באור ר"ת המובאים בספר הזה:    🔗

וזו"ז = וזולת זה.

ח"ג = חולם גדול וגם חירק גדול (יוכר לפי הענין).

החה"ג = החירק הגדול.

החהי"ס = החירק היסודי.

ח"פ = חטףֿ פתח.

ח"ס = חטף סגול.

ח"ק = חטף קמץ.

הפהי"ס = הפתח היסודי. ‏

ק"ח = קמץ חטף.

שנ"ח = שוא נח.

שנ"ע = שוא נע.

שמ"ר = שוא מרכב.

שו"פ = שוא פשוט.

התהי"ס = התמונה היסודית.

התנהי"ס = התנועה היסודית.‏

תצ"ד = תמונה צדדית.

ת“ג = תנועה גדולה. ת”ק = תנועה קטנה.

ת' = תמורת.

 

הסמנים המשמשים בספר הזה והוראתם:    🔗

ᵛ (בראש התבה ממעל) יורה על תמונה יסודית.

* – (כוכבון בראש התבה) מורה, כי המלה היא מן הספרות התלמודית ואינה נזכרת במקרא.

– * (כוכבון בסוף התבה) יורה, כי המלה המסֻמנת אינה נמצאת בצורה זו בפירוש במקראי אלא היא מוכחת מ“כללא” (מאיזו תמונה אחרת מאותו השרש שנזכרה בכה"ק).

בצורת אפס (0) לראש התבה ממעל יסֻמן, כי המלה היא יצירת התקופות שאחרי התלמוד.

קו מָשכב (ֿ) אחרי מלה נפרדת בענין יורה על מקף וגם על יחס הסמיכות (יוכר בנקל לפי הענין).

^^ (ממעל לתבה) הוא סמןֿ הנגינה; להוראה זו ישמש לרב גם מתג (כפילות השמוש יסודה בסבות טכניות).

 

הקדמה    🔗

שטת ספר תורת הלשון העברית, אשר אני שׂם בזה לפני הקהל העברי, מבֻססת ברֹב בנינה על יסודות מדעיים, שהונחו ע“י גדולי חכמי הדקדוק האחרונים (רֻבּם לאֿיהודים). כמו אולסהויזֶן, גזניוס, קויטש, שטַדי, קניג וסיעתם, אחדים מעקריה הכיֿחשובים של שטה זו – למשל תורת הסתעפות התנועות שלה – נעשו במשך הזמן, אחר אשר נתבררה אמתותם ע”י הוכחות מדעיות שונות – לפָרטן אין כאן המקום – ל“נכסי צאן ברזל” של מַדע הפילולוגיה השֵּׁמית והם משמשים בעת האחרונה אבןֿפנה כמעט לכל ספרי דקדוק שפת עבר החשובים, הכתובים בלשונות הלועזיות, ורק סוג אחד של מדקדקים עברים יש בעולם, ש“גופי התורה” האלה זרים לו לגמרי: “בעלי הדקדוק” – גם ה“נדפסים” במשמע – מן הטפוס הרגיל המתהלך ברחוב היהודי.

ואולם אם הספר הזה הוא לפי האמור “לועזי” בעקרו בחלקו העיוני, הריהו כֻלו עברי בחלקו השמושי, ביחוד במה שנוגע לאיכותו של החֹמר הלשוני המעֻבד בו וגם בנוגע לאֹפןֿעִבודו של החֹמר הזה. כי בשעה שגם המעולים שבספרי הדקדוק הלועזיים שמים לב רק אל לשון המקרא בלבד, או יותר נכון: אל הצורות הלשוניות כפי שהן נמצאות בעין בכ“ד ספרי התנ”ך – למשל: תמונותֿנטיה של שמות ופעלים, החסרות במקרה בכה“ק, חסרות גם בלוחות הפעלים והשמות שבספרים ההם –, באֹפן שהלומד מתוכם ידַמה ללמוד איזה דקדוק מקֻטע של לשון מקֻטעת, הרי הספר הזה, שמגמתו להיות ספר דקדוק עברי לפי דרישותיו וצרכיו של הקהל העברי, מכניס לתוך חוגֿהרצאתו לא רק את לשון המקרא – לשון זו נדונה לכל מלא אפשריותיה ולא למקטעין עפ”י הנוסח הלועזי – אלא גם את יתר היסודות החשובים, שנתרכבו בשפתנו במשך הדורות. זה נוגע בשורה הראשונה ללשון המשנה (והתלמוד), שלה הוקצה מקום חשוב בספרי זה ושהחֻקים הדקדוקיים המיֻחדים לה מבֹארים בו בדרך קבע ובתכנית שטתית, אם גם באֹפן פחות מפֹרט מאלה של לשון המקרא, ובשורה השניה – ללשון ימיֿהבינים ולזו של הספרות החדשה, שגם להן הושם לב במקומות רבים, היינו בכל מקום שיכֹלתי לרמוז על איזה חדוש דקדוקי מענין, שנתחדש בהן.

רחוק אני מהאמין, כי הגעתי בחבורי זה אל תכלית השלמות, ואדרבה, יודע אני נאמנה, שהוא טעון שכלול והשלמה בכמה ענינים; אפס כי דבר זה יוכל להפָּלא רק בעיני מי שאין לו אֹמדֿהעין הנחוץ, בכדי לאמוד כראוי את כל הקֹשי שבעבודה שכזו, שהיא בבחינות רבות מעין “צעד ראשון” ואולם בקורא המבין אני בטוח, שלא יהיה מוציא משפטו על הספר הזה אלא לפי תשובתו על שאלה זו בלבד: אם כללו של הספר עלה יפה והוא מוכשר לקבל שכלול. ואם תשׁובתה של בקֹרתֿהמומחים על שאלה זו, הנוגעת בעצם מהותו של הספר הנוכחי, תהיה חיובית, יהא דבר זה מעודד את רוחי ומחזק את ידי להמשיך את מפעלי, כדי לשכללו ולקרבו אל השלמות הנרצה.

המחבר.

וינה, בחדש אדר תרפ"ג.

 

הספרים הכי-חשובים אשר היו לי לסיוע בעריכת ספרי הם:    🔗

B. Stade, Lehrbuch der hebr. Grammatik. Leipzig 1879.

W. Gesenius, Hebr. Grammatik völlig umgearbeitet von E. Kautsch. Leipzig 1909.

E. König, Lehrgeb. der hebr. Sprache. Leipzig 1859.

I. Bart, Die Nominalbildung in den semitischen Sprachen. Leipzig 1891.

C. Brockelmann, Grundriss der vergleichenden Grammatik der semitischen Sprachen.

Berlin 1908.

H. Albrecht, Neuhebr. Grammatik. München 1913.

 

חֵלֶק רִאשׁוֹן: מוֹסְדֵי הַלָּשׁוֹן.    🔗

 

§ 1 הַלָּשׁוֹן הָעִבְרִית וְאַחְיוֹתֶיהָ.    🔗

הלשונות השמיות תתחלקנה לשתי מחלקות ראשיות: א) מזרחיות (בבליתֿאשורית): ב) מערביות (ערביתֿכושית, כנענית, ארמית). הכנענית מסתעפת לשלשה סעיפים: עברית, פיניקית, מואבית.

על שם תכונתה. הכנענית תכֻנה לשוננו בכה"ק שפת כנען (ישעיה י“ט י”ח). במקומות אחרים היא נקראת יהודית (מ“ב י”ח כ“ו, נחמיה י”ג כ"ד). השם “לשון עברית” לא נמצא במקרא¹, ונזכר בראשונה במשנה².

 

§ 2    🔗

הָאוֹתִיּוֹת

א) אותיות הלשון העברית הן עשרים ושתים. בנגוד אל כּתָבִי הלשונות האינדוֹגרמניוֹת אין הא“ב העברית כוללת בתוכה שום תנועה, ר”ל כל האותיות יש להן בעקר הדבר ערך של אוֹתיוֹת מָרגשות (קוֹנסוֹננטים), אע"פ שארבע מהן (עין להלן § 4) יכולות לבוא גם במקום תנועות. האותיות משמשות לו לעברי גם לסמניֿמספר.

ב) הלוח אשר לקמן כולל את הא"ב העברית לכתביה השונים, וגם את ערכן המספרי של האותיות.

תמונה 1

ג) חמש האותיות כ, מ, נ, פ, צ מקבלות בסוף התבה צורה אחרת (יותר קדומה): ך ם ן ף ץ³, כגון עֶרְכְּךָ, מוּמָם, רַעֲנָן, חוֹפֵף, חָצָץ. האות ש משנה את מבטאה לפי מצב הנקֻדה שעליה: כשהיא מְנֻקֶדֶת מימין (שׁ), מבטאה כמו sch הגרמנית (ch בצרפתית); וכשהיא מנֻקדת משמאל (שׂ), מבטאה כמו ss הגרמנית, כגון שָׁם שָׂם לוֹ חֹק וּמִשְׁפָּט (שמות ט“ו כ”ה).

על המבטא הכפול של שש האותיות ב, ג, ד, כ, פ, ת עַיֵּן להלן § 13.

ד) העברי קורא וכותב מימין לשמאל⁴. המנהג הרגיל בלשונות האירופיות, לחלק את התבות שבסוף השורות, אינו נוהג בעברית.

 

§ 3 מוֹצָא הָאוֹתִיּוֹת וְחִלוּפָן.    🔗

א) לפי כלי המבטא, שבהם יבֻטאוּ כ''ב הקולות המתֹארים בכתב העברי, תתחלקנה האותיות לחמש מחלקות: א) אותיות הגרון – אַהֲחַע; ב) אותיות החֵךְ – גִיכַק; ג) אותיות הלשון – דַּטְלֶנֶת; ד) אותיות השִׁנים (או אותיות שרוקות) – זַסְצַש; ה) אותיות השפתים – בּוּמַף. האות ר, היכולה להתבטא גם בגרון גם בקצה הלשון, תחָשב, בהסכם אל תכונתה זו, גם לאות גרונית גם לאות לשונית.

ב) האותיות ל' מ' נ' ר' הדומות זו לזו בשטף מבטאן, תֵחָשבנה למחלקה בפני עצמה ונקראוֹת אוֹתיוֹת השטף.

ג) אותיות בנות מוצא אחד (והוא הדין באותיות השטף למנ''ר), שהדובר מחליף אותן על נקלה במבטא, תבאנה לפעמים גם בכתב זו תמורת זו: כגון סָכַר – סָגַר, פִּזֵּר – בִּזֵּר, צָחַק – שָׂחַק; ובמשנה: כעור – כַאור⁵, נתאלמנה – נתארמלה, הפקר – הבקר.

ד) יש אשר תחלפנה האותיות את מקומן בתבה: שִׂמְלָה – שַׂלְמָה, כֶּֽבֶשׂ – כֶּֽשֶׂב, מַזְלֵג – מַלְגֵּז. האותיות, שבהן תקרה תמורה כזו, הן כמעט תמיד אותיות שרוקות או שטופות.

 

§ 4 אִמּוֹת הַקְרִיאָה.    🔗

עוד בתקופה המקראית היה חושו הלשוני של העברי מפֻתח דיו, כדי להרגיש צֹרך לתאר בכתב גם את התנועות, החסרות בא''ב שלו; וזה גרם, שעוד בתקופה ההיא החלו הסופרים להשתמש באותיות אהו“י, הקרובות מפאת מבטאן הנשימי אל התנועות יותר משאר האותיות, בתור סמניֿתנועות. השמוש הזה לא היה בתחלה בלתי אם מקרי וחלקי, ורק לאט לאט נתפשט והיה למנהג קבוע, הנוהג בכתיבה העברית עפ”י הכללים האלה:

א) א' תנועית תשמש לרֹב במקום התנועה ā (קמץ) בת מוצאה⁶, כגון בָּרָאתִי, רָאשִׁים, אך מפאת רפיון מבטאה יכולה היא להתרכב גם עם תנועות אחרות: פֶּלֶא, רִאשׁוֹן, צֹאן, קָרוּא, מְלַאכְתִּי, רֵאשִׁית.

ב) בה' תנועית תתֹאר ברגיל התנועה ā בסוף התבה⁷: שָׂפָה, שָׁנָה, ויש שתתרכב גם עם התנועות ō ē, ĕ: הֶגֶה, רוֹעֵה⁸, שְׁלֹמֹה.

ג) י' תנועית תסמן עפ"י רב את התנועות הארכות ê î בנות מוצאה⁹: צַדִיק, עֵינַי, ורק במקרים מעטים נמצאנה מָרכבת עם ĕ: סוּסֶיךָ, רְאֶינָה. הי' שאחרי תנועות אחרות היא תמיד נח נראה¹⁰: עָשׂוּי, גּוֹי, שָׂרַי, אֲדֹנָי¹¹.

ד) ו' תנועית תשמש במקום התנועות û, ô בנות מוצאה¹²: עוֹלָה, שׁוֹר, סוּפָה, סוּס.

הערה. תֵאור התנועות ע“י אהו”י נמצא כבר בכתבת מישע¹³ (מלך מואב, הנזכר במלכים ב' ג', שחי במאה התשיעית לפה"נ), אך שם מנהג זה הוא פחות קבוע ושטתי מאשר בספרי התנ"ך שלפנינו. באורתוגרפיה המקראית נמצאות, למשל, המלים: קרחה, זאת, דיבן (=דיבֹן),‏ אבל גם: יערם (=יְעָרִים), ימן רבן (=יָמִין רַבִּין), ללה (=לַיְלָה) ועוד.

מלבד ארבע האותיותֿהתנועוֹת האלה, הנקראות בפי הקדמונים אמוֹת הקריאה (על שום שהן מאפשרות את הקריאה הנכונה), ישנם עוד סמניֿתנועות מיֻחדים הנקראים נְקֻדּוֹת, שהָמצאו ע“י ה”נקדנים" (מיַסדי הנקוד) במאה הששית והשביעית למה"נ, ויתבארו בסעיפים הבאים.

 

§ 5 עֶרְכֵיהֶן הַשּׁוֹנִים שֶׁל הַתְּנוּעוֹת.    🔗

בתורת התנועות העבריות יש לשום לב אל ארבעה דברים: א) אל ערכן האיכותי של התנועות (אל גוניֿהקולות המיֻחדים להן); ב) אל ערכן הכמותי (קצרות או ארֻכּות); ג) אל ערכן ההיסתוֹרי (קדומות או איֿקדומות); ד) אל מוצאן (כלי המבטא שבהם תבֻטאנה).

 

§ 6 הָעֵרֶךְ הָאֵיכוּתִי שֶׁל הַתְּנוּעוֹת.    🔗

לפי ערכן האיכותי תתחלקנה התנועות לחמש מחלקות אלה:

1) ֿֿ קָמֶץ = ā¹⁴: דָּוִד, שָׁם.

קוֹלוֹתֿ a 2) ֿֿ פַּתַּח = ă: רַק, שָׂמַנִי.

3) ֿֿ חֲטָף פַּתַּח = a: חֲלוֹם, עֲמֹד.

4) ֿֿי צֵרֵי גָּדוֹל = ė: עֵינֵי.

5) ֿֿ צֵרֵי = ē: שֵׁם, שֵׁנָה.

קוֹלוֹתֿe 6) ֿֿ סֶגּוֹּל = ĕ: כֶּסֶף.

7) ֿֿ חֲטָף סֶגּוֹל = e: אֱמֹר.

8) ֿֿ שְׁוָא נָע = ĕ בְּרֵאשִׁית.

קולותֿ

i 9) ֿֿי חִירֶק גָּדוֹל = î: שִׁירִי.

10) ֿֿ חִירֶק = ĭ: אִם, יִפֶן.

11) וֹ חוֹלֶם גָּדוֹל = ȯ: עוֹד, לוֹ.

12) ֿֿ חוֹלֶם = ō: קֹדֶשׁ, יָכֹל.

קוֹלוֹתֿ o 13) ֿֿ קָמֶץ חָטוּף (או ק' קָטָן) = ō: כָּל.

14) ֿֿ חֲטָף קָמֶץ = o: אֳנִיָה.

קוֹלוֹתֿ u 15) וּ שׁוּרֶק = u̇: סוּס, לוּ.

16) ֿֿ קִבּוּץ = ŭ: שֻׁלְחָן.

הערות. ביחס אל הקמץ החטוף (“הקטן”) יקָרא הקמץ המורה על ā גם קמץ גדול או ק' רחב. – לקולֿa חָטוּף (דוגמת הח"פ) יחָשב גם ה“פתח הגנוב” ר“ל הפתח המתגנב לפני אותיות הח”ע בסוף התבה: רֵיחַ, קָרוּעַ, גָּבֹהַ. – על הנקֻדה ֿֿ בתור סמן להעדרֿהתנועה עין להלן § 11. – השנ"ע יֵחָשב לתנועה הכי חטופה, לכל הפחות להלכה¹⁵. – החירק הקצר יקּרא גם חירק קטן, וגם לצרי ולחולם ‏ החסרים (בלי אם קריאה) קוראים ‏ קצת המדקדקים צרי קטן וחולם קטן.

 

§ 7 הָעֵרֶךְ הַכַּמּוּתִי שֶׁל הַתְּנוּעוֹת.    🔗

לפי ערכן הכמותי תתחלקנה התנועות לארבע מחלקות:

א) תְּנוּעוֹת גְּדוֹלוֹת, היינו תנועוֹת, שגדלן גֹּדל טבעי (ר"ל שהיו כבר בלשון השמית הקדומה) והן: צֵרֵיֿגדול, חירק ‏ גדול, חולם גדול ושורק, ולפעמים מעטות גם קמץ וצֵרֵי. תנועוֹת כאלה אינן מושפעות כלל מן הנגינה. ולפיכך לא תשתנינה לעולם, כגון עֵינַיִם (עֵינַי, עֵינֵיכֶם), שִׁיר (שִׁירַי, שִׁירֵיהֶם). קוֹל (קוֹלוֹת, קוֹלוֹתֵיהֶם), סוּס (סוּסַי, סוּסֵיהֶם), קָם¹⁶ (קָמֵי, קָמֵיהֶם), מַלָּח (מַלָּחֵיהֶם), עֵד¹⁷ (עֵדַי, עֵדֵיהֶם).

ב) תְּנוּעוֹת מְשׁוּכוֹת (או משוכותֿהנגינה), ר“ל תנועות הקצרות מטבען (מראשית ברייתן בשֵמית הקדומה¹⁸), אלא שהן נמשכות במבטא מסבת הנגינה¹⁹, והן: חולם קטן ועפ”י רֹב גם קמץ וצרי. תנועות כאלה משתנות עם שנוי מקום הנגינה: קֹ֫דֶשׁ, אבל: קָדְשִׁ֫י, יָכֹ֫לְתִּי, אבל: יְכָלְתֶּ֫ם; דָּבָ֫ר – דְּבָרִ֫י, דִּבְרֵיכֶ֫ם; סֵ֫פֶר – סִפְרִ֫י,

סְפָרִ֫ים; שֵׁנָ֫ה – שְׁנַ֫ת, שְׁנַתְכֶ֫ם.

ג) תְּנוּעוֹת קְטַנּוֹת: פתח, סגול, חירק (קטֶן), קמֶץ חטוף, קבוץ.

ד) תנועות חֲטוּפוֹת (או חצאיֿתנועות): חֲטָף פַּתַּח, חֲטָף סֶגּוֹל, חֲטָף קָמֶץ, שְׁוָא נָע.

הערה א. במקרא יבוא לפעמים חסר במקום מלא ומלא במקום חסר, כגון תְּמֻתוּן (בר' ג' ג') ת' תְּמוּתוּן, קֹלְךָ (שם שם י') ת' קוֹלְךָ, הַיּוּלָּד (שופטים י"ג ח') ת' הַיֻּלָּד. אך המנהג הזה מוטבע באורתוגרפיה המקרָאית ואין בכחו לשנות את תכונת התנועה, בענין זה יחול הכלל: חסר הבא במקום מלא דינו כמלא, ומלא הבא במקום חסר דינו כחסר.

הערה ב. ההבדל בין החולם הקטן ובין הקמץ והצרי משוכיֿהנגינה הוא, שהחולם מצוי כמעט בכל המקרים רק בהברה הנגינית²⁰, משא"כ בקמץ וצרי, היכולים להתקיֵם גם בהברה שלפני הנגינה.

הערה ג. ההבדל הכמותי שבין הקמץ והחולם הגדולים ובין הקמץ והחולם משוכיֿהנגינה יש לו רק ערך הלכי, כי למעשה אין אנו מדקדקים כעת בהבחנה זו.

 

§ 8 תְּנוּעוֹת קְדוּמוֹת וְאִיֿ-קְדוּמוֹת.    🔗

א) ביחס אל ערכן ההיסתורי, ר"ל אל הזמן, שבו נוצרו בלשון, נוכל לחלק את התנועות לשתי מחלקות: א) אבות (תנועות קדומות); ב) תולדות (תנועות איֿקדומות או תִּנְיָנְיּוֹת²¹.

ב) האבות הן התנועות a (פתח וגם קמץ במקרים מעין קָם, מַלָּח),i (חירק קטן וגדול), u (קבוץ ושורק) והתולדות – יתר התנועות כֻּלָּן וגם הקמץ ברב המקרים. בפרטות יש להשגיח בנדון זה על הדברים האלה:

א) הצרי היא כמעט תמיד תולדת החירק (הקטן), כגון בֵּן ( ͮ בִּן), סֵפֶר ( ͮ סִפְרְ), שֵׁנָה (בערבית: שִׂנַתּ²²).

ב) הסגול יוכל להיות תולדה לכל שלש התנועות היסודיות הקטנות; למשל מן הפתח²³: יֶדְכם ( ͮ יַד); מן החירק: כֶּתֶףֿ (נסמך מן כָּתֵף, שתמונתו היסודית כַּתִּף); ומן הקבוץ: אַתֶּם, לָהֶם, פְּעַלְתֶּם ( ͮ אַתֻּם, ͮ לַהֻם, ͮ פַּעַלְתֻּם).

במקרים רבים בא הסגול‏ באות, שהיתה בתחלה (בתהי"ס) חסרתֿתנועה. ממין זה הוא, למשל, הסּגול (השׁני) במלים ‏ מעין ‏ עֶבֶד ( ͮ עַבְּדְּ), סֵפֶר ( ͮ סִפְרְ), קֹדֶשׁ ( ͮ קֻדְשְׁ). סגול כזה יקָרא, דוגמת תנועות אחרות ממין זה (עיֵן § 19), תנועה טְפֵלָה או תְּנוּעַתֿעֵזֶר.

ג) הקמץ משוךֿהנגינה הוא עפ"י הרגיל תולדת הפתח: זָקֵן ( ͮ זַקִן), יָד ( ͮ יַד).

ד) החולם הקטן והק"ח מוצאם תמיד מן הקבוץ: כֹּל, כָּלֿ (בערבית: כֻּל), קֹדֶשׁ, קָדְשִׁי ( ͮ קֻדְשְׁ), יִכְתֹּב, יִכְתָּבֿ ( ͮ יַכְּתֻּבֻּ).

ה) החולם הגדול נסתעף אם מן הקמץ הקדום. כגון חוֹתָם ( ͮ חָאתַּם), חֲמוֹר ( ͮ חִמָאר), או מן התנועה המָרכבת au: שׁוֹט (בערבית: saut).

ו) הצֵּרֵי הגדול נתכַּוֵּץ מן התנועה המָרכבת ai: בֵּין (בערבית: bain), הֵיכָל (בערבית: haikal).

הערה הסגול שאחריו יו"ד (סוסֶֽיךָ, תראֶינה) נסתעף גם הוא מן התנועה המרכבת ai, אולם במבטא לא יבָּדֵל מן הסגול הפשוט²⁴

 

§ 9 מוֹצָא הַתְּנוּעוֹת.    🔗

לפי מוצאן מכלי המבטא השונים תתחלקנה התנועות לשלש מחלקות: א) גרוניות – הקולות a (קמץ, פתח, ח"פ); ב) חִכּיוֹת – הקולות e, i (חירק גדול וקטן, צרי גדול וקטן); ג) שפתיות – הקולות u, o (חולם גדול וקטן, ק“ח וח”ק, קבוץ ושורק). הסגול יתבטא בשפולי החך, בחלק הסמוך לגרון (בין i ובין a).

 

§ 10 קָמֶץ גָּדוֹל וְקָמֶץ חָטוּף.    🔗

אם הסמן ֿֿ הוא קמץ גדול (ā) או חטוף (ŏ), את זה אפשר להכיר כמעט בכל המקרים ב“משפחתה” של התנועה עפ“י הכלל הזה: כל קמץ, שאחיו (התנועה המקבילה לו בעברית) חולם ואביו (התנועה היסודית, המתגלה לרֹב גם בעברית) קבוּץ, הרי זה ק”ח, וזולת זה הוא גדול; ד“מ: הקמץ שבמלה קָדְשִׁי אחיו העברי חולם (קֹדֶשׁ) ואביו השמי קבוץ ( ͮ קֻדְשְׁ), וע”כ הוא בהכרח ק“ח; וכמו”כ אין הקמץ שבמלה כָּל יכול להיות ק“ג, לפי שהוא מקביל אל החולם העברי (כֹּל) ואל הקבוּץ השמי ( ͮ כֻּלּ, ומזה בעברית: כֻּלִי וכו'). ואולם ברֹב המקרים, לא תקשה ההבחנה בין ק”ג לק"ח גם למתחיל, שאינו בקי עדין בהסתעפות התמונות, אם רק ישים לב אל הכללים האלה:

הקמץ הוא חטוף:

א) בהברה סגורה בלתי מנֻגנת ובלתי מצֻינת במתג, כמו חָכְֿמָה, קָרְֿבָּן, כָּלֿ, חָקֿ.

ב) לפני אותיות הגרון המנֻקדות ֿֿ: צָהֳרָיִם, מִמָחֳרָת, לָחֳלִי, בָּאֳנִיָּה (=אין איינעם שיפֿף²⁵).

ג) בשתי המלים: קָדָשִׁים, שָׁרָשִים.

ד) לפני אות דגושה בהברה בלתי מנֻגנת: חָנֵּנִי, עָזִּי, רָנִּי עֲקָרָה (ישעיה נ"ד א'), גָּזִּי נִזְַרֵךְ (ירמיה ז' כ"ט). לֵב יוֹדֵעַ מָרַּת נַפְשׁוֹ (משלי י"ד י'), כָּלּוּ תְפִלּוֹת דָּוִד (תהלים ע"ב כ') כָּסּוּ הָרִים צִלָּה (תהלים פ' י"א), שָׁדְּדָה נִינְוֵה (נחום ג' ז'), לֹא כָּּרֵּת שָׁרֵּךְ (יחז' ט"ז ד').

הערה. בהברה מתונה הקמץ עפ"י רֹב גדול²⁶: אָֽֿכְלָה (היא אכלה), חָֽֿכְמוּ, שָֽׁתֿלִי, כְּתָֽבֿהַדָּת, בְּהִבָּֽֿרְאָם, אָֽֿסְנַת, צָֽֿפְנַת, אָֽֿזְלַת, צָֽֿרְפַת.

 

§ 11 שְׁוָא נָע וּשְׁוָא נָח.    🔗

א) לשתי נקֻדות זו על גב זו, הבאות למטה מן האות, קוראים שְׁוָא²⁷. השוא יוכל לבוא: א) באות שבתחלת התבה או ההברה, ואז הוא נקרא שְׁוָא נָע (§ 6, 7), לפי שהוא מורה אז על נָעוּת האות ורהיטותה אל האות שלאחריה: כמו שְׁלֹמֹה, גְּבוּֿלְכֶם; ב) באות הסוגרת את ההברה באמצע התבה, ולפעמים מעַטות גם בסופה, שוא כזה יִקָּרא שְׁוָא נָח, לפי שהוא משמש סמן לנָחוּת (העדר תנועת) האות: יִשְֿׁמֹר, יִצְֿחָק, וַיֵּשְׁתְּ.

ב) שני שואים נעים לא יבואו לעולם זה אחרי זה. שני שואים נחים יכולים אמנם לבוא ברציפות, אבל רק בסופה של תבה, החותמת באחת משבע האותיות ב, ד, ט, כ, פ, ק, ת,²⁸ כגון וַיִּשְׁבְּ (במדבר כ"א א'), וְיֵרְדְּ (שם כ“ד י”ט), יֵשְׂטְ (משלי ז' כה), וַיֵּבְךְּ, תּוֹסְףְ (משלי ל' ו'), וַיַּשְׁקְ, וַיֵּשְׁתְּ.

הערה א. האות הסופית ך תסמן תמיד. בשוא²⁹. (כמובן רק אם היא חסרתֿתנועה): הָלַךְ, מֶלֶךְ, וכן גם האות תּ במלים אַתְּ (ת' אַנְתְּ), נָתַתְּ (ת' נָתַנְתְּ).

הערה ב. לדעת קצת המדקדקים החדשים (גזניוס, קֶניג וסיעתם) ישנו עוד מין שוא שלישי, העומד באמצע בין הנע ובין הנח, והנקרא ע“כ בפיהם שְׁוָא בֵּינוֹנִי או שְׁוָא מְרַחֵף. ממין זה הוא, למשל, השוא שבמלה מַלְכֵי³⁰, שלפי מוצאו היה ראוי להיות נע, לפי שהוא באֿכחה של תנועה קדומה³¹, אולם ‏לפי מקומו בתבה הוא צריך להיות נח, משום שהתנועה שלפניו היא תנועה קטנה, שלא תבוא לעולם בעברית בהברה פתוחה בלתי נגינית, וה”סכסוך" הזה גרם לו, שיהא מרחף באמצע בין שתי ההברות, באופן שההברה הראשונה סגורה רק לחצאין, ולפיכך לא תדָּגשנה האותיות בג“ד כפ”ת הבאות אחריה³² (לפי § 13).

הערה ג. ר' אליהו בחור (מדקדק מַפֻרסם, שחי בזמן הריפורמציון) נתן סמן לשנ“ע, שלפיהו יוכל גם המתחיל להבחין ברֹב המקרים בין שנ”ח לשנ“ע, והוא: א' ב' ג' ד' ה', ר”ל השוא הוא נע בחמשת האופנים האלה: א' – באות הראשונה שבמלה כגון שְׁלֹמֹה, מְלָכִים; ב' – שני שואים רצופים באמצע המלה: מִשְֿׁפְּטֵי, שִׁבְֿתְּךָ; ג' – גדולה, ר“ל אחרי תנועה גדולה (גם משוכה במשמע³³), כגון לוֹֿמְדִים, פְּקִיֿדְכֶם, שָֿׁמְרָה; ד' – אות דְּגוּשָׁה: יְלַמְּדוּ, יִפְּלוּ³⁴; ה' – הדומות ר”ל שתי אותיות דומות: צִֿלְלוֹ, קִֿלְלַת. וזולת זה השוא הוא נח³⁵.

 

§ 12 שְוָא מָרְכָּב.    🔗

א) שְוָא מָרְכָּב הוא שם כולל לשלשת הַחֲטָפִים (חטף פתח, חטף סגול, חטף קמץ, § 6, 7).

ב) תפקידו של השוא הזה הוא עפ“י הרגיל, למלא את מקום השנ”ע באותיות הגרון א, ה, ח, ע, כגון אֲמַרְתֶּם ת' אְמַרְתֶּם, אֱסֹף ת' אְסֹף וכו‘. לפעמים מעטות יבוא המרכב גם ת’ השנ"ח, כגון יַעֲמֹד ת' יַעְֿמֹד (כמו יִשְֿׁמֹר).

הערה. ח“פ וח” ימצאו לפעמים גם באותיות בלתי גרוניות: וּזֲהַב (בראשית ב' י"ב), וַתְּאַלֲצֵהוּ (שופטים ‏ט“ז ט”ז), קָדְקֳדוֹ (תהלים ז' י"ז), אֶשְׁקֳטָה (ישעיה י"ח ד'), שִׁבֳּלִים, צִפֳּרִים. הח“פ יורה במקרים כאלה על נעוּת השוא, והח”ק הוא מעין זכר ‏ לחולם שנהפך לשוא (קָדְקֳדוֹ מן קָדְקֹד, אֶשְׁקֳטָה מן אֶשְׁקֹט וכו'). הח"פ לא יבוא לעולם באות בלתי גרונית.

 

§ 13 דָּגֵשׁ קַל.    🔗

א) את ששת הקולות ב, ג, ד, כ, פ, ת (בְּגַד כְּפַת) אפשר לבטא בשני אופנים: א) יכולים לסגר היטב את כלי המבטא, שבהם יבֻטאו (שתי השפתים או הלשון והחך), באופן שהאויר הזורם מן הקנה מתפרץ בבת אחת החוצה אחרי הֵעָצרו רגע, ואז יוָלד קול קשה וְרִגְעִי (ר"ל שאי אפשר לשהות במבטאו). ב) יכולים להַשיק את כלי המבטא, שבהם יבֻטאו, זא“ז, מבלי לסגרם היטב, באופן שיש מקום לזרם האויר להִדָּחק ולצאת, ואז יִתהוֶה קול רך וממֻשך (ר"ל שאפשר להאריך בו). ולמען ידעו להבחין בין שני המבטאים³⁶, תסמנה בג”ד כפ“ת בכל מקום שהן מתָארות את הקול הקשה ע”י נקֻדה בתוכן, הנקראת דָּגֵש קל³⁷.

ב) המבטא הקשה והרגעי של בג“ד כפ”ת הוא המבטא הקדום והעקרי. והסבה היחידה, שהולידה במשך הזמן את המבטא הרך, היא השפעת הנשימה התנועית, שמִדרכה לרכֵּך את הקולות התכופים לה³⁸. את הדבר הזה הכירו גם הנקדנים, והוא ששמש להם יסוד במנהגם, שנהגו בְּהַדְגָּשַׁת בג“ד כפ”ת וּבְרִפּוּיָן. בהסכם אל זה יחול בבג“ד כפ”ת הכלל אשר לקמן³⁹:

בג“ד כפ”ת תבאנה רפות בכל מקום שתנועה (גם חטופה במשמע) הולכת לפניהן⁴⁰, בין שתנועה זו נמצאת בה בתבה (כגון יָד, שָׂפָה), בין שהיא נמצאת בסוף התבה הקודמת, המחֻברת בענין אל התבה המתחילה בבג“ד כפ”ת⁴¹ (הָיְתָה תֹהוּ). בכל יתר האופנים הן באות דגושות (כלומר שומרות הן את מבטאן הקדום).

 

§ 14 דָּגֵשׁ חָזָק.    🔗

א) הַדָּגֵש הֶחָזָק הוא נקֻדה, הבאה בתוך האות, להורות על כפילות מבטאה. מלבד באותיות הגרון א, ה, ח, ע, ר, שאינן מָכשרות להִכָּפל במבטא⁴², בדין הוא שיבוא דג"ח בכל האותיות (גם בג“ד כפ”ת⁴³) באחד מן המקרים הללו:

א) בהתנגש שתי אותיות דומות בתוך המלה, באופן שאין ביניהן שום חציצה תנועית: לַנּוּ ת' לַנְֿנוּ, שַׁתִּי ת' שַׁתְֿתִּי, מִדָּה ת' מִדְֿדָּה.

ב) כשנפלה איזו אות ונבלעה (נטמעה) באות בלתי דומה לה התכופה אחריה⁴⁴: יִסַּע ת' יִנְסַע, יִקַּח ת' יִלְקַח, מִשָּׁם ת' מִן שָׁם, מִטַּהֵר ת' מִתְטַהֵר, האותיות, היכולות להִבָּלע באופן הזה: הן: ה⁴⁵, י, ל, נ, ת⁴⁶.

ג) כשהכפלת האות מוטבעת בטבע התמונה הדקדוקית, כגון הדגש הבא באות התיכונה של הפֹּעַל: קָפֹץ (קפיצה אחת), קַפֵּץ (קפיצות רבות). לדגש ממין זה קוראים דָּגֵש אֹפִיִּי, בנִגוד אל הדגש של המקרים א' וב', הנקרא דָּגֵשׁ מַשְׁלִים, (כי משלים הוא אות חסרה).

ב) יש שתִּכָָּפל איזו אות בלי שום צרך מיֻחד. אלא כדי ליַפות את הקול. לסמןֿהכפלה כזה קוראים המדקדקים “דגש לתפארת הקריאה”. דגש ממין זה יבוא:

א) בשמות הגוף אֵלֶּה, הֵנָּה, הֵמָּה, להבליט יותר את מושג הרמיזה הכלול בהם, וכן גם במלתֿהשאלה לָמָּה.

ב) בראש התבה, המתחילה בהברה נגינית, אם התבה ההולכת לפניה סיומה ֿה, ֿה, תָּ או ךָ. והיא קשורה אליה בענין, כגון עֹשֶׂהֿפְּרִי, נִבְנֶהֿלָּנו, יְצַוֶּהֿלָּךְ, הַגִּידָהֿנָּא, וְעָשִׂיתָ פֶּסַח,

וַעֲבָדֶיךָ בָּאוּ. אם התבה הראשונה נגינתה מלרע (בהברה האחרונה), יקָּרא הדגש הזה בפי בעלי המסורה דְּחִיק⁴⁷ (לפי שהה"א נדחקת ממקומה ונחשבת כאלו אינה), ואם הנגינה מלעיל (בהברה שלפני האחרונה) – אָתֵי מֵרָחִיק (= בא מרחוק: על שם הנגינה הרחוקה).

ג) לפעמים בסוף פסוק (כמעט רק באותיות השטף ל, מ, נ, ובאות ת'): חָדֵ֑לּוּ (ש"א ב' ה), רָ֑מּוּ (איוב כ“ב י”ב), נָתָנּ֑וּ (יח' כ“ז י”ט), נָשָׁ֑תָּה (ישעיה מ“א י”ז).

ג) באותיות מי“ן קו”ל ובאותיות השִּׁנים מלבד זי"ן אפשר שיפול הדגש (גם ההכרחי), אם הן מנֻקדות בשוא, כגון הַמְשָׁרְתִים⁴⁸, וַיְדַבֵּר, הִנְנִי, יִקְחוּ, עִוְרִים, הַלְוִיִם, מַסְעֵי, יִשְׂאוּ, לַשְׁפַנִים, הַצְפַרְדְּעִים.

ד) לסוג בפני עצמו יש לחשב את הדגש, המורה על "ההכפלה הבלתי אורגנית''⁴⁹, הבאה באותֿהשרש הקיצונה⁵⁰ במלים מעין גְּמַלִּים, עֲמֻקָּה, לְאֻמִּים, כדי לקַיֵּם את התנועה היסודית הקטנה (ͮ גַּמַל, ͮ עַמֻק,‏ ͮ לֻאֻם), שלא תוכל לבוא בעברית בהברה פתוחה בלתי נגינית (§ 20).

הערה. האות האחרונה שבתבה לא תוכל להִכָּפל בעברית, ובהתאם אל זה גם לא תקבל דג"ח: כָּל, אבל: כֻּלִּי וכן ‏חֹק, חֻקִּי, גַּן, גַּנִּי ודומיהם,

 

§ 15 מַפִּיק.    🔗

הנקֻדה הבאה לפעמים בתוך הה“א בסוף המלה נקראת מַפִּיק (= מוציא, ר"ל מוציא את האות ומשמיעה במבטא), ותפקידה הוא להורות, שבמקום הזה הה”א עקָרית במלה והיא נחשבת כנח נִרְאֶה לכל דבר, ולא כנח נסתר, כגון אַרְצָהּ, נֹגַהּ⁵¹. בכל אותם המקומות, שהה"א היתה צריכה לבוא מֻפֶּּקֶת ולא באה⁵², היא מסֻמנת (בספרים מדֻיָּקים) בקו מָשכב ממעל לאות, שהוא סמן הרפה, כגון וַיִּקְרָא לָהֿ (במדבר ל“ב מ”ב) ת' לָהּ. הסמן הזה יורה גם על העדר הדגש (במקום שהיה ראוי לבוא), כמו וּלְאֹם מִלְֿאֹם (בראשית כ“ה כ”ג).

 

§ 16 הַנְּגִינוֹת.    🔗

א) הנגינות או “טַעֲמֵי הַמִּקְרָא” שבהם תְּצֻיַּן כל תבה⁵³ בכה“ק, משמשים לשלשה דברים: א) לתויֿזמרה בשביל הקורא בביהכ”נ; ב) לסמניֿמאמר (ר"ל יורו על היחס הסינטקטי, שבין המלים הסמוכות זו לזו במאמר); ג) לסמניֿהטעמה (או “סמניֿנגינה” = אַקצענטע).

ב) בתור סמניֿמאמר יתחלקו הטעמים לשני סוגים: א) מפסיקים או מלכים; ב) מחברים או משרתים⁵⁴.

ג) מספר המפסיקים עולה לשמונה עשר והם מתחלקים, לפי גֹדל כח הפסקם, לארבע מדרגות אלה:

א) קֵיסָרִים (מפסיקים ממדרגה ראשונה): סִלּֽוּק וְאַתְנָ֑ח (או אֶתְנַחְתָּא).

ב) מְלָכִים (מַפְסִיקִים ממדרגה שניה): סֶגוֹ֒ל (או סְגָלְתָּא), זָקֵף קָטָ֔ן, זָקֵף גָּד֕וֹל, רְבִ֗יעַ, שַׁלְשֶׁ֓לֶת.

ג) מִשְׁנִים (מפסיקים ממדרגה שלישית): טִפְּחָ֖א (הנכון: טִפְחָא⁵⁵), זַרְקָא֘, פַּשְׁטָא֙, תְּבִי֛ר, יְ֚תִיב.

ד) שָׁלִישִׁים (מפסיקים ‏ ממדרגה רביעית): פָּ֡זֵר, קַרְנֵי פָּרָ֟ה (או פָּזֵר גָּדוֹל), תְּ֠לִישָא גְּדוֹלָה, גֶּרֶ֜שׁ, גְּרָשַׁ֞יֵם, לְגַרְמֵ֣הּ/ (מוּנָח 'ואחריו פְּסִיק).

ד) המשרתים הם תשעה: מוּנָ֣ח, מַהְפַּ֤ךְ, תְּלִישָׁא קְטַנָּה֩, קַדְמָ֨א וְדַרְגָּא֧, מֵרְכָ֥א, מֵרְכָא כְפוּלָה֦,

יֶרַ֪ח (או גַּלְגַּל), מְאַיְּ֭לָֽא⁵⁶ (וסמנך: מִׄמִּׄתְׄקׄוֹמְׄמִׄיׄםׄ).

ה) בתור סמניֿהטעמה יבואו כל הטעמים בהברה המנֻגנת של התבה חוץ מששה, והם:

יתיב, תלישא גדולה, סגול, זרקא, תלישא קטנה ופשטא. מהם יבואו שני הראשונים תמיד בראש התבה וארבעת האחרונים בסופה, כגון עֵ֚שֶׂב⁵⁷ (בר' א' י"א), הָ֠אָרֶץ (שם שם ל'), הָרָקִיעַ֒ (שם שם ז'), וַיֹּאמֶר֟ (שם ב' כ"ג), וַיִּצֶר֠⁵⁸ (שם שם י"ט), והַנָּחָשׁ֨⁵⁹ (שם ג' א'). והפשטא נבדל מחבריו בזה, שהוא בא במלים מנֻגנות מלעיל גם בהברה המנֻגנת: תֹ֙ה֙וּ (שם א' ב'), הַמַּ֙יִ֙ם (שם שם ז').

ו) שלשת הספרים אׄמׄתׄ (= איוב, משלי, תהלים) יש להם מערכתֿטעמים מיֻחדת, הנבדלת בכמה דברים מזו של כ"א הספרים האחרים של כתבי הקדש. הטעמים האלה נקראים טעמי אמ"ת או טעמי תא"ם, בנגוד אל האחרים, הנקראים טעמי א"ך (= כ"א), ועל שם נעימתם המיֻחדה, הנחשבת ליותר יפה, קוראים להם גם נְעִימֵי הַמִּקְרָא.

 

§ 17 הַמַּקֵּף.    🔗

א) המקף הוא קו מָשכב בין שתי מלים וישמש לחַבֵּר שתים, שלש וגם ארבע מלים לחטיבה (סינטקטית ונגינית) אחת. חבור כזה יקרה לרֹב במלים “זעירות” (בנות הברה אחת), כמו גַּםֿאַתָּה, אַךְֿהַפַּעַם, אֶתֿכָּלֿפְּנֵי, וְאֶתֿכָּלֿאֲשֶׁרֿלוֹ. אֲגֻדַּתֿמלים כזו תחָשב כמלה אחת, הן ביחס אל הנגינה, הבאה תמיד רק במלה האחרונה, והן במה שנוגע לנִקוד, כגון וַיִּפְתָּרֿלָנוּ (ולא וַיִּפְתֹּר).

ב) המקף יבוא לפעמים גם בין שתי מלים בנות הברות אחדות, כשהן קשורות זא"ז בענין בקשר אמיץ: שִׁבְעָהֿעָשָׂר, מֶלְֶךְֿמִצְרַיִם, (בר' מ' א'), נִכְבַּדֵּיֿאָרֶץ (ישעיה כ"ג ט').

 

§ 18 המֶּתֶג.    🔗

המתג, הנקרא גם מַאֲרִיךְ או גַּעְיָא⁶⁰, הוא קו נצב משמאל לתנועה, והמדקדקים מחלקים אותו לשלשה מינים:

א) מֶתֶג קַל, הוא המתג, הבא במלים בנות הברות אחדות בהברה השנית שלפני הנגינה הרָאשית, ולפעמים (כשההברה השנית סגורה או מָדְגֶּשֶת) גם בשלישית שלפניה: הָֽאָדָ֫ם, אבל: הָֽעַמוּדִ֫ים, הָֽאַרְבָּעִ֫ים. המתג הזה הוא כמין נגינה טפלה (או חציֿנגינה) לעֻמת הנגינה הָעִקָּרִית שבמלה. – “מתג קל” יִקָּרא גם המתג, המורה על נעוּת השוא התכוף אחריו, כגון אָֽֿכְלָה, שֹֽֿׁמְרִים, קֽוֹֿלְךָ.

ב) מֶתֶג כָּבֵד, יבוא לרֹב בה“א הידיעה או באותיות היחס בכ”ל, המנֻקדות‏ בפתח לפני אות שואית, שנשמט ממנה הדגש (לפי § 14), כגון הַֽמְטַהֵר, לַֽמְנַשִּׁי וכו'. כאן מרַמז המתג לקורא, שיבטא כהלכה את התנועה הקצרה (שלא יְחַבְּרֶנָּה אל המ' נעדרתֿהדגש).

ג) מֶתֶג לְתִקּוּן הַקְּרִיאָה, מקומו באותיות גרוניות, הנמצאות בסוף המלה בהברה בלתי נגינית: לִשְׁמֹעַֽֿלִי, נִקַּחֽֿלָנוּ, הַנַּחֽֿלוֹ. המתג הזה דורש, שלא יתרשל הקורא בבטוי הגרונית הבלתִיֿמֶטעמת. ההבדל בין המתג הכבד ובין מתג לתה"ק הוא, שהראשון מזהיר על המבטא הנכון של התנועה הנתמכת בו והאחרון על זה של האות גופא⁶¹.

 

§ 19 מְקוֹם הַנְּגִינָה.    🔗

מקום הנגינה בעברית הוא עפ"י הרגיל מלרע (בארמית = מתחת, ‏ר"ל בהברה האחרונה). מלעיל (בארמית = מלמעלה, ר"ל בהברה שלפני האחרונה) היא באה באחד מן האופנים האלה:

א) אם תנועת ההברה האחרונה היא תנועה טפלה⁶², ר“ל תנועה, שאינה עצמית במלה, אלא שנטפלה במשך הזמן אל אות, שהיתה בתחלה אִלֶּמֶת⁶³. אל הגדר הזה יכָּנסו: א) התנועה השנית של ה”משקלים הסגוליים" (§ 33), כגון כֶּ֫רֶם (ͮ כַּרְםְ), סֵ֫פֶר (ͮ סִפְרְ), קֹ֫דָשׁ (ͮ קֻדְשְׁ), נַ֫חַל (ͮ נַחְלְ), עַ֫יִן (ͮ עַיְןְ), פֶּ֫רִי⁶⁴ (ͮ פַּרְיְ), חֹ֫לִי⁶⁵ (ͮ חֻלְיְ), תֹּ֫הוּ (ͮ תֻּהְוְ), שָׂ֫חוּ⁶⁶ (ͮ שַׂחְוְ). ב) התנועה השנית של העתיד המקֻצר בשרשים המסַיְּמים בה"א תנועית (“נחי ל''ה”): יִ֫פֶן (ת' יִ֫פְן, מן יִפְנֶה), יִ֫מַח (ת' יִמְחְ מן יִמְחֶה). ג) הפתח הבא ת' השוא בתמונת הנוכחת של העבר בשרשים המסַיְּּמים באות גרונית⁶⁷ (“בעלי ל' גרונית”): לָקַ֫חַתְּ, שָׁמַ֫עַתְּ (ת' לָקַחְתְּ, שָׁמַעְתְּ מן ͮ לַקַחְתִּי, ͮ שַׁמַעְתִּי).

ב) אם התנועה האחרונה הוא פַּתַּח גָּנוּב (או “פ' גנובה”). ר"ל הפתח המתגנב לפני אותיות הגרון הח"ע בסוף המלה: הַגְבֵּ֫הַ, ר֫וּחַ, נָס֫וֹעַ⁶⁸.

ג) לפני ה"א בלתי עקרית במלה⁶⁹, כגון הֵ֫מָּה, הֵ֫נָּה, שָׁ֫מָּה, לַ֫יְלָה (עקרו: לַיִל), נַ֫חְלָה (= נַחַל, תהלים קכ"ד ד'), וכן לפני “ה"א מקומית”⁷⁰: בָּבֶ֫לָה, אָ֫נָה, הָ֫לְאָה.

ד) לפני סיומיֿהפעל ֿתִּי, (שָׁמַ֫רְתִּי), ֿתָּ (שָׁמַ֫רְתָּ), נוּ (שָׁמַ֫רְנוּ), נה (תִּשְׁמֹ֫רְנָה).

ה) לפני הכנוים ֿנִי (שְׁמָרַ֫נִי), ֿהוּ (שְׁמָרָ֫הוּ, יִשְׁמְרֵ֫הוּ וכו'), ֿהָ (יִשְׁמְרֶ֫הָ), ֿתּוּ (שְׁמָרַ֫תּוּ), ֿתָּה (שְׁמָרַ֫תָּה), ֿתַם, ֿתַן (שְׁמָרָ֫תַם, ֿתַן),‏ ֿנוּ (נַפְשֵׁ֫נוּ, יִשְׁמְרֵ֫נוּ), ֿנּוּ, ֿנָּה (יִשְׁמְרֶ֫נּוּ, יִשְׁמְרֶ֫נָּה), ‏ֿמוֹ (כִּסָּ֫מוֹ), והוא הדין לפני הכנוי “ךָ”, שיש לפניו תנועה: גַּנֶּ֫ךָ, יִשְׁמְר֫וּךָ.

ו) בהפעיל בתמונות, שיש להן סיום תנועי: (הִלְבִּ֫ישָׁה, תַּלְבִּ֫ישִׁי וכו'). והוא הדין בנָחֵי ע“ו וע”י ובגזרת הכפולים (גם בקל), כגון קָ֫מָה, תָּ֫קוּמִי; סַ֫בָּה, סַ֫בּוּ וכו'⁷¹.

ז) בתמונות רבות של העתיד שנהפך לעבר (ע" “ו' המהפך”): וַיֹּ֫אמֶר, וַיֵּ֫לֶךְ⁷².

ח) לרֹב בתמונותֿההפסק (§ 21): שָמָֽ֫רוּ, חָדַֽ֫לּוּ, יָכֹֽ֫לוּ, עָֽ֫תָּה.

ט) כשהמלה מחֻברת בענין אל המלה שלאחריה, המתחילה בהברה נגינית, לבל תתנגשנה שתי הברות נגיניות זו בזו, כמו קָ֫רָא לַ֫יְלָה, מַחְכִּ֫ימַת פֶּ֫תִי. ל“מלעיל” כזה קוראים המדקדקים “נָסוֹג אָחוֹר” ולסבתו – קֵרוּבֿהַטְּעָמִים.

 

§ 20 הַהֲבָרוֹת לְמִינֵיהֶן וְהַשְׁפָּעָתָן עַל הַתְּנוּעוֹת.    🔗

א) כל הברה עברית מתחילה בהכרח באות אחת, ר“ל אין היא יכולה להתחיל לא בתנועה, ולא בשתי אותיות (כמנהג הלשונותֿהאירופיוֹת⁷³) ולא באות כפולה⁷⁴. מן הכלל הזה יוצאת רק ו' החבור, הבאה שרוקה בראש המלה לפני האותיות בומ”ף ולפני אות שואית: וּמשֶׁה, וּשְׁלֹמֹה.

ב) ביחס אל סיומן תתחלֵקנה ההברות לשבעה מינים:

א) הברה פתוחה (או “ה' פשוטה”), ר"ל הברה המסַימת בנח נסתר: שָֿׁ נָה, קוֹֿ לִי.

ב) הברה שנפתחה, היינו שהיתה סגורה בתחלה ונפתחה ע"י תנועתֿעזר, כמו עֶבֶד (ͮ עַבְּדְ), נַחַל (ͮ נַחְלְ), יִגֶל (ת' יִגְלְ).

ג) הברה סגורה (או “מרכבת”), ר"ל הברה הסוגרת בנח נראה: מִשְֿׁ פָּט, יִצְֿחָק.

ד) הברה מְמֻלֵּאת, היינו הברה הסוגרת בשני נחין נראין: קשְׁטְ, נֵרְדְּ.

ה) הברה סגורה לחצאין, היינו הברה הסוגרת ב“שוא בינוני” (עין § 11 הערה ג'): מַֿלְֿכֵי, רָֿדְֿפִי, בִּֿשְֿׁבֹר.

ו) הברה מָדְגֶּשֶׁת, כמו גַּנִּי (= גַּנְֿנִי), סֹבִּי (סֹבְּֿבִּי).

ז) הברה מָדגשת לחצאין, היינו הברה, שהיתה צריכה להיות מָדגשת, אלא שהאות התכופה לתנועתה היא גרונית, שאינה מקבלת דגש. במקרים כאלה תחָשב הגרונית כאות נכפלת לחצאין⁷⁵, כגון רַחֵם, מַהֵר, ולפיכך יכולה התנועה הקטנה להתקיֵם בהברה הבלתיֿנגינית.

ג) במה שנוגע ליחס התנועות אל מיניֿההברות השונים: יש לשים לב אל הכלל הכולל הזה:

כל תנועה ארֻכה (גדולה או משוכה) ראויה שתבוא בהברה פתוחה (כגון קוֹֿלִי, סוּֿפָה, שֵֿׁנָה), וכל תנועה קטנה ראויה שתבוא בהברה סגורה או מָדגשת⁷⁶ (כגון מִדְֿבָּר, שַׁבֵּּר), ורק בחבור עם הנגינה יקרה גם ההפך, כמו אוֹ֫ר, פָּקִ֫יד, רוֹעֶ֫ה, שָׂמַ֫נִי, מִדְבַּ֫רָה⁷⁷. להברה כזו קוראים המדקדקים העברים “הברה זרה”⁷⁸.

לפעמים מעטות תמצא ה“הברה הזרה”‏ גם זולת הנגינה,‏ כמו וַאדֹנִי, יַעֲמֹד, פָּעֳלוֹ, שָׁתֿלִי, כְּתָבֿהַדָּת, ואז היא נתמכת במתג (וַֽאדֹנִי, שָֽׁתֿלִי וכו').

ד) מלבד הכלל היסודי הנ''ל חשובים בענין הזה ביחוד הפרטים האלה:

א) החירק מקומו הקבוע הוא בהברה סגורה (או מָדגשת) בלתי מנֻגנת (מִזְֿמוֹר, גִבְּוֹר). בהברה נגינית הוא נמצא רק לפעמים רחוקות, והיינו במלים הזעירות אִם, עִם⁷⁹ ובמלה וַיִּשְׁבְּ. בתמונות מעין יִפֶן, יִרֶב הוא בא בהברה שנפתחה (ת' יִפְן,

יִרְבְּ).

ב) הקמץ החטוף יבוא לרֹב בהברה סגורה (או מָדגשת) בלתי מנֻגנת, (כָּלֿ, עָזִּי), ובמקרים מעטים גם בהברה מתוגה (קָֽדָשִׁים, פָּֽעֳלוֹ), אולם בהברה נגינית לא ימצא הק''ח לעולם.

ג) הקבוץ מצוי רק בהברות סגורות (או מדגשות) בלתי מנֻגנות, כגון שֻׁלְחָן, קֻמְֿצוֹ, חֻקָּה⁸⁰.

ד) גם בחבור עם הנגינה אין התנועה הגדולה מצויה בהברה סגורה, אלא בסוף התבה, אבל אם ההברה הסגורה והמנֻגנת אינה האחרונה בתבה, יכולה היא אמנם לקבל תנועה משוכה (כגון יָכֹ֫לְֿתִּי, קֵ֫דְֿמָה), אך לא תנועה גדולה⁸¹.

 

§ 21 הַהֶפְסֵק.    🔗

בסבת הנגינה המפסקת את הפסוק (סלוק), או גם חלק ממנו (אתנח, סגול, שלשלת, ולרב גם זָקֵף), שדרכה להיות מטעמת בחֹזק מיֻחד⁸², יתהוו שנויים עקריים בנִקוד התבה ובהטעמתה עפ"י הכללים היסודיים האלה:

א) הפתח יהפך לרֹב לתנועה משוכתֿהנגינה המקבילה לו, היינו לקמץ, שהוא תולדתו (§ 8): אָמַר – אָמָֽר, אָכַלְתִּי – אָכָֽלְתִּי וכו'. וזה יקרה גם בסגול ילידֿהפתח: קֶשֶׁר (ͮ קַשְׁרְ)ֿקָֽשֶׁר.

