פרק ראשון: נחלת שמעון ושייך ג’ראח    🔗

בעיניהם של הבריות היו השכונות נחלת שמעון הצדיק היהודית ושייך ג’ראח הערבית שבצפונה של ירושלים – שתי שכונות, סמוכות זו לזו ובנויות זו מול זו, ואף על פי כן – שונות ורחוקות זו מזו. לא כן היו בעיניו של יונתן, בנו של חכם גרשון. הוא ראה בשתי השכונות שכונה אחת, בהן דרים יצירי כפיו של הקדוש-ברוך-הוא, הגם שידע שיהודים וערבים בני דתות שונות הם, וכל אחד עובד את אלוקיו בדרך אחרת. אלוקים אחד הוא להם ולנו, חשב לא פעם בהתבוננו כלפי מעלה, ובמרומים הוא יושב, וממרום שיבתו הוא משקיף על בני אדם. והלוא גם “קרובי משפחה” אנחנו, היהודים והערבים, בני דוד, על כך שמע פעמים רבות מפי אביו.

יונתן, נער חיוור וצנום פנים, כבן תשע, הכיר היטב את שתי השכונות ואת נפתולי סימטותיהן. גם המגרש הרחב שבין שתי השכונות, שלגבי אחרים היה שטח שהפריד בין השכונות הללו, בעיניו היה מקום משחק המשותף לילדי שתי השכונות. במגרש זה היה מגלגל את הגלגל שלו, משחק “שוטרים” ו“גנבים” עם חבריו, ילדים יהודים וערבים.

אוהב היה יונתן את שכונת מולדתו בייחוד בעונת האביב. הגשם חלף הלך לו. חמה מאירה סביב. מרחבים צוהלים ברינת האביב. אמידים ממלטים נפשם ממקום מגוריהם ונוסעים למקומות קיט ונופש הרחק מעירם. כאן, במשכנות העוני, רבה התכונה. הבתים הקטנים, הבנויים זה ליד זה, ושעונים זה על גבי זה, נוקו ורוחצו. אבנים כבדות שהונחו על גגות הפחים בתחילתו של סתיו, לבל יינשאו ברוח, הוסרו. סמרטוטים וסחבות, שנתחבו בסידקי החלונות למגן מפני הרוח, הוצאו. ניתן דרור לקרני האור לחדור פנימה לכל פינה. אימהות נשמו לרווחה. חלצו מרגלי פעוטותיהן קרעי הנעליים שהכבידו על הרגלים. עתה יכולה האם לייבש את לבני ילדיה בחוץ. החבל שנתלה לרוחבו של החדר נקשר לקיר של הרחוב. ליד אחד הבתים יושב אדוניה. אבא לאחד עשר ילדים ו“אחד בדרך”. חוצב אבנים היה בהרי ירושלים. מאז נפצע בתאונת עבודה שבר כלי הוא. לעבודה לא יצלח. מי ידאג לפרנסתה של המשפחה? מאז, אורח קבוע הוא במשרדי העזרה הסוציאלית של הקהילה. לא “סקאנדל” אחד עשה לגבירות של “הסוציאלית”. בהבטחות שנותנים לו אין הוא יכול להשקיט את רעבון ילדיו או לכסות את מערומיהם. גם המעט שנותנים לו פעם בפעם אינו מספיק לכדי מזון ליום אחד. תחילה התחנן, ביקש, הפציר והסביר את קשי מצבו. אחרי כן, משראה שדבריו נפלו על אוזן לא שומעת, התחיל מאיים ומרים ידיים "וכי מה הם סבורים? יושבי במשרדים הללו מדברים אליו כמו מכיסם הם נותנים. היכן הכספים ששולחים מאמריקה? מפיהם של קוראי בעתונים שמע שכסף רב מגיע מאמריקה. מרגיז אותו “זה שעומד ליד הדלת”. זה המונע בעדו להיכנס אל משרדי הגבירות. “זה”, כנראה, עשה יד אחת עם אלו שבמשרדים. מי יודע כמה משלמים לו בעד מלאכה “נקייה וקלה” כזו…

בפעם המאה ואחת חזר באוזני שכניו על סיפורו, כיצד באו לביתו שתי גבירות ובידן רשימה ארוכה, וברשימה נמצא שמו ושם משפחתו. הן הודיעו לו:

– באנו לעזור לך.

– יעזור לכם אלוקים. סוף סוף. מה העבודה שמצאתם עבורי? או אולי תמיכה קבועה?

– לא זה ולא זה. אנחנו נסדר את הבן שלך, זה שבגיל שלוש עשרה, במוסד. שם יעבוד ויהיה בן אדם.

– מה? דווקא את זה שאני נהנה מעט ממנו? זה שמשיירי הסיגריות שהוא מקבץ ברחובות ובפרוזדורי משרדים אני נהנה, דווקא אותו אתם רוצים לסדר במוסד? מה? ולמה לא תקחו את היותר קטנים? אתם לוקחים מי שיותר טוב לכם, לא מי שיותר טוב למשפחה שלי, מה? קחו שניים שלושה קטנים במקום זה שהתחיל לפתוח את העיניים ולעזור לנו.

– במי שיותר קטן לא יוכלו במוסד לטפל. חוץ מזה, אסור שילד בן שלוש עשרה יסתובב ברחובות ויאסוף שיירי סיגריות. במוסד יטפלו בו, שם יהיה בן אדם…

זה הרתיח את דמי. “שם?” איפה זה “שם?” ולמה דווקא “שם”? למה לא תדאגו שיהיה בן אדם כאן, בביתי? אם אתן רוצות לעשות עמי טובה, שיישאר בבית. תמצאו לו מקום שילמד מקצוע, אבל אל תסדרו אותו “שם”. לא, אמרתי להם, לא ילך בני עמכם, מי יודע מה עוד ילמדו אותו “שם”…

– למה אינך מבין? – הן שאלו אותי – אסור שהבן הזה יישאר באווירה שבביתך. שם ילמד…

לא נתתי להן לגמור. “אני אינני מבין”? צעקתי עד שנרתעו כמה צעדים אחורנית. שמעתם דיבור יפה – אני אינני מבין. רק הגבירות ההן מבינות… אני שעברתי ארצות וראיתי מלחמות, כמה סבלתי וכמה תהפוכות חיים הרגשתי בחיי, ואני אינני מבין. באתי לכאן, לארצנו, כאשר הגבירות הללו לא ראו עוד בחלומן את הארץ. לבי נשבר בחיצוב אבני ירושלים. ועתה, ילדיהן של הגבירות הללו, ושל כל אותם הפקידים שבמשרדים יתענגו ברכיבה על אופניים, ילקקו גלידה, יאכלו עוגות ויישארו עם הוריהם, רק לילדי אין די לחם לאכול ואין בגד נאה ללבוש. לילדי אין גם מקום בביתי… התדעו מה אמרתי להן, לגבירות הללו? – לא ולא. אני “אינני מבין” ואינני גם רוצה להבין. מי יודע איזה “חינוך מודרני” יתנו לו שם. הם, המודרנים, הממעטים בלידת ילדים וממהרים להיפטר מהם, ולא איכפת להם כיצד יגדלו, העיקר שלגוף שלהם טוב. אין אלוקים בלבם. אין להם אמונה ואין אמונה בהם. רוצים אתם לעזור לי? – חזרתי ואמרתי – תעזרו שהילד יישאר בביתי עם הוריו ועם אחיו ואחיותיו. מאז לא דרכה רגלי על סף משרדיהן…

פעוטות שבילדי השכונה זוחלים ליד הבתים ונהנים משפע אביב. ניזונים משרשי עשבים. גדולים יותר מתענגים על שיירי הלחם שהאחראיות מביאות ממקום עבודתן, בתיהם של פקידים בשכונת רחביה, היא שכונה חדשה של עשירים שבירושלים.

בנחלת שמעון אהב יונתן את החלקה שבצד הכביש הראשי, עליה עומד ה“לוכס”. ביום סואן כביש זה מתנועת אוטובוסים משער יפו ושער שכם, ומרחוב ג’ורג', להר הצופים או לחיפה, דרך שכם. במשך היום, הולכי בטל קונים שביתה בצידי הדרך ונמים תנומה של צהריים בצידו של עמוד ה“לוכס”. אחר הוא המקום הזה כשהחמה נוטה לשקוע במערב, מאחרי שכונת הבוכארים. בשעת ערב זו מתכנסים ילדים מהשכונה ויושבים על הארץ, ליד עמוד הלוכס. מצפים לבואו של פקיד העירייה המדליק את הלוכס הזה. שעת הציפייה חולפת חיש. שומעים ומספרים מסיפורי השכונה ומהעולם הגדול. כל אחד פורק כאן את מטען הסיפורים והבדיחות שקלט פה ושם. ובבוא הפקיד, עקבו בסקרנות ובהערצה אחר כל תנועה מתנועותיו. הנה הוא מוריד את המשאבה הגדולה מעל כתפו. מוציא מכיסו את הידית הגדולה ונותנה בבליטה שבעמוד. עתה סקר “הפקיד”, כך קראו לו הנערים, את חבורת הילדים הסובבת אותו, כמפקד הסוקר טור של חיילים. הורה באצבעו על אחד הנערים, וזה ניגש אפוף מבטי קנאה של חבריו וסובב את הידית. מסובב ומביט אל הלוכס התלוי ומתנודד, ויורד אט אט מטה מלווה מבטיהם של הנערים. הלוכס הורד ושני נערים נתכבדו בהחזקת המשאבה. בנעליהם הבלויות מיושן דרכו בעוז על תחתית המשאבה לבל תיזח ממקומה. במילוי הלוכס אוויר עסק הפקיד עצמו. העלה והוריד את צנורית המשאבה, כאשר הנערים מעלים ומורידים את ראשיהם בקצב המשאבה. הלוכס השמיע גניחות ואנחות ולפתע נשמע כעין קול של חבטה, כמו היה זה שאון נפילתו של מסך הלילה – והלוכס נדלק. אור לבן סינוור את עיניהם של הנערים ושימח את ליבותיהם. חזרו וסובבו את הידית והלוכס התנודד ועלה מעלה מעלה, למקום תפקידו הרם. הסביבה כולה הוצפה אורו החיוור של הלוכס. הפקיד נטל את משאבתו מתוך הכרה בערך תפקידו והלך לעבר שכונת נשאשיבי, מקום שם מחכה לוכס נוסף להדלקה.

בנחלת שמעון אהב יונתן גם את שעת התפילה בבית הכנסת של הגורז’ים. בית כנסת קטון שאיחד את הבאים אליו – חנוונים, פועלים, עובדי נקיון וקבלן – כמשפחה אחת. כאן כיבדוהו בכבוד אביו החכם והחזן. אהב ליטול חלק בייחוד באמירת “זמירות” בבוקר של שבת. בוחר היה פרק מן הפרקים הארוכים דווקא. השתדל לחקות את אביו בצחות הלשון ובהקפדה בהיגוי. דקדק במילים ודייק בנגינה, להנאתם המרובה של השומעים שהביעו גלויות את התפעלותם.

בשייך ג’ראח אהב יונתן את כרם התאנים שממול בית הכנסת. מגרש קטון מפריד בינותם. המכשול היחיד בדרכו של יונתן הוא הרועה הערבי, עאווני, שצריפו נמצא בצידו של הכרם. הרועה הערבי הכיר היטב את היהודים וידע כל מצווה וכל מנהג של היהודים. לחג הסוכות היה מביא ומוכר ענפי אילנות לסכך. לפני הפורים היה אוסף ונותן בהשאלה לילדי נחל שמעון כאפיות ועאקאל, קומבאז וצעיפי נשים לתחפושות. לפני הפסח היה אוסף כלים מעקרות הבית היהודיות ונותנם לחבריו הערבים, המומחים להלבנת כלים לכבוד החג. תמורת זאת לא ביקש אלא מעט מהמצה הטעימה. את המצה נתנו לו יחד עם שאריות הלחם מ“ביעור חמץ”. לפני חג השבועות שאל אם מוכנות כבר עוגות גבינה. בסופו של אלול היה מקדים ומברך את שכניו היהודים ב“שנה טובה” או מברכם בערבית בברכה שפירושה הוא: “כל שנה יהי לך שלום”.

בערב שבת ויו“ט היה חכם גרשון מקדים סיום עבודתו ב”חדר". הסתפק בשיעור קצר ובצירוף מוסר השכל והוראות מעניינו של אותו חג, ופטר את התלמידים לבתיהם. מכאן ואילך “המלמד” היה לשמש, שהתחיל מכין את בית הכנסת. מנער את האבק מעל הספסלים. פורש עליהם סדינים צחורים. פלג-שטיח, נדבתה של אלמנה עניה, פרש למרגלות ארון הקודש. לא בזה מתת-ידה של אלמנה. מוסה מוסאן הגנן הביא “בשמים להרחה” והוא קיבלם ממנו בשלמי תודה. בסיומה של תפילה בליל שבת היה הגנן זוכה בברכות “בורא מיני בשמים”. אם-יעקוב הזקנה מביאה פתילות להאיר בהן מנורה שלפני היכל ספרי התורה. נשים צדקניות אחרות מביאות צלוחיות קטנות של שמן. מתפללים “יחידים” – הלא הם המתפללים הקבועים, המקיימים את “המניין” ועליהם הטורח והדאגה לקיומו של בית-הכנסת – נכנסו כניסה של רגע, שילמו “נדר” ישן, וסילקו רגליהם להכנות שבת אחרונות.

עמד בית-הכנסת הקטון בזהרו החדש והוא נכון לקבל פני שבת המלכה, או פני יום טוב קדוש ומבורך. קרב חכם גרשון ובא אל ארון הקודש. פתח את ספר התורה והתחיל מכין עצמו לקריאה בתורה בשבת. עד שלא סיים קריאתם של פסוקים ראשונים הפסיק ונטל מידי אשה צלוחית קטנה של שמן למאור. וכך עשה כמה וכמה פעמים. באלם-קול נטל את הצלוחית ויצק את השמן לתוך המנורה וחזר למקומו.

בעוד החכם קורא פסוקים של “לוי”, ואשה מרת נפש נכנסה בסופה ובסערה. עד לארון הקודש הגיעה. לקוב את אויביה, אומרת היא, ודווקא בפני ספר תורה קדוש כשהוא פתוח…

ראה החכם את האשה לפני הארון ופיה אינו פוסק מהמטיר קללות על ראש אויבה, השכן ש“פתח עמה בריב” – הפסיק קריאתו והתחיל משדלה בדברים. הוא מדיין עמה, ובני ביתו של החכם נקהלו ונחרדו לבוא. נצטרפו אליהם גם שכנים מזה ומזה. שכך דרכם של בריות, שומעים ריב ועסקי מחלוקת, רצים ובאים ומבקשים לעמוד על פרטיהם של דברים ולהוסיף אחרי כן עליהם מהרהורי לבם, כדי להתמיה את שומעיהם. שמעו גם בני-ערב משכונת שייך ג’ראח שממול לבית הכנסת, ובאו גם הם. הכל שואלים, חוקרים ודורשים תחילתם של מעשים כיצד היתה. ישב החכם על כס דין. קראו והביאו את “הצד שכנגד”. שמע החכם דברים של כל צד. גער ופייס, תבע והרגיע עד שפסק מה שפסק.

– “לכבוד השבת ובזכות קדושתה, אל לכם להרחיק מעליכם מלאכי שלום, שתוך שעה קצרה הם באים ועמהם שבת המלכה”. נתרככו קמעה קמעה ורתיחתם באה לקיצה. לא ככניסתם יציאתם. ברעש-קול באו ובקול דממה יצאו. באין אומר ודברים ובלי נשמע קולם.

באה שבת ומצאה בית כנסת נאה בפשטותו וציבור נכון לחסות בצל קדושתה.

כמלך במסיבו היה חכם גרשון ב“ליל הסדר”. אמירת ה“הגדה” התחילה בזה שצעיר הבנים יצא מחוץ לחדר ולאחר דקות ספורות שב והקיש בדלת בידו או בראשו.

עורך הסדר עשה עצמו שאינו יודע מה פשר הנקישות על הדלת ושאל:

– מי שם?

– אורח ממצרים, נשמע קול המשיב – הנער.

פתחו את הדלת, הכניסו את הנער פנימה, ועדיין המסובים “משתאים” ומצפים לדעת מי הוא ומה חפצו…

– ולאן פניך? – שאלו אבי המשפחה.

– לירושלים, השיב הנער, ששינן את תפקידו היטב.

– ומה הבאת עמך?

– שאלות “מה נשתנה”.

עתה נתבקש הנער להציג את ארבע הקושיות. בסיימו, נתן לו עורך הסדר ביצה קשה וקומץ אגוזים, שי להצלחתו בהצגת השאלות.

– “שאלות קשות שאל אותנו האורח ממצרים” – פתח החכם גרשון וכיוון את דבריו לאזנם והבנתם של השומעים, המבוגרים והצעירים. האריך החכם בהסבר קטעי ה“הגדה” ובתוספת דברי אגדה.

בסופו של חודש אייר היה חכם גרשון נוהג כדרך יקירי ירושלים, ללכת ולהשתטח על קברו של שמואל הנביא שב“מצפה”. יומיים-שלושה נמשכה הדרך. בבור אחד גדול שבדרך היו נשארים ללינת לילה. מבעירים מדורה להרחיק חיות רעות. למחרת, בהשכמת הבוקר, היו ממשיכים ומגיעים לתפילת שחרית סמוך לקבר שמואל הרואה. הדליקו נרות, התפללו לשלום המשפחה, לשלום אחינו היהודים שבגלויות רחוקות ומרות ולרפואתם של כל חולי ישראל וחזרו לירושלים, רכובים על גבי חמורים.

בהגיע חג השבועות. הצטופפו יהודי ירושלים בדרך להר ציון, לביקור בקבר דוד המלך. שומרי הקבר, ממשפחת דג’אני, ידעו היטב כי קדוש המקום ליהודים, לא פחות משהוא נכבד וקדוש למושׂלמים. ידעו כי אצל היהודים יום זה הוא יום הולדתו ופטירתו של “נבי דאוד”. נתנו לכל יהודי לגשת יחף, אל החלון שממנו נראתה מצבת הקבר. לחוצים ומיוזעים עמדו, ובעד האשנב הקטן שלחו מבטי תחנונים ותפילה והפריחו נשיקות חיבה לעבר קבר דוד.

מיום השבעה-עשר בתמוז היו קדרות ואבל תלויים באווירה של ירושלים. תלמידי חכמים מיעטו בדברי שחוק והשמחה נאספה מבתיהם ומפניהם.

בליל תשעה באב, לאחר ההכרזה על שנות החורבן, כשכל האורות בבית הכנסת כובו ועלטה היתה מסביב, ולאחר שאמרו “איכה” בדמע, הלכו לפקוד את שריד תפארת המקדש בירושלים, את הכותל המערבי. בשובם טיפסו ועלו על חומת ירושלים. לא נתנו את דעתם לרגליהם הנעולות נעלי בד, ודורכות על אבנים. אבני ירושלים הם, העיר שלבניינה הם מייחלים ועתה היא מוצפת אורו של ירח חיוור ופגום במקצת.

בימי ה“סליחות” בחודש אלול רבו משכימי קום. הד צעדיהם של גברים וילדים החריד את דממתה של ירושלים, בעודה תחת כנפי הלילה. חכם שלום, השמש הזקן של בית הכנסת הגורז’ים, התחיל את הסיבוב הראשון להקשה על חלונות בתיהם של “מניין” ה“יחידים” של בית הכנסת. אלה נתנו את הסכמתם שיעוררום בשעת בוקר כה מוקדמת ל“סליחות” ולתפילה. אותה שעה נראה ברחוב גם המואזין המושלמי, שעשה דרכו למסגד שייך עאטף, לקרוא מעל צריחו של מסגד זה את מאמיניו לתפילה.

בדרכם נפגשו השמש היהודי הזקן והמואזין המושׂלמי, שהיה עוד בגיל העמידה. בירכו זה את זה לשלום.

– “נתמעטו יראי אלוקים, הוי אחי”, נאנח ואמר המואזין.

– “כדבריך, אחי, נתמעטו המשכימים לתפילה”. אמר ונאנח גם שמש בית הכנסת.

המשיכו בדרכם זה בצד זה. אמר השמש למואזין: עשה עמי חסד ובדרכך, הקש שם, על חלון הפונה לכביש, הוא ביתו של ישראל הירקן, הקש ואמרת: “אתה העשירי, מהר, מחכים לך.” חסוך נא לי את הטירחה ואלוקים יברכך על טוב לבך."

המואזין מילא שליחותו באמונה.

אותה שעה יצא עאווני הרועה עם עדרו לוואדי ג’וז. יונתן קפץ ובא לתוך הכרם. בלא קושי הגיע אל התאנים הבשלות והרכות. לרגע קפא במקומו. האומנם מכל עץ ניבט אליו הפסוק: “ואל כליך לא תתן?” לא עמד בפני יצרו. אכל כדי שבעו וגם אל כליו נתן. רוצה הוא להראות ואף לתת מהתאנים לחבריו. חזר ובא לבית הכנסת. בהגיעו לפיוט “למתוודה על חטאתיו” כיוון את לבו לבוראו בבקשה ותקווה שימחל לו על כל עוונותיו, ובכלל זה על עוון התאנים…

כך עשה בוקר בוקר בימי הסליחות.

בערב יום הכיפורים הוקיר רגליו מלכת אל הכרם, הן בשל קדושת היום והן בשל היותו טרוד למעלה ראש. תפילה, “כפרות”. זה כמה ימים מטיילים בין חורבות הבית הסמוך לבית הוריו תרנגולות ותרנגולים. מספר התרנגולים כמספר האחים הזכרים, ומספר התרנגולות כמספר האחיות. מליל אמש נד לגורלם של התרנגולות והתרנגולים הללו. והבוקר, באמור החזן “הנותן לשכווי בינה” חייך יונתן: היכן בינתם של אלו? היודעים הם מה עתיד צפוי להם? נראה שכל “בינתם” אינה אלא “להבחין בין יום לבין לילה” ולא יותר…

בטרם תזרח החמה מלאה השכונה צווחתם וקרקורם של תרנגולים ותרנגולות. ילדי הערבים משכונת שייך ג’ראח נצטרפו לילדי שמעון. יחדיו עמדו, יהודים וערבים, ותקעו מבטים תמוהים בשוחט שבגדיו חמוצי דם, מאכלת חדה בפיו, בידיו מרט את נוצות הצוואר של קרבנו, שחט וזרק, שחט וזרק…

אסף יונתן את העופות השחוטים, בעוד הם מפרפרים בידיו ומתיזים נטפי דם על בגדיו, מיהר והביאם אל אמו. מקצתם בישלה ל“סעודה המפסקת” לעצמם ומקצתם שלחה לעניים שבשכונה.

בליל הכיפורים נראה בית הכנסת חדש ושונה לגמרי. המקום הקטן כמו נתרחב יותר ותקרתו כמו נתגבהה יותר. על הספסלים שלאורך הקירות נפרשו סדינים לבנים כשלג. מנורות השמן מורקו וצוחצחו וכולן נתמלאו שמן ומוכנות להדלקה. אם יעקב הזקנה הביאה צרור פתילות גדול מן הרגיל. גם פאטמה, הערבייה משייך ג’ראח, הביאה חצי בקבוק שמן ובקשה להדליקו בבית הכנסת לבריאותם של בני המשפחה. בירך החכם גרשון את האשה ואת בני משפחתה בבריאות ובאריכות ימים.

כל המנורות הודלקו, וצללי אורותיהן ריצדו על הכתלים מסביב. יחד עם יצחק, שבשכונה קראוהו “סאחואה”, ניתן גם לו, ליונתן, מקום כאחד ה“עוזרים” של החזן, הוא אביו, בתפילת ליל הכיפורים. היטב קינא בחבריו שלבשו בגד חדש לכבוד החג. כמו, בני, למשל. ויותר מכולם קינא בבני, חברו, שמקנטר אותו תמיד, ומתעלם מידענותו בקריאה בספר תורה הבלתי מנוקד ובאמירת זמירות בקול ערב. בקש להסיח דעתו מבגדו החדש והנאה של בני, ולא יכול. אכול קנאה בחברו ההדור בלבושו עמד יונתן וסייע בקול רם, רם יותר מתמיד, לאביו החזן בפיוט “לך אלי תשוקתי, בך חשקי ואהבתי” – ויונתן חשב: הוי, כמה חושק ומשתוקק אני לחליפה חדשה… את “הבית” השני של הפזמון אמר הוא לבד. לאחר שמתפללים אחרים אמרו “בתים” נוספים, חזר ואמר “עוד בית”. וכמנצח הביט אנה ואנה. הקהל האזין ברצון. את “הבית” האחרון הניחו לחזן.

הגיעה עת הוצאת ספרי התורה מארון הקודש לאמירת “כל נדרי”. בפסיעות מתונות התקרב אברהם הקבלן לעבר ארון הקודש, כאדם המכיר ערך עצמו. הכל ידעו שהוא “זכה” בזה בזכות כספו. בשבת “שובה”, שבין ראש השנה לכיפורים, כשמכרו את “המצוות”, ובכלל זה כל “העליות” לאותה שנה, הציע הוא סכום גדול, “להוצאת ספר תורה”. איש לא העז להוסיף על הסכום שהוצע על ידי אברהם, ומצווה זו של הוצאת ספר תורה ראשון בליל “כל נדרי” ובכל שבתות השנה – נפלה בחלקו.

נטל אברהם הקבלן את ספר התורה הראשון, המוגה והמובחר ביותר, לפי שהוא נכתב בקדושה ובטהרה מיוחדת, הקיף את התיבה, וכל נושאי שאר ספרי התורה אחריו. עמד ובירך ברכת “שהחיינו”.

הגיעה עת ה“השכבה”, היא עת אזכרה ותפילה לנשמותיהם של הנפטרים. חכם גרשון עבר מאיש לאיש ואמר – “השכבה”. זה הזכיר שניים-שלושה מקרוביו שנפטרו אותה שנה, וזה הביא עמו רשימה ארוכה של הנפטרים בעשר-עשרים השנים האחרונות. לאחר כל “השכבה” – “מי שברך” למתנדב. מן הגברים פנה החזן אל הנשים שב“עזרה”. אף הן באו מצויידות ברשימות של קרובותיהן שנפטרו. קהל המתפללים עמד על רגליו והחזן העלה את זכרם של רבני ירושלים, ראשי היישוב, יקירי השכונה וותיקי בית הכנסת שנפטרו בתקופות שונות. מהם זכר בעל-פה ומהם קרא את שמותיהם מתוך רשימה מוכנה מראש.

בתום התפילה, סידר החכם גרשון את מצעו בבית הכנסת ללינת לילה. הפציר יונתן באביו להרשות לו להעביר גם את מצעו לבית הכנסת ולא היה קץ לשמחתו כשאביו נענה לו.

למחרת, ציפה יונתן בקוצר רוח לשעת “נעילה”. זו השעה בה קיווה לראות כיצד יצר הרע מתחמק מתוכו ונמלט על נפשו. בשנה שעברה, וכן בזו שלפניה, לא גרע עין מפתח בית הכנסת לראות את יצר הרע בורח, אך, מעשה שטן, בא שמואל חברו והסיח את דעתו. כל כולו נתון היה למעקב אחר היוצאים ונכנסים לבית הכנסת. הרי מכיר הוא כל אחד ואחד, חשב, זה שלא יכיר ויראהו יוצא – יצר הרע הוא…

השנה התפלל בכוונת הלב ובנחת. לעת ערב כל הגרונות כבר ניחרו. אחרים יושבים בקרן זווית באפיסת כוחות. הגיעה שעתו, הוא וחבריו “יצילו את המצב”. החזן אומר חצי פסוק והקהל ענה אחריו במחצית האחרת של הפסוק. מתחרים זה בזה מי יגביה קולו יותר. יונתן מאמץ כל כוחותיו ומעלה קולו על קולות כל חבריו. אגב כך אין מבטו זז מדלת היציאה. פתאום חש ששלמה’לה בנו של השכן שבימות החול אינו בא לבית הכנסת, לא הוא ולא אביו, משמיע קול רם יותר מכולם. לרגע היפנה יונתן את מבטו ונעץ בשלמה’לה מבט של רוגזה. אחר כך חיפש בסידור פסוק בו “יראה לבן השכן”. תוך כדי כך נזכר שאיבד מספר דקות יקרות בהן הסיח את דעתו מן היוצאים והנכנסים, ומיצר הרע, ומפיו נתמלטה צעקה:

– אוי, חבל.

המתפללים היסוהו, והוא הרהר: מי יודע אולי ברגע זה דווקא, שהיפנה את מבטו לעבר בן השכן, חמק-יצא היצר הרע מכאן. הרי עתה, לאחר יום של תפילה כזו, ודאי כולם צדיקים וטהורים, בלי יצר הרע בליבותיהם…

העביר יונתן את מבטו על פניהם של הנאספים, וניסה לקבוע מי מהם צדיק, שכבר בראש השנה נכתב בספר החיים. מי מהם רשע, שגורלו נחרץ לשבט, ומי מן הבינוניים הוא, שגורלם תלוי ועומד…

הגיעה שעת “ברכת כוהנים” שבתפילת “נעילה”. מיהר יונתן אל החצר. עליזה אשתו של החכם גרשון, כבר הכינה דלי גדול, שלתוכו ירחצו הכהנים את ידיהם לפני ברכת “כהנים” ב“נעילה”. בקושי פילסו להם הכהנים, ויונתן ביניהם, דרך אל הדלי. נשים רבות מצויידות בכלים, עמדו וחיכו לרגע זה שיסיימו הלוויים לצקת מים על ידי הכהנים – ומיד תיטול כל אחת מעט מהמים הללו, כי אין כמותם לרפואה לעת מצוא, לפקוד עקרות ולרפא כל מחלה וכאב.

על כן הפשיל יונתן את שרווליו באיטיות מופגנת. הכוהנים נתבקשו להוריד את ידיהם עד לתוך הדלי ממש. חבל על כל טיפת מים מהמים הללו. נשים צדקניות הוסיפו מים לתוך הדלי, ואף נתנו בהם מי-בושם שריחם נדף למרחוק. הנשים נדחקו לזכות במעט מהמים, כששפתותיהן לוחשות:

– לרפואה, לרפואה שלימה ולבריאות.

מקצתן נטלו את הכלים ומיהרו לבתיהן.

בפתח החצר עמדו מספר נשים ערביות מן השכונה השכנה, שייך ג’ראח, וכלים בידיהן.

– “תנו גם לנו מעט מהמים הקדושים שלכם. חולים לנו בבית, ישתו ויתרפאו.”

מיהרה אשת החכם ונטלה מהנשים השכנות את כליהן. אט אט הערו הנשים היהודיות מים מכליהן לכלים של שכנותיהן. נתנה אשת החכם לערביות מהמים ואמרה:

“ברכת אלוקים כאור שמש, היא מאירה לכולם, לכולם.”

לקחו הערביות את המים ופיהן לא פסק מדברי תודה.

קרבו ובאו ימי הסוכות. דרכם של חכמי ירושלים לילך “מחיל אל חיל” וממצווה למצווה. עד שלא יצא יום הכיפורים התחיל גם החכם גרשון במלאכת הסוכה. שלד של סוכה קיים ועומד. סכך, דפנות ונוי ישוו לה הוד. בסתר לבבו צער שוכן. רבים מבני השכונה מתעלמים ממצווה נאה ויקרה זו של עשיית סוכה. מסתפקים הם ב“קידוש” בליל ראשון של חג בסוכתו של החכם ונפטרים לבתיהם. מה יעשה? יבאר להם סמלים ורמזים הרמוזים במצוות סוכה, וכי ישמעו דבריו ויבינום הלכה למעשה? הן כל דרשותיו לא שינו אורח חייהם. הוא בשלו והם בשלהם. שמא יחבב מצווה זו עליהם? וכי יעלה בידו?

גמר בלבו לעשות כל אשר לאל ידו ולנסות. ארבעה ימים שבין כיפור לסוכות, טרח ועמל קשות כדי לשוות לסוכתו צורה נאה והדורה. “זה אלי ואנווהו” – וסוכה נאה ודאי שהיא משמחת אלוקים ואנשים.

עם שהוא טורח במלאכה של מצווה נמצא מי ששאלו:

– “מחילה, חכם, האומנם כדאי הוא כל הטורח בסוכה שאינה משמשת אותך יותר משבעה ימים”?

כיוון שניתנה לו הזדמנות, לא החמיצנה. באותו ערב, בין מנחה למעריב, נתן לשואל תשובה בכלל דרשה שהשמיע באוזני המתפללים.

– “אם בעולמנו זה, העולם העכור, שהוא לנו דירת עראי וימי שנותנו בה שבעים שנה, ואם בגבורות שמונים שנה, הננו טורחים ומתייגעים לשוות לחיינו בעולם הזה נוי וכבוד, צורה והדר – בסוכה שהיא מצווה של הבורא, על אחת כמה וכמה”. והיה ממשיך ואומר: “סוכה – עולם. זו וזו בדרך לגאולה. דרך לגאולת ישראל ממצרים – בסוכות ישבו. “כי בסוכות הושבתי את בני ישראל בהוציאי אותם מארץ מצרים”. גם בדרכנו לגאולה השלימה, גאולת העם והעולם היחיד והכלל. בסוכות נשב שבעת ימים ו”הרחמן יקים לנו את סוכת דוד הנופלת".

ירדו הדברים לחדרי לבם של השומעים. למחרת היום, לאחר לימוד “חוק לישראל” בסיומה של תפילת “שחרית”, המשיך במלאכתו בעשיית סוכה. מקצתו של סכך שמור עמו מאשתקד. את החסר השלים בקנייה בשוק מאה שערים. בפיתחה של שכונה זו התקבצו ובאו ערביים, בעלי חמורים וגמלים, נושאים קני סוף מערבות ירדן ויריחו. עלה והניח את הסכך, הקפיד שלא תהא חמתה מרובה מצילתה ושכוכבים יהיו ניבטים בה. כיסה את הדפנות בפרוכת נאה משל בית הכנסת ובבד צבעוני, ושני פתחים עשה לסוכתו. על האחד תלה נייר קרטון שעליו כתוב: “ברוך אתה בבואך”. על הפתח השני תלה: “ברוך אתה בצאתך”.

התחיל בקישוט הסוכה. גליון צבעוני וגדול של “אושפיזין” תלה בתווך. משני צידיו תלה תמונותיהם של חכמי תורה ספרדים ואשכנזים כאחד. נענה להפצרות בנו, ותלה תמונותיהם של כמה “ציונים חשובים”. רגע קט כבשו הרהור: אותו מנהיג ציוני שנשיא הוא בעמו, גלוי ראש הוא. רגע שלאחר מכן רוח סניגוריה נכנסה בו והרהר: הרי נשיא הוא ומייצג את עמו בכבוד. בפני מלכים וראשי מדינות יתייצב, והוא שליח עם עני היושב בארצו שזרים ירשוה ונכרים שליטים בה. ראוי הוא שתמונתו של נשיא כזה תיתלה בסמוך ל“אושפיזין”.

התחילה פרשת נויי הסוכה החביבים על החכם גרשון. הנאה של ממש היתה לרות, ללאה ולרחל, הבנות שסייעו לאביהן בהכנת שרשראות של נייר. אשתו של החכם הכינה מבעוד יום מיני פירות שקבעום כנוי של סוכה. בשורה שבתווך, תלו משבעת המינים בהם נשתבחה ארצנו הקדושה. מחרוזת של תאנים יבשות, אשכול ענבים, שיח של זית, קמח בשק של נייר, רימון, תמרים ועליהם הוסיף קמצוץ של מלח, פלפל ירוק, סוכר ועוד.

לא היתה הסוכה חסרה אלא כסא של אליהו הנביא. כסא זה שמור היה בבית הכנסת לשעת ברית מילה. עליו ישב הסנדק. ולא כסא פשוט היה. תלאות הזמן הועידו לו “תפקיד” חדש. משרבו ותכפו צרות ישראל בעיר הקודש, ושליחי השלטון הבריטי גמרו אומר להציג את יהודי ירושלים ככלי ריק ולפרק מעליהם שרידי נשק המגן שברשותם, עמד חכם גרשון והציע את ה“תיבה” שעליה קוראים בתורה ואת כסאו של אליהו הנביא כמקום מחבוא ל“כלים קטנים”. ה“כסא” מילא כל תפקידיו באמונה. “בריתות” לעשרות נערכו בשיתופו וה“כלים” נשמרו בו ועין אוייב לא שזפתם. עתה הובא הכסא מסתר פינתו, בין ארון הקודש לתיקרה של בית הכנסת, והועמד במרכזה של סוכה. מטפחות משי יקרות כיסוהו ולא הונחו עליו כי אם “סידורים” לתפילות החג וספרי-קודש אחרים, בהם “סדר לימוד לשבעת ימי הסוכות”.

השמש נטתה לשקוע וחכם גרשון ובני ביתו יצאו מן הסוכה כשהיא מקושטת ככלה נאה המצפה לבחיר לבה. מאותה שעה נאסרה הכניסה לסוכה עד לאחר סיומה של תפילה. לבשו בגדים של חג ונכנסו לבית הכנסת להתפלל. לאחר “עלינו” פסע החכם במתינות מבית הכנסת לפתח הסוכה, ולא היה המרחק אלא צעדים מספר בלבד. בפתח “בבואך” עמד וקרא “יהי רצון”, תפילה ארוכה ומיוחדת בטרם כניסה ראשונה לסוכה. קצרה רוחם של העומדים אך לא פצו פה. כפל החכם ושילש בתפילתו בקשות רחמים ושלום על העם ועל כל יושבי תבל. אמר כל הפסוקים ש“סוכה” נזכרת בהם. סיים ונכנס, ככהן למקדש, בכבוד ובהדר. אחריו נמשכו כל באי בית הכנסת. בדוחק ובצפיפות, אך איש לא נשאר מחוץ לסוכה. קידש החכם על היין. תוך כדי כך נעצו העומדים מבטים של הערצה בסוכה הנאה. היו כאן נושאי סבל וסוחרים, מחזרים על הפתחים וקבלנים אמידים, פועלים פשוטים ופקידי שלטון גבוהים. הכל נשמו לתוכם מנה גדושה של קדושה והוד. אמרו “אמן” בכוונת הלב וטעמו מן היין. נתרוקנה הכוס, חזרו ומילואה. בירכו זה את זה ב“מועדים לשמחה”. מהם הצמידו פיהם אל ידו של החכם בנשיקה ובקשוהו לברכם. הניח חכם גרשון את שתי ידיו על ראשיהם ובירכם.

ביקשם לישב שעה קצרה ופתחו בזמר של חג:

"סוכה ולולב לעם סגולה

יחד ירונו ישאו תהילה.

אל ממצרים הוציאנו

דיברות קדשו השמיענו

ענני כבוד הקיפנו

מארבע רוחות מטה ומעלה."

עמדו כולם ופתחו בברכות זה לזה, וכולם בירכו את החכם על הנאה של מצווה שגרם להם. בזה אחר זה יצאו.

משנה לשנה גדל מספר הסוכות שבשכונה. בית וסוכתו. סוכה למשפחה או שתיים. מזה ומזה עמדו סוכות – רחובות חדשים בנחלת שמעון הצדיק. וכמו הסכם חשאי היה ביניהם, שכל אחד ישתדל להקים סוכה נאה יותר ככתוב: “זה אלי ואנווהו”. אך הכל ידעו כי הגדולה והנאה שבסוכות היתה סוכתו של חכם גרשון.

 

פרק שני: חכם גרשון עולה לירושלים    🔗

תחילתו של חכם גרשון, שומר שדות הנפט שבעיראק היה. מהיותו מן המעטים שבבבל שלמדו וידעו קרוא וכתוב, מינוהו השלטונות על רישום מדוייק של כל פח נפט שהערביים שכירי-יום, היו שואבים מבריכות הנפט ומובילים למיכלים ענקיים של האנגלים שבסמוך. במיטב שנותיו היה. על מי מנוחות ישב, מצא סיפוק בקורת גג לראשו ובפרנסתו המצוייה. מדמה היה בנפשו כי חכמתו תעמוד לו וכי בדירה של קבע הוא יושב.

לעיר בגדאד, בה ישב חכם גרשון, נזדמן פעם שד“ר אחד משד”רי ירושלים, שהיו סובבים במשכנות ישראל בנכר. מכתתים היו השד"רים את רגליהם מעיר לעיר ומכפר לכפר ומקבצים ממון מועט לחזק בו ידיהם של עניי ארץ-ישראל. מצויידים היו בדברי שיר ערבים לאוזן ובסיפורי אגדות מושכים את הלב. חן ירושלים היה נסוך על פניהם. ויותר משהיה בהם ראו בהם יהודי הגלויות, כי מכיסופי נפשם ומראיית עיני רוחם הוסיפו עליהם.

דברים שהשמיע אותו שד“ר על הארץ הקדושה והיעודה, וכן הזמר שבא בחיתום דבריו, ופסוקי תנ”ך ומאמרי חז"ל שפיזר מלא חפניים, השאירו בלבו של גרשון, פקיד חרת הנפט, רושם עז. מאז ניטלה שלוות נפשו. ככל שהעמיק בדבריהם של נביאי ישראל, ראה עצמו מוקף תהיות, ספקות והיסוסים. שוב לא היה סבור שדירה של קבע לו כאן. ולא כך מכריז הכתוב במפורש “ובגויים ההם לא תרגיע”? תהה ותעה בשבילי מחשבות והרהורים. מאז לא נתענה הרבה ביחידות. נתערער בטחונו וכמו חש שחרב מונחת בין ירכותיו. חיש מצא כי אין הוא יחיד, התוהה ובוהה על עתיד חייו. רבים כמותו בגולה המבקשים דרך לעקור מגלות ולהגיע לארץ משאת הנפש.

עד שהיה סיפק בידיהם של התוהים להתחבר לחבורה של ממש, ככל החבורות שהיו אז בבבל, קפץ עליהם רוגזם של ישמעאלים שעמדו ושדדו ממונם של יהודים לעיני השלטון, ויש אומרים כי בסיועו עשו מעשיהם. מני אז נתבהרו להם הדברים. השמא נעשה לברי והספק לוודאי. דחקה להם השעה. ככל שיקדימו לצאת ייטב להם. זה לזה אמרו: “נקום ונעלה לירושלים”. אנחנו וטפנו נלך לציון, אם גם כל רכושנו ירד לטמיון. אמרו ועשו. מצאו גוי ונתנו לו ממון רב. במכוניתו הסיע משפחות ראשונות מבבל לחלב שבסוריה, ומשם לירושלים. כיוון שידע הגוי עוז רצונם להגיע לירושלים עמד בדרך, תבע וחזר ותבע להוסיף על דמי הנסיעה, והנוסעים הוסיפו והוסיפו. טלטולי הדרך ותלאות הנסיעה היו כלא היו. רן בם הלב בהתקרבם לתחומיה של ארץ כיסופיהם. זכרו ואמרו מ“שירי המעלות” שבתהילים ובמזמורים על ציון החישו צעדיהם.

ידידים בקשו לסייע לחכם גרשון לישב עמהם ביפו, אך לבו היה לירושלים ונתיישב בה. כל אשר ראה בעיר זו בעיני רוחו ובאהבת לבו אליה, ראה בה עתה בעיני בשר. מאותם עולים היה שלא בקשו פירות גינוסר בירושלים אלא לשמה ישבו בה. ימים קשים עברו עליו. טעם מנה גדושה של ייסורי ארץ ישראל. תחלואה, עוני ורעב פקדוהו ולא אמר צר לי המקום. נענה לקריאתה של חברת “כל ישראל חברים” ונצטרף לקבוצה של אורגים. בדוחק ובצמצום רב מצא בזה את פרנסתו. לא רגז ולא רטן. לבו רחש תודה על מעט הטוב, שאלוקים זימן לפניו. בצנעה חגג הולדת בנו-בכורו.

משסגרה חברת “אליאנס” את בתי המלאכה שלה, חפר בחדר ביתו חפירה מיוחדת והכניס בה נולים של יד, ופתח שם בעבודת אריגה. במלאכה זו התייגע הרבה והשתכר מעט, ולא מצא כדי מחייתו. משפחתו גדלה. מדי שנתיים ושלוש נולדו בנים ובנות. הלך והשכיר עצמו לקבלן שבנה בתים. העמיס שקי חול על כתפו, סחב מריצות של עפר, נאנח והודה לבוראו.

משעה ששמעו פעם קריאתו בתורה נתנו תושבי נחלת שמעון את עיניהם בחכם גרשון לטובה.

הרבה “קוראים” היו להם. אחד קולו ערב ויודע לסלסל ולהדגיש כל “טעם” וטעם שבנגינה, עד שהוא מעקם את הכתובים ומשעבדם ל“טעמים”. הניגון אצלו עיקר והכתוב טפל. קורא אחר היה מדקדק ומקפיד על צורתו של פסוק ואומר מלה ומלה כהלכה, אך בקריאתו ובקולו אין נעימות השמע. והנה היקרה אלוקים לפניהם קורא בתורה המדייק בפסוק ובטעמי נגינה כאחד. משנתפנה חדר ב“כולל” לעדת הגורג’ים, בסמוך לבית הכנסת הקטון, קראו לחכם גרשון והושיבוהו בו. החכם ובני ביתו נהנו מחדר המגורים וממי בור שבחדר, חינם אין כסף, וציבור המתפללים נהנה מתפילתו בחול, בשבתות ובימים טובים, וכן מדרשה של שבת אחרי הצהריים. בלא יגיעה רבה עלה בידי החכם למשוך רבים לבית הכנסת. הכל אהבו והתענגו מזיווה של תפילה נאה ומקריאה מתוקנת.

בעקשנות סירב חכם גרשון להיקרא “רב”. לשואלים אותו הזכיר את ה“הסכמה” שהיתה בין חכמי ירושלים, מימי הרב המג“ן, הוא הרב משה ב”ר יהונתן גלאנטי, לפיו לא ישא אדם בירושלים באותו דור תואר רב, למען לא כל הרוצה ליטול את התואר “רב” יבוא ויטול. וכך אומר הכתוב על שכאלה: “גם תבן גם מספוא רב עמנו”…

עברו שנים מעטות ומספר הילדים בשכונה גדל והלך. אבות לבנים היו שרויים בצער על שבניהם גדלים בלי ידיעת תורה. בנים שעמדו להשלים עשור ראשון בחייהם עוד התקשו בקריאה בספר תנ"ך. גם סידור התפילות כמו זר להם. הורים נדו בראשם:

– זה פרי החינוך בבתי הספר של ימינו. מרבית הזמן עושים הם בלימודי חול, ולימודים של יהדות נדחקים לפינות זמן שאינו ניכר…

– וכי מה יכול לתת מורה המלמד תנ"ך בגילוי ראש, בלי מורא שמים ובלי אמונה בלב?

– אין להבין מה פשר להיטותם זו של המורים לעקור אמונה תמימה מלבם של ילדינו? כמו ייעוד או משאת נפש היא להם, לערטל אותם ממצוות וממנהגי תורה שהורגלנו בהם מילדותנו.

– באמת מה מהם יהלוך אם ירבו מקדשי שביעי בקדושה של ממש?… כך התאוננו ההורים ביניהם לבין עצמם.

לא עברו ימים רבים וההורים צירפו מעשה לאמירה והושיבו את החכם גרשון ללמד תינוקות של בית רבן. בשמחה וברצון התמסר למשימה קדושה וחדשה זו שהוטלה עליו. לקח החכם קורות של עץ והתקין מהם ספסלים נמוכים, במקום המחצלות המרופטות עליהן ישבו בחודשים הראשונים. עד מהרה רוכזו ב“חדר” זה כשלושים תלמידים, זאטוטים בני חמש ושש, ומקצתם גם בני שבע ושמונה. חדר קטון פינו לצורך זה בקומת הקרקע של בניין בית הכנסת של החלבים. כתמורה לחדר זה על החכם להיות חזן גם בבית הכנסת של החלבים, בתפילות ערב, ולומר דברי תורה בין מנחה לערבית.

מן “החדר” נהנה גם משה’לה, הוא השמש (המי"ם קמוצה) של קבר שמעון הצדיק, שבידו היה מפתח המערה. משכונת בית ישראל יורד היה יום יום, וב“חדר” זה עשה חנייה, התבשם כאן מלימוד התורה של תינוקות בית רבן, והמשיך למערת הקבר. טרח בנקיונה של המערה וציפה לאלמנה או לעובר אורח שיבואו להדליק נר נשמה, לשאת תפילה ולבקש ממנו לומר “אל מלא רחמים”, תמורת שכר מועט.

רובו של יום היו הזאטוטים שב“חדר” קוראים יחד ובקול רם, ומתנועעים בקצב אחד. הם היו מתחרים זה בזה בהרמת קול. גם הקטנים יותר, בני שלוש וארבע, שלא ידעו עוד צורת אות, נסחפו בקצב הקריאה והנענועים, והניעו גם הם את גופם קדימה ואחורה, ומילטו מפיהם מלים שלא ידעו פשרם.

אחד-אחד נקראו אל החכם-המלמד, שהקדיש לכל אחד תשומת לב מיוחדת כחצי שעה ביום. בידי החכם היו מקל ורצועה. בעזרתה של “רצועה” זו רוסנו השובבים שבתלמידי ה“חדר”, ואילו “המקל” שימש כ“מצביע” בידי החכם, להורות בו על הפסוק, או על האות שיש לקרוא פעם ופעמיים, ואף גם שש ושבע פעמים עד שהפסוק “יוכנס לראש”. אם ידע הילד לקרוא את הפסוק כראוי, ללא טעויות, והחליק המקל בנועם, כמטייל בערוגת המלים. דרך המקל הבחין התלמיד אם ובאיזו מידה המלמד שבע-רצון מלימודו. לא היה צריך התלמיד להטריח עצמו ולהרים ראשו לעבר פניו של החכם. הוא “ראה” זאת במקל. כאשר התלמיד לא ידע את שיעורו, קרא וטעה, ראה כיצד המקל נעצר. המקל חזר והורה על שורה קודמת, ידע התלמיד שעליו ללכת בעקבות המקל ולחזור. מש“חזר” המקל פעמיים ושלוש לראש השורה – נראה המקל מתהפך בידיו של המלמד ועלתה הרצועה וחיכתה לתפקידה היא… עתה ידע הנער שהרצועה הותרה ומיד תבוא הגערה והסערה ולאחר מכן – יתרומם המקל, כמו מאליו, וייהפך מקל חובלים שינחת בעוז על ידיו ועל…

באנחת רווחה סיים התלמיד את שיעורו לפני המלמד. היו אלה רגעים קשים ונרגשים, רגעים של מבחן ולימוד. ברגעים אלה עמד המלמד על טיבו של כל אחד מתלמידיו. במחצית שעה זו היקנה החכם לתלמידו הרך ראשית חכמה של שילוב אותיות למלים, ומלים לפסוקים. לעת ערב, לפני תפילת “מנחה”, בה היה מסתיים יום לימודים ארוך ב“חדר” – היה המלמד מסביר את הפסוקים שנלמדו בו ביום. הכל יושבים ושומעים, המבין יותר והמבין פחות וגם מי שאינו מבין כלל. כולם חוייבו לישב שלובי זרועות, בלי ניע ובלי זיע.

משנה לשנה הנהיג החכם שיפורים ב“חדר”. התקין לוחות קרטון ועליהם כתב אותיות האל“ף-בי”ת. פעם – אותיות כמות שהן. בלוח אחר כתב אותיות מנוקדות בקמץ, בפתח, בצירה, בחולם, בחיריק, בשורוק ובקיבוץ. ב“לוחות” אלה לימד את תלמידיו את ראשית הקריאה בספר. בשנה אחרת הנהיג את הוראת הכתיבה. שלא ברצון נאלץ ללמד את הכתיבה “האשכנזית”, הנהוגה בכל מקום. פעמים היה אומר:

– מה לעשות, בעוונות, אין לומדים ואין מלמדים כתיבה ב“חצי קולמוס” או ברש"י. האשכנזים הפיצו את הכתיבה שלהם בכל מקום, וכבר אי אפשר לפרוש מהציבור בזה…

לבניו, יעקב ומאיר, העתיק החכם ספרי “תהילים”, מעוטרים בציורים של בעלי כנף הנזכרים בפרקי תהילים. נאות דשא, בריכות של מים ושאר ציורי טבע ונוף שפרקי תהילים מלאים מהם, ניתנו בצד כל פרק וכל פסוק. בשנה אחרת כתב על גבי קלף “מגילת אסתר” כשבראש כל טור ועמודה המלה: “המלך”.

עסקנים, מורים ופקידים, שהיו עושים דרכם מן העיר לאוניברסיטה העברית או לספרייה הלאומית שעל הר הצופים, היו נפנים ל“חדר” זה, שהיה על אם הדרך. ישבו והאזינו ללימודם של התלמידים בצוותא או לשיעור ה“פרטי” שניתן לכל ילד, בזה אחר זה. שמא זכרו ימי ילדותם ב“חדר” שבפולין או ברוסיה? פעמים בקשו לסייעו ולהשיאו עצה טובה. זה יעץ שידאג להגבהת מקום ישיבתם של התלמידים, ויחליף שרפרפים נמוכים בכסאות ובשולחנות גבוהים. מששמעו שדמי הלימוד ב“חדר” אינם עולים על חמישים פרוטה לחודש לכל ילד – החרישו וגנזו עצותיהם.

גם ילדים ערבים משכונה קרובה, שכונת שייך ג’ראח, הובאו ל“חדר” זה. משניסה החכם להסתייג בתמיהה, אמרו לו הערבים:

– אין דבר, יא חכם, אצלך ילמד הילד “דרך ארץ”. ב“כותאב” הזה ישב, במקום להסתובב ברחוב הזרוע סכנות, ובמקום לשבת בבית ולהטריד את האם, מוטב שישב כאן, ויהיה בן אדם. כשיגדל – ילך לבית ספר שלנו.

פעם נזדמן ל“חדר” זה אחד מנכבדי השיכים, חאג' אמין, שהיה אז בראשית פרסומו כמופתי של ירושלים. מעל למערת קבר שמעון הצדיק בנה לו בית נאה בסמוך ליריביו ממשפחת נאשאשיבי. מינקת יהודייה היתה לו, לחאג' אמין. בזכותה רחש כבוד ליהודי שמעון הצדיק. המתיק שיחה עם החכם גרשון ועם אחרים משכונה זו. יונתן היה מגלה עניין רב בשיחות אלה. לימים שאל יונתן את אביו לפשר תוכנן של השיחות. חכם גרשון היסס קמעא, ואחר כך סיפר:

– “סייאסה”, מילה זו ששמעת כמה וכמה פעמים מפיו של הערבי היא מילה ערבית ופירושה: “פוליטיקה”. המופתי ואני הסכמנו שה“סייאסה”, היינו הפוליטיקה, והפוליטיקאים הבוחשים בקדרותיה, הם הגורמים לניגודים שבין התושבים בארץ ובירושלים. הסכמנו גם שהאנגלים, מתוך חשבונות להם, ומתוך אינטרס שלהם, מגבירים את הניגודים בין הערבים לבין היהודים, במקום לקרבם זה לזה. האנגלים מבטיחים לנו ומבטיחים להם, וכל אחד בוטח בהבטחות שניתנו לו, מאחורי גבו של חברו, כך נפערת תהום של פירוד. למה ה“סייאסה” שלהם כך? אולי משום שהם חוששים שבלי פירוד כזה יקומו הערבים והיהודים ויגידו להם, לאנגלים: לכו לכם מכאן, אין אנו צריכים לכם כלל. חבל רק שהערבים מתנגדים לעליית יהודים לארץ. פשוט – אינם מבינים ואינם רוצים להבין מטרת עלייתם של יהודי הגלויות לארץ הזאת. מדבריו של המופתי אני למד שמנהיגינו היהודים, אינם טורחים די להסביר לערבים את משמעותה ואת נסיבותיה הדתיות וההיסטוריות של שיבתנו לארצנו. ואם מסבירים, עושים זאת בהתנשאות, מדברים אליהם “מלמטה למעלה”. מנהיגינו, כנראה, בוטחים יותר מדי על האמצעים שבידינו, על הכסף בו אנו רוכשים את קרקעותיהם של הערבים, על אהדה של העמים והמדינות הרוצות להיפטר מיהודיהם. על כל אלה אנו סומכים ומזלזלים, כנראה, בצורך להשפיע על שכנינו. מנהיגינו מוותרים על “טירחה” מיוחדת זו של “רכישת” ערבים-שכנים ומנהיגיהם למפעלנו ועבודתנו. חבל מאוד אם אמנם כך הדבר. לו בידי היה, הייתי היום הולך לבן-צבי ולד“ר טהון ואומר להם מה שהמופתי הזה טוען באוזני. המופתי וחבריו, חוששים שמטרתנו היא לדחוק את הערבים מכאן. ואנחנו מתמסרים לרכישת קרקעות ולהעלאת יהודים. ובוטחים בפעולות אלה בלי לנסות להפיג את חששותיהם של שכנינו. ועוד דבר, בני: הכל אנחנו עושים ברעש גדול. אנחנו מכריזים ומתפארים כי “כוחנו עמנו” להדוף התנגדות ערבית. מה שאני חושש – כאן הנמיך חכם גרשון את קולו – הוא שמשולש ה”סייאסות" הללו, של האנגלים הרוצים להחזיק בשלטון, של הערבים המפחדים לבל יידחקו מכאן ושל היהודים שבטחוננו בצדקתנו מעבירנו על דעתנו, לא תצמחנה תוצאות טובות. מי יודע מה ילד יום…

פעם באה לנחלת שמעון גברת בלוך, מעסקניות המחלקה הסוציאלית של הוועד הלאומי. אמרה לפתוח גן ילדים בשכונה. מששמעה שאין דעת חכם גרשון נוחה מתכנית זו באה לשמוע את נימוקי התנגדותו ולנסות לרכוש את הסכמתו.

לא לפרנסתי אני דואג – אמר לה – אם ילכו כמה ילדים מה“חדר” ל“גן” שלך, “ממקום אחר ישלח רחמיו”. לזה אינני דואג. אבל מוטב שתדברי עם ההורים. הם ישאלו אותך, מה ילמדו הילדים ב“גן” שלך? ילדים כאלה שעברו לבתי ספר, לא ידעו קרוא בספר. וכאן ב“חדר”, ילדים רכים יודעים קריאה. קוראים ב“סידור” ולומדים “בראשית”.

לעת אחרת באה לשכונה הגברת טהון ועמה גבירות אחרות. הן פתחו שיעורי ערב לנשים מבוגרות, עקרות בית שלא ידעו צורת אות. נזדמנו ל“חדר”, תמהו למראה זה של כשתי עשרות ילדים, וכעשר ילדות, יושבים בפני המלמד. פעורות פה עמדו ומבטן נעוץ בחכם שהיה מספר מפרשת השבוע. ראו ילדים רכים, בני שבע ושש, ואף קטנים מהם, מרותקים לתיאוריו של החכם, שהמחיש בתנועות ידים וראש כל קטע בסיפורו. הגבירות שמעו את השיעור ויצאו מליאות התפעלות. בכל שבוע היה המלמד מספר לתלמידיו פרשה אחרת. פעם סיפר על אליעזר עבד אברהם, המחפש כלה לבן אברהם אבינו. “הנה מגיע אליעזר “אל המעיין” וכדי למנוע פגיעת עין רעה של לבן הארמי העלה עשרה גמלים, והעמידם זה על גבי זה, ואליעזר עצמו טיפס ועלה, וישב על גבי הגמל העליון, למעלה, למעלה…”

בשבוע אחר סיפר:

"לגיונות לגיונות של מלאכים, הופכים עצמם לגיבורים לוחמים מאנשיו של יעקב, באים אל עשיו ואנשיו, ערב פגישתו ביעקב אחיו, ומזהירים אותם לבל ירעו ליעקב מצביאם ומפקדם. ולמחרת, בבוא עשיו אל יעקב אחיו, תמה עשיו על צניעותו וענוותנותו של יעקב ושואלו:

– “מי לך כל המחנה הזה אשר פגשתי”.

האריך החכם בתיאור הכנותיו של יעקב לשלוש האפשרויות, במיפגש הקרוב עם אחיו עשיו; לדורון, לתפילה ולמלחמה. וכאן מוסיף החכם, ספק לעצמו ספק לקהל שומעיו הקטנים, שאלה הן שלוש האפשרויות העומדות בפני כל אדם ובפני כל עם בעת צרה…

גם בדרשותיו בבית הכנסת המחיש חכם גרשון כל סיפור וכל אגדה בתנועות ידים. כל פסוק שבפרשת השבוע פירש על דרך ה“פשט” ועל דרך ה“דרש”. בפרשת השבוע ובאימרות חז“ל מצא סימוכין למאורעות שבעולם ובארץ בימים ההם. דומה שלימינו ולזמננו ממש נכתבו הפסוקים ונאמרו דבריהם של חכמינו הקדמונים, זכותם תגן עלינו. משלים ואמרות שנונות דלה החכם מספרי מעשיות שהיו מצויים בידו לרוב. מעשה שוזר ורוקם היה מקשר ומצרף משל למשל ואגדה לאגדה. נוטל מעשה מ”עושה פלא" ומכניס תיאור משל “נפלאים מעשיך”. פותח ב“ספר הישר” ועובר ל“חסדי אבות”. הלכות חיים בדרך הדינים היומיומיים היה מורה על פי “בן איש חי” להרב יוסף חיים מבבל. שומעיו נשתעבדו כליל לדבריו ולתנועותיו של החכם. עד שסיים את סיפורו, דומה היה בעיניהם כי רק תמול-שלשום אירעו הדברים וכי כאן, בסמוך להם, אירעו.

חזר חכם גרשון לביתו. לא הספיק לשבת שעה קצרה ואלמנה, אם שאחוד קראו לה, הביאה את בנה הסרבן אל החכם. מצאה אותו שקוע בכתיבת “מגילת אסתר”.

– “יא חכם, שאחוד בני מכה את אחיו ועושה לכולנו צרות.”

– “ומה את רוצה שאעשה בו?”

– “תרביץ בו, תעשה בו מה שאתה רוצה, הן תלמידך הוא. אינני מקפידה. תחנך אותו, תעשה ממנו בן אדם.”

לקח החכם את שאחוד. ידע כי לא חלפו עוד שנתיים מאז נתייתם הנער מאביו. קירב אותו בדברים. תיאר באוזניו מסירותה של אמו, עמלה הקשה, סבלותיה וצרותיה. לדבריו צירף גם איומים וחזר לפיוסים ולהבטחות טובות ומושכות את הלב.

חזרו האם ובנה לביתם. למחרת, באה האם ונשקה על ידיו של החכם.

– “ממך הוא שומע, ממני לא. ייטיב ה' לך ולבניך, כשם שהטבת עמי”.

אבות לבנים, פועלים ונושאי סבל, פשוטי-עם, שלבם לב זהב ונפשם כמהה לידבק בלשון עם ובתורתו, באו לביתו של חכם גרשון בלילות חורף ארוכים, אותם לימד קרוא ב“סידור” וב“חומש”. ירחים רצופים ישבו ולמדו, מאל“ף בי”ת עד צירוף אותיות ועד קריאה שוטפת. הם ראו בחכם גרשון מציל ומושיע, מוציאם מאפילה לאורה, מחשכת הבערות לאורה של תורה.

בין שומעי לקחו ומוקיריו של חכם גרשון היו שמואל וברוך. שני אחים שבאו מקווקאז, ולא ידעו צורתה של אות עברית. בנועם דבריו נטע בהם רצון להתחיל ללמוד. להם ולשכמותם היה לו סיפור מן המוכן. את עקיבא בן יוסף, המתבונן בסלע מוצק שנטפי מים שחקוהו, הביא להם לדוגמא. כיצד עקיבא, בן ארבעים, אחז בצד אחד של הלוח ובנו בצד אחר, וכך למדו שניהם, האב והבן, תורה. כך גדל והיה עקיבא האב לרבי עקיבא, הוא מורם ורבם של ישראל.

בין הלומדים בחברתו של חכם גרשון היה גם דוד מאוחד. בחור מבוגר שנשאר בלא אשה, צנוע ונחבא אל הכלים. חדרו היה בדירה שכורה. שם ייחדו לו פינה זעירה של חדר גדול שוילון בלתי שקוף משמש מחיצה. בפינה צרה זו עמדה מיטתו הנמוכה שקפיציה החלודים חרקו תחתיו. את בגדיו שמר במזוודה שמתחת למיטה, ועל מסעד הכסא היחיד. “ארונו” היה ארגז הפוך, ששימש גם “שולחן”.

ממעט בדברים היה. לא התאונן ולא התלונן. הדבר היחיד שידעו עליו היה שהוא מתפרנס בדוחק מחלוקת עתוני “דבר” ו“הצופה”.

פעמים ראוהו במסיבות “סעודה שלישית” בישיבה של הרב קוק, ראש הרבנים, במרכז ירושלים. בפינת האולם עמד דוד, ליד אחד מעמודי הבית. ראשו שעון על העמוד ועיניו עצומות למחצה, כמשוטט בעולמות רחוקים. האזין לשירת תלמידי הישיבה, רבת הכיסופים לקדושת השבת, ושפתיו מלמלו מלות הזמר. היו שסיפרו כי משתתף קבוע הוא בחוג נסתר של לומדי “קבלה”, שגם חכם גרשון נמנה עמהם, בשכונת בית ישראל. בעלת הדירה ידעה לספר בתמהון ובהתפעלות על מאכלו הצמחוני, ועל הנגינה בכנורו. בזמן הקצר שבין תפלת “מעריב” לשעת השינה יש והיה מנגן, ובנגינתו זו יצק את כיסופי נפשו, בקשותיו, תודתו ותחינתו בפני בורא-כל.

