התאספנו פעם אחת בנווה-קיץ, חבורה קטנה, לטיול. ובשכבנו שם על הדשא היינו גורסים כריכות-לחם והחילונו לשוחח על כל מיני ענינים של מה-בכך. אחד מאתנו, עורך-דין, שאל:

– אילו הודיעונו, כי נגזר לשרוף עד תומם את כל הספרים ולא ישאירו בעולם כי אם עשרה ספרים לפי בחירתנו – באילו ספרים נבחר?

וכולנו התחלנו לחשוב ולנחש, מה הם השמות הראויים להכנס במנין העשרה.

– ראשית כל, חושבת אני, התנ"ך והברית החדשה – אמרה גברת אחת בנעימת שאלה. עורך-הדין נענע בראשו וגם הוא הסתכל בשאלה בכולנו – אולי יערער מי על בחירה זו? אבל, הכל נענעו בראשיהם נענוע של הסכמה ועורך-הדין כפף אצבעו האחת והכריז:

– ראשון.

– ועוד מציע אני את הוֹמרוֹס, – אמר אחד המשוחחים.

נשמעו קולות סתומים של מחאה: לכאורה היו השומעים גם הם באותה דעה, אבל רק מתוך נימוס, ובעומק לבם כאילו לא הבינו מפני מה דווקא. היה בתוכנו סטודנט-רפואה, שסיים בית-ספר ריאלי ואחר נאלץ לשנן בעל-פה את כל שבע החכמות הקלאסיות ובעבור כך שנאָן שנאת מוות. נתברר, כי הוא גם גלוי-לב משאר בני החבורה ועל כן נתכעס:

– אינני חפץ בהומרוס. וגם איני סבור, שאתם חפצים בו בתמים. בכלל, סבורני שסגידה זו לפני ספרים ישנים, שעכשיו אף אחד אינו מסוגל לקראם בענין – גם היא אחד מגילויי הדבר, שבחוץ-לארץ קוראים לו “סנובּיסם”. ברצון מודה אני, כי “איליאדה” ו“אודיסיה” הן יצירות דגולות, כי יש בהן אוצר בלום של חומר בשביל קורות ימיו של עוג מלך הבשן וגם בשביל תולדות הספרות. אבל, לעורר התרגשות בלבנו כבר לא יוכלו. קוראים אנו אותן בשוויון-נפש מוחלט, לעתים אף בפיהוק. אין אנו לומדים מתוכן שום לקח בשביל עצמנו. כששומע אני, כיצד אדם משכיל מתלהב בקול רם מיפיו של הוֹמרוֹס, אינני מאמין בכנוּתו. לפי דעתי, בשום פנים אין מקום להומרוס במנין העשרה. עלינו לבחור רק בדברים, אשר יוכלו לנצחים לנגוע במיתרים חיים של רוח האדם.

– זה נכון, – נשמעו כמה קולות. ערוך-הדין, שישב והמתין, כשהקמיצה בידו פשוטה, אמר:

– רשות הדיבוּר למי שהציע את הוֹמרוֹס, ללמד עליו זכות. ואם רצונכם-בכך, אבקשנו לקבל בתור הדרכה את ההערה הבאה. כל אחד מאתנו יוכל, כמובן, לנמק את בחירתו בטעמו האישי בלבד, אולם, יותר רצוי להביא גם נימוקים אובּייקטיביים. כאן מבקשים אנו להציל מן השריפה עשרה ספרים לטובת האנושות כולה. זאת אומרת, בכל מקרה ומקרה צריכים להוכיח, כי הספר הנדון מהווה, מבחינה זו או אחרת, ערך נצחי בשביל רוח האדם.

– נכון מאד, – נענה אותו איש מתוכנו שהציע את הוֹמרוֹס. – בנקודת-ראות זו מחזיק גם אני. מפני כן אחלק את הסנגוריה שלי לשני חלקים: ראשית, אביע לכם את רישומי הסובייקטיבי מהומרוס, ושנית, את דעתי האובּיקטיבית על ערכו בשביל כל האנשות ובכל הזמנים. התרשוני?

– דבּר, דבּר.

– אדם ישר אני, אינני נגוע בסנוביסם, ובכל זאת אוהב אני את הומרוס אהבת נפש ותמיד אני קורא בו בהנאה בלתי-אמצעית. ודאי, איני מוצא בו “אידיאות” במובנה של מלה זו בפינו, וגם העלילה כשהיא לעצמה אינה לוקחת את לבי ביותר. מחבב אני את הומרוס בגלל הטיפוסים שלו. האנשים אצלו נהדרים, ענקי-קומה. אם תוקף אותם צחוק, צוחקים הם כך שמזדעזע רקיע השמים. אם כואבים הם, או עצובים, הריהם משתכבים על הארץ וצועקים כך, שקולם נשמע בריחוק פרסה. אפילו בקראי כיצד אנשים אלה היו אוכלים ושותים, רואה אני בבהירות, כי אף אחד מהם לא היו לו שניים רקובות ולא חלי-מעיים, וזה נעים לי, כמו שנעים גם בחיים לפגוש איש בעל צבע פנים רענן. בקראי בהומרוס, תמיד אני נזכר, כי האדם בזמננו יודע רק לעתים רחוקות מאד לעשות בצורה נאה שני דברים: לאכול ולצחוק. לועסים אנו בכבדות ובלי חן, כי מחצית השניים הטוחנות שבפינו כבר אין להם צמדים לטחינת המזון, ואם מסתכל בדבר אדם שאיננו אוכל, ימאַס לעתים להביט. ועוד רע מזה הצחוק שאנו צוחקים: צחוק של חניקוֹת והבלעוֹת ושיהוקים, ובגרוננו עווית. כמעט שאין שומעים צחוק טוב, אמתי, חלק, רונן, כשאדם מפשיל את ראשו לאחור וצוחק בקלות ובצלצל. פעם הייתי מאוהב בנערה אחת שידעה לצחוק יפה, ומאז תוקפני גועל בשמעי את צחוקם המשתהק של אנשים אחרים, וגם שלי בתוכם. אולם, אצל הומרוס רואה אני בני-אדם שעשו את הכל בחשיבות, בקול צלול ובצורה נאה: כך היו אוכלים וכך היו צוחקים וכך היו גם בוכים ולוחמים ומתים. בקיצור, בני-אדם נהדרים וגם פעולת-אבריהם נהדרת. זה הדבר המוצא חן בעיני אצל הוֹמרוֹס ומתוך כך גוזר אני גם את ערכו האובּייקטיבי. הריני שואל את עצמי: מפני מה גבוריו של הוֹמרוֹס כה מלהיבים אותי ונוגעים אל לבי? אי אפשר להסתפק כאן במשפט הנבוב: כזה הוא טעמי. האם צריך שיהיה מותנה בדבר עמוק ואורגני. ואומר אני לעצמי: אין שום ספק, כי האדם האידיאַלי צריך להיות נהדר בכל גלוייו כמו אלו הדוגמאות הראשוניות של גזע האדם. אלפי שנות מלחמת-הקיום יותר מדי החריבו אותנו מבחינות מסוימות והחלישו אותנו מבחינות אחרות. נוצרה דיסהרמוניה, האיזוּן נתקפח, נתהווה האדם המכוער והפגום של ימינו. אך אני מאמין, כי הולכים אנו, צעד אחרי צעד, לקראת יום אשר בו יכניסו את מלחמת-הקיום למסגרות-ברזל של משטר חברתי חדש וכל אישיות יחידה כמעט לא תרגיש בעול. זה יפתח לאישיות מרחבים חדשים. שוב תוכל להתפתח בצורה הרמונית ונורמאלית. גופה יחליף ויחזור בכל פעולותיו להדרו הקודם ורוחה הכאובה תיושב ותשָלֵו. זה לא יהיה העתק מטיפוּסי הוֹמרוֹס. האדם של העתיד יהיה מורכב, רב צדדי, עשיר, עמוק, פיקח לאין-ערוך מן האדם הקדמון, אבל באחת יהיו שניהם שווים: באותה הדרת טבע בריאה ומושלמת, הקורנת אצל הוֹמרוֹס מזן אל זן. עוד הרבה דורות יעברו עד שישוב האדם לאיתנוּת בריאותו כמו חיות-הבר, ועד אז עוד ירבו טובי האנושות להציץ בחרדה בניווּנם הגופני ובנכוּתם המוסרית של הדורות הקיימים, יהיו מתרים בהם וקוראים להם לקרב אל הטבע, כמו רוּסוֹ, כמו ליב טולסטוי. אבל, אם יש בידי הומרוס, – רוסו וטולסטוי למה לי. הרי הם רק מטיפים ודורשים לפנינו, ואילו הוא בא ומצייר לנגד עיני בכל זיוו והדרו את הדבר שאליו הם קוראים. הם שניהם טועים בהרבה ומשפטם לעתים מעוּות, אבל הוא – כולו אמת ופשטוּת. גם שניהם וגם הוא עיסוקם באותה מצווה קדושה – אינם מניחים לאדם שישכח “מאין הוא בא ולאן הוא הגיע”. אבל, יפה וחזק מבחינה חינוכית זו כוחו של הומרוס כל כמה שבכלל רב בחינוך כוחו של מופת חי אפילו מהטפה מזהירה ביותר. הריני תומך במוּעמדוּתוֹ של הומרוס.

– שנים, – אמר עורך-הדין וכפף את אצבע הקמיצה.

– סליחה, – המשיך לדבר סנגורו של הוֹמרוֹס, – אוסיף נא עוד רק מלים אחדות. ההתנפלות על הוֹמרוֹס מצד ידידנו המדיציני לא הפליאה אותי כל עיקר. מיטיב אני להכיר הלך-רוח זה. יודע אני, כי רבים מאד האנשים המשכילים בהחלט, שבעומק לבבם אינם מבינים, על מה בעצם יתלהבו אצל שכספיר, דאנטה או גתה. מודים הם, כי הסופרים הללו ברוכי כשרון, אולי אף גאונים, כי יש בהם חכמה עמוקה, כי ערכם היה עצום בזמנם, בשעה שכל אחד מהם חיה ופעל. אבל, כיום, בשנת 1904, כבר לא יוכלו, לפי דעת האנשים האלה, לעורר התרגשות בלב הקורא בהם – לא דאנטה, לא גתה ואף לא שכּספּיר. ועזי-הלב שביניהם אף יודו, אולי, בפניכם, כי בהצגת “המלט” הם משתעממים. באזני הודו בכך כמה וכמה פעמים אנשים משכילים ביותר, וזמן רב לא ידעתי כיצד לתרץ סרוּת-טעם זו. אבל, עכשיו, דומני, מבין אני מה הסיבה.

