הקדמה    🔗

הספר המוגש בזה מטפל בענף מיוחד של הגיאוגרפיה, ובפירוש באותו הענף, שביסודו מונחות הבעיות הכלכליות, כגון חלוקת האוכלוסין, מציאות חמרי הגלם, היקף דרכי התחבורה וכו'. מובן מאליו, כי כל הניגש לבעיות גיאוגרפיות כאלה חייב להצטייד מראש בידיעות יסודיות של הגיאוגרפיה הכללית, כגון אורך ורוחב גיאוגרפי, מצב היבשות והאוקינוסים, שמות המדינות ועריהן החשובות (ערי הבירה בעיקר) וכדומה, וזאת בכדי למנוע חזרות טפלות על דברים ידועים.

בספר ארבעה חלקים, העונים על ארבע שאלות, המענינות כל כלכלן או איש משק, היינו:

חלק א': ״המדינות בתור יחידות כלכליות" מטפל בכל הנמצא במדינה פלונית והוא עונה על השאלה “איפה”?

חלק ב': ״אוצרות הטבע" כולל את החמרים הגלמיים החשובים ביותר, הנמצאים בטבע החי או הדומם והוא עונה על השאלה ״מה"?

חלק ג': ״התחבורה" עונה על השאלה, ״כיצד" מגיעים החמרים הללו למקום הדרוש?

חלק ד': ״שלטון המעצמות הכלכליות" יענה לנו על השאלה ״מדוע“? השאלה היא נכבדה עד מאוד ולא הושם לה לב במידה מספקת עד כה. בעוד ששלושת החלקים הקודמים נדונים ונדושים בפרוטרוט בכל ספרי הלימוד לגיאוגרפיה כלכלית, הרי השאלה ״מדוע” הושמטה משום מה מהם לגמרי.

השאלות: ״מדוע הפיניקיים היו למעצמה ימית בימי קדם ולא המצרים, למשל?" – ״מדוע סוחרי ויניציה באו במגע עם הסוחרים הערבים בימי הבינים ולא בני נאפולי, למשל?" – ״מדוע התחוללה המהפיכה התעשיתית בזמן החדש באנגליה דוקא ולא בצרפת, למשל?" – ולבסוף ״מדוע המעצמה האדירה כיום היא ארצות הברית ולא בריטאניה הגדולה או רוסיה?" – התשובות לשאלות הללו הן גיאוגרפיות־כלכליות טהורות דוגמת התשובה לשאלה, מדוע שלמה המלך קנה ארזים לבנין בית המקדש אצל חירם, מלך צור, דוקא, ולא באופיר, למשל. השאלות הן נכבדות והתשובות עליהן מענינות בודאי כל איש, המתעניין בכלכלה בהיקף עולמי. אולם התשובות לשאלות הללו, המצויות בחלק הרביעי של הספר הזה, מן ההכרח, שתסתייענה גם בחומר היסטורי ותתבססנה עליו, ועם הקורא הסליחה, אם במקרה הפרזנו בשימוש בחומר זה.

לשם בהירות הענין נעיר, כי כל הנתונים והמספרים, המובאים בספר זה, פרט אם צוין אחרת, מתיחסים לשנת 1951.

מלים אחדות למורים: הספר הזה נכתב במידת האפשר בקיצור. בעיות רבות, שאפשר היה לפתחן על סמך החומר והמספרים הסטאטיסטיים, הכלולים בתוך הספר, לא הורחב הדיבור עליהן למרות שהדבר מתבקש ממילא. לדוגמה: בשביל כל מדינה נמסר בספר הזה השטח בקילומטרים מרובעים וכן מספר האוכלוסין. על סמך שני הנתונים האלה אפשר לקבל את מספר התושבים על כל קילומטר מרובע, היינו את צפיפות האוכלוסין. בדומה לכך אפשר לקבל, על סמך רשימת המכוניות בארצות השונות, כמה תושבים נימנים על כל מכונית בכל ארץ וארץ. שומה, איפוא, על המורים לפתח את הבעיות האלה וכגון אלה ובאופן כזה להדריך את התלמידים למחקר עצמי.

ועוד הערה: ברי כי הספר המוגש בזה, עם היותו כולו כפוף לבעיות כלכליות, הוא בכל זאת מטפל בשאלות גיאוגרפיות. ומשום כך רצוי, לשם הבנת הספר והענינים הכלולים בו, כי כל תלמיד, או איש המתעניין בו, יסתייע באטלאס בשעת השימוש בספר, אחרת אין כל טעם בעיון, היות ודברים רבים לא יובנו כלל.

חיפה, 1955.

מ. צ.

 

מבוא    🔗

1. הגדרת הגיאוגרפיה הכלכלית. – גיאוגרפיה פירושה תאור הארץ. אולם התאור הזה יכול להעשות מכמה בחינות בהתאם לזה אם הוא כללי, ז"א כולל את תאורו השלם של כל כדור הארץ, ואז המדובר הוא בגיאוגרפיה כללית; או שהוא מטפל בחלק מסוים של כדור הארץ או בענף מסוים שלו, כגון מבנהו הפיזי, מצבו המדיני, מצב המושבות וכו', ובהתאם לזה גיאוגרפיה היא פיזית. מדינית, קולוניאלית וכו'. ברם אפשר לטפל בגיאוגרפיה מתוך נקודת ראות מיוחדת: כיצד משפיעים תנאי הארץ על הפעולות הכלכליות¹ של האדם? ואליבא דאמת, כל פעולה כלכלית מקורה בארץ: בן־אדם חי על ידי צריכת חפצים מסוימים, כגון מזון, מלבושים, דירות ומותרות אחרים: את אלה הוא רוכש על ידי משא ומתן בשוק באמצעות חליפין; החפצים הללו מיוצרים מחמרים גלמיים מסויימים כי הרי אין האדם, בעל תרבות, צורך דברים כשהם במצב גלמי (מלבד מקרים יוצאים מן הכלל, כגון ירקות, פירות, אף כי גם כאן יש צורך להמציאם לשוק); ואת החמרים הגלמיים מעניקה לנו הארץ בצורת אוצרות טבע. יוצא, איפוא, כי כל הפעולות הכלכליות מקורן באוצרות הטבע, כלומר בתנאיה הגיאוגרפיים של ארץ פלונית וכן במצבם התרבותי והגופני של אוכלוסיה. עמק יזרעאל על אדמתו הדשנה ומימיו המרובים מבטיח יבולים טובים; ים המלח על שפע מלחיו נותן סיכויים לתעשיה ענפה; מצבה של ארץ ישראל בין שתי יבשות, על עמקיה שתי וערב, גרם לכך שארץ זו שימשה מקדמת דנא צומת דרכים חשובה וכזאת היא עתידה להיות גם להבא.

תנאים גיאוגרפיים כאלה, המשפיעים על תפוקת חמרי גלם, ייצור סחורות ושווקן, הם רבים ומרובים: סוג האזור, קרבת הים, מבנה החוף, גובה הארץ, היקף ההרים וכוונם, כמות המים, פריון האדמה, סגולות האקלים וכו‘. גידול קפה, תה, קאקאו, קנה־סוכר וכו’ קשור לאזור החום; קרבת ים וחוף מפורץ מפתחים את סחר החוץ; שרשרת הרים גבוהה ואטומה מעכבת את סחר הפנים; שפע מים מעורר את התעשיה. בכל התנאים האלה אין זה תלוי אלא בכשרון העם ובכוחו המשקי לנצל את יתרונות הטבע ולהתגבר על המכשולים, שהוא שם בדרך התפתחותו של עם זה (השקאה מלאכותית, תיעול, בנין מנהרות וכו').

ואשר לצרכנות, אם נקח לשם דוגמה את ישראל, הרי יבולה אינו מספיק לפי שעה אפילו כדי מחצית האוכלוסיה. יש, איפוא, צורך ביבוא תבואה מחו“ל. לעומת זאת יבול התפוזים הוא גדול מכדי התצרוכת המקומית והוא מספיק גם ליצוא לחו”ל. היבוא והיצוא מהוים את הסחר המיוחד של ארץ מסוימת. אם נוסיף לזה את סחר המעבר (טרנזיט), הנותן הכנסות לארץ בצורת מכס, דמי הובלה והחסנה ועמילה, נקבל את הסחר הכללי. לשם ביצוע הסחר הזה זקוקה הארץ הזאת לדרכי תחבורה נוחים וזולים, הלא הם כבישים, מסילות ברזל, דרכי ים ואויר, טלפון, טלגרף, רדיו וכו'.

מתוך כל האמור לעיל נמצאנו למדים, כי רבים ומשונים הם דרכי הארץ, המשפיעים על הפעולות הכלכליות של האדם. בחקירת התנאים האלה מטפלת הגיאוגרפיה הכלכלית, שהיא אותו חלק הגיאוגרפיה, המטפל בחקירת מקום המצאם של החמרים הגלמיים, עיבודם, שיווקם וצריכתם. זאת ועוד: היות ומעבר זה ממקום תפוקת הגלם, דרך מקום עיבודו ועד לצרכן נעשה על ידי תהליכים מסחריים שונים באמצעות סחורה, העוברת מיד ליד, יש וקוראים לגיאוגרפיה הכלכלית גם בשם גיאוגרפיה מסחרית.

2. שיטת לימוד הגיאוגרפיה הכלכלית. – מתפקידה של הגיאוגרפיה הכלכלית ללמד אותנו, אילו הם חמרי הגלם, הנמצאים בארץ פלונית; אם הם מעובדים בארץ גופא או מוצאים לחו"ל; מהי התוצרת, המוצאת לשוק באותה ארץ ובאילו תנאים; מהם דרכי השיווּק; אילו דרכי תחבורה קיימים באותה ארץ ואופני ניצולם; מהו מצב האוכלוסין ודרכי פעולתם; אילו הן האפשרויות של פעילות כלכלית להבא ומהם הסיכויים להצלחתה. על סמך הדברים האלה אפשר בנקל ללמוד, מהו מצבה הכלכלי של הארץ הנדונה. וכאשר הדברים האלה מלווים נתונים סטאטיסטיים ודיאגרמות, ביכלתנו לקבל תמונה ברורה על אפשרויותיה של הארץ הזאת. אם בחקירה כגון זו נצרף את כל הארצות, נוכל לקבל תמונה על מצבו הכלכלי של כל העולם.

אפס, אפשר לנהל את החקירה גם בכיוון הפוך: לאו דוקא מנקודת השקפה של כל ארץ וארץ, אלא תוך תשומת לב לגלם מסוים, או לענף תעשיתי מסוים, או לאמצעי תחבורה מסוים. החקירה בכיווּן זה תלמד אותנו, מהו מצבו של הענף הכלכלי הנדון בהקף עולמי ומתוך כך אפשר יהיה לדעת, על ידי לימוד פרטים, גם את מצבו בכל ארץ וארץ לחוד. היתרון שבחקירה השניה הוא בזה שהיא א) יותר סינתיטית ומשום כך ב) יותר מקיפה, וכתוצאה מזה ג) יותר מעשית לגבי הענף הכלכלי הנדון. בעזרת חומר סטאטיסטי יש בכחה של החקירה הסטאטיסטית הזאת לעמוד על אפשרויותיו של ענף כלכלי זה או אחר בכל העולם ועל סיכוייו להבא. ניקח לדוגמה את הפחם: נחקור מהי תפוקתו בעולם ומהי חלוקתו בכל הארצות; נעמוד על סיבות ההבדלים בכמות התפוקה בין ארץ לארץ, אם הם נובעים מטבע הארץ, מטבע האוכלוסין, מטיב החומר (הפחם בנידון דידן), מאמצעי התחבורה, מקרבה למקומות התעשיה, מתנאי השוק או מן המדיניות הכלכלית וכו'. לאחר שקבענו, מהן הסיבות של תפוקת הפחם במשך מספר שנים, נוכל גם לצייר דיאגרמה של התפוקה בעתיד.

ברם, אם מבחינה מעשית יתרון לחקירה הסינתיטית על החקירה האנאליטית הראשונה, אין זאת אומרת, שמבחינה מדעית אפשר לותר על החקירה האנאליטית בספר שימושי ללימוד הגיאוגרפיה הכלכלית. אדרבא, שני כיווני החקירה האמורים משלימים זה את זה ושניהם יחד מועילים מאוד להסברת כמה וכמה בעיות כלכליות. משום כך תתנהל החקירה גם בספר זה בשני הכיוונים האמורים והוא יחולק בהתאם לכך לשני חלקים: א) המדינות בתור יחידות כלכליות; ב) אוצרות הטבע. עליהם יתוספו עוד שני חלקים לשם הסברת יחסי הגומלין בין המדינות, היינו ג) התחבורה; ד) שלטון המעצמות הכלכליות.

 

חלק א' – המדינות כיחידות כלכליות    🔗

פרק א' – אירופה    🔗

אירופה בכלל. – אירופה היא הקטנה בין כל חמשת חלקי העולם, חוץ מאוסטראליה, אבל גם המאוכלסת מכולם חוץ מאסיה. למצב המיוחד של אירופה גרמו כמה טעמים גיאוגרפיים, כגון מקומה באזור המתון עם גשמיה המרובים, הנותנים את האפשרות לנצל את אדמתה הפוריה; שפע מחצבים מכל המינים, ביחוד פחם וברזל, המשמשים לתעשיה והנמצאים אחד בקרבת משנהו; חופיה הארוכים והמפורצים במידה מספקת, שהניחו את היסוד למסחר. שני שלישי אירופה מהוים שפלות, שהחשובה ביניהן היא השפלה המרכזית, המשתרעת ממפרץ ביסקאיה עד להרי אוראל ועד להרי קאוקאז. דרכי התחבורה בשפלה זו הם קלים ונוחים והיא מכוסה רשת עשירה של כבישים, מסילות ברזל ותעלות, ביחוד באירופה המערבית. אף נהרותיה ראויים לתחבורה.

האקלים הוא נוח ברוב חלקי אירופה, שכן זרמים חמים של רוח ומים ממתנים את החלקים המערביים והצפוניים של אירופה, בעלי אקלים יותר קר. הצמחיה היא מכל המינים, החל מצפונית ומתונה ועד לצמחיה ים־תיכונית: תבואות, פירות ועצים צומחים לרוב בכל המקומות ומהוים גורם כלכלי נכבד. כיוצא בו ביחס לחיות ודגים. אירופה עשירה גם בכל מיני מחצבים, ביחוד פחם וברזל, נפט ומתכות צבעוניות.

בריטאניה הגדולה ואירלאנד. – שטחן 300,000 ק"מ²; מספר תושביהן 47 מיליון; עיר הבירה: לונדון ומספר תושביה 8 מיליון².

בריטאניה הגדולה בתור ״הממלכה המאוחדת" כוללת את אנגליה, סקוטיה והאיים מסביב להן וכן את אירלאנד הצפונית; אירלאנד הדרומית מהוה מדינה חפשית בפני עצמה. בשדה המסחר והתעשיה תופסת בריטאניה הגדולה מקום ראשי וטעמים רבים לכך:

א) היא משתרעת על איים ומשום כך חופיה ארוכים ומפורצים. אין עיר באנגליה המרוחקת מן החוף יותר מ־100 ק"מ ולכן דמי־ההובלה זולים. קרבת הים גרמה לכך, שדרכי הים נהירין לאנגלים (בדיג עסוקים 4 מיליון תושבים, כלומר ¹/₁₂ של כל האוכלוסיה).

ב) מוצאי נהרות פרוצים על ידי גלי הים והם מחוברים על ידי תעלות. בנהרות הללו יכולות להכנס אניות גדולות ועי"כ הפכו הערים שעל גדותיהם ערי־נמל.

ג) לבריטאניה אוצרות טבע עשירים (בעיקר פחם וברזל) והם מהוים יסוד לתעשיה ולמסחר. הפחם מוצא ברובו לחו"ל, כך שמחצית האניות, היוצאות מאנגליה, טעונות פחם.

ד) העם האנגלי מצטיין במרצו, בכשרונו, במזגו הקר ובחושו המעשי. צי המסחר שלו מונה 18.22 מיליון טון ברוטו.

ה) לבריטאניה מושבות גדולות וחשובות בכל העולם, וכן שטחי חסות אחרים, ששטחם עולה פי 100 על שטחה היא (פי 3 מאירופה). וכרבע מאוכלוסי העולם יושב בהם.

לשם שמירה על דרכי הים הממלכתיים יש לבריטאניה תחנות ציוד רבות (בעיקר לפחם), בעלות ערך ממדרגה ראשונה, המפוזרות בכל העולם, שהחשובות בהן הן: גיבראלטאר, מאלטה, קפריסין, סואז, עדן, הונג־קונג, סינגאפור, אנטילות, פוקלאנד ועוד. לשם הבטחת דרכיה הממלכתיים משתדלת המדיניות הקולוניאלית הבריטית לרכוש שטחים רצופים, שיהיו ללא פגיעה אף בעתות מלחמה. לדוגמה: מסילת הברזל האפריקאית מאלכסנדריה לכף, העוברת כמעט כולה בשטח בריטי או הנתון בחסות בריטית; כ"כ האוקינוס ההודי, הנתון כמעט כלו למרותה של אנגליה³.

המושבות מספקות לבריטאניה מזון וחמרים גלמיים, כגון עצים מן המינים המשובחים, חטים, אורז, אגוזי הודו, קפה, תה, פירות, תוצרת חלב, דגים, עורות, פרוות, כתנה, צמר, קנבוס, צאן, בקר, חזירים, בשמים, כוחל, זהב, יהלומים ועוד. מאידך, משמשות המושבות והארצות האחרות, הקשורות בבריטאניה, שוק לתוצרתה התעשיתית.

מה מיצרת בריטאניה הגדולה?

א) חוטים ואריגים: בליוירפול, מאנצ’סטר (המטויות הגדולות בעולם), לידס, דארבי, גלאזגאו, אידינבורג, בילפאסט, דובלין; אולסטר מיצרת פשתן⁴;

ב) תוצרת ברזל: ברזל גלמי ופלדה, מכונות, מכשירי עבודה ועוד. בתי החרושת החשובים הם בבירמינגהם ושיפילד, שם גם נכרה הברזל (נוסף על יבוא מספרד ושבדיה);

ג) פחם: נמצא בויילס, בקרבת ליוירפול, מאנצ’יסטר, לידס, גלאזגאו, אידינבורג ועוד.

ד) עורות ופרוות;

ה) צמג (קאוצ’וק);

ו) דגים;

ז) סוסים וצאן;

ח) ניר: תעשית הניר מפותחת יפה, ביחוד בסביבת לונדון. משתמשים לשם כך גם בחילפה, שמוצאה מספרד ואלג’יר.

בריטאניה מקבלת מחו"ל (נוסף על מה שהיא מקבלת מן הארצות הקשורות בה) תוצרת חקלאית, תוצרת כימית, כלי חרסינה וזכוכית, כלי נגינה וכו'. כמובן, שגם לארצות הקשורות בבריטאניה, קשרי מסחר עם ארצות חוץ עם או בלי תיווך של ארץ המכורה.

בתוקף נחלותיה הקולוניאליות בריטאניה הגדולה היא השלטת בימים ומכאן היא מפיקה תועלת רבה מבחינה מסחרית. יש לה קשרים מסחריים מהודקים עם ארצות חסותה ומושבותיה וכן עם ארצות אחרות באירופה ומחוצה לה. בלונדון מרוכז למעשה המסחר של כל העולם. על ידי הסוכנויות הקבועות שם, על ידי בתי המסחר הגדולים בעולם אשר שם, על ידי הבנקים הגדולים, הנמצאים שם ואשר סניפיהם נפוצים בכל פינות תבל, אפשר לעשות בלונדון כל מיני עסקים, המיועדים לכל ארץ וארץ. הבורסות הלונדוניות מנהלות עסקים בכל מיני סחורות, יהיה מוצאן אשר יהיה. בצדק נחשבת לונדון כשוק הגדול בעולם.

נורויגיה. – ממלכה ששטחה 320.000 ק"מ²; מספר תושביה קרוב ל־3.4 מיליון; עיר הבירה: אוסלו ומספר תושביה 300 אלף.

נורויגיה משתרעת לאורך חצי־האי הסקאנדינאבי, בחלקו המערבי. מבחינה כלכלית נפגמת הארץ בגלל הרים שוממים וביצות במידה כזו, ששלושה רבעים ממנה מהוים ישימון. אולם ליתרונה יצוינו חופיה המפורצים יפה (פיורדים) על נמליהם הטובים והרבים, המוגנים על ידי מספר רב של איים קטנים.

אוצרותיה הטבעיים של נורויגיה נמצאים בשפע, אף כי מסוגים מעטים: רבע הארץ מכוסה יערות עצים מן המין המשובח (חקלאות כמעט שאינה קיימת); מימי החוף עשירים בדגים מלוחים ובחמורי־ים, ביחוד בחלקו הצפוני; על צלעות הרי־החוף המשופעים חיים אוזי־בר בהמונים ונוצותיהם הרכות, המשמשות לקישוט, מתקבלות כסחורה העוברת לסוחר. התעשיה מיוסדת בעיקר על תפוקת העץ: מנסרות, בתי חרושת למוצרי עץ ולניר. קיימת גם במקצת תעשית מכונות (אוסלו), ביחוד בנין אניות (טרומזה שבצפון). אולם ענף ההכנסה החשוב ביותר הוא הדיג. בסביבת איי לופוטים עסוקים בדיג כ־4000 דייגים מ־36 תחנות. בצפון מתקיים גם ציד לויתנים. בקשר עם הדיג נבנו בתי־חרושת לעישון דגים ושימורם, כ"כ לתעשית שמן־דג (שמן חמורי־ים).

המסחר הימי מפותח מאוד בנורויגיה עקב מצבה הגיאוגרפי (למעלה מ־40 נמלים). אולם צי המסחר שלה (השלישי בגדלו בעולם) משרת על פי רוב ארצות חוץ. נורוגיה ממציאה את התוצרת שלה (עצים ודגים) לחו"ל מן הנמלים הצפוניים ביותר (האמרפאסט), הנשארים חפשיים מקרח בפעולת זרם המפרץ החם.

שבדיה. – ממלכה, ששטחה 450.000 ק"מ²; תושביה 7 מיליון; עיר הבירה: שטוקהולם ומספר תושביה 720.000.

שבדיה תופשת את החלק המזרחי של חצי־האי הסקאנדינאבי. כל החלק הצפוני מכוסה יערות (עצי סרק) וחרושת העץ היא הענף הכלכלי העיקרי בארץ זו. הודות לכוחות המים, הנמצאים כאן בשפע רב, הוקמו מנסרות רבות לנסירת עצים. דרך הנהרות המהירים מעבירים את העצים למקום תעודתם כמעט בלא עבודת אדם. בחלק הדרומי של שבדיה משתרעים שדות פוריים, המיועדים לעיבוד ולגידול בהמות. בצד חרושת העץ, העומדת בשבדיה במקום הראשון מבחינה כלכלית, תופשת החקלאות את המקום השני. מגדלים כאן תבואות מכל הסוגים; תפוחי אדמה מגדלים בכל מקום ובדרום גם סלק סוכר. גידול בהמות מפותח יפה, בעיקר סוסים, בקר וצאן. גם היערות מלאים חיות. ענף כלכלי נכבד בשבדיה הוא גם הדיג, אף כי אינו מגיע למדרגה, שאליה הגיע הענף הזה אצל שכנתה נורויגיה. שבדיה עשירה במחצבים ואת המקום הראשון ביניהם תופש הברזל. דרומית לאגם וֶטר, בדרום שבדיה, נמצאים מכרות ברזל, הנותנים את הברזל המשובח ביותר. המחצבים האחרים, הנמצאים כאן, הם: נחושת, עופרת וכסף. בין אוצרות הטבע, המוצאים שימוש רב, יש להזכיר גם את השחם (גראניט) השבדי.

התעשיה מפותחת בשבדיה בצורה נאה. כמובן, תעשית העץ היא החשובה ביותר: מנסרות ובתי חרושת לתאית וניר נמצאים כאן לרוב. בעצים משתמשים גם לתעשית רהיטים, גפרורים ובנין אניות. קיימת גם תעשית ברזל מפותחת והיא מוציאה לשוק פלדה משובחת מאוד.

סחר החוץ השבדי אינו גדול ביותר. היצוא מורכב בעיקר מתוצרת עץ (עפ"ר לארצות מערב אירופה, והיא מהוה כ־50% מכל היצוא השבדי). מקום שני ביצוא תופש הברזל, המוצא בעיקר לאנגליה. אף השחם השבדי מוצא שוקים בחו"ל. סחר הפנים מסודר יפה על ידי רשת עשירה של כבישים, מסילות ברזל ותעלות.

פינלאנד. – קהיליה ששטחה 330,000 ק"מ²; מספר תושביה 4.2 מיליון⁵; עיר הבירה: הלזינקי ומספר תושביה 350.000.

אוכלוסית פינלאנד זעומה, היות ומרבית שטחיה מכוסה יערות וביצות (80%) ואגמים (12%). אדמת חקלאות (שדות וכרים) מהוה רק 7.5% מכל השטח. הכלכלה מיוסדת בעיקר על תוצרת העץ: ישנם למעלה מ־600 מנסרות ובתי חרושת לתוצרת עץ, ניר ותאית (בתי חרושת לתאית הגדולים בעולם).

פינלאנד מוציאה לחו“ל תוצרת עץ כגון גפרורים, סלילים לחוטים, ידיות וכו'; כ”כ חמאה וגבינה. התוצרת הזאת מובאת בעיקר לאנגליה, שבדיה, דאניה וארצות־הברית. לעומת זאת מקבלת פינלאנד תוצרת חקלאית ותעשיתית מאנגליה ושבדיה. קו התחבורה העיקרי הוא מסילת הברזל, העוברת לאורך החוף הדרומי (אבּוֹ–הלזינקי–ויבורג–לנינגראד); וכן התעלה, המחברת אגם סיימה עם אגם לאדרגה.

דאניה. – ממלכה ששטחה 43.000 ק"מ²; מספר תושביה 4.3 מיליון; עיר הבירה: קופנהאגן ומספר תושביה 900,000.

דאניה משתרעת על חצי־האי יוטלאנד ומספר איים, שהגדול בהם הוא זילאנד. לדאניה יש גם ארצות נוספות, כגון האיים פארואר והחוף הדרומי של גרינלאנד. מצבה הגיאוגרפי של דאניה והחוף המזרחי המפורץ של יוטלאנד מקנים לדאניה ערך רב מבחינת הספנות (פרט לחוף המערבי של יוטלאנד והקאטיגאט, המלאים כפים). אדמתה השחורה והפוריה של דאניה ראויה לחקלאות. בשדות מגדלים שעורה, שבולת־שועל, סלק ומספוא (היערות נכרתו); גידול בהמות מפותח מאוד על ידי האגודות השיתופיות והוא כולל סוסים, בקר, חזירים, צאן ועופות, הגדלים במרעה. במים נמצאת גם דגה רבה. אי־השחם בורנהולם מספק חרסינה מובחרת.

תעשיה כבדה אינה קיימת כלל בדאניה מחוסר פחם וברזל. יש להזכיר את תעשית העור (כסיות), החרסינה, בניין האניות, כ“כ תעשית הכהל והשכר. רבים עסוקים גם בדיג. דאניה מוציאה את תוצרתה החקלאית (סוסים, בקר, חמאה, גבינה, דגים) לחו”ל, לרוב לאנגליה, ומביאה משם תוצרת תעשיתית (פחם, כלי ברזל, מכונות, אריגים) וגם סוכר וקמח. היבוא לדאניה עולה בהרבה על היצוא ממנה והוא מתכסה על ידי היצוא הסמוי מן העין, הלא הן הכנסות צי המסחר, הגדול ביחס לגודל הארץ (מקום 11 בעולם). רשת מסילות הברזל מפותחת ומקשרת את כל ערי הנמל. קופנהאגן מקושרת בקביעות עם הנמלים הגדולים בעולם.

גרמניה. – קהיליה ששטחה 360,000 ק"מ²; מספר תושביה 64 מיליון; עיר הבירה: ברלין ומספר תושביה 4.5 מיליון⁶.

מצבה הגיאוגרפי במרכז אירופה נותן לגרמניה יתרון רב לגבי המסחר. דרכי התחבורה מפותחים עד להפליא בפנים הארץ: רשת סמיכה של מסילות ברזל מכסה את הארץ; הנהרות ראויים לתחבורה גם הם, שכן הם די גדולים ומחוברים על ידי תעלות על פני המישור הגרמני רחב־הידים. הרע שבהם הוא, שהם קפואים בחורף. כיוצא בזה אף ביחס לתחבורה הימית: מימי החוף הבלטי רדודים ובו רק שני נמלים, הראויים לתשומת לב: שטיטין ולובק ואף הם אינם ראויים לשמוש בחורף. הנמלים הטובים הם במערב והם פונים לעבר הים הצפוני, הלא הם האמבורג וברימן.

אדמת גרמניה היא בינונית ובכל זאת חקלאותה פורחת לרגל השימוש הרב בזבלים כימיים. מגדלים בה כל מיני תבואה: שפון ושבולת שועל בצפון, חטה ושעורה בדרום; תפוחי אדמה מגדלים בגרמניה בכמות שאין דומה לה בשום ארץ אחרת (40 מיליון טון לשנה); הם משמשים לתעשית כהל ועמילן. צמחי תעשיה אחרים, הגדלים בגרמניה הם: סלק סוכר, פשתן, כישות, טבק וכו'. על גדות הריין צומחות גפנים. נוסף לכך מכוסים שטחים רבים מרעה ויערות. גידול בהמות עומד על מדרגה גבוהה והוא מקיף חזירים, בקר וסוסים. בדיג עסוקים מעטים: יותר בים הצפוני מאשר בים הבלטי.

חרושת המכרות מפותחת מאוד בגרמניה למרות שהיא איבדה מכרות רבים עקב המלחמה האחרונה. יש בה מכרות פחם (רוהר), ברזל, אבץ, עופרת, נחושת, כסף, אשלג, מלח ועוד. התעשיה התקדמה בזמן האחרון במידה כזאת, ש־60% של התושבים עסוקים בתעשיה. בתי החרושת העיקריים נמצאים באזור הריין וויסטפאליה. גרמניה מיצרת מכשירי ברזל ופלדה, מכונות, אריגים, תוצרת כימית (זבלים, צבעים, רפואות), מכשירי אופטיקה וחשמל וכן ניר, כלי זכוכית וחרסינה. סוכר, כוהל, בירה ועוד. מכל אלה מוציאה גרמניה לחו"ל ומביאה משם כתנה, צמר, תבואה, שמנים, טבק, בשמים, נפט וכו׳.

אוסטריה. – קהיליה ששטחה 83.000 ק"מ²; מספר תושביה 7.25 מיליון; עיר הבירה: וינה ומספר תושביה קרוב ל־2 מיליון.

אוסטריה ארץ קטנה והררית היא, אך מחמת מצבה הגיאוגרפי יש לה ערך נכבד בסחר האירופי. היא משמשת צומת דרכים בין צפון אירופה ודרומה, בין מערב ומזרח. ובאמת, דרכי התחבורה (כבישים, מסילות ברזל ונהרות) מפותחים באוסטריה יפה.

הרי אוסטריה מכוסים יערות ושדות מרעה, אך הם עשירים גם במחצבים, כגון ברזל, עופרת, פחם ומלח. על יסוד אוצרות טבע אלה בצרוף כוחות המים המרובים, הנמצאים שם, התפתחה גם התעשיה. קיימים בתי מלאכה רבים לבגדים ולבנים, כ"כ לשטיחים ולדברי משי; מפותחת גם חרושת הזכוכית, העור ומפורסמים הם חפצי האופנה והמותרות (זהב, כסף, נחושת וכו'), המיוצרים שם.

צרפת. – קהיליה ששטחה 550,000 ק"מ²; מספר תושביה 42.3 מיליון; עיר הבירה: פאריז ומספר תושביה 4 מיליון.

צרפת מחוננת יפה בידי הטבע מכמה בחינות:

א) היא נשקפת על שלשה ימים, בעלי תנועה רבה; אף כי לצרפת נמלים טבעיים מעטים.

ב) אקלימה נוח: צרפת כולה משתרעת דרומית ל־50 מעלות רוחב צפוני, כלומר מדרום לגרמניה ועד לצפון איטליה. בחלקה הדרומי שורר אקלים ים־תיכוני.

ג) אדמת צרפת רובה מישור ונוחה לתחבורה, היא גם פוריה מאוד.

ד) רשת הנהרות והתעלות מפותחת, אף כי הם נסתמים לפרקים על ידי החול, הבא מן ההרים.

ה) היא בעלת מושבות רבות, העולות עליה פי עשרים ומעלה.

אדמת צרפת פוריה: יותר ממחציתה מוקדשת לחקלאות ורק ¹/₆ מכוסה יערות. התבואה הנפוצה ביותר, ביחוד בצפון, היא חטה. מגדלים גם סלק סוכר ותפוחי אדמה. אולם את המקום הראשון תופשים בצרפת הכרמים: ואכן צרפת היא יצרן היין הגדול בעולם (¹/₄ התוצרת העולמית) והיא מיצרת את היינות המשובחים ביותר. גם גידול פירות הוא ענף כלכלי חשוב בצרפת ואפשר למצוא שם את כל סוגי הפירות, הגדלים באירופה המרכזית ועד לסביבת הים התיכון. כיוצא בזה ביחס לפרחים. גידול בהמות קיים בעיקר בהרים והוא כולל גם צאן ועופות לרוב. אף הדיג תופש מקום חשוב (סלתנית) בעיקר במערב, במוצא הנהר לוארה.

צרפת עשירה במחצבים: פחם נמצא בצפון (ליל) ובמרכז (סאנט־איטין); ברזל בצפון (לותרינגיה ופראנש־קונטה). נוסף לכך יש להזכיר נחושת, עופרת ומלח. מן המושבות ביחוד האפריקאיות, מביאה צרפת תבואה, שמנים, תמרים, פקק, צמג, חילפה. זו האחרונה משמשת לתעשית ניר, מחצלות ומפרשים. היא צומחת באלג’יר ונעשו סידורים מיוחדים לשם איסופה (בארות ארטיזיות, רכבות וכו׳).

התעשיה מפותחת בצרפת: בצפון קיימת התעשיה הטכסטילית (צמר, כתנה, פשתן). תעשיית המשי הצרפתית היא הגדולה בעולם (ליאון). בעלת משקל היא אף תעשית המותרות עם מרכזה בפאריז: דברי אומנות (זהב, כסף, נחושת, חרסינה), תוצרת גאלאנטריה, מלבושי אופנה, בשמים ומרבדים. יש להזכיר את תעשית המכשירים המדעיים, היינות התוססים (שאמפאן), הגבינות וכו׳. אין לזלזל גם בתעשית הברזל⁷.

מבחינה מסחרית צרפת היא ארץ נוחה: היא פונה לעבר האוקינוס האטלאנטי ושוכנת גם על חוף הים התיכון. שני הימים האלה מחוברים על ידי רשת של דרכי תחבורה ענפה מאוד: כבישים מסילות ברזל, נהרות ותעלות. מרכז התחבורה משמשת פאריז ולה קשרים ישרים עם כל הארצות הסמוכות. משום כך נעשתה פאריז, מבחינה תרבותית ומסחרית, לא רק מרכזה של צרפת בלבד, כי אם גם של ארצות רבות, קרובות ורחוקות, אף מחוץ לאירופה. צרפת ממציאה לחו"ל מתוצרתה, ביחוד דברי מותרות ואופנה ומביאה משם (מאנגליה, בלגיה וגרמניה) פחם, מכונות, סחורות מתכת, דברים כימיים וכו'.

טבלה מס' 1. פאריז – מרכז התחבורה בצרפת

בלגיה. – ממלכה ששטחה 30.000 ק"מ²; מספר תושביה 9 מיליון; עיר הבירה: בריסל ומספר תושביה כמיליון.

לבלגיה כמה וכמה יתרונות כלכליים ואלה הם:

א) היא שוכנת על חוף הים הצפוני ובין ארצות חשובות מבחינה כלכלית. ממילא היא מקבלת על עצמה חלק מן המסחר של הארצות הללו (ביחוד של גרמניה), שכן יש לה נמל מצוין: אנטוירפן.

ב) דרכי המים (נהרות ותעלות) מרובים אצלה ומצוינים; אף רשת מסילות הברזל מפותחת מאוד והיא הסמיכה ביותר באירופה: בריסל משמשת צומת למסילות הברזל הבין־לאומיות.

ג) אדמת בלגיה פוריה מאוד, ביחוד בחלקה המרכזי והמערבי: מגדלים בה תבואה (בעיקר שפון ושבולת שועל), ירקות, פשתן, כישות, טבק וגם מספוא עבור בהמות; לעומת זאת בצפון, ששם אדמת חול, מגדלים תפוחי אדמה וכוסמת.

ד) החלק ההררי של בלגיה (ארדֶנים) יש בו מכרות גדולים של פחם וברזל, וכן אבץ, עופרת, שחם, שיש וכו'.

בקיצור, בלגיה היא ארץ מחוננת על ידי הטבע ויש לאל ידה לעמוד בהתחרות, מבחינה כלכלית, בפני כל מעצמה אחרת. אלמלא הסכסוכים הלאומיים הפנימיים בין הפלאמים הגרמנים בצפון לבין הואלונים הצרפתים בדרום. ובאמת, בלגיה היא ארץ תעשיתית ממדרגה ראשונה. את המקום בראש תופשת תעשית הברזל והמכונות (ביניהן כלי זין); על יד זו פורחת תעשית האבץ, המעבדת את העפרות, המובאים מחו"ל. ראויים לתהילה הם גם בתי־החרושת לאריגים (צמר וכתנה), בדים, סלסלות ולמשי מלאכותי. נוסף לכך קיימת תעשית סוכר, כוהל, שכר, עורות, תוצרת חלב (גבינה), וכן תעשית זכוכית משובחת ומראות.

לבלגיה מושבה אחת גדולה באפריקה: קונגו (פי 80 גדולה ממנה), המספקת לה חמרי גלם לרוב, בעיקר צמג, שנהב, קפה, טבק ותמרים. מארצות אחרות מביאה בלגיה חטים, מוצרים כימיים, צבעים, פחם, ברזל ואבץ. בלגיה מוציאה לחו"ל תוצרת רבה (כדי 80% מתוצרתה), לרוב תוצרת מוגמרת למחצה כגון אבץ גלמי, זכוכית גלמית, מלט, חוטים וכו'. באופן כזה המסחר הוא מפותח מאוד בבלגיה ויש בה כמה ערים חשובות מבחינה מסחרית, שיסודן בימי הבינים הקדומים. החשובה ביניהן היא אנטורפן (הבורסה העתיקה ביותר באירופה), המחסינה סחורות מכל קצוי תבל, ביחוד סחורות קולונאליות.

הולאנד. – ממלכה ששטחה 40000 ק"מ²; מספר תושביה 10.2 מיליון; עיר הבירה: אמסטרדאם ומספר תושביה 850,000. ארץ קצת יותר גדולה מבלגיה, ואף לה יתרונות כלכליים מיוחדים:

א) מפאת מצבה הגיאוגרפי יש לה גישה נוחה לים: היא מקבלת סחורות במעבר (טראנזיט) ומעבירה אותן בריין לגרמניה ולאירופה המרכזית.

ב) אדמתה פוריה במידה יוצאת מן הכלל בהיותה, מחציתה, אדמת בּיצה דשנה, הראויה לעיבוד ולגידול בהמות. רובה נמצאת מתחת לפני הים ומוגנת על ידי סוללות מפני גליו⁸. לאורך החוף מגדלים ירקות ופרחים (הארלם) והלאה מזה עוסקים בגידול בהמות (בקר, כבשים, חזירים) באדמות המרעה המצוינות. ראוי לתשומת לב גידול הדבורים וביחוד הדיג, המהוה ענף כלכלי חשוב בהולאנד (דגים מלוחים וצדפות).

ג) דרכי המים בהולאנד הם הטובים באירופה: הריין מהוה דלתה רחבה, אשר זרועותיה מחוברות בתעלות רחבות בינן לבין עצמן ומאידך בינן לבין הים. דרכי המים המלאכותיות הן ארוכות בהרבה מן הטבעיות ורשת דרכי המים עולה כפלים על רשת מסילות הברזל.

ד) להולאנד מושבות נאות, העולות פי כמה עליה, הן במזרח והן במערב.

הולאנד היא לרוב ארץ חקלאית, אך קיימת בה גם תעשיה מפותחת, למרות שאין בה כל מכרות. יש שם בתי חרושת לסוכר (מסלק וקנה סוכר), ליין, כוהל, טבק, כ"כ לחבלים, מפרשים אריגים ועורות. מפורסמים הם כמה ענפי תעשיה בהולאנד, כגון ליטוש יהלומים (אמסטרדאם), תעשית כלי חרסינה (דילפט) ותוצרת חלב (גבינה וחמאה).

מבחינה מסחרית תופסת הולאנד מקום חשוב. ציה המסחרי הוא החמשי בגדלו בעולם. התושבים הם מאומני הים. הריין משמש עורק חשוב במסחר והוא מחובר ברכבת עם הערים הגדולות. השוקים החשובים בהולאנד הם: אמסטרדאם (טבק גלמי, קפה, סוכר, אבץ), רוטרדאם (שוק עולמי לתבואות, תה, כותנה, סוכר), פליסינגן (הקשר עם אנגליה), אוטריכט (תעשית כתנה). הולאנד מוציאה לחו“ל תוצרת חלב, שמנים, צמחים שונים, תבואות, תפוחי אדמה, דגים מלוחים, בשר, ירקות ופרחים טריים, אבנים יקרות; ממושבותיה היא מעבירה לחו”ל טבק גלמי, קפה, צמג. לעומת זאת מכניסה הולאנד מחו"ל תוצרת תעשיה, כגון פחם, סחורות מתכת ועץ, אריגים ובדים, תוצרת כימית, ניר וכו'.

לוכסמבורג. – נסיכות ששטחה 2600 ק"מ²; מספר תושביה 320000; עיר הבירה: לוכסמבורג ומספר תושביה 46000.

ארץ הררית, התקועה בין צרפת, גרמניה ובלגיה. תעשיתה כוללת ברזל, ניר, עורות, וחקלאותה גידול בקר, סוסים, צאן וחזירים.

־

שוייץ. – קהיליה ששטחה 41000 ק"מ²; מספר תושביה 4.6 מיליון; עיר הבירה: בירן ומספר תושביה 140000.

שוייץ היא ארץ ללא מוצא אל הים, המוקפת שלש מדינות נכבדות: גרמניה. צרפת ואיטליה. יתר על כן, המחוזות של המדינות הללו, הקרובים לשוייץ, הם עפ"ר גם חשובים מבחינה כלכלית. בגרמניה: באדן ווירטנברג עם תעשיתן המפותחת; בצרפת: אלזאס ובקעת הרונה, בעלות מפעלי פלדה; באיטליה: עמק הפּוֹ, הוא החלק המפותח ביותר באיטליה. ואם כי שרשרת אלפים גבוהה מבדילה בין שוייץ לבין הארצות הסמוכות, ישנם מכל מקום מעברות רבים, המקילים על התחבורה בין שוייץ לבין הארצות הללו. מציאות המעברות הללו, למרות היוֹתה ארץ הררית, עשוּ את שוייץ לארץ מעבר חשוּבה עד מאוד.

שוייץ היא ארץ האלפּים במלא מובן המלה: האלפים מהוים ³/₅ של הארץ. בצפון שוייץ נמצאים הרי יורה מלאי־סיד, בלתי ראויים לחקלאות. דרומה מהם משתרעת רמת שוייץ על גידולי השדה שלה (תבואה, קטניות, תפוחי אדמה, סלק, ירקות. טבק), גידולי גפנים ועצי־פרי ועל כריה הנרחבים, המשמשים מרעה לגידול בהמות. ברם, גידולי השדה תופשים רק 5% מכל אדמת שוייץ. בחלק הדרומי של שוייץ משתרעים האלפים ובקאנטונים הדרומיים, שבהם שורר האקלים של הים התיכון, צומחים עצי פרי, כגון גפנים, זיתים, לימונים, שקדים, אפרסקים וכו', וכן תבואה (חטה ותירס). שוייץ עשירה בכוחות מים, שהועילו הרבה לפיתוח תעשיתה. לעומת זאת עניה היא במחצבים וביערות.

בין ענפי התעשיה השונים תופסים את המקום הראשון תעשית הכתנה והמשי, כ"כ תעשית השעונים; אחריהן באה תעשית השוקולד והגבינה וכן שימור החלב; חשובות גם עבודות קליעת קש ופיתוח עץ. יש להזכיר גם אי־אלה מפעלים של בנין מכונות ותעשית אלומיניוּם.

טבלה מס' 2. המעברות בשוייץ

מבחינה מסחרית ממלאה שוייץ תפקיד חשוב בהיותה ארץ מעבר. העמקים הרבים וכן המנהרות המשוכללות מקשרים אותה עם הארצות הסמוכות. קשרי מסחר מהודקים יש לשוייץ עם גרמניה, הולאנד, אנגליה על ידי הריין, עם צרפת על ידי הרונה, ועל ידי הטיצ’ינו עם איטליה. למרות ההרים הגבוהים יש לשוייץ כבישים מצוינים ורשת עשירה של מסילות ברזל (מנהרות וּגשרים מצטיינים מצדם הטכני). אין לזלזל אף בתנועת התיירים הגדולה בשוייץ, המכניסה כסף רב לארץ. שוייץ מוציאה לחו“ל סחורות רבות, שהחשובות בהן הן: תוצרת משי וכתנה, תוצרת קש, גבינה וחלב, שוקולד, פירות, שעונים. שוייץ מכניסה מחו”ל: פחם, נפט, תוצרת ברזל, כתנה, אריגים, יין, כישוּת, קפה.

צ’כוסלוואקיה. – קהיליה ששטחה 126000 ק"מ²; מספר תושביה 14 מיליון; עיר הבירה: פראג ומספר תושביה קרוב למיליון.

צ’כוסלוואקיה היא ארץ מבורכת מכל הבחינות: בראש וראשונה היא ארץ חקלאית מופלגת: כל הרמה הצ’כית והמוראבית מכוסה שדות, המצמיחים תבואות, תפוחי אדמה, סלק סוכר, כישוּת וכו'. אף גידול הפירות מוצא כאן תנאים נוחים, ביניהם אפילו גפנים. שטחים רחבי ידים מכוסים יערות, ביחוד בצ’כיה הצפונית ובהרי הקארפאטים.

יתר על כן, לצ’כוסלוואקיה מכרות עשירים של פחם (בצפון) ושל גפרית, עופרת וכסף (בדרום). בסביבת קארלסבאד יש גם חרסינה. כתוצאה מכך קמה בצ’כוסלוואקיה תעשיה יפה. את המקום הראשון תופסת תעשית האריגים (מצמר וכתנה) והבדים (מפשתן). בגדים ולבנים מוכנים לרוב בפראג. מקום חשוּב תופסת תעשית הפלדה, כלי הזין והמכונות (פראג ופילזן). מפורסמות הן: תעשית כלי הנגינה (בצפון), תעשית זכוכית וחרסינה, כ“כ תעשית השכר והי”ש וגם תעשית הניר.

ידועים לתהילה הם מקומות המרפא הצ’כיים (קארלסבאד, פראנציסבאד, מארינבאד ועוד), המהוים מקורות הכנסה ניכרים עבוּר האוכלוסין והמדינה.

הונגאריה. – קהיליה ששטחה 92000 ק"מ²; מספר תושביה 9.5 מיליון; עיר הבירה: בודאפסט ומספר תושביה מיליון.

ארץ זו נתכווצה הרבה כתוצאה מן המלחמות, עקב אבדן שטחים מסביבה. כיום היא משתרעת בשפלה על גדות הדאנובה והטיסה והיא מוכשרת באופן יוצא מן הכלל לחקלאות. עולים יפה כאן חטה, תירס, סלק סוכר, גפן, טבק; מן הבהמות מגדלים סוּסים, בקר, חזירים; נפוץ כ"כ גידול עופות וּדבורים.

מרכז המסחר היא בודאפסט עם הבורסה המרכזית אשר בה. שם גם קיימת תעשית אריגים, מכונות וי"ש. ישנם כמה שוקים גדולים לתבוּאה, והחשוּב שבהם הוא דיבריצ’ין (בצפון). התחבוּרה מתנהלת במסילות הברזל (צומת חשובה: בודאפסט) ובנהרות. חשובה מבחינה זו היא הדאנובה, העוברת כמה ארצות והמשתפכת לים השחור.

פולין. – קהיליה ששטחה 320000 ק"מ²; מספר תושביה 25 מיליון; עיר הבירה: וארשא ומספר תושביה כמיליון.

בקעת פולין פוריה מאוד וראויה לחקלאות: כמחצית שטחה מעובדת תבואות, בעיקר שפון, וכן פשתן, סלק סוכר ותפוּחי אדמה. אלה האחרונים משמשים למאכל וגם לתעשית כוהל. גידול הבהמות נפוץ מאוד בשדות המרעה העשירים של פולין והוא כולל: בקר, חזירים וסוּסים. שטחים רחבי ידים (כרבע משטחה של פולין) מכוסים יערות, המהוים גורם נכבד בכלכלת הארץ. נוסף לכך יש לפולין אוצרות טבע אחרים בהרי הקארפאטים הצפוניים, כגון פּחם (בשליזיה), אבץ, עופרת, מלח, כסף ונפט (בגאליציה).

לפולין תעשיה מתפתחת, ביחוד תעשית הכתנה (בלודז'⁹) והמתכת (בשליזיה העליונה). תעשית הסוכר תופסת מקום חשוב: כ"כ חרושת העץ: הנהרות מועילים לכך מאוד הן מבחינת הכוח והן מבחינת התחבורה.

דרכי התחבורה אינם מרובים ביותר בפולין, שנחרבה בשתי מלחמות עולם. לעומת זאת מפותחת התחבורה בנהרות, המשמשים קשר עם הים הבאלטי, אשר בו שני נמלים חשובים: גדאנסק ושטיטין במוצא הנהרות ויסלה ואודרה. לפולין סחר־חוּץ ניכר, בעיקר עם רוּסיה. היא מוציאה לחו“ל פחם, אריגים, עץ ומוצריו, כלי ברזל, נפט, סוכר. היא מכניסה מחו”ל מתכת, כתנה, צמר, טבק, זבלים כימיים.

ספרד¹⁰. – קהיליה ששטחה 500000 ק"מ²; מספר 28.4 מיליון; עיר הבירה: מאדריד ומספר תושביה מיליון. ארץ זו שוכנת בין שני ימים, על הגבול בין שני חלקי עולם, על אם הדרך הימית החשוּבה ביותר: את כל אלה לא ידעוּ תושבי ספרד לנצל, אף השמירה על המיצר הגיבראלטארי (13 ק"מ רוחבו) נמצאת בידי האנגלים (צאוטה על החוף האפריקני בידי ספרד). רמות ספרד הן ברובן הגדול מדבריות חמות ללא גשם וללא עצים ובחורף קרות מאוד. צמחיה עשירה אפשר למצוא רק בעמקים ולאורך החוף הדרומי. בעבר מעצמה קולוניאלית אדירה – כיום לא נשארו לספרד אלא מושבות מעטות ובלתי חשובות מבחינה כלכלית.

גידול התבוּאות זעום בספרד ומצטמצם למחוזות החוף בלבד. מגדלים כאן חטה, שעורה, תירס, אורז, ירקות. פוריים ביחוד מחוזות ההשקאה על גניהם היפים בדרום ספרד ובמזרחה. כאן צומחים גפנים, עצי פרי (הדרים), זיתים ותותים, כ"כ עצי שעם, שבקליפתם משתמשים לתעשית פקקים ומכשירי הצלה. יש להזכיר גם את העשב הספרדי (איספארטו), המשמש לתעשיה. גידול הבהמות מקיף: חמורים, פרדות, עזים, כבשים. גידול תולעי משי נפוץ באנדאלוזיה. לגבי הדיג חשוּבה הסלתנית.

הרי ספרד עשירים אמנם במחצבים, אך חרושת המכרות אינה מפותחת די צרכה. ברזל נמצא בצפון ספרד ובצפון מזרחה (קאטאלוניה); בסירה־מורינה נמצאים נחושת, כספית, עופרת וכסף. הברזל הספרדי מצטיין באיכותו: עפרותיו מכילים עד 50% ברזל וכמעט בלא תערובת של גפרית וזרחן. גם הובלתו לחו"ל קלה בהמצאו קרוב לחופים.

אף מבחינה תעשיתית מפגרת ספרד מאוד. המחוז התעשיתי הוא קאטאלוניה עם תעשית הכתנה (בארצילונה), הפקק והניר (מעשב ספרדי); תעשית הצמר והמשי קיימת בואלינסיה והבדים במאדריד. ענף תעשיתי חשוב מהוה תעשית יינות. יש להזכיר עוד את תעשית החרסינה ועיבוּד הברזל (בצפון).

סחר החוץ מצומצם בספרד: קשרים לה בעיקר עם אנגליה וכן עם צרפת ועם ארצות־הברית. ספרד מוציאה לחו“ל יין, פירות, פקקים, כבשים, עפרות מתכת, כ”כ מוצרי צמר וכתנה ותוצרת זכוכית וחרסינה. ספרד מביאה מחו"ל בעיקר כתנה, פחם, מכונות, תוצרת כימית.

דרכי התחבורה מוזנחים מאוד בספרד. מסילות הברזל מעטות והן בידים פרטיות.

פורטוגאל. – קהיליה ששטחה 90000 ק"מ²; מספר תושביה 8.6 מיליון; עיר הבירה: ליסבון ומספר תושביה 700000.

פורטוגאל דומה לספרד בכל מה שנוגע לאקלים ולעולם החי והצומח. בצפונה מגדלים גפנים בעוד שבדרום נפוצים עצי־פרי (הדרים). בדרום צומחת גם החילפה. ענף כלכלי נכבד הוא הדיג: הסלתנית מצויה בשפע בחופי פורטוגאל.

תעשית האריגים מפותחת בליסבון ובאופורטו. ליסבון מפורסמת גם בתעשית התכשיטים העדינים מכסף וזהב.

הרכוש הקולוניאלי של פורטוגאל הוא ניכר. מבחינה מסחרית עולה פורטוגאל על ספרד. הנמל הראשי שלה נמצא על אם הדרך בין אירופה והים התיכון ובין דרום אמריקה. הוא משמש מקום החסנת סחורות והעברתן מקו לקו. לפורטוגאל קשרים מהודקים עם בריטאניה מכמה בחינות. נוסף לכך היא מנהלת עסקי מסחר עם ספרד, צרפת, ארצות הברית, ארגינטינה. פורטוגאל מוציאה לחו“ל יין, סלתניוֹת, סוכר, בדים, שמן זית. היא מביאה מחו”ל פחם, כתנה, אורז.

איטליה. – קהיליה ששטחה 310000 ק"מ²; מספר תושביה 47 מיליון; עיר הבירה: רומא ומספר תושביה 1.5 מיליון.

מבחינה כלכלית לאיטליה כמה יתרונות וכמה חסרונות. יתרונותיה: א) היא נמצאת במרכז הים התיכון ומקשרת את הצפון עם הדרום. ב) יש לאיטליה מחוזות פוריים עד מאוד, כגון עמק הפו, פוליה וסיציליה. עמק הפוֹ, החלק העשיר של איטליה, הוא אדמת שרטון, שמימיה מרובים ואקלימה הוא של אירופה המרכזית (גשם במשך כל השנה ולפעמים גם שלג). השדות פוריים ועולים בהם יפה אף עצי פרי ותות: הם נותנים לעתים שני יבולים. ג) דרכי האלפים מצרפת, שוייץ וגרמניה מתרכזים באיטליה הצפונית ומכוונים לשם את המסחר. ד) כוח משיכה רב לאיטליה בכל הדורות מחמת אקלימה הנוח, נופה הנהדר ואוצרותיה האומנותיים.

וחסרונותיה: א) את חצי־האי עוברים הרי האפינינים, המהוים כעין המשך האלפים, שתרכבתם העיקרית היא סיד. הם חשופים ללא יערות ומעברות מעטים להם. ב) פעולת הרי הגעש (שלשה) מחריבה לפעמים קרובות את סביבותיהם ומסכנת את שלום התושבים. ג) הנהרות, פרט לפּוֹ, הם קצרים וזרמיהם חזקים ומשוּם כך אינם ראויים לתחבורה. לעומת זאת ישנן ביצות סמוך לחוף המערבי ובהן קיני יתוּשי מלריה לרוב¹¹. ד) לאיטליה חסרים יסודות התעשיה: פחם וברזל.

הצמחיה באיטליה עשירה מאוד. עולים יפה שם חטה, תירס, אורז, פשתן, קטניות, תפוחי אדמה מוקדמים, גפנים, עצי פרי, זית ותוּת וגם ערמון לאכלה. רק ¹/₇ השטח מכוסה יערות. גידול בהמות כולל בעיקר בקר, עזים, פרדות, חמורים. בחלב משתמשים לתעשית גבינה (במקום החמאה משתמשים בשמן). גידול עופות תופס מקום חשוב (יצוא ביצים) וכן גידול תולעי משי. מקור הכנסה חשוב משמש הדיג (טונסים, סלתניות, אלמוגים, ספוגים).

בין המחצבים חשובות הן גפרית (בסיציליה) וכספית. על יד קארארה מפיקים שיש; עפרות ברזל באיים אילבה וסארדיניה; מלח על חופי הים (מונופול המדינה).

תושבי איטליה הם בעיקר חקלאים והתעשיה מעבדת עפ“ר את התוצרת החקלאית. בתחום זה נכנסת תעשית הגבינות, הנקניקים, כ”כ תעשיית המשי והקש. נוסף לכך קיימת בעמק הפּוֹ תעשיה ענפה של אריגי כתנה ומשי, כלי נגינה, חרסינה וכן תעשית ברזל ותוצרת כימית וחשמלית, וביחוד תעשיה אומנותית (מכסף, זהב, נחושת ושיש). על החופים עסוקים תושבים רבים בספנות ובדיג. תנועת התיירים מהווה מקור הכנסה חשוב באיטליה.

המסחר מפותח יפה: לאיטליה נמלים רבים ונוחים. גם רשת הכבישים ומסילות הברזל ענפה מאוד. בלומבארדיה מתרכזים כל הדרכים (מילאנו, טורינו, גינואה, ויניציה) והיא נעשתה למרכז התעשיה והמסחר. לאיטליה צי מסחרי גדול, התופס בין ציי העולם את המקום הששי. סחר החוץ האיטלקי די גדול ובכל זאת איטליה מכניסה מחו“ל יותר משהיא מוציאה לשם. איטליה מוציאה: יין (20% של התוצרת העולמית), פירות, ירקות, שמן, תבוּאוֹת, פשתן, כישוּת, משי, תוצרת קש, נקניקים, גבינות, ביצים, שיש, גפרית, כספּית. היא מכניסה מחו”ל: תבוּאות, כתנה, פחם, ברזל, מכונות.