ב) תנועה נגינית, שהפסידה מפני איזו סבה את נגינתה ונתקצרה לשוא, תחזור בהפסק המאמר ליושנה, ר"ל תשוב להיות תנועה שלמה ומנֻגנת כבראשונה, ואם קצרה היתה, תהָפך לתנועה משוכתֿהנגינה המקבילה לה: פָּקְדָה (מן פָּקַד), בהפסק: פָּקָֽדָה; מָלְאוּ (מן מָלֵא) – מָלֵֽאוּ; יָכְלוּ (מן יָכֹל) – יָכֹֽלוּ; יִשְׁמְרוּ (מן יִשְׁמֹר) – יִשְׁמֹֽרוּ⁸³.

ג) הנגינה תעָתק לפעמים מ“מלרע” ל“מלעיל” (גם בלי שנוי בנִקוד) ולהפך: אָנֹכִ֫י, אָנֹ֫כִי⁸⁴; וַיָּ֫מָת, וַיָּמֹ֫ת.

הערה. יש אשר יהיה ההפסק סבה לחלוף זר ומלאכותי, (ר" שאינו מושרש בטבע התנועות), כגון יַחְפֹּץ –ְיֶחְפָּֽץ, שָׁכֹלְתִּי – שָׁכָֽלְתִּי, וַיִּגָּמֵל – וַיִּגָּֽמֵל, וַיֵּלֶךְ – וַיֵּלֵֽךְ.

 

§ 22 אוֹתיּוֹת הַגָּרוֹן.    🔗

לאותיות הגרון אַהֲחַע, וכן גם לאות ר', הנחשבת בבחינתֿמה גם היא כגרונית (עַיֵּן § 3), ישנן תכונות מיֻחדות, המבדילות אותן בכמה דברים מן האותיות האחרות. בענין זה חשובים ביחוד הכללים האלה:

א) אותיות הגרון אינן מכשרות להכפל במבטא⁸⁵ הכפלה גמורה⁸⁶, ומסבה זו תתארך לרֹב התנועה הקצרה באות שלפניהן לתנועה משוכתֿהנגינה המקבילה לה⁸⁷, כגון הָאָדָם ת' הַאָדָם, בֵּרַךְ ת' בִּרַּךְ, מְבֹהָל ת' מְבֻהָּל⁸⁸.

ב) הן אוהבות את ההרכבה עם התנועה ă (פתח) בתֿמוצאן או עם ĕ (סגול, הקרוב לפי מוצאו אל קולות הגרון), והן משַׁנות, בהסכם אל זה, את התנועות שלפניהן ולאחריהן, כגון וַיָּנַע ת' וַיָּנָע (כמו וַיָּקָם), תַּחְפֹּץ ת' תִּחְפֹּץ (כמו תִּשְׁמֹר), יִגְבַּהּ ת' יִגְבֹּהַּ (כמו יִשְׁמֹר), נַעַר ת' נֶעֶר (כמו מֶלֶךְ), חֶפְצִי, עֶדְרִי ת' חִפְצִי, עִדְרִי

(כמו סִפְרִי), יֶהְגוּ ת' יִהְגוּ (כמו יִפְנו) וכמוהם רבים.

הנטיה להתרכב עם הפתח והסגול מיֻחדת כמעט ‏ רק לארבע הגרוניות הגמורות אהח"ע,‏ אולם בר' היא נמצאת רק לפעמים רחוקות: וַיָּסַר ת' וַיָּסָר. לעֻמת זה תחָשב הר' כגרונית לכל דבר בנוגע להאמור בכלל א' (איֿהיכֹלת לקבל דגש והשלמתו ע"י תנועה משוכה).

ג) ת' השנ"ע תקבלנה הגרוניות הגמורות⁸⁹ תמיד שוא מרכב (§ 12).

ד) אותיות הח''ע יכולות להיות נחין נראין בין בסוף המלה (כגון גָּבַה, וַיִּקַּח, שָׁמַע) בין באמצעיתה (יֶהְֿגּוּ, נֶחְֿמָד, שָֿׁמַעְֿתָּּ). לעֻמת זה אין האל"ף (הנחשבת לקול הכיֿרפה) מָכשרת לסגר את ההברה בתור נח נראה, אלא באמצע המלה (כגון נְאֶֿדָּר, יֶאְֿסֹר⁹⁰). אולם בסוף המלה היא תמיד נח נסתר (כגון בָּרָא, פֶּלֶא).

 

חֵלֶק שֵׁנִי: תּוֹרַת הַתַּבְנִית.    🔗

 

§ 23 הַשֹּׁרֶשׁ.    🔗

א) שרשי הלשון העברית⁹¹ מָרכבים הם ברֻבם הגדול משלש אותיות. גם אותם השרשים המעַטים, שיש להם לכאורה גוף שָׁרשי בן שתי אותיות, או גם בן אות אחת, הם ע"פ רֹב תמונות קטועות משרשים משֻׁלשים יותר קדומים. מחוץ לגדר הזה עומדים כמעט רק שרשיֿהרמיזה ושרשיֿההרגשה, המצויים ביחוד במלתֿהגוף (כגון זֶה, זוּ, הַלָּז), בתארֿהפעל (פֹּה, שָׁם, אֵי) ובמלתֿהקריאה (הוֹי, הָהּ, אָח, אוֹי), שאינם בעצם הדבר אלא נהימות טבעיות, ולא סמניֿמושגים כיתר השרשים.

ב) מעין חזיון מנֻגד אל התמונות הקטועות האלה הן התמונות המָרחבות, ר''ל אותם הפעלים והשמות, שיש להם לכאורה יסוד שָׁרשי בן ארבע אותיות ושגם הם אינם, בעיקרו של דבר, אלא יצירות תניָניות, שיָצרה לה הלשון בתקופה מאֻחרת. בחלק גדול של המלים מסוג זה אפשר להכיר על נקלה את המקור המשֻׁלש, שממנו נחצבו, כגון כַּרְסֵם מן כָּסֹם, כַּרְמֶל מן כֶּרֶם, גַּרְזֶן מן גָּרֹז (= גָּזֹר), שַׁרְבִיט מן שֵׁבֶט⁹².

במקרא נמצאים שמות אחדים בעלי גוף שרשי מחֻמש⁹³, כגון צְפַרְדֵּעַ, צַלְמָוֶת, פַּתְשֶׁגֶן, שַׁעַטְנֵז. שמות מעין אלה הם לפי דעת חוקרי הלשון, אם תמונות שֵׁמיות מרכבות משני שרשים⁹⁴, או מלש שאולות משפות בלתי שמיות⁹⁵. אל הסוג האחרון שיָכות גם שתי המלים אֲחַשְׁתְּרָן (אסתר ח' י'), אֲחַשְׁדַרְפָּן (שם ג' י"ב), הלקוחות מלשון פרס.

ג) שלש האותיות של השרש העברי שונות הן עפ''י רֹב זו מזו. אולם יש שתהיינה שתי האותיות האחרונות דומות, כמו גָּלֹל, חָלֹל, מָדֹד⁹⁶. לעֻמת זה לא יצֻיר דמיון כזה בלשון שֵׁמית בין שתי אותיותֿהשרש הראשונות. המלים המעַטות, הנראות לכאורה כמתנגדות אל הכלל הזה, הן כֻּלן תמונות מקֻצרות מתמונות קדומות אחרות; למשל: הַפֹּעַל "דַּדֶּה'' (ישעיה ל"ח ט''ו) צורתו האמתית היא "דאדא'' (וכן הוא בערבית); השם “כִּכָּר” נתקצר מן "כָּרְכָּר'' שענינו עִגול⁹⁷, וזה קרה כפי השערת החוקרים גם לשם “שָׁשַׁר” (ירמיה כ“ב י”ד), המקביל אל המלה האשורית “שֶׁרְשֶׁרוּ” (= מין צבע אדֹם).

ד) גם הדמיון האפשרי השלישי, היינו הדמיון שבין שתי אותיותֿהקצוות של השרש, הוא דבר בלתי מתאים לרוח הלשונות השֵּׁמיות, אע“פ שתמונות כאלה אינן מן הנמנעות בהן לגמרי⁹⁸. ומזה מוכח, שהשרשים ממין זה, המצויים בלשון המקרא והמשנה במספר רב בערך⁹⁹, הם עכ''פ ברֻבם או בחלקם הגדול יצירות מאֻחרות, שנוצרו מתמונות אחרות¹⁰⁰. בלתיֿמתנגדות לאֹפןֿהיצירה השֵּׁמי הן רק התמונות השיָכות לכאן מן ה”שרשים הנבובים"¹⁰¹ (כגון לוּל, צִיץ, נִין, רִיר, שִׂישׂ, זִיז וכו'), המצויות לרֹב גם בשפותֿשׁם אחרות.

ה) ישנן אותיות שלא תצטרֵפנה לעולם זו לזו בשרש העברי. הכלל הזה יחול ביחוד באותיות ידועות בנות מוצא אחד, שקטה לבטאן ברציפות. צֵרופים בלתיֿאפשריים כאלה הם: מן הגרוניות: א“ע, ח”ע¹⁰²; מן החכִּיות: ג“ך, ג”ק, כ“ק; מן הלשוניות: ד”ט, ט“ת; מן השרוקות: ז”ס, ז“ץ, צ''ס; מן השפתיות: ב”ף, מ“ף; ממוצאים שונים: ז”ד, ז“ט, כ”ץ.

 

§ 24 הַשֹּׁרֶשׁ “פָּעֹל” בְּתוֹר דּוּגְמָה.    🔗

עוד בראשית צמיחת הדקדוק העברי נקבע השרש “פעל'' לשמש דוגמה ליתר השרשים, ולפיהו קוראים המדקדקים לאות הראשונה של כל שרש פ' הפעַל (או “פ' הַפָּעַל”). לאות השניה ע' הפעל ולאות השלישית ל' הפעל; ד”מ: במקום לאמר: “האות הראשונה של “קֹדֶשׁ” הוא קוֹף”, יֵאָמר: “פ' הפעל (או גם ה“פא” סתם) של “קֹדש” הוא קוֹף” וכו‘. ע"י קביעתֿדוגמה כזו אפשר היה גם להבדיל בדקדוק את השמות והפעלים למשקליהם ולבניניהם ולאמר, למשל. על שמות מעין סֵפֶר, עֵדֶר, שמשקלם הוא פֵּעֶל, על שמות מעין מִסְפָּר, מִשְׁפֶּט – שמשקלם הוא מִֿפְעָל ועל פעלים מעין לָמַד, כָּתַב – שהם מבנין פָּעַל וכו’¹⁰³.

בספרי הדקדוק החדשים של חכמי העמים נקבעה בעת ‏ האחרונה דוגמה אחרת ת' “פעל”, והוא השרש “קטל”. הטעם לְחַדוש הזה הוא: א) כי השרש “קטל” נמצא בכל הלשונות השמיות¹⁰⁴. ‏ ב) משום שהע' הגרונית של “פעל” עלולה במקרים ידועים להטעות את האזן, ומלבד. זה אין היא יכולה להכפל וקשה ע“כ להביא לידי בטוי את המשקלים והבנינים דגושי העי”ן¹⁰⁵.

 

§ 25 הַמִּשְׁקָל.    🔗

בשני דרכים שוקל העברי את משקליו: א) ע"י שנויים בתנועות של אותיות השרש, כגון סֵפֶר – סְפָר¹⁰⁶ –סָפַר – סְפֹר; חֹזֶק – חַזֶק¹⁰⁷ – חָזָק – חָזֵק¹⁰⁸ – חָזַק – חֲזַק. משקלים כאלה יקָראו משקלים שרשיים (או “משקלים טהורים”), ב) ע''י הרחבת השרש באיזו אות או הברה חדשה. הרחבה כזו יכולה להיות אם פנימית, כגון לַמֵּד, אִלֵּם, או חיצונית, כגון הַֿמְלֵךְ, תִּֿלְבּשֶׁת. למשקלים כאלה קוראים משקלים נרחבים. האותיות, היכולות להסָפח אל השרש לראשו או לסופו ע''י ההרחבה החיצונית, הן: א, ה, י, מ, נ, ת (וסמנך: הֶאֱמַנְתִּי), כגון אֶֿצְבַּע,

הַֿמְשֵּׁל, יִֿצְהָר, מִֿשְׁפָּט, קָרְבָּֿן, תִּֿפְאֶרֶֿת. שש האותיות

האלה נקראות אותיות הבנין או אותיות המשקל.

הערה. לנרחבות מבפנים תחָשבנה גם התמונות שנתרחבו ע"י הכפלת היסוד השרשי או גם חלק (הברה או אות) ממנו, ‏כמו כַּרְכֵּר, סְחַרְחַר, שַׁאֲנָן.

 

§ 26 אוֹתִיּוֹת הַשִּׁמּוּשׁ.    🔗

זולת אותיות המשקל ישנן עוד חמש אותיות, היכולות להתחבר עם השרש למלה אחת: והן: ב, ו, כ, ל, ש (הסמן: שֶׁכָּל בּוֹ). ביחד עם האמנ''תי ישנן לפי''ז אחת עשרה אותיות, שתפקידן לשמש במקום הצרך את השרש ולתת לו את ההוראה הדרושה. לי"א האותיות האלה קוראים המדקדקים אותיותֿהשמוש (וסמנן: אַיתָן משֶׁה וְכָלֵב¹⁰⁹).

 

§ 27 חֶלְקֵי הַדִּבֵּר.    🔗

כל המלים, שהלשון מָרכבת מהן, תתחלֵקנה בכלל לארבע מחלקות, והן כִּנּוּיֿהַגּוּף¹¹⁰, שֵׁם, פֹּעַל וּמִלָּה, ובפרט לתשעת חלקי הַדִּבֵּר האלה:

א) כִּנּוּיֿהגוף, תפקידו לְכַנות ולִיַחֵד את הגופים המשמשים בדבור: אֲנִי, אַתָּה, הוּא, זֶה, זֹאת.

השם כולל שלשה חלקי דִבֵּר:

ב) שֵׁם עֶצֶם, הוא שם כל דבר הנמצא בטבע או המצֻיר בשכלנו כעצם מציאותי נבדל: אָדָם, שָׂדֶה, אֵשׁ, אַהֲבָה, חָכְמָה.

ג) שֵׁם תֹּאַר, יתָאר את העצם מצד איכותו או כמותו, כגון חָזָק, רָפֶ֫ה, רָחָב, צַר.

ד) שֵׁם מִסְפָּר, יורה על מספר הדברים: אֶחָד, עֲשָׂרָה, מֵאָה.

ה) פֹּעַל, יורה על פעולה, הנעשית ע''י איזה עצם או הֶחָלָה בו, ולפעמים גם על תכונתו: פָּקַד, נִסְגַּר, גָּדַל, יִגְבַּהּ ודומיהם.

המלה כוללת ארבעה חלקי דבר:

ו) תֹּאַר הַפֹּעַל, יתָאר את הפעולה מצד המקום והזמן או מצד האיכות והכמות: פֹּה, שָׁם, אָז, עַתָּה, הֵיטֵב, הַרְבֵּה.

ז) מִלַּתֿהַיַּחַס, תורֶה על היחס, שבין שני דברים הנזכרים במשפט, כמו בֵּין, אֵצֶלִ, עִם. אל הגדר הזה תִּכָּנַסְנָה גם אותיותֿהיחס ב, כ, ל, מ (בַּכְלַ"ם) הנקראות מלותֿיחס מחֻברות: בְּרֵאשִׁית, לָאוֹר וכו'.

ח) מִלַּתֿהַחִבּוּר, תשַׁמש לקַשר את חלקי המאמר זא''ז: אַף, גַּם, אַף כִּי, כּי, אם. אל חלקֿהַדִּבֵּר הזה שַׁיֶּכֶת גם “ו' החבור”. כגון וְרוּחַ אֱלֹהִים.

ט) מִלַּתֿהַקְּרִיאָה, תשַׁמש בטוי לרגשותֿנפש חזקים: הוֹי, הָהּ, אֲהָהּ ודומיהם.

 

§ 28 כִּנּוּי הַגּוּף (§ 28–31).    🔗

א) לפי הוראתו יתחלק כנוי הגוף העברי לשבעה מינים: א) כנוי הַיָּשָׁר (או “כ' הָעַצְמִיּוּת”); ב) הכנוי החוזר; ג) הכנוי הרומז; ד) כנויֿהיַחס (גם “כנוי המיַחס”, “כ' המצָרף” או “כ' המושך”); ה) כנוי הקנין; ו) כנוי השאֵלה; ז) כנוי בלתי מגביל.

ג) ביחס אל צורתו יתחלק כנויֿהגוף לשני מינים: א) כנוי נפרד (ר"ל הבא בתור מלה בפני עצמה), כגון אֲנִי, אַתָּה, הוּא, אנחנו וכו'. ב) כנוי מְצֹרָף, היינו הכנוי, המתחבר בצורה מקֻצרת אל השם או אל הפֹּעל, כגון שָׁמַרְתִּי (= שָׁמַרֿאֲנִי), גַּנֵּנוּ (= גַּןֿאָנוּ = גן שלנו¹¹¹).

 

§ 29 הַכִּנּוּי הַיָּשָׁר.    🔗

הכנוי הישר (ר"ל המכַנה באופן ישר את אחד משלשת הגופים, היכולים לבוא בלשון) הוא: גוף ראשון או מְדַבֵּר (מדברת, מדברים, מדברות): אֲנִי (אָֽנִי), אָנֹכִי¹¹² (אָנֹֽכִי), אֲנַחְנוּ (אֲנָֽחְנו), נַחְנוּ, אָנוּ¹¹³.

גוף שני או נוכָח (נוכַחַת, נוֹכָחִים, נוֹכָחוֹת): אַתָּה (אָֽ֫תָּה), אַתְּ¹¹⁴, אַתֶּם, אַתֵּן¹¹⁵, (אַתֶּן) אַתֵּ֫נָה.

גוף שלישי או נסתר (נסתרת, נסתרים, נסתרות): הוּא, הִיא, הֵם (הֵ֫מָּה), הֵן (הֵ֫נָּה).

לדעת החוקרים האחרונים נסתעפו התמונות הנ"ל מן התמונות היסודיות האלה: גוף ראשון: אַנְיָא (אַנְיָאכּוּ), אַנִחְנו; גוף שני: אַנְתָּא, אַנְתִּי, אַנְתֻּמוּ¹¹⁶, אַנְתִּנָּא; גוף שלישי: הוּאַ, הִיאַ, הֻמוּ¹¹⁷, הִנָּא.

הערה. בלשון המשנה תשמש מלת “הֵן” עפ"י הרגיל גם לנסתרים, כגון אֲפִילוּ הֵן [הפירות] אֲבוּדִין (ב"מ ג' ו').

 

§ 30 הַכּנּוּיִים הָאֲחֵרִים.    🔗

א) הכנוי החוזר, המורה על חזרת הפעולה אל העצם הפועל, יתֹאָר עפ“י הרגיל אם ע”י בנינים מיֻחדים לזה (הנפעל וההתפעל¹¹⁸), או ע“י הכנויים המצטרפים אל מלותֿהיחס (עִם, אֶל, לִפְנֵי וכו') או אל אותיותֿהיחס בל”ם¹¹⁹, כגון וַתַּעֲלהו עִמָּהּ (= עם עצמה, שמואל א' כ"ד), וַיַּעַשׂ לוֹ (= לעצמו) אֵהוּד חֶרֶב

(שופטים ג' ט"ז), הָאִישׁ מְקַדֵּשׁ בּוֹ (= בעצמו, קידושין ב' א), ויש שיתבאר המושג של הכנוי הנדון ע"י השם “נפש” או “עצם”, כגון אֹהֵב נַפְשׁוֹ (משלי י"ט, ח), טֹרֵף נַפְשׁוֹ (איוב י"ח ד'), יָזֵמּוּ אֶת עַצְמָן (מַכּוֹת א' ד').

הכנוי החוזר לשנים, המורה על יחס הדדי, שבין שני עצמים, יתֹאר אם ע“י הבנינים הנ”ל (כגון הִלָּחֵם, הִתְלַחֵשׁ), או ע"י הבטויים: אִישׁ – אָחִיו (רֵעֵהוּ), אִשָּׁה – אֲחוֹתָהּ (רְעוּתָהּ), זֶה – זֶה, הָאֶחָד – הָאֶחָד, כמו וַיִּפָּרְדוּ אִישׁ מֵעַל אָחִיו,

מְשֻׁלָּבוֹת אִשָּׁה אֶל אֲחוֹתָהּ, וְקָרָא זֶה אֶל זֶה, וַיַּכּוּ

הָאֶחָד אֶת הָאֶחָד.

ב) הכנוי הרומז: לנרמז קרוב (diese, dieser): זֶה (זכר) זֹאת, זֹה, זוֹ (נקבה); אֵלֶּה, אֵל, *אֵלּוּ, *הֲלָלוּ (זו"נ); גם לנרמז רחוק (jene, jener): הַלָּזֶה (ז'), הַלֵּזוּ (נ'), הַלָּז, *הֲלָה (זו"נ).

גם גופי הנסתּרים של הכנוי הישר משמשים לרֹב להוראת הרמיזה: הַיּוֹם הַהוּא, הֵם הַמְדַבְּרִים.

כנוי הרומז יסֻמן בלשון משנה לרֹב גם במלת “אֶת”, כגון את שֶׁלַּמִּטָּה צֹרֶךְ בָּהֶן פְּטוּרִין (ברכות ג' א), אֶת שֶׁעֵרָה לְתוֹכוֹ אָסוּר (ע"ז ה' ז'), אַנְשֵׁי אוֹתָהּ הָעִיר (ביצה ה' ה'). המושג הכלול בבטוי המקראי “בַּיּוֹם הַהוּא” (או גם “בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַהוּא”), יְבֻטָא במשנה, מלבד ע“י “אוֹתוֹ הַיּוֹם”, גם ע”י הכפלת ב’ֿהיחס: בּוֹ בַּיּוֹם.

ג) כנוי היַחס: אֲשֶׁר, שֶֿׁ, ובלשון פיוטית: זֶה, זוּ (ארבעתם בלי הבדל במין ובמספר): הַמַּיִם אֲשֶׁר מִתַּחַת לָרָקִיעַ, מְלָאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה, שֶׁעַל שְׂפַת הַיָּם, שֶׁיָּבֹר לוֹ הָאָדָם,

הַר צִיּוֹן זֶה שָׁכַנְתָּ בּוֹ, עַם זוּ יָצַרְתִּי לִי, בִּמְזִמּוֹת זוּ חִשָׁבוּ.

בהוראת “האיש אשר”, “הדבר אשר” יבואו במשנה הבטויים מִי שֶׁ, מַהֿשֶׁ¹²⁰.

לפני תמונות הבינוני של הפֹּעל תבוא עפ"י הרגיל "הא הידיעה'' (לקמן § 31) בהוראת אֲשָׁר¹²¹, כגון הָרֶמֶשׂ הָרֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ (בר' א' כ"ו), בְנֵיֿנֹחַ הַיֹּצְאִים מִןֿהַתֵּבָה (שם ט' י''ח).

ד) כנוי הקנין (או “כ' המַקנה”) יתֹאר במלת שֶׁל (קצור מן אֲשֶׁר לְ או שֶׁ לְ) עם הכנויים, כגון בְשֶׁלִּי הַסַּעַר הַגָּדוֹל (יונה א' י"ב), מֵפֵר אֶת שֶׁלָּה וְשֶׁלּוֹ קַיָּם (נזיר ד' א'), חַצֲר הַכָּבֵד שֶׁלּוֹ (יומא ח' ו'), ‏ או בכנויים המצֹרָפים לשם: גַּנִּי = גן שלי, מוֹרְךָ = מורה שלך וכו'.

ה) כנוי השאלה: מִי, מַה (מָה, מֶה), מָן; אֵיזֶה, אֵיזוֹ? (*אֵיזֶהוּ, *אֵיזוֹהִי).

מִי, מַה יבואו בכל היחסים: מִי, שֶׁל מִי (שֶׁלְּמִי),

בְמי, לְמִי, מִמִּי, אֶת מִי; מַה, שֶׁל מַה, בַּמָה, לָמָּה, *לְמַה.

ביחס הפעול יבוא “מַה” בלי “אֶת”: מַהֿתִּתֶּןֿלִי (ולא את מה).

“מַה” מתרכב לפעמים עם המלה התכופה אחריו: מַזֶּה, מַלָּכֶם, מָהֵם¹²² (יחז' ח' ו'), *מַהוּ, *מָהֵן¹²³.

כשמלת “מה” קשורה בענין בקשר אמיץ אל המלה שלאחריה, היא מנֻקדת בפתח ואחריה יבואו מקף ודגש¹²⁴. הפתח הזה ישָׁאר לרֹב גם לפני ה"ח (הגרוניות הקשות: שדרכן להיות נכפלות לחצאין, §§ 20, 22) בלתי קמוצות, כגון מַה הוּא, מַהֿחֶפְצוֹ; אך לפני גרוניות אחרות (וכן לפני ה"ח קמוצות) ישתנה הנִּקוד לפי הכללים האלה:

א) לפני א"ר ולפני ע' בלתי קמוצה ימָשך הפתח לקמץ (ל“תשלום דגש”), כמו מָה אֱנוֹשׁ, מָה רְאִיתֶם, מָה עַבְדְּךָ¹²⁵.

ב) לפני הח"ע קמוצות יהפך הפתח לסגול: מֶהֿהָיָה, מֶהֿחָלֶד, מֶהֿעָשִׂיתָ.

ג) לפני “ה''א הידיעה”, וכן לפני הֵנָּה, הֵמָּה “מה” תמיד קמוץ: מָה הַדָּבָר, מָה הֵנָּה (בר' כ''א כ''ט), מָה הֵמָּה (זכריה ד' ה').

ו) כנוי בלתי מגביל (או “כנוי סְתָמִי”): מְאוּמָה (מְאוּם), *כְּלוּם¹²⁶, כָּלֿשֶׁהוּא (*כָּלשֶׁהוּ); פְּלֹנִי (פַּלְמוֹנִי, אַלְמֹנִי), *אֵיזֶה (בהוראת “אירגענדאיין”) מִיֿשֶׁהוּא (בקצורו: *מִישֶׁהוּ¹²⁷; *מִקְצָת (קְצָת), אֲחָדים, *אֵיזוּ, כגון וְלָקַחְתִּי

מֵאִתּוֹ מְאוּמָה, וּבְכַפַּי דָּבַק מְאוּם, אֵינוֹ רָאוּי לִכְלוּם,

אָכַל כָּלֿשֶׁהוּא, אֶל מְקוֹם פְּלֹנִי, אִישׁ פְּלֹנִי (סנהדרין ו' א'),

אֵיזֶה אִישׁ הָיָה כָאן, הוּא אֵינוֹ מִישֶׁהוּ, מִקְצָת הֶעָלִין (כלאים

א' ט'), יָמִים אֲחָדִים, אֵיזוּ רְגָעִים.

גם שמות המספר אֶחָד, אַחַת משמשים לפעמים בתור כנויים בלתי מגבילים, כגון תַּחַת רֹתֶם אֶחָד (= איזה רֹתם, מלכים י"ט ה'), גֻּלְגֹּלֶת אַחַת (= איזו גלגלת, אבות ב' ז').

במקרים אחדים באו “מִי”, “מַה” בהוראת מיֿשהוא, מהֿשהוא, כגון שִׁמרוּֿמִי בַּנַעַר בְּאַבְשָׁלום (ש“ב י”ח י"ב), וִיהִיֿמָה (שם שם כ"ג).

הערה. גוף סְתָמִי (man בגרמנית, on בצרפתית) אין לו מלה מיֻחדת בעברית והוא מבֹאר עפ“י הרגיל אם ע”י ה“נסתר” או ה“נסתרים”‏ של הבנינים הפועלים (אקטיבים), ‏ כמו עַלֿכֵּן קָרָא (בר' ט“ז ט”ו), וַיְרִיצֻהוּ מן הַבּוֹר (שם מ“א י”ד), או ע“י הנסתר של הבנינים הפעולים ‏ (פאסיבים),‏ כמו וַיֻּגַּד לְמֶלֶךְ מִצְרַיִם (שמות י"ד ה'), ובלשון המשנה גם ע”י “אָדָם”: לֹא יַעֲשֶׂה אָדָם (מעשר שני ב' ז'¹²⁸).

 

§ 31 הֵא הַיְדִיעָה¹²⁹.    🔗

א) ה' הידיעה או ה' המיַחדת קוראים להברת הַ' (הָ, הֶ), הנספחת אל ראש השמות (בלי הבדל במין ובמספר) ל“שמש לידיעת הדבר'' (רד"ק), ר”ל לרמֹז על דבר מיחד וידוע במאמר; ד“מ: בֹּא וְאָשְלְחָה סֵפֶר (= איזה ספר) אֶל מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל (מ"ב ה' ה'). ואח”כ: וַיָּבֵא הַסֵּפֶר (היינו הספר, שבו דבר למעלה) אֶל מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל (שם שם ו').

ב) ה' הידיעה נקֻדתה העצמית היא פתח, המדגיש את האות שלאחריו, כמו הַשָּׁמַיִם, הַגַּן; ואם אות זו היא גרונית, אזי יחולו הכללים האלה:

א) לפני הגרוניות הקשות ה"ח, שאינן מנֻקדות בקמץ ישָּׁאר הפתח: הַחֶסֶד, הַחוֹמָה, הַחֶרֶב; הַהִיא, הַהוֹד¹³⁰ (“הכפלה חצאית”).

ב) לפני א"ר, והוא הדין לפני ע' בלתי קמוצה, ישתנה הפתח לקמץ (ל“תשלום דגש”): הָאָדָם, הָאוֹר; הָרֶמֶשׂ, הָרָשָׁע; הָעֶבֶד, הָעוֹלָם.

ג) לפני הח“ע קמוצות (בק"ג), וכן לפני ח' המנֻקדת בח”ק, הוא נהפך לסגול¹³¹: הֶהָמוֹן, הֶעָשִׁיר, הֶחָכָם, הֶחָג, הֶחֳרָבוֹת.

אם האות התכופה אחרי‏ הה"א היא שואית,‏ יפול לפעמים הדגש¹³²: הַיְקוּם, הַמְשׁוֹרְרִים, הַלְוִיִּם, הַשְׁפַתַּיִם (יחז' מ' מ''ג).

ג) אותיות היחס בכ“ל דוחות את ה”א הידיעה ויורשות את תנועתה: בַּכֶּסֶף ת' בְּהַכֶּסֶף; כַּצֶּמֶר ת' כְּהַצֶּמֶר; לַמֶּלֶךְ ת' לְהַמֶּלֶךְ¹³³.

ד) חמשת השמות אֶרֶץ, הַר, חַג, עַם, פַּר, מקבלים אחרי ה"א הידיעה צורה הפסקית: הָאָרֶץ, הָהָר וכו'.

הערה. השמות תְּהוֹם, שְׁאוֹל, תֵּבֵל, שָׂדַי, אֱלוֹהַּ, שַׁדַּי, עֶלְיוֹן (בתור כנוי לאלהים) יבואו תמיד בלי ה"א הידיעה. ‏

 

הַשֵּׁם: מִשְׁקְלֵי הַשֵּׁמוֹת. (§ 32–58).    🔗

 

§ 32 הַתְחַלְקוּת הַשֵּׁמוֹת הַשָּׁרָשִׁיִּים.    🔗

לפי טבע התמונות היסודיות (מספר תנועותיהן וערכן הכמותי), שמהן נסתעפו, מתחלקים השמות השרשיים (ר“ל השמות הבנויים משלש אותיותֿשרשם בלי תוספת אות מאותיות האמנ”תי) לחמש מחלקות רָאשיות, ההולכות ‏ומתבארות לקמן בסעיפים הבאים.

 

§ 33 מַחְלְקָה ראשונָה.    🔗

א) בגדר מחלקה זו יכָּנסו כל מיני השמות השונים, הנקראים בפי המדקדקים העברים בשם הכולל “סגוליים”¹³⁴ ושהצד השוה שבהם הוא, שנסתעפו מתמונות יסודיות משֻׁלשות בנות תנועה קטנה אחת, והן:

א) ͮ קַטְלְ, בעברית: קֶטֶל, כמו כֶּרֶם ( ͮ כַּרְם), בֶּטֶן ( ͮ בַּטְןְ), קֶרֶן ( ͮ קַרְןְ).

דוגמאות למשקל הזה מן הגרוניים‏ (בעלי עי''ן או למ"ד גרונית): נַחַל ( ͮ נַחְלְ), נַהַם, נַעַר; קֶמַח ( ͮ קַמְחְ), פֶּרַח, גֶּבַע (ת' נֶחֶל,‏ קֶמֶח וכו' מסבת הגרונית, § 22).

בשרשים בעלי ע"א יבואו הסגוליים ממין זה בלי תנועתֿעזר: רֹאשׁ, צֹאן, נֹאד (הפתח היסודי נתעמם לחולם והא' הרפה נהפכה לתנועה).

ב) ͮ קִטְלְ, בעברית:‏ קֵטֶל: עֵגֶל ( ͮ עִגְלְ), סֵפֶר ( ͮ סִפְרְ), ומן הגרונים: מֵזַח, מֵצַח, יֵשַׁע¹³⁵ (תהלים י"ב ו').

ג) ͮ קֻטְלְ, בעברית קֹטֶל: קֹדֶשׁ, ( ͮ קֻדְשְׁ), ומן הגרוניים: רֹמַח ( ͮ רֻמְחְ), פֹּעַל.

ב) בלי תנועתֿעזר, אלא ע“י הטלת התנועה של התמונה היסודית אל אותֿהשרש השנית, יצרה הלשון משלשת‏ הטפוסים היסודיים הנ”ל את השמות המעטים בערך, הבאים במשקל קְטַל (מן קַטְלְ), קְטַל (מן קִטְלְ), קְטֹל¹³⁶ (מן קֻטְלְ), כמו דְּבַשׁ, בְּאֵר, בְּאשׁ¹³⁷.

הערות.

א. זכר לתמונות היסודיות הנ"ל נשאר בעברית בשמות נֵרְדְּ, קשְׁטְ, וכן בשם הפרטי אָרְדְּ (בר' מ“ו כ”א).

ב. המשקל הסגולי הוא המשקל הכיֿשכיח בלשון והעברי משתמש בו למיניֿשמות שונים, כגון גֶּפֶן, גֶּשֶׁם, זֶבֶד, רֶסֶן, סֵפֶר, אֵפֶר, עֵדֶר, גֹּרֶן, חֹרֶשׁ – שמות מוחשיים; צֶדֶק, שֶׁקֶר, עֶצֶב, נֵצַח (תהלים ‏מ"ט כ'), קֹדֶשׁ, חֹפֶשׁ – שמות מָפשטים; שֶׁבַע, תֵּשַׁע, עֶשֶׂר – שמות מספר; רֶקֶם, יֶפֶת, עֵבֶר, אֵצֶר (בר' ל“ו כ”א), גֹּמֶר, קֹרַח – שמות פרטיים¹³⁸.

ג. בלשון המשנה מצויים‏ שמות סגוליים רבים,‏ שלא בא זכרם במקרא, כגון לֶבֶד (כלאים ט' ט'), בַּעַץ ( = בדיל, כלים ל' ג'), קֶלַח (= גבעֹל, פאה ג' ב'); סֵבֶר; עֹקֶץ, דֹּפֶן, כֹּרַח, דֹּחַק.

ד. גם בתקופת ימי הבֵּינַיִם, ביחוד בספרות‏ הפיְּטנית, נתחדשו סגוליים רבים, רֻבם ע"ד קֶטֶל, כמו אֶנֶךְ, אֶנֶק, חֶשֶל (= רפיון), מֶרֶץ, עֶתֶר (= תפלה), בַּהַל, זַעַק; אֵגֶד, מֵתַח; כֹּסֶף, בֹּדֶל, נֹפֶשׁ.

 

§ 34 סֶגּוֹלִיִּים מִשָּׁרָשִׁים נֶחֱשָׁלִים¹³⁹.    🔗

א) נחי ל"ה. מִן קַטְלְ: בְּכִי ( ͮ בַּכְּיְ), אֲרִי ( ͮ אַרְיְ), שָׂחוּ ( ͮ שַׂחְוְ): מן קִטְלְ: חֲצִי, בהפסק חֵצִי ( ͮ חִצְיְ); מן קֻטְלְ: חֳלִי ( ͮ חֻלְיְ), בֹּהוּ ( ͮ בֻּהְוְ¹⁴⁰).

ב) נחי ע“ו וע”י. מן קַטְלְ: מָוֶת, תָּוֶך, אָוֶן, זַיִת, חַיִל, דַּיִשׁ, ובתמונות מכֻוָּצוֹת: שׁוֹר, שׁוֹט, צוֹם,

סוֹף¹⁴¹, גּוֹי, חֵיק, חֵיל, גֵּיא (גַּיא); מן קִטְלְ: דִּין, שִׁיר; מן קֻטְלְ: שׁוּר (= חוֹמָה), דּוּד (ת' שֻׁוְרְ,

דֻּוְדְּ).

ג) הכפולים. מן קַטְלְ: עַם, גַּן, גַּל, סַם¹⁴² (ת' עַמְםְ, גַּנְן וכו'); מן קִטְלְ: אֵם, צֵל, שֵׁן; מן קֻטְלְ: חֹק, עֹז, עֹל, תֹּם. – ע“ד הכפולים יבואו בעלי ע”נ אחדים: אַף ( ͮ אַנְפְּ), עֵז ( ͮ עִנְזְ), חֵךְ ( ͮ חִנְךְּ).

משרשים בעלי ל“ה וע”ו שיָּכים לכאן לדעת קצת המדקדקים השמות המכֻוָּצים אִי (ת' אֱוִי מן “אָוֹה”), עִי (ת' עֲוִי מן “עָוֹה”), כִּי¹⁴³ (ת' כְּוִי מן “כָּוֹה”) ודומיהם.

ד) דוגמאות מן המשנה. א) מנחי ל"ה: גְּמִי, טְנִי (כלי דומה לסל, תמיד ג' ו'); קשִׁי, שֹׁפִי¹⁴⁴ (נדה ד' ו'). ב) מנחי ע“ו וע”י: בּוֹר (= עם הארץ), זוֹל, נוֹי; כּוּךְ (מ"ק א' ו'); גַּיִס, סַיִף; דִּיר, צִיר (מֹהַל דגים, מעשרות א' ז'). ג) מן הכפולים: חַף (שןֿמפתח, כלים י"ד ח'); גֵּץ; אוֹם (ת' אֹם = עקר הנגע, נגעים א' ה').

 

§ 35 הַסֶּגּוֹלִיִּים הַנְּקֵבִיִּים.    🔗

א) סגוליים נקביים קוראים לשמות, הבנויים ע"ד קַטְלְ, קִטְלְ, קֻטְלְ, אך בהוספת הסיום ֿֿ ה (בַּשֵּׁמִית: ֿֿ תּ), שהוא סמןֿהנקבה. בהקבל אל הזכריים יתחלקו גם הנקביים לשלשה טפוסים:

א) קַטְלָה, קִטְלָה¹⁴⁵: מַלְכָּה, עַלְמָה; כִּבְשָׂה, פִּרְדָּה.

ב) קִטְלָה: סִפְרָה, רִצְפָה, תִּשְׁעָה. – בבעלי פ' גרונית יתרחב החירק לסגול (§ 22): עֶגְלָה, עֶזְרָָה, חֶמְאָה, חֶרְפָּה.

ג) קָטְלָה (קֻטְלָה): אָכְלָה, חָכְמָה, עָצְמָה, חֻפְשָׁה, טֻמְאָה.

ב) דוגמאות משרשים נחשלים. א) מן ל“ה: אַלְיָה, עַנְוָה, שַׁלְוָה; בִּנְיָה, חֶדְוָה; אָשְׁיָה¹⁴⁶. ב) מן ע”ו וע"י: עוֹלָה¹⁴⁷, אוֹרָה¹⁴⁸; סוּפָה, דּוּמָה, נוּמָה; בֵּיצָה, אֵימָה, צֵידָה; בִּינָה, חִידָה, קִינָה. ג) מן הכפולים: חַיָּה, דַּלָּה¹⁴⁹.

הערה. בגדר הנקביים משרשי ל“ה אפשר להכניס גם את השמות מעין גְּדִיָּה, אֳנִיָּה, אע”פ שלא נוצרו מן התמונות היסודיות (כי אז היו צרכים לבוא במשקל אַלְיָה, אָשְׁיָה), אלא מן הצורה העברית של הזכרים המקבילים להם (גְּדִי, אֳנִי).

ג) דוגמאות לנקביים ע"ד הארמית (עין לעיל § 33 ב' ושם בשולי הגליון) מן קְטַל (קַטְלְ): הֲדַסָּה (ש"פ) ואולי גם: סְעַפָּה¹⁵⁰, מן קְטֵל (קִטְלְ): תְּכֵלֶת, שְׁחֵלֶת; שְׁאֵלָה (?), בְּרֵכָה (?)¹⁵¹. אל השמות במשקל קְטֹל (קֻטְלְ) יכולים להקביל הנקביים: כְּתֹבֶת, יְכֹלֶת, יְבשֶׁת¹⁵².

ד) דוגמאות מן המשנה. א) שלמים: חַרְבָּה (סכין שקוצין בה תאנים, שביעית ח' ו'); שִׁכְחָה; חֻלְדָּה (פסחים א' ב'). ב) ל“ה: שַׁעֲוָה; חֻלְיָה (כלים ה' ח'). ‏ ג) ע”ו וע"י:‏ חוֹבָה; לִינָה; עוּקָה (גומא שלפני בית הבד, מעשרות א' ז). ד) כפולים: גַּפָּה (גדר אבנים בלי טיט, פאה ו' ב'), קֻפָּה (סל, כלים ח' ב').

הערה. דוגמת הסגוליים הזכרים ישמשו גם הנקביים לסוגי‏ שמות שונים, כגון עַלְמָה, מַלְכָּה, שִׁפְחָה, בִּרְיָה, אָכְלָה – שמות מוחשים; אַהֲבָה, שִׂמְחָה, חֻפְשָׁה – שמות מפשטים; עַכְסָה, רִבְקָה, עָרְפָּה –‏ שמות פרטים; שִׁבְעָה, תִּשְׁעָה – שמות מספר.

 

§ 36 מַחְלְקָה שְׁנִיָה.    🔗

א) מחלקה זו כוללת את כל השמות השרשיים, שנסתעפו מתמונות יסודיות בנות שתי תנועות קטנות.

א) ͮ קַטַל, בעברית: קָטָל: דְָּבָר ( ͮ דַבַּר), כָּנָף ( ͮ כַּנַפּ), בָּקָר, בָּשָׂר, נָהָר; נָקָם, שָׂבָע, חָכָם, חָזָק, חָדָשׁ, יָשָׁן, לָבָָן, – מן ל“ה: מָנֶה, שָׂדֶה, קָנֶה, חָזֶה, פָּנֶה* (כלול ב“פָּנִים”), קָשֶׁה; ע”ד השלמים: עָנָו. – מן ע“ו וע”י: גָּר, זָר, רָשׁ, תָּא. – הכפולים ישָּׁקלו ע"ד השלמים: שָׁלָל, חָצָץ, עָנָן, בָּדָד.

התמונה הנקבית היא קְטָלָה ( ͮ קַטַלַתּ): אֲדָמָה, נְקָמָה, חֲכָמָה, חֲזָקָה; דרך אחרת: קְטַנָּה¹⁵³. – מן ל“ה: יָפָה, קָשָׁה, וע”ד השלמים: רְוָיָה, עֲנָוָה. – מן ע“ו וע”י: קָמָה, רָמָה, זָרָה; דרך אחרת: נַחַת (ת' נָחַת מן “נוּחַ”); ע"ד השלמים: זְוָעָה. – הכפולים שוים לשלמים: שְׁמָמָה, רְנָנָה.

ב) ͮ קַטִל, בעברית: קָטֵל: גָּדֵר ( ͮ גַּדְר), כָּתֵף ( ͮ כַּתִּף), זָקֵן, כָּבֵד, עָמֵל. – מן ל“ה: דָּוֶה (בערבית: דַּוִן¹⁵⁴). – מן ע”ו וע“י: עֵד, רֵק, מֵת; ע”ד השלמים: עָיֵף. – מן הכפולים: דַּל, קַל, זַךְ, מַר (ת' דָּלֵל וכו'); ע"ד השׁלמים: שָׁמֵם.

התהי“ס לנקביים היא קַטִלַתּ, בעברית קְטֵלָה: גְּדֵרָה, זְקֵנָה, אֲבֵדָה, חֲשֵׁכָה, גְּזֵלָה ובל' דגושה: חֲמִשָּׁה. – מן ל”ה: דָּוָה; שְׁלֵוָה. – מן ע“ו וע”י: עֵדָה, מֵתָה; ע“ד השלמים: עֲיֵפָה. – מן הכפולים: דַּקָּה, קַלָּה, זַכָּה, מָרָה; ע”ד השלמים: מְרֵרָה.

ג) ͮ קַטֻל, בעברית: קָטֹל: אָיֹם, אָדֹם, עָמֹק, עָגֹל, עָנֹג, עָקֹד – מן השרשים הנחשלים שיָּכים אולי לכאן שה"ת טוֹב והבינונים בּוֹשׁ, אוֹר¹⁵⁵.

התמונה הנקבית היא קַטֻלַתּ, בעברית קְטֻלָּה: אֲיֻמָּה, אֲדֻמָּה, אֲחֻזָּה, סְגֻלָּה, פְּעֻלָּה – מן ע"ו אולי: טוֹבָה, בּוֹשָׁה.

ד) ͮ קִטַל: בעברית, קֵטָל: חֵמָר, שֵׁכָר, צֵלָע, עֵנָב, נֵכָר. – מן ל"ה: קֵצֶה, רֵעֶה. – מן הכפולים: לֵבָב (ע"ד השלמים).

יצירה נקבית מקבילה משרשים שלמים כלולה אולי ב“צֵלָחוֹת” (דה“ב ל”ה י"ג). – משרשי ל"ה אפשר להכניס לכאן את השמות כַּרָה, גֵּהָה.

דוגמאות מן המשנה: א) קַטַל: נֶגֶר (= בריח, זבים ד' ג'), סָרָק (= סרוק, בכורות ד' ט'); מן ל“ה: שָׁוֶה, נָאֶה. – נקביים: חֲזָרָה, חֲזָקָה; מן ל”ה: רְאָיָה (ע"ד רְוָיָה), הֲנָיָה (= הנאה); מן הכפולים: קְטָטָה. ב) קַטִל: סָפֵק, בָּטֵל, טָפֵל. – מן הנקביים: בְּטֵלָה, טְפֵלָה, עֲבֵרָה, קְדֵרָה. ג) קַטֻל: כָּחוֹל (= כָּחֹל, מכות ג' ו). נקביים: סְעֻדָּה.

 

§ 37 מַחְלְקָה שְׁלִישִׁית.    🔗

א) מחלקה זו כוללת את כל השמות השרשיים, שנסתעפו מתמונות יסודיות, שיש להן תנועה גדולה בהברה הראשונה ותנועה קטנה בהברה השניה.

א) ͮ קָאטַל, בעברית קוֹטָל: חוֹתָם ( ͮ חָאתַּם), עוֹלָם ( ͮ עָאלַם),‏ שׁוֹפָר, אוֹצָר, ובקיום הפתח היסודי: אוֹפַן, (יחז' י' ט'), דּוֹנַג. – מן ל"ה שיָּכות אולי לכאן תמונות הבינוני חֹזֶה (=חוֹזֶה) רֹעֶה¹⁵⁶. – הכפולים שוים לשלמים: עוֹלָל, שׁוֹלָל. –

נקביים: חוֹתֶמֶת, כֹּתֶרֶת, ואולי גם תמונות הבינוני של הקל: אוֹהֶבֶת, שׁוֹמֶרֶת¹⁵⁷ וכו'. – מן ל"ה: חוֹמָה, עוֹלָה, גּוֹלָה, ובסיום קדום: פֹּרָת. – מן הכפולים: סוֹרֶרֶת.

ב) ͮ קָאטִל, בעברית, קוֹטֵל (או חסר במקום מלא: קֹטֵל): כֹּהֵן ( ͮ כָּאהִן), שׂוֹרֵק, חֹתֵן, אֹבֵד (= אָבְדָן, במדבר כ"ד כ'), יוֹבֵל. בגדר זה יכָּנסו גם הבינונים של הקל: שׁוֹמֵר, עוֹזֵר ודומיהם. – מן ל“ה שיָּכים לכאן לדעת החוקרים האחרונים¹⁵⁸ שמות העצם רֹאֶה (= מראה, ישעיה כ"ח ז'), חֹזֶה (= אמנה, שם שם ט"ו) – נחי ע”ו וע“י והכפולים יבואו ע”ד השלמים: גֹּוֵעַ, אֹיֵב; סֹבֵב, שֹׁדֵד.

הנקביים של השלמים ישָּׁקלו בשני דרכים: א) במשקל קֹטְלָה. תמונה זו מצויה בבינוני ‏ של הקל: אֹכְלָה, יֹשְבָה; ב) במשקל קֹטֵלָה (צרי שלפני הנגינה, § 7). המשקל הזה מצוי במרוץ המאמר כמעט רק כשיש למלה הוראת שם עצם¹⁵⁹, כגון סֹחֵרָה (תהלים צ"א ד'), צֹלֵעָה (מיכה ד' ו'). – מן ל"ה שיָּכים לכאן השמות הֹוֶה ( ͮ הָאוִיַת¹⁶⁰), יוֹנָה¹⁶¹ והבינונים במשקל בּוֹכִיָּה, צוֹפִיָּה, הוֹמִיָּה.

ג)‏ ͮ קוּטַל, בעברית לרֹב: קוּטָל: שׁוּעָל, עוּגָב; ע“ד התהי”ס: סוּגַר, יוּבַל.

נקביים מן הטפוס הזה לא ימָצאו בעברית.

ד) ͮ קָאטֻל (הצורה הנקבית: קָאטֻלַתּ). הטפוס הזה נמצא בעברית רק בנקביים של נחי ל"ה: בָּכוּת, גָּלוּת, חָזוּת, בָּרוּת¹⁶².

‏ב) דוגמאות מן המשנה. א) קָאטַל: חוֹתָל (= סל, כלים ט"ז ה'), שׁוֹבָךְ. – מן הנקביים: חוֹצֶלֶת (מחצלת, עדיות ג' ד'). ב) קָאטִל: צוֹנֵן, פּוֹשֵׁר. ג) קוּטַל: גּוּדָל (= אגודל, נדה ח' א'), כּוּפָח (תנור קטן, מנחות ה' ט').

 

§ 38 ‏מַחְלְקָה רְבִיעִית.    🔗

‏א) במחלקה זו נכללים כל השמות השרשיים, שנסתעפו מתמונות יסודיות, שיש להן ת“ק בהברה הראשונה ות”ג בהברה השניה.

א) ͮ קַטָאל, בעברית קָטוֹל: שָׁלוֹם ( ͮ שַׁלָאם), גָּדוֹל, עָשׁוֹק, חָמוֹץ.

נקביים: נְכוֹחָה, גְּדוֹלָה, קְרוֹבָה, טְהוֹרָה¹⁶³.

ב) ͮ קִטָאל, ישָׁקל בעברית בשני דרכים: א) קְטָל (בקיום הקמץ הקדום): כְּתָב ( ͮ כִּתָּאבּ), סְפָר (דה“ב ב' ט”ז), סְתָו, קְרָב, שְׁאָר. ב) קְטוֹל (הקמץ השֵּׁמי נהפך לחולם לפי § 8): חֲמוֹר ( ͮ חִמָאר), בְּכוֹר, זְרוֹעַ, רְחוֹב, אֶלוֹהַּ (בערבית: אִלָאהּ). – מן ל"ה: דְּיוֹ. – מן הכפולים: דְּרוֹר, צְרוֹר.

נקביים: בְּשׂורָה ( ͮ בַּשָׂארַתּ), עֲבוֹדָה, זְמוֹרָה, חֲגוֹרָה, לְבוֹנָה, דְּבוֹרָה.

ג) ͮ קַטִיל, בעברית קָטִיל: אָסִיר, בָּצִיר, בָּהִיר, זָמִיר, יָהִיר, יָמִין, נָדִיב, נָסִיךְ, פָּלִיט, צָעִיר, שָׂעִיר. – מן

ל"ה: נָקִי, עָנִי, צָלִי, שָׁנִי. – הכפולים שוים לשלמים: גָּלִיל, חָלִיל, תָּמִים.

נקביים: יְחִידָה, נְדִיבָה, נְתִיבָה, נְבִיאָה, אֲכִילָה, שְׁחִיטָה¹⁶⁴ (דה“ב ל' י”ז). – מן ל“ה: טְרִיָּה, עֲנִיָּה. – הכפולים וע”ו ע"ד השלמים: פְּנִינָה, תְּמִימָה, חֲוִילָה (ש"פ).

ד) ͮ קִטִיל, בעברית: קְטִיל. ישמש כמעט רק ליצירת שמות מוחשיים: אֱוִיל, גְּבִיר, חֲזִיר, כְּפִיר, כְּסִיל. – הכפולים משקלם כשלמים: אֱלִיל, בְּלִיל. – מן הנקביים: גְבִירָה.

ה‎) ͮ קַטוּל. בעברית: קָטוּל, מיֻחד כמעט רק לבינוני פעול ולשמותֿתאר: לָבוּשׁ, אָסוּר, שָׁלוּחַ, עָצוּם, עָרוּם. – מן ל"ה: גָּלוּי, עָשׂוּי, נָטוּי. – מן ע''ו וע''י: חוּם, מוּל, סוּג (“סוּג לֵב”, משלי י“ד, י”ד). – הכפולים שוים לשלמים: נָבוּב.

‏נקביים: בְּתוּלָה, אֲרוּכָה (= רפואה), שְׁכוּלָה, אֲנוּשָׁה. – מן ל''ה: שְׁבוּיָה, נְטוּיָה. – מן ע“ו וע”י: לוּטָה, סוּרָה, סוּגָה. – מן הכפולים: אֲרוּרָה.

ו) ͮ קִטוּל או ͮ קֻטוּל,‏ בעברית: קְטוּל: גְּבוּל, זְבוּל, לְבוּשׁ, רְכוּשׁ. – מן הכפולים: גְּדוּד, זְבוּב.

נקביים: אֱמוּנָה, גְבוּרָה, יְשׁוּעָה¹⁶⁵.

הערה. אם האות הראשונה של השמות במשקל קְטוֹל או קְטוּל הוא אל"ף, אז היא מנֻקדת ברֹב המקרים ‏ בצרי (ת' השוא): אֵזוֹר, אֵפוֹד; אֵטוּן, אֵבוּס.

ב) דוגמאות מן המשנה. א) קַטָאל: רָטוֹב (כלי שצדים בו עופות, כלים כ''ג ה'). – נקביים: יְרוֹקָה (שבת ב' א'). ב) קִטָאל: גְּרָב (חבית של חרס, תרומות י' ח'), פְּרָס, סְיָג, שְׁטָר. – מן ל“ה: תְּנָאי, פְּנָאי. – מן הכפולים: כְּלָל, פְּקָק. – במשקל קְטוֹל: חֲסוֹם (= מחסום, כלים ט"ז ז'), טְחוֹל. – מן הכפולים: צְנוֹן. ‏ ג) קַטִיל: אָרִיג (שבת י"ג א'), חָרִיץ (גומא, כלאים ה' ג'), מָסִיק (תלישת זיתים, חלה ג' ט') – מן ל'”ה: בָּקִי. – מן הכפולים: חָבִיב. – נקביים (לרֹב בהוראת שמותֿפעולה): בְּדִיקָה, גְּמִיעָה, דְּרִיסָה, דְּרִישָׁה, חֲקִירָה; פְּתִילָה,

קְלִיפָה. – מן הכפולים: בְּלִילָה, חֲגִיגָה, פְּתִיתָה (מנחות ו' ד'). ד) קִטִיל: טְפִיחַ (כד ששואבין בו מים, שבת י"ז ו'), סְנִיף (מנחות י"א ו'). – מן הכפולים: שְׁלִיל (= עובר, חולין ז' א'). ה) קַטוּל: סָבוּר, עָסוּק, רָכוּב, שָׁקוּד; חָמוּר, פָּחוּת, ובהוראת שם עצם: חָלוּק, סָחוּס (= קְנָארפעל, פסחים ז' י"א). מן ל“ה: שָׁתוּי, שָׁרוּי. – נקביים: חֲלוּצָה, נְטוּפָה (= נוטפת, פאה ז' א'), חֲמוּרָה. – מן ל”ה: פְּנוּיָה, שְׁרוּיָה. ו) קִטוּל או קֻטוּל: פְּסוּל, שְׁבוּת, תְּחוּם.

 

§ 39 מַחְלְקָה חֲמִישִית.    🔗

מחלקה זו כוללת את השמות המעטים בערך, הבאים בעברית במשקל קִיטוֹל, ושתמונתם היסודית צריכה להיות (לפי חֻקי הסתעפות התנועות העבריות, לעיל § 8) קִיטָאל¹⁶⁶, כגון כִּישׁוֹר, כִּידוֹר, צִינֹק (= צִינוֹק, ירמיה כ“ט, כ”ו), קִיטוֹר, שִׁיחוֹר (שם נהר).

שֵׁמוֹת דְּגוּשִׁים¹⁶⁷ (§ 40–41).

 

§ 40 מַחְלְקָה שִׁשִּׁית.    🔗

א) מחלקה זו כוללת את השמות, שנסתעפו מתמונות יסודיות דגושותֿהעי“ן, שיש להן ת”ק בהברה השניה.

