תולדות שני שרי צבא, אשר התראו פנים איש את רעהו ביום קרב, נגד שתי המחנות עשו פלאים.

מאת המחבר

מאיר בן פנחס קאנעלסקי

מורה בבית הספר אשר להממשלה

 

חלק ראשון    🔗

קאפיטל א.CAP. I    🔗

יְהִי דָן נָחָשׁ עֲלֵי־דָרֶך, שְׁפִיפֹן עֲלִי־אֹרַח

הַנוֹשֵׁךְ עִקְבֵי־סוּס וַיפל רֹכְבוֹ אָחוֹר.

בראשית מ“ט. י”ז

ויהי בימי שפוט השופטים, וימת עתניאל בן־קנז. ויוסיפו בני ישראל לחטא לאלהים. ויחר אף ה' בישראל ויחזק את עגלון מלך־מואב על ישראל וילחץ את ישראל בחזקה. ויקם ה' להם מושיע את אהוד בן־גרא בן־הימיני. ויך את עגלון בחרב וימת, ויושע השופט הזה את ישראל ויך את מואב מכה רבה מאד. ותכנע מואב תחת יד ישראל, ותשקט הארץ שמונים שנה. בשנת מאה ותשעים שנה לצאת בני ישראל מארץ מצרים בימים ההם ומלך אין בישראל, איש הישר בעיניו יעשה.

איש היה משבט דן עירה בן־עקש שמו, והוא גר בקרית צרעה. והאיש משועי בני דן גבור חיל מאד. הוא עורר את חניתו על שמנה מאות חלל, ויהי מדי צאת סרני פלשתים בגדור: לשלול שלל ולבוז בז ויפשטו בגבול בני דן. אז שכל עירה מכל גבורי בני דן, ויצא ויבא לפני העם, ויהי עליהם לשר. וייקר שמו מאד ויהי שמעו בכל הארץ. לשמע גבורתו נמוג לב פלשת. סרני־פלשתים חלו ורגזו מפניו, מלכּי כנען יהלו כמנחה פניו, מלכי ארם אֶשכר הקריבו לו, ויתנו את ידם לכרות אתו ברית שלום.

בחדש זיו באחד לחדש לעת ערב, השמש אצה למהר דרכה, אפס עודנה מזהבת את ראשי הבכאים הגבוהים, ותשלה את קרני הודה על הרים הגבוהים ועל גבעות הנשאות. בגן אחד נחמד למראה ישב עירה גבור־דן תחת צללי עצי־עדן להנפש שמה. וימן ה' רוח צח אף נעים, וישם רוח' חיים באף עירה. פה הדודאים נתנו ריח. שם מעין נכבד מים יזיל מים זכים כבדולח ויהי לפלג־מים, לאט לאט ילפת ארחות דרכו, וילך מעקשים בין שורות ארזי־אל ובין משעולי שדי תרומות, אשר הלאה הלאה ישתרעו. צפרים רבים בעלי הזמיר יריעו אף יצרחו איש לקראית רעהו, כמו מברכים ברכת הפרידה למלכת השמים, שמש־הערב החותרת להתחמק ולעשות דרכה. בהלך נפש ישב עירה מחריש. שרי־החיל: שרי אלפים שרי מאות, הכרי והרצי, כלם גבורי מלחמה מסביב גבור דן עמדו, איש חרבו על יריכו. שקט ודממה שררו בכל הככר, אין משבית רגש קדש, אשר רחש לב גבור דן, כאל מלקוש יפערו פיהם, מיחלים עד עת בא דבר עירה אליהם כי נשיא אלהים היה בתוכם.

ככה עד בוש ישב עירה באין אומר ובאין דברים. לבו תפוש רעיונות שונים. לרגעים יתחלף מראהו: פעם אדום וצח, ופעם כעין הבדולח. עיניו מזרי גבורה ופחד. רגע שמחה ורגע תוגה. פתאום התרונן עירה מעצב לבבו ויען ויאמר: – שמעו בני דן. אוהבי ומידעי האזינו אמרותי! דעו כי זה שלשה ימים עברו, מיום שלחתי את צלק העמוני בן משק ביתי חרש ואצו עליו ללכת לתור ולרגל את ארץ ארם. הבקר אור ויבא אלי צלק העמוני ויגל את אזני לאמר: דע לך אדוני כי מלך ארם חוֹשב את הרעה עליך, ויאסף חיל צבא: רכב ופרשים גם רגלים לאין מספר. עוד אחת מעט כשואה יעלה, ויפשוט בגדוד לבא בגבול בני דן: להכות את הארץ חרם. עתה אחי ורעי! הבה ונתחכמה שימו לבבכם על הדבר הזה, ראו כי רעה נגד פני מלך ארם. הן אנכי מדבר לשלום, והוא למלחמה!

ויענו כל העומדים עליו פה אחר לאמר: יחי גבור דן לעולם! יחי בן־עקש! ראה נשיא אלהים אתה בתוכנו. עבדיךְ לפניך. יצוה נא אדוננו עלינו לכל אות נפשך. חי ה'! כי לא יפול דבר אחד מדבריך ארצה. כל איש אשר ימרה את פיך מות יומת. צונו אדוננו צונו! רכב צלח! רכב דן ופרשיו! –

ויען עירה ויאמר: ברוכים לה' תהיו ישרי לב. אל תיראו ואל תחפזו. בטחו בה' קוו אליו תמיד. חלו נא את פני אלהינו. הן לא יעזב את עם סגלתו. התחזקו והיו לבני חיל ונלחמתם את אויביכם מסביב. ה' ילחם לנו ויתן את אויבנו נגפים לפנינו. עתה זאת עשו: עברו בכל גבול בני דן וצוו את העם לאמר: – הכינו לכם צידה, כי בעוד שלושה ימים ארים נסי גם אפקד צבא מלחמה, בראש רגלי אצא, אעיר כגבור קנאה, והיה אם אריק חרבי לא אשיבנה ריקם עד תאכל בשר אויב, תמחץ פאתי אדם וקדקד גבוריהם. אז ידעו הערלים כי לא עוד אלמן דן מגבוריו, וכי יש יד שפטת, ויריעו שרי החיל ויקראו: יחי נשיא בית דן לעולם! קומה ה' והפץ שונאינו, הרוך קמינו תחתנו! – ויפנו השרים וילכו לדרכם.

ויהי כאשר הלכו גבורי דן ולא נראו עוד, ויאמר עירה אל לבו: – הפעם אקח נקם מאת הערלים אויבי עמי. החטאים האלה בנפשותם חשבו עלי רעה בעודני יושב לבטח עמם.

מהר סרו מדרך עמים נכבדים, לא נאמנו בבריתי ואיבתם – שמורה לנצח. זדים ארורים יאמרו בלבבם: – נלכה ונעלה למלחמה על ישראל ונכרית שבט דן ונכחיד גבור דן מן הארץ, ולא יזכרו עוד גבורותיו אשר עשה. הוי בוגדים! הוי ערלי־לב שנואי נפשי! – נקיתי הפעם אם אעשה עמכם רעה. הן אתם הייתם בעוכריכם, דמכם על ראשכם, ובן־עקש וכסאו נקיים. הרימותי ידי לה' אלהי השמים ובשם קדשו נשבעתי: אם אשקוט ואם אנוח עד השמד אשמיד כל הקמים עלי לרעה. גבול דן יקבצכם, וצרעה תקברכם. ולא אשיב עד כלותם.

אפס מה עגמה עלי נפשי לשבת בדד ולחבק ידים עד יום הכסא. אין טוב לי כי אם יצא אצא הפעם: לצוד ציד בטרם ימלאו שלשת הימים אשר יעדתי.

השמש באה, והלילה פרש מעטה ערפל על פני כל הארץ. ויקם עירה ממושבו וילך לו, ויבוא הביתה, ויצו עירה את עבדיו להביא לו את סוסו העצום. הוא סוס־הודו במלחמה, סוס נורא וגבור מאד. הוא הסוס אשר רכב עליו אדונו במלחמות רבות ויגש אליו עירה וישמח הסוס לקראתו, ויצהל וישמיע את הוד נחרו אימה. עיניו כלפידים מזרי פחד ויעל עירה וירכב עליו, וימהר לעשות דרכו, ולא שת את לבבו: לברך בשלום אמו – ואחותו, וישם אל גת פניו. כאילה שלוחה רץ הסוס. ויהי עירה יורד בסתר ההר, וישא את עיניו וירא והנה חית השדה המונים רועים באחו ורוח גבורה לבשה את עירה, וימהר וימלא את ידו בקשת, ויור חצים שנונים ללב הפראים האלה, וישחית רבים מהם ארצה, והנשארים מהרו להמלט על נפשם היערה.

ויבא עירה אל חרש־מצל, וישב לו תחת רותם אחד וינפש מעט… ויקם עירה וישב אל שדה ההרגה, וישלח את ידו החזקה וישרש אלון אחד מן הארץ, ויבקע את העץ ויעש מוטות. ויבחר לו עירה: צביה אחת שמנה וטובה ועופר האילים אחר רך וטוב, וינתחם לנתחים, ויתן איש בתרו לקראת רעהו על המוטות, וישימם על העצים אשר על האש. כּעלות להב האש וירם המוטות והבשר אשר עליהם, ויניפם תנופה הנה והנה, למען לא יתחרך הבשר. ויצלה את צידו צלי־אש ומטעמים עשה כאשר אהב.

אחר הדברים האלה וילך עירה וישב על שפת באר מים, ויאכל לשבעה וישת מים חיים להשקיט צמאונו. וישתרע עלי מצע ירקרק דשא. ויתפשט את אדרתו אשר עליו ויגלום אותה, ויניחה תחת מראשותיו. וישכב ויישן ושינתו ערבה עליו. על כר נרחב הלך סוס עירה לרעות באחו, הלוך וצוהל ילך הנה והלום.

קאפיטל ב.CAP. II    🔗

עד בוש השתרע שכב הענק הזה, עירה גבור־דן וירדם. והנה ארחת פלשתים באה, וישאו הפלשתים את עיניהם ויראו והנה סוס־מלחמה נחמד למראה רועה לכדו בשדה ורוכב אין. ויתמהו האנשים איש אל רעהו על יפי מראהו וגובה קומתו, ויחמדוהו בלבבם, ויתנכלו עליו לתפשו חיים. לאט לאט התגנבו ללכת ולגשת אליו, וחבל מחנק – איינע שלינגע – בידם, וישיתו עצות בנפשם ללכדו ולהפילו בפח טמנו לו.

אולם כמעט נגע החבל על טור צואר הסוס ויתמרמר ויצהל בקול נורא מאד, ותרעש הארץ מהן נחרו הנורא. כרעם־בגלגל, ככה נשמע הד־נחרת הסוס למרחוק, וינע לב הצידים, וירפו ידיהם ולא הרסו לגשת אליו שנית: כמעט שב רוחם אליהם וילבשו עוז ויאמצו את לבבם, וינסו את כחם עוד הפעם לפרש רשת לרגלי הסוס ולצודו חרם. ויקמו שלשה אנשים גבורי כח, אשר לב שחל בקרבם וימלאו את לבכם קנאה, ויגשו אל סוס – הנורא הזה. וירם האחד את יד ימינו החזקה, וישימה על צואר הסוס ויתפשהו בחזקה. ויתחלחל הסוס מכבד יד הציד ומנחת זרוע אשר הנחת עליו. אפס כרגע שב כחו לאיתנו, ויעשן כאש אפו. ויקם על שתי רגליו, ויך את הציד ויפילהו ארצה, וירמסהו וימת. כראות שנים הנשארים כי אזלת יד הראשון וכי נשתה גבורתו, וירד בדם שאולה, ויחר אפם בסוס הנורא הזה, ויחגרו חמות, וימהרו וירוצו להתנפל שניהם יחדיו על הסוס האדיר. אך הוא לא שת את לבבו גם לזאת וירץ לקראתם בחמה שפוכה, ויפתח את פיהן, ויכרות את ראש האחד, ואת השני טרף ורמס באין מציל.

אולם אך שוא כל עמל היה והבל גבורת כל בהמה, מאפע ותוהו נחשבו מול ערמת איש ומזימות בן־אדם. ה' למלך שם את הארץ על כל יצורי כפיו, ויחסרהו מעט מאלהים; וישת את כל החי תחת רגליו: מן האריה המשחית הנורא ועד הארנבת צעורת רגלים, מהנשר הגדול אשר יקונן בארזי־אל הרמים, גם יגביה אבר לעוף במרומי שחק ועד צפור דרור. אך לשוא יבקשו כל אלה תחבולות להחיש מפלט למו ממזימות בן־חלוף ולא ימלטו נפשם מפח יקש איש ללכדם ולענותם לכל אות נפשו. –

ויהי כראות הפלשתים כי השחית סוס נורא הזה שלשה אנשים גבורי כח, ויחפשו תחבולות שונות ופחים טמנו לו ללכדו הפעם כי היו האנשים נכלמים מאד. ויקומו כלם ויהיו עוטרים את הסוס מסביב. כתרוהו, מנוחה הדריכהו לבלתי תת אותו להשיב רוחו רגע. וימהר איש יודע ציד, וירם את חבל־המחנק וישלך על צואר הסוס, עד כי השתרג ויעל על צוארו, ויט בכח את ידו וימשוך את הסוס כיד רמה ויפילהו ארצה. אחרי תלאות רבות נשתה גבורת הסוס וישם הציר מתג ורסן בפיהו וילך שבי, ולא נסה עוד כחו לצאת חפשי; ויקמו הפלשתים ויקחו את המלקוח וילכו להם לעשות את דרכם.

ויהי כבוא הפלשתים העירה ויועצו יחדיו, ויאמרו איש אל רעהו: – אמנם מצאה ידינו און לה ושלל־יקר מצאנו, אפס לא נשב לבטח אם המצא תמצא בידנו הגזלה אשר גזלנו. הן לא יחשה הרוכב לחפש אבדת בכל ארץ פלשתים. לא נפונה כי אדון הסוס היקר הזה איש גבור־חיל הנהו, אחר מיתר הרפאים. איש מלחמה כמוהו לא ישקוט ולא ינוח, לא יתן לעיניו שנה ולעפעפיו תנומה עד כי יודעו לו עקבותיו. אז שבעתים יקח נקמתו ממנו. פה! לפני זעמו מי יעמוד?

* * *

ויען האחר ויאמר: אחי ורעי שמעונו; אל תאמרו בלבבכם מכור נמכרנו בכסף רב ונחלק מחירו. חי נפשי כי מרה תהיה באחרונה כי ענוש תענשו כלכם ביום תגלה רעתכם. גם אם במסתרים יסתר הסוס, גם משם תמצאנו יד אדונו. לכן זאת העצה היעוצה. הבה נתחכמה להביא את הסוס היקר הזה אל עדרי הסוסים אשר לנו. שמה ירעה אתם יחד, למען החיות זרע ולא נכרת גם אנחנו מסוסים יקרים ואבירים כמוהו, והיה זה שכרנו חלף עמלנו הרב, בטרם יודע הגזלה ובטרם ישליך הענק טרף הזה משננו. פחדו פתאים פחד: פן פתאום יבא אידכם! –

ויהי ככלותו לדבר ויענו כל האנשים פה אחד לאמר: טובה העצה אשר יעצת הפעם לא נסור ממנה ימין או שמאל, היטבת לראות חכם־לב! – וימהרו הפלשתים ויעשו כאשר יעץ האיש הדובר בם. אפס. אך סוסה אחת בחר לו סוס־עירה. ותהר ותלד סוס־יקר כמוהו.

קאפיטל ג.CAP. III    🔗

כשעות אחדות ישן עירה, ולא ידע מכל אשר נעשה. ויקץ משנתו, וישא את עיניו מסביב, וישתאה מאד כי לא ראה את סוסו היקר. ויעמוד על רגליו, ויפן כה וכה לראות: איה סוסו רועה ויחרד עירה חרדה גדולה, כי פחד וחרד לבבו פן אסון קרהו, פן טרוף טורף. וילך לבקשהו בכל הככר ולא מצא, ויחפש ביער ואין. ויתמה על הדבר הזה, כי לא הסכין הסוס עד כה: להרחיק נדוד בעוד אדונו ישן.

לשוא הרים קול גדול ולא יסף ויקראהו בשמו, להבל שרק לו מרחוק בדי ריק ייגע לבקשהו בכל המקומות, ויעבור באחו על שפת הנחל ולא נמצא. אין קול ואין קשב, גם עקבותיו עוד לא נודעו.

בלב סחרחר קרא: אַהה! מה גדול שברי, ומה אנוש אידי! – איכה רע־נאמן איכה! – מדוע בגדת באדונך בגד? הכזה גמולי אשר גמלתני על אשר טפחתיך אף רביתיך? הן הובשת היום את פני אדונך. מדוע התרפית ביום יד זר נגעה בך לרעה, מדוע צר כוחכה? – על מה זה לא הרימות קול גדול לקרא לי לצאת לישע לך מעקת אויב? –

גם בעיני יפלא מי אכזר, אשר השליך את נפשו מנגד לגשת אליך ולגעת בך זולת אדונך? איה עוצם לבך והון נחרך – אימה? מדוע לא מחצת ראש פרעות אויב. הה! נפשי עלי תשתוחח, מה תוחיל עוד! מי כמוך סוס יקר לי, מי כמוך ישאני כפעם בפעם בצאתי לקראת נשק? מי יערך לך מכל סוסי ערב? מי ירוץ אֵתי כאחד הצבים קל מהרה על שדה קטל, תחת משא: שריון מגן וצנה כאשר רצת את אדונך פעמים אין מספר? מי ישיש אתי לעבור ארח לא־כלולה על המון פגרים חללי חרבי ותחת עבי כלי־מות ורבבות חצים שנונים, אשר יערפו כמטר על ראשי, מדי יצא יצאנו במערכת שדה־המלחמה לא ידענו פחד ומורא לא הכרנו? –

אהה! עתה תכסני בושה, עתה אלך שחוח תחת משא עדיך, כל רואי ילעגו לי, גם בני־בלי שם יפטירו בשפה לאמר סוסו עזבו רדפוהו כי אין מציל. אחרי ראש יניעו ויגדילו עלי עקב! – אל תאיצי לנחמני שעו ממני אוהבי ורעי, במסתרים תבכה נפשי לבלי תשירני עין. פן לאיד עירה ישמחו ערלי־לב, פן ילעגו לגבור־דן! –

אולם למה זה לשוא אזעק מרה, ולמה זה כסוסי הנאמן אתן דופי? ידעתי רע־נאמן ידעתי: כי לא מרוע לב עשית כזאת לעזבני לחרפות לא כבוגד ושוכח טובה בגדת באדונך. אפס יד רשעים היתה במעל הזה, היא היתה בעוכרנו, אללי־לי! אך גנב גנבת! לא אפונה כי ארחת־פלשתים צרה לקחתך בזרוע רמה. הרגעי נפשי, היי שאננה, מה זה עלי תשתוחחי? – הקצור קצרה יד עירה מהושע לה, ואם כח אין בי לקחת נקמתי? מדוע זה כגבר אין איל אעורר מספד? בּי נשבעתי: אם אתן שנה לעיני עדי אקח נקם שבעתים ואנחם מצוררי. כה יעשה אלהים לעירה וכה יוסיף אם יכופר העון הזה לזרים ארורים האלה עד כי אורידם שאולה ותמחה בדם חטאתם זאת. מלחמה לעירה בפלשתים מדור דור סלה! –

ויהי אחרי שפך עירה את מרי שיחו, ויבלג מעט על יגונו, וימהר וילבש את כלי מלחמתו, וישם על שכמו את עדי סוסו היקר, וילך שחוח סר וזעף, וימהר לעשות את דרכו לבוא גתה בטרם תבא החרסה. היום רד מאד ועירה הקריב לבוא העירה, ויפגע בגת, ויסר שמה ללון הלילה.

קאפיטל ד.CAP. IV    🔗

שִׂמְחָה לַצַדִּיק עֲשׂוֹת מִשְׁפָּט.

וּמְחִתָּה לְפֹעֲלֵי אָוֶן. –

משלי כ“א. ט”ו

סר וזעף הלך עירה ויסער לבו בקרבו ויאמר בלבבו: ידעתי גם ידעתי את מלך גת. ידעתי את האיש הזה ואת שיחו. איש הפכפך ותככים הנהו. רק בלב ולב ידבר. לא נאמנה רוחו את אוהביו ויחלל בריתו עם אנשי־שלומו, בקרבו ישום ארבו. אך בפיו ידבר שלום ולבו נכון לקרב. עודנו פוסח על שתי הסעיפים: רגע יקרא לשלום בני דן ורגע הפך לבבו לשנוא ויכרות ברית עם מלכי כנען ויוביל שמן לארם. למואב יתן יד: להפר ברית־אחוה, ואת פושעים נמנה. לנגע כורתי בריתו מנגד יעמד, בעוד זרים יחלקו שלל־אוהביו, אז גם הוא כאחד מהם ישלח יד בבזה עינו תראה ביום איך רעהו, ברעתו ישמח לבבו גם הוא, ועול לא ידע בשת.

אהה! מי יתנני כיום אמש, עת רכבתי על סוסי הגבור, הדור בלבושי, חרבי מצמדה על מתני וכידון נחשת על כתפי. מדי צאתי לקראת נשק סוסי כנשר ידאה. ברעש יגמא ארץ מפני שמי נחנו גבורים, אשתוללו אבירי עמים. אז כבד יכבדנו מלך גת, וסרני פלשתים יחרדו לקראת בואי עתה הה! כאשר אעברה ברגלי שחוח אלך בשערי גת, מלכה בלבבו יבזני ושריה יניעוּ אחרי ראש. בי יתקלסו נערים, אהיה משחק לפרחח הה! –

ככה ישיח עירה עם לבבו בלכתו לבוא העירה. ויהי הוא עובר לעשות את דרכו, ויבא עד נהר גדול רחב ידים שמה גדל אחו למרבה על שני גדותיו מזה ומזה. ויהי כאשר הקריב לבא וישא את עיניו וירא: והנה עקבות סוסו נודעו. וישמח עירה בלבבו ויקרא: האָח! האָח! עתה אצא בעקבות האלה. לא אפונה כי אך עקבות סוס־יקיר לי המה, מה רחב לבבי! עוד אחת מעט אמצאנו ואשברה מלתעות עול ומשנאי, אקח – נקם. אשמיד שרשם מתחת ופרים ממעל אות לבני מרי וידעו את יד עירה כי חזקה היא, ולא יוסיפו עוד בני־עולה להתעולל בגבור־דן. לא עוד ישלחו זרים בעולתה את ידיהם, יסכר כל פה דובר נאצה. –אפס קנה וסוף אשר כעצי היער גאה גאו, ויעלו על שפת הנחל מזה ומזה, גם בצה וטיט־היון המסו עקבות האלה ולא נודעו עוד.

בין תקוה ופחד. כאיש נדהם עמד עירה רגעים אחרים ולא דבר דבר – אחר פתח את פיהו ויען ויאמר: הוי זדים ארורים הוי ערלי־לב הן מידכם באתני הרעה הזאת, ואתם הייתם בעוכרי על לא חמס עשיתי לכם. הוי חסרי־לב! אל תדמו בנפשכם להמלט מחמת זעמו. חי ה' כי גמולכם שבעתים אשוב לכם. ביד חזקה אשליך טרף מידכם ואוריד בדם שנואי נפשי, וידעו כסילים כי יש יד שופטת סלה!–

ופיכל שר צבא אכיש מלך גת גלה את אזנו יום אחד לפני בוא עירה לאמר: דע לך כי עירה גבור דן יצא לצוד ציור ביער – המלך. אך שודדי לילה באו עת שנתו ערבה עליו ויגנבו רים. וישלחו בגזל את ידם ויגנבו את סוס עירה היקר, ויוליכוהו אל אחת הגיאָיות, או באחר היערות. ועתה אדוני המלך, הלא ידעת את עירה ואת משפטו. דע וראה מה תעשה, בטרם יעשן כאש אפו פן תצלח כאש חמתו ובערה ואכלה ואין מציל.

כשמוע המלך כדברים האלה, ויחרד מאד ויפלו פניו ויבא המגיד ויגד למלך לאמר. נקרה נקריתי בשער העיר, והנה עירה גבור דן לקראתי לבדו בא העירה. ויצו המלך את עבדיו – לאמר: מהר לכו והעבירו קול במחנה לאמר: מטעם המלך וגדולין כל שרי המדינות והפרתמים שרי החיל, כאיש אחד יצאו. בתוף ומחול ובשירים יקדמו את פני עירה גבור דן, וכבוד יתנו לו כאחר סרני הפלשתים.

ויהי כבוא עירה בשער העיר ויתמה בלבבו מאד. וישא את עיניו וירא: והנה עם רב רכב ופרשים מבכור המלך ועד אחד השרים לבושי מכלול כלם יצאו לקראתו, שמחים ומריעים בחצצרות ומחללים בחלילים. וימהרו שרי המלך וירדו מעל הסוסים ויברכו בשלום עירה. גם הוא ברכם לשלום וישלחו אותו בדרך עד בואם אל חצר המלך ויאספוהו הביתה.

קאפיטל ה. CAP. V    🔗

מַעֲנֶה רַך יָשִׁיב חֵמָה

וּדְבַר־עֶצֶב יַעֲלֶה־אָף:

משלי ט"ו. א'

ויהי כבוא עירה בית המלך פנימה, ויחרד המלך לקראתו, ויאמר השלום בואך? ויאמר שלום! ויגש אכיש המלך אל עירה ויחבקהו וישאלי איש לרעהו לשלום. וישאלהו אכיש מאין באת גבור דן? מדוע זה אתה לבדך ואין איש אתך? מה רחב לבבי לראות פניך גבור־החיל! – הואל נא לשבת אתי ימים אחדים, על שלחני תאכל. שלום לך! ראה כל מחסורך עלי וכל אשר תאמר נפשך אעשה לך.

ככלותו לדבר. וישמח עירה בלבבו, בראותו כי מתכחש לו אכיש מלך גת, יען נפל פחדו עליי, ויען ויאמר. – שמע נא מלך גת! – אתמול יצאתי לצוד ציר ביער ויהי אחרי כליתי מלאכתי ואעש מטעמים מצידי גם אכלתי לשבע. תחת רותם אחד שכבתי ואישן וסוסי רועה על ידי. ויהי כאשר הקצותי משנתי, ואשא עיני והנה סוסי איננו כי נגנב – מאתי חשתי לחפשהו בכל הככר ואיננו, אנכי עד הנחל באתי ההולך קדמת גת וארא עקבות סוסי, יצאתי בעקבותיו לכל ארך הנחל, אפס קנה וסוף אשר גדלו על שפת הנחל לרוב חמסו עקבותיו, ולא נודעו עוד, בעוד כברת ארץ לבא העירה.

אולם חי אנכי וימלא ככוד עירה את כל ארץ יהודה, אם לא השב ישובו לי עבדיך את הגזלה אשר גזלו, אז חרבי הקשה תסיל לה מסילה, עד אבא אל מקום תחנות אנשי חמס האלה את סוסי היקר אקח בזרוע נטויה ואת יושבי המקום אדבר משפט, אשר לחרב לחרב, ואשר לשבי לשבי, חי נפשך המלך כי מרה תהיה באחרונה.

כשמע אכיש דברי עתק כאלה ויירא מאד, כי ידע ידע גבורה עירה וכי מרי נפש בני דן גבורי חיל, כדוב שכול בשרה. ויען ויאמר: – הסכת ושמע גבור־דן! היה שאנן! אל תשת לבך בגלל האבדה כי המצא תמצא חי דגון! כי נקי אנכי מכל אשמה, לא ידעתי ולא שמעתי בלתי היום עתה תאחז במשפט ידי ואשוב נקם לצריך לכן הרגע בחיר ה' הסר כעס מלבבך רחץ רגליך וסעד לבבך פת לחם, אשקך מיין הרקח. בא ברוך ה' ראה אנכי פניתי בגללך מבחר התאים שמה תלין הלילה. לין פה וייטב לבבך, ואנכי אצוה בגללך. חי נפשי כי בטרם יעלה השחר השב ישובו לך סוסך היקר. יסר איסר את החטאים בנפשותם, אשר, זדו לשלח ידם בחמס. אל תירא דבר.

קאפיטל ו.CAP. VI    🔗

ויאות עירה לשמוע בקול המלך. ויעש אכיש משתה גדול לכל שריו לכבוד אורח הבא, וישבו אל השלחן וישב עירה לימין־המלך בראש הקראים ויאכלו וישתו וכל עבדי המלך עומדים הכן לשרת את עירה וישתאו על הדר כבוד גבור־דן, הדור בלבושו, כלה אומר כבוד! –

ויהי אחרי אכלו לשובע ואחר שתו לסבאה, ויקם עירה ממושבו וישתחוה למלך, ויודה לו על חסדו. ויחל אכיש את פני עירה ויאמר: הואל נא לבא אתי אל חצר גינת ביתן אשר לי לשוח שמה ולהנפש מעט. ויקומו וילכו שניהם יחדיו, וכל שרי המלך הולכים אחריהם. שמה בגן ישבו המלך ועירה על מטת שן תחת צללי עצי עדן, ושרים כחוללים מחללים כחלילים ובמצלתים לשמח את לב האוּרח הבא. גם עלמות תופפות יפות כלבנה יצאו במחול בכל כלי שיר. וישמחו המלך והשרים ועירה וישתו וישכרו ער חצי הלילה. ויהי בחצי הלילה וישובו המלך ועירה הביתה וילך עירה אל חדר משכב אשר הכינו לו ויתפשט בגדיו וישכב על מטה כבודה, ויריעות ארגמן מכסות אותה מזה ומזה, ויישן עירה ושנתו ערבה עליו. – הוא עירה גבור־דן נשיא לשבט דן נורא למלכי ארץ! –

ז. קאפיטל.CAP. VII    🔗

נִבְחָר שֵם מֶעשֶׁר רָב

מִכֶּסֶף וּמִזָהָב חֵן טוֹב

משלי כ"ב, א'

טרם עלה השחר, ועירה עודנו ישן בזרועי הטבע הנעים. עוד לא פג יין הטוב אשר שתה למרבה. פתאום והנה קול צעדים באזניו ישמע, ושם עירה דופק באזניו. לאט לאט נפתחה הדלת, וימלא החדר אור מאלפי נרות. גם ריח ניחוח, ריח קטרת מכל אבקת רוכל וראשי בשמים מפיח באף עירה רוח ערב משיב נפש. ותפקחנה עיני עירה ויחרד, וישתאה במאד ויפג לבו כי לא האמין למראה עיניו, כמעט שב רוחו אליו, וישא את עיניו שנית וירא: והנה עלמת חן יפה־פיה ברה כחמה נשקפה כמו שחר נצבת לקראתו אחריה רעותיה עומדות מימינה ומשמאלה. כל נערה ונערה אוחזת בימינה מחתת זהב סגור ובשמאלה מנורת בדולח, מזהירים כזוהר הרקיע, ונוצצים ככוכבי מעל ביפעתם.

כחבצלת השרון נטועה עלי ערוגת פרחי־עדן, וכשושנה חמודה חכלילת עינים בתוך נטעי נעמנים מרהיבות עין רואי ככה עמדה שולמית היפה בנשים כן שם הנערה – בתוך נערותיה משכמה ומעלה גבוה מכל – הבתולות העומדות האלה. ארגמן לבושה שני עד עדנים. תלתלי ראשה שחורות כעורב סרוחות על כתפותיה מסורקים מעשה ידי אמן, משולבים בקשורי זהב, משובצים באבני חפץ מתנוצצים כברקים. רביד זהב על צוארה מעשה אָמן, משובץ אבנים יקרות: שהם ישפה וברקת. ענות חן על פניה קסם על שפתיה. לחייה היפים ממולחים אדום – וצח שפתיה כאלמוגים עיניה עיני יונים יושבות על מלאת מפיקות חן, מזרי אהבה מדברה נאוה, קומתה דמתה לתמר. צעיף משי דק מאור מעשה חושב מכסה פניה, וקרני הוד פניה יראו החוצה כקרני השמש מבין ערפלי טוהר. מעוטה בגד ארגמן מעשה חושב, על שפתי הבגד קרסי־זהב ואבני סגולה. לולאות תכלת שש משזר בתים לקרסי הזהב, והיו תאמים ממעל לשדיה למען לא יראה בכור בת מלך החוצה. כמלכת השמים בין גדודי מעל. ככה באון.אמר ובאין דברים עמדה שולמית בין נערותיה ועיניה השפילה לארץ.

עד בוש מחרשת עמדה שולמית אחר פתחה בחכמה פיה ותתן אמרי שפר בחן שפתותיה ותדבר באזני עירה לאמר.

סלח אדוני, סלח! סלח לעלמה רכה, אשר באה להשבית שקט הלילה ולהפריעך משנתך. ראה השתחויתי אמצא חן בעיניך אנא אל לפורעת מוסר תתנני. חלילה לי לפרוץ גדר – ענוה, או לעבור חוק – צנועות עלמות. עודני חפה מפשע, זכה מדופי בתולה אנכי ואיש לא ידעתי אפס מיום ראיתיך החלה האהבה לפעם בקרבי, ידה היתה במעל הזה דע לך כי בת אכיש מלך גת אנכי יחידה זולתי אין לו בן או בת.

ותוסף שולמית לדבר, ותאמר הסכת ושמע ידיד ה'! הנני מתחננת לפניך: הט לי אזן קשבת את כל אשר שמה – האהבה בפי אותו אשמרה לדבר, לכן תיקר נא נפשי – בעיניך נשיא אלהים! אנא אל בלבבך תבזני כלב נכון ורוח נאמנה אגלה את כל לבי הפעם, שמע ואנכי אדברה.

זה ימים רבים אך לשמע אזן שמעתיך ועיני לא ראתך עד כה. אמנם טובה השמועה אשר שמעתי העם מעבירים עליך. מי יספר כל הגדולות והנוראות טפחה ימניך תחתיך שחחו פריצי היער מלכי עמים ירגזו לשמע גבורותיך. נורא אתה למלכי ארם גם מלכי כנען אשתללו מפניך מעוז לישראל אתה ומחסה לבני–דן.

מה רחב לבבי, מדי לקחה אזני כלי הנפלאות אשר עשית, אזני – לא תמלאנה די־עונג לשמע מלחמות הנוראות, אשר נלחמת את כל אויביך מסביב מיום חגרת חרב חדשה. כאל קנא הופעת בראש מבחר חיל צבא־דן. והיה ביום שאון מלחמה כגבור תעיר – קנאה, בזעם תצעד במערכות האויב, לפניך ילך מות ותצא מגפה לרגליך. חרבך הורשנה מחלב גבורים וחציך שכרו מדם מתקוממך. ותטרף זרוע אף קדקד ותך צריך אחור. כאריה משחית ישא טרפו ולא יחת לבבו לקול המון הרועים, ופריץ חית־השדה הזה מטיב צעד וצעד לשוב אל מעונתו בלכתו שאון ישאג יתן, בקולו קול עז, קול פחדים, מפחיד כל לב, מחריש כל אזן. ככה גם אתה גבור־דן! אחרי רבו חללי חרבך, נטושים כדומן על פני שדה ההרגה, לא תשת לבך לכל יד החזקה, אשר עשתה ימינך והיה ככלותך להכות את האויב ולזנב את כל הנחשלים, אז כבוא השמש תלין הלילה בקצה שדה מערכת המלחמה, ושכבת וישנת אף ינוח לך, וכל מנור לא תרע נפשך. מי אכזר משחית נפשו כי יזור להקיצך משנתך ולהשבית מנוחתך ושבע על אולתו זאת לא יוסר? –

ככל הדברים האלה והחזיון הזה, אך לשמע אזן־שמעתי, אך שמץ נוראותיך לקחה אזני ורעם גבורותיך מי ימלל? – עתה נכבוד נכבד בית אבי כי באת תחת צל קורתו, עתה עיני ראתך, ורוח האהבה לבשה אותי, נפשי לא תשבע די עונג לראות את הודך והדרך. ראה הפעם גליתי את כל אשר בלבבי באזניך, ערום הצגתיהו לעיניך נבעו מצפוני לבבי לכן גם אתה איש חיל! אמצא חן בעיניך ואל בלב ולב הדבר עם אמתך. בלב נכון הגד נא לי: מה תוחיל נפשי? היש את לבבך לקחת אותי לך לאשה, אם לא? חי נפשי! כי לא ימנעני אבי מתת אותי לאשה לאדוני. לך איש־חיל! לך משפט הבחירה, אתה תבחר ולא אני!. –

ותוסף שולמית לשאת משלה ותאמר: קום עירה ושמע! האזינה עדי בנו־עקש! לא אשה הומיה אנכי לכזב, ולא סוררת להתנחם. אחת נשבעתי ואקימה. הנה לבי אהבה לקח, ויאהב ומי ישיבנו? לא תביט עולה בשולמית ולא תראה מרמה, בבת אכיש. תומתי עמדי ותרועת אהבת־מישרים בי. חי־אבי! כי לא באתי הפעם למען תחמד יפיי בלבבך. לא, לא! – אהבתי – זאת ברה כחמה, זכה מדופי. – בי נשבעתי וימלא כבוד בית אבי את כל ארץ־הקדם, כי עד כה לא ערב איש לגשת אלי ולדבר על לבי. במלכים התקלסתי, ויהיו רוזנים משחק לי. לא הרסו מושלי ארץ לגשת אלי ואנחות לבבם לא הכאיבו אזני, תאותם נשארה מעל ותשוקתם נבובה. חי־אלהי! כי שם אהבה. אך הפעם עברה על דל שפתי.

כשושנה בימי האביב תפרח עלי מבועי מים, תוציא פרח, ועליה תפתחנה מול שמש האביב. אגלי טל ינוצצו כפנינים בתוך – כפתוריה, הרהיב עין רואי, יען עודנה באבה, עוד לא חלו בה ידי שרב וצמאון להכותה חרם. ככה גם אנכי בתולה רכה וענוגה, אשר לא נסתה הצג כף רגלה בשערי היכל האהבה. ידה לא עוד כבדה עלי להשבית שקט מנוחת לבבי, מתגרת יד החשק לא הלכתי קדורנית. – אך אתה נשיא־אלהים! גבור־דן מופת לאנשי־שם. אליך נשאתי נפשי, אליך עיני ולבי. לכן כבדתיך לכן הקרבתי את לבי כאשכר לפניך. אהבתי זאת תרצה כשי לפניך. דע לך כל אשר תאמר נפשך יתן לך אבי מהר לבת – יקרה לו. גם ערים, גם סגולת מלכים לא תחוס עיניו לתת ברכה לבתו אשר אהבה כנפשו. – גם סוסך היקר בטרם תצא השמש על פני הארץ, הכן יעמד על פתח אהלך, וכבוד גדול מאתי תנחל.

* * *

ככלותה לדבר, ויען עירה ויאמר: – שמעי בת מלך! ראי השתחויתי על כי מצאתי חן בעיניך, היטבת חסדך עמדי לשפך רגשות ורחשי לבבך הטהור בחיקי. לכן יקרה בעיני בת מלך! לכן אף רוחי בקרבי ישחרך, רבות בנות־מלכים ראתה עיני, ואת, עלמת־חן וטובת שכל עלית על כלנה! – עתה גם אני בתם לבבי אדבר דבר באזניך. שמעי בת־חיל!

זה לי ארבעים שנה עודני הולך ערירי, ואשה אין בכל הארץ אשר לקחה את לבבי עד כה. סבבוני בכחש בתולות צרעה ובמרמה נערות אשתאל. שוטטו נא בחוצות שילה וראו, בקשו בכל שבטי ישראל אם תמצאו אשת־חיל מבקשת אמונה, ואסלח לכל הנשים בגללה. – אללי־לי! הייתי כערער בערבה, אין עזר לנגדי. אשת חיל אותה נפשי. אבדה תומת־לב. והצנע־לכת אָין. אך לבצע תארב מצורים וחרמים לבה: לצוד חרם חסרי לב ולבה בל עמה. –

תרתי בלבי לתור בבתולות לדעת מי תכשר בעיני לקחתה לי לאשה ראי זאת מצאתי: יש אשר קומתה דמתה לתמר, תאוה לעינים וכל רוח־אהבה אין בה. ויש אשר יפה כלבנה וסרת־טעם. יש אשר נטית גרון תלך ותלבש נאות כמדה וחנופה אזור מתנה – מחמאות פיה ובקרבה שמה ארבה לצור נפש פותה ואין לב. – יש אשר חשכו משחור פניה, אפס ממקום קדוש נולדה, לכן עתק יצא מפיה, לשונה גבוהה גבוהה תדבר לאמר: – מחוללי שוע וגדול הנהו. גבירה מקבת בור נקרתי ממנה. מה לנו חלק ביופי, ונחלה בחן. יש אשר הכל יפצה פיה לאמר נזירים הורנו, גם – פרי בטננו ישוה להם, מי האיש החפץ כבוד ישקול רבאתים אדרכמונים על ידינו. רק ברוב מהר ומתן נאות להיות לו – לאשה. ככה נאה וגאון תלבשנה וחכמה מה להן!– לשוא תתהלל יעלת חן לקחת לבבי. בדי הכל תקרע בפוך עיניה למען תרהיבני ביפיה. כל יגיעה בדי ריק ותפארתה בדי הבל:

אולם את לבדך מצאת חן בעיני. רק את יפתי ישרה – ותמימת דרך הנך. ה' לאשת עירה יצרך. לכן אם באמת ובתמים דברת באזני, וכל הדברים רק מוצאי אהבה נאמנה המה. זאת עשי:– קומי לך ולכי וצוי על אחד הסריסים העומדים – לפניך לדבר באזני אביך המלך. והיה אם וישר בעיניו: להתחתן בי, אז גם אני בכל לבבי אֵאות לקחתך לי לאשה. –

ויוסף עירה לדבר ויאמר: שמעי שרתי! ודעי לך יונתי. במה יקדם אביך את פני גבור־דן, ובמה יכף לבן־עקש, לא במהר ולא במתן ולו ישקול על כפי רבבות אדרכמונים, גם אם יתן לי כל טוב ארץ פלשתים חלף. אהבתך וסגלות מלכים מחיר תום־לבבך בוז אבוז לכל אלה. –הגיד לך שאהבה נפשי מה טוב, ומה עירה דורש ממך היפה בנשים, כי אם לב־טהור ואהבה נאמנה, אך הצנע לכת עם דודך. אין חפץ לנשיא דן במוהר, אשת חיל אותה נפשי זה חלק עירה וגורל בן־עקש!

ותשתחוה שולמית לפני עירה, ותודה לו על חסדו ותקם ותלך לה שמחה וטובת לב, ותשלח את התך אחר מסריסיה הנאמנים ותצוהו על אודות הדברים האלה, ותשם דבר – בפיהו לדבר באזני אביה המלך.

ויבא התך וידבר באזני המלך ככל אשר צותה עליו שולמית. מה רחב לב אכיש, ומה גדלה שמחהו כשמעו. כי עירה גבור דן – חשקה נפשו בבת יקרה לו בשולמית היפה בנשים. בכל זאת עוד פג לבו כי ירא פן משחק עירה ופן אך תאנה מבקש, וישלח לקרא לכל שריו ויבאו לפני המלך. ויספר אכיש באזניהם את כל הדברים האלה וייטב הדבר בעיני השרים.

ויועץ המלך את שריו, ויען ויאמר: – שמעו אלי. שרי – הנאמנים. הפעם כל אשר בלבבי אגלה באזניכם ועתה דעו כי מלך מואב שלח אלי לאמר: תנה את בתך שולמית לי לאשה. ואם מאן אתה להתחתן בי, אז בחרב אצא לקראתך. כשמעי דברי עתק כאלה. ויחר אפי במלך מואב. וחרפה שברה רוחי. בכל זאת התאפקתי ואשלח לקרא את בתי לשאל מה בפיה, ומה תאמר נפשה ואעשה לה.

ותבך שולמית ותחתנן לפני לבלי אאות לדבר הזה, וכי בחלה נפשה במלך מואב ותשביעני בשם אלהי לבלי אפרץ בה עוד כי טוב לה המותה. מהיות אשה לאיש זר יהיר כמלך מואב וכבודה לנבל כמוהו לא תתן.

עד כה שמרתי מחסום לפי ולא השיבותי דבר למלך מואב, אפס שמרתי את הדבר בלבבי לעת מצוא עד כי אועץ אתכם מה אשיב שואלי דבר. ועתה הבו לכם עצה הלום. הלא גם אתם ידעתם את מלך מואב ואת משפטו. הוי ירא אנכי אותו פן פתאום יעלה ויכה את הארץ חרם. עוצו עצה לאדונכם הן חורש און בעודני יושב לבטח עמו, ומה גם אם השב אשוב פניו ריקם.

עתה כאשר הקרה ה' לפני את עירה לבא אלי, והנה חשקה נפשו בבתי, עתה לא אירא עוד את מלך מואב, יען עירה יצא לישע לי וישפות שלום לנו. והיה אם ידרוך מלך מואב בארצי, וכי יפשוט בגדוד בגבולי, והקימותי עליו שבעה שרי דן ושמנה נסיכי שבטי ישראל, ויצא עירה לפניהם והשחת ישחית את אויבינו בחרבו הקשה, ולא יוסיפו עוד בני עולה האלה לבא לארץ־פלשתים כבתחלה.

ויהי ככלות אכיש לדבר, ויענו השרים פה אחר לאמר:– טוב הדבר אשר דברת. זאת העצה היעוצה, אך מה' היתה נסבּה: כי יבא עירה לביתך, וירא את שולמית ויחמד את יפיה בלבבו. עתה השמר לך מאד פן תשיב את פני גבור־דן ריקם. והיה כי יצא מלך מואב בחרב לקראתך ונוסף גם מחנה־דן על שונאנו ונלחמו בנו והכריתו את שמנו מן הארץ. מהר להתחתן את עירה, הבה ידך אליו וכרת עמו ברית אמת ושלום. אם את הדבר הזה תעשה לתת את בתך – שולמית לאשה לעירה ויכלת לעמוד לפני מתקוממיך, חרב לא תעבור עוד בארצך, כי עירה חתן המלך ילך לפניך בקרב, ושבט דן מאספך. כל שוטניך, ישובו יבושו רגע!! –

וייטב הדבר בעיני המלך וישמע לעצת שריו. וישלח ויקרא אל מתן כהן־דגון, ויבא לפניו וישתחוה אפים ארצה. ויצוהו המלך להביא במסורת־הברית את עירה גבור־דן ואת שלומית בתו. –

ויהי ביום השני הבקר אור והשמש יצאה על הארץ, ומכבודה האירה מגדלים הגבוהים וכל בתי משוש הנמצאים בקרית מלך הזאת היא גת מתג־האמה אשר לפלשתים.

כל יושבי העיר טרם קמו ממשכבותיהם, עודם הוזים שכבו בזרועי הטבע ויניחו יגיעי כח מעבודת יום אמש. פתאום, והנה קול־תרועה בא באזניהם, קול רעש רכב ופרשים ישמע בעיר. ויחרדו כל העם לקול התרועה, וימהרו ויקמו ויתאספו כל העם מקצה. ויתמהו איש אל אחיו לאמר: – מה קול הקריה הומיה? וישאו את עיניהם ויראו והנה המון רב רכב ופרשים ישתקשקו ברחובות וכל שרי המלך לבושי מכלול הלוך ילכו בראש צכא המלך, מערכות מערכות הלכו לסדרים ובראש חיל פלשת רוכב איש גבור־חיל, נורא מראהו לבוש שריון קשקשים, רביד זהב על צוארו. על ידו נסעה מרכבת המשנה אשר למלך ובה יושבת עלמה יפה־פיה. עטה ארגמן ונזר זהב על ראשה. היא שולמית היפה בנשים. וידעו כל העם כי בא יום חתונת בת המלך ותהום כל העיר.

ככה עברו ברחובות גת. ברגש קדש והמון חוגג. שרים כחוללים מחללים ומריעים בכל כלי שיר: במצלתים ובמנענים ובשלשים. והחלוץ הולך לפניהם. וילכו ויבאו עד בית־התפלה. שמה התפללו עירה ושולמית ויהי בעת החל הרנה, ויברך הכהן את עירו וכלתו שולמית ויביאם במסורת־הברית וישבעו שניהם על אודות האהבה. ויפנו משם ויסעו לשוב אל בית המלך פנימה, ויבאו שמה.

קאפיטל ח.CAP. VIII    🔗

בַּחֵיק יוּטַל אֶת הַגּוֹרָל

וּמֵיְהוָה כָּל־מִשְׁפָּטְוֹ.

משלי ט“ז, ל”ג

ויהי בעצם היום הזה, ויעש המלך משתה גדול לכל העם הנמצאים בגת למגדול ועד קטן, וישמחו המלך ושריו את עירה ואת שולמית בת המלך. ויאכלו וישתו שמחים וטובי לב. גם שרי המלך עשו משתה שבעה ימים בית איש יומו, ושלחו וקראו לעירה ולשולמית לאכול ולשתות עמהם, גם משאות נשאו מאת השרים אל עירה הרבה מאד.

ויהי כי הקיפו שבעת ימי המשתה, וישלח המלך ויאסף את כל סרני־פלשתים. ויכרתו ברית את עירה ברית־אמת ושלום, ויכתב בספר דברי הימים למלכי פלשתים. ויעש המלך עוד משתה גדול, ויאכלו וישתו וישמחו המלך והשרים את עירה, ויאכלו וישתו עד הלילה.

הלילה פרש מעטה אפל על פני כל הארץ. בלילה ההוא באה תאות לב שולמית וחשק נשפה שחכתה נפשה זה ימים רבים. אולם מה תקות אדם כל ימי היי הבלו על פני הארץ. אך שוא שמחת בן־חלוף, רק הכל כל אשרו תחת השמש אחרית כל שמחה תוגה, וקץ משוש לב דאגה. בן רגע יולדו, ובן רגע כצל יחלופו, כי לקחם הזמן ויסערם ממקומם – כמקרה כל בני תמותה קרה את שולמית, ותכרת כּעץ שמחתה. ותהי תקותה למפח נפשה.

ויהי אך החלו עפעפי שחר להפתח. ויקץ עירה משנתו, ויעזוב זרועי אהבה, ויאנח אנחה גדולה, עיניו נמלאו דמעה. ויתן בבכי קולו ויען ויאמר:

שמעי נא שולמית, הקשיבה שאהבה נפשי! אנא הטי אזנך יפתי! שמעי ואדברה במר רוחי. מה גורל בני חלד, ומה אשר בן־חלוף! – גם עתה עת באה תאות לבבנו. הה! זמן הבוגד שם את נשף־חשקנו לחרדה, הוי זמן בוגד הפכפך! דבשו מהול ברעל, סבאו ראש ולענה. ימי טובה לא ימשכו, תחת שמחה תעלה דאגה, ותחת משוש מגינת־לב. הוי צר ואויב! – רגע יאר פניו גם יחניף את מתי־חלד, אשר יבחר יקרב. את זה מאשפות ירימהו, ועם נגידים יושיבהו, ואת זה לעפר ישכין כבודו לחבק אשפתות. לא ירף ידו מבלע. ישוב ויתפלא בבן־חרמו, ימלא בקשת ידו, יבחר חץ ברור מאשפתו וכן יורהו, עד כי יפלח כבדו וישפוך מררתו ידכאהו לפני עש. בכל זאת אחריו כל חסר לב ימשוך, אף ישים רסן מתעה בלחייהם, יוליכם שולל, תוהו לא דרך – בגבורים יתקלס ואדירים משחק לו. כגבור כאין כח, כחכם כסכל, אסורים יכרעו ברך תחת שבט עברתו.

אהה! גם אנכי פותה ואין לב, גם אנכי כאחר אסוריו נוקשתי בפח יקש לי! – כמעט האיר פניו אלי, אמרתי מאושר אהיה כל הימים אחותי בטובה ולא ארפנה. עתה חיה אחיה בצל האהבה, דברתי אל לבי: – עתה באתי אל המנוחה להניס יגוני מחמת המציק. פתע רעה עין הזמן בי לדכא לארץ חייתי לשוטט בארץ לא לי, לצאת לקראת נשק ועל שדה המלחמה אבלה יתר שנותי בבהלה להרג הרג רב כיום שאון מלחמה.

כשמע שולמית כדברים האלו, ותתחלחל מאד. ותשתאה לשמע מרי שיח עירה אישה, אשר נשא קינה והי על דברת־תהפוכות הזמן. ותען ותאמר: – אויה לי! – מה היה לך, ידיד־נפשי? – על מה כל החרדה הגדולה הזאת? מי עצב רוחך? מי מרר חייך, שככה אתה נושא קינה והנה והי? – מדוע זה מלאת לבבך יגון ושפתיך זעם ביום שמחת לכנו על דברת ימים הבאים? –

ויען עירה ויאמר: שמעי נא עדינה! הרגעי חמדת לבבי! מה מאד גבהו דרכי איש־חיל מדרכי עלמות רכות. דעי לך תמתי, כי לא כחלק הנשים חלק מפקד צבא. הן לא תוכלי לדעת את נפש איש־לחם, ולא תהלך נפש אשת חן בחקר לב גבורים, אשר יצאו ואשר יבאו לפני העם ביום רעש מלחמה. לא כן חלק נשיא עם. עתותיו לא לו המה, אך בכורי מכורתו כחו ודמו, נפשו תעלה כאשכר ושי על מזבח אהבת ארץ מולדתו. כל מחלליה חלל קדש ונשא את עונו. גם שמו לדראון עולם יהיה לו ולזרעו אחריו.

גם אנכי אם קטן אנכי בעיני, ראש שבט דן אנכי, נגיד לעמי, ומגן ארץ מולדתי. עתה דעי לך יפתי! – איש ריב אנכי ומלך ארם. – בעוד ימים אחרים יצא יצאו צבאות בני דן חלוצים למלחמה, עתה כלו עיניהם מיחלות עת שובי אליהם: לפקד צבא־מלחמה ולעבור בראשם. הגידי נדיבה! העת לחבק ידים? מי ילך בראש העם זולתי? העת לשבת בדד ולנוח בחיק האהבה, ביום מכורתי תזעק תחיל בחבליה? והיה ביום מלחמת ביום הרג רב, כאשר תגבר יד האויב ויכה את חילי לפי חרב, אם פני לא ילכו בקרב, והבאתי עלי חטאה גדולה, כבודי לבלימה יהיה, וחטאתי לא תמחה לנצח. –

לבן אחלי תמתי! – אל לבוגד אהבה תתניני, אם למצער אעזבך בדודה. אך עד ארגיעה אשובה לארץ מּולדתי להחיש מפלט לעמי מסועה וסער המלחמה, והיה אם יחיני ה' אף ימלטני מכף כל הקמים עלי, ועל אויבי אתגבר להמם ולאבדם, אז כצדקתך אשוב לך יונתי! כל טוב דמשק אוביל לשי לך על דבשת גמלים, ואתן את מלכיהם לך לעבדים, ותהיינה מלכות אמהותיך.

אולם אל תדמי שולמית כי מבלעדי ד' יצא מלך ארם לתגר בי מלחמה. לא על אשר גבה לבבו לרשת משכנות לא לו אמר לבלע את עם סגולה. ד' אמר לו צא והלחם בעמי יען לא אבה בדרכי הלוך, ויעשו את הרע בעיני. הן באחת יפעל אֵל בסור בניו מדרכיו, הוכח יוכיחם בשבט אנשים, ישליח בהם צרים מבקשי נפשם לגלות אזנם למוסר. והיה אם שוב ישובו אל צור מחוללם, וישוּעו ביום תוכחה, ונחם על הרעה, וישלח להם מושיע ורב. גם עתה מי לידי יתקע, מי יגבר חיל, ומי תעוז ידו ועל אויביו יתגבר ויאמר: השמד? –

אחרי השמעתיך כל אלה, בזאת תסלחי לי, יונתי! אם כרגע הסתר אסתיר פני ממך. והיה בשובי בשלום אשובה אליך ונשבעה שובע שמחות. אל תיראי בת חיל! תשכח ימיני אם אשכחך רגע, ואם יופי אחרת אעלה על לבי, אז בל אראה בנועם אלהי. אויב ירדפני וישפיל כבודי לארץ! –

שמעי נא תמתי! ראי נא הנך הרה ויולדת בן או בת. והיה כאשר ימלאו ימיך ללדת. אם בת תלדי, הא לך מטפחתי היקרה, ירושת אם אמי מזכרת אהבתה. במטפחת הזאת תעדה את ראשה למען תדע כי בת עירה היא. והיתה המטפחת הזאת לעדה לה, לשם עולם אשר לא יכרת. אך אם ייטיב בעיני ד', ותלדי בן שום תשימי המטפחת הזאת כחותם על לבו, והיה כי יגדל תשלחהו אלי. אפס השמרי מאד לבלי גלות את אזניו כי בן עירה גבור דן הנהו בטרם תמצא ידו און לה: לעשות לו גם הוא שם בגבורים לא אפונה כי גבור בארץ יהיה זרעי. לכן לא תשא את שמי על שפתיך עד כי יגדל הנער ויעשה נפלאות כמוני. והיה כי ישאלך בנך מחר לאמר: מי אבי? מה שמו ומה שם ארצו כי אדע מי צור מחוללי? חלילה לך לגלות את אזנו לאמר: בן עירה אתה בן נשיא שבט דן. –

ויוסף עירה לצות את שולמית על אודות הבן אשר תלד. ויאמר אם לב גבור מלחמה יביא לו ד'. אם ירח מרחוק מלחמה, אם ישיש לצאת לקראת נשק, ממות לא יחת, ישחק לפחד, אך גבורה ילבש ילמד ידיו למלחמה וידרוך קשת נחושה. בדי שופר ישמח לבבו, יריע אף יצריח לקול תרועת מלחמה, לפניו ילך מות ותצא מגפה לרגליו, תרום ידו על צריו ולא ישוב עד כלותם.

אך בזאת יביא בני אל הקדש אל היכל הגבורה פנימה בעתר ענני אש, אשר ישלח בארמנות אויביו. חמוצים יהיו בגדיו, מדם חללים. ברעש ורגז יעשה מלחמה. אל עמים ירים נסו וחיל צבא רב יחכו לרגליו, על פיו יצאו ועל פיו יבואו. ימהרו כנשרים לראות אל מרחבי ארץ. כאריות יגברו חיל, לשום ארץ אויב לשמה. יהרוס כל עיר מבצר, יאסר מלכים בזיקים ואדירים ככבלי ברזל. ישכון בדמשק, יתלונן בחצור. ישים קנו ברבת בני־עמון וחוצות בערי מואב. קול ענות גבורה כקול כנור יערב לאזנו, ולא ירך לבבו לקול אנקת חללי חרבו. – אם תעשה ידו גדולות כאלה וימינו טפח נוראות, אף יעשה שם לו כשם אחד הגבורים אשר מעולם אנשי השם. אז תשלחהו אלי. אל תגלי את אזנו לדעת: מי ילדו, בגאות לב אלי בוא יבא, לעיני השמש יקרא אלי: אבי אתּה עירה גבור דן ראשית אונך הנני לא נופל אנכי ממך. הוא אבי יקראני, אף אני בכור לגבורי דן אתנהו עליון למשפחת בית אביו. הוא יהיה לי לבן ושמו יגדל בארץ, ויצא שמעו בכל הגוים לשם ולתפארת.

הד! אבל אם יהיה בני רך לב, אם ימשוך ביין בשרו וילך אחרי תענוגות בני אדם. אם תכאבנה אזניו מקול רעש מלחמה ולבו יחרד לקול רעם שרים ותרועה, אם יעלה לזרא באפו ריח חללי חרב ונבלות פגרים מתי מלחמה לבאשה בנחיריו. אם תבא נפשו בסוד רכי לב, אם יתן לנשים חילו וכחו לזרה וישגה בעלמות חן. אהה! לבן מביש כמוהו לא תשאי את שם עירה על שפתיך וכבוד גבור דן לא יחד אתו לעולם.

ויוסף עוד עירה לצות על שולמית, מה יהיה משפט הנער אשר תלד. ויכלכל במשפט אמריו, גם השבע השביעה לפעם רוח גבורה בלב בנה יקיר ותאמץ את לבבו לברא לו לב־שחל. וינחמה עירה וידבר על לבה דברים טובים ונחומים. ויחל את פניה למחות דמעה ולא תאמר נואשה אני עד כי שוב ישוב אליה ביום הניח יניח לו ה' מכל אויביו מסביב. ויפול על צוארה ויחבקה וישק לה. ויאמר הרגעי! היי שאננה! שלחיני כי עלה השחר. ותבך שולמית בכי גדול. ותפול גם היא על צואר אישה, ותמאן להתנחם. ויבכו שניהם יחדיו עד כי שולמית הגדילה.

ויהי אך יצא יצאה שולמית. ויבא אביה לשאל לשלום חתנו. ויחרד אכיש מאד, כי ראה כי נפלו פני עירה ונפשו מרה לו. גם לא עוד חורבו רסיסי דמעה מעל לחייו. וישאלהו אכיש ויקרא: מה לך בחיר ה‘? מדוע פניך רעים היום? – ויספר עירה לאכיש חותנו את כל הדברים אשר שם בפי שולמית. ויחל עירה את פני אכיש ויתחנן אליו לבלי יתנהו לבוגד־אהבה, ולא יאחר לשלחו לשוב אל ארץ בני עמו. יען כי נכונה המלחמה לבא, ויאות המלך לשמוע לקול חתנו, ויורה כי טוב וישר, משפט עירה בעיניו וכן יאתה לשר צבא נשיא שבט בישראל. וידבר על לבו לאמר: אל תירא עירה כי ה’ בעזרך, והיה אם תכבד המלחמה עליך שלח אלי ואצא – לישע לך, כעמי כעמך כסוסי כסוסיך. גם לא תירא דבר כי אשום את עיני לטובה על אודות אשתך בת יקרה לי עד שוב תשוב בשלום וה' ישמרך מכל רע וישמר מלכד רגליך. ויוסיף אכיש לדבר ויאמר: התבשר בן יקיר לי כי מצאתי אבדתך, ראה שמה בחצר הכן עומד סוסך האדיר מיחל עת בוא אדוניו. וישמח עירה שמחה גדולה על דבר האבדה אשר הובאתּ לו, וימהר ויצא החוצה. וישא עירה את עיניו וירא והנה סוסו עומד לקראתו. ויהי כאשר הקריב עירה לגשת אליו, ויצהל הסוס וישמיע את הד נחרו אימה. ויתמהו כל העומדים איש אל רעהו. ויכרת אכיש עוד הפעם ברית אמת את עירה חתנו ויברכו איש את רעהו לשלום, וימהר עירה וירכב על סוסו וכרגע הלך מעיני הרואים כי היה עירה נחפז ללכת. וישב עירה אל ארץ בני דן שמח וטוב לב. ויפגע בצרעה ויבא שמה.

 

חלק שני    🔗

קאפיטל א.CAP. I    🔗

גַּם בְּמַעֲלָלָיו יִתְנַכֵּר־נָעַר

אִם־זַךְ וְאִם יָשָׁר פָּעָלוֹ.

משלי כ. יא

אחר הדברים האלה, וירבו הימים, וימלאו ימי שוּלמית ללדת, ותלד בן. כגבור ישיש לרוץ אתה, ככה שש הילד בצאתו מרחם אמו. שחוק־נעים נראה על פניו, קסם על שפתיו. יפה תואר ויפה מראה, אדמוני עם יפי־עינים. מכף רגלו ועד קדקדו לא היה בו מום. בדמותו ובצלמו נדמה לאביו. – ותרא שולמית את בנה כי טוב – הוא, ותקחהו בזרועותיה ותחבקהו, תשימהו על לבה ועיניה זרמו דמעות גיל – ועצב יחד. יגון ושמחה התגוררו בלבבה יחד. ותקרא את שמו זבדיה, כי אמרה זבדני אלהים זכר טוב. – אף כי רכה וענוגה היתה שולמית, בכל זאת בחלה נפשה לתת את בנה יקיר לה על יד מינקת – נכריה, ותניקהו מחלב שדיה. עד גמלה אותו. לא שקטה יומם, ולא שכב לבה בלילה יען חרד ופחד לב אם רחמניה זאת על אודות פרי בטנה פן אסון יקרני, אם תסוב עינה ממנו רגע. יען מה? יען אך הוא לבדו השאיר לה הזמן ברכה בקרב הארץ, אחרי אשר חמק ועבר אישה מחמד נפשה.

מה רחב לב שולמית כראותה את הילד הנעים הזה הלוך וגדל וטוב. כבן חדש ימים היה זבדיה וילך ברגליו כבן שנתים ימים. לא ידע כל נגע וכל מחלה. לא ישמע על פיהו קול־בכי. לפניו תרוץ דאגה.

בן שנה היה זבדיה ויגמל, כי מאס בחלב שדים ויאכל דבש וחמאה ויסעד את לבבו בלחם. יהי זכריה בן שלשה שנים, ויבחר כלי־נשק למשחק לו, המה שעשועיו יום יום. וימאס בשעשועי ילדים רכים. כעל כל הון שש הנער לרעש חנית וחרב. מסע שריה וקשת. הרהיבו עוז בנפשו, ועיניו מזרי שמחה, מדי תצא אמו לשוח בכרמים וזבדיה הולך לשלחה, וראה חיל צבא המלך יוצאים מערכות מערכות לבושי מכלול חלוצים יעברו – בשוקים ובחוצות מריעים בכלי שיר, אז רחב לב הנער, ויפזז ויכרכר ככל עוז לקול התרועה. לא תמלאנה אזניו די ענג לשמע את הד קול ענות גבורה בצאת בחורי כח המשחקים בכלי נשק איש את רעהו.

מרי שוב ישוב הנער אל בית אמו ויתעצב אל לבו, ויחל את פני אמו להסיר מעליו המחלצות אשר תלבישהו יום יום, גם את כתנת הפסים שנאה נפשו, ויבך ויתחנן לפניה להלבישהו בגדי אנשי־צבא: – שריון קשקשים כמדו, גם תצמיד חרב מצמדת על מתניו, כאשר ילבשו הגבורים לשם ולתפארת.

ויגדל הנער ויהי כבן ששה שנים, ורוח גבורה לבשה את זבדיה ותחל לפעמו. פניו כפני האריה היה וקולו כליש. לב שחל בקרבו, ויהי זבריה קל כרגליו כאחר הצביים אשר בשדה. לשוא התחרו אתו גבורי כח ויאבקו עמו בקהל משחקים, ותעז ידו עליהם פעם בפעם וייראו מגשת אליו עוד. – לפנים בארץ הקדם ככה משפט הבחורים להתחרות איש את רעהו לנסות כחם, והיה כי יגבר האחד על מתקוממיו ישא משאות מאת הממשלה ושם יעשה לו לכבוד ולתהלה. –

ויהי לתקופת השנה, מדי צאת הגבורים לשחק לפני המלך והשרים על גפי מרומי קרח, שכל זבדיה מכל עבדי המלך, ואיש לא עמד בפניו. נמו גבורי־גת, אשתוללו אבירי לב, מפחד זכריה אסרו, וימס לבכם בגשתם אליו. לא אחת רכב על סוס מלחמה, ויתפלאו כל הרואים אותו, ויאמרו איש אל רעהו. ראו נא את הנער הזה, אין בפרשים משלו. אך מיתר הרפאים הנהו.

בן עשר שנים היה זבדיה, ויהי איש יודע ציד. פעמיו ירחץ מדם פריצי־היער. כגבור יעיר חמה ויך את הפראים ארצה, ותעז ידו על לביא וליש, וירמס באפו שחל ופתן. ישרש ארזי אל ביד חזקה, וידק סלעי מגור לעפר.

ויהי זבדיה בן שתים עשרה שנה, ויגדל מאד כאחד – הענקים. גבהו שש אמות וזרת, משכמו ומעלה גבוה מכל האדם. נער יפה להלל, אדמוני ויפה־עינים. פניו צח ואדום. בחור כארז, דגול מרבבה. –

ויהי ביום מועד עת יתאספו כל סרני פלשת, גם בחורי כח המונים המונים יבואו אחריהם ללכת אל בית דגון אלהיהם לחוג את חגו – הגדול. אז יקימו הנערים וישחקו לפני הסרנים לנסות את כוחם. – שמה הובאת אבן־בוחן אבן־מעמסה, באבן הגדולה הזאת יבחנו גבורי־כח לנטלה ולנשיאה על שכמם כמו כברת ארץ, מבית דגון עד מקום היעד, במקום אשר המלך והשרים יושבים שמה על כסאות למשפט: לשלם לאיש ואיש כגבורתו ועוצם חילו – כה דרך גבורי־פלשת וכן משפט גבורי בני־קדם – לפנים – ויהי מדי צאת בחורי גת, ויבא גם זבדיה בתוכם, וירם את האבן הגדולה בימינו, ויזרוק אותה השמימה, כאשר יניף איש צרור־קטן ולא נודע כחו.

לשוא עמלו גבורי גת לעשות כמעשהו גם הם, כדי הבל יגעו בחורי עקרון לתגר מלחמה את זבדיה בקנאותם בו קנאה גדולה. לא התיצב איש נגדו, ויך גבורי כח אחור ויהדוף קמיו תחתם, ויתן את חתיתו בארץ פלשתים וילבש הוד, ויערה גאון. וירא כל גאה וישפילהו, מרי נפש. ויכניעם. תחתיו שחחו אנשי־חיל. ויהי מופת – לגבורים ונורא לעריצים. גם ילידי־הרפה לא עצרו כח לעמד נגדו. ויגדל שמו, ויצא שמעו בכל הארץ.

קאפיטל ב.CAP. II    🔗

נְצֹר בְּנִי מִצְוַת אָבִיךְ

וְאַל־תְּטשׁ תּוֹרָת אִמֶּךָ.

משלי ו, כ'

בבקר לא עבות. כמעט עלה השחר השמים החלו – להתנצל מעטה. אפל אשר כסה הלילה והנה גם מלכת השמים. החלה לצאת על פני הארץ. הככבים אספו נגהם מנוגה נגדה ואורה יקר הולך וזורח על פני רקיע השמּים, ותשלח קרני הודה אל כל עבר ואל כל פנה, כמו תחדש את פני האדמה, ותברך לשלום כל המקומות אשר עברה שמה יום אמש. כגבור תשיש לעשות את דרכה, מזהבת ראשי הבכאים, וצללי ארזי־אל כענקים השתרעו הרחק הלאה, גם אידים צחים עולים ולוטים את פני האדמה. ויקצו משנתם כל עוף כנף, ויריעו בעלי הזמיר שוכני עפאים ויפליאו לשיר שירים נחמדים. הנותן זמירות בלילה – דיא נאכטיגאל – ישיר שירו הנעים לאזן שומעת, והצפרים יענו אחריו בקול. כלם יריעו אף יצרחו לקדם את פני שמש – האביב. פה יפרחו פרחי עדן, וילבשו צבע רקמתים, גם פתחו עליהם כפתוריהם וגביעיהם נמלאו אגלי רסיסי טל, מתנוצצים כאבני נזר מול קרני השמש, נטעי נעמנים האלה מפיקים ריח־ניחוח, משיבים. נפש. – הלאה על כר נרחב יסעו עשתרות צאן לרגלי הרועה העובר בראשם, מחלל בחלילו, וינהלם עלי מבועי מים וירביצם עלי נאות דשא שם עדרי בקר הלוך וגעה ילכו לרעות באחו תחת שבט נועם רועה מרחם. פה הלוך ונסוע ילכו האכר וילדיו בעגלה אסורה לבני בקר בריאים, וכלי מחרשת ביד עובד האדמה לשדד שדהו. הלאה נושא משך הזרע ברנה יפזר חטים עלי תלמי שדה.