ארצות הבאלקאן. –

א) רומאניה: שטחה 234500 ק"מ²; מספר תושביה 16 מיליון; עיר הבירה: בוקארשט ומספר תושביה 850000; קהיליה.

ב) יוגוסלאויה: שטחה 245000 ק"מ²; מספר תושביה 16.5 מיליון; עיר הבירה: בלגראד ומספר תושביה 350000; קהיליה.

ג) בולגאריה: שטחה 110000 ק"מ²; מספר תושביה 7.5 מיליון; עיר הבירה: סופיה ומספר תושביה 350000; קהיליה.

ד) יוון: שטחה 130000 ק"מ²; מספר תושביה 8 מיליון; עיר הבירה: אתונה ומספר תושביה 750000; מלוּכה.

ה) אלבאניה: שטחה 29000 ק"מ²; מספר תושביה מיליון; עיר הבירה: טיראנה ומספר תושביה 15000; קהיליה.

ו) תורכיה (אירופית)¹²: שטחה 24000 ק"מ²; מספר תושביה ½1 מיליון; עיר הבירה: אנקארה (באסיה) ומספר תושביה 200000; קהיליה.

לחצי האי הבאלקאני יתרונות כלכליים וגם חסרונות.

יתרונותיו הם:

א) הוא מהוה דרך מאירופה לאסיה ואפריקה;

ב) הוא מוקף שלשה ימים, החשוּבים מפאת התחבורה;

ג) הוא מצטיין במפרציו המרובים, ביחוד בדרום מזרח;

ד) הוא אמנם ברובו הררי, אך יש לו עמקים פוריים עד מאוד, ביחוד על גדות הנהרות ועל חופי הים.

חסרונותיו:

א) האלפים הדינאריים, המשתרעים לאורך חצי־האי במערב, הם מחוסרי מים ודרכי תחבורה (הבאלקאנים במזרח הם יותר נוחים בגלל המעברות המרובים והנהרות, החוצים אותם);

ב) הנהרות אינם ראויים לתחבורה (פרט לדאנובה);

ג) המחוזות הפנימיים של חצי־האי אקלימם דומה יותר לאקלים יבשתי, מאשר לאקלים של הים התיכון;

ד) העמים המרובים ופיצוּלם המדיני מהווים מכשול כביר להתפתחותן הכלכלית של ארצות הבאלקאן.

הענף הכלכלי העיקרי בארצות הבאלקאן הוא החקלאות. היא מפותחת ביחוד ברומאניה, בסאראביה (חלק יוגוסלאויה) ובבולגאריה. מגדלים בעיקר חיטה ותירס, אך גם פשתן, כישות ושומשום. גידול הירקות מפותח יפה בבולגאריה בעמק הדאנובה. בכל המחוזות, שהיוו פעם חלק מתורכיה, ההתפתחות המשקית היא דלה מאוד. ברם הענף החקלאי, המכניס ביותר כאן, הוא פירות וגפנים, ואלה מצויים לרוב בבסאראביה (חלק רומאניה), בבוסניה (חלק יוגוסלאויה: שזיפים) וביוון. בדרום צומחים טבק, שזיפים, תאנים, לימונים, כ"כ אורז וכתנה. מפורסם הוא גידול השושנים ברומיליה המזרחית (בולגאריה). גידול הבהמות מקיף כבשים, עזים (יוון), חזירים (סרביה, בולגאריה, אלבאניה). בדלתה של הדאנובה חיים תואים. גידול תולעי משי נפוץ מימי קדם במוקדון ובאי כרתים. הדיג תופס מקום חשוב בכלכלת התושבים ביחוד בחופי יוון (דגים, אלמוגים וספוגים).

בין אוצרות הטבע, הראויים לתשומת לב, הם שדות הנפט העשירים ברומאניה (רכסי האלפים הטראנסילואניים, צפונית מבוקארישט), מכרות המלח ברומאניה, עופרת ואבץ ביוגוסלאויה. כ"כ גפרית ושיש ביוון ובאייה.

התעשיה בארצות הבאלקאן קשוּרה קשר אמיץ בתוצרתן החקלאית. ברומאניה ובבולגאריה יש הרבה טחנות ובתי־חרושת לסוכר; ביוון – בתי חרושת לשמן (זית ושומשום); בבולגאריה (קאזאנליק) מיצרים בשמי שושנים. על גידול הצאן מיוסדת תעשית האריג, המיצרת בעיקר מרבדים; אף תעשיית המשי תופסת מקום נכבד. ענף חשוב הוא תעשית העור (אתונה, סאלוניקי). אפשר למצוא גם התחלות נאות של תעשית מתכת, ביתור תעשית ברזל (יוגוסלאויה ואלבאניה), תעשית נחושת (יוגוסלאויה), כ"כ תעשית עבודות דקות מכסף (פיליגראן). הכוח המניע לכך משמשים הנהרות.

דרכי התחבורה אינם מפותחים די צרכם. ישנם שלשה קוים עיקריים של מסילות ברזל:

א) קו אוריינט־אכספרס מבודפסט, דרך בלגראד, סופיה לקושטא (שהמשכו מעבר לבוספור עד לבאגדאד)¹³;

ב) מבודפסט, דרך שער הברזל, בוקארשט, לקונסטאנצה;

ג) קו המתפצל מקו האוריינט־אכספרס, מגיע לסאלוניקי.

בין הנהרות ראויה לתחבורה הדאנובה, המהווה עורק חשוב עד מאוד. אניות ים עוברות דרכה עד לשער־הברזל. צי מסחרי גדול (בין ארצות הבאלקאן) יש ליוון. בין ערי הנמל החשוּבה היא קושטא, מחמת מצבה הגיאוגרפי (בין שני ימים ושתי יבשות) ומפרצה המצוין. לאורך הדאנובה ישנם כמה נמלים (גאלאץ, בראילה), הממלאים תפקיד של מחסני־תבוּאה (רומאניה נחשבת לאסם התבואה באירופה).

ארצות הבאלקאן מוציאות לחו“ל: תבואה, קמח, שמן, פירות, (ביחוד אגוזים ושזיפים), יין, טבק, כתנה, מרבדים, עורות ופרוות, ביצים, ספוגים, שיש, נפט. הן מביאות מחו”ל: אריגים, בגדים, לבנים, מכונות, תוצרת מתכת ותוצרת כימית, ניר.

23. רוסיה. – שטחה (ביחד עם החלק האסיתי) 22.3 מיליון ק"מ² (החלק האירופי בלבד 5 מיליון ק"מ²); מספר התושבים 205 מיליון; עיר הבירה: מוסקוה ומספר תושביה 6 מיליון.

ברית הקהיליות הסוציאליסטיות, אשר תושביה הם כ־2/3 רוסים ויתרם כל מיני עמים סלאויים ומונגוליים, משתרעת בחלק המזרחי של שפלת אירופה, עוברת את הרי האוראל וממשיכה באסיה. אדמתה פוריה מאוד. מבחינה כלכלית אפשר להבחין בה ארבעה אזורים: א) בצפון הקפוא מתפשט קו טונדרה צר, המתרחב בסיביר. ב) אחריו בא אזור היערות ואחר כך ג) אזור החקלאות: קו רחב של אדמה שחורה. ד) לבסוף אזור הערבה בדרום. מרכז סיביר הוא שמם. האקלים יבשתי במידה שעוברים מזרחה.

רשת המים הטבעית ברוסיה היא הטובה בעולם. יתר על כן: לרוסיה אורך התעלות הגדול בעולם (23000 ק"מ). הנהרות גדולים ומאכסנים צי־מסחר גדול. הליקוי של רוסיה טבוע בזה שאין לה מוצא נוח לאוקינוסים. האוקינוס הצפוני קפוא במשך מרבית השנה; המוצא של הים הבאלטי נמצא בידים זרות וכן המוצא של הים השחור. מכאן נובעת הדחיפה של רוסיה לאוקינוס ההודי דרך פרס ואפגאניסטאן.

רוסיה היא ארץ חקלאית ממדרגה ראשונה. בחלקה האירופי ובמערב סיביר נפוצה מאוד חטה, בצפון – שיפון. מגדלים בה גם שעורה, תירס, טבק, פשתן, כישות; בטורקיסטאן צומחים כתנה ותה. רוסיה עשירה מאוד ביערות: דרכי המים שלה עם שפועם הקטן נוחים מאוד להובלת עצים. – גידול בהמות תופס מקום חשוּב בחקלאות הרוסית. גידול הבקר קשור בעבודת השדה: תוצרת חלב, בעיקר חמאה, מוציאים לחו"ל. גידול הצאן והחזירים נפוץ בכרי הערבות בדרום ובטורקיסטאן. לרוסיה מספר הסוסים הגדול ביותר באירופה. בטונדרות הצפון מגדלים איילות. נפוץ שם גם גידול העופות והדבורים. מקור הכנסה חשוב עבור רוסיה הוא מסחר הפרווֹת היפות והיקרות, הבאות מצפון רוסיה ומסיביר.

אף במחצבים עשירה רוסיה מאוד. אלה נמצאים בעיקר בהרי אורל ובסיביר וגם ברמות רוסיה המרכזית (סביבת מוסקוה). ברזל ופחם מצויים בשפע; בהרי אורל מפיקים גם פלאטין, זהב, נחושת, ובסיביר – נוסף לכך – אף כסף וגפרית. תוצרת המלח גדולה באורל ובאגמים הגדולים. חשובים הם, כ"כ, אוצרות הנפט של רוסיה, אשר בבאקו (קאוקאז): דרך צנורות עובר הנפט לבאטום, על חוף הים השחור, וכן לפנים רוסיה.

התעשיה הרוסית היא במצב עליה, הגם שתעשית הבית נפוצה עוד כיום במידה רבה. בכל אופן חסרות עדיין סחורות, הדקות מבחינה טכנית. את המקום הראשון תופסת תעשית הכתנה, הנמצאת בסביבת לנינגראד ומוסקוה וכן תעשית אריגי הצמר והבדים. במקום שני מופיעה תעשית המתכת, אף היא בסביבת מוסקוה, טולה (מיחמים) ופירם שבאורל. מנסרות ישנן בארכאנגילסק ובדניפרופטרובסק (יקאטרינוסלאב לשעבר): הנהרות דניפר ודבינה משמשים להובלה וכן לכוח. נוסף לכך נפוצה בערים הגדולות של רוסיה, ואף בסיביר, תעשית עור, זכוכית, חרסינה, סוכר, טבק וי"ש.

המסחר נתקל בקושי מחוסר כבישים ומסילות ברזל. מסחר הפנים גובר על מסחר החוץ והוא מתנהל בעיקר בדרכי המים. מכיון שאלה קפואים זמן רב במשך השנה, לכן סובל המסחר הרוסי. מוסקוה משמשת צומת למסילות הברזל. חשיבות מרובה בשביל פיתוח סיביר יש למסילות הקיימות: א) מוסקוה דרך טומסק לולאדיווסטוק; ב) מוסקוה דרך סאמארה לטאשקינד; ג) וכן למסילה מעבר לים הכספי: פוטי (ע"י באטום), דרך באקו לאנדישאן. מרכזי המסחר הגדולים ברוסיה נמצאים עפ"ר בתוך ערי התעשיה או בנמלים, וכן לאורך מסילות הברזל הגדולות. אלה מרכזות את התוצרת של שטחים ענקיים, כגון תבואה, פרווֹת וכו'. על אלה יש להוסיף עוד מרכזים חשוּבים, כגון ניזני־נובגורוד (כיום גורקי), סאמארה, קיוב ועוד, המשמשים מקום לירידים¹⁴.

טבלה מס' 3. מסילת הברזל הטראנס סיבירית

רוסיה מוציאה לחו"ל: תבואה, עצים, פרוות, בדים; והיא מביאה משם: מכונות, תוצרת כימית, צמג, תה. קשרים מסחריים לה בעיקר עם אנגליה, ארצות הברית, שבדיה ועם הארצות הסמוכות.

סיכום    🔗

עקב מצבה הטבעי של אירופה (אקלים נוח. חופים מפורצים, נהרות, פריון אדמה, שפע מחצבים) ומצבם התרבותי של אוכלוסיה, אירופה היא, מבחינה כלכלית, חלק העולם המפותח ביותר. היא צועדת בראש ביחס לניצול המשקי של אדמותיה. החשוב שבגידוליה הוא תבואה ואירופה בלבד מעבדת 1/3 היבול העולמי (שיפון: 9/10 של היבול העולמי). לאירופה שני אסמי תבואה גדולים: בדרום־רוסיה וברומאניה. אירופה גם היצרנית הגדולה של תפוחי אדמה, סלק סוכר וגפנים.

בסחר העולמי משתתפת אירופה ב־70%. לה הנמלים הגדולים ביותר בעולם ולה גם רשת מסילות הברזל הסמיכה ביותר. אלה מגיעות לכל פינות אירופה והן נמצאות בהתאמה בינן לבין עצמן בכל ארצות אירופה (פרט לרוסיה שווה רוחב מסילות הברזל בכל ארצות אירופה). על ידי הצטלבות המסילות במרכז אירופה קמו כמה צמתים, שחשיבותם רבה לגבי המסחר, כגון פריז, קילן, ברלין, וינה, בודאפיסט. נוסף לכך, גדול חלק אירופה בקוים הטלגרפיים. דרכי המים שלה הם הארוכים ביותר וברשותה צי מסחרי גדול (למעלה מ־30% מצי המסחר העולמי).

פרק ב' – אסיה    🔗

25. אסיה בכלל. – אסיה מהוה למעשה עם אירופה יבשת אחת; בינה לבין אפריקה מבדילה רק תעלת סוּאֶז. הרמות הגבוהות והבלתי־פוריות, המוקפות הרים גבוהים והעוברות את אסיה מן הים התיכון ועד האוקינוס השקט, הן העומדות לשטן בדרך התפתחותה הכלכלית של אסיה. בין הרמות הללו משתרעות שפלות עשירות במים, שהן החלקים הפוריים של אסיה. ואלו הן:

א) שפלת סיביר,

ב) שפלת תוראן (סביב אגם אראל),

ג) שפלת הינדוסטאן (דרומה להרי הימאלאיה),

ד) שפלת ארם־נהרים (בין פרת וחדקל),

ה) שפלת סין.

מבחינת האקלים יש להבחין ארבעה אזורים:

א) אסיה הצפונית (טונדרות ויערות),

ב) אסיה התיכונית (ערבות ומדבריות),

ג) אסיה המערבית (צמחית ים התיכון),

ד) אסיה הדרומית מזרחית (אזור מונסונים¹⁵: הודו וסין).

רוב הצמחים התרבותיים מוצאם מאסיה: אסיה המערבית היא ערש התבואות והקפה. שפלות הודו וסין הן אסמי התבואה והבשר. הודו היא ארץ הבשמים (קנמון, צפורן, פלפל), הדקלים, עץ־הלחם, קנה־הסוכר, הכוחל, הזנגביל וקנה־הודו. על גדות הנהרות של הודו־סין ועל איי אסיה הדרומית־מזרחית צומחים אורז, תה, טבק, צמג, גוטאפרשה, בשמים ועצים משובחים (לבנין אניות).

אסיה היא ערש גם למרבית בהמות הבית שלנו, וכן החיות בעלות הפרווֹת היקרות ותולעי־המשי. בקר, כבשים וגמלים אפשר למצוא בערבות סיביר, ברמות אסיה המערבית ובהודו; עזים בשפע – באפגאניסטאן ובטיבט.

בין המחצבים ראויים לציוּן במיוחד היהלומים והזהב שבהודו; הפחם בסין, בסיביר ובתורכיה; הכסף, העופרת, הנחושת והגפרית בסיביר; כ"כ הנפט באסיה המערבית.

26. תורכיה¹⁶. – קהיליה ששטחה (באסיה) 735000 ק״מ²; מספר תושביה 18 מיליון; עיר הבירה: אנקארה ומס' תושביה 200000.

מצבה הגיאוגרפי של תורכיה נוח מאוד בהיותה מוקפת שלשה ימים, החשוּבים מבחינה מסחרית. אולם מה שנוגע לאדמתה הריהי רחוקה מלהניח את הדעת. אסיה הקטנה (אנאטוליה) היא רמה (גבהה 1000 מ'), הסגורה מצפון ומדרום על ידי הרים גבוהים. משום כך מועטים הגשמים בחלק הפנימי והוא מקבל לרוב צורה של ערבה. יותר נוח הוא החלק המערבי על חופיו המפורצים, אקלימו הנוח ואדמתו הפוריה.

נהרות מעטים ישנם באנאטוליה: החשוב שביניהם הוא קיזיל־אירמאק. לאורך החופים עוסקים התושבים בחקלאות (גידול עצי פרי וגפנים) ובספנות, ובפנים הארץ בגידול כבשים ועזים (אנגורה) ובתעשית מרבדים.

תורכיה מוכרת לחו“ל יין, צימוקים, שעורה, טבק, כתנה, צמר, פרווֹת (אנגורה), אופּיום, כ”כ מרבדים ופחם. היא קונה מן החוץ תוצרת צמר וכתנה, תוצרת ברזל ומכונות, ניר וצמג, תה וקפה, סוכר ותוצרת כימית. השוקים העיקריים הם איזמיר (על חוף הים האיגיאי) וטראפיזונט (על חוף הים השחור).

27. סוריה. – קהיליה ששטחה 170000 ק"מ²; מספר תושביה 3.7 מיליון; עיר הבירה: דמשק ומספר תושביה 280000.

סוריה ברובה היא ארץ שממה, ביחוד בחלקה המזרחי הגובל עם מדבר ערב; פורה הוא רק החלק המערבי וביחוד סביבת דמשק. סוריה היא בדרך כלל ארץ חקלאית ורוב תושביה עוסקים בעבודת האדמה ובגידול בהמות. מגדלים כאן חטה, שעורה, שבולת־שועל, תירס, דוחן, שומשום, כל מיני קטניות וטבק. יש גם התחלות של עיבוד כתנה. הפירות הצומחים כאן הם הזית, התוּת, הגפן, פירות הדר, בננה. סוריה עניה במחצבים, אף כי טרם נעשו עבודות מחקר לשם גילוּים.

תעשית סוריה היא מעטה ופרימיטיבית. ענפי התעשיה העיקריים הם: טחינת קמח, תעשית שמן וסבון, תעשית משי וכתנה, תעשית מרבדים ועור וכן תעשית שיש.

השוק העיקרי הוא דמשק, המהווה צומת לאורחות גמלים. על ידי מסילת ברזל מקושרת דמשק עם מסילת הברזל החיג’אזית (אשר לה ענף עם ישראל דרך צמח) בדרום, ומצפון היא מתחברת עם מסילת הברזל האנאטולית, אשר לה קשר עם סקוטארי וקושטא (אוריינט־אכספרס). שוק חשוב מהוה גם חאלב (ארם־צובא). הנמל הראשי הוא לאטאקיה¹⁷.

סוריה מוציאה לחו"ל משי, עורות, תבואה, ירקות, והיא מכניסה משם תוצרת כתנה, פחם, תוצרת מתכת, קפה, תה, סוכר, בשמים וכו'.

28. לבנון. – קהיליה ששטחה 10000 ק”מ²; מספר תושביה 1.2 מיליון; עיר הבירה: בירות ומספר תושביה 250000.

לבנון משתרעת מצפון לישראל עד נהר אל־כביר ובין הים התיכון לבין האנטי־לבנון. ארץ פוריה. כל האמור לגבי סוריה כוחו יפה אף ביחס ללבנון. ראויה לתשומת לב היא תעשית המשי בבירות ובטריפולי. מקור הכנסה נכבד עבור הלבנון הוא תנועת התיירים מכל הארצות הסמוכות, המבקשים כאן מרגוע בימי הקיץ הלוהטים.

29. ישראל. – קהיליה ששטחה 21000 ק"מ²; מספר תושביה 1.5 מיליון; עיר הבירה: ירוּשלים ומספר תושביה 135000¹⁸.

מצבה הגיאוגרפי של ישראל עושה אותה לארץ חשוּבה מבחינה מסחרית. היא מקשרת שלשה חלקי עולם ושוכנת על אם הדרך, המובילה אליהם. מכאן נובעת חשיבותה הכלכלית בעבר ומכאן התפקיד, שהיא נועדה למלא בעתיד.

ישראל היא ברובה ארץ הררית. הריה הם חשופים וחרבים. מעטים הם הנהרות אשר בה. בכל זאת ישנם כמה עמקים פוריים, הנותנים יבולים יפים, אם על ידי עיבוּד מתאים ואם על־ידי השקאה. העמקים האלה הם: השפלה על שפת הים, עמק יזרעאל ועמק הירדן. יש גם כמה רמות פוריות, כגון רמת הגליל והשומרון.

ישראל שוכנת על חופי הים התיכון ומשוּם כך אקלימה הוא מיוחד לסביבות הים הזה: כלומר אין בו הבדלים גדולים במידת החום בין חורף וקיץ ובין יום ולילה. ובאמת, מידת החום השנתית הממוצעת בארץ ישראל כולה היא °20. תוצאת האקלים הזה היא, כי אמנם הקיץ בסביבת הים התיכון הוא חם, אבל החורף – גשוּם. ובכל זאת ישנם הבדלים ניכרים באקלים בין השונים של ישראל. לאורך ישראל כולה מצפון לדרום, עוברת שרשרת הרים, המחלקת את ישראל לשלשה חלקים: א) השפלה לאורך חוף הים התיכון; ב) ההרים; ג) בקעת הירדן. אם בשפלה האקלים הוא של הים התיכון במלוא מובן המלה, הרי בהרים הוא סוטה במקצת ליבשתי ובעמק הירדן הוא טרוֹפּי. וכך הוא, שאם – למשל – בחיפה מידת החום השנתית הממוצעת היא °20.3, הרי בירושלים היא °15.9 וביריחו °24. כיוצא בזה ביחס לשינויים באקלים בין הצפון והדרום. בעוד שבצפון (הר כנען), מידת החום הבינונית היא °16.1, הרי בדרום (באר־שבע) היא °19, ובנגב (אילת) °25.2.

סביבת הים התיכון ואקלימו קובעים את הצומח של ישראל. אמנם אין להכחיש, שחדרו הנה אי־אלה צמחים של אסיה התיכונית או של סודן, אך בדרך כלל אופיינית הצמחיה של ישראל לסביבות הים התיכון.

מבין גידולי השדה מגדלים בישראל כל מיני תבוּאוֹת, כגון חטה, שעורה, שבולת־שועל, קטניות שונות, כ“כ תירס, דורה, שומשום וחצירים שונים. אף כי מקדמת דנא היה גידול תבואות הענף החקלאי החשוב בישראל עד כדי כך, שישראל נחשבה לערש החטה, הרי חשיבותה של ישראל מבחינה כלכלית היום מיוסדת על גידול הפירות. צומחים כאן פירות הדר (תפוזים, אשכוליות ולמונים), בננות, ענבים, אפרסקים, משמש, תאנים, זיתים, כ”כ תפוחים, אגסים ושזיפים. רבים מן הפירות הללו זקוקים להשקאָה (ביחוד פירות הדר ובננות), וכן הירקות והפרחים, שגידולם עולה יפה בארץ. לעומת זאת מחוסרת ישראל יערות, וזהו אחד הסימנים המובהקים של צמחית הים התיכון (אם להוציא מן הכלל את חורשות האיקאליפטוסים, שניטעו בארץ לשם ייבוש הביצות).

גם עולם החי בישראל מתאים לסביבת הים התיכון. בין בהמות הבית אנו מוצאים בקר, עזים וכבשים, סוסים, פרדות וחמורים. אף עופות בית ממינים מיוחדים מוצאים תנאים נוחים לגידוּלם.

ישראל דלה בדרך כלל במחצבים. פחם וברזל, היסודות החשוּבים של תעשיה, אין בה כמעט כלל¹⁹. יש בה עפרות עשירות של סיד, גבס (עמק הירדן), זרחן, גפרית ומנגן (בנגב), מלח (סביבת ים המלח וחוף הים התיכון), אספלט (סביבת ים המלח) ומלט (ע"י חיפה ובהר־טוב). אוצרות עצומים של כלור ומגנזיום נמצאים בים המלח. יש סיכוּיים גדולים למציאת נפט בארץ ונסיונות זה נעשים על ידי חברות שונות (אבני הביטומין והאספלט בים המלח מעידים על כך). בין אוצרות הטבע של ישראל יש למנות גם את המעינות החמים, המשמשים מקומות מרפא (טבריה, קליה וכו').

תעשית ישראל מיוּסדת בעיקר על החמרים הגלמיים הנמצאים בארץ. ענפי התעשיה החשובים הם: סבון, שמן ותמרוקים, תעשית יין, מיצים וריבות, תוצרת חלב, טחינת קמח, קליעת סלים ומחצלות, תעשית טבק, כ“כ תעשית סיד, שיש, מלח (עתלית) וחמרים כימיים (ים המלח). נוסף לכך קיימים כאן בתי חרושת למזונות ושוקולד, לאריגים, משי וכלי מתכת, כ”כ בתי מלאכה לתעשית קישוּטים מכסף וזהב ועבודות פיליגראניות אחרות. כל ענפי התעשיה האמוּרים מבוססים לרוב על כוח ״הפחם הלבן", הוא החשמל, המופק בעזרת פחם או פסולת נפט.

התחבורה בישראל מניחה את הדעת. אמנם קוי מסילת הברזל הם מעטים, היות וישראל היא ארץ צרה וארוּכה (רוחבה אינו עולה על 100 ק"מ במקום הרחב ביותר), אולם הם מקשרים את הארץ עם ארצות החוץ הסמוכות. מסילת הברזל חיפה–קאנטארה מחברת את ישראל עם מצרים; מסילת חיפה–צמח מחברת את הארץ עם סוריה בצפון ועם ירדן בדרום (ע"י מסילת הברזל החיג’אזית). הקשר עם ארצות אחרות במסילת הברזל מתנהל בקוים הנ"ל בלבד. קו מסילת הברזל, העומד להבנות בין צמח ובאגדאד ישפר בודאי את היחסים המסחריים בין ישראל ועיראק²⁰. ברם, רשת הכבישים היא יותר עשירה והקשר עם ארצות חוץ בכבישים יותר נוח. אף התחבורה בכבישים בפנים הארץ היא יותר מהירה: הכבישים טובים (מצופי אספלט) והם עוברים את הארץ באורכה וברוחבה ומחברים אותה עם הארצות הסמוּכות במישרין: עם בירות, באגדאד וקאנטארה. לישראל גם נמלים, המוסיפים על חשיבותה המסחרית. יש לה נמל אחד משוכלל (חיפה), העלול לשרת אף את הארצות הסמוכות, ושני נמלים ממדרגה שניה (יפו ותל־אביב), המשמשים את צרכי המקום, בעיקר בעונות מסוימות (יצוא תפוזים)²¹. נוסף לכך מקוּשרת ישראל עם ארצות חוּץ בדרכי אויר על ידי נמל האויר המשוּכלל (לוד), המשמש צומת דרכים בין המזרח והמערב ובין הצפון והדרום.

מפאת מצבה הגיאוגרפי, וגם בגלל נוחות התחבורה עם ארצות החוץ הסמוכות, עלולה ישראל להעשות לצומת דרכים חשוּבה עד מאוד. דרך נמל חיפה תעבורנה סחורות, שנועדו לירדן, לעיראק ואף יותר רחוק; בחיפה תפרקנה סחורות, שנועדו לסוּריה, תורכיה או לארצות אפריקה בעברן מקו אחד למשנהוּ. דרך ישראל תעבורנה סחורות מארץ סמוכה אחת לשניה. ישראל תהווה גם תחנת ציוד חשוּבה בדרכי האויר. משום כך אפשר לשער, מה תהיה חשיבוּתה של ישראל מבחינה מסחרית. כאן יתפתח ביחוד מסחר מעבר (טראנזיט) ומה שבא בעקבותיו: החסנה, אזורים חפשיים, עסקי עמילות וכו'.

טבלה מס' 4. המזרח התיכון"

מתוך כל האמור לעיל ניתן להסיק, כי מאזנה המסחרי של ישראל הוא בכי טוב: למעשה הוא רחוק מזה לפחות בשנים הקרובות. ישראל היא ארץ, אשר בה המשק הוא במצב של התהוות, שכן היא ארץ עליה ובנין. היהוּדים, הבאים לבנות את שממות ישראל, מביאים אתם את ההון הדרוש לבנין, או שהוא נשלח הנה על ידי מלווֹת ותרוּמוֹת של הקרנות הלאוּמיות והציבוריות. ההון הזה משמש לכיסוּי גרעון המאזן המסחרי של ישראל. ישראל מביאה מחו"ל לא רק את החמרים הדרוּשים לפיתוח החקלאות ולבנין התעשיה, אלא עליה להביא גם חלק הגוּן מן המצרכים הדרוּשים לכלכלת האוכלוסיה המתרבה.

ישראל מביאה מחו“ל: אורז, חטה, קמח, סוכר, בקר, עזים, מכונות, תוצרת מתכת, תוצרת צמר, כתנה ומשי, נפט, מכוניות וכו'. ישראל מוציאה לחו”ל: פירות הדר²², יין, שמן, סבון, דברי אמנוּת וקדוּשה, ספרים וכן תוצרת של התעשיה המתפתחת (תוצרת כימית, יהלומים, מכונות, מכוניות, אריגים, צמיגים, משי וכו'). הצרכנים החשוּבים של תוצרת ישראל הם: אנגליה, רוסיה, תורכיה והארצות הסקאנדינאביות. הספּקים החשובים של ישראל הם: ארצות הברית, אנגליה, צרפת, איטליה, תורכיה וארגנטינה. יחידה נכבדה במאזנה המסחרי של ישראל מהווה התיירות (היצוא הסמוי מן העין).

30. עיראק. – ממלכה ששטחה 384000 ק"מ²; מספר תושביה קרוב ל־5 מיליון; עיר הבירה: באגדאד ומספר תושביה כ־600000.

עיראק משתרעת על גדות פרת וחידקל. לפנים ארץ פורחת הודות להשקאה מלאכותית, כיום היא שממה ברובה. סידורי השקאה נעשו בעשרות השנים האחרונות בעיקר לשם השקאת שדות כתנה, ועי"כ הפכה כברת ארץ הגונה לארץ פוריה.

עיראק היא ארץ חקלאית. התבואות העיקריות, שמגדלים כאן, הן חטה ושעורה. צומחים גם דקלים לרוב. הצמח, שסיכויים רבים לו בעתיד, הוא כתנה. חשוב גם יבול הצמר.

ברם את עשרה של עיראק מהוים שדות הנפט שלה בסביבת מוצול. ממעינות כירכוך מעבירים את הנפט לים התיכון בשני צנורות מקבילים עד חדיתה (על גדות הפּרת), מקום שם הם מתפצלים כשאחד עובר דרך סוריה לטריפולי, בעוד שהשני עובר דרך ירדן לחיפה²³.

דרכי התחבורה מעטים בעיראק. מסילת הברזל העיקרית היא זו המחברת את בצרה (נמלה של עיראק במפרץ הפרסי) עם באגדאד. מסילה זו נמשכת עד כירכוך. מכאן עד ניסיבין (דרך מוצול) קיים קשר מכוניות, המאפשר את החיבור עם רכבת הטאורוס. זו עוברת דרך אסיה הקטנה עד סקוטארי ובקושטא היא מדביקה את האורינט־אכספרס. על ידי השלמת מסילת הברזל טאורוס–באגדאד תגדל חשיבוּתה של עיראק בתור ארץ מעבר, המקשרת את אירופה עם הודו. מסילה מיוחדת עומדת לקשר את עיראק עם ישראל. – התחבורה בעיראק גופא מתנהלת גם בנהרות פּרת וחידקל. הכבישים בדרך כלל מעטים בעיראק.

עיראק מוציאה לחו"ל תבואה, תמרים, נפט, שטיחים; היא מכניסה משם תוצרת כתנה, סוּכר.

31. פרס (איראן). – ממלכה ששטחה 1613000 ק”מ²; מספר תושביה כ־15 מיליון; עיר הבירה: טהראן ומספר תושביה כ־700000.

פּרס משתרעת בחלקה המערבי של רמת איראן. ההרים הגבוהים מעכבים את הרוּחות הלחות ומשוּם כך האקלים הוא יבשתי. מרכז הארץ הוא, איפוא, מדברי. פוֹרים יותר הם רק העמקים בין ההרים הקיצוניים על שפע המים שבתוכם. מגדלים שם חטה, פירות, שושנים, כתנה. על ידי השקאה מלאכותית אפשר היה גם כאן להפרות את האדמה. בפנים הארץ ישנם אוצרות בלתי מנוצלים של פחם, נחושת וגפרית. אף הנפט, הנמצא כאן בכמוּיות עצוּמות, מנוּצל רק בחלקו (בתי הזיקוק הגדולים בעולם נמצאים בעבאדאן). התארקיות (אבנים יקרות) הכחולות והירוּקות מוצאן מפרס. התושבים עסוקים לרוב בחקלאות ובאריגת שטיחים ומטפחות. לאחרונה מעסיקה חרושת הנפט המתפתחת אחוז תושבים גדול יותר.

פּרס מוציאה לחו“ל נפט, פירות, מרבדים, אופיום; היא מכניסה מחו”ל אריגי כתנה, סוכר, תה, אורז, כלי ברזל. השוקים העיקריים הם טהראן, תאבריז, איצפאהאן. הנמלים החשובים הם אבושיר ובינדאר־עבאס במפרץ הפרסי; רישט – בים הכספי. התחבוּרה בפנים הארץ נעשית בעיקר בעזרת אורחות גמלים, שפניהן מועדות לרוב למפרץ הפרסי. הקשרים המסחריים הם עם אנגליה (כ־50%), רוּסיה, וכן עם ארצות הברית ומצרים.

32. אפגאניסטאן. – ממלכה ששטחה 630000 ק"מ²; מספר תושביה כ־12 מיליון; עיר הבירה: כאבול ומספר תושביה 200000.

ארץ זו מתאמרת להיות הארץ בה עניני אנגליה ורוּסיה באו לידי התנגשות לראשונה. אפגאניסטאן משמשת ארץ מעבר להודו. התחבורה מתנהלת בעיקר על ידי גמלים, שאורחותיהם מכוונות לעבר עמק האינדוס (הודו).

את תוצרת אפגאניסטאן מהוים צמר, משי, טבק. המסחר מתנהל עם הודו ופרס. אפגאניסטאן מוציאה לחו"ל עצים, פירות, פרווֹת, צמר, והיא מכניסה משם תוצרת כתנה, ברזל, עורות, כוחל.

33. נפּאל. – ממלכה ששטחה 140000 ק"מ²; מספר תושביה 7 מיליון; עיר הבירה: קאתמאנדו ומספר תושביה 100000.

לארץ זו, השוכנת בתוך הרי הימאלאיה הגבוהים, קשרי מסחר עם הודו: היא מוכרת בהמות ופרווֹת וקוֹנה סוכר, מלח ותוצרת כתנה.

34. הודו. – קהיליה ששטחה כ־3 מיליון ק”מ²; מספר תושביה 357 מיליון; עיר הבירה: ניו־דילהי ומספר תושביה.500000

הודו היא ברובה ארץ חקלאית. חטה מרבים לגדל בעיקר בצפון, בעמק גאנגיס; לעומת זאת תופסת כתנה שטחים מרובים בחלק המערבי של הודו וכן בדיקאן. הגידוּלים החשוּבים האחרים הם תה (אסאם) ואורז, כ"כ קנבוס, כוחל ובשמים.

תעשית הודו קשורה בחומר הגלמי, המתקבל מן החקלאות. בין ענפי התעשיה המקומיים תופסת מקום בראש תעשית הכתנה בבומביי. לידה קיימים ענפי תעשיה אחרים, כגון חרסינה, זכוּכית, ניר וטבק.

דרכי התחבורה בהודו מניחות את הדעת. להודו רשת מסילות ברזל, הסמיכה ביותר בכל אסיה. הן מחברות את פנים הארץ עם ערי הנמל. בין אלה החשובות ביותר הן מאדראס במזרח ובומביי במערב²⁴.

הודו היא אוצר בלום של חמרים גלמיים שונים. היא מוציאה לארצות שונות כתנה, אורז, תה, עורות, פרוות וכו‘; היא מכניסה מחו"ל תוצרת כתנה, סוכר, מכונות ותוצרת מתכת, משי, שמנים, תוצרת כימית, כוהל, זרעים וכו’. הודו נמצאת ביחסי מסחר עם ארצות רבות, אך הצרכן החשוב שלה הוא אנגליה עם מושבותיה. לעומת זאת משמשת הודו, על אוכלוסיה המרובים, שוּק רחב עבור התוצרת הבריטית²⁵.

35. סין. – קהיליה ששטחה 11 מיליון ק”מ²; מספר תושביה 496 מיליון; עיר הבירה: פיקינג ומספר תושביה ½1 מיליון.

סין מורכבת מכמה ארצות, שהחשובות ביניהן הן: סין גופא (שטחה 4 מיליון ק”מ² ומספר תושביה 450 מיליון) ומאנצ’וריה (מיליון ק"מ², כ־40 מיליון תושבים). נוסף לכך מהווֹת חלק של סין ארצות מדבריות, כגון טורקיסטאן המזרחית, מונגוליה וטיבט, אשר ביחד מונות כ־6 מיליון תושבים על שטח של 6 מיליון ק"מ² בערך, ארצות אלה הן בלי חשיבות מיוחדת מבחינת המסחר והתחבורה. ואילו מה שנוגע לסין גופא הרי רבים יתרונותיה ואלה הם:

א) למרות היותה באזור הסובטרופּי (מ־20 עד 40 מעלות רוחב) אקלים נוח לסין, פרט לחלק הדרומי, אשר שם האקלים ממש סובטרופּי. בחורף נושבות רוחות קרות מן הצפון עד כדי כך, שחוף הים הצהוב נקפא²⁶. לעומת זאת מביא המונסון בקיץ לפעמים קרובות חום טרופי.

ב) סין שוכנת על חוף האוקינוס ונמליה הטבעיים מצוּינים.

ג) אוכלוסי סין חרוּצים ומסתפּקים במועט. צפיפוּתם הגדולה גורמת לכך, שרבים מהם מהגרים להודו־סין, לאוסטראליה, לאיי־האוקינוס ולאמריקה.

כחסרונה של סין תחשב הסתגרוּתה העולמית מפני תרבות זרה המפלסת לעצמה דרך לשם באטיוּת רבה. נוסף לכך עדיין מחוסרת סין אמצעי תחבורה חדישים²⁷.

סין עשירה מאוד בחמרים גלמיים: בצמחי תעשיה ובמכרות מחצבים. את המוּצרים החשוּבים של עולם הצומח נותנת עבודת האדמה, הנעשית באופן כה אינטנסיבי עד שקיבלה צוּרה של גננות. היבולים הרבים משמשים להזנת מיליוני האנשים, החיים בצפיפות בערים הגדולות. בצפון, במנצ’וריה, מגדלים דוחן ופולים, עדשים ושבולת־שועל, וכן סלקים ופשתן; בשפלה המרכזית מגדלים אורז, חטה, תירס, ירקות (ביחוד פולים); ובדרום עולים יפה תה, כתנה, קנבוס, קנה־סוכר, טבק ופירות דרומיים. היבול העיקרי הוא האורז, המשמש מזון עממי. בעת שהשדות זקוקים ביותר לגשמים, מנשבים רוחות מונסון דרומיים, המשקים אותם בשפע. צמחים חשובים הם עץ־התוּת, וכן קנה־הסוף (שעם), המשמש לבנין בתים. יערות גדולים נמצאים במאנצ’וריה. לגבי גידוּל בהמות בית, מקום בראש תופס בו גידול החזירים; אף גידול עופות נפוץ מאוד. הכנסה ניכרת מביא גידול תולעי משי, שכן מיצרת סין 40% מן התוצרת העולמית של משי גלמי, בעיקר סין הדרומית.

אוצרות המחצבים בסין הם עצוּמים, אך אינם מנוּצלים די צרכם. מפיקים לרוב פּחם (במאנצ’וריה ובמחוזות שאנטונג ושאנסי), ברזל (במאנצ’וריה ושאנסי) ונחושת. ערך רב לתעשית החרסינה שעל גדות יאנג־צה־קיאנג התחתון.

התעשיה הסינית, המיוחדת במינה, התפתחה עוד בימי קדם, אולם חותם של זרות טבוּע בה מחמת הסתגרותה הממוּשכת. ואעפ"כ השפּעת התעשיה האירופית חודרת לסין וזו הביאה בחוּבה שינויים בטכניקה ובטעם. ביחוּד התפתחוּ תעשית הכתנה והמשי (נאנקינג), וכן תעשית החרסינה, הניר והשנהב. עניה היא תעשית מאנצ’וריה, פרט לטחינת תבוּאות, המהווה ענף תעשיה חשוּב.

טבלה מס׳ 5. מסילת הברזל הסינית

המסחר הסיני הוא ברוּבו פנימי. הנהרות אַמוּר, הוּאנג־הו ויאנג־צה־קיאנג הם די גדולים, כדי שאניות גדולות תעבורנה בהם. התעלה הממלכתית, המחברת את פיקינג עם האנג־צ’ו, בעברה את הנהרות הללו, איבדה כיום את חשיבותה, לאחר שנבנתה מסילת הברזל המחברת את פיקינג עם האנקו. מסילה זו מתחברת בצפון עם הקו המאנצ’ורי (מוקדין־חארבין־ציציקאר), אשר לו קשר עם מסילת הברזל הטראנס־סיבירית וגם לולאדיווֹסטוֹק. בדרום עומד הקו להמשך עד קאנטון ועד האנוי (הודו־סין). אולם המסחר הפנימי בסין מתנהל עדיין במידה רבה על ידי אורחות גמלים, שראשיתן בפיקינג. משם עוברת אורחה אחת דרך מדבר גובי לאורגא ומשם לקיאכטא לעבר רוּסיה; אורחה שניה עוברת דרך מרכז סין למרכז טורקיסטאן ומשם דרך שער צונגה היא ממשיכה לתוך רוסיה (אורינבורג). באמצעות האורחות הללו מתנהל המסחר בין סין לרוסיה, אשר סחורתה החשובה היא התה.

השוקים העיקריים של סין הם:

פיקינג, אשר נמלה הוא טינצין (מקושרים ברכבת);

שאנחאי, נמל חשוּב: יצוא תה ומשי;

פוצ’או, נמל, יצוּא תה;

קאנטון (1 מיליון תושבים), נמל, עיר תעשיה חשובה, יצוא משי;

האנקו, השוק הגדול לתה;

נאנקינג, תעשית אריגים.

סין מוציאה לחו“ל: משי, פרווֹת, תבוּאה, שמן, ביצים, כתנה צמר, אבץ, תה. היא מכניסה מחו”ל: תוצרת כתנה, אורז, נפט סוכר, מכונות, טבק, פחם, ברזל, אופּיום. הקשרים המסחריים מתקיימים עם רוסיה, ארצות הברית, אנגליה (דרך הונג־קונג), הודו, אינדוניזיה, יאפּאן.

בהיות סין ארץ רחבת ידים, בעלת אוצרות טבעיים עשירים ואוכלוסין מרוּבים, היא משמשת שדה נרחב לפעולה כלכלית של המעצמות האדירות אם לשם ניצול אוצרות הטבע ואם לשם שיווּק תוצרתן ואם לשם מטרות כיבוּש. עד מלחמת העולם השניה התחרוּ ביניהן יאפאן, אנגליה וארצות הברית על אחיזה בסין וכוּלן יחד נאלצוּ לעמוד בפני רוּסיה המתפּשטת. כיום יד רוּסיה בסין על העליונה.

36. יאפאן²⁸. – ממלכה ששטחה 380000 ק”מ²; מספר תושביה 84 מיליון; עיר הבירה: טוֹקיוֹ ומספר תושביה 3.5 מיליון²⁹.

מצבה הגיאוגרפי של יאפּאן הוא יוצא מן הכלל מבחינת המסחר והתחבורה ובצדק הישווּ את מצבה למצב בריטאניה הגדולה באירופּה. במובן זה עולה יאפאן על בריטאניה, היות ואייה מפוזרים יותר. חופה מפורץ במידה יוצאת מן הכלל ונמלים מצוּינים רבים לה.

אדמת יאפאן רב־גונית היא: יש לה מספר גדול של הרי־געש כבויים וּפעילים וכן מעינות רפואה נאותים (גפרית וברזל); עמקיה הקטנים פוריים ומימיה מלאי דגה. כל אלה נותנים ליאפאן אפשרוּיות קיוּם שונות ומשונות, הגם שאקלימה הוא נוח מאוד בהשפעת המונסונים, בקיץ נושבת מדרום רוח חמה ולחה ובחורף מצפון – רוּח קרה. אולם החורף אינו חריף ביותר ומידת החום יורדת לפעמים רחוקות אל מתחת ל־15 מעלות. תושבי יאפאן הם מן המוכשרים ביותר באסיה המזרחית, שוֹחרי תרבוּת ובעלי תפיסה מהירה.

אף חקלאותה של יאפאן היא מגוּונת: עולים כאן יפה גידוּלי שדה וגן, ובין האחרונים מצליחים ירקות ופירות. היבוּל העיקרי הוא האורז ועל ידו עדשים, תירס, כוסמת. בין עצי הפרי עומד במקום הראשון הדובדבן. נוסף לכך מגדלים כתנה, פשתן, תה, ועצי תות, כופר ולקה. האי ייזו מכוסה יערות מרוּבים. – גידול בהמות הבית וגם הדיג (ביחוד בייזו) הם ענפים חשובים. במימי יאפאן ישנם למעלה מאלף סוּגי דגים ואלה מהוים אוכל חשוב אצל תושביה³⁰. בדרום יאפאן פזוּרים עדרי תאוים. ענף כלכלי בעל ערך גדול הוא גידול תולעי משי.

יאפאן עשירה גם במחצבים. יש בה מכרות פחם וברזל (לא במידה מספקת), נחושת וגפרית, מלח וחרסית.

תעשית יאפאן התפתחה ביחוד לאחר מלחמת העולם הראשונה. מלאכת מחשבת, הנעשית בעיקר בבית, מצטיינת בטוּב טעם ובחוּש המצאָה. התוצרת החשוּבה של יאפאן היא: משי גלמי (מוֹציאָה כפלים ומעלה מסין), אריגי משי וצמר, דברי ברונזה וחרסינה, ניר, עבודות פיסול עץ, שנהב וצדף. בקש האורז משתמשים לתעשית מחצלות, סנדלים, חבלים וכו‘. בהשפעת הטכניקה החדשה קמה תעשיה כבדה בענפים שונים, כגון בתי חרושת למכונות ואריגים לזכוכית וטבק, לתוצרת כימית וחשמלית וכו’.

אף המסחר של יאפאן קיבל מעוף בלתי רגיל לאחר מלחמת העולם הראשונה, ביחוד לרגל הקשרים המהודקים עם ארצות חוץ, הנקשרים בזריזות מפליאָה. סחר החוץ של יאפאן הוא כיום בעליה, ביחוד כלפי ארצות הברית (צעצוּעים). היאפאנים סיגלוּ לעצמם במהירה את אמצעי התחבורה האירופיים. סחר הפּנים נעזר בשוקים ובירידים; סחר החוּץ מסתייע בתחבורה ענפה עם הודו, אוסטראליה, אירופה ואמריקה. השוקים העיקריים הם:

טוקיו עם נמלה יוקוהאמה (¹/₂ מיליון תושבים);

אוסאקה (¹/₄ 1 מיליון תושבים), עיר תעשיתית, ביחוד לתוצרת כתנה ומרבדים;

קובה ו־קיוטו (כ"א 600000 תושבים), מרכז לאריגי משי וריקמה;

נאגאסאקי (200000 תושבים), נמל יפה עם מספנות³¹.

יאפאן מוציאה לחו“ל בעיקר משי גלמי ומעובד, תוצרת כתנה, חרסינה, תה. היא מכניסה מחו”ל כתנה, ברזל, פחם, מכונות, סוכר, צמר, אורז. קשרי המסחר הם עם ארצות הברית, בריטאניה ומושבותיה, אוסטראליה, אינדונזיה, הודו והודו־סין³².

37. סיאם³³. – מלוכה ששטחה ½ מיליון ק"מ²; מספר תושביה 18 מיליון; עיר הבירה: באנגקוק ומספר תושביה מיליון. ארץ חקלאית ברובה הגדול. התבואה העיקרית היא האורז, המהווה אוכל לאומי. הגידולים האחרים הם: צמג, אגוזי הודו, טבק, פלפל. צפון סיאם מכוסה יערות עבים של שׂגא (עץ המצטיין בקשיותו) ואת גזעיו מובילים בנהרות דרומה לבאנגקוק. עם בהמות הבית נמנים בסיאם סוסים, בקר, תאויים, פילים.

סיאם עשירה מאוד גם במחצבים שונים ובעיקר בבדיל. תעשיה למעשה אינה קיימת, אולם טחנות אורז רבות פזורות על פני כל הארץ (בעיקר בסביבת באנגקוק). אף כריתת יערות מהוה ענף כלכלי חשוב.

סיאם מוציאה לחו"ל אורז, שגא, בדיל, והיא מכניסה משם תוצרת כתנה, צרכי אוכל, שמנים ומכונות. יחסי מסחר קיימים בעיקר עם מאלאיה ועם הונג־קונג.

38. בורמה. – קהיליה ששטחה כ־700000 ק"מ²; מספּר תושביה 17 מיליון; עיר הבירה: ראנגון ומספר תושביה.400000

הארץ ברובה הררית, מכוסה יערות עד של עצי שׂגא (עץ קשה), המהווים מקור הכנסה חשוּב. את העצים מובילים בנהרות דרומה. החקלאות קיימת ברובה בעמקים והתבואה העיקרית כאן היא האורז. בורמה עשירה גם במחצבים: מכרות בדיל נמצאים בצפון ונפט – בדרום.

תעשיה כמעט שאינה קיימת בבורמה פרט לטחנות אורז ומנסרות.

התחבורה אינה מפותחת ביותר: כבישים נמצאים על פי רוב בדרום הארץ וכל המסחר הפנימי נעשה בנהרות³⁴. השוקים העיקריים הם ראנגון (נמל) ומאנדאלה. יחסי מסחר עם ארצות חוץ קיימים עם הודו, פאקיסטאן ואנגליה.

39. אינדוניזיה. – קהיליה ששטחה 1.9 מיליון ק”מ²; מספר תושביה 76 מיליון; עיר הבירה: ג’אקארטה ומספר תושביה כ־500000.

אינדוניזיה כוללת כמעט את כל הארכיפלאג המאלאי (איי סונדה ומולוקים) וכן את החלק המערבי של גויניאה החדשה. האיים הם הרריים ומלאי הרי געש. בהמצאם על קו המשוה, האקלים שלהם טרופי עם משקעים רבים. מכאן באה הצמחיה העשירה. מחמת מצבם הגיאוגראפי הנוח וגם מחמת עשרם הטבעי, חשיבותם הכלכלית של האיים האלה גדולה מאוד, ביחוד של יאוה.

אינדוניזיה ממציאה לשוּק העולמי חמרים רבים הן בצורה אורגנית והן בצורה בלתי־אורגנית. וכך יאוה מגדלת צמג, קפה, סוכר, אורז; בורניאו –– טבק; מולוקים – בשמים; גויניאה החדשה – אורז. מאידך, באיי סונדה הקטנים (באנקה) מפיקים אבץ; בסומאטרה – בדיל ופחם (המופק גם ביאוה ובבורניאו). אינדוניזיה מכניסה מחו"ל תוצרת כתנה, ברזל, מכונות, זבלים כימיים.

עיר המסחר החשובה היא ג’אקארטה³⁵, שהנה גם הנמל הראשי. יחסיה המסחריים של אינדונזיה הם בעיקר עם אנגליה והולאנד.

40. פיליפינים. – קהיליה, ששטחה 288000 ק"מ²; מספר תושביה כ־11 מיליון; עיר הבירה: מאנילה ומספר תושביה כמיליון.

ארכיפילאג, המורכב מ־7000 איים גדולים וקטנים, שהגדול בהם הוא לוזון עם נמל מאנילה. הפיליפינים מוכרים לחו"ל סוכר, פשתן, טבק, שמן אגוזי הודו, וקונים משם תוצרת כתנה, מכשירי ברזל, נפט, אורז, תבואות. המסחר נעשה בעיקר עם ארצות הברית (3/5), אך לוקחים בו חלק גם יאפאן, אנגליה וסין.

41. ערב הסעודית. – ממלכת סעודיה שטחה 2.4 מיליון ק"מ²; מספר תושביה כ־6 מיליון; עיר הבירה: ריאד ומספר תושביה 80000 (בירת משנה: מכה ומספר תושביה 90000).

ערב הסעודית תופסת את רוב רובו של חצי־האי ערב³⁶, המוקף שלשה ימים, שדרכם עוברות דרכי מסחר חשובות. בגלל מצבו המצוין של חצי־האי האמור, היו צריכות ארצות ערב לשמש גורם נכבד בשדה הכלכלה העולמית. למעשה הן רחוקות מזה, משום שרובו של חצי האי הוא מדבר. רק האזורים לאורך החופים הם יותר פוריים, ביחוד החלק המערבי. כאן צומחים עצי קפה (מוקה), עצי צרי ולבונה, דקלים וכן צמחי צמג שונים. בפנים הארץ, בערבות, מגדלים בהמות: צאן, חמורים, סוסים (ערביים, הידועים לתהילה) וכן גמלים לרכיבה.

ערב עשתה קפיצה בשנים האחרונות עקב מעינות הנפט, שנתגלו בגבולותיה (אבקייק, שבחוף הפרסי) בשנת 1937. הנפט מוזרם בצנור, שארכו 1600 ק"מ, מראס־תאנורה דרך מדבר ערב לצידון, שבים התיכון³⁷. מבחינת כמות הנפט המופק תופסת ערב הסעודית מקום חמישי בעולם ומכאן מקבלת היא הכנסות עצוּמות. דבר זה עלול לשמש גורם נכבד לפיתוּח הארץ, אם ינוצל כהלכה לטובת הכלל.

דרכי תחבורה כמעט שאינם קיימים בערב: כמעט כל המסחר הפנימי מתנהל על ידי אורחות גמלים. מסילת הברזל היחידה הנמצאת בערב והמחברת את דמאם שבחוף הפרסי עם ריאד (560 ק"מ), הופעלה בשנת 1951³⁸. ג’ידה הוא נמלה של מכה ודרכו מוציאים תוצרת ערב: תמרים, עורות, תוצרת חלב וכן צדפים, שערכם גדול כאן. המסחר דל מאוד. מכניסים מחו"ל בעיקר תה, סוכר, אורז. אולם הרכב היבוא עלול להשתנות בעתיד הקרוב עקב ההכנסות הגדולות, הבאות מתפוּקת הנפט.

42. נחלות בריטאניה הגדולה:

א) פאקיסטאן. – דומיניון בריטי, ששטחו כ־900000 ק"מ²; מספר תושביו 80 מיליון; עיר הבירה: קאראצ’י ומספר תושביה מיליון.

פאקיסטאן מורכבת למעשה משני חלקים: א) חבל ארץ, המשתרע משני עברי האינדוס; ב) העמק במוצא הגאנגיס (בינגאל)³⁹, הארץ ברובה חקלאית ומרבים לגדל בה חטה, ביחוד במחוזות החרבים של עמק האינדוס, אף כי היבול משתנה שם מדי שנה בשנה. כתנה תופסת שטחים ענקיים בסביבת האינדוס העליון (פינג’אב) וקנבוס – בבינגאל. הגידולים הנוספים, הנהוגים בפאקיסטאן, הם תה ובשמים.

פאקיסטאן עשירה במחצבים. בבינגאל נמצא פחם בשפע ועל ידו מכרות ברזל. בעזרת המחצבים האלה משתדלת פאקיסטאן להיות עצמאית מבחינה כלכלית. בשנים האחרונות פיתחה פאקיסטאן תעשית ברזל ניכרת: ציוד מסילות הברזל, למשל, נעשה ברובו על ידי מפעלי הברזל והפלדה המקומיים. בין ענפי התעשיה האחרים, הקיימים במקום, יש להזכיר את תעשית הקנבוס בקאלקוטה.

סחר החוץ של פאקיסטאן מפותח יפה: היא מוכרת לחו"ל קנבוס גלמי ומעובד, כתנה, אורז, חטה, קמח, תה, עורות ופרווֹת. היא קונה משם תוצרת כתנה, סוכר, מכונות, תוצרת מתכת, משי, שמנים, תוצרת כימית, כוהל. הצרכן החשוב של פאקיסטאן הוא אנגליה ומושבותיה ומהן היא גם מקבלת את מצרכיה.

ב) ציילון. – דומיניון בריטי, ששטחו 67000 ק”מ²; מספר תושביו כ־7 מיליון; עיר הבירה: קולומבו ומספר תושביה 360000.

באי ציילון צומחים תה, צמג, קנמון, אופיום, אגוזי הודו, דקלים (בציילון קיים יער דקלים הגדול בעולם, המכיל כ־10 מיליון עצים).

ציילון מוציאה לחו"ל תה, צמג, אגוזי הודו ושמנים (בעיקר שמן דקלים), והיא מכניסה משם אורז, פחם, סוכר, תוצרת כתנה. החילופים נעשים עם אנגליה ומושבותיה.

ג) מאלאיה. – פידיראציה, ששטחה 130000 ק"מ² ומספר תושביה 5 מיליון; העיר הראשית: קואלה לומפור ומספר תושביה.180000

אחת הנחלות החשובות של בריטאניה הגדולה. היא משתרעת בחצי האי המאלאי והאיים הסמוכים לו. נמצאים כאן מכרות עשירים של עופרת, בדיל, נחושת ואבץ. צומחים כאן בשפע צמג, גוטאפירקה ותבלים שונים (זנגביל, פלפל וכו'). מכניסים מחו"ל כתנה, טבק, סוכר ופחם.

המסחר מתרכז כמעט כולו בסינגאפור, המהווה מושבת כתר נפרדת (מיליון תושבים). חשיבותו של נמל זה מבחינה מסחרית (וכן מבחינה איסטרטגית) גדולה מאוד. הוא נמצא על אם הדרך בין כל חלקי העולם ומשום כך הוא ממלא תפקיד נכבד במסחר המעבר (טראנזיט), הן על ידי החסנת הסחורות והן על ידי העברתן מקו לקו.

ד) עדן. – מושבת כתר, ששטחה 28600 ק”מ² ומספר תושביה 731000; העיר הראשית: עדן ומספר תושביה 90000.

תחנת ציוד חשובה לצי הבריטי בדרך להודו. העיר עדן משמשת נמל ראשי לחצי־אי ערב ובפרט ליצוא תימן (קפה, פירות, תבואה).

ה) כוואית. – נסיכות ערבית בחסות בריטית. שטחה כ־5000 ק"מ² ומספר תושביה 70000; העיר הראשית והנמל: כוואית.