פעם, בדרכו לחלוקת עתונים, מסמר נתקע ברגלו. משהועלה על שולחן הניתוחים והרופאים עודדוהו שאין זה ניתוח מסוכן כלל, השיב להם בחיוך:

– לא אדונים אנו לגורלנו ואיש אינו יודע אל נכון מה מצפה לו. אילו היה האדם זוכר זאת תמיד לא היה מגיע לידי גאווה…

ממיטת חוליו זו לא קם. גלמוד וערירי הלך. לא יותר משני מניינים צעדו אחר מיטתו. חפציו המועטים חולקו בין עניי השכונה.

 

פרק שלישי: ראשיתה של נחלת שמעון    🔗

מפיהם של זקנים היו הילדים שומעים קורותיה של שכונת נחלת שמעון הצדיק ושל שכונת שמעון הצדיק הסמוכה לה. ותיקים שבתושבים היו יושבים לעת ערב בפתח אחד מארבעה בתי הכנסת שבשכונה ומספרים זכרונות ילדותם. מהם הפליגו לימים רחוקים יותר וסיפרו מאשר שמעו מפי אבותיהם-זקניהם, והוסיפו נופך משלהם, לייפות ולהאדיר כל סיפור וכל מעשה. דברים שעברו מאבות לבנים ומבנים לנכדים, מקצתם נדפסו בקבצים ובמאספים, ומקצתם נשארו דברים “שבעל-פה”.

דבריהם וזכרונותיהם מחזירים אותנו לשנת תר“ל, היא שנת 1870 למספרם, כעשר שנים לאחר שבכספי השר משה מונטיפיורי נבנתה שכונה ראשונה מחוץ לחומת ירושלים העתיקה, היא שכונת “ימין משה”, או כפי שנקראה בימים ההם “משכנות שאננים”, להדגיש שלוות סביבתה ולעודד רוחם של ראשוני התושבים שהעזו ויצאו את העיר שבין החומות וגרו במרחב כה פתוח… למן אותה שנה – תר”ל – ואילך סובבו רבנים ועסקנים במדינות רחוקות, יגעו וטרחו לקבץ אמצעים לייסודן של שכונות חדשות בירושלים, להרחבת תחומי העיר ולביסוסם הכלכלי של התושבים. הם הכירו וידעו כי קדושה מיוחדת לירושלים וסביבותיה. כשש שנים לאחר מכן, בשנת תרל“ו (1876) נוסדה בירושלים חברה בשם “עבודת האדמה וגאולת הארץ”. קומץ המייסדים של חברה זו יצאו והניחו יסוד למושבה, שהפכה “אם המושבות”, ואחרי כן היתה לעיר ואם בישראל, הלא היא פתח-תקוה. היה זה בשנת תרל”ח (1878) בה יצאו בני ירושלים את עירם לאדמות א-מלאבס. שנה אחת לאחר מכן, בשנת תרל"ט (1879), הגיעה לירושלים שיירה של גמלים וחמורים, על גבם נישא יבול ראשון משדות פתח-תקוה. המשאות פורקו בשערי ירושלים. חולקו מעשרות כדין והדבר עורר גלי שמחה, כי התחילו קוצרים ברינה את אשר זרעו בדמעה.

על שום מה הירבו תושבי נחלת שמעון לספר על פתח-תקווה?

על שום שמושבה ראשונה זו ביהודה, היוותה פתח-תקוה וסיוע ממשי לבניינה של ירושלים. ומעשה שהיה כך היה:

שנות תרל“ח-תרמ”ג (1883–1878) שנים ברוכות היו ליישוב הארץ. חבורות עולים מבני הביל"ויים ואחרים עלו לארץ. מושבות חדשות נוספו. שכונות חדשות נבנו בערים ותיקות. דווקא בשנים אלה גזר השלטון הטורקי איסור גמור על היהודים לרכוש קרקע בירושלים ולהתיישב בה. כי האמן האמינו הגויים, שביום בו תהיה ירושלים בידי יהודים – תעבור הארץ כולה להיות קניינם ונחלתם, ובסופו של דבר יוקם בארץ-ישראל שלטון של יהודים. במזרחו של ואדי ג’וז, בצפון-מערב לירושלים, נמצא כרם עצי זית ובקצהו מערה חצובה בסלע, היא מערת הקבר של התנא שמעון הצדיק. המערה ותיאורה נזכרים בספרי מסעותיהם בירושלים של נוסעים שבאו לעיר זו לפני כמה מאות שנים. בסמוך למערת הקבר נמצאו מספר מערות המיוחסות לסנהדרין. לילדי השכונה נאמר כי הקברים שבסמוך לקבר שמעון הצדיק, קבריהם של “סנהדרי קטנה” הם, ואילו הקברים שבקצהו של רחוב שמואל הנביא, אשר ממנו דרך ישירה להר המצפה, מקום שם מגדל המסגד הניצב במקום בו קבר שמואל הנביא – מצויות מערות הקברים של “סנהדרי גדולה”, מערה בתוך מערה. בסביבתן הוקמה השכונה “סנהדריה”.

נפשם של עסקני ירושלים ורבניה חשקה בכרם הזיתים ובמערת הקבר של שמעון הצדיק. התחילו אוספים כספים לרכישת המערה וחלקת השדה מידי הערבים. אמרו כי האיסור שהשלטון הטיל על כל תוספת תושבים יהודים בירושלים, וכן האיסור על מכירת קרקעות ליהודים בירושלים ובסביבותיה, הם שעמדו לשטן לבני העיר ופרנסיה. מה עשו היהודים? שילמו לערבים ממון רב דמי “לא יחרץ”. על כן במשרדי רישום הקרקעות (טאבו) לא שאלו הרבה ואת הקרקע הזאת של מגרש שמעון הצדיק והמערה שבה, רשמו כחלק מהכפר “אל יהודייה” שליד פתח-תקווה…

היו זקנים בנחלת שמעון שסיפרו סיפור אחר: מגרש שמעון הצדיק נקרא “אל יהודייה” על שמה של אשה יהודייה שנתאלמנה מבעלה שהיה חסיד ועניו. צדקת זו, בשמעה על מערתו של “צדיק שמעון” עמדה ונתנה את כל רכושה לערביי המקום, וחלקת השדה והמערה עברו לרשות היהודים.

ועוד סיפרו: סדרי השלטון היו אז כאלה שאיפשרו לגוי אחד להחזיק בקרקע זו שלא כדין. היה זה, לפי המשוער, בשנת תרל“ז (1877). אותו גוי טען לבעלות על הקרקע ללא כל הוכחות ותבע סכום כסף גדול דמי “וויתור” על “זכויותיו” על הקרקע והמערה. שנים אחדות טרחו עסקני ירושלים באיסוף כספים, כשבעה עשר אלף פראנקים דאז, לתשלום דמי ה”וויתור".

מי מצא לנכון למתוח בימים ההם ביקורת חריפה על רכישת הקרקע הזאת? – י"ד פרומקין, מבוני ירושלים ועסקניה המובהקים. וכה היו דבריו, במאמרו בעתונו “החבצלת” (תרל"ה, 1875):

“רעב ויוקר נורא ידכא לארץ נפשות תושבי עירנו, מהומת הקורס תאכל יתר פליטת החלוקה ונדבות המנדבים – – – ואנחנו בני תמותה האם נוכל להתאפק? העת להוציא כסף רב על בנייני תפילה חדשים, לקנות שדות וכרמים גנות ופרדסים וחלקות שדה אשר לדברי ההגדה אחד הקדמונים קבור בם? הטוב עשו ממוני כוללות עירנו בקנותם את חלקת השדה קבורת שמעון הצדיק אשר מחוץ לעיר, כשמונה מאות לירה מכסף הצדקה אשר נמצא אתם, ואשר לוו על שטרות כולל, וישלחו ציר לאמריקה לאסוף נדבות לעזר הדבר, ויתנו לו חמישים לירה על הוצאות דרכו, ועד היום הזה ישלמו מכסף הנדבות החדשות נשך הכסף אשר לוו, וכסף שבועי לאשת הציר הזה היושב באמריקה, אוכל ואינו עושה שם מאומה? – – – לא! לא עת לחשות בעת הנוראה הזאת…”

וזקני השכונה הוסיפו לספר: הכסף נאסף על ידי הוועדים של ה“כוללים”. האשכנאזי והספרדי, במשותף, בכסף זה נרכש סופית שטח של כשלושים אלף מטרים מרובעים, עליו עומדים כשמונים עצי זית, ובו מערות עתיקות, ובכללם – מערת הקבר של שמעון הצדיק, חצובים בסלע. מאז קם המקום והיה אחוזת עולם ליהודי ירושלים.

על שטר המיקנה חתמו הרב אברהם בן יעקב אשכנאזי, יליד טורקיה, בתרכ“ד, (1865). אחרי פטירתו של הראשון לציון הרב דוד חזן, נבחר הוא ראש הרבנים בירושלים. הוא חתם כנציגם של היהודים הספרדים, והרב מאיר אוירבאך, חתם על שטר המיקנה כנציגם של היהודים האשכנזים. שמו של הרב אברהם אשכנאזי, שספרדי היה, נתפרסם בהציעו בשעתו תקנה משנת תק”ט (כמאה ועשרים שנה לפני ימיו), לפיה נאסר על רווקים, שעברו את גיל כ"א, והם שרויים בלא אשה, לגור בירושלים…

עסקני הכוללים המשיכו לחפש מקורות לכיסוי הגרעון הכספי שנוצר עם רכישת השטח והמערה של שמעון הצדיק. באה שנת תרמ“ב (1882), היא שנת עלייתם של יהודי תימן, שראו כי עלייתם נרמזת בפסוק “אמרתי אעלה ב’ת’מ’ר” שב”שיר השירים“. היא גם שנת עלייתם של הבילו”יים לאחר “הסופות בנגב” (פרעות בדרומה של רוסיה). אותה שנה יצא מירושלים שד“ר מיוחד, חיים יהודה פראג' שמו, יליד בגדאד בשנת תר”ו (1846) ונפטר שם בתרנ“ו (1896) למד תורה ומדעים, הכין תכנית המשכן וכל כליו, בהתאם לתורה ומסורת. בשנה ההיא, תרמ”ב (1882) רצו ממוני כל הכוללים להקים בית כנסת במערת הקבר של שמעון הצדיק. הם שמו עיניהם בחיים יהודה פראג' מחמת היותו קרוב למשפחת ששון העשירה שישבה בעיר כלכותא שבארץ הודו.

ואיגרת נתנו בידו לראש אותה משפחת ששון בכלכותא, וכה היה כתוב באיגרת זו:

“ב”ה, שרי ישראל, העמודים והמכונות אשר בית ישראל נכון עליהם, שמם נודע בשערים גומלי חסדים מזהב נחמדים ה“ה מעלת הגבירים הנגידים רצ”ו המשפחה הרוממה בית השר הגדול סי' עבדאללה דוד ששון הי“ו, אשר אור כבודם זורח בעי”ת כלכותא יע“א, אתה ה' תשמרם לעד כיר”א, שרי הפרתמים, אליכם אישים שבחי שלמים ותפלתנו קבע מול אל עליון, השוכן בציון והבוחר בירושלים למען חייהם והצלתם תרב גדולתם, ירום ונשא וגבה כוכב מערכתם מעלה מעלה.

באנו במכתבנו זה להודיע למעלתם כי ה' עזרנו והגיענו עד כה לקנות מיד הגויים אלי הארץ, המערה האדירה והנוראה אשר קבור בתוכה האשל הגדול משרת עליון, מ' שנה שימש במקדש כוהן גדול הוא אדוננו שמעון הצדיק זיע“א, ובתוך המערה מקווה מים טהורים אשר בא היה טובל. הנה המקום הקדוש הזה היו מחזיקים בו הגויים, ולפני המערה שדה גדולה ורחבת ידים, ובתוכה מאה אילנות של זיתים, עד כה היו לנו צער גדול כי פתח המערה עשוי שער ברזל וסגור כל ימות השנה, ובזמנים ידועים שאנו הולכים להשתטח על קבר הצדיק היו מוכרחים לבוא בעלי הקרקע בפתח המערה לעמוד שם. ומקבלים מכל איש ואשה קטן או גדול דבר מה להניחו להיכנס. ועתה גדול כוחו של שמעון הצדיק כי ראה בעניינו ושפלותנו וצערנו שאנו סובלים כדי להיכנס למערתו, ונפלה מחלוקת ביניהם והסכימו למסור לנו השדה והמערה, ובסייעתא דשמייא נקנית השדה והמערה לאחוזת עולם לעם ישראל, בני כוללנו וכולל האשכנזים יב”ץ קנינו המקנה בסך עשרת אלפים רופיאס. ועתה רצוננו לבנות בחלק השדה בית כנסת מפואר, וסמוך לו בתים שידורו ת“ח ובעלי בתים נצרכים וכו', וע”ז שלחנו למעלת ידידינו הח' הש' והכולל מגזע היחס והמעלה כמה“ר פראג' חיים שלמה יחזקאל יהודה יצ”ו, שנדבה רוחו לצאת בדבר הגדול ונתרצה בשכר מועט וכו'."

על האגרת חתומים: רפאל מאיר פאניז’יל הי“ו חכם באשי וראש”ל, משה בן ויניסטי (פקיד בעיה“ק ירושלים ת”ו), חיים נסים ברוך ס“ט, הצעיר יוסף רפאל עוזיאל, יעקב שאול אלישר יש”א ברכה, שמואל ב. יוסף, אליהו נבון ס“ט, הצעיר יוסף יהושע קארץ ס”ט.

שנים אחדות לאחר מכן, בשנת תרמ“ז (1887), יצא הרב משה שלמה סוזין, נכדו של הראשון-לציון הרב שלמה משה סוזין, פעמים אחדות בשליחות “הכולל” הספרדי לחוץ-לארץ, לאיסוף כספים לקרן לבניין שכונה על שם שמעון הצדיק. הוא הגיע לגברלטאר, קזה-בלאנקה ולערים אחרות של מארוקו שבצפון אפריקה. בחבורת “זכרון לחובבים ראשונים”, חוברת י”ד, שהוציא בשעתו גראייבסקי, מזקני ירושלים ומנציחי בניה-בוניה, נכתב כי “הכסף לבניין הבתים הראשונים בשכונה זו נאסף על-ידי הרב המופלא משה שלמה סוזין, שהתנדב לאסוף נדבות מיוחדות למטרה הזאת, בלי כל תשלום, וה' עזרו ויקבץ כעשרת אלפים פראנקים, אשר בבואו ירושלימה מסרם לידי הגביר הבאנקיר חיים אהרן וואלירו”.

בכסף זה הוחל בבניין בתים ראשונים בשכונה שנקראה “נחלת שמעון”. שכונה זו נועדה למשפחות עניים ששמם יצא בגורל, בלא תשלום. על הדיירים הוטל להתחלף כל שלוש שנים. היתה זו שנת תרנ"א (1891), שנה בה שמו השלטונות הטורקיים הסגר על חופי ארץ-ישראל וסוריה, לבל יעלו יהודים לארץ-ישראל. יהודים רבים, שהיו בדרכם לארץ-ישראל, שבו על עקבם, או התגלגלו באלכסנדריה של מצרים. בשנה זו היה מפעל הנחת מסילת ברזל מירושלים ליפו בעיצומו. פועלי הזיכיון המיוחד של יוסף ביי נבון, הקימו אותה שנה גשר של עץ על פני הירדן ליד יריחו. גשר זה חיבר ואיחד את שני עברי הירדן בנתיב יבשה. בשנה זו, הוקמה עוד שכונה קטנה, שכללה שורה אחת של בתים. הבתים נבנו במורדותיו של ההר, אשר בתחתיתו מצויה מערת הקבר של שמעון הצדיק. כעשרים משפחות נכנסו לגור בבתים אלה שנקראו “בתי שמעון הצדיק”. ביום כניסתם לבתים החדשים, הלכו הדיירים בצוותא למערת הקבר של הצדיק, הדליקו פתילות שמן, קראו תפילה מיוחדת שחוברה לכבוד התנא האלקי שמעון הצדיק. דברי התפילה המיוחדת נחקקו אז על לוח, שהודבק בקיר המזרחי של המערה. עזרה ליישובם של ראשוני הדיירים בשכונה החדשה ניתנה גם על ידי יוסף ביי נבון, בסיועו של שותפו למסחר, בנקאי גרמני בשם פרויטיגר, והרב אליהו משה פאניז’יל שגם הוא היה שליח בחוץ-לארץ ואסף כספים להקמת הכנסת אורחים לעניים בשכונה זו.

מפעל בניית השכונה נמשך בהשתדלותם של הרי"ד פרומקין ושל ר' אברהם משה לונץ: סייע בידם גם יצחק בן אברהם הלוי, פקיד בבאנק אנגלו-פלשתינה ונשיא ועד הצירים בירושלים. הם השיגו כספים גם מנתן שטראוס, שגילה עניין רב בירושלים היהודית והרחבת יישובה.

בין הנאמנים שבידם הופקדה שכונת שמעון הצדיק, היה יוסף שאול ב“ר חיים אלישר. בשנת תרס”ט (1909) נבחר חבר מועצת עיריית ירושלים, הוא היה גם חבר ההנהלה של קופת יתומים ערביים, חבר אסיפת הנבחרים הראשונה ליהודי ארץ-ישראל וחבר ועד העיר ליהודי ירושלים. הוא דאג להשכרת בתי השכונה לעניים, לסידור חוזים עם הדיירים לתשלומי שכירות נמוכים.

שמחה רבה שמחו יהודי ירושלים כאשר נודע שה“ציונים” רוצים לעזור לסידור המקום הקדוש של מערת קבר שמעון הצדיק. “ועד הצירים” הקציב סכום כסף הדרוש להקפת המערה והחצר בגדר אבנים. בכסף זה סודרו גם מדרגות אבן שהובילו אל המערה. על המשקוף שבשער החצר נחקקו המלים:

“תיקון המערה ובניין הגדר נעשו בפקודת ועד הצירים לארץ-ישראל – תרע”ח".

במגרש שבין שכונת נחלת שמעון הצדיק לבין שכונת “בית ישראל” היתה בריכה של מים. ילדי ירושלים, ואף גם מבוגרים יהודים ולא יהודים, היו באים לבריכה זו ומשיטים בה ספינות של עץ ושל נייר להנאתם ולהנאת ילדיהם. ילדי השכונה רחצו בה את רגליהם. חכמי ירושלים וחוקרי קדמוניותיה סיפרו שהבריכה היתה שריד מבריכה שנבנתה בימי חזקיה מלך יהודה, שאדיר היה חפצו להבטיח מים לחלק הצפוני של ירושלים, לימי מלחמה ומצור. אחרים כתבו שבבריכה זו ובסביבתה, מתחיל נחל קדרון או “שדמות קדרון”, הנזכר בספר “מלכים” ב‘, פרק כ"ג, פסוקים ד’ – ו':

"ויוצא את האשירה מבית ה' מחוץ לירושלים אל נחל קדרון

וישרוף אותה בנחל קדרון וידק לעפר את עפרה על קבר

בני העם, וישרפם מחוץ לירושלים בשדמות קדרון".

חוקרים אלה סבורים כי כאן, במקום בו היתה הבריכה הנודעת של שמעון הצדיק, הוא המקום שנקרא בתנ"ך “שדמות קדרון”, והוא סמוך למקום בו היה “שפך הדשן” של בית המקדש.

ברבות הימים הפכה בריכה זו ביצה ממארת, קן של יתושים ומקור מחלות לתושבי השכונה. בשנת תרצ“ט (1939) ישב על כסא ראש העיר בירושלים דניאל אוסטר, בתוקף מינוי ארעי שניתן לו ע”י שלטונות המנדאט. אוסטר נענה לפנייתם של תושבי שמעון הצדיק, ושלח פועלים לסתום את הבריכה ולמלאה עפר. עבודת מילוי הבריכה וסתימתה נמשכה כשני חודשים. זקנים שבשכונה ראו, נאנחו ואמרו:

– כך נסתם שריד עתיק מתקופת התנ"ך…

תושביה של ירושלים קינאו בתושבים של העיר צפת על התכנסותם של המוני יהודים, מקרוב ומרחוק, בל“ג בעומר, לחוג חג ה”הדלקה" ולהשתטח על קברו של רבי שמעון בר יוחאי, הקבור במירון הסמוכה לצפת. עמדו תושבי ירושלים וקבעו את ל“ג בעומר יום “זייארה”, יום בו מבקרים ומשתטחים על קבר שמעון הצדיק. הגם שאת “חג שמעון הצדיק” בל”ג בעומר, לעומת החג בצפת, תיארו “כאזוב הקיר מול ארז הלבנון”, גדל מספר הבאים לקבר שמעון הצדיק משנה לשנה. יום ביקור מסורתי בקבר שמעון הצדיק היה גם בכ“ח תשרי, שלפי המסורה היה יום פטירה של התנא הגדול, וגם באסרו-חג של שלושת הרגלים: פסח, שבועות וסוכות. השכנים הערבים לא ידעו מה טיבו של חג זה של”ג בעומר שמו. על כן כינו אותו סתם בשם “עיד אל יאהוד”. בראותם יהודים נוהרים לשם ומביאים שמן למאור או נרות להדליק על קבר הצדיק, הביאו גם הם שמן ונרות. יום תמים בילו שם בתפילה, בסעודה ובשעשועים. בצל עצי הזית ישבו והיה יום תמים כשעה קצרה. הורים הביאו גם ילדים בני שתיים ושלוש שנים, לתספורת ראשונה, היא ה“חלאקה”, באותו מקום, רמז למצוות “ראשית הגז”, מן המצוות התלויות בארץ. הבאים היו מצטיידים בספר תפילה או ספר “תהלים” קטון, בפרימוס גדול ובמחבת לטיגון ביצים, בצלים וחצילים, ובאו עמוסי שמיכות ומחצלות, בקבוקי יין ושיכר, שהרי אין שמחה אלא ביין כנאמר: “ויין ישמח לבב אנוש”, וגם תוף הביאו עמהם להגדיל את השמחה.

עם בואם לכרם הזיתים שבמגרש שמעון הצדיק, ירדו במדרגות אבן צרות למערת הקבר. בחצר הקטנה, שצורת ריבוע לה, ישבו כמניין אנשים וקראו “תהלים”. הם גזרו על עצמם “תענית דיבור” למשך כל היום כולו. ירדו שתיים שלוש מדרגות נוספות ועמדו במערה פנימה, מקום שם מצבת הקבר של הצדיק. צללי אורות ריקדו על הכתלים. ריח חריף של דונג מילא את החלל. אנשים נצמדו אל קיר המצבה ושפתותיהם מלמלו תפילה. קול בכיין של הנשים התמזג בקול תפילתם של הגברים. העבירו יד מן הקיר אל הפה. כל זרת שבקיר כיסו בנשיקת אהבתם וערגתם, תוך ברכות ואיחולים לעצמם ולבני משפחותיהם שאלוקים יחון אותם בבריאות, בעושר ובאושר. ליד הקיר שממול מצויים שני קברים נוספים, שאמרו עליהם כי הם הקברים של תלמידי שמעון הצדיק, אנטיגנוס איש סוכו ויוסי בן יועזר. גם קברים אלה כוסו בנשיקות.

משנזדככה נפשם בתפילה ולבם שמח וטוב יצאו אל כרם הזיתים. איש לאחיו בירכו: “תקובל תפילותכם ברצון”, והלכו למשפחותיהם לבלות במאכל ובמשתה. ריח חריף של שום ובצל גירה את תיאבונם. קציצות של חצילים וביצים מלאו את הצלחות ורמזו לגברים לגשת אל האוכל. הבת הבכירה שפתה סיר על הכירה והכינה קאפה למסובים שם. בעוד המסובים לועסים בתיאבון רב מן הקציצות וגומעים מכוסיות העראק והקוניאק, קם יששכר, בנו בכורו של הזקן ממחנה יהודה. בקומו, צהלו פניהם של המסובים. ידעו שהנאה רבה מזומנת להם עתה. חגר יששכר חגורה מתחת לבטנו וכרקדנית מצרית התחיל מנענע, תחילה אט אט ואחרי כן בקצב מסחרר, מחצית גופו, פעם העליונה ופעם התחתונה, וכל היושבים שם מזרזים ומאמצים אותו בלהטוטי מחולו. הנשים הפריחו יליולים מפיהן והילדים ניסו לשווא לחקותן. כולם מחו כפיהם בקצב ונתנו קולם בקריאות:

– יה, יה, יה, יה, כולו האדה משאן צדיק (כל זה לכבוד הצדיק).

ילדים נטלו מהוריהם פרוטה או שתיים ורצו לערבי המוכר “חאמלה מלאנה” (אפונה מליאה). ילדים אחרים מיהרו אל הערבי מוכר המשקה. זה הסתובב כשמיכל בטנוני נישא על גבו, וקנה ארוך יוצא ממנו ומתפתל עד לבטנו. למותניו אבנט ובו נתונים כוסות. בידו האחת מקיש מוכר המשקאות בטסי נחושת זו בזו כבמצילתיים, ובמלוא גרונו קורא הוא “תמר הינדי”, “תמר הינדי”.

ברוב שמחה תקע הילד את שני המלינים לידי הערבי, כשחבריו מלווים אותו במבטי קינאה. זרק המוכר את המטבעות לתוך קופת הנחושת התלויה בחגורתו, כאילו אין המטבעות חשובות כל כך, ובתנועת יד זריזה שלף כוס מאבנטו, קירבה אל זרבובית הקנה, כופף את ראשו ואת מיכל המשקה, ומשהתחילו המים השחורים-חומים של ה“תמר” נוזלים-זורמים לתוך הכוס, הרחיק את הכוס והורידה כלפי מטה וחזר והעלה אותה, הכל תוך שתיים-שלוש שניות, והכוס מלאה. הושיט אותה לילד שהתחיל לוגם בששון. נענה להפצרות חבריו וזיכה כל אחד מהם בלגימה אחת, ותבע שיותירו לו לגימה אחרונה, שיהיה הוא המתחיל והוא המסיים…

ילדים אחרים העדיפו לקנות “שאער אל בנאת” (שער הבנות), סוכר אדמדם, הנעשה לעיני הקונים, מפתותי סוכר צבעוניים, והוא קליל ורך כנוצה ומראהו כשערה הארוך של ילדה, כל קווצת “שער” כזו עלתה מיל אחד.

לעת ערב התחילו קבוצות קבוצות עוזבות את המגרש. הרועה הערבי משכונת שייך ג’ראח הסמוכה, חזר מן המרעה וטיפס עם עיזיו במעלה ההר שמעל לקבר הצדיק. אלייעוני, נער השכונה שבינתו נסתתרה, טיפס ורץ אחר העיזים ומשך בזנבותיהם עד שזכה בנחת זרועו של עאווני הרועה. על מישטח הסלעים שליד הכביש הקימה המשטרה תחנה ארעית בה רוכזו ילדים שאיבדו את הוריהם. עם רדת הלילה חזר כרם הזיתים לדממתו, ושמש מערת הקבר נעל את הדלת, הניח את מפתח הברזל באבנטו הרחב כינס גם את שולי קפטנו לתוך אבנטו, ועלה לשכונת “בית ישראל”.

 

פרק רביעי: תושבים בנחלת שמעון    🔗

מי היה זה שהכל ידעוהו כ“תקיף שבשכונה”? אברהם גורז’י, או אברהם הקבלן. בקי גדול היה בהוויות העולם, מה גם בשכונה שמרבית תושביה היו אנשי עמל פשוטים, שקועים בדאגות פרנסה או “מתקני עולם” בתפילות ובתעניות. שלא כשאר בני השכונה היה אברהם גורז’י טורח ומשיג עתונים. קורא בהם, בייחוד כותרות הידיעות וכן ידיעות שנדפסו באותיות שמנות. כי אמר: אם בעל העתון טרח והדפיס “משפט” זה באותיות כה בולטות, סימן שגם הוא מחשיב את זה דווקא… בקריאה בלבד לא הסתפק, את הקריאה ליווה בתגובות בו במקום. פעם פרץ בצחוק רם, ופעם קפץ את פיו ואגרופו ברוגזה, או העלה חיוך וחיפש “קרבן”. פנה אל מי שפגש ראשון בקרבתו והשמיע באוזניו את סברותיו והשערותיו, הערותיו ותגובותיו:

– “האנגלים עשו עסק מצויין שקיבלו מנדט על הארץ הזאת. אם לא כדי להרוויח, לא היו אפילו מסתכלים עלינו ועל הערבים. כדאי להם, אני אומר לך, כדאי להם לשלוח לכאן חיילים ושוטרים ולשלוט. כן, חביבי, האנגלים יעשו כאן לא מה שטוב לערבים או לנו, הם יעשו רק מה שטוב להם…”

הלה, פועל פשוט שלא החזיק עתון בידיו מימיו, נד בראשו כמי שמסכים עמו, אם כי לא ירד לסוף דבריו ולא הבין אל נכון אל מה ירמזון מליו. התושבים הביטו עליו “מלמטה למעלה”.

תקיפותו של אברהם גורז’י בלטה בייחוד בשעת מחלוקת, ותהא זאת מחלוקת על דברים של מה בכך. והיו מקבלים את דעתו, גם בלי שתבע בפיו “קבלו דעתי”.

שומר מסורת היה, אך הירשה לעצמו לחלוק גם על פירושי חז“ל ודבריהם, אם אלה לא תאמו ולא השתלבו ברצונו ובמאווייו. רצה להכניס לבית הכנסת של הגורז’ים מנהגים ששמע או ראה בבתי כנסת של אשכנזים. בכלל חיפש דרכים נוחות לקיום מצוות. בוקר בוקר היה משדל את החכם החזן שידלג על אמירת “קרבנות”, שכן “בזמן הזה, מי מעלה על דעתו קרבנות, גם כאשר ייבנה בית המקדש?” ייעץ וביקש לקצר ב”זמירות" ולהסתפק ב“יוצר”, “שמע” ו“עמידה”. טעמו ונימוקו היה שיש לסייע לפועלים המשכימים קום ובאים לתפילה במניין וממהרים ללכת לעבודתם. לתמהים על עזות דבריו אלה, היה מסביר:

– תפילה זו שבסידור, לאותם שתורתם אומנותם נתקנה ואילו לפועלים צריך לחבר תפילה קצרה יותר, כשם שיש “ברכת מזון” קצרצרה.

פעם הציע לשנות דרך התפילה:

– מפני מה אנחנו אומרים תפילתנו בלחש, במלמול שפתיים, ורק החזן מתפלל בקול רם? למה לא נלמד מהאשכנזים, שאומרים כל התפילה בצעקה ובזעקה, ואין החזן אומר אלא סופי פרקים ותחילתם?

קהל המתפללים שמע והחריש. יש והחזן־החכם השיב לו:

– תן דעתך, חוואג’ה אברהם, שבציבור שלנו תמצא גם כאלה שאינם יודעים להתפלל, אינם יודעים קרוא וכתוב כלל. יוצאים הם ידי חובת תפילה בשמיעה בלבד. לשמחתנו, מעטים הם בינינו, בימים הללו. פעם היה מספרם גדול יותר. אבל המצאת “אשכנזי” שאינו יודע קרוא וכתוב? על כן ייאמר אצלינו, לעידודם של שומעי התפילות": “השומע – כקורא”…

– ואני אומר: “השומע – כקורה”, השיב בו במקום אברהם גרוז’י, “כקורה של עץ ולא כקורא בספר”…

יש והחזן עצמו קיצר מעט, כפי שמחוגי השעון הורוהו, לבל יכביד על הפועלים, וויתר על חזרת הש“ץ ופתח מיד ב”עמידה" בקול רם וב“קדושה”. הפועלים אצו רצו לגמוע תה חם ומהביל, מתוך צלחת קטנה, לצנן בה חומו של תה ריחני שלפניהם, ולמהר לעבודתם. חכם גרשון, ועמו מספר הזקנים, ישבו ולמדו מתוך “חוק לישראל”, קטעים מפרשיות התורה, הנביאים, הכתובים, המשנה, התלמוד, הזוהר, ספרי חסידים וספרי מוסר אחרונים.

בבוקר של שבת היה מצב הפוך מבכל יום. המתפללים הקדימו ואברהם גורז’י איחר. גם בשבתות נהגו להתפלל עם הנץ החמה, לקיים את הפסוק “ייראוך עם שמש”. אברהם היה מגיע כשהקהל כבר ב“עמידה” של שחרית או בחזרת הש"ץ. המתפללים כבר הריחו באוויר “שערורייה”. ידעו שתבוא, והיא באה…

החזן, שהיה כהן ועלה לדוכן, פסע ב“עושה שלום” ולפני שיספיק להזמין מי מהמתפללים ל“פתיחת ההיכל” – קם אברהם גורז’י והמטיר מטר שאלות ברעם קולו:

– על מה אתם נחפזים היום? מה לכם שאתם כה ממהרים? אוניותיכם עומדות להפליג? מניותיכם עומדות למכירה בבורסה? עבודה מחכה לכם? הלא שבת היום, ולמה נאמר “וקראת לשבת עונג”, אם מחייבים אותנו לקום ממיטותינו בשעה מוקדמת כבכל יום? למה לא נלמד מה“אשכנזים”, וכי הם פחות טובים מאתנו, או אנחנו יותר טובים מהם? הם יודעים טעמה של שבת ומקיימים “שינה בשבת תענוג”, שזהו ראשי תיבות של “שבת”. ודווקא בשעות הבוקר השינה תענוג. על כן הם מתפללים בשעה מאוחרת ומסיימים סמוך לשעת הצהריים…

לא היו מהסים אותו. שמעו והחרישו. משראה החזן כי הלה הגיע ל“אתנחתא” בשטף דבריו, דפק על התיבה והמשיך בתפילה. כאילו לא נאמר דבר הראוי לתשובה ולתגובה. רגילים היו בטענותיו והחרישו. מהם דיירים בבית שלו, ונתונים לחסדיו בגובה התשלום ובמועדיו. למודים היו בוויתור וכניעה בפני תקיפים. חכמת חיים עתירי נסיון הרגילה אותם סבול ושתוק, כל עוד אין הדברים פוגעים בהם ממש. נמוכים מעשב ושקטים ממים, מיעטו עצמם ושתקו.

נוהג היה להתחכם עם דייריו ושכניו. לפתע היה שואל אחד מהם:

– כמה שנים יש לך?

הנשאל היה משתהה, מחשב ואחרי כן משיב: חמישים ותשע.

היה אברהם מפסיקו ואומר:

– לא דייקת. חמישים ותשע שנים היו לך. שנים אלה לא ישובו עוד וכבר אינם לרשותך יותר. שאלתי אותך כמה שנים לך, ואת זאת אין אתה יודע. אין דבר. אל יפול רוחך. זאת אין שום ברייה בעולם יודעת…

שמע חכם גרשון את דברי אברהם וחיזקם במובאה מן התהילים.

– אמנם כן הוא. דוד המלך רצה מאוד לדעת מועד מותו. הוא ביקש והתחנן לפני בוראו: “הודיעני ה' קיצי ומידת ימי מה היא ואדעה מה חדל אני.” אולם הקב"ה השיב פניו ריקם, כי דבר זה אינו אפשרי כלל. לא ידע בן תמותה יום מותו…

היו בשכונה זו עניים מרודים שלילות רבים עלו על משכבם בלא פרוסת לחם בפיהם. נשים צדקניות התחילו נותנות דעתן על כך. עניים צנועים – מי ידאג להם? לאוו כל אדם עשוי להאריך שבת בפתחיהן של לשכות עזרה סוציאלית, או של ועד ציבורי שפקידיהן אינם מסייעים אלא לבעלי זרוע ולשון. עניי שכונתנו קודמים – אמרו ועשו חיל.

עלתה על כולנה סעדה התימנייה. אלמנה שבעלה הלך למדינת הים ולא חזר, הותיר לה ממון מועט לפרנסת עצמה בשארית ימיה עלי אדמות. אם ארבעים או חמישים שנות חייה, לא ידעה. לשואליה השיבה:

– מניין אדע בת כמה אני, וכי ראשי ספר?

בפניה ובהילוכה נשתמרו עקבות חן ויופי. בניה ובנותיה פרחו מקינם כיונים מארובותיהן, מצאו “גורלם” – והלכו. דרך העולם היא.

נוחם בבדידות חייה מצאה סעדה במצווה זו שייחדה לעצמה. כל בוקר של שבת, בימי קיץ לוהטים כבימי חורף גשומים ומושלגים, בעוד הגברים בבתי כנסת, נוטלת סעדה שני סלים גדולים ויוצאת לקבץ לחם ומיני מאכל. סובבת הולכת היא בבתים שבשכונה. פוסעת במתינות ונכנסת לדירה, והכל יודעים מטרת בואה. בשלווה ונחת אומרת היא לבעלת הבית:

– שבת שלום שכנה.

– שבת שלום ומבורך, סעדה.

שהתה קמעא. נטלה מה הוכן לה, אם מעט ואם הרבה, והצניעה בסליה.

– תזכי ותחיי ותרבי לעשות.

סיבובה בבתי “הנותנים” הגיע לקיצו, ועדיין היא במחציתו של מעשה. חזרה לביתה הקטון, חילקה אשר בסליה למנות כמספר “לקוחותיה”. בצדק חילקה, והכל לקחה בחשבון: מיכסת נפשות ביתו של “המקבל” וגם טיב המנה. כיכרות לחם ופרוסות חלה לבנות, פיתות ורקיקים משוחים בשמן. מיני ירקות ופירות, ופעמים גם קערות של חמין. בהשכל ודעת חזרה והצניעה הכל בסליה. בתחתיתם הניחה מנות של אלה הדרים “רחוק” מביתה. את המנות של אלה הדרים “קרוב” יותר, הניחה ממחצית הסל ומעלה – ויצאה לדרכה, לבתיהם של “המקבלים”.

זכרה וידעה את כל “המקבלים” משכבר הימים. עם כל זה לא יצאה מפתח ביתה עד ששהתה קמעא ו“עיינה” שוב ב“רשימה” הסדורה לה בראשה. אדם עשוי לשכוח לפעמים דווקא אותם דברים שהוא בטוח בהם שהוא זוכרם, ושמא, לא עליכם, נוסף “נצרך” מצניע לכת, שעניו ומצוקתו נודעו לה רק בימים אלה. הרי על כך סובב סובב היה סיפורו של חכם גרשון בדרשה של שבת שעברה. וכך סיפר החכם מעשה באיש עשיר בעושרו וברכושו הרב התהלל ורם לבבו. לימים, נהפך עליו גלגל חייו ויצא נקי מנכסיו. ירחים רבים נאבק אותו עשיר – עני במר עניו. ילדיו הגיעו עד פת לחם, לא עלינו. הכירה בו אחת הנשים הצדקניות שלב רחום לה, הכירה והבינה כי מ“נותן” הפך זה ל“מקבל”…

נדחק ובא למוחה זכר מעשה אחר ששמעה מחכם יחיה עבאהל בבית הכנסת התימני. “מאשפות ירים אביון” קרא לאותו מעשה. מעשה בעני ואביון שאל צרור נקוב השתכר ומזונו היה הרבה פחות ממחסורו. בטח באלוקים היה האיש ובכל יום כמו התכונן ליום שבו יצא מאופל המחסור לאור הרווחים. ואמנם, “גלגל חוזר בעולם”. העני התחיל מצליח בעסקיו, ואלוקים בירך מעשה ידיו. תוך שנה אחת הפך אותו עני נצרך מ“מקבל” נסתר ל“נותן” נדיב לב.

– אההא, הרהרה סעדה, מה נאמנים דברי החכמים שלנו. גלגל חוזר בעולם. יצאה לדרכה. כמעשיה בבתיהם של “הנותנים” מעשיה בבתיהם של “המקבלים”. במיעוט דברים נכנסה וצמצמה עצמה בפינתו של בית. הניחה בפאתי השולחן או בזווית של חלון מה שהניחה מתוך סלים שבידה. קיצרה בדברי ברכה וסילקה רגליה משם. סיימה ושבה לביתה לסעוד סעודת שבתה.

ובשובה לביתה – סליה ריקים ולבה מלא.

*

כדי לחנך את יונתן במצוות ולהכינו ל“בר מצווה” עיטפו אביו בטלית מצוייצת כשירה, קטנה ונאה להפליא בעודו כבן אחת־עשרה. לילות רבים ישב חכם גרשון ובמו ידיו רקם על הטלית פסוקי תהילים ושמות מלאכים המופקדים לשמור עלינו מכל רע. באמצעה, סמוך לשמות המלאכים, רקם בחוטי כסף וזהב את הפסוק:

– “המלאך הגואל אותי מכל רע יברך את הנערים וייקרא בהם שמי ושם אבותי אברהם ויצחק וידגו לרוב בקרב הארץ.”

חבריו בני גילו קנאו ביונתן על טליתו הנאה, והוא נהנה שבעתיים. בכוונה לעורר קנאת חבריו בו, הירבה יונתן לצאת לחצר בית הכנסת ולמגרש שליד בית הכנסת עטוף בטליתו זו. רוצה היה שגם שני בניו של כנעני השכן יראוהו ויקנאו בו. בנים הם לעולה מרוסיה שבחר לגור בשכונה זו, בשל היותה מרוחקת מעט משאונה של עיר, ויחד עם זאת על אם הדרך להר הצופים, מקום שם היה כנעני האב עוסק בעבודת מחקר באוניברסיטה העברית שהתחיל בה עוד בארץ נכר. תכופות היו כנעני ואשתו עושים ברגל את הדרך מן השכונה, דרך בתי נאשאשיבי, לאמפיתיאטרון שבמורדות הר הצופים, שבשיבתך בהם אתה מלטף במבטך את הרי יהודה וחופו של ים המלח.

תושבי השכונה תמהו על דרכה של משפחה זו, הרחוקה מיהדות וקרובה לחייהם של בני בלי דת, הגרועים מגויים…

– "הייתכן שיהודי לא ימצא לנכון להציץ פעם לבית הכנסת, לא בשבת ולא בחג?

– “גם הילדים מתהלכים כמו היו בנים לעם אחר, ה' יצילנו”.

– “לא, אינם דומים אפילו לילדי הערבים, גם לדבר עברית יודעים ילדי הערבים טוב מהם”…

בחנות המכולת עשתה הגברת כנעני את עצמה כלא שומעת את הדברים שדיברו אודותיה ואודות הליכות חיי בעלה וילדיה. אשתו של הסנדלר השמיעה באזניה:

– “לא אסור? איך ילדים גדלים בלי תורה ובלי מצוות? לא יהודים אתם, איך אפשר בלי שבת ובלי חג?”

לא יכלה שלא להשיב.

– “אין זה עסקו של אף אחד. כל אחד חי כפי שהוא רוצה. חילוניים אנחנו.”

– “‘חילוניים’, איזו הגדרה לבני עם ה'”, תמהו ורגזו השומעים.

תשובה זו התמיהה גם את הפועל שנכנס להצטייד ברבע כיכר לחם וחריץ של גבינה. הרהר מעט והתערב בשיחת הנשים.

– “מחילה, גברת נכבדה. מה החידוש הזה – “חילוניים”? הרי אין לרמות את העולם. או יהודים ועם התנ”ך או לא יהודים. על הארץ הזאת אנחנו נלחמים הרבה, רק בשביל שתהיה של יהודים, כמו שהיתה."

– “אבל אנחנו אנשים מתקדמים” – השיבה הגברת כנעני ברוגזה – “הדת איננה מוסיפה לנו ולא כלום. בגלל הדת סבלנו, אדוני. אתם רוצים לשמור מצוות – תשמרו, זה עניינכם הפרטי. אל תגידו לנו לעשות כמותכם. אנחנו יהודים כי אבותינו היו יהודים, אבל אנחנו חילוניים”.

הדברים מצאו הד בשיחות הגברים בבית הכנסת, בין מנחה למעריב.

– “איך צריכים אנחנו להתייחס לכאלה האומרים שהדת אינה להם ולא כלום, וכי כל יהדותם ביולוגית היא, הם יהודים משום שאבותיהם היו יהודים?” מיד באו שאלות נוספות, שגילו בקיאות בדבריה של אותה גברת.

“האומנם סבלנו משום ששמרנו על תורתנו ומצוותיה? ודאי, יכולים היינו לקבל את “עצת” אויבינו, לוותר על אמונת אבותינו, להיטמע ולחדול מהתקיים”…

שמע חכם יחיה עבאהל, הרב התימני, שהיה מקצר בדבריו ואומר דברי טעם, ואמר:

– “עכשיו אנו רואים מהו דור “הסתר פנים”. דור שיצטרך לעמול הרבה בעצמו עד שיגלה מחדש לעצמו את המאור שבתורה, על יהודים כאלה אומר הפסוק: “ובשם ישראל יכנה”. אלה רק נקראים יהודים, ויהדות אין להם. ישמרנו השם.”

דברי חכם עבאהל ירדו לחדרי לבו של אברהם גרוז’י, שהתערב בשיחה:

– “אתם יודעים שאינני צדיק גדול. יש לי טענות רבות על החכמים שלנו. אינני אוהב כשהם מחמירים, מאריכים בתפילה בימות החול כשהפועלים ממהרים לעבודה. מקפידים על כיסוי הראש ועוד דברים כאלה. אבל לומר שכל אחד יעשה מה שהוא רוצה ויאמר על יהדות מה שעולה על לבו לומר, לא ולא. בלי משמעת של עם ובלי מצוות, זו בגידה מבישה בעם.”

גם באוזניהם של השומעים, שנפשם סולדת מדרכה של משפחת כנעני, נראתה מילה זו “בגידה” חריפה מדי. חש אברהם במבוכת השומעים מן המילה “בגידה”, וכדי שלא יפרשו שתיקתו כנסיגה, המשיך:

– “כן, בגידה. אין מילה טובה ונכונה יותר על אלה שנוהגים ומדברים כמו שמשפחת כנעני מדברת על תורת ישראל. מי שמדבר ככה מחליש את אחדות העם ועוזר לאויבינו הגדולים הרוצים שעם ישראל ותורתו ייעלמו, חלילה, מן העולם. יש מבקשים להשמיד את היהודים בגופם, אחרים רוצים להשמיד את היהודים ברוחם ובתרבות המיוחדת שלהם. ההבדל אינו גדול. אחד הורג ורוצח כקצב באיטליז, ואחר, מודרני ו”מתקדם“, הורג כשידיו נתונות בכפפות”…

משראה שדבריו זוכים להקשבה, ואף גם לתנועות הסכמה בנענועי ראש של כמה מהשומעים, וראה שחכם גרשון שותק עדיין, המשיך אברהם גורז’י:

– “ראו כמה שונים היהודים הפראנג’ים מאתנו, יהודי המזרח. אנחנו קלים במצוות, מזלזלים בכמה וכמה מצוות, אבל בלב, בלב של כל אחד ואחד, יש כבוד לתורה וכבוד לחכמים. בחול אנחנו מתרחקים מעט זה מזה, איש איש נתון בעסקיו ובדאגת פרנסה שלו. אבל בשבת ובמועדים, ביום שמחה וחלילה ביום צער, אנחנו זוכרים וחוזרים ליהדותנו. מזדמנים יחד, מתאחדים, ומתרחקים מהגויים. אבל הפראנג’ים, מהם יהודים אדוקים מאוד בתורה עד שאנחנו בעיניהם עוברי עבירה, ומהם יהודים־גויים, לא עלינו, בלי שבת ובלי תפילה, בלי אוכל כשר ובלי אמונה. אפילו אינם מתביישים בזה. להפך, מתגאים, מתפארים ואומרים אנחנו “מתקדמים”. אוי לאותה “התקדמות”. אני רואה בזה בגידה בעם כולו”…

עיניהם של הנאספים הופנו אל חכם גרשון וציפו לדברו.

הניח החכם את ידו על זקנו, נענע בראשו כמסיים ויכוח עם עצמו, ואמר:

– "ודאי. בלי התורה לא יתקיים העם שלנו. אבל בטוחים אנחנו שכל עוד העולם קיים, גם עמנו יתקיים. זו הבטחה של הבורא לאבותינו. אנחנו מאמינים בני מאמינים, ודאי, בלי אמונה באלוקים ובלי שמירת התורה אין לנו זכות על הארץ הזאת. כל כך הרבה רעש אנחנו עושים בעולם כדי שיכירו בצדקתנו על הארץ הזאת, המובטחת לאברהם ליצחק וליעקב, שהתהלכו בה. כמה שנאת עמים, דם ודמעות, אנחנו גורמים באיזור הזה ובמדינות רבות אחרות, ממש פילגנו עולם שלם, בגלל רצוננו החזק להקים בארץ הזאת מדינה יהודית עצמאית. אבל לא אלמן ישראל.

יש תורה ויש מצוות, ואשריהם ישראל. נכון, רבים הם התועים. בני דורנו עייפים ממלחמות בעולם ובארץ, או שלא זכו לטעום טעמה של תורה, ולא חשו בנוי הפנימי של כל מצווה. מה לעשות? הזמן גורם. ימי בלבול וייסורים עברו עלינו. שואה נוראה ואיומה. כל זה גורם שיהודים ירצו לחיות “ככל הגויים” ובכל דבר. כל שיר של גויים יפה באזניהם, כל ריקוד וכל מנהג של גויים נאה בעיניהם. אבל רבותי, לא נאמר עליהם “בוגדים”. תועים – כן, עייפים מיהדות שהוכתה והושפלה – כן, בוגדים – לא. בכל יום התורה מפריעה להם ומזכירה להם שלא ככל הגויים בית ישראל. זה מרגיז אותם. בכל יום יש להם ויכוח, בסתר ובגלוי, עם התורה ועם נושאיה, וויכוח עם עצמם, הוויכוח הזה מתחיל בסתר לבם ועובר להיות גלוי. בל נאמר עליהם “בוגדים”. אסור להרגיזם יותר ולהכביד על נפשם השסועה, חלילה לנו להודפם ולהרחיקם בידיים. אלוקים רואה ויודע, ועלינו לעזור לקרבם. הם עוד יחפשו דרך לשוב, וישובו."

כאן חזר חכם גרשון, בפעם המאה ואחת, על דברי האגדה המספרת על שמאי והלל. קיצר בדברים על שמאי הקפדן, שבאמת הבניין שבידו דחף כל מי שבא להקניטו, והאריך בסיפור מעשיו של הלל שקירב רחוקים בפניו המסבירות, בדבריו החודרים ללב וביחס של סבלנות והבנה למקניטיו.

הגיעה שעת התפילה. אותה שיחה כמו השאירה משהו סתום בחלל. היא נחרתה עמוק בלבו של יונתן. תחילה נטה לדבריו של אברהם הקבלן אולם אחרי כן הצטרף בכל לב לעמדה זו של אביו.

את הדומייה הפסיק החזן שפתח, כהמשך לשיחה הנזכרת בתפילה:

– “והוא רחום יכפר עוון”.

קולות התפילה היו חודרים לחדרי דירתם של בני משפחת כנעני, שקיר אבנים הפריד בין בית הכנסת של הגורז’ים לבין דירתם. הקולות הגיעו לאוזניהם של הילדים יוסי ועמי. קרובים היו לגיל הבר־מצווה ובבית הכנסת לא היו מעודם. לא פעם חשקה נפשם להיכנס לרגע ולראות מה עושים שם, אבל לא רצו להמרות את פי אביהם שהזהירם בקפדנות שלא יעשו זאת.

שבת אחת, כשיצא יונתן מפתח ביתו והתכונן להיכנס לבית־הכנסת, ראה את יוסי ועמי עומדים שם. זכר את דברי אביו והחליט לנסות לקרבם:

– התרצו לבוא עמי לבית־הכנסת? אראה לכם את הטלית היפה שאבא במו ידיו עשה לי ליום הולדתי."

הנערים שתקו. יוסי הוריד את ראשו ואמר:

– “אבל אסור לנו, אבא איננו מרשה.”

– “שטויות, הוא איננו צריך לדעת. אתם תיכנסו רק לרגע. תסתכלו ותלכו. גם אם ידע לא יעשה לכם שום דבר. הלא שכנים אתם. בואו. הרבה ילדים תמצאו שם”.

הפציר בהם שוב ושוב. התבוננו אנה ואנה שמא אביהם או אמם רואים מה הם עומדים לעשות, ונכנסו. המתפללים עמדו ב“עמידה” של שחרית. לא שמו אליהם לב. פרש יונתן את טליתו, הראה להם את השמות והפסוק הרקומים עליה, בירך והתעטף בה. שני הילדים ליטפו באצבעות ידיהם את הטלית, התבוננו בקהל המתפללים שעמדו מסביב, מהם עמדו “דום”, מהם התנועעו קדימה ואחורה. יוסי כמעט פרץ בצחוק למראה נענועי גופם של שניים בעלי כרס שעמדו זה בצד זה בסמוך להם. אחרי כן רותקו במבטם לאחד שעמד בלי נוע בפינה שקוע בתפילתו. סילקו רגליהם משם ומיהרו לצאת.

עברו שבועות מספר. מזמן לזמן היו יוסי ועמי מעלים ביניהם זכר אותו ביקור קצר בבית־הכנסת. לא יכלו להסתיר את העניין בלבם, והחליטו לספר לאמם על ביקורם זה.

– “בקרנו בבית־הכנסת. לפני כמה שבועות ראינו את יונתן, בנו של החכם השכן, והוא הכניס אותנו. הראה לנו טלית שהוא מתעטף בה. טלית יפה מאוד. הרבה יהודים עמדו שם והתפללו. רק שניים התנענעו בצורה מצחיקה. אבל אמא, זה היה מעניין ויפה מאוד”…

הם דיברו בלי סדר. אחד נכנס בדברי חברו. כל אחד סיפר פרט אחר שהשאיר רושם בלבו. בהגיע האב גילתה לו אשתו מה שהילדים סיפרו לה. רגז האב מאוד:

– “רק זה חסר לנו, שבנינו יתעניינו בתפילה ובענינים של הדת. לאן נגיע? את, האם, עליך לדאוג שלא יגיעו לדברים כאלה, את שומעת?”

למן אותה שבת השתדל האב להעסיק את בניו בטיולים ובמשחקים בשעה שתושבי השכונה מכונסים היו בבתי־הכנסת. בשבתות ובמועדים היו חייה של משפחת כנעני זורמים רחוק מנתיב חייהם של שאר תושבי השכונה. לא עברה שנה אחת ומשפחת כנעני עקרה משכונת נחלת שמעון ועקבותיה לא נודעו.

 

פרק חמישי: למטר השמים תשתה מים    🔗

בעודו בחזרת הש“ץ ומסלסל ב”מכלכל חיים בחסד“, נתן החזן ליונתן דחיפה קלה בכתפו, אות זירוז שעליו לצאת לדרך. הסיר יונתן את טליתו, קיפל אותה ודחקה לכיס המיוחד, והניחה במקום מושבו. במתינות פסע, עקב צד אגודל, כשהוא שולח מבטים לצדדים. כמו רוצה היה שמישהו מהמתפללים ינסה לעכב בעדו, אז יפגין כי הרשות נתונה לו להסתלק באמצע התפילה. דווקא עתה איש לא השגיח בו. התבונן בעומדים ב”קדושה“, מהם עומדים כעמי הארץ, רגליהם מפושקות ונפרדות זו מזו. מעטים בלבד עמדו כהלכה ב”עמידה" וב“קדושה”, כששתי רגליהם צמודות וישרות ונראות כרגל אחת, כמאמר הכתוב “ורגליהם רגל ישרה”.

יצא לחדר שבחצר, המשמש חדר מגורים למשפחת החכם. נטל דלי ויצא לדרך. הקיף את הבריכה עלה ועבר את השדה והגיע לשכונת “בית ישראל”. פה ושם נראו גברים לבושי פיג’אמות, אחת מצורות של “עונג שבת” היא להם. יושבים בפתח בתיהם מצויידים בכמות הגונה של גרעינים, מפצחים ויורקים, עד שהם מזינים עיניהם בעולמו של הקדוש־ברוך־הוא ובריותיו המזדמנים ועוברים לנגד עיניהם. מבתים אחרים בקעו קולות זמרה של שבת. אב וילדיו שרים וקטון הילדים מנסה להגביה את קולו מעל קולותיהם של שאר המסובים. פגש גם בכאלה שזה עתה סיימו את תפילתם, טליתם תחת בית שחיים פוסעים עקב בצד אגודל וילדיהם בעקבותיהם.

יונתן עמד והתבונן בילדים הללו שמהלכים בצד אבותיהם בנחת ונטולי כל דאגה. “כמה טוב להם – הרהר – לא חסר להם דבר. לא לחם לאכול ולא בגד ללבוש, ובודאי לא מאכלי שבת טעימים. הכל יש להם. גם יין, גם בשר ודגים. ילדים אלה אינם צריכים ללכת ולהביא מרחוק מזון לסעודת שבת.”

בפינת רחוב סמוך צץ לנגד עיניו חברו לכיתה. מוטב היה לו, ליונתן, להיבלע באדמה כקורח ועדתו ובלבד שלא להיראות בקלונו, בוקר של שבת ודלי בידו… “לו רק אפשר היה לומר מילה אחת של קסם וליהפך רואה ואינו נראה, כפי שקרא בספר סיפוריו”…

תוך כדי הרהור היה שלמה חברו לידו. ניסה לסלק את הדלי לצדדיו, אך חברו הבחין בכך.

– “מה בידך, דלי? לצורך מה?”

“זה, זה לא כלום… זה סתם דלי. דלי של אחד מהמשפחה שאמרנו להחזירו”.

דבריו המגומגמים נשזרו בקושי למשפט ברור ומסודר. דיבר ומיהר להסתלק משם בברכת שלום חטופה, לתמהונו הרב של חברו.

– “שבת שלום, שלמה, שבת שלום, אני ממהר…”

בסימטה סמוכה נעלם, עקף את בית הכנסת הגדול שבשכונת “בית ישראל”. חברים רבים לו שם, שוב יצטרך לבדות משהו. לא נוח לו לשקר, אבל הפעם היה מוכרח. מקרים כאלה ודאי מותר לשקר – חשב – במצב כזה בו אני נמצא כל אחד משקר. מה לעשות? ככה זה אצל העניים. לפעמים מוכרחים הם לשנות מהאמת. רק לעשירים, כנראה, טוב. הם ודאי אינם משקרים אף פעם. וכי למה להם לשקר? חסר להם משהו? הכל מצוי בביתם. להם טוב, וגם לילדיהם טוב שפטורים הם משליחויות ומשקרים מאונס.

בסימטות צרות של שכונת מאה שערים עבר. לא הביט אנה ואנה לבל ייתקל מבטו במכרים. הגיעו ל“בית הבריאות” של שטראוס. מסורת היתה בירושלים שלא יחסר בה בית תמחוי לעניים. משנת תרי“ח (1858) קיים היה בית תמחוי של ועד הספרדים. יהודי טורקיה שלחו לצורך זה כסף, באמצעות הבאנקיר היהודי וואלירו. מערב שבת היו מכינים שם חלות, מרק חם, תבשיל עם בשר ופירות. פעם ביקש ד”ר אליעזר הלוי, בן משק ביתו של השר משה מונטיפיורי, להודות לעורכי מסיבות יובל השבעים לחייו, מה עשה? שלח כסף לבית התמחוי הזה, בצירוף בקשה לערוך סעודת מלכים לשבעים איש, מעניי ירושלים. עמדו מנהלי בית התמחוי מקרב חכמי ירושלים הספרדים, הוסיפו סכום משלהם, ולשבת אחרת הכינו מזון משובח למאה מעניי העיר, כדי לזכות את בעל היובל בתוספת “מאה ברכות”.

עברו שנים והאמצעים הכספיים שהיו ברשות ועד העדה הספרדית נתמעטו. התמעט גם המזון ופחתו העניים שבאו בשבתות לבית התמחוי לסעוד את לבם. לימים נזדמן לירושלים הנדיב נתן שטראוס, שעל שמו הוקמו בתי בריאות בכמה מערי הארץ הגדולות. שמע על מצווה זו של סעודה לעניים שמחוסר אמצעים מתמעטת, הקציב סכום מיוחד וביקש לייחד מקום ב“בית הבריאות” בירושלים לחלוקת מזון משובח וחם בשבתות לעניי העיר. מהם עניים מרודים וגלמודים, בלא קרוב ובלא משפחה. אלה באו בבוקר של שבת וישבו בבית התבשיל וסעדו את סעודתם. עניים צנועים, בעלי משפחות, שידם לא השיגה כדי קניית כל הדרוש לסעודות של שבת לכל בני ביתם, לאלה ניתן “כרטיס” בו צויין מספר נפשות ביתם. כמספר הנפשות היה מספר המנות שקיבלו והובילו לבתיהם.

חרש חמק יונתן ונכנס ל“בית הבריאות” לבל ייגלה ולבל ייראה לעיניהם של הנערים והנערות ששיחקו בפתחי בתיהם. בהיכנסו לאולם בית התבשיל נשם לרווחה. כולם כאן “אחים לצרה” ולמחסור.

ליד שולחן ארוך ישבו כשתי עשרות גברים ושתיים־שלוש נשים. לגמו מרק חם ומהביל ונגסו בפרוסות הלחם. בפינת האולם, עמד שולחן ארוך ועליו שני סירים ענקיים. מעברו השני של השולחן עמדה אשה בריאת בשר וחייכנית. גברים, נשים ומספר ילדים, עמדו בתור לאורך השולחן. הם עמדו וראשם מוטה כלפי מטה. גם האשה, מחלקת המזון, לא התבוננה בפניהם של העומדים בתור, וסילקה מבטיה לצדדים, כדי שלא לביישם. קיצרה שהייתו של כל אחד. בזה אחר זה ניגשו, הושיטו ביד אחת את ה“כרטיס” וביד השנייה את הסיר או את הדלי – מספר כפות המרק והחמין כמספר הנפשות ופעמים – כמו ב“טעות” – הוסיפה כף אחת או שתיים… המקבל מלמל ברכת “שבת שלום” ו“תודה” חטופה ומיהר להסתלק לביתו.

נתמלא יונתן רחמים לגורלם של הללו הנאלצים לעמוד כאן, שגם משפחה ובית אין להם. מסכנים. לעומתם היה הוא מן המאושרים. הרי בתור של מובילי המזון הביתה הוא עומד.

הגיע תורו. שלף מכיסו את הכרטיס והושיטו לאשה, ואת הדלי הניח על השולחן. מחלקת המזון הבחינה בו.

– “שבת שלום, ילד טוב,” אמרה.

– “שבת שלום, הגברת”, השיב והוריד ראשו מבושה.

שמונה פעמים העבירה האשה את ידה מן הסיר אל הדלי, מן הסיר אל הדלי. יונתן לא הביט בה. לפי תנועות היד ספר את המנות במלמול פה:

– “אחת, שתיים, שלוש, ארבע, חמש, שש, שבע, שמונה”.

רגעים אלה ארכו בעיניו כנצח. נתמשכו בדמיונו עד לכאב ובושה. נתנה האשה כמה נתחים של בשר לתוך הסיר, מסיר של “חמין” הוציאה בכף גדולה תפוחי אדמה והוסיפה למרק שבדלי. נטל את החלות תחת זרועו ואת הדלי בידו השנייה, מלמל “תודה”, עקר את רגליו ויצא.

דרך סימטות צרות ומפותלות עשה את הדרך בחזרה. נצטער על מעט המרק שנשפך על רגלו. האט את צעדיו. “חבל על המרק, יחכו עוד דקה, אין דבר”. בהגיעו הביתה מצא את הוריו, אחיו ואחיותיו, מחכים לו. זה עתה גמרו את המנה הראשונה. דג פילה במיץ של עגבניות שעליזה אמו היטיבה להכין בתבלינים טעימים.

נתן את הדלי ואת הלחם לאמו וישב במקומו. האב ובנו, פתחו, כדרכם, בשירי שבת:

– "כי אשמרה שבת אל ישמרני

אות היא לעולמי עד בינו וביני"

הגדולים שבבנים שרו בפחות סלסולים מזרחיים שבניגון. “מזרחיותו” של ניגון נשתבשה בפיהם עד לכדי זיוף מעט. אביהם היה גוער בהם בחיבה:

– “מה פשר החיקוי הזה שבפיכם, הינכם מתביישים לבטא עברית נכונה, בהדגשת העיי”ן והחי“ת שהן אותיות גרוניות? די לנו שאחינו האשכנזים מדברים כך, הם אינם יודעים אחרת. אבל אנחנו למה נתבייש בכך?”

השיב אחד האחים:

– “וכי למה לנו לדבר כך שכל אחד ידע שספרדים אנחנו? האם עלינו להכריז על כך?, ובכלל, שירתם יפה יותר. גם תפילתם גם שירתם מקובלת יותר בארץ ומוטב להתפלל ולשיר כמותם. די לנו בשוני הזה שבינינו.”

– “ככה? במה שיריהם, שירי לה לה לה לה, טובים ויפים יותר מניגונינו המתוקים? ובכלל, מה רע בשוני הזה שבנוסח התפילה וניגוניה? אל אחד בראנו ואב אחד לכולנו, אך נתפלל אל אלוקינו בדרך שהתפללו אבות־אבותינו, איש איש ונוסח אבותיו, עד יבוא הגואל ויאיר עינינו” – אמר האב.

– “לא. לא נשאיר את המלאכה של בניין העם והארץ לגואל. יישארו לו תפקידים ומשימות די והותר, תהיינה קושיות ובעיות למכביר שהגואל יצטרך לתרץ וליישב. בבעיות עצמאותנו בארץ, אחדותנו כעם, נצטרך בעצמנו לטפל ולפעול.”

