור הפיק תועלת מפגישתו עם חברים לדעה צעירים יותר, והוא מבקש להתחשב עם כל הגורמים המסוגלים להביא איחוד. הוא בטוח כי בנוגע ל“אני מאמין”, כלומר העיקרים, יבואו לידי הסכם, והוא שולח לו בחזרה בצרוף למכתבו את הצעת העיקרים עם אילו שנויים קטנים.

לשאואר כבר כתב ביום הקודם, 16 ביולי: “אני אשלח לפרופסור במהירות האפשרית את ההצעה המתוקנת על ידי, על סמך הצעת ש. (הכונה היא לעיקרי שפירא), ואני מקוה שנבוא לידי הסכם. אך פוחד אני כמעט שזה לא יהיה אפשרי, כי האופי החששני של האדון הפרופסור וההכרה שההמונים היהודים בגרמניה עדיין אינם נוהים אחרינו, ירתיע אותו מלעיין במטרתנו הסופית אפילוּ במבט אחד בלבד. אולם הדבר הוא הכרחי בהחלט, כדי לרכוש את לב ההמונים היהודיים העשויים להתלהב רק ע”י הרעיון הגדול, אבל לא ע"י אמצעי הקלה קטנים ובלתי יעילים.

איך משתנים העיקרים? אני רואה בבת אחת שנויים בנסוח.

העיקר א נראה יותר קצר והוא תערובת העיקרים המקוריים ועיקרי ה“כתבה” (קורספונדנץ). אחר ההקדמה: “לפיכך חייבים יהודי כל הארצות” “להגיש עזרה יעילה לאחיהם לגזע הלחוצים” – – – מוצאים אנו את הבטוי – – – “לפעול לטובת עניניהם המשותפים”. פעם אחת, העם היהודי קשור – קשר טבעי, ובפעם השניה – קשר הדדי.

העיקר ב נשאר ברובו אותו שהיה קודם, לאחר שהקמת “מדינה יהודית” נהפכה ליצירת “מקלט בטוח במשפט העמים”. אולם אין להתעלם שם מחשיבות המשפט האחרון:

פעם אחת אומר הנוסח:

“הנקודה המרכזית הטבעית למדינה הזאת שיש ליצור אותה בדרך החוקית, היא אדמת ארץ־ישראל המקודשת באופן היסטורי”.

בפעם שניה:

“יצירת קהיליה כזאת, שמרכזה הטבעי הוא אדמת ארץ־ישראל המקודשת באופן היסטורי, יש לשאוף להשיגה בדרך החוקית”.

ופעם שלישית:

“הקהיליה הזאת יש ליצור אותה בדרך החוקית בהשתתפות המעצמות הגדולות המעונינות”.

ושוב:

“יצירת קהיליה כזאת, שאת נקודתה המרכזית מהוה אדמת ארץ ישראל המקודשת באופן היסטורי, יש לשאוף את השגתה ע”י הסכם עם הממשלה התורקית בדרך החוקית".

מתברר שהרגשותיו של בודנהיימר שהביע במכתבו לשאואר היו נכונות. האופי החששני של הפרופסור וההכרה שההמונים היהודיים בגרמניה אינם עומדים עדיין מאחורי הציונים, אינם נותנים לפרופסור להסכים להצעת העיקרים. הוא משנה ושולח הצעה נגדית, הנראית בעיניו כקצה הגבול, שעדיו אפשר לו להגיע לידי הסכם עם ההצעה הקלנאית. הופעתו בפומבי, היינו בקונגרס, תלויה לפי דעתו, בהסכם בנקודות העיקריות.

מכתב זה שנכתב ביום 19 ביולי, מחכה זמן רב לתשובה. בחוסר סבלנות וקצת ברוגז, הוא כותב שוב ביום 6 באוגוסט: “אני מקוה כי אין באיחור זה משום שיטה”. הקונגרס ממשמש ובא, ואם יוכל להלחם רק לשיטתו הוא, יעלה אולי בידו לשנות את דעתם של מספר רבנים.

על זה באה תשובה מיד. “לא נוכל להתחשב עם אותם הרבנים הגרמניים, הנלחמים בנשק הכזב ואי היושר!”

בודנהיימר דוחה כעלבון אישי את החשד כאילו יש באיחור התשובה משום שיטה. לאחר שקולי דעת רציניים לא יכלו בודנהיימר וווֹלפנזון להמליץ על הצעת שפירא שתתקבל ע"י ההתאחדות היהודית הלאומית בקלן. – להתאחדות הציונית הכללית הציעו ציוני קלן את העיקר דלקמן:

“אנו סבורים כי לשם הבטחת עתידו החברתי והתרבותי של הגזע היהודי, הכרחי ליצור מקלט בטוח במשפט העמים, שאליו יוכלו לפנות כל אלה אשר לא יוכלו או לא ירצו להשאר בארץ מולדתם”.

מלבד זה מבקש בודנהיימר את שפירא להופיע בקונגרס, שבו יציעו שניהם את נוסחות עיקריהם ויוכלו לנמקם כדי שיתקבלו. – מובן, שפירא לא רצה להעליב את בודנהיימר. רק ראשו הסתחרר עם ההתקדמות הסוערת של הכיוון החדש בציונות. “גם לך ייראה הדבר מסוכן, לאחר ישוב דעת שקט, להשליך רבנים בסיטונות לתוך הדוד הגדול של הישועיים (הדבר נדפס אפילו באופן גלוי), ולדחות הצידה אנשים שהקריבו את הונם ודמם לרעיון ההתישבות מבלי לחשב על הבאות”. ועוד הוא מוסיף, “המחלה הקשה ביותר של היהודים הוא הפילוג, והנה אתה בא ומוסיף קרעים חדשים”.

בודנהיימר עונה על זה: “מה שנוגע לשאיפתך לאיחוד, הרי קידמתי אותה אנכי בפגישה בבינגן כמו שצוין בפרטיכל. אך אין לשכוח שכל רעיון חדש מן ההכרח שיצור קרע אחד. אבן הבוחן לאופי הרעיון היא השאלה, אם כוונתו לאחד. אך כוונה זו לאיחוד נכללת דוקא בהדגשת הערך הלאומי של תנועתנו”.

בנוגע למומנט הלאומי, הוא כותב בלי שיתן להביאהו לידי טעות. “אמת המדה להצעת עיקרינו היא, בשורה הראשונה, החובה שהוטלה עלינו ע”י החלטת ועידת בינגן, להביע בעיקרים, שאנו הננו התאחדות יהודית לאומית, ובמובן זה תקפם של העיקרים כבר נקבע מראש". אחר כך חוזר בודנהיימר על התוכחה שכבר נאמרה בחלוף מכתבים זה: “הצעת העיקרים שלך איננה מבטאת בשום פנים את האופי היהודי הלאומי, יותר נכון, היא רוצה להחליפו במושג מתימטי של נקודה מרכזית. זה מוכרח לעורר את הרושם גם אצל אנשים מחוסרי דעות קדומות, כאילו יש ברצוננו להעלים את האופי האמתי של ההתאחדות, אך זהו הרבה יותר מסוכן מאשר לבטא בגלוי את מטרותינו”.

הוא איננו חושש לסכנות לא להתישבות ולא ליהדות בגלל ההכרה הגלויה בעיקריו. מלבד זה איננו יכול להעלים מהפרופסור שהצבור היהודי, עד כמה שיש לו בכלל ענין בציונות, דוחה את הצעות שפירא, ומכריע לטובת עיקרי קלן. הוא מצרף לו מכתב שקבל מאת ד"ר קאמינקא. אולי זהו דוקא אותו המכתב שאני מצאתיהו בארכיון בודנהיימר, לפי תאריך 11 באוגוסט 1897, או אולי הוא אחר, בכל אופן המכתב אשר בידינו איננו חסר ענין בקשר לנושא שלנו.

בין השאר כותב קאמינקא:

פרופסור שפירא ידוע לי משנת 1886 כציוני חששני ביותר. הוא נראה לי אפילו פחדן יותר מאשר הרוסים עצמם החיים ברוסיה. כי ערכתי ועידה עם נציגים מעולים של אלה בקרלסבאד ביום 29 ביולי שנה זו, שבה הוחלט לא רק על ההשתתפות בקונגרס מצד חברינו לדעה הרוסיים, אלא ניתנו גם הוראות בנוגע לדיונים האובייקטיביים בתנאים שיהיו שם.

נכחו (מלבדי) א. גרינברג, נשיא האגודה האודיסאית להתישבות ארץ־ישראל; ל. שליט וד. שוארצבארט, סוחרים מריגה; י. פיינברג, סוחר מאירקוסטסק (סיביריה); ש. פ. רבינוביץ, סוחר מורשא; מ. גורדון, סוחר מרוסטוב על הדון; קרמנצקי, מנהל בית חרושת מוינה, והמהנדס שטיגלינג, חבר מועצת הקהלה בוינה. הפרטיכל שאני רשמתי נשלח לדר' הרצל, בו החלט בין השאר, לסדר שהנהלת הקונגרס תדאג באופן קפדני, שלא ידובר בקונגרס שום דבר שהוא מסוכן להתישבות או מסוכן מבחינה מדינית. זה יכול להספיק גם לשפירא. –"

מכתב זה חיזק את בודנהיימר עוד יותר בעמדתו כלפי שפירא ביחס לנסוח עיקריו. המכתב של הרב הפרגאי, יהיה זה איזה מכתב שהוא, לא ערב ביותר לשפירא, כי הוא עונה:

“מה שנוגע לאדון דר' קאמינקא, אינני רוצה מצדי להביא עצמי לידי כך, אפילו ע”י מכתבו (שהנני מחזירו לך בזה), שאוסיף לפרסם את הדיונים מאותו זמן. רק דבר אחד ברצוני לומר לך, עד היום אני חושב כאחד ממעשי הטובים ביותר, שהניאותי אותו ואנשים צעירים אחרים משגיאות נעורים שתוצאותיהן היו יכולות להיות מסוכנות לאין שעור, להם לעצמם ולעם העברי. – מי יתן ואצליח שוב לשמר אותו עצמו ואחרים משגיאות מרחיקות לכת. החלטתו שהוא מודיע עליה במכתבו היא לצערי שוב דבר בלי ישוב הדעת, מעשה נועז ומזיק בהחלט. הקונגרס איננו מסומך לפסוק דין בנוגע לרבנים, ידיעותיהם ומצפונם, ועוד פחות מזה, להוציא אותם ואת כל הקהלות שכמותם מכלל היהדות ההיסטורית! הרי זהו החרם בצלמו ובדמותו!. לאן נגיע, אם לאחר זה יוציאו היהודים החרדים מן הכלל את כל היהודים שאינם שומרים את השבת כהלכתה, או שאינם באים להתפלל בבית הכנסת וכו‘, וכו’?"

למעשה המכתב אשר לפני הוא זה שנדד לקלן ולהיידלברג וחזרה לקלן.

כי עכשו כותב קאמינקא על חמש החלטות סודיות, שהוצעו על ידו ואשר המליץ להציען בבאזל לשם קבלתן, ואחר כך נמסרת מלה במלה הצעה אחת (מספר ד), האומרת כי הרבנים שיתאספו בבאזל, בין אם הם חרדים ובין אם הם מתקדמים, יכריזו,

“שאין במציאות ולא תוכל להיות במציאות חברה דתית ישראלית המנותקת מהגזע ומהעם היהודי; שאלה מבני ישראל החושבים עצמם לבני אומות אחרות והטוענים שהם קשורים אתנו רק ע”י האמונה, עומדים מחוץ ליהדות ההיסטורית ואין להם זכות לדבר בשמה; שההכרזה המתנגדת של רבנים תלויים ידועים – שבכל אופן לא נמצא ביניהם אף חכם עברי אחד חשוב ובקי במדעי היהדות – היא בלתי כנה ואינה ראויה לכבוד; שאותם עיקרי היהדות שיש לחשוב אותם כיסוד מוסד לדת עולמית המאחדת את המין האנושי, נעשו נכסים משותפים לכל עמי התרבות, בחלקם באמצעות הנצרות ובחלקם ע“י התפתחות הרוח החדשה, ושהדת היהודית, אם עודה מסוגלת להגיע לידי הישגים גדולים בשירות האנושות, דבר שאנו בני ישראל מאמינים בכך, הרי יעילותה לא זו בלבד שלא תפגע ע”י תחיה והתפתחות עצמית של הגזע, ע“י יצירת מרכז לאומי וע”י גאולת מליונים רבים של בני דתנו מתוך מצב כלכלי ואזרחי משפיל, אלא להיפך היא תתפתח ותוגבר במידה רבה ביותר." –

קולו הרוגז של שפירא מדבר:

“רק זה בלבד אנו חסרים! וכוח דתי, וכוח של מצפון ווכוח של הגדרות יש להוציא בהחלט מתוך תחום פעולתו של הקונגרס. כן, אני מתכוון אפילו להציע הצעה מתנגדת במובן זה, שכל מי שמסכים אתנו, ולו גם בנקודה אחת מפעולתנו בלבד, נקבל בברכה את השתתפותו בעבודה באותה הנקודה”.

כן, הסכם הדדי בנקודה אחת, אבל עכשו חשובה הנקודה האחת. זוהי מטרתנו הסופית אשר הקונגרס יגדירנה, ואשר התגשמותה מתקרבת יותר ויותר.

בינתים המציאה ההתאחדות היהודית הלאומית בקלן אמצעי תעמולה חדש, את “הלוח העממי היהודי” לשנת התרנ"ח (1897–1898). מלבד תוכן יהודי כללי הנמצא בכל לוח, הוא מכיל נובילות של הרצל וזנגוויל, מאמרים של פאביוס שך ודר' בודנהיימר – על סטאטיסטיקה של היהודים – ובין השאר בדיחות בלתי מוצלחות פחות או יותר. “לו רק היו משמיטים אחדים מדברי הליצנות הטפשיים והזולים! הרבנים המסכנים!” מעיר בדבריו הפרופסור שפירא.

אף על פי כן היתה ברעיון הלוח הצלחה גדולה מאד. מזמינים אותו בגרמניה, פולניה, רוסיה, בולגריה, הונגריה, איטליה, רומניה, כל החוגים קוראים בו, ראשי המשפחה, המורים, הסטודנטים, בתי העסק, האגודות – כל אלה מזמינים אותו. עד היום עודנו קיים בארכיון הציוני הכרך העבה של מכתבים סביב ללוח זה של הוצאת הספרים “שטלטר ושותפיו” בקלן, שבתנאים אחרים לא היה נשאר לה זכר.

כאשר אני שומעת על דבר הלוח, עולה תמיד בדמיוני תמונת אנשים הלובשים מעילים וחובשים כובעים בחדר הבגדים ושוב מסירים אותם. זה בא כתוצאה מסיפור שסיפר פעם דר' בודנהיימר. בשעת מסע תעמולה לקובלנץ נשא שם נאום לפני מנין אנשים. כשגמר העיר לבסוף “ועכשו אנו נחלק את הלוח העממי החדש שלנו”, ומיד זזה הלהקה הקטנה של המתאספים בזהירות אך בבטחון לחדר הבגדים. בתפיסה מהירה של המצב הוסיף הנואם, “יש לנו העונג להגיש לפניכם את הלוח כמתנת ההתאחדות היהודית הלאומית בקלן”. כל הנאספים הסירו מיד את מעיליהם וכובעיהם ובילו עם הנואם ועם ידידיו הקלנאים ערב נעים מאד. הלוח נמכר בכלל במחיר 25 פניג. אגודות ומוסדות קבלו אותו במחיר מוזל. זה נותן לנו היום את אמת המדה של הכוחות שדרשה התעמולה הציונית מכל אחד ואחד. דר' בודנהיימר השוה את העבודה הזאת עם נטיעת יער. גם כאן לא יזכה הנוטע לשבת בצלו, ליהנות מהתוצרת ומשמחתה. הדורות הבאים יזכו בכל אלה. אף אחד מכל אותם “החולמים הגדולים” ונורדאו בכללם לא היה משתמט מלתת את הטובים שבכוחות הדבור שלו אפילו לקהל שומעים קטן שכזה.

בינתיים קיוה שפירא לדבר עם בודנהיימר, אך לשוא. בהזדמנות נסיעתו להיידלברג היה יכול להתיעץ אתו, הרי להצעת העיקרים שלו מסכימים בהחלט דר' הילדסהיימר ובאמבוס, על האדון באמבוס אפשר בכלל להשפיע שיבוא לקונגרס, כידוע בא וילי באמבוס לקונגרס. הוא היה ציוני. אפיו המורכב הכביד אמנם על הצטרפותו בזמן הנכון לציונות המדינית של הקונגרס. אך בגלל אנשים כאלה הרי לא היה אפשר לעכב תכנית בעלת אופי נצחי.

השתתפותו של שפירא בקונגרס הושגה בכל אופן. ביום 19 באוגוסט הוא מזמין חדרים לעצמו ולאשתו בבאזל.

מה שקרה בבאזל ידוע פחות או יותר. בודנהיימר כותב בזכרונותיו: “בעלי חשיבות גדולה ביותר לעתיד התנועה היו הדיונים בנוגע לפרוגרמה שנשארה עד היום בלי שנוי. לאחר וכוח ארוך ביותר החליטה הועידה המוקדמת לבחור בועדה של חמשה חברים לשם נסוחה. בהתאם להחלטה זו הורכבה ע”י הקונגרס ועדה, שהכילה את נורדוי, נתן בירנבוים, זיגמונד רוזנברג, דר' מינץ ושאול רפאל לנדאו, ומלבדם נבחרו הפרופסור שפירא ואנכי, על יסוד התכנית שלנו…"

בודנהיימר תוקף בזכרונותיו את התאור שנתן לנדאו בספרו “סערה והתפרצות בציונות”. כמטעה וכבלתי מתאים למציאות.

לפני הקונגרס היו מונחות שתי הצעות, שהכרנו אותן במשך חלוף מכתבי שפירא–בודנהיימר, ההצעה חסרת הגוון של הפרופסור שפירא המיצגת רק את רעיון ההתישבות בארץ ישראל,

ו–“עיקרי קלן” של דר' בודנהיימר.

גם בודנהיימר נאלץ לאחר מלחמות כבדות לעשות ויתור קטן בשאלת המטרה הסופית בכדי לבוא לידי הסכם בועדה הזאת, כי ההצעה אומרת עכשו:

“הציונות שואפת ליצור לעם היהודי מקלט בטוח במשפט לעם ישראל בארץ ישראל”.

הנוסח המקורי של הצעת הועדה על יסוד עיקרי ההתאחדות היהודית הלאומית בקלן, היה כדלקמן:

“מטרת הציונות היא יצירת מקלט בטוח במשפט העמים לעם ישראל בארץ ישראל”

בודנהיימר כותב: “להצעה זו התנגד שפירא, אשר דחה באופן מחלט כל נסוח שהיה יכול לעורר חשד, כי הענין הנידון הוא בנוגע ליצירת מדינה יהודית בארץ ישראל. בכדי להשיג הסכמת פה־אחד הציעו היוריסטים של הועדה נסוח האומר כי המטרה היא מקלט בטוח **ע”י החוק**, ע"י כך יצאו מנקודת ההשקפה שנסוח זה יאפשר בטחון הן מצד חוק המדינה והן מצד החוק הבין לאומי, מבלי להדגיש את הדבר במיוחד. הצעה זו נתקבלה. אולם שום חבר מהועדה לא התכוון בזה אלא על בטחון למקלט מצד החוק הבין לאומי. קביעת האמצעים לבצוע התכנית לא נתקלה בשום קושי.

