פראג: פרץ סמולנסקין, 1867

על מות הרב הגאון הצדיק והישר באדם כש“ת מו”הרר שלמה יהודה ליב הכהן ראפאפארט זצ"ל

אב“ד ורב ראשון לעדת ישראל בעיר פּראג לפנים אב”ד ורב הגליל בעיר טארנאפאל נולד י“ט סיון תק”נ לפ“ק אשר נשאתי עלי ביום הובל לקברות ביום ו' ג' דחו”המ סכות שנת תרכ“ח לפ”ק

פרץ בן משה סמאלענסקין.

לכבוד בני ישראל אלופי עיר פראג הבירה ותושביה הובלה מאת המבכה עמם ובצרתם לו צר

המקונן.

הַחָכְמָה תְּסֶךְ בְּאֶבְרָתָהּ לְרֹאשׁ הַחוֹלֶה

הַצְּדָקָה תַּעֲמֹד לְרַגְלָיו

הַמָּוֶת הוֹלֵךְ וְקָרֵב.

הַחָכְמָה אֶל הַמָּוֶת

סוּרָה לְךָ זֵד – צֵא מִזֶּה בְּלִיָּעַל!

בֶּן אֱלֹהִים חַיִּים הוּא, זֶה הַחוֹלֶה,

בַּקּוֹדֶשׁ הַזֶּה אַל תִּמְעַל מָעַל,

שָׁמַיִם דַּרְכּוֹ לֹא יֵרֵד שְׁאוֹלָה,

אֲנִי, אֲנִי אֶלְחוֹם אִתְּךָ שׂוֹנֵא הַחַיִּים,

הַחָכְמָה הִנֵּנִי מִבְּנוֹת הַשָּׁמַיִם! –

הַמָּוֶת. –

נַפְשׁוֹ לָקַחַת הִנְּנִי שָׁלוּחַ,

בְּחֶזְקַת יָדַיִם מִשְּׁמִי גָּבוֹהַּ,

לֹא אֶמְעוֹל מָעַל, לֹא אֶגַּע בָּרוּחַ,

רַק גְּוִיָּתוֹ אֶקַּח – נִשְׁמָתוֹ לֶאֱלוֹהַ,

מָה תִּצְעֲקִי? בִּמְכוֹנֵךְ יַעֲלֶה לַשָׁבֶת,

כִּי לֹא אֶת הָרוּחַ יִכְלֶה הַמָּוֶת! –

הַצְּדָקָה אֵל הַמָּוֶת. –

אַךְ הֲאֶתְּנֵהוּ אֲנִי לִפּוֹל בָּרֶשֶׁת!

לוֹ טָמַנְתָּ אַתָּה בְּכוֹר צַלְמָוֶת?

מִלְחַמְתִּי זְכוֹר! לִי חִצִּים וָקֶשֶׁת,

הִנֵּנִי הַצְּדָקָה תַּצִּיל מִמָוֶת!

הַמָּוֶת. –

שָׁוְא תְּלוּנֹתָיִךְ! לֹא לָךְ הַגְּוִיָּה,

הִנֵּה נַפְשֵׁךְ רַק נַפְשׁוֹ אוֹהְבֶת.

לִי הַכֹּחַ לְהוֹרִיד הַגְּוִיָּה גְשִׁיָה,

כּי אֵין מִשְׂרָה וְשִׁלְטוֹן בְּיוֹם הַמָּוֶת. –

קְהַל עֲדַת פְּרַאג. –

אַךְ אַתָּה אַכְזָרִי הֲלֹא תְּרַחֵמָה,

קוֹל צֹאן אוֹבְדוֹת אֵלֶה הַאֵינְךָ שׁוֹמֵעַ?

יִבְכּוּ יְבַכּוּ יְמָאֵנוּ הִנָּחֵמָה,

בִּלְתּוֹ! תּוֹרַת־חֶסֶד הָה מִי יוֹדֵעַ?!

הַמָּוֶת

אֵלַי תִּצְעֲקִי? מִמֶּנִי חֲנִינָה?

תּוֹהוּ אֲנִי וְכָל יְצוּר אָשִׁיב לְבוֹהוּ!

אוֹרַחַ צְדָקָה תְּבַקְשׁוּ? דֶּרֶךְ בִּינָה?