– “בניין הארץ ודאי, בני, ודאי. לא הטינו אוזן לדבריהם של אותם שהטיפו לנו להיאחז ולהישאר במקומות גלותנו ולצפות שם לביאת הגואל. לא מחמת רדיפות עליתי לארץ ישראל. כמוני תמצאו רבבות יהודים שעלו מאהבה לארץ הקודש ומתשוקה לחיות במקום בו חיו אבות אבותינו. אהבה זו יקדה גם בלבם של החסידים שעלו והתיישבו באחת מארבע ערי הקודש: ירושלים, חברון, טבריה וצפת. למן עליית הבילו”יים ואילך הדחיפה העיקרית לעלייה היתה המצוקה ואימת הגויים. אבל, נוסח התפילה וניגוניה נכסינו הרוחניים הם. מטען שנשאנו עמנו בעיתות צרה ובימי שמחה וחג. לא, על מטען זה לא נוותר. ולא בבית גנזים נצפנם, אלא ילוונו יום יום ובכל חג עם וחג משפחה. גוונים רבים לטבע, ונאהבנו על עושר גווניו. גוונים רבים לכיסופי אנוש ולהמיית הלב המובעים בשירה ואזננו כרוייה לשמוע".

– “להלכה, הצדק עמך, אבי. אולם בחיינו המתחדשים בארץ לא קל לשמור על הגוונים הללו. לצערנו, גוונים אלה הופכים למחיצות. בקבוצות האימונים במחתרת המגינים יש ואין אנו יכולים להתלכד ל”מניין" אחד, כי לכל שניים שלושה מאתנו נוסח אחר. לא אדבר כבר על המתנערים ומתרחקים מתפילה בכלל. ומה יהיה כשיוקמו עשרות ומאות ישובים חדשים? הימשיכו עולי כל ארץ ועיר נכר בנוסח שלהם, ויהודים לא יוכלו להתכנס יחדיו, בבית כנסת אחד, ולהתפלל בנוסח אחד, בניגון אחד"?

– “שמא תציע להנהיג זאת עפ”י צוו או “פקודה מגבוה”? מי וכיצד ייקבע הנוסח האחיד, ה“טוב”, “הנכון” ו“המתאים” יותר"? – שאל האב.

– “אכן, אבא, זו השאלה. מתי וכיצד נגיע לנוסח אחד בתפילתנו? נכון שאין זה עניין לצוו ולהוראה. ודאי שזה תהליך שיימשך שנים. עשר, עשרים, ואולי חמישים שנה, אלוקים יודע. אבל לא נחכה לבוא הגואל לצורך זה. במידה שנוכל נעשה גם אנחנו משהו להביא שבטי ישראל מגלויות שונות לידי כך שיוכלו להתפלל ולקרוא בתורה יחד.”

– “לזה איש לא יתנגד. ישמור כל אחד את ניגוניו ונוסחותיו, אך יהיה בקי ומסוגל “להסתגל” ולהצטרף לתפילה ולניגונים גם של בני שבט אחר”.

בינתיים הובאו מן המטבח צלחות המרק והחמין. נשתתקה השיחה ושקעו באכילה. כעבור כמה שבועות חיפש יונתן ומצא הזדמנות לשוחח עם אביו בעניין בית התבשיל בדרך לתפילת מנחה, אמר לאביו:

– “אבא, שמא נפסיק להביא אוכל בשבת מבית התבשיל… אתה מבין, אבא, אינני יכול”…

הבין חכם גרשון את שבנו רצה לומר לו. בעצמו עמד זה כבר על הקושי שבדבר. נאנח האב והשיב קצרות:

– “בסדר, בני, בסדר. מהשבת הקרוב אין אתה צריך ללכת.”

היתה זו בשורה מרנינה ליונתן, אך אנחת אביו העציבה אותו. אם אנחה שוברת חצי גופו של אדם הרי אנחה זו שברה את כל גופו. גם לבו של יונתן נצבט בקרבו לשמע אנחת אביו, אם כי בלבו שמח על התשובה.

– “מה יש, אבא”. שאל יונתן בהיסוס. האב המתין מעט, כמי שהיה מעדיף שלא להשיב על השאלה. לאחר שניות ספורות אמר, ספק לעצמו ספק לבנו:

– “זה לא כל כך פשוט, בני, הממונה על הפרנסה שם, במרום, ודאי יודע זאת”…

לא הבין יונתן אל מה ירמזון המילים הללו של אביו, ועד מהרה שכחם.

רחוקה ירושלים מים ומנהר. על ים המלח אומרים, וכך כתבו בכמה ספרים, כי “ים של ירושלים” הוא, אך רחוק הוא כמעט כרחוק ים התיכון מעיר זו. חכמים היו אבותינו, ובחכמתם דאגו לכך שלא יהיה מחסור במים בירושלים, אף לא בימי מצור. כשהרעב היה חזק והמצור היה שלם, לא היו צמאים בעיר הנצורה. לא בימי מצור נבוכדנאצר ולא בימי מצור טיטוס. תעלות רבות נהיו בעיר. בכל חצר שבעיר העתיקה היה בור של מים. בוניה של ירושלים החדשה למדו מהם. מי שבנה בית, או חצר גדולה, צריך היה שיבנה גם בור. בית בלי בור כדירה בלי אור. בית בלי בור מחירו נמוך ומעטים מוכנים לדור בו.

שנה של גשמי ברכה פניה של ירושלים שוחקות. לא בכדי המשילו חכמים יום של גשם ליום גדול של מתן תורה. הבורות מלאים והפרנסה מצוייה. מכוניות של עירייה הרביצו מים בעונת הקיץ ברחובות העיר, סגולה מפני אווירה של חום ויובש. יהודים וגויים כאחד שמחים, וטוב להם.

לא כן בשנה שחונה, שנה של עצירת גשמים, לא עלינו. שנת בצורת ומחסור. לא הרי בצורת בעיר ירושלים כבצורת בשאר המקומות בארץ. בצורת בארץ – החקלאות נפגעת. מים לשימושו של אדם ובני ביתו לא יחסרו. בצורת בירושלים – הבורות ריקים, ובטרם יתמו ימי הקיץ החמים – יובש ומחסור, צרה גדולה. בשנה כזו רבו בירושלים המתעסקים במים. איש איש ודרכו. זה מוביל מים לבתיהם של האמידים. זה טורח באגירת מים בביתו. מכל ובכל אשר תמצא ידו. גם בטלני העיר מלאו פיהם מים. לא דיברו אלא על המים שאינם. בטלנים ויושבי קרנות של ימינו, היכן הם יושבים – בבתי קאפה, שחים בעסקי המדינה. דנים הבל פיהם במתרחש במדינות קרובות ורחוקות. בשבט פיהם מייסרים מנהיגי ציבור. מקיפים עצמם בחובות ללא דאגה ליום המחר. עושים פחות ואוכלים יותר, ואת קולר בטלנותם תולים בראשי המדינה. לא כן בטלנים שבעבר הקרוב. משקפצה עליהם בטלה מאונס, צמצמו את עצמם. עשו פחות ואכלו פחות. “השכיחו” מעצמם אחת משלוש ארוחות של יום. פת שחרית שנאכלה בשעה מאוחרת, נחשבה פת של צהריים. ולפי שעיתותם בידם פנו והלכו לבית הכנסת. בטלנים של נחלת שמעון התכנסו בבית הכנסת של החלבים. בשאר בתי הכנסת, של הגורז’ים ושל התימנים, לא נמצאו מניין מתפללים בימות החול בערב. בין מנחה למעריב, קרא החכם גרשון ב“שבט מוסר”. קורא ומסביר, עד ששעת ערבית מגעת. בינתיים הגיעו הפועלים שכירי־יום שמקום עבודתם רחוק.

יושבי קרנות שבבית הכנסת דיברו על מים. יונתן הנער ישב עמהם. גערות אביו ורוגזו אילצוהו להסתתר בפינה בין שני זקנים. גם חבריו שחקו ובזו לו על היותו מורגל לישב בין זקנים. יונתן לא שם לב. סיפוריהם של הזקנים משכו את לבו. מפיהם שמע כיצד דחו ברוגזה את דיבת ירושלים כאילו מאז ומתמיד “יבשה” היא. בגאווה הזכירו את מי השילוח, שאם כי לאיטם הם זורמים, אך המים מים. יודעי ספר ידעו לספר גם משהו מ“יחוסו” של הנהר הזה. הוא השילוח, הוא הגיחון, שעל גדותיו משחו את שלמה למלך על ישראל. אמרו והוסיפו כי בעלות סנחריב מלך אשור למלחמה על ירושלים, אמר חזקיהו: למה יבואו מלכי אשור וייהנו מן המים שלנו? עמד וסתם את מוצא המים “ויישרם למטה מערבה לעיר דוד”. היו שידעו גם כי בסמוך לגיחון עמדה בארו של יואב בן צרוייה, ובצד הבאר היתה בריכה. משיפעת מימיה של הבאר נתמלאה הבריכה. מבקשי פרנסה שאבו את המים הצוננים והזכים כבדולח בנאדות של עור, נשאום על גבם והובילום ירושלימה למכירה.

פעם נזדמן לבית הכנסת, חכם מחכמי ירושלים שעקר את דירתו משם לעיר אחרת. בבואו לבקר את בתו בירושלים, נתקף געגועים לשכונת נחלת שמעון ובא לראותה. בין מנחה לערבית סיפר אותו חכם מעשה במהרח"ו, הוא רבנו חיים וויטאל, עליו השלום, וכה סיפר:

בימים ההם היה בירושלים שר ישמעאלי. כינויו היה “אבו ־סיפון”, שפירושו “בעל החרבות”. לאוזניו של אותו שר הגיע שמעו של חזקיהו המלך וידע על מעשהו – סתימת מוצא הגיחון. פעם, בימי מחסור מים בירושלים, קרא אליו השר הישמעאלי “אבו־סיפון” את המהרח“ו. גזר השר על המהרח”ו למצוא את המקום שנסתם על ידי חזקיהו המלך ולפתוח את מוצא הגיחון. אמר השר הישמעאלי למהרח"ו: תושבי העיר שרויים במצוקה. מים במשורה ישתו. עליך לתקן את אשר קלקל חזקיהו שלכם. צירף איום לאמירה: שום תירוץ לא אקבל. אם לא תצליח – מות תמות.

אותו יום, יום ששי היה. יום בו נוהרים המושלמים אל המסגד, שבמקום המקדש. וכדברים האלה הוסיף הישמעאלי באוזני מהרח"ו:

“זכור ואל תשכח. עד עת הצהריים, עת שובנו מן המסגד עליך לסיים את פתיחת מוצא הגיחון. אם כה תעשה והחיית את נפשך ואת נפשות כולנו עמך. לא תפתח – דינך למות.”

מהרח“ו נרעש מאימת הפקודה ונפחד, בדמותו בנפשו את גודל החטא שבמעשה הנדרש ממנו. נבהל ונמלט. לא עברו שעות מרובות ומהרח”ו הגיע לדמשק. אותו לילה נגלה אליו האר"י הקדוש בחלום הלילה:

– לא טוב עשית. היה עליך למלא הפעם את רצונו של הישמעאלי.

נתעורר המהרח“ו ורוחו נפעמה. חזר וכבש ראשו בכר. התייפח בבכי ונפשו שאלה כי האר”י הקדוש יחזור ויסביר את דבריו. שעה ארוכה נתייסר בבקשת “המשך החלום” – ונרדם. האר“י הקדוש חזר ונגלה אליו. מהרח”ו שמע את דברי ההסבר:

– אותו שר ישמעאלי ש“בעל החרבות” שמו, גלגולו של סנחריב הוא. אתה, המהרח"ו, מצאצאי־צאצאיו של חזקיהו המלך. צריך ואף יכול היית, לתקן דבר שחזקיהו המלך עשה שלא ברצון חכמים. אם עשית זאת היית מקרב את הגאולה.

נזדעזע המהרח"ו ואמר:

“– אשוב מיד לירושלים ואפתח את מוצא הגיחון”.

נד האר"י בראשו ואמר:

– איחרת. החמצת את שעת הכושר. מזל טוב אבד מידך ושעת הרצון חלפה־עברה. מזל טוב אבד מידך. בדוק ומצאת כי אותיות “גיחון” עולה גימטריא של אותיות “מזל”…

לא השגיחו היושבים בבית הכנסת בשעה שנתאחרה. גם אור השמש שניצת בשמשות בנייני הפאר של הנאשיבים העשירים, נעלם ואיננו. השומעים הצמידו אצבעות ידיהם אל פיהם בנשיקה, ובירכו את השם ונפלאותיו.

עמדו בתפילה. בדרכם לבתיהם סיפרו לבני ביתם את אשר שמעה אזנם מפיו של אותו חכם. הנשים סיפרו לבנותיהן והבנות לאחיהן.

למחרת היום רבו הבאים לבית הכנסת. כתום תפילת ערבית נענה החכם־האורח וסיפר להם מעשה אחר. הפעם, על באר עין רוגל. באר זו – סיפר להם בשנה גשומה היתה עוברת על גדותיה. מימי עין רוגל זרמו עברו בנחל קדרון ונשפכו לים המלח. מהרי ירושלים עשו המים את דרכם בערוצים ובגיאיות עד הגיעם אל הים־התיכון.

נענע החכם גרשון בראשו ואמר, הרי זה מקרא מפורש בפיו של הנביא זכריה: “והיה ביום ההוא יצאו מים חיים מירושלים, חציים אל הים הקדמוני וחציים אל הים האחרון בקיץ ובחורף יהיה.” כך יהיה לעתיד לבוא, סיים החכם גרשון את הפסוק בשמחת לב.

אורו פניהם של השומעים, ובפיהם מלמלו:

– “הכל, הכל כתוב בתורה. לא חסר דבר.”

– “אבל זה לימות המשיח, בימינו כל המעיינות הללו חרבים, והנחלים נחלי־אכזב” – אמר מוסאן מוכר הירקות.

– "לא נכון, הנה בימינו “בריכות שלמה” ועל ידם “עמק הברכה” והמעיין אשר בו – אמר אלעדאני שהכיר היטב את ירושלים וסביבותיה.

שמע החכם־האורח שעל “בריכות שלמה” מדברים, עצם את עיניו, וכמו בעיני רוחו חזר ובא לימים ההם. לימים שטבל במימיהן של בריכות אלה, עד שהאנגלים סגרו אותם.

– על “בריכות שלמה” אתם מדברים? – שאל האורח והמשיך בלא לצפות לתשובה:

– "שמעו ואספר. נער הייתי. אבא שב מעבודתו ובפיו מילה אחת: בצורת. לא שלום ולא ברכה, לא פסוק ולא משל, רק אנחה ועוד אנחה, והוא חוזר ואומר: בצורת. חשתי כי זו מילה איומה. בשורה נוראה שיגון וצער נושאת בחובה. את פישרה אל נכון לא ידעתי. את מי אשאל? זכרתי: את שומר הפתח במערת הקבר של שמעון הצדיק. הוא, השומר, יודע הרבה. הנערים מתקלסים בו, מלגלגים עליו, כי לבושו מרושל וזקנו מדובלל. אך ידע הרבה מחכמת העולם. הוא הסביר לי “בצורת” מה טיבה. מה היא מביאה בכנפיה לעיר ולתושביה. כיצד תגרום יוקר בכל ותשבית ששון כל משפחה ושלום כל בית.

בימים עברו – פתח ר' משה השומר וסיפר לנו – פשטה השמועה, שהקוראים בעתונים שהגיעו מחו"ל הפיצו אותה: המלך עבדול־חאמיד, מלכה של ירושלים בימים ההם, חוגג את יום הולדתו. והוא החליט שביום חגו יזכה את ירושלים בתשורה יקרה וחשובה – מים מבריכות שלמה. בצנורות גדולים וארוכים יובאו המים משם עד העיר. שאלנו את הגדולים: בריכות אלה היכן הן מצויות? אמרו לנו: כשנים־עשר קילומטר מדרום לירושלים. שלוש בריכות שם, חצובות בסלע מימי שלמה המלך.

שמועה רדפה שמועה. השכן שמע מפי יודעי־דבר שהמלך פקד על שר ההקדשות, שיוציא מכספי ההקדשים ששת אלפים לירות טורקיות ויביא מים בצנורות של ברזל מבריכות שלמה לירושלים. עוד באותו חודש התחילו בעבודה. לא היו עוד מחוסרי עבודה והמלאכה היתה מרובה. הצנורות הובאו בספינות מצרפת. הגיע היום הגדול, יום הולדתו של עבדול חמיד המלך. גדולי המלכות ומוזמנים, בתוכם גם החכם באשי שלנו, נתאספו במקום סמוך למקום המקדש בעיר העתיקה. דיברו בשבחו של המלך, ובשבחה של ירושלים הקדושה והיקרה לכולם. משגמרו לדבר, פתחו את פי הצינור שראשיתו שם, בבריכות שלמה, וסיומו כאן בירושלים העתיקה – ויצאו מים רבים. והעיר ירושלים צהלה ושמחה.

מצמצו השומעים בשפתיהם כמו זה עתה טעמו טעמם של אותם המים מבריכות שלמה, ופניהם נתחייכו.

יום אחד היטה יונתן לשיחת חולין של “עמי הארץ”, שמעודם לא בילו בקריאה בספר, ושמע על נסיון להזרים מים מ“עמק הברכה”, אף הוא בדרומה של ירושלים, בסביבת הר עציון. הנסיון משום מה לא עלה יפה.

מישהו הזכיר כי לאחר מלחמת העולם הראשונה, העלו מים בצנורות מ“עין פארה”, הוא נחל פורת, שמצפון לירושלים, בדרך ליישוב יהודי שהיה שם בימים ההם – עטרות.

עמנואל הטייח סיפר על טיוליו, פעם עם חבריו לספסל הלימודים בבית־הספר ופעם עם ילדי השכונה, לנוף הפראי שבסביבות עין פארה.

שוב ראה יונתן כי תושבי ירושלים מתחלקים לשניים: המסכנים, אותם שממרחק יביאו את מימיהם וממקורות לא להם, והמאושרים שבורות של מים בחצר ביתם, שאינם מצפים לחסדים של “מחלקי המים” מן הברזים העירוניים. מה שפר חלקם של “מיוחסים” אלה, אדונים הם לעצמם. אשריהם ואשרי חלקם. מי יתננו עמהם, היה מהרהר בלילותיו.

אותה שנה, עברו ימי החנוכה, סיימו צום עשרה בטבת, בתהלוכת נטיעות של ילדי בתי הספר חגגו את חמישה עשר בשבט – וגשמים לא ירדו עדיין. ימים מספר נתעננו השמים אך לא נשאו עמהם מים כלל. הילדים נהנו מימי שמש רבים, אך בכל בית דיברו על אימת הבצורת כעל אסון איום ונורא. בלי לחם יכולים לעמוד, היו הגדולים אומרים, אבל לא בלי מים.

שליחי השלטון עברו בשכונות העיר, בלשו ובדקו היטב היכן מצוי בור של מים, רשמוהו בפנקסיהם ונעלוהו בשבעה מנעולים. את בעלי הבתים הזהירו לבל יהינו לפתוח את הבור בלי רשות מיוחדת מהשלטונות. בכל שכונה התקינו השלטונות ברז של מים. מאז נתונים היו התושבים לחסדו של הפקיד “מחלק המים”. הילדים הביטו אל פקיד העירייה כעל “כל יכול”. במבטי קנאה התבוננו בו ובמפתח הברזל הגדול והכבד שבידו. מחלק המים חש בערך עצמו ונהג לפי מצבי רוח. אם רוחו טובה עליו ונעמה לו ארוחתו בבוקר, חילק מים לכל המבקשים. אם נפשו עגומה היתה משום מה, התחיל מחלק מים ולאחר כשעה שעתיים, קם והודיע:

– “מספיק היום, בואו מחר”, וסגר את הברז.

הנשים ייללו וספקו כף. האנשים רגזו וצעקו, הילדים צווחו ומחלק המים סקר בשלווה את המורדים והבועטים בהחלטתו, הצניע את מפתח הברז בכיסו, חזר בקול חנף והבטיח:

– “אמרתי שאבוא מחר, אבוא מחר. יש עוד שכונות”…

איש לו האמין לו, אבל מה יכלו לעשות. אלה שפחיהם מלאים הלכו לבתיהם כשהם מרימים את הפחים המלאים, כהרים נוצות של תרנגולת. ואלה שחזרו לבתיהם בלי מים, נטלו את הפחים הריקים שהיו בידיהם כמשא כבד ומרגיז…

ביום של חלוקת מים היו משכימים קום לתפוש מקום קדימה בתור. ו“תפישת מקום” נעשית ב“סימן” בהנחת כלשהו. פח או זכר לפח, דלי שבור או לגין מיושן ונקוב, היו מביאים ומניחים ליד הברז, וכל הבא אחריו הניח בסמוך את פחיו ודלייו. קראווני ועדאני היו משכימי קום ובדרכם לתפילה של שחרית הניחו “סימן” בתור. בנימין גורז’י עשה זאת בדרכו אל שוק הערביות במאה שערים. סעדה ונעמה חפשו “תור” בדרכן לשטוף רצפות של משרדים בעיר. גם סאעיד, החנווני משייך ג’ראח ופאיז, בנו של הירקן הערבי, השכימו קום. תוך שעה קצרה, עם צאת קרני אור ראשונות, הזדנב תור ארוך של תחליפים לפחים. מילאום באבנים והלכו להם. איש איש הלך לדרכו. עתה מחכים עד אשר תעבור בשכונה הקריאה: “מים, מים”. רק אז ירוצו ויבואו, איש איש ל“מקומו” בתור.

לא פעם אירע שמישהו ניסה להתקדם שלא כדין לראש התור. בעל זרוע הזיז את הפחים כראות עיניו, איחר את המוקדם והקדים את המאוחר, להנאתו ולרווחתו. מקרה שבכל יום היה ש“ידיים ידברו” עד אשר יגיע מחלק המים. שעות הצפייה, שעות של תגרות ידיים וריב שפתיים היו. יש שהמכים והמוכים, החזקים והחלשים, המקדימים והמאחרים, חזרו יחדיו לבתיהם, מיוזעים ונרגזים, ופחיהם ריקים. מחלק המים לא בא. לא הועילה גם תלונה לראש העיר, ממשפחת נאשאשיבי. מחלק המים הוסיף להסמיך סגירת הברז לשעת פתיחתו, או לא בא כלל.

בבוקר אחד, בטרם שחר, ביקש חכם גרשון לעורר את יונתן.

– “קום ומהר לתפוש מקום בתור למים, קום, יונתן”.

– “עוד מעט, אבא, עוד מעט, הרי רק עתה שכבתי לישון”, אמר הילד ונתכרבל בשמיכה שעליו.

– “עוד מעט בוקר. עוד מעט יאיר השחר והתור יהיה תפוש כבר. הזדרז”. חזר האב על בקשתו.

אופל לילה נאבק עם אור השחר. יונתן נאבק במיטתו עם מלאך השינה. לרגע פקח את עיניו. ראה את אביו עומד לידו, עטור טלית ומוכתר בשני זוגות של תפילין, של רש"י ושל רבנו תם. בלא חשק הימהם יונתן הימהום של נכונות לקום. משהלך אביו לבית הכנסת, חזר יונתן והטיל את עצמו אל תחת השמיכה. עודנו חש במתק חלומו. מאוד השתוקק לדעת סופו של אותו חלום, כמי שקרא סיפור מותח, והוא מדפדף וקורא במהירות כל שורה קצרה שבספר כדי לדעת מה עלה בגורלו של גיבור סיפורו…

הרים את השמיכה מעל לראשו וכמו חזר לנוף חלומו – – – הריהו במגרש רחב ידיים, רחב לאין סוף, כתריסר נערים עמו. בשורה אחת הם עומדים. לכל אחד מהם גלגל. להם גלגלים טובים, צמיגי מכוניות ממש, ורק לו גלגל פשוט, גלגל של עץ, אחד מחישוקי החבית שבשדה. מתחילת התחרות ביניהם – מי ישיג. תושבי נחלת שמעון מכונסים במגרש. הנערים מגלגלים גלגליהם, לרגליהם מנעלים טובים, ורק הוא יחף. הצופים מעודדים את הנערים ההם, אליו אין שמים לב. עמד וחיכה ולא ידע למי ולמה הוא מחכה. מתוך קנאה בחבריו פתח גם הוא במירוץ. בכפיס של עץ היכה בגלגל שלפניו. כעייר קטון דילג על כל מכשול בדרכו, דהר כסוס, המרחק בינו לבין חבריו קטן מרגע לרגע, הקהל מעודד אותם אך דווקא הוא מתעודד בקריאותיהם. הנה הוא קרב אל המטרה, עובר את האחד, את השני, את השלישי. הוא יגיע, הנה הוא קרוב, התבונן סביבו לראות פניהם של ההמונים מתבוננים בו –– – למראשותיו עמד אביו.

ידו נגעה קלות בכתפו של הילד. כהד קול הגיעו אליו דברי אביו:

– “עד מתי עצל תשכב, מתי תקום משנתך? שוב יקדימו אותך אחרים, הם יגיעו לפניך ואתה תאחר. הם יחזרו עם פחים מלאים ואתה תחזור ריקם. קום והזדרז לתפוש תור”.

ליטפו ויצא. התנער יונתן ממשא הרהוריו, קפץ ועמד מן המיטה. משימה קשה לפניו. מי יודע עם איזה בעל זרוע יצטרך להתמודד היום. הוי, כמה טוב למי שפטור מזה. כמה טוב לאותם שברז של מים במטבחם, איש לא ימנע מהם למלא גם חביות שלימות…

נטל את ידיו. הקפיד להרטיב את כל היד לקיומה של מצוות “נטילה” כהילכתה, יחד עם זה הקפיד שלא לשפוך טיפה אחת יתירה. אמר בחיפזון “מודה אני” ו“שמע ישראל”, נטל שני פחים ורץ החוצה.

בהתקרבו אל מקום התור ראה את האנשים והנשים, נבוכים ונרגזים. דומה היה שבכל רגע עלולה לפרוץ סערה. יונתן חש באווירה המתוחה ושלח מבטי איבה לעבר הפקיד המכופתר. ראהו מכניס לכיסו את מפתח הברז. לו יכול היה לסטור על לחיו, להוציא מכיסו את המפתח, לחלק מים לכל הניצבים שם, לבוא הביתה ולבשר: “מלאתי שני פחים עד למעלה”…

התקרב אל התור, וחבטה חזקה בגבו ניתקה את חוט מחשבותיו, כמו נפל ממרומים. אשה בעלת גוף נפלה עליו. הוא נפל על הפחים. חש כאב בחזהו. צעקה נתמלטה מפיו. הרימה גם האשה את קולה, יחד עם זה הרימה את הלגין שלידה וחבטה בו על ראש הגבר שלפניה. התור נהרס. מהם הצדיקו את האשה וחשו לעזרתה. אחרים סייעו לגבר המוכה וגערו באשה בקולי קולות, מעטים ניסו להפריד בין הניצים. הזעקות עלו עד לב השמים.

– “מים אין נותנים והוא דוחף”.

– “בתור שלו עמד האיש, בעזות מצח היכתה אותו. וכי בעלה הוא שכה תרביץ בו”?

– “חידלו לריב. התביישו לכם. עד שאתם צועקים, מחלק המים הולך לו”.

הדברים האחרונים השפיעו. כל אחד אסף את כליו ופנו לעבר מחלק המים. זה עמד כאילו אין הדבר נוגע אליו כלל. בקול חנף ומתקתק הודיע:

– “היום לא אחלק יותר מים. מחר אחזור ואחלק לכולם, לכולם”.

האנשים והנשים געשו ורעשו.

– “השמעתם? מחר יחלק מים. יומיים לא עשיתי כביסה. יומיים אין בבית טיפת מים. רחמנות. רחמנות”.

הצעקות והתחנונים לא הועילו. הפקיד המשופם הסתלק בצעדים חפוזים, כשאחריו מהדהדות הקריאות אליו ונגדו.

בבוקר שלמחרת הגיע יונתן מוקדם מבכל יום אחר. בתור היו כבר פחים ושברי פחים. בין העומדים שם יצחק ויוסף, חבריו למשחק. יחדיו הם משחקים ב“גלגל” וב“גולות”. נערים טובים הם, גם אביו חיבב אותם. הם ואבותיהם הגו חיבה וכבוד לחכם גרשון. חבר שלהם היה. “בן החכם” קראו ליונתן. יונתן נהנה מתואר זה. בזה ראה עצמו נעלה מהם. הן אביו המורה שלהם היה. יצחק ויוסף לא שכחו לו, ליונתן, את ההצלפות בשוט, כאשר פעם הפקיד אביו החכם את השוט בידו, והניחו לשמור על ה“חדר” שעה אחת. מאז, כאשר היו מגלגלים יחד את גלגליהם במשחק במגרש, היו יצחק ויוסף חוסמים בפניו את הדרך. גם במשחק הגולות הערימו עליו והציגוהו ככלי ריק. עתה קרב יונתן אליהם ובירכם לשלום. השיבו לו ברכה. השעין את הפחים שהביא אל הפחים שלהם, תפש מקומו בתור לידם.

כדור היה להם. פנו אל יונתן:

– “רוצה לשחק”?

“כן”.

– “אם כן, עמוד שוער”.

היסס קמעא והסכים. כינס אבנים והציג גל מזה וגל מזה והוא עמד בתווך. צריך להדוף כדור, פעם יצחק ופעם יוסף בעטו חזק לשער. בהסכמה אילמת החליטו לעייף את יונתן. הבעיטות היו חזקות. הכדור עף הרחק מהשער. פעמים אין ספור רץ יונתן והביאו.

– “אל תבעטו חזק,” התחנן.

לא שמו לב. בעטו יותר חזק. יונתן רץ ובא, רץ ובא, מיוזע ויגע.

– “תבעטו ישר אל השער ולא הצידה”, התחנן שוב.

עשו עצמם כמתחשבים בו. פעמיים־שלוש בעטו ישר. אחר־כך כיוונו בעיטותיהם לצדדים.

כשעה תמימה נמשך המשחק. מספר העומדים בתור גדל בינתיים, היו שם כחמישים איש ואשה. יהודים וערבים. יונתן ביקש מחבריו למשחק:

– “נתחלף, אחד מכם יעמוד עכשיו שוער!”.

הם סירבו. בדרך זו רצו לנקום בו. שניהם אמרו כאחד:

– “לא, לא. אתה שוער טוב”.

שיחק שעה נוספת. קרבה שעת צהריים. אגלי זיעה ניגרו מפניהם. הסירו חולצותיהם ועמדו בגופיותיהם. מחלק המים קרב ובא.

היו אלה ימי “ספירה” בין פסח לשבועות. – חמסין כבד פקד את ירושלים. רוח חמה ומלהטת שזמנה בחמישים יום אלה. יבשו הגרונות. אדמו העיניים. מוכרי הקרח הרימו ראש. הם היו המבוקשים מכל, כמוכרי נפט בחודשי החורף. “מיוחסים” יותר היו “מחלקי המים”. בכל מקום בואם נתכבדו במשקה. שמועה הילכה בשכונות, מחלקי המים נהנים מ“מתן בסתר”. מכת מדינה היא. ירושה מימי הטורקים, ימי ה“בקשיש”. איש לא העז לבדוק אמיתות השמועות. מדברים – ודאי יש משהו. אין עשן בלי אש…

במהירות הבזק פשטה הקריאה בשמעון הצדיק ובשייך ג’ראח: מים, מים. מחלקים מים. כמאה איש ואשה, גם ילדים ותינוקות, אצו רצו למקום. ג’אמילה, שכריסה בין שיניה, חיפשה את שש הפחים שלה. אחריה נשתרכו שמונת ילדיה. שנה אחת מבדילה בין כל אחד מהם. הצווחות והצעקות גברו מרגע לרגע. מחלק המים עשה מלאכתו בכובד ראש.

יצחק ויוסף התאנו ליונתן. רמזנו לבנימין שיקדים את מקומו בתור. עוררוהו להשליך את הפחים של יונתן הצידה. אותה שעה התחילה מריבה בין עאבד וסאעיד משייך ג’ראח. כל אחד טען שתורו קודם. מחלק המים דחף את שני הניצים הצידה. דרש שלא יעכבו את החלוקה. יצחק ויוסף פייסו את יונתן, יחדיו עקבו אחר המריבה בין שני הערביים. יחד מלמלו בקצב ובניגון חד־טוני.

– “הם ביניהם שטן ביניהם”…

יונתן שמח שהמריבה הגיעה לקיצה. הגיע תורו, מילאו לו את הפחים והלך, פסע פסיעות אחדות ועמד. לא יכול לשאת את הפחים. לקח פח אחד ופסע עשר פסיעות. חזר ולקח את הפח הראשון. לשוא התאמץ שלא לשפוך מים ארצה. גרביו ונעליו נרטבו. בכל פח חסרו כמה כוסות.

הגיע סמוך לסימטת החלבים. עוד כארבעה פסיעות עד לביתו. חזר ולא מצא את הפח השני. לבו כמו ניתר ממקומו. הביט כה וכה, והפח איננו. מה יעשה ואנה יפנה. קרוב היה לבכות. בא אל הפח הראשון, לקח והעבירו הביתה. אמו חיכתה לו. נטלו מידו את הפח.

– “אמא, אינני יודע היכן הפח השני”, אמר, והתחזק שלא לפרוץ בבכי.

– “אל תדאג, יונתן. יצחק חברך רצה לעזור וגם להפתיע אותך. הנה הפח השני. זה עתה הביא אותו בדלת השניה.”

– יצחק סחב את הפח לכאן? שאל ובלבו חשב: ואני חשבתי תמיד שהוא רוצה רק להרגיז אותי.

ניגב את דמעות עיניו. פניו אורו. לו עמד יצחק לפניו היה מודה לו. בכל לבו היה מודה לו. טוב לו לאדם שחברים כאלה לו.

רץ יונתן ל“חדר” של אביו. סיפר לו על מעשהו הטוב של יצחק חברו. שמע חכם גרשון, והחליט לגלות לבנו ולבשר לו:

– “אם ירצה השם, זה הקיץ האחרון שנזדקק לחסדו של מחלק המים. יעזור השם ועוד בקיץ הזה יוכנו בורות בחצר ביתנו. לא בור אחד כי אם שני בורות. הרי כך מצינו במשנה שבמסכת “עירובין”. היו להם אז “בור הרבים” ו”בור היחיד“. גם לנו יהיה בור אחד לצורך הרבים. נוכל למכור מים לכל דורש. הבור השני לצורך עצמנו. יעזור השם!”.

ראה חכם גרשון בצער בניו ובנותיו. הבחין בכוסף־נפשם למים משלנו והכיר בצרה זו של “מימינו בכסף שתינו” ובסבל של עמידה בתור הפחים לברז המים של העירייה. אז אמר בלבו, כיונה בתיבתו של נח:

– יהיו מימינו באים בעמל כפינו, תוך עבודה מפרכת אך בידי שמים, ולא בחסדם של אנשי השררה.

אמר ועשה. שני בורות עתיקים וזנוחים היו בחצר ביתו של חכם גרשון שבשכונת נחלת שמעון בירושלים. החצר והבורות, הדירה בה גרו החכם ובני ביתו, וכן בית הכנסת של הגורז’ים, רכוש ה“הקדש” היו. כדרך כל רכוש שבעליו רבים, וככל קדרה ששותפיה רבים וידיים רבות בוחשות בה, אין דואג להחזקתם ולשיפוצם. על כן כבשה הירוקת את הבורות האלה.

הזמין החכם גרשון מומחים למלאכת תיקון בורות. מעטים הם הבקיאים במלאכה זו. המתעסקים במלאכה זו צריך שידעו כיצד להטיח קירותיו של בור. למנוע התאדות המים והתחלחלותם. תקרתו של אחד הבורות היתה רצפה של חדר מגורים, בו עמדה מיטתו של יונתן. על כן דרושים היו מישנה זהירות ובקיאות יתר בהתקנת הבור. טייחי הבורות היטיבו לדעת היכן נחוץ לתת טיח שחור דווקא, שמערבים בו מלט ואפר, היכן צריכים לתת טיח אדום, עשוי שברי־חרס כתותים, או טיח לבן עשוי חול שנטחן מאבני יד.

באותם הימים שעסקו הטייחים בהתקנת הבורות, “הוגלו” הילדים מן הבית, והורחקו אל המגרש הסמוך. לא במהרה השלימו ילדי החכם עם ה“גזירה”. זימן להם אלקים מעשים נאים כאלה, שעשוע כזה – ולא יראו? באו והוחזרו, באו והורחקו.

קשרו הטייחים את עצמם לחבלים והשתלשלו לתוך הבורות. ממעמקים בקעו קולותיהם בדיבור ובשירה. יונתן קינא בהם קנאה רבה. היה מוכן לתת “הכל” ובלבד שיתנו גם לו להשתלשל ולרדת לתחתית הבור. אך אביו שלחו אל ה“בריכה”, לשחק שם.

תמה מלאכת התקנת הבורות. לא נשאר אלא לצפות לחורף כי יבוא, ולגשמי הברכה, ולמלאם מים ממטר השמים.

והחורף, מחוקות שמים וארץ, בא. רוח חמה נתחלפה ברוח מערבית צוננת. עקרות הבית הוציאו מארונותיהם בגדי חורף. דיירי הצריפים והבניינים המיושנים, טרחו ועמלו לסתום כל חור וסדק בפיסת אריג ובשיירי בד, מפני צינת החורף הירושלמי.

חכם גרשון, וכן יונתן בנו, היו רואים בעבים. בוקר וערב הצמידו מבטם לפיסת עב קטנה במערב. קיוו וציפו לגשמים. מפי מורו שמע יונתן כי חכמי ארץ־ישראל בקיאים היו בטיבם של עננים. הם אמרו:

– עננים חשכים מימיהם מרובים: עננים בהירים מימיהם מעטים.

בכוונה מיוחדת ובהטעמה היה יונתן אומר בתפילת שמונה עשרה את תפילת “משיב הרוח ומוריד הגשם”.

רוחות נשבו, נשיאים נישאו במרום, אך הגשם לא בא. גם י"א בחשוון, יום פטירתה של רחל אמנו, כשתושבי ירושלים נהרו להשתטח על מצבת קברה, הגיע. בבואו לשם, עם בני כיתתו ומוריו, הצמיד יונתן את פיו למצבת קברה והתפלל:

– “רחל אמנו, בקשי רחמים על ירושלים. יתן לנו אלוקים גשמי־ברכה. יתמלאו הבורות ונשמח כולנו”.

חלפו ימים ושבועות נוספים והגשם בושש לבוא. הכל דיברו על אימת הבצורת וקללתה. ימים תמימים עברו, גם רוח קלה לא נשבה. גם כנפיה של טחנת הקמח שבנה מונטיפיורי, בפתחה של “ימין משה”, עמדו אבלים ורוח אין בהם.

האמת ניתנה להיאמר שהיו ימים בהם דילג יונתן במתכוון על תפילת הגשם. לא משום שלא רצה בגשם. גם הוא שמע הרבה על אימת הבצורת. אולם בהתקרב ראש השנה לאילנות, דילג יונתן על המלים “משיב הרוח ומוריד הגשם”, כדי שהגשם לא יגרום דחיית התהלוכה של התלמידים לנטיעות. פעם, כאשר היה חשש שהגשמים יגרמו לביטול הטיול של הכיתה לגן החיות, העז יונתן ואמר “מוריד הטל” במקום “מוריד הגשם”. ימים רבים נקפו לבו על כך. מי יודע, היה הספק מכרסם את לבו, שמא בשל העבירה שלי מהחורף שחלף עצרו השמים את גשמיהם…

בימים מעוטי־גשמים היה חכם גרשון מקדיש עיקר דרשותיו בשבתות ובחול, בין מנחה למעריב, לנושא זה של “גבורת הגשמים”.

– “המטר ברכה בו”, הסביר לקהל השומעים, “הוא משקה ומרווה את הארץ, מזבל ומדשן את האדמה, מעדן אותה ונותן טעם טוב בפירותיה”.

ועוד אמר להם:

– “טובים ומועילים הגשמים לעולם ולבריות, שמאלצים גם בעלי זרוע וממון לתלות עיניהם למרום ולהתפלל לחסדי שמים. וטוב עשה הקב”ה שלא מסר בידי שליח מפתח של גשמים. בייחוד מפתח הגשמים של ארץ־ישראל ביד הקב"ה הוא:

“ונתתי גשמיכם בעתם”, גשמיכם נאמר ולא גשמיהם של שאר הארצות". אגדה אחת היתה מהלכת בירושלים. תושבים שבשכונה אהבו לחזור ולספרה בימות הקיץ:

– באחד מימי בצורת הקשים שפקדו את ירושלים, הודיע הפחה הירושלמי לרבה של ירושלים, רבי משה גלאנטי, כי הוא מצווה עליו להתפלל לפני אלוקי ישראל שיוריד גשם בירושלים. ועוד הוסיף המושל: אם עד יום שלישי, כעבור ארבעה ימים, לא ירדו גשמים, סימן הוא שאין תפילות היהודים תפילה, ויצווה לגרש את כל יהודי ירושלים.

יהודי ירושלים הוכו בתדהמה. שתדלנים לא יהודים נתבקשו להעביר את רוע הגזירה, אך הפחה בשלו: יורידו היהודים גשם, או יגורשו מהעיר. והפחה הוסיף: הרי אומרים שהיהודים בחירי אלוקים הם. אם כן, באשמתם ובמעשיהם הרעים, כנראה, נסגרו ארובות השמים. יתפללו ויוכיחו לנו שאלוקים עמהם ומאזין לתפילותיהם. אם לא ירדו גשמים – סימן שחוטאים הם ויגורשו מעיר הקודש…

שמעו יהודי ירושלים ונבוכו. לא ידעו מה לעשות, ואנה לפנות. רק רבי משה גלאנטי החריש. שלוות נפשו לא סרה ממנו. ביום שלישי, בנטות השמש לערוב, הלך עם כמה מזקני העיר למערת קברו של שמעון הצדיק. לבקשתו נלוו אליו גם שניים־שלושה מפקידי הפחה. מכל הבאים ביקש להצטייד במעילי גשם. בתמיהה ובאי־רצון עשו כן. שעה ארוכה עמדו שם בתפילה. שפתותיו של הרב גלאנטי לחשו תפילה שתכנה לא נודע עד היום הזה. בצאתם ממערת הקבר, התנועעו עצי הזית שבמגרש. רוח נשבה בהם, והרוח המערבית חזקה מרגע לרגע. הרקיע כוסה בעבים ומטרות עוז ירדו…

בא חודש שבט. הוא חודש שמשנה מיזגו וטבעו. בערבו של יום בהיר נשתנה מזג האוויר תכלית שינוי. רוח מערבית נשבה בעוז, שרקה וטרקה דלתות וחלונות, בפאתי מערב הבריק הברק. לאחר מכן הרעים הרעם. נזדרז יונתן ובירך:

– “ברוך שכוחו וגבורתו מלא עולם”.

רבו ותכפו הברקים והרעמים. דומה שעולם עומד לחזור לתוהו ובוהו. הגביה את השמיכה מעל ראשו ונתכווץ תחתיה.

– “אם ירד גשם, יבוא קץ לרעמים” – חשב ולבו רועד. תוך דקות ספורות גשם חזק ניתך ארצה. “כל הברזים” למעלה נפתחו, הרהר כשהוא מטה אוזנו לשאון הגשמים. לא בכדי אמרו שהגשמים הם מאותם דברים, שקולם הולך מסוף העולם ועד סופו. היטה אזנו לקול המון המים.

– הלילה, אמר לעצמו כמדבר עם זולתו, הלילה יגיעו המים הראשונים לבורות החדשים. מי יודע שמא גם יתמלאו בלילה זה?

הגשם פסק. רינת מרזבים הפכה שיח הטיפות. תחילה ירדו תכופות, וקולן כפטפוט עליז של ילדים שובבים. אט אט הואט הקצב. יונתן נתן “פירוש” להד הטיפות שהגיע לאוזניו: טיפה אחת שואלת, חברתה משתהה ואומרת: הן. טיפה זו עצובה, טיפה זו שמחה. השתוקק לראות ולדעת כיצד. ברדת הגשמים, אין טיפה אחת מתערבת בחברתה. קפץ ממיטתו וקרב אל החלון. הצמיד את מצחו אל הזגוגית הקרה. פתע הבחין באדם שעמד בחוץ, מופקר לרוחות ולגשמים. התבונן היטב והבחין כי האיש העומד שם, אביו הוא. כפוף על מעדרו ועובד. התעטף יונתן במעילו ויצא. קרב אל אביו, וראה שהוא חופר תעלה, ובשיניים נוקשות זו בזו מן הקור אמר:

– “אבא, לעזור”?

– “מה מעשיך כאן”, שאל אביו ספק בגערה וספק בחמלה וחיבה, “שוב למיטתך”.

– “אל תדאג, אבא, אני יכול לעזור”.

החזירו לחדרו. יונתן הפציר באביו שיאמר לו לצורך מה התעלה שהוא חופר. ישב החכם בירכתי מיטת בנו ואמר:

– “עלי לפלס נתיב למים, לנחותם הדרך ולהעבירם מן הרחוב עד הבאר שבחצר. אין כמים למודי משמעת למורי הדרך. דרכם ללכת ולרוץ לכל מקום שהוא ישר ונמוך, ובשום פנים לא ילכו מרצונם למקום גבוה, כשם שהתורה נלמדת ונקנית על־ידי נמוכי־רוח וענווים. על כן סיקלתי ופיניתי אבנים מדרך המים, פתחתי תעלה ודרכה זרמו מי הגשם. כמחצית השעה זרמו ושטפו את זוהמת הרחוב. עתה פתחתי בפניהם את הדרך אל הבור הראשון שלנו, הוא הבור שמימיו מיועדים לרחיצה”.

– “ומהו הבור הזה שמתחת לחדר”?

– “בור זה קטן יותר, אליו יוכנסו מים נקיים מן הגגות. מימיו מיועדים לשתייה”.

שבועות תמימים, בלילות ובימים, לא ידע חכם גרשון מנוחה. בכל לילה גשום, כמה וכמה פעמים בלילה קפץ ממיטתו ויצא החוצה. טרח לכוון את המים לאפיקים שרצה. אסור שטיפת מים אחת תאבד לריק.

לקצות הגגות של הרעפים הצמיד מרזבים ארוכים של פח, דרכם זרמו המים לתוך הבאר. חזר למיטתו ובטרם יספיק לחממה, התחדשו הגשמים ביתר עוז. הבחינה אוזנו בזרמי “פרא”, זרמים שסטו מדרך ישרה, ולא במרזבים. חזר ויצא אל החצר. בחשכת הלילה טיפס ועלה על הגג. לקח ספל ישן, עשה בו נקב וקשר אותו במקום שם זרמו המים לצדדים, חיבר קטע של צינור שנמשך עד למרזב הסמוך. המים נכנעו ושטפו במרזבים. לא היה קץ לאשרו. גם קילוח זה הוזרם סוף סוף אל הבור. עתה הגיע לאזניו שאון מים רבים ברחוב, ששטפו וזרמו הרחק מהתעלה שעשה, ואל הבור שבחצר לא הגיעו.

נראה שמים אלה זורמים אל המגרש הפתוח – חשב – וחזר אל הרחוב. לא זז משם עד שמי הגשם, שעברו ברחוב הסמוך לדירתו רוסנו ורוכזו לתוך התעלה שהובילה את המים ישר לתוך הבור השני, בור מי הרחצה שבחצר. רק אז היה חוזר לחטוף תנומה קלה, כל עוד לא בא “המעורר”, לקראו לתפילה בטרם יאיר השחר. המעורר חכם שלום, ישיש כבן שמונים, לא יצא מעולם את תחומה של ירושלים. כששאלוהו מפני מה אין אתה נוסע לבקר ביפו, בתל־אביב או בחיפה? היה משיב:

– אין דבר חשוב, יפה ומועיל, שמצוי באיזה מקום שהוא שאין כמותו כאן, בירושלים. דבר שהוא שם, ואינו כאן, נראה שאינו חשוב כל כך…

פקידי התברואה של ממשלת המנדאט ראו תעלות ברחוב הראשי של שכונת נחלת שמעון. התחילו מתחקים על שרשי הדבר ומגמתו. על נקלה גילו את הבור שבחצר בית הכנסת של הגורז’ים. תפקידם היה למהול נפט בכל בור, להשמדת החיידקים. עמדו וצירפו את הבור החדש לרשימת הבורות שיש לכבדם בשלוש־ארבע כוסות של נפט, אחת לשבועיים. גם “מתן בסתר” במקרה זה לא הועיל. באין ברירה השלימו עם ה“גזירה”. שמחים היו שהבור השני, הבור שמתחת לחדר המגורים, לא נתגלה. על כן היו מימיו של הבור שבחצר עכורים קמעה וריחם נודף, ואילו המים מן הבור הפנימי זכים היו כבדולח. מים צוננים אלה השיבו נפשם של הבאים לתפילה בבית הכנסת של הגורז’ים, בימי הקיץ הלוהטים. היו שהעדיפו להתפלל בבית כנסת זה דווקא, בשל המים הצוננים והטובים הניתנים לבאים אליו.

בימים בהם נהרו המונים, מכל שכונות ירושלים ומערים אחרות, למגרש שמעון הצדיק, היתה אשת החכם מעמידה פחי מים ברחוב. מגישה ספל מים זכים וצוננים לכל דורש, כ“תמורה” בִּקשה: “ברכה, בבקשה. “שהכל נהיה בדברו”. אמור נא ברכה, אענה אמן, והיה זה שכרי”.

היו מברכים ושותים. גם הפוקרים שבהם, כיסו ראשם בידם בשעת הברכה והשתיה. שתו ונהנו הנאה כפולה, מנדיבותה של אשת חיל זו, ומהמים הקרים לנפשם העייפה.

בשבת אחרי הצהריים, מי ששנתו נדדה ורחקה ממנו, הקדים ובא לבית הכנסת. עד שעת “מנחה”, שמעו הסבר ל“פרשת השבוע” מפי החכם. בשעה כזו, היו שתי בנות החכם, פעם ציונה ופעם רות, מגישות מים לרוות צמאונם של הבאים לבית הכנסת. האנשים ישבו כשרגליהם מקופלות תחתיהם על הספסלים. די היה ברמז ואחת הבנות מיהרה להגיש ספל מים צוננים והשותה זיכה את השומעים במצווה של עניית “אמן”, ובירך בקול רם. פעמים רבות שמעו שחז“ל אמרו שטוב עושה מי שעונה אמן “בכל כוחו”. פשוטי העם פירשו את הדברים כפשוטם ואמרו “אמן” בכל כוחם בעוד שחז”ל התכוונו “בכל כוונתם”…

מי שסיים לשתות, בירך “בורא נפשות רבות וחסרונן”, ואף זו בקול רם, ועם שהוא מסיים המטירו מכל עבר על ראש המברך:

– “רפואה וחיים רפואה וחיים”.

באחד מימי הקיץ, שמע יונתן נקישה בחלון חדרו. מסך הלילה עוד עטה על כל. ירושלים נמה את שנתה. פקח את עיניו ובלבו צער ללא פשר. שמא משום שניתק פתע ממתק חלומו. הביט כה וכה לתוך שלוות הלילה. גם משכימי־קום, הזריזים ומקדימים לבוא לבית הכנסת, כדי להספיק להגיע בתפילתם ל“גאל ישראל”, עם הנץ החמה – לקיים: “ייראוך עם שמש” – גם המה טרם באו.

שוב נשמעו נקישות בחלונו. עתה תכפו יותר. הסיט את הווילון לצדדין וראה ערבי עומד סמוך לחלונו. הלאה מזה, במגרש, שבין שכונת נחלת שמעון היהודית לבין שכונת נשאשיבי הערבית, נח עדר צאן, כבשים במלוא העין. תחילה דימה בנפשו כי עוד בזרועות החלום הוא. נקישה שנייה, שלישית ורביעית בחלונו. עתה ראה וידע ברורות כי הערבי רומז ומבקש ממנו שיצא אליו. ודאי רועה הוא. אך מה רצונו בשעת בוקר זו?

קפץ יונתן ממיטתו ומיהר לחדר בו ישנו הוריו, אחיו ואחיותיו הקטנים. חכם גרשון עמד כבר ליד המזוזה, עטוף בטלית ומוכתר בתפילין, נכון לצאת בדרכו לבית הכנסת. סיים החכם אמירת פסוקי “ויעקב הלך לדרכו”, והלך עם יונתן לראות מי עומד בחוץ ומה הוא מבקש.

הגיעה גם אשתו של החכם, עליזה, אשר כדרכה יום־יום, בשעה כזו היא קמה להכין טרף לביתה ומזון לנעריה ונערותיה.

הרועה הערבי אמר ששמע שבבית הזה מצוי בור מים גדול. העדרים, בדרך לבית המטבחיים הם. עליו להשקותם כי לאחר השתייה יעלה משקלם יותר ויותר, ומכירת הכבשים לפי משקל היא.

שעה ארוכה נשאו ונתנו על מחיר המים. חכם גרשון נכנס לבית־הכנסת. הרועה ואשת החכם הגיעו לעמק השווה בדבר מחיר המים. מחירו של כל פח יעלה חצי גרוש. הרועה ועוזריו ישאבו את המים וימלאו את הלגין הגדול, שהיא תעמיד לרשות הרועה במגרש. פח המים שהורק לתוך הלגין נכנס לחשבון. גם אם המים נותרו בלגין. לא הרועה ולא אשת החכם אינם יודעים קרוא וכתוב. מה יעשו? יסמנו הוצאת כל פח בסריטה באצבע על הקיר. כמספר הסריטות מספר הפחים שיש לשלם תמורתם.

עדרי הצאן געו. ליונתן נמצא עיסוק חדש ומעניין. עד שלא הגיעו ל“כהנים” יכול הוא לחמוק החוצה ולהתחכך בצמר הכבשים, לנסות לרכב על גביהם. היטב חרה לו שלא מצא גם כבש אחד, שייאות לעמוד במנוחה, וירכיבהו על גבו…

עשרות פחים הוציאו הערבים מן הבור והריקו לתוך הלגין הגדול. עוזרו של הרועה, נער קטון, השכיל להנחות את העדר בדרך שרצה. תחילה ריכז את כולם בעבר אחד של המגרש. לקבוצות קבוצות, כעשר כבשות בכל קבוצה, ניתן להתקרב אל הלגין, להשקיע ראשם במים ולגמוע מהם. יש וכבשה אחת נתקפה רוח סרבנות ומשובה. פרקה מעליה עול משמעת, פרצה את המעגל, עקפה את הרועה הצעיר, והגיעה שלא ברשות אל הלגין. כל השאר, עמדו וחיכו לתורם.

הפשיל הרועה שולי שמלתו ונתנם לתוך חגורתו, מחה את זיעתו מעל פניו ורץ הנה והנה. שואב מי־בור בדליים, דלי עולה ודלי יורד, ממלא פח אחרי פח, רץ ומריק אותם לתוך לגין, וחוזר.

מאושר היה יונתן בתפקידו בתורת “מזכיר”. עליו הוטל לסרוט סריטות בקיר, הוצאת כל פח מלא – סריטה. אמו, וכן גם הרועה, שמרו היטב לבל יתבלבל, ושחשבון הפחים והסריטות יהיה תמיד שווה ומותאם. אך, מעשה שטן, נישא על כנפי דמיונו ונעלם ממנו אם הפח שהוציא דקה לפני כן הובא בחשבון אם לאוו. בעוד הוא שקוע במבוכתו, הוצאו עוד ועוד פחים וכבר אינו יודע כמה. מה יעשה? פרץ בבכי מר.

– שכחתי “לרשום”, הוא הוציא פחים ולא סרטתי, אינני יודע כמה פחים החסרתי.

ניחמה אותו אמו ומחתה דמעותיו.

– אין העניין ראוי לבכות עליו, הכל יסתדר.

אולם העניין לא הסתדר. מחלוקת שלימה נתגלעה סביב מספר הפחים. הרועה נשבע בזקן הנביא, בחיי נשותיו וילדיו, שלא הוציא יותר מעשרה פחים. אשת החכם השיבה שלעדר כה גדול, גם חמישה־עשר פחים לא היו מספיקים, וגם מספר הסריטות הוא ארבעה עשר. הערבי חזר וצווח:

– “הילד הוסיף סריטות דרך משחק, על כן בכה כי התבלבל”.

הרימה אשת החכם גם היא את קולה:

– “הילד החסיר כמה פחים ומתוך בלבול ומבוכה לא “סרט” כמה פחים”.

לקול צעקותיהם בא החכם גרשון. באו גם אחרים. שטחו שני הצדדים את טענותיהם. בעת ובעונה אחת דיברו. בקושי שמע כל אחד את עצמו. רמז הרועה לעוזרו לאסוף את העדר ולהתרחק מהמקום. עמד גם הרועה ליטול את מעילו ותרמילו וללכת תוך ניצול המהומה בלא לשלם מאומה. תפשו החכם גרשון בכתפו ואמר לו:

– “התבייש לך. לברוח ולא לשלם מחיר המים שלקחת”?

ניער הערבי את ידו של החכם מכתפו בכוח, דחפו וניסה לברוח. רדף אחריו החכם ותפשו בערפו. מיד היו שניהם מוטלים על הקרקע. לשוא ניסו השכנים להפריד ביניהם.

מרחוק נראה שוטר אנגלי, בדרכו מבית הספר לשוטרים אל תחנת המשטרה מאה שערים. נראה שהבחין בקטטה והתקרב למקום.

– אנגלי, אנגלי, שוטר אנגלי – קראו הילדים במתיחות, וציפו בסקרנות לאשר יתרחש.

גם שני הניצים הירפו זה מזה. שניהם קמו מאובקים ומיוזעים ונשימתם כבדה. בתנועות ידיים וראש הסבירו לאנגלי את פשר הריב. שמע האנגלי והבין כי המחלוקת היא על סכום של כחמישה גרושים. סביבו עמדו אנשים ונשים, יהודים וערבים, וציפו למוצא פיו.

הכניס השוטר האנגלי ידו לכיסו. הוציא מטבע בת חמישה גרושים וזרקה לעבר החכם גרשון. הסתכל השוטר אנה ואנה כבעל “חכמת שלמה”, וציווה על כולם להתפזר וללכת לבתיהם. משהתחילו מתפזרים, והרועה הערבי מלמל דברי הכנעה ותודה לאדון האנגלי, המשיך השוטר בדרכו.

גם הרועה התחיל הולך כמנצח. אשת החכם זרקה אחריו משפט שהשבית את שמחתו:

– “לך, לך, הליכה בלא חזרה. מים לצאנך לא תקבל כאן אף פעם, גם אם תשלם חמישה גרושים לכל פח…”

עברו שניים־שלושה שבועות והרועה חזר ובא. בבואו הביא עמו אחד מהשכנים הערביים של חכם גרשון משכונת נשאשיבי ומבני משפחתו, שהיו מידידיה של משפחת החכם. בתחנונים בפיו ובתשורה ביד בא. ביקש הערבי השכן מאשתו של החכם:

– “אתם היהודים רחמנים אתם, יודעים למחול ולסלוח. הרועה – חמור וכסיל הוא, למה יסבול הצאן הצמא למים?”

אשת החכם ניסתה לסרב והזכירה את הקטטה המבישה. הרועה התקרב בראש מורד. נוסף לתשלום תמורת “המים של אז” הביע את הסכמתו לשלם בכל פעם ל“עשרה פחים מראש”.

לא עמדו בפני תחנוניו של השכן והכנעתו של הרועה. הכסף שולם מראש והרועה חזר אל הדלי, הפח והלגין.

לאחר כמה שבועות בא רועה מנבי־סמואל ועמו עדר־צאן, בן מאות ראשים. יום לפני כן היה ביקור פקידי התברואה. בהתאם להוראות שפכו בבור שניים־שלושה ספלים של נפט. צאן לא ניתן לרמות. קרבו אל הלגין, ריח הנפט עלה באפם, נסוגו אחור.

בחמלת החכם על הצאן הצמא ביקש מאשתו לתת אך הפעם לשאוב מים מהבור “הפנימי”. כשלוש עשרות פחים נשאבו והעדר שתה ושתה עד תום. בפעם הבאה התחננו הרועים:

– תנו מים מהבור הפנימי, מהמים המתוקים. הם כה ערבים לחיך צאננו. מים אלה מפטמים יותר מגדילים את משקלם ומעלים את מחירם. נשלם לכם כפליים. ניתן גרוש לכל פח. נוסיף גם ספל חלב טרי וחם.

הצעה זו של תוספת חלב לתשלום נראתה בעיניה של אשת החכם. יהיה חלב חם וטרי לילדים ולילדות. אולם אלייה וקוץ בה. חלב של נכרים אסור.

חשב החכם ומצא עצה. אמר לאשתו:

– "חלב של גוי אסור. אבל חלב שנחלב לעינינו מותר. תקפידי שהגוי יחלוב את החלב לעינייך ויהיה החלב מותר.

מאז הקטטה עם הרועה הערבי היה יונתן שרוי בצער. הוא הורחק מעזרה במניין הפחים וב“סריטות בקיר”. עתה נתמלא שמחה לתפקידו החדש להיות עד בשעת החליבה. לא היה מסתפק בעמידה ליד הרועה בשעת החליבה. היה משתטח על הקרקע ומתבונן בידיו הזריזות של הרועה. כשהן מזרימות את החלב לתוך הסיר. השכנה ייעצה לאשת החכם למרוח את תחתית הסיר במעט שמן זית, והחלב לא יקציף ונמצא הסיר מכיל כמות מליאה של חלב. וכך עשתה.

פעם, ניתק הדלי מן החבל ונפל. שקע בתחתית הבור. פעם אחרת הלך החבל אחר הדלי. במחסן של החכם גרשון נמצא מכשיר לשעת צרה כזו. שרשרת מיוחדת ובקצה מדלה. גם הורדת המדלה מלאכה היא, ויש לדעתה. משלשלים את החבל ומחדירים את המדלה למעמקי המים בחבטה. מכוונים את שיני המדלה שייאחזו בידי הדלי, או בתחתיתו. הדבר נמשך פחות משעה והדלי הוצא.

שבועות רצופים נמשכה מכירת המים. בוקר בוקר היה יונתן מתעורר לקול צלצול פעמוני העדרים. יום שעדר לא בא, פגום וחסר היה בעיניו. עדרים באו מנבי סמואל, מבית איכסה ומשעפאת.

שוב בא חורף. עונה עונה וצליליה. קשוב היה יונתן לצלילים החדשים. סער רוחות, רינת הגשמים, שאון מרזבים ושיח הטיפות בהגיען למחוז חפצן: אל הבורות. בימים אלה תלה יונתן עיניו לשמים, התבונן בכל ענן בפאתי מערב, ובלבו תפילה לגשמי ברכה. בחלומו כל הנהרות והנחלים נקוו לכאן, לשכונה זו בה הוא דר. ראה את אביו עמל קשות ומצליח לכוון את כל הימים והנהרות לתעלות שהביאו את שפע המים ישר אל הבורות. הנה הוא שומע את המולת המים וששונם בהשתפכם אל בור מי השתייה שמתחתיו. תוך דקות ספורות התמלא הבור ועבר על גדותיו. המים כיסו את הרצפה. הנה גם מיטתו שקועה מים. נעליו צפים כבר, מתנודדים אנה ואנה. גם ילקוט ספריו, כסאו הקטן ו… עוד מעט יגיעו המים אליו, יעלו אל מקום משכבו. מי יודע אולי יגיעו עד התקרה. והוא אינו יודע לשחות. כמה חבל שאין הוא יודע לשחות. איך יצא מכאן. צריך לצעוק. אין ברירה, מוכרחים לצעוק ולקרוא לאבא. הוא רוצה לצעוק אך אין הצעקה מתמלטת מגרונו…

פתע פקח את עיניו, אביו עומד לידו, ומלטף את ראשו.

– מה לך כי צעקת? שאל האב.

– אני צעקתי?

– כן, יונתן, ודאי חלמת.

– אוה, כן חלמתי. אני זוכר היטב מה חלמתי. חלמתי שהבור הזה שבחדרי נתמלא מים, וכל החדר נתמלא מים ולא ידעתי כיצד אצא מכאן…

– אל תפחד, בני. בוקר־בוקר אני בודק את כמות המים שנוספה במשך הלילה לבור הזה. אם יתמלא, אטה את המים לנתיב אחר.

נשם יונתן לרווחה. לבו רחש תודה לאביו. שנים רבות היו הבורות מקור פרנסה חשוב למשפחת החכם גרשון. המה ידעו אף חשו בכך שירושלים – למטר השמים תשתה מים.

 

פרק שישי: בתורה ובעבודה    🔗

שלא כרבים אחרים, רצה חכם יונתן שבניו יישארו בביתו עד שיתמזל מזלם ישאו להם נשים ויבנו את קיניהם. הוא עשה כל אשר ביכלתו שהתפוחים לא ירחקו מן העץ. נדהם מעוצם שיטפונם של גלי ה“מודרניות”, שסחפו עמהם גם חומות מוצקות וטבעיות של משפחות. ה“חברה” פלשה במגפיה לתוך חיי המשפחות. הורים רבים קיבלו “פלישה” זו בברכה, אם מחמת חוסר ברירה וחולשה ואם מטעמים של נוחות גרידא. והיו שרצו בכך כמישאלה ושאיפה. לא היה איכפת להם שבניהם התרחקו מבית אבא־אמא, שנטו לנתיבי חיים זרים ומרוחקים מהם, העיקר ש“גדלו”. לא מהם היה חכם גרשון. בייחוד לא רצה שהבן הבכיר ילך לקבוצה. הוא אמר ליונתן:

– אם היית בן למשפחה עשירה, שאין ההורים זקוקים לעזרתך, ייתכן שיכול היית לומר שרצונך לחיות בין אנשי “תורה ועבודה”. אבל במצב כזה בו נתונה המשפחה, כיצד תחשוב על חיים במקום בו לא תקבל פרוטה אחת שכר עבודה? דווקא כשהגעת לשנים בהם אתה יכול לעזור לאחיך ואחיותיך בדרכים שונות, אתה רוצה להיות רחוק מהבית?

