קורותיו של אסיר ציון מאחורי מסך הברזל C

מקדש:

להורי הנערצים ר' חובב בר' שמואל ופייגה בת ר' בנדט

לאחי היקרים בנימין וישעיהו בר' חובב

לאחותי היקרה ביילה בת ר' חובב

לבני דודי רחל ונתן, רחל ומרדכי

לבנדט מאיר פסח וישראל

לבית שור נשמתם עדן

שנספו בימי השואה ע"י הנאצים.

לחברי הבלתי נשכחים אסירי ציון שנפלו במלחמתם הקדושה.

 

הקדמה    🔗

אחרי מלחמת העולם השניה יצאו לאור כמה ספרים על הנעשה ביריחו שעל הוולגה. מטרת ספרים אלה היתה לגלות דבר מה מהנעשה בארץ “החפשית”. לדעתי הצליחו אלה לגלות טפח ולא יותר, מפני שעד אז טרם בשלה ההכרה בעולם – שמחוץ לחומות יריחו אלה – שאמנם לא כל הנוצץ זהב. לכותבי הספרים קשה היה לספר לקוראיהם התמימים מה שעבר עליהם ומה שראו עיניהם. גם המצב הבין־לאומי שלפני שלוש־עשרה – ארבע־עשרה שנה היה אחר לגמרי כשעוד טרם כוּסה הדם שנשפך נחלים נחלים על ידי הרוצחים ההיטלריים, אז עוד ראו בברית־המועצות עוגן־הצלה לא רק בשביל היהודים כי אם לאנושיות כולה. השתרשה האמונה והתקוה שאחרי נצחונה המזהיר יבוא שינוי ערכין במדיניותה הפנימית, ביחסה לאזרחיה. ההגיון היה מחייב שברית־המועצות אחרי שבאה סוף סוף במגע הדוק עם המערב, תושפע מההומניזם השורר בו מאז המהפכה הצרפתית. מרוב הגיון שכחו את החוק הידוע בזואולוגיה שאין לשנות את סדרי בראשית, היינו שאין שום יסוד לקוות ש“הדב” יהפוך לא רק את עורו אלא גם את אופיו. חוק זה היה ידוע לפילוסוף היוני אריסטו שהוכיח שכל המדע והתרבות והחינוך הניתנים לאדם משמשים כעין מסוה להסוות אופיו האמיתי וסוף סוף מגיע הזמן שהחיה בצורת אדם מגלה את צפרניה. טרגדיה זו נישנתה במאה העשרים, במהפכת אוקטובר הידועה שחרתה על דגלה את תיקון העולם במשטר הסוציאליסטי ונסתה לשכנע את התמימים, השואפים לחופש ולשיווי זכויות, שעליהם הטיל הגורל לשנות את מעשי בראשית במאה העשרים. העובדות המרות באו וטפחו על פניהם. נסיון מר של שש־עשרה שנות מאסר בבתי הכלא ובמחנות סיפקו לי חומר רב המגלה כל מה שנעשה מאחורי מסך הברזל. מיליונים של אסירים משועבדים ל“דמוקרטים” אלו ונאנחים מרה מתגרת ידו של השלטון. אסירים אלה, אחים לצרה, השביעוני לספר לעולם הנאור על הטראגדיה של מאתיים מיליון בני אדם, שמהפכת אוקטובר הפכה אותם לעבדים נרצעים הנאלצים לנשק את ידי התלינים ולהודות להם על מעשיהם המתועבים. האסירים הנשכחים מקווים, שאם יוודע בעולם הנאור על הנעשה בארץ של איוון האיום ויורשיו במאה העשרים, הוא יגיב ביתר עירנות בהכירו בסכנה האיומה המרחפת על האנושיות כולה. המוסר היהודי אוסר לפגוע ברגשות בני אדם, אבל כדי לתת בכל זאת מושג נאמן מהנעשה בארץ ההיא השתדלתי לתת לתאורי צורה ספרותית יותר מאשר ריאלית. העמסתי עלי את האחריות הגדולה להודיע קבל עם לא רק מה שנעשה בזמן מלחמת העולם השניה אלא גם מהנעשה בשנים 1957–1946. שקלתי אמנם בדעתי את התוצאה השלילית שספר זה עשוי לגרום עם הופעתו והפצתו בקהל. אלא שכבר באתי לידי מסקנה ששום דבר אין בכוחו להזיק לאומללים הכבולים בגיהנום ההוא. אני יודע את מאוויי ההולכים למות ואת נחמתם היחידה עת יוודע להם שאנחותיהם נשמעו בעולם. אני ממלא את חובתי – חובת אוד מוצל מאש – להיות לפה לאלפים ולרבבות. תמונות הכאבים והעינויים אינן מתבטאות בד' אמותיהם של אסירי ציון בלבד. זאת היא חוליה אחת משלשלת עינויים ארוכה של תמימים המגששים עוד באפלה הנוראה והאכזרית הזאת. ישמש־נא ספר זה מצבת זכרון ארעית על קברי מיליונים שנשמדו על ידי בולשת הקרמל, הנ.ק.ו.ד., ושחטאם היחידי היה אך ורק שגורלם הביא אותן לארץ־תופת זו. ואולי יסייע במקצת להקמת המצבה האמתית לזכרם, שתשמש מוסר השכל לדורות הבאים.

בהזדמנות זו הנני מביע את תודתי העמוקה לכל אלו שהגישו לי את עזרתם האדיבה בהוצאת ספר זה:

לפרופסור אריה טרטקובר, למר זלמן שזר, ליצחק גרינבוים, לגרשון אגרון, לברוך דובדבני, לאנשי יד ושם, לראובן אגמון. כולם יעמדו על הברכה.

המחבר

 

פרק ראשון: מאסר.    🔗

חודש מאי 1941 איכזב את מיחליו. הפעם בגד במסורת האביבית שלו וכאילו פינה מקומו לנובמבר מר וזועם. רוחות קרות נשבו מהצפון וגשמי זעם ניתכו. ערפל כבד כיסה את פני השמים והשפיע על מצב הרוח באותם הימים שהיהודים נפשם ריחפה בין תקוה ליאוש. כוחות הטבע שללו מאתנו את רגש התקווה וחוברי חבר ניבאו רעות. בחלל עולמנו התרחשו כמה מאורעות שמהם ניתן היה ללמוד שהאביב פנה לנו עורף ולא ייראה עוד. יום רדף יום ושעה את חברתה וחשרת העננים לא נתנה כל רמז שברצונה להתפשר עם הטבע המחוייב. שמועות שונות מצאו להן מהלכים בין ההמונים המיואשים והיה ברור שמשהו רע מתרקם. עבר מאי וגם הימים הראשונים של יוני לא ניבאו טובות.

14.11.1941.    🔗

יום זה רשם דף תלאות שחור בהיסטוריה של יהודי הארצות הבאלטיות. ביום נמהר זה נהרסו אלפים ורבבות משפחות, אותו יום הוגלו אל מאחורי הרי חושך רבבות יהודים חפים מפשע, ויתר בני משפחתם נתפזרו לכל עבר. את רוב האומללים האלה גאל המוות מסבל ויסורים נוראים.

לפי החוזה הידוע מ־27 ליולי 1939, חוזה ריבנטרופ־מולוטוב, קיבלו ההיטלראים חופש מלא לפעולת ההשמדה. כיוון שכל הזוועות נזקפו לחשבון הנאצים, מעלימים עין ממעשי זוועה אחרים שנעשו במסגרת יותר מצומצמת. על שארית הפליטה מוטלת חובה קדושה להוקיע את מעשי הזוועה, ששוחרי השלום כביכול חשבו שפרק זה ירד לתהום הנשייה כיתר פרקי הזוועה הגנוזים לנצח. רק לפעמים עולים ומבצבצים קטעים שונים מספרי הגניזה, בבחינת מגלה טפח ומכסה טפחיים.

ערב יום 14 ביוני היה קר מאד וירד גשם סוחף. טפיפת הגשם גזלה את שנתי מעיני ולבי אמר לי, שטפיפה זו שונה מהרגילות. צינה חורפית העירתני ומבעד לחלון נשקף יום סגריר. כעבור זמן מה נשמע צלצול, צלצול שלפיו לא ניתן לנחש שהוא יחתוך את גורלי לזמן ארוך ולימים רבים. ירדתי ממיטתי לפתוח את הדלת, חשבתי שהחלבן או האופה מצלצלים, אבל אך פתחתי את הדלת לרווחה וכבר קיבלתי דחיפה חזקה בברך. לפני עמדה קבוצת אנשים שהביעו אימה וזעם, בידיהם אקדחים וצעקו בפראות “ידים למעלה”. למרות ההפתעה שבדבר יכולתי לשלוט ברוחי ולהבחין בחבורה. הראשון שנתן את הדחיפה היה לבוש אזרחית וחבוש מצחייה, שערותיו פרועות וכל־כולו הטיל פחד, ביעף נתחוור לי שהוא הוא החולש על גורלי ושאהיה ככלי־משחק בידיו. לידו עמדו שלושה ששיחקו תפקיד של ג’נטלמנים המפתיעים את ידידם בביקור בוקר. אל “ג’נטלמנים” אלה נלוו שני חיילים מזויינים, במדי הצבא האדום, ועוד שני שוטרים שכל אחד מוכן ומזומן להגן על עצמו במקרה התנפלות מצדי. מדריכם העמיד פנים כאילו ביקור זה מיועד לחיפוש נשק בדירתי. הוא נימק זאת בידיעות שיש להם, המאשרות והמוכיחות שבביתי נמצא נשק, אלא שבזמן החיפוש התחיל לוקח מכל הבא ביד ולשים בכליו. הגבתי על החיפוש המשונה בשאלה, אם לפי דעתו חפצי בית נקראים נשק שיש להחרימו. בתשובה העיף עלי מבט זעם, איים באקדחו וצעק “כנראה שאינך מכיר עדיין את השלטון הסובייטי. עכשיו הגיע הזמן שתכירו למעשה. אוי לך אם תתלונן”. וה“ג’נטלמנים” הוסיפו: “החושב אתה שענין לך עם המשטרה האיומה והגסה של הבורגנים! דע, שאנחנו באי־כח השלטון הסובייטי, אנשים מהוגנים הננו”. ותוך כדי דיבור חטפו מה שאיקלע לידיהם. אחד אף לא נרתע להוציא מהמזוודה כותונת משי ולרשום בפרוטוקול שבהמשך החיפוש מצאו דברים חשודים מאוד.

אחרי שמילאו כיסיהם ציוו עלי לקחת עמדי שני זוגות לבנים, כעבור כמה שבועות שללו ממני גם את שעוני. הם הבטיחו שהוא יוחזר לי אחרי שאפרד מהם, לפי מושגם – אחרי המוות. לא רציתי לקחת דבר, אבל נמלכתי ולקחתי מעיל ישן של אחי. כשנגמרה פרוצידורה זו פקדו עלי ללכת עמהם. בקושי רב נתנו לי לנשק לאחי, שהיה יותר נדהם ממני. כך נפרדתי לנצח מאחי היקר והמסור, שגם בהיותו אובד עצות הספיק לדחוף לכיסי כל הכסף שהיה ברשותו. זה גרם שכעבור כמה ימים כשנאלץ לברוח מכיבוש ההיטלראים, התחיל מיד סובל חרפת רעב.

בפיק ברכיים עזבתי את הבית בו גרתי עם אחי. אך יצאתי מהחצר ראיתי מכונית משא ליד השער. השוטרים וחבריהם שהאיצו בי “עזרו” לי לעלות על המכונית הגבוהה: אחד קפץ למכונית והשני דחפני מלמטה ונפלתי על קרקע המכונית. לו היה רעם פוגע בי לא הייתי כל כך אובד עשתונות כברגע זה. דיכאון, ייאוש, התמרמרות ועלבון צורב מילאו את חדרי לבבי, ודומני שבכלל לא ידעתי ולא הבינותי מהנעשה עמדי.

זכורני שבעברי ברחובות הראשיים כיוונו אלי העוברים ושבים עינים מפיקות זוועה ונדו בראשיהם כמו שנדים למוצא להורג. מרצוני להיוודע אצל המלווים לאן מוליכים אותי, פניתי בשאלה לחייל הקרוב אלי. אבל טרם גמרתי גער בי: “אסור לך להוציא הגה”. העמדתי פנים שלא הבינותי וחזרתי על השאלה. שוב גער וצעק: “הלוא אמרתי לך שאין לך רשות לדבר, אז מה אתה רוצה”? באותו רגע נעשיתי נוקשה ורגש הפחד סר מעלי. שאלתי בפעם השלישית ואז ענה בקצרה: “אינני יודע. שתוק, כלב ארור”.

הנסיעה לא ארכה כלל וכלל. לא נסענו בדרך המלך, כי אם עשינו סיבוב והגענו לתחנת המטען. שמה נגלתה לפני תמונה מזעזעת: כל הכיכר מלאה וגדושה מכוניות משא המובילות חטופים כמוני, רק שבמכונית שהובילה אותי הייתי היחיד וביתר המכוניות היו ששה־שמונה אנשים יחד. מלבד זה הצליחו כמה מהם להיות מלווים ע"י קרוביהם. מרחוק הכרתי חברה אחת מאגודת המתלמדות היהודיות שנמצאה במכונית יחד עם אמה הזקנה הממררת בבכי קורע לב. לא הספקתי להסתכל כראוי בגולים ומפקד אדום פקד עלי ללכת אחריו. נכנסנו לסימטה צרה ששם עמדו רכבות משא מוכנות לקלוט את הגולים.

בנוגע לרכבות נתפלגו הדעות. דעה אחת אמרה שהן הסיעו בהמות ממקום למקום ודעה שנייה שאמנם כן, אבל הן מלוכלכות עוד מלפני שנה. איך שלא יהיה, אנו שקענו לגורל מר. בהיכנסי לרכבת פגשוני עיני זעם, עינים מביעות כעס ומכאובים גם יחד. מוזר היה לראות איך שכולם עמדו מבלי נוע ומבלי להוציא הגה ורק מפעם לפעם נשמעה אנחה חרישית, אנקת אסיר הרואה שקיצו קרב.

הארבעה עשר ליוני חל בשבת השניה לאחר חג השבועות. בעיר, שקיבלה אמנם צורת חולין לרגל הכיבוש הסובייטי, עדיין לא נעלמו לגמרי המנהגים הקודמים, וקשה לתאר במלים איך השפיעו המאסרים על היהודים, שנאלצו לעזוב את עולמם המלא רגשי קודש ביום השבת ולהיכנס לקרונות בהמות.

עמדנו כמנודים, מדוכאים, קפואים וכפואים. אחרי תדהמה ממושכת התחלנו להרגיש שפתיל חיינו דועך. בשעות הראשונות לא נסגרו דלתי הקרונות וכל פעם נתווסף אומלל לחברה מדוכאת זו, שנוצרה בין לילה בידי החמסנים האדומים, בידי אלה הדוגלים בסיסמות כל כך נאות והזועקים חמס על המשטרים האחרים בעולם.

אט אט הרגשנו הכרח להצטופף עוד ועוד, כי מספר המשולחים הלך וגדל. השתיקה הליטארגית נפסקה כשהתחלנו להביע את התמרמרותנו, האחד נגד השני הדוחק את חברו. רק אז התחילו ה“שיחות” בינינו – חירופים, גידופים ואיומים. כעבור זמן הרגשנו שבקרון ישנם שני מחנות – מצד אחד מחנה ישראלי ומהצד השני מחנה נוצרי מפעפע ארס ושאט נפש כאחד. בעוד שאנו היהודים עמדנו מדוכאים וממעמקים נשמעו הדים של צידוק הדין, הגיבו הנוצרים בצורה מנוגדת. כל סימן לדיכאון לא נראה בפניהם, אלא שינאה וכעס כלפינו, שכאילו בנו האשמה שהם נמצאים אתנו בקרון בהמות. כעסם גדל מרגע לרגע עד שעבר על גדותיו: אחד מהם שכיהן פעם כמיניסטר, לא שלט ברוחו ואמר בהתמרמרות: “לכם, יהודים, עלינו להודות שאנו נפגשים כאן. קיבלתם את האדומים בתשואות ובגללכם עלינו ליהפך לעבדים אצל האדונים האדומים”.

עניתי לו: “אדוני המיניסטר, הלא תודה ששינאת ישראל מדברת מתוך גרונך. כדי למצוא סיפוק לסערת רוחך אתה נאלץ להוציא דיבה שאין לה שחר. האם נתעוורת לגמרי? האינך רואה, שאלה שהנך מאשים נתונים באותו המצב. כמוך כמונו! לדבריך באנו אנו היהודים לקרון מעודן זה מרצוננו הטוב, רק כדי להסתכל בכם ולשמוח באידכם”. על זה קיבלתי תשובה, לקונית וטפשית כאחד: “מה שאתם כאן זה עניין אחר לגמרי, אבל אנו יושבים כאן רק בגללכם”.

הוברר לי מיד שאנו היהודים נפלנו לתוך גוב אריות: מצד אחד הצ’קיסטים ומצד שני האנטישמים המצפים לבוא הגואל הנאצי שישים קץ ליהודים ולאדומים גם יחד. נתגבשה ההכרה שמחיצת ברזל זו תישאר בתוקפה למרות שאנו בבחינת אחים לצרה. דעה זו מצאה לה מהלכים בין יתר היהודים.

בשעה שלוש עברו כמה איכרים והציעו בקבוקי חלב. שכנינו הנוצרים קנו מיד את כל הבקבוקים. אף יהודי אחד לא זז ממקומו. אחר כך באו השומרים האדומים וסגרו את הקרון ומיד נשתנה הכל. השתררו אפילה ומחנק והרגשנו שאנו כאילו בצינוק נצחי. צעקנו שאין אוויר לנשימה ושום הקשבה לא היתה לצעקות אלו. המחסור באוויר הלך והחמיר וזיעה כיסתה אותנו. אצל אחדים פרץ דם מהנחיריים. ברגעים אלה שכחנו את מצבנו ורק שאיפה אחת מילאה את ישותנו:… אוויר, אוויר, אוויר. מאידך שאלתי את עצמי: לשם מה נחוץ לנו אוויר? לאיזה צורך? הלא בין כך ובין כך נגזרנו, אבדנו! אך רצון החיים חזק יותר. כי באותו הרגע התפרצה מקרבי זעקה “אוי אוויר, תנו לנו אוויר”.

כאן נזכרתי בתופעות פסיכולוגיות ששמן “בעיות שמתחת להכרה”. תשוקת החיים מתגברת ביותר תחת הרושם שעוד מעט ויעזבוך. זהו, כמובן, רגע של תת־הכרה. מצד שני קשה להמשיך במצב כזה ונדמה לך, שהיית מסכים להיפטר מחיים כאלה מיד. כזה היה המאבק בכל ימי המאסר.

עודי מתעמק בבעיות אלה גברו זעקות השבר: “אוי, תנו לכל הפחות מעט מים, מעט אוויר לנשימה. רק מעט אוויר; אוי, אני נחנק; אוי, אני מתעלף…” היבבות נמשכו בלי הפסק. מבחוץ חדר צחוקם הפרוע של המארקסיסטים. “חא, חא, חא. הם דורשים אוויר. אוויר זה ענין של הריבולוציה. מי שהשתתף בה לו יש חלק באוויר, אבל לא לפאראזיטים כאלה. החבר סטאלין היקר כבר ידע מזמן איך להתיחס לנבזים שכאלה, המעיזים לדרוש אוויר! נו, ניחא, ניתן להם אוויר…” לרווחתנו החלה רוח חזקה נושבת מצפון והורגשה הקלה. אחדים מאתנו התחילו לומר מזמורי תהלים בנעימה המקובלת בהלווייה; אחדים הסתפקו באנקות חרישיות השוברות לב, והעמיק מכולם מישהו שהתייפח בבכי העלול לזעזע גם את השטן – השטן, ולא השטנים שמסביבנו העונים בצחוקם הפרוע.

לנו נדמה היה שהיקום והזמן קפאו. אך לא כן: השבת הראשונה, שהושבתה לנו ע"י אלה, מזמן פינתה מקומה לליל חול ומלכת השבת התחבאה במחבואה, הידוע רק לה, והכוכבים מילאו את הרקיע. נשמעו צעקות, גערות ונזיפות מפי שומרינו. ופלא – פתאום נפערה דלת הקרון והתחלנו נושמים לרווחה. אך שמחתנו לא ארכה, כי קיבלנו פקודה לעבור לקרון אחר. לפי דעת ההומאניסטים האדומים היתה לנו בקרון נוחיות יתירה ולכן נאלצו לשלול מאתנו נוחיות הניתנת רק לאדם סובייטי, המעריך את כל האושר שהעניקה המהפכה. הרגשנו בעינים הזועפות של תושבי הקרון שקידמונו, שלא היו מרוצים מהעובדה שבאנו להסיג גבולם. בלית ברירה נלחצנו אחד למשנהו לצניפת־אנשים – לא עמידה ולא ישיבה ממשית, כי אם רובצים ומרובצים. שוב התחילה פרשת החירופים והגידופים וההתמרמרות ללא קץ.

מצב זה נמשך עד שבע בבוקר. אותה שעה נע הקרון קדימה ונרתע אחורנית. אחרי ליל זוועות זה התחיל מסע התלאות והאימים, שרק המהפכה האדומה יכלה להמציאו במאה העשרים, “לטובת האנושות”.

המסע האיום.    🔗

אך זזה הרכבת שמענו קולות בכייה, והפעם דווקא מהאסירים הנוצרים: “רוב שלום לך מולדתנו היקרה, עוזבים אנחנו אותך בלב קרוע ומורתח; מי יודע אם עוד יזכה מישהו מאתנו לחזור ולנשק את עפרך; תרבץ קללת דורות על שודדים אדומים אלה האומרים שבאו לשחררנו מעול הבורגנים”.

אחד מפקידי הרכבת, שלבו התכווץ בראותו את המחזה הזה, הספיק להגיד לאחד האסירים שהמסע מכוון לסיביריה. סוד זה מחץ את כולנו, כי כמעט לאיש מאתנו לא היו בגדי חורף. רק אחר כך הבינונו כמה חסרת־ערך היתה הדאגה לבגדים חמים לעומת הדיכאון וההשלמה עם הרעיון שמוליכים אותנו להשמדה.

היום הראשון בקרון היה היום המר הראשון שנחת עלינו. עייפים ויגעים ממה שעבר עלינו בלילה, לא הרגשנו שלא בא אוכל אל פינו. מחשבותינו נשתנו חליפות, וחלה ערבוביה מלאה במוחנו. היה זה דוקא יום אביבי נחמד וכל אחד בא בטרונייה כלפי שמייא על הניגוד המשווע הזה: כלאונו כצאן טבחה והטבע עוד צוהל לפנינו! לא היתה לנו אמנם אפשרות לראות את הנעשה בחוץ, אלא שהאור שחדר מבין סדקי הקרון העיד שהאביב הופיע בכל הדרו. אילמלא רעש האופנים ודאי שהיינו שומעים את ריננת הצפרים. בעיות שונות הטרידו את המוח: מה למשל יעשו אתנו? אנו לא חטאנו נגדם ואנו חפים מפשע; למה כלאונו בקרונות כאלה?

התפתחו ויכוחים: סוחר ידוע, שנכלא אתנו אך ורק מפני שהיה בורגני. השתדל להוכיח לנו שפשוט היתה שגיאה של איזה פקיד טיפש והוא בטוח שבבואנו למינסק ישחררו אותנו, ואולי עוד לפני מינסק. השני, רופא שהשתייך למפלגת הרבזיוניסטים, הסכים בשמחה רבה שהסוחר הזה עולה בחכמתו על שלמה המלך: “הייתכן שאלה הלוחמים לשיחרור האנושות יאסרו אנשים חפים מפשע?” דעות כאלה היו מרובות. והנה קם לפתע סוחר צנוע, יהודי אדוק, שאיננו בקיא בדיפלומטיה ואיננו חושב ששלמה המלך הנחיל לו את שכלו, אבל יש לו בטחון והוא מאמין ש“עוד מעט ותתפרץ המלחמה בין הגרמנים ובין האדומים, וכפי שידוע לכם הרי במלחמת העולם הראשונה נתנו להם הגרמנים מכות כאלה שנחרתו בזכרונם לזמן רב. התחשבו שהכוח הגרמני כעת יותר חלש מאשר בשנת 1914?”.

עד אז לא הקשיבו הנוצרים לשיחות היהודים, בחשבם שהשיחות נסבות על שאלות יהודיות גרידא, אבל בשמעם את השם “גרמניה” פנה אחד מהם, שהיה פקיד גבוה במשרד החוץ וידע גרמנית, ואמר: “כן, הצדק אתך רבי־יהודי. הגרמנים ינחילו לאדומים מכות שלא יירפאו מהם והנני משוכנע שכעבור חודש לכל היותר אהיה שוב במקומי ובמשרתי”.

אני מוסר שיחה זו, כדי להראות על מצבם הנפשי של אומללים אלה. הם שאפו להמציא לעצמם עידוד ואפילו עידוד שבאשלייה. נסיתי להוכיח שהם נמצאים בעולם האשלייה, שלא די שהם טועים אלא משתדלים גם לסלף את העובדה המרה. בפרוגנוזה זו עוררתי עלי חמת כולם. מיד נתכווצו אגרופים ונשמעו איומים נגדי: “אם תוסיף לחזות לנו עתידות כאלה נהרוג אותך במקום”. הבינותי כי אפשר שבקרבם הם תמימי־דעים אתי, אבל בכל זאת אינם רוצים לשמוע פרוגנוזה כזו. האשלייה בצורותיה השונות המשיכה להכות גלים במשך כל ימי המלחמה ולאחריה.

חיפושים.    🔗

אחרי הצהריים נפתחו דלתות הקרון ונכנסו חמישה חיילים, מזויינים באקדחים, והתחילו לעשות חיפושים. למרות הצפיפות התחילו לפנות חלק מהקרון לעצמם ולדחוס את האומללים מהם והלאה. חשבנו שכלו כל הקיצין. הדלת אמנם נפתחה, אך החום הלך וגדל. כמעשה שטן התגנבה שמש אביבית לקרון ובלי רחמים הכתה בנו בקרניה הלוהטות.

קיבלנו פקודה להריק את הכיסים ולשים הכל בסל מיוחד, שהמחפשים הביאו עמהם. אחרי שהכיסים רוקנו באה פקודה להתפשט, כאילו מביאים אותנו למרחץ. בסכין ומספרים פרם חיל את התפרים, באמתלה שהחבאנו מטבע חוץ. כשהחיפושים לא הביאו תוצאות ממשיות באה פקודה לפתוח את המלתחות ואת השקים.

במקרה נמצא במלתחה אחת שק קטן ויפה, בעל צבעים שונים ואותיות מוזרות לחברי הבולשת. “אה”, צעקו, “אתם משתמשים בכתב קונספירטיבי. אנחנו יודעים, זהו כתב הבולשת האמריקאית והגיסטאפו”. חמתם עברה כל גבול, פתחו את התיק ומצאו… זוג תפילין. “אמור לי מה זה?”, צעק. “זה”… התחיל האומלל לגמגם “אמצעי להתפלל בו”. – “כן! תראה לי איך…” הצפיפות לא איפשרה להניע יד או רגל, ומובן מאליו, שהנשאל לא יכול היה להראות איך הוא משתמש בהם. כשלא מילא את הפקודה ירדו עליו מהלומות בליווית קריאות פראיות: “אתה מספר לי שזהו אמצעי תפילה? אני יודע מה זה. זאת היא המצאה אמריקאית וגרמנית לשמוע קולות ממרחק של 2000 קילומטרים ויותר. נו, אמור, סמרטוט, איך קוראים לזה?” ניחשתי שברצון הבלש לומר “רדיו” ואמרתי זאת. מששמע את השם יוצא מפי שאלני: “אתה היית בעל בית חרושת לרדיו?” לא, עניתי, אני רק אמרתי איך שקוראים לזה. – “טוב, אעשה חיפושים גם אצלך, מכיוון שהנני משוכנע שלבעל בית חרושת לרדיו ישנם כמה מיני אפרטים כאלה”. מכונות רדיו לא נמצאו לא בכיסי ולא במלתחתי. למרות שלא מצאו כל דבר חשוד, החליטו להוסיף לנו סעיף בכתב האשמה, שבקרון נתארגנה חבורה חשאית במטרה למסור ידיעות לאויב.

מובן, שאצל יהודים מצאו במלתחות “מכונות רדיו” ממין זה, עד ששק מלא מהן נמסר לפיקוחם של החיילים. יהודים אלה לא השלימו עם הרעיון שנלקח מהם החפץ היקר ביותר ורצו אפילו לפנות בתלונה למפקד הרכבת ולדרוש את החזרת התפילין. חיפשו אחר סידורי תפילה ומובן שגם אלה נמצאו למכביר. הממונה שאל מיהודי בן 72, שהיה עיוור למחצה: “לשם מה נחוצים לך ספרים כאלה”. הוא ענה בתמימות: “זה ספר תפילה כשהנני שופך את שיחי לאלהים”. – “כן! הנך שופך את שיחך לאלהים? אולי תגיד לי איפה הוא, הייתי רוצה גם אני לראותו. היית חכם ונבון יותר בפנותך לחברנו הגדול יוסף סטאלין. אז היתה תפילתך נשמעת יותר מתפילות מרובות כאלה שהבורגנים המציאו לכם במקום לחם”.

אחד הבלשים, שהחשיב עצמו כאדם מלומד, פנה אל החרדים “אתם הלא יודעים, שאנו הקומוניסטים כופרים באלוהים ומשמידים את הקנאים הפאנאטיים המפריעים לנו בענין הסוציאליזם. הייתכן שלו היה אלוהים, כמו שאתם אומרים, היה עובר בשתיקה על מעשינו זה 32 שנה?” תוך כדי כך נרתע ממקומו מפקד צבאי ליטאי זקן וענה לו: “חכה ידידי הטוב, עוד יבוא היום ותיווכח מיהו הכל יכול, הח' הגדול שלכם סטאלין או יזוס כריסטוס. חוששני שאז מקומכם יהיה רק בגהינום. לעת־עתה נותן לכם יזוס כריסטוס חופש גמור להתעלל באנשים חפים מפשע ולעשות ללעג ולקלס את אמונתנו”. למרות שהבולשת היתה שרוייה בכעס, הצחיקה אותה תשובה זו עד כדי כך שהיחס אלינו השתנה בין־רגע. ה“מלומד” השיב: “אוי ואבוי לממשלות שיש להן מפקדים טיפשים המאמינים ביזוס כריסטוס. אין פלא שכל הארצות הקתוליות עומדות לפני חורבן גמור. הלא לנין היה הנביא המחוכם ביותר, באומרו שדעת הקומוניזם תתפשט בכל העולם”.

אין רע בלי טוב. וגם זו לטובה, שבזמן החיפושים היתה דלת הקרון פתוחה ויכולנו לנשום קצת אוויר חופשי. לרוב ארכו החיפושים משעה וחצי עד שעתיים. לפעמים היה קורה שהחיפושים ארכו פחות, מסיבות בלתי ידועות לנו.

אחרי שלושה ימי מסע בקרון המחניק והחם נפתחה פתאום הדלת. היינו בטוחים שאנו צפויים לתוספת חיפושים. הפעם טעינו. חייל, ודלי ריק בידיו. שאל: "מי רוצה להביא מים לשתייה. כמובן שרבו הקופצים ופולני צעיר קפץ תוך כדי דיבור מתוך הקרון ותפס בדלי. גדולה היתה הקנאה במאושר זה, שזכה כעת לראות את העולם. כעבור רבע שעה הביא מים. צבע המים לא היה מושך כלל, אבל הצימאון היה גדול. עתה הרגשנו באי־הסדר הרוסי המסורתי. אם כבר נזכרו שיש להגיש מים, לא העלו על דעתם שצריכים גם כלי לשתייה. העמידו את הדלי ליד דלת הקרון וכל אחד נשחק כדי לזכות בשתייה. וכך יצא, שהחזקים זכו למים והחלשים נשארו בצמאונם.

ביום המחרת כבר היו מקרי מוות בקרון. כשבאו אחרי הצהריים לחיפושים השיגרתיים עלתה התלונה בענין המים. החיילים ענו בחיוך ובסיפוק יוצא מהכלל: “כל הצרה היא תוצאה מחינוך בורגני שקיבלתם. אצלנו בברית המועצות לא ייתכן שאחד ישתה והשני ימות מצמא”. הכוונה כאן היתה ברורה: מצד אחד צריכים לזרות מלח על פצעינו, לנצל כל מיני הזדמנויות. כדי להוסיף מכאוב ומצד שני להשתמש בכל הזדמנות לתעמולה סובייטית.

באותו יום חל שינוי בהלך־רוחם של האומללים. אם עד כה הרגישו רק בסבל הגשמי הרי מעתה התחילה גם הנפש לסבול. היו שהתייפחו כתינוק המחפש את אמו; מהם שהצטרפו לאנחות של חבריהם ומהם שבכו במסתרים. יחד עם זה גדלו החום והמחנק וגרמו להתעלפויות המוניות, וביום החמישי לנסיעתנו כבר קשה היה להבחין אם זו התעלפות סתם או מוות. הרגשנו שהננו כצאן לטבח יובל ואין מי שידאג לנו ושיגן על זכויותינו – אפילו זכות אסיר.

שוב נעצרה הרכבת ונכנסו האורחים הידועים. היתה זו הפעם הראשונה שבמקום להתכונן לחיפושים התחלנו להתאונן על היחס הפראי: “הנה ישנם בתוכנו אנשים שחלו במחלות מידבקות ורצוי שתביאו רופא שיעץ מה לעשות”. “טוב”, ענו בחיוך, “ברית המועצות תראה לכם איזה רופאים מומחים יש לנו!” בין רגע קפץ חייל אחד מהחלון וכעבור כמה רגעים ניגש לקרון בלווית אשה צעירה במגפיים, בחולצה צבאית ומטפחת על ראשה. איש מאתנו לא יכול היה לתאר שאשה זו רופאה. חשבנו שהיא באה לנקות את הקרון. – “מי מכם חולה?” שאלה האשה בשפה כפרית. רופא אחד מבין האסירים ניסה לבאר לה את צורת המחלות, אבל ניכר היה שלא הבינה את דבריו ורק הביטה על החולים ואמרה: “לא נורא, תספיקו עוד לסבול קצת ואחר־כך, אם לא תרצו ליהנות מהאושר שברית המועצות מעניקה לכם, תוכלו להסתלק”. זאת היתה העזרה שהרופאה הסובייטית הגישה לנו.

בקרון הזוועות.    🔗

אם המושג “חיים” חל גם על המצב בו היינו נתונים בקרון, הרי שנוספה למושג זה משמעות מאוד עגומה. הסדר היה כזה: עם לילה נתגברה העייפות עד שלא הרגשנו במצבנו האמיתי; זאת אומרת שלא הרגשנו לא ברעב ולא בצמא, לא הרגשנו שמישהו רובץ על הראש והשני על הרגל ושלישי אפילו יושב על הברכיים ולא הרגשנו במחנק – כאילו מלאך השינה סכך על כולנו בכנפיו ודאג שנספיק לנוח קצת מעמל הנדודים. אלא שרגעי עונג אלה לא ארכו זמן רב: אם השרב אכל אותנו ביום, אכלו אותנו היתושים בלילה ובשעות הערביים. ואם היו רגעים שברצון או לא ברצון נכנענו לתרדמה, היתה זאת תוצאה מסבל בלתי מוגבל העובר עלינו בכל רגע משעות הבוקר והיום.

היו כאלה שהסבל הנפשי לא נגע ללבם והחלו מתרגלים עם החיים הקלוקלים הללו הללו; השתדלו ככל האפשר למצוא דרך לשינה ולהשביע את רעבונם איך שהוא; היו כאלה שמצאו להם מרץ להציץ מבעד לחרכי הקרון כדי לדעת מהנעשה בחוץ והיו גם אנשי־חיל שיכלו לתאר לאיזה כיוון מוליכים אותנו. שיטתם התבססה על מקום השמש ברקיע לפי שעות היום. זה עזר לכמה אנשים לשכוח קמעא את צרותיהם, מתוך וויכוח עם הצופים האלה על דיוק שיטתם; היו אפילו כאלה שמפעם לפעם היו מפזמים קטעים מאיזו אופיריטה שראו, הם רצו להשלות את עצמם שהם יושבים באולם מפואר ושומעים צלילי תזמורת נעימים; לעומתם היו כאלה שדימו לראות עצמם ליד הקבר שהוכן למענם.

למרות הצפיפות האיומה נאלצו האנשים לעשות צרכיהם בתוך הקרון, בלי שהוקצה מקום מיוחד למטרה זו. חששנו שתתפרץ מגיפה בתנאים איומים של ימים רבים בלי מים לרחיצה, בלי אפשרות להחליף לבנים וכולנו צפופים האחד על השני והזיעה מרטיבה אותנו בלי הרף. ואמנם ניראו כבר סימני מחלה על הרבה אנשים שנחלשו מהנדודים. כשהשמש יצאה מנרתיקה ושלחה קרניה הלוהטות, על דפני הקרון, לא עזרו שום קריאות והפצרות שיפתחו קצת את דלת הקרון. רק צחוק סאדיסטי היה המענה להפצרותינו. שומרינו ישבו להם על גג הקרון.

לאחר נסיעה של שבוע ימים נעצרה הרכבת והרגשנו שהגענו לתחנה חשובה. אלה שבקומה העליונה זכו לראות מבין החרכים, שמסביב לקרון מתרוצצים אנשי צבא ומרחוק נראים גם אזרחים. כעבור כמה שעות נפתחו דלתות הקרון לרווחה ונשמעה פקודה לצאת.

אין לתאר במלים את ההרגשה הכבירה עת השתחררנו מקרון הזוועות. היתה בכך הפתעה ששוב רשאים אנו לנשום לרווחה אוויר צח, להתהלך ברחבה באין מפריע, לראות אור יום ואפילו לשמוע את שירת הציפורים – היחידים המקבלים אותנו בסבר פנים יפות. כאן נודע לנו שהגענו לאיזור אוקראיני הנקרא “דומבס” ושישנם סיכויים שכאן נבנה לנו חיים חדשים בארץ החופשית הנקראת ברית־המועצות.

“סטארובסק”    🔗

היא עיר עתיקה באיזור דומבס, העשיר במכרות פחם וברזל. לא היינו חופשיים ובכל זאת יכולנו להבחין בהרבה ארובות בתי חרושת ושאדמת המקום פוריה מאד. מסביב נראו עצי פרי למכביר ואיש לא מיחה אם מישהו קטף מהפירות כאוות נפשו. אפילו ברחבה זו שהיינו מוקפים בה בגדר תיל ושרשרת צפופה של אנשי צבא מזויינים, היתה לנו האפשרות לטעום מהפירות שצמחו בה. כעבור זמן קצר קיבלנו פקודה לזוז.

“תחנת רכבת” או “רחבת רכבת” אינן אומרות שהובאנו ממש לתחנת רכבת. אסירים אינם זוכים אף לראות לא תחנה ולא רחבה. כי בכל מקום שישנה חניית רכבת הוקצה מקום מיוחד לקבלה ולמשלוח של אסירים. זוהי כעין תחנת מילואים לאסירים, כדי שיהיו בבחינת רואים ואינם נראים. למקום זה אין כל קשר עם העולם שבחוץ ואין רואים איש מלבד השומרים. הופתענו לפקודה ללכת דרך הרחובות. ברחובות העיר כבר נפגשנו בקריאות איבה זעם ושנאה מצד כל עובר ושב. נהיינו משוכנעים שהבעת איבה זו יוצאת ממעמקי לב האדם הסובייטי, הרואה אסירים אויבי המולדת והשלטון. אלא שלאחר שנים הוברר לנו שכל אזרח סובייטי משקף לא את רצונו, שאיפתו ומחשבתו כמו שהם אלא את רצון השולטים בו. פרחחים רצו אחרינו והסתכלו בנו כאילו ראו אנשים כמונו בפעם הראשונה בחייהם.

והנה עובדה מאלפת: אחד הביא אתו את אופניו. הוא בוודאי חשב שיושיבו אותנו במקום מסויים ולא עלה על לבו החשש שאפשר ונהיה עבדים נרצעים לנצח. בעוברנו ברחוב ראו ילדים, מלוכלכים ומטולאי בגדים, את האופניים ואפשר היה לקרוא מפניהם שדבר מוזר כזה ראו בפעם הראשונה. הם אזרו עוז וניגשו לבעל האופניים בשאלה: “למה נחוצה לך מכונית כזו? הלא מלבד שני גלגלים במקום ארבעה אין בה כלום? איפה השארת את החלק השני?” כשעלה בידי מישהו להסביר להם שלמכונית זו אין צורך בחלק שני, התייעצו ביניהם ואמרו: “מכור לנו מכונית זו”. כשהציגו לפניהם את השאלה, במה הם רוצים לקנות באה מיד התשובה, שבעד מכונית זו יתנו גור חתולים בן שבועיים. ואכן, לפי עניות דעתם היה ערך החתול גדול מזה של האופניים. מכאן הבינונו מה ירוד המצב בארץ זו ושהילדים הנם לא רק חסרי תרבות אלא גם רחוקים מתקופתנו כרחוק מזרח ממערב. נוכחנו לדעת שהמהפכה החזירה כאן את גלגל ההיסטוריה מרחק רב אחורנית.

היינו שקועים בד' אמות של סבל, אך יצר הסקרנות תבע את שלו. ודאי קיבל יצר זה עידוד משאיפתנו לחרוג, ולו לרגעים קלים, ממסגרת הייאוש: ראינו שכל הרחובות מלוכלכים ושום מדרכות או כבישים לא היו; בכמה פינות התבוססו מדרכות עץ מקולקלות המחכות לתיקונן זה שנים; מראה פני האנשים היה ירוד ומלבושים קרועים ובלואים כאלה שלובשים כאן אין רואים בשום מקום אחר בעולם; הבתים מוזנחים וסדוקים; בחלונות חסרות הרבה זגוגיות ועצב טמיר נסוך על פני כל עובר ושב.

בעוברנו לפני מדרכה, שעמדו עליה הרבה נשים עם דליי מים, ביקש מי מאתנו מעט מים. הנשים הביטו בעיני זעם וענו בקריאות פראיות: “אתם רוצים שאנחנו, נשי הסובייטים, ניתן לפאשיסטים אויבי המולדת? לא תזכו לזה!” בכעס שפכו מים על כמה אנשים שעברו לפניהם.

אחרי מהלך של חצי שעה הגענו לכנסייה פראבוסלאבית מוקפת גדר תיל דוקרני. העמידו אותנו בתור וקמעה קמעה נכנסנו לחצר. מסביב לכנסייה היו צריפי עץ, גם הם מוקפים תיל, ועל הגגות חוטי תיל עם פרוז’קטור ענקי. אותו יום נכנסנו מי למנזר, מי לכנסייה, שכעת שימשה לבית כלא, ומי לצריפי העץ. למרות השאייה ששררה כאן, היינו מעודדים מאוד בראותנו שזכינו להיכנס שוב לבית, ואפילו לבית כזה.

כאן התחילו ללמדנו איך להסתדר לפי שעה. לכל אחד ניתנה הרשות לפרוש את מעילו על הריצפה ולשכב כאוות נפשו. למי שהיה מזון היתה אפשרות לאכול. מי שלא היה לו מספיק או שלא היה בכלל היה כפוף למצפון חברו. כאן נפתרה בעייה זו במהירות הבזק, כי האומללים עשו כאן הכרה ביניהם וכל אחד שפך את כל שהצטבר בלבו. כאן עשו הכרה עם פקידים גבוהים בממשלה הפולנית; עם כמה צירים שייצגו את ממשלתם באיטליה ובצרפת ועם כמה מפקדים צבאיים – אפילו גנרלים; עם כמה מיניסטרים באלטיים ועם כמה סוחרים, שכל פשעם היה שלא היו עניים לפני בוא הסובייטים. אוכל שהוקצב לאסירים לא ניתן לנו באותו יום, ואף אחד גם לא נחפז לטעום מהאוכל הבלתי ידוע עדיין.

בקרון היינו סגורים יחד עם הנוצרים, אבל באופן ספונטאני מצא כאן מין את מינו, לאמור: היהודים ייחדו להם מקום בזווית שקראו לה “מחנה יהודה”; הפולנים בחרו להם צריף מיוחד ואותו דבר בני־העמים שבאו לכאן בתערובת.

היהודים החרדים התאספו והתחילו להתכונן לתפילה. הנוצרים גם הם התחילו לשפוך את שיחם לישו, שירחם עליהם ויביאם חזרה למולדת. למרות הקור ששרר במנזר ישנו כולנו כפי שישנים אנשים ששנתם נגזלה מהם ימים ולילות רבים. משהאיר הבוקר יצאנו להתרחץ ולהמתין לפקודות חדשות.

ב־10 בבוקר באו השומרים לבחור במתנדבים לעבודה במטבח. מתנדבים לא חסרו. אחרי זה התלכדו חבורות חבורות לשוחח על המצב הנוכחי. קודם כל הביעו דעה שהיחס אלינו יוטב כנראה, והעובדה שבאו לבקש מתנדבים מוכיחה שמכינים עבורנו ארוחת צהרים יוצאת מגדר הרגיל. השקפות אלה לא נראו לי. השתדלתי בכל כוחי להוכיח להם שהם כבר סובלים מאפיסת כוח רוחני, לרגל המאורעות. אך ראיתי שעיני זעם מאיימות עלי ויפה לי השתיקה.

גדול היה תמהוני עת הגיעה השעה ארבע ונשמעו קריאות סנסציוניות: “תשבו על המקום, ארוחת הצהריים מגיעה”. הזריזים שהביאו עמהם סכינים, מזלגות וכפות הצליחו להוציאם ממלתחותיהם, אבל הדבר העיקרי – צלחת או קומקום – כמעט שאיש לא הביא. ושוב חזר אי־הסדר לאכסנייה שלו. לקבל מרק היתה דילמה. כל אחד רצה לזכות במנה חמה ואין במה. הרצון לקבל אוכל חם היה כל כך חזק שתוכננו אמצעים שאינם מתקבלים על שכלו של אדם נורמלי: היו שהסירו כובעיהם והלכו לקבל בהם את המרק, מה שגרם הנאה יוצאת מן הכלל לשומרים ומפקדי המחנה: “תראו את הבורגנים, מוכשרים הם לקבל מרק לתוך הכובע”. אחר־כך הביאו לנו סירים כאלה, שאפילו בעלי חיים לא היו אוכלים מהם. אחרי שהראשונים קיבלו את מנתם הובהר לנו איזו ארוחת צהריים הכינו לנו הטבחים המתנדבים. היה זה מרק מתוך דוד ענקי ששמו בו מעט שעועית וכמה תפוחי אדמה, שלא כל אחד זכה להם. כיוון שאז טרם הרגשנו את הרעב הממשי, הלכו הקופצים על המרק ופחתו, אחרי שעמדו על אופייה של הארוחה. ארוחות צהריים כאלה הלעיטו אותנו 4 – 5 ימים.

את התנאים הבלתי אנושיים קשה לתאר. בתקופה זו עלה בידי לשמוע חוות דעה של דיפלומטים לשעבר ונוכחתי שאנשים אלה איבדו את כל כשרונם הדיפלומטי. במוחו של איש מהם לא גמל הרעיון שהוא כבר אסיר ועבד נרצע. להיפך: הם חשבו את המאורעות האלו לתופעה חולפת ושכל רגע עשויים הם לצאת לחופשי ואפילו למצוא להם תפקידים אחראיים כמקודם. זאת היתה כעין תגובה או אנטיטזה לסבל ולייאוש, האשלייה פעלה כסמי מרפא המשפיעים לשעות ספורות. הודות לזריקות ארגעה אלה לא הרגישו האומללים במצבם האמיתי.

כעבור 6 ימים בא המפקד ואמר: “אזרחים! ממשלת ברית המועצות חשבה לתת לכם אפשרות להיאחז במקום נפלא זה, בו הייתם יכולים להתחנך מחדש ולהיעשות לאנשים פרודוקטיבים ולעבוד לטובת המולדת הסוציאליסטית, אבל מסיבות פעוטות אין אנו יכולים לתת לכם לעת־עתה את האפשרות להיאחז במקום פורה זה. אל תחשבו שבברית־המועצות אין מקומות יותר טובים ממקומות אלה. הלוא כפי שידוע לכם, כל מה שברית־המועצות עושה היא עושה רק לטובתכם. ומשום כך התכוננו לדרך מחר. אל תחשבו ששם התנאים יהיו, חלילה, גרועים או יותר מוגבלים. להיפך, שם יהיה יותר נוח להתאחזות ושם תלמדו מקצוע שתאריכו ימים ממנו”.

זו היתה לנו הפעם הראשונה להיווכח בציניזם של התליינים הללו, הרוצים לשתות את דמינו בנשיכה צפעונית. כל התעללות שהם מתעללים באדם נעשית תמיד מתוך סיסמה שטנית “לטובת החברה, המפלגה” ואפילו “לטובת האזרח או האסיר”. כבר היה ברור, שהמסע החדש לא יביאנו למקומות שהאקלים נוח יותר אלא להיפך. והעיקר: אם במקום זה היינו תוך תחום המושב והצ’קיסטים היו מוכרחים איך שהוא להתחשב אתנו, ודאי שבמקומות נידחים יכולים הם להתעלל בנו כאוות נפשם.

ערב היציאה מן המקום היה לנו לזוועה. נאלצנו לצאת לחצר המנזר, כדי לעבור עוד הפעם סידרת חיפושים. אם תמיד ארכו החיפושים רק שלוש־ארבע שעות, הרי הפעם התנכלו לנו שנסבול קור כל הלילה והחיפושים התחילו רק לפני עלות השחר. שיטתם היא שהם נותנים קודם לקרבן לחכות. בחרדה לשעות הזוועה.

הפעם כבר הקלו את נטל המזוודות בהרבה. באמתלה שהם מחפשים סכינים או סכיני גילוח, מילאו כיסיהם בכל דבר בר־שימוש. הלבנים והגרבים ואפילו מטפחות־אף נעלמו. נשארו רק אותם הלבנים והנעלים שלא מצאו חפץ בהם מכיוון שהיו יותר מדי עדינים בשבילם. אחרי ליל נדודים זה הרשו לנו לנוח, אבל לנוח כבר לא היתה אפשרות. קודם כל הודיעו שכל אחד צריך להישאר בצריף ולקבל “צידה לדרך”. צידה לדרך – לפי המובן הצ’קיסטי פירושה: דגים מעלי צחנה וקשים כאבנים ושיירי לחםם עבש, שאפילו המחזרים שם על הפתחים לא היו מביטים עליו. אחרי־הצהרים עזבנו בשברון־לבב את המנזר ועברנו שוב את דרך העקלתון לפסי־הרכבת.

ברחובות נראו נשים מדביקות נייר על הזגוגיות וכל הפנים קבצו פרור. לשאול את העוברים ושבים מה קרה לא העזנו משתי סיבות: האחת, שאסור היה לשוחח עם מישהו, והשניה – שלא היה צורך לשאול. המצב היה בולט. אז הבינו האסירים שצדקתי לפני ימים מספר באומרי להם שלפי הסימנים החלה המלחמה בין גרמניה לברית־המועצות.

הגענו לפסי הרכבת הרחוקים מהתחנה. נכנסנו שוב מכלא לכלא, המוקף גדר תיל דוקרני.

הקרונות היו אותם שהביאונו לכאן. יצויין, שהפעם כבר לא הרגשנו מה שהרגשנו לפני שבוע וההרגל הפך טבע, אעפ"י שהמחזה שנגלה לעינינו במסע הראשון חזר ונישנה: שוב מחלות, שוב צעקות “תנו לנו מעט אוויר”, שוב אוויר מחניק ושוב צימאון – ומים אין, שוב עמדנו בקרונות סגורים, עד שבעלות השחר נרתם הקטר והרכבת זזה.

מסע זה דמה למסעי בני ישראל בצאתם ממצרים, אלא בהבדל שהם יצאו לחירות ואנחנו נכנסנו לעבדות. הצד השווה היה ב“ויסעו ויחנו”. אחרי מסע של 7 שעות עמדה הרכבת בתחנה שאת שמה לא ידענו, ורק חוברי־חבר, כלומר אלה שהציצו מבין הסדקים, ראו שהרכבת נעמדה משום שעמדו שם קרונות עמוסים צבא וסוסים. עמדנו ארבע שעות והרגשנו את מר־המוות – צימאון ומחסור באוויר לנשימה. לפתע, לאושרנו כביכול, נפתחה דלת הקרון ובאו ה“מומחים” לחיפושים. משהעיז אחד לשאול: “מה אתם מחפשים עוד?” באה התשובה: “שלטון הסובייטים יודע מה שהוא עושה”. נמצא מחוצף שני שהעיז לשאול: “מה נשמע בחזית?” פניהם הפיקו חרון בשומעם שסוד זה ידוע לאסירים, ולא איחרה לבוא התשובה: “מניין לכם שמועה כוזבת זו?” תשובתנו לא איחרה גם היא: “ראינו מה שנעשה בתחנה”. אחד מהם שוודאי קיבל את ענשו כעבור שעות מספר אמר: “הצבא הסובייטי כבר עומד 40 ק”מ מברלין". הבינונו שהשערתנו נתאמתה וזה עודד את רוחנו. כל הסבל שהוכפל לא הורגש לרגל התקווה המוטעית שעוד מעט ויבוא הקץ, עת ששלטון זה ינופץ לרסיסים.

עמדנו שעות מרובות עד שנואשנו מקוות שיבוא הקץ ליום גדוש יסורים זה. דחינו בכל מה שאפשר היה לדחות את הרגעים ואת השעות, ולתוחלת הממושכה לא היה סוף. בזמן שהקרון נע חדר לפעמים קצת אוויר, אבל בזמן החנייה, משבע עד שמונה שעות, ראינו את משרתי הגיהנום. שעות אלה הוסיפו לסבלנו ולצרותינו עד שהרגשנו באפיסת הכוחות. לא היתה אפשרות לחשוב על אוכל, או שתייה, כי בזמן שכל אחד נדחף ונלחץ אין אפילו רצון לחשוב על כך.

אחרי מסע של ארבעה ימים נכנסנו לאיזור שאקלימו שונה מן הקצה אל הקצה. כאן חל שינוי כביר באקלים: קור גדול בתוספת ייתושי האיזור. אף שאין כדאי להקדיש מקום מיוחד לאורחים בלתי קרואים אלה, אין להתעלם מן הסבל הרב שגרמו לנו במחצית השנייה של מסע התלאות. הייתושים התנפלו על שללם כארבה רעב. בארצות אירופה הייתושים מעטים ואם נעקצים סובלים רק גירוי קל, כאן גורמת כל עקיצה לפריצת דם הניגר על הפנים. ייתושים אלה היו כל כך טרדנים, שחדרו דרך הבגדים ועקצו ביתר שאת. באין מפלט מהם שכחנו את הסבל האחר בקרון. כשפולני אחד התחיל לעשן שימש העשן כסגולה מובהקת נגד הצוררים האלה ועישון זה הזכיר לי את הפתגם “מעז יצא מתוק”. אם לפני זה לא יכולנו לסבול את ריח העשן בקרון המחניק, מילא הוא כעת תפקיד חיוני בשבילנו. העשן גירש את הצוררים ובעת שהעשן התנדף חזרו אלינו בזעם גובר. כך נוספו פרשות חדשות בסבלנו ומצוקתנו.

כעבור עוד יום הגענו למקום שומם שבו לא נראו יותר קרונות צבאיים. עם פתיחת הקרון נפטרנו מן הצוררים העוקצים ונשמנו אוויר צח. שוב התחילה פרשת החיפושים ושוב נשתחררנו מכמה חפצים שבלעדם אין להתקיים במצב נורמלי. וכאן הורשה לנו, כעבור חמישה ימים, לטעום טעם מים. שום משקאות חריפים או קלים לא יהיו כבר לעולם ערבים לחיכנו כמימי הנחל. אחרי חנייה של כמה שעות המשיכה הרכבת בדרכה ועברו עלינו עוד ארבעה ימים של צימאון, עקיצות וכליונות. כשנפתחו הפעם הדלתות הציצה עלינו שמש אביבית, כאילו ששה לראותנו. למרות הדיכדוך והייאוש, הרגשנו רווחה בצאתנו לטבע, למקום שמש ודשא. לפנינו זרם נחל כחול ויפה, שהרבה מאתנו ראו בו סימן לטובה. גברה בלבם התקווה, שהשלטון באמת לטובתנו התכוון ובלי ספק נתאחז במקום יפה זה.

המקום נתמלא אנשים שמספרם עלה לאלפים. רבים פגשו מכריהם ואפילו קרוביהם, שכן אחרי שנאסרנו במקומותינו נאסרו גם כל בני המשפחות. בקרונות שלנו נמצאו רק גברים, וגורל יתר בני המשפחה לא היה ידוע לנו כלל וכלל. אחרי שהגענו לתחנה הסופית, מקום שנפסקה מסילת הברזל, ובגלוי או בסתר אפשר היה להחליף כמה מלים עם האזרחים העוברים פה ושם, נודע לנו שלפני זמן מה באו קרונות עם נשים וילדים. שמועה זו, אם כי קשה היה להיווכח בכנותה, הפיחה רוח חיים בלבבות אלה שהדאגה לגורל משפחתם העסיקה אותם יותר מהדאגה לגורלם הם. אותה שעה חשובה היתה בפרשת התלאות. עובדה זו ששוב נפגשנו עם אנשי שלומנו, ששוב ניתנה האפשרות להחליף מלים באיזו צורה שהיא, ששוב אפשר אולי לשמוע ידיעות, עודדה אותנו במאוד.

גם כאן נתחלקו המחנות: מחנה יהודה, מחנה פולין והיתר – לפי הגזעים והעמים, בהסכמת המטה המרכזי, זאת אומרת בא־כח כל קרון, שהיה מורכב מנוצרים. ניתנו לנו כוסות מים ולמי שהיתה צידה יכול היה ליהנות ממנה. כאן ניגלו לפני עובדות פסיכולוגיות מעניינות. בקרון לא היו כמעט יחסים חברותיים בינינו לבין הנוצרים, אבל כאן הורגשה התקרבות. היו מקרים שהפולנים הציעו ליהודים שומן חזיר והגויים שמחו מאוד אם מי מהיהודים נתן להם איזה דג מלוח, ששינה את טעמו במסע הארוך. עלי לציין לשבח את המפקד מיכאל ממוצא גרמני. הוא התייחס יפה ליהודים והודות לו שינו כמה נוצרים יחסם אלינו לטובה.

אלינו הגיעו אז שמועות משמועות שונות: כאילו הגרמנים עומדים לפני שערי מוסקבה; שהשלטון האדום כבר ברח להרי חושך; שכעבור כמה ימים נחזור למולדתנו; ואחרון אחרון – שהגרמנים שינו לטובה את יחסם כלפי היהודים.

לא הספקנו לנוח מעמל הדרך וניתנה הפקודה להתייצב בארבעות ולצעוד למרות שבידי כל אחד היו חבילות שהקשו את ההליכה, היתה הפקודה צריכה להתקיים במילואה. שוב התחילו הייסורים של עקיצות הייתושים. החום של אחרי הצהריים והחבילות על שכמינו גרמו לנו יסורים נוספים. כתוספת לפרשת התלאות היו הדרכים קשות ורגלנו לא החזיקה מעמד בהם. לאחר הליכה קצרה הגענו לנחל ונעצרנו. אחרי התייעצות ארוכה של מפקדי השמירה הודיעו לנו, שאנו יכולים להשתטח על הדשא ולחלום חלומות מתוקים.

היה זה בשמיני לאוגוסט 1941.השמש עמדה בשמים עד שעה מאוחרת ונדמתה לנו כאם רחמניה המלטפת את בניה. רוח קלה נשבה מהנחל וגרמה לנו עונג רב. בלי אומר ודברים פשטנו בגדינו ורבים מאתנו העיזו לקפוץ לנחל ולהתרחץ. פתאום התחילו השומרים להראות את “תרבותם” הגבוהה והמטירו עלינו צעקות וגידופים עסיסיים. קשה היה להבין מה ברצונם, מה הם דורשים מאתנו, אבל אחרי שהראו לנו את קתי הרובים הבינונו, או יותר נכון ניחשנו, שעלינו לעזוב את הנחל ולשוב לדשא. אלה מבינינו ששלטו בשפה הרוסית העיזו לשאול מראש השומרים פשר דבר. מבלי להסס באה תשובה בקת הרובה עם הפטרה של “כלך לך לעזאזל פאשיסט נבזה”.

אלה היו הרגעים מאושרים ביותר בדרכנו הארוכה המלאה צער ומכאובים. נעים היה לנו לשכב על הדשא הרך, לא ללחוץ אחד את השני, לא לסבול צימאון ולהרגיש את עצמנו שוב רעננים. אחרי שנעלמו קרני השמש האחרונים והיום הנפלא פינה את מקומו לערב האביבי גברה עלינו השינה ורק השחר הרענן והיפה העיר אותנו. אז ראינו שאנו בכל זאת לא בבית ולא בשדה סתם, כי אם מוקפים שומרים המוכנים בכל רגע להתעלל בנו.

המחצית הראשונה של הבוקר עברה ביעף; רחיצת־הבוקר ארכה הרבה זמן ואחר־כך התחלנו להתעסק בכביסת הלבנים, ששינו את צורתם במשך הנסיעה לבלי הכר. קינאנו בשכנינו הנוצרים שהכביסה אצלם עלתה יפה והיתה בהירה. אגלי זיעה כיסו את פנינו ולמרות מאמצינו לא הצלחנו שהלבנים יקבלו את צורתם הקודמת. נוכחנו בשגיאה שלא למדנו את החיים המעשיים. הם ראו את עגמת נפשנו וחיוך קל עבר על פניהם: “תראה, מושקה, למה אתה מוכשר, רק לרמות אותנו בחנויות שלך, אבל אם הגעת למצב שכזה אינך מוכשר לכבס אפילו את הלבנים שלך. תמיד חשבת שהגויים ישרתוך. הנה אתה רואה שיזוס שלנו נזכר בעוול שעשיתם לו פעם ואתה בא כעת על שכרך”.

אחרי הצהרים שוב נחנו ושוב שתינו ממי הנחל המצויינים. אף שהמעטנו לאכול, לא הרגשנו תיאבון או רעב. התלקטנו שוב חבורות חבורות לדון בשאלות העומדות על הפרק. שוב התחילו להישמע דעות שונות, מהן אופטימיות ומהן פסימיות, רק שהדעה האופטימית היתה על העליונה. אופטימיזם זה, אם כי לא היה לו על מה שיסמוך, שימש ככוס תנחומים ללבבות. היו אפילו שהעיזו להראות את כשרונם בהלכות דיפלומטיה והבטיחו ש"י עולמות. אותה שעה ריחפנו בין תקווה וייאוש. היו נימוקים לחשוב שבאמת נשתקע כאן, שכאן נכה שרשים, כמובן באופן זמני, עד בוא גאולה. אליבא דאמת, המקום הנהדר והפראי הזה מצא חן בעינינו עד שלא יכולנו להשלים עם הרעיון שעלינו יהיה לעזבו תיכף. נמצאו אי־אלה ליטאים שעשו חשבון של איכר פשוט הרואה את העולם בקנה מידה שלו. דעתם היתה שהממשלה תרצה בידים עובדות דווקא למקום זה, הנותן אפשרות להתעסק בחקלאות ובמקנה, ואנחנו נהיה בבחינת חי הנושא את עצמו ולממשלה לא יהיה צורך לבזבז מכספי התקציב לפרנסתנו. שומרינו התירו לנו חלומות נעימים, והאסירים – הם שגו בדמיונות בהקיץ! תכניות כאלה יפות, טובות ושכליות הן, אלא… שארץ זו, שגורלנו המר הביא אותנו אליה לנדודים אין סופיים, איננה דורשת לא צדק, לא יושר, לא היגיון ולא שכל. מה שמתנגד לשכל או להיגיון הבריא נקרא כאן שכל בריא והיגיון נכון ואין לנחש מה יטכסו פראים ושיכורים אלה נגדנו. הגורל לא איפשר לנו להתעמק בתיכנון זה זמן רב.

… – “היכונו לדרך”! את החפצים צריכים היינו לעזוב במקום, מבלי לדעת מה יהיה עליהם, אנוסים על פי הפקודה עזבנו את מקום חלומנו ושאיפתנו ושמנו לדרך פעמינו.

דרך יער עבות.    🔗

כמעט עזבנו מקום מרהיב עין זה נכנסנו ליער עבות ואפל. נדמה היה לנו שהשמש ברחה אל מאחורי ההרים. כאן נתקלנו במכשולים של עצים רקובים, שחסמו בפנינו את הדרך ושוב התנפלו עלינו הייתושים בעקיצותיהם. תאר לך הקורא את מצבנו המיואש: כוח הסבל תש ונאלצים לפסוע פסיעות גסות כשלפניך כל כך הרבה מכשולים באפילה והייתושים עוקצים ואין מקום נסתר לפניהם. ואחרון אחרון: גערות השומרים לפסוע מהר. התחילו דחיפות ונפילות אין סופיות, כאילו ניבאו לנו שקיצנו קרוב. הרבה אומללים נפצעו מיד ברגליהם ובידיהם, נפלו ופצעו ראשיהם או שהתעלפו מהריצה. נאלצנו להמשיך בדרך גם בלילה.

בהיותנו אזרחים חופשיים, היינו מעריצים את העצים ואת הצמחים. הפעם נהפכו לנו לרועץ. לא יכולנו להבחין בין יום ולילה ואבדה מאתנו תחושת הזמן. נדמה היה לנו שאנו עומדים במקום אחד, שאין אנו מתקדמים כלל וכלל. לא ראינו הבדל ביער עבות זה אם אנו מתקדמים או עומדים במקום אחד, כאילו אנו שטים בסירה קטנה בים הגדול וכל גל אינו שונה מחבירו. אף־על־פי־כן בא הסוף גם לנדודי אפילה אלה ויצאנו למרחב עם עלות השחר.

הובאנו לכר נרחב ומרחוק נגלה לפנינו הנחל היפה שאתמול נפרדנו ממנו. כאן ראינו הרבה סירות קטנות שבעליהן עסוקים בציד דגים. שמחתנו לא ארכה, כי בהגיענו לשפת הנחל קיבלנו פקודה להיכנס תיכף לסירות מקוּרות מלאות צחנה, ששימשו דיר לחזירים.

קשה לתאר את הנסיעה בסירות אלה. בשנים כתיקונן היו עומסים על סירה כזו 15 עד 20 חזירים, הסירות לא נוקו אף פעם ואף פעם לא חשבו בעליהן שצריכים לאסוף את המדמנה כדי שיהיה יותר מקום. עלינו היה להצטופף כ־60 – 70 איש בסירה – הלחץ והדוחק ששררו בקרונות כאפס וכאין היו לעומת הדוחק ששרר בסירות. כל אחד נשען על חברו וחברו על חברו ונפשנו קצה מעינויים אלה. הגורל המשיך להתל ולהתעלל בנו. לא הועילו הבכיות והתחנונים, שתלמידי מארקס יתחשבו בתורתם הידועה – המלאה אך ורק צדק ויושר ואהבה לבריות – ויקלו עלינו את הדוחק הזה. הם אפילו לא רצו לענות לנו. אם מישהו ענה היה זה בבחינת לעג לרש. אם בקרונות חסר היה אוויר לנשימה, הוא נעדר לגמרי מן הסירות ונשמנו רק צחנת חזירים והייתושים המציקים התחילו למצוץ כאן את דמנו בתיאבון מוגבר.

אחרי הפלגה של יממה נבעתנו מצריחת אימים, שלא ידענו פשרה. כשהאיר הבוקר ראינו שהשומרים זורקים דבר כבד עטוף מעיל לתוך המים. היה זה קרבן שהתעלף למוות מחוסר אפשרות להחזיק מעמד. הוא היה פולני שנאסר בשל היותו בעל אחוזה.

נדודים אלה לימדו אותנו דבר שאף פעם לא עלה בדעתנו והוא, שמציאות כזו תיתכן. כל חוקי ההיגיינה נגדו למצב זה, כאילו בא שינוי בכוח האדם ובחוקי הטבע גם יחד. ברגיל, אדם הנמצא בתנאים כאלה אחת דתו לחלות במחלות מידבקות ולהיפרד מן העולם. וכאן מעשה נסים, שמלבד מקרים בודדים נשארנו כולנו בחיים. מקרים אלה המשיכו להוכיח לנו שמאז עזבנו את חיינו הרגילים נוצר אצלנו חיסון, שרק חוברי חבר ימצאו פתרונו. עובדה היא ואין לנו להרהר אחריה. ככה עברו עלינו שמונה עשרה יממות עד שהגענו לחוף בלתי ידוע וממולנו ארב לנו שוב יער עבות שהטיל אימה. השומרים לא מצאו לנחוץ לתת לנו אפשרות לנוח והתחילו להאיץ בנו שנחיש את צעדינו מאחורינו ולפנינו השתרעה שממה, שאפילו העשב היה בה נדיר מאד.

בעוזבנו את היער ניגלו לעינינו מאות צריפי עץ. הובאנו לכר נרחב, לא רחוק מגדר תיל ומגדלים. הפעם עשינו הכרה עם המגדלים שמהם נשלחים כדורי עופרת לכל הנמצא במקרה בקירוב מקום. מגדלים אלה הפילו חיתתם על התושבים האומללים שנאלצו לבלות את שארית חייהם במקומות נידחים אלה. נוכחנו לדעת במרוצת הימים שמגדלים אלה בנויים לא רק במקומות שוממים, הרחוקים מן הישוב, אלא אפילו ברוב ערי ארץ “ברוכה” זו. מפקח השמירה הודיע לנו שעלינו להישאר הלילה תחת כיפת השמים, בנמקו שעושים כעת חיטוי סאניטרי כדי שאפשר יהיה להכניס אותנו לצריפים אלה. למעשה נשארנו תחת כיפת השמים שלוש יממות.

תחת כיפת השמים בשממה.    🔗

גורמי הסבל שלנו היו לובשים ופושטים צורה. הניואנסים נתחלפו, אבל מבלי להפיג את החריפות. אם בקרונות ובסירות סבלנו מחוסר אוויר ומחוסר מקום, סבלנו כאן מאוויר קר מאוד שהתחיל להראות את אותותיו ברגלינו ובגבינו. רוב האומללים לא הכיר עד אז את מחלת הרבמטיזם. הגענו למקום זה בלי מעילים כבדים או קלים. אלה נשארו עם חבילותינו. אז עוד נתנו אימון בשודדינו ובאויבינו אלה, שהבטיחו להביא את חבילותינו ביום בואנו למקום. טרם ידוע אם החבילות עוכבו במזיד או שלפי הסדר הרוסי נעשים העניינים בעצלתיים והן באו כעבור שבועיים. תיק’ו.

את תוצאות הקור השורר בשממה זו הרגשנו כעבור כמה שעות. רבים חלו בדלקת הריאות, פלינריט ושפעת. רק יחידים הצליחו להביא מעיל או שמיכה. היתר נלחצו אחד לשני כדי לחמם את עצמם. אמצעי זה לא תמיד הצליח, כי הקור הצפוני חדר לעומק בשרנו. עשינו כל מיני התעמלויות ואפילו ריצות, שלא תמיד הועילו. הסבל הגיע למרום פסגתו כשנפתחו ארובות השמים וגשם סוחף ניתך עלינו. גשמי זעם אלה ארכו כמעט שתי יממות בלי הפסקה. בגדינו קלחו מים מבלי שיכולנו לעזור לעצמנו. רבים בכו כילדים והתחננו לבורא הגשמים שיחיש עליהם את הקץ. והזמן זחל לאיטו!

בשעות הראשונות עוד אזרנו כוח לרוץ ממקום למקום ולהצטופף אחד ליד השני, אך עד מהרה אזלו הכוחות ושכבנו על הקרקע הרטוב בלי נוע. אחדים השמיעו אנחות ובכייות, אך את הרוב קשה היה להבדיל אם עודם בחיים. השומרים מצאו להם מחסה במגדל והתחילו ללעוג לנו ולצעוק: “מה אתם שוכבים כמתים? התחשבו לרמות את השלטון הסובייטי? אנחנו מכירים, פאשיסטים שכמותכם, את עורמתכם, בארץ שלנו לא תוכל עורמתכם לעזור לכם. קומו והראו לנו את הריקודים האירופיים שלכם, אולי נוכל גם אנו לרקוד כמותכם”, כזאת היתה ההשתתפות בסבלנו ובצערנו.

גם במצב זה נמצאו מעודדים שעברו מאחד לשני ובישרו, שגדודי היטלר עומדים לפני שערי מוסקבה, ושעלינו לצפצף על הפראים האלה, כי עוד מעט נשלם להם על התעללות זו. מוכרח אני להודות, שתנחומי שווא אלה השפיעו על האומללים להחזיק מעמד. ידיעות שווא אלה היו כצרי לאומללים שראו בסבלם זה סבל זמני ואפילו הפסימיסטים המובהקים שבנו היו קרובים להאמין שאם גדודי הגרמנים יכבשו את מוסקבה יבוא הקץ לשלטון האדום וגם לסבלנו. הראשונים שקמו מתרדמתם הליטארגית היו הפולנים. הם ערכו תפילה לישו שיטה אוזן לאנחותיהם וישים עין לנעשה תחת השמש. אתנו היו בחורי ישיבה שנילוו אלינו. הם לא היו ציונים ולא בעלי אחוזות ואפילו לא סוחרים, למרות זאת נחשבו כאלמנטים קונטר־רבולוצוניים. הקונטר־רבולוציה שלהם התבטאה בכך שלא האמינו בתורת מארקס, אלא בתורת משה. בימי ניסיון אלה הראו אדישות גמורה לכל המתהווה בעולם השמם הזה ולכל המתהווה בתחומם הם. אחד מהם, חניך ישיבת נובוגרדק, הידועה באדיקות שלה, אפילו רקד מתוך שמחה, באמרו: “אני מודה לך אלוהי אברהם שנתת לי את האפשרות לעבור נסיונות קשים אלה ולהישאר באמונתי, אני משוכנע שעקבות המשיח קרובים מאוד”. הפולנים חשבו שהבחור יצא מדעתו ורצו לבקש מאנשי השמירה שיביאוהו לבית משוגעים. אבל הבחור, ששלט באופן נהדר בשפה הפולנית, ניגש ואמר להם: “אתם יכולים להאמין שישו יבוא לעזרתכם, ואני מאמין בן מאמינים הרואה בכל המתהווה אצבע אלוהים”.

וויכוח זה עורר את הסקרנים לקום ממרבצם הרטוב כדי להאזין ולשכוח לרגע את מצבם. אחרי הצהריים פסק הגשם והייתושים הופיעו להתעלל בנו. ככה חזרה על עצמה פרשת היסורים – גשמים אין סופיים ועקיצות הייתושים. ביום הרביעי נפתחו שערי המחנה ובלעו את כולנו.

הכניסה לא היתה פשוטה. צריך היה לחכות שעות בתור להיכנס לצריף המיועד. תמהוננו גדל וכך גם אכזבתנו, שאחרי שזכינו לשכב על דפני העץ, ששימשו כעין מיטות, הרגשנו את העקיצות הראשונות של הכינים הסובייטיות. בשלושת היממות שבילינו תחת כיפת השמים נעשה בשבילנו ניקיון סאניטרי כביכול וכעת הרגשנוהו. ניסינו להתחכם ולהחליף לבנים, אבל תוך כדי כך הרגשנו עקיצות חדשות. נוספה לנו חולייה חדשה בשלשלת ההרפתקאות האין סופיות. זאת היתה פרשה בפני עצמה שהשפיעה על העצבים ועל אופן החיים אליהם צריכים היינו להתרגל. הם היינו מבינים אז את מצבנו לאמיתו, ללא ספק היו הקרבנות מרובים יותר. העובדה שכולנו הוכינו בסנוורים היא שהצילה אותנו מהייאוש המר.

12 ליולי 1941.    🔗

גם תאריך זה נחרת בזכרון האומללים, אלה שנשארו בחיים ולאלה שהיתה להם הזכות להיגאל. זהו היום הראשון שנכנסנו לאטמוספירה חדשה, לאטמוספירה שממנה לא זכו רבים לצאת. אותו יום הוטלה עלינו משמעת מחנה האסירים, בעוד שבלבנו טרם בשלה ההכרה שאכן אסירים אנו. איש לא חשב שאכן הוא אסיר והעתיד סתום לפניו. להיפך: הדעה שרווחה היתה שהובדלנו מחוץ לתחום היישוב באופן זמני ולכל היותר לחודש. וגם סבל זה אינו אלא תופעה חולפת ואל לנו לדאוג או להתלונן. נתקבל הרושם שכאילו כולם סובלים מטמטום המוח ואינם מסוגלים לראות מה שאדם בעל שכל בריא רואה ומבין. נמצאו כאלה, שצחקו וסיפרו בדיחות, כאילו הם נמצאים במצבו של איזה רובינזון קרוזו.

משהו משונה ביותר היה ביחס האדיש של השמירה כלפינו, כאילו הותרה הרצועה וכאילו אינם שמים לב כלל למלא את תפקידם המוטל עליהם מטעם הצ’קא.

ביום זה היו שוב חיפושים כמו בזמן המסע, אלא שכאן נעשו בדייקנות יתירה. אם במסע היו החיפושים בלי פרוצידורה כלשהי, נפתחו כאן ספרים בידי כתבנים, כאילו אנו נמצאים במחסן עירוני ומוסרים את חפצינו במידה ובמשקל ולפי מספרים קבועים. גם כאן היתממו והעמידו פנים של אנשי צדק ויושר עילאיים: כל חפץ וחפץ שנפל בידיהם נרשם על גבי כמה העתקים ובשוליים היה אפילו תיאור מלא מהאיכות או הצבע שלו. דייקנות מרובה זו היקנתה לי רגש לא נעים לגמרי. רגש זה בא כשאוזני קלטה: “לאיזה צורך יש לטיפש הזה בכפפות? הלא בין כך ובין כך יהיה בקרוב בקבר”. הם נטלו את שעוני היד ולשאלתנו אם לפי דעתם שעון גם כן שייך למין נשק, היתה התשובה “שתוק”. אחד מהם לא שלט ברוחו ואמר “עליכם לדעת, קודם כל שאין לכם רשות להתאונן עלינו ואתם אנשים העומדים מחוץ לחוק. והשנית – עוד לא טעמתם טעם מאסר סובייטי”. לא רק על השעונים עבר הקרץ, כי אם גם על נעליים, גרביים עניבות ומכנסי “גליפע”. לפנות ערב, כשנגמרו החיפושים הרגשנו ש“הוקל” לנו. אחדים, שהצליחו להסתיר את השעונים ועוד דברים, התפארו על כך בפני חבריהם, אך כעבור כמה שעות נתחדשו חיפושים אצל אותם ה“מומחים”. עוד היינו בורים מדי כדי לדעת את המתרחש בעולם הסובייטי ובמחנותיו, טרם ידענו שאם מישהו מדבר דבריו מועברים מיד לבולשת. מאוחר יותר נודע לנו, שעוד בהיותנו בקרונות רכשה לה הבולשת סוכנים מבין האסירים.

כל היום לא בא אוכל לפינו, אפילו מים לא שתינו וכשבאה חשכת הלילה עלינו על הקרשים, שהוכנו אחרי המהפכה האדומה לאלפים ולמיליונים אומללים. מקומות שכיבה אלה נקראים “נארות”, שפירושן מקומות שינה בבתי־כלא, במחנות הסגר ובשביל הצוות הנמוך באניות המלחמה. זה היה היום הראשון שקיבלנו צורת אסיר, אם עדיין לא באופן רשמי, שכן לאסיר אין רשות ללבוש בגדים אזרחיים, לעת עתה היה כל אחד לבוש בגדיו האזרחיים, שהיו כבר חסרי צורה. בערב קשה היה כבר להכיר רבים מאתנו, כי כל אחד שינה את צורתו לפי ראות עיניו: היות שמסביב היה רפש ובוץ וחבל היה על המכנסיים. התחכמנו והפשלנו את המכנסיים עד הברכיים, או שהעלינו את הגרביים על המכנסיים. היו כאלה שהפכו את המעיל כדי שלא יאבד את צורתו החיצונית. בעלותנו על המשכבים לא התפשטנו, כי טרם התרגלנו למיטה זו; הקור ששרר בצריף גם הוא לא נתן לנו להתפשט. גם הרגשנו שאנו נמצאים בחברת גנבים וחשבנו שאם הבגדים יהיו עלינו לא תהיה לגנבים שליטה עליהם. וגם – לא היה מקום איפה לשים את הבגדים. כל הגורמים הללו אילצו אותנו לשנות מהרגלינו. עוד היינו בבחינת עצורים, שכן עוד לא הספיקו הנוגשים לסדר ולארגן את העבודה המפרכת. המצב היה בבחינת דממה שלפני הרעש. אם ביום הראשון חיפשה הבולשת הסובייטית, הרי ביום השני חיפשנו אנחנו… אחר כינים. מכת הכינים היתה מעין מקדמה לכל יתר המכות.