גם על גת ראש ממלכת פלשתים יצאה השמש בגבורתה ותאר מכבודה את מגדלים הגבוהים וכל בתי משוש. מהר התעוררו משנתם כל אשר נשמה באפו. כל איש יצא לפעלו. ותצאנה בנות העיר וכדן על שכמן לשאוב מים. טובות לב תלכנה בין משאבים. הלוך ורנן תשבנה הביתה. אי־דאגה! אי־אנחה! ונס כל יגון מקרב עיר העליזה הזאת.

נכח ארמון בית הנשים אשר למלך השתרע גן נחמד למראה בגן הזה נטועים כל עץ פרי תאוה לעינים וטוב למאכל. פה ערוגות פרחים שונים: שושנה וחבצלת מפיקות ריח ומשיבות נפש. שם מור ואָהלות, קנה וקנמון, כפרים עם – נרדים וכל ראשי בשמים. הלאה עצי שמן־המור נטועים לסדרים כמו רחובות עיר, שמה הוכנו כסאות להנפש מלהט היום. מנקרת צורים יצאו מעינות מים חיים. וילפתו ארחות דרכם, דרך עקלתון סוב יסובו הנה והנה בין משעולי הגפנים להשקות את הגן, וימן ד' רוח צח ויפח רוח חיים באף שולמית, אשר ישבע שמה להניס יגון לבבה. שקט ודממת קדש שררו שמה. ורוח אלהים מרחפת על פני הטבע הנעים.

בדד ישבה שולמית תחת צל עצי־עדן, אולם יגון לבבה הלוך ילך וגדול, כי נפשה מרה לה. מעיה יהמיון בקרבה בזכרה כי זה ימים רבים אשר חמק ועבר אישה ידיד־נפשה, ויבגד בה בגד על לא חמס בכפה ואהבתה זכה. עד בוש ישבה נאנחה כי ראתה כי גדל זבדיה בנה, ועד כה לא ראה את פני אביו. ותקצר נפשה בעמל בן־יקיר לה, כי השביע אותה עירה אישה טרם הפרדו ממנה: להסתיר סוד כמוס עמה, ולא תזור לגלות את אזן בנה לדעת מי ילדו, מי אביהו? ויצו עליה לאמּר: – ראי! סתרי סודי זה בלבבך, עד אשר יגדל הנער ושם יעשה לו כאחד הגבורים. ותכל נפשה לצאת על אודות בנה, פן יפרץ בה להגיד לו איה חמק ועבר אביהו מי הוא מה שמו, ושם ארץ מולדתו כי ידע.

ככה בלב סחרחר בהלך נפשה ישבה שולמית ושרעפי לבבה סוערים בקרבה, ותשוח עליה נפשה. שקט ודממה מסביב, אין משבית רגש־קדש, אשר רחש לב־אם־רחמניה עניה סוערה הזאת. פתאום והנה קול צעדים ישמע באזניה, ותתחלחל שולמית, ותשא את עיניה ותרא: והנה זבדיה עומד לנגרה סר וזעף, ותחרד שולמית חרדה גדולה ותקם ותרץ לקראתן ותחבקהו ותישק לו. ותשאלהו לאמר: השלום לך בר בטני? מה לך יחידי? מדוע פניך רעים? מי עצב רוחך? –

ויען זבדיה ויאמר. דבר סתר לי אליך אֵם יקרה לי! שמעי ואדברה ואשפוך מרי שיחזי בחיקך הפעם, אולי יחדל כעסי, וסר יגון לבבי, כי נלאתי נשוא עוד. זאת הסיבה אשר מלאתי את לבבי לבא לראות פניך בבקר השכם להשבית מנוחתך. הה! מתגרת עצבוני אלך קדר. אנא הטי לי אזן קשבת האזיני אמרותי! –

אמנם גדול אנכי בבית המלך, משאתי חלו אף רגזו סרני פלשתים כל שרי המלך מתכחשים לי, לשמע אזן ישמעו לי, כזוחלי עפר יזחלו לרגלי, אפס אך בפיהם יכבדוני ולבם רחוק ממני שמעתי דבת רבים, גם קול מלחשים בסתר עלה באזני אני – מנגינתם בחרפם אותי לאמר:– איה אביך? לשונם חרב חדה, מלשנים בסתר כאלה מררו חיי, המה כעסוני גם כעס בעבור הרעימני ותכסני בושה. הוי הוי! קצתי בחיי מרורים כאלה.

לכן עתה באתי לחלותך אם־רחמניה חוסי נא על נפש הורך ויכמרו רחמיך על בן אמצת לךְ. הואילי נא הפעם לגלות את אזני הגידי לי: – מי אני, מי צור ילדני? מה שמו מה שם ארצו? איה משכן כבודו אם עודנו מתהלך בארץ החיים אם מבני מרום עם הארץ אבי, או גם אם מדלת העם הנהו בלב נכון ורוח נאמנה הגידי ואל תכחדי דבר. אל תדמי בנפשך, כי תשקוט רוחי ולא אפרץ בך עוד על אודות הדבר הגדול הזה, חי נפשך אמי – יקרה לי! כי אם החרש החרישי הפעם ותלכי בקרי עם יחידך לבלתי גלות את אזני בי נשבעתי כי אשלח יד רצח בנפשי ואבחר מות מחיים. לכן השמרי לנפשך מאוד, ולא תשימי עוד מחסום לפיך, פן תראי ברעה אשר תמצא לבנך במותו מות נבלים לנגדך. מבנך תשכלי וחטאת בנפשך, אם בדמי ימי ארד בדם שאולה. גם את לא תנקי מעון והיה בך חטא.

דומיה ישבה שולמית ומבוכתה הלכה וגדלה עד למעלה ראש. אם רחמניה זאת לא שתה את לבבה על דברי עתק האלה אשר יצאו מפי בן יקיר לה, כי גדל כאבה מאד. לאט לאט שבה רוחה אליה, ותאמץ את לבבה, ותען ותאמר: –

הרגע בן־יקיר־לי! יליד שמים! היה שאנן ברי ובר בטני! – הרף מכעס ועזוב חמה, אל תתן את פיך לחטא, ואל תזעום באמך אשר נפלאתה אהבתך לי מאהבת נפשי. הסכת ושמע! הפעם אגלה אזנך לדעת את כל אשר בלבבי לא אכחד דבר תחת לשוני. החשתי עד כה, ויהי סודי כמוס עמדי חתום בלבבי. אפס נלאיתי נשוא צרת לבבי. עתה שאלתך תנתן לך ובקשתך תעש.

סלח בני סלח לאמך ואל תתנני לאכזריה. שהדי במרומים כי לא מרוע לב עשיתי כזאת: לשמור מחסום לפי. גם בטרם נולדת הלכתי קדורנית. פחד. פחדתי פן לא יצא מאויי לאור, פן יהיה לבבי קבר הרת עולם לסודי, יראתי פן מכאב נעכר ארדה בדמי ימי אלי קבר. בטרם אגלה סוד כמוס עמדי באזניך בן־יקיר לי! – עתה הסכת ושמע: דע לך כי בן מלכי קדם אתה, בן אחד הגבורים אשר לא היה כמוהו מיום ברוא אלהים אדם על הארץ. נורא הוא למלכי אדמה מפחדו ירגזו אבירי־ לב. מלכי ארם יתחכשו לו. מלכי פלשות אשכר יקריבו לו. פוט ולוד כוש ומצרים יחלו כמנחה פניו, הוא צור ילדך, הוא – מחוללך! – חי אבי! אם אלפי שנים יחיה הארם וימשול ממשל רב עד קצוי ארץ, גם אז לא יעזוב אחריו שם־גבורה, כשם גבורות אביך: זה דודי וזה צור ילדך! – אולם מה שמו ומה שם ארצו לא אגלה הפעם באזניך, כי השבע השביעני אביך בטרם הפרדו ממני ויצוני לבלתי גלות סודו לבנו, אשר יולד לו, עד כי יגדל ושם יעשה לו כשם אחר אנשי השם. וגדולות כגדולות אביו יעשה, אז אגלה את אזנך איה משכן כבודו גם את שמו אגיד לך.

אנא בני. אל תפרץ בי עוד לדבר הזה, נצור מצות אביך יען חזקו עלי דברי אביך. בחכמה פתח פיהו וככה דבר: – אם ייטב בעיני ה' וּבן תלדי לי, והיה כאשר יגדל הנער. תורהו ותתמוך את לבבי. חנכי עוז לפתח בקרבו רוח גבורה, בדרכי ילך ושם יעשה לו בגבורים. ישיש לצאת לקראת נשק. יריע אף יצריח על אויביו. בשצף קצף יעשה מלחמה. מגן יהיה לארץ מולדתו ומחסה לעמו. כגבור יעיר קנאה לבער אנשי דמים ומרמה. יצא לישע עשוקים וישבר זרוע רשע. אב יהיה לנדכאים ועזר לנשברי־רוח. יחגור חרב חמות וימחץ פאתי שוטניו וקדקד שואפים לרצח. והיה אם גדולות יעשה וגבורות טפח ימינו נפלאות אשר לא נבראו תחת שמי־ה'. או אז תגלי סודי זה לבני־יקיר לי הגידי לו מה שם אביו. אלי תשלחהו לבא לראות פני וארצהו אז נגד מלכים ידבר, ולא, יבוש לאמר: – בן אחד הגבורים אנכי בן מלכי קדם. עיני תחזינה בני כיפיו, אף כליותּי תעלזנה על גבורתו וחין ערכו.

אולם למען תדע באחרית הימים מי הוא צור מחוללך, ואיפה משכן כבוד הגבוֹר הנורא הזה. הא לך ברכת אביך, קח נא מטפחת הזאת אשר נתן לי למנה, מזכרת – אהבה הנה. – מטפחת יקרה הזאת מעולפת אבני חפץ. כל הגדולות אשר עשה אביך מיום חגר חרב חרשה מפותחות פתוחי חותם על אבני־זכרון האלה. עדה המטפחת הזאת כי בן גבורים אתה וחטר מגזע מלכים. קח המנחה הזאת שימה על לבד, בצאתך לקרב תנחה אותך, בשאון מלחמה תשמרך מכל רע.

בני יקר לי. בר נדרי! השמר מאד לנפשך לעשות ככל אשר צוני אביך. אל יפתוך רכי־לב לחבק ידים מדי צר ואויב יבאו בשערי מכורתך. אללי – לי! אם לא תלך בדרך אשר הלך אביך ואם לא תשמור כל אשר צוה עליך. אם בשרירות לבך תלך: למשך ידך את הלומי יין. פן תתן הודך לבני־בלי־שם ושנותיך לרכי לב, ובאה כמהלך חרפתך ובשת־נעוריך כאיש מגן. לשוא תנחום באחריתך. לעג גבורים תשבע נפשך, ובוז אבירים תהיה כל ימי־חייך והיה שמך לדראון עולם, –

שמע בני מוסר אמך: – אל לגבורים שתו־יין ולכן רוזנים אי־שכר. אם תגעל נפשך גבורה, ולא תחזה לך שם. אם רעש מלחמה יכאיב אזנך ויחרד לבבך מקול שופר. אם למורת רוח רעם כלי־תּותח יהיה לך. אם כמשא כבר תכבד עליך חנית ושריה, ותחת כלי נשק תלבש מחלצות ותבחר בגדי פאר כאחר הולכי־רוח, אז השמר לך מראות פני אביך. אך חרפה תשבע תחת כבוד, שמצה וקלון תחת שם־טוב.

קאפיטל ג.CAP. III    🔗

משתאה עמד זבדיה, כאיש נדהם שמר מחסום לפיהו, ויפג לבו כי לא האמין עוד לשמועה טובה כזאת, דמעות גיל ירדו עיניו על לחייו היפים, ותתפעם רוחו בקרבו וידום. – כמעט שבה רוחו אליו, ויתרונן מתרדמת שמחה – ופחד. ותחי רוח־זבדיה ויען ויאמר: – לא כן אמי, חי אלהי השמים כי לא־אמוש מזה עד כי תגידי לבנך מה שם אביו ושם ארצו. מאי זה עם הנהו? – הן אתה ידעת את נפש בנך אחת, נשבעתי כי לא ארפה ממך עד כי תמלאי משאלות לבבי.

ותען שולמית ותאמר: גם לדבר הזה אשא פניך, אולם השבע נא לי באלהי השמים לבלתי סור מן המצוה אשר אצוּך לשמר דל שפתיך ושם אביך לא תשא על פיך בטרם גדולות העשה ימינך. ותאמר שולמית: דע לך בני מחמד נפשי! דע לך כי עירה גבור־דן נשיא אלהים שר ושופט על שבט דן הוא אביך, הוא צור מחצבתך!

---

ויען זכריה ויאמר. האח! האח! הפעם אודך אם יקרה לי עתה ידעתי כי גבורות תעשה ימיני וגדולות אשר לא נעשו מיום החלו הגבורים לחגור חרב נקמת. עתה השתחויתי על כי מצאתי חן בעיניך אם יקרה לי. שמעי ואנכי אשבע: – הנני נשבע באלהי אבי ופחד עירה. יתנני ה' לקללה בארץ ולשמצה בקמי אם שם־עירה יעבור על דל שפתי בטרם יטב בעיני ה' לתת את אויבי נגפים לפני, ועוז וגבורה ילבישני. ושם יעשה לי כשם אבי עבדו. מה רחב לבבי ומה רמו עיני לשמע כל הגבורות והנוראות, אשר טפחה ימין רוממה, ימין נאדרי־בכח, ימין עירה אבי! – יד עירה היא יד החזקה הנטויה על ממלכות רבות. המחצבת רהב מלכי קדם, והמחוללת גאות עריצו ארץ. היא תשבר שני רשעים ותשליך טרף מפיהם. יך מי עשתה נפלאות כאלה? אך יד גבור־דן! יד אבי היקר היא תשפוט במישור עמו, ותעשה תוכחות בקמיו.

ויוסף זבדיה לדבר ויאמר: אל תיראי אמי ואל תחתי כי לא תבושי. לא תשבי עוד כאלמנה שוממה. ידעתי כי רבו אנחותיך מיום עזבך אבי. אך בי העוֹן אנכי הסיבותי מכאוביך בשגם צעיר לימים עד כה הייתי, לכן הסתר הסתיר אבי פניו ממך עד כי תאות לבו ימלא בנו כאשר יגדל. לכן הסירי דאגה מלבבך, וכל אנחה לא תעבור עור על דל שפתיך. ראי הן לא נופל אנכי מאבי. עוד אחת מעט וארעיש ממלכות ואמוט ארצות. אהרס ערים בצורות. אדוש גוים באפי ועמים בעברתי, עד כי שם גבורה אעשה לי. –

רני שולמית צהלי בת־אכיש! כי קרבה ישועתך לבא ואהבת אישך להגלות, יגון וכעס לא יוסיפו לענותך עוד כבתחלה. תחת חרפתך תנחלי כבוד שבעתים ותחת אנחה שמחת לב. – עורי עורי שולמית! עורי אֵם־יקרה! לבשי נחמה! הן זבדיה יחידך תשמחי בו, ועירה בחירך ישוב אליך וירחמך. לא תדעי עוד שכול ואלמון: כי הולך לפניך זבדיה ועירה מאספך.

ראי אמי! מיום חגרתי חרב חדשה ויהפך לי אלהים לב־אחר ותצלח רוח גבורה עלי: רוח־משפט, רוח־ בער! לא אחת החילותי להראות את כחי ועצם ידי. מי התיצב לפני? מי מלא לבבו לתגר בי ולא יוסר שבע על אולתו? –

מה רחב לבבי כאשר לקחה אזני מפיך, כל הגדולות אשר עשתה יד עירה הגבור. לו עוז, לו תושיה! לו שבח, לו תהלה. הוא נחל יתר שאת. ויתר עז מכל הגבורים אשר היו לפניו. מי שם כמדבר מואב? מי נתן חתיתו בארץ הקדם? מי השפיל לארץ גאון ארם? הן כל אלה אך קצות גבורות עירה מי ימלל כל נוראותיו?

* * *

כשמע שולמית דברי גאוה כאלה ותשמח מאד בלבבה, ותפול על צואר בנה ותישק לו ותאמר: אלהים יחנך בן־יקיר־לי!

ויוסף זבדיה לדבר ויאמר: שמעי עדינה! עתה יבין לבבי לדעת מרי שיחך ועצבון רוחך, אשר אך לשוא עמלת להסתיר יגונן מעיני בנך יחידך. עתה ידעתי על מה זה עגמה נפשך זה ימים רבים מיום חמק ועבר אבי היקר. זה ימים רבים הנך כאלמנה מתאבלת על מות בעל נעוריה. ונסה שמחה מלבבך ויבא יגון תחתיו. עתה אנא הרגעי! הרגעי תומת־לב! היי שאננה עניה סוערה! לא עוד תשתוחח נפשך עליך, לא עוד תדעי אלמון. עוד תבא עת – מבורכת בשם אבי אליך, תשכחי יגון עלומיך כי ישועתך תצא מאתי.

הה! קנאתי בגבורת אבי, גם גרסה נפשי לתאות שם־ גבורים. –

לכן זאת אעשה. אאסוף חיל־צבא לרוב כאשר תמצא ידי. כל איש מר נפש, וכל איש אשר לו נושים יבואו אלי למצא מחסה תחת דגלי, ארים נס לגבורי פלשת ויחרדו אלי בני חיל. יתכו לרגלי נושקי־רומי קשת ישאו פקודתי! –אנכי אלמד ידם למלחמה לדרוך קשת נחושה, אפיח רוח גבורה בקרבם למען תעשינה ידיהם חיל. והיה מוטות כנפי צבאותי מלוא רוחב ארץ הקדם. שטוף ועבר אעברה כאפיק נחלים. על ארץ אשור אעלה להרס ערים בצורות. אוליך מלכיהם בזיקים ואכריע לטבח בהוריהם. על כוש וסבא אפיל גורל אחלק שלל מצרים. את מלך כנען אוריד מכסאו עד יכנע גאון יבין מלך חצור, והכרתי שם ליבין ושארית למלך כנען, גם נין גם נכד לא יהיה לו, אז אושיב את אבי על כסא ממלכות האלה ושמי – יגדל בגוים. גם ארם לא תמלט מידי. אהרג מלכה בחרב ואשימה כתר בן־הדד על ראשך אם – יקרה לי. עוד תעדי גאון, עוד תלבשי מלכות. לפני שמש ינון שם־עירה וכסא אבי תכון בל תמוט לעולם.

ככה בגאוה וגדל־לב דבר זבדיה באזני אמו על דברת ימים הבאים ויסתיר תחת לשונו סוד כמוס אשר גלתה אמו באזניו. ויפן ויצא שמח וטוב לב מאת פני שולמית אמו. וישמור את השבועה אשר נשבע ולא עבר שם עירה על דל שפתיו מן היום ההוא והלאה. עוד תצילינה שתי אזניו מקול הנורא, אשר דבר עירה אביו לאמר: – אל יהרס בני לגשת אלי, ולא יזור לראות פני, בטרם יעשה לו שם בגבורים.

קאפיטל ד.CAP. IV    🔗

סוּס מֻוּכָן לְיוֹם מִלְחָמָה

וְלַיהוָֹה – הַתְּשׂוּעָה.

משלי כ“א, ל”א,

ויהי היום ויבא זבדיה אל חדר אמו לשאול בשלומה ולברכה ויאמר: התבשרי אם־יקרה! הפעם אודה את ד' עתה יצא משפטי לאור. עתה לא יבצר ממני כל אשר יזמתי לעשות. דעי כי אספתי חיל לרוב. גם רכב גם פרשים כחול שעל שפת הים כלם גבורים נושאי מגן וצנה, נושקי רומי קשת. פני להבים־פניהם גם צידה הכינותי גם שמלות וכלי נשק לכל צרכי המלחמה אין מחסור כל דבר אולם סוס־מלחמה בגללי לא מצאתי עד כה. מי יתן: סוס אדיר וחזק, אשר יצלח לרכוב עליו ביום רעש מלחמה.

ראי אמי! מה גדלה תוגת לבבי. זה ימים עברו מיום אשר צויתי את עבדי: לבקש בכל ארץ פלשתים סוס – גבור. אפס לשוא שקדו עבדי בכך, וסוס אין בארץ אשר יצלח לרכוב עליו איש־כמוני. והיה אם יביאו אלי סוס אמיץ כח. ויהי אך שום אשום את ידי על גבו ושח גבהות הסוס, כרגע נשתה גבורתו וכרוע יכרע על ברכיו מכבד משא ידי. – לכן היטב חרה לי עוד לא נחה רוחי על כי לא נהיתה תאות לבבי אין עז – במלחמה סוס אדיר אותה נפשי, סוס אשר יריח מרחוק מלחמה וישמח לקול שופר. כשאון מלחמה יצהל משמחת לב, והד נחרו ישמע במערכה בקול רעם. מנחיריו יצא עשן וצוארו ילבש רעמה. סוס אשר פרסות רגליו תהינה כחלמיש צור ולא תגפינה באבני מכשול ואשר כח־פיל לו ולב שחל בקרבו. גם היה יהיה קל ברגליו, כאילה שלוחה ימּהר לדלג על ההרים ולקפץ על הגבעות גם ישחה כדג נהרות. רחבי ידים. לא יכהה ולא ייגע לרדוף סוס ורוכבו, לא ירפנו ער השיגנו ויפיל רוכבו אחור יבהלנו כחרונו וירמסנו בחמתו.

ויהי כאשר כלה זבדיה לדבר להג הרבה, ותשמח שולמית בלבבה: כי ראתה גודל לב עירה בקרבו ותחל רוח גבורת גבור דן לפעמו. ותען שולמית ותאמר: – הרגע בני מחמד נפשי! אל יצא לבך בגלל דבר נקלה כזאת. ראה אנכי אצוה את עבדי בגללך לאסף סוסים רבים וטובים, עדרים עדרים יביאו אליך, ואתה לכל אות־נפשך תבחר את הטוב והישר בעיניך ויפן זבדיה וילך לו.

ותקרא שולמית אל אחד הסריסים ותצוהו למהר מעשהו: לקבץ סוסים אדירים ככל אשר תמצא ידו, ובעוד שלשת ימים ישוב העירה ולא יפיל דבר מכל אשר צותה עליו. וישתחוה הסריס ויפן וילך לו לעשות את דרכו.

קאפיטל ה.CAP.V    🔗

ויהי ביום השלישי לעת ערב ויביאו עבדי שולמית סוסים רבים וטובים: כּל סוס ערב ומצרים, גבורי כח כלם, נחמדים למראה. ויגד לזבדיה, וימהר וילך לבחור לו סוס כלבבו. ויקח חבל וישליך על אחד הסוסים, אולם אך שם את ידיו החזקה על גבו, וישח הסוס ויכרע על ברכיו ולא עצר כח עוד לעמוד רגל ישרה, ככה תפש ביד רוממה לאחד אחר ולא מצא אף סוס אחר אשר, יכשר לרכב עליו גבור פלשת ביום רעש מלחמה. ויחר אף זבריה וילך לו, ולא שת את לבבו לבקש עוד סוס אמיץ כח תחת עדר הסוסים האלה. –

סר וזעף עמד זבדיה ויתעצב אל לבו על כי לא נעשתה תאותו ותהי תקותו למפח־נפשו. והנה איש משרי המלך נגש אליו ויאמר: מדוע פנים זועפים בן־המלך! למה ירע לבבך ולמה חרה לך? ראה: איש בשורה אנכי היום. יצאתי לישע לך גם משאלות־לבבך אמלא. עתה באתי לתת לך ברכה סוס־מלחמה הבאתי בגללך, סוס גבור כח מאין כמוהו. סוס עצום ונורא ערוך ליום־קרב כסופה ירוץ ויענן אבק רגליו. גבה קומה וגדל כח. תלתלי צוארו כחרש מצל שערות זנבו ארוכות כתוכו דער פפֿויא־ככה פעם ירום הסוס זנבו ופעם ישפילהו. שאגה לו כלביא איום מראהו. ישחה במים הזידונים כתנין הרובץ ביאור לא ייעף ולא ייגע.

אולם כאשר הללתי נפלאותי ודבר גבורתו וחין ערכו. ככה בלב נכון גם על פשעיו לא אכסה. דע לך כי מרוע לב, ישנא כל רוכב לשוא שקדו גבורי כח להשפיל גאות לבבו. לריק יגעו הרצים בסוסים לשום מתו ורסן בפיו. הוא בפרשים יתקלס ישמיע את הוד נחרו אימה. מעודו לא רכב איש עליו ועד היום הזה לא שם איש מועקה כמתניו. אשרי הרוכב אשר יצלח לענותו, ותמצא ידו און לה לשום מתג ורסן בפי סוס – עריץ הזה, וישימהו סר למשמעתו לעבדו באמת אשרי הגבור שככה תגבר ידו לרשת סוס־יקר גבור ואדיב כסוס הזה אשר אין על עפר משלו. זה חלק איש־מלחמה וגורל מושל־ארץ. –

לא אפונה כי רכב כזה גם על גבור דן ירום חרבו להתראות אתי פנים.

כשמע זבדיה כדברים האלה, אשר דבר המבשר – באזניו, וישמח שמחה גדולה. וירץ אל האיש הדובר בו ויחבקהו! ויודה לו על חסדו. ויצאו שניהם יחדיו לראות את הסוס. ויהי כראות זבדיה את הסוס ויתפלא על הוד יפיו ועל עצם־כחו וישמח לקראתו. ויגש אליו זבדיה וישם את ידו החזקה בכח על גב הסוס. ולא נע ולא זע ממקומו. אך את הד קולו השמיע קול נורא מפחיד כל לב. מרהרות שעטת פרסיו נתצו צורים. וישתאה זכריה על גבורתו ועל הדר יפיו, שערותיו שחורות כעורב רבות כמשי. ולא אחר זבדיה ויעל וירכב עליו בלי מגור ופחד. –כמעט ישב עליו הגבור וימהר הסוס לרוץ כאחר הצביים על כר נרחב, וכרגע הלך מעיני הרואים. ויתמהו איש אל רעהו על אמץ לב גבורם, ויראו האנשים יראה גדולה ופחד לבבם פן אסון יקרה את זבדיה בדרך.

כמּהלך יום רץ הסוס בטרם עברו שעות אחדות. כנשר דאָה דאָו. הסוס ורוכבו. כעמוד ברזל ישב זבדיה שאנן ושלו על גב־הפרא הזה. כברק שש לרוץ ארח. יוצא עשן מנחיריו, כידודי אש התמלטו מעיניו. מדהרות אביר הזה הורקו חדודי חרש לעפר. ככה בכל כחו רץ הסוס בכל הככר, עד כי נלאה מכובד משא רוכבו ומעצם יד זבדיה אשר הנחת עליו. ויזע הסוס זעה־רבה, ולא עצר כח עוד לרוץ שובב כאשר הסכין מעודו. ותקם סערת־גבורתו לדממה, ויט שכמו לסבל את עול אדונו ויעש חפצו, וישב העירה.

ויהי כשוב זבדיה העירה וירע כל העם תרועה גדולה לשמחה וימחאו כף ויקראו: יחי גבור פלשת! יחי זבדיה בן המלך לעולם! – וימהר זבדיה וירד מעל הסוס ויצו את עבדיו להביא את הסוס בארות סוסים אשר לו להנפש שמה, גם צוה לתת לו מספא רב.

ויבא זבדיה החדרה ויאמר: – האָח! האָח! עתה בא היום אשר קותיהו. באָ־גד! כמה אשמחה וכמה אגילה כי שלל רב מצאתי, שלל־יקר מאין כמוהו. הפעם אודה את אלהי אבי. עתה ארים ראש, ולא אבוש לדבר בשער את עריצים מחריבי ממלכות ומשביתי שלום. גם עירה גבור דן לא יבזני בלבבו וראני ושמח בלבבו, אני אבי אקראנו והוא בני יכנני. על כסא ארץ הקדם אושיבנו, והיא בכור יתנני עליון למלכי ארץ. –

קאפיטל ו.CAP.VI    🔗

בימים ההם החל ד' להשליח בישראל שוסים מסביב וירעצו את העם על כי עשו את הרע בעיני ד‘, וימכרם ביד יבין מלך כנען אשר מלך בחצור והוא לחץ את בני ישראל כחזקה על העריץ הזה שם זבריה את עיניו לרעה: לתגר בו מלחמה להשחית את ארץ כנען ללכדה ולקחת אותה מיד יבין מלכה, אף כי תשע מאות רכב ברזל לו וחיל צבא לרוב, בכל זאת לא פחד לב זבדיה כי מאת ד’ היתה לחזק לבבו למלחמה, למען ידעו יושבי תבל, כי יש אלהים שופט בארץ. –

אמנם אך שלום היה בין אכיש מלך גת ובין יבין מלך כנען בכל זאת כראות אכיש כי זבדיה הולך וגדול גבור חיל ואיש מלחמה ויפשע מתחת יד יבין ויפר בריתו אתו כי בטח בגבורת זבדיה נכדו יורש עצר ממלכה פלשת. ויהי כאשר שמעו יושבי־הארץ כי נבאש אכיש את יבין וכי כלה הוא מעם זבדיה לצאתּ למלחמה על ארץ כנען. ויתקבצו אליו כל איש שולף חרב חיל גדול מאד באו מכל הארץ: לעבור תחת דגל זבדיה גבור־פלשתים כל העם הבאים גתה כלם גבורי חיל, מרי נפש, נושקי רמח וקשת גם מבני הסרנים באו בחורי חמד, גבורי־כח, לבושי ארגמן יודעי מלחמה, נושקי־קשת מימינים ומשמאילים באבני קלע. מאחי אכיש ממשפחת ילידי הרפה והמה בגבורים עוזרי המלחמה. ויתן אותם זבדיה לשרי החיל שרי אלפים – גם מעזה ומאשדוד נבדלו גבורי כה רבים לכבוד זבדיה לעבדו ולסור למשמעתו. כל החיל הזה מלומדי מלחמה: עורכי מגן וצנה ופני אריה פניהם, ויבאו חלוצים למלחמה ושלשים על כלם ראשי בית אבות הפלשתים. גלית־הגתי הראש, ישבו בנוב השני, סף השלישי. צלק־העמוני הרביעי נחש החמישי, אלה משועי הפלשתים ראשי הצבא. וילכו ויבואו עד למצר־גת. – ויצא זבדיה לקראתם ויברכם לשלום. ורוח לבשה את גלית ראש השלשים ויאמר: – יחי זבדיה! יחי שר צבא מלכינו לעולם! – לך זבדיה ועמך נכד המלך שלום! – שלום לך ושלום לכל הבאים לעוזריך. עתה ראה השתחויתי נמצא נא חן בעיניך ונהיה עבדים לך גם אני גם כל ההולכים לרגלי. ויקבלם זבדיה ויתנם בראשי הגדוד. ויפקוד זבדיה את חיל צבא הפלשתים וישם עליהם שרי אלפים ושרי מאות ויחלק להם כלי נשק לרוב, גם שמלות רבות לאנשי המלחמה. ויתפקדו העם ויהיו כשלש מאות אלף איש שולף חרב גבורי חיל כלם. מכל העם הרב הזה שלשׂת אלפים איש בחור, דורכי קשת וקולעים באבנים אל השערה ולא יחטיאו.

אחר הדברים האלה בא זבדיה אל אכיש אבי אמו ויחל את פניו לשית ידו עמו: לעזרו בחיל רכב ופרשים בכסף ובזהב לשלם שכר חיל הצבא לתת לאיש ואיש די מחיתו, גם נשק לרוב ינתן לו מאוצר בית הנשק אשר למלך. וישמח אכיש לקראתו ויאות לשמוע בקול נכדו הגבור. ויעש לו את כל חפצו.

קאפיטל ז.CAP.VII    🔗

דִבְרֵי נִרְגָן כְּמִתְלַהֲמִים

וְהם יָרְדוּ חַדְרֵי־בָטֶן.

משלי י"ח, ח'

וישלח אכיש מלאכים ארצה מואב, ויכתב ספר אל הדד מלך מואב לאמר: – דע לך כי איש ריב אנכי ועמי ויבין מלך כנען, עתה הבה ידך אלי, לכה ונכרתה ברית אמת ושלום. אנא שלח אלי שרי החילים אשר לך: רכב ופרשים ואת נעמן שר הצבא – נעמן יאסר המלחמה, כי גבור חיל הוא ואיש מלחמה מנעוריו. ועל ידו אשלח את נכדי זבדיה, נער מלא רוח־גבורה ולב שחל בקרבו. אפס עודנו נער והוא חגור חרב חדשה. לכן חרד לבבי לשלחו בראש העם יען לא עוד נסה לפקד צבא מלחמה. הן לא על הגבורה לבדה יתהלל הגבור עצה ותחבולה למלחמה. לכן יעצתי לשום את נעמן עבדך לשר על הצבא, הוא יהיה לאב לזכריה על פיו יצא העם לקראת האויב. וזבדיה יהיה משנהו למלאות אחריו. אנא אל תשב פני ריקם. אל תרף ידך מאחיך לכה ונעופה יחדיו על מלך יבין ונלחמנו בו ונכחידנו מן הארץ. אולם אם לא תאבה לשמוע בקולי, ואם החרש תחריש לעת צרה ותעמד מרחוק ביום איד רעך והיה אם תגבר יד יבין עלי ויכה את ארץ פלשתים חרם. אז גם אתה לא תמלט מידו, גם עליך יעבר כוס־רעל, תשתה ותתערה. והיה בך חטא על כי שחת ארצך.

ויהי כקרא הדד את ספר אכיש, וישמח בלבבו, וידע כי נכון ביד מלך גת יום־חשך. יען עיר גדולה חצור וכל אנשיה גבורים, והיא ראש ממלכת כנען. והדד היה איש חורש־און ורע עין מאד. ויקנא קנאה גדולה באכיש, ויהי עוין את זבדיה מיום שמעו כי גבור־חיל הנער מאין כמוהו, כאחד הרפאים אשר היו בארץ. ויתנכל מזימות־רשע ללכדו בפח אשר יקש לו. ויצו הדד: להביא לפניו את נעמן שר הצבא, איש סודו ונאמן ביתו. ויבא נעמן אל המלך, וישתחוה לו אפים ארצה ויאמר מה אדוני מבקש מאת עבדו? –

ויען הדד ויאמר: – דבר סתר לי אליך. הסכת ושמע נאמן ביתי. ראה אכיש מלך גת שלח אלי מלאכים לאמר: כרת אתי ברית ושלח לי רכב פרשים וצא לישע לי להלחם את יבין־מלך כנען. הלא ידעת את נפש יבין כי איש דמים הוא, וירם לבבו מאד על כל המלכים ויתנשא לאמר: אך לי כל ממלכות הארץ. עתה כשאה יעלה והכה יכה חרם את ארץ פלשתים. מי יודע אם לא גם עלי יעלה חולש על גוים הזה ונלחם בי לרשת גם את ממלכתי והיינו עבדים ליבין. לכן זאת העצה: לצאת לישע למלך גת. עתה בחר לי אנשים. קח לך שנים עשר אלף איש שולף חרב גבורי־חיל וצא לעזרה אכיש ונלחמת ביבין. גם ספר אתן לך לנכדו זבדיה דברי שלום. אמור לו הנני נותן לו את בריתי שלום. זבדיה יהיה לראש, ואתה תהיה למשנה לו.

ויוסף הדד לדבר ויאמר: שמע נעמן אִיש סודי! כל אשר בלבבי אגיד לך. שנאתי את אכיש מאסתי בפלשתים, גם קנאתי בזבדיה נכד־אכיש. אחת נשבעתי בכסאי: אם אתן שנה לעיני ולעפעפי תנומה עד אבצע את אשר יזמתי לעשות.

* * *

זה ימים רבים עברו ותהי פלשת למס עובד למלך כנען, ותען יד יבין על אכיש ויכנע מפניו. יען אזלת ידו מהושע לה, ותהי ארץ פלשתים ממלכה שפלה, ותרא כי אבדה תקותה, ותקח אחת מבנותיה ותשלח אותה אל מעון אריה, ותהי אשה לעירה – גבור דן. ותלד לעירה בן כדמוּתו ויגדל גור אריה הזה וילמד לטרף טרף, ויהי לכפיר – נורא שואג לטרף־אדם. ויקץ אכיש לקול זעקת זבריה נכדו, ויתרונן מתרדמת עצלות, אשר הפיל הזמן עליו, זה ימים רבים, וגבה לבבו לפשוע מתחת יד יבין. ויקרא מלחמה על כנען. לא בכוחו עשה לו חיל גדול, אך בחזקת יד זבדיה, על כפיר־אריות הזה שם אכיש מבטחו. הוא צור־מעוזו!

ועתה שמע נאמן ביתי! חי כמיש! כי אך על אפי ועל חמתי, היתה לי המלחמה הזאת לצאת לישע פלשתים שנואי־נפשי. אולם לא למען אכיש אעשה זאת, אך למעני ולמען ארץ ממלכתי נשאתי פניו לדבר הזה. בכל זאת שמירה עברתי בלבבי, סוד כמוס עמדי, הסכת ושמע:– בצאתך לישע פלשת אך כמרמה תלך את אכיש ובכחש את זבדיה נכדו. דבר שלום להם ובקרבך שום תשים ארבך. בחנופה תקח את לב כפיר אריות הזה. לאט לי בנער בזבדיה עד כי יאמין פותה לקולך ונפל יפול ברשת זו טמנתי לו ואבד גאון פלשתים, ונגדע זרוע אכיש, ולא ירום וראשו עוד כבראשונה, עתה השבעה נא לי נעמן לעשות ככל אשר אנכי מצוך היום הזה. השמר מאד לנפשך, ושם עירה לא יעבור על דל שפתיך ולא תגלה את אזן זכריה כי בן עירה הנהו, פן יודע לזבדיה כי גבור דן אביהו, ונוסף גם הוא אל שבט דן ועפו בכתף להלחם את כל מלכי קדם ואיש לא יתיצב לפני אריות טורפי אדם האלה. גם את שרי החיל ואת העם תצוה לאמר: כל איש אשר יזכיר שם עירה באזני זבדיה מות יומת.

אל נכון ידעתי כי ישום יבין מלך כנען את עירה לשר על הצבא אשר לו, כי גברה יד יבין על ישראל וכל שבט־דן סרים למשמעתו נושאי מנחה ליבין. – והיה ביום מלחמה, כאשר תצלח רוח גבורה על עירה גבור דן, ועל זבדיה בנו גבור פלשת, ונלחמו שני הכפירים האלה ויתראו פנים איש את רעהו עד כי תכבד עליהם המלחמה ונשתה גבורתם, ואבדו שניהם ביום אחר. שכול ואלמון יבואו לשולמית בת אכיש ותרא עיני ויגל לבבי ותשכן לבטח ארץ מואב, כי אבדו מחריבי ממלכות. אז בשלום אשכבה ולא אירא רע עוד כל הימים.

אמנם לא אל נכון ידעתי: אם בן עירה זבדיה, אם לא, אפס מה לי לתולדותם? גם עירה גם זבדיה שנואי־נפשי המה גם יחד. חי כמוש! כי כל הימים אשר בן שולמית חי, לא תכון כסא מלכים ותמוטנה ממלכות. הן בעודו נער קם כארי ושניו חרק לבלע את יבין, אף כי אחרי תגבר ידו על ארץ כנען ויכה את מלכה וחילו לפי חרב? אן לא ישקוט ולא ינוח עד כי ישום תבל כמדבר וממלכות לשממה. גבור יהיר כמוהו לא ינוח, אך ילך לרשת ארצות רבות. גם עלי יטה ידו לבלע, כשואה יעלה על ארצי להכרית שם מואב מעל פני האדמה.

הה! אם אך יודע לזבדיה: כי יוצא ירך גבור דן הנהו. אז יכרתו שניהם ברית. ככפירים ישאגו לטרף – טרף ולשלל – שלל רב, ועפו בכתף ארם, יחדיו יבוזו כל מלכי מזרח. אוי מי יחיה בשום עירה את ידו עם כפיר הזה, ומי יעמוד לפני זעם אריות האלה! – לכן זאת העצה וזאת ידי הנטויה: להכות חרם גם שניהם יחד. ידעתי את גאון זבדיה גא מאוד. לכן כלה הוא מעמדי: לפרש רשת לרגליו ונפל יפול בפח אשר טמנתי בגללו. – והיה ביום סער המלחמה יעיר זבדיה קנאה ויתראה פנים את עירה בשצף קצף, עד כי יבלעו איש את רעהו חיים, יתמו גבורים ויספו מחריבי־תבל ביום אחד כל מלכי הארץ ישמחו לקול מפלתם, בשלום ישכבו רוזני ארץ, ולא ייראו בהמיר ארץ ובמוט ממלכות. – אתה איש סודי שמור את פי מלכך. אל תגלה סודי לאיש ויהיה לבבך קבר לו הרת עולם.

בלב מלא יגון שמע נעמן את הדברים האלה ויפן ויצא מעם הדד וישב אל ביתו סר וזעף, כי היטב חרה לו על דבר הנבלה הזאת. וכן לא יעשה בעמים. ויהי לו דבר מלכו למרת רוח לסכסך אב בבנו: – לתת חרב בידם לשפך איש את דם רעהו חנם. ויך לבבו אותו על אודות הרעה הזאת. ויצר לו אם תשכל הארץ משני גבוריה ביום אחד.

קאפיטל ח.CAP.VIII    🔗

ויהי אחר הדברים האלה ויעש נעמן ככל אשר צוהו אדונו, כי חזק עליו דבר המלך. ויבחר שנים עשר אלף איש שולף חרב כלם גבורי־מלחמה ויצא ללכת גתה. – ויהי כאשר הקריב נעמן לבא גת. והקול נשמע בעיר לאמר: כי חיל מלך מואב בא, וישמחו אכיש וזבדיה, ויצא זבדיה לקראת נעמן הוא וכל שריו. כאשר נפגשו יחד, וירדו שרי החיל מעל הסוסים. גם זבדיה ונעמן ירדו לארץ. ויגש נעמן אל זבדיה וישתחוה לפניו וישאלו איש את רעהו לשלום.

משתאה עמד זבדיה ויתפלא על חיל צבא הדד. איש על דגלו נסעו לצבאותיהם ולמחלוקותיהם. גם נעמן מצא חן בעיניו, כי איש גבור חיל היה, נשוא פנים ונכבד בבית מלך מואב. חכם חרשים ואיש מלחמה. הוא המוציא והוא המביא אל העם.

גם נעמן עמד משתומם ולא יכול להסב את עיניו מאת זבדיה וימצא חן בעיניו. לא שבעה נפשו די נחת לראות את הדר יפיו וגבה קומתו איש יפה להלל מאד, גבור חיל ועיניו מזרי־גבורה. וירע בעיני נעמן לפרש רשת לזבדיה לצוד נפש יקרה חנם.

כאיש נדהם עמד נעמן עד בוש. כמעט שב רוחו אליו. ויקח את הספר אשר נתן לו הדד מלכו ויתנהו על יד זבדיה. ויהי כקרא זבדיה את ספר הדד דברי שלום, וישמח בלבבו. ויקומו וילכו שניהם יחדיו ויבאו לפני המלך. ויחרד אכיש וכל שריו לקראת נעמן וישאלו איש לרעהו לשלום. ויעש המלך משתה גדול לכבוד שר צבא הדד, ויאכלו וישתו וייטיבו את לכם ביום ההוא.

ויצו זבדיה את שרי החיל לאמר: עברו בקרב־המחנה ופקדו את חילי וצוו אותם לאמר: היו נכונים לצאת חלוצים לצבא כי בעוד שלשה ימים אצא בראש העם לפקד צבא־מלחמה ונלחמנו את יבין מלך כנען.

ויהי ביום השלישי, ויאסף זבדיה את חילו, רכב ופרשים, ורגלים מחנה גדול מאד. ויתפקדו העם ויהיו כשלש מאות אלף איש שולף חרב, גם חיל פלשת וחיל מואב נלוו עמם, היו זרוע לזבדיה. כל אלה גבורי מלחמה. וכעת החל הרנה במחנה, ויריעו כל אנשי המלחמה ויאמרו יחי זבדיה בן המלך! יחי גבור פלשת לעולם! – ויצאו כלם מגת ויסעו לדגליהם.

 

חלק שלישי    🔗

קאפיטל א.CAP. I    🔗

מִגְדַל־עֹז שֵׁם יְהֹוָה

בוֹ־יָרוּץ צַדִיק וְנִשׂגָב

משלי י"ח, י

עופל־לבן.

בקרית קבצאל על גבול ארץ אדום נגבה עמד מגדל עוז על שן סלע גדול בנוי לתלפיות, מבצר חזק מאוד, ושמו עפל־לבן, ויהי המגדל הזה משען ארץ כנען, ויגונן ברוב חסנו על ממלכת יבין. לא האמינו כל מלכי קדם כי יבא צר בשער מבצר חזק הזה לרדת החומה ארצה. שמה הפקיד המלך חיל עשרת אלפים איש בחור, וישם עליהם שני שרי צבא לשמור ממלכתו לבלי יעוז אויב לעבור בגבולו, שם שר צבא האחר צידון איש מלא ימים, חכם חרשים איש מלחמה. ולו בת איזבל שמה. והנערה יפת תואר ויפת מראה, טובת שכל מלאה רוח־גבורה כאחד הגבורים. ולא נמצא נערה כמוה בכל ארץ כנען. – ושם שר־צבא השני שובך, איש רך כשנים, גבור חיל גבה קומה וגדל־כח. הוא שובך אשר יצא ואשר יבא לפני אנשי המלחמה, כל עת באו זרים בגבולי קבצאל.

בעת ההיא נשא שובך את עיניו אל איזבל, ותדבק נפשו בבת צידון, וידבר על לב הנערה. אולם אך לשוא שקד שובך לקחת את לבבה. אף כי גבור חיל היה שובך, ולו שם בגבורים. יפה תואר ויפה מראה. בכל זאת לעגה לו, ולא שתה את לבבה לקול תחנתו, ויהי כדבר שובך אליה יום יום דברי אהבה, ותען איזבל ותאמר:

שמע נא שובך! – אל תאמין בשוא נתעה כי יפת לבבי לאהבה אותך. אל נא תתכחש לי בחלק לשון, ואל כפותה ואין לב תאלציני ללא־יועיל. לא כאלה חלק גבור־מלחמה ולא זאת נחלת שפרה לבת צידון. על מה זה להג־אהבה עת זרים באו בגבול מכורתנוּ? – שא נא עיניך וראה שמה חיל פלשת חונים – על פני השדה, חיל נורא ומחנה גדול כשואה עלה האויב, ויבא בארץ כנען לשחתה. על כל החיל הזה שלח אכיש את – נכדו זבדיה גבור פלשת, וישם אותו לשר על הצבא. ואני שמעתי לאמר: כי בן עירה הנער גבור מלחמה כמוהו, כארי מסבכו עלה שואג לטרף. לכן חרד לבבי פן פתאום יבא להלחם בנו. ויכה את הארץ חרם. לכן אם תמצא ידך און לה להתראות פנים את זבדיה ויכול תוכל לו. אם על אריה משחית הזה תעוז ידך להמיתו ובדם ירד שאולה. והיה בשובך בשלום משדה ההרגה בשמחת לב אהיה לך לאשה והיה זה שכרך, אף שם תעשה לך כשם אחד הגבורים אשר בארץ.

הבקר אור ויעל שובך על גג המגדל, וישא את עיניו וירא את חיל מחנה פלשתים יורדים מעם טבור ההר ויעמדו במערכה נכח המגדל. ויחד שובך ויאמר אל לבו: הפעם אודך כמוש אלהי! האח! זה היום קויתיהו עתה בא. הוי יום שמחה יום גדולות! – עתה ארד מן החומה, גם יצא אצא לקראת־נשק. אריק חרבי וריקם לא אשיבנה, אמחץ ראש זבדיה וקדקד גבור־פלשת. כגבור אעיר קנאה אשכיר חצי מדם חללים, אף ימיני תעשה נוראות! – לי זרוע עם גבורה. עתה אעשה נפלאות נגד איזבל־יפתי! עיניה תחזינה מישרים, ורחב לבבה ותעלזנה כליותיה.

ככה תפוש במזימות־שוא הלך שובך פושק שפתים הזה על גג המגדל הנה והלום. ורוח־גאוה לבשה את שובך, וימהר וירד מעל החומה. וילבש שריון קשקשים, וישם קובע נחשת על ראשו. ויקח כידון נחשת בשמאלו, וישם אשפה מלאה חצים־שנונים על שכמו. ויחגור את חרבו הקשה. ויבחר סוס עצום. ויפתח את השער, וירכב בחפזה לבא אל מחנה פלשתים. ומשאות אבק עולים ולוטים את פני הככר מדהרות פרסות סוסו החזקות. ותעל איזבל על גג המגדל ותעמו כצופיה – ותבט למרחוק כעין מלאה־קנאה לדעת מה יעשה לשובך.

קאפיטל ב.CAP. II    🔗

לִפְנֵי שֶבֶר גָּאוֹן וְלִפְנֵי כִּשָּׁלון גֹּבהּ רוּחַ.

משלי ט“ז, י”ח.

כצבי מהר שובך לרכוב ויבא עד המקום אשר חנו שם חיל־הפלשתים ויעמד נכח המחנה. וירם כשופר קולו ויקרא:– הוי זרים הוי עריצים! מה לי ולכם כי באתם להלחם בכנען? – אם אנשי־חיל אתם, ואם יש בכם גבור מלחמה, ברו לכם איש ויבא נא אלי להלחם בי לבדי. חי מלכם־אלהי! אם אריק חרבי ואכרת את ראשו ואתן את נבלתו מאכל לעוף השמים ולחית־הארץ. את ראש איש ריבי אשום על גג המעוז הזה, אות לבני מרי, ולא יוסיפו עוד אנשי דמים לדרוך בגבולנו ולבא בארצנו. – הוי כלבים אלמים! אתם מחשים! אין עונה מכלכם על דברי. הוי רכי לב, חרפת גבורים ובשת מכורתם! – מהרו שפני סלע! הבו! ברו לכם איש!

* * *

ויהי כראות אנשי המלחמה את איש הבינים הזה וכשמעם חרפת מחנה פלשתים, וימס לבבם, ולא קמה עוד רוח באיש לבא: לגשת אליו ולערוך אתו מלחמה לבדו.

כראות זבדיה כי נמס לב העם וכי נפל פחד שובך עליהם, ויחר אפו מאד וחמתו בערה בו, ויצא כברק ממערכות־פלשתים כארי נוהם שואג לטרף איום מראהו, ככה מהר זבדיה לרוץ אורח. וילך הלוך וקרב, וירץ המערכה לקראת האויב, ויגש אליו ויען ויאמר:

הוי בער! הוי משחית נפשו!–על מי הרימות קול־גדופים?–את מי חרפת? סכל! – מי אתה הר הגדול, לפני זבדיה למישור!–הוי אובד עצה! – אין זה כי אם יודע ציד אתה, איש שדה! הלצוד שועלים יצאת הפעם? לכן דע לך: שגית ברואה, תחת שועל עלה ארי מסבכו. הלא ידעת אם לא שמעת מי אנכי? דע לך כי זבדיה שמי יחיד לאמי, ובן.לאבי גבור בארץ מאין כמוהו, מי ידמה לגבורה אבי, ומי יערך קרב את בנו זכריה ונקה?– היום הזה אסור את ראשך מעליך לבשתך ולבשת ערות ארצך. גם את חיל כנען אתן פגרים מתים מאכל לחית השדה. גם אתוץ את המגדל, ונתתי נקמתי בעיר הזאת, לפי חרבי יפלו יושביה, ואת העיר אזרעה מלח. ראה חסר לב! במה יתרצה בן חוגר חדשה אל אב גבור, אם לא בראשי־אויביו? וכמה יודע איפה כי יוצא ירך ענקים אנכי ולא נופל אנכי לכח ולגבורה מאחד הרפאים? –עתה הגד נא לי, גם אתה מה שמך למען אדע עם מי אתראה־פנים. חי אבי! אם היום יעמד ראשך עליך! – תשכל מבנה אמך. אשתך – או ידידת נפשך תקרא לבכי ולמספר. אבל גדול תעשנה גם שתיהן יחד. –

קאפיטל ג.CAP. III    🔗

נוֹצֵר פִּיו שׁוֹמֵר נַפְשוֹ

פֹּשֵׂק שְׂפָתָיו מְחִתָּה לוֹ

משלי י"ג, ג.

הוי איש דברים! הוי פושק שפתים! – קרא שובך. הלא ידעת משל הקדמוני: – אל יתהלל חוגר כמפתח! – דע לך מתהלל במתת שקר. גם אנכי לא נופל ממך לגבורה שובך שמי, שר העופל הזה אנכי. ועל ידי צידון השר, זקן ונשוא־פנים. יועץ למלך כנען. שא נא עיניך וראה; שמה על גג המגדל הזה עומדים שנים עורבים שואפים לשלל. חי נפשי כי לא לשוא תקותם. לא ירעבו ולא יצמאו. המה ואכלו בשרך ומדמך ישכרו לרויה. ראה עורב אחר פונה צפונה. הצפור הזה אחרי יאכל לשבעה מבשרך, יעלה אבר יפרוש כנפיו לבא אל בית אביך לבשרהו. כי מת בנו ויפול על חללי המלחמה. – ועורב השני פונה תימנה. אחרי אתן לו ארוחה מבשרך ודמך יעלל, אז יטש תימנה כנשר יראה לבא אל אהל אמך. שמה קול בוכים ישמיע. קול נהי קול־יללה תקשבנה אזני אמך. כבשר המבשר לאמר: – אבל יחיד עשי לך עדינה! ראי בנך אשר אהבת ירד בדם שאולה. התפלשי בעפר גברת! – תשואות חן חן לך יפתי! הפעם אודך על חסדך זה כי שבעתי למדי מבשר פרי בטנך. אביך כאכזר יקשיח את לבבו ללא־בנו. יען רפתה ידך גם נשתה גבורתך. לא ישא עליך קינה, ולא יספוד לך: הו הודו!–אולם אמך הרכה והענוגה, תשכל מבן אמצה לה. תעשה מספד תקרא ליודעי נהי. אבל גדול תעשה כל ימי חייה. גם תמס תלך מתמהון לבבה. גם ביגון תרד שאולה משכול ואלמון. –

והיה בעת אשר תריד אמך על ההרים על אבדן בנה תרד בבכי ותשאל למות נפשה. אז תרום ידידת־נפשי בשיר קולה לשיר שירי גבורה. עלי נבל. תעדה גאון, ועוז תלבש כי מאושרה תהיה בכנות עתה הבט נא על גג המגדל. שמה עומדת יפתי על ראש המעוז הזה: נשקפה כשחר ברה כחמה, ועיניה יונים מזרי־אהבה. המה – הרהיבוני ורוח גבורה מלאתי. מה יפית איזבל, ומה נעמת יונתי! כהילל בן־שחר יאיר בין ככבי מעל, ככה תהל יפעתך מכל עלמות חן אור לנפלאותי תהיי לי, ונר לעצם ידי. את תמתי הנך משוש לבבי, את חיי רוחי! – על אהבתך חיה אחוה, ובגללה אמות מות־גבורים.

ככה התהלל פושק שפתים הזה שרוף־חשק ולבו מלא אהבה. ויפת לבבו לתת אמון כי חשקה נפש איזבל בו, ומרוב אולתו שכח כמעט את איש ריבו הנורא הנצב לקראתו וכלי מות בידו. ולא ידע כי בנפשו דבר כדברים האלה.

גם זבדיה, כמעט נשא עיניו וירא את איזבל עומדת על גג העופל, ישתאה על הדר יפיה, ולא עצר כח להסב את עיניו ממנה. כי לא ראה אשה יפה כמוה בכל ארץ פלשתים. ותחל רוח־אהבה לפעמו, ותיקד בקרבו כמוקד אש כשלהבת־יה. ויאמר־זבדיה בלבו: מה מאושר אהיה, אם אכה נפש פושק־שפתים הזה, ואשפוך דמו ארצה לנגד עיניה, למען תדע היפה בנשים הזאת: כי לא נאוה לכסיל רך לב ורפה ידים כבוד. את המגדל הזה אהרס, ואת יושביו אהרג, ואיזבל היפה אקח ותהי לי סגלה הזאת לאשה. – ה' לזבדיה יצרה! וצורי לאשת חברתי בראה! – חי אבי! כי בנפשו דבר שובך הדברים האלה.

עתה עונו ישא נבל יהיר הזה וירד בדם שאולה.

קאפיטל ד.CAP.IV    🔗

משתאים עמדו בעלי הריב, ויחילו עד בוש לאט לאט שב רוחם אליהם, כי רפתה רוח האהבה ותבא רוח־קנאה תחתה. פתע וקול שופר ישמע באזניהם אות מלחמה אשר נתנו שרי החיל אשר לזבדיה. ויתרונן זבדיה מתרדמת־אהבה וחמתו בערה בו, ויתאנף מאד באיש ריבו להשמידו. גם שובך לבש קנאה כמדו, וימהרו – בעלי הריב, וירכבו איש על־סוסו. כברקים רצו על כר נרחב רצוא ושוב הנה והלום, עד אשר נפגשו שניהם יחדיו, וירם שובך את חניתו ויזרק אותה ביד חזקה ללב זבדיה הנצב לקראתו. אולם לא נגעה החנית ללב גבור פלשת ותשבר לשנים, כי שריון נחשת קלל אשר לבש זבדיה הגין בעדו כחומה נשגבה.

ויחר אף זבדיה, וירץ אל שובך ויכהו באחורי החנית מכה גדולה מאד, ויפול אחורניה ארצה ויתעלף. וישלוף זבדיה את חרבו וירימה לכרות בה את ראש שובך. וירא שובך כי כלתה אליו הרעה, וכי אך כפשע בינו לבין המות. ויכרע על ברכיו ויתן בבכי קולו, ויכך ויתחנן לזבדיה ויאמר: – הרף גבור חיל, אסוף ידך אל תשחיתני, ואל תשפך דמי ארצה. פן לשמצה תהיה בגבורים. ראה רפה כח אנכי, כמעט לא נשארה בי נשמה. הה! אחרי נפלי אי־כבוד! אי־אהבה! אללי – לי! חרבי ריקם שבה. פה נגעל מגן שובך! מה אנושה מכתי ומה גדול שברי! –עתה תכלית שנאה תשנאני איזבל. מה בצע־לגבור פלשת בדם תולעה זחלת, וכל כבוד לא תנחל ברדת רפה כח כמוני שחת. כבוש כעסך איש חיל, תסב לרחם קצר־ידים כמוני היום. יגדל נא חסדך עמדי להחיות את נפשי, ואנכי בי נשבעתי כי אהיה עבד־נאמן לך כל הימים.

קאפיטל ה.CAP.V    🔗

ככה עד בוש בכה שובך ויתחנן לאיש ריבו. ויעתר לו זבדיה ולא אמר להמיתו. ויבזהו בלבבו. ויען ויאמר: – ראה גם לדבר הזה אשא פניך לבלתי הכריתך מארץ החיים, – חיה תחיה רך לב אם בחרת חרפת חיים ממות. אולם השמר מאד לנפשך פן תחלל את השבועה אשר נשבעת לעבדני באמת ובתמים. והיה אם רעה תמצא בך. אז יעשן כאש אפי ולא אקח כל כפר. ברם תרד שאולה, אות לבני מרי ומופת לבני עולה.

ויקרא זבדיה אל אחד הנערים נושא כליו ויצוהו לאמר: שים את זה בית הכלא, והאכילהו לחם צר ומים לחץ, והפקד עליו אנשים לשמרו אך השמר מאד פן ימלט והיתה נפשך תחת נפשו, וימהר הנער ויאסרהו בנחשתים ויוליכהו שבי אל מחנה פלשתים, וישימהו בבית הסוהר במקום אשר אסורי המלחמה אסורים שמה.

קאפיטל ו.CAP.VI    🔗

ויהי כאשר שב זבדיה אל המחנה, ויריעו כל אנשי המלחמה לקראתו, ויקראו: יחי אדוננו! יחי משוח מלחמה לעולם! – לפלשתים היתה אורה, כבוד ויקר לזבדיה, שמחה וששון לגבורי המלחמה.– ויהי בבוא השמועה באזני החיל אשר בעופל־לבן כי נלכד שובך גבורם וכי נפל שבי ביד צר, ותזעק כל העיר צוחה ברחובותיה. זעקת שבר בחוצותיה הוי הוי! קראו זקן ונער כי שדד תפארתם, אבד מבטחם. ויחרדו כל העם ותהי לחרדת אלהים.

בדד ישבה איזבל על גג המגדל, חרפה שברה רוחה, ויגון לבבה הלוך ילך וגדול, ותהי נאנחה. כנדהמה ישבה. פלגי מים ירדו עיניה. מראה פניה התחלף לרגעים. רגע צח ואדום, ורגע כלבנת־השלג חורו לחייה. ותלבש חמה ותחגר כעס ותקרא במר רוחה – הוי יום צרה! יום נאצה! צר לי עליך שובך. איך נפלת כאחד הנבלים! חרבך שבה ריקם וקשתך כקשת רמיה היי פושק שפתים! איה איפה פיך אשר אמרת: לי זרוע עם גבורה! אף תמצא ידי און לה להתראות פנים את גבור פלשת?–הוי ארץ מכורתי! עת צרה היא לכנען ומושיע אין.

ותוסף איזבל לדבר ותאמר: חי נפשי לו היתה עת עת־שלום בארץ. כהתאסף גבורי כח יחד בחורי חמד אז יקומו הנערים לשחק איש את רעהו להראות כחם ועצם ידם לעיני זקני העם. והיה אם לעת כזאת יצא יצא שובך לנסות את כחו נגד זקני עמי ותקצר ידו, מהושע לה ורעהו יפילהו ארצה. אז גם אנכי שלוה ושקטה הייתי ושחוק ימלא פי, ואשחק מטוב לב על חרפת מתהלל כמתת שקר. – לא כן עתה כאשר באו זרים בגבול מכורתי והיא תזעק החיל בחבליה ואין עומד בפרץ. הוי ארץ מולדתי לבי לבי עליך עניה סוערה! מעי מעי יהמו כחלולים על מפלת שובך מעוז עפל־לבן. – אל תשמחי פלשת אויבתי! אל תבשרי בגת לאמר נשבר שבט ממך אל תגידי באשקלון כי נפל מעוז־כנען. עוד לא אלמן בת עמי מגבורים. עתה תדעי צרתי כי ביד אשה ימכור אלהי את גבור פלשתים, גם יושיע את עמו ביד עלמה רכה.

אהה! – מה תשתוחחי עלי נפשי? מה זה היה לי? מדוע יצא לבי? אמנם נורא הפלשתי הזה אָיום מראהו, פני אריה פניהו בחור כארז חסון כאלון. עוד מעי יהמיון בקרבי ולא חדלה מבוכת לבבי מרגע נשא הענק את עיניו עיני־נשר עלי. עיניו מלאות אימה מזרי פחד. – עורי עורי איזבל לא תאמרי נואש! לא תרפינה ידיך לעת כזאת. עוד ידי רב לך לדרך קשת נחושה, ואת כני אשפתי אורה ללב גבור פלשת לפלח כבדו חי מלכם־אלהי כי לא תמחה חרפת בת עמי כי אם כדם גבור־פלשת.

ותכל איזבל לדבר ותמהר ותרד מעל החומה ותרץ אל בית הנשק – דאס וואפֿענהויז – ותלבש שריון ותשם קבע נחשת על ראשה להסתיר תלתליה השחורות כעורב תחת מחסה ברזל. ותחגר חרב חדה על מתנה, ותשם אשפה מלאה חצי־מות על שכמה וקשת נחושה בימינה וכידון נחשת בשמאלה. ותקח סוס מלחמה ותרכב עליו ותצא משער העופל והשער סגרו השומרים אחריה ותרא כאילה על שדה מערכת האויב ויהי כחפזה לצאת לא שאלה את פי אביה. – התרד למלחמה, אם תחדל?

* * *

קאפיטל ז.CAP.VII    🔗

ויהי כאשר קרבה איזבל לבא אל המחנה, אשר חיל פלשתים חונים שמה. ותשא את עיניה ותרא: והנה אנשי המלחמה נטושים על פני השדה אוכלים ושותים וחוגגים חג לכבוד שר צבאם זבדיה. אשר גברה ידו על איש ריבו אשר חרף את מערכות פלשתים, ותעמוד איזבל על ראש גבעה אחת רחוקה כמטחוי קשת מן המחנה. ותרם את קולה ותקרא: – הוי אכזרים! הוי שואפי חמס! מדוע פשטתם בגדוד לבא בגבול כנען לשלול שלל ולבוז בז על לא חמס עשינו לכם? – אל תאמרו בלבבכם נשתה גבורת־כנען, פס גבור בארץ הזאת. לשוא תתהללו במתת שקר לאמר: אבדה כנען, כי נפל גבור עפל לבן. מי הוא זה אשר נלחם בשובך וגבר עליו. עתה יבא נא אלי הפעם להתראות אתי פנים, ונודע לו כי לא אלמן עמי מגבוריו. הבו! ברו לכם איש ויבא להלחם אתי לבדי חי כמוש! כי לא אמוש מזה עד כי אקח נקם, ומדיתי שבע אל חוק העול אשר גברה ידו אל שובך. וסרה חרפת כנען ולא הזכר עוד בשת עפל־לבן.

ויהי כשמוע זבדיה דברי עתק כאלה ויחר אפו. ורוח גבורה לבשה אותו ויקח את כלי מלחמתו, וירכב על סוסו־האדיר וירץ לקראת אויב השני להלחם גם אתו. כאשר הקריב לבא אל המקום אשר עמד שם איש ריבו. וישא את עיניו על גג המגדל לראות אולי עודנה עומדת שמה הנערה היפה אשר ראתה עינו בתחלה. כי אמר בלבבו עתה תחן עינה כחי ועצם ידי כאשר אכה נפש גם את האויב השני הפעם תאהבני היפה בנשים הזאת. אפס נכזבה תוחלתו איזבל נצבה לקראתו, והוא לא הכירה.

באין אמר ובאין דברים משתאים עמדו איש לקראת אחיהו. ותאמר איזבל בלבבה: מה נורא הפלשתי הזה ואנכי לא ידעתי אין זה כי מילודי הרפה הנהו יוצא ירך רפאים גבור חיל הזה. לא ראיתי כמוהו בכל בחורי כנען. שגיתי הרבה לשום נפשי בכפי והתראות פנים עם אחד הענקים. הן שובך איש מלחמה היה מנעורין ולא עמד בפניו אף כי עלמה רכה כמוני מי יתצב לפני בני ענק? לכן אין טוב לי כי אם בתחבולה אערך אתו מלחמה. אם כחי לא הושיעני ערמת נשים תעמד לי. –

כאילה שלוחה מהרה איזבל לרכב על פני הככר הנה והנה. רשפי אש נחצבו משעטות פרסות הסוס אשר רץ עלי חלמיש צור הנטושים על פני השדה. ויהי כאשר קרבה אל זבדיה כמטחוי קשת. ותמהר ותמלא את ידה בקשת ותור חצי־מות על איש ריבה. כרביבים הרעיפו חציה מסביב. חצים רבים נתקעו כמגן זכריה ויראָו החוצה כשערות הקפוד – דער איגעל – אך עד לבו לא נגעו כי מגינו חזק מאד כחומת ברזל, ככה תתחרה בו להמרות את רוחו ולהכעיסנו גם כעס רגע על פניו תחלוף, ורגע כצל תעבר ותתחמק ולא תראה עוד.

וזבדיה עומד משתאה על מעשה איש ריבו ויוזל עד בוש, עד אשר נגשה אליו עוד הפעם ולא יכול עוד זבדיה למשול ברוחו כי נלאה לחבק ידים ללא דבר. ויחר אפו ויאמר: עד מתי התל תהתל בי, הכי לשחק יצאת? הסר מעללי רפה־כח מנגד פני. נלאתי נשוא מעשה תּעתּועים כאלה. הוי פתי! לשוא תכלה בני אשפתך אשר כעדת דבורים סבוני. אמנם שנונים חציך, אולם לא יצלחו עלי כלי־מות אלה, אך להמית צפרים עפות תמצא ידך לא כן נשר הגדול בעל הכנפים כעת במרום ימריא יעלה אבר לעוף ממעל לענני־אל הוא ישחק לחציך ילעג לזיקי מות כאלה, ועד לב מלך כל כנף לא יבואו. – לכן אם אך לא אשה רפת כח הנך אשר התחפשה בבגדו איש לחם, אם איש מלחמה אתה חשוף נא זרוע רמה, הרק חנית וסגור לקראת מתקוממך. שלוף חרבך וצא להלחם אתי, כאשר נאוה לגבורי כח מלומדי מלחמה.

קאפיטל ח.CAP. VIII    🔗

ויהי טרם כלה זבדיה לדבר, ורוח גבורה לבשה את איזבל ותתאנף מאד באיש ריבה, ותמהר ותשלך את הקשת אחרי גוה, ותרם חניתה למולו ותרץ ותגש אליו, ותך בכח גדול על מגן זבדיה, ותכרת את מגינו לשנים וישתאה זבדיה על המכה. יען לא מכת אשה רפת כח היתה המכה הזאת, אך מכת יד, גבור מכת מות. לולא מהר זבדיה לסוב מפניה ואבד כל גאון פלשתים הפעם ולא יזכר עוד שם גבור פלשת. כאשר ראתה איזבל כי קצרה ידה לשפך דם איש ריבה בפעם אחת, ותתמרמר, ותוסיף שנית את ידה להכותו בחנית. – ברעש נורא מהרה איזבל לגשת אליו ותטל את החנית ללב מתקוממה אולם מרוב כעס וחמה החטיאה את המטרה, ויסוב זבדיה מפניה גם בפעם הזאת ותעבר החנית על פני השדה.

וירא זבדיה כי איש מלחמה אויבו, ותבער בו חמתו, וימהר וירם גם הוא את חניתי, וירץ לקראתו, ויך באחורי החנית תחת הכר אשר ישב הרוכב עליו, וירימהו למעלה כאשר יניף איש נוצת עוף. כמעט בכל רע היתה איזבל וכרגע נפלה שבי, לולא מהרה לשלוף את חרבה ותכרת את הנצב לשנים. אף גבורתה עמדה לה. והמלט מפח יקש לה זבדיה, ותשב באיתן על כר הסוס כבראשונה, אולם לא יספה עוד להעיר כל חמה מתקוממה, ולא אמרה עוד לתגר מלחמה, כי ראתה כי גבור חיל נורא מאד הנער ולא תעצר כח נגדו להלחם בו בחרב ובחנית. וכי עיפה ויגעה היתה, לכן אך לשוא תשליך את נפשה מנגד ללא יועיל, ותפן מאת איש ריבה ותמהר להמלט על נפשה.