ויונתן חזר בפעם המאה ואחת על נימוקיו:

– בתנועה הוסברה לנו חשיבותה של השאיפה לחיי קבוצה, מקום בו מקיימים מצוות התורה ומצוות יישוב הארץ. מסתפקים במזון מועט, גרים באוהלים או בצריפים, יושבים במקום סמוך לגבול להגן על הארץ, מסייעים לבואם של מעפילים, בכל זה יש עניין רב, אבא. והאב בשלו:

– אין זה בשבילך. לנו אין דואג. אם יכולים היינו כולנו לחיות במקום כזה, מה טוב. אבל בן עוזב את הוריו, אחיו ואחיותיו, והולך ל“דאוג לארץ ולתנועה”, בשום פנים לא.

כדי שיצליח להחזיק את בניו ובנותיו בביתו, טרח חכם גרשון להפחית מעט את הצפיפות בדירה שהיתה בת חדר אחד. עמד והקים בחורבה שבחצר בית־הכנסת צריף קטון, מעשה קרשים ופח. את הקירות ציפה נייר עתונים ועליהם הדביק נייר אריזה חום לכיסוי הסדקים. לתוך “חדר” הזה הכניסו ארון קטן, מחציתו לספרים ומחציתו לבגדים. העמידו שם מיטה של ברזל. ארגז הפוך שימש שולחן ועליו מנורה של נפט, לאורה ישב יונתן בלילות, קרא וכתב את דפי יומניו. מאז היה יונתן בר מצווה היתה זו פינה שלו. בסיפוק נפש נכנס ל“ממלכה” זו, שעל ידה היה פטור מדין וחשבון על שעות הלילה הקטנות בהן חזר הביתה. לכניסה שבשער החצר, הפונה למגרש שממול לשייך ג’ראח, היה שער נמוך שחייב את הנכנסים להוריד את ראשם. שער זה חייב היה להיות נעול תמיד. אביו לימדו “דרך סודית” לפתיחת השער מבחוץ בלי מפתח ובלי עזרת זולתו מבפנים. מעל למשקוף פרצו פירצה קטנה שאיפשרה להכניס יד, להוציא מאחרי הדלת שמבפנים מוט שצורת ואו בקצהו. בעזרת המוט הזה היה יונתן מרים את הברזל הנועל את הדלת, פותח אותה וחוזר ונועלה בברזל ומחביא את המוט במקום סתר.

בוקר בוקר, בעודו שקוע בהזיות של שחרית, שמע את צעדי אביו בקומו לתפילה. שמע אותו ממלמל פסוקי דזמרה ומתקדם במתינות בתפילתו עד היאסף ה“מניין”. פעמים חש בצרתם של השמונה או התשעה, שהספיקו להתכנס ו“עשירי” למניין לא נמצא. ידע שפועלים הם ועליהם למהר לעבודה. הטריח עצמו וקם. פעמים שמלאך השינה חזר וליטפו בנועם וברוך, כיסהו בשמיכות עד מעל לחוטמו, אספהו בזרועותיו והשכיח ממנו את החלטתו לחוש לעזרת ה“מניין” החסר…

לבו נשבר בקרבו למראה העוני והדלות שבבית הוריו. היטב חרה לו שלא ניתן להמשיך ללמוד בבית ספר תיכון, לאחר שסיים חוק לימודיו בבית ספר עממי, אם כי לא בהצלחה רבה. להיות “מורה” היתה שאיפת חייו. להורות לתלמידים, לחנכם, להדריכם. מה נותר משאיפה זו? מאומה. למקצוע ההוראה לא יגיע, כנראה, לעולם. מה, איפוא, יעשה בחייו? “הוי, רבונו של עולם, לו רק יכולתי לרדת לירכתי ספינה, להירדם כיונה הנביא בשעתו. לו יכולתי לישון כחוני המעגל, לקום לאחר שנים רבות ולדעת מה זימן לי העתיד”…

לאחר לימודיו בכיתה שמינית של בית־ספר עממי עשה אביו נסיון לסדרו בישיבה. שמא כתר תורה נועד ליונתן. עמד ושלח אותו לישיבת “פורת יוסף”, של הספרדים שבעיר העתיקה. בישיבה זו נתנו גם שכר מועט לתלמידים נצרכים ולהוריהם, בנוסף ל“פרסים כספיים” למצטיינים. יונתן לא התנגד. החידוש שבדבר משך את לבו.

בתחילה היתה הדרך אל הישיבה קשה וכרוכה בריב עם ילדי הערביים. מקומה של הישיבה היה בסמוך לחצר “משגב לדך” ו“בתי מחסה”, שנקראו גם בשם “דויטשר פלאץ”, בעיר העתיקה. נערים ערבים מבית הספר סנט ג’ורג' שבדרך, ארבו בוקר בוקר לילדי נחלת שמעון ובית ישראל, שעברו בדרך זו, ורגמום באבנים. יונתן וחבריו השתדלו להתחמק מעיניהם של ילדי הערביים. פחדו להיגרר למריבה שאחריתה מי ישורנו. אך הילדים הערביים רדפו אחריהם, תפשום, הפילום ארצה, בעטו בהם לעגו וקיללו את הפחדנים – וברחו. הילדים היהודים לא יכלו לסבול יותר. למחרת, העמידו פני נסוגים, כתמול שלשום. ילדי הערבים נמשכו אחריהם, רחוק מבית ספרם. אז יצאו הילדים היהודים, שבאו הפעם במקובץ כ“תגבורת”, רודפים הפכו נרדפים. הערבים לא הצליחו להימלט והוכו מכות קשות. מאז פסקו הרדיפות וההתגרויות.

בישיבה נתונים היו התלמידים לחסדיו של “המשגיח”. פחדו ממנו פחד מוות. לשמע שמו חלו ורעדו. ארוך וצנום פנים היה. קומתו כפופה ועיניו מאזרות זיקים. עיניו בלשו ותרו אחרי כל מישגה של תלמיד. קפדן בלא זיק של רחמים בלבו. ספק אם אי־פעם העלה חיוך על שפתיו. לא פחות רעדו מפני “הבוחן”. בימים רגילים למדו מעט או הרבה. לא כן ביום שלפני ההופעה בפני “הבוחן”. קפדן היה ואוי למי שלא ידע להשיב לשאלותיו. כל גמגום עורר את חמתו ואת חמתם של שאר המורים הבוחנים ו“המשגיח”. כשלונו המחפיר של הנבחן היה מתגלה בו במקום לעיני כל חבריו ומוריו. מבטי בוז נתקעו בגבו. למחרת, היו מושיבים אותו עם המפגרים והנחשלים שבין הלומדים.

לא כן היה כאשר הנבחן שינן את תלמודו וידע את פרקו כהלכה. הבוחן מציג קושייה, בין שזו קושייה הלקוחה מן התלמוד או מהתוספות, ובין שהיא קושייה מדומה שהוצגה לחידוד שיכלו של הנבחן. כשהתלמיד יודע להשיב, יוצאים הדברים שמחים ומשמחים לב כל הנוכחים שם. המצליח קוצר בו במקום שבחים, מזכים אותו גם בסכום של כסף העומד מכבר על שולחנו של הבוחן. למחרת הוא מועבר לקבוצת “המתקדמים”, ומבשרים זאת להוריו על ידי אחד המורים או על ידי “המשגיח”.

ואשרי מי שהגיע לדרגה של “מעיין”. זה שוב אינו זקוק להוראה וללימוד מפי מורה או חכם אחר. עצמאי הוא, ויודע לשחות בים התלמוד ולדלות פניני סוגיות, בנושא דומה וקרוב לסוגייה זו שלפניו. יודע הוא למצוא נקודות מאחדות ונקודות מפרידות בין סוגיות דומות, לכאורה. מבחין בהבדלים דקים ומגלה קושיות הנובעות מתוך ההבדלים הללו, ומתוכם מתגלות קושייה חדשה המחזקת קושייה קודמת. לאחר עיון והעמקה הריהו מתחיל מיישב קושיות, מפריך טענות, מפרק בעיות שלפני דקות מספר נראו הררים גבוהים שלא יוכל איש לעברם. ונמצא העולם כולו שמח בשמחת התורה ולימודה.

חג זוטא היה בימי ראש חודש. תלמידי הישיבה, בייחוד אלה שבשלבים ראשונים ללימודיהם, כונסו לבית הכנסת לאמירת “תהילים”. נשים צדקניות הביאו להם עוגיות ומיני מתיקה. הברכות, שנאמרו בקול רם ובהטעמת כל מילה, ועניית “אמן” כבמקהלה, היו שכרה.

פעם מצאו את יונתן יושב ומונה כמה בנים יש לרב פפא. מנה ומצא כי עשרה הם. על אוזנו של היושב לימינו אמר בלחישה כי מספר בני הרב פפא עשרה הם, כמספר בניו של המן בן המדתא… הלה צחק בכל פה וקול צחוקו הגיע לאוזנו של “המשגיח”. נאלץ הנער להסביר למשגיח פשר צחוקו. סטר המשגיח על לחיו של יונתן, שילחו לביתו ואמר לו:

– “הבא לכאן את אביך. לבדך אל תבוא. עליו לדעת את תעלולי בנו”…

הלך יונתן ואל הישיבה לא שב.

בטל ישב בבית הוריו. את כאבו יצק, כדרכו, ביומנו:

– “היום שאלני אבי: מה יהיה בסופי. כעסתי. אבל הוא צדק. הוא גם שאל מה יצא לי מכל הכתיבה הזאת שאני כותב בכל שעה פנוייה. גם על שאלה זו כעסתי. מן הכתיבה אני דווקא נהנה. גם אברהם הקבלן הצטרף הבוקר לשאלתו של אבא. באמת מה יהיה בסופי. במה אתפרנס? כמה זמן עוד אשב בטל בלי ללמוד ובלי לעבוד? הייתי מעדיף להמשיך בלימודים אבל להורי אין אמצעים. מה לעשות?”

שכנים וידידי משפחה היו אומרים לו:

– “יונתן, למד מקצוע, במלאכה – ברכה”.

האב חיפש לבנו מלאכה קלה, מועילה ומכניסה. אמרו לו:

– “נגר תהיה. נגר טוב מרוויח טוב. רהיטים שתתקין לצורך עצמך וביתך יהיו ריווח נקי. תרוויח יותר כשתתקין רהיטים לחברים או לשכנים”.

בהרגשה מוזרה במקצת, ספק נעימה ספק קשה, יצא בוקר אחד מביתו בנחלת שמעון ובידו פתק “נגרייה של קופלוביץ, נחלת שבעה”. בדרך זו הלך יום יום, לבית הספר תלמוד תורה מזרחי, או למועדון בני עקיבא. הפעם הלך כמו בדרך חדשה הוא הולך, פעם ראשונה בחייו לעבודה.

בנגרייה ידעו על בואו. “כיבדוהו” בניקוי קרשי בניין ארוכים ומאובקים ממסמרים שנותרו בהם. בפעם הראשונה בחייו נטל בידו פטיש כבד וצבת. דפק בפטיש, משך בצבת. המסמר זז אך נשאר במקומו. החזיקו בצבת, משך ומשך. המסמר זז אך לא יותר. לקח את הפטיש, דפק ודפק בעברו השני של הקרש. במקום לדפוק בקרש היכה על אצבעות ידיו. צעק מרוב כאב, לקול צחוקם הרם של פועלי הנגרייה. העבודה לא נראתה בעיניו. לא ידע “למה לא” אך לא ידע גם “למה כן”, מלבד זאת שהוא מחפש מקצוע ללמדו. בשובו הביתה הודיע קצרות: “לא אלך יותר לעבודה זו”. לנגרייה לא חזר.

עברו שבועיים־שלושה. אמרו לו:

– “הן חובב ספרים אתה. מצאנו לך עבודה חדשה, כורך ספרים. תמצא שם ספרים כאוות נפשך”.

לא יכול היה לסרב, אם כי העבודה לא משכה את לבו. הבטלה המאונסת הרגיזה אותו יותר. למחרת, שוב יצא מביתו ובידו פתק למקום העבודה: “כריכיית ספרים”, סימטת קולנוע “אדיסון”, “זכרון משה”.

בכריכייה הושיבוהו ליד שולחן ארוך, לידו ישבו פועלים נוספים, מבוגרים ממנו. נתנו לו גליונות נייר גדולים ורחבים שהובאו מבית דפוס. עליהם הודפס “לוח השנה”. הורו לו לקפל כל גליון מספר קיפולים, לקפל וליישר באצבע כל צד וצד של הגליון, עד שהגליונות יהיו כעין “לוח כיס” הטעון חיתוך וחיבור בסיכות. התחיל בעבודה, באיטיות ובכבדות, לפי ההוראות של בעל הכריכייה. לקפל וליישר, לקפל וליישר. כשתי שעות עבד והפועלים קמו “להפסקת אוכל”. קם גם הוא והוציא פיתה וזיתים. נטל את ידיו, בירך ואכל. סיימו וחזרו לעבודה. מחוץ לכמה שאלות ששאלוהו על עצמו ועל משפחתו לא הירבו לדבר עמו. ראו כי מתבייש הוא ולא הכבידו עליו בדברים. בהפסקת הצהריים האזין לשיחותיהם של הפועלים והפועלות על שכר עבודה ועל חופשות, לא הבין הרבה מתוכן הדברים אך החליט להתעניין בשאלות אלה בימים יבואו.

עברו ימים אחדים. פעם תוך כדי קיפול הגליונות, וכבר היה זריז מעט בעבודה, נתקל מבטו בדברים הכתובים בגליון שלפניו. “ימי זיכרון ופטירה” היה כתוב שם. התחיל קורא והדברים עניינו אותו. עד מהרה שכח תפקידו ושקע בקריאה. בעל העבודה התבונן בו וחשב שזה לרגע קל. חזר למכונת החיתוך הגדולה שבחדר הסמוך. יונתן לא נתן דעתו כלל לחיוכם של הפועלים, והמשיך לקרוא כשגליון ה“לוח” פרוש לכל רוחבו על שולחן העבודה. בא נותן העבודה ושילחו הביתה.

–“בין כה ראיתי כי אתה מהורהר תמיד. בעבודה זו צריך ריכוז ולא הרהורים. קח לך עשרה גרוש לעבודה של שלושה ימים, ושלום”…

נשם לרווחה. “זה לא בשבילי, לקפל וליישר, לקפל וליישר כל גליון”. בדרכו הביתה חשב: “מה אגיד בבית? מה אגיד לשכנים, לחברים?” תוך כדי כך הגיע. בראש מורד עבר את הסף ונכנס כשאביו ואמו בבית.

“גרשו אותי. הנה כסף לשלושה ימים”, אמר קצרות וחיכה למטר צעקות. לגודל תמהונו לא אמרו דבר. שאלו רק לסיבת שילוחו מן העבודה והסביר להם. שתקו, כמו ציפו לכך.

שוב באו ימי בטלה. אחד השכנים השתדל ומצא לו עבודה חדשה: שליח בית מימכר תרופות ברחוב מאה שערים. כאן החזיק מעמד יותר מאשר במקומות שלפני כן. ייתכן שהיה זה בזכותם של זוג האופניים שבעל העסק העמיד לרשותו, והניח לו לקחתם לביתו אחרי העבודה. תפקידו היה להעביר, לפי הזמנה, חבילות של תרופות מבית המסחר לרפואות לבתי המרקחת. לאחר שהתאקלם בעבודה זו הירשה לעצמו שלא לנסוע ישר לבעל ההזמנה, עם משלוח יקר של תרופות חשובות, אלא תחילה נסע לחצר בית הספר מקום שם למד. מעבר לגדר עמד ושילח מבטים של קנאה בתלמידים שמילאו את חצר בית הספר בצחוקם ובשאונם. הצטער מאוד שלא יכול היה להמשיך בלימודיו ואילצוהו לצאת לעבודה. הנה ילדים מסתובבים ומשתובבים ללא דאגה, ללא עבודה ונותני עבודה, ששון ושמחה ישיגום ונסו יגון ודאבה, משוחררים ורחוקים מכל עול…

גם ממקום עבודה זה סילקוהו. היה זה לאחר שרכב על אופניו במורד רחוב שטראוס לכיוון רחוב “גאולה”, שקוע במחשבות על עתידו, כדרכו לעיתים קרובות. “סוף סוף יבוא יום ואמצא עבודה שתתאים לשאיפתי. מהי שאיפתי – אינני יודע. אך פעם הן יבוא יום ואעמוד ברשות עצמי. אעבוד וארוויח סכום שיספיק לצורכי עצמי ויישאר גם לעזרת הורים” – הרהר, ולפתע חבטה. נתעורר כשהוא מוקף אנשים נדים לו. הביתה הובא כשהוא פצוע בראשו ובפניו. הפצעים לא היו קשים וכעבור ימים אחדים החלים. בעל העסק הודיע שהוא מוותר על הנזקים שנגרמו לתרופות ולאופניים וגם על עבודתו…

בהיותו שוב בזרועות הבטלה המאונסת קרא בעתונים שהברון ג’יימס דה־רוטשילד מבקר בארץ, ומפזר תרומות על ימין ועל שמאל, למוסדות ולאישים. ישב יונתן וכתב אליו מכתב:

“לברון הגומל חסדים טובים ועושה צדקה בכל עת”. במכתבו הקצר ביקש יונתן שישלח לאביו, חכם גרשון בנחלת שמעון, “סכום כסף, שיאפשר לו לפרנס את בני משפחתו בכבוד, אז יוכל האב לתת לבנו, יונתן, כותב המכתב, להמשיך ללמוד כשאר בני גילו”.

ספק אם בכלל המכתב נשלח, ואם נשלח, לאיזו כתובת נשלח, נכונה או לאוו, ואם הגיע לתעודתו. תשובה לא נתקבלה…

עבודתו החדשה היתה – עוזר לפקיד עורך דין. היה זה עורך דין חרוץ, מומחה לעניני שטרות. רווחים גדולים צבר מאותם שהיו קרבן למעשי תרמית, או פרעו להם חוב בשטרות שזמן פרעונם עבר ולא ישוב. חסרון אחד היה לאותו עורך דין: כבד שמיעה היה. דבר זה הפריע לו יותר מאשר העובדה שרווק היה. נסיונו המר באיבוד מקומות עבודה דחף את יונתן להתמדה ומסירות בעבודה. הגם שבסתר לבו היו ספקות אם אמנם לעבודות פקידות, ובמשרד של עורך דין, נועד – מילא בינתיים בנאמנות כל אשר הוטל עליו. עשה ככל שאמרה הפקידה הראשית. תייק כל מיסמך ורשם כל מכתב. רץ למזכירות בית המשפט ו“קבע תאריך”, הזמין תיק לאדונו, העתיק פסקי דין ועוד. הכאיבה לו העובדה שאין הוא יודע אנגלית. נזכר בימים ובשעות שהיה מסתלק באמתלות שונות משיעורי “אנגלית” בכיתה. כעס על שבשנים ההן החזיק טובה לעצמו על “פקחותו” והצלחתו להוליך שולל את מוריו ומחנכיו.

קשה אך מעניין היה התפקיד הנוסף שאדונו הטיל עליו: להיות עמו בבית המשפט בשעה של בירור משפטי. זכות זו ניתנה לו, מפני כבודו של עורך הדין המלומד, שידעו כי כבד שמיעה הוא. יונתן נתבקש לכתוב בפתק את עיקרי טענותיהם של הצד שכנגד. אם היתה זו הערה קצרצרה וחשובה, צריך היה ללחוש את תוכנה בזריזות ובקיצור, ובכל הבהירות, באוזני עורך הדין. לא תמיד היה יונתן מצליח ללחוש “תמצית קצרה וברורה” של טענות שכנגד. עורך הדין היה מתרתח ופניו אדמו מרוגז, אך לא העיר דבר.

סקרנותו היתה עוכריו. בין התיקים המרובים מצא תיק ובו חומר שמשך את תשומת לבו. פרטים המגלים טפחיים מיחסי גבר־אשה, יחסיהם שראשיתם אהבה, המשכם ריב וסופם גירושין. בתיק זה – תביעתה של אשה נגד בעלה. חוסר אימון הדדי, חששות וחשדות שטופחו ונופחו על ידי שניהם, עד שהגיעו למצב שלא ראו את הדרך חזרה. סבכים והסתבכויות בלי יכולת להתירם.

בבוא הגברת למשרד, נקרא יונתן לשמוע את דבריה ולהשמיעם באוזניו של עורך־הדין. הוא נתבקש על ידי עורך־הדין שלא לחזור כתוכי אחר כל משפט ומלה, אלא למסור תקציר ותמצית הדברים. כיוון שבקי היה בפרטי העניין, נדהם יונתן לשמוע מפי עורך־הדין דברים הפוכים מן האמת על טענותיו ועמדתו של הבעל. הוא חש שעורך־הדין, מטעמים בלתי מובנים לו, טומן פח לרגלי האשה. “עלי לעשות משהו” – חשב. עלי להזהיר את האשה, אולם איך לעשות זאת? החליט שכדאי לו לחזור ולקרוא בתיק פרטי פרטים של העניין.

בעודו שקוע בקריאת תיק, נכנס איש אחד. מרוב היותו שקוע בקריאה, לא שמע את הדפיקה בדלת. האיש היה בעלה של אותה אשה. הלה הבחין ב“תיק” הפתוח על שולחנו של הנער הפקיד.

– הלא “תיק סודי” הוא, לא כן? לא כך כתוב עליו במפורש? מי נתן לך לקרוא בו? אני חייב הסבר מעורך־הדין, שידע היטב שאין למסור את התיק לידי אחר זולתו.

יונתן נבוך כנתפש בגנבתו.

– אוה, כן… זאת אומרת… לא. איש לא נתן לי לקרוא בתיק. במקרה, במקרה פתחתי אותו, אבל לא הספקתי לקרוא הרבה, תאמין לי, לא הרבה…

– אני אתלונן עליך באוזני עורך־הדין. לא ייתכן שלא יהיה אימון בו.

– לא, אנא. אל תעשה זאת, התחנן יונתן.

סיפר לו על בטלה מאונס שהיה שרוי בה, על נדודיו ממקום עבודה אחד למשנהו, על דלות בית הוריו ומצוקתם החומרית, ביקש והתחנן שיעבור בשתיקה על כל העניין ולא יגרום לפיטוריו. האיש נענה לו אך השביעו שישמור בסוד דברים שקרא בתיק, בייחוד לא לספר לאותה גברת. יונתן הבטיח לשמור סוד. הוא עמד בהבטחתו רק עד אשר היה שוב עד שמיעה לדברים מסולפים שעורך־הדין אמר לאשה, וזו סברה וקיבלה כל שנאמר לה. יונתן לא יכול להתאפק ומפיו נתמלטו המילים:

– לא נכון. לא אלה טענות הבעל. אין זו אמת.

עורך־הדין לא שמע מה אמר הנער. האשה נדהמה וצעקה: לא אלה טענות הבעל? אם כן – מה הן? “האומנם? עורך־הדין אינו אומר לי את האמת”?

– “מה קרה” – שאל עורך הדין – “מה הוא אמר”? שאל את האשה.

– “הוא אומר שתיאורך אינו אמת”… צעקה האשה לתוך אזנו של עורך הדין.

– “מה זה עלה על דעתך, יונתן”? – שאל עורך הדין – “מה הביאך לומר כך”?

“קראתי את כל הכתוב בתיק, ודבריך לאשה אינם נכונים”…

פניו של עורך־הדין אדמו מכעס. הוא ביקש לסטור על לחיו של הנער, מיהר יונתן ויצא. וויתר על שכר עבודה של כעשרה ימים. למשרד עורך־הדין לא חזר עוד.

עברו ימים אחדים, בדידותו הציקה לו. רבון העולמים, מה סוף־סוף אני רוצה? כיצד אסתדר? נטל לידו את יומנו וכתב:

“אני ברכבת מירושלים לתל־אביב. שוב בטל מעבודה ואין אני יודע מה רצוני לעתיד. אנה לפנות? תאב אני לדעת מה עושה ברגע זה חכם שלוש, “המשגיח” בישיבת פורת יוסף. מה עושה ברגע זה עורך־הדין פייג, ומה מעשיו של כורך הספרים וה”לוחות“? וברגע זה שאני כה נהנה מטבע שגיא ומנוף חמוד, הנשקף מחלון הרכבת המתפתלת בין ההרים והגבעות, מה עושה אבא שלי?” – – –

הרים ראשו, הרהר קמעה וחזר ליומנו:

“מתבייש אני לכתוב זאת. כה רחוק אני מעולמו של אבי. מחפש אני משהו אחר, שונה מעולם שלו. האמת היא שאני משתדל לברוח מעולם הדלות בה שרוי אבא. אני כמו מתבייש בעוניו ובדלותו, בייחוד שאין לאל ידי לעזור לו להיחלץ מדלות זו. הנה אני “רואה” אותו, כפוף מצרות ותשוש מעמל. יום תמים ב”חדר" ובלילות – כותב “מזוזות” ו“מגילות” או לומד תורה, ובבית הכנסת הוא חזן ומטיף לחיי מוסר, והוא חכם המשיב לשאלות הגברים והנשים… ורבים רבים חיים אחרת. בהם אני מקנא. באותם הפטורים מהרהורים ושאלות מעין אלה. אותם שההווה שלהם מסודר והוא המשכו של אתמול, והמחר המשך ליום שקדם לו. ימיהם כמחרוזת ללא פגם וללא העדר חולייה וחרוז אחד. או משום שאין הם יראים ממחר מפתיע שכולו חידושים ואירועים לא־צפויים. על כל פנים אין הם “מתייראים” כלל מ“קבלת פנים” רועשת הצפוייה להם בבית אבא".

הוא נזכר בדו־שיח קצר ומריר בינו לבין אביו. היה זה בשובו בלילה ממועדון הנוער.

– “מה מושך אותך כל כך לארגון הנוער?”

– “חברים לי שם, אנו מבלים יחד במסיבות, בשיחות ובמשחקים”.

– “מה תועלת בכל זה, כאשר גם פת לחם אין זה מביא לך?”

– “לא על הלחם לבדו יחיה האדם”.

– ודאי, כשמישהו אחר טורח ומביא לך הכל מוכן. ראשך ולבך בארגון. לא היה מועיל יותר שתלמד משהו או תחפש עבודה? תפסיק ללכת לשם".

– “לא אוכל, אבא, החברה הזו דרושה לי כאוויר לנשימה”.

– “או שם, או כאן, אם תלך, אל תחזור הביתה”.

והוא זוכר את ההמשך. באותו לילה, בשובו מצא את הדלת נעולה. לא ניסה להיכנס לחדר המשפחה מחשש שיעורר את אמו, ואולי יתעוררו גם האחים והאחיות. יתעורר גם האב, – חשב – ודאי יתעקש ולא ירשה לו להיכנס. חזר אל המועדון האפוף דממת לילה. דרך החלון חדר פנימה. מצא ערימות עתונים על השולחן, הניחם כמצע תחתיו וניסה להירדם עייף ונרגז. בבוקר הלך הביתה. רחץ פניו וידיו, התפלל תפילה חטופה, אמא הגישה לו פת שחרית. אבא לא אמר דבר. אחרי האוכל, לפני שהלך ל“חדר”, ניגש אליו אביו, הניח ידו על ראשו ואמר:

– “חבל בני שאתה מכלה ימיך בארגונים ובמועדונים. הייתכן שאתה אוהב אותם יותר מאשר אותנו, את אביך ואת אמך? לא טוב אתה עושה. דאג תחילה לעצמך. מצא לך מקום ללמוד מקצוע, מקור פרנסה לך ולעזור לנו. מה גמול יש להורים אם לא בנים ממשיכי דרכם? היום אתה חסר לנו, תגדל, תחסר לך המשפחה, רק אז תרגיש בדידות, אז תבין שמה שאני דורש ממך היום – דרישה נכונה היא…”

חזר יונתן לדפי יומנו והוסיף כמה שורות:

“האמת אכתוב לעצמי: אכלני הנוחם. לא רק שלא רגזתי על תוכחתו של אבי, אלא שבעומק לבי הבנתי אותו. רוצה הוא לראותני מיושב ועומד על רגלי, ואני שקוע בבילויים חברתיים. מחפש הוא את עתידי ואני רק להווה פני, אך מה אעשה. פתרון לעצמי לא מצאתי. לא יכולתי לומר לו זאת. נסיתי, התחלתי והפסקתי. מה יהיה בסופי? אלוקים יודע…”

 

פרק שביעי: אהבה שלא רוותה    🔗

למי יספר על המתחולל בנפשו, על הוויכוחים עם הוריו, על הוויכוחים עם עצמו, על ספק המכרסם בלבו, שמא טוב יותר למצוא מקום מחוץ לבית הוריו? שמא יגש ויספר לאליהו המדריך בתנועת הנוער? דפים רבים ביומנו כתב בעניין זה. עתה חש בצורך לשתף במחשבותיו אלה מישהו קרוב.

החליט לגלות את סודו הכמוס, שהוא מחפש מקום ודרך לעמוד ברשות עצמו, לשמואל חברו הטוב.

אביו של שמואל רואה חשבון היה. יליד הונגאריה שבא להתגורר ב“בתי זיבנברגן” השכונה הקטנה שבין מאה שערים לבין נחלת שמעון הצדיק. שומר מסורת, אוהב סדר ודייקן היה יוסף, אבי שמואל. סדר יומו הוא, וכן של כל אחד מבני ביתו, היה קבוע וערוך מראש בקפדנות. כל סטייה ללא הודעה מוקדמת היתה מרגיזה אותו. בן ובת היו לו. בהם הסתפק לבל ישבש את אורח חיי הסדיר. פעם ביקר בביתם של חכם גרשון ועליזה אשתו. שמע כי שבעה בנים ובנות לחכם ואחד “בדרך”.

– “כיצד אתה מסתדר, כיצד תוכל לפרנס את כולם”? – שאל את החכם.

– “מן דיהיד חיי יהיב מזוני. עם הולדתו של האדם קצובים לו מזונותיו. תחילה על שולחן אביו, אחרי כן כשהוא עומד ברשות עצמו, על חשבונו הוא”.

עברו לשיח דאגתם לחינוך הבנים. דור מרדן הוא הדור הזה, אנו לא היינו כך – אמרו שניהם. בהסכמה אחת היו שבדור הזה מתחיל מרד בני הנעורים, וכי בשנים אלו מתחילות סטיות מהדרך הישר. זה הביא מביתו הוא דוגמאות וזה מחזקו בדוגמות מביתו הוא, הצד השווה שבדבריהם: כפויי טובה הם הבנים שאינם חשים בדאגת הוריהם לעתידם, נפטרו זה מזה בשלום ובהערכה הדדית.

– "מעניין מאוד, – השיב שמואל – ברעיון כזה אני הוגה זה כמה חודשים. לאיש לא גליתי זאת. גם לי הבית “צר”, ועם ההורים פשוט אינני יכול להסתדר. הם אינם מבינים אותי.

תשובתו של שמואל הפתיעה אותו. לשניהם סיבה זהה לחיפוש מקום מחוץ לבית. אולם בוש בפני חברו להודות בכך ולהצטרף לסיבה כזו, המטילה את כל האשמה על ההורים בעוד שלאמיתו של דבר גם אנחנו, הילדים, אשמים מעט. אתה יודע מה, שמואל? אני פשוט מחפש עולם אחר שאינני יודע מה והיכן הוא… "

והוא ניסה להסביר:

– “תבין שמואל, הורי לא היו עומדים מנגד לרצוני לחיות במקום אחר אילו רק היה להם במה לפרנס את בני המשפחה. הם חיכו שאגיע לגיל כזה שאני יכול להועיל. אני, אני הוא שאינני יכול להסתגל לתנאי החיים בבית ובשכונה ואינני מביא תועלת, לא להם ולא לעצמי. אולי רק כאשר “אזרוק” את עצמי לים החיים, אדע “לשחות” ולהסתדר בהם, אז אוכל להבין אותם”.

שמואל משך בכתפו. מה חשוב מה מחפשים? העיקר שמה שיש אינו מספק אותנו. העיקר הוא שלא אתה ולא אני אין אנו יכולים לחיות בבית וצריך שנמצא מקום בו נוכל לחיות כרצוננו. מקום בו לא יאמר לנו איש: “תאכל את זה, תלבש את זה, תלך לפה, אל תלך לשם, מתי הלכת, מתי באת?”…

ראה שלא עלה בידו להסביר לשמואל שהסיבה היא עמוקה יותר. הוא גם תמה במקצת על דברי חברו. הרי להוריו של שמואל לא חסר דבר וגם לשמואל עצמו לא חסר דבר. הכל ניתן לו בלי בקשות רבות ובלי טירחה מיוחדת. מה טעם, אם כן, שהוא בורח? שנינו סובלים – חייך יונתן בלבו – הוא סובל משפע ומפינוק, ואני סובל ממחסור ומהעדר הבעת חיבה וחיוכי חיבה? הנה כי כן, שנינו, שנינו יחד, מחפשים מקום מחוץ לבית…

תקעו כף זה לזה. ב“שבועת דוד ויונתן” הבטיחו איש לרעהו לשמור בלב את סוד “הבריחה בקרוב מהבית”, ולא לגלות סוד זה לאיש. מעתה חיכו לשעת כושר.

ידידותם נתהדקה במועדון “בני עקיבא”. יונתן היה כבר מדריך לקבוצה של ילדים בני שמונה ותשע. בסיפורים ששמע באביו שעשע את קבוצתו. שמואל היה חניך, ללא עול תפקידים מיוחדים. לאמיתו של דבר מקנאים היו זה בזה, אך היתה זו קנאה בסתר. שניהם טרחו שלא לגלותה. שמואל קינא בפשטות החיים של יונתן ובית הוריו, במצהלותיו ובחברמ’ניותו של חברו הצנום והשחרחר. שמואל אהב גם את המאכלים הטעימים לחיכו שאכל בביתו של יונתן, פיתות וזיתים, ירוקים או שחורים, שלמים או שבורים ומרירים. לא פעם חשב שמואל בלבו שבבית כזה היה מוצא את עצמו והיה טוב לו. יונתן קינא בשמואל על הסדר הטוב שבבית הוריו. סעודת בוקר בצוותא, נוי הדירה ונקיונה, ארוחה מגוונת בשפע של מנות. לא פעם חשב שבבית כזה, עם הורים כאלה, היה כנראה מרגיש הרבה יותר טוב… ידידותם נתהדקה בסודות משותפים שהיו להם אודות החברות עמהן התרועעו במועדון.

יונתן קינא גם ביחסיו של שמואל עם נערות. נוהג היה להזמינן לבית הוריו בכל עת שרצה. יונתן לא הרהיב עוז בנפשו לעשות כן. מה יאמרו ההורים? מה ילחשו השכנים? ומה תאמרנה החברות למראה העוני שבבית הוריו, למראה צריפו הדל?

ונפשו צמאה לאהבה. בעודו תוהה כיצד ומניין תבוא אותה נאהבת אלמונית, מתא עצמו חובק בזרועותיו אהובה בת יום. גם את שמה לא ידע. היה זה במחנה קיץ. בפינה של אוהל ישב וחילל בחלילו. תוך כדי כך חש באור מבטה של נערה אחת שישבה ממולו. ארוכת צמות וזהובת שער. הוא מילט מחלילו צלילים לא מזה. מבטיהם נפגשו וכמו נתמזגו ונשתלבו לשיח הלב. סיים את נגינתו, ורבים משומעיו פרצו באנחה. כמו שבו ממסע ארוך או נותקו ממראות מקסימים. הכל קמו ופנו לאוהליהם.

קם גם יונתן והיא לצידו. כמו קבעו זאת מראש, פסעו מתונות זה בצד זו, ובאו אל החורש הסמוך. בהיותה חבוקה בזרועותיו דימה כי הנצח בידיו הוא. קבעו פגישה למחרת, לעת כזאת, בשעות ראשונות של הלילה. תכניות רבות תיכנן לפגישה זו. מה יאמר ומה יעשה. פעמים רבות שינה את המשפט המתחיל, ואת הדבר הקובע אותם ישמיע באוזניה. ניחש את תשובותיה ולפיהן קבע את תגובותיו. בפגישה זו אדע מי היא.

מה יאמר על עצמו? מה יספר לה על הוריו? לא תיאר לעצמו מה כבד משא הרהורים ותכניות לפגישה עם נערה.

למחרת, בשעת ארוחת הערב, סלט ירקות, מרק שמנת וקומץ זיתים, באהל האוכל שבמחנה, נפגשו מבטיהם. דומה היה לו שהיא משתדלת להסב פניה, להתחמק ממיפגש מבטים זה, אך כנראה שכך נדמה לו, רק נדמה לו.

לא פנה לאוהל הקבוצה. את חלילו תחב עמוק בשרוול בגדו והסתובב חסר סבלנות בין האוהלים. עוד כשעה עד למועד הפגישה. ליד המטבח פגש את חברתה הטובה של זו שהוא מייחל לפגישה עמה. בירכה בחן מיוחד, כמו בקש להשאיר רושם טוב עליה, על החברה של חברתו בת יום. גם הטבחית בירכה אותו בלבביות יתרה מן הרגיל. קראה לו, הוציאה מכיס סינרה פתק, תחבה לידו והלכה. לאורו של לוכס באוהל ההנהלה לקח את הפתק וקרא:

– “מהר מדי יקדה אהבתנו. אני יודעת שאוהבת אני אותך לא פחות מאשר אתה אותי. אבל חוששת אני שאהיה מכשול בדרך חייך. אתה ודאי רוצה הכרעה מהירה למימוש תכניותיך ככל המוקדם. אני שואפת עוד ללמוד, מי יודע עוד כמה שנים. אולי ניפגש אי פעם, בעתיד, לאחר כמה שנים. נראה, אני נוסעת לחברה. קבל זאת בהבנה ובלי רוגז. מרים”.

הדברים הממוהו כרעם ביום בהיר. היה כאדם שאיבד משהו יקר ביותר. רצה לבכות ולא יכול. כמו הכל קפא בו. מה יאמר ולמי יאמר. היה בו רצון לצעוק, לזעוק, לספר ולפרוק מעליו משא תוגתו. התכנס לתוכו בשתיקה וכבש חרונו בדומייה. כשעה ישב שם דומם, עד אשר שמע קוראים בשמו. כבש את זעמו וכאבו ויצא אל חבריו.

עברה שנה. לתמונת חייו נכנסה נערה וינאית חמודה, עולה חדשה, חייכנית וביישנית. עיניה עגומות וכולה רוך ועדנה. היא הבינה לרוחו, נענתה להזמנתו ובאה לצריפו-מעונו הדל. יחד למדו תנ"ך. הירבו לשוחח על תנועות נוער ושאיפות לבניין מולדת ותקומת עם. ידידותם נתרקמה במבטים חמים ולא עוד. ראו ההורים ואמרו:

– “תודה לאל, זו ודאי כלה של בננו”.

מששמע זאת יונתן כעס ואמר להם:

– אין זו כלה, סתם חברה טובה, זה הכל".

שמעו ההורים ומשכו בכתפיהם בתמהון. מה פירוש “סתם חברה” … לא רצו להציק או להפריע לבנם. בכל זאת חשבו, מי יודע, אולי מתוך שלא לשמה יבוא לשמה…

שמואל חברו כבר הגשים את חלומו. עזב את בית הוריו ונסע לפרדס חנה. תחילה התגורר בביתם של קרובים ואחרי כן עבר לחדר עם חבר אחר באותה מושבה נאה. יונתן עוד היסס אם וכיצד להגשים את תכניתו. היכרותו עם הווינאית הזאת “שיבשה” מעט את תכניותיו אלה. פגישותיו עמה נמשכות כבר כשנה תמימה. מלווה אותה בכל לילה לבית מגוריה בפנימיה. פעמים רבות גמר אומר לברר לעצמו יחסה אליו, להבהיר לה את יחסו אליה. זכר הסיום המר למתק אהבתו הקצרה עם מרים מנע בעדו. בעודו מהסס ומאריך בשיקוליו הודיעה לו כי היא עומדת להתארס לפלוני…

מששמע שנישאה לאחר, רגז וצחק על עצמו. הנה הוא עומד שוב בידיים ריקות. צפרי אהבה פרחו מכלובו בשל קלות ראש בה נהג. הראשונה משום שמיהר לרמז לה על כוונותיו והשנייה משום שהיסס יותר מדי…

את החלל הריק שנוצר בקרבו אמר יונתן למלא בהתבוננות בקסמי הטבע, בשליט רב כוח העוטה שלמות אור בימים וגלימות שחורות בלילות. הירבה להשתתף במחנות קיץ. שם השתובב. שמח ושימח אחרים. רקד ושר, חילל וניגן במפוחית פה. משאון וקולניות דילג אל הדממה וההרהורים. התנדב לשמירה באשמורת אחרונה וקשה של הלילה, היא “משמרת שעות שלוש–שש” לפנות בוקר. בשעות אלה הכל אהבו לשקוע בתרדמה ולהתכסות בשמיכה חמה באהלי הבד של המחנה. יונתן אהב להתהלך בשעות אלה עם עצמו. לא היה גיבור כלל, הוא פחד ובוש לספר על פחדו מכל עץ שבעיניו דמה לאוייב-אורב המהלך בעקבותיו… יש ונמצאה בת לווייה לשמירה במשמרת זו. בלחישה קשרו שיחת ידידים שהגבירה את האינטימיות ביניהם. יחד הכינו מדורה של עצים, שפתו מים בסיר והדליקו את המדורה והכינו שתיית חמין לחברייה שבמחנה. אהב מאוד חיים אלה שבמחנה. בשובו לחדרו הצר בנחלת שמעון בירושלים חש בצער הפרידה. חדרו היה בעיניו כבית כלא. בלילה לא יכול היה להירדם. קם והדליק מנורה של נפט. לאורה ישב וכתב ביומנו:

– “להיות בודד בתוך המון; להיות בין רבים ולהישאר עם עצמי; לשבת בתוך עולם גדול, הדור ונאה, מלא שאול והמולה ולדמות שאני ממצא “מחוץ לעולם הזה”; לדמות כי רגע זה נצח הוא ולא יחלוף, ושלווה זו שבלבי תימשך לאין קץ; לשהות בחיק אשליות מתוקות; להקים ארמונות בלבנים שבדימיון – לזה אני משתוקק”.

סיים סגר את היומן ושקע בהרהורים. שוב נזכר בבוקר שבמחנה קיץ. חזר ופתח את היומן וכתב:

– "בוקר. אפיו של אדם, מידת חיוניותו ורעננותו, ניכרים בדרך בה הוא עומד בוקר בוקר ממיטתו. צעיר ברוחו ורענן קופץ בזריזות, דרוך למשימות היום שלפניו. תנועות גופו עירניות ובקלות הוא מכין עצמו ליום חדש. מי שהזקין בנערותו – עושה הוא את ההכנות בלאות רבה. קם בפיהוק, פוסע פסיעות ראשונות בשיעמום, מתנועע בכבדות ומתנהל “בעצלתיים”…

לבקשת חבריו בהנהלת המחנה כתב תיאור על חיי מחנה הקיץ בחורשת העצים שברחובות, ושלח אותו לעתון בשם “אהלנו”בפולין. העתק מזה שלח גם לשבועון המופיע בארץ בשם “נתיבה”. עברו כמה שבועות וחשב כי הרשימות מצאו את דרכן לסל המערכת. בשובו ירושלימה, בדרכו למועדון פגש בו המדריך, טפח על שכמו ואמר לו:

– “יפה כתבת על המחנה. תמשיך לכתוב”.

מופתע ושמח שאל:

– “מה, מתי? היכן קראת זאת? זה נדפס? היכן העתון”?

הוציא המדריך מכיסו גליון של “נתיבה” והראה לו את הרשימה שמתחתה באה חתימת שמו. המדריך נאות לתת לו את העתון. בשמחה אין קץ רץ יונתן לאביו. במוחו צפה ועלתה שאלתו של אביו: “מה יצא לך מכל הכתיבה הזאת” …

קרא חכם גרשון את שבנו כתב בעתונים, חייך ואמר לבנו:

– יהי רצון שתצליח.

עתה פרש יונתן בפני אביו את כוונתו, שעד כה הוא עצמו היסס להוציאה אל הפועל. רוצה הוא, אמר לאביו, לנסות את כוחו בכתיבה בעתונים. מי יודע, שמא גם פרנסה תהיה מזה. עברו עוד כשלושה שבועות ומוורשה שבפולין הגיעה חוברת “אוהלנו”, ובה רשימתו על המחנה. לחוברת צורף מכתב בו בקשו מהאח יונתן לכתוב אליהם על החברים בארץ.

מאז התחיל כותב. רשימות ארוכות קוצצו, תוקנו, אך מרביתן ראו אור הדפוס. בינתיים מקור של גאווה היו הרשימות המודפסות, אך לא מקור פרנסה, ועל כך דאב לבו.

הוויכוחים עם אביו לא פסקו. הם התחדשו וטעם המרירות והרוגז בהם גבר. אביו הוכיחו:

– שוב ושוב למועדון. כולם שם מעולם אחר, מאירופה הם, בנים למשפחות מסודרות, את שעות הפנאי הם מבלים. ואתה, בחור שהגיע לפרקו ומקצוע עוד אין בידו. עוד אינם מרוויח לפרנסת עצמך.

– אבא, אולי אהיה “מדריך נוער” בשכר חדשי? יש בזה תועלת כפולה: חינוך נוער לרעיון קדוש וגם מקור של פרנסה.

– מה קדושה יש ברעיון הגורם ניתוק בנים מבית הוריהם? ככל שאת המתקרב אליהם, אתה מתרחק מאתנו. גם תפילה וברכות אינך מתפלל כמונו.

– מה זה חשוב? יש מנהגים נאים, שירים וניגונים יפים אצל חברינו מאירופה. ואני אלמד ואסגל גם אותם לעצמי, ככתוב: “אחוז בזה וגם מזה אל תנח ידיך”.

– דיבורים בעלמא הם. הרבה ניסו ולא עלה בידם. או כאן או שם. הסתגלות לחיי האירופים ולמנהגי “האשכנזים”, בהכרח שעל חשבון אורח החיים במזרח היא באה. ובכלל, המערב דוחק את רגלי המזרח. וחבל שבנינו בולעים כביכורה בטרם קיץ כל מנהג של “אשכנזים”, על כרעיו ועל קרבו. מנהגינו אנו, יהודי המזרח, נדחקים לקרן זווית, ואין נושא ואין ממשיך אותם, ועל אלה אני בוכייה…

– מה הבדל יש בין שמירת תורה לפי “המזרח” או לפי “המערב”? העיקר שבני עם אחד אנחנו. מתפללים לאל אחד, בני מולדת אחת, ואין הבדל אם מתפללים בנוסח זה או בנוסח אחר…

– לא צדקת, בני. כל השליחים והמורים יוצאים לארצות אירופה. את ארצות המזרח ויהודיהן כמו שכחו. מי יודע אם לא יבוא יום ויגלו את יהודי ארצות המזרח, ויראו מה רחוק המזרח מהמערב… עם אחד אנחנו, ודאי. בחלומותינו ובתקוותינו. לא כן, למרבה הצער, בחיי יום יום. בעולם המעשה – עולמות שונים הננו. שוכנים זה בצד זה, וכל עולם לוחם את מלחמת קיומו החומרי והרוחני. איש איש וגורלו, משפחה משפחה וסיבלותיה. את תום אמונתנו וכל היקר לנו נוטלים הם, האירופים, החזקים, בלי נקיפת הלב. נפש האדם הבינוני, ונפש הנוער, אצה אל “הלחם הקלוקל”, ובו מכלכל הוא כל הבא לחסות בצילו. כחריפותו של פלפל המגרה את תאבוננו, כן רב הגירוי בתרבות “האשכנזית”.

ייתכן שנכון הדבר, גמגם יונתן, אני אינני מכיר כל זאת. על כן טוב שנגיע במהרה לעמק השווה, אולי טוב יותר שאשכנזים וספרדים יתרגלו להתפלל יחד ולחיות בכל, בכל, כעם אחד?

– חזון לימים רחוקים. חלום לימות המשיח. בינתיים כל נהר באפיקו זורם. “הנהר הגדול” בולע לתוכו מפלגי המזרח. הלא גם אתה, בני, מתבייש היית לדבר עברית נכונה, בהיגוי המקורי והנכון של הטעמת האותיות הגרוניות, העי“ן והחי”ת, ומתוך התבטלות עצמית וחיקוי, שמים גם בני היהודים הספרדים עי“ן וחי”ת לכאף…

אותה שנה עבר יונתן להדריך נוער ביישובי הארץ. הוריו השלימו עם התפקיד החדש של בנם. מעיר לעיר וממושבה למושבה, נדד, תרמיל על שכמו ובמוחו תכניות לפעולה בסניפים. רקד והרקיד, שר ולימד שירים חדשים וישנים, הירבה ללמוד ולקרוא כדי לאגור נושאים וחומר לשיחות.

יש ונכבש הרהור של תוגה על תפקידו זה.

"הנה כי כן, מדריך נודד אני. יומיים כאן ושבוע כאן. אוכל וישן בבתיהם של זרים. נהנה וניזון מחסדים של הורים וקרובים של חברים. מפני מה לא הוטל תפקיד כזה על אחר? מפני מה אין אחר שיסכים לתפקיד זה של “מדריך נודד”, למשל, אחד מאותם בנים של הורים מסודרים בעבודה ודאגות פרנסה אין להם? למה “קרובים” שלי הם חברים מהתנועה ואילו לאחרים יש קרובי משפחה ממש? …

הורים של ילדים בפרדס-חנה הציעו לו לקבוע מקום מגוריו בפרדס-חנה לארגן ולהדריך את ילדיהם בתנועת נוער דתית שם. אשר לסידורו בעבודה, בימים אלה של משבר כלכלי, פנו אל הצייר הנודע הפרופיסור הרמן שטרוק, שהיה ידיד משפחת הברון רוטשילד, ובקשוהו שיגייס את השפעתו על הברון בפאריס שיורה לפקידיו במושבה פרדס חנה “להעסיק בקביעות את יונתן המדריך בעבודת פרדס”. היו אלה ימים של חוסר עבודה חמור. פועלים רבים פוטרו מעבודה בכל המושבות, וגם במושבות אלה של הברון שחברת פיק“א טיפלה בהן. לאחר חודשים מעטים קיבל יונתן מכתב המודיע לו כי שמו הוכנס לרשימה של עובדים קבועים בפרדסי פיק”א בפרדס חנה, ומיום פלוני יקבל שכר קבוע.

בביקורו הקרוב בהדר הכרמל בחיפה סר יונתן לביתו של הצייר שטרוק, להודות לו על עזרתו שהיתה לו למועיל, ולספר לו על ראשית ארגונו של הנוער הדתי בפרדס חנה. עם כניסתו לטרקלין האפלולי של הצייר, ניגש אליו הצייר ושאל לשלומו. מיהר יונתן והושיט ידו לשלום, אך ידו נשארה תלוייה באוויר. הוא נפגע עד עומק לבו. הצייר המהולל לא הושיט לו יד, אלא חזר ונענע את ראשו פעם ופעמיים…

בקושי מילט יונתן מפיו כמה מילים של תודה ויצא משם כל עוד נפשו בו.

בכניסה פגש בו מאיר, חברו להדרכה בסניף המקומי, והרגיש מצב רוחו קודר.

– מה לך, יונתן, ולמה נפלו פניך?

סיפר לו מה קרה בטרקלינו של הצייר. שמע מאיר ופרץ בצחוק, ואמר:

– וכי לא ידעת שזו דרכו של הצייר שלנו? לא כלפיך בלבד הוא עושה כן, אלא אין הוא מושיט את ידו לשום אדם בעולם. התדע למה? אומר הוא שברכת שלום בלחיצת ידיים מנהג שודדי דרכים הוא, שעליהם להוכיח זה לזה שידיהם ריקות ואין בהן חרב או כלי זיין אחר…

כשנתיים עשה שם. בימים – פועל פרדס, ובלילות – מדריך נוער. בין שהיתה ובין שלא היתה עבודה, את יונתן “העסיקו”. בימים טיפל בשתילים רכים, נטע עצי “מילואים” בפרדס, הישקה אותם וסילק גידולים רעים שבקרבתם. בלילות טיפל בהדרכת הילדים הרכים והשתדל לנטוע בקרבם אהבת ישראל ואמונה דתית. לימים, נזדמן לו, לבקר באותה מושבה ושם פניו תחילה אל השתילים שצמחו והיו אילנות עבותים. משם הלך אל חניכיו שגדלו והיו אבות לילדים.

בקרבת המושבה היה מחנה אוהלים של קבוצת צעירים, שהתכוננו להתיישבות קבועה כקבוצה של חברי תנועת “תורה ועבודה”. מקצתם עברו הכשרה חקלאית ליד גרינגסהוף בגרמניה, ומקצתם מצ’כיה. יונתן נמשך אחר המשפחתיות שבאורח חייהם. “לחברה כזו אני זקוק” – חשב בביקוריו שם. גם הם, כמוני, רחוקים מהורים. אחים לסבל ולתקווה הם, עוזרים איש לרעהו, בטוב וברע, בימי אור ובימי צל. נראה ששנים של בדידות חיבבו עליו עתה את חיי הקבוצה, כפי שאהב לשהות במחנות קיץ. הנה, חשב, הקבוצה במובן מסויים היא כעין “מחנה קיץ מאורגן אחד, וממושך”…

בחיבה מיוחדת התייחסו חברי הקבוצה, ה“גרמנים” והצ’כים“, אליו, אל ה”צבר" שנקלא¹ לחברתם. לאחר שיחות ובירורים עם המזכיר, העביר את חפציו, ארוזים במזוודה אחת, לאוהל בקבוצה. שמחתו היתה מהולה בצער כשאביו כתב לו שאין דעתו נוחה מזה. “כיבוד הורים קודמת, והחובה של בן גדול למשפחתו עדיפה מכל החובות לרעיון לעם וכו'” – כתב לו אביו, תחילה ברמז ואחרי כן בדברים מפורשים יותר.

הוא התייסר קשות בצבת הספק, בין קשריו לאורח חייה של קבוצה לבין תחושת החובה כלפי הוריו ואחיו הקטנים. אמנם המשיך לקייים בקבוצה “חוג לתנ”ך בשעת בוקר מוקדמת, לפני לכתם לעבודה, ושיעור בעברית בשעות הערב, אך הכירו בו שאין לבו עמו כתמול שלשום.

דוד, מזכיר הפנים בקבוצה, חש במצוקתו.

– “מה קרה, יונתן, משהו לא כשורה בקבוצה, בעבודה בסניף?” שאל אותו.

– “לא בשה העניין… הורי זקוקים לעזרתי ואינני יודע כיצד ובמה אעזור להם. לעבור העירה, לחזור הביתה, לירושלים, אינני מעוניין. פשוט אני אוהב להיות כאן. אינני יודע מה לעשות”…

– “אין הדבר צריך להדאיב אותך כל כך. פשוט תכתוב מכתב ותסביר להם מה שאתה חושב. הרי יש לך עוד אחים ואחיות. הם גדלים ויעזרו להוריך. גם הם יבינו זאת, תזמין פעם את אביך לבקר אותנו. בסדר?”.

שתק יונתן ולא השיב. ואם ישיב – יבינו אותו? מה הם יודעים על עוני ודלות? אירועים בקבוצה ובסניף הסיחו את דעתו ודחקו לפינת הלב תחושת המצוקה.

מכתב קצר שהגיע מאביו, לאחר הפסקה ממושכת, נגע במיתרי לבו. האב כתב:

– “בני, בוא ותעשה עמנו את חג הפסח. שכחת שיש לך אבא ואמא, אחים ואחיות? למה תשב רחוק? בוא הביתה ונחוג יחד. אביך, עבד ה', גרשון”.

הדיונים הממושכים בקבוצה שקדמו למן הרשות ליונתן לנסוע הביתה לחופשה של פסח, לביקור הורים, הכאיבו לו. כשהודיעו לו על החלטת המזכירות אמרו לו:

– “הפעם, כמקרה יוצא מהכלל, החלטנו לאשר לך חופשה של שלושה ימים, אבל עליך לדעת שלא לכל חג תוכל לנסוע. קבוצה אינה רק לימי החול” …

חברו לאוהל הצדיק את ההחלטה ואת ההודעה מטעם המזכירות, הוא ניסה להסביר ליונתן:

– “עליך להבין שמרבית החברים כאן או יתומים הם, או רחוקים מהורים הנמצאים עדיין בחוץ-לארץ, מי בגרמניה ומי בצ’כיה. רצונך לנסוע לחג ל”ביקור הורים" דוקר את העיניים. אינך יכול להיות מופלה לטובה בשל כך שהוריך קרובים יותר, עליך להסתגל לחיי הקבוצה ככל אחד ואחד. הפעם – סע לשלום"…

לא נעמו לו הדברים. הוא המורגל לחיות כציפור דרור, הרגיל לקום בבוקר בעיר אחת בלי לדעת באיזו עיר יניח את ראשו ללינת לילה, הנהו עתה כנתון בכלוב, במסגרת חיים נוקשה מוקפת חומה סבוכה של כללים, הוראות ותקנות.

כל הדרך ברכבת חדרה–ירושלים הרהר בכך. בבית שמחו לבואו. לאחיו ולאחיותיו סיפר על הקבוצה. הוריו לא רצו לשמוע. “מקומך בירושלים” – אמרו לו. “וכי מה אעשה כאן? שוב אתהלך בטל, בעוד שם אני גם מדריך וגם עוזר לקבוצה וממלא בזה תפקיד לאומי ותנועתי כאחד?” הוריו דחו זאת. “לכולם יש עבודה, רק לך אין בירושלים עבודה?”

יום ראשון של החג עבר ובחוללו של מועד נטל ברכת פרידה מהוריו וחזר. זכר את פניו הקודרים של אביו ושוב נקלע לזרועות הספק. התעמק יותר ביחסי היחיד והכלל בקבוצה. בסקרנות מיוחדת התעניין בדיון שנערך לגביו, בהיעדרו, באסיפה הכללית בה דנו ב“קבל חברים”. דבר אחד נודע לו שרבים רואים בו כרחוק מהחלטה לקשור את עתידו בחיי הקבוצה. לרגע כעס על עצמו, על סקרנות זו לגלות מה חושבים ומה אומרים עליו. נכנס לאוהלו וביומנו כתב:

– “לא טוב הדבר כשאדם מחשיב יתר על המידה דעת אחרים עליו. השאלה המנקרת “מה יאמרו” אינה מעידה על גישה בריאה. למה עלי לכוון את מעשי לרצונם של אחרים?”

ספקותיו לגבי הדרך בה הוא הולך, גברו. יום אחד החליט שעליו לקום ולחזור לירושלים, הביתה. יום אחר ראה את עצמו כחלק ממשפחה זו, הקבוצה. ההכרעה באה בדרך שלא רצה בה. בא מקרה דחוף שגם כללים נוקשים של מסגרת קבוצתית לא יכלו לעכב בעדו.

מן הבית הגיע מכתב, קצר יותר מתמיד, כתוב בידי אחיו:

– “אבא חולה. אנחנו מבקשים ממך שתבוא לבקר אותו. אחיך”.

מזכירות הקבוצה הרשתה לו לנסוע. למחרת בבוקר יצא לירושלים. את אביו מצא שוכב חולה. צנום וחיוור. שערות שיבה רבו בזקנו. משהבחין בו אביו, התחזק וישב במיטה. במאור פנים ובשמחה גלוייה נטל את יד בנו. הצמיד יונתן את פיו אל יד אביו בנשיקה.

– "מה יש לך, איך אתה מרגיש? – שאל את אביו בקול רועד.

– “ברוך השם, היום יותר טוב. כאב גב חזק תקף אותי מזה כמה ימים לאחר שירדתי לתיקון בור המים. אינני יכול לעמוד על הרגלים”.

נשאר יונתן בירושלים ימים מספר. לקבוצה הודיע שיחזור רק לאחר שאביו יחלים. הלך ל“חדר” ללמד במקום אביו. אביו רמז לו על הקשיים שבהשגת כסף לקניית תרופות. הלך יונתן למשרדי הלשכה הסוציאלית. מצא שם את הגברת שהכירה היטב את חכם גרשון ומשפחתו, מאז רצתה לפתוח בשכונה גן ילדים, והחכמים התנגדו מחשש של “השפעה חילונית” על ילדיהם וכן מחשש של דחיקת רגליו של ה“מלמד”, חכם גרשון. היא העריכה רבות את עמלו של החכם גרשון לביעור הבערות של בני השכונה.

בבוא יונתן למשרד זה דימה בנפשו שהדגשת היותו חבר קבוצה ישפיע על העובדת הסוציאלית להחיש עזרה כספית למשפחה של “החלוץ הזה”. הוא אף ציפה לדברי עידוד והערכה על היותו כה נבון שמאס בחיי עיר ובחר בחיי כפר.

מה ששמע היה ההפך הגמור מזה. לתדהמתו הגדולה אמרה לו העובדת הסוציאלית:

– “לא יפה מצידך שאתה מפקיר הורים והולך לחיות בקבוצה. מקומך בירושלים, בבית הוריך. חיי קבוצה לבן שהוריו במצוקה כזו, חיי מותרות הם. לא ייתכן שאתה תשב לך בקבוצה ולשכה סוציאלית תתן להוריך תמיכות” …

הדברים היכוהו בהלם. לא האמין למשמע אוזניו. הייתכן שאנשים כה מודרניים הקוראים ספרים ועתונים, ויודעים מה רבה הקריאה לנוער לצאת לעבודה חקלאית ובייחוד לחיי קבוצה, שאנשים כאלה יוכיחוהו על שהעדיף חיי קבוצה על חיי העיר…

בליל השבת קידש האב על היין. הפעם, מחמת חליו הקשה, לא טעם ממנו. נוהגים היו שלאחר הקידוש בכל לילי שבת וחג מניח האב את ידיו על ראשו של כל אחד מן הילדים, לפי סדר לידתם, ומברך אותם בלחש. הפעם דומה היה לו שזיכהו אביו בברכה ארוכה מכפי הרגיל…

שבועיים עברו ויונתן לא חזר עוד לקבוצה. ישב וכתב למזכירות הקבוצה מכתב ארוך. הוא הסביר שאחותו סיימה את לימודיה בבית ספר יסודי וחייבים למצוא אפשרות שתמשיך בבית ספר תיכון. אחות אחרת עומדת להסתדר בעבודת התפירה. אבא עוד חולה, אם כי מצבו משתפר, תודה לאל. בסיכומו של דבר, עליו להתעכב עוד כמה שבועות רק אחרי כן יחליט מה יהיה.

כתב והוקל לו. סוף סוף נטל לעצמו שהות לחשוב שהות לחשוב מחדש על עתידו. הלך למשרד החינוך והביא צרור “שאלונים”. צריך “למלא” אותם, לחתום עליהם ולהגישם למשרד החינוך. בתקווה שהאחות תסודר בבית ספר למורות. התשלום יידחה עד לאחר שתסיים את לימודה ותתחיל לעבוד כמורה.

מששמע על החלטת בנו, חייך חכם גרשון ואמר לו:

– “בני, עולם חדש הוא זה. עולם מסובך מן העולם בו גדלנו אנחנו. אנחנו נדחקים הצידה. עולמנו היה פשוט יותר. מדברים זה עם זה במישרין. עכשיו מתחיל עולם של ניירות, שאלונים ומסמכים. לפני כל דבר ולכל דבר חייבים למלא טופס. אנחנו עברנו גבולות וארצות בלי שנשאלנו מאין ולאן. לא תעודות ולא שום ניירות. דווקא אז מיעטו לנסוע. אשרי יושב ביתך. רק מי שמסחרו ופרנסתו חייבוהו לנסוע קם ונסע. בעולם החדש המתחיל עתה, עליך לזהות את עצמך על כל צעד ושעל. חייב אתה להוכיח שאלה הוא אתה ולא אחר. על כל דבר עליך להכריז ולהצהיר בכתב ובעל פה. עתה רבים הנוסעים. נדידת עמים ממש. רק בטלנים הם אלה הנשארים במקום אחד. רק איש המרבה לנסוע נחשב איש חשוב. ולפני כל נסיעה – טפסים ושאלונים. לפני ואחרי כל לימוד בבית ספר טפסים ושאלונים. אין ברירה, בני. קח את המסמכים הללו, תדבר עם מי שצריך ותמלא אותם בתבונה בלי שתיכשל, חלילה. תסדיר את לימודיה של אחותך, שכן היא רוצה בזה מאוד. ואל תיבהל כאשר תגיע לפקיד, והלה, בטרם תספיק לסיים את דבריך יפסוק פסקו בהודעה פסוקה וקטלנית”…

יונתן הופתע מחכמת חיים זו של אביו, אותה רכש וראה מפינת חייו זו שבשכונה. לאחר “ניירת” ארוכה וריצות רבות, ימים של “לך ושוב” וסחבת מרגיזה, נתקבל ה“אישור” ואחותו היתה מאושרת בהמשך לימודיה.