דְּרָכָיו רְאִיתֶם, לִמְדוּ לַעֲשׂוֹת כָּמוֹהוּ!

הַחְכָּמָה וְהַצְּדָקָה תְּלַוֶּינָה אֵת הַמֵּת אֶל קֶבֶר.

הַחָכְמָה. –

שְׂאוּ אִתִּי קִנָּה כָּל יוֹדְעֵי נֶהִי,

אֶת עֵינִי תַזִיל דִּמְעָה כָל עָיִן,

מִי יְכַבֵּד שְׁמִי? זְקַןַ בֵּיתִי מֵי יֶהִי?

אִם הַחָכָם שְׁלֹמֹה מֵת וָאָין!

יָמִים רַבִּים הוֹרָה דְּרָכַי בִשְׁעָרִים

בִּי הוֹצִיא מִשְׁפַּטַ בְּיוֹשֶׁר וָצֶדֶק

רָאָה כִּי דַּת יִפְרְעוּ רַבִּים נְעָרִים

חָזַּק בִּימִינִי לְחַזֵק הַבָּדֶק.

וְעַתָּה מִי יִלְחוֹם מִלְחַמְתִּי בַּכֹּחַ?

מִי יִתְּנֵנִי כְאָחוֹת לֶאֱמוּנָה?

נַפְשׁוֹ מִי יְחָרֵףְ מִבְּלִי מָנוֹחַ?

מִי יַחֲזִיק מוֹסְרֵי הַדַּת וְהַתְּבוּנָה?

הַצְּדָקָה

לֹא כְשִׁבְרִי שִׁבְרֵךְ חָכְמָה אֲחוֹתִי!

לֹא עוֹד פַּסּוּ דּוֹרְשֵׁי תוּשִׁיָה,

אַךְ דּוֹרְשַׁיִךְ אֵלֶה, עָזְבוּ אוֹתִי,

קוֹלִי לָהֶם, כְּקוֹל קוֹרֵא בַצִּיָה.

לְאוֹהֲבֵי צְדָקָה אֶקְרָא, וְאֵינֵמוֹ,

אֵין גַּם אֶחָד, כְּעַבְדִּי יְהוּדָה שְׁלֹמֹה. –

קְהַל עֲדַת פְּראַג אֲלֵיהֶן. –

אִם אַתֶּן לַהוֹלֵךְ בְּמַר נֶפֶשׁ תִּבְכֶּנָה,

אֵיךְ נִבְכֶּה אֲנַחְנוּ וּמַיִם יִזְלוּ עַפְעַפֵּינוּ?

עֵינֵכֶן בַּמְרוֹמִים עוֹד פָּנָיו תֶחֱזֶינָה!

וַאֲנַחְנוּ? נֶצַח אָבַדְנוּ כְלִי חֶמְדָּתֵנוּ!!

־־־־־־־־־־־

על שלשה דברים העולם עומד על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים.

(פרקי אבות פ"א כ'.)

כל שמעשיו מרובים מחכמתו חכמתו מתקיימת.

(פ“ג י”ג.)

מה זה קול הקריה הומה? מדוע זה על כל פנים דאגה? למה אנחות ונאקות מכל העברים ישמעו? איש את רעהו ישאלו, איש אל רעהו יתמהו, זה יריד בשיחו “אויה לנו כי שדדנו!” ורעהו יקרא בקול מר “נפלה עטרת ראשנו!” מי יורנו תורת ה‘? מי יחזיק בידי מטים? מי יחלץ עני בעניו? מי ישכיל אל דל? מי יקדם פני עוברי אורח אשר נפשם יבשה בלחם ומים? מי יחלק מכבודו על כל העיר ויושביה? מי ילחום מלחמת הדת מי יאיר עיני נערים באור תורת ה’? או מי יטיף כטל אמרי אמונה ותבונה בם? אהה לשברך עיר פראג כי כבודך נגוז ועבר!! כה יילילו משבר רוח תושבי העיר המהוללה מקדם קדמתה.

מה לכם בני פראג היקרים כי כה תשאו נהי?

אהה! לשברנו כי עלה המות ויסר עטרת ראשנו את אבינו, את מורנו ומדריכנו, את רבנו!

