פורסם ב“הפועל הצעיר” 4.5.1966

דבר שאנו עושים, בדין שניטיב לעשותו ובטוּב-טעם נעשהו.

מדברים אנו עברית. אבל איך אנו מדברים?

הקשיבו לשיחת צעירים וצעירות, החוזרים באוטובוס הביתה מבית-ספרם, והם כעשר או אחת-עשרה שנות-לימוד כבר השלימו. מה לאָזנים יישמע?

בליעת מלים בחיפזון, עד שבכלל קשה לתפוס את הנאמר (הם עצמם בשבר-מלה מבינים זה לזה, כי באותה ספירת עניינים מוגבלת הם מתנועעים); שיבוּשים ילידי רחוב ועיווּתים ילידי-עתון: איפה ש…, מתי ש…, מאחר ו… (במקום כי, מפני ש…, מכיוון ש…, מטעם ש… ) במידה ו… (במקום אם, כאשר, במקרה ש… ); הסתייעות מוגזמת בנענועי-ידיים כדי למלא את החסר בכוח-ביטוי; דלוּת-מלה המעידה על צוֹמק-מחשבה, ודלוּת מחשבה המתלבשת בבלוֹיי-מלה.

האזינו להרצאות מלומדי-מדע ונגידי-מיסחר, לנאומי חברי-כנסת, ראשי-ציבור, מנהלי-מפעלים. רובם, צורות לועזיות מוּשכנות בעצם הלך-מחשבתם וסגנונם (ולא בזיקקה למונחים טכניים בלבד); רוֹוח בהם זלזול ברפות ודגושות, בדיני וא“ו החיבור (אותה ו' שוואית לפני אותיות בומ”ף, לפני החטופות ולפני הברה יחידה באתנחתא; “מסתפרדים” הם להפוך כל צירה לסגל (אמנם, “את” ו“יש” נמצאים במקרא גם בצירה וגם בסגל, אבל בדוק יתמצא כי המלה היסודית היא בצירה והסגל בדרך-כלל בא בממוּקף); ונכנעים הם לשטות עתונאית זו לתחוב “ואילו” במקום שאינה מתבקשת.

שחקנים ושחקניות, שהם בוודאי נתבעים לתרבות-לשון, אף הם מרובים בהם ממַסכּני-דיבור ומשריצי פשעי-מבטא.

כיעור מהופך הוא התגנדרות בעושר-לשון כחיפוי לריש-הגוּת, סינווּר בצחצחוֹת-לשון ככסוּת לעירפּוּלי-שׂכל. אבל זוהי מחלה נחלת-יחידים, ומצויה היא בסופרים יותר מאשר במדברים-לתוּמם ובנוֹשאי-אוֹמר בציבור.

מופתים להועיל    🔗

בארצות-הברית היתה ה“סקוּל-מא’ם” מאנגליה החדשה כוח עיקרי לשתול אנגלית נקייה בפי ילדי-מהגרים. היו ה“סקוּל-מא’מס” בנות-פוריטאנים בתוּלות, למוּדות בכתבי-הקודש ובשקספיר ודבקוֹת בווֹרדסווֹרת וטניסון, באֶמרסון, לונגפילו וּויתיאֶר. בהתפשטן למישרות-הוראה על פני רחבי-היבשת, היווּ בעצם-ישוּתן דוגמה ומקור-השפעה לנימוסי-דיבור. באנגליה היו בני-אצילים, מסיימי אוניברסיטאות אריסטוֹקראטיוֹת, מופת לחיקוי-לשון, בייחוד בקרב מתעשרים תאבי-ייחוס ובקרב מתעלים בסולם הפוליטי; ולאחרונה, עם התרחב החינוך, היה הדיבור המנוּפּה סימן למשכילי שכבות-העם כולן.

אצלנו, אין טיפוּס-למוֹפת כזה קיים כלל! ומגן-הילדים ועד האוניברסיטה מסגלים להם תלמידים הרגלי-לשון נפסדים ממוריהם. קילקול בדיבור-ומבטא, הנזרק בתינוק, לא בקלות ייעקר אחרי-כן.

דרך התיקון    🔗

איזוהי דרך-התיקון?

אותה מידת-החיקוי הטבעית הנטועה בתוכנו, והיא מופעלת לרעה, יש לרתום אותה שתהא פועלת לטובה.