האב החלים וחזר לעבודתו. יונתן חזר לקבוצה ולבו בל עמו.

– “מה היה בבית, יונתן” שאלוהו חבריו המקורבים שבקבוצה.

– “אבא הבריא, תודה לאל. הכל בסדר” – תשובה יבשה זו נתן לשואליו.

לחברו לאוהל, אריה, נתן תשובה אחרת. באוזניו שפך את לבו. גם מזכיר הקבוצה הוכנס לסוד העניינים. “אין לי ברירה. עלי לחזור הביתה” – אמר ותיאר את המצב החומרי, סיפר את דבריה של העובדת הסוציאלית, ותיאר את מלחמתו הפנימית.

– “כך במחי יד אתה מבטל את כל מה שכתבת במאמריך על הקבוצה והתנועה”?

– “אין לי ברירה. נראה שאומנם חיים לפי עקרונות ואידיאלים מותרות הם. האידיאל, לא לעניים הוא. אלה בקושי יכולים לקיים את עצמם”.

חיש פשטה הידיעה בקבוצה: יונתן עוזב. לא, אינו עוזב אלא חוזר להוריו. הכאיבה² לו המושג של “עזיבה”. יצחק העגלון עזב את הקבוצה. נשאר בודד בפרדס חנה. לא, אני אינני עוזב. אני חייב לחזור, בתוקף הנסיבות, לחזור לבית אבא. וחזר לירושלים.

לא קל היה לו להסתגל לאורח החיים בעיר, בבית הוריו, לאחר שטעם טעמם של חיים “בעולם ההוא”. גם לנוסח התפילה וניגוניה, שליווהו ביבי ילדותו, לא הסכין עוד. נפשו היתה חצוייה, בין אהבתו לניגוני ספרד המסולסלים השגורים על פיו מימי ילדות, לבין הנוסח והניגונים ה“אשכנאזיים” שידעם היטב, עד כדי היותו שליח ציבור בקבוצה בניגונים ובנוסח זה…

יותר ויותר נמשך אחר מפלטי שיכחה מכל הסוגים. פעילות ציבורית רעשנית, כמי שמבקש להשקיט קולות שבלבו פנימה. אץ רץ מהבית למועדון ומהמועדון למועדון אחר, מנוחה לא ידע, כבורח מפני משהו, מפני מישהו, מפני עצמו…

את מצבו המוזר המלא סערות מלחמה פנימית, היטיבה לנתח גרטה, נערה מגרמניה שקשרי ידידות אמיצים נקשרו ביניהם. ידידות שהיה ברור מראש כי לא תגיע אף פעם ליותר מאשר ידידות כנה ולבבית. הוא נמשך אחר זו שבאה מאותו עולם אירופי, מודרני, מבריק ושופע, עולם שהיה שונה ונוגד את עולמו הוא, עולם המזרח התפוש תנומה, עולם דל ואפור. שעות ארוכות ישב ושמע מפיה על ילדותה בגרמניה. סיפר הוא לה על ילדותו שלו. בדרך של כעס גלוי או בדרך של לגלוג דחתה את הדברים שסיפר על עצמו ועל משפחתו. כמדקרות חרב היו דבריה אליו. כבר החליט לשים קץ לפגישותיו עמה, בחדרה. וכשפתח את פיו אמר לה:

– “המשיכי, אינני חושש מדברי ביקורת כנים וגלויים. יתכן שגם אלמד מזה משהו לתקן את עצמי”.

והיא המשיכה. מה הבריחה הזאת מבית הוריך? שאלה אותו. “מדוע נראה כאילו אתה מתבייש בהם? שכונה זו עליה את המספר, בית זה, הורים כאלה, עליך רק להבין אותם ולאהוב אותם ולהשתדל לעזור. נכון. לשם כך תצטרך לחשוב פחות על עצמך. בל תרצה תמיד לעמוד במרכזה של חברה. אתה מדבר על שקט, אוהב שקט, ועושה הכל לעורר רעש סביבך, שידברו עליך, שיהללו אותך. במקום להלך בצידי דרכים, תלמד ותוסיף דעת, אתה מחפש את מרכז המעגל ורוצה להגיע אליו בכל הדרכים”…

הכאיבה לו. שבור ורצוץ יצא משיחות עם גרטה. משום שידע שיש אמת בדבריה חזר ובא ועלה על שולחן הניתוחים, כשזו ניגשה ואיזמל חד של ביקורת בידה.

פעם אמרה לו:

– “לא תתנגד שאבקר בבית הוריך, בשמעון הצדיק? הייתי רוצה להכיר את אביך”.

השאלה באה לו באורח לא צפוי. לרגע התבלבל. האמת היא שלא רצה בביקור זה. “עתה היא תאסוף ראיות נוספות נגדי”. לאחר שתיקה שבהיסוס השיב:

– “בחפץ לב, וכי למה אתנגד? אדרבה”.

ביום בואה של גרטה לבית הוריו ישבו שם כוהן השומרונים משכם וגם חאג' אמין, כהן הדת של המוסלמים והמופתי של ירושלים. חדר יחיד ומרווח היה בביתם, הוא חדר האוכל, הוא חדר השינה וקבלת הארחים. שלושת הגברים ישובים היו על המיטה ליד שולחן. הכניסה האם שני כסאות ליונתן ולגרטה ונתנו בפניהם כוסות של תה. מן הצד ישבו והאזינו לשיחה שהתנהלה בין הגברים בערבית. יונתן לחש לה תרגום הדברים. “מעניין, מעניין”. חזרה פעמים אחדות ועודדה את יונתן שיוסיף לתרגם את הדברים.

נושא השיחה – כמו תמיד – היה סיכויי האחווה והשלום היהודי-הערבי. שוב ושוב דיבר המופתי נגד “היהודים החדשים” שמקרוב באו מארצות רחוקות לפלשתינה. אלה צריכים לחזור למקומות מהם באו. מה להם כאן?

חייך החכם גרשון ובנחת אמר:

– “כולם בני אברהם יצחק ויעקב הם, שבים הם לארץ אבותינו. כאן מקום המקדש שלנו, קבורת קדושינו ומקומות תפילותינו. יש מקום לכולם. כל שיירה של עולים מביאה ברכה ליושבים כאן. מרחיבים את מקורות המחייה והכלכלה בארץ”.

הכוהן השומרוני הצטרף לדברי חכם גרשון. הוא רק הוסיף שה“חדשים” אינם עושים דבר להכיר את התושבים הוותיקים. לא את היהודים שישבו כאן משנים רבות ולא את המשפחות הערביות. בוטחים הם יותר מדי בכוח כספם. ואלה מביאים עמהם מנהגים אירופיים לא מקובלים עלינו. לבוש שאינו צנוע, חוצפה, כפירה ועוד".

נאחז המופתי בדבריו האחרונים של כוהן הדת השומרוני ואמר:

– “אפילו את שפתנו, שפת הארץ הזאת, הערבית, אינם יודעים. רק בן-צבי ושרתוק יודעים, אבל האחרים, החדשים, לא. גם אלה שלמדו ערבית עושים זאת רק למען ה”סייאסה".

הגיעה עת ערבית. האורחים קמו ונפרדו זה מזה בדברי ברכה נלבבים. יונתן הציג את חברתו גרטה בפני אביו. בירכה חכם גרשון לשלום ושאל למעשיה. נפרדה בברכה גם מהאם, מהאחים ומהאחיות, ויצאה. ליווה אותה יונתן לשכונת בית ישראל, מקום מגוריה, וחזר. בקושי עלה בידיו להסביר להוריו שאין גרטה לא כלה ולא אהובה, אלא סתם חברה.

“סתם חברה”, “סתם חברה”, אמרו ההורים, מתי תציג בפנינו סוף סוף את כלתך?"…

את הרהורי לבו בימים ההם יצק שוב ביומנו:

– "לא נבין ערכו של דבר, אלא לאחר שאבד מאתנו. אילו ידענו עת היותו עמנו חין ערכו ושמרנו עליו, מאושרים היינו עלי אדמות. מה חבל שעל האדם, על כל אדם, ללמוד היום מה שאחרים, קודמיו, למדו תמול ושלשום. מה חבל שכל אחד חייב לשלם בעצמו “שכר לימוד” מחדש לרכישתם של דברים שאחרים למדו ורכשו מכבר. מה חבל שאין אנו מוכנים להיזהר מכשלונות שאחרים נתקלו בהם… "

ימים אחדים לאחר מכן כתב ביומנו:

“אלוקים, נשמת שנתת בי, אל תטלנה בעודה בגוף כסוף להוסיף ולהלך בעולמך; אל תקטפנה מגן החיים בעוד סדר היום גדוש פגישות שלא נתקיימו עדנה; בעוד השולחן עמוס מכתבים שלא נענו; בעוד לפני ביקורים רבים שלא נערכו; בעוד לא מלאתי חובתי כלפי ידידים רבים”.

“אלוקים, אל תלעג בעודי שוחה בים של “קטנות”, כילד המעמיד צעצועיו ורד לשלימותם, הארך נא אפך אלי גם בהיותי טרוד בדברי הבל, הן הכל יצירי כפיך הם. אם חטאתי הן תדע מי עוזרי הראשיים: העיניים שנתת לי לראות בהם עולם ומלואו, האוזניים שנתת לי לשמוע לחש רחש, הלב שחש בדברים רחוקים ומקרבם והרגליים הממהרות למקום שם ישאני הלב, אלה מנחים אותי פעם לחוף רצוי בעיניך ופעם לחופים רחוקים מרצונך, בוראי הטוב”.

“אלוקים אל נא תדינני כמעשי, צרף מחשבותי המרקיעות לכסא כבודך למעשים טובים שבקשתי לעשות ובדרך תעיתי לנתיבים אחרים; תן לי להמשיך בטוב וברע, ואמרת לתחינתו זו: אמן”.

ופעם בשובו מעבודתו, ישב וכתב ביומנו:

"היום ראיתי את אבי. כמו ראיתיו בפעם הראשונה, זה כשנה שאני בבית מאז חזרתי מן הקבוצה. יושב אני עמו בשבתות ובחול. מאזין לפסוקי דזמרה מפיו בוקר בוקר, בדרכו מהבית לבית הכנסת הסמוך לחדרי הקטון. ראוה אני ושומע אותו בכל מוצאי שבת, מקפל סדיני הספסלים ואמר פסוקי “ויתן לך”, ולאחר כל זה דומה שחיי זורמים הרחק מעט מאבא ואמא, אחי ואחיותי.

היום, לאחר הפסקה ארוכה, ראיתי את אבי חוזר מן השוק. ממאה שערים ירד דרך שכונת “בית ישראל”, עבר את השדה בשביל הקוצים, חצה את הבריכה והתקרב אל השכונה. קומתו הגבוהה שחה מעט. שערות ראשו הכסיפו., צעדיו נעשו מתונים יותר וכבדים. הלך ועמד, הלך ועמד לפוש מעט. על כתפו שק של פירות וירקות. הנהו מסור לפרנסת המשפחה, להאכיל כל אחד מבניו ובנותיו, להלבישם ולספק להם מחסורם. בראותי אותו ואני כה קרוב אליו ורחוק ממנו. מה רחוק אני משמוע עצה מפיו. חכמים אנחנו, בני הדור החדש, בעינינו. ומה אני עושה להקל על סבלו, פרט לכמה לירות מעבודות ארעיות? ראיתי את אבי, ראיתי מרחק שבינו לביני, ועל לחיי התגלגלה דמעה".

“עתון יומי חדש מתחיל מופיע. עתון דתי. הסכימו להעסיקני בו. תחילה בחלוקת מכתבים. לכל מכתב – שני מיל. אחרי כן, יש תקווה שישלחו אותי להשיג חדשות ולכתוב ידיעות”.

פני הוריו אורו משמחה, אביו אמר:

– “טוב, בני, טוב. הלוואי ותצליח”.

חדשים מעטים היה מחלק עתונים. לצורך זה היה עומד ממיטתו בשעה שתיים אחרי חצות הלילה. בעוד הכל ישנים, קם ובלי חשק הלך לנקודת הריכוז של המחלקים והעתונים שהגיעו מתל-אביב. איזור החלוקה שלו היו החנויות ובתי העסק ברחוב יפו. היה זה תפקיד קשה למדי. כוכב אחר כוכב נעלם מן הרקיע ואור של שחרית הציף את הכל, והוא מוסיף ללכת מחנות לחנות ותוחב בחלון או מתחת לדלת גליון של עתון. עד עלות שמש בוקר סובב כה. עד ראייה היה להיעלמות החשיכה, כמבויישת, מפני קרני האור.

בשובו עייף הביתה, ליטפו אביו ואמר לו: “תודה לאל, יונתן, סופף סוף מצאת עבודה קבועה. אני רואה שיצא משהו מכל אותה כתיבה שהיית יושב וכותב בימים ובלילות”. אמו ליטפה אותו במבטיה.

לשמחת יונתן וסיפוק נפשו לא היו גבול. זו הפעם הראשונה שהוריו מביעים את שבעות רצונם ממעשיו.

מחלוקת העתון עבר לאיסוף ידיעות בבתי משפט ובתחנות המשטרה ועזרה ראשונה. התחיל מופיע באסיפות ופגישות ציבור שונו ודיווח עליהן. עבודתו כעתונאי הפגישה אותו עם אירועים, אישים ומקומות רבים ושונים, מגוונים למדי, וזאת אהב מכל. תפקידו זה הוסיף תוכן לחייו. בתמהון היה שומע חבריו למקצוע מתאוננים על שיעמום בחיים, אם כי הם היו מאחרי בנשפים ואוהב משתאות והילולות. משך יונתן בכתפו, וביומנו כתב:

“לי לא משעמם”.

הם שרים ורוקדים, אוכלים ושותים, מרבים לדבר ולהתבדר, ואחרי הכל אומרים: “משעמם”.

הם מאחרים בנשף, מפזזים ומכרכרים, מתערטלים ומקפצים באולמי נשפים ובמעגלי מחול, ובסופו של דבר מפהקים ומתוודים: “משעמם”.

כל שהם עושים אינו ממלא את נפשם הריקה. אומרים הם לפרנס את נפשם בתחליפים תפלים, וכשנשארים שעה קלה עם עצמם, חשים הם בריקניות ואומרים בפשטות: “משעמם”.

ולי לא משעמם.

אם טבלתי את עיני בים של תכלת, או העפיל מבטי לפסגה של הר, או ליטף מרחב הנראה אין סוף, לי לא משעמם.

אם אראה שמש ניבטת בשגרי זכוכית או בשמשות חלונות ונאחזת בראשי אילנות כנושאת ברכת שלום אחרונה ליום זה, אם צדוני צפורים במעופם או הלך לבי שבי אחר שיירת נמלים עמלה בהעברת משא קליפה של גרעין למרתף סתרים באדמת גני, לי לא משעמם.

אם בעד חלון הרכבת, או אשנב של אוטובוס, אשב לחשב מספר גווני הירוק אשר עיני רואות מסביב, או אם רכב מבטי על ענן שטייל בשמים וכשובב הפך דמויות של חיות ענק מימי בראשית,

“לי לא משעמם”…

 

פרק שמיני: נחלת שמעון פונתה    🔗

שנים נקפו, שנים של דם ושל זיעה, של גידול וייסורים לארץ כולה, וכן לבניו ובנותיו של חכם גרשון. הגדולים שבהם מצאו את דרכם לשירות העם. הבכור יצא לשליחות לאומית לעיר חלב שבסוריה. עליו הוטל לחנך שם נוער, ללמדם עברית, לחבב עליהם את הארץ ולארגנם לעלות ארצה בדרך-לא-דרך, רבת סכנות ופחדים, בלי רשותם ומתחת לאפם של השוטרים הבריטים והערבים. שאר האחים והאחיות, שכולם – פרט לקטון שבהם – בנו את בתיהם, פעלו בשרות ה“הגנה” – עד בוא המפנה לארץ, לעם, ליישוב, לשכונת נחלת שמעון ולמשפחתו של החכם גרשון.

אותה שנה, שנת תש“ח (1948), בא האביב בחתף. בפתאום עקר החורף את רגליו מירושלים ומשכונותיה. עוד הבריות מכונסים לתוך בגדים של חורף ורוטנים על החורף וצינתו, הופיעה שמש אביב. פיזרה נגוהות והרנינה כל לב. ראשוני הנהנים היו, חכמים יבינו מדעתם מי היו, ילדי השכונות. הם, האנוסים לשבת בית, הפקירו עתה את גופם לאורה וחומה של שמש נדיבה. לא עבר יום, וימים קודרים וצוננים של חורף נשכחו מלב. והמגרש רחב הידיים, שבלילות חורף אתמול ספג מהלומות הברד ורבץ כמחריש, ומרחוק דמה למרבד שחור ומאיים וכיסה מלוא העיין והדורכים עליו לא נוקו מריפשו, פייסם במעטה עשב ובניצנים של פרח שהעלה פתע על גבו ונשא עליו את הילדים ברוך. טרודים, לשמחתם ולהנאתם, ממעונותיהם ו”גולים" מבתיהם בצוו אבא-אמא, הרחיקו, ועד למגרשים ריקים ורחבי ידיים שליד מאה שערים ושכונת הבוכארים הגיעו. האמת ניתנת להיאמר כי לא ריקים היו עתה המגרשים הללו, מחנות מחנות של כלי חרס למיניהם חנו כאן. הערביים וסחורתם קנו להם כאן שביתה. פרי עמלם של כל ימות השנה. כדים גדולים וקטנים, נפוחי בטן וארוכי צוואר, כדים למי שתייה וכדים זעירים לפרחי נוי. פטורים מדמי חנות נטו הערבים במגרשים אלה את אהליהם, כמשכנות רועים בלב מדבר. בטרם בוקר היו מופיעים הקונים הראשונים, נשים מהשכונות הסמוכות, משכונת הבוכארים ומבתי אונגארים, ממאה שערים ומבתי זיבינברגן, – היא השכונה שר' גולדברגר סיפר על ייסודה בידי יהודים חרדים שעלו מטרנסלבניה – מבית ישראל ומנחלת שמעון.

מי העלה על דעתו כי דברי הסתה של מנהיגים ערביים יחדרו כה עמוק לליבותיהם של ערביים? מהם אף נתפנו והתחילו לוטשים חרבותיהם ולהכין טבח חדש ופרעות דמים ביהודי ירושלים…

לשכונת נחלת שמעון הגיעו שני בני תשחורת יהודים, מאנשי “השורה”, מאותם עולי ימים שלאחר שנת תרפ"ט נטעו בלבם, ואחרי כן בלב כל יחיד ויחיד מיהודי הערים והמושבות בארץ, הכרה והחלטה נחושה: “לא כצאן נפגוש את ההמוות”, אירגנו קבוצות יהודים שידעו להתגונן מפני פורעים ולהגן על בני ביתם. בבואם אל השכונה, בלא לגלות אף לאחד את מגמתם, להיכן ילכו? לבית הכנסת, בהם אתה מוצא את רוב רובם של בני השכונה, גדולים וקטנים. שני הצעירים התפללו פעם בבית כנסת זה ופעם בבית כנסת אחר. ארבעה בתי כנסת היו בשכונה זו. שניים משל התימנים, בית כנסת שלישי היה משל החלאבים, והרביעי של הגורג’ים. תוך כדי כך חיפשו מקום לאימון בני השכונה בנשק מגן מפני אוייב ביום רעה.

בסופו של דבר קבעו את המקום בבית הכנסת של הגורג’ים. ערב ערב התכנסו צעירי השכונה בבית כנסת קטון זה המרוחק מן הכביש ומהמגרש.

החכם גרשון קיבל על עצמו להיות “צופה” שיזהיר מפני “עין הרע”. לרגעים היסס אם ליטול את התפקיד. עגמה עליו נפשו למראה צעירים מישראל שכחי אלוקים, שעושים שבתם חול ובפסח אוכלים חמץ בלי נקיפת הלב. אולם, כדרכו, נתמלא זכות עליהם ומצא בלבו דברי הגנה על מעשיהם. וכי מה הללו עושים? במה הם מבלים לילותם, עד כדי סכנה ממש לחייהם? עושים הם כל אשר לאל ידם להגנת הארץ ולחיזוקו של העם, לעמידה בפני אויבים מרובים וחזקים. והרי “לא המתים יהללו יה”, יעמוד הגוף, יכלו אויבי העם, גם מורא שמים ויראת אלוקים, ערכי רוח ותרבות מקורית, יבוא זמנם. קיום העם קודם לכל.

קיבל עליו חכם גרשון, ואף קיים כהלכה, את התפקיד שהטילו עליו המפקדים הצעירים. בית הכנסת ישבו הבחורים מהשכונה, לילה לילה. פירקו והרכיבו “כלים קטנים”. יש והובאו חלקים של “כלי גדול” ואז המתיחות גדלה שבעתיים. לידם היו מוכנים ספרי קודש, לכל צרה שלא תבוא… בחדר הקטון, הסמוך לבית הכנסת וחלונו פונה לעבר הדרך והמגרש שבחזית הבית, ישב החכם ותלמודו בידו. עיניו תרות אחרי “חשודים” ו“מלאכי חבלה”, בדמותם של שוטרים, בריטי או ערבי. ירגיש במשהו כזה, יתן אות מוסכם ובבית הכנסת ייעשה מיד “סליק” כהילכתו. “הכל” ייאסף ויוכנס מהר לתוך תיבה של ספר תורה, או לדפנותיו של כסא |אליהו הנביא“, המוכן שם לחגיגות ברית מילה, החכם ו”תלמידיו" ישבו להמשיך בשיעור בגמרא…

המדריכים, לא פחות מאשר המודרכים על ידם, טירונים היו במלאכת מחתרת והסוואה. כל “שיעור” נמשך שעות מספר. בהפסקת ביניים ישבו לסעוד יחדיו ולכבודו של החכם, שרצו כי יסעד עמהם, סיימו בברכת המזון, וחזרו ל“שיעור”. מאסף הזבל שבכונה מטעם הבאלאדייה, היא העירייה, היה ערבי בא בימים, מוותיקי שייך ג’ראח. קרוב-רחוק של בני משפחת נשאשיבי, מי שבימים עברו שלט על עיריית ירושלים בקולותיהם ובתמיכתם של יהודי העיר. הם התנגדו למשפחת יריבו של נשאשיבי, הלא היא משפחת אמין על-חוסייני, שהנציב העליון הבריטי-היהודי, הראשון לנציבי ממשלת המנדאט בארץ, מינהו אחרי כן למופתי ירושלמי. בכך נתן לידו השפעה רבה על המושלמים בארץ כולה. מתון מתון היה הערבי הזקן מהלך בסימטות שתי השכונות ואוסף את האשפה מכל בית ומן הרחוב. יומיים-שלושה היתה נמשכת המלאכה, ואחרי כן היה מתחיל מחדש.

– “שבח ותהלה לאל” – היה אומר – “בפחי הזבל שבשכונה היהודית אני מוצא לפעמים שכר לעמלי, חפצים שהתושבים זורקים מביאים תועלת לי ולבני ביתי, יותר ממה שה”באלאדייה" משלמת לי תמורת העבודה שלי".

בוקר אחד אמר הערבי לחכם גרשון במפתיע:

– “יא חכם, מה טוב שרבו יראי אלוקים בתוככם. צעירים רבים אני רואה יוצאים ונכנסים לבית הכנסת לילה לילה”.

החכם עשה עצמו שדבר רגיל הוא שומע, ופטר אותו קצרות: “ודאי, ודאי”.

למחרת סיפר החכם למדריכי ה“הגנה” והם מילאו פיהם שחוק פנו למלאכתם.

לא עברו ימים רבים ומאסף הזבל הערבי נתן את דעתו לפח האשפה שבחצר בית הכנסת ול“תכנו”. מזה כמה שבועות שהוא מוצא בפח האשפה של בית הכנסת קופסות של פח, טובות ומועילות, וכבר מילא מדף שלם בביתו בקופסות אלה.

הפעם פנה לאשת החכם ואמר לה:

– תסלחי לי, יא אשת חכם, מה המה כל קופסות הפח של סרדינים ושימורי בשר שאני מוצא בפח האשפה של בית הכנסת, הא?

אשת החכם נבוכה. אם כדי להפיג את מבוכתה ואם סתם במקריות, אמר הערבי:

– "אין דבר, הלא אנשי בית הכנסת ולא צבא הם הבאים ואוכלים שם, חה, חה, חה…

גם לזאת לא נתנו מדריכי ה“הגנה” את דעתם. פטרו את עצמם בחיוך. קצב השיעורים והאימונים גבר, מספר המאמנים גדל. קבוצה באה וקבוצה הולכת. גם טיבן וכמותן של הארוחות השתפר. הערבי הזקן נתמלא סקרנות.

– “חכם, אולי יש לכם בבית הכנסת צבא?” – שאל ספק בתמימות ספק בערמומיות – בחיי ילדי ובחיי הנביא רק צבא אוכל מאלה"…

השיב לו חכם גרשון בדברים של כלום והרגיעו. נתקררה דעתו של הערבי הזקן שאמר:

– “מאעליש, מאעליש, אין דבר, פעם אבוא גם אני ותתנו לי מעט מהשימורים הטובים הללו, לא כן? חה חה חה”…

רק אז שינו המדריכים את דעתם. הבינו כי בלבו של הערבי כבר נתגנב חשד ואסור לזלזל בכך. לפני שהלה הספיק לספר לאחרים מה שעיניו ראו ניתנה “חופשה” לכל הקבוצות ואימוני ה“הגנה” נפסקו זמנית.

ראשי השכונה הוזעקו להתייעצות.

– “מה בכוחנו לעשות?”

– “כל פעולה מצידנו תגביר את החשדות”.

– “אז מה, נשב ונחריש כשעיניים של ערבי בולשות אחר מעשינו בחצרות בתינו?”

– “מה יש לעשות נגד זה”?

– “מצאתי. נדרוש להוסיף פועל נקיון יהודי בשכונה היהודית. נאמר כי הפועל הערבי זקן הוא ואין בכוחו לעשות את המלאכה בשתי השכונות ללא תוספת כוח עבודה”…

– “עצה טובה ונבונה היא. עלינו לפעול בכוון זה, ומיד”.

חכם גרשון, ועמו ישראל ואברהם, הירקן והקבלן, לבשו בגדי שבת שלהם והלכו למשרדיהם של יצחק בן-צבי, ראש הוועד הלאומי וחבר הבאלאדייה ולהד"ר טון, והסבירו להם את המצב.

תוך אותו חודש מינתה העירייה את שלמה גהה, מתושבי נחלת שמעון הצדיק, לפועל נקיון בשכונה היהודית. לראשי ה“באלאדייה”, וכן גם לערבי הזקן, הסבירו אנשי השכונה שאין להעמיס על זקן שכמותו מלאכה כה קשה ורבה. די אם יאסוף את האשפה של שייך ג’ראח, ומשכרו לא נגרע דבר. “מתן בסתר” חיזק את דבריהם והערבי הזקן הסכים, ואף כיבד את ידיהם של רשי השכונה בנשיקות פיו.

שנים רבות היה שלמה גהה עטוף שלמת עניו. מאז בא מתימן לא הצליח להיאחז במלאכה קבועה. “פקק” היה ולכל מקום תורפה ומלאכה קשה ומקרית שלחוהו. לכדי פרנסת אשה ובנים לא הגיע. עמדה אשתו בבגדיה הבלואים, בשמעה על הבשורה למינוי בעלה, ואמרה לו:

–“יהי רצון שתזכה לקבץ אשפות בשכונה עשירה כמו רחביה, הלואי רבונו של עולם”.

קם בעלה, שלמה, עמד על רגליו ובירך “שהחיינו”.

למחרת השכים בשמחה ומיד לאחר תפילת שחרית בבית הכנסת התחיל בעבודת ניקוי השכונה מאשפותיה. אותו יום ראש חודש היה, והחכם הסביר לו את המלים: “מאשפות ירים אביון” שבפרקי “הלל”, בעבודה זו של ניקוי אשפה – אמר לו – יירום אביון למדרגה של אדם שהכל מצוי בביתו.

עננים שחורים נתלו בשמיה של ירושלים עם היוודע החלטת האו"ם על חלוקת הארץ ועל תכנית להקמת מדינה יהודית בחלק קטון של הארץ ומדינה ערבית בשאר חלקיה של הארץ. הערבים סירבו לקבל החלטה זו ולטשו את חרבותיהם בסתר ובגלוי. את איומיהם “לזרוק את היהודים אל הים” פירסמו בעתונים והשמיעו מעל גלי האתר. בכבישי הארץ תקפו ביריות כל מכונית של יהודים ובסביבות ירושלים רבו ותכפו “תקריות”, בהם נפצעו או נהרגו יהודים עוברי אורח שלווים. לשכונות רבות בירושלים פסקו לצאת ולבוא בלילות. כמה שכונות הותקפו ביריות., המופקדים על שמירת החוק, האנגלים, שוטרים וחיילים, סיפקו נשק תמורת מחיר זול לתוקפים הערבים.

לשכונת נחלת שמעון הצדיק איחרה המתיחות לבוא. עוד חודשים אחדים נהנו תושביה משלוות השקט. מסביב אכלה אש וכאן ישבו יהודים וערבים זה בצד זה, נמצאו שוטרים ונוטרים שניסו לעודד צעירים ערבים שבשכונה הסמוכה להתנפל על השכונה היהודית. לא במהרה התפתו לכך. עד שנראו ערבים נאספים בשייך ג’ראח ומאחרים שבת עד אחרי חצות לילה. תכפו ורבו אסיפות מסתוריות בביתו ובכרמו של מופתי ירושלים, חאג' אמין אל-חוסייני, שעל הגבעה, ממול לשכונה היהודית. לא ידעו היהודים על מה מדובר שם אך חשו כי מבטי שכניהם אינם כתמול שלשום.

גם תושבי נחלת שמעון טיכסו עצות. חיפשו דרכים להפר עצות אוייב.

– “ובתחבולות עשה מלחמה” – אמר להם החכם – הבה נעמיד בבית הכנסת של החלאבים הנמצא בקומה שנייה של בית בקצה השכונה, וחלונותיו פונים לעבר שכונת שייך ג’ראח, שורה של מקלות שחודיהן ידמו לקנה רובים שנראו יפה בעד החלונות.

בשייך ג’ראח עוד ישבו הערבים בפתח בתיהם ועישנו נארגילות, תוך כדי שיחה על “סייאסה” (פוליטיקה) של אנגלים ושל יהודים. הרימו את עיניהם וראו את “הרובים” ותוך ימים מספר פשטה השמועה:

“הציונים מכינים מלחמה משכונת שמעון הצדיק ובידיהם נשק חדש”…

שמעו זאת בני משפחת נאשאשיבי, מהם רודפי שלום עם היהודים, ואמרו לתושבי נחלת שמעון:

– “כל עוד אנחנו, הנאשאשיבים, כאן – לא יאונה לכם כל רע. למה לכם “ציונים” בשכונתכם, שכל רצונם לגרשנו מעירנו ומארצנו? אין אתם זקוקים להם ולעזרתם. יכולים אתם לשלחם מכאן בלי חשש. אנחנו נערוב לחייכם” …

בבוקר אחד באה קבוצת צעירים וצעירות מאנשי ה“הגנה”, ויסף נבו מפקדם בראשם. בידיהם היו סלים של פירות העונה. בתחתית הסלים הונחו כלי נשק מפורקים. הם באו ישר לביתו של חכם גרשון. שם המתין להם יענק’לה, מבניו של החכם, שהיה פעיל ומאומן בנשק מגן. המפקד סיפר על כוונות התקפה מצד הערבים על שכונה זו. נקבעו עמדות המגינים ונקודות תצפית. המגינים, סטודנטים וסטודנטיות, חולקו למקומותיהם. אחת העמדות החשובות היתה בביתו של יאיר, שחלונות ביתו חלשו היטב על כביש ירושלים-שכם. מבית זה, שבצפון השכונה, “שוחחו” המגינים באיתות אורות, שיטת “מורס”, עם חבריהם מה“הגנה” שישבו בבתי שמעון הצדיק, השכונה הקטנה שמעל למערת הקבר, בסמוך לכרמו וביתו של מופתי ירושלים. הם נצטוו לעקוב אחר הכנופיות הערביות, תנועותיהם וכלי רכבם.

עמדת תצפית שנייה היתה בבית הכנסת של החלאבים, בקומה שנייה של הבניין, בקצה דרומי של השכונה, וצופה לעבר בתי שייך ג’ראח והשדה. הבסיס היה בבית הכנסת של הגורז’ים, בבית נמוך קומה, ששני פתחים היו לו, מצד המגרש הפתוח ודרך סימטה פנימית בשכונה. המגינים היו נכנסים דרך הסימטה. בבסיס זה שבמרכז השכונה ישב גם יענק’לה. על השולחן היו מספר כיכרות לחם, עגולים וגדולים, לאחר שכל “תוכנם”, הלחם הרך, הוצא מתוכן בכיכרות אלה היו “כלים קטנים”.

לפתע הוקפה השכונה. חיילים בריטיים סובבו את השכונה מחוצה לה ובתוכה, ורובים מכודנים בידיהם. אחרי כן נודע שבעקבות הדיפת התקפה ערבית על אוטובוס מספר 9, שעשה את דרכו להר הצופים, בא ה“חיפוש” הזה. התקפת הנגד מתוך השכונה נחלת שמעון הצדיק היתה כה עזה ונמרצת, עד שהשלטונות החליטו לחפש ולרוקן את השכונה מנשק מגן.

יוסף המפקד, ומספר מגינים עמו, נעצרו כחשודים. שאר הסטודנטים והסטודנטיות הצליחו לחמוק משם דרך סימטות פנימיות. “כיכרות הלחם” נעזבו. יענק’לה הנער לא נעצר כי מבני הבית הוא. הנער מיהר לסלק את הכלים. חכם גרשון פתח את ארון הקודש, והצניע את הנשק מאחרי ספרי התורה. כשעה לאחר מכן הגיע יענק’לה למפקדת ההגנה והרגיעם כי הנשק הועבר למקום מבטחים.

לאחר חמישה ימים נראו בני משפחת נשאשיבי אורזם את חפציהם ועוקרים משם. היו אלה כבר ימים רוויי מתיחות ולא ניתן היה לגשת ולשאול פשר הדבר. ערבים זרים שאינם מוכרים כלל נראו מסתובבים בשכונת שייך ג’ראח, שהלכה והתרוקנה מתושביה הוותיקים. גם שכנים שרגילים היו לקדם את פני שכניהם היהודים בברכות “בוקר טוב” ו“ערב טוב” חדלו לברך. על ברכתם של היהודים השיבו בשפה רפה, והתבוננו היטב אנה ואנה לבל ייתפשו “בקלקלתם”…

בלילה שלאחריו ניתך על נחלת שמעון מטר יריות מכיוון שייך ג’ראח. ברור היה שפני התושבים החדשים שבשכונה שממול, אינם לשלום. ערב אחד נורתה ירייה שפצעה קשה ילדה יהודייה שעמדה ליד ביתה בשכונה. פועל שחזר מעבודתו בעיר נורה ונהרג סמוך לשכונה. שוטרים בריטיים באו לביתו של אברהם הקבלן, וכן לביתו של חכם גרשון, וניסו להשפיע עליהם שיזדרזו ויפנו את השכונה, והם, הבריטים, מוכנים לסייע בפינוי זה. הם הסבירו שמוטב ויעשו זאת בהקדם לפני שיהיה מאוחר…

– “לא תוכלו להחזיק מעמד. את כל ירושלים תצטרכו לפנות. כבר עומדים לפנות את מקור חיים ואת תלפיות. תעברו עתה למרכז העיר, ומשם תעברו לגור בתל-אביב. אין לכם ברירה. הערבים רבים יותר ומצויידים היטב בנשק וכל ערביי המדינות השכנות יבואו לעזרתם. חוסו על ילדיכם”.

– “למה תהיו עקשנים? עוד “מצדה” רצונכם לעשות? היתה פעם מצדה אחת בהיסטוריה שלכם, צאו למקום ממנו תוכלו אולי להילחם, לא בשכונה זו המוקפת כמעט ערבים, והם “רוכבים” עליכם”…

כה דיברו הבריטים באוזני התושבים בנחלת שמעון הצדיק. התושבים סירבו לעזוב. גם ראשי ה“הגנה” תבעו להישאר במקום כל עוד אפשרי הדבר. הדרך להר הצופים היתה מסוכנת מאוד. המשטרה הבריטית באה גם לשכונה זו “להשליט סדר”. מבית לבית עברו וערכו חיפושים אחרי נשק “בלתי חוקי”. חלק מנשק זה נתפש ונלקח על ידי השוטרים, שהלכו כשהם מלווים מבטי בוז ורוגז של התושבים. דבר זה לא מנע מהמגינים היהודים, מאנשי “הגנה”, “אצ”ל ול“י”, לצאת לפעולות תגמול נגד בני כנופיות ערביות שהתבצרו בשכונת שייך ג’ראח, שמאז נודעה בשם “שכונת הדמים”.

לא היה מנוס מפינוי השכונה.

לתושבי השכונה, שהיתה כבר נתונה ליריותיהם של הכנופיות הערביות, ניתנה שעה אחת לפינוי, תוך “שמירה” על ידי האנגלים. התושבים צחקו ל“שמירה” זו, ביודעם שאין לבטוח בה כלל.

מביתו בשכונת “גאולה” ירד יונתן אל השכונה לסייע להוריו לצאת. בדירת שכן בקירבת דירתו הכין להם מקום ארעי, עד שיימצא מקום לכל המפונים. יעקב אחיו טרוד היה בעמדות. “ברניסט” היה, ובידו ניתן אחד משני ה“ברנים” שהיו בימים ההם בירושלים.

בחיוך על פניו היה יעקב מספר כיצד “נדד” משכונה לשכונה עם ה“כלי” הזה בלילות התקפה:

– “את הברן לשלוח מיד לצפון העיר”.

– “היכן הברניסט? לשלוח אותו מיד לרמת רחל”.

– “את הברניסט לצפון תלפיות, מהר, מהר”.

גם אחותו, הגדולה שבאחיותיו, לא היתה בבית. היא היתה חובשת בתחנת עזרה ראשונה בשכונת בית ישראל.

– “אלוקים שלח אותך”, אמרה האם ליונתן בנה.

– “איך ידעת לבוא בדיוק עתה?” – שאלוהו האחיות.

– “אתם רואים? עתונאים יודעים הכל. שמעתי שניתנה לתושבי השכונה שעה אחת לפינוי, מיהרתי לכאן”.

“בקושי מצאנו משאית שנהגה הסכים לבוא אתנו. נתתי לו לירה יותר. לא נותרה אלא כמחצית השעה. עלינו למהר” – אמר האב, ופנה לעבר בית הכנסת לארוז חפצי קודש, ספרי תורה, “רימונים” ופרוכיות.

בחדר המגורים הגדול, ששימש מקום לינה ואוכל לתשע נפשות, נערמו כבר בגדים, כלי מיטה ומטלטלין שונים.

– “מה יהיה על כלי המטבח של הפסח, הלא הם חדשים כמעט?” – שאלה האם. כלי הפסח ארוזים היו ומוצנעים בעליית גג קטנה.

–“לא יהיה פנאי להורידם משם. יישארו חבויים במקומם. הרי בעוד כמה שבועות תשובו לכאן”.

– “הלואי, מפיך לאוזנו של בורא עולם”, אמרה האם.

יונתן, אחיו ואחיותיו הקטנים, התחילו מעבירים מן הבית אל המשאית שעמדה בפתח הבית, חבילות בגדים והנהג הסדירם בה. יקרים היו לו ספריו ויומניו. בעברו לגור בשכונת גאולה השאירם כאן. עתה נדרש להציל ספרי קודש. במבטים נפחדים התבוננו בשכונה שממול ובלבם נשאו תפילה שהכל יעבור בשלום. חכם גרשון בא וספרי תורה בידו. בעיניים דומעות נשאם בזרועתיו והכניסם לתאו של הנהג. ירייה פילחה את האוויר והחרידה את הדממה. יונתן מיהר ונכנס הביתה. כל רגע גילו ערימה נוספת של בדים. לא ידעו מה לקחת ומה להשאיר. חכם גרשון בא וזירזם.

– “די להסתכן בשל כמה חפצים. יקח כל אחד מה שיכול לקחת ונמהר למשאית. צאו מיד מהבית ואני, אני, – – –”

– “מה הבעיות?” שאלוהו הבנים והבנות.

– “לנעול או לא לנעול את הדלת?” – שאל.

– “ודאי לנעול”, אמרה אחת הבנות. “אולי נשאיר להם את המפתחות?” שאלה בבידוח הדעת.

– "ואולי נתלה גם שלט “ברוכים הבאים?”, חיזק את דבריה אחד הבנים.

– “לנעול. לנעול. יהיה להם קשה לפתוח. נקווה שנחזור במהרה”. היתה הדעה הכללית וכך עשה האב.

עלו על המשאית שהיתה ריקה יותר ממחציתה. פני כולם הרצינו. התבוננו בדירה, בחצר, בשכונה, בתושבים המזדרזים לצאת, בערבים שעמדו על גג הבתים של השכונה שממול. כאן הם נולדו, כאן ביכרה ילדותם ובחרותם גמלה. מחשבה אחת מילאה חדרי לבם אותה שעה. כמה זמן יעבור עד שנשוב לשכונתנו? – –

*

מטר יריות שם קץ להרהוריהם. שוב לא הצטערו על כל שהשאירו אחריהם. “תן לנו את הנפש ואת הרכוש קח לך” – אמר אחד הבנים. המשאית סובבה ועברה לשכונת בית ישראל. עוד כברת דרך והם מחוץ לכלל סכנה.

מאות תושבים משכונת שמעון הצדיק שוכנו ארעית בחדרי הכיתות של בית הספר “אליאנס” שבמחנה יהודה. ועד הקהילה סיפק לכל אחד לחם וצלחת מרק חם. חכם גרשון ומשפחתו שוכנו ארעית בדירה פרטית בשכונת גאולה ומשם עברו לשכונה ערבית שבמערב העיר, שייך באדר. בדרך של צחוק היה חכם גרשון אומר:

– “בעצם כל מה שאנחנו עשינו היה להחליף את שייך עאטף בשייך באַדר. ממזרח ירושלים באנו למערבה. עסק לא כל כך נורא, לולא היינו קשורים למקום ממנו באנו”.

מדירתם החדשה בשייך באדר היו החכם ובני משפחתו עוקבים אחר הנעשה בעיר, צופים בלשונות האש ובתמרות עשן, ומנסים לקבוע את טיבם.

“אש זו מגבעת שאהין היא, יורים על ה”פרימוס" הקטן שנסק מעמק המצלבה. תודה לאל שה“פרימוס” תימרן יפה את דרכו, התחמק מאש רוביהם של הערבים ופנה לעבר תל-אביב".

חייל צעיר ולוחם שבא למנוחה קצרה לביתו בשכונה זו, נכנס לחכם גרשון ונטל ברכת פרידה, ברכת חכם וכוהן. אשה חזרה מן העיר בשעת הפגזה, באה אל החכם שיברכנה, כי ראתה את המוות בעיניה. לחייל היה החכם אומר:

– “ייפול מצידך אלף ורבבה מימינך, אליך לא יגש. יתן ה' את הקמים עליך ניגפים לפניך. בשבעה דרכים ינוסו מפניך. יברכך ה' וימרך. ישמור ה' צאתך ובואך לשלום, אמן”.

לנחלת שמעון נכנסו הערבים ביום ופוצצו מספר בתים, ביניהם את בתי הכנסת של התימנים, של החלאבים. בלילות היו עדיין אנשי המגן היהודים נכנסים ושומרם, לבל יעזו הערבים להתקדם או להתבצר שם. יש ואנשי המגן ביצעו בלילות פעולות עונשין ותגמול לאנשי הכנופיות, שהתבצרו בבית המועצה המוסלמית העליונה שליד סאנט ג’ורג' ובבתים שבשייך ג’ראח, ליד שכונת שמעון הצדיק העליונה.

מים ליום הפכה שכונת שייך ג’ראח למקור סכנה ליהודי “בית ישראל” ורחוב שמואל הנביא. לאחר שבסיבוב שליד כרם המופתי נטבחו 78 יהודים, רופאים ואחיות, אנשי מדע ועמל, ניתן לשייך ג’ראח הכינוי שכונת הדמים. התחבורה להר הצופים פסקה. פעם, הסתערו כוחות המגן וכבשוה. הכנופיות הערביות לא עמדו בפני תנופת הכיבוש והם ומפקדיהם נסו בבהלה.

בשעות אחר הצהריים פשטה השמועה בעיר: "שייך ג’ראח בידינו.

– “שמעתם? אנשינו כבשו את שייך ג’ראח” – פרץ יונתן לבית הוריו ובשורה בפיו. אגב אמירת שלום חטופה לאשתו ולבתו הקטנה, שהובאו גם הם למקלט שבמערה בשכונה זו, סיפר להם פרטים על הקרב והוסיף כי עתה גברה התקווה שלא ירחק היום ותושבי נחלת שמעון יוכלו לשוב לבתיהם.

“ישתבח שמו” – אמר חכם גרשון שישב ועסק באמירת פרקי “זוהר” לחיזוק כוחם של חיילי ישראל. שמחה גם האם ואמרה: “ודאי רואה בורא עולם בסבל הילדים הקטנים שמתגלגלים על ריצפה בבתי ספר, רואה כמה קשה ליהודים לסבול מלחמה כזו. יעשה נס. יעשה נס כזה שיזכרו שיש אלוקים לישראל”.

שמחת היהודים בירושלים לא ארכה. באמתלה ששכונת שייך ג’ראח על דרך הפינוי היא, וכי דרכה צריכים לעבור גדודי הצבא הבריטי מירושלים לשכם, ומשם לחיפה, ובאוניות לאנגליה, דרשו מאנשי המגן היהודים בתוקף לצאת מהשכונה מיד. כדי להרגיע את רוחם הנסערת של היהודים, הבטיחו שבצאתם מהארץ יעבירו את השכונה אך ורק לידיהם של היהודים.

אנשי המגן היססו. המפקד האנגלי נתן להם שהות “עד שש בבוקר”. הכוונה היתה להחזיק במקום ויהי מה. סמוך לשעה שש בבוקר הרגישו בתכונה של הצבא הבריטי. היו שחשבו שאין זה אלא “לעשות רושם” וכי אין חשש שהללו יפתחו באש. בשעה שש בדיוק פתחו החיילים הבריטים באש תותחים. ארבעה צעירים נפגעו. המגינים השיבו אש. בריטי אחד נפצע, אך הבינו שהכוחות אינם שווים, וניתנה הוראה “לסגת”.

בצאת הבריטים מהשכונה, עם הפינוי הגמור בחמישה עשר למאי 1948, הפרו את הבטחתם ובגבעות הסמוכות מצפון לשכונה חיכו הערבים. בצאת הבריטים היו הערבים בתוך השכונה…

לילה אחד נצטוו אנשי ה“הגנה” לצאת לפעולה נועזת, להרוס את בניין “המועצה המושלמית העליונה” שבין בתי זיבינבירגן לבין המושבה האמריקנית, היה זה בית אבנים גדול, חזק כמבצר, ובו התבצרו כנופיות של צלפים ערבים וסיכנו את חייהם של העוברים ושבים בסביבות בית ישראל ומאה שערים.

לפני היציאה למקום הריכוז, משם תתחיל “הפעולה”. קרא יענקלה פרק ב“תהלים”. האחים גולדברגר, מתושבי זיבינבירגן, וחבריהם, אמרו אחריו פסוק בפסוק. אמרו תפילה שלפני יציאה לקרב, ובלב הולם כפטישים, יצאו לדרך בחשכת הלילה. חוליית החבלנים – בראשות יוסף המפקד – פסעה קדימה ועל גבם חומר הנפץ. יענק’לה המקלען פתח באש חזקה לעבר עמדת הצלפים הערבים, וב“חיפוי” זה התקדמו החבלנים לעבר הבניין שניצב מוצק ומאיים.

ההתקדמות היתה בהתאם לחומר שנאסף ע“י ה”מודיעין" של ההגנה, ולפי זה צריכים היו להניח את חומר הנפץ על אדן החלונות של הבניין, החלונות לא נמצאו. דקות יקרות אבדו וכל הפעולה עמדה בסכנה. הוחלט שלא לסגת סתם. החבלנים הניחו את חומר הנפץ ליד קיר הבניין – ומיהרו לסגת. ההתפוצצות האדירה הקדימה בשלוש שניות משחשבו, אך הספיקו לתפוש מחסה. אחרי כן נודע שהפעולה לא עלתה יפה. קיר הבניין נשרט וכוסה פיח שחור, זה הכל…

היו בירושלים כשני מניינים “מקובלים”, שהעלו את ירושלים בראש שמחותיהם ותפילותיהם יום יום ולילה לילה. ערכו “תיקון חצות”, העלו על מצחם אפר תחת פאר ישראל שנגוז עם חורבן הבית. בימי מצור אלה הוסיפו תפילה מיוחדת ונרגשת לשלומם של מגיני ירושלים. קומץ מקובלים זה עסק בסיגופים ובתעניות. רבי יעקב מונסא התבודד בעליית גג שבביתו בשכונת הבוכארים, וכתב “קמיע סגולה” יחיד ומיוחד למען הלוחמים, ישמרם צורם. יסודה של “סגולה” זו היא בפסוקים “מי כמוכה באלים ה' מי כמוכה נאדר בקודש, נורא תהילות עושה פלא”. פסוקים אלה נכתבו ישר והפוך, על קלף ובאותיות ספר תורה. שבע טבילות טבל בין פסוק לפסוק, הרב דוויק ערך “סדר תפילות” המקובלות כתפילות מיוחדות חזכרו של יהושע בן נון וכובשי יריחו. זמנה של תפילה זו הוא בימי שני וחמישי של תקופת ה“שובבי”ם ת“ת”, הם הימים שבשבתות קוראים בבתי הכנסת את הפרשיות “שמות, וארא, בוא, בשלח, יתרו, משפטים, תרומה ותצווה”.

הרב יעקב עאדס, החכם גרשון וכן רבנים ואנשים אחרים, הניחו שני זוגות של תפילין: של רש"י ושל רבנו תם, והוסיפו תפילה ולימוד בספר “הזוהר הקדוש” ותחנונים לבורא שיחדש את ניסיו ונפלאותיו לחיילי ישראל.

בשכונת מאה שערים, בבתי הכנסת הקטנים הקרויים “שטיבלאך”, ישבו חבורות זקנים ואמרו “תהילים” לחיזוק ידיהם של הלוחמים. שבוע ימים ברציפות, יומם ולילה, לא פסקו מאמירת “תהילים”. כל קבוצה אמרה מספר פרקים, עד שאלה מסיימים, באה קבוצה אחרת והמשיכה. רבים התנדבו לאמירה רצופה זו, באמונה שזו תועיל לנצחון ישראל על אויביו.

 

פרק תשיעי: בימי מצור ירושלים    🔗

ערפילי בוקר שכיסו את ירושלים ומלאו את עמקיה, התחילו נמוגים. אט אט עולים הם מעל ההרים הסובבים את העיר, והניחו לקרניים של חמה שעלתה מאחורי הר הצופים להציף באורה את הבתים והמגרשים רחבי הידיים. ניבטה חמה בחלונות הבתים ובלוחות הפח שבגגותיהם המשופעים של הצריפונים השעונים על הבתים, וקנתה שביתה בכל עלה שבצמרת עצי הזית שבחורשת שמעון הצדיק.

היתה זו שעת בוקר בה יוצאים אנשים מבתיהם והולכים לעבודתם. בבוקר זה נראו דמויות בודדות שחמקו-עברו חיש מחצרות בתיהם לרחוב, פסעו לאורך הקירות ונתרחקו לדרכם. לפתע, נשמעה שריקה ואחריה התפוצצות של פגז. רק לאחר ההפגזה נשמעה הצפירה המקוטעת לאות “אזעקה”.

לב אם רחום לא השלים עם יציאתה של הבת לעת כזאת מפתח ביתה. שוב ושוב ניסתה למנוע אותה מצאת לדרכה.

– “אנא, בתי, אינך שומעת את הפגזים מתותחי נבי סמואל? כל הקרבנות וכל האסונות קורים משום שמזלזלים בסכנה. אם ישבו אנשים בימים כאלה בבתיהם לא יהיו קרבנות. מה חושבים להם, האנשים? אם יידבקו לקיר הרחוב לא ייפגעו?”

– “אל תדאגי, אמא. ערב שבת היום ועלי להביא את המנות מהחנות. אתמול לא הלכתי מפחד הפגזים. אי אפשר שגם היום לא אלך. אסור שהאויב יצליח לשבש את חיינו, אמא”.

– “לא, לא, אל תלכי. חכי, לפחות, עוד שעה, אולי ישתקו התותחים”.

הבת, כבת ארבע-עשרה שנה, צמותיה קלועות מאחורי גבה, עיניה נאות וקומתה זקופה. עקשנית מאז ומתמיד ועומדת על דעתה לצורך ושלא לצורך. גם הפעם נטלה את פנקס תלושי המזון, אמרה “שלום” בחטף ויצאה.

– “למען השם, בתי, היזהרי. רק בצידי הדרך ולאורך הקירות לכי. ברגע שתשמעי צפירה מהרי להיכנס למקלט. אל תחכי לאות אזעקה”.

את קולה נשא הרוח. מליאת הכרה בערך תפקידה ביום סכנות זה, מיהרה הבת ופסעה לאורך הקירות. הרחוב היה חצי ריק. בודדים נראו מחישים פעמיהם, ראשם כפוף כמתגוננים מפני סכנה קרובה וכל אחד מתאמץ לכבוש לו דרך בצידי הקירות דווקא. פתאום נישא לאוזניה קול שריקה המבשר בואו הקרוב-קרוב של פגז. נתבלבלה ונלאתה למצוא פתח בית או חצר. דלת סמוכה נמצאה נעולה. פגז התפוצץ באותו רחוב בשאון מחריד. התחילה רועדת מפחד. “שמא אמא צדקה ולא היתה צריכה לצאת מן הבית?” והנה עוד פגז ועוד ועוד. נתכווצה ונצמדה אל הקיר, כמו ציפתה לנס שייארע והקיר ייבקע ותמצא בו מחסה. תוך כדי כך חדלו הפגזים. הד יריות הגיע ממרחק. היא נשמה לרווחה, אך נתמלאה חרדה לגורל אמה, אחיה ואחיותיה, חרדה לגורל אביה שהקדים ויצא לפני כן מן הבית. דקות מספר לאחר מכן חשבה: – “בכלל, מי יודע במי פגעו הפעם הפגזים”…

קצרה נפשה לשוב הביתה. לעיני דימיונה ניצבו מראות מבהילים. לא פעם שמעה כיצד פגע פגז “פגיעה ישירה” וכמה נפשות שישבו בצוותא בביתם קיפחו את חייהם.

קצרה גם נפשה של האם. היא האשימה את עצמה שלא הצליחה למנוע את יציאת הבת מן הבית. כל רגע ארך בעיניה כנצח. “הרי בדיוק בכיוון של חנות המכולת ירדו הפגזים, כן בדיוק שם. אלי שבשמים רחם נא על הבת בזכות השבת”. אף היא מחזות אימים רדפוה ולבה בל עמה. פזורת נפש המשיכה בסידור הבית ובהכנות לבואה של השבת. וכאשר לאחר כחצי שעה חזרה הבת, נתחבקו כמו אחרי פרידה ממושכת…

בצהרי היום נשמע טרור של מנוע. היתה זו מכונית המים. יושבי המקלטים מיהרו החוצה כמו שכחו מורא פגזים. כל אחד נטל בידו כלי או דלי, פח או חבית, ורץ אל המכונית. שכנים למקלט ואחים לצרה דחקו ודחפו זה את זה עד שהסתדר תור שהזדנב לאורך המדרכה בפיתולי הרחוב, בסבלנו מאונסת נעצו מבטיהם בנוזל היקר שבהשתפכו מן החבית שעל גבי המכונית לתוך הפח או הדלי.

– “היום נותנים פח אחד לשני ימים”, הכריז איש “משמר העם” המלווה את מכונית המים.

הודעה קצרה זו הרגיזה והסעירה את הרוחות. שוב נתאחדו כל העומדים בתור, רגזו ושפכו קיתון של תלונות מרות על ראשו של מחלק המים.

– "השמעתם חוצפה כזו? הייתכן? וכי מה נעשה בפח אחד בשני ימים?

– “יבואו המיניסטרים החדשים שלנו ויראו לנו כיצד להסתדר בפח אחד בשני ימים”.

– “ילדי לא רוחצו מזה כשבוע ימים”

מחלק המים לא נרתע ולא נבהל. רגיל הוא בכך. כפי שמכיר ערכו ויכולתו השיב בנחת ובשלוות קול, שהגבירה את זעמם של האנשים שעמדו בתור:

– “אל תצעקו. אם לא נצטמצם לא נחלק גם פח אחד לשבוע”?

דבריו הגבירו את הרוגז והשאון גדל. “לא ייתכן”. “לא ייתכן” רטנו האנשים, והנשים חזרו אחריהם “באמת לא ייתכן”. לפתע נשמע הקול העמום ואחריו השריקה המבשרת בואו של פגז.

– “מפגיזים! לברוח! למקלטים!”

נפוצו לכל עבר. הפחים והדליים נשארו ליד המכונית. בפרוזדורו של בית סמוך נדחקו כולם. עמדו והיטו אוזן.\

– “זה ברחוב יפו”.

– “מה פתאום? הלא זה כל כך קרוב, ממש ברחוב שלנו”.

דקות מספר נמשכה ההפגזה. רעמי התותחים נדמו והאנשים והנשים חזרו במרוצה אל תור המים. שוב נדחקו ונדחפו. שכחו את הוויכוח על כמות המים. נושא חדש ניתן להם לענות בו. אחד גילה “בקיאות”.

– “היתה זו הפגשה מסוללה של חמישה תותחים”.

– “חבל שאינך מפקד בצבא שלנו”.

– “ואם יהיה מפקד, מניין לנו תותחים בירושלים?”

– “הפגזים היו מאה ליטראות”, אמר איש שני שביקש להפגין בקיאות משלו.

– “נקווה שההפגזה לא פגעה באיש”. אמרה אשה נמוכת קומה בשאתה את דלי המים לביתה, כשהיא מלחשת בשפתותיה: “ירעיש אלוקים את האנגלים והערבים יחד”…

כמחצית השעה לאחר מכן נשמעו מאחד הבתים קולות מחרידים. זעקתה של אשה פילחה את הרחוב. אותה נשה נמוכת קומה שחזרה לביתה עם דלי המים מצאה את בתה מוטלת בפתח המקלט כשהיא מכוסה דם. רסיס של פגז פגע בראשה ודמה ניגר כמים על מרצפת המדרכה. שכנים ועוברי אורח מיהרו למקום. אלה טיפלו בבת שהיתה במצב של גסיסה, אחרים תמכו באשה והכניסוה לתוך הבית. לשוא חיפשו מכונית להעביר בה את הבת לבית החולים. הטלפון שבבית המרקחת הסמוך לא פעל. החוטים נותקו מזה כמה ימים. על כפיהם נשאוה השכנים עד לבית החולים. בהגיעם אל הכניסה לא נשאר אלא להכניסה ישר ל… חדר המתים.

אבי הנערה היה עוד בשוק. יום הפגזות קשה היה אתמול וכן גם היום. מה לעשות ואוכל לפי הטף חייב הוא להביא. השבח לאל, בואו אל השוק לא היה לשוא. כאן עלה בידו להשיג גמילות חסד בריבית נמוכה, שם הצליח להשיג מיצרך שלא קל בימים כאלה להשיגו גם במחיר מופקע. אתמול היה יום קשה יותר. בסמוך לו כרע נפל רוכב אופניים שרסיס של פגז פגע בו והרגו במקום. גם היום יום קשה. כל שעה הפגזה, כל שעה הפגזה. אלוקים יודע מי וכמה נפגעו היום. ירושלים פצועה ושותתת דם. נראה מתי יתחילו תותחים “שלנו” לדבר… אומרים שכבר מחר. בינתיים טוב לגשת ולראות את חנות הפרחים פתוחה וליטול זר נאה לשבת.

חשב ועשה. לשמחתו היתה החנות פתוחה וגם לקוחות מצא שם. בירך אותם בחמימות והשיבו לו ברכה מלב.

– “גם ביום פגזים אתה פותח, ר' וולוולה? טוב מאוד”.

– “וכי מה? מי חכם וידע היכן בטוח יותר? אשתי אמרת: לכל פגז יש כתובת”.

– “ןאף על פי כן מוטב להיזהר”.

– “להיזהר. ודאי. אולם בשום פנים לא נעשה רצונם של אויבינו ולא נשבית את מלאכתנו. לא ניכנע לאיומיהם של הערבים ולפגזיהם”.

– “הצדק עמך, אך דעתו של מי פנויה בימים כאלה לצרור פרחים?”

– “אל תקטרג על בני ירושלים. אנחנו, יה חביבי, קורצנו מחומר מיוחד של עם קשה עורף. באים ובאים לקנות פרחים, כל עוד ישנם בחנותי. הנה אתה באת, גם אחרים באים לקנות. פדיון מבורך היה לי היום, יתברך שמו”.

תוך כדי כך נתחדשה ההפגזה. שניים שלושה עוברי אורח מיהרו ונכנסו לתוך החנות. בתמהון ראו את הקונים. עד מהרה הצטרפו אל הלקוחות הללו והתחילו בוחרים פרחים לשבת. ביד רכה עסק המוכר באיגודם של פרחים לאגדים נאים. צירף לכל צרור עזבי נוי, ליפפם בנייר עתון, שכן נייר דקיק ושקוף אזל מכבר, ומסרם לקונה.

בשוך סערת הפגזים חזר האיש לביתו ומצאו נעול. מפיו של שכן שמע מה אירע לבתו. הפרחים נפלו מידיו. במוחו עלו הדברים: “לכל פגז יש כתובת”…

בין פגז לפגז הגיע ובא חכם גרשון לחנות היין של נחום, היו שם כחצי מניין קונים. החכם נתקבל בברכת “שלום” לבבית. כאן דברו על השמועה שהערבים מפיצים אותה כאילו יהודים חפרו מנהרה מירושלים החדשה עד לתוך העיר העתיקה.

– “עבדאללה שכננו מפגיז אותנו ואתה מוכר יין?”, שאל החכם את המוכר בחיוך.

– “אלא מה? על אפם ועל חמתם נקדש על היין ונשתה “לחיים”. שמעתי שמחר-מחרתיים אנחנו מתחילים להפגזי אותם”.

– “אנחנו”? "וכי תותחן אתה? מה פירוש “אנחנו?”

– כן, “אנחנו”, זה שמפעיל את התותח שלנו, איש “משמר העם” היוצא כמוך וכמוני לשמירה ארבעה לילות בשבוע וזה שנשלח לעבודות ביצורים. אנחנו יחד הדפנו את האויב כשניסה לחדור לעירנו דרך השדה שליד סנהדריה".

– “הדפנו את האוייב”, נקל לומר כך – ענה ואמר אחד הקונים – “לעת עתה הוא, האויב, מפגיז ומפיל בנו הרוגים ופצועים. יום יום קרבנות חדשים. הכל, הכל אני מוכן לסבול רק לא הפגזה. זה איום ונורא. מי יודע אם נכון שיהיו לנו בקרוב תותחים שלנו”.

– “נו, נו, אל תגזים ר' יהודי. מלחמה היא מלחמה. אם כה ירא אתה, התגנב לתוך ארגז ריק של ירקות וסע לתל-אביב עם השיירה העומדת לחזור לשם. אל תיבהל ואל תבהיל אחרים מפני פגזים ששאונם גדול ונזקם מועט. בעיני אין ההפגזה יותר מאשר “מלחמת עצבים” ולא יותר. חשוב מי יחזיק מעמד ולמי יש יותר עצבים. דומני כי לנו, בני ירושלים, יש עצבים חזקים מאוד. אינך ירושלמי, כנראה, ומוטב שבהזדמנות ראשונה תרד אל השפלה”…

– “אותי אתה שולח לתל-אביב?” – קרא האיש בחמת עלבון – “אותי, שפקיד התחבורה הוא גיסי. קצין גבוה הוא ב”הגנה". יכולתי לצאת מירושלים “כמו כלום” ולא רציתי. אבי בא לעיר הזאת בילדותו. בלילות שבת אני יוצא לעבודות ביצורים ובחצות לילה חוזר ומקדש על היין הזה שאני קונה כאן. חוטף תנומה של שעות מעטות וממהר לבית הכנסת. אותי אתה שלוח לתל-אביב, “גטרופן” – הוסיף באידיש, כדרכו בכל פעם כשהוא מגיע לכלל כעס…

– “אל נא באפכם”, הרגיעם חכם גרשון. “בכלל למה להתנפל ולרגז על אותם היוצאים מירושלים. יסעו ותערב להם אווירה של תל-אביב. יצאו היוצאים ויישארו הנשארים. אסור שבירושלים ידור אדם בעל כרחו. הרי גם פירות גינוסר לא ניתנו בירושלים כדי שעולי רגלים לא יאמרו שעבור הפירות הללו הם עולים ובאים לירושלים עיר הקודש”.

– “לא עלתה על דעתי אף לרגע אחד מחשבת פיגול כזו של יציאה מירושלים”, חזר והצטדק האיש רך הלבב, והפעם בנעימה רכה יותר. “אני לפי מראה עיני דברתי. במו עיני ראיתי ביתו של שכני נהרס כמעט כולו. בנו של השכן משמאל נהרג”. הוציא האיש מטפחת מכיסו ומחה דמעה מעיניו.