תושבי הנסיכות עסקו לפנים בשלית פנינים, אולם כיום ההכנסה הראשית באה להם ממעינות הנפט העשירים, שנתגלו בשנת 1939.

ו) באחריין. – שייכות, ששטחה 640 ק"מ² ומספר תושביה 120000; העיר הראשית והנמל: מאנאמה ומספר תושביה 28000.

קבוצת איים, הנמצאים במרחק מה מחוף ערב במפרץ הפרסי. ההכנסה הראשית באה עקב תפוּקת הנפט, שנתגלה בשנת 1934. בית הזקוק שבאי קשוּר בצנור לחוף ערב.

ז) קפריסין. – מושבת כתר, ששטחה 9000 ק״מ²; מספר תושביה כחצי מיליון; העיר הראשית ניקוסיה ומספר תושביה 25000.

אי הדומה כולו לארץ־ישראל בין באקלימו ובין בצמחיתו. בין המחצבים, שמפיקים שם יש להזכיר את עפרות הברזל, הנחושת, האסביסט, הגבס וכן השיש.

ח) ירדן. – ממלכה, הקשורה בברית עם בריטאניה. שטחה כ־90000 ק”מ²; מספר תושביה כמיליון; עיר הבירה: רבת עמון ומספר תושביה כ־80000.

הארץ מוקפת מדבריות פרט לצד המערב, ששם היא גובלת עם עמק הירדן. בדרום היא מגעת עד למפרץ עקבא. הארץ ברובה חקלאית, אבל ראוי לעיבוד הוא רק החלק המערבי, בעוד שהחלק המזרחי הוא מדבר או שהוא משמש מקום מרעה לעדרים בלבד. יש בה, בירדן, גם אי־אלה עפרות, כגון זרחן, אשלג (ים המלח), אבל כל אלה אינם מנוצלים.

התחבורה בירדן לקויה מאוד. מסילת הברזל היחידה, העוברת בה (חיג’אזית), ראויה לשימוש רק בחלק הצפוני⁴⁰. ירדן מקושרת עם הארצות הסמוכות בכבישים, העוברים במדבר. המסחר הוא דל מאוד. ירדן מוציאה לחו"ל תבואה ובקר והיא מכניסה משם מצרכי מזון הכרחיים: סוכר, מלח וכו'.

בדרך כלל ירדן היא ארץ מפגרת וחשיבותה הכלכלית היא בזה, שהיא משמשת תריס בפני חדירת שבטי המדבר, הפראים למחצה.

עם יתר נחלות בריטאניה באסיה נמנות בורניאו הצפונית, בעלת צמחיה טרופית; הונג־קונג, בסיס מסחרי וצבאי ועוד מספר איים, המפוזרים באוקינוס ההודי, בים הסיני ובמפרץ הפרסי.

43. נחלות צרפת:

א) הודו־סין. – מושבה צרפתית, ששטחה 720000 ק״מ²; מספר תושביה 28 מיליון; עיר הבירה: האנוֹי ומספר תושביה 160000 ⁴¹.

ארץ שאקלימה חם ולח ומלריה נפוצה בה מאוד. מכוסה יערות־עד, אך גם יד החקלאי שולטת בה. הגידול העיקרי כאן הוא האורז (60% מכל היצוא) ועל ידו מגדלים תירס, צמג, פלפל, כתנה. נוסף לתוצרת חקלאית זו, שנועדה ליצוא, מוציאה הודו־סין לחו“ל עצים, דגים, וכן פחם ואבץ. היא מכניסה מחו”ל תוצרת כתנה ומשי, ניר, מכונות ותוצרת ברזל, נפט וסוכר.

ב) הודו הצרפתית. – כוללת ארבע ערים בחצי־האי ההודי ואלה הן:

1) יאנאון (בחוף המזרחי)

2) פונדישרי (בחוף המזרחי)

3) קאריקאל (בחוף המזרחי)

4) מאהי (בחוף המערבי)

שטחן הכולל 500 ק"מ² ומספר תושביהן 400000. בין ערים אלו החשובה היא פונדישרי (175000 תושבים) לרגל תעשית הכתנה, שהיא מצטיינת בה⁴².

44. הודו הפורטוגיזית כוללת:

א) גוע, עיר בחוף המערבי של הודו, בעלת 625,000 תושבים. עוסקת במסחר מעבר (טראנזיט) ומוציאה לחו"ל אגוזי הודו, דגים, מלח, תבלים.

ב) מאקאו, נמל בדרום סין, בעל 160,000 תושבים. משמש ברובו למסחר־מעבר.

ג) טימור, החלק המזרחי של האי מבין איי סונדה הקטנים. האי מוציא קפה, אלמוג, דונג.

פרק ג' – אפריקה    🔗

45. אפריקה בכלל. – אפריקה היא חלק עולם, שחופיו הם פחות מפורצים מבכל חלק עולם אחר ומשום כך היא מפגרת ביותר בין כל חלקי העולם מבחינה כלכלית. את הדבר הזה יש ליחס גם למיעוט דרכי התחבורה בפנים היבשה.

מה שנוגע למהות הקרקע, הרי אפריקה היא רמה ענקית. המוקפת עפ"ר הרים גבוהים. לשם נוחות אפשר לחלק את אפריקה לשני חלקים: המשולש הדרומי והטרפיציה הצפונית, השונים אחד מן השני תכלית שינוי. בעוד שהחלק הצפוני הוא רמה חרבה (500–400 מטר גובה מעל פני הים), הכולל מדבר סאהארה וערבת סודאן, הרי החלק הדרומי (ביחוד בסביבת קו המשוה) הוא עשיר במים: אגמים ונהרות. ראויה לתשומת לב היא הבקעה, העוברת דרך ארבעה אגמים: מאגם אלברט עד אגם ניאסה. הנהרות לרוב אינם ראויים לתחבורה מחמת מפלי המים הרבים, שמקורם במבנה הקרקע, העשוי מדרגות מדרגות (קונגו, נילוס).

אקלימה של אפריקה הוא טרופי. משני צדי קו המשוה (עד 30 מעלות) נושבים בקביעות רוחות היובש המזרחיים. הגשמים הם זניתליים, כלומר הם יורדים במקומות שם השמש נמצאת בזנית (= מרום), שכן הם נודדים ביחד עם השמש מצפון דרומה וחזרה. רק בצפון אפריקה (חופי הים התיכון) ובקצה הדרומי יורדים גשמי חורף. בהתאם לכך אפשר לקבוע גם את הצמחיה:

א) צמחית הים התיכון בצפון אפריקה ואייה: חטה, שומשום, ירקות, חילפה, גפנים, זיתים;

ב) המדבר בצפון אפריקה: דקלים בנאות המדבר ועל גדות הנילוס;

ג) יערות עד והערבה במרכז אפריקה: דקל ועץ הצמג (גויניאה וקונגו), קפה, קאקאו, כתנה, דורה;

ד) המדבר בדרום אפריקה (דרום מערב ומדבר קאלאהארי), דל הצמחים;

ה) אפריקה הדרומית, בעלת צמחיה של הים התיכון: פירות, גפנים, מרעה.

עולם החי הוא עשיר מאוד. אולם מבחינה כלכלית באים בחשבון רק הפיל, היען, התאו, הכבש (דרום אפריקה).

בין המחצבים, החשובים הם הזהב (חוף הזהב ודרום אפריקה) והיהלום (דרום אפריקה).

מבחינה מדינית מהוה עדיין יבשת אפריקה ברובה הגדול שדה פעולה נרחב עבור המעצמות הימיות האירופיות, ששמו עליה ידן בתקופות כבוש שונות. רק ארצות בודדות ומעטות הצליחו להגיע לעצמאות מדינית, כפי שנראה להלן.

46. נחלות בריטאניה הגדולה הן:

---

1. להלכה קונדומיניון של אנגליה ומצרים, למעשה שלטון אנגלי.↩︎

בריטאניה היא המעצמה הקולוניאלית הגדולה באפריקה. עלה בידה לרכז שטחים רצופים מצפון אפריקה עד לדרומה ולהשתלט כמעט על כל החוף המזרחי של אפריקה (פרט לחבש, סומאלי ומוזאמביק הפורטוגיזית). המדיניות הזאת מכוונת מראש להקפת האוקינוס ההודי ולעשותו לאוקינוס בריטי. ברוב המקרים הצליחה בריטאניה במדיניותה זו, שכן גם דרום אסיה וגם אוסטראליה, לרבות מרבית האיים, הפזורים ברחבי האוקינוס ההודי, כפופים לה.

ארצות אפריקה משמשות מקור בלתי פוסק של חמרים גלמיים, פרי הצמחיה הטרופית העשירה. הארצות הכפופות לבריטאניה מגדלות קאקאו, צמג, אגוזי הודו, כתנה. זו האחרונה באה ביחוד מניגיריה, שם מגדלים אותה בהשקאת מי ניגר. באיים זאנזיבאר ופימבה (בקרבת טאנגאניקה) מגדלים כל מיני תבלים ואפריקה הדרומית משמשת מרעה מצוין עבור כבשים, עזים (אנגורה), יענות וחזירים. משום כך מספקת אפריקה הדרומית צמר רב והיא גם משמשת המקור העשיר ביותר של נוצות יענה (9/10 של תצרוכת העולמית).

נחלות בריטאניה נמצאות ביחסי חליפין בעיקר עם ארץ מכורתן, אם כי קשרים להן גם עם ארצות אחרות, כגון ארצות הברית, צרפת וגם איטליה. נחלות אלה מוכרות לארצות המפותחות חומרים גלמיים תמורת התוצרת המוגמרת שלהן, כגון אריגים, מכונות, מכוניות, צרכי חשמל, כ"כ משקאות ומיני מאכלים. ערי נמל מעטות לנחלות הללו והחשובות שבהן הן: כף, אליזאבית, דורבאן, כלן בדרום אפריקה.

אף דרכי התחבורה, שבפנים נחלות בריטאניה, הן מעטות ולמרות רציפות השטחים שברשות בריטאניה אין הן מחוברות עדיין די צרכן. מסילת הברזל הבאה מצפון (מצרים) מגיעה רק עד סודאן, ומסילת הברזל הדרום־אפריקאית מגיעה עד רודיזיה הצפונית בלבד. בשטחים האמצעיים ישנם אמנם קוי מסילת ברזל מקומיים (קיניה וטאנגאניקה), אך אין כל קשר ביניהם. זהו פגם גדול מבחינה כלכלית (וגם איסטרטגית), שכן במקרים רבים אין כל אפשרות לעבור את ארצות אפריקה הרחבות והפראיות עדיין, אם לא בדרך האוויר.

47. נחלות צרפת הן:

נחלות צרפת מפגרות בהרבה אחרי נחלות בריטאניה באפריקה. רובן הן מדבריות בלתי־ראויות לעיבוד כלל. ואכן שטחן של נחלות צרפת הוא כמעט פי עשרים גדול משטח צרפת עצמה ומספר תושביהן מגיע כדי מספר תושבי ארץ המכורה. מבחינה כלכלית חשובות הן הנחלות על חופי הים התיכון, הממציאות לשוק תוצרת חקלאית, כגון תבואות, פירות, ירקות, יין, טבק, שמן זית, צמר, כ"כ מחצבים כגון ברזל וזרחן. במערב אפריקה מגדלים אגוזי הודו, קאקאו, כתנה וכן צומחים שם בשפע דקלים, שפירותיהם משמשים לתעשית שמן. כיוצא בזה באפריקה המרכזית, אשר לה עוד שני מוצרים משלה: צמג וביחוד שנהב. ערך ניכר גם למאדאגאסקאר, המוציאה לשוק פרוות, אורז, בשר משומר, ירקות משומרים, ואנילה וכו'.

יחסי מסחר מהודקים יש לנחלות צרפת עם צרפת עצמה, אם כי סוחרות הן גם בינן לבין עצמן וכן עם אנגליה ונחלותיה ועם ארצות הברית. תמורת תוצרתן מקבלות נחלות צרפת אריגים, מתכות, פחם, יין, תבואה, להוציא מכלל זה את ארצות הים התיכון הפוריות, שיש ברשותן מן הדברים האחרונים (יין ותבואה) והן מקבלות מן החוץ מכונות, מכוניות, סוכר, קפה.

דרכי התחבורה אינם מפותחים כלל בנחלות צרפת שבאפריקה: קיים רק קו רכבת יחידי בצפון לאורך הים התיכון. גם הכבישים מעטים: כל התחבורה מתנהלת על ידי שיירות, החוצות את מדבר סאהארה. צומת דרכים חשובה היא טימבוקטו, על שפת ניגר, המשמשת תחנה מרכזית לשיירות, ההולכות מאלג’יר ומארוקו למערב אפריקה ולניגיריה.

ערי המסחר בנחלות צרפת באפריקה הן מעטות ולרוב הן משמשות גם ערים ראשיות של הארצות הבודדות. הנמלים הם מעטים ובלתי מפותחים: החשובים שביניהם הם תוניס ואלג’יר בצפון ודאקאר במערב⁴³.

48. נחלות בלגיה הן:

מושבה יחידה של בלגיה, גדולה פי 80 מארץ מכורתה. היא משתרעת משני עברי הנהר קונגו, הראוי לתחבורה לפרקים. ארץ רחבת ידים זו יש לה גישה לים רק על ידי נמל אחד: באנאנה.

קונגו היא ארץ בעלת צמחיה טרופית עשירה. היא מוציאה לחו“ל צמג, אגוזי הודו, שמן דקלים, קפה, טבק, כ”כ שנהב. יש ומוצאים בה גם נחושת וזהב.

תוצרת קונגו נצרכת בעיקר על ידי בלגיה התעשיתית. תמורתה מכניסה בלגיה לקונגו צרכי אוכל, אריגים, מכונות ותחמושת.

49. נחלות פורטוגל הן:

נחלות פורטוגאל באפריקה הן – ככל יתר ארצות אפריקה – בעיקר ארצות חקלאיות. ואכן מגדלים כאן קפה, תירס, דקלים וכן תבואה, טבק, קאקאו. אולם יחד עם זאת אפשר למצוא בהן התחלות תעשיה, כגון תעשית שמנים, דונג, סוכר וכו'. נוסף לכך יש לנחלות פורטוגיזיות אוצרות עשירים של יהלומים וגם נחושת.

המסחר נעשה לרוב עם פורטוגאל וגם עם אנגליה. הסחורה, שנחלות אלה מקבלות תמורת תוצרתן, היא אריגים. הנמלים החשובים הם לואנדה במערב (הנמל הטוב בחופי אפריקה המערביים) וביירה במזרח, המחובר ברכבת עם סאלסבורי שברודיזיה.

50. נחלות ספרד הן:

נחלות ספרד הן בלי כל ערך מבחינה כלכלית. במרוקו הספרדית ישנם אמנם אוצרות טבעיים למכביר, אך הם נשארו עדין בלתי מנוצלים.

* * *

עד כה דובר על נחלות המעצמות האירופיות באפריקה, שחילקו ביניהן את השלטון ב״יבשת השחורה". ברם יש מספר ארצות, שהצליחו להשתחרר מעול כובשיהן ולהגיע לידי עצמאות מדינית, אם כי הן עדיין רחוקות מלהיות עצמאיות מבחינה כלכלית. ואלו הן:

51. חבש. – שטחה 1.12 מיליון ק”מ²; מספר תושביה 12.6 מיליון; עיר הבירה: אדיס־אבּיבּה ומספר תושביה 150,000.

ממלכת חבש היא רמה גבוהה, השסועה על ידי ערוץ עמוק של הנילוס הכחול, שמקורו באגם צאנה (1755 מ' מעל פה"י). ברובה ארץ מרעה צאן ובקר, יש מקומות בהם מגדלים גם קפה. מקור הכנסה חשוב הוא תעשית דונג.

חבש מוכרת לחו"ל בשר, עורות, קפה, דונג, וקונה משם אריגים, סוכר, תוצרת ברזל, נפט. סחר החוץ נעשה ברובו דרך נמל ג’יבוטי (שבידי הצרפתים), המקושר עם הבירה בקו מסילת הברזל היחידי במדינה, וכן דרך נמל מאסאוה שבאיריתריאה⁴⁴. סחר הפנים מתנהל בעיקרו בעזרת שיירות.

52. מצרים. – שטחה מיליון ק"מ²; מספר תושביה כ־20 מיליון; עיר הבירה: קאהיר ומספר תושביה 2 מיליון.

ארץ ברובה מדברית פרט לעמק הנילוס הצר, הפורה מאוד. החקלאות היא פרימיטיבית, אלא שהודות להשקאה במימי הנילוס מתקבלים יבולים טובים. בין גידולי השדה תופסת מקום בראש הכתנה, המצטיינת בטיבה, אך מגדלים גם קנה סוכר, תבואה, בצל, טבק. פה ושם יש גם חורשות דקלים.

התעשיה היא בראשיתה, בעיקר סוכר וסיגריות.

סחר החוץ של מצרים הוא בעליה. מצרים מוכרת לחו"ל כתנה, תבואה, טבק, ביצים, עורות, וקונה משם אריגים, עצים תוצרת מתכת ותוצרת כימית. קשרי מסחר קיימים בעיקר עם אנגליה, אך עם לקוחותיה של מצרים נמנות גם ארצות הברית, צרפת, איטליה וגרמניה וכן הארצות הסמוכות לה.

הנמל הטוב הוא אלכסנדריה, המשמשת גם נמל מעבר (טראנזיט) עבור סחורות, העוברות דרך תעלת סואז. מסילת הברזל היוצאת מאלכסנדריה עוברת דרך עמק הנילוס לחארטום שבסודאן.

53. לוב. – שטחה 1.8 מיליון ק"מ²; מספר תושביה 1.2 מיליון (רובם בטריפוליטאניה); עיר הבירה: טריפולי ומספר תושביה 75,000.

ממלכה שרובה מדבר ורק רצועה צרה על חוף הים ראויה לעיבוד. מגדלים כאן בעיקר תבואה, אך עוסקים גם באיסוף יבול הדקלים (תמרים), הצומחים כאן בר, וכן בקציר החילפה. תעשית השטיחים הפרימיטיבית (מצמר וחילפה) מהוה ענף כלכלי חשוב.

לוב מוכרת לחו"ל צמר ועורות, תמרים ושטיחים וקונה משם מצרכי מזון (חטה, קפה, סוכר) ואריגים.

הנמל החשוב, המחבר את לוב עם חו"ל, הוא טריפולי. בפנים הארץ אין כמעט דרכי תחבורה פרט לכביש על חוף הים, המחבר את הארץ עם מצרים ממזרח ועם תוניס ממערב⁴⁵. הסחר הפנימי נעשה בעיקר בעזרת שיירות.

54. ליבריה. – קהיליה, ששטחה 95,400 ק”מ²; מספר תושביה 2 מיליון; עיר הבירה: מונרוביה ומספר תושביה 6.000 (נמל חפשי).

ליבריה מוציאה לחו"ל שמן דקלים, אגוזי הודו, קפה, צמג, שנהב, ומקבלת משם אריגים, תחמושת, טבק.

55. טאנג’יר. – עיר בין־לאומית, ששטחה ביחד עם הסביבה כ־600 ק״מ²; מספר תושביה 100.000 (העיר לבדה.(60.000

נמל חשוב בשמשו מעבר עבור סחורות, הבאות מאמריקה לאירופה, אסיה ואפריקה וכן עבור סחורות, שנועדו לאמריקה.

פרק ד' – אמריקה    🔗

56. אמריקה בכלל. – אמריקה מחולקת לאמריקה צפונית ודרומית, המחוברות יחד על ידי אמריקה המרכזית, אשר רחבה בפאנאמה הוא לא יותר מ־45 ק"מ.

לאורך כל יבשת אמריקה, בחופיה המערביים, משתרעים הרי הסלע בצפון, והרי האנדים (קורדילירה) בדרום. ההרים האלה הם שרידי הרי געש, חלקם כבויים וחלקם פעילים, והם עשירים בפחם ובמתכות. בחופים המזרחיים משתרעים באמריקה הצפונית הרי האפאלאשים, העשירים ביערות ובמחצבים (פחם, ברזל, נפט). באמריקה הדרומית מתרוממים הרי גויאנה ובראזיל.

בין ההרים הללו מתפשט מצפון לדרום מישור רחב־ידים הנפסק רק על ידי מפרץ מכסיקו וים הקאריביה, והוא תופס 2/3 מכל יבשת אמריקה. בו מבחינים:

א) המישור הקאנאדי, המהוה אזור יערות בצפון ואדמת עיבוד בדרום;

ב) עמק המיסיסיפי והמיסורי, הוא אזור הפלחה המצוין, וכן גידול הבהמות (בפריריות) והמטעים (בחוף הדרומי);

ג) ערבות האורינוקו (ליאנוס) מכוסות עשבים ענקיים;

ד) עמק האמאזון, המכוסה יערות עד (סילואס) של צמג ודקלים;

ה) עמק לא־פלאטא (פאמפאס), העני ביערות, אבל עשיר במרעה ובשדות חטה: הוא אזור מצוין לגידול בקר, סוסים וצאן.

מכיון שאמריקה משתרעת על פני כל האזורים הגיאוגרפיים, היא מחולקת בין כל סוגי האקלים ומשום כך גם החי והצומח רב־גוני בה.

אמריקה מגדלת תבואה, תירס, קפה, קאקאו, טבק, צמג, כתנה, יותר מכל חלק עולם אחר ולה גם שטח יערות הגדול בעולם. ומה שנוגע למחצבים, כגון פחם, ברזל, נחושת, עופרת, כסף, מלח וכן נפט, אף בתפוקתם היא צועדת בראש.

המישור הרחב נוח לפיתוח רשת דרכי המים ומסילות הברזל. מכל יתר חלקי העולם לאמריקה מרבית דרכי המים, הראויים לתחבורה, ורשת מסילות הברזל הגדולה בעולם. לארצות הברית של אמריקה הצי המסחרי הגדול בעולם, והן תופסות את המקום הראשון בין כל ארצות תבל גם בשימוש בטלפון ובמכונית.

שום חלק עולם לא סיגל לעצמו את השגי התרבות האירופית יותר משעשתה זאת אמריקה. ובכל זאת תרבות ״העולם החדש" היא כה מיוחדת במינה עד שקשה להבחין בה את השפעות החוץ. זמן ושטח, מכשולים מכל המינים, שהטבע שם לאנשים, הם כאין וכאפס ב״ארצות האפשרויות הבלתי מוגבלות“. תרבות זו גידלה עם, ביחוד בצפון אמריקה, אשר הקוים האופיניים שלו הם עצמאות, פעילות, יזמה קבלנית, חוסר מתינות, ואשר מגמותיו באו לידי ביטוי בתורת מונרו: ״אמריקה לאמריקאים”. מכל תושבי אמריקה 3/4 הם לבנים ויתרם אדומים, שחורים ומעורבים.

57. ארצות הברית⁴⁶.

קהיליה, ששטחה 9.6 מיליון ק"מ²; מספר תושביה 167 מיליון; עיר הבירה: ואשינגטון ומספר תושביה 1.4 מיליון.

ארצות הברית הן ארץ, אשר יתרונותיה הכלכליים הם כבירים, היינו:

א) היא שוכנת על חופי שני האוקינוסים ונמלים מצוינים לה ביחוד בחוף האטלאנטי.

ב) היא בעלת אקלים רב־גוני: יש בה ארצות, שאקלימן מתון ויש שאקלימן סובטרופי יבש או לח. מכיון שאין בה הרים בכוון מזרח־מערב, נפגע החלק המרכזי והמזרחי של ארצות הברית על ידי רוחות קרות של הצפון בחורף, ועל ידי רוחות חמות של הדרום בקיץ: מכאן ההבדלים הגדולים במידות החום.

ג) ארצות הברית תופסות שטח אדמה רחב ורצוף, שאוצרותיו הטבעיים רבים עד להפליא.

ד) יש להן רשת של דרכי מים ומסילות ברזל מצוינת.

ה) וכן הון במידה בלתי מצויה. זה האחרון נתן דחיפה להקמת הטרוסטים על כל הטוב והרע הכרוך בהם.

חקלאות ארצות הברית מגוונת מאוד ובגלל היקף עבודתה היא מקבלת אופי תעשיתי. החלק הצפוני של ארה“ב, בין הרי האפאלאשים במזרח והרי הסלע במערב, מהוה שדה תבואה אחד, המעובד במכונות קציר ודיש ענקיות. מגדלים שם חיטה, תירס, שעורה ושבולת־שועל. ארה”ב מיצרות כ־20% מיבול החיטה העולמי ו־60% מיבול התירס. חוץ מזה מגדלים שם באמת מידה גדולה סלק־סוכר ופשתן, שוקי התבואה הגדולים הם ניו־יורק וצ’יקאגו. לעומת זאת החלק הדרומי של ארה“ב, על אקלימו הלח, משמש לגידול כתנה, טבק, אורז ופירות. ארה”ב מיצרות כ־40% מיבול הכתנה העולמי. הטבק מעובד בעיקר בקרבת החוף האטלאנטי (וירג’יניה וקארולינה). הפירות מצויים מכל המינים ובתוכם פירות טרופיים. פלורידה מספקת פרי הדר ואנאנאס. קאליפורניה היא הארץ העשירה בפירות שבעולם.

אף שטח היערות של ארה“ב הוא יוצא מגדר הרגיל, אם כי הוא הולך ומצטמצם עקב כריתה ושריפה. יש בהם סוגי עצים מן הגדולים והמצוינים ביותר: עצי מחט בצפון ועצי עלה בדרום. מיוערות הן בעיקר ארצות פינסילואניה, וירג’יניה, מיסיסיפי, לואיזיאנה, טיכסאס וארכאנזאס. העצים היפים שבעולם נמצאים בצפון־מערב של ארה”ב, אשר שם צומח הארז האדום, המשמש לתעשית העפרונות.

בד בבד עם החקלאות הולך גידול הבהמות; הוא מתרכז בעיקר בפריריות, על מורדי הרי הסלע המזרחיים. גידול הבקר, המספק 1/5 של התצרוכת העולמית, נשען על גידול התירס. כיוצא בזה גם ביחס לגידול החזירים. גידול הצאן וגידול הסוסים תופס אף הוא מקום חשוב. יש להזכיר אף את גידול היענות בארצות המערב. מפורסמים הם שוקי הבהמות בסינסינאטי וסאנט־לואיס, כ"כ בתי המטבחים בצ’יקאגו.

אף הדיג מפותח מאוד בארה“ב: הן מספקות 1/4 מתצרוכת הדגים העולמית. בחופים המזרחיים של ארה”ב נפוצה ביחוד הצדפה, בעוד שבחופים המערביים ועד אלאסקה – האילתית, המשמשת יסוד לתעשית שימורים גדולה (אסטוריה).

ארה“ב עשירות כ”כ במחצבים: ביחס לתפוקת הברזל תופסות הן את המקום הראשון בין כל יתר הארצות. הברזל נמצא ביחוד בסביבת האגם העליון ובהרי האפאלאשים. אף תפוקת הפחם היא גדולה: הוא נמצא לרוב באפאלאשים וכן מערבה מאגם מיצ’יגן וגם דרומה ממיסורי. אוצרות הנחושת של ארה“ב הם הגדולים שבעולם: מפיקים אותה במונטאנה, לאורך קולוראדו ובסביבת האגם העליון. כיוצא בזה ביחס לעופרת. זהב נמצא בקולוראדו ובקאליפורניה. כסף מופק בארצות רבות של הרי הסלע. אוצרות כספית נמצאים בקאליפורניה. ואשר לנפט מספקות ארה”ב כמחצית מכל התצרוכת העולמית. הוא מופק בעיקר בפינסילואניה, אוקלאהומה וטיכסאס.

התעשיה של ארה“ב התפתחה בעשרות השנים האחרונות והיא הגיעה למדרגה גבוהה מאוד. לרגל מציאות החומר הגלמי (ברזל ופחם) בקרבת החופים האטלאנטיים, התרכזה שם מרבית התעשיה האמריקאית והיא מסתייעת בכוחות המים הרבים, הנמצאים שם. לעזרת התעשיה המקומית באים גם מכסי מגן גבוהים, המונעים חדירת סחורות חוץ. בין ענפי התעשיה הרבים תופסת את המקום הראשון, לפי ערך התוצרת, תעשית מצרכי מזון (טחינת קמח בסביבת מיניאפוליס, שימור בשר בסביבת צ’יקאגו). באה אחר כך תעשית אריגים (במאסאצ’וזיטס), תעשית מתכת (בפינסילואניה, אוהאיו ואלאבאמה), כ”כ תעשית זכוכית, צמג, שעונים ותעשיה כימית. בארצות הברית הדרומיות מפותחת תעשית עץ: מנסרות, תעשית ניר וכו'. תעשית ארה“ב מיוסדת על שפע החמרים הגלמיים, הנמצאים ברשותה. בכדי לעמוד על הקפה של תעשיה זו, מן הצורך היה לבטא במספרים את תוצרתן של ארה”ב ביחס למדינות אחרות.⁴⁷ יחד עם זה יש לזכור, כי ארה“ב מציפות למעשה את כל העולם בתוצרתן, שכן הן מוכרות אותה בחו”ל לרוב במחירים נמוכים מאשר אצלן גופא.

ארה"ב הן המעצמה המסחרית הראשונה בעולם. סחר הפנים מפותח מאוד ולעזרתו באה רשת עשירה מאוד של דרכי מים (נהרות ותעלות) ומסילות ברזל. מיסיסיפי, הנהר הארוך בעולם (6.970 ק"מ) על 55 נהרותיו הצדדיים, הראויים אף הם לתחבורה, מהוה עורק תחבורה חשוב מאוד במישור הרחב בין הרי הסלע לבין האפאלאשים. נכון, אמנם, כי התחבורה בנהרות סובלת לעתים קרובות משטפונות. לגבי התחבורה במים חשובים הם האגמים הקאנאדיים, המקושרים עם האוקינוס האטלאנטי על ידי נהר סאנט־לורינס, העשוי להעביר אף אניות גדולות ביותר (את אשדות הניאגארה עוקפים בתעלה מיוחדת). האגמים מחוברים בתעלות למיסיסיפי וגם לים (בופאלו ‒ ניו יורק). אולם מבחינה כלכלית חשובה מאוד היא רשת מסילות הברזל, משום שבעזרתן אפשר היה לגשת לפתוח המקומות, שאין דרכי המים מגיעות לשם. הדברים אמורים ביחוד בארצות הברית המערביות, אשר לפיתוחן נבנו 4 קוים המחברים את האוקינוס השקט עם האוקינוס האטלאנטי. חשוב גם הקו העובר בחוף האוקינוס האטלאנטי ממונטריאל (קאנאדה) לפלורידה (דרך ניו־יורק וואשינגטון).

טבלה מס' 6. מסילות הברזל הטראנס־אמריקאיות בארה״ב

סחר החוץ של ארה“ב נעשה כמעט כלו בים, שכן יש להן הצי המסחרי הגדול בעולם. יחסי מסחר הם בעיקר עם אנגליה, קאנאדה, צרפת, יאפאן וגרמניה, עם ארצות אמריקה הדרומית, כ”כ עם איטליה, הולאנד, בלגיה וספרד. ארה"ב הן כיום המדינה היחידה בעלת מאזן מסחרי עודף גדול. השוקים העיקריים הם:

ניו־יורק (7.4 מיליון תושבים), השוק הגדול בעולם לעורות ועצים; נמל להוצאת תבואה, כתנה, קפה, פלדה וכו';

צ׳יקאגו (5.5 מיליון תושבים), צומת רכבות חשוב (40 קוים), שוק התבואה והבשר הראשון בעולם ובו מחסנים ענקיים להחסנתם;

פילאדילפיה (36 מיליון תושבים), מרכז הנפט ותעשית העץ;

סאנט־לואיס (1.6 מיליון תושבים), נמל פנימי חשוב ושוק תבואה ובהמות;

באלטימור (1.3 מיליון תושבים), מסחר טבק;

פיטסבורג (2.2 מיליון תושבים), מרכז הפחם והנפט;

ניו־אורליאנס (0.5 מיליון תושבים) וצ’ארלסטון, נמלי הכתנה;

מילווקי (0.5 מיליון תושבים), נמל הברזל הגדול;

סאן־פראנסיסקו (2.2 מיליון תושבים), הנמל היפה והחשוב באוקיינוס השקט; תחנה סופית למסילות הברזל הטראנס־אמריקאיות;

סיאטל (0.5 מיליון תושבים), עיר מסחרית בחוף האוקינוס השקט, הגדלה במהירות, בקצה מסילת הברזל הטראנס־אמריקאית הצפונית.

ארה“ב הן המדינה, שבכוחה יותר מכל מדינה אחרת לספק את צרכיה היא. אוצרות טבע מכל המינים נמצאים בה בשפע ואף האקלים הרב־גוני מספק יבולים מכל המינים. אם חסרים לה אי־אלה יבולים טרופיים, הרי נחלותיה מעבר לים מספקות לה אותם. הודות לתעשיה משוכללת נעשו ארה”ב לארץ היצוא ממדרגה ראשונה. הן אינן נזקקות לתוצרת חוץ, פרט לדברי מותרות מיוחדים כגון צעצועים, פרוות, תוצרת עור, משי, סלסלות, תמונות, וכו'.

58. נחלות ארצות הברית⁴⁸ הן:

---

1. מאיי האנטילות הקטנים (ע"י פורטוריקו).↩︎

הנחלות מספקות לארה“ב חמרים גלמיים שונים. אלאסקה, ארץ רחבת ידים, אינה מיושבת ביותר מחמת אקלימה הקר, אך היא עשירה באוצרות טבע: שטחים ניכרים על חופיה הדרומיים מכוסים יערות ותעשית עץ ענפה קיימת שם. אולם עיקר עבודותיהם של התושבים הן דיג (אילתית) ועבודה במכרות. ואכן אלאסקה עשירה במחצבים, אף כי מכרותיה בלתי מנוצלים עדיין. מוצאים שם זהב, כסף, נחושת, בדיל, כ”כ עופרת, פחם, נפט, כספית, פלאטין. מאידך, האיים מספקים לארה"ב תוצרת טרופית: פורטו־ריקו מגדלת קנה־סוכר, טבק, קפה, פירות טרופיים. כיוצא בזה ביתר האיים.

תמורת תוצרתן מקבלות הנחלות הנ"ל מאת ארץ מכורתן תוצרת כתנה, בשר ושמנים, אורז, תוצרת מתכת ועץ וכו'.

לאזור תעלת פאנאמה תפקיד נכבד בקידום הסחר האמריקאי. הוא משתרע ברוחב של 5 מילין מכל צד של התעלה. התעלה, שארכה 80 ק“מ, נבנתה בעזרת ההון של ארה”ב.⁴⁹ חשיבותה של התעלה רבה, היות והיא מקצרת את הדרך מחופי אמריקה המזרחיים לאסיה וגם מחברת ביתר קלות את חופי אמריקה המזרחיים והמערביים. אין להכחיש כי היו בבנין התעלה גם טעמים איסטראטיגיים.

59. קאנאדה. – דומיניון אנגלי, ששטחו 9.8 מיליון ק”מ²; מספר תושביו 11.5 מיליון; עיר הבירה: אוטאבה ומספר תושביה .155.000

קאנאדה היא ארץ בעלת נהרות ואגמים רבים, אשר אינם ראויים לתחבורה פרט לנהרות יוקון וסאסקאצ’ואן. האזורים בעלי ערך כלכלי הם האזור החקלאי בדרום (לאורך הגבול של ארה"ב) ואזור היערות במרכז. באזור החקלאי תופסת את המקום הראשון הפלחה, המתנהלת באמת מידה רחבה במכונות גדולות. מחוזות הפלחה הפורים ביותר הם מאניטובה, סאסקאצ’ואן ואלבירטה ומגדלים בהם חטה, שעורה, שבולת־שועל ופשתן. שוקי התבואה העיקריים הם מונטריאל וויניפיג. מלבד הפלחה עוסקים גם בגידול בהמות, גידול פירות (תפוחים ואפרסקים) וירקות. בגידול פירות וירקות תופסת את המקום הראשון אונטאריו; אחריה באות ניו־ברונסויג וסקוטיה החדשה. בגידול בהמות מצטיינות אונטאריו וקויביק, שהן מרכזי ההספקה העיקריים של גבינה וחמאה.

יערות קאנאדה עשירים מאוד בכל מיני חיות נושאות פרוה יקרה. ענף כלכלי חשוב הוא הדיג: בניו־פונדלאנד דגים חמורי־ים ובחופים המערביים – את האילתית.

בין מחצבי קאנאדה יש להזכיר קודם כל את הזהב, הנמצא בעיקר בקולומביה הבריטית עד ליוקון (קלונדיק) וכן באונטאריו. נמצא גם כסף, נחושת, עופרת וניקל (אונטאריו). אסביסט הוא אחד המחצבים החשובים בקאנאדה (קויביק). בלתי מנוצלים הם עדיין מכרות הברזל והפחם.

בין ענפי התעשיה בקאנאדה יש למנות את תעשית העץ והניר, תעשית הכתנה, הצמר והעור, תעשית הפלדה והזכוכית, תעשית הטבק והמוצרים הכימיים וכן את תעשית מצרכי המזון, שערכם רב מאוד.

קאנאדה נמצאת ביחסי מסחר מהודקים בעיקר עם ארה“ב ואחרי כן עם אנגליה ומושבותיה, עם צרפת ויאפאן. תמורת תוצרתה היא מקבלת מחו”ל פחם, פלדה, סוכר, אריגי כתנה, צמר ומשי ותוצרת כימית. השוקים העיקריים הם: מונטריאל (900,000 תושבים) בחוף המזרחי, ויניפיג (230.000 תושבים) במרכז, ואנקוביר (275.000 תושבים) בחוף המערבי. שני קוי מסילות ברזל מחברים את החופים המזרחיים והמערביים.

60. נחלות בריטניה הגדולה (נוסף לקאנאדה) הן:

נחלות אלה נמצאות באקלים הטרופי והן רובן ככלן ארצות חקלאיות, המגדלות קנה־סוכר, כתנה, קפה, קאקאו, בננה, אגוזי־הודו. את קנה־הסוכר מעבדים במקום ומקבלים ממנו סוכר או רום. נוסף לכך ישנם בטרינידאד אוצרות רבים של נפט ואספלט, ובגויאנה מוצאים גם יהלום וזהב נוסף לעצים משובחים לתעשית רהיטים.

את תוצרתן מוציאות הנחלות הבריטיות לארה"ב, לאנגליה ולנחלותיה. תמורתן הן מקבלות מצרכי מזון, אריגי כתנה, מכונות ומכשירים, טבק, זבלים ופחם.

1. מכסיקו. – קהיליה, ששטחה 2 מיליון ק”מ²; מספר תושביה 25 מיליון; עיר הבירה: מכסיקו־סיטי ומספר תושביה כ־2 מיליון.

ארץ בעלת אקלימים שונים ומבחינה זו יש להבחין 3 אזורים:

א) חוף הים עד לגובה 400 מ', חם ומלא קדחת;

ב) הרמה עד לגובה 1.500 מ', בעלת אקלים מתון;

ג) ההרים הקרים.

הפוריה ביותר היא הרמה המכסיקנית עם מטעיה הרבים: קפה, קאקאו, קנה־סוכר, צמג, ואניל ועצים משובחים. גידול התירס נפוץ מאוד כאן ועל ידו גידול בהמות. במקומות היבשים אפשר למצוא כל מיני צבר אמריקאי, שסיביו משמשים לטויה. כאן חיה גם החפושית זהורית, המשמשת לתעשית צבע ארגמן.

צפון מערב מכסיקו הוא אזור המכרות, העשירים מאוד במחצבים. כסף נמצא שם בכמויות ענקיות ומבחינת תפוקתו תופסת מכסיקו את המקום הראשון בעולם; היא נמנית גם עם ספקי הנפט הגדולים בעולם. חוץ מזה מוצאים שם בכמויות גדולות: נחושת, עופרת, אבץ, כספית וזהב.

עסקי מסחר למכסיקו בעיקר עם ארה“ב (5/7); אחרי כן באות אנגליה וצרפת. מכסיקו מקבלת מחו”ל תוצרת כתנה, מכונות, תוצרת ברזל, תוצרת כימית, תבואות וכו'.

הנמלים החשובים במכסיקו הם וירה־קרוז (100,000 תושבים) וטאמפיקו (100,000 תושבים) בחוף המזרחי, אקאפולקו (15,000 תושבים) בחוף המערבי. ערי התעשיה הראשיות הן: פואיבלה (150,000 תושבים) וגואדאלאהארה (250.000 תושבים). מסילת הברזל, העוברת בין החופים המזרחיים והמערביים, מחברת ביניהם את כל הערים האמורות והיא מתחברת גם עם רשת מסילות הברזל של ארה"ב (אל־פאסו על הנהר ריו־גראנדה).

62. אמריקה המרכזית כוללת:

---

1. בלי החלק הבריטי, שנכלל בנחלות הבריטיות.↩︎

2. באי האיטי קיימות שתי קהיליות: סאן־דומינגו במזרח והאיטי במערב.↩︎

כל הארצות האלה, המהוות קהיליות נפרדות, נמצאות באמריקה המרכזית הן ביבשת והן באיים הסמוכים. אמריקה המרכזית מצטיינת באקלימה הטרופי הלח ובהתאם לכך מגדלים שם את כל הצמחים הטרופיים כגון קפה וקאקאו, קנה סוכר וטבק, אנאנאס ובננה, צמג ותבלים. צומחים שם כ"כ העצים המשובחים לתעשית רהיטים (סמוקית), לתעשית קופסות ולצביעת אריגים. החשובה שבארצות מרכז אמריקה היא קובה ואף צמחיתה היא העשירה שבכולן.

בארצות מרכז אמריקה יש ומוצאים אף מחצבים, כגון זהב וכסף בקוסטאריקה, ניקאראגואה וסאלואדור, וכן ברזל בסאן־דומינגו. יש גם תעשיה מקומית כגון בורסקאות בהונדוראס (שפע בעלי חיים) ותעשית כובעים בפאנאמה.

עיקר החליפין נעשים עם ארצות הברית וכן עם אנגליה, צרפת, ספרד ואיטליה.

63. הארצות הצפוניות של דרום אמריקה⁵⁰:

הקהיליות הצפוניות של דרום אמריקה נמצאות על קו המשוה ובכל זאת אקלימן נוח בגלל קרבת הים והגשמים המרובים, היורדים שם. חליפת הרים ועמקים אף היא משפיעה לטובה.

הארצות הללו הן ברובן חקלאיות. בצמחיה הטרופית תופסים מקום בראש המטעים: מגדלים כאן קפה, קאקאו, קנה סוכר, בננה וצמג. בויניצואלה, בערבות האורינוקו (ליאנוס), מגדלים גם בהמות לתעשית העור המקומית. ענף כלכלי חשוב לגבי קולומביה ואיקואדור מהוה תעשית כובעי פאנאמה ומרכזה במידלין (קולומביה).

אוצרות הטבע האחרים, הנמצאים בארצות האמורות, הם: נפט בויניצואלה ופלאטין בקולומביה.

קשרים מסחריים רצופים קיימים בעיקר עם ארה״ב. מהן מקבלות הארצות הנדונות תוצרת כתנה, תוצרת כימית, תבואות, מכונות, מכוניות. ערי הנמל החשובות הן: לא־גואירה בויניצואלה, קארתאג’ינה בקולומביה, גואיאקויל באיקואדור.

64. בראזיל. – קהיליה, ששטחה 8.5 מיליון ק"מ²; מספר תושביה 52 מיליון; עיר הבירה: ריו־די־יאניירו ומספר תושביה 2 מיליון.

ארץ רחבת ידים, שרובה מישור, והיא פוריה מאוד, אף כי שטחים גדולים בפנים הארץ טרם נחקרו והם נשארו עדיין בלתי מאוכלסים. כיוצא בזה ביחס לדרכי התחבורה: במישור הבראזיליאני שוטף האמאזון, הוא הנהר העשיר במים בעולם, שכן הנהרות הצדדיים, המשתפכים אליו, אף הם ראויים לתחבורה ברובם הגדול. מקור האמאזון הוא באנדים שבפירו, ארכו 5600 ק“מ רחבו 5–3 ק”מ ועמקו בחלקו התחתון 70 מ' ⁵¹. 200 נהרות גדולים וקטנים משתפכים אליו וביניהם נהר ריו־ניגרו, המתחבר עם אורינוקו על ידי שלוחת נהר. רובם הגדול של הנהרות הללו שוטף בשטחה של בראזיל ובכוחם לשמש עורק תחבורה ממדרגה ראשונה, אך למעשה רק חלקי הארץ המזרחיים נהנים מתנאי התחבורה הנוחים הללו. מסילות הברזל הן מעטות בארץ זו ורק קוים אחדים קצרים עוברים לאורך החוף.

בראזיל היא ארץ חקלאית, המוציאה את יבולה לשוק העולמי בכמויות גדולות. יבוליה העיקריים הם: צמג, קפה, קאקאו, טבק, קנה סוכר, תה, עצים משובחים, כ“כ בהמות (בראזיל הדרומית) ומוצריהן, כגון בשר, עורות וכו'. בראזיל היתה עד שנות ה־20 של המאה הזאת המספקת העיקרית של צמג. עצי הצמג צומחים שם במצב טבעי ביערות עד (סילואס) לאורך האמאזון. הצמג הזה, שהוא המשובח ביותר, התושבים הילידים נוהגים בו בזבוז על ידי חתכים בלתי־נכונים או טיפול בלתי־זהיר אחר ובאופן כזה הולכים רוב העצים לאיבוד. מרכז הצמג הוא במאנאוס ונמל המשלוח שלו הוא פארה. כיוצא בזה ביחס לקפה וקאקאו. בראזיל היא המספקת הגדולה של קפה (50% של התוצרת העולמית). המטעים האלה נמצאים במרכז בראזיל. נמלי היצוא של הקפה הם ריו־די־יאניירו וסאנטוס. קאקאו מגדלים בבראזיל בקנה מידה גדול (1/6 של היבול העולמי) וכן גם טבק, המוצא לחו”ל דרך באהיה.

בבראזיל נראות גם התחלות נאות של תעשיה. יש שם טחנות ומנסרות, בתי חרושת לטבק וסוכר, תעשית בשר מפותחת (פורטה אליגרה), כ"כ תעשית ברזל⁵² וגם תעשית אריגי כתנה.

הארצות, שאתן נמצאת בראזיל בקשרי מסחר הן ארצות הברית, אנגליה, ארגנטינה, צרפת, איטליה. השוקים העקריים הם: פארה (53,000 תוש.), פירנאמבוקו (240,000), באהיה (285,000), ריו די יאניירו, סאנטוס (105,000), סאן פאולו (780,000), פורטה אליגרה (320,000). כלם בחוף הים.

65. הארצות המרכזיות של דרום אמריקה

מארבע קהיליות אלו של דרום אמריקה רק לשתים מהן גישה לים: פירו ואורוגואי. ארבעתן נמצאות מחוץ לאקלים הטרופי וצמחיתן היא עשירה, סובטרופית. צומחים שם כל מיני תבואות ואף מטעים, כגון גפן, פירות, טבק; בפירו מגדלים קנה־סוכר וכתנה; בפאראגואי צומח בר תה ריחני (מאטה) ובבוליויה צמג. שיטת העיבוד היא בדרך כלל אכסטנזיבית ושטחים עצומים מוקדשים למרעה, ביחוד באורוגואי (פאמפאס), אשר שם גידול הבהמות הוא הענף הכלכלי העיקרי: גידול הבהמות מספק צמר מן המין המשובח, עורות ובשר. זה האחרון משמש יסוד לתעשית תמצית הבשר הגדולה בעולם. עצים משובחים צומחים לרוב בכל הארצות הנדונות ומהם יש להזכיר עצים, המשמשים לבורסקאות, כ"כ לתעשית יוֹד, כינה וקוקאין, הצומחים בעיקר בפירו (נמל המשלוח החשוב: טרוחייו).

מרכז דרום אמריקה עשיר גם במחצבים: בפירו ובבוליויה מפיקים נחושת; בבוליויה מפיקים, נוסף לכך, אבץ, כסף, אנטימון, ובפירו – נפט.

עסקי חליפין נעשים עם אנגליה, ארצות הברית, בראזיל, ארגנטינה, צ’ילי, צרפת, איטליה. תמורת תוצרתן מקבלות ארצות דרום אמריקה תוצרת כתנה, מצרכי אוכל, משקאות שונים, כ"כ ברזל ומכונות. הנמלים החשובים הם: קאלאו (65,000 תוש.) וטרוחייו (20,000) בפירו; מונטיוידיאו באורוגואי.

66. ארגינטינה. קהיליה, ששטחה 2.8 מיליון ק”מ²; מספר תושביה 17 מיליון; עיר הבירה: בואינוס־אייריס ומספר תושביה 2.5 מיליון.

ארגינטינה היא הארץ המפותחת ביותר באמריקה הדרומית.

מבחינה כלכלית אפשר לחלק את הארץ לשלשה חלקים:

א) בצפון, אזור היערות והמטעים: על גדות נהר פאראנה משתרעים יערות עד, המספקים עצים משובחים לתעשיה, ביחוד לבורסקאות. בין המטעים יש להזכיר כאן את קנה הסוכר והכתנה.

ב) במרכז, אזור התבואות: עובדים כאן בקנה מידה רחב בעזרת מכונות גדולות ומגדלים חטה, תירס, פשתן וכן גפן. השוק החשוב לתבואות הוא בואינוס־אייריס.

ג) בדרום, אזור גידול הבהמות: את המקום הראשון תופס גידול הצאן, אולם גם גידול הבקר מפותח למדי.

ארגינטינה היא אחת הארצות הגדולות בעולם לגידול בהמות. שלשה חמרי גלם מספק הגידול הזה: צמר, עורות ובשר. מאלה מוציאים את הצמר בצורה גלמית לחו“ל (לה פלאטה); העורות מעובדים בארץ ומשמשים יסוד לתעשיה מקומית חשובה; ואשר לבשר, הרי הוא מוצא לחו”ל כשהוא מלוח וקפוא או בצורת בשר משומר. בענף שימור הבשר עובדת ארגינטינה בקנה מידה רחב, בעזרת ציוד טכני חדיש והיא מתחרה בו בשוק העולמי בכל יתר הארצות.

דרכי התחבורה הולכים ומתפתחים יפה בארגינטינה ומבחינה זו היא צועדת בראש כל הארצות בדרום אמריקה. ברשת מסילות הברזל (שנבנו בעזרת ההון האנגלי) היא מקושרת עם כל הארצות הסמוכות. הנמל הטוב היחידי הוא בואינוס־אייריס.

קשרי מסחר מהודקים לארגינטינה עם אנגליה. אחריה באות ארצות הברית, צרפת, בראזיל, איטליה. מארצות חוץ מקבלת ארגנטינה אריגים, ברזל, תוצרת כימית, זכוכית, מכונות, מכוניות.

67. צ’ילי. – קהיליה, ששטחה 750,000 ק"מ²; מספּר התושבים 6 מיליון; עיר הבירה: סאנטיאגו ומספר תושביה מיליון.

מבחינה כלכלית מבחינים בצ’ילי שלשה אזורים:

א) בצפון, האזור השומם, הוא אזור המכרות: נמצאות כאן שכבות ענקיות של מלחת, היחידות בעולם; נוסף לכך מוצאים כאן זהב, כסף, נחושת, פחם ונפט.

ב) במרכז, האזור החקלאי, הפורה מאוד ומגדלים בו כל מיני תבואה וגם גפנים. ביחס לגידול הגפנים תופסת צ’ילי את המקום הראשון בין ארצות אמריקה.

ג) בדרום, אזור היערות.

צ’ילי מוציאה לחו“ל בעיקר את תוצרת מכרותיה: מלחת, נחושת וכן חומצת בור. היא מקבלת מחו”ל אריגים, מכונות, ברזל ופלדה, תוצרת כימית ומצרכי אוכל. יחסי מסחר לה עם ארצות־הברית, אנגליה, צרפת, בלגיה. הגישה לארץ קלה בגלל הנמלים המרובים, באופן יחסי, שהגדול ביניהם הוא ואלפאראיסו (200,000 תוש.) לאורך החוף עוברת מסילת ברזל, המחברת את המרכזים עם הבירה.

68. נחלות צרפת:

נחלות צרפת באמריקה נמצאות כלן באזור הטרופי והן מספקות לארץ מכורתן את יבוליהן בשפע, כגון קאקאו, קפה, קני־סוכר ותוצרתם (סוכר ורום), בננות, אורז וכו'.

69. נחלות הולנד:

כל האמור ביחס לנחלות צרפת יפה גם לנחלות הולאנד

70. גרינלאנד. – מושבה דנית, השוכנת בצפון הרחוק. אי, ששטחו 2.2 מיליון ק"מ², אלא ששטחו החפשי מקרח הוא כ־100.000 ק”מ² על שפת הים. מספר התושבים 18,500. העיר הראשית: גודהאב ומספר תושביה 1,500.

האקלים כאן קר במשך כל השנה; נוח יותר ברצועת החוף המערבי. התושבים עוסקים בציד ובדיג. תוצרת המקום היא עורות של חיות וכלבי־ים ושמן־דגים. המסחר הוא מונופולין בידי ארץ המכורה.

פרק ה' – אוקיניה    🔗

71. אוקיניה בכלל.

אוקיניה⁵³ מתחלקת לחמשה חלקים, שהם:

השטחים האלה מחולקים מבחינה מדינית כדלקמן: –

72. ברית אוסטראליה. – דומיניון בריטי, התופס את כל יבשת אוסטראליה וכן את האיים הסמוכים. היא מורכבת מהארצות הבאות:

אוסטראליה היא חלק העולם הקטן ביותר. יבשת זו נמצאת באזור הרוחות המזרחיות המתמידות, הגורמות לכך, שחלק ניכר של יבשת זו כמוהו כמדבר. אם נוסיף לכך את החופים הבלתי־מפותחים של היבשת, הרי לפנינו תנאים כלכליים הדומים לאלה של אפריקה, אלא בזעיר אנפין.

פנים הארץ של החלק המערבי והדרום־מערבי הוא מדבר, המכוסה שיחי צבר ושיטה עד שקשה לעבור דרכם. החלקים המזרחי והדרום־מזרחי, שמימיהם מרובים באופן יחסי, מהוים מרעה טוב לגידול הצאן. בדרום מזרח מגדלים תבואה (חיטה, שעורה ושבולת־שועל) ובדרום נפוץ גם גידול זיתים. בין בהמות הבית תופס את המקום הראשון הכבש (יותר מ־100 מיליון) ועליו מיוסד היצוא הגדול של צמר, עורות, בשר, תמצית־בשר ושומן.

אוסטראליה עשירה באופן מיוחד במחצבים: זהב מפיקים במערב ובויקטוריה; כסף, נחושת, אבץ, ברזל ופחם נמצאים כמעט בכל החבלים וביחוד באלפים האוסטראליים ובטאסמאניה. היהלום ישנו בדרום ויילס החדשה.

תעשית אוסטראליה היא בחיתוליה: יש להזכיר את תעשית השימורים, הסוכר והטחנות וכן את התעשיה הטכסטילית.

אוסטראליה מוציאה לחו"ל בעיקר תוצרת חקלאית, כגון חיטה, פירות (צימוקים, בננות, תמרים), חמאה, צמר, נוצות־יענה, בשר קפוא, פרוות, מחצבים כגון זהב, כסף, נחושת, יהלומים ובזמן האחרון גם פחם. אולם חשיבותה המסחרית של אוסטראליה היא בסחר הצמר, אשר בו היא תופסת את המקום הראשון. בהתאם לאזור גידול הצאן מתרכז סחר הצמר בסידני ובמילבורן, הנחשבים לשוקי הצמר העולמיים.

את תוצרתה מוציאה אוסטראליה בעיקר לאנגליה, וכן לארצות הברית, צרפת, יאפאן, הודו והולאנד. צי המסחר האוסטראלי גדול והוא מצויד באניות קרור ממדרגה ראשונה לשם הובלת בשר, חמאה ופירות. מחו"ל מקבלת אוסטראליה אריגים, מכשירי מכוניות, תוצרת כימית, עצים, ניר, תה, משקאות מתכת, חריפים.

דרכי התחבורה בפנים אוסטראליה אינם מפותחים עדיין. קיימם שני קוים עיקריים, העוברים א) לאורך החוף הדרומי (מילבורן–עדלידע); ב) לאורך החוף המזרחי (מילבורן–בריסביין). לעומת זאת מקושרת אוסטראליה עם העולם החיצוני על ידי קוי אניות ואויר מרובים, המובילים ישר לאנגליה ואמריקה, וכן על ידי כבלי טלגרף רבים, ביחוד עם האיים הסמוכים והאיים באוקינוס ההודי.

73. זילאנד החדשה. – דומיניון בריטי⁵⁹, המשתרע על איים הרריים, אשר 2/3 מהם ראויים לעיבוד ולמרעה. חלק ניכר מהם מכוסה יערות. אקלים נוח.

התושבים עסוקים בעיקר בגידול בהמות חלב ועיבוד תוצרת חלב: חמאה וגבינה. כתוצרת לואי מתקבלים: צמר, עורות ובשר קפוא. נוסף לכך מספקת זילאנד החדשה עצים, פרוות, פחם וזהב.

מחו"ל מקבלת זילאנד אריגים, ברזל ומכונות, שמנים, סוכר, מכוניות, טבק, ניר. עסקי חליפין נעשים עם אנגליה, אוסטראליה, ארצות הברית, קאנאדה, הודו.

74. איי האוקיניה, המפוזרים על פני האוקינוס השקט בין אוסטראליה ואמריקה,⁶⁰ תופסים ביחד שטח כדי מיליון ק"מ². האקלים בהם טרופי ולח ושוה במשך כל ימות השנה.

מבחינה כלכלית אין ערכם של האיים הללו רב ביותר ובכל זאת נלחמות המעצמות הקולוניאליות על השלטון בהם מחמת ערכם האיסטרטגי הרב. בעבר שלטו היאפאנים במרבית האיים, כיום הם כפופים לארצות הברית. אין להכחיש, כי גם בעתות שלום מביאים איי האוקיניה תועלת רבה בשמשם תחנות ציוד ותצפית לשרותי הים והאויר, העוברים במרחבי האוקינוס השקט.

