[דבר המחבר] קורא,    🔗

הדבר שאנכי נותן לך בזה, אינו ספור. אין בו מן הדמיון ולא כלום. זוהי חתיכת חיים. חיי נערה אומללה, שיד המקרה העור והאכזר התעללה בה. – עטי חסר־אונים הוא לעכל את החומר הזה ולעשותו ספור. ואולי מן השמים מעכבים. מעכב משהו מן הנסתר, מהבלתי־ידוע. אולם גם לשתוק איני יכול. אנכי מרגיש את עצמי חייב בפני הנשמה הערטילאית הזאת. אנכי גואלה היחידי. עלי לומר “קדיש”. ממני היא תובעת את תקונה.

תסלח לי, אפוא, הקורא, אם לא תמצא בדפים הללו את אשׁר בקשת. ואולי – מי יודע? – תמצא את אשר לא בקשת ואשר לא חשבתי גם אנכי.

המחבר

 

א.    🔗

יש מי שנולד במזל צחוק. ויש מי שנולד במזל בכי. טובה נולדה בינתים. צחוק ובכי נשקו בה. כוכבה היה אושר־אסון. היש כוכב כזה? יש.

מתחילה היה שמה: גיטל. היא גדלה בעיירה אוקראינית על ברכי אם, אשר לא אהבה את בעלה. היא אהבה איש אחר. וגם האיש האחר הזה אהבה ויהי לאחרת. גזרת הורים היתה עליהם.

האם אהבה את ילדתה ועל עריסתה ישבה כל הימים. נשקה אותה נשיקות אושר של אם. בכתה עליה בדמעות אסון של אשה. הצחוק והבכי, האושר והאסון רחפו חליפות על עריסת הילדה. ותספוג את שניהם ותינק את שניהם את שניהם עם חלב אמה.

ותעבורנה שנים. והילדה גדלה. היא דבקה באמה. ואת אביה אהבה. ואביה היה מתהלך בבית כזר, כצל. אמה לא דברה אליו מטוב ועד רע. ותרחם הילדה את אביה בלבה. ויש, כשאמה איננה בבית, נלחצת הילדה אל אביה, שמה את ראשה בין ברכיו ובוכה ואין היא יודעת על מה ולמה היא בוכה. וכשאמה חוזרת ורואה את דמעות הילדה, היא זורקת מבט של איבה כלפי האיש השנוא, מתרגזת ורוגנת בקול. והאיש השנוא מתהלך בבית כצל ופניו הכחושים נעשים כחושים וחורים מיום ליום.

אבי גיטל הלך לעולם האמת. כל ימיו התהלך כצל ונעלם כצל. וגם אשתו של זה, אשר אמה אהבתו, הלכה בדרך כל העולם. נשארו בחיים השנים, הנאהבים והנאמנים. ומורא הוריהם לא היה עוד עליהם. ויהי לגיטל אב חדש, אשר אמה אהבתו. וגם היא נמשכה אחריו והתקשרה בו, כי פנק אותה, אבל בסתר לבה שמרה את אהבתה לאיש, שהיה מהלך בבית כצל ונעלם כצל, ותתגעגע עליו חרש.

גיטל גדלה. היא היתה מפונקת הבית. אמה אהבתה יותר מאשר אהבה את ילדיה, שילדה לבעלה האהוב. ואף הוא אהבה יותר מאשר אהב את ילדיו משתי נשיו: השנואה והאהובה. וכל הילדים השונים אשר בבית אהבוה. נדמה שכולם חייבים לה דבר־מה וכאילו משתדלים לכפר את פניה.

גיטל גדלה ותהי לנערה יפה, רעננה ועליזה, ותאהב את שמלותיה וחברותיה. ואף חברותיה אהבוה. ותרקדנה ותשרנה ותטיילנה. וגם על בחורים שוחחו. נראה שהאושר סכך עליה בכנפיו. אבל בכנפי האושר היו גם נוצות של אסון. ויש אשר הנערה העליזה והרקדנית משתתקת פתאום, נסתרת בפנה חשכה ובוכה בכי מר. עבר לעיניה צל אביה.

לבעלה של אמה היא קוראת: “אבא”, אבל בסתר לבה היא רעבה תמיד למלה: “אבא”.

בבית הוריה התארחו פעם אורחים מהעיירה הקרובה. אח ואחות, בני ידידו של אביה, אשר עמד עמו בקשרי מסחר. את האורחים קבלו בחבה רבה וכל בני הבית שמשו לפניהם. גיטל לא יצאה אליהם ורק מפתח חדרה צפתה אליהם כל היום. דבר־מה משך את תשומת לבה המיוחדה, ולא ידעה מה. וכשנסעו האורחים שמעה את האב מספר בהם, כי האח והאחות עזבו לפני שנים רבות, בעודם רכים בשנים, את בית הוריהם וילכו: האחד לארץ־ישראל, להיות שם אכר, עובד אדמה. והשניה – לחוץ־לארץ, ללמוד חכמת הרפואה.

הדברים אשר שמעה הנערה עשו מהפכה בנפשה. חייה נמאסו עליה פתאום. שמלותיה, רקודיה וחברותיה היו עליה למשא. וגם השיחות על הבחורים. פניה נכמשו.

