הצבור היהודי שבאיטליה הוא כמעט השרטון הראשון שהעלתה היהדות על אדמת אירופה. ראשית רקמתו חלה בזמן יקיצתו האחרונה של העם – בזמן מלחמות־החֵרות של החשמונאים. צירי החשמונאים הראשונים שבאו לרומה לשֵׁם משא־ומתן מדיני עם מועצת־הזקנים שברומה, אשר תוצאותיו היו כריתת ברית עם הרפֻּבּליקה הרומאית, טוו את החוטים הראשונים שבין יהודה ורומה, ומאז לא נפסקו היחסים שביניהם. אולם לא מאלה הבאים ברצון ומטרה קבועה לפניהם נבנה הצבור היהודי שברומה, שנתפשט אחר־כך באיטליה כֻלה, כי־אם אלה שנתלשו בזרוע מן הגוף המחֻבּר לקרקעו והובאו באֹנס לרומה בתור שבויי־מלחמה, בתחלה על־ידי פומפיוס ואחר־כך על־ידי טיטוס ואדרינוס. הניחו את היסוד לצבור הזה, והם הטביעו עליו את חותמם.

הצבור הזה – כשם שהוא קדם בזמן לשאר הצבורים שבאירופה, כך הוא עולה עליהם בהתמדת קיומו. אף הוא ראה את היהדות הבבלית שלאחר החֻרבּן בגדֻלתהּ ובשפלותהּ; אף הוא ראה את שמשה של היהדות הספרדית עוֹלָה ושוקעת, וגדולה מזו: השתתף בעליתה¹ ושִׁמשׁ מקלט לשארית הפלֵטה שלה;

אף הוא היה אחד מן השֻׁתּפים בלֵדתה של היהדות האשכנזית². נהנה מאוצרות יצירתה וסבל צער ירידתה. וגם הזרמים שנולדו בתוך הקבוצים שבצפון – בפולניה וברוסיה – לרֹב מצאו את שעריו של הצבּוּר היהודי שבאיטליה פתוחים לרוָחה והשתפכו בשפע לתוכו.

היהדות האיטלקית היתה מקום חנִיָתן של כל הצורות שפשטה ושלבשה היהדות במשך אלפַּים שנה, היא התחממה לאורם של הניצוצות האחרונים של היהדות במקום חיותה. ומשמשת אספקלריה, אשר כל החליפות והתמורות שעברו על היהדות בגלות משתקפות בה.

 

ב    🔗

וראֵה: למרות כל אותם הקשרים המקשרים את הצבור היהודי שבאיטליה גם עם גזעו במקום יניקתו גם עם כל שאר האברים הפזורים של היהדות כֻּלהּ, באֹפן שכל תנועה חשובה באיזה מקום שהוא מגעת אליו ומולידה שם דוגמתה – למרות כל זאת אין לך קבוץ יהודי הגון עם שלשלת של מסורה פחות או יותר ארכּה, שלא תהא הויתו יותר בולטת ויותר מכרעת בגִּדּוּלה והתפתחותה של היהדות הכללית, כלומר, בהטבעת טבעה וקביעת אָפיה, מהויתו של אותו הצבור הכי־עתיק והכי־עשיר ביחסים. יצירותיו – עד כמה שהן יונקות מקרקע הצבור ההוא ואינן משנה־יצירה של איזו יצירה שהתגלגלה ובאה לכאן ממקום אחר ועד כמה שאינן יצירות אנושיות־אישיות – כמעט שלא יצאו מעולם מחוץ לתחומי איטליה.

תדע, שבכל מקום שבא מספר הגון של יהודים, שהיה בו כדי להניח יסוד לקבוץ חדש עם סדר־־ חיים עצמי, מיד צר צורה חדשה של היהדות, וליצירותיו סגנון מיֻחד. והסגנון הזה, אף־על־פי ששרשיו היו נעוצים בקרקע הקבוץ ההוא ובו חיותו. מכל־מקום ענפיו יצאו מחוץ לתחומיו, וכשהגיע זמנו משל בכִפּת היהדות והמטבע שלו היתה יוצאת בכל העולם. הפכו בספר היצירה של היהדות ותמצאו: קבוץ קבוץ ודפו המיֻחד, דף דף וסגנונו; ואין לך סגנון שלא היה לו זמן.

ואילו הצבור היהודי שבאיטליה, הקבוץ הכי־מפֻתּח בסדרי־חיו הפנימיים, אשר בהם כמעט שִׁמש מופת לשאר הקבוצים הצעירים ממנו, לא צר שום צורה חדשה ביהדות, לא כתב דף חדש בספר יצירתה, כי־אם הסתפק במטבעות שטבעו שאר הקבוצים וסִפּח לדפיהם הערות ומלואים.

 

ג    🔗

לא נעלמה ממני ההלכה הרוַֹחת. האוֹמרת: מִשֶׁגָּלה העם מאדמתו, נִטל ממנו כֹח־היצירה, וכל אותם הסגנונים והצורות של קבוצי הגלות מטשטשים את הצורה האחת האמיתית של היהדות המקורית, ועלינו להחזיק טובה לַיהדות האיטלקית. שלא נתּנה ידה לַטשטושים האלה. אכן אין לשכוח, שלא באנו לקבוע ערכם של הצבורים השונים, כי־אם לעמוד על טיבם, וביחוד על טיבו של הקבוץ האיטלקי; ועוד, והוא העִקר, אין לנו כאן ענין עם צורה גזעית קבועה, ההולכת ומִטשטשת במדה שהיא מתרחקת ממקום צמיחתה, כי־אם עם צורות־תרבות מסֻיָמות הנבנות מחֻרבּנן של הצורות הישָׁנוֹת ולכשתמצא לאמר – כמעט כל הצורות המסֻימות של התרבות היהודית מתרקמות מבחוץ.