כמה ימים עברו מתוך התאבנות החושים ובעיקר חוש ההבחנה וההרגשה. לו היה נכנס אדם מן החוץ היה מקבל רושם שהוא נמצא בין המוני נטולי הכרה. כל אחד התעסק בדברים שאין להם ערך ודמינו לילדים שהצעצועים הרגילים התחילו לשעמם אותם. פעמים אין מספר היינו פותחים את שארית הפליטה בחבילה. אורזים מחדש, שמים למראשותינו ועוצמים את עינינו. חולמים היינו בהקיץ ונאנחים קשות. איש מאתנו לא חשש מיום המחרת, כאילו היינו בטוחים שמחר תבוא הגאולה. תחת זה היינו עסוקים בבעיות תפלות, כגון: באיזה צריף יותר רצוי לתפוס מקום; מי נמצא בצריף זה או אחר. היו “חכמים” שידעו מראש שבצריף 12, למשל, לא יגעו בכלל לרעה, ששמה אפשר היה לשכב כל היום ולחלום כל שיעלה על הדעת. על כן נראתה גם “נדידת עמים” במהדורה חדישה, נדידה מצריף לצריף וחוזר חלילה וכתוצאה מנדידות אלה לא חסרו מריבות על השגת גבול. היוצא מכך היה שביום השני לבואנו למחנה כבר היינו עדי ראייה למכות אגרוף בגלל טיפשות כזו.

עם “התבססותנו” התחילה פרשת השידולים וההתרפסויות: אם נודע שמישהו מהמכרים נתמנה מטעם הנהלת המחנה למשרה אחראית, היו רצים לחפש את המכר. חוץ מזה רבו המתווכים המדומים, שכביכול יש להם מהלכים אצל המפקחים, והשוחד התחיל פורה. אמנם להרבה לא נשאר כסף, אבל החפצים שנשארו שימשו מיד למטרת שוחד ואותה שעה נוצר שוק שחור למיקח וממכר ולמתן שוחד. איש מאתנו לא חשב שעוד מעט ונהיה עבדים לשודדים אלה והיה רק חשש אחד והוא שלא נצטנן, שכן כמעט ולא היו זגוגיות בחלונות. לפנות ערב הביאו לנו ככרות לחם, אבל, כל כמה שזה לא יהי מוזר, כמעט איש לא נגע בהן. כל אחד היה משוכנע שאין צורך להצטייד, שהלא כעבור זמן קצר נהיה שוב בבית.

שבעת ימי המילואים במחנה.    🔗

יותר נכון לומר שבעת הימים שהתהלכנו כצללים, מבלי לדעת מה אנו עושים, מה נעשה ומה יעשו בנו. אם רוב האומללים כבר הפכו דונקישוטים שריחפו בעולם הדימיון, היו בכל זאת אנשים ששכלם טרם בגד בהם והתחילו לראות נכוחה. אין זה מיותר להזכיר שהיינו בתחום מושב מוגבל, מוקף מכל הצדדים בגדרות וסבכי תיל דוקרני, עם שמירה מעולה ומגדלי עץ בכל הפינות. בכל חצי שעה נשמעו פקודות שהיו נטולות כל תוכן או היגיון. פעם אסרו להימצא בצד הצפוני של המחנה ופעם בצד הדרומי. פעם אסרו להתהלך מצריף לצריף ופעם אסרו להתהלך לפני הצריף בו נמצא שלטון המחנה. פה אומרים לך היכון ליד החותא (סוכה) שליד שער המחנה, שבה נמצאים כמה מהשומרים, ופעם אומרים לך שעליך לעמוד מוכן ליציאה.

גם כאן הצטיינו הפולנים בגנדרנותם, במבטי הבוז כלפי אחרים ובהתנהגותם שעוררה את סקרנותם של שכניהם. הם ישבו או שכבו בשקט, או שקמו ושרו שירים עממיים ולאומיים, או שהתווכחו ביניהם על בעיות פוליטיות. לא היה מורגש כלל שהם מתקוטטים או רבים ביניהם, אף כי מפעם לפעם היה ביניהם איזה אי־שקט שאנחנו לא הרגשנו בקיומו. כשבאו לחפש מתנדבים לעבודת מטבח, או שבאו לחפש חמישה אנשים שיקחו מעדרים ויחפרו בור בתחום המחנה נמצאו מתנדבים כאלה מביניהם. נתבלטה הפוליטיקה של שלטון המחנה: כדי לצוד דגים במים עכורים, מספיק היה להבטיח לאנשים אלה הרים וגבעות במאכלים והנחות. למעשה שום הבטחה לא קויימה.

לאחר זמן־מה נתברר לנו, כי השמועות על נצחונות הגרמנים, על מרד שפרץ בגדודים מסויימים של הצבא האדום, על אולטימטום של רוזבלט למנהיגי הסובייטים לשחרר את האומללים – שמועות כוזבות הן, שהופרחו במכוון ע"י אנשי השמירה בכבודם ובעצמם

היו תמימים שהעיזו לשאול מהמפקחים הגבוהים מה יעשו במקום שומם זה. התשובה לא איחרה לבוא: “אתם תגורו כאן”. היות שתשובה זו לא הספיקה להרגיע את הרוחות באה אחריה השאלה: “אבל מה נעשה במקום הזה, הלא יש לי מקצוע”. הקצין לא בא במבוכה ושאל: "איזה מקצוע יש לך? אחד ענה שהיה מנהל פנקסים, השני – שהיה עתונאי, השלישי ענה שהיה סוכן לחברת מכונות זיגר, וכו' וכו'. הקצין ענה בחיוך: “המקצועות שלכם אין להם עניין וצורך במקומות אלה, משום שהם מקצועות של עצלנים, אבל תחת זה יש לנו צורך בידים עובדות שברצון בעליהן לרצות את עוונם כלפי ברית המועצות, לנו ידוע שרובכם קונטר־רבולוציונרים המסכנים את קיום השלטון הסובייטי ומשום זה נאלץ השלטון הסובייטי לשלוח אתכם למקומות אלה כדי שתתרגלו לעבודה פיזית”. אז באה התסיסה בקהל. התשובות הטילו אימה ופחד על רבים, שכמעט וראו עצמם כמשוחררים ופתאום עליהם להשלים עם עבודה פיזית שאיש לא ידע שחרה. כמובן שבאותו רגע התחילו שוב לפעול האופטימיסטים, שלעגו לדברי הקצין באומרם שהוא שוטה ובור ואיננו יודע כלום.

אנשי השמירה ומפקדיהם טרם הראו בימים אלה את ציפורניהם. עדיין ריסנו עצמם למסגרת נימוסין פרימיטיבית וטרם ידענו עם מי יש לנו עסק. כעבור כמה ימים, כשקיבלנו את ארוחת הצהריים הראשונה, כבר נוכחנו וראינו מה אנו ומה ערכנו: לכל צריף הביאו דוד מפוייח עם צלחות שכבר מזמן העלו חלודה והיו מוקצה מחמת מיאוס לראייה בלבד. הרגשנו שאין אנו ברשות עצמנו ושעלינו לאכול לפי פקודה. אחרי שכל צלחת שלא נוקתה התחילה לעבור מיד ליד כמעט שאחזנו השבץ. אני זוכר, שרק אחוז קטן טעם מהמרק. מלבד צלחות לא ניתנו לנו כלי אוכל ונאלצנו לגמוע ככלבים את המרק המתועב. בשאט נפש נטשנו ארוחה זו ורק אחרי כן כשחזרנו למקומותינו, הרגשנו שלמעשה לא טעמנו מאומה. בנידון זה נחלקו הדעות: היו כאלה שידעו להבטיח שארוחה כזו היא זמנית, כיוון שטרם התחלנו לעבוד, אבל כשנתחיל לעבוד תהיה ארוחת צהריים אחרת. זה היה תוכן השיחות באותו יום.

ב־28 ליולי קיבלנו פקודה לצאת מהצריפים ולהתאסף על הכיכר הרחבה במחנה. הופיע מפקד המחנה, קציני ריכוז המחנות עם עוזריהם ומלווים והקריאו לנו את הפקודות הבאות:

1) עליכם לדעת, אסירים, שהנכם אסירים המחוייבים להישמע לכל הפקודות מיום 17 לנובמבר 1922. מי שלא ייכנע לפקודות אלו יקבל עונש חמור.

2) עליכם לדעת שבחמש בבוקר אתם צריכים לצאת למקום העבודה שיוקצה לכל אחד.

3) זמן העבודה 12 שעות. מי שינסה להשתמט מעבודה יקבל עונש חמור ביותר.

4) כל אחד מכם יצורף לבריגאדה ולכל בריגאדה יהיה בריגאדיר.

5) עליכם לציית לבריגאדיר כמו שעליכם לציית לשלטון המחנה.

6) אם הבריגאדיר יתלונן עליכם, תתכוננו לעונש.

7) אחרי גמר העבודה אתם חוזרים למחנה ומייד שוכבים לישון.

אלה היו הפקודות הראשונות במחנה. אחדים העיזו לשאול: “הגידה לנו, אדוני הקצין: בארץ סוציאליסטית כמה הן שעות העבודה?” – “אתם שוכחים שאתם אסירים. לו הייתם אזרחים סובייטים נאמנים הייתם עובדים רק שמונה שעות. כיוון שרציתם למגר אותנו, עליכם לעבוד 12 שעות”. כשנשאלו על גורל משפחותינו ענו שזה לא ידוע להם.

התחילה פרשת ההתרגלות לעבודה. למרות שבעשר כבר שכבנו, הרגשנו שלא יהיו לנו הכוחות לקום כל כך מוקדם. עם שחר נשמעה השריקה, שפירושה “קומו והתכוננו לעבודה”. הקימה לא ארכה יותר מ־5 דקות, הרחיצה פחות מזה, כי ניתנה כמות מים מצומצמת שלא הספיקה אפילו לנטילת ידים. במרוצה צריכים היינו לבוא לחדר האוכל כדי לקבל את ארוחת הבוקר, כפי שקוראים לה שם. ארוחת בוקר זו הורכבה מצלחת של מים רתוחים עם אי אלו קליפות של תפוחי־אדמה. שם נתנו לנו ארבע מאות גרם לחם בשביל כל היום, מתוך רמז כי מנה כזו נקבל רק בימים הראשונים, ואם לא נעבוד כהוגן לא תינתן. לפעמים היו נותנים חתיכת דג מלוח, שבזמן הראשון השארנוה על השולחן. בימים הראשונים אפשר היה לראות על השולחן ערימה של כיכרות לחם שאין עליהם קופצים. אז ניבאו לנו שלא ירחק היום והערימות תיעלמנה. ואכן נתקיימה הנבואה בזמן קצר מאד. בזמן הראשון חיינו מהעודף שהבאנו אתנו מהבית ולא יכולנו להכניס לפינו אוכל שכזה. אבל אחר־כך השלמנו גם עם זה.

סדר היום במחנה.    🔗

כשהגענו למחנה זה היינו אלף וחמש מאות איש, שכאמור חולקו לבריגאדות. ב־1 לאוגוסט 1941 הוצאנו בפעם הראשונה לעבודה. היציאה מן השער ארכה זמן רב, כי אנשי השמירה מנו ומנו אותנו וכל פעם טעו. בעוברנו את השער חבורות חבורות נתעכבנו ליד סוכה שממנה קיבלנו מעדרים, אתים ומשורים. כל אחד חתם שקיבל כלים אלה. עם הכלים בידינו התרו בנו השומרים: “אם מישהו יעשה נסיון לבריחה – ירה יירה; אם מישהו לא יציית לשומרים – ירה יירה”. היה עלינו לענות “הכל מובן”. התשובה “הכל מובן” היתה מצחיקה וטראגית – שלא הבינונו מה פירוש עבודת אסיר.

הוליכו אותנו עשרים שומרים ברובים דרוכים ואך עזבנו את איזור המחנה הרגשנו את עצמנו אסירים ממש והוברר לנו מצבנו הנואש. לפנינו השתרע יער עבות, שורץ יתושים ולכל אורך הדרך בצות. השומרים האיצו בנו להתקדם ופירושו של פיגור טעמנו מיד.

עד שהגענו למקומות העבודה כרעו רבים מנטל הדרך. המבוגרים לא רק ששתתו זיעה למכביר, כי אם גם דם מהאף. ההליכה למקום העבודה ארכה שעתיים וחצי לפחות וכשהגענו עייפים, רצוצים ומרי־נפש למקום המיועד כבר זרחה השמש מזמן וציפורי הטרף צרחו את צריחתם הרגילה.

קשה היה להאמין שאנשים שאף פעם לא עסקו בעבודה קשה יהיו מסוגלים לעבוד בתנאים אלה. ואכן, הימים הראשונים לא נתנו תוצאות ממשיות.

הוד מעלתו הבריגאדיר חילק את העבודה. מי שהיה מכרו, או יותר נכון, לאדם בעל אגרוף נתן עבודה קלה, מי שנראה בעיניו תשוש כוח או פחדן אותו זיכה בעבודה מפרכת. יתאר לו הקורא אנשים שכמעט לא ישנו כל הלילה, עוברים דרך כל כך מייגעת ואנוסים לעמוד בבוץ המגיע עד הבטן ולכרות עצים. העבודה שהוטלה עלינו היתה לא רק להפיל עץ או שניים, אלא 8 – 10 עצים, לכרות את הענפים ולעבד את העץ. וכל זה בשמונה שעות בלתי רשמיות. אליבא דאמת, לא יכולנו לעבוד יותר משמונה שעות, כי אחרי עבודה של עשרה רגעים נאלצנו לנוח.

מי שכוחו עמד לו להתגבר על הקושיים האלה, זכה לשמונה מאות גרם לחם עם שתי דייסות נוספות ליום.

מהיום הזה החלה ההתעללות הסובייטית. למרות שעבדנו בפרך התחשבו אתנו כאילו לא עבדנו בכלל, כיוון שלא מילאנו את המיכסה. רובנו התחלנו להריח את ריח מנת העונש, שפירושה: פעם ביום מים רתוחים הנקראים מרק ובכל יום שני מאתיים גרם לחם. מנת העונש הפכה למנה יום יומית והרעב התחיל להראות את אותותיו כעבור כמה ימים והרגשנו שהקץ מתקרב בצעדים ענקיים.

אז עוד טרם ידענו, מה שידוע לכל אסיר, שהמיכסה מתמלאת לא על־ידי עבודה כי אם על־ידי התרפסות בפני הבריגאדיר, שבכוחו לעשות כרצונו. אם מישהו הצליח למלא את המיכסה אבל לא הצליח למצוא חן בעיני הוד מעלתו הבריגאדיר, לא היה ערך לעבודתו. כשסוד זה נתגלה כעבור זמן, היה לנו בכל זאת רצון עז להראות לשלטון שטעו באומרם שלא ידענו פירושה של עבודה, שכל חיינו לא עשינו כל דבר והתקיימנו על חשבון ניצול הפועלים. אליבא דאמת, הרוב שבינינו היו בביתם אנשים ששמו לילות כימים כדי לפרנס את משפחותיהם. תמימים היינו עת חשבנו להוכיח לשחצנים אלה שטעו. טרם הכרנו שלטון זדים זה וטרם ידענו, שכל השלטון בנוי על תרמית, שקר וכזב. יש להודות, מדדנו את הזרים האלה במידתנו אנו ועל־כן נעשה סבלנו מר ומכאיב מאד.

ביום הראשון לעבודתנו ביער התחילה שינאה להשתרש בינינו: לכל אחד נדמה שהוא העובד וחברו העצלן. השינאה הלכה ולבלבה מרגע לרגע. הגיעו הדברים לידי כך שידידים נהפכו לשונאים והתרחקו אחד מהשני. כתוצאה מזה פרחה המלשינות ושם ישראל חולל. בין הגויים לא היו תופעות כאלה. קודם כל משום שהגוי מכיר את עבודת היער מנעוריו ולא ראה עבודה זו כמפרכת ולא חשב שהוא עובד גם בשביל חברו. אם אפילו נמצאו גויים עירוניים שלא הכירו את העבודה, הרי אחיהם לצרה לא שנאו אותם ושום ריב לא פרץ ביניהם.

בעוזבנו בפעם הראשונה את העבודה לא האמנו שנזכה להגיע בשלום לצריפים. הפסקנו את העבודה אחרי השקיעה, ועוד כעת לא מובן לי איך הצלחנו להגיע למחנה, כה הלכנו כל הזמן מבצה לבצה ומדחי אל דחי. רבים נפצעו בכל גופם ע“י סבכי הענפים וגזעי עץ רקובים, שבאפילה אי־אפשר היה להימנע מהיתקל בהם או מנפילה לתוך הבצות. באמת נס הוא שעברנו סוף סוף מכשולים אלה והגענו למחנה בשעה תשע וחצי. במחנה שררה אפילה כמו ביער ורוח עזה יבבה בצריפים, כאילו בישרה את בואנו. העייפות היתה כל־כך גדולה, ששכחנו שהיום לא בא אוכל לפינו. קצין המחנה אמנם הודיע לנו, שהמרק מוכן ואנו יכולים ללכת “למסעדה” ל”ארוחת הערב", אך רובנו ויתרנו על סעודת ערב זו.

הלילה עבר חיש מהר, כך נידמה היה לנו עם הישמע הצלצול לקום לעבודה. אותה השכמה לא בישרה לנו טובות. השמש הסתתרה מבעד לערפל כבד ותיכף החלה רוח חזקה להשתולל. הפעם כבר הרגשנו את מצבנו, אם כי באופן לא ברור, כי נמצאו עוד אופטימיסטים ששוב ניבאו קץ מהיר לחיים הקשים האלה. לא הספקנו אפילו להתרחץ וכבר באו הנוגשים ובמקלות שבידיהם האיצו בנו שנלך לקבל את ארוחת הבוקר ולרוץ לשער. הרוב ויתר גם על ארוחה זו, מחוסר זמן ומקוצר רוח. גישת הנוגשים היא שהשפיעה על מצב רוחנו והיא שהביאה אותנו במבוכה, מעורבת במתיחות עצבים, עד שלא היה חשק לטעום את ארוחת הבוקר הזעומה בלאו־הכי.

ליד השער נוצרה תמונה מעציבה ומדהימה כאחד. האנשים נדחפו ממקום למקום וההתרגזות עברה כל גבול. בבליל השפות של הצועקים קשה היה להבחין מי צועק ולמה. הגדילו לצעוק הפולנים, שהצטיינו בתנועות זרועותיהם ואגרופיהם ושפתותיהם כוסו קצף. החרו החזיקו אחריהם הגרמנים מן הוולגה, ואחרון אחרון – תלונותינו אנו, תלונה והתמרמרות אחד על השני ועל הגודל שהביאנו למקום נידח זה בין גזעים שונים, שלמרות הבדלי השפות שביניהם מאחדת את כולם שפת האיבה כלפינו היהודים.

כאן בשלה בי ההכרה שאפילו במצב של אסיר לא נוח להיות יהודי. כשמישהו קיבל דחיפה מהשומרים, כמובן – “באשמת היהודים הארורים שהם יוזמי המהפכה וחברי שלטונם”. ואנו, היהודים, נאשמנו מצד השמירה שבגללנו אין משמעת ובגללנו הם צריכים לשרת במקום שומם כזה במיטב ימי הנעורים שלהם. עמדנו מבלי לדעת מה לחשוב ומה לענות. אבל בראותי את הלעג הנסוך על פני הפולנים התחלתי גם אני ללעוג לעג בעלמא.

התחילה ספירת האסירים: עשרים פעם מנו והמספר לא עלה בידם. כל אותו זמן עמדנו תקועים במקום אחד, כשהרוח והגשם הסוחף מוסיפים לנו נופך משלהם.

אך נפתחו השערים ועזבנו את איזור המחנה נפגשנו שוב עם מיודעינו הייתושים. ושוב פרשת העינויים של המעבר דרך היער והעבודה המפרכת; שוב דוחפים אותנו לבצות המביאות צמרמורת בבשרנו ושוב מאיצים לעבודה, שבעדה לא נקבל שכר; שוב הבריגאדיר בצריחותיו ושוב אתה מוכרח לעבוד בדומייה.

היה מעשה שהבריגאדיר התחיל להרביץ באסיר יהודי, בטענה שאיננו עובד בנאמנות. והנה ניתר אחד הפולנים ממקומו, התנפל על הבריגאדיר והרביץ בו מכות עד זוב דם ובאותו זמן נתקבצו יתר הפולנים ורצו לעשות בו משפט לינץ'; הם איימו עליו שאם הוא חושב שיש לו עסק עם האיוואנים ידע שטעה בחשבונו, כי אנו הזרים לא נסכים להיות עבדים נרצעים ועל כל מהלומה שתונחת עלינו נשיב באותה מידה ובאותה צורה.

הפולנים הטיפו לנו מוסר על שאנו, היהודים, רגילים לקבל מכות בלי להגיב. הם אמרו שהגיע הזמן שנראה לפראים אלה שאיננו רוסים הרגילים מאות על מאות בשנים לקבל מכות באהבה. היה בכך פלא. הן רובם היו אנטישמים שחלמו לראות ברעת היהודים ע"י היטלר והנה הם מגינים על יהודים מוכים; שונא זה, הרוצה לקרוע אותך על היותך יהודי ומשיח לפניך את איבתו הפנימית, מראה השתתפות בצערך ואפילו מוכן להצילך מידי השודדים. רבות חקרתי בתופעות מוזרות אלה ובאתי לידי מסקנה, שהתנהגותם המוזרה אינה בנויה לא על השכל ולא על ההיגיון, אלא שדבר והיפוכו זה הוא אצלם באופן אוטומטי ובאותו האימפולס שהם מראים את השינאה הם מוכשרים, כעבור כמה רגעים, להראות לך אותות אהבה. זה גרם לנו להתייחס באדישות לשני מיני התופעות האלה, ושיטה זו הועילה.

בדרך כלל השפיעו עלינו הפולנים לטובה. הם היו מראשוני המטיפים שנסרב לעבודה המפרכת וגם עודדו אותנו שלא להתייאש, שכן קרוב הקץ לנוגשים. אף שלעצמי לא הייתי תמים דעים עם הנחה זו, נעים היה בכל זאת לשמוע איך שאלה האמינו בכך באמונה שלמה ורצו להשפיע גם על אחרים.

היו ביניהם מחסידי אומות העולם: פרופסור אחד שהתייחס באופן יוצא מן הכלל לכל יהודי שראה בו נושא התרבות האירופית. הוא היה צנוע ומהיחידים שלא ניחם את המיואשים בתנחומי שווא. בהיותו קתולי נאמן התנחם בזה שבזמן מן הזמנים ישוב ישו ויציל שיות נידחות אלה מכיליון. את זמנו הפנוי היה מבלה בשיחה מדעית, היסטורית ופוליטית. עם התוודעי אליו נוכחתי שרכשתי לי אח לצרה וידיד שבכוחו לרכך את הפצעים האנושים. כן היה אחד, אחיו של אישיות פולנית חשובה, שבהיותו זמן מה מנהל המטבח השתדל לפייס את היהודים האדוקים ולמנוע מהם מאכלי טריפה. שניים ממשרד החוץ הפולני הראו גם הם יחס אדיב כלפי היהודים ומצאו אומץ להודיע ברבים שהמדיניות האנטישמית של הממשלה הפולנית היא שגרמה לתבוסתה.

8 לאוגוסט 1941.    🔗

אותו יום היה בהיר ויפה ואפילו חמים. פה ושם נשמעה שירת הקוקיה שבישרה לנו ימים יפים נוספים.

נשמע צלצול הפעמון שפירושו לצאת ולהתאסף בכיכר ולשמוע הודעות ופקודות. קצין המחנה קרא ברוסית גרועה את הפקודה הבאה:

“לפי החוזה שנחתם בלונדון בין הגנרל סיקורסקי, בא־כח הממשלה הפולנית הזמנית בלונדון, ובין באי־כח השלטון הסובייטי, התחייבה ממשלת הסובייטים לאפשר לפולנים הנמצאים על אדמת ברית המועצות להתארגן בגדודים פולניים כדי ללחום שכם אחד נגד האויב הכללי – גרמניה ההיטלראית. ממשלת ברית־המועצות התחייבה לשחרר את כל הנתינים הפולנים הנמצאים במחנות הסגר, כדי שגם הם יוכלו למלא את צו השעה לשיחרור המולדת הפולנית”.

הקצין הוסיף שעוד טרם קיבל הוראות, מתי ובאיזה אופן לשחרר את הנתינים הפולנים ומשום כך עוד חל עליהם סדר המחנה כיתר האסירים.

קשה לתאר את תרועות השמחה שפרצו מפי האסירים, אפילו אלה שלא היו פולנים. האחרים עודדו עצמם בתקווה, שאחרי שיחרור הפולנים יבוא גם תורם. הם שרו ורקדו כילדים. הפולנים שרו את ההימנון שלהם.

למרות שבין היהודים היו רבים בעלי נתינות פולנית, היתה נפשם בין תקווה לייאוש מחשש שמא אין פקודה זו חלה גם עליהם.

מיום זה בא שינוי במצב רוחם של האסירים בכל המחנה. סוף סוף חדר קו אור ללבות האומללים, שכן זו הפעם הראשונה שמביאים פקודה כזו.

בקשר לפקודה הצהירו הפולנים רשמית, שיותר לא יעבדו. היה כדאי לראות איך שהשומרים מאיצים בהם לקחת את כלי העבודה והם צוחקים להם. השומרים דמו אז לכלבים קשורים לשלשלאות הרוצים להתנפל על איש חרמם ואין באפשרותם. תופעות אלה שיפרו גם את מצב רוחנו. למרות שצחוקנו היה מהול בדמע, טוב היה לראות איך שהפולנים לועגים לשומרים המזויינים ואין ביכולתם להשתמש בנשקם כהרגלם מאז. בתקופה זו היו השומרים במצב רוח רע ואנו, להיפך, צוהלים משמחה בזמן שכיוונו נגדנו את זוהמת גידופיהם.

יש להודות שנטל העבודה כאילו הוקל בהגיע לאוזנינו צחוק הפולנים וכל מיני סיפורים ובדיחות על חשבון שנואי נפשנו, השומרים. אם כי האחרונים איימו שלא רחוק היום ויתלו את כולנו – לא הושפענו מהם, משתי סיבות: קודם כל משום שהתרגלנו לאיומים אלה ומשום שהתעודדנו מעמדת הפולנים. הפולנים היו כל כך משוכנעים שמפלת האדומים קרובה. שאפילו לא רצו להקשיב למישהו שהעלה ספק בדבר. והיה יסוד לחשוב שהצדק עם הפולנים: כי אחרי כל כך הרבה שנים למהפכה שררו בארץ ענקית זו עוני ומחסור משוועים, שתקצר היריעה לתארם. ההיגיון הבריא פסק ששלטון כזה לא יוכל להאריך ימים.

כעבור כמה ימים, והימים היו ימי גשמים, התחלו רוב הפולנים ולא נענו לצלצול הקורא לעבודה. ושוב קרה מחזה מרהיב עין שהשפיע לטובה על רוחנו, שפשט צורה ולבש צורה: לצריף בא במרוצה מפקד חיל־השמירה ורצה להצליף בפולנים המשתמטים. הם נשארו במקומותיהם ורק אחד אמר: “נו, אדוני הסרג’נט, תנסה להצליף בפולנים, שעוד מעט יצליפו בך”. אותו רגע אמרנו נואש לחייו של הפולני הזה. טעינו: החיה כל כך הופתעה, שבמקום לגשת ולהצליף התחיל לגדף ולאיים שהוא ישחוט את כל הפולנים, ירק והלך. צחוק רם פרץ מפי הפולנים־ה“חולים” ונשמע ההימנון שלהם.

אבל אנו, אנו נאלצים היינו להסתפק בתמונה זו ולצאת לעבודה. כעס השומרים ניתך עלינו כשעיר לעזאזל. היתה זו הפעם הראשונה שהתחילו להרביץ בקת הרובים. פלצות אחזתנו והתחלנו לרוץ מבלי לדעת לאן. כך נהפך לנו ששון הפולנים לאבל וליגון.

שוב הכרנו במצבנו המיואש, שלנו אין מי שידאג ומי שיחמול עלינו. תקוותנו היחידה היתה אז שהפולנים יהיו הראשונים שיודיעו בעולם הגדול על מצבנו ושאולי תימצא קריאתם הד בלבו של נשיא ארצות־הברית והוא שיוציאנו מבור תחתיות זה. היינו אז מושפעים מדעת הקהל מלפני המלחמה שרוזבלט הוא המושיע לעם ישראל והוא הדואג לקיומנו ותובע את עלבון האומה מידי היטלר. בתקווה זו סבלנו את המכאובים ולא התייאשנו. מובן שקבלת הפנים בקתות הרובים כבר בהשכמה נתנה את התוצאות כשבאנו למקום העבודה. רבים, ובעיקר הזקנים, ישבו על הקרקע ובכו. הלכנו סחור סחור כשכורים שאינם יודעים מה הם עושים. לא הועילה גערת השומרים ואיומי הבריגאדירים, שלא באנו הנה לבכות ולחפש את אמא; שאין אנו ועוד ילדים המתיפחים על כל שטות ושטות. הדיכאון היה גדול והיינו כמטומטמים ללא בינה והבחנה. אותו יום התנהלה העבודה בכבדות ובחזרה הוליכונו כהוליך מצורעים למקום בלתי ידוע.

בהגיענו למחנה איים ראש השומרים שהערב לא יתנו לנו לאכול ומצב הרוח השתנה רק בהשפעת הפולנים, שלעגו על שאנו מתנהגים כתינוקות: “תלמדו מוסר השכל מאתנו”, צעקו ברצינות. “האם טרם תדעו כי שלטון זה רקוב ולא יתקיים? ממי אתם מתפעלים? עשו כמונו ותשתמטו למחרת מללכת לעבודה”.

אך לא היה צורך בהתחלויות. בבוקר, כשהפעמון צלצל, לא קם הרוב ממשכבו. נשמעו אנחות מכל צד, כאילו מחלת השפעת פגעה בהם בין לילה. אותה תמונה נראתה בחדר האוכל. שם לא היו דחיפות ומריבות. כרגיל כשכל אחד רוצה להקדים ולזכות בארוחת הבוקר ולא לאחר לצאת לשער. המחלק את הארוחות לא הבין לפשר הדבר. הבריגאדירים, בראותם שחברי הבריגאדה נעדרים, חשו לצריפים ולא האמינו למראה עיניהם: כמעט כל חברי הבריגאדות נאנחו על משכבם. קשה לדעת אם ניחשו מה המחלה הזו, אבל עובדה היא שיצאו מבוהלים לקצין המחנה המפקח על השמירה וכן לבאי־כח הרפואה. הקצין לא האמין שדבר כזה יכול לקרות במחנה וכל חמתו נשפכה על הבריגאדירים. הבריגאדירים שנבהלו והיו מלאי רוגז על התנהגות הקצין ובהבינם את חומרת המצב, שאם הבריגאדה לא תצא לעבודה תיפול האשמה על ראשיהם, שפכו מיד את כל חמתם על החולים החדשים האלה. בראותם שצעקותיהם אין בהם מועיל, החלו להשתמש באגרופיהם. לתמהונם קפצו עליהם הפולנים וגרשום מהצריף. לעזרת הבריגאדירים המוכים חש הסרג’נט. זה היתה לו ידיעה עמוקה במסכת מכות. לא רק המהלומה שלו פעלה כי אם מראה פניו בלבד הקים את החולים, שניגשו באין אונים ומתנודדים כשיכורים ליד השער.

סימולציה.    🔗

עד אז פגשתי ביטוי זה רק בלימודי תורת הנפש. לתמהוני היתה מלה זו שגורה בפי האסירים ואנשי השמירה. על כל צעד ושעל נשמעה מלה זו ואפשר היה לחשוב שכולם בוגרי הפאקולטה לפסיכולוגיה. מלה זו בדו כאן באי־כח הבולשת, האוהבים להשתמש בביטויים שאינם מובנים להם. לא היה זה מקרה שרוב האומללים היו אנשים חלשים, אם לא חולים, עוד לפני מאסרם. בתנאים נורמליים לא נתנה חולשה זו אותותיה ואך בא השינוי ואיסטניסים אלה נהפכו לחולים מסוכנים. טלטולי הדרך טרפו כבר קרבנות לא מעטים, ואם בימים הראשונים טרם ניראו כאן אותות החולשה הרי ה“טיולים” בבצות ועבודת הפרך החישו לדכא את האדם באופן רוחני ובאופן פיזי. רופא הראוי לשמו יכול היה להעריך את המצב ולהבין שאדם זה או אחר זקוק לטיפול רפואי מידי. אחרת היה כאן, במחנה של אסירים שהוקם למען הצלחתה ונצחונה של המהפכה האדומה. מפקחי המחנה עשו עצמם כאילו הם מומחים גדולים בכל ענפי המדע וחכמתם עמדה להם שאף יהודי לא יוכל לרמות אותם ע"י “סימולציה”. כדי לרפא את האומללים ממחלת הסימולציה נקטו בתרופה הידועה – צינוק. רוב האומללים שנחלשו באופן רציני נתכבדו במכות רצח וחלקם הושב בצינוק. היתר עמדו דום כשעיניהם מלאות דמעות ויצאו לעבודה. אותו יום יישאר בזכרון כל אלה האומללים שנשארו לפליטה – רק בודדים! די אם אגיד שאף אחד מהם לא האמין שיחיה עוד יום או יומיים. כל אחד הבין שהוא מובל להשמדה.

אלה שהוכרחו לצאת מן הצריף בהיותם כואבים, עם חום למעלה מ־39 מעלות ועייפות נוראה, ונאלצו בימי סגריר ורוחות לעמוד בבצות, לכרות עצים ולקבל מהלומות מהבריגאדיר, לא יכלו להחזיק מעמד ונפלו אין אונים בעבודה. אחרי תום העבודה נאלצו אלה שכוחותיהם עוד לא עזבום, להחזיק בידם את האומללים הקרובים לגסיסה, לשאת אותם על הידים ולעבור את כל המכשולים ביער. גם הגיבורים לא החזיקו מעמד תחת משא כזה ורבים מהם קרסו. עובדות אלה לא השפיעו כלל לא על קצין המחנה, לא על אנשי השמירה ולא על הבריגאדיר. טענתם היתה שיחסם הקל לאסירים הוא שהפיץ את הסימולציה כדי להשתמט מהעבודה.

אחרי ארוחת הערב הודיעו השלטונות שסימולנטים אלה יועמדו בפני בית דין צבאי באשמת חתירה תחת השלטון הסובייטי, שפירושו עונש מוות. ענשים שהפכו שיגרא כבר הרבה שנים לפני פרוץ המלחמה.

כתוצאה מפקודה זו נראתה ליום המחרת תמונה מחרידה: האסירים בהיותם נטולי כוח לעמוד על הרגלים הלכו ונפלו עד שכבר לא קמו ולא הועילו המכות שהונחתו עליהם ע"י הבריגאדירים, וחיילי השמירה.

כיוון שבשבועות הראשונים לא היו קרבנות יהודיים, התפשטה האנטישמיות במחנה. הם טענו אף כנגד ישו הנוצרי, שבהיותו יהודי הוא נותן את הגויים כפרתם. לנו היהודים היה בזה מעין מופת מהשמים, להראות לגויים שאלוהי ישראל דואג ליהודים הנמצאים במצוקה. קנאת הגויים עברה כל גבול והחליטו לפעול שיהיו גם קרבנות מאתנו.

תופעה זו ניתנת להסברה במשל הקולע של פולני אחד: “כשבא הורגן הוא שובר את העצים החזקים, אבל אינו מזיק לעשבים וליתר הצמחים החלשים”. הסיבה השניה היא שהיהודי, הרגיל להשגיח על בריאותו ע"י טוהר גופו, ידע גם הפעם לשמור קצת על עצמו. תופעות אלה נמשכו כל ימי שבתי במחנה ובבית־הכלא. הגויים אפילו שאלו: “למה יכולים היהודים לרמות אפילו את השטן המביא את המחלות?”

הבעייה הראשונה שלנו היתה, במה לשכנע את שלטון המחנה והשכנים שהם טועים בהאשימם את היהודים במחלת הסימולציה. היהודים דעתם היתה שהמרגיש עצמו אפילו במקצת פחות חלש מהשני, היינו שביכולתו ללכת ולהחזיק כלי עבודה בידו עליו למלא את הפקודות, כדי להציל בכך את כבוד ישראל וכדי שהעבודה לא תוכבד עלינו עוד יותר. ואכן כך היה: אם נמצאו אז יהודים מעטים שבשום אופן לא יכלו להסתגל לעבודות הפרך, הרי החלו הגויים לזקוף זאת לחשבונם הפרטי ולא על חשבון עם ישראל כולו.

לאמיתו של דבר, בשיטת הסימולציה בחרו דווקא הגויים, החל מהפולני וגמור בעם הכי גדול וכביר – העם הרוסי. אלה שחונכו על ברכי הקומוניזם וחרתו על דגלם “כל שאינו עובד אינו אוכל” היו הראשונים שנקטו בשיטת הסימולציה, ועוד האשימו את היהודים שהם הסימולנטים. זה שהזכיר לי את מאמר חז“ל ש”כל הפוסל במומו פוסל". הופעות אלה חזרו ונשנו ונוכחתי כמה צדקו חכמינו בפתגמיהם ומאמריהם. האנשים לא נשתנו במשך התקופה הארוכה הנקראת ציבילזציה: אותו האופי, אותה השחצנות ואותה התרמית בצורות שונות לפי התקופות. הפועל יוצא, שתמיד הננו השעיר לעזאזל ובכל תקופה עומדים עלינו לכלותנו בהאשמות עתיקות וחדשות. כזה הוא גם פרי המהפכה האומרת להפוך את העולם הישן “הרקוב” לגן עדן פורה.

כל יום הביא בכנפיו יסורים ומכאובים בצורות חדישות ומחודשות. ואם בהיותנו בחופש הרגשנו בשוני הרב שבינינו לבין הגויים, הרי כעת, כשנאלצנו להימצא בצוותא חדא ולאכול מצלחת אחת, נוכחנו בתהום העמוקה הפעורה בינינו.

16 לאוגוסט 1941 – הקרבנות הראשונים.    🔗

בבואנו לא מצאנו בצריפים דבר מלבד חלונות בלתי מזוגגים ולכלוך לפי האופנה הרוסית, ללא אמצעים היגיניים. אפילו צורת בית חולים לא היתה. למזלנו נמצאו בין האסירים רופאים, שכדי להינצל מעבודת פרך העמידו עצמם לרשות השלטון למען האסירים. השלטון לא היה כל כך מרוצה מכך ורק כדי לסנוור את העינים, כדרכם, מינה את הרופאים. למעשה היו הרופאים משוללי אפשרות להושיט עזרה רפואית, כי לא הוקצה שום מקום למטרה זו ולא היו שום תרופות כדי לקדם את פני הרעה שארבה במסתרים. כשאין ביכולת האנשים להחליף לבנים ובגדים רטובים, שלעולם אינם מתייבשים; כשאין אפשרות להתרחץ, משום שלא היו מים והשלטון לא היה מעוניין לדאוג למים מספיקים, ואחרון אחרון – מכת הכינים, בתנאים אלה היו הרופאים חסרי־ישע ליצור איזה צורה של פרופילקטיקה. במקום שכרגיל ישן אדם אחד ישנו כאן 5 עד 10 איש והייתושים, הפישפשים והכינים עברו בלי מפריע מאחד לשני. תנאים אלה נתנו אותותיהם במהרה והמחלה הראשונה שפגעה כמעט בכולנו היתה הדיזנטריה, שהתפשטה במהירות. הראשונים שנוגעו בדיזנטריה היו דווקא החזקים ביותר מבין הפולנים והאסטונים.

להתפשטות הדיזנטריה גרם גם האוכל שניתן לנו, שהיה זעום ומזוהם גם יחד. מצד אחד גרם תיכף לאפיסת כוחות ומצד שני אילץ את האסיר לאכול כמה צמחים תפלים. צמחים אלה קשה היה לעכל אותם והקיבה הגיבה עליהם קשות. המחלה השנייה היתה דלקת הריאות. לא היתה אפשרות להינצל ממחלה זו בתנאים שהאסיר נאלץ לעבוד במים, ללכת מהלך רב חזרה למחנה ולשכב בבגדים רטובים ותוך כמה שבועות כבר קצר המוות חמישים קרבנות. מלבד זה היו גם חולים במחלת לב כרונית שלא יכלו להחזיק מעמד. אלה שמתו ממחלת הלב היו יהודים והדבר גרם שמחה עצומה בין הגויים. הם אפילו לעגו לנו באמרם: “הנה יהודון, אתה רואה שגם אלוהי ישראל פשט את הרגל!”

בעומדנו כל בוקר ליד השער נאלצנו לחזות בגופות האומללים המושלכים עירומים ואין שם לב אליהם. מה הרגשה יכלה להתעורר כשלפניך מוטלים האומללים המזכירים לך שעוד מעט ותהיה כמוהם. כזו היא ארץ הסובייטים. הארץ היחידה בתבל שאין בה רגש כבוד לא לחיים ולא למתים. וכך היה מקובל במחנה: רק ראו אדם גוסס, ואפילו היה עוד בהכרה, מיד הפשיטו את בגדיו והשאירוהו ערום. ובעומדנו ליד השער, כשדמנו רותח והלבבות אטומים, עברו אנשי השלטון האדום, ירקו על הגופות ואמרו: “דעו לכם שזה יהיה הסוף לכל אויבי השלטון הסובייטי”. מכאן הבינונו למה הוטלו קרבנות אלה ליד השער, כאילו אמרו “עליכם להבין שאינכם שווים ולא כלום. עליכם להיכנע לכל פקודותינו בלי אומר ודברים, אחרת יהיה סופכם כסופם של אלה”.

אנו, היהודים, דוכדכנו מזוועה זו בעוד שיתר האסירים, או שלא הביטו בכלל או שהביטו באדישות. אנשי השמירה בראותם את מבוכתנו העמידו פנים שגם הם נבוכים והתחילו כאילו לעודדנו: “אתם רואים את סופם של אויבי השלטון? השתדלו לחפות על פשעיכם בעבודה מסורה שתיתן לכם את האפשרות קודם כל להתקיים, ושנית תוכיחו לבאי־כוח השלטון הסובייטי שהנכם חוזרים בתשובה. התנהגות כזו תוכל להחיש את שיחרורכם”. דברים “מתוקים” כאלה נאמרים תמיד ע"י נציגי השלטון שם. בדברי מזימה ותמונות רשע כאלה רוצים הם להשפיע על הנשמות הכואבות שיתנחמו ועד כלות נפשם ימסרו כוחותיהם. אחרי שנאמרו דברי “נחמה” אלה נהפכו מיד “המנחמים” לעריצים משתוללים והפקודה לצעוד קדימה ניתנה תוך זעם וגידופים.

נזכרתי אז בשיר של ביאליק על השחיטה: “שמים בקשו רחמים עלי! אם יש בכם אל… ואם יש צדק – יופע מיד!” שאלתי עצמי, האם לא יזכה אף אחד מהקרבנות להינצל מגיהנום זה ולספר לעולם מן הנעשה תחת שמים אלה? האם באמת הגענו לתקופה שחיי אנוש אינם שווים ולא כלום ורק מי שיותר נוכל ואכזר הוא התופש בשרביט השלטון?

בהרהורים ובמחשות אלה פסעתי בדרך ליער, עד… שאחד משכני בעט בי ונפלתי לתוך בצה וכמעט שטבעתי ביוון מצולה. צחוק פרוע פרץ מפי יתר השכנים ולאוזני הגיע הלעג המלא ארס ושינאה ליהודי הטובע. לולא אחדים שחשו להצלתי הייתי ודאי מוצא את קברי בבצה זו. כשאבדו עשתנותי נמשיתי ורק כעבור שעות חזרה אלי הכרתי. על פשע זה, שנפלתי כביכול בכוונה תחלה לבצה, כדי לסכל את תכנית העבודה הסובייטית הוכיתי מכות רצח ע“י בריגאדיר והמפקח על העבודה וגם ע”י אנשי השמירה, בליווי גידופים: “יהודי נבזה. אנחנו נלמד אותך איך להתייחס לשלטון הסובייטי”. אחרי שעבר יום תלאות זה זכיתי בשובי למחנה לעונש נוסף: דנו אותי לצינוק למשך שבוע.

הצינוק.    🔗

מי שלמד פעם בגימנסיה רוסית יודע משמעו של צינוק; מי ששירת בצבא הרוסי או אפילו בצבא הפולני יודע צינוק מהו. אך מסופקני מאד אם שם זה יכול לשקף תמונה מציאותית על אותו הצינוק הסובייטי, שהייתי כאן מהראשונים שזכו להכירו. זהו קבר שמחציתו באדמה ומחציתו ממעל לה, בגודל של לא יותר מחצי מטר. הכל פתוח ומוקף רשת ברזל. כשמביאים אותך למרתף בו נמצא הצינוק פושטים מעליך את המעיל העליון ואת המעיל התחתון, לרבות הנעליים. במצב כזה דוחפים אותך לצינוק. ואינך יחידי שם. לא ולא! הנך מרגיש מיד נשיכות ברגלים ע"י עכברים הנהנים מבשרך. לקול צעקותיך אין עונה ואתה שומע רק את הצחוק הסאדיסטי של השמירה בשומעם את סבל האסיר.

כדי להימלט מזוללים אלה נאלצתי לנוע בלי הרף. התנועה השפיעה שלא הרגשתי בקור הקשה ששרר שם. אלא שהייתי מוכרח להיכנע לחולשה והתנועה רפתה. את אפיסת הכוחות ניצלו העכברים שהתנפלו עלי זוגות זוגות. בראותי שקיצי קרב לחצתי על לבינה שבלטה מהקיר, שלמזלי נשמטה ונשארה בידי. הודות ללבינה זו יכולת י להכריז מלחמה נגד אויבים אלה ואחרי שמחצתי כמה מהם נחלצתי מנשיכותיהם. מאותו הרגע שנפטרתי מהעכברים ורציתי לנוח, בא הקור והתחיל לענותני.

מי שלא עמד בנסיון כזה לא יכול לתאר לו את העינוי. בזמן הראשון הנך מרגיש את הקור המתגנב לגב, לזרועות, לאף, ובעיקר לרגלים. כשהנך מתחיל להתנועע נדמה לך לרגע שנפטרת מצרה זו, אבל עם אפיסת הכוחות מתנועה ממושכת הנך נכנע וכלו כל הקיצין. זהו כאב שאינו פוסק לרגע: כאילו עקיצה בלתי פוסקת בכל האיברים. מעוצם הכאב פרצתי בבכי, שלקולו באו כבר השומרים. הם פתחו את הדלת ומצאו אותי במצב מיואש. למרות שהיו מלובשים טוב התחילו גם הם להתאונן על הקור. אחד מהם אמר: “נו, קר לך? טוב מאוד. שתדע שברית המועצות כל אויביה נשמדים אחד אחד מהקור ומהחום. למזלך אתה תישמד מהקור אבל לצערנו סופך טרם בא. יש לנו נסיון; אפילו אלה שנמצאים במצב כזה 20 יום אינם מתים תיכף; קודם כל מתחילים להשתעל, לירוק דם ושוב להשתעל וזה לוקח שנים; אל תחשוב שהקץ בא כל כך מהר ואל תחשוב שאנחנו מעוניינים שסופך ימהר לבוא; לא, אנו מעוניינים שהסבל יימשך, שהמוות יבוא לאט לאט, כדי שתראה את כוח השלטון שלנו היודע איך לנקום באויביו שונאי המהפכה”. הם נעלמו והדלת נסגרה שוב ולאוזני עוד הגיע קול המפתחות שצלצלו בפרוזדור.

שוב שררה דממה נוראה ומפעם לפעם נשמעה שריקת הרוח, כאילו הוא היחידי המרים קולו נגד שערוריה זו. הקור דיכאני עד כדי כך שהשניים החלו נוקשות ואחרי רעדה שאחזתני התעלפתי. זכורני שבזמן שההכרה שבה אלי הייתי במקום אחר, הרגשתי כי חום שרר בחלל בו נמצאתי והתחלתי להרגיש מצב משונה באיברי. הקור ברגליים עבר ובמקומו חשתי כאבים בגב ובראש ונעשה לי חם מאד. הרגשתי שיד ממששת בידי. לאוזני הגיעו כמה מלים מקוטעות: “כנראה שיש לו חום גבוה ומלבד זה נדמה לי שחלה בדלקת הריאות”. כאן בא שינוי במחשבותי ובהרהורי ושקעתי לעולם של שיכחת ההווה כשהנך זוכר מה שעבר עליך במשך החדשים האחרונים וחושב על העתיד. זהו מצב מלא רזים וסודות.

אין בכוח זכרוני להעלות את הימים או את השבועות בהם נאבקתי עם מר המוות. כמעט שכבר לא הייתי שייך לעלמא הדין. אני יכול רק להעלות על הנייר זכרונות שהשכנים ששכבו על ידי סיפרו לי אחרי שיצאתי מהסכנה: הייתי מוטל כאבן שאין לה הופכין ואיש לא נגע בי. מפעם לפעם, בכל יום או יממה, היה נכנס עוזרו של הרופא, שם לפי כדורים לבנים ומנענע בידו, כאומר שעת הפטירה הגיעה, והולך. כשהייתי קרוב לגסיסה נכנסה אחות קשישה ועשתה לי כמה זריקות והלכה בנענועי ראש שפירושן: הכל אבוד והכל נגמר. כפי שסיפרו לי ניגש אלי תורקמני אחד עם כוס נוזלים, שעד היום לא ידוע לי מה היה שם, ובחזקה הגמיעני מהם. לדברי השכנים, נוזלים אלו הם שהצילוני ממוות וכעבור כמה שעות נשמעה הנשימה התקינה הראשונה. כשבא שוב עוזרו של הרופא, הסתכל עלי בהשתוממות עמוקה: “הייתכן שישנם נסים בעולם? הייתי בטוח שעלי לתת תעודת מוות לז’יד הזה ופתאום אני שומע נשימה בריאה!” אחריו בא הרופא בכבודו ובעצמו בליוויית האחות וגם הם השתוממו למראה עיניהם. “כן”, אמרה האחות, “זה רק הודות לאלוהי הז’ידים שהוא יצא מהמאבק הזה”. למרות שהייתי במצב כזה לא הכניסו אותי לבית חולים ושכבתי בצריף על הקרקע.

אור וחושך בעירבוביה.    🔗

עובדה מרה היא, אבל מאלפת: אם מחלה נחשבת לצרה בין אנשי היישוב. הרי במחנה האסירים היא נחשבת לישועה שבעזרתה אפשר קודם כל להיפטר מעבודת הפרך, ממהלומות ומכות, מנזיפות וקללות של הנוגשים ומאיומי הבריגאדיר. אומלל שנפל למשכב נחשב כאן לאדם שמזלו שיחק לו ורובם מקנאים במאושר זה. בנפלי למשכב קינאו בי רוב האסירים שדרו אתי בצריף אחד. גם הפעם זקפו זאת לחשבון היהודי. – “תמיד יש ליהודים מזל שנופלים למשכב ואין להם צורך ללכת לעבודה”. נמצאו חכמים ונבונים שחזו לי עתיד מזהיר: אם אנצל מעונש מוות ואם מלאך־המוות לא יטלטלני לעולם האמת, בלי שום ספק שוועדת הרופאים תקבע לי דרגה של חלש ולא אצטרך ללכת שוב ליער.

גם אני נטיתי להאמין שאולי יבוא כעת הסוף לצרה זו. לצערי אני וכל אלו המקנאים בי נתאכזבנו מהר מאוד. אך ירד החום, הצהיר הרופא שהנני מחוץ לסכנה וכעבור חמישה ימים באו הנוגשים להאיץ בי ללכת לעבודה. לא הואילו ביאורים ותחנונים שאין לי כוח אפילו לעמוד ולא הועילה התערבותם של כמה אסירים בעלי מצפון. הפקודה היתה להתכונן ליום המחרת לעבודה. באין ברירה ניסיתי לעמוד על רגלי, אבל נפלתי אין אונים על משכבי. כעבור חצי שעה באו הנוגשים והתחילו לכבדני במקלות. כנראה שאחרי המכה הראשונה נוכחו שאינני מסוגל לעבודה, כיוון שגרמו להתעלפותי ואחריה התעלפויות אין סופיות. חשבתי שהפעם לא אחלץ מהמוות.

באותו זמן הגיעה משלחת רופאים מפלוגות הרופאים הנשלחות מפעם לפעם לכל מחנה לבדוק את המצב הסאניטרי. משלחת זו לא נקפה באצבע כדי לשפר את הסאניטציה. את תפקידם מילאו בכך שהגיעו למחנה לפי התכנית, שוחחו שעה קלה עם קצין המחנה ועם הרופא ועוזריו, כתבו דו"ח למרכז וחסל. הפעם באו להיוודע אם ישנם כינים במחנה. הם נתקלו בי, ובראותם את מצבי נתנו פקודה להובילני לבית החולים. אבל מכיוון שבית חולים טרם היה, נאלצתי להישאר במקומי. ככה עברו 10 ימים שלא הייתי יותר מטרה להנוגשים. בהתחלת ספטמבר 1941, כשהקור והרעב התגברו ניסיתי להתאמן בקימה ונפלתי. ב־15 בספטמבר באו הנוגשים וגרשו אותי יחד עם יתר האסירים לעבודה. שוב קרה נס שאחד מאנשי המשמר בראותו שהנני מתנועע כשיכור, פקד להחזירני למחנה. עברו עוד כמה ימים, ומיד נמצאו אופטימיסטים שראו בכך סימן לטובה בשבילי, שכביכול התחשבו במצבי הרופף ויפטרוני מעבודות ביער. בימים אלה ריחפתי בין תקווה לייאוש ולמרות שהתשוקה לחיים עברה כבר מזמן, היתה איזה שאיפה שקשה להסבירה במלים, שאיפה שפירושה רצון להיחלץ מהצרות. זהו הפאראדוכס שאפשר היה לפגוש אצל רוב האסירים. מצד אחד החיים מרים כלענה ומצד שני מתעקש איזה כוח בלתי מנומק להיאבק עד הרגע האחרון. כשרואים את הגופות המושלכות מביע כל אחד את דעתו שהוא מקנא בהם, ומצד שני הוא נאבק לא עם החיים כי אם עם המוות. תופעות כאלה אפשר היה לראות על כל צעד ושעל בימים קשים ונוראים ביותר.

באו שוב שמועות שעוד מעט והפולנים יעזבו את המחנות ויחזרו למשפחותיהם. שמועות אלה שימשו שוב כסם חיים לאומללים הנאבקים יום יום עם החולשה ועם המחלות ועם הרעב האכזרי המציק יותר ויותר. ימי ספטמבר הראו אותות דצמבר; בו בזמן שבמולדתנו נחשב ספטמבר למעבר מהקיץ לסתיו לא היה כאן שום מעבר והחורף דפק בחלונותינו.

כעבור כמה ימים באו מלשכת קצין המחנה והודיעו שכל נתין פולני צריך להירשם אצל הבריגאדיר שלו. בשעות הפנאי נתעוררו אז ויכוחים: כל אחד ניסה להוכיח ולשכנע את האפיקורסים, שאינם נוטים להאמין שגם אלה שאינם נתינים פולנים יזכו לגאולה קרובה. וכה ריחפנו בעולמות של אשלייה והזיות מבלי לדעת מה אמת יש בדעה זו. זאת ניצלו השקרנים והכזבנים כדי לבלבל את מוחותינו. היתה להם הנאה מיוחדת במינה לכזב לאסירי תקווה ולהפיח בהם רוח חיים ואח"כ לברוח לצריף אחר ולצחוק צחוק פראי: “הנה רמיתי את הטיפשים האלה”.

היינו מנותקים מהעולם הגדול. עתון לא ראינו ולא ידענו דבר מהנעשה בחזית. רק מפעם לפעם באו וסיפרו מה ששמעו מפי אנשי השמירה. פעם סיפרו שהיטלר כבר כבש את מוסקבה; פעם סיפרו שסטאלין ברח להרי חושך ובמוסקבה אינו קיים יותר השלטון האדום. סיפורים אלה שימשו כסם הרדמה לאלה המחכים בכיליון עינים לגאולה. כשההכרה הבריאה שבה אלינו הבינונו שאין ממש בשמועות אלו, מכיוון שגם אנו וגם השמירה מנותקים מן העולם. היינו נתונים בחשיכה, שלפעמים ניראו בה זיקי אור חולפים. הימים ואפילו השעות זחלו בעצלתיים שלא כהילוכם הרגיל, הקבוע מששת ימי בראשית, ולא היה יום שמצב רוחנו לא יתחלף פעמים אין מספר. כמעט כל רגע פשט צורה ולבש צורה. אי־בהירות המצב השפיעה מאוד על נפשנו וגופנו כאחד.

בית־חרושת ללבינים.    🔗

היה זה בספטמבר, בזמן שמזג האוויר מתחלף כאן לעיתים תכופות וגשמים ושמש משמשים בעירבוביה, בהפסקים של ימים ואפילו של שעות. אני קבלתי אז פקודה לעבור לבריגאדה אחרת. למחרת בבוקר הביאוני לצריפים לא הרחק מהמחנה. נוכחתי מיד, שבזמן ההליכה מתלוצצים וצוחקים כאן, בעוד שליער היו האומללים פוסעים ונאנחים. גם יחס השומרים היה יותר נוח מהיחס של השומרים שהובילוני ליער. כשנכנסנו לצריפים, יותר נכון לסוכות, נגלתה לפני תמונה מרהיבה. לפנינו נראו כלי עבודה, לא רק גרזנים כי אם כאלה שאף פעם לא ראיתים; שולחנות ארוכים עם חורים מרובעים באמצע ומלמטה לשולחן תחתית עם מבלט של לבינה ובקצה השולחן מונח טיט לתעשיית הלבינים. כשיצאנו מן הצד השני היתה התמונה עוד יותר מעניינת: סוס (ולא אדם) רתום לגלגל! הגלגל היה תקוע בגל טיט והסוס עשה הקפות מסביב ברדיוס של שני מטר וחצי. אחד העיר שכאן, בבית חרושת זה, אנו נמצאים בתקופתו של מתושלח.

הבריגאדה שלנו היתה מורכבת מ־20 איש. שניים מהם היו מטפלים בסוס: אחד נהג בו והשני הוסיף מפעם לפעם חול ומים. כשהטיט כבר נילוש דיו היה אחד מגבלו למנות ומחלק לפועלים. ליד השולחנות עבדו 12 איש. מחוץ לזה היו ארבעה משמשים שתפקידם להגיש את הטיט. מאחורי השולחן היו אצטבאות שעליהן הונחו הלבינים. אבוי היה לאסיר אם הניח לבינה שלא לפי הוראות הבריגאדיר. הוא היה מקבל מטר של לבינים בראשו! בזמן הראשון נפל בחלקי לעבוד ליד השולחן. מכיוון ששכני לשולחן לא היו שבעים רצון מעבודתי, באה פקודה להוציא אותי מתוך הצריף ונעשיתי שואב מים. הפעולה היתה שאיבה בשני דליים מהבור ולשפוך אותם לתוך חפירה. לאדם בריא לא היתה עבודה זו קשה כלל וכלל. כי במשך היום הייתי שואב 60 דליי מים ונושא אותם מהלך 20 מטר, אבל מכיוון שכבר הוחלשתי מרעב וממחלה היתה גם עבודה זו עבודת פרך בשבילי.

למזלי היה הממונה על העבודה סיני אחד והודות לו הוקלה עלי העבודה מפעם לפעם. למראית עין היה לפעמים נוזף בי שאני רשלן, אבל בצינעה היה אומר: “דע לך שאני מצפצף על כל השלטון הנבזה הזה. אני כשלעצמי לא איכפת לי אם אתה שואב 60 דליי מים או 10 דליים. אל תשים לב לבריגאדיר או לעוזריו. ידברו בך סרה כמה שירצו, יצחקו כאוות נפשם ואתה עבוד לפי כוחותיך”. הטפה זו עשתה עלי רושם בל יימחה ולא שמתי לב לגידופים מצד הבריגאדיר.

הבאר היתה בגבול המפריד בין מקום העבודה למקום האסור על האסירים. אנשי השמירה מוכנים היו לירת בכל אסיר העובר על הגבול. שאיבת המים איפשרה לי לעשות הכרה עם האדונים־השומרים־הנכבדים, בזמן שהלכתי עם הדליים לבאר שמו לב אלי ונכנסו פעם בשיחה. והנה תוכן השיחה, כדי שהקורא יעמוד על אופיים ומצפונם של אנשי השמירה האדומה. שאלה: “בן כמה אתה, נבל?” תשובה: “23”. שאלה: “מה הספקת בתקופה קצרה כזו לפעול נגד השלטון הסובייטי?” תשובה: “לא עשיתי שום פעולה אנטי־סובייטית”. – “הה, ידוע לנו. כולכם חפים מפשע, כולכם ילדים תמימים שאינם יודעים להבחין בין טוב ורע. זה ידוע. הנני מייעץ לך שבשביל עתידך יותר רצוי שתספר את האמת”. אני עומד בעקשנותי ועונה שוב את אותה התשובה. הוא מחייך: “הזמן לא ילמד אותך להגיד את האמת, המשך לעבוד”. בחוזרי עם הדליים הריקים הוא בכל זאת ממשיך: “תגיד לי מה עשית ומה מלאכתך לפני שאסרו אותך?” אני עונה שגמרתי את האוניברסיטה – “זאת אומרת שאתה בורגני שניצלת את הפועלים. עכשיו מובן לי למה אסרו אותך.” לא האמנתי להלכה שכזו שמי שגומר אוניברסיטה הוא מנצל פועלים. לא הועילו שום הוכחות וביאורים שהוא טועה. הוא עמד על דעתו שצריכים להמית ולהשמיד פאשיסטים כמוני. שוב אני שואב את המים וחוזר למקום העבודה ושוב אני חוזר ונפגש עם איש שיחי. – “כמה שנים עליך לשבת בבית הכלא?” – “זה טרם ידוע לי, כי אסרוני בלי חקירה ומשפט”. – “לא רק אותי אסרו, כי אם כל האנשים שהובאו למקום זה נאסרו בלי חקירה ובלי משפט”. הוא מנענע בכתפיו ואומר: “מוזר מאד, ובכל זאת אגיד לך שלכל הפחות תיענש למאסר חמש שנים. זה נחשב אצלנו לעונש קל. אבל איני מאמין שיתנו עונש קל לפאשיסטים ובפרט בזמן המלחמה”. אז טרם ידענו שאפילו על אנשי השמירה להיכנס בשיחה עם האסירים כדי להוציא מהם חומר שישמש לחקירה. ברבות הימים התרגלתי גם עם הביטויים שעלי היה לשמוע לא רק מאנשי השמירה כי אם מאנשי הבולשת, מקטיגורים למיניהם ומשופטים למיניהם.

תוכן השיחה לא רק שהפיץ אור על מצבי המיואש כי אם הרגשתי כאב מוסרי גדול. עד התקופה ההיא לא העיז איש להגיד לי “הנך משקר, אתה שקרן” ופתאום מעיז ברנש פרא זה להאשים אותי בשקרים. יסורים אלו צרבו בעומק לבי. כשחזרתי למקום העבודה, שפכתי לבי באוזני חבר לסבל ולעוני. הוא ניחם אותי באמרו: “אם למדת תלמוד אתה צריך לדעת מאמרי חז”ל: ‘כל הפוסל במומו פוסל’, ואם כן מה אתה כל כך נרגש? הלא עם של שקרנים הם וחושבים את כל הנופל לידיהם גם כן לשקרן. זה מובן מאליו ואל תתפעל מעלבונות כאלה". כשמסרתי על תוכן השיחה ליתר האנשים שעבדו אתי הם לא שמו לב לזה, באומרם שבוּר כזה רק מעוניין לפטפט.

בימים הראשונים הרגשתי עצמי די טוב במלבינה. קודם כל לא נאלצתי ללכת קילומטרים מרובים ליער ולסבול מן הבצות ומהייתושים והשנית, וזה העיקר, שהסיני היה סניגור נאמן לכל הקבוצה בבית־החרושת. ייזכר לברכה סיני זה על יחסו האדיב ועל רצונו להקל את עינויינו וסבלנו. ביום אחד בא הסיני במאוחר. הוא הלך לראות את מצב הלבינים שעמדו להתייבש ובצהריים קרא לאחד מאתנו לגשת אליו לצריף. כעבור כמה רגעים חזר החבר ורמז לאחר לגשת לצריף. וגם תורי בא. כשהגעתי לצריף חייך: “נו ידידי, איך עבדת היום? כמה מים כבר שאבת? ואיך מוצא חן בעיניך בית חרושת זה?” כשאני לעצמי חששתי שבוודאי אינו שבע רצון מעובד שכמוני ורוצה לפטרני. התחלתי לשדל אותו בדברים והוא הוסיף לחייך: “נו, ידידי, אל תרבה בפיוסים. לא לשם כך קראתי לך, פשוט רציתי לשוחח אתך קצת”. באותו רגע הוציא מהסל בצל עם כמה ביצים ושם לתוך כיסי. “דע לך”, הוסיף ואמר, “שכל הזמן שאהיה עמכם אשתדל להקל את רעבונכם. תלך חזרה ותשתדל להוכיח לבריגאדיר ולאנשי השמירה שהנך עובד לשם שמים”… בחוזרי נודע לי שמתנה כזאת קיבל כל אחד מחברי הקבוצה. רק מי שהיה בצריפים אלה וראה במו עיניו את סבלנו ובעצמו הרגיש את הרעב הנורא שעינה אותנו יומם ולילה יבין, איזה ערך היה למתנה זו. זה היה בשבילנו חג יוצא מן הכלל ונס, שקשה היה להאמין שבתנאים כאלה יכולנו פתאום לקבל אוכל יקר כזה.

כעבור כמה ימים הופרע השלום ששרר בינינו. נמצאו מחרחרי ריב שעינם צרה בחבריהם לעבודה הנהנים מתנאים נוחים גם הם והתחילו לטעון, שהחלשים אינם ממלאים את תפקידם ויש לפטרם. בין החלשים נמניתי כמובן גם אני. בראותם שטענותיהם אינן מועילות, הלשינו עלי בפני הבריגאדיר ואחר־כך אפילו בפני קצין המחנה. הייתי אובד עצות. ידעתי שביחס אלי הם צודקים, מכיוון שכוחותי דללו. מאידך הבינותי שרק צרות־עין מדברת מגרונם. מבלי לחשוב הרבה פניתי לעזרה לסניגור, לסיני. מקודם חייך ואחר כך נעשה רציני מאוד ואמר: “אוי ואבוי לי, בנים גידלתי… חשבתי שבריגאדה זו נבחרת היא ושיש לי עסק עם אנשי תרבות. אני רואה שהם אותם הנבזים הידועים לי מכבר. הנה התוצאות מיחסי הטוב. מה עלי לעשות? נמאסו לי המחרחרים האלה. נו, אני אחליט מה עלי לעשות, או שאשלח את כולם ליער או שאתפטר ואעזוב את המקום הזה”. כעבור כמה ימים נודע לי שטענות המחרחרים לא הביאו תוצאות. למרות הכל חייתי כל הזמן בפחד ובדאגה, שמא ייקחוני מכאן. הייתי שבע רוגז ומכאובי נפשי עברו על גדותיהם. אם נגאלתי מהיער, שמוות בכנפיו, קפץ עלי רוגזם של מחרחרים שצר להם שלא מצאתי לי מנוחת עולמים ביער.

למותר לומר שדווקא קבוצה זו היתה מורכבת מבעלי רמה מוסרית נמוכה, שעד המלחמה חשבו עצמם למיוחסים משום שעלה בידם לאסוף הון וכאן המשיכו להראות לאומללים החדשים את כוחם זה. ברבות הימים נתגלה שרובם ניספו במחלות. הם לא רצו להאמין אז שגם להם מחכה אותו סוף שהם מכינים לחבריהם לצרה. אחרי המקרים האלו שינה המפקח את יחסו אלינו. הבינותי שגם המתנות תיפסקנה ויכול להיות שהוא לא יאריך לשבת אתנו.

ואכן, שבע השנים הטובות עברו חיש ובאה הידיעה העגומה שהו עוזב אותנו. ומה שיגורנו בא: במקומו נתמנה מי שהיה אסיר, פולני למחצה. הוא הראה לנו שהוא מסור מאוד לשלטון האדום ודרש במפגיע שנעבוד כאסירים, היינו עד אפיסת הכוחות. הוא פתח בטענה שאיכות הלבינים אינה משביעה רצון; שהרבה לבינים יש לזרוק חזרה לתוך הטיט ומיכסת הלבינים הולכת ופוחתת. למזלנו נמצאו אנשים שבאו לכלל דעה שמפקח זה מוכן לשוחד, כלומר לקבל במתנה זוג טריקו וכדומה. נמצא אמיץ שקיבל על עצמו לשחדו, שכעבור כמה רגעים חזר ואמר בשמחה: “נו, תדעו לכם שנחש זה נהפך ליונה תמימה”.

באה שוב קצת רווחה בחיינו העגומים, אף שימי השובע לא חזרו כבר. מפקח זה לא שם לב לעבודה שלנו והיה משוטט בכל הפינות למצוא אפשרות קיום; למצוא אנשים העומדים מחוץ לתחום ולבוא אתם בקשרים שיביאו קצת אוכל. לאסוננו הופיע אחד מפקידי המחנה וקבע שאין אנו מסורים לעבודה. הוא איים שנגורש מכאן חזרה ליער. האיום השפיע עלינו קשות, כי שיבה ליער פירושה מוות בטוח. הלכנו לחפש את המפקח שימליץ בעדנו, אבל הלה נבהל ופחד גם לעמדתו. הוא הבין יפה שאם נפסלנו ימצאו פגם גם בו. אחרי ישוב הדעת בא למסקנה שצריכים לשחד את הפקיד הזה במתנה נאה. נתפלגו אצלנו הדעות: האחת אמרה שאם נוסיף ללכת בדרך זו ונרגיל את הפושעים בלקיחת שוחד יעברו כל החפצים שלנו לרשותם ונישאר עירומים, כי ככל שנשחד אותם תיאבונם יגדל, לכן יעצו שעלינו לסמוך על הגורל. הצד השני טען שלהיפך, אם נשחד אותם כדיבעי הם לא יגרשו אותנו כדי לקחת אחרים, שספק אם ינקטו באמצעי שלנו. שיקול דעת זה גזל את מנוחתנו ועד שבאנו לידי מסקנה החלו גשמים מרובים ובאה פקודה לסגור את בית־החרושת. לאושרנו נפסקו הגשמים כעבור יומיים ופקודת הסגירה בוטלה. במלבינה היינו עובדים עד שמונה בערב.

היו מקרים שנפתענו ממש מיחס יוצא מן הכלל מצד אנשי השמירה, ולהיפך; לפעמים היינו נתקלים בפראים אמיתיים שבכל רגע איימו לרצוח אותנו נפש. גם לכך התרגלנו. קרה נס שהתגעגענו ליער ששם היינו שומעים מפעם לפעם “חדשות מהחזית”, חדשות קלוטות מהאוויר, כפי שכבר הזכרתי. שמועות אלה עניינו אותנו על אף אי־מהימנותן והפיחו בנו קצת רצון חיים. כאן, במלבינה, לא היינו נפגשים עם אנשים מהחוץ ואפילו לא עם כל אנשי המחנה. עד שהשתלט השיעמום. לפעמים, כשהמפקח היה שבע, היה מספר לנו סיפורים שבשקר יסודם, אבל למרות הכל נעים היה לשמוע את הבדיחות הפוליטיות שתיבל בהם את סיפוריו. כניתי את המפקח בשם אולנשפיגל של המאה העשרים והוא התגאה בתואר שקיבל ממני. הוא הבטיחני שבחזרו לפולין יספר אודותי לכל מכיריו ויכול להיות שיושיטו לי אפילו עזרה. המעניין בדבר הוא, שבזמן שיתר הפולנים לא נרתעו מלהביע את איבתם הגלויה כלפי היהודים לא הראה זה האחרון כל אותות איבה. הוא היה כביכול איש טולרנטי שאינו מבחין בין גזע לגזע ואיבה לאנושות זרה לו לגמרי.

 

פרק שני: החיים בצריפים.    🔗

כפי שכבר הזכרתי, בהגיענו למקום זה לא היו הצריפים ראויים לדיור: הגגות דלפו מעל לראשנו, לא היו זגוגיות ברוב החלונות ובהרבה צריפים לא היו דלתות. בקיץ היה לנו נוח בכך, כיוון שהצריפים היו מאוכלסים יתר על המידה וריח זיעה היה ממלא את החלל.

אף שחסרו דלתות וחלונות היינו חיים באפילה, כי הצריפים היו נמוכים והמשכבים נקבעו תחתיים, שניים ושלישיים והסתירו מאתנו את אור היום. אם היה אדם מן החוץ נכנס לצריף היה שומע אנחות כבדות של שוכני תופת זו; בעזרת מנורה היה רואה לפניו פנים צהובים כדונג ועיניים שקועות בחוריהן, היה מוצא את כולם סרוחים על הקרשים בבגדיהם, שקשה היה להבחין ביניהם לבין סמרטוטי אשפתות. הכל עשה רושם של בית קברות נרחב הקולט וקולט בלי הרף.

אך שבו האנשים מהעבודה היו נופלים אין אונים על המשכבים, וקול נחרתם אימה. בלילה שרר חושך מצרים ואלה שנאלצו לצאת החוצה התנגשו האחד בשני או בקרשים, למרבה הרעש וההמולה, ונשמעו גידופים ובכיות. הגיע לידי כך שקצין המחנה קרא לאסיפה ושאל לפשר הרעש. הוא גער בנו: “עליכם לדעת שמוסקבה אינה נותנת אמון בדמעות. דמעות לא יפחידו אותנו להקל מעליכם את הדין”. הוא גם איים שאם ישמע “קונצרטים” כאלה בלילות ישלח את “אנשי התזמורת” לצינוק.

תוצאות האיומים היו עגומות: פה ושם שוכב אדם מלוא קומתו שרוע על הקרקע ונאנח, כי באשר אדם נפל נשאר שוכב. נתרבו הקללות הנמרצות לכנופייה האדומה ולא חסרו חירופים וגידופים מהאחד לשני, השני לשלישי וחוזר חלילה – בלחש, כמובן.

כל עוד שהקיץ לא בגד בנו לא היה המצב כל כך עגום, כי בילינו את שעות הפנאי בחוץ. אבל משבא הסתיו והתחיל לגרש אותנו לצריף נגלתה התמונה במלוא חרדתה.

לפני עונת הגשמים היינו שולחים משלחות לקצין המחנה שיתקן את הגגות ושיעשה את התיקונים הדרושים בצריפים, שאינם סובלים דיחוי. הוא היה עונה “נעשה” ונשארנו ב“נעשה”. לא תיארנו לעצמנו שנצטרך להישאר בעונת הסתיו במקום נידח וארור זה והתייחסנו לעניין באדישות. אבל כשההזיות פינו מקומן לאכזבות והקור התחיל להראות אותותיו נתקלנו במציאות המרה והתחלנו לטכס עצה איך לשכנע את “בעל הבית” שיעשה תיקונים בצריפים. אחרי שידולים מרובים הסכים הקצין לקחת בריגאדה אחת מהיער ולהשאיר אותה במחנה כדי לעשות את התיקונים ורבים רצו להיות בין המאושרים שיעבדו בתיקונים אלה.

עוד בהיותנו במלבינה כבר הבענו את החשש שהימים הקלים שלנו הולכים וחולפים. פחדנו שעם בוא החורף יבוא קיצנו. לרוב האנשים לא היו בגדי חורף וקל היה להבין כי בבגדי הקיץ שנשארו לא נוכל להחזיק מעמד בקור איום זה. במלבינה היינו בכל זאת חוסים תחת קורת גג, אבל כשנאלצנו ללכת ליער לא יכולנו בשום אופן לנחש שנוכל להתגבר על קשיים מרובים אלה. התנחמנו בכך שמה שלא יעשה השכל יעשה הזמן. ושוב: אולי צודקים האופטימיסטים שעד בוא החורף תבוא הגאולה.

לאושרנו היו הגשמים בספטמבר לסירוגין. אבל לפני שנעשו התיקונים בצריפים התחילו רוחות הסתיו והקור בלילות, שגזלו מאתנו את השינה והיו כבר שוב מקרי דלקת ריאות.

איום ומחריד היה לראות את התאבקות האומלל עם המוות, את יסוריו הגופניים והרוחניים גם יחד בזמן שאפסו כוחותיו והיה עושה את צרכיו במשכבו. שום עזרה רפואית לא ניתנה, ולא הופנתה לכך תשומת לב ראויה מצד שלטונות המחנה, רק לעתים רחוקות היה חולה כזה קם מחוליו.

רצינו לחמם את הצריפים בעצים שהבאנו מן היער, אך בעוברנו את שער המחנה הוחרמו ע"י השמירה לצרכי עצמם.

באותו זמן עוד היו הפולנים מתאספים בפינות מיוחדות בכל צריף ומתפללים ולאחר גמר התפילה היו שרים שירי געגועים ותקווה. ברגעים הקדושים של התפילה והשירה היו רוב האנשים שוכחים צרותיהם וכל המעיק עליהם ומוצאים בהם סיפוק נפשי. גם היהודים היו עורכים תפילות מפעם לפעם, אבל בלי שירה וזימרה. עלי לציין שבזמן הראשון לא הפריעו שלטונות המחנה לעבודת קודש זו.

עם הגשמים התחילה שוב הנדידה מצריף לצריף, כדי למצוא פינה שאין הגשמים חודרים בה. החיפוש הביא למשטמה בין הדיירים הוותיקים לבין דיירים חדשים שהשתלטו בחוצפה ובכוח על מקומות תפוסים. אח"כ נודע לנו, שעיכוב התיקונים היה בכוונה תחילה, כדי להגדיל השינאה בין האסירים.

כל יום הביא חדשות מהיער: על פלוני נפל עץ והמיתו; אלמוני נפל לתוך בצה עמוקה וטבע; אחרים קיבלו מכות ומתו משבץ הלב.

לפי פקודת שלטונות המחנה מוכרחים היינו להביא את המתים חזרה לצריפים עד שהכינו ארון להוציאם מחוץ למחנה.

הצריפים עצמם נשאו שמות מצלצלים: “חדרי השינה”, “חדרי נופש”, “חדרי מנוחה”, “חדרי תרבות” וכד'. למעשה היו אלה אורוות או רפתות שנהפכו למקומות זוועה, שנחרתו היטב בזכרוננו.

היינו בלב היער ושלטונות המחנה לא הרשו להסיק את התנורים, בנימוק שהתנורים זקוקים לתיקונים. נמצאו מומחים שהיו מוכנים לתקנם, אבל שלטון המחנה דחה את העניין משבוע לשבוע. טרם ידענו, שלפי הסדר השורר בארץ זו עושים תיקונים בבתים, בדרכים וברחובות רק כשמתחילה עונת הגשמים. רק כשכמה מאנשי השמירה חלו וקצין המחנה היה נאלץ להזמין את המומחים לתקן את התנורים בצריפי השומרים, כבר נתן פקודה לתקן את התנורים שלנו. אך, מעשה שטן, התנורים מיאנו למלא תפקידם. מקודם זקפו זאת לחשבון העצים הרטובים אבל לבסוף הוברר שהתנורים אינם ראויים להסקה. העשן גירש את כולנו מתוך הצריף, וחששנו שבגורלנו יפול להישאר בצריפים בלתי מוסקים כשהם מלאי רטיבות גם לאחר תיקון הגגות. פרשת התנורים ארכה בלי סוף: שוב מתקנים ושוב הורסים ובונים, וחוזר חלילה.

כשבאה סוף סוף הפקודה לתקן את החלונות וביקשנו זגוגיות אמרו, שאפשר לתקן בלי זגוגיות. חשבנו שחמדו לצון, אבל לצריפים הגיע ממונה על התיקונים ופקד לסתום את החלונות בקרשים. כשאמרנו לו שהרי יהיה חושך ענה: זה טוב מאוד, תוכלו לישון באין מפריע לא רק בלילה כי אם גם בעוד אור יום. “תיקון” זה נעשה. בזמן הראשון נתקלנו האחד בשני או בקירות והיינו נחבלים. ההתנגשויות והנפילות נתלוו, כמובן, בגידופים. אחר־כך למדנו להיתקל ולידום!