מהפכה בחייה. למודים. היא מתכוננת לבחינת בגרות. אף היא תלמד רפואה. ועל תלונת האב, שידו קצרה לשלחה לחוץ־לארץ ללמוד, כאשר שלח מכירו את בתו, ענתה קצרות: היא תעבוד ותשתכר. הרי ידע בנו של מכירו להיות אכר, עובד אדמה.

וחברים וחברות חדשים היו לה. הם למדו וישקדו על הלמודים כמוה ויתכוננו ל“בחינת בגרות”. וגם על חבריה החדשים התחבבה. ותהי ילדת שעשועים לכולם.

גיטל בגרה.

מכל חברותיה אהבה גיטל ביותר את האחת, אשר למדה כמוה והתכוננה ל“בחינת הבגרות”. חברתה גדלה ממנה רק בשנה אחת וכבר היתה אשה ולה ילד קטנטן. ובעלה למד והתכונן כמוה לבחינות. וגם אח צעיר לבעל, עוסק בתורה, כמוהם ככולם. גיטל אהבה את חברתה, את בעלה ואת גיסה. וכולם אהבוה. שום דבר לא הפריד ביניהם. יחד למדו, נחו, טיילו ויחד חשבו והגו בקול את מחשבותיהם. ויקראו בפי חבריהם: “החמישיה”, לרבות הילד הקט. ברגעים של צחוק, טיול והשתובבות היתה חברתה של גיטל אומרת לה בצחוק: “התאהבי בגיסי, התחתנו והיינו ל”מחותנים"… והיא היתה צוחקת מטוב לב ואומרת: “ואם הוא לא יאהבני?” והחברה עונה: “הוא כבר אוהב אותך!” גיטל צוחקת שוב צחוק קל מטוב לב. וגיסה של חברתה פניו מסמיקים והוא מביט עליה מבט כואב. גיטל אינה מרגישה במבטו ובכאבו וצוחקת לזה שהתאדם. צחוק. אושר.

האושר סכך בכנפיו על ה“חמישיה”. והנה אחז בעקבו האסון.

לבה של גיטל התחיל חרד לחבריה. דבר־מה נשתנה בהם, נהפך. תחילה עזבם פתאום גיסה של חברתה. הוא הלך לעיר אחרת. למה? איש לא ידע. חידה. ויש אשר נדמה לגיטל מתוך מבטיה של חברתה, כי לה ידוע סוד לכתו. ויכאב לבה: מדוע מסתירים חבריה דבר ממנה? ועוד טרם נשכח הדבר הזה מלבה ודבר חדש החרידה: חברה, בעלה של חברתה, פניו לא כתמול שלשום. מיום ליום הם נעשים חִוְרִים יותר, כחושים ועצובים. נשתתקה שמחתו. ומבטו הקודר מורד תמיד ארצה. למה? האמנם ידאג ככה לאחיו אשר עזבם? ולבה אומר לה, שלא זה הדבר. ולבה כואב. והוא חדל מהביט אליה. כאילו מסתתר מפניה. ולפעמים, כשהיא תפושה במחשבותיה הנוגות, שהתחילו לבקרה חליפות, היא מרגישה פתאום את מבטו העומד עליה. היא תפנה אליו ואז יעלם מבטו שוב, חיש מהר. אבל ניצוץ מבטו יגונב אליה והוא מוזר ומחריד. מה היה לחברה, בעל חברתה? וחברתה אף היא – עצב חרישי פרש פתאום את כנפיו על פניה. תמיד טבול מבטה דמעה. ויש שנדמה לגיטל, כי חברתה מתרחקת ממנה ומסתירה ומעלימה דבר־מה ממנה. ויש אשר תתפרץ חברתה אליה, תפול על צוארה, תחבקנה ותבכה חרש בכי מר על צוארה. ולחוש תלחש על אזניה לחש־חבה, לחש־תלונה:

– גיטל… גיטלה…

גיטל התהלכה קדורנית. היא לא ידעה את אשר היה לחבריה. ימיהם הטובים והנעימים עברו ללא שוב. משהו הפריעם, הפירם, מה?…

לאחרונה נודע לה. חבריה – תחילה היא ואחריה הוא – גלו את אזניה על דבר האסון אשר מצא את שלשתם. וגם סוד הגיס שברח מהם נודע לה אז. גיטל נפחדה, נבהלה, נתכוצה ותסתתר בחדר ביתה לבלי ראות פני איש ופני שמש.

לתקופת השנה התרופפה בריאותה. בעצת רופאים שלחוה הוריה בימי החורף מצרימה. וכאשר כלו ימי החורף, עם האביב, באה לארץ־ישראל.

 

ב.    🔗

היתה שנה קשה. אחת משנותי הארצישראליות השחורות. שנת העלילה של זרנוגה. על התנגשות, שפרצה בין שומרינו ופלחי הכפר, נמסרתי אנכי למשפט טורקי. כרוצח. שנה שלמה הייתי סגור בביתי. ברחוב ארבו לי חיילים לאסרני. אל ביתי לא יכלו לבוא, כי “רוסי” הייתי. היה יום קשה. הסתבכות כספית. הסתבכות משפחתית. האשה בירושלים עם הילדה האחת. נתוח עין. והילדה השניה במטה – קודחת.