בגלות בבל התגבּשה היהדות בפעם הראשונה לתורה חתומה טבועה במטבע מוצקה, ורק אחרי מלחמה קשה בחֹמר חסר־הצורה שבארץ נעשתה למושלת בכִפּה. ואפילו יצירתה של היהדות האלכסנדרונית, אשר מעולם לא הגיעה לידי שלטון מָחלט, לאִ נשארה סגורה בד' אמותיה, כי־אם כמה וכמה גופי־תורתה נבלעו בעצם היהדות ונתנו לה צביון מיֻחד, אשר גם היהדות המרכזית נענתה לו על־כרחה. תרגום השבעים והספרות החיצונית – זה דף חדש בַּיהדות כֻּלה וכלום צריך הדבר להֵאמר, שבבל הראתה בפעם השניה את יפּוי־כֹּחה בקביעת צורה לַיהדות על־ידי ה“תלמוד”, אשר “ממנו תורה יוצאת לכל ישראל”?

ואפילו הקבוצים המאֻחרים, ספרד ואשכנז, שמצאו על דרכי יצירתם חומות ומחיצות שחסמו בעדם את הדרך מכל צד, מכל־מקום כשהגיעה שעתם ידעו להוציא מתוך הבנין המבֻצר הרבה מרישים ישָׁנים ולהשקיע חדשים במקומם, שהיה בהם כדי חדוש פּניה של היהדות. גם המה לא הסתפקו אפוא בסמיכת תאים בצדה של הבירה, כי־אם קעקעו יסודות אחדים ממנה – וחדשוה. והוא הדין לכל הזרמים שבאו אחריהם. ה“קבלה”, ה“חַלוק”, ההשכלה, החסידות, הלאֻמיות – כֻּלם על הכלל כֻּלוֹ יצאו. כל אחד מהם מסַמן כִּוּוּן מיֻחד, משמעות חדשה של היהדות, ולפיכך פורצים הם את גבולות לֵדתם ופותחים אפקים חדשים – לא תמיד יותר רחבים. לרֹב יותר צרים ביהַדוּת כֻּלה.

ואִילו הקבוץ היהודי שבאיטליה – אמנם הוא עבד בכל שדות היצירה האלה ולקח חלק בפֵּרותיהם, אולם לשוא נבקש איזו יצירה שצמחה מנשמת הקבוץ הזה, שתציג ציון חדש באֹרח חייה של היהדות, אשר לאורו ילכו שאר הקבוצים.

דרכם של כותבי תולדות ישראל לתלות את הקלקלה במעוט האוכלוסים של הקבוץ האיטלקי. אולם מבלי להכּנס בחקירות סטַטיסטיות – כפי שמשערים עלה מספר היהודים ברומה בשתי המאות הראשונות לתאריך הרגיל ליותר מארבעים אלף³ – הלא כל־עִקרו של הנמוק הזה מבֻסס על ההנחה, שבמקום שאין אוכלוסים מרֻבּים אין סדר־חיים עצמי, ומפני־כך אין מקום ליצירה מקורית. אכן לגבי הצבור היהודי שבאיטליה ההנחה מֻפרכת מעִקרה. כי, כמו שרמזנו למעלה, בנוגע לסדור חייה הפנימיים היהדות האיטלקית לא די שאינה עומדת במדרגה שניה, כי־אם, אדרבה, יכולה לשמש מופת לשאר ארצות הגולה בבתי־מדרשיה, בפרנסיה ומשטריה.

תאמר, היהדות האיטלקית חסרה היתה כחות־יצירה, זאת אומרת. בני־עליה שידעו לדלות ממעמקי נשמתה את סוד הויתה ולהלבישו צורה, – לא אמרת כלום. ראשית, על כגון זה אמרו: “יהא גופא קשיא”. מדוע הורע כֹּחו של הקבוץ הזה להיות משׁוֹלל כּחוֹת־יצירה? ושנית, אתה מקפח את זכותן של האישיות הגדולות שעבדו בשדות היצירה האנושית הכללית וגִלו כּחוֹת־יצירה אישיים, שכמעט אין למצֹא דוגמתם אצל האישיות הגדולות של שאר הקבוצים. ולכשתבדוק היטב, תראה, שאין לך קבוץ מרֻבּה כל־כך ביצירות אנושיות וכשרונות אישיים כצבור היהודי שבאיטליה.

הא אין לך אלא לעמוד על אָפין של היצירות שמנינו למעלה ומניען. ומהם נלמד על היהדות האיטלקית.

 

ד    🔗

ראיתי אנשים מלאים הוד והדר… ולא הכרתי איש מהם. ואשאלה האיש הדובר בי לדעה אודותיהם, ויאמר אלי, אלה הם חסידי אומות העולם. אשר… לא אמרו נעמוד על אמונתנו… אך בחרו מכל האמונות הדעות אשר צדקו.