נורדאו מבקש מאד לקבל את התכנית המוצעת. הוא מתאר בשפת אמן את הקשיים שהיו בועדה זו בת שבעת הראשים, שחמשה מהם היו יוריסטים, ואשר על קשיים אלה צריך להתגבר בכדי לבוא לידי הסכמה הדדית זו, ואף על פי כן קם רעש והתנגדות.

פאביוס שך, אשר כמזכיר ההתאחדות היהודית הלאומית בקלן, עקב אחר כל השנויים של עיקרי בודנהיימר ועיין בהם היטב, עשה עצמו עכשו במליאת הקונגרס שופרם של עיקרים אלה.

בנקודה זו אין לעשות ויתורים, כאן יש צורך להיות קשה ובלתי ניתן לזעזועים. על המלים “במשפט העמים” לא נוכל לותר:

"בלי ערבויות המשפט הבין לאומי לא תוכל המולדת הלאומית שלנו להשיג בטחון לעולם. אין לעשות כל ויתורים שיזעזעו את העיקרון היסודי של שאיפותינו. המלה החסרה בתכנית היא עמוד הציונות. אין לנו כל אפשרות לותר על זה. זו היא המלה הצנועה “במשפט העמים” (ראה פרטיכל הקונגרס).

גם מצד אחר בלתי צפוי קמה התנגדות. מוצקין הצעיר מקיוב פונה בנאום מלא אש־נעורים בפומבי על “חולמי החלומות” המדיניים.

"האם בהתלהבות הנעורים היתרה שלנו, בפזיזותנו אנו מזיקים לעבודת ההתישבות? מה היתה ההתישבות בשנים האחרונות? – במשך 15 שנה התישבו בארץ ישראל אלפים אחדים של אכרים יהודיים ונאספו בכל שנה עשרות אחדות של אלפי פראנקים.

“האם אין זו עובדה מעציבה, שהתנועה הציונית נעקרה מתוך לבות העם, מתוך לבותינו, ע”י העבודה הקרוייה “מעשית”? (ראה פרטיכל הקונגרס).

הנוער אינו רוצה בעבודה קטנותית, עבודת חסד, דרכי הברחה! הנוער רוצה לראות עוז רוח, דרכים חדשות ועתיד! ההעלמה לא עזרה בשום דבר, ואין היא אלא אונאה עצמית. עלינו לכתוב על דגלנו בגלוי את שאיפתנו המדינית, ולבשרה דוקא לאלה, אשר עמהם אנו רוצים לכרות ברית. האידיאל של המקלט הבטוח ב“משפט העמים”, הוא קשר מאחד בתפישת הרעיון הלאומי והוא מבטל כל פילוגים בעלי אופי דתי.

עוד קודם לכן התערב הרצל בוכוח, במלים ב“משפט גלוי”. ועדת התכנית מתיעצת שוב, “ואף על פי שבעצם איננה מוצאת סבה לשנות את נקודת עמדתה, מפני שהוספת המלה גלוי למלה “במשפט” איננה מבטאת דבר, שלא היה נכלל כבר בנוסח המקורי, אף על פי כן החליטה הועדה להוסיף מלה זו” (ראה פרטיכל הקונגרס).

הפרוגרמה שלנו נקראת מאז:

“הציונות שואפת ליצור מקלט בטוח במשפט גלוי לעם־ישראל בארץ ישראל”.

תכנית זו נתקבלה פה אחד לקול רעם מחיאות כפים עצום.

---

קבלנו תמונה די שלמה מתוך המכתבים הקודמים, על הכחות השונים שנאבקו ביניהם ואשר הביאו לבסוף לקבלת תכנית באזל. לולא היה שפירא בועדה כי אז היו כנראה עיקרי בודנהיימר עם המושג “במשפט העמים” פורצים להם דרך; לולא היו מתערבים שך ומוצקין כי אז היה נשאר המושג “במשפט” בלבד; וכך קבלו העיקרים על ידי הרצל את השינוי “במשפט גלוי”.

כל אלה שזכו להיות בתקופת לידת “תכנית באזל”, אלה שהשתתפו בועדה ובקונגרס, עמדו כבמעמד שני של הר סיני.

נורדאו חותם את הרגע ההיסטורי:

“הסכמת הדעות תשווה לה ערך של כתובת על דגל ישראל, שתראה את הדרך הנכונה לרצון ולמעשה של גזענו לדורות”.

---

ביום 13 בספטמבר 1897 לאחר הקונגרס מתחיל בודנהיימר שוב את חלוף המכתבים עם שפירא:

“מתוך הנחה כי שבת לאיתנך מתלאות הקונגרס, ושנשארה רק תמונת הזכרון הנעימה של ימי באזל הנעלים, הנני מעיז לכתב לך שוב בשרות עניננו הקדוש.”

אלה הם ענינים יותר קטנים של הבנין, המעסיקים אותם עכשו. רוצים לרכוש את האורטודוקסיה ויש צורך לנאום נאומים.

שפירא תובע באופן מתמיד זהירות:

"אני חושב את זאת לשגיאה גדולה, שאתה מוסיף להשתמש בקלן בשם הקודם “התאחדות יהודית לאומית” במקום “התאחדות ציונית”, דבר שיש בו משום שגיאה כפולה: ראשית, בטוי זה הוא כאותו בד אדום ידוע לכל היהודים הגרמניים, בלי שיביא לתועלת ממשית כל־שהיא. שנית, אל נא יעורר הדבר רושם כאילו הנידון הוא בנוגע לשאיפה שאיננה מזדהה עם הרעיון הכללי של הציונות.

אני מאמין כי מחובתנו כעת לא להשתמש בבטויים שאינם מפורשים בפרוגרמה שנתקבלה פה אחד. מלה אחת תוכל כעת להזיק ללא שיעור. עלי לצערי להתנסות עכשו בזה על כל צעד ושעל. כמה נזק גרמה לנו המלה הצנועה “גלוי”, בלי שהושגה על ידי כך כל תועלת שהיא".

“אך אין לשנות, כבר קבלנו את זה”.

שפירא קשור לרעיון בכל לבו, בנוגע לתכנית באזל נפלטת אנחה מלבו – אולי עוז־הרוח שמביא הנוער הוא מעל לכחותיו הדלים.

כשהוא כותב עכשו: “היה נא, בשם אלוהים, זהיר ככל האפשר”, הרי זה מצלצל כמעט כאילו מעבר לעולם הזה.

בודנהיימר מציין בזכרונותיו:

“לפי דרישת שפירא הפכו המלים “יהודית לאומית” ל”ציונית“, ואנו קראנו לעצמנו מאז והלאה “התאחדות ציונית לגרמניה”. הנסיון בכל אופן הראה כי שנוי השם היה בלתי חשוב לגבי עמדת היהודים הגרמניים אלינו. הרעיון הוא זה שבו הם נלחמים ולא השם.”

ביום 30 במרץ 1897 נתאשרו תקנות ההתאחדות היהודית הלאומית, וביום 1 במאי 1897 נתאשרו התקנות המשלימות, וביום 25 באפריל התקנות של ההתאחדות הציונית לגרמניה.

המכתבים הבאים מופיעים כבר מתחת לכותרת: התאחדות ציוני גרמניה.    🔗

ביום 21 בדצמבר מודיע שפירא, שהאגודה המקומית בפראנקפורט בקשה ממנו לשאת את הנאום החגיגי בחג המכבים המתקיים שם בחנוכה. למרות בריאותו הרופפת הוא רוצה להיענות לבקשתם ומבקש את הקלנאים, ביחוד את בודנהיימר וולפזון לבוא שמה. דבריו “אם כי מצב בריאותו מתנגד לזה באופן רציני” נשמעים כאן כאות.

השתתפות שפירא בקונגרס ומבחן חייו בו, היו כותרת חייו. תפקידו נתמלא. ביום 15 במאי 1898 כותב בודנהיימר להרצל:

" – – – מותו של הפרופסור שפירא, שהגיע הנה לישיבת הועד המרכזי, ואשר נתארח בביתי עד לערב מחלתו הקשה, זיעזע את כלנו עד עומק לבנו.

– – – בנוגע לקרן הטריטוריאלית היתה לי שיחה ארוכה עם הפרופסור שפירא זמן קצר לפני מותו. דעתי היא שעריכת תקנון לקרן זו היא עוד חשובה יותר מאשר הבאנק, מכיון שכספי השקלים מיועדים בשורה ראשונה לקרן זו, לפי כוונת התורמים.

אך דוקא הבטוח המשפטי לקרן זו כרוך בקשיים מיוחדים. אולי יכין אחד החברים מוינה הצעה, מפני שלפי החוק המקומי אינני רואה אפשרות להשיג לקרן את זכות האישיות המשפטית".

זמן קצר לפני מותו שלח פרופסור שפירא בסוף מרץ תלגרמה לאסיפת ציוני פראנקפורט, שבה הוא רוצה להערות בהם עוז רוח שהיה חסר לו עצמו בחייו:

"העירו את הישנים,

אספו את עזי הרוח,

עודדו את רכי הלב,

אלוהי ציון וישראל יבוא לעזרתנו.

אל תתנו לאחיכם לגווע לנגד עיניכם."

---

חילוף המכתבים שבין שפירא לבודנהיימר הגיע לקיצו. אך בקשר עם מכתבים אלה יש ברצוני להציל מידי שכחה קטעים אחדים במכתבי בודנהיימר אל דר' וורנר ואל דר' הרצל, שבתכנם ובזמנם הם שייכים לכאן.

דר' וורנר היה בא כחו של בודנהיימר בוינה בועד הפועל. אליו כותב בודנהיימר מיד לאחר הקונגרס, ביום 28 בספטמבר 1897 בנוגע לקרן הקיימת:

בראש וראשונה ברצוני להזהיר את ההנהלה המרכזית מפני סכנה אחת. הכסף שנאסף בשם הקרן הקיימת אין רשות להוציאו לפי שעה בשום אופן למטרות תעמולה וארגון. ערוך אוסף כספים מיוחד לקרן התעמולה. אם מיד בראשונה יתחילו לגעת בכספי קרן הקיימת, הרי לעולם לא יכנסו סכומים גדולים יותר. אם אין אתה יכול להשיג את הכספים למטרות שציינת, הרי יש להמנע מהפעולה בכוון זה, עד שיהיה לאל ידנו לבצע את הדבר. גם אנו בגרמניה צריכים, לצערנו הגדול, לדחות דברים ידועים, אם כי דוקא עכשו הוא הרגע המתאים לפעולה".

הקטע השנה הוא מהתחלת מכתב אחד שנכתב להרצל ביום 20 בספטמבר 1897:

“השסוי לציד החל, מכל צד תוקעים הכלבים את שיניהם בתוך בשרנו, אך נקוה כי בקרוב נאסף כחנו בכדי להכות אחור את הכנופיה. הלשכות של בני ברית עובדות באופן שיטתי, בדומה להן אגודת ההגנה מפני האנטישמיות של אזרחים גרמניים בני דת משה.”

עוד קודם לכן היה צריך בודנהיימר לכתב להרצל מכתבים כגון אלה מקלן. אנו קוראים באוטוביוגרפיה שלו:

“הריב מלא המרירות נגד הקונגרס מוצאו היה במובן ידוע מקלן. עבודתנו לטובת ארץ ישראל היתה בשביל יהודי קלן בראשונה כזרם מים שקטים שלא היו מסוכנים. לכל היותר התפלאו על החולמים המוזרים, שבמקום לעסוק פחות או יותר במקצועותיהם, התעסקו בדברים רחוקים בלתי מועילים כגון יסוד מושבות בארץ ישראל לעובדי אדמה יהודים. אחרת נעשה המצב כאשר פרסמנו את העיקרים, והתחלנו בתעמולה ליצירת מדינה יהודית. כאשר קיבלה התכנית לכינוס קונגרס צורה מעשית, ראו מתבוללי קלן פתאום, כי הפלג השקט הפך לנחל פרצים שאיים בסכנה למוטט מיסודו את כל בנין הטמיעה שהוקם בטרחה רבה. השתלשלות מסבות מענינת היא זו, שהן הציונות הגרמנית והן מתנגדיה שאבו את כח הדחיפה החזק ביותר מקלן. כאשר נודעו “העיקרים” בלשכת בני ברית מארץ הרינוס בעיר קלן, עוררו סערה של התמרמרות, בגידה במולדת הגרמנית, סכנה ליהדות, מים על טחנת האנטישמיות, חוסר סכויים לתכנית, אוטופיה, הזיה של סופרים חסרי ידיעה בעניני העולם, אלה היו השמות המצלצלים שבהם איימו עלינו לכלותנו.” – –

“על המצב בקלן כתבתי להרצל, כי זוהי רק סערה בכוס מים. היהודים החרדים לזכויותיהם, תקף אותם פחד של טרוף.” – – –    🔗

“וולפזון ואנכי עמדנו כחומה מוצקה נגד כל ההתקפות האלו. רק לא יכלנו למנוע שתשלח מחאה נגד הקונגרס אל לשכת בני ברית במינכן בבקשה להפעיל את העדה להתנגדות בגלל הסכנות שמביא הקונגרס הציוני ליהדות.” – –

---

“בכל אופן התוצאה הישירה ממחאה זו היה חלוף מכתבים בין ועד קהלת־מינכן והרצל, שהביא לידי כך שיעבירו את הקונגרס ממינכן לבאזל.”

"כמעט אין לתפוש את זאת כיום, איזו מדה של דעות קדומות, שנאה ותאות נקמה פרצה ממעמקים בכדי לפוצץ את החוג הקטן של הציונים. נעשו נסיונות אפילו להכריז חרם כלכלי וחברתי. – – –

"נחוצה היתה דרגה גבוהה של כח החלטה ויציבות האופי בכדי לשאת את כל זאת. – – –

“כמעט שלא אוכל לבאר לעצמי איך קרה הדבר שמתנגדינו ייחסו לנו כוח רב מדי. למעשה מנינו בכל גרמניה מעט יותר מתריסר חברים לדעה. במשל זה רואים באופן ברור, שעצמתו של הרעיון היא גדולה לאין ערוך מכוחם של האנשים המיצגים אותו. אך אולי יש לחפש את פתרון החידה בזה, שיצרנו בקלן סיעה מלחמתית אחידה?” – –

---

האם לא יזכירונו מתי מספר אלה את המכבים באמונתם במדינת היהודים? וחגיגת מכבים היתה גם היא גורלית לחיי העתיד של בודנהיימר הצעיר.

כאשר עבר בודנהיימר בשנת 1890 מסנט וונדל לקלן, ביקש לרכוש אנשים לרעיון הציוני. הוא יסד ביחד עם הרב הקלנאי דר' פראנק את האגודה לדברי ימי העם העברי ולספרות העברית, שמזמן היה מורגש שם הצורך בה. באגודה זו נשא בודנהיימר את נאום המכבים שלו. בחגיגת חנוכה זו רכש את הכרתו של וולפזון שממנה נוצרה הידידות בין שני אנשים אלה, ועל יסודה נוסדה ההתאחדות היהודית הלאומית בקלן, שהיתה מהוה את “חיל החלוץ” לקונגרס הציוני הראשון. נאום המכבים עצמו היה התגלות ליהודי קלן – – – “אנו הננו עם וחנוכה הוא חג העם!”

בודנהיימר הגיע לגיל שיבה. הוא עלה לארץ ישראל וזכה לראות בהגשמת אידיאל חייו. הגשמת האידיאל הגדול – המדינה היהודית – מנע ממנו הגורל.

מקום מנוחתו האחרון הוא על הר הזיתים שעל יד ירושלים. בשכבו על משכבו יוקף נא מדינת יהודים מסביב, שבה יחיה העם היהודי ביתר חופש ואושר מאשר באלפי שנות פזורו בגולה.

---

בדרמה שלו “שמשון” כותב בודנהיימר:

אל תהיו עבדים לפלשתים!

היו בני חורין! – – –

ככל העמים האחרים בתבל!"

עלינו מוטל לשאת ברמה את דגל “תכנית באזל”:

“הציונות שואפת ליצור מקלט בטוח במשפט גלוי לעם ישראל בארץ־ישראל”.

 

חליפת המכתבים בין דר' בודנהיימר לבין פרופסור שפירא    🔗

התאחדות יהודית לאומית

קלן, תאריך חותמת משרד הדואר.

לתשומת הלב האדיבה

דר' ב.

חבר לדעה נכבד!

כחו של הרעיון הציוני גבר בשנים האחרונות גם בגרמניה. הנשמה היהודית העממית התעוררה והלהיבה את לבות מיטב אחינו לגזע לענין העתיד היהודי. באופן מתמיד גדל והולך מספר הנבונים המגיעים לידי הכרה, כי ישנו רק אמצעי אחד לפתרון הבעיה היהודית, לשחרור היהודים ממצוקה רוחנית וחברתית, והוא: יסוד קהיליה עצמית על אדמת אבותינו המקודשת באופן היסטורי. רק מתוך דחיפה פנימית נתעוררה אצל יחידים ההכרה היהודית הלאומית וההכרה בצורך החיאת עם ישראל על בסיס לאומי.

אולם עדיין עומדים ציוני גרמניה בודדים והם חסרים הסתדרות מקיפה. מבלי התקדמות אחידה לא תתכן פעולה גדולה יותר להפצת רעיונותינו. אנו החלטנו אפוא לעשות את הנסיון כדי לכנס את ציוני גרמניה ולאחדם ע"י קשר של הכרה משותפת. אנו יודעים היטב כי בנקודות בודדות שוררות עדיין בין הציונים דעות שונות, אולם זה אינו צריך לעכב אדם מלהצטרף להסתדרות אחידה. לנו חשוב בעיקר לחנך מנהיגים לתנועה הציונית ולעורר ולטפח את הרוח היהודי הלאומי בין אחינו לגזע. דבר זה לא יתכן להשיגו בלי ארגון רציונלי. אנו מתארים לעצמנו את ההסתדרות כחפשית ככל האפשר, אשר הרעיונות היסודיים של הציונות יהוו את הקשר המאחד לכל הציונים בגרמניה. כרעיונות יסוד אנו חושבים את אלה:

עיקרי ההתאחדות היהודית הלאומית בקלן    🔗

א

יהודי כל הארצות מהוים קבוץ לאומי אחד, בהיותם קשורים ע"י מוצא משותף ודברי ימים משותפים. הכרה זו איננה פוגעת בשום פנים בפעילות של חבת המולדת ובמלוי חובות אזרחיות של היהודים, ביחוד של יהודי גרמניה למולדתם הגרמנית.

ב.

שווי הזכויות האזרחיות של היהודים בתוך עמים אחרים, לא הספיק, כפי שמוכיחים דברי הימים, כדי להבטיח את העתיד החברתי והתרבותי של הגזע היהודי, לכן יוכל הפתרון הסופי של הבעיה היהודית להתקיים רק מתוך יצירת מדינה יהודית, כי רק זו יש בכחה ליצג את היהודים בתור שכאלה במשפט העמים, ולקלוט את אותם היהודים שאינם יכולים, או שאינם רוצים, להשאר בארץ מולדתם. הנקודה המרכזית הטבעית של המדינה הזאת שיש ליצרה בדרך חוקית, היא אדמת ארץ ישראל המקודשת באופן היסטורי.

מטרה סופית זו צריך להכינה, בין ע“י הגברת ההכרה העצמית היהודית, ובין ע”י פעילות מעשית לשם המטרה. כאמצעים לזה ישמשו:

א) פתוח המושבות היהודיות בסוריה ובארץ ישראל,

ב) טפוח המדע והמוסר היהודי (ספרות, היסטוריה, ולשון עברית).

ג) שפור המצב החברתי והתרבותי של היהודים.