ישבתי בחדרי קודר, זועם ומכסה עבה של קרח על הלב, למרות קרני השמש החמות. על הדלת דפיקה קלה. נזדעזעתי. כמו שהייתי מזדעזע בשנה ההיא לכל דפיקה על הדלת.

איזה שד שם?

– יבוא!…

הדלת נפתחה כאילו בפחד וחשש, ועל המפתן עמדה עלמה קטנה, דקה, כמעט ילדה. מתחת לשולים הרחבים של המגבעת צפו אלי פנים קטנים עם מבט סקרני ופחדני של עינים שחורות. ומשני עברי השפתים עמדו שני קמטים של צחוק־חן קל ואולי בכי־חן קל. קשה היה להבדיל.

“מה זו רוצה?…”

– אדוני הוא?…

– כן. מי היא?…

קולי היה, כנראה, יבש מאד וקר. צל של פחד עבר על פניה הקטנים של העלמה הקטנה. והקמטים משני עברי השפתים נטו לגמרי לצד הבכי.

– אנכי בת… מ… התזכור, אדוני?

כן, זכרתי את השם. יהודי בעל זקן ארוך, שהיה בא לעתים קרובות מהעיירה הקרובה אל בית הורי בגולה. אבל מה לה כאן ומה לה אלי?…

– כן. זוכר אנכי…

הבטתי אל פני העלמה ונזכרתי שעוד טרם בקשתיה לשבת.

– שבי, בבקשה… מה את חושבת לעשות כאן?…

היא ישבה על קצה הכסא ותבט אלי מבט מתחטא, כאילו בקשה סליחה על אשר הפריעתני. ויחד עם זה היה במבטה דבר־מה מיותם, המבקש רחמים. קולי לא עודדה, כנראה. רחמתיה. הקרח שעל לבי התחיל להנמס. הבטתי אליה שוב, והפעם היה מבטי יותר חם. הקמטים, אשר משני עברי השפתים, התחילו נוטים יותר לצד צחוק.

– אנכי… רוצה לעבוד פה…

– את?… לעבוד?…

בקולי היה, כנראה, דבר־מה מעליב. פניה הסמיקו. קפצה ממקומה מלאה התעוררות, ותתחיל לדבר מהרה, מהרה.

– אתה לועג לי?… מדוע?… אם אני רוצה – אוכל! אל תביט אלי, כי קטנה אנכי וחלשה. רצוני חזק. ואם… מדוע אתה נסעת לעבוד, לפני עשרים וחמש שנים?…

העלמה הקטנה התחילה לעורר ענין. דבר־מה חם התעורר בלבי. אבל עוד בקשתי להחניק את החום ולהתגדר בקור. “יש להחזירה אל בית הוריה. היא תשבר כאן”.

– מנין לך שהלכתי לעבוד?… אולי הלכתי לבקש הון?…

– לא, לא!… קראה ותנע בשתי ידיה כאילו לגרש מעליה את דברי. ותוסף: – אני יודעת. אצלנו הכל יודעים. ספרו לי. התדע מי היה הראשון, אשר העיר בי את מחשבת העבודה?…

– מי?…

– אתה!…

– אני?!…

כמעט צעקתי מתוך כעס. אבל קולי פסק מלהבהילה. התעוררותה וברק עיניה, המלא דבר־מה נפשי, לא סרו עוד מעל פניה.

– כן, כן!… אתה!… התזכור, כשבקרתם את ביתנו… אתה ואחותך הרופאה?…

באמת זכרתי. ונזכרתי, ברגע הזה, בפרט אחד, פרט קל, פרט עובר, אשר כאילו לא נקלט אף פעם בזכרוני, ובכל זאת נקלט. נזכרתי: ישבנו, אני ואחותי, בבית הוריה, שתינו תה ואכלנו מן המטעמים, אשר הכינו לנו. פתאום רמזה לי אחותי לצד אחת הדלתות, הפתוחה לחדר צדדי. שם, על המפתן, מעבר לדלת, הפתוחה רק למחצה, עמדה נערה־ילדה ותבט אלינו במלוא עיניה. והעינים הפקוחות וכל הפנים היו מלאות התעוררות, סקרנות ופחד. ככה מביט בודאי ילד אל חיה משונה, שראה אותה בפעם הראשונה בחייו. העברתי את מבטי אל אחותי ושנינו – צחוק נפשי התפרץ מפינו. ואל הדלת הפתוחה למחצה לא הבטנו עוד. הנערה־הילדה ההיא היתה העלמה, אשר עמדה עכשיו לפני. ברגע הזה הכרתיה. עוד נשאר בה הרבה מהילדה.

רגש חם מלא את לבי. הקרח נמס לגמרי. וגם המחשבה “להחזירה לבית הוריה” הסתלקה.

– כך… כן, נזכרתי. ואת זוכרת את בקורנו בביתכם?

– אני?… תמיד זכרתי!…

– ומה עשית במשך כל השנים מאז?…

– תחילה למדתי. חפצתי להיות רופאה כאחותך… אחר כך… אחר כך חליתי… ועכשיו בריאה אנכי. ורוצה לעבוד כמוך.

– כמוני?… חה, חה!

צחקתי מטוב לב, כמו שלא צחקתי זה הרבה שנים.