עמנואל הרומי

היהדות, שהיתה תמיד שיטת־חיים מסֻימה, המקיפה את כל בטויי החיים וסמליהם וּמַתוָה את כִּוּונּם, כל־אימת שהיתה נתקלת באיזו תרבות אחרת, בעלת אֹפי קבוע אף היא. שרטוטי הויתה הלכו והתעמקו וצורותיה נעשו יותר בולטות. תוך־כדי מלחמתה בַּתרבות החותרת חתירה תחת קיומה והשואפת להמיתה בנשיקה פתחה את שפע הכֹּחות הגנוזים בעצם פנימיוּתה, ובעזרתם של הכֹּחות האלה הלכה וכבשה את צרכי החיים החדשים, אשר מקֹדם לא היתה לה שליטה עליהם. ההתנגשֻיות בתרבות אחרת הן חבלי־הַלֵּדה של כל תקופה חדשה בַּיהדוּת, על־ידן הולכת ומתגלמת שפעת היצירה הכמוסה בתוכה, על־ידה הולכות ומתבלטות צורות חדשות: על־ידן היא מטילה את מרותה על שטחי חיים חדשים שזה־עתה נדונו לה. וזה הכלל: כל שמרֻבּה תקפּה של התרבות הצוררת, מרֻבּים כֹחוֹת־היצירה הבאים לידי בטוי בהגנה שכנגד, והתולדה, הצורה החדשה, נכנסת אל לב הויתה של היהדות, זוקפת את שדרתה הכפופה, ולפיכך רשומה נכּר בכל אברי הגוף; וכל שׁתָּקפהּ של התרבות הצוררת רפה – תולדת ההגנה כיוצא־בה, גם היא רפת־אונים ואין בה כדי להפיח ביהדות כֹּחוֹת עלומים ולעורר בה יצר־הכִּבוש לשטחי חיים חדשים. מסתפקת היא לשמור את נחלת העבר, והרבה מבטויי החיים החדשים נשארים מחוץ לתחומיה.

לפיכך יפה כֹחם של שאר הצבורים שבאירופה, שׁכּן התרקמו והתגבּשו בעצם ימי שגשוגן ורעננותן של התרבֻּיות הזרות, אשר היהדות פגעה בדרכה: בספרד – עצם ימי פריחתה של התרבות הערבית; באשכנז וצרפת – נקֻדּת־הַגּבַהּ של התרבות הגוֹטית, ובארצות הצפון – ימי הילדות של התרבות הסַלוית. כל אלה היו בעלי־דין קשים, שֶׁוִתּוּרים ופשרות היו זרים להם.

ועל־כן היצירות, שהן תולדות ההתנגשות החזקה הזאת, הן מלאות כֹּח ורוויות חיים; יצר הכבוש והשלטון מפַכּה מתוכן וממשלתן מתפשטת על היהדות כֻּלה: – והורע כֹּחו של הצבור האיטלקי, שׁכּן התרקמותו חלה בעצם תקופת הירידה של העולם העתיק, בשעה שעמודי התרבות הקלַסית העתיקה התמוטטו, ותרבות חדשה לא באה עוד במקומה שהרי הסתדרותו של הצבור היהודי שבאיטליה חלה בתקופת הקיסרים האחרונים, ואז שלטה ברומה, שבה היה רֹב מנינו ורֹב בנינו של הצבור היהודי, אנרכיה שלֵמה בחיים ובדת. רומה היתה אז אכסנית העולם, אשר כל העמים שהיו תחת ממשלתה נזדמנו בה וכל אחד הביא אתו את אלהיו, את סגנון חייו. והיטיב לתאר את המצב הזה אמורא אחד: “אם ישאלך אדם, איה אלהיך, אמור לו: בכרך גדול שברומי”, כי לא היה איש אשר לא מצא שם את אלהיו.

כשעמדה אֵפוא היהדות על אדמת איטליה, לא נצבה מנגדה שום תרבות מוצקת, שום שיטת־חיים חתומה, נעוצה בתוך עצמה, כי־אם איזו אנדולומוסיה של דתות והשקפות, שחנו זו בצד זו מבלי שהאחת תדחק רגלי חברתה. ובתוך רשות־הרבים המפֻלשת הזאת של דעות וסגנונים היה מקום גם לסגנון החיים שהביאו אתם שבויי טיטוס והנלוים להם. וראיה לדבר, כי כמאה שנה לפני זה, כשהתרבות הרומאית עוד לא היתה מדרס לרבים, לא יכלה לדור בכפיפה אחת עם היהדות, וכשבאו יהודים אחרים, אם לשֵׁם מקח־וממכר, אם לשם משא־ומתן מדיני, על־כל־פנים בתור בעלי־בריתה של הרפֻּבּליקה הרומאית, והתחילו להבליט בפרהסיה את סגנון חייהם, הרגישו הרומאים סַכּנה בדבר, והפּרָטוֹר הֶספַּלוס לא הִסס מלגזור על אנשי־ברית הרפֻּבּליקה, שיעזבו מיד את רומה⁴. כי אז לא היה מקום ברומה בשביל תרבות חתומה וזרה כַּיהדוּת, ורק לאחר שנהרסו יסודותיה של תרבותה, לא ראו ראשיה שום עכוב בדבר לעקור ענף מן התרבות היהודית ולשתלו על אדמת רומה.

ומאידך גיסא, היהדות שהביא אִתּו חלק מכריע של הצבור היהודי שבאיטליה לא היתה יהדות צרופה הנעוצה כֻלה בתוך תחומיה, כי־אם יהדות ממֻזגת ביסודות זרים, הֶלֶניים. רַבּוּ ביניהם הבאים מאיי יון, רודוס, קנדיאה וכדומה, וגם מארץ־ישראל סרו לרומה לרֹב אלה שנהו אחרי המתיַונים, כמו שמראים למדי השרידים היחידים שנשתמרו לנו עד היום מן הזמן ההוא – הכתבות שעל־גבי המצבות, שׁכֻּלן ביונית. שני בעלי־הדין היו נוטים אפוא לפשרות ווִתּורים. ואין להתפלא, אם מתוך ההתנגשות הקלושה הזאת לא נולדה צורה חדשה בַיהדות, שהסתפקה בפנתה המיֻחדת לה בשוק הדתות שברומה ולא בקשה חשבונות רבים.