הגנבים ניצלו חושך זה למקצועם. לאמיתו של דבר הם לא התביישו לגנוב ביום ואפילו בנוכחות מישהו. אולם הם ביכרו את החושך, משום שבחושך אפשר היה אפילו לגנוב את הנעלים מעל הרגלים. אפילו השמיכה היחידה שנשארה לפליטה נגנבה. הגניבות היו תוכניתיות ושיטתיות. בזמן הראשון, כשהיינו יחד עם הפולנים, היו מקרי הגניבה נדירים, אך כשהתחילה עבודת הכפייה והגנבים המומחים היו נשארים בצריפים באמתלא של מחלה, הם עשו עבודה מושלמת ובחוזרנו מהעבודה היה כל אחד מחפש את שקו הקטן שנשאר עוד לפליטה. היו מקרים שהשק נעדר בכלל או שנשארה ממנו פקעת חוטים. החושך הזה היה רצוי לא רק לגנבים כי אם גם לשלטון המחנה, שראה בו תוספת ענשין בשביל “החותרים תחת משטר הסוציאליזם”.

כך היה גם בצריף ה“מסעדה”. כי נאלצנו לקום בוקר בוקר לפני חמש. בעוד החושך שורר בחוץ וב“מסעדה” כדי שלא יגנבו את הצלחות בחשיכה ושיראו איך שהוא לאכול הוכנו קיסמים רבים להאיר את הצריף. קיסם גדול ביותר לא דלק יותר משלוש דקות, ועד שהדליקו את השני שרר שוב חושך. גם לזה התרגלנו וכבר לא הרגשנו צורך בקיסמים. זכות גדולה היתה זו לאסיר שהכין את הקיסמים, כי בזה מילא מיכסת עבודתו ונחלץ מהליכה ליער. על השאלה למה אין מכינים קיסמים בשביל יתר הצריפים באה התשובה, שקצין המחנה חושש לדליקות.

הדלקת האש היתה פרשה בפני עצמה: גפרורים לא היו אפילו לדוגמא, ובכל זאת עלה בידי האסירים הוותיקים ליצור אש ע"י שני ענפי עץ יבשים. המצאה זו של אדם הראשון היתה חדישה בשבילנו. היה עלינו להתרגל איפוא לתנאי החיים של האדם הקדמון, אלא שהאדם הקדמון היה חופשי ולא אסיר!

כשהיינו חוזרים בבגדים רטובים, בטרם היות חדרי הייבוש, היתה השינה נגזלת מעינינו והיינו מבלים את הזמן בשיחה. רוב השיחות היו חד־גוניות – זכרונות מימים עברו או על מאורעות היום בעבודה. משהתחיל הרעב להציק לנו היו נושאי השיחה רק על אוכל.

בשל הקור הנורא בצריפים היו הרבה מבכרים להשתהות בצריף ה“מסעדה” וכשנודעה הסיבה לשלטונות באה פקודה האוסרת “מנהג בורגני” זה. לדעתם, קומוניסט או אזרח סובייטי יודע, שאחרי האוכל יש לעזוב את המסעדה. הם ראו בהשתהותו חוסר נימוס וחינוך.

סוף סוף הגיע מומחה שתיקן את התנורים, שרק בלילה מותר היה להסיקם, בתנאי שכל אחד יביא עצים מהיער. אך עד שהצריף הוחם כמעט ועבר הלילה וצריכים היינו לצאת לעבודה.

בדרך כלל התעללו בנו אנשי השמירה במחנה יותר מאשר במקומות העבודה ביער, כי בצריף פקדו עלינו פקודות כאלה שאי אפשר היה למלאותן, למשל: היתה פקודה לא לעמוד ליד התנור ולא להתחמם; היו מוציאים אותנו לשעות ארוכות בחוץ כדי לעמוד בשורה עד שאנשי השמירה ימנו את כולם והיות והשומרים היו בורים גמורים להלכה ולמעשה ולא היו מסוגלים למנות יותר מ־10, היינו עומדים וסובלים מהקור ולא מעט מאתנו רגליהם נקפאו. בכל הפקודות האלה נתכוונו רק להכעיסנו, לפגוע בכבודנו ולמרר את חיינו.

היער    🔗

די היה לשמוע את המלה “יער” ואימה היתה נופלת על כולנו. בתודעתם של בני תרבות מייצג נווה־טבע זה מקום מרגוע והמשוררים מלאים שבחו. לנו שימש מקום פורענות. היער כאן אינו דומה ליערות במולדתנו. כאן הוא פראי, ענקי ואפלולי. גובה העצים מגיע לשלושים–ארבעים מטרים ורק במקומות מעטים ביער חודרות קרני השמש. משונה הדבר שביערות אלה אין זכר לצפרים וסנאים ובעלי החיים היחידים השוכנים ביערות אלה הם זאבים ושועלים.

אם בחורף סבלנו ביער לרגלי הקור הנורא ששרר בסביבה זו, הרי בקיץ היה קן לייתושים שאכלו אותנו בכל פה. נאלצנו לעמוד בבצות עד למעלה מהברכיים ובאופן כזה לכרות את העצים. כמעט איש מאתנו לא החזיק גרזן מימיו ופתאום, לפי גזירת הגורל, נהיינו לחוטבי עצים. האכרים הבודדים שהיו בינינו לימדו אותנו איך להשתמש בגרזן, אלא שלימוד זה לא נתן תוצאות חיוביות, כיוון שכבר היינו חלשים מדי לרגל הרעב הקשה שסבלנו. סיכסוכים ומריבות היו פורצים בטענות של השגת גבול, כאילו פלוני לקח לו חלקה יותר טובה שאלמוני כבר בחר לעצמו. לא מעטים היו המקרים שמריבות פרצו בשל כלי עבודה חדים שהוחלפו בכהים – גרזנים ומשורים, וכו' וכו'. מכיוון שלא היינו חוטבי עצים מנוסים קרה שהמשור נשבר ואי אפשר היה להמשיך בעבודה. אנשי המשמר האשימו אז את האומלל שכאילו שבר את המשור בכוונה, משום שברצונו לגרום נזק לתעשיה הסובייטית, ואיימו להעמידו בפני בית דין צבאי באשמת התנקשות בחוקים הסובייטים. כעונש על רשלנותו זו היו מעמידים אותו שעות רצופות בבצה או על הקרח, בהתראה שאם יזוז יירה מיד.

יותר מאנשי השמירה התעללו בנו הבריגאדירים. ללא כל סיבה היו מתנפלים, מחרפים ומגדפים וגומרים במהלומות ומכות. הם היכו באגרוף, בשוט ובמקלות. האמתלה היתה שהמוכה לא היה מעוניין למלא את מיכסת העבודה. לאמיתו של דבר היתה המיכסה גדולה כל כך, שאפילו חוטבי עצים מקצועים לא יכלו למלאותה.

גורם מעציב נוסף היה שנאלצנו לקום בחורף וללכת ליער בחמש בבוקר, כשחשכת הלילה עוד בעיצומה ולחכות שעות מרובות עד אור הבוקר. לא ניתנה שום אפשרות להעלות מדורה כדי להתחמם. נטולי שינה, ללא אוכל וללא בגדים מתאימים לאקלים קר דרשו מאתנו לשבת שעות רבות ביער בלי להתנועע.

בפעם הראשונה כששרר קור של 38 מעלות מתחת לאפס ורגלי אומלל קפאו עד שלא יכול היה להניען, הוכה מכות רצח בטענת “סימולנט”… בהגיעו אחרי תלאות למחנה והיה פונה לעזרת הרופא, היה הרופא מתנפל עליו בגידופים ובהאשמה שבכוונה הקפיא את רגליו.

ביער הנורא הזה לא היתה שום אפשרות להינצל מכל הסבל והתלאות הללו. ומה שהוסיף מכאוב על מכאובנו הוא שהיתה קיימת כאן מידת איפה ואיפה: בזמן שאנו הוכינו מדי יום ביומו באמתלה שאנו מתרשלים בעבודה, ישבו רצחנים וגנבים ליד מדורות ובישלו לעצמם ארוחת־צהרים ממצרכים שהספיקו לגנוב ממחסנים שונים. והמתמיה בדבר היה שהרימו על נס את חריצותה של הכנופיה הזאת.

המקרה הבא יש בו כדי להפיץ אור על מעשי התעתועים שנעשו ביער ושנעשים בכל מקום בו משתולל שלטון זה: אחרי שהשתדלנו בכל כוחותינו למלא את המיכסה ולא עלה בידינו, התחלנו לחקור לסיבת הצלחתה של כנופיית הגנבים. והנה התגנב מישהו מאתנו להסתכל ולראות איך שהם עובדים. וזה מה שראה: הכנופייה עבדה למעשה מעט מאוד. לפנות ערב כשבא המפקח על העבודה למדוד את כמות העצים שחטבו לקח גחלת מהמדורה וסימן על אחד העצים לב, שפירושו העבודה נתקבלה. אחרי שעזבו את המקום יצא ממחבואו אותו איש ומדד עם מטר ונוכח שהמיכסה לגמרי לא נתמלאה. כשחזרנו בבוקר ראה אותו איש, שארב להם אתמול, שהם כרתו את סימן הצלב והעבירו את העצים למקום אחר, כך שבערב היתה שוב המיכסה שלמה.

גם אנו החלטנו ללכת בדרך זו. לפנות ערב הגיע אלינו הממונה על העבודה ומדד בחיוכו הרגיל. פתאום התרגז, זרק את המטר וזעק: “מה קרה עמכם היום ז’ידים? – מה? ירד מלאך מן השמים ועזר לכם למלא את המיכסה?” העזתי ועניתי: “לא, ידידי. אלינו בא אותו המלאך העוזר לכנופייה החוסה בצילך” – רמז לכך שהוא לוקח אותם תחת חסותו וכותב מספרים שלא היו ולא נבראו. הוא העיף עלי מבט ואיים שעוד מעט ויחבוט לי בראשי בבול עץ. למרות זאת התרשם מאוד מז’יד חוצפני המעיז להגיד בפניו ובנוכחות אחרים אמת כזו. מני אז התחלנו גם אנו “למלא” את המיכסה, אם כי לא בכל יום. במשך הזמן נודע לנו שכך היו ממלאים את המיכסה לא רק במחנה כי אם בכל מלוא אותה הארץ.

המיכסה משמשת תמיד כסות־עינים שבברית המועצות יודעים אנשים לעבוד בנאמנות שלא כבארצות הבורגניות. ביחס אלינו היה זה אמצעי לכלותנו ברעב, באמתלה שאינם אשמים בזה שחוסכים מפינו חתיכת לחם: “לו הייתם עובדים במסירות, כי אז לא הייתם רעבים!” נוכחנו איפוא שהכל מתנהג בשקרים ובזיופים. לא מילוי המיכסה הוא הקובע לא ולא! העיפרון בלבד הוא החולש על גורל האדם שם. בפי האסירים היתה שגורה המימרה: “היום ילד העיפרון את המיכסה”. כדבר הזה קרה כעבור חצי שנה, עת הובילונו לקולחוז לאסוף תפוחי־אדמה.

בקשר עם ה“מיכסה” מן הראוי להזכיר: כשהסובייטים כבשו את העיר בא¹ נאסרתי התחילו להנהיג בה סדר ומשטר סובייטי. מיד החרימו את בתי החרושת הפרטיים, באמתלה שהפועלים היו מנוצלים ומצד שני לא עבדו בתי־החרושת במלוא יכולתם. בין אלה היה בית־חרושת לעיבוד עורות. כעבור שבועות התחילו להתפאר שכעת ממלא בית־חרושת את המיכסה בשלש מאות שבעים וחמש נקודות לעומת 40 נקודות מקודם, אבל כשבאת לסנדלר לתקן נעלים, לא היה לו חומר, תמהנו: הייתכן ש־40 נקודות הן יותר משלוש מאות שבעים וחמש נקודות. נשארנו תמהים. אף הנעליים פצו פיהן בתמיהה ממושכת!

תסלח נא לי, הקורא, על שחוטב־עצים טירון כמוני העיז לזנוח לרגע קט את קרדומו ולצאת בביקורת כלכלית, מתוך הסתמכות על זוג נעליים. הנה אני חודר שוב למעבה היער;

בימות הגשמים היתה הדרך מלאה בצות ומהמורות וצפויה היתה סכנה ליפול ולטבוע. מלבד הבצות היו מכשולים של אבנים וגזרי עץ נרקבים ופה ושם נאלצנו לקפוץ ולנתר, ואם מישהו היה נכשל הרי שנפצע או טבע. מלבד הסכנה הצפויה בהליכה ליער וחזרה היו הידים עמוסות כלי עבודה ולא היו חופשיות לגרש מהפנים את המון הייתושים.

כזו היתה התמונה: באפלולית הלילה או הבוקר אנו נאלצים לקפוץ כשובבים ממקום למקום בידים עמוסות והפחד מלווה אותנו בלי הרף, שהנה עוד מעט ונהיה קרבן לבצות או אחד המכשולים האחרים.

כעבור הגשמים והשלג מתחיל יורד במשך הרבה ימים גדלה הסכנה עוד יותר, כי אז קשה להבחין היכן המכשולים. וכשהקפאון החל משתלט וחשבנו שמעתה תהא הדרך נוחה יותר, בא אויב חדש בצורת “פורגה”. “פורגה” פירושה סופת שלג עזה האופפת ומטלטלת את האדם בכוח איתנים ככדור. בהשתולל הפורגה הנך אובד עצות. אז אין לראות מה שנעשה מסביב וגם אין אפשרות לנשום בקלות. אם לא די בפגעי הטבע, הרי באותו הזמן כנופיית השמירה מאיצה בך בקתות הרובים וצועקת: “התקדם, נבל, פאשיסט”. האסירים המאמינים מבני כל דת היו גומרים את הווידוי הגדול כל פעם לפני צאתם לדרך זו, כי השכל וההיגיון אמרו לנו שבמוקדם או במאוחר נמצא את קברנו במקום פורענות זה.

כוונת שלטון הרשע היתה גלויה ביחסה לאסירים: כל מי שיש לו מוח בקודקדו מבין יפה, שבתנאי אקלים כזה אין אפשרות לעבוד ולמרות זאת לא קיבל סדר היום שום שינוי. כל בוקר בחמש התחיל מסע התלאות ואחרי גלגולים וטלטולים באנו לגיהנום הנקרא “יער” וחכינו למוות שייגאלנו. פתגם גרמני ידוע אומר שגם האומלל זקוק למזל: בזמן ששיחקה לנו השעה, היינו כשנכנסנו לפינה צפופה ביער, לא היתה הצרה מלאה. שם לא יכלה הסערה לטלטל אותנו בכוח כמו בדרך הגלויה. בפינה כזו הקור לא היה גם חזק כל כך. אפשר שצדקו האיכרים הרוסים, שביער לא כל כך קר, אבל אין לשכוח שעד שעברנו את הדרך הארוכה והארורה הזו ובאנו למקום העבודה כבר היינו עייפים מאוד ובאותו זמן המשיכו הקור והקיפאון לעשות את שלהם כשרגלינו עטופות סמרטוטים במקום נעלים.

לא פעם עברו עלי רגעים שנדמה לי שהרגלים מתות לאט לאט. כעבור כמה רגעים הייתי מרגיש פתאום חום גדול וכאילו נעלמו לי הרגלים. גם האף היה קופא.

התהליך של קפיאת האף הוא כזה: תחילה כאבים גדולים מנשוא ופתאום האף מצהיב וכעבור כמה רגעים הוא מלבין והנך מרגיש שפסק למלא את תפקידו. ביחס לאוזניים היה יותר נוח, שכן כל אחד עטף את האוזניים במטפחת.

כשהבצות עוד לא היו קפואות במידה מספקת היינו נופלים למים הצוננים וכעבור חצי שעה היה הקור מתגבר ומקפיא את הבגדים הרטובים. הגיעו הדברים ליד כך שהשמירה נאלצה להעלות מדורות כדי שנחמם את הבגדים ואפשר היה להתנועע. בזמן שהקור היה מתגבר עוד יותר, היו עושים לפעמים הפסקות לעשרה רגעים כדי להתחמם. והיות והבגדים החורפים של האסירים היו קרועים, קרה לפעמים שניצוצות המדורה התגנבו לתוך מילוי צמר הגפן וגרמו להתלקחות ונכווינו. מחימום זה לא יכולנו איפוא ליהנות בלי פחד.

סכנה נוספת ארבה ביער בעת העבודה. כיוון שהעבודה היתה כריתת עצים וחטיבת עצים, קרה שהעצים היו נופלים לא לצד שתיכננו ומוחצים למוות או קוטעים יד או רגל. כל אחד ביקש מהגורל, שאם נגזר שעץ יפול עליו מוטב שהעץ כבר ימית ולא יקטע רק יד או רגל.

השמירה היתה מורכבת אך ורק מאיוואנים, ואיוון גם כשהוא רוצה לעשות למענך שירות טוב הוא עושה שירות דוב. במקרים של נפגעים עברו שעות עד שאנשי השמירה טיכסו עצה מה לעשות. מצד אחד לא נעם להם לעמוד בפני מפקדיהם ולתת את הדין על שלא השגיחו שהעבודה תתנהל לפי חוקי הטכניקה ומצד שני חזקה עליהם הפקודה שלא יביאו את האסירים למחנה בשעה מוקדמת וכדי להושיט עזרה רפואית לנפגעים מן ההכרח היה להפסיק את העבודה ולהביאם חזרה למחנה, מה שנגד את הפקודה. כשהיינו דורשים שאחד מאנשי השמירה ילווה את הנפגע למחנה היתה התשובה, שאין לו רשות לחזור יחידי בשעה מוקדמת, וככה היה הנפגע נאלץ לשכב תוך יסורים בקור על אדמה רטובה ולא היה מי שירחם עליו. אם שיחק לו מזלו והאסון קרה סמוך לסיום העבודה, גם אז צריך היה לחכות עד שהיו מכינים אלונקה כדי לשאתו למחנה. וצרה גוררת צרה: רוב האסירים, שחולשתם גדלה מיום ליום, לא היו מסוגלים לשאת אלונקה בדרך הקשה. אם הפצוע לא מת מטילטולי הדרך ומאיבוד דם רב עד המחנה היה מחכה שעות על שעות עד שקצין המחנה היה מרשה לרופא או לחובש להגיש לו את העזרה הראשונה, שהתבטאה בכך שהיו חובשים את מקום הפצע ברטייה חמה. זו בלבד כמובן שלא הקלה את המכאובים ולא שינתה את מצבו.

בימים הראשונים של אוקטובר 1941 היה הקרבן הראשון ליטאי. רגלו נקטעה ונשארה תלויה בירך. בשנים כתיקונן מביאים נפגע כזה לבית החולים ובחדר הניתוחים עושים מה שמוטל על הרופאים לעשות. היות שכאן לא היה חדר ניתוח ולא בית חולים – השכיבוהו על קרשים ובגרזן פשוט, שמשתמשים בו לעבודה ביער, הפריד החובש את הרגל מהירך. קרה נס ואדם זה נשאר בחיים. ניתנה לו אפשרות לנוח במשך שלשה חדשים וחצי וקצין המחנה היה כל כך הומני עד שנתן פקודה לנגרים להתקין לו קביים. שלטונות המחנה עינם היתה צרה גם ב“אושרו” של נפגע זה, והמציאו לו עבודה בהתקנת “לפטי” – סנדלים מקליפת עץ.

היער שימש גם מקום לפשעים חמורים. אתנו היה מספר גדול של רוצחים וגנבים, שנשלחו לכאן לרצות את עוונם, והם ניצלו את כלי העבודה כנשק קר כדי לרצוח את מי שמצאו לנחוץ. אמנם רוב הנרצחים היו מחברי כנופיית הרוצחים או הגנבים עצמם, אלא שגם קרו מקרים ונרצחו אנשים אחרים – בריגאדירים או כאלה שסירבו למלא רצונם. היה ברור שבכוונה תחילה הביאו אותם למחנות כדי לרצוח, על־פי רמז מגבוה, אסירים השייכים לסוג האסירים הפוליטיים. הם היו הורגים האחד את השני גם מתוך חשד קל שחברו גנב את פתו מכיסו. לפושעים אלה היה המחנה כעין בית הבראה. הם עצמם הודו שהשעה המאושרת ביותר בחייהם היתה בזמן שהובאו למחנה, ונימקו זאת בכך שעד בואם למחנה לא ראו פרוסת לחם. ומאחר שמנת הלחם היתה זעומה מאוד, המחישו את הכתוב במשלי “ועל פת לחם יפשע גבר”.

בזמן הראשון היה הרעב מציק לנו יותר ויותר וכדי לרמות את הקיבה היינו בולעים חתיכות קרח ושלג. מה שהפליא אותנו היה, שגם השומרים בעצמם לא היו אוכלים כמעט כל היום ורק במקרים בודדים היו מביאים להם קצת מרק או דייסה, בעוד שהרוצחים הרצדיביים היו אוכלים. מאוחר יותר עלה בידינו לפענח את החידה: אכילתם של האחרונים עוררה את תיאבוננו ביתר שאת. גם זה היה בתוכנית העונשין כלפינו.

לפני ירידת השלג היינו מחפשים בין העצים עשבים או אפילו עלים לאכילה. לפעמים היינו מוצאים גרגרי יער ופיטריות תפלות, שגרמו למחלות והפילו חללים. כשבאו התורקמנים, שהתמצאו בעשבים למיניהם, לימדו אותנו דבר זה והתלמידים הרבים עשו חיל בלימודם. במשך כמה ימים נעלם העשב מסביבתנו. כדי לשכך את הרעב היו מעטים שהצליחו לצוד עכברי שדה.

רעב.    🔗

מלה זו היתה שגורה בפינו אחרי שהיית שלושה שבועות במחנה בזמן הראשון עוד ינקנו מהמלאי שהבאנו במזוודה וגם לא הרגשנו בצורך לאכול או לשתות, משום שהיינו המומים מבלי לדעת מה נעשה אתנו. בימים הראשונים לא היינו נוגעים במנת הלחם, כיוון שלא היה לפי טעמנו. אותו הדבר היה ביחס לדגים המיובשים והמרק. אבל אחרי שהתחלנו לטעום טעמו של “גן עדן” זה ואחרי התלאות שעברו עלינו במשך כמה שבועות במחנה וביער, דחפה אותנו חולשת הגוף להסתגל לתפריטי המחנה. מתחילה, כשהתחלנו לטעום ממאכלים אלו, הרגשנו טעם מוזר בפה שגרם אפילו להקאה. כעבור עוד זמן, כשהשלמנו עם הרעיון שאנו אסירים והתחלנו להתרגל לתנאי המחנה, התרגלנו גם לתפריט המחנה. כיוון שהאוכל לא היה מספיק הגיעו הדברים לידי כך שמיד אחרי הסעודות הזעומות היינו מרגישים שלא אכלנו כדי שבעה. השתנות פרוצידורה זו גרמה שדווקא אחרי האוכל היינו מרגישים כאבים בקיבה והיינו עושים כל מה שביכולתנו לזכות במנות נוספות של מרק. לפעמים היו הזריזים זוכים לזה. הנסיונות אמנם הראו שתוספת מנת המרק היתה משפיעה על הרעב הפסיכי בלבד ולא היתה מספיקה כדי למלא את הצרכים החיוניים היום־יומיים של האדם. המים הרתוחים הנקראים “מרק” לא היה בכוחם למלא את מקומו של התפריט היום־יומי המגוון שהיינו רגילים בו בחיינו הנורמאליים וקמעא קמעא התחיל המחסור באוכל להציק לנו מדי כל רבע שעה כמעט. כעבור זמן־מה חלפו הכאבים הפיזיים והרגשת הרעב התדירה ואת מקומם תפשה החולשה שגרמה להתעלפויות.

וכי פלא הוא שבמצב כזה נהפכו הרבה אסירים לגנבים, שהיו מעיזים לגנוב את פרוסת הלחם מחבריהם לסבל ולרעב? הגנבים עשו מלאכתם באמנות כזו, שלא היו נתפשים.

כל אומלל ואומלל היה מטכס עצות איך לסנוור את עיני האויב הנורא הזה הנקרא רעב. התחילו להתעסק בקלקולציה פרוגרסיבית, היינו לחלק את מנת הלחם הזעומה של 200 או 300 גרם ליום לפרוסות זעירות בעלות חמישה גרמים ולאכול אותן לסירוגין. היו שהתחכמו להחזיק את פרוסת הלחם בידיהם כדי ליהנות מראייה נוסכת ביטחון, אבל אלה שרצו להשביע את רעבונם ממראית עין בלבד, כשהיו רואים איך שאחר לועס את הלחם ובולע אותו, היה המחזה מפיג את עקשנותם ואכלו את הלחם בבת אחת. היו נבונים מהם שהפקידו את לחמם אצל חבריהם ליום אחד, כך שבכל יום שני ייהנו משתי מנות. גם יוזמה זו לא הצליחה, כי מצד אחד לא יכול היה החבר להחזיק מנת לחם נוספת ולא לנגוע בה ומצד שני מנעה החולשה את המפקיד להישאר יום שלם בלי פרוסת לחם. היו אלה מעשים שבכל יום שהיו פורצות מריבות עד לשפיכת דם בגלל מנת לחם זו, כי לעתים היה שומר הפיקדון מסרב לסלק את החוב מתוך התכחשות. הפושעים האמיתיים השתמשו באמתלה זו להתנפל על אסיר שלא הכיר אותם. אלה שהגניבה היתה מקצועם מאז ומתמיד היו נכנסים לחדר ששם הכינו את מנות האסירים ובאיימם על העובדים ברצח היו גוזלים כיכרות לחם. התוצאה היתה שהרבה אסירים נשארו ללא פרוסת לחם ליום המחרת. אותו דבר היו עושים במטבח. הם היו לוקחים כל הנכנס לכיס ונעלמים. גם אלה שפרסו את הלחם למנות התחילו לשלוח ידם בגניבה על־ידי הקטנת המנה. את העודף היו מוכרים בסתר תמורת בגדים. אבל אחרי שלאסירים לא נשאר אף בגד היו מוכרים זאת לאנשים שמחוץ למחנה ומקבלים בתמורה טבק. ביצוע הגניבות נעשה לפנות ערב, בחסות האפילה. וכל זה נעשה בזריזות ובמומחיות יתרה.

כעבור שנים הוברר לנו, שאלה שהכינו את מנות הלחם היו עצמם חברי כנופיית הגנבים והם שהיו מודיעים לחמסנים מתי לבוא. חלוקת הלחם נעשתה ע"י הבריגאדיר, הממונה על־ידי שלטון המחנה להתעלל באסירים, להכות אותם באכזריות ולרדת לחייהם בכל רגע, והוא היה גם בעצמו גונב מהלחם לפי ראות עיניו.

בזמן הראשון היו שלטונות המחנה מעניקים את כמות הלחם כאילו לפי הישגי עבודתו של האסיר, אבל לאמיתו של דבר לא העובד הישר קיבל מנה גדולה אלא החמסן, שתמיד העמידוהו כסמל של עובד חרוץ ביותר. מעשים בכל יום היו אלה, שמי שקיבל רק 200 גרם לחם נאלץ להסתכל איך ששכנו אוכל מנה ענקית. הסתכלות זו גרמה לכאבי מעיים ולפעמים להכאות וגזילת המנה המשופעת. המאושרים האחרים שזכו למנות לחם גדולות היו נמנעים מלאכול בפרהסיה. מאושר כזה היה אוכל מחוץ לצריף או בזמן שחבריו ישנים. אלא שבדרך כלל היו רוב המאושרים שייכים לכת הגנבים והחמסנים ואלה לא היו מפחדים מהתנפלויות מצד הרעבים והיו אוכלים בצורה הפגנתית. גנבו שיבולת שועל מאיבוסם של הסוסים, שבמקרה כישלון היו יוצאים בשן ועין.

היות וכמה אסירים החליפו לחם בטבק, היו בעלי הטבק יותר שבעים. למעשה רק אלה שהיו להם קרובים ברוסיה היו מקבלים מהם חבילות עם טבק. במחנה הכרנו לדעת את כוחו של הטבק, שהוא כעין קמיע להשביע רעבים. בעד קומץ טבק שהיו נותנים לעובדי המטבח היו מקבלים אוכל כזה שאף פעם לא ראינו בצלחתנו; בקומץ טבק לאפשר היה לשחד את הממונה על העבודה שיירשום כמות יותר גדולה של תוצרת; בקומץ טבק אפשר היה לשחד אפילו את הוד מעלתו הפלדשר (החובש), שהיה משחרר מעבודה “לרגל מחלה”, ועם קומץ טבק אפשר היה לשחד את הגנבים שיתנו לך ממיצרכי האוכל הגנובים.

הגענו למצב שהיינו משתטחים על הקרקע ומתחילים להתייפח בשל מצוקת הרעב. כשהרעב הביא לידי התעלפות כבר היה יותר קל לסבול אותו. הרעב גרם לזעזועים פסיכיים אצל רוב האסירים וכל אחד התחיל לספר מה שראה בחלומו. הנושא של החלומות היה אחיד: לחם לרוב ואפילו צלי ובקבוקי יין. היו מקרים שהרוסים סיפרו כי בחלומם בלעו פרה בבת אחת. רבים היו מספרים מה שהיו אוכלים לפני המאסר והשומעים נהנו כמעט הנאה ריאלית, שאין דוגמתה בתולדות האדם, והיה נדמה להם שהם שוכחים רעבונם. היו גם מקרים שאחד השומעים בא לכלל כעס והיה מכה את המספר על שהוא מגזים. האסירים ששכלם טרם בגד בהם היו נאנחים ממצוקות הרעב לשמע סיפורים אלה.

בזמן שההליצונציה היתה מכניסה אותנו בכנפיה היינו מתארים לעצמנו סעודות שלאחר השיחרור: שולחנות מלאים צלי אווזים ואומצות בשר… האומללים היו מחכים ליד המטבח בשעה ששופכים את שיירי הקדרה לאשפה, כדי למצוא עצם או משהו אחר. מאושר היה זה שזכה למצוא קליפות תפוחי אדמה. את אלה מכר בעד טבק.

הרעב גרם להרבה מקרי מוות, מקרי עיוורון ואיבוד השמיעה. מקרי המוות השכיחים ביותר בשל הרעב היו אחרי שילשול כרוני.

והנה מקרה שיש בו כדי לסמר את השיער, מתוך שהוא מעיד על הרעב הכבד בין האסירים: אסטוני משוחרר אחד עבד כרופא ווטרינארי במחנה והיה גר כמה מטרים מחוצה לו. ליד מקום מגורו היתה סוכה ששימשה חדר־מתים. הוא נתפש כשמכר קציצות שבישל מבשר הגופות בסוכת המתים. היו שמועות שנורה, אבל היות והדבר לא נחשב לחטא גדול בברית־המועצות קרוב לוודאי שהוא רק הועבר למקום אחר.

אחרי כמה חדשי רעב נגזלה שנתי ממני וככה עברו עלי הרבה שנים בנדודי שינה. כתוצאת הרעב היו מתהווים פצעים מוגלתיים. חולים אלה היו משתחררים זמנית מהעבודה ובמקרים ידועים נתקבלו אפילו לבית־החולים של האסירים, שלרוב שימש תחנת מעבר לעולם האמת.

במשך הזמן למדתי להבחין בטיב האנחות: האנחות של הרעבים היו אנחות־יבשות, שאינן יודעות הפסק כמו זימזום של דבורים, שאינו נחלש ואינו מתגבר. המוות מרעב היה מות נשיקה: האומללים משוחחים ביניהם ופתאום מפסיק אחד להגיב לשיחה, בלי שהיושבים לידו ידעו את הסיבה. אחרי שמתחילים להתפזר והוא אינו קם, ניגשים להודפו קצת והוא מתמוטט. היו מקרים שחללי רעב היו מוציאים נשמתם וכף המרק בידם.

אנשי השלטון היו מענישים את המתאוננים על רעב על שהם מוציאים דיבה כזו על ברית המועצות. הם היו אומרים: “אל תגיד שאתה רעב, מכיוון שאתה בברית־המועצות ובארץ זו אין רעב. אם אתה באמת רעב, זה מוכיח שאינך רוצה לעבוד. כי האדם העובד תמיד שבע”. כעבור המלחמה נודע לי, שהרעב שרר גם מחוץ למחנה.

הרעב הזכירני את הכתוב במגילת איכה: “טובים חללי חרב מחללי רעב”. נוכחתי, שיסורי רעב הם כל כך איומים שרק נביא מקונן יכול לתת ביטוי להם. פעם, בשוכבי בבית־החולים, היינו הצריף הקטן לחולים מסוכנים, ראיתי שקצין ליטאי בעבר מקבל כמעט כל יום מנות כפולות, הודות לטבק שקיבל פעם בחבילה. ביום אחד הביאו לו מכתב מאשתו הכותבת שהחיים אצלם זורמים במסלולם הרגיל. פתאום זרק את המכתב וצנח ממשכבו – הוא מת. אף־על־פי שמנתו היתה גדולה ממנתנו מת ברעב.

כעבור חצי שנה היו מזי הרעב מתנפחים ברגלים ובברכים ואפילו בבטן. אם לא היו מתנפחים היה כל גופם מתכסה קרנבולים ופורונקלים. ריפוי פצעים אלה היה נמשך שישה חדשים. לא היו שום תחבושות ושום משחות כדי לרפא פצעים אלה והאמצעי היחידי היה היוד.

בזמן המלחמה היה המחנה מורכב מגברים ונשים. רוב הנשים לא היו פושעות פוליטיות כי אם נאסרו על גניבות ורציחות ורק בודדות על מעילה בכספי הממשלה. כדי שלא לסבול רעב היו מתמסרות לכנופיית אנשי השמירה, הבריגאדירים ומשרתיהם והיו מקרים רבים שנשים אלה נעשו לאימהות ונתווספו אזרחים חדשים למחנה.

החוק מטעם שלטונות המחנה הורה, שנשים הרות ויולדות משתחררות לפני ריצוי ימי המאסר. היה זה איפוא דבר אידיאלי לנשים אלה להיעשות לאימהות, ברצונן או שלא ברצונן, כסגולה היחידה להשתחרר.

ראש־השנה ראשון במחנה.    🔗

בין האסירים היה רוב שעוד השתייך לאותו קיבוץ יהודי שכיבד את החגים. המועדים והשבתות באותה הצורה שכיבדום אבותינו ואבות אבותינו.

בבית היינו נכנסים עם בוא החגים לעולם שכולו יופי והדר, מלא אור וכולו אומר כבוד, ופתאום נפוצונו למקומות נידחים ובתנאים כל כך נוראים. למרות התלאות לא נתרוקן לבנו מרגשי החג והשתדלנו לקדם את החג בצורה נאה ככל האפשר: משלחת עמדה במשא ומתן עם הבריגאדיר שלא יכביד עלינו את העבודה, ועם המבשלים שיתחשבו עם חגנו ויעניקו לנו מנה יותר טובה. אם כי לא הצלחנו בהשתדלותנו בכל זאת לא יכולנו להשלים עם הרעיון שנוותר על רגש החג שאפף אותנו. ומעשה שטן, דווקא ימים אחדים לפני ראש השנה התחיל גשם סוחף לרדת בלי הפסק. כשבאנו בערב ראש השנה חזרה מהעבודה ועל־אף היותנו רטובים ויגעים לא הרגשנו בזה וכל מחשבתנו היתה נתונה לקדש את החג. אם כל הזמן ישבנו בחושך, הרי לכבוד החג עלה בידינו להשיג נרות, שחילקנו אותם לחלקים קטנים והדלקנום בבואנו לצריף.

ערב זה לא יישכח לנצח: אנו היהודים עמדנו והסתכלנו בנרות ובכינו. כמה משכנינו התייחסו בכבוד אלינו וניגשו לברכנו בברכת השנה. כל מי שהיה מודאג לגורל משפחתו מצא בערב זה מרגוע בים הדמעות. החרדים שבינינו התפללו מעריב בבכיות ויללות שלשומען נזעקו אנשי השמירה: “איזו מוסיקה אתם נותנים הערב?” הניעו בכתפיהם ולא הבינו דבר. הם רגילים שהאסירים מתקוטטים ביניהם או מחרפים ומגדפים בסיגנון המסורתי הידוע וטרם הורגלו לשמוע בכיות במעמד כזה. רובם לא שמו לב שהיינו באותה שעה בעולם אחר לגמרי. מאחר שהשומרים לא הירפו מאתנו והתחילו לאיים עלינו בצינוק, ניגשתי ואמרתי להם: לו הייתם יודעים את הסיבה למוסיקה זו הייתם גם אתם משתתפים בה. אנו בוכים משמחה עצומה שזכינו להשתחרר מעול הבורגנים הארורים ולהיכנס לגן־עדן הסובייטי שלא כל אדם זוכה לכך. האיך לא נבכה? הם הביטו בעיני תימהון, ירקו והלכו. מני אז, כשהיו פוגשים אותי בעבודה, היו פונים אלי: “מה שלומך, המשוגע?”

כשהנרות החלו לדעוך דעכו ההרגשות הקדושות שלנו וחזרה אלינו ההכרה שנותקנו מהעולם היפה, מהקיבוץ היהודי שחי את חייו הלאומיים בלי מפריע. אז טרם ידענו שהתחילה ההשמדה הנוראה של הקיבוצים היהודיים בכל אירופה ורק חשבנו, שכל הקיבוצים שנכנסו תחת השלטון האדום כבר לא יראו שום אטמוספירה יהודית וקול ישראל לא יישמע יותר ושירתנו לא תושר. הבינונו שאם אפילו נשתחרר מן המסגרת הארורה הזאת לא נחזיר את גלגל החיים אחורנית וניטמע בגויים, ניהפך לדינמיקה עובדת שאינה יודעת דבר מלבד העבודה; הבינונו שעלינו להיפרד מכל הרגשות והמסורות והמנהגים שהיו כל כך יקרים וחביבים לנו, כי יודעי דבר אמרו לנו שהמחנה הוא קורט זעיר מתוך ההווי שמחוץ למחנה – גיבוב ענקי של אנשים השונים בגזעיהם ובמנהגיהם, בתרבותם ובהשכלתם שנהפכו לגלמים העושים רק מה שאומרים להם. נוכחנו שנסתם הגולל על היקר שבגללו עלו אבותינו על המוקד וקשה היה לנו לתאר לעצמנו שנוכל להמשיך חיים אלה, חסרי תוכן וחסרי טעם. משום כך קל היה להבין, שהבכייות בערב זה היו לא רק תוצאה מזכרונות העבר אלא גם קינות על עתידנו. הלילה הזה היה לנו ליל חשבון הנפש.

גם השחר לא ניבא לנו טובות. הוא היה מעונן וגשום, כאילו גם השמים משתתפים בצערנו ומזילים דמעות על חורבננו החדש, חורבן העם. בבוקר גורשנו כולנו מהמחנה ואילצונו לעשות את הדרך הרגילה, דרך התלאות והיסורים. בבואנו ליער נידברנו לנצל את ההזדמנות הראשונה כדי להתפלל במנין מקצת מתפילות ראש השנה. כיוון שרוב הגויים שבינינו גם כן הורגלו להתפלל. יחסם זה, הפעם, היה לנו לנחמה לפורתא. הפעם לא הרגשנו בגשמים המטרידים אותנו. הם היו כאין וכאפס לעומת כאב הלב והדמעות שזרמו. התפילה לא ארכה הרבה, ואפילו השטן היה מוותר הפעם על תפקיד הקיטרוג שלו לנוכח מצבנו המחריד. העבודה התנהלה בעצלתיים, אך הפעם לא נגעו בנו הבריגאדירים לרעה. גם הם יצאו מגדרם והשתדלו לשכנענו שגם הם אנשים ולא חיות.

לצערנו נודע לנו אחר־כך, שבכייותינו לא היו על עצמנו בלבד ושזה כבר היה בזמן שהרבה קהילות מישראל נשמדו. גוי אוקראיני אחד, שהיה שייך לכת שומרי שבת, אמר לנו: “לצערי הרב עלי להגיד לכם, יהודים, ששנתכם החדשה לא תביא לכם נחמה כי אם להיפך”. – ניבא!

עם שקיעת החמה הרשו לנו אנשי השמירה לחזור למחנה קצת יותר מוקדם, כאות השתתפות בצערנו, כביכול. היתה זו הפעם הראשונה שבהליכתנו נשמעו מזמורי תהילים ושכחנו עולם ומלואו ושקענו שוב לעולם הדימיון.

בחוזרנו למחנה הכינו לנו שכנינו הפתעה קטנה – נרות גם בשביל הלילה השני. שוב ישבנו ליד הנרות והסתכלנו עליהם כעל דמויות המסוגלות להראות לנו אילו סימנים שהם ביחס לעתידנו הקרוב. לעומת הלילה הראשון של החג חל שינוי בכך שהפעם היו הדמעות נדירות יותר. הן פינו מקומן לאנחות חרישיות, שלא פסקו כמעט כל הלילה. אנחות אלה היו לא רק קינות על הצרות שאפפו אותנו אלא גם “תפילה בלחש”. הלב התכווץ מכאבים עת העלינו בזכרוננו מה שאבד לנו ומה צפוי בעתיד הקרוב. נדמה היה לנו שאנו ממלאים כאן תפקיד של שליחי צבור עולמיים ויוצאים ידי הכל. הפעם שכחו הגויים שהם נמצאים בצוותא חדא עם יהודים וישבו גם כן כמנודים. זה היה לילה שונה מכל הלילות. לא היו קטטות, גידופים וקללות, ומסביב הושלך הס כדי להאזין לאנחותינו. למרות העייפות הרגילה ולמרות הייאוש הנורא, העיז מישהו בכל זאת להתלוצץ בהתחילו לספר בפני כל מה שהיה אוכל בשנים הטובות בלילות כאלה.

ביום המחרת שוב הפסקנו את העבודה לחצי שעה ושוב הסתפקנו במועט, היינו בתפילה חטופה, וחזרנו ללכת קדורנית מעץ לעץ ומשלולית לשלולית. יום זה היה גשום והשמש כמעט שלא הופיעה, כאילו לא העיזה להביט בפנינו ביודעה מה שצפוי לנו בעתיד הקרוב. צערנו הלך וגדל ביודענו שאנו פסקנו כאן לחיות את חיינו הלאומיים, שהננו אנוסים לבלות בימים קדושים אלה ביערות עד בבגדים מלוכלכים, בלי שינה ובלי אוכל. היתה זו אולי הסיבה שמאותו יום ואילך נהיינו אדישים לכל מה שמתרחש בעולמנו.

ככה עברו ימי ראש השנה ועשרת ימי תשובה בלי שום שינויים, לא לטובה ולא לרעה, ונוכחנו לדעת שאם נרצה או לא נהיה נאלצים לעבוד גם ביום הכיפורים. התחלנו לטכס עצות מה לעשות כדי להשתמט לכל הפחות ביום זה מהעבדות הנוראה. השתדלנו לשכנע את הרופאים שבינינו, שמתפקידם ומחובתם הקדושה לעשות את כל המאמצים שנוכל להשתחרר ביום זה מהעבודה. הרופאים לא הסכימו לסבך עצמם בקנונייה זו ושלחנו משלחת לא רשמית לדבר באוזני בעלי ההשפעה שבמחנה. קיבלנו תשובה פושרת. רמזו לנו שמי שלא יצא ביום כיפור לעבודה וידע להתחבא במקום טוב, שלטון המחנה לא ילך לחפשו וכמו כן לא ייעשו חיפושים במלתחות.

ערב יום הכיפורים תש"ב.    🔗

החלטנו שלא לאכול בבוקר זה, כדי שנוכל לסדר לעצמנו את הסעודה המפסקת. כמו כן טיכסנו עצות שהמרק לא ילך לאיבוד. אחדים מאתנו החליטו שצריכים למסור את מנות המרק שלנו לטבח, כדי שלא יחשוד שאנו באים לבקש בפעם השניה, ואחרים הציעו שבכלל לא כדאי להרחיב את הדיבור בעניין זה. מי שרגיל או רוצה להתרגל בצום ביום הכיפורים יעבור בשתיקה ולא יוציא הגה מפיו. הדעה השנייה ניצחה. והנה, עת עזבנו את המחנה בבוקר, התחיל גשם סוחף לרדת עלינו ועד שהגענו ליער היו בגדינו רטובים ובהגיענו למקום העבודה כאילו שמענו בכי תמרורים של קרובינו המזכירים לנו שהיום ערב יום הכיפורים. הפצרנו באנשי השמירה שהפעם יחזירו אותנו יותר מוקדם, כי רצינו להתפלל כל נדרי בציבור. הם לא עשו כך ולפני השקיעה התיישבנו לאכול לחמנו הדל והתייפחנו שוב כתינוקות.

כמעשה שטן הגענו לצריפינו מאוחר מהרגיל ובהגיענו שמענו לחן כל נדרי. לפנינו נגלתה תמונה מרעידה ומפתיעה כאחת: בצריף שממנו יצאו הקולות ראינו הרבה יהודים מפולין עומדים עטופים בטליתות ומתפללים. על אף הסביבה המוזרה הורגשה השפעתה של קדושת יום הכיפורים על האסירים. הפעם נאמרו התפילות בכוונה יותר עמוקה מאשר בחיינו הנורמליים. זאת היתה זעקת שבר שיצאה מלב שהייאוש והתמרורים עוברים על גדותיו. למרות שלא היו לנו סידורי תפילה או מחזורים ארכה תפילה זו יותר מן הרגיל.

אחרי התפילה ישבנו צפופים במשך שעות בלי להוציא הגה. הרגשנו הקלה בזה שנמצאנו במקום מרוכז, שליכד את מחשבותינו. בפינה זו היו רק יהודים והגויים נמנעו מלהפריע לנו, בהעריכם את גודל הרגע הקדוש הזה. היינו שקועים בדאגה איך להימנע מעבודה ביום הקדוש. הפיקחים שבינינו יעצו שכל אחד יתחבא באיזו פינה שימצא ואם ייתפש לא יגלה את הסיבה.

למחרת, בבוקר יום הכיפורים, כשכל האסירים רצו מבוהלים ודחופים ל“מסעדה” וממנה לשער, לא נראו יהודים ביניהם. לאושרנו לא הרגישו אנשי השמירה שאנו הנעדרים, אך הם לא פתחו את השער, כיוון שמספר הנעדרים היה רב מדי. התחילו החיפושים ולולא רצינות השעה היה יום כיפורים זה נהפך לפורים. לפנינו נגלתה תמונה מגוחכת מאד: אחד הטיל עצמו לתוך האשפה. הטבח, שלא הרגיש בכך, שפך לשם מי רותחין והאומלל קפץ תוך צעקות איומות ומקום מחבואו נתגלה. במקום להושיט לו עזרה התנפלו עליו הבריגאדירים ואנשי השמירה במכות ובגידופים עד שהתעלף. צעקותיו השפיעו, שהאחרים, שמצאו מקום יותר מתאים להתחבא, יצאו ממקומותיהם בבהלה. אחד לבש בגדי אשה, ישב ליד השער ואמר תהילים. כמובן שמשך את עיני הסקרנים ותחבולתו נתגלתה. כשאלה השניים הוכרו כיהודים אמר מי שהוא שעניין המחבואים הוא “פרי יוזמה יהודית”. התחילה ריצת השומרים מצריף לצריף בצעקות “יהודים אל תפחדו מהגשם ותואילו בטובכם ללכת תיכף ומיד לשער”. מכיוון שרשימה מיוחדת של אסירים יהודיים לא היתה להם, שאלו כל אחד לשמו ומשפחתו. מי ששכלו לא בגד בו התחכם למסור שם בדוי, – “יקום פורקן”, “יעלה ויבוא”, “אדון עולם” ועוד, כדי להתחמק מעונש על ההשתמטות. מי שמזלו שיחק לו נשאר במחבוא ולא הלך לשער. אני לא ידעתי את חכמת המחבואים ונאלצתי לצאת לשער. מסיבה בלתי ידועה לא נענשנו על ההשתמטות.

הלכנו כאבלים, צעד אחר צעד, עד שהגענו ליער. חששנו, שלא נוכל לערוך תפילת היום כמו בראש השנה, כיוון שגשמי זעף ירדו בלי הפסק וכל אחד חיפש לו מחסה תחת אחד העצים. אך גם בתנאים אלו נמצאו בינינו אנשים שניצלו את הגשמים כדי שבזמן הבטלה יוכלו להתפלל תפילות מענינא דיומא. למעשה לא עבדנו, כי הגשמים הפריעו, אבל גם התפילות נאמרו בלחש ולסירוגין.

כשחזרנו שררה כבר אפילה ומצריף אחד עלו מנגינות “נעילה”. אחרי שנמצא נר והודלק הרגיש כל אחד כאב חריף, שכן צפו ועלו בזכרוננו תמונות של גמר התפילה בבית, כשכל בני המשפחה באו להיפגש בבית הכנסת. לא הרגשנו, כמובן, את עינויי הצום כמו שהיינו מרגישים בימים עברו, שהרי הצום הפך לדבר יום ביומו.

הלילה עבר ושוב עוררו אותנו לעבודה.

למרות מצבנו המר היו הרבה מאתנו שקועים בדאגה באיזה אופן נכין לעצמנו סוכות. היה זה אופייני מאוד לתלמידי ישיבת נובגרדוק, שלא נפגעו מהנסיונות הקשים וקיבלו באהבה את גורלם המר. במובן זה שימשו דוגמא לאחרים, ואכן, בהיותם כל ימי חייהם בחורי ישיבה מנוסים בחיים קשים לא נפגעו מחיי המאסר.

ב' דסוכות תש"ב.    🔗

גם יום זה נחרת בזכרוני לכל ימי חיי, שכן הכריע את גורלי לחדשים רבים.

בשנים כתיקונן היו שלטים שנקבעו על העצים ביער, מראים שמאחורי עצים מסויימים התנועה אסורה לאסירים. מי שטעה ועבר את התחום נורה ע"י אנשי השמירה. בזמני לא היה שום שלט כזה וכשקיבלתי פקודה לקושש עצים יבשים בשביל מדורה לשעת ההפסקה, הלכתי למרחק כמה מטרים ולקטתי. פתאום הרגשתי כאב חריף בברכי ואחר כך נשמעה ירייה. דם רב זנק מבעד למכנסי ונפלתי אין אונים. נאמר לי אחר כך שכאילו עשיתי צעד נועז לעבור לאיזור האסור. למרות שאיש לא ידע בדיוק עד היכן אפשר לנוע, עשו אנשי השמירה את שלהם כדי להוכיח למפקדיהם את נאמנותם. במרחק מה ממני נתלקטו כל האסירים שעבדו ביער. הם עמדו במקומם ופחדו לגשת אלי שלא יעברו את הקו הסמוי. הדם זנק והכאבים הלכו וגברו ורק חצי שעה אחרי שנפצעתי בא היורה, וגם אז בטענה: “מה עשית לי, יהודי נבזה. למה לא נהרגת על המקום, הלוא אצטרך להפסיד עוד כדור על נבזה שכמוך. שלם לי לכל הפחות בעד הכדורים! דע לך שכולכם בידי ואוכל לשלוח כדור לפי ראות עיני!” עושי רצון השלטון כאן, שומרי המשטר, מאוד אנושיים הם. הוא דרש ממני שרק אשלם לו בעד הכדורים, בעוד ששופטי סדום היו מחייבים אותי לשלם לו גם שכר־טירחה בעד הקזת דם! כעבור כמה רגעים ניגש אלי מפקח השמירה לחקור למה רציתי לברוח. כשניסיתי להוכיח שלא היתה לי כוונה לברוח, איים באקדחו ועוד מעט והרגני. ארבע שעות שכבתי על הקרקע ללא עזרה כלשהי. בינתיים בא קצין המחנה ושאל: “מי פיתה אותך לברוח?” הם כמובן ידעו די טוב שאשמה זו בשקר יסודה, אבל כדי להצדיק את השומר הם תולים את הקולר בקרבן, כרגיל בארץ זו שמצדיקים את המכה בעל השררה ומרשיעים את המוכה האזרחי. כאן אומר ההיגיון שאם מישהו מכה או יורה בוודאי שהצדק אתו. החקירה התיאטרלית ארכה זמן רב. כל רגע בא חוקר חדש והלך להתייעצות.

סוף סוף בא ממלא מקומו של קצין המחנה בפקודה: “להכין אלונקה ולהביאו למקום הדרוש”. יחד עם זה ניתנה פקודה לאסור את הבריגאדיר ולשים אותו בצינוק. האשמה נגד הבריגאדיר (ולא השומר היורה) היתה שלא הזהיר את האסירים שלא לעבור את התחום ולא הועילו טענותיו שאיש מאנשי השמירה לא הראה את המקום האסור הזה. הפעם היה הבריגאדיר השעיר לעזאזל. אם הוא אשם או לא, אין זה מעניין אף אחד, והפושע האמיתי המשיך בסדר יומו בלי מפריע.

כשהאלונקה הוכנה הגיעה למקום קבוצת קצינים, כ־15 איש בערך. הם ניגשו אלי ואמרו: “אוי, חזיז ורעם! למה פלח הכדור את רגלך ולא את לבך!” למרות מצבי הרציני העזתי לומר: “ולמה לא פלח הכדור את לב כל הנבזים שלכם יחד?” זה לגמרי לא הלם את סערת רוחם ואיימו שעוד מעט יביאוני לפני בית דין צבאי והוא כבר יתן לי נסיעה חופשית לעולם האמת. לא שמתי אל לבי מה באמת חושבים גאנגסטרים אלו לעשות אתי, כי הכאבים ברגל היו גדולים והחשש לאבד את הרגל היה עוד יותר גדול ופחדתי מהרעלת דם, כיוון שאני שוכב בבוץ. כעבור עוד כמה שעות הגיע מישהו שכרע על ידי, הוציא מספריים גדולות וגזר את המכנסיים עד למעלה מהברכיים. כשנתגלה הפצע שפך מתוך בקבוק קטן נוזלים לתוכו. הרגשתי כאילו קפצו עלי כל שדי שאול וקולפים את עורי מעלי. הוא קרע חלק מהכתונת שלי, שהיתה רחוקה מלהיות נקייה, חבש בה את הפצע וקרא בסיפוק נפש: “התחבושת בסדר”.

לבסוף השכיבו אותי על האלונקה ומפקד השמירה הורה לבריגאדירים שיבחרו את החזקים ביותר לשאת את האלונקה. ההצעה לא מצאה חן בעיניהם, כי הדרך היתה קשה מאוד, ולא כל שכן עם אלונקה כבדה. רק בשומעם את דברי המפקד שמוליכים אותי לגרדום, שכחו את סירובם והרימו את האלונקה בחריצות יתירה. לאוזני הגיעה שיחתם, שהם רואים חטא לעצמם לשאת יהודי באלונקה, אלא שישו יסלח להם, שכן הם עושים זאת לשמו הקדוש בשאתם יהודי לגרדום. כשיצאנו את היער חיכו חמישה שומרים מזויינים ליד עגלה רתומה לשני סוסים. ראש השמירה פקד לשים אותי באלונקה על העגלה ועל הבריגאדיר המואשם לנהוג בסוסים. אחרי הלכו כ־15 שומרים מזויינים ואפשר היה לחשוב שבעגלה נמצא נמר ענק שבכל רגע עלול להתנפל עליהם.

כל משך הנסיעה “ניחמו” אותי שעוד מעט ויירו בי. באותו זמן הגיעו לאוזני שיחות האסירים עם אחד השומרים. לפי דעת האסירים הם משוכנעים שבאמת רציתי לברוח ומשום זה צריך לדון אותי למוות. אנשי השמירה נהנו כמובן מדעת אסירים אלה, שבזמן מן הזמנים כאילו ייהפכו לאזרחים סובייטיים נאמנים, רק כשהעגלה הגיעה ליד שער המחנה עברה במוחי המחשבה הרצינית והאיומה, שיכול להיות שבא קיצי. חיפשתי בעיני מכל הצדדים לראות אם נמצא יהודי בקירבת מקום. לצערי לא נמצא כזה ולכן החלטתי לא למסור את בקשתי האחרונה לגויים.

הרבה זמן חכינו ליד השער עד שיצא התורן והכריז: “את הבריגאדיר לצינוק ואת הפצוע לצריף הסאניטרי”. אך נפתחו השערים והעגלה הביאתני לתוך המחנה, נעמדו מסביבי הרבה אסירים סקרנים שהביטו עלי כעל משהו יוצא מן הכלל, באומרם: “אף פעם לא האמנו שיהודי יהיה מסוגל לברוח והנה כעת אתם רואים. הוא רק רצה לברוח וכבר פגע בו הכדור. לא ולא! היהודי אינו מסוגל למעשי גבורה ומשום זה הם ראויים אך ורק ללכת לשחיטה”.

בצריף הסאניטרי, שהכיל רק 10 מקומות, שכבו על דרגשים נמוכים חולים במחלות מידבקות שונות. לולא הכרת פניהם, שהעידה עליהם שהם חולים אנושיים, לא היה איש מעלה על דעתו שזהו בית חולים, כי החולים היו בבגדיהם המלוכלכים.

לא הספיקו להשכיב אותי על הקרשים וכבר באו שני חובשים עם אלונקה והעבירו אותי לחדר הניתוח, שכל כולו לא היה אלא חדר קטן עם שולחן ארוך מכוסה בסדין. אחרי הבדיקה באו כמה רופאים לכלל דעה שאין להציל את הרגל וצריכים גרזן כדי להפרידה מברכי. למזלי התנגדו יתר הרופאים שהחליטו לעשות לעת עתה תחבושת אמיתית. באותו רגע העיר החובש: “עליכם לדעת, אדוני הרופאים, שהחובש הראשון שפך יוד לתוך הפצע בשעה שאבק השריפה וכל יתר הליכלוך נשארו בו וזה יגרום לדלקת. אני מציע שלפני שתעשו את התחבושת תרשו לי לנקות היטב את הפצע”. הם הסכימו והשאירוני ברשותו של החובש. החובש הוציא מתוך כיסו סכין לחם או בשר והתחיל לגרד בפצע. לא יכולתי להבחין בין כאבים אלה לכאבים שהיו לפני זה והוא ניחמני: “תסבול קצת ואחר כך יונח לך”. נשכתי את שפתי ועוד מאט הייתי סוטר לו על לחיו, לולא נכנסו הרופאים באותו רגע והסתכלו במלאכתו. כעבור שעה וחצי זרק את הסכין ואמר: “נו, עכשיו אני אחראי שהכל יתרפא בלי ניתוח”. בדברו זאת הוציא את הקליע ואמר בחשיבות מיוחדת: “אתה רואה מי צדק, אני, החובש, או אלו הרופאים הגדולים המדופלמים? הלא תודה שהם לא מבינים כלום”. אחר כך פנה אלי המנתח ואמר: “כעת צריכים לשפוך ספירט לתוך הפצע, אבל מכיוון שאין לנו ספירט נשים יוד”. בשמוע החובש את דבריו אמר: “תסלח לי, אדוני הרופא, ספירט יש בחדר מס' 6”. על כך ענה הרופא: “אתה שקרן. ספירט אין”. פרץ ריב ביניהם ותחבושת טרם נעשתה לי. באותו הרגע נכנס קצין המחנה ושאל בכעס למה לא חבשו לי את הפצע. הם התנצלו ששאלת הספירט היא המעכבת. הקצין התחיל לחרף ולגדף: “ספירט אתם רוצים. אולי גם ברווז מטוגן? ספירט נחוץ בשביל החיילים שלנו ולא בשביל קונטר־רבולוציונרים פאשיסטים כמותכם”. ירק ויצא. באין ברירה שמו יוד ועשו תחבושת זמנית. הם סברו שכעבור יממה יוכלו להחליט אם לקטוע את הרגל או להשאירה.

הלילה עבר עלי ללא שינה, שכן הכאבים לא נתנו לי מנוח ולעתים קרובות הייתי נטול הכרה. גם החום עלה והייתי הוזה ומפליט מלים שיכלו להביא אותי לידי סכנה. נודע לי אחר כך שהפלטתי מלים קשות נגד השלטון הזה.

בדיוק בשעה שמונה וחצי נכנס סמל עם כלב גדול בליוויית כמה מאנשי השמירה ושאל עלי. שכני הראו לו את המקום והוא רמז לכלב להריח בי. אותו רגע קפאו כל נימי מפחד, אך הכלב חזר לאדונו ורק כישכש בזנבו כאומר “אין לי מה לעשות עם זה”. אז פנה הסמל אלי, כשבידו האחת עיפרון ונייר ובידו השנייה אקדח, והתחיל לשאול אותי נמרצות: “תגיד לי מי הסית אותך לברוח מהמחנה? אם לא תמסור את שמות החותרים שהיו קשורים עמך, אכניס תיכף כדור בראשך”. עניתי שלא היו כל חותרים או קושרים וכי נמצאתי באותו המקום שנמצאו יתר האסירים ועוד כעת לא מובנה לי הסיבה למה שהשומר ירה בי. – “ככה, זאת אומרת שאינך יודע אפילו למה ירו בך? נו טוב. בית דין צבאי כבר יספר לך למה יורים בבאנדיטים שכמותך. נו, קום מהמיטה ולך אחרי!” חשבתי שלא שמעתי כראוי את דבריו, כי לא יכולתי להאמין שפרא זה באמת חושב שביכולתי לקום, ומשום כך ביקשתיו שיואיל בטובו לחזור עוד פעם. הוא התחיל לצעוק ונתן פקודה לשמירה שתקים אותי ממשכבי. באותו רגע נכנס החובש ואמר לו: “אזרח סמל, הלוא אדם זה קיבל כדור ברגלו, האם ביכולתו לקום?” “זה לא עסקך לך לך מכאן”, היתה התשובה. לשבחו של החובש עלי להגיד שהוא מילא את תפקידו ביושר ולא נרתע והמשיך: “תסלח לי, אזרח סמל, אני אחראי לחולים הנמצאים כאן וזהו תפקידי להעמיד אותך על דעתך שעליך להתחשב עם מצבו ולא לעשות דברים שלא ייעשו”. קשה לי כעת לנמק את צורת התנהגותו של הסמל הזה, אבל עובדה היא שאחרי חירופים וגידופים יצא ולא חזר. מיד קרה מה שקורה לכל אסיר אומלל במחנה: אם הוא נפטר מצרה אחת באה צרה אחרת במקומה, והצרות צצות כפיטריות.

בין הרופאים היה באלטי אחד, זקן, ששינאתו ליהודים לא ידעה גבול. הוא אמר פעם למכיריו שמתפקידו כרופא לדאוג שכל חולה יהודי לא יחזור לביתו. הוא התעקש לקטוע את הרגל, בטענה שאחרת אקבל הרעלת דם והוא איננו רוצה להיות אחראי. כיוון שיתר הרופאים התנגדו לו, החליט החובש לפנות בבקשה למפקח הסאניטרי הכללי של המחנות שהוא יהיה המפשר. בזמן שהוויכוחים בין הרופאים נמשכו הגיע המפקח למחנה. אחר־כך נודע הדבר שהגיע לא לפי קריאתו של החובש אלא שקיבל פקודה מהנהלת המחנות לברר באיזו מידה היתה הירייה מוצדקת. החובש ניצל את בואו והכניסו אלי. הוא פקד להסיר את התחבושת וזה הביא אותו לידי כעס קשה וחירף את הרופאים ושאל אותם אם זוהי תחבושת בורגנית או סובייטית. “אני רואה בעליל”, אמר, “שלכם אין שום מושג בחבישת פצעים”. זאת היתה הזדמנות למפקח לגדף את הרופאים האסירים. גידופים אלה הבהילו את הרופא האנטישמי שהסתלק מישיבת הרופאים. כשהחובש סיפר לו למפקח שרופא זה חושב שצריכים לקטוע את הרגל, ענה בחיוך: “כנראה שניתוח כזה מוצא חן בעיני הסמרטוט הזקן הזה! לא ולא. היה לא תהיה. אני לא אגרום לו הנאה כזו”. להוראת המפקח נשלחו הרבה תחבושות וגם ספירט מנקודות מרפא אחרות והחשש לרגלי פג.

גם “בית־החולים” שרץ כינים. אלה חדרו מתחת לתחבושת והגדילו בהרבה את כאבי מהפצע. כשגיליתי לחובש את העניין מיהר להביא תחבושת אחרת. אלא שמיד הרגשתי מחדש את העקיצות הידועות. בימים הראשונים היו הכאבים כל כך חזקים שחשבתי כי לא אחזיק מעמד בלי זריקות ארגעה.

כשאך הוקלו קצת הכאבים ויכולתי להסתכל במקום ראיתי שבין החולים בצריף היו שלושה חולים בדלקת הריאות. שום עזרה רפואית יסודית לא ניתנה להם, מחוסר תרופות ויתר הדברים הנחוצים לריפוי מחלות כאלה. העזרה היחידה שניתנה להם היתה הרשות לשכב על הקרשים, לאחר שבמשך כארבעה ימים נאלצו ללכת ליער כשחומם היה יותר מ־38 מעלות ורק כשהנשימה כבדה עליהם והכאבים נהיו גדולים מנשוא הראה הקצין את ההומאניזם שלו והרשה להכניסם לצריף החולים. חולים מסכנים אלה היו צעירים בני 21 – 23 ונאסרו אך ורק משום שהשתייכו לאגודת הסטודנטים הלאומית במולדתם. כעת צריכים היו למות בעד “חטאים” אלה. הם לא הוציאו הגה במשך הימים שנאבקו עם מר המוות, רק לפעמים נאנחו. ביום השלישי לשכיבתם קיבלו עיניהם הבעה של גוסס וקמו בחוריהן. אז הסתכלו רק לכיוון אחד ומחזיהם יצאו שריקות קלות כשריקת החסיל. לאט לאט הלכו השריקות ונדמו והם גוועו. לאחר מותם נשארו העיניים פקוחות ומביטות ניכחן, כאילו הן מאשימות את המשטר הזה בהשמדת נוער חף מפשע.

כומר פולני עצם את עיניהם, העביר עליהם את אות הצלב ואמר בלאטינית: “בדרככם כולנו נלכה, שלום לנשמתכם ושלום לישו הנוצרי”.

היה מקרה שאומלל אחד פירפר נוראות כשהנשימה כבדה עליו. אנקותיו השפיעו על יתר החולים עד שאחדים מהם ניסו לברוח מהצריף ואחרים כיסו פניהם שלא לראות ולשמוע. החולים בדיזנטריה היו נאנחים שעות על שעות ומתו כשהלשון חורגת מהפה.

חולים שזכו להגיע למצב החלמה היו מתנפלים על הגוסס כדי לזכות בירושה ממנו: פשטו ממנו את מכנסיו ואת הכתונת וחטפו את פרוסת הלחם שהיתה מונחת לצידו. הם עשו זאת למרות שידעו שהמסכן עודנו מרגיש בכך. עובדות כאלה חלפו ונישנו במשך כל ימי שהותי בצריף איום זה. כשרצו לחמוד להם לצון אתי היו אומרים: “נו, עוד מעט ויבוא גם תורך אבל ממך נפשוט גם את עורך מעליך”. היתה זאת תגובה על שהטפתי להם מוסר על שאינם מתביישים להתייחס לאחים לצרה באופן אכזרי שכזה והערתי, שאינני חושב שהדת הקתולית תמימת דעים עם מעשים פראיים ואכזריים כאלה. כשסיפרתי על מעשי תועבה אלה לחובש ניענע כתפיו ואמר: “הטרם תדע שאנו נמצאים בין הפראים היותר נוראים ובארץ הפראים הנוראה ביותר?”

את יחסו הטוב של החובש יש לזקוף לזכות העובדה שהוא נתחנך הרבה שנים מחוץ לגבולות בריה"מ.

לא היה ידוע לנו איך מתנהגת מפקדת המחנה עם המתים. היו שמועות שלא עושים שום הכנות לקבורתם אלא מוציאים אותם מחוץ למחנה וזה הכל. פרחו שמועות שאסירים אין מביאים לקבורה או שקוברים אותם קבורת חמור. שמועות אלו השפיעו לרעה על החולים הקשים.

בדרך כלל לא אכלו החולים את הלחם שהיו נותנים להם, כי המחלות היו קשות ואפילו הרעב ביותר לא הרגיש צורך באוכל. רק הודות לטוב לבו של החובש היו מכינים קצת מרק יותר טוב בשביל החולים. כמעט בכל יום נתפנה אחד המשכבים ונתמלא שוב. במחנה היו קוראים לזאת “טחנת המוות”.

ההסתכלות לנעשה בצריף נגזלה ממני כעבור כמה ימים, כששוב הופיע הרופא האנטישמי ושם פניו אלי, הסיר את התחבושות ואיים שעוד מעט יוציא אותי מצריף זה. כשסיפרתי על מעשה תעתועים זה לרופא אחר ניסה להרגיעני באמרו: “אל תפחד, אם אפילו יוציאו אותך מהצריף לא תצטרך ללכת לעבודה. אנו נשחרר אותך כל יומיים, היות שבין כך ובין כך עליך להיעזר בקביים”. ביודעי שבצריפים האחרים התנאים הרבה יותר גרועים, כי שמה מוטלים האסירים אחד ליד השני, התכווץ לבי בקרבי לשמע הדבר. ומה שיגורתי בא. כעבור 13 יום הוציאוני לפי פקודה.

אותו יום קרה דבר שלא הורגלנו לו במחנה, והוא שהרבה אסירים קיבלו פקודה לארוז את חפציהם ולהתכונן להעברה למקום אחר. האסירים נחרדו לפקודה זו, בחוששם שהמחנה החדש יהא יותר רע והם חיבלו תחבולות להתחמק מעין השמירה, כדי להישאר במקום. הסיבות לכך היו שונות: הסיבה העיקרית היתה ההתקשרות למקום; השנייה – שחששו, כאמור, ממקומות עוד יותר קשים והשלישית, שלא ידעו איזה סוג אנשים נמצאים שם. רווחו שמועות שהמקום החדש מאוכלס רוצחים וגנבים למרות שפחד הגניבות כבר לא יכול היה לשמש מניעה מכרעת, כיוון שרוב החפצים נגנבו, הרי היה מקום לחשוש למה שעוד נשאר. התחילה איפוא ריצת האסירים מצריף לצריף בחיפוש אחר מחבוא והתחילו גם הבריגאדירים ברדיפה אחר האנשים הצריכים לצאת למחנה האחר. בהיוודע הדבר לשלטון הוציא כרוז, שאנשים אלה יוצאים לחופשה ולא למחנה ובאופן כזה עלה בידו לצודם. מחזה זה יכולתי לראות דרך חלונות הצריף בו שכנתי. רעדה אחזה אותי בחושבי שיבוא היום וגם אני אהיה באותו מצב. פרוצידורה זו של העברת אסירים ממקום למקום נקראה עטאפ.

ה“עטאפים”    🔗

העטאפים היו שיגרתיים ולא נוצרו אלא כדי לבלבל את מוחות האסירים בשמועות שונות ובטילטולים אין סופיים. אם הרגישו שהאסיר התרגל למקום, לעבודתו ולחבריו לצרה, ראה בזאת השלטון סכנה חמורה לעצמו. שאיפת השלטון היתה לחרחר ריב בין האסירים, כמו בין האזרחים החופשיים, ולהסיתם האחד נגד השני; לדאוג שכל אחד ישנא את השני וייהפך לו לאויב קשה. תמיד חששו להתקוממות ולכן נקטו בשיטת הפרד ומשול וכמעט בכל חודש היו מטלטלים קומץ אנשים ממקום למקום.

תמיד היו עושים רשימות לעטאפים אלה ואף אחד לא הבין למה משאירים את זה ואת זה שולחים. בדרך כלל רווחה הדעה ששולחים את האסירים שלא עבדו במסירות ואת אלה שנפסלו לעבודה, כיוון שאזלו כוחותיהם או שהיה צורך לשלוח סוג ידוע של אסירים שהבאישו את ריחם בעיני השאר, במקרה ונודע שהיו סוכני השלטון והלשינו על חבריהם ל“מחלקה השלישית” – בולשת המחנה. בכל עטאפ היו הולכים ברגל, אפילו למרחק של יותר מ־100 ק"מ. שלטונות המחנה לא שמו לב לכך אם תנאי האקלים מרשים עטאפים או לא. היו נותנים לכל אסיר מנת לחם לכמה ימים עם תוספת של כמה דגים מיובשים ומנת סוכר של 15 גרם. כמות מוגבלת זו של מזון חוללה טראגדיה חדשה. כי האסירים, בהיותם רעבים, היו בולעים את המנות מיד ובמשך ארבעה ימים שוב לא בא אוכל אל פיהם; אל האסירים ששלטו בתיאבונם ורצו לחלק את המנות לימים מספר ניטפלו הגנבים ובאומנות נפלאה הוציאו ממלתחתם את הכל. הגנבים היו מומחים כאלה שעל פי רוב הצליחו לגנוב את המנות בטרם הספיקו בעליהן ליהנות מהן. מובן שפרצו תיגרות איומות בין הנגזלים לבין אסירים שהיו חפים מפשע.

בעטאפ נאלצו ללכת יומם ולילה למקום החדש, שאליו לא הובילו לא דרכים ולא שבילים. בדרך כלל היו שולחים את האסירים בחבורות בנות 20 – 25 איש. מסביב צעדו שומרים עם רובים דרוכים בליוויית כלבים עזים. על בריחה אי־אפשר היה אפילו לחשוב. לרוב היו נחים בחוץ. מובן שהשינה באקלים קשה תחת כיפת השמים גררה אחריה דלקת ריאות ומחלות אחרות. רק לפעמים ליוו את העטאפ כמה מזחלות רתומות לסוסים, בשביל החפצים ולמקרים של נחשלים מאונס. אמרתי “לפעמים”, כי בדרך כלל אסיר שעמד מללכת נאלץ היה לצפות לחסדי חבריו האסירים, שיקחו אותו בזרועותיו למרחק של קילומטרים. לפעמים היו מובילים בסירות במשך הרבה ימים וההפלגה בסירות נחשבה לעטאפ הארור והמסוכן ביותר, כי בסירות היו האסירים צמודים האחד לשני מבלי אפשרות לנשום ומבלי אפשרות לקום לעשות את הצרכים. ואחרון אחרון – כשהיו מגיעים כבר למחנה החדש היו מחכים להם בריונים מסוכנים, והיו מתנפלים על בני העטאפ במכות ובקללות וגוזלים אפילו את מנת הלחם.

כשהיינו באים כבר למחנה היינו נאלצים ללון מחוץ לצריפים, באמתלה שהצריפים לא מוכנים לקבלנו. היתה מתחילה פרשה ארוכה של מילוי טפסים בשביל משרד המחנה, של בדיקות רפואיות חדשות וחלוקת הפלוגות לבריגאדות. לא נדירים היו המקרים, שבשלוש בבוקר הגענו למחנה החדש וכעבור 6 שעות באה פקודה להמשיך בדרכנו הלאה. היו אפילו מקרים שהחזירו אותנו למחנה ממנו יצאנו לפני כמה ימים.

רק לעתים רחוקות היה המחנה החדש טוב מהמחנה שממנו יצאנו. כל מחנה ומחנה היה לו משטר משלו, כאילו הוקם ע"י מדינה אחרת לגמרי: במחנה אחד עלתה מיכסת העבודה על זו שבמחנה הקודם; במחנה אחד עובדים 12 שעות ובמחנה שני פחות; במחנה אחד אסור היה לצאת מהצריף אחר 8 בערב, ובמחנה האחר אפשר היה לשבת אפילו עד 11 ליד מפתן הצריף; במחנה אחד הכיל המרק תפוחי אדמה או ירקות, ובמחנה השני לא היה סימן של ירקות בכלל; במחנה אחד האסירים עובדים כל הזמן בחוץ, גלויים לרוחות, לגשמים, לשלגים, לקור ולקפאון ובמחנה השני עובד רוב האסירים בצריפים סגורים; במחנה אחד לא הרשו לאסיר לנעול אפילו את נעלי העץ, ולהיפך במחנה אחר אפשר היה לפעמים לקבל נעלי עור ולבנים.

כשהיו שולחים את העטאפים היה שלטון המחנה דואג שמספר הפושעים הפליליים יעלה על מספר הפושעים הפוליטיים והעטאפים שימשו תמיד הזדמנות נוחה לפושעים הפליליים לבצע את מעשי התעתועים שלהם. בלילות היו גונבים ומכים מכות רצח וביום ישנו את שנתם. אנשי השמירה לא עשו כלום כדי להגן על האסירים הפוליטיים. הם היו מסתכלים באדישות ואפילו נהנו ממחזות אלה. במקרים שהפצוע או הנגזל פנה לעזרתם היה מקבל מכות גם מהם.

לחולה בזמן העטאפים לא שמו לב. לכל היותר הרשו לו לשכב על החפצים במזחלה ובזה נפתרה השאלה. לעתים קרובות, בהגיענו למחנה המיועד לנו, היו כבר החולים במצב של גסיסה או שמתו מכבר.

המלה “עטאפ” הפכה לחזון בלהות לכל אסיר ואסיר. היא לא תישכח.

אור וצל.    🔗

אחרי עוזבי את צריף החולים, בסוף אוקטובר 1941, הייתי בבחינת עובד וחולה גם יחד, שכן עם עזיבת צריף זה עובר החולה לרשות המעבידים ועליו לציית לפקודות הבריגאדירים.

אותו יום ניגש אלי אחד, בעל שפם מטיל אימה, ובהסתכלו ברשימה שאל: “שמך וכך וכך?” כן, עניתי. “אם כן, דע לך שמחר בבוקר עליך לעמוד ליד השער ולצאת לעבודה”. כשהגבתי על הפקודה והראיתי לו שאני הולך על קביים, ענה בחיוך: "אני מכיר את הצביעות הזו. אינך הראשון ולא האחרון בתכסיסי סימולציה כאלה. לא כלום, אני ארפא את הרגל שלך במשך 5 דקות כשאקח את הקביים ואשברן ואצליף יפה יפה על הגב והראש. אז תשכח, ידידי, שהיתה לך רגל חולה ". בראותי שכל באורי לשווא הסתלקתי ממנו ונכנסתי לצריף הקרוב. הרגשתי חולשה נוראה, בתוספת כאבים, כתוצאה מזה שהתחלתי ללכת. ניגשו אלי כמה אסירים, שנשארו בצריפם לרגל מחלה, ושאלוני: “נו, מה, עליך ללכת מחר לעבודה? אל תלך, תצפצף על הבריגאדיר הזה ותגיד לקצין המחנה שאינך יכול ללכת. ואם ישאל למה הוציאו אותך מצריף החולים, תגיד את האמת”. ובאמת, הרופא האנטישמי הוציא אותי בכוונה להגדיל את כאבי. כעבור זמן מה בא שליח המשרד לקרוא לי. לאחר שהצהרתי בפניו שלא אלך ושאין באפשרותי ללכת אפילו צעד אחד בא אלי מהמשרד הממונה על כל הבריגאדות והתחיל להשפיע עלי שאזרוק מרצוני הטוב את הקביים, כי אחרת סופי יהיה מר. אמרתי לו שלא בצדק הוציאו אותי מצריף החולים ואם אינני במצב זה בצריף החולים הרי על כל פנים אין ביכולתי ללכת לעבודה. מבלי להגיד מאומה הלך לו. לפנות ערב בא במרוצה החובש הידוע וביקשני לבוא עמו. הוא סעדני בלכתי וכעבור שעה נכנסנו למרפאה. במרפאה פגשתי את קצין המחנה הממונה על העובדים ושני רופאים. “נו”, שאל אותי הקצין, “היודע אתה שמחר תהיה שוב ביער? התנסה שוב פעם לברוח?” נדהמתי. הוא עמד על מקומו, הביט עלי וחייך: “נו, טוב. אני בכוונה הזמנתי אותך להיכנס כאן כדי שהרופאים יבדקו אותך, ומה שיחליטו עליך לקבל ללא בכיות”. לפקודתו הסירו את התחבושת ולהפתעתם הגדולה ראו שעל הפצע הופיע גידול כתום. – “כן”, חייך הקצין, “יש לך מזל. לעבודה היום ומחר בטח לא תלך ואם הרופאים יחליטו שצריכים לנתח, תחזור שוב למקומך החביב הנקרא צריף חולים”. מבלי לחשוב הרבה אמרו הרופאים לקצין, שאיך שלא יהיה, אם לנתח או לא לנתח, הפצע הוא אנוש ואי אפשר לשלוח אותי במצב כזה לעבודה. אותו רגע הרגשתי חולשה והתעלפתי. כשחזרה הכרתי ראיתי שאני שוכב על שולחן הניתוחים, ועל ידי נמצאים החובש, שני הרופאים וקצין המחנה. – “איך אתה מרגיש עצמך? בינתיים עשינו לך ניתוח קטן, עשינו לך תחבושת ונתנו לך זריקה. בלי שום ספק תצטרך לשכב עוד חודשיים”, לחש לי החובש. היה ברור שלא מחר ולא מחרתיים יאלצוני ללכת לעבודה.