אך הלא הסכנתם באלה, כי מקדם קדמתה היו רביכם מאורי ישראל גאוני עולם להתפאר, ואת כלם פקד המות ביום פקודה, ומדוע תרבו נהי על זה יתר מעל כל ההולכים לפניו? ומדוע רק אתם לבדכם תשאו נהי על זה יתר מעל כל ההולכים לפניו? ומדוע רק אתם לבדכם תשאו נהי, הלא שברכם שברנו, ומדוע תתנשאו על כל קהל ישראל לאמר כי רק עטרת תפארתכם שֻדדה, הן כל ישראל הלכו לאורו אשר האיר בתורתו, וכלם יחד זעקת שבר יעוררו כי לקחה עטרת תפארת ישראל?

כה ישאלו יושבי ערים אחרות את יושבי עיר פראג בבוא אליהם השמועה הנוראה על הלקח ארון האלהים. אך לא עת היא העת הזאת להם להשיב דבר בשעה שמתם מונח לפניהם, כי כן דרך האדם בבוא עליו שואת פתאום יהפך לבו בקרבו ויהיה כאיש נדהם, עד כי לא ידע גם ערוך את עת הצרה הבאה אליו, לא כן רעהו אשר רק בצרתו לו צר ובו לא נגעה הפגע הוא ידע לערוך ולהראות גודל הצרה, ועל זה אמר הנביא ירמיה (ט' י"ו¹) “כה אמר ה' צבאות התכוננו וקראו למקוננות ותבואנה ואל החכמות שלחו ותבואנה ותמהרנה ותשאנה עלינו נהי ועפעפינו יזלו מים” ובהשקפה ראשונה לא יתכנו דבריו, כי היתכן הדבר, אם באה צרה על איש יקרא לרעהו כי יבכה על כאבו, טוביה חטא וזיגור מנגד? אך דברי הנביא נכוחים מאוד למבין בתורת הנפש כאשר אמרתי אשר הנגוע בעצמו הוא כאיש נדהם ולא יבין מצבו, ונקל לרעהו לספוד לו, לכן הרהבתי בנפשי עוז לעורר קינים והגה, ולהשיב אמרים אמת בשם ילידי העיר הזאת ולהראות לכל כי גדול שברם משבר כל בית ישראל, ואקדים דברים מעטים אודות החיים והמות.

מלחמת החיים והמות מלחמה נושנה היא כימי דורות עולמים ותמשך עד דור אחרון; במקום החיים שם המות, ומהמות יצאו חיים חדשים, כשני אופנים במכונה האחוזים זה בזה יעורר האחד תנועת השני, ואם ישבות האחד אז ידום גם השני, ואף כי בדרכם המה שונים איש מרעהו, כי אִם ילך האחד למזרח תהיה מרוצת השני למערב, בכל זאת אם נביט על שניהם יחד לא נכיר מי המסבב ומי הוא המסובב כן דרך החיים והמות דרכיהם שונות אשה מרעותה אך תכלית פעולתם אחת היא, ואם כן מדוע נבכה למת, ולמה נירא לנפשותינו מיום הנורא יום המות? הלא החיים הוא המות, והמות הוא החיים, כי איש את רעהו יעזורו?! – השאלה הזאת נשאלה כמה פעמים, וגדולים, חכמי לב עמלו בכל עז להשיב תשובתם, אלה חשבו למצוא הנסבה מאשר כי האדם לא יראה רק מצב החיים, ודרכי שאול כסו במשאון, ע“כ יחרד ויבהל כאשר יעלה זכרון המות על לבו, וידאוג לגורל המת כי לא ידע מה תהי אחריתו. ואחדים הוציאו משפט: אשר יד ההרגל תעשה זאת, כי כן הוא דרך האדם לדבוק לאהבה את הדבר אשר הכין בו בימי חיי־הבלו, עד כי לפעמים לא יבחון בין טוב לרע בדבר אשר הסכין בו (כמאמר רז"ל עבר עברה ושנה בה הותרה לו) וע”כ יבחר בחיים אף אם בעצבון יאכל לחמו, ברגזה ודאגה יחיה עלי אדמות, כי בו הסכין, וימאס במות אשר כמו זר נחשב לו. אך התשובות האלו לא תעצורנה כֹּחַ להרגיע לבב השואל, כי כל אלה לא נאמרו רק על אלה אשר לא ידעו ולא יבינו מסבות התבל, כי לו חכמו כי אז השכילו לדעת, כי המות והחיים יחד יתלכדו לעורר הפעולה התמידית, ואין עוד כל פחד, גם נקל לאיש דעה לעזוב דבר אין חפץ בו (כי לפי דעתם יהיה החיים דבר אין חפץ בו רק מיראה או מהרגל יחזיקו בו) אף אם הסכין אתו ימים רבים.