תיבדל ותתייחד מתוכנו שכבה קנאית של מתאמני בטוהר-לשון ובצחוּת-דיבור. “אצולה של דיבור” זו, שתתלקט קבוצות-קבוצות ביישובי ארצנו, מי יהיו חבריה? טובים שבמורים, שחקנים, זמרנים, אנשי-ציבור, אף פועלים-משׂכיליים – כל אשר נגע אל לבם דבר הבראַת הדיבור העברי ושכלולו.

והרי ראשי פרקים לתפקידיה של זו ה“אצולה”:

• עקירת טעוּיוֹת ואורחי-תחביר הזרים לרוח-לשוננו.

• הצלת היגויים מאבדון: תנועה דו-קולית (דיפטונג בלעז) יהא מבטאה כדיקדוקה – חולם, שהוא צירוף של קמץ-וקובוץ, כמו O במלים האנגליות go, whole ; צירה, שהוא צירוף סג ו ל-וחיריק, כמו a במלים האנגליות date, way. יכוּבד ההבדל בין דגושות לרפות; וכאשר הבדל זה מתקיים באחת-העדוֹת ואָבד אצל השאָר, כגון בין תי“ו דגושה לתי”ו רפה אצל התימנים, יש להנהיגו כדין בלשון-הדיבור של כולנו, ותהא ת' דגושה מבוטאת t, ות' רפה כמו th במלים האנגליות think, thanks. וכן נלמד מאחינו התימנים להבדיל בין בי“ת רםה לוא”ו, שתהא ב' רפה מבוטאת כמו v במלים האנגליות violet, valley, וּוא"ו כמו w במלים האנגליות wish, water, יקויים כפשוטוֹ והגיוֹנוֹ ההבדל בין קמץ קטן לקמץ גדול; ולא יתמעך הקמץ הגדול למוֹ פתח, כי-אם יושמע כקמץ מורחב, ודוגמתו באנגלית במלים: saw, low.

הצלת-היגויים זו לא בבת-אחת תיעשה, כי-אם בכיבוש אחר כיבוש. למשל: יוקדשו ג' חדשים להקניית העי"ן המזרחית לאשכנזים ולא תהא בפיהם קריעת ספר כקריאת ספר.

יותר מפעם אחת שוחחתי על כך תחת הסיסמה הכללית “מיזוג הברות”, ואיה“ש עוד ארחיב את הסוגיה ואבססנה. אחזור ואומר: רווח כפול צפוי לנו מזה ה”מיזוג": א) קירוב העברית ככל-האפשר לכתב-קוֹליוּת, שיהא סימן-כתיב כנגד כל קוֹל-קרי, לא שני מיני-קרי לכתיב אחד ולא שני מיני-כתיב לקרי אחד; ב) גיווּן-קולות והעשרת-צלילים להבעה פיוּטית.

• לגבי שירים הכתובים בהברה האשכנזית, יש להקפיד שיהיו נקראים ככתיבתם. בשביל שלא יופסדו משקלם וניגונם. גם דבר זה טעון לימוד ואימון. לפתח מוֹרים וקריינים רובץ החטא של החלפת הברה בהברה, ולפתח שמרנים – עירבוב האשכנזית-מלעילית בספרדית-מלרעית, להיזק המלים והנעימה כאחד.

• תשאף “אצולה” זו לא אל לשון גבוהה ומנופחת, כי-אם אל לשון כוונה (וא"ו צרויה) – כזו שהיא כשרה בטבעיוּת לתפקידיה ויונקת עוצמה וליח ממסורתנו הספרותית הגדולה לשורשיה וענפיה. אף לא תבוּז ללשון-השוק וללשון-תינוקות אלא תבוֹר ותקלוֹט מאֵלה את הבריא והפורה, ותזרוק אצ החוֹבל והמזיק.

• יחמירו על עצמם “אצילי-הדיבור” את המיצווה של נועם-שיחה, שבכללה: התרחקות מצריחה וצוֹרמנוּת, התנזרות מתנועות-ידיים יתירות והעוויוֹת-פנים מודגשות; ייהיו כל דבריהם בבהירות ונחת נשמעים.

בכוח-החיקוי תערוֹף ותזל מזו ה“אצולה של דיבור” השפעה מחלימה לכל שׂיח-פינו באשר נשב ונלך ונתכנס. אורח דיבור נאה ומתוקן הריהו כמוסיקה מתוקה, מהרמנת לבבות.