 

חלק ב' – אוצרות הטבע    🔗

פרק א' – המסחר הבין־לאומי    🔗

75. מקור המסחר הבין־לאומי. – ״באותה הארץ, או בין ארצות שונות, מקומות מסויימים הם יותר מתאימים ממקומות אחרים לייצור הזול ביותר של דברים מיוחדים לרגל תנאים שונים של הקרקע, האקלים, תכונות־האדם, כוחות־המים, אוצרות־הטבע וכו'. כך מתברר, כי לא זו בלבד שצרפת היא ארץ המשי, ספרד – ארץ תפוחי־הזהב, איטליה – ארץ היין, אנגליה – ארץ התעשיה הכבדה, אלא שגם באותה צרפת מקומות ידועים הם יותר מתאימים לגידול המשי ואחרים לגידול הגפנים. היתה זאת שטות מאין דוגמתה, אילו, למשל, אנגליה רצתה להכניס אצלה גידול תפוחי־זהב, וספרד – את התעשיה הכבדה. שתי הארצות האלה מרויחות בתוצרתן הכללית, כשכל אחת מהן מתאימה את עבודתה לחרושת ההולמת אותה ביותר מחמת התנאים האוביקטיביים, ואשר בה היא יותר מוכשרה, ועבודתה יותר פורה מטעמים סוביקטיביים. תנאי האקלים והקרקע קובעים את יתרונותיה של כל ארץ בחרושת אחת וחסרונותיה בחרושת אחרת. אין שתי ארצות דומות אחת לרעותה במה שנוגע לאוצרות הטבע וכוח העבודה, ואין שתי ארצות יכולות להשתוות אחת לרעותה בתעשית כל הדברים. כל ארץ וארץ יש לה יתרונות בדברים ידועים, הנחות בדברים אחרים וחסרונות באחרים".⁶¹

כאלה הם התנאים האוביקטיביים, המונחים ביסוד המסחר הבין־לאומי. אך לבדם עדיין אינם מספיקים כדי לשמש מקור למסחר הזה, משום שהוא לא יתהוה, כל זמן שלא יבוא הביקוש לתוצרת ארץ אחרת. הביקוש הזה הופיע מימי קדם ועד ימי הבינים המאוחרים בעיקר לדברי מותרות, כגון תבלים, בשמים, אבנים ומתכות יקרות וכו'⁶². אולם ברבות האוכלוסין בארץ מסוימת הלך וגדל הביקוש למצרכי חיים: לחם ובשר. ואכן כיום ישנן ארצות חקלאיות מובהקות, המספקות לשוק העולמי מצרכי חיים הכרחיים תמורת תוצרת הארצות הטרופיות (קפה, תה, קאקאו, צמג, וכו') או תמורת תוצרת התעשיה של הארצות המפותחות (אריגים, כלי־עבודה וכו').

מסתבר, כי עצם קיום המסחר הבין־לאומי, אפילו בצורתו הפשוטה ביותר, מניח רמה תרבותית מסוימת. ואליבא דאמת, המסחר הבין־לאומי לא יתהוה א) כל זמן שלא יבוא הביקוש לתוצרת ארץ אחרת (ודבר זה כשלעצמו מניח דרגת התפתחות ידועה של האוכלוסין); ב) כל זמן שהאוכלוסין לא יעבדו יותר מכדי סיפוק צרכיהם האישיים למען הוציא תוצרת עודפת, שתנתן תמורת תוצרת ארץ אחרת. דוגמה מאלפת לרמה תרבותית כזאת אנו מוצאים בארץ־ישראל עוד בימי קדם: שלמה המלך ציוה לחירם ש״יכרתו לו ארזים מן הלבנון" וכן ״יסיעו לו אבנים גדולות, אבנים יקרות ליסד הבית אבני גזית“. תמורת זאת ״נתן שלמה לחירם עשרים אלף כור חטים מכולת לביתו ועשרים כור שמן כתית… שנה בשנה”.⁶³ מובן שהחליפין האלה בין שלמה לחירם לא היו מתהוים, אלמלא היו בני־ישראל מסוגלים לעבוד יותר ולהוציא יבולים למעלה מכדי צרכיהם האישיים ובעודף זה לקנות את המותרות (חמרי בנין) לשם הקמת הבית.

76. חלוקת החמרים. – חלוקת החמרים בעולם נעשית בהתאם למבנה הפיזי של האדמה (תרכבתה), או בהתאם לאזור האקלימי בו אדמה זו נמצאת, או בהתאם למציאות המים במקום מסוים, או בהתאם לתכונות האוכלוסין. ואף על פי כן, עד כמה שקני־מידה אלה חשובים לגבי קביעת פוריות האדמה ואוצרותיה הטבעיים (וראויים הם שיונחו ביסוד הגיאוגרפיה הפיזית) הרי אין הם יכולים לשמש קני מידה נאותים בגיאוגרפיה הכלכלית. חצי־אי הבאלקאן, למשל, מהוה מבחינה פיזית (ביחס למבנה הקרקע, האקלים, התוצרת וכו') בודאי חטיבה שלמה, ובכל זאת כשדנים מבחינה כלכלית על ארצות הבאלקאן, יש לדון על כל אחת ואחת מהן באופן נפרד. כיוצא בזה ביחס לארצות דרום אמריקה, ארצות מרכז אמריקה וביחוד ביחס לארצות הברית וקאנאדה, שגבול ישר (קו־רוחב 49) מבדיל ביניהן ללא כל טעם הגיוני. הגבולות המדיניים תפקידם בכלכלה של ימינו הרבה יותר גדול, מאשר הגבולות הפיזיים: עניני המכס והשפעתו על תוצרת ארץ פלונית; המוסדות הכלכליים המכוונים את משק המדינה; החומר הסטאטיסטי ביחס לחיים הכלכליים, הנמצא ברשות כל מדינה ומדינה, כל אלה גורמים לכך שבשעת הדיון בגיאוגרפיה הכלכלית יש לשים לב יותר לגבולות המדיניים, מאשר לגבולות הפיזיים. ולכן, בחלק א' של הספר הזה עמדנו על המדינות בתור יחידות כלכליות ובדרך אנאליטית ניהלנו את חקירת אוצרות הטבע וענפי הכלכלה לארצותיהם. עתה, עלינו לטפל בחקירת אוצרות הטבע ועיבודם באופן יותר סינתיטי בתשומת לב לתנאים גיאוגרפיים מסוימים, שבהם הם מופקים או מיוצרים. ברור, כי לשם כך נצטרך לערוך מיון ידוע של חמרי הגלם, משום שרשימה סתמית, אפילו אלפא־ביתית, לא תובילנו למטרה הרצויה. לדעתנו, החלוקה הרצויה ביותר היא דלקמן:

א) חמרים ידועים מוצאם הוא מחוץ לשליטתו של האדם והם בלתי־תלויים בתהליכים הרגילים של גידול ופריה. לכאן שייכים מחצבים במובן הרחב של המלה, הכוללים בתוכם גם מים וקרח וגם חול וחמר, כלומר כל אותם החמרים, שמן הנמנע הוא ליצרם מחדש לאחר שפעם אזלו.

ב) חמרים אחרים נובעים אמנם מתוך התהליכים הרגילים של גידול ופריה, אך הם מחוץ לשליטתו של האדם. כאן נכללים גידולי יער ומים (עצים, חיות בר, דגים וכו'). הנסיון הורה, כי התהליכים הטבעיים של פריה אינם הולכים תמיד בד בבד עם נטיתו של האדם להשמיד, ומשום כך נוטים החמרים ה״טבעיים" להתמעט בטבע ואת מקומם תופסים בשוק העולמי בכל פעם יותר חמרים, הנובעים מתוך פעולת האדם. באופן כזה מפנים יערות־עד את מקומם ליערות מטעים: במקום צמג־בר באים מטעי־צמג; חיות נושאות פרוה מגודלות בשבי.

ג) יותר חשובה משני הסוגים הנ"ל היא תוצרת החי והצומח, המיוצרת בתהליכים טבעיים של פריה, הנמצאים תחת בקרתו של האדם והנעשים בעזרתו. כך מרבית המצרכים, המשמשים נושאי־המסחר העולמי, מקורה בחקלאות ובגידול הבהמות.

ד) לבסוף, החמרים הגלמיים, המופקים או המיוצרים באחד משלשת האופנים הנ"ל, יכולים לשמש לתעשית תוצרת, שביסודה מונחים כשרון וזריזות והיא מצטיינת בזולות ביחס לתוצרת הטבעית. כפי שזה קורה במשי המלאכותי, הצבעים הסינתיטיים וכו'.

נתחיל את חקירתנו מתוצרת החקלאות וגידול הבהמות. היות וכאן נראה ביתר בהירות את תגובת הטבע לפעילות האדם. כמובן, נעמוד רק על המוצרים החשובים ביותר.

פרק ב' – תוצרת החקלאות    🔗

77. מסיבות החקלאות. – החקלאות היא המקור העשיר של המצרכים, המהוים נושא המסחר העולמי. כרגיל היא משאירה רווח מסוים לחקלאי, לאחר שכוסו הוצאות הייצור, והעודף הזה נובע מתוך כך, כי לצמח כוח לבנות חומר חי, אם הוא קבל במידה מספקת אויר, שמש, מים ומלחים מסוימים. זה אמנם יפה לגבי צמח בר וצמח תרבותי כאחד, אולם האחרון הועמד על ידי האדם בתנאים נוחים במיוחד, הוא מוגן באופן מלאכותי במלחמת הקיום, ומשום כך כוח הגידול והפריה מפותח אצלו במידה הרבה יותר גדולה מאשר בצמחי הבר. יחד עם זה יש לזכור, כי בחלק ניכר של כדור הארץ, וביחוד באזורים החשובים ביותר לגבי החקלאות, התנאים לגידול הצמח קיימים רק בחלק של השנה. ובכל זאת צריך היבול לכלכל את החקלאי במשך כל השנה ועוד להשאיר עודף עבור היצוא. ומכיון שבזה קשורה כבר שאלת ההחסנה והשווק, לא יכלה התוצרת החקלאית להכנס לשוק העולמי כיום בקנה המידה הרחב אלא לאחר שהותקנו דרכי התחבורה ושיטות השימור החדישות.

לפנים היתה החקלאות מספקת כל מה שהיה נחוץ לכלכלת החקלאי ומשפחתו במשך השנה והיא הוציאה מעט תוצרת עודפת לשוק. אבל השיטה הישנה הזו מפנה את מקומה לשיטות החדישות, השואפות להתרכז בגידולים, המתאימים ביותר לתנאי המקום עם האפשרות להוציא את כל היבולים לשוק. זה נתן מקום למה שקוראים חקלאות תעשיתית, שהיא אמנם מכניסה מאוד, אך היא לא תוכל להתגשם אלא במקרה שהגישה לשוק קלה. ומכיון שתנאים כאלה אינם שוררים כיום בכל מקום אפילו בעולם התרבותי, וקיימים, נוסף לכך, גם תנאים בלתי־נוחים של שטח, קרקע ואקלים, מן הנמנע הוא להשתמש בשיטות התעשיתיות בחקלאות בכל מקום. במקומות כאלה הונהגו שיטות עיבוד בהתחשב עם יתרונות תנאי המקום, כשרון האוכלוסין, מסורת העיבוד, וניתנה עי"כ האפשרות להוציא לשוק תוצרת מעטה במחירי מונופולין. אנו יכולים, אם כן, להבחין בחקלאות שלש שיטות, העובדות בשביל השוק:

א) חקלאות תעשיתית (או אכסטנזיבית), אשר על שטחים רחבים ובעזרת בהמות ומכונות מיצרת כמויות גדולות של מצרכים זולים, כגון החטה בשדות ארצות הברית וקאנאדה.

ב) חקלאות אינטנסיבית, הזקוקה לחקלאים מוכשרים, שביכלתם להשקיע הון ועבודה; היא נותנת אמנם פחות יבולים אבל יותר יקרים, דוגמת היבולים בסביבת הים התיכון (פירות, יין, שמן זית, משי, טבק), המקבלים מחירי מונופולין.

ג) שיטת מטעים, אשר בה מגדלים יבולים בקנה מידה רחב בעזרת עבודה זולה תחת השגחת מומחים. מקומה לרוב באזור הטרופי עם גשמים מרובים ובה מגדלים מצרכי מותרות, כגון קפה, קאקאו, תה, בננות וכו', וכן חמרים גלמיים לתעשיה כגון כתנה וצמג.

להלן נעמוד על הגידולים הטיפוסיים של כל שיטות העיבוד,כמתואר לעיל.

78. חיטה. – זו תופסת את המקום הראשון בין כל תבוּאות האזור המתון, הניתנות לגידול תעשיתי עקב תנאים גיאוגרפיים נוחים, בין שהם טבעיים ובין שהם מלאכותיים. יש אמנם לציין כי שדות חיטה הורחבו בזמן האחרון אף מעבר לאזור המתון הודות לשיטות עיבוד מדעיות.

אקלים נוח לגידול החיטה הוא האקלים בו היא גודלה מקדמת דנא, כלומר האקלים של הים התיכון. כאן נזרעת החיטה בסתיו והיא נובטת לפני החורף. החורף הקל משמיד את המזיקים מבלי לעכב את גידול החיטה. צמצום הגשמים באביב ועלית החום הפתאומית מביאים לידי התהוות שבולים גדולות ומלאות. אולם גידול החיטה הועתק אף למקומות בהם החורף קשה, האביב לח ונוח והקיץ חם ויבש. שם החיטה נזרעת באביב והיא נקצרת בסתיו. ועוד, במקומות השלג המרובה, גשם אביב אינו דרוש, משום שהשלג הנמס נותן לחות במידה מספקת ואז החיטה נזרעת בסתיו. באופן כזה משתרעים שדות החיטה באזור המתון משני עברי קו המשוה.

החיטה היא צמח מנצל מאוד והיא זקוקה לקרקע דשן. משום כך מגדלים חיטה בארצות הישנות בתור יסוד אחד של מחזור הזרעים וגם אז בזיבול רב. והיות ובהמות עבודה דרושות לחריש ולקציר, יוצא כי בארצות הללו התוצאות הן הרצויות ביותר בעת שגידול החיטה הולך בד בבד עם משק מעורב, הנותן את היסודות האחרים למחזור הזרעים, המספק זבל אורגני והמשתמש גם בתוצרת הלואי של החיטה, הוא הקש. שונים תכלית שינוי הם התנאים בארצות החדשות. בערבות ארצות הברית וקאנאדה, וכן בארגנטינה ואוסטראליה, ישנם שטחים רחבים של אדמות בתולה, הנותנים יבולים רבים מדי שנה בשנה בלי מחזור זרעים ובלי זיבול. בהיותם אדמות מישור ובלי עצים, הם מתאימים מאוד לעיבוד במכונות גדולות (לחריש ולקציר), המקמצות בעבודת האדם במידה רבה והמורידות עי“כ את מחיר התוצרת. התוצאה היא, כי את החיטה לשם הספקה עצמית מגדלים בארצות הישנות, אשר שם הרנטה גבוהה ועבודה רבה דרושה, אבל שם גם היבולים גבוהים; לשם יצוא מגדלים את החטה בארצות החדשות, אשר שם האדמה זולה, האקלים לא תמיד מתאים, היבול נמוך, אבל שם האדמה פוריה מאוד והיא ניתנת לעיבוד במכונות ענקיות ועי”כ היא מקמצת בעבודת האדם.⁶⁴

יבול החיטה בעולם בשנת 1951 (במיליוני טון).

בהתחלת המאה ה־20 תפסו ארצות הברית את המקום הראשון בגדול החיטה; את המקום השני החזיקה רוסיה ואת המקום השלישי הודו (פונג’אב). אך בתקופה שבין שתי מלחמות העולם עלתה קאנאדה על הודו בכמות החיטה המגודלת, הגם שבארה“ב וברוסיה הורחבו שטחי העיבוד. מה שנוגע ליבול החיטה על יחידת שטח, הרי הממוצע בארצות הברית, קאנאדה ואוסטראליה הוא 1000–950 ק”ג על הקטר (10 דונם) ובארגינטינה 800 ק“ג. לעומת זאת הממוצע באנגליה הוא 2160 ק”ג ובדניה 2970 ק"ג. הא ראיה בין עיבוד החיטה בעולם הישן והחדש.

שוק התבואה הוא החשוב והמאורגן ביותר בעולם. הבורסות הגדולות לתבואה בעולם הן: צ’יקאגו, ניו־יורק, מילווקי, סאנט־לואיס בארצות הברית; ויניפיג – בקאנאדה; ובאירופה הן: לונדון, ליורפול, פאריז, בודאפיסט, האמבורג.

79. תירס. – התירס הוא תבואה יותר פורה ויותר זולה מחיטה וברוב השנים יבולו יותר גדול מיבול החיטה, למרות שהשטח המגודל תירס הוא הרבה יותר קטן (כחצי). ועוד הבדל בין שני סוגי תבואה אלה: הסטאטיסטיקה מראה כי כ־20% מן היבול העולמי של החטה נכנסים לשוק (כלומר מוּצאים ממקום גידולה לחו"ל), ואילו מיבול התירס נכנסים לשוק רק 5%. זה מוכיח, כי התירס, יותר מהחיטה, משמש את השוק הפנימי בבחינת אספקה. אמנם החיטה הולכת ומתקבלת בכל פעם יותר ויותר בתור מזון לאדם (אפילו בין אומות המזרח הרחוק, הנאמנות לאורז), אבל אם יבול התירס עולה על יבול החטה, הרי לזה כמה טעמים:

א) התירס צומח בתנאי האקלים, שהם בלתי־נוחים לחיטה: הוא זקוק לקיץ יותר חם; ואילו גשמים מרובים, שהם בלתי רצויים לחיטה, נוחים לתירס. משום כך תוצרת התירס וצריכתו הן גדולות באותם המקומות, שמן הנמנע הוא לגדל שם חיטה.

ב) אף במקומות, שתנאי האקלים נוחים שם לגידול חיטה אלא שמבנה הקרקע וריבוי העצים משמשים מכשול לעבודה במכונות (דוגמות סביבת הים התיכון), אפשר לגדל תירס, אשר גבעולו החזק יכול לצמוח על קרקע תלול ובין עצים.

ג) התירס משמש חומר חשוב להזנת הבהמות וגבעוליו הם חומר ריפוד לבהמות ממדרגה ראשונה. התירס משמש גם לכלכלת האדם בארצות מסוימות, כגון ארצות הבאלקאן, איטליה הצפונית ובין הכושים, אולם מחוץ למקום גידולו לעתים רחוקות בלבד. התירס נכנס לשוק העולמי בתור מזון לבהמות, ביחוד לחזירים.

יבול התירס בעולם בשנת 1951 (במיליוני טון).

היצרן הגדול של תירס הוא ארצות הברית, המגדלת כ־60% של היבול העולמי, ואשר חלק גדול ממנו נועד ליצוא. הארצות האחרות, המגדלות תירס, הן מעטות וברובן הוא משמש לצורך האספקה הפנימית.

טבלה מס' 7. יבול התירס בעולם בשנת 1951 (באחוזים).

1. סוכר. – סוכר מיצרים מקנה סוכר, הצומח בארצות טרופיות, וכן מסלק סוכר, הצומח בארצות בעלות אקלים בינוני.

מולדת קנה־הסוכר היא הודו המזרחית. היוונים לא ידעו את טעם הסוכר ולהמתקת מאכליהם השתמשו בדבש. אולם היווני הראשון, שבא במגע עם קנה הסוכר, היה אלכסנדר מוקדון. בימי הבינים הביאו הסוחרים האיטלקים את קנה הסוכר לאירופה לאחר שקיבלו אותו מידי הערבים. במאה ה־16 הובא קנה הסוכר לאיי הודו המערבית, שם ניטע בידי עבדים על שטחים עצומים. מאז נעשה הסוכר לסחורה חשובה, בעלת ביקוש רב.

לעומת זאת סלק הסוכר גדל באירופה כולה ומולדתו על חופי הים התיכון, שם גדל בימי קדם. גידולו של סלק הסוכר כרוך בהשקעות מרובות ומשום כך נהנה הוא כיום מתמיכות ממשלתיות (פרסים) לשם גידולו. אבל, מצד שני, סוכר הסלקים מתחרה בשוקי אירופה בנקל בסוכר הקנים וזאת משני טעמים: א) הוא יותר טעים; ב) הוא נוצר במקום ועי"כ הוא חוסך בהוצאות ההובלה הגבוהות.

טבלה מס' 8. תוצרת הסוכר בעולם בשנת 1951 (באלפי טון)

תוצרת הסוכר בשנת 1951 (באלפי טון).

תוצרת הסוכר בעולם גדלה מאוד במאה ה־20 עקב עלית רמת החיים של האוכלוסין. אולם בגידול הזה של תוצרת הסוכר נשתנה אף היחס בין סוכר הקנים לבין סוכר הסלקים. בעוד שבתחילת המאה ה־20 היה 1/3 התוצרת העולמית סוכר קנים ו־2/3 סוכר סלקים, הרי עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה (1914) היה כבר היחס ביניהם 50%. בעת המלחמה ניטשו השדות ונחרבו בתי החרושת לסוכר באירופה ואז התפתחו באמריקה התיכונית מטעי קנה הסוכר במידה כזו, שבשנת 1921, כשהתוצרת העולמית של הסוכר הגיעה ל־17 מיליון טון, יוצרו 2/3 מקנים ו־1/3 מסלקים. מאז התפתחה תעשית הסוכר ברוב ארצות תבל, כפי שאפשר לראות מן הטבלה לעיל, אבל היחס בין שני סוגי התוצרת לא השתנה. תצרוכת הסוכר גדלה עקב תעשית הממתקים, השוקולאד, הריבות וכן הודות לשימוש הנפוץ במשקאות כגון קפה, תה, קאקאו וכו'. הצרכנים הגדולים של הסוכר הם האמריקאים והאנגלים.

1. אורז. – האורז הוא אחת התבואות המענינות ביותר למרות שנכנס לשוק העולמי רק במידה מועטה מאוד (כ־8%). היבול ליחידת שטח הוא כפול מיבול החיטה והוא נותן שני יבולים לשנה, ואף מחירו לרוב כפול ממחיר החיטה. ואם כי הארצות הגדולות, המיצרות אורז, נמצאות באזורים הסובטרופיים, צומח האורז יפה ונותן יבולים טובים גם בלומבארדיה, ספרד ואפילו בדרום צרפת. במזרח הרחוק מהוה האורז מזון עיקרי ושם נשאר עודף קטן עבור היצוא, פרט לארצות, בעלות אוכלוסין מעטים, כגון בורמה וסיאם, המגדלות אורז לשם יצוא.

בארצות המזרח הרחוק מגדלים אורז בשיטה אינטנסיבית בהשקעת עבודת אדם רבה, אף כי יש משתמשים גם בעבודת בהמות לשם חרישה. לעומת זאת מגדלים אורז בארצות הברית (ארצות דרומיות ודרום־מזרחיות) במידה רבה בעזרת מכונות. באופן כזה משמש האורז דוגמה מאלפת, כיצד גידול, המגודל לרוב באופן אינטנסיבי, עובר לעיבוד אכסטנסיבי־תעשיתי.

יבול האורז בעולם בשנת 1951 (במיליוני טון).

---

1. המספר הנקוב עבור "יתר הארצות" כולל ארצות, המגדלות אורז לתצרוכת עצמית, שהחשובות ביניהן הן:
   איטליה 729 אלף טון, מאלאיה 770 אלף טון, מצרים 620 אלף טון, מאנצ'וריה 500 אלף טון, פרס 360 אלף טון, קולומביה 318 אלף טון, ציילון 315 אלף טון, ספרד 285 אלף טון, ועירק 180 אלף טון.
   נוסף לארצות אלה ישנן ארצות רבות בדרום אירופה, דרום אמריקה ומרכזה וכן ברחבי אמריקה, המגדלות אורז לתצרוכת עצמית ויבולן אינו מגיע אלא כדי כמה עשרות אלפי טונות.↩︎

2. המספר הזה אינו כולל את רוסיה ומעריכים את יבולה כדי 300 אלף טון.↩︎

טבלה מס' 9. יבול האורז בעולם בשנת 1951 (באחוזים)

האורז בודאי לא יהיה למזון עיקרי מחוץ לתחום גידולו ההיסטורי, אלא בארצות אשר לשם מכוונת הגירת האוכלוסין אוכלי־האורז. משום כך הולך ומתרבה גידול האורז בארצות אמריקה עקב ההגירה הגדולה של היאפאנים וההודים המזרחיים לשם. בו בזמן משמש האורז מזון לואי בכל העולם התרבותי וגם מקור לתעשית העמילן.

הנמלים החשובים ליצוא האורז הם: ראנגון, באנגקוק וסייגון.

* * *

הבה נעמוד עתה על דוגמות אחדות של החקלאות האינטנסיבית.

1. פירות. – הפירות הם גידול טיפוסי של החקלאות האינטנסיבית. הם מצליחים עפ“ר במקומות שבהן כשרון החקלאי יודע לנצל את יתרונות האקלים וסגולות הקרקע. הם נועדים לרוב ליצוא, משום שהשוק המקומי מתרווה במהרה. אך שני קשיים מתיצבים לפניו קודם לכן: שמירת הפרי מפני הריקבון ומהירות הובלתו. השמירה נעשית על ידי שימור הפרי בקופסאות, על ידי החסנה קרה או על ידי ייבוש (תאנים, תמרים, ענבים וכו'). יש אמנם פירות, העלולים להשתמר במשך זמן יותר ארוך, כגון פירות הדר וגם תפוחים מסוג מסוים, אולם הדרך הנוח ביותר לניצול הפרי במקום גידולו הוא על ידי תעשיה, כגון תעשית מיצים, ריבות, יינות וכו'. ערך רב לשמירת הפירות על ידי החסנה קרה, משום שעי”כ אפשר להוביל פירות בדרך ארוכה באניות קירור ולספקם טריים לשוק העולמי. מבחינה זו יש יתרון רב לארצות, הנמצאות בחלק כדור הארץ הדרומי, כגון אוסטראליה, זילאנד החדשה, ארגנטינה, היית ופירותיהן מגיעים לשוק בזמן שכבר אזלו הפירות מארצות הצפון.

שאלת ההובלה המהירה היא נכבדה בכל ענפי החקלאות האינטנסיבית, אבל היא נהיית לשאלה חיונית בארצות החדשות, אשר שם גידול הפירות נעשה בקנה־מידה רחב ובעזרת מכונות. הגישה המהירה והנוחה לשוקי העולם פותחת לפני מגדלי הפירות הללו מקורות להכנסה ניכרת ומביאה להרחבת שטחי המטעים. ברם, פיתוח דרכי התחבורה החדישים היה לרועץ למגדלי הפירות של העולם הישן, כשם שמגדלי החטה בעולם הישן לא יכלו לעמוד בפני התחרותם של החקלאים האמריקאיים.

הארצות החשובות, המגדלות פירות לשם יצוא הן: ארצות הברית, קאנאדה ואוסטראליה, המספקות תפוחים ואגסים; ביניהן החשובה היא קאליפורניה (אגסים ותפוזים). אמריקה המרכזית והודו המערבית מגדלות בעיקר את הבננה והקושט; מטעי קושט יפים נמצאים גם במכסיקו, בראזיל, איי־האזורים ואיי־הודו המזרחית. אירופה המרכזית מגדלת פירות של האזור הבינוני ואירופה הדרומית – גם פירות דרומיים וביניהם פרי־הדר. תמרים מספקות אפריקה וערב.

בקשר לגידול הפירות ראוי להזכיר גם את גידול הגפן וביחוד במה שנוגע לתעשית היין. ארצות היין הראשיות הן צרפת⁶⁹ ואיטליה. אולם גם ארצות אחרות באירופה מגדלות גפנים במידה רבה, כפי שמסתבר מתוך הרשימה דלהלן, וכן ארצות אמריקה. שבהן תופסת את המקום הראשון קאליפורניה.

תוצרת היין בעולם בשנת 1951 (במיליוני הקטוליטר).

הגפן היא אמנם צמח דרומי, אולם היא מתפשטת באירופה מעבר לגבולה הטבעי. ומעניין שדוקא היינות הטובים, כגון יין שאמפאן וריין, מיוצרים בחלקים הצפוניים של אזור הגפן. במקרים כאלה הקובעים הם תנאי הקרקע המקומיים. גם חורף קר מועיל מאוד להבשלת היין. היינות המשובחים הם יינות צרפת והם היקרים ביותר.

טבלה מס' 10. תוצרת היין בעולם בשנת 1951 (במיליוני הקטוליטר)

83. משי. – תעשיית המשי קשורה קשר אמיץ בגידול עצי תות, ובתור שכזה היא מהוה חלק החקלאות האינטנסיבית. עצי תות צומחים אמנם באירופה בסביבת הים התיכון, אולם גידול המשי בא מן המזרח הרחוק והוא הוכנס מסין עוד במאה הששית על ידי שני נזירים, שהעבירו את תולעי המשי לקושטא במקלות נבובים. גידול תולעי המשי התפתח במהירה ביוון, איטליה וספרד ובמאה הי"ז נתפרסמו כבר צרפת והולאנד כארצות תעשית אריגי המשי ובכל זאת עמדת סין ויאפאן כיצרני המשי העיקריים לא נשמטה מעולם מידיהן ואף כיום הן מיצרות את חלק הארי של המשי הגלמי (למעלה מ־4/5 של התוצרת העולמית), כפי שמראה הרשימה הבאה⁷¹:

תפוקת המשי הטבעי (באלפי טון).

המספרים הנקובים לעיל מתיחסים למשי גלמי במצב טרי (פקעות המשי). אולם המשי במצב כזה אינו ראוי לתעשיה, אלא אחרי יבושו. בסופו של תהליך זה מתקבל כ־ 1/3 המשקל הנקוב לעיל, העובר לתעשית האריגים.

טבלה מס' 11. תפוקת המשי הטבעי בעולם (באחוזים)

תעשית המשי מפותחת כיום ביאפאן (יוקוהאמה), סין (קאנטון), צרפת (ליאון), איטליה (מילאנו), שוייץ (ציריך), גרמניה (קריפילד) וארצות הברית. אף כי תוצרת המשי הטבעי היא בסימן עליה מתמדת, מכל מקום קם לו למשי הטבעי מתחרה מסוכן, הלא הוא המשי המלאכותי, (זהורית או ניילון, בלעז). היצרנים הראשיים של המשי המלאכותי כיום הם:

תוצרת המשי המלאכותי בעולם בשנת 1951 (באלפי טון).

                        |

טבלה מס' 12. תוצרת המשי המלאכותי בעולם בשנת 1951 (באחוזים)

עתה עלינו לעמוד על אי־אלה גידולי מטעים: מצרכי המותרות כגון קפה, קאקאו ותה, ועל חמרי הגלם לתעשיה, כגון כתנה וצמג.

1. מצרכי מותרות. – מקום גידולם הוא האזור הטרופי, בעל משקעים מרובים. יבולם מבשיל משום כך במשך כל השנה וכתוצאה מזה שאלת העבודה היא נכבדה לגביהם. אמנם יש מקומות, שבהם מגדלים את הגידולים האמורים במשקים קטנים, כגון התה בסין וקאקאו בחוף־הזהב, אולם בדרך כלל מגדלים את גידולי המותרות באקלים הטרופי בשטחים רחבי ידים ובשיטת מטעים. משום כך נתקלים גידולים אלה לפעמים קרובות בקשיים: מכיון שהיבול מבשיל בתמידות במשך כל השנה, יש להרבות בקטיפים בלי הרף. אולם קטיפים תכופים נותנים יבולים יותר טובים וגם הכנסה יותר גדולה. בציילון, למשל, נעשה קטיף התה אחת לשבועיים בעוד שבסין – שלש פעמים במשך שנה. מאידך, גרגרי הקפה מבשילים בתמידות ויש, איפוא, הכרח לקטוף אותם בהדרגה במידה שהם מבשילים, אחרת היבול אינו אחיד. ביאוה, למשל, נעשה קטיף הקפה בדייקנות, אך לא כן בבראזיל, משום שכאן יותר קשה לקבל פועלים, בעלי מקצוע, במספר הדרוש. עבודת המטעים נעשית עפ"ר על ידי פועלים צבעוניים בהנהלת מומחים לבנים.

א) קפה. מוצאו בסביבת ים־סוף וגידולו התפשט לארצות שונות של האזור הטרופי, כפי שמראה הרשימה דלהלן. נמל הקפה בערב, מוקה, לפנים מפורסם, עומד בשממתו והכינוי ״מוקה" משמש כיום סוגי קפה מובחרים מבראזיל.

יבול הקפה בעולם בשנת 1951 (באלפי טון).

טבלה מס' 13. יבול הקפה בעולם בשנת 1951 (באחוזים)

ב) קאקאו: האזורים של חופי אפריקה סביב למפרץ גויניאה מגדלים יחד כ־70% של התוצרת העולמית, וכן אמריקה הטרופית, המגדלת כ29%. הצרכנים הראשיים של קאקאו הם: אה"ב, אנגליה. צרפת, גרמניה. תצרוכת הקאקאו גדלה מאוד מאז מלחמת העולם הראשונה. היבול העולמי הוא היום פי שלשה ממה שהיה בשנת 1913. תצרוכת הקאקאו היא במידה ידועה סימן לכלכלה טובה של האוכלוסיה.

יבול הקאקאו בעולם בשנת 1951 (באלפי טון).

טבלה מס' 14. יבול הקאקאו בעולם בשנת 1951 (באחוזים)

ג) תה: בדומה לקפה גם לתה תפקיד נכבד בסחר העולמי. מוצאו מאסיה הדרומית־מזרחית. האנגלים העתיקו אותו לאוסטראליה, לאיי פיג’י, למאוריציוס ולנאטאל. היצרנים הגדולים של תה כיום הם הודו וציילון. היצוא מסין ויאפאן הוא בירידה מתמדת. מסחר התה בעולם נמצא בידי אנגליה והנמל הראשי לכך הוא לונדון. השוק המרכזי לתה בסין הוא האן־קוּ. התה באירופה הוא עפ"ר ממוצא הודי.

יבול התה בעולם בשנת 1951 (באלפי טון).

85. כתנה. – הכתנה היא גידול, הנמצא על הגבול בין החקלאות המתונה והטרופית.

מבחינה כלכלית יש לכתנה קוים משותפים רבים עם החיטה. היינו:

א) הביקוש לכתנה הוא כללי כמו לחיטה ומשום כך היא סחורה העוברת לסוחר בממדים גדולים;

ב) שאלת שמירת היבול מפני הרקבון אינה עומדת לגבי הכתנה ולכן גם שאלת ההובלה המהירה אינה עומדת לפניה;

ג) אדמה זולה היא גורם חשוב לגבי הכתנה, כמו לגבי חיטה, והאדמות החדשות של ארצות הברית, על שיטות הניצול שלהן, הן הן המשמשות מקום מתאים לגידול הכתנה. לאחר שנוצלו האדמות ולא כדאי עוד לעבדן, מכניסים לעיבוד אדמות בתולה חדשות;

ד) בדומה לחיטה ובמידה יתרה עוד, היבול העיקרי מלווה יבולים נוספים, אף הם בעלי ערך מסחרי, כגון שמן כתנה, העשוי מגרעיני הכתנה, וכן כספה, המשמשת להזנת הבהמות;

ה) כמו החיטה, כן גם הכתנה, מפתחת בעונות מסוימות את הגבעול ובאחרות – את הגרעינים. ואכן מגדלים את הכתנה למטרות מסחריות יותר במקומות שם קור החורף או יובש הקיץ מקדים את מתן הגרעינים, מאשר במקומות, כמו סביבת קו המשוה שם יכול הצמח להוסיף לגדול כמעט עד לאין סוף. אגב, גידול הכתנה בהשקאה, דוגמת מצרים ומכסיקו, דומה ל״פלחה החרבה" של החיטה;

ו) המקום הראשון, שארצות הברית תופסות ביחס לגידול החיטה, בולט עוד יותר ביחס לגידול הכתנה, כפי שמתבטא מתוך הרשימה דלהלן.

יבול הכתנה בעולם בשנת 1951 (באלפי טון).

הכתנה מצמיחה תרמילים ובתוכם גרעינים גדולים, עטופים ציצי צמר, המתקלפים בהבשילם. עד סוף המאה הי“ח היו מוציאים את הגרעינים בידים. דבר זה, הגם שנעשה בידי עבדים, עלה ביוקר והעלה את מחיר הכתנה. בשנת 1793 הומצאה מכונה לסריקת הכתנה. עי”כ ירדו הוצאות הייצור וזה גרר אחריו יצוא גדול. אולם קטיף התרמילים, המחזיקים בתוכם את הסיבים, נעשה אף כיום בידים וזה מקשה על גידול הכתנה בארצות, המתאימות לכך מבחינת האקלים, אלא שעבודה זולה חסרה בהן.

בארצות הברית מגדלים את הכתנה בדרום־מזרח פרט לפלורידה. בהודו צומחת הכתנה על הרמה מאחורי הרי גאט המערביים, בגובה של 600–300 מ' מעל פני הים, בסביבה זעומת גשמים, אבל בעלת קרקע, המחזיקה רטיבות. שם מגדלים את הכתנה גם בפונג’אב בהשקאה. מצרים מספקת כתנה בעלת איכות גבוהה, אף היא בהשקאה: היבול על יחידת שטח גדול, אלא שהשטחים, הראויים לעיבוד הכתנה, אינם רבים. יבול הכתנה בסין אמנם גדול, אבל גם הביקוש המקומי לכתנה גדול. נעשים מאמצים להרחבת גידול הכתנה באזור הטרופי, ביחוד באפריקה. המאמצים האלה הוכתרו בהצלחה באוגאנדה, מקום שם יורדים גשמים במידה מספקת וכן בסודאן הודות לסכר סינאר על הנילוס הכחול. יש לציין, כי קיימת נטיה בארצות הברית להפוך את הכתנה לחלק ממחזור הזרעים (כמו במצרים), הקשור בגידול הבהמות. מכיון שאת מקום עבודת העידור ביד הולך וכובש הקולטיואטור משוך הפרד, נעשתה שאלת המספוא חריפה יותר. חוץ מזה היו מגדלי הכתנה נוהגים למכור את כוספת הכתנה ולקנות תמורתה חמאה וגבינה. הלך הרוח, השורר כיום ביניהם הוא, כי יותר כדאי להם לגדל בהמות בידי עצמם ולקבל את תוצרת החלב באופן עצמאי.

צרכן הכתנה העיקרי הוא אירופה, הצורכת כדי מחצית היבול העולמי. נמלי הכניסה הראשיים לכתנה הם: ליברפול, לי־האבר וברימן. מרכז תעשית הכתנה האנגלי נמצא בחלק המערבי של האי, בין מארסיי וקלייד, ולעזרתו באים מכרות הפחם, הנמצאים בקרבתו, וכן האויר הלח, שחשיבותו רבה לגבי הטויה והאריגה. מרכז זה כולל את הערים: מאנצ’סטר, ליברפול וגלאסגאו; הסריגה מתרכזת בנוטינגהאם.

86. צמג. – בין המטעים הטרופיים המענין ביותר הוא הצמג, המשמש דוגמה מאלפת כיצד היבול הטבעי אינו מספיק, כשהביקוש לתוצרת מסוימת הולך ורב. השינוי במקרה הזה היה מהיר עקב ההתפתחות הגדולה של תעשית המכוניות (צמיגים) ותעשיות אחרות (מלבושים, גלגלים, צעצועים ועוד) וביחוד בתור חומר בידוד (אינו מוליך חשמל).

יש סבורים, כי קיימים למעלה מ־500 סוגי צמחים, המעניקים צמג, אבל העצים החשובים הם אלה, המעניקים צמג־פארא, והם צומחים בר ומפוזרים בין עצים אחרים ביערות החום והאדים על גדות האמאזון שבבראזיל. בבורמה (אסאם בעיקר) יש סוג עץ (פיקוס) הנותן צמג בכמויות ניכרות.

העובדה, שעצי צמג בבראזיל צומחים בשפע בקרבת האמאזון ונהרותיו הצדדיים, המשמשים דרכי תחבורה ממדרגה ראשונה, היתה צריכה לתת לבראזיל, בתור יצרן צמג, יתרון לגבי כל יתר היצרנים שבעולם. ובאמת היו זמנים, שבהם סיפקה בראזיל כמחצית היבול העולמי ויצוא הצמג משם הגיע לשיאו בשנת 1912 (43,000 טון). אולם בסוף המאה שעברה נעשו נסיונות לשם נטיעת מטעי צמג במזרח הרחוק ובראשית המאה הזאת הופיע בשוק הצמג התרבותי הראשון. מאז גדלה התוצרת במהירות ובשנת 1913 עלתה תוצרת מטעי המזרח הרחוק על תוצרת בראזיל. ועוד: בשנת 1908 היוה הצמג התרבותי 3% מיבול הצמג העולמי; בשנת 1912 – 26%, בשנת 1925 – 95% וכיום – 99%, ובתוך זה ירד אחוז הצמג הטבעי הבראזיליאני עד לאפס כמעט. בו בזמן נעשה ניצול עצי הצמג ביערות האמאזון ללא רחמים עד כדי כך, שהספקת הצמג הטבעי בבראזיל עולה כיום כפלים ממה שעולה הספקת הצמג התרבותי ואף איכותו היא ממדרגה שניה.

יבול הצמג הגלמי בשנת 1951 (באלפי טון).

נטיעת מטעי הצמג דורשת השקעת הון גדולה. עיבודם עולה בעבודה רבה ואין לקוות ליבול לפני 7–4 שנים אחרי הנטיעה. כאשר מגיעים העצים להיקף מסוים, מוציאים את לשדם על ידי חתך ואף עבודה זו נעשית לפעמים תכופות: כל יומיים או שלשה ימים.

טבלה מס' 15. יבול הצמג הגלמי בעולם בשנת 1951 (באחוזים)

היות והצמג הוא כיום בעיקר מוצר תרבותי והיות ומרבית המטעים נמצאים בארצות, הנתונות לשלטון בריטי או להשפעתו, שלטת למעשה אנגליה בהספק הצמג העולמי. אולם ארצות הברית הן הצרכן הגדול ביותר של צמג בגלל תעשית המכוניות, המפותחת שם. נסיונות רבים נעשים לשם שינוי מצב דברים זה. אחד מהם נעשה בקאליפורניה על ידי נטיעת גואיולה, היא שיח, המחזיק צמג והצומח בחלקיה החרבים של צפון מכסיקו⁷⁴.

87. גידול בהמות. – שלש מטרות לגידול הבהמות:

א) בשביל מזון: בשר, חלב, חמאה, גבינה וכו';

ב) בשביל חומר גלמי למלבושים: צמר, עור, פרוה וכו';

ג) בתור בהמות רכיבה, משיכה או משא.

בבואנו לדון בגידול הבהמות לשם מזון, מתכוונים אנו, קודם כל, לגידול הבקר, היות והצאן באות בחשבון מבחינה מסחרית בעיקר בתור ספק הצמר. ואכן גידול הבקר משתרע, או יכול להשתרע. מאזור היערות ועד האזור הטרופי, ז"א הוא תופס את הערבות של קאנאדה וארצות הברית, של ארגנטינה ודרום אפריקה. יש מקרים שגידול הבהמות מגיע אף עד גבול האזור הטרופי, אם עקב הגשמים המרובים המרעה שם מספיק די הצורך, כפי שזה נהוג בקולומביה (דרום אמריקה), בצפון־אוסטראליה ובכמה חלקים באפריקה; גם בארצות של האיזור המתון, שבוראו מעצים, העשב העסיסי, שבא במקום העצים, מתאים מאוד לגידול הבקר, כפי שזה קרה באירלאנד, דאניה והולאנד; או במקומות מעל לגבול היערות, אשר מפאת האקלים, מבנה הקרקע וגורמים אחרים, מעניקים בקיץ עשב, הנוח מאוד לגידול הבקר, כפי שהוא מצוי בשוייץ.

הבשר, כשהוא נכנס לשוק העולמי בתור מצרך, הוא בעיקר תוצרת הארצות החדשות וביחוד של אותם האזורים, שאינם מתאימים ביותר לגידול החטה. אולם הרחבת החקלאות, במובן המצומצם של המלה, אף לאזורים הללו, הופכת את גידול הבהמות לענף חקלאי עקב גידול המספוא המתאים והשימוש בזבל לשם השבחת השדות. גידול הבהמות לשם בשר בקנה־מידה גדול מן הנמנע הוא באירופה בגלל יוקר הקרקע. אולם זה אפשרי בארצות החדשות מאחר שנמצא בידיהן מספוא זול, כגון תירס, או תוצרת לואי, כגון כוספה של כתנה או של פשתן. להגברת גידול הבהמות בעולם הועילו גם פולי סויה ממאנצ’וריה, שיירי תעשית שמן הדקלים באפריקה ותעשית סוכר הקנים באמריקה. אולם סוגי מספוא אלה הם יותר מרוכזים מהחציר והם נתנו את הדחיפה לגידול בהמות החלב, שהתפתח באירופה בארצות רבות, כגון אירלאנד, צרפת הצפונית, הולאנד, דאניה, ושם הבשר מהוה תוצרת לואי, המתקבלת מעודף הזכרים ומהבהמות שחדלו מתת חלב. החלב ותוצרתו מוצאים שוק רחב במרכזי התעשיה והמסחר הקרובים. מכאן אפשר להסיק, כי תעשית החלב בארצות הישנות תלויה במידה רבה בחומר הגלמי, המובא מעבר לים, כפי שזה קורה, למשל, גם ביחס לתעשית הכתנה.

כתוצאה ממצב הדברים האמור קרה, שהספקת החלב ותוצרתו באירופה המערבית קיפחה את הספקת הבשר שם, אשר לא הגיעה לרויה אלא בעזרת הבשר הזול, המובא מן הארצות החדשות. אולם ערבות אמריקה הצפונית הולכות ונכבשות לפני החקלאים, עובדי האדמה. לרגל ריבוי האוכלוסין הולכת וגדלה תצרוכת החלב באמריקה וגידול הבהמות לשם בשר הולך ונדחק להרים או לאזורים החמים.

זאת ועוד: תוצרת הבהמות, בתור מזון, נרקבת במהירות והובלתה למרחקים בלי שימור בקופסות או החסנה קרה כמעט בלתי־אפשרית. גידול הבהמות בקנה מידה גדול פחות או יותר נעשה תמיד לשם יצוא. אולם, בעוד שבארצות הישנות מהוה תוצרת החלב את מרבית היצוא, הרי בארצות החדשות בשר משומר או קרוש הוא המוצר העיקרי וזאת מחמת מיעוט העבודה הדרושה (חוץ מבמקרה של גידול הצאן, אשר במקומות מסוימים נעשה לשם השגת צמר בלבד). עי"כ גדלה תצרוכת הבשר בארצות הישנות, בדיוק כמו שגדלה גם תצרוכת החטה.

המטרה השניה אשר לה משמש גידול הבהמות, היא הספקת החומר הגלמי למלבושים. בקשר לזה, ראוי להזכיר כאן את גידול הצאן, ביחוד הכבשים. אלה מספקים צמר, הוא חומר גלמי קל העברה, בלתי־נפסד, ואשר הביקוש לו היה גדול עד מאוד לפני כניסת הכתנה לשוק. בחקלאות הבלתי־מפותחת יתרונות רבים לצאן על הבקר והם:

א) ביכלתן לחיות על מרעה יותר דל ולכרסם אותו עד היסוד;

ב) הן יותר סבילות החורב;

ג) פריית הצאן עולה על פריית הבקר לרגל הולדות הכפולים.

בין הארצות, יצרני הצמר, תופסת את המקום הראשון אוסטראליה, המגדלת בחלקיה החרבים סוג כבשים מצוין, הלא הוא ״מארינו“. היא מוציאה מדי שנה בשנה למעלה מ־500 אלף טון צמר לשוק העולמי. בתור יצואן שני במעלה של צמר נחשבת ארגינטינה, אשר בה, בדומה לאוסטראליה, מגדלים את הכבשים במקומות החרבים והקרירים, בעוד שאת הבקר מגדלים במקומות הלחים והחמים. ארגינטינה מיצרת כ־200 אלף טון צמר לשנה ואת רובו היא מוציאה לחו”ל. ארצות אחרות, הראויות לתשומת לב מבחינת יצוא הצמר, הן זילאנד החדשה (170 אלף טון לשנה) ואפריקה הדרומית (110 אלף טון לשנה). מקום נכבד בין יצרני הצמר תופסות אמנם ארצות הברית (120 אלף טון לשנה), אך הוא נצרך כלו בפנים הארץ, הזקוקה לכמויות נוספות ניכרות של צמר חוץ.

גידול הבהמות מענין גם מבחינת הספקת העורות. עורות מעובדים אפשר בנקל לשמור ולטלטל, על כן הם סחורת יצוא חשובה מאוד. כל הארצות, המגדלות בהמות למעלה מן התצרוכת הרגילה של אוכלוסיה, מוציאות עורות לשוק. על ארצות אלו נמנות אפילו הארצות המפגרות של אפריקה ואסיה. העורות הללו מעובדים בארצות התעשיתיות של אירופה ואמריקה.

מה שנוגע לגידול הבהמות לשם רכיבה, משיכה או משא, הרי ערכו פחת עם ערוב המאה ה־19 עקב פיתוח התחבורה המיכאנית (מסילת ברזל, מכוניות וכו') ועל זה נעמוד להלן בחלק ג'.

פרק ג' – חמרי גלם טבעיים    🔗

88. מסיבות מציאותם. - במצב טבעי ניזון האדם מכל הבא לידו מן הטבע: צמחי בר, חיות בר, דגים. אלה הם מצרכי חייו. אולם במידה שמתרבה מספר האוכלוסין ובמידה שעולה התרבות, בה במידה נוטה האדם להשמיד את המקורות הטבעיים ולהכניס במקומם את גידולי החי והצומח התרבותיים. אלא שבדרכו זו נתקל האדם בכמה מכשולים: בעוד המרעה של חיות הבר עבר בנקל לרשות מגדל הבהמות (שבמשך הזמן הפך אותו לשדה ניר, כפי שזה קורה אף כיום באסיה, אמריקה ואוסטראליה), הרי קושי ניכר מהוה ברוּא היערות למען הכשירם לשדות תבואה מחמת ההוצאות המרובות הקשורות בהכשרה זו. משום כך נשתמרו יערות עד רבים עד ימינו אלה על כל האוצרות הטמונים בתוכם, ביחוד בסביבות קו המשוה. אולם מעל לכל נשתמרו המים כמצבר טבעי על שפע הדגים שבתוכם, אפילו בקרבת מרכזי התרבות המאוכלסים ביותר. בפרק הזה נעמוד, איפוא, על חמרי הגלם, שמספקים לנו היערות הטבעיים והימים.

89. עצים לבנין ולתעשיה. – בין אוצרות היערות הטבעיים יש למנות אמנם, נוסף על עצים, גם את חיות הבר, המספקות את הפרוות יקרות הערך. אולם בתור חומר גלם בעל היקף מסחרי עולה העץ בהרבה על הפרוה. אפס, גם ביחס לעצים יש להבחין בין היערות, שבאזור המתון לבין היערות שבאזור הטרופי. בעור שהאחרונים מספקים עצים צבעוניים לתעשית רהיטים ולקשוט, כ"כ חמרים מיוחדים, כגון צבעים, סממנים, צמג, אגוזי הודו וכו‘, הרי העצים של האזור המתון משמשים בעיקר חומר להסקה, לבנין ולתעשיה ומבחינה מסחרית הם עולים לאין ערוך על העצים הטרופיים. להסקה משמשים העצים לרוב בארצות הסרות הפחם ושם נשמדים היערות ללא רחמים. תפקיד נכבד לעצים בבנין בתים, אניות, מכרות, מסילות ברזל ומנהרות. אולם על הכל עולה חשיבותם כיום בתעשיה: קודם כל, כמות עצים עצומה דרושה בתור מקפא לתעשית הניר, עובדה הגוררת אחריה השמדת יערות במידה מבהילה⁷⁵; שנית, הובלת חמרי המזון מהארצות החדשות נעשית במידה רבה הודות לעץ הזול, המשמש לאריזה בצורת קופסאות, ארגזים, תיבות, חביות וכו’.⁷⁶

מבחינה מסחרית תופסים בין העצים את המקום הראשון עצי המחט וטעמים רבים לכך: הם צומחים במהירות, ענפיהם מעטים ולכן גזעם ישר וגבוה; מכאן נובעת הפסולת המעטה באופן יחסי בשעת העיבוד של עצי המחט. חוץ מזה יש לציין, כי השרף של עצי המחט שומר על טיב העץ. הצד החיובי הנוסף לגבי עץ המחט הוא כי הוא צומח אפילו בארצות הצפון הרחוקות ועל ההרים הגבוהים של השלג העולמי.

90. אגוזי הודו. – בין העצים של האזור הטרופי, המעניקים פירות בהמצאם במצב בלתי־תרבותי, תופס מקום חשוב עץ אגוזי הודו (קוקוס). עץ זה, שהוא צמח טרופי מובהק, צומח בר בכל היבשות והאיים סביב לקו המשוה, בעיקר באדמות חול. כפי שאומר השם, צומח העץ הזה בהודו ובאיים הסמוכים, ציילון בעיקר, וכן באיי הודו המערבית, אך לרוב נפוץ הוא במרחבי אפריקה (צפונה מקו המשוה), כפי שמראה הטבלה הבאה:

יבול הקוֹפרה בעולם בשנת 1951 (באלפי טון).

אגוז הודו הוא עץ מועיל ומזין והוא משמש כדי סיפוק כל צרכיהם של האוכלוסין הילידים. הוא גדל בתבנית דקל, המצמיח מדי שנה בשנה כ־70 אגוזים גדולים. כל אגוז עטוף קליפה קשה ובתוכו גרעין בעל קליפה רכה (קוֹפרה, בלעז), המכיל נוזל מתוק. הקופרה והנוזל משמשים אוכל לתושב האזור החם. ממיץ הקופרה מוציא הוא שמן לאכלה ולשרפה ומכין ממנו חומץ וסוכר. מן הקליפה הקשה עושה הוא צלחות, ומסיבי־העץ ‒ חבלים ומחצלות.

ברם, לגבי הארצות התרבותיות מהוה אגוז הודו חומר גלמי ממדרגה ראשונה. בעלי הנחלות באזורים הטרופיים (האנגלים, הצרפתים, ההולאנדים וכו') מביאים את הקופרה לארצותיהם ומפיקים ממנה תועלת עצומה; היא משמשת לתעשית המארגארינה, הנרות, הסבון והבשמים. הפסולת של תעשיות אלו (כוספה) משמשת להזנת בהמות החלב.

1. דקל שמנים. – בדומה לאגוז הודו צומחים באופן טבעי באפריקה המערבית, מסביב למפרץ גויאנה, מיני דקלים שפירותיהם משמשים לתעשית סבון ונרות. כמו מאגוז הודו, כן גם מדקל השמנים מפיקות המעצמות האירופיות תועלת עצומה בקבלן מנחלותיהן חומר גלמי זול ומועיל⁷⁷.

טבלה מס׳ 16. תוצרת שמן הזית בעולם בשנת 1951 (באחוזים)

דקל השמנים צומח אמנם בר, בכעין חורשות טבעיות, אולם מחמת ערכו הרב גם נוטעים אותו בארצות החמות החרבות של הודו המזרחית והמערבית, וכן באיים הדרומיים של האוקיניה. והרי היבול, המתקבל מעצים אלה:

יבול שמן הדקלים בעולם בשנת 1951 (באלפי טון).

92. חיות בר. – שטחים רבים של האזור המתון והקר, שהם בלתי־מאוכלסים (ערבות, יערות, חופי־ים), מכילים שפע חיות בר, כגון כלב־ים, ביבר, דוב, שועל, חולד־הרים, סנאי וכו‘, המספקות לאדם עורות, פרוות, שומן, בשר, מעיים (לתעשית מיתרים), קרניים וכו’. גם בארצות החמות אפשר למצוא חיות בר (אם כי פחות לאין ערוך), המספקות עורות (אריה, נמר, קוף), שנהב (פיל), נוצות (טווס, יענה) וכו'.

חיות הבר שימשו מתמיד מטרה לציידים זריזים. אך אם בעבר מטרת הציד היתה סיפוק הצרכים החיוניים של האדם (בשר, שומן, פרוות לכיסוי הגוף), הרי כיום מתנהל הציד בעיקר לשם השגת הפרוות היקרות, העוברות לסוחר במרכזים מיוחדים שבעולם. הציד ממין זה התפתח לממדים כאלה, שארצות ידועות (קאנאדה, ארצות־הברית) ראו צורך לשים סיגים לציד בעזרת תקנות, המכוונות להגנת החי על ידי הדרכת הציד או צמצומו לעונות מסוימות. המדובר הוא ביחוד בכלבי הים ובביברים, שמספרם צומצם במידה רבה בעולם.⁷⁸

חיות בעלות פרוות יקרות נמצאות בצפון אמריקה (לאבראדור, אלאסקה), בצפון אירופה (רוסיה, פולין) ובסיביר. הן לרוב חיות קטנות, ממשפחת החולדות, כגון חולד־הרים, צאבל, נמיה, סנאי וכו'. אף שועלים מיוחדים (שועלי כסף) מהוים סחורה, הנדרשת בשוק. בעבר השוקים הגדולים לפרוות היו ניז’ני־נובגורוד באירופה ואירביט בסיביר. כיום השוקים הגדולים לסחר הפרוות הם ניו־יורק, לונדון, פאריז ולייפציג.

93. דגים. – אחד המקורות הפוריים ביותר של חמרי גלם טבעיים מהוים הנהרות והימים על שפע הדגים שבהם. המדובר הוא ביחוד בימים מסוימים, הקרובים ליבשות ואשר קרקעיתם אינה עמוקה ביותר, כך שהדגים יכולים למצוא בתוך העשבים אשר שם מחסה ומזון גם יחד. מבחינה זו קיימים כמה אזורים לדיג והחשובים שבהם הם: צפון האוקינוס האטלאנטי (חופי אירופה ממזרח וחופי צפון אמריקה ממערב) וכן צפון האוקינוס השקט (חופי צפון אמריקה ממזרח וחופי צפון אסיה ממערב). יש להודות, כי המקומות העשירים ביותר בדגים הם חופי נורויגיה ואנגליה, חופי לאבראדור וחופי יאפאן. כפי שמסתבר, אזורי הדיג הטובים נמצאים במקום שם המים קרים. והאמת ניתנת להאמר, כי במידה שהמים יותר קרים, כן הדגים שבתוכם יותר טעימים וראויים לאכילה.⁷⁹ והרי החלוקה הגיאוגרפית של הדיג בעולם:

הדיג בארצות העיקריות בשנת 1951 (באלפי טון).

בכדי שאזור הדיג יתן את פריו דרושות שלש סגולות: א) שפע דגים; ב) קירבת שיכון לדייגים; ג) גישה נוחה לשוק. כל אזורי הדיג, שמנינו לעיל, מצטיינים בסגולות הללו:

א) שפע הדגים בצפון האוקינוס האטלאנטי בא עקב הרי־הקרח, הנמסים בבואם במגע עם זרם המפרץ החם, והם משלשלים תוך כדי כך חמרים אורגאניים, שהביאום מן הצפון הארקטי. כן גם חמרים דומים מובאים לאוקינוס השקט על ידי הנהרות הגדולים של אסיה, כגון יאנגצה ואחרים.