שימו לב, מי מאתנו קורא את הכתבים הקלאסיים של הספרות העולמית: הנוער ורק הנוער, החל בנערים בני 15 (ולעתים אף צעירים מזה) וכלה בבני 22 – 23 לכל היותר. והדבר גם מובן מאד: בשעה שהשכל נעוֹר הריהו קופץ קודם-כל על אותם השמות, שהעולם כולו סמך עליהם את ידו, לאמור כי הם העדית שבעדית. גם אי-אפשר להתנגד לכך, כי במה נטיב לפתח ולחנך את הטעם, אם לא בקריאת סופרי-המופת? אבל, מצד אחר, מתקבל דבר עצוב מאד. הן הקלאסיקון, ביום שיצר את יצירת-המופת שלו, היה אדם מבוגר, שכבר הירבה לראות בחייו וגם הירבה לסבול. ביצרו את יצירתו המופתית נעזר בנסיונם של חיים פחות או יותר ארוכים. ולהבין אותו כראוי, להתרגש למקרא דפיו, לא יכול אלא אדם שגם הוא הירבה להתנסות והירבה לסבול. הגאון היה אדם מבוגר וכתב בשביל אנשים מבוגרים. אבל, דווקא משעה שנהפך לגאון מקובל על הכל, הריהו עובר אך ורק לסמכותו של הנוער הצעיר ביותר. נוער זה מאד חביב וערני, אך, בכל זאת, לא היה עדיין בסכּסוֹניה ולא יוכל להבין ולהרגיש את רגשות האדם שכבר היה בסכסוניה, ולא כל שכן של אדם גאוני. אדם זה, הגאון, לא יעשה, לפיכך, רושם עז ביותר על הנוער הלז, ביחוד כעבור שנים שלושה דורות, כשמתישנות כמה צורות לשון ודרכי הרצאה. ובינתים כתביו של הקלאסיקון כבר נקראו, כבר המעשה נעשה, ורק לעתים רחוקות עוד ייזכר הצעיר, ועוד יספיק, לשוב ולקרוא את הכתבים בהיותו לאיש מבוגר: כה מהירים החיים, כה רבים בהם החידושים, שבכלל אין אנו מחבבים לקרוא בשניה ספרים שכבר קראנו. ומדבר אני לא על הומרוס בלבד. מצבו בכל רע, יען אותו לומדים באופן רשמי בגימנסיות. אם קוראים לפניך יצירה אמנותית מדי 15 שורות ביום, ועם זה לועסים את 15 השורות האלו על כל האַאוֹריסטים ובניני-המשאלה, הרי מובן שלעולם כבר לא תמצא ביצירה זו מן היופי. אבל, גם הסופרים הקלאסיים שבעזרת האל חלקם שפר יותר, גם בהם שליטה הגזרה הכללית של תהליך טראגי זה: משעה שהכירו בגאוניותם, אין קורא בהם אלא הנוער, שאינו מסוגל להשיג ולחיות את יצירתם בכל מלואה. בלשון אחרת – דווקא משעה שהקלאסיקון נופל בידי הדורות המתחנכים, חדל הוא מהיות מחנך הדורות במובן האמיתי. מאז הוא קבור, ורק מתי מספר יוכלו עוד להבינו ולהרגישו לעומקו.

– אם כן, מה תצווה? – שאלו הסטודנט כנעלב, – להיות ההורים משגיחים על בניהם ועל בנותיהם לבל יקראו מאומה חוץ מספרי ז’וּל וֶרן?

– כלל וכלל לא, – אמר סנגורו של הומרוס, – ראשית, אני עצמי לא הייתי בן קשוב ואודה שאינני מחבב את הטיפוס של תינוק מנומס, ולא כל שכן של נער כזה. ולוּ רק בגלל כך בלבד – לא אוכל לצדד להטלת “איסור” על ספר פלוני או אלמוני, לבל יימצא בידי צעירים. אני עצמי, בהיותי ילד, מעולם לא נכנעתי ל“איסורים” כאלה ובטוח אני בהחלט כי גם בני לא יכנע להם, שהרי גם הוא אינו למך. אך, מלבד זאת, מה טעם להטיל איסור? הן גם הקנאי בין הדוגלים בשלטון-הורים בלתי מוגבל לא יבוא לאסור על בנו לאחר שיגיע לגיל 18 – 19 שנה. ואני הרי אומר לכם, שדאנטה כתב את ה“קומדיה” שלו בשנות העמידה, לאחר שהרבה עבר עליו והרבה נתנסה, ועלם בן 25 כי יקרא את ה“תופת”, אפילו במקורו, לא יחדור לעומקם של הלכי-רוחו הרבה יותר מצעיר בן 15 או 16. לכך אין שום תקנה ולא התחלתי לדבר על כך כדי להציע פעולת-עזרה. לא היה בדעתי אלא לקבוע עובדה ולא יותר. אם רצונכם בכך, נוכל פעם אחרת לחשוב יחדיו, כיצד להחזיר לסופרים הקלאסיים את הבנתו של צבור הקוראים. אבל, עכשיו תפקידנו אחר: לקרוא בשם שלישי…

– אנוכי אקראנו, – נענתה גברת צעירה, – מציעה אני “דקאמרון”.

נשמעו מחאות נמרצות. עורך-הדין הקיש במקלו על סדן-העץ, שעליו ישב, ואמר:

– לך רשות-הדיבור, להגן על זכותו של בּוֹקאצ’יוֹ. אנו מחכים.

– אבקש להקשיב, – אמרה הגברת הצעירה, – אבל, תחילה אספר לכם מקרה שאינו מן הענין. בחורף היה בפטרבורג נשף האמנים. הגעתי לשם במאוחר וקודם כל שאלוני: את הבחורה בממחטה ראית? – “מה זאת אומרת”? זאת? התלבושת המוצלחת ביותר שבנשף. – והראו לי את הבחורה: צעירה בלונדית, גזרתה נאה למדי והיא עטופה מטפחת לבנה, דקה, מתוחה על הגוף עד לברכים, ומתחת למטפחת, כפי הנראה , אין מאומה, והזרועות והכתפים ערומות. באמת, זה עשה רושם רב. הבחורה בממחטה קבלה את הפרס הראשון מאת הצבור ובכלל זכתה בהצלחה. כשהנשף נגמר והיא הלכה לצאת, בלווית מחזריה, עמדו שיירי הצבור בדרכה והשמיעו באזניה דברי מחמאות. אני ישבתי קצת בריחוק מקום ועל-ידי ישבו שתי בחורות זרות, דומני כעוּרות, וגם לא צעירות ביותר. הן הסתכלו באותה בלונדית בעינים רעות מאד ושמעתי כיצד אחת מהן אמרה לרעוּתה בקול כעוּס: “בפעם הראשונה בחיי רואה אני דבר שכזה”. ובלי משים חפצתי אז לצחוק – כל כך נראה בעיני מגוחך המצב, שהבלונדית הביאה לתוכו את שתי הבחורות הללו. לא בזה העיקר שהאפילה עליהן, אלא בזה שבחן ובקלות כזאת נישלה אותן מעמדתן הרעיונית. הבינו-נא: הן “בפעם הראשונה בחייהן” ראו חוסר-נימוס כזה. עד עכשיו היו סבורות שאסור להופיע בפומבי בלבוש ממחטה. ויכול היה אדם להתווכח עמהן שעה תמימה ולהביא אלפי נימוקים, הן היו בכל זאת מוסיפות להחזיק בדעתן הבטוחה כי אסור. ולפתע הראו להם בעליל כי מוּתר. הנה, כך חפצתי ומוּתר. ואז הבינותי את מצב הגיחוך והמבוכה ששתי הבחורות נמצאות בו בגלל הבלונדית הנועזה. ועלה בדעתי, שודאי גם מלבדן יש רבים בנשף זה, שעד כה היו בטוחים כי הדבר אסור. ולפתע הראו כאן לכולם שהדבר מוּתר. את שתי הבחורות הכעיס גילוי זה, אבל אין ספק שאחרים נתמלאו בגללו ששון. למשל, אנוכי. לא מפני שגם אני אומרת לללבוש בנשף-ריקודים ממחטה ותו לא; אינני רגילה בכך, אני ארגיש את עצמי לא בנוח ולא אעשה דבר שכזה. אבל, שמחתי לגילוי, מפני שעד כה סבורה הייתי, מתוך שגרה, כי צביעות ו- pruderie הן גורמים חזקים מאד, שאי אפשר לצאת כנגדם, ולפתע נוכחתי כי אין זה נכון, כי אפשר בכל השקט לפסוע על הצביעות ועל ה- pruderie ולא יהיה לא ברק ולא רעם. וכיצד לא נשמח בראותנו אויב, שנחשב בעינינו חזק, והוא איננו יכול להגן על עצמו? אך כדי לגלות את חולשתו זו, אין די בויכוח ובראיות מלוליות: הרבה יותר מהיר וקל להוכיח את זאת בעליל על-ידי עובדה קיימת. אחזור-נא על מה שאמר קודמי על הוֹמרוֹס: חזקה מכל הטפה דוגמה חיה.

– ו“דקאמרון”? – הזכיר באדיבות עורך-הדין.