כל מי שמודה בעיקרים אלה הוא בעינינו ציוני, שאתו נוכל לעבוד יחד. אנו מתארים לעצמנו את תכנית הארגון באופנים דלקמן:

1) בכל עיר שבה נמצאים ציונים, ולו גם במספר קטן, יתכנסו אלה יחד לאגודה אחת על יסוד העקרים הנ"ל. לאגודה זו תהיינה פגישות קבועות לשם התעמקות ועיון.

2) כל אגודה כזאת תבחר מתוך חבריה איש־אמונים שיעמד בקשר עם המרכז.

3) המרכז ינהל את הקשרים לפי סדר קבוע ע"י מכתבים וחוזרים. הוא יוציא לאור עלונים, ינהל את התעמולה ויכנס פעם בשנה ועידת צירים של ציוני גרמניה.

4) מקום המרכז יהא עד קביעתו המחלטת ע"י ועידת הצירים הבאה, קלן על הריינוס. כצעד ראשון להגשמת ההסתדרות הזאת אנו חושבים לערוך רשימה של היהודים הלאומיים בגרמניה. אנו מבקשים ממך אפוא שתואיל בטובך ותודיענו את שמות כל אותם החברים השותפים לדעה הידועים לך, ותתמוך בנו בעצה ובמעשה במפעלנו זה.

מכתבים יש לשלוח לפי הכתובת של העורך־דין דר' בודנהיימר בקלן, הוהנצולרנרינג מספר 18.

בברכת ציון

ההתאחדות היהודית הלאומית בקלן

בשם הועד המנהל:

עו"ד דר' בודנהיימר

ד. וולפזון

מור. לוי הצעיר.

וכאן באה התוית, הניתנת בראש הספר, ובה הכתובת:

הקמת מדינה יהודית

היא הפתרון האפשרי היחידי

של הבעיה היהודית.

פרופ' דר' ה. שפירא

יום ב' דחוה“מ פסח תרנ”ז

היידלברג, יום 20 באפריל 1897.

הציונים הידועים לי, אשר עליהם רשאי גם אני להמנות, אינם מדברים על “מדינה” יהודית, אלא על “מרכז” או על “בית מרכזי”, וחושבים שיצירת מדינה כנקודת מוצא היא להלכה ולמעשה רעיון כוזב ומזיק.

לכן הנני מתרה בך להמנע תיכף ומיד מלהפיץ את חוזריך, בוליך, וכו', אלא אם כן תכניס בהם שנוי בבטוי במובן האמור לעיל, המתאים יותר לאמת ואשר בעצם יהיה נתון לפחות אי הבנה, מחלוקת והתנגדות.

במקרה שלא תתחשב עם התראתי זו, הרי עלול אתה, לפי הכרתי העמוקה, לגרום לענין שלנו את המהלומה הקשה ביותר, אשר אפילו אויבינו הרעים ביותר לא היו מצליחים להעלותה על דעתם גדולה מזו.

בשנוי הבטוי אינני מתכוון בהחלט להערמה על האמת, אלא דוקא להיפך מזה.

באורים מפורטים יותר יהיו אפשריים רק בעל פה.

בהכירי שרצונך להועיל ולא להזיק לעניננו שיצר עד עכשו רק טובות, הנני נשאר

בכבוד רב

שפירא

התאחדות יהודית לאומית

משרד הוהנצולרנרינג 18

קלן, יום 23 באפריל 1897.

לכבוד פרופ' דר' שפירא, היידלברג.

אדוני הנכבד מאד!

מתוך מכתבך הבינותי כי אתה שרוי בטעות קטנה ביחס למובנו של חוזרנו. העקרים שנערכו על ידינו אינם מהוים את הנוסח הסופי של העקרונות היהודיים הלאומיים, בין בתכנם בין בצורתם, אלא מתארים רק הצעה חיובית אך ארעית. נסוח סופי יכול לבוא רק בקונגרס, שיעמוד בקשר עם הקונגרס העולמי, אשר מתכנים את כנוסו בסוף אוגוסט במינכן. אשמח מאד אם שם יושג נסוח מתאים לעקרונותינו שיתקבל ע"י כל הזרמים שבין הציונים.

אנו שולחים את חוזרינו רק מתוך סודיות באופן שחששותיך, אדוני הנכבד, אינם מבוססים, הדבקת התוויות תיפסק בעתיד מכיון שזה היה ענין פרטי של השולח.

בכבוד רב

בשם

דר' בודנהיימר.

פרופ' דר' ה. שפירא

אסרו חג של פסח

היידלברג, יום 25 באפריל 1897.

לכבוד הא' העורך־דין דר' בודנהיימר

בקלן על הריינוס.

מכתבך מיום 23 באפריל (שביעי של פסח!! השוה עיקר מס' 3(ב)?) קבלתי. אני רואה בכל המצע היסודי הזה באמת יותר מטעות אחת; אך לא אוכל לצערי להכיר כי יש לחפש טעויות כאלה אצלי.

הסכנה הגדולה ביותר לענין היקר צפויה לא רק מצד הבלתי יהודים, אלא בעיקר מצד היהודים הגרמניים, היינו מצד המקבלים הנאמנים שלך, שאין דבר המפחיד אותם כמו הטלת צל על לאומיותם הגרמנית הטהורה והמחלטת.

בעיקר 3 מחוזרך יודו ודאי רבים מאד; לעומת זה עיקר מס' 1 יעורר חום גבוה, ועיקר מס' 2 יפעל ממש פעולה של מות אם לא תכניס בו שנויים. והנה כתבת על גבי דגלך דוקא את הצד המסוכן ביותר, בכדי לנופף אותו ברוח, ועל ידי כך, אם כי ודאי בלי כונה, אך ודאי באותה מדה, תוך הכרח, עוררת חשד והעמדת בסכנה גם את העיקר מס' 3 המהוה בעצם את הבסיס הממשי החשוב ביותר.

לא אדבר בכלל על מסירת הנשק לאויבינו ועל הגדלת הקשיים בתורכיה ע"י יריות הפחדה שכאלה. למה למוטט בהפצצה של מליצות את ההתישבות החפה מפשע, שמכל מקום היתה מוכרחה לבוא בכדי לאפשר רעיונות של תחיה כל שהם?

איך תוכל “התאחדות יהודית לאומית” להיות ענין פרטי של השולח, לא ברור לי. הרי לא רק כיוריסטן בדקת את דרכי הפעולה ביחס לזכות תביעה, אלא, לפני שהוצאת דברי דפוס, הקדשת לעניננו כל כך הרבה בדיקה וזהירות כפי שמטיל עלינו מצב שאליו הגיע עם לאחר היסטוריה של אלפיים שנה.

אני יכול רק לחזור ולהתרות בך באופן דחוף ולבקשך להתחשב יותר ולהמלך ברוח קרה יותר קודם שאתה מפיץ דברי דפוס, העלולים לשים לנו אבני נגף רבות יותר בדרך שבלאו הכי קשה היא, דבר שוודאי אינך מתכוון לו.

בשלחי בזה תקנון של אחת האגודות העתיקות ביותר, הנני מוכן ברצון למסור באורים בעל פה והנני נשאר

בכבוד רב

שפירא

דר' בודנהיימר

עורך־דין

קלן, יום 26 באפריל 1897

הוהנצולרנרינג 18

למר פרופ' דר' שפירא, היידלברג.

אדוני הנכבד מאד!

ראשית ביחס לקל ביותר, היינו התיקון של טעות חוזרת. במלים “ענין פרטי” היתה הכוונה להדבקת התויות עם הסיסמה, בעוד שמשלוח חוזרנו נעשה לאחר התיעצויות ארוכות רבות ויסודיות של מועדוננו ונסוחו נקבע בעצם לפני חדשים רבים. הדבר המצער ביותר הוא שהמגע בין ציוני גרמניה הוא קטן מדי, כי אחרת היינו בודאי מבקשים עצתך לפני המשלוח. עלי להודות שהנקודות שאתה מציין ראויות לתשומת לב מלאה, ואולי היו מיד נלקחים בחשבון בחוגנו, לו היינו יודעים את עמדתך. אולם עלי להעיר כי מועדוננו בן עשרת האנשים אישר את נוסח העיקרים פה אחד, אף על פי שאנו מכירים את הסכנות הצפויות מריב גלוי פנים אל פנים.

העיקרים שלך – אם רשאי אני להבין את הסעיף 1 מתקנותיך כתוכניתך – מכסים על המטרה הסופית רק צעיף דק, שבעדו יכיר הנבון את הצורה האמתית, אך יתכן שהיא תגביל את חופש תנועתך. אולם אני חושב זאת כשאלה מעשית בלבד, אם עקרון זה או אחר נכון בענינים מדיניים יותר. והנה חוזרנו נשלח כבר, להחזירו לא נוכל עוד. אולם בכדי למנוע ניגודים בעתיד, יהיה זה אולי מן המועיל, לכנס קונגרס מוקדם, עוד לפני האסיפה במינכן, בערך בחג השבועות בפראנקפורט או באיזה מקום אחר שהוא. בכל מקרה הייתי מיעץ, אם תסכים לכך, לשלוח לכל אלה שקבלו את העיקרים גם את תכניתך, ז.א. סעיף 1 מתקנותיך, בכדי לקבל כל חוות דעת אפשרית או הצעות משני הזרמים.

בצפיה לתשובתך האדיבה הנני נשאר בכבוד רב

המסור לך

בודנהיימר

דר' בודנהיימר

עורך־דין

קלן, יום 30 באפריל 1897.

הוהנצולרנרינג 18

למר פרופ' דר' שפירא, היידלברג.

אדוני הנכבד מאד!

רצוף כאן הנני שולח לך הצעה לשם שנוי העקרים המנוסחים ע"י ההתאחדות היהודית הלאומית, והנני מבקשך לחוות את דעתך עליה בחוזר.

בכבוד רב

דר' בודנהיימר

התאחדות יהודית לאומית    🔗

משרד הוהנצולרנרינג 18.

קלן, יום………….189

עיקרי ההתאחדות היהודית הלאומית לגרמניה

א. נשאר כפי שאתה מציע רק בהוספה: “ומהוה במובן זה קבוץ לאומי”.

ב. שווי הזכויות המדיניות בתוך העמים האחרים לא הספיק כשהוא לעצמו, כדי להבטיח את העתיד החברתי והתרבותי של הגזע היהודי. לפיכך יש ליצור ע"י אחוד כלכלי־חברתי של יהודים על אדמה משותפת, מקלט בטוח במשפט העמים, אשר שמה יוכלו לפנות כל אותם היהודים אשר (לא יוכלו או לא ירצו להשאר במולדתם הנוכחית או) מתוך אילו נמוקים שהם הוכרחו להגר ממולדתם הנוכחית. יצירת קהיליה כזאת שמרכזה הטבעי היא אדמת ארץ ישראל המקודשת באופן היסטורי, יש לשאוף להשיגה בדרך החוקית.

ג. לפיכך חושבת ההתאחדות היהודית הלאומית כתפקידה העיקרי לפעול בכיוון השגת המטרה הזאת

1) ע"י פתוח המושבות היהודיות בסוריה ובארץ ישראל,

2) ע"י טפוח המדע היהודי והמוסר היהודי,

3) ע“י הרמת ההכרה העצמית היהודית וחיזוקה, ע”י שפור המצב החברתי והתרבותי של היהודים, וכן ע"י ידיעת העבר הגדול של עמנו.

פרופ' דר' ה. שפירא

יום ה', י“א אייר תרנ”ז

היידלברג, יום 13 במאי 1897.

אדוני הדוקטור הנכבד!

על מכתבי מיום 29 באפריל (נשלח ביום ששי 30 לחודש לפנות ערב) לא קבלתי ממך עד עכשו כל תשובה. אני מצפה ביחוד לכזאת לרגלי הצעתי לערוך פגישה אולי בבינגן.

לעומת זה קבלתי ביום הראשון 2 במאי בבוקר מכתב שנכתב בתאריך יום 30 באפריל המכיל הצעה לשנוי העיקרים עם הצעה אלי לחוות את דעתי על זה.

אם כי שמחתי בראותי איך אתה מראה את נטייתך להתחשב בדעות אחרים, הנה נעשתה עלי תשובה בכתב עוד קשה מאד, רק מפני זה שבאחדים משנוייך שונתה המלה בלבד, הכוונה לא שונתה באופן ממשי.

לאחר התיעצויות יסודיות עם ידידים קרובים, אשר בחושם, לבם והבנתם נתונים לעניננו, נתקבל נסוח הסיסמה והעיקרים של ההתאחדות כך, כפי שאני שולח לך אותם בזה.

עיקר מס' 3 יכול להשאר כך, כפי שניסחת אותו אתה. עיקר מס' 2 יצא אמנם בניסוח הרצוף קצת ארוך מדי; אך שגיאה זו נראית בעיני פחות חשובה מאשר לו היו נמצאים בו כיוונים הנותנים יסוד לאי הבנה, או לו נשארה בו אי בהירות.

לבסוס השקפתי הייתי צריך והייתי יכול לומר לך הרבה. בכתב ובקצור רצוני לנסות ולומר לך את זה, מתוך ההנחה שידוע לך ספרו של דר' הרצל “המדינה היהודית”, והנני מעיר לזה את ההערה דלקמן.

מכיון שלפי מושגי ההוה, מתכונותיה המיוחדות של המדינה היא התפתחות כחה כלפי חוץ, ומצד שני רעיון יצירת צבא או צי עברי הוא ודאי רחוק מדעתו של הא' דר' הרצל, לפחות בזמן הראשון, הרי חסר לתכניתו אחד התנאים החשובים ביותר ליצירת מדינה. הוא יוכל אפוא להשיג את מטרתו אם ידבר על “התישבות”, על “התישבות בממד גדול”, על “התישבות מאושרת באופן חוקי”, “מאורגנת”. הכתובת המסוכנת הנתונה לחלוקי דעות היא בלתי מתאימה גם באופן עניני, ותגרום ללעג ולקלס ותאלץ ליצירת אופוזיציה, היינו לא רק מבין המתנגדים סתם אלא גם ממחזיקי רעיון ההתישבות בארץ ישראל.

אשור להכרתי קבלתי בימים אלה ע“י קריאת חבור שנכתב ע”י הא' דר' גידמן, רב ראשי בוינה, בשם “יהדות לאומית”. אני מתכוון לענות לו אולי בפומבי. הוא מצדו שוב מתעלם לגמרי מזה שבכדי להגיע לאידיאל השליחות היהודית, כפי שהוא מבין אותה, יש צורך בחנוך ובהתפתחות עצמאית מחלטת, זהו בעצם מה שרציתי לקבוע באופן ברור בעיקר מס' 2.

הריני חוזר על מה שאמרתי, כי אני חושב לקשה ביותר לדון בנושא זה במכתבים והנני נשאר

בכבוד רב

שפירא

אם לא יקשה עליך, אדוני הדוקטור הנכבד, הייתי מבקשך לשלוח לי בטובך העתק מהמכתבים שלי.

התאחדות יהודית לאומית

משרד הוהנצולרנרינג 18

קלן, יום 16 במאי 1897.

אדוני הפרופסור הנכבד מאד!

ע"י משלוח הצעת העיקרים שלך התקרבנו, לפי דעתי, צעד אחד גדול קדימה, אם כי אתה למראית עין עדיין מטיל את נקודת הכובד על ההתישבות, אשר לשמה קיימת כאן אגודה עם 300 חבר בערך.

כפי שהעירות בצדק כנוס לשם המטרה יוכל להיות אפשרי רק לאחר באורים בעל פה. בהתאם לזה דנו אתמול באגודתנו בשאלה זו, ואנו נזמין את אנשי האמונים שלנו לועידה מוקדמת, אך מכיון שעלינו להטיל את כל כובד המשקל על אסיפתנו במינכן, הרי אינני מאמין כי יש לנו לחשוב כאן על השתתפות במספר גדול.

יחד עם זה יהיה נחוץ להודיע לאנשי האמונים שלנו, מה הם השנויים שהוצעו ל“עיקרים” שלנו, ואין אני יכול להסתיר ממך, כי במכתבים שונים הובע הרעיון בתוקף, שגם העיקרים האלה עדיין אינם מדגישים באופן די מוחלט ודי מושלם את המטרות הסופיות של היהדות הלאומית.

בודאי שלא יהיה קל לאחד את הכיוונים השונים לשיתוף פעולה יעיל.

מכתביך יישלחו אליך בהעתקה בימים הקרובים. אולי תמסור לנו אילו שמות שכדאי, לפי דעתך, לשלוח אליהם את “הכתבה”. אחרת אשלח לך טפסים אחדים לכשיודפסו. רצוף כאן טופס של עלון שנשלח על ידינו בקלן.

על המועד והמקום של הועידה המוקדמת אשלח לך הודעה בזמן הנכון.

בכבוד רב מאד

בודנהיימר.

פרופ' דר' ה. שפירא

יום כ“ז ניסן תרנ”ז

היידלברג, יום 29 במאי 1897.

לאדון דר' בודנהיימר,

עורך־דין בקלן על הריינוס.

אדוני הדוקטור הנכבד!

הצריך אני שוב להסתמך על מכתבי הקודם, אשר בו נמצאה אזהרה מפני אי־הבנה, שכאילו אפשר למצוא בתוך תקנון “ציון” הסוואת המטרות? לא, המטרות שלהן יש לכוון את פעולות האגודה, הריהן בהירות בהחלט וכתובות באופן ברור, ויש לראות בהן כיום, וכך תתקיימנה גם להבא, בראש וראשונה כמטרות היחידות והנחוצות שאפשר להגשימן לפי שעה. כל הדברים האחרים יכולים להיות תקוות דתיות, או שאיפות פנימיות של יחידים, ואף של אנשים רבים; אך יש לראות בתקוות־עתיד שכאלה רק הלכי נפש, בעלי אופי פרטי, אישי, שלגביהם אינני מוסמך ואינני זכאי, לבחון את מישהו. לעומת זה אי אפשר ואין לחשוב כענין פרטי את התעמולה הפעילה באותו כיוון שבא לידי בטוי על ידיך, ביחוד שזו עלולה להביא תועלת מפוקפקת מאד, אך היא מסוגלת להביא נזק בטוח. שים לב: לא הבטויים במכתבך הם העיקר ולא על מה שחשבת בבטויים האלה, אלא כל הסיסמה התוקפנית הזאת.

איזו זכות יש לנו לגרום נזק לרוב הגדול של היהודים, או גם לעשותם צפויים לפחד מפני נזק, מבלי אשר רוב זה ייפה את כחנו למעשה שכזה? ולו גם היה המצב כך שהיינו מאמינים שאנו צודקים והרוב איננו צודק ופחדם הוא פחד שוא בלבד. הבטוחים אנו כל כך בתוצאות? אך באיזו מדה יוכלו פטפוטים של חמומי מוח אחדים להזיק, והזיקו למעשה, את זה יוכלו לספר לך המתישבים. בין אלפי הקשיים שהיה עלינו להתגבר עליהם בזמן הראשון הופיע באופן בלתי צפוי קושי אחד שהטיל מעצור גדול בדרכנו, והוא שהממשלה התורכית הוציאה אסור על כל הגירה של יהודים לארץ, כתוצאה מהרעש שהוקם על ידי אנשים בלתי נבונים, מתוך חוסר נסיון, ומאויבים רבים, מתוך זדון לב. מה גדלו המצוקה והעלבון על ידי כך! ולאיזה שיתוק הגיע כל המפעל!