ב) בקרבת האזורים הנ"ל חיים דייגים, ששמם הולך לפניהם, הלא הם הנורויגים, האנגלים (ביחוד הסקוטים), הדאנים, ההולאנדים, הספרדים (בעיקר הבאסקים) והפורטוגאלים; באמריקה מפורסמים הם הדייגים, אנשי ניו־פאונדלאנד, לאבראדור וגרינלאנד; באסיה מצטיינים היאפאנים.

ג) הדייוג מתנהל אמנם בעונות מסוימות, אבל בעונות הללו נזרקים הדגים בשפע רב בשוקי אירופה, אמריקה ואסיה, הקולטים ברצון את האוכל הטעים, המזין והזול באופן יחסי. הדגים מגיעים לשוקים הללו בנקל אם במצב טרי ואם בצורת שימורים.

אם מדברים על קירבת השוק לאזור הדיג, אין הכוונה בזה לשוק הפנימי בלבד, היות והדגים מהוים סחורה בעלת ערך רב בשוק העולמי בשמשם סחורת יצוא ממדרגה ראשונה. ואמנם עבור ארצות הדגה משמש הדיג ענף כלכלי חשוב ולעתים הוא עיקר פרנסתן. לשם כך קיימות גם תעשיות, המאפשרות משלוח הדגים ותוצרתם לארצות חוץ: כאן באה בחשבון, קודם כל, תעשית השימורים, ואחריה – תוצרת הדגים (שמן דג).

הדגים מופיעים בשפע לא רק מבחינה כמותית, אלא גם מבחינת מספר המינים, שכן מבחינים בדגים לא פחות מ־14000 סוגים ומהם חיים בימים כ־3/4 ו־1/4 בנהרות. ברם, מבחינה כלכלית המדובר הוא בעיקר בשלשה סוגים והם: מליח, סלתנית (סארדין) ואלתית (סאלמון). הראשון מופיע בשוק לרוב במצב טרי, בעוד שהשנים האחרים נמכרים בצורת שימורים. מבחינה תעשיתית יש להזכיר גם את הלויתן וכלב הים, המשמשים חמר גלמי לתעשית שמן הדגים.

פרק ד' – מחצבים    🔗

94. מציאות המחצבים. – המחצבים מחולקים בעולם בלי כל קשר למצבן הגיאוגרפי של הארצות או מבנה הקרקע שלהן. כי הרי מחצב מסוים, נניח ברזל, נמצא גם בצפון כדור הארץ וגם בדרומו; גם בהר וגם בגיא. מה שקובע כאן את מציאות המחצב הנדון הוא אך ורק הרכב הקרקע ומבנה שכבותיה. ברם, לגבי הכלכלה המדינית אין חשיבות רבה, אם מחצב מסוים בעל ערך נמצא במקום פלוני, אלא אם הוא נמצא בתנאים כאלה, המאפשרים את דליתו ועיבודו מבחינה משקית. זה אמנם תלוי במידה מסוימת בתנאים הגיאוגרפיים, אך יותר ובעיקר בתנאים הכלכליים וההיסטוריים. בקוטב הצפוני יש אמנם פחם בנמצא, אבל כלום ניתן הפחם הזה לניצול? חוסר הגישה ברוב ימות השנה והתנאים האקלימיים הקשים שוללים כל אפשרות כזאת. מאידך, העושר הטבעי של סין הוא בלתי־מוגבל, אך הוא בלתי־מפותח ובלתי־מנוצל מחמת מצב הארץ ואוכלוסיתה, המפגרים בהתפתחותם.

מן הסתם, מציאות מחצב מסוים בארץ מסוימת מועילה להתפתחותה הכלכלית. אבל דרגת התפתחות זו תהיה תלויה בקירבת מחצב אחר, או בקרבת דרכי תחבורה נוחים, או בקרבת שוק. כך, למשל, מקורות ברזל עשירים לא יהיו לתועלת מרובה, אם בקרבתם לא יימצא פחם במידה מספקת, בכדי לעבדוֹ, או דרכי תחבורה נוחים וזולים (נהרות, תעלות), שיביאוהו למקום עיבודו. מבחינה זו ראויים לתשומת לב הרוהר (גרמניה), בלגיה, אנגליה וארצות־הברית, שהפכו למרכזי תעשיה גדולים הודות לתנאים הנוחים בהם הן נמצאות. אמנם בכלכלה החדישה אפשר במידה מסוימת לעקוף את הגזירה הזאת של קרבת הפחם לברזל, כפי שתוכיח שבדיה מקום שם משתמשים לעיבוד הברזל ב״פחם הלבן" הוא החשמל, או איטליה ושוייץ, המפתחות תעשיה כבדה של ברזל, המובא כלו מן החוץ, וזאת רק הודות לכוח הזול המופק ממפלי המים הרבים בהרי האלפים. אבל המקרים האלה הם רק יוצאים מן הכלל ואין הם אלא מאשרים את הכלל, כי בלי עזרת כוח זול (פחם, חשמל או נפט) לא תיתכן תעשיה, הראויה לשמה.

לא נטפל כאן בכל המחצבים, אלא באלה המטביעים את חותמם על המשק העולמי.

95. ברזל. – הברזל הוא אחת המתכות, המועילות ביותר והוא נמצא בשימוש כבר בימי הקדם המוקדמים (לפני כ־5000 שנה במצרים). תחילה שימש הברזל לבנין בבתי המקדש ואחר כך לתעשית כלי הבית וכלי הזין.

הברזל אינו מצוי בטבע במצב טהור, אלא בתרכובת עם חמרים שונים (תחמוצת ברזל בעיקר) בצורת עפרות ברזל. בכדי לקבל מעפרות אלה ברזל טהור, יש צורך לשרוף אותם בפחם. על ידי פעולה זו נשרף החמצן ומה שנשאר הוא ברזל גלמי. ברזל זה משמש לתעשית כלים ומכשירים שונים ובתור ברזל יציקה כשלעצמו ממנו עמודים, צינורות, גלגלים וכו'. ברם, ברזל יציקה כשלעצמו אינו די חזק בשביל תעשית מכונות וכלים מיוחדים (תותחים וכלי זין אחרים). אלה נעשים מפלדה, הוא ברזל המתקבל על ידי התכת עפרות ברזל בפחמי קוקס⁸⁰. הפלדה היא מין ברזל יותר קשה, שאפשר גם ללטשו⁸¹.

אחוז הברזל הטהור בתוך עפרות הברזל הוא שונה ממקום למקום והוא מגיע לפעמים לכדי 50% ויותר. אבל, אם האחוז הזה יורד למטה מ־20%, אין עפרות ברזל אלה כדאיות לעיבוד. מבחינה זו עפרות ספרד הן הטובות ביותר ואחריהן באות עפרות שבדיה. ברם, אם לוקחים בתור קנה מידה את תפוקת הברזל (ביחוד פלדה), הרי את המקום הראשון תופסות ארצות־הברית (פינסילואניה וורג’יניה), המיצרות כדי מחצית מכל תוצרת הפלדה שבעולם, ואחריהן באות בזו אחר זו רוסיה (אוראל ודוניץ), אנגליה (ויילס וצפון), גרמניה (רוהר), צרפת (צפון). הארצות הללו מעבדות בעצמן את הברזל שלהן למטרות תעשיה ויש שהן נזקקות גם לברזל יבוא של ספרד ושבדיה.

תפוקת הפלדה בעולם בשנת 1951 (במיליוני טון).

טבלה מס' 17. תפוקת הפלדה בעולם בשנת 1951 (במיליוני טון)

96. מתכות צבעוניות. – עם המתכות הצבעוניות נמנות כל המתכות הזולות פרט לברזל, היינו נחושת, עופרת, ניקל, בדיל, חמרן (אלומיניום) וכו'. לאמתו של הדבר נקראות המתכות הללו בלעז גם בשם ״מתכות אל־ברזל"⁸³ בגלל צבען הקלל, השונה מן הברזל הכהה.

א) נחושת: מתכת זו היתה בשימוש עוד לפני הברזל. בגלל צבעה האדמדם המבריק שימשה הנחושת אז לתעשית תכשיטים, כגון טבעות, נזמים, עגילים וצמידים ולטביעת מטבעות, כמו כן לתעשית כלי קישוט, כגון כוסות, כדים, קנקנים, מקטרות וכו'. כיום משמשת הנחושת לתעשית חוטים, מנורות, פעמונים, מטבעות וביחוד לתעשית חלקי תחמושת. על ידי תרכובת הנחושת עם בדיל מקבלים נחושת יותר קשה (ברונזה) וזו משמשת לתעשית דברים בני קיימא, כמו פסלים.

הנחושת מצויה בטבע על פי רוב בצורת עפרות (בתרכובת עם גפרית), אך יש והיא נמצאת גם במצב טהור. אוצרות הנחושת הגדולים ביותר נמצאים בארצות הברית (בסביבת האגם העליון, במונטאנה ובאריזונה), המפיקות כ־40% משל התפוקה העולמית, והן גם קובעות את מחיר הנחושת בשוק העולמי.

תפוקת הנחושת בעולם בשנת 1951 (באלפי טון).

טבלה מס' 18. תפוקת הנחושת בעולם בשנת 1951 (באחוזים)

ב) בדיל: ברזל ונחושת מתחמצנים בנקל בהשפעת הלחות והאויר: הברזל מעלה חלודה והנחושת ‒ ירוקת. בכדי למנוע זאת מצפים פחי ברזל בשכבת בדיל מבריקה; כן מצפים גם כלי בישול, העשויים נחושת (הירוקת בבחינת תחמוצת נחושת היא רעל). הבדיל משמש גם לחיסון הנחושת⁸⁴ ומשום כך יש לו ערך רב בתעשית התחמושת.

הבדיל מופיע בטבע בצורת עפרות (תחמוצת הבדיל). המכרות העשירים ביותר נמצאים בחצי־אי מאלאיה, באינדוניזיה (באנקה, ביליטון), ובבוליויה, המפיקות ביחד למעלה מ־70% מן התפוקה העולמית, כפי שמראה זאת הטבלה הבאה:

תפוקת הבדיל בעולם בשנת 1951 (באלפי טון).

טבלה מס' 19. תפוקת הבדיל בעולם בשנת 1951 (באחוזים)

97. מתכות יקרות. – עם המתכות היקרות נמנים: כסף, זהב ופלאטין.

א) זהב: מתכת זו עולה על הכסף הן מפאת נדירותה והן מפאת יפיה וצבעה הכתום והנוצץ. משום כך שימש הזהב בימי קדם לתעשית תכשיטים וחפצי קשוט שונים בעלי ערך רב וכן לטביעת מטבעות, שעברו לסוחר בכל הארצות. מחמת סגולותיו התרומיות שמר הזהב על ערכו במשך הדורות עד היום הזה, למרות שבערוב המאה ה־19 נמצאו אוצרות חדשים ועשירים של מתכת זו (אלאסקה ודרום אפריקה). תפקידי הזהב מימי קדם נשתמרו עד היום ונוסף לכך משמשת מתכת זו, בגלל רכותה ויפיה, לקישוט בצורת חוטי זהב או עלי זהב, וכן לשם הזהבת מתכות, הנתונות להשפעת האויר (חמצן). נחושת במידה זעומה מוסיפה על קשיותו של הזהב.

הזהב מצוי בטבע במצב טהור. לפנים היו מוצאים אותו בחול הנהרות (אלאסקה, סיביר), אבל כיום כורים אותו במכרות. היצרן הגדול של הזהב כיום הוא דרום אפריקה (מחצית התפוקה העולמית) ואחריה באות קאנאדה, ארצות הברית (קאליפורניה, קולוראדו), אוסטראליה, חוף הזהב, מכסיקו, רוסיה (אורל וסיביר: 10־12 טון). התפוקה העולמית היא כ־800 טון לשנה. הכמות הזאת אינה מספיקה כדי התצרוכת העולמית ומשום כך ערכו של הזהב הוא בעליה⁸⁵. מקדמת דנא היה הזהב המתכת המבוקשת ביותר והביקוש הזה הפך בולמוס בסוף המאה ה־19. בעקבותיו בא גילוי הזהב בטראנסואל (דרום אפריקה), ויקטוריה (אוסטראליה) ואלאסקה. והוא אמנם תרם את תרומתו לפיתוח הארצות הללו מבחינה תרבותית וכלכלית.

תפוקת הזהב בעולם בשנת 1951 (בטונות).

ב) כסף: זו מתכת יקרה, אשר מחמת נדירותה וגוונה הנוצץ, שאיננו משחיר בהשפעת החמצן, שימשה בימי קדם לתעשית התכשיטים וטביעת המטבעות. בתפקיד זה משמש הכסף גם כיום. בהיותו רך כשלעצמו, משתמשים בו בתרכובת עם נחושת, המוסיפה על קשיותו. ערכו של הכסף ירד פלאים אחרי גילוי אמריקה עקב מציאותם של מכרות כסף עשירים שם.

הכסף נמצא בטבע במצב טהור. היצרנים הגדולים של מתכת זו הם מכסיקו (29% משל התפוקה העולמית) וארצות הברית (25%, התפוקה בסיירה ניואדה שבקאליפורניה) ואחריהן באות במרחק רב ארצות אחרות. התפוקה השנתית הממוצעת בשנים האחרונות היא כ־6000 טון והיא מתחלקת כדלקמן:

תפוקת הכסף בעולם בשנת 1951 (בטונות).

98. פחם. – הפחם הוא מקור הכוח, שבלעדיו לא תיתכן כל תעשיה בקנה מידה גדול.⁸⁸ המדובר הוא ביחוד בתעשית הברזל והפלדה אשר הצלחתה תלויה בעיקר בקרבת מכרות הפחם. מבחינה זו תופסות מקום נכבד הארצות: ארצות הברית, אנגליה, ובמידה ידועה גם רוסיה. לאנגליה עוד יתרון והוא שמכרות הפחם שלה נמצאים בקרבת דרכי המים והנמלים. התפוקה העולמית של הפחם נאמדת ב־1500 מיליון טון לשנה לפי החלוקה כדלקמן:

תפוקת הפחם בעולם בשנת 1951 (במיליוני טון).

כפי שמסתבר, נמצאת מרבית הפחם בעולם בחצי הכדור הצפוני (98%). בראש הארצות המספקות פחם צועדות ארצות־הברית, אשר תפוקתן מגיעה ל־35%. מכרות הפחם נמצאים שם בפינסילואניה, מיסורי ובסביבת אגם מיצ’יגאן. את המקום השני תופסת רוסיה על מכרותיה באגן הדוניץ שבאוקראינה והקוזניץ שבסיביר (17%). במקום השלישי צועדת בריטאניה עם מכרה פחם המצוין שבויילס הדרומית (15% מן התפוקה העולמית). אחריהן באות גרמניה (רוהר), פולין (שליזיה), צרפת, יאפאן, הודו, דרום אפריקה, בלגיה צ’כוסלוואקיה, אוסטראליה (ויילס הדרומית החדשה) וכו'.

טבלה מס' 20. תפוקת הפחם בעולם בשנת 1951 (במיליוני טון)

מבחינים בפחם שלשה סוגים, היינו א) פחם חום, ב) פחם אבן, ג) אנטראציט.

א) הפחם החום (ליגניט) נמצא במכרות בשכבה העליונה. הוא דל בפחמן ומשתמשים בו לתעשיה; מיצרים ממנו גז, שמן, זפת, תאית מלאכותית, צמג מלאכותי וכו'.⁹⁰

ב) פחם האבן נמצא בשיכבה השניה. הוא יותר עשיר בפחמן מן הפחם החום ומשתמשים בו להסקה בתעשיה, באניות ובמשק הבית וגם לייצור הגז (למרות שהוא מכיל פחות גז מן הפחם החום).

ג) הסוג הטוב של פחם, המצטיין בקשיותו, הוא האנטראציט הנמצא במכרות בשכבות התחתונות. הוא מכיל כ־90% של פחמן ונותן חום גדול (בלא עשן כמעט) בהשאירו מעט מאד אפר. משתמשים בו להסקה באניות⁹¹. מצוי בעיקר בויילס הדרומית ובפנסילואניה.

99. נפט. ‒ מקור הכוח השני במעלה, הנמצא בעליה בכלכלה החדישה, הוא הנפט. למרות שהנפט הופיע בעולם בתור גורם כלכלי רק בסוף המאה ה־19, הרי הוא הולך וכובש כיום צעד אחר צעד את מקום הפחם בתור מקור הכוח וזאת משני טעמים: א) הנפט עולה פי שנים על הפחם בתפוקת החום (קאלוריות); ב) הוא תופס נפח קטן בהרבה מהפחם. אין פלא, כי הנפט חודר בכל פעם יותר ויותר בבחינת כוח לתעשיה וביחוד לאניות, אשר שם החיסכון במקום מהווה גורם נכבד בבחירת הדלק. החלפת הדלק גורמת אמנם להוצאות יסוד ניכרות (החלפת המתקנים והציוד), אך חברות התעשיה והאניות אינן נרתעות מהשקעות נוספות אלה לאור הקימוצים בהוצאות והגברת התוצרת בעתיד.

מכיון שבארות הנפט נמצאות במקומות ספורים בעולם, הפך הנפט להיות גורם חשוב גם במדיניות העולמית. לרגל חשיבותו הגדולה הן בימי שלום והן, וביחוד, בימי מלחמה, ניטשה האבקות קרה ושקטה בין המעצמות הגדולות על כיבוש אוצרות הנפט.

תפוקת הנפט בעולם בשנת 1951 (במיליוני טון).

כפי שמראה הרשימה הנ"ל, נמצאות כל בארות הנפט בחצי הכדור הצפוני⁹³. בראש הארצות יצרניות הנפט, צועדות ארצות־הברית (פינסילואניה). במרחק רב אחריהן באות: ויניצואלה, ערב הסעודית (אבקייק, ראס תאנורה), רוסיה (קאוקאז, באקו), כוואית, פרס, מכסיקו, הנחשבות ליצרני נפט גדולים. אחריהם באה שורה שלמה של יצרנים יותר קטנים, המשלימים את הכמות של 585 מיליון טון נפט ל־1951.

הנפט המופק מתוך האדמה, הוא שמן חום כהה ובעל ריח רע. הוא טעון זיקוק מהפסולת בטרם שאפשר יהיה להשתמש בו לצרכי הבית והתעשיה. הזיקוק הזה נעשה בחום גבוה ובו הופך השמן לגז⁹⁴. את הגז מצננים (בצינורות מיוחדים) ומקבלים ממנו נפט מזוקק. אחרי זיקוק נוסף מתקבל הבנזין. את הפסולת הנשארת מעבדים לאספאלט, המשמש לזיפות הכבישים.

בתי הזיקוק מוקמים בקרבת בארות הנפט או בערי החוף, הקרובות להן, ויש גם שמובילים את הנפט הגלמי באניות מיוחדות (טאנקירים) לארצות אחרות לשם זיקוק. דוגמה למקרה האחרון משמשות אנגליה ואיטליה, בעלות בתי זיקוק גדולים, למרות שאין בארות נפט קיימות בגבולותיהן⁹⁵. אך המקרים האלה הם נדירים. לרוב מעבירים את הנפט לערי החוף בעזרת צינורות ענקיים אם בצורה גלמית ואם בצורה מזוקקת. צינורות הנפט המפורסמים הם (לפי סדר הקמתם):

א) בארצות הברית: מבארות הנפט שבפינסילואניה ווירג’יניה לחוף האטלאנטי (ניו־יורק, פילאדילפיה, באלטימור) ולאגם אירי (בופאלו, קליבלאנד); ב) ברוסיה: מבארות באקו, שבחוף הים הכספי, לבאטום בחוף הים השחור; ג) בעיראק: מכירכוך לים התיכון (חיפה, טריפולי); ד) בערב הסעודית: מראס תאנורה, שבמפרץ הפרסי, לים התיכון (צידון)⁹⁶.

טבלה מס' 21. תפוקת הנפט בעולם בשנת 1951 (במיליוני טון)

צינורות אלה מובילים את הנפט לנמלים על מנת להוציאו לחו"ל. ברם קיימים גם צינורות נפט בפנים הארץ, שמתפקידם להוביל נפט למקומות התצרוכת הגדולים (בתי זיקוק, בתי חרושת, ישובים צפופים וכו'). זה אמור ביחוד לגבי הארצות, שההובלה ברכבות שם קשה או אינה כדאית, כגון רוסיה, אשר שם צינור מיוחד מוביל את הנפט מבאקו לפנים רוסיה; בפרס – מבארות הנפט לעבדאן; וכן במקומות רבים בארצות הברית.

מחמת חשיבותו הרבה של הנפט בכלכלה החדישה, נטושה מלחמה קרה בין המעצמות הגדולות על כיבוש הנפט והשליטה עליו. יתר על כן: אם אמנם הנפט הוא מצרך לימי שלום, הרי לרגל מיכון המלחמה החדישה הוא נעשה גם למצרך מלחמתי חיוני. מכאן נובעת ההתחרות בין המעצמות הגדולות. עד פרוץ מלחמת העולם הראשונה (1914) הפיקו ארצות הברית 60% נפט משל התפוקה העולמית ורוסיה הצארית ‒ 20%. אחרי המלחמה (1920) גדלה התפוקה העולמית עד 8 מיליון טון: מזה החזיקה אמנם ארצות הברית ב־60%, אך התפוקה הרוסית ירדה ל־4% עקב גילוי בארות נפט עשירות במכסיקו, שתפוקתן הגיעה ל־20%. בשנות ה־20 וה־30 של המאה הזאת נשתנו שינוי גמור יחסי הכוחות בעולם עקב הגברת התפוקה בבארות הנפט הישנות וגילוי בארות חדשות. לפני פרוץ מלחמת העולם השניה (1939) הגיעה התפוקה העולמית לכדי 250 מיליון טון לשנה, שהתחלקה לפי האחוזים כדלקמן:

כיום נשתנו מחדש פני הדברים: תפוקת הנפט בבארות הישנות אמנם הוכפלה, אולם הופיעו יצרנים חדשים של נפט במזרח התיכון, הלא הם ערב הסעודית, כוואית ועיראק על בארותיהן העשירות. התמונה כיום מצטיירת כדלקמן:

בארות הנפט נחפרו ופותחו על ידי חברות גדולות ובעזרת הון אירופי ואמריקאי. רוב המניות של החברות הללו נמצא בידי אנגלים, אמריקאים, צרפתים, הולאנדים ונורוגים. ברם, גורל בארות הנפט, ביחוד של אלה שבמזרח התיכון, מונח עדין על כף המאזנים: המלחמה הבאה תכריע בודאי את גורלן.

 

חלק ג' – תחבורה    🔗

פרק א' התחבורה היבשתית    🔗

100. תכלית התחבורה. – צביונה של הכלכלה החדישה הוא, כי מצרכים מסוימים, לרוב זולים, אבל בעלי נפח גדול, מיוצרים בקנה מידה גדול בלי כל קשר עם צרכי השוק המקומי. על מצרכים כגון אלה נמנים:

א) יבול החקלאות לענפיה (החי והצומח), המתקבל במקום שם האדמה והכוח עולים בזול;

ב) תוצרת התעשיה החדישה, המתקבלת על יסוד דלק זול ומכונות משוכללות.

המצרכים, המיוצרים בתנאים כאלה, אינם נצרכים בו במקום וייצורם בקנה מידה גדול אינו אפשרי אלא במקרה של מציאות אמצעי תחבורה זולים ומהירים. אמצעי התחבורה החדישים כוללים: כבישים ומסילות ברזל, דרכי ים ואויר וכן דאר, המגלם בתוכו טלפון, טלגרף וראדיו.

כשהמדובר הוא באמצעי תחבורה חדישים, אין פרוש הדבר, כי נעלמו כליל אמצעי התחבורה הפרימיטיביים. עדיין קיימות ארצות בהן יבול החקלאות מובא לתחנות מסילות הברזל או לנמלים על עגלות רתומות לסוסים או על גבי סוסים, פרדות או גמלים, או אפילו על ראשי בני אדם. אבל המנהג הזה הולך ונעלם במידה שמסילות הברזל או הכבישים חודרים לתוך היישובים המפוזרים על פני היבשות המפגרות. ומאידך, התוצרת המוגמרת, פרי החקלאות או התעשיה, אינה מגעת לצרכן ישר מן הנמל, אלא היא נאגרת במחסנים ומשם היא מתחלקת לקמעונאים על ידי עגלות או שליחים. אבל אף אמצעי תחבורה אלה מפנים את מקומם למכונית המשא, החודרת לכל יישוב עם פתיחת כבישים חדשים.

101. התחבורה בכבישים. – סלילת כבישים על פי תכנית הקבועה מראש היתה נהוגה כבר בימי קדם. כך, למשל, במצרים נסללו כבישים לשם בנין הפיראמידות: מן המחצבות ליאור וממנו למקום הבנין. כבישים למקום המקדשים נסללו גם בבבל ובפרס וכן ביוון (מאתונה לדילפי), אשר בה נסללו כבישים גם למקומות המועד החילוניים (שעשועים, תחרויות וכו'). אולם כבר בימי הקדם המוקדמים נסללו במצרים כבישים, שחיברו את עמק היאור עם ים סוף על מנת לקדם את קשרי המסחר עם ארצות חוץ. כמו כן נסללו כבישים למטרות חילוניות בכל המזרח (ביחוד בארם־נהרים) אם מטעמים כלכליים ואם מטעמים איסטרטגיים. אולם למדרגת שכלול גבוהה הגיעה סלילת הכבישים ברומא. כדי להקל על הקשר בין הבירה והמחוזות הרחוקים, סללה רומא כבישים רבים, שתפקידם היה להגן על הקיסרות הרחבה על ידי העברת חדשות, מסירת פקודות, משלוח צבא וכו'. אולם רבה היתה תועלתם של הכבישים הללו גם לפיתוח המסחר. עקב חורבן רומא נהרסו רוב הכבישים, אם מחוסר טיפול בהם ואם בכוונה, בכדי למנוע את פלישת השבטים הצפוניים. רק במאות ה־17 וה־18, כשהורגש מחדש הצורך בכבישים משוכללים לרגל המסחר המתפתח, החליטו השלטונות לסלול אותם מחדש (ביחוד בצרפת ובאוסטריה). אך אין להכחיש, כי מאחורי הדאגה לכבישים המסחריים הללו הסתתרה גם הדאגה לכבישים צבאיים, שכן מסעות המלחמה, שהתחוללו אז באירופה, חייבו סלילת כבישים. ונודה על האמת, כי המלחמות של המאות ה־19 וה־20 לא היו יכולות להתנהל בלי כבישים משוכללים.

הכבישים שימשו בעבר לתנועת הולכי רגל, רוכבים ועגלות רתומות בלבד; יותר מאוחר הם שימשו גם לתנועת אופניים ולבסוף – לתנועת מכוניות. בזה ניתנה דחיפה לפיתוח הכבישים, אשר רשתם גדלה ביחוד בארצות המפותחות מבחינה מסחרית ותעשיתית, שנזקקו לכבישים לשם העברת חמרי גלם ומוצרים מוגמרים וכן להעברת פועלים ועובדים. הכבישים האלה נסללים כיום על ידי מהנדסים מיוחדים תוך תשומת לב רבה לתנאי המקום ותוך השקעת הון רב. הם מרוצפים אבנים מסותתות או עשויים בטון מזוין או מצופים זפת, הכל לפי תנאי הארץ ומציאות חמרים מתאימים במקום. הכבישים האלה טעונים טיפול רב, כדי להחזיקם במצב טוב וראויים לשימוש, ביחוד במה שנוגע לתנועת המכוניות. אדרבא, לשם קשירת קשר מהיר בין מרכזים חשובים נסללים כיום באירופה ובאמריקה כבישים מיוחדים למכוניות (אוטו־סטראדה), העשויים להגביר את קצב קשרי המסחר ולקצר בהרבה את המרחקים.

רשת הכבישים על פני כדור הארץ היא עצומה, ביחוד בארצות המתקדמות. אין מספרים מדויקים על הקף הרשת הזאת ועל צפיפותה, אולם מעריכים את אורך הכבישים בכל העולם ב־10 מיליון ק"מ.

102. התחבורה במסילות הברזל. – המאה ה־19 נחשבת למאה של “המהפכה התעשיתית” ואת המהפכה הזאת יש לזקוף במידה רבה לזכות מכונת הקיטור, אשר הפכה את סדרי בראשית בתעשיה ובתחבורה. המצאת מכונת הקיטור⁹⁷ נתנה דחיפה עצומה לבנין מסילות הברזל, אשר באו בדיוק בזמן, שעגלה רתומה בסוסים לא יכלה עוד למלא את תפקידה בכלכלה החדשה. עקב התפשטות התנועה על פני ארצות נרחבות לשם העברת חמרי גלם ואנשים ועקב ריבוי הובלת משאות של חמרים בעלי נפח גדול (עצים, תבואה וכו') ומשקל כבד (פחם, ברזל וכו') נעשתה מסילת הברזל לדבר שבהכרח. כיום לא תתואר כל פעולת כיבוש ארצות חדשות ופיתוחן בלעדי התחבורה הקבועה והמתמדת של מסילות הברזל. ואכן מאז הופעת הקטר הראשון התרחב במידה בלתי משוערת בנין מסילות הברזל וארכן מגיע כיום לכדי 2 מיליון ק“מ, שהם פי 50 בערך מאורך קו המשוה. החלק הגדול מזה נמצא בארצות הברית, מקום שם אורך מסילות הברזל מגיע לכ־600,000 ק”מ, ז“א יותר מכל מסילות הברזל באירופה. באסיה הארץ העשירה במסילות היא הודו, אשר לה כ־100,000 ק”מ מסילות ברזל, המהוים כמחצית המסילות באסיה כולה. אורך מסילות הברזל ברוסיה אף הוא מגיע לכ־100.000 ק"מ. מה שנוגע לצפיפות רשת מסילות הברזל (= יחס אורך מסילות הברזל לגודל הארץ), הרי את המקום הראשון בעולם תופסת בלגיה ואחריה באות אנגליה ושוייץ.

הון עצום הושקע בבנין מסילות הברזל בכל הארצות התרבותיות. ההשקעה הזאת כוללת, נוסף על עצם בנין המסילה, גם את הציוד הרב והיקר, הדרוש לשם ניצול מסילת הברזל. הטבלה הבאה מראה את חלוקת הציוד הזה לארצותיו:

ציוד מסילות הברזל בארצות העיקריות בשנת 1951 (באלפים)

מענין יהיה עתה לעקוב אחרי קוי מסילות הברזל העיקריים שבעולם ואלה הם:

אירופה: —

א) אכספרס צפוני: פאריז – קילן – האנובר – ברלין – קיניגסברג – לנינגראד.⁹⁹

ב) אכספרס מזרחי: קאלה – פאריז – שטוטגארט – מינכן – וינה – בודאפסט – בלגראד – סופיה – קושטא.

ג) פריז – לוזאן (דרך סימפלון) – גינואה¹⁰⁰.

ד) אכספרס דרומי: פאריז – בורדו – ואלאוליד – מאדריד – ליסבון.

ה) אכספרס אפניני: קאלה – פאריז – ליאון – טורינו – בולוניה – ברינדיזי.

ו) אכספרס צפוני־דרומי: ברלין – לייפציג – מינכן – אינסברוק (דרך ברנר) – וירונה – רומא – נאפולי.

אסיה: – רשת מסילות הברזל באסיה אמנם דלה (פרט להודו), אבל קיימים שם קוים ארוכים. החשובים שבהם הם:

א) מסילת הברזל הטראנס סיבירית (מתחברת עם קו מוסקוה): צ’יליאבינסק – אומסק – טומסק – קראסנויארסק – אירקוצק – חאבארובסק – ולאדיבוסטוק (על חוף הים היאפאני). המסילה הארוכה בעולם: 7.000 ק"מ.

ב) מסילת הברזל המאנצ’ורית (מסתעפת ממסילת הברזל הסיבירית): ציטה – חארבין – ולאדיבוסטוק.

ג) מסילת הברזל הסינית (מסתעפת ממסילת הברזל המאנצ’ורית): חארבין – מוקדין¹⁰¹ – פיקינג – האנקו – קאנטון.

ד) מסילת הברזל האורינבורגית (הסתעפות ממסילת הברזל מוסקוה – צ׳יליאבינסק): סאמארה – אורינבורג – טאשקינד.

ה) מסילת הברזל הכספית: קראסנובודסק (על חוף הים הכספי) – מירב¹⁰² – סאמארקאנד.

ו) מסילת הברזל האנאטולית (מתקשרת בקושטא עם האכספרס המזרחי שבאירופה: סקוטארי – אנקארה – מוצול – באגדאד — בצרה¹⁰³.

ז) מסילת הברזל החיג’אזית (הסתעפות ממסילת הברזל האנאטולית): חאליב – דמשק – רבת עמון – מען – מֶכה.¹⁰⁴

ח) מסילת הברזל הישראלית (הסתעפות ממסילת הברזל החיג’אזית): דמשק – צמח – חיפה – לוד – קאנטארה (מתקשרת עם מסילת הברזל הטראנס־אפריקאית).

יתר חלקי אסיה הם עדיין בלתי מפותחים מבחינת התנועה במסילות הברזל, פרט להודו, אשר בה רשת מסילות הברזל צפופה למדי ועולה בארכה על כל מסילות הברזל שברחבי אסיה כולה.

אפריקה: – אפריקה היא היבשת המפגרת ביותר בפיתוח דרכי התחבורה החדשים: למעשה אין קיימות כלל מסילות ברזל מחוץ למצרים, אלג’יר, מזרח אפריקה ודרומה.

קיים קו מסלת ברזל אחד, הוא הקו הטראנס־אפריקאי: אלכסנדריה – קהיר – חארטום – טאבורה – קאטאנגה – ליוינגסטון – כף. נוסף לכך, על ידי הסתעפות מקו המסילה האמור, בקונגו העליון עד לנהר קונגו, אפשר להמשיך בדרך הנהר הזה עד למוצאו: באנאנה.

הקו הטראנס־אפריקאי, בהתחברו על ידי מסילת הברזל המשולשת: הישראלית, החיג’אזית והאנאטולית, עם האכספרס המזרחי שבאירופה, נותן אפשרות (אלמלא המדנים המדיניים) להגיע ברכבת מקאלה שבמערב אירופה לכף שבדרום אפריקה.

אמריקה: – מסילות הברזל באמריקה הצפונית הן מן המשוכללות והמהירות ביותר. המדובר הוא בעיקר במסילות הברזל של אמריקה אשר שם קיימות שבע מסילות טראנס־אמריקאיות, המחברות את חופי האוקינוס האטלאנטי עם חופי האוקינוס השקט בעברן את הרי הסלע הגבוהים. כל אחת מן המסילות הללו ארכה כ־5500 ק"מ וזמן הנסיעה הממוצע בהן הוא 5–4 ימים. ואלה הן:¹⁰⁵

א) מונטריאל – ויניפג – ואנקובר;

ב) מונטריאל – ויניפג – אדמונטון – פרינס רופירט;

ג) מונטריאל – סאנט פאול – סיאטל;

ד) ניו־יורק – צ’יקאגו – סאנט פאול – פורטלאנד – (מסילת הברזל החשמלית, הגדולה בעולם);

ה) ניו־יורק – צ’יקאגו – אומאהה – סאן־פראנסיסקו;

ו) ניו־יורק – סאנט־לואיס – סאנטה־פה – סאן־פראנסיסקו;

ז) ניו־יורק – וואשינגטון – ניו־אורליאנס – אל־פאסו – סאן־פראנסיסקו;

חשיבות כלכלית ניכרת יש גם למסילת הברזל, העוברת לאורך החוף האטלאנטי והמחברת את המרכזים המסחריים החשובים שם: מונטריאל – ניו־יורק – וואשינגטון – צ׳ארלסטון¹⁰⁶ ועד קצה פלורידה.

מסילות הברזל בדרום־אמריקה מפותחות הרבה פחות מאלה שבצפונה. כל מישור סילואס, למשל, חסר מסילות ברזל בכלל. הארץ היחידה, בעלת רשת מסילות ברזל מפותחה, היא ארגנטינה. כאן קיימים שני קוים, העוברים את האנדים לצ’ילי בדרכם לחוף:

א) בואינוס־איירס – ואלפארייסו;

ב) בואינוס־איירס – לא־פאז – אנטופאגאסטה.

נוסף לכך עוברת מסילת הברזל לאורך חוף בראזיל וכן לאורך חוף צ’ילי. ישנה תכנית להעביר קו מסילת ברזל מניו־יורק לבואינוס־איירס דרך אמריקה המרכזית והארצות הדרום־אמריקאיות, שעל חוף האוקינוס השקט.

אוסטראליה: – יבשת זו דלה עדיין במסילות ברזל. כל המרכזים בדרום־מזרח אוסטראליה מחוברים אמנם במסילות ברזל (עדלאידע – מילבורן – סידני – בריסביין) וכן קיים קו, העובר בכל דרום אוסטראליה מפרימאנטאל למילבורן (3 ימי נסיעה בשטח מדברי), אך רובה של היבשת עדיין בלתי מפותח מבחינה זו. ישנה תכנית לבנין מסילת ברזל מצפון (פורט דארוין) לדרום (עדלאידע).

103. התחבורה במכוניות. – מסילת הברזל מילאה, וממלאת אף כיום, בנאמנות את תפקידה בפיתוח הארצות הנחשלות ובהובלת משאות כבדים ובעלי נפח גדול למרחקים. אולם היא בכל זאת קשורה למסילה שלה ואין ביכלתה לחדור לכל הפינות הנידחות. את הפעולה הזאת של הובלה מן הרכבת לישובים הרחוקים או להפך, שבעבר לא רחוק עשתה אותה עגלה רתומה לסוסים, עושה כיום המכונית: זו גם מתאימה יותר לקצב הכלכלה החדישה, למרות שהחזקתה עולה בהרבה על החזקת עגלה. ברם, אין להכחיש, שבמקרים ידועים מתחרה המכונית במסילת הברזל בהובלת משאות ואנשים, ביחוד במקומות בהם זו טרם נבנתה, כמו ברחבי אפריקה, בקאנאדה, בבראזיל, באוסטראליה וכו'.

השימוש במכונית בתור אמצעי הובלה התחיל למעשה בראשית המאה ה־20, אף כי המכונית (על שנים, שלשה וגם ארבעה גלגלים) בתור אמצעי לבילוי זמן וספורט היתה ידועה כבר מקודם. מן הרגע בו נכנסה המכונית לשימוש מעשי ותועלתי בחיי יום־יום, אם למטרות כלכליות ואם לשם נוחיות, ייצורה גדל בממדים כאלה והשימוש בה התפשט במידה כזאת שאיש לא פילל לפני יובל שנים כשהיא נכנסה לראשונה לשימוש מעשי. השימוש הנפוץ הזה במכונית גרר אחריו סלילת כבישים חדשים ומשוכללים, לעתים כבישים מיוחדים עבור מכוניות (אוטו־סטראדה).

והרי חלוקת המכוניות (משא ונוסעים) לארצותיהן. מתוך זה משתקף חלק הארי, שארצות הברית נוטלות בשימוש באמצעי תחבורה זה אם לשם הובלת משאות ואם לשם נוחיות.

מספר המכוניות בארצות העיקריות בשנת 1951 (באלפים)

פרק ב' – התחבורה הימית    🔗

104. יתרונות התחבורה במים. – התחבורה ביבשה אמנם קלה ונוחה, אבל היא בכל זאת כרוכה בכמה קשיים: א) היא מניחה מראש נתיב יקר (כביש או מסילת ברזל), התופס שטח אדמה, שהיה יכול לשמש לעיבוד; ב) התנועה יכולה להתהוות בשני כיוונים בלבד: קדימה או אחורנית¹⁰⁷; ג) שפשוף כלי הרכב בשעת התנועה על גבי הנתיב חזק וגורם לפחת ניכר¹⁰⁸. לעומת זאת א) התחבורה במים חפשית מכל השקעה מראש; ב) כלי השיט יכולים לנוע בכל הכיוונים הרצויים; ג) שפשוף כלי השיט אפסי. הטעם האחרון הוא שנתן דחיפה לבנין כלי שיט (אניות) הרבה יותר גדולים מאשר אפשר היה לעשות לגבי כלי הרכב, הנעים עלי אדמות. משום כך הובלת משאות כבדים או בעלי נפח גדול, כגון פחם ומחצבים, זולה הרבה יותר במים מאשר על האדמה ועובדה זו הביאה לידי איתור התעשיות במקומות מסוימים.¹⁰⁹

התחבורה במים, למרות שהיא קדמה בדברי ימי האנושות לתחבורה ביבשה, מפגרת כיום אחריה מכמה טעמים והם: א) כלי הרכב מתנועעים ביתר מהירות מאשר כלי השיט; ב) דיקנות יותר גדולה אפשר להשיג בתנועה ביבשה מאשר במים, היות ונתיבי המים נתונים עדיין יותר לתנודות הרוחות, הזרמים והסערות מאשר נתיבי היבשה. אמנם בימי קדם היתה הרוח יותר ידידו של כלי השיט מאשר אויבו (פרט לעתות סערה), אבל כיום הספינות, המונעות בקיטור או בחשמל, ביכלתן להתגבר על כחות הטבע והן מגיעות לתעודתן בדיקנות, המתקבלת על הדעת. ואף על פי כן נמצאות אניות מפרשים בשימוש אף כיום ואפילו באוקינוסים, וזאת עבור סחורות זולות ובעלות נפח, כגון עצים.

105. התחבורה בימים. – תנועת האניות בימים היא כיום הרבה יותר גדולה מאשר היתה בעבר. זוהי תוצאה של תלות הארצות אחת בשניה עקב חלוקת הגידולים והתעשיות ופיתוחם בארצות מסוימות. אפשר להגיד בבטחה, כי 4/5 של הסחר העולמי באות בדרך הים.

טבלה מס׳ 22. צי אניות הסוחר בעולם בשנת 1951 (במיליוני טון)

מבחינה זו רבה חשיבותו של האוקינוס האטלאנטי, ביחוד בחלקו הצפוני. זה נובע מתוך כך, כי הארצות המעורבות בסחר העולמי, שוכנות לרוב על חופי אירופה ואמריקה הצפונית (ארצות הברית): משום כך שטות באוקינוס האטלאנטי האניות הגדולות ביותר ובקביעות ודיקנות, הראויות לשבח.

בנין אניות הסוחר גדל מאוד מתחילת המאה ה־20. צי אניות הסוחר הוא עצום כיום והוא מתחלק בין המעצמות הימיות כדלקמן (במספרים עגולים):

צי אניות הסוחר בעולם בשנת 1951 (במיליוני טון).

אניות הסוחר עוברות כיום שתי וערב בכל הימים על פני כל כדור הארץ כמעט, אבל אותנו מענינים קוי הים הראשיים והקבועים ואלה הם:

א) באוקינוס האטלאנטי:

1) קו אטלאנטי צפוני, המחבר את אירופה עם אמריקה הצפונית. הנמלים הראשיים באירופה הם: גלאסגאו, ליוירפול, בריסטול וסאותהאמפטון באנגליה; האמבורג וברימן בגרמניה; רוטרדאם בהולאנד; לה האבר, שירבורג ובורדו בצרפת; גינואה באיטליה. הנמלים הראשיים באמריקה הצפונית הם: מונטריאל בקאנאדה; ניו־יורק ובאלטימור בארצות הברית.

2) קו אטלאנטי מרכזי מוביל למכסיקו, מרכז אמריקה ואיי הודו המערבית.

3) קו מערב־אפריקאי ובו משתתפות בעיקר אניות אנגליות וצרפתיות (קשר עם המושבות).

ב) באוקינוס ההודי:

1) קו מזרח־אפריקה: אף כאן עוברות לרוב אניות אנגליות וצרפתיות, העושות את דרכן לאוקינוס ההודי דרך הים התיכון ותעלת סואז.

2) קו אוסטראלי, הנתון ברובו בידי חברות אנגליות. אניותיהן עושות בדרך תחנות רבות והן: גיבראלטאר, נאפולי, סואז, עדן, קולומבו, מילבורן, סידני.

3) קו מזרח אסיה: בדומה לקו האוסטראלי ממשיכות האניות מקולומבו לסינגאפור, הונג־קונג ונכנסות לאוקינוס השקט עד ליוקוהאמה (יאפאן) דרך שאנחאי ונאגאסאקי.

ג) באוקינוס השקט:

1) קו צפוני מחבר את ואנקובר, סיאטל וסאן־פרנציסקו, שבאמריקה הצפונית, עם מזרח אסיה ופיליפינים.

2) קו דרומי, המחבר את אמריקה הצפונית עם אוסטראליה והאיים, הסובבים אותה.

3) קו מזרחי, המשרת את ארצות אמריקה הדרומית, שעל חוף האוקינוס השקט, והוא מופיע כעין המשך של הקו האטלאנטי הדרומי. יש והאניות שבקו זה מגיעות עד סאן־פראנסיסקו.

נוסף על דרכי הים הרחוקים כנ“ל כוללת התחבורה בימים גם דרכי ים לאורך החופים, מנמל אחד למשנהו, והנקראת משום כך תחבורת חופים. תחבורה מסוג זה מפותחת בארצות ימיות, בעלות חופים ארוכים, כגון אנגליה, יוון, הודו, סין, יאפאן, והיא מסתייעת באניות, שיצאו כבר מן השמוש בקוים הארוכים מעבר לימים, וגם באניות יותר קטנות. צי החופים משרת עפ”ר את ארצו הוא, אך יש והוא עובר את תחומי ארצו ואניותיו נכנסות לנמלים של הארצות הסמוכות. מבחינה זו ראויות לתשומת לב האניות האיטלקיות והיווניות, העושות את דרכן מסביב לים התיכון, והפוקדות גם את ארצנו.

106. התחבורה במים פנימיים. – עם מים פנימיים נימנים האגמים, הנהרות והתעלות, הנמצאים בתוך מדינה מסוימת. אם אגם נמצא בין שתים או יותר מדינות, הוא יחשב לפנימי עבור אותה המדינה, שהוא סמוך לה. כיוצא בזה גם ביחס לנהרות: הנהר יתכן שיעבור דרך כמה ארצות ויקל על קשרי המסחר ביניהן¹¹¹, אבל הוא יחשב לפנימי של מדינה מסוימת רק בחלקו, העובר דרך אותה המדינה. התעלות הן לרוב פנימיות, היות ואם מדינה מסוימת חופרת תעלה ומשקיעה בה הון, היא עושה זאת על מנת להקל על התחבורה בארצה ולפתח את המסחר בה¹¹².

התחבורה באגמים דומה בכל לתחבורה בימים פרט לכך, שאינה נזקקת לאניות הגדולות של האוקינוסים. התנועה בהם חפשית בכל הכוונים, אם המדובר הוא באגם פנימי, ובכוונים מסוימים – במקרה של אגם בין־לאומי. גם משטר הנמלים לגביהם הוא דומה כפי שנראה להלן.

המצב קצת שונה ביחס לנהרות. הנהר מהוה אמנם דרך מים אלא שכיוון התנועה בו קבוע מראש על ידי דפוסי הנהר: כלי שיט עשוי להתנועע בו רק בשני כיוונים: קדימה או אחורנית¹¹³. משום כך מהוה הנהר מבחינת התחבורה כעין יצור בינים בין דרך־יבשה לבין דרך־ים. ובאמת לא רק הכיוון קובע כאן, כי אם גודל כלי־השיט, שהנם הרבה יותר קטנים בנהרות מאשר בימים. התחבורה בנהרות ערך רב לה בארצות מפותחות מבחינה מסחרית. היא יותר זולה מאשר התחבורה במסילות הברזל, ביחוד עבור סחורות בעלות נפח גדול (תבואה, פירות, עצים), או משקל גדול (פחמים, מחצבים, נפט). משום כך נתונה התחבורה בנהרות לטיפול ולהשגחה של המדינות המעונינות במה שנוגע לקביעת עומק הנהרות, בנין הנמלים, התיעול וכו'. הארץ העשירה ביותר בדרכי המים הפנימיים היא ארצות־הברית, אשר שם הרשת הכפולה של הנהרות מיסיסיפי ומיסורי ושלוחותיהם מגיעה כדי 47,000 ק“מ. מקום שני תופסת בראזיל הודות לרשת הסמיכה של נהר האמאזון ושלוחותיו, וכן אגן לא־פלאטה (45,000 ק"מ). במקום השלשי עומדת רוסיה האירופית עם רשת נהרות סמיכה של 43,000 ק”מ. במרחק רב אחרי הארצות האלה באות סין, גרמניה וצרפת (12,000–10 ק"מ), ולבסוף הולאנד (5,200 ק"מ) ובלגיה (2,200 ק"מ). ברם, ראוי לציין, כי מבחינת גודל הארץ, לשתי הארצות האחרונות הרשתות הסמיכות ביותר של דרכי המים הפנימיים.¹¹⁴

בקשר לתחבורה במים הפנימיים יש להזכיר גם את התעלות. אלה נבנות לשם חיבור שני נהרות או לשם קיצור דרך אל הים ובפרוש באותם המקומות שם גורמים כלכליים מחייבים יותר בנין תעלות מאשר בנין מסילות ברזל (הובלת משאות, כגון פחם מחצבים, נפט וכו'). מבחינת אורך התעלות צועדת בראש ארצות־הברית (6,000 ק"מ) ואחריה באות רוסיה, סין הדרומית, הולאנד, בלגיה, גרמניה, אנגליה, צרפת.

107. הנמלים. – להלכה יכולים כלי השיט להפליג מכל נקודה, שבחוף היבשה. אך למעשה יתרון זה שמור רק לנקודות מסוימות ברחבי העולם, המופיעות בתור נמלים. וטעמים רבים לכך: בעבר היו כלי השיט מוצאים להם מפלט מפני הסערות במקומות פחות או יותר מוגנים והמקומות הללו שימשו גם נקודות מוצא לדייגים או לימאים. כאשר למקומות האלה היו חוזרים תכופות הדייגים על דוגתם והימאים על משאם על מנת לפרקם, היו קמים במקומות הללו נמלים. ברם, לא כל הנמלים החזיקו מעמד במשך הזמן: יש כאלה שהתפתחו ועלו, ולעומתם יש שנשארו במצבם הירוד או שנעלמו כליל, דוגמת נמלי הדיג בים הצפוני. הסיבה לכך נעוצה במצבו של הנמל כלפי היבשה יותר מאשר כלפי הים. בכדי שהנמל ישגשג דרושים שני דברים: א) תחבורה נוחה לפנים הארץ (כבישים או מסילות ברזל, נהרות או תעלות) על מנת לקבל את הסחורה המתקבלת (נמל יבוא) או להביא לנמל את הסחורה היוצאת (נמל יצוא); ב) מתקני פריקה וטעינה זריזים בתוך הנמל, שיטפלו במטען במהירות. ומבחינה זו רק נמלים מעטים בעולם הצליחו ועלו לגדולה.

הנמלים נבדלים ביניהם מכמה בחינות:

א) בהתאם למקום המצאו, בחוף הים או בפנים הארץ, הנמל יהיה ימי או פנימי;

ב) לפי טבע הדברים, הוא יכול להיות טבעי או מלאכותי (בנוי באופן מיוחד);

ג) בהתאם למטרה, נמל עשוי להיות צבאי, מסחרי או מיוחד (נמל דייגים);

ד) אף נמל מסחרי יכול לשמש ענפים מסוימים, כפי שזה נהוג בארצות הברית: לנפט (פילאדילפיה), לתבואה (סאנט־לואיס), לכתנה (צ’ארלסטון); או באנגליה: לפחם (קארדיף).

ה) החלוקה המצויה ביותר היא לפי גודל הנמל בהתאם לכמות הסחורה העוברת דרכו במשך שנה: יצוא ויבוא או פריקה וטעינה. באופן כזה מבחינים נמלים קטנים (פחות ממיליון טון) נמלים בינוניים (עד 3 מיליון טון), נמלים גדולים (עד 10 מיליון טון), נמלים ראשיים (למעלה מ־10 מיליון טון לשנה). הנמלים הראשיים הם מעטים בעולם ואלה הם (לפי סדר גדלם): ניו־יורק (20 מיליון טון ומעלה), לונדון (קרוב ל־20 מיליון טון), הונג־קונג, אנטוירפן, שאנחאי, רוטרדאם, האמבורג, ליוירפול, סינגאפור, בואינוס־איירס, קוֹבֶּה, שירבורג, מונטיוידיאו, מארסיליה, סאות־האמפטון, גינואה, נאפולי. כפי שמסתבר, נמצאים באוקינוס האטלאנטי 13 נמלים ראשיים (3 באמריקה, 10 באירופה ומהם 3 בים התיכון) ובאוקינוס השקט 4 נמלים (באסיה).

108. תעלות בין־לאומיות. – ההתפתחות הכלכלית של העולם תלויה ביחסי גומלין בין כל הארצות: כאשר ארץ חקלאית מפגרת מוסרת את יבולה לארץ תעשייתית מפותחת תמורת מכונות ואריגים, הרי יש בזה משום תועלת לשתיהן; ולא עוד אלא שגם בין שתי ארצות חקלאיות יתכן שיהיו יחסי מסחר תקינים: ארץ טרופית תמכור ברצון את יבולה (תמרים, קפה וכו') לארץ שבאזור הבינוני תמורת חטה, למשל. ברם, יחסי גומלין אלה בין הארצות עשויים להתקיים בתנאי אחד והוא כי דמי ההובלה יהיו נמוכים עד כמה שאפשר. אבל דמי הובלה אלה לא יכלו להיות נמוכים כל זמן שימים רחבי ידים הפרידו בין הארצות הללו והן נזקקו לדרכי תחבורה ארוכים ויקרים. המפנה במסחר הבין־לאומי בא עקב חפירת שתי תעלות ימיות, ששינו את פני העולם תכלית שינוי, הלא הן תעלת סואז ותעלת פאנאמה.

א) תעלת סואז נחפרה בשנת 1896 והיא קיצרה את הדרך מאירופה לאסיה במידה ניכרת. כדי להגיע מאירופה להודו היה צורך לפנים לעקוף את כל אפריקה סביב לכף התקוה הטובה, מה שגרם לבזבוז זמן וממון. עם חפירת תעלת סואז נוצר קשר ישיר בין האוקינוס האטלאנטי והאוקינוס ההודי והקוים קוצרו כדי מחציתם, כפי שזה מסתבר מן המספרים הבאים:

ב) תעלת פאנאמה, שנפתחה בשנת 1914, הועילה במידה יתרה לפיתוח המסחר הבין־לאומי על ידי קיצור דרכי הימים, כדי להגיע מהאוקינוס האטלאנטי לאוקינוס השקט, היה הכרח לפנים לעקוף את אמריקה הדרומית, סביב לכף הורן. הדבר היה קשה, ביחוד כשהמדובר היה באניה, המפליגה מצפון האוקינוס האטלאנטי לצפון האוקינוס השקט (למשל מניו־יורק לסאן פראנסיסקו). עם פתיחת תעלת פאנאמה קוצרו הקוים כדי 1/3 או 1/4 (לפי המספרים הבאים) וכל העושר של האזור הטרופי שבאוסטראלאסיה הועמד לרשות ארצות הברית.

פרק ג' – התחבורה האוירית    🔗

109. כיבוש האויר. – על אמצעי התחבורה, הנעים מאז ומעולם ביבשה ובמים, נוספו במאה ה־20 כלי רכב חדשים, הנעים באויר. כלי רכב אלה, ששמם אוירונים, התפתחו במשך שנים ספורות בממדים כאלה עד שעלה בידם לכבוש מרחקים ולקרב ארצות וכיום הם משמשים אמצעי תחבורה יעילים ומהירים.

בתחילת המאה הזאת היו האוירונים בגדר שעשועים או בבחינת נסיונות. השימוש הרציני בהם נעשה במלחמת העולם הראשונה למטרות צבאיות ומאז קיבלה התפתחותם מעוף בלתי־שכיח. בשנת 1918 נחנך הקו האוירי הקבוע הראשון בין ניו־יורק וואשינגטון. הנסיונות בטיסה נמשכו הן בשימוש באוירונים גדולים יותר בכל פעם והן בכיבוש מרחקים. הטיסות נעשו תחילה ביבשות או לאורך החופים, אך כעבור שנה כבר העפילו טייסים אמיצים מעבר לימים, כך שבשנת 1924 נעשה הסיבוב הראשון באויר מסביב לעולם. מאז אצו ארצות רבות (ארצות־הברית, אנגליה, גרמניה, צרפת, איטליה) לכבוש דרכי אויר, אך במרוץ הזה זכו בזמנו שתי ארצות: א) אנגליה, שכבשה את האויר בעולם הישן; ב) ארצות הברית —בעולם החדש. וטעמים מובנים לכך: אנגליה צריכה היתה לדאוג להידוק הקשרים בין נחלותיה המפוזרות בכל העולם והאוירון המהיר עודד את הקשר המתרופף והולך ביניהן; וארצות־הברית, בתוקף תורת ההתבדלות, ששלטה בזמנים ההם¹¹⁵, אמרו להגביר את קשרי הידידות בין כל ארצות אמריקה הצפונית והדרומית והאוירון נראה להן כאמצעי הטוב והנוח לפרוש את חסותן עליהן.

110. התחבורה באויר (אוירון). – התחבורה באויר בעזרת אוירון נוטלת כיום חלק חשוב לא רק בהובלת אנשים, כי אם גם בהובלת משאות, כגון דאר או מצרכים, שיש להמציאם טריים למרכזי יישוב צפופים. על כן רשת סמיכה של דרכי האויר נפרשה לא רק בתוך הארצות, אלא גם מחוצה להן ברחבי כל העולם. גדל גם מספר הארצות, הנוטלות חלק ברשת הזאת, אשר קויה העיקריים הם:

א) מאנגליה:

ב) מארצות־הברית:

ג) מצרפת:

ד) מבלגיה:

ה) מהולנד:

ו) מרוסיה:

אלה הם הקוים האויריים הראשיים, הפרושים על פני תבל כולה ולהם קוים צדדיים ושלוחותיהם. באופן כזה אפשר להגיע כיום לכל פינות העולם ועי"כ הנסיעה, שארכה שבועות וחדשים לפני חצי יובל שנים, אפשר לסיימה כיום תוך ימים ספורים. אין ספק כי הקשר האוירי מהוה גורם עצום בפיתוח יחסי מסחר בין כל ארצות העולם.

נוסף על דרכי האויר הבין־לאומיים כנ“ל, קיימים קוי אויר בתוך מדינות בודדות: המדובר הוא קודם כל בארצות נרחבות, שאין דרכי תחבורה יבשתיים מפותחים בהן די צרכם, כגון קאנאדה ובראזיל, אשר להן רשת קוי אויר פנימית די מפותחה. אולם בראש הארצות, בעלות תחבורה אוירית פנימית מפותחת צועדות ארה”ב, אשר בהן קיים קשר אוירי קבוע לדאר, לנוסעים ולמשאות לכל המרכזים המסחריים.