– הרי מדברת אני על “דקאמרון”, – אמרה הגברת. – בימי הבינים היה העולם הנוצרי כפוף לשעבוד קלריקאלי. שעבוד זה היה הורג כל התפתחות חפשית של החיים. כדי להצדיק ולקדש את מעשיו הוא יצר תורה האומרת, כי החיים הם חטאת. הוא הטיף, כי כל תופעה של חיים היא בפני עצמה פשע ואדם חסיד חייב ללחום כנגדה. וככל שאותה תופעת-חיים היתה יותר מבהקת, כן הרבו מורדי-האור לשנאה. יותר מכל פחדו והתרגשו דווקא מפני מה שנותן לאדם את שמחת החיים הגדולה ביותר: צחוק, שמחה, מחול, שירים, אהבה. לפיכך, משעה שהחלה תחית העמים, קם לפניהם ראשית כל התפקיד: לזכּות את החיים מדיבּתם הרעה. לסתור את הדעה הקדומה, כאילו שמחת החיים חטאת, להשכין בלב בני-האדם את האמונה בכך – שהחיים ברכה, וכל לבלוב בהם נהדר ויקר. רק הטפה כזאת יכלה להשמיט מן העריצות הקלריקאלית את משענה וליטול ממנה את הקרקע הרעיוני לצמיחתה. וככל שכבד וקודר היה לפני כן שעבוד החיים והבוז לחיים, כן היה צורך מעתה לשבח את החיים ביתר עוז וּברק, אפילו מתוך סכנת קיצוניות, כי תשובה לקיצוניות אף היא קיצוניות. וזה מה שעשה בּוקאצ’יו. הוא לא התחכם ולא הביא שום נימוקים, אלא סיפר בפשטות ובחן, בחוצפה מקסימה מאין כמוה, מאה מעשיות עליזות על אודות בני-אדם עליזים, החיים להם בשלוה, צוחקים בקולי-קולות, שרים שירים, מתנשקים עד למעלה מדי, ולא איכפת להם כלל, וכאילו לא היה בעולם שולחן-ערוך זה ובכרוֹזיו, מיד שׂמים הם אותו ואת כרוֹזיו גם יחד לצחוק, לצחוק מידבק, עד שגם הקורא גועה בצחוק עמהם. ולא היה אמצעי טוב מזה להעלות במקום שנאה זועמת לשמש, לבריאות, לשמחה, לצחוק, השקפת-עולם חדשה, המלאה אהבה יוונית לכל אשר נקרא בשם חיים. יען היה בּוקאצ’יו בלי בושת-פנים ושובבותו שלמת-מזג, דווקא משום כך הוריד הוא את קרנו של הקלריקאליסם יותר מכל שאר ההומאניסטים. ואת זאת עלינו לזכור. תמיד כועסת אני בשמעי אנשים נכבדים משוחחים על ה“דקאמרון”. משתדלים הם ללמד זכות על בּוקאצ’יו ומבטיחים זה את זה, שסיפורים “כאלה” כלל אינם מרובים שם, ולא בהם ערכו של דקאמרון, אלא בסאטירה על אורח חיי הכמרים… איזו שטות! בימים ההם הן לא יכלה להיות הצלחה כה רועשת לסאטירה על כמרים קאתוליים, כי מי לא ידע אז, שכלי-קודש רחוקים מלהיות פרוּשים? הן זה היה אז מן המפורסמות שאינן צריכות ראיה. וכי מאיזו בחינה צריך היה דווקא בוקאצ’יו לתקוף אותם על שאינם מואסים בחיי העולם הזה? הרי הוא בוודאי שלא ראה בכך חטא! אדרבא, בשבילו היו פשעי הכמרים חיזוק וראיה לטובת חיים עליזים. צריך האדם להיות כן עם עצמו, ואחת מן השתים: או לנדות את בוקאצ’יו לחלוטין, או להודות, כי דווקא בסיפורים “כאלה” כל טעמו וכל שרותו לציבור, ואף לא בתכנם, אלא בנעימתם, בשנאתו לרוח הסגפנות, באהבתו שלמה-המזג אל שמחות החיים, אשר צלילן נשמע בכל אחת מבדיחותיו. בזה צפון לא רק ערכו ההיסטורי, אלא גם ערכו בימינו ולנצח. אמנם, עתה אין עוד רוח הסגפנות, רוח השנאה לכל הנקרא חיים, ממלאת אותו תפקיד עצום, כבר איננה מכילה את כל רב-צדדיותו של השעבוד הרובץ על האנושות בימינו; ובכל זאת, עודנה חיה ועודנה מורגשת ופורה לא מעט חנופה, שקר, צביעות וצער, ועל כל צעד ושעל עודנה ממררת לנו את שמחת החיים. בימיו של בוקאצ’יו היו מיוסדות ברוח סגפנות זו, ואף נתכסו בה, כל הדעות הקדומות, המעכּבות את שחרור האנושות והפרט, אבל לפחות רבע מהן עודן צומחות ממנו, ועוד רב הזמן עד שנשמיד את כולן. לפיכך גם עכשיו, ועוד במשך זמן רב, ידרש לנו ספר אשר בו מצאה בטוי בהיר ונועז המחאה נגד הפגיעה בשלימותם ובחירותם של חיים בריאים. מהמסכימים אתם?

עורך-הדין הסתכל בפני הנוכחים ואמר, בכפפו את אצבע האמה:

– שלושה. אבקש לקרוא בשם הרביעי.

– אני בעד שכּספיר, – אמר אחד זקן גוץ, בעל-קרחת עד לצווארון. – כל הזמן אתם מדגישים, כי הוֹמרוֹס או בּוֹקאצ’יו הטעימו צד אחד מסוים: את יפיו של הטבע האנושי השלם והבלתי-אמצעי, או את המחאה בשם הזכות לחיים. כל זה טוב, אבל חד-צדדי. אני אוהב את שכספיר, יען הוא רב צדדי כמו אֶנציקלופדיה. אצלו אמור הכל. יש אצלו גם הנער רוֹמאוֹ, אשר כולו נהִיה ללא-סייג אחרי תשוקה אחת, ויש האמלט, שאינו יכול להתמכר לא לשום רעיון ולא לאשה אלא במחצית-הנפש. יש אצלו המלך ליר, שעבר את הדרך מכס-מלכות עד לסוכה מצערה והבין מה ערך יש לרוממות השליט ולהתרפסות עבדים. יש אצלו אוֹתלוֹ – מעשה מזעזע בבעל נפש ישרה, תמימה וגדולה, שהאמון בבני-אדם היה לו כחמצן, כאווירה טבעית יחידה, והוא נחנק משעה שעקרוהו מאווירה זו והשקוהו מחנק החשד. ישנם אצלו ריצ’ארד ופלסטאף – שתי דמויות ממערכת הנויוון האנושי, האיוֹם והמגוחך. והנשים שלו! הרבה נערות וגברות הכרתי בימי חלדי, וכשאני נזכר באחת מהן, תמיד אוכל למצות אותה באיזה טיפוס של שכספיר: הנה ג’וּליֶטה, שהיתה ילדה תמה ולמען אהבתה נהפכה לאשה אדירה עשויה לבלי-חת ונכונה לקרבן; הנה מיראנדה, שלוה, שקטה, חביבה, טהורה, קלה להאמין – אחת מאותן הנשים החיות כל ימיהן באי של קסמים ואינן מרגישות כלל בסחי החיים; קאליבן המטונף לא יצליח לנגוע בהן, ובמותן הן תמימות, בלי שטעמו טעם רֶשע, כמו בלידתן. הנה קתרינה הסרבנית, אב-טיפוס לעלמה הגברית החדישה, זו המכוּנה vierge forte, או, אולי, היא נינה לנימפה הקדמונית, לנקבת-היער החפשית, הגאה והנבהלת, שהיתה משתמטת בעוז של טרוף, מזרועות הזכר-הסטאיר ושוקקת אליו במסתרים. והנה, על כל מדרך כף רגל, ביאַטריצ’ה השנונה, שבכל מלה היא מתנצחת עם בן-לווייתה וסופה שתתאהב בו. את לֵדי מַקבת נפגוש לעתים רחוקות יותר, כי בכלל כל החזק איננו מצוי, אבל אילו הכניסו אותנו, בני-תמותה פשוטים, אל מאחורי הקלעים הנשגבים של ההיסטוריה, כמה יכולנו לראות שם ידי נשים עדינות ועליהן כתמי-דם שאין להסירם בשום רחצה. אומר אני: בכל שנביט, נזכר בשכספיר. אפילו תופעה חדשה-מחודשת כמו יהודי ציוני או לאומי אינה מובנת לי, אלא מפני שנזכרתי בפסיכולוגיה המשונה של אותו יהודי בוונציה, אשר גם בעמדו בשפל דרגת הנידוי, עודנו שומר על גאונו הלאומי החמור ואומר: “עמי הקדוש”…

– גם אני בעד שכספיר, – התערבה צעירה סטודנטית, כשהיא ישובה על אדן-חלון, מנענעת בנעליה ומכרסמת שוקולדה. – הוא בעד שוויון-זכויות לנשים. ב“שיילוק” מופיעות אצלו שתי נשים כעורכות-דין והן חכמות שם מכל הגברים.

עורך-הדין נצטחק והכריז:

– הוחלט איפוא: ארבעה!… ובכן, יש לנקוב עוד בששה שמות. אבקש למסור הצעות.

– “אלף לילה ולילה”, – הודיע הסטודנט בקול תקיף.

– והנימוקים?

– הנימוק הוא, שבספר זה מגיע כוח-הדמיון האנושי לשיא. ומכיון שכוח-הדמיון הוא אחד הצדדים החשובים ביותר ברוח האדם, הרי אין ספק ששמירת ספר זה הכרחית, במיוחד עכשיו, כשאנו עדים לירידה גמורה של כוח-הדמיון גם בספרות, גם בחיים.

– נוּ, על זאת עוד נתווכח, – אמר עורך-הדין. – ראשית כל, אינני מסכים לדעתך, כי עדים אנו עכשיו לירידה בכוח-הדמיון. לדעתי, האמת הפוכה מזה. הרי כוח-הדמיון אינו רק היכולת לחבר מעשיות של קסמים. הרי השערות נועזות במדע ובפילוסופיה, תורות חדשות, המצאות גדולות בשטח הטכניקה – גם כל אלה הן פעולתו של כוח-הדמיון. ודורנו עשיר מאד בכל אלה. ואם אמנם בספרות היפה מתמעטת הרדיפה אחרי העלילה – או, בלשון פשוטה, אחרי הבדותה – כלומר רומן-ההרפתקאות, ואת מקומו יורש תאור אמתי של מציאות החיים, הרי לפי דעתי, כך יפה וכך נאה. לנו דרושה האמת ולא הבדותה.

– מפני שאתה מערבב מושגים! – התלהב כנגדו הסטודנט. – מניח אתה, שהאמת מנוגדת לדמיון, ולדעה זו אין רגלים. לכתוב אמת – הרי זה לצייר רק את מה שמתרחש בחיים למעשה. אבל, החיים מרובי-צורות הם עד מאד. יכולים לקרות בהם כל מיני צרופי-מאורעות מפתיעים. ולמען יסופר על צרופים אלה בצורותיהם השונות, צריכים הם לעלות בדעתו של המספר. והרי דווקא זה הענין, שסופרים רבים לעולם אינם מעלים בדעתם תשע מאות ותשעים צרופים מתוך אלף הצרופים שכולם אפשריים בהחלט, ורק עשרה השגורים ביותר עלו ועוד עולים בדעתם: נולד, נשא אשה, קבל משרה, נפטר… זהו מה שנאמר: אין כוח-דמיון. כוח-הדמיון אינו מתגלה בהמצאת כזבים. הוא מתגלה בציור החיים בכל רבוי צורותיהם השונות. אין הסופר נתבע “לבדות” מלבו מקרים שאינם עשויים להתרחש. נתבע הוא להעלות במחשבתו כמות רבה וססגונית של מקרי-חיים המתרחשים באמת. בעל כוח-דמיון הוא זה שמקיף במבטו תחום-חיים נרחב; מי שאין לו כוח-דמיון, אינו רואה כי אם רצועה צרה מתחום זה. ומי שראיתוֹ משיגה רק רצועת-חיים צרה, לא יוכל לספר את האמת כולה, כי אם רק רצועה צרה של אמת. סופר נטול כוח-דמיון תמיד הוא חד-צדדי ולעולם איננו אמתי. כי לא יתכן לתאר את האמת בלעדי ה“בדותה”.