וירדף זבדיה אחריה, וישיגה בעוד כברת ארץ לבא אל עפל־לבן ויט את ידו לתפשה חיים. כראות איזכל כי כלתה הרעה לבא אליה, ותמהר, ותסר את קובע הנחשת מעל ראשה ויפלו תלתלי שער ראשה על שכמה וירא זבדיה והנה עלמת־חן יושבת על הסוס. ויחרד זבדיה ויפלא מאד כי לא האמין למראה עיניו. – כאיש נדהם עמד נצב לקראתה וישתאה על הדר יפיה ועל אמץ לבבה ועצם ידה. ויען ויאמר: – חי נפשי יפתי! “אך כנים דבריך אשר דברת באזני לאמר: כי לא עוד אלמן כנען מגבורים”. – הן אם בתולה רבה וענוגה לב שחל בקרבה ולא יראה לתור מלחמה את גבור פלשת, ואיך לא אירא מבחורי כנען? –

ככלותו לדבר ויעש זבדיה גם הוא בערמה, וישלח את ידו וישליך עליה רשת לתפשה חיים. כרגע נאחזה כדג בפח ותלכד ותתחלחל הנערה ופניה חורו כמת. עד בוש ישבה דומיה נאלמה. אך עם לבבה תשיח: לשית עצות בנפשה איכה תמלט את נפשה הפעם. ותאמר איזבל בלבבה אם גבורתי לא עמדה לי גם נוקשתי כצפור בפח יקש לו הציד, יפיי תעמד לי וערמת נשים תסמכני. לא אפונה כי חמד יחמוד את יפיי בלבבו. כי עזה כמות אהבה! עתה בדברי אהבה אקח את לבו, אסור אהבתי יהיה ועבדי לעולם. –

וירא זבדיה כי נבהלה הנערה מפניו ותשמוֹר מחסום לפיה, וישאלה לאמר: מה לך יפתי כי תחשי? אל תיראי בת־חיל! ראו עתותך בידי, לכן בלב נכון הגידי נא לי: מדוע יצאה עלמה יפה־פיה, רכה וענוגה על מרומי שדה? הן כל כבוד נערה לשבת בית. למה זה שמת נפשך בכפך לצאת לקראת נשק ולתגר מלחמה את אחד הגבורים? – אנא הגידי נא אם חמת נקמת מכורתך בערה כאש בקרבך לכן בחרת מות מחיים? אולי אך יד האהבה היתה בשגגה הזאת, רק היא העירה כל חמתך: לקחת נקם, על אשר גברה ידי על שובך ידידך, לכן חרפת למות נפשך לתגר בי מלחמה כבדה, כי קשה כשאול קנאת־דודים, ועזה כמות אהבת־מישרים? –

ויוסף זבדיה לדבר ויאמר: שמעי בת־חיל סלחי עדינה! סלחי לשגגתי זאת אולי קשות דברתי הפעם. פן למרת רוח לך דברי אלו אולי פרצתי חוק, פרעתי מוסר לדבר על לב יעלת חן לעת כזאת? – הן איש מלחמה אנכי, עד כה למדתי את ידי לשלוף חרב ואצבעותי לדרך קשת. אך לא למדתי את – לשוני דבר צחות ואמרי שפר אמרי אהבה לקחת לב יפה־פיה.

אי לזאת תסלחי לי יונתי! חנופה לא כי היא וכחש אין עמדי, איש ריב אנכי, איש שולף חרב, אך כלי מלחמה תפארתי ושם־גבורה הדרי. זה חלק משוח מלחמה וגורל שר הצבא! – ראי בת־נדיב! הן לא נאוה לאיש כמוני ללבש אדרת־אהבה למען כחש, לא בלב ולב אדבר הפעם, כל אשר בלבבי אגיד לך, לכן שמעי יפתי!

כאשר נלחם נלחמתי עם שובך שר העופל. בטרם שלף חרב נקמת אך גאות לבש, ויצא עתק מפיהו ויתהלל במתת־אהבתך. וירם את ימינו מול העופל ובגודל לך קרא באזני: שא נא עיניך וראה: שמה יפהפיה עומדת ציפיה על הליכות מלחמת הבינים לדעה מה יעשה לי, ושובע שמחות תשבע נפשה כאשר תחזינה עיניה כי גברה ירי על גבור פלשתים. בתם לב נשאתי עיני וארא והנה על גג המגדל עלמה נצבת. כאשר ראיתי כן תמהתי. אמרתי בלבי: מי זאת הנשקפה כשחר? ורוח אהבה צלחה עלי ויהי לבבי לשלל לך, אף כי עד כה לא ידעת דבר מכל אלה. עתה דעי כי חטא חטא שובך להתהלל לפני איש ריבו במתת אהבה. אך בנפשו דבר באזני לאמר: – איזבל היפה בנשים לי תהיה לאשה, וארשתיה לי בת תהלה זאת בדם גבור־פלשת, אז עטיתי כמעיל קנאה, ואת איש ריבי הפלתי ארצה, ויבז בעיני לקחת נפש רך לב כמוהו בהתחננו לפני להחיותו עוד, ויבחר חיי־חרפה ממות גבורים.

לכן הטי אזנך עדינה שמעי בת חיל! שמעי ואנכי אשבע! שמע אלהי אבי שבועת עבדך. אחת נשבעתי בכבוד אבי, אם לאיזבל אכזב ואם אשקר באמונתה. כבודה לא אתן לנכריה, ותהלתה לזרה – אנא יפתי! – הסבי עיניך מנגדי כי שרוף חשק אנכי. יפה את מכל בנות עמי ונאוה מכל בתולות כנען. לכן יקרת בעיני, לכן רוממת יעלת חן. חי נפשי! אך מה' היתה נדבה וישלחך לפני כהיום הזה. את האשה אשר הוכיח אלהי־אבי לעבדו לזבדיה. את לבדך נחלתי שפרה עלי!

* * *

שמעי בת נדיב! ביני אמרותי. – מיום החל האדם לרוב על פני האדמה ידיהם יסדו ארצות, נטעו ממלכות. אז שלט האדם בארם אך להרע גבולות השיגו, גם גזלו ערים וישבו בהן, וישבו שבי וינהגו וילכו להם. אבירים יחלקו שלל – אין־אונים. ורוח רעה יצאה ותסכסך עם בעם, וקמה ממלכה בממלכה וגבור ברפה־כח. וימלאו בתיהם כסף ואוצרותיהם זהב. כן דרך בני חלד וכן משפט בני־חלוף אך שפע חיל אחרים יינקו. ורכוש אחיהם יאכלו אף ישבעו שלל־רב. – כל אלה מאפם ותהו נחשבו בעיני מול מלקוח היקר הזה, אשר לקחתי בחרבי ובקשתי. רק אותך יפתי אותה נפשי, זאת נחלתי שפרה לי מנה אחת אפים נפלה בגורלי, אך מתת אלהים את לזבדיה, את האשה אשר הוכיח ה' למשוח־מלחמה! –

ועתה ראי ודעי לך תמתי! היקח מפי אריה טרפו, ואם משיני לביא ימלט השה? גם אלה תקרינה ושבי זבדיה לא יקח־לעולם. מי אכזר משחית נפשו לריב ריבך אתי? מי חסר־לב ואת נפשו ישליך מנגד לצאת בחרב לקראתי לקחתך מידי ביד רמה? מי מכל גבורי כנען יתיצב לנגדי? איה גדל־כח יבא נא אלי: כרגע יכרת מארץ החיים. אנכי שביתי שבי ומי מידי יציל? גם אם יגשו אלי כל גבורי כנען לתגר בי מלחמה יספו יתמו לגוע, אריק חרבי וירדו כדם שאולה.

כשמע איזבל כדברים האלה אשר דבר הנער בלב תמים ורוח־אמיץ, ותשמח בלבבה ותען ותאמר: – האָח! האָח! – חי־אבי! כי איש חיל אתה מופת לכל גבורי בני־קדם, לכן הסכת ושמע: – מה יקרת בעיני, ומה נכבדת גבור החיל! יען מצאתי חן בעיניך ותדבר על לב אמתך למרחוק וזאת תורת אך לאחת מבנות מלכים, כי מי אנכי, ומה שפחתי כי אהיה אשה לבן מלכים? אך בעבור תום לבבך וגודל וחסדך הואלת לגלות את אזן אמתך לתת לי יקר וגדולה. על כן גדלת בחיר־ה'! על כן נשאת גבור בארץ! – עתה נשיא אלהים הקם כל הדברים אשר דברת באזני שפחתך אל תשלה אותי, אל תשקר לי ולא תכזב באהבתי לעולם. – ראה היום החילות לעשות עמדי חסד על כן מצאה אמתך את לבבה לשאת תחנה לפניך גבור־חיל! שמור מוצא שפתיך ויאמנו דבריך! –

עתה הסכת ושמע ידידי! יען מצאתי את לבבך נאמן לפני ותגדל את חסדך עמדי לאהבה אותי. לכן גם אני לא בלב ולב אדברה הפעם. חי נפשי כי לא שם־גבורה, אף לא אהבת־שובך השיאו את לבבי לצאת יחידה לקראת נשק, אך בך חשקה נפשי מרגע ראיתיך מראש העופל. ותחל רוח־האהבה לפעם בקרבי. אתה בחירי רצתה נפשי. זאת הסבה אשר שמתי נפשי בכפי: לתגר בך מלחמה, אך לנסות כחך ואת תום לבבך מלאתי רוח־גבורה להתחרות עם גבור־פלשת. אנא איש חיל! אל לבת פרעת מוסר תתנני, ואיש אין בכנען אשר מלא את לבבו לדבר באזני על אודות האהבה. גם בחורי־חמד מבני מרום עם הארץ לא הרסו לגשת אלי. שנאתי כל נדר וכל שבועת־אהבה. געלתי אנחות לב דודים, אשר יקריבו כשי על מזבח לב עלמות. יש אשר הואילו לחלות במנחה פני. מהר גערתי בם ואשליכם מעל פני. גם ערמתם גם התכחשם לא עמדו להם. יען מה? יען איש־חיל – בכל אלה לא מצאתי. לא כן זבדיה, גבור פלשת. למי עוז למי גבורה זולתך אדוני? מי מכל גבורי בני־קדם יתיצב לפניך? – מי כמוך לבושו גבורה וחתולתו כח? צדק כמדך לבשת וענוה למזח הגדת!

לכן אחלי – אדוני! הסר קנאה מלבבך בחירי! אני לדודי ואליך לבדך תשוקתי. עתה איעצך; זאת עשה קח את כל אנשי המלחמה ועבור בראשם, והיה כקרבך אל העופל. בא תבא לבדך בטח, ויהי כבואך שמה תמצא השער פתוח. לא בחרב ולא בחנית הבא שמה. לפניך תלך אהבתי ותצא אמונתי לרגליך. בחורים בשיר יקדמו פניך ובתולות תצאנה בתוף ומחול לקראתך נשיא־אלהים תהיה בתוכנו, גם חיל צבא אבי על פיך יסעו, ועל פיך יחנו. לכן אם מצאתי חן בעיניך אדוני, וטובה אני לפניך בשמחת לב אהיה לך לאשה. חי נפשי כי לא ימנעני אבי ממך ובחפץ־לב יגיל להתחתן בך, אך לכבוד תהיה בבית־אבי. אולם בזאת תבחן: אם כנים דבריך ואם יש את לבבך כלבבי. עתה אם באמת ובתמים חשקה נפשך בי, מהר שלחני חפשי. וזה לי האות! ובמה יודע איפה כי איש חיל אתה, ולא תשלח את שפחתך? –

קאפיטל ט..CAP. IX    🔗

תּוֹחֶלֶת מְמֻשָׁכָה מַחְלָה־לֵב,

יְעֵץ חַייִם תַּאֲוָה כָאָה.

משלי י“ג, י”ב.

ויהי ככלות איזבל לדבר ולתת אמרי שפר מלאים־אהבה ויאמר זבדיה: אבל מי לידי יתקע: כי אך באמת ובתמים דברת באזני כל הדברים האלה, וכי מוצאי לב מלא אהבה המה? מה הערבון אשר תתני לי, עד אשר תמלאי בידך את אשר דברת בפיך? מי יודע אולי ערום תערימי, למען אשלחך חפשי?–לכן תני לי אות כי לא תבגדי בי ביום מחר! –,

ותען איזבל ותאמר; – צדקתי תענה בי ותום לבבי יעידני, על פי שנים עדים האלה יקים הדבר. חלילה לי ללכת במרמה אתך שאהבה נפשי! שנאתי שוא מאסתי כזב. אחת נשבעתי: חי אבי וימלא כבודך ידיד־נפשי את כל ארץ הקדם אם לא כאשר דברתי כן אעשה. שקר וכחש לא עוד עברו על דל שפתי, וענתה בי צדקתי ביום מחר, כי תבא בעפל־לבן, וראך אבי ושמּח בלבו. גם כבוד גם בתו תנחל יחד. גם מהר גם מתן וכל אשר תאמר נפשך יתן לך אבי בער בת־יקרה לו. חי אלהי השמים כי לא תסור תומתי ער אגוע, ולא אבגדי בך כל ימי חיי. אך המות יפריד בין שנינו. ותפרש כפיה השמימה ותקרא: – שמע אלהים שבועת שפחתך!

* * *

ככלות איזבל לדבר ותשא את עיניה יונים מלאות רוח אהבה מפיקות חן, מזרי נועם, ותבט על זבדיה כרגעים אחרים, גם זבדיה לא הסב את עיניו מנגדה, ולא עצר כח עוד להמרות את רוחה. ויהי כלה מאתו לשלחה חפשי, ולא פג לבו עוד לבלתי תּת אמון לקול יפה־פיה הנצבת לקראתו כי לקחה את לבו. ויען זבדיה ויאמר: –

ראי יונתי! מצאתי חן בעיני, לכן גם לדבר הזה אשא פניך. עתה אשלחך חפשי, אך על אמונתך לבדה בטח לבי, לכי לשלום בת חיל! היי שמחה עדינה. עוד אחת מעט אשימך לברכה בקרב הארץ. ראי הנני משביעךְ בשם האהבה. ראי אין עד בינותנו אך אלהים שומע, הוא ידרש הוא יבקש משנינו, אם מי מאתנו יחלל את השבועה ונשא את עונו. ורבצה בו האלה והיה לחרם בארץ. – ככלותו לדבר וירף זבדיה את ידו מאיזבל וישלחה לחפשי.

כצפור נמלט מפח, ככה מהרה איזבל להמלט, ולא עצרה לרכב. כרגע חמקה ועברה ותלך מעיני זבדיה, ולא נראתה עוד. עד בוש עמד זבדיה וישתומם על המראה הזאת ויהי כחולם חלום, כמעט שב רוחו אליו ותבער אהבת איזבל בלבו כאש לא־נפח. ולא יכול למשול ברוחו, וינחם על אשר שלחה לחפשי. וימהר זבדיה לרדף אחריה פן השג, ישיגה עוד. וירדוף אחריה ער השער ולא מצאה בדרך, ויחר לזבדיה ויעמד נכח שער העופל סר וזעף.

בלב מלא יגון עמד צידון אבי איזבל צופה ומביט על שדה המלחמה, כי היה לבו חרד על אודות בת יקרה לו, אשר נואלה לשום את נפשה בכפה לתגר מלחמה את גבור פלשת. ויירא מאד פן אסון־יקרנה במלחמה ותרד בדמי ימיה שאולה. תמהון לב ודאבון־נפש, כעס וגיל החליפו משמרתם בלב צידון. פעם רגז על זדון בתּו, ופעם שמח בלבבו על גדל־לב העלמה ועל עצם ידה. – פתאום והנה קול רעש דופק באזניו קול צליל שערי המגדל הנפתחים ישמע ויחרד צידון, ויפן וישא את עיניו וירא: והנה בתו באה ממהרת לרכוב ברחוב העיר. וימהר וירד מּעל ראש המעוז ארצה וירץ לקראתה, ותמהר איזבל ותצנח מעל הסוס ותרץ ותגש אל אביה ותפול על צוארו ותישק לו. ויחבק צידון את איזבל וישק לה. ויוכיח את דרכה על פניה גם כהה בּה על אשר חרפה למות נפשה, ללא עזר ואת פי אביה לא שאלה, ויהי אך כפשע בינה ולבין המּותּ.

עודם מדברים, והנה קול סוס דוהר דופק באזניהם, קול שעטת פרסי סוס־זבדיה כקול רעם בגלגל ישמע. ויעל צידון על ראש המגדל וישא את עיניו וירא: והנה גבור פלשת הולך וקרב לבא העירה, ויחרד צדון חרדה גדולה. אולם בטרם קרב זבדיה לגשת השערה ורעש דלתים ובריח בא כאזני הרוכב, ויבהלו השוערים לסגר את שער העפל ולא נתנו את זבדיה לבא העירה.

קאפיטל י..CAP. X    🔗

כבשת גנב כי ימצא כן הובישו פני זבדיה: כראותו כי אך במרמה הלכה אתו איזבל שאהבה־נפשו. ויתעצב אל לבו כי הכלימו אבי הנערה. והיא גם היא לא חלה לבבה על בשת ידידה ותעמּד מנגד למחלת לבבו, ויחשבה זבדיה למתעתעה. ככה בהלךְ נפש הוחיל זבדיה עד בוש, ויסער לבו בקרבו ויצר לו מאד על אודות הרעה הזאת, בכל זאת לא מש ממקומו ועיניו נשואות על ראש העופל כלות ומיחלות לראות: מתי תבא איזבל אשר נפלאתה אהבתו אותה מאהבת שם טוב על כן הוחיל מתי יפתח השער לאספו בית אביה כאשר נשבעה לו בטרם שלחה חפשי. – שם רוחו תהלך למאור פני היפה בנשים. יען עוד פג לבו לתת אשם בנפשה ולתתה לבגדת, לא האמין הנער למראה עיניו, ויהי לזרא לו כי אשת חיל כמוה תלך ברמיה את דודה.

ככה תפוש במזימות עם לבבו ישוח, ויחפש רוחו למצא את החידה הזאת ולדעת פשר דבר: על מה זה חמקה ועברה בת תהלה זאת. פתאום והנה קול ערב קול איזבל דופק באזניו, ויתרונן מתרדמת יגון לבבו. וישא את עיניו וירא: והנה איזבל עומדת על ראש המגדל פחד־ושמחה התגדדו יחד בלב זבדיה. משתאה מחריש עמד לדעת ההצליח ה' את דרכו אם לא? –

ותשא איזבל את קולה ותאמר: יברכך ה' גבור־החיל! שלום לך! אבל מדוע פניך רעים? למה חרה לך? – הסר כעס מלבבך שמעני. ידיד־נפשי. איעצך שמע בקולי: שטה לך מהעופל הזה ועבור. לך ושובה המחנה. ראה: הן חנות היום רפה לערוב. לכן שובה בשלום לאהלך, אל ירגז לבבך בגלל הדבר הזה. אמנם ידעתי גם ידעתי, כי היטב חרה לך על אשר לא מלאתי בידי את אשר דברתי בפי: לאספך אל בית אבי, כאשר נשבעתי לך. בכל זאת אל תתן את שפחתך לבת בליעל. לא במרד ולא במעל עשיתי כזאת. לא בי העון אשר לא הקימותי את השבועה. אב־זועם היה בעכרי, חכה נא, עד הבקר. והיה ביום מחר אסוף את אנשי המלחמה ועלה על העפל הזה והרסהו כיד גבורתך הטובה עליך. רכב! צלח! גבור חיל! – עלה והצלח ידיד־ה',

סר וזעף עמד זבדיה וידום ולא אבה להשיבה דבר, כי היטב חרה לו עד מות על דבר מרמת איזבל ועל חלק שפתיה, אשר דברה אשת־חן ותקשיח את לבבה ללא־דודה. ויחל עד בוש, ויען ויאמר:

שמעי נא אשה יפה וסרת טעם. הטי אזנך לתוכחתי־מבישה!–אמנם עלי תשתוחח נפשי, ותכה מכעש עיני לראות: כי ערמתך גדלה שבעתים על יפיך. אהה! כמה מדרך מישרים יתרחק נער רך בשנים, עת יחשוב לקחת לב יעלת־חן, בטרם יחפוש חפש מחפש את תעלומות לבבה. בטרם צרפה כזהב גם בחנה ככסף ומזוקק שבעתים ימצא את לבבה נאמן לפניו. מי חסר לב להתהלל בשערים לאמר: מצאתי אהבה, אחזתיה ולא ארפנה? מי בער ויפת בסתר לבבו לקרא על גפי מרומי קרת לאמר: ראו מצאתי נערה יפה, מצאתי טובה?

לכן שמעי לתוכחתי בוגדה! אל תשכחי אויבתי לי. אל תתברכי בלבבך לאמר: –ערמתי עמדה לי ויפיי סמכני, גם היו בעוזרי לפרש רשת לרגלי גבור־פלשת, המה הלמו את לבבו מחצו וחלפו חדרי בטנו. אל תתפארי עלי לאמר: נפתולי אהבה נפתלתי עם זבדיה גם יכלתי, עתה אסירי יהיה כי משכתיהו בחבלי אהבת שוא, גם עבד־עולם יהיה לי. – אמנם יפיפית מבנות כנען, אפס חן־ומאוס הוצקו בשפתותיך כדברך חלקות גם אהבה, גם שנאה תצאנה ממקור לבך שתיהן גם יחר.

הוי שאננה! אל תאמיני בשוא, אל תבטחי בשקר. אל תלעגי לזבדיה אל תבזי לגבור פלשת לשוא תתהללי לאמר: ידי גברה חיל ומשני אריה השלכתי טרפו חי ד' שגית ברואה. לא מרפיון ידי לקח שללי, אף לא על אבדן מּלקוח מלאתּי פי תלונה. לא עוד נלכדתי־ברשתך כיונה פותה. עוד לא עברה עת המבורכה לעשות גדולות, עוד ידי רב לי לצור על המגדל ולהרסו עד היסוד בו. לא על כבודו כי יחולל בבנות בוגדות הרימותי קול תוכחה, אך להגיד לבת–כנען פשעה וליעלת־חן חטאתה. חמסי על האהבה ועליה אנכי קוצף קצף גדול. הבת אלהים זאת תיטיב גם תרע יחד? רגע תשמח את לב הנער תאר פניה אליו ורגע הפך לבבה לשנא. עד מוּת צוררת את בן חרמה. בחמתה תשליכהו מעל פניה ותשלחהו ביד כסלתי. אם בת שמים היא למה תשיש להרע, ואם מולדת שאול הנה למה תיטיב? –

שמעי פתיה! אין קול ענות־אהבה ואין קול נהי, אך קול־גערה תקשבנה אזניך הפעם. הן לא קצרה ידי מהושע לה, גם לא רפתה רוחי מקחת נקמתי ראי! העופל הזה לא בשמים הוא לאמר: איכה יעלה זבדיה השמימה, גם אם לעבים יעלה שיאו גם משם אוריד לארץ נצחו, ותל עולם אשימנו לא יבנה עוד. אולם על דבר המפתחות אשר נשבעת לי: כי יקדם אביך את פני בשמחה, וישתחוה לי לקחת את הברכה הזאת אשר הובאת לי לזאת לא אשית לב הכל הכל!

ראי נערה רפת כח, חרבי תגדע בריחי ברזל וכידוני יכתת דלתי נחושה. כה יעשה ה' לזבדיה וכה יוסיף אם אשאיר אבן על אבן–בחומת העפל הזה, עד אור הבקר. והציקותו ליושביה לפי חרבי יפלו חיל כנען. הנני הרימותי את ידי לה' אשבע בכסא קדשו אם אשאיר משתין בקיר בעיר היונה הזאת. מלחמה לזבדיה בכנען וריב לו עם יושביה. עתה אתגר חרב נקמת נקם־ברית־אהבה נכזבה. תיסרך רעתך בוגדה! את המגדל הזה אתוץ, ואת תהיי לשלל לי, ואיש לא יצילך מידי!!

* * *

בחכמה פתחה איזבל את פיה ובמענה רך, כלכלה במשפט אמריה אמרי נועם ותען ותאמר: שמעני יליד שמים! שמעני וישמע אלהים אליך! – אנא אל יחר אפך בי בן־מלך! כי כמוך כאכיש. ראה השתחויתי אמצא נא חן־בעיניך ואדברה אך הפעם: יגדל נא חסדך עמדי, ואל תתנני לבת־בליעל, ואל נא תחשבני לבוגדה, על אשר לא־ מלאתי דברי ולא שמרתי מוצא שפתי לחלל את בריתי אשר כרתי עמך. חי נפשך ידיד־נפשי! כי לא במרד ולא במעל הפרתי את השבועה אשר נשבעתי לך כאשר מראש אותה הגדתי לך. ועתה שאני הפעם ואשפוך מרי שיחי בחיקך. הסכת ושמע!

* * *

כאשר שבתי ממערכת שדה־כבוד אל בית אבי ויחרד לקראתי כי היה לבו חרד פן אסון קרני. וימלא את פיהו תוכחה גם געור גער בי, ויתאנף מאד על אשר שמתי את נפשי בכפי ללא־דבר. כמעט שב אפו וחמתו שככה וינחם על אשר המרה את רוחי ויקניטני, כי נכמרו רחמיו ותקצר נפשו בעמל בתו, כי ראה כי נבוכה אנכי ועיני ירדו בבכי. הכרת פני ענתה בי כי סוד כמוס עמדי חתום בלבבי. ולא יכול עוד אבי להתאפק. ויקרא: הס! – ויצאו מעליו כל העומדים לפניו.

כמעט נשארנו שנינו יחד בחדר. ויחל אבי את פני, ויפרץ בי עד בוש להגיד לו כל אשר בלבבי ולא אכחד דבר תחת לשוני. אולם מרוב יגון לא עצרתי כח לדבר ותתעטף עלי נפשי, ויחפש רוחי לדעת: מה אשיב שואלי דבר! – לאט לאט שבה רוחי אלי. אמצתי את לבבי וברוח נכון הגדתי את כל המוצאות אותי לא כחדתי דבר, אז נתפשו שרעפי לבבי נבעו מצפוניו. ערום בלי לבוש הצגתי את לבי נגד אב־מרחם. אמרתי: הן יחידה אנכי לאבי, לכן לא לארך ימים יזעום על עניה סוערה, עוד יסוב לרחמני גם ינחמני מעצבון לבבי כי מנחם זולתו אין.

אחה! מה גבהו מחשבות לב אבי ממחשבותי! לשוא מרה בכיתי, לשוא התנפלתי לרגליו גם השבעתיהו בשם־אמי! לשוא העזתי פני ובה' נשבעתי כי לא אהיה לאיש אחר זולתך, ולא אתן כבודי לזר. בדי ריק נחר גרוני לקרא באזניו לאמר: – אנכי לזבדיה נשבעתי, גם אקימה. אהיה לגבור־פלשת אמה, ואל נא בבית יבין מלכנו שלטת. אללי־לי כפתן חרש אטם אזנו משמוע יללת בת יקרה לו. בזה לי! לעג לי! הוי! הוי! מה מרה נחלתי. רש ולענה גורלי יהיה. שתיתי לעג כמים, שבעתי כעס־תמרורים. – הה! – אבי אשר אמרתי בצלו אחיה חיי נעימים, הפך לבבו לשנא בת יחידה לו. ויעשן כאש אפו ויענני קשות ובשצף קצף גער בי ויהס את בתו לא־רחמה וככה דבר: –

מה לך פתיה יעלת־חן וסרת טעם? מה זה תזעקי ומשבר רוח. תיללי? על מה זה הרימות קול־בוכים? בת שובבה! בת נעות המרדות! – התדמי בנפשך כי ירך לבבי לקול זעקתך וחנון יחנך לתת: נפשי בשאלתך ולמכור עמי בבקשתך? – הטוב בעיניך כי ישית אביך את ידו לכרת ברית עם משחות ארצו, להתחתן עם־רומם ממלכת כנען ולמרד במלכו ובאלהיו? חי הבעל! אם אשמע לקולך ואם אאות לתתך לאשה לאויב המלך. לא לא! בת צידון לא תהיה אשה לאיש צר ואויב הזה, ראי אם קטן אנכי בעיני הלא שמני המלך לשר על הצבא, ואיך אעשה, את הרעה הגדולה הזאת ואשמתי בנפשי וחיבתי את ראשי למלך. – לכן שמעי מוסר אביך. לכן מנעי קולך מבכי ועיניך מדמעה, פן תצא כאש חמתי, וקנאתי כשלהבת־יה, ובערה ואין מכבה. אל תתן את פיך לחטא לאביך והוא לא חמס עשה לך ולא תשא קול נהי עוד, פן יקצוף אביך על קולך ועשה רעה ואשמת בנפשך.

ועתה מחמד נפשי, כל אשר בלבבי הגדתי לך, לא כחדתי דבר שים דברי אלך על לבבך, פלס במאזני שכלך, או אז תשכיל לדעת: כי חפה אנכי מבגד. ואהבתי אליך זכה, ובריתי אשר כרתי עמך לא תמוש לעולם. כה יעשה ה' לאיזבל וכה יוסיף אם אשכחך, ואם יפת לבבי לשאת עיני על בחורי עמי. עד עת לחננה תכא וממרום ישלח אלהים עזרתה לנו. אל תירא גם אם יחפץ אבּי להמיתני לא אבגד בך, עד אגוע לא תסור תומתי ממני ולא אשקר באמונתי.

אנא בחירי רצתה נפשי הסכת ושמע איעצך: אל תתחר־במלך חצור ואל תתגר בו מלחמה. ידעתי כי למרת רוח יהיו דברי אלה לאיש גבור מלחמה כמוך. סלח לדודה־נאמנה אשר אהבתך שבע כנפשה. הה! לבי יהגה לי אימה ופחד על דברת מלחמה הזאת. יגרתי פן אסון יקרך, פן בפח יקש לך יכין תלכד. הן לא כאשר יראה היורד למלחמה תחז עין נערה אהובתּ רע. כי גכור חיל יראה למראה עינים, אך דודה־נאמנה תראה האותיות מרחוק לא בעין בשר אך בעין אהבה זכה. אם שגיתי אתי תלין משוגתי. ידעתי כי לב שחל בקרבך לא ירע פחר ולא יכיר חתת. בכל זאת תאחז פלצות לבבי בזכרי: אם אך בעירה גבור דן יבחר יבין מלכנו, ואותו ישים לשר על הצבא אם אך הוא יפקר צבא מלחמה. הה! ליום צרה, כמוהו, יום עברה וזעם! הן עוד לא ידעת את גבורת עירה, נורא ואיום לקמיו, אין בגבורים משלו! הנני משביעך בשם האהבה, ראה אל ישיאך לבך להתראות פנים עם ארי נוהם הזה. לפניו ילך מות, ותצא מגפה לרגליו. ראה יבין מלך חצור מושל בישראל, אף כי שלום לו עם שבט דן בכל זאת סרים למשמעתו המה, לא אפונה כי ישית ידו עם גבור־דן לצאת לישע לו בעת צרה. לכן השבעה נא לי: אם תתגר בו ואם תערך אתו מלחמה לבד!

* * *

ותוסף איזבל לדבר ותאמר: – לבי לבי עליך מחמד עיני! מעי יהמיון כהמות ים עליך עטרת ראשי! הה! נפשי חזות קשות מגדת לי. לבי רק רע מתנבא. שויתי פחד המלחמה לנגדי ולבבי מלא יגון מפה אל פה. מדי זכרי את יום מהומה ומבוכה אבחר מות מחיים, ונסו ששון ושמחה ותבא אנחה תחתם. לכן השבעה נא לי יליד־שמים! אל תחרף למות נפשך ולא תדאיב נפש תורך עוד. כי איככה אראה ביום אידך ביום תרד בדמי ימיך שאולה. תגוע ללא־עת! – חי ה' כי לא אחיה אחרי נפלך, יד רצח אשלח בנפשי לרדת בגיא־צלמות. הה! אם ביד עירה תפול לא תקום עוד, ואבד גאון איזבל וכבודה לעפר ישכון סלה. – ועתה מה ידידת־נפשך שואלת ממך, כי אם לשמור רגליך מלכד. לא עוד עת האסף נפשך, הן עודך באביב ימיך – כשושנת העמקים חמדת עינים, עת נץ העלתה ותוצא פרח. אולם בחרבוני קיץ, כצאת השמש בגבורתה ותשלח רשפי חציה יתר על ראשה או אמללה שושנה החמודה, פרחה יבול, תיבש ואיננה. ככה גם אתה יפה תואר נחמד לעינים, אם בגבוּר דן תתחרה תקצר ידך ויתור לריק כחך ובדם תרד שחת.

משתאה עמּד זבדיה וידום ולא ענה דבר. – אהבה־ותוחלת, שמחה ופחד התגודדו בלבבו יחד, ויתמה מאד על אמץ לב הנערה. וידע כי לא בחלק לשון דברה הפעם, אך מרוב אהבה, אז נכמרו רחמיו עליה. ויצר לו מאד על צרת נפשה: בהתחננה אליו לבלי יתגר ברעה, פן אסון קראנו במלחמה ונספה יום אחד. ככה תפוש במזימות נוראות הסוערים בלבבו, כרגעים אחדים עמד ולא הסב את עיניו מנגד איזבל אהובת־נפשו. עוד תצלינה שתי אזניו מרוב דברי ידידות אשר דברה באזניו להג־אהבה אין קול חנופה ואין קול מרמה אך קול־אהבה וקול דעת קשבו אזניו עד כה.

עד בוש עמדו שניהם באין אמר ובאין דברים, כנאלמה דומיה עמדה הנערה ותאנח בשברון מתנים. דאגה ופחד הלמו את לבבה ותתעטף עליה נפשה, ולא יכלה לעמוד רגל ישרה מקצר־רוח ומכבד דאגה. פלגי מים ירדו עיניה היפות. ותבט על זבדיה עוד כרגעים אחדים, ותשתחוה עוד הפעם מול זבדיה מחמד נפשה. ותפן את שכמה ותמהר ותרד מעל החומה. ותלך מעיניו ולא נראתה עוד. –

וישב זבדיה גם הוא ללכת אל המחנה, שחוח רכב בלב מלא יגון ויבוא אל שדה המערכה וילן בתוך העם הלילה.

קאפיטל י"א CAP. XI    🔗

עַר־מָתַי תִּתְחַמָקִין הַבַת הַשׁוֹבְבָה, כִּי־בָרָא יְהֹוָה חַדָשַה בָּאֶרֶץ, נְקֵבָה תְּסְוֹבֵב גָבֶר.

ירמיה ל“א, כ”ב

השמש באה, והלילה פרש מעטה אופל על כל פני הככר. הככבים נוצצים ביפעתם, והירח יקר הולך וזורח על פני רקיע השמים ורוח אלהים מרחפת על פני הטבע, וישב רוח־חיים באף כל חי, ויניחו יגעי־כח, הוזים שוככים בזרועי הטבע. – אולם זבדיה רוח אחרת היתה אתו: רוח־בער, רוח־נקמה בערה בקרבו כאש צרבת. לא ראו עיניו שנה ועפעפיו תנומה. כל שרעפיו וכל מזימותיו אך על דבר יום מלחמת מחר יהלוכו. –

בלילה ההוא נדדה שנת זבריה, ויקם ממשכבו וילך לשוח, עלי נאות דשא ושדי תרומות. העמקים עטופי־בר יתרועעו לרוח צח הנושב מקדים. פה על הרי־מנוחה נטועים כרמי חמד לרוב. גם גנות גם פרדסים סביב סביב ישתרעו על כל פני הככר, שמה מעינות מים ילפתו ארחות דרכם בין משעולי הכרמים, עקלקלות יסבו בלכתם, וקול דממה ישמע: גל אל גל קורא: להטות לב עוברי־אורח לבא הלום: להשקיט צמאונם ולהנפש שמחה מלהט היום. כגן עדן היתה הארץ לפניו. אפס מרוב כעס זמם לבבו: להשחית ולאבד את כל המקומות האלה, ולא ישאיר כל מחיה ליושבי עופל־לבן עד אשר יכנע. לבב שר המגדל ובא יבא להשתחות לו אפים ארצה. גם יבך ויתחנן אליו לכרות אתו ברית־שלום: את איזבל היפה יתן לו לאשה ואת העפל ומכמניו למוהר לבת יקרה לו, אך בזאת יעתר לזר יהיר הזה. רק בבת תהלה זאת יתרצה אל איש ריבו. לבלתי הרוס את המגדל ולא ישלח בכזה את ידו. אך ישום מס על העיר והיו יושביה לעבדים נושאי־מנחה לפניו תמיד.

ויקרא זבדיה אל אחד משרי החיל ויצוהו לאמר: – מהר תלך המחנה ובחר לך אנשים מרי נפש שואפי־רצח, חגרו איש איש חרבו. גם לפידים תקחו בידכם להאיר לכם הלילה. וצא בראש החיל הזה, ועליתם ההרה ונלחמתם את יושבי הכפרים, והשחת תשחיתו את כל הככר הזה. הרס תהרסו בתים טובים, ויושביהם תהרגו לפי חרב. באש תציתו מגדיש ועד קמה. כל עץ־טוב תפילו, וכל מוצאי מים תסתמו. כל חלקה טוב תכאיכו באבנים. שלחו אש בבתי האכרים. ערו ערו עד היסור את כל המקומות האלה. והיה השרון למדבר והכרמל כציה. התחזקו והיו לבני חיל. ראה אנכי צויתי, אל תפיל דבר מדברי ארצה! –

בכל זאת עוד לא שככה חמת זבדיה ויסער לב גבור־פלשת על אודות הכלימה אשר הכלימו אבי הנערה. ויתאנף בו מאד לקחת את נקמתו ממנו: ליסרו שבע על אולתו ועל זדון לבבו. מרוב כעס קרא לאמר: – הוי זקן וכסיל! הסכלת עשה: ללכת בקרי עם איש כמוני. גם חטאתך זאת לא תמחה כי אם בדם חיל צבא כנען גם את שיבתך אוריד בדם שאולה, את המגדל הזה אתוץ ומבחר גבוריך יפלו לפי חרבי והיתה העיר חרם לא תבנה עוד, חרבות דור ודור שממת דור אחרון אות לבני עולה. –

ויהי בעלות השחר ויצא המשחית ממחנה חיל זבדיה, ויריעו אנשי המלחמה, ויפשטו גדודים גרורים על כל פני הככר, כפראים במדבר וכזאבי ערב משחרי לטרף, ככה פשטו חיל פלשת לשלול שלל ולבוז בזה רבה. ויעלו ההרה וילחמו את יושבי הכפרים ויכו בהם מכה רבה, וישבו שבי רב. וישלחו אש ויבערו משדה ועד כרם זית, מגדיש ועד קמה. בתים רבים היו למאכלת־אש, וירדו השרון וישחיתו את יבול השדה. כל חלקה טובה הכאיבו־באבנים וכל מעיני מים סתמו וימלאום עפר. ויכו את יושבי־המקום מכת חרב והרג ואבדן: אשר לחרב לחרב, ואשר לשבי לשבי. השרון הזה אשר היה כגן־ד' לפני בוא זבדיה, כרגע היה למהפכה כמהפכת סדום ועמורה. ויהי כאשר כלו אנשי הצבא להשחית את הככר וישובו המחנה, גם זבדיה שב אל אהלו.

קאפיטל יב..CAP XII    🔗

ויהי כראות צידון שר העופל כי נבאש את זבדיה גבור פלשת. ויירא מאר: פן פתאום יעלה כפיר הזה לקחת את נקמתו ממני, ויכה את העיר חרם, ועשה יעשה עמו רעה. וימס לבבו כי אזלת ידו להלחם את גבור הנורא הזה. וירפו גם ידי אנשי הצבא אשר בעופל־לבן, כי נפל פחד זבדיה עליהם וימהר צידון ויכתב ספר אל יבין מלך חצור לאמר:

״סלח אדוני המלך כי לא איש בשורה אנכי. דע לך כי גוי עלה ״על ארצך עצום ורב. חיל פלשת וחיל מואב עלו ויבואו כארבה לרוב, רכב ״ופרשים ורגלים כחול שעל שפת הים. כל החיל הנורא הזה באו בגבול ״ארצך ויחנו נכח עפל־לבן מעון ממלכתך שר צבא חיל פלשת זבדיה ״שמו נכד אכיש מלך גת. איש מלחמה גבור חיל, פני אריה פניו ולבו ״לב שחל. יוצא ירךְ הרפאים הנהו. לא ראיתי גבור נורא כמוהו בכל ״הארץ. ״ויהי כראות שובך שר צבא העופל את הענק הזה וילבש־קנאה ״ויצא לקראת הפלשתי הזה ויערוך אתו מלחמה לבדו.

"אפס קצרה ידו מהושע לה נשתה גבורתו. שם נגעל מגן שובך ״ויפול שבי ביד מתקוממו לבשתו ולבשת ארץ מכורתו. כראות אנשי ״המלחמה כי נפל גבורם שבי ביד צר וימס לבב שפני סלע ויהי למים. ״לשוא גערתי ברכי לב והמה המרו את רוחי ולא אבו שמוע לתוכחתי ״ויתני כתף סוררת. כי נפל פחד שר צבא פלשתים עליהם. מפחד זבדיה ״אסרו יחד גם קציני המלחמה. לא בי העון הלא ידעת מלכי את נפש ״העם הזה כי ברע הוא. עוד מעט וסקלוני! –

״לכן סלח אדוני! סלח לעבדך אשר מלא את לבבו לתת עצה ״לפניך. אולם בתם לבבי איעצך ואם חן מצאתי בעיניך אדוני שמע לקול ״עברך נאמן ביתך. זאת עשה: אנא יצא נא דבר מלכות מלפניו ואסף ״יאסף את כל אנשי המלחמה לאין נקי. את עירה גבור־דן ישים המלך ״לשר על הצבא, אך היא לבדו יוכל להלחם עם גבור פלשת. רק לו זרוע ״עם גבורה להתראות אתו פנים, ותמצא ידו און לה להמית את הענק ״הזה וגרש יגרש את אויבי המלך ולא ישוב עד כלותם.

עוד דבר לי אליך המלך. דע כי כאשר אספתי את כל שרי החיל ״אשר הפקדת בעפל לבן לשמור את גבול ארצך אז המתקנו סוד יחדיו ״מה נעשו. ויענו שרי החיל אותי פה אחד לאמר: – השמר לך לצאת ״למלחמה את גבור חיל הזה. לשוא תוציא להורג צבא־רב ללא עזר ״וללא תשועה. לכן אין טוב בי אם נוס ננוס הלילה והיתה נפשנו לשלל ״לנו, בטרם כשואה יעלה שר צבא פלשתים וידיח את הרעה עלינו, ויכה ״אם על בנים ולא יחיה נשמה. למה ישפך דם עבדי המלך חנם? –

״ועתה דע וראה אדוני המלך כי לדאבן נפשי ולמחלת לבבי הלכתי ״אחרי עצת השרים: לעזוב את העופל ללכת לבא אל אדוני המלך ואדוני ״יעשה עמנו את הטוב בעיניו. הלא טוב לנו לעבדך יחד עם יתר אנשי ״המלחמה מלמות כצאן לטבח יובל ללא־דבר. לכן מהר עשה חיל כאשר ״תמצא ידך, רבה צבאיך וצא לקראת חיל פלשת. וה' יצליח את דרכך ״ויתן עוז למלכו ואת אויביו ישמיד מפניו. ולא יוסיפו עוד בני עולה לבא בגבול כנען עד עולם.

עבדו צידון שר־העופל.

קאפיטל יג..CAP. XIII    🔗

ויהי בחצי הלילה ויצו צידון את השוטרים לאמר: עברו בעיר שוטטו בחוצותיה וצוו את העם לאמר: מטעם שר הצבא־ושרי החיל יצאה פקודה, לעזוב את העיר בטרם תצא השמש על הארץ, קומו וצאו מן העיר הזאת כי השחית ישחית שר צבא הפלשתים את העיר והכה יכה את יושביה לפי חרב. מהרו להמלט על נפשכם, בטרם יעלה חולש על וגוים המר והנמהר גבור עז אשר לא ישא פני זקן ולא יחמול על נער שמרו לכם פן תספו כלכם יום אחד.

ויהי כשמוע העם כדברים האלה וישאו את קולם ויבכו כי מרה נפש כל איש על ביתו והונו ונחלתו. בכל זאת שמעו לקול שר העיר ולא מרו את פיהו. ויתאספו יושבי העיר ויקחו את כל אשר להם. ויבאו במערה אחת גדולה אשר תשתרע הרחק הלאה מחוץ לעיר. – דרך המערה הזאת הלכו בלילה ההיא אנשים ונשים וטף. והכבודה לפניהם. גם הם גם חמוריהם טעונים משא לעיפה.

בראש כל העם הזה הלך צידון שר העופל ועשרת אלפים איש שולף חרב הלכו לרגליו. גם איזבל הלכה לימין אביה שחוח ראש ומרת נפש. לבה בה נשבר ובת עינה ירדה מים, ותשאל למות נפשה בזכרה כי עזבה מקום מולדתה. שם נפקחו עיניה לראות אור, שמה ראתה עינה את זבדיה בחורה בהוד יפיו. בחור כארזים, גבור חיל נורא למלכי קדם, עוד קול זבדיה דופק באזנה ביום הוכיחה ויחשבה לבגדת, אף כי חפה היא מבגד ומעל ואהבתה זכה מדופי. בהתעטף עליה נפשה קראה לאמר: – ״מה רבה ממשלתך אהבה־נכזבה! – את היא המחצבת רהב בנות־חן והמחוללת עלמות בוטחות. מה עצמו הרוגיך ומה רבו חלליך! – חלליך לא חללי חרב אך חללי כעס, ומתיך לא מתי מלחמה רק מתי קנאה. גם אני פתיה בה לא־רחמה כרעתי ברך תחת אסוריך, נפלה בת חרמך! נפלה למשיאות נצח! הוי אובדה! הוי עניה־סוערה! על מה זה, קרמת לברוח מדודך, על מה זה תתחמקי בת־כסילות? מה לך עצובת־רוח כי תחפזי. להמלט כאילה הבורחת מפחד הציד? מדוע עזבת דודך שאהבה נפשך ללכת אחרי עצת אב זקן חסר־לב עת האהבה החלה לנוץ ויגמל חשק זבדיה בחירי? הוי הוי! אובדה וסרת טעם את היית בעוכריך. לשוא תהיי. כמתאוננת רע באזני אהבה נכזבה ושומע אין לך עוכרת־נפשך. תוחלת נכזבה, לא עוד תחזינה עיניך את זבדיה משוש לכך, תחת אהבה תעלה שנאה ותחת כבוד חרפה! –

הבקר אור ויקם זבדיה ויעל הוא וכל חילו לצור על עפל לבן. ויבא עד נכח פתח השער ויעמד על ראש גבעה אחת הנשקפה על פני המגדל ויתבונן איכה יערוך מלחמה. ויחל עד בוש ויישתאה מאד כראותו כי אין איש על החומה. אין קול ואין קשב. ויחר אף זבדיה ותצלח עליו רוח־גבורה וימהר וירד מעל הגבעה, וירם אבן אחת גדולה וישאה על שכמו, וירץ השערה ויזרוק את האבן בכח גדול ותך את השער לרסיסים. ויבא זבדיה וכל חילו העירה.

מה גדלה מבוכת זבדיה בראותו: כי עזובה העיר מאין יושב בה, כי ברחו יושביה ויקחו את כל רכושם בידם: משור ועד שה, מחמור ועד גמל לא השאירו פרסה בבקר עבות בענן ד' עננים על פני רקיע השמים וחשרת ענני שחקים יעטו אפל ויכסו בצעיף עלטה את פני מלכת־השמים ולא יראו. קרני הודה, ככה כסו ענני־יגון ועבי דאגה את מאור פני זבדיה ורוח־כהה מרחפת על פני גבור־פלשתים. כאיש נדהם עמד כאלם לא פתח פיהו. – לאט לאט שבה רוחו אליו ויקרא: – איכה איזבל איכה יפתי?– מדוע זה תתחמקי בת־השובבה? מה עשיתי לך ובמה הקצפתיך? עני בי בוגדה! אהה! יעלת־חן מדוע ככה רמיתיני זה פעמים. מדוע קדמת לברוח מפני כאשר ינוס איש מפני האריה? – הוי מכל פתים פתי אנכי אשר נואלתי לשלחך לחפשי ביום גברה ידי עליך אז לקחת את לבי בדברי אהבה ואלות שוא. ואני כיונה פתה הטיתי אזן קשבת לקולך סוררת! אף מרמתך עמדה לך למשכני ברשתך. כצפור נוקשתי בפח טמנה לי. עד כי נהייתי אסיר אהבתך, אסור בחבלי־אהבת שוא. – מדוע קויתי אהבה ותבא שנאה תחתה? אהה! נכזבה תוחלתי, ותהי תקותי למפח נפש!

* * *

עד כה וכה, בעוד ישב זבדיה בהלך נפש וכל מזימותיו אך על דברת אבדן איזבל שאהבה נפשו תהלכנה, והנה חיל פלשת כזאבי ערב התנפלו על בתי יושבי העופל הנעזבים מיושביהם וישלחו בבזה את ידם. בתים רבים וטובים הרסו בחמתם. אפס בדי ריק יגעו לשלל שלל־רב. לריק תם כחם ובצע כסף לא לקחו יען כל יקר, כל חמדה, גם לחם, גם שמלה הכל כאשר לכל לקחו אתם בעלי המגדל בנוסם להמלט על נפשותם. אך כל מלאכה נמבזה ונמס אותה השאירו, ויהי כראותם כי לא הצליח חפץ חמס בידם וכל שכר לא יהיה להם בעמלם, ויתמכרו לעשות הרע בעיני אדם וישחיתו את כל אשר מצאו תחת ידיהם. –

בדד ישב לו זבדיה בחדר איזבל לבדו, ולא שת את לבבו לכל הרעה הגדולה אשר עשו אנשי הצבא ולא כהה בהם: כי נפשו מרה לו על אודות אבדן איזבל אשר חמקה ועברה, ותכזב באהבתה ולא שמרה מוצא שפתיה, ותבא בהחבא אל מקום לא תשירנו עין דודה.

קאפיטל יד. CAP. XIV    🔗

אִישׁ חָמָס יְפַתֶּה רֵעֵהוּ וְהוֹלִיכוֹ בְּדֶרֶךְ לא־טוֹב

משלי ט“ז, כ”ט

סר וזעף ישב זבדיה מהבקר עד הצהרים וידום. חמה ואהבה התגודדו יחד בקרבו רוח־אהבה ורוח נקמה נלחמו־כגבורי כח בלב זבדיה, חליפות עשו מלאכתן וימלא לבבו חשק וגבורה, פעם תרים האהבה את ידה וגבר החשק, ופעם תעז יד נקמה על צרתה וגברה הגבורה. רגע רגז לבבו ויתעבר באיזבל במעלה אשר מעלה בו. ורגע ישוה דמות יפה־פיה לנגד עיניו ושמח בלבו לקראתה ותכל נפשו לצאת בגללה. – ככה ער בוֹש נשפט השכל את החשק, ורגז הנער ושחק ואין נחת. עוד לא שקטה רוח הגבור הזה עוד לא בא לבבו אל המנוחה. היום רד מאד זבדיה עודנו יושב לבדו בחדר דומם. לחם לא אכל ומים לא שתה. בהלך נפש מדבר על לבו רק שפתיו נעות ולא ישמע קולו. לא מש ממושבו לא נע ולא זע ממקומו.

פתאום נפתחה הדלה וקול רגלי איש בא באזניו. ויחרד זבדיה וישא את עיניו וירא: והנה נעמן שר צבא מלך מואב נצב לקראתו. ויגש אליו נעמן ויאמר ד' עמך גבור החיל! שלום לך בן־מלך! –

כמעט שב רוח זבדיה אליו וישאל גם הוא לשלום השר הדובר בו ויאמר: יברכך ד' איש חיל! השלום לך? השלום לעם? ויאמר נעמן שלום לשריך, שלום לעם.

וישאל זבדיה את נעמן לאמר: מה תבקש? איש חמדודות הדבר סתר לך אלי? – ויען נעמן ויאמר: סלח אדוני, ואל יחר אפך בי על אשׂר מלאתי את לבבי לבא הלום להשביתי ממעשיך. שמעני בן־מלך ואדברה דבר באזניך. –

ויען זבדיה ויאמר: דבר ידידי! דבר כי שומע אנכי אל תירא דבר, גשה אלי ושב לימיני. הלא איש חיל אתה, שר וגדול בבית אדונך המלך מי כמוך, בכל שרי החיל אשר לי נאמן לפני וסר למשמעתי? –

ויען נעמן ויאמר: הגד נא לי, מדוע פניך זועפים היום? מי עצב את רוחך? מדוע אתה יושב לבדך כל היום? חי נפשי כי הובשת את פני שריך בשבתך בדד סר וזעף כגבר אין איל. מה זה היה לך? היד יעלת חן היתה בכל אלה? אולי אהבה־נכזבה הלמה את לבבך. לכן תשב משומם? אולם בלב נכון הגד נא: הכזה משפט מפקד צבא מלחמה? הזה חלק חוגר חרב חדשה לתת עינו באשת־חן טרם יעשה לו שם בגבורים? הכי עלמה רפת־כח, אשר לא נסתה כף רגל הצג על שדה כבוד תקח לב גבור חיל כמוך? – חי כמוש אלהי! לא שגיתי. ראה אסיר אהבה אתה, שבי יעלת־חן! בחלק שפתיה לקחה לבבך ויהי לשלל־לה, ותאסרך בחבלי אהבה בעבותות תקות שוא. עתה בגדה בך בגד, ותשכח בחירה ותלך ותעגב על איש אחר, אשר גם חלקו לא טוב יהיה מחלקך וגורלו מגורלך.

הוי צר ואויב חשק! אין קצה לאסוריך! אין קצה למכותיך! אסוריך לא אסורי מלחמה, אך אסורי־תאוה, ומכותיך לא מכת חרב־גבורים אך מכות: אהבה־נכזבה! הוי בוגד! ומעט לך לקחת לב רפי–כח, אף למשוך בחבלי־שוא ובעבותות אהבה בני בלי־שם, ותתמכר לעשות את הרע: לפרוש רשת גם לרגלי גבורים, ופח טמנת לאנשי־השם! – הגם נפשות יקרות תצוד למדחפות? התכה במכות אהבה נכזבה גם אנשי החיל, וחצי שפתי זרח ותכונן על קשתך לירות באופל ללב גבורי־כח? – הה! – מי יתנני על עליך, והפלתי מכותיך, הפלא ופלא ותבחר מן הארץ! –

עורה זבריה! עורה גבור־פלשת! ראה ערום לכך לנגדי ואין כסות עור למכאוביך. ראה מצאתי חידתך. עתה הסר דאגת שוא מלבבך, וחדלה אהבה נכזבה לענותך עוד. כל אהבה תכלה כענן בקר, וכל תאוה כצל תחלוף. גם אהבה גם חן לא יעצרו. עוד לקחת לב שחל כמוך. שמור רגליך מלכד, ולא תשגה באהבת אשת חן הבוגדת בבחירה רצתה נפשה. אל למלכים חלי אהבה! אל לרוזנים פצעי תאוה! אל יצא לב יורש עצר בגלל אילת־אהבים, לא תוסיף הביא אנחות שוא. ראה אדוני: חלקת לשון מבישה תועבה לגבור חיל, ובגד בוגדה זרא לאיש מלחמה. – קצר אפים ביום יודע תאות־לבו, וכוסה־אהבה מושל ברוחו: – מה לאהבה את הגבורה?

ויוסף נעמן לדבר ויאמר: זכור נא אדוני אם קטן אתה בעיניך, הלא ראש שבטי פלשתים אתה, וישימך אכיש לשר על הצבא. אך עליך טרח כל המלחמה, רק על פיך יסעו אנשי הצבא ועל פיך יחנו. מדוע זאת תחבק ידיים בעת מלחמה?

הסכת ושמע אדוני. מיום החל האדם לנטע ממלכות ולהציב גבולות, מני אז מדי יבא צר בשערי ממלכה אחת לשלל שלל מהר יעיר כל גבור קנאה וחרב חמות יחגרו אנשי־חיל, ישישו לצאת לקראת נשק. ברעש יעשו מלחמה והשחת ישחיתו אויביהם. לאין חמלה. והיה בשאון מלחמה יעבר שר הצבא בראש העם, כאל קנא מראהו, לפניו ילך דבר ומגפה לרגליו. ימינו תעשה נוראות, בחמתו יהרס ערים ובאפו יוריד מבצרים לארץ, רבבות תפיל חרבו ביום נקם ולא יאמר די וישב שבי רב ולא שבעה נפשי. לא ישא עין על עלמות־חן ולא יחמד יפה־פית. לשוא תשקוד יפת תואר לקחת לב גבור מלחמה, להבל תקרע בפוך עיניה אף היטיב ראשה למצוא חן בעיניו, והוא בוז יבוז לה, ולא ישמע אנחותיה. כן ארחות כל מפקד צבא וכן משפט משוח מלחמה! –

ראה אדוני עת הנשר בעל הכנפים יעלה אבר יפרוש כנפיו קדימה, בגאותו יגבה עוף יגביה עוף ממעל לענני שחקים. ישחק לקרני השמש, ילעג לחום לוהט, ואת עיניו ילטוש מול מלכת השמים. למרות כבודה לא תעצר כח: לשלח ברקי רשפיה ולהכות בסנורים את מלך כל כנף. כאשר ירבו זיקיה כן יחליף הנשר כחו, וכן תתחדש גבורתו ויוסיף אומץ לעוף גבוה גבוה! אז גאות ילבש צפור שחץ הזה, ולא ישפיל את כבודו עוד לשבת עלי פרחי שושנים, ימאס ערוגות בשמים. ארזי אל הרמים יבחר למושב לו, ואת קנו ישום על שן סלע מצוק. לא תחד כבודו בקהל שפני סלע. ולא, תבא נפשו בסוד בעלי־הזמיר. לא ישיר בשירים כאשר ישיר צפור דרור הנותן זמירות בלילה – דיא נאכטיגאל.–

על כסא מלך כנען שים עיניך. קומה ונעלה על ממלכה החטאה הזאת והיה אחרי תמצא ידך און לה לכבשה. את יבין מלכה תאסר בזיקים ונכבדיו בכבלי ברזל, אז יפול פחדך על כל מלכי קדם ויצא שמעך בכל הארץ. או אז כאשר יניח לך ה' מכל אויביך. גם אהבה גם חן למנה לך יהיו, ובנות מלכים גורלך תהיינה. רכב צלח! גבור חיל! לא עת לחבק ידים, אל תעצל לבצע את אשר החילות. ראה עפל־לבן הזה מבחר מבצרי יבין הנהו. בריח ארץ כנען, ומשגב ממשלתה. בכל זאת נמס לב גבורי כנען וינוסו מפניך כמנוסי חרב. מפחדך אסרו מבחר חיל כנען וימלטו על נפשותם. לא ירית שמה חץ ולא שפכת סוללה, אך לשמע גבורתך נחתו גבורי־כח, אשתוללו אבירי כנען.

למה תחשה לעת מלחמה כזאת, ועל מה זה מנגד תעמוד ותעלים עיניך מראות ברע אשר עושים אנשי מלחמתך. כפראים במדבר מאבדים ומשחיתים את מסגרי צריח מעוז הזה. גער בפראים האלה ויתמהו מגערתך, יסר תיסר בנים שובבים האלה, ולא יעוז איש עוד להרים ראש מבלעדיך. הלא ידעת נפש שואפי־חמס. ראה כי פרוע העם הזה עוד אחת מעט יתפרצו מפני אדונם וימרדו בך. הן לא נאות למשוח מלחמה, אם כיונה יהיה בין להקת עיט־הרים. עתה יצא נא דבר שר הצבא לרצות את עבדיו לחזק את ברק העופל הזה, לכל אשר ימצאו שם ברק. אז חיל תאחז את מלך כנען ושריו יפחדו פחד, פה מראש הררי עד תרבץ כארי על טרפו ואימתך תפול על כל ארץ כנען. לכן שמע בקולי איעצך זאת עשה: שלח תשלח את שרי החיל אשר לך כשואה יעלו על ארץ כנען, ויפשטו בגדוד בכל גבוליה לשלל שלל ולבוז בז. כמלאַכי זעם ילך המשחית לפניך, גם אתה קח לך את כל אנשי המלחמה, ויצא תצא לתגר מלחמה במלך חצור, קדמהו והכריעהו לטבח. חי כמוש! אם בקולי לא תשמע אז פתאום יעלה יבין עליך ועל חיל־צבאיך ויכה את המחנה הרם.

כגבור מתרונן מיין. ככה התרונן זבדיה מתרדמת עצבת, ויודה לנעמן על חסדו אשר עשה עמו לדבר אתו קשות ברוח נאמנה ויוכיח את דרכו על פניו. ויגש אליו ויחבקהו וישק לו. וִיהִי זבדיה שמח וטוב לב ופניו לא היו לו עוד.

ויקרא זבדיה לשרי החיל ויצו אותם לאמר: מטעם שר הצבא וגדוליו כל איש ואיש אשר יזור לשלח איש במגדל או הרס יהרס בית אחד מות יומת. וישמעו אנשי המלחמה לקול זבדיה, והעיר שקטה.

 

חלק רביעי    🔗

קאפיטל א CAP. I    🔗

בימים ההם אין מלך בישראל איש הישר בעיניו יעשה. אך מדי עזבו בני ישראל את אלהי אבותם המוציאם ממצרים, וילכו ויעבדו אלהים אחרים, אף ה' חרה בהם וישליח בהם שוסים, וירעצו וירצצו אותם. ויהי כי זעקו בני ישראל אל ד' וישובו מדרכם הרעה ויקם להם ד' מושיע, ויער את רוח אחד העם, ויושע את ישראל מיד לוחציהם. אפס במות השופט ושבו העם וזנו אחרי אלהי נכר־הארץ ויעבדו את הבעל ואת העשתרות, וימכרם ד' ביד יבין מלך כנען, אשר מלך בחצור. אך שבט הדני לבדו עמד על חרבו ולא אבו להכנע מלפני יבין כי הקים ד' להם מושיע ויושיעם ביד עירה בן עקש גבור חיל מאין כמוהו, ויהי מדי צאת גדודי כנען לפשוט בגבול דן, ויצא עירה בחרב לקראתם ויך צריו אחור. וירא יבין כי לא יוכל לו ויכרה אתו ברית שלום. אז נשבעו שניהם לצאת לישע איש את רעהו מדי תקראנה מלחמה. ויהי שלום בין שבט הדני ובין יבין מלך כנען.

* * *

קאפיטל ב CAP. II    🔗

חֲמַת־מֶלֶךְ מַלְאַכֵי מָות וְאִיש חָכָם יְכַפְרֶנָה,

משלי ט“ז, י”ד.

חצור עיר–ממלכות כנען

בקרית חצור עיר גדולה מאד. שמה שכן יבין מלך־כנען. הוא יבין המושל בכל ארץ הקדם מלכי סבא ושבא במנחה יחלו פניו, עמון ומואב יובילו שי למלך כנען. ותמצא כביר ידו לכבש ממלכות רבות. בחזקתו גבה לבו, ורד בפרך עמים רבים. אז יבנה יבין היכל גדול רחב ידים. ויעש לו כסא שן גדול מצופה זהב. ויעש חיל וילחם בכל אויביו מסביב, ויהי יבין לכל דרכיו משכיל בכל אשר יפנה ירשיע.

אולם מה גבורת אנוש עלי חלד! שקר ימין רוממה, והבל יד עשה חיל. רגע יעלה בן חלוף על במתי אושר בעור הברכה באברתה, תסך על בן אמצה לה, ורגע מסכות תתהפך – תפנה ערף לבחירה, ותשכח כי רגל העת תרמסנו ויד הזמן תפצפצנו. גם במלכים תתקלס העת ורוזנים משחק לה, גם לאומים רבים כקש תשאם. מקרה אחד לנדיב ולנבל ומשפט אחד לחכם ולכסיל. ברצונה תרום מאשפות דל והון רב תנחילהו, ובאפה תדכא לפני עש בן מרום עם הארץ. פעם תקרא: לנבל, נדיב! ופעם תכנה לשוע, כילי! – זה חלק בן אדם וגורל בן חלוף.

כמקרה כל בני חלד ככה מקרה מלכי האדמה. גם יבין מלך כנען בעוד זרחה לו שמש הצלחה משאתו פחדו מלכי עמים. פתאום באה שמשו בצהרים, ויבא גם יום אידו והוא לא ידע כי ארב לו הזמן מאחריו. ויקם הזמן שטן ליבין את זבדיה בחירו. אז תפשע פלשת מתחת יד יבין ויעש זבדיה חיל ויצא בחרב לקראת מלך כנען.

בחדש זיו הוא חדש אייר בשלשה עשר יום בו, יום הולדת יבין היה. ויעש משתה גדול כיד המלך ויקרא לכל שריו ועבדיו לאכל ולשתות ולשמוח אתו יחד. גם לכל העם הנמצאים בחצור קרית מלך רב, עשה המלך משתה, אך שמחה כחוצות רק ששון ברחובות. הרוג בקר ושחוט צאן, ושרים כחוללים מריעים בכל כלי שיר מטיבים לנגן לשמה את לב המלך והשרים.

ויהי הם אוכלים ושותים שכור, והנה ציר שלות מאת צידון שר עפל־לבן בא העירה ויספר באזני המלך את כל המוצאות אותו, גם ספר נתן בידו להראות למלך.

ויהי כבוא המלאך לפני המלך וישתחוה אליו אפים ארצה. ויקם ויתן את הספר אשר שלח צידון על יד המלך. ויהי אחרי קרא יבין את דברי הספר עד תמו. ויחרד מאד ויפלו פניו. ויתאפק ולא ענה דבר ויתמהו השרים איש אל רעהו, אך לא מלאו את לבבם לדרוש מה כל החרדה הזאת, ומה הוא הדבר אשר נפל היום בכנען? –ויקומו השרים מעל שלחן־המלך נעצבים מחרישים ויפנו ויצאו מאתו, וילכו להם איש איש לביתו. –

– ויהי ממחרת ויקרא המלך אל ישכו אשר על הבית ויצוהו לאמר: מהרה לי את כל השרים היושבים ראשונה במלכות, כרגע יבואו אלי כי דבר סתר לי אליהם. ויפן הסריס ויצא מהיכל המלך ויבהל להביא את שרי המלך. ואלה שמותם: – סיסרא שר הצבא, בלעם, נמרד, סף, סבכי, ארפכשר, דומה, אבישי, אבימלך, אבימאל, פיכול, עקן. כל אלה שנים עשר נשיאים לאמותם. מהם שבעת שרי כנען – והיושבים ראשונה במלכות. כלם נקבצו כאיש אחד ויבואו אל בית המלך פנימה. ויגשו אל כסא יבין וישתחוו אפים ארצה ויברכו את המלך, וישבו לפניו הבכור כבכורתו והצעיר כצעירתו.

סר וזעף ישב המלך על כסא מלכותו. שקט ודממה שררו בבית ואין דובר דבר, כי ראו כי נעצב המלך. לרגעים התחלף מראה פניהו. רגע ילבינו כלבנת השלג, ורגע כדם יאדימו. הכרת פניו ענתה בו כי נעכר כאבו. ורוח־עצבת לבשה את המלך, ויאצל מרותו על כל היושבים לפניו. איש אל רעהו יתמהו. ככה עד בוש ישבו כמו נאלמים, אין פוצה פה, ואין שואל דבר. –

כמעט שכה רוה המלך אליו ורוח לו מעט, ויפתח את פיהו ויאמר: האזינו שרי, הקשיבו לאמרי פי. הה! יום מהומה ומבוכה! יום צרה היום הזה! ראו את הספר הזה אשר שלח אלי צידון שר עפל־לבן. שמעו ונוראות תקשבנה אזניכם. ויקרא את הספר כאזני השרים מהחל ועד כלה. ויחרדו שרי כנען במאד מאד.

ויוסף המלך לדבר ויאמר: אויה! קרא ה' לחרב והנה באה. מי יקום לי עם גבור פלשתים? מי יתיצב לי עם כפיר אריות הזה? עתה הבו עצה מה נעשה. את מי אשלח להלחם עם אויבי, מי ילך לי להתראות פנים עם יליד־הרפה הזה?–הה! עפל־לבן מבחר מבצרי כנען, בריח ממלכתי, אשר אמרתי מבטחי הוא, לא האמנתי כי יבא צר בשעריו. עתה אך לשמע גבור־פלשת נמו לב גבורי כנען, מפחדו אסרו שני שרי צבאותי אשר הפקדתי שמה לשמור את גבול ממלכת כנען, גם הם לא קמו רוחם ולא יצאו בחרב לקראת הפלשתי הנורא. שובך אף כי איש מלחמה הנהו אזלת ידו להכות את הפלשתי, ויפול שבי ביד מתקוממי לבשתו ולבשת מכורתי. –העוד תתהלל כרוב בנים נמרד?–קרא יבין בהפנותו אל נמרוד אחד משבעת שרי כנען – התתפאר עלי גם עתה לאמר. ה' ברך אותי בבנים כלם גבורים משענת ארץ מולדתי ומכון כסא מלכי? ראה בנךְ שובך כשל כחו ואזלת ידו מהושע לה. מדוע זה אך בשובך בחרת ותסיתני לשומו שר צבא חיל עפל־לבן בריח־ממלכּתו? עתה בוש תביש להרים ראש עוד ולא תוסיף להתהלל במתת־שקר. אהה! גם צידון גבור חיל חכם חרשים נמס לבבו כמים, כעטלף מורר אור התגנב לברח באישון לילה ואפלה, לבא במחולת־עפר וינס דרך המערה מפני פחד זבריה בקומו לצור על המגדל. לא עמד רפה־כח הזה על חרבו, ולא נסה את כחו להלחם כגבור את אויבי אדונו, ויבחר חיי־חרפה ממות־גכורים על שדה־כבוד. הוי שר זקן וכסיל!