א) ͮ קַטַּל, בעברית: קַטָּל: אַיָּל, שַׁבָּת¹⁶⁸. – מן ל"ה יכָּנסו בגדר זה שמותֿהפֹעל של הפִּעֵל: קַוֵּה, צַוֵּה (ת' קַוֵּי, צַוֵּי). – הנקביים ישָׁקלו בשני משקלים: א) קַטָּלָה: בַּלָּהָה, יַבָּשָׁה, לֶהָבָה, חָרָבָה (ת' לַהָּבָה, חַרָּבָה מסבת הגרונית); ב) קַטֶּלֶת: יַבֶּשֶׁת, יַבֶּלֶת, יַלֶּפֶת, עַוֶּרֶת; בע' גרונית: גַּחֶלֶת, בַּהֶרֶת (“הכפלה לחצאין”); בָּרֶקֶת, צָרֶבֶת (“תשלום דגש”).

ב) ͮ קִטַּל, ימָצא בעברית בצורה זכרית רק בשרשי ל“ה: צִחֵה, גֵּאֶה (ת' גִּאֶה) – נקביים: אִוֶּלֶת, כִּנֶּרֶת (ש"פ), מִלֵּאת (שיר ה' י"ב). – מן ל”ה: גֵּאָה.

ג) ͮ קֻטַּל, בעברית: קֻטָּל (ימצא רק בהוראת הבינוני של הַפֻּעַל): יֻלָּד, אֻכָּל, לֻקָּח. – נקביים: כֻּסֶּמֶת, קֻבַּעַת.

ד) ͮ קַטִּל, בעברית: קַטֵּל, מיֻחד ליצירת שמותֿפֹעל של הפִּעֵל: דַּבֵּר, יַסֵּר, כַּחֵשׁ, בָּרֵךְ (ת' בַּרֵּךְ), שָׁרֵת. – נקביים: זַמְּרָה¹⁶⁹, יַסְּרָה¹⁷⁰.

ה) ͮ קִטִּל. בעברית: קִטֵּל,‏ ישמש לרֹב ליצירת שמותֿתאר, המורים על מומים ומגרעות: אִלֵּם, אִטֵּר, גִּבֵּן, חִגֵּר, פִּסֵּחַ, עִקֵּשׁ; בעי"ן גרונית: חֵרֵשׁ, קֵרֵחַ (“תשלום דגש”). ויש שיבוא המשקל הזה גם בהוראות אחרות: רִבֵּעַ, שִׁלֵּשׁ, דִּבֵּר¹⁷¹, קִטֵּר¹⁷², שִׁלֵּם¹⁷³.

ו) ͮ קֻטֻּל: כֻּתֹּנֶת.

ב) דוגמאות מן המשנה. א) קַטַּל: בַּטָּלָה, יַבָּבָה (= יללה, רה"ש ד' ט'), סַכָּנָה, עַכָּבָה (= עכוב, ע"ז ה' ז'). ב) קִטִּל: גִּדֵּם, צִמֵּם (מי שאזניו דומות לספוג, בכורות ז' ד'), צִמֵּעַ (בעל אזנים קטנות, שם שם), קִפֵּחַ (ארֹך ודק, שם שם ו').

 

§ 41 מַחְלְקָה שְׁבִיעִית.    🔗

א) בגדר מחלקה זו יכָּנסו השמות, שנסתעפו מתמונות דגושותֿהעי“ן, שיש להן ת”ג בהברה השניה.

א) ͮ קַטָּאל, בעברית: קַטָּל, ישַׁמש לתָאר את הפועל המתמיד בפעולתו¹⁷⁴: גַּנָּב, דַּיָּג, חַטָּא, טַבָּח, מַלָּח, צַיָּד (מי שדרכו לגנוב, לדוג וכו'); בע' גרונית: חָרָשׁ, פָּרָשׁ, כֶּחָשׁ* (ת' חַרָּשׁ וכו'). בגדר זה יש להכניס גם את השמות ע"ד קַנּוֹא (= קַנָּא; החולם במקום הקמץ השמי לפי § 8). ואולי גם את מקורי הפִּעֵל במשקל פַּעֹל: יַסֹּר, קַנֹּא, רַפֹּא (ת' יַסּוֹר וכו').

נקביים: שַׁלֶּטֶת, רַקַּחַת*, טַבַּחַת*¹⁷⁵ (רַקָּחָה? טַבָּחָה?).

ב) ͮ קִטָּאל. בעברית: קִטָּל או קִטּוֹל: אִכָּר¹⁷⁶; גִבּוֹר, יִסּוֹר¹⁷⁷, שִׁכּוֹר, כִּיּוֹר, צִנּוֹר, קִפּוֹז, מִלּוֹא, רִבּוֹא, אִיּוֹב (ש"פ); בע' גרונית: זֵרֹעַ*¹⁷⁸.

נקביים: שִׁכֹּרָה (= שִׁכּוֹרָה), צִפֹּרָה (ש"פ).

ג) ͮ קַטִּיל, וכן גם בעברית, יורה ביחוד על אישים בעלי תכונות חזקות: אַבִּיר, אַדִּיר, אַמִּיץ, יַקִּיר, עַלִּיז, צַדִּיק; בע' גרונית: רָהִיט, עָרִיץ, פָּריץ, שָׂרִיג, (ת' רַהִּיט וכו'); בהוראה פאסיבית: אַסִּיר, עַתִּיק¹⁷⁹. – נקביים: עַלִּיזָה, אַצִּילָה¹⁸⁰.

ד) ͮ קַטּוּל, וכן גם בעברית: אַלּוּף, חַנּוּן, טַבּוּר, שַׁכּוּל; סַלּוּא, פַּלּוּא (שמות פרטיים); בע' גרונית: רַחוּם (“הכפלה לחצאין”), חָרוּץ (“תשלום דגש”).

נקביים: בַּכּוּרָה, שַׁכֻּלָה (= שַׁכּוּלָה).

ה) ͮ קִטּוּל, וכן גם בעברית, לרֹב בהוראת שמותֿפעולה¹⁸¹ (או “שמות מקור”) של הפִּעֵל: חִבֻּק (= חִבּוּק), פִּתּוּחַ, שִׁלּוּם¹⁸². בהוראה דומה יבוא לפעמים גם ברבוי: בִּעוּתִים, מִלּוּאִים, שִׁלּוּמִים, נִחֻמִים (= נִחוּמִים). – מן ל"ה: צִפּוּי, שִׁקּוּי.

נקביים: בִּכּוּרָה, שִׁלֻּמָה¹⁸³.

ב) דוגמאות מן המשנה: א) קַטָּאל: אַנָּס (= גזלן, כלאים ז' ו'), חַמָּר, נַפָּח, פַּטָם (= מפטם בהמות, עירובין י' ט'), קַדָּר; יצירה נקבית: בַּלֶּשֶׁת (ע"ז ה' ו'). – מן ל“ה: דַּמָּאי, בַּנָּאי, גַּבָּאי, וַדָּאי, רַשָּׁאי, זַכָּאי¹⁸⁴. – מן ע”ו וע"י: בַּיָּר (= חופר בורות, שביעית ח' ה'), חַיָּט, טַיָּל. ב) קִטָּאל: עִקָּר, דִּיּוֹר¹⁸⁵ (= דַּיָּר, עירובין ה' ו'). ג) קַטִּיל: בַּכִּיר (שביעית ו' ד'), פַּצִּים (שבת ח' ז'). ד) קַטּוּל: שַׁפּוּד (מקל לצליַת בשר, פסחים ז' א'). ה) קִטּוּל:

גִּדּוּל, דִּבּוּק, הִלּוּךְ, חִבּוּר, יִבּוּם, כִּבּוּד, נִסּוּךְ. ‏–

מן ל“ה: וִדּוּי, עִנּוּי, חִפּוּי. – מן‏ ע”ו וע"י: עִוּוּת, קִיּוּם, שִׁיּוּר. – מן הכפולים: תִּחוּחַ. – שמות אחדים ימָצאו רק בתמונת הרבוי (ע"ד נִחוּמִים): אֵירוּסִין, זֵירוּזִין, (נדרים ג' א'), בֵּירוּרִין (ב"מ א' ח').

 

שֵׁמוֹת, שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם יְסוֹד    🔗

שָׁרְשִׁי שָׁנוּי (§ 42–44).

§ 42 מַחְלְקָה שְׁמִינִית.

מחלקה זו כוללת את השמות, שנתרחבו מבפנים (עיֵן § 25, הערה) ע"י הִשָּׁנוֹת ל' הפֹּעל.

א) ͮ קַטְלַל, בעברית: קַטְלָל: רַעֲנָן, שַׁאֲנָן. – מן ל"ה: נָאוֶה (ת' נַאֲוָו). – נקביים: רַעֲנַנָּה¹⁸⁶, שַׁאֲנַנָּה, נָאוָה.

ב) ͮ קִטְלַל, בעברית: קִטְלָל: פִּרְחָח.

ג) ͮ קֻטְלַל: אֻמְלָל.

ד) ͮ קַטְלִיל, קַטְלוּל, וכן גם בעברית: סַגְרִיר, עַבְטִיט, שַׁפְרִיר, ואולי גם: כִּמְרִיר¹⁸⁷; נַעֲצוּץ, נַאֲפוּף*, פָּארוּר. – שם נקבי: שַׁעֲרוּרָה (שַׁעֲרוּרִיָּה, שַׁעֲרְרִת¹⁸⁸ = שַׁעֲרוּרִית).

מן המשנה שַׁיָּכִים לכאן השמות עַרְבּוּבִיָּה (כלאים ה' א'), גַּבְלוּל (= עיסה), לַבְנוּנִית, מן הספרות התלמודית ‏– עַקְמוּמִית, עַפְרוּרִית, זַרְבּוּבִית, גַּבְשׁוּשִׁית.

 

§ 43 מַחְלְקָה תְשִׁיעִית.    🔗

א) למחלקה זו שיָּכים כל השמות, שנשנו בהם שתי אותיותֿהשרש האחרונות:

א) ͮ קַטַלְטַל בעברית: קְטַלְטַל: יְרַקְרַק, אֲדַמְדַּם (בהפסק: אֲדַמְדָּם), עֲקַלְקַל*, חֲלַקְלַק*. – יצירה נקבית: אֲדַמְדֶּמֶת.

ב) ͮ קַטַלְטֻל, בעברית: קְטַלְטֹל: רק פְּתַלְתֹּל. – יצירה נקבית: שְׁחַרְחֹרֶת.

ג) ͮ קַטַלְטוּל, בעבר': קְטלְטוּל: אֲסַפְסוּף; ברבוי נקבי: חֲבַרְבֻּרוֹת (יר' י“ג כ”ג).

ד) ͮ קַטַלְטָאל, בעבר': קְטַלְטוֹל: רק פְּקַחֿקוֹחַ¹⁸⁹ (= שחרור, יש' ס"א א').

ב) דוגמאות מן המשנה: חֲוַרְוַר¹⁹⁰ (= טפות לבנות בעין, בכורות ו' ג'), חֲלַגְלוֹגוֹת (מין ירק, שביעית ט' א'), צְמַרְמוֹרוֹת¹⁹¹ (= רעד, נדה ט' ח'), בְּצַלְצוּל (= בצל קטן, כלאים א' ג'), שְׁרַפְרַף¹⁹² (כסא קטן, כלים כ"ב ג').

 

§ 44 מַחְלְקָה עֲשִׂירִית.    🔗

א) מחלקה זו כוללת את כל השמות, שנתרחבו ע'"י השָּׁנוֹת‏ כל היסוד השָׁרשי שלהם¹⁹³.

א) ͮ קַטְקַט, וכן עפ“י רֹב גם בעברית: גַּלְגַּל, דַּרְדַּר, זַלְזַל*, חַתְחַת*, תַּלְתַּל*, עַפְעַף*, פַּרְפַּר (ש"פ), סַנְסַן* (כלול ב”סַנְסִנָּיו"¹⁹⁴ (שיר ז' ט'); בקמץ משוךֿנגינה: עַרְעָר. – לכאן שַׁיָּךְ גם השם כִּכָּר, שנתכוֵּץ מן כִּרְכָּר (ת' כַּרְכָּר, חירק במקום פתח).

נקביים: חַלְחָלָה, צַפְצָפָה, עַדְעָדָה (שם מקום); בתמונה מוסגלת¹⁹⁵: קַשְׂקֶשֶׂת. לכאן שיָּכים גם הרבויים צַחְצְחוֹת, סַלְסִלּוֹת (“הדקת הפתח”).

דוגמת כִּכָּר נמצאים בפ' חרוקה: גִּדְגָּד‏ (ש“פ, במדבר ל”ג ל"ב), גִּלְגַּל (= גַּלְגַּל, ישעיה כ“ח כ”ה), צִלְצַל (איוב מ' ל"א); נקביים: צִנְצֶנֶת, כַּרְכָּרוֹת (ישעיה ס"ו כ').

ב) ͮ קַטְקִט, בעברית: קַטְקֵט, ישמש משקל למקורי הפּעלים ע"ד פִּלְפֵּל: כַּלְכֵּל, עַרְעֵר. ֿ נקביים: סַאסְאָה (ישעיה כ"ז ח'), ובקיום הצרי: טַלְטֵלָה (ישעיה כ“ב י”ז).

ג) ͮ קַטְקֻט, ͮ קֻטְקֻט, בעברית: קַטְקֹט, קָטְקֹט: (קֻטְקֹט): כַּדְכֹּד, כַּלְכֹּל (ש"פ), זַמְזֻמִּים (ש"פ); קָדְקֹד, גֻּדְגֹּד (ש“פ, דברים י”ז). – יצירה נקבית: גֻּלְגֹּלֶת.

ד) ͮ קַטְקוּט, ͮ קַטְקִיט: בַּקְבּוּק, חַרְחֻר (= חַרְחוּר, דברים כ“ח כ”ב), ואולי גם: שַׁעֲשֻׁעִים, תַּעְתֻּעִים¹⁹⁶; זַרְזִיר.

ה) ͮ קַטָאקַט, בעברית: קְטוֹקַט: קְלֹקֵל (= קְלוֹקֵל), עֲרוֹעֵר (ירמיה מ"ח ו').

ב) דוגמאות מן המשנה. א) קַטְקַט: פַּסְפָּס (חלק כגֹדל פסֿיד, נגעים י"א ז'), קַנְקָן. – נקביים: פַּרְפֶּרֶת, שַׁלְשֶׁלֶת. ב) קִטְקִט (חסר בעברית מקראית): פִּלְפֵּל. ג) קַטְקוּט: דַּרְדּוּר (חבית, כלים ט"ו א'), פַּטְפּוּט (= כַּן, שבת ח' ד'). ד) קִטְקַט: פִּשְׁפָּשׁ (דלת קטנה, שקלים ו' ג'). ה) קִטְקוּט, לרֹב בהוראת שםֿפעולה (או “שם המקור”) של הפעלים ע"ד פִּלְפֵּל: גִּלְגּוּל, דִּקְדּוּּק ("בדקדוק חברים'', אבות ו' ה'), הִרְהוּר; בהוראת שם מוחשי: דִּלְדּוּל (חתיכת בשר מדֻלדלת, בכורות (ז' ו'), צִרְצוּר ‏ (כד, מקואות ג' ג').

 

§ 45 מַחְלְקָה אַחַתֿ-עֶשְׂרֵה.    🔗

לסוג בפני עצמו (בגדר השמות בהרחבה פנימית) יחָשבו השמות האחדים, שנתרחבו ביו“ד תנועית בתוך השרש וקבלו עי”ז הוראת ההקטנה.

קֻטֵיל (kutail¹⁹⁷), בעברית: קְטֵיל. במקרא רק זְעֵיר, ובלשון המשנה: בּוֹדִידָה (= בַּד קטן, שביעית ח' ו'), שׁוֹמִירָה¹⁹⁸ (= סוכה קטנה, ב"ב ד' ח'¹⁹⁹)

לפי צורתם (ולא לפי משמעם) שיָּכים אולי לכאן שה“ת שְׁלֵיו (ירמיה מ“ט ל”א) ושהע”צ פְּלֵיטָה.

 

שֵׁמוֹת מְרֻבָּעִים וּמְחֻמָּשִׁים (סְעִיף אֶחָד)    🔗

 

§ 46 מַחְלְקָה שְׁתֵּיםֿ-עֶשְׂרֵה.    🔗

מחלקה זו כוללת את השמות, שיש להם בצורתם העבריתֿהתניָנית יסוד שרשי בן ארבע או חמש אותיות שונות.

א) שמות מרֻבעים: חַשְׁמַל, עַקְרָב, טִפְסָר, סִרְפָּד; בַּרְזֶל, כַּרְמֶל; חַרְגֹּל, קַרְדֹּם, קַרְסֹל, פַּרְעֹשׁ; חֶרְמֵשׁ;

שַׁרְבִיט; גַּלְמוּד, עַכְשׁוּב; חֲנָמָל, סְמָדַר; שַׁמְגַּר (שֵׁם איש), בַּרְנֵעַ (שם מקום).

נקביים: זַלְעָפָה; גַּלְמוּדָה; רק ברבוי: סַרְעַפֹּת (יחז' ל"א ה') חַרְצֻבּוֹת (ישעיה נ"ח ו'), צַנְתְּרוֹת (זכריה ד' י"ב).

ב) מרֻבעים בע' או בל' דגושה: עַכָּבִישׁ, חַלָּמִישׁ, סְנַפִּיר, עֲטַלֵּף; בתמונה נקבית: חֲבַצֶּלֶת.

ג) שמות מחֻמשים: צְפַרְדֵּעַ, שַׁעַטְנֵז; בסמיכות הרבוי: אֲגַרְטְלֵי (עזרא א' ט').

הערה. השמות המרֻבעים במשנה הם ברֻבם הגדול שאולים מלשונות בלתי שמיות. ‏עברים הם השמות: קַרְטוֹב (= חלק מס"ד בלוג, ‏מקואות ג' א'), חַרְטוֹם (= מַקּוֹר, טהרות א' ב'), ואולי גם: תַּרְנְגוֹל²⁰⁰ (תַּרְנְגוֹלֶת). – השם המחֻמש “סַנְדְּלָר” הוא יוָני.

 

שֵׁמוֹת בְּאוֹת שִׁמּוּשׁ מֻקְדֶּמֶת (§ 47–52)    🔗

 

§ 47 מַחְלְקָה שְׁלשׁ-ֿעֶשְׂרֵה.    🔗

א) במחלקה זו נכללים כל השמות, שנבנו בא' שמושית מוקדמת (ר"ל הבאה לפני השרש).

א) ͮ אַקְטַל, ͮ אִקְטַל, בעברית: אַקְטָל (אַקְטַל) או אֶקְטָל: אַרְגָּז, אַכְזָב, אַכְזָר, אַכְשָׁף, אַחְלָב (שמות מקומות); משרשי פ“י: אֵיתָן (ת' אַיְתָּן); בקיום הפהי”ס (השני) אַרְבַּע; אֶצְבַּע (גם כאן נשאר הפהי"ס), אֶזְרָח, אֶשְׁנָב, אֶשְׁכָּר, אֶשְׁפָּר. – מן ל"ה: אַרְבֶּה, אֶפְעֶה.

נקביים: אַחְלָמָה, אַרְבָּּעָה, אַמְתַּחַת, אַרְנֶבֶת. – מן ל"ה: אֶתְנָה (הושע ב' י"ד).

הערה. בערבית ישמש המשקל אַקְטַל בעקרו להוראת ערךֿהיתרון (Komparativ), כגון כַּבִּיר = גדול, אַכְּבַּר = יותר גדול. בעברית אפשר למצֹא זכר לזה בשמותֿהתאר ‏אַכְזָב,‏ אַכְזָר, אֵיתָן (מכַזב, מתאַכזר, ‏ חזק במדה מרֻבה).

ב) ͮ אַקְטִל, בעברית: אַקְטֵל: אַבְנֵט, אַשְׁבֵּעַ (ש“פ, דה”א ד' כ"א). – מן הכפולים: אֲזִקִּים.

ג) ͮ אִקְטָאל ( ͮ אַקְטָאל), בעברית: אֶקְטוֹל (אַקְטוֹל): אֶפְרוֹחַ, אֶגְרוֹף, אַשְׁדּוֹד (שם מקום).

ד) ͮ אַקְטוּל: אולי בשם הנקבי אַשְׁמוּרָה²⁰¹.

הערה. השם הנקבי אַזְכָּרָה הוא לפי מוצאו וצורתו מקור ארמי וענינו כמו הַזְכָּרָה‏ (שםֿפעולה של ה“הפעיל”). עד"ז בנוים בעברית מאֻחרת השמות אַזְהָרָה, אַגָּדָה.

ב) מן המשנה שיָּכים לכאן השמות אֶמְצַע, אַסְקוּפָה, אַרְכּוּבָה. – זר הוא המשקל של “אַשְׁבּוֹרָן” (בור של מים וגם המים הנקוים בו, מקואות א' ז').

 

§ 48 מַחְלְקָה אַרְבַּע-ֿעֶשְׂרֵה.    🔗

 

שֵׁמוֹת בְּיוֹ"ד מֻקְדֶּמֶת.    🔗

א) ͮ יַקְטַל, בעברית: יִקְטָל²⁰²: יִצְהָר²⁰³.

ב) ͮ יַקְטוּל: יַחְמוּר, יַנְשׁוּף (יַנְשׁוֹף), יַלְקוּט. – מן ע“ו וע”י: אולי יְקוּם, יְבוּל, יְתוּר²⁰⁴.

כמו במקרא, כן גם במשנה ובתלמוד באו רק שמות מעטים במשקלים הנ"ל. דוגמאות: יַבְחוּשׁ (יתוש, נדה ג' ב'), יַרְבּוּז (מין ירק, שביעית ט' א'), יַתּוּךְ (ת' יַנְתּוּךְ – צבת, כלים י"ב ג'), יְצוּל (ביתֿיד, כלים כ"א ב'), יַחְנוּן (מין צמח, גמ' שבת נ“ד ע”ב).

הערה. מן הדוגמאות הנ"ל יכולים לראות, כי הרבתה הלשון להשתמש במשקל יַקְטוּל לשמות חיות וצמחים. השמוש הזה מצוי גם בלשונותֿשם אחרות, כגון בערבית: יַרְחוּם (= רֶחֶם), יַרְבּוּז (כמו בעברית), ובארמית: יַחְמוּרָא (תרגום של “יַחְמוּר”), יַבְרוּחָא²⁰⁵.

 

§ 49 מַחְלְקָה חֲמֵשֿׁ-עֶשְׂרֵה.    🔗

שֵׁמוֹת במ' מֻקְדֶּמֶת

א) ͮ מַקְטָל, בעברית: מַקְטָל: מַלְאָּךְ, מַאֲכָל, מַחֲלָף²⁰⁶, מַעֲצָר (משלי כ“ה כ”ח); בקיום הפהי“ס: מַחְמַד²⁰⁷ (הושע ט' ו') – מן חסרי פ”נ: מַסָּע (גם: מַסַּע), מַטָּע, מַכָּר, מַשָּׁא, מַתָּן. – משרשי פ“י (או פ"ו): מוֹצָא, מוֹרָא, מוֹשָׁב, מוֹדָע (ת' מַוְצָא וכו'). – מן ל”ה: מַעֲשֶׂה, מַרְאֶה, מַעֲלֶה (בתמונה מוסגלת: מַעַל), מַשְׁקֶה, מַדְוֶה, מַטְוֶה. – מן ע“ו וע”י: מָקוֹם (בערבית: מַקָאם), מָנוֹחַ, מָגוֹר, מָצוֹר. – הכפולים באו בשלשה אופנים: א) ע"ד השְלֵמִים: מַעֲלָל; ב) במשקל מָקָל: מָסָךְ (מן סָכֹךְ); ג) בפ' דגושה (לקיום הפהי"ס): מַשַּׁקֿ.

נקביים: מַמְלָכָה, מַחֲשָׁבָה, מַעֲרָכָה, מְלָאכָה (ת' מַלְאָכָה); בקיום הפהי“ס: מַהֲתַלָּה* (ישעיה ל' י'); בצורה מוסגלת: מַחֲשֶׁבֶת, מַאֲכֶלֶת, מַרְחֶשֶׁת. – מן פ”נ: מַפָּלָה, מַתָּנָה; בצורה מוסגלת: מַקֶּבֶת. – מן פ“י: מוֹרָשָׁה (בנסמך: מוֹרֶשֶׁת). – מן ל”ה: מַרְאָה, מַחְתָּה. – מן ע“ו וע”י: מְנוֹרָה, מְגוֹרָה, מְצוֹדָה; בפ' שרוקה: מְלוּנָה, מְנוּחָה, מְנוּסָה.

ב) ͮ מִקְטַל, בעברית: מִקְטָל (מֶקְטָל): מִדְבָּר, מִזְרָק, מִקְלָט, מִשְׁקָל, מִשְׁפָּט, מֶרְחָבִ, מֶרְחָק. – מן פ“נ: מֶבָּט. לכאן שַׁיָּך גם השם מִקָּח (מן השרש “לקח”, שנהגה בו הלשון מנהג חסרי פ”נ²⁰⁸. – מן ל“ה: מִקְנֶה, מִשְתֶּה, מִכְסֶה, מִזְרֶה, – מן הכפולים: מֵצַר, מֵסַב²⁰⁹, וע”ד השלמים: מִכְלָל.

נקביים: מִלְחָמָה, מִשְׁפָּחָה, מֶמְשָׁלָה, מֶרְכָּבָה;

בקיום הפהי“ס: מִפְלַגָּה* (דה’ב, ל“ה י”ב); בצורה מוסגלת: מִגְעֶרֶת, מִלְחֶמֶת (בנפרד, ש“א י”ג כ"ב), מִשְׁמֶרֶת. – מן ל”ה: מִחְיָה, מִצְוָה, מִרְמָה; בנו"ן בלועה: מִטָּה (ת' מִנְטָה מן “נטה”).

ג) ͮ מַקטִל, בעברית: מַקְטֵל, לרֹב שמות כלים ומכשירין: מַרְצֵעַ, מַצְרֵף, מַפְתֵחַ, מַזְלֵג, מַעְדֵּר; מַרְפֵּא, מַטְבֵּחַ,

מַשְׁבֵּר – מן פ“נ: מַפֵּץ. – מן פ”י ופ"ו: מוֹעֵד, מוֹקֵשׁ, מוֹקֵד – מן הכפולים: מָגֵן.

נקביים: מַכְשֵׁלָה, מַהְפֵּכָה – מן פ“י: מוֹקְדָה. – מן פ”נ: מַגֵּפָה, מַסֵּכָה. – מן הכפולים: מְגִלָּה, מְצִלָּה, מְזִמָּה; בלי גרונית: מְאֵרָה, מְקֵרָה.

ד) ͮ מִקְטִל, בעברית: מִקטֵל, ימָצא רק בשמות מעטים: מִזְבֵּחַ, מִסְכֵּן, מִסְפֵּד.

יצירה נקבית: מִכְמְתֶת (שם מקום).

ה) ͮ מַקְטֻל, בעברית: מַקְטֹל: מַחְשׂף²¹⁰, מַחֲמֹד* (איכה א' ז'), מַעֲרֹם* (דה“ב כ”ח ט"ו). – מן הכפולים: מָעֹז.

נקביים: מַאֲכֹלֶת (בערבית: מַאְכֻּלַתּ), מַחֲלֹקֶת, מַתְכֹּנֶת. – מן הכפולים: מְסֻכָּה (יחז' כ“ח י”ג).

ו) ͮ מַקְטָאל, ͮ מִקְטָאל, בעברית: מַקְטוֹל,‏ מִקְטוֹל: מַחְסוֹר, מַטְמוֹן, מַלְקוֹחַ, מַשְׁקוֹף; מִזְמוֹר, מִשְׁקוֹל (יחז' ד' י'). – מן פ“נ: מַשּׂוֹר, מַשּׂא (= מַשּׂוא, דה“ב י”ט ז'). – מן פ”י: מִישׁוֹר. – הכפולים משקלם כשלמים: מִכְלוֹל.

ז) ͮ מַקְטוּל, וכן גם בעברית: מַלְבּוּשׁ, מַנְעוּל. – מן פ“נ: מַבּוּעַ, מַפֻּחַ (= מַפּוּחַ). ‏– מן ל”ה: מַחְלוּי.²¹¹ – מן ע"ו: מָצוּק, בנסמך: מְעוּף (ישעיה ח' כ"ב). – הכפולים ישֶקלו כשלמים: מַסְלוּל, מַכְלֻל (= מַכְלוּל, יחז' כ“ז כ”ד).

נקביים: מַקְצֻעָה (= מַקְצוּעָה, ישעיה מ“ד י”ג). – מן ע"ו: מְבוּכָה, מְרוּצָה, מְזוּזָה.

מלבד במשקלים הנקובים לעיל תבוא מ' מוקדמת בבינונים של כל הבניָנים, זולת הקל והנפעל. הבינונים האלה באו במקרים אחדים בהוראת שםֿעצם כגון מְתָעֵב²¹², מְכַסֶּה²¹³, מְבֻלָּקָה²¹⁴, מָשְׁחָת²¹⁵, מַנְגִּינָה, מִתְנַשֵּׂא²¹⁶.

בעברית מאֻחרת (משנה, תלמוד וגם ספרות ימי הבינים) נתחדשו שמות במספר רב ע“ד המשקלים הנ”ל. דוגמאות: א) מַקְטַל, מִקְטַל: מַחְגָּר (כלים י"ד ד'), ⁰מַעֲמָס (ר"ש בן גבירול), מִדְרָס, מִסְפָּק (ירושלמי סוטה רפ"ד), ⁰מִשְׁאָל, ⁰מִשְׁעָר (= שיעור, קליר: גשם). – מן ל“ה: ⁰מַעֲוֶה (ר"ס גאוֹן). – מן ע”ו: מָדוֹר, מָדוֹךְ (ביצה א' ז'). – מן הכפולים: מַמָּשׁ; מֵחַם (ע"ד מַסַב). – נקביים: מִזְוָדָה (= Ranzen, כלים כ' א'). – מן ל"ה: מִלְוָה, מִשְׁנָה, מִקְפָּה (סוכה ב' ט'). ב) מַקְטִל: מַלְקֵט (= מין צבת, מכות ג' ה'), מַרְתֵּף, מַגְרֵף (= מגרפה, ירושלמי שביעית פ“ג דל”ד). ⁰מַחְטֵא (רס"ג), ⁰מַאֲהֵב (קליר, קרובץ לפורים). – שם נקבי: מַגְרֵפָה. ג) מַקְטֻל: מַטְמֹנֶת (בן סירא, מובא בסנהדרין ק' ע"ב), מַחְפֹּרֶת (כתובות ע“ט ע”ב), ⁰מַחְקֹרֶת (ר"ש בן גבירול). ד) מַקְטָאל, מִקְטָאל: מַגְרוֹס (טחנה, ירו' כתובות פ“א דכ”ה), מַחְזוֹר, ⁰מַעְתּוֹר, ⁰מִסְעוֹד.

 

§ 50 מַחְלְקָה שֵׁשׁ-ֿעֶשְׂרֵה.    🔗

שֵׁמוֹת בְּנוּ"ן מֻקְדֶּמֶת²¹⁷.

מלבד הבינונים ‏ של הנפעל (נִשְׁמָר, נִסְתָּר ודומיהם)‏ שיְכים‏ לכאן השמות הללו:

נָזִיד, נַפְתּוּל*, נְסִבָּה, נִבְהָלָה (= בהלה, צפניה א' י"ח), נֶעְכֶּרֶת*²¹⁸ (= עכירה, משלי ט"ו ו').

הערה. נו"ן מקדמת תמָצא גם בשמות פרטים: נִמְרוֹד, נֶפְתּוֹחַ (יהושע ט"ו ט').

גם במשנה ובתלמוד נמצאים שמות אחדים מן הסוג הנדון: נִבְרֶכֶת (= ברֵכה, מ"ק א' ו'), נַחְתוֹם (= אופה, ע"ז ד' ט'), נַחְשׁוֹל.

 

§ 51 מַחְלְקָה שְבַע-ֿעֶשְׂרֵה.    🔗

 

שֵׁמוֹת בְּתָ"ו מֻקְדֶּמֶת.    🔗

א) ͮ תַּקְטַל, ͮ תִּקְטַל, בעברית: תַּקְטָל, תִּקְטָל: תַּחְמָס, תַּחֲרָא; תִּדְהָר (מין עץ). – מן פ"י: תּוֹשָׁב, תּוֹלָע; תֵּימָן (ת' תַּיִמָן)

נקביים: תִּפְאָרָה; בצורה מוסגלת: תִּפְאֶרֶת, תִּנְשֶׁמֶת, תִּפְלֶצֶת*. – מן פ“י: תּוֹחֶלֶת, תּוֹלַעַת, תּוֹכַחַת, – מן ל”ה: תַּאֲוָה, תַּאֲנָה* (ירמיה ב' כ"ד); תִּגְרָה, תִּכְלָה, תִּקְוָה. – מן פ“י ול”ה: תּוֹדָה, תּוֹרָה.

ב) ͮ תֻקְטַל, רק בנחי ל"ה: תָּרְמָה, תּוּגָה.

ג) ͮ תַּקְטִל, בעברית: תַּקְטֵל: תַּשְׁבֵּץ. – נקביים: תַּרְדֵּמָה, תַּרְעֵלָה. – מן פ“י: תּוֹלֵעָה, תּוֹעֵבָה, תּוֹכֵחָה. – מן ל”ה: תַּאֲנִיָּה (בחירק יסודי), תַּרְבִּית (ת' תַּרְבִּיַתּ), תַּרְמִית, תַּכְלִית. – מן הכפולים: תְּחִלָּה, תְּחִנָּה, תְּפִלָּה.

ד) ͮ תַקַטּוּל, רק בשתי המלים תְּאַשּׁוּר, תְּבַלּוּל.

ה) ͮ תִּקטָאל: תִּירוֹשׁ, תְּהוֹם? (= תִּהָאם²¹⁹).

ו) ͮ תַּקְטוּל, וכן גם בעברית: תַּגְמוּל, תַּמְרוּק, תַּעֲנוּג. – מן ע"ו: תְּאוּן*? (“תְּאֻנִים”, יחז' כ“ד י”ב), תְּבוּן*? (“כִּתְבוּנָם” הושע י"ג ב'²²⁰). – מן הכפולים: תַּמְרוּר*, תַּחֲנוּן*.

נקביים: תַּחְבּוּלָה, תַּהֲלוּכָה. – מן ל“ה: תַּרְבּוּת. – מן ע”ו וע"י: תְּבוּנָה, תְּמוּנָה, תְּקוּמָה, תְּרוּמָה, תְּשׁוּבָה.

שמות אחרים נשקלו ע“ד בעלי ע”ו, אע"פ שאינם מגזרה זו, כמו תְּקוּפָה (מן “נקף”), תְּשׁוּעָה (מן “ישע”).

ז) ͮ תַּקְטִיל. וכן גם בעברית: תַּלְמִיד, תַּכְרִיך.

ח) ͮ תַּקְטֻל, אולי ב“תִּלְבּשֶׁת”²²¹.

היצירות בעברית המאחרת, השׁיָּכות לכאן, שקולות ברֻבן במשקלים תַּקְטוּל (תַּקְטוּלָה), תַּקְטִיל, תִּקְטֹלֶת. דוגמאות: תַּלְמוּד, תַּשְׁלוּם (תרומות ו' א'), ⁰תַּחְמוּד (קליר), ⁰תַּעֲצוּם (בן גבירול). – נקביים: תַּרְבּוּכָה (שאון, ערבוביה, איכה רבה), ⁰תְּנוּדָה, ⁰תְּעוּפָה; – תַּבְשִׁיל, תַּפְקִיד, תַּכְשִׁיט, תַּשְׁנִיק (מחלת החניקה, בן סירא, ל“א כ”ד), ⁰תַּרְבִּיעַ, ⁰תַּשְׁלִישׁ (צורות הנדסיות), תַּרְבִּיץ (חצר, ילקוט במדבר רכ"ב). – תִּשְׁחֹרֶת (אבות ג' י"ב), תִּקְרֹבַת (חולין צ“ד ע”א), ⁰תִּגְבֹּרֶת (רש"י בר' ח' ה'), ⁰תִּשְׁפֹּכֶת (בפיוט “אֵלֶּה אֶזְכְּרָה”). – דוגמאות למשקלים אחרים: תִּגְלַחַת, ⁰תִּבְעֶרֶת (רשב“ם, שמות ג' י”א), תּוֹסֶפֶת (בכורים ג' י'), ⁰תּוֹשֶׁבֶת (בסיס, פהמ“ש להרמב”ם, כלים ט"ז ז'). – ע"ד תִּירוֹשׁ (מן הטפוס תִּקְטָאל) בא השם תִּינוֹק.

§ 52 מַחְלְקָה שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה.

שֵׁמוֹת בְּהֵ"א מֻקְדֶּמֶת

א) זולת שמות הפֹעל של הַנִפְעַל (הִפָּעֵל), הַהַפְעִיל (הַפְעִיל) וְהַהִתְפַּעֵל (הִתְפַּעֵל), שׁיָכות לכאן התמונות הללו:

א) הַקְטָלוּת: הַשְׁמָעוּת (יחז' כ“ד כ”ו).

ב) הַקְטָלָה: הַכָּרָה²²² (ת' הַנְכָּרָה), הַצָּלָה, הֲנָחָה.

ג) הִתְקַטְּלוּת: הִתְחַבְּרוּת (דניאל י"א כ''ג).

כל שלש התמונות הנ“ל הן בעיקרן מקורים ע”ד הארמית, אלא שבמשך הזמן הוציאה הלשון תועלת מן שתי התמנות הנזכרות לאחרונה, במה שהבדילה אותן במשמעותן מן המקור ויחדה להן ‏ הוראת שמותֿפעולה של “ההפעיל” (“הַקְטָלָה”) ו“ההתפעל” (“הִתְקַטְּלוּת”). שמוש זה, שהוחל כבר בתקופה המקראית – את זה אפשר להכיר ‏ בבֵרור‏ בדוגמאות‏ ל“הַקְטָלָה”, המובאות לעיל – נתפשט אח“כ והיה למנהג קבוע וחוקי, באופן שיכלה‏ הלשון ליצור שמות כאלה בלי הגבלה מכל “הפעיל” ו”התפעל"²²³.

ב) המשקלים “הַקְטָלוּת” ו“הִתְקַטְּלוּת” אינם מצויים בלשון המשנה; לעֻמת זה יצרה לשון זו שמות לאין מספר במשקל הַקְטָלָה (כְלַם בהוראת שםֿפעולה של ה“הפעיל” ע“ד הדוגמאות המקראיות הנ”ל), כגון הַבְדָּלָה, הַדְלָקָה, הַפְרָשָׁה; מן פ“י: הוֹצָאָה; מן פ”נ ול“ה: הַזָּאָה (או הַזָּיָה); מן ע”ו: הֲבָאָה; מן הכפולים: הֲרָעָה (שבועות ג' ה'); מן פ“י ול''ה: הוֹדָאָה. – בהוראה קרובה לזו של “הקטלה” ישמש במשנה לרֹב המשקל “הֶקְטֵל”, החסר בלשון המקרא, כגון הֶקְטֵר, הֶפְסֵד, הֶפְשֵׁט, הֶעְלֵם, הֶכְשֵׁר; מן פ”נ: הֶתֵּר, הֶזֵּק; מן ‏ ע"ו: הֶסֵּט (= הנעה, טהרות י' א').

שֵׁמוֹת בְּאוֹתִיּוֹתֿ שִׁמּוּשׁ מְאֻחָרוֹת.

(§ 53–57).

 

§ 53 מַחְלְקָה תְשַׁעֿ-עֶשְׂרֵה.    🔗

שֵׁמוֹת בְּמֵי"ם מְאֻחֶרֶת.

א) שמות שסיומם ֿֿם ( ֿֿͮם): שפם, סֶלֶם. בגדר זה תכָּנסנה גם חמש המלים אֶמְנֶם, דוּמֶם, חַנֶם, רִיָקם, יוּמֶם, שגם הן אינן בעקרן אלא שמות, אע"פ שהלשון משתמשת בהן רק בתור תאריֿפעל.

ב) שמות בסיום ֿֿם( ֿֿͮם): עֵירֹם (מן “עור”), פִּתְאֹם.²²⁴

ג) שמות בסיום ֿֿוֹם: פִּדְיוֹם, שִׁלְשֹׁום (שִׁלְשֹׁם).

מלבד בדוגמאות‏ הנ"ל מצויה מ' מאֻחרת בשמות פרטיים רבים (מספרם בעברית גדול ממספר שאר השמות ממין זה), כגון עַמְרָם, מִרְיָם, גַּעְתָּם, חִירָם (גם: חִירֹם), מַלְכָּם (גם: מִלְכֹּם, שם אליל בני עמון).

הערה. המנהג לכנות שמות במ' מאֻחרת נוהג רק בלשון המקרא. בעברית מאֻחרת בטל לגמרי אופןֿיצירה זה. במקצת גרמה לזה בלי ספק גם העובדה, כי הלשון ‏ הארמית – שהשפיעה הרבה על התפתחות לשוננו בתקופה ‏ שאחרי המקרא – גם היא אינה יוצרת שמות ממין זה²²⁵.

 

§ 54 מַחְלְקָה עֶשְׂרִים.    🔗

שֵׁמוֹת בְּנו"ן מְאֻחֶרֶת.

א) שמות שסיומם “ֿֿן” ( ͮ ֿֿאן). א) קַטְלָן, ישמש על הרֹב ליצירת מוחשיים: אַלְמָן?²²⁶, בַרְקָן, חַרְצָן*, חַשְמָן*, נַעֲמָן* (נַעֲמָנִים, ישעיה י"ז י'); בהוראת שם מפשט: אַבְדָן; בתור שמות פרטיים: עַלְוָן, זַעֲוָן (בר' ל“ו כ”ג, כ"ז); – יצירה נקבית: אַלְמָנָה? ב) קִטְלָן: כִּבְשָׁן; בתור ש“פ: יִתְרָן; – מן ל”ה: שִׁרְיָן, בִּנְיָן, עִנְיָן, קִנְיָן. ג) קָטְלָן, קֻטְלָן ( ͮ קֻטְלָאן²²⁷): קָרְבָּן (גם: קֻרְבָּן), דָּרְבָן, שֻׁלְחָן; בהוראה מָפשטת: אָבְדָן; בתור ש"פ: אָרְנָן. בגדר זה יכָּנסו גם שני שמות, שנבנו מתמונות נקביות: נְחֻשְׁתָּן, לִוְיָתָן.

ב) שמות שסיומם – “וֹן”²²⁸ ( ͮ ֿֿאן²²⁹). א) קַטְלוֹן: אַגְמוֹן, אַרְמוֹן, עַרְמוֹן, פַּעֲמוֹן, שַׁלְמֹן* (שַׁלְמֹנִים, ישעיה א' כ"ג), אַחֲרוֹן, תַּחְתּוֹן; בתור ש“פ: אַהֲרֹן; – מן ע”ו: זֵידוֹן (ת' זַיְדוֹן); – מן הכפולים: חַלּוֹן, אַלּוֹן; ע“ד השלמים: חַצֲצֹן (שם מקום, בר' י"ד ז'). ב) קִטְלוֹן: יִתְרוֹן, כִּשְׁרוֹן, פִּתְרוֹן, חֶשְׁבּוֹן (סגול מסבת הגרונית), חֶסְרון; בתור ש”פ: שִׁמְעוֹן; – מן ל“ה: אֶבְיוֹן, רִפְיוֹן, שִׁרְיוֹן²³⁰, עֶלְיוֹן; – מן ע”ו: קִיצוֹן, תִּיכוֹן, כּידוֹן; בתור ש“פ: דִּישׁוֹן ‏– מן הכפולים: רִמּוֹן, סִלּוֹן. ג) קְטָלוֹן, קִטָּלוֹן (התהי“ס לשניהם: קַטַלָאן²³¹: רְעָבוֹן, פְּרָזוֹן; לְבָנוֹן (ש"פ); בִּטָּחוֹן, זִכָּרוֹן, צִמָּאוֹן; בע' גרונית: דֵּרָאוֹן; – מן ל”ה: חָזוֹן (נתכוֵּץ מן חַזַיָאן), רָצוֹן, הָמוֹן; ע“ד השלמים: חִזָּיוֹן, כִּלָּיִוֹן; בע' גרונית: הֵרָיון; – מן ע”ו: שָׂשוֹן (ת' שַׂיָשוֹן), לָצון. ד) קַטָּלוֹן: רק שַׁבָּתוֹן, ובתור ש”פ: אַיָּלוֹן. ה) קְטִילוֹן: יְשִׁימוֹן, שְׁפִיפוֹן.

הערות. באחד השמות מן הטפוס קַטַלָאן נשמר הפהי"ס השני והל' באה דגושה (לקיום התנהי"ס):‏ אֲבַדּוֹן. – במלים עֲקַלָּתוֹן, פִּרְעָתוֹן (ש"פ) נספח הסיום ֿוֹן אל הצורה הנקבית. במקרים מעַטים אחרים הוא נמִצא

בתמונות, שיש בהן אותֿשמוש מוקדמת: מַשָּׁאוֹן (משלי כ“ו כ”ו), מַחְלוֹן (שם איש), אַשְׁקְלוֹן (שם עיר). – משרשים מרֻבעים שיָּך לכאן השם פַּרְשְׁדֹן* (שופטים ג' כ"ב). – בשמות אחדים נמצא “ון” בהוראת ההקטנה²³², כמו אִישׁוֹן (ע"ש האיש הקטן הנראה בו), שַׂהֲרֹן* (= סהר קטן), שִׁמְשׁוֹן? (ש"פ, שהוראתו אולי שמש קטן).

ג) שמות שסיומם הקדום ֿן: צִפֹּרֶן (ת' צִפֹּרְן), כְּנַעַן (ת' כְּנַעְןְ*²³³).

הערה. בסיום מיֻחד במינו ‏בא השם גַּרְזֶן²³⁴ (אם נניח, שהנו"ן שבו היא שמושית²³⁵.

דוגמאות ‏ מן המשנה. א) בסיום ֿן, על הרֹב בהוראת פועל מתמיד בפעולתו (כמו קַטָּל במקרא): גַּזְלָן, דַּרְשָׁן (סוטה ט' ט"ו), שַׁקְדָּן (שם שם), רַצְחָן (נ"א: רוֹצְחָן, שם משנה' ט'), עַבְדָּן (בורסקי, שבת א' ח'), קַפְדָּן, רַצְעָן; לִפְתָּן (מי שראשו דומה ללפת, בכורות ז' א'), מַקַּבָּן (שראשו דומה למקבת, שם שם); משרש מרֻבע: עַקְרַבָּן (ירק, שעליו דומים לעקרב, עירובין ב' ו'); – מן ל“ה: מִנְיָן. ב) בסיום ֿוֹן, ישַׁמש ביחוד ליצירת מפשטים (כמו במקרא): נִצָּחוֹן, גֵּרָעוֹן, פֵּרָקוֹן (שחרור, כתובות ד' ד'); – מן ל”ה: נִסָּיוֹן, פִּשָּׂיוֹן (גם: פִּסָּיוֹן, נגעים א' ג‘, ה’); רְאָיוֹן (פאה א' א); – מן ע"ו: קִיצוֹן (מה ששיָּך אל הקַיִץ = זאממערליך, שביעית ה' ד'). – גם בהוראת ההקטנה נמצאים שמות אחדים: חֲבִיּוֹן (חבית קטנה, כלים ב' ב'), נִיקוֹן (רמח קטן, שם י"א ח').

יצירת שמות בנו“ן מאֻחרת היא אחת מאותן הסגֻלות בלשוננו, שנשארו חיות‏ ופוריות ‏ נם בתקופות ‏ שאחרי המשנה (בתלמוד ‏ובספרות ימה"ב). הדברים האלה אמורים לא רק בתמונת “קַטְלָן” (או “קוֹטְלָן”) בהוראת “קַטָּל”, שקבלה כבר בלשון המשנה אופי של צורה דקדוקית קבועה וחוקית (ר"ל צורה, שאפשר לבנותה בלי הגבלה מכל שרש), אלא גם בתמונות אחרות מן הסוג הנדון. דוגמאות: א) קַטְלָן (קוֹטְלָן): אַרְכָּן, קַצְרָן, רַגְזָן, ⁰חַטְפָּן (רש“י בר' מ”ט כ"ז), עוֹקְמָן (שיר פכ"ד), כּוֹשְׁפָן (ירו' רה“ש ספ”ג). ב) בסיום ֿוֹן: קִצָפוֹן (ויק“ר פל”ב, רש“י זבחים ק”א ע“א, גם ב”ס ל' כ"ה), ⁰רגשון (בן אשר), ⁰שטפון (יהודה אבן תיבון בתרגומו לחו“ה,‏ שער הבחינה פ”ג), ⁰צִנָּמוֹן (קליר, הושענא “אֲדָמָה מֵאֶרֶר”). – מן ל”ה: ⁰שִׁוְיוֹן (ר' מנחם בן סרוק), ⁰דִּוָּיוֹן, ⁰רִצָּיוֹן (בפיוט “מַלְאָכֵי רַחֲמִים”).

הערה. בגוגע לתמונת “קוטלן”, ‏הבאה בספרות התלמודית והמדרשית לרֹב ת' “קַטְלָן”, קשה להכריע בבֵרור, אם הו' שבה הוא חולם גדול של הבינוני פועל, באופן שזהו משקל חדש (שאין לו דוגמה במקרא), או היא מתָארת את הק“ח²³⁶ של התמונה המקראית קָטְלָן (קרבן וכו'), שקִבלה כאן לפי”ז הוראה חדשה (הוראת קַטָּל²³⁷).

 

§ 55 מַחְלָקָה עֶשְׂרִים וְאַחַת.    🔗

שֵׁמוֹת בְּיוֹ"ד מְאֻחֶרֶת.

א) בסיום ֿי: גוֹבַי, כִּילַי; בתור שמות פרטיים: בַּרְזִלַּי, בִּלְגַּי, חֶלְדַּי. – לפי מוצאם שיָּכים לכאן גם לִבְנֶה (בערבית: לֻבּנַי), אִשֶּׁה (ת' אִשַּׁי).

ב) בסיום ֿי, כמעט רק “שמותֿהַיַּחַס''²³⁸: צִידוֹנִי, קָרְחִי, כְּנַעֲנִי, חִתִּי, עִבְרִי, יְמָנִי, אֱוִילִי, נָכְרִי, רַגְלִי, פְּנִימִי, עִתִּי. עד”ז שקולים גם המספרים הסדוריים: שֵׁנִי, שְׁלִישִׁי וכו'.

נקביים: עִבְרִית, עִבְרִיָּה, מוֹאָבִית, מוֹאֲבִיָּה,

נָכְרִיָּה; שְׁלִישִׁית, שְׁלִישִׁיָּה. – בגדר זה אפשר להכניס גם את שמות העצם בסיום ֿית מעין רֵאשִׁית, שְׁאֵרִית, הדומים אל שמותֿהיחס הנקביים דמיון חיצוני, אע"פ שהם ממוצא אחר לגמרי²³⁹.

הערה. מן שמותֿערים בה“א הנקבה יבָּנו שמותֿהיחס בשני אופנים: א) ע”ד הזכריים: כגון תִּמְנִי מן תִּמְנָה. ב) בסיום ֿתִי: עַַזָּתִי, מַעֲכָתִי. – שמותֿאנשים על ֿה יקבלו את הסיום ֿנִי או ֿי: שֵׁלָה – שֵׁלָנִי: בְּרִיעָה – בְּרִיעִי.

דוגמאות מן המשנה. א) שמות על ֿי (בכתיב של המשנה: ֿאי): עַרַאי (סוכה ‏ ב' ד'); בתור ש"פ: עַזָאי. ב) שמותֿיחס בסיום ֿי: גְּלִילִי, צְדוֹקִי, אֲסוּפִי, בְּדוּקִי, שְׁתוּקי, אֶמְצָעִי. – נקביים: לַחְמִיּוֹת (מביתֿ לחם, כלים ב' ב'), מִדְבָּרִיּוֹת. – מן “שָׁלשׁ”, “אַרְבַּע” נבנו השמות המלאכותיים “שְׁלשִׁית”, “רְבָעִי” (בת שלש, בן ארבע שנים, פרה א' א'). ג) שמות עצם בסיום ֿית: חַרְסִית (טיט, מע"ש ה' א'), יַבְלִית (מין עשב, כלים ג' ו'), עַרְבִּית, שַׁחְרִית, קִטְנִית.

בלשון ימי הבינים נתהוה חדוש חשוב ורבֿתועלת בנוגע ליצירת שמות מן הסוג הנדון, והוא: המנהג להשתמש ביו"דֿהיחס בלי הגבלה נם להוראת השיָּכות לאיזה דבר או גם מושג²⁴⁰, שעל ידו נתעשרה לשוננו עֹשר רב ונתרבה כשרוןֿהבּטוי שלה בשעור עצום. שמותֿיחס כאלה מיצירי התקופה ההיא הם, למשל: אֱלֹהִי, בְּשָׂרִי, גַּשְׁמִי, חָמְרִי, נִצְחִי, זְמַנִּי, טִבְעִי, עִיּוּנִי, לִמּוּדִי, מַעֲשִׂי, שִׁמּוּשִׁי, מְלָאכוּתִי, מִקְרִי, חֶלְקֵי, ‏ מוּסָרִי, חוּקִּי, ‏מִנְיָנִי, עַצְמִי, דִּמְיוֹנִי, נְבוּאִי, מוּשָּׂגִי, מַחֲשָׁבִי, שִׂכְלִי, תּוֹרִי,

חִיּוּבִי, שְׁלִילִי, מְצִיאוּתִי.²⁴¹

 

§ 56 מַחְלְקָה עֶשְׂרִים וּשְׁתַּיִם.    🔗

שֵׁמוֹת בְּסִיוּמֵיֿהַשִּׁמּוּשׁ ‏ ֿנִי, ֿוֹנִי²⁴².

א) שמות שסיומם ֿנִי: נַחֲמָנִי (ש"פ נחמ' ז' ז'). – נקביים: רַחֲמָנִית*, בִּירָנִית*²⁴³

ב) שמות על ֿוֹנִי: קַדְמוֹנִי, אַדְמוֹנִי, צִפְעוֹנִי, יִדְעֹנִי (= יִדְעוֹנִי). – נקביים: רִאשֹׁנִית (יר' כ"ה א'), וברבוי: קַדְמֹנִיּוֹת.

דוגמאות מעברית מאֻחרת: קַרְתָּנִי (בן כפר: דמאי ו' ד'), חַנְוָנִי, שֻׁלְחָני (ב"מ ב' ד'); בֵּינוֹנִי; ⁰תּוֹרָנִי, ⁰גּוּפָנִי, ⁰רוּחָנִי.

 

§ 57 מַחְלְקָה עֶשְׂרִים וְשָׁלש.    🔗

שֵׁמוֹת בְּתָ"ו מְאֻחֶרֶת (וּת, וֹת)

בסיומיֿ-השמוש הנדונים כאן משתמשת הלשון כמעט רק ליצירת שמות מָפשטים, שהיא גוזרת אותם על הרב משמות אחרים ועל המעט גם מן השֹּׁרש גופו.

א) שמות בסיום ֿוּת. א) ממשקלים סגוליים: עַבְדוּת, יַלְדוּת, פַּחֲזוּת, שַׁחֲרוּת (מן עֶבֶד, יֶלֶד, פַּחַז, שַׁחַר); קַדְרוּת, הַלְמוּת²⁴⁴; שִׁפְלוּת (מן שֵׁפֶל²⁴⁵, קהלת י' ו'); חָפְשוּת (לפי ה“כתיב” בדה“ב כ”ו כ"א). ב) ממשקלים שרשיים אחרים: כְּבֵדוּת, אֱיָלוּת, כְּסִילוּת, הֲרִיסוּת, כְּרִיתוּת, יְדִידוּת. ג) מתמונות דגושות: עִקְּשׁוּת, חַלָּמוּת, פַּלָּצוּת. ד) ממשקלים בעלי יסוד שרשי שנוי: חַכְלִלוּת (משלי כ“ג כ”ט). ה) משמות נרחבים: מִסְכֵּנוּת, מַלְאֲכוּתֿ (בנסמך), אַלְמְנוּת, אַכְזְרִיּוּת.

ב) שמות בסיום ֿוֹת: חָכְמוֹת²⁴⁶, הוֹלֵלוֹת (קהלת א' י"ז), רוֹמֲמוֹת (תהלים קמ"ט ו').

הרבה יותר מאשר בלשון המקרא שכיח השמוש בסיום “ֿוּת” ליצירת מָפשטים בעברית מאֻחרת. זה נוגע ביחוד ללשון ימי הבינים, שבה נתפשט השמוש הזה בשעור עצום כ“כ, עד שנדחו מפניו לבסוף כמעט כל אמצעיֿהיצירה האחרים²⁴⁷, שהלשון הקדומה השתמשה בהם לתכלית הנ”ל²⁴⁸.

דוגמאות מן המשנה. א) משמות שרשיים: אֲרִיסוּת, אֲנִינוּת, גְּמִילוּת, פְּרִישׁוּת, עֲשִׁירוּת, זְרִיזוּת, מְשִיחוּת (הוריות ‏ ג' א'), קַטְנוּת (סוטה ט' ט"ו). ב) משמות נרחבים: קַבְּלָנוּת, פֻּרְעָנוּת, רַבָּנוּת; אַחֲרָיוּת.

דוגמאות מן התלמוד וימה"ב: אַדְנוּת, כְּשֵׁרוּת, חֲנִינוּת‏ (ברכות ט“ז ע”ב), זָרוּת (ירו' ערלה ספ"ב), ⁰בַּהֲמוּת, ⁰יַנְקוּת (אִבְּן תיבון בחו"ה, שער חשבון הנפש), ⁰פְּחִיתוּת, ⁰מְצִיאוּת, ⁰שַׁחוּת (חו"ה, שער הכניעה).