– “ודאי ישנם קרבנות ויש גם הרס”, השיב החכם, “אך את ההריסות שלהם, של בתי הערבים, אין אנחנו רואים מכאן. עוד ידעו את נחת זרוענו. עוד ירגיזו בבית לחם וברמאללה שהרוצה להרוג צפוי בעצמו להרג. הם רק גרמו לכך שנלמד להילחם כאריות. ובנינו עושים זאת בסדר גמור, יברכם אלוקים וישמרם”.

היתה שעת ארגעה, שעה ללא פגזים. הקונים נטלו את בקבוקי היין, בירכו זה את זה ומיהרו איש איש לעברו.

החכם חזר לביתו. רגש הקלה מילא את לבו למראה בני ביתו הטרודים בהכנות לשבת,. ארוחת השבת הוכנה מכבר. החמין הוטמן במקומו. עמדה חמה בראשי אילנות. האם נעצה נרות שבת בפמוטים שהועמדו בפינת המקלט. הבנים והבנות לבשו בגדי שבת. האם בירכה על הנרות. הצניעה פניה בידיה ושפתותיה לחשו תפילה. מחתה דמעות מעיניה ובאפלולית המקלט ניצת אור לא מזה.

באה שבת באה מנוחה. התפללו מנחה וערבית ביחידות במקלט בו ישבו. הסבו לסעודת שבת. בין מנה למנה הנעימו בזמירות. הבת נשתתקה לרגע ובמוחה עלו מראות הרחוב בעת ההפגזה בבוקר. האם נזכרה בדברי בנה יעקב שאמר בחטף, כשרגלו האחת על סף הבית, לפני כשעתיים:

– “אמא, ייתכן שהלילה נצא לפעולה. אמרי לאבא, אולי אאחר כמה ימים. אל תדאגו”.

– “האומנם יוכלו ילדינו הצעירים להילחם?” פנתה האם ושאלה את בעלה לפתע, כהמשך להרהוריה. שמע החכם והבין אל מה ירמזון דבריה – ולא השיב. התבוננו באור הנרות הקטנים שגירשו חשיכה מרובה שבמקלט האפלולי.

כדרכו בסעודת ליל שבת סיפר החכם תוכנה של “פרשת השבוע”. כתמונה חיה הציג בפני שומעיו את בלק ואת בלעם. היטיב לתאר את מאמציו של בלק ואת נכונותו לשלם “מלוא ביתו כסף וזהב” לבלעם ובלבד שיקלל את ישראל, את בלעם שהונהג על ידי הבורא והפך קללותיו לברכה לישראל. מזה עבר לענייני השעה. סיפר על הוויכוח בחנות היין על הבריחה מירושלים. בהתעניינות מיוחדת האזינו לפרטים על אותה אשה שנפצעה ביריות בהיותה בדרכה לאחת העמדות של חיילינו בשכונת בית ישראל. כיצד הכל כעסו עליה. מה ראתה לשטות זו לזחול בשעות הלילה בקוו של חזית ממש. רק לאחר מכן, בהיותה כבר בבית החולים, נודע פשר הדבר. היה זה ליל ירושלמי צונן. ידעה שחיילינו הצעירים רובצים בעמדה שבקצה השכונה ורצתה לעזור להם. במה תעזור והיא אשה רפת כוח? סמוך לחצות הלילה קמה והבעירה מדורת אש בחצר ביתה. חיממה מים, הכינה תה ונתנה בקומקום. יצאה והלכה לעבר העמדה להביא מעט תה חם ללוחמים הצעירים ומצאה את עצמה בבית חולים פצועה ולידה אחות. לא נרגעה האשה עד שאמרו לה כי קומקום התה הגיע למקום שרצתה והתה נגמע בתודה. באנחה של אושר שמעה זאת ושקעה בשינה עמוקה.

הבן הצעיר סיפר על עתונאי גוי שסייר בירושלים. ימים ולילות נמשך סיורו. ראה צעירים פרועי בלורית בצד זקנים מפואתים ורבנים שעסקו בביצורים. את מברקו לעתונו סיים אותו עיתונאי: “בירושלים העברית אין אזרחים”…

ארכו הדברים שסיפרו הבת החובשת בעמדת ההגנה שבבית ישראל ואחיה הקטון. בחוץ רעמו תותחים. רקיטות צבעוניות האירו פאתי שמים ונצנוץ אורותיהם חדר בעד אשנב המקלט בו ישבה משפחה בת ירושלים והתענגה על קדושתה של השבת. הד היריות נשמע מקרוב. “כנראה משלנו – אליהם”. הד היריות נתמזג עם זמירות השבת שהושרו במקלט:

"ויזמרון ויזמרון ויזמרון לך

ויזמרון ויזמרון ויזמרון לך

שירין ורחשין

בירושלים קרתא דשופרייא".

הרהור אחד בימים הללו נטל שלוות נפשו של יונתן:

– הכל, הכל מסביב עשוי להתנהל, להימשך ולהתרחש בלעדיו. כל עוד האדם חי עלי אדמות, הגם שהוא גרגיר קטון וזעיר, בורג קטנטן במכונת תבל ענקית ואדירה, הריהו קיים. כי לכלב חי טוב מאריה המת. הוא יש ומצוי. מת – והיה כלא היה, והכל יתנהל ויימשך בלעדיו.

להבנת המחריד שבהרהוריו אלה, השמיע לאוזניו את רחשי לבו:

– הנה כי כן, בלעדי. בלעדי תישוב הרוח, בלעדי תזרח השמש ותשקע. בלעדי יתרוצצו גלים ויתנפצו אלי חוף. להט שמש וקור סתיו יפקדו חליפות תבל ומלואה.

בלעדי,

בתים ייהרסו, אילנות ייעקרו וחדשים ייבנו ויינטעו תחתיהם. נופים קרובים ורחוקים ישנו את צורתם, הר וגבעה ישפלו, בית מידות יעמוד במקום בו עומד בית קטון או צריף צנוע. הוי, מה משתוקק הוא לדעת מה צורה תהיה במרוצת השנים לשכונה זו בה נולד, גדל וחי בשנות ילדותו. כל זה יהיה בלעדיו.

שוב ושוב נדחקו ומילאו את מוחו הרהורים אלה שנסכו עליו תוגה, ואף על פי כן לא ניסה להרחיקם. להפך, כמו הזמינם והציגם לבחינה במחשבותיו:

קיומו וחדלונו אינו אלא עניין לו, לעצמו בלבד. גם לא לקרוביו הקרובים ביותר., אלה יבכו, יתעצבו, יתאבלו, יקבעו “יום פטירה” ויום “זיכרון” וגם הם יפנו לעסקיהם ולבעיותיהם. בריות ובעלי חיים לכל סוגיהם יתמידו למלא מרחב העולם וחללו בששונם וביגונם. כולם, הבריות ובעלי החיים, יוסיפו למלא עולם בתאוותיהם ותקוותיהם, ברצונם ובמשאלות הלב ובריצה מטורפת להשיג עוד ועוד. שאיפות מרקיעות שחקים ובנות חלום טיפוחי רוחם, תחושת נצחון ומפלה, רגשות מנוגדים עד לקוטביות מכאיבה, למן הבטחון באושר ועד לייאוש אכזר שכאילו המוות בלבד הוא תרופתו, בדמעה של אוהב מאושר או דמעה של מי שאוכזב וזרועותיו חבקו אפס. למן תחושה של רווייה ממי באר שופעת ונובעת מי נצחים ועד לתחושה של מי שעומד ליד שוקת שבורה ומעיין אכזב ודלוח שגם נטף צלול וזך אין בו. כל ה“משחק” הזה הקרוי “חיים” יימשך בלעדיו…

פתע הכל איבד ערכו בעיניו. למן זה הרגע שנכבש הרהורים אלה נתערערה יציבות ראייתו ואיזון יחסו לכל הסובב אותו. שאיפות ותקוות שתחילה האמין בהם הפכו בעיניו מטבעות שחוקות בהן משעשע אדם את נפשו כילד משחק בקוביות של עץ. ככל שהוסיף להפקיר את נפשו למחשבות אלה נכבש ונלפת אימה מחרידה, שאט אט לבשה חיוך, אשר מקורו הוא חוסר אונים כלפי כל היש מסביב. הנה הוא כלי משחק ל“על כרחך”, הנה הוא מיטלטל בין “הכל צפוי”, המביאך לסיפים של ייאוש ולא איכפתיות, לבין “הרשות נתונה”, המדרבנות אותך מחדש לעשות “משהו” בעולמך ובחייך. הכל צפוי וכפוי עליך, תרצה או לא תרצה, תזכור או לא תזכור, כשזה יקרה לך – יזכירו לך. לא תהיה חגיגת החתונה, ובודאי לא סילוקך מן העולם, בלא השתתפותך… כן, זה דרך העולם, זה ספר תולדות אדם, חייו וחדלונו.

הכאיבה לו המחשבה גם על כך שהאירועים וההתרחשויות בחייו לא התפתחו כפי שקיווה. לא אחת זרמו האפיקים בניגוד לרצונו ובנתיבים זרים לרוחו. כמה חבל שהדברים התנהלו והתמשכו הרחק מחופי חלומותיו, לאחר שלא פעם נדמה היה לו שהוא קרוב אליהם… נערות שאהב באהבה שניצתה וכבתה חיש כברק של אור, ונערות שאהבוהו, והוא לא אהבן. כמה מוזר היה לחוש שהוא שוכן בתוך לבה של אחת, שבלבו ניסה ולא מצא לה מקום כלל…

משא געגועים שלא רוו הכביד עליו.

מחשבה זו הכאיבה לו. כמה רץ ורץ ולא הגיע אלא עד הסף. כל ימיו על סיפים הוא יושב, בתהומות ישב ועל פסגות חלם. תילים של שאיפות שלא נתממשו היו מתחתיו. מעליו – חופים חדשים שהוא כמה להגיע עדיהם, תקוות ומשאלות שהוא רוצה להשיגן. האכזבה – ודאי, התקווה – רחוקה ובסימן שאלה. מה מכל זה יתגשם, מה יביאו ימי המחר, כמה זמן יימשך “משחק” חייו, ועד מתי?…

עתה נזכר בחבר הטוב, שגם הוא לא הגיע למחוז חפצו. חבר למכתבים היה לו ואת פניו לא ראה מאז ביקר בטריפולי שבארץ לוב, כשליח עלייה. שם פגש בו ורכש את ידידותו בהיותו ממעט בדברים ומרבה שתיקה. לאחר כל שיחה או מסיבה היה אריה מופיע בחדרו, לבוש ענווה ובושה, ובפיו שאלה מתוך צרור של שאלות שהציקו לו, ומצפה לתשובה. עניני משפחה, מצוקה רוחנית-לאומית, למה גלות כה קשה וממושכת, למה העם כה מפולג. כיצד בנים טובים זונחים ערכי האומה ומוקירים וחומדים נכסי זרים ועוד ועוד תמיהות וקושיות. השליח שמע ורוצה היה להוסיף עליהן כהנה וכהנה… תפקידו כשליח ומעמדו בעיני חברו הצעיר חייבו אותו להשיב. מענה טוב יסיר אימה, ותשובה טובה תדשן עצם.

כשקרבו ימי סיום השליחות ויונתן התחיל אורז את מזוודותיו, בילה אריה ימים תמימים בחדרו. עד שעת לילה מאוחרת ישב עמו. בסתר מחה דמעת עינו, וכמבוייש אמר ליונתן:

– “במוקדם או במאוחר אגיע ל”ירושלים“.”

“ירושלים”, אמר בהתכוונו לארץ-ישראל, אשר בעיניו, כבעיני כל יהודי לוב ושאר ארצות המזרח, היתה “ירושלים” סמל ושם לארץ הקדושה כולה. כשנתיים נמשכה חליפת המכתבים ביניהם. במכתבים אלה נמשכו השאלות והתשובות. גם הנושאים לא השתנו. בין כתלי דבריו של אריה קרא יונתן געגועים עזים לבוא לארץ, לראות ארץ בה גרים יהודים רבים-רבים, להשתחרר ממבטם הזועף של השכנים הגויים בלוב, להשתחרר מאגרופם הקמוץ לעומתו ולעומת חבריו היהודים, לשלח לחלל צחוק גדול ומהדהד, צחוק מתוך חרות, להתפלל ולחוג חגים ומועדים מתוך חרות, לחוש בקדושה של עם ומולדת, להרגיש יום יום ושעה שעה את יהדותו – –

*

פרצה מלחמת השיחרור של תש“ח. הקשר ביניהם נפסק. יונתן שחכ את אריה. ימים ראשונים הוסחה הדעת לימים בלבד, אחרי כן הימים נצטרפו לשבועות ולירחים. עברה שנה. אירועי המאבק לעצמאות סחפו את יותן כ”כתב צבאי" בירושלים. בעוד הקרבות בעיצומן, קיבל ידיעה קצרה שהיכתה אותו בתדהמה:

"מבית החולים הירושלמי תצא מחר בשעה עשר בבוקר, הלווייתו של צעיר בשם אריה. לפני מותו הזכיר הצעיר את שמך כמכרו וידידו הטוב… "

שקע יונתן בהרהורים כבדים. אריה היה כאן, מי יודע מתי וכיצד בא, מי יודע מתי וכיצד עלה לירושלים הארץ והעיר. מה חבל שלא זכה לראותו בחיים. הנה כי כן. מעתה הכל יימשך ויתנהל בלעדיו, בלעדי אריה, בלעדי כל אלה שחייהם נקטפו בעודם באיבם, מי עוד, נוסף לבני משפחתו וכמה מידידיו, יזכרו את אריה?

בשובם מההלווייה שמע יונתן, מפיו של מי שהיה חבר ביחידה עם אריה, על הפרק האחרון בחייו של ידידו הטוב, ומן הפרטים ששמע נצטייר לנגד עיניו סיפור המעשה:

שיחקה הרוח בתלתליו של אריה. במשלט על דרך תל-אביב–ירושלים עמד. ריתקוהו נוף הרים וגיאיות וענן אבק שהעלתה מכונית שנסעה בינות להרים הללו. עול ימים שלא הספיק לקצור עשרים אביבים עמד קמוט מצח כגבר שהכביר ימים.

שם, במקום בו עוברת הרגע אותה מכונית – חשב – נפל חברו הטוב בצרור כדורי האוייב. היה זה בליל “המבצע הגדול”, בו נפרצה הדרך לעיר הקודש והמצור הוסר. הוא זכר כיצד זחל וטיפס אחר מפקדו, מעלה, מעלה. קריאה זו של מפקדו הצעיר דירבנה אותו. קדימה. מניין היה לו כוח לעלות עוד ועוד? ומניין שאב עוז שלא לחשוש מפחד כדורי האוייב? השלח אלוקים מלאכו ועשה העקוב למישור והשפיל הגבוה? אבל כך היה. ההר נכבש. מאז הדרך כאן שוקקת ומליאה חיים ותנועה. כביש יהיה כאן, כביש שיחבר את המדינה החדשה עם ירושלים עיר כיסופיו. הן ירושלים מאז ומתמיד היתה פסגת חלומותיו ושיא געגועיו.

ליטף אריה במבטו אופק נעלם במזרח. כמה קינא במכונית זו ובנוסעיה שבטרם תחלוף שעה אחת יהיו הם שם… והוא, המצפה ומייחל זה כמה לבוא בשערי ירושלים, לראותה ולחונן עפרה, עודנו מחכה לתשובה של מפקדו אם יואיל לתת לו חופשה קצרה לנסוע לביקור בירושלים.

לנגד עיניו עמדו אחיו הנמקים בגלות לוב, יהודים החיים עדיין בעיר טריפולי, ממנה בא. לא מעט דירבן אותו לעלייה השליח ההוא, יונתן. חבל שאין הוא יודע כיצד יוכל להריץ אליו אגרת. מאז הגיע לארץ לא הצליח להתקשר עמו. אלוקים יודע אם בירושלים הוא, ואולי, אולי בין הקרבנות המרובים שנתנה ירושלים גם הוא, יונתן, ביניהם… חיש גירש מחשבת פיגול כזו ממוחו.

– בל אפתח פה לשטן. אין זו אלא מחשבת הבל. יום יבוא ואראנו. עתה עלו במוחו הצרות וההתנפלויות של הערבים על יהודי טריפולי. “כל שני וחמישי” היה אספסוף פורעים מתאנה לצעירים וצעירות יהודים, וסופה של התגרות כזו לא היה בפחות מעשרה קרבנות יהודים. שנים מעטות דומה היה שהפרעות ביהודים נחלת העבר הם, כי חסד שלומים נוטים להם הגויים. היהודים התחילו נהנים משלוות חיים. אך חיש מהר ניתן להם להרגיש כי שמש רמייה זרחה עליהם בשמי הנכר.

אריה ואחותו הבכירה ניתקו כבר שם את עצמם מן הגולה והגלות. גופם על אדמה טמאה ורוחם בארץ הקודש. אביהם ליבה בם שלהבת אהבה לעם ולארץ. בזמירות של שבת ובניגונים של מועדי ישראל, בכל יקר תוגה וצליל ספוגים יגון וכיסופים נאמרו פסוקים שציון וירושלים נזכרים בהם. מה היה אותו שיר שאביהם הרבה לשיר עם אחותו, לימדהו גם ליונתן, השליח, והוא עצמו הירבה להעתיקו במחברות ובפנקסים?, כן… נזכר, התחיל ממלמל ומפזם את השיר על נעימתו השלווה והמתחננת:

"ידידי רועי מקימי, ממרמס אנשי לצון

הגידה לי אתה על מי, נטשת מעט הצאן.

אמור נא פודי מצילי, עד אן עווילי מנהילי

ירעני רועה אווילי, ויהיה הבל רועה צאן.

חון על עניים מרודים, צבאו עליהם גדודים

הבט וראה העתודים, כל העולים על הצאן.

בנה מקדש ואריאל, ושלח מבשר ישראל

ויאמר בא לציון גואל, רחל באה עם הצאן".

כן הוא נזכר… יחד עם אחותו נטלו עליהם ללקט ולרכזד במחברת אחת כל פסוקי התנ“ך, בהם נזכרת ירושלים, או “ציון”. אחרים קיבצו וליקטו דרך חובבות קופסות גפרורים, קופסות סיגריות, מקטרות וכו'. הוא ואחותו עסקו בליקוטים ובריכוזם של פסוקי תנ”ך. כמו במחתרת עשו מלאכה זו, בסודי סודות. בסתר רקמו בדרך זו חלום השיבה למולדת קדומה. בחדרי חדרים נשתזרו תכניותיהם בתום ילדות ובתקוות אמונה בניסי יה. בדרך הטבע לא ראו עדיין כיצד יתגשם החלום. רק בדרך מסתורין, כבאגדות קדומות, חשבו להגיע פעם למחוז חפצם. כמים קרים על נפש עייפה היה בואו של השליח. הם שתו בצמא את דבריו. הוא העניק להם תשורה יקרה: מפה של העיר ירושלים ומפה של ארץ ישראל כולה. עתה היה עיסוקם מעניין שבעתיים. פסוקי התנ“ך סייעו בידם להכיר כל עיר ויישוב בארץ האבות. במפה, בצירוף הפסוקים, למדו דרכי הארץ ונתיבותיה. היכן הערים, היכן החוף, הנה השפלה והנה מקום המקדש, הנה מקום קבורתה של רחל אמנו, ומשם דרך ל”מערת המכפלה". הנה בהיות ירושלים גברת ממלכות ובנוייה לתפארת מכל הדרכים באו אליה. מכל העברים, הגיאיות והרים. עתה ידעו כי אבלה העיר מכל בניה, חרבה ושוממה. ירושלים העתיקה בלי יהודים. בחטף ובמקוטע שמעו על כניעתם של יהודי העיר העתיקה בפני אוייביהם…

לא עברה שנה מאז. בינתיים אספסוף של גויים נקלים התנפלו על “הציונים” שכאן, בגולה זו. ממקום מחבואו ראה כיצד גוררים את אחותו על הרצפה. חרק שן וקפץ אגרוף, אך ידע כי כל רשרוש מצידו יביא קץ לחייו. הוא היה אחד, חלש ובלי נשק, והם היו רבים וחמושים היטב… בנס ניצל מידיהם. אביו ואחותו נפלו בידי הרשעים האכזריים. מאז עצמו כיסופיו וגאו געגועיו לבוא לארץ ישראל. הרגיש מחבנק בכל שעה נוספת שנאלץ להישאר שם. לא עברו ימים רבים ואורגנה שיירה של עולים והוא מראשוניה.

בדרוך רגלו על אדמת הקודש, הקדים לשאול לשלומה של ירושלים ובקש להישלח אליה. מכונת הצבא לא יכלה לשעות לרגשות הלב של אחד מאנשיה, והוא שובץ ביחידה שחנתה הרחק מעיר משושו. פעם אחת, בימי הפוגה בקרבות, כאשר לא ציפה לכך, הועמד בשורות הלוחמים לבטחון “הדרך לירושלים”.

יפה היה אריה, שזוף עור וגבוה קומה. בתלתלי שערותיו ובעיניו החולמות משך ליבן של נערות. חבריו קינאו בו על כך. לכן גם הירבו ללגלג עליו ועל חלומותיו. אריה עצמו לא נתן דעתו על בנות הח"ן, שהיו עושות שם חנייה קצרה בדרכן מירושלים ואליה. הוא חשב על אהובה אחרת, על ירושלים. יש שפתח את פיו בשיר, בקול חרישי מתפרק ומלא כוסף. מחכה הוא בכל יום לתשובה של המפקד להעניק לו חופשה ולהעבירו באחת השיירות לירושלים.

קרבו ובאו ימי אלול. ישב וכתב מכתב אחד וכעבור ימים מעטים כתב מכתב שני ושלישי. את מכתביו למפקדו תיבל בפסוקים שנדחקו במוחו. פתח בזכרונות ילדות, הזכיר את השליח יונתן. וכל מכתב סיים בבקשה הפשוטה “לראות את עיר הקודש”, כפי שנאמר בפסוק:

"והביאנו לציון עירך ברינה

ולירושלים בית מקדשך בשמחת עולם".

ימים מעטים לפני ראש השנה הגיעה התשובה לה קיווה וייחל רבות. ניתנה לו חופשה לימים מספר בלבד, “עד אחרי ראש השנה”. לא היה קץ לשמחתו. הנה הוא קרוב למחוז חפצו. סוף סוף יבוא לירושלים. עמד ובירך “שהחיינו”. חבריו לא הבינו לפשר שמחתו. היה גם מי שבז לזה המדבר על ירושלים כעל אהובת לבו. אריה לא שעה להם ולתגובותיהם. חישב את מספר הימים והשעות שנותרו עד יום הנסיעה. במוחו תיכנן תכניות לסיוריו. ראשית דרכו תהיה לחפש ולמצוא את השליח יונתן, הלא בן ירושלים הוא.

ובלילה שלפני החופש לא עצם את עיניו. שעות ארוכות ישב וחיכה לאור השחר. הלילה הזה ארך כנצח. השעות והדקות כמו זחלו לאיטם. מרוב עייפות שקע בתרדמה.

…בין שלושת הפצועים מההתקפה על האוייב באותו לילה על המישלט היה גם אריה. היה פצוע קשה. שעות מספר עברו עד ששבה אליו הכרתו. החובש פקד להעבירו מיד לבית חולים.

להיכן? – שאל נהג האמבולאס, לרחובות או…

“לירושלים” – אמר החובש קצרות, ופנה לחבוש פצעיו של חייל אחר.

אריה מצא את עצמו בבית חולים. חש כאבים חזקים בראשו. לבו נתמלא מועקה נסתרת. אימץ כוח זכרונו. לא יכול היה בשום פנים להיזכר מה אירע לו. כבסרט נע על בד, עברו-חלפו נגד עיניו תמונות מעורפלות:

אספסוף פורעים גורר צעירה יהודייה, זקן עורך “חצות” וקול תפילתו נשמע היטב, צעירים זורקים רימונים ונצמדים לרגבי עפר… הנה הוא עצמו מדלג מהר אל הר, מגבעה אל גבעה, אחריו מדלגים גדודים רבים, הוא קורא להם להמשיך אחריו לירושלים!

האחות מיהרה להרימו מעל הריצפה. צעקתו “לירושלים” החרידה שלוות רגע של אולם בית החולים. הרגיש אריה שהוא מוקף אנשים.

– מה קרה? היכן אני?

– הרגע, שמע קול נערה-אחות, הרגע, אתה בבית חולים.

– מה פירוש? מה בבית חולים? יש לי חופש. הסירו את התחבושות!

– לא. לא. לא היום. אולי מחר. עליך לשכב היום במנוחה גמורה. נפצעת קשה. רק אם תשכב בשקט יש תקווה להצילך. היה בחור נבון.

– אבל באיזה בית חולים אני? באיזו עיר? ואיזה יום היום?

– אתה בבית חולים בירושלים, וראש השנה היום.

– בירושלים וראש השנה היום, חזר אריה על כל מילה ששמע מפיה של האחות. לא ידע אם לצחוק או לבכות, גם לא יכול היה. כל ראשו ופניו חבושים היו. תפש את ידה של האחות והתחנן:

– הסירי נא את התחבושת. אראה את ירושלים מחלום החדר.

– ליטפה האחות את ידו של החולה ואמרה לו: אינך רוצה שנסכן את חייך. שכב במנוחה וחכה בסבלנות. אולי מחר נוכל להסיר את התחבושת. סבלנות

– את יודעת, אחות, כמה חשוב ראש השנה ובעיר הקודש. גם אצלנו, בטריפולי, כל היהודים עכשיו בבתי הכנסת. התפילה חשובה היום מאוד מאוד, לא כמו של כל השנה. אמרי לי, אחות, איך בירושלים היום?

– בירושלים, כמו בכל מקום אחר שבו יהודים, מלאים בתי הכנסת מתפללים. עתה תנוח וכשתשוב לאיתנך תזכה ותראה הכל. עלי לגשת לחולה אחר. טוב?

– תודה לך, אחות. שוב קמו ועמדו נגד עיניו מראות ירושלים שהכיר מחזון רוחו, את ההרים אשר מסביב לירושלים, עיר מליאה חכמים, עיר מליאה ילדים שעיניהם נוצצות וזורחות מחכמה… תוך כדי כך נרדם.

למחרת היום, נעור אריה לקול תקיעה בשופר, שהגיע מבית כנסת סמוך. לקריאתו חשה אליו האחות.

– מותר להסיר את התחבושת היום?

– נראה, אולי כן, רק חלק.

התחילה האחות מסירה אט אט את התחבושת. השעינה את ראשו על זרועותיה. חייך אריה ושאל לשלום חבריו בעמדות. סיפרה לו על ההתקפה שנערכה “באותו הלילה” שהובא לכאן. התחבושת הוסרה וכמו משא כבד פורק מעליו. ניסה לראות את האחות הטובה שליד, היפנה ראשו לכאן ולכאן, בקש לראות את החלון – – – חושך אפפו. אופל מעובה שכמעט יוכל למששו בידיים. לשוא התאמץ לראות את רגלי עצמו. שפתותיו רעדו, כבש ראשו במיטה וילל בבכי מר – – – עיוור היה.

עמלם של הרופאים, האחות ושכניו בבית החולים, לעודדו ולנטוע בו תקוות החלמה היה לשוא. במר נפשו שח להם על כיסופיו, חלומותיו ותקוותיו. “פרשת חייו”, אמר להם, “רצופה מישאלות שלא הושגו וגעגועים שלא התרוו. גם פגישה עם רעי הטוב, יונתן השליח, לא התקיימה. תמיד אני על סף רצונותי”.

לאחר שניים-שלושה ימים שקע אריה בתרדמה אשר ממנה לא קם.

הסיפור על אריה וקורותיו נפוץ בין כל החולים והמבקרים. סיפר אותו יונתן לחבריו, וכן בבית הוריו. עיניהם של השומעים דמעו ולבם נמוג.

מצור ירושלים נמשך. הביקורים של הבנים והבנות בבית ההורים שבשייך-באדר נתמעטו. סיפור מעשה חדש סיפרו בימים ההם, סיפור אחד מאירועים רבים שכמותם שומעים ויודעים רק בימי מצור וסכנה המקרבת בריות אלו לאלו, ומרככת את לבם בחמלה, רחמים ובאחווה.

בין התפקידים החשובים בתוך העיר בימי המצור היה: תפקיד השמירה ליד מחסום. תפקיד זה הוטל על קשישים יותר. גושי בטון ענקיים, בהם השתמשו במלחמת העולם השנייה לחסום דרכו של האוייב, ושקראו להם “שיני מונטגומרי”, הוצבו במקומות המועדים להסתננות ערבים.

ליד מחסום כזה, בסביבת השכונה בית ישראל, עמדו שלושה שומרים: ציון הבבלי, ווילי ה“ייקה” ולייזר הוורשאי. שלשתם עברו מכבר את גיל השישים. ציון, אב לשישה ילדים, שהגדול בהם מתקרב לגיל הבר-מצווה. לווילי אשה ובת יחידה הנמצאת בקיבוץ בגליל, וללייזר בן בישיבה ובן קטון בזרועות אמו.

מאז הבוקר לא פסק שאון היריות. פעם נשמע ממקום קרוב-קרוב ופעם מרחוק-רחוק, כמארץ אחרת. לציון ולווילי כובעי גרב לראשם, כמנהגם של הלוחמים הצעירים. רק לייזר הסתייג מלבוש משונה זה. הוא נשאר בכיפתו השחורה והגדולה, כמי שיצא למלא משימה ארעית, והנה-הנה יחזור לחנותו הקטנה שבקצה רחוב מאה שערים, לסדר יומו הרגיל… שפתותיו של לייזר ממלמלות תפילה. חבריו שקועים בשיחה להפיג את תחושת הסכנה והמתיחות שמסביב.

– ואם יבואו מה נעשה? שאל ציון, בהטעמת העי"ן הגרונית. הלא גם רובה ציד “טוטו” אין בידנו.

– אין דפר (דבר) חפיפי (חביבי), השיב ווילי בטון שקט, כאב המשיב לשאלות ילדו. אותי לא ירמו. אם יעז ערבי לבוא גם בתחפושת של רב גדול, אכיר אותו. לי יש חוש ריח טוב כמו לכלב…

– כשאלוקים רוצה גם מטאטא יורה – התערב עתה גם לייזר בשיחה עם חבריו.

– מדאיג אותי שממאה אלף יהודים נשארו בירושלים שלנו רק כשישים אלף. איך הם בורחים ואינם מתביישים? שאל ציון.

– בכל עם הלוחם לחרותו ועצמאותו יש גם “ערב רב”. כך היה גם כשיצאו ממצרים. אלה הבורחים מהעיר אינם ירושלמים. מבני ירושלים הוותיקים לא עזב איש, השיב לייזר לא בלי גאווה. ראיתי כמה מהללו שיצאו לפני שבועיים את העיר. ממקומות אחרים באו ואל ירושלים לא נקשרו כלל.

– אבל למה הסוכנות, ההגנה וההנהגה שלנו, אינם שולחים עוד ועוד חיילים לכאן? למה הם שולחם חיילים לנגב? מה יש? הנגב יותר חשוב מירושלים? – המשיך ציון בקושיותיו.

– חפיפי (חביבי) ציון, המלחמה בנגפ (בנגב) היא מלחמה בשביל ירושלים. החיילים של פארוק מתעסקים ומתעכבים שם, במקום שימצאו דרך פתוחה עד תל אפיפ (אביב) ועד ירושלים, הסביר ווילי כמומחה.

– הצדק עמך, אדון ווילי, אמר לייזר. גם מלחמתם של אנשי כפר עציון בערבים של חברון והסביבה היא למעננו, למען ירושלים.

– כל העולם יודע, גם הערבים יודעים, שהעיקר במלחמה הזאת היא ירושלים, אמר ווילי. מי שירושלים תהיה בידו, כל הארץ בידו…

– ואיפה האומות המאוחדות? איפה הצלב האדום? איפה אמריקה? אינם יודעים שהעיר הזאת נחרבת? אינם רואים את הפצצות ואת הפגזים שהערבים ממטירים עלינו יום ולילה בלי הפוגה? אינם יודעים שאנחנו וילדינו רעבים ממש, לא מעט אורז ולא מעט ריבה. גם מעט הקמח והסוכר שהיה בבית אזל מכבר. איפה העולם, איפה? היקשה ציון במר נפשו.

– ציון, אתה שואל שאלות מצחיקות, סליחה, אמר ווילי. מי זה “העולם”? מה איכפת לכל “העולם” אם ציון והילדים שלו אפילו ימותו, חס וחלילה, ברעב או בצמא? אדרבה, הם רוצים שהרעב והצמא יפילו אותנו על הברכיים ונבקש שיהיה שלטון נוצרי, או בינלאומי, על ירושלים. העולם אכזרי הוא. ראה איך הורגים ששה מיליון יהודים, ביניהם רבבות ילדים, ראה ושתק…

– שמעתי מהשכן, שקיבל עתון מהשפלה, שב“טיימס” הלונדוני כתב אחד בשם מלקולם ג’יימס מלקולם שהתכנית “הטובה” היא לאחד את ירושלים העתיקה והחדשה, את כל הארץ משני עברי הירדן, ולהמליך עליה את עבדאללה מעבר הירדן, וראש הממשלה בארץ הזאת יהיה תמיד יהודי, סיפר לייזר.

– מה? צעק ציון, מלך ערבי בארץ ישראל? בשביל זה אנחנו נהרגים וסובלים רעב, יריות ופגזים? חס ושלום. מלך זר לא ישלוט עלינו. די.

– מי מסכים לזה, ציון? – התערב ווילי – אל תתרגש ואל תפחד. אני חושב שאין עשרה יהודים בעיר הנצורה הזאת שיסכימו להצעה כזו של האנגלים. הנה אנחנו בבית, אני ואשתי, בלי חמאה ואפילו בלי מרגרינה, ואם היו שואלים אותנו, שלטון זר בירושלים או המשך המלחמה והמצור, אנו מסכימים להמשיך במלחמה ובמצור עד שננצח.

– באמת זה קשה. כבר עברו תשעה ימים ולירושלים לא הגיעה שום שיירה של מזון ואספקה, אמר לייזר, רק אלוקים יודע כיצד ומתי נפרוץ את המצור הזה.

– תשעה ימים? למה לא אחד עשר או שנים עשר יום? אמר ציון, רק גזר אחד, צנון אחד ובצל אחד חילקו אתמול לכל נפש. מחר מי יודע אם גם זה יהיה.

לפתע נשמעו קולות צעדים, מעבר למחסום קרב ובא איש לבוש בגדי חאקי. צללי ערב התחילו מכסים את המרחב. בקושי ניתן לקבוע מיהו האיש הקרב, הלנו הוא אם לצרנו. משהגיע האיש אל המחסום וניסה לעבור בין גושי הבטון, שמאחריהם הסתתרו ציון ולייזר, קפץ וילי וחסם את דרכו.

– מי אתה? איך הגעת ל“שם”, לעבר ההוא ומה אתה עושה כאן? שאל לייזר את האיש.

לובש החאקי חייך והוציא מכיסו תעודה של “משמר העם”. מהאחראים בהגנה על גיזרה זו שבמזרח העיר הוא, ונשלח לבדוק את הנעשה בעמדות הסמוכות לגבול, ולקבוע את נקודות התורפה שיש לחזק את ביצוריהן בחפירות ובאנשים. תוך כדי כך קרבו ובאו גם ציון וגם לייזר. לחצו ידיים. איש ההגנה מיהר לדרכו הגיעה שעת חילופי המשמרות ליד המחסום, ציון ווילי ולייזר הלכו לבתיהם לנוחת לילה.

– לילה טוב ושקט,

– לילה טוב ומבורך,

– להתראות מחר בבקר.

*

אותו לילה נדדה שנתו של ווילי. שח לאשתו את הרהורי לבו. ציון, חברו לשמירה ומשפחתו בת שמונה נפשות, ממש רעבים. המצור פוגע בילדים קטנים יותר מבכל מישהו אחר.

– ומה אנו יכולים לעשות? שאלה אשתו.

– חשבתי, הנה בארון שלנו נשאר אורז. אנחנו לא אוכלים הרבה אורז. והם, ציון ומשפחתו, אוהבים ואוכלים אורז. אולי אקח מחר אתי מהאורז הזה, כדי מזון למספר ארוחות ואתן לציון, מה דעתך? סוף סוף נפרוץ את המצור הנורא הזה. בינתיים, יהיה לילדים של ציון מה לאכול. מה את אומרת?

– הצדק אתך, ווילי, כך תעשה.

נדדה גם שנתו של ציון. וילי ואשתו אוהבים חמאה, אוהבים מרגרינה, רק אתמול הביא לנו בנו של השכן איש האצ"ל כמה חבילות מרגרינה, משלל שנלקח בחנות המכולת של “ספינס” ברחוב ממילא. טוב אעשה אם מחר בבוקר אקח שתי חבילות מרגרינה ואתן לווילי, חברי לשמירה, מה יש? לא לעולם נהיה נצורים כאן. עוד יבקיעו בחורינו דרך ושיירות מזון יגיעו מהשפלה. משגמר אומר בנפשו לעשות כן התהפך לצידו הימני ושקע בתרדמה, לקול היריות שחדלו להטרידו.

גם לייזר התהפך מצד אל צד על משכבו בלילה, ושינה רחקה ממנו. בחנותו הקטנה נותר עוד חצי שק קמח. את כל מלאי המזון לקחו פקידי “ועדת המצב” תמורת קבלה. רק נעבור את ה“מבול” הזה ונישאר בריאים ודאי ישלמו לי. אין דאגה. העיקר, רבונו של עולם, שנעבור את תקופת המחסור והרעב ובעיקר את הלילות הללו של אש התופת. בין החביות הריקות של היין נשאר חצי שק הקמח. הלא רק טוב יהיה אם אתן מהקמח לווילי ולציון…

*

היה זה בוקר “רגיל” בעיר הנצורה. לא עוד נראים מחלקי עתונים או מחלקי חלב. נשתבשו אורחות חיים. הללו עושים את מלאכתם בשעות הצהריים, ורק בימים שיש להם מה לחלק…

בשעת בוקר מוקדמת זו תנועה קטנה בעיר. קומץ לוחמים חוזרים או יוצאים לתפקידם. מחליפים ביניהם רשמים חטופים מליל אמש. לוחצים ידיים וממהרים, מי לקו החזית הסמוכה ומי לחטוף תנומת בוקר קלה.

בשעת בוקר זו חזרו ובאו למקום השמירה, גם שלושת שומרי המחסום: ציון, ווילי ולייזר, והשומרים במקומם הלכו לבתיהם.

ראשון בא ווילי. דקות מעטות לאחר מכן קרב ובא ציון. עד שלא הספיק ציון להושיט לווילי את חבילתו הקטנה, תקע ווילי בידי ציון את חבילתו הוא, בלא לומר אף מילה אחת. כידידים הנפגשים לאחר פרידה ממושכת, נפלו איש על צווארי רעהו ונתחבקו. בעיניים תמהות ובפנים מחייכות קרב ובא אליהם לייזר. מתיקו הכחול, הדומה לשקית של טלית, הוציא לייזר שתי חבילות. באלם-קול הושיט לחבירו, אחת לווילי ואחת לציון. כל אחד הציץ בחטף ב“תוכן” החבילה שבידו. נתחייכו פני שלושתם ובעיניהם נקוו דמעות. הם חשו כי ברגע זה, במקום בו הם עומדים, ליד המחסום בשכונת בית ישראל הישנה נבקע ונפרץ מצור ירושלים.

לא עברו שלושה ימים ובעיר פשטה השמועה כי הדרך לירושלים נפרצה ביד לוחמינו, כי “דרך בורמה” מפותלןת ומסתורית נבקעה בעזרתם של הפועלים הקשישים ושל הפועלים הצעירים מצד השפלה. למחרת, בישרו גם העלונים שהופיעו בדפוס בעיר הנצורה, וגם בראדיו, שמצור ירושלים אמנם נפרץ…

 

פרק עשירי: עתונאים בירושלים הנצורה    🔗

היו בירושלים כשתי עשרות עתונאים, אחד לכל עתון יומי או שבועון, שתפקידם היה ללוות את המאבק הצבאי והמדיני בעיר וסביבותיה ולדווח לעתוניהם על המצור והמלחמה. לצורך זה קיבלו תעודות שיחרור משירות פעיל בשורות הלוחמים.

אחד מהם היה יונתן. לא אחת תהה על עצמו, שידע שפחדן הוא, כיצד הוא מסתובב ברחובות העיר המופגזת, ולא נמנע ממילוי אף אחד מן התפקידים שמאורעות היום או הלילה הכתיבו לו.

תשוקה אחת בערה בקרבו: להודיע לעולם מה “הולך” כאן. כיצד הפכו בעלי מלאכה, פקידים וסוחרים, חנוונים זעירים וסתם הולכי בטל, שתמול שלשום נחשבו אבק אדם, רודפים אחר מילוי כריסם ודואגים דאגת עצמם, כיצד כל אלה הפכו לוחמים. כיצד התלכדו יוצאי תימן ובוכארה, בני קורדיסטאן ומארוקו, יוצאי גרמניה ופולין, יהודים שחותם ארצות מוצאם עוד טבוע עליהם, כיצד בימי מצור אלה התלכדו לחומה בצורה להגנה על עירם.

“מכאן לא נזוז” – לא אמרו ולא הצהירו זאת. יכולת לראות זאת בכל מעשה שעשו. מחו דמעה על יקיריהם שנפלו, על שכן וידיד, והמשיכו בתפקידם כשומרים ליד מחסומים, בדרכים המובילות לחומת ירושלים העתיקה, עליה ניצבו כוחות אוייב.

“כן, חייבים לכתוב על כך. שידעו אחרים בארץ כולה, בעולם כולו. שנדע אנחנו מחר, כל אלה שיישארו למחר, מה “הולך” כאן” – הרהור זה מילא אותו ודחפו לקפוץ משכונה לשכונה ומרחוב לרחוב, לראות במה “נסתיימה” הפגזת הבוקר ומהי תוצאה של נסיון חדירת שורה של טאנקים של הלגיון מבית הספר לשוטרים שליד שאעפאת דרך “בית ישראל”, שנהדפו אחור. לראות, לשמוע מפי מפקדים ואזרחים פרטים, ולכתוב, ולכתוב.

ראשון הצעירים היהודים שנדקר בירושלים בידי ערבים, ביום הראשון ממש להתקפות הערבים, עם היוודע החלטת האו“מ על חלוקת א”י למדינה ערבית גדולה ולמדינה יהודית קטנה, עתונאי היה. הוא נדקר בעת מילוי תפקידו. היה זה לאחר שערבים פרצו ובזזו את המרכז המסחרי היהודי שליד שער יפו. אז פנו לעבר מרכז ירושלים העברית. שוטרים בריטיים מנעו בכוח צעירים יהודים לחוש לעזרת אחיהם ולהצלת רכוש שנשדד במרכז מסחרי “שמאע”. עתונאים חשו למקום. במו עיניהם ראו שוטרים בריטיים מפגינים את עמדתם ה“נייטראלית”, בהפקירם רכוש יהודים לשוד וביזה. אותה שעה התנפל ערבי מאחור ונעץ את סכינו בגב העתונאי היהודי, וברח.

אחד הבניינים הראשונים שהיו קרבן למעשי חבלה קטלניים והרסניים היה בניין של עתון עברי, שהופיע בלשון האנגלית ונקרא אז “פלשתין פוסט”. הפעם לא ערבים, אלא אנגלים שונאי ישראל, היו המתנקשים.

בליל שבט תש"ח (פברואר 1948) זועזעה ירושלים מקול נפץ אדיר. מכונית טעונה חומר נפץ הועמדה ברחוב “הסולל” ליד בנין “פוסט”, בן חמש הקומות. הבניין “הועף”, פרצה גם אש גדולה שהתחילה מתפשטת גם לעבר בניינים סמוכים. שניים, פועל דפוס ואשה אחת, נהרגו.

מעשי ההרס והחבלה נמשכו. האנגלים ניצלו את כוח שלטונם ולא נרתעו אפילו ממסירת אנשי מגן יהודים לידי פורעים ערבים תמורת מספר בקבוקי בירה. הצעירים היהודים, ארבעה במספר, נרצחו בדם קר… מני אז לא הורשו אנגלים להיכנס לשכונה יהודית, בלא רשות וליווי יהודי.

המצור החריף עם הפסקת זרם החשמל במרבית שעות היום והלילה. באין אספקה סדירה של חשמל, התפתח בירושלים הווי מיוחד. בתי דפוס ובתי הקולנוע הפסיקו לפעול. כמעט כל מכשירי הראדיו נשתתקו, פרט לבודדים שהופעלו על ידי סוללות. תוך זמן קצר גם מלאי הנפט והנרות אזלו. היו עקרות בית שבישלו על מדורות עצים. ויש שלפתע בחצות הלילה היה חשמל לשעה קצרה, אז קפצה עקרת הבית ממיטתה והתחילה מגהצת ואופה ועושה כל הקשור בחשמל.

לאורו של נר ישב יונתן וכתב ביומנו על המצור. ליקט הודעות ופרסומים ושלחם לפרסום בעתונים.

במאי 1948 פרסמו כמה מבתי הקולנוע בירושלים הודעה כזו: " לרגל שינוי באספקת זרם החשמל יהיו מועדי הצגות הקולנוע – 10.30 בבוקר, 3 אחה“צ ו–8 בערב”. בית קולנוע אחד הודיע: “למרות הפסקת החשמל אנו ממשיכים להציג”.

“ועדת ירושלים” הודיעה אז כי לרגל קלקול בזרם החשמל חל עיכוב באפיית הלחם וחלוקתו. חברת החשמל החלה בהפסקה שיטתית של אספקת החשמל בעיר, משעה 2.15 אחה"צ ועד 6 בערב, כדי לחסוך בדלק. מנהלי החברה טענו שבשבועות אחרונים לא הגיע כל מלאי מחיפה וכי מקור האספקה היחידי הוא, כרגע, הצבע, שאינו מספק את מלוא הדרישה.

אפיית הלחם רוכזה בחמש מאפיות בעיר. פועלי כל המאפיות הועסקו בעבודה במאפיות אלה, והרווחים חולקו בין בעלי כל המאפיות.

העברת ידיעות מירושלים נשתבשה מיום ליום. מאחר שהעברת מברק מירושלים ללונדון נמשכה יותר מעשרים וארבע שעות – יצאו מרבית הכתבים הזרים לתל־אביב. העתונאים בירושלים התחילו מחפשים דרך להסתגל ולהתגבר על הקושי הנוסף הזה.

הבעייה העיקרית שהטרידה את העתונאים בימי מצור אלה לא היתה כיצד להשיג ידיעות. חדשות, “סקופים” ממש, התגלגלו ברחובות. הם שולחו עם כל ירייה של מקלע או רובה, הם התנפצו ונפוצו עם רסיסי כל פגז ואירעו בכל נסיון התקפה או הדיפת התקפה שעלתה יפה או נידונה לכשלון. הבעייה היתה כיצד להעביר את הידיעות למערכת העתון בתל-אביב, כדי שהדברים יראו אור הדפוס ויובאו אל ציבור הקוראים.

בבניין האחים דוד שבקצה רחוב ג’ורג', בסמוך לשכונת ימין משה, שכנו משרדי לשכת העתונות המנדטורית. מכאן יצאו פעמיים־שלוש ביום הודעות רשמיות על המאורעות בארץ. היו אלה ידיעות שמידת ה“אובייקטיביות” שבהן שימשה מקור לא־אכזב לשפע של הלצות, אך גם לרוגז רב בציבור היהודי. התקפת מרצחים על שיירה של נוסעים שלווים מתל־אביב לירושלים, שנסתיימה במספר הרוגים ופצועים יהודים, תוארה בהודעה הרשמית של השלטון הבריטי כך: “צלפים התקיפו אתמול את התנועה היהודית בין ירושלים לתל־אביב. גם רימונים נזרקו על המכונית. עד כמה שידוע לא נפגע איש”. לעומת זאת, בהודעות השלטון הבריטי על יריות על עמדה ערבית תמיד היו נפגעים, ותמיד הנפגעים היו “ילדים”…

מנהלה של לשכת העתונות הממשלתית הבריטית, ריצ’ארד סטאבס, נפגש פעמים מספר בשבוע עם עתונאים יהודים, ערבים ועתוני חוץ. חדרו היה בקומה החמישית של “בניין דוד” הבניין הגבוה, הנשקף לעבר שכונת ימין משה, הר ציון וחומת ירושלים. העתונאים ישבו ושמעו מפי מר סטאבס על עמדתה ה“נייטראלי” של ממשלת המנדאט “בסכסוך היהודי־ערבי”, ואילו בעד החלון ניתן היה לראות בעיני־בשר כיצד “מקיימים” הבריטים, הלכה למעשה, “נייטראליות” זו… העתונאים ראו חיילים בריטיים מאיימים בנשקם, הקל והכבד, על תושבי ימין משה ופורקים מהם את נשקם המועט, לפגוע בכושר התגוננותם מפני מתקיפיהם מעל חומת־ירושלים העתיקה ומעל הגבעה שליד הר ציון…

העתונאים היהודים הציגו שורה של שאלות לגבי התנהגותם של חיילים ושוטרים בריטיים במקרה זה או אחר, על מעצר אנשי “הגנה” מתוך שיירת נוסעים – שלאחר מכן “נחשפו” הנוסעים להתקפת דמים של הערבים – ואז הופיעו “שומרי החוק”… שאלותיהם של העתונאים הערבים היו בכוון הפוך. מר סטאבס בערמתו “נאחז” בשאלות המנוגדות להסבר הקושי שבתפקידם של הבריטים ה“נייטראלים”…

בעוד הרצח ארב בדרכים ואימת מוות שררה בכבישים, נזדמנו בארמון הנציב העליון שבשכונת תלפיות, בשבט תש"ח (ינואר 1948) יהודים וערבים. נערך טכס חלוקת אותות הצטיינות מטעם השלטון המנדאטורי לשלושים וחמישה קצינים ואזרחים מצטיינים, ביניהם חמישה־עשר יהודים.

לערבים וכן ליהודים “נרמז” ע"י המשטרה הבריטית על הצורך שביום זה ישרור שקט מוחלט בירושלים וסביבתה, וכמו באורח פלא שרר שקט מוחלט באותו יום בתוך העיר. העתונאים היהודים עברו רחובות ערביים והגיעו לארמון בלא כל משמר. בארמון שררה אידילייה ממש. יהודים וערבים אכלו ושתו, לחצו ידיים והמתיקו שיחה, כמו המתיחות וההתנפלויות לא בארץ זו הם, ולהם אין הדבר נוגע כלל. המארחים היו הבריטים. המשרתים והמלצרים היו ערבים, והמנגנים – יהודים. “חתני” ההצטיינות היהודים שמחוץ לירושלים הובאו במכוניות בריטיות לירושלים, והוחזרו ממנה. אותה שעה התחיל הקרב הסוער לכיבושו של “הקאסטל”, בדרך ירושלים־תל־אביב, שהוחזק עוד אז בידי עבדול קאדר חוסייני…

כעשרה ימים לפני הפינוי הבריטי ולפני הכרזת המדינה, קיים מר סטאבס, פגישה משותפת אחרונה עם העתונאים היהודים והערבים בירושלים. הוא פתח באיחולים “לכל הצדדים” שיגיעו לימים טובים יותר. הוא השיב למספר שאלות על מעשי הצבא הבריטי, מועד הפינוי, פירוק נשק ממגיני הרובע היהודי בעיר העתיקה, ונפרד בלחיצת יד מכולם.

למספר עתונאים, ויונתן בתוכם, ניתנה אפשרות להיות נוכחים בשורה של פגישות בין מפקדי הלוחמים היהודים לבין מפקדי הלוחמים הערבים. בין הפגזה להפגזה נועדו לשיחות, בנוכחות נציגי האו"מ.

בעוד הקרבות בין יהודים לערבים בארץ בעיצומם, מינתה מועצת־הבטחון “ועדת הפוגה קונסולארית”. על ועדה זו הוטל להביא לכלל הפוגה בין הצדדים: חבריה היו ארה"ב, צרפת ובלגיה, המדינות אשר היו להן אז קונסולים בירושלים. בעיית ייצוג הגושים לא נתעוררה אז, כי לברית־המועצות לא היה קונסול בירושלים.

באמצעותו של הקונסול הבלגי, ניוונהויז, שגר בבניין הקונסוליה הבלגית בטלביה, נקבעה פגישה בין הממ“ז של כוחות ה”הגנה" בירושלים, דוד שאלתיאל, לבין מפקד הלגיון הירדני, עבדאללה אל־תל. שני המפקדים הסכימו כי למשך שתי השעות של הפגישה יפסיקו שני הצדדים את היריות וההפגזות.

מקום־הפגישה היה, בדרך כלל, בבנין הרוס למחצה, ששימש בית־ספר סנט־מרי הנוצרי, ברחוב סוליימאן, המחבר את כנסיית נוטר־דאם שבידי היהודים ואל שער שכם שבידי הערבים.

אל המפקדים, היהודי והערבי, נלוו סגנים, יועצים וגם עתונאים. עם המפקד ועוזריו ומספר עתונאים מהצד היהודי צעד נציג האו“ם. עברו את חצר נוטרדאם ועמדו ברחוב סוליימאן, שלהלכה נחשב “שטח־הפקר”, ולמעשה – שדה קרב. הרחוב היה זרוע שברי זכוכית, רסיסי־פגזים וקליעים. פה ושם היו מוטלות גוויות של ערביים, שחבריהם לא טרחו להביאם לקבורה… יריות בודדות הדהדו בחלל. פה ושם נשמעו גם טרטורים קצרים של צרורות מכונות ירייה. רק ההפגזה נפסקה, כמוסכם מראש. מן הצד הערבי, משער שכם, הגיעו ב”תהלוכה" מקבילה המפקד הערבי ועוזריו, ובראשם איש האו"ם ודגל לבן בידו.

חברי “ועדת ההפוגה” הציגו את המפקדים זה לפני זה; אחרי כן הוצגו סגני המפקדים ועוזריהם. העתונאים לא חיכו שיציגום. הם ניגשו איש אל רעהו. מהם הכירו זה את זה, עתה היו כידידים שנאלצו לשהות במדינות רחוקות זו מזו ועתה נפגשו…

בפגישות אלה דנו בעניין “שטחי־ההפקר”, איסורים והוראות לשני הצדדים לבל ינצלו הפוגות מוסכמות לכיבוש שטחים או בניינים. קולונל ד. שאלתיאל דרש מ“חברו” קולונל אל־תל לאפשר הוצאת ספרי־התורה מחורבות בתי־הכנסת המפוארים בירושלים העתיקה. הלה הסכים לבדוק את הדבר. הושוו רשימות השבויים שבידי הצדדים, ונקבע מועד לחילופים.

בשיחה ידידותית בין העתונאים היהודים לבין המפקדים והעתונאים הערביים הורגש, כי גדולה הפתעתם בשמעם, שבירושלים העברית אין איש גווע ברעב, וכי לחמם ניתן ומימיהם מצויים.

כתום אחת הפגישות הציע מישהו במפתיע: בואו וננציח את הפגישה המשותפת. בהסכמה כללית עמדו הקצינים וכן העתונאים, היהודים והערבים, בשורה אחת, כידידים מנוער, והצטלמו.

תמה הפגישה, שוב לחיצות ידיים ו… ברכות וחיוכים, המפקדים ואנשיהם פנו עורף אלה לאלה, וכל קבוצה פנתה אל אזורה. לא עברה כמחצית השעה ושוב התחילו יריות ופגזים מהלכים אימים על ירושלים.

לפגישות אלה היה המשך. פעם, בעוד היהודים בדרכם מפגישה כזו, ומגרש³ הרוסים לא הגיעו עדיין – ניתך מטר יריות בדיוק לעבר המקום בו היו. חודשה גם הפגזה כבדה. המפקד ואנשיו נדחקו ונצמדו אל הקיר באין מחסה ומסתור בקרבת מקום. פגזים התפוצצו בשאון רב ורסיסיהם נפוצו לכל עבר ואף בקרבתם ממש. בפגישה שלאחר מכן שמע על כך עבדאללה תל, מפקד הלגיון הערבי, ופטר את העניין במילת צחוק אחת:

– “וולאד” (ילדים)…

הפגישות נמשכו גם לאחר שהמפקדים בירושלים העברית התחלפו, ובמקומו של הקולונל דוד שאלתיאל בא הקולונל דיין. בפגישה משולשת, בה נכחו מלבד אנשי האו"מ גם פקידים יהודים, ירדנים ומצרים, הורגשה האיבה שבין הירדנים לבין המצרים, והעדר כל תיאום ביניהם.

בעניין רב שמע חכם גרשון מפי יונתן בנו על פגישה אחת, שנערכה בסוף תש“ח. היתה זו פגישה שנמשכה יותר מכל הפגישות הקודמות, למעלה מחמש שעות רצופות. בפגישה זו נכח גם המפקד המצרי לייטננט־קולונל אחמד אל־עזיז. בראש־הישיבה ישב הקונסול האמריקני ג’ון מקדונאלד, ששימש יו”ר ועדת ההפוגה, ולצידו – משקיפים אמריקנים וצרפתים, הנושא העיקרי היה חתימת מפת־הגבולות. כשדובר על גבול בדרומה של ירושלים, גילה המפקד נכונות להוציא את כוחותיו מסביבות רמת־רחל. שומר ראשו, חייל מצרי, סודאני לפי מראהו, צעק לעבר מפקדו פעם פעמיים:

– אתה לא תעז לוותר!

הדיונים נמשכו. הכוחות המצריים נסוגו, כעבור ימים־מספר נודע כי המפקד המצרי אחמד עבד אל־עזיז, נרצח. כחשוד ברצח נתפש שומר ראשו…

באחת הפגישות, פנה עבדאללה אל־תל לעתונאים היהודים ואמר להם: רוצים אתם בהצלחת הפגישות, הימנעו מכתיבת שבחים עלי. – “תכתבו נגדי, הפציר בעתונאי ישראל, כל כתיבה לטובתי מזיקה”…

פגישות דיין־תל תכפו ורבו. בין יונתן לבין המפקד הערבי נקשרו קשרי ידידות. יונתן הביא לו עתון ישראלי באנגלית והמפקד הערבי הביא לו עתונים ירדנים, עד שהמפקדה היהודית הורתה ליונתן להפסיק.

בפגישה אחת בין המפקדים – ב“מעבר שמעון הצדיק”, הוא המקום שקראוהו “מעבר מאנדלבום” ודרכו עברו מישראל לירדן – פנה יונתן לקולונל תל ואמר לו:

– “במרחק לא גדול מכאן, בשכונת מולדתי שבידכם, נחלת שמעון, השאירו הורי בצאתם את השכונה חפצים רבים. ביניהם ספרים ומחברות ובתוכם “יומנים” פרטיים שלי, שבילדותי כתבתי לעצמי. התתנגד לשלוח שליח שיביא מהדירה שם את התיקים והיומנים שלי?”

– “נראה שאתה מחשיב מאוד מה שכתבת ביומניך, מה? ההיסטוריה תפסיד אם לא יוודע מה כתוב שם?”, צחק הקולונל עבדאללה תל.

לאחר שהיית רגע – הסכים. נקבעו הפרטים והדרכים לאיתור הדירה, אך איש לא ידע שהיתה זו פגישת מפקדים אחרונה…

כעבור זמן קצר נודע שסר חינו של עבדאללה תל, הודח מתפקידו, וכי ברח למצרים. רק לאחר כשש־עשרה שנות “גלות” הורשה לחזור לירדן.

לאחר שבעמל רב, ומתוך סכנה מתמדת, תחת מטר פגזים ויריות, ריכזו העתונאים בירושלים צרור עשיר של ידיעות המצפות לפרסומן, מהן מעציבות ומהן מעוררות גאווה לאומית וכבוד אנושי, היה עליהם למצוא דרך להעביר ידיעות אלה לתל־אביב. האמצעים והדרכים נשתנו, ולא אחת ננקטו דרכי־עקיפין והמצאות, פרי דמיון מבורך.

הדרך הפשוטה, שיחה טלפונית, נשתבשה כבר בימים ראשונים ל“מאבק”. השיחות הטלפוניות מעיר לעיר תלויים⁴ היו ברצונם ובחסדם של הטלפונאים. כשהפקיד התורן במרכזיית הטלפונים היה ערבי – ידע העתונאי היהודי שלא יקבל קשר עם תל־אביב. כשפקיד יהודי ישב אותה שעה במרכזיית הטלפונים – לא קבלו העתונאים הערבים קשר עם יפו.

נמצאו עתונאים שהצליחו לקשור קשרים אישיים עם הטלפונאים, ועלה בידם להשיג קשר לתל־אביב דרך יפו או רמלה. עתונאים אחרים הציגו את עצמם כנציגי העתונים הערביים “פלשתין” או “אדיפאע”… והיו כאלה שוויתרו על זכות העדיפות של “שיחה עתונאית” והציגו עצמם כסוחרים או כפקידים בכירים של השלטון. מאפריל 1948 פסקו כל שירותי הדואר והטלגראף בין ירושלים לבין ערים אחרות בארץ או בחו"ל.

גם העברת החומר במכונית נפסקה, כשהתחבורה בין ירושלים לבין השפלה נעשתה בלתי אפשרית. נותרה דרך אחת: ה“פרימוס”. מטוס קטון שבמשך שבועות מספר היה אמצעי קשר יחיד בין ירושלים והשפלה. המטוס הקטן היה נוחת בשדה שלמרגלות גבעת רם, היא “רמת מפקדים”, ובערבית “שייך באדר”.

במטר יריות מגבעת שאהין שבקטאמון ניסו הערבים למנוע נחיתתו והמראתו של ה“פרימוס”. פעם הצליחו לפגוע בשני צעירים שרצו להגיע אל המטוס הזעיר, שדמה לכלי משחק.

חכם גרשון ישב במרפסת ביתו שבשייך באדר, והירבה תפילה לשלום בניו ושאר החיילים שבעמדות, הבת החובשת שב“טיפת חלב”, הבן המקלען שמריצים אותו מחזית לחזית, והעתונאי.

איכשהו היה יונתן מגיע, בריצה או בזחילה, לטייס ה“פרימוס” ומבקש ממנו שיעביר את המעטפה ובה “חומר” – ידיעות ומאמרים – על מלחמת ירושלים, לתל אביב, על מנת שהחומר יגיע לעורך העתון.

בעיצומם של ימי המצור נכתב באחד העתונים על חתונה ירושלמית, לפי תנאי הזמן: “הזוג הצעיר קיבל מתנות אלה: תוספת של שני פחים מים, כמות בצל ירוק, שקית כוסמת ופנס שיכול לבעור בשמן…”

בעיות קשות היו גם בחלוקת העתונים. תחילה הגיעו עתוני הבוקר התל אביביים לירושלים בשעות הצהריים, עם בוא שיירת המזון. אחרי כן הגיעו העתונים רק פעם ביומיים־שלושה. העתונים חולקו, איפוא, רק בשעות של אחרי הצהרים. באו ימים שרק בסוף השבוע חולקו עתונים של כל השבוע.

משנתהדקה טבעת המצור על ירושלים וכל הדרכים נחסמו – לא הגיעו עתונים מהשפלה לירושלים, אלא באורח מקרי ובלתי סדיר.

בימי המצור התחיל מופיע בירושלים “היום”, עתון בוקר, בעריכתו של י. גרינבום. המו"לים התאוננו שהנהלות העתונים התל־אביביים איימו על מחלקי העתון הירושלמי שאם יטפלו בחלוקתו של עתון זה, לא יקבלו חלוקת עתון תל־אביבי…

באדר א' תש“ח התחיל מופיע “היומן”, עתון בוקר של “אגודת ישראל”. עורכו היה אוריאל צימר, צעיר ירא־שמים שרכש ידיעה טובה בשפות רבות, נתקבל כמתורגמן באו”מ, ומת בדמי ימיו.

עתונים אלה, כעתוני השפלה, הופיעו בסוגים ובצבעים שונים וזולים של נייר. יש ורק בצידיהם החיצוניים של העמודים נדפס חומר, ואילו הצדדים הפנימיים נשארו לבנים.

מעשה נועז וגילוי של אחוות נצורים היה בהוצאת עתון משותף לכל עתוני תל־אביב על גווניהם השונים ודעותיהם המפלגתיות. בהיסוסים ובספקנות נתכנסו נציגי העתונים התל־אביביים שבירושלים, והחליטו: לנסות ויהי מה בהוצאת עתון משותף בשם “ידיעות ירושלים”.

כעורך העתון המשותף נקבע מר יצחק בן־דור ז"ל, נציג “דבר”, ישר־דרך, נאמן ומסור לעבודה ומקובל על הכל. הוא מצא את החומר האינפורמטיבי הרצוי מעניין ותואם למנוייהם וקוראיהם של כל העתונים התל־אביביים.

יונתן נקרא לעבוד לימינו של העורך. עם קווי האור הראשונים בבוקר בו הופיע הגליון הראשון, בעוד הצבע טרי, רץ יונתן לשכונת שייך באדר, נכנס למקלט ומצא את אביו ער, יושב ועוסק בתורה. הראה יונתן לחכם גרשון את העתון המשותף. התבונן החכם בכותרת העתון החדש:

“ידיעות ירושלים”, יוצא לאור ע"י “דבר”, “הארץ”, “הבוקר”, “המשקיף”, “הצופה”, “על־המשמר”.

אמר החכם גרשון במאור פנים:

– “הצרות מאחדות. הלוואי ובימי שלום תהיה אחדות כזו”.