– לא בכּל אני מסכים לדעתך, – ענה עורך-הדין, – אבל, מבין אני עכשיו את השקפתך. סבור אתה, שבספרות היפה הכרחי גם יסוד מסוים של דמיון וברצונך לשמור על מעשיות שֶחְרֵזָדָה בתורת מזכרת ולקח.

– לא, לא, – נחפז הסטודנט, – אתה מצר את מחשבתי. אם ברצוני לקיים את מעשיות שחרזדה, לא לטובתה של הספרות אני חרד. כוונתי בכך לטובת החיים, לתועלת הציבור. את הספרות מוקיר אני ומכיר בה רק באשר היא בבוּאה לתהליכים כלליים מסוימים, המתרחשים בחברה. ואם בספרות של תקופה מסוימת מרגיש אני בתופעה אופינית, כמו ירידת כוח-הדמיון, הרי זה מעסיק אותי רק במידה שהדבר מסמן, כי גם בחיים נתרחשו, כפי הנראה, תמורות כל-שהן, המקבילות לדלדולו של כוח-הדמיון. יקרות לי המעשיות של “אלף לילה ולילה” – לא מפני שיוכלו להשפיע על החיים עצמם, בתורת מזכרת ולקח להלך-רוחו של הצבור, – אם רק בכלל נסכים (מסתייג אני) שהספרות, עם היותה פרי הלך-רוחו של הצבור, מסוגלת אף היא להשפיע עליו…

– המוּתר לי להיות סקרן ולשאול, – הקשה עורך-הדין, – מה הן התופעות בחיי זמננו המקבילות, לפי דעתך, לירידת כוח-הדמיון בספרות?

– ואני גם אינני מבינה, – הפטירה בעלת נווה-הקיץ, – במה ראית דלדלול העלילה אצל הסופרים בזמננו?

– אשיב לכם על שתי השאלות, אבל תחילה על השניה – הגברות קודמות. ולא זו בלבד שהגברות קודמות, אלא זו שאלה חשובה גם כשהיא לעצמה: אצל מי מן הסופרים בזמננו הרגשתי בדלדול כוח-הדמיון? אולי אין זה מן הצדק לומר, כי אצל כולם, ואפילו אצל רובם. אין כאן סטטיסטיקה וגם אינני מכיר את כל הכותבים היום, שמספרם רבבות. הרגשתי בפחיתת כוח-הדמיון רק אצל אחדים, – אבל זה הענין, שדווקא אלה האחדים הם עכשיו הסופרים שבאפנה, באפנה מיוחדת ואף יתרה.. יש בצדם גם סופרים מוכשרים אחרים; וגם אותם אוהבים ומוקירים, אבל אין סביבים אפנה הומה ורעשנית. ובכל אשר תפנו אל סופר שהוא באמת באפנה – תיכף תראו שבעיצוב-העלילה אין-אונים הוא במידה מחרידה. ובכך יש משום סימן מובהק. זה מראה, כי עניות העלילה נאותה לרוחו של הצבור בשעה זו!

– שמוֹת?

– בבקשה. נפתח-נא אפילו בפשיבישבסקי. כמובן, קראתם כולכם את " Homo sapiens “. ברומן זה שלושה חלקים. בכל שלשתם עומד במקום הראשון אדם נועז ותקיף – מין יצור שכוחו רב עמו, כפי שאומרים, גם למעשה-מצווה גם למעשה-זדון, – בקיצור, סלחו נא את המלה הנדושה, ממש אדם עליון. הרי פיו המדמה עצמו לברק, ההופך לאפר כל מה שנצב בדרכו, גם עצי אלונים וגם פרחי-שדה. ואני בא לערער על תאור זה. אין ספק, שישנם בחיים טיפוסים כאלה – שאם לאו, מנין יבואו נפוליאון או ביסמארק? אבל פשיבישבסקי, לאחר שצייר איש כזה, כביר-ההעזה, מתחיל גם לגלות אותו, להפעיל אותו, כביכול, ודווקא כאן מתחיל הדבר המענין. הגידו נא, מה תעשו, אם תרצו להראות, למשל, כי הגבור ברומן שלכם אמן בסיוף? התשובה ברורה: תשלחוהו ללוחום נגד יריבים חזקים וזריזים, אחד מול אחד, אחד נגד רבים, ואז ברור יהיה כי הוא בחור כארז. אין כוח רב מתגלה אלא כלפי נושאים גדולים, בנקודות של פעולה קשה. בדומה לכך גם פשיבּישבסקי. מאחר שהעלה על הבמה אדם כביר-ההעזה, הגובר על מוסר ומצפון, אדם-ברק, הרי לטובת עצמו צריך היה להראות את כוחו העצום של גבורו בניגודים שגם הם עצומים, להפגיע אותו בהמונים ובאיתני הטבע, למען יגלה בבהירות כל עזוזו של האיש על פני הרקע של התנגשויות אדירות. במקום זה מה עושה פאלק, על דפי הרומן? בחלק הראשון הוא מקלקל צעירה אחת, בחלק השני מקלקל צעירה אחרת ובחלק השלישי מקלקל צעירה שלישית. וזה הכל. אי—שם בסוף נרמז דרך אגב על פעולתו המדינית של פאלק, אך הרמז כה חוור ויבש וכללי, שמיד ברור: הסופר לא רצה להראות את גבורו במצבים העולים בגדלם על נכלים קטנים עם בחורות – או שלא יכול לעשות זאת. אבל, קשה להניח שלא רצה – כי מצבים כאלה היו לטובת הסופר, הם יכלו להטיב את ציור אישיותו החזקה של הגבור. זאת אומרת, שלא ידע כיצד – או, לפי דעתי, שלא יכול היה לעשות זאת באופן אורגני. יען כי בשביל תאור התנגשויות גדולות יש צורך בכוח-דמיון, ב”בדותה", שהרי התנגשויות כאלו אינן מתגלגלות על כל שעל. וכוח-דמיונו הדל של מחבר-רומנים ומודרני אינו מספיק אלא ליומיומיוּת – לצעירה אחת ולעוד צעירה ולעוד צעירה. ובאין נושאים טובים מאלה, כופה הוא את פאלק לגלות את העזתו השטנית כלפי נושאים אפרורים אלה. משל, כאילו יורה אדם מתותח באנקורים…

– נו, ועוד מי?

– אפילו הסופרים הרוסייים שבאפנה: גוֹרקי ואַנדרֶיֶב.

בעלת-הבית ספקה כפיה.

– גורקי חסר כוח-דמיון. וכי מי עוד ישווה לו בבהירות דמויותיו?

– על כך איני מערער. בהירות-הדמויות – כן. אבל, אבקש שלא לערבב את כשרון הדמוי עם רוח-הדמיון. כשרון הדמוי – זו סגולה לשוות לנגד העין בבהירות ובחיות דמות אחת או רגע מסוים. כוח-הדמיון – זו סגולה להעלות במחשבה הרבה דמויות והרבה רגעים ולחבר אותם לצרוף הגיוני ומסובך. הדמוי והדמיון הם כמו סטאטיקה ודינאמיקה. הדמוי – זו תמונה של צלום, הדמיון – זה ראינוע. כשרון של דמוי יש לגורקי בגודש, אבל רוח-דמיון אין לו כלל. הטובות ביצירותיו של גורקי הן תרשימים, צלומי-תנוחה של רגעים מסוימים. נסו נא לספר את העלילה של אחד מסיפוריו – לא תצליחו. העלילה כמעט איננה קיימת. צרופי המאורעות הם תמיד אפורים ודלים ביותר – למרות שחיי יחפן מלאים גם הפתעות, גם דברים מופלאים. אולם, כל העצמה וכל הצבעוניות בכשרונו של גורקי משמשות לציור הטיפוס, ובמקצת לציור הסביבה: הים שחק, מאלווה דיברה זה וזה – ומדינאמיות, מתנועה, מפעולה, אין שמץ. אישור סופי, כי זהו חוסר-יכולת אורגני לקשור רגעים בודדים לעלילה סבוכה, ניתן בשעה שעבר גורקי לכתיבת רומנים ובמיוחד לדראמות. אין עכשיו בדעתי לדון, אם מוצלחים ואם אינם מוצלחים שני מחזותיו של גורקי. במאמר מוסגר אף אעיר, שאני מוקירם מאד. אך עם זה הם הוכיחו בברור וללא כל ספק, שגורקי עני בכוח-דמיון, כשם שהוא עשיר עד למותר בכשרון של דמוי, בצבעים, בכוחות הלב והמוח. ובהיותו מרגיש את חוסר-יכלתו האורגני למלא את מרחבי התמונה, משתדל גורקי גם במחזותיו להתפשט לעומק: מעמיק הוא מעבר למידת האמנות את ציור הטיפוסים, הסביבה, הלכי-הרוח, ומקצץ בתנועה, בפעולה… ואַנדרייב…

– נוּ, על אנדרייב כבר לא “תמלא פיך”, – נצטחק עורך-הדין. – הרי כאן יש כאילו עודף של כוח-דמיון. העלילה של “תבּי” מגוּונת ביותר וגם ב“תהום” מסופר מעשה הרחוק משגרה.