111. התחבורה באויר (ראדיו). – כיבוש האויר נעשה לא רק בעזרת כלי רכב (אוירונים) לשם הובלת אנשים ומשאות, אלא גם לשם העברת ידיעות. שרות זה, ששמו “ראדיו”, ערך רב לו במסחר העולמי, שכן בעזרתו אפשר להתקשר עם כל פינות העולם במהירות רבה. הראדיו מביא תועלת רבה לא רק לאניות או לאוירונים, שהם בסכנה ואשר על ידי קביעת מקום המצאם אפשר להגיש להם עזרה ביתר מהירות, אלא הוא עשוי לסייע ליחסי מסחר בין הארצות המרוחקות הן על ידי הרצת הזמנות לסחורות, הן על ידי אישור קבלתן והן על ידי קביעת המחירים של הסחורות הללו. בקצב המזורז של הכלכלה העולמית החדישה, אשר בה התלות בין ארץ לארץ היא סימנה המובהק, קשה להבין כיצד כלכלה זו יכולה היתה להתקיים בלעדי שרות הראדיו.

קשר הראדיו מבוצע בעזרת תחנות שידור וקליטה, המפוזרות בכל העולם והפועלות לפי הסכם בין־לאומי. כמו האוירון, כן גם הראדיו הוא יוצא חלציה של מלחמת העולם הראשונה וילד טיפוחיה של המאה ה־20. אך בניגוד לאוירון, המשרת רק שכבות אוכלוסין מיוחסות הרי הראדיו משרת את כל השכבות הן בהעברת ידיעות והן – ועוד יותר – בהגשת שעשועים.

במחצית המאה ה־19 נעשו נסיונות בארצות רבות לשם כיבוש האויר על מנת להעביר דרכו ידיעות באמצעות זרם חשמלי. אך רק בסוף המאה (1879) עלה בידי מארקוני באופן מעשי לגשר את חלל האויר על ידי גלים חשמליים. הנסיונות בכוון זה נמשכו ובשנת 1902 שלח מארקוני את המברק הראשון מעל לאוקינוס האטלאנטי. מכל מקום הראדיו לא יצא מגדר נסיונות עד מלחמת העולם הראשונה, שאז הוא קיבל את הטיפול הרציני על ידי הצבאות השונים ברחבי החזיתות בכל העולם. מאז התפתח הראדיו בשימוש האזרחי תוך שכלולים קבועים ומתמידים והוא נפוץ כיום בכל העולם בשרות הפרט והכלל. כיום קיימות למעלה מ־3,000 תחנות ראדיו בתבל ומזה כ־1/4 בארצות הברית; באירופה צועדת בראש רוסיה ואחריה באות אנגליה, איטליה, צרפת, ספרד, גרמניה.

הראדיו עולה על הטלפון והטלגרף בכל מקום שקשה או אי־אפשר למתוח חוטים לשם העברת ידיעות: או במקום שם יש להמציא ידיעות בבת אחת לכמה תחנות. לעומת יתרונותיו אלה של הראדיו גם חסרונותיו: א) הוא נתון להפרעות אתמוספיריות (ביחוד בארצות טרופיות ובשעת מזג אויר סוער; ב) העברותיו נשמעות על ידי כל המחזיק מקלט ראדיו במרחק מסוים ממקום השידור.

השכלולים בשדה הרדיו הגיעו כיום לידי כך שאפשר כיום לא רק לשמוע את קולו של המשדר אלא גם לראותו, השכלולים האלה, דהיינו טיליויזיה, הם פרי הנסיונות במלחמת העולם השניה (ראדאר) ועוד עתידים הם לשמש גורם נכבד בפיתוח היחסים הבין־לאומיים.

פרק ד' – הדואר    🔗

112. קשר מכתבים. – דרכי המסחר העולמי, שביסודו מונח עקרון חלוקת העבודה בין העמים והארצות, מבוצעות כיום על ידי קשר הדוק ביניהם, המתקיים בעזרת הדואר. ואם כי הדואר פועל כיום בדיקנות מסוימת בפינות הנידחות של העולם ומתוך הסכם בין הארצות השונות, הוא לא הגיע למדרגת שכלול זו אלא אחרי תקופה ארוכה של נסיונות וגישושים.

הקשר בין ערים שונות באמצעות שליחים רצים התקיים כבר בימי קדם. בכדי לקיים קשר הדוק בין הבירה לבין הארצות הנידחות של הקיסרות, פיתחה רומא העתיקה את השרות הזה בקנה מידה ממלכתי: שימשו לשם כך לא רק שליחים רצים, אלא גם שליחים רוכבים. תפקידם היה לא רק להביא ידיעות על המתרחש (נצחונות). אלא גם להעביר פקודות והוראות לפקידים ולקצינים. לשם כך היו קיימות בדרכים תחנות, אשר שם התחלפו הרצים או הסוסים. שרות שליחים זה הלך והתפתח בימי הכליפים, שבזמנם הוא הגיע למדרגת שכלול גבוהה; במאה ה־10 היו קיימות 1000 תחנות מפוזרות על כל ארצות האישלם ושרות הידיעות פעל באמצעותן במידת דיקנות המתקבלת על הדעת. בימי הבינים המאוחרים יותר קיימה הכנסיה את הקשר בין הארצות ולידה פעלו בכיוון זה המיסדרים, האוניברסיטאות וכן ארגוני הסוחרים. אך שרות דואר במובנו של היום לא בא אלא בתחילת הזמן החדש, כשההתפתחות הכלכלית של העולם תבעה במפגיע העברת מכתבים מסחריים ממקום למקום במהירות ובקביעות. בראשית המאה ה־16 נוצר קשר קבוע בין הארצות ההאבסבורגיות (ספרד, גרמניה, הולאנד) לפי הסכם בין הקיסר לבין פראנץ לבית טאכסיס, איש בירגאמו (איטליה), לפיו התחייב טאכסיס לסדר שרות קבוע של עגלות דואר בין הערים הגדולות של הקיסרות ומתפקידו היה להעביר ידיעות, חבילות ואף אנשים. השרות הזה הלך והתפתח והקיף במהירות את הארצות הסמוכות: צרפת, איטליה, פרוסיה וכו׳. ברם, מיד קמו לבעל המונופולין מתחרים מצד המדינות העצמאיות, שתבעו את השרות הזה לרשותן. מקץ המאה ה־18 התנהלו כבר שרותי דואר על ידיהן ולשם תאום פעולותיהן הוקם בשנת 1874 איגוד הדואר העולמי. הצורך בתאום גדל במיוחד במאה ה־19 לאור ההתפתחות הכלכלית של המדינות בשטח התעשיה, המסחר והעתונות. לעזרתן באו השכלולים הטכניים בצורת רכבות, ספינות ואוירונים, אשר עשו את הקשר בין הארצות המרוחקות יותר בטוח, יותר מהיר ויותר זול. כיום כל הארצות, אפילו המפגרות ביותר, הן חברות באיגוד הדואר העולמי (מושבו בשוייץ), אשר בצילו הן חוסות ומהדרכתו הן נהנות. שרות הדואר, בצורת קשר מכתבים. קיים כיום לא רק בפנים הארץ, אלא בין כל חלקי העולם ואפשר לקבל אותו כיום באופן קבוע במחיר של פרוטות מעטות. קשר המכתבים מפותח עד כדי כך, שבמשך ימים ספורים אפשר כיום להעביר ידיעה לכל חלקי העולם ואף לקבל משם תשובה.

בכדי לעמוד על גודל ההתכתבות הכללית בין הארצות השונות ועל שרות הדואר בכיוון זה, הרי המספרים הבאים:

שרות הדואר במשלוח המכתבים בשנת 1951 (במיליונים)

113. טלגראף. – למרות ההתפתחות הגדולה בקשרי מכתבים לא הסתפקה הקידמה הכלכלית של העולם בקשר זה, שנראה לו יותר מדי אטי. עם המצאתו של הטלגראף (המחצית הראשונה של המאה ה־19) ניתנה האפשרות להעביר ידיעות לכל העולם על ידי מברק תוך שעות ספורות. שרות הטלגראף גדל חיש מהר בכל הארצות התרבותיות. בראש הארצות הללו צועדות ארצות־הברית, אשר להן רשת חוטי הטלגראף הגדולה ביותר בעולם ומספר משרדי הטלגראף הגדול ביותר. הארצות המפותחות ביותר מבחינה זו באירופה הן בריטאניה, צרפת, גרמניה, איטליה, רוסיה.

כמו ביחס למשלוח המכתבים, כן יהיה מעניין לעקוב גם אחרי משלוח המברקים בארצות הבודדות.

שרות משלוח המברקים בשנת 1950 (במיליונים)

ערך רב לקוי הטלגראף, המקשרים ארצות. הקוים האלה עוברים לרוב באופן מקביל למסילות הברזל ומלוים אותן מארץ לארץ. אך קיימים גם קוים טלגראפיים, המקשרים יבשות וחלקי עולם שונים. הקשר הזה נעשה באמצעות כבל, המונח על קרקע האוקינוס. הכבל הראשון הונח בשנת 1851 בין דובר (אנגליה) וקאלה (צרפת), והכבל האטלאנטי הראשון הונח בשנת 1866. מספר רב של כבלים מקשר כיום את נמלי אירופה עם נמלי צפון אמריקה, אולם הכבלים הארוכים ביותר נמצאים באוקינוס השקט ושנים הם:

א) סאן־פראנסיסקו – האואי – גואם – פיליפינים;

ב) ואנקוביר – פיג’י – בריסביין (אוסטראליה).

רשת הכבלים בעולם היא די גדולה ורובה שייך לאנגלים (חברות פרטיות באנגליה); אחרי כן באות חברות אמריקאיות (ארצות הברית) וצרפתיות. הכבלים מתחברים בנמלים השונים עם קוי הטלגראף היבשתיים ובאופן כזה מקיפים הם את כל העולם. הכבלים האטלאנטיים מתחברים באירופה המערבית עם קוי הטלגראף המובילים לאירופה הצפונית. לאורך המסילה הטראנס סיבירית הם מגיעים עד לחופי האוקינוס השקט. כאן מתחברים הקוים הטלגראפיים עם הכבלים, המובילים לאוסטראליה ולאמריקה הצפונית (סאן־פראנסיסקו וואנקוביר) אשר שם הם מתחברים שוב עם הקוים היבשתיים האמריקאיים, העוברים באופן מקביל למסילות הטראנס־אמריקאיות. באופן כזה מהודקת טבעת הטלגראף מסביב לכל העולם.

כיום תופס הראדיו את מקום הטלגראף יותר ויותר וזאת משום היותו יותר פשוט ויותר זול: אין צורך בו לא בחוטים ולא בכבלים ולא בסידורים קבועים. אך חסרונו של הראדיו הוא בזה, כי נתון הוא להשפעות האתמוספריות וכי אין בו סודיות. ברם, במקומות שאין כל אפשרות להעביר חוטי טלגראף (מדבריות, אניות בלב־ים), עליונותו של הראדיו על הטלגראף ברורה לעין כל.

114. טלפון. – נוסף על שני השרותים הנ"ל, שהם העברת מכתבים והעברת מברקים, עושה הדואר שרות נוסף והוא העברת שיחות. השרות הזה נעשה באמצעות הטלפון, אשר בזמנו הביא הקלה גדולה לטלגראף בפרקו ממנו את הנטל הכבד, שהוטל עליו במשך הזמן.

חלוקת מכשירי הטלפון שבשימוש בעולם בשנת 1950 (במיליונים)

בשנת 1876 הומצא הטלפון על ידי בל, איש בוסטון, ושנה אחרי זה נחנך קו טלפון קבוע ראשון בעיר זו. במשך שנים מעטות קיבלה התפתחותו של הטלפון ותפוצתו הקף בלתי משוער. מספר המכשירים גדל בארצות הברית במידה כזאת, שבשנת 1881 לא היתה שם עיר בעלת 15000 תושבים בלי רשת טלפונים עירונית. תפוצתו של הטלפון התקדמה גם באירופה בצעדים מהירים (אנגליה, צרפת, גרמניה). בשנת 1920 היו כבר בעולם 21 מיליון מכשירי טלפון בפעולה, שמהם בידי ארצות הברית 64%, באירופה 25.5% ויתר 10.5% בשאר ארצות תבל. כיום גדל אמנם מספר הטלפונים במידה ניכרת בכל העולם ויחס הארצות השונות ביניהן מבחינה זו השתנה, אבל ארצות הברית צועדות בכל זאת בראש הארצות, המחזיקות טלפונים, כפי שאפשר להיוכח מן הטבלה דלעיל.

 

חלק ד' – שלטון המעצמות הכלכליות    🔗

פרק א' – עולם של עמים מסוגרים    🔗

115. גיאוגרפיה והשפעתה על היסטוריה. – אדם הוא יצור טבע ובתור שכזה הוא קשור בו בכל הנוגע לקיומו. הקיום הזה, המתבטא במחסה מסוים, במיני מלבושים, בכמות מזון, בכלי בית ובכלי עבודה מסוימים וכו', משתנה אמנם בהתאם לזמן ומקום בעטיו של כח האדם וכשרונו, אולם קיימים בכל זאת סיגים לקיומו של האדם בטבע, שאינם ניתנים לתמורה אלא במידה זעומה. ואליבא דאמת, הרי קיימים בעולם אזורים, שבהם מוצא האדם את קיומו בשפע וכאלה שבהם אין הוא מתקיים אלא בצמצום רב, וגם כאלה שבהם אינו מתקיים כלל. במה תלוי הדבר?

א) האקלים: הקוטב הצפוני והקוטב הדרומי, המכוסים קרח עולמי, אינם ראויים כלל לישוב האדם. סביבתם הקרובה, עד כדי חוג הציר¹¹⁷, מאפשרת אמנם לאדם קיום מסוים, אבל בצמצום רב, שכן מידת החום השנתית הממוצעת שם היא למטה מ־°32 מתחת לאפס. כיוצא בזה גם באזור קו המשוה, אשר שם תנאי הקיום הם קשים מנשוא למרות שפע המים והצמחים (גדות האמאזון שבאמריקה וגדות הקונגו שבאפריקה). יוצא, איפוא, כי האזור הנוח לישוב האדם הוא האזור הבינוני. ואף בתוך האזור הזה יותר רצויות לישוב הן הארצות. המרוחקות מקו המשוה (בין °30‒°60), שבהן מידת החום וכמות הגשמים נותנות לאדם אפשרות קיום הוגנת.

ב) מבנה האדמה: גובה הקרקע מעל פני הים קובע לעתים את גורלו לגבי ישובו על ידי האדם. המישור והרמה לרוב הם יותר ראויים לישוב האדם, מאשר ההרים, שכן האדמה שם יותר פוריה, מאשר בהרים. אף ההרים, כל זמן שהם מפולגים על ידי נהרות, עשויים למשוך את האדם לעמקיהם הפוריים, אולם כשהם גבוהים ושרועים וגם חשופים וצחיחים, בודאי לא יצלחו לכל ישוב. לסוג הרים כאלה שייכים הרי הימאלאיה שבאסיה, הרי הסלע שבצפון אמריקה והקורדיליירים שבדרומה.¹¹⁸

ג) המים: בלי מים לא יתכן כל ישוב, מאחר שבלעדיהם לא יקום כל חי וכל צומח, הדרושים לכלכלת האדם. לצערנו, שטחים רחבי ידים של כדור הארץ מכוסים מדברות ומדבריות מחוסרי מים, השוללים כל אפשרות של קיום וכלכלה. וגדול הצער שבעתיים, שהארצות מחוסרות המים הללו נמצאות באזור הבינוני, כגון מדבר גובי ומדבר ערב שבאסיה, מדבר קאלאהארי וחלקים של מדבר סאהארה שבאפריקה. נגד צרת חוסר המים לוחם האדם על ידי פיתוח מפעלי השקאה והוא יכול לה במידה מסוימת, כפי שזה קרה בסודאן (גידול כתנה בהשקאה). עם ריבוי האוכלוסין על פני תבל בודאי יהיה צורך לעבד בכל פעם שטחים נוספים העומדים בור לפי שעה.

שלשת הגורמים האלה (האקלים, מבנה האדמה והמים) הם הקובעים את גורל הישובים בעולם והם הנותנים דחיפה להתפתחותם ההיסטורית.

116. ראשית הכלכלה. – אמנם אין אנו יודעים היכן מקום לידתו של האדם, אם באזור הטרופי או הבינוני, אולם מעל לכל ספק הוא, כי ראשית התרבות מופיעה באזור הבינוני.

באזור הטרופי היה האדם חי מן היד לפה: הוא חי מן המוכן, בלא דאגות למחר, שכן הטבע הכין לו הכל בשפע. ואכן הוא חי לו חיים פרימיטיביים בלי הכנה ובלי יצירה; ומשום כך לא היתה אצלו כל נטיה להתפתחות ולקדמה. לא כן באזור הבינוני: עקב תקופות השנה החולפות ומשתנות שומה על האדם לדאוג לעתידו, שאם לא כן סופו למות. והדאגה הזאת לחיי המחר היא שנתנה דחיפה לפיתוח כוחותיו השכליים והמשקיים של האדם, ומה שבא בעקבותיו: פיתוח חיי התרבות והכלכלה.

במה מתבטאת הדאגה הזאת למחר, הנקראת בפי הכלכלנים ״פעולה כלכלית"?¹¹⁹ יש לחשוב, שבראשית צעדיו היה האדם חי על הציד (או הדיג) ומשום כך היה נודד ממקום למקום, כדי למצוא את מחיתו. במרוצת הזמן הוא עבר מציד החיות לגידולן, אלא שבזה עדיין לא הבטיח לעצמו את הקיום בעתות החורף. על כן הוטל על האדם לדאוג לכלכלת עדרו גם בזמן, שאין בטבע מספוא בכמות מספקת. כאן מרועה צאן הפך האדם להיות עובד אדמה. על ידי פסיעה זו קבע האדם את גורלו: מבן שבט נודד הוא היה לבן עם, היושב על אדמתו. ומכאן נובעות אותן הסגולות, המציינות חיי ישוב קבוע, היינו א) מוסדות משפט מגובשים (קנין הפרט); ב) קשרי חברה מוצקים (שלטון); ג) אמצעי הגנה מפותחים.

אם נעיף עתה עין על פני המפה, באזור הבינוני של העולם הישן, נמצא כי ארבעה הם המקומות, או יותר נכון: ארבעה הם הנהרות (או זוגות נהרות או נהריים), בהם נקבעו חיי תרבות ראשוניים: א) הנילוס שבמצרים; ב) פרת וחדקל שבארם נהריים; ג) גאנגיס ואינדוס שבהודו; ד) הואנג־הו ויאנג־צה שבסין. ואם נסתכל יפה בארבע הבקעות הללו, נמצא, כי ארבעתן מוגנות בדרך הטבע מפני פלישה מבחוץ: א) מצרים על ידי הים מצפון וממזרח והמדבר ממערב ומדרום; ב) ארם־נהרים – על ידי הים מדרום, ההרים מצפון וממזרח, ומדבריות ממערב; ג) הודו – על ידי הרי הימאלאיה מצפון והאוקינוס מיתר הצדדים; ד) סין – על ידי האוקינוס ממזרח ומדרום וההרים מיתר הצדדים. ועוד נמצא, כי היות ומארבעת המרכזים הנדונים ארם־נהרים היתה מוגנת פחות מן המרכזים האחרים, לכן נאלצו יושבי הפרת והחדקל (הבבלים והאשורים) לפתח יותר את אמצעי ההגנה שלהם (תכסיסי מלחמה), כדי לא ליפול טרף לפולשים מן הצפון.

ברם, הקו המשותף לכל המרכזים התרבותיים האמורים הוא כי כל אחד מהם הוא יחידה כלכלית מפותחת: מימי הנהרות היו מפרים את האדמה ויחד עם זה שימשו קשר מאחד בין כל חלקי הארץ. אלא שבתוקף תנאי הטבע והמסיבות המקומיות היו המרכזים הללו במשך מאות בשנים יחידות כלכליות סגורות ומסוגרות בפני כל השפעה חיצונית הן תרבותית והן כלכלית. זהו הקו האפיני, המציין את היחידות הכלכליות הללו, אשר אמנם הגיעו, כל אחת מהן בדרכה היא, לדרגות תרבות ומשק גבוהות, אבל בכל זאת היו מבודדות לגמרי. אפס, בבוא הזמן, כשחיי הכלכלה התפתחו כדי התגברות על מכשולי הטבע, והעמים המפורדים בבקעות המבודדות הללו נוכחו, כי הבדידות הזאת עומדת להן לרועץ, סולקו בתנופת יד המכשולים, שעמדו בדרך, ובא המגע עם הים. המגע הזה עם הים הוא שנתן דחיפה להתפתחות הכלכלית והתרבותית של המרכזים הראשוניים הללו, כפי שנראה להלן.

117. מצרים. – בקעת הנילוס הצרה והארוכה היתה מוגנה באופן טבעי על ידי הים והמדבר, והעם, שישב בתוכה, יכול היה לפתח את תרבותו באין מפריע. והוא אמנם פיתחה עד כדי רמה גבוהה מאוד, כפי שמוכיחים זאת בעליל הבנינים והציורים, שנשתמרו עד היום מקץ תקופה של 5000 שנה ויותר. ואכן היו בידי המצרים החמרים והצבעים, המתאימים לכך, אולם הם לא היו מגיעים למדרגה כה גבוהה של תרבות, אלמלא השפע הרב בו חיו תושבי בקעת הנילוס. ובאמת, האדמה הפוריה של מצרים, בעזרת מימי הנילוס שהשקוה, היתה עשויה לתת יבולים, שעלו פי כמה על יכולת הצריכה של האוכלוסיה. לעומת זאת הורגש ברבות הימים מחסור בעצים לבניה שאינם צומחים כלל במצרים ואשר נמצאים בארצות הסמוכות. בו בזמן, עם עלית דרגת התרבות, הורגש הביקוש לדברי מותרות, שטעמם הסתנן באיזה אופן שהוא מהארצות הסמוכות באסיה ובאפריקה. באופן כזה נוצרו התנאים הנאותים לפיתוח יחסי מסחר עם השכנים, שבאו בתוקף המצב שנוצר. לעבור את מדבר סאהארה היה מעל לכוחם של המצרים, אבל גם להעפיל בים התיכון הפתוח עדיין היה מוקדם. ים סוף הסגור והשקט היה יותר בטוח, ומכאן בא המגע עם הערבים שבחצי אי ערב. אולם המגע עם העולם הגדול של הימים ההם לא בא אלא באמצעות בני צור וצידון, אשר שינו את פני המצב הכלכלי של מצרים. מסביב לשנת ה־1000 לפסה“נ כבר היתה מצרים מוציאה לחו”ל תבואה, פירות, כתנה, אריגים, קלף, והיא היתה מכניסה משם שמן, יין, בשמים, עצי בנין, מתכות ועבדים. כדי להקל על סחר חוץ זה, חשבו מלכי מצרים על תעלה, שתחבר את בקעת הנילוס עם ים סוף. הרעיון הזה בוצע במאה ה־14 לפסה“נ ושימש דרגה נוספת לפיתוח הכלכלי של מצרים. הדברים הגיעו לידי כך, שבמאה ה־10 לפסה”נ היתה מצרים לארץ יצוא מובהקת: היא היתה מוכרת לסוחרי אסיה, נוסף על הסחורות הנ"ל, גם מרכבות מלחמה וסוסי קרב.

118. ארם־נהרים. – שונה מזו של מצרים היתה התפתחותה התרבותית והכלכלית של ארם־נהריים. בעוד שבמצרים היתה ההגנה הטבעית שלמה בתכלית השלמות, הרי בארם־נהרים המצב היה אחר: היא אמנם מוקפת הרים ומדבריות, אולם הגנה זו כנראה לא היתה מספקת בפני פלישת העמים הפראים והרעבים מצפון וממזרח, שלטשו את עיניהם לשפע ולחיי הנוחיות, בהם היו שרויים הבבלים והאשורים על גדות הפרת והחדקל.

ואכן רב היה העושר של ארם־נהרים: הוא נבע מאדמתה הפוריה והמים המרובים של הנהרות, שהשקוה בעזרת תעלות. תנובת הארץ כללה תבואה, פירות ויין. תעשית בית סיפקה מרבדים, אריגים, מי־בושם ותכשיטים ממינים שונים. אבל גם במעשי אמנות הצטיינו תושבי ארם־נהרים, כפי שמעידים על כך חורבות הבנינים, שנשארו, ודברי מלאכת מחשבת, שנמצאו. אף שיטת האלף־בית באותיות מוצאה מארם־נהרים. יתר על כן: האשורים והבבלים היו אנשי מדע, שכן חכמת התכונה היתה ידועה להם עד כדי חישוב איפול הירח בדיקנות, המתקבלת על הדעת. בהיותם אנשי חשבון היו הם גם סוחרים טובים: שיטת המידות והמשקלות, וכן שיטת המטבע שהמציאו, נתקבלו על ידי כל העמים, שבאו אתם במגע.

והמגע הזה לא אחר לבוא. כאמור, ההגנה הטבעית של ארם־נהרים לא היתה שלמה. אם בימי הקדם הקדומים היה בה כדי לעצור את האויבים מבחוץ, הרי משנת 3000 לפסה"נ ואילך לא עמדו הפרצות שבהרים במבחן. בכדי להתגבר על הפולשים, נאלצו בני נהרים לפתח תכסיסי מלחמה, המיוסדים על ארגון צבאי וציוד מלחמתי. באלה לא רק התגברו על הפולשים אלא שפרשו את שלטונם צפונה עד אנאטוליה ומערבה עד מצרים. אבל להתפשטות זו של שלטון הבבלים והאשורים עוד תוצאה חשובה: המשא והמתן עם העמים השונים, הקרובים והרחוקים, גרר אחריו גם פיתוח יחסי מסחר, שהרימו עוד יותר את קרנה של ארם־נהרים בתור ארץ יצוא מובהקת (יבול התבואה היה פי 300–200 מן התצרוכת המקומית). מצבה הכלכלי של הארץ הלך והתפתח וארץ, שהיתה מקודם ארץ חקלאית גרידא, הפכה במשך הזמן לארץ המסחר בהא' הידיעה. בתור שכזו עברה ארם־נהרים לשלטון עמים יותר צעירים (מדים ופרסים), שבאו בזה אחר זה, כדי להשתלט על ארץ ברוכה ועשירה זו.

119. הודו. – עברה הקדום של הודו לוט אמנם בערפל, אבל מתוך ספרי וידא העתיקים (המאה ה־15 לפסה"נ) מתברר, כי התושבים הילידים של העמקים הצפוניים (אינדוס וגאנגיס) הונסו מפני הכובשים בני אריא, שבאו מצפון מערב. בבואם לעמק גאנגיס ובראותם את הארץ הפוריה הזאת, לא הוסיפו עוד לרדוף אחרי הילידים, שנסו דרומה, אלא התישבו בו במקום. מתוך המצב העובדתי הזה מתלבנים שני דברים: א) כי על גדות הנהרים של הודו היה קיים כבר כ־2000 שנה לפסה“נ ישוב חקלאי בעל תרבות, שחי את חייו השקטים, כשהוא מוגן מצפון על ידי הרי הימאלאיה הגבוהים; ב) שבפינה הצפונית־מערבית של הודו ההגנה הטבעית לא היתה מספקת ומשום כך שימשה פינה זו שער לפלישת השבטים בני ״אריא”, שנתפתו על ידי השפע והעושר של העמקים, שבהודו הצפונית. ומכיון שבני הודו הקדומים לא היו אנשי מלחמה, לא זו בלבד שהם לא הגנו על מבואות ארצם, אלא שנסו בבהלה מפני הכובשים האריים.

מאז נעשתה הודו לארץ המסחרית של העולם העתיק: היא היתה למתווכת בין המזרח למערב הודות לקשרים, שהיו לה עם עמי הצפון. דרך הימאלאיה המערבית הגיעו אורחותיה עד לבאקטריה (כיום: טורכיסטאן) בעברן את המרכז המסחרי החשוב קאבור (כיום: קאבול שבאפגאניסטאן). אבל ההודים למדו גם את דרכי הים: סירות המפרש הקטנות שלהם נעזרו במונסונים והגיעו לאורך החופים לצד המערב עד לארם־נהרים וגם לצד מצרים, ולצד המזרח עד לסין. בעסקי החליפין עם הארצות הללו הציעו ההודים מתוצרתם אריגי כתנה ומשי, אבנים יקרות ומתכות צבעוניות, סממנים, צבעים ושנהב. את המשי של סין הביאו ההודים למערב. אולם במרוצת הזמן ובהשפעת האקלים המעודן והעושר הרב התנוונו ההודים: הם לא הוסיפו לצאת למרחקים. היו אלה הערבים, שבאו אליהם לקבל את סחורתם.

120. סין. – ערש התרבות הסינית הוא החלק האמצעי של הנהר הואנג־הו, וראשיתה כ־2000 לפסה"נ¹²⁰. בזמן ההוא היתה סין ארץ חקלאית ומשטר פיאודלי היה מונח ביסודה. תושביה היו ילידי המקום, שנמצאו שם מקדמת דנא. במשך 1000 השנים הבאות התפשטה סין מזרחה עד לאוקינוס ודרומה עד לנהר יאנג־צה. מאז היא קפאה על שמריה, כשהיא מוגנת הגנה טבעית על ידי הים ממזרח ומדרום ועל ידי ההרים מצפון וממערב. ארץ מסוערת זו, שהיתה רחוקה עד מאוד מכל מרכזי התרבות הראשיים, קבעה את תרבותה המיוחדת וכלכלתה המבודדת באין כל מגע עם העולם החיצוני. ואמנם בתוך הארץ הגיעה החקלאות למדרגת עיבוד גבוהה (אינטנזיבית). לשם כך השתלבו האדמה הפוריה ושפע המים, שהובאו בתעלות. עיקר התבואה היה אורז, אך גודלו גם פירות. עם ריבוי האוכלוסין עובדו לא רק קרקעות השפלה, שעל גדות הנהרות, אלא גם מדרוני הגבעות. למדרגה גבוהה הגיע גידול תולעי המשי, שהיה מסוד טיפוחה של סין.

כל הגורמים הגיאוגראפיים האלה הביאו לידי התפתחות תרבותית וכלכלית של סין, שהיתה מושרשת בתוך התנאים המיוחדים שלה. תרבות זו לא נפסקה למעשה ובמשך מאות בשנים לא חלה בה כל השפעה מצד העולם החיצוני.

הפראים הנודדים, שהיו לעתים פולשים לעמקי סין, עלו אמנם בכוחם על תושבי סין ואף היו ממליכים עליהם מושלים מקרבם, אולם הם נטמעו בקרב אוכלוסי סין הצפופים, שעלו עליהם במספרם.

בימים קדומים אלה היתה סין אחת הארצות הנרחבות ביותר. האמצעי היחידי, שאיחד את הממלכה הזאת, היה הנהרות, שתפקידם היה נכבד באיחוד המדינה כולה¹²¹. בנהרות הללו היו הסינים ספנים טובים, למרות שלאוקינוס הפתוח (האוקינוס “השקט”) לצאת לא העזו. והדבר הזה היה בעוכריהם, כי נמנע מהם עי"כ לבוא במגע עם העולם החיצוני. התפקיד הזה נפל בידי ההודים והערבים, בעלי תרבות הרבה יותר נמוכה, שהיו מתווכים בין הסינים לבין עמי המערב והוציאום מבדידותם (בערך בשנת ה־1000 לפסה״נ).¹²²

פרק ב' – המעצמות הכלכליות בימי קדם    🔗

121. הים התיכון. – ארבעת המרכזים הכלכליים, כפי שראינו לעיל, קמו על גדות נהרות, אשר מימיהם שימשו לא רק להשקאת השדות הפוריים, אלא גם לתחבורה פנימית. דרכי תחבורה אלה היוו אף גורם נכבד לאיחודם של השטחים הסמוכים לנהרות הללו ולליכודם של העמים, ששכנו על גדותיהם. באופן כזה שימשו הנהרות יסוד לקיום המדינות העתידות.

זאת ועוד: ההרגל וההכרח להשתמש בדרכי המים פיתח בעם תכונות מסוימות, שהן מתכונות הספנים. כלי השיט הראשונים היו בודאי פרימיטיביים (רפסודות קטנות, סירות נצרים), אבל במשך הזמן למדו הספנים לבנות סירות משוטים ומפרש. מכאן הקפיצה לים לא היתה עוד גדולה. ברור, שלאוקינוס הפתוח לא העזו הסינים להפליג, אבל ההודים העפילו בסירותיהם הקטנות למרחקים מזרחה ומערבה לאורך החופים. ברם, להפליג ללב הים לא העזו: האוקינוס ההודי היה בכל זאת ים פתוח וסופו מי ישורנו? לעומת זאת בים התיכון היו התנאים יותר נוחים להפלגה ללב הים.

הים התיכון, המשתרע בנחת ובלא שטף בין שלש יבשות (אירופה אסיה ואפריקה), הסגור מסביבו ומוגן יפה, משך את הספנים הותיקים שוחרי ההרפתקאות, שיכלו על כל צעד ושעל למצוא מקום מחסה בשעת הצורך בין האיים הרבים, המפוזרים ברחבי הים. באיים הללו, ביחוד באלה שבים האיגיאי, התפתחה סביב לשנת ה־2000 לפסה“נ מעצמה ימית גדולה, בעלת תרבות גבוהה, שמושבה באי כריתה. מכיון שמעצמה זו השתרעה על פני איים, שהקשר היחיד ביניהם היה הים, ממילא נאלצו בני כריתה לפתח צי, אם אפילו בצורה פרימיטיבית. במאות השנים הבאות הם פיתחו את הספנות שלהם למדרגה כזאת, שלפני עבור שנת ה־1000 לפסה”נ הגיעו אניותיהם עד למצרים.

122. הפניקיים. – הפניקיים נימנים עם בני־שם וסבורים, שמוצאם מארם־נהרים. לגדות הים התיכון הם הגיעו בסביבת שנת ה־2000 לפסה"נ עקב זרם המסחר שפשט מערבה. את מלאכת הספנות הם למדו תחילה במים השקטים של המפרץ הפרסי.

הפניקיים שכנו בחוף הצר, שבין הים התיכון לבין הר הלבנון. הארץ הפוריה הזאת לא הספיקה לכלכלת האוכלוסיה, אשר ממילא נמשכה אחרי הים והמסחר. הלבנון סיפק עץ משובח לבנין אניות וכן מתכות שונות ומובן מאליו היה, כי העם הזריז הזה ייצא לקשור קשרי מסחר עם העמים הקרובים, שאף הם נימנו עם בני־שם כמוהם: בני ארץ־ישראל וערב שבדרום. אבל הפניקיים היו גם אנשי חרושת: הם ייצרו אריגים צבעוניים, עיבדו עץ, מתכת ואבנים יקרות¹²³ וכן שכללו את מלאכת הזכוכית. אולם במיוחד היו הפניקיים סוחרים מצוינים: כל מה שבימים ההם צמח או יוצר: סממני הודו, בשמי ערב, תבואות מצרים וארם־נהרים, מרבדי בבל ואשור, משי הודו וסין, עבדי ארמניה וסוסיה, שנהב אפריקה, זהב אופיר, הכסף והנחושת של ספרד, אבץ אנגליה ואפילו הענבר מהים הבאלטי, בכל אלה נהגו בני צור וצידון מקח וממכר עם כל העמים של העולם העתיק. בכל החופים של הים התיכון: באפריקה, בספרד ובגאליה וכן בכל האיים מקפריסין ועד הבאליארים, יסדו הפניקיים מושבות מסחריות, שהפכו במשך הזמן לערים חשובות, הקיימות עד היום. משמע, כי הם חוננו בכשרון רב בבחירת המקומות המתאימים בארצות נכריות, שזולתם לא ההינו אפילו להתקרב אליהם. ולא זו בלבד אלא שבטרם עבור שנת ה־1000 לפסה"נ הם עברו את מיצר הגיבראלטאר (עמודי הירקוליס) ואף התגברו על סערות מפרץ ביסקאיה בדרכם לבריטאניה ועל רוחות השרב של אפריקה, שבסיבות קו המשוה.

כשם שספני צור וצידון טרחו ללא לאות בבקשת דרכי מים חדשות, כן ביקשו סוחריהם ענפי מסחר חדשים. עסקי עבוט, למשל, שנעשו על מטענים שלמים של אניות בלב ים, היו מן העסקים האהובים על הפניקיים: לשם כך הם היו מיסדים מין חברות במניות והיו מחלקים את הרוחים שנתקבלו בהתאם למידת המשתתפים בהן.¹²⁴

בימים ההם הגיעו הפניקיים למרום שלטונם. אבל השלטון הזה לא היה מיוסד לא על יחידה גיאוגראפית ולא על כוח כובשים, כי אם על יחסים כלכליים, שהפניקיים ידעו יפה לנצל לטובתם הם. בעול השלטון הזה הם הכניסו את כל העמים, שבאגם הים התיכון, ושלטונם היה שלטון בלי מצרים. אבל השלטון הזה לא האריך ימים ולאו דוקא בעטים של אויבים מבחוץ, אלא מחמת סכסוכים פנימיים, ששמו קץ לעצמתם של בני צור וצידון. לערים אלו קמו אף מתחרים צרי־עין במושבות, שנוסדו על ידיהן ובראש וראשונה קרתא־חדתא (קארתאגו).

123. יוון. – בראשית הופעתם על במת ההיסטוריה ברחבי חצי האי הבאלקאני הצפוני חיו היוונים ממה שהטבע הכין להם: הם היו תחילה ציידים ואחר כך רועים. רק במאה ה־12 לפסה“נ, כשעקב ריבוי האוכלוסין מצבם הורע, הם התחילו לנוד דרומה. הנדודים האלה ידועים בהיסטוריה בשם ״הגירה דורית” על שם שבט יווני ״דורים", בהיותם הראשונים, שלקחו את מקל הנדודים בידם ואף עוררו שבטים אחרים לנוד. שני שבטים אחרים, שהלכו בעקבותיהם, היו היונים והאיאולים. הדורים התישבו בקצה הדרומי של יוון (דרום פיליפוניז) ובאו במגע עם הפניקיים, שמהם למדו את דרכי המסחר והמלאכה. עלו עליהם בתפיסתם ובזריזותם היונים, שהתישבו בחלק המזרחי של יוון התיכונית (אטיקה), בעוד שהאיאולים נשארו בפנים הארץ והתמסרו לחקלאות.

סביב לשנת ה־1000 לפסה“נ השתלטו היוונים על אי כריתה בהחריבם את התרבות האיגיאית והתחילו להתחרות בפניקיים. כעבור 200 שנה נכנעו כל החופים של הים האיגיאי לפני היוונים, אשר כבשו אף את החופים של הים השחור (נוסדה ביזאנץ). בכל מקום בואם יסדו היוונים מושבות, ששגשגו ועלו לערי מסחר גדולות. אחת החשובות מהן היתה מיליט, שבחוף אסיה הקטנה. מכאן הובילו שלש דרכים: א) דרך ארם־נהרים ובאקטריה להודו; ב) דרך ביזאנץ למוצא הדניפר ומשם לתוך סקיטיה ואולי עד לים הבאלטי; ג) מים אַזוֹב דרך הוולגה לאוראל ומשם לאלטאי, ארץ הטאטארים (מכרות זהב). נושאי המסחר במסעות הללו היו אריגי ארגמן מעשה מיליט, מרבדים פרסיים, בשמים ערביים, פירות וכתנה מצריים וכן פרוות, דבש, דונג, מליחים ותבואה מחופי הים השחור. המסחר בעבדים היה אף הוא נפוץ מאוד. בראש המסחר הזה עמדו בני קורינת, אשר הודות למעמדה הגיאוגראפי של עירם הצליחו להשתלט על ערים דוריות אחרות. בהיותה בנויה במיצר בין שני ימים, האיגיאי והיוני, היו לה לקורינת שני נמלים. ביניהם בנו בני קורינת מגררת עץ, שעליה היו מעבירים אניות קלות מים אחד למשנהו, כשהן טעונות סחורה. כבר במאה ה־7 לפסה”נ הם חשבו על פריצת המיצר, אלא שמטעמים מדיניים התכנית לא בוצעה.

ברם, המעצמה הדורית, שבראשה עמדה קורינת, נאלצה לסגת לפני מעצמה יוֹנית עולה, הלא היא אתונה, אשר הודות ליזמתה, התלהבותה וגאותה הלאומית הצליחה לאחד את יוון כולה נגד הפולשים הפרסים. בהזמינה בעלי מלאכה מכל הסוגים ומכל מקום פיתחה אתונה חרושת, שלא היתה דוגמתה עד הימים ההם: בני אתונה הצטיינו לא רק כאורגים, בורסקאים, חרטים. צורפים, אלא גם כבוני אניות, אדריכלים, ציירים ופסלים. לשם כך הם היו מכניסים מחו"ל אבני שיש, מתכות, זהב, שנהב, עצי בנין, עורות, צמר וכתנה. תמורת תוצרתם הם היו מקבלים צרכי מזון ויינות משובחים לא רק מבני נכר, אלא גם מיוונים עצמם, יושבי האיים. הודות לסוחרי אתונה עלה המסחר מדרגה תחתונה של חליפין לדרגה עליונה של סחר־מכר באמצעות מטבעות זהב, אשר הקלו מאוד על המשא־ומתן המסחרי.

בפעולתם המסחרית והישובית לא הסתפקו היוונים בים האיגיאי בלבד, אלא גם פנו מערבה והקימו מושבות באיטליה הדרומית ובגאליה (צרפת). כאן, במרחק רב מארץ המכורה וללא חסות מצדה, נאלצו היוונים, תוך כדי משא ומתן עם הילידים, לבנות ערים בצורות, אשר נשארו לתפארת עד היום הזה (טארינט באיטליה, סיראקוזה בסיציליה, מארסיליה בצרפת, תרשיש בספרד, קירינה באפריקה, אנטיוכיה בסוריה). בכל מקום בואם הפיצו היוונים לא רק את תרבות יוון ושפתה, אלא גם את סחורותיהם וצמחיהם, כגון זית וגפן, אשר עד היום נשארו בבחינת גידולים עיקריים בארצות הללו. בעקבות הפניקיים והמצריים ירדו היוונים גם לים סוף ואניותיהם הגיעו אפילו עד פימבה וזאנזיבאר.

זאת היתה תקופת הזוהר של יוון במאה ה־5 וה־4 לפסה“נ. המלחמות הארוכות בין אתונה ולאקידימון (יונים ודורים) שמו קץ לאחדות יוון עם אתונה בראש. המצב נוצל על ידי רודוס¹²⁵ (אי בדרום המזרח של הים האיגיאי), שתפס את הגה המסחר בים התיכון, עד שהוכרע על ידי אלכסנדריה המשגשגת. אלכסנדר מוקדון הצליח בסוף המאה ה־4 לפסה”נ לא רק לאחד את יוון כולה, אלא גם לכבוש את המעצמה הפרסית (עד הודו) ואת מצרים. כאן בנו היוונים על חוף הים התיכון בירה חדשה, אלכסנדריה, מבלי להאחז בבירות העתיקות (תֶבִי וּמֶמפיס). וזאת בכדי שיוכלו לינוק ממקור מחצבתם שביוון (הילאס). אחרי מותו של אלכסנדר לא התקיים אמנם האיחוד המדיני, שנוצר על ידיו, אולם כל השטח של הים התיכון המזרחי נשאר יווני באפיו כשמרכזו התרבותי באלכסנדריה. זאת תודות למצבה הגיאוגרפי ותודות למדיניות הנבונה של מלכי מצרים (מבית תלמי), הפכה להיות המרכז המסחרי והתעשייתי של העולם בזמן ההוא. רק רומא יכלה להדמות לאלכסנדריה במה שנוגע לגודל הישוב¹²⁶, מידת העושר והזוהר, ולא עוד אלא שעיר יוונית זו נשארה מרכז העולם¹²⁷ במשך מאות בשנים אף אחרי חורבן רומא.

124. קרתא חדתא (קארתאגו). – בזמן שהיוונים שלטו בים התיכון המזרחי, עלתה לגדולה קרתא־חדתא, שהשתלטה על החלק המערבי של הים התיכון. עיר זו נבנתה בצפון אפריקה מול חופי איטליה, על שטח פורה בין הים והמדבר, בערך בשנת 850 לפסה“נ, על ידי אצילי צידון, שנמלטו משם עקב מהפכה פנימית. למודי נסיון הן כספנים והן כסוחרים והן כבעלי־מלאכה, ייסדו בני צידון מעצמה כלכלית, שלא היתה דוגמתה בימים ההם לא מבחינת גודל פעולתה ולא מבחינת מהירות התפתחותה. עי”כ מסתברת גם התקדמותה המפליאה של קרתא־חדתא בשטח מבצעיה הישבניים והמסחריים, שבעקבותיהם נכבשו במשך זמן קצר החוף הצפוני של אפריקה (החלק המערבי), מערב סיציליה, דרום סארדיניה וקורסיקה ודרום ספרד. הפעם המדובר הוא לא בשליטה כלכלית במושבות, אלא ממש בכיבוש בעזרת צי מלחמה גדול (אניות בעלות שלשה סיפונים) וחיל רגלים עצום. אלה נכנסו לפעולה בכל מקום בו השכנוע המסחרי היה ללא הועיל או שהופיעו בו מתחרים מסוכנים. והמתחרים המסוכנים לגבי בני קארתאגו היו היוונים¹²⁸, אשר נגדם הם התיצבו בכוח הצבא. הא ראיה מדוע היוונים החזיקו בים התיכון המערבי רק בעמדה מסחרית אחת, היא מאסיליה (כיום מארסיליה), המוגנת יפה מפאת מצבה הטבעי. אולם בדרך כלל התקדמותם של אנשי קארתאגו היתה מיוסדת על פעולות מסחריות, אשר בהן ידעו למשוך את לב הילידים בכל מקום: כי הרי היו סוחרים אמיצים, נבונים, אבל גם ערומים. במבצעיהם המסחריים הם עברו את עמודי הרקוליס (גיבראלטאר) והגיעו לאפריקה המערבית בסביבות קו המשוה.

ברם מעצמה כלכלית זו נאלצה להכנע (146 לפסה"נ) אחרי מלחמות ממושכות לפני מתחרה יותר גדול, שהופיע על במת ההיסטוריה, הלא היא רומא, אשר ביזמתה הארגונית והמדינית (ולאו דוקא מסחרית) הכניעה את כל המעצמות הכלכליות, שקמו אי פעם מסביב לאגם הים התיכון.

125. רומא. – בחצי האי האפיניני, המפריד בין שני חצאי הים התיכון, בחלקו התיכוני על חוף הים המערבי, קם עם (לאטינים), אשר מאז המאה ה־8 לפסה“נ השתלט צעד אחרי צעד על כל חצי־האי כשבירתו ברומא (תחילת המאה ה־3 לפסה"נ). בראשית התגבשותם המדינית החלו הרומים לשאת את עיניהם מערבה ונתקלו בקארתאגו. יותר ממאה שנה נמשכו המלחמות בין שני היריבים האלה ולבסוף נהרסה קארתאגו ורומא ירשה את מקומה במערב הים התיכון. במשך מאת השנים הבאות נכבשו בידי הרומים גאליה וחופי הים התיכון המזרחי, ובמאה הראשונה לסה”נ ארם־נהרים, ארמניה, אירופה עד גדות הדאנובה וכן בריטאניה. באופן כזה קמה מעצמה אדירה, שנועדה בקרב הימים לקבץ ולהעביר לדורות הבאים את כל הישגי התרבות והכלכלה של העולם העתיק. זהו מה שעשתה רומא לפיתוח המלאכה, האומנות והמסחר ותו לא. אפילו הכבישים הנהדרים, שרומא סללה, היה בהם משום הכרח צבאי ואינם צריכים להחשב לזכותה של רומא מבחינה כלכלית. אמנם הכבישים הצבאיים הללו שימשו גם לתועלת המסחר: הסוחרים עקבו אחרי לגיונות הצבא, כדי לספק להם את מצרכיהם; הכבישים הוליכו לעתים לתוך ארצות, שכף רגל לא דרכה שם מקודם. אולם כל זה נעשה בלי כוונת רומא ואין זאת אשמתה, שכל קיסרות רומא נעשתה פתאום חטיבה כלכלית אחת. ואמנם היתה זאת חטיבה מלוכדת בעלת רשת כבישים פרושה על כל הקיסרות, כששליחים רצים ורוכבים מעבירים ידיעות בקביעות ובמהירות לתועלת הרשות והמסחר גם יחד.

בתחילת המאה ה־2 לסה“נ הקיפה קיסרות רומא כמעט את כל העולם, שהיה ידוע אז. סוחרי רומא היו מסיירים בכל נחלותיה ומביאים תמורת כספם כל מה שנחוץ היה לבני רומא: מזון, משקאות, אריגים, כלי בית, ספרים, תכשיטים, דברי אמנות ועבדים. איש רומא כשלעצמו היה מחוסר כשרון ליצור וליצר הן בשדה החרושת והמסחר והן בשדה המדע והאמנות.¹²⁹ את הכל הוא קיבל מבני הנכר בעלי התרבות המנוצחים, על מנת להעבירם לבני־הנכר, מחוסרי־התרבות שבצפון (גרמנים, גוטים, פראנקים וכו'). מסתבר, שכל הבנין הענקי של קיסרות רומא היה רעוע מבחינה כלכלית וסופו היה ליפול. הרי מה שציין את הרומים זוהי האנוכיות ללא גבול: ללא כל אידיאלים או תרבות מיוחדת הכניעו הרומים את העולם על מנת לסחוט ממנו מה שאפשר היה לסחוט. עי”כ נערמו ברומא נכסי עושר בשפע רב, שפיתחו בעם זה, לפנים כה אמיץ ויוזם, את התכונה של רצון החיים בלא עמל. וזה נשא בחובו את העובר של חורבן המדינה. אפילו המסחר היה למקור הירידה, באשר חוש הריוח הפך לרדיפת בצע. משום כך נעשו בני־הנכר הצפוניים יותר זהירים במגעם עם הסוחרים הרומיים. תוך כדי כך היו מסתערים בצפון מדי פעם בפעם על הגבול הארוך הבלתי מוגן שבטים נודדים, עד שבהדרכת צבא השכירים הגרמניים, שבידי רומא, הם הגיעו עד לחופי הים התיכון. הקיסרות התפלגה לשתים, המערבית שבירתה ברומא והמזרחית שבירתה בביזאנץ¹³⁰ (476 לסה"נ). האיחוד של הים התיכון נפגע מחדש.

פרק ג' – המעצמות הכלכליות בימי הבינים    🔗

126. המצב הכלכלי בראשית ימי הבינים. – על שלשה דברים ימי הבינים עומדים, היינו על א) העתיק, ב) הנוצרי, ג) הגרמני.

א) קיסרות רומא אמנם נפלה בידי הברברים הצפוניים, אבל התרבות העתיקה שימשה בכל זאת קרקע ממנה צמחו חיים חדשים של העמים, שהופיעו זה עתה. בשדה הכלכלה חזרו במהירה כל המוסדות של הקיסרות הרומית, כגון שיטת המטבע, עסקי העבוט, הבורסות, מחסני הערובה וכו'.

ב) בהתאם לתורת הנצרות, שלפיה כל בני־האדם הם שוים לפני החוק, נופצו כבלי העבדים ובמקומם באו פועלים חפשיים. גם האשה יצאה מעבדות לחרות. לא זו בלבד, אלא שהכנסיה, בבחינת באת־כח הנצרות עלי אדמות, נלחמה בנשך ובדרך הבלתי כשרה להשגתו ובזה שמה קץ לאנוכיות הרומית.

ג) הגרמנים הם מטבעם חסידי קנין הפרט, והוא הונח ביסוד חייהם הפרטיים. העיקרון הזה גרר אחריו את השיטה הפיאודלית על כל דרגותיה החברתיות והכלכליות. לפי שיטה זו לא עסק הגרמני בימי השלום אלא בחקלאות, גידול בהמות וציד; המשועבד לאדונו הפיאודלי הכין לו כלי עבודה, בעוד שהנשים דאגו למלבושיו. באופן כזה סיפק כל בית משפחה את צרכיו הוא מבלי לבוא במגע עם זולתו. משום כך חסר היסוד למסחר ואף כסף לא היה במחזור.

שלשת היסודות האלה, שעליהם הושתתו החיים בימי הבינים, נתנו מזיגה, אשר בה היסוד הפיאודלי הכריע.

ברם, שיטת השעבוד שבפיאודליזם לא יכלה להאריך ימים. לאט לאט, אבל בתמידות, תחילה בודדים ואחר כך בקבוצות, היו בורחים המשועבדים הללו ובחסות המבצרים של הכנסיה או של נסיכים חילוניים היו מתרכזים בעדות, שבמשך הזמן גדלו והיו לערים. החיים בעדות הללו היו שונים מן החיים, שניהלו המשוחררים הללו לפני צאתם לחרות: מצבם הכלכלי השתפר בהרבה עקב התאגדותם בתור בעלי־מלאכה באגודות (ציכים), שהגנו עליהם; גם מצבם התרבותי עלה בקביעות. כתוצאה מכך לא אחרה אפילו לבוא שעת כושר להתמודדות עם אדוניהם הפיאודליים, אשר נוצחו והוכנעו על ידי האזרחים החפשיים. עם עלית רמת החיים בערים עלו גם הצרכים ובעקבותיהם בא גם הביקוש המוגבר לחפצים, שלא ניתן להשיגם אלא על ידי המסחר.

אולם לא בנקל הוחזר המסחר לרחבי אירופה, לאותם המקומות, שמהם הוא הונס על ידי הפולשים הצפוניים. עברו מאות בשנים בימי הבינים האפורים עד שזעיר פה זעיר שם צפו גילויים מענינים של משא ומתן, שבישרו את שובם של יחסי המסחר התקינים בעתיד. זה קרה לרוב בשעת חגים נוצריים, כשתושבי הסביבה באו העירה על מנת להשתתף בתפילה החגיגית בכנסיה. בהזדמנויות כגון אלו היו בעלי־המלאכה שבעיר מציגים מוצרי עבודתם על מנת למכרם. תמורת תגמול מסוים הם היו מרשים לעשות כזאת אף לבעלי־המלאכה של ערים אחרות. זו היתה התחלה של שוקים וירידים, אשר בעתיד, עד ימינו אלה, היתה להם חשיבות כה רבה לפיתוח המסחר וקידום הכלכלה. האדונים הפיאודאליים, הכמרים והנסיכים כאחד, לא החשיבו את הירידים הללו אלא מנקודת ראות הארנונות, שקיבלו, משום שעל חשיבותם המדינית והכלכלית לא חלמו כלל: לא היה להם כל מושג על כך. אדרבה, הם היו מעונינים להעניק לערי השוקים זכויות מיוחדות ובתמורה היו מקבלים את האמצעים לכיסוי הוצאותיהם, שהלכו ורבו מיום ליום. אחד הירידים הללו, בעל זכויות מיוחדות והקדום ביותר, היה היריד של פאריז, שהיה מתקיים בחסות מלכי צרפת (החל מן המאה ה־6).¹³¹

אחר חורבן קיסרות רומא הוסיפה אמנם “הקיסרות הרומית המזרחית” עם בירתה בקושטא (קונסטאנטינופול)¹³² להתקיים, בעוד שחלקה המערבי התפורר לגמרי. על חורבות “הקיסרות המזהירה” התרוצצו העמים הצפוניים, כדי לתפוש חלקים ממנה ולהתישב בהם. במשך מאה שנה מאז נפילת רומא היתה אירופה המערבית והדרומית נתונה לשינויים בלתי פוסקים עקב נדידת עמים זו, עד שלבסוף התבססו עמים אלה והניחו את היסודות למדינות שבעתיד. הגדולה והאדירה שבהן היתה ממלכת הפראנקים (כיום צרפת).

127. הערביים. – במישורים הפוריים של חצי־אי ערב, ביחוד על חופי הימים, התגוררו הערביים עוד מקדמת דנא. היו להם ערים פורחות, כגון מיצה (כיום מיכה) במערב ערב, שבא ועדן בדרומה, גירה במפרץ באחריין, שבחוף המפרץ הפרסי. הערביים היו הספקים הראשונים של מצרים, בספקם להם מוצרי הודו למיניהם, שנהב מאפריקה, וכן מתוצרתם הם: בשמים, סממנים וצמג. נוסף לכך הם היו מחכירים לסוחרים נוכריים את גמליהם והדרך לאופיר היתה, כנראה, ידועה להם יפה. סחר המעבר הזה העניק לערביים עושר רב¹³³, למרות שמרבית ארצם היתה שוממה וחסרת תרבות. עסק מכניס היה עבור הערביים שוד האורחות, שלא הסתייעו בתיווכם ותמיד היתה להם הברירה, אם לתת לאורחה מסוימת חסות או להפקירה לשוד.

זה היה אורח החיים של הערביים ברחבי מדבר ערב במשך מאות בשנים. עד שבמאה ה־7 לסה"נ הופיע מוחמד, אשר בהשתמשו בכשרון רב בכוחות החיוליים, הגנוזים בשבטים הנודדים הללו, איחדם לעם אחד לאור התורה, שהיה מטיף להם, היא תורת האישלם. תורה זו נפוצה במהירות הבזק על כל הארצות השכנות: עשרים שנה אחרי בריחתו של הנביא מוחמד ממיכה למדינה הגיעו המוחמדים לחוף הים התיכון ומשם הסתערו מזרחה ומערבה בהשמידם כל מה שעמד בדרכם. בתחילת המאה ה־8 הם הגיעו עד לגיבראלטאר וחדרו לספרד (ממלכת הויזיגוטים) ומשם עברו את הפיריניאים ופלשו לדרום צרפת. כאן הוכו בידי הצבאות הגרמניים המאוחדים, חזרו לספרד והתבצרו בה. ממלכת המוחמדים השתרעה מגדות האינדוס שבהודו, דרך אפריקה הצפונית וספרד עד לאוקינוס האטלאנטי.

מאז מפלתם בדרום צרפת חזרו בהם הערביים מכיבושיהם והחלו מתמסרים יותר לעבודות שלום. את הישגי המדע בשדה המתמטיקה, התכונה והרפואה הם הביאו אתם מן המזרח ופיתחום על אדמת ספרד הנכרית למדרגה גבוהה מאוד. בזה הקדימו הערביים המושלמים את בני אירופה הנוצריים. הערביים, ביחוד יורשיהם המורים, הצטיינו גם בבנין, כפי שמעידים על כך כיום המבצרים ותעלות המים, שהם בנו ברחבי ספרד על מנת להפרותה ולעבדה. אולם מעל לכל היו המורים מתמסרים למלאכה ולמסחר: מן המפורסמות היו סכיני טולידו, עורות קורדובה, אריגי משי של גראנאדה ואריגי כתנה של מורסיה. לסחורות הללו יצאו מוניטין באירופה כולה כשם שהיו ידועים מכבר יינות ספרד ופירותיה, שאף אלה שווקו על ידי המורים.