עתה עוצו עצה! – ראה צידון גלה את אזני בספר הזה ויפרץ בי לשלח ארצה הדני ולקחת משם את עירה גבור־דן לצאת לישע לי. אך את הגבור הזה אשום לשר על הצבא, הוא יאסר המלחמה, יען אך לוּ זרוע עם גבורה, רק הוא לבדו ידו רב לו להתראות פנים עם הענק הזה, עתה הבו לכם עצה, דברו דבר: האלך אחרי עצת צידון אם לא? –

אמנם שלום וברית ביני ובין שבט דן זה ימים רבים. בכל זאת ידעתי כי לא נאמנה רוחם אתי. אך בפיהם יכבדוני, ולבם רחוק ממני, גם עירה נשיא דן רוח אחרת אתו, רוח גאוה רוח שנאת הדת, כשגם עברי הוא, לבעל לא יכרע ולא ישתחוה לכמוש. לא יזבח לכל אלהי העמים. ועתה אם אך לשר על הצבא אשימהו, מי לידי יתקע אם לא ישית עירה את ידו עם גבור־פלשת? – אולי מרוב־זוקן נתעו מלתעות ארי זקן הזה. והיה בראותי כי אזלת ידו להכות את הפלשתי, אז ימהר לכלה את ברית ושלום, ונוסף גם הוא וחילו על שונאינו, ונלחם בנו לרשת את ממלכת־כנען. ובמה יתרצה ארי־זקן רפה כח אם לא כראש, מבחר חיל כנען למען יהיה לו לכסות עינים, וערמתו על כל פשעיו תכסה. – לכן שימו לבבכם על אודות הדבר הגדול הזה.

ויהי ככלותו לדבר וידום. עד בוש ישבו השרים כנאלמים ולא יכלו לענות את המלך דבר כי נבהלו מפחד גבור פלשת. ויחר אף יבין בשריו ויקרא: הוי רכי לב! היי שפני סלע! למה זה אתם מחשים, אין עונה מכם על דברי, אבדה עצה משרי כנען נסרחה חכמתם! – ויוסף יבין לדבר במר־רוחו ויאמר: שוטטו בארץ כנען וראו, בקשו בכל ארץ הקדם: אם תמצאו איש גבור־חיל, אם יש איש אשר ידו רב לו לתגר מלחמה עם יליד הרפה, הביאו אותו אלי, אותו אשים לשר על הצבא. והיה אם תמצא כביר ידו, והכה יכה נפש את זבדיה שנוא־נפשי, אז יעשרנו מלך כנען עשר גדול ואת כסאו ישום מעל כסא כל־השרים אשר אתו. אם יש איש אשר רוח גבורה בו להתראות פנים עם הענק הנורא, אז אסלח לחטאת שרי צבא עפל־לבן והניחותי את חמתי, ואנחם מהרעה אשר דברתי לעשות להם. אתם מחשים! הוי פתים! הוי חסרי לב!

ויענו השרים פה אחר וידברו לפני המלך לאמר: אך טובה העצה אשר יעץ צידון, ראה נכוחים דבריו, אך רוח־אלהים דבר בו. שמע בקול שר העפל ולא תסור ממנה ימין או שמאל. אך על דבר החרדה אשר חרדת על אודות עירה, באשר עברי הוא, אנא, אל יצא לב המלך בגלל הדבר הזה. אנא אל יחטא המלך באיש שלומו ובעל בריתו: כי לא חטא לך, וכי מעשיו טובים המה לך כל הימים מיום אשר סר למשמעתך ער היום הזה. לא אחת חשף זרוע בצאתו ללחום את אויביך. ויך צריך אחור ויאמר השמד! – ראה אך עירה מגן ארצך ומשענת כסאך. לכן אל תתן דופי באיש חיל הזה, רב פעלים מאין כמוהו, השקט! הוא ילך בראש צבא המלך, הוא ילחם לך ואתה תחריש!! –

ויטב הדבר בעיני המלך, ויצו לקרא את סופרי המלך, ויכתבו ספרים בשם יבין, נכתב ונחתם בטבעת המלך. וישלח ביד הרצים רוכבי הרכש ללכת אל עיר צרעה ולבא אל עירה גבור דן, וישלח המלך גם את אבימלך חתן עירה את הרצים למען ידבר הוא באזני חותנו למהר לעשות כרצון המלך.

קאפיטל ג CAP. III.    🔗

ספר מלך כנען

חדש זיו שלשה עשר יום בו שעה 9 חצור – קרית מלך רב. ארמון־המלך

מאת מלך הגדול יבין מלך כנען אל עירה נשיא שבט דן, שלום לך גבור חיל! שלום לאחיך בני־דן! –

אל עיר צרעה ראש לכל ערי שבט־דן

ה' עמך גבור־החיל!

יברכך ה' נשיא אלהים!

״אליך איש שלומי, בעל בריתי ומידעי שלום! אליך שר נכבד אשא ״נפשי, הסכת ושמע עובד אלהי השמים! אהה! יום צרה ותוכחה היום ״הזה! – דע לך כי פשעה פלשת מתחת ידי, גם בני לוט נלוו, עמה היו, ״זרוע לממלכה החטאה הזאת. ויאסף אכיש מלך גת חיל כארבה לרוב ״רכב ופרשים לאין מספר. ותקח פלשת אחד מגוריה אשר טפחה ורבתה, ״עתה כפיר היה, ותשם אותו לשר על הצבא. אף כי עודנו רך בשנים ״גבור חיל הוא, גדל כח וגבה קומה. יוצא ירך הרפאים הנער הזה אחד ״מילידי הרפה. לבו כלב שחל ופני אריה פניהו ושני לביא לו בו בחר

״אכיש וישימהו למפקד צבא־המלחמה. לשמע גבורת הנער התאספו חיל ״גדול מאד נושקי רומי קשת, וילמר הנער את ידם למלחמה ואצבועתיהם

״לקרב ויפח בקרבם רוח גבורה, רוח־בער, כוח נקמה עתה כארי ״מסבכו עלה על ארץ כנען. כסופה בא בגבול ממלכתי, ויחן נכח "עפל־לבן. מפניו שחו שני שרי צבאותי אשר הפקדתו במעוז־הזה. ״שובך שר העפל וגבור מלחמה נפל שבי ביד הפלשתי הנורא וירא צידון ״כי כלתה הרעה אליו וימס לבבו ולבב חיל עפל לבן והמה כעשרת אלף ״איש גבורי חיל. הה! מפחד גבור פלשת אסרו וימהר לברוח מפניו בלילה ״לכן הנני מפיל תחנתי לפניך בעל בריתי נגיד דן! מהר לצאת לישע לי, ״רבה צבאיך וצא לקראת נשק, ידעתי אך לך זרוע עם גבורה לך עוז ״להתראות פנים עם כפיר הזה. אל נא תמנע מבא אלי חושה לעזרתי. ״ראה הנני נותן לך בריתי שלום. רק אתה תאסר המלחמה ושר צבא ״אשימך תחת סיסרא והיה בתת אלהיך את הגבור הזה נגף לפניך אותו ״תכריע לטבח והשמדת מחנה פלשת ולא תחיה נשמה והיה בשובך ״בשלום אתה תהיה למישנה לי, על פיך ישק ממלכת כנען

כה דברי יבין מלך כנען:

אבימלך והרצים יצאו דחופים בדבר המלך, וימהרו לעשות את דרכם לבא צרעה. ויהי אבימלך נחפז ללכת, לא נח יומם, גם בלילה לא שכב. ויסעו כמהלך יומים. ויהי ביום השלישי הבקר אור ואבימלך הקריב לבא צרעה עד נכח שער העיר. וישא הצופה העומד על החומה, את עיניו וירא: והנה איש רץ ואחריו שפעת רצים. ויקרא אל השוער ויאמר:

– שפעת אנכי רואה, ובראשם רוכב אחד. לבוש שריון קשקשים ומרוצת כמרוצת אבימלך חתן עירה, וילך השוער ויגד לעירה. ויאמר עירה אבל איש טוב אבימלך, ואף בשורה טובה יבא. ויצו את שמגר אחיו לאמר: קום ולך לקראתו ברכהו בשלום ואספהו הביתה. ויקם שמגר ויעש כדבר עירה.

ויהי כבוא אבימלך לפני עירה חותנו, וישתחוה אפים ארצה, ויקם וישאל לשלומו. ויגש אליו עירה ויחבקהו וישק לו. וישאלהו לאמר: הלשלום באת הלום? מה אתך מה? הבשורה בפיך? – הגד נא לי מה הדבר אשר נפל היום בחצר מלך כנען אדונך? מה זה יבקש ממנו? –

ויען אבימלך ויאמר: אבי אבי! רכב שבט דן ופרשיו! – דבר סתר לי אליך השר! –מטעם המלך באתי הנה, והוא שלחני אליך, גם ספר נתן בידי. ויקח אבימלך את הספר ויתנהו על יד עירה חתנו. ויקח עירה את הספר מיד אבימלך ויקראהו עד תמו.

ויהי ככלות עירה לקרא את דברי הספר ויתעצב על לבו מראות נוראות כגדודי שעירים חלפו על פניו, המה עצבו לבבו, המרו רוחו בזכרו ימים עברו, יום קחתו את שולמית היפה בנשים ותהר לו. הוא בגד בה, ויעזבה זה ימים רבים ויזכור עירה את שולמית ויך לבבו אותו על אשר הרע לה על לא חמס עשתה. וימאן להתנחם ויאמר אל לבו: –

הוי יום פלאות! – האמנם ילדה לי שולמית בן־חיל כזה האם אמת נכון הדבר: כי גבור־פלשת הנורא הזה יליד ענקים, נורא למלכי ארץ – כאשר כתב אלי יבין בספר – אח מיתר הרפאים הנהו או יוצא ירכי הוא, בן לשולמית שאהבה־נפשי? – אולם לו גם היה יהיה כדברי ובן ילדה לי שולמית, הלא עודנו נער רך ויחיד לאמו. לכן גם בעיני יפלא: איכה רך בשנים כמוהו אשר שעשועי ילדים לא משו עוד מנגד עיניו יחגור חרב נקמת? השום ישום אכיש נער כזה למפקד צבא מלחמה? הצעיר לימים כמוהו יעטה כמעיל גבורה ותושע ידו לו להרג גבורים וללכוד ערים בצורות? –

אפס למה זה אך הבל יפצה פי, ועל מה זה אשוב ואתפלא? ראה בן־נשר. גם בעודנו גוזל ילטש עיניו לטרף טרף. גם גור אריה בגיחו מרחם, כמעט נפקחו עיניו לראות אור, יתן בקולו קול עז, קול פחדים הן נשר בן־שבועים נשר שמו, ונמר בן־שנה נמר יקרא! –

בכל זאת עוד פג לבי לתת אמון לכל אלה, יען נשרי זה עודנו צעיר לימים, עד כה לא נסה כחו לעלות אבר ולפרוש־מוטות כנפי על רחבי תבל – לא אפונה כי עוד תעיר אמו על קנה מרחפת על גוזלה לבלי תגע בו יד עד כי יגדל, אז כאחד הנשרים יעלה אבר יפרוש כנפיו לכל קצוי ארץ. בגאותו יקונן על שני סלעי מגור משם יחפור אכל, יביט למרחוק נורא לבעלי כנף. אי אז יכירו וידעו כי בן־נשר גדל הכנפים הנהו, בן־לעירה גבור־דן.

האָח! מה מאושר אהיה אם ידוע אדע כי בן ילדה לי שולמית ראה! אמו לביאה בין אריות רבצת, בין ילידי הרפה רבתה גורה. עוד אחת מעט כפיר יהיה מהר ילמד לטרף טרף ויבקע חית־השרה, יעבור וירמס ואין מציל. – חכה נא עירה כמעט עד יגדל כפיר הזה והיה לאריה, נורא. אם שאוג ישאג, לטרף. מקולו ירגזו פרוצי־היער וחיל יאחז את כל בני שחץ. אז יאמרו בגוים: מה נורה כפיר הזה, אין זה כי אם בן־ארי־נוהם הנהו, בן עירה! –

עורה! עורה! בן עקש – הנה על ההרים רגלי מבשר, אומר לעירה: – הרה אף ילדה לך שולמות בן, עוד אחת מעט, תחזינה עיניך את בניך ביפיו, בשוב בן־עקש לשולמית, עוד אשוב לנחם העזובה אסוב לרחם הגלמודה.

מה צמאה נפשי ומה כלו עיני לראות את בני ביפיו, ומה ירחב לבבי בהודעי כי גבור פלשת יצא חטר מגזע עירה ונצר פרח משרש בן־עקש. כמה תגל נפשי כי בראתי מקל־חובלים לחבל כל ארצי ארץ ושבט ברזל לרוע זדונים. עוד אחת מעט. ירעיש בני ממלכות, ירגיז ארצות. ישבית מלכים וימוט כסאות. יעשה גדולות ויראני נפלאות. כתום לב ירעה עמים רבים ובתבונת כפיו ירביצם עלי נאות־שלום. – אז אחדש כנשר כחי, אבא בכלה אלי קבר וזרעי יהיה לברכה בקרב הארץ.

אללי־לי! – כמה תשוח עלי נפשי ותתעטף עלי רוחי, עוד יהמו מעי בקרבי מדי זכרי יום שמחת וגיל, יום חתונתי עם שלומית ידידת נפשי. פתאום ורוח אחרת היתה אתי. לבשתי גאות הבל, וירע בעיני לחבק חיק נכריה אחת מבנות פלשתים הערלים. הה! נהפך לבבי לשנא כבשה תמימה הזאת: זה ימים רבים עברו מיום הקשחתי את לבבי ללא־אשתי. עד כה שכחתיה אף עזבתיה לשבת שכולה וגלמודה.

עתה הה! נפוגותי ונדכתי עד כה ואנכי הולך ערירי כי אין לי בן להזכיר שמי, זולת בת אחת אשר ילדה לי פלגשי. מי נתן למשסה עירה ובן עקש לבוזזים, הלא שולמית הישרה, אשר חטאתי לה לבגד בה על לא חמס בכפה ואהבתה זכה. בת תהלה זאת כרחל נאלמה ביום גליתי את אזנה לעזבה, לא נשאה תלונה על דל שפתה ולא נתנה תפלה באישה. אך בת עינה ירדה מים, ותבך ותתחנן אלי לבלי אעזבנה לנצח. –

הוי! הוי! מה טחו עיני מראות צרת נפשה, ומה כבדו אזני משמוע קול אהבה, קול תחנה! מי עור כעירה ומי חרש כבן־עקש – על כן חרה אף ה' בעברו ויתעבר מאד בעירה. ועל מלאכו צוה לאמר: כתוב ואת החוטא הזה גבר לא־יצלח כל ימיו. על כן אפפוני רעות רבות מלחמה תלהט מסביב לי ואנכי בער לא ידעתי כי מלאכי־זעם המה: למרר חיי ולשפוך לארץ מררתי.

הוי אובד! הוי עוכר שארו! אמנם חטאתי אף הסכלתי עשה: לעזב אשת חיל כשולמית ובעינו ה' רע. לא אפוּנה כי מעצר רעה כשבלול חמס הולכת מתמוגגת ברעה. בי העון אנכי סבותי ככל אלה. לכן באחת אבער ואכסל, אם עוד יפת לבי בסתר לתת אמן: כי בן־ילדה שולמית ותפח בקרבו רוח־גבורה. הכי עניה סוערה כמוה תברא חדשה בארץ לפחת רוח־גבורה בלב יחידה, ואם רפת כח כזאת תלמד ידו למלחמה? האם אלה דרכי שכולה ומעללי גלמודה? – לא לא! גבור פלשת הנורא הזה אשר נתן חתיתו בכל ארץ הקדם, אך אחד מילידי־הרפה וכל רוח־עירה אין בו. לא עצם מעצמי ולא בשר מבשרי הנער הזה היו! אך רע חלקי, רק מר גורלי! – ערירי אלך כל־הימים, ביגון ארדה שאולה, ואבד זכר עירה, ושמו ישכח לנצח!

* * *

קאפיטל ד. CAP. IV    🔗

ככה ישב עירה מהבקר עד הצהרים, ועם לבבו ישוח. כי נפשו מרה לו ויסער לבו בקרבו, ותתעטף רוחו עליו. לרגעים יאנח־אנחות שוברות מתנים. פתע התרונן מתרדמת עצבת לבו. וישא את עיניו והנה אבימלך חתנו ציר מלך כנען נצב לקראתו: מחריש ומשתאה, כי לא ידע מה זה היה לעירה? – הסרה רעתו ורוח רעה מבעתו; לאט לאט שבה רוחו אליו ותחי נפשו. ויקם עירה ממושבו ופניו לא היה לו עוד, ויאמר עירה אל חתנו אבימלך, קום לך אחרי הלשכתה, כי אתי תאכל לחם הצהרים. אל תאיץ בי ללכת בדרך. גם למחר קרוא אתה אל המשתה אשר אעשה למאהבי. מעדנים נאכל לשבעה ונשתה יין הרקח, אחר נשום לדרך פעמינו.

הסכת ושמע בן־יקיר לי, לשוא פחר יפחד יבין מלכך. הלא ידעת את נפש חתנך. לב עירה לא ירע פחד ולא יכיר חתת. הזק ויאמץ לבבך – אל תאמר פחד לכל אשר יקראו רכי לב פחד.

הן צידון שר עפל־לבן מרב זקן קצרה ידו לעמד בפרץ, כחו לא עמד בו וריח גבורתו נמר. לכן כצפור נודד מקנו. בעת יטש הנשר לטרף טרף. והיה כשמעו רעש מוטות כנפיו, אז מאין אונים ימהר להחיש מפלט לו, ועזב יעזוב את אפרוחיו לכל מקרה. ככה מהר צידון רך לב להמלט על נפשו, ויברח בהחבא, ויעזוב את מבחר מבצרי כנען ביד אויב. לא כן אנכי, מרחוק אריח מלחמה. ושמח לבבי בדי שופר חרבי הכריע בני ענק לטבח, וחצי אשכיר מדם גבורים.

גם עתה אך לשוא יצא לב יבין אדונך. עוד עירה חי. ככחי בנעורי כחי עתה. לכן יוחל נא עוד מעט עד אשר תצלח רוח גבורה עלי כבראשונה, אז יצא אצא לקראת נשק. כפעם בפעם אעירה קנאה למען ידע מלך כנען כי לא אלמן שבט דן מגבוריו.

ויפן עירה אל שמגר אחיו ויאמר: הסכת ושמע בן־אחי! מהר לך נא אל מכלואות הצאן וקח לי משם שבעה גדיי עזים, ושבעה אילים מריאים וטובים ועשה לי מטעמים כאשר אהבתי. לך נא אח־יקר! לך וטבוח טבח והכן משתה גדול, כי אתי תאכל אתה וחתני אבימלך ושרי החיל. אל תחוס עינך על מבחר ייני. הבא יין הרקח לרוב ונסבאה שכר עד הערב. נרים קולנו בשיר תחת המון חוגג ועלמות תופפות. כל עצב, כל יגון נמהר לשכח, אך ששון אך שמחה ישמעו בתוכנו. אי־יגון! אי־אנחה.

קאפיטל ה. CAP. V    🔗

ככה דבר עירה, מחמאות פיו, דבש וחלב תחת לשונו, ובחבו טמן יגון אשר לא שזפתו עין שמגר אחיו. – וימהר שמגר לעשות ככל אשר צוהו עירה. ויכין את לחם הצהרים. גם אבימלך שמח בלבבו, אף כי היה אץ לעשות דרכו לשוב ארצה כנען, בכל זאת הודה כי כנים דברי חותנו. ויאמר אל לבו גם אנכי אנסכה בשמחה: לאכל ולשתות בטרם יתנגפו רגלי על מרומי שדה. הן לא עוד עת האסף את נפשי במלחמה. לכן בטרם נגעה החרב עד הנפש אזרה כל יגון הלאה. חלילה לי למרות עיני כבוד חתני האדיר. הלא עירה דבר מי לא יירא, ונפשו אותה שמחה ומי יעציבנה? עתה אתו אגילה, אתו אשמחה. והיה ביום מחר נשום לדרך פעמינו לא נעצור לרכב ובטרם תבא השמש ובאנו בשלום בשערי חצור, וכל רע לא יקרני בגלל הדבר הזה.

כל היום ההוא וכל הלילה הטיבו הקרואים את לבם ביין. ויאכלו מעדנים וישתו ממתקים. במקהלות שרו בעלי השיר שירים נחמדים, ותצאנה גם עלמות בתפים ומחולות. קול ששון וקול שמחה ישמעו בבית כל הלילה. אין משים לב על דבר פקודת מלך כנען, וכל דאגת מחר לא עלתה על לב כל הקרואים.

קאפיטל ו. KAP. VI    🔗

ויהי ביום השני בבקר, ויבא אבימלך אל חדר המטות אשר עירה ישן שמה, וישאל לשלום חותנו. ויחל אבימלך את פני עירה ויאמר: ראה השתחותי אמצא חן בעיניך אבי! הואיל נא לשום לדרך פעמיך, כי ירא אנכי את יבין מלך כנען אם אאחר המוער ועשה רעה. –

ויען עירה ויאמר: הס! הס! כי לא להזכיר בשם מלך כנען. את יבין אינני ירא ופקודתו לא תשמר רוחי. ועתה הרגע בן יקיר לי! הכבד, ושב בביתי הואל נא וסעד לבך פת לחם לין פה ויטב לבך. ראה גם היום אתי תאכל בצהרים, והשכמנו מחר לדרכנו.

ויוסף עירה לדבר ויאמר: מי יודע כמה רעות רבות הכין זמן הבוגד בגללנו. כל אסון וכל פגע עומדים אחר כתלנו משגיחים בחלונות מציצים בחרכים. העת כדוב אורב ארבת מאחרנו. פתאום תתנפל עלינו: לקרע את סגור לבבנו. על כן אמרתי אין טוב כי אם לשמחה אקרא: אחותי את, ומודע לששון! – לכן ראשית שמנים נמשח ראשנו ומטעמים נאכל ודם ענב נשתה, והיינו אך שמחים גם היום. ולא אשית לבי לדאגת יום מחר, נשמחה ונגילה בעודנו חיים ונשחק ליום אחרון!–

הסכת ושמע בן יקיר!–אמש בלילה נדרה שנתי, עד חצי הלילה לא ראו עיני שנה, אך טרם עלה השחר ותרדמת ד' נפלה עלי, והנה מראה לנגד עיני. פחד קראנו ותאחזני רעדה. הה! מה איום המראה הזה! דמות בן שולמית כדמות מלך בלהות חלפה על פני. מנחוריה יצא עשן ומפיה כדורי אש התמלטו. פתאום בזעם צערה. ותגש אלי מהר התאבקנו יחד ותשלח הדמות את ידה ותגע בכף ירכי ותקע ממקומה. אז נפלתי ארצה וכל נשמה לא נותרה בי. ותמהר הדמות ותשלף חרב מעוטה לטבח ותאחזני בציצת ראשי ותחפץ להמיתני כרגע. פתאום רפתה רוחה מעלי בהתחננתי לפניה לבלי הכריתני מארץ החיים. ותרף ידה ממני ואיקץ. ואישן שנית וארא בחלומי: דמות כדמות אשר ראיתי בתחלה. הה! מתגללת בדמה… השבץ אחזני. כמעט יצאה נפשי בהתבוננתי בדמות הזאת והנה שכבת כמת… אַהה! הן לא לשוא הראני ד' כל אלה בחזיון ליל. אך לנסות אותי בא החלום הנורא הזה, רק למען גלות אזן חוטא שלחו ה' ממרום, יען חטאתי לד' ועוני נכתם לפניו ולא יאבה סלוח לי בטרם יסר יסרני שבע על חטאתי הה!…

לכן אחלי בני! אחת אשאל אל תאיץ לנחמני, ואל תפרץ בי עוד למהר למלאות פקודת אדונך. חדל לך לדבר עוד על אודות יבין שנוא־נפשי. חי ה' אשר התהלכו אבותי לפניו כי לולא פניך ידיד נפשי אני נושא, אם פנה פניתי למלאכי מלך חצור ואם שמעתי לקול תחנתו לצאת לישע לו ביום אידו. בא אחרי הלשכתה. שמה תספר לי את כל הגדולות אשר: עשה גבור־פלשת. במה כחו גדול שככה נחתו מפני שמו אבירי לב, נמו גבורי כנען. ראה טרם בואך אלי לא שמעתי שמעו, וגם אתה לא הגדת לי את כל מעשה תקפו ופרשת גבורתו. לכן הואל נא ספרה נא לי: מה משפט הנער פלא הזה.

ויאות אבימלך לשמוע בקול חותנו. וישבו על השלחן לאכל לחם הצהרים. ויספר אבימלך לעירה את כל אשר שמע על אודות גבור־פלשת כי גבור חיל הנער אין בכל ארץ הקדם משלו. גבה קומה וגדל כח יפה תאר ואיש מלחמה. ככה ישבו עירה וחתנו אבימלך וכל שרי החיל וייטיבו את לבם ולא משו ממקומם עד חצי הלילה, עד כי נלאו לשתות עוד ויקומו וילכו איש איש לביתו לשכב שמה, וינוֹחו יגיעי יין בחיק הטבע וישנו עד הבקר ושנתם ערבה עליהם.

קאפיטל ז. CAP. VII    🔗

ויהי ביום השלישי, וישכם אבימלך בבקר ויבא אל חדר חותנו ויברכהו לשלום ויאמר: ד' עמך גבור החיל! שלום לך ויאמר עירה יברכך ד'.

ויהי כראות אבימלך כי עוד לא שת עירה את לבבו־לשום לדרך פעמיו. ויאמר: –שמעני אב־יקר! אנא אמצא חן בעיניך ואל יחר אפך בבנך ואדברה דבר באזניך. ויאמר עירה דבר: כי שומע אנכי. ויען אבימלך ויאמר: ראה השתחויתי לפניך. אנא אל תתחר במלך כנען ואל תתגר בו. הלא ידעת את נפש יבין הלא קצר רוח הנהו, איש רע מעללים מהיר חימה אימתו אימת־ארי נוהם, וחמתו חמת מלך בלהות.

הלא מראש הגדתי לך, כי לב יבין מלא יגון חרד ומצפה מתי תצא לישע לו, מפחד גבור פלשת נמס לבבו כמים. אך קול פחדים באזניו מיום בוא הפליט מעפל לבן ויספר באזניו את כל הנוראות אשר עשה שר צבא הפלשתים, יומם לא ינוח לא יאכל כל מאכל תאוה, גם בלילה לא שכב לבבו כי ירא פן לפתע פתאום כשואה יעלה איש ריבו ויכה את ארץ כנען חרם.

ויען עירה ויאמר: היה שאנן אל תירא דבר. אל יפחד לבך מחמת מלכך, אנכי מגן לך. מי יבין כי אשמע לקול גערתו? הלא ידעת בני: כי זה ימים רבים הייתי משען כסאו, ומשען ממלכתו לא אחת גרשתי מפניו עריצים אשר באו לרשת את כסא ממלכתו. גם עתה בצר לו אלי קורא מחצור. והיה כבואני שמה וחרה אפו בנו על אשר אחרתי המועד, אם אך גאות ילבש וּעַתק יצא מפיהו לגער בי ועל פני יוכיחני אז גם אני אלך בקרי עמו לבלתי צאת לעזרתו. מהר אלכה לי ואשובה אל ארצי, ארפה את ידי ממנו ויהיה למשסה. אעלים עיני והיתה כנען לבזה ומלכה לשמצה בקמיו, ושמו כחשך יכוסה וירשו זרים ממלכתו עד עולם.

. בכל זאת למענךְ אעתר ליבין עוד הפעם. קומה והכן צידה לדרך ונקומה ונלכה ארצה כנען. ויצא אבימלך מאת עירה שמח וטוב לב. ויקרא עירה אל שמגר אחיו ויצוהו לאמר: לך לצות את שרי החיל להעביר קול במחנה דן לאמר: כשמעכם את קול השופר חלוצים תצאו כל גבורי־דן איש על דגלו יחנו והיו נכונים למלחמה. ויפן שמגר ויצא ויעש ככל אשר צוהו אחיו. ויתאספו כל גבורי דן ויבואו צרעה. איש על דגלו חנו לאלפיהם ויפקד עירה את חילו, ויהיו כשלשים אלף איש כל אלה. דורכי קשת, נושאי מגן וצנה, גבורי מלחמה פני אריה פניהם וכצביים למהר. וישם עירה עליהם שרי־אלפים ושרי מאות, ואת שמגר אחיו שם לשר על הצבא ויסע עירה את העם מצרעה, ויסעו לבא ארצה כנען ויעבור עירה בראשם.

קאפיטל ח. CAP. VIII    🔗

ויהי כאשר הקריב עירה לבא אל חצור והקול נשמע בעיר הממלכה לאמר: – הנה עירה גבור דן בא ואתו חיל גדול. כל גבורי בני דן הולכים לרגליו ויחרדו זקני העיר וכל שרי המלך לצאת לקראת עירה ויצאו שבעת שרי כנען היושבים ראשנה במלכות ובראשם עבר סיסרא בכור המלך. צמדים רכבו השרים על אתונות צחורות ויצאו אחריהם שרי החיל ושומרי ראש המלך: הכרי והרצי כלם לבושי מכלול. גם מדלת העם יצאו המון חוגג, בחורים ובתולות לבושי בגדי פאר לכבוד עירה ולפניהם תוף וחליל.

ויהי כאשר נפגשו שתי המחנות יחד. וימהרו שרי־כנען וירדו מעל הסוסים ארצה. גם עירה ירד מעל סוסו ויגש בן המלך אל עירה וישאלו איש לרעהו לשלום. אחר נגשו כל שרי המלך וישתחוו אפים ארצה ויקראו ד' עמּך גבור־החיל: ויאמר עירה יברככם ד'. ויען כל העם העומדים שמה לאמר:– יחי המלך! יחי עירה נשיא שבט דן לעולם.

ויקומו עירה וסיסרא וירכבו איש על סוסו, ויסעו העירה ואחריהם נוסעים כל שרי יבין. וכל העם מחללים בחלילים ומריעים בחצצרות לשמחה ותבקע הארץ לקולם.

ויהי כבואם העירה וילכו הלוך ונסוע עד בואם אל ארמון המלך, וירדו מעל הסוסים ויבאו בחצר המלך פנימה נכח בית המלך. והמלך יושב על כסא מלכותו בלבוש מלכות עטרת זהב גדולה על ראשו משבצת כל אבני חפץ. ושרביט הזהב בידו.

– סר וזעף ישב המלך, פניו זועפים עיניו כברקים ירוצצו מזרי אימה ולא שת את לבבו לקול הידד אשר ישמע בחוץ שקט ודממה שררו בבית המלך.

עד בוש ישב יבין באין אמר, אחר פתח את פיהו ויקרא בחרי אף לאמר: הוי בוגדים! הוי זדים! – ויפן אל עירה ויגער בו ויאמר: מרוע לא שמרת מצותי ולא באת אל המועד אשר שמתי? ואיך השיאך לבך למרד בי. הלא ידעת כי מלך גדול אנכי, ושמי נורא בכל ארץ הקדם. מדוע זה הפרת בריתי אשר כרתי אתך ותחלל את השבועה אשר נשבעת לי לעבדני ולצאת לישע לאדנך, גם באבימלך גער גער ויאמר: הגם אתה בקושרים? חי הבעל כי בני מות אתה וחותנךְ עירה. בי נשבעתי וימלא כבודי את כל ארץ הקדם, עקב אשר מריתם את פי מות תמותי גם שניכם יחד. אות לבני מרי! גשו הלאה זדים! ארורים אתם לפני ד'!–

ויפן אל ארפכשד שר הטבחים ויצוהו לאמר. לך פגע באנשים האלה החטאים בנפשתם. המה בעונם ירדו בדם שאלה והמלך וכסאו נקי. ככה בחרי אף דבר יבין. מנחיריו יצא עשן וקצף על פיהו. ויקרא: חרב! על ראשי האנשים האלה יספו ויתמו לגוע!

הדבר יצא מפי המלך ופני עירה ואבימלך חורו, הראשון מרוב כעס וחמה עזה. והאחרון מרוב פחד ותמהון לב. ויתמהו השרים איש אל רעהו וינע לבבם כנוע עצי היער מרוח סערה וחרדה גדולה נפלה עליהם כי ידעו כי מרה תהיה באחרונה על דבר השגגה אשר יצאה מפי השלטון.

ויהי כראות המלך כי לא נעשתה פקודתו ויחר אפו וחמתו בערו בו ויקרא הוי בוגדים! הגם אתה ארפכשר בקושרים? הכלכם קשרתם על אדונכם אין, חולה מכלכם עלי למלאות אחרי פקודתי. לכן בי נשבעתי כי גם אתה ארפכשר בן מות אתה. חי הבעל! כה יעשה לי אלהי וכן יוסיף אם יעמדו ראשי שלשתכם עליכם עד בא השמש. את שר הקטל אצוה ויכרות את ראשכם, ואתן את נבלתכם מאכל לחית השדה. מהר קום ארפכשר לך יפגע באנשים האלה, ואם לא חי נפשי כי מות תמות ארפכשר!

קאפיטל ט CAP. IX    🔗

כאיש נדהם עמד ארפכשר ותבנית המות על פניו. ויירא מחמת המלך ויצר לו לגשת אל עירה. ככה פוסח על שתי הסעיפים היעשה כרצון המלך, או יחרף למות נפשו לשלח יד בעירה גבור דן? – אחרי הוחיל עד בוש ותשב רוחו אליו. ויגש אל עירה, וישם את ידו על שכמו למען הרחיקו מעיני מלך־זועם, עד יעבור זעם ותשכך חמתו. – כמעט נגעה ידו בעירה, ויחר אפו ויתאנף בארפכשר, ורוח גבורה לבשה את בן־עקש ויך את ארפכשר באגרף ויפילהו ארצה. כמעט לא נותרה בו נשמה מכבד יד גבור־דן. ויחרדו שרי המלך, ויראו מאד לנפשותם, כי ראו כי החל הקצף. –

כאריה ביער עת ירעב מאד והתקצף, אז שאג ישאג לטרף ויתן בקולו קול עז, מפחיד כל לב מחריש־כל אזן. מקולו רגזו ההרים ותרעש הארץ. הרועים ינוסו על נפשותם, והוא בשצף קצף יפול על עדרי הצאן, ועבר וטרף ורמס ואין מציל. –

ככה שאג עירה, קולו כקול רעם בגלגל ושמע בבית, וינועו אמות הספים לקול גבור־דן. חיל ורעדה אחזו את כל העומדים שמה, כי נפל פחד עירה על שרי המלך. וימהרו וינוסו החוצה. אך ארפכשר לבדו שכב ארצה כאבן דומם.

וירם עירה את ימינו נגד המלך ויקרא: – הוי קצר־אפים! הוי מלך זקן וכסיל! – מה לי ולך מלך כנען? את מי חרפת, ועל מי הרימות קול־מושל, ותשת עלי חטא משפט מות? מי אתה הר הגדול, לפני עירה למישור! – הוי בער! אך זדון לבך השיאך לחרף את בעל בריתך, אנכי לשלום באתי, לישע לך יצאתי, ואתה כסיל קראת למלחמה. לשוא תתהלל במתת שקר לאמר: מלך גדול אני. גם אנכי נשיא שבט דן. זה ימים רבים חומה הייתי לממלכתך ומשען כסאך. לולא עירה גבור דן יצא לישע לך פעמים אין מספר, כבר אבדה כנען. הזה גמולי חלף עבודתי, אשר שמתי נפשי בכפי: להרך קמיך ולגרש גוים עריצים מפניך? –

הוי חסר לב! – התדמה כי עירה איש מלחמה מנעוריו פחד יפחד ממות. זכור נא כי מלחמות נוראות נלחמתי, רבבות פעמים ראיתי את המות פנים אל פנים ביום שאון מלחמה ולא חת לבבי. אלפי פיות פתח ויפערם לבלי חוק לבלעני חיים, ואנכי שאנן פורח דרכתי לבדי, מימיני נפלו רבבות ומשמאלי אלפים. למות אמרתי לא ראיתיך ושאול לא הכרתי. גבור כמוני יתקלס באבדון ותפתה משחק לו. הוי משיב רעה תחת טובה! – הסכלת עשה. כאחד הנבלים עכרת ברית אחים, חוקרת הפ לאומים:¹ לשלח יד באיש שלומך אשר בא בבטחה תחת צל קורתך, ותתמכר לעשות את הרע בעיני אלהים ואדם: לשית משפט מות על איש אשר יצא לישע לך, ואתה פתה דברת אתי משפט, ותמלא פיך חרפות.

על הר נשפה שא עיניך וראה, שמה חיל פלשת חונים על גבול ארצך. הט אזנך ושמע קול המון גבורים, קול חת קול פחדים, קול עם אכזרי ערוך למלחמה. קול שר צבא פלשת תקשבנה אזניך כאריה ביער שאג ישאג, עתה כסופה יבא עליך, כאל קנא יצא לערוך אתך־מלחמת תנופה, פתאום יעלה על ארץ כנען הוא וכלי זעמו, לחבל את כל הארץ. זעק והילל רך־לב! כי קרבה רעתך לבא, ולא ימשכו עוד ימי ממלכתך! –

הוי פושק שפתים!–איה איפה פיך עתק מדבר? איה לשונך חורצת משפט מות ובגדל לבב אמרת: מי עירה ומי בן עקש? עתה רבה צבאיך וצא לקראת ארי־נוהם חשוף זרוע רמה צא נא להלחם את גבור פלשת, אם תושע ידך לך, אז גם אני אודך בקהל רב. אולם מה תחשב ליום צרה כזה, יום מהומה ומבוכה. הן קצרה ידך מהושע לה, ואיך יתחרה זבוב פורח את האריה הנורא? – והיה בצר לך ומצאוך רעות רבות בתת ה' חיל כנען נגפים לפני חיל פלשת רבבות יפלו חללים לפי חרב האויב, ועיניך רואות וכלות ואין לאל ידך להושיע, והיית משוגע ממראה הנורא הזה. אז תשאל למות נפשך. בבא כשואה רעתך וכסופה מצוקותיך אז תקראני ולא אשמע, תשחרני ולא תמצאני, יען באתי לעזרתך ותחרפני, נטיתי ידי לתמך כסאך ותהדפני. גם אני אשחק לאידך, אלעג לשברך. –

ויוסף עירה לדבר במר רוחו. ויאמר: – הלא ידעת כי עירה גבור־דן אנכי, שר וגדול בישראל. גם אנכי מלך גדול אני, כסאי כר הסוס, וקבע נחשת עטרת ראשי, חרב הקשת שבט מלכותי. לי חיל גדול רכב ופרשים, לי צבא–מלחמה! – השכחת גבורת נשיא שבט דן? – אם ארקע ברגלי תרעש הארץ, בהרימי קולי יחרדו גבורי־כח, מפני שמי נחתו רוזני ארץ. בצאתי למלחמה ארכב על סוסי כביר כח. כברק ירוץ במערכות האויב. משעטת פרסיו יודק חלמיש צור לעפר. הוא יחשוב נהר שוטף למי אפים, בכחו יחצה זרמי מים הזידונים. מי הקשה אלי להעיר חמתו ולא יוסר שבע על חטאתו? מי שלח ידו בעירה ונקה? מי ארפכשד כי יזוד לגשת אלי להדפני? מי חסר לב למלאות דברי פי מושל־כסיל כמוך? –

חי ה'! יש לאל ידי לעשות עמך רע. דע לך פתה! שמה לא רחוק משער העיר חונה מחנה־דן שלושים אלף גבורי מלחמה. נושאי רומי קשת, נושאי מגן וצנה, פני אריה פניהם ולבם כלב שחל. אנכי למדתי את ידם למלחמה גם אצלתי מרוחי עליהם אנשי חיל האלה לא הפכו פניהם ביום קרב כי מרי נפש כלם. מאריות גברו וקלו מצבאים. אם אריק חרבי ונסי ארים לתת אות־מלחמה אלי יתאספו גבורי ישראל מחוגר חגרה ומעלה, כארבה יעלו בשעריך ישוקו כמשק גבים בכל עריך. והיה מוטות כנפי מחנה דן מלא רחב ממלכתך. מבחר גבוריך חללים יפלו לפי חרבי. גם אתה גם שריך תספו ביום אחד.

אולם חלילה לי לשלח ידי בך. חלילה לי מבא בדמים ותושע ידי לקחת נקמה מעבדיך על לא חמס עשו לי. ישפוט ה' ביני ובינך ותהיה בך יד גבור־פלשת ונקמני ממך! – כאשר יאמר משל הקדמוני: מרשעים יצא רשע וידי לא תהיה בך. – ככלותו לדבר ויפן את שכמו ויצא בחרי אף, ויצאו אחריו כל שרי כנען אנשי חיל אשר אהבת מכורתם נגעה בלבם.

ויהי כבוא עירה ברחוב העיר וירא והנה קהל גדול התאספו יחד מבכור המלך עד אחד העם. כלם נקבצו ויבואו לחלות את פניו ויצעקו לאמר: – אנא אל תשת עלינו חטאת המלך, אשר חטא לך, אל תרף ידך מהושע את העם הרב הזה. האם אחד יחטא ועל כל עם כנען תקצוף? אנא סלח לשגגת המלך אך הפעם. כבוש כעסך, תסב לרחמנו, ראה נקיים אנחנו ולא חטאנו לך. אל העמד מנגד ביום צרה. וישא העם את קולו ויבכו בכי גדול. ויהס עירה את העם ויען ויאמר: –

שמעו עמים כלם! האזינו שרי כנען, שמעו כי נגידים אדבר! – מדן הנחני יבין, מהר צרעה קראני מלך כנען, לאמר: לכה התראה פנים בגבור פלשת ולכה הלחם ביליד־הרפה! למה אריב ריבו, אם הוא רב עמדי? למה אשליך נפשי מנגד אם הוא חובק ידים? מה אזעם בגבור פלשת, אם יבין זעם בי? הן קצר יד לבדד שוכן ובגבורים לא יתחשב. הוי רועה אויל! הוי בוטח על תוהו! מי יצא. לישע כסיל־זועם, ומי יריב ריב קצר אפים? –

שמעו נדיבים! – אמר אמרתי יצא אצא עוד הפעם לישע כנען. בסוד גבורים תבא נפשי ובקהל אנשי־חיל תחד כבודי. דברתי אל לבי: מי יתנני מלון גבורים במערכת שדה כבוד ואעזבה קריה עליזה ומשוש כל חמדה ואלכה לי לצאת לקראת נשק. כגבור אעיר קנאה, אריק חרב נקמת ותושע ידי לי למחץ ראש פרעות אויבי בעל־בריתי, אטרף זרוע פלשת וקדקד כל בני־לוט. אמותה מות גבורים אחרי תאכל חרבי בשר ורותה מדם חללים.

אהה! לב יבין לא כן ידמה ויעט כמעיל גאוה וילבש סכלות כמדו. שמעתי גאון־יבין גא מאד! – הוי מלך זקן וכסיל! – הוי – קצר־אפים. הוי רך־לב שפן־סלע! – ויהי אך נשא עיניו עלי, ורוח־קנאה לבשה אותו כראותו כי אזלת ידו מהושע לה, וירע בעיניו לשום אותי לשר על הצבא לשלחי בראש העם, כאשר מראש הבטיחני, כי ירא פן לא תהיה תפארתו במלחמה אם אך בידי ימכר ה' את גבור פלשת. קנאה וכעס נחרו בו, המה שמוהו נוטר שנאה. המה השיאו את לבבו הערל לגער בי ולשום עלי חטאת שלשת ימים אשר אחרתי לבא ליום הכסא. וישת עלי משפט מות למען יהיה לו לכסות־עינים על רפיון ידו ומרך לבבו. זאת הסיבה, אשר בקש יבין למצוא תואנה להכעיסני גם כעס בעבור השליכני מעל פניו. כן דרך קנאה, וכן משפט אולת! –

ועתה מה לי פה? על מה זה ארד למלחמה להתעבר על ריב לא ארצי? – עתה נגלה תרמית יבין לעיני השמש. לכן אין טוב כי אם לשוב לארצי. שמה בצרעה אשב לבטח על כסא ממשלתי שמה ינוח לי מעצבי ומרגזי. רב לי לשפך דם נקי חנם – רב לי שם בגבורים!

אחי ורעי! שימו לבבכם על כל הדברים והאמת האלה. דעו וראו: כי ברור שפתי מללו. ברי־לב: אל נא השיתו עלי חטאת ואל תתנוני למפיר ברית. חי האמת! לא כי העון. התחזקו והייתם לבני חיל. אל תרפינה ידיכם ביום רעה. התאזרו לבשו עוז! החלצו למלחמה ונלחמתם כאנשים. אנא אל תאיצו בי לנחמני ואל תאחרוני לשוב אל ארץ מולדתי. חי ה' בסוד יבין לא תבא נפשי עוד כי באפו חרפני וברצונו המרה את רוחי. רבת שבעה לה נפשי חרפת נבל אשר חרפני חנם. כה יעשה ה' לעירה וכה יוסיף אם אצא בצבאותיו ירא ה' וישפוט ביני ובין מלככם מפיר־ברית ונקמני מאת העול הזה! – אוי לך ארץ כנען שמלכך בער ועמו ישא חטאתו!

ויהי ככלות עירה לדבר וירכב על סוסו לשוב ארצה דן. גם אבימלך חתנו רכב על ידו: לשלחו בדרך, וכרגע הלכו מעיני הרואים.

ויהי עירה נחפז ללכת ויבא עד חצר־גדה בין צרעה ובין חצור בנחלת בני יהודה. שמה גר איש אחד מבני שובל בן כלב שלמא שמו משבט יהודה ממשפחת חצרון. והאיש נכבר משועי יהודה, כבד בהון ולו שמונת אלפי צאן ושלשת אלפים עזים. ששת אלפי גמלים ושש מאות צמד בקר ועבדה רבה, ויהי שלמא רע עירה כל הימים, ויאהבו איש את אחיו כאחים מבטן. ויסר עירה אל בית שלמא וישמח לקראת בואו. שמה הוחיל עירה עד בא יבא שמגר אחיו וכל חילו גבורי בני דן כאשר צוהו עירה אחיו בטרם שב מחצור לשוב אל עירו.

קאפיטל י. CAP. X    🔗

ויהי כאשר יצא עירה מחצור ויעזב את מלך כנען, ולא נשא את פני שריו לסלח לחטאת־יבין. אז נפקחו עיני העם לראות כי נאמנו אף צדקו דברי עירה, עקב נבלה עשה יבין: לחרף את גבור דן, ויפר בריתו אתו ויפקד עליו עון שלשת ימים. ויזעקו כל יושבי חצוּר פה אחד לאמר: מה גדלה שבר כנען! ומה אנושה מכתה! אהה! פס עומד בפרץ תם גבור בארץ! עתה כאשר נבאש נבאש עירה ביבין מלכנו, מי יצא בצבאותנו? מי ימלטנו מכף אויבינו? – עתה היינו כצאן אשר אין להם רועה ויפול עליהם אריה טורף ומציל אין. הה! עתה יעלה גבור פלשת על עניי הצאן האלה ועבר וטרף ורמס באין מעצור לכפיר אריות הזה, את הארץ יכה חרם ואת יושביה השמד ישמיד מעליה והכרית את שמנו מתחת שמי־ה'! –

וישא כל העם את קולם ויבכו באזני השרים ויצעקו לאמר: אך מבלתי יכלת יבין מלכנו להושיע לנו, ומשנאתו אשר שנא את צאן מרעיתו ומקנאתו בעירה ויגרשהו וילך לו אל ארצו. מי נתן למשסה כנען הלא יבין רך הלבב. בקנאותו קנאה גדולה בעירה לכן לא שמר מוצא שפתיו לשים אותו לשר על הצבא, בפחדו פחד פן יפנה לב העם מאת מלכם וימשחו את עירה למלך על כנען. על כן שם עליו עון שלשת ימים, למען תהיה לו לכסות עינים ולמען הרחיקהו מעל פניו, ולא חלה לבבו על צרת עמו ואבדן כנען. מה זאת עשה אלהים לנו? אוי מי יצילנו מפי אריה הזה? מי יקום לנו עם גבור־פלשת? מי יתיצב לנו עם משחית ארצנו? – ויהי העם כמתאוננים רע באזני השרים על אודות הרעה אשר עשה יבין מלכם ויצעקו לאמר: – אבותנו אכלו בסר ושני בניהם תקהינה, הם המליכו את יבין איש אין אונים, איש קשה ורע מעללים. עתה דעו וראו מה נעשה! –

ויהי כראות שרי כנען כי החל הקצף עוד מעט ומרד ימרדו העם באדונם ויצא לבם בגלל הדבר הזה. וימהרו לדבר על לב העם להשיב אפם. ויהסו השרים את העם ויאמרו לאמר: הרגעו אחינו! לא תערצו ולא תיראו. הן לא אספה עוד כל תקוה אם בשגגה יצאה מלפני השליט ויצא עתק מפיהן לדבר משפט את איש שלומו. אם רוח המושל עלה על עירה מגן כנען ויגרשהו מפניו, עוד ישיב אפו לכפר פני בעל בריתו וסלח יסלח לו עירה שגגתו זאת. אולם אל תמרדו במלככם ולא תתנו דופי במשיח אלהינו. לא במרד ולא במעל עשה המלך עם עירה, אף לא משנאתו אתכם כאשר חשבתם, אך מרוב אהבתו אתכם ומיראתו פן פתאום יעלה חולש על גוים הזה וידיח את הרעה עלינו. והיה היום תמרדו במלככם ורבתת המהומה בקרב הארץ, ומחר בטח יעלה זבדיה גבור פלשת בהודע לו: כי פרוע עם־כנען, וכי חלק לבכם ולא נאמנו למלכם, סר צלם מעליהם, עתה לחמו הם ויכה את הארץ חרם. בחוריכם לפי חרב יפלו ואתם תהיו לו לעבדים. עתה דעו וראו: כי רעה נגד פניכם ומרה תהיה באחרונה. וישמע העם לקול השרים, ותשקע אש־המריבה וחמת ההמון שככה. ויקומו יושבי העיר וילכו איש לביתו, והעיר שקטה ממרד. –

אחר הדברים האלה כשך חמת ההמון וחפץ שרי כנען הצליח בידם: להסה את העם. ויקומו כלם ויעמדו יחדיו בבית העצה. שמה ישבו גם המתיקו סוד ויבקשו עצה לדעת מה יעשו עתה, מי ילך לדבר על לב המלך והוכיח יוכיח את דרכו על פניו. ויפנו השרים אל נמרד יועץ המלך, כי היה איש גדול לפני המלך ונשוא פנים מכל שרי כנען. ויאמרו השרים אל נמרד ראה! חטא חטא המלך להוביש את פני עירה מגן ארצו ומישען כסאו, והוא כנבל עבר ברית ויפר חוק פעמים לחרף איש שלומו על לא חמס עשה לו, וכי מעשיו אך טובים היו לממלכתו כל הימים. לכן הסכת ושמע נמרוד! מהר קום ולך ודברת באזני המלך לאמר: כה אמרו שרי כנען: הרף מאף, עזוב חמה, אל תתחר בעירה גבור דן. מהר לכפר פניו, והשב תשוב את נדחך בטרם תצלח כאש חמת העם ובערה את ביתך ואין מכבה. הן אתה ידעת את נפש דלת העם כי ברע הוא. טחו עיניהם מראות ולבם צפן משכל. גם אהבתם, גם שנאתם לא יכלכלו במשפט. ראה לא על עירה לבדו עוה המלך, כי אם על כל השרים והעם, כאשר יצא דבר־המלך להבזות שר וגדול בישראל, נשיא עם רב. גם כדי בזיון וקצף: להפיר ברית איש שלומו ולהשבית שלום ארצו־ועזר עמו. לכן אין טוב כי אם ימהר לתקן המעות בטרם ידיח עירה את הרעה עליו ועל עמו. ראה מי לידנו יתקע אם לא ישית עירה את ידו את שר צבא־פלשת ונוסף גם הוא על שונאינו ונלחמו יחדו בנו ואבדה כנען. אם אך בידי עריצים כאלה תפול. לא תוסיף קום עוד. – ואתה נמרד חכם־לב לדעת איכה תדבר כדברים האלה באזני מלך זועם, שים לבבך על אודות הדבר הגדול הזה לדעת לסבב את פני הדבר, למען תוכל להטות את לב המלך לכל אשר תחפוץ.

גם אל אלימלך חתן עירה נשאו השרים תחנה ויפצרו בו לכל ישים על לבו חטאת המלך ולא יירא ממשפט־מות אשר גזר עליו כי לא יהיה ולא יקום. לכן ימהר לשוב אל עירה חותנו. להיות מליץ בינו ובין איש ריבו. ויאות אבימלך לשמוע בקול השרים ויקם וילך לו לעשות את דרכו לשוב אל צרעה. כי שב מחצר גרה אחרי שלחו את עירה בדרך, וישב ארצה כנען.

ויהי כבוא נמרוד לפני המלך וישתחוה לפניו אפים ארצה, והמלך־ עודנו יושב על מושבו סר וזעף. עוד לא שככה חמתו, כסערה מתימן באה השמים התקדרו בעבים. מרוח אפה תשום ים למרקחה. יהמו יחמרו מים הזדונים, גלים אחר גלים ירדפו, יעלו למרום שיאם. לשוא יכלו יורדי הים את כחם, לריק יחתרו להשיב אל היבשה. חכמתם תתבלע והים הולך וסוער. אך קול רעש, רק קול יללה ישמע מבין מפרשי הספינה, לאט לאט תקם סערה לדממה. הים ישקט מזעפו, לא עוד ירומם גליו. וישכו המים. וחמת הים שככה, ויכלא הרוח כמעט ידכה קנה וסוף. אז גשם נדבות ימטירו העבים ורביבים יזרזפו ארץ וישקו שדה־תרומה.

ככה מעט מעט שככה חמת המלך ותשב רוחו אליו ופניו לא היו לו עוד. ויפן אל נמרד וישאלהו לאמר: מה לך נמרד נאמן ביתי? מה בקשתך ותעש? ראה ידעתיך גם מצאת חן בעיני ואדעך בשם: נאמן ביתי! – אל תירא דבר! הן שב אפי ממני. חטא חטא עירה בעכרו את פי, לכן קצפתי עליו קצף גדול. לא כן עבדי נמרד בכל ביתי נאמן מצאתי את לבבך. – תעמק שאלה, וכל אשר תאמר נפשך אעשה לך.

ויען נמרד ויאמר: אם על המלך טוב ואם מצאתי חן בעיניך תנתן טובת מכורתי כשאלתי ופדות עמי בבקשתי. אנא אדוני ידבר נא עבדך ואל יחר אפך בי אם הקשיתי לשאול. ראה! מטעם כל שריך באתי הלום.

ויען המלך ויאמר: שאל ידידי שאל! אל תירא כי לא אעשה לך רעה גם אם תדבר קשות את אדונך. דבר כי שומע אנכי! –

ויען נמרר ויאמר: חי נפשך המלך כי שגית הרבה בתתך את עירה לבן בליעל ותגרשהו מפניך וילך לו, ויהי ערך! הה! עד מתי לא תכבוש כעסך? עד מתי יהיה חרונך לנו למוקש? הטרם תדע כי אבדה כנען? ראה סר צלך. לא טוב הדבר אשר עשית ובעיני השרים והעם רע. דע לך מלכי! אך יצא יצא עירה וישב אל עירו ואל ארצו, וילונו כל העם עליך ויהי כמתאוננים רע באזני השרים. כמעט החל המרד בעם, לולא שריך שהיו בעזרתך לדבר טוב עליך כי עתה כבר יצא הקצף מאת דלת העם ויתפרצו מפני אדונם.

ראה! לא על עירה לבדו עוה המלך ולא אך את פני גבור דן לבדו הובשת, אך את פני כל השרים הובשת היום: לשנא את אוהביך ולאהב את שונאך: לתת חרב בידו להרגנו. למה יאמרו הפלשתים: מבלתי יכלת מלך כנען לנקם נקמות עפל־לבן. על כן שפך בוז על עירה ולעג על בן עקש. ככה מעבירים העם קול לאמר: כי זבדיה יוצא ירך עירה הוא, לכן לקח נקמתו מאת אביו. עתה ישמע זבדיה כי נבאשת את עירה ושמח בלבבו, גם ישית ידו אתו ויכרתו שניהם ברית ועפו בכתף ארצה כנען, ונלחמו בנו והכריתו את שמנו ונכחד, מן הארץ. עתה שוב מחרון אפך ותנחם על שגגתך כל אשר יש לאל ידך עשה לחלות את פני עירה כי סלח יסלח לך ויצא יצא לישע לך, או אז תמצא ידך לכל אויביך, תרום ידך על צריך ותאמר השמד!

עתה זאת עשה מהר בחר לך שרים נכבדים ודבר מלכות יצא מלפניך לצות עליהם ללכת ארצה הדני. ויהי כבאם שמה במחנה יחלו את פני עירה לסלוח לך חטאתך ולחדש בריתו אתך כבתחלה אל תחס עינך על כל כפר אשר ישית עליך גבור דן אולי ישא פניך אולי ירצך! –

קאפיטל י"א CAP. XI    🔗

מַרְפּא לָשוֹן, עֵץ חַיִּים וְסֶלֶף בָהּ שֶבֶר בָּרוּחַ.

משלי ט"ו, ד.

כגשם נדבות ישקה ארץ. ככה אמרי נועם ודברי שלום ואמת, אשר יצאו מפי נמרד יועץ המלך אשר דבר ברוח אמיץ לא שבו ריקם, כי את עשו את אשר חפץ, גם הצליחו לאשר שלחם ויט את לב המלך לטובה.

ויען המלך ויאמר: – הפעם אורך איש-חיל! תשואת חן לך נאמן² ביתי! יען מלאת כוח-גבורה, אמצאתך את לבבך להגיד לאדונךְ פשעון ולמלכך חטאתו, ולא יראה להוכיחנו ותשם אמת לקו ויושר למשקולת. לכן מצאת חן בעיני. ראה נשאתי פניך לדבר³ הגדול הזה. ראה סלחתי לעֵירה כדבריך וחנותי את גבור דן, ורחמתי את עמי, אך בני המה. עתה שב אפי ממני עתה נחמתי על הרעה אשר דברתי לעשות לאיש שלומי. הנני לקרא שלום לעירה בעל בריתי, אם גם הוא סלח יסלח לשגגתי זאת. כבד אכבדנו מאד כל כפר אשר ישים עלי אתן והיה זה שלום.

עתה מהר לך אל השרים אשר שלחוך אלי, דבר על לבם דברים טובים ונחומים. קח אתך את בן אדונך וכל שרי כנען מהרו ורכבו איש איש על פרדו, קומו ולכו ארצה הדני. והיה כבואכם לפני עירה חלו נא את פניו לסלח לי חטאתי אך הפעם ונכרתה ברית אמת, יבא נא אלי. כל אשר תאמר נפשו אתן לו. את כסאו אגדל מעל כסא כל השרים אשר אתי גם שומר לראשי אשימנו כל הימים. בזאת יבחנני אם לא אפתח לו אוצרות מצרים וסגולת מלכים והרקותי לו ברכה וחסדו עד בלי די.

כאשר כלה המלך לדבר וימהר נמרד ויפול על אפיו ארצה. ויקוד וישתחוה לפני המלך. ויאמר: יחי המלך לעולם! – עתה ידעתי כי מצאתי חן בעיניך על כי עשה המלך את דבר עבדו. ויקד נמרוד ויברך את המלך ויפן וילךְ לו לעשות ככל אשר צוהו אדונו, ויבא אל בית העצה לבשר את השרים המצפים ומיחלים עת באו לשמוע מה ענה המלך.

ויהי כבא נמרד לפני השרים ויקרא: האח! האח! איש בשורה אנכי היום. שמעוני אחי ורעי! שמעו כי טוב אבשר. דעו כי שמע המלך לקול עבדו, ויעתר לי להשיב נדחו וניחם על הרעה אשר דבר לעשות לעירה ולבבו שב ורפא כי שב אפו ממנו מחמאות פיו ודבריו רכו משמן. וישלחני להגיד לכם ולבקש מלפניכם: למהר ללכת צרעה להשיב את גבור דן ארצה כנען קומו השרים, רדו ארצה הדני. ויהי כבואכם חלו נא את פני עירה לסלח חטאת המלך. תחת בשתו שבעתים טובה ישוב לו אדוננו אך כבוד גדול ינחל, את כסאו יגדל מעל כסא כל שרי כנען ושר על הצבא ישימהו תחת סיסרא. אולי יצליח ד' דרככם, אולי ישא פניכם וירצכם.

כשמע שרי כנען כדברים האלה וישמחו שמחה גדולה ויקראו פה אחד יחי המלך לעולם! יחי עירה נשיא שבט-דן לעולם! ויהללו ויברכו את נמרד על אשר שם נפשו בכפו וידבר משפט את המלך. וירונו השרים ויאמרו לאמור: שמחי בת-כנען, פצחי רנה!– צהלי קולך יושבת חצור, הנה גואלך בא, עתה תנצלי מכף כל הקמים עליך רמה קרנך בעירה, וישעך בבן עקש! הנה עירה אוסף חרפתך בא יבא ולא יאחר. גבור-דן אתך מי אדון לך? עתה תעוז ידך על אויבתך פלשת, עתה תרימי ראש! יחי המלך לעולם! יחי עירה לעולם. מלחמה לכנען בפלשתים מדור דור סלה!–

קאפיטל י"ב CAP. XII    🔗

טוֹב אֶרֶךְ אַפַּיִם, מִגִּבּוֹר, וּמֹשֵׁל בְּרוּחוֹ, מִלֹּוכֵד עִיר

משלי ט“ז, ל”ב

ויסע סיסרא בכור המלך מחצור הוא וכל שרי כנען, איש איש על פרדו רכבו צמדים, ויסעו כל היום ההוא וכל הלילה, לא ראו עיניהם שנה ועפעפיהם תנומה, כי היה דבר המלך נחוץ ויהי סיסרא נחפז ללכת. ויהי ביום השני לעת ערב ויבואו בגבול-יהודה, ויחנו על פני השדה נכח חצר גדה הרחק ככברת ארץ לבא העירה, כי שמעו לאמר: –כי עירה אל בית רעתו שלמא בשובו מחצור, והשמועה באה עד אבימלך חתן עירה לאמר: הנה שרי כנען באו, והנם חונים על פני השדה בראש גבעה אחת נכח העיר. וימהר אבימלך ויצא לקראתם, וישאל לשלום השרים. – וישאלו שרי כנען את אבימלך לאמר: היש בשורה בפיך, אם לא?–

ויען אבימך את השרים לאמר: לא איש בשורה אנכי. אך לשוא תם כחי ובדי הבל ידעתי לשכך חמת חותני. ואתחנן אליו בעת ההיא לאמר: אנא שא נא לפשע מלך כנען, ואל נא תשת חטאת האחד על כל העם. סלח כגדל חסדך, לך תהיה צדקה, ומאת כל העם תשא ברכה. ויתעבר בי חותני ולא אבה שמוע בקולי ויאמר: רב לך אל תוסף דבר אלי עוד על אודות מלך כנען חי כבודי! כי לא אסלח לו כל הימים, ולא אשא פנים לדבר הזה. ויהי כשמע השרים כדברים האלה ויתעצבו אל לבם.

לעת ערב היום רד מאד ועִירה יושב ליד השער מצפה מתי יבא שמגר אחיו וכל חיל דן כי לא ידע עירה כי בא אחיו וכל חילו, והנם חונים נטושים על פני השדה מחוץ לעיר, רחוק ככברות אחדות לבא העירה. כי היה העם עיף ויגע מטרח הדרך ומלהט היום ויחנו שמה להנפש מעט.

וישא עירה את עיניו וירא והנה חיל יורד מעם טבור-הארץ מראש הפסגה הנשקפה על פני השדה. וישמח עירה בלבבו, כי קצרה נפשו מהוחיל עד את בא יבא אחיו. וסיסרא הקריב לבא השערה ואחריו כל שרי כנען. ויתמה עירה מאד ויפג לבו כי לא האמין למראה עיניו. ויהי כאשר קרבו אליו וימהרו השרים וירדו מעל הסוסים ארצה. ויגש בן המלך אל עירה וישתחוה לפניו. אחר נגשו השרים וישתחוו לו גם הם, ויברכו את עירה.

ויקם עירה ממושלו וישאל לשלום האורחים הנכבדים האלה. ויאמר מה הדבר אשר נפל היום בכנען? מדוע זה באתם אלי אחרי אשר מלככם הפך לבבו לשנא אותי ויגרשני מפניו? – העוד לא שבעתי חרפה?

ויגש אליו סיסרא ויאמר: אמנם שגה המלך הרבה מאד חטא חטא להפר בריתו אתך. עבר חוק, פרץ מוסר-מלכים. אולם אך פנית שכמך לשוב לארצך וינחם המלך על הרעה, ויך לבבו אותו על דבר הנבלה הזאת עתה מטעם אבי המלך באתי הלום. הנני מפיל תחנתו בחיר ד'! שא נא לפשע אבי כל אשר תאמר נפשך יעשה המלך. הרבה עלי כפר-רב תחת בשתך. הואל נא איש חסד: לשוב ארצה כנען. והיה בבואך לפני אבי, וראך ושמח לקראתך אך כבוד גדול תנחל מאת המלך, שומר ראשו ישימך כל הימים.– ראה השתחויתי אמצא חן בעיניך ולא תשוב פני לדבר הזה. חוסה נא על אלפי רבבות אדם חפים מפשע וגנות על ממלכת כנען אם לא תעשה למען אבי, עשה למען עם רב הזה. שובה ארצה כנען, הואל נא לבא אחרי, אתה תהיה לשר על הצבא תחתי. על פיך ישק כל אנשי המלחמה, מבלעדיך לא ירום איש את ידו בארץ. כל איש אשר ימרה את פיך מבכור המלך עד אחד העם מות יומת.

קאפיטל יג CAP. XIII    🔗

כאשר כלה בן המלך לדבר וידום ויען עירה ויאמר: אמנם נכוחים דבריך, לבי לבי על שבר כנען. אולם חי־ד' אשר התהלכי אבותי לפניו, ואשר פדה נפשי מכל צרה כי לא אשוב עוד ארצה כנען לראות את פני אביך. גם גערתו גם חסדו מאפס ותהו נחשבו לי גם שניהם יחד. מגערתו לא אתמה ולא איחל לחסדו. אחת נשבעתי ואקימה. לא אצא בצבאותיו. פה אשב בבית רעי שלמא אגורה באהלו ימים אחדים עד אשר תשוב רוחי אלי. שעה ממני ואבליגה על יגוני. אל ארצי אשובה שמה ינוח לי מעצבי ומרגזי. רב לי לצאת לקראת נשק. רבת שבעה לה נפשי טרח המלחמה. רבים חללים הפילה חרבי, הורדתי רבבות שאולה מנחה לבכור המות. עתה זקנתי ושבתי עתה עת-מנוחה באה. רב לי לשפך דם!–

שמעו שרי כנען. הפעם אודה ולא אבוש להגיד לכם אשר בלבבי. דעו קול פחדים באזני קול מלחש בסתר אלי קורא לאמר: – הרף אסוף ידך מבלע! לי אמר לבי כי לא אשובה בשלום ממלחמת־כנען. דעו אך יצא יצאתי משערי צרעה לא רחקתי ללכת, והנה סוסי העצום אשר כברק יצא כל הימים פתאום התעצב, לא השמיע עוד את נחרו-אימה גם רגליו לא הכונו לרוץ ויכרע על ברכיו ויפל ארצה. הן לא לשוא הראני ד' כל אלה אות נאמן כי ירט הדרך לנגדי וכי אסון יקרני בדרך אמרתי מקרה הוא יען לא האמנתי בהבלי-שוא, חשתי לבא ארצה כנען ורוח רעה יצאה מן השמים ותהי לרוח-קנאה, ותסת את מלך כנען לגער בי, וישם עלי משפט-מות. אין זאת כי אם רע בעיני ד' על אשר לא שמעתי לקול אות הראשון. המבלעדי ד' נהפך לב מלך כנען לשנא את איש שלומו. ה' דיבר ומי לא יירא? ראו אצבע אלהים הוא. ד' דבר אל עירה: הכבד ושב בביתך אל תרד למלחמה ויגל את אזני ולא אביתי לשמוע. לכן חרה אפו בי ליסרני ביד מלך כנען. כמעט יצאתי משערי-חצור לשוב אל ארץ מולדתי. וישמח הסוס ויצהל. כגבור שש לרוץ ארח. לפניו תרוץ דאגה. אז נפקחו עיני לדעת כי רע בעיני אלה לרדת מלחמה. והנה אם לא האמנתי לקול אות הראשון אתן אמון לקול אות האחרון. על כן אמרתי שעו מני שרי כנען אל תפרצו בי עוד. לכו לשלום ושובו אל אדונכם!–

ורוח קנאה לבשה את נמרוד ויאמץ את לבו, ויגש אל עירה ויאמר הסכת ושמע גבור-דן. אל תאמן בשוא נתעה: כי כיונה פתה נשמע לקולך? היפת לבבנו לתת אמון לדברי-רוח? אך קול דברים לקחה אזני, קול הבלי-שוא אשר דברת באזני כל העומדים האלה לאמר: רב לי לשפך דם ונפשי קצה בטרח המלחמה, וכי צמאה נפשך מנוחה. מי בער לתת אמון לקול שני האותות אשר קרוך בדרך. הלא מקרה הוא. לא לא! לא כאלה חלק גבור מלחמה. אין זאת כי אם קול שנאה קול נקמה לקחה אזני הפעם. לשוא תיראני לאמר: זקנתי פס כחי לצאת לקראת נשק. הן לא קצרה ידך מהושע עם בזוי ושסוי. ככחך בנעוריך כחך עתה. חלילה לך מגן כנען לעמד מנגד ביום זרים באו גבולה. הכבדו אזניך משמוע זעקת עניה סערה זאת, אשר תזעק תחיל בחבליה? כעת תשמיע במרום קול-בוכים לקרא אליך בחירה מגן ישעה וצור משגבה. אליך תשא נפשה להחיש מפלט לה ביום רע ראה ידיד-ד'! אם בהתחמץ לב המלך גער בך. עתה נחם על הרעה בושה כסתה פניו בצאתך מאתו. אז הודה על פשעו ולא כסה חטאיו, עתה שלח אליך שרים נכבדים להפיל תחנתו לפניך לסלח לו חטאתו. שובה לחדש בריתך עם יבין מלכנו, כל הון ביתו יתן לך תחת בשתך גם כבד יכבדך מאד. כל יושבי חצור בתוף ומחול יקדמו פניך כמלאך מושיע ורב תהיה בתוכנו.