– הנה כן, זה הדבר! – נאחז הסטודנט בדבריו. – דווקא זה החשוב ביותר. גם אני סבור שאַנדרייב מטבע ברייתו כלל אינו חסר כוח-דמיון. אבל, הוא כאילו מואס בו. הוא כמעט שאיננו מניחו לפעול. הוא נמנע מיריעות נרחבות, המכילות דמויות רבות ומלאות תנועה – ומרכז את כל תשומת לבו בנקודות ובכתמים בודדים, אלא שבנקודות הללו מחטט הוא עד לקרקעית, כביכול ואף למטה ממנה. בכתב-העת “מאזנים” קראתי לפני זמן קצר בטוי קולע – של בריוּסוֹב, או של בּיֶלי, אינני זוכר: “מכל דבר של מה-בכך אפשר לנקוב נקב אל הנצח”, או בקירוּב כך. ואמנם, זו היא נוסחת “היצירה לא לרוחב אלא לעומק”: להתעכב על דבר של מה-בכך, להסתכל בו ולקדוח ממנו נקב זעיר עד לגופו של הנצח, עד לעצם התהום של שאלות-היסוד ושל סתירות-היסוד שבטבע האדם. אולי יש להסביר בזה גם את העובדה המשונה, שהספרות הרוסית זנחה את הרומן וכמעט כולה יצאה לסיפורים קצרים: הרי רומן שאין בו עלילה, לא ימלט שיהיה משעמם במקצת. והספרות ממש בורחת מפני העלילה. בורחת היא מפניה אפילו בשעה שהסופר עצמו, כמו אנדרייב, איננו מן הדלים בכוח-דמיון. בורחת היא אפילו בשעה שאין צורך להמציא עלילה זו, בשעה שהיא ישנה מן המוכן – למשל, בסיפורים מהווי היחפנים, אשר גורקי בקיא בו כל כך והוא השופע כל מיני זרויות והפתעות. ולכך אין שום הסבר מלבד רוח-הזמן, הלך-הנפש של תקופתנו, שאינם נוחים, כפי הנראה, למעוף הדמיון, אפילו במקום שהכוח לדמיון ישנו – ומנוגדים לבנין עלילה מסובכת, אפילו במקום שעלילה כזאת מתבקשת מאליה. וכדי להביא ראיה אחרונה וניצחת, אסתמך-נא על עוד סופר שבאפנה – אמנם, יותר בחו“ל מאשר ברוסיה – על ד’אַנוּנציוֹ. אין כלל להעלות על הדעת נציג יותר בולט של “תשישות כוח-הדמיון”. כבר עולה עליו מבחינה זו פשיבּישבסקי. ברומנים ובמחזות של ד’אַנוּנציוֹ תשישותה של ה”בדותה" מגיעה למידה מתמיהה. ולפתע נודע לי, כי ד’אַנוּנציוֹ כתב פּוֹאֶמה על גאריבאלדי. חייו של גאריבאלדי הרי הם עצמם כמעשי פלאים. כאן אין צורך ב“בדותה” – כאן מוכנה ומזומנה העלילה העשירה ביותר. מענין, חשבתי, מה יצא כאן מידו של ד’אַנוּנציוֹ – והזמנתי לי את ספרו “לילה בקאפּרֵרה”. ומתברר: ד’אַנוּנציוֹ השליך את כל היסוד העלילתי בחייו הנסערים של גבורו – ואת כל הפואֶמה, המכילה כשני אלפים חרוזים, הקדיש לתאורו של רגע סטאטי לגמרי: יושב לו גאריבלאלדי בלילה באי-מגוריו וחי לו חוויות פלוניות וחושב לו מחשבות פלמוניות. הרי זה כבר כמעט כמו סימן של איזו מחלה, כמין בחילה אורגנית בעלילה, כלומר בחילה בתאור החיים המורכבים, מרובי-הצורות, עשירי הצרופים – וחוזר אני, אפילו במקום שאין צורך להמציא מאומה, בשעה שהעלילה מוכנה…

– מוטב, – אמר עורך-הדין. – אבל, נשוב-נא לעניננו: איזה תפקיד יוכלו למלא בתקנת צרה זאת מעשיותיה של שחרזאדה?

– לא כלום. יתקנו את הצרה לא מעשיותיה של שחרזאדה, אלא תהליכים סוציאליים מסובכים. אבל, מעשיות שחרזאדה ישמשו בנידון זה מזכורת ואזהרה מועילה. הריני חוזר ואומר: היות ורואים אנו עכשיו אצל הסופרים המחובבים ביותר תשישות-דמיון בתאור החיים – אין זאת אלא שהחיים סביבם חדלו באמת לפרנס את כוח-דמיונם, אבד להם הברק, הם נעשו שגרתיים וחדגוניים. ועוד זמן רב יוסיפו החיים להיות שגרתיים וחדגוניים, כל עוד לא יחלוף המשטר הכלכלי הזה, המעמיס על כתפיו של כל אדם פרטי את כובד משקלה של שאלת הפרנסה, שלו ושל משפחתו, ובכובד הזה הוא משווה את כל באי עולם, טובע לחיי-הנפש שלנו מטבעות קבועים וכופה אותנו לרכז את כל הגיגינו ומאוויינו מסביב למרכז משותף יחידי – הרדיפה אחר הלחם. במשטר של ימי-הבינים עדיין היה חלק מכוֹבד זה מוטל על הכתפים הקיבוציות של הכוללים ושל אגודות-האוּמנים. אבל, עתה מעיק הוא על כל אדם ואדם לבדו. אצל כל אחד מהווה הוא את הדאגה הראשית והשלטת בחייו, וכך, באווירתה הכללית והכוללת הזאת של רדיפה אחרי הלחם, נשתחק ונשתפּה גם כל השפע הטבעי של טיפוסים ויחידים מגוּונים. מתוך אחידות הרגשות לא יכלו להתקבל אלא חיים של חדגוניות ושגרה – חיים ללא עלילה. ולפיכך דוגל אני במעשיות שחרזאדה, כי בהן רואה אני את היפוכם המבריק, הנהדר של חיינו אלה. הלהוט אחריהן הריהו כמוחה נגד הסדר החברתי המכוער שבו אנו שרויים, כי בהן הכל – עלילת חיים, אלפי צרופים וקשרים מפתיעים, הרפתקאות, זרויות, שפעת-צורות רותחת, גלויי-קיום – אפילו כזב ואמונות טפלות, אבל אני סולח את זה, כי גם זה שם מבריק, כי גם זה אינו דומה לחיינו הדהים. האנושות חייבת לזכור, כי החיים צריכים להיות עשירים ומרובי-פנים, כי יבוא יום וכבדה של שאלת הלחם יועתק לחלוטין משכמו של הפרט היחיד אל כתפי החברה כולה והאישיות המשוחררת תשוב לחיות חיים מלאים, רב-צדדיים וססגוניים – חיים עשירי-עלילה, בעלי מרחבי-אין-סוף לכוח-הדמיון. גרוני ניחר… וגמרתי. -מי בעד “אלף לילה ולילה” ומי נגד. – שאל עורך-הדין.

– מיעצת אני, שהכל יסכימו, – הציעה בעלת-הבית, – כי אם לאו, ישוב מארכסיסוֹן זה להרצות לפנינו במשך שעתים. בכלל, מציעה אני קצת לנוח אחרי נאומו זה ולסעוד את לבנו.

– ובכן, חמשה, – אמר עורך-הדין, וכלנו הלכנו אל נווה-הקיץ לסעוד את הלב.

אבל, נתברר כי גם בשעת ארוחת-הערב נמשכה השיחה על אותו הנושא – על עשרת הספרים. אחת הגברות, שכבר יצאה, פחות או יותר, מגיל הנעורים, טרחה לטובתו של ביירון, והסטודנט, שהיה עדיין צרוד, מחה כנגדו בהתלהבות.

– אין לנו צרוך במאוּכזבוּתו! – קרא, כשפיו מלא אוכל, – גם בלעדיו יש די בכיינים בעולם. בשום אופן, לא ארשה את ביירון.

– אתה תופש את ביירון תפישה שגרתית, – ענתה לו הגברת, – ואומַר אף יותר מזה: תפישה של תלמידים. בספר הלימוד כתוב, כי גבוריו של ביירון הם אנשים מאוכזבים – וכך גם שיננת: אם ביירון, הרי זאת אומרת מאוּכזבוּת. סלח נא לי, אבל זה מזכיר לי, כיצד הצרפתי מתאר לעצמו את בעל-האחוזה הרוסי, את le barine: סרוח בצלו של עץ פטל עבוּת וסועד את לבו במיחמים מרוחים ביצי-דגים. ומכיון שמושג זה על תענוגות הרוסים יכול היה להוולד רק אצל צרפתים, שלמדו על רוסיה מפי השמועה, ואף זה באקראי – מתעוררת בלבי שאלה קצת נוקבת: הקראת בעצם את ביירון?

– ממ… – הביע הסטודנט תשובה משתמעת לכמה פנים. אבל, הוא עסוק היה בלעיסה.

– הנה ככה – “ממ”. ולא אתה בלבד, כי אם בכלל מעטים הם כיום, לפי דעתי, הקוראים את ביירון. והרי דווקא עכשיו הזמן לקראו. אינני מכירה תקופה, שביירון מתאים להיות לה לפה, כמו תקופתנו. שטופים אנו בקריאת כתבי גורקי. אפשר לומר, כי דור שלם כבר נתחנך על גורקי וספג לתוכו את נושאו הראשי. ונושא ראשי זה הריהו – המחאה שמוחה אישיות חזקה נגד סדר-חיים, היפה ושמושי רק בשביל בני-אדם קטנונים. אבל, הן זוהי גם נעימת-היסוד של ביירון. אותה מאוכזבוּת, ששננת מספר הלימוד, אינה אלא פרט טפל, ועיקרו של הביירוניסם נעוץ בעצם המחאה הזאת של אישיות חזקה, אשר צר לה המקום בקרב הווי הגזור לפי מידת קרתנים וחפרפרות. מנפרד, לארה, קוֹרסר, סרדנפל, צ’יילד-הארולד, דון-ז’ואַן, קין – בקצור, כל גבוריו – הרי הם אותם הטיפוסים של גורקי, גם באותה הארה, רק יוצאי סדר חברתי אחר. גם להם, לכולם, היתה לזרא הקרתנות שבחיים, הקטנוניות והצביעות, וגם הם עוזבים את החברה והולכים להם – לנוע ולנוד בעולם. אף הם אותם היחפנים, רק יותר מצוחצחים בבגדיהם ובנאומיהם. כביכול – יחפנים בחרוזים ובלווי תזמורת. התבין? הנה, זה עכשיו לימדת זכות על “אלף לילה ולילה”, באשר יבוא יום והחיים שוב יהיו, לפי דעתך, עשירי עלילה ודמיון והאדם יגיע להתפתחות מלאה, חזקה, רב-צדדית. גם אני בהחלט בדעה זו. אך, הרי אכזבתם של גבורי ביירון, בריחתם מהווי קרתני, זה אותו הרעב לעלילת-חיים, זו אותה ההתפרצות אל חיי-הדמיון. ככל אשר ידברו, הן זמננו הוא זמן של אינדיבידואליסם; כולנו שוגים בחלומות על אישיות חזקה ושליטה, כולנו מצפים בכליון עינים – מתי תבוא ותעלה על במת ההיסטוריה, ואף על הסדר יותר צודק של יחסי ההווי חולמים אנו בשביל כך, למען יוכל כל פרט ופרט להתפתח בקרקע החדש לאישיות חזקה. אבל, אם כן, אל ימושו כתביו של ביירון מידינו. שהרי הם כספר-הברית של אינדיבידואליסם. בשעה שדברנו על הומרוס, אמר מישהו, כי אם יישמרו ספרי “איליאדה” ו“אודיסיה”, שוב לא יהא לנו צורך ברוּסוֹ ואף לא בטוֹלסטוֹי. ואני אוּכל לומר ביתר הצדקה: נשמור על ביירון ולא נהיה זקוקים לא לניצשה ולא למכסים גורקי…

– סלחי נא! – הטיח כנגדה הסטודנט. – מפני-מה לא להפך? מוכן אני להודות, כי בין עשרת הספרים חשוב לשמור גם אחד ממבשרי האישיות החזקה. אבל, אם כן – אני בעד גורקי. הנה את עצמך אומרת, כי לשניהם אותו הנוסח, אותם הטיפוסים, אלא אצל ביירון טבועים הם בחותם מעמדי של השדרות השליטות בחברה,ואצל גורקי הם עממיים. והרי מפני כך יש להעדיף את גורקי. מחאתו נגד הקרתנות יותר עמוקה, כי הוא חושף את זרעי המחאה הזאת לא רק בקרב צאצאיה המתנוונים של אריסטוקרטיה פיאודלית, אלא בתחתיתם של המוני-עם עצומים, של אותם ההמונים, אשר להם שייך העתיד.