בינתיים גבר הקור וסופות שלג השתוללו והיו אלה הרגעים היחידים שהרגשתי עצמי מאושר על שקיבלתי כדור ברגל, אף שיש סכנה לניתוח חדש ואולי אשאר בלי רגל – העיקר שלא אלך בתנאים כאלה ליער העומד בפיתחו של גיהנום. קיבלתי מקום בצריף לאסירים המחלימים.

בצריפי המחלימים נמצאו בני העולם התחתון הירודים ביותר. לכאורה משתדל אדם חלש או חולה להראות את הצדדים החיוביים שבו, אבל ברנשים כאסירים הללו קשה למצוא דוגמתם בתולדות הספרות הפלילית מאז ועד עתה. בעוד שהפושעים משתדלים להסתיר את מהותם ואינם מתגנדרים במקצועם, היתה כאן תמונה הפוכה לגמרי: מספיק היה להסתכל בעיניהם המביעות זעם וארס כדי לקבל מושג מהם בלי להחליף מלים אתם. היה לי ה“כבוד” להימצא בין כאלה שאינם ראויים כי ירחיבו עליהם את הדיבור. רק כדי לתת תמונה אמיתית מהסביבה בה הייתי הנני מעביר לפני הקורא טיפוסים אחדים מהם.

סטאלינקוב קבל על שגורלו המר לו ועליו להימצא בין הנבזים היותר גרועים – הז’ידים. לדבריו אשמים הז’ידים שהוא גנב והרג יותר מ־15 איש; הז’ידים אשמים שכל נשותיו, שאת מספרן אינו זוכר, בגדו בו; כמו כן אשמים הז’ידים שאשתו האחרונה מתנכרת ואינה כותבת לו. כדי לתקן אי־צדק זה הוא מחכה ליום המאושר בו יוכל לרטש את כל הז’ידים ולשים בבטנם חתולים או כלבים, לתפור את הבטן ולראות איזה פנים יראו לו אז הז’ידים. כדי להראות דוגמא שהוא מסוגל למעשי תועבה אלו, ניסה פעמים רבות להתנפל על כל יהודי שפגש בדרכו. הוא לא נמנע מלזרוק על יהודי זקן אבן כבדה ומאוד הצטער שהאבן לא פגעה. בהיותו במטבח גנב סכין ארוך מן הטבח והסתער על יהודי צעיר ועוד מעט והיה שוחטו, אלא שהצעיר השתטח על הרצפה והסכין פגע ברגליהן של שתי רוסיות.

באחד מימי נובמבר, כשהקור והחשיכה עלו מעלה מעלה, הצליח להגיע למשכבו של אסיר רומני, שבמקרה חשבו ליהודי, ופצעו למוות ע"י נשיכה בגרון. כשהאיר היום וקרבנו זוהה, גבר כעסו ללא גבול. בכל פעם שהיו מודיעים במחנה על מקרה מוות, היתה שמחתו רבה כשנודע לו שהנפטר יהודי. הוא אמר לכל ידידיו שלז’ידים אין תקווה, לא בעולם הזה ולא בעולם הבא וסופם השמדה מוחלטת מתחת השמים. הוא נשלח למחנה כדי למלא תפקיד של חיית יער ואי־אפשר היה לחשוד בו שאיננו נאמן לשלטון בני מינו. מרוב שינאתו ליהודים פגע פעם באבן בקצין גרוזיני שחשבו ליהודי. הגרוזיני, שנדהם מאוד ממעשה זה, לא פיקפק רגע, הוציא את אקדחו וירה. למזלה של החיה הרעה היא לא נפגעה. הכדור פגע באסיר חף מפשע. רק כעבור שבע שנים לאחר מכן נתפגר ברנש זה.

הצד האופייני שבו היה, שכל היום היה שוכב כאילו בלי הכרה, נאנח וזועק בקולי קולות שהוא עומד לפני הגסיסה. בלילה המשיך במקצועו הוותיק. כמוהו היו רבים במחנה.

לא נעדר מקומו של אורזופאטר. קומתו הגיעה לשני מטרים והיה חסון כארז. מי שפגש בו השתדל לנטות הצידה. הוא התפאר שבהיותו בן חמש־עשרה כבר הספיק להחניק את ידידותיו. סיפורים אלה סיפר באמנות מיוחדת ושחצנות וסאדיזם היו מעורבים בסיפוריו. בהגיעו לסיפור איך שרצח את הוריו היו עיניו מביעות גיל והיה אומר: “חבל שאין לי וודקה להשיב את לבי”. במחנות לא היו מחזיקים אותו זמן רב, משום שבכל מחנה חנק כמה אסירים וכן הרג ממלא מקום קצין המחנה. כלפי ברנשים כאלה התייחס השלטון בסבלנות יוצאת מן הכלל ובהומאניזם העובר על גדותיו, אבל אוי ואבוי למי שנחשד שידו בקושרים. קושרים נחשבו אצלם אלה שהתנגדו למעשי הזוועה הנעשים על־ידיהם או אלה שאינם נותנים אמון בסיפוריהם מעל דפי הספרים והעתונות.

חברו של זה, “לובנוב”, הצטיין בזריקת מגפיים. הוא היה הורג בפגעו במגפו ברקות האומללים. הוא היה נוהג לעשות חיפושים על דעת עצמו בין האסירים, לקחת מה שמצא חן בעיניו וגם להכות מכות רצח את הנגזל. ומעניין ביותר היה שבין החבריא הזו היו כאלה שרוממות הברית החדשה שגורה היתה בפיהם. הם כביכול שנאו יהודים רק משום שאינם מודים בברית החדשה.

האשה לילינובנה עלתה בתעלוליה ובפראותה גם על אלה. הנשק שהשתמשה בו היה מי־רותחין, שהיתה שופכת על כל מי שעמד בדרכה ולא מצא חן בעיניה. ביחס ליהודים היתה מאיימת שאם תפגוש כאלה לא תחוס על הרותחין ותשפוך גם עליהם. התלקח פעם קרב בינה ובין אחד הגיבורים. מבלי לחשוב הרבה הוציאה סכין ארוך וכחתף נשחט. הגמול על כך היה שפעם, ב־3 בלילה, התנפלו עליה כמה רוצחים, אבל היא לא רק שהצליחה להיחלץ מהם כי אם לפצוע אותם פצעים רציניים. היא כונתה “מלכת המחנה”.

ואין לקפח את צייד העכברושים. אמרו עליו שהוא צאצאם של המכשפים מתקופת המצרים. הוא הכיר את מקום מחבואם של העכברושים ועל־ידי לחישה היה העכברוש יוצא ועולה על ברכיו. באותו רגע היה תוקע שיפוד לאוזני העכברוש, קם ועובר בתרועת נצחון מצריף לצריף להפגין את כשרונו. הוא היה עושה מטעמים מצייד זה ורק מקורביו זכו להשתתף בסעודה. תמיד היה משתמט מהעבודה והיה בטוח בשלל רב. פעם כשדנוהו בצינוק לכמה ימים, התאמץ להסתיר את שמחתו. כשחזר מהצינוק היה עמוס שלל של 11 עכברושים מושחלים בשיפוד. הוא נערץ על־ידי הכל. הרבה פעמים התעוררנו מנשיכות העכברושים שעלו על משכבנו, והודות לצייד־חמד זה נתמעטו. היתה לו תכונה חשובה, שיכול היה לרמות כל רופא מומחה. ביום בהיר אחד התחיל צולע ברגלו וצווח מרה על כאבים נוראים. כל עמל הרופאים לקבוע איזה כאבים הוא מרגיש עלו בתוהו. הוא התעקש שקיבל נשיכת עכביש ארסי ושעוד מעט ויישאר בלי רגל וביום המחרת היתה רגלו נפוחה באמת עד כדי פקיעה. מכריו ומיודעיו הבינו שיש כאן להטוט שקשה להוכיחו. כשתכסיס זה נמאס לו נקט במחלת הנפילה. ביום אחד כשעמדנו לפני השער בדרכנו לעבודה, התחיל פתאום להתעוות והופיעו כל סימני המחלה עד שנפל על הקרקע כשראשו מפרפר ומטיח בקרקע וקצף יוצא מפיו. תכסיס זה השפיע על הרופאים ואפילו על אנשי השמירה ויותר לא ניסו לקחתו לעבודה. הוא נחשב מאז לאיש המאושר במחנה: אינו עושה כלום, אהוב על הבריות ובעד מעשים תיאטרוניים כאלה היה הטבח מעניק לו אוכל טוב ובשפע. בעד ההצגות של צייד העכברושים היה מקבל מנות לחם נוספות. למרות תכונות אלה לא ניצל ממוות. פעם קיבל נשיכה הגונה מעכברוש, שממנה בא קיצו. כולנו התאבלנו על מות הצייד.

היה גם “תרנגול”. תמיד בבוקר השכם, כשנחפזנו לעבודה ועמדנו במיסדר הספירה, היינו שומעים קריאות תרנגול. הקריאה היתה כל־כך טבעית עד שאותו רגע שכחנו שכאן אין מקום לעופות ממין זה והתחלנו להסתכל בסביבה בחיפוש אחר התרנגולים. כיוון שקריאה זו הלכה ונישנתה פעמים מספר, החלו הרבה להאמין שיש כאן שדים המחקים תרנגולים. הסוד נתגלה רק כש“התרנגול” שכח פעם שהוא נמצא אתנו בבית המרחץ והשמיע את קריאתו. כעבור זמן־מה הופתענו בשלוש בלילה מנביחת כלבים. חשבנו שבוודאי ניסה מישהו לברוח וכלבי השמירה סבבוהו. אלא שאחרי בריחה היו קוראים לפנינו הודעת קצין המחנה, שזה וזה נתפש במקום זה וזה והוענש בכל חומר הדין. הפעם לא הוקראה לפנינו הודעה כזו והדבר היה לפלא בעינינו. כעבור כמה שבועות נודע לנו, דרך מקרה, מי ייצג את הנבחנים האלה.

האסירות.    🔗

אלה היו סוג מיוחד שאין להשוותו עם יתר האסירים שבמחנה. רובן נאסרו בעוון פלילי. רק מעטות מהן נאסרו על עבירות פוליטיות. חזות פניהן היתה מעוררת זוועה, פחד ובחילה גם יחד. עיניהן היו מפיקות כל כך הרבה זעם שקשה היה להאמין שהן שייכות למין החלש והיפה. מריבות ותיגרות תדירות פרצו ביניהן וכל אחת השתדלה לסרוט את חברתה בציפורניה או לנשכה בשיניה. הקללות והגידופים היו יותר גסות מאשר אצל הגברים. הן לא ידעו בושה ולא הרגישו עצמן כחלק נבדל מיתר האסירים. הן היו מלשינות האחת על השנייה וניהנות כשהמולשנת סובלת וגוועת מקור ומרעב. לא נדירים היו המקרים שחמש או שש אסירות היו מתנפלות על אחת, מפשיטות אותה ערומה לגמרי, מצליפות בשוטים על גופה הרזה והערום, שופכות עליה מי רותחין וצוחקות צחוק פרוע ומבהיל. רוב העילות לתיגרות היו קינאת אהבים, שכאילו האומללה גזלה ממי שהיא את אהובה, או שהאומללה לא עבדה מספיק. בשל התנהגותן זו היו הגויים מתייחסים אליהן באותה האכזריות כמו לגברים.

שלטון המחנה היה מעוניין, כאמור, לחרחר ריב בין האסירים ואפילו בין האסירות והצלחתו היתה מרובה בהחלט. גם מהן היו בריגאדירות שמתפקידן היה להתעלל ביתר האסירות.

הן עבדו בדרך כלל כמו הגברים: כרתו עצים, חפרו בורות, עבדו במלבינה, העבירו משאות כבדים וכו'. רק לפעמים היו עוסקות בחקלאות באותם המחנות שלידם היו גני ירקות, אף שרק בתי המלאכה לתיקון בגדים ובעיקר כפפות נחשבו למקום עבודה לאסירה.

בשל תנאי העבודה הקשים השתדלו האסירות למצוא חן בעיני הגברים. כמובן שלסבר פנים זכו רק הצעירות והבריאות. כיוון שרובן היו עסוקות מחמש בבוקר עד לשעות המאוחרות של הערב, היו מתחילות לבקר את הידידים כשכולנו היינו סרוחים אין אונים על הריצפה מבלי לדעת מה שנעשה סביבנו. רק כשהגנבים הצליחו לגנוב מהן את הכתונת האחרונה או איזה דבר אחר עוררו אותנו צעקותיהן. המגע עם האסירות העלה את מקרי הגניבות, כי כל אסיר שעלה בידו לרכוש לו ידידה נאלץ היה לגנוב ולמסור את הגניבות לאסירות, שהיו מעבירות אותן מחוץ לתחום ומוכרות לזרים.

ביער לא ניתן היה להבחין בין גבר לאשה, שכן היו מלובשות כגברים: מכנסי צמר־גפן ומעילים ומגפיים. הן היו יותר איתנות מן האסירים ומקרי המוות ביניהן היו נדירים ועל כן יכלו להתנות אהבים כאוות נפשן.

נתעוררה שאלה יורידית בנוגע לגורלם האישי של הנולדים. שלטונות המחנה נטו לחשוב את הנולדים לאסירים מבטן ומלידה. ואכן, תנאי גידולם וחינוכם הביאום לבסוף לבתי־הכלא. על פי רוב היו הילדים נמסרים לבתי התינוקות הממשלתיים אחרי שהאמהות השתחררו. כעבור שנות הילדות היו נמסרים באופן אבטומטי לבתי ספר מקצועיים ושם למדו מקצוע נוסף – מקצוע הגניבות, כך שבמוקדם או במאוחר נמצאו שוב במחנה. גם במחננו היו מי שהיו פעם אסופים. לא היו להם שמות משפחה ממשיים אלא כינויים. הם גם לא ראו אסון בכך להימצא בבתי כלא ובמחנה.

עברנו פעם את גן הירק אחרי האסיף ובדרכנו נקרו כמה עלי כרוב ואחדים מאתנו התכופפו לאוספם. אך האסירות התנפלו והצליפו במקלות על גב האסירים האלה וצעקו “כלך לך מכאן, אחרת נהרוג אותך”. כששאלתי אותן למה הן רוגזות אם אדם רעב רוצה להשקיט רעבונו בעלי כרוב עזובים בשדה, התנפלו גם עלי במקלות. האפשר היה לרחם על יצורים פראיים כאלה?

הרבה פעמים, כשהובאו אסירים מהיער פצועים או קפואים מקור היו הן פוגשות אותם בצחוק פראי מעורר בחילה.

רק טפח אני מגלה מכל מה שראו עיני בתקופה ההיא. אסירות אלה היו מחוסרות כל חינוך וכל רגש אנושי פשוט ביותר. רבים מאתנו התביישו להביט על יצורים מושחתים אלה בצורת נשים. כל שהיה אצלנו בסימן השאלה על המתרחש בארץ־רזים זו תורץ לנו ע"י התנהגותן של אסירות אלה. התחלנו להבין, שאם יש מקום לקיום נשים כאלה הרי אין להתפלא על ריבוי מעשי זוועה הנעשים לאור היום באין מפריע.

אני מעז לומר, שהדעה שרוב האסירים היו אנשים הגונים לפני בואם לכלא או למחנה, ושרק המחנה אשם שנהפכו לחיות טורפות ולדגנרטים, בטעות יסודה. הפתגם התלמודי אומר: “אדם ניכר בכיסו, בכוסו ובכעסו”. דווקא במחנה ניתן היה להיווכח מה היה האסיר לפני מאסרו. מי שהיה ראוי לשם אדם נשאר אדם אפילו בתנאים הנוראים האלה. מי שהיה תמיד נבל ורק השתדל להתכסות באיצטלא של אדם, הרי בבואו למחנה הוסר המסווה ונתגלה פרצופו האמיתי. עד כמה שעלה בידי להסתכל בסוג זה של האסירות. נוכחתי וראיתי, שכולן היו שייכות לאספסוף הגרוע ביותר ולחלאת המין האנושי ורק תחת לחץ הציבור החופשי מוכרחות היו להחזיק עצמן במסגרת מסויימת. בבואן למחנה הרגישו באותו חופש שחיית יער מרגישה בהצליחה להימלט מן הסוגר. האפשר להעלות על הדעת שאדם ישר וחף מפשע ייהפך בין לילה לחיית יער? אפילו חיית יער אינה מתעללת בהתעללויות כאלה.

לא נדירים היו המקרים שמנהל המטבח הסכים לחלק מנות נוספות של מרק והאסירות התנגדו ושפכו את המרק הנשאר לבור השופכין. אותו הדבר היה כשאחת מן האסירות קיבלה תפקיד של בריגאדיר. היא היתה ממררת חיי האסירים במידה כפולה ומכופלת.

חוקרי הטבע מוכיחים שסיבת הפראיות המצוייה בחיה היא מלחמת הקיום כשהיא מחפשת לה דרך להשביע את רעבונה, אבל בזמן שהיא שבעה לא תגרום נזק. האסירות־החיות האלה לא התחשבו במציאות המרה, שחבריהם או חברותיהן לצרה סובלים כמוהן, אלא היה להן אינסטינקט של נחש הנושך בכוונה להזיק. היו מקרים שאסירות עבדו במטבח או במאפיית הלחם. הן היו איפוא שבעות. אבל אם אסיר רעב ניגש וביקש כמה פירורים, היה נפגש בגידופים, בקללות ובמכות. לו היו חיות אלה משוטטות ביער, הנני משוכנע שכל החיות האחרות היו בורחות מהן.

לא כמוהן היו האסירות שבחופש ראויות היו לשאת את השם אדם, אלה לא הושפעו מתנאי המחנה.

עלי להעמיד לעמוד הקלון חובשת אחת ששימשה כרופאה בצריף הרפואי של המחנה. קראו לה יטובה. היא הראתה יחס אכזרי לכל חולה אנוש ואומלל שלא היה באפשרותו לשחדה בחלק מבגדיו. היא נהגה לשחרר את החולה לא בגלל מחלתו אלא בגלל מתנתו. פעם, לפני צאתנו לעבודה, ניגש אליה אסיר פולני כשהוא מתפלץ מכאבים, מחזיק את ידו על חזהו ומתחנן לפניה שתשחרר אותו מהעבודה היות ויש לו כאבים איומים. במקום להושיט לו עזרה גערה בו וגירשה אותו מהצריף. כל עוד נפשו בו הלך ונאנח, מתעכב פה ושם ליד צריף וצועד שוב כשפניו מעוותים מכאב. פתאום צנח ולא קם עוד. החובשת ה“נחמדה” יצאה אליו והתחילה לגדף ולחרף אותו על שהוא מתעסק בסימולציה, ומה גדול היה תימהונה שסימולנט זה לא הגיב על גערותיה. רק לאחר שניגש אליו קצין המחנה ובעט בראשו ובבטנו, הוברר שהוא כבר איננו בחיים.

רוב האסירות, בייחוד אלה שעבדו בשביל האסירים, רשמו דף שחור בספר הלבבות של האסירים.

חדגוניות וערטילאיות.    🔗

על דעתנו לא עלה החשד, שמקום ארעי זה ייהפך למקום קבע ושנוכל להתרגל לתנאים כאלה. והנה זרמו להם החיים במסלולם הרגיל: בחמש בבוקר היו האסירים קופצים ממשכביהם כנשוכי נחש לקול ה“גונג”. כשכל אחד מחפש את בגדיו שהביאום מחדר הייבוש. מהומת הקימה היתה נמשכת רק רגעים מספר, כי כל אחד חטף מכל הבא ליד מן הבגדים ויצא לפעמים שאדם גבוה לבש מכנסיים שהגיעו עד לברכיו, כובע זעיר ומעיל ששרווליו מגיעים עד המרפק ולהיפך – אדם נמוך לבש מכנסיים ומעיל הנסרכים על האדמה וכובע המכסה את העינים. כל אחד מאתנו היה שרוי בים של צרות וקריקטורה זו רק הוסיפה על הדיכדוך ועל הדיכאון. בלי לגרום לחיוכים כל שהם.

מדי יום ביומו היו דוחפים האחד את השני במטבח, כדי לקבל את המים הדלוחים, שבשם מרק נקראו, ואת מנת הלחם הזעומה; דחיפות ליד השער ושעות של צפיה, עד שהשמירה מנתה את גדוד העבדים, והליכה של קילומטרים בימי כפור וסופות שלג איומות. בכל יום חזרו ונישנו המכות בקת הרובה מצד השומרים ואחר כך הצלפות הבריגאדירים ולמרות כל זה עוד חושבים על הרעב המציק ועל ימים עברו ומטכסים עצות איך לזכות במנת מרק נוספת. או איך לרמות את הטבח המחלק את המרק. עניינים כאלה העסיקו את האנשים, שלפני זמן מה היו עסוקים במדע, בעבודות ציבוריות, ברפואה או בהנדסה.

בזמן הראשון שימשה התקווה־האשלייה לכולנו כזריקות קמפור וקופאין המאריכות את מאבקי הגוסס. אם תקווה זו היתה מושתתת על בסיס הגיוני או שכלי, על כך לא חשב איש. היתה תופעה פסיכולוגית של ריאקציה לאחר ייאוש והיא שנתנה לנו אורך רוח לסבול כל עמל, לסבול חיי סחי ומאוס. אך כשחלפו שבועות והצטרפו לירחים והתקווה נתרופפה, נהפכנו למכאניזם הפועל ללא מחשבה. מי יכול היה לתאר לעצמו שנהיה מסוגלים להשקיע את כשרון המחשבה בשאלות שאין להן כל ערך, בשאיפות שנגוז תוכנן ובהזיות שאין להן שחר. נהיינו מסוגלים להאזין לפיטפוטי האסירים הרצידיביים, דברי הבל ושקרים, שהם רגילים בהם ושברבות הימים שוכנעו המספרים עצמם שסיפורם עובדה ולא פרי הזייה. כל אחד היה מרבה לספר באיזו רמה חברותית היה לפני מאסרו. למרות שסיפורים אלה רק הפיצו אור על אישיות המספר ולאיזה סוג שקרנים הוא שייך, מצאנו בכל זאת עניין והנאה בסיפוריהם, שהשכיחו לנו לרגע קט את הרעב והכאבים המוסריים.

בין המספרים היו:

רומני אחד, שהשתייך לאגודת הברזל ונאסר ע"י הצבא האדום. כל חיצוניותו אמרה בורות, חיי שוד ורצח שעברו עליו לפני מאסרו. הוא דיבר גרמנית רצוצה, שעירבב בה ביטויים יהודיים, כדי להשפיע על שומעיו להאמין שהיה מן הנכבדים בעירו. הוא לא הסתפק בזה וניסה לשכנע אותנו שגמר את הפוליטכניון. כששאלתי אותו מה למד שם, ענה – “פילוסופיה”.

אסיר שני סיפר שהיה מפקד בצבא. כששאלוהו כמה מונחים צבאיים, לא היה לו שום מושג מהם.

הפחות שבפחותים נקט שיטה אחרת. בסיפוריו נתכוון להסביר לשומעיו כמה הצליח ברציחותיו, בגניבות ובמעשי שוד, בתרמית ובזנות. גם הוא לקח את לבבות שומעיו. אפשר היה להכיר בפני השומעים שפשוט מקנאים בנפוליאון זה, שגם כן נכשל אחרי כל כך הרבה מעשי גבורה.

מי שלא הצליח ליהנות מסיפורי בדים, היה מוצא לו סיפוק מבכייתו בלי הרף או מבכי חברו, או שהיה מתבודד ומאריך בתפילות.

יהודי מומר אחד, גורלו היה כגורל יתר המומרים שאין להם מקום לא בחברה היהודית ולא בחברה הנוצרית. כדי להתפשר עם היהודים והנוצרים כאחד, החליט לערוך את התפילות לפי הנוסח הקתולי וגם הנוסח היהודי: את צווארו עינד בצלב עץ גדול, הצטלב ובאותו הזמן צעק “שמע ישראל…” תפילה ממין זה הצחיקה את כולנו, צחוק מהול בדמעות.

היו גם הרבה נביאי שקר ורואי עתידות וגם זה היה עניין להעסיק את המוחות הנבובים. “נביאים” אלו היו לא רק חולמי חלומות אלא גם מפענחי חלומות.

בדרך כלל היו החלומות אופייניים לחיי האסיר ואי־אפשר היה להשוותם לחלומותיהם של אנשים החיים בחופש בבתיהם הם. זה הזכיר לי את התיאוריות השונות על החלומות שלמדתי בפסיכולוגיה. כשבאנו לנתח את פרוצס החלומות היה ההסבר הראשון, שאין אדם רואה אלא מהרהורי לבו. פה נוכחתי וראיתי שדעה זו צודקת. כמעט רוב האסירים חלמו שהם מוקפים מיליוני כינים. חלומות אלה שיקפו את מצבנו, שכן היינו נחנקים מהחלל המלא כינים, אלא שפותרי החלומות ראו בהם סימן שעוד מעט וכולנו נהיה לעשירים מופלגים. כהוכחה לנכונות הפתרון שימשה העובדה שאחדים מחולמים אלה קיבלו כעבור זמן מה חבילות. במחנה נקבע איפוא שחלום אודות כינים הוא הטוב ביותר. סימן טוב שימש חלום שבו החולם שט בסירה או באוניה, בנחל או בים, שפישרו ניבא כאן חופש. לחלומות רעים נחשבו כנסייות נוצריות, ביצים או תפוחים.

“הנביאים”, וההוזים היו רואים את ישו הנוצרי ואמו מרים ונשבעו שאפילו שמעו את קולם. “נביאים” אלה נחלו כבוד גדול מחבריהם האסירים הפליליים ולפעמים היו זוכים אפילו בפרוסת לחם כנדבה.

רוצח מובהק אחד, שהפיל הרבה חללים, שגזל וחמס על כל צעד ושעל, האמין באמונה שלמה בהתגלותו של ישו ובשיחות שבינו ובין החולם ובפתרונן.

שאלתי עצמי: הייתכן שאדם הרחוק מכל סימן של אנושות, שאין לו שום רגש או מצפון אנושי, מסוגל להאמין באלוהות? העובדה הוכיחה שזה בגדר האפשר. כנראה שמעשי רציחה אינם מונעים מהאדם־החיה להאמין לכל הזייה. אדם כזה משכנע את עצמו שהוא מאמין באלוהים, בכל הכתוב בברית החדשה, בשכר ועונש, בתחיית המתים וכו'. כששאלתיו: “אם אתה מאמין בכל העניינים האלה, מדוע אתה מתעסק בגניבות וברציחות. האם הברית החדשה מרשה זאת?” תשובתו היתה שזה גם רצון אלוהים שיהיו רוצחים וגנבים בעולם, ובתור הוכחה הוסיף ואמר: “לולא היה זה רצון אלוהים כי אז היה כל מי שעמד להיות רוצח מת באותו הרגע”. באין חופש בבריה“מ, סיגלו לעצמם הפושעים את ה”סייעתא דשמייא" לנוחיותם הם.

נזכרתי בהגיונותיו של וולטר. בחיבורו “הרהורים פילוסיפיים” הוא מנסח את שאלת הדת מנקודת מבט פסיכית גרידא. לפי דבריו, אם נסלק את הפילוסופיה ונדון בשאלה זו מנקודת מבט פסיכולוגית, הרי עלינו לבוא לכלל דעה שהדת והאמונה הם חלק בלתי נפרד מהאמצעי להבדיל את האדם מהחייה. בהסתכלי על הנעשה סביבי הרהרתי בתורתו של גדול מדע זה, שרצה להיעזר בדת כדי לרסן את החיה שבאדם. אך כאן היתה הדת אסורה, כאמור.

בפינה אחרת במחנה יכולתי להבחין בעולם מופשט לגמרי, שקשה היה להאמין בקיומו. פינה זו היתה סמל של אצילות מוסרית נעלה. כוונתי לאדם שחוח בא בימים, שהקריב כמעט עשרים ושמונה שנים מחייו על מזבח ההומאניזם. אדם זה סירב לשאת נשק ולהשתתף ברציחות הכלליות לשיחרור הפועלים כביכול. כתוצאה מסירובו נגזר עליו עונש מוות ורק בדרך נס ניצל מהמוות ובמקום זה הוא מרצה את “עוונו” בשנים בלתי ספורות בבית הכלא, מקום שם הפושעים מקבלים חינוך נעלה כביכול. מתוך ייאוש ושיעמום התחיל להתעמק בספר התהילים, בתורת משה ובברית החדשה. אחרי שהצליח לעכל את כל התורות האלה בא לכלל דעה, שהאמת רק בשמים היא ושהאנשים נמצאים כאן כמו בפרוזדור, מקום בו הם עושים כל מעשי פשע ותועבה רק אחרי מותם ייהנו במרומים מחיים אמיתיים. עד כמה שהיה ביכולתו קיים קודם כל את עשרת הדיברות והמימרות של השליחים ולא נתפעל אם זה עלה לו בייסורים נוראים. כל פעם שיסוריו החריפו היה מתעמק יותר בדברי הנביאים וגם בדברי השליחים והיה מקבל יסוריו באהבה עליונה. הוא גם השתדל להשפיע על אחרים שיעזבו את דרכם הרעה וילכו במסילה החדשה שסלל לעצמו. בכל שעבר על האנושות בשלושים השנים האחרונות הוא ראה את חבלי המשיח וככל שהקשיים והצרות נתרבו היה צוהל משמחה.

יש לציין שהצליח להכניס כמה תועים לכנפי אמונתו המורכבת. ימים ולילות היה יושב ומעתיק מהוולגתה קטעים, שלדעתו היו חשובים, ומחלק אותם לתלמידים שבאו לחסות בצילו. לעתים קרובות היו אנשי השמירה לועגים לו. מכים אותו מכות רצח וממררים לו את חייו בעבודה מפרכת, אבל הוא נשאר באמונתו, בשכלו ובהגיונותיו וכל מה שאירע ובא היה בשבילו דבר מחוייב המציאות. חלומותיו התדירים עודדוהו והעלו לו מזור.

ישבה גם אשה ישישה, למעלה מגיל 70, שנאסרה אך ורק מפני שעשתה את השגיאה לעזוב את סין עם פרוץ מלחמת האזרחים ולחפש מקלט בארץ פלאות זו. בולשת הנ.ק.ו.ד. לא התחשבה במציאות והאשימה אותה כמרגלת לטובת אמריקה. היא לא ידעה צורת אות לאטינית ושום טרמינולוגיה בינלאומית. היא רק ידעה שיש ספר אחד הנקרא “ביבליה”. הבולשת ראתה בה מרגלת שדינה גירוש לארץ גזירה ולבית כלא של פושעים מובהקים. היא לא נפלה ברוחה והשתדלה לספר לפושעות הפליליות את קורותיה ולחנכן לעלות לדרך רצוייה. היא הטיפה שעוד מעט ירד המשיח לבחון ולבדוק את כל הנשים ההגונות, וכדי שלא יוכנסו לרשימה השחורה עליהן להתוודות על חטאן ולזכות לשיכון בגן־עדן.

משונה היה, שבעולם זה של המחנה, שבו שוררת מרירות, ייאוש, פריצות וסילוף משווע שלך האמת נשמעו פה ושם צלילי המוסר של זקנה זו.

למעשה נוצר כאן קונגנלומרט רב־גונים שאין למצאו בשום מקום ובשום מעבדה לחקירת תורת הנפש של האדם. אמנם, לא כל המאמינים האלה היו מאמינים במאה אחוז. הרבה מהם רק הפגינו זאת כדי שיתייחסו אליהם יותר טוב וכדי לאחז את עיני החוקרים והשופטים. הרבה מהם פשעו בכל מיני פשעים ובאותו זמן הם גם כרעו והשתחוו לישו גואלם. רוב הפושעים הגנגסטרים ענדו על צוארם את הצלב ולא הסירוהו אפילו בשעת הרחיצה. היה זה אמצעי להוליך שולל את האסירים החדשים שיתנו בהם אימון ולצודם ברשתם.

היתה לי כאן אפשרות להיפגש עם סוכני דתות מדתות שונות ולהיווכח בהבדל שבינם, לעשות הכרה עם דתות לא ידועות בעולם הנאור ולבוא לכלל דעה כי שקר בפי המתפארים שבברית המועצות אין דת. דווקא פה ישנה האסמכתא לחוקרים הפסיכולוגיים של תורת הדתות. כאן מצאתי גם את הריאקציה לרדיפות האנטי דתיות ואת האנטיטזה שבאה כתוצאה מזה. אם בזמן הראשון של המהפכה היו הרבה שנשמו לרווחה על שהשתחררו מעול הדת, ממרותו של הכומר ומהמון המנהגים שנצטברו מאז, הרי כעבור כמה שנים נתייאשו מ“הישג” זה וחיפשו להם נקודת אחיזה. הייאוש הוא שדחף אנשים אלה למצוא נחמה בעניין שלעגו לו קודם.

כאן היה גם המקום להיווכח מה כוזבת התעמולה הסובייטית, שהאנטישמיות חוסלה. הרצחנים והגנבים תלו ביהודים את הקולר שהם כלואים במחנה או בכלא. לפי דעתם אשמים רק היהודים בריבולוציה ואשמים רק היהודים שכולאים את הגויים. למרות שיכלו להיווכח שאתם נמצאים די יהודים, לא הועיל הדבר לשכך הסתה ארסית זו. ועוד: “צריכים להשמיד את כל הז’ידים, כיוון שהם תופסים את המשרות הטובות ואת העבודה השחורה והקשה משאירים לגויים; הז’ידים אשמים שבצרכניות אין מיצרכים, מכיוון שמנהלת הצרכניה או הזבנית היא יהודיה והיא גונבת הכל ומוסרת לז’ידים; שרק מנהל הפנקסים הוא הז’יד היחידי בקולחוז; שבכל שוק נמצאות יותר מדי יהודיות הקונות את כל התרנגולות, ובזמן האחרון אפילו בשר חזיר, ושאר האזרחים אינם מוצאים בשר חזיר אפילו לרפואה; שהז’ידים מפקיעים את השערים והיוקר הולך ומאמיר;שבמלחמה רוצים הז’ידים לצבור הון; שהז’ידים שלחו לחזית את שאר האזרחים והם עצמם ברחו לטאשקנט”.

בכל פעם שנאלצו להיות בצוותא חדא עם יהודים, כטוב לבם מהאוכל שעלה בידם לגנוב ממישהו, היו פונים בשאלה צבועה ומחוצפת: “מניין באת? בטח מטאשקנט”. השם טאשקנט נעשה מתועב באוזני האסירים היהודים. לא הועילו שום הוכחות, ואפילו שהעתון הסובייטי “פרבדה” בכבודו ובעצמו הרים על נס את מסירות החיילים היהודיים למולדת הסובייטית. ששבעים חיילים יהודים זכו לקבל את האות הצבאי “גיבור ברית המועצות”. הם נשארו בדעתם שהצדק עמהם ושסוף סוף צריכים לקלל את היטלר שלא השמיד את כולם. הם התברכו בלבבם שעוד יבוא היום לחסל את שארית הפליטה היהודית בארצם.

הפולמוס נגד היהודים התחיל בהאשמות הידועות שהם צלבו את ישו. אמרתי להם: כל טענותיכם, שהריבולוציה שינתה את האדם הרוסי מן הקצה אל הקצה בשקר יסודן. השינאה ליהודים עלתה לאין־ערוך ורק האשמות כלפיהם קיבלו צורה חדשה.

הנס היחידי שקרה לנו, היהודים, במערבולת זו הוא שהשינאה הארסית לא נשארה במסגרת שינאה ליהודים בלבד. האסירים שייצגו את כל המיעוטים שברוסיה התלכדו לפלוגות וכל פלוגה נעשתה כטריטוריה בפני עצמה והשינאה משגשגת בין פלוגה לפלוגה וכנופייה לכנופייה. וכמו בארצות הנאורות, שכל מפלגה פוליטית מעוניינת להכניס יותר צירים משלה לפרלמנט, היתה כל פלוגה בתופת זו מעוניינת שהטבח ועוזריו יהיו משלה. אם הטבח ונושאי כליו היו אוקראינים – המיעוט האוקראיני שבע; אם אוזבק – האוזבקים פחות רעבים מאחרים. וחוזר חלילה. אמנם לפעמים ליקקנו גם כן עצם כאחרים, אלא שהיינו מלאי פחד וידענו שאם מישהו ייתפש תבוא השואה. כי לפי השקפת כנופייות אלה רשאי כל מיעוט ליהנות אם מי מחבריו עובדים אך לא אם אחד העובדים שייך למיעוט היהודי. מקרה יוצא מן הכלל היה כשעובד המטבח היה גרמני מאלה שבאו לחבל הוולגה לפני שלוש מאות שנה. הגרמני הזה לא רצה בשום אופן לעזור לאחד הגרמנים. הוא היה משוכנע, שבהיותו גרמני הוא צריך לשמש מופת ליתר האסירים בהתנכרו לתורת הגזע ולכן אינני מבכר אף אחד. גרמנים אלה היו מרפים את ידי השודדים במידה מרובה והודות להם נמנעו הרבה מקרי שוד ורציחה. מלבד זה השתדלו להמעיט את הליכלוך ששרר בכל. רובם ככולם השתייכו לכת דתית שוואבית ידועה ומבלי להתבייש ולפחד ערכו את תפילותיהם בפומבי. היו אפילו מקרים כשאחדים מהם חלו ומסרו את מנת הלחם שלהם לשכניהם בלי הבדל דת וגזע.

איומים ונוראים היו דווקא אלה שהשתייכו לגזעים הקווקזיים ולבני אסיה התיכונית. הם הזכירו בהרבה את האסירים הישמעאלים שהיו מוכנים לתקוע סכין בגב על כל דבר פעוט ותמיד מצאו אמתלא דתית לשוד ולרצח שבוצעו על ידיהם. הם היו קשורים בקשר אמיץ ביניהם ומי שנגע באחד מהם כאילו נגע בכל הכנופייה כולה. אם לעתים רחוקות היה אסיר רוסי פוגע בהם, היה יוצא בשן ועין. רע ומר היה כשהיו ממנים לבריגאדיר אחד מהמיעוטים האסיתיים. הם היו מגלים אכזריות מרובה לעומדים בפיקוחם. הסיבה לכך היתה שהם היו ממלחכי הפינכה השפלים שבאסירים ותמיד השתדלו להוכיח לשלטון שהם ממלאים תפקידם ביותר ממאה אחוז ושכביכול הם אוהבים את השלטון ומעוניינים להגדיל כוחו וכבודו. למעשה היו הם מושחתים ופראים ביותר, שכל דיבוריהם היו מן השפה ולחוץ. אופיים זה ידוע לכל ובייחוד למי שנולד בארץ זו ושומע את הפיזמונים שלהם ללא הפוגה.

אחד מבני המיעוטים היה בשעתו קטיגור במחוז אסייתי. כמובן שהיה חבר המפלגה ובגלל איזה חטא, נחבש במחנה ובבתי־הכלא. משהגיע למחנה השתדל למצוא עבודה קלה ונכבדה והתאמץ בכל כוחו לקבל עבודה משרדית. כדי למצוא לו מצדדים אחז בדרך ההסתה נגד היהודים. אם כי במידה ידועה עזר לו התכסיס, לא השיג את המשרה. בכל זאת, למרות שלפעמים היה הולך אתנו ליער, לא נגע אף פעם לא בגרזן ולא במשור. פעם, כשהתחיל בתעמולתו הארסית, בטענה שהיהודים עצלים ואינם רוצים לעבוד, העזתי לשאול אותו באיזה חריצות הוא עובד. הוא נעץ בי מבט ארסי ופראי ואיים שבלילה יחנוק אותי. מאז שאלתי חדל בתעמולתו הארסית וכעבור כמה ימים נעלם מן האופק.

כן היה אחד, שודד רומני. למרות גילו הצעיר, בן 22 בסה"כ, הפיל את חיתתו על יתר השודדים והגיבורים שהיו גבוהים וקשישים ממנו. בזמן שכולנו גווענו ברעב והיינו רואים רק את היער על כל צרותיו היה הוא חי חיים נהדרים. כל יום נאלצים היינו לראות את סיר הבשר שהוא מכין לעצמו, את תפוחי האדמה שזלל לרוב וכמות הלחם שהיתה מספיקה ל־5–6 אנשים מאתנו. עד היום נשאר הדבר כחידה, איך ובאיזה אופן הצליח להשיג אוכל כזה. איש לא יכול היה לעזוב את המחנה ואת מקום העבודה והוא נחלץ מהעבודה וגם הכין לו מטעמי כאלה בכל יום. כמה אסירים נזהרו מאגרופיו. אלה שנגע בהם באצבעותיו נחנקו. גם עריץ זה ענד על צווארו צלב גדול.

פעם, בראותו כמה משכניו היהודים העומדים להתפלל, קפץ ממשכבו וניגש אליהם בהערצה יוצאת מן הכלל. אותה שעה נדמה היה כשחקן קומי העומד בתנועות מלאות הכנעה, כשאצבעותיו משולבות אחת על השניה, ומבקש סליחה מהמתפללים אם העליב אותם פעם או שידיו נגעו גם בהם. הוא הבטיח שמהיום והלאה לא רק שלא יגע בם לרעה אלא יעמוד להם בפרץ ואוי ואבוי יהיה למי שיגע באנשים חרדים אלה לרעה. הוא הוסיף ואמר: “עדיין אינכם מכירים אותי. אני מעריץ ומכבד את המאמינים, את החרדים, וכמוכם כמוני אני ירא שמים. אני תמיד הייתי מאמין ואני רק מכה את הכופרים”. כמובן שהפעם לא נמצא איש שישאל אותו, במה הוא מבאר את מעשי הרצח והשוד שהוא ממשיך בהם בפני עם ועדה. אלה שהראה להם אותות חיבה נהנו מהרחבת דעת זו.

הוא לא היה היחידי במערכה. היו עוד שני שודדים תורכים, שעשו כל מיני פשעים במחנה בנוכחות אנשי השמירה ואלה לא נקפו אצבע לענוש אותם. הם הפילו חיתתם גם על היהודים וגם על הגיבורים הרוסים. בזמן שהם חילקו בינם את השלל צלחה עליהם פתאום מידת רחמים עילאית ונגשו אלי ואל עוד רעבים ונתנו פת לחם לכל אחד. “דעו לכם”, אמר ופנה אלינו, “שאני ירא מאללה, ואללה מלמד אותנו שאנו צריכים לעזור לרעבים”. באותה שעה נעץ בי מבט בוחן, לראות איך השפיעו עלי דבריו. אני כמובן אמרתי לו שבשם כל האומללים אני מביע לו את תודתנו העמוקה על המסירות ואהבת האנושות שהוא מראה לנו מפעם לפעם.

במקרים אלה למדתי פרק חדש בתורת הנפש והוא, שלפעמים מנצנצת בלבבות הגאנגסטרים הרגשה עדינה וטובה, כדי להראות לעולם שאינם כל כך שפלים. מקרים כאלה אין בהם אפילו משום רצון להיות נערץ על־ידי מישהו. אלה הם, כביכול, זיקי טהרה המתלקחים ונעלמים כהרף עין אל מתחת לסף הכרתם.

נוכחתי באמיתותו של דבר ולא יכולתי לרדת לעומקו ולבחון את הסיבה. האגדה היוונית מספרת, שאנדרוקלס, בהיותו ביער, שמע שאגות ארי נוראות ומבלי לתת חשבון לעצמו התחיל רץ למקום שהשאגות נעשו ברורות. בגישתו לאריה ראה שקוץ נעוץ בכף רגלו. מבלי רטט ניגש והוציא את הקוץ מחייה זו. ומה גדול היה הפלא, שהארי התחיל ללקק את מיטיבו וככלב נאמן לא עזבהו אף רגע. זה מוכיח, שאפילו בתקופה הקדומה ביותר הבינו, שאצל החייה היותר איומה ישנם רגעים שהיא הופכת ליונה תמה.

הודות למקרים כאלה ניצלתי אני ועוד שכמותי מכיליון חרוץ. לעולם לא אשכח עזרה זעירה זו שהוגשה לי על־ידי גאנגסטרים כאלה ומפראים שאין למצוא כמוהם בשום חברה שבעולם.

היתה זו אקדמיה שנתנה הזדמנות לעמוד על תופעות בלתי ידועות במדע התיאורתי ואפילו המעשי. כדי לראות תופעות ממין זה דרוש להימצא בתנאים בלתי אנושיים כאלה. אנאטול פראנס רצה להוכיח שישנן פרוצות המוכשרות לעזוב את דרכן ולהתחיל בחיים ישרים. במקום זה נראו לפני תופעות הרבה יותר מעניינות, אפופות חידות ללא פיתרון. כנראה שיש הרבה דברים נעלמים מאתנו, בגלל הופעתם המקרית והנדירה. במקצת צדק קצין מחנה אחד באמרו: שהמחנה הוא אקדמיה יוצאת מן הכלל.

 

פרק שלישי    🔗

15.12.1941. שיחרור בזעיר אנפין ושיעבוד מוגבר.    🔗

יום זה ליבה תקווה בלבבות המיואשים. היה זה יום שברית־המועצות מילאה את התחייבותה.

לפי החוזה שנחתם ביום 8 לאוגוסט 1941 בין באי־כח הממשלה הפולנית הזמנית בלונדון, גנרל סיקורסקי, ובין ברית־המועצות, הותר לנתינים הפולנים שבאו לברית־המועצות כתוצאה ממלחמת פולין־גרמניה, 1939, ושנחשבו עוד דה־יורא לנתיני פולין, לעזוב את רוסיה. היתר זה ניתן ללא הבדל אם הם נמצאו כאזרחים חופשיים או כאסירים. דבר החוזה פורסם במחנה תיכף לחתימתו, אלא הצריך זמן עד שהשלטונות המקומיים ישוכנעו שאכן שיחרור יש כאן ולפני ריצוי ה“פשע” עוזבים אנשים את סבכי הברזל.

השלטונות המקומיים פנו בשאלות וחוזרים לשלטונות המרכז ועד שבאה תשובה עברו כארבעה חודשים. זמן ביניים זה גרם לאנדרלמוסיה בשטח המחנה: רוב הפולנים לא רצו כבר להיכנע למשמעת המחנה וטיכסו עצות להשתמט מעבודות הכפייה, בהיותם משוכנעים שיום שיחרורם קרב והולך. התוחלת הממושכה הביאה אמנם אכזבות, אך סוף סוף באה לפקודת היכון – “נתיני פולין היכונו לדרך”.

חשוב חשבנו שעם פקודה זו כבר לא יהיה זמן אפילו להיפרד מהם. לאמיתו של דבר עברו עוד ימים נוספים של זיהוי האנשים לפי הרשימות. רק אחרי תום פרוצידורה זו ואחרי שנתנו למשרד המחנה אישור, שאין להם שום תביעות מהשלטונות הודיעו להם, שלמחרת באשמורת הבוקר עליהם לעמוד לפני השער ולצאת לדרך. השמחה עברה כל גבול. היא הצטמצמה לא רק אצל הפולנים בלבד אלא מלאה תקווה את יתר האסירים שלא זכו ל“מאגנה כרטא” זו. פיעמה התקווה, שאם בא שינוי ערכין כביר בשיטת השלטון, לא יבדילו לרעה את יתר האסירים שאינם נתיני פולין. מרוב שמחה שכחו הרבה מהפולנים לארוז את חפציהם והתנודדו כשיכורים ממקום למקום, בלי לדעת מהנעשה עמהם.

בלילה לפני היציאה לא ישן איש מרוב התרגשות, כי איך שלא יהיה התרגלנו עמהם ונקשרו קשרי ידידות רבים ופרידה מידיד גורמת כאב כפרידה מקרוב. כל אחד מאתנו מסר לידיד פולני בקשות שימלא אותן בהגיעו למחוז חפצו. הימים הבאים הוכיחו לנו, שהם היו שליחי מצווה במלוא מובן המלה.

אותו יום היה אפלולי וקריר, אבל מאושרים אלה ששמש השיחרור והגאולה זרחה להם והסיטה כל צל. אחדים מבין היהודים הפולניים היו בחורי ישיבה ובצאתם מהמחנה שרו שירי שמחת תורה “כי בשמחה תצאו ובשלום תובלון. ההרים והגבעות יפצחו לפניכם רנה וכל עצי השדה ימחאו כף”. הם באמת מחאו כפיים, בצאתם מלאי ביטחון שבדרך זו לא ישובו עוד. נזכרתי אז בדרשת חז"ל האומרת: “יציאת צדיק מהמקום עושה רושם, פנה זיוו פנה הדרו והמקום נשאר שומם”. אין ברצוני לומר שכל אלה צדיקים היו, אבל עובדה היא שהם החזיקו מעמד מול הפראים והודות להם רווח לנו מפעם לפעם. בין הפולנים היו אנשי־מדע, סופרים, כמרים, קציני צבא גבוהים ואפילו בעלי משרות חשובות מעובדי משרד החוץ שלא שינו את אופיים ואת צורתם על אף שהותם במחנה. הם ידעו להשתלט על כל נגעי המחנה המשפיעים לרעה על אנשים שלא הסתגלו לחיים קשים כאלה. אני הייתי משוכנע, שביום עזוב הפולנים את המחנה יחול שינוי לרעה ביחס השלטונות והאסירים.

היו לי נימוקים די חשובים לכך: היות ובין האסירים היה מספר גדול של עצורים זמניים, שאין להתנהג עמהם בכל חומר הדין, קשה היה לשלטון המחנה להפלות בין פולנים ואסירים שאינם פולנים ומזה הרווחנו גם אנו. היה לי גם ברור, שעם יציאת הפולנים יבוא שינוי גם ביחסם של האסירים הרצידיביים אלינו. כי כל זמן שהיו הפולנים פחדו להתנהג בהפקרות שעליה חונכו וגודלו. הם הבינו יפה שהפולנים יגיבו על הפקרות רוסית מסורתית ויענו לתוקפיהם כדיבעי. ועוד: אחרי יציאת הפולנים נשאר מהאינטליגנציה שנואת נפשם של הפושעים והבורים, אחוז קטן שלא יהיה צורך להתחשב בו, בו בזמן שבין הפולנים היוותה האינטליגנציה יותר מ – 40% והיתה איפוא כוח עצום. אותו יום היה יום שמחה למשוחררים ושמחה לכנופיית השודדים, ואפילו לאנשי השמירה. אני ראיתי שעלינו להתכונן לימים יותר רעים. ומה שיגורתי בא.

היום הראשון אחרי עזיבת הפולנים היה בבחינת שביתת נשק, או יותר נכון – בבחינת “איסרו חג”: נשארו שרידי החג אבל צעדי הימים החולוניים כבר מהדהדים. אנשי השמירה, בהיותם מבולבלים ממאורע זה, לא יצאו מתחום המושב שלהם ושכחו לשלוח אותנו לעבודה.

היתה סיבה נוספת להשבתת השיגרה: כיוון שצריכים היו לסדר רשימה חדשה בלי אסירי פולין ולאנשי המשרד הסובייטי נחשב דבר כזה לעבודה מפרכת, שכן עליהם להוציא את כל התיקים ולקבוע מי ומי איננו פולני. איש מהם לא ידע היכן התיקים וחלה אנדרלמוסיה בסדר “המופתי” שלהם.

היו שהעיזו לחמוד להם לצון ובאו בטרונייה למשרד המחנה על שלא שוחררו גם הם, שהנם “נתינים פולניים”. אנשי השמירה והמשרד נעשו מטומטמים ביותר, מבלי לדעת מה לענות ומה לעשות. אלה הודיעו שלא ילכו לעבודה וגם יכריזו שביתת רעב על ההתעללות בזכויותיהם. וכך עברו כמה ימים של אנרכיה מלאה, עד שהרשימות הותקנו ואפשר היה לחזור ל“סדר” הרגיל.

האנדרלמוסיה שררה גם זמן רב אחרי עזיבת הפולנים: הצריפים שנתרוקנו עשו רושם כאחרי שריפה והתחילה נדידה מסויימת. המספר הקטן שנשאר בצריפים, שמהם יצאו הפולנים נאלץ היה להיכנס לצריף אחר, מקום שם התרכזו יתר האסירים. הרבה מאנשי הצוות שהיו עסוקים במטבח, במחסנים ובצריף החולים, היו נתינים פולניים ומקומותיהם נשארו ריקים זמנית ושלטונות המחנה היו אובדי עצות בקביעת ממלאי מקום; צריכים היו למנות טבחים חדשים, בוצעי לחם, עובדי משק ואפילו קומאנדנטים חדשים. עד שהסדר הוחזר עבר זמן רב והמשמעת לא חזרה אלא כעבור כמה שבועות.

אותו זמן הופתענו ליד השער, עם צאתנו לעבודה, כשאנשי השמירה אמרו שעלינו לחכות. חשבנו שזהו עניין של רגעים ולמעשה עברו הרבה שעות עד שנפתח השער. אז נגלתה לפנינו תמונה לא נעימה. לפנינו עמדו גדודים של אסירים, שהובאו ממחנות אחרים. הם היו מלובשים סחבות ומעילים מטולאים וקרועים. פרצופיהם היו כל־כך בלתי אנושיים, שקשה היה להסתכל בהם. פלצות אחזתנו למחשבה שגדודים אלה יהיו שכנינו במקום הפולנים. ולא טעינו. אך ניתנה הפקודה להיכנס למחנה, התחילו להשתולל ונתקבל הרושם שלכאן הגיעה כנופיית פראים ומרצחים. בלב מלא מרירות וחששות יצאנו לעבודה.

ושוב באה עלינו סערה אחרי סערה, כי השמירה שינתה את יחסה הקודם כהרף עין והתחילה להמטיר עלינו גידופים, קריאות גסות ומכות בקת הרובים על שלא רצינו ללכלך את בגדינו והלכנו לא בבצה אלא לידה. הם איימו שיותר לא יפנקונו, כיוון שאין אנו יחסנים כפולנים. היו אמנם שצעקו “גם אנחנו פולנים”, אבל לקריאתם לא היה הד. פתאום התחילו להצליף בנו בשוטים ובמקלות ובמקום ללכת נאלצנו לקפוץ ולרוץ למעלה מכוחותינו. הזקנים והחולים שפיגרו בהליכה נרמסו ע"י חבריהם שלא יכלו לשים לב למכשולים החיים והשמירה לא איכפת היה לה אם האסירים הם זקנים ותשושי כוח.

דרך ייסורים זו גזלה מאתנו הרבה כוח ובבואנו למקום העבודה נפלנו מקוצר רוח על השלג, המכות שהמטירו עלינו אנשי השמירה לא הועילו להם כי שכבנו ונאנחנו ובכינו. “הו! טיפשים ונבזים”, צעקו עלינו אנשי השמירה, “התחשבו שהנכם בבית אמא או בבית הבראה, לפני מי אתם בוכים? החושבים אתם שדמעות פאשיסטים ישפיעו עלינו? לא ולא. אנו לא נשנה את שיטתנו שהיתוו לנו מנהיגינו הגאוניים. אם לא תעבדו, מרה תהי אחריתכם”. לא הושפענו מכל האיומים והלהג של אנשי השמירה, כי היינו יותר מדי מדוכאים ומיואשים. בלבנו שאלנו עצמנו, למה אנו גרועים מהפולנים? למה הם המאושרים ואנו אין מי שיעמוד לצידנו. נוכחנו, שאם במקום הפולנים יכלו השלטונות לשלוח את הפראים המשונים האלה, הרי זו הוכחה שאין אנו נבדלים מהאחרונים כמלוא נימה.. הייאוש גבר על זה שהיה בימים הראשונים בבואנו למחנה והרגשנו עצמנו כילדים עזובים שתעו ליער עבוֹת הרוחש זאבים.

ביער התנהלה באותו יום העבודה בעצלתיים כאילו עבדנו מתוך שינה, כאילו נעשינו אבטומטים ללא כוח מחשבה. אותו יום נדמה היה לנו לנצח ושהלילה לא יבוא יותר. בכל זאת לא נשתנו סידרי הטבע ואט אט כיסתה האפלולית את היער ואת השלג. כשכל היקום שקע בעלטה באו אנשי השמירה לידי החלטה שכדאי להחזירנו למחנה. הלכנו וגיששנו כעיוורים מנודים. כל אחד אחז בחברו ומשך אותו כתינוק האוחז בשמלת אמו. הדרך ארכה זמן רב ופעמים רבות נפלנו. כשהגענו מאות מטרים לפני המחנה שמענו את צעקות הפרא של שכנינו החדשים.

בבואנו למחנה הודיעו לנו שהערב לא נקבל את הארוחה, כיוון שבאו אורחים לא־קרואים והיה צורך לתת להם דבר מה לאכול. אנו כשלעצמנו עמדנו על השקר והצביעות שבדבר, משום שתמיד ידוע לשלטונות מתי יש עטאפים. כאן היתה אמתלה פשוטה לגזול מאתנו עוד מוליקולה של אוכל. הפעם ודאי שלא התגעגענו לאוכל ה“נחמד” שלהם, כי יותר מדי פגעו בנו הייאוש והמרירות ושכחנו בכלל שאנו חיים. בפעם הראשונה לשהייתנו במחנה קשה היה לנו להיכנס לצריפים הדחוסים, מהם בקעו גידופים וקריאות בוז של שיכורים מתהוללים. אך פתחנו את הדלת הומטרו עלינו עצמים נוקשים עד שנאלצנו לברוח. נשארנו בפרוזדור כל הלילה עד שנשמע צלצול הגונג לעבודה.

הפעם לא היינו בבחינת עייפים, כי עייפות אינה הולמת לתשישת הכוחות שהשתלטה עלינו. בצריף האוכל נפגשנו שוב במכות וצחוק פרוע: “הוי ז’ידים פאשיסטים, לשם מה באתם הנה? הלא מקומכם בארמונות, מקום שם משרתים אתכם. איך אינכם מתביישים להכנס לצריף זה?” גם מרק לא בא אל פינו, כיוון שפראים אלה גזלו מאתנו את הלחם ואת המרק ועלינו היה ללכת לעבודה ללא שינה ואוכל.

התוצאות לא אחרו לבוא: הרבה מאתנו נפלו נטולי הכרה. לא הועילו גערות השומרים והתערבות השכנים החדשים – האומללים לא נעו ולא זעו. באין ברירה נאלצה השמירה להעמידנו בדרך ולשלוח רץ לקצין המחנה, כדי לקבל הוראות נוספות. הרץ הגיע חזרה רק בעבור שלוש שעות ובינתיים רעדנו מקור, אצבעות היד והרגל קפאו. שכבנו על הקרח וחדלנו להרגיש בקור החזק. משהאיר השחר התקרבו אלינו השכנים החדשים ושאלו אותנו איך ערבו לנו המכות של אמש ובהשכמה. כמובן שאף אחד מאתנו לא ראה צורך לענות להם. לגועל נפש היה לנו להביט בפראים ובחיות בצורת מי שהיה פעם אדם. הזעם בקרבנו גאה עת נתנו לעצמנו דין וחשבון, לשם מה עלינו להמשיך להימצא במצב כזה ובתנאים כאלה; מה פשענו ומה חטאנו שעלינו להיות בגיהנום ענקי זה. היתה לנו משאלה אחת, והיא שמלאך המוות יכניס אותנו תחת חסותו – אלא שהוא יש לו סדר זמנים משלו… ועל אף העינויים לא מת איש מאתנו בימים האלה. כנראה שהצרות הלכו וחישלו אותנו מיום ליום.

השכנים החדשים אמרו שכעת הם תפשו את מקומותינו וכל מה שמצאו ושעלינו ללכת לשדה. הם פנו בדרישה למפקד השמירה לתת להם מקום עבודה מובדל ונפרד מאתנו, אחרת לא ימלאו את תפקידם בעבודה. אפשר היה לחשוב שכנופייה זו רואה עצמה לכת אצילה מרמי היחס, שלא לפי כבודה להיות בחברה בזוייה כמונו. היתה להם כוונה למכור את יתר הפליטה מהחפצים שנשארו לנו, ולא היה רצוי להם לעשות זאת בנוכחותנו. כן לא היה רצוי להם שנהיה עדי ראייה כשהמפקח על העבודה יכתוב שהם מילאו את תפקידם ביותר מ־200% בזמן שלא נקפו אצבע.

גם יום מונוטוני זה עבר וחזר חלילה עם אותן הזוועות והסבל. לא נתנו לנו דריסת רגל בצריפים ונאלצנו להישאר בפרוזדור.

באין ברירה החלטתי לא לצאת לעבודה בהשכמה. את החלטתי זו גיליתי רק לכמה אחים לצרה. כשנשמע שוב הגונג ובראותי שכל הכנופייה יצאה ליד השער העזתי לפתוח את הדלת ולהיכנס לצריף כדי לראות מה נעשה באמת עם חפצינו. לא הכרתי את הצריף ושום דבר לא מצאתי. אפילו מקומות השכיבה והנארות נעלמו. הפראים שברו את הנארות והשתמשו בהן כחומר להסקה והם שכבו על הקרקע הרטוב וישנו את שנתם. רציתי למצוא לי פינת סתר, שאוכל מצד אחד להתחמם ולנוח ומצד שני להתחבא מהקומאנדנט הבא לחפש את המשתמטים, ולא מצאתי. כל הפינות היו מלוכלכות ואי אפשר היה לשכב בהן אפילו בבגדים מלוכלכים. עד שפניתי כה וכה התפרצו כמה תורנים, שחטפוני והביאוני בפני קצין המחנה. “הו הו”, התפרץ בצחוק, “הסתכלו נא מי היום הגיבור! הי מנוול שכמוך! גם אתה מעיז להיות בין הקושרים? לא תצליח, ידידי. אנו ידענו להשתלט על גיבורים ממך ונדע איך להתנהג עם סמרטוט כמוך”. כשניסיתי להסביר לו את הסיבה שאילצתני לצעד כזה העמיד פנים, כאילו אין לו מושג מהמתרחש כעת במחנה ושכביכול לא שמע ולא ראה את העטאפ החדש ולא ידוע לו בכלל שנשלכנו מהצריף. “אם זה ככה”, הוא שאול אותי, “אז למה יתר החברים שלך אינם משתמטים והולכים לעבודה?” הייתי אובד עצות ולא היה לי מה לענות. פתאום שינה את טעמו והתחיל לצעוק שתיכף ומיד אעמוד ליד השער ואלך עם העובדים. באותו רגע התעלפתי וכששבה אלי ההכרה הייתי כבר בצריף ולפני עמדה תורנית אחת וזריקה בידה. היא היתה מהאחיות הקשישות בצריף הרפואי ונחשבה לאחת האחיות הטובות ביותר.

הזריקה במחנה אינה משפיעה כמו בחיים נורמליים. הרגשתי אמנם שהכרתי שבה אלי, אבל כוחותי עוזבים אותי. כך שכבתי זמן רב. לפי חילוף המשמרות שבאו וחזרו מעבודתן הוברר לי ששכבתי כמה ימים ולילות. מצבי היה דומה למי שישן שינה ליטארגית. שכבתי מבלי לחשוב על שום דבר, כאילו בכלל לא הייתי מוכשר לחשוב. עיני הביטו ניכחן וכנראה נהניתי מהתעללות הפישפשים, שלא פסקה אף לרגע.

כעבור זמן מה ניגש אלי ראש הכנופייה החדשה שהתאכסנה בצריפנו ושאלני אם אין ברצוני לחפש לי מקום, היות והמקום שאני שוכב תפוס. בראותו שאינני מגיב התחיל להדוף אותי. גם אז לא הראיתי התנגדות. הוא לא התעכב יותר על ידי ורק שמעתיו אומר: “צריכים להודיע לקצין שיוציא פגר מהצריף”. אחרי־הצהרים נכנסו הקברנים מבין האסירים ומדדו אותי בחבל, כדי שהנגר ידע איזה ארון להכין. רק כשהובא הארון הבחינו שטעו ויצאו במפח נפש.

כעבור כמה ימים באו לקחת אותי לצריף הרפואי וסרה מעלי הדאגה לאיכסון בצריף איזה שלא יהיה.

אלה היו הפירות הראשונים שטעמתי אחרי יציאת הפולנים מהמחנה.

שוב צריף רפואי.    🔗

הפעם קיבל צריף זה צורה אחרת לגמרי: הניקיון המעט ששרר לפני צאת הפולנים לא הורגש יותר – כאילו התחלף השלטון והתחלפו האנשים ומקומם מילאו עמים אחרים לגמרי ונשתנה הסדר. הפולנים, למרות היותם אסירים כמונו, השתדלו להראות למעניהם שהתרבות האירופית לא נגזלה מהם והתנהגותם השפיעה איך שהוא על עובדי הצריף ועל המפקח הסאניטרי במחנה. עם צאתם באו המוז’יקים, שאף פעם לא ראו מיטה, שמיכה או סדין ובשבילם היה הקרש המלוכלך למיטה נהדרת; לפנים היו הרופאים מבקרים בצריף לעתים תכופות – אז היו הסאניטר והחובש מהארצות הבלטיות וידעו פרק בהלכות ניקיון ומשמעת של בית־חולים – וכעת שררה אנדרלמוסיה. גם האוכל, שכאילו הוכן במיוחד בשביל החולים, לא נבדל כבר בהרבה מהאוכל הרגיל. לפי לחישת החולים שנמצאו בצריף הבינותי שהסיבה העיקרית היא היות הצוות החדש שייך לסוג המשוכנע שכל המרבה לגנוב הרי זה משובח ושהאוכל המוכן בשביל החולים הוא קניינם הפרטי ואת החולים צריכים להלעיט מהאוכל הכללי. להתאונן אי־אפשר היה, כי צפוייה היתה סכנה להיגרש מהצריף וגם לקבל מכות מאנשי הצוות על הפרת משמעת. ומה שעיכב עוד יותר את המתלוננים הוא, שהאחראי על צריף החולים ידו היתה במעל עם אנשי הצוות ומכל הגניבות נהנה. חוקה זו קיימת בכל מקום במחנה ואפילו מחוצה לו. עתה לא היתה אחות תורנית כמקודם, אלא אחות אחת מילאה שני תפקידים – אחות ורופא. היא היתה גרה באותו הצריף ובזמן הצורך היו קוראים לה.

במצב החדש ששרר כאן צריך היה כל חולה לקבל את ארוחתו לפי הוראות הרופא. היו איפוא חולים שקיבלו מנה יותר טובה וכאלה שקיבלו מנה רגילה לחולים. את המנות הטובות קיבלו החולים שמלבד מחלתם היו תשושי כוח עד כדי כך, שבלי תוספת מנת האוכל היו מתים. אני השתייכתי לסוג הראוי למנה מוגדלת ומשובחת, אלא שהמשרתת תמיד “טעתה” ומסרה את מנתי לשכני, רוצח בעל מוניטין. כשחולשתי גברה אמרתי לה פעם: “איך ייתכן שתמיד את טועה לכיוון אחד?” אז המטירה עלי אש וגפרית ואיימה שתדע מה לעשות בחולה סורר כמוני.

למזלי הגיעה משלחת רופאים – הוועדה הבאה לבדוק את החולים כל שלושה חודשים. אחרי הבדיקה שאלה הוועדה לסיבה שגופי כחוש ביותר. ניצלתי את ההזדמנות ואמרתי שבעניין מנת החולים לא הרופא אחראי אלא המשרתת. כשנקראה המשרתת לא התביישה “בעלת־בית” זו להכריז: “נכון, החלפתי את המנות, אבל עשיתי זאת לטובת המולדת. אני יודעת שהז’יד הזה אף פעם לא עבד ולא יעבוד ואין ברצוני שכספי הממשלה הסובייטית ילכו לאיבוד, בניגוד לחולה סווינאקוב, שהוא תמיד ממלא את עבודתו ב־300%”. סבלנותי פקעה ואמרתי: “הצדק אתך, הוא ממלא את תכנית הרציחות ב־300%, בוודאי גם כן לטובת המולדת הסובייטית כמו שאת ממלאת את שירותך, שירות הגניבות, ב־400% ואת תכנית השקרים והצביעות שלך את ממלאה ב־1000%, סטאחאנובץ אמיתית. אני מכיר ויודע את כל ההתיהרות שלכם. פתאום מתגלה פטריוטית כמותך הדואגת לכספי הממשלה הסובייטית, עד שמרוב דאגה את גונבת אצל האסירים את הפירורים האחרונים”. בדברי הסתכלתי בחברי הוועדה הרפואית וראיתי לעג קל שעבר על פניהם. הם נזפו ב“פטריוטית” וחשבו את העניין כמחוסל. מצידי המשכתי את שלא הספקתי לגמור: “להווה ידוע לכם, חברי הוועדה הרפואית, שהאחריות על חיי האסירים הנמצאים במחנה, ומכל שכן בצריף הרפואי, נופלת עליכם. אם אתם לא תוציאו את ה”פטריוטית" הזו מצריף החולים, יישארו בחיים רק הרוצחים והגנבים. יכול להיות שקיבלתם הוראות לעשות הכל, שאף חולה מהפושעים הפוליטיים לא יצא חי מכאן. אבקש את סליחתכם, כי דיברתי אליכם מה שדיברתי רק במקרה שהוראות כאלה לא ניתנו". הם לא נתנו לי לגמור ושאלוני, איך מעיז אני להשוות מקום רפואי לגיהנום. עניתי להם שכאן רוב החולים הם רצחנים וגזלנים שנכנסו לצריף הרפואי לא מסיבת מחלתם, אלא כתוצאת איומיהם על הרופא, שאם לא יכניס אותם לצריף הרפואי יתיזו ראשו מעליו ושכאן עלי לשמוע כל היום וכל הלילה את איומיהם, שעוד מעט ויחסלו את כל הז’ידים וכו' וכו' ואני מבקש להשתחרר מגיהנום זה. הוועדה התכנסה להתייעצות ואחרי כמה רגעים הודיעה שניתנה לי רשות לעזוב את הצריף ופוקדים להכניסני לצריף מיוחד לחלשים ושם אוסיף לקבל את מנת החולים. הם גם הבטיחו נאמנה, שיחקרו עד כמה הצהרותי אלו קרובות לאמת. לא הסתפקתי בהישגים אלה ודרשתי להעבירני למחנה אחר, בנימוק שאחרי שגיליתי את הנעשה בצריף רפואי זה בטח יתנקמו בי.

בעוזבי צריף זה היתה המשרתת – בעלת־הבית – יושבת כמלכה על כסאה וחילקה את מנות הצהריים לחולים. בראותה אותי נכנס לצריף צעקה לי מרחוק: “היום, ז’יד, לא תקבל ולא כלום ממני, אינני אוהבת את החולים היוצאים ואינם יודעים לאן”. עניתי לה: “תגידי באופן ברור שאינך אוהבת את הז’ידים. מי כמוך יודעת את סיבת העדרי. את מיתממת שאינך יודעת. יהיה כדבריך. לא באתי לקבל את האוכל שאת מעניקה לי. אני מאושר להודיעך, שבאה השעה ואשתחרר מהשירות ה”נחמד" שלך ומיחסך ה“אדיב”. תוך כדי כך צררתי את צרורי הדל והסתלקתי כל עוד נפשי בי. הפעם נוכחתי שבהתפרצותי סללתי דרך לאחרים שלא יעברו בשתיקה על הנעשה כאן.

מזלי שיחק לי שעזבתי את התופת בעוד מועד, כי באותו לילה פרצו סיכסוכים בין “החולים האומללים” ושלושה מהם, ביניהם אחד החולים האמיתיים, נדקרו למוות ורוב השמיכות והסדינים שהיו בצריף זה נשדדו.

נערכו חיפושים אצל החולים וגם אצלי. ברגע הראשון לא ידעתי פשר חיפושים אלה וחשבתי שהם במסגרת כל המחנה. אחרי שנשאלתי על סדינים ושמיכות ראיתי שדברים בגו ועניתי: “אתם יודעים יותר טוב ממני איפה הרכוש הנגנב יום יום. הרי יודע אני כי אתם נותנים יד לכך”. כנראה שדברי קלעו למטרה, כי איימו שיאסרוני וימסרוני לבית דין צבאי בשל הוצאת לעז על השלטון הסובייטי, על חברי השמירה וכד'. עניתי שהנני רגיל כבר לאיומיהם ולהתעללויותיהם ואיני מפחד יותר לא מרוצחים רשמיים ולא מגזלנים וגנבים בלתי רשמיים – בין כך ובין כך החיים נגזלו ממני ואיני מפחד מהמוות והם יכולים לעשות בי כרצונם על האמת שאני מטיח בפניהם. – “אם ככה, נכרות את הלשון הארורה שלך ונראה איך תמשיך בתעמולתך בארץ הסובייטית”. מכיוון שהוויכוח הגיע לשיאו החליטו להסתלק ונשארתי מלא סיפוק ובודד בפינתי. היה זה הסיפוק היחידי שיכולתי לקבל מפעם לפעם עת העזתי להביע בפניהם את כל התוסס בקרבי.

כעבור כמה ימים הועברו רוב אנשי הכנופייה למקום אחר, יחד עם המשרתת־בעלת־הבית של הצריף הרפואי וכך נפטרתי לזמן מה מ“נסיכה אצילה”, שהשתייכה למשפחת קוזאקים מחבל הדון וחשבה עצמה לאחת הנשים הנכבדות. משום כך, כנראה, העיזה להמשיך בתעתועיה במחנה.

מאז עזבה הכנופייה היינו עדים לטלטולים ונדודים תדירים. כל יומיים כמעט היה חלק מאסירי המחנה יוצא למחנה אחר ואסירים ממחנות שונים היו מגיעים אלינו, שכעבור זמן קצר היו נוטלים שוב את מקל הנדודים בידיהם. מישהו מהאסירים אמר בלעג: “מקודם, כשעוד היו כאן הפולנים, היינו בעיני השלטון ילדי שעשועים, שלא רצה להיפרד מאתנו ועתה אנו נחשבים בעיניהם כתיירים ומפעם לפעם אנו מחליפים מחנות”.

האחות דילה.    🔗

היתה זו יהודיה, טיפוסית לדור החדש שקם לאחר מהפכת אוקטובר. אשה קשוחה היתה ולא ניכר בה שמץ כלשהו מאותו רגש החמלה והרחמים כלפי כל נענה ונדכא, שבנות ישראל מצויינות בהם. היא דיכדכה אותנו בהופעתה המוזרה והמחוצפת. אף שהפגינה את השתייכותה לעם היהודי, קשה היה להאמין שהיא יהודיה טהורה. היא ספגה את כל התכונות השליליות של הסובייטים ולא ניכר ששיירה לעצמה מאומה מן התכונות החיוביות של העם היהודי ולא מן התכונות הרוסיות החיוביות, שנשארו לפליטה פה ושם. ניתן לשער שהיתה בת ההפקר והרחוב במלוא מובנה של המלה. פניה הביעו גסות, בורות כפרית וחוצפה רבה. כלפי הגויים הראתה מסירות יוצאת מהכלל, כדי להוכיח לשלטון שאיננה דוגלת בלאומיות וכבוד גדול הוא לה להשתייך לחברה החדישה. המעניין הוא שלמרות שחיפשה ורכשה לה ידידים מהכנופייה הירודה ביותר במחנה, הרי בהזדמנות של פגישה עם יהודי לא התביישה לדבר אידיש. כל בוקר התהלכו שמועות על מקרה לילה עם דילה זו. מיתר האסירים נבדלה בכך שהתהלכה מלובשת בבגדים נאים והדורים ועשתה בהם רושם כאילו עומדת היא לבקר מיד ב“בולשוי תיאטר” במוסקבה. בהיותי חולה מאד ומשתעל עד אפיסת הכוחות לא פניתי לעזרתה, משום שקשה היה לי להסתכל ביהודיה המתנכרת לעמה.

בצריף הקר והמלוכלך שכבתי יותר מחודש וחצי, עד שהתחלתי לירוק דם. בהגיע שוב הוועדה הרפואית בא גם תורי להתייצב בפניה ובראותה את מצבי נזפה בדילה על שלא דאגה להכניסני לצריף החולים. היא גימגמה במבוכה ואמרה שלא פניתי אליה. ברגע זה החל מצפוני לנקוף אותי לאשר את האמת שבדבריה, שאם לא כן יכולים לשלוח אותה לעבודות פרך ומי יודע מה צפוי לה. מצד שני חשבתי, שאין לדאוג לשכזו ויהיה מה שיהיה – ידאגו לה ידידיה הגויים. יושבת ראש הוועדה שאלתני אז, אם זה נכון שחולה כמוני לא פנה לעזרה. עניתי בחיוב. באותו רגע ראיתי שפני דילה קרנו משמחה. היושבת ראש לא הרפתה ממני ודרשה ביאורים למה הזנחתי מחלה כזו ולא פניתי לעזרה. ניצלתי את ההזדמנות כדי להביע את התמרמרותי על המצב השורר במרפאות שבמחנה ואמרתי, שלפני בוא דילה היתה הרופאה איוואנובה נוזפת בחולה במקום לבדוק אותו, באמתלה שהוא מתחלה על מנת להשתמט מעבודה. הוספתי ואמרתי, שכל הוועדות הרפואיות הן רק אחיזת עינים ואין השלטון מעוניין בשלום האסירים. אמרתי להם שעוד ביום האסרי נוכחתי שעצם המאסר הוא מוות ואין בכוחי לנקוט באמצעים נגד הגורל המר. היא הביטה עלי בעינים תמיהות ואמרה: “אתה בטח מהמערב ובוודאי קיבלת חינוך חרדי ולכן הנך מאמין בגורל. אנו הסובייטים איננו מאמינים באמונות תפלות. אנו מאמינים בכוחו של האדם וברצונו ומשום כך אני מייעצת לך לפנות, בכל פעם שאתה מרגיש עצמך חולה, לעזרה רפואית. אני רואה שאתה חושב אותנו לפראים ואכזריים, אבל אני משוכנעת שלכשתצא לחופש ותתקבל בחברה הסובייטית תשנה דעתך ותשמח על שנכלאת בברית־המועצות”.

כן, על כגון דא אמרי אינשי: “התולעת בחזרת רואה עצמה גברת! אשה זו חושבת שהיא מאושרת מאוד ב”גן־העדן" הסובייטי.

הוועדה פקדה לבסוף להכניסני לצריף הרפואי, שבראשו עמדה האחות דילה. למחרת הוזמנתי לבדיקה אצלה. היא הרגישה שבזמן הבדיקה הפניתי מבטי ממנה, ושאלה אותי אם בארץ מוצאי הייתי רב ולכן איני מסתכל בפני אשה. אמרתי לה, שאל לה להזכיר שם שאין לה מושג מפירושו ושביחס לחלק השני של השאלה, הרי אף פעם לא התביישתי להביט בפני אשה ורק קשה לי להסתכל במכשפות הסובייטיות. צחוק עבר על פניה ושאלה אם אני שומע אידיש. כשעניתי בחיוב נעלה את הדלת ואמרה: “שמעתי עליך הרבה טובות ואני מבינה שאינך נמצא כאן על גניבה, גזילה או פשעים אחרים. אסונך הוא בזה שאתה חושב לגבורה לומר את האמת. אני משוכנעת שאילו שמרת על לשונך לא היית נמצא במצב שכזה. כמובן שאינני רשאית להתערב בענייניך הפרטיים, אבל אני רואה יום יום שאתם, אנשי המערב, אינכם מעריכים את הסכנה הצפוייה לכם ומביעים כל העולה על דעתכם. לעת עתה עליך לשכב בצריף החולים. מצדי אזמין רופא ממחנה אחר לשם התייעצות וכל מה שיהיה ביכולתי אעזור לך – באשר הנך יהודי”. מלים אחרונות אלה שיצאו מפיה הדהימו אותי.

כעבור מספר רגעים באה המשרתת להזמין אותי לצריף הרפואי. כיוון שהקור גדל מאוד בצריף בו נמצאתי, החלטתי לעבור לצריף הרפואי. החום מן ההסקה השפיע מיד לריכוך השיעול, חדלתי להרגיש מחנק בגרון ויכולתי לנשום לרווחה. כעבור חצי שעה נכנסה דילה ובכבודה ובעצמה עשתה לי זריקה ושאלה אם אני רעב. שתקתי ולא עניתי. – “מה אתה מתבייש? כאן ישנם הרבה אנשים הזקוקים כמוך לעזרת אחרים”. היא קראה למשרתת ופקדה להביא לי מרק. כשטעמתי מן המרק חשבתי שאני חולם בהקיץ. זה חמישה־עשר חודש שלא טעמתי טעם מרק או תה ועתה נדמה היה לי שאני טועם כל מיני מעדנים שבעולם. הבינותי שהמרק הוכן בשבילה ולא בשביל האסירים והיא העניקה לי ממאכליה. אחר־כך קיבלתי עוגה קטנה עם כוס תה מתוק. גם בזה ראיתי אחד מפלאי העולם. אחרי שקבלתי קודאין הרגשתי הקלה ונרדמתי.