ועם זה הרי ההתישבות בתור שכזאת וחנוך אכרים יהודים וכו', היא פעולה כל כך זכה וברורה לכל כפעולה צנועה ורבת חסד, עד שהיינו יכולים לרכוש בנקל לאחר התגברות על הקשיים את תמיכתו של כל צד, לולא גרמו שגיאותיהם של אנשים אחדים בלתי מנוסים כל כך הרבה אסון. –

מפליא הדבר שאתה אומר, שהשאלה היא מעשית טהורה, וכי הנידון הוא בדבר מה אחר? האם אתה מסתפק בכתיבת ספרים? האם מדובר כאן בדבר נאומים מעל קתדרה? הרי ברצונך לפעול באופן מעשי; פעל אפוא באופן מעשי! היהיה זה מעשי להתחיל בגג, או אפילו בדגל שעל גבי הגג, לפני שהונח היסוד?

כבר עם קביעת התכנית ליסוד בית מדרש גבוה מרכזי, שצפינו מראש ואשר נכלל בתקנון “ציון”, היה עלינו לקבל בחשבון טענות מעין אלו. לצעד זה שנדמה מוקדם ביותר, יש לי כמובן נמוקים עמוקים; אבל לשם כך בלבד נחוץ מבט מרחיק לכת הרבה יותר גדול מאשר יש לרבים אחרים, ולכן לא הובן בשלמותו. ונוסף, הרי יש בזה משום מעשה טהור שבנקל אפשר להגשימו בהשוואה למפעלים מהפכניים מסוג אחר.

אינני מתנגד להפצת תקנון האגודה “ציון”. אולי תצרף את מכתבי או תמצית מהם לשם הנמקת התקנות.

כמו כן אני חושב כי הצעתך בדבר אסיפה מוקדמת בפראנקפורט תהיה תכליתית מאד. הייתי מציע לך אפילו פגישה לשם שיחה בעל פה, עוד לפני קריאת אסיפה זו, אולי בבינגן (בחצי הדרך בין קלן והיידלברג) בכדי שתוכל לבוא לפני האסיפה המוקדמת בפראנקפורט בהצעות מסוימות יותר. אולם נסיעה כזאת הייתי יכול לעשות רק ביום ראשון, היות ועונת הלמודים החלה, אלא אם כן נצטרך לדחות פגישתנו עד ליום 27 במאי (יום אקדמאי) ואז כמובן ישאר זמן קצר עד לחג השבועות.

בכבוד רב

שפירא

לצערי הנני עמוס כל כך הרבה עבודה שהכתיבה נעשית לי קשה ביותר. תסלח לי אפוא על האחור.

פרופ' דר' ה. שפירא

יום א', כ“ח אייר תרנ”ז

היידלברג, יום 30 במאי 1897.

אדוני הדוקטור הנכבד!

בעצם לא היה נחוץ מצדי לענות שוב על מכתבך מיום 16 בחודש, מכיון שאני יכול להניח שהמאורעות שאירעו בינתיים אולי למדוך בעצמם עד כמה היו חששותי מבוססים, אילו רק לא הייתי מעונה ע“י דאגה שמישהו מאתנו יכול לדמות לעצמו שהצד השני כפה עלינו את המלחמה, וכי הדרך חזרה לא תוכל להיות כל כך מקסימה כמו הקרב. ודבר זה יכול להיות טעות גסה. אין לנו זכות ליחס למתנגדינו אלא נמוקים אצילים. האדונים האלה חושבים שסכנה גדולה מתקרבת וכדי למנוע את זו אינם נרתעים גם מקרבנות כבדים, כגון הותור על עקרונות חשובים מאד של היהדות, ובלבד להציל את היהדות עצמה. אמנם הצגת העקרונות הקדושים ביותר ע”י גידמן כסמל, היא אחת הרפואות המסוכנות ביותר, והיא מוכרחה להביא לידי התוצאות הנוראות ביותר, ואף על פי כן לא ידע האדם הטוב והמכובד הזה במבוכתו להגיש עזרה טובה מזו. הדבר מטיל עלי אימה בראותי איך העתונים חולי הטמיעה אוחזים בתאוה בידם הגרמית את כף הרעל הסמלי, בחזון תעתועי הקדחת שלהם, פן יאבד שוב העם המסכן את מעט החופש שרכש לעצמו לאחר תקופת עבדות ארוכה ביותר. מעט החופש הוא מתוק, אין ספק, אך אויה, באיזה מחיר! לו היינו רוצים בזה!! הרי עם קבלת סמלים ידועים היינו יכולים לפני אלפיים שנה לכבוש לעצמנו את כל הזכויות!! הוי אדונים נכבדים, אל תשחקו בסמלים, זהו משחק מסוכן ביותר! אבותינו ידעו את זאת היטב ומוטב היה להם לעלות על המוקד מאשר להמיר בסמלים את תקוותיהם הקדושות ועקרונותיהם! – אל נכון, לא בלבד שרופאינו המנתחים שכחו לעצור את העורקים הנוגעים לנתוח, אלא בחפזונם לרפא העיזו בנתוחם להתחיל בפתיחת כל העורקים. בית הספר, הלשון, הספרות, תולדות־העם, והקשר הפנימי ההדדי ביניהם, הם עורקי דמנו. כל מי שעורך לנו נתוח באלה, אין לו להתפלא אם נמות משפך דם. החיים זקוקים לגוף ולרוח גם יחד. כל מי שגוזל את האידיאלים שלי הוא מכבה גם את רוחי, וכל מי שממית את נפשי הוא עושה מעשה רצח ולו גם יסמל לי בזה את האידיאלים היפים ביותר. סימול עצבי גופנו וכלי דמנו הגופניים הוא פשוט מעשה רצח־תינוקות! –

איך רואה באמת האדון דר' גידמן עצמו את הגשמת האידיאל היהודי לשלום נצחי ע"י היהודים? האם חושב הוא אולי להגיע בכבושיו עד כדי כך שיהודי צרפת יירו ביהודי גרמניה ויהודי גרמניה יירו ביהודי צרפת, ואלה גם אלה יירו ביהודי אנגליה, וכלם יחד יירו ביהודי רוסיה, וכו'? האם אין מספרים על רב ראשי שמלא תפקיד של מטיף דתי במלחמה הפרוסית־אוסטרית, ושעבר מהמחנה הפרוסי למלא תפקיד זה במחנה האוסטרי וכתוצאה מזה מצא עצמו במצב שעליו היה לבטל במדה ידועה את תפילותיו שהתפלל קודם לטובת הפרוסים, ומאז והלאה היה עליו להתפלל להצלחת הנשק האוסטרי! – התהיה אולי זו הדרך לאידיאל ישעיהו הנביא?

אני אמנם משוכנע שמטיף גאוני כמו אדון דר' גידמן לא יבוא במבוכה ע“י שאלותי; מה לא ייתכן להוכיח בדרשה יפה! – אולם עליו לא להטעות את עצמו בהצלחתו שסמליו ישמשו לתועלת מטיפים אחרים ויתקבלו ע”י עתונים יהודיים. זה יקרה רק מפני שלאדונים אלה מתאימה סחורה זו כלפי חוץ, ואינם נותנים לעצמם דין וחשבון על אמתות הנחתם ועל טענותיהם ועל תוצאותיהם.

אני מכבד מאד את האדון דר' גידמן, זה שנים רבות, ועד כמה שקבלתי מושג מאהבתו הכנה ליהדות, הרי ייתכן שבחובי פנימיותו נתמלא לבו חרדה גדולה מהצלחתו. רק מתוך פחדו הגיש לנו את בקבוק רפואת הסמל, והוא יצטרך להסכים לכך שאני אדביק את פתק הכתובת שנשכחה בחפזונו: רעל! לשמוש חיצוני!!

כן, בלי ספק, לו היו היהודים הגרמנים מקבלים מזון בריא, חנוך יהודי מלא הכרה וכבוד, ידיעות אמת ביהדות, כי אז לא היה הרעל פועל כל כך. אולם עם אשר איננו מקבל חנוך דתי כל שהוא, מלבד דבר מה מקוטע בשעות למוד־הדת הפורמלי, ואינו מקבל ידיעות בספרותו ובדברי ימיו, אלא רק מתוך שברי תרגומים אחדים, והשומע מהבוקר ועד הערב רק את הדברים: “אנו גרמנים, לומדים גרמנית, מדברים גרמנית, חיים חיי גרמנים, ומרגישים כגרמנים, ואבותינו הקדמונים היו אבותיהם של הגרמנים של העתיד”; איך יישאר מחוסן לאחר שאפילו בספרי תפילותיו נמחק בחלקו, ובחלקו נשאר כסמל בלבד, כל דבר שהוא קדוש ליהדות!

עד כאן ועוד רחוק מזה תוכלנה להביא ההתפלגויות!!

לפיכך לא הריב הוא האמצעי כדי לנצח בו את האויב. הרי לא היה קשה לסתור את זה באופן עניני, לו היה הדבר תלוי בברור אובייקטיבי של שאלות מסופקות. אולם מכיון שהענין הוא בנוגע לפחד מפני אבוד נכסים חמריים, הרי במקום ברור האמת יוסיף הריב התמרמרות יתרה. לכן עלי לחזור ולהזהירך שבמקום לתקוף תא מתנגדינו, לא תעורר בכלל את הריב, בכדי שלא תאלץ את המתנגדים להשתמש בנשק הידוע להם ודאי בסכנתו היתרה; נשק שבו הם מרשים לעצמם להשתמש רק במצב של צרה גדולה לשם “הגנה עצמית”. ולא רק אלה בלבד המשתמשים בנשק מסוכן יש להטיל עליהם אחריות, אלא גם עליך רצוני להטיל את האחריות על ההתגרות לריב, אשר לפי המסבות, יכלת היטב, וגם היה מוטל עליך לראותו מראש. הרי אנכי מיד הזהרתיך מפניו. אולם בשום פנים לא יקשה למנוע את הריב, מפני שנקודות מגע ודאי עוד קיימות.

לפיכך מחובתנו הראשונה היא לא להעלות בראש את הנקודות השנויות במחלוקת, אלא לבחור את הנקודות שיש להן הסכוי הגדול ביותר להסכמה ואחדות. – לשמחתנו אנו רואים כי רק יחידים מעטים יש להם מה לטעון נגד ההתישבות בתור שכזאת. לכן מחובתנו הקדושה ביותר לקבל את הנקודה הזאת כסיסמתנו ולשמור עליה כמשכן קודש מפני כל הטלת דופי. זאת היתה הסבה שבגללה לא יכולתי להסכים להצעתך בדבר השמוש בשם “ההתאחדות הציונית”. היה הדבר חשוב מאד בעיני לשמור על התנועה הציונית בטהרתה מפני חשדות וסכסוכים.

עוד יש לחזור מהדרך. בקשתיך להתאזר עוז לתשובה זו! נחוץ לזה אומץ לב יותר מאשר למלחמה, אבל השגת האחדות ראויה לאומץ לב זה. רק, למען השם, לא פרודים. עמנו המסכן הוא מחולק ומפורד דיו. אך במרץ זה שנצטבר לשם מלחמה נשתמש לשם התישבות. אנו נתפוס את האדונים האלה בדבורם. הם אומרים כן: “לאור ההתישבות בארץ ישראל היינו יכולים כלנו להתחמם” טוב! עליהם אפוא להראות כי אין אלה דבורים סתם. הענין זקוק למרץ רב ורציני, בכדי להגיע לידי תוצאות נכבדות.

בכבוד רב

שפירא

אין אני מתנגד לפרסום “חלוף המכתבים”. בכל אופן אהיה אסיר תודה לך על הבטחתך הידידותית להכין בשבילי העתק. אם ירשה הזמן הייתי מבקש רק לשלוח לי הגהה אחת. תוכל לשלוח לדר' הרמן אדלר, רב ראשי בלונדון, 2 טפסים, (אחד מהם לאחיו היוריסטן), דר' צדוק כהן רב ראשי בצרפת, דר' גידמן רב ראשי בוינה. לכל הרבנים בברלין, פראנקפורט על המאין, מאינץ, דארמשטאט, לדירקטור דר' ברייאלד בפראנקפורט על המאיין, ולכל הרבנים ומערכות העתונים היהודיים, שתמצא לנכון. לדר' הרצל תשלח ודאי בעצמך. אם יישארו לך עוד טפסים אבקשך לשלוח לי כמה מהם.

התאחדות יהודית לאומית

משרד הוהנצולרנרינג 18

קלן, יום 16 ביוני 1897.

לאדון הפרופסור דר' שפירא, היידלברג.

רצוף כאן תקבל העתק ממכתביך הערוכים אלי.

בהזדמנות זו הנני להודיעך כי לרגל מאורע משפחתי משמח וגם בגלל עומס יתר של עבודתי המקצועית נתעכבתי מלהמשיך את העבודות לשם השיחה המוקדמת ומלמסור לך ידיעות מפורטות ע"ד הפגישה בבינגן, אך אודיעך בזמן הקרוב את יום פגישתנו.

בכבוד רב

דר' בודנהיימר

עורך־דין

יחד עם זה הנני רוצה לשאלך, אם רצוי לך שיפרסמו את תאוריך ע"ד גידמן בשבועון “די וולט”. במקרה זה אעביר את מכתביך ישר למערכת זו.

הנ"ל

פרופ' דר' ה. שפירא

כ“א סיון תרנ”ז

היידלברג, יום 21 ביוני 1897.

אדוני הדוקטור הנכבד!

לצערי “די וולט” איננו לפי טעמי. אני מבקש לא לפרסם שם את מכתבי; הם יכולים, חושבני, לעורר יותר איבה, רצוני למנוע את זה בכל המסבות.

צר לי מאד שכל כך מעט תשומת לב ופרסום ניתנו לאזהרותי. הנזק הממשי גובר מיום ליום, ואין כלל לראות מראש לאן תגיע אם תמשיך בדרכי־דבור דמיוניים לעורר חשדות בעבודה החסודה של ההתישבות וגם (כפי שסופרים ידועים בעתון הנקרא “ציון” אינם נמנעים מזה) לקטרג עליה. –

התהיה זו ברכת הזיות־העתיד שאתה מכניס לנו בספרות את השטן של מלחמת המפלגות המודרנית בכל כעורה?

לצערי אין לי הרבה פנאי; הדבר מכאיבני בעמקי נפשי יותר מדי! –

שלך

שפירא

הריני מאחל לך רב אושר לרגלי המאורעות המשפחתיים שרמזת עליהם במכתבך! –

התאחדות יהודית לאומית

משרד הוהנצולרנרינג 18.

קלן, יום 23 ביוני 1897.

אדוני הפרופסור הנכבד מאד!

רגש ההשתתפות בגורלו של עמנו האומלל, המדבר מתוך מכתביך השונים, ביחוד ממכתבך האחרון, מביאני לידי כך, שבלי לחכות לפגישה המתוכנת, אמסר לך עוד היום באורים לאי־אלו נקודות הנוגעות בי באופן אישי. קודם כל אני מציין, שלא היתה לי מכאן כל השפעה שהיא על שאלת הקונגרס ועל הכיוון החדש של התנועה הציונית. דברי תוכחתך לא יוכלו אפוא להיות מכוונים נגד ההתאחדות היהודית הלאומית המקומית, שלא פנתה בכלל, מאז משלוח חוזרנו הראשון, בדברי דפוס אל ציוני גרמניה. מה שאירע בנוגע לזה בזמן האחרון יש ליחס רק לפעילות הציונית בוינה.

לשם הסברה יוכלו לשמש לך גם הדברים הבאים: לפני שבע שנים בערך הצלחתי להגיע, לאחר מאבקי נפש קשים, אל הרעיון הציוני. עמדתי אז שנים רבות, כמעט מחוץ לכל יחסים אל חוגים יהודיים, והייתי חסר כל ידיעה על העובדה שבארץ־ישראל נעשים נסיונות התישבותיים, או שקיימים בכלל בני אדם החושבים על הקמתה מחדש של מדינה יהודית.

הרעיון שרק ע“י ריכוז לאומי יוכל העם העברי להשמר מכליון נתעורר בי מתוך דחיפה פנימית לגמרי. והיינו, לפי שאני זוכר, בהזדמנות קריאת ספר של אווה לאלימאנד על לשון הרמאים. אני זוכר כאילו היה הדבר היום, איך כבשני הרעיון הציוני בכוח רב כזה, בלי שנתברר לי הקשר המחשבתי, עד שבמשך שבועות לא הייתי מסוגל להגות ברעיון אחר. באתי לידי הכרה כי לו גם תהא ארץ ישראל שממת חולות ותשים ללעג כל פעולת יישוב, יש ליצור שם את המרכז הלאומי. עד כמה חזק היה כחו של הרעיון תוכל להכיר מתוך העובדה, שמיד נגשתי לעבודה, כדי ללמוד מחדש את האלף־בית העברי, וע”י התאמצות שקדנית של ברזל, על יד עבודתי בבית המשפט, רכשתי לעצמי במשך שנה אחת ידיעות בלשון העברית במדה כזאת, שיכלתי לתרגם בקלות ידועה את פרקי ההיסטוריה של התנ“ך. במשך הזמן הזה בקשתי לפתח את רעיונותי ע”י חלוף־מכתבים עם ידידים משכילים, אולם נתקלתי בחלקם בחוסר הבנה מחלט, ובחלקם בלעג, שעליו הייתי מוכרח להגיב ברצינות. לולא הייתי חדור הכרה שמהלך מחשבותי הוא מפוכח והגיוני, הייתי בא לידי מסקנה כי יצאתי פתאום מדעתי.

עיבדתי לעצמי תכנית שלמה להתישבות, וכשאירעו הגרושים הגדולים של היהודים מרוסיה, פרסמתי חוברת בשם “יהודי רוסיה לאן?”, המבורג 1891.

הכרתי אמנם בסכנה היכולה להיות כרוכה בתוך הכרוז על הרעיון היהודי הלאומי, ועטפתי את הצעותי בלבוש מפעל גדול התישבותי – פילאנתרופי. הלאומיות נצנצה רק במדה ידועה מבין השורות. מלבד התפוצה העצומה של החוברת והבטחות אפלאטוניות מצד ועדים בודדים כגון זה של הברון הירש, לא השגתי בזה כלום. טרחתי אפילו, לפי דרישת ועד העזרה הפראנקפורטי, בעבוד תכנית שלמה ליישוב שטח מצומצם בסוריה בהון של 2–3 מיליון פראנק, והנני בטוח כי עבודה זו שעובדה בחריצות והמכילה את היסוד לכל ההצעות בעתיד, נדדה פשוט אל תוך סל הניירות.

עקבתי אז צעד צעד אחרי התפתחות השאיפות ההתישבותיות, יסדתי בעצמי בקלן לפני ארבע שנים אגודה להתישבות, והייתי יושב ראש במחלקה להתישבות שנוצרה ע"י ההתאחדות הישראלית החפשית בהמבורג. עבדתי מתוך כבישת הכרתי הציונית לטובת ההתישבות בדבור ובכתב, ובאתי היום לידי ההכרה, כי התוצאות אינן הולמות בשום פנים את העמל והכוח הרוחני שהושקעו בה.

אף על פי כן לא עשיתי מאומה לשם קידום הפעולה המדינית־דיפלומטית שיצאה מוינה, אלא השתמשתי בהשפעתי המעטה במדת המתינות. לא אנו הננו הדוחפים, המאורעות הם חזקים מאתנו, הם דחפו אותנו קדימה. אין בכוחנו להמנע ממלחמה, אם לא נרצה לבגוד בגלוי בהכרתנו, ואת זה גם אתה, אדוני הפרופסור המכובד ביותר, לא תדרוש מאיש.