– ראה-נא, – השיבה הגברת, – זו שאלה מאד קשה. ראשית, יש לברר, אם בכלל מוּתר לערוך תחרות בין ביירון ובין גורקי, שמא הם יותר מדי נבדלים במהותם. אני עצמי סבורה, כי אין שום יכולת לערוך אותם איש מול רעהו. לדעתי, חדר ביירון ב“מנפרד” וב“קין” לנבכי יאוש אנושי כה תהומי, שעדיו לא העמיקו להציץ לא גתּה ולא שופנהוֹאֶר. לכן עומד ביירון בשבילי בגובה שאין להשיגו ואין להתחרות בו. אבל, אתה תאמר לי, כי כאן לא תהומות של יאוש דרושות לנו, אלא מזמור-שיר לאישיות חזקה. ומבחינה זו נכון, שחובה להביא בחשבון את עממיותו היתרה של גורקי. אלא, שאענה לך על כך כדבר הזה: כבר זקנה אני ונזהרת מאד. בכלל, מעדיפה אני להמתין, לשהות שנים-שלושה דורות, לפני שנקבע סופית הערכה אמנותית פלונית או אלמונית של סופר מסוים. שים-נא לב: רק את ההערכה האמנותית. חשיבותו החברתית של סופר מתבררת, לפי דעתי, זמן רב לפני חשיבותו האמנותית, באשר השפעתו החברתית של סופר היא עובדה, עובדה מוחשית. מה שנוגע למשל לגורקי במיוחד, הרי חשיבותו החברתית ברורה כבר עכשיו ואין ספק שחשיבות זו – ענקית. כבר אמרתי, שבמשך שבע-שמונה השנים האחרונוות נתחנך על כתביו מחדש דור שלם, ולא סתם-כך נתחנך מחדש, אלא חוּנך לטוֹב, לכוח, לעוז, לגבורה, למרץ. דומני שזאת כבר מבין היום כל אדם פיקח ברוסיה. אבל, במה שנוגע להערכה אמנותית טהורה של גורקי, מה שנוגע להערכת כשרונו וזכותו לזכר-עולם במקדש הספרות העולמית – בשאלה זו אין שום אחדות-דעות, ואף רבים האנשים – כמוני, למשל, – שטרם הגיעו לכלל סיכום של השקפה סופית. כל אחד מאתנו יודע כי כשרון יש לו – אבל מה טיבו ורום- מעלתו – זאת אין יודע אף איש. לא כל שכן, שבכך מסנוור את עינינו תפקידו החברתי של הסופר הזה, תפקיד עצום – מכריע מאין כמותו, עד כי קשה להסתכל בעין קרירה ופיכחת בגרעין של כשרונו, ללא תוספת וללא תערובת, ולומר בלי טעות – מה סוגו, אם סוג א' או ב'. מי יודע, אולי יחלפו 20 שנה ואותה צבעוניות מבהיקה, שכיום היא מלהיבה אותנו, תדהה ותחוויר, ולא תותיר אלא ספרות יפה מסוג בינוני? ואולי, להפך רק אז, כעבור 20 שנה, יתגלה במלוא המידה מה מאושש ורב- ערך כוחו האמנותי של הכשרון היחיד-במינו? על כל פנים, מציעה אני להוציא מכלל תחרותנו לא בלבד את גורקי, אלא בכלל את כל הסופרים של ימינו, בפרט את החיים ושלמים עמנו, בהתאם לכלל הנבון: אין דנים אדם בפניו…

הסטודנט לא השיב מאומה. עורך-הדין הסתכל בפני המשוחחים ושאל:

– ובכן, ביירון? בסך הכל ששה.

– אני כל הזמן שתקתי, – אמרה בעלת-הבית, – ולכן ארשה לעצמי עכשיו להציע בבת אחת שני ספרים: ראשית – את מיוּסֶה, שנית – את “מסעי גוּליבר”.

– הרי לך! – אמרו כמה קולות.

– בחירה משונה! – עקץ הסטודנט, בקנחו את פיו במפית. – מילא, את מיוּסה אני מבין – ניכר בכך טעמן של גברות. אבל, סויפט? לשם מה? כלום באים אנו לצרף ספריה לילדים…

עורך-הדין הקיש בכפית על כוסו:

– סדר, רבותי, סדר. רשות הדבור לגברת הבית הזה, לנמק את הצעתה.

ובעלת-הבית אמרה:

– נימוקי פשוטים עד מאד. רואה אני, כי אנו בוחרים כאן את הספרים כך, שבספריה זו, של 10 שמות, תנתן ככל האפשר אספקלריה של הנושאים הראשיים ביצירה האנושית, ודווקא בדוגמאות בהירות וטיפוסיות ביותר. אבל, עד עתה לא הוצע אצלנו אף אחד שהיה משורר אהבה. לכן, מציעה אני את מיוּסה בתור משורר אהבה par excellence. ואת סויפט נוטלת אני כמייצג את הסאטירה. יודעת אני, כי רבים רואים בסאטירה סוג של אמנות שפלה, ואפילו אמנות כוזבת. לא אוכל לחרוץ משפט על דקדוקים אלה, אך זאת אני יודעת: שסאטירות כתבו ומוסיפים לכתוב מימי קדם ועד ימינו אלה, ולפיכך מסתבר שגם סוג שזה של יצירה אמנותית הולם איזה צורך נצחי ונכבד ברוחו של האדם. ומפני זה סבורה אני, כי אם יעדר במניננו סופר סאטיריקן, יהא זה לקוי גדול ומזיק. מה שנוגע לסויפט עצמו, הרי דעתי כי, אפילו קרא אותו המתלמד דנן בילדותו (וזה היה, אגב, לא מכבר), בכל זאת רבה תועלתו של “גוּליבר” גם בשביל מבוגרים – ולוּ רק משום שמסופר שם על כל הנפלאות שמסוגל לחולל עם הגמדים, אם מעניקים לו כוחות השמים אהבה לפינת המולדת ואם נותנים לו השלטונות הארציים סדר מדיני נבון. לקח מועיל מאד, גם בכלל.

אבל הסטודנט לא נכנע:

– ומיוּסה? מדוע לא אנאקראוֹן? מדוע לא “דאפניס וּכלוֹאָה”? מתאים בהחלט לזמננו, כי היא ממש demi-vierge מן המאה הרביעית לספירה…

– וגם בשטח הסאטירה, – אמר זה שהציע את הוֹמרוֹס, – הרי ישנו יובנאל, ישנו אַריסטוֹפאנס, יש, לבסוף, גם שצֶ’דרין…

בעלת-הבית ספקה את ידיה מרוב תדהמה.

– הנה רבותי, – אמרה, – כך ידעתי, שתקפחו אותי בשמות מחוכמים. ואני לא קראתי לא את אנאקראון, לא את “דאפניס וכלואה” ולא את יובנאל. את אריסטופנס נסיתי לקרוא ולקחתי את “עננים”, אבל נמאס עלי כבר בעמוד השני. את שצ’דרין אני מאד אוהבת, אבל שום אדם שאיננו רוסי לא יוכל להעריכו ואפילו להבינו. ואילו סויפט מובן לכל אדם – ראיה לדבר, שמוסיפים לקראו במשך כל כך הרבה שנים באותה מידת התענינות…

– סליחה, מדוע זה אין שצ’דרין מובן אלא לרוסים בלבד? – שאל סנגורו של הוֹמרוֹס. – והרי יודוּשקה גוֹלוֹבלב שלו. הרי זה טיפוס בינלאומי מובהק!

– ודאי, כמובן! – נאבקה בעלת-הבית. – טיפוס בינלאומי, מפני ששצ’דרין העתיקו מטארטיוּף.

– אגב! – קרא עוד מי-שהוא. – אם כבר מבקשים סאטיריקן, כיצד זה שכחנו את מוֹליֶר?

– וגוֹגוֹל מה? – עלז הסטודנט, כשהוא נהנה מתבוסת מעליבתו.

עורך-הדין שוב הקיש בכפיתו ואמר:

– רבותי, אבקש את רשות הדבור. ברצוני להציע לכם שם אחד, אשר, אולי, ישכין שלום בין כולכם. גם אני מסכים בהחלט לדעתה של בעלת-הבית החביבה, כי בספרית העשרת שלנו יש זכות נציגות גם לאהבה, גם לסאטירה. ולכן אזכיר נא לכם משורר, שמיזג בנפשו מצד אחד את כל העונג והעדינות של מיוּסה ואת חוצפת ההנאה השלווה של אנאקראון, ומצד שני – את חריפותו המלוחה של אריסטופאנס, את עמקנותו האזרחית-בקורתית של סויפט, את חרונו המר של שצ’דרין, את חיוכו הדווּי של גוֹגוֹל ואת לעגו המצוחצח-הקונדסי של מוליר. בקצרה, מציע אני לכם לבחור כשביעי במנין את היינריך היינה.

– בבקשה, בבקשה, – קרא הסטודנט ברעש של שמחה. – הידד, דווקא היינה. זה אני מבין! זה כבר לא טעמן של גברות…

נתקבל היינה. נכנסה אורחת חדשה – בחורה שצורתה עקלתונית ושערה סרוק לה על אזניה. ספרנו לה את נושא הויכוח. היא הריצה את ידה, צמצמה את עינה, ואמרה:

– אם עוד יש לכם מקום פנוי, רשמו גם את אדגאר פּוֹא. הוא אבי הדקאדנטים.