נתעוררתי רק בדומיית הלילה ונדמה היה לי שעברתי לעולם אחר, שכאילו העבירוני לארץ אחרת ובין אנשים ישרים.

בשכבי ער ונהנה מן החיים שבצריף ומרגיש בהשפעת האוכל הטוב, התה והתרופות, החלו קולות בוקעים מעבר לכותל המבדיל בינינו לבין חדר אחר. שמעתי קול צחוק ואחרי זה גידופים, צעקות ובכייות ושוב צחוק, שוב לחישות ושוב צעקות, וחוזר חלילה. בהשכמה, כשנשמע קולו העגום של הגונג סיפרו השכנים מה שקרה כאן בחצות…

בבוקר השכם באה המשרתת והביאה לי שוב שני כדורים בפקודת דילה. היא שאלה אם ישנתי ואיך השיעול. שוב הביאה לי כוס תה מתוק ונעלמה. בתשע בבוקר – בצריף זה היה אפילו שעון עתיק יומין – נכנסה דילה בליוויית אדם מלובש בחלוק רפואי ושניהם התחילו לבדוק אותי. מדבריהם הבינותי שמצבי מאוד רציני. הוא פקד עלי לשכב על הגב בלי נוע ואמר שיטלפן למחנה אחר וימסור דין וחשבון לוועדה הרפואית שהיתה אתמול. הוא שאל אותי אם אני פושע לפוליטי או פלילי. עניתי שהנני פושע פוליטי. – “מה עשית נגד ברית המועצות?” סיפרתי לו את הקורות אותי. כששמע שהובאתי מחוץ לארץ אמר: “נו, זה לא מעניין אותי. אם שירות הביטחון אסר אותך עליו להאכיל אותך. בגלל שירות ביטחון זה חלית במחלה קשה ורצינית. אני אשתדל להושיט לך את העזרה הדרושה. אשתדל לקבל את הזריקות הדרושות וכן זוג לבנים ומעט ספירט”. עם זאת עזבו שניהם את הצריף. בשעה אחת־עשרה באה דילה בליוויית קצין המחנה והראתה לו את החלטות המפקח הסאניטרי וביקשה ממנו פקודה לשחררני לשני חדשים ממשמעת המחנה. כוונתה היתה להיפטר מההליכה למשרד הקצין בכל יומיים כדי לבקש שיחרור זמני. הקצין הסתכל בי ואמר: “הו. זה מכר ידוע לי. הוא מן המסוכנים שבמחנה הבוחרים במוות מאשר לעבוד ולהרוויח את לחם חוקם”. רציתי לענות לו, לולא דילה שרמזה לי באצבעה לשתוק. הוא ניגש קרוב אלי, הביט בי ואמר: “נו, לי אין כל מוסר כליות. אדם שאיננו דואג לעצמו ואיננו רוצה לעבוד גורלו נחתך למפרע כמועמד לבית הקברות. כמובן, שבנידון השיחרור אין להרחיב את הדיבור. בין כך ובין כך הוא אבוד”. כעבור זמן מה חזר המפקח הסאניטרי עם תיק גדול של תרופות ושלח לקרוא לדילה. שניהם התלחשו, פתחו את התיק והוציאו משם צנצנות קטנטנות ועשו לי שלוש זריקות בבת אחת, נתנו לי לבלוע כדורים אחדים והבטיחו שישתדלו להשיג עבורי כוס חלב.

כשיצאו התחילו שכני להתרעם על הדאגה המופרזת ל“ז’יד נבזה” כמוני. – “הביטו, רוסים, זה הוא אסיר פוליטי ולמרות הכל הם כל כך חוששים לשלומו עד שגם קצין המחנה והוועדה הרפואית דואגים לו. הוא שאמרנו שכאן מחזיקי השלטון הם הז’ידים ומשום כך הם דואגים לז’יד. לו היה רוסי במקומו בלי ספק שהיו מסתכלים בו כהסתכל בחתול מת”. טרם הספיקו לגמור את שיחתם נכנסו דילה והמשרתת ונתנו לי שוב מרק כאתמול עם חתיכות קטנטנות של לחם לבן – דבר שנחשב ליקר המציאות במחנה.

חירחוריהם של שכני בצריף הרפואי לא השפיעו על דילה והיא באה אלי יום יום גם לשם מתן זריקה וגם להיוודע משלומי. כעבור שבועיים נקראתי לחדרה לבדיקה. לאחר הבדיקה רמזה לי לשבת ואמרה: “נו, תודה, אתה מרגיש עצמך כעת יותר טוב?” עניתי לה, כמובן, שהטמפרטורה הנוחה והמזון הטוב משפיעים עלי לטובה ואני מרגיש גם הקלה בשיעול. – “אם כן למה לא באת אלי לפני זה?” עניתי לה שהנסיון במחנות לימדני שאין הגיון לעמוד בתור לבדיקת רופא המחנה, הממלא תפקיד של שחקן ולא של רופא. היא ניסתה לשכנע אותי שאין להביא ראייה מן הפרט על הכלל או להיפך. בדברי אתה לא הבטתי בפניה אלא הסתכלתי החוצה מבעד לחלון. היא הרגישה בכך ושאלתני למה אני כועס עליה. קשה היה לי לענות על שאלתה ונזכרתי בפתגם הארמי: “בירא דתית מניה לא תשדי ביה קלא – הבור שאתה שותה ממנו אל תזרוק בו אבן”. לא רציתי להיכנס אתה בריב משום שבאין ברירה עלי להיות בצריף זה תחת חסותה, והחלטתי לשתוק. כשנעצה בי מבט בוחן ודרשה תשובה במפגיע, עניתי לה בזו הלשון: “כנראה אינך מרגישה שאינך נמצאת בביתך. בשבילך כל פוחז ונבל נחשבים חברים טובים והכנופייה שלהם נחשבת בשבילך לחברה. לא כן אנוכי, שקשה לי להתרגל לחיים ארורים אלה ותכלית שינאה אני שונא את כל הנשים שכאן”. בעינים מלאות תימהון אמרה: “חשבתי שאתה זקוק לרפואה למחלות פנימיות. אני רואה כעת שאתה זקוק לטיפול נוסף, ותסלח לי אם אגיד לך שאף שאני מבינה למה נחלשו עצביך, הרי בכל זאת מלים כאלה אני שומעת בפעם הראשונה”. אחר־כך ביקשה סליחתי ואמרה: “אני מקווה, שלא נעלבת מדברי והבינות בעצמך שחמדתי לי לצון”. וברצינות הוסיפה: “כן, מזמן הבינותי, לפני שבאת אלי כחולה, את דעתך עלי. ספר לי בבקשה איך מתנהגות בחוץ לארץ הבנות שלנו”. עניתי בקיצור, שלא כאן המקום ולא כעת הזמן לדבר על מה שעבר וזה רק מרגיז אותי עת שאני נזכר באבידות האיומות שלנו. – “האין בחוץ־לארץ יהודיות הנוקטות בשיטת אהבה חופשית?” – ישנן, עניתי, אבל מספרן מועט. תשובתי שימחה אותה ואמרה: “לשם מה עלינו לחיות בהזיות? בהיותי בת 21 קיבלתי עשר שנות מאסר וכפי שאתה יודע אפשרי שאקבל עוד עשר שנים. מה יהיה אתי אחרי שארצה את עווני ואצא לחופש? הלוא אהיה זקנה ואיש לא יביט עלי! האם לא תבין שהשלמתי עם הרעיון שעלי לחיות בתנאים כאלה ובאותו זמן אינני חושבת להגיוני לחיות חיי פרישות”. שאלתיה, אם זו השקפתה למה לא בחרה לעצמה בעל, שלא לחיות חיי סחי ומיאוס כאלה? – “אני רואה, שכל ימי חייך כאילו היית במנזר והיה לך עסק רק עם רבנים וחזנים ואינך מכיר את החיים. דבר אחד זכור־נא לעולם, שלמרות שלדעתך אני אשה מושחתת, שאסור להסתכל בה. ירשתי מהורי את כל התכונות היהודיות הטובות ואני מאושרת אם יש ביכולתי לעזור ליהודי סובל”. בזה נגמרה השיחה וחזרתי למקומי.

שיחה זו העסיקה אותי ימים רבים. שקלתיה הן מהצד החיובי והמוסרי והן מנקודת השקפה סוציולוגית. באתי לכלל דעה, שכל הצרות ואופן התנהגותה של דילה הן תוצאה מרצונו של השלטון להפוך את הנשים לדגנרטיות ולמושחתות. שלטון זה שולל מן האדם את כוחו היוצר, את אוצר הנימוסין שלו וכל היקר לו, תמורת נזיד עדשים שהוא נותן לו. דילה דמתה בעיני לגיבורה של אנאטול פראנס בסיפורו הידוע על תאיס. קשה היה לי כמובן להבין את הפסיכולוגיה שלה, שמצד אחד היא מתגאה בזה ששומרת אמונים למנהגי הוריה ומצד שני שקעה בעולם הטומאה, החלאה וההתמוטטות המוחלטת.

זמן רב עוד שכבתי בצריף רפואי זה ורק בגלל שערוריה, שפרצה באחד מלילות ינואר 1943, גמרתי אומר לעזוב מרצוני הטוב את הצריף. כתוצאה משערוריה זו נשלחה דילה למחנה אחר ונעלמה מן האופק.

המפקד איזקסון.    🔗

הרבה מאתנו שמחו בהגיע לאוזנינו הידיעה שלמחננו יובאו אסירים חדשים, עם מפקד ביניהם בשם איזקסון. אלא שבהגיע השיירה נגרמה לי אכזבה גדולה בהכירי את הפרא והעריץ ממוצא הגרמנים הנמצאים ברוסיה כשלוש מאות שנה וטרם שינו את שמותיהם לרוסיים.

הופעתו הוכיחה מיד, שמלבד עריצותו הוא גם פסיכופאט. הבעת פניו היתה כשל תליין: קרה ומלאת זעם. מדיו הצבאיים בלו מנדודיו וטלטוליו והוא רצה שהאסירים יחלקו לו כבוד כמו למפקד צבאי; כל איש שפגש בדרכו ייסרו והשמיע בפניו כמה הערות שנסתיימו בגערות. כל כמה שהשתדלתי שלא להיפגש אתו, קרה שהתנגשתי אתו. בעינים מפיקות זעם ובחירוק שניים צעק: “כלך לך מכאן, יהודי נבזה. את כולכם צריך להשמיד ולעשות מבשרכם קציצות. אתם שואפים להשתלט על כל העולם, לתפוש את המשרות הטובות ביותר ושאנו הגויים, הטיפשים והחמורים גם יחד, נמלא תפקיד של פועלים שחורים. היה לא תהיה! עכשיו חזר הגלגל. אתם תהיו החמור שנרכב עליו. קום, חמור ז’יד, והבא אותי למשרד המחנה כשאני רוכב עליך”. בלי היסוס ירקתי בפניו המגועלים ונמלטתי. נמלטתי כדי לשוב עם מקל בידי. כעבור שעות עבר והעמיד פנים שאינו רואה אותי. אחר־כך חזר לחפש את המקטרת שאבדה בדרך ואיים עלי: “אתה חושב שהכל נגמר? לא! אני כמפקד אתן שיעורים לאסירים בליוויית עבודה מעשית. אסביר להם איזו סכנה צפוייה לנו מהז’ידים ואחר־כך אראה להם איך לתת לז’ידים לטעום אגרוף של גוי”. פרצתי בצחוק ואמרתי שהוא טועה מאוד אם הוא חושב שגילה את אמריקה והמציא איזה דבר חדש, שכן הכנופייה יודעת יותר ממנו. – “זאת היא הטראגדיה, שהם יודעים ולא שמים לב לעובדות. אשתדל להשפיע שידיעתם לא תישאר הלכה גרידא”. הפסקתיו ואמרתי לו שאל יחשוב שהוא האוחז בהגה השלטון. בכך הוספתי שמן למדורה, כי זעמו וקצפו עברו גבול ועמד לחלוץ מגף רגלו, כדי להשתער עלי. בראותי זאת אמרתי: “אני מבין שבחזית לא היה לך נשק אחר ולחמת במגפיך. כנראה שהנהגת שיטה חדשה בחזית. מאוד מאוד אני מתפלא שהשלטון לא העלה אותך בדרגה”. כששאל מאיזה ארץ באתי ובשמעו שהייתי בצרפת צעק: “כן, חברייה, בשל הצרפתים הנבזים הגענו למצב מעליב זה. הצרפתים הפחדנים התחייבו ללחום נגד האויב עד טיפת דמם האחרונה ולמעשה עזבו את המערכה והשאירו לנו את כל המטעמים. להשמיד צריכים את כל הצרפתים”. מישהו מהנוכחים ניסה לשכנעו שאינני צרפתי. הוא ענה: “עזוב אותי. אני יודע מה שאני מדבר. זו הפעם הראשונה שז’יד אומר אמת”. על הערתי שלפני כמה דקות הוא קרא לי ז’יד וכעת הוא מאשים אותי כצרפתי, ענה מיד: “יהודי ז’יד וצרפתי אחד הם ולא לחינם לוחם העם הגרמני נגד הצרפתים והז’ידים הפחדנים הבורחים מן המערכה”. דבריו אלה הזכירו לי שאיש ריבי הוא גרמני והבעתי את תמהוני על שהוא ממלא כאן שני תפקידים – של רוסי וגרמני גם יחד. הוא שוב התרגז: “חכם־טיפש שכמותך, אף פעם לא הכחשתי שאני ממוצא גרמני כשם שלא הכחשתי שאני אזרח סובייטי. בהיותי בחזית שכחתי את הגרמני שבי והתנהגתי כאזרח סובייטי. עכשיו, כשהושלכתי למחנה, נזכרתי שאני גרמני”. נזכרתי בפואימה של פושקין “קמיליון”, זיקית, המשנה את גווניה לפי הסביבה. אמרתי לו, שאם הוא משוכנע שלאדם יכולות להיות שני מיני אזרחות, למה הוא כועס על היהודים שלפי דעתו אינם חושבים עצמם לבני אזרחות אחת. “נבזה שכמותך”, איים שוב באגרופיו “באיזה רשות אתה משווה את להקת השדים שלך עם עמים אחרים?”

הופתעתי מהצהרה ארסית וטיפשית זו בהיותי בטוח, כי אדם זה שהגיע לדרגת מפקד סובייטי לא יעיז להביע בפומבי שינאה ליהודים. הרי השלטון החדש ברוסיה מתפאר שהוא היחיד שהצליח לשים קץ לאנטישמיות, ואיך זה ייתכן שמפקד שלו יזים התפארות זו? טעיתי.

לאחר שבאתי בדברים עמו נוכחתי שאין לו אפילו השכלה עממית מלאה והוא רוצה לעשות רושם שהוא לא רק בא־כוח חשוב של הצבא האדום אלא גם של הקצינים – אנשי המדע, כביכול. הוא ידע את כל הביטויים המתועבים של הכנופייה האדומה ואת כל הקללות והגידופים של האיוואן הרוסי. תכונותיו היו יותר קרובות לאופי הרוסי מאשר לגרמני.

כשעברתי לדבר בגרמנית ראיתי שצדקתי בהערכתי. המיעוט הגרמני בברית המועצות הוא נושא לאנטרופולוגיה הבינלאומית. כאן נתקלתי בתופעה המוזרה שהגרמנים ברוסיה לא השתדלו לסגל לעצמם את ידיעת השפה הרוסית ודאגו ששפת המולדת לא תישכח מהם.

אפשר היה להאמין שכתוצאה מהתבדלות זו נשארו גרמנים ב“ה” הידיעה. אוכזבתי מאמונה זו בהציצי פעם למכתב שכתב לאשתו בגרמנית. המכתב היה מלא שגיאות. כשהעירותי לו על כך, שוב נפסקה שעת הרצון בינינו ורצה לקרוע אותי כדג, בצעקו שצריכים להשמיד את כל הז’ידים, שתמיד הם מחפשים שגיאות אצל הגויים. אחרים סיפרו לי שהתקיימו אצלם בתי־ספר גרמניים ושידיעתם בשפה הרוסית ירודה כידיעתם בשפה הרוסית ירודה כידיעתם בשפת מולדתם.

לתמהוני הגדול נתמנה איזקסון לבריגאדיר שלי ומיד לבואנו ליער התחלתי להרגיש בעריצותו העוברת כל גבול. היה זה היום הראשון לאחר עוזבי את הצריף הרפואי. למרות הטיול לא סרה ממני החולשה וההליכה הממושכת עייפה אותי. בלילה הקודם ירד שלג כבד ולא ידענו איפה הבצות ונפלתי הראשון לבצה עמוקה. נאחזתי בכל כוחי בדבר מוצק כדי להציל עצמי מטביעה, אבל הוא התרגש והתחיל לבעוט בי ולצעוק: “רב לך, ז’יד, להוסיף לחיות עלי אדמות. אין אסון אם העולם יתקיים בלעדיך”. כשכוחותי עזבוני ושקעתי עד לעיניים, אחז מישהו בשרוולי למשות אותי מתוך המים, אלא שמיד נוכחתי שאני טובע שוב. איזקסון הוא שלא הרשה לעזור לי ורק בדרך נס יצאתי מהמים. משיצאתי ונפלתי אין אונים על השלג הרך התחיל להכות אותי מכות רצח: “מי הרשה לך לצאת, יהודי נבזה. אני כאן המפקד ועליך לדעת שאם אני גוזר עליך שלא תראה יותר את העולם עליך לקיים פקודה זו”. הוא סיים בצחוק פרוע: “אתם מבינים, רוסים, כל ז’יד רמאי. גם הפעם רצה לרמות אתכם שכאילו אנחנו אשמים בטביעתו. בתור בריגאדיר האחראי על כל מה שמתרחש במחנה נאלצתי לנקוט באמצעים חריפים כדי שז’יד זה לא יטפל שקרים עלינו”. על אף שבגדי היו רטובים ולא יכולתי להתנועע, הרים את מקלו על כתפי: “קום מהר לעבודה, אחרת אכלה אותך על המקום”.

בטרם התאוששתי בא פרש דוהר ושאל עליו. כשקם והציג עצמו נתבקש לרוץ אחרי הפרש למחנה. רק כשנעלמו יכולתי להירגע. הרגשתי כאבים חריפים בצלעות ולבי ניבא לי רעות. איש לא השגיח בי ואפילו לא אנשי המשמר. כשהעריב היום ונאלצתי לחזור ברגל לא האמנתי שיעלה בידי להגיע למחנה בהרגשה כזו. כשהגעתי לאפיסת־כוחות מוחלטת, מרוב הליכה במצב כזה, צנחתי לארץ וצעקתי לאנשי השמירה שאני מוכרח לשבת וכי כבר כלו כל הקיצין. כיוון שכבר שררה עלטה ואי אפשר היה להבחין מי הקורא לעזרה, נאלצה השמירה לעצור כדי למצוא אותי. כשמצאו אותי איימו להרגני אם לא אקום מיד ושלא אמשיך לעכב את השיירה, עניתי, שהם יכולים להרוג אותי, כי אין לי אפשרות ללכת יותר. אחד שלף אקדח וירה. כוונת הירייה היתה הפעם להודיע לאנשי השמירה במחנה שדבר מה קרה ושישלחו כמה פרשים. בין האסירים עבר ריטון על שהשמירה חסה על חיי ועליהם לשהות בדרך. קטטות רציניות פרצו בין האסירים המעוצבנים ואנשי השמירה נבוכו. פתאום פנה אחד מהשמירה בשאלה: “מי מכם שירת בצבא?” הרבה ענו בחיוב. “אם כן, הרי אתם זוכרים איך עושים אלונקה באפילה?”

האלונקה הוכנה מענפי עצים וכמה אנשים הרימוני ושמוני עליה. ניתנה פקודה שארבעה אנשים ישאו אותי למחנה. לשמע הפקודה קמה המולה בין האסירים וכולם יחד שאלו, אם בעד עבודה נוספת זו יקבלו גמול. במבוכתה ענתה השמירה שהנושאים את האלונקה יבואו על שכרם. אחרי טילטולים קשים הובאתי ישר לצריף הרפואי. התורני בדקני ואישר שאני חלש מאוד והוא משחרר אותי מהעבודה ליומיים.

במחנה נודע לי העניין של איזקסון: הודיעו לו את פסק דינו, שבתור עריק נידון שלא פניו ל־15 שנות מאסר. הוא השתולל ויצא מכליו, אך לא שכח להאשים את היהודים שהם אשמים במפלתו זו, שכביכול הם שהשפיעו עליו לערוק ומשום זה צריכים להשמידם עד אחד. העיקר, טען, שהודות לז’יד הצרפתי לא הספיק למלא את מיכסת העבודה ושכדאי להיפטר מז’יד צבוע זה. הצועק כל הזמן שהוא חולה.

קיבלתי שוב טיפול רפואי במשך כמה שבועות ובינתיים נודע לי שאיזקסון עלה לגדולה ונעשה למשגיח בצריף המסעדה, משרה שנחשבה לאחת הנכבדות ביותר: מצד אחד אין המכהן בה מרגיש חרפת רעב ומצד שני אפשר לו להתידד עם העומדים מעליו ולדכא עד מוות את שאינם לפי רוחו. כדי להראות את שררתו היה מפעם לפעם מגרש אסיר מצריף האוכל. באמתלה שאיננו רוצה שגנב וחמסן יגנוב מנות שאינן מיועדות עבורו.

לצערי הרב, כשנכנסתי בפעם הראשונה לקבל את הדיאטה הרפואית שלי, התנפל עלי זה בחימה שפוכה וגרשני מהצריף. ראיתי שלא יועילו שום אמצעים ונאלצתי לפנות לרופא ולבקש ממנו פתק לראש הטבחים. לא מצאתיו וחזרתי כלעומת שבאתי. בבוקר השכם שוב עמדה לפני השאלה איך להיכנס לצריף המסעדה. ברור היה לי שאם אותו איזקסון עומד ליד הדלת הרי לא יתן לי להיכנס. אלא שאיזקסון, שעלה לגדולה ודאגת הפרנסה כבר לא הטרידה אותו, כנראה לא מצא לנחוץ לקום כל כך מוקדם כדי להשגיח על היוצאים והנכנסים. ניצלתי את ההזדמנות למסור את הפתק לראש הטבחים. סיפרתי לו בפרוטרוט שנשארתי בלי ארוחת ערב מכיוון שאיזקסון לא נתן לי להיכנס. ברנש זה חייך בסיפוק נפש והרחבת הדעת ואמר: “כן, ידידי, איזקסון הוא אדם ישר, עדין וטוב. אם הוא מצא לנכון לא לתת לך רשות כניסה בוודאי הוא יודע מדוע ולמה. אין ביכולתי לבטל את החלטתו ואין ברשותי לתת לך דבר בטרם תגיש לי פתק ממנו”.

הנסיונות במחנה למדוני שאין היגיון להתווכח עם חלאה זו ואם אין לי כוח וגבורה לשכנעו במכות אגרוף עלי לקבל את הדין. שוב חזרתי כלעומת שבאתי. בדרך נפגשתי במקרה עם הרופא, ששאלני אם קיבלתי את ארוחת הערב. כשעניתי שלא רק שלא קיבלתי ארוחת ערב אלא גם ארוחת בוקר לא קיבלתי ומסרתי לו באריכות את הצהרתו של ראש הטבחים, לקחני בזרועותיו והכניסני חזרה לצריף האוכל. ראש הטבחים לא היה שם והרופא פקד על עוזריו לתת לי את האוכל הדרוש. הם לא ידעו את השתלשלות העניין ובלי אומר ודברים הגישו לי את האוכל. אחרי שרוב האסירים עזבו את השער ואני מוכרח הייתי לעמוד בחוץ ולחכות למיפקד, פגשני שוב הרופא ושאלני למה אני עומד בקור האיום הזה כשאני משוחרר ויכול לשכב. סיפרתי לו שהתורן בצריף גרשני. הרופא הלך אתי לצריף בו גרתי ופקד לא לגרשני. התורן העמיד פנים של תלמיד המציית להוראות המורה… אבל אך יצא הרופא גורשתי שוב. אחרי המפקד נכנסתי לרופא וסיפרתי שוב את העניין. “כן”, אמר, “שכחתי להגיד לקצין המחנה שישלח את איזקסון שוב ליער במקום להחזיק שודד כזה בצריף האוכל”. עניתי, שעד שיפגוש בקצין ועד שהקצין יסכים לדעתו ועד שאיזקסון יציית לפקודה זו יהיה עלי לחכות ימים רבים ואשאר רעב כל הזמן, מאין לי אפשרות לרכך את לבו של איזקסון. “כן”, נאנח הרופא, “אני מייעץ לך שתשתדל בעצמך לפגוש בקצין ואם לא יעלה בידך תשתדל להיכנס לצריף בזמן העדרו של איזקסון. אני מבין שזה קשה, אבל מה יכול אני לעשות. תבין בעצמך שיש לי דאגות מרובות ואין ביכולתי להתעניין כל הזמן אך ורק בך. ואף־על־פי־כן עלי להגיד לך דבר אחד – אני רואה בעליל שקשה להיות יהודי”.

יצאתי מהצריף הרפואי וחזרתי שוב לצריפי. שם נפגשתי בצחוק הפרוע של שכני שנשארו היום בבחינת חולים: “חה, חה, חה, מה דיברת עם הרופא, עם הז’יד שלך? אתה בוודאי חושב שאיזקסון מפחד מהרופא הז’יד שלך? איזקסון הוא איש סודנו ויודע איך להתנהג עם הז’ידים הארורים. לא תועיל לך כל הרמאות. עליך להישמד מקור ומרעב גם יחד. לא תהיה לך דריסת רגל בצריף האוכל ועליך להשלים עם גורלך”. הם כינו את הרופא בתואר ז’יד, שכך דרכם לכנות כל מי שעוזר ליהודי. באין ברירה שכבתי על יצועי והשתדלתי להירדם. היה לי ברור, שאם לא יתרחש איזה נס הרי שאני אבוד לחלוטין.

טרם הספקתי לעצום עיני נפתחה הדלת ונכנס… איזקסון. בצריחות, בשירה ובזימרה, בגידופים המצויים רק אצל כנופייה נתעבה זו, קיבלו שכני את פני אדונם הנכבד. חשבתי שבא להרביץ לי על שבבוקר הצלחתי להיכנס לצריף המסעדה ולקבל אוכל בניגוד לרצונו. בהמשך השיחה הבינותי שהוא בא לחפש קערות שהידידים שלו גונבים מתוך המטבח וזורקים לצריפים אחרים. הוא לא הרגיש בי ורק כשכבר פנה ללכת נזכרו בי ידידיו ועיכבוהו באמרם: “אתה אדם נפלא ויודע איך ללמד את הז’ידים לחיות בינינו. טוב מאד עשית שלא נתת לז’יד הארור להיכנס למסעדה שלנו. ילך לאבדון, חה, חה, חה.”. איזקסון לא הבין מיד למי מכוונים דבריהם עד שמישהו הצביע עלי. כיוון שהיה קצר רואי, ניגש קרוב אלי וכמעט שהשבץ אחזהו. “אוי”, התחיל לצעוק “חשבתי שהוא כבר באדמה, והנה הוא חי”. הוא הביט עלי ופנה אל ידידיו באמרו: “תחרצו אתם את משפטו של הז’יד הזה. אני שונא את כל הז’ידים ויותר מכולם אני שונא את הצרפתי הזה, שבגללו אנחנו נמצאים כאן כעת. אבל לא לזה התכוונתי, כוונתי ללמד את הצרפתים בינה שעוד פעם לא יהיו פחדנים ויהיו די עזי נפש לצאת למלחמה, אפילו על אויב יותר חזק מהם”. הוא ניגש אלי, כביכול מתוך סקרנות, ושאלני: “נו, איך ישנת אחרי האוכל שלא קיבלת?” הפניתי עורף אליו ולא עניתי לו. “לא ידידי”, אמר, “אני באתי לבקש את סליחתך. אני לגמרי שכחתי שאתה צרפתי, לו היית ז’יד אמיתי היית נכנס דרך החלון כדי לקיים מצוות אכילה. הלא אתה יודע את אופיים של הז’ידים: מגרשים אותם דרך הדלת והם נכנסים דרך החלון. הייתי בטוח שגם אתה תעשה כמוהם. אמנם שכחתי שאתה צרפתי, ואתך הסליחה. בוא אתי ואני אראה לך שגם אני אדם ישר ואצלנו הגרמנים רגילים להאכיל את השונאים הפחדנים”. הייתי מוותר על הכבוד הזה, אבל איזקסון אחז בי בחזקה וסחב אותי לבית האוכל. שם נתן פקודה לטבחים להכין לי אוכל יוצא מהכלל כיאה לצרפתי פחדן.

חשבתי זאת להלוצינציה, לא האמנתי שאכזר זה ייהפך פתאום לידיד. כבר למדתי מהניסיון, שבזמן שהאכזרים הופכים לידידים ובעלי טובות אין כוונתם אלא להתעלל אחר כך בקורבנם באופן פתאומי, כשכבר לא יחשוש מהם. הייתי משוכנע ששיטה זו נוקט גם איזקסון. עניתי לו שאני מודה לו על טוב לבו אבל ללא אוכל אוכל גנוב ולא אטעם ממנו. הוא ניגש אלי, אחז בידי כאם רחמניה: “צרפתי טיפשון, אתה חושב שאם לא תאכל אזיל דמעות, ואם עוד מעט תירקב באדמה לא אוכל לישון? כוונתי להראות לברנש כמוך את המצפון הגרמני והסובייטי גם יחד. לולא היית פחדן כי אז היית ממלא את מקומי. אבל למטה מכבודי הוא שפחדן יהיה ממלא מקומי”. לשמע מחמאות אלה עמדתי כעל גחלים לוחשות. אף פעם לא הייתי מסוגל להביט בעיני אנטישמי ושונא אישי, אבל ידיו היו חזקות למדי ואנוס על פי הכוח שלו נאלצתי להקשיב לנאומו המלא שחצנות וכזבים. “נו טוב”, המשיך, “דאגתי שתקבל גם פיצויים. יכינו לך עכשיו אוכל לארוחת הערב שלא קיבלת אתמול וכן ארוחת בוקר כפולה ותכיר רוחב לבו של גרמני וחייל סובייטי גם יחד”.

בקרבי התרוצצו אז שתי דעות: האחת אמרה לי לירוק בנבזה ולשלוח אותו לעזאזל; הדעה השניה אמרה שטובה לעיסת שיניים מהלך־נפש ושאיזקסון יש לו חסידים רבים ואין ביכולתי ללמד לכל הנבזים האלה נימוס ומוסר יהודי. יד הרעב המציק היתה על העליונה ובדמעות בלעתי את התפריט. איזקסון כמעט ולא הסתכל בי וכאילו היה תפוס בפתרון דילמות חשובות המנסרות במוחו.

משהרגיש שלסתותי עמדו מנוע, הבין שכבר נאכל כל שנתן לי ביד נדיבה. אז אמר: “נו, עכשיו אתה וודאי קצת שבע ואוכל לשוחח אתך. למרות שאתה צרפתי ולפעמים ז’יד, סוף סוף קיבלת חינוך מערבי ובוודאי אתה קצת מבין בעניינים כמו שהם. היה הפעם אובייקטיבי ואמור לנו איזה צד ינצח לבסוף, היטלר או סטאלין? אני מבין שהיית רוצה שהיטלר ינוצח, אבל אינני משוכנע שאתה שואף שהמנצח יהיה סטאלין. מה הוא איפוא הפיתרון הרצוי לכולנו?” עניתי לו שהוא, כמפקד צבאי, מוכשר לדון בשאלה זו מנקודת השקפה צבאית ולא מנקודת ההשקפה של אדם המעוניין במאורעות הנוגעים לו רק בעקיפין. מי כמוך יודע, אמרתי לו, שאם רוצים לשקול את המצב הצבאי צריכים לדעת מה היחס בין הכוחות של הצדדים הלוחמים. מה יכול אני לחוות דעה כשאני נמצא כאן זמן רב ללא ידיעות כל שהן. ידוע לי רק שהטכניקה הגרמנית היא חדישה וחזקה ומצד שני אני יודע שלברית המועצות מלאי ענקי של בשר אדם. השאלה היא מה עדיף – כמות או איכות. מנקודת השקפה הגיונית צריך לנצח בעל האיכות הטכנית אלא שגם במלחמת העולם הראשונה היתה גרמניה בעלת הרמה הטכנית הגבוהה ובכל זאת נחלה כישלון. דעתי לא מצאה חן בעיניו ובעירנות מיוחדת אמר: "הא? אני רואה שכשרונותיך מצומצמים. ככל הטיפשים אתה רוצה להשוות את המצב של מלחמת 1914 למצב של

1. הטרם תדע שאדולף הוא גאון האסטרטגים והמדינאים וקשה לתאר שינוצח? האינך יודע שלצבא האדום אין ולא כלום? כמובן, יש להם דבר מה והיא תורתו של סטאלין, אבל נשק תמיד עדיף מתורה. אמור לי, ההיית רוצה להרוויח כעת לפרנסתך? אם כן, הייתי מציע לך להצטרף לאלה הקולפים תפוחי אדמה בשעות המאוחרות. אז אנצל את ההזדמנות לשוחח אתך". עניתי לו שבכלל אינני מבין אותו. זה עתה נשא את נאומו הידוע על היהודים ועל המדיניות הנאצית הצודקת ופתאום הוא מבקש הזדמנות לשוחח אתי. הוא קפץ ממקומו באגרופים מוכנים ומזומנים להנחית עלי מהלומות ובקריאות בוז גרשני מהצריף.

עכשיו חששתי שבערב תחזור אותה התמונה של אתמול: שוב אתדפק בדלת כדי לקבל את ארוחת הערב והוא יסרב אפילו לשמוע. החלטתי לא ללכת בכלל הערב להתחנן בפניו. במקום זה נכנסתי לרופא לבקש כמה טיפות לעודד את הלב. הרופא ביקשני להישאר לשם שיחה, לאחר שהחולים האחרים יעזבו. הפעם לא באו הרבה חולים וכעבור חצי שעה נתפנה וסגר את הדלת. לשאלתו אם אכלתי כבר ארוחת ערב עניתי שלא וסיפרתי לו את תעלולי איזקסון. הוא נעץ בי עינים בוחנות, שם ידו על כתפי ואמר: “כן, ידידי, אני רואה שלא טעיתי בך. אתה מן הבודדים המכבדים את עצמם ושאינם מוותרים וויתור כלשהו, על כבודם, אפילו אם עליהם לשלם על כך בדמים יקרים. איזקסון הוא אדם בלי פרינציפים ככל המדיניות הסובייטית – רגע הוא רוצה להשמיד אותך ומשנהו הוא מוכן להאכילך ולשוחח אתך. עתה אחרי המעשה אשתדל אולי לפשר ביניכם”.

נשמעה דפיקה ונכנסה העוזרת של המטבח. כשראתה אותי צהלו פניה: “אני מחפשת אותך כבר יותר משעה. עברתי בכל הצריפים וקראתי בשמך. התורנים אמרו לי שבצריף אין אף אחד. איזקסון מחכה לך ושואל מדוע לא באת לקבל את ארוחת הערב?” הבטתי על פני הרופא והווא חייך ואמר: “תגידי לאיזקסון שהאדם שהוא מחפש חולה ואין בכוחו ללכת. אם ירצה, שישלח את ארוחת הערב כאן אצלי”. היא הרימה עיני תימהון וגמגמה: “הלא האדון הרופא אסר להוציא כלים עם אוכל מתוך צריף האוכל. השכחת, או שבכוונה תחילה אתה רוצה לסלף את החוק?” לא הססתי ויצאתי אחריה לצריף האוכל. ליד הדלת עמד איזקסון כזקיף. בגלל האפילה לא הרגיש בי ושאל: “נו, מצאת אותו סוף סוף?” “כן, מצאתי אותו, הוא עומד ליד הדלת”, אמרה. הוא קרא לי ואמר: “אני רואה שאינך מכיר אותי, את איזקסון. רק גרמני יכול להכירו. אני, כיתר הגרמנים, אוהב לשלוט על מישהו, אבל אם הברנש מראה התנגדות תקיפה אנו מתחשבים אתו. אני רוצה להראות לך את נדבת לבי, כדי שתדע שאין לי נגדך ולא כלום”. כשגמרתי את הארוחה המשיך: “אתה תבין את מצבי – מצד אחד, בתור מי שהיה מפקד בצבא האדום, אני מוכרח וצריך להיות מעוניין שהניצחון יהיה לצדו של סטאלין, אבל כגרמני אני סולד ממחשבה זו ובעובדה שלבשתי מדים רוסיים, שהם חרפה לאיש גרמני”. לא הספקתי לענות לו, כי בינתיים נכנסו כמה מידידיו ולרצונו עזבתיו והלכתי לצריפי.

הסיבות שאיזקסון הודח ממשרה זו לא ידועות לי. ביום בהיר אחד באה שוב הודעה רשמית שהוא נתמנה לבריגאדיר ושאני עומד תחת פיקוחו. שוב היתה לי ה“זכות” להיפגש עם אדם זה עת עזבנו את השער והתכוננו לעבודה.

שוב אזקסון זועם וכועס בעיקר עלי, כמובן, ושוב הוא מתחיל לבעוט במגפיו, עד שהתעלפתי והתעוררתי רק כעבור זמן רב בצריף החולים. כשההכרה חזרה אלי נודע לי, שעשו לי כמה זריקות ושאיזקסון הושם בצינוק.

כעבור כמה ימים נכנס איזקסון לצריף הרפואי ובידו חבילה. הוא ניגש והניח את החבילה על משכבי, הביט עלי וב“היה בריא” נעלם.

כעבור כמה חדשים מספר, כשהגעתי בעטאפ למחנה אחר פגשתיו כשהוא מתנודד ממקום למקום וצועק על מישהו: “אני אראה לך, נבל, על עבודה שכזו. אני מסוגל להשמיד את הברנש השם מכשולים בדרכי”. הוא הכירני בלכתי, עזב את פינת עבודתו ושאל לשלומי וכו'. כמעט וקשה היה להכירו. הוא כחש מאוד, בפניו היו הרבה צלקות קטנות וכל חזותו דמתה לקבצן זקן. הוא נאנח ואמר לבסוף: “עכשיו אני רואה שכל ידידי מאז הם השונאים הגדולים שלי עתה ושונאי האמיתי בנפש מאז הוא כעת הידיד הטוב ביותר. הנה: אלה שבכל יום נתתי להם את הדרוש ופיטמתי אותם באווזים, הם הם שהלשינו עלי בפני קצין המחנה שכאילו גנבתי מיצרכי אוכל והביאוני למצב הנוכחי. אם יהיה ביכולתך לעזור, אל תשכח את איזקסון”.

ישבתי והרהרתי באותו אדם, שלפי ההיגיון קשה להבין מה מתרחש בלבו. שכאלה מסוגלים לשנות את טעמם מדי רגע: הנה הם ידידים מתוקים מדבש והנה הם אויבים בנפש; פעם הם מתפארים שהם מעריכים את הכבוד העצמי ופעם שנייה הם מסוגלים לרדת לדרגת עבדים נרצעים. מצבים אלה משמשים אצלם בעירבוביה וקשה לתהות על קנקנם.

הייתי פעם עד ראייה כששני אסירים פצעו האחד את השני תוך מאבק לחיים ולמוות, עד ששניהם נפלו מתבוססים בדמם. והנה, כשהחילו להחלים שכחו הכל והראו אותות ידידות הדדית ואפשר היה לחשוב שידידותם נמשכת מקידמת דנא.

עובדה זו הסבירה לי את סוד הניגודים הקיימים מאז בינינו לבין יתר העמים. קשה למצוא צד־שווה בין שני עולמות שונים כל כך זה מזה שינוי דמינכר והמרחק ביניהם כרחוק מזרח ממערב. מה שנראה בעינינו כמתועב, גועלי וחסר־טעם נחשב אצלם לאסטטי, יפה, טוב ונאה; מה שנחשב אצלנו לפשע, לחטא ולגסות נחשב אצלם לגבורה, מרץ ופאטריוטיזם. באתי לכלל דעה שהבדל זה יישאר לעולמים וכל מיני “תרופות”, “סגולות” ואידיאות שונות לא יהא בהן לאחד את הקרעים.

עברו כמה ימים ואיזקסון נשלח שוב למחנה אחר ועקבותיו נעלמו.

הסקטנטים.    🔗

גם אני נשלחתי ממקום זה ונתגלגלתי לבין אסירים ותיקים, שביניהם היו כאלה שכל פשעם היה אהדה לדת. הדת לא הוכרה בברית־המועצות וזקפו את אהדתם על חשבון קונטר־רבולוציה. למעשה היו “פושעים” אלה אנשים פשוטים מאוד שלא קראו ולא שנו. הם התעסקו בחקלאות זעירה ובשעות הפנאי התבודדו כדי להרהר בעולמות העליונים. הם השתייכו לסוג האנשים הדואגים כל ימי חייהם למצוא תיקון לנפשם העמלה והיגעה מעבירות בזדון או באונס. הם היו מתכנסים בקבוצות של 3 – 5 חברים בעליית גג ביתם ומספרים על חיי הזקנים שנחשבו בדורם לאנשים הגונים. אלה היו מעוניינים לעזור איש לרעהו ולעזור לנצרכים בכל כוח אפשרותם, לנחם את האומללים שגורלם המר להם וכל נחמתם היא חיי העולם הבא. להם היה ברור שרק ישרים והגונים יזכו לחיי העולם הבא ולכן דרושים מעשים טובים. למעשים טובים נחשבו אצלם דברים ממשיים שכל אדם משיג זאת בשכלו הפשוט ובאינסטינקט שבקרבו. הם לא ראו בצלב את הסמל הקדוש היחידי שבכוחו להיטיב לאנושות. הסמל היפה בשבילם היה אהבת האנושות במעשים. כשפרצה המהפכה וחקלאים אלה נושלו מאדמתם והוגלו לסיביר, לא מצאו להם מנוח ממצבם מלא הייאוש. עם שינוי המשטר לא יכלו להשלים את הרעיון, שכל קניינם הפרטי ירד לטמיון וגם לא יכלו להסתגל לחיי הקולחוז. כאן, במחנה ובכלא, ניתנה להם האפשרות לקבל את ההכשרה לעולם הבא.

על אף התנאים הקשים היו תמיד נזהרים שלא לאכול את כל מנת הלחם והם היו חוסכים מפיהם כדי לתת כמה גרמים לחם למתאבק עם הרעב.

את כל העינויים היו מקבלים באהבה, בלי טרונייא כלפי שמייא. הם היו משוכנעים שהאדם עצמו אשם בכל הצרות שבעולם ובכדי למנוע תוספת של צרות צריכים להכניס את החוטאים, את הפושעים והפראים גם יחד אל תחת כנפי האנושות התמימה והזכה.

הם ידעו על־פה מזמורי תהילים, פרקים מהתנ“ך וגם מהברית־החדשה. כל התורות האלה נתמזגו אצלם לתורה אחת עפ”י צו השעה. סיסמתם היתה שכל אדם עלי אדמות הוא בבחינת חוטא ופושע בפועל או בכוח. לפי דעתם – צריך להתעמק בספרות קדושה זו, כדי שמידת הדין תיהפך למידת הרחמים. הם היו מתבודדים בפינה שקטה, משוחחים בחשאי או תפוסים להרהוריהם.

התנהגות זו לא מנעה מהם את כוח היצירה, שפירושה עבודת הפרך במחנה. אם בזמן העבודה היו האסירים האחרים חוטפים שיחה קצרה, לא היו אלה מאבדים אף רגע לשיחה. אחרי גמר העבודה היו נוטלים ידיהם, מתפללים תפילה קצרה, שלא הצלחתי לעמוד על תוכנה, ומסתפקים במועט. אף פעם לא התעניינו בנעשה מחוץ לתחומם, ואפילו כשהיו פורצות מריבות בין השודדים והרצחנים היו נשארים במקומותיהם בלי להגיב. בערבים היו יוצאים וצועדים מצריף לצריף וחוזרים כלעומת שבאו.

במקרה נתקלתי בהם פעם ליד השולחן הדל שבצריף האוכל והם שאלוני למוצאי. בהיוודע להם שאני מכיר יפה את כתבי־הקודש אורו עיניהם והציעו לי להילוות עליהם. מובן שקשה היה לי להצטרף אליהם בלב שלם במובנים ובאופנים שהם התכוונו, שכן הם טרם השיגו שביני וביניהם מבדילה חומה גבוהה ובהיותם בורים לא ידעו אפילו שיש הבדל בין דת ישראל ליתר הדתות.

נוסף על הפרקים מכתבי־הקודש ידעו גם שעם ישראל הוא העם הנבחר ומשום כך עליו לסבול בכל תקופת קיומו, כדי להזדכך מכל חטא ואשם. קשה היה לי להאמין שבארץ מלאת חמס, רצח ושוד ישנם גם כאלה. הכרתי אותם בראשית 1942, כשהגעתי כבר עד שערי מוות והודות לעזרתם יכולתי להמשיך ולהחזיק מעמד. הם ידעו לספר על נסים המתרחשים אפילו במחנה יום יום. הם סיפרו איך שחבריהם לדעה עמדו פעם על עברי פי פחת מחוסר אוכל ובצאתם לעבודה ביער והתחילו לחפש גרגרי יער להשביע את רעבונם נזדמנה להם ארנבת שמתה זה עתה בעת ההמלטה ויכלו לשבור בה את רעבונם.

היו ביניהם בעלי הזייה מובהקים, שכל תוכן חלומותיהם הביע אבסורדיזם וקשה היה להאמין כי במאה העשרים יש עוד מקום לבורות ופאנאטיזם כאלה. הם ראו כביכול בלילה את הבתולה הקדושה שנתנה להם לגמוע מכוס כמה טיפות יין ואמרה שזה יתן להם כוח להתגבר על הרעב; דיברו בתמימות של ילדים והיו משוכנעים שבאמת טעמו מהיין שהגישה להם הבתולה הקדושה בחלומם.

שאלתי עצמי, מה סכנה לקיומו ראה השלטון באסרו אנשים תמימים אלה? ותשובה על השאלה לא נמצאה לי. ממנהגו של עולם הוא שאדם הנמצא במבוכה ובמצוקה גדולה מחפש לו תנחומים בעניינים מופשטים ובורא לו דת בכל צורה שהיא וזאת הם עשו. שכניהם הקתולים הביטו עליהם כעל מכשפים המסלפים את האמת ורוצים להכניס שינויים במנהגי הקתוליות; בא־כח השלטון החדש ראו בהם מסיתים ומדיחים המטים את הדור הצעיר מדרך הקומוניזם לדרך השוביניזם וניצול העובדים. כל ההאשמות האלה לא היו, כמובן, מבוססות כלל ועיקר, אבל מכונת החקירה כבר דאגה לכל אומלל שנפל בידיהם. אפשר לומר שהודות לאמונתם המשונה יכלו להחזיק מעמד בחיים קלוקלים אלה. ניתן היה לחשוב שאינם אנשים כלל אלא מלאכים.

ביום אחד בפברואר, כשהקור התגבר והשמש נראתה רק לפעמים באופק, ישבו להם ולחשו איש לרעהו כמה מלים. והנה התפרץ מביניהם אחד וצעק בקולי קולות שהם רשעים, שהאל שלהם מוכרח לנקום בהם ושהוא נפל לקרבן בידיהם. כוונתו היתה להוכיח לעצמו שהוא גילה בין מכריו קשר נגד ממשלת השמים. התפרצות זו התמיהה אותי עד מאוד. הייתכן שנזירים כאלה, שאינם מעיזים לדבר בקול רם, יתפרצו ללא סיבה בצורה פראית כזו? לא העזתי לשאול אותם, אבל לבי אמר לי שגם בתוכם לא הכל בסדר. במרוץ הימים הוברר שהמתפרץ הזה לא ישב על אותה האשמה כשאר חבריו, כי אם על כמה פשעים פליליים. הוא נכשל כמה פעמים בגניבה והיו מרננים אחריו שגם היה מעורב ברצח. נתקבל רושם שאדם זה נחשב בעיניהם לבעל תשובה ומשום כך וויתרו על כמה פרינציפים כלפיו. פעם, כשנכנסתי לצריפם וניגשתי אליהם, התחיל “בעל־תשובה” זה לצעוק: “כלך לך מכאן יהודי נבזה, יהודי סמרטוטי, מה אתה בא לבלבל לנו את המוח, תלך לכלביך שצלבו את ישו הקדוש ואל תעיז לתחוב את חוטמך למקום שאינו מתאים לך”. ההתפרצות הרגיזה אותי מאוד, ובפרט מצד בעל־תשובה. עניתי לו: אני מבין שהנך חושב עצמך לקדוש ומשום זה למטה מכבודך הוא שמי שצלב את ישו יהיה בצוותא חדא אתך, אלא שיכול אני להגיד לך שאנו היהודים לא צלבנו את ישו, ולא רק שלא צלבו את ישו כי אם לא גנבו ולא גזלו ולא רצחו נפשות כמוך וכמו בני בריתך. ה“בעל תשובה” זרק שרפרף, שהחטיא את מטרתו. ראיתי אפוא מה מסתתר מאחורי המסווה של בעל תשובה זה והסתפקתי בכך.

עברו כמה שבעות ולא ראיתי את החברה הזו, עד שפעם, ביער, ניגש אלי אדם בלתי מוכר ואמר: “אולי תסור הערב לצריף שלנו? אנו יודעים מה שהיה בינך ובין שטיינברכר –הכוונה ל”בעל התשובה" – ומצטערים מאוד על מקרה מעציב זה. כולנו כאחד רוצים לבקש סליחתך. אמנם, שטיינברכר בהחלט לא צדק וכבר הוכחנו אותו על שאיננו מראה סימנים של חזרה למוטב, אך מכיוון שחשבנו אותך לידיד אין ברצוננו לוותר עליך“. לא שמתי לב למלים מלאי ההתרפסות. בלילה, כששכבנו על הקרשים ובוהים באפילה, נשמע לידי לחש בלתי ברור ולפני עמדו שניים. האחד היה אותו האיש שדיבר אתי ביער. הוא אמר: “באתי אליך, אדם טוב, לבקש את סליחתך לאדם שחטא כלפיך”. החלטתי לעבור בשתיקה על הצרמוניה המוזרה הזו, אבל הוא אחז בידי ושם אותה בכף ידו של האדם שעמד לידו. כעבור כמה ימים נודע לי, שזה היה ה”בעל־תשובה“, שבא כביכול לבקש את סליחתי בהשפעתו של זה שפגש אותי ביער. אחר כך נפגשתי עם ה”בעל תשובה" לא רחוק מהצריף הרפואי. הוא עשה עצמו שאינו מכיר אותי וכיבד אותי בדחיפה. לא עברתי בשתיקה וקראתי אליו: “זוהי התשובה שלך, לא כן?” תשובתו היתה: “כלך לך מכאן, נבזה. בין כך ובין כך אהרוג אותך. תבוא ההזדמנות ותבוא על שכרך גם בעד צליבת ישו”. הוא שאמר בעל התהילים “אשר פיהם דיבר שוא וימינם ימין שקר”. ואין להתפלא ש“בעל־תשובה” שכזה נסבל ע"י כיתה דתית משונה זו. הרי סיסמתם היא שכל אדם הוא חוטא בכוח או בפועל ובזדון או בשוגג והחטא והתשובה שלובים וכרוכים זה בזה, וחוזר חלילה!

עוד מחנה.    🔗

מחנה זה שונה היה לא רק בקטנותו, אלא גם, ובעיקר, במישטרו הקשה והאיום. במחנות הקודמים, שהכילו יותר מ־2,000 איש ורוב האסירים היו נתיני חוץ, נאלצו עוד אנשי השמירה להתחשב בעובדה שאסירים אלה הובאו לארץ זרה להם ושקשה להם להסתגל למה שמתהווה בה והאסירים הזרים לא ראו עצמם מעולם כאסירים, ביודעם שהם חפים מפשע וביודעם שרק בעטייה של המלחמה נפלה מולדתם טרף לעריצים וכל תושביה היו לשלל לפראים. הם ראו עצמם שבויי הפיראטים המתעללים בהם כאוות נפשם – הכרה שאין לשרשה בנקל. ועוד: האסירים הרוסים לא טעמו בכלל טעם של חופש, מפני שכל אותה הארץ היא בית־כלא איום ובה מרגיש כל אחד שהוא אסיר בכוח. על אלה אין המחנה כשהוא לעצמו משפיע בצורה כל כך מחרידה כמו שהוא משפיע על הזרים, שבחלומותיהם המבעיתים ביותר לא יכלו לראות את שראו הפעם בהקיץ.

בעת שנאסרנו הרגשנו שנהיה כחומר ביד היוצר, ואלה יתעללו בנו כאוות נפשם, אבל לא יכולנו אז לתאר לעצמנו שנהא מוכרחים גם לעבוד בפרך כדי לרצות פשע שלא פשענו ושלטונות המחנה לא הבינו בזמן הראשון, שאנו נבדלים מהאסירים הוותיקים בני ארצם. רק במשך הזמן למדו שאין להתייחס אלינו כמו לאסיריהם הם. אז גם הבינו, שהאמצעים החמורים ביותר שהם נוקטים כלפינו לא יתנו תוצאות חיוביות. הם אמנם הצליחו להשמיד חלק חשוב מאתנו, אבל לא הצליחו להפוך אותנו לסוג האסירים הידועים להם מזמן.

היה זה במחנות הקודמים. במחנה זה נשתנה המצב תכלית שינוי: האסירים הזרים היו כאן קומץ קטן בהשוואה למספר הגדול של האסירים בני הארץ ושלטון המחנה הבין שכאן אנו בטלים בששים ואין אנו מהווים בעייה. במחנה זה שוב נקטו בשיטה הרגילה גם כלפינו:

כשחלה מישהו מאתנו במחנות הקודמים, היה נבדק גם על־ידי הרופאים הזרים, שהתחשבו בנו כמו שרופא מתחשב בחולה. כאן בכלל לא היו רופאים והיה רק חובש שידע דבר אחד – לשחרר חולים רגע לפני הגסיסה, אם בכלל הבין את מצבם. הוא היה מתחשב אך ורק במיכסה שנקבעה לכל אשמורת. קצין המחנה היה רושם לו בפתק כמה אסירים חולים יוכל לשחרר זמנית מהעבודה ואם מספר החולים עלה על המיכסה שנקבעה ע“י הקצין, היה דינם של החולים העודפים כדין יתר האסירים הבריאים. על האומללים האלה היה להתייצב ליד השער בקור כשחום לוהט בעצמותיהם והם קרובים להתעלפות. מתפקידם של חולים אלה היה לעשות כל מה שביכולתם כדי שלא להיראות לפני הוד מעלתו הבריגאדיר או החבר השומר, כי אם הבריגאדיר יראה שהם מעוותים את הפנים הוא יכבד אותם במכות נמרצות. ש”ירפאו" אותם תיכף ומיד.

החובש ידע שעליו לציית לפקודת קצין המחנה, ואם יוכיח לשלטונות המחנה שהוא מכבד את הוראותיהם יזכה לאמון ויחשבוהו לאדם משלהם וברבות הימים יקבל סטאטוס שיאפשר לו להתרחק עד חמישים ק"מ מן המחנה; לקבל עבודה יותר טובה ובתנאים מסויימים להיחשב גם כאסיר למחצה בלבד. אבל אם יתנכר להוראות הקצין, הוא יסכן את עמדתו וכל רגע יוכלו לגרשו מהצריף הרפואי ולשלחו לעבוד ביער. החובש בוחר, כמובן, באפשרות הראשונה למען בטחונו הוא. כדי שלא יהא צפוי לסכנת מוות. הוא משחרר בראש וראשונה את הבריונים הנוהגים להיכנס אליו כשהם מחזיקים סכין גדולה מאחורי גבם ואומרים לו: “אם ברצונך לחיות עוד, עליך לדעת שהיום לא נלך לעבודה”. הוא כבר יודע את שעליו לעשות. הוא מבין שהם עומדים בתור הראשון לשיחרור באופן זמני. משטר “צדק” זה גרם שתמותה גדולה התחילה להראות כאן אותותיה.

בנו התעללו גם אנשי השמירה וגם האסירים, שהיו מכבדים אותנו במכות יום יום ושעה שעה כאוות נפשם. רוב האסירים במחנה זה היו פושעים רצידיביים, שכל חייהם בילו במחבוא או בבית הכלא, ולחסדם של אלה היינו נתונים. הבריגאדירים שביניהם התחילו להראות בזה את מסירותם לשלטון הסובייטי בכלל ולשלטונות המחנה בפרט. כאן שלט חוק הג’ונגל של “כל דאלים גבר” ומי שיש לו אגרוף רשע מובטח לו שיתגבר על הקשיים, יחזיק מעמד וביום מהימים עוד יראה את אור החופש, ואנו, החלשים, שאיננו יודעים פרק בהלכות פראים נהיה השעיר לעזאזל והקרבנות הראשונים. רק במקרה נדיר מאוד שוחרר מי שהוא מאתנו לרגלי מחלתו, אבל התופעות היום־יומיות הרגילות הוכיחו לנו שהגענו לתופת האמיתית. להתלונן היה קשה מאוד, כי קרו מקרים שאלה שהצליחו לחדור למשרדו של אדם נכבד וגדול זה – הקצין – שילמו מחיר יקר על העיזם להתלונן.

הייאוש אפף רק את החלשים באמת. אלה שהחזיקו מעמד גופני ולא רצו להקריב בריאותם על מזבח מולדת לא להם טיכסו עצות איך לקדם את הרעה במחנה זה. הם נזכרו שבהיותם בבית והיה חשש שהמשטרה לא תיתן להם מנוח מסיבות שונות, הלכו בדרכו של יעקב אבינו מבחינת “אחלה פניו במנחה”. נוכחנו, שאמצעי זה בטוח ונותן תמיד תוצאות. לשחד היה צורך קודם כל את הבריגאדיר, אח"כ את אחד השומרים ואחריהם את הננסים, שלא ירימו קולם. הסיסמה היתה שמוטב והבעלים יישארו בלי חפצים מאשר החפצים בלי בעלים. לא הופתעתי אפוא כשראיתי בצריף הרפואי שגברים חסונים כארזים מקבלים חופש ליומיים בזמן שאסירים חולים מזה כמה ימים וחומם עלה עד 40 מעלות גורשו משם בצורה גסה ואכזרית. האומללים שנשארו בלי אמצעים נאלצו לוותר על חייהם ולהיפרד מהעולם.

מדי יום ביומו ניתן היה לראות שהחולים שנשארו לרגלי “מחלתם” רובם ככולם היו אתלטים ממש והם טיילו מצריף לצריף להנאתם.

כאן היו העבודות יותר מפרכות בהשוואה למחנות הקודמים. כאן לא היה יער שיעכב במעט את השפעת הקור והרוח על האדם הרעב; כאן היתה העבודה להסיע גזרי עץ כבדים ממקום למקום, ברוח קרה וזועפת. העבודה היתה מפרכת ומשעממת ומשום כך הורגשו ביותר הקור והרעב. לא ידענו אף פעם אם הזמן מתקדם או עומד במקומו. תמיד חשבנו שהכל קפא על מקומו והשחר לא ייעלם לעולם – רגש מדכא ומכאיב עד שמתוך ייאוש מגיעים לידי התאבנות.

בזמן שהיינו מכלים את שארית כוחותינו בעבודה הטיפשית והמשעממת היו הפושעים הרצידיביים יושבים בנחת ומתחממים ליד מדורה. הבריגאדירים גם הם היו יושבים ליד המדורה ורק מפעם לפעם ניגשו והצליפו בנו לזרזנו בעבודה ומפעם לפעם היה הקצין בא רכוב על סוס לראות אם אין אנו מתחמקים חלילה ויושבים במחסה מפני הקור האיום. ביקוריו אלה היו על סמך ידיעות מעוברי אורח “חופשיים”, שכביכול האסירים אינם עובדים ורק רצים ממקום למקום. הוא בא לערוך את הביקרת למרות שידע היטב שאנשי השמירה אינם נוהגים בנו ברחמנות, שכן רובם ככולם בריונים ואין בהם קורטוב של רגש אנושי כלפי “פאשיסטים” ש“צריך להשמידם בהקדם”.

קרה שביום שהקור ירד למטה מ־39 מעלות ושלפי החוק אסור היה בכלל לשלוח אותנו לעבודה, דהר הקצין ליער ומצא שלושה אסירים יושבים ליד מדורה ומחממים את רגליהם הקופאות. מיד פקד לאוסרם בכבלים וכעבור יומיים הועמדו בפני בית דין צבאי. אחד מהם נידון למוות בירייה וגזר דינו הוצא לפועל מיד; השני נידון לעוד 10 שנים והשלישי “רק” הושם לצינוק למשך שלושה שבועות. האין בעובדה זו כדי לשפוך אור על ערך החיים והחירות בארץ זו? הייתכן שלשלושה הנאשמים באשמה אחת יהיו הענשים שונים כל כך? כמובן שתשובה לשאלות כאלה אין לקבל כאן. משפט זה פעל עלינו עד כדי כך שבלבם של הנועזים ביותר לא נתגנבה כבר התקווה שאפשר להתחכם ולהתחמק אי־פעם מהעבודה. קצין מחנה זה היה ידוע כעריץ ומטורף גם יחד.

מכיוון שהמחנה שלנו היה רחוק מאוד מהיער, היתה בעיית ההסקה בעייה חמורה. שאלת ההובלה בארץ זו היא תמיד צורבת – חוץ, כמובן, ממקרים שיש צורך להעביר למחנות אסירים חדשים, שלכך יש תמיד אמצעי הובלה מספיקים. קרה שאחרי יום עבודה מפרך כזה, כשהגענו כל עוד נפשנו בנו לצריפים, היה הקור בצריפים יותר קשה מאשר בחוץ. בתשובה לתלונותינו על כך היו מבטיחים “מחר יהיו העצים, מחר יסיקו את התנורים; לא נורא אם תישנו הלילה בלי הסקה. זה יותר בריא”. התוצאות לא איחרו לבוא: הרבה חלו בדלקת ריאות, בפליבריט רטוב ובשיעול קשה וכו' וכו'".

את בעיית ההסקה המטרידה לא השתדלו כלל השלטונות לפתור. משום כך לא חיממו גם את בית־המרחץ. ובהגיע הוועדה הרפואית נבהלה מאוד מהמגיפה שפשתה במחנה.

מכיוון ש“הרופא המומחה” כאן היה חובש, שלא ידע אפילו לקרוא אותיות לאטיניות, ותרופות מלבד יוד, לא היו, היה רק מורח ביוד את הגב והחזה. האנשים התחילו ליפול כזבובים והדבר לא השפיע במאומה על קצין עריץ זה. כשאנו, הזרים, ראינו שבין כך ובין כך נמות, החלטנו שלא ללכת יותר לעבודה, אף שבכל בוקר היינו צפויים לענשים חמורים ביותר.

היינו אז מחטטים באשפתות, ובעיקר ליד המטבח, בחיפוש אחר קליפות בודדות של תפוחי־אדמה או עצמות. על שלל זה היינו עטים כציפורי טרף והיו פורצות מריבות בינינו, אפילו עד לידי מכות.

האוכל היחידי שקיבלנו במחנה זה היה מרק שהכיל דגיגים מעופשים. אוכל זה גרם לשילשול שהפיל הרבה חללים.

במחנה זה היו חילופי הגברא נדירים מאוד, דבר ששמענו עליו עוד לפני בואנו לכאן. אמצעי הארה לא היו גם כאן והיינו ישנים על הריצפה הרטובה שעליה שרצו עכברושים לרוב.

במרץ 1942 פשטו שמועות, שחלק מאתנו יועבר למקום אחר. הפעם כבר לא הפחידה אותנו שמועה זו, כי היינו בטוחים שגרוע ממקום זה אין.

כל הזמן שרר קור נורא וקשה היה להניח שדווקא עתה יחליט השלטון על עטאפים, שבדרך כלל נמשכת בהם ההליכה עד ליותר מיומיים. אלא שכל המתנגד להיגיון הוא דווקא הגיוני אצלם, והדבר קרה.

בהתחשב בעובדה שבמשך זמן קצר מתו כל כך הרבה אסירים, דרש הקצין החדש, שבא במקום הקצין הקודם, שסולק כנראה בשל אשמתו במגפת הכינים, כוחות עבודה אחרים, ומכיוון שהועדה הרפואית קבעה שהרבה אסירים זקוקים לטיפול מיוחד בצריף רפואי, שלא היה במחנה, היה מובן שהעטאפים יתקיימו על אף הקור הנורא.

היה זה בימים הראשונים של אדר. אמנם “משנכנס אדר מרבין בשמחה” גם בשל האביב הממשמש ובא, אלא שכאן היה החורף בכל עיצומו ואנו כבר נשארנו כמעט בלי בגדים חמים: רוב הבגדים בלו; על הרגלים לא היו לנו נעליים ולא ערדליים אלא נעליים מקליפות עץ – נעלי ליפטה. השכל חייב שבתלבושת שכזו אין לעשות “טיול” כזה, ומה גם שהיינו תשושי כוח מהמחלות, מהרעב ומכל התנאים הקשים שאפפו אותנו והיה יסוד לחשוש שניפול בדרך. ואכן בזה התחשב הקצין החדש. בעטאפ הראשון שלח את אלה שאין לחשוש להם בדרך הזו. החלשים, ואני ביניהם, נשארו לעת־עתה כאן. ולמרות שבינתיים התחילו להסיק את התנורים, לא יכולנו לפשוט את בגדינו וכשהיינו יוצאים החוצה היינו מרגישים קור בעצמותינו.

הבטיחו שישלחו אותנו למחנה שיש בו צריף רפואי, רופאים ותנאים יותר נוחים. אך אנו, שכבר התרגלנו להבטחות שווא, לא שמנו לב לזאת ולולא פחד העטאפ היינו מקבלים הפעם בברכה את העובדה שניפטר ממחנה איום זה. בינתיים נתגבר הקור והודיעו לנו שלעת עתה שום עטאפ לא יתקיים. כיוון שהקור הקשה שורר אפילו עד חודש מאי, הבינונו שיהא עלינו להישאר כאן עוד כחודשיים, ומי יודע מה יביאו אלה בכנפיהם.

בהיותי תשוש מאד היו מוליכים אותי רק חצי ק"מ מהמחנה, מקום שם לימדוני “סנדלרות”, היינו קליעת הליפטים ששימשו לנו לנעלים.

מכת הכינים והפישפשים לא הירפתה מאתנו לרגע וכשהתחילו לחמם את הצריפים הרגשנו היטב היטב בעקיצות. אמרו שהחום משחרר אותם ממחבואיהם ומשום כך אנו מרגישים בעקיצות ביתר שאת. לא טוב מהם היו הפישפשים, שהיו מסתערים עלינו כארבה לרוב. עקיצות הפישפשים היו יותר חריפות. מכה זו גזלה את השינה והחלישה את גופנו ואת עצבינו שהופרעו בלאו הכי, ולפלא שלא נהפכנו לבלתי שפויים בדעתנו.

למחנה הגיע עטאפ חדש – תגבורת לכוח העובד. אלא שהאורחים החדשים היו אף הם מומחים לגניבות ורציחות ועבודה היתה זרה לרוחם וחינוכם. מדי לילה היינו שומעים צעקות מהאומללים, שהאורחים התנפלו עליהם ורצו לגזול מהם את שארית המלתחה. היו להם לאלה פרצופים איומים, שקשה למצוא תמונתם באיזה בית נכאות שהוא באירופה, ולו הורשה לבוא לכאן צייר או צלם, היה עושה הון ממכירת תמונותיהם.

חקירה ראשונה.    🔗

כשנאסרנו והובלנו ישר לקרון הבהמות שהביא אותנו למקומות אלה, היה זה ללא חקירה ומשפט. למעשה לא נחשבנו לאסירים המרצים את העונש שהוטל עליהם ע"י בתי המשפט והיינו רק בבחינת נעצרים. והנה, ב־10 למרץ 1942 בישרו לנו שבאה ועדת החקירה. כל אחד נקרא בפעם הראשונה לבדיקת המיסמכים, זאת אומרת לזיהוי שמו, מקום מגוריו הקודם ותאריך הלידה. זה היה הכל. רק במקרים בודדים שאלו את האסיר אם הוא מכיר מישהו, הנמצא במחנה לפי אותן המסיבות שלו עצמו. זאת היתה פורמליות גרידא. כעבור כמה ימים עוכבו הרבה אסירים והודיעו להם שהם לא ילכו היום לעבודה, היות וועדת החקירה רוצה לראותם.

על תוכן החקירה של האחרים קשה היה להיוודע, כי לא רצו לספר. בדרך כלל היו החקירות רק פורמליות, שכן רוב הזרים נאסרו אך ורק בשל השתייכותם למעמד הבינוני, שלפי הקודכס הסובייטי היו נחשבים לבורגנים ומספיק היה שהנידון הודה שהיתה לו חנות, או שהיה סנדלר והעסיק עוזרים, כדי שיקבל עונש של חמש שנות מאסר. אחרת היה עם אדם כמוני, שנאשמתי ב“השתייכות להסתדרות לאומית קלריקלית קונטררבולוציונית”.

אותי הכניסו לחדר של משרד שלטונות המחנה שבו ישבו שלושה אנשים, בני 30 –40 ללא מדים. אפשר היה לחשוב שהם פקידים רגילים היודעים להשתמש רק בעטם. מכיוון שגם אני הייתי מאותם הזרים שעל כתב האשמה צויין שאינני שולט בשפה הרוסית, העמידו מתורגמן, כביכול.

מתורגמן זה נאסר ב־1937 בעוון גניבת גבול. בחור זה השתייך למפלגה הקומוניסטית שהפולנים הושיבו מחבריה במאסר לעתים קרובות. פעם, לאחר שהשתחרר ממאסרו, השתדל לקבל אשרה לעבור לארץ בה שורר הצדק והשלום – הסוצייאליזם. לא עלה בידו לקבל את האשרה והחליט לעבור בלי רשיון. הוא נתפס ע"י שומרי הגבול והושם בכלא באשמת ריגול לטובת הפולנים. לא הועילו הטענות שהוא קומוניסט וישב במאסר אצל הפולנים הבורגנים; לא הועילה דרישתו שיבררו את האמת שבדבריו – האשימוהו בריגול וכיבדוהו במכות חדשות לבקרים והוא יושב זו השנה החמישית במחנה. הוא פיטפט קצת רוסית.

הפנייה הראשונה היתה: “ספר לנו, איזה מפלגות יהודיות היכרת בעירך?” אמרתי להם שבעיר שנאסרתי לא גרתי זמן רב ולא הכרתי אף מפלגה שם. ברגע הראשון פרצו בצחוק ואח"כ העמידו עיניים זועפות ואמרו: “עליך לדעת שאנו אנשים הגונים ומכבדים את האדם האומר את האמת. אם תסובב אותנו בכחש נראה לך איך שאנו מסוגלים להתנהג עם שקרנים”. ניסיתי לשכנעם שפה אין לי שום צורך לשקר, כי מה יתווסף לי או יגרע ממני אם ידעתי שמות של מפלגות שונות. על כך ענו: “חדל לשקר! ידוע לנו שהיית מנהיג הסתדרות לאומית קלריקלית, ומנהיג איננו יהודון טיפש שלא ידע אפילו את שמות המפלגות. זה בלבד מוכיח שהנך מפחד מגילוי פשעיך. אבל אין להעלים מהשלטונות הסובייטים דברים כאלה. אנו יודעים הרבה יותר ממה שאתה מתאר לך. אם תודה תקל את עונשך ואם תוסיף לשקר אתה מביא שואה על עצמך”. בשמעי זאת החלטתי לספר להם שהכרתי את “יבנה”. לא היתה זו מפלגה אלא רשת בתי־ספר של האדוקים. הם פרצו בצחוק: “יבנה הוא יודע, כלב ארור! אנחנו לא שואלים אותך על “יבנה”. ספר על המפלגות הקרובות לרוחך ולנשמתך המתועבת”. בראותי שטובות לא תצמחנה מזה עניתי שאני יודע שמות מפלגות שונות בעולם, אבל לא ידוע לי אם בעיירה כ. היו מפלגות כאלה. – “חה, חה, חה, אתה רוצה להגיד לנו שכל זמנך הפנוי היית מבלה עם נשים קלות דעת ובמשחק קלפים, אולי לא?” עניתי להם שאם לא אמרתי כזאת, אין פירוש הדבר שהייתי מחפש בספרי הטלפון את שמות המפלגות השונות. – “זאת אומרת שאתה רק יודע מהעתונים. טוב! וגם המשרה שכיהנת בה היתה רק ‘ידיעה בעתונים’?”

העובדה שעבדתי זמן קצר במשרד הא"י היא שנתנה כנראה את הנימוק החשוב למאסרי, אף שבכתב האשמה לא היה זכר לכך. בכתב האשמה צויינה רק השתייכות למפלגה קונטררבולוציונית.

מיד עברו לשאלה שניה: “אולי תגיד לנו כמה חברים פעילים ישנם בהסתדרות הציונית בכל ארץ וארץ?” אמרתי שאינני יודע וזה היה מספיק שאקבל מטר מכות על ראשי, על פני ובגב. – “נבל שכמותך, עברת את העולם לאורכו ולרוחבו ואינך יודע את מספר החברים הארורים שלך? מי יודע אם לא אתה?” למרות המכות עניתי להם, שאם הם חושבים שאני צריך לדעת זאת יואילו להגיד לי את מספר הקומוניסטים שבכל ארץ וארץ. בכך הוספתי שמן למדורה ושניים אחדות נשברו לי במכת האגרוף הראשונה. – “נבל שכמותך, חלאת המין האנושי, באנדיט ארור, ז’יד! איך אתה מעיז להשוות את מפלגת הצפרדעים שלך עם המפלגה הכי נאורה והכי כבירה בעולם?” כאן נפסקה החקירה, כי הוכיתי עד עילפון. הכרתי חזרה אלי רק בשכבי כבר בצריף.

את הכאבים הגופניים מהמכות לא הרגשתי אז באותה חריפות כמו שהרגשתי בכאבים המוסריים. בזלזול ובהתעללות. כל היום שכבתי אין־אונים על הקרקע. שפתי היו נפוחות ומסביב לעינים היו “פנסים”.

לפנות ערב הוזמנתי שוב לוועדת החקירה: – “תגיד לנו, באיזה אופן יכולת להיות בחוץ לארץ אם לא היית בורגני?” כשעניתי להם שהתפרנסתי מיגיע כפי, מהוראה פרטית, פרצו בצחוק כאילו עניתי להם שבשבילי ירד מן מן השמים. – “אנו יודעים באיזה אופן התפרנסת: היית סוחר של הציונים הבורגנים האימפריאליסטים ורכשת בשבילם ידים עובדות זולות ושלחת אותן לפלשתינה שלך. בעד כל פועל ופועל קיבלת אחוזים – בכאן פיתרון השאלה איך התפרנסת ונסעת ממקום למקום. יש לנו די הוכחות לכך; יש בידינו מכתבי תלונה מאנשים אומללים שמכרת אותם לציונים שלך”. כשדרשתי להראות לי את מכתבי התלונה, אמרו שלעת עתה אין צורך בהם.

לא האמנתי למשמע אוזני ולא יכולתי להבין, באיזה אופן יכלו לבדות האשמות כאלה. שאלתי עצמי אם אין כאן איזו יד נעלמה, מהידידים כביכול, המשמשת בשבילם כשוטר חרש.

• “ספר לנו על הצ.ק. שלך”. עניתי, שראשי תיבות אלה זרים לי. תשובתי דייה היתה שיתעללו בי עד אור הבוקר. כל הזמן טענו שידוע להם מי אני; שידוע להם שכל ימי חיי חייתי על חשבון ניצול הפועלים והעם העובד; שכל ימי חיי הייתי עבד נרצע לאימפריאליסטים הציונים ול“היאס” ושגם היה לי תפקיד מסויים לבוא מצרפת לארצות הבאלטיות. הם העמידו פנים שיש להם הוכחות שמטעם רשת הריגול הצרפתי וגם מטעם רשת הריגול הציוני קיבלתי עלי תפקיד לפעול בברית המועצות. על טענתי שביום בואי ללטביה ביקשתי שם אשרת מעבר, ענו שהבקשה לאשרת מעבר שימשה לי כסות־עיניים לרמות את הממשלה הסובייטית. – “אתה בעצמך יודע די טוב שכדי לקבל אשרת־מעבר מחכים חודשים. זמן זה ניצלת לרכישת עובדים זולים בשביל הבורגנים בפלשתינה”. כששאלתי מי הם האנשים שרכשתי, ענו לי שוב במכות.

הם המשיכו בשיטתם ודרשו ממני לספר להם מי הם האנשים שרכשתי ומי הם האנשים שנתנו לי את התפקיד הזה. אז טרם ידעתי שהם רגילים שחפים מפשע מודים מרצונם הטוב שהם מכירים ב“אשמה”. כדי לסחוט ממני הודאה הכניסוני לתא צר, שאין לפנות בו ימין או שמאל, ואחד ממשרתיהם שלח שתי אצבעותיו לעיני באיום שאם לא אגיד מיד עם איזה סוכנים ציונים הייתי קשור ינקר את עיני. כשעצמתי את עיני הרגשתי דקירות מחט בגבות ונאלצתי לפקוח אותן. אז ראיתי מחטים לוהטים מוכנים לפעולה. עם זאת קיבלתי מכה איומה ברגלי והתעלפתי.

כשההכרה חזרה אלי במקצת ראיתי על ידי את התורן היהודי האסיר ובידו כוס מים. הוא עמד דומם ורק ניענע בראשו. רציתי להיזכר מי האיש העומד ממולי ולא יכולתי. פתאום עברו לפני צללים שהביטו לאחוריהם ונעלמו. התורן היהודי שאל אותי אם יש באפשרותי ללכת. עניתי שלא אוכל ללכת בלי רגלים. הייתי משוכנע שרגלי נשברו מכוח המכה שקיבלתי. הוא מישש ברגלי ואמר שהרגלים עודן בסדר. כעבור זמן ממושך חזר עם שלושה אנשים שהשכיבוני על אלונקה והביאוני לצריפי.

נשארתי שוכב על האלונקה כל הלילה. בבוקר השכם נכנס חייל מהשמירה ושאל לשמי ואמר לי ללכת אחריו. בענותי לו שרגלי כמו נקטעו אמר: “חבל שהראש לא נקטע, יש לנו די צרות מנכים פאשיסטים שכמוך”, ירק ויצא. כשנשמעה השריקה הקוראת לאנשי השמירה לארוחת הצהריים נכנס החובש עם שניים אחרים והביאוני לצריף הרפואי. שם הפשיטו את בגדי ונתגלה שחלק העצם ליד הברך נשבר, מסביב נקרש הדם והמקום התנפח. שם חבשו את רגלי והחזירוני לצריפי. הרופא אמר, שלפי פקודת מנהל מחלקת החקירה לא אהנה מהזכויות, שאסירים יכולים ליהנות מהם, לפני שאודה על האמת. אמרתי לרופא שאצלם שקר זה אמת ואמת זה שקר, ואפילו אדע לשלם בחיי לא אגיד מה שהם רוצים לשמוע ממני. הרופא ניענע בכתפיו ויצא.

כל היום שכבתי מבלי שיביאו לי את מנת הלחם או את צלחת המרק. שקוע הייתי בהרהורים ושאלתי עצמי: הייתכן שיום זה, פורים, שהיה תמיד חג כל כך שמח לעם ישראל, שסימל לכל ההמנים שיגיעו לאותו הסוף, הייתכן שיום זה יביא לי כיליון?

היום היה קודר וקור נורא שרר בכל מקום ומקום ואי־אפשר היה להאמין שאכן כבר הגיע אדר. תיארתי לעצמי, באיזה מצב היו אבותינו שקועים בתקופתו של המן והתחלתי לשקול אם תקופת המן היתה גרועה מתקופתנו או להיפך. סוף סוף, אמרתי לעצמי, היתה אז צרת רבים וכאן זו רק צרת יחידים שהוגלו למקום שומם, למקום ששולט בו חוק הג’ונגל. מי שמע ומתי קרה בתולדות האנושות שיבואו חוטפים ויחטפו את כל הבא לידם ולאט לאט ימצצו ממנו את טיפת דמו האחרונה, אפילו שהוא כבר מפרפר בין חיים למוות.