Alea est Jacta (הגורל הוטל), אנו לא נוכל לחזור, אף על פי שכל מיני אי־נעימויות נכונו לנו מזה. הדבר היחידי שחברינו לדעה יכולים לעשות, הריהו לפי דעתי, וזהו לטובת העם היהודי והתפתחות ההתישבות, – להופיע בקונגרס של מינכן ולתת ביטוי חזק לדעתם, שהעיקר בשבילנו הוא התישבות מתוך הכרת המטרה הברורה, והרעיון הלאומי צריך להיות ענין ממדרגה שניה. לא בזה שנעמוד בצד נסייע לעניננו, אלא רק בזה שניתן לקונגרס, ע"י נמוקים משכנעים, את כיוונו המועיל.

בכבוד רב ביותר

שלך המסור

בודנהיימר

פרופ' דר' ה. שפירא

יום ד', כ“ד סיון תרנ”ז

היידלברג, יום 24 ביוני 1897.

אדוני הדוקטור הנכבד מאד!

גרמת לי במכתבך האחרון שמחה אמתית, שנתת לי הזדמנות להסתכל קצת יותר בעומק לבך. הריני מודה לך על כך! יש בזה בכל זאת מקצת מן הנחמה. אלפים אחדים בנים שכאלה, ועמנו האומלל היה יכול באמת לשאוב כוח! – משהו נעים הרגשתי עוד במכתבך הראשון. אילולא זה – לא הייתי מתחיל כלל בחלוף המכתבים. וזהו גם מה שהשפיע עלי להציע לך פגישה. סגנוני שהוא קצת קשה אל נא יבלבל אותך. אין הדבר מכוון לגמרי אל אישיותך. הצעדים הבלתי נכונים הנעשים כעת גורמים לענין שלנו את המהלומות הקשות ביותר, ואיך אוכל עם זה לשמור על קור רוחי. הדקירות פוצעות את מעמקי נפשי; אבל לו נגרמו פציעות רק לאישיותי אני, הייתי יכול לסבול את הכאב ביתר קלות. אולם כאן משחקים “ווא באנק” בדם, בתמצית העצבים של עמנו! היש זכות למישהו להסתכל במשחק־דמים שכזה?

החוברת של הבולגרים שלנו פונה אל הרבנים. איזו אירוניה! הרבנים הגרמניים או הגרמנים הרבניים קושרים עכשו קשר! את זה הרי ראיתי מראש. אני מכיר את האדונים יותר מדי. רבים מהם טוענים מזמן שיש יותר מדי יהדות ביהודים. – אויה אויה!

אבל כל זה אפשר היה למנוע! במקום רדיפות היינו יכולים לצפות להסכמה ומלאך רע בעל כרחו יענה אמן )– עברית במקור), ואולי אפילו קצת עזרה מאיזה צד שהוא!

האמנתי כי אתה עומד בקשרים עם ההנהגה, ושההתראות והבקשות שבאו בזמנן היה בכוחן לאפשר שנוי בכיוון. היה רק צריך לשלוח חוזרי הסברה, שיחלישו את החריפות והסכנה היתה מתמעטת עי"כ במדה ניכרת למדי!

ההשתתפות בקונגרס נעשית לי עכשו כמעט לבלתי אפשרית. אולי היה זה עוד אפשרי, אילו הייתי משתתף במפורש כמתנגד לכל הזיות המדינה וכמגן על ההתישבות. יש לי נמוקים רבים לזה. פתחת לי במקצת את לבך וחייבתני ע"י כך, באין אומר ודברים, שאתקרב גם במקצת אליך. אני שומר לי את זאת לפגישתנו. – זו תוכל להיות רק ביום ראשון אחד, עד כמה שאפשר יותר קרוב, מכיון שבסוף יולי אני חושב לנסוע. –

דר' הרצל עושה רושם סימפאתי בחיבורו. את הדר' לאנדאו אינני מכיר כלל. אבל מה בכלל הכונה בשם “די וולט”! ומה ענינה של תמונת מ.נ. לכאן?

איפה התכוונת להדפיס את חלוף מכתבינו? הייתי שמח מאד לו היה זה מתפרסם לעצמו. הייתי אומר ברצון לרבנים עוד משהו יותר מזה. אולי אפשר לפרסמם במונוגרפיה בגודל החוברת של גידמן. כבר הכינותי לעצמי רשימות אחדות למטרה זו, ויש לי הרבה מאד לומר לך.

אולי נדבר גם על זה בעל פה.

שלח נא לי טפסים אחדים מהחוברת הבולגרית, אם כי גם היא היתה מיטיבה לעשות לו היתה מדברת רק על ההתישבות שבתוצאותיה בלבד עליה להצטמצם.

גם מחבורך אתה שלח לי בבקשה טפסים אחדים.

עד עכשיו הביאו לצערנו כל הנסיונות המשיחיים, מבר־כוכבא ועד שבתי צבי רק אסון ויאוש לעם האומלל! התוצאות היו פרודים, בגידות, יאושים, מכל הסוגים. כאשר החלה הפעם ההתישבות להכות שרשים לאט לאט, לא ידעתי את נפשי מרוב שמחה ופחד. – והנה שוב יש לנו ענין עם סכנה כבדה ביותר.

ישמרנו אלוהים!

בכבוד רב

שלך שפירא

כתבה של ההתאחדות היהודית הלאומית בקלן    🔗

אדוני הפרופסור הנכבד!

מחוברתי נשאר לי לצערי רק טופס אחד מתוקן ולא הייתי רוצה להפרד ממנו. אך ארשה לעצמי להביא לבינגן את החבור הזה, וגם את התכנית ליישוב הגליל.

המסור לך

בודנהיימר

סודי בהחלט.

חבר לדעה נכבד מאד!

מטרת הכתבה דלקמן היא לחזק לצרכי הארגון את הקשרים שבין ציוני גרמניה לבין המרכז הזמני בקלן.

הכתבה של הת. יה. ל. תתפרסם אמנם באופן קבוע בשבועון “די וולט”, המופיע בוינה, הואיל ושבועון זה, כשבועון, מתאים לכך יותר מאשר הירחון “ציון”.

אולם מכיון שאין ביכלתנו להניח כי כל הציונים בגרמניה הם קוראים קבועים של “די וולט”, ויש גם ענינים ידועים שמוטב לדון בהם מתוך סודיות ולא בפומבי, הרי, אם תצהיר שהנך מוכן לפעול כאיש אמונים לטובת הרעיון הציוני, נשלח לך באופן קבוע, את הכתבה של התאחדותנו שתופיע מזמן לזמן.

1. אנשי־אמונים

רק הסתדרות יציבה יש בכחה להפיץ את הרעיון הגדול בין יהודי גרמניה. לשם זה דרוש לנו בראש וראשונה, בכל מקום שהרעיון הכה בו שרשים, איש־אמונים אחד, או אנשי־אמונים אחדים, שיש לסמוך עליהם ושעמהם נעמוד בחילוף מכתבים קבוע.

אנשי־אמונים אלה יאפשרו לנו, לכוון מתוך הכרת המטרה את התעמולה לכל מקום שיש בו סכויים להצלחה.

כמו כן יאפשרו לנו אנשי־אמונים אלה להגיב בצורה מתאימה בכל מקרה של הוצאת דבה או התקפות בלתי צודקות על עניננו. לעומת זה ידאגו אנשי־אמונים אלה גם לכך שתיוצר קרן לשם ניהול התעמולה לענינינו, אם גם לא בפומבי, אך במרץ.

נקודות ההשקפה הראשיות לאנשי האמונים שלנו תהיינה שנוכל להפעיל את כוח רעיוננו לרכישת חברים לענין שלנו. אנו לא נכריז מלחמה נגד אלה, העומדים מנגד לעניננו מתוך אי הבנה או מתוך חוסר אידיאל, אולם אם יכפה עלינו הקרב, ננהלנו בכבוד ובהחלטיות עד הנצחון הסופי.

העקרונות האחרים של הציונות וההכרה שכציונים נוכל להיות פטריוטים גרמניים טובים, יש להניחם כמוסכמים.

2. “העיקרים שלנו”

על משלוח עיקרי התאחדותנו קבלנו שורה של מכתבים. אי אפשר לנו לחזור עליהם בכתבה זו, אפילו בקיצור. דבר זה יהיה אפשר רק בחילופי הדעות בעל פה בועידה המוקדמת המוצעת של ציוני גרמניה.

יש רק לציין את הדברים האלה:

את ההוספות או ההצעות אפשר לחלק לשלשה סוגים:

א. הגישה מנקודת השקפה הסתגלותית

ב. הגישה מנקודת השקפה עקרונית

ג. הגישה מנקודת השקפה מפשרת.

את נקודת ההשקפה ההסתגלותית מייצג הפרופ‘. דר’ ש. מהאוניברסיטה הדרום־גרמנית, בהתלהבות ובנמוקים קולעים רבים. הוא מזהיר מפני כך, שההדגשה של הרעיון הלאומי, ביחוד של הקמת מדינה יהודית, תגרה את היהודית הגרמניים למלחמה, שבה לא ימאסו בשום אמצעי, גם לא בהריסת העקרונות הקדושים ביותר של היהדות, כדי לעקור מן השורש את הרעיון הציוני.

האחרון מציין כי רק כך אפשר לבאר את מעשהו של הרב הראשי דר' גידמן, הרוצה להכניס במקום הציונות של כתבי הקודש והספרות המאוחרת את רעיון הסמל, שיתן מכת מות ללב הדופק של היהדות. ביחוד חושש הפרופסור ש. שע"י מעשים פומביים של הציוניים ייגרם סבל להתישבות, שיש ליחס לה לפי שעה חשיבות גדולה יותר מאשר לתעמולה לרעיון הלאומי. בנגוד לדעות אלה מתבטאים המכתבים של יוריסט אחד מברלין ורב אחד מפראג. אלה מביעים את שמחתם על זה שהושם קץ למדיניות ההסתגלותית המתנהלת עד עכשו בעיקר מברלין. הם סבורים שהעיקרים של ההת. היה. הל. אינם נותנים את הבטוי המספיק.

הנקודה המפשרת נובעת מההצעה לשנוי עיקרינו. אנו מגישים אותה לפניכם לשם בקורת.

העקרונות היהודיים הלאומיים.

א.

העם היהודי קשור קשר הדדי ע"י מוצא משותף והיסטוריה משותפת. לפיכך חייבי היהודים מכל הארצות להגיש עזרה יעילה לאחיהם לגזע הנתונים במצוקה, עד כמה שזה יכול להעשות מבלי לפגוע בהכרתם הפטריוטית ובחובותיהם האזרחיות.

ב.

שווי הזכויות האזרחיות של היהודים בתוך עמים אחרים, כשהוא לעצמו, לא הספיק, כפי שההיסטוריה מוכיחה, להבטיח את העתיד החברתי והתרבותי של היהודים. לפיכך יוכל הפתרון הסופי של הבעיה היהודית להתקיים רק ע"י יצירת קהיליה יהודית שיהיה בכחה לייצג את היהודים בתור שכאלה, במשפט העמים, ולקלוט את כל אותם היהודים שאינם יכולים או שאינם רוצים להשאר בארץ מולדתם. הקהיליה הזאת יש ליצור אותה בדרך החוקית בהשתתפות המעצמות הגדולות המעונינות.

ג.

המטרה הסופית שאליה שואפים היהודים הלאומיים, יש להכינה בין ע“י הרמת ההכרה העצמית היהודית ובין ע”י פעולה מעשית לשם המטרה. כאמצעים לכך ישמשו:

א) פתוח המושבות היהודיות בסוריה ובארץ־ישראל.

ב) טפוח המדע והמוסר היהודי (ספרות, היסטוריה ולשון עברית).

ג) שפור המצב החברתי של היהודים.

3. הקונגרס של מינכן

התכנית של הקונגרס מינכן לא נתקבלה בהסכמת רצון ע“י אחינו לגזע בגרמניה. אגודות וחברות צבוריות תפשו אפילו עמדה אויבת נגדה. הנמוקים הם גלויים לעין. שורר פחד, שע”י ההכרזה על שאיפות לאומיות נבדלות ינתן נשק בידי האנטישמיים, וכתוצאה מזה יתרשלו אף הנוצרים הישרים בהגנה על הזכויות המדיניות של היהודים. מתפקידם של הציונים הגרמניים יהיה לפזר את הפחד הזה ע"י קבלת החלטות מתאימות בקונגרס, ולתת בטוי למחשבה שהרעיון הציוני ינחיל ברכה באותה מידה לאומות כמו ליהדות.

4. פעולות ההתאחדות היהודית הלאומית

ההתאחדות המקומית היתה עסוקה עד עכשו בפעולות הכנה בלבד של הארגון, כך שזה הצטמצם בעיקר בחילוף מכתבים רחב ביותר עם אלה שהיה צורך לרכשם כאנשי נאמנות. שלחנו כמו כן מספר גדול של דברי דפוס, והפיצונו כאן עלון ב־500 טפסים. בקרוב יופיע הלוח המוצא לאור על ידינו שיכיל למעלה מ־200 עמוד של ספרות יפה וספרות מגמתית במהדורה של 5000 טפסים לפחות, ושאפשר יהיה לקנותו במחיר 25 פניג. לאנשי הנאמנות שלנו יועמד זה למכירה במספר הדרוש במחיר נמוך הרבה יותר.

ההתאחדות המקומית מתאספת בקביעות בכל מוצאי שבת בכדי לדון בעניני “ארגון ותעמולה”. לשם העמקה עיונית ברעיון ניתנו הרצאות ע"י אחדים מחברינו.

5. פעולות התאחדויות ציוניות אחרות

על זה נמסור לכם בקצרה את הדברים דלקמן:

בבולגריה, סרביה, ורומניה, נוצרו ועדים ציונים ארציים, וביחוד פיתח הועד הבולגרי פעילות בממדים גדולים, בנשיאות הפרופסור באוניברסיטה, דר' בלקובסקי. גם בגליציה נוסדה הסתדרות בת 40 אגודות מקומיות. באמריקה וכן בבולגריה נערכו אספות המוניות גדולות של הציונים. פעילות המתנגדים לעניננו, ביחוד דברי הבלע של רב ראשי אחד הגדילו עוד את הצלחת האסיפות האלה. לפי כל הידיעות שהגיעו עד עכשו יש לצפות כי מהארצות שמחוץ לאירופה בלבד, ישתתפו בקונגרס למעלה מ־100 צירים.

6. ועידה מוקדמת של ציוני גרמניה

לשם דיון בכל השאלות שצוינו לעיל, וביחוד לשם עבוד הצעות מיוחדות לקונגרס של מינכן, יש צורך הכרחי שהציונים הגרמניים יתאספו ויתארגנו כקבוצה מיוחדת. לתכלית זו מתכנסת בראש וראשונה אספת חברינו לדעה בגרמניה ביום 11 ביולי בבינגן, והנך מוזמן בזה, באופן ידידותי ביותר, להשתתף בה. בכל אופן אנו מבקשים ממך להודיע את דרישותיך והצעותיך למשרד ההת. היה. הל. בקלן בזמן הנכון. ההודעות על השתתפות בועידה המוקדמת יש לשלוח ולחתום מטה, שיציין את המקום והזמן של פגישת המשתתפים. אנו מבקשים ממך להודיענו בכרטיס הרצוף כאן אם אתה מוכל להשתתף בפעולה כאיש האמונים שלנו בארגון התאחדותנו. נציין בפירוש, כי בהתחשב עם התנאים המיוחדים, יש לשמור לפי שעה על סודיות מחלטת. אם עניננו הגדול יקר ללבך, הרי ודאי תקריב ברצון זמן וכוח כדי לכוון את תנועתנו למסילות שכאלה, שמתנגדינו ייאלמו דום ואנו נוכל לרכוש את המוני היהודים האדישים כמעריצים חרוצים לרעיוננו.

תרומות לקרן התנועה והתעמולה יוכל כל אחד לפי יכלתו לשלוח לגזבר ההתאחדות האדון ד. וולפזון, קרולינגררינג מס' 34, או לחתום מטה.

בברכת ציון

קלן, תאריך חותמת משרד הדואר.

בשם ההתאחדות היהודית הלאומית

דר' בודנהיימר

עורך־דין

התאחדות יהודית לאומית

משרד הוהנצולרנרינג 18.

קלן, יום 5 ביולי 1897.

לאדון הפרופסור דר' ה. שפירא, היידלברג.

אדוני המכובד ביותר!

על משלוח הידיעות עדיין לא קבלתי את תשובתך, אם רשאים אנו לחשוב בבטחה על השתתפותך בשיחה המוקדמת שתתקיים בבינגן. אני מקוה שלא תמנע מאתנו את השתתפותך, ביחוד שהנידון הוא בנוגע ליצירת הסתדרות שתהא ככל האפשר ישרה כלפי כל הזרמים שבתנועה הציונית.

האדונים המשתתפים מתאספים בשעה 11, במשרדו של האדון העורך־דין שאואר בבינגן, רחוב שמיט 23. דואגים לכך שהמשתתפים יוכלו לקבל את ארוחת הצהרים שלהם במלון רוטשילד. בבקשה לשלוח לנו בחוזר את תשובתך הידידותית, הנני חותם במסירות

דר' בודנהיימר

פרופ' דר' ה. שפירא

יום ג‘, ו’ תמוז תרנ"ז

היידלברג, 6 ביולי 1897.

אדוני הדוקטור הנכבד מאד!

אינני יכול וגם אינני רוצה להעלים ממך, כי זו הקרויה בשם “כתבה” הפתיעתני והביאתני במבוכה והגדילה את דאגתי. עם זה רצוני להניח שאי הדיוק במסירת השקפותי וציונן נעשה שלא בכונה ואם כי היא עושה את ההצלחה שבהשתתפותי למפוקפקת ביותר, הרי בכל זאת אנסה לעשות את כל מה שאוכל, בכדי למנוע ככל האפשר שגיאות ונזקים.

אולם בכדי שלא תגרום לי אי־שויון במלחמה על הכרתי, אבקשך להדפיס בכל המהירות (אם נחוץ, על חשבוני) את העיקרים שהוצעו לפניך על ידי (נספח למכתבי ביום 13 במאי) ולהביא אתך בטובך מספר טפסים לבינגן.

מי יתן והאחדות תכתיר את עבודתנו.

בכבוד רב

שלך שפירא.

התאחדות יהודית לאומית

משרד הוהנצולרנרינג 18.

קלן, יום 17 ביולי 1897.

אדוני הפרופסור המכובד ביותר!

כאן כמו בברלין מרוצים מאד מהתוצאות של ועידת בינגן, ואקוה כי גם אתה אדוני הפרופסור המכובד ביותר, נוספה לך קצת התעוררות ע"י ישיבה יחד עם חברים לדעה צעירים יותר. מוטב להפנות את המבט על הדבר המאחדנו מאשר על הדבר שעליו מחולקות הדעות. לפיכך אין לי כל ספק שנוכל לבוא לידי הסכם הדדי בנוגע לעיקרים, שמטרתם לשמש כעיקרי “אני מאמין” לחברים. בהתאם לכך הרשיתי לעצמי להכניס שנויים אחדים קטנים בהצעת העיקרים שלך, שאני שולחם רצופים כאן.

נא להודיענו אם אתה או ידידיך בהיידלברג יכולים להסכים לקבלת הצעה זו, ואז היינו נותנים לך חופש פעולה, כדי לנמק את העיקרים בכל מה שנראה רצוי לך.

יחד עם זה אני פונה אליך שוב בבקשה לעבד חוברת, שבה תבאר את השקפתך הפרטית בנוגע לציונות ומתנגדיה. אנו נפיץ חבור זה בין כל הרבנים והמורים בגרמניה, במדה שהיא תעמוד על המצע של העיקרים המוסכמים באופן הדדי.