– אבל אנכי אינני עובד. אנכי אכר. פועלי עובדים… ואנכי מנצלם…

צל של הפתעה, של אי־אמון עבר על פניה. נבוכה ושוב התעודדה.

– ובכן גם אנכי אהיה פועלת שלך ואתה תנצלני… חה, חה!…

הפעם צחקה היא. צחוק קל וטוב. בבית עמד חום נפשי.

מהחדר השני נשמע קול אנחת ילדתי. קפצתי ממקומי.

– סליחה… ילדתי חולה… – וארוץ אל חדר הילדה.

– ילדתך חולה?… ואתה יחידי בבית?… מדוע לא אמרת?… – נשמע מאחורי קול העלמה, קול נפשי מלא השתתפות בצער.

ואשמע את רשרוש המעיל והמגבעת שהסירה מעליה. ובעוד רגע היתה בחדר ילדתי, ליד מטתה. ידים חרוצות, שטוחות ומהירות תקנו את המטה ותעשינה את שערות הילדה. ופנים טובים ונעימים השקיפו לחולה. ריח של אחות רחמניה נשב בחדר.

העלמה נשארה במושבתנו. הסתדרה בחדר קטנטן אצל אחד האכרים. עבדה חצאי ימים בפרדס, ולמדה עברית. בלמוד הצליחה יותר מאשר בעבודה. גופה, אשר נחלש ממחלתה, לא עמד בפני קושי העבודה. הוריה המטירו עלי מכתבים להחזירה הביתה או לבקש לה “שידוך”. לא יכלתי למלא אף אחת מבקשותיהם ויואשו וישלחו לבתם מכסת כסף מצומצמה מדי חודש בחדשו. טרדותי ויסורי המשפט בלעו את כל זמני ולא יכלתי להקדיש לה תשומת לב מיוחדה. ראיתיה לעתים רחוקות ונראה לי שהבעה של רצון פורחת על פניה. אבל מזלה המשונה ארב לה במסתרים.

בימי הקיץ באה קבוצת בחורים ובחורות מהסביבה האוקראינית שלנו וביניהם חבריה. האחד מהם היה אותו גיס חברתה, אשר ברח פעם מפניה. עכשיו רדף אחריה. ובשורה קשה בפיו: גיסתו, חברתה הטובה של גיטל, חלתה בשחפת. מצבה מיואש. ושוב נעשו פניה נפחדים. ושוב רחף בכי אלם על הקמטים הדקים, שמעברי שפתיה.

 

ג.    🔗

פרצה המלחמה. נפלה מהומה בקהל. רבים, אשר מחדש באו, ברחו על נפשם. ורבים נשלחו בכח הזרוע, ביום החמישי הידוע. בין אלה היו גם חבריה של גיטל וגם הוא בתוכם. והיא – מצבה הורע. מהוריה נסתם כל חזון. ועל עבודתה לא יכלה לחיות. ותתהלך כצל. הפצרתי בה לעבור אל ביתי עד יעבור זעם. היא נרתעה לאחוריה. התחילה לעבוד ימים שלמים ונפלה למשכב.

היא נעתרה לי ותעבור לביתי. ילדותי שנו את שמה לטובה. באו ימי ה“התעתמנות”. נערה יחידה לא יכלה להתעתמן ותתעתמן כאחת מבנותי.

ארבע שנים קשות, כבדות, מדכאות, מחניקות. כל הארץ היתה כבית־אסורים. סגורה ומסוגרה. לא מרחב, ללא קשרים, ללא נשימה חפשית. פחד הרעב, פחד החורבן, פחד הכליון רבץ תמיד כמשא כבד על כל האנשים ויורידם יום יום דיוטא אחורנית. נר האלהים הלך וכבה בלבבות. התעוררה החיה. והאנשים המעטים, מקוללי הגורל, שהניצוץ האלוהי אינו יכול להעמם בלבבם, התהלכו כצללים, כמנודים וכנדחים.

מתחילה היתה טובה כנדהמה. היא נשארה פתאום בלי כל עזרה. הבהילה אותה המחשבה, כי נתק כל קשר בינה ובין ביתה. היא התכוצה, קטנה ממה שהיתה. קשה היה לה. מר. העינים היו מכוסות תמיד רשת דקה של דמעה. ויש אשר ימים שלמים היתה מוטלת יחידה במטתה וראשה בכר, הספוג צער וכאב.

ומן הבית אין קול ואין קשב. כאילו הכל מת שמה. ואפילו זה, שנשלח ביד רשע מצרימה לא נתן כל אותות חיים. ורק לאחרי זמן באה הידיעה, כי נתפש ביד רשע אחרת ונשלח לצבא הרוסי – והשאיר את ראשו בין הקארפאטים הקרים.

התקוה לגמר המלחמה, לחיים חדשים, לקשר עם הבית היתה לתוחלת ממושכה, לרקב בעצמות. כל יום קשה מאתמול. וקשה מכל – השעמום, החיים ללא תוכן, הסערה בצלוחית של מים.