הפגישה הראשונה הזאת של היהדות בתרבות רומה חתכה את גורלה של היהדות האיטלקית לדורות. היא היתה בשביל התרבות היהודית מעין זו שהיתה דומה בימי הקיסרים האחרונים בשביל התרבות העתיקה. ולפיכך אַל לנו לבקש בה תורה חתומה, הכובשת את כל בטויי התרבות בדפוס אחד, ולא מחשבה קפדנית, הבודקת במגלת־יוחסין של הדעות וההשקפות המזדַּוגות לה, אם אין נגוד וסתירה ביניהן. תורתה – מגִלוֹת מגלות, דפוסים דפוסים, שיש בהם כדי לקלוט לתוכם כל הזרמים השונים המשתפכים לתוכם; ומחשבתה – מוזַאיקה עשירה של רעיונות, דעות, שברי דעות, המסֻדרים זה בצד זה, – מוזאיקה המרהיבה את העין בשלל צבעיה. ואם בּעל נפש אתה, אין אתה בא עליה בטענות ותביעות, כי־אם הנך נהנה מאוצרותיה המרֻבּים וקשוטיה המבריקים.

 

ה    🔗

ליד ההבחנה הזאת ננַסה לשרטט בקוים כלליים את הלך התפתחותה – יותר טוב: משך התמדתה – של היהדות האיטלקית.

מתחלת הויתה לא היתה עלולה לעמוד על רגלי עצמה. כּי־אם להיות כלי־קבול לכל גלי החיים שבאו מן החוץ, תמיד היתה צריכה לאיזה צנור, שישפיע לה משפע חיותו; וכל שהצנור היה יותר פתוח, עורק חייה של היהדות האיטלקית דפק ביתר עֹז. נסתם הצנור או שדלל מקורו, מיד נשתתק דָּפקהּ, נתעלפה, עד שנפתח צנור חדש והקיצה פתאֹם מתרדמתה העמֻקה, ומיד קבלה את האורח החדש הזה בסבר פנים יפות, ומבלי לעשות חשבונות רבים עם נחלת העבר' פנתה לו מדור בתוך אכסניתה הפתוחה לכל עובר ושב. וכשנפתחו צנורות שונים ובאו אורחים רבים, לוּ גם שונאים זה את זה, בבת־אחת. לא באה במבוכה. מקום יש באכסניתה לכל מיני הזרמים השונים, וכבעלת אכסניה חרוצה היתה יודעת להטיל שלום ביניהם.

כל זמן שהיתה ארץ־ישראל טבּוּרה של היהדות והיחסים שבין ארץ־ישראל ואיטליה היו שכיחים ומצוים – בשתי המאות הראשונות לחשבון הרגיל – אנו מוצאים ברומה בת־קולם של בתי־המדרש שבארץ־ישראל, ואחד מן התנאים, רבי מתיא בן־חרש, קבע את ישיבתו ברומה. אולם אם גם נקבע בית־המדרש ברומה, אין אנו מרגישים ביהדות האיטלקית שבאותו זמן אפילו נטיה כל־ שהיא לעמידה ברשות עצמה, להשתחרר מהשלטון הרוחני של בית־המדרש שבארץ־ישראל, – נטיה שנתעוררה בבבל ואחר־כך בשאר הקבוצים בעונה אחת עם יסוד בית־מדרש קבוע, בראשונה בחשאי ולבסוף בגלוי. אדרבה, רבי מתיא בן־חרש, ראש הישיבה שברומה, מתאבק בעפר רגליהם של חבריו הצעירים ממנו, וכשהם באים לרומה, הוא עורך בפניהם שאלותיו. הוא כמעט שאינו מֵעַז לחתוך את הדין, ותמיד מוסר רק הלכות שקבּל מרבותיו בארץ־ישראל ולא לחנם שגור היה בפיו המאמר: ״הוֵה זנב לאריות ואל תהי ראש לשועלים". אף הוא בְּכֵּר להיות טפל לחכמי ארץ־ישראל מלהיות ראש עומד ברשות עצמו בבית־מדרשו שברומה⁵. וכשם שאנו רואים את רבי מתיא בן־חרש ובית־מדרשו כֻּלוֹ כפוף לבתי־המדרש שבארץ ישראל, כך הם נגררים כֻּלם בסדרי חייהם ובמנהגיהם אחרי ארץ־ישראל. מעבירים אותם בעינם בלי שום שנוי. מובן, כי הרבה שטחי חיים, שזה־עתה נגלו להם, נשארים מבחוץ. ולא עוד אלא שהם מחזיקים אפילו במנהגים התלוים במקדש. אוכלים, למשל, גדיים מקֻלסים בפסח, עד שבאו התנאים וגערו בהם, שהם אוכלים קדשים בחוץ. גם בזמן יצירתו של התלמוד הירושלמי אנו מוצאים חכם רומאי לוקח חלק במשא־ ומתן של הלכה, רבי אבא בר־זבינא (זמינא)⁶. אולם גם הוא כרוך כָֻּלוֹ אחר חכמי ארץ־ישראל, וביחוד אחרי רבי זעירא רבו, ואינו זז ממנו אפילו כמלא נימה, והוא שמסר לנו את המאמר האָפיני לגבי היחס של היהדות האיטלקית לַמסוֹרה: “אם הראשונים כמלאכים, אנו כבני־אדם”.