 

§ 58 מַחְלְקָה עֶשְׂרִים וְאַרְבַּע.    🔗

שֵׁמוֹת בּוֹדְדִים.

בגדר מחלקה זו יכֶּנסו שמות אחדים בעלי שרש קצר (שניי) ובודד, יצירי תקופה שֵׁמית קדומה²⁴⁹.

א) שמות, שתנועתם היסודית היתה פתח: מֵי* (כלול ב“מים”), דָּם, יָד, זַן (בקיום הפהי"ס), פֶּה ( ͮ פֵּי) שֶׂה ( ͮ שֵׂי), שַׁי.

ב) שמות, שתנועתם היסודית חירק: עֵץ, שֵׁם, אֵת (ברבוי: אֵתִים, ש“א י”ג כ"א), יֵשׁ²⁵⁰, רֵחַ* (כלול ב“רֵחַיִם”).

ג) נקביים מן הסוג הנ"ל (באות א' וב'): בַּת, אָמָה, שָׂפָה, שָׁנָה, פֵּאָה, מַאָה, *רֵאָה; סְאָה²⁵¹, ואולי גם רֶפֶת, זָרָת, קֶסֶת²⁵².

ד) שמות שניים. המשתלשים בנטיָתם ע"י תנועתֿסיום: אָב, אָח, חָם (אֲבִיֿ וכו', אָבִיךָ, אָחִיו, חָמִיהָ). – נקביים: אָחוֹת, חָמוֹת*²⁵³.

הערה. בשמות אחדים, הנמצאים רק בעברית, קשה לברר אם שיָּכִים הם לכאן או לא. שמות כאלה הם, למשל: זָג, וָו, תָּא, פַּךְ, דַּד, דַּי.

 

נְטִיַּת הַשֵּׁמוֹת (§ 59–77).    🔗

 

§ 59 הַמִּין.    🔗

א) מספר המינים בעברית הוא שנים: זכר ונקבה. למין דברי (Neutrum) אין תמונות מיֻחדות, זולתי כנויֿהשאלה “מַה”.

ב) בנִגוד אל השמות ממין זכר, שלא נסתמנו בסמןֿהמין, ספחה הלשון אל רֹב השמות הנקביים סיומים מיֻחדים, להורות על מינם. סיומים כאלה הם: א) ֿה²⁵⁴ ( ͮ ֿת) כגון נַעֲרָה, בְּתוּלָה, אִשָּׁה, פָּרָה, גִּבְעָה, נְקָמָה, בְּרָכָה, אַהֲבָה. ב) ֿת (ע“ד התהי”ס): אֲחֻזַּּת (בר' כ“ו כ”ו), שִׁפְעַת (מ“ב ט' י”ז), פּוּגַת (איכה ב' י"ח). ג) ֿת: זִמְרָת (שמות ט"ו ב'), נַחֲלָת (תהלים ט"ז ה'), עֶזְרָת (שם ס' י"ג), שְׁנָת (שם קל"ב ד'). ד) ֿת: תִּפְאֶרֶת, אוֹהֶבֶת. ה) ֿת (בלי תנועתֿסיום): עִבְרִית, מוֹאָבִית. ו) ֿוֹת ( ͮ ֿאתּ): אָחוֹת, חָמוֹת²⁵⁵.

הערה. נקביים אחדים באו במקרא בסיום הארמי ֿא: זָרָא (במד' י"א כ'), חָנָּא (ישעיה י“ט י”ז), מַטָּרָא (איכה ג' י"ב).

ג) השמות, שאינם מסֻמנים בסיומים הנ"ל, הם ברגיל ממין זכרי זולת אלה שהם נקבה:

א) שמות הנקבות בבעלי חיים: אֵם, פִּילֶגֶשׁ, שֵׁגָל, רָחֵל, אָתוֹן.

ב) שמות הארצות והערים: עִיר, אֶרֶץ, בָּבֶל, צִיּוֹן, חֶבְרוֹן.

ג) שמות האברים הזוגיים²⁵⁶: יָד, רֶגֶל, עַיִן, קֶרֶן.

ד) ישנם שמות, הבאים פעמים בל“ז ופעמים בל”נ (“ממין משֻתף”), כגון אֵשׁ²⁵⁷, שֶׁמֶשׁ²⁵⁸, רוּחַ²⁵⁹, מַחֲנֶה²⁶⁰.

ה) אחדים מן השמות הזכריים (במובן הצורתי), שיש להם גם הוראה מָשאלת, מקבלים בבואם בהוראה זו צורה נקבית: מֵצַח – מִצְחָה (“מִצְחַת נחשֶׁת”, ש“א י”ז ו'); כָּתֵף – כְּתֵפָה* (כלול ב“כְתֵפוֹת”, שמות כ"ח ז'); יָרֵךְ – יַרְכָה* (“וְיַרְכָתוֹ עַל צִידֹן”, בר' מ''ט י"ג²⁶¹).

ו) קצת השמות שִׁנו בלשון המשנה את מינם ונהפכו מזכר לנקבה ולהפך, כגון שָׂדֶה²⁶², כָּבֵד²⁶³, קֵן²⁶⁴ (במקרא ז' ובמשנה נ')²⁶⁵; כּוֹס, גָּדֵר²⁶⁶ (במקרא נ' ובמשנה ז'). שמות אחרים באו במקרא בצורה זכָרית (בלי הסיומים הנ"ל) ובמשנה בצורה נקבית (או: גם בצורה נקבית) ולהפך: *חוֹבָה (חוֹב), *צִלָּה (צֵל); *גּוּף (גּוּפָה).

 

§ 60 הָרִבּוּי.    🔗

א) השם יוכל לבוא בשלשה אופנים: יחיד: רבוי (רבים) ורבוי זוגי.

ב) סמן הרבוי לזכרים במקרא הוא ברגיל ֿים²⁶⁷ (במקומות מעטים: – ין²⁶⁸), כגון נַעַר, נְעָרִים, גֶּבֶר, גְּבָרִים, ולנקבות – וֹת ( ͮ ֿאתּ): בְּתוּלָה – בְּתוּלות, זְקֵנָה – זְקֵנוֹת. הנקביים בסיום ֿית מתרבים על ֿיוֹת: מוֹאָבִית –

מוֹאֲבִיּוֹת. השמות על ֿוּת יקבלו ברבוי את הסיום ֿיּוֹת (בעברית מאֻחרת גם ֿיּוֹת): מַלְכוּת – מַלְכֻיּוֹת (דניאל ח' כ''ב).

השמית הקדומה יצרה את רבוייה בשלשה דרכים: א) ע“י סיומים מיֻחדים.‏ דרך זו היא הרגילה בכנענית ‏ (עברית,‏ פיניקית,‏ מואבית)‏ ובארמית. ב) ע”י השָׁנות המלה.‏ המנהג הפרימיטיבי הזה בטל לגמרי בעברית (וגם ברֹב השפות השמיות האחרות), ורק זֵכר קלוש נשאר ממנו במלת “פִּיפִיּוֹת” (ת' פִּיּוֹת) ובתמונת הסמיכות של מַיִם ( ͮ מֵי): מֵימֵיֿ; ג) ע"י שנויי תנועות בגוף המלה. גם אמצעֿיצירה זה לא יכול להשתָּרש בעברית²⁶⁹, שהשתמשה בו רק במקרים בודדים‏ ורק ליצירת שמות‏ קבוץ, כמו עֶבֶד – עֲבֻדָּה²⁷⁰ (= דיענערשאפֿט, בר' כ“ו י”ד), זָכָר – זְכוּר²⁷¹* (כלל הזכרים²⁷², שמות כ“ג י”ז).

ג) ישנם זכריים, המקבלים ברבוי סיום נקבי. שמות כאלה הם, למשל: אָב, אוֹב, אוֹצָר, אַרְמוֹן, אֶשְׁכּוֹל, בּוֹר, גּוֹרָל, חֲלוֹם,

כִּסֵּא, לוּחַ, לַיִל, מִזְבֵּחַ, (מִזְבְּחוֹת), לֵב, מִזְלָג*, מַזָּל, מָקוֹם, מַקֵּל, נֵר, עוֹר, צָבָא (צְבָאוֹת), צוֹם, קִיר, קוֹל, רְחוֹב,

שֻׁלְחָן, שֵׁם, שׁוֹפָר. ולהפך נמצאים גם שמות נקבות, המתרבים ע"ד הזכריים, כגון אֶבֶן, בֵּיצָה, גַּחֶלֶת (גֶּחָלִים), גֶּפֶן, דְּבֵלָה, דְּבוֹרָה, חִטָּה, יוֹנָה, לְבֵנָה, מִלָּה, נְמָלָה, סְאָה, (סְאִים),

פִּילֶגֶשׁ, רָחֵל, שְׂעוֹרָה. – שמות רבים באים בשני הסיומים בלי הבדל משמעי, כגון מן הזכריים: אֲרִי (אֲרָיִים, אֲרָיוֹת), דּוֹר, הֵיכָל, יְסוֹד, יַעַר, מָאוֹר, מוֹסֵר, מַכְאוֹב, עָב, שָׁבוּעַ, ומן הנקביים: אֲלֻמָּה, אֲשֵׁרָה, נַעַל, עֶצֶם.

ד) מלבד את מספרֿהרבים אוהב העברי לתָאר בסמניֿהרבוי: א) התפשטות מקומית: שָמַיִם, מְרוֹמִים,‏ מַיִם, יַמִּים²⁷³, פָּנִים (הונח בראשונה לפניֿ המים או הארץ). ב) מושגים מָפשטים, ביחוד זמניים: חַיִּים, נְעוּרִים, עֲלוּמִים, זְקוּנִים, אבל גם: נִחוּמִים, סַנְוֵרִים, עִוְעִים, שִׁמּוּרִים. ג) אלהות ואדנות: אֱלֹהִים, אֲדוֹנִים, בְּעָלִים (גם ליחיד)

ה) קצת השמות ימָצאו רק ברבוי: מְתִים (אנשים), נְעוּרִים, פָּנִים, שָׁמַיִם; שמות אחרים משמשים רק בל"י: אָדָם, צֹאן, טַף.

ו) הרבוי במשנה. סמן הרבים במשנה הוא גם ֿים גם ֿין (הראשון כמעט רק במלים מקראיות). – שמות רבים. הנמצאים במקרא רק בל"י, יבואו בלשון המשנה גם ברבוי, כמו סֹלֶת, סְלָתוֹת (מיניֿסלת), קֶמַח, קְמָחִים, פְּרִי, פֵּרוֹת, בְּרִית, בְּרִיתוֹת, דֶּשֶׁא, דְּשָׁאִים, עֵרֶךְ, עֲרָכִין, יַיִן, יֵינוֹת, שֶׁקֶץ, שְׁקָצִים. – שמות אחדים, שיש להם במקרא רבוי זכרי, מתרבים במשנה על ֿוֹת (או: גם על ֿוֹת), כגון: גּוֹזָלִים – *גּוֹזָלוֹת, רְחֵלִים – *רְחֵלוָת (גם: רִחֵלִים); ולהפך: עֲשָׂבוֹת*²⁷⁴ – *עֲשָׂבִים. – סיוםֿהרבוי ֿיּוֹת, הבא במקרא בשמות, הגומרים בהברת ֿית (ֿיָּה), מצוי במשנה לפעמים גם בשמות אחרים: אוֹת – אוֹתִיּוֹת, פָּרָשָׁה – פָּּרָשִׁיּוֹת. – השמות על ֿוּת יתרבו בלשון המשנה גם על ֿיּוֹת (במקרא רק ֿיּוֹת: מַלְכֻיּוֹת): חָנוּת – חֲנִיּוֹת, אֻמָּנוּת – אֻמָּנִיּוֹת.

 

§ 61 הַרִבּוּי הַזּוּגִי.    🔗

א) סמן הרבוי הזוגי הוא תמיד ֿֿיִם: יָד, יָדַ֫יִם; אֹזֶן, אָזְנַ֫יִם.

ב) התמונה הזוגית תבָּנה ברגיל מן התהי''ס של היחיד²⁷⁵, עד כמה שזה אינו מתנגד לחוקי שנוייֿהתנועות (§ 7): קֶרֶן ( ͮ קַרְןְ) – קַרְנַיִם (קַרְןְ + ֿיִם), רֶגֶל – רַגְלַיִם, עַיִן – עֵינַיִם; כָּנָף ( ͮ כַּנַפּ) – כְּנָפַיִם (כאן נתקצרה בהכרח התנועה הראשונה לשוא בהברה השנית שלפני הנגינה, בעוד שהפהי"ס השני נמשך לקמץ מסבת הנגינה התכופה אחריו). – גם הרבוי הזוגי של הנקביים יסָּפח ברֹב המקרים אל התהי"ס של היחידה²⁷⁶ (ההגבלה הנ"ל תחול כמובן גם כאן), כגון רִקְמָה (מן הטפוס קִטְלַתּ) – רִקְמָתַיִם (– ͮ רִקְמַת + ֿיִם, אלא שהפתח היסודי נמשך לקמץ בהברה שלפני הנגינה); נְחֹשֶׁת ( ͮ נַחֻשְׁתְּ) – נְחֻשְׁתַּיִם (הפהי"ס נתקצר לשוא כמשפט); שָׂפָה ( ͮ שַׁפַּּתּ) – שְׁפָתַיִם (שתי התנועות הראשונות נשתנו בהכרח כמו ב“כְּנָפַיִם”).

ג) הרבוי הזוגי יוכל להורות: א) על זוג טבעי: יָדַיִם, רַגְלַיִם, קַרְנַיִם; ב) על זוג מלאכותי, כגון מֶלְקָחַיִם, מאזְנַיִם; ג) על זוג מקרי, כמו יוֹמַיִם, שְׁנָתַיִם, מָאתַיִם, פַּעֲמַיִם, סָאתַיִם, כִּכְּרַיִם, אַמָּתַיִם. במקרה אחד בא הרבוי הזוגי באופן זר בהוראת שם מפשט: עֲצַלְתַּיִם.

המלים מַיִם, שָׁמַיִם, שיש להן לכאורה צורה זוגית, הן באמת רק רבויים פשוטים מן ͮ מַי, ͮ שַׁמַי (ובא מים ת' מַיִים וכו' כמו‏ לְוִיִּם ת' לְוִיִּים), אלא שבמשך הזמן נשכחה תכונתם הרבויית (בגלל סיומם, הדומה במקרה אל סיוםֿהזוגי) ונחשבו לזוגיים גמורים ‏(ולפיכך באה נגינתם מלעיל ע"ד הזוגיים).

ד) הרבוי הזוגי העברי נוהג רק בשמותֿעצם ובשמותֿמספר (שְׁנַיִם, מָאתַים), אך לא בשמותֿתאר²⁷⁷, ולכן בהצטרף שם תאר אל שם זוגי, הוא מקבל את הרבוי הפשוט: יָדַיִם רָפוֹת, בִּרְכַּיִם כּוֹשְׁלוֹת.

ה) שמות האברים הכפולים. שהלשון משתמשת בהם לפעמים להוראה מָשאלת, מקבלים ברבויָם את סמןֿהרבוי הפשוט (ברֹב המקרים הואֿוֹת): יָדַיִם, אבל: יָדוֹת (חלקים או זרועות הכסא); קַרְנַיִם – קְרָנוֹת (“קַרְנוֹת הַמִּזְבֵּחַ”); עֵינַיִם – עֲיָנוֹת (מַעֲיָנוֹת); רַגְלַיִם – רְגָלִים (= פעמים: “שָׁלשׁ רְגָלִים”).

ו) שמות הזוגות הטבעיים והמלאכותיים שומרים את צורתם הזוגית גם כשמספרם הוא יותר משנים: שֵׁשׁ כְּנָפַיִם, אַרְבַּע רַגְלַיִם, חֲמֵשׁ מְצִלְתַּיִם.

ז) היצירות החדשות בעברית מאֻחרת (משנה ותלמוד²⁷⁸), השיָכות לכאן, הן ברֻבן שמות בהוראת הזוג המקרי, כמו קַבַּיִם, טִפְחַיִם, כּוֹרַיִם (= שני כורים, אהלות ח' א‘, ג’), אֶצְבָּעַיִם. – ע"מ מִשְׁפְּתַיִם (בר' מ“ט י”ד) בא שם הזוג המלאכותי מִסְפְּרַיִם.

 

§ 62 נִפְרָד וִנסְמָךְ.    🔗

א) מצד היַּחס הקניָני של העצם המתֹאר בו יוכל השם להורות: א) על עצם עומד ברשות עצמו. שם עצם שכזה יבוא במאמר בפני עצמו ויקָּרא שֵׁם נִפְרָד, כמו וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ, וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת הָאוֹר. ב) על עצם, העומד ביחסֿהשׁיָּכוּת אל עצם זולתו. את היחס הזה יביע העברי ע"י הסמיכו את שם העצםֿהקנין אל שם העצםֿהקונה, כגון פְּרִי עֵץ, דְּגַת הַיָּם. בצֵרופים כאלה יקָּרא השם הראשון נִסְמָך, השני – סומך והיחס שבין שני השמות – יַחַס הַסְּמִיכוּת²⁷⁹ (או “סמיכות” סתם).

ב) לרגלי הסמיכות יבואו לרֹב שנויים עקריים בצורת השם הראשון. השנויים האלה הם כמעט בכל המקרים קִצורים בגוף המלה, שסבתם היא: השאיפה הטבעית של הדובר לבטא את השם הנסמך בחטיפה ובהטעמה רפה, מהיותו ממהר לקַשרו אל סומכו התכוף אחריו. ברֹב המקרים נוגעים השנויים האלה רק

לנִקוד המלה (הכללים יתבארו בפרטות בסעיפים הבאים); אולם יש אשר תגרום הסמיכות שנוי גם באותיות גופן. בענין זה יש לשים לב אל שני הכללים הקבועים האלה:

א) הרבוי הזכרי והזוגי יקבלו בסמיכות את הסיום ֿי: רָאשִׁים – רָאשֵׁי הֶהָרִים; עֵינַיֶם – עֵינֵי שְׁנֵיהֶם.

ב) הנקביים על ֿה ימירו בסמיכות עפ"י הרגיל את סיומם זה בהברת ֿת (ע“ד התהי”ס): שִׁפְחָה – שִׁפְחַת רָחֵל; מַלְכָּה – מַלְכַּת שְׁבָא.

 

§ 63 הַיְחָסִים.    🔗

המנהג לסמן את היחסים (Kasus) השונים של השמות ע"י הברותֿסיום מיֻחדות, הנוהג בלשונות הקלסיות האינדוגרמניות, היה מצוי גם בשמית הקדומה²⁸⁰, שׁיִחדה לצרך זה את שלש תנועותיה הקצרות, והיינו: ֿ ליחס הישר (Nominativ), ֿ ליחסֿהקנין (Genitiv), ֿ ליחסֿהפעול (Akkusativ)²⁸¹. מן הסמנים האלה נשמר בעברית רק האחרון²⁸², והיינו בהברת ֿֿה²⁸³, הנספחת לסוף שמותֿמקומות, שבה עונה הלשון ברגיל על שאלת לְאָן²⁸⁴ (“ה”א המגמה"), כגון אַשּׁוּרָה, בָּבֶלָה, צָפוֹנָה. כל יתר היחָסים יתבארו בעברית באופנים הללו:

א) יחס הישר. יחס זה לא יגרום שום שנוי בשם, אלא הוא מתבאר לפי הענין, כגון וַיַּעֲשֹׂ אֱלֹהִים אֶת הָרָקִיעַ, וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם.

ב) יחס הקנין. היחס הזה יֻכר לרֹב ע“י השנויים החלים בשם הראשון (הנסמך), כמו נְשִׂיאֿהָאָרֶץ; אך השם השני יבוא עפ”י הרגיל בלי סמן מיֻחד, ורק לפעמים מעַטות הוא מתֹאר ע“י ל’ֿהיחס או ע”י הבטוי אֲשֶׁר לְ(שֶׁלְ), כגון הַצּוֹפִים לְשָׁאוּל, בֵּן לְיִשַׁי, הַצֹּאן אֲשֶׁר לְאָבִיהָ, מִטָּתוֹ שֶׁלִּשְׁלֹמֹה (ת' צופֵי שָׁאוּל, בֶּן יִשַׁי וכו'). – בעברית מאֻחרת תשמש להוראת היחס הזה לרֹב מלת “שֶׁל”: שֵׁנָה שֶׁל שַׁחְרִית, יַיִן שֶׁל צָהֳרָיִם, כּוֹס שֶׁל בְּרָכָה.

ג) יחס שאליו (Dativ). סמן היחס הזה הוא “אֶל” או “ל”: אֶל הַכֹּהֵן, לַמֶּלֶךְ.

ד) יחס הפעול. השם העומד ביחס זה סמנו ברגיל “אֶת”²⁸⁵, אם הוא מוגבל בה“א הידיעה או גם ב”כנויים" (להלן § 64), כגון וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם, אֶתֿקַשְׁתִּי נָתַתִּי בֶּעָנָן; אולם כשהוא בא בלי הגבלה, אזי יתבאר יחסו רק מתוך הענין, כמו וַתּוֹצֵא הָאָרֶץ דֶּשֶׁא, וַיִּטַּע ד' אֱלֹהִים גַּן (דֶּשֶׁא, גַּן ביחסֿהפעול).

ה) יחס הקריאה (Vokativ). להוראת היחס הזה תשמש לפעמים ה"א הידיעה, כגון הוֹשִׁיעָה הַמֶּלֶךְ, הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם, שִׁמְעוּ זֹאת הַזְּקֵנִים, ובלשון המשנה: אָנָּא הַשֵּׁם (יומא ו' ב'), מוֹסֵר אֲנִי לָכֶם… הַדַּיָנִים (שביעית י' ד'); אך לפעמים הוא בא בלי כל סמן מיֻחָד: שִׁמְעוּ שָׁמַיִם, חֲגוֹר חַרְבְּךָ… גִּבּוֹר, הָקִיצוּ שִׁכּוֹרִים, קִרְבוּ גוֹיִם.

 

§ 63 כִּנּוּיֵי הַשֵּׁם.    🔗

אם הסומך כבר נזכר ונודע בדבור, באופן שאיננו מתֹאר עוד בשמו, אלא באחד מכנוייֿהקנין (לעיל § 30), אזי לא יבוא בעברית מקראית²⁸⁶ כמלה בפני עצמה (כמו בדוגמאות ל“סמיכות” המובאות לעיל § 62: פְּרִיֿעֵץ, דְּגַתֿהַיָּם), אלא יסָּפח בתור כנויֿגוף מצֹרף (§ 28) לסוף שם הנסמך, כגון אָחִי, קוֹלְךָ, מְלַאכְתּוֹ. הסיומים האלה נקראים כִּנּוּיֵי הַשֵּׁם²⁸⁷. – ואלה הם כנוייֿהשם לפרטיהם:

הערות.

הסיומים המָטעמים בעלי שני קונסוננטים ֿכֶם, ֿכֶן, הֶם, הֶן נקראים כנויים כבדים והנשארים – קלים. – הכנוים לשם היחיד, שבאו בלוח בלי תנועה מחַברת, יסָפחו ביחוד אל השמות אָב, אָח, חָם, פֶּה, המקבלים בסמיכות את הסיום ֿי (אֲבִי וכו'), ושנטיתם עם הכנויים היא: אָבי, אָבִיךָ, אָבִיךְ, אָבִיו (ֿהוּ), אָבִיהָ, אָחִי, אָחִיךָ וכו‘. אחדים מן הכנויים האלה ימָצאו גם זו“ז, אם גם רק לפעמים רחוקות, כגון פְּרִיהֶם (עמוס ט' י"ד), שְׁבִיכֶם (במד' ל“א י”ט), חֶלְבְּהֶן (ויקרא, ה' ט"ז), לִבְּהֶן (יחז' י“ג י”ז). – הכנוי ֿהוּ לנסתר יבוא כמעט רק בשמות מל”ה שסיומם ֿה: מִקְנֵהוּ, שָׂדֵהוּ, עָלֵהוּ, וזו"ז הוא נמצא רק במקומות בודדים: לְמִינֵהוּ, מֹטֵהוּ (נחום א' י"ג), אוֹרֵהוּ (איוב כ"ה ג'). – הכנוי ֿהָ לנסתרת מצוי רק בשמות על ֿה: מַרְאֶהָ (ויקרא י"ג ד'), עָלֶהָ (ישעיה א' ל'). – ֿה ת’ ֿוֹ ימצא ב“לֵחֹה” (דברים ל"ד ז'), הֲמוֹנֹה (יחז' ל“א י”ח²⁸⁸). –הכנוי למדברים נמצא גם בצורת ֿנוּ: קִימָנוּ (איוב כ"ב כ'), מוֹדַעְתָּנוּ (רות ג' ב'), וכן תמיד ב“כֻּלָּנוּ”. – ע"ד הארמית בא תַּגְמוּלוֹהִי (ת' תַּגְמוּלָיו, תהלים קט“ז י”ב).

 

§ 65 נְטִיַּת הַשֵּׁם וְסִבּוֹתֶיהָ: מַחְלְקוֹתֿהַנְּטִיָּה.    🔗

א) “נטית השם” קוראים לשנויים, המתהוים בהברתו האחרונה של השם, בזו שלפני האחרונה או גם בשתיהן²⁸⁹ לרגלי שלש הסבות האלה: סמיכות, רבוי (גם הזוגי בכלל), כנויים, ולפעמים (זה נוגע ביחוד

לשה"ת) תצטרף לזה עוד סבה רביעית: נקבה²⁹⁰.

ב) ביַחס אל נטיָתם יתחלקו השמות לשתי מחלקות רָאשׁיות: א) זכריים (ר"ל בלי סמניֿנקבה); ב) נקביים (באחד מסמניֿהנקבה, לעיל § 59). המחלקות האלה תתפרֵדנה ל“נטיות” שונות, ההולכות ומתבארות לקמן בסעיפים הבאים.

 

הַשֵּׁמוֹת הַזְּכָרִיִּים (§ 66–71).    🔗

§ 66 נְטִיָּה רִאשׁוֹנָה.

לנטיה זו שיכים כל השמות, שנסתעפו מתמונות יסודיות משלשות בנות הברה אחת (הסגוליים).

דוגמאות לסגוליים מן השלמים:

---

1. מן התמונות הרָאשיות של הכנויים הקלים והכבדים המובאות בלוח אפשר להקיש על נקלה על יתר התמונות;‏ למשל: דוגמת מַלְכִּי, מַלְכֵּךְ (הכנויים הקלים הראשונים ביחיד) יאָמר: מַלְכֵּךְ, מַלְכּוֹ, מַלְכָּהּ, מַלְכֵּנוּ, מַלְכָּם, מַלְכָּן ודוגמת מְלָכַי, מְלָכֶיךָ (הכנויים הקלים הראשונים ברבוי) – מְלָכַיִךְ, מְלָכָיו, מְלָכֶיהָ, מְלָכֵינוּ, וכן יִשָׁקל ע"ד מַלְכְּכֶם ‏(הכנוי הכבד הראשון ברבוי) – מַלְכְּכְֶן וע"ד מַלְכֵיכֶם – מַלְכֵיכֶן, מַלְכֵיהֶם, מַלְכֵיהֶן. החֹק הזה יחול – בדרך כלל – גם בכל יתר השמות.↩︎

2. בכל השמות שרְבויֶם הוא ֿֿים (ֿֿיִם) יבָּנו הכנויים הקלים של הרבוי (או הזוגי) מתמונתֿהנפרד (מְלָכִים, מְלָכַי וכו' וכן יָדַיִם, יָדַי וכו') והכבדים – מתמונתֿהנסמך. ‏(מַלְכֵיֿ מַלְכֵיֿהֶם וכו' יְדֵיֿ יְדֵיֿכֶם); אולם בשמות על ֿוֹת הולכים גם הקלים אחרי הנסמך (כגון נֶפֶשׁ, נְפָשׁוֹת, נַפְשׁוֹתֿ נַפְשׁוֹתַי וכו').↩︎

3. שם מקום.↩︎

הערות.

I. אל הדוגמאות א–ב. שמות רבים ממין זה (היינו מן הטפוס קַטְלְ) יבואו בהפסק בצורת קָטֶל (בהתגלות הפהי"ס, שנמשך לקמץ מסבת הנגינה), כגון אֶבֶן, גֶּבֶר, גֶּשֶׁם, נֶפֶשׁ, עֶבֶד (אָֽבֶן, גָּֽבֶר וכו'); בשמות אחרים אין ההפסק גורם שום שנוי, כמו מֶלֶךְ, נֶדֶר, עֶדֶן, צֶדֶק, תֶּבֶן. – בדוגמה א נשאר הפהי“ס בנטית היחיד (וכן ברבוי בכל מקום שלא נתקצר לשוא), בדוגמה ב הודק ‏ לחירק.‏ בשתי הדונמאות מתגלה בנטיה התמונה היסודית²⁹¹ (מַלְךְּ בהוספת ֿי = מַלְכִּי). על דרך א נוטים: גֶּפֶן, דֶּרֶךְ, טֶרֶף, יֶלֶד²⁹², כֶּבֶל, כֶּלֶב, כֶּסֶף, כֶּרֶם, נֶפֶשׁ (ברבוי נְפָשׁוֹת ופעם אחת גם נְפָשִׁים²⁹³), סֶרֶן, פֶּלֶג, צֶלֶם, צֶמֶר, קֶדֶם, קֶרֶס, קֶרֶשׁ, רֶגֶל, שֶׁלֶם, שֶׁמֶן, תֶּלֶם. ע”ד ב הולכים: בֶּגֶד²⁹⁴, בֶּדֶק, בֶּטֶן, בֶּרֶךְ, בֶּתֶר, גֶּרֶשׁ, גֶּשֶׁם, דֶּגֶל, דֶּשֶׁן, יֶקֶב, כֶּפֶל, מֶכֶר, מֶתֶג, נֶשֶׁר, פֶּגֶר, פֶּדֶר, פֶּלֶךְ, פֶּסֶל, פֶּרֶץ, פֶּרֶשׁ, צֶדֶק, צֶמֶד, קֶבֶר, קֶצֶב, קֶצֶף, קֶרֶב, קֶשֶׁר, רֶכֶב, רֶסֶן, רֶשֶׁף, שֶׁבֶר, שֶׁמֶשׁ, שֶׁקֶל²⁹⁵.

התמונות השׁיָּכות לכאן מבעלי פ“נ נוטות ברֻבן הגדול בפתח, כמו אֶבֶן, אֶדֶן, אֶלֶף, חֶסֶד, חֶרֶב, עֶבֶד (אַבְנִי וכו'), ורק בשמות אחדים ממין זה בא סגול ת' הפתח: הֶבֶל, חֶלֶד²⁹⁶ (הֶבְלִי, חֶלְדִּי וכו'). נטיה סגולית יש גם לשמות בודדים מן הבלתיֿגרוניים: נֶגֶד, נֶגְדִּי, נֶכֶד, נֶכְדִּי. מן קצף נמצא פעם אחת קֶצְפְּךָ (תהלים ל"ח ב'). – השמות השׁיָּכים לכאן מבעלי ל”ג, גם אלה, השקולים בעין פתוחה²⁹⁷,‏ נטיָתם כבלתיֿגרוניים, ויבָּדלו מהם רק בה“פ, הבא ת' השנ”ע כמשפט: זֶרַע, זַרְעֲךָ; זֶבַח, זִבְחֲכֶם; פֶּלֶא, פִּלְאֲךָ וכו‘. – בהבדל מן הרֹב הגדול של הסגוליים, שאינם משתנים בסמיכות, נמצאים שמות אחדים ע“מ קֶטֶל, שבאו בסמיכות בתמונה מקֻצרת והם: חֶדֶר (חֲדַרֿ), שֶׁגֶר (שְׁגַרֿ), נֶטַע (נְטַעֿ²⁹⁸). מן זֶרַע נמצא פעם אחת: (במדבר י"א ז') זְרַעֿ, וזו”ז תמיד זֶרַעֿ. זרה היא תמונתֿהנסמך הֲבֵלֿ מן הֶבֶל. – שמות רבים מן הסוג הנדון יתרבו על ֿוֹת, כמו עֶצֶם, עֲצָמוֹת (עַצְמותֿ), חֶרֶב, חֲרָבוֹת (חַרְבוֹת), אֶרֶץ, אֲרָצוֹת (אַרְצוֹתֿ). מן כֶּסֶף יאָמר ברבוי כַּסְפֵּיֿ (בסמיכות), כַּסְפֵּיכֶם וכו’ (ולא כַּסְפֵי וכו' כמו מַלְכֵי). ועד“ז באו: רִשְׁפֵּי (שיר ח' א'), נִסְכֵּיהֶם²⁹⁹ (תהלים ט"ז ד'). – שמות אחדים ע”מ קְטַל (סגוליים מן ͮ קַטְלְ ע"ד הארמית, § 33 ב) נטיָתם‏ (עם הכנויים) כבעלי משקל קֶטֶל: דְּבַשׁ, דִּבְשִי, דִּבְשְׁךָ³⁰⁰ וכו‘, וכן שְׁכֶם (ת' שְׁכַם, בסגול ילידֿפתח), שִׁכְמִי וכו’, סְבַךְ, סִבְכִּי*, סִבְכֵי³⁰¹ וכו'.

II. אל הדוגמה ג. ע“ד סֵפֶר הולכים סַתֶר,‏ סֵפֶל, שֵׁבֶט ודומיהם. – ממין זה נמצאים שני שמות בלי תנועתֿעזר, ‏והם נֵרְדְּ, חֵטְא, ונטיתם: נִרְדִּי, נְרָדִים, נִרְדֵי (ע"ד ספר); חֵטְא, חֶטְאִי, חֲטָאִים, חֲטָאֵיֿ, חֲטָאֵיכֶם³⁰². – השמות בעלי פ”נ מרחיבים בנטיָתם את הצרי לסגול: כגון אֵגֶל, אֶגְלֵי, חֵלֶב, חֶלְבִּי, עֵדֶר, עֶדְרִי, עֵגֶל, עֶגְלִי, ויוצאים מזה: חֵזֶק* (חִזְקִי), חֵשֶׁק (חִשְׁקִי), חֵקֶר (“חִקְרֵי”ֿ), עֵמֶק (“עִמְקֵךְ”). מן עֵשֶׁב נמצא עֶשְׂבָּם (ישעיה מ“ב ט”ו), אבל גם עִשְּׁבוֹת³⁰³ (משלי כ“ז כ”ה). – השמות ע"מ קְטַל, השׁיָּכים נם הם לכאן (לפי § 33 ב) לא ישתנו בנטיָתם³⁰⁴: זְאֵב, זְאֵבִי, זְאֵבִים, זְאֵבֵיֿ, כְּאֵב, כְּאֵבִי וכו'.

III. אל הדוגמה ה. העי“ן הגרונית של השמות ממין זה מנֻקדת במקרים רבים בנטיתֿהיחיד בשוא פשוט: יַעְרִי, טַעְמוֹ, זַעְמִי, זַעְפּוֹ, ועד”ז יבואו כמעט תמיד בעלי ע“ח: רַחְצִי, כַּחְשִׁי, פַּחְדִּי, פַּחְדְּכֶם. – שני שמות ‏ משָׁרשי ע”ח שוים גם במשקלם אל השלמים: לֶחֶם, רֶחֶם (לַחְמִי וכו‘. – בנטיתֿהרבוי ‏באה העי"ן עפ’ רֹב בח"פ³⁰⁵ (גם בבעלי ע"ח: רַחֲמִים, נַחֲלֵי, כַּחֲשֵׁיהֶם).

IV. אל הדוגמאות ד. ו. במשקל זה יש שם אחד בלי תנועתֿעזר: קשְׁטְ (גם: קשֶׁט), ונטיתו (מדרך הסברה) כיתר השמות (קָשְׁטִי וכו'). – בתמונותֿנטיה אחדות נשמר הקבוץ היסודי: גֻּדְלוֹ (תהלים ק"ג ב'; במקומות אחרים: גָּדְלוֹ), קֻמְצוֹ (ויקרא ב' ב' ועוד), רֻכְסֵיֿ (תהלים ל“א כ”א). – ברבוי הנפרד יתחטף ברגיל ‏ החולם לשוא (ע"ד כְּפָרִים): בֹּקֶר – בְּקָרִים, כֹּתֶל – כְּתָלִים, רֹתֶם – רְתָמִים; ורק בשני שמות נהפך החולם לק“ח: קָֽדָשִׁים, שָֽׁרָשִׁים³⁰⁶. – בבעלי פ”ג תנֻקד הפ“א בח”ק: חֳדָשִׁים, עֳמָרְים, אֳהָבִים. – ת' פָּעֳלוֹ (בדוגמה ו) נמצא ב“פ (יש' א' ל“א, יר' כ”ב י"ג) פֹּֽעֲלוֹ³⁰⁷; ועד”ז בא גם וְתֹֽאֲרוֹ (יש' נ“ב י”ד). – שני השמות אֹהֶל, בֹּהֶן, ‏ שנשקלו ע“ד הבלתיֿגרוניים, יש להם רבוי זר: אֹֽהָלִים³⁰⁸ (אֹֽהָלַי, אֹֽהָלֶיךָ, אֹֽהָלָיו, אבל: אָהֳלֵיֿ אָהֳלֵיכֶם), בְּהֹנוֹת. – בבעלי ע”ח תנֻקד החי“ת בשו”פ: רֹחַב, רָחְבּוֹ, רָחְבָּה³⁰⁹ וכו'. התמונות השׁיָּכות לכאן מבעלי ל“ג נוטות באופן הרגיל: טֹרַח, טָרְחִי, טָרְחֲכֶם (ח“פ ת' השנ”ע כמשפט). בעלי ל”א שוים גם במשקלם אל הבלתיֿגרוניים: גֹּמֶא (גָּמְאִי וכו). – השם בְּאשׁ (עמוס ד' י'), השׁיָךְ גם הוא אל המשקל הנדון (סגולי מן ͮ קֻטְלְ ע"ד הארמית, § 33 ב), נטיָתו ע"ד בעלי משקל קֹטֶל³¹⁰ (בָּאְשׁוֹ, בָּאְשָׁם וכו').

 

§ 67 נְטִיַּת הַסֶּגּוֹלִיִּים הַזְּכָרִיִּים מִשָּׁרָשִׁים נֶחֱשָׁלִים.    🔗

דוגמאות משרשי ל“ה, ע”ו וע"י והכפולים.

---

1. הרבוי של פְּרִי ימָצא רק במשנה: פֵּרוֹת (דוגמת הרבוי הזר כֵּלִים מן כְּלִי).↩︎

הערות.

I. אל הדוגמאות ז–ח (סגוליים מן ל"ה). ע“ד פְּרִי ( ͮ פַּרְיְ, מן הטפוס קַטְלְ) נוטים (כיחיד): בְּכִי, כְּלִי (ברבוי: כֵּלִים, כְּלֵי, כֵּלַי וכו'), שְׁבִי ודומיהם. בכל התמונות האלה יתארך בהפסק השוא לסגול (באֿכח הפהי"ס): פֶּֽרִי, כֶּֽלִי וכו' – השמות בפ”א או בעי“ן גרונית ינָטו ביחיד בסגול: עֲדִי, עֶדְיִי, לְחִי, לֶחְיִי. כן נוטה גם חֲצִי (מן ͮ קִטְלְ, ולפיכך בהפסק: חֵֽצִי): חֶצְיי וכו'. – השם שָׂחו (מן “שחה”), השׁיָך גם הוא אל הטפוס קַטְלְ ( ͮ שַׂחְוְ), נטיתו (מן הסברה) ע”ד בעלי ע“ג ממין זה (פַּחַד, לֶחֶם): שַׂחְוִי³¹¹ וכו‘. – ת’ פִּרְיָם, פִּרְיָן נמצא גם: פְּרִיהֶם, פְּרִיהֶן. – בשמות אחדים בא הרבוי באל”ף ת' יו“ד: חֲלָאִים, טְלָאִים (מן טְלִי*³¹²); פְּתָאים, צְבָאים (בשתי. המלים האחרונות היו“ד בחירק והאל”ף נחה). – ע”ד חֳלִי ( ͮ חֻלְיְ, מן הטפוס קֻטְלְ) נוטים: דֳּמִי, דֳּפי, יֳפִי*, עֳנִי (בהפסק: חֹלִי, וכו'³¹³). – גם מן הסוג הזה ימָּצאו שמות בו“ו ת' יו”ד: תֹּהוּ, בֹּהוּ, ונטיתם: תָּהֳוִי, בָּהֳוִי וכו‘. – באל"ף ת’ יו"ד נמצא הרבוי עֳפָאִים (מן עֳפִי).

II. אל הדוגמאות ט–יא (סגוליים מנע“ו וע”י). ע“ד שתי הדוגמאות בעמוד ט הולכים ‏ רֹב השמות ממין זה (תמנותֿקַטְלְ ‏ מנע"ו). מבעלי משקל קָטֶל (ע"ד מָוֶת) נוטים כן: תָּוֶךְ, אָוֶן, מן השקולים ע”מ קוֹץ – אוֹר, דּוֹר (ברבוי דּוֹרוֹת וגם דּוֹרִים), חוֹב, סוֹף, צום (צוֹמוֹת),‏ קוֹל (קוֹלוֹת), ‏ שׁוֹט ודומיהם. השמות עָוֶל, שֶׁוַע נטיתם כשלמים (עָוֶלֿ עַוְלִי וכו‘, שֶׁוַעֿ, שַׁוְעִי וכו’), וכן מן הראוי להטות את השם רֶוַח (רַוְחִי וכו'). – שׁוֹר מתרבה ע“ד השלמים: שְׁוָרים. – זר הוא הרבוי יָמִים³¹⁴ מן יוֹם. – דוגמת קוֹץ ינָטו (ביחיד) גם תמונותֿקַטְלְ משָׁרשׁי ע”א (לעיל § 33 א): רֹאשׁ, נֹאד, צֹאן (ברבוי: רְָאשִׁים, רָאשֵׁיֿ, נֹאדוֹת, נֹאדוֹתַי וכו'). – ע“ד סוּס (דוגמא י) נוטים אוּד, חוּט, טוּר, לוּל, צוּר,‏ רוּחַ (ברבוי: רוּחוֹת), “שוּק” מתרבה ע”ד השלמים: שְׁוָקִים; מן דּוּד נמצא גם דּוּדִים (מ"ב י' ז) גם דְּוָדִים (דה“ב ל”ה י"ג). – רב השמות במשקל זַיִת (תמונותֿקַטְלְ מנע"י) נוטים ברבויָם ע“ד השלמים³¹⁵: תַּיִשׁ – תְּיָשִׁים, חַיִל, חֲיָלִים, עַיִן (מַעְיָן), עֲיָנוֹת. בתמונה מכֻוצת (ע"ד זֵיתִים) באו הרבויים לֵילוֹת מן לַיִל, אֵילִים מן אַיִל³¹⁶ – שמות אחדים באו בלי תנועת עזר גם בנפרד: גֵּיא (גַּיא), חֵיק³¹⁷. – מן דַּיִשׁ, עַיִר, שַׁיִת, יֵאָמר: דִּישׁוֹ, עִירוֹ, שִׁיתוֹ וכו', אך ברבוי נמצא עֲיָרִים (עֲיָרֵיֿ, עִירֵיֿ, עִירֵיכֶם). – זר הוא הרבוי של בית: בָּתִים (בָּתֵּיֿ, בָּתַּי, בָּתֶּיךָ וכו'). – השמות ע”מ שִׁיר (תמונותֿקִטְלְ מנע"י), כגון גִּיל, דִּין, כִּיס, פִּיל אינם משתנים כלל בנטיָתם (גִּילִי, דִּינִים, דִּינֵי וכו'), חוץ מן עִיר, שיש לו רבוי זר: עָרִים (עָרֵיֿ, עָרַי וכו').

II. אל הדוגמאות יב–יד, ע“ד גַּן (דוגמה לתמונותֿקַטְלְ מן הכפולים) נוטים: גַּל, כַּד, סַל, סַס, פַּח, שַׂק ודומיהם, ובשנוי התנועה (חירק ת' פתח כמו לרֹב בשלמים): גַּת, מַס, סַף, פַּת, צַד וכיוצא בהם, (גִּתִּי וכו'). לכאן‏ שׁיָכים גם שה”ת מעין קַל, זַךְ, חַי, רַב, ההולכים ע“ד גַּן (קַלִּים,‏ קַלֵּי, וכו'), אע”פ שהם ממוצא אחר לגמרי (לעיל § 36). – כל התמונות האלה (ודומיהן) תבאנה בהפסק כמעט תמיד בקמץ. השמות הַר, חַג, עַם, פַּר מנֻקדים קמץ גם אחרי ה“א הידיעה (לעיל § 32 ד). “ים” תמיד קמוץ³¹⁸ (ואפילו לפני מקף: יָםֿכִּנֶּרֶת) מלבד ביַםֿסׄוּף. – מן שמות אחדים נמצאות תמונות ע”ד השלמים, כגון מן עַם – עֲמָמִים³¹⁹, עֲמָמֶיךָ; מן הַר – הֲרָרִים, הַרְרֵיֿ, הַרְרִי. הרבוי של צַד הוא במקרא צִדִּים ובמשנה – צְדָדִים. – השם אַף (מן “אנף”, עיֵּן לעיל § 34 ג) נטיתו כמו גּן: אַפִּי, אַפְּךָ וכו' (ברבוי הזוגי: אַפַּיִם, אַפֵּי וכו') – ע“ד חֵץ (דוגמה לקִטְלְ מן הכפולים) הולכים: אֵם (אִמִּי, וברבוי אִמּוֹת), אֵשׁ, גֵּז, לֵב (לפני מקף לפעמים: לֶבֿ, וברבוי: לִבוֹת) נֵס, עֵת (עִתִּים, עִתּוֹת), קֵץ (קִצִּי, *קִצִּין = קִצִּים), תֵּל, *גֵּץ, *גֵּט ודומיהם. וכן נוטים גם בעלי ע”נ עֵז, חֵך ( ͮ עִנְזְ, ͮ חִנְךְּ, § 34 ג). – גם במשקל הזה תמָּצאנה נטיות מלאות אחדות,‏ כגון צְלָלִים, צִלְלֵי מן צֵל, חֲצָצֶיךָ (תהלים ע“ז י”ח) מן חֵץ. – דוגמת לֶבֿ ימָצא לפעמים גם שֶׁןֿ (רק לפני מקף). – בנטית היחיד של השמות ע“מ חֹק (קֻטְלְ מן הכפולים), כגון דֹּב, עֹז, תֹּם, תֹּף, מתגלה ברֹב המקרים הקבוץ היסודי ובמעוטם יבא תחתיו ק”ח³²⁰, וזו“ז הם נוטים בדרך כלל – כמו חֹק. מן עֹז נמצא עֻזִּי, עֻזְּךָ, אבל גם עָזִי, עָזְךָ. מן שֹׁר* (טבור) בא שָׁרֶּֽךָ (משלי ג' ה'), שָׁרֵּךְ (יחז' ט"ז ד'). בנטית הרבוי ימָּצא ק”ח ב“רָנֵּיֿפַלֵּט” (תהלים ל"ב ז'). – השם כֹּחַ ינטה בחולם (לתשלום דָּגֵשׁ): כֹּחִי, כֹּחֲךָ וכו'). – ע“ד השלמים באו שָׁרְרֵךְ (= שָׁרֵּךְ, שה"ש ז' ג'), תְּכָכִים (מן תֹּךְ, “מִתֹּךְ וּמֵחָמָס”). – ב”חָקְךָ“, “חָקְכֶם” הקו”ף רפה מסבת השוא (לפי § 14 ג).

 

§ 68 נְטִיָּה שְׁנִיָּה.    🔗

נטיה זו מקפֶת את כל השמות הזכריים, שנסתעפו מתמונות יסודיות שָׁרשיות בעלות שתי תנועות קטנות (עיֵן § 36), שנתארכו בעברית לתנועות משוכותֿנגינה (שדרכן להשתנות בסבת הנטיה לפי § 7).

הערות.

I. אל הדוגמאות טו–יז (דוגמאות לשמות מן הטפוס קַטַל), ע“ד דָּבָר הולכים: בָּקָר, בָּשָׂם (ב“בְּשָׂמִי” שה"ש ה' א'), זָקָן, מָטָר (מְטָרוֹת*, מִטְרוֹתֿ), מָשָׁל, וכן גם שה”ת יָקָר, יָשָׁן ודומיהם. – בקיום הפהי“ס השני ובל' דגושה³²¹ (ע“ד דוגמה ט”ז) נוטים השמות גָּמָל, קָטָן, שָׁלָב* (ב“שְׁלַבִּים” מ“א ז' כ”ח), עָצָב* (ב“עֲצַבִּים”). – ע”ד חָכָם (דוגמה י"ז) נוטים בעלי פ“א או עי”ן גרונית³²², כגון אָשָׁם, חָתָן, עָפָר (עֲפָרוֹת*, עַפְרוֹתֿ), נָהָר (נְהָרִים, נַהֲרֵיֿ וגם נְהָרוֹת, נַהֲרוֹתֿ), רָחָב. באופן. זה ינָטו גם שני בלתיֿגרוניים: כָּנָף (כַּנְפֵיֿ, כַּנְפֵיכֶם וכו'), זָנָב (זְנָבוֹת, זַנְבוֹת וכו'). השם אָדָם, השׁיָךְ גם הוא לכאן, אינו בןֿנטיה. זרים הם נסמכיֿהיחיד חֲלֵב, לְבֵן* (“לְבֶןֿשִׁנַּיִם”), עֶשֶׁן (שמות י“ט י”ח), הֶדֶר³²³ (דניאל י"א כ'); ואולי בנויים הם מתמונות צדדיות,‏ שלא בא זכרן בנפרד במקרא³²⁴. – ע“ד השמות מן הסוג הנדון נוטות גם היצירות המעטות מן הטפוס קִטַל (§ 36 ד): עֵנָב, עֲנַבֿ, עֲנָבִי וכו‘, עֲנָבִים, עִנְּבֵי (בדגש לתה"ק), עֲנָבַי וכו’; לֵבָב, לְבַבֿ, לְבָבִי, לְבָבוֹת, לִבְבוֹת וכו'; וכן צריך להטות את השמות שַׁעָר³²⁵ (שְׁעַרֿ, שְׁעָרִי), שֵׁכָר. גם השם צֵלָע בדין הוא שׁינָטה כך (צְלָעִי, צְלָעֲךָ), אע”פ שנטיה כזו לא תמָצא בשום מקום במקרא³²⁶ – זר הוא הנסמך של נֵכָר: נֵכַרֿ‏ (דברים ל“א ט”ז) ת' נְכַר.

II. אל הדוגמאות יח–יט, דוגמת זָקֵן (תמונתֿקַטִל מן השלטים) נוטים: דָּשֵׁן, שָׁכֵן, גָּדֵל (ב“גִּדְלֵי”, יחז' ט“ז כ”ו) ודומיהם. ע“ד כָּתֵף: (דוגמה י"ט), המקבל בסמי' צורה סגולית, ינטו השמות גָּדֵר, יָרֵךְ; אָרֵךְ*³²⁷ (גֶּדֶר וכו'). גם מן כָּבֵד נמצא פ”א כֶּבֶדֿ (בשני מקומות: כְּבֵדֿ). וכן מן עָרֵל: עֶרֶלֿ וגם עֲרַלֿ. – קצת השמות ממין זה שומרים את הצרי בסמי‘³²⁸: עָקֵב – עֲקֵבֿ, יָוֵן – יְוֵן, חָמֵשׁ – חֲמֵשׁ; ועד“ז בא גם אֲבֶלֿ אֵם (תהלים ל“ה י”ד; סגול ת' צרי מסבת המקף). – הבינוניםֿהתארים‏ אָבֵל, חָפֵץ, יָשֵׁן, שָׁכֵחַ* יבואו בסמיכות הרבוי בלי שנוי (אֲבֵלֵי וכו'), מן שָׂמֵחַ יש גם שְׂמֵחֵי (תהלים ל“ה כ”ו) גם שִׂמְחֵי (יש' כ"ד ז'), אך מן יָרֵא – תמיד יִרְאֵי³²⁹. – בעלי פ”א או עי“ן גרונית, השׁיָכים‏ לכאן, נוטים בסמיכותֿהרבוי‏ (גם בכנוים הכבדים שלו), בפ”א פתוחה: חָצֵר, חֲצֵרִים, חַצְרֵי (גם חֲצֵרוֹת, חַצְרוֹתֿ); וכן אָשֵׁם, חָבֵר,ָ חָנֵף, עָצֵל, יָעֵל וכיוצא בהם. באופן זה נוטה גם הבלתיֿגרוני שָׁלֵו (שַׁלְוֵיֿ). – גם במשקל זה יש שמת אחדים המדגישים בנטיָתם ‏ את הלמ“ד (לקיום החירק היסודי) והם: חָבֵת* (ב“חֲבִתִּים”, דה“א ט' ל”א) סָעֵף* (ב“סְעִפִּים”, מ“א י”ח כ"א), חָמֵשׁ (חֲמִשִּׁים). לכאן שׁיָךְ אולי גם הבינוני נְחִתִּים (מ"ב ו' ט'). – התמונות המקבילות מנע”ו וע"י (§ 36 ב) אינן משתנות בנטיה: מֵת, מֵתֿ, מֵתִי, מַתִים, מֵתַיֿ וכו’, וכן גֵּר, זֵד, לֵץ, עֵד ודומיהם. – השמות ע“מ קָטֹל ( ͮ קַטֻל; כמעט כֻּלם ש"ת) מְקַצרים בנטיה את הקמץ לשוא (כדין) ואת החולם לקבוץ (היסודי): אָדֹם, אֲדֹם (או בחלוף החולם בקמץ קטן: אֲדָםֿ), אֲדֻמִּי, אֲדֻמְּכֶם (אֲדָמְּכֶם); אֲדֻמִּים, אֲדֻמֵּי וכו', וכן ינָטו אָרֹךְ, אָיֹם, אָסֹף (אֲסֻפִּים), בָּרֹד (בְּרֻדִּּים), נָקֹד ודומיהם. – בבעלי ל”ג ימָשׁך הקבוץ לחולם (לתשלום דגש): שָׁחֹר, שְׁחֹרִים, גָּבֹהַּ, גְּבֹהִים.

III. אל הדוגמה כ. ע“ד קָנֶה ( ͮ קַטַל מן ל"ה) הולכים: שָׂדֶה (ברבוי: שָׂדוֹת, שְׂדוֹתֿ וגם שְׂדֵיֿ), טָלֶה³³⁰, נָוֶה, עָלֶה. באופן דומה ינָּטו גם שה”ת מעין דָּוֶה, רָפֶה, קָשֶׁה (דָּוִים, דְּוֵי וכו'). אל הסוג הזה שיָך גם השם פָּנִים, הנמצא רק ברבוי (פָּנַי, פְּנֵיֿ וכו'). – בתמונת הנסתר של היחיד תשָׁאר הה“א: שָׂדֵהוּ, נָוֵהוּ, עָלֵהוּ. – ת' קַנְכֶם, קָנָם יתָּכן לומר גם קְִנֵיכֶם, קְנֵיהֶם³³¹ וכו'. – השם עָנָו (מן “ענה”), שנשקל ע”ד השלמים, נוטה כמו חָכָם (עֲנַוֿ, עֲנָוִי וכו‘; עַנְוֵי וכו’).

 

§ 69 נְטִיָּה שְׁלִישִׁית.    🔗

נטיה זו כוללת את השמות הזכריים, שנסתעפו מתמונות יסודיות, שיש להן תּ“ג בהברה הראשונה ות”ק בהברה השניה (לעיל § 36). השמות האלה משנים את תנועתם האחרונה (שהיתה בעברית לתנועה משוכתֿנגינה), אך לא את הראשונה (הגדולה גֹדל טבעי). בגדר נטיה זו יש להכניס גם את השמות הזכריים ממשקלים אחרים, שכל השנויים העוברים עליהם מסבת הנטיה נוגעים רק להברתם האחרונה (תהיה הסבה לאיֿהשתנותה של ההברה שלפני האחרונה איזו שתהיה).

הערות.

I. אל הדוגמה כ“א. ע”ד עוֹלָם ( ͮ קָאטַל) הולכים: גּוֹזָל (גּוֹזָלִים, גּוֹזְלֵי; *גּוֹזָלוֹת, גּוֹזְלוֹת). כּוֹכָב, עוֹלָל, שׁוֹפָר (שׁוֹפָרוֹת, שׁוֹפְרוֹת) ודומיהם. – כמו במשקלים רבים אחרים יש גם במשקל זה שמות בעלי נטיה דגושה: אוֹפַן, אוֹפַנִּי (ע“י הדגש נתאפשר קיומו של הפהי”ס), אוֹפַנִּים,‏ אוֹפַנֵּי וכו‘, וכן צריך להטות את השם דּוֹנַג (דּוֹנַגִּי וכו'). אל הסוג הזה שיָך גם “כּוֹבַע”, ונטיתו: כּוֹבַע, כּוֹבָעִי וכו’ (הקמץ לתשלום הדגש כמשפט). – ממשקלים אחרים יכָּנסו ‏בגדר‏ זה שמות מעין מִסְפָּר, מִקְדָּשׁ, מַלְאָךְ, אַכְזָר, יִצְהָר, תִּדְהָר, המשנים כֻּלם בנטיָתם את הקמץ משוךֿהננינה שלהם³³² ע“ד עוֹלָם. – באופן ‏ דומה ינָטו גם הבינונים של הנִּפְעַל, הפֻּעַל וְהַהָפְעַל,‏ כגון נִלְעָג, מְלֻמָּד, מָשְׁלָךְ (נִלְעַגֿ, נִלְעָגִים³³³, נִלְעֲגֵיֿ וכו'). – לכאן שיָכים גם השמות שסיומם ֿֿן: קָרְבָּן (קָרְבַּןֿ, קָרְבָּנִים*, “קָרְבְּנֵיהֶם”, *קָרְבָּנוֹת, קָרְבְּנוֹת וכו'), שֻׁלְחָן (שֻׁלְחָנוֹת, שֻׁלְחֲנוֹת), בִּנְיָן, קִנְיָן³³⁴. – בקצת המשקלים הנ”ל יש גם בעלי נטיה‏ דגושה, כגון‏ מִשְׂגָּב, מַחְמָד, ‏אֶשְׁנָב (מִשְׂגַּבִּי, מַחְמַדִּי, אֶשְׁנַבִּי וכו'), נִכְבָּד (נִכְבַּדֵּי, נִכְבַּדֶיהָ, אבל גם: נִכְבָּדִים, נִכְבְּדֵיהֶם).‏ השם אֶצְבַּע, שבו נשתמר הפהי“ס בנפרד, ‏נטיתו: אֶצְבָּעִי (ת' אֶצְבַּעִי לתשלום הדגש), אֶצְבָּעֲךָ וכו'. לכאן שיָך גם המרֻבע עַקְרָב (עַקְרַבִּים, עַקְרַבֵּי וכו'). נטיה דגושה יש גם ל”מוֹרָג", שבא ממנו הרבוי מוֹרִגִּים (הפהי"ס הודק לחירק). – במקרים אחדים נשאר הקמץ נגד הכלל: תּוֹשָׁבֵי (מ“א י”ז א'), מַטָּעֵי (מיכה א' ו'), מוֹרָשֵׁי (איוב י“ז י”א), מַתָּן אָדָם (משלי י“ח ט”ז).