להתיר את השאלה הזאת נחוץ מאוד לדבר בראשונה דברים מעטים על דבר החיים בכלל.

החיים בכלל יתפרדו לשני ראשים.

א) חיי האדם בפרט.

ב) חיי הבריאה בכלל.

לא כחיי הבריאה בכלל, חיי האדם כי מותר להאדם על כל הָחַי, ולא כאשר דמו רבים אשר מותר האדם מן הבהמה אין, ויעוררו שאלות וספיקות לאין מספר “מי יודע אם לא תחשוב גם הבהמה מחשבות? מי יודע אם לא יחוש מכאוב גם העץ בהניף עליו ברזל? וכהנה רבות, כי באמת גבוה מעל גבוה מותר האדם מן הבהמה, ואם ישאלוני מה מותרו? על זה אענה מחסורו הוא מותרו, כי כל הברואים ילכו בדרך אחד, בדרך אשר יסד למו הטבע: יבנו ויהרוסו, יטעו וישרשו בפעולות החיים והמות אשר יחדיו יעמולו לבל תשבות הבריאה אף רגע מעבודתה והבריאה תמלא מחסורם כאם רחמניה, לכל הָחַי לחמו נתן, מימיו נאמנים, גם שמלתו לעורו נתונה לו מידי הטבע ע”כ שלום להם עם הטבע, לא כן האדם, הטבע יסתיר פניו ממנו, הבריאה תתאכזר לו, מצאתו מרחם עד יום אחרון, ע“כ עליו לערוך מלחמה את הטבע, וכל ימי חייו יעמול בזרוע כח לקחת בחזקה את אשר שדדה הבריאה ממנו, כי המחסור לא יניחהו לחבק ידים בעצלתים וחכמתו תעזור לו לכבוש את כחות הטבע לעבדים לו למען מלא מחסורו, ועי”ז יעורר לרגעים פעולות חדשות אשר לא נודעו מלפנים, כי את אשר יטע האדם ישרש הטבע, ואשר יהרוס הטבע ישוב האדם ויבנה, והמלחמה התמידית הזאת תחדש בכל יום מעשה בראשית, ואם כן מהמחסור יצא מותר להאדם כי על ידו מתנשא לכל החי לראש, ויהיה איפו חיי האדם החיים הנעלים, כחיי הנפש בתוך הגויה, כן חיי האדם בתוך הבריאה, וזה כל פרי חייו לפעול גדולות להצמיח חדשות, וזה כל חפצו וכל ישעו, ועל כן יחרד ויבהל מיום המות, בזכרו אשר יבוא יום וחייו יתמו, הלא הוא הכח הנעלה לפעול גדולות, כי תום חייו הוא גם תום פעולותיו. וגם על זה ידוה לבנו בראותנו בן אדם נלכד בשחיתות המות. כי יצר לנו לראות מעשיו אתו יתמו ולא יתחשב עוד פחד המות למגורת שוא לחרדת מוגי לבב, רק דאגת חכמי לב אשר ידאגו למין האדם ובמיתת האחד יראו חסרון הכלל. ואם במות כל אדם כן, איך תרבה הדאגה באבדן אדם המעלה, כי לא חיי כל האדם שוים, כי גם המה יתחלקו לשני מינים

א) חיי האדם בכלל.

ב) חיי האדם המעלה.