אבל הנה תוכן. פרצו מחלות. דיזנטריה. מתנת ה“מאכלים” שאינם מעוכלים. טיפוס הבהרות. מתנת החילים הטורקים. והקרבנות הראשונים היו האנשים ללא בית, ללא לבוש וללא מטבח. הפועלים. והימים ימי ה“פיראר”, ימי התגוללות בכל אשפה, בקור, בגשם ללא חסות, ללא בגד וללא לחם. טובה היתה אמנם בבית “בורגנים”, אבל חייה בין ה“פרוליטארים”. ותמלאנה ידיה עבודה. מחדר־חור של חולה אחד לחדר־חור של חולה שני. מהרופא לבית־המרקחת. ומבית המרקחת לנדודים בשביל כוס חלב. ארבעים יום לפני יצירתה הכריז מאן דהוא, שאין נעלם ממנו: אחות רחמניה.

היה במושבה בחור שחפני, בתקופה שלפני הגסיסה. ולא כרגיל: בלי מרירות ובלי כעס על תבל ומלואה. פנים מלאים אורה ואהבה. ומבט עינים, המחבק את כל העולם בזרועות של חבה. זר הוא במושבה. אין מכיר לו ואין מודע. יחיד וגלמוד. יחיד עם גזר דינו האכזרי על מצחו, על פניו ובתוך עיניו. בשעה של שמש ישב בודד על הגבעה הנשאה, אשר מאחורי המושבה. וההולכים ועוברים בדרך ליד הגבעה, יפנו הצדה. מוחרם. וכנטות השמש יעלם. ילך אל חדרו־חורו והסתתר על למחרתו.

נפגשה בו הנערה. שור: שוב איננו בודד לא על גבעתו ולא בחדרו־חורו. וראה פלא: היד הרכה כאילו מחתה את תו המות מעל המצח והפנים ומתוך העינים. ישרו הקמטים. סר הצל. ובעינים נצנץ אור של חיים. הבהבה פתאום הנשמה לפני כבותה לנצח. נוצרה אילוסיה של חיים ואושר. ומבט העינים, שחבק בזרועותיו את כל העולם, מחבק מעכשיו רק את הנערה הקטנה והצנומה, שכל עולמו בה. והפנים, המלאים אהבה ואורה, מאירים רק לה. בהיותה קרובה אליו וזרחו פניו. בהעדרה – חשכו וארשת האסון פרושה שוב עליהם.

מזהירים אותה אוהביה: “בנפשך…” ושתקה ולא תאמר כלום. ורק צחוק־הבכי, אשר בין קמטי שפתיה, יש אשר יגיד: “אם לא אני – מי לו לאומלל?…” ויש אשר יגיד: “מי יודע?… אולי יתרחש נס?..” הלב הטוב והרחום קוה לנס. ויש אשר נדמה, כי הנס בא והיה. שארית התמצית של חיי האומלל התעוררה בפעם אחת. התחיל מדבר בקול. מתוכח, מנבא, מקוה. ויזכור את משנתו. ובמשך שלשה או ארבעה שעורים נתן לה בידיעת השפה יותר מעשרות השעורים של מוריה.

הנס לא התרחש. אין נסים. השלהבת שהתלקחה פתאום כבתה פתאום. ביום סגריר, ביום גשם הביאוהו ארבעה תימנים על גבי “המטה” אל מקום מנוחתו האחרון. לפני המאה הלך השמש האשכנזי הזקן פרוע הזָקָן. ואחרי המטה לא הלך איש. מי לו?… ורק תמונה בודדה של נערה צנומה, קטנה ודקה התנהלה לאטה, בברכים כושלות, אחרי ארבעת התימנים והשמש הזקן…

הנערה חזרה הביתה עם פנים חמרמרים מבכי. ובפעם הראשונה תמכה את ראשה על חזהו של זה, אשר היתה לו לבת, לפי התעודה העותומנית, בכתה ולחשה חרש: “אבא…”, “אבא…” המלה, אשר היתה רעבה לה כל חייה.

 

ד.    🔗

יהודה שוחררה מעול הטורקים. ויתבצרו בשומרון ובגליל. ומוזרה היתה הרגשתם של בני יהודה. משוחררים למחצה ומשועבדים למחצה. והשחרור החצאי בא בהיסח הדעת, בלי נקיפת אצבע. שחרור – מתנה. ויש שהרגשתנו העצמית היתה קשה מאשר בימי הטורקים. אז היו כפותות הידים בעל כרחן. אסורות באזקים. עכשיו – האזקים נשברו והידים נשארו כפותות מעצמן. לא קמה הרוח.

ותהי ה“התנדבות” בארץ.

שני יחסים קיצוניים היו ל“התנדבות”: חיובי ושלילי. ושניהם לא עמדו על האמת שבחזון. שניהם מנקודה אחת היה מוצאן: מצבאיות. בעיני האחד היתה הצבאיות שבח – “אקטיביות”. ובעיני השני גנאי – “שפיכות דמים”. פחות מכל היתה צבאיות בהתנדבות הארצי־ישראלית. פחות מכל היתה בה שיטה. זו היתה התפרצות של אנשים, שהיו כפותים ארבע שנים. סַעַר סָער ויאחז בכל מי אשר כנפים לו וצורך של מעוף לו. בכל מי שבקש לשכוח את מציאותו העלובה ולרמות את עצמו ולחשוב, כי הגאולה צריכה את קרבן נפשו. לא מחשבה היתה כאן. רגש היה כאן.