II. אל הדוגמה כב ( ͮ קָאטִל). ‏דוגמת‏ חוֹתֵן נוטים‏ שמוֹת מעין יוֹבֵל, שׂוֹרֵק, וכן גם הבינונים הפועלים של הקל. נטיה דומה יש גם לבינונים של הפִּעֵל וההִתְפַּעֵל: מְלַמֵּד, מְלַמְּדִי, מְלַמְּדִים, מְלַמְּדֵי וכו; מִתְכַּבֵּד, מִתְכַּבְּדִים, מִתְכַּבְּדֵי וכו‘. המלה "בּוֹרֵא’, שבאה בלוח יחד עם “חוֹתֵן”, משמשת דוגמה לבעלי ל“א ממין זה, הנבדלים קצת בנטיתם מיתר השמות במה שהם מקבלים בגופי הנוכחים פתח ת' סגול (רוֹפַאֲךְ, שׂוֹנַאֲכֶם³³⁵), וזו”ז נטיתם ע“ד חוֹתֵן. – בעין פתוחה ינָטו גם בעלי ע”ג, כמו אֹהַבְךָ, גֹּאַלְכֶם. – נטיה מיֻחדת יש ל“אוֹיֵב”, הבא בחירק (התנהי"ס) ת' סגול: אוֹיִבְךָ, אוֹיִבְכֶם³³⁶. – ממשקלים אחרים שיָכים לכאן שמות מעין חִגֵּר, חֵרֵשׁ (חִגְּרִי, חֵרֶשְׁךָ וכו'), מַסְמֵר (מַסְמְרִים וגם מַסְמְרוֹת), מוֹקֵד (מוֹקְדִי, מוֹקְדִים* וכו'). – התמונות המעַטות ע“מ מִקְטֵל הולכות גם הן עד”ז, ורק בסמיכות היחיד הן באות בצורת מִקְטֵל: מִזְבֵּחַ, מִזְבַּחֿ, מִזְבְּחִי, מִזְבַּחֲךָ; מִסְפֵּד,

מִסְפַּדֿ³³⁷, מִסְפְּדִי, מִסְפֶּדְךָ. – בקצת המקרים‏ השיָכים לכאן נשאר הצרי בהברה שלפני הנגינית: שׁוֹמֵמִים, שִׁלֵּשִׁים, רִבֵּעִים, מַקְהֵלִים, מוֹסֵרָי, מוֹסֵרוֹת, עֲטַלֵּפִים, סַנְוֵרִים.

III. אל הדוגמה כ“ג. עד קוֹנֶה הולכים הבינונים משָרשי ל”ה של כל הבנינים (כגון גּוֹלֶה, נִגְלֶה, מְגַלֶּה‏ וכו'), וכן השמות הנרחבים בסיום ֿֿה, כמו מַשְׁקֶה, מַדְוֶה, מִרְעֶה, אֶפְעֶה, לִבְנֶה. – בתמונת הנסתר תשאר הה“א של הנפרד: עוֹשֵׂהוּ, מִקְנֵהוּ, מִשְׁנֵהו³³⁸ (עיֵן לעיל צד 83 בהערות אל לוח הכנויים). – במקרים רבים מתגלה בנטית היחיד‏ היו”ד היסודית³³⁹, באופן שהמלה דומה בצורתה אל הרבוי, כגון מִקְנֵיכֶם³⁴⁰ (בר' מ“ז ט”ז), מַרְאֵיהֶן (שם מ“א כ”א), מַרְאַיִךְ (שה“ש ב' י”ד), מַרְאָיו (איוב מ"א, א'), נוֹטֵיהֶם (= נוֹטָם, יש' מ"ב ה'), אֹפֵהֶם (ת' אוֹפֵיהֶם = אוֹפָם, הושע ז' ו').

 

§ 70 נְטִיָּה רְבִיעִית.    🔗

לנטיה זו שיכים כל השמות הזכריים, שנסתעפו מתמונות יסודיות שרשיות, שתנועתן הראשונה היתה קטנה והשנית גדולה (עין § 38). שמות כאלה מקַצרים בנטיָתם את התנועה הראשונה (הקטנה מעִקרה ושהיתה בעברית למשוכתֿנגינה), אך לא את האחרונה (הגדולה גֹדֶל טבעי). לכאן יש להכניס גם את הזכריים ממשקלים אחרים, שכל השנויים החלים בהם בנטיה נוגעים רק לתנועת ההברה שלפני האחרונה.

הערות.

I. אל הדוגמה כד. ע“ד נָדיב הולכים: אָבִיב, בָּצִיר, חָרִישׁ, פָּקִיד, קָצִיר, שָׂכִיר ודומיהם. באופן דומה (בחִטּוף הקמץ שבהברה הראשונה ובהשארת התנועה האחרונה) נוטים: א) השמות (רֻבם ש"ת) ע”מ

קָטוֹל, כמו כָּבוֹד, שָׁלוֹם, גָּדוֹל, טָהוֹר, קָרוֹב, רָחוֹק (כָּבוֹד,

כְּבוֹדֿ וכו‘, גָּדוֹל,‏ גְּדוֹלֿ³⁴¹, גְּדוֹלִים, גְּדוֹלֵי וכו’); ב) בעלי ל“ה בסיום ֿוֹן מעין הָמוֹן, חָזוֹן, רָצוֹן (הֲמוֹן, חֲזוֹנִי וכו'); נבובי השֹּׁרש (נע“ו וע”י) ע”מ “מָקוֹל”, “קָלוֹן”: מָקוֹם, מְקוֹם וכו‘, זָדוֹן, זְדוֹן וכו’). – שמות מעַטים ממין זה משַנים בנטיה את החולם לשורק: מָתוֹק, מְתוּקִים, מָנוֹס, מְנוּסִי. – לכאן שיָכים גם הבינונים הפעולים של הקל, כגון שָׁבוּר (שְׁבוּרֿ, שְׁבוּרִים, שְׁבוּרֵי וכו'). – שני השמות שָׁלִישׁ, שָׁבוּעַ משאירים באופן זר את הקמץ בנטיה: שָֽׁלִישִׁים,‏ שָֽׁלִישׁוֹ, ‏ שָֽׁבוּעוֹתֵיכֶם (המתג מאַפשר את קיומו של הקמץ). באופן ‏ דומה באו בעלי ע“ע מָגֵן (מָגִֽנִּים, מָגִֽנֵּי וכו'), מָעוֹז (= מָעֹז, מָֽעֻזִּי וכו'), מָסָךְ (מָסַךְֿ, מָֽסַכִּים*, מָֽסַכֵּי* וכו'). – בגדר נטיה זו יש להכניס גם את הבינונים של ההפעיל מנע”ו וע"י, כגון מֵקִים, מֵשִׁיב (מְקִים*, מְקִימִים, מְקִימֵי וכו').

II. אל הדוגמה כ“ה. ע”ד עָנִי הולכים ‏טָרִי, נָקִי, צָלִי, קָלִי. – מן שָׁנִי השיָּךְ גם הוא לכאן, בא הרבוי (הזר) שָׁנִים.

---

III. אל הדוגמה כ“ו. כמו זִכָּרוֹן נוטים: שִׁבָּרוֹן, שִׁכָּרוֹן, תִּמָּהוֹן, כִּלָּיוֹן ודומיהם (שִׁבְרוֹןֿ³⁴², שִׁבְרוֹנִי וכו'). בעלי פ”נ ממין זה מרחיבים בנטיה את החירק לסגול, כגון עִשָּׂרוֹן, הִגָּיוֹן, חִזָּיוֹן (עֶשְׂרוֹנִי וכו'³⁴³). – השמות ע“מ קְטָלוֹן שוים בנטיתם אל בעלי משקל קִטָּלוֹן: פְּרָזוֹן, פִּרְזוֹן, פִּרְזוֹנִי וכו‘: רְעָבוֹן, רַעֲבוֹן (פתח מפני העי"ן הגרונית) וכו’. – ע”ד המשקל הנדון ינָטה גם חַלָּמִישׁ (חַלְמִישׁ, חַלְמִישִׁי וכו').

 

§ 71 נְטִיָּה חֲמִישִׁית.    🔗

נטיה זו כוללת את השמות הזכריים השרשיים ע"מ קִיטוֹל (לעיל § 39), שבהסכם אל הגֹדל הטבעי של שתי תנועותיהם אינם משתנים כלל בנטיתם. ממשקלים אחרים יש להכניס לכאן כל הזכריים השרשיים, הדגושים והנרחבים, שהנטיה אינה מחוללת בהם שום שנוי (תהיה הסבה לזה איזו שתהיה).

הערות.

I. אל הדוגמה כז. ע“ד כִּישׁוֹר הולכים: כִּידוֹר, כִּידוֹד, נִיצוֹץ (*נִיצוֹצוֹת), צִינוֹק. באופן זה ינָטו גם השמות הנרחבים הדומים בבנין הברותיהם אל כִּישׁוֹר, במו מִישׁוֹר, תִּירוֹשׁ, אִישׁוֹן, כִּידוֹן. – ממשקלים אחרים שיָכים לכאן כל השׁמות, שתנועתם האחרונה היא ח”נ (כמו בכישור) וזו שלפניה איננה תנועה משוכתֿנגינה,‏ כגון שְׂאוֹר, זְרוֹעַ, גִּבּוֹר, צִנּוֹר, כַּמּוֹן, אֶגְרוֹף, מִזְמוֹר, מַשְׁקוֹף, פִּתְרוֹן, אַגְמוֹן, אֲבַדּוֹן, זֵידוֹן, חַלּוֹן, רִמּוֹן, מִסְדְּרוֹן.

II. אל הדוגמה כ“ח. ע”ד כְּפִיר נוטים בני משקלו גְּבִיר, דְּבִיר, אֱוִיל ודומיהם. ממשקלים אחרים יכָּנסו לכאן כל השמות הדומים אל כְּפִיר בבנין הברתם האחרונה וגם במה שהתנועה של ההברה שלפני האחרונה איננה תנועה משוכתֿנגינה, כגון צַדִּיק, שָׂרִיג (ת' שַׂרִּיג), זַרְזִיר, שַׁפְרִיר, סְנַפִּיר, אֲבַטִּיחַ; תַּכְרִיךְ, תַּלְמִיד, מַלְבִּישׁ, מַצִּיל (בינונים של ההִפעיל).

III. אל הדוגמה כט. “כְּתָב” משמש דוגמה לשמות המעַטים בעלי משקלו, כמו שְׁאָר, יְקָר, סְפָר, אֱיָל. בתמונות האלה הקמץ הוא קדום (לפי § 38) ובדין הוא שלא ישתנה³⁴⁴, ‏ אלא שמן כְּתָב יתָּכן לומר (כמו שמוכח מן הלוח) גם כִּתְבֵיֿ, כִּתְבֵיכֶם – תמונות,‏ שהשמוש בהן היה כבר להרגל מושרש בלשון העברית החדשה³⁴⁵. – לכאן אפשר להכניס את השמות מן הטפוס קַטָּאל (§ 41), כמו גַּנָּב, דַּיָּן, צַיָּד, שהקמץ הקדום שלהם קיָם בכל הנטיות זולתי בנסמךֿהיחיד³⁴⁶ (וממילא ‏ נם ‏ בכנויים‏ הכבדים שלו), שבו הוא מתקצר לפתח (גַּנָּב, גַּנַּבֿ, גַּנַּבְכֶם, גַּנָּבֵי, גַּנָּבֵיכֶם וכו'). – בקיום הקמץ (הקדום) נוטים עוד השמות אִכָּר (אִכָּרֿ*, “אִכָּרֵיכֶם”), חַמָּן (חַמָּןֿ, “חַמָּנֵיכֶם”), מַעְבָּד (מן הטפוס מַקְטָאל: מַעְבָּדֿ, “מַעְבָּדֵיהֶם”).

IV. אל הדוגמה ל. ע"ד לְבוּשׁ הולכים בני משקלו גְּדוּד, גְּמוּל, זְבוּב, כְּרוּב וכיוצא בהם. – ממשקלים דגושים ונרחבים שיָכים לכאן תמונות מעין אַלּוּף, חַנּוּן, חָרוּץ (ת' חַרוּץ), לִמּוּד, זֵרוּעַ (ת' זִרּוּעַ), גַּלְמוּד, שַׁבְּלוּל, פָּארוּר, בַּקְבּוּק, אֲסַפְסוּף, מַלְבּוּשׁ, מַפּוּחַ, נַפְתּוּל, יַלְקוּט, תְּבַלּוּל, תַּגְמוּל, תַּעֲנוּג.

 

הַשֵּׁמוֹת הַנְּקֵבִיִּים (§ 72–75)    🔗

 

§ 72 נְטִיָּה שִׁשִּׁית.    🔗

לנטיה זו שיָכִים כל השמות, שנסתעפו מן התהי"ס קַטְלַתּ, קִטְלַתּ, קֻטְלַתּ (הסגוליים הנקביים, § 35).

---

1. ועד"ז‏ יבואו כל יתר הכנויים ‏ (יַלְדוֹתֶיךָ, יַלְדוֹתֵיכֶם וכו');‏ וכן תמיד‏ בשמות‏ נקביים (כמבֹאר‏ לעיל בשולי צד 85).↩︎

הערות.

I. אל הדוגמאות ל“א–ל”ג. כמו יַלְדָּה נוטים: מַלְכָּה, עַלְמָה, פַּרְסָה וכיוצא בהם. כן ינָטו גם שמותֿהמשקל הזה מנל“ה, כגון אַלְיָה (אֲלָיוֹת*, אַלְיוֹתֿ), שַׁלְוָה (שַׁלְוַת, שְׁלָוֹת*, “שַׁלְוֹתַיִךְ” וכו'). – התמונות המקבילות מנע”ו (וע"י) והכפולים ‏ אינן מקבלות שנוי בנטיתן, כמו עוֹלָה (בהוראת עַוְלָה), עוֹלוֹת, עוֹלוֹתֿ וכו‘; אֵימָה, אֵימוֹת, אֵימוֹתֿ; אַמָּה, אַמּוֹת, אַמּוֹתֿ וכו’. – מלת רִקְמָה

(בעמוד ל"ב) משמשה דוגמה לכל השמות השקולים במשקלה, אחת היא אם נסתעפו מן קִטְלְ (והחירק הוא יסודי, כמו סִפְרָה, סִתְרָה) או מן קַטְלְ (והחירק נתהוה ע"י הדקת הפתח, כגון כִּבְשָׂה, גִּבְעָה). באופן דומה, אך בסגול ת' חירק (לפי § 35 א) נוטים גם בעלי פ“ג ממין זה: עֶגְלָה, עֶגְלַת, עֶגְלָתִי, עֲגָלוֹת, עֶגְלוֹת; עֶבְרָה, עֲבָרוֹת, עֶבְרוֹת (גם: עַבְרוֹת) וכו'. זר הוא הדגש בפ”א של חֶרְפּוֹת (נסמךֿהרבוי מן חֶרְפָּה). – השם אִמְרָה, שנשקל ע“ד הבלתיֿגרוניים, משאיר את החירק בנטיתו (אִמְרַת, אִמְרָתִי וכו') ורק פ”א (איכה ב' י"ז) נמצא אֶמְרָתו. – התמונות מנע“ו והכפולים, השיכות אל הסוג הזה, כגון חִידָה, שִׁירָה, סִכָּה, מִדָּה אינן משתנות כלל בנטיתן³⁴⁷ (חִידָתִי וכו‘, חִידוֹת, חִידוֹתֿ וכו’). – השם חִטָּה (מן “חנט”),‏ השקול ע”ד הכפולים, שוה להם גם בנטיתו: חִטַּתֿ, חִטִּים (ברבוי זכרי כמו נקביים‏ רבים אחרים), חִטֵּי. – ע“ד חָרְבָּה ( ͮ קֻטְלַתּ) ‏ הולכים: עָרְלָה (ברבוי: עֲרָלוֹת³⁴⁸, עָרְלוֹתֿ), קָרְחָה (קְרָחוֹת*),‏ אָרְבָּה (אֳרָבוֹת*, “אָרְבוֹתֿיָדָיו”), טָהֳרָה (טְהָרוֹת). באופן דומה צריך להטות את השמות ממין זה, השקולים בפ' קבוצית: טֻמְאָה, טֻמְאַתֿ, טְמָאוֹת, טֻמְאוֹתֿ וכו'. – התמונות המקבילות מנע”ו (§ 35 ב) נוטות בלי שנוי (סוּפָה, סוּפַת, סוּפוֹת וכו'). –

II. ע“ד סֻכָּה (דוג' ל"ד) ינָטו גֻּלָּה, חֻפָּה, חֻקָּה ודומיהם. – שני שמות ממין ‏ זה באו בק”ח: חָגָּא (בא' תמורת ה' ע"ד הארמית), מָרָּה* (מָרַּת נפשו, משלי י"ד י'³⁴⁹), ונטיתם (מן הסברה): חָגַּת (את הא' הארמית, מותר, כמובן, להחליף במקרים כאלה בה' העברית), מָרָּתִי וכו'.

 

§ 73 נְקֵבְיִּים בְּצוּרָה מֻסְגֶּלֶת.    🔗

נטיה זו מקפת את כל השׁמות הנקביים הגומרים בהברת ֿֿת ולפניה סגול (במקרים אחדים: צרי) או חולם חסר, באופן שיש לשתי ההברות האחרונות צורת קֶטֶל (קַטֶל³⁵⁰) או קֹטֶל.

---

1. הרבוי, שלא בא במקרא, היה צריך להיות: גְּבָרוֹת, גַּבְרוֹת וכו', אלא שכבר נהגו בעברית החדשה לומר: גְּבִירוֹת, גְּבִירוֹתֿ וכו' (מן התמונה הצדדית גְּבִירָה).↩︎

הערות.

I. דוגמת גְּבֶרֶת (בחלוף‏ הסגול הראשון בחירק בכנויי היחיד) נוטים: יְבֶמֶת*³⁵¹, (יְבִמְתִּי, “יְבִמְתּוֹ” וכו'), אֱמֶת (קטוע מן אֲמֶנֶת: אֲמִתִּי = אֲמִנְתִּי וכו'), מֵינֶקֶת (מֵינִקְתּוֹ וכו‘, אולם ברבוי: מֵינִיקוֹת³⁵². וכן צריך להטות את השמות אֲרֶשֶׁת (בארמית אֲרִשְׁתָּא; אֲרִשְׁתִּי, אֲרָשׁוֹת*, אַרְשׁוֹתֿ) עֲצֶרֶת, עֲטֶרֶת*, עֲשֶׂרֶת*. – לכאן שיכים גם שמות הפעל המוסגלים מחסרי פ“י ופ”נ, כמו לֶדֶת, רֶדֶת,‏ שֶׁבֶת, גֶּשֶׁת (לִדְתִּּי וכו'). – נטיה חרוקה יש גם לשם כֶּסֶת (מן “כסֹה”): כִּסְתִּי, כְּסָתוֹת, כִּסְתוֹת וכו’ (ע“ד רֹב הסגוליים ‏ הגמורים ‏ע”מ קֶטֶל). איזו שמות ע“מ גֶּבֶרֶת משאירים בנטותם את הסגול הראשון: חֲבֶרֶת*, שְׁכֶנֶת*, בְּהֶמֶת*³⁵³ (חֲבֶרְתִּי וכו'), ועד”ז בא גם שה“פ לֶכֶת (לֶכְתִּי וכו'). – את הנקביים המוסגלים ע”ד קַטֶל, כמו תְּכֶלֶת, שְׁחֵלֶת, מן הראוי להטות בחירק³⁵⁴ (תְּכִלְתִּי וכו').

II. בחלוף הסגול הראשון לפתח בנטית היחיד (ע"ד מִשְׁמֶרֶת, דוג' לו) ינָטה הרֹב הגדול של הנקביים המוסגלים ע“ד קֶטֶל ממשקלים ‏שונים, כגון השמות ע”מ מִקְטֶלֶת (כמו מִשְׁמֶרֶת), מַקְטֶלֶת (מִצְנֶפֶת, מִרְקַחַת³⁵⁵), מַרְחֶשֶׁת, מִצְנַפְתִּי, מִצְנָפוֹת, מִצְנְפוֹתֿ וכו‘), קוֹטֶלֶת (כּוֹתֶרֶת, כּוֹתַרְתִּי, כּוֹתָרוֹת, כּוֹתְרוֹתֿ), קַטֶּלֶת (צַמֶּרֶת, צַמַּרְתִּי, צַמָּרוֹת, צַמְּרוֹתֿ, גַּבַּחַת, גַּבַּחְתִּי, גַּבָּחוֹת, גַּבְּחוֹתֿ), תִּקְטֶלֶת (תִּפְלֶצֶת, תִּפְלַצְתִּי). – נטיה פתוחה יש גם לשמות רבים ע"מ מִקְטָלָה, מַקְטָלָה (מֶקְטָלָה), תִּקְטָלָה, המקבלים כמעט כֻּלם בסמיכות היחיד ובכנוייו צורה מוסגלת³⁵⁶, כמו מִשְׁפָּחָה, מַמְלָכָה,‏ מֶמְשָׁלָה, מוֹרָשָׁה (ת' מַוְרָשָׁה), מַפָּלָה (מִשְׁפַּחַתֿ, מִשְׁפַּחְתִּי, מִשְׁפָּחוֹת, מִשְׁפְּחוֹתֿ וכו'), תִּפְאָרָה, תּוֹלָדָה (ת’ תַּוְלָדָה; תִּפְאֶרֶתֿ, תִּפְאַרְתִּי; תּוֹלֶדֶתֿ, ‏תּוֹלַדְתִּי, תּוֹלָדוֹת,‏ תּוֹלְדוֹת³⁵⁷. ‏ – השם מְלָאכָה, שנשקל באופן ‏מיֻחד (מְלָאכָה ת' מַלְאָכָה),‏ יש לו גם נטיה מיֻחדת: מְלֶאכֶתֿ, מְלַאכְתִּי, מְלָאכוֹת, “מַלְאֲכוֹת”,

‏“מַלְאֲכוֹתֶיךָ”. – אל המחלקה הנדונה שיכים גם הבינונים הנקביים ‏ של הפֹּעל לכל בניניו³⁵⁸, כמו שׁוֹמֶרֶת (שׁוֹמַרְתִּי, ברבוי שׁוֹמְרוֹת³⁵⁹, נִכְבֶּדֶת (נִכְבַּדְתִּי, נִכְבָּדוֹת, ‏ נִכְבְּדוֹתֿ), מְבַשֶּׁלֶת‏ (מְבַשַּׁלְתִּי, מְבַשְּׁלוֹת), מְלֻמֶּדֶת (מְלֻמַּדְתִּי, מְלֻמָּדוֹת, מְלֻמְּדוֹתֿ), מַשְׂכֶּלֶת (מַשְׂכַּלְתִּי, ‏ מַשְׂכִּילוֹת) וכו'. – לכאן יש להכניס גם את השמות דֶּלֶת (מן “דלה”: דַּלְתִּי, דַּלְתְּךָ³⁶⁰; דְּלָתַיִם, דַּלְתַי; דְּלָתוֹת, דַּלְתוֹת), קֶשֶׁת (מן “קוש” או “יקש”: קַשְׁתִּי, קְשָׁתוֹת, קַשְׁתוֹת וכו), רַחַת (מן “רוּח”: רַחְתִּי, רְחָתוֹת, רַחֲתוֹתֿ), נַחַת (מן “נוּחַ”: נַחְתִּי וכו'), וכן גם את שה“פ מחסרי פ”י ופ“נ (פ"ל) מעין דַּעַת, טַעַת, קַחַת (דַּעְתִּי וכו'; פתח מסבת הגרונית). – קצת השמות מן הסוג הנדון יש להם רבוי מקֻצר (שוא ת' קמץ דוגמת שׁוֹמֶרֶת – שׁוֹמְרוֹת): מִסְגֶּרֶת – מִסְגְּרוֹת (כמו מן מִסְגְּרָה); אִגֶּרֶת (אִגַּרְתִּי) – אִגְּרוֹת (כמו מן אִגְּרָה), ועד”ז בא הרבוי כֻּסְּמִים מן כֻּסֶּמֶת.

III. דוגמת מַלְכֹּדֶת נוטים: ‏מַחֲלֹקֶת ("מַחְלְקוֹת, “מַחֲלֻקְתּוֹ”), מַרְכֹּלֶת, מַשְׂכֹּרֶת, מַתְכֹּנֶת. – מקצת השמות ממין זה מחליפים בנטיתם‏ את חולמם בק"ח³⁶¹: גֻּלְגֹּלֶת, גֻּלְגָּלְתִּי, קְטֹרֶת, קְטָרְתִּי, שְׁכֹבֶת,

“שְׁכָבְתּוֹ”. מן נְחֹשֶׁת יאָמר נְחֻשְׁתִּי, נְחֻשְׁתְּךָ וכו‘, אבל גם (פ"א במקרא) נְחָשְׁתִּי. – הרבוי של שמות המחלקה הנדונה יבוא בשני אופנים: א) בחלוף ההולם בשנ“ע (דוגמת מַלְכְּדוֹת).‏ באופן זה יתרבו: השמות ע”מ מַקְטֹלֶת (כגון הדוגמאות הנ"ל: מַחְלְקות וכו'), מִקְטֹלֶת (מִשְׁקֹלֶת, מִשְׁקְלוֹת וכו'), קֻטְקֹטֶת (גֻּלְגֹּלֶת, גֻּלְגְּלוֹת) וכל הדומים להם (במה שהחולם נמצא בהם באות בלתי דגושה ולפניה הברה סגורה). ב) בהשתנות החולם לחירק (לפי § 12): שִׁבֹּלֶת, שִׁבֳּלִים, כֻּתֹּנֶת, כֻּתֳּנוֹת, צִפֹּרֶת* (תצ"ד אל צִפּוֹר) – צִפֳּרִים³⁶²; ועד"ז יתָּכן לומר: בִּקֳּרוֹת, (מן בִּקֹּרֶת), כַּפֳּרוֹת³⁶³ (מן כַּפֹּרֶת). – המוסגלים המשֻלשים בֹּשֶׁת, נֹפֶת, תֹּפֶת (כֻּלם משרשי ע"ו) נוטים באופן הרגיל (בָּשְׁתִּי וכו'³⁶⁴), וכן צריך להטות גם את השם שֹׁקֶת (מן “שקה”): שָׁקְתִּי וכו’ (ברבוי: שְׁקָתוֹת, שָׁקְתוֹתֿ³⁶⁵).

 

§ 74 נְטִיָּה שְׁמִינִית    🔗

נטיה זו כוללת את כל השמות הנקביים הבלתיֿסגוליים והבלתיֿמוסגלים (שאין להם נטיה מוסגלת), הגומרים בהברת ֿֿה והמשַנים בנטיתם את התנועה הראשונה שלפני תנועתֿהסיום או גם את השנית שלפניה³⁶⁶.

הערות.

I. דוגמת נְדָבָה ( ͮ קַטַלַתּ) נוטים: נְקָמָה, נְשָׁמָה, צְדָקָה, קְלָלָה (שע"צ); יְקַרָה, יְשָׁנָה (ש"ת) ודומיהם. – בנטית היחיד תחשב כאן ההברה הראשונה כסגורה לחצאין³⁶⁷ (בשוא בינוני), ולפיכך תבאנה בג“ד כפ”ת שאחריה רפות (נדְבַת, נִדְבָתִי וכו'). מן הכלל הזה יוצאים הנסמכים בִּרְכַּת, חֶרְדַּת (מן בְּרָכָה, חֲרָדָה), שנדגשו ע“ד הסגוליים (כִּשְֿׂבַּת, חֶרְֿפַּת). – בגדר הדוגמה הנדונה יכָּנסו גם שמות אחדים ע”מ קְטֵלָה ( ͮ קַטִלַת), כמו לְבֵנָה (לִבְנַתֿ, ברבוי: לְבֵנִים, לִבְנֵי וכו'), נְבֵלָה (נִבְלַתֿ, נְבֵלוֹת, נִבְלוֹתֿ), ובקיום הפהי"ס: שְׁדֵמָה, שַׁדְמַתֿ (שַׁדְמָתִי, שְׁדֵמוֹת, שַׁדְמוֹתֿ).

II. ע“ד דְּאָגָה (בפתח ת' החירק של הדוגמה הקודמת) ינָטו‏ בעלי פ‘, או ע’ גרונית ממין זה, כגון חֲכָמָה, עֲרָבָה (חַכְמַת, “עַרְבָתָהּ”); גְּעָרָה, סְעָרָה (גַּעֲרַת, סַעֲרוֹת). מן קְעָרָה נמצאת התמונה הזרה “קְעָרוֹתָיו” ‏ (במקום קַעֲרוֹתָיו). – אל הסוג הזה יש להכניס גם את שלשת השמות אֲנָקָה, חֲרָדָה, עֲגָלָה, הנוטים בפ”א סגולית‏ (אֶנְקַת, חֶרְדָתִי‏ וכו'³⁶⁸). – מן המשקל קְטֵלָה שיכים ‏לכאן: אֲשֵׁדָה (אַשְׁדַתֿ, אֲשֵׁדוֹת, אַשְׁדוֹת), יְעֵלָה (“יַעֲלַת חֵן”, יְעֵלוֹת, יַעֲלוֹתֿ), חֲשֵׁכָה (חֶשְׁכַת, דוגמת אֶנְקַת). גם מן בְּהַמָה, שְׁאֵלָה נמצאות נטיות אחדות עד"ז: “בֶּהֱמַתֿ”, “שֶׁאֱלָתִי”, “שֶׁאֱלָתָם”.

III. השם שָׁנָה (דוג' מ) משמש מופת לבני משקלו דָּאָה, דָּנָה, נָאָה (ב“נְאוֹת דֶּשֶׁא”) נָוָה* (ב“נְוֹת”=נאות, צפניה ב' ו') ודומיהם.‏ כן ינָטו גם שה“ת ע”מ זה, כגון דָּוָה, קָשָׁה, רָפָה. – מאיזו שמות ממין זה נמצאות נטיות בקיום הקמץ (הראשון), כמו “יָפָתִי”, “מָנוֹתֶיה”, “הָרוֹת הַגִּלְעָד” (מן יָפָה, מָנָה, הָרָה³⁶⁹), וכן תמיד מן אָלָה (“אָלָתִי”, “אָלָתוֹ”, “אָלוֹת הַבְּרִית”). – השם שָׂפָה, השיָך לכאן לפי משקלו ונטיתו ביחיד ובזוגי (שְׂפַתֿ, שְׂפָתִי, שְׂפָתַיִם, שִׂפְתֵי), מתרבה באופן זר ל“שְׂפָתוֹת” (כמו מן שָׂפָת או שֶׂפֶת). – באופן דומה אל הסוג הנדון נוטים השמות משרשי פ“י ע”מ טֵלָה (“עֵלָה”), כמו שֵׁנָה, עֵדָה, עֵצָה, חֵמָה (שְׁנַתֿ, שְׁנָתִי, שֵׁנוֹת, שְׁנוֹת וכו‘³⁷⁰. – ממשקלים אחרם יכָּנסו בגדר זה השמות תּוֹעֵבָה (תּוֹעֲבַת וכו’, תּוֹעֵבוֹת, “תּוֹעֲבוֹתֵיהֶם”³⁷¹, מַתָּנָה (מַתְּנַתֿ וכו', ולא מַתֶּנֶת דוגמת יתר התמונות ע"מ מַקְטָלָה), מוֹעֵצָה, מוֹסֵרָה (מוֹעֲצַתֿ, מוֹעֵצוֹת, מוֹעֲצוֹת וכו'). וכן מן הראוי להטות את מָקְדְּמֵיֿהאל“ף ע”מ אֶקְטָלָה, אַקְטָלָה, כגון אֶצְעָדָה, אַחְלָמָה (אֶצְעֲדַתֿ, אֶצְעָדוֹת, אֶצְעֲדוֹתֿ, אַחְלְמַת וכו'³⁷².

 

§ 75 נְטִיָּה תְשִׁיעִית.    🔗

נטיה זו מקפת את כל הנקביים הבלתי סגוליים בסיום ֿֿ ה, המשאירים את נקודם בכל הנטיות³⁷³. במובן יוַתֶר רחב שיָכִים לכאן גם השמות שסיומם ֿֿוּת או ֿֿית, שזולת שנוי קל בהברתֿסיומם ברבוי אין הם – ברֻבם הגדול – משתנים כלל בסבת הנטיה.

הערות.

I. מלת “נְתִיבָה” (דו' מא) משמשת מופת לכל השמות בסיום ֿה שהתנועה שלפני סיומם היא אם קריאה. מלבד בני משקלו הרבים של “נתיבה” (כמו גְּבִינָה, סְפִינָה, צְעִירָה, אֲכִילָה) שיכים לכאן הנקביים ע"מ קַטִּילָה (עַלִּיזָה), מַקְטִילָה (בינוני הפעיל: מַבְכִּירָה, מְשִׁיבָה), קְטֵילָה (פְּלֵיטָה), קְטוֹלָה (בְּשׂוֹרָה, גְּדוֹלָה), קִטּוֹלָה (שִׁכּוֹרָה), קַטְלוֹנָה (תַּחְתּוֹנָה), קְטוּלָה (מְלוּכָה, עֲזוּבָה), קִטּוּלָה (בִּכּוּרָה), קַטּוּלָה (חַבּוּרָה), קַטְלוּלָה (שַׁעֲרוּרָה), מַקְטוּלָה (מַקְצוּעָה), מְקוּלָה (מְבוּכָה), תְּקוּלָה (תְּשׁוּבָה). כל התמונות האלה (ודומיהן) לא תשתנינה בנטיה.

II. אל הדוג' מ“ב – בשם בְּרֵכָה נקבעה דוגמה לכל הנקביים בסיום ֿֿה, שהתנועה שלפני תנועתֿסיומם היא צרי (המשתנה ברֹב המקרים האחרים) ושבכל זאת ‏ אין הנטיה גורמת שנוי בנקודם³⁷⁴. מלבד רֹב בני משקלו של “בְּרֵכָה”, כגון אֲבֵדָה, גְּזֵלָה, טְמֵאָה, תְּאֵנָה (תְּאֵנִים, תְּאֵנֵיֿ), נכנסים בגדר זה מָקְדְּמֵי הת”ו ע“מ תַּקְטֵלָה (תַּרְעֵלָה, תַּרְדֵּמָה) וגם מקצת השמות ע”מ מַקְטֵלָה, כגון מַחֲרֵשָׁה, מַגֵּפָה, מַסֵּכָה (“מַחֲרַשָׁתוֹ”, “מַגֵּפוֹתַי”, “מַסֵּכוֹתָם”³⁷⁵.

III. אל הדוג' מ“ג. השם רָמָה הוא דוגמה לכל הנקביים, ששתי הברותיהם (או שתי הברותיהם האחרונות) בנויות ע”ד שָׁנָה ושלמרות זה אינם משתנים בנטיה³⁷⁶. מלבד נבוביֿהשרש ע“מ רָמָה. כגון בָּבָה, סָרָה, קָמָה, יש להכניס בגדר זה את התמונות‏ השאולות מן הארמית ע”מ אַקְטָלָה (ת' הַקְטָלָה), הַקְטָלָה, כמו אַזְכָּרָה, אַזְהָרָה, הֲנָחָה, הַכָּרָה (אַזְכָּרַתֿ, אַזְכָּרָתִי, אַזְכָּרוֹת,

אַזְכָּרוֹתַי וכו'³⁷⁷. בלי שנוי ינטה ביחיד גם המשקל קַטָּלָה, כגון בַּקָּשָׁה, כַּפָּרָה (ברבוי בַּקָּשׁוֹת, בַּקָּשׁוֹתַי, אך גם בַּקְשׁוֹתֿ, בַּקְשׁוֹתַי³⁷⁸. לכאן שיכים גם השמות הנרחבים מְעָרָה, תְּעָלְָה, תְּלָאָה (“מְעָרַתֿ” “תְּעָלוֹתֶיהָ”).

IV. אל הדוג' מ"ד. דוגמה זו יצאה ללמד על הנקביים הבלתיֿסגוליים בסיום ֿֿה, שההברה שלפני הברתֿסיומם היא סגורה או מדגשת (שדינה לענין זה כסגורה).‏ לכאן שיָכים תמונות מעין מִרְמָה, מַרְאָה, תִּקְוָה, קְטַנָּה, אֲרֻבָּה, שׁוֹשַׁנָּה, רַעֲנַנָּה, עֲקַלְקַלָּה, מִפְלַגָּה, מְצִלָּה, תְּפִלָּה.

V. אל הדוג' מ“ב. ע”ד מַלְכוּת (בלי שנוי זולתי ברבוי בהברה הסופית) הולכים: הַלְמוּת, רְפאות, הַשַמָעוּת, הַתְחַבְּרוּת‏ (מן השלמים), חָזוּת, גָּלוּת (מנל"ה); כְּסוּת, פְּדוּת (ג"כ); רָמוּת, גֵּרוּת (מנע"ו). – זר הוא הנסמך לְזוּת (מן “לוז”), שנתקצר בו הקמץ השֵׁמִי (כי הנפרד צריך להיות לָזות ע"ד רָמוּת).

VI. ע"ד תָּכְנִית (דוג' מ"ג) נוטים: רֵאשִׁית, אַחֲרִית, תַּחְתִּית, שְׁאֵרִית; שְׁלִישִׁית, רְבִיעִית. – בקצת השמות ממין זה בא סמןֿהרבוי אחרי סיוםֿהשמוש ֿית (כאלו היה זה יסוד שָׁרשי): חֲנִית, חֲנִיתוֹת (גם חֲנִיתִים³⁷⁹); בְּרִית,‏ *בְּרִיתוֹת; *טַלִּית, טַלִּיתוֹת (גם: טַלִּיּוֹת).

 

§ 76 שֵׁמוֹת נִפְלֵיֿ-הַנְּטִיָּה.    🔗

השמות המפרטים לקמן (עפ“י סדר א”ב) נוטים באופן זר ונפלֶה ויקָראו ע"כ בפי המדקדקים “נפליֿהנטיה”.

אָב, אֲבִיֿ, אָבִי, אָבִיךָ, אָבִיךְ, אָבִיו, (אָבִיהוּ), אָבִיהָ; אָבִינוּ, אֲבִיכֶם וכו‘; אָבוֹת, אֲבוֹתֿ, אֲבוֹתַי וכו’.

אָח נוטה ביחיד כמו אָב ויבָּדל ממנו רק ברבויו: אַחִים, אֲחֵי, אַחַי (בהפסק: אֵחָי), אַחֶיךָ, אַחַיִךְ, אֶחָיו; אַחֵינוּ, אֲחֵיכֶם וכו‘. אָחוֹת, אֲחוֹת, אֲחוֹתִי, אֲחוֹתְכֶם; אֲחָיוֹת, אַחְיוֹת, אַחְיוֹתַי, אַחְיוֹתֵיכֶם וכו’. אַחֵר, אַחֶרֶת, אֲחֵרִים, אֲחֵרוֹת.

אִישׁ, אִישֿׁ, אִישִׁי; אֲנָשִׁים (בפיוט‏ גם אִישִׁים), אַנְשֵׁי, אֲנָשֵׁי, אֲנָשֶׁיךָ, אַנְשֵׁיכֶם וכו'.

אִשֶָּׁה (גם: אֵשֶׁת), אִשְׁתִּי, אִשְׁתְּךָ (פ"א אֶשְׁתְּךָ); נָשִׁים (פ"א אִשּׁוֹת), נְשֵׁי, נָשַׁי, נְשֵׁיכֶם.

אָמָה, אֲמַת, אֲמָתִי, אֲמַתְכֶם; אֲמָהוֹת, אַמְהוֹת, אַמְהוֹתַי וכו'.

בֵּן, בֶּן (לפני מקף גם בִּןֿ), בְּנִיֿ, בִּנְךָ, בְּנֵךְ, בְּנוֹ, בְּנָהּ, בְּנֵנוּ, בִּנְכֶם וכו‘; בָּנִים, בְּנֵי, בָּנַי, בְּנֵיכֶם וכו’.

בַּת ( ͮ בִּנְתְּ), בִּתִּי, בִּתְּךָ וכו'; בָּנוֹת, בְּנוֹת, בְּנוֹתַי.

חָם (אבי הבעל), חֲמִי*, חָמִי, חָמִיךְ, חָמִיהָ; חָמִים*, חֲמֵי* וכו'.

חָמוֹת, חֲמוֹת, חֲמוֹתִי וכו' (כמו אָחוֹת).

פֶּה, פִּיֿ, פִּי, פִּיךָ, פִּיכֶם וכו'; ברבוי פִּיּוֹת, פֵּיוֹת או פִּיפִיּוֹת (רבוי ע“י השנות המלה ע”ד מנהג שֵׁמי קדום, לעיל § 60).

פֶּחָה, פַּחַתֿ, ברבוי פַּחוֹת, פַּחֲווֹתֿ, פַּחוֹתַי* וכו'.

שֶׂה, שֵׂהֿ, שֵׂיִי, שֵׂיךָ, שֵׂיֵךְ, שֵׂיוֹ, שֵׂיָה, שַׂיֵנוּ, שֵׂיכֶם, שֵׂיָם³⁸⁰.

 

§ 77    🔗

שם המספר העברי יתחלק לארבעה מינים: א) מִסְפָּר יסודי, הוא המספר הפשוט, העונה על שאלת “כּמה”; ב) מִסְפָּר סְדוּרִי, יורה על סדר הדברים במובן המקומי או הזמני; ג) מִסְפָּר חֶלְקי, יורה על חלק אחוז מן האחד; ד) מִסְפָּר כִּפְלִי, יורה על כפילת איזו פעולה או איזה דבר.

 

§ 78 הַמִּסְפָּר הַיְסוֹדִי.    🔗

א במספר היסודי העברי יש להשגיח על שני דברים: א) על אופן התקשרותו עם שם הספור (נפרד או נסמך); ב) על המין (זכר או נקבה). בנוגע ליצירת התמונות המיניות יש לשים לב, כי בהפך מן המנהג הנוהג זו“ז בלשון יקבלו המספרים היסודיים ממין זכר (ר"ל המתקשרים עם שם זכר) את הסיום ֿֿה, בשעה שבעלי מין נקבה (המתקשרים עם שם נקבה) אין להם סמן מיֻחד³⁸¹. – ואלה הן תמונות המהי”ס.

לזכר בנפרד: אֶחָד, שְנַיִם, שְׁלשָׁה, אַרְבָּעָה, חֲמִשָּׁה, שִׁשָּׁה, שִׁבְעָה, שְׁמוֹנָה, תִּשְׁעָה, עֲשָׂרָה.

– בנסמך: אֶחָד, שְׁנֵי, שְׁלשֶׁת, אַרְבַּעַת, חֲמֵשֶׁת, שֵׁשֶׁת, שִׁבְעַת, שְׁמוֹנַת, תִּשְׁעַת, עֲשֶׂרֶת.

לנקבה בנפרד: אַחַת, שְׁתַּיִם, שָׁלשׁ, אַרְבַּע, חָמֵשׁ, שֵׁשׁ, שֶׁבַע, שְׁמוֹנֶה, תֵּשַׁע, עֶשֶׂר.

– בנסמך: אַחַת, שְׁתֵּי, שָׁלשׁ, אַרְבַּע,‏ חָמֵשׁ, שֵׁשׁ, שְׁבַע, שְׁמוֹנֶה, תְּשַׁע, עֶשֶׂר.

ב מן המספרים המפֹרטים כאן רק השמות אֶחָד, אַחַת הם כתארים לכל דבר, והם באים, בהסכם לזה, תמיד אחרי הספור, כל יתר השמות (מן 2–10) הנם בעקרם שע"צ מָפשטים והוראתם היסודית היא: שׁניוּת, שִׁלּוּשׁ (Zweiheit, Dreiheit) וכו', ולפיכך מקומם על הרֹב לפני הספור, כמו שְׁלשָׁה יְרָחִים, שִׁבְעָה שָׁבוּעות, שְׁמוֹנֶה שָׁנִים.

ג הנסמך של המהי“ס מן 2–10 אין לו עפ”י הרגיל הוראה מיֻחדת והוא נבדל מן הנפרד רק במה שהוא מתקשר לרֹב עם מספרים נודעים, כגון שְׁלשָׁה רָאשִׁים (שופ' ז' ט"ז), אבל: וַיִּתְקְעוּ שְׁלשֶׁת הָרָאשִׁים (שם שם כ'). לעֻמת זה יש בין “אֶחָד” ובין “אַחַד” גם הבדל משמעי, כי זה האחרון, הבא תמיד לפני הספור, יורה על פרט מן הכלל, כמו אַחַד הָעָם = אֶחָד מִן הָעָם.

ד למספרים מן 10–20 תשמשנה התמונות האלה:

זכר: אַחַד עָשָׂר, או עַשְׁתֵּי³⁸² עָשָׂר, שְׁנֵים (שְׁנֵי) עָשָׂר, שְׁלשָׁה עָשָׂר, אַרְבָּעָהֿ, חֲמִשָּׁהֿ, שִׁשָּׁהֿ, שִׁבְעָהֿ, שְׁמוֹנָהֿ, תִּשְׁעָה עָשָׂר.

נקבה: אֶחַת עֶשְׂרֵה או עַשְׁתֵּי עֶשְׂרֵה, שְׁתֵּים (שְׁתֵּי) עֶשְׂרֵה, שְׁלשׁ עֶשְׂרֵה, אַרְבַּעֿ, חֲמֵשֿׁ, שֵׁשֿׁ,

שְׁבַעֿ, שְׁמוֹנֶהֿ, תְּשַׁע עֶשְׂרֵה.

ה העשרות מן 20–90 נבנים בסיום הרבוי ֿֿים (בלי הבדל בין זכר לנקבה) באופן זה: עֶשְׂרִים, שְׁלשִׁים, אַרְבָּעִים, חֲמִשִּׁים, שִׁשִּׁים, שִׁבְעִים,‏ שְׁמוֹנִים, תִּשְׁעִים.

ו במספרים 21, 22 וכו' יכולים האחדים לבוא במקום הראשון (ברֹב המקרים העשרות קודמים). לקשור העשרות עם האחדים תשמש בכל המקרים ו' החבור: עֶשְׂרִים וְאֶחָד או אֶחָד וְעֶשְׂרִים, שְׁלשִׁים וּשְׁתַּיִם או שְׁתַּיִם וּשְׁלשִׁים וכו'.

ז המהי"ס מן 100 ולמעלה הם: מֵאָה, מָאתַיִם (ת' מְאָתַיִם) שְׁלשׁ מֵאוֹת, אַרְבַּעֿ, חֲמֵשֿׁ, שֵׁשֿׁ, שְׁבַעֿ,

שְׁמוֹנֶהֿ, תְּשַׁע מֵאוֹת, אֶלֶף, אַלְפַּיִם (שְׁנֵי אֲלָפִים),

שְׁלשֶׁת אֲלָפִים, אַרְבַּעַת אֲלָפִים וכו', עֲשֶׂרֶת אֲלָפִים או

רְבָבָה או רִבּוֹא (רִבּוֹ), עֶשְׂרִים אֶלֶף או שְׁתֵּּי רִבּוֹת (רִבֹּאוֹת) או רִבּוֹתַיִם, שְׁלשִׁים אֶלֶף או שָׁלשׁ רִבּוֹת, מֵאָה אֶלֶף או עֶשֶׂר רִבּוֹא, אֶלֶף אֲלָפִים או מֵאָה רִבּוֹא. רִבּוֹא

רְבָבוֹת (מאה מִליוֹן).

ח המהי"ס יבואו גם בכנויים, כגון שְׁנֵינוּ, שְׁלָשְׁתְּכֶם, אַרְבַּעְתָּם³⁸³. דוגמת הסמיכות אין כנויים כאלה מורים ברגיל על הקנין, אלא ענינם הוא: אנחנו השנים, אתם השלשה וכו'. ואולם יש שיצטרפו היסודיים גם אל כנויי הקנין, כמו “חֲמִשֶּׁיךָ”, “אֲלָפָיו”, “רִבְבוֹתָיו” (החמשים שלך וכו'³⁸⁴).

ט אם הספור הוא מן הדברים שרגילים מאד למנותם, כגון יוֹם, שָׁנָה, שֶׁקֶל, אִישׁ, אזי יבוא מאחד עשר ולמעלה על הרֹב היחיד במקום הרבוי (אַחַד עָשָׂר יוֹם, שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה שָׁנָה וכו').

י המהי"ס במשנה. בדרך כלל דומה השמוש במהי"ס במשׁנה אל זה של המקרא. המנהג לצרף את המספרים שלמעלה מעשרה עם תמונת היחיד נפרץ כאן עוד יותר, והוא נמצא לפעמים גם בדברים, שאינם מן הנמנים המורגלים ביותר, כגון שְׁלשָׁה עָשָׂר כּוּךְ, שִׁבְעִים וּשְׁנַיִם זָקֵן, שְׁלשׁ מֵאוֹת שִׁיפָה (= שפשוף, מנחות ג' ה'), חֲמֵשׁ מֵאוֹת בְּעִיטָה (שם שם).

 

§ 79 הַמִּסְפָּר הַסְּדוִּרי, הַחֶלְקִי וְהַכִּפְלִי.    🔗

א המספרים הסדוריים מן 1–10 הם כש"ת לכלֿדבר, ולפיכך הם באים תמיד אחרי הספור.

ב התמונות לסדוריים מן 2 עד 10 נבנות משרשם של היסודיים ע“ד שמות היחס (בסיום ֿֿי). ורק השם למספר 1 לא נגזר מ”אֶחָד", כי אם משרש אחר. – הסדוריים עד עשרה הם:

יחיד: רִאשׁוֹן, שֵׁנִי, שְׁלִישִׁי, רְבִיעִי, חֲמִישִׁי אוֹ חֲמִשִּׁי, שִׁשִּׁי, שְׁבִיעִי, שְׁמִינִי, תְּשִׁיעִי, עֲשִׂירִי.

רבים: רִאשׁוֹנִים, שְנִיִּם, שְׁלִישִׁים, רְבִיעִים, חֲמִישִּׁים (חֲמִשִּׁים), שִׁשִּׁים, שְׁבִיעִים, שְׁמִינִים, תְּשִׁיעִים, עֲשִׂירִים.

יחידה: רִאשׁוֹנָה³⁸⁵, שֵׁנִית (שְׁנִיָּה), שְׁלִישִׁית (שְׁלִישִׁיָּה), רְבִיעִית, חֲמִישִׁית, שְׁבִיעִית, שְׁמִינִית, תְּשִׁיעִית, עֲשִׂירִית (עֲשִׂירִיָּה)

רבות: רִאשׁוֹנוֹת, שְׁנִיּוֹת, שְׁלִישִׁיוֹת, רְבִיעִיּוֹת, חֲמִישִׁיּוֹת, שִׁשִׁיּוֹת, שְׁבִיעִיּוֹת, שְׁמִינִיּוֹת, תְּשִׁיעִיּוֹת, עֲשִׂירִיּוֹת.

ג למעלה מעשרה אין תמונות מיֻחדות למספר הסדורי, אלא היסודיים ישמשו להוראת הסדר: “בִּשְׁנַת הָאַחַת עֶשְׂרֵה”, “יוֹם הָעֶשְׂרִים”, ובלשון המשנה: יוֹם שִׁשִּׁים (נזיר ג' ב'), יוֹם מֵאָה (שם שם ד').

ד לספירת ימי החדש והשנים ישמשו היסודיים לרֹב במקוֹם הסדוריים גם למטה מעשרה, כגון בִּשְׁנַת שְׁתַּיִם, בְּאַרְבָּעָה לַחֹדֶשׁ. וכן תמיד במשנה: בִּשְׁנַיִם בַּחֹדֶשׁ, תִּשְׁעָה בְּאָב, בְּאֶחָד בַּאֲדָר, וגם: בִּשְׁתֵּי שָׁעוֹת.

ה המספר החלקי. בתור מספרים חלקיים ישמשו במקרא הסדוריים ממין נקבה, כמו רְבִיעִית, חֲמִישִׁית, ולחלקים אחדים יש גם תמונות מיֻחדות, כמו חֲצִי, חֲצוֹת, מֶחֱצָה, מַחֲצִית, רֹבַע, חֹמֶשׁ,

עִשָּׂרוֹן, ובעברית מאֻחרת: שָׁלִישׁ, רָבִיעַ, שְׁתוּת (שִׁשִּׁית), תִּשּׁוּעַ. – למעלה מעשרה אין מספרים חלקיים במקרא, ובלשון המשנה הם מתֹארים ע"י אֶחָד, כגון אֶחָד מִמֵּאָה (דמאי ה' ב'), אֶחָד מַרִבּוֹא (פאה ג' ח'³⁸⁶).

ו המספר הכפלי יתֹאר בעברית: א) ע“י האחדים הנקביים כגון “שֶׁבַע עַל חַטֹּאתֵיכֶם”, *אַחַת לְמַעְלָה וְשֶׁבַע לְמַטָּה; ב) ע”י הזוגי של היסודיים בצורה נקבית: אַרְבַּעְתַּיִם, שִׁבְעָתַיִם³⁸⁷; ג) ע"י המלים “פַּעַם”, “רֶגֶל”, “מוֹנִים”, “יָדוֹת”, “פִּי”: שְׁתֵּי פְּעָמִים (פַּעֲמַיִם). שָׁלשׁ רְגָלִים, עֲשֶׂרֶת מוֹנִים, חָמֵשׁ יָדוֹת, פִּי שְׁנַיִם. –

להוראת “פִּי שנים” יש מלבד זה גם מלות מיֻחדות: מִשְׁנֶה, כּפֶל (כִּפְלַיִם).

ז להוראת “כך וכך לכל אחד או מכל אחד” (בגרמנית: je) אין מלים מיֻחדות והיא מתֹארת בלשון המקרא ע“י הכפלת המהי”ס ובעברית מאֻחרת גם ע"י הכפלת הספור לבדו, כגון שְׁנַיִם שְׁנַיִם בָּאוּ אל נֹח, וְאֶצְבְּעות רַגְלָיו שֵׁשׁ

וָשֵׁשׁ³⁸⁸, קַב וָקַב (פאה ו' א'), לֶתֶךְ לֶתֶךְ (שביעית ג' ב'). – הכפלה כזו תבוא לפעמים גם בהוראת “כל אחד ואחד”, כגון אִישׁ אִישׁ מִבֵּית יִשְׂרָאֵל (כל איש) "חֲבוּרָה וַחֲבוּרָה (כל חבורה, עירובין ו' ו').

 

הַפֹּעַל.    🔗

סְקִירָה כְּלָלִית (§ 80–83).

 

§ 80 מוֹצָא הַפְּעָלִים.    🔗

לפי מוצאם נוכל לחלק את כל הפעלים לשלש מחלקות רָאשיות:

א) פְּעָלִים קְדוּמִים, כגון מָלַךְ, פָּקַד, שָׁמַר, מָכַר.

ב) פעלים שנגזרו מפעלים אחרים, כגון הִמְלִיךְ, פִּקֵּד, נִשְׁמַר, הִתְמַכֵּר (מן מָלַךְ וכו').

ג) פעלים שנגזרו משמות, כגון מָלַח, עִנֵּן, עִשֵּׂר, *חָלַב (מן מֶלַח, עָנָן, עֶשֶׂר, חָלָב)ּ.

הפעלים מן הסוג האחרון יתחלקו גם הם לשלשה מינים:

א) פעלים שנגזרו משמות קדומים, כמו הדוגמאות הנ"ל.

ב) פעלים שנגזרו משמות שרשיים, אבל תניָניים (יציאיֿפעלים). פֹעל כזה הוא, למשל, לָבַן בהוראת “עשה לבנים”, שנגזר מן השם לְבֵנָה, שיסודו בפֹעל הקדום “לבן” (היות לבן, מה שמתלבן באש). וכן שָׁבַר (מכר תבואה) מן שֶׁבֶר (=תבואה). ששרשו שָׁבַר (בהוראתו הרגילה, משום שהתבואה שוברת את

הרעבון, או משום שהיא שוברת ופורצת לחוץ בשעת צמיחתה); ובלשון המשנה: פִּסֵּל (הסר הפסלת) מן פְּסֹלֶת מן פּסַל (במובן “פסל אבנים”).

ג) פעלים שנגזרו משמות נרחבים, כגון *תָּרַם מן תְּרוּמָה (“רום”), הִתְרִיעַ מן תְּרוּעָה (“רוע”), הִתְחִיל מן תְּחִלָּה (“חלל”³⁸⁹).