העתון נדפס בדפוס שבחצר ברחוב יפו. עובדי העתון היו באים על אף היריות וההפגזות. לעתים קרובות לא היה חשמל, והפועלים, מתוך רוח טובה סידרו את העתון כולו ב“סידור יד”, לאחר מכן, גלגלו במו ידיהם את המכונה על ה“זאץ”…

ההוצאה וההכנסה של עתון זה חולק בין ה“שותפים”, בהתאם למספר הגליונות שכל שותף הזמין למנוייו וקוראיו.

היה זה כעין עתון משפחתי, הופיעו בו הוראות בעניני יום–יום פשוטים שחשיבותם היתה מרובה ביומם ובמקומם, כמו הודעה כזו:

“תושבי ירושלים נדרשים בזה שלא לרדת בשום פנים מאוטובוסים או ממכוניות פרטיות, בשעה שהם נמצאים באיזורים ערביים או באיזורים מעורבים שאין בהם כוחות מגן”…

“האידילייה” בין נציגיהם הירושלמים של חמשת עתוני הבוקר התל־אביביים נפגמה עקב מעשה דיר־יאסין. בגליון ד' של העתון המשותף מובאת העובדה של הקרב בין אצ“ל ולח”י לבין תושבי הכפר הערבי הנ"ל שבמערב ירושלים, כיבוש הכפר, הרג ערבים רבים מתושבי הכפר ובריחת שאר הערבים מהסביבה.

בגליון ה' פורסמה הודעת תגובה של דובר הסוכנות היהודית שהביע הסתייגות מהמעשה בדיר־יאסין, והעורך נתן לתגובה זו כותרת: “אל נלך בדרכי האכזריות הערבית”.

בעיני מפ“ם נראה הפרסום “מתון” מדי. בגליון הששי בוטל פירוט שמותיהם של העתונים שבשמם מופיע “ידיעות ירושלים”. בחדרי־חדרים התנהלו דיונים בין העורך לבין אנשי “על המשמר” על “קוו” העתון וכו'. מגליון שביעי ואילך “נשר” שמו של “על המשמר” משותפות בעתון “ידיעות ירושלים” ובראש העתון ניתן: “יוצא לאור על ידי חבר עתונאים – “דבר”, “הארץ”, “הבוקר”, “המשקיף” ו”הצופה”.

כשבוע לפני ההכרזה על מדינת ישראל הודיע סופר ה“יונייטד פרס” בתל־אביב כי המדינה החדשה של היהודים תיקרא בשם “מדינת יהודה” וכי למדינה זו “מוכנים כבר ממשלה, צבא ואפילו חוב לאומי”…

בעלון “קול ירושלים” פורסמו הודעות על מנות של דלק, ביסקוויטים, רשיונות יציאה מהעיר, התראה בסיטונאים שיפתחו את חנויותיהם לחלוקת מצרכים מ-6 בבוקר עד 4 אחה"צ ללא הפסקת צהריים ועוד. באחד הגליונות פנתה “ועדת ירושלים” אל התושבים בכרוז זה:

“אל תנעלו דלתותיכם – נסיון הימים האחרונים הוכיח שפגזי האוייב אינם עומדים בפני קירות האבן שלנו ובפני תקרות הבטון המזויין. בקומות התחתונות יכול אדם כמעט להיות בטוח מפני פגיעה. התושבים נתבעים שלא לנעול את דלתות הפרוזדורים בשום פנים, כי ייתכן ומישהו מהרחוב ירצה להיכנס לפרוזדור לחפש מחסה בזמן הפגזה”

בכרוז אחר נאמר:

“אל תסתובב ברחוב בלי תפקיד, היה מתון וקר רוח בעת הרעשה”.

בגליון אחר קריאה: “והיה מחננו קדוש” – כרוז נגד שוד בתים נטושים, מהם גם בתים של משפחות יהודיות שנאלצו לנטוש זמנית את דירותיהם.

עם חתימת ההסכם להפסקת האש, – ביוני 1948 – פורסמה בעלון זה הודעת מפקד הגנה במחוז ירושלים וקריאתו: “הפסקת המלחמה היא ל־4 שבועות בלבד, יהיה כל רגע קודש למערכה!”.

תופעה חדשה ואופיינית למצבה המיוחד של ירושלים בימי המצור היו רמקולים שהוצבו בכמה מקומות מרכזיים בעיר, שהכניסו בה רוח חיים ואיפשרו לכל התושבים שאין להם יכולת להאזין לראדיו, לשמוע חדשות ולהתבדר מעט.

לא רק עתונים יומיים הופיעו בירושלים בימי המצור. במאמצים מרובים, תוך התגברות על קשיים, הופיעו גם שבועונים וירחונים, שבעיקרם הוקדשו לידיעות על עמידתם של תושבי ירושלים ועל גבורתם של לוחמיה ומגיניה.

עתוני הצהריים מתל־אביב, זיכו את ירושלים במהדורה ירושלמית של עתוניהם. העתון היה מגיע מתל־אביב בלילה, כשבצידו האחד, מודפס חומר תל־אביבי, בשעות הבוקר הדפיסו בירושלים את הידיעות המקומיות על העמוד האחר. יש ומרוב חיפזון נדפס העמוד הראשון – המקומי, בצורה הפוכה מזו של העמוד הפנימי, התל־אביבי…

כשנשתבשו הדרכים ועתון תל־אביבי לא הגיע בכלל, טרחו נציגי העתונים שבירושלים והוציאו מהדורה ירושלמית של עתוניהם. פעמים, כשהמאורעות הצדיקו או חייבו זאת, הוציאו אלה שתיים ואף שלוש “הוצאות מיוחדות” ביום…

לאחר שבועות של ניתוק גמור, בסוף יוני 1948, בימי “ההפוגה” הצטופפו עשרות אנשים על גבי עתון תל־אביבי שהגיע עם “השיירות” שחידשו את בואן לירושלים אם ברשיון ובפיקוח האו“מ בדרך לטרון, או ב”דרך בורמה" בפיקוח ישראלי. מאושרים היו בני ירושלים לקרוא ולהיווכח כי לא נשכחו מלב, וכי עתוני תל־אביב הקדישו מקום ניכר למאמרים ורשימות על סיבלם ותלאותיהם.

לשיחת־כל היתה סלילתו של “כביש הגבורה”, הדרך מן השפלה לירושלים ממש “מתחת לאפם” של הערבים. לאחר שאלה כבשו והחזיקו בלאטרון, בדרך משער הגיא לרמלה, בכביש הראשי היחיד המקשר את השפלה לירושלים, בטוחים היו, הערבים, שלא רחוק היום ויכניעו את ירושלים העברית במצור כבד. ימנעו מתושביה מזון ומים, יפילו את רוחם בהפגזות ויתישו את כוחם בהתקפות יום ולילה. כל הנסיונות הנואשים שנעשו על ידי חיילי ישראל לכבוש בחזרה את לאטרון לא הצליחו. הכביש לירושלים נחסם והקשר בין יישובי המדינה כולה לבין ירושלים נותק כליל. גם לאחר ששער הגיא נכבש על ידי חיילי ישראל לא נמצא נתיב לירושלים.

קומץ סיירים ואנשי פלמ"ח לא אמרו נואש. הם סיירו בלילות בשבילי שדות ובמשעולי ההרים שבין הכפרים בית ג’יז ובית סוסין, שבין השפלה לבין שער הגיא, בואכה ירושלימה. אז צץ רעיון נועז:

דרך חדשה לירושלים. דרך שתעקוף את לאטרון.

עתונאי יהודי מארצות הבית, סטון, שבילה שנה תמימה בבורמה וראה בפיתולי הריה, דרכיה וכבישיה, הגדיר את נסיעתו לארץ ישראל באנייה בה באו מעפילים לארץ, בלי רשיון ממשלת המנדאט, כנסיעה ב“דרך בורמה”. גם את הנסיעה מן השפלה לירושלים בדרך־לא־דרך זו, שנכבשה בפעם הראשונה על ידי הסיירים, הדרך הקשה והמפותלת, הגדיר אותו עתונאי כ“דרך בורמה”, מאז אמרו הבאים בדרך זו:

– הנה “דרך בורמה” של ישראל…

בין ראשוני העוברים בדרך זו היו עתונאים ירושלמים, ביניהם יונתן. בני עיר נצורה, בהגיעם לתל אביב, לא האמינו למראה עיניהם. גם בני תל־אביב תמהו למראה חבריהם מירושלים. התנהגותם היתה כמו באים הם ממקום רחוק מיישוב. ירושלמי אחד חשש לפתוח את ברז המים. שני “שכח” להשתמש בכפתור החשמל להאיר את החדר. שלישי דחק עצמו מן המדרכה לצידיה ופסע סמוך סמוך לקירות הבתים, כמנהגו בעיר הנצורה והמופגזת…

וכך תיאר יונתן ביומנו את המסע מירושלים לתל־אביב בכביש הגבורה:

“עוד בירושלים, בטרם יצאנו ממנה, חשנו בייסורי הנסיעה. לא רשיון אחד, אלא כמה וכמה רשיונות ותעודות היינו חייבים להשיג. היינו חבורה בת חמישה עתונאים. נלווינו אל שלושה כתבי חוץ. בידיהם היו אישורים רשמיים, אך התברר כי לא היו מופנים לפקידי ה”הגנה" במפורש אלא באורח סתמי ל“מובילי השיירות”. תחילה נאחזו אנשי ה“הגנה” בפגם פורמאלי זה. לאחר מכן נתרככו וניתן אישור חדש ובר תוקף. עתה ניצבנו בפני קושי חדש: העדר תחבורה. הפלמ“ח חילץ אותנו מצרה זו, ובמשאית בה ישבו מספר פלמחא”ים, וצעירה אחת, היא המפקדת, נסענו מירושלים.

עזבנו את ירושלים כשהיא שקועה בתרדמת לילה. הפוגה של ממש היה בלילה זה בקרבות. אור ירח הציף את בתיה והריה. סהר וכוכבים ליוונו בדרכנו. מחסומי דרכים ושומרים עברים מעיפים מבטי בוחן ועורכים ביקורת בשיירתנו ונוסעיה. פלמ“ח – היתה מילת קסם שהעבירתנו חיש כל מחסום וביקורת. תחילה היינו גלויים לעמדות האוייב. הפלמחאי”ם הידקו בידיהם את הרובים ונעצו מבטים חשדניים לעבר “בידו” ו“נבי סמואל” שלימיננו. הגענו לכפר הערבי אבו גוש. מלאנו סיפוק מכך שהיה זה כפר ערבי שתושביו דחו פניות של ערבים־אויבים, סירבו לסייע להם וגילו נאמנות למדינה הצעירה ומקימיה.

עברנו את הכפר סריס ותחנת השאיבה המיותמת שלצידו. נכנסנו לשער הגיא. מימין ומשמאל ספרנו כעשרים מכוניות שהוצאו מכלל שימוש, מהן מנוקבות ככברה מכדורי האוייב ומהן שהפכו למאכולת אש, אחרי קרבות עזים ומרים. כמה דם רוותה דרך זו, בין נקיקי הסלעים שבמעלה ההרים. כמה חיים טהורים וצעירים קופחו כאן. ועתה לבנו מלא גאווה שהרים שגיאים אלה בידינו הם. בין אילנות המכסים את ההרים לחש־רחש, בחורינו עומדים שם בעמדות להבטחת הדרך וחיי העוברים בה. לקראתנו באה שיירה של מכוניות וג’יפ צבאי בראשה. המפקדת הצעירה שבמשאית שלנו משיבה קצרות לשאלותיהם. נראה שהניחה את דעתם. הם ואנחנו המשכנו בדרכנו.

יצאנו משער הגיא ופנינו שמאלה ואחרי כן מיד – ימינה. אור השחר בוקע ועולה. כאן מתחיל “כביש בורמה”, או “רחוב המחתרת”. ציוני דרך, גזרי עץ פשוטים, מודיעים: “כביש ירושלים” וחץ מופנה לעבר העיר הנצורה. בין שבלי קמה ניצבים לוחמים צעירים. ברכנום במבטינו. גרים הם באוהלים וניזונים מכריכים.

הגענו למקום המהווה “אגוז קשה” בפני פועלינו ולוחמינו: הר גבוה שחייבים “לסלקו”. זה כמה ימים טורחים הפועלים, הירושלמים מעבר מזה והתל־אביביים מהעבר ההוא, לשים עקוב למישור ורכסים לבקעה. מאות פועלים, מהם ישישים ומהם בני תשחורת, שקועים בעבודה כעדת נמלים חרוצות. אלה סוללים נתיב חדש, מסקלים אבנים כבדות, חוצבים ומפנים ערימות עפר. ואלה פורקים שקי מזון ממשאיות שהגיעו מתל־אביב. עומסים את השקים על שיכמם ומעבירים אל המשאיות הירושלמיות העומדות מעבר זה של ההר.

“למען ירושלים, קדימה” – קרא צעיר שצעד בראש תהלוכה של עומסי שקים, ועל כתפו שק קמח ארוך כמידת גופו. לבנו רחש תודה לאחינו העושים הכל להקלת סבלם של בני ירושלים. לא, לא נשכחה ירושלים מלבם של בני היישוב במדינה. יעיד על כך ציבור העמלים במדבר הזה. יעידו גם הקרבנות הטהורים והצעירים שנפלו ו“ירושלים” בלבם.

העבודה נמשכה ללא ליאות. גופות העובדים בלא כסות לעורם המיוזע בלהט חמה. טראקטור תל־אביבי נקשר למשאית הירושלמית, בה ישבנו, וסחבה במעלה ההר. פעם ופעמיים ניתקה השרשרת. המכונית הירושלמית נסוגה, התחילה מידרדרת אחורה וכמעט שפגעה באלה העומדים בתחתית ההר. אולם אלה הצליחו לעצרה בתחילת נסיגתה והניחו אבנים גדולות מתחת לגלגליה. הטראקטור התל־אביבי נשף ונשם ונעצר. נהגו חש כי משהו אינו כשורה. קרא לפועלים ואלה קשרו שוב את השרשרת. המשאית הירושלמית והטראקטור התל־אביבי חוברו שוב זה אל זה. המשימה נתמלאה. היה זה אות וסמל ליד אחים שמדינת ישראל הושיטה לאחותה ירושלים, שיש המעלים ספק אם זו תהיה בירתה או לאוו…

עמדנו בראש ההר ההולך ומתנמך בעמל העובדים. תסולק מחיצה זו ודרך חדשה תהיה מהשפלה לירושלים, והמצור נפרץ ואיננו. למטה ראינו מחנה ירושלמים. כאן – מחנה תל־אביבים. השוני בולט גם בתפריט המזון. בעיניים מפיקות קנאה ראינו את העגבנייה המאדימה בכריך, את הביצה והזיתים. המעשנים שבינינו לא כבשו להיטותם ובקשו סיגרייה. הפועלים חייכו באדיבות רבה והושיטו קופסה של סיגריות.

עברנו ביקורת נוספת ואחרונה של מפקד השיירות. נסענו בשדות דגן רחבים, שזה כמה לא נעבדו ורינת קוצר שבתה מהם. כפרים ערביים שהיו קיני מרצחים הפכו עיי מפולת. בין מחסומים אנטי טאנקיים עברנו והגענו לחולדה שבעת הייסורים והקרבות. לא עברה כשעה נוספת והגענו לתל־אביב".

סיים את הכתיבה ביומנו ומיהר לבית הוריו. קרא באזניהם ואף הוסיף פרטים על אותה נסיעה. היו שם גם אחיו יענק’לה, שבא מחזית הלחימה, ואחותו ציונה, החובשת, שבאה מהעמדות בימין משה ובבית ישראל. הם ראו שינוי לטובה באביהם. מאז נאלץ אביהם לעקור מנחלת שמעון ומעיסוקיו שם, היה מכונס בתוך עצמו. חוט של יגון היה משוך עליו. לא כן עתה, בימים שלאחר הנצחון במלחמת השיחרור. סיפוק רב מצא במשחקיו עם נכדיו ונכדותיו הקטנים. הושיבם על ברכיו. מצא דברים מבדחים לשעשעם. מאבנטו הוציא את שעונו ובלחיצה קלה פתח את שלושת כיסוייו, פנים ואחור. את השעון המתקתק קירב אל אוזן אורחיו הקטנים. שעון זה נראה בעיני הנכדים הקטנים כאוצר סתרים ורצו לבוא בסודו. מפיסות של נייר עשה החכם אניות זעירות והשיטם בקעריות של מים. מכונית עשה מקופסא של גפרורים, והסיע את ה“מכונית” על “הרים” – הם הכפות והצלחות ההפוכות, והורידם ל“עמקים וגיאיות” – הם תוך הצלחות. הנכדים והנכדות אהבו להשיב לשאלות הסבא על לימודיהם בגן ובכיתות ראשונות של בתי הספר. הם גם אהבו למשוך בזקנו ובשל כל אלה משכו הילדים את הוריהם לבקר שוב ושוב אצל סבא גרשון.

 

פרק אחד עשר: כך נפלה ירושלים העתיקה    🔗

בעוד יהודי ירושלים נאבקים על חייהם, מחפשים מזון למשפחותיהם, היתה דאגתם גם לאחיהם שבין חומותיה של ירושלים העתיקה. שלטונות ה“הגנה” סייעו לקומץ עתונאים, ויונתן בתוכם, לעשות יום ולילה בעיר העתיקה. במשוריין מלווה צבא בריטי ירדו לרובע הנצור. ימים ולילות עברו על יהודי הרובע כשהם נתונים באש רוביהם של הערבים. ימים ולילות זרעו התוקפים מוות ברובע היהודי. על גגות בתיהם עמדו צלפים ערבים, מהם עריקים מהמשטרה הבריטית וחיל הספר של הלגיון הערבי בפיקוד בריטי, והמטירו אש מכל הצדדים על הרובע היהודי. משהגיעו המתקיפים עד לרחוב חב“ד, העלו אש בכמה מהבתים של היהודים. העמדה ברובע הארמני – " עמדת הצלב” – שהובטח ליהודים שלא לתת לערבים לתפשה, נתפשה על ידי המתקיפים הערבים.

ומגיני הרובע, צעירים שלא הספיקו לצבור אביבים רבים, ולצידם אבות לבנים ופועלים שידם מיובלת, מצחם חרוש קמטים ושנות עמל ויגע מאחריהם.

בשעת ערב סייר יונתן עם אחד המפקדים בסימטת הארמנים. במגרש ריק שליד תלמוד התורה הספרדי, חיכו כמה מיהודי הרובע. אלה שמחו לבוא השיירה שהביאה מלבד כמה “מבקרים” גם מעט מזון. הלילה רד. לאורו של נר חולק הלחם לפי רשימות מוכנות ומסודרות. קול מאחרי בנשף ב“בתי מחסה”, קולם של זקנים הלומדים בישיבה, בקע ועלה בדממת הלילה. מעל אחד הגגות נראו צללים. הם ה“נייטראלים”, השוטרים הבריטיים שהכריזו על עמדתם ה“נייטראלית” ב“סכסוך” הערבי־יהודי…

מלוויו של יונתן אמרו סיסמה קבועה ושער אחד החצרות נפתח לפניהם. חניכי תנועות נוער שונות, ברובן דתיות, הצטופפו בחדר אחד. הם באו כ“תגבורת” לרובע הנצור. על מיטה של קרש התגלגל רופא צעיר. יונתן קרב אל הטוראים הצעירים וישב לצידם. חשבוהו לאחד מה“חדשים” שזה עתה באו כתוספת ל“תגבורת”.

– “הי אתה, הפסדת מעט יריות כאן”. – אמר האחד.

– “נכון, זה הזכיר לנו לילות פורים בעיר אצלנו” – אמר השני.

עוד כשלוש שעות לפניהם עד צאתם לשמירת לילה. בינתיים פתחו ספרי גמרא. לומדים הם מסכת “מועד קטן”. שלושה צעירים אחרים שיחקו “דמקה”. יש ניסו לחטוף שינה קלה בין שמירה לשמירה. לקחו את יונתן לסיור לילה. ארבעה היו בסיור זה: קצין לשעבר בצבא זר בחו"ל ובארץ הוא איש הגנה, בעיר העתיקה הוא כשבועיים וכבר נהירים לו שביליה וסימטותיה. הוא המפקד עתה ברובע הזה והכל נשמעים לו ברצון. השני – יליד גרמניה, פועל חרוץ ומדריך תנועת נוער דתית. השלישי – קצין רפואי לשעבר בצבא השווייצי, שהגיע ארצה שבועיים לפני כן, שומר תורה ועדין נפש. בהגיעו ארצה אמר לאנשי המוסדות הלאומיים ששמע על היהודים הנצורים בירושלים העתיקה, ודאי זקוקים הם שם לרופא, ואני נכון לצאת לשם מיד. הרביעי היה העתונאי, יונתן.

תחנתם הראשונה היתה – חורבת רבי יהודה החסיד. עד שנת תרצ“ו (1936) היתה בחצר ה”חורבה" ישיבה גדולה של “עץ חיים”, שהועברה אחרי כן לעיר החדשה. בהגיעם לחצר סמוכה בה ישב הרמב“ן, בשנת 1267, התלהב יונתן: “הנה כאן, לפני כשבע מאות שנה ישב הרמב”ן”…

רבות קרא ושמע יונתן על “החורבה”. מכאן יצא רטט תקווה בלבבות יהודי הארץ והעולם להתחדשות מלכות ישראל, כאשר הרברט סמואל, הנציב העליון הבריטי הראשון, בא לכאן לתפילה, בשנת תר“פ (1920), עלה לתורה וקרא את ההפטרה, “נחמו נחמו עמי”. כאן כונסו כינוסי אבל ואזעקה על שואת ישראל בנכר. במרחק של צעדים ספורים – שער ברזל המבדיל בין הרובע היהודי לבין הערבים. הרחוב המקביל הוא רחוב “חב”ד”, בו בית כנסת “חסד א־ל” של היהודים המוגרבים. בהמשך הרחוב קיר בטון שהוקם כדי לעצור בעד הפורעים לחדור לסביבה יהודית זו. משמאל – סמטה צרה המובילה אל החו“ש (חצר – בערבית) ובה בניינים שהפכו חורבות למחצה. שתי משפחות יהודיות גרו עוד כאן. חלק מהבתים שייכים לכולל גרודנה. שם בית כנסת “בית הלל”. מקצה רחוב חב”ד סימטה לבית החולים “ביקור חולים” הישן שלאחרונה היו בו חשוכי מרפא. למעלה מרחוב חב“ד סימטה תלולה המייגעת את העולים בה ונקראת “סמטה של חנה ושבעה בניה”. כאן בית הכנסת של “אור החיים”, על שמו של ר' חיים בן עטאר. כאן גרו הרב ש. ד. כהנא, מי שהיה רבה של העיר העתיקה, ובסמוך לו גרה משפחת וויינגארטן, יושב־ראש ועד יהודי העיר העתיקה. בצד הבתים הללו – בית האר”י הקדוש, חצר “סוכת שלום” הנקראת על שם הרב ישעיהו ברדקי. ברחוב היהודים – שמה קבוצת המבקרים את פניה לבית א־ל, שהיה מרכז המקובלים בירושלים. על הקיר מצאו עוד את “כתב ההתקשרות” שעשו ביניהם י“ב חברי אגודת “אהבת שלום”, בשנת תקי”ז (1757). ראשון לחותמים – החכם התימני המפורסם המקובל שר שלום שרעבי, הנקרא – השמ“ש. סמוך לבית אל, מימין, בית הכנסת על־שם רבן יוחנן בן זכאי. דורות רבים היה מקום זה מרכז חייהם הרוחניים הציבוריים של יהודי ספרד בירושלים. כאן הכתירו כל רב ראשי ספרדי, וכאן הכתירו את הרב הראשי לארץ־ישראל הגרב”צ עוזיאל וניתו לו התואר “ראשון לציון”. ארבעה חדרים שם. כל חדר – בית כנסת בפני עצמו. בבית כנסת איסטאנבולי, על שם יהודי קושטא־איסטנבול שהתפללו בו לראשונה, “הגניזה” של ספרי הקודש מכל ירושלים. בפינה – בית כנסת “אליהו הנביא”, שנבנה בשנת 1586 על יסודות עתיקים ביותר. מכאן סימטה לבית הכנסת “תפארת ישראל” על שם ניסן ב“ק (בן קדושים) מקדש־מעט מפואר של שושלת האדמו”רים לבית רוז’ין. ממול – חצר הקראים בו התגוררה המשפחה האחרונה של הקראים בירושלים. גם כאן, ברחובות הללו, נמצאו קירות ביטון שהוקמו בשנות תרצ“ו–תרצ”ז, להבדיל בין רוצחים לאנשי שלום. מבית הכנסת על שם ר' יוחנן בן זכאי לרחוב “המידן”. מימין – סימטה המובילה לישיבת “שער השמים”. משם הגיעו ל“בתי מחסה” שנוסדו בכ“ז ניסן תרכ”א (1861) על ידי יהודים מגרמניה ונקראו גם “דויטשער פּלאַץ”. סמוך לשער “בתי מחסה” ירדו לבית החולים היהודי הראשון בירושלים, “משגב לדך”, שנבנה בשנת תרי“ד (1854) על ידי ד”ר אברהם כהן מכספי הבארון רוטשילד בפאריס. באחד החדרים היתה ספרייה תורנית גדולה וחשובה מעזבונו של הרב ר' חיים חזקייה מדיני בעל “שדי חמד” שהיה רב ראשי בחברון. פסיעות מספר משם בניין הישיבה הספרדית הגדולה “פורת יוסף”, ישיבה בעלת עבר מפואר, שנוסדה בתרע"ט (1919), בנדבתו של יוסף שלום מבגדאד. כאן התחנכו מאות רבנים ויצאו לקהילות ישראל במזרח.

עד שעה מאוחרת בלילה צעדו שם. פסעו חרש. כל פינה צפנה אימה. סיסמה נאמרת, שריקה קצרה ו“פרישת שלום” של “אנשינו” עודדה אותם. הם עברו ממש מתחת לאפם של הערבים וליד עמדותיהם.

בבתים של התושבים סיפרו ליונתן על חיפוש נשק מגן באכזריות על־ידי הבריטים וכל צעיר טוב להגנה ולהתגוננות נעצר כ“חשוד”. במרירות רבה סיפרו לעתונאים על חיילים אנגלים שכאשר לא מצאו מאומה, כילו חמתם ברהיטים ועשו בהם שמות. על כל צעד ושעל נמצאו אנשי המגן היהודים במחבוא כפול. מחבוא מעיני הפורעים הערבים שארבו למגינים וציפו לשעת כושר לבצע מזימותיהם הנרקמות באפילה, ומחבוא מעיני השלטון שהוסיף להכריז בצביעות שידאג להשלטת “חוק וסדר”. בסיפוק ובגאווה הכריזו מגיני העיר העתיקה:

– אל דאגה. אנו יודעים להסתדר ולהסתתר מתחת לאפם…

גם לאחר שבועות רצופים של התקפות – שום עמדה לא נעזבה. שום בית, גם המבודד ביותר, לא ניטש. המגינים הגיעו לכל פינה ברובע היהודי.

נצבט ליבם של המבקרים למראה העזובה בדרך וליד הכותל המערבי, הרי בחצר “פורת יוסף”, הסמוכה, ישבו ה“נייטראליים” האנגלים המצויידים יפה…

בצהרי היום הלכו אל “הרחוב הראשי”. הילדים סובבו שם בטלים מתלמוד תורה. פועלים בטלים ממלאכה. רק מספר חנויות פה ושם פתוחות והמלאי בהן דל מאוד. אחד התושבים מחה כנגד האומרים ש“מאות משפחות” עזבו את העיר העתיקה. רק בודדים עזבוה. אף הם מתוך אדישות של מוסדות היישוב אשר ירושלים העתיקה משמשת נושא־תמידי למליצותיהם בעל־פה ובכתב ואילו תמיכה ממשית אינם נותנים. ובא חברו ואמר: והרי במקום שאנשי העיר העתיקה יפלו למעמסה על הוועדה הסוציאלית בעיר החדשה, מוטב לתמוך בהם בשבתם במקומם.

לעת ערב, כבכל ערב, נראו יהודי העיר העתיקה מתוחים. בשעה כזו מצפים לשיירה מן העיר. שעות ארוכות, חיכו לבואה. כל איחור קל הגביר את החששות. אורות המכוניות מעל חומת ירושלים בישרו כי השיירה מתקרבת, והדאגה סרה.

ובעלותם למכונית החוזרת העירה התפללו בלבם לשלום יושבי ירושלים העתיקה ולשלום מגיניה הנאמנים, אשר בנוכחותם יזרעו בטחון ויחדשו ששון חיים, כי מוכנים הם לכל. לא יפתיעם איש וידיהם לא תרפינה.

דעת החכם גרשון לא היתה נוחה מזה שיונתן בנו מסכן את נפשו ובא למקומות בקוו ראשון של חזית המלחמה.

– “וכי למה היה לך לרדת לעיר העתיקה? מוכרח היית לרדת”?

– “תפקידי הוא לראות ולכתוב. לצורך זה שוחררתי משירות פעיל, להעלות על הכתב אשר אראה בעיני. יום יבוא ויהיו אלה פרקי היסטוריה. הנה מה שראינו שם, ברובע קטון וצר, נצור ומוקף אויבים, כיצד הם מארגנים את חייהם בימים ובלילות”.

– “כאלה היינו תמיד, שה אחד בין שבעים זאבים. מי יודע מה גזרו עלינו בשמים. נסתרים דרכי אלוקינו – ואתה, שמור על עצמך, רק למקום שאתה חייב ללכת, לך. אלוקים ישמורך, ואת אחיך ואחיותיך, מכל רע וישמור את כל הלוחמים למען ירושלים” – השיב האב וחזר ללימודיו.

מדינת ישראל קמה. שבוע לאחר מכן נכשלו כל הנסיונות לפרוץ דרך אל הרובע הנצור בירושלים העתיקה. הנצורים שלחו משלחת כניעה למפקד הלגיון הערבי. משהו מפרשה רבת גבורה וייסורים של מגיני ירושלים העתיקה שמע יונתן מפי צפורה החובשת. תל־אביבית ש“נתקעה” בירושלים שבין החומות. כחודש לאחר נפילתה של ירושלים העתיקה בידי הערבים – בעוד ירושלים מופגזת, נצורה ושותתת דם, ישב יונתן בבית קפה, בו הגישו מעט מים מהולים בלימונאדה, ומפיה של צפורה רשם מסיפור גבורתם ומלחמתם האחרונה של יהודי העיר העתיקה, המעטים נגד המרובים והפעם, לא התרחש הנס, והמעטים נוצחו.

וזה אשר שמע ורשם:

– "שואל אתה אותי כיצד נכנסתי לעיר העתיקה? הרי תזכור את השיירות שהועברו לשם בצורה כה מעליבה. הבריטים בטובם ובחסדם היו מלווים ומעבירים חלק ממיצרכי המזון לעיר העתיקה “בהסכמת הערבים”. בשיירה אחת לפני האחרונה עמדו להישלח “מורים ומדריכים” במספר ניכר. בשל ריב שפרץ החליטו הבריטים לפרקה ולעכבה. אחרי שידולים רבים העבירו הבריטים רק כמות מועטת של מזון, ואילו כל האנשים הוחזרו. השיירה האחרונה עוכבה בשל אמתלה אחרת: גניבת שני רובים מהמשטרה במקום. כשבוע ימים לא נשלח מזון לנצרכים. סוף־סוף הועברה שיירה ונסעו בה שבעה מורים וחמש מורות. את המורים כיסו בשמיכות “שלא להרגיז את הערבים”. הוכנסו דרך שער ציון, הוא השער בו יצאה שיירת הגולים מעירם ומנחלתם שחרבו בידי אוייב.

בשמחה קיבלנו מפקד המקום, משה, ויותר מכל שמחו הילדים למראה המורים והמורות.

מאז לא הועברו שיירות לעיר העתיקה והרובע היהודי היה נצור לגמרי.

שילמנו לקצין הבריטי דמי “לא יחרץ” והעברנו עמנו גם מכונת ירייה מטיפוס “לואיס”. הקצין לחש דברי תודה והסתלק. בשבת ראשונה לבואנו ערכה משפחת וויינגארטן מסיבה לכבודנו. סיירנו בעמדות המגן ומצב הרוח היה “אייזן”. נהנינו בביקורינו ב“מועדון המגן”. סיסמאות נאות וציורים קישטו את הקירות. במועדון – חדר קריאה וספרייה עשירה מתרומותיהם ומאוסף שבוצע על ידי ילדי ירושלים החדשה. במועדון גם מזנון במחירים נוחים והיא פינת ריעים חמה ומרגיעה. קיומו של המועדון וארגונו – הכל לזכותו של אברהם, שהיה מפקדה של העיר העתיקה וגורש משם על ידי הבריטים. והצעירות נהנו מלמוד שירים חדשים. לימדנום גם ריקודים עממיים.

שיעורי בית הספר התקיימו בת“ת הספרדים, אחרי שבית הספר לבנות הסמוך לרובע הארמינים היה בתחום האש של האוייב. התלמידים גילו מסירות ונכונות למופת. והיא שעמדה להם בימים השחורים שבאו אחרי־כן. צלפים ערבים מעבר לחומה, מעל הר־ציון, כיוונו יריותיהם הנה. תלמידים נפצעו בישבם ליד ספסל לימודיהם. על כן הושבנום בצידי הקירות והטור המרכזי נשאר ריק. הבנים למדו לפני הצהרים והבנות אחרי הצהרים. לבנים היו מורים דתיים ולבנות מורות מזרם “כללי”. הילדים והילדות רצו ללמוד. בייחוד אהבו תנ”ך. דברי הנביאים דיברו לנפשם. הם, הנצורים והסובלים, המנותקים מאחיהם הקרובים להם קירבה נפשית וקירבה גיאוגרפית, דווקא הם שתו בצמא פסוקי הנצח של התנ"ך. ובישיבתם בין כתלי הכיתה, תחת מטר כדורי אוייב – למדו “טבע”. לא פרח ולא צמח ראתה אז עינם ובשיעור – חיי הצמחים, מראיהם וגידולם. ובמקום ארוחת צהריים חמה ומזינה קיבלו כריכים. בימים האחרונים אף זה לא ניתן להם. ובשעות הפנאי – רוכזו במועדון מיוחד. הכינו שיעורים, ערכו מסיבות. ביניהן זכורה עדיין “מסיבת החמישה־עשר במאי” שסימלה תחילת עצמאות וראשית־חרות ליישוב ולעם.

וכל יום התחיל במפקד־שחרית שנפתח בשירת “אתה אחד ושמך אחד” ונסתיים בשיר “בין הרים כבר השמש מלהטת”. לא אדע מי הכניס שירים אלה כנוהג קבוע. ועדיין חיינו הצבאיים היו במחתרת. הבריטים הוסיפו “לשמור” בעמדותיהם שברובע היהודי לבין הרובע הערבי. ידענו שמעבר השני מתכוננים יפה. ואנחנו עוד נשמרנו לבל יראונו, חלילה, נושאים נשק.

בחמישה־עשר במאי, הוא יום עזיבתם של הבריטים את ירושלים החדשה והעתיקה, היינו כולנו במצב “הכן”. וכבר באותו לילה, עם היעלם אחרון הבריטים עברה הרינה־הבשורה: “כל עמדות הצבא בידינו”. בין העמדות – עמדה אחת החולשת על כל הכיוונים. גבוהה ומרכזית ומשמשת מישלט חשוב לרובה של ירושלים העתיקה: “עמדת הצלב” שבמינזר הארמיני, שהיתה בידי הערבים ואחרי־כן הבריטים ישבו בה. עתה היתה בידינו. ובא כומר ארמני להשפיע עלינו, ואף לתבוע בתוקף מאתנו שנעזוב את “עמדת הצלב” החשובה: “המקום קדוש. מנזר. אסור שנושאי־נשק ייכנסו לתוכו” – כך שידלונו. ונציג רשמי בשם הארמנים הודיע למפקדנו. שאמנם לא יאה לאנשי מגן היהודים להתבצר במנזר. ובכלל – הוסיף – בין כה עומדים להשיג שביתת־נשק בעיר העתיקה שהיא קדושה לכולם. אם כן, יש להתנהג כבני תרבות ולעזוב את העמדה שבמנזר. וויכוחים רבים היו במפקדת הגנה על כך. ו“לפי הוראות מבחוץ” הוחלט: לעזוב. ומגינינו עזבו את העמדה החשובה ביותר מבחינה צבאית, והסמוכה לרובע היהודי מטעמים אנושיים־תרבותיים.

לא עברו ארבע שעות והערבים נכנסו והתבצרו שם…

תחת מטר יריותיהם של הערבים יצאו זקנים וילדים לעבודות ביצורים. כל התושבים נרתמו למאמץ זה. ילדים וילדות, נשים וישישים סחבו שקים, מילאום עפר, העלום או הורידום לעמדות, הכינו מזון לעובדים. גם המורים והמורות צורפו לתפקידי הגנה. במערות ובמחסנים שמתחת לבתים נתחבאנו. בעליית הגג היו תצפיותינו. דרך פירצות הבתים עברנו מעמדה לעמדה. היו עמדות אלה: מול שער הברזל ברחוב היהודים, בגבול הרובע המוסלמי, היתה עמדת לובינסקי בקומה שנייה ובקומת המרתף. בעמדה זו שישבו בה הבריטים נמצאו כתבות רבות שנכתבו בידיהם. אחת מהן – “היזהר מבחורות יהודיות. הן תוצאנה מפיך ידיעות ותפילנה אותך בפח”. מימין – היתה עמדת רבינוביץ. סמוכה לה – עמדת אוייב. חיילי האצ“ל, כשלושים איש, היו בעמדה שבבית הכנסת ניסן ב”ק. גם בכל יתר הסימטות והחצרות היו עמדות.

למחרת החמישה־עשר במאי פתחו הערבים בהתקפותיהם הקשות והמתמידות. אחרי הכנה ממושכת וקבלת נשק חדיש וכבד מהבריטים פתח הלגיון הערבי בהתקפותיו. ההתקפות היו מתוכננות מראש. נראה היה שדימו לכבוש את העיר העתיקה, או לפחות להכניע תושביה היהודים תוך יומיים־שלושה. והם טעו בחשבונם. קשות ומרות עזות וסוערות היו ההתקפות. האוייב השתמש בנשק חדיש לכל סוגיו, מן הרובה ועד המרגמה והתותח. ומן ההתקפות הוברר ש“יודעי דבר” כיוונום. בריטים אלה, שוודאי ידעו היטב “מן הימים ההם” מקומות עמדותינו, הקלו בהרבה על הערבים והדריכום במלאכת ההרס של כל המקומות הקדושים ורציחת נפשות נקיים.

ב-17 למאי ניסו הערבים להתקדם ולפרוץ לתוך בית הכנסת ע“ש ניסן ב”ק. ערבים רבים נהרגו שם בידי האצ“ל. למחרת – נהרגו הרב יצחק אורנשטיין ואשתו. הערבים חזרו במספר רב יותר והניחו מטען חמרי נפץ שפרץ אגף אחד של בית הכנסת. לחיילי האצ”ל אזלה התחמושת. בקבוקים ואבנים זרקו וכך נלחמו באוייב המצוייד היטב. והיה שם חייל אחד, קלע מצויין, שנפצע בידו. ילדים צעירים מאוד מילאו את המחסניות והוא המשיך יורה עד שאזלו גם אחרוני כדוריו.

בו ביום שודרה קריאת עזרה דחופה ראשונה מן הנצורים אל המפקדה בירושלים החדשה. בצהרי יום זה נודע כי האוייב פוצץ והרס את חצר בתי ווארשה. הקומה השלישית של הבניין עלתה באש. גברים רצו והתחילו מיד בביצור הקומה השנייה. אותה שעה פתח האוייב בהתקפות אחרות. מרדכי פנקס קרא: “להתבצר ברחוב היהודים”. ורוח של מסדה אפפה כולם. ידעו שהם עומדים בקרב נואש. הרגישו בעצמת כוחו של האוייב ובכל עדיפותו המספרית והצבאית – אף על פי כן אזרו כוח ודרכו עוז. הבחורים רצו לרחוב היהודים. הבחורות הלכו לקצה רחוב חב“ד, אל העמדה שבחו”ש (חצר). אחת מהן נתנה הוראה: לבצר את העמדות.

מהמיפקדה בעיר החדשה נתקבלה תשובה אלחוטית: “להחזיק מעמד. תגבורת תבוא”. ובאותו יום פתחו הערבים בטכסיס איום חדש: קשרו חבילה של חומרי־נפץ לחבל וממרחק מה זרקוה לעבר הבתים שלנו. כך הציתו וגרמו להרס בתים רבים. כך הרסו את עמדות החו“ש ברחוב חב”ד.

באותו יום הופיעו כמה מהתושבים המקומיים ודרשו ממפקד ההגנה להיכנע. המפקד סרב במסרו להם תשובת המפקדה בעיר: תגבורת תבוא. להחזיק מעמד. התושבים וכן המגינים התלוצצו אמנם מעט על חשבון הודעה זו. איש לרעהו אמרו באירוניה מרה: “התגבורת בקולנוע ציון”; “התגבורת ברחוב יפו” וכו'. אולם נלחמו, נאבקו בגבורה ובליבם ציפו וקיוו לתגבורת. הלואי רק שזו תספיק לבוא ולא תאחר…

ביום הרביעי, 19 למאי, בבוקר, פרצו פלמ"חאים את שער ציון, הדפו כוחות אוייב גדולים מהר־ציון והשתלטו על שער ציון. הוקם גשר־קשר עם הנצורים בין החומות. נקל לתאר שמחתם של הנצורים עת נפגשו עם הפורצים.

“אז, יכלו אנשינו להציל את המצב. אולם לא ידעו לנצל את השעות היקרות והמעטות. כתגבורת לנצורים לא הוכנסו לוחמים. לא הובא גם נשק יעיל יותר משהיה בידינו. אף לא מקלע ברן אחד נוסף. הובאו שמונים רובים וכדורים. זה הכל. פצועים קשה לא הוצאו. נשים וזקנים לא פונו. הוכנסו אלינו שמונים אנשי “פלוגה מסייעת”. מבוגרים, בני שלושים–ארבעים שנה ויותר. רובם ככולם בעלי משפחות שחרדו לגורל נשותיהם וילדיהם וצעקו: למה הביאונו לכאן? מהם כאלה שמימיהם לא השתתפו בקרב, ואפילו לא אומנו בנשק כהלכה. מהם בנים יחידים להוריהם. היו שם שני אחים שאחיהם נפל חודש לפני זה. לאחר יומיים – נהרג בעיר העתיקה אח שני. השלישי ניצל בנס”.

במחצית ראשונה של אותו היום היו הערבים אחוזי בהלה ומבוכה רבה. רוח נסיגה שלטה בהם. היתה הזדמנות בלתי חוזרת לפעולת התקפה עד לכיבוש כל ירושלים העתיקה. אולם הפלמ“ח שכבש את שער ציון מיהר לעזוב. אנשיו נלחמו ופרצו – ובזה תפקידם נגמר, עשו את שלהם – והלכו. בשעה ארבע לפנות בוקר שלטו כוחותינו בשער ציון. עוד בצהריים באו חברים והביאו עמהם תרנגולות מימין משה. כה בטוחים היו בהחזקת הקשר בין העיר החדשה לבין הנצורים. אולם חיש הוברר שהיתה בכך גישה ילדותית ובטחון עצמי מופרז. בשעה אחת בצהריים חזר האוייב והשתלט על שער ציון והקשר עמנו נפסק”.

"שוב באו ימי מצור קשים ומרים. ועמנו תוספת של אנשים פצועים ובלתי מנוסים. מעטים מהם סייעו כתגבורת.

ערבים נראו מתרכזים ברחבת “הכותל המערבי” ועל המדרגות הסמוכות לשם. בצהריים התחילו בזריקת פצצות תבערה על ישיבת “פורת יוסף”. הישיבה כבר היתה חריבה למחצה מהתקפות קודמות. עתה כיוון האוייב לבניינים הדורים של הישיבה הגדולה והחשובה מטענים של חמרי־נפץ. מן המידאן ומסביבות “הכותל המערבי” שילחו פצצות־תבערה. תוך שעה קצרה נראו להבות אש עולות מ“פורת יוסף”. ספרייה עשירה של חבורת מקובלים נשרפה כליל. אוצר ספרי קודש שנאסף ביגיעה רבה היה למאכולת־אש.

האוייב היה מצוייד ב“פיאטים”. קירות רבים נהרסו. ביצרנו את הכניסה לדרך החדשה אל הכותל המערבי. ליד ת"ת הספרדים הסמוכה לחומה – היתה עמדת תצפית שלנו. משם ראינו יפה כל תנועות האוייב שעל הר ציון. הלגיונרים היו מצויידים במקלעי ברן רבים. גם ברובע הארמיני היו להם עמדות־ברן. נגד האוייב החזק מאתנו פי כמה עמדנו בידיים ריקות כמעט. מקלע אחד היה לנו, למגיני הרובע היהודי, אותו טלטלנו מעמדה לעמדה. ובעמדותינו לחשו תמיד:

– “הברן בחו”ש! הברן בעמדת אבידן! הברן בחקורה!"

כך נדד ברן יחיד מעמדה לעמדה. והיתה לנו מרגמה שבימים האחרונים, כאשר תכפו וגברו התקפות האוייב, נתקלקלה ויצאה מכלל שימוש. אמנם, נסתייענו הרבה ב“לואיס”, אך היה יחיד והאוייב כיתרנו מכל עבר".

“שישה־עשר חיילים בריטים, שהיו בעמדת וויינגארטן, עברו לשירות הפורעים הערבים. הם ידעו היטב את מחבואינו ודרכינו המסתוריות במסתרי המרתפים ובפירצות שמתחת לקרקע. הבריטים הדריכו את הפורעים ולא פעם הופתענו לראותם בתוך עמדותינו ממש, בדרך המסתורית. המאיור ניומאן, קצין בריטי גבוה, היה אחד ממפקדי לגיון המרצחים. עוד לפני ה־15 במאי עקבנו אחרי תנועת הבריטים שהופקדו, כביכול, “לשמור” על השלום בעיר העתיקה”.

“ברובע היהודי היה מנתח ורופא, ד”ר לאופר, ששימש עוזרו של ד“ר וינגייט בחבש. עוזריו היו הד”ר פייזר והד“ר ריס. מר הייזנר – סניטאר, ואורה, צביה ומאשה היו אחיות. ולידם החובשות: יהודית, מלכה, צפורה. ילדות צעירות עזרו לנו. “בית החולים” היה “משגב לדך”. שם היה גם חדר האוכל והמטבח של המגינים. בקומת הקרקע שוכנו כל הפצועים והחולים. הם הוכנסו לחדרים קיצוניים שהיו עזובים זה כמה שנים. המעבר מחדר לחדר היה דרך פירצות. בישלו על עצי הסקה בחצר. עשן מילא את החדרים הסמוכים וחדר גם למקום שם שכבו חולי ריאות. היה זה נושא מתמיד לוויכוח בין הרופא והמבשלת, אולם לא היתה ברירה. מספר הפצועים גדל מיום ליום. בשבוע האחרון היו תנאים איומים וקשים מנשוא. עשרות פצועים נותחו בלילות. הרי בלילות דווקא היה “שקט”, פרט ליריות פה ושם. ולאור פנסים זעירים של חשמל נעשו ניתוחים מסוכנים. יש ופצועים שכבו שעות ולא הספיק הרופא לגשת אליהם. הרופאים, האחיות והחובשות עבדו יומם ולילה, בלא שעות מנוחה. הצפיפות היתה מרובה”.

“על בית החולים התנוסס דגל ענק של “הצלב האדום”. זה לא מנע מהערבים להפגיז את המקום. לא פעם הוצע להעביר את הפצועים למקום אחר. רק יומיים לפני הכניעה הועברו לבתי־מחסה. מקום שהיה יחסית יותר בטוח.”

“ליל העברתם של הפצועים המרובים לא במהרה יישכח. כמאתיים פצועים היו. במשך כל אותו הלילה היתה העברתם. מהם בקשו לגימות “מים” – ולא היה. גם במקום החדש, בבתי מחסה, לא נתרחקנו מאימת המוות. החולים שכבו בקומה ראשונה וחדר הניתוח היה למטה מזה. והמסוכן ביותר: הבאת מזון לפצועים. המטבח הרי נשאר במשגב לדך. יום יום היה צורך להביא משם מאתיים מנות מזון, תחת אש רובים ומרגמות”.

המבשלת נשארה במקומה והמשיכה בעבודתה. בישלה ושלחה אוכל לכל עמדות המגן.

אנחנו הוספנו יום־יום לשדר קריאות עזרה אל המיפקדה בחוץ והתשובה לא היתה מספקת כלל. פעמים הרגיזה באדישות ללא פשר. והיה גם שקיבלנו תשובה: “אל תעוררו פאניקה”…

– "רוצה אתה לשמוע מה היתה תחמושתנו בימי המצור? אגיד לך:

עתה, כבר הרובע היהודי בעיר העתיקה הפך אגדה, אזכור, כמה שאלנו גם אנחנו את עצמנו: הנחזיק מעמד וכמה זמן? עתה ברור כי לבריטים היתה תכנית מצור והרעבה מחושבת לפרטיה. לא נוכל לסלוח למנהיגינו וראשי הציבור הירושלמי שהיו כה קצרי־ראות ולא היתה הכנה מספקת והולמת את חומרת המצב".

"בתחילה היה זה מצור “קל”. אוטובוסים מהעיר החדשה לעיר העתיקה הגיעו פעם אחת ביום. יש ובדרכם הותקפו באבנים או ביריות. היו פצועים ופעמים גם נפלו קרבנות. האוטובוסים שוריינו. הקהילה עסקה בשיגור מחאות למושל ותזכירים לנציב העליון. בינתיים תכפו ההתקפות וחדלו ארחות. גם הרובע היהודי שימש מטרה להתקפות פורעים. עד שבא הניתוק הגמור והתחילו מדברים על שיירות אוטובוסים בחסותם של הבריטים. ואז, רק אז, התחילו מדברים גם על הצורך באגירת מלאי מזון בתוך הרובע היהודי, והבריטים, שזממו מצור והרעבה כדי לאלץ נצורים לברוח מן העיר העתיקה ולהפכו מרכז תככים ורשע, נשאו ונתנו על כמות המזון שיורד בכל שיירה. הם “דאגו” לכך שהנצורים לא יצליחו לאגור מאומה ואף לא להרגיש שובע ורווחה, חלילה. ובעלון היומי של וועד הקהילה העברית בירושלים נכתב:

“אתמול יום רביעי לא נשלחה לעיר העתיקה שיירת מזון והעיר נשארה בלא לחם ובלא מיצרכים חיוניים אחרים. בכל פעם עומד משלוח צרכי המזון בסימן שאלה ואין איש מאתנו יודע אם המשלוח יגיע או לאו ומה יהיו הנימוקים והאמתלות לעיכובו. יש לשער שהכוונה היא להרעיב את האוכלוסיה המנותקת מהציבור העברי שמחוץ לחומות ועל ידי כך להכריח את יהודי העיר העתיקה לצאת את החומות. דחיות ועיכובים אלה במשלוח המיצרכים, האיסור החמור על נשים וילדים שנשארו בירושלים החדשה לחזור לבתיהם גורמים סבל וייסורים. לשבחם של אחינו שם יש להדגיש כי רוחם לא נשברה והחלטתם נחושה לבלתי נטוש את העיר”.

“גלים־גלים באו התקפות האוייב על הרובע היהודי. כל בית הפך מבצר וכל סימטה – חפירת חזית. לתפקיד הפיקוח על הפעולה הצבאית וארגון חיי התושבים הנצורים נשלח אברהם. נאמן ודייקן, זריז וחרוץ. בלט בזקנו ובקומתו הגבוהה וגם במעשיו. במהרה רכש אימון גמור של הציבור הלוחם והמגן ואף של התושבים שבעיר העתיקה על כל גווני עדותיהם. הרובע היהודי חולק לגושים. מעברים ומבואות סתר שימשו קשר מגוש לגוש. אורגנה חלוקת המזון, לבל יהי מחסור ותאופשר אגירה, סולקה הבטלה, אם כל חטאת ונרגנות. הכל הועסקו בעבודות שונות. מי בביצורי עמדות ומי במלאכה. תלמידי חכמים ומקובלים עסקו בתורה יומם ולילה וקול התורה מרובע מקודש זה לא פסק. ב”מועדון המגן" עסק הנוער בלימודים ובמלאכה. תוצרת העיר העתיקה נשלחה לעיר החדשה בשיירות החוזרות, והציבור בירושלים היטה לה חסדו ורכש תוצרת זו בחיבה והוקרה לנצורים. עיניהם של השליטים העויינים בלשו, כנראה, והרגישו כי יד מארגנת בחיי הנצורים. אם פי מלחשים בסתר או נקמה פרטית גרמה לכך שביום אחד, שני חדשים לאחר שהיה שם, נלקח אברהם על ידי הבריטים, נחקר על מעשיו וגורש מהעיר העתיקה. מאז לא הצליח לחזור לשם. פעם הצליח לעבור הבקורת החמורה שבעיר ולהגיע עד לשער ציון. כאן הכירוהו שומרי השער והוחזר".

“עם עזיבת הבריטים, ב־15 למאי, ריכז האויב כוחות גדולים. ידענו שכדי לשחרר ממצור יש לכבוש את שער יפו. בעיר תוכננו תכניות עזרה לנצורים. התחילו נסיונות ראשונים לפריצת החומות. בנסיון ראשון נכבשו כל הבניינים מרחוב ממילא עד לשער יפו. לא הצליחו לכבוש את מגדל דוד ואת שער יפו. בנסיון רציני זה נפל משה סלומון, שקראוהו מוסא, שפיקד על הפעולה. נסיונות אלה הקלו בכל זאת על הנצורים והלחץ הצבאי עליהם מצד האוייב פחת והערבים נאלצו להפנות כוחות גדולים נגד הפורצים”.

“רק בשבוע האחרון תוכנה תכנית חדשה: לפרוץ דרך שער ציון ומבפנים ינסו לכבוש את ה”קישלה" ומגדל דוד. התחילה הסתערות מצח על הר ציון ושער ציון. בשתי שעות נכבש הר ציון וכשבעים שבויים נלקחו שם. רגעים מספר אחרי זה היה שער ציון בידי כוחותינו והוקם מגע־חי עם הנצורים. יום לפני־כן הגישו הערבים תנאי־כניעה ליהודים. עתה הגישו היהודים תנאי כניעה. נקלטה גם קריאת עזרה של הערבים שפנו לעבדאללה: “בעוד חצי שעה אנו נכנעים אם לא תבוא העזרה”. אולם בצהרי אותו יום נהדפו כוחותינו משער ציון אחרי ששלטנו בו שש שעות. לערבים הגיעה תגבורת גדולה של הלגיון המצוייד בתותחים ומרגמות ובנשק חדיש".

"נתחדשו קריאותיהם של הנצורים לעזרה.

בכל יום פעמיים שידרו: " הערבים מתקדמים. בתים רבים עולים באש. אנו ניכנע אם לא תחישו עזרה. ומהעיר השיבו: “אנחנו שומעים זאת מכם כבר שבוע ימים. אל תעוררו בהלה. החזיקו מעמד והעזרה תבוא”. שני ימים ושני לילות רצופים עמד הרובע היהודי בסימן הרעשותיהם הכבדות והתקפותיהם המרוכזות של הלגיונרים. מספר הנופלים והפצועים הלך וגדל. הרופאים היו חסרי אונים להגיש כל עזרה לפצועים קשה".

“רבים מתו מפצעיהם באין אפשרות לנתחם מיד. יש שלא הוחלפה תחבושתם זמן רב מן המותר. בכל צד נשמעו אנקות פצועים שעתה שכבו ללא ישע ודעכו כנר. לא היה מים. מזון היה בשפע אלא מקומו היה ב”משגב לדך" ולא היתה כל אפשרות לגשת ולהביאו. ופגזי האוייב הגיעו גם לבית החולים. שם נהרגה ברסיס פגז אשה בשם קופרמאן. שעות אחדות היתה מוטלת ליד הפתח בחצר בית החולים עד שאפשר היה לאספה הביתה. מן העמדות הוסיפו להביא פצועים קשה. הפצועים קל המשיכו להילחם. חיכו לאווירון שלנו. בליל ד' חג האווירון וזרק משהו שנפל סמוך לבית החרושת למצות שעבר⁵, שהבריטים פוצצוהו להקל על הערבים, והמטען נפל לידי האוייב. ביום ה' חג האווירון ממעל ולא הוריד מאומה והסתלק. האוייב היה כבר ברחוב המידן. משם המשיכו לירות במרגמות בנות 3 אינטש. הם זרקו חומר נפץ ובערה שקשרום בחבלים. כל רחוב ובית יהודי שנכבש בידיהם – העלו באש. לבתי הכנסת נכנסו בחמת־נקם. התעללו בכל קודש, בזזו והשמידו. עמדה אחרי עמדה נכבשה, בית אחר בית הוצת ולהבות האש תימרו השמימה. הנצורים ראו וחלשה דעתם – אך הוסיפו לצפות לעזרה מבחוץ. רבני העיר העתיקה ונכבדיה פנו אל מפקד ההגנה והתחננו בפניו להסכים לכניעה כדי להציל הניתן להציל אחרי מלחמת גבורה, בה נפלו רבים והנותרים – רעבים, יגעים נוכח האוייב החזק בציודו ועדיף במספרו. המפקד הצעיר השיב: “אנחנו נמות ולא ניכנע. טוב מותנו מחיי עבדות. כל עוד נשק בידינו נמשיך ונלחם עד שיבואו חברינו מבחוץ”. והעזרה בוששה לבוא. נסיונות פריצה נוספים נכשלו ונתקלו בכוחות אוייב חזקים. חזרו הרבנים ובקשו מהמגינים: “גיבורים הנכם מהאריות, אך חלילה לכם לחבל בנפשותיכם. עפ”י התורה הנכם מצווים לשמור על קדושת חייכם שהם קודש לעם“. התושבים הצטופפו בארבעת בתי הכנסת הסטאמבולים, רבן יוחנן בן זכאי ועוד. הזקנים אמרו “תהלים” והנשים לחשו תפילה לשלום בניהם ובנותיהם שבחזית הקרב”.

“ביום הששי המר והנמהר, י”ט אייר, 28 במאי 1948, הגיעו הערבים לעמדות המגן שברחוב היהודים, ליד ת“ת הספרדים (החאקורה) וברחוב המידן. משלושה כיוונים אלה נפתחה התקפה קשה. בלא נשק מתאים ובקומץ לוחמים מועט עמדו כוחותינו. הפורעים נכנסו מצד רחוב המידאן לבניין, בו שכנו הסטודנטים הדתיים “יבנה” הסמוך ל”משגב לדך". לפתע נראו להבות אש עולות מבית החולים העתיק “משגב לדך”, שבו ספרייתו העשירה והעתיקה של רבי חזקי' מדיני בעל “שדי חמד”. ובשורות אוייב⁶ רדפו זו את זו. הקשרים הצעירים הודיעו:

– "הערבים במשגב!

– הערבים בתורג’מאן!

– הערבים במידאן!

– הערבים בחאקורה"

“שוב שודרה על ידי הנצורים, הרואים את בתיהם עולים באש וחבריהם נופלים, קריאה דחופה לעזרה. “אנחנו נכנעים. לא נוכל יותר”. והתשובה: “לא. אל תיכנעו”. אין לנו עבורכם שום פקודת כניעה. השתדלו להחזיק מעמד. שלום”. ואנחנו ידענו כי לא נוכל יותר להבטיח שלום הרובע והאוכלוסיה שנותרה בו. שוב לא יכולנו למנוע את התושבים מעשות הרצוי וההכרחי. התחלנו בהשמדת הנשק. המפקד צעק: “לא לקלקל הנשק. ייתכן שעוד נצטרך להשתמש בו ולהילחם”. המשדר הושמד. ערימות־ערימות הונחו הרובים, תומפסונים, סטנים ומאוזרים. הרבה מנשק זה רכשנו רק לפני ימים מספר בהתקפה נגדית, כשהאוייב נפל לפני אנשינו כזבובים והניח לנו נשק רב. אך כדורים לא היו. למרגמה לא היו פגזים. היה עמנו נשק שרכשנו בתקופת המצור מן ה…ערבים. כסף סינוור עיניהם גם אז, ומעט הבאנו בחסות הבריטים אשר ששו לקבל מתת־יד תמורת זה. עתה, בנפול מאתנו רבים וכשאזלה התחמושת, הנחנו נשקנו".

“עמידת הגבורה והמאבק העקשני של מגיני העיר העתיקה, שנמשך כששה חדשים – הגיע לקיצו בצהרי יום הששי י”ט באייר תש“ח, אחרי שתחמושתם של המגינים אזלה ונורה הכדור האחרון. הפורעים הערבים, בפיקודם של קצינים בריטיים, לא האמינו בראותם לפניהם רק שלושים ותשעה לוחמים־מגינים בריאים, ויתרם – כמאתיים – פצועים. גם האוייב לא יכול שלא להתפעל ממלחמה כה עקשנית”.

– “מה חישל את כוח המגן?”

“ידעו המגינים כי מערכה קשה לפניהם. ונתעודדו באהדתם של בני העיר העתיקה. חומה היו לעירם. בשנת תרפ”ט טעו וסמכו על הגנתם ועזרתם של הבריטים וחלק גדול מבתיהם הושמד ומעטים החזיקו מעמד. עתה אמרו להגן בעצמם על כל סימטה וכל רחוב, על כל בית וכל קיר.

כשישה־שבעה חדשים התנהלו קרבות בלתי פוסקים. ימי ה“ההפוגה”, שהנציב העליון הבריטי הטריח עצמו וטס לרבת־עמון והסכים על זה עם עזאם פחה, היו כאשר הערבים היו בשעת נסיגה וחוסר תיאום. אף “הפוגה” זו הופרה על ידי הפורעים הערבים שהשלימו הכנותיהם ופתחו בהתקפות מחודשות. תחילה על מקור חיים ואחרי־כן על העיר העתיקה".

“גם המעטים שהאמינו כי “העם הערבי האציל” יימנע מהתקפה על מקומות קדושים – נתאכזבו חיש. הכל נוכחו לדעת כי שום נימוק אנושי או מוסרי, דתי או חברתי, לא נחשב בעיני הפורעים הערבים. מנזרים וכנסיות ארמניות ויווניות שימשו עמדות־התקפה. המסגד אל אקצה, שפעמים אחדות העלילו במתכוון כי היהודים מתכוננים לפוצצו, היה מחסן נשק ואחרי־כן עמדה של מכונות ירייה ותותחים וממנו הרעישו את הרובע היהודי. לא היססו הפורעים להשתמש גם ב”כותל המערבי“, שהם טוענים כי גם עליהם מקודש הוא, כבסיס להתקפת רצח. כל זה נודע לעולם כולו ולא נמצאה אומה שוחרת־שלום ורודפת צדק וחרדה למקומות קדושים, שתישא קולה ברמה נגד הפשע הגלוי הזה. וההתקפות נמשכו. הסתערויות רבות נהדפו. נסיונות רבים לפרוץ קיר הביטון – המעשה היחידי שהבריטים ידעו לעשות כדי לבלום התקפות הערבים בשנת תרצ”ו – נבלמו וסוכלו".

בחודש האחרון החמיר המצב. שרידי כנופיות הפורעים מהעיר החדשה שנסוגו בכוח־המחץ של הפלמ“ח מצאו מקלט בעיר העתיקה. חיילי הלגיון הערבי חשו לעזרת ערביי העיר העתיקה. כשלושים אלף פורעים ערבים לכל סוגיהם, בפיקודם של ששה קצינים בריטיים ובהם שוטרים וסרג’אנטים, ששירתו במשטרת העיר העתיקה ועברו לשירות הפורעים, היו לעומת עשרות לוחמים יהודיים מאנשי הגנה ואצ”ל.

“כל כוחם ונשקם הפנו הפורעים לעבר הרובע היהודי של ירושלים העתיקה. יומם ולילה הרעישוהו בתותחים ובמרגמות. בתים רבים חרבו. תושבים נהרגו ונפצעו, ביניהם נשים וילדים. המגינים ריכזו כאלף וחמש־מאות זקנים, נשים וילדים קטנים במרתפי בתים, בייחוד של ארבע בתי הכנסת שמתחת לקרקע, ואילו המשפחות מ”בתי מחסה" רוכזו ב“משגב לדך”. חלשה דעתם מששמעו על הרס מקדשי המעט."

“בשבת, 22 למאי 1948, העלו הערבים באש את בית הכנסת “תפארת ישראל”, ע”ש ר' ישראל מרוז’ין, ניסן ב“ק, ויגון קודר אפף את כל היהודים למראה הלהבות שעלו מבית הכנסת המפואר. עוד ימים אחדים נמשך המאבק. ילדים בני 9–13 שימשו קשרים בין עמדה לעמדה. ביום החמישי, י”ח אייר תש“ח, הודיעו הקשרים כי גם חורבת רבי יהודה החסיד עולה באש. גבר יגונם של הלוחמים והתושבים. המגינים הודיעו שיילחמו עד האיש האחרון ולא ייכנעו בפני הלגיון הערבי. גופותיהם של הערבים ההרוגים, עיראקים ועבר־ירדנים, סורים ועמהם גם בריטים, מילאו את סימטאות העיר העתיקה. כאשר נורה הפגז האחרון מהמרגמה והכדור האחרון מתת המקלע ומהרובה, ידעו כי חבריהם בהר ציון לא הצליחו להגיע עדיהם ועליהם – להכנע. המגינים עמדו בידיים ריקות, נשקם אזל והפורעים מצויידים בנשק למכביר וחדיש שבריטניה הגדולה דאגה לספק להם. בפני ערבים־בריטים אלה נכנעו אחרוני המגינים היהודיים אחרי שכל רחוב ובית רוו מדמם של הפורעים, אחרי שהלוחמים היהודיים הגנו בגבורה על כל קיר ועמדה, ורובם היו פצועים ומזי־רעב”.