חיי האדם בכלל אף כי גם המה יפעלו פעולות גדולות, והקטן במין האדם יעשה הרבה יותר מאשר יעשה הגדול בבהמה, בכל זאת גם מעשיהם כמעשי הבהמה נחשבו, כי לא ברצון חפשי רק ברצון הכרחי יעשו מעשיהם, וההפרד ביניהן, כי מעשי הבהמה יעשו ע“י חוק הטבע אשר יפלס נתיב להם, ומעשי האדם יעשו ע”י חוק האדם המעלה, אשר יפנה דרך, יסול מסילה למעשי האדם בכלל, והקטנים ממנו ילכו בעקבותיו, ויהיה איפוא האדם המעלה עליון לכל לראש, ממנו משפט לכל מעשה יצא, ובמות אדם גדול תאבד תקות בני האדם בכלל לעשות גדולות, כי בלעדו המה כגויה בלי נשמה, אך מי ירגיש לראשונה אבדה גדולה כי זאת? האברים הקרובים אל הנפש, הלא המה הלב והמוח ואחרי כן יחלו להרגיש גם האברים האחרים, ועתה התבונננו מאוד מי המה האברים הקרובים אל הנפש הנעלה אשר עזבה זה עתה משכן אדמות לעוף למרומי שחקים, אם לא יושבי פראג אשר עין בעין ראו מעשי צדקת הרב ופרשת גדולתו, ואשר שמעו לבקרים חכמתו, לכן הם המה אשר הרגישו לראשונה ואשר הרגישו באמת האבדה הגדולה הזאת, כי המה ראו מעשי צדקתו וכן עשו, המה שמעו תורתו ותאורנה עיניהם, ורק המה ידעו אל נכון איך הגיע האדם הגדול הזה לתכלית השלימות, לא כן יושבי ערים אחרות אשר רק תורתו וחכמתו שמעו, ומעשיו לא ראו, המה לא ידעו להוקיר חין ערכו, ולא ידעו ערוך את האבדה הגדולה אשר אבדו בני האדם בכלל ובני ישראל בפרט. צָדַקְתֶּם איפוא אלופי פראג בשאתכם קינה גדולה, הצדק אתכם כי תספודו על זה הרבה יתר מעל כל ההולכים לפניו, כי כמוהו לא היה בין הראשונים לאחד תורה וחכמה תום יושר ונדיבות, כי מה רמו ונשגבו דרכי הצדיק יסוד עולם הזה אשר החזיק את השלשה עמודים אשר התבל נשענת עליהם, הלא המה, תורה, עבודה גמילות חסדים, בכל מאמצי כחו. אם לתורה יקומו כל בני ישראל האוהבים שערי ציון ויתנו עדיהם כי הגדיל לעשות באבני מלואים, בתוכחת מגולה, בשארית יהודה, בכרמי חמד כבכורי העתים, בערך מלים, ועוד בהרבה ספרים יקרים לאין ספורות אשר כתב ואשר הוציא לאור, בתלמוד והגיון, בחקר ושיר ואשר בהם האיר אור לכל בני ישראל במושבותם והגדיל תפארתם בין העמים, כי כל העמים אשר שמעו חכמת שלמה נתנו כבוד ופאר להעם אשר מקרבו יצא. ואם לעבודה? תקצר היריעה מהכיל את רוב הגדולות אשר עשה, אם נחפוץ לתאר בכתב יושר דברי אמת את רוב גבורותיו אשר הראה על שרי המלחמה עת כתרוהו מורדי אור פנים ואחור, כעננים עלו להקדיר שמש החכמה נדגול! קרא בכֹחַ, ואחריו הלכו כל אלה אשר נגעה החכמה בלבם, ולאחרונה עלתה ידו על יד מתקוממיו חרפת עולם נתן להם, לא בחרב וחנית רק בעט סופרים לחץ אותם בחזקה לשוב על עקב בשתם, וקרן החכמה רוממה, ויהודה עושה חיל, ויהי אך בקש שלמה לשבת בהשקט, קפצו השועלים המחבלים כרם ה' צבאות אשר קמו לשטן לשלמה ויאמרו לשרש כל שורש וענף באמונה ודת, אז להטה אש קנאת הדת בלבו, ויתעורר כארי לעמוד על מצפה ה‘, עשה וגם הצליח לאחד בעבותות אהבה חכמה ואמונה, וכל יודעיו ראו והכירו, כי עם אלהים עשה מלחמותיו הרבות ויעשו שלום לו, כי "ברצות