הערה א. המנהג ליצור פעלים משמות נרחבים הוא פרי התפתחות לשונית טבעיה והוא מצוי גם בשפות שם אחרות, כגון בארמית מַשְׁכֵּן³⁹⁰, בסורית תַּלְמֵד (לִמֵּד) מן תַּלְמוּדָא, ‏ אֶתְמַדַּע (הכיר) מן מוֹדָע, דַּמְוֵת (=נתן דמות) מן דְּמוּתָא (“דמא”), ובערבית מַסְמר (חזק במסמרים)³⁹¹.

הערה ב. לשון הספרות הפיטנית לא נמנעה בשעת הצרך ליצור פעלים גם ממלות (במקרא ובמשׁנה אין שום דוגמה ודאית לפעלים כאלה). באופן זה נתהוה, למשל, מן לְבַד הפעל לַבֵּד (“בלהקם יְלַבְּדוּךָ” בפיוט “כּי אֲדוּקֵי אֵשׁ”, בשחרית ליוה"כ), מן מְאֹד – הַמְאֵד (“בְּמַהֲלָלָם יַמְאְידוּךָ”, שם), מן טֶרֶם – טָרֵם (“טֵרְמַנִי יוֹמַיִם”, ביוצר לחג השבועות).

 

§ 81 הַבִּנְיָנִים.    🔗

א הבנינים הם תמונות דקדוקיות קבועות, שיצרה לה הלשון לסמן בהן אפניֿפעולה שונים.

ב מספר הבנינים המצויים בלשון הוא שבעה: שלשה פועלים, שנים פעולים ושנים חוזרים.

שבעת הבנינים האלה הם:

I. בנינים פועלים:

א) בנין קַל³⁹² או פָּעַל³⁹³ (“הבנין היסודי” בפי המדקדקים הנוצרים), כגון שָׁמַר, מָשַׁל.

ב) פִּעֵל: (בספרי הדקדוק העברים לרֹב גם הבנין הכבד³⁹⁴): דִּבֵּר, הִלֵּל.

ג) הִפְעִיל: הִפְקִיד, הִשְׁלִיךְ.

II. בנינים פעולים:

ד) פֻּעַל: דֻּבַּר, הֻלַּל.

ה) הָפְעַל: הָפְקַד, הָשְׁלַךְ.

III. בנינים חוזרים:

ו) נִפְעַל: נִשְׁמַר, נִסְמַךְ³⁹⁵.

ז) הִתְפַּעֵל: הִתְמַכֵּר, הִתְהַלֵּל.

הערה. ביחס אל הקל נקראים הבנינים‏ האחרים בשם הכולל בנינים נרחבים (“כבדים” אצל הקדמונים).

ג מחוץ לגדר הבנינים הרגילים הנ“ל עומדות איזו תמונותֿפֹעל בעלות בניָה מיֻחדת, הנמצאות במקומות אחדים בכה”ק. התמונות האלה, שהנן ברֻבן שרידי תקופה שמית קדומה³⁹⁶, תבָּדלנה בדקדוק בשם “בנינים זרים” ותתבארנה בפרטות במקומן.

 

§ 82 הַזְּמַנִּים וְהַדְּרָכִים.    🔗

א כמו בשפותֿשם האחרות כן גם בעברית ישנם בפעל רק שני זמנים: עבר ועתיד. העבר מורה על פעולה שנשלמה לפני הדבור (או שהדובר מציֵר אותה לו כנשלמת), והעתיד על פעולה, שלא נשלמה עדין (או שהדובר מציֵר אותה לו כבלתיֿנשלמת), בין שהוחלה כבר לפני הדבור או לא³⁹⁷. מלבד שני הזמנים יש לרֹב הפעלים צווי אחד, בינוני (Mittelwort, Participium) אחד (רק בקל בפעלים יוצאים שנים) ושני מקורים.

ב הדרכים הם שלשה: א) דֶּרֶךְ הַיִּעוּד³⁹⁸ (אם הפעולה שבה ידֻבר מיֻעדת בזמן, גוף, מין ומספר), כגון שָׁמַרְתִּי, יִכְתֹּב; ב) דֶּרֶךְ הַמָּקוֹר, כגון שָׁמוֹר, כְּתֹב; ג)

דֶּרֶךְ הַצִּוּוי: שְׁמֹר, כִּתְבוּ.

 

§ 83 הַגְּזָרוֹת.    🔗

לפי טבע אותיותֿשרשם יתחלקו הפעלים לשלש מחלקות ראשיות, המתפרדות גם הן לנטיות שונות, הנקראות גזרות.

מחלקות אלה הן:

I. השלמים, ר"ל פעלים, ששרשם אינו כולל שום אות תנועית (אם קריאה) וששלש האותיות קיָמות בהם בכל הנטיות. מחלקה זו כוללת רק גזרה אחת והיא:

א) גזרת השלמים, כמו שָׁמַר, זָכַר. אל גזרה זו שיכים גם הפעלים הגרוניים (ר"ל שאחת מאותיותֿשרשם היא גרונית, כמו חָשַׁב, בָּעַר, שָׁמַע), השוים אל הבלתיֿגרוניים בנוגע לקיום אותיותֿהשרש בנטיה ונבדלים מהם רק במה שהם מקבלים בתמונותֿנטיה ידועות נקוד מיֻחד.

II. הנחים, שאחת מאותיותֿשרשם היא אם קריאה, או שהיא מתהפכת לא"ק אגב הנטיה. מחלקה זו כוללת:

ב) גזרת נחי פ"א: כגון אָכַל – יֹאכַל, אָמַר – יֹאמַר – לֵאמֹר.

ג) " " פ"י (גם: "פוי''³⁹⁹), כמו יָשַׁן – אִישַׁן, יָשַׁב – אֵשֵׁב⁴⁰⁰.

ד) " " ע“ו וע”י כגון קוּם, רוּץ, דִּין.

ה) " " ל"א: כגון קָרָא, מָצָא.

ו) " " ל"ה (או “לו”י"⁴⁰¹), כמו גָּלָה, קָנָה.

III. החסרים, שאחת מאותיותֿשרשם תשָמט לפעמים בנטיה ותָשלם בדגש. מחלקה זו כוללת:

ז) גזרת חסרי פ"י (או “פ”וי"), יָצַק – אֶצֹּק, יָצַר – אֶצֹר (גם: אִיצַר):

ח) " " פ“נ: נָגַשׁ – אֶגַּשׂ, נְפַל – אֶפֹּל. בגדר גזרה זו יש להכניס ‏גם את הפֹעל לָקַח, הנוטה ע”ד חסרי פ"נ (אֶקַּח וכו').

ט) גזרת הכפולים (או “ע”ע"), כמו סָבַב – סַבּוֹתִי, גָּזַז – גָּזִּי.

הערה. השרשים בני שתי אותיות חלושות, כמו נָשָׂא (הפ“נ ונל”א), ‏יָרָה (פ“י ול”ה), נקראים בפי המדקדקים העברים בשם הכולל “גזרת המָרכבים”.

 

גִּזְרַת הַשְּׁלֵמִים (§ 84–100).    🔗

 

§ 84 הַקַּל, הוֹרָאָתוֹ וְצוּרָתוֹ.    🔗

א הקל יכול להורות: א) על פעולה פשוטה יוצאת, כגון שָׁמַר, שָׂרַף, דָּרַשׁ; ב) על פעולה עומדת. כגון הָלַךְ, יָשַׁב, שָׁכַב; ג) על איזה מצב: גָּדַל (היה גדול), חָלָה (היה חולה). הפעלים העומדים ועוד יותר אלה המורים על מצב יבואו לרֹב גם בהוראת השנוי וההתהוות, כגון שְׁבוּ פה וַיֵּשֵׁבוּ (נכנסו למצב הישיבה), וַיִּגְדַּל הַיֶּלֶד (היה לגדול), חָלָה חִזְקִיָּהוּ (נעשה חולה).

ב פעלי הקל הם ברֻבם הגדול קדומים, ואולם יש שתשתמש הלשון בבנין זה לגזור בו פעלים משמות (אע"פ שהיא מבכרת לצרך זה, כמו שיתבאר במקומו, את הפִּעל וההפעיל), כגון מָלַח, חָרַף, קָרַן (מן מֶלַח, חֹרֶף, קֶרֶן), ובלשון המשנה: חָלַב, זָפַת, נָגַב (מן חָלָב, זֶפֶת, נֶגֶב).

ג לפי צורתם בעבר נסתר מתחלקים הפעלים של הקל לשלש מחלקות: א) פתוחים (בתמונת פָּעַל), פעלים כאלה יש להם על הרֹב הוראת פעולה יוצאת כגון סָגַר, שָׁמַר, פָּקַד; ב) צרויים (פָּעֵל), כגון כָּבֵד, זָקֵן, חָפֵץ; ג) חולמיים (פָּעֹל), כגון יָכֹל, קָטֹן. בניגוד אל התמונה הראשונה מיֻחדות שתי האחרונות בעקרן להוראת העמידה והמצב (כמו בדוגמאות הנ"ל), אע“פ שיש שיבָּנו עד”ז גם פעלים יוצאים⁴⁰², כמו אָהֵב (גם אָהַב), יָגֹר.

המנהג לסמן את ההבדל בין הפעלים היוצאים והעומדים‏ (או המצביים) ע“י שנוי התנועה של עי”ן הפֹעל נוהג – באופן מתאים אל העברית – גם בלשונותֿשם אחרות, כגון בארמית: כְּתַב (יוצא), קְרֵב (עומד), דְּמוּךְ (= דְּמֻךְ “ישן”, “נרדם”, ת“א בר' ב' כ”א), ובערבית: כַּתַּבַּ (בלי תנועתֿסיום: כַּתַּבּ = כָּתַב), יַבִּסַ (בלי ת"ס: יַבִּס = יָבֵשׁ “היה יבש”), חַסֻנַ (בלי ת"ס: חַסֻן “היה יפה”), התמונות האלה מקבילות איפוא הקבֵּל גמור ‏ אל העבריות (חירק וקבוץ יסודיים בערבית⁴⁰³ ת' הצרי והחולם העבריים כמשפט).

 

§ 85 נְטִיַּת הֶעָבַר שֶׁל הַקַּל.    🔗

לסמון הגוף, המין והמספר בעבר של הקל תשמשנה בעברית (וכן בלשונותֿהאחיות) הברותֿסיום קבועות, המתחברות עם החלק השָרשי של הפֹעל לתמונות אלה:

התמונות השמיות הקדומות של העבר (בקל) הן:

מדבר ומדברת: פַּעַלְכּוּ; נוכח: פַּעַלְתָּא; נוכחת: פַּעַלְתִּי; נסתר: פַּעַלַ (פַּעִלַ, פַּעֻלַ); נסתרת: פַּעַלַתּ; מדברים ומדברות: פַּעַלְנָאּ; נוכחים: פַּעַלְתֻּמוּ; נוכחות: פַּעַלְתִּנָּא; נסתרים: פַּעַלוּ(נַ); נסתרות: פַּעַלָא(נַ⁴⁰⁴).

הסיומים שבתמונות הנ“ל הם ברֻבם כנויי גוף מקֻצרים ובמעוטם – סיומיֿשם קדומים והיינו: בהברות “כּוּ”ֿ “תִּי” לגוף ראשון כלולה הכ”ף של “אָנֹכִי” ( ͮ אַנְיָאכּוּ), אלא שבעברית⁴⁰⁵ נתחלפה כ' זו מסבת השפעת התמונות לגופי הנוכחים בת'⁴⁰⁶; הסיום תָּ לנוכח הוא מקֻצר מן אַתָּה ( ͮ אַנְתָּא), “תְּ” (בקצת מקומות במקרא: “תִּי”) מן אַתִּי ( ͮ אַנְתִּי); ֿה (ֿתּ) לנסתרת הוא הסמן לשמות נקביים; נוּ למדברים הוא קצורו של “אָנוּ”; תֶּם ( ͮ תֻּמוּ) נגזר מן אַתֶּם ( ͮ אַנְתֻּמוּ), תֶּן ( ͮ תִּנָּא) מן אַתֶּן ( ͮ אַנְתִּנָּא); “וּ” (“וּנַ”) הוא סמןֿרבוי (זכרי) קדום⁴⁰⁷.

הערות ובאורים אל לוח-ֿהנטיה.

ע“ד מָשַׁל ינָטה הרֹב הגדול של הפעלים היוצאים‏ של הקל, אך גם עומדים רבים, כמו הָלַךְ, יָשַׁב, עָמַד, רָכַב, רָבַץ, שָׁכַב. – ע”ד כָּבֵד הולכים: זָקֵן, חָמֵץ, חָפֵץ, שָׁלֵם, שָׁפֵל. בקצת הפעלים ממין זה מתגלה ‏ הצרי רק בהפסק ‏ בעוד אשר ברהיטת המאמר הם באים בעי“ן פתוחה, ‏כגון גָּבַר (גָּבֵרוּ), דָּבַק (“דָּבֵק”, ‏ “דָּבֵקָה”), חָדֵל (“חָדֵלּוּ”), שָׁכַן (“שָׁכֵן”). – “יָכֹל” משמש דוגמה לפעלים יָגֹר, קָטֹן (מדברים: קָטֹנּוּ*, שָׁכֹל⁴⁰⁸). – בּ”יְכָלְתֶּם" (תֶּן) גרמה ירידת הנגינה להתקצרותו של החולם לק“ח (כמשפט). – הסיומים תִּי, תָּ, נוּ אין להם הנגינה, בכל יתר התמונות (הבאות במרוץ המאמר) הנגינה מלרע. – באיזו מקומות במקרא נמצאות נטיות‏ של העבר בצורה הקדומה, כמו אָזְלַת (לנסתרת ע“ד ͮ פַּעַלַתּ, דב' ל”ב ל"ו), שָׁבַרְתִּי, נִתַּקְתִּי (לנוכחת ע"ד ͮ פַּעַלְתִּי, יר' ב' כ'⁴⁰⁹). – ת' פָּעְלוּ לנסתרים‏ נמצאת ג”פ פָּעְלוּן (ע“ד התהי”ס השניה); יָדְעוּן (דברים ח' ג' ושם ט"ז), צָקוּן (קטוע מן יָצְקון, יש' כ“ו ט”ז). – במלים יְלִדְתִּיךָ (תהלים ב' ז'), וִירִשְׁתָּם (דברים י"ט א'), שְׁאִלְתִּיו (ש"א א' כ') נהפך הפהי“ס בהברה הבלתיֿנגינית לחירק⁴¹⁰ (הדקת הפתח). – בפעלים בעלי ל”ת תתלכד ת' השרש עם ת' השמוש לאחת, כגון כָּרַתִּי, שַׁתָּ (ת' כָּרַתְֿתִּי, שַׁתְֿתָּ), וכזה ‏ יקרה גם בבעלי ל“ג בתמונת‏ פָּעַלְנוּ, כמו נָתַנּוּ (ת' נָתַנְֿנוּ). – הסמן לאותיותֿהשמוש המאֻחרות בעבר הוא “תְּהימו”ן”.

 

§ 86 נְטִיַּת הֶעָתִיד שֶׁל הַקַּל.    🔗

א להבדלת הגופים. המינים והמספרים בעתיד תשמשנה ארבע האותיות אית"ן, הבאות – בנִגוד אל היסוד השמושי בעבר – לפני השרש. בכל אותן התמונות, שאותיות אלה לא הספיקו ליַחד את הגוף, המין או המספר, הטילה הלשון אותיותֿשמוש גם בסוף השרש⁴¹¹.

ב) כמו בעבר כן גם בעתיד יבָּדלו הפעלים העומדים מן היוצאים ע“י שנוי התנועה של עי”ן הפֹעל, כי היוצאים יבואו – בדרך כלל – בעי“ן חולמית (יִפְעֹל) והעומדים – בעי”ן פתוחה (יִפְעַל). – ואלה הן התמונות לעתידי הקל:

התמונות השמיות הקדומות לעתיד קל הן:

מדבר ומדברת אַפְעֻלֻ, נוכח תַּפְעֻלֻ, נוכחת תַּפְעֻלִי (נַ), נסתר יַפְעֻלֻ (לעומדים: יִפְעַלֻ, יֻפְעַלֻ),‏ נסתרת תַּפְעֻלֻ, מדברים‏ ומדברות נַפְעֻלֻ.‏ נוכחים תַּפְעֻלוּ (נַ), נוכחות תַּפְּּעֻלָא (נַ), נסתרים יַפְעֻלוּ (נַ), נסתרות יַפְעֻלָא (נַ⁴¹²).

האותיות ‏ אית“ן ויונ”ה יסודן – דוגמת השמושיות של העבר – בכנוייֿגוף או בסיומיֿשם קדומים והיינו: א' של אֶפְעֹל היא האות הראשונה מן אֲנִי, נ' של נִפְעֹל זו של נַחְנוּ; הת' לנופי הנוכחים היא מן אתָּה (אַתֶּן, ֿתֶּן); הסיום ֿי לנוכחת רומז על התנועה הסופית של “אַתִּי”; ֿ“וּ” לנוכחים ולנסתרים הוא סמן רבוי קדום (עיֵן צד 76); ב“נָה” של תִּפְעֹלְנָה כלולים הסיומים מן אַתֵּנָה, הֵנָּה. – בלתי ברור הוא רק מוצאם של הי' והת' בגופי הנסתרים (יִפְעֹל, תִּפְעֹל, יִפְעָלוּ⁴¹³).

ג) הסיומים ‏ ֿי, וּ יסָּגרו לפעמים באות ‏ן (ע“ד התהי”ס בסיום “נַ” המובאות לעיל בסוגרים), כמו תִּדְבְּקִין*, תִּשְׁמְעון, יִדְרְכוּן. סיומים מָארכים כאלה יש להם תמיד הנגינה (גם בהפסק, כמו תִּדְבָּקִ֫ין, יִלְקֹט֫וּן).

ד) העתיד במשׁנה, במה שנוגע לשמושו בלשון דומה העתיד במשנה בדרך כלל אל זה של המקרא, ורק בנטיתו הוא נבדל ממנו בשני דברים: א) התמונות בנו"ן נוספת אינן מצויות בלשון המשנה⁴¹⁴; ב) במקום תִּפְעֹלְנָה לנסתרות תבוא תמיד התמונה “יִפְעְלוּ”, כגון נְשֵׁיכֶן לא יֹאכְלוּ (יבמות ח' א'), שֶׁיִּטְעֲנוּ (מוסב על מנחות, מנח' א' ה'), ומבנינים נרחבים: הַנְּשׂוּאוֹת יִתְאָרְסוּ וְהָאֲרוּסות יִנָּשְׂאוּ (יבמות ד' י').

הערות אל הלוח.

ע“ד אֶמְשׁל נוטים כמעט כל פעליֿהקל היוצאים וגם עומדים מעטים, כמו מָלַךְ, קָצַף, שָׁכַן (אֶמְלֹךְ וכו'), ע”ד אֶשְׁכַּב הולכים: מָתַק, קָשַׁב, רָבַץ, רָגַז, רָכַב ודומיהם. – קצת פעלים שיש להם הוראה כפולה (של פעולה יוצאת ועומדת), מקבלים, בהסכם לזה, עתיד כפול, כמו חָרַשׁ – יַחֲרֹשׁ (את השדה), אבל: יֶחֱרַשׁ (=יִדֹּם), וכן חָלַשׁ: וַיַּחֲלֹשׁ יְהוֹשֻׁעַ אֶת עֲמָלֵק (שמות י“ז י”ג), אבל: וְגֶבֶר יָמוּת וַיֶּחֱלָשׁ (איוב י"ד י'). ויש פעלים, שיבואו בשתי התמונות בלי הבדל משמעי: יַחְפֹּץ – יֶחְפַּץ, יִבְגֹּד – נִבְגַּד (מלאכי ב' י'), יִשֹּׁךְ – יִשָּׁךְ (דברים כ"ג כ'). – באותן התמונות, שתנועת הע' (חולם או פתח) נתקצרה בהן לשוא, היא שבה בהפסק המאמר על כנה (לפי § 21) והפתח ימָּשך לקמץ: תִּמְשְׁלִי –

תִּמְשֹׁ֑לִי, תִּמְשְׁלוּ – תִּמְשֹׁ֑לו וכו'; תִּשְׁכְּבִי –

תִּשְׁכָּ֑בִי וכו‘. – החולם שבהברה הסגורה בתמונות אֶפְעֹל, תִּפְעֹל וכו’ משתנה לפני מקף לק“ח (כדין), כגון וַיִּפְתָּרֿלָנוּ, וַיִּכְתָּבֿשָׁם. – בסיום ֿנָה בַ”תִּפְעֹלְנָה“, תִּפֹּל לרֹב הה”א: תִּלְבַּשְׁןָ, תֹּאמַרְןָ, תִּקְרֶאןָ. – התמונה לנסתּרות נמצאת נ“פ במקרא ביו”ד ת' ת"ו (ע“ד התהי”ס, הערבית והארמית): וַיֵחַמְנָה (בר' ל' ל"ח), וַיִּשַּׁרְנָה (ש“א ו' י”ב), יַעֲמֹדְנָה (דנ' ח' כ"ב).

 

§ 87 עָתִיד מָאֳרָךְ וּמְקֻצָּר.    🔗

א) יש אשר תסָפח ה' בסוף גופי המדברים⁴¹⁵ (יחיד ורבים) בעתיד של הבנינים הפועלים והחוזרים⁴¹⁶, להורות על רצון המדבר ותשוקתו אל הפעולה, כגון אֶשְׁמְרָה לְפִי מַחְסוֹם (תהלים ל"ט ב') נַעְבְּרָה נָא (במד' כ' י"ז). הה"א שבתמונה כזו נקראת (בספרי הדקדוק הלועזים) ה"א רצונית או ה' ההזדרזות⁴¹⁷ והתמונה גופה – עתיד מארך.

ב) תמונות העתיד המארך בבנין הקל הן: מדבר (ֿת) אֶמְשְׁלָה (בהפסק: אֶמְשֹׁ֑לָה), מדברים(ֿות) נִמְשְׁלָה (נִמְשֹׁ֑לָה), ומן הפּתוחים: מדבר(ֿת) אֶשְׁכְּבָה (אֶשְׁכָּ֑בָה), מדברים(ֿות) נִשְׁכְּבָה (נִשְׁכָּ֑בָה).

ג) העתיד המקֻצר מצוי רק בבנינים ובגזרות ידועים⁴¹⁸ (הפרטים יתבארו במקומם) בנוכח, בנסתר ובנסתרת והוא משמש: א) לצווי שלילי, כמו אַל תַּסְתֵּר (ת' תסתִּיר); ב) לצווי חיובי בלתי ישׁר: יְהִי אוֹר (ת' יהיה); ג) להבעת חפץ ובקשה, כמו יֵשֵׁב נָא עַבְדְּּךָ… וְהַנַּעַר יַעַל (ת' יעלה⁴¹⁹).

השמוש בעתיר המארך אינו מצוי בלשון המשנה, לעמת זה תמצאנה בה דוגמאות מעטות מן העתיד המקצר, כמו יְהִי רצון, יְהִי ביתך פתוח לרוחה, אַל תְּהִי בז לכל אדם, אַל תַּעַשׂ עצמך כעורכי הדינין, אבל גם: אל תַּרְבֶּה שיחה עם אשה, אַל תִִּתְאַוֶּה לשלחנם של מלכים (ולא אַל תֶּרֶב, אַל תִּתְאַו.)

 

§ 88 הַצִּוּוּי.    🔗

א) הצווי יבָּנה ע“ד התמונות לגופי הנוכחים בעתיד בהסרת אות הגוף (ת'). תמונות הצווי בקל הן לפי”ז:

לחולמים: מְשֹׁל, נקבה מִשְׁלִי (בהפסק מְשֹׁ֑לִי); רבים: מִשְׁלוּ (מְשֹׁ֑לוּ), נ' מְשֹׁלְנָה; לפתוחים: שְׁכַב (בהפסק: שְׁכָ֑ב) נ' שִׁכְבִי (שְׁכָ֑בִי); רבים: שִׁכְבוּ (שְׁכָ֑בוּ), נ' שְׁכַבְנָה.

התהי"ס של הצווי הן: פֻּעֻל או פִּעִל (לפתוחים: פִּעַל, פֻּעַל). נ' פֻּעֻלִי (פֻּעְלִי); רבים: פֻּעֻלוּ (פֻּעְלוּ), נ' פֻּעֻלָא, (ְפֻּעְלָא).

ב) צווי מארך. דוגמת העתיד יבוא גם הצווי בתוספת ה"א לשם זרוז, אך גם לשם בקשה והפצרה, כגון הַמֶּלֶךְ דִּבֶּר רַדָה, זָכְרָה לִי אֱלֹהַי, סוּרָה אֲדֹנִי סוּרָה.

ג) בהתאם אל שתי תמונותיו (החולמית והפתוחה) יתארך הצווי של הקל על שני דרכים: ע"מ פָּעְלָה (פְּעֹ֑לָה) או פִּעְלָה (פְּעָ֑לָה). התמונה הראשונה מקבילה אל פְּעֹל⁴²⁰, כמו שָׁמְרָה מן שְׁמֹר, והשניה – אל פְּעַל כגון שִׁכְבָה מן שְׁכַב, אולם יש גם יוצאים, כגון מִכְרָה (בר' כ“ה ל”א) מן מְכֹר, קָרְבָה (תהלים ס“ט י”ט) מן קְרַב.

ד) צווי מקֻצר. צווי כזה מצוי רק בנל"ה בבנינים הנרחבים זולת הפֻעל וההָפעל (שבכלל לא יִפּול בהם צווי, כמו שיתבאר במקומו) והוא בא בלי שום הוראה מיֻחדת, כגון צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, הֶרֶף מִמֶּנִּי (ת' צַוֵּה, הַרְפֵּה).

ה) הצווי במשנה. בזמן שהצווי מורה על פעולה תדירית, הוא מתֹאר בלשון המשנה ע"י צרוף הצווי של הפֹעל “הוה” עם הבינוני, כמו הֱוֵי שׁוֹתֶה בְצָמָא אֶת דִּבְרֵיהֶם, הֱוֵי מְמָעֵט בְּעֵסֶק. – הצווי

המארך אינו נהוג כלל במשנה.⁴²¹

הערות.

באיזו מקומות ‏ במקרא נמצאות תמונות ליחידה ולרבים ‏ בפ“א מנֻקדת בק”ח, כמו מָלְכִי (שופ' ט' י'), מָשְׁכוּ (יחז' ל"ב כ'). – החולם של “פְּעֹל” ישתנה לפני מקּף לק“ח (כמשפט): שְׁמָרֿתָּם, זְכָרֿנָא. – בתמונות‏ פִּעְלִי, פִּעְלוּ (פָּעְלָה, פִּעְלָה) תחָשב ההברה הראשונה כסגורה רק לחצאין (בשוא בינוני), ולפיכך בג”ד כפ"ת שאחריה רפות (שִׁכְבִי, רִדְפוּ וכו'). יוצאים הם: אִסְפִּי (יר' י' י"ז), הֶשְׁפִּי⁴²² (יש' מ"ז ב'). – זרות הן התמונות לרבות שְׁמַעַן (בר' ד' כ"ג), קִרְאֶן (שמות ב' כ').

 

§ 89 הַבֵּינוֹנִים.    🔗

א) הבינונים הם שנים: א) בינוני פועל, ישמש לתאר את העצם בפעולה שהוא עושה. בינוני כזה יוכל להבנות מכל הפעלים (יוצאים ועומדים), כגון שׁוֹמֵר, עוֹמֵד. ב) בינוני פעול, ישמש לתאר את העצם בפעולה הנעשית בו. בינוני בהוראה זו יצֻיר, כמובן, רק בפעלים יוצאים, כמו שָׁמַר – שָׁמוּר, סָגַר – סָגוּר.

הערה. יש אשר תבנה הלשון תאר פעלי בצורת פעול גם מפעלים עומדים. פעול כזה יורה על איזו תכונה דבוקה וכלולה בעצם או על מצב מתמיד, כמו בָּטוּחַ, *יָרוּד (כולל תכונת הבטחון, מתמיד במצב הירידה), וכן שָׁכוּן, *שָׁקוּד, *עָסוּק, *סָבוּר, *רָכוּב⁴²³. פעולים בהוראה דומה ימָצאו לפעמים גם בפעלים יוצאים, כגון זָכוּר (“זָכוּר כִּי עָפָר אֲנָחְנוּ”), *שָׁתוּי (=שכור), *נָשׂוּי.

ב) דוגמת העבר ובהתאמה אליו ישָׁקל גם הבינוני פועל של הקל על שלשה פנים: א) פּוֹעֵל (בחולם מלא⁴²⁴), לבעלי עבר פתוח (פָּעל), כמו מוֹשֵׁל, שׁוֹמֵר; ב) פָּעַל, לבעלי עבר צרוי (פָּעֵל), כגון כָּבֵד, חָפֵץ⁴²⁵; ג) פָּעוֹל (בחולם מלא) לבעלי עבר חולמי (פָּעֹל). כמו יָכוֹל, יָגוֹר. – מחוץ לגדר זה עומדים פעליֿמצב מעין חָכַם, עָמַק, נָעַם, שיש משרשם בלשון ש"ת פשוטים (חָכָם, עָמֹק, נָעִים), שבהם תשמש הצורה התארית גם לבינוני פועל.

 

נְטִיַּת הַבֵּינוֹנִים בַּבִּנְיָן הַקַּל.    🔗

הערות.

במקומוה לא מעטים במקרא נמצא הבינוני פועל לנקבה בקיום הצרי, ביחוד תבוא תמונה זו כשיש למלה יותר הוראת שם עצם, כגון בּוֹגֵדָה, שׁוֹמֵמָה, סוֹחֵרָה⁴²⁶. – תמונות הבינוני ליחיד וליחידה תמצאנה בלשון שירית בתוספת יו“ד: “שׁוכְנִי”, “הֹפְכִי”, “אוֹהַבתִּי”. – במקרה אחד בא בינוני נסמך בעי”ן (בלתי גרונית) פתוחה: אֹבֵד עֵצוֹת (דב' ל“ב כ”ח).

 

§ 90 הַמָּקוֹר.    🔗

א) המקור הוא פעל בלתי מיֻעד בזמן, בגוף ובמספר וישקל בשני משקלים: א) פָּעוֹל⁴²⁷ ( ͮ פַּעָאל), כמו הָלוֹךְ, נָסוֹעַ. מקור זה לא יבוא לעולם ביחס הסמיכות אל שם או אל כנוי, ובכלל אין הוא סובל שום נטיה ושנוי, ולפיכך הוא נקרא מקור נפרד. ב) פְּעֹל ( ͮ פֻּעֻל), כמו מְלךְ, שְׁמֹר. המקור בתמונה זו עלול להסָמך כשם אל שם שאחריו כמו בְּיוֹם בְּרֹא אֱלֹהִים, או אל כנוי, כמו בְּיום אֲכָלְךָ, אַחֲרֵי קָבְרוֹ, ויקָרא ע"כ מקור נסמך או שם הפֹּעַל.

ב) שם הפֹּעל דומה גם בזה לשם, שהוא מתחבר עם אותיות היחס בכל"ם (המצויות רק בשם ולא בפֹעל), כגון בִּשְׁפֹט, כִּשְׁפֹט, לִשְׁפֹּט, מִשְּׁפֹט.

הערה. בתמונה המתהוה ע“י חבור הל' עם שה”פ השוא של פה“פ הוא שנ”ח, ולפיכך בג“ד כפ”ת שאחריו דגושות (לִשְֿפֹּט⁴²⁸). משא“כ בתמונות עם ב”כ⁴²⁹, שבהם תחשב ההברה הראשונה כסגורה רק לחצאין (בשוא בינוני⁴³⁰), ועל כן אין העין מָכשרת לקבל דגש קל (בִּֿשְֿׁפֹט וכו⁴³¹)

ג) שה"פ יבוא לפעמים גם בצורה נקבית, כגון לְקָרְבָה, לְדָבְקָה, לְאַהֲבָה, לְחֻמְלָה, לְמָשְׁחָה.

ד) בפעלים עומדים אחדים מקבל שה"פ צורת פְּעַל, כמו שְׁכַב (בר' ל"ד ז'), שְׁפַל (משלי י"ב ד'), גְּוַע (במד' כ' ג').

הערה. באיזו מקומות במקרא נמצא שה"פ של הקל במ' מוקדמת⁴³², כגון לְמִקְרָא העדה וּלמַסַע את המַּחנות (במד' י' ב'), וּמִשְׁלֹחַ מנות (אס' ט' י"ט), למען מִגְרָשָׁהּ (= גָרשׁה, יחז' ל"ו ה').

המקור במשנה. השמוש בשה"פ נהוג בלשון המשנה כמעט רק בתמונת “לִפְעֹל” (בהוראתה המקראית) או מִלִּפְעֹל⁴³³ (בהוראת “מִפְּעֹל” שבמקרא), כגון לֶאֶכוֹל (ברכות א' א'), לִקְרות (שם), מִלְּכַסות (חולין ו' ב'), מִלְּשַלֵּחַ (שם י"ב ב'). – המקור הנפרד אינו שכיח כלל במשנה.

 

§ 91 וָ"ו הַהִפּוּךְ.    🔗

א) כמו בפיניקית ובמואבית (השפות הכנעניות הקרובות מאד לעברית) כן גם בעברית⁴³⁴ נוהג בשמוש הזמנים המנהג המיֻחד, כי מדי יסֻפר איזה מקרה שקרה, הכולל יותר מפעולה אחת, אזי הפעלים הנזכרים בספור אחרי הפֹעל הראשון לא יבואו בתמונותֿהעבר, אלא בתמונות העתיד (שיש להן אז הוראת עבר), כגון וְיַעֲקֹב נָתַן לְעֵשָׂו

לֶחֶם וַיֹּאכַל וַיֵּשְׁתְּ וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ וַיִּבֶז עֵשָׂו אֶת

הַבְּכוֹרָה; ולהפך כאשר ידֻבר על דברים העתידים לקרות, יבוא הפֹעל הראשון בעתיד והפעלים האחרים בעבר, כמו כִּי יְרַחֵם ד' אֶת יַעֲקֹב וּבָחַר עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל וְהִנִּיחָם על אַדְמָתָם. גם באופן הראשון (בעתיד הבא במאמרי עבר) גם בשני (בעבר במאמרי עתיד) תסּפח תמיד לראש התמונה בעלת ההוראה המהֻפכת ו"ו, הנבדלת בדקדוק מו’ֿהחבור הפשוטה בשם ו’ֿההפוך או ו' המהפך.

ב) ו' המהפך מעתיד לעבר נקֻדתו העצמית היא פתח, המדגיש את האות שאחריו, כמו וַיֹּאכַל, וַתֹּאכַל, וַנֹּאכַל; ולפני אל“ף ימָּשך הפתח לקמץ (כדין): וָאֹכַל, וָאֶשְׁבַֹּר. מיו”ד שואית יפול הדגש (§. 14): וַיָּבָרֶךְ, וַיְקַדֵּשׁ.

ג) מדרך ו' ההפוך לקצר את העתיד, עד כמה שטבע התמונה סובל את הקצור, כמו וַיַּבְדֵּל, וַיָּקָם, וַיִּקֶן (מן יַבְדִּיל, יָקוּם, יִקְנֶה).

ד) ו' המהפך מעתיד לעבר מושך אליו את הנגינה: באופן ש“המלרע” יהפך במקרים רבים “למלעיל”, כגון יֹאמַ֫ר – וַ֫יֹּאמֶר, יָסֹ֫ב – וַיָּ֫סָב, יְבָרֵ֫ךְ – וַיְ֫בָרֶךְ⁴³⁵

ה) בתמונה למדבר בעדו אין מקום – עפ"י הרגיל – לא לקצור ולא לעלית הנגינה, כגון וַיַּשְׁלֵךְ, אבל: וָאַשְׁלִיךְ, וַיָּקָם – וָאָקוּם⁴³⁶.

ו) ו' המהפך מעבר לעתיד אינו נבדל בנקודו מו’ֿהחבור הפשוט, שנקֻדתו העצמית היא שוא, המתחלף במקרים ידועים בתנועה אחרת (לפי הכללים אשר יתבארו להלן בפרק “מלת החבור”), כגון וְשָׁמַרְתָּ, וּשְׁמַרְתֶּם, וַאֲכַלְתֶּם, וָמַתְנוּ.

ז) העבר המהֻפך שוה בצורתו כמעט בכל המקרים אל העבר הפשוט⁴³⁷ וההבדל ביניהם הוא רק במה שבראשון תעָתק הנגינה לרֹב ממלעיל למלרע, כגון לָקַ֫חְתִּי – וְלָקַחְתִּ֫י, אָהַ֫בְתָּ – וְאָהַבְתָּ֫.

הנגינה נשארת על מקומה א) בתמונה למדברים, כגון וְנָתַ֫נּוּ, וְיָשַׁ֫בְנוּ; ב) בהפסק, כגון וְאָכַלְתָּ֫ וְשָׂבָעְתָּ֫; ג) לרֹב בנל“ה ול”א, כגון וְעָשִׂ֫יתָ, וְקָרָ֫אתָ; ד) אם המלה השניה מתחילה בהברה מנֻגנת, כגון וְזָבַ֫חְתָּ פֶּ֫סַח, וְשִׁלַּ֫חְתִּי דֶּ֫בֶר, וְאָכַ֫לְתָּ שָׁם.

ח) העבר המהֻפך יבוא לפעמים גם אחרי צווי, בינוני ושה"פ, כמו לֵךְ וְאָסַפְתָּ, (שמות ג' ט"ז), אָנֹכִי מַמְטִיר… וּמָחִיתִי (בר' זק ט'), עַד בּוֹאִי אֵלֶיךָ וְהוֹדַעְתִּי לְךָ (ש"א י' ח').

הערה. בלשון המשנה והתלמוד נזנח השמוש בו’ֿההפוך לגמרי ולא נתחדש בלתי אם בספרות ימה"ב, שבה הוא מצוי ביחוד בסגנון הספורי והשירי.

 

§ 92 בִּנְיַן נִפְעַל.    🔗

א) הנפעל הוא לפי הוראתו היסודית בנין חוזר מקביל אל הקל (ר"ל יורה על חזרת הפעולה הפשוטה המסֻמנת בקל), אלא שבמשך הזמן הרחיבה הלשון את שמושו ותארה בו גם אפניֿפעולה אחרים. – בתור בנין חוזר יוכל הנפעל להורות א) על פעולה חוזרת באופן ישר (ביחס הפעול), כגון נִשְׁמַר, נִסְמַךְ (שמר, סמך את עצמו); ב) על פעולה חוזרת באופן בלתי ישר (ביחס שאליו), כגון נִשְׁאַל (“נִשְׁאֹל נִשְׁאַל דָּוִד מִמֶנִּי לָרוּץ בֵּית לֶחֶם” –

שאל לעצמו); ג) על פעולה הדדית, כמו נִשְׁפַּט, נוֹעַץ. מלבד זה תשמש הלשון בבנין זה לענינים האלה: ד) קבלת הפעולה (עפ"י רֹב מן הקל ועל המעט גם מבנינים פועלים אחרים), כגון

נִגְנַב, נִטְרֵף, נִכְבַּד, נִשְׁמַד (מן גָּנַב, טָרַף, כִּבֵּד, הִשְׁמִיד); ה) סבילת הפעולה (tolerativ), כגון עָתַר – נֶעְתַּר ("וַיֵּעָתֶר לוֹ ד' ", סבל שהעותר ישיג את חפצו), יָסַר – נוֹסַר (“הִוָּסְרוּ שׁוֹפְטֵי אָרֶץ”, תנו ליַסר אתכם); ו) על שנוי והתהוות, כמו נוֹשַׁן, נִלְאָה (נעשה ישן, עיף).

דוגמאות לנפעל גזור משם: נִזְכַּר (“כָּל מִקְנְךָ תִּזָּכֶר” = תִּזָּכֵר), נִלְבַּב (מן זָכָר, לֵבָב.)

הערה. במקרים אחדים בא הנפעל בהוראה דומה אל זו של הקל, כגון נִקְרַב (=קָרַב), נִשְׁאַר (=שָׁאַר), נִכְשַׁל (=כָּשַׁל).

ב) סמן הבנין הוא נו“ן לפני השרש בעבר, בבינוני, ולפעמים גם במקור ראשון, וביתר הדרכים והזמנים הדגש בפה”פ (לתשלום הנו"ן) – התהי"ס היא נַפְעַל (הפתח הודק בעברית לחירק).

הערה. בארמית חסר הנפעל לגמרי ובמקומו‏ ישמש להוראת החזרה והקבלה של הפעולה המתֹארת בקל הבנין אתְפְּעֵל. – הבנין המקביל בערבית הוא אִנְפַעַלַ.

נְטִיַּת בִּנְיַן נִפְעַל.

הערות.

I. בעתיד הפשוט האל“ף מנֻקדת בסגול, כגון אֶשָּׁעֵן (שופ' ט“ז כ”ו), או בחירק, כגון אִמָּלֵט (ש“א כ”ז א'). בעתיד המָארךְ האל”ף תמיד חרוקה: אִמָּלְטָה (בר' י"ט כ'), אִכָּבְדָה (שמות י"ד ד'). – התמונה לרבות ‏ נמצאת בעי“ן צרויה ב”תֵּעָנֵנָה“, רות א' י”ג), וזו"ז תמיד בפתח. – מסבת ההפסק ישתנה לפעמים הצרי שבהברה האחרונה לפתח: וַיִּגָּמֵל, וַיִּנָּפֵשׁ.

II. התמונה לצווי המארך היא הִפָּעְלָה (“הִשָּׁבְעָה”). – בג' מקומות במקרא נמצא הצווי בנו"ןֿהבנין: נִקְבְּצוּ (יש' מ"ג ט'), נִקְבָּ֑צוּ (יואל ד' י"א), נִלְווּ (יר' נ' ה'⁴³⁸).

III. המקור הנפרד יבוא בתמונת נִפְעֹל כשהוא מתקשר עם העבר, כגון נִכְסֹף נְכְסַפְתִּי, נִשְׁאֹל נִשְׁאַל, אך בהצטרפו אל העתיד‏ משקלו הִפָּעֵל, כגון הִכָּרֵת תִּכָּרֵת, או (במקומות ‏מעטים במקרא) הִפָּעֹל, כמו הִנָּתֹן יִנָּתֵן בְּיַד מֶלֶךְ בָּבֶל. – תמונת שׁה“פ היא הִפָּעֵל, כמו מֵאַנְתְּ הִכָּלֵם, ורק לפני הברה נגינית לָרֹב הִפָּ֫עֶל (עיין להלן סי' IV.). – אחרי אותיות ‏ היחס ב”ל תפול לפעמים הה“א בשה”פ ותנועתה תּסוֹג אל האות שלפניה, כגון לֵעָנוֹת (שמות י' ג'), בֵּעָטֵף (איכה ב' י"א), בִּכָּשְׁלוֹ (משלי כ“ד י”ז), ת' לְהֵעָנוֹת, בְּהֵעָטֵף, בְּהִכָּשְׁלוֹ.

IV. עם עלית הנגינה לרגלי קֵרוּב הטעמים (§ 19) יהפך ‏ לרֹב הצרי שבהברה אחרונה בעתיד, בצווי ובשה“פ לסגול, כגון יִכָּ֫שֶׁל בָּהּ, הִפָּ֫רֶד נָא, אַחֲרֵי הִפָּ֫רֶד לוֹט. – באופן דומה תעלה הנגינה ויתקצר הצרי לרב בעתיד מהֻפך (גם במקרים שאין בהם משום “קרוב הטעמים”), כמו וַיִּלָּ֫חֶם בְּיִשְׂרָאֵל (במד' כ"א א'), וַיִּצָּ֫מֶד יִשְׂרָאֵל (שם כ"ה ג'). ועד”ז יבוא תמיד הצווי מן נִשְׁמַר: הִשָּׁ֫מֶר מִפָּנָיו⁴³⁹.

ג הנפעל במשנה. במקום הצרך אין לשון המשנה נמנעת מבנות את הנפעל גם מפעלים בלתי יוצאים, כגון חֵרֵשׁ רוֹמֵז וְנִרְמָז קוֹפֵץ וְנִקְפָּץ (גיטין ה' ז'), – השמטת הה“א בשה”פ אחרי ל’ֿהיחס שכיחה כאן הרבה יותר מאשר במקרא, כגון לִכָּנֵס (ב"ב ג' ו'), לִסָּקֵל (סנהד' ו' א'), לִטָּהֵר (כלים ג' א'). – בהוראת פעולה חוזרת באופן בלתי ישר (דוגמת נְשְאַל) בא הפֹעל נִפְרַע (“נִפְרַע מִן האָדָם” – המציא לעצמו פרעון).

 

§ 93 בִּנְיַן פִּעֵל.    🔗

א) מושגו היסודי של הפִּעֵל הוא: חזוקה והרחבתה של הפעולה המתֹארת בקל. מושג זה יתבדל בלשון המקרא והמשנה לגוניֿהוראה אלה:

א) חזוק הפעולה, כגון שָׁבַר (פעולה רגילה), שִׁבֵּר (פוצץ לרסיסים), פָּתַח (דבר הנפתח בנקל, כמו שער, דלת, פה), פִּתַּח (התר קשר); ב) השנות הפעולה, כגון *קָפַץ (קפיצה אחת), קִפֵּץ (קפיצות רבות), שָׁאַל (פעם אחת), שִׁאֵל (בקש פעמים רבות, כמו ושִׁאֵלו וְדָרְשׁוּ מֵחָרְבוֹתֵיהֶם); ג) פעולה יוצאת לפעולים רבים, כגון קָבַר (את האחד, “וְאֶקְבְּרָה אֶת מֵתִי”), קִבֵּר (את הרבים, “בַּעֲלוֹת יוֹאָב לְקַבֵּר אֶת הַחֲלָלִים”); ד) הסבת הפעולה. כמו לָמַד (לעצמו), לִמֵּד (את אחרים), וכן יָשֵׁן – יִשֵּׁן, שָׂמַח – שִׂמַּח וכדומה; ה) הודעה וגלוי דעת, כמו צִדֵּק (“עַל צַדְּקוֹ נַפְשׁוֹ”, גלה דעתו שהוא צדיק) וכן *זִכָּה, *חִיֵּב (בדין). מלבד להוראותיו העקריות הנ"ל ישמש הפִעל: ו) לשלילת הענין הכלול באיזה שם או פֹּעל, כמו דִּשֵּׁן (הסר הדשן), *פִּסֵּל (הסר הפסלת), *יִבֵּל (הסר היבלות), חִטֵּא (טהר מחֵטא, בהפך מן חָטָא בקל); ז) ליצירת פעלים משמות, (לא רק לשם שלילה), כגון עִנֵּן, כִּהֵן, עִשֵּׁר, שִׁשָׁה (“וְשִׁשִּׁיתֶם אֶת הָאֵיפָה”), *סִמֵּר (=חזק במסמרים), *יִתֵּם (עשה ליתום). מן עָנָן, כֹּהן, עשֶׂר, שִׁשָּׁה, מַסְמֵר, יָתוֹם; ח) לפעולה מוסרית ורוחנית, כמו ‏שָׁנַן (=חדד), שִׁנֵּן (למד היטב), קָמַץ (קפוץ את היד), *קִמֵּץ (=חשוֹך).

קצת פעלים באים גם בקל‏ גם בפִּעֵל בלי כל הבדל בהוראתם, כמו בָּתַר, בִּתֵּר, קָבַץ, קִבֵּץ, אָסַף, אִסֵּף.

ב) סמן הבנין הזה הוא: דגישות העי“ן בכל הזמנים ובכל הנטיות⁴⁴⁰. – התהי”ס: פַּעַל⁴⁴¹. הפהי"ס השני נשתמר בגופי המדברים והנוכחים וברהיטת הדבור ברֹב המקרים גם בנסתר, כמו אִבֵּד וְשִׁבֵּר בְּרִיחֶיהָ (איכה ב' ט'), וּמִלֵּט הוּא אֶת הָעִיר (קהלת ט' ט"ו).

הבנין המקביל בארמית הוא פַּעִל או פַּעֵל, כגון שַׁכֵּן (שִׁכֵּן, עזרא ו' י"ב), קַבֵּל (דנ' ו' א'). בערבית נשמרה התמונה הקדומה, כמו כַּתַבַּ (גרם לכתב), סַלַּמַ (שאל בשלום), צַדַּקַ (חשב לאמת).

נְטִיַּת בִּנְיַן פִּעֵל.

הערות.

I. עבר. בשלשה פעלים בא הנסתר במרוץ המאמר בסגול: דִּבֶּר, כִּבֶּס, כִּפֶּר⁴⁴². – תמונת ההפסק לנסתרת היא תמיד פִּעֵ֑לָה, יוצא מזה: קְבָּ֑צָה (מיכה א' ז').

II. עתיד. נקוד אית"ן הוא תמיד בשוא, העומד במקום הקבוץ היסודי (יֻפַּעִל, עיֵן לעיל בשולי צד 12). –ת' תְּפַעֵלְנָה נמצא לפעמים בהפסק תְּפַעַלְנָה, כגון תְּעַכַּסְנָה (יש' ג' ט"ז), תְּרַטַּשְׁנָה (שם י“ג י”ח). – בתמונתֿההפסק של העתיד המארך ישָאר הצרי (כמו בעתיד הפשוט): אֲדַבֵּ֑רָה, תְּדַבֵּ֑רִין וכו'.

III. צווי. בקצת המקומות בכה“ק נמצא הצווי בעי”ן פתוחה: פַּלַּג לְשׁוֹנָם (תהלים נ"ה י'), כַּתַּר לי זְעֵיר (איוב ל"ו ב'). – תמונת הצווי המארך היא פַּעְלָה, כגון סַפְּרָה (מ"ב ח' ד).

IV. מקור. המקור משקלו ברגיל פַּעַל, ובמקרים מעטים – פַּעֹל, כמו יַסֹּר (תהלים קי“ח י”ח), קַנֹּא (מ“א י”ט י). – שה“פ נמצא באיזו מקומות בתמונת פִּעֵל, כגון אַחַר חִלֵּץ (ויק' י“ד מ”ג), מִן שִׁלְחוֹ אֹתָם (דה"א ח' ח'). – דוגמת הקל יבוא שה”פ גם בצורה נקבית, כמו זַמְּרָה (תהלים קמ"ז א'), לְיַסְּרָה (ויק' כ“ו י”ח), ובתמונה מוסגלת: בְּצַדֶּּקְתֵּּךְ (יחז' ט“ז נ”ב).

ג) הפּעל במשנה אינו נבדל בדרך כלל לא בצורתו ולא במשמעו מזה של המקרא. – בעבר יבוא ברגיל בין הפ“א והע”ין יו“ד, כגון סילק (כלים ה' ט'), עיברה (יבמות ז' ה'). כמו במקרים רבים אחרים (כגון ליטמא, לישבע ת' לִטָּמֵא. לִשָּׁבֵעַ) אין ליו”ד זו ערך של אם קריאה, אלא היא מורה על חריקות האות שלפניה.

 

§ 94 בִּנְיַן פֻּעַל.    🔗

א) הבנין פֻּעַל‏ יורה ברגיל על קבלת הפעולה מן הפִּּעֵל, כגון סִפֵּּר – סֻפַּּר, בִּקֵּשׁ – בֻּקַּשׁ; ואולם יש שהוא מקבל את הפעולה גם מפעליֿהקל, כמו הָרַג – הֹרַג (ת' הֻרַּג), כָּרַת – כֹּרַת, לָקַח – לֻקַּח⁴⁴³.

ב) סמן הבנין הוא הדגש בעי“ן והקבוץ בפ”א (כמו בדוגמאות הנ"ל), המתחלף לפעמים בק"ח, כמו שָׁדְּדָה (= שֻׁדְּדָה, נחום ג' ז'), כָּלּוּ (כֻּלּוּ, תהלים ע"ב כ'), כָּסוּ (= כֻּסּוּ, שם פ' י"א).

הבנין המקביל בערבית הוא פֻּעִלַ. בארמית ימצא בנין זה רק בתמונות הבינוני בספרות התרגומית, כגון מְבֻשָׁל (ת“א שמות י”ב ט'), מְעֻתָּד (ת“א במד' כ”ב ל"ד⁴⁴⁴).

נְטִיַּת בִּנְיַן פֻּעַל.

---

1. צווי אין בבנין זה, "כי פעולתו ע"י אחר ולא ע"י עצמו; ואיך יצוה אדם לחברו על דבר שאינו בידו" (לשון הרד"ק במכלול. הוצ' רוטנבֶּרג, כ"ג).↩︎

הערות.

I. מקור. המקור הנפרד נמצא בכה“ק רק ב”גֻּנֹּב גֻּנַּבְתִּי" (בר' מ' ט"ו). מן שם הפֹעל ישנה דוגמה ודאית אחת בשרש ל"ה⁴⁴⁵: עֻנּוֹתוֹ (תהלים קל"ב א).

II. בינוני. במקומות אחדים במקרא תמצאנה תמונות הבינוני בלי מ"ם, כגון לֻקָּה, יוּלָד (יֻלָּד), אֻכָּל⁴⁴⁶, הֻלָּלָה.

ג) הפֻּעל במשנה. בלשון המשנה נפרץ בנין זה במספר רב בתמונות הבינוני (כגון מְחוּבָּר, מְדוּמָּע, מְזוּמָם), אך לא בעבר ובעתיד, שמהם תמצאנה רק דוגמאות מעטות, כגון גָּדִישׁ שלא לוּקַּט (פאה ה' א'), חוּתַּך מֵהָעֻבָּר (חולין ד' א'), תְעוּבַּר צורתן (פסי ז' ט'). – בהשמטת המ' (ע“ד הדוגמאות המקראיות הנ”ל) באו הבינונים: חוּתָּךְ (עוקצים ג' ב'), מוּעָטִין (אבות ג' י"ז), עוּבָּרָה (פרה ג' ב').

 

§ 95 בִּנְיַן הִפְעִיל.    🔗

א) הוראתו העקרית של ההפעיל היא: גרום לאחר להיות פועל את הפעולה המתֹארת בקל (וע“כ הוא נקרא ג”כ הבנין הגורם), כמו הִשְׁכִּיב, הִרְכִּיב, הֶאֱכִיל (גרם לאחר להיות שוכב וכו'); ולפיכך אם הפֹעל הוא בקל מן העוֹמדים, הוא נעשה בהפעיל יוצא לשני (כגון שָׁכַב – עומד; הִשְׁכִּיב אֶת הַיֶּלֶד – יוצא לפעול אחד); ואם הפֹּעל הוא כבר בקל יוצא, ההפעיל מוציאו לשלישי (כמו אָכַל – יוצא: האֱכִיל אֶת הַיֶּלֶד אֶת הַתַּפּוּחַ – יוצא לשלישי). – בגדר הסבת הפעולה תכָּנס גס הוראת ההודעה וגלויֿהדעת, כגון הִצְדִּיק, הִרְשִׁיעַ (את הנאשם – הודיע וגלה דעתו, שהוא צדיק, שהוא רשע וגרם עי"ז שתוָדע צדקתו או רשעתו). – מלבד זה ישמש בנין זה לרֹב להוראת השנוי וההתהוות, כגון הֶאְדִּים, הִבְאִישׁ, הֶעֱשִׁיר, *הֶחְמִיץ, *הִגְלִיד, *הִקְרִים, *הֶחְלִיד (נעשה אדֹם, באוש, עשיר, חמוץ, העלה גלד, קרום, חלודה). – גם בבנין זה מרבה הלשון לגזור פעלים משמות (אם גם לא במדה מרובה כ"כ כמו בפִּעֵל) כמו הִקְרִין, הִפְרִיס, הֶאֱלִיף, *הִדְרִים, *הִצְפִין (מן קֶרֶן, פַרְסָה, אֶלֶף, דָּרוֹם, צָפוֹן).

ב) סמן הבנין: הברת “הַֿ” (במקור ובצווי) או “הִֿ” (בעבר) לפני השרש. – בבינוני ובעתיד מפילות האותיות המוקדמות (מ' ואית"ן) את ה’ֿהבנין ויורשות את תנועתה (שהיתה צריכה להיות פתח כמו במקור ובצווי),

כגון מַלְבּישׁ, אַשְׁפִּיל ת' מְהַלְבִּישׁ,

אֲהַשְׁפִּיל⁴⁴⁷. – התהי"ס היא הַפְעַל⁴⁴⁸.

הבנין המקביל בארמית הוא הַפְעֵל (בארמית מקראית, כגון הַנְפֵּק דנ' ה' ב'), או אַפְעֵל (בספרות שאחרי המקרא, כגון אַפְרֵשׁ, ת"א בר' ל' מ'). – בערבית שם הבנין אַפְעַלַ (בקיום שתי התנועות היסודיות), כגון אַסְלַמַ (קבל את דת האִסְלַם), אַמְטַרַ (הַמטֵר).

נְטִיַּת בִּנְיַן הִפְעִיל.

הערות.

I. עבר. במלת הֶכְלַמְנוּם (ש“א כ”ה ז') באה ה“אֿהבנין בסגול ת' חירק (ע“ד בעלי פ”נ, שנקודם תּמיד כך, כגון הֶעֱבִיר, הֶעְלִים). – באופן ‏ דומה נֻקדה האל”ף של אֶגְאָלְתִּי⁴⁴⁹ (בא' ארמית ת' הֶגְאָלְתִּי, יש' ס"ג ג').