שמע נא גבור דן. אל יחר אפך בי אם קשות אדברה הפעם הלא איש מלחמה אנכי לא ידעתי חנופה. גם אתה גבור מלחמה מנעוריך שנאת חנף מאסת כחש אי לזאת תסלח לי אדברה דבר באזניך שמעני וישמע אלוהים אליך!­—

חי נפשי! אם בקרי תלך עם כנען ואת לבבך תקשיח לבלתי צאת לישע לה הפעם. אז תחת כבוד תנחל חרפה ותחת יקר לעג!— למה יאמרו בעמים: ראו נשתה גבורת האריה מרב זקן. כהתה עינו ונס ליחה. נתעו מלתעות כפיר הנורא אף קהו צפרניו עתה פחד לבבו גם תחרשנה אזניו לקול שאגת כפירים לכן שחוח ישכן במעונתו, גם אם ירעב יפחד לצאת לטרף לא ירבץ בין אריות ולא יבא בקהל כפירים. וירא כי אזלת ידו טרף כבתחלה וילבש עור-שה למען כחש, למען יחשב כתמים לבלתי שפך דם עוד. טרפה לא תבא בפיו. אך כבקר יאכל תבן עתה ירעה את הגדיים ועם טלאים ירבץ יחד. לא ירע ולא ישחית!—

ככה ישיחו בך יושבי שער. אך מנגינתם תהיה כל היום. עליך ישאו משל לאמר: — נשתה גבורת עירה ולא קמה בו רוח גבורה. לא עמד טעמו בו, לכן מתהלל בענות שקר לאמר: שפכתי דם לרוב. רב לי לצאת לקראת נשק. עתה באתי אל המנוחה. עורה גבור דן. עורה! למה זה תהיה למשל ולשנינה? למה ישאו משל עליך בני בלי-שם? למה יאמרו רכי-לב: ראו הנשר הגדול בעל הכנפים. תש כחו מזקן אבד נצחו. כהתה עינו ולא תביט מרחוק אכל. לא עוד יחדש נעוריו. לא יצלח עוד לפרש כנפיו לתימן, לא עוד ימריא במרום ולא יעצר כח לעוף מול ענני אל. עתה הכה בסנורים מחצי השמש, עתה פחד לבבו לקול רעש כנפי החסידה. כיונה רפת-כח מסתתרת בחגוי הסלע לבלתי תשורנה עין עיט. ככה מסתתר עירה במבצר צרעה מפחד כפיר אריות, גבור פלשת אשר שאג ישאג לטרף, ויעל מסבכו על ארץ כנען לשחתה. — עתה הגד נא לי: היערבו לנפשך משלי שחוק כאלה? הייטב בעיניך אם רכי לב, שפני סלע יגדילו עליך עקב. גם פרחח יפטירו בשפה. אחריך ינועו ראש? האם לא תכאבנה אזניך לשמוע קול גדופים כאלה? הכי לא יתר לבך ממקומו אם לשמצה תהיה בסוד בני בלי-שם ובקהל רכי לב שמך יהיה לדראון עולם? —

באין אמר ישב עירה, עד אשר כלה נמרד לדבר אתו משפט. עיניו כברקים ירצצו מזרי-אימה. מנחיריו יצא עשן ושפתיו מלאו זעם. רגע האדימו פניו כתולע ורגע הלבינו כשלג. עברה וזעם התגודדו יחד בקרבו. אנחות שוברות מתנים ישמע לרגעים. כל אלה אותות נאמנים היו: כי צלחה עליו רוח גבורה, ותחל לפעמו כפעם בפעם. לאט לאט בערה כאש חמתו ולא עצר כח עוד למשול ברוחו, ויקם בבהלה ממושבו. ויתן בקולו עוז ויקרא אל אבימלךְ חתנו ויצוהו לאמור: מהרה לי את סוסי הלום. הבא לי כלי מלחמתי. קומה ונעלה ללכת לשוב ארצה כנען אל תאחר רגע! ויתמהו שרי כנען איש אל רעהו ויפג לבם כי לא האמינו מראש את אשר ראו עתה. ויתפלאו על מעשה גבור הנורא הזה. וישמחו בלבבם שמחה גדולה.

ויהי כאשר שב אבימלך ויגד לעירה לאמר: עשיתי כדבריך. שמה בחוץ עומד הסוס הכן. הנה כלי מלחמתך אין מחסור דבר. וימהר עירה ויצא החוצה ויעל וירכב על סוסו. ויריעו שרי-כנען ויקראו בקול גדול לאמור: — יחי עירה נשיא שבט-דן לעולם! יחי משוח-מלחמה לעולם! וימהרו השרים וירכבו איש איש על פרדו ויסעו אחר עירה מימינו ומשמאלו. ויצאו מחצר-גדה ויסעו בחפזה לשוב ארצה כנען ויבואו שמה.

קאפיטל יד. CAP. XIV    🔗

ויהי אחר הדברים האלה ויבא עירה ארצה כנען, ויסע הוא וכל שרי כנען ההולכים לרגליו ויבאו אל קרית הממלכה. והקול נשמע בעיר לאמור: הנה עירה בא הלום ויצאו כל יושבי העיר לקראתו, ותצאנה גם נשים אחריהם בתופים ובמחולות ויקראו בקול גדול לאמר: יחי עירה נשיא שבט דן לעולם! יחי משוח המלחמה, מגן כנען לעולם! — ותבקע הארץ לקול הקוראים. ויברך עירה את כל הקהל הזה לשלום.

ויהי כבאו בחצר המלך פנימה ויחרדו שרי המלך שומרי ראשו לקראת בואו. ויביאוהו אל בית המך פנימה. בראות יבין את עירה ויקם מעל הכסא וירץ לקראתו ויחבקהו וישק לו. ויען ויאמר: סלח לחטאתי אשר חטאתי לך. ראה! נחמתי על אשר דברתי אתך משפט, ואתה איש חיל כערכי, אנא שא נא לפשע רעך. הבה ונכרתה ברית-עולם. כל אשר תאמר אלי אתן, שאל לך לכל אות נפשך עד חצי המלכות ותעש. הרבה עלי כפר-בשתך וינתן לך. אך סלח לעון רעך! —

ויען עירה ויאמר: אין חפץ לעירה במתן ולא אבקש כפר. הגיד לך מלך כנען מה עירה דורש ממך, כי אם לב-שלם ורוח-נכון. ראה סלחתי הפעם כדבריך. עתה אקום לישע לך, עתה אצא בצבאותיך. עתה נעופה בכתף אל מחנה פלשתים.

וישמח יבין שמחה גדולה ויברך את עירה ויאמר, אלהים יחנך, איש חיל! הבה ידך לי ושקה לי רע-יקיר-לי! ראה הנה נתתיך לשר על הצבא, על פיך יסעו ועל פיך יחנו. אתה תאסר את המלחמה. כל איש אשר ימרה את פיך מות ימות! —

ויעש המלך משתה גדול לכבוד אורח הבא, ויקרא לכל שריו ועבדיו לשמח אתו יחדיו. וישתו וישכרו כל היום ההוא וכל הלילה. והקול נשמע בקרית הממלכה לאמר: נחם המלך ממחשבתו הרעה ויעש שלום עם גבור-דן ויכרת אתו ברית עולם. וירע כל העם תרועה גדולה לשמחה. ביום ההוא גדל המלך את עירה בן-עקש הדני, וינשאהו, וישם את כסאו מעל כל השרים אשר אתו. וכל שרי כנען מכבדים ומנשאים את עירה, כי גדול עירה בבית המלך. ויהללו את אלהיהם ויעשו הלולים, וישמחו את עירה גבור-דן. ויקמו וילכו להם איש איש לביתו: להנפש שמה ולנוח על משכבם.

קאפיטל טו. CAP XVI.    🔗

בַּחֲלוֹם, חֶזְיוֹן-לַיְלָה בִּנְפוֹל תַּרְדֵּמָה, עַל

אֲנָשִׁים, בִתְּנוּמוֹת עֲלֵי מִשְׁכָּב. אָז יִגְלֶה

אֹזֶן אֲנָשִׁים וּבְמוֹסָרָם יַחְתֹּם. —

איוב ל"ג

ויהי בחצי הלילה וילך עירה אל חדר המטות אשר הכינו לו בבית המלך, וישכב על מטה כבודה ויישן ושנתו ערבה עליו. ויחלום עירה חלום נורא מאד ויקץ משנתו בבקר, ותפעם רוחו בקרבו ויתעצב אל לבו מאד.

השמש יצאה על הארץ, ויבא אבימלך אל חדר עירה לברכו ולשאל בשלומו. ויחרד אבימלך כראותו את חתנו יושב דומם סר וזעף, וישאלהו אבימלך לאמר: — מדוע פניך רעים היום?

ויען עירה ויאמר: הרגע בן יקיר לי! אל תירא, שלום לי אין דבר! הואל נא ושבה פה עמדי. הנה חלום חלמתי ופותר אין אותו. זאת הסיבה אשר עגמה נפשי עלי, ותתפעם רוחי בקרבי.

ויען אבימלך וייאמר: — הלא ידעת משל הקדמוני: כי בא החלום ברב ענין. אך החלומות שוא ידברו. לכן אל תשית לבך בגלל הדבר הזה, היה אך שמח! —

ויען עירה ויאמר: — לא כן בני! שגית ברואה. השכחת דברי אבי כל הנביאים אשר רוח ה' דבר בו, ויאמר: במראה יתודע ה' אל חסידיו, בחלום ידבר אל יראיו. הסכת ושמע בני. זכור נא! הלא זה דברי מראש כי רעה בעיני ד' לכתי למלחמת כנען, ויגל את אזן עבדו זה פעמים, ותסיתני חנם לשמוע לקול יבין. עתה ראה כי צדקו אף נאמנו דברי בדברי אל שרי כנען כי, מאן ה' לתתי להלוך ויגל את אזני למוסר ולא שמעתי. עתה פעמים ושלוש יפעל אל-זועם עם חוטא כמוני, ויבעתני בחלומות. הן לא לשוא יחתני בשעפים חזיוני לילה. ה' המפיר מחשבות אדם, לאין ישום רוזני ארץ, יסכל עצת חכמים ותהלה ישום בתחבולותיהם. אך לטוב בעניו בחלום ידבר בו: למען חשוך את בחירו לבל יפול ברשת וישמור רגלו מלכד. למען יכירו וידעו בני-תמותה כי עיני ה' משוטטות בכל הארץ. לו זרע עם-גבורה, לו עולם ומלואו. גם לבות מלכים ושרים בידו, אל כל אשׂר יחפץ יטה לב בן-חלוף! —

גם אנכי אנוש-רמה! אולי גבה לבבי לאמר: בכחי ועצם ידי עשיתי חיל, טפחתי נוראות, ולא ה' פעל כל זאת. לכן חרה אפו בי. ויגל את אזני זה שלושה פעמים לקחת מוסר ולא ירום לבבי עוד. לשוא יתהלל הגבור בגבורתו, אם ה' לא ילחם לו, לשוא שקד כל שולף חרב!

עתה הסכת ושמע את החלום הנורא אשר חלמּתּי. — בחלומי הנני עומד על שפת נחל קישון. והנה עלתה דמות מן הנחל ותעמוד לנגדי: נוראה מאד ולה שש כנפים. ותשאלני הרוח לאמר: מה אתה רואה? בן-אדם! — ואשא את עיני ואראה: והנה שתי נשים יוצאות, וכנפים להנה ככנפי הנשר. נבהלתּי מראותּ והשבץ אחזני. ככה עד בוש עמדתי משתּומם על המּראה הגדול הזה.

האחת, ברה כחמה, עוֹטה אור כשלמה. עיניה כיונים מזרי שמחה מפיקותּ-חן. מדברה נאוה קסם על שפתיה ועטרת-פרחים על ראשה: השניתּ משחתה בה, פניה חברברות: ירקרק ואדמדם. מחלפות ראשה נחשים וצפעונים. שפתותיה כשפתי העקרב וקולה כנחש, כצפרי שמים תצפצף איומה כנדגלות. — ותשאלני הרוח לאמר: הידעת עירה מי אלה הנה? — ואען ואומר: לא ידעתּי גברתּי! —

ותענני הרוח הדוברת בי לאמר: שתי הנשים האלה, שתי אחיות הנה. אולם כרחוק מזרח ממערב כן רחקה תכונת נפשותן. האחת מולדת שמים, רוח-אהבה שמה. בת אלהים זאת ממרום נשלחה לרפא שבורי לב ולחבש מכת בני איש; אשר הכם הזמן הבוגד באפו ובחמתו. היא כרופא מהיר תגהה מזורם, היא רפא תרפא כל מחלה וכל נגע. היא תשום שלום בארץ תשבית מלחמות. היא תשפוט במישור בין דין לדין ובין ריב לריב. אחריה תמשוך כל ישר הולך. בשוט לשון תחביאם מרגשת שטי כזב. חרב כי תעבור בארץ ונלחמו איש באחיו. אז כגבור תלבש הרוח גבורה, בלי מגור ופחד תצעד על שדה ההרגה. כנשר תראה בין מערכות גבורים. בחכמתה תפיל חרב נקמת מידי מתקוממים, תשבר קשת מרי-נפש, תדבּר על לבם דברים טובים ונחומים. לא תשקוט ולא תנוח עד אשר תקרב לבות אויבים, אחד אל אחד יגשו. מהר תקרא לשלום, וכתתו חרבותם לאתים, וקשתותם למזמרות והארץ שקטה ממלחמת-אחים. כל אלה מפעלות רוח-אהבה.

השניה קנאה שמה. כשמה כן הוא. הכרת פניה ענתה בה כי מולדת תפתה הנה. בת שאול זאת מתפתה יצאה לחבל ארץ ומלואה. אך שערוריה תעשה אשת מדנים זאת הפרעת מוסר. תּשנא בני אדם, עד מות צררת לכל איש חיל. היא מרוע לב תעיר קנאה תחרחר ריב בין איש לאיש. היא תסכסך עם בעם, משפחה במשפחה. היא תשפוך בוז על נדיבים, תּמסך רוח עועים בלב בני תּמותה, תהפך לבבם: לשנא איש את רעהו; ותרע עינה כראותה מנוחה ושלום בארץ. מהר תעשן כאש חמתה תשלח מלאכי זעמה ילודי תפתה כלם: שנאה כעס וחמה תלכנה לרגליה. אל כל אשר תּהיה רוחה ללכת רצות אַחריה. לשום תּבל כמדבר והכרמל למלחה. תּשלח מדנים ודברי ריבות בשערים. גם בין אחים תפריד. בן מנבל אב, בת קמה באמה. אח יעקב את אחיהו. תכה בסנורים כל באי סורה בעולתה ישלחו ידיהם גבולות ישיגו, יפשטו בגדור לשלל שלל אין אונים ולבוז בז קצרי ידים. ככה תפרש רשת רגלי בני חלד, וכן תצודם חרם למדחפות. אחרי אשר חפצה הצליח בידה, ויבא חפץ לבבה האבן, אז תשליכם מעל פניה אל כל מקרה ופגע תשחק ליום אידם תשב מנגד ותמלא ידה בקשת וחצי מות תורה ללב בני חרמה לפלח כבדם ולשפוך לארץ מררתם. ככה תעוף ממדינה למדינה, לפניה תלך מארה ותצא המגערת לרגליה בכל אשר תפנה תרשיע. אל כל המקום אשר תבא שמה תשום עינה לרעה תשימנו לשממות עולם חרבות דור דור, על כל צעדה פתח: שממה, ועל כל מדרך כף רגלה אבדון, כל אלה תועבות רוח קנאה בת שאול.

כאשר כלתה הרוח לדבר באזני כדברים האלה, והנה קול רעש דופק באזני. ואפן ואשמע והנה שתי הנשים העומדות האלה נדברות אשה אל רעותה. ותשאל רוח-אהבה את אחותה לאמר: מאין באת? ותען רוח קנאה ותאמר: משוט בארץ כנען ומהתהלך בה לארכה ולרחבה ותאמר רוח אהבה השמת לבך על יושביה, כי אין כמוהם ישרים בכל ארץ.

ותען השניה ותאמר: — הבל יפצה פיך, מה רחב לבבי בראותי מהומות רבות בתוכה. האח! רמה קרני רחב פי עליך אויבתי! — דעי אנכי מסכתי רוח עועים בכנען, ורוח קנאה לבשה את יבין מלך כנען זקן וכסיל, וידבר משפט את עירה גבור דן בן אמצת לך אחותי! וישם עליו משפט מות ויחר אף עירה בנבל הזה, ויעזבהו לכל מקרה. ויפן וילך לו אל עירו ואל ארצו. — אנכי הסיבותי בכל אלה, כי אצלתי מרוחי על משיחי זה, וילבש גאוה כמדו ויעט כמעיל קנאה, עתה נפל יפול ולא יוסיף קום עוד. ראי את מלאכי שלחתי לפני, בן-שאול יליד תפתה זבדיה שמו מגת פלשתי, כמלך בלהות צעה ברב כחו, לפניו ילך מות ותצא מגפה לרגליו. עוד אחת מעט, כשאח יעלה הענק הזה על ארץ כנען. ארץ ארורה הזאת וממלכה החטאה שנואת נפשו, אך על אפי ועל חמתי הוֹסרה מלכות הרשעה הזאת. עתה שלחתי את חילי הגדול והמתי את כל יושבי כנען כאיש אחד. כאריה יעלה גבור פלשת בחורי כנען יהרג ובתולותיה תכנענה לטבח לא יחמל זקן ולא יחון עולל, ועבר ורמס ואין מציל, יען נבאש נבאש עירה את מלך כנען ולא יצא לישע לו ויהי כצאת עירה מחצור קרית הממלכה מהר כנשר דאיתי מבית לבית וממשפחה למשפחה וחזות קשות חזיתי להם. וימס לבב העם ויהי למים. שם ראיתי שערורה ומהומה בתוך העיר. ראיתי את העם בכה למשפחותיו כי נפל פחד גבור פלשת עליהם. וילונו כל יושבי חצור ויתאוננו רע באזני השרים. ויצעקו: אין מלך לנו כי קצר אפים הוא ורפה כח איש מתרפה בממלכתו ורוח גאוה לבשה אותו: ויגרש מגן ארצו ומעוֹז ממשלתו. עתה מי יצילנו מיד כפיר אריות אשר עלה לחבל ארץ כנען? ויאמרו להוריד את יבין מכסאו ולשום אחר תחתיו. האָח! האָח! כל זאת לקחה אזני ונפשי גיל מלאה.

מי נתן למשסה כנען ויושביה לבוזזים הלא אנכי עקב תכלית שנאה שנאתיה עתה אל תשמחי אויבתי לי. ראי שכול ואלמן יבאו לה כרגע. לשוא תצאי לישע להם ראי כי אזלת ידך להושיע. עתה תחילי אשת חן בהוציאך להורג בניך אלה, אשר טפחת ורביח אויבתך תכלם ביום אחד!—

הוי שאננה! הוי בת בוטחה! ראי בעצלתים חבקת את ידיך, אולם אחותך לא נחה ולא שקטה להרע לך. אנכי המסתי את לב עם כנען אנכי יצאתי לבשר שפני סלע האלה כי סר צלם מעליהם והיו לאכל ומצאום רעות רבות. נפשי שבעה די-נחת ואזני מלאו די-ענג לשמע את יושבי חצור בוכים איש איש פתח אהלו שק ואפר יצע לבתולות מספד ובכי לבחורים. גם אנשי חיל אשר לבם כלב אריה אסרו מפחד גבור פלשת עתה תרפינה ידיהם לא יצלחו עוד במלחמה, לא ישאו חרב ולא ידרכו קשת. עתה ילכו שבי לפני צר: לכלות את עיניך ולהדאיב את נפשך צרתי, למען תדעי את יד קנאה כי חזקה היא. ידי יסרה נוראות וימיני טפחה משמות בארץ עשות סטים אהבתי שנאת שלום, מאסתי מנוחה אי-שמחה! אי-צהלה! — אך קנה ישמע ברחובות פרץ בערים צוחה במדינה. אהפך שמחת בני איש לאבל וששון עלזי לב ליגון! —

ויהי כשמע רוח-אהבה דברי עתק כאלה ויחר אפה באחותה ושפתיה מלאו זעם, ותען ותאמר: — הוי מרשעת! הוי ארורה שנואת נפשי! — שקר דברת והבל יפצה פיך, לשוא תגילי שובבה! להבל-תרימי בשיר קולך. בדי הבל יגעת לשום ארץ כנען לשמה. כל משאלות לבבך הערל לא ימלא ה'. הוי מולדת תפתה! עד אנה לא תשקוטי! האספי שאולה, הרגעי ודמי!

עתה דעי לך שנואת נפשי! אל תשמחו אויבתי לי. אל תתהללי בשקר לאמור: בעצלתים יושבת אחותך. גם אנכי לא נחתי ולא שקטת לרפא את שבר בת עמּי. רפאתי ליבין בחירי. מהר נחם על הרעה שב מאולתו. אנכי הפחתי רוח-שלום בקרבו, וישלח מלך כנען שרים רבים ונכבדים: לכפר את פני עירה. גם על גבור-דן בן אמצתי לי אצלתי מרוחו עליו ויעתר לקול איש ריבו ויסלח לחטאתו, ויכרת אתו ברית אמת ושלום. עתה אך שלום יהיה בארץ למרת רוחך ולמחלת לבבך, עוד תפרח כנען כשושנה, ארנין את לב יושביה, ברכת ישרים עלי תבא. אולם את מרשעת תהיי לקללה בארץ ושמך לדראון עולם! —

ככלותה לדבר ותדם. ותתחלחל רוח-קנאה ותנע בראשה, ותען ותאמר: פיך דבר שוא ולשונך רמיה. לשוא תפשקי-שפתיך לדבר גדולות, לשוא תעלוזי פתיה! עתה אראך נפלאות, עתה תראי את אשר תעשה אחותך. עוד אחת מעט וסכסכתי את עירה בגבור פלשת, כאריות יתגרו להם. פעם תגבר יד האחד ופעם יד מתקוממו. בשצף קצף ילחמו וכל תושיה לא תעשינה ידיהם. וחזקתי את ידי האחר, ויכה את אויבו נפש בצדיה, מהר ינחם על הרעה והביט את אשר דקר וספד עליו כמספד על היחיד, עד כי תמס ילך גם הוא. יספו ויתמו לגוע שניהם יחד. בכל זאת לא תנצל כנען מכף כל הקמים עליה, כאשר החלה לנפל נפל תפול ולא תוסיף קום עוד.

כשמע רוח-אהבה כדברים האלה. ותתמרמר ותקלל את אחותה קללה נמרצת. ותהי ריב ומלחמה ביניהן. ותךָ אשה את אחותה הכות ופצוע ותכבד יד רוח-אהבה על אויבתה ותענה ותברח מפניה ולא נראתה עוד.

פתאום והנה קול שמחה דופק באזני קול ערב מאד. ואשא עיני וארא והנה רוח אהבה פרשה כנפיה ותדא מבית לבית מתדפקת על הדלתות, ותרם בכח קולה מבשרת ואומרת: צהלי קולך בת כנען כי בא ישעך הנה עירה גואלך ובן-עיקש אוסף חרפתך. ותהום כל העיר. ששון ברחובות, שמחה בחוצות מנער ועד זקן מפזזים ומכרכרים בכל עוז. עוד תצילנה אזני מקול המשחקים, ואשתומם ואתפלא על המראה אשר ראו עיני, ואקיץ והנה חלום! —

קאפּיטל טז. KAP. XVI    🔗

הבקר אור, השמים התנצלו מעטה קדרות. הככבים שבו אחור — מלכת השמים החלה לצאת על פני רקיע השמים ותשלח קרני הודה על ההרים הגבוהים ועל המגדלים הרמים. מעט מעט התנשאה לעלות במרומי שחק, ערפילי-טוהר לבשו ארגמן, וארזי-אל עטרו עטרת פז, מנגה נגדה האירה הארץ מכבודה. ויקיצו כל צפיר כנף, ויריעו בעלי הזמיר מבין עפאים. איש לקראת רעהו יריעו אף יצרחו. איש באחיו יתחרו; לענות בשיר לקדם את פני השמש ולברכה.

כל יושבי העיר עודם שוכבים הוזים סרוחים על ערשותם, וינוחו יגעי כח בחיק הטבע. והנה קול תרועה ישמע בעיר. חיל כנען יצאו חלוצים למלחמה, כל סוס רכב יבין ופרשיו. מערכות מול מערכות הלכו לסדרים, איש על דגלו יסעו ברחובות; הלוך ונסוע עד בואם נכח בית המלך.

ויקומו כל יושבי העיר לקול התרועה ויתקבצו כל העם מקצה מנער ועד זקן לדעת על מה זה קול הקריה הומה? וישאו את עיניהם ויראו והנה חיל המלך יצאו לאלפים איש חרבו על ירכו.

ויהי כבוא חיל כנען נכח שער בית המלך וישאו את עיניהם ויראו: והנה המלך עומד על יד השער, וכל שריו ועבדיו עומדים מימינו ומשמאלו כלם מלובשים בגדי פאר. ותעבר המחנה על פניי ויעבר עירה בראש החיל רוכב על סוסו הגבור. לבוש כלי מלחמה, חרבו מצמדת על מתניו, וקבע נחשת-קלל על ראשו ושריון זהב עליו. וחנית ברזל על ירך ימינו שש מאות שקל משקלה. קשת נחשת ואשפה מלאה חצים שנונים על כתיפו, ונושא הצנה הולך לפניו. ויריעו כל העם תרועה גדולה לשמחה. ויקראו: יחי המלך! יחי עירה משוח מלחמה! ויצא המלך לקראת עירה, וירד עירה מעל הסוס ארצה וישתוה לפניו, ויברכו איש את רעהו לשלום. ויפקד המלך את העם וישם עליהם שרי אלפים ושרי מאות. ויקומו כלם ויסעו לבוא קבצאל אל קצה גבול ארץ כנען. ויעבר מלכם לפניהם ועירה בראשם.

ויהי ביום השלישי, ויבא יבין מלך כנען הוא וכל חילו עד קצה גבול כנען, ויחנו על הר נשפה הנשקף על פני מגדל עפל-לבן.

---

 

חלק חמישי    🔗

קאפיטל א CAP. I    🔗

מַחְשְׁבוֹת צַדִיקִים מִשְׁפָּט,

תַּחְבֻּלוֹת רְשָׁעִים מִרְמָה.

משלי י"ב ה.

בעת ההוא וזבדיה וכל חילו עודים שוכנים בעפל לבן. ותקצר נפש זבדיה מהוחיל: מתי יבא יבין וכל חילו לתגר אתו מלחמה. אפס בא היום שחכתה נפשו. בבקר לא-עבות יצא זבדיה לשוח בשדה לרוח היום, וימן ד' רוח צח אף נעים וישב רוח חיים באף זבדיה ותחי רוחו. עד בוש הלך זבדיה ולבו חפש מזימות. על דברת המלחמה. ויעל על הרי גבוה וישא את עיניו וירא והנה חיל-כנען כארבה לרוב מחנה גדול מאד חונים נטושים על פני השדה נכח עפל-לבן אך שן סלע גדול מצוק מצפון לעפל מבדיל ביניהם.

וישמח זבדיה בלבבו ויכרע על ברכיו ויפרש כפיו השמימה ויתפלל ויאמר אודך ד' כי שמעת תפלת עבדך. עתה אגילה אשמחה בישעך אלוהי! אזרני עוז. הרם קרן משיחך. בך אנגח צרי ובשמך אבוס קמי תחתי, באה עת המבורכה! בא-גד! — מה נפלאים מעשיך! מה יקרו לי חסדיך אלהי אבותי! —

כנשר אם ירעב ויטש עלי אכל. והיה אם יראה מרחוק המון צפרים עפות, ורחב לבבו. מהר יעלה אבר גם יחליף כח לעוף גבוה גבוה. משם חפר אכל וילטוש עינו לבחור לו. צפרים ברואים וטובים למאכל. ככה בעין נשר השקיף זבדיה על כל החיל הכבד הזה, עיניו תהלנה כעפעפי שחר. משוטטות אנה ואנה לראות אם המצא ימצא איש חיל אחד מני רבבה, רב פעלים, גדל-כח. איש כערכו יהיה, אשר אך לכבוד יהיה לו להתראות אתו פנים עד כי תמצא ידו און לה להכותו נפש. אז יקח חליצתו לשם ולתפארת.

ככה עד בוש עמד, ולא תסבינה עיניו ממחנה יבין. ויפן אחריו וירא: והנה נעמן שר צבא מואב עומד דומם ופניו חורו כמת. ויתמה זבדיה ויבז לו בלבבו, וימלא זבדיה את פיהו שחוק וישאלהו לאמר: מה לך נעמן? מדוע זה נפלו פניך? על מה כל החרדה הזאת? — הלא איש מלחמה אתה מנעוריך, מדוע זה תשתומם על המראה הזה? למה זה מרגשת שפני סלע חרד ופחד לבבך? — הוי רך-לב! תחת שמחה עטית כמעיל דאגה! — אין זה כי אם מרך לבו! —

ויפן זבדיה את שכמו מאת נעמן וילך לו אל מקום אחר. ויעל על ראש ההר ויכרע על ברכיו ויתפלל שנית ויאמר: מה גדלו פלאיך שוכן שחקים! — היום החילות להראות את עבדך את גדלך. ממרום שלחת מנחה לפני: את כל ההמון הנורא הזה. היום ידע עבדך כי מצאתי חן בעיניך ותדעני בשם: גבור מלחמה! — יצאת לישע עבדך, לישע בחורך. ימינך ה' תסעדנו, תנה עוזך לעבדך. הראנו נפלאות בתתך בידי את כל סוס-רכב ובין פרשיו וכל חילו, חללים יפלו לפי חרבי. ה' אלוהי! מעונה אלהי קדם! לא בחרבי אבטח ולא בקשתי אשען. אך בך שמתי-מבטחי. אליך אשא נפשי. מה אני ומה חיי, אנוש-רמה! — אתה בחרתני לשבט אפך, יצרתני לשבט הנוגש: ליסר עמים רבים: שוכחי-אל. וידעו תועי רוח, כי יש אלהים שופט בארץ. ישובו יבושו עובדי פסל, יספו כל סוגד לבעל וזובח לעשתרות. יתמו שוכחי-שמך, למען דעת כל שוכני ארץ כי אתה אלהים לבדך. בשמים ממעל ועל הארץ מתחת. זולתך אין אלהים סלה!

אנא ה', אשר התהלכו אבותי לפניך: אברהם יצחק ויעקב. אלה בני האלוהים, אנשי השם מעולם, בעוד נתעו כל יושבי חלד ויעזבו צור מחוללם, וילכו ויעבדו אלהים אחרים, אז העירות ממזרח את אברהם בחירך ויעזב מכורתו וילך בארץ לארכה ולרחבה. ויבן מזבח ויקרא בשם אל-עולם. — גם אני עבדך בן אמתך שולמית התמימה והישרה. היא גלתה את אזן בנה: כי חטר מגזע אברהם העברי אנכי ונצר ישראל. גם אבי יוצא ירך דן אשר יולד לישראל. הוא דן אשר ברכו יעקב אביו לפני מותו לאמר. — דן ידין את עמו כאחד משבטי ישראל" — צורי! טהר-עינים"! אתה ידעת את עבדך את זבדיה. הן חופש חדרי בטן אתה! צרפני כצורף את הזהב, בחנני כבחון את הכסף. האר עיני למדני חקיך. לב טהור ברא לי בל יפתוני זרים חזקני ואמצנו. הדוך קמי תחתי. צא לישע עבדך ויפוזו זרועי ידי ותשב באיתן קשתי לירות ללב אויבי, לא תשוב חרבי ריקם. עד יקום עבדך משוכחי-שמך. אל תתנני בידי אויבי פן יאמר האויב: ידי רמה, פן יגילו עובדי הבעל כי אמוט! —

ויהי כאשר כלה זבדיה לשפך שיחו לפני אלוהיו, ויעמד מכרע על ברכיו. וילך עד המקום אשר עמד שם נעמן. ויגש אליו זבדיה ויאמר: — מה זה היה לך? אל תירא ואל תחת! היום נתן ה' את כל ההמון הרב הזה בידי חללים יפלו לפי חרבי. ונתתי את מחנה יבין פגרים בתים מאכל לחית השדה. אז אעשה לי שם כאחד הגדולים אשר בארץ. חי נפשי! אך מה' היתה זאת לחזק את לבם לקראת המלחמה.

וישאל זבדיה את נעמן לאמר: הגד נא בלב נכון. הידעת תחת כל ההמון הרב הזה, איש אשר רוח גבורה בו, אשר לבו כלב האריה, איש כערכי, אשר יאות לבא אלי לערך אתי מלחמה לבדו, ובזה אדע כי חן מצאתי בעיניך. ראה שם — גבורה תערג נפשי, זה ישעי וזה חפצי! — ככה דבר זבדיה ויפרץ בנעמן מאד: למלא שאלתו זאת. אף כי ידע כי כבר הכין לו הזמן — הבוגד מטבח על יד איש גבור בארץ. אפס לא עבר שם-היקר הזה על דל שפתיו, כי השבע שבועה אמו אותו בטרם צאתו למלחמה, ותצו עליו: לשמר מחסום לפיהו עד אשר יעשה לו שם-בגבורים. אך חזות קשה הגיד לו לבו, וידע נכון בידו יום חשך. לא כעין בשר ראה, אך רוח מבינתו מלחשת באזניו: כי קרבה עתו לבא, וימיו לא ימשכו עוד.

ויען נעמן ויאמר: על מה זה תפרץ בי לבחור לך אחד הגבורים מכל גבורי כנען? — שא נא עינך וראה: שמה תחזינה עיניך המון גבורי כח, כלם מרי נפש כדוב שכול בשדה. על דברתי! לא יהיה לכלימה לך אם את אחד מהם תתראה פנים. אפס הגד נא לי גם אתה, מדוע זה צמאה נפשך לערך מלחמה עם איש אחד לבד? אחר מי תשחר רוחך?

הסכת ושמע גבור חיל! איעצך ויהי ה' אלהיך עמך! — אל תבהל ברוחך ואל תבטח. על עצם ידך, אם לבך כשחל לא ידע פחד בכל זאת לא תבזה בלבבך את מתקוממך בטרם תדע, מי תעוז ידו וגברה במלחמה. ראה העת הומיה היא. מוכה בסנורים, פתיה ובל תדע מה. לא תכלכל במשפט מפעלותיה. פעם תבחר באחד הנבלים ובאברתה תסך עליו תמלא ביתו זהב, ופעם תתקלס באנשי-שם וגבורי-כח משחק לה. באפה תפיל חרב נקמת מידם, תשבר קשת גבורים תאזר חיל לרך הלבב עוז תלבישהו וגבורה תחתילהו; תחלץ שד לבני בלי שם.

חי נפשך ידיד-ד'! נער פלא! לא עלי חרדתי את כל החרדה הזאת? אך בגללך פחד לבבי. הרגע אל תהיה פחז כמים. בתחבולות תעשה מלחמה. אך בזה יזכה חוגר חדשה את ארחו, אם במועצות דעת ישכיל היטב את מי יערך מלחמה לבדו לעשות לו שם בגבורים. שמר לנפשך מאד וכל רעה לא תאונה אליך. — אך אם כלתה נפשך לעשות לך שם בארץ. והיה ביום מלחמה, בחר לך את אחד הגבורים, איש מלא רוח-גבורה, איש נכבד לפני מלכו, אשר כל כבוד בית יבין נשען עליו, אם תוכל לו להכותו נפש. אז בהכשל עוזר ונפל עזור. גם הוא גם אדונו יספו יתמו ביום אחד.

ככה בלב ולב יעץ הנבל הזה כנפת יזלו אמריו. רכו משמן ותחת לשונו חמת עכשיב. בחלק לשון הטה את לב נער תמים למען רבות רשפי חשק לבבו. על עירה ירמזו מליו וישמר מוצא שפתיו לבלי הזכיר את שמו. כי כן צוה עליו מלך מואב. לכן שם ערמה מבטחו. ותקותו מרמה. למען הפיל את זבדיה ביד איש הנורא הזה.

שאנן ושלו שמע זבדיה כדבר אליו נעמן ככל הדברים האלה. שמח וטוב לב ירד מעל ראש ההר ויבא אל ביתו. — ויצו זבדיה את עבדו משק ביתו לעשות משתה גדול לחוג את חג יום הפלאות הזה, יום שמחת לבבו וחנוכת-גבורתו: לחשף זרוע רמה ולעשות נוראות ביום קרב! —

קאפיטל ב. CAP. II    🔗

לִשְׂחוֹק, אָמַרְתִּי מְהוֹלָל

וּלְשִׂמְחָה, מַה זֹּה עֹשָׂה.

קהלת ב, ב.

השמש באה ויבא הלילה, ויכס בצעיף עלטה את כל הככר אשר חיל כנען חונים שמה. אהלים רבים נטיו. מסודרים כרחובות עיר. בתוך המחנה עמד אהל אחד נחמד למראה, קרשיו עצי שטים מכוסה ביריעות ארגמן. באהל הזה שכן המלך. ועל ידו אהלים רבים וטובים, אשר תקעו שרי-כנען לשכון שמה. הלאה נטע עירה גבור-דן את אהלו מעצי ארזים מכוסה ביריעות-משי צבּע רקמתים. בהלך נפש ישב עירה דומם על כסא-הבנים מעשה ידי-אמן. לרגעים ישא עיניו מזרי-פחד מפיקות אימה הכרת פניו ענתה בו כי קוננו בקרבו עצב ויגון. שרעפותיו ילכו למרחוק על דבר ימים הבאים. פתאום התעורר עירה מתרדמת עצבת וילך באהל אחת הנה ואחת הנה. אחר יצא החוצה ויבא אל אהל המלך. ויחרד יבין לקראתו וישאלהו לאמר: מה לך? מה לידידי בביתי? — מדוע פניך זעופים? אנא הגד נא לי מה שאלתך ותעש?

ויען עירה ויאמר: אבל שאלה אחת קטנה אשאל וגדולה היא אלי ויאמר המלך דבר כי שומע אנכי. ויאמר עירה אם על המלך טוב. הואל נא לתת לי רשיון ללכת אל מחנה פלשתים לתור ולרגל את חיל זבדיה ולראות פניו. יען כלתה נפשי לראותו. בטרם אריק חרבי להלחם את גבור-פלשת אשר לשמע גבורתו חלו ורגזו כל יושבי כנען. אנא שלחני חרש לראות במה כחו גדול, גם עפל-לבן החזק הוא אם רפה. גם את אנשי הצבא אשר אתו אחקר לדעת המעט המה אם רב? הגבורים המה או חלשים? אל תאמר דבר ריק הוא. חי נפשי כי לא אוכל לעשות דבר בלתי אם מראש ארגל את המחנה.

ראה נא אדוני! ידעתי את יושבי פלשתים לשונם ומעלליהם ידעתי מאז. לכן אתחפש בבגדי פלשתים לבל תכירני עין ויען המלך לאמר: — השמר מאד פן יקרך אסון במחנה פלשתים ואספת נפשך ותכבה את נר כנען. הלא אתה טוב לי מרבבות גבורים. אפס חלילה לי מחשוך אותך לבלתי לכת לך לשלום ד' אלהיך ישמור רגליך מלכד, רכב! צלך גבור-חיל!

קאפיטל ג. CAP. III    🔗

ויהי בחצי הלילה, ויתחפש עירה וישנה את בגדיו, ויקם וילך לו לבא אל עפל-לבן. גם חרבו גם קשתו לא לקח אתו, כי היה נחפז ללכת. אך בטח על עצם שתי ידיו החזקות ועל אמץ לבבו אשר לא ידע פחד ולא הכיר חתת. ויהי הוא בא עד שערי עפל לבן והנה קול המון חוגג ישמע למרחוק. קול שומרי השער אשר שרו שירים שונים. גם במחנה פלשתים ישמע קול שותי שכר, קול עליזים, קול הלומי יין! — השוערים שתו לשכרה ואין משים לב: לסגור השער, ואין חולה מכלם פן יבא צר משערי המגדל דרך השער בא עירה בטח, באין שטן ופגע רע. לאט לאט-התגנב לבא הלאה עד בואו אל שער החצר הפנימי, שמה בבית התאספו כל שרי פלשתים אל המשתה אשר עשה להם שר הצבא. ויתחבא עירה אחרי הדלת במקום אשר יוכל לראות משם את פני זבדיה וכל הקראים אשר אתו.

כרועה אויל אשר עזב עדרו וילך לו אל בית-היין לאכל ולשתות, ולא שת את לבבו פן יעלה פריץ חית השדה, וטרף את-השה אשר יבחר לו. ככה גם שומרי השער לא שתו את לבבם לסגר השער בלילה, והנה עירה בא גם הוא אל המשתה בלתי קרוא ויהפך שמחתם למספד ועגבם לקול-בוכים.

קאפיטל ד. CAP. IV    🔗

כמלך בגדוד ישב זבדיה בראש הקרואים עוטה ארגמן. לבוש מכלול יפה תאר ויפה מראה קוצותיו תלתלים מסורקים מעשה ידי-אמן. לחיי צח ואדום כלה אומר כבוד! — ויתפלאו הקראים על הדר יופיו. אלפי נרות האירו את הלשכה והמשתה כמשתה המלך. כל הקראים אכלו ושתו וייטובו את לבם ביין, ויהללו את שר צבאם ויקראו: יחי אדוננו לעולם! חי משוח-מלחמה! אחרי הדלת עמד עירה מציץ מן החור אשר בדלת ולא הסב עיניו מאת זבדיה וישתאה על הדר יופיו ועל גבה קומתו. ויאמר עירה בלבו: עתה ידעתי כי נכונים דברי העם אשר מעבירים קול לאמר: מיתר הנפילים גבור פלשת אין בגבורים משלו. חי נפשי כי לא הוגד לי אף החצי. לא לשוא נפל פחדו על עם כנען. גם בעיני יפלא כי לא ראיתי כמוהו בכל ארץ הקדם גבור חיל להלל, מכף רגלו עד קדקדו אין בו מום, בחור כארזים! דגול מרבבה!

קאפיטל ה. CAP. V.    🔗

חָזוּת קָשָׁה הֻגַּד לִי, הַבּוֹגֵד בּוֹגֵד וְהַשּׁוֹרֵד שׁוֹרֵד.

ישעיה כ"א ב'

חלום שולמית

בדד ישבה שולמית בארמונה. לבה בה נשבר מרוב יגון. ותכל נפשה לצאת על בנה יקיר לה כי הלך מאתה לרדת למלחמה זה ימים רבים עברו. לכן חרד ופחד לבבה פן אסון קרה במלחמה. ויהי נאנחה יום יום ועיניה כלות מיחלות לבנה: מתי ישוב אליה. מתי יבא המבשר לאמר: — צהלי שולמית שמחי עזובה. דעי כי גבר בנך על האויב ויך צריו אחור, ויעש נוראות. בנך ביופיו תחזינה עיניךְ כשובו משדה — כבוד לא יאחרו פעמי מרכבותיו. כל טוב כנען בידו שלל רב יביא אליך שלל צבעים לזבדיה, צבע רקמתים לצוארך שולמית. לא תשבי עוד שוממה, לא תדעי עוד שכול ואלמון. עוד תדעי גאון בשוב בנך יקיר לך ועירה מחמד עיניך והיית לשם ולתהלה בכל ארץ-הקדם.

ככה ישבה שולמית ורוחה מרחפת בין תקוה ופחד. רגע רחב לבבה שם רוחה תהלך למאור פני זבדיה וידיה פרושות לחבקו, כמו נצב הוא לקראתה. ורגע תתחלחל מפחד לבבה, והנה תמונת בנה עמדת לנגדה⁴, ואיש הבינים עולה ממערכות כנען ענק וגבור מלחמה, ויגש אל זבדיה ויאבק עמו, ויכהו החמש ויפול מת ארצה מתגולל בדמו… ותלט שולמית את פניה ותזעק צעקה גדולה ומרה ותתעטף עליה נפשה ותרדמה נפלה עליה ותישן —

ותחלום שולמית חלום. והנה בחלומה ראה ראתה את זבדיה יושב על כסא רם, ושריו עומדים ממעל לו. לבושי מכלול כלם. כסהר במלאו יקר הולך וזורח בין גדודי מעל ככה זרח כבוד בן בטנה בתוך גדודי שריו גבורי חיל. אחרי אשר ברכו השרים את זבדיה אדונם⁵ קמו כלם ויבאו הלשכתה וישבו אל השלחן לאכל לחם. וישב זבדיה בראש הקראים. ויאכלו וישתו יין הרקח ועסיס רמונים. מה רחב לב שולמית כאשר נשאה את עיניה על זבדיה בנה והנה עיניו מזרי שמחה נוצצים כככבי מעל. אפס הה! כמה תשוח נפשה עליה, כאשר הסיבה את עיניה מזבדיה, ותפן מאחריה ותרא והנה במקצוע הבית עומד איש לנגדה אחורי הדלת: איש מלחמה נורא מראהו ענק גדול. סר וזעף עומד צופה ומביט על בנה יקיר לה. עיניו מזרי-פחד. ותתחלחל שולמית כי הכירה את אישה עירה ידיד-נפשה.

הוי צעק לבה אליו! — מדוע נחבאת אחרי-הדלת? מדוע תתחמק אב-זקן וכסיל? מדוע זה לא תרים כשופר קולך לקרא נגד כל הקרואים האלה. בני בכורי זבדיה ראשית אוני עצם מעצמי ובשר מבשרי? על מה זה יצא לבבך גבור-החיל? ראי גם הוא לא נופל ממך לכח ולגבורה, גם הוא יגדל, ושמעו יהיה בכל הגוים. שבע על תהלתך יהולל שערים. ותקיץ שולמית והנה חלום!

קאפיטל ו. CAP. VI    🔗

גַּם-בִּשְׂחֹק יִכְאַב-לֵב, וְאַחֲרִיתָהּ שִׂמְחָה תוּגָה.

משלי י“ד, י”ג.

ויהי כטוב לב זבדיה ביין ויצו לשיר שירי-גבורה, שירי זכרון כל הגדולות אשר עשו אנשי-השם בימי-קדם, ויעשו עבדיו ככל אשר צוה עליהם אדונם. שמח וטוב לב ישב זבדיה בראש הקרואים. לימינו ישב נעמן שר צבא מלך מואב. גבור-חיל. אולם איש חנף כזחול עפר ילחך את עפר רגלי מלכו, בעינים עצומות סור יסור למשמעתו, אל כל אשר תהיה רוח אדונו ללכת שמה ילך אחריו מבלי שום על לבו אנה רוח בער מועדת ללכת. באיש הזה בחר הדד לשלחו לעזרת זבדיה למען כחלק-לשון יתכחש⁶ לו: לקחת את לבבו ולהטותו אל כל אשר חפץ, עד כי יפול בפח יקש לו. זבדיה היה איש תם וישר לב-טוב. לא ידע מרמה. ויט אוזן קשבת לשמוע לעצת נעמן, ולא ידע כי בנפשו הוא. — לשמאל זבדיה ישב התך, אחד מסריסי שולמית אמו. איש אשר רוח בו, רב פעלים חכם חרשים יוצא ירך מלכי פלשתים. ויהי אומן את זבדיה ויחשבהו לו לבן. את האיש הישר הזה שלחה שולמית את בנה למען יהיה לו לאב. בתום לבבו ינחהו בארח מישור. ישמרהו כאישון עינו לבלי תביאהו רגל מרמה, ויד כחש לא תגידנו. באמרי-שפר ידבר לבו לעצור בעד רוחו בשאון מלחמה, למען לא תהיה רוח-גבורה לפוקה ולמכשול לבנה. פן אסון יקרנו, אם כפרא בודד לו ישליך נפשו מנגד על מרומי-שדה המלחמה. גם אם עירה גבור דן ירד למלחמת כנען, אז מרחוק יראהו את הגבור הנורא הזה, ולא יתנהו להתראות אתו פנים אך יגלה את אזנו לאמר: — השמר לנפשך מאד אל תתגר בו הלא הוא אביך, אל תשלח ידך בו כי הוא ילדך! — כמלאך מליץ יהיה התך בין זבדיה בנה, ובין עירה אישה.

קאפיטל ז. CAP. VII    🔗

והתך איש חכם מאד וישם את עינו לטובה על זבדיה. כנשר מרחף על גוזלו רחף התך על בן-אמץ לו. כאם-רחמניה השומרת עולה, ככה שמר את בן-שולמית לבל יפול בפח יקש לו מעול. עיני התך משוטטות על כל מעללי שרי זבדיה, פן יש בהם איש אשר לבבו פונה מעם אדונו ובקרבו שם ארבו, לכן לרגעים יצרנו לבל יפול בפח ולשמור רגלו מלכד. גם עתה כאשר החלו השרים להיטיב את לבם ביין וישתו כשיכורים. התך לא משך ידו את לוצצים האלה. לא בא יין אל פיו, ויחפש רוחו לתור לדעת את כל אשר הם עושים, ויתן את לבו לבקר בין אוהב-נאמן ובין אויב-נסתר, כי לא כאשר יראה איש חנף יראה איש אמת. כי איש כחש יראה לעינים ואוהב נאמן יראה ללבב! —

ויהי כטוב לב כל הקרואים ביין, ושרים כחוללים מריעים בכל כלי שיר. אך קול הלומי יין, קול ענות ישמעו בבית, ואיש אין מכל שרי זבדיה אשר שת את לבבו לשמור על אדונו זולת התך, כצופה נאמן עמד על יד זבדיה, וישא עיניו וירא: והנה כמראה אדם אחורי הדלת, ויחרד התך וימהר ויקם ממושבו, וילך לראות את המראה הזה. ויגש עד המקום אשר עמד שם האורח בין פתח הבית ובין האולם. ויחר אף התך באיש הזה ויקרא לאמר: — מי אתה? מאין באת? מה לך פה ומה תבקש? — מדוע זה כגנב נחבאת אחרי הדלת-והמזוזה? שמה כחיה ממעונתה תארב. חי נפשי כי מרגל אתה. דמך בראשך. הוי בוגד! תן תודה מי שלחך הלום ומה אתה עושה בזה? — ראה רעה נגד פניך, ועתה עונך תשא. מות תמות ובדם תרד שאולה.

ככלותו לדבר ולגעור בו, וישלח התך את ידו ויאחז ביד האורח בחזקה ויתיקהו ממקומו כשלושה צעדים, למען הביא אותו לאור הנר. אף כי ידע התך את עירה, מאז קחתו את שולמית לאשה, בכל זאת לא הכירו על כי התחפש וישנה את בגדיו וילבש בגדי פלישתים. וישאלהו שנית לאמר! מי אתה? — ויתנכר עירה לפניו ולא ענה דבר. לשוא בערה חמת התך כאש, לשוא נסה את כֿחו לתפשו ביד רמה, ולא יכול להניע את הענק הזה ממקומו. וירא עירה כי כלתה אליו הרעה, כי אך כפשע בינו ובין המות אם יקרא איש ריבו לעזרה. ורוח גבורה לבשה את עירה, ויך את התך באגרוף מכת רצח על ראשו וירצץ את גלגלתו, ויפל ארצה ויתעלף וימת. —

עד כה וכה, וירא זבדיה כי נפקד מקום התך ידיד נפשו ויתמה מאד על הדבר הזה: מדוע חמק ועבר התך. וישלח זבדיה את אחד הסריסים לבקש את התך; כי היה לבו חרד מדוע לפתע קם מעל השלחן ולא שאל את פיהו. וילך הסריס למלאות פקודת אדונו, ויהי אך יצא המסדרונה וישא את עיניו וירא: והנה התך שוכב ארצה מת מתגולל בדמו. ויחרד הסריס חרדה גדולה וישב אל זבדיה, ויבא הלשכתה אשר היו הקראים שמה ויקרא בקול מר: אהה! אדוני! קשר! קשר! מרמה! — אללי-לי, מרגלים התגנבו אל ביתך הלילה לתור את העפל, ויפגעו בהתך ויכוהו נפש, וישפכו את דמו ארצה. הוי! יד שומרי השער היתה במעל הזה.

אדוני זבדיה כלאם! חי נפשך משוח-מלחמה כי בני מות המה קומו השרים משחו מגן! החלצו גבורי מלחמה: לבער את הרעה מקרב מחנה פשתים. ראו שערוריה נעשתה בתוכנו. הנה התך שוכב ארצה מת. יד רצח נשלחה בנקי הוי, הוי! נרצח התך ואיננו! —

כשמע זבדיה כדברים האלה אשר דבר הסריס, ויחרד חרדה גדולה ויחר אפו על דבר הנבלה הזאת. כארי שאג ויתן בקולו קול עז מפחיד כל לב. ויקם בבהלה וירץ המסדרונה. גם כל השרים חרדו ללכת אחריו, כי נבהלו מאד. ויהי כבא זבדיה המסדרנה, וירא והנה ידידו התך שוכב ארצה מת. ויקרע את בגדיו, ויתן קולו בבכי, ויספיד עליו מספד גדול. גם כל השרים קרעו בגדיהם ויבכו גם הם בכי גדול מאד, עד כי זבדיה הגדיל.

כמעט שבה רוחו אליו, ויצו זבדיה את הרצים-הנצבים עליו לאמר: — מהרו רוצו ורדפו אחרי הרוצח, עד השג תשיגוהו. שלחו ידכם בו ובנחשתים תאסרוהו, והביאו את החוטא אלי ודמו עליו יטש. בדם ירד שאולה.

קאפיטל ח. CAP. VIII    🔗

ויהי אחר הדברים האלה, וישב זבדיה הלשכתה סר וזעף. ומלאכים שלח לסגר מבואות העופל, ויצום לחפש חפש מחפש בכל בתי העיר ובכל המחבואים, אולי ימצא שופך הדם. — אולם לשוא שקד זבדיה: למצא את הרוצח-יען עד כה וכה נס-עירה וימלט על נפשו. ויהי כאשר שבו הרודפים ריקם. ויעש זבדיה אבל כבד מאד ויקרא לבכי ולמספד. ויקרע את בגדיו ויגז את שער ראשו, ויאמר, — זבדיה אל שריו העומדים לפניו הלא תדעו כי שר וגדול נפל היום הזה בפלישתים, לכן קרעו בגדיכם וחגרו שקים וספדו לפני התך. ויקנן זבדיה על התך ויאמר: צר לי עליך אחי; מה נפלאתה אהבתך אלי! איך כמות נבל נפלת לפני בן בליעל! — סלחי אם יקרה לי! סלחי לבנך על אשר לא שמר את הסגולה אשר שמת בידי. שומר לראשי היה לי. אך בו שמתי מבטחי, כי יגלה את אזני ומרחוק יראני: מי מכל שרי כנען עירה גבור-דן והיה ביום רעש כאשר תקרב-המלחמה, הוא לבדו יעמוד לימיני לתת לי אות-אמת לאמר אל תשלח באיש הנורא הזה, אל תתגר בו כי הוא אביך, הוא מחוללך. — עתה נפשי יבישה אין כל בלתי אל חרבי עיני. אף ידי תושיעני לקחת נקם שבעתים. נקמה לזבדיה בכנען ותוכחה ביבין מלכה, אות לבני מרי! —

ויהי כשמע נעמן כדברים האלה, ויתחלחל ויך לבבו איתו על אורות פקודת מלכו יען גם הוא היה לאל ידו לגלות את אזן זבדיה מי אביהו: בכל זאת לב הותל הטהו לצפון סוד כמוס בלבבו, ולא יעבר שם עירה על דל שפתיו. וימלא אחרי הדד אדוניו: לפרש רשת לרגלי זבדיה: לתגר בעירה ולתת חרב בידם להרג איש את רעהו. למען יספו ויתמו גם שניהם יחד.

בלב מלא יגון וכעס ישב זבדיה דומם. וישלח ידו ויקח כוס מלא יין, ויקם ממושבו ויקרא באזני הקרואים לאמר: — שמעו אחי ורעי! שמעו ואנכי אשבע! — בי נשבעתי: כה יעשה ה' לזבדיה וכה יוסיף אם אשקט ואם אנוח עד כי אקח נקם נקמת המת. יתנני ה' לשמה ולקללה, כבודי לכלימה יהיה ושמי לדראון, אם לא בדם חיל-צבא יבין מחה אמחה חטאת הרוצח מכה רעהו בסתר. גם אני אמוד שבע אל חיקו. הנני אליך מלך כנען, חרב עליך איש-הדמים! — עד הכוס, ועדה החרב הזאת: ירא אלוהים וישפטני אם לרעי אכזב. אז יהפך היין הזה לראש פתנים בקרבי חרבי תשוב ריקם אם לא אקח נקם שבעתים תחת דם נקי השפוך" — אנא ה' שמע שבועת עבדך! — וימהר זבדיה וישת את היין בפעם אחת. ויקם זבדיה מעל השלחן סר וזעף וילך המסדרונה ויוסף לבכות, ויעש מספד גדול על אבדן התך רעהו, גם כל השרים בכו עמו. ויצו זבדיה את עבדיו לקבר את המת. וישאו עבדיו את התך ויקמו כל השרים וילכו אחרי המטה, גם זבדיה הלך ילך ובכה עד בואם אל שדה-הקבורה. ויקברו את התך במבחר קברי שרי העפל. ויצב זבדיה מצבת אבן גדולה על קבר-התך, ויקרא לה מצבת-נקמה. ככה נהפכה שמחת זבדיה לאבל ועוגבו לקול-בוכים! —

קאפיטל ט. Cap. IX    🔗

עד כה וכה שב עירה אל מחנה כנען. ויהי נחפז ללכת, ויבא עד קצה המחנה בראש אשמרה התיכונה. אך הקם הקימו את השומרים, במקום אשר שמגר אחי עירה וכל חיל דן חונים שמה. ויהי כשמע שמגר קול מצעדי איש הולך וקרב אל המצב, וירץ לקראתו וחרבו שלופה בידו וישא את קולו ויקרא: מי אתה? מה תבקש? הלנו אתה, אם לצרינו? – כי לא הכיר שמגר את אחיו באישון לילה ואפלה. וישאלהו שנית ויגער בו ויאמר. עמוד אל תהרס לגשת הלאה, הגד מי אתה ואם לא מות תמות כרגע תרד שאולה. ויגש אליו עירה וילחש באזניו לאמר הרגע! אני עירה אחיך, עתה באתי. ויחרד שמגר כי הכיר קול אחיו וישתאה שמגר, ויפג לבו כי לא האמין עוד למראה עיניו, על כי קולו קול עירה ובגדיו בגדי פלשתים. וישאל שמגר את אחיו ויאמר: אנה הלכת אחי? – מדוע זה אתה לבדך, מתחפש בבגדים צואים? ההלוך הלכת לקראת נחשים לקסם קסם יצאת באפלה? הדרוש דרשת אל האובות ואל האטים והידעונים? –

ויען עירה, ויאמר: הס! על מה כל החרדה הזאת? לא דרשתי באובות ולא שאלתי בידעונים. לא יצאתי לקראת נחשים. הסכת ושמע! אנכי יצאתי לתור את מחנה פלשתים. באתי אל עופל־לבן לרגל את המגדל, לדעת את מוצאו ומובאו. ויהיה כבואי שמה ואשמע קול הלימי יין קול שותי שכור. את השערים מצאתי פתוחים לפני, חשתי לעבר דרך שערי המגרם לאט לאט הלכתי עד בואי אל ארמון שר הצבא פנימה. מה מאד נפלאות⁷ על הדר ויפי שר הצבא, גבור חיל, נער מלא רוח-גבורה בחור כארז חסון כאלון קולו ערב ומדברו נאוה. נפשי לא שבעה די נחת, ולא יכלתי להם עיני מאת נער פלא הזה. ככה בהלך נפש משתומם עמדתי אחרי המזוזה והנה איש חיל נגש אלי וישלח את ידו ויאחזני לתפשני חיים. אז הקיצותי מתרדמת תמהון וחרדה נפלה עלי, ויחר אפי באיש ריבי ואך אותו על ראשו באגרף. ויפל האיש ארצה מת. חשתי להמלט על נפשי. ויהיה הנני נחפז לעשות דרכי, ויך לבבי אותי על אשר שפכתי דם-נקי חנם. ראה שהדי במרומים כי לא בצדיה ולא בזדון לב עשיתי כזאת. בכל זאת עלי נפשי תשתוחח. אף מעי יהמיון כחלילים בקרבי.

עתה רוץ נא מהר אל אהלי וקח לי משם את בגדי החמדות ואלבש מחלצות. הה! נפשי קצה לראות בגדים הצואים האלה מגואלים בדם נקי חנם. – וימהר שמגר וילך אל אהל עירה, ויקח משם את בגדי אחיו החמדות, ויביאם אל עירה. ויסר עירה את בגדים הצואים וילבש מחלצות. ככל זאת לא שקטה רוחו, ויקרא: הוי! קול דמי המוכה צועקים אלי לאמר: – נפשך שחת, אבדת! אבדת! חטא חטאת מכה רעהו-בסתר! עתה לא יכופ לך העון הזה עד כי גם אתה תרד בדם שאולה. קרבה עתך לבא. בא יומך! ויקם עירה וילך האהלה סר וזעף. כעס ויגון הלמו את לבבו. וילך אט באהל אחת הנה ואחת הנה; ולא יכול לשאת את ראשו. ויפתח את חלון האהל ויבט השמימה, ויחרד חרדה גדולה, כי ככבי השמים כעיני צפעונים מלאות זעם מביטות אליו, ודמות מלאכי עברה על פניו יחלופו מבקשים את נפשו לקחתה.

ככה עמד עירה עד בוש ויגון לבבו הלוך ילך וגדול. וימאן להתנחם, ולא שת את לבבו ללכת אל אהל המלך לספר לו את המוצאות אותו בדרך, וילך אל חדר המטה, ויפשוט את בגדיו, וישכב על מטתו וירדם. כי היה עיף ויגע.

 

חלק ששי    🔗

קאפיטל א. CAP. I.    🔗

כֹּבֶד אֶבֶן וְנֶטֶל הַחוֹל,

וְכַּעַס אֱוִיל כָּבֵד מִשְנֵיהֶם.

משלי כ"ז, ג.

הבקר אור ורוח צח אף נעים מרחף על פני הארץ, ויפח רוח חיים באף זבדיה ותחי רוחו. ויקם ויעל על ראש המגדל, וישא את עיינו וירא את חיל מחנה כנען שוכן לשבטיו. ותהי עליו רוח-נקמה. וישלח לקרא את שובך הכנעני, אשר היה אסור בבית האסירים, כי אמר זבדיה בלבבו: התך איננו! אבד רע-נאמן! פס אח-לצרה! – עתה מאין יבא עזר? מי יפקח את עיני להראותני את עירה גביר-דן? – איה דובר אמת להגיד לי: היש עירה פה במחנה יבין אם לא? – אמנם איש רע שובך ולבו לא נכון עמי, בכל זאת אולי יעשה חפצי אם אעשה אתו טובה לשלחו חפשי, אחרי יראני מי מכל שרי כנען עירה נשיא שבט דן. והיה זה שכרו כי אקרא לו דרור והיתה לו נפשו לשלל.

ויהי כבוא שובך לפני זבדיה, ויצו זבדיה להסיר מעליו את הנחשתים. ויאמר אליו, ראה שובך! הנה פתחתיך היום מן-האזיקים. גם אשלחך לחפשי בשלום. אם אך תמלא שאלה אחת קטנה אשר אשאל ממך. אם בלא לב ולב תדבר עמדי, אם באמת ותמים תשיב על כל הדברים אשר אדבר באזניך ולא תכחד דבר תחת לשונך. כרגע אקרא דרור לך, והלכת אל כל אשר תהיה רוחך ללכת ומשאֹת תשא מאתי.

ויען שובך ויאמר: שאל אדוני לכל אות נפשך הנה עבדך לפניך. דבר כי שומע אנכי.

ויאמר זבדיה טוב הדבר אשר דברתי עתה הסכת ושמע! שא נא עיניך וראה את מחנה יבין מלכך, ראה שמה אהלים רבים וטובים נחמדים למראה. אל נכון שרים נכבדים חונים שמה. עתה הגד תגיד לי למי כל אהלים האלה ושם כל שר ושר תקרא באזני. והיה אם אמת ידבר פיך והיה שכרך גדול מאד, אך אם ברמיה תלך והיתה האמת נעדרת. אם פיך יפיח כזבים אז בי נשבעתי כי מות תמות. כה יעשה ד' לזבדיה וכה יוסיף אם היום יעמד ראשך עליך. הלא תדע כי נחש ינחש איש כמוני. לכן שמור פתחי פיך, דבר אמת וכל מרמה לא תעבור על דל שפתיך.

קאפיטל ב. CAP. II    🔗

ויען זבדיה ויאמר: ראה נא שובך שמה בתוך המחנה רואה אנכי אהל אחד יפה מאד קרשיו עצי שטים מּצופים זהב ועליו מכסה יריעות ארגמן מעשה חושב. אריה נורא מאד עומד לפני פתח האהל מעבר אחד, שחל מעבר השני כנגדו ופניהם איש אל אחיו. כמלאכי זעם עומדים לשמר פתח האהל. על הגג עומד נשר גדול הכנפים ובין פרסותיו אוחז דגל זהב מעשה ידי אמן ועליו חקוקה דמּות השמש ונוגה לה סביב. שרים רבים רצים ובאים מפתח האהל. למי האהל הזה?– ויען שובך בגאוה לאמר: אבל אהל מלך כנען הוא. שמה ישכן כבודו. הוא יבין המושל בכל ארץ הקדם. ששים גבורים, איש חרבו על יריכו עומדים הכן לשרתו. שומרי ראשו המה.

ויוסף זבדיה לשאל את שובך ויאמר: פנה לך לשמאל הבט וראה: שמה עומד אהל אחר קרשיו ברושים, רהטיו ארזים מצופים-כסף, משני צדי האהל עומדים לביא ונמר, על גג האהל עמדת בת-היענה פרשת כנפיה ובין רגליה אחזת דגל גדול משוח בששר תבנית דמות הירח. – ויען שובך ויאמר: – אהל יורש כס אביו הוא. בן מלכנו האדיר משען כסאו ובכוּר ארץ כנען. – אהה! קרא זבדיה. מה טוב ומה נעים שבת אָב-ובן יחד! – על כן יאמרו המושלים: תפארת אבות בנים והדר מלכים צאצאיו ויאנח זבדיה וידום.

קאפּיטל ג. CAP. III    🔗

ויחל זבדיה עד בוש. ויוסף לשאל ויאמר: – ראה נא נגבה! שמה תחז עיני אהל שחור, קירותיו מעצי הבנים – עבענהאלץ – נכח הפתח בבאה (דער איינגאנג) עומד פיל-גדול ועליו מכסה בגד-ארגמן ועל ידו דגל יפה תקוע בארץ. על גג האהל שוכב נחש נורא מאד, ובפיו יתנוסס-נס לרוח היום. והנס שש משזר תכלת וארגמן צבע רקמּתום משובץ אבני חפץ מתּנוצצים כאבני נור. הגד נא לי: למי נאוה כל הכבוד הזה? ויען שובך ויאמר: אבל שר וגדול שוכן באהל הזה ארפכשר שמו. יועץ המלך ואיש סודו, נכבד מאד מכל שרי כנען. והאיש גבור חיל מזרע מלכי כנען. ובו עשה ד' תשועה גדולה לכנען, הוא הכה את מואב בגיא בית חורון ותכנע תחת יד יבין ימים רבים. הוא ארפכשר כבור כנען וחתּת כל בני קדם..

וישאל זבדיה את שובך ויאמר: שא נא עניך תימנה וראה. שמה עומד-נחמד, ספון בארזים ויריעות משי מכסות אותו מסביב. נכח הפתח יושב איש זקן נכבד עוטה ארגמן. שרים רבים עומדים נכחו. כאל מלקוש יפערו פיהם מיחלים עד עת בא דבריו. מי האיש הנכבד הזה? – ויען שובך את הדובר בו לאמר; האיש הזה נכבד בבית המלך נשוא פנים. הוא המזכיר, סופר מהיר, מחוקק דתי. הממלכה, הוא והשופט את עם הארץ תחת פקודת מלכו. נמרד השר שמו, ולו שמונים בנים, כלם גבורי חיל, מלומדי מלחמה, נושקי רומי קשת. הם עוזרי המלך ביום קרב, לבם כלב שחל לא ידע פחד. גם אנכי, הה! אחד מיוצא ירך נמרד הנני. הוא אבי! –

אהה! גם אנכי גדולות עשיתי, ראמות חשבתי לי עתה הורד כבודי עטיתי כמעיל חרפה. נשתה גבורתי. חרבי שבה ריקם ותסיג אחור קשתי עתה נפלתי שבי בידך, לבשתי ולבשת כבוד בית אבי. אללי-לי! לא עוד תבא נפשי בסוד אחי הגבורים ולא תחר כבודי בכבוד בית אבי! –

על מה זה נשאת קינה שפן-סלע! – ראַה עתך בידך. כי נשבעתּי אם אמצא אתּ לבבך נאמן לפני, אם אך יהגה חכך אמת, והיה אחרי תמלא משאלות לבבי אוציאך לחפשי ואשלחך בשלום. אז שוב תשוב אל ביתּ אביך תעיר כגבור קנאה, גם יצא תצא עוד הפעם בחרב, לקראתי. לכן דום והתחולל! –

קאפיטל ד. CAP. IV    🔗

ויוסף זבדיה לדבר אל שובך ויאמר: שא נא עיניך ימה וראה: שמה בסתר ההר תחת חרש מצל עומד אהל רם ונשא ליש נורא עומד נכח הפתח. על גג האהל שפיפון נורא ישתרע בפיו אוחז נס תכלת צבע רגמתים מעשה חושב. על פתח האהל יושב איש מלחמה מראהו נורא מאד אף כי מלא ימים האיש הזה. פניו כפני אריה סוס מלחמה נחמד למראה, עומד על יד גבור חיל הזה, ומכסה עור תחש עליו. כֿסוס כרוכבו נוראים יחד. כל העומדים יתנו כבוד לאיש הנורא הזה. אל נכון נודע בכנען הגבור הזה. עתה הגד נא לי ואל תכחד דבר תחת לשונך. מי הוא הענק הזה? מה שמו ומה שם ארצו? מאי זה עם הנהו? –

כּאלם לא פתח שובך את פיהו־וידום. עד בוש עמד שחוח ראש ויקשה את ערפו לבלי השב את שואלו דבר. ושם יושב האהל הוא עירה נשיא שבט דן לא עבר על שפתיו, בקנאותו לזבדיה קנאה גדולה. אמר נבל בלבבו: מי יודע אולי קרוב לו האיש הנורא הזה. מּי לידי יתקע אם לא יוצא יריכו זבדיה. לכן ככה פרץ בי וישביני להגיד לו בלב נכון. הה! עוד תּצילנה שתי אזני מקול כפיר הזה, ביום אזלת ידי להלחם אתו, ויהי. אך כפשע ביני ובין המות כאשר נפלתי אחור מסוסי ארצה, וישלף חרב לכרת את ראשי, ואבך ואתחנן אליו לכבוש כעסו ולא ישפך דמי ארצה, אהה! איזבל היפה בנשים ראתה חרפתי ותבז לי בלבבה. זכור אזכר ותשוח עלי נפשי כאשר גער גער בי העול הזה, ויתן בקול קול ענותּ גבורה, ויתפאר עלי לאמר: דע לך כי בן גבור אנכי, בן רוזני ארץ! לי זרוע עם גבורה. לא נופל אנכי מאבי! לי עוז! לי תושיה! –

אללי-לי! חרפה שברה רוחי ונקמה כאש לא-נפח יוקדת בקרבי. העל חרפה כזאת לא אפקוד? ואם בפרא כזה לא תתנקם נפשי? חלילה לי לגלות את אזני אויבי כי עירה שם הגבור הזה. יען ככה כלתה נפשו לדעת מה שם הענק הזה, אשר כמשוגע הוא ממראה עינים. טוב לי המותה ושם עירה לא יעבר על דל שפתי. הוי הוי! נקמה אותה נפשי. חי הבעל כי אקח נקם, ומדותי שבע אל חיקו. כגמול ידו אשוב לו. והיה ביום מלחמת גאות ילבש זבדיה אף יעט כמעיל קנאה: להתראות פנים את הענק הזה, למען יעשה לו שם בגבורים, ותהי זאת נקמתי אם ילחמו כפירים האלה מלחמת הבינים – צווייא קאמפף – אז תהיה חרב איש ברעהו, יספו יתמו שניהם גם יחד ביום אחד והארץ תשקט ממלחמה. או אז תכנע פלשת תחת יד יבין מלכי ולא יוסיפו עוד בני חרפה לענות את עמי כבתחלה. כנען תעלה מעלה מעלה, ופלשת תרד מטה מטה.