כמעט שנעקר מרכז היצירה מארץ־ישראל לבבל – והיהדות האיטלקית הולכת ומתכַּוצת, הולכת ומצטַמקת. שומרת היא את נחלת העבר, חסה על פּכים קטנים, מפיצה היא את הספרים בבתי־ כנסיותיה ומקימה את הסופרים הראשונים, במובן היותר מצֻמצם של המלה, אבל הספרים מתרבים ומביני הספרים מתמעטים – כמו שמעיד הירונימוס באגרותיו⁷.

אמנם החקירות החדשות מגַלות סמני חיים של היהדות האיטלקית גם בתקופת הסבוראים והגאונים הראשונים. הרבה מדרשים – תנא דבי־אליהו, שׁחר טוב, ועוד יותר המדרשים הקטנים שפרסם יִָלינֶק – מובילים אותנו לאיטליה של התקופה ההיא, אבל כל אלה הם בת־קול של היצירה האגדתית החשאית שבארץ־ישראל. גם הפיוט הדתי, שצף בתקופה ההיא מתוך החוג של בעלי המדרש שבארץ־ישראל, בא לאיטליה וקבע שם מושבו. גם ההבעה הפיוטית נשארת מעֹרה במקורה הראשון, עד שקשה להבחין ביניהם, ולא לחנם התנגד שד“ל, שהיה לו חוש מפֻתּח בשביל סגֻלותיה של היהדות האיטלקית, לשי”ר, שרצה לזכּוֹת את איטליה בפיטן שפורץ לו דרכים חדשות – הקליר. כמובן, לא חסרו אחר־כך באיטליה פיטנים מבית־מדרשו של הקליר.

צר ורחוק היה הצנור הבבלי בעצם ימי פריחתה של תרבות ישראל בבבל, ולפיכך השפעתו קטנה ובלתי־ישרה, כי לרֹב הגיעה לאיטליה דרך ארץ־ישראל. אולם אחר־כך, בשֶׁל התנודדותה של היהדות הבבלית ממקומה והופעתם של הערבים באיטליה הדרומית במאה התשיעית, נפתח הצנור הסתום הזה ומיד נכנסת היהדות האיטלקית בחוג השפעתה של היהדות הבבלית. האחרונה קובעת את מושבה באיטליה, בונה שם בית־המדרש. “מגלת יוחסין” של אחימעץ, שֶׁגְלָה שטֵינשנַידר, יודעת לסֵפּר על איזה רבי אהרן הקדוש, שבא מבבל לאוטרנטו ויסד שם בית־מדרש לתלמוד. לא חסרו גם חכמים באיטליה, שלא הסתפקו בזה וירדו לבבל לשאֹב מן המקור. אבל גם היקיצה הזאת גרמה רק להתפשטותה של תורת הגאונים עד לאיטליה, ולא להַטָּיָתה, ואפילו לא לחזוּקה. התרבתה משפחת הגאונים, ותורת הגאונים לא נתחדשה.

באמצעות הסניף האיטלקי התפשטה ידיעת היהדות הבבלית לצרפת ואשכנז. האיטלקים היו המתַוכים בין אשכנז ובבל. ובכל־זאת לא נעשתה אשכנז סניף ליהדות הבבלית, כי־אם ידעה לתת ל“תלמוד בבלי” פנים חדשות, להשיב לו רעננותו, וגם להתחרות אחר־כך עם בבל, ביסדה באיטליה סניף בצדו של הסניף הבבלי. בפרק הזה יצרה היהדות האיטלקית את יצירתה המוֹנוּמנטלית, את “הערוך”, כמעט היצירה האחת, שהשפעתה עברה את תחומי איטליה ושנעשתה לקנין הכלל של היהדות. אולם גם “הערוך” אינו בא לפתוח תקופה חדשה, כפרושי רבי גרשום “מאור הגולה” בן־זמנו, אשר הִרבּה לשאֹב מתורתו, כי־אם לחתום את תקופת הגאונים, לאסוף את אוצרותיה הפזורים, לסדר אותם ולמסרם לדורות. “הערוך” – דמות דיוקנה של היהדות האיטלקית, כאלו התגלמה בתוכו נשמתה. בינתיים הספיקה היהדות האשכנזית להשתחרר לגמרי מזִקתה של בבל. מבית־מדרשם של הפרשנים, שבמדה ידועה המשיכו עבודתם של הגאונים – ביתר עֹז כמובן, – יצאו בעלי התוספות, שהכניסו את אֹפן הִמחשבה האסכולסתית לתוך למוד התלמוד, ומיד אנו מוצאים סניפה של היצירה הזאת באיטליה. וכל־כך גדלה התפלאותם של מחוללי היצירה הזאת על פעֻלתו של הסניף האיטלקי, עד שברגע אחד נדמה להם, כי בבית־המדרש שבאוטרנטו עם בעל “המכריע” בראשו קם מפעל עומד ברשות עצמו, אשר ממנו תורה יוצאת לכל ישראל, ומפי הגדול מבעלי התוספות רבי יעקב תם, נפלט הפתגם: “כי מבֵּרי תצא תורה ודבר ה' מאוטרנטו”. אולם היהדות האיטלקית היתה נאמנה למסורתה, היא נשארה מעתה כפופה לחכמי אשכנז. ונכדו של רבי ישעיה הזקן, בעל “המכריע”, כאלו הרגיש את תפקידו, יצא בילקוטו לאסוף את אוצרות היצירה של בעלי התוספות, והמשיך בזה את פעֻלתוֹ של “הערוך”, ומקומו בצדו. ודוקא רשומו של זה האחרון, שידע לכַוֵן את התפקיד שהוטל על היהדות האיטלקית, נְכַּר ביותר, והוא שהציל את תורת זקנו מן השכחה.