II. עתיד. לפעמים מעטות תתגלה ה“אֿהבנין‏ גם בעתיד, כגון אֲהוֹדֶנּוּ (תהלים כ"ח ז), יְהוֹשִׁיעַ (שם קט"ו ו'), יְהוֹדֶה (נחמ' י“א י”ז). – בּמקרים אחדים‏ באו תמונותֿהעתיד‏ בחטוף תנועת עה”פ: וַיַּדְבְּקוּ (ש“א י”ד כ"ב), וַיַּדְרְכוּ (יר' ט' ב'), יַעְשְׁרֶנּוּ (ש“א י”ז כ"ה) ת' וַיַּדְבִּיקוּ, וַיַּדְרִיכוּ, יַעְשִׁירֶנּוּ⁴⁵⁰.

III. צווי. הצווי המָארך משקלו הַפְעִילָה(“הַקְשִׁיבָה”, “הַצְלִיחָה”, “הַבִּיטָה”).

IV. מקור. שה“פ ימצא במקרא גם בצורת הִפְעִיל, כמו עד הִשְׁמִדְךָ (דב' ז' כ"ד), כָּל יְמֵי הִסְגִּיר (ויק' י“ד מ”ו). – כמו בנפעל יקרה גם כאן, שאותיות היחס ב”ל תפֵּלנה את הה“א בשה”פ ותירשנה את תנועתה, כגון לַשְׁמִד (יש' כ“ג י”א), לַשְׁבִּּית (עמוס ח' ד'), בַּגְלוֹתוֹ (ת' בְּהַגְלוֹתוֹ, יר' כ"ז כ').

ג) ההפעיל במשנה. כמו במקרא תִשָּׁמט לפעמים הה“א בתמונת לְהַפְעִיל, כגון לַשְׁטִיחַ (כלים כ“ד י”ב), לַשְׁהוֹת (עירובין י' ט"ו). גם זו”ז דומה ההפעיל במשנה – גם בצורתו גם בהוראתו – אל זה של המקרא. מענינות הן היצירות החדשות הִשִּׁיךְ (גרם לנשוך, סנ' ט' א'), הִגִּיחַ (גרם לנגוח, ב"ק ה' ד'), הִשְׁחִיט (גרם לשחוט, חולין ה' ד'), הִקְצִיר (נעשה קצר, נגעים א' ה'), הֶחְמִיר (היה‏ חמור, כלאים ג' ז'). – בא' תמורת ה' נמצא אוֹנִיתַנִי (ב"מ ד' ד').

 

§ 96 בִּנְיַן הָפְעַל.    🔗

א) בנין זה הוא בעקרו יחס הפעול של הבנין הגורם, כגון הִשְׁכִּיב – הָשְׁכַּב, הִקְטִיר – הָקְטַר; ואולם יש שיקבל ההפעל את הפעולה גם מן הקל, כמו הָשְׁבַּר, הָמְלַח (מן שָׁבַר, מָלַח).

ב) סמן הבנין: ה“א מנֻקדת בק”ח או בקבוץ לפני השרש. בבינוני ובעתיד דוחות המ' ואית“ן את ה”א הבנין ומקבלות את תנועתה⁴⁵¹. – בתמונת הנסתר בקבוץ נשתמרה הצורה הקדומה של הבנין ( ͮ הֻפעל).

בארמית (מקראית⁴⁵²) דומה הבנין בצורתו אל העברי, כגון הָנְחַת (דנ' ה' כ'), הֻעַלּוּ (שם ט"ז). התמונה הערבית המקבילה היא אֻפְעִלַ.

נְטִיַּת בִּנְיַן הָפְעַל

הערות.

I. צווי אינו נוהג כבנין זה (מטעם המבֹאר לעיל בשולִי צד 144), ורק שלש דוגמאות נמצאות ממנו במקרא: נֻסו הָפְנוּ (יר' מ"ט ח'), רְדָה וְהָשְׁכְּבָה (יחז' ל“ב י”ט), פְּנוּ אֵלַי וְהָשַׁמּוּ (איוב כ"א ד'). – גם שה"פ חסר לגמרי בגזרת השלמים, ורק בנחשלים הוא נמצא בשני פעלים: הָשַּׁמָּה (ויק' כ“ו ל”ה), הֻלֶּדֶת (בר' מ' כ').

II. תמונות העבר, העתיד והמקור שבמקרא הן ברֻבָּן קמוצות (“הָפְקַד”, “תָּקְטָר”, “הָחְתֵּל”),‏ ורק בבינוני באה המ' ברב המקרים בקבוץ (“מֻדְבָּק”, “מֻשְׁלָךְ”, “מֻקְטָר”).

ג) ההפעל במשנה. בנגוד אל הפֻעַל מצוי ההָפְעַל בלשון המשנה – בהוראתו המקראית – לרֹב גם בעבר ובעתיד, כגון “הוסבך” (=הֻסְבַּךְ או הָסְבַּךְ⁴⁵³, פאה ז' ג'), “הוחזקו” (יבמות י"ב ו'), “הורהנה” (עדיות ח' ב'), “הוסק” (=הֻסַּק, כלים ה' ד'). – דוגמת העבר והעתיד יבוא גם הבינוני תמיד בו' ת' הקבוץ או הק"ח⁴⁵⁴, כגון “מוסטפות” (=מבֻקעות, דמאי א' א'), “מופקר” (מע"ש ה' ה'), “מושכר” (שם שם ט').

 

§ 97 בִּנְיַן הִתְפַּעֵל.    🔗

א) הַהִתְפַּעֵל הוא בעקרו בנין חוזר מקביל אל הפִּעל, כגון – הִלֵּל – הִתְהַלֵּל, אִמֵּץ – הִתְאַמֵּץ, כּסָּה – הִתְכַּסָּה,

אלא שבתקופה מאֻחרת הרחיבה הלשון את שמושו ותארה בו גם את חזרת הפעולה המסֻמנת בקל (כמו נָפַל – הִתְנַפֵּל), ולפעמים גם ענינים אחרים. בפרטות הוא מצוי בלשון המקרא והמשנה בהוראות האלה: א) פעולה חוזרת באופן ישר (ביחס הפעול), כמו הדוגמאות הנ"ל (הִתְהַלֵּל – הִלֵּל את עצמו וכו'); ב) פעולה חוזרת באופן בלתי ישר (ביחס שאליו); הִתְפַּעֵל כזה עלול להתקשר עם יחס הפעול, כגון הִתְפַּתְּחִי מוֹסְרֵי צַוָּארֵךְ, שענינו: פַּתְּחִי לעצמך, וכן "הַמִּתְאַוִּים אֶת יוֹם ד' " (=המאַוִּים לעצמם⁴⁵⁵); ב) פעולה הדדית, כגון הִתְלַחֵשׁ, הִתְנַגֵּחַ; ד) השתדלות הפועל להראות מה שאיננו, כגון הִתְעַשֵׁר, הִתְרוֹשֵׁשׁ, הִתְגַּדֵּל (השתדל להתראות כעשיר, כרש, כגדול); ה) סבילת הפעולה, כגון הִתְעַנָּה (“הִתְעַנִּי תַּחַת יָדֶיהָ” – תני לעַנות אותך), הִתְבַּשֵּׂר (“יִתְבַּשֵׂר אֲדוֹנִי הַמֶּלֶךְ” – יתן נא לבשרו); ו) קבלת הפעולה (רק לפעמים רחוקות), כמו הִתְכַּפֵּר (“אִם יִתְכַּפֵּר עֲוֹן בֵּית עֵלִי”), הִדַּכֵּא (“וְיִדַּכְּאוּ בַשַּׁעַר”).

פעלים אחדים יבואו בקל ובהתפעל בלי הבדל בהוראתם, כגון אָבַל – הִתְאַבֵּל, קָצַף – הִתְקַצֵף.

ב) סמן הבנין הוא הברת “הִתְ” לפני השרש ודגש בעי“ן. – התהי”ס הוא תַּפַעַל (בעי"ן כפולה). תמונה זו נשתמרה בערבית, כגון תַּכַּבַּּרַ (=התכבר = עשה עצמו לכַּבִּיר), תַּהַוַּדַ (=התיהד), תַּנַצַּרַ (=התנצר). הבנין המקביל בארמית הוא הִתְפַּעֵל, כמו הִתְחָרֵךְ (דנ' ג' כ"ז), או אִתְפַּעֵל (לפעמים גם אֶתְפַּעֵל), כגון אֶשְׁתַּנִּי (שם י"ט), אִתְפַּקֵּד (ת“א ויק' ה' כ”ג).

ג) אם פ“א הפֹעל היא ס' או ש', תבוא ת’ֿהבנין אחרי פה”פ, כדי להקל על המבטא, כגון שָׁכַח – הִשְׁתַּכַּח, סָתַר – הִסְתַּתֵּר. תמורה כזו תחול גם בשרשים שפה“פ שלהם צד”י, אלא שאז תתחלף ת’ֿהבנין בטי“ת, כמו צָדַק – הִצְטַדֵּק. – ואם פה”פ הוא אחת מאותיות ד' ז' ט' ת‘, תפול ת"וֿהבנין לגמרי ותשתלם בדגש, כגון דָּבַר – הִדַּבֵּר⁴⁵⁶, זָכָה – הִזַּכָּה⁴⁵⁷, טָמֵא – הִטַּמֵּא, תָּמַם – הִתַּמֵּם. טמיעה כזו מצויה במקרא לפעמים גם לפני כ’ או ג', כגון תִּכּוֹנֵן (במד' כ“א כ”ז), וְתִנַּשֵּׂא (שם כ"ד ז').

נְטִיַּת בִּנְיַן הִתְפַּעֵל

הערות.

הפהי“ס של העי”ן מתגלה לרֹב בעבר, בעתיד ‏ובצווי⁴⁵⁸, כגון הִתְחַזַּק (דה“ב כ”ג), וָאֶתְאַפַּק (ש“א י”ג י"ב), תִּתְהַדַּר‏ (משלי כ"ה ו'), תִּתְעַלַּפְנָה (עמוס‏ ה' ‏י"ג), הִתְעַנַּג (צווי, תהלים ל"ז ד'). – הצווי המארך משקלו הִתְפַּעְלָה (בהפסק הִתְפַּעָלָה ע“ד הִתְיַצָּ֑בָה, איוב ל”ג ה'). – בא' תמורת ה' (ע"ד הארמית) נמצא אֶתְחַבַּר (דה“ב כ' ל”ה), אֶשְׁתּוֹללוּ (תהלים ע"ו ו').

ד) בלשון המשנה והתלמוד נזנח הבנין הנדון כמעט לגמרי⁴⁵⁹ ובמקומו ישַמש בנין נִתְפַּעֵל⁴⁶⁰ (כגון *נִתְגַּלָּה ת' הִתְגַּלָּה במקרא), שזולת השנוי בהברה המוקדמת בעבר אין אמנם שום הבדל צורתי בינו ובין ההִתְפַּעֵל. – מה שנוגע להוראת הנִתְפַּעֵל, יש לשום לב, כי הוא משמש לרֹב – בנִגוד אל ההתפעל במקרא⁴⁶¹ – גם להוראת קבלת הפעולה, כמו נִסְתָּחֲפָה (=נסחפה), נִצְטַוָּה (צֻוָּה), גם לזו של שנוי והתהוות, כגון *נִזְדַּקֵּן (בעברית מקראית זָקַן או הִזְקִין), *נְתְעַשֵּׁר (בע"מ עָשַׁר או הֶעֱשִׁיר), *נִתְרַחֵב (בע"מ רָחַב או הִרְחִיב).

 

§ 98 פְּעָלִים מְְרֻבָּעִים.    🔗

א) בשם “פעלים מרבעים” נכללים כל הפעלים בעלי ארבע אותיות, בין שהם מרֻבעים גמורים (ר"ל שארבע אותיותיהם שונות זו מזו), כגון כִּרְסֵם, כִּרְבֵּל*, בין שנתרבעו ע"י השָׁנוֹת היסוד השָרשי שלהם, כגון טִלְטֵל, פִּצְפֵּץַ, כִּלְכֵּל⁴⁶².

ב) בהבדל מן המרֻבעים הגמורים, שאינם שונים במשמעם מן הפעלים היוצאים של הקל או הפִּעֵל (כמו שמראות הדוגמאות הנ"ל), ישַמשו המרֻבעים שנויי ההברה השָרשית ברגיל להוראת ההִשָּׁנוּת המהירה של איזו תנועה או איזה קול, כגון גִּלְגֵּל, טִלְטֵל, *נִעֲנַע, *זִעֲזַע, צִפְצֵף, *צִלְצֵל, *מִלְמֵל, *קִשְׁקֵשׁ, *פִּטְפֵּט, *שִׁפְשֵׁף⁴⁶³.

ג) לפי צורתן ונטיָתן שיָּכות התמונות הפועליות של המרֻבעים כמעט כֻּלן אל הפּעֵל⁴⁶⁴, שממנו תבָּנינה גם התמונות הפעוליות (ע"ד הפֻּעַל) והחוזרות (ע"ד ההִתְפַּעֵל). – נטית המרבעים היא לפי"ז:

עבר: כִּלְכַּלְתִּי וכו‘, כִּלְכֵּל או כִּלְכַּל, כִּלְכְּלָה; כִּלְכַּלְנוּ וכו’, כִּלְכְּלוּ (ומזה: כֻּלְכַּלְתִּי או כָּלְכַּלְתִּי; הִתְכַּלְכַּלְתִּי וכו').

עתיד: אֲכַלְכֵּל, תְּכַלְכֵּל וכו‘; נְכַלְכֵּל… תְּכַלְכַּלְנָה וכו’ (אֲכֻלְכַּל או אֲכָלְכַּל; אֶתְכַּלְכֵּל וכו').

צווי: כַּלְכֵּל, כַּלְכְּלִי וכו' (הִתְכַּלְכֵּל).

מקור: כַּלְכֵּל או כַּלְכֹּל⁴⁶⁵ (כֻּלְכֹּל; הִתְכּלְכֵּל), שה"פ: כַּלְכֵּל, בְּכַלְכֵּל וכו' (הִתְכַּלְכֵּל, בְּהִתְכַּלְכֵּל).

בינוני: מְכַלְכֵּל, מְכַלְכֶּֽלֶת (ֿכְּלָה) וכו' (מְכֻלְכָּל או מְכָלְכָּל; מִתְכַּלְכֵּל).

 

§ 99 בִּנְיָנִים זָרִים.    🔗

בשם “בנינים זרים” קוראים המדקדקים לכל תמונותֿהפֹעל, שאינן נכנסות בגדר שבעת הבנינים הרגילים, ושיש מהן במקרא רק דוגמאות מעַטות (עיֵן לעיל § 81). – בניָנים כאלה הם:

א) הִתְפָּעֵל (בפ“א קמוצה ובעי”ן רפה), נמצא ד"פ במקרא: וַיִּתְפָּקדוּ (שופטים כ' ט"ו), הִתְפָּקְדוּ (שם ושם י"ז), וַיִּתְפָּקֵד (שם כ"א ט'). התמונות האלה הנן, כנראה, שרידי בנין קדום מקביל אל האִתְפְּעֵל בארמית (החוזר של הקל⁴⁶⁶).

ב) הָתְפָּעֵל, (או הֻתְפַּעֵל), עניָנו: מסור את עצמו בידי אחרים לעשות בו איזו פעולה, כמו וְהַלְוִיִּם לא הָתְפָּקְדוּ (לא העמידו את עצמם למפקד). במקומות אחרים יבוא בנין זה בהוראה פעולית: אַחֲרֵי הֻכַּבֵּס (ויק' י“ג נ”ה), הֻדַּשְׁנָה מֵחֵלֶב (יש' ל"ד ו').

ג) פּוֹעֵל ( ͮ פָּאעֵל⁴⁶⁷), יורה על פעולה פשוטה יוצאת, כמו יוֹדַעְתִּי (ש“א כ”א ג'), יְסֹעַר (הושע י"ג ג'), לִמְשֹׁפְטִי (איוב ט' ט"ו⁴⁶⁸).

ד) הִתְפּוֹעֵל (בנין חוזר מקביל אל הפּוֹעֵל), נמצא רק ב"פ במקרא: וְהִתְגֹּעֲשׁוּ (יר' כ“ה ט”ז), מִנֹּאָּץ (ת' מִתְנֹאָץ, יש' נ"ב ה'⁴⁶⁹).

ה) פִּעְלֵל (ֿלַל): שַׁאֲנַן (“וְשַׁאֲנַן מִפַּחַד”), רַעֲנַן (“וְכִפָּתוֹ לֹא רַעֲנָנָה”), ובעברית מאֻחרת: עִרְבֵּב, שִׁרְטֵט. לכאן יש להכניס שלש תמונות משָׁרשי ל“ו (בתמונתם היסודית), שנתחלפה בהם הו”ו הקיצונית בה"א⁴⁷⁰, כמו נָאוָה (ת' נַאֲוַו), טִחְוָה (ת' טִחְוֵו, “כִּמְטַחֲוֵי קֶשֶׁת”), שִׁחְוָה* (ת' שִׁחְוֵו, כלול ב“הִשְׁתַּחֲוָה”).

ו) פֻּעְלַל, רק אֻמְלַל (“אֻמְלַל יִצְהָר”).

ז) תִּפְעַל: תִּרְגַּלְתִּי (מן “רגל”, הושע י"א ג'), תְּתַחֲרֶה (מן “חרה” יר' י"ב ה'), מְתֻרְגָּם (מן “רגם” עזרא ד' ז').

ח) שִׁפְעֵל⁴⁷¹, נמצא בפעלים אחדים במשנה ובתלמוד (במקרא הוא בא רק בחלק הארמי, כמו שַׁכְלִלוּ, עזרא ד' י"ב⁴⁷²): שִׁעְבֵּד, שִׁחְרֵר, שִׁעֲמֵם (מן “עמם”), סֵרֵב (קטוע מן סִרְהַב, ששָרשו “רהב”).

ט) פְּעַלְעַל, ימָּצא רק בשני פעלים ויורה על תנועות הנשנות במהירוּת: לבי סְחַרְחַר (תהלים ל“ח י”א), מעי חֳמַרְמָרוּ (=תססו, איכה א' כ').

 

הַגְּרוֹנִיִּים (§ 100–102)    🔗

 

§ 100 פְּעָלִים בְּפֵ"א גְרוֹנִית.    🔗

בהתאם אל החוקים המיָחדים לאותיות הגרון (§ 22) יחולו בנטית בעלי פ"ג הכללים האלה:

א) החירק שבשמושית המוקדמת בתמונות מעין יָפְעַל, נפְעַל, הַפְעִיל (היינו חירק שאחריו שוא) יתרחב לפתח⁴⁷³, כמו יַעֲמֹד, יַהֲלֹךְ, תַּחְמֹד, או (במקרים אחרים) לסגול, כגון יֶחזַק, נֶהֱרַג, הֶעֱמִיד.

ב) בכל התמונות, שהפ“א בבלתיֿגרוניים מנֻקדת שנ”ע (כגון שְׁמַרְתֶּם, שְׁמֹר), תקבל הגרונית שוא מָרכב (לפי § 12): אֲמַרְתֶּם, עֲזַבְתֶּם, חֲנֹךְ, אֱכֹל.

ג) השנ“ח בפ”א אחרי האות המוקדמת יהָפך לרֹב גם הוא לשמ“ר, כגון אֶעֱמֹד (אֶפְֿעֹל), יַעֲזֹב (יִפְֿעֹל), נֶאֱמַן (נִפְֿעַל). ואם התנועה של עה”פ היא שוא, אזי יפול השוא מן המרכב בפה“פ ותשָאר רק התנועה לבדה (כדי להמנע מרציפות שני שואין נעים), כגון יֶחֶזְקוּ, יַעַמְדוּ, נֶהֶרְסוּ. ואולם יש שישָאר השנ”ח בפ"א הגרונית (זה יקרה ביחוד בבעלי פ"ח), כמו אֶחְמֹל, יַחְמֹד, יֶאְשַׁם, נֶהְפַּּךְ, הֶעְלִים.

ד) בתמונות העתיד, הצווי והמקור של הנפעל (היינו בכל אותם המקרים, שפה“פ הבלתיֿגרונית מקבלת דג”ח) תבֻטל תמיד הכפלת הפ“א לגמרי⁴⁷⁴ והחירק שבשמושית המוקדמת ימָשך לצרי (לתשלום דגש), כמו יֵאָמֵן, תֵּחָשֵׁב, תֵּעָגֵנָה, הֵאָסְרוּ, הֵאָכֵל. ומנהג זה נוהג גם בבעלי פ”ר⁴⁷⁵, כמו אֵרָצֵחַ, הֵרָגְעִי, הֵרָפַא.

הערה. השנויים הנקודיים המסֻבבים ע“י הפ”א הגרונית נוגעים כֻלם רק לבנינים הבלתי דגושים (קַל, נִפְעַל, הִפְעִיל, הָפְעַל), אולם בבניָנים הדגושים (פִּעֵל, פֻּעַל, הִתְפַּעֵל), אין בעלי פ"נ נבדלים בנטיָתם בשום ‏ דבר מן הבלתיֿגרוניים.

נְטִיַּת הַפְּעָלִים בְּפֵ"א גְרוֹנִית.

הערות.

I. קַל ונפעל. ע“ד יַעֲבֹד (בהשתנות החירק של האותיות ית"ן לפתח) ינָטו כמעט כל העתידים חחולמיים, שהפ”א שלהם היא מאותיות הח“ע⁴⁷⁶, כגון יַהֲרֹג, יַהֲפֹךְ, יַחֲלֹם, יַעֲמֹד, יַעֲבֹר⁴⁷⁷. מאלה יבָּדלו בעלי פ”א, שבהם יתרחב החירק‏ עפ“י‏ הרגיל לסגול, כמו יֶאֱרֹב, יֶאֱסֹף, תֶּאֱגֹר. – בנגוד אל ית”ן תבוא האל“ף של “אֶפְעֹל” תמיד בסגול⁴⁷⁸. ‏ – במקומות רבים במקרא באו תמונות העתיד בפ”א מנֻקדת בשנ“ח (כמו שנזכר ‏ כבר לעיל צד 155), כגון יַחְמֹל, יַחְשׂךְ, תַּחְמֹד, תַּחְסֹם, יַעְלְזוּ, תַּעְטְרֶנּוּ⁴⁷⁹. – ע”ד “יֶחֱזַק” (בסגול באותיות ית"ן) נוטים כּל פתוחיֿהעתיד מן המין הנדון, כמו יֶאֱהַל, יֶאֱהַב, יֶאֱמַץ, יֶחֱרַד, יֶחֱרַב. – גם בתמונות האלה תנֻקד הגרונית לרב בשנ“ח, כגון יֶאְשַׁם, תֶּהְדַּר, יֶחְדַּל, יֶעְשַׁן, וגם מן “חָזַק” נמצא פ”א יֶחְזַק (דה“א כ”ח ‏ ז'). – בתמונותֿהצווי ליחידה ולרבים, וכן בצווי המָארך ע“ד פִּעְלָה, יתרחב לפעמים החירק של הפ”א לסגול, כגון “חֶשְׂפִּי”, “אֶחֱזוּ”, “עֱנוּ”, “אֶסְפָה”, “עֶרְכָה”. – בעבר ובבינוני

של הנפעל תבוא נו"ןֿהבנין ‏ לפעמים בפתח (התנהי"ס) ת' הסגול, כגון נַחְבֵּאתָ, נַעֲרָץ, נַעֲלָמִים⁴⁸⁰.

II. הפעיל. אחרי ו’ֿההפוך תקבל הגרונית בתמונותֿהעבר למדבר ולנוכח חטף פתח ת' חטף סגול⁴⁸¹, ובהתאם אל זה יתחלף גם הסּגול שבה' המוקדמת בפתח; הֶעֱבַ֫רְתִּי, אבל וְהַעֲבַרְתִּ֫י, וכן וְהַחֲזַקְתִּי, וְהַחֲרַמְתִּי, וְהַעֲלֵיתִי.

 

§ 101 פְּעָלִים בְּעַיִ"ן גְּרוֹנִית.    🔗

בנטית בּעלי ע"ג יש לשום לב אל הכללים האלה:

א) בעתיד ובצווי של הקל תקבל העי"ן פתח ת' חולם⁴⁸² (§ 22), גם בפעלים יוֹצאים, כמו אֶשְׁאַל, יֶאֱהַב, תִּבְחַר, יִפְעַל, לְחַם, גְּעַר.

הערה. כלל זה נוגע רק ללשון המקרא, אולם בעברית מאֻחרת תבאנה תמונות כאלה לרֹב ע"ד הבלתיֿגרוניים, כגון יִלְעוֹס (פסחים ב' ז'), שְׁחוֹט (שם ח' ב'), אֱהוֹב (אבות א' ט').

ב) ת' השוא בעה“פ בקל, בנִפעל ובהָפעל, שהוא בכל המקרים שנ”ע או בינוני, תקבל הגרונית תמיד שוא מָרכב (כדין), כמו יִבְעֲרוּ (ת' יִמְֿשְׁלוּ), שַׁאֲלִי (ת' מִֿשְֿׁלִי), נִבְהֲלָה, הָרְעֲלו (ת' נִמְֿשְׁלָה, הָמְֿשְׁלוּ).

ג) בבנינים הדגושים יבוא במקום הדגש שבעי"ן (הנופל בהכרח בבעלי ע"ג) אחד משני דברים אלה: א) הכפלה חצאית (זה נוהג ביחוד באותיות ח‘, ה’, ע'), כגון כִּחֵד, מַהֵר, בִּעֵר, רֻחַץ, הִטַּהֵר; ב) תשלום דגש (לפני ר‘, ולרֹב לפני א’⁴⁸³), כמו בֵּרַךְ, יְפָאֵר, מְבֹרָךְ, מְגֹאָל.

נְטִיַּת הַפְּעָלִים בְּעַיִ"ן גְּרוֹנִית⁴⁸⁴

הערות.

I. במקרה אחד בא הצווי לרבים בפ“א חרוקה (ע"ד הפעלים בע' בלתי גרונית): שִׁחֲדוּ (איוב ו' כ"ב). – המקור הנקבי ישָׁקל על שתי פנים: ע”מ פָּעֳלָה, כמו “לְרָחֳקָה”, “לְרָחְצָה”⁴⁸⁵, או פַּעֲלָה, כגון “לְאַהֲבָה”, “לְדַאֲבָה”⁴⁸⁶.

II. ההכפלה החצאית, הנוהגת באופן קבוע בגרוניות הקשות ח“ה⁴⁸⁷, מצויה בעי”ן כמעט רק בפִּעֵל לבד, כגון בִּעֵר, מְצַעֵק, אבל מְבֹעָר, דֹּעֵךְ, הִתְפָּעֵם. לאידך גיסא תמָצא גם האל“ף במקרים לא מעַטים בלי תשלום דגש, כגון נִאֵץ, נִאֵר, תְּפַאֵר, יַאֵשׁ. – במלת כָּרַּת (יחז' ט"ז ד') באה הרי”ש באופן ‏ זר בדגש, וזו"ז היא מסבבת בכל המקרים השלמת הדגש (ע"ד הדוגמאות בלוח).

 

§ 102 פְּעָלִים בְּלָמֶ"ד גְּרוֹנִית⁴⁸⁸.    🔗

א) החולם בעתיד ובצווי של הקל יתחלף תמיד בפתח (גם בפעלים יוצאים)\ כגון אֶשְׁלַח, יִגְבַּהּ, שְׁמַע.

ב) הצרי הבא בעה"פ בקצת התמונות של הַנִּפְעַל, ההִפְעִיל, הפִּעֵל וההִתְפַּעֵל יתרחב ברגיל גם הוא לפתח, כמו יִגָּרַע, הִמָּּשַׁח, תַּשְׁמַעְנָה, תְּשַׁלַּח, הִתְוַדַּע (ת' יִמָּשֵׁל,

הִמֶּשֵׁל וכו'⁴⁸⁹).

הערה. כלל זה אינו נוגע לבינונים צרוייֿהעי"ן, כי אלה שומרים על הרֹב את הצרי (גם זולת ההפסק): שׁוֹלֵחַ, מְשַׁלֵּחַ וכו'.

ג) בכל אותן התמונות, שתנועתֿהעי"ן עומדת בהן בהברה האחרונה והיא איננה פתח או קמץ (בניֿמוצאן של אחה"ע, לפי § 9) יבוא אחריה תמיד פתח גנוב, כגון שָׁמוֹעַ, שְׁלֹחַ, הִגְבִּיהַּ, בּוֹרחַ (אבל: שָׁמַע, נִשְׁלָח).

ד) בעבר לנוכחת תקבל הגרונית בכל הבנינים פתח ת' השוא, כגון לָקַחַתְּ, הִגַּעַתְּ, הֻמְלַחַתְּ⁴⁹⁰.

נְטִיַּת הַפְּעָלִים בְּלָמֶ"ד גְּרוֹנִית⁴⁹¹.

 

§ 103 גִּזְרַת נָחֵי פ"א.    🔗

א) גזרה זו כוללת את חמשת הפעלים אָמַר, אָכַל, אָבַד, אָבָה, אָפָה, שיש להם בעתיד קל נטיה מיֻחדת, הנבדלת מזו של יתר בעלי פ"א בדברים האלה:

א) הפ“אֿהאל”ף אינה מקבלת בפעלים האלה שום תנועה, אלא היא מתרכבת עם תנועת אית"ן בכל התמונות לחולם, כמו תֹּאמַר, יֹּאכַל, תֹּאבְדוּ (ת' תֶּאֱמֹר וכו').

ב) בגוף המדבר תפול הא' השָרשית אחרי השמושית: אֹמַר, אֹכַל ת' אֹאמַר, אֹאכַל.

ג) תנועת עה"פ היא כאן בעקרה צרי (ולא חולם או פתח כמו בבעלי פ"א אחרים), המתחלף במרוץ המאמר ואחרי ו’ֿההפוך (גם בהפסק) בפתח⁴⁹², כגון “אֹכֵ֑ל”, “יֹאבֵ֑ד”, “יֹאמֵר֑וּ”, “יֹאכֵ֑לוּ”, אבל: “אֹכַל לֶחֶם”, “יֹאבַד יוֹם”,

“וַיֹּאכֵ֑ל”⁴⁹³.

נטית הפעלים הנ“ל בעתיד של הקל היא לפי האמור עד”ז: אֹמַר, תֹּאמַר, תֹּאמְרִי, יֹאמַר, תֹּאמַר, נֹאמַר, תֹּאמְרוּ, תֹּאמַרְנָה, יֹאמְרוּ, תֹּאמַרְנָה (וכן אֹבֶה, תֹּאבֶה, תֹּאבִי וכו').

ב) זולת השנויים הנ“ל בעתיד של הקל שוים הפעלים הנדונים בנטיָּתם לכל דבר אל יתר בעלי פ”א; מזה יוצא רק שה"פ של “אָמַר” בחבור עם ל', שתמונתו ‏תמיד “לֵאמֹר”⁴⁹⁴ (ת' לֶאֶֽמֹר ע"ד לֶאֱסף)י

ג) נטיַּת העתיד של הקל בא' נחה, שהיא מנהג קבוע ותמידי בחמשת הפעלים הנ“ל, תמֶּצא בדרך מקרה גם באיזו פעליֿפ”א אחרים, כמו אֹהַב, תֹּאחַז (לעֻמת “יֶאֱהַב”, “יֶאֱחֹז”), וָאֵחַר (ת' וָאֶאֱחַר). ויש שתנוח האל"ף גם בתמונות אחרות (זולת העתיד של הקל), כגון וַיָּאצֶל, נֹאחֲזוּ (ת' וַיַּאֲצֵל, נֶאְחֲזוּ⁴⁹⁵).

הערה. ע“ד נחי ל”א בא במשנה במקומות אחדים העתיד של הפֹעל “הפך”, כגון אוֹפֵךְ (כלאים ב' ג'), יוֹפֵך (ת' יֹאפֵך, שם וגם תרומות ט' א').

 

§ 104 גִּזְרַת נָחֵי פֵ"י.    🔗

א) לפי מוצאם ובדרך כלל גם ביַחס אל נטיָתם יתחלקו פעליֿפ“י לשתי מחלקות: א) לפעלים, שהיו”ד שלהם עומדת במקום ו' יסודית, כגון יָרַש, ילד, בערבית וַרִתַ, וַלִדַ. בשרשים ממין זה תתגלה לרֹב הו' הקדומה בנטיָה, כמו מן יָרַשׁ – הוֹרִיש ומן יָלַד – הִוָּלד, נוֹלַד, הוֹלִיד. ב) לפעלים ביו“ד יסודית, כגון יָנַק⁴⁹⁶. בתמונות כאלה תשָׁאר ברגיל היו”ד בכל הנטיות (ואינה מתחלפת בו'), כמו הֵינִיק (וכן הֵיטִיב, הֵימִין⁴⁹⁷, – לבעלי פ“י מן הסוג הראשון קוראים המדקדקים (הלועזים) **פעלי פו”י** ולאלה השיָכים אל הסוג האחרון – פעליֿפי"י (ר“ל שהיו”ד נמצאת גם בתהי"ס גם בעברית).

הערה. פעלי פ“י מעין יָצַע*, יָצַת, שהיו”ד שלהם נופלת בנטיה ונשלמת בדגש (אַצִּיעַ, אַצִּית) אֵינָם שיָכים לכאן, אלא אל החסרים (עיֵן צד 124) ויתבארו בפרטות במקומם (להלן § 111).

 

§ 105 פָּעֳלֵי פו"י.    🔗

א) בעבר ובינוני של הקל אין הפעלים האלה נבדלים בנטיָתם בשום דבר מן השלמים, ורק בעתיד, ולרֹב גם בצווי ובשה"פ הם נוטים באופן מיֻחד, והיינוּ:

שמונת הפעלים יָלַד, יָלַךְ, יָרַד, יָשַׁב, יָצָא, יָדַע,

יָחַד, יָקַע מפילים את היו“ד בכל התמונות הנ”ל ומקבלים מלבד זה בשה"פ צורה נקבית מוסגלת⁴⁹⁸, כגון יֵלֵד ( ͮ יַלִד⁴⁹⁹), לֵד, לֶדֶת (בְּלֶדֶת וכו'⁵⁰⁰).

בהבדל מן הפעלים הנ“ל נוטות רֹב התמונות השיכות לכאן בקיום היו”ד בעתיד, בצווי ובשה"פ, כגון יָסַד – אִיסַד, יְסַד, יְסֹד, יָרֵא – אִירָא, יְרָא, יְרֹא.

ב) בנפעל, בהפעיל ובהָפעל תתחלף בכל בעלי פו“י היו”ד בו"ו (היסודית), כגוֹן נוֹלַד, נוֹשַׁב, נוֹסַד, נוֹרָא (אִוָּלֵד וכו'); הוֹלִיד, הוֹלִיךְ, הוֹשִׁיב; הוּלַד, הוּשַׁב, הוּסַד.

הערה. הבנינים הדגושים של פעליֿפו“י נוטים בכל הזמנים והדרכים ע”ד השלמים (יִלֵּד, יֻלַּד, הִתְיַלֵּד וכו'), אלא שבג' השרשים יַָדע, יָכַח, יָדָה תבוא ו' במקום י' גם בהִתְפַּעֵל (הִתְוַדַּע וכו').

נְטִיַּת פָּעֳלֵי פו"י.

הערות.

I. קַל. הפעלים יָקַר, יָקַד נוטים בעתיד לפעמים בהשמטת היו“ד (ע"ד יָשַׁב) ולפעמים בקיומה (ע"ד יָסַד): יֵקַר וגם יִיקַר; יֵקַד וגם יִיקַד. – נטיה מיֻחדת יש לפעל “יָרַשׁ”, המשאיר תמיד את היו”ד בעתיד (אִירַשׁ, תִּירַשׁ וכו'), אך לא בצווי ובשה“פ (רַשׁ; רֶשֶׁת⁵⁰¹) – שה”פ מן ידע הוא דַּעַת⁵⁰² (ת' דֶּעֶת דוגמת נַעַר

ת' נֶעֶר) ומן יָצָא – צֵאת (כמו קוֹרֵאת ת' קוֹרֶאֶת). – במקרים אחדים בא שה“פ בסיום הנקבי ֿה כמו לְדֵעָה (שמות ב' ד'), לְלֵדָה (מ“ב, י”ט ג'). – במקום לָשֶׁבֶת (לָרֶדֶת וכו') יאָמר בעברית המאֻחרת לִישָב (לֵירֵד, לֵילֵד, לֵידַע וכו'⁵⁰³). – השמוש בשרש “ילך” נוהג רק בעתיד בצווי ובשה”פ של הקל, וכן בהפעיל בכל הזמנים והדרכים (הוֹלַכְתִּי; אוֹלִיךְ; הוֹלֵךְ וכו'), ואולם בשאר הנטיות (קל עבר ובינוני,‏ נפעל והבנינים הדגושים) יבוא תחתיו הפֹעל הָלַךְ (הָלַכְתִּי, הוֹלֵךְ; נֶהֱלַךְ וכו'). ‏– העתיד המהֻפך מן יָשַׁב הוא וַיֵּ֫שֶׁב⁵⁰⁴ (וַיֵּ֫רֶד, וַיֵּ֫לֶךְ; וַיֵּ֫דַע; הצרי מתקצר בהכרח מסבת עליַת הנגינה). – בפֹעל “יכל”, השיָּך לפי מוצאו לכאן, ‏ מתגלה הו' היסודית בעתיד: אוּכַל, תּוּכַל, יוּכַל (יֻוְכַּל⁵⁰⁵), תּוּכְלוּ, תוּכַלְנָה וכו'⁵⁰⁶.

II. נפעל. במקרה אחד בא הנפעל ביו“ד ת' ו”ו; וַיִּיָחֶל (בר' ח' י"ב).

III. הפעיל. תמונת העתיד המהֻפך היא וַיּוֹשֶׁב (עליַת הנגינה והתקצרות הצרי כמן בקל), וכן וַיּ֫וֹרֶד, וַיּ֫וֹלֶד, וַיּ֫וֹסֶף; וַיּ֫וֹדַע, וַיּ֫וֹשַׁע. – ביו“ד ת' ו”ו נמצא אַיְסִירֵם (הושע ז' י"ב), הַיְצֵא (לפי הקרי, בר' ח' י"ז⁵⁰⁷).

 

§ 106 פָּעֳלֵי פי"י.    🔗

א) נטיה זו כוללת את חמשת השרשים יָטַב, יָנַק, יָשַׁר, יָמַן, יָלַל (שני האחרונים נמצאים רק בהפעיל).

ב) בקל שוים הפעלים ממין זה בנטיתם אל רֹב בעלי פו"י (אִיטַב, יְטַב, יְטֹב ע"ד אִיסַד וכו'), ורק בהפעיל⁵⁰⁸ הם נוטים באופן מיֻחד: כזה:

עבר: הֵיטַֽבְתִּי (נתכוֵּץ מן הַיְטַבְתִּי⁵⁰⁹), הֵיטַֽבְתָּ, הֵיטַבְתְּ, הֵיטִיב (גם חסר במקום מלא: הֵיטִב או הֵטִיב) הֵיטִֽיבָה; הֵיטַֽבְנוּ, הֵיטַבְתֶם, הֵיטַבְתֶּן, הֵיטִֽיבוּ.

עתיד: אֵיטִיב, תֵּיטִיב, תֵּיטִֽיבִי, יֵיטִיב, תֵּיטִיב; נֵיטִיב, תֵּיטִיבוּ, תֵּיטֵבְנָה, יֵיטִיבוּ, תֵּיטֵבְנָה.

צווי: הֵיטֵב, הֵיטִֽיבִי; הֵיטִֽיבוּ, הֵיטֵֽבְנָה.

מקור: הֵיטֵב; שה"פ: הֵיטִיב.

בינוני: מֵיטִיב, מִיטִיבָה, מֵיטִיבִים,מֵיטִיבוֹת.

ו’ֿההפוך: וַיֵּֽיטֶב.

הערות.

הפֹעל יָשַׁר ימָּצא בהפעיל רק בתמונות בלתי מכֻוָּצות (ע"ד השלמים): “יַיְשִׁירוּ”, הַיְשַׁר⁵¹⁰, ועד“ז בא מן ‏ יָמַן – מַיְמִינִים (לעמת ‏“הֵימִינִי”, “הֵמִין”=הֵימִין). – מן “יָבֵשׁ”, השיך לפי מוצאו לכאן (אע”פ שבהפעיל הוא בא ע“ד בעלי פו”י⁵¹¹, נבנה שה"פ על שני פנים: יְבֹש וגם יְבשֶׁת⁵¹². – זרות הן תמונותֿהעתיד: יְיֵטִיב (איוב כ“ד כ”א), ייֵלִיל (יש' ט"ו ב'), יְיֵלִילוּ (הוש' ז' י"ד), שבאו בשתי שמושיות מוקדמות⁵¹³.

 

§ 107 פָּעֳלֵי ע"ו.    🔗

א) קל עבר. כמו בשלמים מתגלים גם בפעלי ע"ו שלשה טפוסים יסודיים: א) ͮ פַּעַלַ, כגון קָם, סָר (נתכוצו מן ͮ קַוַמַ ͮ סַוַרַ⁵¹⁴); ב) פַּעִלַ, כמו מֵת (מן ͮ מַוִתַּ); ג) פַּעֻלַ, כגון בּוֹשׁ (מן ͮ בַּוֻשַׁ⁵¹⁵).

ב) עתיד קל והפעיל. העתיד תמונתו בקל יָקוּם (מכֻוָּץ מן ͮ יַקְוֻם) ובהפעיל – יָקִים. התמונות המקֻצרות הן: מן יָקוּם – יָקֹם, וַיָּ֫קָם (בהפ': וַיָּ֑קֹם) ומן יָקִים – יָקֵם, וַיָּ֫קֶם (התנועות המשוכות מתקצרות מסבת עליַת הנגינה כמשפט).

ג) מבנה ההָפעל. כדי להרחיק דגישות הפ“א (שאין לה יסוד בטבע השרשים האלה) תקבל ה”אֿהבנין בהָפעל בכל התמונות שורק ת' קבוץ, כגון הוּקַם, אוּקַם, מוּקָם⁵¹⁶ (ת' הֻקַּם וכו').

ד) הבניָנים הדגושים. יצירת הבנינים הדגושים היא על שני פנים: א) ע“י השָׁנוֹת לה”פ (מנהג זה הוא הרגיל בלשון המקרא), כגון קוֹמֵם, כּוֹנֵן, הִתְבּוֹשֵׁשׁ; ב) ע"ד השלמים (במקרא רק לפעמים רחוקות⁵¹⁷). כמו עִוֵּד (עִוְּדֻנִי"), קִיֵּם, חִיֵּב⁵¹⁸.

ה) תנועתֿפּרוד. בכל אותן התמונות, שהיסוד השָרשי יש לו צורתֿ “קִימ”ֿ ‏ אוֿ “קוּמ”ֿ והוא נמצא לפני סיוםֿשמוש קונסוננטי (ֿתִּי, ֿתָּ וכדומה), תקבל אוֹתֿהשרש האחרונה תנועתֿפרוד⁵¹⁹, שתפקידה לפתוח את ההברה בעלת התנועה הגדולה (שלא תוכל להיות סגורה באמצע התבה גם בחבור עם הנגינה לפי § 20). תנועה זו היא בעבר חולם ובעתיד סגול⁵²⁰, כגון הֲקִימוֹתִי, נְקוּמוֹנוּ, תְּקוּמֶינָה (ת' הֲֿקִימְֿתִּי, נֿקוּמְֿנוּ, תָּֿקוּמְֿנָה).

ו) הנגינה. בקל, נפעל והפעיל דוחים – עפ"י הרגיל – הסיומים ֿה, ֿוּ, ֿי מאליהם את הנגינה (באופן שהתמונות האלה מנֻגנות מלעיל), כגון “קָ֫מָה”, “קָ֫מוּ”, “ק֫וּמִי”, “נָכ֫וֹנָה”, “נָכ֫וֹנוּ”, “הָסִ֫ירִי”⁵²¹.

נְטִיַּת פָּעֳלֵי ע"ו.

---

1. אע"פ ש"קוּם" הוא פֹעל עומד, מצאתי בכל זאת לנכון להשתמש בו בתור דוגמה גם לנפעל (שלא יתָּכן בפעלים עומדים), כדי שלא לבלבל את המתלמד.↩︎

הערות.

I. קל. הפֹעל “מוּת”⁵²² יבוא בצרי רק בגופי הנסתרים בעבר (מֵֽת, מֵֽתָה, מֵתוּ) ובכל הבינוני (מֵת, מֵתָה וכו'), וזו“ז נטיתו ע”ד קוּם (מַתִּי, מַתָּ, מַתְּ… מַתְנוּ, מַתֶּם וכו'⁵²³). – הפעלים החולמיים⁵²⁴ נוטים עד“ז: בֹּשְׁתִּי (בחולם חסר⁵²⁵), בֹּשְׁתָּ, בֹּשְׁתְּ, בּשׁ, בּשָׁה, בּשְׁנוּ, בָשְׁתֶּם, בָּשְׁתֶּן, בּשׁוּ; עתיד: אֵבוֹשׁ, תֵּבוֹשׁ, תֵּבוֹשִׁי, יֵבוֹשׁ⁵²⁶, תֵּבוֹשׁ, נֵבוֹשׁ, תֵּבוֹשׁוּ, תֵּבוֹשְׁנָה, יֵבוֹשׁוּ, תֵּבוֹשְׁנָה; צווי: בּוֹשׁ, בּוֹשִׁי, בּוֹשׁוּ, בּשְׁנָה; בינוני: בּוֹשׁ (בחולם מלא ע"ד יָכוֹל), בּוֹשָׁה וכו'; מקור ושׁה”פ: בּוֹשׁ. – בעבר של “קום” (ודומיו) נשתמר הפהי"ס

בכל התמונות זולתי בגופי הנסתרים (קָם, קָמָה, קָמוּ), שבהן‏ נמשך‏ לקמץ. – שרשים אחדים מבעלי ע“ו נוטים בו' מרגשת במבטא⁵²⁷ (ע"ד השלמים) והם: גָּוַע, חָוַר, צָוַח, רָוַח (גָּוַעְתִּי וכו'). – תמונת העתיד לרבות תּבָּנה – כמו שמורה הלוח – על שני פנים: תְּקוּמֶינָה וגם תָּקֹמְנָה⁵²⁸ (בתנועתֿפרוד‏ או בחולם משוךֿנגינה, היכול‏ להתקיֵּם בחבור עם הנגינה גם בהברה סגורה באמצע התבה). – לפני ל”פּ גרונית, ולפעמים נם לפני רי“ש תקבל הפ”א בעתיד המקֻצר פתח ת' חולם או ק“ח⁵²⁹, כגון וַיָּנַע, וַיָּנַח; וַיָּסַר, וַיָּצַר (לעֻמת “וַיָּגָר”), “אַל תָּצַר”. – הצווי לרבות נמצא במקרא רק בלי תנועתֿפרוד (בתמונה הקצרה, המתאימה יותר אל מושג הצווי), כמו קֹמְנָה (יש' ל"ב ט), שֹׁבְנָה (רות א' ה'). – המקור הנפרד תמונתו תמיד “קוֹם”, כגון ושׁוֹב‏ אֵלַי (יר' ג' א'), קוֹם יָקוּמוּ (שם מ“ד כ”ט), ועד”ז יבוא לפעמים גם שה“פ (לעֻמת “קוּם” ברֹב הדוגמאות), כמו כְּנוֹחַ (יהושע ג' י"ג), כְּנוֹעַ (יש' ז' ב'). – הבינוני פעול ישָׁקל תמיד ‏ע”ד “קוּם” (מכֻוָּץ מן ͮ קַווּם), כמו “סוּג”, “מוּל”, “סוּרָה”, “לוּטָה”.

II. נפעל. הקמץ ב“נָקוֹם” (נָקוֹמָה, נָקוֹמוּ) הוא משוךֿנגינה (כי הוא עומד ת' הפהי“ס של ͮ נַקְוַם ע”ד ͮ נַפְעַל), ולפיכך הוא מתחטף תמיד לשוא עם ירידת הנגינה (נְקוּמוֹתִי וכו'). בתמונות מעין “נִמּוֹל”, ‏ “נִמּוֹלוּ”, *נִדּוֹן, *נִלּוֹשׁ הודק הפהי"ס לחירק (כמו בשלמים). – מן העתיד בסיום ֿנָה לא תמָּצא שום דוגמה במקרא, אולם בהקשה אל הקל וההפעיל צריכה תמונתו להיות: תִּקּוֹמֶינָה או תִּקֹּמְנָה (בתנועתֿפרוד או בחולם משוך נגינה⁵³⁰).

III. הפעיל. בבעלי פ“ג תנֻקד הה”א בעבר בפתח (ת' החט"פ); הַעִידוֹתִי, הַעִירוֹתִי. – לעמת “הֲקִימוֹתִי” ‏ נמצאות תמונותֿעבר גם ע"ד “הֵקַמְתִּי” (בסגירת ההברה השרשית במקום תנועתֿפרוד), כגון “וְהֵטַלְתִּי”, הֵנַפְתִּי, “וְהמתִּי”,

וְהֵמַתָּה⁵³¹, “הֲמִתֶּם” (בהשתנות הפתח להירק בהברה המָדגשת הבלתי ‏נגינית). – העתיד לנוכחות ולנסתרות הוא תְּקִימֶינָה וגם תָּקֵמְנָה (בתנועתֿפרוד או בהברה שרשית סגורה כמו בקל). – בבעלי ל“ג שוה העתיד המקֻצר אל זה של הקל (באופן שרק הענין יבדיל ביניהם), כמו “וַיָּרַח” “וַיָּסַר” (“וַיָּסַר אֶת מִכְסֵה הַתֵּבָה”). “יָגַע” (“אִישׁ אַל יָגַע עַצְמֹתָיו”⁵³²). – קצה פעליֿע”ו נוטים בהפעיל בתנועה קטנה (חירק או פתח) בשמושית המוקדמת ובפ“א דגושה (ע“ד הפ”נ, להלן § 111), כגון הִלִּיז (“יֵלִּיזוּ”) מן “לוז”, הִסִּיג מן “סוג”. ויש שיבוא שרש אחד בשתי הנטיות לשתי הוראות שונות⁵³³. ככה נמצא מן “נוח” – הֵנִיחַ וגם הִנִּיחַ, אלא שהראשון פירושו תת מנוחה והשני – השכב או נתון לאיש לעשות דבר (הַנִיחָה לִּי). באופן דומה הבדילה הלשון את ההפעיל הִלִּין (“לון”) בהוראת “עורר מדון” (“יַלִּינוּ”, “מַלִּינִים”) מן הֵלִין* (היכול להבָּנות מן הקל לוּן) במובן “גרוֹם ללוּן”. – במלת לַהֲנָפָה (יש' ל' כ"ח) בא שה”פ ע"ד הארמית, כגון לַהֲזָדָה (דנ' ה' כ'⁵³⁴).

IV. הבנינים הדגושים. הפֻּעל יבָּדל בנטיָּתו מן הפִּעֵל במה שבו תבוא לה“פּ (הראשונה) בפתח גם במקום שׁבפִּעֵל הוא בצרי (קוֹמֵם – קוֹמַם, אֲקוֹמֵם – אֲקוֹמַם וכו'⁵³⁵). – בתמונות מעין “קוממו” “קוממה” תנֻקד הראשונה משתי האותיות הדומות במקרא ברגיל בחט”פ (“רוֹמֲמוּ”, “מִתְקוֹמֲמִים” וכדומה⁵³⁶).

 

§ 108 נָחֵי ע''י.    🔗

פֹּעלֿה-דוגמה: בִּין.

הפעלים האלה יש להם ברגיל בעתיד בצווי, במקור ובבינוני פעול של הקל תנועת ֿי בהברה השָרשית (אָבִין; בִּין וכו'), וזו“ז הם שוים בנטיתם אל שרשי ע”ו.

נטית פעלי ע“י בקל היא לפי”ז:

עבר: בַּנְתִּי (גם “בִּינֹתִי”⁵³⁷, בַּנְתָּ, בַּנְתְּ, בָּן, בָּ֫נָה, בַּנּוּ, בַּנְתֶּם, ֿתֶּן, בָּ֫נוּ.

עתיד: אָבִין, תָּבין, תָּבִיני, יָבִין (בקצורו: יָבֵן, וַיָּ֫בֶן), תָּבִין, נָבִין, תָּבִינו, תְּבִינֶינָה (תָּבֵנָּה), יָבִינוּ, תְּבִינֶינָה (תָּבֵנָּה).

צווי: בִּין, בִּינִי, בִּינוּ, בֵּנָּה.

מקור נפרד: בִּין או בּוֹן* (גם חסר במקום מלא: “שֹת”, “רֹב” מן “שִׁית” “רִיב”); שה"פ: בִּין⁵³⁸.

בינוני פועל: בָּן, בָּנָ֫ה, בָּנִים, בָּנוֹת; פעול: בִּין וכו'⁵³⁹.

הערות.

ע“ד בִּין נוטים: גִּיל, שִׁית,‏ זִיד, צִיץ ודומיהם. קצת פעלים ממין זה שיכים גם אל בעלי ע”ו, והם: דִּין, חִיל, לִין, שִׁיר, מִישׁ, שִׂישׂ (גם דּוּר, חוּל וכו'). – הפעלים אָיַב, עָיֵף, עָיֵן הולכים ע"ד השלמים⁵⁴⁰ (אָיַבְתִּי וכו').

 

§ 109 גִּזְרַת נָחֵי ל"א.    🔗

א) בכל אותן תמונותֿ-הנטיה, שבהן הלמ“ד היא חסרתֿתנועה בשלמים, מתרכבת כאן האל”ף עם התנועה שלפניה ונעשית נח נסתר, כגון מָצָא (פָּעַל), מָצָאתִי (תּ' מָצַאְתִּי ע"ד פָּעַלְתִּי); ביתר המקרים נשארת האל"ף אות מָרגשת במבטא, כגון מָצְאָה (פָּעֲלָה), נִמְצְאוּ (נִפְעֲלוּ), תַּמְצִיאִי (תַּפְעילִי).

ב) בתמונות עם סיומי-ֿשמוש קונסוננטיים (ֿתִּי, ֿתָּ וכדומה) תנֻקד עה“פ בקל בקמץ (מָצָאֿתִי, מָצָאֿתָ) ובשאר הבנינים בצרי (נִמְצֵאתִי, מִצֵּאתִי וכו'), ורק לפני הסיום ֿנָה בעתיד ובצווי תקבל העי”ן בכל הבנינים סגול (בהקשה אל נל"ה [§ 110], הדומים במבטאם אל הפעלים הנדונים⁵⁴¹.

ג) בפעלים בעלי עבר צרוי ישאר הצרי (העומד כאן בהברה פתוחה) בכל נטיות העבר, כגון מָלֵאתִי, מָלֵאתָ וכו' (ולא מָלָאתִי, מָלָאתָ ע"ד כָּבַדְתִּי, כָּבַדְתָּ).

ד) העתיד של הקל יבוא תמיד ע"ד אֶפְעַל, כגון אֶמְצָא, תִּמְצָא וכו'⁵⁴² ולא אמצֹא.

נְטִיַּת פָּעֳלֵי ל"א.

---

1. ע"ד הפִּעל הולך גם ההִתְפַּעֵל, שלא הובא בלוח (הִתְמַצֵּאתִי; אֶתְמַצֵּא; הִתְמַצֵּא; בְּהִתְמַצֵּא; מִתְמַצֵא).↩︎

הערות.

שמותֿהפעל של הקל, הנפעל והפִּעל יבואו לפעמים בסיום “ֿאת” או ֿוֹת (דוגמת הסיום בנל"ה), כמו “מְלֹאת”, “קְרֹאת”, “בְּהִוָבְאֹת”, *לְהִבָּרְאוֹת, “לְמַלְּאוֹת”, *לְרַפְּאוֹת. גם זו“ז המצאנה תמונות לא מעטות ע”ד נל"ה (במבטא או גם בכתב), ביחוד בעברית המאֻחרת⁵⁴³, כגון “כָּלִאתִי”, “רִפִּאתִי” (דומים במבטא אל כִּלִיתִי, רִפִּיתִי); “הִתְנַבִּיתָה”, * קוֹרִין, *קָרִיתִי, *מַקְרִין, *מָצִינוּ, *קָרוּי, *מָצוּי, *נָשׂוּי, *מְמַלִּין (שוים לגמרי אל בעלי ל"ה). – הבינוני לרבים בנפעל יבוא לרֹב בחטוף הקמץ (עין בשולי צד 98 הערה 2): “נִמְצְאִים”, “נִבְּאִים”, – התמונה “מִצָּא” (המובאה בלוח בסוגרים) נמצאת במקרא רק בג' דוגמאות: דִּכָּא (תהל' קמ"ג ג'), מִלָּא (יר' נ“א ל”ד), נִשָּׂא (ש“ב י”ט מ"ג).

 

§ 110 גִּזְרַת נָחֵי ל"ה.    🔗

א) איֿקַדמות הה“א בנל”ה. למען הבין כראוי את החֻקִים, שעליהם נוסד הבנין הדקדוקי של הפעלים הנדונים, נחוץ לדעת, כי הה' שבתמונות הללו אינה קדומה, אלא היא עומדת אם במקום י' אוֹ ו' יסודית, כגון עָנָה (=השיב) מן עַנַיַ (וכן גם בערבית), אולם שָׁלָה מן “שַׁלַוַ” (עיֵן סי' ב'), שָׂחָה מן שַׂחַוַ (ע"ז

יעיד השם שָׂחו).

ב) התגלות לה"פ היסודית. בנטית נל“ה תתגלה לרֹב היו”ד היסודית (בתור אם קריאה או גם בתור אות מָרגשת במבטא), כגון גָּלִיתִי, נְגְלֵיתִי, תִּגְלֶינָה; גָּלוּי, חָסָיָה, פּוֹרִיָּה (מן “חסה”, “פרה”); לְעָמת זה תמצא הו' היסודית רק בפעלים מעטים⁵⁴⁴, כמו מן שָׁלָה – “שָׁלַוְתִּי”, מן שָׁחָה – “הִשְׁתַּחֲוָה”, מן טָחָה – “מְטַחֲוֵי” (עין לעיל § 99 ה).