ויהי בראות זבדיה כי הקשה שובך את לבבו וישמר מחסום לפיהו ויחר אפו בשובך, ויקרא: מדוע זה נאלמת עול! – על מה כל החרדה הזאת? איה איפה פיך אשר נשבעת לי לאמר: בלב נכון ורוח נאמנה אשוב על כל אשר אשאלך. עתה מהר גלה את אזני מה שם הגבור הזה, אשר אנכי רואה. השמר לנפשך בטרם תצלח כאש חמתי ואכלך כרגע. –

ויען שובך את הדובר בו, וידבר במרמה, ויאמר: אל יחר אפך כי חי נפשך אדוני אם ידעתי מה שם האיש הזה. אמנם שמעתי כי יצא דבר מלכות מלפני מלך כנען ויצו את עבדיו להעביר קול בכל ארץ הקדם לאמר: כל איש מלחמה גבור חיל, אשר ידיו רב לו במלחמה יבא לעבוד בצבא חיל כנען. שכרו ירבה יבין מאד, אף ישא משאות מאת פניו, אם תמצא ידו און לה לתגר מלחמה עם גבור פלשת לשמע בצע רב התאספו גבורים רבים מכל מדינה ומדינה ויבאו ארצה כנען. גם הגבור הזה אחד מיתר הרפאים לא מארץ כנען הוא, אך בא מארץ רחוקה למען בצוע בצע רב. ראה אם מקרוב בא ארצה כנען. איכה אוכל לדעת מי הוא מה שמו ומה שם ארצו? – שקר אתה דובר, ופיך יפיח כזבים ולשונך תצמיד מרמה. ענה זבדיה בחרי אף. ראה כי רעה נגד פניך. אל תוסף התל בי. מהר גלה נא את אזני: מי האיש הנורא הזה?

כתנין אכזר הקשיח שובך את לבבו הערל, ולא שת את לבבו גם לגערת זבדיה, גם לתחנתו, וידום ולא ענה דבר.

כראות זבדיה כי חכמתו לא עמדה לו וחפצו לא הצליח בידו. ויתאפק ויסתיר כעס בלבבו. ויוסף לדבר וישאל את שובך לאמר: – פנה לך קדמה. שמה הבט וראה: הנה אהל אדום כמראה שושנה חמודה רואה אנכי. נכח הפתח עומד גמל, ועל דבשתּו דגל נחמד מעצי ברושים. על גג האהל עמדת עזניה גדולה מאד⁸ כפיה אחזת נס תכלת מעשה אורג. הגד מה שם שוכן אהל הזה? – ויען שוֹבך ויאמר: שמה שוכן דומה ראש השלישים.

שא עיניך הלאה, שם עומד אהל מפואר. נכח הפתח רובץ חמור גרם. ועל צדו תקוע בארץ דגל יפה למראה מעץ-תדהר. על גג האהל עמּדת דאה אחת גדולה פורשת כנפיה⁹ ובפיה אחזת נס כרפס וחור אשר ינופף הרוח לכל עבר. למי יאתה תהלה הזאת? מי שוכן האהל הזה? –

בלב סחרחר ענה שובך ויאמר: – שמה שוכן אבימלך, שר הרצים הרכב. הוא אבימלך אחד משבעת שרי כנען רואי פני המלך. חטר מגזע נשיאים ונצר משועי בני-דן. חתן ל… וידום שובך ויחרד כי כמעט עבר שם עירה על שפתיו. ויעמּד את פניו לבלתי יכיר זבדיה כי הכחיד דבר תחת לשונו, וידום ולא מלא דבריו הראשונים.

ויהי כראוֹת זבדיה כי נבהל שובך וחרדה גדולה נפלה על זד יהיר הזה, ויכחיד תחת לשונו את שם חותן אבימלך, וידע אל נכון כי במרמה ידבר אתו הנוכל הזה, ויחר אפו בשובך ויתאנף מאד להשמידו. ויקרא: הוי זד! הוי בוגד! הוי בן-מביש! פיך ענה בך כי שקר דברת עד כה. הנה התל התלת בי פעמים. עתה נגלתה תרמיתך לנגד עיני, נבעו מצפוני לבבך. – מדוע זה קראת בשם לכל שרי כנען ולא יראת להגיד לי מה שם הגבורים האלה ומה משפטם. אך שם הגבור, אשר תקע אהלו בחרש מצל בסתר ההר הכחדת תחת לשונך, ותלך בקרי עמי לבלתי הזכיר שמו. ותקטן חטאתּך זאת ותתמכר לעשות הרעה בעיני ולא אבית לגלות את אזני גם לדעת שם חותן אבימלך השר. אין זה כי אם רוע לב! – הוי איש-סטים! איש תוך ומרמה! – התדמה בנפשך כי בפותה יפת לבבי לתת אמון לדבריך אלה? – עתה הסכת ושמע. בוגד! אם עודך תסתולל בי ללכת בקרי עמי, אף אני אלך עמך בחמת-קרי ויסרתיך למשפט. תּן תודה כי ברמיה הלכת עמי עד כה. עתה מהר הגד לי מה שם הענק אשר שוכן בחרש מצל.? ראה בטח ידע לבי כי נשיא שבט דן יצא לישע יבין. הוא הגבור אשר חזו עיני. הגד מה שמו כי אדע ואם לא חי נפשי כי בן-מות אתּה. כה יעשה ה' לזבדיה וכה יוסיף אם יעמד ראשך עליך עד בא השמש. לכן דבר נא הפעם ולא תכחד דבר. הגד מה שם הגבור אשר שאלתיך זה פעמים רבות. הגד הבא נשיא דן אל מחנה כנען. דבר אם הוא חונה בּאהל ביער אם לא? אך השבעה נא לי על אודות הדבר הזה. אם משאלות לבבי תמלא, כרגע תצא חפשי. ואם לא מות תמות, נבל!

ויען שובך ויאמר: – הסר כעס מלבבך, הרגע גבור חיל! שמע ואנכי אדברה אך הפעם. בי נשבעתי כי לא ידעתי שם האיש הנורא אשר שאלת ממני להגיד לך. כאשר מראש כבר השמעתיך בכל זאת איעצך: – אל תּתּברך בלבבך לאמר: – אעשה שם לי. שם עולם לתגר מלחמּה בנשיא שבט דן. גם אם ישנו פה במחנה, השמר לנפשך מאד ואל תהגה ברעה, אל תתחר להלחם את אריה נורא הזה; פן בדמי ימיך תרד בדם שאולה. מה נורא גבור-דן! מי עוכר שארו לתגר בו מלחמה ולא ישחית נפשו? הוא ידרוך קמיו ארצה, הוא יכריע גבורי-כח לטבח. מה רבו הרוגיו ומה עצמּו חללי חרבו! – עתה למה זה נכסף נכספת לדעת אם ישנו פה במחנה, אם אין? –

אולם אל תירא דבר. אל יצא לבבך בגלל גבור-דן. ראה מה מאושר אתה ומה טוב חלקך! דע לך כי זה כירחים שנים עברו בטרם ירד המלך למלחמה, ורוח קנאה לבשה את יבין. וידבר משפט את בעל בריתו נשיא דן. עתה נבאש נבאש יבין בגבור דן ולא יצא עוד בצבא יבין. חלק לבם, ויהי נשיא דן ערהו.! – אמנם נחם המלך ממחשבתו הרעה, וישלח שרים נכבדים לחלות את בעל בריתו לסלח לו שגגתו, ולא יעיר כל חמתו לבלתּי צאת לישע לו ביום רעה. וימאן איש ריבו לסלח לו ולא שמע לקול מלאכיו אשר שלח אליו, עתה שאנן יושב גבור-דן, שלו בביתו. לכן הרגע גבור-חיל! השקט ולא תכעס על עבדך חנם, אל באפך תיסרני ואנכי לא חטאתי לך. ככה בלב ולב דבר שובך, ויכחש לו למען קחת את לב הנער אשר לא ידע כחש.

קאפיטל ה. CAP. V    🔗

ויהי כשמוע זבדיה כדברים האלה ויחר אפו. ויגער בשובך ויאמר: – עד מתי הבל יפצה פיך? – ראה איש און! זה שלוש פעמים התלת בי, ותּדבר אלי אך כזבים – מי פתי להטות אזן לקול נבל כמוך. מי יאמין לדברי בלע כאלה, כי יפגר גבור חיל לצאת לקראתּ נשק על אודות ריב אשר רב אתּ יבין, ומה גם כי נחם יבין על אולתו, ויחל אתּ פני בעל בריתו לסלח לו כאשר דברת באזני. הכי איש אמונים כנשיא דן יקשיח לבבו לבלתי סלוח לחטאת בעל בריתו, אם כשוחה יפרש ידיו ויתחנן לו? ראה העידות שקר בגבור חיל. הכי גבור-מלחמה כנשיא דן יחבק ידים בעת אשר בא צר ואויב בשערי בעל בריתו? האם שפני סלע ירדו למלחמה וליש גבור בחיה ישב שחוח במעונתו? האם נמלים עם-לא-עז יחושו לפשט לשלל, והנשר אשר דרכו בשחקים ירך לבב לבלתי יטוש עלי אכל? – עהה ראה כי דברת סרה באיש חיל, גם נתת דופי באיש ישר הולך. חי נפשי, כי בדית כל אלה מלבך להשׁלות את אדונך, ועתה דע כי בנפשך דברת כזבים. דמך בראשך עינך תשא ואנכי נקי! –

ויתמרמר שובך ויאמר בלבבו; אך לשוא שאג ישאג כפיר הזה לבלעני חיים. לא אתמה מגערתו, ולא אירא מפחד המיתה. סודי ימות עמדי. אפס אקח נקמתי הפעם מּאת צוררי זה. לא אפונה כי יתגר מלחמה את עירה וירד גם הוא בדם שאולה. או שניהם יתמו לגוע. הן לא יהיה אבי שכול בנים, אם אחר ירד אלי קבר הנה עוֹד תשעה ושבעים כלם חיים היום. כלם אנשי חיל משענת שיבתו המה גם יחד. – אולם גם אתה זבדיה אויבי-בנפש! גם אתה לא כמות כל האדם תמות. לא תבא בכלח אלי-קבר, אך תּצא אש מעירה ותאכל בן שולמית, ותצא אש מזבדיה ותאכל את עירה, ובערה ואכלה את שניהם יחדיו ואין מכבה.

וירא זבדיה כי קשה ערף שובך וכל יצר מחשבות לבו רק להרע לו. ויחר אפו בנבל הזה, וישלף את חרבו לשסעו כשסע הגדי. אפס כרגע שב אפו ונחם על הרעה הזאת, וירף ממנו. ויך את שובך על הלחי מכת-חרפה. ויתעלף שובך ויפול ארצה.

וישא זבדיה את קולו ויקרא: הוי זר-יהיר! הוי בוגד, איש תוך ומרמה! אל תשמח אויבי לי, אל תלעג לאיד זבדיה. אם אתה נבל שמת כזב לקו ומרמה למשקלת, ותלך בקרי עמי לבלתי הגד לי מה שם הענק הזה חרבי תושיעני היא תסול לי מסלה לבא להתראות פנים את הגבור הנורא הזה. אז יודע לי את מי אכבדה לתגר מלחמה.

קאפיטל ו. CAP. AI    🔗

ויקרא זבדיה אל נושא כליו ויבא לפניו, ויאמר זבדיה מהר קח את הנבל הזה והשיבהו אל בית הסהר. שמה יאסר בנחשתים. שים את זה אל בית הכלא והאכילהו לחם צר. ויעש הנער כאשר צוהו אדונו. ויפן זבדיה וירד מעל ראש המגדל ארצה ויבא אל ביתו בחרי אף.

כלביאה אשר יצאה ממעונתה לשחר לטרף ולהנק בדי גוריה והנה ציד פתי בא. זדון לבו השיאו לקחת את בניה ויפן וילך לו. והנה הלביאה שבה מצידה וטרף בפיה. ותשא את עיניה ותרא כי אין בניה בבור. אזי במרום תתן קולה קול יללה. בחרות אפה בזעם תצעד הארץ. עיניה תמלאנה-דם ושפתיה זעם. כגבור תמהר לרוץ ארח. תריח מצעדי אויבה. עד השג תשיג את האכר. תשסענו לנתחים, תגרם עצמותיו לקחת נקמת בניה. – ככה גם זבדיה, אחר שבו הרודפים ולא מצאו את הרוצח אשר הכה את התך רעהו, וישפך דמי נקי גם אחרי הכעיסו שובך גם כעס, ותבער כאֵש חמתו, ורוח גבורה לבשה את זבדיה. וימהר ויחגר את חרבו, וילבש שריון וישם קבע נחשת על ראשו. וירכב על סוסו-האדיר: לעלות על מחנה יבין פתאום לנקם נקמת המת. כארי עלה ויהי נחפז לרכב. כשאה עלה כסופה בא המחנה. כמלך בלהות הופיע בקצה המחנה. ויחרדו אנשי המלחמה. וימס לבבם. ויעל זבדיה על במתי הסוללות וישלף את חרבו ויחלש את המּצב והמשחית ארצה לפי חרב. כברק רץ בין מערכות האויב ויך את גבורי כנען מכה רבה. לפניו ילך מות ותצא מגפה לרגליו. עבר טרף ורמס. ותהי המגפה גדולה מאד במחנה. אין קצה לחללי חרבו. בכל זאת עוד לא שב חרון זבדיה עוד נטה ידו להכות את חיל יבין לאין חמלה ואיש גבור אין לעמד כנגדו כי נפל. פחד זבדיה על עם המלחמה, ולא קמה רוח באיש מפניו.

ככה בחרי אף ושצף קצף רץ זבדיה ממערכה אל מערכה, ויעש לו ידים לבא עד אהל המלך ויבז לגבורי כנען ויהיו בעיניו כחגבים, ויהי כאשר הקריב זבדיה אל תוך המחנה נכח אהל יבין ויעל על גבעה אחת, ירם את קולו ויקרא: – איכה מלך כנען?, איכה? –

הסכת ושמע רך לב! – מדוע זה באת חדר בחדר להחבא. כעטלף לא תראה אור? – מדוע זה ימים רבים תחבק בעצלות ידיך ולא תצא בחרב לקראתי? מה הוא המחנה הזה אש פגשתי? – הלא שפני סלע המה גבוריך. אם אנשי מלחמה אתם צאו נא לקראתי הפעם, התאוששו גבורי כנען, קומו לבשו עוז. הוי רועה אויל! ראה; ארי עלה מסבכו ויפול על עדר צאן-אדם האלה ויהרג במשמניהם ויטרף עד בלי די, ולא חלה לבבך רך-לב על אבדן צאנך. בי נשבעתי, כי אם החרש תחריש ולא תמהר לצאת לישע עניי צאן האלה, אז אריק חרבי, ואת נסי ארים ואתן אות מלחמה, ואקרא לגבורי פלשת עליזי גאותי לתגר בך מלחמת תנופה, לטבח תכרעו כלכם, לא אשאיר מכם שריד, ולא יהיה פליט לחיל כנען. אך לחמי המה יען סר צלם, והמלך מה יושיע זה? –

ויוסף זבדיה לחרף את מחנה יבין ויקרא: – בוש והכלם יבין! אוי לך מכה נפש בצדיה! – אוי לכם חיל כנען חבר מרצחים. אךְ באישן לילה ואפלה תרצחו שכמה! הוי מורדי-אור! חי אבי! כי לא אמוש מזה עד כי אקח נקם שבעתים. אך בדם רבבות גבורים תמחה חטאת דם-השפוך שמעו אלי שפני סלע! – אמש בלילה התגנב שודד אחד מחיל כנען ויבא חרש בעופל לבן ויהרג איש נקי חנם וירצח שכמה את רעי נאמן ביתי ואיש סודי. – אז בי נשבעתי לקחת נקם, גם נשאתי באלה נפשי. לבלתי תת שנה לעיני עד אמצא את הרוצח מכה נפש בזדון. ימיני תאחזנו ונפצתי את ראשו אל הסלע אות לבני מרי! –

הסכת ושמע מלך כסיל, רפה כח וקצר יד! יען התמכרת לעשות את הרע בעיני אלהים ואדם, יען שלחת מרצח להכות נפש יקרה חנם. נבלה כזאת לא נעלמה מנגד עיניך ולא גערת בזדים. עתה תנה את הרוצח אל ידי יבא נא להלחם בי אתי לבדי יערך מלחמה.

אך אם לא ידעת ידי מי שפכו דם נקי. אך בסתר מלא איש אחד את לבבו להרג נקי וצדיק. צוה נא עתה את אחד הגבורים, אשר ידעת כי לבו כלב האריה. שלחהו אל אתי יתראה פנים, אך בדמו תמחה חטאת עמך. אולם אם בקרי תלך עמי ואת לבבך תכביד לבלתי שמוע בקולי, הרימותי ידי לה‘, אל עליון קונה שמים וארץ. כה יעשה אלהי אבי לזבדיה וכה יוסיף, אם לא אתן פגר מחנה יבין מאכל לחית השדה. בשצף קצף אלחם בך מצדי יפלו אלפים ורבבות מימיני. אמחץ רגלי מדם חללים עד אבא אליך ונטיתי ידי על מלך כנען. את אהלך אהרס, ואפיל מיד נשרך העומד על גג האהל את דגל-כנען. ואשרף עליך את האהל באש. – הוי רכי לב! מדוע נחבאתם מפני. מהרו ברו לכם איש ויבא להלחם בי. ואם לא חי ה’ כי בני מות אתם. גם אתם גם מלככם תספו! –

קאפיטל ז. CAP. VII    🔗

ויהי כשמע יבין דברי חרפה כאלה ויחרד חרדה גדולה ויקרא אל הרצים העומדים לפניו מהרו והביאו אלי את עירה. יבא נא לגול חרפת מחנה כנען. אהה! מה זאת עשה אלהים לי? מי הגיד לזבדיה כי בא מלךְ כנען אל המחנה? – תעה לבבי, נעותי משמוע קול כפיר הזה. מהרו את עירה הלום! –

עד כה וכה ועירה יושב פתח אהלו. בהלך נפש ישב שחוח עקב חזות קשה הגיד לו לבו ושעיפים נוראים כגדודי שעירים על פניו חלפו. עמדוּ ולא הכיר מראיהם, עוד לא שקטה רוחו ויך לבבו איתו על דבר דם נקי אשר שפך אמש בלילה. קול דמי התך צועקים בלבבו. ויאמר עירה בלבו: הה! הסכלתי גם שגיתי הרבה מאד. גדול עוני מנשוא! מי יודע אולי כאשר עשיתי כן ישלם לי אלהים. אולי בחטאתי זאת תשכל שולמית מבנה יחידה כאשר שכלה חרבי את אם האובד אשר רצחתי, ואשר מותתי באפי. ארור אפי כי עז!

עוד תשוח עלי נפשי מדי העלותּי על לבבי את החלום הנורא אשר חלמתּי בקרית מלך כנען. אהה! הן לא לשוא הראני ד' את כל אלה. מה נורא החלום ואנכי כיונה פותה לא שמתי לבי לכל אלה. הוי הוי! המבלעדי ד' מלא יבין את לבבו לשום עלי חטא משפט מות? ה' אמר לו: צא וקלל את עירה, גער בו, יסר תיסרהו למשפט כי חטא לי. אמנם נסכלתּי לשמוע בקול זד יהיר הזה לצאת לישע לו, וירא ד' ובעיניו רע: כי ירט הדרך לנגדו. מּי יודע,אולי בא יומי יען התחברתי לרשע, עתה יפרצני ד' פרץ על פני פרץ אולי לא יוסיף עוד לצאת לישע עבדו אשר חטא לו? –

אללי לי! מדוע זה שבתי לבא אל מחנה יבין אחרי גער בי ויגרשני מפניו. הן לא מלבו עשה עמדי רעה אך רוח רעה יצאה מאת ד' ותסת את יבין לחרפני. ואנכי בער, לא שמתי לב לדעת כי מאת ד' היתה נסבה לבלתי צאת לישע שוכחי-אל. הסעט לי אות נאמן כזה ואנכי לא שמעתי לקול אות הראשון. ויפת לבבי לחטא: לסלח לחטאת חורפי חנם. נטיתי ידי לכרת ברית אם זעום ד‘. לכן התאנף בי ד’ בחלום דבר אלי ויגל את אזני למוסר. הוי מכל פתים פתי אנכי, גם לקול אות השני לא שמעתי. הוספתי לחטא לספות חטא על עון, זדון לבי השיאני ללכת חרש בלילה אל מחנה האויב ודם נקי שפכתי על לא חמס עשה לי האובד. עתה לבי רע מתנבא: - ידעתי כי לא ימּשכו ימי עוד. הוי אבדתי! אבדתי! –

עירה עודנו מדבר אל לבו, והנה קול הצופה קורא אליו לאמּר: ראה אדוני איש רץ אנכי רואה! – ויבא המבשר ויגש אל עירה ויאמר: בי אדוני שמעני! מטעם המלך באתי לחלות את פניך לצאת לישע לו. ראה ארי עלה מסבכו, ויפול על מחנה המלך ויך חללים רבים ארצה, עתה גער גער במלך להמיתו. ויחרף את מערכות כנען ויקלל בשם אלהינו. מהר קח את כלי מלחמתך וצא לעזרת המלך. צא נא להלחם בכפיר הזה. אל תתמהמה עוד פן יבולע למלך ולעם.

עוד זה מדבר והנה בא רץ אחר ומדבר גם הוא כדברים האלה בשם המלך ויקרא: מהר קום וצא לישע המלך. דע כי אך כפשע בּינו ולבין המות. עורה נא גבור כנען. צא לישע המלך! – רכב צלח גבור-דן! –

עוד זה מדבר ורץ שלישי בא, ויקרא: הושיעה נא גבור דן! המלך דבר רדה עירה צא לעזרת אדוני. ראה גבור פלשת כארי שואג באזני המלך לאמר: – ברו לכם איש-חיל, ויבא להתראות אתי פנים ואם לא יכה את המלך ושריו בחרב מהר חושה לעזרת בעל בריתך. בטרם ידיה שר צבא פלשת את הרעה עלינו ואבד כל גאון כנען. –

ויען עירה ויאמר: – מה לכם שפני סלע כי נזעקתם אלי? על מה כל החרדה הזאת? מה זה משבר רוח תיללו? קצרי-יד? האיש אחד ירגיז את כל חיל כנען? –

עוד הם מדברים. וישא עירה את עיניו וירא: והנה כל שרי כנען באו וסיסרא עובר בראשם. ויגשו כלם אל עירה וישתחוו לפניו, ויפצר בו עד בוש: למהר לצאת לעזרת המלך פן אסון יקראנו, אם יתמהמה עוד כאיש נדהם ישב ולא שת את לבבו גם לזאת. ויוסיפו השרים לחלות אתּ פני עירה ויפצרו בו, ויעתר להם לשמע בקולם, וישא את פניהם גם לדבר הזה. וימהרו השרים וילבישו את עירה את כלי מלחמתו, מחרבו ועד קשתו ויקומו שלשת בני נמרד ויביאו את הסוס לפני עירה. ויקם עירה וירכב עליו, וכל שרי כנען מהרו אחריו. כגבור מתרונן מיין, ככה התרונן עירה מוח-תרדמת עצב אשר לבשה אותו עד כה. ויהי נחפז לרכב. ויריעו השרים ויקרוא: יחי עירה! יחי משוח מלחמה לעולם! –

---

 

חלק שביעי    🔗

קאפיטל א CAP. I    🔗

מלחמה הראשוֹנה – מלחמת הבונים – צווייא קאמפף

בֶן אָדָם הִנָּבֵא וְאָמַרְתָּ: כּה אָמַר

יְהוֹהָ אֱמֹר חֶרֶב חֶרֶב הוּחַדָּה וְגַם

מְרוּטָה לְמַעַן טְבוֹחַ טֶבַח הוּחַדָּה

לְמַעַן הֱיֵה לָה בָרָק מוֹרָטָה אוֹ

נָשִיש שֵבֶט בְנִי מאֶסֶת כָּל עֵץ

יחזקאל כ"א, יד, טו.

כעל עב קל דאה עירה על גב סוסו-הנורא. ברעש בא, ויעמד נכח המקום אשר עמד שם זבדיה, והוא עודנו עומד על עמדו ואת ידו ינופץ נגד אהל המלך. פה נפגשו אב ובין יחד, חלוצים למלחמה, וחרב מרוטה לטבח בידם: להרג איש את אחיהו, על בלי ידעו כי האחד יוצא ירך השני הנהו. ככפירים עת תתעטף נפשם ברעב ובחמה שפוכה יעלו על עדר הצאן. אחד מזה ואחד מזה. אז יתמרמרו איש לקראת רעהו, יפערו פיהם לבלי חוק לבלע חיים איש את רעהו. ככה בעינים מלאות זעף עמדו עירה וזבדיה בחרי-אף.

כמעט נפגשו עיני הסוסים יחד, ויצהלו בקול רעש מאד סוס עירה שואג וסוס זבדיה יענהו בקול. יען הכירו כי רוח אחד לשניהם, וכי האחר יוצא ירך השני הנהו עצם מעצמו ובשר מבשרו. ויתמהו הרוכבים על אודות הדבר הזה. – מה נפלא המראה הזה, אין זה כי אם אצבע הטבע הוא, ידה יסדה כל זאת וימינה-טפחה נפלאות כאלה! –

הה! מה חיי בן תּמותה על פני האדמה, אך סועה וסער. הן בצלם אלהים ברא את האדם, ויפח באפיו רוח חיים רוח דעת. את כל היקום שת תחת רגליו. הגד נא בן-אדם! הרק בעבור זה חלק לך ה' בבינה לשום תבל לשמה? ראה הבהמה אשר חשה אלהים חכמה תכיר פרי בטנה ותשמח לראות את נדחה. והרדם מלא רוח-חכמה לא תכננו רוח מבינתו להכיר את יוצא חלציו? – גם פריצי היער אשר לא בבקר יאכלו עשב השדה אך בשר טרפה יאכלו לשבר רבעונם. בכל זאת לא ירעו ולא ישחיתו מין את מינו. האריה לא יטרף את האריה, והשחל לא ידרס את השחל. לא כן האדם אשר חכמה נר לרגלו ומדע אור לנתיבתו. איכה ישלח בעולתה את ידו? מדוע ישנאו איש את אחיהו? – זה יהלך רכיל, וזה חץ שחוט לשונו. אח יקנא באחיו. בן ינבל אב ובת תלעג ליקהת אם ממלכה תקום כממלכה רעותה, מי פעל ועשה תועבות כאלה? אך יד הקנאה היתה במעל הזה. היא תשים שמוֹת בארץ. כל העשוקים שנעשו תחת השמש אך קנאת איש מרעהו המה.

ככה גם עירה וזבדיה מלאו רוח-קנאה, לכן הכו בסנורים טח מראות עינים, טפש כחלב לבם, ויצאו לרוב ומצה. לו חכמו ישכילו הלא אז יבין לבבם לדעת: כי האחד יוצא ירך השני. מה צדקו דברי מלך חכם, אשר קרא לאמר: – מה יתרון לאדם מן הבהמה? –

קאפיטל בּ. CAP. II.    🔗

כברת ארץ מחוץ למחנה השתרע מישור גדול ורחב ידים כמהלך יום אחד. את הככר הזה בחרו עירה וזבדיה להתראות שמה פנים. וימהרו לרכב ויבאו שמה. ויעמדו איש לקראת רעהו נכונים למלחמה. ותכל נפש זבדיה לשאל בשלום איש ריבו בטרם יגשו למלחמה. יען רוח מבינתו. מלחשת באזניו לאמר: – ראה קרוב לך האיש הנורא הזה.

ויגש זבדיה אל עירה ויאמר: – ה' עמך גבור החיל! שלום לך! – וידום עירה ולא ענהו דבר. ויוסף זבדיה לדבר ויאמר: הוי יום גדולות! מה גדלה שמחת לבבי, ומה יגדל כבודי לתגר בך מלחמה. ראה גבהך כארז וחסון כאלון. אל נכון אחד מיתר הרפאים אתה. ראה עודני נער אנכי אך חגור חדשה. וישלחך ה' לפני לנסות את כחי. האח! מה טוב חלקי ומה מאושר אהיה אם תמצא ידי און לה להמיתך, אז יצא שמעי בכל הארץ, ואעשה לי שם כשם אחד הגבורים אשר היוּ בארץ.

בכל זאת צר לי עליך זקן! – ראה גם האריה נשתה גבורתּו מזוקן. כהתה עינו ונס ליחה, שניו נתעו גם קהו צפרניו. איכה יתּחר את כפיר אריות, אשר מוח עצמותיו ישוקה. וכח אבנים כחו, ולבו יצוק כנחושה? – גם אתה לא אפונה כי לא ככחך בנעוריך כחך עתה. ואני עודני באבי לא עוד חורב טל-ילדותי כסלע מוצק הנני. כח פיל כחי ולב שחל בקרבּי לא ידע פחד ולא יכיר חתח. לבי לבי עליך, איש שיבה! יראתּי להוריד שיבתּך בדם שאולה. – לכן שמעני איש-חיל! חדל לך לתּגר ברעה, שטה מעלי ועבור, פן תצלח כאש חמתּי ואספת נפֿשך: הרף אסוף ירך אל תלחם בי. הניחה לי לצאת כחרב על מחנה כנען, שמה תאכל חרבי בשר חיל יבין, ונתתי נקמתי במלך כנען, על אשר שלח מרצחים וירצחו שכמה את רעי כנפשי. נקם אקח מּאת הנבל הזה, ואתה שובה בשלום אל אהלך. למה תגיע ללא עת וללא-משפט! –

משתאה מחריש עמד עירה, וישקף בעין מלא-חמלה על נער פלא הדובר בו. ויאמר עירה אל זבדיה. הוה שאנן עלם-נחמד! לשוא תנוד לי, כדי הבל נכמרו רחמיך בגללי. אל תבוז לזקנה, אל תלעג ליקהת איש שיבה. חי נפשי כי שגית ברואה. ראה צור החלמיש אף אם כחול ירבה ימים איתן מּושבו. סערה לא תנידהו ממקומו וסופה לא תעצר כח למחקו. – לא כן שושנה חמודה בחרבוני קיץ, כצאת השמש בגבורתה ותך על ראשה, מהר נבל תבול. בן-יום פרחה ובין-יום תיבש ואיננה.

הסכת ושמע נער פלא! מיום חגרתי חרב חדשה אין קץ לכל המלחמות אשר נלחמתי. מה רבו חללי חרבי! רבבות גבורי-כח הורדתּי שאולה מגהה לבכור המות. לא עמד איש לפני עד היום הזה. ככחי אז כחי עתה. לכן השמר לנפשך פן בדמי ימיך, גם אתה תרד אל ירכתי בור כאחד הרוגי אשר טבחתי ולא חמלתי ביום שאון מלחמה.

צר לי עליך צעיר לימים. אל תתּגר בענקים ואל תּתחר ברפאים. יגרתי פן תּכרע לטבח. למה תאסף נפשך ללא עת? – שובה בשלום אל מחנה פלשתים. אל תערך מלחמה אתּי לבדי, והיא לא תּצלח. שובה המחנה; רבה צבאיך וצא בראש העם, אז יודע לך כי ברור מללו שפתי: כי גם לי זרוע עם גבורה.

ויהי ככלות עירה לדבר וידם. ויען זבדיה ויאמר: – הסכתּ ושמע זקן נכבד! – ראה השתחויתי אמּצא חן בעיניך ושאלה אחתּ קטנה אנא אשאל ממך. אנא! בטרם נצא לריב, הגד נא לי מה שמך כי אדע? מה שם עמך וארצך? ראה כה משפט משפחת בית אבי, בטרם יגשו להתראותּ פנים איש עם רעהו שאל ישאל בראשונה את מי תחד כבודו להלחם בו, מה שם איש ריבו, ומה שם משפחּתו בעמים. וכן התמו! – לכן בלב נכון הגד נא: מה שמך? – והיה אם את שאלתי זאת תמלא, אם גם אנכי אגיד לך: מה שמי, ומה שם אבותּי ויחש תּולדות משפחתּי. – חי ה' אשר התּהלכו אבותּי לפניו, כי לא מיראה ולא ממרך לב הואלתי לקרא לשלום בטרם החלה המלחמה, אך מדאגה מדבר, ראה קול דממה מלחש באזני לאמר: אל תשלח ידך באיש הזה, אל תּתּגר בו כי קרוב לך האיש. השמר לך פן תכנו נפש וחטאתּ לאלהים! – הואל נא איש-פלא מופת לכל גבורי בני קדם והגד נא לי הפעם מה שמך ומּה שם אבותיך? לבי אומר לי כי: נשיא שבט דן אתה. נורא למלכי ארץ!

ורוח רעה יצאה מאת ה' ותהי לרוח גאוה ותסכסך אב ובן. היא שמה מתג ורסן בפי עירה ויעט כמעיל גאוה, ולא אבה לשמוע בקול איש ריבו, ויקשיח את לבבו ללא-בנו. וידום עירה ולא ענהו דבר כי חפץ ה' להמיתם גם שניהם יחד.

ויהי כאשר הוסיף זבדיה לפרץ באיש ריבו: ויען עירה בגאוה וגדל לבב. שגית נער פלא! – לא נשיא אנכי, ולא מבני מרום עם הארץ הנני. למה זה תשאל לשמי? ראה איש מדלת העם אנכי, עבד למלך כנען. לא עם נשיא שבט דן תכבד להלחם הפעם אך עם אחד מקטני שרי יבין. מה לך ולעירה. אל תירא לצאת בחרב נקמת לקראתּי. ראה בי העין, אנכי האיש אשר בא אמש בלילה. ידי שפכו את דם רעך. לך לבדך חטאתי אנכי הרגתי את האובד הזה. עתה צא להלחם בי לבדי, הלא גואל הדם אתה, אך לך משפט הנקמה.

קאפיטאל ג. CAP. III    🔗

ויהי כשמע זבדיה כדברים האלה, כאשר הודה איש ריבו על פשעו ולא כסה חטאתו. ויחר אפו מאד ותבער כאש חמתו, ורוח גבורה לבשה את זבדיה, ויפן את שכמו מאת עירה, וימהר לרכב קדמה כנשר דאה, כברק רץ על פני השדה הנה והלום. גם עירה כחץ יעוף ככה מהר לרוץ אל עבר השני ימה. אחרי רגעים אחדים שבו אחור בעלי הריב ויבאו עד המקום אשר עמדו שמה בראשונה.

ויעמדו שני הגבורים במערכה איש לקראת רעהו. ותקרב מלחמת הבינים. החל הקצף. כדוב שכול פגע זבדיה באיש רובו, ויטל את החנית ביד רמה ובכח גדול ללב מתקוממו להכותו אל החומש, גם עירה עשה כמשפטו אפס כלי מותּ האלה לא נגעו עד הנפש, יען כחומה נשגבה הגינו תּניניהם בעדם. ראשי הרמחים קהו בברזל ולא נבקעו מגוני-הלוחמים. ויוסיפו בעלי הריב לתגר מלחמה ברעש, וישלפו איש איש את חרבו. ותך חרב איש בחרב רעהו עד כי יצאו רשפי אש מחרבות הגבורים האלה ולא מצאו אנשי חיל האלה את ידיהם להרג איש את אחיהו לשוא הוציאו כל כחם. אף כי איש מלחמה מנעוריו היה עירה גדל-כח מאין כמוהו, בכל זאת לא עצר כח לשפך את דמי מתקוממו, כי גם הוא אף כי עודנו נער לא נופל ממנו לכח ולגבורה. עד בוש הכה איש בחרב רעהו, עד כי נשברו החרבות ועד לבם לא נגעו המכות. ויראו כי גם בפעם הזאת נכזבה תוחלתם, ותבער חמתם וישליכו שברי החרבות לארץ וימּהרו וירימו כידוניהם הנוראים והגדולים כמוטות ברזל. וינופו כלי משחית האלה בזרוע רמה, ויתנפלו איש על רעהו בחמה שפוכה וילחמו מלחמה נורא, ויכו איש את אחיו–מכות נאמנות במוטות ברזל האלה החזקים והגדולים כמנור אורגים, ולא יכלו להתגבר איש על רעהו. ויחר אפם ויקצפו מאד, וינסו את כחם עשר פעמים וחפצם לא הצליח בידם ויתמרמרו בעלי הריב, קצף עלה מפיהם, ותצא זעה מבשרם כנחל מכבד המלחמה ומטרת המכות הנוראות האלה עד כי יגעו מאד. ויעזבו את שדה המערכה ויתרחקו איש מעל אחיהו וישבו תחת צל אלונים להנפש שמה.

ככה ביום-עבות, כהענין ה' ענני מטר על פני רקיע השמים, עת רוח צפון תחולל גשם. הנה רוח סערה מתימן באה, ועל כנפיה תשא חשרת עבים. והיה כפגש אשה את רעותה תפערנה פיהן משוקות אשה אל אחוֹתה ברעש נורא מאד ברקים ולפידים יתמלטו מפיהן ותצא אש מהלקחת מקרבן. קול רעם בגלגל ישמע מפחיד כל לב מרעיש כל אזן. לא ישבתו הלפידים והקולות לא יחדלו. לשוא תגעשנה סופות האלה לגרש אשה את אחותה להבל תם כחן להדף אשה רעותה. לאט לאט נחר גרונן, הקוֹלות יחדלו, וחמת סערה תקם לדממה בחפזה תתרחקנה אש מּעל אחותה. בכל זאת עוֹד לא ישכח זעפם, עוד הד קולות מרחוק ישמעו כאנחות שוברות מתנים.

עד בוש ישבו עירה וזבדיה דומּם איש לקראת רעהו. פניהם זועפים ולבם מלא כעס וקנאה. לפעמים ישאו עינהם יביטו מסביב. אנחות אחר אנחות תצאנה מקרב לב בעלי הריב. הסוסים רועים על ידיהם באחו, נחו שקטו גם הם מרגזם ומעבודה הקשה אשר עובד בהם עת נלחמו גורי-כח אדוניהם.

ויאמר זבדיה בלבו: – האמנם פרא-אדם כזה אבי הנהו? הכי יוצא ירך תנין אכזר אנכי? לא לא! – חלילה לי לחשב רעה על עירה גבור-דן. חלילה לי לתת דופי באבי. הלא שולמית אם יקרה לי אשת חיל וטובת שכל הנה. אשה אשר שאר רוח לה, רוח חכמה. האם בת נדיב כמוה תדבק נפשה לאהב איש פרא אדם שואף לרצח באיש ריבי הזה? הה! האיש הזה קשה ורע מעללים לב אבן בקרבּו לא ידע רחמים. ראה! הלא בפיו דבר באזני, כי רצח שכמה וישפך דם נקי חנם. גם בוש לא יבוש הכזה משפט איש חיל? האם אלה מעללי גבור דן נשיא עמו, אשר מלכים ישאו את שמו על שפתם לכבוד, ויצא שמעו בכל הארץ? אין זה כי אם אחד הנבלים איש ריבי בוז משפחות, לכן שמר מחסום לפיהו, וימאן להגיד לי: מה שמו, ומה שם משפחתו בארץ – אחת נשבעתי בנפשי: אם לרעי אכזב ואם אשקר לבלתי קחת נקם מאת מכה נפש בסתר. עתה אקום לחדש את המלחמה. אך בדם תמחה חטאת הרוצח הזה בחרב נקמה אצא לקראתו ותּרד שיבתו בדם שאולה.

גם עירה ישיח עם לבבו לאמר: – חי נפשי כי איש גבור חיל נער פלא הזה, לא ראיתי כמוהו מיום חגרתי חרב חדשה. אין זה כי אם יליד הרפה הנער הזה. אחד מיתר הרפאים. – אהה! בושה כסתה פני בוש והכלם בן עקש! הנה עיני שתי המחנות האלה צופיות עלי ועל איש ריבי הם המה עדים נאמנים על רפיון יד גבור-דן. אנה אוליך חרפתי? איה גבורת עירה ואיפה כל הגדולות והנוראות אשר טפחה ימיני עד כה? – ראֵה עתה צעיר לימים הזה גברה ידו על איש מלחמה מנעוריו אללי לי איש שיבה! – עתה בנתי לדעת כי אך רע בעיני ד' ויתעבר בעירה, לכן זנחני ולא יצא לישע לי כפעם בפעם. הייתי שחוק לנער ולעג לפרחח. כמה תרבה ותשוה עלי נפשי כאשר תגבר יד הפלשתי עלי ויכני נפש. אז בגאוה ישוב גתה שמה תצאנה נשים המשחקות לקראתו לשיר בשיר לאמר: הכה אכיש באלפיו וזבדיה ברבבותיו? – מה אמלה לבתי כאשר יתפאר הפרא הזה על שולמית לאמר: אנכי מותּתי את גבור-דן. רבת הלעג תשבע נפש עדינה הזאת תשתה לעג כמים. הרים נפלו עלי! גבעות כסוני!

ככה עם לבבם ישוחו האב והבן. דממת מות שררה בכל הככר, אין משבית רגשי לב גבורים האדירים האלה אך לפעמים ישמע קול מצהלות הסוסים הרועות באחוּ משבית את שקט הנורא הזה.

קאפיטל ד CAP. IV    🔗

ויהי כראות אנשי הריב כי אזלת ידם להלחם בתנופת חרב ויבחר קשת נחושה תחתה. ותצלח רוח גבורה עליהם ויקומו בבהלה ממקומם ורכבו איש על סוסו וירוצו המערכה ויעמדו איש לקראת רעהו מנגד הרחק כמטחוי קשת ויחשפו זרוע עוז וימלאו בקשת ידם ויורו חצים שנונים וימטירו זיקי מות איש ללב רעהו.

כעדת דבורים עפים כחום היום עלי פרחים ושושנים גם יניחו על פרחי פרי עץ. שמה בפיהם ימצו נפֿת צופים אך לא ירעו ולא ישחיתו את הפרחים. ככה לאלפים עפו חצי מות האלה ברעש וקול הומה ולא עצרו כח להבקיע שלטי הגבורים. רבים נתקעו במגיניהם כמסמרות עמדו גם חמרים חמרים נפלו לארץ. גם בפעם הזאת לא מצאה ידם און לה ולא באה תאות לבבם: להכות איש את מתּקוממו ולשפך דמּוֹ ארצה, ויחר אף אנשי הריב ויתעצבו אל לבם. בכל זאתּ לא אמרו: נואש! – ויגשו איש אל אחיו עוד הפעם לחדש אתּ המלחמה כבראשנה.

קאפיטל ה. CAP. V    🔗

ויגש זבדיה אל עירה בחרי אף וחמה שפוכה, מנחיריו יצא עשן וקצף על פיהוּ, שפתּיו מלאו זעם. ויקרא הנני אליך אויבי! – וישלח את ידו ויאחז באבנט-ברזל אשר חגר עירה, ויואל לשמטו מעל הסוס ולהפילו ארצה. גם עירה מהר לעשותּ כמעשהו, ויאחז באבנט זבדיה ויטו בכח ידם וימשכו איש אתּ רעהו הנה והנה, ולא יכלו לעשות מאומה גם בפעם הזאתּ.

ויתּמה עירה בלבבו ויחרד כראותו כי אזלתּ ידו החזקה להניע את מתקוממו, אשר ישב על כר הסוס כעמוד ברזל, ולא נע ולא זע ממקומו. ויאמר עירה בלבו: אהה! איה כחי ועצם ידי, אר הסכינו עד כה לפוצץ סלעים ולשרש ארזים? עתה רפתּה ידי נשתה גבורתי!

גם זבדיה כאשר ראה כֿן תמה יתּמה, יען גם הוא לשוא תם כחו להפיל אתּ הרוֹכב אחור, כשן סלע מוצק ישב עירה ולא יכול הנער לעשות לו מאומה רע. ויתמרמר זבדיה, ויחר אפו מאד, וישלח את ידו החזקה ויאחז אתּ עירה בציצת ראשו, ויט בכח את ידו להשמיט את אויבו ארצה. גם בפעם הזאתּ נכזבה תּוחלתּו, אך תלתלים אחדים טרף והרוכב לא נע ממקומו. ויך לב זבדיה אותו על אשר חלל שיבּת זקן, ויצר לו על אודותּ הנבלה הזאתּ.

וירם זבדיה אתּ קולו ויקרא: אהה זקן! סלח גבור חיל! סלח אשר העויתּי למרוט שערות ראשך הלבנים כשלג. שגיתי הרבה לחלל שיבתך, וכן לא יעשה בגבורים. לכן אחלי אדוני! נטה לך ימין או שמאל: רוץ אל מחנה הפלשׁתים ואחוז לך אתּ אחד הגבורים אשר במחנה. בחר לך איש אשר לא ידמּה לכוח וגבּורה כמוני. אתו תּערך למלחמה והמיתהו וּקח לך את חליצתּו. סור מאחרי אל תּיגע לריק להלחם עם נער גדל-כח מלא רוח גבורה כמוני, והוא לא תּצלח לך. גם אנכי אעשה כמוך וארוצה אל מערכות חיל כנען: לבחר לי אתּ אחד מגבורי יבין, אשר כל כבוֹד מלכו תלוי עליו. אותו אהרג בחרב, ואשפוך אתּ דמו על מזבח דם רעי השפוך: לנקם נקמתּ המת, אך בזאת אסלח לך חטאתּך אשר חטאתּ לי.

ככה בתום לב דבר זבדיה. אך עירה לא שת אתּ לבבוֹ לדברי איש ריבו. לרגעים יהגה אך נכאים. ויאנח בשברון מתנים. ויפן עירה את שכמו מאת זבדיה, ולא ענהו דבר. –

קאפיטל ו. CAP. VI    🔗

עד בוש עמד עירה סר וזעף, ולא פנה אל מתּקימּמו הנותּן אמרי שפר. פתאום רעמוּ פניו ורוח נקמה לבשה את עירה וימהר וירץ אל מחנה פלשתּים בחרי אף: לעשות נקמה בפלשתּים ותּוכחה בחיל מואב.

זבדיה לא מש ממקומו, משתּאה מחריש עמד לראות איך יפול הדבר. פתּאום והנה קול המולה ישמע במחנה פלשתים. וישא זבדיה את עיניו וירא: והנה ההמון נמוג וילך הלוך ורב. כי נפל פחד עירה עליהם. ויחר אף זבדיה ותּבער כאש חמתו. וימהר גם הוא וירץ אל מחנה כנען, ויבא עד קצה המחנה וישלוף את חרבו ויך בעם שוק על ירך מכה גדולה. ויחרדו כל אנשי הצבא, ואיש לא התיצב לפניו. כאל קנא צעד יצעד זבדיה הלוך והכותּ במחנה כנען, ויחלוש את גבורי כנען לאין חמלה. ויהרג במשמניהם, ויכריע אתּ בחוריהם לטבח. כמלאך אשר שלחו ד' להפך את ערי הככר ויושביהן, ככה טבח זבדיה ולא חמל ביום נקם. ותּהי המכה גדולה מאד ותעל שועת המוכים השמימה. ויצא בלעם השר לקראת זבדיה בחרב ויכהו זבדיה באחורי החנית וישפך מעיו ארצה. ויצא דומה השר לעזור לו. ויפגע בו זבדיה ויכהו לפי חרב ויפול שדוד ארצה. וירא סבכי הגתי: כי נפלו שני שרי כנען ויחר אפו ויקם וילך לערך מלחמה לבדו את גבור פלשתּ. וסבכי גבור חיל מאד. גבהו שש אמותּ, והוא לבוש שריון קשקשים ועץ חניתּו כמנור אורגים. ויעמד נכח זבדיה ויקרא: הרף אסוף ידך מבלע רפי כח. צא נא לקראתּי והלחם אתּי, אז יודע לך כי לא אלמן כנען מגבוריו. היום הזה יסגרך כמוש אלהי בידי והסרותּי את ראשך מעליך ואתּן אתּ בשרך לחיה השדה, ונתּתּי נקמתּי בך, ואספתּי חרפתּ מחנה כנען. וילך סבכי ויקרב ויערך מלחמה את גבור פלשתּ. וימלא זבדיה את ידו בקשתּ ויור חץ ברור ללב אויבו. ויך את סבכי בין הדבקים ובין השריון, ויצא החצי מלבו ויכֿרע על ברכיו ויפול מּתּ מתגולל בדמו. ויצאו עוד גבורים רבים לעזרתּ המחנה ויערכו מלחמה אתּ זבדיה ויך זבדיה צריו אחור גם אתּ ארפכשד ושלשתּ בניו הגדולים הכה זבדיה לפי חרב, בכל זאת עוד לא שב אף זבדיה, ועוד ידו נטוּיה להכותּ בחיל צבא יבין לאין מרפא.

ועירה הקריב אל מחנה פלשתּים. ויאמר נקמתּי הפעם אם אעשה רעה בערלים האלה. אך בדם חללים רבים תּמחה חרפתּי. חי ד' אם אמוש מזה כי אם נקמתּי ואחר אחדל. עודנו מדבר אל לבו, והנה קול צעקה ישמע באזניו, קול אנקת חללי חרב ישמע ממחנה כנען. אין קול ענותּ גבורה אך קול ענותּ חלושה תּקשבנה אזני עירה. ויחרד עירה חרדה גדולה, וימהר ויעזב אתּ מחנה פלשתּים, וירץ לעזרתּ חיל יבין האומללים אשר כרעו לטבח ואין מציל.

ויהי כבוא עירה אל מחנה כנען, וישא את עיניו על שדה ההרגה וירא והנה חללים רבים נטושים על פני השדה, אין קץ למטוּעני חרב וכבד פגר. ויסער לב עירה על אודותּ המגפה הגדולה הזאתּ, וישא את קולו ויקרא אל זבדיה ויאמר: הרף אסוף ידך מבלע. למה זה כארי טורף התנפלת על עניי הצאן האלה. טבחת ולא חמלת קצרי ידים האלה. שלח ידך בי אם רב כחך להכריתני מארץ החיים, ואלה הצאן מה חטאו לך? –

ויפן זבדיה אליו ויתמה בלבבו מדוע עזב גבור הנורא הזה את מחנה פלשתים ולא עשה נקמה בצריו. ויען זבדיה ויאמר שלום לך גבור החיל! אמנם כנים דבריך יסר יסרתני בשבט פיך ואוסר. ראה גם לדבר הזה אשא פניך לבלתי השחית עוד שפני סלע האלה. בכל זאת לא בי העון! – מדוע זה לא שמעת בקולי להתראות פנים עם אחד הגבורים אשר במחנה פלשתים. הפך לבבך לשנא עם רב ולשפך דם נקיים חנם ותבז בלבבך להלחם עם איש אחד לבדו, לכן גם אני בחרות אפי מהרתי לעשות כמעשיך: לקחת נקמתי מאת חיל יבין, למען הראותו את גדלי ואת עצם ידי. עתה אם טוב בעיניך לתגר אתי מלחמה כבראשונה. טוב הדבר אשר דברת, לכל אות נפשך תעשה. חגור חרבך גבור! צא והלחם בי עוד הפעם והאלהים יעשה את הטוב בעיניו! -

ויען עירה ויאמר: הן רפה היום לערב. לא עת מלחמה עתה. חכה עד הבקר, כאשר תצא השמש בגבורתה: להאיר את הארץ מכבודה, אז בא תבא חלוץ למלחמה אל המקום אשר נלחמנו ביום אמש. עתה עת מנוחה שובה בשלום לאהליך. אכול ושתה וּיִטב לבך. שלום לך גבור חיל! – גם זבדיה ברכו בשלום, ויפן וילך לו, ויבא אל המחנה וילן שם בתוך העם.

קאפּטל ז. CAP.VII.    🔗

הִנֵה הֲיוֹם הִנֵה בָאָה יָצְאָה

הַצְפִירָה. צָץ הַמַטֶה פָרַח הַזָדוֹן

יחזקאל ז' י.

ויהי כשוב זבדיה המחנה, ויצאו לקראתו שׁרי החיל וישאלו לשלום משוח המלחמה, ויהללוהו, ויקראוּ יחי זבדיה לעולם! ויריעו כל אנשי המּלחמה ויקראו: – יחי משוח-המלחמה! יחי גבור פלשת לעולם! – וישאל זבדיה את נעמן שלישו לאמר: השלום לעם? מה היה הדבר אשר נפל היום? הרבתה המכה במחנה פלשתים? – ראה מרחוק נשאתּי עיני וארא והנה המון במחנה קול-מלחמה לקחה אזני.

ויען נעמן ויאמר: – הרגע אדוני! חי נפשך, אם נפל משערות איש ארצה. עשיתי ככל אשר צותני. שמרתי מצותיך: לבלתי יהרוס איש לצאת מּמערכות המחנה, עד אשר יודע: איך יפול הדבר בינך ובין איש ריבך. כל היום עמדתי על המצפה בראש אנשי המצבה. פתאום והנה איש הבינים עולה. גבור חיל נורא מאד פניו כנפי אריה ויהי כאשר הקריב לבא אל המצב. ויחרד כל העם אשר במחנה, ויתחלצו למלחמה. הוא ההמון אשר ראית אדוני. – כרגעים אחדים עמד הענק מּרחוק. כנשר ילטש עיניו מזרי אימה. פתאום והנה קול זעקת שבר ישמע קול ענות חלושה במחנה כנען. ויפן הענק אחריו, וישב אל מחנה כנען. כרגע הלך מעינינו ולא נראה עוד. גם בואו גם שובו לא ידעתי פשר דבר.

וימלא זבדיה את פיהו שחוק ויאמר: דע לך כי איש ריבי הענק הזה. ויהי כראותו כי אזלת ידו להלחם אתי. חרבו שבה ריקם וקשתו נסוגה אחור. ויעזב את שדה המערכה אשר נלחמנו שמה, וירץ אל מחנה פלשתים לקחת את נקמתו מפלשתים. אמרתי כי ישפך דם לרוב. חרבו תאכל בשר אדירים וחציו ישכיר מדם חללים, כי איש מלחמה נורא מאד הענק הזה, לא ראיתי כמוהו בכל גבורי בני קדם. אולם ידעתי הסיבה אשר בגללה חרד הגבור הזה, אנכי הסיבותי את כל אלה. בראותי כי איש ריבי כארי עלה על חיל פלשת לשפך זעמו שמה: למען תהיה לו המלחמה הזאת לכסות עינים לפני מלך כנען. גם אנכי בחרות אפי עשיתי כמשפטו. כמלך בלהות הופעתי על מחנה כנען. פורה דרכתי לבדי אין קצה לפגר, אין קצה לחללי חרבי. בוססתי גבורים באפי וארמסם בחמתי. מבחר שלישי יבין הורדתי בדם שאולה. לולא מהר איש ריבי לעזרתם ואבד גאון יבין.

ויהי כבא הענק לקראתי ויבקש לחדש את המלחמה, אשר נלחמנו בתחלה, ואאות לשמוע בקולו. אך חשכת הלילה הפרידה ביני ובין איש ריבי. מחר יצא אצא עוד הפעם לקראת נשק. אעיר כגבור קנאה ואוסיף שנית את ידי להלחם מלחמת תנופה. אולם לא אתהלל במתת גבורה. ה' הטוב בעיניו יעשה. עתה לך נא לצות את בן משק ביתו: לטבוח טבח רב והכן. משתה וכל מאכל תאוה. אנסכה בשמחה, אמשך ביין בשרי. נאכל מעדנים לשבעה נשתה יון לרויה, להחיות את נפשי ולהשקיט צמאוני למען אחליפה כח ואנפש הלילה מטרח המלחמה הנוראה אשר נלחמתי היום. ויפן נעמן וילך לו ויעש ככל אשר צוהו זבדיה.

קאפיטל ח CAP. VIII    🔗

ויהי כבוא עירה לפני מלך כנען. ויספר לו את כל המוצאות אותּו ביום הנורא הזה בלב נכון ורוח נאמנה דבר באזני המלך לא כחד דבר ויהלל את איש ריבו שבע, על רוב גבורתּו ועצם ידו. ויאמר עירה אל יבין: הלא ידעֵת כּי איש מלחמּה אנכי מנעורי. רבּת שבעה לה נפשי טרח מלחמותּ גדולות עשיתי ביום קרב אנכי השמדתי ענקים הרסתי ערים בצורותּ לכדתי מדינות אסרתּי בזיקים מלכים רבים השבתּי עריצים. –

גם עתה נלחמתי מלחמה כבדה את איש ריבי. חי נפשך אדוני! כי לא ראיתּי גבור חיל כמוהו מיום חגרתּי חרב הרשה אין בכל גבורי בני קדם. משלו לו זרוע עם גבורה לשוא הוצאתּי כל כחי לשוא שלפתּי חרב נוקמת כמעט נגעה ידו החזקה בחרבי ותשבר לרסיסים מתנופתּ חרבו הקשה. כדי הבל כליתי את בני אשפתי. לא צלחו עליו כלי מותּ האלה דברתּי אל לבי: אפלה נא אל מחנה פלשתים לבוס גבורים באפי וחצי אכלה בהם אמחץ רגלי מדם חללים. והנה כפיר אריות הזה התּנפל על מחנה המלך ויעש נוראות, חי נפשך! לולא מהרתי לעזרת האמללים כי עתּה רבתּה המגפה בעם עשר פעמים ככה, ואבד גאון כנען כמלאך מושיע ורב עמדתּי בין המתּים ובין החיים ותּעצר המגפה גערתּי באיש ריבי כי ירף ידו מבלע ולא ירע ולא ישחיתּ עוד עניי צאן האלה וּישמע לקולי אז נדברנו שנינו לחדש את מלחמת הבנים צווייא קאמפף ומאותּ לשמוע בקולי וישא אתּ פני גם לדבר הזה ויט מעל שדה ההרגה, אפס השמש באה ויבא חשך תּחתּה. האופל הפריד בינינו. והיה ביום מחר יצא נצא עוד הפעם לתגר מלחמת תּנופה. אזוּר כגבור חלצי ואלבש עז לצאתּ לקראתּ איש ריבי הנורא. אך מראש אגיד לך כי לא ידעתּי יד מי תגבר חיל עתּה שאלה אחתּ אשאל ממך אדוני. צוה נא את עבדיך לעשות משתה הלילה הזה, בטרם יקרני אַסון ובטרם ידיח מתּקוממי את הרעה עלי. אנסכה בשמחה גם אני למען אחליפה כח לחדש מלחמתּי כבראשונה.

ויעש המלך מּשתּה ויקרא לכל שריו ועבדיו ויאכלו וישתו וישכרו עד חצי הלילה ויקומו וילכו איש לאהלו לנוח עלי משכבם. וישב גם עירה אל אהלו. ויפשט את בגדיו וישכב על מטתּו. וינפש מטרח מלחמה הנוראה אשר נלחם אתּ זבדיה גבור פלשת.

בלילה ההוא נדדה שנתּ עירה וישלח לקרא אתּ שמגר אחיו ויבא אליו האהלה ויאמר עירה: שמע נא אח יקר! – אתה ראית את כל התּלאה אשר מצאתּי היום הזה. אהה יום איום ונורא! יום מהומה ומבוכה! מי לא בז ליום קטנות הזה? ידעתי גם ידעתי כי לא טוב אנכי בעיני המלך על כי נשתה גבורתּי הפעם בהלחמי את גבור פלשת ויוכל לי גם כי היתה המגפה גדולה בעם ושרים רבים משרי המלך נפלו בחרב. הלא מראש ידעתּי כי רע בעיני ה' לכתּי למלחמה והיא לא תּצלח לי עוד. הוי! נכון בידי יום חשך! לכן הסכת ושמע! ראה נתניך לנגיד על חיל צבא דן. והיה אם אסון יקרני למחר, אם יפול אחיך לפי חרב איש ריבו אנא השבעה נא לי לעשות עמדי חסד ואמת: – אל נא תּקברני על שדה ההרגה ונשאתני מפה וקברתני בקברות אבותי אל המערה אשר כריתּי לי בצרעה שמה ישנו הורי שנתּ עולם שמה אישן גם אני לנצח! –

ויוסף עירה לדבר במר נפשו ויאמר: שמור את חיל אשר טפחתי ורביתי והיית לאב לעם הזה. היה זרועם ליום צרה. והיה אם ייטב בעיני אלהים להדוך מתקוממי תחתי ופדה יפדה את עבדיו מחרב איש ריבי, אז אבוא אליך וברכתּיך לשלום. אך אם אמותה הפעם מות-גבורים מהר קח אתּך אתּ שרי הרכב, ואתּ הכרי ואתּ הרצים שומרי ראשי, ונשאתני משדה כבוד והעליתּם אתּ עצמותּי מזה. אל תקרא לבכי ולמספד פן ילעגו אויבי לי, אל תּשום קרחה בראשך ולא תתּגודד, כי תועבתּ ה' שניהם גם יחד. מהר שוב תשוב ארצה בני דן, ולא תּצא עוד בצבאות כנען, ולא תּהיה זרוע לערלים האלה, פן יקצף אלהים עליך וחבל מעשיך. חזק ואמץ אל תירא ואל תחת דבר על לב צבא בני דן, נחם את חילי הגדול בטחו בה' והוא ילחם לכם. שובה בשלום לארצך אל תּצור את מחנה פלשתּים ואל תּתּגר בזבדיה, פן תספה גם אתּה במלחמה ויבולע לכל העם בגלליך.

שמע נא שמגר אחי! עוד שאלה אחת אשאל ממך ידיד נפשי! ויהי כבואך צרעה נחם את אמנו היקרה דבר אל לבה לאמר: כה צוך בנך עירה לפני מותּו לאמר: אל תבכי למת ולא תּספדי כמספד על היחיד. לא תמרר בבכי כהמר על הבכור. הן רבות עשתּה יד בנך; ויעש לו שם עולם, אשר לא יכרתּ ולא ימוש מפי דור אחרון סלה. ראי: אם אלף שׂנים פעמים יחיה ילוד אשה, ואם ממשל רב ימשול עד קצוי ארץ וים רחוקים לא יוכל למלט נפשו מיד שאול. כי אם יומו יבוא, או הזמן יגפנו או ירד למלחמּה ונספה. גם אם מעט בשנים יחיה אדם ויגוע ללא-עתּ מה יתרון מזה לזה? – הכל הולך אל מקום אחד: כגבור כחלש כזקן כנער, כטוב כחוטא. כלם תשא העת, אֶתּ כלם ירעה בכור המות, כצאן ינהלם תּחת שבטו שבט חובלים, עם רפאים ישכנו, עם מתּי עולם! – מי כרת ברית את האבדון, ומי עשה חוזה אתּ התפתּה? את פני מי ישא מלך בלהותּ מיד מי לקח כפר פדיון נפשו? - זה חלק בן תמותה וגורל בן אדם סלה! – ראה את כל הדברים האלה אשר שמתּי בפיך אחי! דבר תדבר באזני אמי. כל אשר צויתיך תשמור אל תפיל דבר ארצה. וישבע שמגר לאחיו: לבּלתי סור מן המצוה אשר צוהו ימין או שמאל. ויברך שמגר אתּ אחיו לשלום, ויפן ויצא מאהלו ויבא אל מחנה דן וילן שם הלילה.

---

 

חלק שמיני    🔗

קאפיטל א CAP. I    🔗

מלחמה השניה – מלחמת הבנים – 2 טער – צווייא קאמפף

כל חיל מחנה כנען ישנו כל הלילה מבכור המלך עד אחד העם הויים שוכבים בחיק הטבע, נחו שקטו יגיעי כח בזרועי השנה. כי היה העם עיף ויגע מכבד מלחמת גבור פלשתים. ומנחת זרועו אשׁר הנחתּ עליהם ביום אמש. לא סרה עוד חרדת מות יום-אמש, ולא משה מקרב המחנה. מחזה בלהות צלמות מרחף על פני חיל כנען, מראה בכוֹר המות יעמוד נגד רכי לב האלה, דמות זבדיה איומה כנדגלוֹת תחלף על פניהם.

לא כן ידמה לב עירה גבור-דן. גם בלילה לא שכב-לבבו. ויהי עירה שומר לבקר, שואף אל יפעת קדים. עיניו כלות ומיחלות למוצאי-בקר. – כמעט הציץ השחר חכלילי עינים ובאודם עפעפיו יאדים ענני בקר וישקיף ממכון-שבתו על פני האדמה, היושבת קדורנית ותתכס בצעיף עלטה. בטרם יצאה השמש על הארץ, השמים החלו להתנצל מעטה קדרות אשר יכסימו הלילה. הכוכבים כמתגנבים התחבאו לברח, אחד לאחד אספו נגהם. ויקץ כישן עירה ויתרונן מרוח תרדמה, ויעט כמעיל קנאה, וילבש גבורה כמדו ויחגר עז למזח, ויקח את כלי מלממתו¹⁰, וירכב ויבא עד מקום שדה המלחמה אשר נלחמו שמה יום-אמש. – וירד עירה מעל הסוס ארצה, ויעל על הר נשפה, ויעמד תּחת רתם אחד סר וזעף. כמלאך משחית נורא מראהו. קבע נחושת קלל על ראשו מכוסה בנוצות כנפי בת היענה. עיניו–משוטטות מסביב, מזרי פחדי-מות.

כככב שביו–קאמּעט– אשר יקר הולך וזורח על פני רקיע השמים לו זנב ארוך נוצץ כיפעתו בין גדודי כוכבי-מעל, הנותן חתיתו ללב מתי חלד שומרי הבלי שוא, המתנבאים ליום רעה לנגה זרחו. כבה כאשר יצאה השמש, ויאירוּ קרני הודה את קבע הנחשת אשר על ראש גבור דן ותופע עליו נהרה, וישתרע נגה השב על פני כל הככר הרחק הלאה, ויהי לחרדת ולב הולכי דרך, מתנבא רע.

ככה בהלך נפש עד בוש עמד עירה פניו זועפים, לבו יחיל בקרבו ויחזה לו חזות קשה. בהתעטף עליו נפשו קרא במר רוחו לאמר: – מה זה היה לאיש ריבי? מדוע אחר המועד? –

כל הלילה ישן זבדיה ושנתו ערבה עליו. ויהי כאשר יצאה השמש על הארץ, ויקץ זבדיה משנתו שמח וטוב לב. ויצו את האיש אשר על ביתו לאמר: שום לחם. ויאכל זבדיה וישת ולא שת את לבבו על דבר המלחמה.

כרחוק מזרח ממערב ככה תתרחקנה עתות בני איש כל ימי חלדם על פני הארץ. מה מאושרה ומה מבורכה עת הילדותּ! הנער בעודנו באבו כארז בלבנון ישגה. פרוח יפרח כשושנת העמקים. גם יגון גם עצב לא יכאיבו את לבבו. לפניו תרוץ דאגה. ישחק לתלאה, ילעג ליגון, דשן ושמּן שמח וטוב לב. תּענוגות בני איש ישעשעו נפשו יום יום. לא תּשבע נפשו מכל מחמדי תבל. כל יקר ישמח לבבו. עיניו לא תּשבענה מראות הדר כבוּד הטבע, ולא תמלאנה אזניו די נחת משמוע שירים נחמדים אשר ישירו בעלי הזמיר. ורחב לבבו מקול ענות-שמחה. אך ששון אך שמחה יקדמו פניהו ונסו יגון ואנחה.

אולם כעבור אביב הנעורים, כאֲשר חלף והלך לו קיץ-הילדות, ובא סתיו-הזקנה כמהלך, וחרף-השיבה כאיש מגן. אז כחומר חותם יתהפך הזמן במסיבותיו כלה הפך לבן! לפניו ילך יגון, ותצא אנחה לרגליו. כגן עדן ימי הנעורים ואחריהם מדבר שממה. מהר יבלו פרחי תענוג וימול צמח שעשועים. מה נורא זמן הבוגד! תחתיו שחחו מלאי ימים, ידכא ישישים תחת רגליו. לא ילכו עוד רגל ישרה, יחוגו וינועו כשכור בלכתם בחוץ על משענתם, יבעטוּן-ארחותם יסבו עקלקלות. הזקנה מלאה קרח הנורא והשיבה שלג לבושה. שערות השחורות כעורב בימי הנעוּרים עתה ילבינו כשלג תלתלי הזקנים. לא יטעם חכם אכל, ונפשם תתעב מעדנים. כל יופי למאוס, וכל חמדה לסחי בעיניהם. כבדו אזניהם לשמוע קול שרים ושרות. אף קמו עיניהם מראות כל יקר כל כבוד! –

על שדה תלאות לא יציצו צמחי חמד, ועלי תלמי תלאובות לא יגדלו פרי מגדים. – מי נתן למשסה זקנים וישישים לבוזזים? הלא זה זמן הבוגד, הלועג למסת הקודרים מני קרח-זקנה, וישחק מכפור שיבה. גם כאשר תחזקנה ידיהם לעשות תושיה גם אז תרע עינו בהם. כאשר יתחזקו כן ירבה לענותם תחת סכלות משא מּכאובים, וגן יפרץ בהם פרץ על פני פרץ: למען ספות יגון על יגונם. יקניאם בלא-כח, יכעיסם ללא תושיה, בעבור הרעימם לדאוב את נפשם כפלים על אבדן ימי-אביב וירחי קיץ. לא לבד כי יתקלס ברפי-כח, החרדים מקור הזקנה וקפאון דם עורקיהם, אשר נס ליחם מזקן; מבלי השאיר להם גחלת לחמם מחום הילדות, ותשקע אש תבערה, ורשפי ימי הנעורים כבו כבר. וישיח בהם המגערת המארה לחסר נפשם מכל טובה. וינצל ישישים ובביתם אין לחם ואין שמלה: לכסות מערומיהם, כי מטה ידם, וכסף אין לקנות עצים לבער ולהחם בשרם לאמר: האח! חמותי ראיתי אור! לא רק לדלים האלה ילעג ויבז להם. ונתמכר לעשות את הרע ויט את ידו להכות גם נדיבים מלאי-ימים, אשר עשרו שמנו, ויעשו פימה עלי כסל: האוכלים כל מאכל תאוה והשותים יין במזרקי כסף, הלובשים שני עם עדנים. וישיקו חדרו משכבם ביערות עצים, גם בהם יתקלס וישביעם רוגז יום יום: יכם בחליים רעים ונאמנים, עד כי ירדו פלאים, לא יגהה מזורם, ולא יחבוש מכותם. ילעג ליקהת גבורים, ישחק לגאות אבירים החפצים לחדש נשר נעוריהם.