בתקוה שאתה וגם רעיתך הכבודה שבתם לאיתנכם מתלאות הנסיעה לבינגן, ושבקרוב נקבל מכם ידיעות נעימות מאד, הנני מאחל לך את אחולי הלבביים וכן לגברת אשתך המכובדת.

שלך בכבוד רב ביותר

דר' בודנהיימר

התאחדות יהודית לאומית

משרד הוהנצולרנרינג 18.

קלן, יום……………. 189

עיקרים

א. העם היהודי קשור קשר טבעי (קשר הדדי – נוסח יותר מאוחר) ע"י מוצא משותף ודברי ימים משותפים, ומהוה במובן זה קבוץ לאומי. לפיכך חייבים היהודים מכל הארצות להגיש עזרה יעילה לאחיהם לגזע הנתונים במצוקה (לפעול לטובת עניניהם המשותפים – נוסח יותר מאוחר), עד כמה שזה יכול להיעשות מבלי לפגוע בחובותיהם האזרחיות.

ב. שווי הזכויות האזרחיות של היהודים באומות המתקדמות (בתוך העמים האחרים – נוסח יותר מאוחר), כשהוא לעצמו, לא הספיק עדיין להבטיח את העתיד החברתי והתרבותי של הגזע היהודי; לכן יש ליצור ע"י איגוד כלכלי־חברתי של היהודים על אדמה משותפת, מקלט בטוח במשפט העמים, שבו יוכל האופי היהודי להתפתח באופן חפשי, בו יוכל הכשרון היהודי וכוח הפעולה היהודי לעמוד במבחן מלא ביצירת ערכיהם בכל שטחי החיים, הנה (שאליו – נוסח יותר מאחר) יוכלו לפנות כל אלה אשר אינם יכולים או אינם רוצים להשאר במולדתם הנוכחית (כי רק זו יש בכחה לקלוט את היהודים האלה – נוסח יותר מאוחר). קהיליה כזאת שמרכזה הטבעי הוא אדמת ארץ ישראל המקודשת באופן היסטורי – יש לשאוף את השגתה בדרך החוקית, בהסכמת הממשלה התורכית.

ג. נשאר כמו קודם.

פרופ' דר' ה. שפירא

היידלברג, יום 19 ביולי 1897.

אדוני הדוקטור היקר!

אני ממהר לשלוח לך מיד חזרה את הצעתי הנגדית לעיקרים. אתה תכיר שעיינתי בכל הנקודות העיקריות. אולם זהו הגבול הקיצוני ביותר, שמעבר לו אינני יכול לצעוד צעד אחד קדימה, בלי להתיאש מתקותי לרצות את הצד המתנגד.

אני מבקשך במפגיע להחיש את ההסכמה, בכדי שנשלח מיד לדר' הרצל את ההצעה.

הופעתי בפומבי תלויה (כפי שאמרתי בבינגן) בעיקר בהסכם ההדדי בנקודות העיקריות.

הוכח נא סוף סוף כי נקודות האיחוד חשובות אצלך כענין ממדרגה ראשונה.

בברכת ציון לכל הידידים

שלך שפירא.

אשתי משיבה לך בברכתה ומבקשת לדרש גם בשלום האחרים.

מהי כתבתו של דר' הרצל?

פרופ' דר' ה. שפירא

יום ו‘, ח’ מנחם אב תרנ"ז

היידלברג, יום 6 באוגוסט 1897.

אדוני הדוקטור הנכבד!

ביום 19 ביולי שלחתי את הצעתי הנגדית (באותו יום שקבלתי את שלך) ועד היום לא קבלתי תשובה.

אני מקוה שאיחור זה אין בו משום שיטה.

הזמן הריהו קצר באופן מבהיל. אני נדרשתי מצדדים שונים להמשיך במלחמתי על דעתי. הייתי עוד מקוה לרכוש לבם של מתנגדים אחדים ברגע האחרון, אם הצעתי האחרונה תתקבל. במקרה שכזה אתה מתבקש להדפיס מיד את ההצעה האחרונה ולשלוח לי בהקדם האפשרי מספר טפסים רב ככל האפשר.

לו הייתי יודע, שעל ידי נוכחותי האישית יוכל הענין להתקדם, לא הייתי אולי חוסך את טרחתי מלבוא.

לולא היה זה כל כך מאוחר, הייתי עוד מנסה לשנות את דעתם של רבנים ידועים. לא הייתי מביט על פעולה זו כחסרת סכויים, לו היו בידי העיקרים המנוסחים סופית.

נא להודיענו בחוזר.

שלך

שפירא

בקשתיך את כתבתו של דר' הרצל.

דר' בודנהיימר

עורך־דין

קלן, יום 8 באוגוסט 1897.

הוהנצולרנרינג 18

אדוני הפרופסור הנכבד!

טענתך הבלתי נכונה שדחיית תשובתי כאילו נובעת מתוך שיטה, מצערת אותי אישית והנני דוחה אותה.

לו היינו מסכימים, ז. א. האדון וולפזון ואנכי, להצעת העיקרים שלך, הייתי בכל אופן יכול לענות מיד על מכתבך, אולם אנו שקלנו היטב בדעתנו את הצעתך ובאנו לידי מסקנה שלא נוכל להמליץ לפני ההתאחדות היהודית הלאומית על קבלתה.

אנו עיבדנו הצעה אחרת שאנו מוסרים לך אח"כ. באותם הרבנים הגרמניים הנלחמים בנשק הכזב וחוסר היושר, לא נוכל להתחשב.

להסתדרות הציונית הכללית אנו נציע פשוט את העיקרון דלקמן:

“אנו סבורים כי לשם הבטחת העתיד של הגזע היהודי הכרחי ליצור מקלט בטוח במשפט העמים, שאליו יוכלו לפנות אלה אשר אינם יכולים או שאין ברצונם להשאר בארץ מולדתם”.

אני מעיר כמו כן שעבודתי המקצועית משאירה לי לדאבוני זמן פחות מדי כדי לבאר ברגע זה את נימוקי הצעותינו, ואני מקוה שזה יהא אפשרי בקונגרס, במוקם שאתה יכול ודאי להציע ולנמק, לשם קבלת החלטה, את הצעתך בנוגע לעיקרים.

כתבתו של דר' הרצל היא

Neue Freie Presse,

Wein,

Kolowsratring,

Fichtegasse.

שלך

בודנהיימר

פרופ' דר' ה. שפירא

יום ג', י“ב מנחם אב תרנ”ז

היידלברג, 10 באוגוסט 1897.

אדוני הדוקטור הנכבד!

הסגנון הנרגז שלך נראה לי בלתי מוצדק. מהי דעתי על אישיותך, הודעתי לך בכתב ובעל פה מספר פעמים גדול מן המקובל. וזה היה צריך להספיק לך כדי להוציא מדעתך את הרעיון כאילו יתכן שרציתי לצער אותך.

אולם אדוני הדוקטור היקר, אל תאמין שאני אינני רגיל לזכות בחיי גם למקרים של זלזולים בנוסח של האדון שך וכו'. הלזה יקרא תואנה, אם אני מניח את האפשרות שמר וולפזון נוטה לפעול במובן זה, כפי שהוא הציע את זאת באופן גלוי וישר? וכשקם האדון שאואר להתנגד להצעת ההשהיה הזאת, הרי גם הוא לא ציין נמוק אחר מלבד הדאגה פן ינוצח ע"י רוב קולות! האם הכנוי “שיטה” להשקפות שבוטאו ביושר כזה יכול להעליב או “לצער”? אינני יכול שלא לכבד מקרב לב את האדון שאואר גם אם בקשר עם ענינים ידועים אני בדעה אחרת. עליך אינני רוצה לדבר יותר, כי זה יצלצל כחנופה. אף על פי כן, או יותר נכון, מפני זה, לא יכלתי להמנע מלבטא לך בדברים, בתום לב ככל האפשר, מה שחסר לך לפי דעתי. אין לך ידיעה מספקת ביהדות. גם על היהודים, חושבני, אתה יודע מעט מאד. רצונך לרפא ואינך יודע איפה הכאב. המחלה הקשה ביותר של היהודים היא ההתפלגות והנה אתה בא ויוצר פלוגים חדשים. כתבת לי בעצמך שאתה מצטער שלא ידעת את דעותינו, אחרת היית מתחשב בהן. אמרת לי אחר כך בעל פה שאתה יכול לחתום על כל מלה של הצעת העיקרים שלי; רק ההנמקה צריכה להיות נבדלת, דבר שהסכמתי לו מיד. מה היא אפוא המניעה להבא?

אני מדבר עד לידי צרידות וחולי, בכדי להזהירכם מפני פילוגים שהם אסוננו העיקרי, מפני הטלת חשדות על מתנגדינו, שאין לנו בהחלט כל הצדקה לכך: הנה בא האדון שך בדרישתו, שבנו צריך להיות קצין בצבא היהודי, ובהתראה חריפה בכל המעיזים לדבר על “מליצות”. וכל הקערה נהפכת על פיה! האדון אסתרמן מציע את ההצעה לבטל החלטות שנתקבלו באותה ישיבה ואיש אינו מתנגד במשהו לכך.

השלכת רבנים בסיטונות אל תוך דוּד הישועיים (מודפס אפילו באופן גלוי); לדחות הצידה אנשים שהקריבו את הונם ודמם לרעיון ההתישבות, בלי לחשוב על הבאות, דבר זה צריך להיראות גם לך, לאחר ישוב הדעת, כמסוכן במקצת.

האדון בירנבוים, האדון נורדאו והאדון שך יכולים להיות האנשים המפוארים ביותר ולצייר את התמונות היפות ביותר. הם אינם מיופים כוח ליצירת יהדות חדשה ואינם מסוגלים לכך. רק היהדות יכולה להתקיים ולהתפתח ולא זו שנוצרה מחדש, השוללת מעצמה כל קרקע מתחת לרגליה.

שוב אני מזהיר אותך בהדגשה חזקה ביותר מפני דרך פעולה שודאי תזיק ואשר תועלתה מפוקפקת מאד.

מחובתנו העיקרית למצוא נקודות איחוד. על זה חזרתי פעמים די תכופות ואינני יכול לעבור על זה בשתיקה, גם אם מצאת לנכון לא להזכיר על זה אף במלה אחת בדברי הדפוס שפרסמת.

אני מאמין בחפץ לב שאין לך פנאי; אך המאמין אתה אולי שנשאר לי פנאי יותר מדי? ואף על פי כן טרחתי ככל האפשר לענות מיד.

בכבוד רב

שלך שפירא

זה עכשו קבלתי את הלוח. לו רק היו משמיטים אחדים

מדברי הליצנות הטפשיים והוזלים!

הרבנים המסכנים!

התאחדות יהודית לאומית

משרד הוהנצולרנרינג 18.

קלן, יום 12 באוגוסט 1897.

אדוני הפרופסור הנכבד מאד!

בתשובתי המידית למכתבך מאתמול הנני להודיעך כי לא וולפזון ולא אנכי הושפענו מהדעות הקיצוניות של האדון שך.

כאמת מדה להצעת העיקרים שלנו, משמשת בשורה הראשונה החובה שהוטלה עלינו ע"י החלטת ועידת בינגן, להביע בעיקרים שלנו, שאנו התאחדות יהודית לאומית, כך שבמובן זה תוכן העיקרים כבר נקבע מראש. הצעת העיקרים שלך איננה מבטאת את האופי היהודי הלאומי בשום פנים, אלא רוצה במובן ידוע להחליפו במושג מתימטי של נקודה מרכזית. זה מוכרח לעורר את הרושם גם אצל אנשים מחוסרי דעות קדומות, כאילו יש ברצוננו להעלים את האופי האמתי של התאחדותנו. אך זהו הרבה יותר מסוכן מאשר לבטא בגלוי את מטרתנו.

מה שנוגע לשאיפתך לאחוד, הרי קדמתי אותה אנכי בפגישה בבינגן כמו שצוין בפרטי־כל. אך אין לשכוח שכל רעיון חדש מן ההכרח שייצור קרע. אבן הבוחן לאופי הרעיון היא השאלה אם כוונתו לאחד. ואמנם קיים רצון זה של איחוד דוקא בהדגשת הערך הלאומי של תנועתנו.

ולבסוף אין אני יכול להעלים ממך כי לא קבלתי אף מכתב אחד שיקבל ברצון את הצעת העיקרים שלך, ולעומת זה קבלתי שורה של מכתבים שנשלחו אלי המתבטאים באופן מחלט נגד הצעת העיקרים שלך.

אין אנו יכולים להציע דבר מה לשם קבלת מה שדחייתו ברורה לנו למפרע.

עיקרינו לא יביאו סכנות בעקבותיהם, לא להתישבות היהודית ולא ליהדות, לפיכך אשמח מאד מבחינת עניננו, אם גם אתה תסכים להם.

אני שולח לך בזה מכתב של הרב דר' קמינקא, שרשאי אני לחשוב שיענין אותך. בבקשה להחזירו אלי.

רצופה כאן הצעת העיקרים⁴.

בכבוד רב

דר' בודנהיימר

פרופ' דר' ה. שפירא

יום י“ז מנחם אב תרנ”ז

היידלברג, יום 15 באוגוסט 1897.

אדוני הדוקטור הנכבד מאד!

מכתבך האחרון שוב הפתיעני באופן מיוחד. נראה הדבר כאילו פעולת מכתבינו היא להגדיל את הפרץ שבינינו במקום להקטינו. – הרי מקודם הסכמת לעיקר הראשון, איך הגעת עכשו לידי כך לדרש הוספה חדשה.

אם אתה רוצה לשנות את המלים “לא יוכלו או לא ירצו להשאר במולדתם הנוכחית”, ולמלא את מקומן במלים: “(מתוך נמוקים אילו שהם) נאלצים להגר מתוך מולדתם הנוכחית”, הרי אין לי התנגדות לכך. אני הייתי אפילו מוחק את המלים בסוגריים, מפני שהנמוקים אינם חשובים בעיני. אני אף הייתי אומר את זאת ביתר קצור: “שהובאו לידי כך שיעזבו את מולדתם”.

העיקר מס' 3 נשאר תמיד בלי התנגדות כפי שאתה עצמך ניסחת אותו בראשונה.

בעיקר מס' 1 מודגש הרעיון היהודי הלאומי במידה מספקת, אם כי במלים אחרות. לשם מה עוד החזרות המיותרות והנפנוף ללא צורך בבד האדום?

מה שנוגע לדר' קמינקא, אינני רוצה מצדי להביא את עצמי לידי כך אפילו ע“י מכתבו (שהנני מחזירו לך בזה), שאוסיף לפרסם את הוכוחים מאותו זמן. רק דבר אחד ברצוני לומר לך, עד היום אני חושב כאחד ממעשי הטובים ביותר, שמנעתי אותו ואנשים צעירים אחרים משגיאות נעורים מסוכנות שתוצאותיהן היו יכולות להיות מסוכנות לאין שיעור להם עצמם ולעם העברי. – מי יתן ואצליח שוב לשמור אותו עצמו ואחרים משגיאות מרחיקות לכת. ההחלטה שהוא מודיע עליה במכתבו היא לצערי שוב דבר בלי ישוב הדעת, מעשה נועז ומזיק בהחלט. הקונגרס איננו מוסמך לפסוק דין בנוגע לרבנים, ידיעותיהם ומצפונם ועוד פחות מזה להוציא אותם ואת כל הקהלות שכמותם מכלל היהדות ההיסטורית. הרי זהו ה”חרם" בדמותו ובצלמו! – לאן נגיע אם אחר כך יוציאו היהודים החרדים מן הכלל את כל היהודים שאינם שומרים את השבת כהלכה, או את כל אלה שאינם באים להתפלל בבית הכנסת וכו' וכו'?

רק זה בלבד אנו חסרים! וכוח דתי, וכוח של מצפון ווכוח של הגדרות יש להוציא בהחלט מתוך תחום פעולתו של הקונגרס. כן, אני מתכוון אפילו להציע החלטה מתנגדת במובן זה, שכל מי שמסכים אתנו, ולו גם בנקודה אחת של פעולתנו בלבד, נקבל בברכה את השתתפותו בעבודה באותה הנקודה.

קבלתי מאודיסה ממזכיר הועד המרכזי מכתב של הסכמה מלאה ללא תנאי להצעת־העיקרים שלי ששלחתי לו.

האם יספיק לך אולי אם אשנה לך את הכתובת בלשון יותר קצרה המביעה הרבה יותר: **התאחדות “ציון”? **

ברצוני להודיעך עוד, כי ביום ששי שעבר הודעתי על השתתפותי בקונגרס, לאחר שנדרשתי לכך פעמים שונות, ביחוד מרוסיה. אך ודאי יענין אותך לדעת שיש עמי הצעה בנוגע לקרן הקיימת. את הרעיון לביסוס קרן שכזאת פרסמתי עוד לפני שנים רבות, רבות מאד; תמצאנו גם בטלגרמה שלי לקונגרס של קאטוביץ.

מכיון שנמסרה לך ההרצאה בענין זה, הריני מרשה לעצמי לשלוח אליך העתק מהצעתי, בבקשה שתואיל כיוריסטן לבחנה יסודית ולחוות בטובך את דעתך עליה. – אני מקוה שאתה תכיר בה בכל אופן, שבמקום שמדובר בעובדות, הרי אני מרחיק לכת מרבים אחרים. לעומת זה אני דורש להתרחק מכל וכוח של מלים ושל מושגים, עד כמה שהמעשה אינו זקוק לו בהכרח.

התוכל אולי לומר לי מי הוא זה אדון אחד בשם מוזהיים מפראנקפורט על נהר מאין, אשנהיימר לאנדשטראסה 91. הוא היה אצלי פעמיים בהעדרי ובקש במכתבו באורים על מטרות אסיפת בינגן. לא עניתי עדיין כי חוששני שיש כאן ענין עם מין מיסיונר.

בדומה לזה פנה אלי אדון גיאורג מיינריצי מנורדהאוזן בשאלה, איפה יוכל לקבל פרוגרמה. כאן חוששני מפני אנטישמי. אולי יש לך אפשרות להודע מיהו אדם זה. הוא צרף בול דואר, ואינני יודע מה לעשות.

בברכה מקרב לב

שלך שפירא

לאדון דר'. בודנהיימר, עורך־דין

קלן על הרהיין הוהנצולרנרינג 18.

היידלברג, 18.8.97.

אדוני הדוקטור הנכבד מאד!

שמחתי מאד שתבוא הנה. מי יתן ויהיה זה מהר ככל האפשר, כי יש לי דברים רבים לומר לך ודברים לשאלך.

דר' קוקש כותב לי ע"ד שבר ברגל שעשאהו לבלתי מסוגל לעבודה כרגע. איזה אסון!

הריני מקוה שנראה אותך בקרוב. שלום רב מאשתי וממני אליך, אל דר' ולפזוהן ודר'. רובינזוהן.

משלך

שפירא

פרופ' דר' ה. שפירא

יום ה', כ“א מנחם אב תרנ”ז

היידלברג, יום 19 באוגוסט 1897.

אדוני הדוקטור הנכבד מאד!

אני מצטער על זה מאד, ששנית את החלטתך; היה לי עוד הרבה להתיעץ עמך.

יענין אותך לדעת שהאדון באמבוס התרצה בכל זאת לבוא לקונגרס. האדון דר'. הילדסהיימר והאדון באמבוס מסכימים לגמרי להצעת העיקרים שלי!

אולי תואיל בטובך, להזמין בחסדך בשבילי ובשביל אשתי חדר גדול אחד עם שתי מטות או שני חדרים קטנים.

לא איכפת לי נוחיות אך שלחן כתיבה הוא הכרחי.