ה’ דרכי איש גם אויביו ישלים אתו" אמר החכם שלמה, עבודה גדולה עבד מימי נעוריו עד זקנה ושיבה. אך רק את שני המדות הטובות האלו, תורה ועבודה ידעו בני ישראל יושבי ערים אחרות, אבל המדה השלישית הגדולה משתיהן ואשר בלעדה גם המדות הראשונות לא תתקיימנה (כמאמר רז"ל [אבות פ’ג י’ב] כל שחכמתו מרובה ממעשיו אין חכמתו מתקיימת) הלא היא גמילות חסדים, המדה היקרה הזאת נעלמה מעיני כל אדם בני ישראל ורק לכם ילידי פראג נודעה, רק אתם ידעתם איך ידע את נפש הגר, איך שש לעשות צדק, איך תמך ידי מטים, כי לא כרבים נושאי – משרה, אשר רק לצבור כסף מגמתם היתה דרכו, דרכו דרך הקודש תקרא, פזר נתן לעניים־בדעת אשר באו לבקש תורה מפיו וצדקתו אשר עשה את אביונים תעמוד לעד, מי כמוהו היה מורה בכח ובפועל, כמאמר הנביא אל יתהלל החכם בחכמתו, ואל יתהלל הגבור בגבורתו ואל יתהלל העשיר בעשרו, כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל וידוע אותי, כי חכמת האיש וגבורתו ועשרו כאל נחשבו אם לא יקח מהם לעבוד את ה‘, לעזור לברואי בצלמו וזהו השכל וידוע אותי, עשות כמוני, כמאמר רז"ל מה אני רחום אף אתה רחום וכו’. ואחרי אשר כל המדות האלה נתקימו ברבי יהודה. איך תרב התאניה בין יודעי ערכו, על אבדן מורה לצדקה כמוהו, אשר עליו נוכל לקונן הקינה אשר קונן נעים זמירות ישראל על אבנר, ידיך לא אסורות, כי כפיו היו תמיד פרושות לדל. ורגליך לא לנחושתים הגשו, כי היה רץ לדבר מצוה, ויוסיפו העם לבכות, העם אשר ידע רוב גדולתו. כי מדת הצדקה אף כי גדולה היא מאד לכל איש, בכל זאת נקל מאוד לאיש תרומות המפזר הון בלי דעת להרבות גם בצדקה, לא כן איש כמוהו, אשר בצדק היה יכול לומר על נפשו כרבי יהודה הנשיא "לא נהניתי מהעולם הזה אף כאצבע קטנה, אם איש כזה ירבה צדקות, תתחשבנה צדקותיו לצדקות נאמנות, לחייב עשירים אשר לא יאבו בדרכיו הלוך, ופעולות האדם המעלה הזה היו לאור עולם ללמד לעמו את הדרך ילכו, ועתה הנם כצאן בלי רועה לכן יִבְכּוּ וְיְבְכּוּ עד אשר ישלח להם ה' מורה לצדקה אשר ישב על כסאו כי דור הולך ודור בא, עד שלא שקעה שמשו של צדיק זה זרחה שמשו של צדיק אחר, אז תמחה דמעה מעל כל פנים. –

־־־־־־־־־־־־־־־

הסיימת כולי שבחא דמורינו? הלא אף מר מדלי לא נגעת בתהלותיו? אם ישאלונו על זה אענה הניחו לי כי גר אנכי פה וגם לא זכיתי לדבר את הרב המנוח ז“ל כי מעת אשר הנני פה, שכב על ערש דוי, אך תהלותיו, וכהד קול, אענה אחריהם, וגם העת קצרה מאוד כי בשלשה שעות כתבתי את הקינה וההספד יחד, מאשר כי ידידי ה' י… ט…. אשר העירני לספוד על הרב ז”ל אץ בי לכלות מלאכתי, ע"כ יהיו לרצון אמרי אלה לפניכם, ואת תודתי אתן לעין כל להחכם הנודע ה' ס' העללער אשר העתיק בתבונה את השיר למען אלה אשר לא יבינו קרות עברית, כי השכיל מאוד להעתיק את השיר אף כי ברוח ארץ הקדם נכתב כדרך שפת עבר, ולא על נקלה יעתק שיר כזה לשפה חייה אשר רוח העת החיה לה. ובטחתי אשר כל יודעי דעת יכירו פעלו ויהודוהו על עמלו אתי.

פרץ בן משה סמאלענסקין.