ותקטן כל זאת בעיניו ויוסף להכביד את לבבו: לפחת בלב זקנים רוח תוחלת שקר ותקות הכל: להבעיר לבם אשר מלא קפאון מזקן וּחשק נפשם המלאה דליות-קרב הוא יסיתם: לעשות גדולות כבימי נעוריהם אשר ברבותּ הימים האביד הזמן כל שריד מהם! –

ככה התמרמרה העת הבוגדת. ותּבגוד בעירה-אלוף נעוריה, ותּמאס בחירה רצתה נפשה, ותמאן לצאתּ לישע זקן, ולא תמכה יד איש שיבה. הבן הזה אשר אמצה לה. בעודו באבו, ותנצל את עדיו שהיה לו מימי קדם. ורוח רעה יצאה אתה ותהי לרוח קנאה בקרבו, ויעט כמעיל גאוה: לתּגר מלחאה בנער מלא רוח גבורה, בחיר העת וידיד הזמן. ויפת סתר לב עירה לשמוע לקול שרי יבין מלאכי זעם העת. המה נחרו בו לרדת למלחמה ולעשות גדולות כקדם, עת נשתה גבורתּו מזקן. ורוח-גאוה לבשה אתּ עירה ויקנא לזבדיה. ויואל להתתראות אתו פנים ולא יכול לו, ויהי לשחוק בעיני הרואים ולשמצה בקמיו, כי מאת העת הבוגדת היתה נסבה לחזק את לבבו לקראת מלחמת הבנים למען תשפיל לארץ כבודו ולטאטא במטאטא השמד כל הגבורות טפחה ימינו להתם ולכלה זכרון נפלאותיו אשר עשה זה ימים רבים יען מה? יען מחה תמחה את שמו מספר תולדות אנשי השם ועם גבורים לא יכתב עד דור אחרון סלה! –

גם עתה עשה הזמן צחוק לעיני שתּי המחנות כאשר אנה איש זקן שבע ימים ליד נער מלא רוח גבורה, ויסתּ את הזקן לתגר ברעה, למען דכאו תחת רגלי בּחירו רצתה נפשו בו, ויחזק את לבו לקראת המּלחמה. בעצם היום הזה החל להראות את גדלו ואת ידו החזקה. למען יכירו וידעו כל יושבי תבל את כחו ועצם ידו. ומי כמוהו באלים אשר יעשה כמעשהו וכגבורתו. לוֹ זרוע עם גבורה. אך לטוב בעיניו יתן חלקוֹ בכח, והשה ישישים גבורה.

מה גבהו דרכי עירה מדרכי זבדיה. ויהי כראות עירה כי גבורתו לא עמדה לו הפעם ויתּעצב אל לבו. ויחר לו עד מּות על כי אזלת ידו להפיל מתּקוממו ארצה. וילבש כעס כמדו וקנאה למזח חגר. לכן נגזלה גם שנתו מעיניו, ויבחר מות מחיים.

לא כן זבדיה ידיד הזמן. הוא היה נער תמים. לב טהור ברא לו אלהים. חף מפשע וזך מדופי. אך שמח וטוב לב היה, חדלה הדאגה מקרב לבבו, לא תּחש רגלו על מרמּה וידיו לא עשו עולה. לכן אך שאנן ושלו ישן כל הלילה ולא שתּ אתּ לבבו על דברת מלחמת-מחר.

הבקר אור וישלח זבדיה ויקרא אל נעמן שלישו ויבא לפניו ויברכהו; ויאמר: ה' עמך גבור החיל! שלום לך! –

ויאמר זבדיה אל נעמן הסכתּ ושמע ידידי! אמנם כבר הגדתּי לך מה משפט איש ריבי ומעשהו עמדי ביום קרב. עתה כל אשר בלבבי אגיד לך הפעם – מה נורא ומה נעים איש ריבי זקן נכבד. גבור חיל נורא מאד אין בגבורים משלו. גבה ארזים גבהו וחסון כאלון. שתי ידיו החזקות גדולות כמּנור אורגים. לב שחל בקרבו. לא ידע פחד. כאשר נשאתי עיני להביט בו, אז כבראי מוצק-שפיגעל- אחזה פני. כרגע יחד נכמרו נחומי וקול ממרום מלחש בסתר לבבי: הרף אל תגע בו, כי קרוב לך האיש. אפס גם בעיני יפלא משפט איש מופת הזה ומעשהו כי זר. לא אחת התחננתי לפניו להגיד לי: מי צור מחצבתו ומי מקבת בור נקר ממנה? מה שמו ומה שם עמו. אולם כפתן חרש אטם אזנו לבלתי הגיד לי דבר. ויהי כמחריש כאלם לא יפתח פיהו. חי כבודי! אך על אפי ועל חמתי היתה לי המלחמה האורורה הזאת, לא ידעתי מה היה לי! – הוי הכי אוהב דבק מאח איש ריבי, ואם רע שעשעים כי מדי דברי בו, וזכור אזכרנו עוד ותשוח עלי נפשי? מדוע זה גם היום יהמו מעי לו ולבי יחיל בקרבי? –

אנא איש חיל! ראה השתחויתי אמצא חן בעיניך, ויגדל נא חסדך אתּ רעך להגי לי: מי הוא האיש הנורא הזה? כה יעשה ה' לנעמן וכה יוסיף. אם אך ידעתּ כי נשיא שבט דן הגבור הזה ותכחד האמתּ תּחת לשונך, אז חטאתך לא תכופר לך, ולא אשא עונך. לקללה תּהיה בארץ, ושמך לדראון עולם! –

בהתחמץ לב זבדיה קרא לאמר: – איכה התך? איכה רע נאמן? איה איש חסד, איה חולה על צרת רעהו? מדוע זה אסף ה' אתּ רוחך ללא-עת? איה נדיב? איה איש-אמונים כמוך לגלות אזני הפעם לדעת מי הוא איש ריבי? אללי-לי! מי אובד כמוני היום? הוי! אם עוז וישע יתן לי אל עושי, אם תעשה ידי חיל להכות נפש את ממקוממי זה והיה אחרי יצא שמי בגוים כשם אחד הגבורים אשר בארץ וימלא כבודי את כל ארץ-הקדם. או אז יודע לי: כי שפכתי את דם אבי והורדתי את שיבתּו בדם שאולה. אז לקללה אהיה בארץ לשמצה בקמי, לשמה ולשרקה בסוד אנשי חיל. אנה אסתר מבשתי אם אסק סלעי מגור גם משם יד נקמת תורידני לארץ, ותרץ את גלגלתּי אל הסלע. אם אציע שאול גם שמה לא ינוח לו. שאול יעורר לי; רפאים: כל מּכה אחיו וכל הורג אביו; להזכיר עוני ולגלות חטאתי. אך בושה תהיה מנת חלקי וזועה גורלי. אז אבחר מות מחיים, אשלח יד-רצח בנפשי ומחנק לצוארי. ראה כל האותות אשר ספרה לי אמי באזני על אודות אבי, כלם נמצאו יחד באיש פלא הזה. אולם עד כה התּגבר אלי וידבר אתּי קשות. וילך בקרי עמי: לבלתי הגיד לי מה שמּו! הוי! אם הוא לזר יחשבני, מה תּוחיל נפשי עוד?

אחלי ידידי! אל תּקנא ברעך ואל תּרע עינך בו. פן יש בלבבך שרש פרה קנאה לאמר: – ראה נער לא למד מלחמה השיאנוּ לבבו לתּגר בגבּור דן אולי תּצלח בידו להרך אויבו תחתּיו, אז ינחל כבוד ותהלה. לכן אשמרה מחסום לפי ואל ידע את מי יצא להתראות פנים כי קנאה תּאכלני כעש.

אם זאת חשבת למשפט שגית ברואה. חי ה' כי אם ידוע אדע כי איש ריבי אבי הוא, אם אביט אליו ואם אראהו עוד. כי מאד חזקו עלי דברי אמי בצותה אותי לאמר: השמר לך לראות את פני אביך עד כי שם תעשה לך כשם אחד הגדולים, ויצא שמעי בכל הארץ אז אבא ואראה אתּ פני אבי. עתה אנא הגד לי מּי הוא איש מצוּתי? חוסה עלי, פלטה נפשי מבא בדמים חלצני מעשות נבלה הגדולה הזאת: לשפךְ דם אבי ארצה. אויה! מה אמר בשובי בשלום אל בית אמי וידי מּגואלות בדם אישה יקיר לה הוא אבי צור מחוללי? –

אמנם עוד עודני פוסח על שתי הסעיפים: אם איש ריבי נשיא-דן הנהו, אם לא? – ראה אתמול כאשר נלחמנו מלחמת תנופה, ותּכבד המלחמה על שנינו גם יחד. וירא כי לא יכול לי, ותּצלח כאש חמתו, כדוב שכול בשדה ככה פגעני, ויתמרמר להפיצני, וילבש עוז ויחגור גבורה, כארי טורף התנפל עלי: לטרף נפשי באפו, ולהכריתני מארץ החיים. ותהי המלחמה קשה בינינו. ונכה איש את רעהו פצעים נאמנים. על כן תפוג האמתּ ויצא משפט מעקל. עתה אשימך לדין, אתה תוכיח ולא אני. היכול יכלתי תת אמון, כי יד אב מרחם תשלח רצח בעצם מעצמיו ובשר מבשרו? איה רוח האחוה אשר נטעה היוצר כל בלבות בני חלד. גם חית השדה, אשר השה ר' חכמה ולא חלק לה בבינה, גם היא תכיר פרי בטנה, איך יגרע האדם מבחר יצור כפיו. מבהמה אשר כל רוח דעת אין בה? לכן אחת אמרתי, אין זה כי אם איש נכרי, איש מצותי וכל רוח אחוה –פערוואנדשאפֿט געפיהל– אין בינינו!

ככה אשוחה עם לבבי כל הלילה. רגע כלתה נפשי לצאת בגללו ורגע הפך לבבי לשׂנא את איש ריבי תכלית שנאה. אהה! שלום אין לי! מי יחזיק במעוזי יעשה שלום לי: אם אך לא בלב ולב ידבר עמדי אם אך באמת ובתמים יגיד לי, ואל נכון יבטיחני לאמּר: – אל תירא ואל תחת לתגר מלחמה באיש ריבך כי נכרי הוא. אחר מיתר הרפאים מתקוממך, או אז כגבור אעיר קנאה ויגל לבבי להכותו על החמש ולשפך דמו ארצה. אז אקח חליצתו אות גבורת ידי ובזה אבא לפני אבּי, אך במנחה הזאת אכפרה פניו. אך אז לא אבוש לבשר בקהל רב לאמּר: אבי אתה, אני בנך בכורך ראשית אונך. הא לך ברכתי זאת הובאת לך מאת בנך גבור חיל כמוך. עתה תשא פני ותרצני!!! – הוי הוי! מה טוב ומה נעים שבתּ אב ובן גם יחד! –

חלום חזיון לילה

ויוסף זבדיה לדבר ויאמר: שמע נעמן! חלום חלמתי ופותר אין אותו. בחלומי הנני עומד על שפת נהר קישון. היום רד מאד והשמש אצה למהר דרכה. עד בוש עמדתי עד באה השמש ויבא הלילה תחתה, ויפרש צעיף עלטה על פני האדמה. ואשא עיני וארא: והנה הככבים ממסילותם הופיעו, משגיחים עלי כעיני מלאכי־יה. גם הירח החל לעלות מתחת הררי עד וגבעות עולם. כמלך אדיר השוכן בתוך המון חילו. ככה הופיע הירח בין רבבות ככבי מעל. פניו נחפה בכסף יקר הלך ילך וזרוח על פני חוג השמים, ככה בהלך נפש עמדתּי ושרעפי לבבי למרחוק יהלוכו. ואשא עיני שנית וארא: והנה דמות לנגד עיני. ואתבונן עליה והנה דמות אבי הופיע עלי, בחור כארזים וקומתו דמתה לתמר. מה רחב ופחד לבבי בראותי תאר האיש הנצב לקראתי כתאר איש ריבי כתּואמי בטן-ישוו יחד. ושאתּומם על המראה הגדול הזה רגע פחד קראני ורגע באה שמחה בלבבי.

ויגש אלי האיש הנצב לקראתי ויבט בי ויקרא: האָח! גשה אלי ושקה לי בני! מה יקרת ומה נכבדת בעיני! אך אליך אשא נפשי, אליך התּפללתי וישמע ה' תפלתי, ויתן לי בן גבור חיל. בך אנגח צרי ובשמך אביס קמי! – אלי תירא מגשת אלי, אנכי אביך! מה רחב לבבי ומה רמה קרני בני! בני! –

חשתּי ולא התמהמהתי לגשת אליו ויחבקנו ויפול על צוארו וישק לי. כנפת צוף וכמור עובר נמתקו נשיקות פיהו. ותבא שמחה כמים בקרבי וגילה כשמן בעצמותי וּתחי רוחי. וירף ממנו ויקחני בידו, ונפן ונלך יחדיו ונבא עד הנהר ונשב שמה. – על נהר קישון שם ישבנו גם בכינו בזכֿרנו את שולמית היושבת בדודה וגלמודה. על ערבין תליתּי לי מלחמתּי כי שם שאלני אבי: מדוע לבושיך אדום ובגדיך חמוצים מדם? וינחמני וידבר על לבי ויחל את פני ויאמר: בן יקיר לי שיר נא לי משירי שולמית ותּחי רוחי. ואען את אבי ואומר: אל תפרץ בי ואל תאיץ לנחמני! הה! איך אשיר שירי אמי על אדמת נכר! – ויען האיש הדובר בי ויאמר: הרגע בן יקיר לי! היה שאנן יחיד לשולמית! – בי נשבעתי אם אשכחך שולמית תּכח ימיני. אם לא אשוב אליך ישפיל ה' לארץ כבודי! אל תּיראי עניה סוערה, עוד תּצאי במחול בשובי עם בני אליך אלבישך שני עם עדנים. ככלותו לדבר והנה רעש באזני בא בחרדה קמתי ממושבי ואשא עיני וארא כי אין האיש אשר ישב לנגדי כי הלך מעוני כרגע ולא נראה עוד, ואיקץ והנה חלום! –

אללי – לי! מדוע זה הקיצותּי משנתּי? מי יתן לי אבר כנשר אז אעופה ממדינה למדינה עד אבא אל מקום משכן אבי. שמה אגורה באהלו עולמים. אנא ידידי נעמן. הלא איש חכם אתּה חכם חרשים. מה החלום הזה אשר חלמתי? הגד נא לי פתרונו מה הוא, בי נשבעתּי כי ירא אנכי לצאתּ הפעם למלחמה עם איש ריבי: פן אחלל אתּ הקדש וחטאתּי לאלהים כל הימים.

קאפיטל בּ CAP. II    🔗

אִיש בְּליַעל כֹּרֶה רָעָה;

וְעַל שְׂפָתָיו כְּאֵש צָרֶבֶת

אִיש תַּהְפֻכוֹת יְשַלַח מָדוֹן

וְנִרְגָּן מַפְרִיד אֶלְוּף

משלי ט“ז, כ”ז כ"ח

ויהיה כשמוע נעמן את חלום זבדיה ויחרד מאד, ויעמד את פניו לבלתי יכיר זבדיה כי חרה לו אם לא יצא הפעם לחדש את המלחמה ויען ויאמר: אל יפול לב אדוני בגלל החלום הזה. הלא ידעת כי החלומות אך שוא ידברו. לכן השמר לך ולא תחלל את השבועה אשר נשבעת בנפשך באזני ובאזני כל השרים. כלנו שמענו את האלה אשר אלית: לקחת נקם מאת הרוצח אשר שפך דם רעך חנם. הלא גם אתה מראש הגדת לי: כי איש ריבך הודה חטאתו, ויאמר: אנכי מותתי רעך. חי כמוש אלהי! כי בן מות האיש הזה. ועתה אל תנקהו והורדת את שיבתו בדם שאולה.

ראה אם לא תצא היום למלחמה וחטאת לאלהים כי חללת את השבועה, ואף ה' יחרה בך ויקצוף על עברך את הברית אשר כרת לרעך, גם תפשת שם אלהיך לשוא. – למה יאמרו יושבי כנען מבלתי יכלת זבדיה לקחת נקמתו מאת גבור כנען לכן לא בא למועד אשר שם לו יום אמש. או אז תחת כבוד תנחל חרפה ותחת שם גבורה שמצה. עליך ישא משל לאמר שבת הנוגש! נשתה גבורת חולש על גוים. אלהם עזבו רדפוהוכי אין מצל! –

ככה בלזות שפתיו במרמה דבר נעמן ויפתה את זבדיה ויט את לבבי לרדת למלחמה. בחלק לשון הטהו להדיח את הרעה עליו כמשפט איש חמס, אשר יפתה רעהו להוליכו בדרך לא טוב. ויהיה ככלות נעמן לדבר ורוח קנאה לבשה את זבדיה קול דמי התך צועקים בלבבו לקחת נקמת המת, ויחר אפו וחמתו בערה כשלהבת יה. וימהר וירכב על סוסו ברעש נורא, ויבא עד המקום אשר עמד שמה איש-ריבו.

קאפיטל ג CAP. III    🔗

ויהי כאשר הקריב זבדיה לבא אל שדה המלחמה. וישא את עיניו וירא: והנה גבור כנען עומד הכן חלוץ למלחמה, מצפה ומיחל עת בואו עליו. ויעל זבדיה על ראש הגבעה וירד מעל הסוס ארצה. ויגש אל איש ריבו ויאמר: ה' עמך גבור החיל! הגד נא לי: מדוע מהרת לבוא הלום? – שא נא עיניך וראה: מה נהדר השרון ומה נחמד האביב! כל המקום אשר תדרך כֿף רגלו ותדשא הארץ נטעי נעמנים. פה תפרח שושנה חמודה. שמה תרום החבצלת את ראשה תחת אלפי פרחים, עליה נחפו בכסף כחלב שדים מראיה. הלאה ישתרע גן נחמד למראה. וכן כל עץ פרי טוב למאכל. גפני אדרת מסובלים ענבים נוצצים לעין השמש כספירים. העמקים יעטו שלל פרחים צבעים. ההרים לבשו ירקרק עשב, על כל גבעה רופד יצוע נצני חמד. נותני ריח ניחוח ומשיבות נפש.

שמה הט אזניך ושמע קול בעלי הזמיר, אברתם צבוע צבע רקמתים על ראש אמיר יריעו אף ישירו שירים נחמדים. שירי מוצאי בקר. הלאה יסעו עדרי צאן עטופים צמר צחר ככסף טהור, טלאים מפזזים ומכרכרים תחת שדי אמם הרועות באחו עלי יבלי מים. הרועה עומד עליהם נשען תחת עץ רענן מחלל בחלילו הרועה ישיר והצאן יענו בקול: מה נחמד ומה נעים קול שריקות עדרים האלה! –

השמימה שא נא עיניך וראה. שמה מפאת ימה ערפלי טוהר עולים ויעטו צבע ארגמן נכח זהרי השמש. אל כל המקום אשר תפנה, אך הוד אך הדר תחזינה עיניך. ורוח האביב מרחפת על פני כל הארץ מפיחה רוח חיים באף כל היצור. מה נוראים ומה נעימים מראות אלהים האלה! ידו יסדה כל אלה, וימינו טפחה נפלאות לאין חקר! – איה לב אבן בל יוצק כמים מנועם מפלאי-אל? כי נעימים דרכי אל. נבונים ילכו בם וחסרי לב יכשלו בם! –

עתה הגד נא לי איש-חיל! הגד: על מה זה נשבית מנוחות משכנות מבטחים האלה? למה זה כפראים במדבר נצא לריב? להשבית את שלום הטבע הנעים? מה בצע כי נהרוג איש את רעהו? הן לא עוד עת האסף את נפשותנו! מה טוב לך זקן נכבד אם אוריד שיבתך שאולה, או אשלחך בשלום? הלא אז תבא בכלח אלי קבר, תקבר בשיבה טובה.

עתה הבה ידך אלי, לכה ונכרתה ברית שלום. רב לך לשפך דם נקי חנם. הסר מעליך כלי מות אשר לבשת, כי למרת רוחי המה. הסר את קבע הנחשת מעל ראשך. ראה כמראה לילית מראהו. עתה אחלי אדוני! פה עמוד ואני אלכה לי השדה ללקט שושנים ולאסוף פרחי חמד. ועטרת פרחים אעשה לך לעטר את ראשך. לכבוד ולתפארת. הסר כעס מלבך, ופניך לא יהיו לך עוד. פה תוחיל עד שובי אליך. פה נשב כאחים יחד להמתיק סוד על דבר המלחמה ולקרוא לשלום. אתה תספר באוני את כל הגדולות אשר עשית מיום חגרת חרב חדשה. נס תולדות הוריך תספר לי. מבטן מי יצא איש חיל כמוך? אך שמע בקולי לא תוסיף ללכת בקרי עמי. חי נפשך כי לבי אומר לי כי לא זרות רוחנו הנה.

קאפיטל ד CAP. IV    🔗

ויוסף זבדיה לדבר כראותו כי דומם עומד איש ריבו ולא ענהו דבר ויאמר: למה זה תחשה? אין זאת כי אם קנאה תאכלך היא שמה רסן מתעה בפיך, ותך, אותך בסנורים לבלתי ראות הדר הטבע ויופי כל חמדה. אהה! מה רבה ממשלתך קנאה! ומה גדלה רעתך, בארץ, את היא אשר תכי בסנורים כל מתי חלד, את מסכת רוח עועים בלבותם: לשנא איש את אחיהו. את נתת חרב פיפיות בידם לשפך דם נקי חנם. מי שם במדבר ארץ נושבת ועריה לחרבה? מי ישלח מדינים בין איש לרעהו ויד מי תרבה פצעים? מי ישמיע קול שאון בעיר וקול נוגש בקריה נאמנה? מי העיר ממזרח המון עריצים ויפשטו בארבה לחבל תבל ויושביה, במוט ממלכות ובהמיר ארץ? מי ישמיע רבבות אנחות בראש כל שמחה, ומי ימרר חיי הכילי ותכה מכעס עינו: כראותו אם תהיה ברכת ה' בבית רעהו? שם פה לחנף לדבר חלקות למען בצוע בצע? מי ישום העשיר חרש לבלתי שמוע זעקת דל? הלא את היא בת השובבה מולדת תפתה קנאה שמך, את היא השלטת בכל, אך מאתך תצאנה כל הרעות האלה. מי לא ידע כי רעה עינך. בכל מתי חלד, ותשנאי תכלית שנאה שלום הארץ עד מות את צוררת כל נדיב לב, וכל איש מתן. ויהיה הנקל בעיניך למשך ידך אך את לוצצים, ותתמכרי לעשות רעה גדולה מזאת: לפרש רשת גם על נדיבים, ותאצלי פי שנים מרוחך רוח קנאה אליהם ונפלו בחרמך ישרים: הגבור ידכא את רפה כח והעשיר יגש את הדל. מי יחזק את לב אנשי חיל לרוץ אורה עלי מרומי שדה ואזניהם כבדו משמוע אנקת חללי חרב? מי יהפוך לב בשר לאבן וכתנין אכזר ישימהו לשתות בצמא דם מתקוממו? מי העיר רוח שודדים לבוז בזה רבה, ומי ירנין לבם בחלקם שלל נקיים? מי יקשיח לב מרצחים ולא תרגם ידם להרג אלמנות ועוללי טפוחים ינפצו אל הסלע? זה חלק מקנאים וגורל רעי-עין! מהרסים ומחריבים ממעיך יצאו, וכל שונא שלום מאתך ינחל נחלה.

גם אתה גבור חיל! גם עליך אובד פרשה הקנאה את רשתה ללכדך. גם אתה כאחד אסוריה כרעת ברך לרגליה, לכן טפש לבבך וכל רגש אהבת רעים נגרש מקרבך. אם אנכי אך שלום אקרא ואתה למלחמה. אך יד הקנאה היתה במעל הזה לחזק את לבבך לקראת המלחמה, כי חפץ ה' להמיתך! ­

ויען עירה ויאמר: – על מה זה להג הרבה. האיש מלחמה אתה או ממשל משלים? – הוי ילדות, ילדות פתיה ואין לב! הטרם תדע כי לא על יום טוב באתי הלום. לא לשמע בקול צפרי שמים אשר ישירו יום יום מבין עפאים שלחני אדוני לקראתך. אך לקחת את נקמתו ממך: לשפך דמך כמים. זה כל ישעו וזה חפצו.

הסכת ושמע, נער פלא! שקר תקות ימי הנעורום¹¹ והבל תוחלת השחרות כל מחמדי הטבע לא ישמחו אך לב צעירום, אך הנער ירקד לקול עוגב ותרון לשון צעיר, כשמעו קול ענות אשר יריעו בעלי הזמיר. לא כן איש מלחמה מלא ימים אשר הזקין על שדה-כבוד. כביר כח יריח מרחוק מלחמה, ורחב לבבו כדי שופר, יריע אף יצריח לקול תרועת מלחמה ונפשו תערג למות מות גבורים. טוב שם לגבור מכל סגולה, ויום מותו בקרב מיום הולדו.

אחלי איש חיל! הסר מעלי המון משלים וחמדת מפלאי הטבע לא אשמע עוד. יראה חרבי מורטה לטבח, אשפתי מלאה חצי מות, בי נשבעתי כי נלאתי נשוא להג-הבל, ותקצר נפשי מהוחיל עוד ולחבק ידים חנם. איש מלחמה אתה הרק חנית וסגור לקראתי. חשוף זרוע עוז שלוף חרבך וצא לקראתו, אם תוכל לי אז שם תעשה לך, ואם אוכל לך ותמצא ידי און לה: להכותך נפש. אז אקח חליצתך והייתי אני לשם ולתהלה בארץ. מהר נא לתגר אתי מלחמה אך הפעם, עד שיפוח היום ונסו הצללים. חי נפשי כי אך לשמצה נהיה שנינו גם יחד, נגד שתי המחנות האלה לדבר שלום עת יצאנו חלוצים למלחמה. ועתה דע לך כי לא אמלא משאלות לבבך: להגיד לך מה שמי. בטרם תמצא ידי לשפך דמך ארצה. והיה כאשר תפול לפי חרבי, בטרם צאת נפשך ארים כשופר קולי לקרא בגרון באזניך מי אנכי מה שמי ומה שם אבותי, למען תדע מי הורידך בדמי ימיך בדם שאולה.

קאפיטל ה. CAP. V    🔗

ויהי אחרי הדברים האלה, אחרי הוציא עירה את כל רוחו ככסיל, וידבר עתק באזני איש מצותו. ויחר אף זבדיה בו ויתאנף מאד להשמידו. ויען את הדובר בו לאמר: הוי פושק שפתים! זקן וכסיל! – אל תדמה בנפשך כי מרוב פחד או ממרך לב דברתי רכות עד כה. גם אנכי ידעתי: כי כצל ימינו על הארץ. כזקן כנער, כיונק כאיש שיבה כלנו בני חלוף אנחנו. שאול ואבדון לא ידעו שבעה. גם בכור המות לא ישא פני כל חי ולא יקח כל כפר. – לכן שמע נא חסר-לב! לא נופל אנכי ממך, גם לי זרוע עם גבורה, לבי כלב האריה לא ידע פחד ולא יכיר כל מגור. יקר בעיני המות, אם אך מות גבורים אמותה הפעם. מי חסר לב להתהלל במתת שקר למלט נפשו מיד שאול? מי כרת ברית עם המות, ומי עשה הזה עם שאול? מי ידבר דברי בלע כמוך, בטרם גבר חיל ובטרם ידע איך יפול הדבר. אולם אז צמאה נפשך לרצח אם תערג לדם. כאשר רצחת שכמה נקי חנם? אם אך זאת אותה נפשך, צא, צא איש הדמים! חגור חרבך גבור קומה וצא להלחם בי ואוסיף להפליא את מכותיך הפלא ופלא. למען תדע את יד גבור פלשת כי חזקה היא, ולא תתהלל עוד במתת גבורה. גם אם בא יומי וה' דבר לאסף נפשי אליו, גם אז אל תשמח אויבי לי: כי עוד ישיגוך רעות רבות, עוד יבכה גבור פלשת מכות גדולות ונאמנות ופצעים רעים מכֿף רגליך ועד קדקדך אשר לא תוכל להרפא, בטרם תכני נפש ובטרם ארד אל ירכתי בור. – ויהי ככלות זבדיה לדבר את אויבו קשות, וירץ המערכה לתגר אתו מלחמת-תנופה.

קאפיטל ו. CAP. VI    🔗

ויגשו שני הגבורים למלחמה, ויתמרמרו בחמה שפוכה כנמרים. פני להבים פניהם ועיניהם מלאות זעף ונפשם שאפת רצח. ויאבקו יחדיו כתנינים אכזרים בכח וגבורה השתרגו ידיהם על גביהם משולבות אשה אל אחותה. פנים אל פנים, חזה מול חזה נלחמו ויתאמצו להפיל איש את רעהו ארצה, ויצא עשן מנחוריהם וקצף מפיהם. – אולם לשוא שקדו גבורי כח, כדי הבל יגעו למצא חפץ. נמו אבירי לב, אשתוללו בעלי זרוע, ולא יכול האחד להרים את מתקוממו מן הארץ ולרמסו תחת רגליו כעמודי ברזל עמדו ורגליהם רגל ישרה לא למוט נבראו. לשוא הוציאו כל כחם, וכל תושיה לא עשו ידיהם. ותקצר רוח הלוחמים מעבודה קשה ומרוב כעס. וכבד מלחמת תנופת ידם החזקה. ויתנגשו וילחצו איש את רעהו עד בוש. אך נכאים יהגו שניהם.

וחיל שתי המחנות רואים את המלחמה הנוראה ויתמהו איש אל אחיו וינע לבבם, ויאנחו אנחות שוברות מתנים. אין קול ענות גבורה במחנות האלה, אך הגה והי ישמע מאת כל העומדים האלה: אי-עוז! אי תשועה! אי-תהלה! – אי-כבוד! –

ויהיה כראותם כי אזלת ידם וכי תם כחם להאבק עוד כי נלאו שני הגבורים האלה. כרגע נפרדו איש מעל רעהו. ויתיצבו איש לקראת אחיו משתאים ונבוכים. ויתעצבו אל לבם. ויחילו עד בוש, עד אשר תשוב רוחם אליהם ויחליפו כח: לחדש עוד הפעם מלחמת-נקמה.

כמעט נחו שקטו בעלי הריב מרגז לבבם, ותשב רוחם עליהם כבראשונה. ויגשו עוד הפעם למלחמה, בקול רעש כפראים במדבר, ויחזיקו איש באבנט רעהו ביד רמה ובזרוע נטויה. ככה נוע, ינועו איש את רעהו, פעם לימין ופעם לשמאל. ותרעש הארץ מתחתם ותבקע לקול עוז, אשר השמיעו האדירים האלה כרעם בגלגל ישמע קול הד על ההרים. בכל זאת נבקה רוחם ותרפינה ידיהם, ולא יכלו להפיל איש את אויבו ארצה.

ויהיה כראות עירה כי נשתה גבורתו, ועוד אחת מעט וגבר אויבו. ויחר אפו מאד, ויבחר מות מחיים. ויזעק זעקה גדולה ויקרא: – תמות נפשי עם הפלשתי הארור הזה. ויט את מתקוממו בכח גדול אנה ואנה וירימהו כאמה מן הארץ, ויאמר להשליכו אל אחת הגיאיות מלאה סלעי מגור לנפץ עצמיו ככלי יוצר. וירע כל העם אשר במחנה כנען תרועה גדולה לשמחה, וימחאו כף, ויקראו: רכב צלח גבור כנען תעוז ידך על אויבך. הדוך קמך תחתך. השליכהו ארצה וימות.

אולם גם בפעם הזאת היתה תקותם למפח נפשם, יען כבדה על גבורם המשא עד כי יגעה ידו מאוד. כשן סלע מוצק, אשר יקרא מהר איתן מרעש רעדה אשר תרעד הארץ מאש לוהט אשר בקרבה, וההר בוער באש עד לב השמים, וירק ירק אבני אש מבטנו. אז שן סלע הזה ינתק ממקומו מתגולל ברעש נורא לרגלי ההר, ומאבד ומשחית כל אשר יפגע ברדתו. ככה גם זבדיה התמרמר בכל כחו על אויבו מבקש נפשו ויעמוד על רגליו ויסתער עליו ויפילהו ארצה, נדכא ונשבר מכבד המשא הכבד אשר נפל עליו. וישלח זבדיה את ידו הימנית ותאחז את מתקוממו, וילחץ אל האדמה, כמעט לא נותרה בו נשמה מלחץ הנורא. לשוא נסה עירה את כחו: לגולל מעליו את המשחית הנורא הזה. הפעם נשתה גבורת גבור-דן, ויעזבנו כחו, וירוק דם מפיהו. ויתחזק זבדיה וישם כרעיו על בטן עירה ויד שמאלו על צוארו. וישלח את ידו הימנית וישלף חרבו וירימה לשחוט את האמלל ולשפוך דמו ארצה.

קאפיטל ז. CAP. VII    🔗

ויהי כאשר גבר זבדיה ויפל מתקוממו ארצה, ויריעו חיל צבא פלשתים תרועת שמחה, ויקראו בקול גדול לאמר: יחי גבור פלשת לעולם! יחי משוח המלחמה! ותבקע הארץ בקולם, ופני חיל כנען חפו, ויורידו לארץ ראשם. ברגע נהפך ששונם לאבל, ושמחתם ליגון.

כראות עירה כי כלתה אליו הרעה, ואך כפשע בינו ובין המות. ויקרא בקול דממה דקה, ויתחנן אל איש ריבו לאמר: אנא, הרף ממני, אסוף ידך לבל תשחיתני! הסכת ושמע גבור-חיל! אם מזרע הפרתמים אתה וייצא ירך אצילים. השמר לך מעשות נבלה הזאת לבשתך ולבשת הוריך. האם ילדת על כרכי פראים במדבר אשר לא תדע את משפט גבורי בני קדם? לכן דע לך, כה חוק כל שולף חרב, וכן משפט מתראי-פנים בארצנו. אם כעת תגבר יד האחד להפיל את השני ארצה. חלילה לו לשפך דמו בפעם הזאת. לא יחדל מעזוב את שונאו, אך הקם יקימנו מעל הארץ גם ישלחנו בשלום: לשוב לו האהלה לנוח ולהנפש שמה, ולהרפא מן המכות אשר הכהו. אפס כאשר יקום ממשכבו, וישוב כחו אליו לאיתנו. אז אם יחדשו המלחמה שנית. והיה אם גם הפעם הזאת תמצא ידו את אויבו והפילו ארצה, אז לכל אות נפשו יעשה אתו, כטוב וכישר בעיניו: אם לשבט, אם לחסד, אם לחיים ואם למות.

ככה דבר עירה במרמה, כחש לו למלט נפשו ממות, וחיתו מעבור בשלח. אולם זבדיה לא שת את לבבו לדברי האובד ולא שמע בקולו. ויבז לו בלבבו. גם גער גער בו ויקרא לאמר: הס! על מה זה להג הרבה ללא דבר. מדוע חרדת את כל החרדה הזאת. היי פושק שפתים! איה איפה פיך מדבר עתק? מה לי לדרכי בני קדם וחוקי ארצך? הלא אסיר חרבי הנך לכן כטוב וכישר בעיני אעשה עמך היום. לא אפנה אל שטי כזב אך לזרא לי רהב גבורי כנען. – אולם הגד נא לי בלב נבו ורוח נאמנה את אשר אנכי שואל מאתך. הנך זקן כסיל ורפה-כח! הכי גם נשיא שבט דן גבור בארץ ומופת לאנשי-השם ונורא למלכי קדם. הגם הוא תשמר רוחו החוקים האלה? הכזה משפטו אשר חרצת, אם יתראה פנים את אויבו במלחמה וגברה ידו עליו להפילו ארצה, הנכמרו רחמיו לבלתי שחת את איש ריבו? הישלח חפשי את אויבו עת רמה ידו להכריתו מארץ החיים? דבר באזני הפעם, ולא תהיה האמת נעדרת מפיך, או אז אדע מה אעשה לך.

ויען האמלל ויאמר: חי נפשי כי לא בלב ולב אדברה הפעם. אמנם כה משפט גבור דן לבלתי שלח את כל מגפותיו אל לב איש ריבו בפעם הראשונה. לכן אם יקרה נפש נשיא שבט דן בעיניך, תיקר נא גם נפשי הפעם: לבלתי המיתני. לא עוד עת לאסוף את נפשי ללא-משפט.

ויען זבדיה ויאמר: השבעה לי באלהים הנה: אם לא כרמיה הלכת אתי, וכי לא בדית כל הדברים מלבבך. וישבע לו האובד על הדבר הזה. ויהו כשמוע זבדיה את שבועת אויבו, ויאמן לקולו, ויירא לנפשו לחלל משפט גבור דן. מהר יחד נכמרו נחומיו. וירף מעת האמלל ויקם על רגליו. וישלח את ידו לעזור את איש ריבו ויקימהו מעל הארץ. ככה במרמה מלט עירה את נפשו ממות. יען שם שקר מבטחו, והזב מחסה מרעה. לא כן זבדיה הוא היה איש תם וישר ולב כשר לו, לכן כסה עינו על האובד הזה ונפשו העדינה ירעה לו; לשפך דם אשר לא כדת. הה! אך מה היתה סבה להפיל את זבדיה ביד מעול הזה, עוכר שארו וחומס נפשו. סר וזעף עמד, ראשו שחוח ועיניו השפיל לארץ ויסתיר עירה את פניו כי ירא להביט בפני גומלו טוב. נער-פלא הזה.

ויגש זבדיה אליו ויאמר: הרגע איש-שיבה! ראה גם לדבר הזה נשאתי פניך לבלתי המיתך בחרב הפעם. כי יראתי לחלל חוק ומשפט, אשר גם גבור דן הנכבד מכל גבורי בני קדם ירא לנגוע בהם. חיה תחיה, אם אך לא. שקר מליך אלה ושפתיך אמת מללו.

עתה לך לשלום. אפס השמר לך מדבר עתק עוד. ראה אנכי הדרתי פני זקן, לכן גם אתה אל תבוז לנער מלא רוח גבורה. אל תלעג לבחורי-כח, אשר חלק להם ה' בגבורה. אולם חי ה' וימלא כבוד אבי את כל הארץ: אם לא את פניו אני נושא, אם אביט אליך ואם שמוע שמעתי לקול תחנתך.

כשמוע עירה כדברים האלה, ויתעצב אל לבו. צללי יגון כסו פניהו. כי נפשה מרה לו, ויד לבבו אותו על אשר שם שקר מבטחו, וכסלו מרמה. וידום ולא ענה דבר. ויוסף זבדיה לדבר: ויאמר: לך שובה בשלום אל אהלך. אכול ושתה וייטב לבך. אולי תחלף כח, אולי תחדש ימי דכאך וכחך כימי קדם. והיה כאשר תשוב לאיתנך בא תבוא אלי להתראות אתי פנים בשלישית, למען נבצע את אשר החילונו לעשות עתה התפאר נא עלי למתי תבא אלי לתגר אתך מלחמה, עד אשר תשבע נפשך. ככלותו לדבר, ויפן את שכמו וילך מאתו, וירכב על סוסו, וימהר לשוב אל מחנה פלשתים.

ויהי זבדיה בא עד היער וישא את עיניו וירא: והנה עופר האילים רץ לנגדו, נחפז להמלט על נפשו. ויהפוך הרוכב את ידו, וימהר לרדוף אחריו לתפשו חיים כרגע שכח זבדיה את כל התלאה אשר מצאתהו במלחמה הנוראה. ולא חשך מרדוף אחריו להשיגו כי איש יודע ציד היה מאין כמוהו בפלשתים.

---

 

חלק תשיעי    🔗

קאפיטל א CAP. I    🔗

יֵש דֶרֶךְ יָשָר לִפְנֵי אְיש

וְאַחְרִיתָה דַרְכֵי מָוֶת:

משלי י“ד, י”ב.

מלחמה השלישית – מלחמת הבנים – דער 3 טע –צווייא קאמפף

בדד ישב עירה, לרגעים יהגה נכאים, עליו נפשו תשתוחח, ותתעטף רוחו בקרבו. עד בוש ישב דומם כאיש נדהם, כגבר אין איל, כסתה כלימה פניו, ויתעצב אל לבו: כי הכלימו זבדיה נגד שתי המחנות. בעטוף עליו נפשו, הוי צעק לבו נכח פני ה' ויאמר: אלי אלי! למה זנחתני, ולא יצאת לישע עבדך חרבי שבה ריקם, החיתות קשת גבור דן! פה נגעל מגיני, נגעל בלי משוח בדם אויבי בנפש! – עתה אשאל באוב, אדרש בעד החיים אל המתים. אצא לקראת נחשים. אשים פני אל האטים, אשאל בידעונים. אולי אמצא עזר מצר ומפלט מעקת אויב. פן ישמחו לאדי הערלים, פן תלעגנה לי בנות כנען! –

ככה ישב עירה בלב מלא יגון, ורוח נשברה. ויקם וירכב בחפזה לעשות דרכו לבא מדמנה. בכפר הזה בחורש מצל, בעמק עכור ישב קוסם אחד חצר מות שמו. בעל אוב וידעוני ודורש אל המתים.

כמהלך חצי יום רכב עירה בדרך עד בואו מדמנה. שמה בסתר ההר עמדה סוכה קטנה, ומיכל המים עובר על פניה. קדמה השתרע חרש מצל. ימה יון מצולה על שפת הנחל מלאה קנה וגמא. נוה תנים ורבצה לבנות יענה. שם הרגיעה לילית, גם קאת וקפוד ישכנו בה. שמה נקבצו: דיות ינשוף ועורב. תימנה יכסו סלעי מגור את עין השמש; לא ימושו חשך וערפל יומם ולילה. צפונה ככברת ארץ תסב הדרך עקלקלות מעקשים וחדורים במסלה העולה עד בית הקוסם.

בסכה הזאת החרבה והשוממה יעלו קמוש וחוח, וסירים סבוכים סביב סביב בקירותיה. שמה גר איש זקן חצר מות שמו. את המקום השמם הזה אוה הקוסם למושב לו. מקום לא עכר בו אדם, ולא ישב שם איש. שמה דרש ידרוש אל המתים, ישאל באוב, ויצא יצא לקראת נחשים. והאיש הזה לבוש בגדים צואים, ואזור עור אזור במתניו. על כתפיו אדרת שער. רגליו יחפים. פניו כפני הקוף. תלתלי ראשו לבנים כשלג מלאים צחנה. שמה תרמש הכנה למשפחותיה. עיניו ירקרקות אדמדמות וגבותן סרוחות. שתי אזניו גדולות מאד. פיו עקום לשמאלו. שניו כשני זאב ערבות. זקנו גדול יורד על פי מדותיו, מלא זהם וחלאה. רגלו הימנית שרועה והשמאלית קלוטה. כבד פה וכבד לשון, קולו כקול הינשוף. –

במקצוע הסכה עמד סל מלא צפעונים, הלאה בכלוב עץ מקרקרים עורבים שלחן ישן נושן עומד לצד הקיר ועליו כלי קסם שונים, בהם יקסם קסם. בקצה השני עשוי תנור וכירים והאש מבוערת תחתיהם. בתוכם דוד וקלחת מלאים מים חמים. בהם יבשל הקוסם: כל שקץ ורמש, גם עצמות מתים לקסם קסם בלהטיו. ארובת-עשן – שארשטיין – לא היה בבית הקוסם אך צהר קטן במקרה, דרך ארובה הזאת יצא העשן. על הקירות מקלעת פטורי צצים מעשה צעצועים תבנית כל סמל, תבנית כל שקץ ורמש, תבנית שאול ואבדון. תבנית בכור המות שר התפתה – אליל פלוטאן – תבנית מלאכי זעם. דמות שדים ושעירים במקצע הסכה קדמה עומדים: תרפים פסל ומסכה. תבנית בעלים ועשתרות אליהם ישתחוה חצר-מות, אליהם יסגוד ויתפלל. להם יזבח ויקטר. ישאל בתרפים ידרוש אל המתים, בעצו ישאל ומקלו יגיד לו.

והיה מדי חדש בחדשו ינהרו אליו המון עם: אנשים ונשים: – כל איש מר נפש וכל איש מצוק יחלו במחנה פניו להחיש מפלט להם מעקת אויב. איש אשר נגנב מביתו כלי כסף וכלי זהב או כל אבדה, ובא אל הקוסם ושאל לו בתרפים ונתן לו שכרו. עקרה אשר סגר ה' בעד רחמה אליו תלך לדרש באלילים. שמה תשפך מרי שיחה לפני חצר מות: לקסם לה קסם למען תפקד ולתת לה זרע אנשים. אשה כי תקנה בצרתה לצרר אותה על כי אהובה היא לבעלה, והיא שנואה. תשום למדמנה פעמיה, תקריב אשכר ושי למורא לקסם לה קסם ושאל לה באוב: להטות את לב אישה לאהבה אותה, ואך אליה ילוה תמיד וגרש יגרש צרתה לשלחה מעל פניה. בתולות רעות מראה אשר משחתן בהן, מום בן. תבאנה אל בית הקוסם לחלות במנחה פניו: לצאת לקראת נחשים להטות בלהטיו את לב בחורים למצא חן בעיניהם. זונות נשכחות תבאנה לבית חצר מות תשקלנה כסף וזהב על כפי הקוסם להטות את לב עוגביהן לשוב אליהן ולחמד יפין כבתחלה. – גם גבורי כח, אשר אזלת ידם להפיל מתקוממיהם ארצה. בצר להם ישחרו את פני חצר-מות לצאת לישע להם בלהטיו ובכשפיו הרבים: והשבע ישביע את בכור המות לשלח לפניהם מלאכי זעם להשמיד ולאבד את כל הקמים עליהם.

האיש הנתעב והנאלח – הזה, הולך רוח ומטיף ליין ושכר ויחזה משאות שוא ומדוחים לשומרי הבלי שוא. ויהי לאלוה תעתועים בכל ארץ הקדם. – גם עירה נשיא שבט מישראל יוצא ירך דן שר וגדול בעמו גבור חיל ואיש מלחמה נורא מאד. בכל זאת, בצר לו, כאשר הציקו זבדיה וישפיל לארץ כבודו. ויהי אך כפשע בינו ולבן המות, כראותו כי אזלת ידו מהושע לו, וכי אבדה תקותו להדוך אויבו תחתיו, ויתמכר לעשות את הרע ויעזב את אלהי אבותיו, וישם אל הבעל פניו, וידרוש בבעל אוב. וישא את רגליו וילך מדמנה: לדרוש אל האיטים ואל הידעונים. להתפלל אל אלילים אלמים: לחדש את כחו כבנעוריו, למען תגבר ידו על גבור פלשת. ויאמר אל לבו: הנה שם חצר מות הקוסם עתה אלכה לי אליו, ושאל לי בתרפים, האוסיף לגשת עוד אל המלחמה עם גבור פלשת אם אחדל?

קאפיטל ב. CAP. II    🔗

ויהי כבא עירה עד פתח אהל חצר מות. וירד מעל הסוס ויגש עד הפתח. ויהיה כהשמע קול צעדי האורח באזני הקוסם ויקרא אליו לאמר: – מה לך פה עירה? מה תבקש? סורה אדוני האהלה, סורה אל תירא דבר. ויסר עירה האהלה ויבא הביתה. ויחרד הקוסם לקראתו ויברכהו בשלום. ויאמר שב נא בזה גבור החיל! הואל נא לשבת עמדי לנוח מטרח הדרך כל מחסורך עלי. וישב עירה לצד חצר מות על רצפת הסוכה מכוסה בעשב השדה.

ויוסף הקוסם לשאל ויאמר אל עירה: מה שאלתך גבור חיל ותנתן לך, ומה בקשתך מאתי ותעש? – ויען עירה את הקוסם ויאמר: – הסכת ושמע הנה איש ריב אנכי עם פלשתים. זה פעמים נלחם נלחמתי מלחמת הבנים אני וגבור פלשת נער מלא רוח גבורה אין בארץ משלו, ותהי המלחמה קשה מאד ביני ובין איש ריבי. עד שתי פעמים הכני הנער הממני. לשוא הוצאתי כל כוחי. כאריה טורף התנפל עלי ויך אותי מכות גדולות ופצעים נאמנים. ויהיה אך כפשע ביני ובין המות. כראותי כי אזלת ידי וכי נשתה גבורתי דברתי אל לבי לבא לפניך: לשחר פניך לצאת לישע לי ביום עברה. לכן אנא אמצא חן בעיניך: שאל לי באוב והעל לי את אשר אומר אליך. וישאלהו הקוסם ויאמר: את מי אעלה לך? העמק שאָלה! הנני למלאות משאלות לבך לכל אות נפשך.

ויען עירה ויאמר: קסום נא-לי באוב העל לי את בכור המות שר התפתה. אליו אשתחוה ואכרעה. בזבח תודה אבא לפניו אולי יחוס עלי: לחדש את כחי כבימי נעורי, אולי ילבישני עוז וגבורה לחזק. ידים רפות ולאמץ ברכים כושלים. פן יחדש כחי כבראשונה: למען תמצא ידי לאויבי בנפש להכותו ארצה ולשפך דמו כמים.

ויאמר חצר מות. אל תירא גבור-חיל, היה שאנן, ראה גם לדבר הזה אשא פניך, ואת שר אבדון אעלה לך. עתה זאת עשה: בנה לי בזה מזבח אדמה, והכן לי בזה שבעה עתודים ושבע גדיי-עזים. כלם שחורים כעורב יהיו תמימים בני שנה. ויעש עירה כאשר צוהו חצר-מות, ויבן את המזבח ויעל העולות אשה כליל ריח ניחוח לבכור המות.

ויאמר חצר מות אל עירה: התיצב כה על עולתיך ואנכי אלכה לי המדברה: לצאת לקראת נחשים אולי יקרה לי הבעל ודבר מה יגיד לי והגדתי לך. וילך הקוסם אל מכלאות הצאן ויקח משם איל אחד בן שנה תמים, בחור וטוב מנחה לבכור המות ושעיר עזים אחד: לשלח אותו תשורה לעזאזל. ויפן שכמו מאת עירה ללכת המדברה. – ויחל עירה את פני הקוסם ויאמר: ראה השתחות אמצא חן בעיניך: אל נא תעזבני פֿה. כי אם אלך אתך לשלחך בדרך. והיה בבואנו שמה קסום תקסם לי באוב והעל לי את בכור המות, למען אדרשה מאתו: מה יהיה אחרית המלחמה הארורה הזאת ומה תוחיל נפשי עוד. ככל אשר יצוני אשמר לעשות. – ויען הקוסם את עירה לאמר: גם לדבר הגדול הזה נשאתי פניך, קום לך אחרי שם פלאות אראך בישע האלילים! ויקומו וילכו שניהם יחדיו. הלוך ונסוע הלכו באין אמר ובאין דברים עד בואם המדברה. ויעלו על הר שפים שן סלע מוצק לימין, ושן סלע מוצק לשמאל ההר והגיא ביניהם, גיא צלמות נורא מאד נכח ההר ככברת ארץ התשרע כר נרחב, שמה בית מועד לכל חי יראה קברי מתים רבים נפוצים על פני השדה ועליהם ציונים נוראים: דמות כל סמל ואשרות. בתוך הקברים בתוך עומד דמות אליל-הבעל, ועל ידו פסל אשרה אשר נטעה יד הקוסם לעבד שמה לבעל. מצדי שער בית הקברות בבאה עומדים שני אלילים שם האחד נבחן, ושם השני תרתק, הם המה כשומרי הסף וכסריסי אליל הגדול: לשמר את מבוא היכלו לבל יעבור דרך שמה רגל זר, ולא יבא בשעריו כל אשר איננו סוגד לבעל.

ויפן חצר מות אל עירה ויאמר שב בזה, פה עמוד ואני אלכה לי אל בית הקברות לקסם קסם, אנא אל תפרץ בי ללכת אחרי פן תספה בעינך. ראה שמה לא תעבר רגל אדם אשר איננו כורע לבעל. ויאמר עירה לך לשלום ואנכי פה אשבה עד שובך אלי.

וירד הקוסם מעל ראש ההר ויעבר את הגיא, ויצא השדה ויבא עד מקום קברי המתים ויפתח את השער ויבא שמה. ויבן חצר מות מזבח אבנים, ויבקע עצי עולה, ויערוך את העצים. ויעקוד את האיל ויקח את המאכלת וישחטהו, ויפשוט את עורו ויעלהו לעולה כלה כליל אשה לבעל. ויכרע הקוסם על ברכיו, ויפרוש את כפיו השמימה ויקרא בקול גדל לאמר הבעל ענני! הבעל ענני!

ויהיה טרם כלה הקוסם להתפלל, והנה רוח סערה באה מצפון ותגעש ותרעש הארץ, ויחרד ההר אשר עמד עירה שמה ותבקע האדמה. ותפתח הארץ את פיה ויהיה סער וגדל ורעש נורא מאד ישמע באזני עירה: מפרק הרים ומשבר סלעים. פתע קמה סערה לדממה, והנה דמות נוראה מאד יצאה מעברי פי פחת הגיא ותעמד הרוח נגד עירה ויחרד עירה חרדה גדולה וינע לבבו כנוע עצי היער מרוח סערה, גם כח לא היה בו לעמד רגל ישרה, ויכרע על ברכיו וישתחוה אפים ארצה. ותשאל הרוח את עירה לאמר: מה לך פה בן אדם! למה הרגזתיני להעלות אותי מגיא-צלמות? אנוש רמה! –

ויען עירה את הרוח הדוברת בו לאמר: אבל צר לי מאד, איש ריב אנכי וגבור פלשת ואלהים סר מעלי עזבני כחי ותקצר ידי מהושע לה, כבודי לכלימה כי זה פעמים גברה יד הפלשתי עלי ויהי אך כפשע ביני ולבין המות, ואקרא לך להודיעני מה יעשה עבדך. אנא כבוש כעסך וחנני תנה עוזך לעבדך, חדש נא את כחי כאשר היתי בנעורי, חזקני ואמצני אך הפעם ואנקמה מאויבי פן תלעגנה נשים עלי. פן ישמחו תעלולים לאדי אל תשליכני לעת זקנה ואצלת לי ברכה, ויהיה נא פי שנים רוח גבורה אלי. אז בזבח תודה אבא לפניך אשר נדרתי אשלמה.

ותען הרוח ותאמר: הקשית לשאול פן אדם! – אל תתן את פיך לחטא איש שיבה! אל תבקש לך גדולות, ואל יצא עתק מפיך פן אקצף עליך. ראה אך רעה נגד פניך אל תתחר בזמן ואל תקנא בבחורי כח. – הסכת ושמע זוחל עפר, יעצת בשת לנפשך אם אך שאלתך זאת אמלא. אז גם שם גבורה גם כבוד לא תנחל עוד תחת כבוד תירש קיקלון ותחת שם טוב חרפת עולם. אתך ילין בכי תקרא לאבל תקרא למספד לשוא תקלל את היום אשר נולדת בו להבל תקוץ בחיים להרים תשא קול בוכים לאמר: כסוני! תתחנן לגבעות נפלו עלי!

בצר לך ומצאוך צרות רבות והשיגוך רעות לאין מספר, לשוא תקראני ולא אשמע עוד, גם אם משבר רוח תיליל לא אענך. –

עתה יש עוד לאל ידך להנצל מפח יקשת לך, בטרם תפול ברעה אשר לא תדע שחרה. בטרם יתמכו צעדיך שאולה. הרף מכֿעס עזוב קנאה פן תצלח כאש חמת הזמן ובערה ואכלה שארית כחך, בכלות שארך מרוב כעס ויכל בשרך מכאב נעכר. אז גם אני אשחק לאידך, אלעג בבא קצך שמך יהיה לדראון וזכרך לשמה ולקללה עד דור אחרון, סלע! –

ויען עירה את הרוח ויאמר: יעבור עלי מה אך מלאי נא שאלתי זאת ראי טובה נקמה משם טוב והשמד אויב נבחר מדראון עולם.

ותתמרמר הרוח ותען ותאמר: חדל לך בן חלוף! על תפגע בי עוד למלא משאלות לבבך הערל. לא תלך בקרי עם הזמן למרות עיני כבוד הטבּע. כה שם יוצר כל חוק לבני חלד וכה משפטו את כל אשר נשמה באפו: בעודו באבו יפרח מריח טל ילדותו. כארז בלבנון ישגה יום יום. עד חצי ימיו, כאשר יגדל בן יוסף אומץ וכן יחליף כח. לא כן כאשר יפיחו ימי חלדו וינטו צללי ערבו, ושמש אשרו תרד לבא, אז אך פלאים -ירד בן תמותה הזקנה תתקפהו ונס ליחה, והשיבה תשנה פניו וכהתה עינו. ירכה ישוח מזקן, יען רוב ימים יחלקו כח ועל גבורתו יפילו גורל. לשוא יקרא לעת ערב כמוהו: מי יתן בקר? להבל תערג נפשו לחדש כנשר נעוריו: בעת אשר שיבה זרקה בו. ויגיעו ימים אשר אין לזקן חפץ בהם. בתת לו העת לב רגז וכליון עינים, אז צעירים לאידו ישחקו ופרחח ילעגו לו. יפטירו בשפה וינועו אחריו ראשם. הה! עד מתי זקנים תאהבו ריק, ומלאי ימים תחמדו לצון, וישישים יתאוו גבורה! – יש גבורה שמורה לבעליה לרעה ואת נפש זקנים יקח! –

לכן שמע לתוכחתי: הרף מקנאה, עזוב נקמה! הן רבות פעלת כל ימי חלדך. לא עמד איש לפניך. תחתיך שחחו גבורי-כח. לא שבעו שאול ואבדון מחללי חרבך, ותפתה מרפאיך. דרכת על כמות-מתקוממיך, בעוד סוד העת היתה על אהלך, כהלה הצלחה את נרה על ראשך. רב לך חולש על גוים! אסוף ידך זקן וכסיל, פן לשמצה תהיה בעמים, ונהמת באחרות ימיך ושומע אין לך מאת כל החי אשר בארץ. שבעתי חללי חרבך ודם הרוגיך. לא תוסיף לבקש לך גדולות, שנאתי נוראותיך היו עלי לטורח.

וימאן עירה לשמוע לקול עצת הרוח הדוברת בו. ויוסף לחלות פניה ויפרץ בה עד בוש. ותעתר לקול תחנתו ותאמר: ראה זקן בער! ראה גם לדבר הנורא הזה אשא פניך זוחל עפר! את מלאכי תפתה אשלח לפניך והמותי את איש ריבך ואשליח את הנחשים השרפים, אשר אין להם לחש ונשכו את כל הקמים עליך ואצלתי מרוחי עליך. תחליף כח ותלבש עוז ואשובה גבורתך כבראשונה.

אולם אחרי תבצע את אשר יזם לבך לעשות ואת אויבך תוריד בדם שאולה. דע לך כי מנחה מזכרת עונך תהיה לפני. אז אשלח את כל מגפותי אל לבך. כעס כמסוס נוספ יכלה בשרך ויבא עצב בלבבך, והשיגוך צרות גדולות אשר לא באו עליך עד היום הזה. והיה כבא עליך מצוקות רבות תקראני ולא אשמע תבקשני ולא תמצאני. יען בקרי הלכת עמי, אף אנכי אלכה אתך בקרי ונתתי לך לב רגז ודאבון נפש, לא אסלח לחטאתך זאת כי יעשן אפי וקנאתי תאכלך כאש לא-נופח. ורבצה בך כל הקללה הזאת והאלה אשר אליתי באזניך, ואבדילך לרעה מכל אנשי-השם, ומחה אמחה את שמך מתחת השמים. ואמר דור אחרון: על מה עשה ה' ככה לגבור דן: להפליא את מכותיו הפלא ופלא? ואמרו כל יושבי הארץ יען עזב את ברית דת אבותיו וילך אחרי הפסל והתוהו אשר לא יועילו ולא יצילו ויעבוד לבעל, ויקטר לשדים. לכן התאנף ד' בו להשמידו וישליכהו מעל פניו כי חטא לאלהיו, וילך אחרי ההבל ויהבל! –

ויהיה ככלות הרוח לדבר והנה באה רוח סערה גדולה ורעש נורא ישמע. אחר הרעש קול דממה דקה ישמע באזני עירה קורא לאמר: –

"מארבע רוחות בואי הרוח ופחי: רוח – גבורה ורוח – עועים באיש החוטא

"הזה, היתה לרוח בער בקרב לב הפרא הזה. תיסרנו רעתו, ותתמוגג

“ברעה נפשו, נע ונד יהיה בארץ, לשמה ולקללה עד דור אחרון”. –

ויחרד עירה חרדה גדולה ויפול מלא קומתו ארצה, כמעט לא נותרה בו נשמה כי נפל פחד הרוח עליו. ותבא הרוח ותגע בו ויעמד על רגליו, ותפח באפו רוח רעה ורוח גבורה יחד. ותהפך לו לב אחר: לב פריץ היער, לב ארי טורף שואף-לרצח. ותחל רוח גבורה לפעם בקרבו, ורוע רעה מבעתו. כאיש עברו יין עמד עירה והנה קול רעש ישמע עוד הפעם נורא מאד כקול רעם בגלגל.

ותבקע הארץ לקול הרעש, ותפתח את פיה ותבלע את הדמות אשר ראה עירה בתחלה, ואשר דברה אליו את כל הדברים האלה. ויהי כאשר הלכה הרוח מעיני עירה ודממת מות שררה בכל הככר הנורא הזה.

וירד עירה מעל ההר ויבא אל חצר מות, אשר הוחיל עת בואו. ויקמו וילכו שניהם יחדיו, וישובו מדמנה. ויתן עירה את שכר הקוסם מלא חפנים כסף וזהב. ויצא מביתו סר וזעף, וירכב על סוסו וישב אל מחנה כנען. גם שמה לא הונח לו, אך קול פחדים באזניו, וידע כי נכון בידו יום חשך, וכי צפוי הוא אלי רעות רבות. ויך לבב-עירה אותו במעלו באלהיו, ויתעצב אל לבו וילך אט בחדר. ורוח ה' סרה מעם עירה, ובעתתו רוח רעה מאת בכור המות.

קאפיטל ג. CAP III.    🔗

קֵץ בָא בָא הַקֵץ. הֵקִיץ אֵלָיךָ הִנֵה בָאָה

בָאָה הַצְפִירָה אֵלֶיךָ יוֹשֵּב הָאָרֶץ.

בָא הָעֵת קָרוֹב הַּיוֹם מְהוּמָה וֹלא הֵד הָרִים

יחזקאל ז', ו, ז.

ויהי ביום השני לפנות ערב. ויזכור זבדיה כי לא אפסה עוד המלחמה, וכי לא מלא את השבועה אשר נשבע לקחת נקמה מאת הרוצח אשר הכה את התך רעהו. ויחגור את חרבו, וכל כלי מלחמתו, וימהר לרכוב. ויבא עד מקום מערכת המלחמה, אשר נלחם עם גבור כנען אֶתמול. ויהי כבואו שמה והיום רד מאוד רפה לערוב. ויתמה זבדיה: כי לא מצא שם איש ריבו, ויחל שם כשעה אחת, ועירה לא בא. ויהי כפוסח על שתי השעיפים: אם ישוב המחנה ללון. או יוחיל עוד. פן יבז לו איש מצותו, פן יאמר אויבו יכלתיו, כי ירא מפני לגשת עוד אל המלחמה. – ויאמר זבדיה אל לבו: אין טוב כי אם אחכה עת בואו עד הנשף. ראה: ביום אתמול אחרתי המועד, והוא שמר עת בואי הלום. עתה כאשר יבא הכנעני הזה ולא ימצאני, והייתי בעיניו כמתעתע.

עד בוש הוחיל זבדיה. השמש החלה לבא. צללי ערב כסו את פני האדמה. פתאום, והנה קול צעדים בא באזניו. ויפן מאחריו והנה איש הולך וקרב אליו. ויחרד זבדיה כי לא הכירו. ויגש אליו ועמד מרחוק, וישתאה זבדיה על אודות האיש הזה. וישא את עיניו ויביט בפניו ויכיר כי הוא איש ריבו. ויתמה מאד על התמורה הנוראה הזאת, ויחשבהו לרוח רעה אשר יצאה משאול לחבל הארץ. וישאלהו זבדיה לאמר: האתה גבור כנען אם לא? מדוע זה פניך זועפים? למה אחרת המועד, ואני אמרתי כי נשאך הרוח מפה, או עב שאפך. עתה הגד נא לי: היש את נפשך לתגר אתי מלחמה בנשף, היכול נוכל לבצע מעשנו עד יבא הלילה?

יש ויש את נפשי לשפוך דמך כמים בטרם תבא החרסה. גם יכול אוכל לך הפעם להכותך נפש ואשלחך מנחה לבכור המות.

כאיש נדהם עמד זבדיה ולא מש ממקומו, יען עוד לא שב רוחו אליו מתמהון לב ומפחד פתאום על אודות התמורה הנפלאה הזאת. ויפן מאחריו כי ירא להביט בפני איש ריבו, כי כמלך בלהות מראהו. ורוח רעה לבשה את עירה וישלף חרב פיפיות מורטה לטבח מואסת כל כלי מות, וידלג כמשתגע ויפול על זבדיה מאחריו, ויכהו אל החמש, ויפל האומלל ארצה מתגולל בדמו. ויאנק דום ויאחזהו השבץ. בכל זאת עוד כל נפשו בו.

ונר זבדיה טרם יכבה, בטרם צאת נפשו קרא בקול דממה לאמר: הוי בוגד! הוי מרצח שכמה! הזה גמולי שגמלתי לי, על אשר חסה עיני עליך לבלתי הכריתך מארץ החיים? הוי איש דמים! עתה נגלה תרמית לבבך, אך שקר העידות בעירה. ואני האמנתי בתוך לבבי לקולך זה! רק בגלל שם עירה החיותיך, ואתה צדית את נפשי לקחתה כרוצח מכה רעהו שכמה, כי יראת להלחם בי מלחמת תנופה ארור אתה מכל החי, לשרקה ולקללה תהיה בארץ.

הוי איש דמים! את תדמה בנפשך להמלט מרדת בדם שאולה. אל תשמח אויבי לי. עוד עירה אבי חי. אם תסגר במבצר גבוה בשמים, גם משם תמצאך יד אבי, בהרסו את המבצר ידבר אתך משפּט כאחד הנבלים נפל תפול לפי חרבּו הקשה. ואם ברוח תברח מפניו עד קצוי ארץ, גם משם יקחך ברדפו אחריך וישיגך, ויעשו בך שפוטים נוראים אות לבני עולה כמוך. עתה דע לך כי את בן עירה גביר דן רצחת שכמה, בן עירה אנכי בכורו וראשית אונו, רך ויחיד לשולמית אמי. היא שולמית הגבירה בת אכיש מלך פלשתים.

קאפיטל ד CAP. IV    🔗

כקול רעם בגלגל מפחיד כל לב, וכברק הנורא מעור עינים, ככה פחד עירה לקול יללת הנער: כשמעו כי בן שולמית הנהו. ויתחלחל עירה וינע לבבו. כאיש אשר סרה דעתו. נתן בבכי קולו קול מר, ויכרע על ברכיו לצד החלל, וישח לארץ-ראשו ויקרא במר נפשו: הוי אבד! מה זה דברת באזני? הגד נא לי עוד הפעם, בן מי אתה? מי אביך?

ויתחזק זבדיה, ויען לאמר: בן נשיא שבט דן אנכי בן עירה הגבור נורא למלכי ארץ, רך לאבי ויחיד לאמי שולמית היפה בנשים, כבוד בית אכיש ויקר ארץ פלשתים. אהה! אמי יקרה לי, מחמדת עיני! הוי עניה סוּערה לא-רחמה! שכול ואלמון באו לך. כנפול אחד הנבלים נפל בנך יקיר לך, לא במלחמה אך במרמה פגעני דוב שכול רוצח מכה נפש בצדיה. הוי רוצח! אם עוד לא תאמין לקולי כי בן עירה אנכי, קרע נא את כתונת הפסים אשר עלי! שמה תמצא מטפחת יקרה מעלפת ספירים, ועליהם פתיתי חותם מפותחים שמות אנשי השם משפחת אבי ויחש תולדותיהם. מטפחת אבי עירה היא, אשר נתן לשולמית אמי טרם עזבה, מנחה מזכרת אהבה תהיה לה, גם אור נאמן אם תלד בן. והיתה המטפחת הזאת לעדה לבנו בבואו לראות פני אביו; אחרי יעשה לו שם בגבורים. כחותם על לבי שמתיה, ותהי אתי כל הימים למשמרת לעת מצוא. עתה הסר מעלי את בגדים הצואים מדם נקי אשר שפכת, אז עיניך תחזינה כי ברור שפתי מללו. אז יודע כך את מי רצחת, והיית משוגע ממראה עיניך ומתמהן לב, חי אבי כי תוסר שבע על חטאתך וזדון לבך הערל, שופך דמים! –

כשמע עירה כדברים האלה, וימהר ויקרא את בגדי זבדיה וימצא את המטפחת קשורה על לבו, ויסירה ויקחה בידו ויכירה וידע אל נכון כי את בנו יקיר לו רצח שכמה, וכי בן שולמית איש ריבו. וימת לבבו בקרבו, ויזעק זעקה גדולה ומרה, ויקרע את בגדיו, ויגז את ראשו, ויבך בכי תמרורים ויקרא: – אהה! אבדתי אבדתי! מטפחת-שולמית היא. ויפול על פני זבדיה ויוסף לבכות בכי גדול ויזעק באזניו לאמר: – בני, בני! אנכי עירה אביך! ידי שפכו דם בני יקיר לי. מי יתן מותי אני תחתיך. זבדיה בני בני! – אללי-לי! אובד וקשה יום! עתה ארד בדם בני ביגון-שאולה! עתה אלך תמס כשבלול. הרים נפלו עלי, גבעות כסוני! הוי מות אכזרי חבקני בזרועותיך. אהי קטבך אבדון! שלח נא מלאכי זעם לפצפצני. הוי בן גרני ומדושתי! אתה היית-בעוכרי! על מה זה לא גלית את אזני בטרם יצאה רוח-רעה ותסיתני בך לבלעך חיים? ארץ ארץ אל תכסי דם בני! מהרה תפתחי פיך לבלעני חיים, אל ירכתי בור ירד עוכר שארו וחומס נפש בן יקיר לו. סלח בן יקיר לי סלח לאביך הרוצח אולי יראה ה' בעניי ויסלח לי גם הוא לעוני כי רב הוא. אנא ה' קח את נפשי, כי טוב מותי מחיי-מרורים כאלה! – ככה כשעות אחדות קרא לבכי, קרא למספד, אך קנים הגה והי ישמעו מפי האובד. כמעט שב רוחו אליו, וימהר ויקרע את אדרתו לקרעים. כרופא מהיר קשר עירה בערים האלה את המכה, וישם עליה תחבשת לחבש מכתו ולגהות מזורו.