– איפכא מסתברא – ענה הסטודנט. – תחילה יש להוכיח, כי לדקדנטיות זכות להיכנס לשמירת-נצח, כי יש בתוכה ערך רעיוני של ממש, אשר יביא תועלת לדורות הבאים. זה ראשית כל. ושנית, יש להוכיח כי אדגאר פּוֹא דאקדנט. אני עצמי מעריך את פּוֹא ודווקא מפני כך שולל אני כל קשר בינו לבין הדקאדנטים. אין בו אף שמץ מן הערפל שלהם ומן הטלטול המחשבתי. אדרבא, זה סופר המפליא בבהירותו, בהסברוֹ, בדיוקו. אפילו ביצירות הזקוקות לערפּוּל, לחצאי-גונים, מורגש אצלו ערפּוּל זה רק באווירה, בסגנון, ברקע, אולם המלים תמיד מובנות לגמרי ואין צורך לשבור את הראש להבנת כל שורה, כאילו זה פסוק מן הקבלה. ואין עדוּת טובה לכך מעדוּתו של פּוֹא עצמו. זכרו נא, את מה שהוא אומר על דרכי יצירתו במאמרו " …Philosophy of Composition ". אינני יודע, אם מאמר זה תורגם. בכל אופן, אינני זוכר אותו במדויק, אבל תכנו הוא זה: ישנו אצלי שיר “העורב”, ובני-אדם משבחים אותו וסבורים הם, בוודאי, כי השיר נוצר בשכרון של התפעלות בלתי מוּדעת. ולמעשה לא היה כאן שום שכרון, כי חברתי שיר זה לפי תכנית מסוימת ובחשבון מדויק. וכך היה הדבר: חשתי בלבי נטיה לכתוב יצירה שתהא מוקדשה לרגש יגון, ונמלכתי בדעתי. למען יהיה רשמה של היצירה שלם, אינה צריכה להיות גדולה מדי – כמאה שורות ולא יותר. ועוד, יהיה הרושם חזק ביותר, אם יהיה היגון יפה. פניתי איפוא לבקש ענין, שהיגון ממוזג בו עם יופי, ומצאתי כי הענין המתאים לכך ביותר הוא מותו של אדם צעיר, יפה ואהוב. ועוד יותר יפה יהיה לתאר את המוות הזה לא בהקיץ, אלא בזכרונו של הרֵע העזוב. כי תמיד הזכרון יפה ועדין מן המאורע המוחשי. ובשביל זכרונות כאלה אין סביבה טובה מאשר בלילה, במיוחד בחצות, במיוחד בחצות ליל-סערה, כשמעבר לחלון מיללת סופה. וכך נתחבר במחשבתי השלד לשיר: חצות ליל-חורף – ורֵע עזוב שקוע בזכרונות על ידידתו שמתה… לאחר שבדרך זו קבעתי את עיקר התוכן, פניתי לחשוב על הצורה ובאתי לכלל דעה, כי לחיזוק הרושם טוב מאד יהיה להכניס לשיר חרוז חוזר – איזו מימרה רבת-משמעות, אשר תשוּנן במקומות שונים של השיר ותחזק בקורא את הרגש היסודי שבו. אבל, לבל ייראה החרוז החוזר כהמצאה מלאכותית של המחבר, מוטב כי תשונן המימרה לא מעצמה, אלא תושם בפי יצור חי, בפי אחת מן הדמויות הפועלות בשיר. אלא מי יהיה יצור חי זה,? בן-אדם? זה לא נוח: אדם בעל-שכל לא ישנן מימרה אחת כתוּכי. ושמא יהא זה תוכי? גם כן, לא נוח: זו צפור ססגונית ושמחה, ומקומה לא יכירנה בשיר של יגון. אז נזכרתי, כי יש אומרים שאפשר ללמד לשון אדם לעורב – עוף שחור, מבשר רעות ומתאים לענין הנדון. לא נותר אלא לבחור את החרוז החוזר. בחרוז כזה צריכות להתקיים שלוש תכונות: לשון קצרה, רב-משמעיוּת וצלצול נאה. ליתר קצור החלטתי לבחור בחוזר של מלה אחת. בשביל נוי הצלצול בחרתי בתנועה o כי היא המצלצלת וההדורה שבכל התנועות, וכן באות ריש, שנקל להכפילה והיא נחשבת מאז כאחד הקולות החזקים שבפי האדם. מצרוף שני הקולות הללו נתקבלה ההברה or ומכאן הגעתי בלי יגיעה רבה למלה nevermore (לעולם-לא), מלה קצרה, מצלצלת ורבת-משמעות…

– הכל שקר וכזב, – נתרגזה בעלת-הבית בתנועת-יד של יאוש. – האמינה לי, אֶדגאר פּוֹא שלך תחילה כתב את “העורב” ואחר כך המציא את כל זה.

– יתכן, – אמר הסטודנט. – אבל, אף אם כך, הרי ברור שפּוֹא היה רחוק מכל נטיה לדבקוּת ערפלית, לערבוּביוּת ולעבוֹתיוּת המצויות אצל הדקאדנטים, ולהפך – היה אף מתפאר שהתפישות והצורות ביצירותיו בהירות ועשויות במחשבה תחילה…

הבחורה העקלתונית אמרה בבוז:

– להתפלסף לא אוכל, אבל מרגישה אני, כי פּוֹא קרוב לדקאדנטים, ודייני בכך…

– סלחו נא, – התערב בנחת אדון זקן אחד, – ארשה לעצמי לבקש את רשות הדבור, כדי להבהיר את הסתירות הללו. גם אני סבור, שפּוֹא הוא אביהם של הדקאדנטים, ועם זה כלל איני מכחיש שסגנון יצירתו בהיר ומסוים. אך סבורני כי נוסח מגומגם ומבולבל כלל איננו סימן-היכר לדקדנטיות. זה דבר חיצוני, כמעט עראי. הדבר הטיפוסי לדקדנטיות היא, כמשמעה של מלה זו, התנוונות, הפסיכולוגיה של “ירידה”, זאת אומרת: עידון מיוחד ויוצא מן הכלל, העובר לקלקלה. פסיכולוגיה זו מתהווה בלב האדם התרבותי שבלע בבת אחת שפע חוויות שונות ומשונות בלי שנתמכר לשום אחת מהן בשלמות, בלי שעיכל, כביכול, שום אחת מהן, והוא שרוי איפוא במצב מוזר מאד ומנוגד לכל הגיון: כבר הוא שבע עד מאוס – וטרם בא על סיפוקו. מצב זה מיוחד במינו, שהרי בדרך כלל אין השובע בא אלא אחרי הסיפוק – אבל בין כך ובין כך, שרויות במצב זה הרבה יחידות תרבותיות בדורנו הזולל וההפכפך ועוד יהיו שרויות בו במשך זמן רב. קו מובהק במצב זה – נטיה אל היוצא דופן, אל המופלץ, אל הלזוּת שבנפשו של האדם. ואמנם, נטיה זו מצויה בברור אצל אדגאר פּוֹא. יש אצלו שורה שלמה של סיפורים המוקדשים לסלופים נפשיים כאלה, לטירופים כמעט. גבורי הספורים “ברוניקה”, “הלב המאשים”, “החתול השחור”, “איש ההמון”, “אבדן בית אשר” ורבים אחרים – בכולם יש צד שווה אחד: כושר-התרשמותם חד-צדדי עד לכעור, מפותח הוא במידה יתירה לכיוון אחד, עד כדי רגישות, שהכל נבלע בתוכה. האחד יש לו הפרזה של “תשומת לב”, לאחר –הפרזה בהתרשמות מראיה או משמיעה, לשישי – בהתרשמות מרגשי פחד, וכו'. בקצור: אותו חוסר-איזון באנושות של ימינו, שעליו דברנו כל העת, שכנגדו הצגנו את הוֹמרוֹס כמשורר האישיות הבריאה, הוא מצא באדגאר פּוֹא את אחד מראשוני צייריו. כמובן, המצייר את דמותה המסולפת של הדקאדנטיות עדיין איננו דקאדנט. דקאדנט במשמע אמתי מכנה אני רק סופר שהוא עצמו משרת את טעמה המסולף של האישיות הדקאדנטית. אצל פּוֹא אין למצוא זאת – אבל לכך הגיעו תלמידיו. גם זה, כמובן, תפקיד מיוחד, תפקיד הכרחי בשעה זו ולכן גם מועיל, ובכל זאת מסופקני, אם ראוי לכלול יצירות המותאמות לטעמו החולני והסכל של דור מושחת במנין עשרת הספרים שלנו, שאנו בוחרים לשם שיפור חינוכה של האנושות לקראת חיים בריאים ונבונים. דבר אחר לגמרי – תערוכת תמונותיו של הדור הזה. היא ממש הכרחית, לפי דעתי. אם כללנו במנין את הוֹמרוֹס, כקוטב הנורמליות, יש לכלול בו גם קוטב אחר, שלילי, אנטי-נורמלי, למען יהיה עומד לנגד עינינו בדמות ציורית כל נתיב נפשו של האדם. אולם, כמשקף טיפוסי של הקוטב האחר הזה רואה אני לא את אדגאר פּוֹא. אצלו נמצא רק רמזים, תרשימים לתאור זה. מציע אני סופר אחר, שנתן באמת תערוכה מלאה ומקיפה של מחלות הרוח המעוּות והדורות הבאים יוסיפו לנצח לשאוב מתערוכה זו חומר על חיי הנפש של האישיות שאינה מאוזנת, כדי לעמוד על טיב מחלתה, על הגורמים למחושיה ועל הדרכים לרפויה. סופר זה הריהו דוסטויבסקי. לפי דעתי הפרטית, צפונה ביצירותיו משמעות סוציאלית עמוקה, אמת גדולה על היחסים החברתיים ברוסיה וגם אהבה רבה לרוסיה. אך מניח אני כי בצד זה יש, אולי, ענין נצחי לרוסים בלבד ואינני מביא אותו בתור נימוק. כדי שלא לעורר ויכוחים, דוחה אני אפילו את הנימוק המוצדק המסתמך על עמקותו הפילוסופית של דוסטויבסקי – אם גם באופן אישי איעץ לכל אחד לקרוא את הפרק על האינקויזיטור הגדול, כי אין עזר טוב ממנו בלימוד ההיסטוריה העולמית. הוא לא יוכל להסביר את התנועות ההמוניות; אבל, בכל מקום שעולה על במת ההיסטוריה אישיות פעילה – בין הכובש האדיר טמרלאן ובין וזיר גדול בראשית המאה העשרים – שם ייגלה לעיניכם נמשל לקטע מופלא זה מהזיותיו של איבן קאראמאזוב. דוגמה אחרונה לכך נמצא בלי שנרחיק לכת: רק לפני זמן מועט ירד מעל הבמה באחת המדינות באירופה עסקן דגול ומענין, ולו שיטה מובהקת במקוריותה, שהיתה מרחפת באותו תחום בלתי-נתפש בין רומנטיקה פוליטית לבין הרפתקנות פוליטית, – ואנשים מהימנים שמעו מפיו את המשפט: “תחילה אאלף את ארצי, אדכא בה את כל רחשי המרי של החיים, ואחר אעניק לה אושר שגם לא חלמה על אודותיו”. והרי הוא כאן, לפניכם, גבור “הפואמה הקטנה” של קאראמאזוב! – אבל, כפי שאמרתי, מניח אני, כדי לא לעורר ויכוחים, גם את הפילוסופיה של דוסטויבסקי, ואיני תומך את הצעתי אלא בנימוק אחד: דוסטויבסקי הוריש לנו תערוכת-תמונות ענקית של דור עצבני, שהושחת בחדצדדיותו המוכרחת של משטר-החברה הקפיטליסטי. חדצדדיות זו תעמוד עד שתבוא ההרמוניה השלמה, זאת אומרת, במשך ימים רבים מאד מאד. מה שנתן לנו דוסטויבסקי משקף, לפיכך, את קווי-היסוד לא של המאה הי"ט בלבד, וגם צאצאינו המאוחרים עוד יכירו את עצמם בדמויות גבוריו…