וזהו סוד הדבר, כי בין חמש מאות המתנדבים הראשונים היו מאתים נערות. גם טובה היתה אחת הראשונות שהתמסרה בכל חושיה להתנדבות. בשבילה היה כאן גם דבר־מה מיוחד. היא כבר הריחה ריח של פצעים, של ענויים וצורך של עזרה מהירה.

הראשונה להתנדבות היתה האשה הארצישראלית וגם הראשונה ליאוש. על ראשה הכתה ראשונה היד המשחררת. למתנדבים היה הרגש תחילה. חשבון לא בקשו. ואלה, אשר אליהם הלכו, להם היה דוקא החשבון תחילה. חשבון קר. את קרבן הגבר רצו. בו היה להם צורך. ולו גם צורך של שעה, לשם תעמולה. את קרבן האשה לא רצו. פסלוהו. בו לא היה אף צורך של שעה.

המתנדבים הלכו. המתנדבות נשארו אבלות ומיואשות. לבן התרוקן מתוכנו. “הדסה”, שהגיעה אל הארץ בעצם תקופת ההתנדבות, החזירה לאחדות את התוכן.

טובה היתה מהמנין הראשון אשר הלכו ל“הדסה” ויקדישו לה את עצמן. ולא לא היו סתם “אחיות רחמניות”. לא קרדום לחפור בו לחם בקשו לעצמן. “הדסה” היתה להן מקדש מעט. המשך התנדבותן והתגשמותה. יחס עילאי זה הכניסו האחיות הארצישראליות למוסד החדש ויעשוהו לקבוע, למסורה בין האחיות.

טובה עמדה בנסיון קשה. מצב בריאותה החלש עמד למכשול על דרכה: העבודה היתה מעל לכחותיה הגופניים. תנאי החיים דרשו את התאמצות כל כחותיה הנפשיים: במוסד עמדה משמעת קשה. היא לא ידעה מרות מימיה. הסדרים היו “ביורוקראטיים”. והיא הלכה לכהונה של קודש.

אולם הנערה הקטנה, הרזה והחלשה עמדה בנסיון. כח רצונה היה ברזל. מאן דהוא פלאי חשל את כחה, עשהו לבלי חת.

ולא זה בלבד. היא קראה גם לחברותיה לעמוד בנסיון. לותר ולהכנע למשמעת. להפקיר הכל ולשמור על העיקר – על העבודה. ואין לך תפקיד קשה מאשר להטיף משמעת לצעירי ארץ־ישראל. אין דבר קשה לצעירי הארץ כמשמעת. ורק מי שמעמיד את עצמו תחילה בנסיון הקשה הזה, מקבל את הדין עליו ומקיימו בנפשו יכול להטיפו גם לזולתו. וטובה ידעה לקיים בנפשה את אשר הטיפה לאחרים. ויותר.

שלש שנים קשות. עבודה מפרכת את הגוף החלש ביום ובלילה. משמעת שהנפש סולדת בה. התנגשות עם מי שתקיף. התנגשות עם מי שיקר. מחלות. שגיאות. כשלונות. יאוש. אכזבות. ובתוך כל זה רק דבר אחד הנותן עוז, המוסיף כח: פעם מבט ספוג ענויים קשים של חולה, המבקש עזרה, ופעם ניצוץ עינים מלא חדוה נפשית עמוקה של מבריא…

ושוב גורלה הקשה. בשעה שהאחות הרחמניה נתנה את נפשה למעונים ולמנוגעים ותשקוד עליהם להקל על ענויהם ולחבוש את נגעיהם, התפרצו אל בית הוריה בגולה, אנשים חיות, הוציאו את אביה החורג ואת שני אחיה, בני אמה, החוצה, הובילום ככבשים לטבח אל הנהר, ירו בהם, הרגום, קשרו אבנים לצואריהם והשליכום אל המים.

ועם האניה הראשונה, שהגיעה מן הגולה אל הארץ, הגיע אליה מכתב מזה אשר מפניו ברחה. ובמכתב בשורה קשה: אשתו, חברתה הטובה, מתה. הוא ובנו יחידו חסרי לחם. הוא מבקש מאתה רשות לבוא אל הארץ. היא נזדעזעה. חלתה. את רשותה לא נתנה. אבל מן היום ההוא היתה מחסירה מעצמה, חוסכת מזמן לזמן מאמצעיה המצומצמים ושולחת לבנו יחידו. ועל אסון בית אמה לא ידעה. ורק לבה נבא לה רע כל הימים.

 

ה.    🔗

היא אחות ראשית. תופשת מקום חשוב ואחראי. אוהבות אותה חברותיה. מחשיבים את עבודתה מנהליה. החולים מתפללים עליה, אבל ספוק נפשי אינה יודעת. דבר־מה מענה אותה. איזו גזירה קשה תלויה על צוארה. והיא מבקשת להטביע את הדבר בעבודה. בית־החולים נהפך לה לבית שלה. היא עובדת בזמנה ושלא בזמנה. כל מעינה בחולים. מכאוביהם – מכאוביה. אינה יודעת להתרגל אל הסבל ואל הכאב. עם כל חולה חדש היא סובלת מחדש. כל דרישה חדשה של חולה – פקודה חדשה בשבילה. היא מעבידה גם את חברותיה, עוזרותיה. ויש שהן מתקוממות לה, מתמרמרות עליה. ויש שהן משתאות לה וסולחות לה ומסכימות לה. חייה – שלשלת ארוכה של חוליות־סבל, מכאוב וענויים.