בעוד שהצנור האשכנזי משפיע בעין יפה, הנה נפתח צנור חדש. בספרד קמה תנועה חדשה, שהכילה נגודים וסתירות לַיהדות האשכנזית, ובין שני המחנות התפרצה מלחמה קשה. והנה שלחה ספרד אף היא את חלוציה לאיטליה לקבוע שם סניפה, וגם הם נתקבלו בסבר פנים יפות. כל המריבות והחכּוּכים שבין שני המחנות כאִלו נסתלקו פתאֹם, כשעמדו זה מול זה על אדמת איטליה, ובאיזו השתוממות הביטו חכמי איטליה על המלחמה מבחוץ, והכריעו את הכף לצד הנרדפים, המימוניים.

אולם ככל שהוקירו וכבדו את הראש של היהדות הספרדית, הרמב“ם, לא יכלו לרדת לסוף דעתו. שהרי כל־עִקר מטרתו: לבנות בנין מוצק של היהדות, לעשותה שיטה חתומה, אשר פרטיה נעוצים בעִקריה ויסודותיה, להרחיק את “הסתירה הנעלמה היותה בלתי מתבארת אלא אחר הקדמות רבות”⁸. – עִקר המטרה הזאת היה זר לגמרי לרוחה של היהדות האיטלקית. ולפיכך אנו רואים חכמי איטליה עוסקים בפרטי תורתו של ה”מורה“, ואינם נותנים דעתם על כֻּלוֹ. בין מבארי ה”מורה" המרֻבּים קשה למצֹא מבאר איטלקי שבֵּאוּרו יקיף את ה“מורה” כֻּלוֹ. לרֹב בחרו להם פרקים אחדים ממנו (ביחוד את כ"ה ההקדמות שבראש החלק השני). לעֻמת זאת אנו מוצאים אצל האיטלקים נטיה מיֻחדת כלפי הפילוסופיה של רבי יהודה הלוי, כפי שהיא מֻצעת ב“כוזרי”. הספר הזה התאים להלך־רוחם, מפני שאין הוא מעמיד את היהדות על עִקרים וסודות קבועים, אלא על הגזע וההיסטוריה, וגם מכיל בתוכו אוצר של רעיונות פילוסופיים בצדם של יסודות מן התלמוד ומספרי המסתורים, ערוך בטעמם של בעלי ה“אסופות” שבאיטליה. ולפיכך אנו רואים, שכל המבארים הראשונים של ה“כוזרי” הם איטלקים, והמבקר היהודי האיטלקי, עזריה מן האדומים, בן־זמנו של מבאר ה“כוזרי” הראשון שנתפרסם בדפוס, “קול יהודה”, כותב עליו: “השמר לך פן תעזוב את הלוי”, ורב איטלקי קדום ממנו מבַכּרוֹ בפֵרוש על הרמב“ם: “דברי הרמב”ם – הוא אומר – רובם קרובים לאמת, דברי הרלב”ג רובם שקר, דברי הלוי כלם אמת“. והחבה הזאת לרבי יהודה הלוי נשתמרה אצל חכמי איטליה עד הזמן האחרון, ואנו מוצאים אותה בכל תָקפּה אצל האחרון מגדולי היהודים שבאיטליה, שד”ל, אשר במדה ידועה הרים את הנגוד הפנימי של היהדות האיטלקית לשאיפתו של הרמב“ם לידי הכרה ונתן לו בטוי חריף במלחמה שקשר נגד הרמב”ם על שקבע עִקרים ביהדות.

באמצעותו של הצנור הספרדי באה גם השירה העברית החִלונית לקבוע את מושבה באיטליה. וכאן מצאה היהדות האיטלקית מקום להתגדר. התורה החתומה של היהדות הספרדית הטביעה מטבע אחת שוָה לכל בטויי־הרוח, ולפיכך השירה החִלונית ברֻבּה אינה נבדלת מן השירה הדתית. “כמוה היא כללית־טפוסית” בהבעתה, בציוריה וסמליה, ואין לרשות האישיות תפיסה בה. ואילו תורתה של היהדות האיטלקית. הַמָּרכבת ממגִלות שונות, הניחה רָוח בין מגלה ומגלה, והרבה שטחי חיים נשארו מבחוץ, ולפיכך מרֻבּים בשירת־החֻלין שלה הבעות וציורים אישיים. ואל לנו לזקוף זאת על חשבון שכניהם האיטלקים בלבד⁹.