עודי שקוע בהרהורים אלו נכנסו שוב שליחי המן, אחזו באלונקה והביאוני לפני החוקרים, שהיו בגילופין. לא רציתי להסתכל בפרצופם והבטתי כל הזמן לתיקרה. לא שמתי לב לחיוך הארסי שלהם, אבל הרגשתי שהם נעצו בי את מבטם. – “נו, מה אתה רואה על התיקרה?” עניתי שאני רואה מה שאפשר לראות. – “את מי אתה רואה שם?” – “את המן ובניו התלויים על עצים”. – “כן, מה עוד אתה רואה?” החלטתי לעבור בשתיקה על השאלה האחרונה. – “נו, די לך לשחק תפקיד של משוגע, עליך לדעת שאתה בידינו ועליך להביט בנו ככל האסירים”. על תשובתי שאינני אסיר פרצו בצחוק ובשאלה: “מי אתה? אולי גנרל של הציונים? או אולי אנחנו האסירים ולא אתה?” עניתי להם שהיות והם בגילופין והיום פורים סימן שהם יהודים. הפעם נמנעו מלהכות אותי והסתפקו בקללות ובגידופים הידועים מן הלכסיקון הרוסי. הם קראו לשומרים ששמו אותי יחד עם האלונקה על שני ספסלים כדי שאהיה במצב ישיבה. אחד ניגש אלי ואמר: "ספר לי ‘בקיצר’ " – מלה זו ביטא בעברית – “על התעלולים שלך במשך כל ימי חייך: בכמה ארצות היית, ממה התפרנסת, באיזה מלונים מפוארים בילית עם הבאלירינות שלך?”

זהו טכסיסם, כשהם מביאים את קורבנם למצב של זעזוע עצבים, להתחיל בשאלות המעוררות צחוק. אבל גם שאלות מחוכמות אלו לא הביאו לתוצאות שקיוו ממני. אפילו צחוק קל לא נראה בפני ורק דמעות נזלו מעיני. – "חה, חה, חה, אתה בוכה! אין אנחנו מתפעלים מבכייות שלך, עליך לדעת את הפתגם הרוסי הידוע, ‘מוסקבה איננה נותנת אמון בדמעות’ ". פתגם זה הדהימני עד כדי כך שהתחלתי לרעוד כאילו מקור. אמרתי לעצמי: הנה, כזהו העם הענקי שקיבל על עצמו שליחות להכניס את העולם תחת כנפיו ולהעניק לו את אידיאל הקומוניזם. לאיזה עם בעולם, הפחות שבפחותים, יש פתגם ארור, פראי ומתועב כזה האומר שאדם איננו מתפעל מדמעות ורק צוחק לאיד חברו?

• “אתה מזיל דמעות”, הם ממשיכים לדבר אתי, “מכיוון שאתה מרגיש באשמתך ומבקש מאתנו חנינה”. עניתי: “הנני במצבה של כבשה שבין שיני אריות ולא היה מקרה שהכבשה תבקש חנינה על לא עוול בכפה. אתם לא תזכו שאבקש מכם חנינה. על מה עלי לבקש חנינה מכם? על איזה פשע עלי לבקש חנינה? על זה שאתם בעצמכם צוחקים מאחורי ומעמידים פנים כאילו פשעי ידועים לכם. כדי להצדיק את מעשי הזוועה שלכם הנכם בודים שקרים ומתיימרים להישאר צדיקים בעיני העולם”. “חדל מדרשותיך, אתה שומע?” הרעים עלי ה“בקיצר”, בשלפו אקדח ובשאלו אם ברצוני לטעום כדור סובייטי. את הכדור הסובייטי תירו בי אם ארצה או לא, אמרתי, ואם תרצו לדעת למה אני שואף אוכל להגיד לכם בגלוי, שכבר אין לי סבלנות לחכות ליום המאושר בו אקבל את הכדור. – “הם… איזה גיבור אתה! לא ראינו גיבורים המזילים דמעות”. ואיזה גיבורים כן ראיתם? שאלתי. – “או, הגיבורים שלנו אינם מזילים דמעות”. כן, הם אינם מזילים דמעות משום שאינם נמצאים במצבי, עניתי. “נכון”, ענה החוקר, “הם אנשים ישרים ולא כמוך”. סבלנותי פקעה וצעקתי שכל העולם יודע שהם הפושעים שכל פושע חושב שגם האחר פושע. אותו רגע רצו להוריד מקל על ראשי, לולא שנכנס הרופא ולחש להם דבר מה והם רמזו לו והמשיכו בחקירה. – “תספר לנו כמה כסף הרווחת, באנדיט שכמותך, וכמה אנשים מכרת לציונים? מי הם המנהיגים שלך?” עניתי שזה לא עסקם ושבכלל אינני מבין את המשחק המחפיר הזה. – לדבריכם הגעתי ברמאות מפאריז לריגא כאזרח צרפתי ופתאום אתם מחזיקים אותי כאזרח סובייטי. מאימתי נעשיתי לאזרח סובייטי? לא באתי לגור אצלכם ולראות את פרצופכם. אין תועלת להרחיב את הדיבור, כי אתם בדיוק כמו ההיטלראים המשתוללים העושים כל מעשה פשע בעודם מטיפים לצדק וליושר.

נכנסו שניים עם פרוז’קטורים והתחילו להאיר לעיני. הרגשתי שכל העולם חשך בעדי והעינים החלו כואבות. התאורה נמשכה כחצי שעה ואחר־כך שאלו: “אתה תחתום על כל האשמות או שתעמוד במרדך?” שוב עניתי שהאשמות קלוטות מהאוויר ולא אחתום עליהן. לא הרגשתי שהתשובות שלי לא היו בנחת ושקולי הלך וגבר מזעזוע עצבים. הקטיגור ניגש אלי ואמר: “הנך חושב, כנראה, שאנו יושבים על ספסל הנאשמים ולך הרשות לצעוק עלינו?” כן, עניתי, אצעק כל עוד יהיה בכוחי, כדי שכל העולם יזדעזע למעשי הזוועה הנעשים אצלכם. העולם טועה לחשוב שבארץ הקומוניזם הכל טוב ויפה – “הם… אתה תצעק? מנין לך שנרשה לך לצעוק, ושנית מי ישמע לצעקותיך? העולם יודע שאיננו מדינה בורגנית הלוקחת שוחד. מי שהולך בדרך הקומוניזם חי באופן מצויין אצלנו ונהנה מהאושר שממשלתנו מעניקה למעריציה, אבל פושעים – כמובן שהם ישתו מכוס התרעלה”. הבינותי שקולי יישאר קול קורא במדבר, אך שקלתי בדעתי אם לצעוק או לחדול. הייאוש אפפני וגם המרירות כלפיהם, עד שנחוץ היה איך שהוא להוציא את כל התוסס בלבבי בצעקות. ככה החזיקוני כל הלילה כשפעם הם עומדים לנעוץ בעיני מחטים לוהטים; פעם הם לוקחים מקלות ומוכנים להורידם על ראשי ופעם הם צועקים כאילו אני שוחט את כולם.

כשהאיר הבוקר גרשוני מהחדר, אבל מכיוון שרגלי לא איפשרו לי ללכת קראו לשומרים שהוציאוני באלונקה החוצה. בקור האיום הייתי מוטל על השלג שעות על שעות ואיש לא שם לב שאני מוטל אין אונים. במקרה, אחרי שכולם יצאו לעבודה, עבר קצין המחנה וראה שהנני כבר קפוא מקור. אחרי כן סיפרו לי עדי ראייה, שפני הלבינו ומסביב לעיני נוצרו שכבות קרח. במצב כזה הובאתי לצריף הרפואי ובמשך יותר מארבעים ושמונה שעות לא ידעתי מהנעשה אתי. אחר־כך נודע לי שבמקרה באה שוב הוועדה הרפואית והרימה צעקה על היחס הפראי הזה.

הרבה לא האמינו שאשאר בחיים ורק הודות להוראות ועדה רפואית זו נשלחו זריקות ונשארתי חודשיים בצריף הרפואי עד שיצאתי מגדר סכנה. בעלי ניסיון אמרו שהמזל שיחק לי שהחקירה היתה במחנה. לו היתה החקירה נעשית בבית הכלא, מי יודע אם הייתי נשאר בחיים.

אנדרלמוסיה.    🔗

מצב בריאותי הלך ורע מיום ליום. הרעב המציק החליש את גופי וכבר לא הייתי מסוגל אפילו ללכת. מדי פעם הובאתי לצריף הרפואי, מקום שם ביליתי שבועות או חודש, ואחרי עוזבי אותו חזר מצבי והחמיר. קצין המחנה ועושי דברו כבר לא העיזו לשלוח אותי ליער או מחוץ לאיזור המחנה, שכן הוברר להם שימי ספורים ולשום עבודה איני מסוגל.

ביום אחד התחכמה השמירה להרכיב בריגאדה מיוחדת מתשושי הכוח בשם “בריגאדת הליפטות”. לבריגאדה זו היה יתרון שלא נאלצה לעבוד בחוץ, בקור הנורא, ולא היה צורך ללכת קילומטרים על קילומטרים ולהגיע אין אונים למקום העבודה. כאן היה המצב אחר. הלכנו אולי כ־200 מטר מחוץ למחנה, לאט לאט מבלי שמי שהוא יזרז אותנו. ישבנו באיזה מחסן, שהוסק אפילו, ועבדנו.

רוב חברי הבריגאדה היו זקנים, שגורלם זרק אותם לכלות חייהם במחנות. היו כאלה שישבו כבר 17 – 24 שנה והחזיקו מעמד. מצב בריאותם היה הרבה יותר טוב ממצב בריאותי ורובם חזקים ממני. כנראה שהאורגניזם שלהם מסוגל היה לסבול יותר ותנאי המחנה לא השפיעו עליהם. הם עבדו ולא נתייגעו. אני, שמשקלי ירד כבר עד ל־35 קילוגרם ולא יכולתי לא ללכת ולא לשבת, קשה היה לי אפילו להתרגל לעבודה זו, הדורשת גם מאמץ כלשהו כדי להסיר את הקליפה מהעצים ולעבדה. וכנראה שכל מה שעבר עלי עד הזמן הזה השפיע גם על הכוח הרוחני שבי ולא ידעתי כבר איך להשתמש בסכין ופעם חתכתי את אצבעי עד כדי כך שהיה חשש שייאלצו לקטעה. קצין המחנה, שהסתכל בעבודתי, התפקע מצחוק וקבע שאני מוכשר להיות רק מזון לתולעים.

כאן התחילו שוב הבעייות הידועות, ששום קצין במחנה אינו רוצה להחזיק באנשים, היינו באסירים, ה“אוכלים” ואינם עושים. השלטון שבמחנה מוכרח לתת כל חודש דין וחשבון למינהל המחנות על האחוז שכל אסיר ואסיר נותן בעבודה. היו כמובן אסירים שהשתחררו לגמרי, בהיותם נכים, אלא שלפי ההוראות הנשלחות למחנות לא הייתי בגיל כזה שאפשר לחשוב אותי לנכה, למרות שלמעשה הייתי חלש מאוד וגם בין הנכים שעבדתי מקודם באופן זמני היו כאלה שיכלו להמית אותי באצבע קטנה שלהם.

הייתי יושב הרבה זמן עם הסכין בידי במצב של נים ולא נים, בלי להרגיש מהנעשה בסביבתי. כל הליכה קלה היתה מביאה אותי להתמוטטות והייתי נופל בלי יכולת לקום בכוחות עצמי. בהבדל מיתר האסירים החלשים, שהרבו בשינה, לא יכולתי לעצום עין לרגע. הייתי כל כך חלש עד שכל רגע היו חיי תלויים מנגד. מצבי הורע עוד יותר כשרמזו לקצין המחנה שאסירים כמוני הם למעמסה על גזברות המחנה ואין להעניק לי את ההענקות הרגילות. אז חדלו לתת לי לבנים ולא ניתנה לי הקצבת הסוכר של 50 גרמים לחודש, שיתר האסירים מקבלים. יחס זה החדיר לאסירים הממונים על הצריפים את האמונה שגם הם יכולים להראות את נחת זרועם כלפי תשושי כוח כמוני.

חריצות ונאמנות!    🔗

לפני שהתחלתי לעבוד בבריגאדת התשושים נתמניתי כתורן באחד הצריפים. תפקידי היה לשפשף יום יום את הריצפה הרקובה. אורך הצריף הגיע עד 80 מטר, ומכיוון שצריכים היו להתכופף והגב כאב נחשב שיפשוף הריצפה בשבילי לעבודה מפרכת מאוד. אחרי שהאסירים יצאו לעבודה היתה המפקדה שולחת את אנשי השמירה לערוך ביקורת במחנה. מי שנשאר צריך היה להוכיח למה נשאר. מי שלא יכול היה להצדיק את הישארותו נשלח לצינוק. בבוא אנשי השמירה לצריף היה התורן צריך לעמוד דום ולהודיע מי ומי נשאר, מי ומי חולה ולציין את שמו ומספר התיק שלו. בגמר פרוצידורה זו היה מתחיל בשיפשוף הריצפה.

האפשרות להשיג מים למטרה זו היתה תמיד קלושה. כך היה גם בענין הסחבות.

פעם נכנס קצין המחנה לצריף בו הייתי התורן. הוא הביט על הריצפה ושאל מי שיפשף היום. עניתי שאני עשיתי זאת. הוא ירק ופקד עלי לשפשף עוד פעם ושכעבור שעה יבוא לבדוק אם מלאתי את פקודתו. אנוס על פי הפקודה התחלתי מחדש בעבודה. אחרי שנתכסיתי בזיעה ונשמתי בקושי, חזר הקצין ובלי לשים לב למצבי הפיסי חירף וגידף אותי ופקד לשפשף בפעם השלישית. הוא התעלל בי כל היום ונאלצתי לשפשף שבע פעמים עד חשיכה.

גנב אוקראיני ריחם עלי אז ואמר לי: “איפה ראשך היהודי? אתה הוא האדם שאומרים עליך שאתה מלומד? לכל הרוחות עם ההשכלה שלך אם אינך מבין דבר פשוט! איזה משוגע משפשף ריצפה שבע פעמים ביום? אני רואה שבאמת אין לך שכל סובייטי. אצלנו עונים תמיד לכל פקודה ארורה ‘נעשה ונשמע’, ואחרי זה מצפצפים ולא עושים כלום. תעשה כמו שאני אומר לך. מחר בבוקר תשפשף רק פעם וכשיבוא הקצין הארור ויצווה לשפשף עוד פעם תענה “אעשה ואשמע” ואחרי צאתו תשכב לנוח. אני אשקוד ואשמור את בואו. כשאשמע את צעדיו אעיר אותך ותעמוד הכן לקבלו. אוי ואבוי יהיה לך אם תנסה לעשות מחר את שעשית היום. ארביץ מכות רצח, לטיפש שכמותך. ואם אני אומר, תהיה בטוח שאקיים את דברי”. אף שהתייחסתי באי אמון לדבריו החלטתי לנסות.

למחרת בבוקר, לאחר ששיפשפתי את הריצפה הופיע הקצין, העווה את פניו לסימן אי שביעות רצון ושאל, מי הוא ששיפשף את הריצפה? עניתי שאני. אם כן תשפשף עוד פעם וכעבור שעתיים אבוא לראות את עבודתך. עניתי שכך אעשה. הוא רק יצא ניגש אלי האוקראיני ואמר: “שכב תיכף לנוח ותשתדל להירדם. אני כבר אסתכל לכל הצדדים וכשאראהו בא אגיד לך. הנה מצאתי חבל ארוך; קצה החבל אקשור לרגלך וקצהו השני אחזיק בידי. כשאראה שהוא עומד לבוא אמשוך בחבל ותדע שעליך לקום”. לבי היה מר מאוד על הקצין השחצני והחלטתי שכאשר אבדתי אבדתי! השתטחתי מלוא קומתי על הקרשים אבל לא יכולתי לנמנם. כל רגע פחדתי שהנה המן הולך ובא ומרוב פחד נדמה היה לי שהזמן אינו חולף. סוף סוף שמעתי את שריקת הצופר לשעת הצהריים. – “הנך רואה, הנבזה בכלל שכח אודותך ולא בא. מכיוון ששמעת בקולי אשתדל להשיג מרק גם בשבילך”? (מרק לצהריים קיבלו רק יחידי הסגולה שנקראו “אנשי סטאחאנוב”). כעבור זמן קצר הופיע עם סיר מרק, שפך הכל לצלחת והזמין אותי לאכול. היתה זו ג’סטה יוצאת מן הכלל שאוקראיני ירשה לעצמו לאכול מצלחת אחת עם יהודי. כשאמרתי לו שאפשר ובזמן הלגימה יבוא הקצין, צחק ממני: “התחשוב שסמרטוט זה איננו אוהב לגימה?”

גמרנו את ארוחת הצהריים והמן לא הופיע. שוב פקד עלי ידיד זה לשכב ולנוח, בהבטיחו לי שבהתקרב הסכנה ימשוך בחבל. עברו עוד כמה שעות והקצין לא הופיע. רק עם ערב נתן החבל את האות. מיד נעמדתי עם המברשת בידי כסימן שזה עתה גמרתי את עבודת השיפשוף. המן הסתכל על הריצפה ובי ושוב עיווה קצת את פרצופו ואמר: “נו, עלי להגיד שהנני מרגיש קצת שינוי לטובה בעבודתך. מחר בבוקר תשתדל לשפשף מיד פעמיים”.

אך יצא התפרץ האוקראיני בצחוק: “נו, תגיד בעצמך מי צדק? במערב היית מלומד, אבל תודה על האמת כי בבואך לברית המועצות הפכת בור ממדרגה ראשונה. אינך מכיר כלל את הארץ, את האנשים, את השלטון ואת האמת המרה. אם כן, ידידי, אעוץ לך עצה. מחר בבוקר אל תשפשף כלל ונראה איך יפול דבר”.

כלעצמי היססתי לקבל עצה משונה כזו, אבל מכיוון שכבר נתנסיתי, סקרן הייתי לראות בהמשך. בבוקר רק טיטאתי וחיכיתי לבוא האורח הבודק. כעבור שעה הופיע עם סגנו, הסתכל בריצפה ובי, ניגש וטפח בשכמי ואמר: “עכשיו אתה רואה, אני לטובתך התכוונתי. אמנם התייגעת, אבל היום הריצפה מבריקה באופן יוצא מן הכלל. ומכיוון ששמעת בקולי ולמדת את מלאכת השיפשוף תסתפק רק בשיפשוף נוסף אחד”. עניתי שוב “שומע אנוכי”. לאחר שכבר יצא חזר ואמר: “הנה לך פתק לטבח שייתן לך בעד עבודתך הטובה שתי מנות מרק בצהריים”.

שוב פרץ האוקראיני בצחוק עד לדמעות: “נו, אדוני המלומד, מי צריך ללמוד ממי? מה שעליך לעשות הלאה אגיד לך כעת: תשפשף רק פעם בשבוע ותראה שתקבל לא רק מנות נוספות כי אם אפילו שלוש פעמים ביום תקבל מנות נוספות ותעלה מעלה מעלה בשלב ההתקדמות הסובייטית”.

עשיתי כעצתו. כעבור כמה ימים הופיע הקצין והביע את התפעלותו על התקדמותי. – “הנני רואה בעליל שאתה באמת תלמיד מקשיב. אין לך צורך לשפשף פעמיים ביום. אני רואה שלמדת את המלאכה ומספיק פעם ביום. הנה לך פתק למבשל שיתן לך מנה הניתנת לפועלים הכי משובחים ולכבוד יום ראשון תהיה גם כן ברשימת הכבוד של הפועלים החרוצים”. כשעזב את הצריף ברכתי “ברוך שפטרני”.

עברו חמישה ימים שלא שיפשפתי בכלל. במקרה עבר הקצין לפני הצריף וראה שהנני משפשף מקום אחד ששפכתי שמה מרק. הוא הביע את התפעלותו ממני ושוב קיבלתי את הטפיחה בשכם והבטיח לזכות אותי בהופעת שמי ברשימת הסטאחאנובצים.

“הנה”, אמר לי האוקראיני, “אני רואה שהתחלת לרדת במקצת למהות חיינו, השתדל לרכוש לך ידידים לא מן הז’ידים שלך ולא מיתר אנשי המערב. מאתנו תלמד איך לחיות ואז יכול להיות שישחק לך מזלך ותצא לחופש ותחיה בינינו. גם אז אסור לך לשכוח את ההוראות שנתתי לך ושאתן לך עוד”.

במקרה אירעה גניבה ביום מהימים ומכיוון שתמיד צריכים למצוא אשם, מצא הקצין שמעשה הגניבה בא בעטיי, שלא השגחתי היטב על הנכנסים והיוצאים. אז שכח את כל המחמאות שנתן לי ופקד עלי ללכת היערה. אמנם הייתי תשוש מאוד ופחדתי מהיער אך הבינותי שכעת אין לי ברירה אחרת.

ביער קרה דבר אופייני לצורת חיינו. בתופת הזאת היה אתי צעיר פולני, תלמיד בית ספר גבוה בוורשה. הוא נראה לי כבן למשפחת הפאנים הפולנים, ואכן התנהגותו הנימוסית שיכנעה אותי שלא טעיתי. מסיבה בלתי מובנת לא השתחרר עם שיחרור הפולנים וגם הוא נאלץ היה לפרפר בין חיים ומוות: פעם חלה בדלקת ריאות ופעם קיבל דיזנטריה, וטרם הספיק לצאת מבית החולים חלה שוב. מזמן לזמן שלחו גם אותו ליער, למרות שהיה ברור שאינו מוכשר לעבודה. יום אחד ישב אתי ליד המדורה, כשקיבלנו רשיון לנוח 20 דקה, ופתאום עיווה פניו והתחיל צורח איומות, עד שקשה היה להבחין אם צוויחות של אדם הן או של חיה; פניו הלבינו והוא צנח לארץ ונפצע קשה בראשו. הוא התעוות כבמחלת הנפילה. כנראה שהושפעתי מאוד מתופעה זו והרגשתי ברע והתעלפתי. כשההכרה שבה אלי נמצאתי באיזה מקום לא ברור לי ועל ידי עמדה אחות. נודע לי אחר כך שחשבו שגם אני קיבלתי התקפה כפולני והביאו אותי לבית חולים.

אחרי בדיקה רפואית הוחלט שלעת עתה אסור לשלוח אותי לעבודה רחוק מהמחנה אלא לבתי־מלאכה, מקום שם עובדים נגרים ומסגרים. לפי ההוראה משלטון המחנה היתה הברירה בידי ללמוד נגרות או מסגרות. למעשה לא למדתי שום מלאכה והוטל עלי רק לאסוף את השבבים ולהסיק את התנורים.

בסתיו הופיעה הבעייה במה להעסיק את האנשים שכבר אי אפשר להעסיקם ביער בגלל הגשמים. הבעייה מצאה את פתרונה בדרישה מקולחוז אחד לשלוח אסירים לאיסוף תפוחי־אדמה.

בבואנו לשדה קיבלנו הוראות מסויימות והממונה קבע לכל אחד חלקה שממנה עליו להוציא במעדר את כל תפוחי־האדמה ולהשאירם על הקרקע. לי קשה היה לעבוד כל הזמן בכפיפת גב ונאלצתי לעבוד תוך כדי ישיבה על האדמה. היבול היה מוצלח ומכל שורש הוצאתי שפע של בולבוסין.

לפנות ערב נתרכזנו למקום אחד והממונה על העבודה נאם לפנינו: “נו, ילדים טובים, עלי להודות שעבדתם במאמץ ובמסירות יוצאת מהכלל, כיאה לפועלים סובייטים. רק אחד מכם מכתים את כולכם, זהו הסימולנט הז’יד, שבשום אופן איננו רוצה לעבוד. כידוע לכם הוא תמיד התפרנס מעמל אחרים ואינו יכול להתרגל למחשבה שגם עליו לעבוד. נו, מילא, אצלנו מי שלא עובד אינו אוכל. לכולכם נתתי דלי תפוחי־אדמה. לעצלן זה אתן רק תפוח אחד, כדי שידע שעליו לעבוד אם אינו רוצה למות ברעב”.

מאוד נפעמתי מעלבון צורב זה. הרי עבדתי למעלה מכוחותי והנה עלי עוד לסבול עלבונות. אמנם, לא עבדתי כדי לקבל מחמאה, בכל זאת קוויתי שהיום לא אסבול חרפת רעב.

שוב ניגש אלי האוקראיני ואמר: “הנני רואה שטיפש היית וטיפש נשארת. האם ככה עובדים? האם לא הרגשת שעברנו ממקום העבודה שלך ולא התעכבנו רגע בחלקה הראשונה שנועדה בשבילנו. למה לא עשית כמונו? נו, מילא, מה שעבר עבר. מחר בבוקר תסתכל היטב איך שאנו עובדים ותעשה כמונו. בטוחני, שלפנות ערב תבוא על שכרך”.

למחרת שוב ניתנה לכל אחד חלקה מסויימת. כשהתחילה העבודה ראיתי ששכני מוציאים רק תפוחי־אדמה ספורים, מישרים את האדמה ברגליהם והולכים הלאה. אף שרוב היבול נשאר מכוסה באדמה, לא נמנעו לדרוש מהממונה חלקה חדשה. שוב הוציאו כמה תפוחי־אדמה, יישרו את הקרקע וקיבלו חלקה חדשה. הפעם עשיתי כמותם. וראה פלא: בצהריים אמר הממונה: “נו, אמור בעצמך, האינני צודק? כשאתה רוצה הנך עובד לא יותר גרוע מאחרים. היום באמת עבדת, אבל מה עשית אתמול כל היום? כנראה שהתפללת. כפי ששמעתי התעסקת בחכמת הפילוסופיה והיית עסוק בשיחות עם האלוהים שלך. שיחות אלה אין בהן מועיל והן שייכות למגרעות של שלטון הבורגנים הרקוב. עליך להיות מאושר שזכית לבוא אלינו, להתחנך מחדש ולהיות אדם למופת. עזוב את השטויות שלך. האלוהים איננו מעוניין בכך כלל. לו חכמת היית מבין מזמן שצריכים לירוק על כל האמונות. הרי היית מאמין והתפללת, ולמה נתן אלוהים לבולשביקים לשלוח אותך לבית הכלא על לא עוון בכפך?” בדברו הוציא מכיסו תפוחי אדמה מבושלים ואמר: “אכול ותן תודה למפלגה שלנו, שהודות לה אתה מאריך ימים”.

לפנות ערב נשא שוב ה“מחנך” שלי נאום: “חברים ידידים, ראו את ערכם של התרבות והחינוך הסובייטים. הנה, למשל, אתמול הכתים אחד מכם את כבוד הפועלים, אבל היות שאנו אנשים סובייטים ולנו השיטה הטובה ביותר להעלות כל תועה על דרך הישר, הבין הפעם אדם זה שאם לא יעבוד לא יאכל. אתמול שכב לישון בהיותו רעב והיום כבר חזר בתשובה והפך לאדם אחר לגמרי, כאילו נולד מחדש. זהו פרי החינוך שלנו. נו, גש אלי. הכינותי בשבילך דלי וחצי תפוחי־אדמה”. הוא איחל לכולנו הצלחה בעבודתנו והסתלק.

האסירים עמסו את מפת תפוחי־האדמה על שכמם ואני לא יכולתי אפילו לחשוב על כך. החלטתי על כן לקחת כמה שאוכל לשאת בכיסי. חייל השמירה הרגיש בכך ושאלני למה אני משאיר את האוכל היקר הזה. אמרתי שאין לי כוח לשאת את הכל. על כך יעצני לבקש עזרה מהאסירים. אותו רגע בא האוקראיני, שם את התפוחים בשקו והבטיחני למוסרם לי בבואי למחנה.

בבואנו למחנה נעלם האוקראיני יחד עם התפוחים. בבוקר ניגש ואמר: “הלא אתה אדם ישר ואינך רוצה לעשות עוול למישהו, ומכל שכן לידיד כמוני. אתה מבין שעליך לשלם לי בעד ההובלה. אני יודע שאין לך חפצים ולא כסף ואינך מצטער איפוא שלקחתי כשכר את תפוחי־האדמה. חושבני שאתה עוד מודה לי על כך”. לא הרחבתי את הדיבור, כיוון שהפקרתי אותם בשדה. לא הצטערתי אם כן שהידיד הזה נהנה מהם והבעתי לו את תודתי העמוקה על ידידותו ומסירותו. אך הוא הוסיף ואמר שרק הפעם הסתפק במשכורת דלה זו ואם מחר שוב יקרה כדבר הזה אצטרך לשלם לו במנות המרק שאני מקבל. כשהבעתי את תמהוני על טובת הנאה משונה זו, ירק וצעק: “למרות הכל אתה ז’יד נבזה”. כך בא הסוף לידידות שלא היה לה דוגמא מאז שהותי במחנה. כשאני לעצמי לא הופתעתי ולא נתאכזבתי. הכרתי יפה את הידידות המופרזת הזו. מילא, דייה ידידות לשעה.

בשובי למחרת מהעבודה היה לי חום ובמרפאה הראה מד־החום 39,8 מעלות. קיבלתי על כן שיחרור ליומיים ונשארתי בצריף. גם האוקראיני נשאר משום מה וכשראה אותי שוכב צעק: “הי, יהודי נבזה, מה אתה משטה בשלטונות? ידועה לנו הרמאות שלך! קום לעבודה, ואם לא – תקבל ממני מכות כאלה שספק אם תראה עוד את אור השמש”. עשיתי עצמי כאילו לא שמעתי. הוא המשיך לגדף את היהודים עד שנכנסה השמירה לחפש משתמטים. כשהראיתי פתק אמרו שאוכל לשכב. באותו הרגע קפץ “הידיד” וניסה לשכנע את אנשי השמירה שברמאות נשארתי בצריף, בעוד שרוסים חולים באמת מוכרחים ללכת ליער ולמות שם. – “זה רק הודות לכך שהמקומות הטובים ביותר תפוסים ע”י הז’ידים ולנו, הרוסים, אין דריסת רגל בשום מקום". כשאנשי השמירה שאלוהו למה לא יצא לעבודה, לא ידע מה לענות. הם לקחוהו ושמוהו בצינוק. מני אז לא ראיתי את “הידיד” ולא ידעתי לאן נעלם.

בשעה אחת אחר־הצהרים של אותו יום נכנסו כמה מחברי פלוגת הגאנגסטרים וביניהם צ’רקסי אחד, שמילא תפקיד קומנדאנטי ולקחו מחפצי האסירים מה שמצאו לנחוץ. הם דרשו ממני לקום כדי שיוכלו לחפש אצלי. כיוון שלי לא היה דבר, הרביצו בי מכות באמתלה שהודות לערמומיותי הצלחתי להסתיר את חפצי. חום היה לי ומכות נאמנות קיבלתי ועל כן התעלפתי. לפנות ערב, כשבא הרופא ומשש בדופק נוכח שהחום עלה עוד יותר וכדי שלא אוכל לרמות אותו בחום מלאכותי, מדד בעצמו את החום. בראותו שאני חולה באמת שאלני מה שקרה. סיפרתי לו. הוא ניענע בכתפיו ואמר: “אתה צריך היית להישאר בפאריז שלך ולא לבוא לארץ ארורה זו, אבל כדאי ששלטון המחנה ידע מה שקרה”.

בעלי־זכויות.    🔗

אלה שלפני מאסרם היו אנשים שתפסו מקום חשוב בחברה היו למשל ולשנינה וכצאן לטבח יובל נידמו. ולהיפך, אלה שלפני, מאסרם השתייכו לדרגת הגנבים הם הם ששלטו על יתר האסירים.

הכת השלטת נתחלקה לדרגות: המשרה החשובה ביותר היתה משרת הקומאנדנט. הוא היה ממונה על הבריגאדות; הוא היה ממנה את הבריגאדירים; היה דואג להסקת הצריפים; היה ממנה את התורנים בכל צריף וצריף וכמו כן היה אחראי על אסירים משתמטים. הדרגה השנייה היתה דרגת ה“נאריטשיק” – זה שמכין את תכנית העבודה היום־יומית לבריגאדות. הוא מילא כמעט חלק רב מהתפקידים של הקומאנדנט. נמוך מהם בדרגה היה מנהל בית המרחץ – הוא היה הפועל של בית המרחץ, המסיק את בית המרחץ והשולח לבית המרחץ את הבריגאדות השונות לפי הרשימה. הוא היה רשאי לבלות את שעות הפנאי כרצונו. לרוב היה זה ראש כנופיית הגנבים שבמחנה. אחריו בא הצוות שעבד במטבח. אחריהם היה בוצע הלחם ועוזריו. אחריהם היתה דרגת הספר ואחריו הסנדלר והחייט.

כל אלה היו מקבלים באופן בלתי רשמי מנות מזון הגונות. הם היו מעוניינים שלא לפגוע ביתר בעלי היתרונות, בבחינת “שמור לי ואשמור לך”.

מכיוון שמסמכותו של הקומאנדנט היתה העברת האסיר מצריף לצריף, היו אסירים ששיחדו אותו ואת עוזריו.

המפקח הכללי גנרל לב.    🔗

ביום השלישי להישארותי במחנה לרגלי החום שפקדני נכנס אדם גבוה ושמן, מלובש יפה – דבר נדיר מאוד בחיינו אנו. כשהגיע לאמצע הצריף פקד: “קומו ועמדו דום. אם יש לכם תלונה נגד שלטון המחנה, בבקשה להגיד לי”.

למרות שידעתי שהתלונות אינן מוצאות הד בלבבות האדונים האלה החלטתי להביע את התמרמרותי. ובאמת, כבר לא היה לי מה להפסיד. בקושי ניגשתי אליו ואמרתי: “תסלח לי שאיני מדבר אתך רוסית צחה, שכן מהמערב אני, ויסלח הוד־מעלתו שהנני מעיז לספר לך מכל מה שמהווה במחנה. כי ישנם דברים שכבר אסור לי לעבור עליהם בשתיקה, למרות שידוע לי שכל המתאונן אחריתו מרה, אך כאשר אבדתי אבדתי”. – “ספר בבקשה, ספר”. סיפרתי לו על היחס הגס והמכוער של הקומאנדנט הסובייטי ועל החיפושים שנעשו שלשום על־ידי הגאנגסטרים האסירים. הוא הביט עלי בתימהון כזה, כאילו סיפרתי לו שהצאר הרוסי קם לתחייה. הוא הפסיקני ושאל היכן היה אז קצין המחנה. עניתי לו שזה ידוע לקצין בלבד. הוא פנה לנוכחים ושאל אם כנים דברי והם ענו בחיוב. כשביקשני להמשיך, סיפרתי לו שהרביצו לי כשהייתי בחום גבוה, בטענה שהיהודים משחדים את הרופאים. גם אמרתי שהייתי רוצה למסור לו עוד כמה דברים שלא בנוכחות עדים. כיוון שהתפלא לרצוני זה, אמרתי לו שאם ירשה לי לספר לו ביחידות יבין שצדקתי. לשאלתו אם אני בעל השכלה גבוהה עניתי בשלילה, כי ידעתי שאינם מביטים בעין יפה על בעל השכלה כמוני; “לא ידידי”, הוסיף, “לפי פניך ראיתי מי אתה. איפה השתלמת?” עניתי שבפאריז. “הם”… החמיר את גבות עיניו, “באיזה אופן באת הנה?” עניתי לו שעל כך עלי לספר לו בלי עדים. הוא ביקש לקרוא לקצין המחנה ובינתיים שאל עוד כמה שאלות. הקצין הופיע כשהוא בגילופין. “תגיד לי”, פנה אל הקצין, “אתה יודע מה שנעשה במחנה או לא? אתה יודע ששלשום נעשו חיפושים ע”י האסירים בעצמם או שאינך יודע מזה?" עם זה פקד לקרוא למפקד השמירה. כשבא המפקד אמר לו לאסוף את כל אנשי השמירה ולהביא אותם חמושים, למרות שלפי החוק אסור לשמירה להיכנס עם נשקם לצריף. הוא גם ציווה להביא את הגאנגסטרים שעשו את החיפושים. כשבאו, שאל אותם מי הרשה להם לערוך חיפושים. הם לא ידעו מה לענות והשתדלו להכחיש את הדבר באומרם שלא היו חיפושים אלא הסתכלות, שכן רצו לראות אם יש עוד כינים אצל האסירים. – “נו”, שאל אותם, “ומה עשיתם עם הכינים? הכנסתם לכיסכם את כל הכינים שמצאתם?” על־פי פקודתו נאסרו על המקום גם ה“יקירים” האלה וגם קצין המחנה בכבודו ובעצמו. בראות יתר האסירים שבא שינוי־ערכין בשלטון, לבשו עוז והתחילו גם הם להתאונן שהטבח התורכי גונב הכל ומוכר והם גוועים ברעב. דרך אגב – התורכי היה חברם של הגאנגסטרים; הוא היה כבר גאנגסטר בתורכיה ואחרי שעבר את הגבול נפל בפח והובא למחנה, במקום שהמשיך במעשיו השפלים. עכשיו נאסר גם הוא בכבלים וכל הפמלייה הובאה לצינוק. הגנרל ביקש ממני לבוא אתו למשרד המחנה, מקום מושבו הרגיל של הקצין.

“עכשיו”, אמר, “תספר לי מה שרצית לספר”. ביקשתי ממנו רשות שישמע קודם כל עוד הערה אחת: להווה ידוע לך, אמרתי, שכל מי שמתאונן אחת דתו למות. השלטונות והאסירים כבר דואגים שהמתאונן לא יאריך ימים, ולכן אבקשך שתעביר אותי מיד למקום אחר. “לזאת אל תדאג”, אמר לי. “אני יודע הכל וכבר נתתי פקודה לשלוח את כל הפושעים האלה למקום הרחוק מכאן מרחק רב. אתה ספר לי איך הגעת לברית המועצות”. סיפרתי לו שבמקום אשרת־המעבר הובאתי מלטביה לתופת זו. סיפרתי לו שמאשימים אותי בהשתייכות להסתדרות הציונית והוספתי ואמרתי: “איני יודע אם ידוע לך מי הם הציונים ומה תוכניתם, אבל עליך לדעת שהם עומדים בטוברוק ובבנגזי יחד עם בעלי ברית שלך ולוחמים נגד האויב הנאצי המסוכן. איך ייתכן שאדם המשתייך לבעלי בריתכם יהא כלוא במחנה יחד עם הגאנגסטרים?” סיפרתי לו על היחס האנטישמי מצד אנשי השמירה הצועקים לי כל בוקר: “ז’יד נבזה. איפה היית בתקופתו של מאכנו ופטליורה? הלא היינו עושים ממך קציצות. חכה, עוד מעט ויבוא היטלר ונשלם לכם, הז’ידים, בעד המהפכה שעשיתם במולדתנו רוסיה”. הוא רשם לפניו הכל ואמר: “אני רואה שאתה בעל השכלה רחבה. האם אינך מבין ויודע שאנו לוחמים נגד האנטישמיות? אחקור בדבר והשומרים יתנו את הדין לפני משפט צבאי ויבואו על ענשם. ומה שנוגע לעניינך, חושבני שבוודאי היית מנהל תעמולה נגדנו בהיותך בחו”ל". כשעניתי לו שבחוץ לארץ היו לי עניינים יותר חשובים מתעמולה נגד רוסיה, ענה שיחקור בדבר והבטיח לא להשאיר את ענייני בסל הניירות ולתת תשובה בהקדם האפשרי. בזה נגמרה השיחה בינינו.

בשובי לצריף קיבלוני בתשואות ובמחיאות כפיים והביעו לי תודה על שהעזתי לספר לאדם זה מהנעשה במחנה. לרוב הביעו שמחתם אלה שסבלו מהגאנגסטרים. כעבור כמה שעות נודע לנו שכל הגאנגסטרים שעליהם התאוננתי נשלחו מהמחנה למקום בלתי ידוע.

בימים הראשונים ניתן לראות שינוי בכל הסדרים ובתיקון הליקויים. הטבח החדש כבר לא פגש אותי בחירופים ובגידופים ולא שפך עלי מים במקום לתת מנת מרק; הקומאנדנט החדש לא צעק שהוא מרגיש גועל נפש בראותו מרחוק ז’יד, ואנשי השמירה לא חזרו על הפזמון הידוע. הקצין החדש היה מבקר בצריפים והשגיח על הנעשה בהם; הגאנגסטרים הקטנים התחבאו ולא העיזו להמשיך בפעולת קודמיהם; האנטישמים הקנאים נשתתקו ולא הוציאו הגה בבואי לצריף. ידעתי ששינוי זה הוא בן־חלוף וביום מן הימים יתנקמו בי אחדים על שסיפרתי את האמת. על כן טיכסתי עצות איך לעבור למחנה אחר, בלי שהיה באפשרותי לממש רצון זה. לשם כך דרושה היתה בראש וראשונה גישה מיוחדת לקצין המחנה, שלא היתה לי. והעיקר, שלא יכולתי לשכנעו שבמחנה אחר תהא עבודתי יותר פוריה. השלמתי איפוא עם הרעיון שמה שלא יעשה השכל יעשה הזמן.

הרפתקאות חדשות.    🔗

מנהג הוא במדינה זו כי בעת שהשלטון מפטר מישהו ממשרה חשובה אין לצפות שממלא מקומו יכניס שיפורים במנגנון או בסדרים השוררים במקום.

כפי שאמרתי ניתן היה להכיר בזמן הראשון באי־אלה שינויים, אבל מיד חזר הכל לסורו. כל פקיד וכל קצין חדש הממלאים תפקיד במחנה מעוניינים להוכיח למפקדים שהם עושים את המוטל עליהם למצוץ את דמם של ה“פאשיסטים” שבמחנה; הם משתדלים להוכיח לשלטונות שהאסירים אוכלים ואינם עושים וצריכים להרחיב ולהגדיל את שטח העבודה, כדי להקיף את כולם. אם אצל קודמו היו, למשל, רק 850 אסירים עובדים ו־57 החלשים והחולים היו בבחינת פועלים ארעיים, מעוניין זה להראות שהודות לכשרונו גדל מספר העובדים. כדי להגיע למטרה זו הוא בודק מחדש את תשושי הכוח ובלי עצת הרופאים הוא מחליט, מי רשלן ומי חולה. אותי סיווג כבלתי כשר לעבוד והוכנסתי לרשימת האוכלים ואינם עושים. מובן, שכל קצין מחנה מעוניין להיפטר מאסירים פסולים לעבודה והם מכינים עטאפים בשביל מחנות מאוכלסים פחות, באמתלא שמחוסר מקום מעבירים אותם למחנה הסובל מחוסר ידים עובדות.

בהתחלת פברואר 1943, כשהקור הפיל אימתו על הכל, ניתנה פקודה להתכונן לעטאפ. לפי עדות אנשי המקום הגיע הקור ל־42 מעלות מתחת לאפס. בקור כזה אוסר החוק להחזיק אנשים בחוץ. אך במקום ששורר חוק הג’ונגל אין תועלת באזהרת הרופאים – הקצין גמר אומר ונתן פקודה לסידור העטאפ.

רגלי היו נפוחות מהקרסוליים עד הירכיים ולמרות שסבלתי מצפדינה, נאלצתי לצאת כיתר האסירים. מובן מאליו שפיגרתי בהליכה ומנת חלקי היו קללות וגידופים ומכות בקת הרובה מצד אנשי השמירה. צנחתי על השלג ואמרתי להם שהברירה בידם להרוג אותי או להחזירני למחנה, כי אין לי בכלל כוח ללכת, ושאם אינם מאמינים לי שיסירו את התחבושות מרגלי ויווכחו. הם ענו שאינם רופאים ואם קצין המחנה כלל אותי בעטאפ, עלי ללכת ויהי מה. באותו רגע ניגשו אלי שני גאנגסטרים רומנים, אחזו בידי והתחילו גוררים אותי במרוצה. כאב הרגלים היה נורא ודם החל נוזל ממני על השלג והם חמדו להם לצון ואמרו שקיבלתי ווסת. רק אז נתנה השמירה פקודה לעצור והתחילה להתייעץ מה לעשות. הקור היה כל כך נורא עד שהתעלפתי והתחלתי קופא והם שיפשפו את פני בשלג עד שפני השחירו. אחרי התייעצות החליטו להשכיבני על המזחלת העמוסה שקים וארגזים וחשבו שיוכלו להגיע אתי יחד למקום החדש.

אך הרחקנו ק"מ וחצי הרגשתי שרגלי השמאלית משתתקת. העגלון עצר בסוס וקרא “האדם הזה עוד מעט וימות!” אחרי התייעצות מחודשת העלו מדורה והשכיבוני לידה. הנשים בעטאפ התריעו שהמדורה תחמיר את מצבי. אחד החיילים ריחם עלי, הוציא את המימיה שלו והגמיאני וודקה. מיד הרגשתי שכוחותי חוזרים אלי. אשה אחת לקחה כמה טיפות וודקה ושיפשפה את פני וידי ואחר זאת התחלנו להתקדם.

נדבן הוודקה אמר: “אתה רואה שוודקה אינה דבר רע. אילו היית רוסי כמונו ושותה וודקה, לא היית מגיע למצב זה. אתה ודאי יושב משום שביקרת את מדיניות השלטון. למה, לכל הרוחות, היה לך להתעסק בטיפשות כזו? אם היית שותה וודקה בלי ספק היית מעוניין בנשים ולא במדיניות הממשלה!”

קשה לי עוד כעת להשיג איך באתי חי למחנה החדש, אחרי טילטול כזה במשך 27 שעות. זכורני שאנשי השמירה נדרו אז נדר, ששוב לא יקחו בר־מינן כמוני. במחנה הכניסוני לבית המרחץ כדי להתחמם ושאפשר יהיה להסיר את התחבושות הקפואות. שכבות קרח כיסו גם את התחבושות וגם את גבות העינים והנחיריים. כל זמן הטילטול נאלצתי לנשום בפה פתוח וניבאו לי שאקבל דלקת ריאות. בשל פני שנקפאו זקוק הייתי לטיפול בבית החולים.

הרופא הודיע לקצין המחנה שקצין המחנה הקודם רימה אותם ובמקום פועלים שלח גוססים. הקצין לא היסס הרבה ופקד להחזיר אותנו למחנה הקודם. אני ועוד אחדים נמצאנו כבר בבית החולים וניצלנו מהעטאפ החדש. ידוע לי שכמה מהמוחזרים קפאו ומתו בדרך; כמה מהם מתו מיד בבואם למחנה ו־15% מהם קיבלו דלקת ריאות. כעבור שמונה ימים באה הפקודה להחזיר גם אותי למחנה ממנו יצאתי, אלא שבמקרה עברה הוועדה הרפואית ואחרי שבדקה אותי נתנה הוראה להעבירני למקום מרפא אחר.

למרות שהיינו חלשים וחולים הושיבו אותנו על מזחלת פתוחה והתחילה פרשת טילטולים חדשה. הפעם נסענו שעה קלה ונתעכבנו באיזה כפר לנוח. העגלון אמר שנוכל להיכנס לאורווה ולהתחמם. אושר ירד עלי! אף פעם לא הרגשתי עצמי כל כך מאושר כאותן השעות שביליתי באורווה, שחיממה אותי והחזירה לי את חיי.

כשהביאו אוכל לסוסים ניצלתי את ההזדמנות וגנבתי מלוא חופניים שיבולת שועל. לא שבעתי מהגניבה ועוד קיבלתי כאבים נוראים בקיבה והקאתי. בראות בעל האורווה את מצבי אמר בתוכחה: “היתה זאת נקמת הסוסים על שהעזת לגנוב את לחם חוקם”. כשבאה אשה עם דלי מים המים וביקשתי מעט מים, הביטה בי בזעם כאילו הרגתי את בעלה או את ילדיה וצעקה: “ז’יד נבזה, איך אתה מעיז לבקש ממה שהבאתי לסוסים. אתה פאשיסט וז’יד גם יחד, וחלילה לנוצריה לתת מים לאלה שצלבו את ישו”. בינתיים נכנסו עוד כמה אנשים וצעקו עלינו על שבכלל אנו נמצאים באורווה. כשעניתי להם שהשמירה הכניסה אותנו, לקח אחד מהם מקל ורצה להורידו על ראשי. לא נבהלתי ואמרתי להם שעכשיו אני יודע אדם סובייטי מהו, שאדם סובייטי פירושו זה התוקף אנשים אומללים שבאו להתחמם קצת והאשה הסובייטית היא זו הרוצה לנקום בז’ידים את נקמת ישו הנוצרי. הוספתי: חבל מאד שידידיכם בחו"ל אינן נוכחים במקרה זה כאן. דברי פעלו עליהם להפליא. הם שכחו את כעסם ונכנסו בשיחה אתי. כשנודע להם שאנו זרים התחילו להתחמק מן האורווה, שלא יחשדו בהם, חלילה וחס, שידם עם מרגלים. והנה ניגשה אלי אשה ושמה בידי דבר נדיר שלא ראיתיו אף פעם והספיקה לאחל לי תיאבון. סרתי הצידה והבטתי בדבר ולא הבינותי מהו. אחד האסירים הבחין במה שבידי ואמר: "זהו מאכל בהמות, ובעיקר סוסים, עשוי בבית חרושת ונקרא “מקוחה”. לפי המראה החיצוני אפשר היה לחשוב שזה עשוי משיבולת שועל. למרות הרעב הגדול שסבלנו אי־אפשר היה לאכול הרבה ממזון זה. הטעם היה משונה והקיבה בחלה בו. כעבור עוד חצי שעה נכנסו אנשי השמירה לאורווה כשפניהם מפיקים גיל, סימן שטעמו מהוודקה ועוד משהו. הם שאלו לשלומי ואם יש ברצוני לשתות מעט וודקה. עניתי בחיוב והם כיבדוני בלגימות אחדות. “נו”, אמר ראש השמירה, “אני רואה שאתה משתדל להיעשות אדם סובייטי. וודקה כבר התחלת לטעום. עוד מעט ותאכל חזיר ואז בלי ספק תתאהב בנשים שלנו והכל יבוא על מקומו בשלום”.

נאלצתי להיפרד מהאורווה הטובה הזו ולהמשיך בדרך התלאות. כעבור מספר שעות הגענו לכפר שני ונכנסנו לבית שבו נמצא איש אחד בלבד. שעסק אותה שעה בהסקת התנור. מיד נכנס בשיחה אתנו ובהמשך השיחה אמר: “אני מכיר יפה את חיי האסירים, גם אני ישבתי 21 שנה, וכשגמרתי את מאסרי וריציתי את עווני נאלצתי להישאר כאן משום שאין נותנים לי לנסוע הביתה”. הוא הביט עלינו ואמר: “אני מפחד שמרה תהא אחריתכם. מראה פניכם מעיד שאינכם אוכלים כמעט ואינכם מקבלים אפילו מה שמגיע לאסירים. נו אין מה לעשות, תגוועו ותמותו. זה לא נורא. מה שנורא הוא שאין לנו האפשרות לדעת מהנעשה בעולם הנאור. רק שידוע לי שעוד מעט יבוא היטלר וישחרר אותנו מהאדומים האלה”. שוב הוברר לי שכל התקווה שנשארה לאנשים בארץ זו היא הציפיה להיטלר.

הוא רצה להראות לנו שהוא ידען גדול בפוליטיקה וסיפר לנו קודם כל שידוע לו שמלך פינלנד נסע לביקור קצר במכסיקו. והשנית, שקגנוביץ התחתן עם בתו של מלך אנגליה; שהיטלר הומלך בצרפת ושגנרל דמלאן הומלך בהולנד. לשאלתי היכן נמצאת הולנד ענה: “עשרים וחמישה קילומטר ממוסקבה”.

המשכנו דרכנו עד שהאיר השחר וגם הפעם הוכנסנו לבית המרחץ. חשבנו שבאנו כבר אל המנוחה, אבל אחרת החליט קצין המחנה ודרש שנמשיך מיד למקום אחר. אך הפעם התנגדו אנשי השמירה והצהירו שאינם קטרי רכבת ואינם יכולים ללכת בלי הפסק בקור נורא כזה עם תשושים כמונו. הקצין איים שיעמיד אותם בפני בית־דין צבאי שישלח אותם תיכף לחזית, מה שהבהיל אותם מאד. למרות האיום לא העיז הקצין לעמוד על דעתו, משום שרופא המחנה התנגד לשלוח אותנו בקור כזה. נשארנו ללון בבית המרחץ. לא איכסנו אותנו בצריפים, היות ולא היתה פקודה לאסוף אותנו למחנה. בבוקר השכם זירזו אותנו לקום ולעזוב את המקום, אבל הרופאים התאבקו קשות עם הקצין וגם אנחנו הכרזנו ששום פקודה לא תזיזנו מכאן, מפני שאין לנו יותר כוח להמשיך בטילטולים. הכרזנו שביתת רעב ודרשנו לשלוח אלינו את הקטיגור המפקח על המחנות.

הצלחנו לדחות לעת עתה את הטילטולים והמשכנו לגור בבית־המרחץ. אם כי צריף זה לא הצטיין בנקיונו מיתר הצריפים, נהנינו מהחום ששרר בו.

כעבור יומיים חלינו בקדחת. הרופא התקשר בטלפון עם מנהל המחלקה הסאניטרית המחוזית וכעבור יומיים באה משלחת רפואית. כשנודע לה על ההתעללויות שלחו תלונה למושב המטה הכללי של הבולשת וכן סידרו רשימה לפיה יחלקו את דרי בית המרחץ למחנות שונים ששם יוכלו להבריא בבתי מרפא של הוועדה הסאניטרית. כשהצהרנו לפני הוועדה שאין לנו כוח לטילטולים ושברצוננו להישאר כאן, פקחו את עיניהם ואמרו: “אנו מתכוונים לטובתכם, במחנות יהיה לכם יותר טוב. לא תצטרכו לעבוד, תנוחו ותאכלו מזון הרבה יותר טוב ממה שאכלתם עד עכשיו”. כשמישהו שאל אותם אם האוכל הטוב פירושו שיבולת שועל ומים רתוחים, ניענעו כתפיהם ואמרו: “בל תשכחו שאתם אסירים”. על ההערה שאין לנו כוח לטילטולים ענו ברצינות מלאכותית שמטוסים מיוחדים יביאו אותנו למקום החדש. כאלה הן המשלחות הרפואיות. כל תפקידן אינו אלא אחיזת־עינים. הן אינן מתחשבות במצב הפיסי של האסירים ולמעשה הן עושות את רצון הבולשת.

היות והחום טרם ירד אצלנו, נשארנו בבית מרחץ זה וכעבור עשרה ימים חלינו בשילשול ונסתבר לנו שמכאן כבר לא נזוז. שמענו ש־20% מאלה שיצאו לדרך לפנינו מתו ממחלת השילשול; 5% מתו מדלקת הריאות ואחוז ידוע נשארו בעלי מום מקפיאת הרגלים.

קשה היה לברר אם המחלות הן שהצילו אותנו מטילטולים חדשים או שמנעו מאתנו להגיע למקומות בהם היה מצבנו משתפר. מה שכן נתברר לנו היה שבמחנה זה לא נלקק דבש ונחייה תמיד בצל העטאפים; ישלחו אותנו לעבודות קשות; יתעללו בנו עד שבעצמנו נבקש שינוי מקום. וכך היה.

כעבור כמה שבועות, כשקור פג במקצת, שולחנו שוב ליער. הבריגאדירים, שהיו זרים לנו, החליטו לתת לנו ראשית חינוך במכות איומות. אותו דבר היה במטבח כשחיכינו ללחם חוקנו. והדבר הכי גרוע היה שלהרבה צריפים לא היו זגוגיות והרוח הקרה נשבה בחלונות וגם השלג והכפור נראו בפנים הצריף. הלחם היה עשוי משיבולת שועל והמיכסה היתה נמוכה מבמקומות אחרים. זמן העבודה כאן היה ארוך יותר בהשוואה ליתר המקומות וכל התנאים בצריפים היו לרעתנו. על כל דבר פעוט הושלכנו בלי חמלה לצינוק ושום אסיר שישב בצינוק לא נשאר בלי פגיעה בבריאותו. כעבור כמה ימים לשבתם בצינוק השיבו רבים נשמתם לבורא.

 

פרק רביעי    🔗

בשורה.    🔗

היה זה בראשית אפריל 1943. נשבה רוח קרה שריסקה את גופנו ומרטה את עצבינו ללא רחם. כוחות איתנים אלה גזלו מאתנו את המושג “זמן” וכבר נואשנו מהצפיה לערב. בתנאים אלה המשיכו אנשי השמירה להאיץ בנו שלא נפסיק את העבודה לרגע. ואנחנו, מרצון או מאונס, היינו מתנודדים ממקום למקום כדי למצוא מפלט מרוח הזלעפות. הסבל היה כל כך גדול עד שכמה אסירים הוכו בשגעון: הם התפשטו לגמרי ויצאו בריקודים ובשירה ואחר־כך פרצו בבכי.

כשנשמעה שריקת המנסרה בצהריים נראו הפועלים “החופשים” רצים למסעדה, כדי להתחמם בצלחת מרק או בסיגריה, ולפני נתעכב אדם שדמה ליהודי, אעפ"י שהיה שעיר כקוף ואפילו על האף היתה לו בלורית. כשפגשני התנודדתי ממקום למקום, כדי להתחמם קצת. – “מה אתה מתנודד? שתית וודקה?” עניתי: את הוודקה הזאת אני שותה כבר שלוש שנים – וודקה הניתנת חינם, וודקה הנוזלת מן השמים ישר לתוך הפה. הלז חשב והרהר ואמר: “ובכל זאת עלינו לשמוח”. לשמחה זו מה עושה, שאלתי, והוא פקח עלי עינים תמהות: “הטרם שמעת על הניצחון ההיסטורי הגדול שלנו? של אנשינו בצבא האדום?” כשביקשתי הסבר אמר: “לפני כמה זמן ניגפו הנאצים על־ידי הצבא שלנו ליד סטאלינגרד. זוהי אפופיאה חדשה בתולדות ברית־המועצות ובתולדות האנושות כולה. ניצחון זה יביא אחריו נצחונות נוספים ואנו היהודים צריכים לשמוח שבעתיים”.

לפלא היה בעינינו ששלטון המחנה הסתיר מאתנו, האסירים, את דבר הניצחון הגדול הזה. למה לא הגיעה לאוזנינו ידיעה זו באמצעות השלטון הצועק כל הזמן שקץ הבורגנים בא. למה? החידה מצאה את פתרונה אחר־כך. נודע לנו שדווקא אנשי השמירה, שחיכו בכיליון עינים לתבוסת המולדת והשלטון מילאו פיהם מים כשנתאכזבו. כשחזרנו למחנה ראינו אמנם איזה צל של שמחה, אלא שזה היה לרגל מאורע חשוב יותר במחנה – הגיעו מכתבים מקרובי האסירים, שלא שמעו עליהם במשך שנים.

אני לא הרגשתי בשמחה זו, בחושבי שקרובי נמצאים באזורי הכיבוש הנאצי ואין להם האפשרות להתקשר אתי. אז טרם ידענו על האסון האיום.

מי שקיבל מכתב מקרוביו שכח את מצבו, שכח אפילו שהנו במחנה, ודמעות גיל נשרו מעיניו בקראו את דברי הנפשות הקרובות לו. כשנאסרנו לא ידענו איפה נעלמו בני המשפחה וכל כמה שהנ.ק.ו.ד. השתדלה להעלים זאת מאתנו הבינונו שהמשפחות נמצאות גם הן באיזה מקום נידח ואולי גם במחנות.

הסיבה שבמשך שנתיים לא הגיעו מכתבים טרם היתה ידועה לנו ומאורע המכתבים שימש מעין בשורה לחיים חדשים. כשאדם מופתע מדבר לאחר ייאוש הוא רואה את המאורע בשלל צבעים הדר ובדמיונו הוא מפליג לעולם עתיר תקוות וסיכויים. כל אחד כבר חשב שמהיום יחולו שינויים לטובה בחיי המחנה. “סוף סוף” אמר כל אחד לעצמו, “אם כבר ניתנת אפשרות לקבל מכתבים, בוודאי תינתן גם אפשרות לכתוב מכתבים וזהו סימן שהשלטון אינו חושב אותנו לאויבים ורק בטעות נאסרנו”. יודעי דבר, היינו האסירים הוותיקים, אמרו שזאת היא רק אשלייה ושהיהודים טרם למדו את מהותו של השלטון הזה, שלפעמים, אחרי שהמטיר על האומללים מכות איומות, הוא מוכשר לחלק כמה לטיפות ומחמאות ואחריי המחמאות להכפיל את המכות. כבר אמרתי, שהודות להזייות ואשלייות נשארנו בחיים.

ערב זה היה לחג, שקשה לתארו במלים: אפשר היה לראות בכל צריף את האומללים מתנשקים ומברכים האחד את השני בברכת מזל־טוב ואפילו מספרים בדיחות. היה זה ליל שימורים כמעט לכל מקבלי המכתבים. אלה כבר טיכסו אפילו עצות מה לעשות כשתבוא השעה המוצלחת ויוכלו להתראות עם בני המשפחה.

רק הגונג הזכיר להם שוב בהשכמה שהם נשארו במצב הקודם ועליהם להתייצב חיש ליד השער ולחכות לגמר המיפקד; שעליהם שוב לסבול מכות וגידופים מהבריגאדירים. ואחרון אחרון – כשרצו אחרי העבודה לשבת ולכתוב מכתב, הוברר שאין להשיג מכשירי כתיבה.

אחרי התייעצויות החליטו האמיצים לבקש נייר ועט ממשרד המחנה. ומאוד הופתעו כשנודע להם במשרד שאין להם רשות לענות. כשניסו לשכנע את השלטונות, שהרשות לקבל מכתבים כוללת כבר את הרשות לכתוב, קיבלו “לכו לכל הרוחות”. גם אכזבה זו לא השפיעה על מהלך רוחם, תודות לפרשנים שנימקו יחס מוזר זה בגלל המחסור החמור בנייר, והיות ומנהגם לסלף את האמת מצאו להם השלטונות אמתלה לומר שאין רשות לכתוב. נימוק זה נתקבל על דעת כולם, כי בעינינו ראינו שאנשי השמירה רושמים על לוחות עץ את מספר האסירים היוצאים לעבודה. כל הכתיבה במחנה מצד אנשי השלטון היתה באמצעות גיר על עץ ואף פעם לא ראינו שמישהו יחזיק נייר. אם מישהו מצא פיסת נייר והשתמש בה לכתיבת מכתב, קיבל את המכתב בחזרה, באמתלה שאסור לכתוב מכתבים.

עוד יסוד לאופטימיזם היתה הדעה, שאחרי תבוסת הגרמנים בסטאלינגרד יחזיק הצבא האדום מעמד והמלחמה תיגמר מהר וללא ספק ישחררו אותנו.

ניצחון סטאלינגרד השפיע שאנשי השמירה חדלו להעליב אותנו ב“ז’יד”, להזכיר את מאכנו ופטליורה ולאיים עלינו בניצחון היטלר. במקום זאת התחילו להטיף לאסירים את תורת תיקון העולם באידיאה הקומוניסטית. ואם העיז מישהו להזכיר להם את פתגמיהם ששיננו במשך שנתיים, כעסו ואמרו שזה שקר וכזב ואיימו להאשים אותו ברכילות נגד ברית־המועצות. כיוון שידענו שבהתחלת המלחמה עברו רבבות מהצבא האדום לצד הגרמנים ללחום נגד מולדתם ונגד עמם, מה שכבר לא ייתכן לאחר הניצחון, היו הרבה נוטים להאמין שכעת יבוא שינוי לטובה במצבנו. לאחר מכן, כשבאה שוב ועדה לבקר במחנה, פנו אליהם רבים בשאלה, מדוע אין רשות לכתוב. התשובה היתה שהם ישאלו במטה הכללי ויודיעו תשובה בהקדם. כעבור ארבעה חדשים באה תשובה שהאסירים רשאים לכתוב לקרוביהם פעם בחודש.

בשורה שנייה.    🔗

הגיעו מכתבים מחברינו לצרה, הנתינים הפולנים, שהשתחררו לפני שנה ורובם התגייסו לצבא הפולני בברית־המועצות. הם כתבו שידוע להם שגם תור השיחרור שלנו יגיע. על יסוד מה כתבו זאת קשה היה לקבוע, אבל היינו בטוחים שמכיוון שפולנים כותבים כך, בוודאי הם יודעים. הם גם כתבו, שקרוב לוודאי שרבים מהם יעזבו את ברית־המועצות ויעברו לאנגליה. רצינו לראות בידיעה אחרונה זו הוכחה שנשתחרר ותהיה לנו האפשרות לעזוב את הארץ הזאת בכלל. לא חקרנו אם יש אמת בידיעות שלשמען בלבד רווח לנו. מקובל היה אח"כ במחנה שאפילו שמועות שאין להן ערך בזמן הראשון – במוקדם או במאוחר הן מתאמתות. אמרנו לעצמנו שאפילו אם עוד חזון למועד, הרי גברה התקווה.

ממכתבי הפולנים האלו נודע לנו גם שלרוסיה באו משלחות מארצות־הברית ומאנגליה במטרה לחקור את תנאי הארץ. היה ברור שאם משלחות אלה יראו את המחנות ויכירו בטיב האסירים ינקטו בצעדים הדרושים כדי להביא קץ לסבלנו. כל שמועה היתה לנו איפוא כצרי לפצעינו. אמנם הן לא הפחיתו את התמותה בקרבנו, בשל כל המוראות שכבר עמדתי עליהן קודם, אבל מנעו מהרבה אנשים את האיבוד לדעת. כל אחד קיווה שימי שהותו בצריפים אלה ובחברה האיומה הזאת ספורים ואשרי המחכה והמחזיק מעמד.

תקוות אלה הגבירו עכשיו את הסקרנות לדעת מן הנעשה בחזית. החשבון היה שאם עוד מעט תיגמר המלחמה בניצחון בעלי הברית, יתוקנו הליקויים השוררים בארץ זו ותבוא הישועה גם לנו וגם לתושבי ברית־המועצות. היה גם יסוד לחשוב שהמוני החיילים הסובייטיים, שיחרגו מגבולות ברית־המועצות בהביסם את האויב, יווכחו לדעת שדווקא בארצות בעלות משטר לא־קומוניסטי אין האזרחים מדוכאים כמו ברוסיה ובשובם למולדתם יתבעו גם הם תיקון הליקויים. כך נסינו להשלות את עצמנו באותם הימים.

שכחנו בינתיים, שאנו היהודים רגילים למדוד את שכנינו הגויים בקנה־מידה שלנו, דבר המסבך אותנו בהרבה טעויות ושגיאות מאז ומעולם. הרי עובדה פשוטה: עם עלות היטלר לשלטון, בזמן שנבל זה הסית בפומבי להשמדת כל יהודי אירופה, לא הטינו לכך את תשומת הלב הראוייה ואין זה סוד שעד פרוץ המלחמה היו אפשרויות לרבבות יהודים לעזוב את אירופה ולמצוא להם מקלט בשאר מקומות, אלא שמדדנו תליין זה בקנה מידה של ביטול, שפירושו – הוא רק מפטפט ולא יעיז לעשות זאת במאה העשרים.

כך השלו האסירים היהודים את עצמם ביחס לשלטון ברוסיה. שכחנו שכל ימי קיומם התרגלו הרוסים למכות ולהצלפות שוט, ועל דעתם לא עלה לקרוא תגר נגד זה; הרי העם הרוסי איננו משיג כלל שתיתכן אפשרות קיום בלי שוט ובתי־כלא ורק אנשים הרחוקים מהמציאות זוקפים את המהפכה בארץ זו לחשבונו של העם. מי שבקיא ומכיר את ההשתלשלויות שגרמו למהפכה יודע, שלולא התערבות הגרמנים לא היתה המהפכה פורצת ושלולא ההטפה של הבולשביקים בפני החיילים בחזית, שאם הם יעברו לצידם שוב לא תהיינה מלחמות, לא היה מקום למהפכה בכל צורה שהיא. אחרי זה כבר דאג השלטון החדש לכך ששוב לא תהיה אפשרות להתלונן אפילו במחשבה בלבד.

והנה דוגמא: בשנים 1942–1943 הובאו למחנה חיילים וקצינים ישר מהחזית. הם לא התמרמרו כלל על כך שהובאו לבתי־כלא ולמחנות הסגר על שהביעו את מורת רוחם מאי־הסדר בחזית הצבא האדום בעת המלחמה. בזמן שחיילים אלה דרשו שם כדורים הביאו תותחים בלי פגזים וכשהיה צורך בתותחים הביאו פגזים. זה הרגיז את החיילים שעמדו ולחמו נגד האויב העולה עליהם בהרבה בהכשרתו הטכנית, והיו התמרמרויות. השלטונות הסובייטיים לא ראו צורך בתיקון הליקוי, אלא כתגובה על כך בחרו בדרך הקלה יותר – שלחו ישר מהחזית מאות ורבבות חיילים לבתי־כלא ומחנות מעצר. והחיילים בחזית המשיכו להילחם בעד השלטון השולח את האב או האם, את האח או את הבן לבית הכלא ללא עוול בכפם. לנו קשה היה להאמין לאבסורדים כאלה, כי השקפנו כבר דרך משקפיים ורודים והתברכנו בלבנו שאם ניתנה אפשרות לבוא בחליפת מכתבים עם בני המשפחה, סימן שהקרח זז והשיחרור מתקרב. העובדות שהרבה אזרחים פולנים עוד נשארו במחנות, על אף החוזה הידוע, לא השפיעו עלינו לראות נכוחה, שהרי כל קיומנו היה מבוסס על הזייות ושמועות קלוטות מהאוויר. יום יום ציפינו לשמוע על קץ המלחמה, וזה עוד היה לפני תבוסת איטליה ולפני החלטת צ’רצ’יל לפתוח בחזית השניה. זה היה אפילו לפני שהמכה הסטאלינגראדית קבעה ברורות את גורל גרמניה ובשעה שהיטלר עוד המשיך להכריז שהוא מכין נשק חדיש שבכוחו להרוס את העולם, והיה מה לחשוש. אנו במחנה לא הבאנו בחשבון את הגורמים האלה אולי מתוך אדישות לסיפורים.

לעת־עתה נשאר המצב כפי שהיה. מכתבים היו מתקבלים לעתים רחוקות מאוד ומקבלי המכתבים לא היה להם במה לכתוב תשובה. שלטון המחנה, שלא יכול היה לספק נייר, שוב טען שאין לאסירים רשות לשלוח מכתבים. רק איכשהו השפיעו כמה אסירים על מפקח שיספק להם נייר ושישלח בעצמו את מכתביהם ע"י הדואר הרשמי, היינו שלא דרך המחלקה השלישית שליד המחנה. במכתבים אלו רמזו לבני המשפחה שאין להם נייר לכתיבה וכעבור כמה חדשים שלחו בני המשפחה נייר. אז נבוך כבר קצין המחנה ונאלץ לקבל את המכתבים למשלוח.

למרות שתוכן המכתבים היה אחד השכילו הכותבים לכתוב ברמיזה: אחד קיבל מאשתו מכתב שהיו בו מלים באידיש ובעברית, כתובות גם הן באותיות רוסיות. התפלאנו מאוד שמשפטים כאלה לא נמחקו ע“י הצנזורה: – “עלי להודיעך שחברנו שקר מודיע יום יום שעוד מעט ונתראה”; “קבלתי מכתב ממשרדו של ישראלקה, הקונדס הידוע, שבו הוא מודיענו שאחיו דואג לנו מאוד ומקווה לראותנו בקרוב. דרך אגב הוא כותב שאותנו צריך לבקר הגנרל גוריונוב והוא מביא מכתב בשביל כל חבריך. לפי דעתו אין שום מקום לייאוש”; “אבא, קיבלתי מכתב מהדודה שעוד מעט יבוא ד”ר עליה וישלח לכם סמי רפואות מצויינים” וכו' וכו'.

במשך הזמן הוברר לנו שאנשי הצנזורה היו בורים גמורים, שלא ידעו אפילו את שפת מולדתם, וכנראה חשבו ביטויים עבריים אלה לרוסיים.

הידיעות עודדו אותנו והפיחו רוח חיים בעצמות היבשות. רווחה הדעה שבלי ספק ההסתדרות הציונית העולמית דואגת לנו וע"י קשריה עם אנגליה תצליח להוציא אותנו למרחב. ומעניין: למרות שהיינו מנותקים מכל העולם ושום קשר לא היה בין מחנה למחנה, בכל זאת כשהביאוני למחנה אחד נוכחתי שתוכן המכתבים שהגיעו למחנה הקודם כבר היה ידוע לאסירים היהודים הבודדים. קשה היה לנחש איך קלטו שמועות אלה, אבל עובדה היא שלא היו סודות בשום מקום ובשום מחנה. היו אלו תופעות יום יומיות שכל מה ששלטון המחנה שמר בסוד נודע כעבור כמה רגעים לכל האסירים. ברור, שמישהו מחברי השלטון היה מגלה בסוד לאחר, והאחר לאחר עד שנתגלה לרבים.

בשורה שלישית.    🔗

בראשית סתיו 1943 הגיעה אלינו הידיעה שאיטליה הפכה עורף לנאצים. בשורה זו עודדה מאוד את רוחנו וראינו בכך אתחלתא דגאולה.

באותו הזמן נודע לנו ע"י הצנזורה שלמחנה הגיעו הרבה חבילות בשביל האסירים. ובאמת, כעבור כמה ימים נקראו המאושרים, מקבלי המכתבים לצנזורה. רוח חגיגית נשתררה אצל מקבלי החבילות וגם אצל יתר האסירים.

לפי המקובל במחנה, כל מי שקיבל חבילה היה מפריש משהו לידידיו ולשכניו, בלי הבדל דת וגזע. הדבר היה, כמובן, מקובל ביותר בין רוב האסירים היהודים, מסיבה זו שלרגל התלאות האיומות נתקרבו הלבבות וכל אחד היה בבחינת ערב לעצמו וערב לחברו.

רוב מקבלי החבילות היו יהודים והדבר גרם לתסיסה בין יתר האסירים שאמרו כי לרוב היהודים יש הרבה זהב, מכיוון שהם יודעים לרמות את הגויים. היו ביניהם גם אנשים שהבינו אחרת ואמרו: “עלינו ללמוד מהיהודים. ראו והתבוננו, אפילו כאן במחנה דואג כל אחד לחברו. מהו איפוא הפלא שבני המשפחה דואגים לבעלים או לבנים שלא יגוועו ברעב? הנה ראו: בזמן שאסרו אותי השארתי בבית שתי פרות ולא קבלתי מאשתי לא מכתב ועל אחת כמה וכמה חבילה. הנה לכם הסוד שהיהודים מחזיקים מעמד, למרות שהם מוקפים שונאים מכל הצדדים. הסוד הוא היחס הידידותי הקושר אותם אחד לשני. אצלנו הרוסים נהנה כל אחד מאסון חברו וכל אחד מוכן לרצוח את חברו, אם יחשוד שבכיס חברו יש כסף שבעדו יקנה וודקה. האם תחשבו שלבני משפחותיהם אין אפשרות לשלוח לכם צימוקים ופירות מיובשים כמו ששולחים היהודים? וודאי שיש, אלא שאינם מורגלים לדאוג אפילו לקרובים הגוועים ברעב. מובן ששלטון עריץ כשלנו יכול להתקיים אך משום שהוא מכיר את חולשותינו ואת הצדדים השליליים שבנו”.

ביום שהגיעו חבילות היו מקבליהן מוותרים על מנת המרק והאומללים שלא זכו לחבילות היו מחכים בקוצר רוח לזכות במנות אלו. אבל למקבלי החבילות נתווספו דאגות חדשות. הם ידעו יפה שבמקומות אלה כל שכן הוא בחזקת גנב הצופה ומחכה להזדמנות לגזול את הלחם או את זוג הלבנים היחידי שלו ומובן מאליו שהגנבים יצאו מכליהם ויעשו כל מאמץ לגזול את החבילה. כדי להציל מה שאפשר, היו בעלי החבילות בוחרים בידידים אחרים שישגיחו על החבילה בצוותא. בבתי־הכלא ובמחנות ההסגר היו הידידים בעצמם שולחים יד בחבילה וכשהיו מחזירים אותה לבעליה היה מרגיש שמשקלה פחת בהרבה. תאמרו: צרה. לא! זוהי צרה יחסית, שכן הגנבים היו גוזלים לאור היום את כל החבילה ולא הועילו שום בכייות וצעקות. הנגזל היה עוד לצחוק בעיני השכנים הרוסים, וחסל. אם היו מתאוננים בפני שלטון המחנה, לא היה מטה אוזן. היו מקרים שאנשי השלטון רמזו לגנבים להתעלל באסירים הפוליטיים ולמרר את חיינו על כל צעד ושעל וברור איפוא שהיו מביטים בעין רעה על כך שאסירים פוליטיים מקבלים חבילות. היו מקרים שמקבלי החבילות נרצחו ע"י הפושעים הפליליים כשלא רצו לוותר על זכותם ועל רכושם, ואנשי השלטון עשו עצמם כלא יודעים. בשעת הדחק היו מוסרים דין וחשבון לשלטונות בבירה שכאן היתה פרובוקציה מצד הפושעים הפליטיים. הגיע הדבר לידי כך שמקבלי החבילות כתבו לבני משפחתם להימנע ממשלוח, כדי לחסוך צרות ודאגות.

ראיתי איך שהגנבים והרוצחים עושים כל לילה בדיקות, לאורן של סיגריות דולקות, למצוא את בעלי החבילות וחבילותיהם. כל לילה היו זעקות מצד הנגזלים, שהיו בוכים כתינוקות אחרי התנפלויות הגנבים, שלא היו מסתפקים בחבילות עצמן אלא גם הרביצו מכות איומות שהפכו רבים לבעלי מום.

היו שהתחכמו ומסרו את החבילות בחשיכה לאלה שאינם מקבלים. אבל הבריונים בעלי המקצוע מצאו תמיד את מבוקשם. היו אומרים עליהם שיש להם עיני חתול והם רואים באפילה. הם היו עוד מתנקמים בבעל החבילה על שהעיז להסתירה מעיניהם. בריונים אלה חשבו שכל מה שהם חוטפים אינו גזל או גניבה והם לוקחים משלהם. פעם הפשיטו יהודי והשאירוהו ערום כביום היוולדו בעשותם זאת אמרו: “אתם הז’ידים מוצצים כל ימי חייכם את דם הרוסים; אף פעם לא הרווחתם כסף ביושר ומשום כך אנו לוקחים מה שאתם גזלתם מהעם הרוסי; עליך להודות לנו על כך שאנו משתדלים לחנך אתכם ולעשותכם לאנשים ישרים”. לא היתה זאת דעתם הפרטית. הם הושפעו מהספרות שמלעיטים אותם יומם ולילה, האומרת שכל הסוחרים והחנוונים מוצצים את דם העם.

ועוד תופעה: הגויים שמעולם לא הסתירו את שינאתם ליהודים והיו מעליבים ומכים אותנו מכות אכזריות להנאתם, אם רק שמעו שהגיעו חבילות ליהודי זה או אחר מיד הפכו עורם והודיעו שכל ימי חייהם היו אוהבי ישראל בכלל ואוהבים ליהודי זה בפרט. בפני עם ועדה הצהיר אחד שכל ימי חייו היו לו ידידים יהודים. הוא לא החמיץ הזדמנות להתלחש עם היהודי ולומר לו שהוא מוכן להגן עליו בזמן קבלת החבילה אך ורק מתוך אהדה. היה קשה להבין מניין חוסר מצפון כזה ואיך אינם מתביישים להחניף. ולא סתם חנופה נקטו, אלא היו מכרכרים מסביב לאיש ומשתדלים שיתן אמון בהם.

אחד, גנב ידוע, שהיה מצפה כל יום לבוא היטלר כדי שיוכל “לעשות קציצות מכל הז’ידים הכלואים” וניסה להטביע אחד מאתנו אך ורק כדי להראות לאנשי שלומו שהוא אנטישמי במלוא מובן המלה, בשמעו כעבור שעתיים שלאחד באה חבילה, לא פיקפק רגע והשתטח מלוא קומתו ארצה, נשק את בגדיו המלוכלכים של אותו יהודי ואמר לו שכל מה שאמר קודם אמר כהלצה. על המכות שהרביץ עבר כמובן בשתיקה. כשהזכירו לו לזה את המכות הסמיק קצת ואמר: “אתה אינך מכיר את העם הרוסי. אנו מרביצים מכות לא רק לידידים אלא גם לנשותינו – ולא מתוך איבה, חלילה, כי אם, בהן צדק, מתוך אהבה ומסירות נפשית. הצרה היא שאתם היהודים אינכם מבינים אותנו, אחרת הייתם מזמן לידידינו המסורים”. כמובן שיהודי זה לא שם לב להצהרותיו, שהרי הפצעים טרם נגלדו! למרות הכל כשהגיעה החבילה קיבל הלה את הפירורים הראשונים. אמרתי אז לברנש זה שהוא וכל הפמליה שלו הם עבדים המוכנים להשפיל עצמם תמורת פירורים. על כך איים עלי שבבוא היום הגדול יתלה אותי לראשונה.