ועוד פעם פגע בה כוכבה.

בחור שחפני. חולה ללא תקוה. איש עם הרפתקאות גופניות ונפשיות. בן משפחה עניה מאד ביפו. בכחות עצמו למד והגיע לתעודה של בגרות. חלם על למוד. נבאו לו עתיד. כשרונות שאינם שכיחים. ונטיה לו להתעמקות.

פרצה המלחמה. נשברו כל אשיות חייו. נשבתה התקוה לעתיד. נדודים קשים. אסונות של משפחה. גלות כפר־סבא. רעב. מחלות. מן המלחמה יצא עם הסימנים הראשונים של שחפת ועם שנאה עזה לכל הופעה של כח. במקום האידיאלים הראשונים באו חדשים. הוא התחיל לחלום על עבודה ועל התחדשותו של האדם. הוא הלך שבי אחרי דברי הנביא מדגניה. ויתקשר עם אנשי העבודה. נעשה לבן דתם. וגם קיים את מצוות דתם בנפשו ממש. עבד. קדח. רעב. מחלתו הלכה והתגברה.

הגיעו ימי ה“כבישים”. עבודה באבן ובאבק. ויהי גם הוא בין ה“סוללים”. ומחלתו הגיעה למרום התפתחותה.

הוא לא ידע להתפשר עם אסונו. אין חלקו עם המקבלים עליהם את גזר־דינם באהבה. הוא התגעש, התעבר, כעס. ותהי נפשו מרה עליו. ותהי רוחו רעה. ויקנא בחבריו. עינו צרה באשרם. כל חבר בריא כמסיג גבול בעיניו. כל חבר מאושר כמתעלל בו. כיצד ימלא לבם להיות בריאים כשהוא חולה? כיצד לא יתביישו באשרם כשהוא הולך למות? ויתמרמר. ויתמרמרו גם חבריו. אין נחת. אינו אוהב. אינו אהוב.

בית־חולים. בית־הבראה. שוב עבודה. וחוזר. מצב ללא מוצא. והמוצא היחידי – מפחיד, מטיל אימה.

והנה הופיעו לפני האיש האומלל אחיות רחמניות. בריות משונות. אינן מתרגזות כשמרגיזים אותן. אינן שומרות עברה כשמעליבים אותן. על דברי קנטור הן עונות דברי חבה. תמורת שנאה הן גומלות אהבה. תחילה נדהם האיש המר. ואחרי כן היתה בו מהפכה: אם מתיחסים אליו בחבה – סימן, עוד לא אבדה תקותו. אינו בן מות. ויאמן שוב בכחו. ויאמן בעתידו. חזרו אליו תקוותיו, תכניותיו. ושוב באה האהבה. תחילה אהב את כל האחיות. ואחר כך: פעם את האחת ופעם את השניה. כולן כה דומות אחת לחברתה. כרובים צחורים. ולבסוף גרם אסון־אשרה של האחת לעמוד רק עליה. ויתקשר בה בכל כחותיו. הכחות האחרונים של העומד לטבוע, שראה פתאום עוגן של הצלה מול עיניו.

והנערה החלשה והענוגה, אשר נוצרה לתת מאונה לכל מעונה ומכחה לכל דווי, לא עמדה בפני התקשרותו של ההולך למות, לא הרסה את תקותו האחרונה ותתקשר בו. חתן־דמים.

ימים קשים הגיעו לה. קשים מכל אלה אשר היו לפנים. ימים של ענויים נפשיים אכזריים. האיש החולה נעשה כולו כרוך בה, כולו תלוי בה. תקות השוא רמתה את נפשו. אבל לא את גופו. הגוף הלך ונהרס מיום אל יום. נטלה ממנו כל יכולת של עבודה. עמדה לו רק תמיכתה. וכשהרגיש בכך כעס שוב ויתעבר. המציאות המרה העליבתו. ויחר אפו בה, כאילו היא שגרמה לו בכך. וימרר את חייה. וככל אשר הוסיף להציק לה הוסיף להתקשר בה. וככל אשר תמיכתה העליבתו הוסיף לנצלה. היא מנעה בגד מבשרה ומקמוציה כלכלה את מחלתו. והתקשרותו והמצוקה אשר הציק לה דכאו את נפשה עד עפר. ותהי כצל.

תחילת הסוף הגיעה. הוא על מטת הגסיסה בבית־החולים, העומד תחת רשותה. הוא הרגיש לפתע פתאום, כי הסוף, אשר כה פחד לו, הולך ובא. הוא ידע, כי תקותו היתה לשוא. ויגדל כעסו עד להשחית. מישהו רמהו. מישהו הוליכו שולל. מישהו נתן לו תקות־שקר במקום תקות־אמת. מי?… היא!… הלא היא האירה בו זיק של תקוה. היא אשמה. היא רמתה אותו. וישנאנה. על אשר היא חיה והוא הולך למות. על אשר לה יש עתיד ולו קצצו ימיו. ויצק לה. ויבקש לנקום בה. וידרוש ויתבע שתהי תמיד אצלו. שלא תעזבהו. שתהי קשורה בו. שלא תמוש ממטתו. שלא תמוש גם מקברו. שתקח יחד עמו חלק כחלק מאסונו. הוא לא יכול להסכים למחשבה כי ירד שאולה, בשעה שהיא תשאר על פני האדמה רעננה ופורחת.