קאפיטל ה. CAP. V    🔗

עד בוש קרא עירה לבכי ולמספד, לקרחה ולחגור שק. פלגי מים ירדו עיניו, ויתפלש באפר, כי גדל הכאב בלבבו במאד מאד, ולא עצר כח עוד לבכות, וידום, ויהי כאבן דומם. אך נפשו תבכה במסתרים ובשרו עליו יכאב פתאום התרונן עירה מתרדמת המותה, וישא את קולו בבכי, ויקח את החרב אשר הרג בה את בנו האומלל ויקרע בה את בשרו עד שפך דם לרוב ויז הדם על בגדיו. כפרא במדבר הרים קול-יללה, וירץ כמשתגע על פני השדה הנה והלום: מדלג על ההרים מקפץ על הגבעות: כצבי מודח אשר ירה בו הציד חץ שנון ללבבו, וימהר לברח מפניו. לשוא יעלה הרים וירד בקעות, אל כל המקום אשר יבא שמה, ישא אתו חץ-מות. ככה גם עירה לשוא הרחיק נדוד ממקומו מעל פני חלל-חרבו. לא שקטה רוחו וצרת לבבו הלכה וגדלה, ומצוקותיו רבו כמשברי ים צפו עברו ראשו. ויסער לבו ויך אותו על אשר שחת רחמיו ויטרף באפו את בנו מחמד נפשו. כחסר טעם הלוך ילך ושוב אל מקום המטבח, במקום אשר זבדיה שוכב שמה.

כנמר אכזרי כאשר ירעב ויתקצף שאג ישאג לטרף ואין. מקולו ינוסו כל חית השדה ויתחבאו במנהרים ובסעיפי הסלעים, והנה בנו צעיר לימים יצא ממעונתו ויבא לקראתו. אז מרוב כעס וגדל-חמה לא יבדיל בין פרי בטנו ובין חית השדה. מהר טרף יטרף האמלל, מבשרו יאכל האכזר לשבעה. ודמו ישתה לרויה. אפס כאשר נשבר רעבונו והשקיט צמאונו כשוך חמתו, אז תפקחנה עיניו לראות את אשר טרף ויכיר כי אכל בשר מבשרו, וישבר עצם מעצמיו. כרגע ישא קול יללה וקרא בצפרניו בשרו עד שפוך דמו. יען נהפכו מעי בקרבו בזכרו כי טרף פרי בטנו. ככה גם עירה, אחרי הודע אליו כי שפך דם יוצא חלציו, נתן בקולו קול מר צורח, ויחכו כמים שאגותיו, יימאן להתנחם וישאל את נפשו למות. ויהי אחרי תם כחו ותתעטף עליו נפשו, ויגש אל זבדיה ויפול על פניו וידום, כי גם כח לא היה בו לבכות ולספד עוד, והיגון אכל את חצי בשרו ויהי כמת.

לאט לאט נפקחו עיני זבדיה הכהות, וירא בצרת נפש אביו, ויכמרו רחמיו, ויסלח לו חטאתו מעלו אשר מעל בקדש: לשפך דם יוצא יריכו. וישמח בלבבו כי באה תאותו: למצא את אביו, ועל עפר ישכבו עתה יחד ויאמר בלבו עתה בא החלום אשר חלמתי בעופל-לבן. מה נורא החלום הזה ומה איום הפתרון, ואנכי לא ידעתי עד כה. עתה יצא לאור משפט החלום המר והנמהר.

קאפיטל ו. CAP. VI    🔗

הלילה פרש מעטה אפל על פני כל הככר, ויכס בצעיף-עלטה את פני האב והבן לבלתי שזפתם עין-רואי, ולא יראו כבלע את הקודש, ואל יהרסו לגשת אל מקום הנורא ההוא. וירא העם אשר במחנה כנען כי בושש עירה לשוב אל המחנה, ויקהל העם על שרי המלך ויצעקו באזניהם לאמר: קומו השרים משחו-מגן, והיינו נכונים למלחמה פן לפתע פתאום יעלה גבור-פלשת על המחנה ויכה חרם את חיל כנען, כי זה עירה גבור החיל מגן כנען לא ידענו מה היה לו. ראו עבר היום ויבא הלילה, והוא עודנו בושש לשוב אלינו, אין זה כי אם קרהו אסון ויפול בחרב הפלשתי הנורא.

ויענו השרים לאמר: הרגעו! אל תערצו ואל תחתו ואל ירך לבבכם בטרם תבא הרעה. ברו לכם אנשים ונשלחה ללכת אל שדה המלחמה: לתור ולדעת איפה עירה גבור כנען. ויעשו אנשי הצבא כאשר דברו אליהם השרים. ויקומו כל איש חיל וילכו לבקש את עירה. ויהי בבואם אל המקום אשר נלחמו שני הגבורים, ויעפילו לעלות על ראש הגבעה ויבואו עד חרש מצד אחד, וימצאו שני סוסים קשורים בעצי היער והרוכבים אינם שמה. ויתחלחלו האנשים מאד, וימהרו לשוב המחנה: להשיב את השרים דבר. ויהי כשובם אל המחנה, ויספרו באזני השרים ועם המלחמה לאמר: באנו אל המקום אשר נלחמו הגבורים ולא מצאנו איש זולתי הסוסים אסורים בעצי השדה, ונבקש את עירה ואין. ותהם המחנה ויזעקו לאמר: אבדנו כלנו, אבדנו! אוי מה היה לנו! אהה! נפל גבור כנען, כשל מעוזנו! עתה קרוב קצנו עתם נתם לגוע. והקול נשמע באהל מלך כנען ותעל שועת העם באזניו. ויאמר המלך לרצים הנצבים עליו: מה קול ההמון הזה אשר אנכי שומע? מה הדבר אשר נפל היום? עודנו מדבר והנה שרי כנען באו ויספרו למלך את הרעה אשר מצאו את העם וכל החרדה אשר במחנה, כי אבד עירה ולא שב אל המחנה, וימס לב עבדיך כמים, וירפו ידי אנשי המלחמה. עתה דע וראה מה תעשה. ויען המלך את השרים לאמר: מהר שלחו מכם גבורי חיל ללכת אל שדה ההרגה לקחת משם את נבלת עירה. פן יתעוללו בה הפלשתים.

ויעשו השרים כדבר המלך, ויבחרו שלשת אלפים איש גבורי חיל, וישלחו אותם לבקש את עירה בכל הככר, והיה אם המצא ימצא המת נופל בשדה ויקחו את גויתו להביאה אל המחנה. למען יקבר עירה בכבוד כקבור אחד המלכים.

קאפיטל ז. CAP. VII.    🔗

עד כה וכה ועירה עודנו שוכב השתרע על הארץ וידו אוחזת את יד בנו אשר מפרכס בין מות לחיים, לאט לאט התעורר עירה משנת המותה, ויאנק דום כאנוק חלל. תעה לבבו ויאחזהו חיל ורעדה, כמעט קמו עיניו מראות, ותבנית המות על פניו. שחוח ראש נאנח ישב האב האמלל נכח זבדיה הנרצח ולא נודע מי משניהם חלל חרב. פתאום כנר שמן זית טרם יכבה ילהט אורו אור גדול מבראשונה. ככה בטרם צאת נפש זבדיה להטה נר נשמתו עוד הפעם ותחיהו מעט מעט ותארנה עיניו מזרי שמחה. ויאסף זבדיה את כל כחו ויאמץ את לבבו לצות את אביו טרם מותו, וילחש באזני עירה כדברים האלה לאמר: אחלי אב יקר! קרא נא באזני עוד הפעם לאמר: אנכי אביך! בני אתה אני ילדתיך! מה טוב ומה נעים שם אב. כקול כנור ועוגב ינעם לאזני כאשר תקראני: בן יקיר לי זבדיה! גם אני אענך: אבי אתה! – רב לי! אמותה הפעם אחרי ראותי פניך ותרצני. עתה ירצה דמי כשי על מזבח לבבך. מהר קרא בגרון: בני זבדיה, בני אתה! והיתה זאת נחמתי בטרם אלך ואנני!

אהה! מה חיי בני חלוף עלי חלד ומה טובם עלי תבל! טפחות ימי איש ושבע רגז. מהר כצל יחלוף ואין. גם אנכי בער גאות לבשתי חשבתי לי גדולות: לשום שמית בארץ להרעיש ממלכות ולהמוט כסא מלכים. למען אוכל לבא לראות את פני אבי ולקרא באזניו בגאוה וגדל לב לאמר: אנכי זבדיה בנך! אנכי בן לשולמית! אמרתי ארחיב ארץ כנען ואת מלכה אהרג בחרב להושיבך אבי על כס כנען. אז יחדיו נעופה לכבש ממלכות וללכוד ארצות רבות.

אפס כגבה שמים מן הארץ, ככה גבהו מחשבות אל ממחשבות בן אדם. יושב בשמים הפיר מחשבות גאים ויסכל עצת רוזנים, מוליך גבורים שולל. הן מרגיזי תבל כמר מדלי בעיניו ומרעישי ממלכות כשחק מאזנים נחשבו לו ורוח עריצים מאפע. כל גבורת גבה לב אין די למלט נפשו, וכל תחבולות רום עינים אין די להנצל ביום זעם אל עליון. מחה כעב מזימות בני איש וכענן מפעלי גבר, וכל הגדולות אשר יעשו יעלו בתוהו ואבדו לנצח.

גם אתה אב יקר! מופת לגבורים ונורא למלכי קדם! גם עליך התאנף יושב בשמים, ויתעבר גם בי למענך להשמידנו מעל הארץ. ותצא רוח רעה לסכסך אב בבן ותקשיח לבותינו לתגר מלחמה יחדיו. ורוח אחוה סרה מקרב לבך ותבא רוח קנאה תחתה, ותהי רוחי זרה לך. לא פנית אל תחנת איש ריבך אך לזר נחשבתי בעיניך. המבלעדי ד' היתה כזאת? לא לא! אך מאת ד' היתה נסבה להדיח את הרעה על שנינו גם יחד, על כי חטאנו לפניו, ויפקד עון אב על בנו. לכן הסוב לבך אחורנית ויך אותך בסנורים. לבלתי ראות צלם דמותך ולבלתי הכר יוצא חלציך, אשר עמד פנים אל פנים נגדך. לא כן הלך לבי כאשר נגשנו להלחם יחדיו, אך חזות אמת חזה לבי לי: כי לא זרות רוחנו פעם בפעם התחננתי במו פי אליך: לכרת ברית ולקרוא לשלום. יען קול ממרום דופק באזני לאמר: אל תשלך ידך באיש ריבך, ואל תפגע בו פן תחלל את הקדש. אנכי לשלום קראתי, ואתה למלחמה.

עתה חי ד' אשר התהלכו אבותיך לפניו כי סלחתי לחטאתך, גם ד' העביר עונך אחרי ראה בעניך ובצרת נפשך. וכפר לך את דם בנך השפוך.

חי נפשך אב יקר! לא עלי אשא קינה ולא אתאונן רע באזני אל עושי: על כי בדמי ימי, אלכה בערי שאול הן באה תאות לבבי. עשיתי לי שם בגבורים, גם ראה ראיתי את פניך אבי כראות פני אלהים, ומה לי עוד צדקה לזעק חמס באזני ד'. מה יתרון לאדם אם כחול ירבה ימים ולא עשה גדולות. ובחשך יכסה שמו, או אם מעט בשנים יחיה, ויעש לו שם עולם וימינו טפחה נוראות, הכל הולך אל מקום אחד, מה יתרון מגבור על החלש! –

אולם על זאת תדכה ותשוח עלי נפשי, על זאת אלילה ואזעק חמס באזניך, כל נחם יסתר ממני: מדי זכרי את כל הרעה אשר תמצא את אמי יקרה לי. כבוא המבשר להגיד לה: ראי מת בנך, נפל שדוד במלחמה. שכול ואלמן באו כרגע לך אבדה! אז מרוב כעס ויגון תלך תּמס. ובחצי ימיה תרד ביגון שאולה. הה! גדול בים שבר לא רחמה זאת מי ירפא לה? ראמות חשבה לה בשלחה את בנה למלחמה ותקו כי שם יעשה לו בן יקיר לה, והשב ישוב את לב אישה לה בשובו בשלום מן המלחמה, וראה את פני עירה אביהו, ויחדיו ישובו ארצה פלשתים: לחדש אהבת נעוריה ושמחת לבבה. עתה תחת שמחה תעלה קינה, ותחת ששון יבוא יגון.

עתה הסכת ושמע אב יקר! ראה הנני משביעך בשם ד‘: עשה עמדי חסד ואמת ואל תפיל דבר מכל אשר אנכי שואל מעמך בטרם אלך ואינני. והיה כאשר אגוע ונשאתני מפה וקברתני בקברות אבותיך. שמה עם אנשי השם אשכבה לנצח. שמה ימתקו לי רגבי עפר אדמת קדש, ונכפר לך הדם אשר שפכת ללא עת וד’ יסלח לך!

---

אנא אל תבכה למת ואל תספוד להולך בדרך כל הארץ. אחת שאלתי ואותה תערג נפשי. קח נא כלי מלחמתי ובחר לך איש נאמן אשר ידעת, איש חכם לב. אותו תשלח ארצה פלשתים והוא יבשר את אמי בשורה הנוראה הזאת על ידו נתן תתן את כלי מלחמתי ובגדי החמדות, גם מטפחת היקרה חמוצה מדם בנה, כל אלה השב ישוב לשולמית אמי. מנחה שלוחה היא מאתי מזכרת אהבת יחידה אליה. והיתה הברכה הזאת למשמרת אתה כל ימי חייה ותהי זאת נחמתה בעניה.

שלח תשלח את חיל פלשת בשלום, לא תתגר בם מלחמה אחרי סר צלם מעליהם. וקראת אליהם לשלום וברית תכרות את אכיש אבי אמי גם כל האסורים אשר שביתי בחרבי מחיל כנען, הנני קורא דרור אליהם ושלחת אותם לחפשי.

עוד דבר אחד אנא אשאל. דע לך אב יקר! דע את אשר עשה לי נעמן שר צבא מלך מואב. במרמה הלך אתי כל הימים לשוא נשאתי תחנה לפניו להגיד לי מי הוא איש ריבי אולי קרוב לי האיש, אולי נשיא שבט דן הוא. כתנין אכזר הקשיח העול את לבבו, כחש לי וישבע בשם אלהיו כי אחד מיתר הרפאים איש ריבי ויפת לבבי לתת אמון לדברי שקר כאלה. הה! הוא היה בעוכרנו מידיו באתנו כל הרעה הזאת ועתה אל תנקהו, כי איש דמים הוא וידעת את אשר תעשה לו, והורדת את שיבתו בדם שאול גם את שבך אשר שביתי בחרבי איש מות הוא, כי גם ידו היתה במעל הזה. עד כמה פעמים השבעתיו להגיד לי מה שם השוכן באהל לבד תחת חרש מצל. גם חלתי פניו לגלות את אזני לדעת הבא נשיא דן אל מחנה יבין אם לא? ויכחש לי ויפיח כזבים וישבע לי כי פשע עירה מתחת יד כנען וכי נבאש את יבין מלכה כאשר עשה לי כן תעשה לו אל תנקהו בדם ירד אלי קבר, ולא ישמח במפלתי ולא ילעג לאידך אבי יקיר לי! –

והיה ככלותך להקים את כל הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום ואחרי תכרות ברית את חיל פלשתים, שוב תשום את כל הערים אשר לקחתי בחרבי ובקשתי למלך כנען. גם את עפל לבן תשוב לו אם שמוע ישמע לקולך לכרת ברית שלום. שמה בעפל לבן בטרם לכדתי את המעוז הזה ראיתי נערה אחת יפת תאר וטובת שכל. היא לקחה את לבבי אם תמצאנה ברכה בשמי לשלום דבר על לבה אמור לה שלום, אפס אל תבגד באהבתי לעולם. אל תהיה לאיש אחר ולא תתן כבודי לנכרי. כאשר נשבענו שנינו ביום שלחתיה לחפשי. מימים ימיה תלך היא ורעיותיה לתנות על ההרים לבן עירה ידידה על כי בדמי ימיו ירד שחת. יום אחד בשנה תקרא לאבל תקרא ליודעי נהי: לקונן על מחמד נפשה כי לקחו אלהים ואיננו! –

עוד שאלה אחת אשאל. קח את האהל אשר שכֿנת בו בשדה ופה תטהו על המקום אשר כרעתי לטבח, והיה לאות עולם ונכפר לך הדם! – אללי לי! כברק יצאתי מרחם אמי וכצל חלפו ימי. כעב עברה תקותי! – אבי! אבי! שום לך את כל הדברים האלה על לבבך ולא תפיל דבר ארצה קרא עוד הפעם באזני לאמר: – בני אתה אנכי אביך! – ויהי ככלות זבדיה לצות את אביו וידום וישבע לו עירה אביו להקים את כל הדברים האלה.

כאבן דומם ישב עירה, וימרר בבכי נפשו עליו תשתוחח כעס ויגון הלמו את לבבו, עיניו חכלילים מדמעה מביטות לנכח בנו אשר שכב ארצה ועיניו החלו להכבות מעט מעט בטרם יצאה נפשו.

כהלך תועה בישימון לא-דרך עיף ויגע ללכת הלאה למצא מחסה מלהט היום ורוח זלעפות מה תאבל עליו נפשו כאשר תבא השמש ויבא חשך תחתה. ככה ישב עירה במגנת-לב, ורוח נשברה על פני מתו כמעט יצאה נפשו בדבר זבדיה בצותו אותו למלא משאלות לבבו. השבץ אחזו ויתעלף ויפל על גוית בנו אשר הגיע עד שערי מות.

דממת מות שררה בכל הככר, אין משבית שקט הנורא ורעיון רצח אשר רחש לב אב שופך דם בנו יקר לו. אך לפעמים ישמע קול אנקת חלל, קול הגה והי אשר נכאים יהגה אב האמלל. פתאום והנה רעש ישמע קול המון עם בא באזני האובד. ויחרד עירה חרדה גדולה ויקץ כישן ויקם על רגליו, ויפן מאחריו וירא והנה חיל כנען לקראתו. ויהי כראות שרי החיל את עירה ויתמהו איש אל רעהו כמעט לא הכירוהו, כי נהפך לאיש אחר. בגדיו קרועים ואדמה על ראשו ותבנית המות על פניו. ככה משתאים עמדו. ויהיה כשוב רוחם אליהם ויכירו כי גבורם עודו חי, ויריעו כל הנצבים עליו תרועה לשמה ויקראו כלם פה אחד. יחי משוח המלחמה! יחי עירה גבור כנען לעולם! ויהללו את אלהיהם וימחאו כף ויאמרו קום לך אתנו אל תתמהמה עוד פה, ראה מטעם המלח וגדוליו באנו לבקשך. בא ברוך ד'!

* * *

ויהס עירה את השרים וישא את קולו ויאמר. שאו עיניכם שרי כנען הביטו וראו את אשר דקרתי. הנה זבדיה פחד כנען וחתת יבין מלככם מתגולל בדמו שכב ארצה כמת. אללי-לי! אבד וקשה יום, את בני בכורי הקרבתי עולה על מזבח מכורתכם לבשתי ולבשת עמי ארורה המלחמה הזאת, ארור יהיה האיש אשר הסיתני לצאת לישע לו. יהי כעירה אויבי זה יהי גלמוד כערער בערבה. יביא ד' עליו ועל ביתו רעה אשר לא ידע שחרה יען הדיח עלי את הרעה הגדולה הזאת לשפך דם בני חנם. ורבצה בו כל האלה אשר אליתו באזניכם. ודמי בני יחולו על ראש יבין ועל כל ביתו ולא יכרת מבית מלך כנען נופל בחרב והולך בשבי ארץ על תכסי דם בני השפוך שעו מני שרי כנען אל תקרבו הלום. אל תהרסו לגשת אל בני פן תצלח כאש חמתי וחרה אפי בכם ונפל מכם רב.

ויהי ככלותו לדבר בחרי אף, ויפן מאתם וישלף את חרבו וירץ סביב זבדיה כמשתגע, ויתן בקולו קול עז קול פחדים ויקרא: סורו סורו טמאים אל תהרסו לגשת אל הקודש! קומו ברחו אכזרים שובו לכם לאהליכם! – וילט עירה את פני זבדיה באדרתו ויזעק זעקה גדולה ומרה כרעם בגלגל השמיע קול יללה עד כי רגזו ההרים מקולו ויחרדו שרי כנען וינע לבבם ויראו מגשת אל עירה עוד כי ראו כי גדול כאבו מאד. – וישאו את עיניהם ויראו והנה זבדיה אשר אך זה בבקר היה כשושנה חמודה נחמד למראה אדמוני יפה עינים, בריא ואולם כאחד הענקים, עתה נשחת מאיש מראהו, שוכב כפגר מובס ויכמרו רחמי השרים כראות צרת נפש שר צבאם, אף כי מחריב ארצם היה זבדיה לא בזו לו בלבבם כי היה גבור חיל נורא מאד, שר וגדול בין מלכי קדם ויוצא ירך שר צבאם. וישאו גם הם את קולם ויבכו את עירה יחד, עד כי עירה הגדיל.

ויוסף עירה לקונן על בנו קינה גדולה. וירם בבכי קולו ויקלל את יומו ויאמר: – ארור היום אשר נולדתי בו. ארורה תהיה ארחת פלשתים אשר שלחו בעולתה את ידיהם: לגנב את סוסי היקר. מי פשע עירה הלא פלשת, ומי חטאת בן עקש הלא במות בעל! – אויה לי! אמנם אנכי חטאתי חטאה גדולה דרשתי בבעל, שאלתי באוב וירא ד' וירע בעיניו ויתאנף בי מאוד להשמידני אתה! בני! מי יתן מותי אני תחתיך. אביך אכל בסר ושניך בן יקר לי קהו, מה גדול עוני ומה כבדה חטאתי: ידי שפכו דם נקי מי ינוד לי עוכר שארו ומי ינחמני חומס נפש יקרה? – עתה כסתני בשת בלעיני תפתה! כסני אבדון! – מהרו מלאכי זעם חושו ובואו ושום תשימו מחנק לנפשי, כסוני במעיל עלמה בל אראה שמש עוד. – התעוררו מלאכי עברה גדודים צאו מגיא צלמות לאסרני בחבלי מות ואוקשה במוקשי שאול אז ביגון תרד שיבתי אלי בור תחתיה, כל נחם יסתר מעיניכם הה! עתה באו מראות מבהילות מהר כתרוני מלאכי-שאול מה זה תחשו? מה זה תחרדו? שלחו ידכם בי שלחו רצח בעצמותי קחו שבטי אש בידכם! הכו אל תחמולו הוי רכי לב אל תרגזו! –

ויהי עירה צועק מר, ובוכה בכי גדול והנה קול אנחה בא באזניו אשר נאנח זבדיה בטרם צאת נפשו. עוד הפעם האירה נר אלהים טרם כבה ויפקח זבדיה את עיניו ויזורר כשמע עירה אנחת בנו וכראותו כי נפקחו עיניו ותאורנה וירץ אליו ויכרע על ברכיו ויחבקהו וישם פיו על פיו וישק לו וישלח את ידו וישימה על לב זבדיה וישמח שמחה גדולה על כי עוד רוח חיים בקרבו עוד כל נפשו בו. ויקרא: אנא אלהי אבותי! השב נא נפש

"בני וחיה יחיה לפני. חוסה על נפש תורך זאת הטהורה ונקיה מכל חטא

"תהי ידך בי יסר תיסרני שבע על חטאתי ולא תפקוד עון אב חוטא על

"בנו חף מפשע. לא עוד עת לאסוף נפש חסידך. –

ויהי ככלות עירה לשפך שיחו לפני אלהיו, ויקם על רגליו וירץ אל המקום אשר עמדו השרים ויאמר אליהם שמעו אחי דעו לכם: כי עוד חי בני! עתה הנני מפיל תחנתי לפניכם: מהרו ושלחו מכם אחד לרוץ אל המחנה, ולבא לפני המלך להגיד לו את כל הרעה אשר מצאתני ופגעו נא לי ביבין לתת לי תשורה מעט צרי גלעד, אשר ישא תמיד בחיקו. אולי יסב ד' לרחמני ורפא ירפא את המוכה, ויחבש מכתו. כה תאמרו לאדוניכם כה אמר עירה: הבה לי ברכה זאת ובה אדע כי חן מצאתי בעיניו וכי לבבו שלם עמדי ותהי מנחה הזאת שכרי חלף עבודתי אשר עבדתי לפניו זה עשרים שנה. מהרו שרי כנען לשלח את אחד השרים לחלות את פני המלך לתת לי שאלתי זאת.

קאפיטל ח CAP. VIII    🔗

ויאתו שרי כֿנען לשמוע בקול שר צבאם ויעשו ככל אשר שאל מאתם וימהרו וישלחו שר אחד נכבד ונשוא פנים לפני המלך. ויקם השר וירץ בחפזה ויבא לפני המלך וישתחוה אפים ארצה, ויאמר: התבשר נא אדוני המלך כי עוד עירה חי, גם גברה ידו על אויבו, ויכהו מכת מות. ויהי כבא עבדיך אל מקום שדה המלחמה, שמה מצאנו את עירה צועק ובוכה בכי תמרורים קורא למספד. בגדיו קרועים ואדמה על ראשו. כמשתגע הלוך ילך סביב החלל ומה צורח אהה! בני בני! מי יתן מותי אני תחתיך. ועתה דע לך, כי גבור פלשת אשר נפל בחרב עירה הוא בנו בכורו, בן לשולמית הגבירה, בת מלך אכיש איש ריבך.

ויהיה כראת שרי המלך את המראה הנורא הזה, ויחרדו ויצא לבם ותקצר נפשם בצרת שר הצבא וישאו גם הם את קולם ויבכו ויספדו לזבדיה במספד על היחיד ויגשו כלם לנחם את אב האמלל וימאן להתנחם. עד כה וכה נפקחו עיני גביר פלשת. וירא עירה כי עוד כל נפשו בו ויחל את פני השרים לשלח אליך, אדוני המלך, לבקש מלפניך לחוס על צרת עירה, איש בריתך, שלח נא לו מעט צרי לחבש מכת בנו, אשר הקריב על מזבח ארצך המלך.

וישלחו השרים את עבדך לתת הברכה הזאת לעבדך עירה, אולי ירפא הנער וחיה יחיה, ותחי גם נפש עירה נאמן-ביתך. לך תהיה צדקה וברכה תשא מאת עירה, והיה גם הוא גם בנו לך לעבדים נאמנים לעולם.

כשמע המלך כדברים האלה וישמח בלבבו מאד, ויען ויאמר: ברוך אלהי אשר נקמני מכף כפיר אריות הזה. רב לי עוד עירה חי. עתה לבטח אשב על כסאי, ולא יוסיפו עוד הפלשתים לשאת את ראשם, כי סר צלם מעליהם. אך כמוש הסגירם, ובעל מכרם, ולא יעד עירה פעלה כל זאת, אצבע הבעל הוא! עולות מחים אעלה על מזבחו. אבא תחת המון חוגג אל בית אלהי!

לכן מהר לך להשיב את השרים דבר לאמר: כה אמר המלך. כל צרי גלעד וכל נכאת שבא אקריב שי לבעל בריתי לעירה. אך לא לגהות מזור אויבי לחבש מכת ארי טורף הזה. כה יעשה לי אלהי וכה יוסיף אם אתן לעירה גם מעט צרי כמר מדלי. ימות בנו ירד לשחת, ולא תשחת הארץ מחמת שני אריות האלה. אם אך חפצו יצליח אלהיו בידו: להחיות את בנו וממכתו ירפא הפרא, אז חי נפשי כי לא תוכל הארץ לשאת אותם יחד, באפם יהרגו מלכים וברצונם יירשו ממלכות. והיה כי תקום מלחמה בכנען ונוספו עירה וזבדיה בנו על שונאנו ונלחמנו בנו והכריתו את שמנו מעל פני האדמה. –

אולם על כי ידעתי את זדון לב עירה: את מריו ואת ערפו הקשה, לכן ירא אנכי אותו פן יחר אפו בי וירום ידו באדונו ופשע מתחת ידי. לכן מהר שוב אליו וכה תדבר כה אמר המלך. אך כזאת יאת לשמוע בקולך לתת לך צרי. אם תבא להשתחות לו אפים ארצה ותכנע מפניו והיית גם אתה גם כל ישראל לעבדים למלך כנען. או אז ישא פניו אליך לתת לך רפאות תעלה לחבש מכת בנך אשר־הכית ביום-קרב.

ויהי כשמע המלאך כדברים האלה, ויתחלחל, וידע כי אך לשוא יפרץ באדונו להתנחם ממחשבתו הרעה, כי ידע את מרי לבבו. וישתחוה השר לפני המלך, ויפן ויצא מאהלו. וימהר לשוב אל השרים ואל עירה: להשיב אותם את דבר המלך.

ויהי כבא המבשר לפני השרים, ויספר באזניהם את כל הדברים אשר שם המלך בפיהו. ויחרד עירה חרדה גדולה, ויחר לו עד מות, וידום ולא ענה דבר, כי היתה נפשו מרה לו על אבדן בנו יקיר לו. עד בוש עמד עירה כאלם לא יפתח פיהו ולא ידע מה יעשה: הילך לחלות את פני מושל אכזר אם לא? – אפס כרגע בערה אהבת אב בקרבו, ותיקר כשלהבת-יה, ויקרא לברק נושא כליו ויצוהו לשמר על בנו עד שובו הלום. וישא עירה את רגליו וימהר ללכת אל מחנה כנען.

ויהי כאשר הרחיק עירה ללכת ככברת ארץ, וירץ ברק אחריו. ויקרא: – שוב אב-אובד! מהר שובה אדוני! – לשוא תקותך, לשוא תשפיל לעפר כבודך לעיני הנבל. דע כי מת בנך, לקחו אלהים ויגוע ויאסף אל עמיו. מהר שוב ותשית ידך על עיניו. הוי הוי! אבד גבור מן הארץ פס עושה גדולות!

 

חלק עשירי.    🔗

קאפיטל א CAP. I.    🔗

שָׁמְעוּ גוֹיִם קְלוֹנֵךְ וְצִוְחָתֵךְ מָלְאָה הָאָרֶץ כִּי גִבּוֹר בְּגִבּוֹר כּשָלוּ, יָחְדָיו נָפְלוּ שְׁנֵיהֶם.

ירמיה מ“ו, י”ב.

תְּיַסְרֵך רָעָתֵך וּמִשֻבוֹתַיִךְ תוֹכִחֻךְ וּדְעִי

וּרְאִי כּי־רַע וַמָר עָזְבֵךְ אֶת ה' אֱלֹהָיִךְ וְלֹא פַחְדּתִּי

אֱלַיִךְ נְאֻם ה' אֱלֹהִים צְבָאוֹת.

ירמיהו ב' י"ט

וישב עירה סר וזעף, וילך אָט וצעדיו לא הכוּנו ללכת, כי היה כאבו נעכר בקרבו; ותכה בת עינו מכעס, אשר הכעיסו הזמּן. ועל אף ה' אשר חרה בו ויגה את בן–עקש, על כי חטא לו, ולא שמע לקול האותות אשר אראהו, גם בחלום דבר בו ולא האזין אליו. וה' חפץ דכאי החלי הכותו, לכן אינה את בנו לידו: לתגר בו ולהכותו נפש, למען הפליא את מכותיו הפלא ופלא. כל השומע ישום וישרוק עליו. –

לאט לאט נגש אב האמלל, ויבא עד המקום אשר שוכב בנו מת ארצה תחת צאלים. ויכרע עירה על ברכיו, ויסר את צעיף השחור מעל פני המת, וירא כי גוע בנו מחמד נפשו. ויזעק עירה זעקה גדולה זעקת–חלל, ויגז את ראשו ויקרע את בגדיו וישם שק במתניו ואדמה על ראשו. ויספק כף אל ירך, ויספד על בנו מספד יחיד: ויאמר: הוי הילל–בן–שחר! איך כנפול לפני מרצחים, נפלת ביד אביך למשואות עירה לנצח!

ורוח רעה לבשה את עירה, ויקרא בקול מר לאמר: איכה מות–אכזרי? איה פחדי שאול? איכה אבדון, איפה מלאכיך מלאכי–זעם, רבה צבאך וצא לקראת עוכר–שארו. עורו עורו רפאים מגיא תחתיה, באו אלי מלאכי תפתה, פערו פיכם לבלי חוק וירד בו כל הדר כבוד בית עירה מהר ישפל–גבה לב, ושח רום–עינים מפני פחד בכור המות ומעברת חרונו, בקומו לערץ חומס נפשו מן הארץ. התאספו שעירים! התקבצו שדים הכינו מטבח לעירה וזבח לבן עקש. שוטטו מלאכי–זעם בארץ פלשתים, בשרו בחוצות גת וישמחו לאידי, הגידו באשקלן ותלעגנה לי בנות הערלים. בא בכור המותּ. שלח יד רצח בעצמותּי ואלכה שערי שאוּל אשכנה בגיא–צלמותּ, ארדה עם בני אל ירכתי בור שמה נשכבה יחד. קצתי בחיי מאסתי נפשי! –

אהה! מה גדול עוני ומה כבדה חטאתי! אנא¹² מחרון אל אברח?

אם אשכנה את היענים במדבר, גם הם יגרשוני–מתוכם, ואם אחבא במאורת צפעונים ונשכו את החוטא, וחמתם תשתה רוחי. אם אלין ביער בתוך לבאים, גם אלה יתנו עלי בקולם קול¹³ פחדים לאמר: סורה סורה, עוכר שארו! פן תּהיה לבוז, בעיני שוכני–ציה, פן ילמדו גם הם את דרכיך הרעים לטרף פרי בטנם באפם כמוך טורף–בנו! –

הוי גאוה מולדת תּפתּה! הוי מבישה הומיה וסוררת! אך את היית בעוכרי. מדוע זה אנפת בי לפחת בקרבי רוח–קנאה? מדוע זה קנא קנאתי בילוד העת כנער מצליח מלא רוח–גבורה, ותרע עיני בבן אמץ לו הימן? אויה לי! חטא חטאתי לאלהי, ויפת לבבי¹⁴ בסתר ללכת אחרי אלהים אחרים: לשאול בּאוב ולדרוש אל המתים. הוי צר ואויב חצר מות! נוכל מלא תוך ומרמה! המעט לך בליעל, לקחת את לב דלת העם בלהטיך, גם על אנשי השם פרשת חרמך. לצוד נפש יקרה. גם אני כאחד אסוריך נפלתי ברשתך. נפלתי ולא אוכל קום עוד.

הוי בני בני! הוה גמולך גבור בארץ! הזה גורלך נפש יקרה? הן נכסף נכספת לראות את אביך לכן צמאה נפשך לעשות לך שם בגבורים, שם עולם אשר לא יכרת למען תוכל לבא ולראות את פני אביך ובגאוה וגדל לב תקראני אבי אתה! אני בנך בכורך! – עתה נפלת בידי אב–מרצח. עתה ישכן לעפר כבודי: עקב הוביש הובשתי את כל הגדולות והנוראות אשר עשיתי מיום היותי לאיש עד היום הזה! הוי יום מהומה ומבוכה, יום צרה ותּוכחה! עוד תצלינה שתּי אזני מקול–תחנת בן יקיר לי, בהתחננו אלי לבלתי נתּגר מלחמה יחד. ואנכי אובד לא אביתי שמוע אליו ובחלק לשון ופה יפיח כזבים הטיתי לב נער תמים לבלי המיתּני, עת גברה ידו החזקה עלי. ותּיקר נפשי בעיניו ואנכי גמּלתיו הרעה להכּותּו נפש בצדיה, כי גנבתי את לבבו הטהור ובשם עירה נשבעתי לשקר למען הצל נפשי: חללתי הקדש ותפשתי שם אלהי; עתּה ערירי אלכה בשערי שאול, גם שמה לא ינוח לי מחרון אף אל קנא. כל הגדולות אשר עשיתּי לא יזכרו, וכל הנוראות אשר טפחה ימיני ימחו מספר אנשי השם. שמי לקללה יהיה כקין הורג אחיו, עד דור אחרון לא תּמחה חטאתי.

קאפיטאל ב. CAP. II.    🔗

ככה כיום תמים עשה עירה אבל יחיד ומספד מר. לשוא נגשו שרי כנען לנחמו; אולי יבליג עלי יגון לבבו, אולי יתעשת מתרדמת מות אשר נפלה עליו. ולא שת עירה את לבבו לקול–השרים, וימאן להתנחם, וישא את עיניו וירא את המטפחת אשר הסיר מעל לב בנו הנרצח מגואלה בדם נקי אשר–שפך ויבך בכי תמרורים ויאמר: ארורה תּהיה יען גם את היית בקושרים עלי. מדוע זה כנחש זוחל שמת קנך על לב בני לשפך שמה חמת עכשוב. לו ממעל לבגדיו אוית מושבך, או אז ראתּך עיני, ולא מצאתּנו כל הרעה הזאת. – וירא את סוסו היקר, ויתמרמר ויקרא: – ארור היום, אשר רכבתי עליך לצאת השדה לצוד ציד והלילה באתי גתּה יהי גלמוד ויכסהו חשך. אללי–לי! נשף חשקי שם לי הזמן הבוגד לחרדה וידכאני כעש לרגליו. אוי! מדוע חטאתי בנפשי לבגד בגד באשת חברתי, ולא גליתי את אזנה אנה חמק ועבר דודה! גם שולמית התמימה היתה בעוכרי לבלתי גלות את אזני כי בן ילדה לי. גם אתה סוס מלחמתי, גם אתה רע–נאמן בגדת באדונך. מדוע צר כחך ביום באו גנבים שודדי–לילה, ויפרשו רשת עליך, ותלך שבי לפני צר ולא קראת לי לישע לך ולא השמעת את הד נחרתך להקיצני משנתי. לכן באתני הצרה הזאת, יען כי רק בגללך באתי גתה לבקשך, ויפת לבי על אשת חן, עתה לא אנקך מעון חלילה לי לרכוב עוד עליך. מלאו ימי עבודתך עתה אשלחך לחפשי. ואני כאשר שכלתי מבני יקיר לי אשכל גם ממך. הוי הוי! – אחרי נפלו אי–כבוד! אי תהלה! אהה! נרצח בן–שולמית! נרצח ואיננו! – אבדתי! אבדתי!

קאפיטל ג. CAP.III.    🔗

אָדָם עָרוּם כּסֶה דָעַת

וְלֵב כְּסִילִים יִקְרָא אִוֶלֶת

משלי י“ב כ”ג

עד הערב נשא עירה קינה על בנו האומלל. עודנו מר צורח יורד בבכי, השבית כל אנחוֹתיו עד כי לא היה בו כח לבכות עוד ויפול מלא קומּתו ארצה ויגהר על גוית המת ויהי כאבן דומם, פניו חמרמרו מבכי וקולו נחר מרוב יללה. פתאום והנה קול צעדי איש בא באזניו, ויקץ האובד משנת תרדמה ויפקח את עיניו וירא: והנה יבין מלך כנען עומד לקראתו. ויגש אליו ויאמר ה' עמך גבור החיל! – וידבר על לב עירה דברים טובים ונחומים למען יהיה לו לכסות עינים על אשר הקשיח את לבבו כתנין אכזר, ולא אבה לתת לו תשורה מעט צרי לרפא מכת בנו. הה! מה נעתרות נחמות שונא ושפתי מרמה אך למחלת–לב! –

ויהי כראות יבין כי לא שת עירה את לבבו לקול נחמה אשר בקש לנחם אותּו, ולא האזין אליו. ויקרא אליו עוד הפעם ויאמר: – מחה דמעתּך, אל למת תּבכה. הלא ידעת כי לא יחיו חללי חרב, ולא יקץ המת אף אם כמים יתכו שאגותיך, ואם במרום תשמיע קול יללה לא תחיהו ולא תעוררהו עוד. על מה זה לשוא תתפלש בעפר להשפיל כבודך וכבוד מלך כנען ללא עזר? – אמנם, אך איש מופת לכל גבורי קדם היה הנער. גם מראש ידעתי כי יוצא ירך מלכי קדם איש ריבך היה. בכל זאת מי מראש יכול לדעת כי יוצא ירכך הנער. אין זה כי אם מה' היתה נסבה להדיח את הרעה על שניכם יחד. אך אלהים אנה את בנך לידך, ואנכי מה תרגז עלי. לא עלי תלונתך אך על אלהיך.

לכן שמע בקולי קום לך, הסר כעס מלבבך מחה דמעותיך. ראה לא עוד ישוב בנך אליך. עתה אצוה את הרופאים לחנט את המת כאשר יחנטו את המלכים. ועל כל חילי הככר אצוה לבכותו ולעשות לו אבל גדול, אבל שבעת ימים בשגם בנך יחידך הוא. לכן יקבר כקבור אחד המלכים ובמשרפות מלכים ישרפו לו. וספוד לו כל העם הוי אדון! הוי הודו! – גם אקים מצבה על קבר–בנך גם אצוה על הצורפים בזהב לעשות צלם דמות תבנית בנך מזהב סגור מקשה תיעשה הדמות. כמראה אשר ראיתיו רוכב על סוס מלחמה, וחרבו שלופה בידו. ויהי כאל קנא מראהו ביום הרג רב. הצלם הזה יעמוד על עמוד שיש נחמד למראה לפני חצר בית המלכות, והיה לך לאות ברית ולשם–עולם אשר לא יכרת והיה הצלם הזה לעד עולם כי שלום בין יבין מלך כנען, ובין שבט דן לעולם. מצבת יד זבדיה תקרא לכל העמים. עתה אמצא חן בעיניך להסיר את המסוה מעל פני בנך המת ואשימה עיני עליו עוד הפעם, וכמה יודע איפה כי לבך שלם עמדי?

קאפיטל ד. CAP.IV.    🔗

ויהי כאשר כלה מלך כנען לדבר ויגש עד המקום אשר שכב זבדיה, וישלח את ידו: להסיר את המסוה מעל פניו. ויחרד עירה חרדה גדולה. וימהר וישם את ידו החזקה על פני מתו, ולא נתן את המלך לחלל את הקדש, ויחשבה לו לחטאת כי יקרב איש זר ערל טמא לגעת בקדש. ויתאנף מאד ביבין, ויקרא בחרי אף לאמר:

גש הלאה טמא! קרב לך אל תגע בו. של נעליך מעל רגליך, כי המקום אשר אתה עומד עליו אדמת קדש הוא, וכל זר לא יהרס לגשת הלום, פן תצלח כאש חמתי ואספתי את נפשו. מה לי ולך מלך כנען כי באת הפעם להזכיר את עונך, אשר נואלת ואשר חטאתי לי. הסכלת עשה, ראה רע עין גם ראה בעוד בני חי רעה עינך לתת לי רפאות תעלה מעט צרי לחבש מכתו, כי יראת פן ירפא לבני ותחי נפשו. לכן עתה כאשר באה תאות לבבך הערל כי מת זבדיה, לכן מהרת לבוא לראות ברעתי העוד לא שבעת מבשרי? גש הלאה זר יהיר. גם אתה גם כל העם ההולכים לרגליך, פנו ולכו לכם, שובו אל ארצכם. הן ערכתי שלחן אף טבחתי טבח גדול ואעש משתה מבשר בני ומדמו השפוך. המשתה הנוראה כבר חלפה. עתה כל הקרואים ישובו בשלום איש איש אל עירו ואל ארצו.

ראה שקטה המלחמה וחרב פלשתים לא תעבור עוד בארצך, כי סר צלם מעליהם, ויאבדו כלי מלחמת פלשתים במות גבורם, עתה רחב פיך על אויביך, רמה קרנך בישע עירה. יען ככהן משרת הקרבתי ראשית אוני לקרבן אשה על מזבח ארצך, גם הבאתי בכורי פרי בטני אשכר לבית אלהיך, מנחת מזכרת עוני היא מנחת קנאות, מזכרת עון אבות על בנים. אהה! חטא חטאתי לאלהי השמים, על כן אשא זעף אלהי לבדו, עתה תרד שיבתי בדם בני ביגון שאולה. רב לך מלך חצור! ברח לך אל ארצך, כי מנעך ה' מכבוד ולא תהיה תפארתך במלחמה ארורה הזאת, ואני כאשר אבדתי אבדתי! – וידום עירה ולא ענה עוד דבר, ויפול מלא קומתו ארצה לצד בנו המת.

ויהי כראות יבין כי כל מרמתו לא עמדה לו להטות את לב עירה שר צבאו בדברי מרמה וחלק לשון. וימאן להתנחם כי היה כאבו נעכר בקרבו, ואנושה מכתו למעלה ראש. ויפן את שכמּו מאתו וילך לו לשוב אל המחנה.

ויחר יבין מלך כנען על כל הרעה אשר מצאה את עירה בנגפו את בנו בכורו שנוא נפשו, אויבו ומחריב ממלכתו. ויפן אל שריו העומדים לפניו ויאמר: – ברוך כמוש אלהי אשר הציל אותי ואת ממלכתי מיד עריצים האלה, אשר הציל את עמי מיד זבדיה. עתה ידעתי כי גדול כמוש מכל האלילים, כי כדבר אשר זרו שני אריות האלה השיב גמולם כראשם. – אמנם צר לי מאד על אבדן עירה מגן ארצי, כי נבאשׁ נבאשתי את נשיא דן ויהפך לאויב לי, ראו: כי רעה נגד פניו, על כן דבר אתי קשות ויצא עתק מפיהו. אפס מה אעשה; הן אין לאל ידי לגהות מזורו ולרפא שבר מכתו. נפשו ירעה לו וימאן להתנחם. כי גדול הכאב מאד. ידעתי כי יד אלהי נגעה בו. זאת היתה במעלו אשר מעל וימרד בי באדונו. לכן מצאתהו כל הרעה הזאת. כגמול ידיו השיב לו כמוּש אלהי כנען, ואני וכסאי נקיים. קומוּ השרים. הבה לכו ונלכה לשוב אל ארץ מולדתנו בשלום. הפרא הזה ילך חמס וימק בעונו. יהי כעירה אויבי ומתקוממי כזבדיה. יהי עירה לשמצה בקמיו ורבצה בו כל האלה אשר אליתי באזניכם. יכוסה שמו בחשך אות לבני מרי, ולא יוסיפו עוד מתפרצים באדונם לשאת ראשם והארץ תשקט ממלחמה.

וישב יבין מלך כנען אל המחנה שמח וטוב לב, וכל השרים הולכים אחריו שחוח ופניהם זועפים. ויבא יבין אל מחנה כנען וילן שם בתוך העם.

קאפיטל ה. CAP. V.    🔗

דממת מות ושקט נורא שררו בכל הככר מסביב. אין משבית שקט הלילה ורחשי לב אשר רחש לב אב אובד וקשה יום. אך לפעמים ישמע קול יללת הינשוף, משבית דממה הנוראה הזאת. הלילה פרש מעטה אפל, ויכס בצעיף שחור את פני האב האמלל ואת פני בנו המת. בהתּעטף נפש עירה עליו, וישתּרע ארצה כחלל חרב וירדם, כי היה עיף ויגע מרוב בכי וצרת נפשו וימת לבו בקרבו, ויהי לאבן.

ויהי בחצי הלילה. השמים טהרו כספיר, הככבים נוצצים ביפעתם כאבני נזר, והירח יקר הולך וזרוח על פני רקיע השמים בין גדודי ככבי מעל. וימן אלהים רוח צח וישב רוח חיים באף עירה. כמעט שב רוחו אליו, ותחי נפש האובד. ויקם על רגליו, וישא את עיניו וירא קדמה וימה, צפונה ונגבה והנה אין שם איש. אין קול ואין קשב. כי עזב יבין מלך כנען הוא וכל חילו את המחנה, אשר חנו שמה בראשונה, ויסע הלאה רחוק מן המחנה ככברות אחדים, ויט שם אהלו אפדנו ואהלי כל חילו על הר שפים כי ירא לשבת את חיל דן יחד. אך סכת עירה נותרה לבדה כמלונה במקשה וכל חיל בני דן חונים צפונה. בצלע ההר אצל אהל שמגר אחי עירה, כי פגרו אנשי חיל האלה ללכת את יבין מלך כנען, ולא אבו לעזוב את משיחם לבדו בשדה כי התּאבלו האנשים האלה מאד מאד על כל הרעה אשר מצאה את שר צבאם, לשוא גער גער בם יבין מלך כנען ללכת אתו יחד. אפס ישרי לב האלה לא תמהו מגערת מושל כסיל ויריבו אתו בחזקה, ויקראו פה אחד לאמר: השמר לך מגער בנו ומקצוף עלינו. אל תשמיע את קולך עמנו. הלא ידעת כי מרי נפש אנחנו פן יפגעו בך בני דן ואספת נפשך ונפש העם אשר ברגליך, עתה קום וברח לך אל ארצך בטרם נדיח את הרעה עליך.

ככה גערו ישרי לב ביבין. וירא כי חזקים המה ממנו, ויט מעליהם ויסע הוא וכל מחנהו הלאה. ועל צבא בני דן שמגר בן עקש אחי עירה, ויהי עליהם לשר עד שוב ישוב עירה אחיו אל המחנה.

ויקרא עירה אל ברק בן אחותו נושא כליו ויצוהו לאמר: מהרה לי את שמגר אחי הלום. וירץ ברק ויבהל להביא אות שמגר ויבאו שניהם יחדיו אל עירה. ויאמר עירה הסכת ושמע אחי! ראה ודע לך כה צוני זבדיה בני בטרם צאת נפשו, ויחל את פני לקרוא לשלום למלך כנען. לכן מהר לך וכה תאמר לו: כה אמר עירה נשיא דן, הבה ידך וכרת ברית את אכיש מלך פלשתים, אל תתגר בו מלחמה ואל תצר את פלשת כי לא אתן לך מארץ הזאת עד מדרך כך רגל. כי ירושה לשולמית נתן זבדיה בני את ממלכת פלשתים. רק כל הערים אשר לקח ממך בחרבו ובקשתו תשבנה לממלכת כנען כי כן צוני זבדיה בני טרם מותו. ועתה השב אשובה אתהן בשלום גם הנני קורא דרור לכל האסורים שבויי מלחמה שוב ישובו בשלום אל ארצם. –

וייסף עירה לצות את אחיו שמגר ויאמר: שמה בעפל לבן תמצא את שובך אשר היה שר העפל בראשונה, והוא נלחם את בני זבדיה ויפל שבי בידו, את העול הזה לא תנקהו, בדם ירד שאולה על אשר הלך במרמה את זבדיה, כאשר התחנן אליו לגלות לו אם בא עירה אל מחנה כנען אם לא? גם השבע השביענו לדבר אמת, וישבע לו שובך על אודות הדבר הזה, ויחלל שבועתו, ויקשה את לבבו ויכחש לו. לכן בן מות הוא בדם הורידהו שאולה ויספה בעונו. גם נעמן שר צבא מלך מואב פשע בזבדיה, ויעקבנו פעמים ויכחש לו וישבע לשקר לאמר: כי נבאש נבאשתי את יבין לכן לא אביתּי לצאת בצבאותיו, על כן באה הרעה הזאת עלי ועל זבדיה בני. עתּה דע וראה מה תעשה לו. חי ד' כי כן מות נעמן עונו בו מות יומת. עתה זאת עשה בחר לך אנשי חיל גבורי מלחמה מכל העם, אשר ידעת כי לב שחל בקרבם. קח אתּך בני חיל האלה ועבור בראשם לשלח את נעמן שר צבא מואב בדרך, והיה כבואך עד גבול מואב אז תתראה אתו פנים, וד' יתן לך עוז וגבורה להדוך¹⁵ אויב בן אחיך תּחתיך ולשפוך דמו ארצה. אך בדמו תמחה חטאתו. ראה: הלא גואל הדם אתּה, ואין גואל קרוב ממך, אך לך משפט הנקמה. ראה הנני משביעך בדם בן אחיך השפוך במרמת העול הזה, קח נקמת המת גם מאתּו גם מאת אדונו מלך מואב. מלחמה לבית עירה במואב מדור דור! –

ויהי אחרי תבצע מעשיך אלה ופקודתּי תשמור רוחך. אז תּבא גתּה. ויהי כבואך אל קרית הממלכה תּבא אל בית מלך אכיש. שמה תּמצא, אשה אחת עניה וסערה עזובה מאישה ושכולה מבנה יקיר לה. היא¹⁶ שולמית אם זבדיה ואשת חיקי. נחם תנחם את עניה סוערה הזאת דבר אל לבה. הא לך כלי מלחמה אשר לזבדיה, גם את המטפחת אשר מצאתי קשורה כחותם על לבו, והשב תשיב¹⁷ את כל אלה לשולמית האובדה, מנחה שלוחה היא מבנה יקיר לה תקות נפשה וכבוד בית אביה. אמור לה כי נפל בן יחידה על חללי גבורתו, וירד בדמי ימיו בדם שאולה. תקרא לבכי תּקרא לאבל תמרר בבכי כהמר על היחיד.

והיה בחרות אפה ויאחזוה צירים ובצר לה תּקלל את יומה. דבר על לבה דברים טוּבים ונחומים, למען תדע כי מאת ד' היתּה זאת והוא יעץ ומי יפר עצתּו. ד' אמר לזבדיה רדה שאולה ומי יאמר לו: מדוע פעלת כל זאתּ? מי רב את יוצרו ונקה מעון? – כה תדבר אליה אמור לה כי בטרם צאת נפש בן יקיר לה ראה את פני אביו. וירצהו, אולם גם עירה ידיד נפשה יורד בבכי, אך נכאים יהגה, ותּמס כעש חמורו, ולא אבה להתּנחם גם הוא ירד ביגון שאולה כי לא יחיה אחרי נפל בנו בחרב. אולי תּבלג עלי יגונה. אולי תּתּנחם.

אחר הדברים האלה ככלותּך לעשות ככל אשר צויתיך מהר לשוב אלי ואת שלום שולמית וערובתּה תּקח בידך. ויהי כבואך אלי תספר באזני, את כל המוצאות את האובדה הזאת מיום עזבתיה עד היום הזה. אך עד שובך אלי על משמרתי אעמד אנכי ויתר חיל צבא בני דן: לשמוֹר את גוית בני יקיר לי, עד שובך בשלום. אז אפקר בידך את אוצרי הטוב, הלא הוא עצמות בני, והעלית את עצמותיו אתך עד בואך צרעה, שמה תקברנו בקברי אבותנו, כי כן השביעני, וכן צוני לפני מותו. ולקחת מצבת אבן–גדולה לשום אותּה על קברו. ופתחת עליה שם זבדיה ותקרא לה; מצבת יד זבדיה, גם כל חיל צבא דן ישובו בשלום אתּך. ראה נתתּיך לנגיד עליהם כל הימים.

קאפיטל ו. CAP.VI.    🔗

ויהי אחרי הלך שמגר לעשות את דרכו ויצו עירה את עבדיו לקחת את האהל אשר שכן שמה במחנה יבין ולהביאו אליו. ויעשו עבדיו כן ויביאו את האהל. ויט עירה את אהלו אל המקום אשר שכב זבדיה המתּ. ויצו את הרופאים לחנט את זבדיה. ויחנטו הרופאים את זבדיה, וישימוהו בארון פתוח וישכיבוהו על המטה.

ככה יום ולילה ישב עירה באהל נכח המּטה אשר שכב המת ולא יכול להסב עיניו ממנו. לחם לא אכל ולא שתה מים. גם בלילה לא שכב לבו ולא ראו עפעפיו תנומה. אך לרגעים יקרא בקול דממה לאמר: עתה תנוח בני בשלום באהל אביך כאשר נכספה נפשך בעודך חי לדור באהלי תמיד.

ככל יום ויום בבקר השכם מתהלך עירה במחנה חיל צבא דן ויצו אותם לאמר: – צאו מן המחנה עברו חלוצים לפני אהל המת, ויהי כבואכם שמה תריעו תּרועת שמחה לברך בשלוֹם בן אדונכם וכבוד תתּנו לו ככבוד אשר עושים אנשי המלחמה בברכם בשלום שר צבאם החי. איש איש מכם על שפו יעטה צעיף שחור, גם מצנפות שחורים תצנפו יום יום אות אבל הוא לכם. ושרים כחוללים ישירו שירי קינה והגה ערב ובקר וצהרים.

ככה יעשה עירה יום יום, ויעש אבל כבד לבנו. וילך אָט ויספוק כפיו כאיש חסר טעם נגש לרגעֵים עד המטה אשר שכב מתּו רגע ישחק ורגע ירגז. כאשר יצאה השמש על הארץ, ויקם עירה ויקרב אל מטת זבדיה ויברכהו בשלום ויאמר: ד' עמך גבור–חיל! ראה בני: הנה יצאה השמש ותּמלא הארץ אור מכבודה, שמש צדקה ומרפא בכנפיה! לעת ערב כאשר רפה היום בא יבא עוד הפעם לבשר את בנו ויאמר: ראה הנה באה השמש עתה עת לנוח בשלום, כה היה משפטו כל הימים כאיש אשר רוח רעה מבעתּו, ככה דבר ידבר עירה אל המת כאשר ידבר איש אל רעהו החי, בכל יום ויום הסכין¹⁸ עירה להחליף את מכסה המת. פעם יכסהו בבגד ארגמן ופעם יפרש עליו בגד תּכלת וישם עטרת פרחים על ראשו, כאשר תעשה עלמה אהובת רע בעת שיישן דודה למען יהללנה כאשר ייקץ

משנתּו.

קאפיטל ז CAP. VII    🔗

הלילה פרש מעטה קדרות. כּל אשר נשמה באפו נחו שקטו וישנו בזרועי הטבע ושנתם ערבה להם, רק עירה לבדו בדד ישב על כסא אחד נכח המטה ולא קם ולא זע ממקומו עד עלות השחר עיניו אדומים מרוב בכי מעיו חמרמרו, גם עורו צפד על עצמיו, ויהי כאיש נדהם כגבר אין איל וידום.

בטרם עלה השחר ועירה עודנו יושב, משמים דממת מות שררה באהל פתאום ישמּע קול צעדים והנה דמות נערה נראתה בפתּח האהל מלובשת שחורים וצעיף אלמנה על פניה לאט לאט הלכה הלוך וטפוף עד אשר נגשה אל המטה אשר שכב המת עליה, ותשלח הנערה את ידה ותסר את המסוה מעל פני המת ותפול על פניו ותבך בכי תמרורים, הנערה הזאת איזבלשמה. היא איזבל בת צידון הכנעני שר עפל לבן אשר חשקה נפשה בזבדיה ביום התראה אתה פנים ביום קרב, ויהי כשמעה כי נפל זבדיה בחרב ותבא לספוד את ידיד נפשה.

ותּקונן איזבל על זבדיה ותּאמר: – הוי זבדיה מחמד נפשי! הוי איך נפלת הילל בן שחר נגרעת לארץ גבור החיל! הוי כבודי ומּרים ראשי אמר אמרתּי נוראות תעשה בארץ וגדולות אשר לא נבראו תּחת שמי ד'! מי אכזר אשר שם נפשו בכפו לגשת אליך להתּראות אתּך פנים ולא יחתה שאול כרגע? הוי הוי! מי יתן מותי אני תחתך? מחמד נפשי! – אמרתי בצלך חיה תחיה בת צידון, מאושרה מבנות מלכים תהיה איזבל, פתאום בא יומך וחשכה שמש איזבל בצהרים, עתּה שבי לארץ אובדה אין כסא עוד בת לא רחמה, אבל יחיד עשי לך עיניה סוערה! אללי לי! זבדיה איננו למּה לי חיים?–

אהה יושבי שמים! מדוע זה קנאתּם באיזבל קנאה גדולה? אם אחד מבני אלהים חשקה נפשו בבת תמותה? מה חרי אף הגדול הזה אשר תתאנפתם בדודי בזבדיה? הזאת חשבתּם למשפט: לבכר את בן אחד הנבלים על פני בן נדיבים? איכה לא יראתּם לחטא לאלהים לחזק את ידי איש דמים להרג תּמים חנם?

עוד זכור אזכרה את יום הגדול, הוא היום אשר עלית כאריה מסבכו, הדור בלבושך, חגור כלי קרב בצאתך להתראות פנים את שובך שר העפל. השועל הזה השיאנו זדון לכו לתגר מלחמה את ארי נוהם. – מה רחב לבבי בצפיתי צפיתי מעל החומה, עת נגשת למלחמה, ויהי אך נגעה ידך החזקה במתקוממך, ויפול הרוכב אחור. שמעתי את הוד קולך, כאשר גערת בזר. יהיר הזה ויתּמה מגערתך. כאוב מעפר השמיע רך לב קול יללה, ויבך ויתחנן¹⁹ לפניך לבלי תּרמסנו כזוחל עפר. כל אלה ראתה עיני ויגל לבבי ורוח אהבה לבשה אותי ותּחל לפעמני, עיני לא שבעו די ענג לראות הודך והדרך גבור–החיל! אז לא עצרתי כח למשול ברוחי. גם יונה פותה פרשה אבר נדדה מקנה לעוף למרחוק להתראות פנים עם הנשר הגדול אשר ארזי–אל משכנו, ועל סלעי מגור ישוס קנו. ויהי כאשר קרבתי למלחמה מלאתי את ידי בקשת וחצים יריתי למטרה לי. לא חצי מות אך חצי–אהבה כצפרים עפות כן חיש גזו חלפו להם ויחטיאו את המטרה.

כיונה חרדה מפחד הנשר ככה מהרתי לברח מפניך. כרגע כנשר פרשת מוטות כנפיך ותסך עלי באברתך. אמרתי נגזרתי, עתה טרף תטרף היונה. אפס כמעט נפגשו עיני שנינו יחד מזרי אהבה מפיקות נועם. מהר רחפת על גוזלך ולא שחת נפש תּוּרך. אז נשבענו שנינו בשם האהבה. נשבעתי גם אקימה!! –

אהה, אלי אלי! למה חרה אפך בעבדך בזבדיה? למה אספת נפשו אליך ללא–עת? מדוע הנפת חרמך לקצור שושנה חמודה עת אך עלתה נצה ותהי חמדת–עינים? אוּלם על מה אחטא בלשוני לאלהים? הן מאתו לא תצא עולה. אין זה כי אם יד רצח נשלחה בו, רק מכה נפש בצדיה ארב לו מאחריו, וקם עליו ויכהו נפש. מי מכל בני שחץ ימלא את לבבו לערך מלחמה פנים אל פנים עם גבור נורא כמוהו ונקה? – אויה לי! גם אני תמס אחכה, אך ביגון ארדה אל ירכתי בור ובנוער תּמות נפשי.

האזינו מלאכי–יה! הקשיבו משרתי–אל. שמעו נא ואנכי איבדה אשבע. תשכח ימיני אם, אשא עיני על איש, אהיה לשמה ולקללה אם אשקר לדודי. כהה תּכה עין ימיני אם לזבדיה אכזב כל עוד חיי בי. אתי ילין בכי. אקרא ליגון אבי אתה ולדאגה אחותי, עד כי יאסף ה' את רוחי אליו. שמה במרומים אשבעה תּמונתך זבדיה מחמד–עיני! שמה בסוד קדושים תּבאנה נפשותנו, ובקהל אראלים תּחד כבודנו. שמה שובע שמחות נשבעה יחד.

אהה! ה' אלהים! אם מאתּך יצא המשפט, ותשלח מלאך ממרום להעלות שה תמים הזה לעולה לפניך ירח מנחה, ואם מרצחים בסתר צדו לקחת נפש חסידך, ארורים יהיו. לפניך, אל תסלח לחטאתם. מהר יכלו מחרונך, גם אם יזעקו אליך בצר להם אל תשמע שועתם. השב גמול על שוכחי שמך ואל יחזו בנועמך, סלה! – אנא אל–עושי! השקיפה ממעון קדשך וראה בעני אמתּך, שלח נא את אחד השרפים לאסף נשמתי אליך. קח נא נפשי, כי טוב מותּי מחיי! –

ככה שפכה איזבל את מרי שיחה. קולה לא ישמע רק שפתיה נעות ועיניה יורדות בבכי. ותפול על פני זבדיה ותישק לו, ותקח עטרת פרחים נחמדה למראה ותשם על ראש זבדיה. ותּשא בבכי קולה ותּבך בכי גדול עד כי לא היה בה כח לבכות עוד, ותּשם את המסוה על פניו, ותּכסהו בבגד ארגמן אשר עשה לו עירה אביו. ותקרע את שמלותּיה, ותּשם עפר על ראשה. ותצא מּן האהל החוצה ולא שבה עוד.

ויקץ עירה מתרדמּת יגון לבבו לקול יללת איזבל, ויהי כחולם חלום נורא, אפס לא לקחה אזנו אף שמץ מכל הדברים אשר דברה איזבל, ככה כבדה עליו יד הדאגה, ותלך מבוּכתו הלוך וגדלה.

קאפיטל ח. C.VIII    🔗

ויהי ביום העשירי מיום אשר יצא שמגר ללכת ארצה פלשתּים, וישב שמגר מדרכו ויבא אל אהל אחיו האמלל. ויחרד שמגר חרשה גדולה כי לא הכיר את עירה אחיו. כי נשחת מאיש מראהו. תּלתּלי שער ראשו סרוחות על כתפיו ללא סדרים, ויפלו פניו ועיניו כהו מבכי ולא יכול לראות כבתחלה. ויגש שמגר עד המטה אשר שכב המת, ויקח את מטפחת היקרה אשר נתן לו עירה אחיו להשיבה לשולמית, ויניחה על פני זבדיה. וירא עירה את המטפחת ויחרד מאד, ויקץ כישן ויתרונן מעוצב לבבו²⁰, ויחר²¹ אפו בשמגר אחיו ויקרא לאמר: – מדוע מרית את פי? למה לא שמרת את מצות אחיך: להשיב את המטפחת לשולמּית האמללה? הלא מראש הגדתי לך כי מנחה שלוחה היא אליה מאת בנה הנרצח, ומאת אישה האובד. מנחה מזכרת שברה וערה אהבת אישה לעולם.

ויען שמּגר את עירה ויאמר: – לשואת תתּן דופי בבן אמך. לא בי הון אח–יקר! אובד וקשה יום! לשוא תדרש מאתי את שלום שולמית. ויהי כבואי גתה חשתי לראות את פני שולמית, ואספר באזניה את כל הדברים אשר שמת בפי. אולם כהזכירי לפניה כי בנה יקיר לה נפל שדוד במלחמה, ברגע נהפכו עלי ציריה ותצא נפשה בדברי אליה כדברים האלה ותנוע ותאסף אל עמה.

ויהי כשמוע עירה כי מתּה שולמית, ויזעק זעקה גדולה ומרה ויפול מלא קומתו ארצה, כמעט לא נותרה בו נשמה. כל היום ההוא שכב עירה כמת ארצה. אך לעת ערב שב רוחו אליו ויקץ משנת תרדמה. ויקרא אל אחיו שמגר ואל ברק בן אחותּו, ויצו אותם לאמר: – קחו אתכם את כל אנשי המלחמה ושובו ארצה דן, והעליתם את עצמות בני עמכם וקברו אותו בקברות אבותי, כאשר צותיכם.– הסכת ושמע שמגר! כבואך צרעה נחם תנחם את אמנו היקרה דבר באזניה לאמר: – ראי כל הימים נכספה גם כלתה נפשך לראות בנים מבנך מעירה. ראי כי שמע ה' אל תפלתך. הנה נכדך היקר. בעודו בחיים היה נער מלא רוח גבורה בחור כארזים יפה תואר ויפה מראה, זך וישר פעלו היה אפס ה' לקחו ויעלהו בעודו באבו, ויגוע ללא–עתּ. ה' דבר לעירה בנך רדה שאולה, ומי יפר עצתּו? עתה גלה כבוד מבית עירה בנך, כי נלקח זבדיה בנו ואיננו! –

עתה גשה אלי אח–יקיר לי, גשה אלי ואשקך. ראה נתתּיך לנגיד על שבט דן, ואת ברק תשום לשר על הצבא. הוא יצא והוא יבא לפני העם. חזקו ואמצו אל תיראו כי ה' אלהי אבותנו יהיה עמכם ראה אחי זכור ואל תשכח את אשר עשה מלך מואב לאחיך, והיה לתשובת השנה לעת צאת המלכים ואספת את כל חיל צבא דן ואת ברק תּפקוד לשר על הצבא הוא יאסר המלחמה, גם פניך ילכו בקרב ונלחמתם את מלך מואב, והכיתם את כל זכורה לפי חרב והחרם תחרים את ארצו אות לבני מרי. והיה אחר יצליח ה' את דרככם לכרת את ממלכת מואב. גם את יבין מלך כנען תתגר מלחמה וה' ישלח את מלאכו לפניך, והמתה את חיל יבין כאיש אחד בעון אשר הסית את אחיך לצאת לישע לו, וירא ה' ובעיניו רע לכן יסרני למשפט שובו אחי לשלום.

לשוא בכה שמגר ויתחנן לפני עירה אחיו לשוב אתו צרעה ולא שמע אליו ולא האזין לקולו, ויאמר לא אשוב עוד אל ארצי. פה על ההרים אשא קינה, כקין הורג אחיו נע ונד אהיה כל הימים. אבא בנקרת צוּרים ואטמן במחילות עפר, עם תנים אשכנה ואבכה יומם ולילה על אבדן בני ועל כובד חטאתי אשחה הרים בדמעותי, אמסה גבעות בבכי. עד ראה יראה ה' בעניי, אולי יסב לרחם עוכר שארו, אולי יסלח לחטאת אב מרצח פרי בטנו. אולי יחנני לקחת את נשמתי וירצני. פן יכפר המות את דם בני אשר שפכתי חנם.

ויקרא עירה גם לכל שרי החיל, ויצום לשמוע בקול אחיו שמגר כאשר שמעו אליו. וישבעו שרי החיל לשמר את מצות עירה לבלתי סור מכל החברים אשר יצום. ויאמרו ככל אשר שמענו אליך, כן נשמע אל אחיך. כל איש אשר ימרה את פיו מות יומת. ויגש עירה אל שרי החיל ויחבק להם וינשק להם. וישאו השרים את קולם ויבכו בכי גדול. ויפלו על פניהם וישתחוו לעירה אפים ארצה. אחר נגשו שמגר וברק, וישתחוו. ויפל שמגר על צואר אחיו ויבך עליו מאד, גם עירה נפל על צוארו ויבך בכי תמרורים. ויברכו איש את אחיו לשלום, ויפן עירה וילך לו.

ויצו שמגר את שרי הרכב ויקחו את גוית זבדיה אשר באָרון וירכיבוהו אל עגלה חדשה. וכל חיל בני דן עוטרים את העגלה, הולכים אחרי הארון יחיפים וראש להם חפו. וישאו את קולם ויבכו, ויעשו אבל כבד מאד ויקראו לו: אבל–דן עד היום הזה. ויסע שמגר וכל אנשי המלחמה הלוך ונסוע עד בואם ארצה דן. תמו גבורות עירה וזבדיה.