הדבר החשוב ביותר בחבילות היה הטבק. עד אז לא ידעתי שטבק בכוחו למלא תפקידים חשובים בחיי החברה. בקומץ קטן של טבק אפשר היה לרכוש ידידות לא רק של פושע פלילי ובריגאדיר הממונה על יתר האסירים אלא גם את לב הקומאנדנט, שלא ישלח לעבודת פרך ושיעסיק בעבודה קלה לא רחוק מהמחנה; עם הטבק אפשר היה לשחד את הרופא או את החובש שייתן שיחרור זמני מהעבודה; עם טבק אפשר היה לשחד את אנשי השמירה ואת מפקדיהם. היו מקרים לא מעטים שאסירים חולים ויתרו על מנת הלחם הדלה תמורת קומץ טבק ולא איכפת היה להם שלאחר העישון ימותו. בשל הטבק היו מקבליו נרצחים, או נשארים בעלי מומים מרוב המכות שקיבלו. היו כאלה שחלטו טבק בתוך מים רותחים ושתו אותם ברצון רב. לדעתם זוהי סגולה יוצאת מן הכלל להשפיע על הרעב שייחלש, ובעיקר להשפיע על הדם שיגביר את מרוצתו.

החבילות הכניסו שינוי במהלך המחשבה שלנו. אם לפני כן היו חולמים על שיחרור קרוב ועל החזרת החיים ליושנם, הרי כעת נדחקו חלומות אלה הצידה ואת מקומם תפסה השאיפה לקבל חבילה, שהודות לה נוכל להישאר בחיים, כי הרעב היה כל־כך כבד עד שניסינו להתפרנס מקליפות עצים, משיבולת שועל הניתנת לסוסים ומשלג. “מזון” זה לא הועיל ורק גרם מחלות קיבה רציניות. הטרגדיה החריפה עוד יותר בזמן שהיינו רואים את השכן לועס דבר־מה מהחבילה. היו מקרים, שבעלי החבילות, בפחדם להשאיר את החבילה לרגע, היו לוקחים אותה עמם לבית המרחץ ואפילו לבתי השימוש.

הפתעה נעימה.    🔗

אף־על־פי שהחורף התחיל מסתלק והרוחות החלו מפשירים את השלג אור היום נתארך וביער היה כבר אור חודר מבעד לשיחים, לא הונח לנו, כי הרטיבות השפיעה עלינו לרעה ומחלות שונות ומרובות הפילו קרבנות רבים. הקור נשאר עוד בתוקפו בזמן שהרטיבות היתה אוכלת את בשרנו ללא מנוס. משום כך רבו המשתמטים מהליכה ליער. כל כולי הייתי פצע וחבורה ומכה טרייה מחוסר וויטאמינים, ולכן החלטתי יום אחד להשתמט גם אני.

היה זה באחד ביוני 1943. בהיותי במחבוא הגיעו אלי קריאות הקומאנדנט הקורא בשמי. חשבתי שוודאי נודע לו שאני משתמט והוא רוצה לשימני בצינוק. הקריאות הלכו וגברו עם התקרבו למקום מחבואי. מחבואי נתגלה ומצאוני שקוע בבוץ. הקומאנדנט שלח להביא חבלים. הוא היה משוכנע שנפלתי למקום עמוק זה שלא מרצוני. אחרי שהוציאוני הובאתי לקצין המחנה ובמשרדו השתררה עלי הרגשה לא טובה. מבט הזעם שנעץ בי הקצין לא היה בו כדי לעודדני.

לאחר שתיקה ממושכת דפק באגרופו על השולחן ואמר: “האם בדעתך לרמות עוד הרבה זמן את השלטון הסובייטי?” ישבתי נדהם ולא הבינותי פירוש השאלה. כשראה את תדהמתי אמר: “בשאלון שלך הצהרת שהנך רווק, אבל לשלטון הסובייטי ידוע שהנך בעל לאשה. מה שם אשתך?” ידעתי אמנם שקצין זה בור גמור ותמיד בגילופין ובכל זאת הפליאה אותי שאלתו. ראשית, לא יכולתי להבין מה חשיבות היא בשביל השלטון הסובייטי אם אני בעל לאשה או לא, ושנית, מניין לו שאלה זו בכלל. ואתה לך והחלט בחיפזון מהי התשובה הנאותה כשלפניך עומד פרא אדם שתוי. אם אפילו היה כדאי להניח את דעתו ולענות בחיוב, לא ידעתי איזה שם עלי לבדות ל“אשתי”. באין ברירה אמרתי שמעולם לא היתה לי אשה ואם הוא יודע שזה לא נכון, יואיל בטובו להגיד מי היא. בכך הוספתי רק שמן למדורה. הוא יצא מכליו וחירף וגידף אותי ואת כל הפאשיסטים, לרבות את ישו הנוצרי. מאי־אלו מלים שקלטתי מצעקותיו הבינותי כך: “נבזה שכמותך. מי כאן חוקר את מי? אתה אותי או אני אותך. עליך לענות לי מי אשתך!” עניתי שוב שמעולם לא היתה לי אשה. – “אהה, ככה? לך לך לעזאזל. עליך לדעת שמרה תהי אחריתך. לך והימלך בדעתך להודות על מה שידוע לשלטון הסובייטי”. בזה נסתיימה השיחה.

לא מצאתי לנחוץ לספר למישהו את העניין ובחרתי לחכות. למחרת נקראתי לקצין, ששוב הציג אותה שאלה. כך הוזמנתי יום יום למשרדו לשמוע שאלה טיפשית ומוזרה כאחת. במוחי ניצנצה מחשבה לפנות לידידי הארמני מארה"ב, שהגורל טילטלו למקום זה. בהיותו גבר יפה מצא חן בעיני אשת הקצין ונתקבל לעבוד במשרד. בקשתיו שיחקור את משמעות השאלה. הוא הבטיחני למלא מבוקשי. כעבור כמה ימים בא וגילה לי שישנה בשבילי חבילה מחוץ לארץ וכנראה שהבור הזה משער שהשולח היא אשתי והיות שהשלטון הזה תמיד מעוניין לדעת אם לאסירים יש קרובים בחוץ לארץ, דורש ממני הקצין תשובה חיובית. כששאלתיו מה לעשות ואיך לנחש את שם השולח כשאין לי מושג מי הוא, לא ידע מה לייעץ לי. החלטנו לנקוט בשיטת “ימים יגידו”.

כעבור 17 יום, כשהוזמנתי בפעם ה־18, חרק הקצין בשיניו ואמר: "נו, אינך רוצה להגיד את שם אשתך? אני אגיד לך. ידוע לך מי היא “הגברת פלשתינא”? בשומעי זאת הייתי כהלום רעם. עיני זלגו דמעות שמחה על שציון נזכרה באסיריה ומצד שני רציתי לצחוק לשמע בורות זו. כיוון שהמעבר מדמעות לצחוק קשה ומסובך, החלטתי להסתיר את אפתעתי הנעימה ועניתיו קשות: “כמה זמן ברצונך להתל בי? האינך יודע שפלשתינא היא ארץ ולא שם אשה?” הוא התרגז מאוד ובצעקותיו דרש שאגיד לו איפה נמצאת ארץ זו. ביקשתי ממנו עיפרון ונייר כדי לצייר לו את מפת פלשתינא. כשסימנתי את הגבול המערבי, את הים התיכון, גברו צעקותיו “מה אתה מרמה קצין סובייטי. איזה ים תיכון אצלך? יש ים שחור ולא ים תיכון!” ראיתי שעם עיקש זה אסור להרחיב את הדיבור, אבל בכל זאת ביארתי לו למה קוראים לים זה הים התיכון. הוא עמד במריו עד שציירתי את כל המפה וכשסימנתי את הגבולות הדרומיים, הצפוניים והמזרחיים התחיל לגחך ואמר שלז’ידים יש ראש וכולם רמאים: “תוכל לספר לי שטויות על שטויות שפלשתינא זו ארץ, אנחנו יודעים מי זו פלשתינא. דרך אגב, האם היא לפחות אשה יפה?” עניתי: יפה מאד; – “אם כן למה עזבת אותה?” אמרתי לו: אתם רימיתם וחמסתם אותי, הבאתם אותי לארצכם שאף פעם לא התגעגעתי אליה אבל לא אמרתי נואש ואני מקווה שיבוא יום ואראה את פלשתינא. הוא פרץ בצחוק פרוע: “אם יש לך קורטוב של שכל, עליך להבין שפה תהיה קבורתך ולא תצא מכאן אף פעם. הייתי מייעץ לך שאם תצא פעם מהכלא תחפש לך אשה מבין הרוסיות, שהן הרבה יותר טובות מפלשתינא שלך”. כעבור חצי שעה הוזמנתי שוב ולפני נראתה החבילה והספקתי לראות את הכתובת: נחלת בנימין 62, פלשתינא. הבולשת פתחה את החבילה לראות אם יאן נשק ולא החזירו לי את העטיפה.

בחבילה הזו היו 5 ק“ג קמח, 5 ק”ג סוכר, 3 ק"ג קפה ו־12 חתיכות סבון.

היתה זו בשבילי הבשורה הראשונה והמעודדת וראיתי בה סימן לטובה. התחלתי לחשוב שאולי אמת בשמועות הקודמות ש“גנרל גוריונוב” ביקר בארץ זו והשתדל למען שיחרור האסירים הציונים.

אם כי חבילה בתוכן כזה לא היתה לרצון הגנבים, בכל זאת צפוייה היתה סכנה שהיא תיפול בידיהם, ומשום זה החלטתי להיענות בחיוב לבקשת הקומאנדנט למסור לו את הסבון תמורת לחם ותמורת שמירת יתר חלקי החבילה.

עם קבלת החבילה לא נפטרתי עדיין מהזמנות נוספות למשרד הקצין. הפעם הוזמנתי למחלקה השלישית, מקום מושב הבולשת, ושמה פגשו אותי בכעס וביאבה ושאלוני מניין יודעים בחוץ לארץ את כתובתי ואפילו את תיבת הדואר של המחנה. כשלעצמי ידעתי שעלי להודות על כך לידיד הפולני שרכשתי לי במחנה, שהבטיח למסור את דבר מאסרי ומקום הימצאי לקונגרס היהודי העולמי בג’ניבה. מכך גם הוברר לי שהם עזבו את רוסיה לארץ חופשית. מכיוון שלא רציתי להזיק לידידים אלה עניתי: זה מוכיח ששירות הריגול שלהם עובד יותר טוב משירות הריגול שלכם. על תשובה מחוצפת זו נתכבדתי בישיבת שלושה שבועות בצינוק נוסף למכות שהביאוני לידי התעלפות. בזה יצאתי ידי חובתי. אבל מדור החקירה לא אמר נואש והתחיל הכל מחדש.

האשמה העיקרית היתה עכשיו מיוסדת על העובדה שהיות ואני מקבל חבילות מחוץ לארץ, סימן שאני אדם חשוב ומילאתי תפקידים רציניים בתנועה הציונית ושגיאה גסה נעשתה ב־1942 כשדנו אותי לעשר שנים בלבד. מצידי השתדלתי להוכיח להם שוועד הסיוע היהודי שולח חבילות לכל קרבנות המלחמה, בלי הבדל אם הנרדף מילא תפקידים באירגון לאומי או לא. החקירה הסתעפה יותר והתחילו כבר לחקור אותי לא כמי שמייצג את ההסתדרות הציונית אלא כמייצג היהדות העולמית כולה. עיקר הטענה היתה, מפני מה רוצים הציונים בפלשתינא ואינם מסכימים לבנות את ביתם הלאומי בבירו־ביג’ן. אמרתי להם, ראשית כל, שאינני מיופה כוח ההסתדרות הציונית העולמית, אבל כדי להוציאם מטעותם הנני נאלץ להגן על כבוד האומה ועל כבוד ההסתדרות הציונית ושעליהם לדעת שלאדם הנמצא מחוץ לגבולות ברית־המועצות קשה להבין ולהאמין למה הם רודפים את הציונים ואת הציונות בצורה כל כך חריפה. – אילו הייתם יודעים את מגמתה של הציונות הייתם משתדלים להגן עליה, מאחר שהם מתיימרים להגן על הנרדפים, על החלשים והמנוצלים. הוספתי ואמרתי: האם יש לפי דעתכם עם יותר נרדף מהעם היהודי? ואם מגמת הציונות היא לשים קץ לתלאות עם נרדף זה, לשבור את עול הגלות ולהיבנות מחדש בארץ ההיסטורית שלנו – איזה ניגוד יש לזה להשקפת עולמכם? במקום תשובה הגיונית המטירו עלי מבול של גידופים ומכות. “אנו יודעים”, צעקו, “שאתה פושע גדול המקבל כסף מהבורגנים כדי לרכוש פועלים זולים ולמכור אותם לציונים. אנו יודעים שאתם חותרים תחת קיומו של השלטון הסובייטי ומשום כך נרדוף אתכם עד חרמה”. בראותי שהם אוטמים אוזנם משמוע ומעמידים פנים שהם יודעים את הציונות, אבל לאמיתו של דבר אינם אלא גאנגסטרים, החלטתי להטיח בפניהם את האמת שתססה בלבי ואמרתי: גם אם אתם משתדלים להסתיר את שינאתכם הפראית לעם היהודי, שאתם עושים כל מה שביכולתכם להשמידו, הרי הודות ליהודים הצלחתם במהפכה והגעתם עד הלום. כדי להסתיר את כוונתכם האמיתית הנכם צועקים שאתם רודפים רק את הנאציונליסטים, למרות שידוע לכם שהאידיאה הציונית מבוססת על הסוציאליזם. אין בכוונתי להמשיך להתווכח עמכם, כיוון שאני משוכנע שההבדל בינכם ובין היטלר הוא רק בזה שהנכם ערומים ממנו. לא מובן לי איך יכולים אתם לשלוח יהודים לארצות הברית לעשות שם תעמולה בין יהודים שיתרמו לרכישת נשק אמריקאי בשבילכם בו בזמן שהיהודים בכלל נחשבים בעיניכם כגוף מזיק שיש לחסלו?

כרגיל נסתיימו שיחות אלה במכות ובצחוקם הפרוע. אחד החוקרים אמר: “עד מתי תקשה עורף ותחייה בעולם ההזייה שהעם היהודי מוכשר לדבר מה. כל היהודים שלך כבר מזמן הבינו שאין לבלבל יותר את המוח בהזייות ועליהם להתבולל בנו ובכך תמצא שאלת היהודים את הפתרון הטוב ביותר. החושב אתה שכל היהודים אצלנו משוגעים כמוך, המוותר על חיי העולם הזה ובוחר לבלות כל ימי חייו בבית הכלא? היהודים שלנו מתחתנים אתנו ולועגים לכל המסורת הטיפשית שלך. הם שותים וודקה ואוהבים נשים וחיים. אתה רוצה להחזיר את גלגל ההיסטוריה אחורנית בזה שאתה סוחר בידיים עובדות. לא ולא! נשתדל שלא תמשיך בפעולת ההרס שלך נגד האנושות ונגד הסוציאליזם”. התווכחתי עוד כמה שעות עד שנשמע הצלצול המודיע לאסירים להיכנס לצריפים, אחרת יירו.

בהיותי בחוץ עוד שמעתי את צחוקם הפרוע ואת המלים “נו, אנו נראה ליהודי זה למה אנו מסוגלים”. אכן, לא טעיתי בדיאגנוזה שלי עליהם.

כעבור זמן מה העבירוני למחנה עוד יותר גרוע. זו היתה תגובתם על עמדתי הנוקשה בשיחות האחרונות.

עוד חקירה.    🔗

במחנה החדש התעלל בי הבריגאדיר קשות. כל תלונותי לא הועילו. היתה סברה שבריגאדיר זה קיבל הוראות מהמחלקה השלישית להתעלל בי כדי לשבור את רוחי. הם היו נוקטים באמצעים פראיים כדי להשפיע על קורבנם שיודה על כל האשמות נגדו ועוררו בו תקווה שאם יודה ישתנה לטובה היחס אליו ואולי תתקרב גם גאולתו. למעשה, מי ש“הודה” היה נידון להשמדה מיידית או איטית. כל “מודה” היה משלה את נפשו שבנוגע אליו יעמדו הגאנגסטרים בדיבורם. אני, שהצלחתי להכירם מיד החלטתי ללכת בדרכי.

בראותי שהבריגאדיר אינו מרפה ממני החלטתי להכריז שביתת רעב. כוונת שובתי הרעב היתה להשתמט מעבודה, כדי לשין קץ להתעללויות. לפעמים היה זה מועיל.

בהודיעי על השביתה הובאתי מיד למחלקה השלישית. הפעם ראיתי שינוי כביר בשיטה ובהתנהגות, קודם כל הובאתי לטרקלין מרוהט ומצוחצח בצורה חדישה. גם הגאנגסטרים היו מלובשים לפי האופנה האחרונה ובמגפי לבד צבאיים, כמו בתקופת הצאר. דיבורם היה מלוטש ויכולתי לחשוב שהנני עומד לפני ג’נטלמנים במשרד שבדאונינג סטריט.

ההתחלה היתה: “נו, איך אתה מרגיש עצמך במחנה החדש? קשה לך, לא כן? אנו יודעים שהנך מתאונן על שהבריגאדיר מתעלל בך. אנו יודעים שאינך אוכל כמו שהיית אוכל בפאריז, וכנראה שגם החברה אינה לפי רוחך. לא בנו האשם. לולא היית פושע לא היית מרגיש מחסור. אז היית חי חיים מאושרים על אדמת הסוציאליזם. אך מכיוון שכל ימיך חיית על חשבון פועלים מנוצלים, עליך לתת את הדין בבתי־המשפט הסובייטים. אנו הקומוניסטים נוקטים בשיטה הומאנית ופותחים פתח לתשובה לכל פושע המתחרט ומוכיח בעבודה מסורה ששב מדרכו הרעה ועלה על הדרך הטובה. גם אותך אנו רוצים להחזיר למוטב, משום שאנו דואגים לעתידך. הנה לך פיסת נייר ורשום עליה כל שעשית נגד ציבור הפועלים המנוצלים; ספר לנו מי היו האוחזים בהגה האירגון הגועלי שלך ותסמן את שמותיהם ואת כתובתם המלאה; כמו־כן תרשום את כל הכתבות של סניפי הסתדרות זו, ואז, אנו נותנים לך הן צדק קומוניסטי, ישופר מצבך בהרבה”.

כל התלאות שעברו עלי לא עשו עלי רושם כל כך מכאיב כמו שעשו עלי גאנגסטרים שפלים אלה באותו מעמד.

עניתי להם באותה שפת החלקות שפנו אלי: אני מאוד מוקסם מהרוח ההומאנית השוררת בקרבכם ומודה לכם על השיטה החדשה שאתם נוהגים כלפי האסירים. אני מקווה שיבוא יום ואפרסם בכל העולם מאמרים מלאי התפעלות על ההומאניזם הסובייטי, אבל זאת אני מבקש שתזכרו כל ימי חייכם – בל תחשבו שכל היהודים הם בוגדים בעמם. אם אמנם יש לכם נסיון מהיהודים הסובייטים, שחלק מהם פנה עורף לעמם אין זה מוכיח ולא כלום. כל תושבי הגן־עדן שלכם הפכו עבדים נרצעים לאליל האדום. לא כן אנוכי. הנני מצאצאי היהודים שבחרו למות על קידוש שם ישראל בעולם. נשארתי נאמן לבני משפחתי, לעמי, לאידיאה שלי ולארצי. לא אמכור את נאמנותי בשום מחיר שתציעו לי וברשותכם לעשות בי כרצונכם. הנני מוותר על כל האושר שאתם עומדים להעניק לי ואין צורך לבזבז זמן לחינם.

חשבתי שאחרי דברי אלה יבוא הקץ לחיי, אבל הם היתממו שאינם מבינים את דברי או ששקעו בהרהורים אחרים ולכן הוסיפו ואמרו: “אתה כנראה רוצה להמשיך בפעולותיך האוויליות וגם להוכיח לנו שאתה מוכשר לנאום בפני קהל רחב, אין לך צורך להוכיח זאת. לפנינו היו גיבורים ממך שנכנעו לנו ואין ספק שגם אתה תיכנע. הנך עייף. לך לישון ולמחרת כשתתפכח תבוא אלינו ותעשה כפי שהצענו לך”.

בעוזבי את המשרד נדמה היה לי שהנני צועד על עברי־פי־פחת.

פגישות אלה היו מרובות, למרות שלא הראיתי כל סימני כניעה. הם נשארו באמונתם שיעלה בידם לשכנעני לבוא אתם לידי הסכם. היות וחולשתי הלכה וגברה והייתי נתון להתעלפויות יום יומיות בשל הרעב, החליט המפקח הסאניטרי להעבירני לצריף רפואי הנמצא במחנה אחר. באופן זה ניצלתי.

חוק הג’ונגל.    🔗

ידעתי שהג’ונגלים הם בהודו. אולם אחרי שנאסרתי נוכחתי שגם, ואולי רק, בברית־המועצות ישנם ג’ונגלים אף שאינם מסומנים במפת הארץ. בשטחים הנרחבים האלה, מקום בצוות ויערות עד, שרגל אדם לא דרכה בהם עד למהפכת אוקטובר, הובאו רבבות־רבבות אומללים להשמדה חשאית. במקומות אלה קיים חוק אחד – חוק הג’ונגל. הקורא יסלח לי על שאני משתמש במונח גיאוגרפי שאינו מתאים אולי לגמרי לנקודה הגיאוגרפית שעליה אני מרחיב את הדיבור. אבל נדמה לי, שמונח זה מוצדק, בהבדל שבג’ונגלים האחרים נמצאים הרבה קופים ובג’ונגל הסובייטי ממלאת הבולשת האדומה את מקום הקופים. במקומות נידחים אלה, שלפי כל חוקי הטבע והרפואה אין אפשרות קיום לאדם, באה והוכיחה המציאות המרה שגם בנדון זה חלה טעות. העובדה הוכיחה שאפשר להביא מיליונים בני־אדם למקומות אלה ולסחוט את כוחותיהם קמעא קמעא, לבנות ערי מסכנות לכוכב האדום ולהפוך אותם לחיות טרף. קשה לתאר לאנשים שמחוץ לחומת הברזל שבמאה העשרים הופכים את האדם לחיה מורעבת ומוזנחת הנאלצת לעבוד עבודת פרך ושתנאים כאלה קיימים עשרות בשנים ואין פוצה פה לתבוע עלבונם של האומללים.

בימים הראשונים לבוא האומללים למחנות מלעיטים אותם בסיסמה “חינוך מחדש!” המוליכה שולל את אלה שנידונו להשמדה. למרות הקור הנורא השורר כבר מהתחלת אוגוסט, סופות השלג הנוראות והרעב, לוקחים את האנשים לעבודות פרך עד יציאת הנשמה. רובם של אלה הם תשושי כח מכופן, מחוסר שינה ומחוסר תנאים היגייניים ולמרות הכל מכים אותם הבריגאדירים הנוגשים מכות רצח ומאיצים בהם שיעבדו בלי הפסק למעלה מכוחותיהם.

לרוב אין הבריגאדירים מסתפקים בהכאות בלבד. רוב הבריגאדירים נידונו על רציחה המונית ופושעים כאלה אינם מתחשבים במצבם הפיסי של האסירים. כדי להוכיח לשלטון המחנה את מסירותם הם רוצחים את החלשים, שאין ביכולתם להתנגד לכוח האגרוף. רציחות כאלה נעשות לעין השמירה ובנוכחות האסירים. בחורף של 1943 הותזו ראשים רבים של האומללים בגרזנים בהם עבדו והשלטון ערך פרוטוקול שהם מתו משבץ הלב. מעשים כאלה חזרו ונישנו בשיטתיות וצריך היה לקרות איזה מקרה נדיר כדי לשיים להם קץ. כל אסיר ידע שאין להתאונן ושכאן שורר רק החוק האחד – “כל דאלים גבר” והחלש נספה על ידי החזק ומוכרחים לסבול ולשתוק.

בזמן הראשון לא הבינונו את הנעשה מסביבנו. בראשונה היינו אנו היהודים במספר ניכר ויכולנו לפרוש מהשאר מבלי לבוא במגע עם הכנופיות. היינו אז בבחינת קיבוץ נפרד בעל אוטונומיה מלאה. ואם כי נאלצנו לעבוד יחד עם הכנופייות התעלמנו מקיומן. הסתכלנו על הנעשה אצלם והתנחמנו ששואה זו לא תגע בנו. היינו עדי ראייה להתפרצויות פראיות שקשה לתאר אותן במלים. ראינו את “איוואן” כשהוא יוצא מכליו וצמא לשפוך דם ושיש לו סיפוק יוצא מן הכלל לראות את קרבנו מוטל אין אונים על השלג ומתבוסס בדמו; היינו עדי ראייה שאיוואן חוטף סכין, המשמשת בשבילו כלי עבודה, ותוקע אותה בבטן יריבו ואינו מרפה עד שריטש את הבטן ושפך את כל המעיים ורק אז הוא זורק את הסכין כשהוא צוחק צחוק פרוע; ראינו איך שאחד תוחב אצבעותיו לתוך עיני חברו; היינו אפילו עדי ראייה איך שאיוואן קורע אוזן חברו בשיניו ואוכלה לתיאבון. כל זאת מוכרחים היינו לראות ולשמוע מבלי להגיב וודאי שמקרים אלה השפיעו מאוד על רוחנו. בעת ה“הצגות” האלה פרצו רבים בבכי שנמשך לפעמים עד חצי שעה. היו אפילו שהתעלפו לנוכח זוועות אלה. מקרים מבחילים אלה הדירו שינה מעינינו וכעבור זמן קצר דמינו לחולה הנמצא במצב של נים ולא נים, תיר ולא תיר. וגם היינו צועקים מתוך שינה. מה שמפליא הוא, שלמרות זעזועים נפשיים אלה לא יצא איש מדעתו. היה מקרה אחד של שיגעון, אבל לא ביחידתנו.

כעבור חדשים וחברתנו נצטמצמה, נאלצנו להתמזג בכנופייות והתחיל המשבר הנפשי והגופני שלנו. מלבד הרעב נאלצנו להסתגל למכות הנאמנות שהיו מכבדים אותנו בהן, כדי להראות לנו את נחת זרועם. איש לא העיז להתמרמר על בריונים אלה. החלשים שבנו פרצו כמה פעמים בבכי שגרם רק עונג למתנפלים. ה“גיבורים” לעגו בראותם את אוזלת ידינו, את אפיסת הכוח והרצון לשלם להם מידה כנגד מידה, ושתיקתנו רק הגבירה את השינאה והזלזול כלפינו.

בהיותי נער התחלתי לחקור לסיבת השינאה הנודעת לנו ע"י הגויים וקיבלתי הרבה הסברים שלא הניחו את דעתי. כשגדלתי וישבתי כבר על ספסלי האוניברסיטה חיפשתי לכך נימוקים סוציולוגים, פילוסופיים, היסטוריים ופוליטיים והתירוץ הפשוט ביותר נעלם ממני עד שנתגלגלתי לכאן. אחרי התבוננות מרובה באתי כאן לכלל דעה, שמקור השינאה כלפינו הוא בחולשתנו. הם רגילים להתקיף ולהיות נתקפים, וזה נקרא אצלם שעשוע; הם רגילים להרביץ אחד לשני מכות נמרצות וכעבור חצי שעה הם מתחבקים כאילו לא קרה דבר ואינם נוטרים איבה איש לרעהו. כשנתקלו בנו ונוכחו שאיננו מסוגלים להתמזג עמהם ואין לנו המרץ לעמוד בכוח נגד התוקף, הוציאו מכך מסקנה שאין אנו ראויים להערכה. זהו סוד השינאה.

במחנה אחד נתקלתי בבריון שחשבתיו לרוסי אמיתי. פעם, כשהתנפל עלי, הרימותי לבינה וזרקתיה בראשו. במקום לנקום בי חייך וטפח על שכמי: “תגיד לי, זה נכון שאתה יהודי?” כשעניתי בחיוב, תמה ואמר: “אם הנך יהודי למה התנגדת לקבל מכות ממני?” עניתיו שלפי דעתי כל תוקף מוכרח לבוא על ענשו. – “יתר היהודים אינם נוקטים בשיטה זו. אנו מכירים את הפחדנים האלה. לאיזה מטרה נולדים בעולם פחדנים כאלה?” עם זאת נתן לי במתנה שני תפוחי־אדמה בהוסיפו: “יפה מצדך שזרקת לי הלבינה, אחרת הייתי הורג אותך. כי שונא אני את הפחדנים”. לפני היפרדו גילה לי בסוד שגם הוא יהודי. “ראה”, המשיך, “כל ימי חיי אני גר בין הכנופייה ואיש איננו מנחש שאני יהודי, כיוון שאינני מתנהג כפחדן. כשיש צורך אני מרביץ על ימין ועל שמאל. הודות להתנהגות זו רכשתי לי אמון והערצה”.

אכן, חוק הג’ונגל!

סאיוזוב.    🔗

לחברי הכנופייה השתייך קומוניסט אינטליגנטי, שמילא תפקיד חשוב במפלגה בעירו. לדבריו היה מזכיר המפלגה. בחיצוניותו דמה ליתר אנשי הכנופיה: פניו הגסים והבהמיים הפילו פחד על כל מסתכל. על צווארו ענד צלב עץ כיתר חברי הכנופייה. הצלב שעל לוח לבו לא הפריע לו כלל ללעוג לדת ולחבר הלצות גסות על חשבון ישו הנוצרי. הוא היה גבה קומה וחסון כארז והיה מתהלך זקוף קומה, כאילו היה נהנה מחופש גמור של אזרחים בארץ חופשית. תמיד היה מלובש בתלבושת אזרחית טובה, בניגוד ליתר שהיו מלובשים כאסירים. הוא היה מטיף לאסירים שהם צריכים לרצות את עוונם בעבודה מסורה, אבל בעצמו לא נקף אצבע באיזה עבודה שהיא; היה מטיף בלי הרף לתיקון העולם במלכותו של סטאלין, גאון האנושיות לפי דבריו.

כשבא תורי למכות, על שאינני עובד באמונה, שברתי מקל על ראשו. הלז נעץ בי עיניו והתחיל מחייך בחיוך הבריונים המבשר את הזעם: “מה עשית לי, ז’יד מתועב? אתה יודע על מי הרימות מקלך, שדרך אגב הלא הרגשתיו. אנו הסובייטים יודעים שהז’ידים הם אויבינו המסוכנים ומפריעים להתגשמות הקומוניזם. על כל אזרח סובייטי מסור מוטלת החובה לחסל את הז’ידים. קשה לי להביט בפרצופו של ז’יד, תמיד באה לי בחילה כשאני רואה ז’יד מרחוק. אבקשך להימנע מהיתקל בי, אחרת אשים קץ לחייך”. באותו זמן פנה לחברה ה“נחמדה” והטיף להם את תורת האנטישמיות בנוסח ה“שטירמר”. ניכר היה שלמד פרק זה בעל פה. לא יכולתי לכבוש את כעסי ושאלתיו אם גם הוא חושב עצמו לאדם סובייטי. – “כמובן”, ענה, “כל ימי חיי לחמתי בעד השלטון הסובייטי”. כשהוספתי לשאלו, למה חבש ואתך השלטון בבית הכלא יחד אתנו, אותו השלטון שאתה כל כך מוקסם ממנו? ענה: “הוא אשר אמרתי, שהודות לז’ידים הובלתי לבית הכלא. עליכם לדעת, חברים, שלולא הז’ידים לא היה אף אחד מכם בבית כלא או במחנות הסגר. כעת מובן לכם עד מה צדק היטלר במסע־השמד שלו נגד היהודים?”

כעבור זמן מה נודע לי שהוא ממלא תפקיד חשוב במשרד המחנה ולאמיתו של דבר אינו מרגיש כלל וכלל שהוא אסיר. יש לו חדר קטן במשרד המחנה ואוכל ושותה כאחד הקצינים. כיוון שהיה קובע את האסירים בבריגאדה לפי ראות עיניו, חלש למעשה על גורל האסירים. על הנשים שבמחנה היה מאיים שישלח אותן לעבודה הכי קשה אם לא יעניקו לו קצת אהבה. קשה היה לדעת על איזה חטא הגיע ברנש זה למחנה, אבל עובדה היא שרק באופן רשמי היה אסיר ולא למעשה.

יום יום לפני צאתנו לעבודה היה מקריא את תוכנית העבודה ומטיף מוסר לעצלנים. “שהם, לדרך אגב, ז’ידים שקשה להם להסתגל לעבודה, מפני שאף פעם לא עבדו ורגילים שהגויים יעבדו בשבילם והם ימצצו את דמם. אבל אנו השלטון הסובייטי נלמד את הז’ידים איך לחיות על האדמה, אם ירצו או לא ירצו. נשתדל בכל האמצעים שבידינו לעשות אותם לאנשים המביאים תועלת לחברה הסובייטית, ואם ירצו להישאר פאראזיטים יהא מקומם בבית הקברות”. הוא גם הסית את הבריגאדירים להתייחס ליהודים בחומרה יתירה. מה שגרם סיפוק מלא לכל הכנופייה.

בבוקר אחד, כשהתחיל להשמיץ אותי ולצעוק שכל ימי חיי הייתי פארזיט ומעוניין שכל הז’ידים יישארו פאראזיטים, לא משלתי ברוחי ואמרתי לו: מזלך שאתה נמצא בין פראים שאינם מבחינים בין יום ולילה ונהנים לשמוע את הנוסחה עתיקת היומין שקיבלתם בירושה מפובידונוסצב. לולא היו מטומטמים היו שואלים אם אתה אינך פאראזיט. הלא אינך עושה כלום. אתה רק אוכל ושותה ומנצל את האסירות כדוגמת ראספוטין. הם אינם מבינים שאתה הסמרטוט והנבל הכי גדול ועוד חושב את לקומוניסט משום שהוא יושב במשרדו ומתעסק עם נשים. אתה עוד מעיז לצעוק על האסירים שהם אינם עובדים כהלכה? בל תחשוב שגם אני מטומטם כמותם. אני מכיר מזמן את מהותו של הקומוניזם שלך וכל הטפותיך הן בשבילי כנביחת הכלבים כשהם מחכים לעצמות שיזרקו להם. אל תזלזל בעם היהודי ובל תחשוב שהאסירים יישארו מטומטמים ולא יכירו מי ומה אתה. לתמהוני הרב מחאו כל אנשי הכנופייה כף וצעקו: “הז’יד צודק. הוא בעצמו פאראזיט”. “חכה”, איים עלי המטיף, “יבוא יום ואצלוב אותך כמו שהז’ידים צלבו את ישו”. עניתי לו שזה למטה מכבודי להתווכח עם באנדיט החושב עצמו לקומוניסט.

כעבור כמה זמן, אחרי עוברי בדיקה רפואית הוחלט שצריכים לטפל בי טיפול רפואי וקיבלתי פתק למנות בית חולים במשך שבועיים. גדול היה תמהוני, שבהיכנסי למסעדה מצאתי ברנש זה בראש הסוהרים כשהוא יושב וסועד בין יתר החולים. רק הרגיש בי צעק: “המתן, אל תצעד קדימה. אינני יכול לסעוד כשאני רואה ז’יד”. שאלתי אותו: מאימתי נעשה פתאום הקומוניסט סאיוזוב לחולה מסוכן הזקוק להבראה? אתה הלא אידיאולוג שיש לך תפקיד כל כך קדוש לחנך את הז’ידים שלא יהיו פאראזיטים, באיזו רשות אתה גוזל את המנה הרפואית מחולים מסוכנים? אתה פאראזיט בן פאראזיט לבית הפאראזיטים, שכל עיסוקכם הוא גניבה, רציחה וגזל. פתאום נעשית כמלאך מיכאל לאנושות? ה“אידיאליסטן” הוציא סכין ארוכה וזרק כלפי, אבל החטיא את המטרה. לקחתי את הסכין להראות לקצין את עבודתו הפוריה של הקומוניסט. הוא העמיד פנים כאילו יעניש קשה את הברנש הזה, לקח את הסכין ואמר לי להסתלק. לפני לכתי אמרתי: עשיתי זאת לא משום שחשבתי שתעניש את ידידך אלא כדי לגלות את כל הכזבים שלכם ולהראות לך מי הוא חבר המפלגה המסור שלכם.

בדרך חזרה סרתי לחדרו של הרופא וסיפרתי לו את העניין. הוא הביט סביבו לראות אם יש מישהו בחדר או לידו ואמר: “אתה אזרח חוץ וטרם חדרת להבין את הצביעות של האדומים. אני רוסי וכלוא כבר 13 שנה ויודע מכבר את אופיים של האידיאליסטים האלה. אייעץ לך שתחדל להתווכח עם הבאנדיט הזה. שום תועלת לא תצמח מזה”. דרך אגב סיפר לי מפני מה הושב “אידיאליסט” זה בכלא: ברנש זה היה חבר ה.ג.פ.או. ובזמן הרציחות האיומות עמד בראש כנופיית המרצחים המשתוללת ונתקל במקרה באחד שהיתה לו השפעה בקרמל. הודות לבעל השפעה זה נאסר ונשלח לבית הכלא. מהיותו חבר ומודע לצ’יקיסטים הוא נהנה מזכויות יתירות.

כעבור כמה ימים, כשנכנסתי עם עוד כמה אסירים, וביניהם היהודי כהן, לסעוד במסעדה הרפואית, שררה אפילה בצריף. נכנסה עובדת המסעדה ונר בידה ושאלה לשמות הנוכחים. היא ציינה את השמות על לוח ובקשה אותנו לשבת. פתאום נשמעה צעקה. צעקה זו יצא מפיו של ה“אידיאליסטן”. הוא נתיר ממקומו וצעק על הז’ידים, עם כהן בראש, לעזוב את הצריף.

כעבור זמן מה התנפחו פני וקיבלתי חום גבוה. הרופא האנטישמי שהיה אז התורן, נאלץ להשכיבני בבית החולים. שכני החולים ניחשו שזו שושנה. למחרת בא החובש והודיעני שהחליטו לעשות לי ניתוח בלחי השמאלית. לאחר הניתוח החלתי לחזור ברגל לחדרי. אותו רגע נכנס סאיוזוב וכשראני צעק: “הביטו למה מסוגל הז’יד הזה! וודאי חיבל תחבולה כדי שיתנפחו פניו ויוכל לנוח בבית החולים”. הרגשתי ברע ולא היתה לי אפשרות לענות לו.

כעבור ימים אחדים באה שוב וועדה רפואית ונכנסה לבדוק גם את החולים שבבית החולים. רופאה אחת מוועדה זו ניגשה, הסתכלה בי ושאלה את המנתח מה שקרה. היא לא היתה שבעת רצון מהסברתו. סאיוזוב שנכנס “במקרה” לצריף, ראה את אי־שביעות רצונה של הרופאה ופנה אליה: “אבאר לך מה קרה. הז’יד הזה סימולנט ממדרגה ראשונה. כנראה עשה מה שיתר הסימולנטים עושים שיתנפחו הפנים ויוכלו לשכב בבית החולים”. הרופאה ביקשה ממנו לחזור על דבריו ואחר כך התפרצה ואמרה: “עכשיו מובנה לי סיבת מאסרך. היתה שגיאה מצד המשפט הסובייטי שלא שלחו בך כדור. תתבייש לספר שטויות בנוכחות הרופאים. התחשוב שאיננו מבינים כלום ברפואה ורק אתה הידען הגדול?” כשהסתלק ניגשה הרופאה ושאלתני אם אני מבין גרמנית. כשעניתי בחיוב אמרה שלא אשים לב לנבזה זה, שכולם מכירים אותו, ויעצה שלא אתרגש אלא אשכב במנוחה. היא הבטיחה לדאוג שישאירו אותי בבית החולים זמן יותר ארוך. חייכה ויצאה.

בבית־החולים נשארתי עוד שבוע ובאחד הימים נפתחה הדלת ונכנסה אותה הרופאה ושאלתני איך אני מרגיש. היא בדקה אותי ובקשה ממני להיכנס למשרדה. בהכנסי ביקשה שאספר לה בקיצור את קורות חיי. כשסיימתי אמרה לי: “אני יודעת מכל הצרות שיש לך כאן. זה מובן מאליו, כי אתה האינטלקטואלי היחידי והם בורים וגנבים. אל תחשוב שרודפים אותך בגלל יהדותך. יש לי נסיון. אני מבקרת בכל המחנות ובכל מחנה ישנם נרדפים בודדים כמוך, למרות שאינם יהודים”. כשסיפרתי לה את פרשת סאיוזוב אמרה: “זהו גורלנו עלי אדמות. באיזה שלטון שלא יהיה, נהיה תמיד השעיר לעזאזל”. לשאלתי אם היא סובלת משום שהיא בעלת השכלה גבוהה ענתה באופן לקוני “לאו דווקא”, והבינותי. לחצתי את ידה ואמרתי לה שיש לי נחמה שבתהום הגדולה נמצאים בודדים כמוה. – “תסלח לי”, הוסיפה “אני רוצה לתת לך כמה הוראות: כפי שנודע לי אתה מתיהר מדי ביהדותך וסובל מהצער העולמי. זה לא יוסיף לך לא כבוד ולא תועלת איזו שהיא. עבור על הכל בשתיקה ואל תתפעל אם יחשבוך לתם שאינו מבין כלום. חבל מאוד ששלטון המחנה יודע על השכלתך. לולא זאת היו לך כל הסיכויים להשתחרר בקרוב כנכה. כיוון שמכירים את השכלתך הנך נחשב אצלם עם האלימנטים המסוכנים ביותר. כי, בינינו לבין עצמנו, אם היית יכול לברוח לחוץ לארץ מה היית עושה?” אמרתי לה שהייתי חוזר לעבודתי המדעית. – “הנני משוכנעת שמחוץ לעבודתך המדעית תכתוב על כל שעבר עליך במשך הזמן הזה ותנאם בהרבה מקומות. האם יכולים הם להשאיר בחיים אדם כמוך? הנני מייעצת, שאם יעבירו אותך למחנה אחר תשתדל לעשות רושם של בור ותם. במה שנוגע לסאיזוב, אני עצמי מפחדת להיפגש אתו, כי הוא נחש מסוכן. אין באפשרותי לספר לך את כל הפרטים אודותיו. תסתפק בזה שסיפרתי לך. מאחורי הפרגוד שמעתי את דעתו של סאיוזוב שאתה אינך שפוי והנך בבחינת דון קישוט הרוצה לראות בהקדם מדינה יהודית ולאסוף את כל היהודים מרוסיה לשם. האין זה שגעון? הוא אמר גם שהוא מעריץ יהודי שאינו מסתיר את יהדותו ועוד מתגנדר בה ושלו היו כל היהודים הסובייטים כמוך לא היתה השינאה כל כך עזה כלפיהם. השתדלתי שבעוד כמה ימים יעבירוך למחנה אחר. קודם כל אין שם סאיוזוב והשנית, ישנם שם יותר אנשים מארצות המערב, מה שמאוד חשוב בשבילך. למרות הכל אני מקווה שכעבור כמה חדשים תבוא שוב הוועדה הרפואית ובלי ספק יגדירו אותך כנכה ולכן אבקשך שתזכור בעל פה את הכתובת שלי. אני מאוד רוצה לראות אותך שוב באותו גובה שהיית לפני פרוץ המלחמה”. בכך הושיטה לי את ידה לאות פרידה כשדמעה זלגה מעיניה. עוד הספקתי להגיד לה שהנני מאחל לה מה שאני מאחל לעצמי.

ככה נפרדתי מרופאה אצילת רוח זו, שהכרת פניה ענתה בה שהיא מבנות ישראל שנשארו נאמנות לעמם.

כעבור כמה ימים, בעוזבי את בית החולים, ניגש אלי סאיוזוב, הושיט לי את ידו, שהיה לי קשה לקבלה, ואמר: “מלאתי את פקודת הרופאה להעביר אותך למחנה אחר. אתה רואה שלא כל הרוסים נוראים כפי שאתה מתאר לעצמך. ראית איך שהרופאה הרוסיה הזו התעניינה בגורלך ואפילו אני מצידי יכול להבטיחך ששינאת היהודים שביטאתי בוועדה היא רק כלפי היהודים המסתירים את יהדותם. אותך אני מעריץ ומאחל לך כל טוב, שתזכה עוד להיות מיניסטר במדינה היהודית על המארס”.

סאיוזוב היה סמל לכל המנהיגים הקומוניסטיים הבכירים והזעירים שבהטיפם לתורת לנין הטיפו גם לשינאת ישראל ולחיסולם המהיר.

הכומר סרגיי.    🔗

במחנה אחד נתקלתי באדם מוזר מאוד. היה זה איש גבוה, רחב כתפיים ומרכיב משקפיים. הוא היה שריד מהתקופה הקודמת. הוא נמנע מלהיכנס בשיחה עם מישהו, היה מתבודד בפינה וממשיך להביט בכיוון אחד. בעמק הבכא היו כל רעיונותי תפוסים ב“אני” שלי, ולא הייתי פנוי לשים לב לאיש מוזר זה. רק פעם, כשנשארתי בצריף נוכחתי שגם הוא לא יצא לעבודה. כשהגיעה שעת הצהריים נכנס התורני של בית החולים עם לוח עץ ועפרון וקרא בשמות כדי להיווכח אם החולים נמצאים בצריף. כשגמר לקרוא את השמות אמר: “האנשים שקראתי בשמותיהם יקבלו היום ארוחת צהריים רפואית”. משיצא קפץ ממקומו סרגיי, הצביע עלי ואמר: “שוב מקבלים הז’ידים אוכל ואנו הרוסים צריכים להסתפק בתפילות ובתחנונים”. החום החלישני ולא יכולתי להיכנס אתו בוויכוח.

כעבור ימים מספר היתה בדיקת החפצים על ידי כוחות השמירה ובשעת מעשה שמעתי גידופים רוסיים טיפוסיים והקול היה של סרגיי. שמעתי גם את גערת המחפשים: “עליך לדעת שאצלנו אין מקום לא לצלבים, לא לספרי כנסיה ולא למחרוזת הקדושה שלך, ובכלל אין אנו מבינים איך העזת להחזיק בכיסך כל כך הרבה ניירות, עטים ודיו, וכתבת כל כך הרבה סיסמות קונספירטיביות. את הסיסמות נשלח לבדוק ואתה תבוא על שכרך”. הוא התרגז וצעק: “אתם אנטיכריסטים, הביטו איך שישו נוקם באלה שפוגעים בו, תראו את מצבם של הז’ידים בעולם. הם סובלים אך ורק משום שלא הכירו במשיח כריסטוף. גם אתם תסבלו כמוהם”. הם צחקו וקראו לו שיבלום פיו, אחרת יגזרו את לשונו. כשהלכו והסדר הושב על כנו שמעתיו מדבר ב“לחישה” עם שכניו: “האפוסטולים שלנו כותבים באבנגליה על מעשי הז’ידים, שנגעו במשיח שלנו. בכל תקופה ותקופה מביאים הז’ידים צרות לעולם. בגללם פורצות מלחמות והם מתעשרים מהן. דמנו נשפך כמים והם צוברים זהב, ודאי, ידידי, ידוע לכם שאת הצאר החביב שלנו השמידו הז’ידים. גם את יתר הצארים השמידו הז’ידים. האם לא ידוע לכם שכל הרבולוציונרים היו ז’ידים? שהרבה כנסיות שלנו נהפכו למחסנים – אך ורק מעשי הז’ידים הוא. זכורני, עם פרוץ המהפכה, כשעמדתי על הדוכן בכנסייה על שם ניקולאי הקדוש, פרצו הז’ידים וגירשו את המתפללים, התנפלו עלי וקרעו את בגדי הכהונה והביאוני לבית הכלא. הלא תבינו שכוונתם להשמיד את היכלו של כריסטוף ואת מאמיניו. ראו לאיזה מצב הגענו כיום: משפחותינו נפוצו לכל רוח, האמונה נחלשה באופן מבהיל וכולנו איבדנו את הצלם הקדוש. עלי להגיד לכם, ידידי, שאם נמשיך לעבור בשתיקה על השערוריות הללו ינקום בנו המשיח. עלינו להתעורר, לשים קץ לכופרים הארורים ולהחזיר את עטרת הנצרות ליושנה”. רק אז קיבלתי תיאור מלא על אדם מוזר זה.

במשך הזמן נודע לי שהוא מתהלך תמיד כועס וזועף ומלא התמרמרות וביחוד בזמן שהוא רואה פני יהודי. הוא היה ערום מאוד, ידע את הפתגם “החיים והמוות ביד הלשון” והיה מנצל כל הזדמנות להסית נגד היהודים. בעיקר כעס בראותו חבילת חוץ לארץ בידי. – “הז’ידים גונבים מהגויים ומשום זה אפשר להם לשלוח חבילות לאנשי שלומם, והעיקר שעל־ידי משלוח החבילות מוכיחים היהודים שלא ויתרו כלל וכלל על יוזמתם לקחת את השלטון העולמי בידיהם. אתם מתארים לכם מה יהיה גורלנו אם באמת ישתלטו על כל העולם? הם יהרגו את אנשינו ואת נשותינו ובנינו הקטנים יהפכו לעבדים”. הייתי בטוח שאחרי הטפה ארסית זו תתנפל עלי הכנופייה ותבלעני כדג. מוזר היה שהם נשארו במקומותיהם ורק הניעו בראשם לאות הסכמה.

כעבור שבועות מספר, בפתחי את דלת הצריף, נתקלתי במטיף זה ונסוגתי לאחור, כדי לתת לו מעבר ולא להתנגש אתו. הוא הפנה את ראשו ולחש “גם אתה ז’יד ארור”.

כעבור חודש נכנסו השומרים לעשות שוב בדיקת חפצים וכשנגשו לכומר הזה יצא מכליו וחירף וגידף את ממשלת הז’ידים והצהיר שלא יפתח את שקו. הם לא שמו לב לגידופיו הוציאו סכין וגזרו את השק לגזרים. החפצים נתפזרו ושוב נמצאו אצלו ניירות כתובים באותה הדיו ובאותו התוכן. הדבר העלה את חמת השומרים שקרעו את הניירות, ירקו והלכו להם. הוא צעק אחריהם: “למה אינכם בודקים את שקי הז’ידים”? והצביע עלי, שלא היה לי כל שק עם חפצים. השומרים ניגשו אלי וביקשו שאפתח את השק. אמרתי להם את האמת שאין לי שק והכומר צעק לעברי שאני שקרן ושהסתרתי את החפצים. על סמך דבריו חבשוני בצינוק, באומרם שכל זמן שלא אגלה להם את מקום שקי לא יוציאוני ממנו. החלטתי לשתוק ולא להגיב. כשנכנס הקצין התורן לצינוק ושאלני למה אני מסתיר את שקי, עניתי שזוהי עלילת שונא ושישאל את הכומר למקום בו החבאתי את השק. כעבור יממה שוחררתי מהצינוק והקצין הסביר לי, שאם בכל זאת ימצאו בזמן מן הזמנים את השק אקבל עונש חמור.

בחוזרי לצריף אמר לי פולני אחד שהכומר סיפר בשמחה שהודות לו נשלח הז’יד לצינוק. ניגשתי אליו ושאלתיו: איך זה מעליל אדם קדוש כמוך על חף מפשע? איך עושה דבר בליעל כזה אדם החרד על כל תג ממצוות ישו? ואיך זה קרה שאתם הרוסים המונים יותר ממאה מיליון נתתם לז’ידים לעשות את המהפכה ולשלוח אתכם לבתי הכלא? האם הז’ידים כל כך גיבורים שאתם מפחדים מהם? התשובה האחת לשאלותי היא שאתה שקרן נבזה ויודע זאת והתשובה השנייה, אם נכון שכל המהפכה נעשתה על ידי הז’ידים, שאתם עדר בהמות וצריכים לאכול תבן ואין לך להתרעם. בהמות, למרות שהן חזקות מאנשים, מרשות לרועה קטן וחלש להכות אותן בשוטים. כדי שידו תהיה על העליונה בוויכוח חטף איש הקדושה הזה ארגז מלא ורצה לזרוק בראשי. למזלו הרע נפל הארגז על ראש גרוזיני אחד וכל יתר הגרוזינים התנפלו עליו, הוציאוהו מהצריף ועשו בו שפטים. כשחזר לצריף בלילה, התייפח וצעק שהז’ידים רצו להרגו.

למחרת אמרתי לגרוזינים שהקדוש מכנה אותם בשם ז’ידים. זה הוסיף שמן על המדורה. הם דרשו ממנו שיגיד בגלוי מי הרביץ לו. הוא נאלץ לכרוע ברך לפניכם ולהגיד “אתם הגרוזינים, ולא הז’ידים, הרבצתם לי מכות על שזרקתי ארגז בלי כוונה תחילה על ראש אחד מחבריכם”. כדי להקניט אותו אמרתי בקול רם שעניין זה מזכיר לי את הסיפור שבתו של המן רצתה לשפוך קיתון של שופכין על ראש מרדכי ושפכה על ראש אביה. בשמעו זאת קפץ ממקומו ואמר: “כל סיפורי המדרש שלך שקר וכזב הם”. כששאלתיו אם העניין שקרה אתו גם כן שקר וכזב, ירק ואמר: “את כולכם נשחוט בימים הבאים”.

גברת קרמר.    🔗

"כמעט פקחה אמי עיניה העששות וארא:

אור שבעת הימים יהל,

כי נשקה השכינה עליהן. –

תעמוד זכות הצדקת לנו ולכל־ישראל"

(“אמי, זכרונה לברכה”. ביאליק).

בת ישראל זו נאסרה יחד עם בעלה לאחר הסכם ריבנטרופ. האשמה: היתה להם חנות והיו חברי לשכת המסחר בעירם. מלבד זה הואשמה היא שהיתה חברה בהסתדרות ציונית. במקרה פגשתיה כשהובאתי בעטאפ² ממחנה אחר וכנהוג צריכים היינו לחכות עד שפתחו את שער המחנה לאסירים החדשים. ישבתי שעות רצופות ורעדתי וגם רקדתי מקור.

כשהתקרב הערב וליד השער התחילו להגיע הבריגאדות החוזרות מהעבודה, היתה ביניהם בריגאדה של נשים. למרות שכולן לבשו סחבות, אפשר היה להבחין בפנים האציליים של אשה זו, שחוט של חסד נמתח עליהן. עיני נפגשו בעיניה וניצנצה בי מחשבה שעיניה אלה צריכות להיות יהודיות. בעלת העיניים נעמדה לפני ושאלה אם אני מבין גרמנית. עניתי בחיוב. – “מאיזה מקום הגעתם?” – ממחנה מרוחק – “ומאיזה מקום נפלת למחנה?” סיפרתי לה בקצרה כמה ראשי פרקים ונשתתקתי. היא חזרה למקומה ונעצה בי עיניה, רצה אלי ושמה דבר מה בתוך כיסי, ואמרה: “הוי, הנך בלי כפפות. הייתכן? איפה הכפפות שלך?” סיפרתי לה שהכנופייות גנבו ממני את הכפפות. מבלי לחשוב הרבה הסירה כפפותיה מידיה ומסרתם לידי. לא הועילו הפצרותי שתיקחם בחזרה. היא עמדה על דעתה אמרה: “פניך רעים, הרעב מבצבץ מבין עיניך. בטח נדדת זמן רב עד שהגעת הנה, כולך רועד מקור, עיניך שקועות בחוריהן וחרדה להסתכל בך”.

אחרי שעברתי את כל הפרוצידורה הובאתי לצריף זמני. הייתי עסוק בחיפוש מקום לשים את שקי ושמעתי קולך ידוע לי, ששואל אם אין כאן יהודי שבא בלי כפפות. הבינותי שהמדובר בי. גיששתי באפילה ויצאתי ולפני עמדה אשה זו. – “באתי לבקשך שתיכנס לצריפי. ברצוני לשוחח אתך”. היססתי לעזוב את הצריף, ביודעי שכל רגע יכולים להעבירני ממקום למקום ולא אדע איפה נעלמה החבורה שלי. כיוון שהפצירה הסכמתי. כשנכנסתי לצריפה ראיתי ששם שורר סדר יותר מבשאר הצריפים, אפילו נר דולק. מיד הציעה לי זוג לבנים חדש וביקשה ממני ללכת שוב לבית המרחץ. היא אמרה שנדברה עם הבלן לתת לי כניסה מחדש. כשחזרתי הכינה לי קערת מרק, לחם ואפילו כוס תה מתוק – מן הדברים הנדירים במחנה. כשסיפרתי לה את הקורות אותי אמרה שמיד הרגישה שאני אסיר פוליטי ורצתה להיווכח שלא טעתה בחשבונה.

היא סיפרה כל מה שעבר עליה ואמרה: “אני רואה שמצבך הפיזי הוא ברע. אני יודעת שאסיר ציון סובל יותר מכל יתר האסירים וכפי שאני מבינה עברו עליך צרות איומות ומשערת שגם במחנה זה לא יתנו לך ללקק דבש. הנה ישנם במחנה זה יהודים מועטים המסודרים באופן יחסי, זאת אומרת שהם עובדים בעבודות קלות. אלה מפחדים להתקשר עם אסיר ציון, אבל אשתדל לעזור לך ע”י כמה ממכרי שאף אחד איננו יודע שהם יהודים וחושבים אותם לרוסים. להם יהיה יותר קל לעשות דבר מה בשבילך". כמו כן אמרה שהיא כבר ניסתה לדבר עם מישהו שהבטיח להתעניין בי. היא יעצה לי להיכנס למרפאה ולספר על מצבי הפיזי וכו'. לבסוף ביקשה ממני להיכנס אליה תכופות. כל פעם כשאחזור מהעבודה.

כיוון שבלבי חשדתי שאשה אצילית זו חוסכת פירורים מפיה ומוסרתם לאחר, אמרתי לה שבשום אופן לא אסכים לגזול ממנה ממעט המזון שלה, ושאני מוכן לבוא ולשוחח בתנאי שלא תציע לי דבר מלחם חוקה. נפרדתי ממנה בהרגשה שנזדמנה לי ידידה טובה. נודע לי אחר־כך שהיא היתה עסקנית וידעה לספר לי על פעולותיה. הייתי משוכנע שלא די שלא הפריזה אלא גילתה לי מעט מאוד.

יום המחרת השכיח ממני את הפגישה, כי היה עלינו לעבור סידורים פורמליים ובלתי פורמליים. בינתיים כבר צורפתי לבריגאדה והתחילה מחדש פרשת העינויים ושוב הייתי מלא התמרמרות על התלאות והמכות; שוב ממלאות הכנפוייות השונות את הצריפים ואני נאלץ לשמוע דברי נבלה ועלבון באשר אני יהודי. כל יום הביא בכנפיו צרות חדשות בצורת בריגאדירים המצטיינים באכזריותן כלפי החלש והנדכא.

במשך השבועות הראשונים היכרתי יהודים אחדים, אבל הרגשתי שהם אינם היהודים הנחוצים לי באותה שעה. בימים אלה עוד לא ידעתי את שם אותה האשה האצילה. אף כי חששתי, בכל זאת שאלתי אותם אם אינם מכירים אסירה יהודיה הגרה בצריף הנשים. מיד אורו פניהם “אהה, אנו מבינים למי אתה מתכוון. הלא היא אם בשבילנו, היא דואגת לכולנו: מכבסת ומתקנת את הלבנים שלנו ואת הכפפות ולפעמים היא מקבלת מרק נוסף בשבילנו. למרות שהיא בעצמה סובלת הרבה כל דאגותיה נתונות לנו”. הם שאלוני אם אני מכירה ממחנה אחר. “חבל מאד” אמרו, “שאשה טובה כזו כל כך אומללה ומסכנה; הכרנו אותה עוד לפני המלחמה: קשה לנו לתאר לך איזה מעמד חשוב תפסה בחברה וכעת עליה לחיות בסביבה כזו ובין נשים כאלה; לו היו ידידיה רואים אותה כעת לא היו מכירים אותה כלל, כי לא נשאר שום דימיון מימים עברו; הללו דנו אותה ל־15 שנות מאסר ומי יודע אם עוד תחזיק מעמד זמן רב; אין לנו האפשרות להודות לה על כל מה שהיא עושה ונפשנו בוכה במסתרים ביודענו את סבלה”.

לא טעיתי איפוא ברושם שקבלתי ממנה ושהיתה עסקנית ממדרגה ראשונה, שאפילו במחנה היא רוצה להמשיך בפעולות לטובת הציבור.

כעבור כמה ימים נפלתי לבור עמוק ורק בעמל רב עלה בידי מישהו למשותני בהיותי כבר בלי הכרה. כששבה הכרתי ראיתי שעל ידי עומדת אשה ומעיניה זולגות דמעות. לא ידעתי מי היא. אחרי שקיבלתי זריקות והכרתי חזרה נוכחתי שזו הגב' קרמר. היו עוד כמה נשים ונדמה היה לי שהן מרמזות האחת לשנייה “בין כך וכך הוא אבוד ושום זריקות לא תועילנה”. אח"כ שקעתי לדיליריום ובמשך שעות רצופות לא ידעתי מה שעבר עלי. אז התכופפה אלי הגב' קרמר ושאלתני אם אני זוכר מי היא. כפי שסיפרה לי אחר־כך עניתי שראיתיה שלשום בבית החולים בפאריז. עוד שתי נשים ניגשו אלי ושאלוני איך שאני מרגיש ואחר כך בא החובש ולחש להן משהו ונראו שוב דמעות בעיני הגב' קרמר. רק כעבור יממה הבינותי מה שעבר עלי.

לפנות ערב באה אלי אשה רומנית, שאלה אותי שוב לשלומי ואמרה שהיא וחברותיה התפללו לישו הנוצרי שישלח לי את רפואתו והנה היא רואה שישו שמע לתפילותיהן וניכר שינוי לטובה. היא מסרה לי שהגב' קרמר בכתה כל הלילה, כי פחדה שלא אחייה עד הבוקר. היא אמרה לי שהם החליטו שאם אשאר בחיים יעזרו לי ככל האפשר, כי הן מבינות שמצבי מסוכן ואם לא אקבל תוספת מזון לא יאחר קיצי לבוא. עוד אמרה, שמכיוון שהגב' קרמר אינה מרגישה בטוב ביקשה ממני להיכנס ולראותני. בהמשך השיחה הוציאה פת לחם ומסרתה לי בהודעה שקיבלה זאת מאחת העובדת במאפייה ואם אשאר בחיים תוכל לקבל עבורי פרוסות נוספות.

כעבור ימים אחדים באה ועדה רפואית, בדקה אותי והחליטה להשאירני בבית החולים לכמה שבועות. החובשת ביקשה ממני להיכנס לחדר החובשים. אך כשניסיתי לקום הרגשתי אפיסת כוחות גמורה ואמרתי לה זאת, אמרה: “אם ככה, אמסור לך פרוסת לחם שהביאו בשבילך. אבל אני יכולה לעשות זאת רק יותר מאוחר, כשיתר השכנים יישנו, אחרת הם יגזלוה ממך. להווה ידוע לך שבשבילך דואגות נשים אחדות ממכירותי”. היא חייכה והוסיפה: “תגיד לי ואל תתבייש, האם תמיד ידעת לכבוש את לב הנשים? כי מזמן שאני עובדת כאן לא ראיתי שכמה נשים תתעניינה בגבר אחד. על תיעלב, אני מבינה שאתה אדם אחר לגמרי ואי אפשר להשוות אותך עם יתר האסירים. אני יודעת למה אתה אסור ואשתדל לעזור לך. אולי תכתוב לבני משפחתך שישלחו לך חבילות?” כשנודע לה שאני גלמוד נאנחה.

בעוזבי את בית־החולים נודע לי היחס הטוב בא כתוצאה מתעמולה שעשתה הגב' קרמר בין הנשים. הן קיוו שכאשר אחלים אכתוב בשבילן, בתור משפטן, בקשות ואולי יזכו להשתחרר בהקדם.

זו היתה הפעם הראשונה במחנה שמישהו התעניין בגורלי ועניין גם את האחרים.

בינתיים הצליחה גב' קרמר להביא את מכירה, שאודותיו סיפרה לי, כדי שיראה אותי וידע מה עליו לעשות. ראיתי לפני אדם גבה קומה וצעיר, שלא דמה ליהודי וגם לא לרוסי. לאחר כמה שאלות אמר: “חוששני שלא אוכל לעשות בשבילך דבר. אתה נכה ולא תוכל לעבוד עבודה כלשהי. לא יימצא בריגאדיר שיסכים לקבל אותך לבריגאדה שלו, כיוון שפניך מעידים על מצבך. לדעתי רצוי להעבירך למחנה הנכים. שם תוכל אולי לעשות דבר מה. אבל אם תרצה להישאר כאן, ימים יגידו”. אחר־כך סיפרה לי שהוא לא תיאר לעצמו קודם על סמך דבריה לאיזו אפיסת כוחות הגעתי, אבל כשראה אותי הבין כבר שלא אוכל להחזיק מעמד במחנה.

גב' קרמר התחילה לבקרני בבית החולים בכל יום ותמיד הביאה לי דבר־מה לאכול. לשמע דבריה התפלאתי, שבהיותה האסירה היהודיה היחידה הצליחה בכל זאת שיתר האסירות יכבדוה. היא לא התאוננה על גורלה ואמרה שזהו גלגל חוזר, וכיוון שכל הזמן חייתה בשפע ובנוחיות, מובן שעליה להתנסות במחסור ובתלאות. בעלה מת ברעב במחנה אחר ולא ידוע לה אפילו אם הובא לקבורה ובכל זאת לא התרעמה על מישהו. הנה, אמרתי לעצמי, גב' קרמר זו משלימה עם גורלה ואינה מתרעמת, ואני אינני שולט על עצמי. נוכחתי שעלי ללמוד ממנה להחזיק מעמד וחבל שלא פגשתיה קודם. ייתכן שאז הייתי מתגבר על המכשולים הרבים שהביאוני עד דכא. היא הרגישה במבוכתי ואמרה: “אם ציוני אתה באמת ובתמים, אין לך להתרעם. כל אידיאליסטן יודע שעליו לסבול על דעתו ועל רעיונותיו. אם יש שממאן לסבול, אין לו רשות לשאת את השם ציוני”. ראיתי שהיא מעלימה את סבלה ובמעמד זה פירשתי את דברי חז"ל: “איזהו גבור, הכובש את יצרו” – את יצר התלונה! הרגשתי התרוממות רוח כשנוכחתי שאינני יחידי במחנה ויש עוד חבר אחד לעבודה ולאידיאה. היא ידעה פרק בהלכות פוליטיקה והיתה משוכנעת שעם תום המלחמה יבוא פתרון מוחלט גם ליהודים.

אחרי עוזבי את בית החולים קיבלתי הודעה משלטון המחנה שקיבלו הוראות מהוועדה המדינית לחשוב אותי כנכה זמני ולא לשלחני לעבודה ושעלי לקבל טיפול רפואי במרפאה וכן מזון רפואי.

ביום אחד נכנס לצריפי היהודי בעל תווי הפנים הלא־יהודיים וביקשני לסור לחדרו ליד אחד הצריפים. מובן שהופתעתי מהזמנה זו. בהיכנסי אליו השתוממתי לראות שישנם אסירים במחנות החיים אחרת לגמרי. החדר נבדל מכל הצריפים שבמחנה. קודם כל היה מואר ומוסק והיתה שם מיטה ומצעים, דבר שלא ראיתי כבר שנים. היו גם שולחן וכסאות ועל השולחן ספרים, נייר כתיבה ועפרונות. הדבר הראשון שביקשתיו היה שייתן לי אפשרות לקרוא ספרים בחדרו. אמרתי לו שאני רעב גם לספרים והיות שיש לי כעת פנאי רוצה אני לנצל את הזמן לקריאה. הוא חייך: “ידידי התמים”, אמר, “הכל סידרתי לטובתך. התקשרתי טלפונית עם חברת הוועדה הרפואית וביקשתיה לדאוג שתיחשב לעת עתה כנכה זמני. בזה השגתי שני דברים: דבר אחד, שלמלאכי החבלה לא תהיה שליטה עליך והדבר השני, שתוכל לשכוח קצת את צרותיך מתוך שתתעסק בקריאה. משום כך, בעצם, הזמנתיך. הכרתיך במבט ראשון ואמרתי לעצמי שאם תהיה לך האפשרות לקרוא ספרים תבריא במובן הנפשי. לנפש בריאה מועיל גוף בריא ולכן השתדלתי שתנוח ותחליף כוח”.

“בל תחשוב שרק לטובתך התכוונתי. יש לי צורך ללמוד הרבה, מה שלא יכולתי לעשות בארץ זו. תוכל גם לספר לי דברים מעניינים שאין לשמוע עליהם כאן. אני עושה זאת, איפוא, גם לתועלתי אני. אך לפני שנתחיל בעצם הנושא, שהוא מטרת הזמנתי, הרשה־נא לי להגיד לך, שלו היית יהודי סובייטי לא היית מגיע למצב עלוב זה. אנחנו היהודים הסובייטיים מכירים את החברה הסובייטית ומצליחים למצוא מוצא מסבך רציני ביותר. גם אני עלול הייתי לבוא למצב עלוב כמוך אילמלא כישרון הגישה לשונאים אלה. זאת עשיתי בבואי למחנה: השתדלתי לשחד את אחד השומרים לקנות בשבילי וודקה ובוודקה כיבדתי את אלה שקיוויתי להפיק מהם תועלת. הודות לכך נהפכו כולם לידידי, לכל הפחות באופן רשמי, והסתדרתי בעבודה קלה המקיימת אותי בכבוד ואינני מרגיש שאני אסיר. כמובן, שאתה, בהיותך זר, לא יכולת לעשות כמוני, אבל עם זאת לא צריך היית להגיב על כל דבר. אמנם, אדם כמוך, קשה לו להסתגל לכנופייות אלה, אבל מצד שני אין לך דבר העומד בפני הרצון. במקומך הייתי קונה לי ידידים כהרף עין. הייתי מספר להם על חיי צרפת ובזה הייתי מעניין אותם והם היו כבר דואגים שתסתדר ולא תסבול רעב. מילא, מה שעבר עבר. אני מייעץ לך שלהבא לא תפרוש מהם אלא תשתדל להתידד עמהם. ועכשיו נעבור לענייננו, שאינו נוגע לחיי המחנה”.

“אני יליד העיר ח. ובילדותי למדתי אצל מורה עברי תנ”ך ועברית. כמו כן רכשתי לי ידיעה הגונה בספרות אידיש ועברית. המהפכה שינתה על כל מהלך חיי ושכחתי הכל. מה שנשאר בי היא השאיפה לדעת מהנעשה בעולם היהודי בחוץ, ותועיל בבקשה לספר לי מכל שנעשה עד פרוץ המלחמה".

סיפרתי לו כל שידוע לי מהעתונות היהודית והעברית על א"י בתקופת המנדט; סיפרתי לו על התעוררות הנוער היהודי ושתיכף אחרי מלחמת העולם הראשונה נוסדו בכל ארצות אירופה המזרחית בתי ספר תיכוניים ועממיים, ששפת ההוראה בהם היתה עברית; סיפרתי לו שבכל ארץ נתנה ההסתדרות הציונית לנוער, הנכסף לעלות ארצה, הכשרה חקלאית בכפרים אצל אכרים. ראיתי שאיש שיחי מביט ומקשיב כאדם שירד משמים ארצה ולפניו ניגלה עולם חדש. הוא לא הפסיקני והקשיב בצימאון והתפעלות גם יחד. פתאום ראיתי שפניו אדמו וכעבור כמה רגעים נתגלגלה דמעה מעיניו. הוא היה נדהם ולא הוציא הגה. אחר־כך קם מכסאו לחץ את ידי ואמר שיום זה הוא המאושר ביותר בחייו, בו זכה לשמוע דברים מעודדים ומשמחים. “כעת”, אמר לי, “אני מודה לאל שזיכה אותי לפגוש אותך ולהיוודע שמעבר למסך הברזל מוסיפים היהודים ללכת בדרך אבותיהם ופועלים גדולות. חכה לי, אני תיכף בא”.

כעבור מחצית השעה נכנס עם אשה שחשבתיה לנוצריה. – “על האדם הזה דיברתי אתך, דוקטור”. הושיטה לי את ידה ואמרה שהיא שמחה מאוד שעשתה דבר מה לטובתי. – “חבר א. סיפר לי מה ששמע ממך. רצוני להשתתף בשיחה”. כאמור, חשבתיה לנוצריה, על כן לא היה ברצוני לדבר על נושאים כאלה בנוכחות לא־יהודים ואמרתי שאני מצטער שאין באפשרותי לשוחח יותר, כי עייפתי. – “נו, אם ככה”, הוסיפה, “תשיר לי שיר עברי אם אתה זוכר עוד”. עניתי לה שמצבי אינו מרשה לי לתת קולי בשיר והזכרתי לה את הכתוב בספר תהלים – “איך נשיר… על אדמת נכר”. “אם כן”, אמרה, “אבוא מחר במיוחד וברצוני לשמוע את המשך סיפורך”.

השיחה עברה לנושא אחר – על פאריז, על הצרפתים, על הגרמנים וכו'. בעל הבית כיבד אותנו בקונסרבים ולחם לקינוח סעודה וגם בוודקה. האשה הבטיחה להביא לי ספר מעניין וכן עתונים אחדים באנגלית. ממנה נודע לי שבמוסקבה מופיעים עתונים בצרפתית ובאנגלית ומאוד רציתי לראותם. נשארתי בחדרו של מיטיבי והתחלתי לבלוע ספרים בפעם הראשונה מיום מאסרי. ספר אחד היה של פושקין “בת הקפיטן”, הספר השני היה “יומנו של לרמנטוב”.

קראתי עד שצללי ערב התגנבו לחדר. לא רציתי לעזוב את החדר, שהיה בשבילי מעין תחום אקסטריטוריאלי שאין לו שום שייכות עם צריפי המחנה. אך הייתי אובד עצות בגלל השעה המאוחרת. נשארתי לחכות לבעל הבית שהרי בין כך כבר עבר המועד הנכון ללכת לצריפי או למרפאה.

גם במצבי שלי הייתי מוכרח למלא את ההוראות בנוגע לאסירים חולים אחרת צפוייה היתה סכנה להפסיד את מנות ההחלמה ואת המודוס הרפואי שלי.

כדי לא להפסיד זמן המשכתי בקריאה. דפיקה בדלת העירתני מהקריאה וראיתי את בעל הבית המביע השתוממות על שהנני עוד כאן. אמרתי לו שלא העזתי לעזוב את החדר מבלי לסגור אותו ובחרתי להישאר עד בואו. מבלי לחשוב הרבה סיפר לי, שבהיותו במשרד שמע שקראו לי במרפאה וחשב שזו שיגרה, אבל כשהקריאה נשנתה החליט לגשת ולדעת פשר דבר. שם נודע לו שהרופא חיפשני כדי לתת לי זריקה, ולא ידעו היכן לחפשני. הוא חזר מיד לרופא כדי להסיר אי נעימות. בשובו אמר לי להיכנס תיכף לרופא. נפרדתי ממנו בתודה על שכיבדני בספריו.

כשהרופא שאלני לסיבת העלמי בחרתי להגיד לו את האמת. “עליך לדעת”, אמר הרופא, “שבנוגע ליתר אנו יודעים את מקום מחבואם, אבל אודותיך קשה היה לנחש. מכיוון שהנך אוהב להגיד את האמת, אציע לך שתישאר אתי ונשוחח קצת. בינתיים אגיד למשרת שיודיע לתורן בצריפך שהנך נמצא אצלי בבדיקה”. בצאת המשרת סגר היטב את הדלת ואמר: “עלי להודות שכל הזמן רציתי לשוחח אתך, ואל תכעס על שהתייחסתי אליך בגסות כמו ליתר האסירים. בל תחשוב שבמחנה לא מכירים אותך, אבל מהיותך בעל נתינות זרה פחדתי שיאשימו אותי באותו סעיף שהאשימו אותך. למרות שיש לך דעה מאוד רעה על הרוסים, ולפי האמת עלי להודות שהיא מוצדקת, רצוני להוכיח לך שישנם גם רוסים טובים. אחרי המהפכה נוצרו שני עמים שונים: ישנו עם רוסי, והוא קטן וחדל כוח, שנשארו בו אותם האנשים הנוחים לברייות ומוכנים להושיט עזרה לנצרכים; מצד שני יש עם חדש, הנקרא העם הסובייטי, שכל הזרים מזהים אותו עם העם הרוסי. אבקשך לחשוב שנפגשת עם אדם רוסי. ידוע לי שאחרי כל ההרפתקאות שעברו עליך אין לך כל אמון בי וביתר הרוסים האמיתיים”.

“להווה ידוע לך שמוצאי ממשפחת אצילים. מהספרות בוודאי ידועה לך משפחת… כמובן שכאן אני תחת שם אחר. כל פשעי הוא שבהיותי לפני שנה בבית החולים הצבאי בחזית והייתי זקוק לזריקות בשביל החיילים הפצועים וענו לי שאין, הבעתי את תמהוני למענה זה, בעוד שבכיסי הפצועים הגרמנים היו כל המיצרכים הסאניטריים, לרבות זריקות. נוכחתי באמת המרה ולא יכולתי למשול ברוחי ומתוך כעס אמרתי לאחות שהעתונות שלנו משקרת, בהתריעה בקולי קולות שבארצות הבורגניות אין כלום ואצלנו יש הכל. משום כך הנני במקום שומם זה. אמנם קשה לתת אמון במישהו בארץ ארורה זו, אבל ביודעי שאנשי המערב אחרים הם, ולא סובייטים, הנני רוצה מאוד שנהיה ידידים”.

בהמשך שיחתו הביע את צערו על שהגרמנים נוחלים תבוסה ואין סיכויים להיפטר מהשלטון האדום. הוא סיפר לי שלפי ידיעותיו אין שום חייל בצבא האדום שירצה בניצחון האדומים, אלא שאיש הצבא צועק את ההיפך ממה שהוא חושב. להצעתו לנתי אצלו ורק אחרי ארבע בבוקר, כשהמשרת בא להסיק את התנור, שלחני לצריפי.

לא עוררתי שום חשד בשכני, כיוון שבאתי בליוויית משרת הרופא.

הפעם היו מחשבותי אחרות לגמרי מהמחשבות היום־יומיות. אם חשבתי תמיד על הרעב המציק, על הכנופייה הארורה המתעללת בי, על קצין המחנה ועל עוזריו, על הקור וכו', הרי הפעם הייתי שקוע במה שעבר עלי בשעות האחרונות. הרבה הרהרתי במיטיבי, שהכניסני לחדרו, על השיחה שבינינו ואחרון אחרון וידויו של הרופא. הייתי כמי שנכנס לעולם אחר, לסביבה שפשטה את צורתה החולונית ולבשה צורה משכבר הימים. לפתע נפגשתי באנשים שאינם מעליבים ומגדפים.

שקעתי ברעיונותי ולא הרגשתי שגב' קרמר שואלת לשלומי. “ידועה לי כל תנועה בכל פגישה שלך מאתמול. אני יודעת אפילו שלנת אצל הרופא. הנני שמחה שהודות לשיחתי עם ידידי נשתנה היחס אליך מן הקצה על הקצה”. סיפרתי לה על דבר האשה שרצתה לדעת מן הנעשה בחוץ־לארץ ושהשתמטתי מכך, מחשש שלא ייוודע בגויים. בשמעה זאת אורו עיניה ואמרה: “כפי שאני משערת היתה זאת ‘בעלת התשובה’, שרצתה לשמוע ממך דברים המעניינים אותה מאוד. שמה האמיתי של האשה הזו, שהיא רופאה, הוא בן־לוי. כאן היא נקראת גברובה. אביה השתמד כשנשא את אמה הרוסית. היא נתחנכה חינוך סובייטי. לפני סייממה את בית הספר התיכוני כינו אותה פעם “ז’ידובקה” ומעי אז היא צמאה לחברה יהודית ומתעניינת בבעיות יהודיות. במקרה ותפגוש בה נא התייחס אליה כמו שאתה מתיחס אלי, שכן היא עומדת במדרגה אחת עם רות המואביה”.

בינתיים בא הרץ והביא לי פתק ממיטיבי המבקשני לגשת אליו. ביקשתי מגב' קרמר להילוות אלי, אבל מסיבות מסויימות סירבה והלכתי לבדי.