ראוי בהזדמנות זו לציין, כי בצפון חצי־האי הפיריניאי נשארו מספר נסיכויות, שעלה בידן הודות למצבן הטבעי להתגבר על הפולשים המושלמים ולשמור על דתן הנוצרית. הנסיכויות הללו הדפו לאט לאט את רגלי המורים עד שכעבור 600 שנה גרשום לגמרי. בין הנסיכויות האמורות צעדה בראש מבחינה כלכלית קאטאלוניה עם בירתה בארצילונה על חוף הים התיכון. בארצילונה זו שימשה שוק בינים בין הצפון והדרום: סוחריה היו מעבירים את התוצרת המורית החקלאית והחרושתית לצפון, לארצות הנוצריות, ומביאים משם עורות, ברזל, אריגים ובדים. הם הצטיינו בבנין אניות, שהיו מהלכות בין מצרים ואנגליה ובמובן זה הם היו מתחרים בבני גינואה. לשם מימון כל העסקים האלה היה בבארצלונה שוק כספים נרחב ואמנם היו אנשיה בנקאים זריזים והם הפיקו רוחים עצומים מסחר המעבר שלהם.¹³⁴

128. הכנסיה. – הכנסיה כשהיא לעצמה לא היתה מעצמה כלכלית ואף ראשיה, האפיפיורים, לא עסקו בבעיות כלכליות, פרט למקרי חרום, כשהיו זקוקים לכסף, וגם אז עשו זאת עבורם נאמניהם הבנקאים. אולם עקב המצב, שנוצר אחרי חורבן רומא, כשהכנסיה נשארה היורשת היחידה של מוסדות רומא החרבה וארגונה העולמי, היא הפכה ממילא למעצמה ים־תיכונית, והאפיפיורים שברומא היו למושלים על כל הקיסרים והמלכים של אירופה הנוצרית. מכאן חשיבותה של הכנסיה אף בשדה הכלכלה במשך כל ימי הבינים המאוחרים.

אולם מעשה האפיפיורים, שתרם תרומה כבירה לפיתוח הכלכלה העולמית, היה מסעי הצלב. מסעות אלה נערכו אמנם תחת מסוה של כיבוש המקומות הקדושים מידי הכופרים המושלמים, אך מגמתם האמתית היתה החזרת השוקים המזרחיים, שנותקו מאירופה עם כיבוש כל המזרח בידי הערביים: הודו האגדתית והעשירה והדרך אליה זו היתה המטרה אליה שאפו סוחרי הזמן ההוא. מסעות אלה, שנערכו ביזמתם של האפיפיורים ובשיתופם של רוב מלכי אירופה האדירים במאה ה־11, נגמרו ללא תוצאות מבחינה מדינית: כל רצועת חוף הים התיכון מאנטיוכיה עד עזה וכן ירושלים נכבשו אמנם בידי הצבאות הנוצריים המאוחדים, אבל כל הכיבושים האלה הלכו לאיבוד תחת לחץ צבאות הסולטאנים, שכבשום בחזרה. אולם, אם אפסיות היו התוצאות של מסעי הצלב מבחינה מדינית למרות שהעסיקו את דעת הקהל באירופה המערבית במשך קרוב ל־200 שנה, הרי מבחינה כלכלית היתה להם חשיבות כבירה הן כלפי פנים בארצות הבודדות והן כלפי חוץ ביחסיהן ההדדיים של הארצות הללו בינן לבין עצמן. הערים, שקמו בחסות המבצרים גדלו אמנם מכבר והתרחבו, אבל לידי שיגשוג הן הגיעו רק בזמן מסעי הצלב. בזמן שכל דאגת השליטים היתה מופנית כלפי חוץ ולא היתה להם שהות לשים לב למתרחש בפנים ארצותיהן, ניצלו הערים את ההזדמנות, בכדי לפתח ללא הפרעה את מצבן המסחרי והחרשתי ולבצר את עמדותיהן. לידי מדרגה גבוהה של התפתחות מקצועית וארגונית הגיעו בעלי המלאכה, שהיו מאורגנים באגודות מקצועיות סגורות (ציכים) והם היו שבאו לבסוף בדרישה לשתפם בהנהלת הערים. התקדמות בכוון זה חלה באיטליה הצפונית, בצרפת ובמיוחד בגרמניה על עריה הפורחות בסוף ימי הבינים (קילן, מינכן, שטראסבורג ועוד).

ואשר כלפי חוץ, הרי נוסעי הצלב לא יכלו לקיים את כיבושיהם במזרח: רובם נפלו בשדה הקרב ויתרם נאלצו לבסוף לחזור לאירופה. אבל הדרך למזרח נסללה. סוחרי אירופה כולה, וביחוד סוחרי איטליה, הכירו את תנאי המזרח ואף קשרו קשרים עם סוחריו ובזה הרחיבו את אופק ידיעותיהם ואת חוג פעולתם. זאת ועוד: ערי החוף שבים התיכון שימשו מקום ריכוז לצבאות המאוחדים, שיצאו לכבוש את ארץ הקודש ואף סיפקו אניות להעברתם על ציודם. התנועה הזאת הפיחה בערים הללו רוח חיים בעוררה אותן מתרדמת ימי הבינים. הפעולות הללו הכניסו לערי החוף רוחים עצומים, מה שהביא לפריחתן ושגשוגן, כפי שנראה להלן.

129. ערי איטליה. – כשם שהכנסיה ירשה והעבירה לדורות הבאים את ארגונה המדיני של רומא העתיקה, כן היו הערים האיטלקיות יורשות של המדע והאומנות הרומית והעבירום להיסטוריה בתור הישגים רומאניים. באוניברסיטאות האיטלקיות למדו וחקרו את ההישגים הללו ומהן למדו יותר מאוחר מוסדות המדע שבצרפת וגרמניה. כמו במוזיקה, כן גם במסחר פוגשים אנו כיום במונחים איטלקיים, קרי רומאניים, לרוב, משמע כי האיטלקים היו החלוצים בשדה המסחר, התעשיה, הבנקאות והספנות.

יתרונם של האיטלקים נבע מכך, שהם ישבו על אדמת רומא העתיקה ואם כי זו נחרבה על ידי כוחות מכריעים, נשארו בכל זאת ממנה זעיר פה זעיר שם עקבות בלתי נמחקים, בצורת כתובות או חורבות, שנשכחו אמנם מזמן, ובכל זאת בהימצאן שימשו מורה דרך לחיים החדשים.

מכאן בא גם הרעיון לקשור קשרים עם המזרח ועם ביזאנץ, שנותקו עקב פלישת הערבים; וזה גם הניע את האפיפיורים להכריז על מלחמת הקודש נגד עמי האישלם. מסעי הצלב, שבאו בעקבות הכרזה זו, היו למקור ברכה ועושר של ערי איטליה, שמהן התבלטו חמש, הלא הן: אמאלפי, פיזה, פירינצה, ויניציה וגינואה. אך למדרגה של מעצמה כלכלית הגיעו רק שתים האחרונות ועליהן נעמוד להלן¹³⁵.

א) ויניציה: מיסדי העיר הזאת באו מצפון הים האדריאטי, שם גרו מקדמת דנא, לאחר שנמלטו מפני הפולשים הצפוניים, והתישבו על הלאגוּנות¹³⁶ הקרובות ליבשה (המאה ה־5). במאה ה־8 הפכו אלה כבר לעיר, בעלת כוח ימי ניכר, שהתנהלה על ידי דוג’ים.¹³⁷ תחילה היתה תלויה עיר זו בשלטון הביזאנטי, שממנו השתחררה במאה ה־10. מאז חלה עליתה הבלתי פוסקת בכוח ועושר. הדבר הראשון, שביצעו בני ויניציה, היה ביעור השודדים הסלאויים והסאראציניים ממימי הים האדריאטי ובזה הובטחה להם הדרך לקושטא ולמזרח.¹³⁸ על ידי כיבוש החוף הדאלמאטי הבטיחו להם הויניציאניים גם דרך יבשתית למזרח. חלף עזרה, שהם נתנו לשליטם הותיק (ביזאנץ), במלחמתו נגד הנורמאנים, קיבלו הם שכונה בקושטא (פירה) וכן זכות היבוא והיצוא ללא תשלום מכס בכל הנמלים של הממלכה הביזאנטית וזכות לבנין מוסדותיהם המסחריים בכל הנמלים החשובים. אולם העליה הגדולה של ויניציה חלה עקב מסעי הצלב ובזמנם.

אניות ויניציה השתתפו במסעי הצלב. לפי הסכם מוקדם עם באלדוין, מלך ירושלים, קיבלו סוחרי ויניציה את הזכות להכניס בכל הערים, שנכבשו, את חוקיהם, משקלותיהם ומידותיהם וכן לבנות את כנסיותיהם. המסע הרביעי נעשה, לפי המלצת הדוג’ים, דרך קושטא ודבר זה נתן לסוחרי ויניציה את ההזדמנות לבוא בקשרים עם סוחרי נובגורוד דרך הים השחור ולקבל מהם עורות ותבואה. אמנם יותר מאוחר הופיעו בקושטא מתחרים, אנשי גינואה¹³⁹, אלא שהסוחרים הויניציאניים מצאו להם תגמול בשוק יותר גדול שבאלכסנדריה. האפיפיורים אסרו את המסחר עם מושלמים, שהוכרז על ידיהם כחטא, הגורר אחריו עונש מות, אלא שסוחרי ויניציה ניהלו אתם בכל זאת עסקי פרקמטיה, ולא עוד אלא שיותר מאוחר סיפקו אפילו לסולטאנים ציוד מלחמתי נגד הנצרות. מכאן ראיה, כיצד החשיבו הויניציאנים את עניני המסחר, שעמדו בעיניהם למעלה מכל עניין אחר. אבל זוהי גם הראיה, כיצד הם השניאו על עצמם את השליטים המזרחיים, שלא בעין טובה הביטו על מעצמה מסחרית כבירה זו. לשיא גדולתה הגיעה ויניציה במאה ה־14, כשהיה בידה צי מסחרי, המורכב מ־300 אניות וביניהן רבות בעלות 700 טון. מכאן ואילך מתחילה ירידתה של ויניציה ושתי סיבות עיקריות לכך: א) הפולשים התורכים החדשים תפסו את נמלי המזרח; ב) גילוי הדרך החדשה להודו מסביב לאפריקה, מה שנתן מכת מות לכל הנמלים בים התיכון. אין להכחיש, כי גם מלחמות פנימיות בתוך קהילית ויניציה גרמו לא מעט להחלשתה.

אלה הן תולדות ויניציה וגדולתה. שלשה היו גורמים לכך: א) מצבה הגיאוגרפי המצוין; ב) קשריה עם ביזאנץ; ג) העיקר, מדיניות כלכלית בריאה ונבונה. בנקודה זו היתה תמיד עינם של הויניציאנים צופיה למצב, שהיה עלול להתהוות: משום כך, לכל מקרה שיבוא, היו להם הסכמים עם כל הארצות הסמוכות וכאשר התחולל משהו, שלא היה כלול בהסכם, ידעו הדוג’ים על ידי פעולה מהירה וזריזה להקהות את עוקצו. ואכן עלה בידם לשים עין על הערים המתחרות, שכן כל סחר חוץ וכל תעשיה פנימית היו נושאי מונופולין.

מרבית סחרה של ויניציה היה עם המזרח.¹⁴⁰ משם היא היתה מקבלת את הסחורות על מנת לשלחן לאירופה. כל הסחורות, שהגיעו לויניציה, היו חייבות בתשלום מכס, ולא, לא הורשו לעזוב את הנמל. משם נשלחו הסחורות ביבשה, במעברות האלפים, לגרמניה ולפולין, ובים, דרך גיבראלטאר, לאנגליה, לפלאנדריה ולארצות ההאנזה.

אבל לא רק ביחסי חוץ נהגו בני ויניציה בערמה ובכוח על מנת להרחיב את חוג פעולותיהם המסחריות, אלא גם בפנים המדינה הם נהגו ביקורת ופיקוח חמור בכל הנוגע למסחר ולספנות. בנין אניות, גדלן ומספר הצוות; זמן הפלגת האניות וחזרתן; אפילו סוג הסחורות, שאפשר היה להעביר לארצות מסוימות ודמי ההחסנה עבורן, כל אלה היו קבועים מראש על ידי המדינה.

גם בשדה התעשיה עלתה ויניציה על כל מה שהיה ידוע במאות ה־14 וה־15 בכל העולם. וזאת הודות לאופן בו רכשו את סודות התעשיה ולאופן בו שמרו עליהם: רכשום בערמה ושמרום בקנאה. המדובר במיוחד בתוצרת המשי והקטיפה, שלא היתה דוגמתה בשום מקום, וכן בתוצרת זכוכית, שעד היום היא מצטיינת בטיבה.¹⁴¹ בני ויניציה הצטיינו גם בבנית אניות וציודן, שעלתה שם לדרגה גבוהה עד מאוד הודות לשפע היערות בסביבת הים האדריאטי.

לשם הנהלת עסקים כה רבים ושונים ובקנה מידה כה גדול, היה דרוש כסף רב. ואכן דאגו לכך הבנקים הגדולים של ויניציה וסניפיהם באנגליה, ספרד, מצרים ורוסיה¹⁴². בבנקים אלה התבטאה כל גדולתה של ויניציה, שוכנת הלאגונות, המעצמה הכלכלית העולמית של ימי הבינים.

ב) גינואה: הרבה יותר עתיקה מויניציה, עיר זו היתה בירתה של ליגוריה 250 שנה לפסה“נ. אחרי חורבן רומא נכבשה גינואה בזה אחר זה על ידי פולשים שונים, שנתפתו על־ידי מצבה הטבעי. רק במאה ה־11 לסה”נ השיגה עיר זו את עצמאותה, בבחינת עדה חפשית.

תחילה היה מתפקידה לטהר את הים התיכון משודדים סאראציניים ונורמאניים, ששרצו בו. קודם בשותפות עם פיזה ואחר כך לבדה זכתה גינואה בהצלחות מסחריות וצבאיות. בשעת מסעי הצלב ניתנה לה ההזדמנות להרחיב את פעולותיה המסחריות: על ידי הסכמים קיבלה גינואה זכויות, הדומות לאלה שקיבלה ויניציה. על כן באו שתי הערים לידי התחרות. בתחילת המאה ה־13 עלה בידי גינואה לבטל את השפעת ויניציה בקושטא ומאז התמסרו סוחריה באופן מיוחד למסחר בים השחור ובנו בכל מקום מבצרים לשם הבטחתו. במזרח הם באו במגע עם רוסים, טאטארים, ארמנים, סורים, מצרים ומורים, אשר היו מביאים את סחורותיהם למבצרים הללו וקונים שם ממערב אריגים צרפתיים, צמר ספרדי, כלי פלדה גרמניים. בדומה לויניציה היתה לגינואה גם חרושת משלה, אף כי זו לא הגיעה למדרגה של הראשונה, כגון חרושת אריגים, עורות, דברי זהב וכסף וביחוד בנין אניות. בגינואה נבנו אניות גם לפי הזמנת סוחרים צרפתיים ואנגליים.

גם ירידתה של גינואה באה בעקבות אותן הסיבות, שגרמו לירידתה של ויניציה: א) פלישת התורכים במזרח, וביחוד כיבוש קושטא על ידיהם, שמו לאל את המסחר של גינואה עם המזרח; ב) התפתחות המסחר הספרדי והצרפתי גרמה להתחרות קשה במערב; ג) סכסוכים פנימיים הביאו לידי החלשתה בים וירידת מסחרה כלפי חוץ. למרבה הצער קרה, כי יליד גינואה, כריסטוף קולומבוס, בשרתו את ספרד ופורטוגאל, הביא לידי גילוי אמריקה לטובת מתחרי עיר מולדתו.¹⁴³

130. ההאנזה. – במאות השנים האחרונות של ימי הבינים חלה התפתחותן המפליאה של הערים בדרום גרמניה, כגון אוגסבורג, מינכן, נירנברג, שטוטגארט וכו' אשר מבחינה מסחרית קיבלו אף פרסום עולמי. בראש הערים הללו צעדה קילן, אשר כבר במאה ה־12 קבעה כללים לשיטת המטבע בויניציה. במאה ה־13 נפתחו בויניציה אף מחסנים לסחורות גרמניות וסוחרי גרמניה נימנו עם המבקרים הקבועים של ירידי השאמפאן. במאה הזאת היה כמעט כל הדיג של מליחים בידי הגרמנים ובמאה ה־14 קיבלו אנשי הון גרמניים את ניצול מכרות הנחושת בשבדיה. בתחילת המאה ה־15 היו קיימים בבארצילונה חמשה עשר בתי מסחר גרמניים.

כפי שמסתבר, חלה התפתחותן של ערי גרמניה דוקא בזמן, שמלחמות פנים וחוץ החלישו את הממלכה הגרמנית ועשוה לבלתי ראויה להגן על המסחר. בתנאים כאלה לא יכול היה הסוחר לסמוך על אחרים וחייב היה ללוות את סחורתו הן בים והן ביבשה, ואפילו להיות מזוין על מנת להתגונן מפני שודדים. הנסיכים לא רצו להגן על המסחר והיו מעונינים בקבלת הארנונות ותו לא. בכדי לקדם את פני הרעה, צצה בין הערים הגדולות הנטיה לכרות בריתות בינן לבין עצמן ועי"כ להגדיל את כוחן. החשובה שבבריתות הללו מבחינה כלכלית היתה ברית ההאנזה¹⁴⁴.

“האנזה” פרושו “ברית” ובאופן מיוחד מתכוונים בזה לברית בין הערים ליבק והאמבורג, שקמה בשנת 1241, לשם הגנתן ההדדית וייצוגן בחוץ לארץ. לשתי הערים האלה הצטרפה במהירה ברימן ובמשך הזמן עוד 90 ערים ברחבי הים הצפוני (עד בירגן ולונדון) והים הבאלטי (עד לנובגורוד), וכן על גדות אֶלבה וויסלה (עד לקראקאו). ההאנזה ייסדה מושבות בארצות נכריות, שמתפקידן היה להתגונן אפילו בכוח. את הזכויות האלה קיבלה ההאנזה תמורת תשלום ארנונות למושלים, שהיו בדוחק. אולם, אם בדרך זו לא השיגה את חפצה, היא לא אחרה לאחוז בנשק ובלבד להגיע למטרה. אכן אנשי ההאנזה היו לא רק סוחרים, אלא גם מדינאים ואנשי צבא.

מרכז פעולתה של ההאנזה היה הים הבאלטי, אשר בבחינת “ים תיכון צפוני”, המוגן יפה, שימש דרך מעבר לסחורות גרמניות (אריגים, בדים, כלי מתכת, מלח, בירה, יין, מליחים) וכן לסחורות, שבאו מויניציה דרך מעברות האלפים והריין. מאידך, חזרו דרך ים הבאלטי סחורות, שנשלחו מרוסיה ומפולין. נובגורוד היתה תחנת הקבלה של סחורות רוסיה (עורות פרוות, שמנים) ורבה היתה חשיבותה לפיתוח יחסי מסחר בין המזרח והמערב בדרך הצפונית. הסוחרים הגרמניים סחרו עם שבדיה (ברזל, נחושת, עצים, תבואה, בשר), עם דאניה (משי וחמאה נגד מליחים) ונורויגיה.

ההאנזה הוקמה אמנם לשם הבטחת דרכי הים והיבשה, אולם רבים היו תפקידיה כלפי פנים לשם ביצוע המטרה הזאת: א) הסכסוכים בין הערים, חברות הברית, הוצאו מסמכותם של הנסיכים והוסדרו על ידי הברית; ב) במקרה של מלחמה היתה חייבת כל עיר להמציא אניות וציוד; ג) היו מתקיימות מזמן לזמן אספות כלליות, שבהן השתתפו באי כוח הערים, חברות הברית, והחלטותיהן חייבו את כל ערי הברית; ד) האספות הללו, כשהן התנהלו על ידי ראש עיר ליבק, היו רשאיות להכריז מלחמה גם על מדינות גדולות; ה) מי שעבר על חוקי הברית הודח מן הברית וזה גרר אחריו תוצאות חמורות; ו) כל הערים השתתפו בכיסוי הוצאותיה של הברית לפי המכסה, שנקבעה על ידיה. אכן רבים ונכבדים היו תפקידי ההאנזה והיא היתה מופיעה כלפי חוץ כמעצמה כלכלית אדירה, אשר לה גם הכוח לבצע את רצונה.¹⁴⁵

ההאנזה הגיעה לשיא התפתחותה במאה ה־14. מאז התחילה ירידתה עקב סכסוכים פנימיים, שהחלישוה. הנסיכים היו מגבילים מדי פעם בפעם את חופש הערים, ששאפו לעצמאות. וההולאנדים, מתחרי ההאנזה, היו משתלטים יותר ויותר על המסחר בים הגרמני. בתחילת המאה ה־17 מנתה ההאנזה רק 14 ערים ובשנת 1627 נתקיימה אספתה האחרונה בליבק. החל מן המאה ה־18 לא נשארו מן הברית אלא שלש ערים: ליבק, האמבורג וברימן, שהוסיפו להחזיק בזכויותיהן המיוחדות כעין ערים חפשיות עד ימינו אלה.

פרק ד' – המעצמות הכלכליות בזמן החדש    🔗

131. דרך הים להודו. – כל זמן שהערבים שלטו במזרח הים התיכון, אפשר היה להגיע אתם לעמק השוה ולעשות אתם עסקי מקח וממכר. את סחורות הודו הם היו מעבירים לחופי הים התיכון בדרך הים (ים סוף) או בדרך היבשה (ארם־נהרים ומדבר סוריה) ומכאן הובילו את הסחורות הללו אניות ויניציה וגינואה לחופי אירופה. במאה ה־11 הופיע עם מונגולי חדש (תורכים), שישב אז בערבות במזרח הים הכספי ובדרומו. אחרי שעם זה קיבל את הדת המושלמית, הוא יצא לכיבושים. במאה ה־15 כבר שלטו התורכים על סוריה ואסיה הקטנה והסתערו על אירופה. בשנת 1453 הם כבשו את קושטא ובזה הנחיתו מכה ניצחת על “הקיסרות הרומית המזרחית”. כל חצי־אי הבאלקאן היה בידי התורכים והם התדפקו על שערי וינה (1529). נדמה היה, כי נגזרה כליה על כל המסחר בין הודו ואירופה, מאחר ששודדי הים התורכיים הפילו את חתיתם על כל הספינות בים התיכון המזרחי ובזה ננעלה הדלת למצרים, שלפי שעה לא נכבשה בידי התורכים.

אפס, הדרך להודו היתה בכל זאת משאת נפשם של הספנים. המלומדים ישבו על המדוכה ובהסתמכם על תורתו של פומפוניוס מילה¹⁴⁶, כי הארץ מורכבת מיבשות מוקפות מים, הגיעו לידי מסקנה, כי תוך כדי סבוב אפריקה אפשר להגיע להודו. אבל ביצוע הרעיון הזה לא היה קל: נפוצו אמונות תפלות בין הספנים, כי אדם השט דרומה מנקודה מסוימת, עורו הלבן ישחיר. מכל מקום נעשה צעד: כזכור, היו הפניקיים בימי קדם מגיעים במסעותיהם עד חוף הזהב שבאפריקה המזרחית, ואולי אפילו עד קו המשוה, ומביאים משם עבדים, זהב, שנהב ופלפל. הפרקמטיה בסחורות אלו היתה מושכת את לב ספני פורטוגאל, משוחררת זה עתה מעול המורים, שגורשו מחצי האי הפיריניאי¹⁴⁷. בתחילת המאה ה־15 העפילו הפורטוגאלים צעד אחר צעד דרומה ובמחצית המאה הזאת הגיעו עד סיניגאמביה. כעבור 20 שנה הגיעו לקונגו. בשנת 1487 הגיע דיאז עד כף התקוה הטובה ובשנת 1498 שטו אניות פורטוגאליות בהנהלתו של וואסקו די גאמה לאורך חופה המזרחי של אפריקה והגיעו לקאלקותה שבהודו.

אבל בזה לא הסתפקו הספנים, שוחרי ההרפתקאות. אם העולם הוא עגול, כפי שסברו המלומדים הותיקים¹⁴⁸ וכפי שאושר על ידי טוסקאניללי¹⁴⁹, הרי אפשר להגיע לחופה המזרחי של אסיה במסע מערבה דרך האוקינוס האטלאנטי. בהצעה להגשים את ההלכה הזאת למעשה בא כריסטוף קולומבוס. תושב ליסבון, לפני שליטי פורטוגאל, צרפת, אנגליה, גינואה וויניציה, אבל פניו הושבו לריק. לבסוף סיפקה ספרד, יריבתה של פורטוגאל, את האמצעים לשם מציאת דרך קצרה להודו. אחרי נסיעה סוערת, שארכה חדשיים ומעלה. הגיע קולומבוס לאי באהאמה (11.10.1492) בהאמינו, כי הגיע לאיים, הסמוכים לסין, ולכן קרא לאיים האלה בשם “הודו המערבית”, לאמור הודו, שהגיע אליה בדרך המערבית. יבשת חדשה זו נקראה “אמריקה” על שם החוקר אמריגו ויספוצ’י, איש פירינצה, שביקר שם יותר מאוחר מטעם בית המלכות של ספרד.

בשנת 1520 יצא מאגילאן במשלחת סביב לקצה הדרומי של אמריקה הדרומית, חצה את האוקינוס השקט והגיע להודו המזרחית. רק עתה אפשר היה לקבוע את מצבו הגיאוגרפי של העולם החדש ביחס לישן.

כבירות היו התוצאות של גילוי דרך הים להודו הן המזרחית והן מערבית. גילוי זה הביא בחובו את שינוי פני העולם מכמה בחינות:

א) הים התיכון, ששימש מרכז התרבות והכלכלה של העולם במשך 4500 שנה, ירד למדרגה של ים צדדי;

ב) המעצמות הכלכליות שבים התיכון, כגון ויניציה וגינואה, ירדו פלאים ונתרוששו¹⁵⁰;

ג) המעצמות השוכנות על חופי האוקינוס האטלאנטי קיבלו מעוף בלתי רגיל, כשלגדולה עלו הערים: בריסטול, בורדו וליסבון;

ד) אף ערי ההאנזה, שמסחרן היה ער, אם כי מוגבל, נמשכו אחרי העושר של העולם החדש, אבל נתקלו במתחרה זריז, שהקדימן, הלא הם ההולאנדים. מכאן עליתה של אמסטרדאם;

ה) העולם החדש העניק לאירופה שפע זהב וכסף, אשר מחירם ירד פלאים;

ו) מכיון שבימים ההם המתכות היקרות הללו שימשו כבר בבחינת מידת ערך, נתחוללה עליה כללית במחירי כל הסחורות;

ז) ולא זו בלבד, אלא שעצם הממון החל להיות נושא של מקח וממכר וכאן נעוצה ההתחלה של השיטה הרכושנית במסחר ובתעשיה.

132. פורטוגאל וספרד. – מספר שבועות אחרי שובו של קולומבוס ממסעו הראשון ל“הודו המערבית” פרסם האפיפיור איגרת, המוסרת את מחצית כדור הארץ המערבית לספרד ואת מחציתו המזרחית – לפורטוגאל. להחלטה זו של האב הקדוש היו שתי תוצאות גורליות:

א) העמים שבצפון אירופה יצאו בידים ריקות ולא ניתן להם ליהנות מן העושר של הודו ואמריקה. שני עמים בחוף האטלאנטי, האנגלים וההולאנדים, המרו את פי האפיפיור: לפני סיום המאה ה־16 ניצחו האנגלים את הארמאדה הספרדית וההולאנדים מרדו בספרדים וכבשו מקומות שונים בהודו המזרחית והמערבית.

ב) לעומת זאת הביאו הגילויים בהודו המזרחית והמערבית כליה על חייהן המשקיים של פורטוגאל וספרד, מאחר שהן איבדו את כוחות העובדים שלהן, שהיגרו לארצות החדשות לא על מנת לעבדן, אלא על מנת להתעשר בהן מתוך התעללות בילידים. הבה נראה כיצד נפל הדבר.

א) פורטוגאל, אשר בימי הבינים היתה ארץ בלתי חשובה, הפכה פתאום להיות עקב גילוי הארצות החדשות¹⁵¹ וניצולן, המדינה המסחרית הראשונה בעולם. בעוד שמקודם סחורות היצוא של פורטוגאל היו יין ודגים ואף אלה בכמויות זעירות, הרי עתה היא סחרה בזהב, שנהב, צמג, קנה סוכר, כתנה ועבדים. אבל מכיון שהפורטוגאלים היו כובשים באכזריות את הארצות, שהם גילו ואחר כך מנצלים אותן ללא רחמים מבלי לתת לתושבים משהו כתמורה, הם השניאו את עצמם על תושבי הארצות הללו, אשר תוך מאה שנה נפלו לידי ההולאנדים, האנגלים והצרפתים, כך שבידי הפורטוגאלים לא נשארו אלא אי אלו ערים בחוף האוקינוס ההודי, שנשארו בידיהם עד היום¹⁵².

המצב לא היה יותר טוב בפנים פורטוגאל, שם החרושת ירדה פלאים מאין רצון לעבוד. ההולאנדים, ויותר מאוחר האנגלים היו מספקים לפורטוגאל לא רק דברי חרושת, אלא אף מיצרכים חיוניים. כל האוצרות, שבאו מן המושבות העשירות, לא הספיקו אלא לסיפוק צרכי עם ירוד, שלא יצר מאומה וקיבל הכל מן החוץ.

ב) מצב דומה לכך שרר בספרד הסמוכה, אלא בקנה מידה יותר גדול. עם כיבוש הארץ על ידי הערבים חלה בה התקדמות מפליאה במסחר ובחרושת עד כדי כך, שספרד יכלה להחשב כארץ התעשיה הראשונה בעולם. לידי מצב כזה הביאה בלי כל ספק המדיניות הנבונה של הכליפים, אשר בחסותם חיו ושגשגו בצותא מושלמים, נוצרים ויהודים. עם כיבוש המבצר האחרון של המורים (גראנאדה) בידי הצבאות הנוצריים (1491) ועם גרוש היהודים (1492) כבר הורע בהרבה מצבה הכלכלי של ספרד. אולם גילוי העולם החדש היה עבורה בבחינת אסון: מרבית תושביה מכל שדרות העם הפכו הרפתקנים, אשר כל מאוייהם לא היו אלא להגר על מנת להתעשר בלא עמל וככל המוקדם. כתוצאה מכך נחרבה הארץ בחרושתה ובחקלאותה כאחת. בכדי לכלכל את האוכלוסיה, היה צורך להכניס לא רק מוצרי חרושת, אלא גם תבואה ואפילו לחם ותמורתם שילמו הספרדים בזהב, שהובא מאמריקה. כמובן שכל העושר המדומה הזה גרם לשחיתות ולחורבן. ההולאנדים מרדו בספרדים ופרקו את עולם והאנגלים נטלו מהם את השלטון בימים. מכאן ואילך עבר כל המסחר לידי ההולאנדים האנגלים והגרמנים. אמנם במאה ה־18, תחת שלטון הבורבונים, חלה הטבת מה בחרושת, במסחר וביחוד בחקלאות, אבל כל זה לא האריך ימים וספרד כיום היא ארץ מפגרת מבחינה כלכלית, למרות שהיתה לה הזדמנות להיות המעצמה הכלכלית הגדולה בעולם.

133. הולאנד. – ארצות השפלה הפוריות, שעל גדות הריין, המוזה והסכילדה, היו כבר בימי הבינים מרכזים חשובים של חרושת ומסחר, ביחוד לאריגים ובדים וצביעתם. ראיה לכך משמשת העובדה כי גם אנשי ההאנזה החזיקו שם סוכנויות גדולות. במאה ה־16 עברו ארצות השפלה לשלטון ספרד¹⁵³, ששלטה בהן ביד חזקה. אחרי מלחמות אכזריות וממושכות (כ־50 שנה) פרקו מעליהם הצפוניים הפרוטסטנטיים, קרי ההולאנדים, את עול נוגשיהם הספרדיים (1585), בעוד שהדרומיים, הבלגים נשארו תחת שלטון ספרד. על אלה האחרונים שפכו הספרדים את כל חמתם. כתוצאה מכך החלה בריחת הבלגים לצפון, מה שגרר אחריו חורבן הארץ בכלל והעיר אנטוורפין בפרט. עיר זו היתה הודות למצבה הגיאוגרפי הנוח וכן הודות למוסדותיה הליבראליים בימים ההם אחת הערים הגדולות והפורחות ביותר בעולם. גורלה נחרץ, כאשר בשלום ויסטאפליה (1648) מוצא הסכילדה, שעל גדותיה שוכנת אנטוורפין, הועבר להולאנד.

תושבי ארצות השפלה הצפוניים היו בעיקר חקלאים ודייגים, שעסקו בגידול בהמות ודיג מליחים. עקב הגירת הדרומיים, שהביאו אתם ידיעות מסחריות וחרושתיות, הפכה הולאנד במשך שני דורות למעצמה ימית ומסחרית ממדרגה ראשונה, שבידה היה כמעט כל סחר היבוא והיצוא של אירופה. קמו ערי חרושת גדולות, שהחשובה ביניהן היתה אמסטרדאם, השוכנת על גדות הריין, על מספנותיה הענקיות. לתעשיות הללו היו דרושים חמרי גלם, שהובאו מן החוץ: פשתן וצמר למטויות, עצים וברזל למספנות. מסחר התבואה והיין, שהיה מקודם בידי אנטוורפין, עבר להולאנד: אמסטרדאם סיפקה לאירופה הדרומית כולה תבואה, שבאה מן הים הבאלטי, בעוד שדורדריכט ייצאה לאנגליה, לארצות הסקאנדינאביות ואפילו לרוסיה את יינות צרפת והריין. אין תמה, כי הולאנד נעשתה למתחרה המסוכנת של ההאנזה. במשך הזמן התפתח בהולאנד ענף מסחרי חדש: העושר הבלתי מוגבל, שהצטבר בהולאנד, ביקש מקורות רוח חדשים ואלה נמצאו אצל המעצמות הגדולות, שהיו זקוקות לכסף, לשם מטרה זו המציאו הבנקאים ההולאנדיים אגרות אשראי, שנמכרו בשעת הצורך. מכאן התפתח המסחר באגרות הערך, אשר לו חשיבות כה רבה בכלכלה של ימינו.

ברם ההולאנדים לא הסתפקו בכך. במידה שסחורות ספרד ופורטוגאל נמסרו להולאנדים אם לשם העברה (תמורת תשלום מכס) ואם לשם מכירה, בה במידה הורגש בהולאנד הצורך לכבוש עבורה מושבות משלה. בשנת 1598 יצאה משלחת גדולה להודו המזרחית, אשר עשתה עסקי חליפין ביאוה: תוצרת אירופית תמורת סממנים. כאשר בשוב האניות למולדת נוכחו ההולאנדים לדעת, כי הסממנים הללו (פילפל, קינמון, ציפורן וכו') אינם נותנים הכנסה פחותה ממתכות יקרות, ייסדו חברות מסחריות, בעלות זכויות מיוחדות, לשם יבוא סחורות מהודו המזרחית הפורטוגאלית. באי־כוח החברות הללו נתקבלו בסבר פנים יפות על ידי הילידים, ששנאו את הפורטוגאלים בגלל ניצולם המחפיר. באופן כזה התחיל שלטון ההולאנדים בציילון, בחופי הינדוסטאן, ועבר במשך הזמן לאיים המאלאיים. לסוחרים ההולאנדיים היו יחסי מסחר גם עם הסינים והיאפאנים. מרכז קשרי המסחר האלה היתה באטאביה, שנוסדה על ידי ההולאנדים בשנת 1618¹⁵⁴.

על התקדמות כה מפליאה של ההולאנדים לא יכלו לעבור בשויון נפש הספרדים, הפורטוגאלים וביחוד האנגלים, שקרנם התחילה עולה בימים ההם. מכה ראשונה קיבלו ההולאנדים מידי קרומביל באמצעות “חוק הספנות” (1651), שהגביל את סחר הבינים שלהם עם אנגליה¹⁵⁵. מכאן באו מלחמות עם אנגליה, ואחר כך עם צרפת, שמהן יצאה הולאנד לא תמיד כמנצחת. היא הודחתה מאמריקה הצפונית¹⁵⁶, מאפריקה, מהינדוסטאן וממקומות אחרים ברחבי העולם. משום כך השתדלה הולאנד לשמור על השלום בכל מחיר, לעתים גם בתנאים משפילים, ובלבד לא להזיק לעניני המסחר, שבו כל כוחה עד ימינו אלה. רוטרדאם משמשת כיום תחנת מעבר כמעט לכל אירופה המרכזית.

134. בריטאניה הגדולה. – אם במאה ה־17 היתה הולאנד המעצמה הכלכלית הגדולה בעולם, הרי במאה ה־18 רכשה את מקומה בריטאניה הגדולה. הועילו לכך כמה מסיבות, שהזמן גרמן:

א) מעמדה הגיאוגרפי של בריטאניה הגדולה כלפי האוקינוס האטלאנטי נתן לה יתרון בדרכי הים לגבי כל מתחריה;

ב) רמה גבוהה של חקלאות וחרושת ושילוב פעולותיהן במידה שלא היתה דוגמתן בארצות אחרות, שימשו יסוד בריא למסחר, שהלך והתפתח עם כיבוש מושבות מעבר לים;

ג) מציאות אוצרות הטבע, ביחוד פחם וברזל, וקרבתם לנמלים, סללו את הדרך למהפכה תעשיתית ולהגמוניה בריטית של המאה ה־19. כיצד קרה הדבר?

בימי הבינים לא עמדה אנגליה אלא בדרגה נמוכה מאוד ביחס לארצות האירופיות האחרות. סחורות היצוא שלה היו אבץ, צמר ועורות. חרושת לא היתה קיימת כלל באנגליה. מן הצורך היה להביא הכל מן החוץ ואנשי ההאנזה היה להם כמעט המונופולין ליבוא לאנגליה במשך זמן רב. רק במאה ה־14 בצבצה ועלתה אצל האנגלים הנטיה לספק את צרכיהם במסחרם הם מבלי להזקק לסוחרים הגרמניים. כך הם נהגו גם ביחס להולאנדים במאה ה־16. נעשו אף צעדים ראשונים לפיתוח החרושת, ביחוד אריגים, אשר מקודם היתה ברובה בידי הגרמנים וההולאנדים. חוק הספנות של קרומביל הביא את אנגליה על דרך המלך בסגרו את הארץ לפני כל התחרות נכרית.

יחד עם זה לא החמיצה אנגליה כל הזדמנות לרכוש מושבות גדולות. היא התחילה בזה בהודו. לשם כך נוסדה על פי רשיון מלכת אלישבע (1600) “החברה של הודו המזרחית”, שלפיו קיבלו סוחרי לונדון רשות יחיד למסחר בכל הארצות מזרחה מכף התקוה הטובה, שאינן שייכות לשליטים הנוצריים. החברה ניגשה לעבודה במרץ, אם כי לא תמיד באמצעים כשרים, על מנת לעקור כל התחרות. החברה כרתה בריתות מסחר עם נסיכים הודיים, שעל פיהם היא קיבלה בכל פעם שטחים יותר נרחבים לניצול. צעד אחר צעד הודחו ההולאנדים והפורטוגאלים, בעוד שהצרפתים נוצחו בכוח צבאי וימי (1757).

בו בזמן לא הזניחה אנגליה את ההתישבות באמריקה הצפונית. כבר בשנת 1585 נכבשה וירג’יניה, ששימשה מקום מקלט לנרדפים הדתיים והמדיניים, אשר רבו בזמן ההוא. מושבות הולאנדיות, שהיו צפונית לוירג’יניה, נכבשו בידי האנגלים (1664). המסחר האנגלי גדל ביחוד עקב כיבוש איי האנטילות, אשר הוכשרו למטעי הטבק¹⁵⁷, הכתנה וקנה הסוכר על ידי המתישבים האנגליים, שהביאו אתם את הזרעים, ובעזרת עבדים שחורים, שהובאו מאפריקה¹⁵⁸.

המדיניות הכלכלית של בריטאניה הגדולה היתה מכוונת להגנת המסחר הבריטי בכל מקום בו דרכה רגלו של הסוחר האנגלי. לשם כך הוסדר, כי א) כל הסחורות שלא יוצרו בכמות מספקת (כגון טבק, כתנה, קפה, סוכר, עורות, כוחל, זפת, ברזל, אשלג), לא תשמשנה נושא למשא ומתן, אלא בשוק הבריטי; ב) המושבות לא יכלו לקבל כל סחורה או חומר אחר אלא באמצעות השוק הבריטי. פירוש הדבר הוא, כי מתפקידן של המושבות היה לקנות סחורות בריטיות, המוכנות למכירה, או לספק לארץ המכורה חמרי גלם ותו לא. בשנת 1663 נאסר על המושבות יבוא סחורות לא־בריטיות¹⁵⁹ או של אלו, שלא נטענו בספינות בריטיות בנמלים בריטיים. בשנת 1719 נאסר על המושבות האמריקאיות ליצר דברי מתכת, וכל בתי החרושת נאלצו להיסגר. כל האיסורים האלה, ורבים אחרים כגון אלה, לא באו אלא להגביר את תלותן של המושבות בארץ המכורה ולמנוע כל התחרות. כמובן ששיטה זו התנקמה בבריטאניה על ידי איבוד המושבות החשובות שבצפון אמריקה, אבל יחד עם זאת היא הכשירה את בריטאניה למהפכה התעשיתית במאה ה־19, שלא היתה דוגמתה בתולדות העמים.

התעשיה הבריטית התפתחה הודות למדיניות החמורה של מכסי מגן והיא נעזרה במכונת הקיטור, שהומצאה למעשה בימים ההם, כתוצאה מכך גדלו הערים, שקלטו פועלי תעשיה, והתרוקנו הכפרים. על ידי כך הוזנחה החקלאות. רק עתה, כאשר התעשיה הבריטית התבססה ולא חששה מפני התחרות, החליפה בריטאניה את דגלה והפכה למגינת חופש המסחר. המדיניות היתה הכרחית לאור המצב, שהתהוה: הצורך ביבוא חמרי גלם ומצרכי מזון לערים וכן הצורך ביצוא תוצרת התעשיה. ההון הרב, שהצטבר, תרם את תרומתו לפיתוח הארץ (מסילות ברזל, תעלות וכו').

המאות ה־18 וה־19 הן שנים של פיתוח וגידול לאימפריה הבריטית. בתקופה זו ניהלה אימפריה זו מלחמות נגד הולאנד, ספרד וצרפת וכולן נסתיימו לטובתה והביאו לה מושבות חשובות: גיבראלטאר, מאלטה, דרום אפריקה, ציילון, קאנאדה. מטרת בריטאניה בכל המלחמות הללו לא היתה הכיבושים כשהם לעצמם, אלא כיבוש שוקים לתוצרתה העודפת, סיפוק חמרי גלם והגנה על דרכי התחבורה. לשם קיצור הדרך להודו המזרחית, “פנינת האימפריה”, נבנתה תעלת סואז בעזרת ההון הבריטי (1869). כפי שמסתבר, התפתחותה של בריטאניה הגדולה במשך 300 שנה היתה מתוך תשומת לב מיוחדת למגמה המסחרית. ואכן סמוך למלחמת העולם הראשונה היתה האימפריה הבריטית המעצמה הכלכלית האדירה בעולם, שחלשה על כל הימים.

135. גרמניה. – כפי שראינו לעיל, היתה גרמניה בימי הביניים ארץ עשירה ובעלת קשרים מסחריים אמיצים עם ארצות חוץ. זה נבע מתוך כך, כי צפיפות האוכלוסין היתה גדולה והיא היתה זקוקה לדברי מותרות רבים, שהובאו מן החוץ. גרמניה של הימים ההם יכלה להרשות לעצמה את המותרות, שכן תמורתם היא היתה מוסרת את תוצרת חרושתה, שעמדה על הגובה, ביחוד חרושת הכתנה והצמר, וכן חרושת הברזל¹⁶⁰. גם פעולות בנקאיות גדולות נעשו על ידיה בארצות חוץ. ההון הגרמני וכן העבודה הגרמנית היו מושקעים במיכרות כסף, כספית, נחושת וברזל של ספרד, הונגאריה, שבדיה ואנגליה. אולם מצב הדברים המזהיר הזה לא האריך ימים: ההאנזה ירדה עקב ההתחרות של הארצות הסמוכות והקיסרות הגרמנית של הימים ההם לא היתה מוכשרת להתנגד לכך, בפרט שגם בתוך ההאנזה הענינים לא היו כשורה, בתנאים כאלה גרמניה לא יכלה לחלום על פעולות כיבוש של ארצות חדשות באמריקה. ולא עוד אלא ששינוי הדרך להודו מסביב לאפריקה גרם לירידה של המסחר האיטלקי, מה שגרר אחריו את סילוק המקור ממנו גדלו ושגשגו ערי גרמניה הדרומית הן במסחר והן בחרושת¹⁶¹. למרבה הצער באו סכסוכים דתיים במאה ה־16 ומלחמת 30־השנה במאה ה־17, אשר הביאו חורבן על המסחר והחרושת ברחבי הארץ כולה.

רק במאה ה־18 התחילה גרמניה להתאושש מן הזעזוע, שעבר עליה. אבל היא לא התאוששה במלוכד, מאחר שכל מדינה ומדינה בנפרד דאגה לעצמה, כדי לפתח את חקלאותה וחרושתה. ולכן אין פלא, אם אחרי המלחמות הנאפוליאוניות, לכשנפתחו נמלי אירופה לסחורות אנגליות, סבלה התעשיה הגרמנית זעזוע חדש. וזאת גם מחמת העובדה, כי כל מדינה בתוך האיגוד הגרמני היתה נפרדת מרעותה על ידי מערכת מכסים פנימית. למען קדם את פני הרעה באה היזמה מצד פרוסיה, אשר בשנת 1818 הטילה מכסי מגן על סחורות אנגליות. לה הצטרפו בשנים הבאות מדינות אחרות ועי"כ נוסדה “ברית המכס הגרמנית”, אשר הביאה לידי ליכודה של גרמניה כולה, ואשר אחרי מלחמת ה־70 הרימה את מצבה הכלכלי של גרמניה. הונחה רשת מסילות ברזל ענפה, שאיחדה את המדינות הבודדות; נחפרו תעלות רבות לשם הקלה על התנועה עם הנמלים וכן נבנה צי אניות סוחר, שהוביל סחורות גרמניות לכל חלקי תבל. לשם הגנה על הצי המסחרי הזה נבנה צי מלחמתי אדיר, שהיה לצנינים בעיני הבריטים¹⁶², היה דרוש רק ניצוץ קטן, בכדי להבעיר מלחמה על השלטון בימים, היא מלחמת העולם הראשונה.

מן הראוי לציין, כי התעשיות, שבהן הצטיינו הגרמנים היו: תעשית הברזל, הבירה, החרסינה, בניין האניות והתעשיה הכימית. המסחר, אשר בו עלתה גרמניה על כל הארצות, היה מסחר הספרים. ועוד פרט מענין, כי בד בבד עם גידול התעשיה הלכה גם התפתחות החקלאות, בניגוד למה שקרה בבריטאניה.

פרק ה' – המעצמות הכלכליות בין שתי מלחמות העולם (גושים כלכליים)    🔗

136. מלחמת העולם הראשונה. – כותבי העתים יודעים יפה לפרט את תולדות מלחמת העולם הראשונה (1918–1914). לדעתם, נעוצה הסיבה לכך עוד במפלת צרפת בשנת 1870, בה היא איבדה שני מחוזות סמוכים לגבול הגרמני, היינו אלזאס ולותרינגיה, ואשר עליהם היא לא ויתרה לעולם. זה נתן לה דחיפה לבוא לידי הסכם עם אנגליה (1904), אשר בלאו הכי לא הביטה בעין יפה על התפשטותה המסחרית של גרמניה ברחבי העולם. בכדי להקיף ולבודד את גרמניה, השתדלה הדיפלומטיה הצרפתית למשוך לצדה את רוסיה, אשר אחרי מפלתה במלחמתה עם יאפאן (1905) נאותה ברצון לסמוך על המערב, שכן היו גם לה זה דורות רבים שאיפות לפתיחת ״אשנב" למערב אם דרך הים הבאלטי ואם דרך הים השחור. לעומת “מעצמות ההסכמה” האלה עמדו “מעצמות מרכז אירופה”, גרמניה ואוסטריה־הונגריה, אשר בריתן עם איטליה (ברית השלושה) נתרופפה בשל שאיפותיה האירידנטית של האחרונה. שני מחנות אלה עמדו זה מול זה והתכוננו לקרב, שהיה מחויב המציאות בתנאים שנוצרו, אשר בשום פנים לא היו הסיבה האמיתית והראשונית לתבערה, שפרצה בשנת 1914. ראיה לכך תשמש העובדה, שברגע בו נפל הניצוץ, השתדלו בריטאניה וגרמניה, שני היריבים המושבעים, למנוע את התבערה על ידי איתור הסכסוך, היות ועדיין לא היו מוכנות לקרב המכריע. ואליבא דאמת, ההתחרות בין שתי המעצמות האלה בשטח התעשיתי, המסחרי והקולוניאלי, היתה הסיבה העיקרית להתגוששות האיתנים.

כפי שראינו בסעיף הקודם, עשתה גרמניה קפיצת דרך הגונה בהתפתחותה הכלכלית. נדמה היה כאילו רצתה להדביק את האבוד במשך הדורות שעברו. זוהי גם הסיבה, שביחד עם המעצמות הימיות האחרות התנפלה גרמניה על יבשת אפריקה¹⁶³ וחטפה ממנה נתחים ניכרים, בכדי לתקן את המעוות, שנעשה לה בשעת גילוי העולם החדש¹⁶⁴. המושבות האלה היו דרושות לגרמניה לשם הספקת חמרי גלם לתעשיתה המתפתחת. המסחר הגרמני תפקידיו גדלו שבעתים: עליו היה להביא חמרי גלם מכל קצוי העולם ולהביא כתמורה לשם את תוצרת התעשיה הגרמנית. עי"כ הופיעה גרמניה בתור מתחרה מסוכן של בריטאניה הגדולה¹⁶⁵, אשר לא ראתה בעין יפה את ההתפשטות של המסחר הגרמני, שסיכן את מעמדה בתור “גבירת הימים”. המלחמה בין שתי המעצמות היתה מחויבת המציאות, אבל איש לא פילל, כי היא תקדים לפרוץ כה מהר. היה דרוש רק ניצוץ, שיפול ויתלקח. ואכן הוא נפל.

אוסטריה־הונגאריה שאפה לאיחוד כל הארצות על גדות הדאנובה. כאשר לבסוף נתבקשו הארצות הסלאויות שבבאלקאן להצטרף, התנגדה לכך רוסיה, באשר ביצוע תכנית כזאת לא היה מתישב עם שאיפתה ל“אשנב” דרך הבאלקאן והדארדאנלים. כאשר אוסטריה־הונגאריה סיפחה את בוסניה והרצגובינה (1908) והגיע תורה של סרביה לסיפוח, זו ביקשה את חסותה של רוסיה, מגינת הסלאוים. כאשר יורש העצר האוסטרי ואשתו נרצחו בחוצות סאראייבו, בירת סרביה, הכריזה אוסטריה־הונגאריה מלחמה על סרביה לפי רמז מצד גרמניה. הכל סברו, כי אפשר יהיה לאתר את המלחמה לנקודה זו ולכך היתה מכוונת הדיפלומטיה האנגלית והגרמנית, אלא שעקשנותה של רוסיה, שראתה הזדמנות להגשים שאיפת דורות, הכריעה. היא הכריזה מלחמה על אוסטריה־הונגאריה, מה שגרר אחריו ממילא הכרזה דומה מצד גרמניה על רוסיה. אז הצטרפו אנגליה וצרפת לטובת רוסיה נגד גרמניה. התבערה התלקחה.

המלחמה התנהלה בעצלתים, למרות שיד מעצמות המרכז היתה על העליונה. מכיון שהמצב בסרביה היה קשה, משכו הגרמנים לעזרתם את תורכיה (וממילא גם את בולגאריה), שהצטרפה ברצון לאור העובדה, כי הרוסים זממו לתפוס את הדארדאנלים, בכדי להתחבר עם הצי האנגלי. אז בגדה איטליה בברית השלושה ועברה למעצמות ההסכמה (1915). בשנת 1917 התחוללה המהפכה ברוסיה וצבא גרמני עצום השתחרר ועבר לחזית הצרפתית. אנגליה גייסה כוחות עצומים מכל חלקי האימפריה נגד האויב המשותף ובכל זאת גורל המלחמה היה מונח על כף המאזנים. ומי יודע כיצד ומתי היתה מסתיימת המלחמה האכזרית הזאת, אלמלא התערבות גורם חדש, בלתי צפוי, ששינה את פני הדברים לחלוטין, הלא הוא ארצות הברית של אמריקה וכניסתן למלחמה (1917).

כוונת גרמניה היתה להכריח את בריטאניה הגדולה לכניעה על ידי הרעבה. צי צוללות עצום שמר על חופי בריטאניה ולא נתן לשום אניה לגשת אליה אלא במחיר סיכון רב. הצוללות לא הבחינו בין דגל לדגל וכל אניה, שהתקרבה לבריטאניה הורדה תהומה. בין אניות אלו היו גם אניות סוחר אמריקאיות. ארצות הברית לא יכלו להשלים עם מצב דברים כזה, שאניות נויטראליות לא תוכלנה לשוט בכל הימים ובכל עת. זאת ועוד: לפני המלחמה היו ארצות הברית הספק הראשי לאירופה המאוכלסת: תבואה ובשר, ברזל ופלדה סופקו לה על ידי החקלאות והחרושת האמריקאיות בכמויות ענקיות. כל השווקים האלה נסגרו עתה בפני אמריקה. ומכיון שכל האזהרות לא הועילו, הכריזו ארצות הברית מלחמה על גרמניה¹⁶⁶. מן הרגע הזה לא היו ספקות ביחס לתוצאות המלחמה. המלחמה נסתיימה (1918) והתוצאות היו מרחיקות לכת: גרמניה נחרבה וגבולותיה צומצמו¹⁶⁷; כל מושבותיה סולקו ממנה; ציה המסחרי עבר לידי המנצחים וציה המלחמתי נהרס. בריטאניה הגדולה אמנם יצאה כמנצחת, אבל היא נחלשה מבחינה תעשיתית ומסחרית: היא איבדה את כל השוקים, שעברו בינתיים לידי האמריקאים. כדבר הזה קרה גם ליתר הארצות הלוחמות, אשר ממש נתרוששו. מסתבר, כי בתור הזוכה היחיד מבחינה כלכלית מן המערכה הזאת יצאו ארצות הברית, כפי שמוכיחים המספרים הבאים: בעוד שיתרת היצוא על היבוא היתה בארצות הברית בשנת 1913 ‒ 691 מיליון דולר, הרי היא עלתה בשנת 1915 ל־1768 מיליון ובשנת 1916 ל־3000 מיליון דולר. כאן מסתמנת כבר המעצמה הכלכלית האדירה של המאה ה־20.

ועוד תוצאה חשובה של מלחמת העולם הראשונה בשטח הבין־לאומי: כשם שהמדינות הקטנות ראו, שאין הן יכולות להתקיים בכוחות עצמן מול האויב, העולה עליהן מבחינה צבאית וכלכלית, כן ועוד יותר נוכחו המעצמות הגדולות לדעת, שבלעדי עזרת המדינות הקטנות בחומר ובציוד לא תוכלנה לעמוד במערכה לאורך ימים. מכאן נובע שידוד המערכות בשטח הבין־לאומי אחרי מלחמת העולם הראשונה, שהתבטא בחלוקת העולם לגושים כלכליים בהתאם לזיקת המדינות למרכז תעשיתי או מסחרי מסוים, המופיע בתור מעצמה כלכלית. גוש כלכלי כזה חייב לספק לחבריו חמרי גלם הדרושים להם, והוא גם משמש שוק לתוצרתו הוא. לשם הגברת הקשר בין חברי הגוש ועידוד היחס שביניהם משמשים דרכי התחבורה ביבשה, בים ובאויר¹⁶⁸.

עם סיום מלחמת העולם הראשונה נסתמנו חמשה גושים בולטים ובהם א) האמריקאי, ב) הבריטי, ג) הצרפתי, ד) הרוסי, ה) היאפאני. יותר מאוחר, סמוך למלחמת העולם השניה, התחיל להסתמן גוש ששי, האיטלקי. ההתפתחות של הגושים האלה והיחסים שביניהם בעתיד עלולים לקבוע את גורלו של העולם. כי הרי מגמתו של כל אחד מהם תהיה חיזוק עצמו או החלשת זולתו.

137. ארצות הברית של אמריקה (הגוש האמריקאי). במשך דורות רבים לא היתה אנגליה החדשה אלא צרכן של סחורות אנגליות: לא זו בלבד שהיא נתחייבה להשתמש בתוצרת התעשיה הבריטית ולא לבוא במגע עם סוחרים אחרים אלא באמצעות הסוחרים האנגליים, כי אם אסור היה לה לנהל תעשיה משלה איזו שהיא פן תזיק לתעשיה הבריטית. סיגים אלה ודומיהם גרמו למרד של מושבה עשירה זו בארץ המכורה והיא התארגנה בצורה עצמאית בתור ארצות הברית של אמריקה (1775). מאז הוחל בניצול אוצרות הטבע הבלתי מוגבלים של ארץ נרחבת זו. הגירת הנרדפים מטעמי דת או מדינה מכל העמים הלכה וגדלה מדי שנה בשנה בהביאה אתה כוח עבודה, יזמה ונסיון ל“ארץ החופש הבלתי מוגבל”. מספר האוכלוסין, שהיה בשנת 1783 פחות מ־4 מיליון, הגיע במשך 100 שנה (1880) ל־50 מיליון וכיום הוא נאמד ב־170 מיליון.

המהגרים הראשונים, שבאו לאמריקה, לא מצאו חמרים רבים שהיו ראויים ליצוא. רוב החמרים, שעליהם נשען כיום הכוח הכלכלי של העולם החדש, בא לו מן העולם הישן, והמדובר הוא בעיקר בכתנה, שהוכנסה לשם במאה ה־17. מה שנוגע לתפוקת התבואה, הנפט, הפחם, המתכות, המכונות וכו', הדביקו ארצות הברית במשך הזמן את העולם הישן ואף עלו עליו¹⁶⁹. ההתפתחות הזאת נעצרה אמנם לזמן מה בזמן ההסגר האירופי¹⁷⁰, אך כעבור הזעם חזרה ההתפתחות התעשיתית והמסחרית של ארצות הברית לישנה ושוב לא נפסקה עד היום. הועילה לכך ביחוד תורת מונרו¹⁷¹, שבהתאם לסיסמתה “אמריקה לאמריקאים” דחתה כל התערבות אירופית בעניני אמריקה בכלל. תורה זו היתה לאבן היסוד של המדיניות הבין־לאומית של ארצות הברית במשך כל המאה ה־19 ונתבטלה למעשה רק עם הכרזת המלחמה על גרמניה בשנת 1917.