בכבוד רב

שפירא

התאחדות יהודית לאומית

רחוב הוהנצולרנרינג 18

קלן, יום 13 בספטמבר 1897.

אדוני הפרופסור המכובד מאד!

מתוך הנחה ששבת לאיתנך מתלאות הקונגרס ושנשארה לך רק תמונת־הזכרון הנעימה של ימי באזל הנעלים, אני מעיז לכתב לך שוב בשרות עניננו הקדוש.

ראשית אני רוצה לשמוע אם יצא דבר מה מהפגישה של רבנים אורטודוקסים.

לפי דעתי יעלה לנו הדבר עוד במלחמה קשה כדי לרכוש את היהודים החרדים. אם כן חפצתי להודיע לך חששותיו של ידידי רובינזוהן שהעיר כי פראנקפורט איננה מתאימה והיא מסוכנת, כל זמן שלא רכשנו לצדנו את הרב הורביץ.

האם לא יהיה אפשר לערך את הפגישה הזאת במאינץ? בכל אופן הייתי מוצא זאת להכרחי, לעשות צעד אחד ע“י שיחה אישית, בכדי לנסות לרכוש את ה”איזראליט" לענין שלנו. אולי יעלה בדעתך לשנות את דעתם של המומחים של עתון חשוב זה.

כאות משמח על התקרבות האורטודוקסיה, אוכל להודיעך שהאדון הרב הראשי דינר מאמשטרדאם היה לאוהד נלהב לשאיפותינו.

Vivant Sequentes! (יחיו הבאים!) ועכשיו הנני מבקשך לדרוש בידידות רבה בשלום הגברת אשתך והנני מצפה לידיעות אדיבות ממך.

שלך במסירות רבה

בודנהיימר

לאדון דר' בודנהיימר, עורך־דין,

קלן על הרהיין, הוהנצולרנרינג 18.

היידלברג, 5.10.97

יברכך ד' מציון!

ברכות ואחולים רבים ולבביים לך ולמשפחתך ולכל ידידי ציון מאת אשתי וממני.

שלך המסור

שפירא

פרופ' דר' ה. שפירא

יום א'. ערב חג הסוכות תרנ"ח. מי יתן מציון ישעת ישראל!

היידלברג, יום 10 באוקטובר 1897.

ידידי ציון היקרים!

מזמן הייתי נוסע אליכם, – אין זה נותן לי מנוחה, – לולא נוספה למצב בריאותי הרציני עוד מחלה קשה של אשתי שרגעים קשים מאד עברו עליה. תודה לאל ששמר לי אותה. אני מוכרח להקריא לה את מכתביך, והיא מזרזת אותי לכתוב לך. מאז הקונגרס בבאזל היא חיה כולה בציון.

צר לי מאד שאינני יכול לדבר אתך או עם וולפזון. הרבה, הרבה מאד יש לי לומר לך.

כנוס ועידת ציונים בפראנקפורט לא היה מסוכן כשלעצמו, אילולא היו אנשינו הטובים רוצים לעשות שם שטויות! –

דר' הורביץ, רב בפראנקפורט, הראה לי סימנים אחדים, ששיחתי שנהלתי אתו לא נשארה בלי פעולה.

הנני חושב את זאת לשגיאה גדולה, שאתה מוסיף להשתמש בקלן בשם הקודם “התאחדות יהודית לאומית” במקום “התאחדות ציונית”, דבר שיש בו שגיאה כפולה: ראשית, בטוי זה הוא כאותו בד אדום כמעט לכל היהודים הגרמניים מבלי שיביא תועלת ממשית כל שהיא. שנית, אל נא יעורר הדבר רושם כאילו הנידון הוא בנוגע לשאיפה שאיננה מזדהה עם הרעיון הכללי של הציונות. אני מאמין כי מחובתנו כעת לא להשתמש בבטויים שאינם מפורשים בפרוגרמה שנתקבלה פה אחד. מלה אחת תוכל כעת להזיק לאין שיעור. עלי לצערי להתנסות עכשו בזה על כל צעד ושעל. כמה נזק גרמה לנו המלה הקטנה “גלוי”, מבלי אשר הושגה על ידי כך כל תועלת שהיא.

אך אין לשנות; כבר קבלנו את זה. נימנע אפוא ידיד חביב וטוב, מכל גרויים נוספים ע"י וכוחים פילולוגיים בלתי מועילים. יש לנו תפקידים רציניים יותר.

אני רוצה להציע לך באופן רציני, להכניס את השנויים במהירות האפשרית ולהדפיס לפי זה את החוזרים מחדש. הרי יכול אתה בגלוי וביושר לב לנמק את זה. שהשנויים נעשו בכדי למנוע אי הבנה.

היה נא, בשם אלוהים, זהיר עד כמה שאפשר!

ברכות רבות ולבביות, ברכות ציון כמובן, לבני משפחתך היקרים ולידידים של אשתי ושלי.

שלך שפירא

פראנקפורט היתה יותר רצויה בשבילי באופן פרטי מאשר קלן. האם יבוא הנה וולפזון? מתי? יש לי לומר לו הרבה דברים! –

פרופ' דר' ה. שפירא

יום ג‘, ב’ חנוכה תרנ"ח. מי יתן מציון ישועת ישראל!

היידלברג, יום 21 בדצמבר 1897.

ידידי היקר!

הוזמנתי באופן טלגרפי ע“י הסניף הפראנקפורטי לנאום את הנאום החגיגי לחג המכבים, חג החנוכה, שיתקיים ביום החמישי. אף על פי שמצב בריאותי מתנגד לזה באופן רציני קבלתי בכ”ז את ההזמנה. אתה וּולפזון צריכים לבוא שמה בלי כל תנאי. אתם צריכים גם (באופן טלגרפי) לעשות את כל המאמצים כדי שתהיה ההשתתפות ניכרת מצד אנשים חשובים.

אם כבר מתקיימת בפראנקפורט חגיגה פומבית, יש לדאוג לכך שהיא תעשה רושם. – ברכות ציון!

בחפזון

שלך שפירא

קלן, תאריך חותמת משרד הדואר

על אחולי הברכות שנשלחו לנו, אנו מביעים את תודתנו הרבה ביותר, ושולחים לכם ג"כ את אחולי ברכותינו הלבביים ביותר.

עורך־דין בודנהיימר ואשתו.

אדוני הפרופסור המכובד ביותר! ידיד יקר! אם רשאי אני להשתמש במלה זו לאיש זקן ממני הרבה יותר. תחת משא העבודה הרבה של השבועות האחרונים התרשלתי בכמה חובות, ואבקש את סליחתך אם לך ולגברת אשתך הנכבדה ברכותינו לשנה החדשה לא נשלחו בזמן הנכון.

אני מקבל בכל יום מכתבים ודרישות הנוגעים לענין הקדוש שלנו, ועלי לענות עליהם, ומורגש יותר ויותר שחסר לנו משרד אמתי. רוב העבודה מוטלת עדיין על שכמי בלבד. ידידינו בברלין כנראה אינם יכולים עוד לבוא לידי הסכמה הדדית ביניהם, דבר שהיה ודאי נחוץ לטובת הענין המשותף.

בפראנקפורט מתכנים האדונים גויטיין ובירקנשטיין לערוך נשף הרצאות, בקשר עם כינוס הציונים. כנראה שמשם רמזו גם לעתונות על פגישתנו.

יש לנו חששות כבדים כלפי הימשכנו לתוך הפומביות, ביחוד לאור עמדתנו המיוחדת בגרמניה, ובפרט בפראנקפורט. עם כל הכבוד הרב שאני רוחש לידידי־ציון שלנו בפראנקפורט, אינני יודע בכל זאת אם כבר הגיע הזמן להופיע שם לאור הפומביות. גם וולפזון ורובינזון דעתם היא שיש לחכות עד שיבוא מספר יותר גדול של אנשים בעלי השפעה ידועה אשר ייצגו את ענינינו.

הייתי שמח אפוא לשמוע את דעתך בענין זה, הואיל וולפזון חושב שבמסיבות אלו חשוב יותר להעביר את הכינוס הבלתי נמנע לקלן.

בבקשה למסור את אחולי הידידותיים לגברת אשתך, והריני בברכת ציון לבבית.

שלך המסור בנאמנות

בודנהיימר

התאחדות ציונית לגרמניה

קלן, יום 27 בפברואר 1898.

אדוני הפרופסור המכובד מאד וידיד יקר!

מדוע אנו מפקפקפים לערוך את האסיפה בפראנקפורט? – מנמוקים שונים:

1. אנו מסופקים בהצלחתה, בתנאי ההנהלה הארגונית הנוכחית בפ.

2. צריכים אנו לשם חדש בכדי שירגישו הפראנקפורטאים, כי לא רק פרופסור שפירא, דר' שאואר ואני, הננו במידה ידועה מנהיגי התנועה בגרמניה.

3. חסרים האמצעים הכספיים.

התוכל אולי לכתוב על פי המלצתי לדוקטור לרפואה פלזנטהאל במנהיים, או להתקשר אתו באופן אישי, אם יוכל להיות מוכן להרצות בפראנקפורט. ואז תיפתר שאלת הסעיף מס. 2 הנ"ל. אני מאמין כי דר' פ. יצליח. יתכן שגם אני אבוא.

אחולי הלבביים להבראתך המחלטת ואותם האחולים לגברת אשתך והריני

המסור לך בידידות

דר' בודנהיימר

 

סקירה קצרה על שנויי העיקרים החשובים ביותר    🔗

א    🔗

יהודי כל הארצות מהוים קבוץ לאומי, בהיותם קשורים ע"י מוצא משותף והיסטוריה משותפת. הכרה זו איננה פוגעת בשום פנים בפעילות פטריוטית ובמלוי החובות האזרחיות מצד היהודים, ביחוד של יהודי גרמניה במולדתם הגרמנית.

א “הכנסת שנוי”

…“נשאר כמו שאתה מציע, רק בהוספה”:

“ומהוה במובן זה קבוץ לאומי”.

א “עיקרי הכתבה”

העם היהודי קשור קשר הדדי ע“י מוצא משותף וע”י היסטוריה משותפת לפיכך חייבים יהודי כל הארצות להגיש עזרה יעילה לאחיהם לגזע הנתונים במצוקה עד כמה שזה יכול להיעשות בלי לפגוע במסירותם למולדת ובחובותיהם האזרחיות.

א “שנוי לאחר ועידת בינגן”

העם היהודי קשור קשר טבעי (קשר הדדי – שנוי מאוחר יותר) ע"י מוצא משותף והיסטוריה משותפת, ומהוה במובן זה קבוץ לאומי. לפיכך חייבים יהודי כל הארצות להגיש עזרה יעילה לאחיהם בגזע הנתונים במצוקה (לפעול לטובת עניניהם המשותפים – שנוי מאוחר יותר) עד כמה שזה יוכל להיעשות מבלי לפגוע בחובותיהם האזרחיות.

ב    🔗

שווי הזכויות האזרחיות של היהודים בתוך עמים אחרים, לא הספיק, כפי שמוכיחים דברי הימים, בכדי להבטיח את העתיד החברתי והתרבותי של הגזע היהודי. לכן יוכל הפתרון הסופי של הבעיה היהודית להתקיים רק מתוך יצירת מדינה יהודית. כי רק זו יש בכחה לייצג את היהודים בתור שכאלה במשפט העמים, ולקלוט את אלה היהודים שאינם יכולים, או שאינם רוצים להשאר בארץ מולדתם. הנקודה המרכזית הטבעית של המדינה הזאת שיש ליצרה בדרך חוקית, היא אדמת ארץ ישראל המקודשת באופן היסטורי.

ב “הכנסת שנוי”

שווי הזכויות המדיניות בתוך העמים האחרים לא הספיק כשהוא לעצמו כדי להבטיח את העתיד החברתי והתרבותי של הגזע היהודי. לפיכך יש ליצור ע"י אחוד כלכלי־חברתי של יהודים על אדמה משותפת, מקלט בטוח במשפט העמים, שאליו יוכלו לפנות כל אותם היהודים אשר (לא יוכלו או לא ירצו להשאר במולדתם הנוכחית או) שמתוך אילו נמוקים שהם הוכרחו להגר ממולדתם הנוכחית. יצירת קהיליה כזאת שמרכזה הטבעי מהוה אדמת ארץ ישראל המקודשת באופן היסטורי, יש לשאוף להשיגה בדרך חוקית.

ב “עיקרי הכתבה”

שווי הזכויות האזרחיות של היהודים בתוך עמים אחרים כשהוא לעצמו, לא הספיק, כפי שמוכיחים דברי הימים, להבטיח את העתיד הכלכלי והחברתי של הגזע היהודי. לפיכך יכול פתרון הבעייה היהודית להתקיים רק ביצירת קהיליה יהודית, שיהיה בכוחה ליצג את היהודים בתור שכאלה עפ"י החוק הבין לאומי, ולקלוט את כל אותם היהודים שאינם יכולים או שאינם רוצים להשאר בארץ מולדתם. קהיליה זו יש ליצור אותה בדרך החוקית בהשתתפות המעצמות הגדולות המעונינות.

ב “שנוי עיקרים לאחר ועידת בינגן”

שווי הזכויות האזרחי בתוך האומות המתקדמות (נוסח יותר מאוחר: בתוך העמים האחרים), כשהוא לעצמו לא הספיק עדיין, להבטיח את העתיד החברתי והתרבותי של הגזע היהודי. לפיכך יש ליצור ע"י איגוד כלכלי־חברתי של היהודים על אדמה משותפת מקלט בטוח במשפט העמים, שבו תוכלנה התכונות היהודיות להתפתח באופן חפשי, ושבו יוכל כשרון יהודי וכוח פעולה יהודי לעמוד במבחן מלא ביצירת ערכיהם בכל שטחי החיים. הנה יוכלו (נוסח יותר מאוחר – שאליו יוכלו) לפנות כל אלה שאינם יכולים או שאינם רוצים להשאר במולדתם של עכשו (נוסח יותר מאוחר: כי רק זו יש בכוחה לקלוט את אותם היהודים). יצירת קהיליה שכזאת, אשר מרכזה הטבעי הוא אדמת ארץ ישראל המקודשת באופן היסטורי, יש לשאוף את השגתה בדרך החוקית בהסכמת הממשלה התורקית.

ג    🔗

מטרה סופית זו יש להכינה, בין ע“י הרמת ההכרה העצמית היהודית, ובין ע”י פעולה מעשית לשם המטרה. כאמצעים לכך ישמשו:

א) פתוח המושבות היהודיות בסוריה ובארץ ישראל,

ב) טפוח המדע היהודי והמוסר היהודי (ספרות, היסטוריה ולשון עברית),

ג) הטבת מצבם החברתי והתרבותי של היהודים.

ג “הכנסת שנוי”

לפיכך חושבת ההתאחדות היהודית הלאומית כתפקידה העיקרי לפעול בכיוון השגת המטרה הזאת

1. ע"י פתוח המושבות היהודיות בסוריה ובארץ ישראל,

2. ע"י טפוח המדע היהודי והמוסר היהודי,

3. ע“י הרמת ההכרה העצמית היהודית וחזוקה, ע”י שפור המצב החברתי והתרבותי של היהודים, וכן על ידי ידיעת העבר הגדול של עמנו.

ג “עיקרי הכתבה”

המטרה הסופית שאליה שואפים היהודים הלאומיים, יש להכינה, בין ע“י הרמת ההכרה העצמית היהודית, ובין ע”י פעולה מעשית לשם המטרה. כאמצעים לכך ישמשו:

א) פתוח המושבות היהודיות בסוריה ובארץ ישראל,

ב) טפוח המדע היהודי והמוסר היהודי (ספרות, היסטוריה ולשון עברית(,

ג) הטבת המצב החברתי והתרבותי של היהודים.

ג לאחר בינגן, נשאר כמו קודם.

 

עיקרי קלן    🔗

כפי הנוסח שנשלח להרצל ביום 20 במאי 1896 מקאסל לוינה.

עיקרי ההתאחדות היהודית הלאומית

א. יהודי כל הארצות מהוים קבוץ לאומי, בהיותם קשורים ע"י מוצא משותף והיסטוריה משותפת. פעולת חבת המולדת ומלוי החובות האזרחיות מצד היהודים אינם נפגעים על ידי כך.

ב. שווי זכויות מדיניות של היהודים בתוך עמים אחרים לא הספיק, כפי שמוכיחים דברי הימים, להבטיח את עתידם החברתי והתרבותי. לפיכך יכול פתרון הבעיה היהודית להתקיים רק ע"י יצירת מדינה יהודית, כי רק זו בכוחה ליצג את היהודים בתור שכאלה במשפט העמים. המרכז הטבעי למדינה זו הוא אדמת ארץ ישראל המקודשת באופן היסטורי.

ג. מטרה סופית זו צריך להכינה בין ע“י הרמת ההכרה העצמית היהודית כמו ע”י פעולה מעשית לשם המטרה. כאמצעי לכך ישמשו:

א) פתוח המושבות היהודיות בסוריה ובארץ ישראל

ב) טפוח המדע היהודי והמוסר היהודי (ספרות, היסטוריה ולשון),

ג) שפור המצב החברתי והתרבותי של היהודים.

מכתב־לוי של בודנהיימר לעיקרי קלן, כפי הנוסח שנשלח להרצל ביום 28 במאי 1896 מקאסל לוינה.

קאסל, יום 28 במאי 1896.

אדוני הנכבד מאד!

הנני שולח לך רצופים כאן את העיקרים של ההתאחדות שלנו בקלן. ודאי תראה מתוך זה, שאנו חושבים את ההתישבות לא כמטרה אלא כאמצעי בין רבים אחרים, לשם הגשמת תכניותינו. את נקודת השקפתי קבעתי במכתבי ששלחתי לחברים בלונדון. במיוחד הדגשתי את הרעיון, שפתרון הבעיה היהודית אפשרי רק ע"י ארגון כולל בתוך הסתדרות בין־ארצית ושימוש באמצעים מדיניים כלליים. – –

---

 

תקנות האגודה “ציון”    🔗

(בהיידלברג בארץ באדן, גרמניה)

א. מטרות האגודה    🔗

סעיף 1. מטרות האגודה “ציון” הן אלו:

א) הפצת ידיעת דברי ימי העם העברי, הלשון העברית והספרות העברית, בין היהודים,

ב) הקמת אחוד כל המאמינים בתורת היהדות, מבלי הבדל לשם שפור משותף של גורל היהודים.

ג) הגשמת רעיון ישוב ארץ ישראל ע"י יהודים.

ד) יצירת מרכז אחיד בתוך המושבות המתיסדות בארץ ישראל, לשם הגשמת השאיפות לחנוך רוחני. מרכז זה יווצר ע"י הקמת בית מדרש גבוה לשם רכישת ידיעות דתיות, מדעיות ומעשיות, ובו תהיינה שלש מחלקות: 1) מחלקה לתורת הדת, 2) מחלקה לחכמה עיונית, ו־3) מחלקה טכנית־חקלאית.

סעיף 2. לשם השגת שתי המטרות הראשונות תערוך האגודה הרצאות, שיחות, ווכוחים, ושעורי למודים.

סעיף 3. לשם השגת המטרה השלישית תקנה האגודה אדמה בארץ ישראל, שהאמצעים לכך היא תקבל מאת חבריה ע"י אוסף כספים מזמן לזמן.

האגודה תקבע שעור קבוע לכל תרומה מהתרומות האלה.

בסכום שמונים אחוזים למאה מהכספים שייאספו, תקנה האגודה חלקות אדמה, שכל אחת מהן תספיק ליישוב משפחה אחת עליה, עם כל הציוד הנחוץ לעבודה.