הצעירה העקלתונית הביע את דעתה, כי דוסטויבסקי קצת משעמם. אבל, להתווכח לא רצתה, וכך נבחר דוסטויבסקי לשמיני.

את התשיעי הציעה גברת צעירה – אותה שהכניסה את “דקאמרון”.

– בבחירת הספרים, – כך אמרה, – אוחזים אנו (כפי שנוהגים לומר עורכי-הדין) בהנחה אחת: שהרעיונות הכלולים בספרים עשויים להשפיע על רצונה של האנושות ולכוון אותו לטובה. ואמנם, כן הם הדברים באמת: האדם, בריה זו אשר שמה homo sapiens, זקוק לפולחן של רעיון מופשט, יש בו צורך ליצור לעצמו אֵל חי ולעשות בשמו מעשי-גבורה. על הצורך הזה נבנית כל הטפה מוסרית. ובשעה שאנו מחברים רשימה זו של עשרת הספרים, הרי בעצם מחברים אנו ספריה חינוכית למען הצורך הזה, כי בלעדיו אין ערך רעיוני לספרות כולה. אבל, אם כן, עלינו להקצות מקום גם ליצירה שהיא עצמה מייצגת את הצורך הזה, שיש בה שיר מזמור על סגולה זו של האדם להיות אביר וממית את עצמו לשמו של רעיון. תשעת הספרים האחרים ילמדוהו לבחור למען פעולתו ברעיון נבון ומועיל. אבל, יהיה-נא לפחות ספר אחד שיזכירנו כי אדם זקוק לרעיון שכזה. וישנה בספרות העולמית יצירה, שבה מסופרים חייו של אביר-רעיון אמתי, מסופר על גבורתו, על הקרבתו, על שגיאותיו ועל אותו צחוק כביר שבו השיב העולם כולו על מעללו, על פעלו הנועז. אולם הוא לא נכנע והוסיף להיות אביר עד לשעת מותו. ודאי מבינים אתם, כי כוונתי לסרוואנטס.

– כמה משונה! – אמר הסטודנט. – כל הגברות בוחרות בספרי ילדים. בעלת-הבית מציעה את “גוליבר”, זו “דון קיחוט”… מילא, מה לעשות…

השאר נענעו בראשיהם, ועורך-הדין אמר, בקורטוב של חגיגיות:

– תשעה! רבותי, נשאר עוד מקום אחד. אבקש עכשיו משנה התחשבות וזהירות.

– כן, כן, – הפטיר הסטודנט, – המצב עדין: המון מועמדים והמשרה אחת… נצטרך להכשיל בלי רחמים.

– רבותי, – אמר עורך-הדין, – הריני יושב ומקשיב ותמה, שעד כה לא הזכירו אצלנו שם אחד, אשר בו צריכים היינו, לכאורה, לפתוח: גתה.

– הריני מכשיל ומפיל, – הודיע הסטודנט בפסקנות. – טוען אנוכי בצורה ממשית ביותר, ועם כל הכבוד לכשרונו הגאוני של הסופר הלז העולה למבחן, כי מעולם לא נהנה לא לבי ולא שכלי לא מגזו ולא מחלבו – ומעיז אני לחשוב, כי רבים יתמכו בדברי.

– נו, הנח נא מזה, – השיב לו עורך-הדין. – בשעה שדברו כאן על דוסטויבסקי, חפצתי להתערב ולומר, כי לא דוסטויבסקי דרוש, אלא גתה. אם קבלנו את הוֹמרוֹס כקוטב אחד – של אישיות ראשונית, שלמה ובריאה, הרי לא ימלט שהקוטב האחר יהי פאוּסט. בין הוֹמרוֹס לגתה מפריד מרחק זמן ענקי, במשך הזמן הזה התקדמה אישיות האדם התקדמות עצומה, היא הגיעה לגובה עצום, והנה דווקא בפאוסט שוב נצבה על פסגה רוממה של התפתחות תרבותית, אשר שם כבר אין דבר שאינו ידוע, מוּכר, מנוסה. אצל הוֹמרוֹס ילדותה של האנושות, אצל גתה האנושות במלוא בגרוּתה. ואם כללנו ברשימתנו לזכרון נצחים את השלב הראשון, חייבים אנו לכלול גם את השני…

– הריני מכשיל ומפיל, – חזר הסטודנט על דבריו. – ראשית כל, לשם כך עלינו לעורר את השאלה בדבר הוצאת דוסטויבסקי והמרתו בגתה, ואני אלחם נגד זה בכל שני וצפרני. כמובן, איני בא להשוות את מידת הכשרון, הרי יהא זה מצחיק. אך אנחנו בוחרים לא לפי הכשרון, אלא לפי התועלת. ומי יכחיש, כי בתורת ניגוד להוֹמרוֹס הרבה יותר מועיל דוסטויבסקי מגתה? ראשית כל, פאוּסט איננו דמות מוחשית, אלא סמל, מין “ערגת נפש” מופשטת שנתגלגלה בגוף ומהלכת על שתים: בלי עצבים, בלי סביבה סוציאלית, רק רוח עורג. וגם הפואמה כולה היא מופשטת גרידא, עשויה לפרושים ולדרוּש יותר משיש בה מקרא לשם התפעלות. לא כן הוא דוסטויבסקי. אצלו האנשים חיים לאמיתם, כולם בשר ודם, והאנשים הללו מהווים באמת דור עצבני, שהושחת בתרבות הקפיטליסטית ובכלל בתנאי ההווי הקפיטליסטי. כיצד לדמוֹתו לפאוּסט? אני בהחלט נגד גתה. מוטב שאמצא חן בעיני הגברות שלנו, המעריצות ספרות ילדים, וגם אני מציע לכם ספר טוב, הראוי, לדעתי, להמנות בין העשרה: “רובינזון”. בו מסופר כיצד האדם מתעלה מתוך עמלוֹ בחיק הטבע. הרי זו הקבלה נהדרת להוֹמרוֹס שבשמו אנו מגלגלים כאן בלי הרף.

החלה ערבוביה. קראו בשמותיהם של דנטה, שֶלי ווֹלטר, טוֹלסטוֹי, שילר הציעו את הבּילינות¹ הרוסיות. בין הצעירה ששערה על אזניה ובין הסטודנט פרץ ויכוח חריף עד כדי כך, שבעלת-הבית הציעה לשניהם לבחור כספר עשירי את “לקח-הנימוס” של הוֹפּה.

עורך-הדין בקש רשות-דבור ואמר:

– אני מקיים בהחלט את דעתי על אודות גתה, אבל, ברצוני להציע הצעה חדשה. מציע אני – כי את שאלת הספר העשירי נניח פתוחה. יפתרו-נא אותה אחרים במקומנו. יש בינינו אחד עתונאי. נבקשנו כי יספר על שיחתנו בדפוס ויציע את שאלת הספר העשירי לקוראים עצמם. יבחרוהו-נא הם ויודיעו-נא לו במכתבים כיצד בחרו ומדוע, ואז נראה למי רוב קולות ומי ראוי להיות במקום העשירי בספריתנו, יחד עם כתבי-הקודש, הוֹמרוֹס, שכּספיר, “דקאמרון”, מעשיות שחרזאדה, ביירון, היינה, סרוואנטס ודוסטויבסקי.

– וכלום אינך חושש, – שאל העתונאי, – כי הקוראים יתחילו לתמוה: למה זה מגישים לנו את כל השיחות הללו על אודות הספרים הישנים? את מי זה מענין? הרי מה שמענין מאד בחברה נעימה בנווה-קיץ, יכול להיות מאד משעמם בעתון.

– איני סבור כך, – ענה עורך-הדין. – מטיב אני להכיר את הקורא הבינוני והריני ערב לך, כי בין מרבה הוא לקרוא ובין ממעט, בין קורא אדיש הוא ובין מתלהב בקריאה- מעולם אינו תוהה ושואל: מה בעצם הדבר הטוב שבכרכים הללו, שהם קישוט-חובה לכל ארון ספרים, מה בעצם הכניסו לבית-גנזי—הרוח ובעבור מה ניתן להם הכבוד הזה של הוקרה כללית? והרי דווקא על כך שוחחנו הפעם. המחברים שעליהם דַנוּ, כולם מכּרינו מאז, כולם, כפי שאמר מֶרֶז’קובסקי, “מלווינו הנצחיים”: יקראו אותם דור אחר דור ושמותיהם יוסיפו להתערות בהכרת בני-האםדם כבר מימי ילדותם. אלה הם צרור חפציה של האנושות התרבותית. ויפה יעשה כל אחד מעמנו, אם יפתח מדי פעם את המזוודה, יברר אותה, יסדרנה, יהפוך בה, יאווררנה, למען לא ייפרמו הקמטים ולא יכנס בה העש. ועכשיו –הריני סוגר את הישיבה.

את שליחותי מלאתי. ולדעתי גם מוטב שיהא כך. מוטב שכל אחד יבחר לעצמו את הספר העשירי – כמובן, אם יסכים לדעתו של עורך-הדין על נושא השיחה הארוכה הזאת. ואם איננו מסכים, אבקש מעמו סליחה ומחילה, שמא שעממתי אותו, ואל-נא ישמור לי עברתו.