אנגליה החדשה היתה מושבה קטנה באופן יחסי בחוף האוקינוס האטלאנטי. היזמה והמרץ של המתישבים החדשים דחפו אותם מערבה לפיתוח השממה. לשם כך נבנו מסילות ברזל, אשר צצו בן לילה. בשנת 1827 נבנה הקו הראשון (מאסאצ’וסיטס) ובשנת 1830 היו כבר 300 ק“מ מסילות ברזל. מאז חלה התפתחות עצומה של המסילות הללו, אשר קשרו את חופי האוקינוס האטלאנטי עם חופי האוקינוס השקט. לשם הקלה על הובלת הסחורות נחפרו תעלות, המגיעות כיום לכדי 6000 ק”מ. התחבורה נעזרת במידה רבה בטלגראף (אורך חוטיו שני מיליון ק"מ ומעלה) ובטלפון (20 מיליון ק"מ חוטים). אולם המעשה הנועז והראוי לתהילה של ארצות הברית הוא בנין תעלת פאנאמה, שנועדה לשמש לפיתוח המסחר, כעין קשר של ארצות הברית עם נחלותיה ברחבי האוקינוס השקט. ממצב דברים כזה מתברר, מנין באה ההתפתחות המפתיעה של הכלכלה האמריקאית בכל ענפי התעשיה והמסחר, שאינה חוששת מפני כל התחרות. רק גרמניה יכולה היתה להתחרות בארצות הברית לפני מלחמת העולם הראשונה וגם אז רק בסחורות מסוימות (דברים כימיים, אופטיים וכו').

מענין יהיה לנקוט עתה כמה מספרים, כדי להוכיח כיצד גדלה המעצמה הכלכלית האדירה הזאת ועל מה היא מתבססת. תפוקת הפחם, למשל, גדלה בהרבה מראשית המאה הזאת: מ־40 מיליון טון לשנה היא עלתה ל־300 מיליון טון בשנת 1920 והגיעה עד 600 מיליון טון בשנות ה־40. כיוצא בזה ביחס לתפוקת הפלדה, אשר מ־800,000 טון בתחילת המאה הזאת עלתה ל־20 מיליון בשנת 1920, וכיום היא מגעת לכדי 100 מיליון טון. עוד יותר מענינת היא תפוקת הנפט: בשנת 1836 נתקבלה במספר מקומות בוירג’יניה למטרות רפואיות כמות נפט, שלא הגיעה ל־100 חביות¹⁷²; עד לשנת 1845 לא הועילה התעמולה הרבה, בכדי להכניסו למסחר ורק משנה זו והלאה גדלה התפוקה, אשר בשנת 1859 הגיעה כבר ל־80000 חביות. מאז חלה עליה מפתיעה בתפוקת הנפט, אף לשם יצוא, והיא הגיעה בשנת 1889 ל־28 מיליון חביות ובשנת 1903 ל־50 מיליון. התפוקה כיום עוברת 2 מיליונים חביות ליום. גם בענפי התעשיה האחרים עברה התוצרת של ארצות הברית על כל המשוער. כמובן, שבהתאם לגידול הזה של התעשיה והמסחר, גדל גם הצי המסחרי, שעבר בגודלו על כל מה שהיה קיים עד כה. אין פלא, אם ארצות הברית נחשבות כיום כמעצמה הכלכלית האדירה ביותר בעולם.

ברם המעצמה הכלכלית הזאת על אוצרותיה הבלתי מוגבלים ועל אוכלוסיתה היוזמת והמוכשרת שוב אינה יכולה להסתגר בתוך גבולותיה מבלי לפתח פעולה מעבר לגבולותיה, כפי שהכלכלה החדישה דורשת זאת. וזאת משני טעמים: א) עד כמה שארצות הברית עשויות לספק את כל צרכיהן הן באוצרותיהן הטבעיים והן בתוצרתן החקלאית והתעשיתית, הן בכל זאת נמצאות באזור האקלים הבינוני והן זקוקות לחמרים גלמיים, שמקור גידולם הוא באזור הטרופי, כגון קאקאו, קפה, תה, צמג, סממנים וכו'; ב) תוצרת תעשיתן המפותחת של ארצות הברית עולה בהרבה על התצרוכת המקומית: היא מחפשת לה, איפוא, שווקים בחו"ל. גם עודף התוצרת החקלאית נועד ליצוא. שני הטעמים האלה קובעים את טיב פעולתן של ארצות הברית בשטח הבין־לאומי. אמנם לארצות הברית קשרים כלכלים עם רוב הארצות בעולם כולו, אבל קשרים מהודקים ביותר קיימים בינה לבין יתר ארצות אמריקה, בהתאם לתורת מונרו. אם להוציא מן הכלל את נחלותיה של בריטאניה הגדולה באמריקה (ובמידת מה גם את ארגנטינה, שם הושקע הון בריטי ניכר) הרי אפשר להגיד בודאות גמורה, כי כל יתר ארצות אמריקה קשורות קשר אמיץ עם ארצות הברית ומהוות ביחד אתן גוש כלכלי אדיר, החולש על חמרי גלם במידה בלתי מוגבלת והמספק את צרכיו הוא בכל¹⁷³. הון “אמריקאי” רב מושקע בפיתוח הארצות הללו, הקשורות לארץ בעלת ההון באלפי נימין. בכך מתבטאת שליטת ארצות הברית בארצות הללו, המהוות ביחד גוש כלכלי חזק, כעין אימפריה כלכלית אדירה, העשויה גם לבוא בהתנגשות עם גושים כלכליים אחרים.

אגב, ראוי לציין, כי ארצות הברית, בתקופה קצרה בערך של תולדותיהן (פחות מ־200 שנה), לא הניחו את ידיהן מ“כיבושים”, אם אלה נראו להן הכרחיים מבחינה כלכלית. כך הן רכשו את אלאסקה מידי הרוסים (1867), סיפחו את האואי (1893), הטילו את חסותן על קובה והפיליפינים אחרי מלחמת ספרד (1898)¹⁷⁴ וכבשו ממנה את פורטו־ריקו וגואם¹⁷⁵. לשם שמירה יותר יעילה על האימפריה הכלכלית האדירה הזאת השיגו ארצות הברית מידי פאנאמה את השימוש לצמיתות ברצועת אדמה בה נחפרה תעלה, המקשרת את שני האוקינוסים: השקט והאטלאנטי. על ידי תעלה זו קוצרו קוי הים של ארצות הברית באוקינוס השקט כדי מחצית או יותר, או יותר נכון, גדל כוחו של הצי האמריקאי כפליים ויותר.

138. הגוש הבריטי. – סמוך למלחמת העולם הראשונה היתה האימפריה הבריטית המעצמה הכלכלית הגדולה ביותר בעולם. שחלשה על כל הימים. חלקיה היו אמנם מפוזרים על פני תבל כולה, אבל הם היו מקושרים על ידי דרכי חיבור קבועות, בעלות תחנות ציוד נוחות, שבעזרתן שלט הצי הבריטי ברחבי הימים. להבטחת השליטה הזאת היו מכוונים כל מאמצי הבריטים מאז המאה ה־16 ¹⁷⁶.

עם תום מלחמת העולם הראשונה חל גידול ניכר בשטח השפעתה של האימפריה באפריקה (מצרים ומושבות גרמניות) ובמזרח הקרוב (ארצות האימפריה העותומנית לשעבר). לכיבושים האלה היו שלש מטרות:

א) מראשית פעולותיה של בריטאניה בהודו המזרחית כל מאמציה היו מכוונים לכיבוש הארצות, שמסביב לאוקינוס ההודי, אם בתור מושבות, ארצות חסות או אחרת. הרעיון הזה לא הגיע לידי גישומו אלא בשנת 1919, כשבידי האימפריה הבריטית נמצא כל החוף המזרחי של אפריקה¹⁷⁷, הודו, בורמה, מאלאיה ואוסטראליה. לא יפלא, אם אוקינוס זה יכונה בשם “האוקינוס הבריטי”.

ב) על ידי ריכוז שטחים רצופים באפריקה המזרחית, מאלכסנדריה שבצפון עד כף שבדרום, עשוי להתגשם רעיון שני והוא העברת מסילת הברזל, שתחבר את שתי הערים האלו ואשר בהתקשרה דרך ארץ־ישראל עם האורינט המזרחי, תתן את האפשרות להגיע ברכבת מלונדון, דרך קאלה, לכף.

ג) והעיקר אשר הכריע בדבר תפיסת הארצות, שהיו נתונות מקודם בידי האימפריה העותומנית, הוא אוצרות הנפט העשירים¹⁷⁸ (עיראק, ערב), אגב שמירה על דרך הים, העוברת בים סוף.

במצב כזה הגיעה האימפריה הבריטית לשיא התפתחותה מבחינה טריטוריאלית. בשינויים כאלה ובתמורות הכלכליות שהזמן גרמן, לא היו מספיקים הקשרים בדרכי הים בין כל חלקי האימפריה כפי שהיו נהוגות עד כה. הקצב במשא ומתן בין כל החלקים הללו הצריך קשר יותר מהיר והוא בא בצורת אוירון, שהידק ביתר שאת את היחסים בין בריטאניה הגדולה ונחלותיה שמעבר לים. זוהי הסיבה, שאחרי מלחמת העולם הראשונה פיתחה בריטאניה קוי אויר, שעלו בארכם ובשכלולם על כל יתר הארצות.

האימפריה הבריטית משתרעת על פני כל חלקי תבל ועל כל האקלימים. ביכלתה לספק לארץ המכורה את כל חמרי הגלם הדרושים לתעשיתה. אמנם אף הדומיניונים התחילו לפתח תעשיה משלהם בעזרת חמרי הגלם והפחם, הנמצאים במקום, אך בכל זאת שמורה לבריטאניה הגדולה עמדה מיוחסת לגבי נחלותיה¹⁷⁹. בריטאניה משמשת עדיין השוק העיקרי למזונות, הצומחים ברחבי האימפריה, ותמורתם היא נותנת מוצרי תעשיתה, שרותי ציה והשקעות לפיתוח נחלותיה. עי"כ היתה האימפריה הבריטית ליחידה כלכלית שלמה, בעלת ממדים עולמיים ובלתי תלויה בהחלט בחסדי ארצות חוץ. נוסף לכך יש עוד כמה ארצות, אשר מסיבה זו או אחרת קשורות באימפריה הבריטית: א) בארגנטינה הושקע הון בריטי רב לשם פיתוח משקה (מסילות ברזל בעיקר) והיא עדיין קשורה בשוק הכספים הלונדוני; ב) כיוצא בזה באינדוניזיה, אשר שם ההון הבריטי הוא שותף בחברת הנפט; ג) לנורויגיה ולאנגליה ענינים משותפים בים ובדיג מחמת מצבן הגיאוגרפי; ד) ואילו יוון נהנית מזכויות מיוחדות בגלל מצבה המיוחד בים התיכון. אם נצרף את שטחי ההשפעה האלה לאימפריה הבריטית, נקבל גוש כלכלי ענקי, הלא הוא הגוש הבריטי, אשר בלי כל ספק היה יכול להשתוות לגוש האמריקאי האדיר.

זה היה כנראה השיא, שאליו הגיע הגוש הבריטי, כי בשנות ה־30 התחיל מתערער מעמדו של הגוש הזה. קודם כל א) קאנאדה נוכחה לדעת, כי היא יותר קרובה לארצות הברית, מאשר לבריטאניה וועידת אוטאוה (1932) לא הצליחה לאחות את הסדק לגמרי; ב) בכל הדומיניונים גדלה התסיסה לעצמאות כלכלית; ג) ארגנטינה וגרורותיה בדרום אמריקה התחילו מרימות ראש ופוזלות לעבר הגוש האמריקאי; ד) ההתנגדות הפאסיבית בהודו, “פנינת האימפריה”, סיכנה את עמדת הבריטים שם; ה) מצד הגוש היאפאני בא האיום הרציני ביותר, כאשר עם כיבוש מאנצ’וריה (1931) וחדירת היאפאנים לסין לאור הסיסמה “אסיה לבניה”, הגיע תורן של העמדות הבריטיות באסיה המזרחית להתערער; ו) ואחרון אחרון, התחילה נשקפת סכנה מצד הגוש הרוסי, אשר מעולם לא ויתר על הגישה לים התיכון ותאבונו גדל למעינות הנפט שבמזרח התיכון. עגום היה איפוא, מצבו של הגוש הבריטי ערב פרוץ מלחמת העולם השניה.

139. הגוש הצרפתי. – בפרקים הקודמים לא עמדנו על צרפת באופן מיוחד, למרות הימנותה מאז ימי הבינים עם הממלכות הגדולות, מאחר שמעולם לא היתה צרפת מעצמה כלכלית. ואם ניחד לה כאן מקום, הרי אין זאת אלא בגלל החשיבות, שהיא רכשה לעצמה לאחר מלחמת העולם הראשונה עקב מפלת גרמניה.

כבר בפרוס ימי הבינים נעשו בצרפת פעולות מסחר וחרושת (פלאנדריה, שאמפאן, בורגונדיה ועמק הרודאן) ואף התקיימו שם ירידים חשובים, אך הפעולות הכלכליות הללו לא היוו את המניע העיקרי, שבפעולות הממלכה. בניגוד למה שקרה באיטליה ובגרמניה עקב גילוי הדרך הישרה להודו, הרי בצרפת לא הורע המצב הכלכלי, שכן מרכז הפעולות המסחריות עבר מן הדרום לצפון מערב, אשר שם בחסותה של אנטוורפין נהנתה צרפת מאפשרויות יצוא רבות (מלח, פירות, יין ואריגים). בדרך כלל היה המצב הכלכלי תקין בצרפת, ללא זעזועים, מאחר שארץ זו סיפקה לעצמה את כל צרכיה פרט אולי למשי, שהובא מן המזרח או מאיטליה.

המצב השתנה במקצת, כאשר לשלטון הגיע קולביר (המאה ה־17), שר ללואי הי“ד, אבי השיטה המרקאנטילית. לפי שיטה זו יש להעמיד בראש דאגת המדינה את תפוקת סחר החוץ באופן כזה, שהיצוא יעלה על היבוא, בכדי שסכום הכסף הנכנס לארץ יעלה על סכום הכסף היוצא ממנה. על מנת להגיע למאזן מסחרי פעיל כזה יש לעודד את התעשיה בעזרת מכסי מגן. עי”כ תגדל האוכלוסיה ואתה יחד עצמת המדינה. שיטת קולביר הרימה אמנם את קרנה של התעשיה הצרפתית, אשר נעזרה בבנין אניות, תעלות וכו', מה שהרים אף את מצבה הכלכלי של הממלכה, אך כל העושר, שנצטבר בדרך זו, שוב לא הגיע לעם אלא למלך בלבד, אשר בזבזו במלחמות הרבות, שהוא ניהל עם הארצות השכנות.

אף בשטח הקולוניאלי לא שיחק המזל לצרפת. אם בעת גילוי הארצות החדשות עלה בידי הצרפתים לתפוס באמריקה נקודות אחיזה חשובות (קויבק, מונטריאל, לואיזיאנה, ניו־אורליאנס), הרי איבדון במלחמות עם האנגלים במאות ה־18 וה־19. כזאת קרה גם בהודו המזרחית פרט למספר נקודות קטנות, שנשארו בידי הצרפתים עד היום, מתקופת הגילויים נשארו בידי צרפת כמה מאיי האנטילות¹⁸⁰ וגויאנה שבאמריקה וכן סיניגאמביה שבאפריקה¹⁸¹.

בעת מלחמות נאפוליאון סבלה צרפת קשות מחוסר ידים עובדות וציוד, אך מיד אחר כך היא התאוששה הודות לאדמתה הפוריה ועובדיה החרוצים. גם מצב המסחר השתפר במהרה. אבל היא לא יכלה להשתוות לאויביה מכבר הימים (גרמניה ואנגליה) ולא לארצות הברית, באשר גידול אוכלוסיתה פיגר בהרבה אחריהן ודבר זה היה בעוכריה מבחינה קולוניאלית. המלחמות, שבאו אחרי כן, היו בעיקר מלחמות יבשה, והן הסיחו את דעת הצרפתים מבנין אניות סוחר או מלחמה. ואם נוסיף לכך את החיסרון בחמרי גלם מסוימים (פחם בעיקר), שהיו בשפע אצל מתחריה, נבין על נקלה את סיבת המצב הכלכלי הירוד של צרפת במאה ה־19¹⁸². המצב הזה נשתנה תכלית שינוי אחרי מלחמת העולם הראשונה.

עד שנת 1914 היתה צרפת מקבלת את הברזל שלה בעיקר מן המכרות העשירים, שבגבול הגרמני של הימים ההם, כשאלזאס ולותרינגיה היו בידי גרמניה. המכרות שמעבר לגבול (לותרינגיה) היו מספקים לגרמניה את מרבית הברזל (75%), שהיה דרוש לה לתעשיתה. עם גמר המלחמה, לפי חוזה השלום, עברה לותרינגיה (ביחד עם אלזאס) לצרפת ועי"כ נעשתה זו לבעלת מכרות הברזל הגדולים ביבשת אירופה, שניה לאנגליה. אלא שהברזל כשלעצמו לא היה דיו, בכדי להקים תעשיה כבדה: היסוד השני הוא הפחם וזה חסר לצרפת.

אוצרות הפחם של צרפת הם זעומים: רובו נמצא לאורך הגבול הבלגי ומקצתו מפוזר בכל חלקי הארץ. תעשית הברזל של צרפת (לפני 1914) היתה משום כך חלשה וסבלה מפיזור רב. זאת היא הסיבה, שרוב הברזל הוצא לחו"ל בתור בצר עד כדי כך, שבשנת 1913 הוציאה צרפת את הכמות הגדולה ביותר של בצר ברזל בכל העולם. מצב זה לא היה נוח לצרפת, באשר עם כל אוצרותיה העצומים בברזל היא לא היתה אלא ספק החומר הגלמי, שאין בו כדי הכנסה מספקת למדינה. המצב עלול היה להסתבך עוד יותר, כאשר בשנת 1919, עם סיפוח לותרינגיה, הוכפלו אוצרות הברזל של צרפת. ואכן שאיפתה היתה לההפך למעצמה כלכלית, בעלת תעשיה כבדה, וזאת היא הגשימה בעזרת הפחם הגרמני.

לפי חוזה השלום עם גרמניה קיבלה צרפת את חבל הסאר על מכרות הפחם העשירים שלו. ומכיון שהפחם הזה לא הספיק לעיבוד כל הברזל של לותרינגיה (רק כ־15%), גמרה צרפת אומר לתפוס את חבל הרוהר בטענת תשלום פיצויי המלחמה. חבל זה סיפק לגרמניה את מרבית הפחם, הדרוש לתעשיתה (2/3), והברזל של לותרינגיה הובא לשם בדרכים נוחות וזולות: מסילת ברזל ותעלה. צרפת השתלטה על חבל הרוהר ועי"כ נעשתה למתחרה הרציני ביותר של בריטאניה.

אבל לא די בזה. צרפת היא ארץ של איכרים ובורגנים זעירים החיים בחשבון ובחיסכון ואת חסכונותיהם הם משקיעים במפעלים שונים תמורת רנטה. החסכונות של הרנטירים האלה מצטברים לסכומים ענקיים, הניתנים בהלואה למוסדות ולממשלות חוץ. ואכן בתקופה שבין שתי מלחמות העולם שימשה צרפת בנקאי למדינות החדשות, שקמו עם סיום מלחמת העולם הראשונה. המדינות הללו נשתעבדו באופן כזה לצרפת, הגם שזו היתה מעונינת מטעמים מדיניים ואיסטרטגיים בהקפת גרמניה, אויבתה, בטבעת בעלי ברית. אגב, טבעת זו היתה עלולה לשמש גם תריס בפני התפשטות הקומוניזם. בין הארצות, שהפכו לאזור השפעה של צרפת, יש למנות קודם כל את גרמניה המנוצחת; בשורה השניה באות המדינות, שקמו בחלקן או בשלמותן על חורבות הקיסרות האוסטרו־הונגארית, היינו פולין על בארות הנפט ומכרות הפחם שלה (קיבלה מגרמניה: שלזיה); רומאניה על מכרות הנפט ואסמי החיטה אשר לה; צ’כוסלוואקיה המפותחת וכן יוגוסלאויה¹⁸³. יחסי גומלין היו קיימים באירופה גם בין צרפת ובלגיה, שכנתה: צרפת היתה זקוקה לפחם הבלגי, ובלגיה ברצון או שלא ברצון נתלותה למעצמה הכלכלית השלטת. באופן כזה יצרה צרפת אזור השפעה באירופה, אשר כשהוא לעצמו היה מהוה יחידה כלכלית רבת כוח וערך.

מלבד השטחים הנ"ל באירופה יש לצרפת באפריקה מושבות וארצות חסות, המשתרעות באופן רצוף על פני כל אפריקה המערבית כמעט, מחופי הים התיכון עד לקונגו הבלגית. האימפריה הקולוניאלית הזאת, שהיא השניה בגדלה בעולם, היא אמנם ברובה מדבר, אבל בחלקים מסוימים, על חופי הימים ועל גדות הנהרות, היא משמשת מקור של חמרי גלם לתעשיה הצרפתית ושוק רחב למוצריה. נוסף לכך שייכים לצרפת מאדאגאסקאר שבאפריקה, הודו־סין באסיה וכמה מאיי האנטילות שבאמריקה המרכזית. בין כל נחלותיה אלה מקיימת צרפת קשר בעזרת צי־ים וצי־אויר, שרשתם פרושה על פני העולם הישן והחדש גם יחד. לשם קיום הקשר הזה רכשה צרפת, אחרי מלחמת העולם הראשונה, את סוריה, המהוה תחנה חשובה במזרח הים התיכון. וזאת לשם שיווי משקל כנגד בריטאניה, שרכשה אז את ארץ־ישראל¹⁸⁴.

כפי שמסתבר, נתגשמה שאיפתה של צרפת זה דורות להגיע לדרגת מעצמה כלכלית. ולא עוד אלא שעל ידי השתלטותה על שטחים עצומים ברחבי העולם היא יצרה לעצמה אימפריה קולוניאלית אדירה, אשר בצרוף עם אזורי השפעתה באירופה הפכה לגוש כלכלי נכבד. הגוש הזה עשוי היה להתקיים כל זמן שגרמניה, אויבתה של צרפת מעולם ולעולם, לא תפגע בו. ואמנם בשנות ה־30 של המאה הזאת הוקם הרייך השלישי, אשר תפס מידי צרפת בחזרה את חבל הרוהר וקרע ממנה את חבל הסאר, וכתוצאה מכך נזדקקה צרפת ליבוא פחם, כדי לקיים את תעשיתה, שהוקמה בינתיים. המשברים, שבאו מאז תכופות על צרפת, לא הניחוה עד מלחמת העולם השניה. תוך כדי כך נשתחררה גם סוריה מעול צרפת והקשר האוירי עם המזרח הרחוק נפגם.

140. הגוש הרוסי. – רוסיה, התופסת שטח כדי שביעית משטחו של העולם כולו, אינה יכולה לבלי להחשב לגוש כלכלי, היות וכל התנאים המתלוים למעמד כזה¹⁸⁵, מצויים בה. ואמנם אין להגיד, כי עד שנת 1914 רוסיה הצארית מילאה אחרי התנאים האלה, אולם אין כל ספק, כי רוסיה הסובייטית, עקב טיפוח מדינות עצמאיות בתוך גבולותיה והדרכתן מבחינה כלכלית, ראויה היא שתתפוס כאן מקום בתור גוש כלכלי רוסי, בפרט שמבחינה גיאוגרפית מהוה רוסיה נושא מעניין וחשוב לחקירה כלכלית: כי הרי על אף שפע אוצרות הטבע, הנמצאים בגבולותיה ועל אף הרשת הענפה של דרכי המים אשר בה, רוסיה בכל זאת נשארה ארץ מפגרת מבחינה כלכלית לכל הפחות עד מלחמת העולם הראשונה. ואכן גורמים רבים השפיעו כך: א) רוסיה תופסת שטחים ענקיים (כ־1/2 אירופה וכ־1/3 אסיה); ב) היא משתרעת על מישור עצום של אירופה ואסיה, שכמעט אינו נפסק על ידי רכסי הרים; ג) הנהרות משתפכים לרוב צפונה ודרומה ועי“כ נעדר החבור בין המזרח למערב, עד תקופת בנין מסילות הברזל לפחות; ד) הנהרות ברובם משתפכים לים הקרח הצפוני או לימים פנימיים (הים השחור, הים הבאלטי וכו'); ה) העדר חוף פתוח לאוקינוסים. בגלל כל הגורמים האלה נשארה רוסיה עד תחילת המאה הזאת, כלומר עד תקופת התחבורה היבשתית המיכנית (רכבות, מכוניות וכו'), ארץ כבולה ומפגרת למרות אוצרותיה הטבעיים הרבים. ואין כל ספק, שאילו היתה רוסיה ארץ פתוחה, בעלת גישה חפשית לאוקינוס, דוגמת ארצות הברית, היה גורלה אחר לגמרי. אלא שבעטים של הטעמים הנ”ל המישור העצום של איראסיה לא זו בלבד שהוא נותק מהעולם החיצוני, אלא שהתפתחותו הואטה עד הזמן האחרון כמעט.

הגורמים הגיאוגרפיים האלה נתנו את אותותיהם גם בתולדותיה של רוסיה. כבר בשנות ה־800 לפסה“נ היו סוחרי מילט היווניים יוצאים לביזאנץ, ומשם למוצא הדניפר, על מנת לעלות במימיו ולהביא מסקיטיה תבואה, דגים מלוחים¹⁸⁶, עבדים וכו'. על גדות דניפר זה קמה במאה ה־9 לסה”נ נסיכות קיוב, אשר בסוף המאה ה־10 קיבלה מידי ביזאנץ את הנצרות וחיקתה אותה בכל הנוגע לאומנות ואדריכלות. מאז נעשתה קיוב למרכז רוחני של הנסיכות והיא הפכה במאה ה־12 לעיר פורחת הודות לקשריה המסחריים עם ביזאנץ. במאות השנים הבאות עברה קיוב חליפות מיד ליד (פולנים, ליטאים וכו') ואף נחרבה על ידי הטאטארים. הטאטארים האלה, שהיו ממוצא מונגולי, הגיחו מלב אסיה (דרום אגם בייקאל) ובמהירות בזק, על גבי סוסים, הציפו את מזרח אירופה. מושליהם שלטו על שטח עצום זה כ־300 שנה עד שבמאה ה־15 נהדפו על ידי עם רוסי, שהתבצר מאז המאה ה־13 ביערות בהם עמדה לקום מוסקוה. תחילה התפשטה מוסקוה צפונה והגיעה עד לארכאנגילסק, אשר שם נעשו (במאה ה־16) עסקי פרקמטיה עם סוחרים אנגלים. עיר נובגורוד היתה בימים ההם עיר פורחת הודות לקשריה עם ההאנזה. הגילויים הימיים הגדולים של המאה ה־15 וה־16 לא הביאו כל שינוי למסחר הרוסי, משום שהעם הרוסי חסר התרבות לא היה מסוגל לקבל כל השפעה מערבית, למרות שהיו צארים¹⁸⁷, אשר עשו מאמצים רבים לשם החדרת חידושים תעשיתיים ומסחריים לרוסיה. רק בראשית המאה ה־18 עלה בידי פיטר הגדול לקרב לעמו את תרבות המערב. הוא הבין, כי המוצא לים הוא התנאי הראשון למסחר התקין של הארץ. עד אז לא היה לרוסיה הגדולה אלא נמל יחיד והוא ארכאנגילסק ואף הוא קפוא ברוב חדשי השנה. משום כך הכריז פיטר מלחמה על שבדיה, כבש ממנה את אינגירמאנלאנד, ייסד במקומה את פיטרסבורג על גדות הניבה והעתיק לשם את בירתו ממוסקוה (1702). העיר הלכה וגדלה במהירות בהדרכת בני נכר, בעיקר אנגלים, וכל סחר החוץ מנובגורוד עבר אליה. הסחר הזה גדל ביחוד אחרי בנין התעלה, שקשרה את הניבה עם הוולגה, עי"כ נתחברו ארצות רוסיה הישנה (קיוב) עם רוסיה החדשה (פיטרסבורג) וכך נתקבל בפעם הראשונה הקשר הישיר בין הים השחור והים הבאלטי. פיטר הגדול דאג גם לפיתוח הצי, אף זאת בהדרכת נכרים, אף כי כאן הוא לא השיג אלא תוצאות זעומות, מאחר שקשה היה להפוך עם של חקלאים ומגדלי בקר לספנים.

אם בתחילת המאה ה־18 פתחה לה רוסיה אשנב למערב בים הבאלטי, הרי בסוף המאה הזאת היא הגיעה לים השחור בדחקה משם את רגלי התורכים, ועי"כ ניתן לה לקחת חבל בסחר העולמי. מלחמת נאפוליאון עצרה אמנם את הסחר הרוסי ומלחמת קרים נתנה מכה קשה לשלטון הרוסי בים השחור, אולם כל זה לא הפריע בעד התפשטותה הטריטוריאלית ובעד התקדמותה הכלכלית של רוסיה, אשר בינתים נעשתה מעצמה גדולה (קיסרות). במשך כל הימים ההם, מאז ייסוד הממלכה המוסקואית, לא פסקה התפשטות רוסיה מזרחה מתוך מלחמה בלתי פוסקת בשבטים המונגוליים הנודדים. אמנם חלוצי ההתפשטות הזאת היו סוחרי הפרוות, אבל בעקבותיהם באו הקוזאקים, מתישביה הקבועים של רוסיה המתרחבת. בסוף המאה ה־15 הם הגיעו עד הרי אוראל ואחרי מאה שנה הרחיבו את גבולות רוסיה עד לאגם בייקאל. בשאיפתה זה דורות להגיע לחוף פתוח, התפשטה רוסיה עד לאוקינוס השקט ושם התנגשה ביאפאן ובשאיפתה להתפשטות לעברי אסיה. במלחמה שפרצה בין שתי המעצמות האלה הוכתה אמנם רוסיה (1905), אבל עלה בידה להחזיק בנמל ולאדיבוסטוק, שעל חוף האוקינוס השקט.

בראשית המאה ה־20 היתה רוסיה מעצמה רחבת ידים, בעלת אוצרות עצומים¹⁸⁸, ללא אפשרות פיתוח בגלל חוסר תחבורה. רשת הנהרות בשטח הנרחב הזה, הזורמים צפונה ודרומה, מועילה יפה בתחבורה המקומית, אבל אינה עשויה להועיל הרבה בקנה מידה ממלכתי. שנית, נהרותיה של רוסיה, וביחוד של סיביר, קופאים ברוב ימות השנה¹⁸⁹. בתנאים כאלה בלתי אפשרית היא העברת המזונות מן הדרום לצפון, או עצים מן הצפון לדרום, או חמרי גלם אחרים ממחוז אחד למשנהו. בכדי להקל על מצב זה התחילה רוסיה במחצית המאה ה־19 בבנין מסילות הברזל באירופה, ובסוף המאה הזאת יצאה לפועל אחת המסילות הגדולות בעולם, היא מסילת הברזל הטראנס־סיבירית, שחיברה את מוסקוה עם ולאדיבוסטוק, שעל חוף האוקינוס השקט (כ־7000 ק"מ). רק עתה ניתן לה לרוסיה להתחיל בבנין תעשיתה, אשר נפסקה לזמן קצר בזמן מלחמת העולם הראשונה, אבל נתגברה במשנה תוקף אחרי המלחמה תחת שלטון הסובייטים. תנאי ראשון להתפתחות תעשיתית ואף חקלאית זו היה והווה תמיד פיתוח דרכי התחבורה (כבישים, מסילות ברזל ותעלות). ואמנם בנין דרכים אלה נעשה בנקל במישור העצום של רוסיה המחוסרת כמעט לגמרי שטחים הרריים. מבחינה זו מפגרת עדיין מאוד סיביר העשירה, אשר לה לפי שעה רק קו מסילת ברזל אחד בעל כמה שלוחות דרומה¹⁹⁰.

רוסיה היא ארץ המישור והמרחב הגדולה ביותר בעולם. המרחב הזה ללא דרכי תחבורה עמד לה לרוסיה רבות פעמים בפני כיבוש הפולשים, שכן מרכזיה התרבותיים והכלכליים מרוחקים לרוב מגבולותיה. זהו אף הטעם, שבגללו החזירו הסוביטים את מושב ממשלתם מלנינגראד (פיטרוגראד הישנה) למוסקוה העתיקה ועשוה לבירתם כבימי בראשית של הממלכה הרוסית. ותקותם לא נכזבה¹⁹¹. זאת ועוד: מוסקוה היא כיום לא רק מרכז תרבותי ומדיני לכל עמי רוסיה, ולא רק מרכז דרכי התחבורה לכל ארצות רוסיה, אלא היא גם, ובעיקר, מרכזה הכלכלי של מעצמה ענקית, המורכבת מקהיליות סובייטיות עצמאיות (ברית המועצות), המספקות את כל צרכיהן כמעט בחמרים גלמיים. באופן כזה מהוה ברית המועצות גוש כלכלי עצום, המלוכד יותר משאר הגושים והמהוה יחידה כלכלית בלתי־תלויה כמעט לגמרי בגורמי חוץ. ואליבא דאמת, הגוש הרוסי הוא בראשית התפתחותו, אולם מבחינה כלכלית הוא עולה באפשרויותיו על יתר הגושים, פרט אולי לגוש האמריקאי. האוצרות הרוסיים טרם ידועים. אולם הם עולים על כל המשוער: מלאי העץ של רוסיה הוא הגדול בעולם; בתוצרת החטה אין שני לה; מכרות הברזל שלה הם הגדולים באירופה¹⁹²; אוצרות הפחם הם מהגדולים בעולם. החומר הגלמי היחידי כמעט, הדרוש למשקה הממוכן של רוסיה ושאינו ברשותה כדי הצורך המלא, ביחוד לאור התפתחותה המשקית הקרובה הוא הנפט. משום כך נשואות עיני רוסיה לנפט של המזרח התיכון ביחוד של פרס ועיראק. כאן מקום התורפה בין הגושים הרוסי והבריטי, וכאן גם מקום ההתנגשות הקרובה בין שני הגושים האלה¹⁹³.

141. הגוש היאפאני. – בתחילת המאה ה־20 קמה באיים שבמזרח הרחוק מעצמה חדשה לגמרי, שלפני מאה שנה לא שמעו על קיומה ולא כלום. מעצמה זו גדלה בקפיצות כאלה, שאחרי השתלטותה על סין בין שתי מלחמות העולם דובר על “סכנה צהובה”, שאיימה על אירופה הלבנה. אולם המזל לא האיר פנים למעצמה זו, מאחר שמקץ קיום של יובל שנים היא התפוררה לאור שתי פצצות האטום הראשונות, שהוטלו עליה. מעצמה זו היתה יאפאן.

תולדות יאפאן מתחילות במאה ה־7 לסה“נ כשקיסר (מיקאדו) בראש המדינה. כל האדמות, הראויות לעיבוד, היו שייכות לו והוא היה מחכיר אותן למספר שנים תמורת שרותים ומסים. ענפי הכלכלה החשובים בזמן ההוא היו גידול תולעי משי, טויה ותעשית ניר. במשך הזמן הגיעו לגדולה משפחות אצילים, שהתחרו ביניהן על השלטון במדינה. תוך כדי חיי מותרות איבדו גם הקיסר וגם האצילים את השלטון, שנפל בידי מצביאים (שוגון), בעוד שהמוני העם היו כלים מתוך רעב ומגפות. בסוף המאה ה־12 תפס את השלטון השוגון יוֹריטוֹמוֹ והעבירו בירושה לבניו. עי”כ הוא הפך את שיטת ההחכרה של האדמות, שהיתה נהוגה עד כה, לשיטה הפיאודאלית. למיקאדו לא נשאר אלא השלטון הרוחני. המצב הזה שרר עד המאה ה־19, כאשר במרד האצילים נגד המצביא הוחזר השלטון העליון לקיסר. מאז חל שינוי סודי במצבה של יאפאן, שקשרה קשרים עם המערב בהסתגלה לתרבותו. המגע עם אנשי אירופה התקיים אמנם כבר במאה ה־16, כאשר סוחרים פורטוגאליים הגיעו לראשונה לקיושו ונתקבלו בידידות הודות לרובים, שמצאו חן בעיני היאפאנים¹⁹⁴. בעקבות הסוחרים באו מיסיונרים, שאף הם נתקבלו באהדה רבה: הנצרות מצאה ביאפאן חסידים במאות השנים הבאות. במאה ה־19, לאחר מרד האצילים, חדלה יאפאן להיות “מלכות מתבדלת” וקבוצת האצילים, שהגיעה לשלטון, גמרה אומר לעקור את השיטה הפיאודלית מקרב העם ולבנות את המדינה על יסודות קפיטליסיטיים מערביים.

ולא עוד אלא שיאפאן התחילה לשאת את עיניה לכיבושים מעבר לאיים. הסיבה לכך נעוצה במצבה הכלכלי של יאפאן. בכדי לפתח תעשיה דוגמת זו, שהיתה קיימת בימים ההם במערב, דרושים היו פחם וברזל. אלא שבפחם יאפאן אינה עשירה ביותר ובברזל היא די עניה. משום כך אסרה יאפאן מלחמה על סין (1894) ובעקבותיה היא כבשה את פורמוזה והאיים לו־צ’ו בסגרה באופן כזה את חופי סין, כמו כן היא הטילה את חסותה על קוריאה: עי"כ קיבלה יאפאן דריסת רגל ביבשת אסיה. כעבור עשר שנים הכריזה יאפאן מלחמה על רוסיה, בשל התחרותה במאנצ’וריה ובמונגוליה המזרחית, והנחילה לה מפלה (1905). הדבר עשה בזמנו רושם עצום, שכן רוסיה נחשבה אז כמעצמה אדירה. בכדי למנוע מאת הרוסים את הגישה לאוקינוס מצד מאנצ’וריה, כבשה יאפאן את הנמל פורט־ארתור. כפי שמסתבר מכל זה בעליל, היו כל כוונותיה של יאפאן מכוונות לעבר סין: להקיפה, לשים הסגר עליה ואחר כך לבלעה. כי הרי אוצרותיה הטבעיים העצומים והבלתי־מנוצלים של סין היו דרושים ליאפאן כאויר לנשימה: ברשות סין מלאי פחם עצום (כרבע מכל המלאי העולמי וחלק גדול ממנו בעל איכות טובה: אנטראציט) וכמה מן המכרות העשירים סמוכים לחוף. נוסף לכך מצוי בסין ברזל בעל איכות טובה בחצי־האי שאנטונג. בסין יש גם בדיל, עופרת ונפט. היא גם היצרן הגדול ביותר של כוחל והשלישי במנין של כתנה. אין פלא, איפוא, שיאפאן לטשה את עיניה כלפי סין, שכנתה.

מה קרה בעצם בסין? ארץ רחבת ידים זו, בעלת אוכלוסיה עצומה ופרימיטיבית, החיה על חקלאות אינטנסיבית, נשארה מימי קדם סגורה מפני נוכרים, פרט לסוחרים הודיים וערביים, אשר החל מן המאה ה־10 לפסה“נ התחילו מבקרים בסין לפרקים. סוחרים אירופיים נראו לראשונה בסין במאה ה־16 לסה”נ, כאשר פורטוגאל קיבלה רשות ליסד במאקאו מושבה מסחרית. מאז התחרו הסוחרים ההולאנדיים והצרפתיים במסחר המוגבל של סין ואילו בריטאניה הגדולה כבשה את הונג־קונג עקב מלחמתה בסין (מלחמת האופיום: 1840) ופתחה מספר נמלים סיניים למסחר האירופי. מאז לא ישבו המעצמות הגדולות בחיבוק ידים, אלא עטו לשלל וכל אחת רצתה לזכות בנתח השמן ביותר. אפס, לכבוש את סין כולה אף אחת מהן לא העזה. כך קרה, כי בסוף המאה ה־19 כבשו הצרפתים את הודו־סין והבריטים את בורמה (ואף הטילו את חסותם על טיבט) והרוסים עמדו לכבוש את מאנצ’וריה, אלא שהופרעו על ידי יאפאן. ארצות הברית תפסו את הפיליפינים אחרי מלחמת ספרד, בכדי לעמוד על המשמר לא הרחק מן המתרחש בסין. רק עתה נכנסה סין לתחום הסחר העולמי בשמשה בבחינת ספק חמרי גלם, בעל עבודה זולה, ומאידך בבחינת שוק נרחב לתוצרת המערב. בתנאים אלה לא יכלה יאפאן להשאר אדישה, ביחוד שכל היתרונות הגיאוגרפיים היו לצדה בהיותה במקום לא הרחק מחופי סין. ואכן היא שמה הסגר על חופי סין ותפסה עמדות מפתח ביבשתה, כפי שתואר לעיל.

ההתחרות בין כל המעצמות על ניצולה הכלכלי של סין התגברה ביחוד ערב מלחמת העולם הראשונה. למערכה כלכלית זו נרתמו באופן מיוחד ארצות־הברית, שנזדקקו לפחם הסיני עבור תעשיתן המתפתחת בקאליפורניה¹⁹⁵. שנית, אי אפשר היה לזלזל בערך השוק העצום של סין לגבי התוצרת התעשיתית של ארצות הברית. כאן באו לידי התנגשות האינטרסים של ארצות הברית ושל יאפאן, שהיתה מעונינת אף היא בפחם הסיני ואולי גם בתור ספק לארצות הברית¹⁹⁶. ולכן בימי מלחמת העולם הראשונה, כשיריביה של יאפאן היו עסוקים באירופה, היא שמה ידה על חצי האי שאנטונג¹⁹⁷ וכן רכשה זכויות בכורה בסין. עם גמר המלחמה ניתנו ליאפאן כל האיים באוקינוס השקט צפונה מקו המשוה¹⁹⁸, שעד פרוץ המלחמה (1914) היו שייכים לגרמנים. בשל כך נתחדדו עוד יותר היחסים בין יאפאן לבין ארצות הברית, שכן האיים האלה נמצאו חוצים את הדרך האמריקאית הישרה בין האואי ופיליפינים. מטעם זה ובכדי להכשיל את יאפאן בשאיפותיה להתפשטות, משכו ארצות הברית לצדן את בריטאניה (הסכם ואשינגטון 1921), שהיתה עד כה בת בריתה של יאפאן.

ברם, יאפאן לא נרתעה מתכניותיה לגבי סין. בשנת 1931 היא כבשה את מאנצ’וריה הפוריה וכעבור שנתים היא חדרה לנמלי סין והתחילה בגרוש יריביה הלבנים (לרוב אנגלים) בסיסמה “אסיה לבניה”. צבאותיה התקדמו לתוך סין כך שלפני פרוץ מלחמת העולם השניה היתה בידי יאפאן כל סין המזרחית, כמחצית שטחה הכולל, על נמליה, עריה הגדולות ודרכי המים אשר בה. יאפאן נמצאה אז בשיא גדולתה. שליטתה במזרח הרחוק היתה מלאה. צי המסחר שלה גדל שבעתים ודגל יאפאן התנופף על כל הימים, שכן אניותיה הובילו את סחורותיה הזולות (בפרט כלי עבודה, צעצועים, בדי משי, אריגי כתנה ודברי ניר), שבהן הוצפו כל ארצות תבל. באופן כזה שלטה יאפאן בגוש בעל אוצרות טבעיים עצומים, אוכלוסיה מרובה¹⁹⁹, כח עבודה זול וארגון תעשיתי ומסחרי מופלא, שעלול היה לא רק לעמוד בפני יריביו מבחינה צבאית וכלכלית, אלא אף לצאת נגד המערב בעזרת יתר עמי אסיה, שהיו מצטרפים אליו. ואכן הגוש היאפאני עלול היה לההפך לגוש אסיתי, שממנו היתה צפויה “הסכנה הצהובה”.

אלא שלאשרו של המערב רצה הגורל אחרת. עם פרוץ מלחמת העולם השניה הצטרפה יאפאן לגרמניה התוקפנית, בכדי לזכות בכיבושים קלים במזרח הרחוק²⁰⁰. ואמנם בנצלה את יתרונותיה הגיאוגרפיים וקרבת הבסיסים הלכה יאפאן מחיל אל חיל וכבשה את כל האיים מסביבה באוקינוס השקט (לרבות הפיליפינים). אולם שתי פצצות האטום הראשונות²⁰¹ שמו קץ לאימפריה היאפאנית הגדולה, בת יובל שנים (1945).

142. הגוש האיטלקי. – בתקופה שבין שתי מלחמות העולם

צצה עוד מעצמה, שהיו לה סיכויים יפים ליצירת גוש כלכלי דהיינו גוש הים התיכון. המעצמה הזאת היתה איטליה. היא חלמה על חידוש האימפריה הרומית (או איחוד הים התיכון), אלא שחלומותיה התנפצו על צוקי גלי המלחמה, שאליה היא הצטרפה ללא צורך וללא טעם.

ערי איטליה, אשר בימי הביניים היה בידיהן השלטון הימי והמסחרי בים התיכון, איבדו לאט לאט את השלטון הזה מאז המאה ה־15. המדינות הקטנות של איטליה כל אחת מהן פעלה בנפרד ולא עוד, אלא שהן הסתכסכו אחת ברעותה. חלק איטליה, שבשלטון נכר, היה ירוד, מאחר שאיש לא דאג שם לטובת הכלל: חיי מותרות ושחיתות שלטו בכל; חסרו האמצעים לתעשיה ולמסחר. גם ויניציה העשירה ירדה פלאים לאחר הגילויים הימיים של פורטוגאל וספרד, וביחוד עקב פלישת התורכים למזרח התיכון. במדינת האפיפיורים של המאה ה־16 לא זו בלבד שלא היה כל מסחר ותעשיה, אלא שאפילו החקלאות רפתה מחוסר ידים עובדות. המצב לא השתנה במאומה במאות השנים הבאות, אלא אחרי איחודה של איטליה (1860), כאשר הרעיון הלאומי התחיל מתגבר באיטליה ואתו הלכה בד בבד גם המדיניות הכלכלית לשם הגנה על המסחר והתעשיה הלאומיים (שיטת מכס, חוזים מסחריים וכו'). אבל חוסר הפחם היה בעוכרי הכלכלה האיטלקית, כי בלעדיו לא יכלה התעשיה להתפתח. ואילו החקלאות עשתה חיל הודות לאדמת איטליה הפוריה, שתוצרתה (יין, שמן, תבואה, פירות, בהמות) נועדה ליצוא. הארצות שאתן באה איטליה ביחסי מסחר היו צרפת, אנגליה, אוסטריה־הונגאריה; פחות גרמניה, אשר יחסיה המסחריים עם איטליה (חילוף סחורות; השקעות כספיות וכו') התפתחו רק בסוף המאה ה־19 ועלו אז על כל יתר לקוחות איטליה. מאז נמצאה הפעילות הכלכלית של איטליה בעליה מתמדת עד פרוץ מלחמת העולם הראשונה²⁰², אשר גרמה לצמצומה. עם כניסת איטליה למלחמה (1915) חלה ירידה במצבה הכלכלי, כי שני לקוחותיה העיקריים, גרמניה ואוסטריה־הונגאריה, נמצאו במחנה אויביה.

אם כי איטליה יצאה כמנצחת מן המלחמה (ולא בזכותה), היא נתרוששה בגללה. בתוהו ובוהו, שהשתרר אחרי כן, נתבסס בנקל השלטון הפאשיסטי (1922). השלטון הזה שם לו למטרה, כלפי פנים, הרמת מצבה הכלכלי של המדינה תוך דיכוי חופש הפרט; וכלפי חוץ — הרמת קרנה של איטליה תוך הרחבת גבולותיה. ואכן כלפי פנים עשה גדולות המשטר החדש: דרכי התחבורה שוכללו, ענפי התעשיה פותחו. על חוסר הפחם התגברה התעשיה האיטלקית בעזרת “הפחם הלבן” (זרם החשמל), שהופק ממימי האלפים²⁰³. סחר החוץ גדל במידה ניכרת ולשם כך ניבנה צי מסחרי, שסייר בימים, אף מחוץ לים התיכון. הקשר הימי היה מהודק באופן מיוחד עם אמריקה הדרומית²⁰⁴, אשר בינה ובין אירופה המרכזית שימשה איטליה קשר חי. נמצא, כי בערב פרוץ מלחמת העולם השניה היתה איטליה מדינה בעלת כושר כלכלי ניכר.

זאת ועוד: איטליה, שוכנת החופים ובעלת עבר קולוניאלי, מעולם לא הזניחה כיבושים מעבר לימים. בסוף המאה ה־19, כשכל המעצמות הימיות עטו אל אפריקה על מנת לתפוס חלקים ממנה קמה אף איטליה, שזה עתה השיגה את עצמאותה, כדי להשתתף בשלל. ואם כי אחרה לבוא, היא הספיקה בכל זאת לתפוס שתי מושבות באפריקה המזרחית: אריתריאה וסומאלי. בשנת 1912 כבשה איטליה מידי התורכים חבל ארץ בצפון אפריקה, השוכן מול חופיה: טריפולי וקירינאיקה וכן את איי הספוראדים, שבקרבת אסיה הקטנה. בשנות ה־30 השתלט הצבא האיטלקי על חבש ואלבאניה. באופן כזה נמצאה איטליה לפני פרוץ מלחמת העולם השניה כאימפריה עולה ופורחת, כעין גוש כלכלי בזעיר אנפין: אפריקה המזרחית סיפקה לאיטליה חומר גלמי תמורת תוצרת תעשיתה המפותחת, ואפריקה הצפונית שימשה ארץ להתישבות עודף אוכלוסיתה. אולם הפאשיסם חלם על חידוש האימפריה הרומית כבימי קדם על חופי הים התיכון ולשם כך הוא גרף את איטליה למלחמה לצד גרמניה. צבאות איטליה, שיצאו לכיבוש יוון ומצרים, ניגפו ופלישת כוחות הברית לאיטליה שמה קץ לאימפריה הפאשיסטית.

143. מלחמת העולם השניה ותוצאותיה. –

הגושים הכלכליים, שנתהוו סביב למעצמות הכלכליות ותוך זיקה אליהן, היו צריכים לשמש מנוף להרמת מצבן הכלכלי של הארצות הבודדות, שכן אוצרות הטבע שבגבולותיהן והתעשיות הענפות שלהן נועדו לספק את שוקיהן המרובים ואוכלוסיותיהן הרעבות. ברם כל התקוות הללו נתבדו. ההסדרים שבתוך הגושים לא זו בלבד שלא יכלו למנוע את המשברים הכלכליים, אלא שבמידה ידועה אף הגבירום, מה שגרר אחריו תסיסות חברתיות, שבסופן הביאו לידי מלחמת העולם השניה.

הכל סבורים, כי גידול המפלגה הנאצית ועלית היטלר לשלטון בגרמניה הן הסיבה העיקרית לפרוץ מלחמת העולם השניה על כל צרותיה. אין טעות גדולה מזו. אמנם היטלר פתח במלחמה תוקפנית, שהביאה לידי תבערה עולמית, אבל גם היטלר וגם מפלגתו הריהם פרי גידול של אותם התנאים, שהשתררו בעולם אחרי מלחמת העולם הראשונה ואשר בעקבותיהם קמו ששת הגושים הכלכליים הנ"ל.

מלחמת העולם הראשונה נסתיימה בשורה של חוזי שלום, שבתוקפם קמו, על פי עקרון ההגדרה העצמית, מדינות חדשות ננסיות, שלא היתה להן כל זכות קיום מבחינה כלכלית. ואעפ"כ שאפו המדינות החדשות הללו לעצמאות כלכלית בעזרת תעריפי מכס גבוהים, שלא באו אלא להקשות על מצבן הכלכלי. מצב זה הביא לידי אי־שביעת רצון ודכאון בקרב האוכלוסין והוא נוצל בזריזות על ידי האלמנטים הן מן השמאל והן מן הימין.

זאת ועוד: ארצות הברית יצאו מן המלחמה כמעצמה הכלכלית הגדולה שבעולם בו בזמן שכל ארצות אירופה נתרוששו. הן איבדו את שוקיהן ברחבי העולם, שעברו ברובם לידי ארצות הברית. אפשרויות היצוא של ארצות אירופה נצטמצמו עוד יותר, כאשר יאפאן הופיעה בשוקי העולם בתור מתחרה מסוכן לרוע מזלן לא רק של ארצות אירופה, אלא אף של ארצות הברית. נוסף לכך הציפה רוסיה את אירופה המערבית בחטה זולה לשם השגת מטבע זר לקנית מכונות. כתוצאה מכך לא יכלו ארצות אירופה המזרחית והבאלקאן, שהן חקלאיות ברובן, למכור את תבואותיהן לאירופה המערבית. כוח קניתן פחת והן פיתחו תעשיות משלהן בעזרת מכסי מגן. כמובן שדבר זה גרר אחריו המעטת יצוא של הארצות המערביות.

עקב כל המסיבות האלה פרץ בשנת 1929 משבר כלכלי חמור. שזעזע את אשיות העולם והביא בחובו אף זעזועים מדיניים, וזאת דוקא בזמן, שגם בארצות הברית התחוללה סערה פיננסית, שבאה מקץ תקופה של פעילות תעשיתית ומסחרית גבוהה, שלא היתה דוגמתה שם. כתוצאה ממשבר זה התחילה ממשלת ארצות הברית לדרוש את סילוק ההלואות, שניתנו לארצות אירופה לשם שיקומן אחרי המלחמה ושזמן פרעונן הגיע. ארצות אלו שילמו אמנם (בזהב) אבל זה גרם לצמצום הכיסוי בבנקים שלהן ואחר כך לצמצום מטבע הניר שבמחזור. התוצאה היתה ירידת מחירים כללית, שבעקבותיה בא משבר כלכלי, שרישומו היה ניכר בעולם כולו. על רקע זה מצאו להם כר נירחב לפעולה האלמנטים הקיצוניים, אשר סחבו אחריהם את החוגים מבין המעמד הבינוני, שנפגעו בעיקר עקב המצב שנוצר (פקידים, בעלי מלאכה, סוחרים זעירים וכו'). על שכם אלה הגיעה לשלטון המפלגה הנאצית בגרמניה, אשר לא נרתעה מליבוי מלחמה, בכדי למצוא “מרחב מחיה” לעם הגרמני.

ואכן פרצה המלחמה (1939), אשר גרפה לתוך קלחתה את כל העולם כמעט. ושוב, כבמלחמת העולם הראשונה, עמדה גרמניה וגרורותיה (הפעם איטליה ויאפאן) מול כל העולם וידה על העליונה. אירופה כולה (כמעט) נדרסה ונחרבה (הפעם גם אנגליה) ומי יודע מה היתה התוצאה, אלמלא עזרת ארצות הברית (1941), שהפכה ל“בית נשק של הדימוקרטיה”. שפע הציוד הצבאי, שזרם לבריטאניה ולרוסיה, הוא שהכריע את גורל המלחמה לטובת הנתקפים.(1945)

אלא שהצרות בקשר עם הסדר העולם לאחר המלחמה רק עתה התחילו. כאן נתגלע קרע עמוק בין רוסיה וגרורותיה מצד אחד לבין ארצות הברית ובנות בריתה מצד שני, או כפי שנוהגים לכנותו, בין המזרח והמערב. הקרע הוא אמנם מדיני (ולאו דוקא אידיאולוגי, כפי שסבורים), באשר עומדים כאן זה מול זה שני מחנות, כשהם מורכבים ממדינות בודדות ופניהם להגנת מדינותיהם, כל מחנה בפני עצמו. אך, לדעתנו, מוטב לדבר כן על גושים כלכליים ולא על מחנות מדיניים, היות והמחנות האלה מהוים כיום שתי יחידות כלכליות נפרדות בעולם, המספקות את כל צרכיהן על יסוד חמרים גלמיים, הנמצאים בתוכן, מבלי כל צורך להיזקק איש לזולתו. בין שני הגושים האלה קיימת למעשה "חומת ברזל", שאינה מאפשרת כל חילופים²⁰⁵. באופן כזה נתקבל ריכוז מדינות עוד יותר גדול, מאשר בסוף מלחמת העולם הראשונה (שאז קמו ששה גושים) והפולאריזאציה הזאת של המדינות בשני גושים כלכליים עלולה לתת את אותותיה בעתיד הקרוב ביותר²⁰⁶. ומכיון שאנו נמצאים כיום בתקופת המשק הממוכן (הן בעתות השלום והן בעתות המלחמה) ולמשק הזה דרוש נפט; ומכיון שלפי שעה עומד הגוש המזרחי בדרגה הרבה יותר נמוכה מן הגוש המערבי במה שנוגע לתפוקת הנפט; ומכיון שבארות הנפט העשירות נמצאות במזרח הקרוב ולא הרחק מן הגבול הרוסי, משמע כי כאן במזרח הקרוב תקוע הגורם המכריע להתפתחות הכוחות הכלכליים, קרי לשינוי הגיאוגרפיה הכלכלית, בעתיד לבוא. אבל יחד עם זה מתפרש ממילא הטעם של ההתענינות בגורל המזרח הקרוב מצד הגוש המערבי, אשר בראשו צועדות ארצות הברית, המעצמה הכלכלית האדירה של זמננו.

 

ביבליוגרפיה    🔗

1. L. W. Lyde, A Short Commercial Geography, 1919.

2. K. Stracke, Die Handelsgeschichte, 1922.

3. Dr. E. T. Volterra, La Strategia del Commercio Estero, 1923.

4. Dr. J. Grundmann, Wirtschaftsgeographie, 1925.

5. M. I. Newbigin, Commercial Geography, 1932.

6. S. Dubois, Géographie Economique, 1934.

7. W. P. Rutter, The Geography of Commerce, 1934.

8. J. Stephenson, Principles of Commercial History, 1934.

9. J. McFarlane, Economic Geography, 1945.

10. N. Bounds, An Introduction to Economic Geography, 1951.

11. United Nations, Yearbook of International Trade Statistics, 1951.

12. United Nations, Statistical Yearbook, 1952.

13. The Statesman’s Year־Book, 1952.

14. פ. הוראבין, גיאוגרפיה כלכלית, 1931.

15. א. שייקון, גיאוגרפיה כלכלית, 1939.

16. י. ג. מור, אוצרות עולם, 1949.

17. אי. א. וויטוור, נ. נ. באראנסקי, פרקים בגיאוגרפיה כלכלית, 1952

18. ד"ר ש. הורוביץ, תולדות זמננו, 1952.

19. ש. זעירא, נפט, 1952.

20. דן פינס, מה ומי, 1952.

21. י. צ. רזיאל, קרקע ומזון, תשי"ב.

22. ד“ר י. פאפוריש, יסודות הגיאוגרפיה הכלכלית, תשי”ג.

23. ד“ר י. פאפוריש, ארצות המזרח התיכון, תשי”ד.