ג) מבנה העבר של הקל. לפני סיומי שמוש קונסוננטיים תקבל עה“פ תנועת ֿי, כגון גָּלִיתִי, גָּלִיתָ, גְּלִיתֶם⁵⁴⁵ וכו' (היוד היסודי“ת התרכבה עם התנועה שלפניה לח”ג); בכל המקרים האחרים (במקום שהיו"ד היתה ראויה לבוא בסוף התבה או לפני סיומים תנועיים) תפול היו”ד – עפ“י הרגיל – לגמרי, כמו גָּלָה ת' גָּלַי ( ͮ גַּלַיַ), גָּלוּ ת' גָּלָיוּ ( ͮ גַלַיוּ). – העבר לנסתרת הוא בעקרו גָּלָת (מן ͮ ‏גַּלַיַתּ⁵⁴⁶), אלא שבתקופת לשון יותר מאֻחרת נתארכה תמונה זו מסבת השפעת השלמים ל”גָלְתָה" (כמו מָשְׁלָה).

ד) העבר בבנינים הנרחבים דומה בדרך כלל בסיומיו אל זה של הקל, אלא שבבנינים הפעולים (פֻּעל והָפעל) תקבל עה"פ תמיד‏ צרי: גֻּלֵּיתִי, הָגְלֵיתִי וכו'⁵⁴⁷.

ה) מבנה המקור. שמותֿהפֹּעל ישָׁקלו בכל הבנינים באופן מיֻחד, והוא: ע“י הסיום (הנקבי) ֿוֹת, כגון גְּלוֹת, הִגָּלוֹת, גַּלּוֹת, גֻּלּוֹת (עין ‏§ 94) וכו'; לעֻמת זה יבואו המקורים הנפרדים כֻּלם ע”ד השלמים, כמו גָּלֹה, הִגָּלֵה (נִגְלֹה), גַּלֵּה וכו' (ע"ד מוֹשֵׁל, הִמָּשֵׁל וכו').

ו) התמונות המקֻצרות. העתיד המקֻצר יתהוֶה (בכל הבנינים זולת הפֻעל וההפעל, שמהם לא נמצא שום דוגמה לעתיד כזה) ע“י הפלת הה”א הסופית, כמו יִגֶל (נתארך באמצעות תנועתֿעזר מן יִגְלְ), יִגָּל, וַיְגַל, וַיֶּגֶל, וַיִּתְגַּל ת' יִגְּלֶה, יִגָּלֶה וכו'; באופן דומה יבָּנה גם הצווי המקֻצר (עין § 88 ד), כגון “גַּל”, “הֶרֶף”, “הִתְחַל” (ת' גַּלֵּה, הַרְפֵּה, הִתְחַלֵּה).

ז) בנוגע ליצירת יתר הזמנים והדרכים, יש לשום לב ביחוד אל הדברים האלה:

א) בעתיד ובבינוֹני פועל מקבלות התמונות הרָאשיות (אלה שאין להן שמושיות מאֻחרות בשלמים) את הסיום ֿה, כמו אֶגְלֶה, אגָּלֶה, אֲגַלֶּה; גּוֹלֶה, נִגְלֶה, מְגַלֶּה וכו').

ב) לפני הסיום ֿנָה בעתיד ובצווי תבוא תמיד תנועת ‏ ֿי: תִּגְלֶינָה, גְּלֶינָה (ת' תִּגְלַיְנָה, גְּלַיְנָה ע"ד תִּפְעַלְנָה, פְּעַלְנָה).

ג) הצווי יש לו תמיד (בתמונה הראשית) הסיום ֿה. כמו גְּלֵה⁵⁴⁸, הִגָּלֵה, גַּלֵּה וכו'.

נְטִיַּת נָחֵי ל"ה.

הערות.

I. קל. בפעלים בעלי ע“ג יבוא העתיד המקֻצר בעי”ן פתוחה: וַיִּשַׁע וַיּמַח; בבעלי פ“ג יתרחב גם החירק של אית”ן לפתח, כמו וַיַּעַן, וַיַּעַשׂ, וַתַּהַר, וַיַּחַץ (לעמת וַיִּחַן, וַיִּחַר⁵⁴⁹). – בקצת פעלים הגומרים באחת מאותיות ת“ט כד”ק באו התמונות המקֻצרות בלי תנועתֿעזר: וַיִּפְתְּ, יֵשְׂטְ, וַיֵּבְךְּ, וַיֵּרְדְּ, וַיַּשְׁקְ⁵⁵⁰, ועד"ז בא מן רָאָה – וַיַרְא⁵⁵¹. החירק שבשמושיות המוקדמות ישתנה לרֹב בעתיד המקֻצר לצרי, ביחוד יקרה זה באות ת', כגון וַתֵּפֶן, וַתֵּכֶל (לעמת “וַיִּפֶן”, “יִכֶל”). – תמונות מלאות (בקיום היו"ד היסודית) נמצאות לפעמים: א) בעבר, כמו חָסָיָה; ב) בעתיד, כגון יִשְׁתָּיוּן; ג) בצווי: בְּעָיוּ, אֵתָיוּ; ד) בבינוני פועל: פּוֹרִיָּה, צוֹפִיָּה; ה) בעתיד המָארך: אֶהֱמָיָה⁵⁵².

II. נפעל. מצווי מקֻצר לא תִמָּצא שום דוגמה במקרא; ואולם מדרך הסברה נבננו מן העתיד ע"מ הִגָּל. ת' הבינוני “נִגְלָה” יאָמר במשנה ובתלמוד תמיד נִגְלֵית (“האשה נִקְנֵית”), ותמונה זו קבועה כאן גם לנסתרת בעבר ‏(כגון מְשַׁלֵּם מה שֶׁנֶּהֱנֵית, ב"ק ב' ב').

III. הפעיל. לעֻמת הִגְְלָה נמצא גם הֶגְלָה, וכן “הֶלְאָה”, “הֶרְאָה”, “הֶפְדָה” (עין הערות אל § 95). – העבר לנסתרת בא במקרים אחדים בסיום ֿת: הֶלְאָת, הִרְצָת (ע"ד וְעָשָׂת בקל). – בבעלי פ"ג יקבל העתיד המקֻצר תמיד שני פתחין (גם בפ"ח); וַיַּעַל⁵⁵³, וַיַּחַר (והוא הֶחרה).

 

§ 111 הַפְּעָלִים חַסְרֵיֿ-הַפֵּ"א.    🔗

א) בשם “חסרי הפ”א" נכללים: א) שרשי פ“נ (“גזרת חפ”נ"), כמו נָפַל, נָדַר, נָגַשׁ; ב) שרשים אחדים, שראשיתם יו”ד ואמצעיתם צד"י (“גזרת חפ”י"), והם: יָצַג, יָצַע, יָצַב (יבואו רק בקצת הבנינים הנרחבים), יָצַק, יָצַת (משמשים גם בקל); ג) הפֹּעל לָקַח⁵⁵⁴.

ב) מה שנוגע לנטיָת הפעלים ממין זה, יש להשגיח ביחוד אל הדברים האלה:

א) בכל אותן התמונות. שהנו"ן (או היו"ד) ראויה להיות חסרתֿתנועה, היא נשמטת ונבלעת באות שאחריה, כגון אֶפֹּל, אַפִּיל ת' אֶנְֿפֹּל, אַנְֿפִּיל (וכן אֶצֹּק ת' אֶיְֿצֹק).

ב) הפעלים פתוחיֿהעתיד (ע"ד אֶפְעַל) מפילים את הנו“ן (או היו"ד) ברגיל גם בצווי של הקל, ולפעמים גם בשה”פ שלו⁵⁵⁵, המקבל אז צורה נקבית מוסגלת, כמו נָגַשׁ – אֶגַּשׁ, צווי: גַּשׁ, שה“פ: גֶּשֶׁת, וכן נָגַע – אֶגַּע; גַּע; גַּעַת (לעמת נְגֹעַ); ומחסרי פ”י: יָצַק – אֶצַק⁵⁵⁶, צַק, צֶקֶת.

ג) פעלים בעלי ע"ג (שאינה עלולה להדָּגש) משאירים ברגיל את נו’נם, כמו “יִנְחַל”, “הַנְחִיל”, “יִנְהַג”, “נִנְעַרְתִּי”⁵⁵⁷.

נְטִיַּת חַסְרֵיֿהַפֵּ"א⁵⁵⁸.

הערות.

I. חסרי פ"נ. ע“ד נפל נוטים: נָדַב, נָטַף, נָטַר, נָטַשׁ, נָקַב, נָקַם, נָתַץ ודומיהם. ע”ד נָגַשׁ (בהפלת הנו“ן בצווי או גם בשה”פ) הולכים: נָשַׁק (צווי שַׁק, שה"פ רק נְשֹׁק), נָשַׁל (צווי: שַׁל⁵⁵⁹), נָטַע (צווי במקרא רק נְטַע⁵⁶⁰, שה"פ נְטֹעַ וגם טַעַת), נָפַח (פַּח, שה"פ במקרא רק פַּחַת⁵⁶¹), לָקַח (קַח, שה"פ רק קַחַת) ועוד. – נטיה מיֻחדת יש לפֹּעל נָתַן, המשמיט בעבר קל ונפעל וגם בשה“פ של הקל את הנו”ן השניה במקום שהיתה ראויה לבוא בשנ“ח, והבא בעתיד בעי”ן צרויה, כזה: נָתַתִּי, נָתַתָּ, נָתַתְּ (ת' נָתַנְתִּי וכו'), נָתַן, נָתְנָה, נָתַנּוּ, נְתַתֶּם, ֿתֶּן, נָתְנוּ (נפעל: נִתַּתִּי, נִתַּתָּ וכו'); עתיד: אֶתֵּן, תִּתֵּן, תִּתְּנִי, יִתֵּן, תִּתֵּן, נִתֵּן, תִּתְּנוּ, תִּתֵּנָּה, יִתְּנוּ, תִּתֵּנָּה; צווי: תֵּן, תְּנִי,

תְּנוּ, תֵּנָּה; מקור: נָתוֹן; שה“פ: תֵּת (לפעמים רחוקות גם נְתֹן). – בעברית המאֻחרת תפול הנו”ן לרֹב בצווי ובשה"פ גם בפעלים בעלי עתיד‏ חולמי, כגון‏ פּוֹל, טוֹל (מן נָפַל, נָטַל), לִפּוֹל, לִטּוֹל,

לִגּוֹף⁵⁶². – במקומות אחדים במקרא תמָּצאנה תמונות בקיום הנו"ן (במקום שהיתה ראויה להשָׁמט), כגון הָנְתְּקוּ, תִּנְגֹּשׂוּ, יִנְצֹרוּ, תִּנְצְרֶכָּה, הִנְדֹּף. – הפֹעל

נָגַשׁ משמש בקל רק בעתיד, צווי ומקור, ואלם בעבר ובינוני הוא בא תמיד בנפעל⁵⁶³ (נִגַּשְׁתִּי, נִגָּשׁ וכו'). –

II. חסרי פ“י. מן “יָצַק” תמָצאנה לרֹב נם תמונות מלאות (בקיום פה"פ), כגון “יְצֹק”, “יִצְקוּ” (צוויים); ‏ “מוֹצֶקֶת” (בינוני הפעיל ‏ ע“ד ‏ נחי היו”ד); “הוּצַק” “יוצַק” (הָפְעַל ע“ד הפעלים הנ”ל). – ע”ד חסריֿהפ"א בא בקצת המקרים הפֹּעל יָצַר⁵⁶⁴, כמו “יִצְרֵהוּ”, “אֶצָרְךָ” (לעֻמת “וַיִּיצֶר”, “יוּצַר”, “נוֹצַר”).

 

§ 112 גִּזְרַת הַכְּפוּלִים.    🔗

פֹעלֿה-דוגמה: סָבַב.

א) התלכדות האותיות הדומות. העי“ן והפ”א מתלכדות יחד – עפ"י הרגיל – בכל הבנינים הבּלתיֿדגושים, כגון סַבּוֹתִי, אָסֹב, נְסַבּוֹתִי, הֲסִבּוֹתִי, אֻסַּב (ת' סָבַבְתִּי, אֶסְבֹּב, נִסְבַּבְתִּי וכו').

ההתלכדות אין לה מקום א) במקור הנפרד של הקל, כמו סָבוֹב, שָׁדוֹד; ב) בבינוני פּוֹעֵל (ע"מ פּוֹעֵל⁵⁶⁵), כגון סוֹבֵב, שׁוֹדֵד; ג) בבינוני פעול: שָׁדוּד, רָצוּץ; ד) על הרֹב בגופי הנסתרים בעבר של הקל⁵⁶⁶: סָבַב, סָבְבָה, סָבְבוּ (לעֻמת “סַבּוּ”).

הערה. בעברית המאֻחרת יבואו הכפולים לרֹב ע"ד השׁלמים (בתמונות בלתיֿמכֻוצות), ביחוד בקל ובנפעל, כמו מָדַרְתִּי, נִזְקַק, נִנְמַס (=נגדע, שביעית א' ח'), נִבְזְזוּ (בכורים א' ח'), יִקָּצֵץ (נדה ב' א').

ב) תנועת-ֿפרוד. כמו בנע"ו תבוא לפני סיומיֿשמוש קונסוננטיים בעבר ובעתיד תּנועתֿפרוד, שתפקידה להביא יותר לידי בטוי את כפילות האות, המונעת על ידה⁵⁶⁷, כגון סַבּוֹתִי, סַבּוֹתָ, תְּסֻבֶּינָה (ת' סַבְּתִי, סַבְּתָ, תָּסֹבְּנָה).

ג) הנגינה. הסיומים ֿה, ֿי, ֿוּ דוחים מאליהם על הרֹב את הנגינה (כמו בנע"ו), כגון “חַ֫תֶּה”⁵⁶⁸, “קַ֫לּוּ”, "דַּ֫לּוּ''⁵⁶⁹ (לעֻמת קַלּ֫וּ, שַׁח֫וּ), “הָ֫סֵבִּי”, “סֹ֫בִּי”.

ד) תמונת העתיד. העתיד של הקל נקודו ברגיל קמץ (באית"ן) וחולם אחריו, כמו “אָחֹן”, “יָסֹב”, ואולם יש שתּבאנה אית“ן בתנועה קטנה ובפ”א דגושה⁵⁷⁰, כגון “אֶקֹּב”, “יִדֹּם” (לרבים: תִּדְּמוּ, יִדְּמוּ). באופן מקביל אל הקל ישמשו גם ההפעיל וההפעל בשני עתידים: ע“ד אָסֵב, אוּסַב (ברב המקרים), כגון “יָפֵּר”, “יוּדַק”, או ע”ד אַסֵּב, אֻסַּב, כמו “יַחֵל”, "יֻכַּת''⁵⁷¹.

ה) הבנינים הדגושים. יצירת הבנינים הדגושים היא על שני פנים: א) ע"ד השלמים, כמו הִלֵּל, הֻלַּל, הִתְהַלֵּל; ב) בתמונות פּוֹעֵל (פּוֹעֵל וכו', כמו בע"ו) כגון “עוֹלֵל”, “יְהוֹלֵל”, “מְהוֹלָל”, “הִתְהוֹלֵל”.

נְטיַּת הַכְּפוּלִים⁵⁷².

הערות.

I. קל. מלבד בגופי הנסתרים תמָּצאנה תמונותֿעבר ע“ד השלמים (בלתיֿמכֻוצות) רק במקומות בודדים במקרא, כגוֹן “זָמַמְתִּי” (זכ' ח' י"ד), בָּזַזְנוּ (דברים ב' ל"ה). – במלת תַּמְנוּ (במד' י“ז כ”ח) בא העבר ‏ למדברים באופן זר בלי תנועתֿפרוד (אולי בהקשה אל נע"ו). – ע”ד העבר החולמי בשלמים ובנע“ו באו התמונות: רֹבּוּ (בר' מ“ט כ”ג), רֹמּוּ (איוב כ“ד כ”ד), ואולי גם זֹרוּ (יש' א' ד'). – קצת הפעלים העומדים יש להם בעתיד תמונת “אֵסַב” (מקביל אל “אֶפְעַל” בשלמים), כגון “אֵקַל”, “יֵמַר”, “יֵרַךְ”, “יֵצַר”, “תֵּשָׁ֑ם”. – החולם שבעתידים ע”ד “אָסֹב” מתקצר אחרי ו' ההפוך לק“ח (באופן דומה אל נע"ו) כגון וַיָּסָב, וַיָּחָם, וַתָּעָז⁵⁷³. – הצווי ליחידה ולרבים יבוא לפעמים בק”ח ת' החולם, כגון “רני”, “רנו”, חני (הנגינה ירדה מסבת הק"ח בהסכם אל § 20 ד). – לעמת הדוגמאות הרבות לשה“פ בהתלכדות שתי הדומות נמצאות גם תמונות אחדות ע”ד השלמים, כגון “לִגְזוֹז”, “לִסְבֹּב”, “לִשְׁדוֹד”, “בַּעֲזוֹז”, “לַחמָם” (ע"מ פְּעַל, כמו שְׁכַב, לִשְׁכַּב⁵⁷⁴).

II. נפעל. בעבר, עתיד וצווי תקבל ההברה השרשית לפעמים חולם ת' הפתח (אולי בהקשה אל נע"ו), כגון נָגֹלּוּ (יש' ל"ד ד'), נָגוֹזוּ (נחום א' י"ב), תִּבּוֹק… תִּבּוֹז (יש' כ"ד ג'), הֵרֹמּוּ (במד' י"ז י'). בעבר נמצאות מלבד זה גם תמונות צרויות⁵⁷⁵: “נָמֵס”, “נָקֵל”⁵⁷⁶. – דוגמה לתמונת “תִּסַּבֶּינָה” לא תמָּצא בשום מקום במקרא, ורק מן הסברה נבנֶנָּה עד“ז דוגמת העתידים המקבילים ביתר הבנינים (תְּסֻבֶּינָה, תְּסִבֶּינָה). תמונת “תִּסַּבְנָה” (המובאה בלוח בסוגרים) היא ע”ד “תִּמַּקְנָה” (זכר' י“ד י”ב⁵⁷⁷).

III. הפעיל. בבעלי פ“נ תנֻקד ה''אֿהבנין בעבר בפתח ת' החט”פ: “הַחִלֹּתִי”, “הַחִלֹּתָ” (כמו בנע"ו). – ההפעיל מן רָנַן יבוא תמיד ע"ד השלמים (“הַרְנִינוּ” “אַרְנִין” “תַּרְנִין”); מן הֵשַׁם יש גם תמונות מכֻוָּצות גם מלאות (“הֲשִׁימוֹתִי”, “הֵשַׁמּוּ” לעֻמת “הַשְׁמֵם”, “מַשְׁמִים”). – העתיד המהֻפך מן יָסֵב הוא וַיָּ֫סֶב (הצרי התקצר עם עליַּת הנגינה כמשׁפּט).

IV. פֻּעל. מן הבנין הזה נמצאת במשנה דוגמה אחת בחסרון אות מן הדומות (ע"ד הבנינים הבלתיֿדגושים): מְסֻבִּין (מכֻוָּץ מן מְסֻבָּבִין).

 

§ 113 גִּזְרַת הַמָּרְכָּבִים⁵⁷⁸.    🔗

לגזרה זו שיָּכים הפעלים האלה:

א) אָפָה (פ“א ול”ה), עבר ע“ד ל”ה אחרים (אָפִֽיתִי, אָפִֽיתָ וכו'); עתיד: אֹפֶה, תֹּאפֶה… נֹאפֶה… תֹּאפֶֽינָה וכו'; צווי: אֱפֵה, אֱפִי, אֱפוּ (או “אֵפוּ”), אֱפֶֽינָה; שה"פ: אֱפוֹת (ועד"ז נוטה גם אָבָה).

ב) הָיָה (ע“י ול”ה). עבר באופן הרגיל (הָיִֽיתִי, הָיִֽיתָ); עתיד: אֶהְיֶה, תִּהְיֶה, תִּהְיִי… נִהְיֶה… תִּהְיֶֽינָה וכו'; צווי: הֱיֵה (או הֱוֵה); בינוני: הוֹיֶה או הֹוֶה; עתיד מקֻצר: יְהִי, וַיְהִי (בהפסק וַיֶּהִי).

ג) חָיָה (כנ"ל). עבר: חָיִֽיתִי… חָיָה או חַי⁵⁷⁹ וכו'; העתיד כמו מן הָיָה (אֶחְיָה, תִּחְיֶה); צווי: חֱיֵה (עם ו': “וֶחְיֵה”); בינוני: ‏חַי, חַיָּה, חַיִּים, חַיּוֹת (ע"ד הכפולים); עת"מ: יְחִי, וַיְחִי (וַיֶּ֑חִי).

ד) יָרֵא (פ“י ול”א): עבר: יָרֵֽאתִי, יָרֵֽאתָ (דוגמת העבר מן מָלֵא); עתיד: אִירָא, תִּירָא, תִּירְאִי… נִירָא… תִּירֶֽאנָה; צווי: יְרָא, יִרְאִי, יְראוּ⁵⁸⁰, יְרֶֽאנָה; שה"פ: יְרא; בינוני: יָרֵא, יְרֵאָה וכו'; נפעל: נוֹרֵֽאתִי; אִוָּרֵא; הִוָּרֵא (בינוני: נוֹרָא).

ה) יָצָא (כנ"ל). עבר כמו מן מָצָא; עתיד: אֵצֵא, תֵּצֵא, תֵּצְאִי… נֵצֵא… תֵּצֶֽאנָה; צווי: צֵא, צְאִי, צְאוּ,

צֶֽאנָה⁵⁸¹; שה"פ: צֵאת (לָצֵאת); הפעיל: הוֹצֵֽאתִי; אוֹצִיא; הוֹצֵא; מוֹצִיא.

ו) יָרָה (פ“י ול”ה). עבר ע“ד ל”ה אחרים; עתיד: אִירֶה, תִּירֶה, תִּירִי, יִירֶה (וַיִּיר)… נִירֶה… תִּירֶינָה; צווי כמו גְּלֵה⁵⁸² ; נפעל: נוֹרֵֽיתִי; אִוָּרֶה או אִיָּרֶה (ע“ד יִיָּרֶה, שמות י”ט י"ג) וכו'; הפעיל: הוֹרֵֽיתִי; אוֹרֶה (עת"מ: וָאוֹר); צווי: הוֹרֵה, הוֹרִי, הוֹרוּ, הוֹרֶֽינָה.

דוגמת‏ הוֹרָה נוטים: הוֹדָה, הוֹנָה, הוֹגָה.

ז) בּוֹא (ע“ו ול”א). עבר: בָּֽאתִי, בָּֽאתָ, בָּא, בָּֽאָה, בָּֽאנוּ, בָּאתֶם וכו'; עָתיד: אָבוֹא, תָּבוֹא, תָּבוֹאִי…

נָבוֹא… תָּבֹֽאנָה (גם תְּבוֹאֶֽינָה); צווי: בּוֹא, בּוֹאִי, בּוֹאוּ, בֹּאֽנָה.

ח) נָשָׂא (פ“נ ול”א). עבר כמו מן מָצָא; עתיד: אֶשָּׂא, תִּשָּׂא, תִּשְׂאִי… נִשָּׂא… תִּשֶּֽׂאנָה; צווי: שָׂא, שְׂאִי,

שְׂאוּ, שֶֽׂאנָה; שה"פ: שְׂאֵת או שֵׂאת (לָשֵׂאת).

ט) נָטָה (פ“נ ול”ה) עבר כמו מן גָּלָה; עָתִיד: אֶטֶּה, תִּטֶּה, תִּטִּי, יִטֶּה (עת"מ: וַיֵּט)… נִטֶּה… תִּטֶּֽינָה; צווי, מקור ובינוני כמו מן גָּלָה; נפעל: נִטֵּיתִי; אֶנָּטֶה; הִנָּטֵה; הפעיל: הִטֵּֽיתִי; אַטֶּה (וַיֵּט); הַטֵּה (הַט⁵⁸³).

הערה. ע“ד נָטָה הולכים נָזָה (עת"מ: יֵז וגם יִז), נָשָׁה וע”ד הִטָּה – הִכָּה, הִזָּה, הִשָּׁה, הִצָּה⁵⁸⁴.

 

§ 114 פְּעָלִים מְקֻטָּעִים.    🔗

בשם “מקֻטע” קוראים המדקדקים לכל פֹּעל, ששמושו מצוי רק בחלק אחד מן הזמנים או הבנינים, בעוד שבחלק השני יבוא תחתיו פֹּעל אחר הקרוב לו בהוראתו ובשרשו. – פעלים כאלה הם⁵⁸⁵:

א) טוֹב, ישמש בעבר ובמקור של הקל (“מַהֿטֹּבוּ”, “הֲטוֹב טוֹב”), אולם העתיד קל, ועל הרֹב גם ההפעיל (כֻּלו) הם מן יָטַב (אִיטַב, הֵיטִיב⁵⁸⁶).

ב) יָגֹר (יָרֹא). עבר: יָגֹרְתִּי; עתיד: אָגוּר; צווי: גּוּר (שניהם מן “גור”).

ג) יָקֵץ, יבוא בקל רק בעתיד (אִיקַץ וכו'), אולם בעבר ובצווי: הֵקִיץ, “הָקִיצָה” (הפעיל מן “קוּץ”⁵⁸⁷).

ד) יָסַף. הקל נוהג בעבר וחסר בעתיד ובמקור, הבאים תמיד רק בהפעיל (אוֹסִיף, הוֹסִיף).

ה) נגַשׁ. יבוא בעבר ובבינוני בנפעל (נִגַּשְׁתִּי, נגָּשׁ) וביתר התמונות – בקל (אֶגַּשׁ, גַּשׁ, גֶּשֶׁת).

ו) שָׁתָה. שמושו מצוי בקל⁵⁸⁸, אולם ההפעיל הוא מן שָקָה (הִשְׁקָה).

הערה. קצת המדקדקים העברים מכניסים לכאן גם את הפֹּעל יָכֹל, שהעתיד שלו יש לו צורת הָפְעַל, אולם כבר נתבאר לעיל (§ 105 “בהערות”), שהתמונה “יוּכַל” היא עתיד קל ע“ד התהי”ס יֻפְעַלֻ⁵⁸⁹.

 

§ 115 כִּנּוּיֵי הַפֹּעַל.    🔗

א) הכנויים הנספחים אל סוף נטיות הפעלים מסמנים כמעט בכל המקרים את יחסֿהפעול⁵⁹⁰ (בהבדל מכנוייֿהשמות, המורים תמיד על יחסֿהקנין, לעיל § 64), כגון שמֶרנִי = שמר אותי, אָבֶרְכְך = אברך אותך, רָדְפָהוּ = רדף אותו⁵⁹¹.

ב) לפי צורתם דומים כנוייֿהפעל – אם לא נחַשב שנויים קלים אחדים – בדרך כלל אל כנוייֿהשם, כמו גַַּנְּךָ, שְׁמָרְֿךָ (= שמר אותך); גַּנֵּךְ, שְׁמָרֵךְ (= שמר אותָך); גַּנֵּֿנוּ, יִשְׁמְרֵֿנוּ (= ישמר אותנוּ). בגוף ראשון יקבל הכנוי בפֹּעל צורת ֿנִי במקום ֿי בשמות

(גַּֿנִּי, סוּֿסִי).

הערה. בזמן שהפועל והפעול הם גוף אחד, אין יחסֿהפעול מתבטא ע“י הכנויים, אלא ע”י הבנינים החוזרים או ע"י מלת “נפש” או “עצם”⁵⁹² (נִשְׁמַרְתִּי, הִשְׁתַּמַּרְתִּי, שָׁמַרְתִּי אֶת נַפְשִׁי, אֶת עַצְמִי, אבל לא שְׁמַרְתִּינִי).

 

§ 116 עָבַר עִם כִּנּוּיִים.    🔗

שָׁמַרְתִּי – שְׁמַרְתִּֽיךָ, שְׁמַרְתִּיךְ,

שְׁמַרְתִּיו ֿתִּֽיהוּ, שְׁמַרְתִּֽיהָ, שְׁמַרְתִּיכֶם, ֿכֶן,

שְׁמַרְתִּים, ֿתִּין.

שָׁמַרְתָּ – שְׁמַרְתַּנִי – – שְׁמַרְתּוֹ, שְׁמַרְתָּהּ, שְׁמַרְתָּֽנוּ, – – שְׁמַרְתָּם, ֿתָּן.

שָׁמַרְתְּ – שְׁמַרְתִּֽינִי – שְׁמַרְתִּיו, ֿתִּֽיהוּ, שְׁמַרְתִּֽיהָ, שְׁמַרְתִּֽינוּ, שְׁמַרְתִּים, ֿתִּין.

שָׁמַר – שְׁמָרַֽנִי, שְׁמָרְךָ, שְׁמָרֵךְ,

שְׁמָרוֹ, שְׁמָרָהּ, שְׁמָרָֽנוּ, שְׁמַרְכֶם, ֿכֶן, שְׁמָרָם,

ֿרָן.

שָׁמְרָה – שְׁמָרַֽתְנִי, שְׁמָרַתְךָ, שְׁמָרָֽתֶךְ,

שְׁמָרַֽתְהוּ, ֿרַֽתּוּ, שְׁמָרַֽתָּה, שְׁמָרַֽתְנוּ, שְׁמָרַתְכֶם,

ֿכֶן, שְׁמָרָֽתַם, ֿתַן.

שָׁמַרְנוּ – שְׁמַרְנֽוּךָ, שְׁמַרְנוּךְ,

שְׁמַרְנֽוּהוּ, שְׁמַרְנֽוּהָ, – שְׁמַרְנוּכֶם, ֿכֶן, שְׁמַרְנוּם,

ֿנוּן.

שְׁמַרְתֶּם, ֿתֶּן – שְׁמַרְתּֽוּנִי – –

שְׁמַרְתּֽוּהוּ, שְׁמַרְתּֽוּהָ, שְׁמַרְתּֽוּנוּ – – שְׁמַרתּוּם,

ֿתּוּן.

שָׁמְרוּ – שְׁמָרֽוּנִי, שְׁמָרֽוּךָ, שְׁמָרוּךְ,

שְׁמָרוּהוּ, שְׁמָרֽוּהָ, שְׁמָרֽוּנוּ, שְׁמָרוּכֶם, ֿכֶן, שְׁמָרוּם,

ֿרוּן.

הערה. העבר של הפִּעל וההפעיל מתחבר עם כנוייו באופן דומה אל זה של הקל: בִּקַּשְׁתִּי – בִּקַּשְׁתִּֽיךָ, בִּקֵּשׁ – בִּקְּשַֽׁנִי, בִּקֶּשְׁךָ⁵⁹³; בִּקְּשָׁה – בִּקְּשַֽׁתְנִי, בִּקְּשַׁתְךָ; הִלְבַּשְׁתִּי – הִלְבַּשְׁתִּֽיךָ; הִלְבִּישׁ – הִלְבִּישַֽׁנִי; הִלְבִּֽישָׁה – הִלְבִּישַֽׁתְנִי וכו'.

 

§ 117 עָתִיד עִם כִּנּוּיִים.    🔗

א) עתיד חולמי:

אֶשְׁמֹר – אֶשְׁמָרְךָ (ֿמְרֶ֑ךָ), אֶשְׁמְרֵךְ, אֶשְמְרֵֽהוּ, ֿרֶֽנוּ (ֿרוֹ), אֶשְׁמְרֶֽהָ, ֿרֶֽנָּה (ֿרָהּ) – אֶשְׁמָרְכֶם, ֿכֶן, אֶשְׁמְרֵם (בפיוט: ֿרֵמוֹ), ֿרֵן. תִּשְׁמֹר – תִּשְׁמְרֵֽנִי – – תִּשְׁמְרֵֽהוּ, ֿרֶֽנּוּ (ֿרָוֹ), תִּשְׁמְרֶֽהָ, ֿרֶֽנָּה (ֿרָהּ), תִּשְׁמְרֵֽנוּ – – תִּשְׁמְרֵם (בְּפ': ֿרֵמוֹ), ֿרֵן.

תִּשְׁמְרִי – תִּשְׁמְרִֽינִי – – תִּשְׁמְרִֽיהוּ, תִּשְׁמְרִֽיהָ, תִּשְׁמְרִֽינוּ – – תִּשְׁמְרִים, ֿרִין.

יִשְׁמֹר – יִשְׁמְרֵֽנִי, יִשְׁמָרְךָ (ֿמְרֶ֑ךָ), יִשְׁמְרֵךְ, יִשְׁמְרֵֽהוּ, ֿרֶֽנּוּ (ֿרוֹ), יִשְׁמְרֶֽהָ, ֿרֶֽנָּה

(ֿרָהּ), יִשְׁמְרֵֽנוּ, יִשְׁמָרְכֶם, ֿכֶן, יִשְׁמְרֵם (ֿרֵמוֹ), ֿרֵן.

תִּשְׁמֹר – תִּשְׁמְרֵֽנִי, תִּשְׁמָרְךָ (ֿמְרֶ֑ךָ), תִּשְׁמְרֵךְ, תִּשְׁמְרֵֽהוּ, ֿרֶֽנּוּ (רוֹ), תִּשְׁמְרֶֽהָ, ֿרֶֽנָּה

(ֿרָהּ), תִּשְׁמְרֵֽנוּ, תִּשְׁמָרְכֶם, ֿכֶן, תִשְׁמְרֵם (ֿרֵמוֹ), ֿרֵן.

נִשְׁמֹר – נשמרך (ֿמְרֶ֑ךָ), נשמרך, נשמרהו, ֿרֶֽנּוּ (רָו), נִשְׁמְרָה, ֿרֶֽנָּה (ֿרֶה) – נשמרכם, ֿכֵּן, נשמרם (ֿרִמּוּ), ֿרָן.

תִּשְׁמְרוּ, תִּשְׁמֹֽרְנָה – תִּשְׁמְרֽוּנִי – –

תִּשְׁמְרֽוּהוּ, תִּשְׁמְרֽוּהָ, תִּשְׁמְרֽוּנוּ – – תִּשְׁמְרוּם,

ֿרוּן.

יִשְׁמְרוּ – יִשְׁמְרֽוּנִי, יִשְׁמְרֽוּךָ,

יִשְׁמְרוּךְ, יִשְׁמְרֽוּהוּ, יִשְׁמְרֽוּהָ, יִשְׁמְרֽוּנוּ,

יִשְׁמְרוּכֶם, ֿכֶן, יִשְׁמְרוּם, ֿרוּן.

תִּשְׁמֹרְנָה – תִּשְׁמְרֽוּנִי, תִּשְׁמְרֽוּךָ וכו' (כמו ב“יִשְׁמְרוּ”).

ב) עתיד פתוח:

אֶשְׁאַל – אֶשְׁאָלְךָ (בק“ג ולא בק”ח כמו ב“אֶשְׁמָרְךָ”), אֶשְׁאָלֵךְ, אֶשְׁאָלֵֽהוּ, ֿלֶֽנּוּ (ֿלוֹ), אֶשְׁאָלֶֽהָ, ֿלֶֽנָּה (ֿלָהּ), אֶשְׁאַלְכֶם, ֿכֶן, אֶשְׁאָלֵם,

ֿלֵן⁵⁹⁴. (וכן תִּשְׁאַל – תִּשְׁאָלֵֽנִי וכו'.)

הערה א. עד"ז ינָטה גם העתיד בפעל והפעיל: אֲבַקֵּשׁ – אֲבַקֶּשְׁךָ, תְּבַקֵּשׁ – תְּבַקְּשֵׁנִי; אַלְבִּישׁ, אַלְבִּישְׁךָ, תַּלְבִּישׁ, תַּלְבִּישֵׁנִי וכו'.

הערה ב. הכנויים ֿנּוּ, ֿנָּה הם מקֻצרים מן ֿנְהוּ⁵⁹⁵, ֿנְהָ, ולפיכך הנו“ן בדגש (עיֵן בשולי צד 15 הערה 4). בכל התמונות הללו אין הנו”ן יסוד כנויי, אלא אות נוספת לסוף השרש, והיא באה לפעמים גם לפני כנויים אחרים, כגון יְכַבְּדֶנְנִי (תהלים ג' כ"ג⁵⁹⁶). וישׁ שתשָׁמט הנו"ן ותשתלם בדגשׁ באותֿהכנוי שאחריה, כמו תְּבַעֲתֵנִּי, יַעַזְבֶךָּ, תִּשְׁבֶּךָּ, ת' תְּבַעֲתַנְנִי, יַעֲזְבֶנְךָ, תִּשְׁבֶּנְךָ.

 

§ 118 צִוּוּי, שֵׁםֿפֹּעַל וּבֵינוֹנִי עִם כִּנּוּיִים.    🔗

א) צווי:

שְׁמֹר – שָׁמְרֵֽנִי (שְׁאָלֵֽנִי), שָׁמְרֵֽהוּ(ֿרֶֽנּוּ), שָׁמְרֶֽהָ, ֿרֶֽנָּה (רָהּ), שָׁמְרֵֽנוּ, שָׁמְרֵם, ֿרֵן.

שִׁמְרִי – שִׁמְרִֽינִי (שְׁאָלִֽינִי), שִׁמְרִֽיהוּ, שִׁמְרִֽיהָ, שִׁמְרִֽינוּ, שִׁמְרִים, ֿרִין.

שִׁמְרוּ, שְׁמֹרְנָה – שִׁמְרֽוּנִי (שְׁאָלֽוּנִי), שִׁמְרֽוּהוּ, שִׁמְרֽוּהָ, שִׁמְרֽוּנוּ, שִׁמְרוּם, ֿרוּן.

ב) שֵׁםֿ הַפֹּעַל:

שְׁמֹר – שָׁמְרִי⁵⁹⁷ (ביחס הפעול: שָׁמְרֵֽנִי), שָׁמְרְךָ⁵⁹⁸ (גם שְׁמָרְךָ⁵⁹⁹), שָׁמְרֵךְ, שָׁמְרוֹ, שָׁמְרָה, שָׁמְרֵֽנוּ, שָׁמְרְכֶם (או שְׁמָרְכֶם), ֿכֶן, שָׁמְרָם, ֿרָן.

ג) בינוני פועל. כמו בשה“פ מקבל כנויֿהפעול למדבר בעדו צורת “ֿנִי” ת' “ֿי” בכנויֿהקנין: שׁוֹמְרֵנִי = שומר אותי, אולם שׁוֹמְרִי = שׁוֹמר שלי, וכן שׁוֹמַרְתֵּנִי = שומרת אותי, שׁוֹמַרְתִּי = שומרת שלי, וזו”ז אין הבדל צורתי בין שני מיניֿהכנויים (שׁוֹמֶרְךָ = שומר אותך וגם שומר שלך וכו').

הערה. הבינונים לרבים ולרבות עלולים לקבל כנויים רק בערך השמי, אך לא בערך הפעלי (באופן שכנוייהם הם תמיד כנוייֿהקנין: שׁוֹמְרַי = שומרים שלי, שׁוֹמְרוֹתַי = שומרות שלי וכו').

 

הַמִּלּוֹת (§ 119 – 122).    🔗

 

§ 119 תֹּאַר-ֿהַפֹּעַל.    🔗

א) לפי מוצאם מתחלקים תארי הפעל לשתי מחלקות: א) קדומים (שלא נסתעפו מחלקֿדבר אחר, כגון פֹּה, שָׁם, הֵנָּה, אָז; ב) תניָניים (שהושאלו משמות או מפעלים), כגון סָבִיב, הַרְבֵּה, מְעַט. תאריֿהפעל ממין זה יכולים להיות: 1) שמותֿעצם, כגון נֶצַח, סָבִיב⁶⁰⁰; 2) שמותֿתאר (או בינונים), כמו יָפֶה (“הַכֹּל עָשָׂה יָפֶה”), בָּרוּר (“שְׂפָתָיו בָּרוּר מִלֵּלוּ”), נִפְלָאוֹת (“יַרְעֵם בְּקוֹלוֹ נִפְלָאוֹת”); 3) שמותֿמספר, כגון שִׁבְעָתַיִם; 4) מקורים: מַהֵר, הֵיטֵב, הַרְבֵּה; שְׁחוֹחַ (שםֿפֹּעַל); 5) בעלי תמונה מיֻחדת, כמו רֵיקָם, חִנָּם⁶⁰¹ (מן רֵיק, חֵן), אֲחֹרַנִּית, קְדֹרַנִּית (מן אָחוֹר, קָדַר).

ב) גם ביחס אל הוראתם יכולים תאריֿהפעל להיות ממינים שונים והיינו:

א) ת"פ של המקום, כגון פֹּה, שָׁם, הֵנָּה, הֲלֹם, סָבִיב, מִסָּבִיב, מִמַּעַל, לְמַעְלָה, מִתַּחַת, לְמַטָּה.

ב) ת"פ של הזמן, כמו אָז, מֵאָז, אֶתְמוֹל, הַיּוֹם, מָחָר, פֶּתַע, תָּמִיד, לְפָנִים, יוֹמָם, לַיְלָה (בהוראתבלילה).

ג) ת"פ של האיכות: כָּכָה, יָפֶה, הֵיטֵב.

ד) ת"פ של הכמות: הַרְבֵּה, מְעַט, דַּי (דֵּיֿ), הוֹן⁶⁰².

ה) ת"פ בהוראת החיוב, השלילה והספק: כֵּן, אָכֵן, אָמֵן, אָמְנָם, יֵשׁ, לֹא, אַל, בַּל, אַיִן; אוּלַי.

ג) תאריֿפעל אחדים עלולים לבוא בחבור עם כנויים ע"ד השמות והפעלים, כגון עוֹד – עוֹדֶנִּי (עוֹדי), עוֹדְךָ, עוֹדֶךְ, עוֹדֶנּוּ, עוֹדֶנָּה, עוֹדֵנוּ וכו‘; אַיִן – אֵינֶנִּי (*אֵינִי), אֵינְךָ, אֵינֵךְ, אֵינֶנּוּ (*אֵינוֹ), אֵינֶנָּה (*אֵינָהּ), אֵינֶנּוּ וכו’⁶⁰³.

ד) בגדר “תארֿהפעל” נכנסות גם מלותֿהשאלה (שאלת המקום והזמן, האיכות והכמות וכיוצא בזה), כמו אַיֵּה, אָנָה, מָתַי, אֵיךְ, כַּמָה. למלתֿשאלה תחָשב גם הברת הֲֿ, הבאה בראש המלה בהוראת “הַאִם” (“ה”אֿהשאלה"), כגון הֲשׁוֹמֵר אָחִי אָנֹכִי, הֲקַלּוּ הַמָּיִם.

ה"אֿהשאלה ‏נקודה העצמי הֲֿ (כמו בדוגמאות ‏ הנ"ל), ולפני אות גרונית וגם לפני בלתיֿגרונית המנֻקדת בשוא – הַ, כגון הַאִם, הַעֵת, הַכְּצַעֲקָתָה, הַכְּתֹנֶת בִּנְךָ⁶⁰⁴. ולפני גרונית קמוצה תנֻקד הה' בסגול: הֶהָשֵׁב אָשִׁיב, הֶחָזָק הוּא.

הערה. בלשון המשנה והתלמוד‏ מצויים ת“פ רבים, שלא בא זכרם במקרא, כגון מת”פ‏ של המקוֹם: כָּאן, לְהַלָּן, לְמַעְלָן, לְמַטָּן, אֵיכָן, הֵיכָן⁶⁰⁵, לְמַפְרֵעַ⁶⁰⁶, אֵילָךְ וְאֵילָךְ; מת“פ של הזמן: אֶשְׁתַּקָד, לְאַלְתָּר, עַכְשָׁו, מֵעַכְשָׁו, שׁוּב, תָּדִיר, עוֹלָמִית, תֵּיכֶף, בַּסּוֹף, אֵילָךְ (“מֵעֶזְרָא וְאֵילָךְ”), לְמַפְרֵעַ⁶⁰⁷; מת”פ בהוראות אחרות: אֶפְשָׁר, וַדַּאי, סְתָם, הֵן. מלותֿשׁאלה חדשות הן: כֵּיצַד, הֵיאָךְ.

 

§ 120 מִלַּת-ֿהַיַּחַס.    🔗

א) מלתֿ היחס יכולה להיות אם תבה בפּני עצמה, כגון עִם, אֵצֶל, תַּחַת, או אותֿשמוש מֻקדמת, כגון בְּֿחָכְמָה, כְּמשֶׁה, לַמֶּלֶךְ, מִלֶּכֶת (“בכל”ם").

הערה. בצרוף עם “מוֹ” באות אותיות היחס בכ"ל גם כתבות כפני עצמן: כְּמוֹ (לרֹב); בְּמוֹ, לְמוֹ (רק בפיוט).

ב) מלותֿהיחס עלולות ברֻבן הגדול לנטות עם כנויים דוגמת השם. נטיה זו היא בקצת המלות ע“ד היחיד ובקצתן ע”ד הרבוי. ע“ד היחיד הולכים, למשל: אֵצֶל, לְעֻמַּת, לִקְרַאת, נֶגֶד, בִּלְתִּי (אֶצְלִי, לְעֻמָּתִי, לִקְרָאתִי, נֶגְדִּי, בִּלְתִּי וכו'). נטיה שונה קצת מזו של השמות יש למלת עִם ו”לאֵת" (אֶתֿ) בשתי הוראותיו (כמובן “עם” ובתור בטוי ליחסֿהפעול): עִם, עִמִּי⁶⁰⁸, עִמְּךָ, עִמָּךְ, עִמּוֹ, עִמָּהּ, עִמָּנוּ, עִמָּכֶם, ֿכֶן, עִמָּם, ֿמָן (עִמָּהֶם,

ֿהֶן); אֵת (= עם) אִתִּי, אִתְּךָ, אִתָּךְ, אִתּוֹ, אִתָּהּ, אִתָּנוּ, אִתְּכֶם וכו‘; אֵת (יחס הפעול) ֿאוֹתִי, אוֹתְךָ, אוֹתָךְ… אוֹתָנוּ, אֶתְכֶם, ֿכֶן, אוֹתָם, ֿתָן. מן “נֹכַח” נמצאות רק נטיות בנו“ן חרוקה (“נִכְחוֹ” ב"פ כמו מן נֵכַח). ע”ד הָרִבּוּי נוטִים: אֶל, עַל (בפיוט אֱלֵי, עֲלֵי), תַּחַת⁶⁰⁹, אַחֲרֵי (אֵלַי, אֵלֶיךָ… אֲלֵיכֶם, אֲלֵיהֶם [בפ' אֵלֵימוֹ]⁶¹⁰, עָלַי, עָלֶיךָ, עֲלֵיכֶם, תַּחְתַּי, תַּחְתֶּיךָ, תַּחְתֵּיכֶם, אַחֲרַי, אַחֲרֶיךָ, אַחֲרֵיכֶם וכו'). מלת “עַד” (בפ': עֲדֵי) תנָּטה באֹפן מיֻחד קצת, כזה: עָדַי, עָדֶיךָ… עָֽדֵיכֶם, עָֽדֵיהֶם (הקמץ נשתמר בחבור עם מתג בהברה השנית שלפני הנגינה ולא נתחטף לשוא כמשפט). נטיה כפולה יש למלת “בֵּין”, הבאה ביחיד בל“י וברבוי – בל”ר: בֵּין, בֵּינִי, בֵּינְךָ, בֵּינוֹ, בֵּינָה; בֵּינֵינוּ, בֵּינֵיכֶם וכו’

(גם: בֵּינות – בִּינוֹתֵינוּ וכו').

ג) בכל"ם עם כנויים. דוגמת מלותֿהיחס האחרות יכולות גם בכל"ם לבוא בחבור עם כנויים ואז הן מקַבלות צורה כזו: בְּ – בִּי, בְּךָ (בָּ֑ךְ), בָּךְ, בּוֹ, בָּהּ, בָּנוּ, בָּכֶם, בָּכֶן, בָּהֶם או בֶָּם (ג"פ בָּהֵמָּה), בָּהֵן או בָּהֶן (ג"פ בָּהֵנָּה).

לְ – לִי, לְךָ, (לָ֑ךְ) לָךָ, לוֹ, לָהּ, לָנוּ, לָכֶם, ֿכֶן, לָהֶם (בפיוט: לָמוֹ, פ"א לָהֵמָּה), לָהֶן (לָהֵנָּה).

כְּ – כָּמוֹנִי, כָּמוֹךָ, כָּמוֹךְ, כָּמוֹהוּ, כָּמוֹהָ, כָּמוֹנוּ, כְּמוֹכֶם, כְּמוֹכֶן (כָּכֶם, ֿכֶן), כְּמוֹהֶם (כָּהֶם, כָּהֵם, כָּהֵמָּה), ֿהֶן (כָּהֶן, כָּהֵנָּה).

מִ – מִמֶּנִּי (בפ': מִנִּי), מִמְּךָ (מִמֶּךָּ), מִמֵּךְ, מִמֶּנּוּ (פ"א מְֶנְהוּ), מִמֶּנָּה, מִמֶּנּוּ, מִכֶּם, מִכֶּן, מֵהֶם (מֵהֵמָּה, פ"א מִנְהֶם), מֵהֶן (מֵהֵנָּה).

ד) נקוד בכ"ל. התנהי“ס של בכ”ל היא פתח, שנתקצר בעברית לשוא, כגון בְּרֵאשִׁית, כְּפַרְעֹה, לְמֶלֶךְ. לפני שוא תנֻקדנה בכ“ל בחירק, כגון בִּשְׁכֶם, כִּדְבַר, לִתְפִלָּה; ואם האות שאחריהן מנֻקדת בשמ”ר, תנועתן כתנועת המָרכב, כמו בַּאֲשֶׁר, כֶּאֱסֹף, לָחֳלִי. לִפְנֵי “אֱלֹהִים” באות בכ“ל בצרי והאלף שאחריהן נחה (בֵּאלֹהִים וכו'); באופן דומה הן מניחות את האל”ף בתמונותֿהנטיה של “אָדוֹן” (גם חול) ואת היו“דֿהאל”ף⁶¹¹ בשם המיֻחד, אלא שבמקרים אלה נקודן פתח (בַּאדֹנָי, כַּאדֹנִי, ליה⁶¹²).

על עבִירת הנגינה מן ה' הידיעה אל בכ"ל עין § 31.

ה) ל' היחס תבוא לרֹב לפני הברה נגינית גם בקמץ והוא: א) כשהיא מתקשרת עם שם להוראת תֹארֿהפֹּעל, כגון לָבֶטַח, לָנֶצַח, לָעַד, לָרֹב; ב) לפני שמותֿפֹעל: לָלָכֶת, לָקַחַת, לָקוּם; ג) בצמדיֿתבות רגילים בלשון, כמו פֶּה לָפֶה, מִדּוֹר לָדוֹר, מִשַּׁעַר לָשַׁעַר. לפני כנוייֿגוף המתחילים בהברה נגינית תבואנה – מלבד הלמ“ד – גם אותיות ב”כ קמוצות: בָּזֶה, בָּזֹאת, כָּזֶה, כָּזֹאת, כָּכֶם, כָּהֶם, כָּאֵלֶּה (וכן בל‘: לָזֶה וכו’).

ו) נקוד מ’ֿהיחס. אותֿהיחס מ' היא קצורה של מלת “מִן”⁶¹³, ולפיכך היא מדגישה את האות שאחריה (לתשלום הנו"ן), כגון מִפְּרִי, מִקֶּדֶם. לפני אות גרונית ימָּשׁך החירק לצרי (כדין): מֵעֵדֶן, מֵהַכּּוֹת, מֵרֹב.

ז) בבוא יו“ד שואית אחרי בכל”ם חרוקות, היא מתרכבת עם החירק שלהן לחירק גדול, כגון בִּידֵי, כִּימֵי, לִיהוּדָה, מִימִינוֹ⁶¹⁴.

הערה. בעברית המאֻחרת (משנה ותלמוד‏ וספרות ימה"ב) שכיחות מלותֿיחס רבות החסרות במקרא,‏ כמו כְּלַפֵּי (מן כְּֿ לְאַפֵּי), עַלֿגַּב, עַלֿגַּבֵּי, בִּשְׁבִיל, בְּשַׁעַת, לִידֵי ("לִידֵי

סַכָּנָה"), לְשֵׁם (“לשם שמים”), עַל שֵׁם (“על שם סופו”), עַל עִסְקֵי ("על אודות), כְּנֶגֶד (“ות”ת כנגד כלם"), *בְּיַחַס (אל). מלת “אֵצֶל” משמשת כאן לפעמים גם בהוראת “אֶל” כגון בָּאִין זֶה אֵצֶל זֶה (שקלים ה' ד').

 

§ 121 מִלַּת-ֿהַחִבּוּר.    🔗

א) מלתֿ הַחִבּוּר העברית יכולה להיות: א) בת תבה אחת; ב) בטוי מָרכב משתים או שלש תבות (בעברית מאֻחרת גם יותר); ג) בת אות אחת או גם (בע"מ) בת שתים – שלש אותיות, המתחברות בתור יסוד שמושי מוקדם אל התבה שלאחריהן.

מלותֿחבור ממין א' הן: אוֹ, אֲבָל, אַךְ, אוּלָם, אִלּוּ, אִם, אַף, אֲשֶׁר (בהוראת “כִּי”), כַּאֲשֶׁר, בַּאֲשֶׁר (“בַּאֲשֶׁר אַתְּ אִשְׁתּוֹ”), גַּם, כִּי, בְּטֶֽרֶם, לוּ, לוּלֵא (לוּלֵי), מִדֵּי, פֶּן.

מלותֿ חבור ממין ב' הן: אַחֲרֵי אֲשֶׁר (או אַחַר אֲשֶׁר), בַּעֲבוּר אֲשֶׁר, יַֽעַן אֲשֶׁר, לְמַֽעַן אֲשֶׁר, עֵקֶב אֲשֶׁר, תַּחַת אֲשֶׁר; עַד אִם, בִּלְתִּי אִם, עַד אֲשֶׁר אִם, אַף כִּי, אֶפֶס כִּי, יַֽעַן כִּי, עֵקֶב כִּי, עַד כִּי.

למין ג' שיָכות (במקרא) רק ו’ֿהחבור והברת שֶֿׁ (במובן “כִּי”, כגון וְהָאֱלֹהִים עָשָׂה שֶׁיִּרְאו מִלְּפָנָיו).

לשון המשנה (והתלמוד) לא היתה יכולה לבטא את אשר בטאה באותה הדיְּקנות ובאותה הבהירות, שבהן היא מצטינת, לולא יצרה לה המון מלותֿחבור (מכל ג' המינים הנ"ל) והמציאה לעצמה עי"ז את האפשרות לסַפֵּק את כל צרכיֿהבטוי שלה, ביחוד במה שנוגע לבנין המאמרים. יצירות חדשות כאלה הן: א) תבות וצרופיֿתבות:‏ אֶלָּא, אִלּוּלֵי (= לולי), אֲפִלּוּ (מן אַףֿאִלּוּ), אִלְמָלֵי, אִלְמָלֵא (שניהם במובן “לוּ” לפני פֹעל ובמובן “לולא” לפני שם⁶¹⁵), כְּאִלּוּ, הִלְכָּךְ, לְפִיכָךְ, כְּדֵי שֶֿׁ, כְּדֶרֶךְ שֶֿׁ, כְּשֵׁם שֶֿׁ, וּבִלְבַד שֶֿׁ, בִּזְמַן שֶֿׁ, כָּל זְמַן שֶֿׁ, בִּשְׁבִיל שֶֿׁ, כֵּיוָן שֶֿׁ, לְפִי

שֶֿׁ, הוֹאִיל וְֿ; אַף עַל פִּי (עם שֶֿׁ וגם בלתו⁶¹⁶), אַף עַל גַּב (שֶֿׁ), אַף עַל פִּי כֵן, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. ב) צרופיֿאותיות: כְּשֶֿׁ (כְּשֶׁיָּצָא), לִכְשֶֿׁ (לִכְשֶׁאִפָּנֶה), מִשֶּֿׁ (מִשֶּׁנִּכְנַס), מִכְּשֶֿׁ (כגון מִכְּשֶׁיָּצָאת, מכות ב' ב').

ב) נקוד ו’ֿהחבור. כמו בכ“ל כן גם ו’ֿהחבור תנועתה היסודית פתח, שנתחטף בעברית לשוא, כמו וְאַת, וְרוּחַ; ולפני אות שואית או אחת מאותיות בומ”ף נקודה וּ (להקלת המבטא), כמו וּרְבוּ, וּמִלְאוּ; ואם האות שאחריה היא יו“ד שואית, היא מתרכבת עמה לצורת “וִי” (דוגמת בכ"ל), כגון וִיהוּדָה. לפני שמ”ר היא מקבלת את תנועת המָּרכב, כמו וַאֲמַרְתֶּם, וֶעֱזוּז, וָאֳנִי⁶¹⁷.

דוגמת ל’ֿהיחס תבוא ו’ֿהחבור לפני הברה נגינית לרֹב בקמץ (תולדת הפהי"ס), ביחוד יקרה זה בצמדי תֵּבוֹת, כגון תֹּהוּ וָבֹהוּ, יוֹם וָלַיְלָה, אֱלֹהִים וָמֶלֶךְ, כָּבוֹד וָעֹז.

 

§ 121 מִלַּתֿ-הַקְּרִיאָה.    🔗

מלות הקריאה הרגילות בלשון הן: הֶאָח, הֵידָד (לשמחה); הָהּ, אֲהָהּ, הוֹי, אוֹי, אוֹיָה, אֲבוֹי, אַלְלַי (לצער); אָנָּא, נָא, בִּי (לבקשה); הַס (להחשאה); הָבָה, לְכָה, לְכוּ (לזרוז); הֵן, הִנֵּה, הֵא (להערת תשומתֿהלב); חָלִֽילָה, *חַס וְשָׁלוֹם (לאזהרה); לוּ, הַלְוַאי (להבעת חפץ).