בנוגע לשמוש בעשרים האחוזים למאה הנותרים, ראה להלן.

כל חלקת אדמה כזאת תימסר למשפחה יהודית אחת להתישב עליה. לתכלית זו יציעו החברים שהשתתפו באוסף הכספים, הצעות מתאימות. כל חבר רשאי להציע מספר משפחות לפי מספר התרומות שתרם בשעורם הקבוע. במקום להציע משפחות מספר, רשאי החבר להציע אותה משפחה אחת על כרטיסי הצעה שונים בזה אחר זה. המשפחה המוצעת יכולה להיות משפחתו הפרטית של המציע. חבר הזכאי להציע הצעות ונמנע מלהשתמש בזכותו חושבים כאילו שם משפחתו רשום על כל כרטיסי ההצעה, לפי המספר המגיע לו.

בין כל המשפחות שהוצעו שמותיהן, יוטל גורל.

המשפחה אשר עליה נפל הגורל, רשאית לותר על זכותה לטובת משפחה יהודית אחרת.

המתישב מתחייב לשלם לאגודה תשלומים בשעורים במשך תקופה ידועה, בסכום קבוע המתאים לשווי האדמה. לאחר גמר תשלום הסכום על האגודה להמציא למתישב זכות קנין על האדמה.

תשלומים אלה שהוחזרו ישמשו לקניות מיוחדות של חלקות אדמה שתיחלקנה עפ"י גורל בין המשפחות שהוצעו ושעדיין לא נפל עליהן הגורל.

עשרים האחוז למאה הנותרים, מהסכום שנרכש ע"י אוסף הכספים לאחר קניית חלקת האדמה והציוד הנחוץ לה, נחלקים לשני חצאים: החצי האחד לקרן הקיימת של האגודה (ראה סעיף 4) והחצי השני ישמש לכסוי פיגורים בתשלומי השעורים של החבר המתישב ולכסוי הוצאות אחרות בלתי נראות מראש.

סעיף 4. להשגת המטרה הרביעית תרכוש האגודה קרן קיימת שתיוצר מתשלומי המסים של החברים (ראה סעיף 11), וגם ממתנות שתינתנה לתכלית זו, ומכל אותן הכנסות אחרות של האגודה, שאין משתמשים בהן לענין אחר. קרן זו אין להשתמש בה בשום אופן למטרה אחרת.

ב. סניפים ואסיפות כלליות.    🔗

סעיף 5. האגודה “ציון” מרכבת מסניפים בודדים.

כל סניף חייב למלא אחרי כל ארבע המטרות העקריות (ראה סעיף 1).

אגודות ששמו לפניהן רק אחדות מהמטרות, לא ייחשבו לסניפים, אך יוכלו להתאחד עם האגודה “ציון”, אם רק יתר מטרותיהן לא תתנגדנה לאחת ממטרות האגודה “ציון”.

סעיף 6. הסניפים הם בעלי זכות הצבעה בכל השאלות הנוגעות לאיזו שהיא מהמטרות הראשיות. לעומת זה אין לאגודות המאוחדות זכות הצבעה, אלא רק באותן השאלות הנוגעות למטרות המשותפות להן ולאגודה “ציון”.

בהצבעה על שאלות הנוגעות לשנוי תקנות האגודה “ציון” (ראה סעיף 16) משתתפים רק סניפים.

סעיף 7. כל סניף יבקש באופן עצמאי מהרשות המקומית המתאימה רשיון לפעולותיו. כמו כן יקבע באופן בלתי תלוי בסניפים אחרים, את חוקי פעולותיו שעל פיהם ינהל את עניניו המיוחדים.

סעיף 8. הנהלת הענינים המשותפים לכל הסניפים תימסר לאחד הסניפים שייבחר לשם כך באסיפת צירי כל הסניפים.

אסיפה זו תקבע את התקופה שבה יהיה הסניף הנבחר מורשה לנהל את הענינים.

אין סניף יכול לנהל את הענינים במשך תקופה של יותר מחמש שנים, אלא אם כן מקום מושבו הוא בארץ ישראל.

סניף שנבחר להנהלת הענינים פעם אחת, יכול להבחר פעם נוספת.

הסניף המנהל את הענינים רשאי לקרוא לאסיפה כללית של כל צירי הסניפים. זו תתכנס 1) במועד שנקבע ע"י האסיפה הכללית האחרונה, 2) אם רבע ממספר הסניפים דרשו את זאת, 3) לכל המאוחר חדשיים לפני תום הרשאתו של הסניף לנהל את הענינים.

אסיפת צירי כל הסניפים קובעת את העיקרים אשר לפיהם ינהל הסניף הנבחר את העסקים, היא תקבע ביחוד הוראות בנוגע להשקעת ההון של האגודה בכלל, ושל הקרן הקיימת בפרט.

ג. חברים.    🔗

סעיף 9. כל מי שהודיע לאחד הסניפים על רצונו להיות חבר, יוכל להתקבל כחבר באגודה, אם שני שלישים מהחברים הפעילים (ראה סעיף 10) בסניף הנידון הביעו את הסכמתם לקבלתו. ההצבעה לקבלת חבר תיעשה ע"י בחירות חשאיות, בפתקאות בלי חתימות, המכילות רק את המלים “הן” או “לאו”.

סעיף 10. חברי האגודה מתחלקים לפעילים, בלתי פעילים וחברי כבוד.

חברים יכולים להיות פעילים אם הם גרים במקום שבו נמצא סניף האגודה “ציון”. חברים כאלה בהשתתפם בפועל בהנהלת עסקי האגודה, הם בעלי זכות הצבעה בהחלטות בכל ענין מעניני האגודה.

כחברים בלתי פעילים יוכלו להיות בין אם הם גרים במקום שבו נמצא סניף האגודה, ובין אם הם גרים מחוצה לו. חברים אלה בתמיכתם לאגודה בכל צורה שהיא, חמרית או מוסרית, יש להם זכות הצבעה במקרים הנזכרים בסעיפים 16, 17.

כחברי כבוד יתמנו ע“י האגודה, עפ”י הסכמת דעות כל החברים הפעילים, אנשים אשר שרתו את האגודה שירות מיוחד להגשמת מטרותיה. חברי כבוד הם בעלי זכות הצבעה במקרים הקבועים בסעיפים 16, 17.

ד. תשלומי חבר.    🔗

סעיף 11. תשלומי החברים נחלקים לחד־פעמיים ותקופתיים. גם התשלומים החד־פעמיים יכולים להישנות, אולם תשלום־חובה הוא רק הראשון, עם הכניסה לאגודה כחבר. התשלומים התקופתיים נחשבים לשעורים חדשיים.

מלבד זה משתתפים החברים לפי כחותיהם בתרומות כספים לצורך קניית קרקע (ראה סעיף 3)

סעיף 12. שעור התשלום בין אם הוא חד־פעמי ובין אם הוא תקופתי, ייקבע ע"י החבר המעונין בעצמו, בשעת כניסתו לאגודה כחבר. במקרה שיקשה לחבר לשלם את התשלומים שקבע עם כניסתו, או להיפך, אם הוא מוצא לאפשר להגדיל את שעור התשלומים, עליו להודיע את השנוי לגזבר הסניף שעליו הוא נמנה, וזה ירשום הודעה זו בספר מיוחד שנקבע לצורך זה.

סעיף 13. חבר המשלם את סכום כל תשלומיו התקופתיים למשך עשר שנים למפרע, ישוחרר להבא מכל תשלומי חובה תקופתיים. במקרה יוצא מהכלל זה לא יהא שעור התשלום תלוי ברצון החבר, אלא ייקבע לצורך זה בסכום מינימלי של חמשה רייכסמארק לחודש.

סעיף 14. ההוצאות הקשורות עם הנהלת העסקים המיוחדים של כל סניף מסניפי האגודה אינן משתלמות בשום מקרה מתוך הקופה של האגודה, אלא משתלמות מתוך האמצעים הפרטיים של החברים המקומיים.

ה. שנויים בתקנות.    🔗

סעיף 15. כל הצעה בנוגע לאיזה שנוי שהוא, בין בתקנות הסניפים (ראה סעיף 7) ובין בתקנות הנוכחיות, יש להרשות את הדיון בה רק אם היא חתומה ע"י מחצית מספר החברים הנוכחים באסיפה המוסמכת להתכנס לתכלית זו.

הסמכות לדון בשנויים בתקנות הנוכחיות מסורה רק לאסיפה כללית של צירי כל הסניפים של האגודה.

סעיף 16. אין להכניס שנוי בסעיפים 1, 4, 5, 16, 17, אלא אם כן ניתקבלה לכך החלטה בהסכמת דעות אחידה ע"י כל חברי האגודה “ציון”. לשם שנוי בסעיפים אחרים, וכן לשם הוספת סעיפים חדשים אף אם אינם פוגעים בסעיפים 1, 4, 5, 16, 17, יש צורך בהסכמת שלשה רבעים ממספר כל החברים.

ו. הפסקת פעולות האגודה    🔗

סעיף 17. האגודה יכולה להפסיק את פעולותיה רק עפ"י החלטה בהסכמת דעות אחידה של כל חבריה.

במקרה זה יופקד רכוש האגודה לידי חברת צדקה יהודית שמטרותיה כרוכות למטרות האגודה “ציון” לשם השקעה בטוחה ומכניסה רוחים על ידה, או על ידי אגודה אחרת דומה, שנמסר לה יפוי כח לשם כך, וזה למשך תקופה של שלש מאות שנה. האגודה המנהלת חייבת מדי חמש בחמש שנים להודיע לרבנים של הקהלות הגדולות בכל הארצות, ע“ד מצב הרכוש ותעודתו, ולבקשם להפיץ את הידיעות הלאה באופן הנאות ביותר בין חוגי היהודים. אם תיוסד במשך הזמן הזה אגודה שתקנותיה תהיינה אותן של האגודה “ציון” ושתמשיך את פעולותיה של זו, יש למסור בהדרגה לידיה רכוש זה לפי צרכיה והישגיה, לשם השגת המטרות הקבועות בתקנות אלה. במקרה אחר יפול כל הרכוש עפ”י החלטת האגודה המנהלת אותו, לידי חברות אחרות יהודיות שמטרתן שפור גורל היהודים, בהתחשבות קודם כל באגודות המקדישות עצמן לעניני המתישבים היהודים בארץ ישראל.

תקנות אלו (בגרמנית) הן תרגום מהמקור העברי, שהוא היסוד המכריע בכל מקרה של ספק בנוסחאות, ואשר אליו צורפו חתימות המיסדים והחברים הראשונים של האגודה, (מיום ד', רא“ח מנחם אב התרמ”ד).

העתקת המקור נמצאת בספר “כתבים לתולדות חבת ציון ויישוב ארץ ישראל”, מאת א. דרויאנוב, חלק א‘, אודיסה תרע"ט, עמ’ 202.

 

רשימות וזכרונות של בודנהיימר על תכנית־באזל (מתוך יומנו)    🔗

קלן, יום 3 באוקטובר 1909.

דעתי היא, שעלינו לשמור באופן קפדני על תכנית באזל. אין לנו שום סיבה לשנות אותה. בחוקה התורכית אין למצוא סיבה לכך. זו שינתה רק את מצב היהודים התורכים ועמדתם כלפי הממשלה.

השאלה הקיימת אצלנו היא בנוגע ליחס העם היהודי אל הממשלה התורכית. עלינו רק לקחת בחשבון את העובדה, שאין לנו יותר ענין עם ממשלה אוטוקרטית אלא עם ממשלה חוקתית. תכניתנו היתה נחשבת מוטעית מלכתחילה לו היתה מכוונת בהתאם לצורת השלטון בתורכיה באותו רגע. זה היה אפשרי, אך למעשה אין הדבר כך. מה שיכול וצריך להשתנות עם השנוי במצב המדיני של הממשלה התורכית, הריהו התכסיס ולא המטרה. זו תוחלט ע“י גורל העם היהודי ולא ע”י העם התורכי.

אפשר לומר שעניני העם התורכי אינם מרשים כיום את הפתרון הציוני. נחכה אפוא זמן מה, הרי היינו מחסרי מולדתנו ההיסטורית מזה 2000 שנה. אך אין זו סיבה לכך שנתכחש לתכניתנו.

אם כן, אפילו אם כל העם התורכי יכריז על התנגדותו אלינו, לא תהיה לנו כל סיבה לותר על מטרתנו. אולם אם מדינאי תורכי בהווה מביע דבר מה נגדנו, אין בזה עוד נמוק שנרכין את גבנו ונאמר: “כבוד מעלתך, אינך נוטה לנו חסד מפני שהכרתנו המדינית איננה מוצאת חן בעיניך, אולי נשנה אותה, ואז אולי תטה לנו שוב בידידותך את חסדך”. הבוז לך, שטן! האם לא יצאנו עדיין מהגיטו? האם לא יישרנו עדיין את גבנו מעבדות ימי הבינים? הלאה דור כזה של יהדות המשוללת גאוה והכרה עצמית לדחות בשאט נפש האשמות כאלה. מעציב הדבר מאד שישנם עוד יהודים המתוכחים על דעה שכזאת ומגרים מדינאים תורכים להכריז הכרזות סותרות זו את זו, בכדי להמשיך על ידי כך את עסקי הסחר־מכר המדיניים שלהם.

אין אנו יודעים כלל מה חושב העם התורכי. נפנה אפוא אליו! וכשזה יתנגד לנו מתוך אי־ידיעה, נמסור לו באורים, נברר לו את כוונותינו, נסביר לו את הדבר בדרך ידידותית, שהאינטרסים שלנו מזדהים, שנתפשר אתו, על ידי זה שנמסור לו כתמורה לחלק מהריבונות בשלטון, את כחות העם היהודי בהשכלה, במוסר, באנשים, בכדי להפריח מחדש ארצות שוממות.

אך האמצעי לכך הוא ע"י הבטחון המשפטי הגלוי. לא חשוב, אם נקרא לזה אוטונומיה או שלטון עצמי. יש צורך שנוכל לחיות לפי החוקים העצמיים שלנו, שנוכל ליצור בעצמנו את ארגון הנהלתנו, ובהוותנו חלק מהממלכה התורכית, עלינו למסור לממשלה התורכית המרכזית את הזכות לחשוב עצמה כשליטה ריבונית של העם היהודי בארץ ישראל ובארצות השכנות.

תמורת זה אנו דורשים את הזכות הבין־לאומית להגן בארץ מולדתנו על עניני יהדות כל העולם. יש בזה משום תקדים חדש במשפט העמים, שכדוגמתו נמצא הקבלות רחוקות בלבד. אך אין דבר שימנענו מכך, שנדרוש ונשאף את השגתה של אפשרות התפתחות היסטורית כזאת.

אין לנו צורך בניתוק מתורכיה. להיפך אנו נתאחד להגנה ולהתקפה ברגע שהעם התורכי יהיה מוכן לכך.

אבל אין אנו רשאים לותר על התפתחות חפשית עצמאית. גם במקרה שהעם התורכי כיום לא יהיה נכון לכרות עמנו את הברית הזאת. כל כמה שנעמוד על נקודת השקפה זו ביתר תוקף וביתר החלטיות, יותר יגדל האמון שינתן בנו.

איזה אמון יוכל לדרש לעצמו עם, אשר במשך פרקי שמן כל כך קצרים שינה את מטרתו ואת תכניתו? האם הוטב מצבו הכלכלי של העם היהודי ברוב הארצות? האם כבר מצא היהודי הנצחי עם מקל הנודדים שלו מקום מנוחה? היכן מצא העם היהודי מקלט נצחי שיהא אפשר לבטוח בו?

אינני מדבר על יהודים יחידים בעלי זכויות יתר, המוצאים מפלט בכל מקום שדרוש בו ההון המיטלטל. אינני מדבר כאן על אותם האלפים שרכשו לעצמם ע"י שחרור אישי או שחרור המוני זכויות אזרחיות, שהן לפעמים בעלות איכות מפוקפקת מאד. אני מדבר על העם היהודי כקבוץ כולל, כשלמות לאומית.

---

העם הזה הוא חסר מולדת, זקוק להגנה ועומד מחוץ לבטחון משפטי בין־לאומי, ממש כמו עם הצוענים, והכל כמו שהיה לפני 12 שנה, כאשר הכריז הקונגרס הבזילאי על תכניתנו, שנתקבלה בהסכמת דעות אחידה מתוך תרועות צהלה של משתתפיו. נחזיק בדגל זה ונצעד אחריו עד שנהיה רשאים, ביחד עם העם התורכי ובהסכם עם האנושות התרבותית, להניף אותו על פסגות ירושלים.

 

מתוך האוטוביאוגרפיה של בודנהיימר    🔗

נראה כי – – – עדיין לא תפשו שהציונות רוצה לשים קץ למצב זה (להיות עם גלות) ובכחותיו האחרונים שנשארו לו לעם היהודי, לבנות מחדש את קהילתו מימי קדם. צריך שידעו באנגליה, כי העם היהודי מוכן להגן עד טפת דמו האחרונה, על זכות קיומו על אדמת המולדת הארצישראלית. הוא לא יותר על תקותו ליצור בארץ הזאת כמו בימי קדם ערכים מוסריים ורוחניים לאנושות. היה זה רעיון נפלא מצד המדינאים באנגליה לעזור לעם היהודי להקים את מקלטו בארץ ישראל. העם היהודי עשה הכל, מה שהיה באפשרותו, בכדי לגשם את הרעיון הזה. ההמונים היהודים חסכו מפיהם את פרוטותיהם למטרה זו, יהודים אמידים ועשירים הטילו על עצמם את מסיהם ומאות מחלוצינו מתו למען הרעיון הזה. זוהי התקוה היחידה, האחרונה, של עמנו כדי להצילו מכליון. תעשה נא אנגליה אשר תוכל למען הדבר כדי להגשים למעשה את החלום הגאה של עם סובל.

 

מתוך מכתב גלוי אל הקונגרס הציוני העשרים.    🔗

העובדה שהקונגרס ה־20 הוא קונגרס יובל, מטילה עליו את החובה הרצינית בשעה גורלית זו של העם היהודי, לשמור על תקפו ולהגן על קיומו של אידיאל הקונגרס הציוני הראשון. זה היה יצירת מקלט לאומי לעם היהודי בארץ ישראל. מעציב הדבר שיש לחזור על תביעה זו גם היום. המקלט היה צריך להיות לא בשביל יהודי ארץ ישראל אלא בשביל כל העם היהודי, שיהיה בכוחו להתפתח בארץ ישראל כמדינה יהודית. את זה הדגשתי באופן מפורש בנאומי בקונגרס הראשון. הכרזת בלפור לא היתה יותר מהודעת הממשלה הבריטית שהיא תתמוך בזה בציונים.

---

– – – לפי שהדו"ח מודה בעצמו, הצהרת בלפור התכונה לפתור את הבעיה היהודית. התהוות רוב אוכלוסים יהודי היתה צריכה לאפשר יצירת מדינה יהודית – – – הזכות על המקלט שייכת לעם היהודי ויש לה אפוא ערך משפטי בין־לאומי.

כאחד השותפים ליצירת ההסתדרות הציונית העולמית קורא אני לכל צירי הקונגרס לגשם את הרעיון הגדול של הרצל ואת מטרת תקוותינו הלאומיות.

אם זה יהיה רצונכם שאינו ניתן להטעאה ולזעזוע, לא יהא בכוחו של מישהו לשלול מאת העם היהודי את זכויותיו על ארץ ישראל.

חדור הכרה זו אני מאחל לקונגרס ה־20 את הצלחתו המלאה.

בברכת ציון

חתום: דר' מ. י. בודנהיימר, ירושלים.