בתקופת התחיה האיטלקית נפתחו צנורי השפע מכל צד. מכל פִּנות העולם נהרו שואפי מדע לבתי־המדרש המרֻבּים שבאיטליה, ובין הבאים היו הרבה יהודים; שרידי הגולה שבספרד מבקשים מפלט להם באיטליה; וְנֶציה ביחוד, בעשרה ומסחרה העולמי, מושכת לתוכה הרבה יהודים. כל הנטיות השונות של היהדות בכל המקומות והדרגותיהן. – החל מן הפרישות הסגפנית של בעלי “ראשית חכמה” עד רדיפת התענוגים הגסה ומן הבטלנות הטפוסית עד יפי־הרוח העדין, – נפגשו באיטליה. היהדות האיטלקית קבלה אז צורה משֻׁנה מאד. זו היתה מין ערב־רב של השקפות ודעות בלי שום משטר וסדר. החקירה, הקבלה, הפלפול בכל גוניהם משלו שם בבת־אחת, והערבוביה הזאת משתקפת ביחוד בפעֻלתם הספרותית של רבני התקופה ההיא ובחייהם. כותבים הם תשובות, תפלות, קמיעות, שירי־צחוק, שירי־עגבים – כל אלה בנשימה אחת. ואילו בין הרוָחים מתרוממות יצירות אישיות נהדרות, מעין “הוכוחים על האהבה” ליהודה אברבנאל ו“מאור עינים” לעזריה מן האדומים.

משנתמעט השפע ובאו שנות רזון ליהדות האיטלקית, עמדה מנגד לאוצרות מלאים, אבל בּלתי־ מסֻדרים, שנצטברו בתוכה בשנות השׂבע. ועוד הפעם הראתה את כֹּחה ביצירת־חתימה מוֹנוּמנטלית, ביצרה את ה“פחד יצחק”, האוצר הכי־מקיף והכי־חשוב של ספרות הפוסקים והתשובות.

חבָּה יתֵרה נודעת ליהדות האיטלקית מאת ראשי המתקנים ובעלי ה“השכלה” שבּאשכּנז, הללו, שכּל שאיפתם היתה לפרוץ את מחיצות הברזל של היהדות ולהוציא מרשותה שטחי חיים רחבים, כדּי להכניסם לרשות האנושיות הכללית, ראו בַּיהדות האיטלקית, באותם הרוָחים שבין המגִלות, אתֹ חזון לבם. עזריה מן האדומים, יהודה מודינא, יש“ר מקנדיאה, מושכים עליהם ביחוד את שימת־לבם של העומדים בראש תנועת ההשכלה באשכנז (גיגר וחבריו). היהדות האיטַלקית נענתה לַתנועה הזאת כמעט בלי דחיפה מבחוץ, שהרי היתה מֻנחת בטבעה. בין ראשי המדַבּרים של התנועה נמצאים גם ראשי היהדות האיטלקית: ריגיוֹ, שד”ל, אולם ביחד עם זה שמשו מעין רסן לַזרם הקיצוני, ששאף להפסיק את חוט המסורה ולהתמכר כֻּלוֹ לתרבות המערב. היהדות האשכנזית, שעמדה תמיד בתוך תחומים מסֻימים ומסורה קבועה, לא מצאה ידיה ורגליה מחוץ לתחומיה, בעוד שהיהדות האיטלקית, שחיתה על הגזע ועל מסורה מלאה חליפות ותמורות, המשיכה את מסורתה זאת במנוחת־הלב.

בינתים נעתק מרכז היהדות לרוסיה. הצנורות האחרונים נסתתמו: התנועות האחרונות, ה“חסידות” וה“השכלה” הרוסית, אינן מגיעות אל היהדות האיטלקית. דֹפק חייה כאִלוּ עמד.

לרגלי התפשטותה של התנועה הלאֻמית במערב ובולמוס הנדידה של יהודי רוסיה, נראו בזמן האחרון סמני יקיצה בחוגים מעטים של היהדות האיטלקית. ואם יתחזק הזרם ויתרבה השפע, ברי שתמצא את דרכה להיות שֻתּף במעשה יצירה של הכלל.

 

ו    🔗

לאחר שׁגּלינו את תכונתה הראשית של היהדות האיטלקית ושׂרטטנו על־פיה את מדת הקֵפהּ, נשאר לנו לסַכֵּם את סגֻלוֹתיה המיֻחדוֹת, תולדות התכונה הנזכרת.

כל הצבורים החשובים מראים ציונים בולטים, הַמַּתוים את אֹרח חייהם. להתפתחותם קֶצב נראה לעין, כל אחד מהם הוא אורגניסמוס חי, שאפשר להבחין בו תקופת ילדותו, גברותו וזקנותו. שטח יצירתם עִגול, ומטרתה נקֻדת־המרכז. מעין תפקיד־מטרה הוטל על כל אחד מהם למלא, והוא מטַפּס ועולה עד שמגיע למטרתו־תכליתו. ואז כאלוּ נחתם גזר־דינו למיתה, הוא הולך ויורד מבלי לעלות שנית. יצירתם של הצבורים האלה מאורע היסטורי הוא שאינו חוזר ונשנה. כִּוּוּן לה ומטרה קבועה; זכות קיומה – השגת המטרה. עולה היא על־מנת לרדת. הגורל שולט בה וחותך את גזר־ דינה לחיים ולמות.

מדה אחרת לַיהדות האיטלקית. כמעט שאין קֶצב חי, אורגני, למהלכה, ועל־כל־פנים סמוי הוא מן העין. עליתה אינה עליה למטרה קבועה. וירידתה אינה ירידה עולמית, אלא הסתלקות השכינה, הסתר־פנים, עולה היא פתאֹם בלי הכרח פנימי ומבלי לצַיֵן כִּוּוּן מסֻים ומתעלמת מן העין מבלי למלא תפקיד נִכּר. מעולם לא נחתך גזר־דינה לחיים ולא למות, תמיד היא תלויה ועומדת. המשך קיומה כאלו נתון בידי המקרה ולא בידי הגורל.