הגסיסה היתה איומה ואכזרית. שבועות קשים וארוכים. וכל יום, כל שעה, כל רגע היו לה לגיהנום. ולולא בא הסוף הגואל – היה מתמלא רצונו, היתה יורדת עמו יחד אל חשכת השאול. הסוף בא. הוא מת מתוך צעקה. היא נצלה. אבל לא לאורך ימים.

 

ו.    🔗

צחק בה גורלה בפעם האחרונה צחוק רע, צחוק אכזרי. המתים נשכחים. עברה שנה. גם טובה שכחה את מתה. אמנם עוד ימים רבים היתה מזדעזעת לזכר ענוייו־ענוייה. והזעזועים הללו נערו אותה לחיים חדשים. היא נעשתה פתאום ערה לדרישותיה העצמיות. התחילה חושבת על המחר שלה. ויש אשר ראתה אותו בעינים ממש.

בימים האלה הביאו לבית־החולים איש מורעל דם. דמו הרעל מהפצעים אשר בבשרו. מצבו היה מיואש. נתחוהו. ובשעת הנתוח נדקרה טובה במחט־הזריקה אל אצבעה. לאחרי שבועים צבתה האצבע. גבר החום. דמה היה מרעל. חייה היו בסכנה. חשבו לכרות את היד. הסכנה עברה. חייה ניצלו. מלאך המות נתן לה ארכא קצרה. צל המות, אשר עבר על פניה, עשה מהפכה בנפשה. בית־ החולים, אשר בלע קודם את כל חייה, לא נתן לה עוד ספוק. היה עליה למשא. זה מזמן היתה מלחמה בנפשה. השדה משך אותה תמיד אליו. קהל העובדים היה קרוב לנפשה. ומאז היה העמק מרתק אליו את כל תשומת לבה. אמנם גם בשדה, בעמק, ראתה תפקיד מיוחד בשבילה. היא כאבה את כאב החיים הבלתי־נורמליים של העובדים. וביחוד הציק לה המצב הסאניטארי הגרוע. כל חולה פצעים היה מעורר בה תמיד מחוץ לרגש הרחמים רגש של זועה. ואת תפקידה בשדה, בעמק ראתה רק במקצוע האחד: לנטוע נקיון, נקיון…

הרעלת דמה מפצע של חולה היתה כאזהרה קשה בעיניה. הפעם החליטה: היא תעזוב את “הדסה” ותלך ל“עמק”. ולפני העמק באה לנוח בביתי ולהחליף כח.

אנכי הייתי אז בחוץ־לארץ. היא כתבה אלי:

“דבר לי אליך, אבא, ושאלה. ואני לקולך אשמע, אשמע ואקשיב. אך בתנאי אחד: שתסכים לי. רצוני לעזוב את “הדסה” וללכת לעבוד בעמק בתור פועלת או בתור אחות. אבל לא בבית־חולים. קשה היה לי בזמן האחרון בעבודה. לא ידעתי בעצמי מה היה לי. בית־החולים אכל אותי. לא השאיר לי כלום. כשהייתי בתוך העבודה לא הרגשתי בזה. עכשיו אני בבית ומרגישה, מרגישה ופוחדת. אני פוחדת את בית־החולים. אני אלך לעמק. אלך!… האם לא תסכים אתה לי, אבא?…”

לא הסכמתי. השבעתיה להשאר בבית ולא לזנוח את עבודתה, אשר לקחה את חייה. מכתבי מצא אותה על ערש דוי. דמה המורעל נתן שוב את אותותיו. וכשבאתי הביתה מצאתיה בקברה.

 

ז.    🔗

מקרה מוזר ומשונה, ככל חייה המוזרים והמשונים של הנערה האומללה הזאת.

בהיותי בים, בלכתי לשוב אל ביתי, חלמתי חלום.

אנכי בבית הורי, בכפר מולדתי. זה שלשים וחמש שנים מאז אשר עזבתי את הבית הזה. שוכב אנכי בחדר המטות של הורי, על מטת אבי. והנה נפתחה הדלת של חדר הילדים, חדרנו, ועל אחת המטות, למולי, שוכבת טובה. פניה עצובים ועיניה הפקוחות לרוחה מביטות אלי מתוך עצב חרישי, מבלי להגיד מלה.

“למה היא מביטה כה אלי?”

חשבתי, קמתי, נגשתי אל הדלת וסגרתיה עליה. וברגע הזה חשבתי בלבי:

“אני סוגר את הדלת עליה, כעל מת…”

ובאותו הרגע שכבה טובה מתה על מטת חליה. בשעה שחלמתיה יצאה נשמתה.

מה פשר הדבר? כיצד בא החלום הזה אלי? הרי לא חשדתי אפילו שחולה היא. רק לפני ימים מספר קראתי את מכתבה אלי על חייה החדשים בעמק? שמא החיים והמות אינם כה פשוטים כמו שחושבים אנחנו? והרי כל חייה של הנערה הזאת היו כה משונים, כה מוזרים…

רחובות, א' טבת, תרפ"ה.