ביום הששי, י“ט באייר תש”ח, בשעה 11 לפני הצהריים יצאו הרב בן־ציון חזן, ראש ישיבת “פורת יוסף”, הרב זאב ישראל מינצברג והדיין רבי שמואל, ובידיהם דגלים לבנים לעבר הערבים. הפורעים ראו היטב את שלושת הזקנים והדגלים שבידיהם אך המשיכו לירות לעומתם. אחד נפצע. אחרי־כן נתנו להם להתקרב והעבירום לכנסייה הארמנית מקום שם היתה “המפקדה” הערבית. כאן ישבו כשלושים בריטים, חיילים וסרג’אנטים, מהם שהוכרו מיד כי הם ערכו את חיפושי הנשק והמאסרים, לפני כמה חדשים, בשם “השלטון הבריטי” ועתה לבושים מדי לגיון המרצחים. הרבנים הודיעו כי רצונם להודיע על הכניעה אך לא לדון על התנאים. הבריטים אמרו: “קראו הנה את מרדכי וויינגארטן שהוא ראש היהודים”. הרבנים השיבו שישלחו את נציג ההגנה. הבריטים והערבים דרשו שיבוא עם וויינגארטן.

“בבואם למקום הודיע ה”מפקד" הערבי את “תנאי הכניעה”: להסגיר לידיהם כל הנשק“. כל הגברים מגיל 15 ועד 55, והפצועים קל בכלל זה, יועברו לרבת עמון כשבויי מלחמה. הזקנים, הנשים והילדים והפצועים יורשו לצאת לעיר החדשה. התנאים נתקבלו. הוחלט על שעות ביצוע ההעברה. כל האנשים והנשים והילדים הוצאו לחצר בתי מחסה שהיה חרב כולו. הם עברו בין טורי לגיון הפורעים שעמדו לאורף הרחובות, מויינו ל”אנשי הגנה" – ונמצאו רק שלושים ותשעה – ול“תושבים”. ה“תושבים” נתחלקו לאנשים בגיל הצבא ולזקנים ולילדים. הלגיונרים ערכו חיפושים בכליהם. סילקו בכוח את שעוני היד. כל מזכרת־משפחתית שלקחו עמהם הגולים מעירם, נלקח ונחטף על ידי הלגיונרים. בעירום ובחוסר־כל יצאו.

הפורעים עסקו כבר אז, ביום הששי משעה ארבע אחרי הצהריים, בשוד הרכוש מבתיהם של היהודים".

“מחמש ושלושים עד שבע ושלושים הוכרזה “הפסקת אש” בעיר העתיקה ובאיזור הר ציון הנמצא בידי ההגנה. עם צאתם של התושבים, הזקנים והילדים, מ”שער ציון" – ועיניהם זולגות דמעות – ניתך עליהם מטר יריות ממגדל דוד. גם נציגי הצלב האדום שהיו בדרכם ל“ימין משה” נתקלו ביריות הערבים. ד“ר פאול רוג’ר, ראש הצלב האדום הבינלאומי שבא מג’ניבה, נופף בדגל של הצלב האדום אך זה לא עזר. אחרי־כן התקשר עם מפקדי הערבים והוכרזה הפסקת אש. מאמצע הלילה עד ארבע בבוקר נמשכה העברתם של האנשים שהגיעו להר ציון, לעמדות ההגנה, ומשם הלכו לקטמון, מקום שם שוכנו באופן ארעי”.

על פרשת הכניעה סיפר רבי בן־ציון חזן, שהיה ראש ישיבת “פורת יוסף”:

“אני הגבר ראה עני. עלי הוטל התפקיד המדאיב להתקרב אל קווי האוייב ולהרים דגל כניעה. היה זה היום המר והנמהר בחיי. לעיני ממש, בדרכי למלא שליחותי תוך שאיפה להציל את הניתן להציל מן הבערה – נפצע בני יקירי. לא קל היה לקבל את ההחלטה המרה. מבודדים היינו במערכה. כולנו בעמדות. כל איש אשר כוח במתניו התייצב לקרב. כחצי שנה ניהלה העיר העתיקה מלחמת דוד וגליית. לדאבוננו, הפעם לא התרחש הנס. אנו, הזקנים, לא יכולנו עוד לעמוד מנגד ולראות את מיטב הנוער פרחי בחורינו ובתולותינו מעלים נפשם קרבן עולה על מזבח המולדת. הפצועים רבו. החללים לא הובאו לקבר ישראל. הזעקנו את היישוב, את הגולה ואת העולם כולו. התרענו על חילול הקודש, על הרס מקומותינו הקדושים, על הרעשת בתי חולים ובתי מגורים, על התעללות בחללים ופצועים. התאמצנו להעמיד את העולם על פראות האוייב, אך העולם מילא פיו מים ושתק. היישוב ניחם אותנו והבטיח עזרה ותגבורת. ידענו כי לב כל היישוב והעם פועם עם לב מגיני חומות ירושלים. אך לא יכולנו יותר. ארבע פעמים הייתי בדרכי אל קווי האוייב כשהדגל הלבן בידי וארבע פעמים חזרתי על עקבי. צעירינו האמיצים שטרם ידעו על צוו מפקדם עיכבוני, הוציאו הדגל מידי ויקרעוהו לגזרים. היה צורך במשמר מזויין ומיוחד כדי להעבירנו, אותי ואת הרב מינצברג הישיש, רעי לגורל, שאם לא כן מובטחני שהיו קורעים אותנו כדג. שעות המשא־ומתן ארכו לנו כגלות מרה. שבעה מדורי גיהנום אין ואפס הם לעומת ייסורי תופת אלה של חילופי דברים עם נציגי עבדאללה, למרות האדיבות ויחס הכבוד שגילו כלפינו. נחמתי היחידה שהצלחתי להציל כמעט כל תושבי העיר העתיקה. אולם ברית דמים שכרתנו עם ירושלים וחומותיה לא תופר לעולם”.

“ביום ששי לפנות ערב באו הלגיונרים, אחרי שתנאי הכניעה נחתמו, ושאלו היכן נשקם של היהודים. לא האמינו כי לא יותר מארבעה ברנים ברשותנו. (שניים מהם נטלנו מהערבים כשלל ימים מעטים לפני הכניעה) וכי בכלל נשקנו כה מועט הוא. הם דרשו מהמגינים, לפי חישובם על פי מחסומי האש הנגדית, עשרים־שלושים מקלעי ברן… כל הגברים רוכזו במגרש של בתי מחסה. התושבים הזקנים והילדים הועמדו לצד אחד והלוחמים הגברים בגיל 15–55 לצד שני. למעשה העמידו הלגיון בצד “הלוחמים” גם ילדים מגיל י”ב–י"ג שנים וזקנים למעלה מגיל

1. הלוחמים והתושבים קיבלו מצות ובשר שימורים שהוכן לפני כן לארוחת שבת. היו גילויים רבים של שנאה והתגרות מצד הלגיונרים אך בדרך כלל ריסנו זה את זה. כנראה, נתונים היו בפקודה חמורה מאוד בעניין זה. הלגיונרים הרחיקו את ההמון הערבי שניסה להתקרב אל השבויים או אל התושבים. ההמון נראה כבר פורץ בתים ומבעיר שלל וביזה. בבית החולים היו כמאתיים פצועים קשה. הלגיונרים דרשו מכמה ערבים לשאת את החולים והפצועים באלונקות למקום ריכוז מיוחד עד לבדיקתם על ידי רופאי הצלב האדום, הערבים והיהודים.

התושבים שהורשו לצאת מן החומות, בהתאם לתנאי הכניעה, סודרו בטורי שלישיות והועברו. על חורבות בתי כנסת ומגורים פסעו הגולים. פה ושם התאבכו תימרות עשן ונראו מחזות זוועה והרס. החשיך היום. שבת קרבה לבוא, נכלמה ומבויישת. היא באה והם מובלים ומורחקים ממקום בו קיבלו פניה בתום־קדושה ובענוות־צדק. עם רדת השבת הגיעו לשער ציון. להגדיל מבוכת הנשים הזקנות ירו הערבים באוויר. הצעירות הרגיעון. מפקד הלגיון עמד ליד השער ונתן הוראות ליוצאים. יהודית וויינגארטן תרגמה את הפקודות לעברית. טאנקים ומכונות ירייה וגדרי תייל רבים חסמו את דרך היציאה. חיילים בריטיים שהיכרנום יפה מיום עבודתם תחת דגל בריטי, עמדו עתה מחייכים בהנאה והם לבושים מדי עבדאללה. זה לזה אמרנו: ראו. רשעותם היא־היא. רק מדיהם החליפו. חייל בריטי רמז ללגיונר לסחוב שעונה של צעירה אחת, והלה התנפל כחיית־טרף וקרע מידי הצעירה את שרשרת השעון. מרבית החבילות שהגולים הספיקו להכין ובהן עיקר חפציהם, נגנבו בידי הערבים. יצאו הגולים את שער ציון והלכו צעדים מספר – וכוחות ההגנה עומדים ומצפים להם. מררו הגולים בבכי. האומנם כה קרובים אתם אלינו? כיצד לא הצלחתם לפרוץ ולהגיע? ניחמונו והובילונו לאחד המנזרים המשמש עמדת מגן של כוחותינו. ניתן לנו תה חם. גולים אחרים היו עוד בדרך. לפתע, בניגוד להסכם ההפוגה, פתחו צלפים ערבים באש רובים ממגדל דוד. שלוש נשים וגבר אחד נפצעו. יתרם שכבו על הרצפה וחיכו. רק אחרי שעה ארוכה, סמוך לחצות הלילה הופסקו היריות והגולים הועברו לימין משה ומשם – בשעות לפנות בוקר – לשכונת קאטמון, מקום שם חיכו לבואם ראשי הציבור וצעירים וצעירות שהגישו להם כל עזרה שנדרשה".

בבכי מר סיפר הרב יצחק אלפייה, בעל “שיח יצחק”, גודל צערו על אבדן כתבי־יד יקרים בקבלה שעסק בהם שנים רבות ועמד להוציאם לאור. הרב הישיש, ממקובלי ירושלים הדגולים, סיפר כיצד התחנן בפני הפורעים שיקחו הכל אך יניחו לו לקחת עמו את הכתבים, אך הפורעים הציגוהו ככלי ריק ואת כל הכתבים שרפו באש.

מפיהם נודע כי שישים ושניים איש נהרגו בשבועיים האחרונים לקרבות. רובם מהמגינים ומיעוטם מהתושבים, בין האחרונים – היקר באדם, הרב יצחק אורנשטיין ואשתו, המשגיח על הכותל המערבי מטעם המוסדות הלאומיים. כולם נקברו בחיפזון בחצר בתי־מחסה. בשני הימים האחרונים נהרגו עוד 12 לוחמים. ביניהם הילד עזרא יאיר, ששלוש פעמים נפצע קשה ובכל פעם התחזק ויצא שוב לעמדה, ובפעם הרביעית נתרסק בפגז האוייב שנורה מחצר המסגד המוסלמי.

בליל אותה שבת, ראשונה מחוץ לחומת ירושלים העתיקה, לאחר חצות הלילה, ישבו הגולים בשכונת קטמון. קידשו וסעדו את לבם ובקול חנוק מדמעות שרו “זמירות של שבת”. דמעות נקוו גם בעיניהם של הבאים לבקרם. פנו הגולים ואמרו לעומדים שם:

“אל דאגה. אנו עוד נשוב ונגור בירושלים העתיקה”.

– “הלואי, מפיכם לאוזנו של אלוקים”, השיבו להם.

נפילתה של העיר העתיקה וגלות יהודיה הדהימה את חכם גרשון. תוהה היה לשמע הגזירה משמים, שדווקא בעיר המקדש לא יימצאו יהודים. שפנינה זוהרת זו תחסר מכתר עצמאותנו המחודשת. “נסתרים דרכי ה'”, אמר ונאנח.

 

פרק שנים־עשר: פטירתו וצוואתו של חכם גרשון    🔗

כל עוד יכול היה חכם גרשון לקרוא ולעיין בספר, התגבר על מיחושים וכאבים שתקפוהו לעתים קרובות. לבניו ולבנותיו היה אומר:

– “כאן, בספרים הללו, מקומות טיול שלי. בספרי הקודש אני קורא “ומטייל” בעולמות רחוקים ומופלאים. בספרים הללו אצורה חכמת חיים יותר מבכל מקום אחר”.

בלילות ארוכים בהם היתה ירושלים נצורה ואספקת חשמל משובשת, נאלץ חכם גרשון לקרוא “זוהר” לאורו של נר, ואף גם לאורו של ירח. משנחלש מאור עיניו המשיך ללמוד בעל פה. מרבית שעות היום עשה בישיבה של חכמים. השתתף בשיעורי תורה בין מנחה למעריב. בדרך הזיכרון לקח חלק פעיל בשיעורים אלה ופעמים שהעמיד את חבריו הלומדים על טעותם.

כדי להקל עליו להימצא במחיצתם של תלמידי חכמים, ובמיוחד בחוג החכמים ששמעו תורה מפיו של הרב יעקב עאדס, טרחו בניו של חכם גרשון והעבירו את הוריהם משייך באדר לשכונת “אהל שלמה” בירושלים.

הוא חי את הימים הקשים והגדולים, ימי תקומתה של מדינת ישראל ושנותיה הראשונות, ימי יגון וימי ששון, סבל ייסורים, חרות ועצמאות, כל אלה חי חכם גרשון בהתעניינות מרובה. שתה בצמא את סיפוריהם של בניו ובנותיו על אירועים שנתארעו שבוע־שבוע ויום־יום. מקצת מהמאורעות הממלכתיים שמע לפני או אחרי השיעור בבית הכנסת. החכמים שמעו מפיו של חכם גרשון על התרחשויות שהתרחשו בגבולות המדינה, מעשי גבורה והקרבה של צבא ישראל, עליהם שמע מפיהם של בניו ובנותיו.

בין שיעור לשיעור מבקר היה אצל רופאיו. האמת היא שהביקורים הללו כל כמה שהיו נחוצים ודחופים, הרסו את בריאותו יותר ויותר. העמידה בתור לרופא בטרם יסעד את לבו בפת שחרית; הבדיקה הממושכת על ידי צוות של רופאים, רובם ככולם תלמידים במקצוע הרפואה; כמויות הכדורים שאילצוהו רופאיו לבלוע יום־יום להדברת מחלת הסוכר שקנתה שביתה בו – כל אלה כילו את כוחותיו. שבור ורצוץ היה חוזר מ“ביקור” כזה אצל רופאיו.

בניו ובנותיו, כולם טרודים בדאגת פרנסה של עצמם ושל משפחותיהם לא נתנו את דעתם במידה מספקת על מצוקה חמרית זו שהחכם גרשון ואשתו היו נתונים בה. ויותר מהמצוקה החמרית – נתונים היו במצוקה נפשית, בבדידות. ביקוריהם של הבנים והבנות חטופים היו, ממש “על רגל אחת”. מתוך שלא רצה חכם גרשון להצר לבניו ולבנותיו, היה מסתפק ברמז קל אודות ביקוריהם החטופים. עול כבד של טיפול בחכם גרשון, בימי מחלתו הקשה והממושכת, רבץ על שיכמה של עליזה אשתו. והיא, בלא ריטון ותלונה, עשתה למענו כל שהיה לאל ידה. האב והאם גילו הבנה למצבם של בניהם ובנותיהם, “שפרחו לקיניהם”, הבנים והבנות היו עדות חיה לאמת המרה שבפתגם הידוע:

“אבא” אחד מפרנס עשרה בנים, ואין עשרה בנים מסוגלים לפרנס אבא אחד"…

המוות לא כחתף בא. אימתו תלוייה היתה חדשים רבים. פעמים מספר הועבר לבית החולים במצב של סכנה – והוחזר בתקווה שיחלים… הבנים, מתוך שלמודים היו לראותו הולך וחוזר מבית החולים, קיוו גם הפעם שיתגבר על מחלתו ויחזור בריא לביתו. ואם יש ויתוש הספק היה מתגנב לליבותם ומכרסם בהם, שמא חלילה הסוף קרוב – גירשוהו בחמת זעם…

באחת הפעמים הללו שנפל למשכב, הועבר לבית החולים וחזר לביתו – כתב חכם גרשון “צוואה”. לאחר שנתיים שלש, כשכוח ראייתו נחלש בהרבה, כתב צוואה שנייה “מעודכנת” יותר והניחה בארון. בשיחותיו עם בניו ובנותיו ניסה לכלול רמזים על “היום האחרון ולאחר מכן”, ואילו הם לא אבו לשמוע. חששו “לפתוח פה לשטן”… וחרדו יותר שמא ייחלש כוח רצונו להמשיך לחיות ותתרופף האמונה הפנימית שהדבר אפשרי להתגבר ולהאריך ימים.

למן “הימים הנוראים” ואילך רבו בפיו הרמזים על “היום האחרון”.

“מתפילה בימים הנוראים, שלא היתה סדורה בפי, וממחשבות שפקדוני בתוך התפילה וממראות שראיתי בעיני רוחי בלילות, אני למד שהגעתי לסוף הנסיעה” – היה אומר ונאנח.

בניו, כאמור, סירבו לשמוע דברים כאלה.

“למה לך לשגות בהזיות, אבא? עוד תשוב לבריאות תקינה, הרי גם הרופא אמר זאת”.

שוב ושוב ניסה להכינם ליום הזה, לצוות, להוכיח ולהשמיעם עצות ואזהרות.

בניו ובנותיו ניסו להשתיקו. על כן סיפר לאשתו את אשר חשב וראה בעיני רוחו.

אותה שנה נזדמן יונתן לעיר ונציה, עיר המים הנוצצים שבצפונה של איטליה. בערב יום הכיפורים הגיע לשם מווינה. את “הסעודה המפסקת” אכל בביתו של הרב המקומי. אל השולחן הסב גם ראש הקהילה, וכן ניקול – נערה מציריך, שהגיעה באותו יום עם קבוצה של תיירים. לפי שממשפחה דתית היא ניקול, שאלה בביתו של הרב למקום “כשר” – והוזמנה לשולחנו של הרב.

התפילה בבית הכנסת שבגיטו העתיק, בנוסח איטלקי מקורי, והמנהגים המיוחדים של “יום הכיפורים” עוררו ביונתן עניין רב. התעניין גם ביושבים לצידו בבית הכנסת.

לשמאלו ישב סוכן נוסע של חברת “פורד”. בילדותו חניך ישיבת נובהרדוק בפולין, בן למשפחת חסידי סטולין. שנים רבות התגורר בחיפה. עתה הוא גר במסטרה שליד וויניציה. מזה שנים שהתרחק מכל דבר יהודי. תחילה פרק מעליו עול מצוות, כמו רבים אחרים ב“עיר הפועלים” הלזו שבארץ ישראל. לאחר שנתערטל ממצוות התורה, שוב היה קל יותר והדרך נראתה “סלולה” לפניו להידמות לגויים. בלא נקיפת מצפון הסיר מעליו גם מעטה לאומי. פשוט לא ראה טעם בכך שיחייב את עצמו לחיות בארץ ישראל דווקא. להיפך, דווקא בארץ ישראל למד שהדאגה החמרית היא מעל וראשית הכל. אם כך הדבר, חשב לעצמו, כפי שסח ליונתן בעת התפילה בליל הכיפורים, מה מחייב אותו משה רבנו שאי־פעם הביא את אבות־אבות־אבותיו לארץ זו דווקא?… וכי צווים אחרים של משה הוא מקבל עליו, על מה ולמה, איפוא, הוא צריך להיכנע לצוו של “וירישתה⁷ וישבת בה” דווקא? מי שיכול להסתדר טוב ונוח בכל מקום עלי אדמות – ילך ויסתדר. כן, חביבי, “להסתדר”, זו המלה שלומדים שם, בארץ. אם כן, הרי לא כל אחד יכול להסתדר דווקא שם…

נכון, הוא מודה, שבלילה אחד בשנה, הוא ליל “כל נדרי” נצבט לבו בקרבו. עוזב הוא את הגוייה שם, בביתו שבמסטרה, ובא לבית הכנסת להימצא במחיצתם של יהודים שעות מעטות. עוד הלילה, לאחר התפילה, חוזר הוא ברכבת הביתה. זהו זה, חביבי. כך אני “מסודר”…

אחרי כן פנה יונתן לשכנו האחר, היושב לימינו. בחלקו הרי זה סיפור דומה לסיפורו של הראשון. יליד פולין שבשואת אירופה איבד אשה ובן. אחרי כן סוחר רהיטים ברחוב ממילא בירושלים. שומר מסורת, אם גם לא היה אדוק במצוות. פעם ביקר באיטליה לרגל עסקיו, התאהב בצעירה גוייה. חזר לארצו ולבו בל עמו. שכניו ומכריו, מאנשי המחשבה “המודרנית” בזו ולעגו ל“אתה בחרתנו”. לכל תחושת גאווה לאומית, וקשרו כתרים לכל מי שהולך אחר נטיות לבו.

בוקר אחד קם וחזר לאיטליה ונשא לאשה את הגוייה. תחילה חשב שיקחנה עמו לירושלים, אך זו השפיעה עליו להישאר עמה באיטליה. פתחה לו חנות רהיטים. לעיתים מצפונו הציק לו. במרוצת הזמן גדל והלך מרחק הזמן שבין “ליל ייסורים” כזה למשנהו. עד שהפך גוי גמור, התחילה אשתו מואסת בו. שוב אינו רואה חיים עמה ורוצה מאוד להתגרש ממנה. אין זה פשוט כל כך, משום שאם יתגרש יצא “בלי פרוטה”.

– “הכל רשום על שמה, בת נעוות המרדות. הבית, החנות, הרהיטים. הכל. אצטרך לצאת נקי מכל הנכסים. שוב יהיה עלי “להתחיל מחדש”. רבונו של עולם, כמה פעמים יכול אדם “לאבד הכל” ולהתחיל מחדש?” אמר ליונתן במר נפשו.

קבעו ביניהם לחזור ולהיפגש מחר, בתפילת שחרית. אז ימשיכו לשוחח ואולי יגיעו לעצה טובה.

למחרת בתפילת הבוקר, כיבדוהו בעלייה לתורה – “כהן”. שמח למצווה זו שנזדמנה לו. עליית “כהן” ביום הכיפורים, ובמקום כזה, יש לזה משמעות מיוחדת, חשב.

לאחר הברכה, בתום הקריאה בתורה, בקש מהגבאי לומר “מי שבירך” לאביו החכם גרשון שבירושלים. ידע שאינו בקוו הבריאות. והגבאי, במקום “מי שבירך” פתח ואמר “אל מלא רחמים, המצא מנוחה נכונה… לחכם גרשון ב”ר נח הכהן שהלך לעולמו"…

– מה אתה אומר? צעק יונתן ברוגזה. כל הקהל היפנה ראשו לדעת פשר הצעקה. גם השקועים בשיחותיהם נשתתקו.

הגבאי, שלא בא לבית כנסת אלא מכיפור לכיפור בלבד, נבוך ובקושי מלמל: אינני יודע לומר “מי שבירך”…

התחיל יונתן אומר, והגבאי חוזר אחריו מלה במלה: " מי שבירך אבותינו, אברהם יצחק ויעקב, הוא יברך את השם הטוב גרשון בן נח הכהן"…

מלא צער וכעס חזר יונתן למקומו ופרש לפינתו. מי יודע אם אין זה אות מבשר רעות, דחק הרהור למוחו והשתדל לגרשו, לבל יפתח פה לשטן. רבה הראשי של העיר, חש אליו, נטל את ידו והתנצל בפניו. הוא בירכו שאלקים יקבל גם תפילה זו לטובה.

עברו פחות מארבעה חדשים.

היה זה בערב צום עשרה בטבת. בניו ובנותיו של חכם גרשון הוזעקו אל מיטת חליו של אביהם בביה"ח “הדסה” שבעין כרם. מהם הודיעו שיבואו למחרת היום.

אפוף חרדה וקצר רוח חיכה יונתן למעלית שתקחנו לקומה רביעית של בניין בית החולים, לחדר בו נמצא אביו החולה. הדלת נפתחה, קפץ ונכנס למעלית ולא נתן דעתו לכך שהיתה זו מעלית בכוון למטה… באין ברירה חיכה עד שהמעלית ירדה למרתף הבניין, חזרה ועלתה, קומה אחר קומה, עד לקומה הרביעית. מצא שם שניים מאחיו ואחיותיו.

נצבט הלב למראה האב השוכב חדל אונים רזה וחיוור. האב, כמו הבחין במבוכתם והפסיק את הדממה הכבדה והמעיקה ששררה בחדר. כדרכו, שאל לשלום הילדים, לימודיהם ותעלוליהם. השיבו לו והוא נתחייך. לפתע פנה ליונתן ושאל:

– “איזה יום היום?”

– “תשעה בטבת”.

– “כך, תשעה בטבת. היינו: מחר צום עשרה בטבת. בעוונותינו הרבים מזלזלים בצום הזה, שהוא לזכר המצור על ירושלים”. אמר ונאנח. לאחר דקה או שתיים הוסיף:

– “אינני יודע אם אוכל לצום מחר”.

– “וכי בדעתך לצום מחר?” – אמר יונתן ברוגזה למחצה – “אתה אבא מלמדנו תמיד ומזכיר לנו את הפסוק “ונשמרתם לנפשותיכם”, ואת צוו התורה “וחי בהם”. אסור לך לצום ולהחליש את עצמך יותר”.

חיוך קל הופיע על פניו של חכם גרשון. לאחר שתיקה של רגע ביקש “מעט מים קרים”. מיהר יונתן ולא מצא. אותו יום היתה “שביתה” של פועלי העירייה. גם מיכלי המים שבבית החולים נתרוקנו. מלא רוגז פנה לכאן ולכאן ועד לאחות הראשית הגיע. זו נתנה לו חצי כוס מים קרים. הביא לאביו. סעדו מאחורי גבו, סייע לו לתקן את הכיסוי לראשו. בירך האב בנחת, חזר והניח ראשו על הכר. אמר הבן בלבו: מוטב וינוח, שמא יחליף כוח. שאל את הרופא, חברו מימי הילדות, למצבו של אביו. הרופא אמר לו דברים המשתמעים לרע ולטוב כאחד. שיעבד יונתן מחשבות לבו לרצונו ותקוותו ופירש את דברי הרופא לצד הטוב.

חזר יונתן לעבודתו בהבטחה “לחזור מחר”. כן עשה גם אחיו הצעיר. לא העלו על דעתם שזו הפעם האחרונה שהם רואים פני אביהם.

לאחר שעות ספורות נקראו לחזור ולהגיע מהר לבית החולים. מיטת אביהם ריקה היתה. היא היתה כבר בחדר המתים. הבת הגדולה וידיד משפחה שהיו שם מנעו ניתוח שלאחר המוות. לא נותר אלא לקבוע את סדרי הלווייה. יום הלווייתו של חכם גרשון לבית עולמו, צום עשרה בטבת, היה יום גשום וסוער. שמים בכו על הסתלקותו של צדיק ועניו.

בימי ה“שבעה”, כאשר האם, הבנים והבנות ישבו על הרצפה לאורך הקיר, וקרובים וידידים באו, מקרוב ומרחוק, לנחמם, שמעו מפי הבריות מי ומה היה אביהם.

אחד סיפר: “בשלושה בתי כנסיות התפלל בוקר־בוקר, בחול ובשבתות. כהן היה וב”מניינים" אלה לא היה כהן זולתו".

סיפר השני: “בשכונת “שערי רחמים” גרה משפחה ענייה. בכל חודש היה איש אלמוני מביא לביתה של משפחה זו מתנה בסתר – מצרכי מזון. פעם שק של קמח, פעם חצי שק סוכר. לימים נודע לאותה משפחה שחכם גרשון הוא הטורח בהשגת המיצרכים הללו, והוא שולחם למשפחה זו”.

אמר ראש ישיבת “פורת יוסף”: "בכל ערב חג, ופעמים גם בערבי שבתות, היה מביא ונותן לי סכומי כסף לא קטנים, לכלכלתם של תלמידים עניים שבישיבה. ידעתי שהוא עצמו נצרך גדול, ותמהתי על כך. נודע, שנדיבים בעיר רחשו לו אימון רב ונתנו לו סכומים שונים לצדקה, והוא הביא את הכסף לעניי “פורת יוסף”.

פקיד חברת נסיעות, עתיר נכסים ושמו הולך לפניו מחה דמעות עיניו וסיפר, כי גם הוא, ראשית חינוכו קיבל ב“חדר” של חכם גרשון בשכונת שמעון הצדיק.

לצידו, בקהל המנחמים, ישב נושא־סבל, שהעשיר ועתה הוא נהג משאית. הוא סיפר כיצד עודדו חכם גרשון להתחיל ללמוד קריאה בספר כשהיה בן ארבעים שנה ומעלה, כמעשה רבי עקיבא, “בזכותו של החכם אני יודע לקרוא בספר, ולהתפלל בסידור”.

אחד הבנים סיפר דברים ששמע פעם מפי אביו:

“בני, חלום חלמתי ואני זוכרו היטב. שמעה ואספרה: בחלומי, במוצאי השבת, בא אלי זקן ואמר: “זרענו וכספנו ירבה כחול” – אין שני הדברים ניתנים לידו של אחד. בחר לך – בנים ובנות או עושר וממון. השיבותי: בנים ובנות, “מאן דיהיב חיי יהיב מזוני”. זו היתה בחירתי, בני, והנה זיכני בוראי בארבעה בנים ובחמש בנות ואינני מתאונן על העוני והמחסור”.

בימי “השבעה” ידעו הבנים והבנות כי אכן בודד היה אביהם בשנותיו האחרונות. כואבים ונכלמים נתעטפו באבלם וביגונם.

מפיה של האם נודע כי מזה כמה שנים מונחת למשמרת בארון הספרים צוואה שכתב אותה חכם גרשון לבניו ולבנותיו. חיפשו וחיפשו עד שמצאו דפים של נייר ועליהם בכתב ידו של אביהם “צוואה מדעת בריא”. מתחת לזה שורה נוספת: “כתבתי מבלי לראות”…

נדחקו הבנים והבנות סביב השולחן, מחו דמעה אחר דמעה וקראו בצוואה של אביהם:

– “בני ובנותי מכמה וכמה סיבות לא יכולתי לצוות אתכם ולדבר אתכם בחיים” – – –

– “ודאי, אמרה הבת הבכירה, בכל פעם שאבא היה פותח ומזכיר לנו את היום המר הזה, בכל פעם שהיה מנסה לצוות אחד מאתנו היינו מהסים אותו”.

“אפשר להבין זאת – השיב אחד הבנים – מי יכול היה להטות אוזן לדיבורים על היום השחור הזה? מאוד רצינו שיתגבר על חולשת גופו שלא יתן ליאוש לכבוש אותו, עוז הרצון גם היא אחת מהתרופות של הרפואה המודרנית. פעמים שרצון פנימי חזק כזה, כוחו יפה משפע של תרופות שונות”.

– “נמשיך ונקרא מה אבא כתב” – ביקשה אחות צעירה. המשיכו בקריאת הצוואה:

"אל תאשימוני בכתיבה משובשת, בלי לראות כתבתי את זה. איש חכם יקראנה ולא במהירות, שייכנסו הדברים ללב השומעים. אני בטוח בהשם יתברך שיתקיימו דברי ותקיימו “כבד את אביך ואת אמך”.

“בני, תמיד תחשבו ותזכרו שאפילו רחוק אני מהעיניים, אבל אהיה קרוב ללב. ושמה, בעזרת השם, אתפלל בעד משפחתי ובעד קהילתי לחיים טובים וארוכים, ליראת שמים והצלחה טובה, אמן”.

“בני ובנותי, אני מבקש מכם שלא לבכות אחרי מותי. גם אמא תשדלו אותה בדברים טובים שלא תבכה הרבה, כי לא תועיל בכייה על מותי רק להשתדל בעבודת השם יתברך, לשמור ולקיים מצוותיו, כי זה כל האדם”.

“כשאדם נהיה זקן וחולה זה סוף ימיו. הממון והבתים, הגינות והפרדסים, לא הכסף ולא הזהב ולא משפחתו רק התורה והמצוות, עומדים לו ומצילים אותו מכל עונש קשה”.

“בני וחתני, ברוך השם, אתם למדנים וידענים, איני בא להזהירכם אלא כמזכירכם. תעשו אתי טובה גדולה: כל יום תקשרו תפילין כי זו מצווה יקרה מאד, אין בזה לא הפסד זמן ולא הפסד ממון. מצווה זו צריכה רק עשרה רגעים, לקרוא קריאת שמע ועמידה – ולכו לעבודתכם לשלום. עוד תרוויחו בזה שבמצוות תפילין תעשו עמי טובה גדולה לאבא שלכם, שיתנו לי שם מנוחה נכונה כי הבן מזכה את אביו. בנותי, השם ישמרכן, אבקש מכן שתרחמו עלי ותעזרו לבעליכן לקיים מצוות התפילין בכל יום ויום. רק עשרה רגעים, אפילו אחרי שיבואו מהעבודה. תזכרו שאני אבא שלכן אהבתי אתכן, גם אתן תרחמו עלי ותאהבו אותי בזה”.

“בני ובנותי, עכשיו אבקשכם בכל מיני בקשות, ולא באתי כמזהיר אלא רק כמזכיר, שתתנו מנוחה לאמא שלכן, כי הרבה עשתה אמא שלכם למענכם. היא התעייפה בכל כוחה. עכשיו תתנו לה מנוחה בכל מחיר. חס ושלום לא לצערה. עשו לה כבוד ובדיוק לפי דעתה תתנהגו עמה. תהיו כולכם קשורים זה עם זה בעבותות אהבה ולשמוח בשמחת כל אחד ואחד זה עם זה”.

“בני, השם ישמרכם וינצרכם מעל רע ומכל חולי ומחלה. כיבדתם אותי בחיי ואני מבקש תכבדוני אחרי מותי. אבקש מכם לקרות קדיש תמיד במשך כל השנה, לקרוא מלה במלה, לאט לאט ולא בחיפזון, אם במקרה מי שלא יכול לקרוא קדיש כל יום בבית כנסת, אז ישתדל לשכור תלמיד חכם שמשכים ומעריב בבית הכנסת שהוא יאמר קדיש ויאמר “פתיחת אליהו”. גם תזכרו, אחרי אריכות ימים ושנים של אמא – תשתדלו שתהיה מקום מנוחתה עמוקה ומקומה על ידי – – – באלה תעשו עמי טובה גדולה ותזכו במצווה גדולה של כיבוד אב ואם”.

קמה דממה. תיקתוקו של השעון נשמע כהלמות פטישים. דפי הנייר שהתחילו מצהיבים מיושן עברו מיד ליד. כל אחד התבונן בצבא המלים הניצבות בשורות מעוקמות במקצת. רטט עברם למראה השורה הקצרה:

“כתבתי מבלי לראות”…

תוך שעה קצרה היתה הצוואה רטובה בדמעות עיניהם של הבנים והבנות. בימי “השבעה” ובימים שלאחר מכן ישבו בני המשפחה והעלו זכרונות.

עתה, רק עתה, “רואים” הם כמה יגיעות היה אביהם מתייגע עד שהיתה בבית פת לחם להשביע רעבונם. הבן הבכור הזכיר שק של חיטים שחכם גרשון היה מעמיס על כתפו משוק “מאה שערים” דרך שכונת “בית ישראל” לנחלת שמעון הצדיק. מן השכונה היה חוזר ונושא את השק אל הטוחן הערבי שבשער שכם. יונתן דימה את הטוחן לשמשון בהיותו אסיר פלשתים, כשעיניו מנוקרות והוא מסובב בגופו אבני ריחיים ענקיות. חוזר היה חכם גרשון ובנו עמו ופחות מחצי שק קמח על שכמו. מכאן ואילך עבר הקמח לרשותה של האם. בחצר הבית, או במגרש רחב ידיים, היתה היא מתקינה מדורה של אש, ועליה אפתה פיתות. כה טעימות היו הפיתות הללו, שנאכלו כשהן חמות. כמה פרוסות לחם לבן, מרוחות חמאה, הוצעו ליונתן ע"י חבריו משכונות גאולה ורחביה החדשות תמורת חתיכה קטנה של פיתה… והיין לקידוש – רק בשנים האחרונות נשלח אחד הבנים למאה שערים, למלא בחנות היין בקבוק אחד לקידוש. בימי ילדותם של מקצת מהבנים והבנות, היו מכינים יין בבית.

“הידור מצווה”, היה חכם גרשון אומר, “הוא רק כאשר אתה עושה את כל ההכנות במו ידך, ההכנה למצווה ההתעסקות בה מזככת ומטהרת נפשו של אדם”.

כמחצית השעה היה סוחט ענבים, מסנן אותם ומכין יין לקידוש ולהבדלה. מלגלג היה על מנהגים חדשים אלה שהכל קונים, ומביאים מן המוכן. “מה טעם יש במצווה, כשאחרים טורחים בהכנתה”? – היה שואל.

שעות ארוכות ישבו הבנים והבנות. דילגו ממאורע למאורע, ועד לימי מלחמת השחרור הגיעו. ברגעי הדממה שלאחר סיפור ה“זכרונות” הדהד במוחם הד קולו של אביהם, קול מפייס ומקרב:

– “שלא מלווים את האדם לא הכסף ולא הזהב ולא משפחתו רק התורה ומעשים טובים”.

אותה שעה נפתחה הדלת ואדם נכנס. קומתו ממוצעת. זקנו מדובלל ולא מטופח במתכוון. מבטו חם ולשונו לשון חכמים.

נרתעו. הבחלום או בהקיץ הדבר, הנה דמות אביהם בלבושה ובקומתה.

חש חכם יעקב במבוכתם של הבנים והבנות ואמר:

– אביכם המנוח צווני לפני מותו לבקרכם בימי אבלכם ולהשמיע באזניכם דברי תורה לעילוי נשמתו…

כל ימי “השבעה” ישב עמהם והשמיעם דברי תורה, בדומה לדברים שאביהם היה מלמדם.

בפינתה, אבלה ודוממת, כשהיגון והכאב ניבטים מעיניה, מעיינות דמעה בלי הפוגה, ישבה האם, אלמנתו של חכם גרשון. מן הנשים הצדקניות, שהעולם עומד על צדקותן וענוותנותן, והן עצמן אינן יודעות מה רב חלקן. עושות הן כל שעליהן לעשות בלא ריטון ותלונה. ואם היה מישהו מדובב אותן, ודאי היתה זו, עליזה אשת החכם, אומרת להן:

– “וכי מה היא אשה אם לא לעמוד לימין בעלה ולהיות לעזר לו? אם לא תטרח בגידול הילדים ובחינוכם לקיים מצוות התורה? כל עוד נשמה באפה, ואלוקים מעניק מטובו וחסדו, וכי אפשר שאחרים יעבדו למעננו, שזרים יטפלו בגידול ילדינו? הן לחינוך הילדים ולעבודות משפחה נוצרנו?! כל זמני וכוחי להם, לבעלי ולילדים. הלואי, רבונו של עולם, יעזרני ויחייני ואראה בשמחותיהם”.

יותר מכל אחד אחר חשה היא בהסתלקות בעלה. כל פינה וכל חפץ בבית הזכיר לה את הסתלקותו והמחיש את החלל הריק…

בימי “השבעה” באו גם מאלה שהיו תושביה של השכונה נחלת שמעון הצדיק. כל תושבי השכונה, הספרדים, התימנים, הגורז’ים והחלבים ישבו והעלו זכרונות ממעשיו. אלה הזכירו את דרשותיו, ואלה את דברי תוכחתו. את המתמידים לבוא לתפילה בבית־כנסת, ומשום מה מזלזלים במצוות אחרות, המשיל חכם גרשון לחולה שקיבל מרופאו מירשם של תרופות והחולה, במקום לגשת לבית המרקחת לקבל תרופות אלה, מה עשה? אסף את כל מירשמי התרופות, נתן אותם בכריכה נאה, ויום יום היה קורא במירשמים אלה, ובקריאה זו הסתפק…

אלה ואלה חזרו והזכירו את תפילתו של חכם גרשון שנאמרה בהמיית הלב ובניב צח, בדייקנות ובבהירות, כאדם שמונה דינרים של זהב. אף הוא היה מכוון דבריו כלפי באי בתי הכנסת שלא הבינו פירושן של מילות התפילה, והרגיעם בנועם הסברו:

“אין בכך כלום, שכן תפילתנו לפני בוראנו לצפצוף של ציפור דומה היא. כציפור זו כן אנחנו, איננו יודעים ואיננו יכולים לידע ולהעריך נכונה מה אנו מוציאים מפינו”.

משקמו מאבלם, רגליהם כאובות מישיבה ברגליים מקופלות תחתיהן, ובלבם כאב על שהיה ואיננו, ובטרם ישובו לבתיהם, ירדו לראות את נוף ילדותם. בחורבות השכונה “בית ישראל”, שבימים עברו היתה הומייה ועולזת, עברו עד הגיעם לגבעה מסולעת שבקוו הגבול ממש עם “המדינה השכנה”, ירדן. במגרש הפתוח, שעתה הוא “שטח הפקר”, ניטעו אילנות. לא לנוי ולא לצל, אלא כמחיצה בין שכונה לשכונה, בין עם לעם ובין מדינה למדינה…

הנה השכונה הקטנה, השבוייה, הקרובה ואף על פי כן רחוקה כל כך. השטח, בו היתה בימי ילדותם בריכה של מים, העלה קמשונים וחרולים. על גגו של בית בו דרו משפחות מיהודי תימן, עמדה ערבייה ותלתה כבסים. תל חרבות נראה הבניין בן קומותיים, בו היה למעלה בית הכנסת של החלבים ולמטה ה“חדר” של חכם גרשון.

– “עצור, הגבול לפניך” – מכריז השלט בלא רחמים ומדכא את הרצון “לקפוץ” לרגע אל השכונה, שכונתך. ולרגע שאלו את עצמם: האומנם זהו המקום בו גמלה בחרותם? האם את ילדותנו אנו זוכרים כאן, וכי אין זו תקופה רחוקה־רחוקה שבחלומותינו ראינוה, כשם ששכונה זו רחוקה־רחוקה שבעיני דמיוננו אנו רואים אותה?

מהורהרים עמדו. איש איש להרהוריו. הנשוב פעם לשם? לא העלו הרהור זה על דל שפתם. אט־אט נכבשו הרהור אחד: אם וכאשר נשוב, ומרחב זה לא יהווה מחיצת־גבול, אלא שטח מעבר שיחבר ויקשר את התושבים “מכאן” ו“משם”, יהיה זה בעקבות שינוי גדול, גדול מאוד. ייתכן שיהיה זה שינוי בארץ כולה ואולם גם בעולם כולו, עולם שונה, עולם אחר לגמרי מזה שאנו חיים בו עתה…

 

פרק שלושה עשר: חזרנו הביתה    🔗

בנפש חצוייה חיו בני ירושלים. ביתם בירושלים החדשה ולבם לירושלים העתיקה וסביבותיה. בחגים ובשבתות ובימי זכרון, הרגילו עצמם לעלות להר ציון הסמוך לחומת ירושלים, טלטלו גופם במדרגות הצרות והמפותלות למגדל ענק שבמרומי ההר וליטפו במבטיהם את המקום בו היה הרובע היהודי, “טיילו” במבטיהם לעבר הדרך המובילה להר הצופים מזה ולעבר בית לחם והרי חברון מזה. זכר יקר של הימים ההם, ימים לא רחוקים, ובכל זאת דומה היה בעיניהם שמזה רבות רבות בשנים אין רגל יהודי דורכת במקומות אלה.

שנה שנה, בי"ט באייר, העלו את זכר ירושלים העתיקה ואת מלחמת הגבורה של תושביה היהודים עד כניעתה ונפילתה. אלה התכנסו בבתי כנסת, מיררו בבכי ועמדו בתפילה לימות המשיח שיחזירנו לעיר דוד והמקדש. אלה ערכו “עצרת”, נשאו נאומים וקראו הקראות להזכיר לעצמם נופים של אתמול. אלה ואלה סיימו תפילותיהם ונאומיהם בשבועה־תפילה:

– אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני.

עברו פחות מעשרים שנה.

חזרו לישראל ולירושלים ימי חרדה וסכנה. אלוקים הכביד לב שליטי ערב והללו, לא רק שמיאנו לשאת ולתת עם ישראל לשלום, אלא הוציאו חרב מִנדנה, השחיזוה, העסיקו גם את ילדיהם במכונות תופת והכריזו על רצונם וכוונתם להשמדת ישראל. שוב חשו בני ירושלים כי על סף הכליון, חלילה, הם עומדים, אך יחד עם זה קרובים הם לפתחי ישועה. נשאו עיניהם למרום, חיזקו איש ידי רעהו, ואיש איש יצא למלא את חובתו בימי הכוננות הלאומית לימים הקשים של מבחן האש והדמים. זכר ימי המצור בתש"ח, המחסור והמצוקה, עוררם להצטייד במזון. זכר ההפגזות שהפילו קרבנות חינם דחפם לבצר כל מחסן, קומת קרקע וכל חדר מדרגות, ולהכינם לעת צרה.

שוב יצאו בנים ל“אי שם”. נטלו ברכת פרידה חטופה מאם ואב, נשקו לרעייה ולילדים רכים, ויצאו. אם כי היו אשר שעשעו את נפשם בתקווה שהפעם לא תחרוג המלחמה מתחומי מדבר סיני ומיצרי טיראן, לב לפה לא גילה כי ייתכן וייתכן שגם ירושלים תיסחף לסערת קרבות ודמים.

וכך היה. חוסיין, מלך ירדן, שרבים חשבוהו לפיקח ומתון, יצא במטוסו הפרטי לקאהיר, חתם שם על הסכם צבאי עם שליט מצרים, והעמיד את צבאו תחת פיקודו של גנראל מצרי.

ביום אביבי נאה, בעוד ילדי ירושלים בבתי ספרם, הבריות טרודים במלאכתם הרגילה, נחרדה העיר מקולות נפץ אדירים.

“זה התחיל”, אמרו ותיקי ירושלים שה“צלילים” הזכירו להם “סימפונייה” ידועה להם מימי מלחמת השיחרור. פצועים ראשונים הובאו לבתי החולים. קולות הנפץ והיריות היו אות לגברים לעזוב את עסקיהם הרגילים ולמהר למקום קבוע מראש. אות אזעקה, שרבים חשבוה ל“נסיון”, הוציא גם את האדישים ביותר משלוותם והכל ידעו כי העיר נתונה באש מלחמה. הנשים והילדים נכנסו למקלטים ולחדרי המדרגות.

יום תמים נמשכו ההפגזות וצרורות המקלעים והמרגמות. תחילה עוד ניסו יושבי המקלטים לנחש: “זה שלנו”, “זה שלהם”, “זה שלנו”. משתכפו היריות והפצצות, ולזה נתוספו קולות ההפצצה מן האוויר, נתבלבלו החשבונות ופסקו.

כיבושה של ירושלים העתיקה נפל בחלקה של יחידת צנחנים, אנשי מילואים. הם הוכנו לצנוח אי שם בדרום. משנודע להם על שינוי בתכנית נתאכזבו, חיש מהר חלפה האכזבה ופניהם הפיקו רצון וסיפוק רב ביודעם כי עליהם הוטלה המשימה: שיחרור ירושלים. בני ערים וקיבוצים, דתיים ולא דתיים, שמעו את העומד בפניהם, ולבם נתמלא גאווה. פניהם הרצינו. ידעו כי “בלי אבידות זה לא ילך”…

חבורת המפקדים הסתדרה בבית אחד, בקוו הגבול שבצפון ירושלים סמוך למקום הזינוק. בית מגורים שהפך מקום תפילה. הדיירים, מאנשי “נטורי קרתא” שתמול שלשום זלזלו “במדינה הציונית”, עשו עתה הכל להנעים למפקדים הצעירים את שיבתם כאן. תחת מטר פגזים הלכו פה ושם והביאו מזון למפקדים, ופיהם לא פסק מתפילה לאלוקים שיעמוד לימינם של הלוחמים.

– “יעזור לכם אלוקים”, אמרה האשה ומחתה דמעה מעיניה בהגישה מעט פירות.

– “יפול מצידכם אלף ורבבה מימינכם, ורדפו מכם חמישה מאה”, אמר האיש והדליק נר נוסף לאחר שבדק ומצא שההאפלה בסדר גמור.

ראש ישיבה, שבניסי ניסים הגיע לביתו, חיבק את הלוחמים הצעירים ואמר:

– “כל אחד מכם הוא משיח…”

עד אחר חצות הלילה נמשכו ההכנות בחדר המיפקדה הקטון. בשעה אחת בלילה הועלתה הצעה: לדחות את התחלת ההתקפה לשיחרור ירושלים העתיקה עד לשעות הבוקר, מתוך סיכוי לקבל סיוע למתקיפים. לאחר התייעצות קצרה במקום הוחלט לפעול מיד.

דקות מעטות לאחר שעה שתיים אחר חצות הלילה – החלה ההתקפה.

חולייה של צנחנים נפגעה כבר בצעדיה הראשונים אל מול עמדות האוייב. למבקריהם בבית החולים אמרו כמה מהפצועים הללו:

– “לכל הרוחות, זה באמת מרגיז, סתם ככה להיפצע, לפני שהתחלנו בקרבות!”…

הטאנקים התחילו מפצחים את עמדות האוייב, הצנחנים התחילו מתקדמים, גדוד אחד ברח לעבר בית הספר לשוטרים, הסמוך לבנייני שכונת סנהדריה. גדוד שני – דרך שכונת בית ישראל, לעבר השכונה הקטנה נחלת שמעון שנמצאה ריקה מתושביה. גדוד זה המשיך לעבר שכונת הערבים שייך ג’ראח שבמעלה ההר. כל בית כאן היווה עמדה מבוצרת שפלטה אש. ההתקדמות הואטה. הצנחנים עברו מעמדה לעמדה מתעלה לתעלה ומסלע לסלע, תוך קרב פנים אל פנים. היו אבידות משני הצדדים, לאוייב פי עשרה. האוייב האיר את הסביבה בפגזי תאורה, ירה כדורים נותבים, אך ההתקדמות נמשכה. יוסי הגיע כבר לגדר של בית הספר לשוטרים. בניין מבוצר וכולו צופן אימה. חיילי האוייב מחופרים בכל תל וגבעה וממתינים לרגע זה. אין גורם ההפתעה. במכשיר הקשר מעביר יוסי בקשה: “מנת ברזל”. מנת ה“ברזל” מאחור מגיעה. בעקבות ה“ברזל” ששיתק את האוייב, שוטפים עוברים הצנחנים קדימה, פנימה. נכנסו לחצר בית הספר, הבניין שגאוותו התחילה נשברת. בפינה אחת הסתתרה קבוצת ירדנים. לפתע ירו על הצנחנים מאחור. שוב קרבנות יקרים. הצנחנים משיבים אש לכאן ולכאן. השעות ארכו כנצח. רגעים של גבורה ושל יזמה עצמית וקרב בכדורים וברימונים לטווח קצר קצר.

בניין המשטרה התחיל בוער. שאון הקרב נמשך. בסכנת נפשות ממש חוזרים שלושה ארבעה לוחמים ומוציאים שניים מחבריהם שנפצעו. הפצועים מועברים לתחנת איסוף נפגעים. חבריהם המשיכו בפיצוץ עמדות ירדניות. השליכו רימוני יד והניחו מטענים של חומר נפץ בתוך ובצידי הבניינים בהם התבצרו הירדנים. גם גבעת התחמושת נכבשה.

כמו במפתיע זרחה השמש. ללוחמים אין פנאי להתבונן ביפי אורה. יחידת ההנדסה פינתה מוקשים, הכשירה דרך לטאנקים המתקדמים. טור לוחמים הגיע כבר למוזיאום “רוקפלר” שבשער שכם. צמודים לכל קיר ועמוד ברזל רצו והגיעו לחומת ירושלים, ליד שער הורדוס. נשתתקה גם האש המרוכזת שהומטרה עליהם מן החומה. בסערת קרב נכבש אותה שעה גם רכס ההרים, אף הוא מבוצר היטב, שלשני צדדיו של הר הצופים: “הגבעה הצרפתית” מזה וארמון “אוגוסטה ויקטוריה” מזה.

עתה התחיל בין הלוחמים כעין מירוץ: מי יגיע ראשון לעיר העתיקה ולכותל המערבי? מוטה המפקד נשם לרווחה בהגיעו לרחבה הצופה להר הבית. החיילים אשר עמו גברו על עייפותם וסקרו את המראה שממול. שתי כיפות, האחת מוזהבת ושנייה מוכספת על שני מסגדים מפורסמים “עומר” ו“אל אקצה”. כאן נשמע קולו של מפקד הצנחנים:

– “אל כל המפקדים, אנחנו עולים על העיר העתיקה. אנחנו עולים על הר הבית. נבוא אל הכותל המערבי. העם היהודי כולו מחכה לנצחוננו. המדינה מחכה לשעה היסטורית זו, עלו והצליחו!”

הדברים חישמלו את הלוחמים. הטאנקים העפילו בשער האריות וחייליהם אחריהם. נצמדו הלוחמים אל קירות שבצידי הדרך לשער החומה. מכונית שעמדה בשער האריות עלתה בלהבות. עוקפים אותה, עוברים על אופנוע נטוש ו“מגהצים” אותו בדרך הסתערותם.

“אל הכותל המערבי, אל הר הבית” – צעק לוחם צעיר מפואת ומזוקן.

“אל הר הבית”, השיב לעומתו לוחם שני פרוע בלורית, מיוזע ונושם בכבדות.

מוטה גור, המפקד, זכר הבטחתו להרב הראשי של צה“ל שבבוא היום והוא יהיה בין ראשוני הבאים לעיר העתיקה, יקח עמו את הרב הראשי לצה”ל. שלח אחריו והוא הגיע חיש מהר. יחדיו נכנסו כאריות בשער שדמויות של אריות חקוקות עליו. בהיותם פנימה היו כחולמים. רגע התבלבלו: אנה פונים, כיצד מגיעים. לא נשתהו הרבה. חיש זכרו – פנייה שמאלה דרך שער העץ המקומר והנמוך והר הבית לפניהם.

“הר הבית בידי, אני חוזר: הר הבית בידי” – נישאה מעל גלי האתר ההודעה הקצרה, ההיסטורית והמחשמלת את אומרה ואת השומעים אשר עמו, ואשר ברחבי המדינה. היושבים במקלטים והלוחמים במדבר סיני, הדוהרים בטאנק מסתער והחוסים בצל שוחה וגומת חול, הצמידו את הטראנזיסטור אל אזניהם ופרצו בשאגות חדווה.

בכוחות מחודשים עברו הלוחמים בדהרה את רחבת הר הבית, ירדו במדרגות המסגדים ובדרך מפותלת ירדו במדרגות צרות ותלולות אל שריד המקדש, אל הכותל המערבי.

“הנה הכותל המערבי שלנו” – שאגו ועיניהם דמעו בגיל וברעדה. כאהוב אל חיק אהובתו, לאחר שנות פרידה ארוכות, הסתערו ונצמדו אל אבני הכותל המערבי, כיסוהו בנשיקות פיהם, והכותל גם הוא השיב חום אהבה לבני העם, אליהם ציפה ימי גלות ארוכים ושלטון זר ומר.

“הוי כמה חכינו לזה הרגע” – אמרו הלוחמים וליטפו במבטם את הכותל מרצפתו ועד ראשו. יונה לבנה נראתה באחד מהסדקים שבכותל. הרב הראשי לצה"ל הגיע, נושם ונושף בכבדות, בימינו ספר תורה ובשמאלו שופר. לרגע קט דומה כי צוו ניתן ממרומים ועולם כולו שתק והחריש. הרב גורן תקע בשופר. בשורת הבנים השבים לעיר הקודש והמקדש. צנחנים נגשו אל הרב ונשקוהו. והוא עמד ובירך “שהחיינו” ובקול רם בירך:

– “ברוך אתה ה' מנחם ציון ובונה ירושלים”.

וכל העומדים שם, דתיים ושאינם דתיים, ענו כאחד:

“אמן”.

בקול חנוק מדמעות אמרו תפילת “יזכור” לחבריהם שביממה האחרונה, וגם בשעות האחרונות, נפלו ולא זכו להגיע למעמד זה, לאלה שבזכותם הגענו לעירנו השלימה ולארצנו המשוחררת. כולם קפאו לעמידת דומייה לזכרם.

שרו “התקווה” ובתפילת מנחה עברו לתפילה שרגילים לאמרה ביום אבל החורבן, בתשעה באב, ובו במקום שינו כמה מהמלים בה שינויים שהשיחרור חייבם, וכה אמרו:

– “נחם ה' אלוקינו את אבלי ציון ואת אבלי ירושלים – – את העיר השמחה והצוהלת שאיננה עוד בזוייה, שאיננה שוממה, אלא מכובדת ובניה באו לגאלה, כאישה זו שילדה ובניה גירשו את הלגיונות וירשו אותה עמך ישראל, על כן ציון בקול שמחה מתפללת וצוהלת, וירושלים תתן קול תודה וזמרה – – לבי לבי על חללי צה”ל שנפלו על שיחרור העיר, כי אתה באש היצתה ובאש אתה בונה אותה".

אותו יום פרסם האלוף עוזי נרקיס, אלוף פיקוד המרכז, הודעה ללוחמים בחזית המרכז:

– “עומדים היינו על סיפך ירושלים. היום באנו בשעריך. ירושלים עיר דוד ושלמה בידי צבאות ישראל. בצילו של הכותל המערבי שרנו הבוקר את “התקווה” והזכרנו את חללי צה”ל, שנפלו על כיבוש העיר. גייסות הפיקוד, מסתערים אמיצים, מסייעים נאמנים – יום זה ייזכר לעד בלב עמנו יחד עם הוד גבורתכם".

ידיעות אלה הגיעו ליונתן כשהוא כלוא במשרד העתונות, מקבל דו"חים מכלי רביעי וחמישי על המאורעות בחזית. מלא צער ובושה היה בשמעו כי לפני שעות מספר התפללו כבר “מנחה” ליד הכותל המערבי, והוא כאן בעיר החדשה. דחק עצמו לחבורה של עתונאים שמארץ אחרת הם, שכן לגביהם היתה יותר דרך ארץ מצד השלטונות, והגיע אל הכותל. למקום באו גם נשיא המדינה, ראש הממשלה, הרבנים הראשיים ושרים. נרגשים ונרעשים היו כולם. נציגי העתונות מכל העולם עטו אל האורחים החשובים ובקשו מהם “הצהרה”. לשוא ניסו האורחים רמי המעלה להביע את תחושת הרגע, לומר משהו מרומם והולם מעמד ומקום זה – ולא עלה בידם. הדברים יצאו מגומגמים.

יונתן גם הוא התרפק על אבני הכותל שהזכירו לו את ימי ילדותו. חש בכאב על שאביו החכם גרשון, לא זכה ליום הגדול הזה. מן הכותל הלך יונתן לשכונת מולדתו, נחלת שמעון.

תחילה הלך אל מערת הקבר. נדהם לראות במגרש רחב הידיים, בו היו מתכנסים החוגגים בל"ג בעומר ובאסרו חג של שלושת הרגלים, טורי בניינים ארוכים שמשפחות ערביות מצטופפות בהם. גם בפתחה של מערת הקבר העתיק מצא בניין ארוך שהסתיר את הכניסה. בתוך המערה נמצאה אשה ערבייה ותינוק בזרועה. בעיניים נפחדות הסתכלה ביהודי העומד לפניה והתחננה על נפשה. יונתן הרגיע אותה. היא הופתעה לשמוע שמות של ערבים שכנים מפיו של יונתן. מששמעה כי יליד השכונה הוא, נרגעה ושלחה את ילדה הקטון לקרוא לאבי המשפחה, שהיה מסתתר במערה סמוכה.

שליטתו של יונתן בערבית ודבריו המנומסים הפתיעו לטובה את הערבי הנפחד. לאחר רגע לחצו ידיים. הלה שאל בקול נפחד: “יוציאו אותנו מכאן?”

יונתן השיב בגלוי: “בלי ספק. מערה זו מקום קברו של צדיק היא, צדיק שמעון”. הערבי הכיר בצדקת הדברים והשיב בגמגום: “אמנם כן. אבל יתנו לנו מקום אחר?”

– “מדינת ישראל אינה זורקת משפחות לרחוב. מה היה כאן בימי המלחמה?” – השיב ושאל יונתן.

“מקלט. היה זה מקלט מצויין בו מצאו מחסה כל המשפחות מהסביבה”.

“לא פחדתם?” – שאל יונתן לאחר שתיקה של רגע.

– “פחדנו מאוד. אמרו לנו שביום אחד יגרשו את כל היהודים, והנה אווירונים המטירו פצצות. אמרו לנו: זה שלנו, אנחנו הבינונו שלא ייתכן. אווירונים שלנו לא יפוצצו בתים בשייך ג’ראח. אחרי יום בא חייל ירדני אחד למקלט וסיפר את האמת. ידענו שאתם מנצחים. לא היה לנו מה לעשות אלא להתפלל אל הצדיק הזה שנישאר בחיים. בלבי אמרתי שכאשר תבואו ותרצו להרוג אותנו נתנגד בכל כוחנו. אבל אתם נוהגים אתנו טוב. לא הרגתם אף ערבי כאן. משמים עוזרים לכם”.

בשכונת מולדתו, בנחלת שמעון, התקשה להכיר את הסמטאות ואת הבתים. הירדנים הקימו כאן קירות רבים, מחסה מעיניהם של היהודים שהיו “מעבר לגבול”. קיר אחד נבנה לאורך הכביש המקשר את העיר העתיקה לדרך שאעפאת, רמאללה ושכם. קיר שני נבנה לאורך השכונה הקטנה נחלת שמעון, ובפיהם של הערבים: שכונת היהודים, כדי להסתיר מעיניהם של היהודים, דיירי שכונות מאה שערים ובית ישראל והבוכארים, את הנעשה בשכונות ובכבישים ההומים הללו. שכונת “נחלת יצחק” הקטנה שבמגרש ההפקר הרוסה כליל. לשכונת “בתי זיבינברגן” לא היה זכר, פרט לבית מאנדלבום, שלידו הותקן מעבר רשמי מגבול ישראל לגבול ירדן, ועתה גם בית זה נידון להריסה והגבול נמחק, וירושלים היתה לעיר אחת.

לפני כרם התאנים, הזכור לו מימי ילדותו ומלילות ה“סליחות”, הכיר יונתן את הבית בו גרו הוריו. חדרו הקטון, לצד בית הכנסת, נמצא הרוס עד היסוד. פרישת שלום מהימים ההם קיבל מעץ התות שהכירו בהיותו נמוך, וכמוהו כן העץ גדל והיה לאילן רב פרי וצל. נראה כי בור המים סתום כליל. בפינה של החצר, בין אזובי קיר וצמחים שגדלו תוך עזובה מכאיבה, מצא פתח הבור שהיה בחצר הבית.

לא עברו ימים רבים לאחר מלחמת המגן והישועה, שנמשכה רק שישה ימים, וכל השדות שבין בית ישראל לבין נחלת שמעון הצדיק טוהרו ממוקשי מוות. מאיר ומרדכי מיהרו אל אמם עליזה. מרדכי אחיהם בא לחופשה קצרה ממרחבי סיני. שלוש פעמים ראה מרדכי את המוות וניצל. “תהלים” קטון היה בכיסו וקמיע, ירושה מאביו חכם גרשון, אותם נשק בוקר וערב. מן היחידים היה שלאחר הנצחון בתום המלחמה סר החיוך מעל פניו. זכר חבריו שנפלו לידו לא מש ממנו. שמחת הלב על הנצחון היתה אצלו מסוגת ומהולה בזכרונות מרים ומזעזעים. מעתה האדם בעיניו גרגיר של חול אשר על שפת הים. חדלונו של האדם ודאי יותר מקיומו החולף.

ותיקה נחלת שמעון הצדיק, תושבים משכונות מאה שערים ובית ישראל ומשאר שכונות ירושלים זכרו את המקום ובאו. בידיהם נרות ותפילה מיוחדת שחוברה מכבר, לאמרה בקברו של שמעון הצדיק. ערבים שעמדו בפתחי בתיהם וראו יהודים באים בהמוניהם לתפילה בקבר זה, אמרו בלי שנשאלו:

– “אנחנו ידענו שבזכות הצדיק ניצחתם, בזכות צדיק שמעון”.

הגיע הרועה הערבי שיונתן הכירו היטב. ראהו עתה גורר בשארית כוחותיו את רגליו ומקבץ פזורי צאנו. אמר לו יונתן:

– “מילדי השכונה אני”.

שאל הרועה:

– “אמור נא לי, בטובך, זה החכם שהיה מלמד תינוקות בשכונה הזאת, היכן הוא?”

בקול רועד קמעא השיב לו יונתן: “שבק חיים לכל חי, לפני כשלוש שנים”. עצם הערבי את עיניו, שהה רגע ואמר:

– “אללה ירחמו, כמה טוב היה לכולם”.

ואחרי כן שאל:

– “אתה ודאי הכרת אותו, מה?”

– “אני בנו”, אמר יונתן ומיהר ללכת משם…