ועוד סגֻלה אחרת: “מימיה של היהדות האיטלקית – אומר שד”ל – לא היתה מהַפּכנית ולא אדוקה עד לידי קיצוניות. אלא נוחה ונאורה“. בנוהג שבעולם, תרבות חתומה, בעלת־כִּוּוּן, שמלאה את תפקידה והגיעה זמנה לרדת, מאריכה ימים גם לאחר שהונף הגרזן על שרשיה ומגִנה היא על קיומה בשארית כֹּחה, והתרבות החדשה, הבאה לרשת מקומה, מֻכרחת לבנות תוך כדי סתירה. ואילו תרבות פרוצה מכל צד, חסרת תעודה מֻגבּלת, שאינה עומדת בשום פעם לפני תהום ההויה והחדלון, אינה יודעת לא את חרף־הנפש של ההולך למות ולא עֹז־רוחו של הצועד ישר לקראת מטרתו. ולפיכך זרים לה ליהדות האיטלקית הפּרכּוּסים והזעזועים של תקופת המעבר. אמנם היא היתה כמעט תמיד הראשונה לקבל כל זרם חדש, אבל לא בתור מנצח, כי־אם בתור בעל־בית מנֻמָס היודע הלכות דרך־ארץ ואינו מפריע את הסדרים. עוד המלחמה נטושה בין המימוניים ומתנגדיהם, ואיטליה כבר הכריעה ואין פוצה פה ומצפצף. עוד עומדים ומפקפקים ראשי היהדות שבפולניה ורוסיה, אם לתת מקום לקבלה מבית־מדרשו של האר”י או לא, ואיטליה כבר חובקת את הקבלה החדשה בלי שום תהִיָה. וגם בימינו אנו, בעוד שהציונות ו“אגודת ישראל” הן שני מחנות הנלחמים זה בזה, באיטליה עשו שלום ביניהן; הזדּוגו זו לזו, והזווג עולה יפה.

ושוב סגֻלה שלישית: תורה חתומה, כזו של שאר הצבורים, משעבדת את כל בטויי החיים לסגנון אחד, וכל מה שנוצר בתוך תחומיה, בכל לשון, הוא עצם מעצמיה ובשר מבשרה. ולפיכך הלשון הערבית, שבה נכתבו היצירות הכי־חשובות של היהדות הספרדית, לא הוציאה אותן מן הכלל, והשפעתן על היהדות היתה מכרעת. אולם תורה מָרכּבת ממגִלות הרבה, כזו של הצבור האיטלקי, מניחה הרבה קרקע־בתולה בשביל יצירות אישיות העומדות מחוץ לתחומיה, והשפעתן על היהדות בלתי־נִכּרת, ולפיכך אתה מוצא, שכל אותה הספרות העשירה של היהדות האיטלקית, שנכתבה באיטלקית, נשארה מבחוץ, ואפילו תרגומה לעברית (“הוכוחים על האהבה” תּרגמו לעברית על־ידי יש"ר מקנדיאה, חוץ מן התרגום שנתפרסם על־ידי חברת “מקיצי נרדמים”) לא עמד לה לחַבּרהּ אל היהדות.

מהבחינה הספרותית היהדות האיטלקית, נותנת ענין למונוגרפיות, כי לא היצירה האֹבּיֶקטיבית, הכללית, המתרוממת מעל ליוצריה, היא כאן העִקר, אלא אישיותו של היוצר, אשר בשֶׁל רבוי המגִלוֹת שבתורת היהדות האיטלקית ובשֶׁל הרוָחים שביניהן, הוא יותר חפשי ביצירתו מחבריו בשאר הצבורים.

פירֶנצי.

מאמרו זה של ישעיהו זנה זכרו לברכה נדפס בשנת תי“ו רי”ש פ“ה דל”ת היא השנה שבה החל להפיץ מעיינותיו חוצה בכתב העת התקופה (ספר כב) תפישתו ההיסטורית וכוח ניתוחו נתגלו כבר בו במאמר זה בכל שיעור קומתם (.) כארבעים שנה יצאו ועד היום מסגרת שקבע לא חרגה ממקומה למן אותה העת היו מעייניו בחקרה ובחישוף תולדותיה של היהדות האיטלקית, בקרבה חי שנים הרבה ומאוצרותיה הביא לגנזיו ומעת לעת זיכה את הרבים בפירסום מקורות ומחקרים עליה (.) לאחר שנסתלק נקבעו שרידי אוצרו הטוב על־פי רצונו במכון בן־צבי שבאוניברסיטה העברית בירושלים עיר הקודש.

והיום הזה בשלישי בשבת יום שהוכפל בו כי טוב שנים-עשר יום לירח הנחמות בשנת חמשת אלפים שבע מאות ואחת ועשרים ביום פתיחתו של הקונגרס העולמי השלישי למדעי היהדות הוציא מכון בן-צבי ספר זכרון שבו הקדישו חכמים וחוקרים פרי מחקריהם לשמו הטוב וחונך את ספרייתו במעמד חכמים וסופרים מכל קצות הארץ.

אלמנתו מרת מרגיט זנה מסינסינטי ובניו שלומית ויסברט מניו-יורק ודניאל שמשי מקיבוץ חצרים.

מחברת זאת נדפסה בדפוס ‘הארץ’ בתל-אביב באותיות שונצינו ובמתכונת ספרים שנדפסו באיטליה ואינה ניתנת אלא לבאי המעמד ומוקירי זכרו והיו זכרו לברכה ונפשו צרורה בצרור החיים.