בהיכנסי לחדרו פגשתי את מיטיבי ואת הרופאה – “נו, עכשיו יש לך מצב רוח לשוחח אתנו קצת?” כדי להצדיק את סירובי הקודם עניתי שזה לי זמן רב שלא נפגשתי באנשים שאינם אסירים ומי שאיננו אסיר קשה לו להבין מה שמתרחש בלב האסיר במקרה כזה. היא הרגיעתני וניחמה אותי שיבוא יום ואשתחרר. היא הצטדקה על שלא גילתה אמש מי היא, שכן לא רצתה לעורר בי חשד שהיא חברת הבולשת.

דבריה נסבו על הציונות, שעל מהותה שמעה ממכירים העובדים כחוקרים בבולשת. הפסקתיה ואמרתי שלא אלה הם המקור לקבל מושג על הציונות ולימוד ציונות מחוקרי הבולשת האדומה דומה כמי שלומד סנדלרות אצל חייט. “לכן”, אמרה, “באתי אליך לשמוע את שאני נכספת לדעת”. נתתי לה הרצאה מקפת על תולדות הציונות ועל תכנית באזל, על הקונגרסים הציוניים ועל נביא הציונות בנימין זאב הרצל. סיפרתי לה על הקרן הקיימת וקרן היסוד, על הסרטים השונים שראיתי בהיותי בצרפת, על האוניברסיטה העברית ועל הקונגרס היהודי העולמי. כשסיימתי בקשה פרטים על הגיאוגרפיה של ארץ ישראל וכו' והציגה לי את השאלה, אם לפי דעתי תוכל הארץ הקטנה הזו לקלוט את כל יהדות הגולה. השיחה נפסקה כשבאו לקרוא לה מהמשרד.

עברו ימים ושבועות ולא ראיתיה וחשבתי שנסעה מכאן. אף שהייתי רוצה מאוד להיפגש אתה שוב, כדי לדעת את סיבת התעניינותה בציונות, פחדתי לשאול עליה.

כעבור חודש באה שוב ועדה רפואית לבדוק את האסירים וכשבא תורי להיכנס לחדר הבדיקה פגשתיה. היא העמידה פנים שהיא רואה אותי בפעם הראשונה, התחילה לבדוק אותי ולבקשתה בדקו אותי גם יתר חברי הוועדה. אחרי הבדיקה שאלה אותי רופאה אחרת על מה אני מתאונן ואם אינני רעב. עניתי שלפני קבלי את המנה הרפואית הציקני הרעב מאוד וכעת אני מרגיש יותר טוב. למזלי החליטה הוועדה להשאירני לעוד חודשיים בצריף הרפואי משמע – שיחרור מעבודת פרך ויותר מזון! כשעמדתי ללכת אמרו לי לחכות עד שייגמרו את הבדיקות. אז נשאלתי אם אסכים לנסוע למחנה שיש בו בית חולים אמיתי. עניתי בשלילה, משום שלא רציתי להיפרד מהגב' קרמר ומחדר מיטיבי. הם התפלאו לסירובי ואמרו שאם אסכים אוכל לכתוב להם ויעבירוני לבית החולים.

בחוזרי לצריפי הרהרתי בדבר והחלטתי לשאול את דעתה של הגב' קרמר. כוחותי לא עמדו לי אפילו להרהר ונרדמתי. מישהו העיר ואתי ומסר לי שעלי לבוא בהקדם לחדר מיטיבי. מיהרתי לחדרו ומצאתי בו את הרופאה. “עלי להודיע לך”, אמרה, “שהרופאים חושבים אותך לחולה רציני ורצוי שתסכים לנסוע לבית־חולים. קשה לנו להבין את סירובך ואת הסיבה המונעת ממך להחליט בחיוב”. לא העזתי לומר לה את הסיבות האמיתיות ורק אמרתי לה באופן לקוני, שבבית החולים יש יותר מדי מאנשי הכנופייה. – “נו טוב, יש לך זמן לחשוב מחדש ולהחליט. אגב: חשבתי על הציונות ועל מה שסיפרת. לדעתי אין זו אלא אוטופיה ואין בכוחו הדל של עם ישראל להגשים דברים כאלה. בשבילך רצוי שתוותר על הדעה המוטעית ותשתדל לסגל לעצמך את תורת הקומוניזם, או אז יפתחו לפניך כל השערים. אמנם אני מוקירה ומעריצה אותך שאתה אידיאולוג כל כך משוכנע, אבל זה לא יוסיף לך דבר בחיים. מצד שני, חבל שנפלת לידי ליסטים שכאלה. גם אני הייתי רוצה בחופש תנועה ובחברה יהודית אמיתית. אבל מכיוון שידוע לי שזהו חלום יפה בלבד הריני מתעניינת במדע הרפואה וחסל. אם באמת הצדק אתך ויבוא יום שמדינת ישראל תקום ואתה תזכה להיות מאזרחיה, אל תשכחני. מי יודע, אולי גם גיהנום זה ייהפך פעם למקום נורמלי ונקבל אי־פעם תנחומים לסבלנו. תוכל לבוא אלי לפי הכתובת… אך שוב אבקש את סליחתך על שאינני נותנת אמון באידיאולוגיה שלך”. לפני לכתי אמרה שייתכן והיא תעבוד בבית־החולים שמציעים לי להיכנס אליו.

הנה חל שינוי קט בחיי הערטילאיים: בעודי אזרח חופשי מצאתי תמיד סיפוק רב בלימודים, בקריאה ובכתיבה. אבל הסיפוק של אז כאין וכאפס הוא לעומת הסיפוק שבא לי עכשיו. כשסיפרתי לגב' קרמר על ספקותי בעניין בית החולים נאנחה ואמרה: “הלא תבין שאינני רוצה שתלך מכאן. אבל במקום שהעניין הוא שאלת קיום בשבילך עליך לוותר על הסביבה ולא לזלזל בבריאותך, הרופפת מאוד. אתיעץ גם עם המכיר שלנו ונחליט במשותף”.

בינתיים חלו שינויים במחנה: הרופא הידיד נשלח מכאן והיחס במרפאה הורע. התחלתי להרגיש מחדש את השינאה כלפי וכבר ציפיתי להזדמנות שתביאני לבית־החולים. הדבר נתרחש: הקצין החדש שבא למחנה לא היסס הרב ושלחני למחנה ההוא.

במחנה החדש.    🔗

במקום החדש נמצאתי בין תקווה לייאוש. מצד אחד סבלתי על שנאלצתי להיפרד מהידידים במחנה הקודם ומצד שני גדלה תקוותי שבהכנסי לבית־החולים תעמוד לימיני המכירה החדשה, הרופאה. אבל לתקווה מה זו עושה? הרי אסיר אני! והנה נודע לי שלבית החולים אין מקבלים יותר פאציינטים, מחוסר מקום, ושגם הרופאה איננה כאן.

הייתי אובד עצות ולא היה לי שום מכיר בסביבה שבישרה לי רעות. באין ברירה שיננתי לי את הפתגם הרוסי האומר, שבזמן שאדם נמצא בין הפטיש והסדן עליו להשליך את יהבו על רצון הגורל. נעשיתי פאטאליסטן עפ"י צו השעה. החלטתי לעשות קודם כל הכרה עם המרפאה ולספר שם שלפי החלטת הוועדה הרפואית עלי להתקבל לבית־החולים ושישתדלו לעזור לי. גם הפעם לא איחרה האכזבה לבוא: האדם שהופניתי אליו הביט עלי בזעף ואמר: “אתם הז’ידים יש לכם כל המחלות שבעולם; תמיד אתם מתלוננים שאתם קרובים למות; תמיד צריכים להכניס אתכם בהמוניכם לבית־החולים, כאילו הרופאים ובתי החולים נבראו אך ורק למענכם. עצתי שתחדול משיטה זו, שרק תזיק לך. עליך לצאת לעבודה מחר”. כשאמרתי שהוועדה הרפואית קבעה לי סוג של נכה זמני, ענה: “אם כן כלך לך לעזאזל”. הייתי משוכנע שצורר זה באמת ישלח אותי למחרת לעבודה.

מתוך ידיעתי שכל בעל תפקיד עושה כרצונו ואינו מתחשב במיסמכים, לא היססתי והלכתי לקצין. אך כיוון שיותר מדי אנשים חיכו לו לקצין, פניתי לצריף הארעי, כדי לנוח שם מעוצבי. שם נוכחתי שעם שינוי המקום בא שינוי לרעה: במקום מנה רפואית קיבלתי מנות רעב; בצריף היה קר וסירחון עמד בו. חזרו אלי אפוא נדודי השינה שנתיסרתי בהם קודם לכן.

כשנשמע הצילצול לעבודה החלטתי להישאר. אבל… אותו הרופא שפגשתי במרפאה עמד בדיבורו והודיע לשלטונות המחנה שהז’יד החדש הוא סימולנט; הוא צועק שהוא חולה ולאמיתו של דבר יש בכוחו להרוג שני סוסים במכה אחת. מיד באו שני שומרים, שאלוני לשמי והובילוני בכוח אל השער. אחרי שלא ישנתי בלילה, ובשל הקור ששרר, הרגשתי מיד כאבי גב חזקים. אך רופא זה קבע את הדיאגנוזה שלו בכתב ולא נמצא מי שישים לב לתלונותי. הכאבים גברו ונפלתי אין־אונים ולא יכולתי לקום על אף המכות.

באורח פלא עברה שיירה ממחנה אחר, שעמה היה רופא. לפי הוראותיו הביאוני ממקום העבודה ישר לבית־החולים. עובדי בית־החולים לא ידעו מה לעשות אתי: מצד אחד נשאר רופא המרפאה בעקשנותו שאני בריא, ומצד שני קבע הרופא המקרי שהנני חולה מסוכן. לבסוף הכניסוני למחסן הירקות.

עם ערב מצאה האחות שחומי עלה לארבעים מעלות. למרות הוכחה זו לא ראה הרופא צורך להכניסני לבית־החולים וטען שהחום מלאכותי. לשאלת קצין המחנה, שבא לחפש משתמטים, עניתי שאני חולה ומסרתי על יחסו האכזרי של הרופא וגילויי האנטישמיות שלו. הוא אמר שישאל את דעת הרופא, ואם זה יגיד שאני יכול ללכת לעבודה יתחשב בדעתו. לאחר שהעידותי עלי את האחות שמדדה לי את החום ומסרתי לו על הדיאגנוזה של הוועדה הרפואית, אמר שיבדוק את המיסמכים שלי. משעזב אותי לנפשי פחדתי שתבוא השמירה ותוציאני לעבודה. פחדי זה היה פחד שווא. איש לא בא. רק לפנות ערב חזרה האחות למדוד את החום ובמששה את הדופק שלי יצאה להביא זריקה. לאחר הזריקה הרגשתי קור וחום חליפות. שוב עברה עלי יממה בלי טיפול ובלי אוכל.

למחרת נפתחה הדלת ולתמהוני ולשמחתי גם יחד ראיתי את הרופאה הידידה, בליוויית הרופא האנטישמי. לשאלתה עניתי שרק בנוכחות האחות המטפלת בי אספר מה שקרה אתי. האחות לא איחרה לבוא וסיפרה לפי תומה שמצאתני בלי דופק כמעט ומיהרה לעשות לי זריקה. היא הוסיפה שהרופא טוען שאני ז’יד היודע לרמות את הבריות. הרופאה הסתכלה בקוליגה שלה כשזה ניסה לנזוף באחות ולהאשימה בקבלת שוחד. בינתיים נכנס קצין המחנה והודה שהתאוננתי על יחס אכזרי של הרופא כלפי.

הרופאה פקדה להכניסני מיד לבית החולים וציוותה לעשות לי אמבטיה חמה, לתת לי זריקות ולחכות לבואה. באמבטיה התעלפתי וכשחזרה הכרתי מצאתי עצמי במיטה ולידי האחות והרופאה. “נו, איך אתה מרגיש כעת?”, שאלה הרופאה בלחש. אמרתי לה שאני מרגיש חולשה כבדה וכאבי גב. היא ניסתה להרגיעני ואמרה שמעתה אמצא בפיקוחה והרופא הזה יועמד לפני בית־דין צבאי. שנים־עשר יום נאבקתי עם המוות כתוצאה מדלקת הריאות, ורק הודות למסירותה של הרופאה והאחות שטיפלה בי נשארתי בחיים.

בעבור המשבר, כשהתחלתי לחזור לאיתני, נודע לי שאנטישמי זה לא היה רופא כלל, כי אם חובש שעלה לגדולה בהיעדר הרופאה. הוא ישב משום ששרף חמישה אנשים בצריף באחד הכפרים באוקראינה. על סופו של גאנגסטר זה לא ידוע לי.

זמן מה לאחר כך נודע לי, שהרופאה צריכה היתה לנסוע לחופשה למוסקבה ובידעה שבלעדיה יהיו חיי בסכנה, וויתרה על חופשתה. הנה כי כן, רצה הגורל שאכיר בתופת זו עוד אשה אצילה בעלת נפש עדינה כרופאה זו.

נשארתי בבית החולים חודש וחצי ובינתיים באה הוועדה הרפואית והשאירה פקודה כתובה, שבלי הסכמתה אין לאף אחד רשות לשלוח אותי לעבודה.

ימים טובים אלה לא ארכו, כי הרופאה חזרה למוסקבה מסיבות משפחתיות והאחות הועברה למחנה אחר. הרגשתי בהיעדרן של הרופאה והאחות ומכיוון שהרופא החדש לא היה בכוחו למנוע ששאר החולים לא ימררו את חיי, לא ראיתי תועלת בהישארותי בבית החולים. קצין המחנה נעתר אמנם לבקשתי ונתן לי מקום בצריף נוח שהיה נקי ומוסק, אבל דייריו היו נתיני סדום ועמורה וירדו לחיי. אחזתי במקל – ולא מצאתי מרגוע. הברירה שנשארה בידי היתה להישאר עם כנופייה שתמרר את חיי, או שאלך לצריף הקר בו חליתי בדלקת הריאות. כאשר הקור העז הירפה במקצת עברתי לצריף הקר, בו היו נכים אחדים שכל היום השתעלו, נאנחו ובכו ונוסף על כך הפך כאן בשרי שדה־מרעה לפישפשים ולכינים בהמוניהם. גם במובן חברותי סבלתי, שכן לא היה עם מי להחליף מלים ורוב הזמן הייתי מבלה בהירהורים נוגים ובזכרונות מימים עברו. לפעמים הייתי הולך לחטט באשפה, אחרי קליפות תפוחי אדמה או עצמות, כי אחרי שהפסיקו להעניק לי את המנה הרפואית התחיל הרעב שוב להראות את אותותיו. בעצמי הייתי כלה מרעב ועוד נאלץ הייתי לשמוע את אנחות שכני, שהתאבקו עם המוות כתוצאה מרעב זה. במצב זה נזכרתי בבלדה העגומה של מארק טוויין על הכושי הגוסס.

לא פעם שאלתי עצמי למה הנני ממשיך להיאבק בכוחות איתנים אלה ומה תועלת תצמח לי מזה שאחיה עוד יום של חיים ללא טעם ומטרה. באתי לכלל דעה שלא ה“אני” שלי מתאבק כאן אלא ה“הוא” שלי – הגוף – נאבק, מבלי ליטול רשות ממני. ירדתי למצב שהייתי משוחח עם עצמי והיה נדמה לי שאני שומע מתוכי את קולו של ה“הוא”.

סוף סוף החלו שכני להתרגל אלי ולספר לי על חייהם מלפני המאסר. מדבריהם למדתי שההבדל בין המאסר והחופש בארץ זו מתבטא רק בניתוק מן המשפחה. גם האזרח נאלץ להמשיך בעבודה בכל מצב בריאות שהיא, כל עוד אינו מקבל חופש מהרופא, ולא מעטים המקרים שחולים אשר מידת חומם לא היתה גבוהה מאוד, לא קיבלו שיחרור ומתו בעבודה. לא מעטים היו גם המקרים שהרבה אסירים במחנה, שכרתו עצים בשביל צרכי המלחמה, טבעו בנחל מרוב חולשה, שעה שעבדו בקשירת אסדות.

הן־צדק קומוניסטי.    🔗

באחד הלילות, כשהאסירים התכוננו לשכב לישון אחרי יום של עבודת הפרך, בא במרוצה הממונה על העבודה והודיע בשם קצין המחנה, שעליהם לצאת שנית לעבודה. הוא הודיע שהקצין הבטיח, שהמתנדבים יקבלו בחצות ארוחת בשר הגונה בתוספת שמונה מאות גרם לחם – דבר נדיר מאוד במחנה ואפילו מחוצה לו. נוסף על כך אמר שביום המחרת ישוחררו מהעבודה ויוכלו לנוח. שלטונות המחנה פנו גם למשוחררים, החולים והנכים, להתנדב הלילה לעבודה זו. הנימוק היה שהגיעה אניית משא וצריכים להעמיס עליה את כל העצים בשביל החזית. האסירים קמו ממשכבם וקראו גם לי להתנדב הלילה, ובעיקר שהובטחה ארוחה כה הגונה בתוספת הלחם. אני פיקפקתי מאוד בכנות ההבטחה והודעתי תחילה שאשאר בצריף.

הצריפים נתרוקנו ולא נשארו אפילו מן הנכים והחלשים. אלה שמו נפשם בכפם וקמו בהתרוממות רוח לקראת המאורע הגדול של “ליל שימורים” בנוסח סובייטי. לפני צאתם לעגו לי השכנים על שאני מסרב ללכת לקראת מאורע כל כך חשוב ומוותר על מטעמים כאלה. הם מצאו להם הזדמנות נוחה להאשימני, שבהיותי ז’יד אני רגיל למן מהשמים בלי להטריח עצמי כדי לקבלו. – “הוא שאמרנו על הז’ידים, שהם רגילים לאכול מעמל אחרים”. הם התרו בי שאם אמשיך להתנהג כך אגווע מרעב בקרוב. בראותי את כעסם ורצוני למנוע עלבון לחשבון היהודים, החלטתי לעשות מאמץ עליון וללכת אתם.

היתה זו הפעם הראשונה שהאסירים יצאו לעבודה מתוך שמחה. וגם הדרך נראתה להם הפעם קצרה מהרגיל. בבואנו למקום דלקו מדורות, כמובן שלא כל כך לכבודנו כמו להאיר את החשיכה שאפשר יהיה לעבוד. ההתלהבות בעבודה היתה כבירה ואפילו החלש שבחלשים ניסה להראות את כוחו. ואמנם נעשתה העבודה במהירות והשומרים הביטו, תמהו ונהנו. אחדים מהם אף לא יכלו לשלוט ברוחם: “אהה, אתם הלא חלשים ומתלוננים תמיד שאין לכם כוח אפילו ללכת. הנה, מספיק שקצין המחנה יכריז על ארוחה יותר טובה ופתאום הפך החלש לגיבור!”

קשה היה באמת להסביר את העובדה שחלשים שאין להם כוח לעלות במדרגות התחילו פתאום לעבוד כשדים. המסקנה שבאתי אליה היא שאצל כל אסיר ישנה חולשה גופנית וחולשה נפשית, שנודעת להן השפעה הדדית, ובזמן שהיה סיכוי להטבה רגעית הושיטה לנו הנפש יד־עזר לשכוח את חולשת הגוף גם היא. נזכרתי, שבימי נעורי היינו ערים כל הלילה פעם בשנה בלי להרגיש בעייפות או בחוסר השינה אבל זה היה במצב אחר לגמרי. כאן רק ההזייה היא שדחפה אותנו לעבוד מעל לכוחותינו.

כעבור כמה שעות הגיע מבשר ראשון והודיע שכבר מביאים את הארוחה השמנה. אנשי השמירה ניצלו “בשורה” זו והחלו מאיצים בנו עוד יותר, כדי שנספיק הפעם לעשות עבודה שברגיל היא דורשת ארבעים שעות ויותר. כשהזיעה כיסתה אותנו והגוף התחיל להראות אותות נסיגה ניתנה פקודה להפסקה.

עם ההפסקה הופיעו פרשים הנושאים אתם את הפרס המובטח. כולם הרגישו שהרגע המכריע הולך וקרב. הצטערתי אז שאין כאן צלם, כדי שאפשר יהיה להראות לעולם הנאור רגעים טראגיים כשמזי־רעב פוערים פיהם לרווחה כדי לבלוע כל שיוגש להם. הם גם התווכחו ביניהם, מי יוכל להתחרות עם השני במקצוע האכילה. עוד כעת אני רואה לפני את המראה המזעזע של אותו לילה: העינים קמו בחוריהן, הלשון נשתרבבה החוצה, השפתיים נרטבו וכולם התיישבו על הקרקע הרטוב בעליצות כזו, כאילו היו יושבים על כיסאות מרופדים. הזריזים הוסיפו עצים למדורות, כדי לשוות חגיגיות למעמד. וכי דבר קל הוא מנת לחם שמשקלה שמונה מאות גרם?

מפקד השמירה הודיע שאם כל אחד לא ישב כתינוק בגן ילדים לא יתנו שום דבר. האיום עשה רושם אדיר והסדר הושב על כנו מתוך דממה. קודם כל חילקו את הלחם. בזמן שחילקו בשורה השנייה כבר נאכל הלחם ע"י אנשי השורה הקודמת. האנשים לא אכלו אלא בלעו כדגים, מבלי ללעוס. אחר כך הגישו לנו את הארוחה השמנה. וראה פלא: הקצין עמד בדיבורו וקיבלנו מנות בשר במשקל מאה וחמשים גרם, עם תוספת של תפוחי אדמה וירקות. הטבח הביט מוכה תימהון ואמר בגיחוך: “הייתי שמח אילו הצלחתי לבשל באותה מהירות שהזוללים האלה מכלים את האוכל. בין רגע נעלם הכל שטרחתי עליו במשך ארבע שעות”.

אחרי שהסעודה נסתיימה ניכרת היתה הבעה של שביעת רצון. כזו המופיעה על פני חולה כשמשתיקים את כאביו. אחרי אכילה גסה זו קשה היה להמשיך בעבודה בקצב הקודם וראינו שהממונים מצטערים על שהאכילונו לפני גמר העבודה. לילה זה עבר חיש ועם גמר העבודה הופיע הקצין והודה לנו, לא בלי לעג, על עובדתנו המסורה.

בדרך למחנה הגיעו רבים לאפיסת כוחות והתעלפות וחבריהם נאלצו לתמוך בהם. היינו עייפים בתכלית ומיהרנו לתפוס את מקומות השכיבה.

רק הספקנו להירדם ולאוזנינו הגיעו צלילי הגונג הקורא לקום לעבודה. הופתענו מאוד לשמוע את הגונג, שהרי קצין המחנה נתן הבטחה קומוניסטית שהיום יהיה לנו יום חופש. חשבנו שיש כאן טעות והממונה על הגונג אינו יודע על ההסכם מאמש. אבל, האם עד כדי כך יכולה טעות להרחיק לכת? לאוזנינו הגיעו צעקות הבריגאדירים והקומאנדנטים, מתובלים בגידופים הידועים, המאיצים אל השער “שייפתח בכל רגע”. האסירים חשבו שהבריגאדירים חמדו להם לצון, ומה גדול היה התימהון ומה גדולה היתה האכזבה בהיכנס הממונים עלינו ובמקלות שבידיהם החלו להרביץ בנו שנקום.

לא טעיתי אפוא בחשבוני שלמרות הכל ירמו אותנו הבולשביקים גם הפעם.

האומללים צעקו שאינם יכולים ללכת שוב לעבודה אחרי העבודה המזורזת בלילה, שלא הספיקו לנוח ולא כלום אחריה. לעומתם טענו הממונים שאינם יודעים על הבטחת הקצין. בראותנו שהמצב מחמיר מיהרנו למסעדה כדי לקבל את מנת הלחם. במקום לחם נשמעו צעקות ויללות, משום ששם הודיעו לנו שאין לחם, ואפילו במשך כמה ימים לא יינתן לנו. הממונה על הלחם צעק וגידף: “פאראזיטים בורגנים שכמותכם! אתם חושבים שאצלנו הלחם יורד מהשמים? זללתם את הלחם של כל השבוע ושוב הנכם דורשים לחם? לכו לכל הרוחות לפני שאקח מקל וארוצץ את גולגלותיכם”. הבטחה אחרונה זו קויימה וקויימה ומיד ראיתי שכמה מאלה שהגיעו לפנינו בורחים כשדם ניגר מראשיהם. היו אלה מהזריזים שלפני לכתם לישון באו לקבל את מנת הלחם היום יומית. על “חוצפתם” זו נענשו. כשבאנו למטבח לקבל את המרק המטיר הטבח קללות וגידופים: “הו, פאשיסטים פאראזיטים! איפה המצפון הסובייטי שלכם? הרי זללתם כל הלילה. אתם רוצים שאמעל בכספי הממשלה ואאכיל אתכם חינם?”

הסוף היה שבמשך שלושה חדשים לא ראינו כל ירק במי־המרק הדלוחים ולחם לא בא אל פינו במשך שבוע. אסיר זקן אמר שמקרה זה מזכיר לו את “העוגות ממוסקבה”, מעשה שקרה בתקופת הצאר. בשנת 1907, כשרוסיה חגגה את יום השנה להכתרת ניקולאי השני, הכריז ראש העיר כל מי שיימצא על הגשר הגדול יקבל עוגות כיד המלך. הגשר נתמלא אדם עד אפס מקום ונהרס ורבים מצאו את מותם במי הנהר. העם הרוסי רגיל אפוא כבר לשלם בחייו בעד הבטחות השלטון.

חיי זוועה.    🔗

אחרי מאורע זה נכנסו שוב החיים הערטילאיים למסלולם הרגיל, אלא שאחרי הארוחה השמנה של אותו לילה הציק לנו הרעב ביתר עוז. האסירים קללו את הארוחה השמנה שגרמה להם מפח נפש. זמן קצר לאחר אותה סעודה חלו כמה מאתנו. הם הרגישו עצמם ברע ובטרם הספיקו לגשת למרפאה נפלו ולא קמו עוד. היו גם כאלה שהארוחה החדירה בהם תיאבון ללא נשוא וצעקו שהסבל עובר כל גבול. כולם חשדו שקצין המחנה עשה זאת כדי שלאסירים ייגרם סבל נוסף. מספר הקרבנות נתרבה שוב ואלה שלא מתו מיד תששו כל־כך עד שלא יכלו לזוז ממקומם ונאלצו לשכב יומם ולילה.

שלטון המחנה חשש שתופעות אלה ישפיעו לרעה על היתר, ההולכים עוד לעבודה, ומשום כך אספו את התשושים לצריפים מיוחדים – צריפי התשושים. בהיכנס מישהו לצריפים אלה היה מבחין מיד שאנשים אלה גורלם נחתך.

הרבה מאלה לא יכלו ללכת למטבח לקבל את מנת המרק. כל סדר יומם היה שכיבה ושינה, בכייה ופילוי הכינים. אלה ששכבו על הנארות העליונות זרקו את הכינים לנארה שמתחתם, והתחתיים העיפו אותן כלפי מעלה – פתאום הפכו לרכי־לב וחסו על חיי הכינים! נוסף על הכינים היו הפישפשים יוצאים לשחר טרף עם בוא הערב. תלאות אלה, שנוסף על הרעב מצצו הכינים והפישפשים את טיפת דמנו האחרונה, הפכו כל אחד מאתנו לגל עצמות.

כשהקור גבר לא היו מים לשתייה ולרחיצה. במקום מי שתייה היינו משתמשים בשלג במשך חדשים רבים מאד. למרות הקור הגדול השתדלנו שלא להסיק את התנורים. כי היה זה האמצעי היחידי להינצל מעקיצות הכינים והפישפשים, שאינם פעילים ביותר בקור.

שלטון המחנה לא שם לבו לתופעות מזעזעות אלה ורק לפני בוא ועדת הביקורת הרפואית דאג שריצפת הצריף תהא נקייה ומצוחצחת. מה שנעשה בבגדי האסיר לא הדאיג את השלטון אף פעם ואנו הרגשנו שהכינה כבר התחפרה בעור גופנו.

הרבה אסירים לא נבדקו ע"י הוועדה הרפואית, כי הרופאים חששו להתקרב אליהם מפחד הכינים ומביני דבר ניבאו לנו אפידמיות איומות, שכן, לדבריהם, אין שום מים בעולם שיוכלו לנקות אותנו מנגע הכינים ויש צורך למרוח את העור במשחה מסויימת כדי לחסל ייצורים אלה. הם צדקו, שכן לא הרגשנו כל הקלה כשכבר זכינו פעם להיכנס לבית המרחץ.

גם בית המרחץ היה מוסד שנתרוקן מתוכנו, משום שקור נורא שרר בו ובחדריו נצטבר קרח. מים חמים היו ניתנים לנו בכמות שלא הספיקה אפילו לרחיצת הידים והרגלים. בית מרחץ זה, על תנאיו האיומים, היה לנו למדור עינויים נוסף וחלחלה אחזה אותנו תמיד כשבאו להובילנו אליו.

למרות מעמדנו כתשושים היו מתנהגים אתנו באותה אכזריות כמו עם אסירים בריאים המסרבים לעבוד. גם לנו הרביצו מכות באותו תוקף וכמות. מרוב סבל נדדה השינה מעינינו וכמעט כל האנשים הצהיבו כדונג וכשהיו בלי תנועה קשה היה להבדיל בינם לבין מתים.

היות וכבר היינו קאנדידאטים בשביל בית הקברות שללו מאתנו את הזכות לקבלת לבנים ובגדים והיינו לבושים בבלויי סחבות, עד שלמראינו היה גם השטן יכול להיבהל.

למרות הכל טיכסה הוועדה הרפואית עצות כי איזו עבודה אפשר לתת לנו כדי למצות את שארית הכוחות שאולי עוד נשארו בקרבנו.

שכנינו מאנשי הכנופייה לימדו אותנו סגולות שונות שיש בהן להשפיע על זרם הדם והדופק, כדי בבדיקה יתקבל רושם שאנו עומדים רגעים ספורים ממש לפני הסוף. הסגולה התבטאה בהתכופפויות והזדקפויות מהירות ותכופות עד שמגיעים לקוצר נשימה. בצורה כזו היינו נכנסים לבדיקה.

זכורני שבהיכנסי אחרי התעמלות זו הרגשתי סחרחורת, עיני חשכו וצנחתי על הריצפה. אחרי שקיבלתי את הזריקה הראשונה וההכרה חזרה אלי שמעתי את חברי הוועדה הרפואית אומרים: “הוא באמת חולה אנוש ובכל רגע הוא עלול לקבל שבץ. עלינו להתרות בקצין המחנה שלא יעיז לשלחו לעבודה. עלינו לעשותו לנכה זמני וכעבור חודשיים נראה הלאה”. הפעם שיחק לי מזלי ולא חשדו שאני בין המתעמלים. כי אלה שנתברר שמתעמלים הם הוצלפו בשוט וגוועו בצינוק. במקרים אלו היו החיים והמוות נתונים למצפונם של הרופאים, ולא לכל רופא היה מצפון.

רופאים.    🔗

חוקי בתי הסוהר של הנ.ק.ו.ד. הם דראקוניים ואכזריים ואצלם מקובלת ההנחה שרוב האסירים מעמידי פנים הם על מנת להשתמט מעבודה; לפי חוקים אלה אין לתת חופש זמני לחולה אם מידת החום אינה גבוהה ביותר. ואפילו אז כפוף הרופא לתנאי נוסף, שבלעדו אינו יכול לעשות דבר למען החולה, הלא הוא תנאי המיכסה של החולים הנקבעת ע"י הקצין. אם החולה הראוי לשיחרור בא כשהמיכסה מלאה אין כבר בכוח הרופא לשחררו, אפילו כשהאיש חולה קשה. ואם קרה והרופא שיחרר חולה נוסף על המיכסה, היה קצין המחנה מגרש אותו ממקום עבודתו ושולחו אפילו לעבודת פרך. משום כך צריך היה הרופא להיות אדם נאצל ומשוגע למסורת הרופאים, כדי לשמור על טהרת מצפונו. אלא שכאן היו גם רופאים חסרי כל מצפון, שאיפשרו לאסירים בריאים להישאר בצריפם כמשוחררים זמניים ולעומת זאת לא חלו ולא הרגישו שדווקא חולים ממש הוצאו לעבודה. חולים מדומים אלה, “שהיה להם חום גבוה”, היו מתרוצצים ממקום למקום ומתעסקים בדברים שאדם חולה אינו מוכשר לעשותם.

חידה זו עמדה לפני זמן רב עד שבמקרה קלטתי פעם במרפאה מאחורי המסך שיחה חשאית שנסבה על ענייני שוחד. השוחד קנה לו שביתה גם בין כתלי המרפאה. נוסף לשוחד שררה כאן גם אהדה לאומית, כי בתקופה ההיא היתה תערובת של גזעים בכל המחנה וכל רופא העדיף את יוצאי ארצו הוא.

הרופא הליטאי סוונקוס.    🔗

היה לי ה“כבוד” להכיר רשע זה לאחר שנוריתי ביער וצריך הייתי לקבל טיפול. לכמה חולים ששכבו יחד אתי בצריף היה מתייחס כראוי לרופא באמת, אבל היו כאלה שהיה עובר עליהם מבלי להתעכב ולבדוק את מצבם. כשניגש אלי שינה קולו ומבטאו, כדי להראות לי שהוא יודע לחקות את צורת הדיבור של היהודים. בלי לבדוק את הפצע, אמר: “אתה וודאי חושב שבגלל הפצע שלך תוכל לשכב אצלי באין מפריע וללמוד את התלמוד שלך. לא, ידידי. אשתדל להוציאך מכאן כעבור ימים אחדים”. כששאלתיו אם לפי דעתו אוכל ללכת ולעבוד עם פצע כזה צעק: “שתוק נבל. אני מכיר אתכם מזמן”. תשובה זו עוררה צחוק אצל שכני, שנהנו לראות איך שרופא קתולי מתנהג עם יהודי שבמקרה נקלע לסביבה ארורה זו. רציתי אמנם למדוד לו כמידתו, אלא שהכאבים מנעו ממני להרבות שיחה. הוא היה בעל גוף מוצק מאוד וניכר היה שכמעט ולא הרגיש מאומה מן התלאות שהרגשנו אנו. היה לו חדר מיוחד במרפאה עם כל הנוחיות של אזרח הנמצא מחוץ לכתלי בית הכלא. הוא חלש על גורל האסירים, לרבות על הצוות שעבד במטבח. היות וכולם חיפשו את קירבתו, כבר מובן שצוות זה דאג שהוא יהיה שבע רצון מהם. גם הבלן הכין תמיד מרחץ נאה.

אעפ“י שגם הוא היה אסיר לבש את בגדיו האזרחיים. היותו רופא ואסיר בעל זכויות יוצאות מגדר הרגיל הם שהיקנו לו את העמדה לחלוש על גורל אחרים. יחסו הרע כלפי אני כיהודי נבע מן העובדה שכל ימיו היה מנהיג המפלגה האנטישמית בעירו, כפי שנודע לי אח”כ. הוא ציפה שהיטלר יבוא לכאן ובכבודו ובעצמו ישחוט את היהודים. לעת־עתה לא ישב בחיבוק ידים והתנקם ביהודים שבין כותלי הצריף הרפואי.

הוא צירף איום למעשה וכעבור חמישה ימים גרשני מהצריף הרפואי למרות שמוכרח הייתי להישען על קביים. רק תודות לכך שבמרפאה היו גם רופאים אחרים, הייתי מקבל שיחרור בכל יומיים במשך שלשה חדשים רצופים.

אחרי שיחרור הפולנים נשאר הוא הרופא היחידי ואז התעלל בנו ביתר שאת. בזמן שהרעב גבר, עוד בשנת 1942, השפיע על קצין המחנה שיקצה את הצריף הכי גדול בשביל חולים וכשהדבר נעשה ראיתי שבית החולים נתמלא באנשים חסונים, שרק בהיותם מגזעו של הרשע הזה נתן להם מקלט בבית החולים. כמה מהם הועסקו במשרות כל שהן והיתר היו בבחינת חולים. יהודים חלשים וחולים מסוכנים נאלצו להישאר מחוץ לבית חולים. הוא היה ראשון הרופאים המושחתים שהעיזו לכתוב על הטופס הרפואי של האסיר היהודי שהוא יותר סימולנט מאשר חולה והרבה אסירים יהודים תמו לגווע בגללו. הוא היה עד ליחס הפראי של הבולשת האדומה כלפי אסירי ציון והבין שגם בארץ הקומוניזם מפלים לרעה את היהודים, וזה שעשהו ללא חת ביחסו ליהודים כאן. לולא ביקור ועדת הרופאים מפעם לפעם היה ללא ספק מצמית את חייהם של כל האסירים היהודים בעת חליים.

הוא גם החשיב עצמו כמדינאי ממדרגה ראשונה והיה מתנבא בלי־חשד שהניצחון יהיה לגרמנים. לפעמים היה חומד לו לצון עם איזה יהודי ואומר לו שימי היהודים בכל העולם ספורים והראשונים שייתלו על עצים יהיו הציונים, החולמים שיעשו מהעם היהודי עם ככל העמים. רק אחרי התבוסה בסטאלינגרד נשארו חזיונותיו תקועים בגרונו.

הרופא אלכסיי.    🔗

רופא רוסי זה ישב כבר יותר מעשר שנים. ראיתיו פעם מרחוק לאחר שנפצעתי מהירייה ביער. כעבור שנתיים לאחר מכן הובלתי למחנה אחר בעטאפ של שמונה מאות אסירים. בעומדנו אז ליד השער הופיע קצין המחנה בליוויית אחד שהתחיל לבדוק אותנו. כשהגיע תורי שאלני: “אתה בטח בעל השכלה, לא כן?” והורה לי לסור הצידה ולחכות לו. כשגמר לבדוק את האסירים הכניסני למרפאה, בדקני באופן יסודי ואמר: “אני רואה שאתה איש המערב. ספר לי איך נתגלגלת לכאן”. סיפרתי לו. בדברי ראיתי שהוא מזועזע ונרגש. הוא קם ממקומו ואמר: “אם כן, ידידי, דע שאני משחרר אותך מהעבודה לחלוטין. אציין זאת בטופס שלך ואמסור תיכף למשרד ולמטבח, שעליך לקבל מנות רפואיות וטיפול רפואי, בשעות הפנאי שלי תיכנס אלי ואז אטפל בך כהוגן ובאותו זמן אשמח לשמוע ממך על החיים בארצות הנאורות”.

השאלה הראשונה ששאלני בעת הביקור השני היתה: “איך חיים האנשים אצלכם בחוץ לארץ?” פחדתי לספר לו את כל האמת ולמרות שהשתדלתי להצטמצם בדברי ראיתי דמעות בעיניו. הוא התחיל לפסוע בחדרו אנה ואנה, קפץ אגרופיו מול החלון וצעק: “נו, באנדיטים אדומים ארורים, יבוא יום והעם הרוסי ישלם לכם על כל הצרות שהבאתם עלינו”. כשנסיתי להרגיעו ולהזהירו שמישהו יכול לשמוע דברים אלה ולמסור עליהם למדור הידוע, עיווה פניו ואמר: “אם תהיה כל כך הרבה זמן במקומות ארורים אלה כמוני תתבטא עוד ביתר חריפות. עליך לדעת שאם נפלנו בידיהם שוב לא נצא, בלי הבדל אם נתבטא בחריפות או נשתוק. אני רק מצטער שאתה, כאדם זר, לא תוכל לעמוד בסבל כמונו, משום שכל דבר משפיע עליך יותר משמשפיע עלינו והורס את בריאותך. אני מצטער גם על שהנך רואה את ברית המועצות, את האדם הסובייטי, ולא זכית להכיר את האיש הרוסי ואת רוסיה מימים עברו. הרוסים שאתה נפגש עמהם אינם הרוסים האמיתיים. הרוסים האמיתיים נחבאים אל הכלים, כדי שלא ייראו בציבור ולא יפנו את עין הנ.ק.ו.ד. אליהם”. גם הוא היה משוכנע שהיהודים אוהדים את השלטון הנוכחי ושבשום ארץ בעולם אין ליהודים זכויות כמו בברית המועצות. כשניסיתי להוכיח לו שבכל הארצות הנאורות יש ליהודים יותר זכויות מאשר בברית המועצות חשב שאני מהתל בו והשתדל להוכיח כי טעות היא בידי.

סיפרתי לו עובדות על האוטונומיה שהיתה ליהודים בארצות הבאלטיות; שהממשלה בפולין תמכה בבתי הספר העבריים ושבחורי ישיבה נחשבו כתלמידי האוניברסיטה ולא גוייסו לצבא הפולני; שהיו ביטאונים יהודיים בשפתם ובשפת המדינה; שבאנגליה, למשל, היו אפילו מיניסטרים יהודים כמו הור־בלישה, לורד רידינג, סיר אייזיקס ועוד; שבצרפת היה ליאון בלום ראש המיניסטריון; שבאיטליה היה המיניסטר לכספים יהודי בשם לוצאטו; שחבר בית הדין העליון בארצות הברית היה ג’ורג' בראנדייס. רק לאחר שסיפרתי כל זאת הרגשתי שסולקה המחיצה מבינינו והתחיל לתת בי אימון. הוא שוב התחיל לפסוע בחדר ופנה אלי: “כעת תבין לאיזה מדרגה הגענו אנו בהיותנו מנותקים מכל העולם וניזונים בשקרים שהם מפיצים. הגענו לידי כך, שלמרות שאנו יודעים שהם שקרנים ממדרגה ראשונה אנו מאמינים להם”. אמרתי לו שהדעה שאין מקום בעולם שליהודים יש כל כך הרבה זכויות כמו בברית המועצות כוונתה להשמיץ את היהודים בעיני יתר הגזעים, ובעיקר בין הרוסים והאוקראינים שיקנאו בעמדתם של היהודים וגל האנטישמיות יעלה וייפרח. סיפרתי לו שלעומת יתר הארצות עולה בהרבה האנטישמיות בברית המועצות וטעות היא לחשוב שהיהודים כאן מרוצים ומאושרים להיות נתיני שלטון זרים כזה. “איך שלא יהיה”, אמר, “מצבנו בכל רע וחוששני שכל האנושות סופה להיות מורעלת מתעמולת השליחים האדומים הממלאים את כל העולם כשהם מוסווים במסכות שונות. אני מודה ומתוודה לפניך שאינני מחשיב את כל ההישגים המדעיים במערב שלך, אם הם יכולים להאמין לשקרים המרובים של הקרמל. ואחרי המהפכה לא האמנתי שקבצנים אלה יחזיקו מעמד זמן רב כזה והייתי משוכנע שהעולם הנאור יבין את הסכנה הצפוייה לו וישתדל לכבות את השריפה בעוד מועד. כנראה שהעולם הנאור הוכה בסנוורים או שהוא הפך פליגמאטי. איך שלא יהיה ומה שלא יהיה, אנו אבודים לעולם. סלח לי שאני אומר ‘אנו’, אף כי חושבני שבהיותך נתין זר תצליח אולי להתחמק מציפורני השטן האדום. אם תצליח הריני משביעך לא לעבור בשתיקה על כל מה שקרה לך ומה שראו עיניך. עיני אסירים רבים כמוני נשואות אליך, כי אתה היחידי, אם תשאר בחיים, המוכשר לתת את התיאור הנאמן, וקבל תודה מראש מהעם הרוסי האמיתי הנאמן למולדתו. בטוחני ששיחה זו תיחרת בלבך לנצח וכן אני בוטח בך ששום ברייה לא תדע תוכן שיחתנו זו לפני שובך למערב. שם תיזכר בחזיונו של הרופא הרוסי אלכסיי ואם תזכרני לטובה תגל נפשי”.

כשגמר לדבר התיישב, סמך את ידיו על השולחן והתייפח עד שהתרגשתי ודמעותי נצטרפו לדמעותיו. אפשר והיתה זו הפעם הראשונה שדמעות בני לאומים שונים נתמזגו וזלגו לים הגדול של דמעות הצער והסבל המתמלא בלי הרף בארצות הקרמל. אלכסיי התנשק אתי ואמר, כשדמעות שמו מחנק לגרונו: “כעת תיווכח ותדע שלא כל העם הרוסי שונא את היהודים, שלא כל העם השלים את הרעיון שבני בליעל יחזיקו בשלטון; אבל לצערי הרב עוד טרם הופיע יהודה המכבי שלנו”. השתוממתי לשמוע את שם יהודה המכבי יוצא מפיו של הרופא הזה.

לפני היפרדי אמר שלא כדאי שניפגש שוב, כי זה יעורר חשד, והבטיח לעשות הכל כדי להקל על תלאותי, ואם יהיה צורך, במקרה יוצא מן הכלל אוכל לגשת, אבל לדבר אליו אז באופן רישמי כמו שמדברים יתר האסירים. הוא אמר שהוא מאושר מפגישה זו, שבה הכיר שטעה בחשבו שכל היהודים הם קומוניסטים – “כעת אני יודע שזאת טעות חמורה. אמסור לאחי הרוסים שידעו שהעם היהודי אינו קושר כתרים לשלטון הזה”.

מני אז לא נפגשתי עמו ושמעתי שנחבא אל הכלים וחדל לקבל חולים. כעבור חודש לפגישתנו נודע לי מפי האחות שלפני ימים אחדים התפרץ, שבר את כל הצנצנות בחדר עבודתו בצעקו שאין צורך בתרופות כל זמן ששורר הטירור האדום ואין ברצונו לטפל באנשים שבין כך וכך נחרץ גורלם. לאחר מכן ניסה לקפוץ דרך החלון, אבל השמירה הגיעה, כבלה אותו והעבירתהו למקום בלתי ידוע. הוא לא סיפר לי כלום על סיבת מאסרו ורק מפי השמועה נודע לי, שנאסר אחרי שמצאו בביתו את האיוונגליה וכמה צלבים.

קטיה סמיונובה.    🔗

הכרתיה כשהובאתי למחנה חדש ועלי היה להיבדק במרפאה כאסיר שעבר ממחנה למחנה. היא היתה אשה זקופה, בעלת שיער כהה ופנים עגולים וגם ידידותיים. אך אמרתי לה את מטרת בואי, שאלתני אם אינני נתין חוץ וכשנודע לה שחייתי בצרפת דיברה אתי בצרפתית רהוטה וסיפרה לי שהיתה זמן מה בכמה מארצות אירופה. יחסה היה אדיב ונקטה עמדה נויטראלית בעת השיחה. כשנודע לה על סיבת מאסרי אמרה שהיא משחררת אותי ליום המחרת ותשמח לפגשני, כדי שנוכל לשוחח על דברים העומדים ברומו של עולם. היום הראשון של בואי למחנה החדש עבר איפוא בלי שהוצרכתי לעבוד.

כיוון שהייתי חלש מאוד והעבודה במחנה זה היתה יותר מפרכת, נכנסתי למרפאה כדי לבקש ממנה שיחרור ליום נוסף. מאוד התאכזבתי שבבואי למרפאה פגשה אותי במטר גידופים וצעקות וסיימה את התפרצותה במלים: “כלך לך מכאן ואל תוסיף לראות פני”. הייתי כהלום רעם לשינוי הקיצוני מצידה בזמן כל כך קצר ולא הבינותי את סיבת הדבר. ניסיתי לנמק לעצמי את השינוי בכך, שבגלל הביקורת עליה אינה יכולה להיות תמיד טובה. מני אז עבר זמן רב. הקור הלך והתגבר מיום ליום ואנו נאלצנו ללכת לעבודה ביער בתנאים אקלימיים קשים.

בעשרים לדצמבר אותה שנה נקפאו רגלי רבים ואני בתוכם. האסירים חברי הכנופייה שמחו למקרה זה ובגרזן קיצצו את אצבעות רגלים או את החלק הקפוא, בקוותם שזה ישחרר אותם מעבודה להבא. ידעתי שגם אני אצטרך לראות את איזמל הניתוח, אבל לא רציתי להיות־המנתח של עצמי. אותו רגע שכחתי לגמרי שבמרפאה עובדת קטיה זו.

הגעתי למחנה על גבי מזחלת ושני אנשים עזרו לי לגשת למרפאה. בהיכנסי מצאתי את קטיה ליד ארון תרופות ונדמה היה לי שלא הרגישה בי. פתאום פנתה ואמרה בקול מפקד: “מה תגיד? ומה רצונך?” הראיתי לה את אצבעותי הקפואות ואמרתי שאיני מרגיש את הרגל ואין באפשרותי ללכת. בין רגע נשתנו פניה, ירקה וצעקה: “אי, נבל שכמותך. בכוונה הקפאת את הרגל כדי שלא תצטרך לעבוד. אני מכירה אותך מזמן כסימולנט ממדרגה ראשונה. אינני יכולה לעשות כלום. אין לי רשות להושיט עזרה לנבזים ההופכים עצמם לבעלי מום. כלך לך מכאן”. נזכרתי בקבלת הפנים הראשונה שלה בבואי למחנה זה ויצאתי אבל וחפוי ראש.

לא הייתי עדיין בעל נסיון במקרים כאלה ולא ידעתי מה התוצאות הנשקפות לרגלי אם לא אקבל את הטיפול הרפואי ולכן רק החלטתי להצהיר שלא אלך מחר לעבודה. כשעירטלתי את רגלי ראיתי שנהפכה לבן ואפשר לדקור בה בלי שארגיש. ראיתי שהמצב רציני ואין לחשוב כלל על הליכה לעבודה. בבוקר השכם, כשיתר האסירים יצאו לעבודה, התפרץ הקומאנדנט לצריפי לחפש משתמטים ומצא גם אותי. הוא הוכיח לי את בקיאותו בהילכות גידופים וקללות והתחיל לסחוב אותי לשער. בהיותי יחף לגמרי מוכרח היה לעוזבני על מפתן הצריף.

משהאירו פני המזרח נכנס המפקח על השמירה בליוויית אותו הקומאנדנט להיוודע על סיבת סירובי ללכת לעבודה. הראיתי לו את הרגל. כדי להיווכח הוציא מרצע והתחיל דוקר ברגל. משראה שאינני מגיב ואין סימני דם פה אלי בשאלת תם: “תגיד לי, מה עשית כדי שהרגל תקבל צורה כזו?” עניתי לו: “ואתה, נכבדי, הנך יודע מה שעשית אתה? אולי שכחת שהפשטת אותנו כמעט עירומים, גזלת מאתנו את הנעליים והגרביים ויצאנו היערה בסחבות כשהקור הגיע ל־40 מעלות מתחת לאפס. מיתמם ושואל מה עשיתי?” פניו חמרו וצעק: “היודע אתה למי אתה מדבר? מי הרשה לך לדבר בגסות עם בא כוח הנ.ק.ו.ד.?” לא פיקפקתי ועניתי: “ומי הירשה לכם להתעלל בנו ולהוציאנו בתנאים כאלה ליער? בכל העולם, אפילו בארצות אסיה, אין עבודת כפייה חלה על פושעים פוליטיים, וכאן – שאלה היא מי הפושע הפוליטי”. עם היריקה המקובלת עזב ברנש זה את הצריף.

כעבור יממה חזר בליוויית קצין המחנה ובליוויית עוד אחד, שלא ידעתי מי הוא. הם ביקשו להראות להם את הרגל ואחרי שמיששוה מכל הצדדים התלחשו כמה רגעים ויצאו.

כעבור שעות הופיע מפקח השמירה עם קטיה. הפעם דיברה רכות: “תגיד לי בבקשה, אם יש לך עסק עם הרגל למה אתה מזניח ואינך פונה לעזרתי?” לא משלתי ברוחי ושפכתי כל חמתי עליה: “איך אינך מתביישת לומר לי דברים כאלה. האם כדי שהשומר יקבל רושם שאת הומאניסטית ממדרגה ראשונה? השכחת שאמרת לי לפני יומיים, כשגירשת אותי מהמרפאה, שאינך מסכימה לעזור לאדם העושה מעשה פשע ברגלו כדי להשתמט מעבודה?” היא משלה ברוחה והעמידה פנים כאילו העללתי עליה ואמרה: “אינני מאמינה שאדם כמוך יהיה מסוגל להעליל עלילות כאלה. הלא זו לי הפעם הראשונה שאני רואה אותך”. הייתי בעיני כמתעתע. לא האמנתי שאשה בעלת השכלה כמוה, שהכירה את החיים באירופה המערבית, מסוגלת להיות דו־פרצופית ושחקנית סובייטית. חשבתי שהשבץ יאחזני.

מבלי להתחשב במבוכתי חייכה, נתקרבה אלי, הסתכלה ברגל ואמרה לי לשבת על הכסא כדי שתוכל לבדוק. משבדקה את הרגל אמרה שכעבור כמה ימים תוכל להחליט אם ניתן לרפא את הרגל בלי ניתוח. היא מרחה את הרגל במשחה צהובה והלכה.

נוכחתי שהמצב רציני, אחרת לא היתה מדברת בטון מתון כזה. מצד שני אמרתי לעצמי “גם זו לטובה”. בינתיים עמדה לפני שוב חידה על הנעשה בנבכי נשמתה של רופאה זו.

עברו כמה ימים ולא נקראתי להיכנס למרפאה. באחד הבקרים התפרץ שוב הקומאנדנט לצריף ואיים שיכניס אותי לצינוק אם אשתמט מעבודה. אמרתי לו שבגלל הרגל אין לאלץ אותי לצאת לעבודה. – “זה לא איכפת לי. אינך משוחרר ומחובתי להוציאך לעבודה”. אמרתי לו שגם לי לא איכפת השיחרור, אלא שברגל כזו לא אלך. הוא התחיל לסחוב אותי, אבל לאושרי התחלק ונפצע קשה בראשו. שכן שראה זאת אמר: “זהו מזלך, אחרת היה הופך אותך לגל עצמות”. לפנות ערב בא החובש ומרח את המקום הקפוא במשחה ועשה לי תחבושת.

חלפו ימים ולא הרגשתי שיפור. הצבע הלבן נשאר ופלצות אחזתני למחשבה שינתחוני.

למזלי ולאושרי הגיעה שוב הוועדה הרפואית וכשבדקה את הרגל החליטה להעבירני לבית חולים במחנה אחר. כאן היה רופא שהתייחס בכובד ראש למצבי והודות לזריקות שנתן גברה תקוותי שלא אנותח. (אצבעות אחדות נפגמו אמנם ללא תקנה).

כעבור חצי שנה הועברתי שוב למחנה אחר. ב־16 לינואר 1943, כשגורשנו החוצה כדי לעבור בדיקה כללית ונאלצתי להוציא את החפצים מתוך הצריף החוצה, נפלתי אין אונים על השלג. כשחזרה אלי הכרתי הרגשתי שאשה מטפלת בי וצועקת לקומאנדנט: “למה דרוש לכם גוסס זה עם סמרטוטיו. הניחו לו למות בצריף”, זו היתה קטיה.

צ’ארלס דיקנס אמר שהנשים תישארנה בשבילנו תמיד חידה. לסוג נשים אלו השתייכה רופאה זו. כשסיפרתי אח"כ לרופא אחד מה שאירע לי עם קטיה זו חייך ואמר: “אני רואה שאינך מכיר את האדם הסובייטי, המוכשר להחליף את עורו. הוא ישכנע אותך שהוא ידידך המסור וכעבור חמשה רגעים ייהפך לאוייבך בנפש. וחוזר חלילה. מלבד זה אפשר והיא סוכנת הנ.ק.ו.ד. וקבלה פקודה להיות אדיבה בזמן הראשון, כדי שתתן בה אמון, ומשראתה שהתכסיס נכשל חזרה לאישיותה הטבעית”.

החובש אפוב.    🔗

מדרכם של נבלים להופיע לראשונה על במת פעולתם כמלאכי שרת שברכה בכנפיהם. סיפרו על חובש זה שהיה סייס ורגיל היה לראות את הוויטרינאר בא לאורווה לקחת דם מן הסוסים בשביל המעבדה, עד שלמד את המלאכה הזאת. לרגל המלחמה הפך חובש צבאי וכעבור שנתיים נשלח לבית הכלא ונשאר חובש במחנה.

ידיעתו ברוסית היתה קלושה כשל אדם שלא ישב אף יום אחד על ספסל בית־הספר. מלבד זה הפיל חתיתו בפני־השד שהיו לו. מהמהפכה למד לדבר גדולות ונשגבות ולהשתמש בביטויים שאין להם שחר וכל קשר עם הנושא המדובר. בכך רצה לעשות רושם על התמימים שיחשבוהו לרופא. הוא היה בר־אוריין גדול באנציקלופדיית החירופים והגידופים שרוח האנטישמיות נודף מהם.

עם הופעתו כינס את האסירים והביע את התמרמרותו על מצבם העלוב ועל אכזריותם ואדישותם של הרופאים הקודמים והודיע שבכוונתו לאסוף חומר מכל אומלל שסבל מיחס זה ולהכניס שיפורים מידיים במצב. שומעיו חשבוהו למשיח חדש עד…

בהיכנסו למחרת נאומו לצריפים, “כדי לחקור את המצב ההיגייני”, מצא יהודי אחד שטוח על הריצפה במצב עלוב מאוד. הוא התנפל עליו וצעק “יהודי מזוהם. מה שהנך מזוהם לא איכפת לי, אבל אתה מכתים את שמו הטוב של הצריף ושל השלטון, אתה מלכלך את הסביבה ואינך מתחשב עם שכניך. אם לא תקום מיד ולא תנקה את כל הצריף אעשה ממך קציצות”.

בבואי אליו למרפאה לבקש יוד לפצע שנפצעתי בעבודה חיקה את צורת הדיבור של היהודים באמרו: “לשם מה נחוץ לך יוד, אברהם, תגיד לי?” הראיתי לו את הפצע. – “איך אינך מתבייש לבקש יוד לפצע כזה? לא תתבייש, פחדן שכמותך לגזול מזמני היקר ולבלבל לי את המוח. התחשוב שבאמת נהיה כולנו עבדים לז’ידים?” דמי התחיל לרתוח ואמרתי לו: “בל תחשוב שאינני יודע מי אתה ועם מי יש לי הכבוד לדבר ובל תחשוב שהפיזמונים שלך אינם מוכרים לי. אני יודע מניין הם באים, אבל אינני מתחשב בנביחות כלבים מצורעים. יודע אני שחובתך לתת לי יוד בשביל הפצע אפילו אם בחזית התעלמת מפצעים כאלה. דע לך שאם תוסיף בתעמולה ארסית נגד היהודים אדאג שתיעלם מכאן למקום אחר. אני מכיר ברנשים שכמותך השואפים לעשות קריירה על ידי תעמולה אנטישמית. רק בפני הסוסים, עמהם התרגלת, רשאי אתה לנאום את נאומך הארסיים”. כשהושטתי ידי לקחת את צינצנת היוד דחף אותי באגרופו. הוא גם חטף רצועה להצליף בי, אלא שפגע במשרתת שנכנסה אותו רגע ובינתיים לקחתי את היוד ויצאתי.

למחרת נכנס נבל זה למטבח והסתכל בכל מי ששתה מרק. לפתע התנפל על יהודי אחד, שימט ממנו את הכלי והרביץ בו בטענה שהוא חזיר ואיננו מנקה את הכלי. אפוב ידע די יפה שניקוי כלי האוכל הוא מתפקיד צוות המטבח ורק כדי להראות את איבתו ליהודים “שכח” זאת. כעבור כמה רגעים התנפל על יהודי שני. לקחתי ספל מים קרים וכשראיתיו מתקרב אלי שפכתי את המים בפניו. הוא נסוג ועזב את האולם. יכול להיות שהודות לאפילה ששררה באולם לא ידע מי כיבד אותו במים.

כעבור כמה ימים ציווה להוציא את כל החפצים מהצריפים כדי לחסל, כביכול, את הפישפשים. הוא נטפל אלי והתחיל לרמוס את המזרון ולצעוק שהוא מלא פישפשים. איימתי עליו: “עוד אמצא לי עצה להגן עלי מהתנפלות נבל שכמוך”. בצעדים מהירים הסתלק לתת פקודה להעבירני למחנה אחר.

במחנה האחר שמעתי כעבור כמה חדשים, שברנש זה נדקר בבטנו על יחסים עם אסירה שהיתה “שייכת” לפושע אחר.

לא ידוע לי על שום מקרה שחובש זה הגיש עזרה רפואית. ידוע לי רק שגרם צרות צרורות ליהודים ושהיה חבר המפלגה במשך עשרים שנות קיומה. גם אלה הם חובשים בברית המועצות!

מסחר וסוחרים.    🔗

לרגל המצב הבלתי נורמלי התפתח המסחר גם במחנה. הראשונים שעסקו במסחר היו אנשי הכנופייה, שמכרו את שללם לאלה שמחוץ למחנה.

את תפקיד המתווכחים מילאו דווקא אנשי השמירה, אלה השומרים כביכול על החוק הסובייטי שלא ייפגע. כתוצאה מתעמולת האדונים האדומים, שכל חנווני פעוט איננו מרוויח את לחמו בצדק, היו השומרים משמיעים בלי הרף את יחסם השלילי ליהודים על היותם סוחרים, אבל אם הם עצמם מכרו את הפרוסה האחרונה שגנבו משכניהם – בזה לא ראו אי צדק.

תופעות אלה אופייניות לחיים הערטילאיים ברחבי ארץ זו, שבה הוחזרו גלגלי ההיסטוריה אחורנית.

המיצרך המבוקש ביותר במחנה, מלבד הלחם היבש, היה הטבק. האסירים שרצו ליהנות מן הטבק נאלצו לתת תמורתו את הלחם הדל שברשותם – סחר חליפין! אולם היות והיה זה דבר מסובך למצוא את בעל הטבק, התחיל להתפתח התיווך. את עניין הריחרוח אחרי הסחורה מסרה השמירה בידי יהודים אחדים. קשה להבין איך הצליחו אלה לחדור לנבכי הנשמה כדי לגלות את בעל הטבק או הסוכר והלחם. הרי האסירים ידעו שכל המוחזק בכיס נמצא בחזקת סכנה שייגנב ומי שקיבל טבק עשה ודאי כל שביכולתו שהדבר יישאר בסוד. איך שלא יהיה, ליהודים אלה נהירים היו השבילים לבעלי הסחורות.

גם מרק ודייסה היו בעלי ערך חליפין. היו כאלה שבחרו במרק וויתרו על הדייסה וכאלה שנתנו שתי קערות מרק בשביל קערת דייסה. ומובן שהרעבים שעוד היו להם חפצים מכרום תמורת לחם. אבל אם בזמן הראשון היה לקנא במאושרים המתעסקים במסחר, הרי ברבות הימים נשמדו אחד אחד על ידי לקוחותיהם. מספיק היה שמישהו יודיע על רצונו לעשות איזה עיסקת חליפין שחברי הכנופייה ישלחו לו את באי כוחם כקונים. כשהמוכר הראה את הסחורה, גזלוה ואיימו עליו להרגו ובמקרים רבים של התנגדות היה הנגזל משלם בחייו. המוכרים היו אפוא זקוקים למתווך כדי שלא לסכן את הסחורה ואת החיים גם יחד. המתווכים בדקו מלכתחילה אם אין סכנה להראות את הסחורה המוצעת. אלא שלרוב חפשיה הלשון אצל הלקוחות ובמהרה קיבל הדבר פירסום מזיק. לא פעם סיכנו גם המתווכים את חייהם בהיתקלם בקונה אלים. קרו גם מקרים שחברי הכנופייה חשבו שהסחורה המוצעת נמצאת אצל המתווכים וכשלא מסר להם את המבוקש, רצחוהו.

היו יוצאים מן הכלל שעשו חייל במסחרם ולא ניזוקו. הם זקפו זאת לזכות הכשרון המסחרי שלהם, שידעו תמיד להבחין בין טוב ורע ולא ליפול בפח.

רוב המסחר התנהל בימים שהגיעו חבילות. המתווכים כבר דאגו שאיש מהאסירים לא ידע מי קיבל חבילה – סודיות מסחרית! לעתים קרובות נפלה החבילה באופן אוטומטי בידי חברי הכנופייה.

בפני המתווכים היו “כל השערים” נפתחים: הטבח היה מעוניין לקבל חפצים בחינם ועל כן העניק לבעל הסחורה דייסה ומרק ביד רחבה. הוא היה באמת ה“עשיר” הכי מופלג במחנה, הוא ועוזריו; הממונה על בית המרחץ היה משלם במים חמים; הקומאנדנט היה מעביר על־ידם את המצרכים באזור המחנה ועבודתם היתה קלה באופן יחסי. הם נחשבו לעמודי התווך שבמחנה ונחשבו על האינטליגנציה הסובייטית!

נעימה חדשה ושינוי אין.    🔗

עם המפנה בחזית, בשנת 1943 בא גם מפנה מסויים ביחסה של השמירה כלפי האסירים. בעוד שאיטליה וגרמניה בני ברית, היו כל האזרחים ברוסיה משוכנעים שאלה יהיו המנצחים וייחלו ליום נצחונה של גרמניה. אנשי השמירה ציפו וקיוו שבאופן אוטומטי יסופחו לפלוגות ההרס וההשמדה של ס.א. וס.ס. או, ללכל הפחות, לס.ד. ותירגלו עם אסיריהם כך, שיוכלו להוכיח לפיהרר שהם ראויים להימנות במערכותיו. על כן היו בלי הרף מבשרים לנו, היהודים, שיום השמדתנו קרוב. מהם ראו וכן התיחסו אז האסירים הגויים אלינו. ידיעות על המצב בחזית לא היו מגיעות אלינו עד אותו המפנה. היה ברור, שאין השלטון מעוניין לספר על תבוסותיו, כדי שהאסירים לא יתקוממו.

רק במחצית הראשונה של 1943 הובאו אלינו ידיעות ע"י חיילים אסירים מהחזית. אבל ידיעות אלה לא היה בהן כדי להפיץ אור על המתהווה אפילו בחזית הרוסית־גרמנית, ובוודאי שלא על הנעשה במערב. כל מה ששמענו מהם על המערב היה שאין התאמה בינו לבין ברית המועצות.

פתאום, בראשית אוגוסט 1943, התחילו לקרוא לפנינו בכל ערב את החדשות מהחזית. לראשונה בישרו לנו שאיטליה בגדה בגרמנים ועברה לצד האנטי־פאשיסטי.

עם זה הרגשנו דבר מה נעשה מצד שלטון המחנה: היחס האכזרי לאסירים תשושי הכח הוקל בזה שחדלו לגרש אותם במכות לעבודה ונתווספו אסירים רבים לבריגאדות של החולים, עד כדי כך שנפוצו גם שמועות שעוד מעט ויחסלו את המחנות, כיוון שרק אחוז קטן יוצא לעבודה.

העובדה ששוב התקשרנו עם העולם הגדול השפיעה בהרבה על הלך־הרוח שלנו. המשכנו אמנם להרהר בדבר המציק לנו ביותר – הרעב – אלא שהתחלנו גם לדון יום יום על המאורעות בחזית ועל התוצאות שיכולות לבוא עם פתיחת החזית במערב. היו כבר אפילו כאלה שהתחילו לתכנן תכניות לעתיד וכל אחד היה מספר לחברו על תכניותיו לאחר השיחרור והמלחמה. כמנהגם של יהודים, היינו עושים אפילו תכניות בשביל הצדדים הלוחמים.

מהיום ההוא מצאנו עוד עניין לענות בו: כשהקריאו את החדשות לא היה רוב האסירים מבין את תוכנן והיו פונים לבעלי ההשכלה שיבארו להם. קשה היה לנו להבין הכל מה שמוסרים לנו מגיליון ניר שנכתב ברשותה של הנ.ק.ו.ד., בשל ריבוי שמות הנחלים והמקומות ובאין מפה בידינו.

חדשות אלה, על אף היותן קלושות מאד עוררו בנו תקווה וגם ייאוש; שכן כל אחד שאל את עצמו אם יחזיק מעמד עד שתיגמר המלחמה. כי מצבנו הפיזי היה אז בכל רע וכבר לא יכולנו ללכת אפילו פסיעות אחדות וכל הזמן היינו שוכבים על מצע הקרשים שלנו ומרגישים שהקץ מתקרב אלינו בצעדי ענק ואנו עומדים להיפרד מהעולם. בהיותנו שרויים במצב זה באה ההצלה: הגיעו שוב חבילות מחוץ לארץ וגם אני קיבלתי חבילה.

עם התחלת עונת הגשמים, שהיתה בשבילנו הסכנה הכי גדולה לקיומנו, התחילו מגיעות יום יום ידיעות מעודדות מאוד: ידיעות אלה אמרו שהצבא האדום מגרש את ההיטלראים מכל קצוות רוסיה ושעוד מעט ורוסיה תתרוקן מהפולשים האלה. אז נודע לנו גם על ועידת טהרן ואחר כך על ועידת יאלטה, בה הכריז רוזבלט שמנהיגי הנאצים יועמדו בפני בית דין צבאי בין־לאומי.

אז טרם ידענו על השואה בארצות אירופה ועודדה אותנו התקווה שאם נזכה לצאת מגיהנום זה נתראה בקרוב עם בני משפחותינו. אפילו החיילים שנאסרו בחזית לא ידעו לספר לנו על השואה. הם רק איימו עלינו שאם הנצחון יהיה לצד הבולשביקים אז ייהפך כל העולם לבית כלא ולמחנה הסגר. אבל אנו היהודים התברכנו בלבבנו, שעל ידי המגע עם העולם הנאור יכירו הבולשביקים בטעותם ויחזרו למוטב.

היו בינינו אופטימיסטים שטענו כי הבולשביקים יכניסו ריפורמות בשלטונם. היה גם יסוד להאמין שהאדומים יקחו להם עתה דוגמה מן המערב וילמדו ממנו, כיוון שרק בעזרת המערב ניצלו מכישלון חרוץ.

באותם הימים התחיל אפילו קצין המחנה לעודדנו: “עוד מעט נשמיד את הפאשיסטים ונשלח את כולכם הביתה” – אלא שהוא נתכוון בכך לעודד את כוח העבודה ולמצוץ מאתנו את המעט שנשאר ומבדיל בינינו לבין פגרים מתים. עם החדשות לפנות ערב היינו תמיד שומעים גם על מספר הקרבנות שנפלו במשך היום, שכן האנשים נחלשו ונפלו כזבובים ועידודיו של הקצין לא הועילו להקטין את קציר המוות.

ביקורי הוועדות הרפואיות נעשו יותר תדירות ונתרבה מספר הנכים שהוצאו ממעגל העבודה. אפשרות ההצלה היחידה יכלה לשמש הגדלת כמות האוכל, אבל זאת לא עשו והמשיכו בעידוד המילולי בלבד.

אותו הזמן הרביתי להתעלף ושוב הוכנסתי לצריף הרפואי, יותר נכון: לצריף הגוועים. בצריף השאירוני במצב של תרדמה ממושכת ולא הבחנתי בנעשה סביבי. רק מזמן לזמן, אחרי כל זריקה, היתה ההכרה חוזרת אלי ואז לא יכולתי להבחין אם נתעוררתי באשמורת הבוקר או בין הערביים. למרות שהשלטונות ידעו והכירו את מצב רוב האסירים הוסיפו הם לשנן לנו שרק עבודה מסורה יכולה לקרב את הגאולה.

ויהי אור! התחילו להאיר את הצריפים בעששיות נפט קטנות. התאורה היתה אמנם קלושה מאוד, אבל היא נסכה בנו ביטחון מפני מעשיהם של אנשי הכנופייה. סימן לביטחון זה היתה העובדה שאלה האחרונים החלו גונבים את העששיות, כדי להחזיר את ממשלת החושך על כנה. כעבור זמן מה הודקו העששיות לקיר.

המכתבים האחרונים שהגיעו אלינו היו מעודדים מאוד ובישרו לנו כאילו עומדים אנו על מפתן הגאולה והשיחרור. מתוכנם למדנו שמשהו מתרחש בעולם ודואגים לנו. כשלעצמי פיקפקתי בהתגשמותן של התקוות, כיוון שהייתי עוד משוכנע מן האיום שאם הנצחון יהיה לצד האדומים נאבד כולנו. ידעתי שגם עם סיום המלחמה יישאר השלטון הקומוניסטי צר ואויב לעם ישראל. שלא היו אלה חששות בעלמא נוכח העולם היהודי עם סיום המלחמה.

חללי חרב.    🔗

השלטונות השתדלו לשכנענו ששינו את יחסם אלינו לטובה ולא עלה בידם, כי למעשה הוכיחו את ההיפך, הם הוכיחו את ההיפך, הם הוכיחו שחיי האסיר כאין וכאפס בעיניהם.

אסירה אחת היתה בין בריגאדת הנשים שעבדה בגן הירק מחוץ לתחום המחנה. היא עמדה להשתחרר בראשית אוקטובר 1943. היא עבדה במחנה זה במשך שמונה שנים והיתה רשאית לעבור את השוחה העמוקה, שמסביב לשטח המותר לתנועת האסירים, לשאוב מים להשקאת הערוגות. בסוף ספטמבר, בנשאה שני דליים בכיוון לבאר, פלח כדור את לבה ונהרגה במקום. נתברר אחר כך שהיורה היה נער בן חמש עשרה, שהתאמן ברובה. הוא בחר לו אשה זו כמטרה־נעה. שום חקירה מצד שלטונות המחנה לא נעשתה.

כעבור זמן לא רב שוב נפל אסיר מיריית רובה. היה זה צועני רומני שבזמן איסוף תפוחי־אדמה ניגש לערוגת הסלק. גם כאן לא היתה חקירה.

רציחות אלה היו נוסף על הרציחות שבין הפושעים לבין עצמם ומצד הבריגאדירים שהתעללו בחלשים באמתלה של “חינוך לעבודה”. הם נקטו בכלל של “חוסך שבטו שונא בנו” ובמכותיהם האיומות גרמו למקרי מוות רבים: – שלטונות המחנה לא הגיבו גם על מעשי האלימות האלה ועוד נהנו לראות שמלאכתם נעשית על־ידי אחרים. הגיעו הדברים לידי כך שהתהלכו שמועות שלשלטונות המחנה רצוי שהאסירים שאינם מוכשרים לעבודה יחוסלו.

גם בין האסירים החלשים היו פורצות קטטות קטלניות על עניינים של מה בכך והיה זה מדהים לראות שאנשים המרגישים שסופם הולך וקרב ואינם מוכשרים אפילו לעשות עבודה כלשהי מתקוטטים ביניהם באחרית כחותיהם ורוצים לבלוע איש את רעהו. נתעורר חשד שבין חלשים אלה יש הרבה משתמטים, שכן לא ייתכן שאדם חלש יהא מוכשר להנחית מכת מוות על חברו, והשלטונות ניצלו קטטות כאלה כהוכחה שהמתקוטטים כוחם אתם והיו מוציאים את כולם לעבודה, לרבות גם אותי. אם האסירים היו מתלוננים על המצב הזה היתה תשובת שלטונות המחנה, שכל חייל בחזית היה מוכן ומזומן להתחלף עם מצבנו. הקצין הוסיף ואמר: “אתם טועים בהחלט אם הנכם חושבים שאתם אומללים. החיילים הם האומללים. עליהם לטעום את טעם אבק השריפה, פצצות וגזים וכל יתר המתנות שהמלחמה מעניקה, ואתם עוד מתאוננים? לו היה לכם מצפון כי אז הייתם מודים לשלטון הסובייטי שהביא אתכם למקום מבטחים זה, בו אינכם גלויים לכדורי מוות ונמצאים בלילה בצריפים, בו בזמן שבחזית מבלים החיילים חדשים ושנים בחפירות ההגנה ומשמשים כדור משחק לסופות השלג והגשמים, לרבות סופות הכדורים”. כמובן שקשה היה להתווכח עם שלטונות המחנה ולהוכיח להם שאינם צודקים, שאף שאין לקנא בחיילי החזית, הרי בכל זאת הם אינם אסירים ואיש לא יעיז להתעלל בהם או להעליבם. והעיקר, שחיילי החזית ממלאים את חובת האזרח להגנת המולדת, בזמן שלנו האסירים התפקיד האחד הוא לסבול רעב אך ורק משום שנפלנו בידי סאדיסטים ארורים המתיימרים להיות תלמידיהם של מארקס ואנגלס. לא היה כדאי גם להוכיח להם ש“טובים חללי חרב מחלל רעב”. הלא הם עצמם היו הראשונים להתחמק מן החזית ובחרו לשבת כאן ומשום כך חשבו שמקום זה הוא גן עדן לאסירים.

גם רוב האסירים הפליליים תמכו בדעה זו של שלטונות המחנה ובזמן שהתחילו בגיוס האסירים, כמובן הפליליים ולא הפוליטיים, והבטיחו לקצר להם את תקופת המאסר אם יתנדבו לצבא האדום וילכו להגן על המולדת לא נמצאו מתנדבים רבים ביניהם למטרה זו.

לפי השקפת עולמה של הנ.ק.ו.ד. אין הפושעים הפליליים מסכנים את קיום השלטון כלל וכלל והסכנה היא מצד אותם בני־האדם המחוננים בכוח המחשבה ומוכנים לבקר את מעשיהם המתועבים. מנקודת מבט זו לא רצו בשום אופן לגייס את האסירים הפוליטיים.

בנוגע לאסירים הפוליטיים הפולנים נקטו שיטה אחרת. לפי החוזה עם הגנרל סיקורסקי צריכים היו להכשיר חטיבות פולניות בברית המועצות ועל־כן נאלצו לקרוא לגיוס אפילו את הפולנים שנשלחו למחנות כפושעים פוליטיים. בדרך כלל לא היה אף פושע פלילי אחד בין הפולנים שנאסרו בשנים 1939 – 1940.

קשה היה להבין מה מסתתר מאחורי הכוונה של גיוס הפושעים הפליליים. קשה היה להעלות על הדעת שהגיעו למחסור כזה בחיילים. אלא שגם חידה זו נמצא לה פתרון: בזמן המלחמה רוב מאוד המשתמטים מהגיוס בעזרת אישורים שהם דרושים לעבודה בעורף. רבים ממשתמטים אלה התעסקו במעשים פליליים, ולא בעבודה למען המאמץ המלחמתי; והם נתפשו ומילאו את בתי הכלא עד אפס מקום. כדי להיפטר מהם יצא החוק לגיוס הפושעים הפליליים. עם הופעת החוק צירפו מיד הלכה למעשה וכל אזרח שנאשם אז בעוון פלילי הועבר ישר מבית המשפט לחזית. השלטונות החלו אז בתעמולה האומרת שהפושעים הפליליים מצטיינים בחזית, עולים לדרגות של קצינים ומפקדים ומשמשים דוגמא ליתר החיילים. אולם גם תעמולה זו עשתה פרי רק אצל חלק מן האסירים הפליליים, שקסם להם להיות מלובשים בבגדי שרד עם כוכבים נוצצים.

לא ידוע אם באמת השתדלו פושעים אלה להצטיין בחזית ולעלות לגדולה, להיפך: היו שמועות שמיד בהגיעם לחזית עברו לצד הגרמני ונספחו לגדודי ס.ס. שעשו שמות ביהודים.

הדעה שאמרה ששליחת הפליליים לחזית היתה מתוך כוונה שימצאו שם את מותם, היות ובתקופה ההיא לא היו דנים בעונש מוות על פשעים פליליים קשים, לא היתה נכונה, לנוכח העובדות שבמחנה נרצחו אפילו אסירים פוליטיים. רק מספר קטן של הפושעים הפליליים במחנה החליט אפוא להתנדב לחזית, אבל מנהיגי הכנופייה האמיתיים נשארו והמשיכו לבצע את פשעיהם.

עם ראשית 1944 נתרבו הרציחות במחנה גם ע“י אנשי הכנופייה שהשלטונות רמזו להם מי צריך להיות הקרבן, וגם ע”י אנשי השמירה באמתלה של ניסיון לברוח, זו האמתלה שהנאצים השתמשו בה בזמן הראשון לשלטונם כדי לחסל את האסירים הפוליטיים. בדרך כלל היו השלטונות מרמזים על כך לבריגאדיר של הכנופייות ואלה כבר עשו את המלאכה בצורה כזאת שלא היה מקום לחשוד כלל בשלטון. הרציחות נעשו תחת מסוה של אסונות בעבודה או קטטות בין האסירים: היו מקרים שהקרבנות נהדפו לבאר, או לנחל שעליו היו עובדים בקשירת רפסודות עצים, או שאנשי הכנופייות היו מחרחרים ריב שהיה גורם לקטטות דמים ודאגו כבר שדווקא האיש המרומז יפול קרבן. את בני הכנופייה שהיו מעורבים בפשעים אלה היו מעבירים למחנה אחר, כדי לטשטש את מעשיהם. היו גם מקרים שבמחנה החדש היה בן הכנופייה נפגש באיש־חרמו מן המחנה הקודם ומחסל אותו כאן בהסכמתה החשאית של הנ.ק.ו.ד. זו היתה מפרסמת אח"כ שהרצח היה כמעשה נקמה.

מעשים אלה מתחו את עצבי האסירים להיותם שרויים בפחד־תמיד, שהעמיד בצל את עינויי הרעב והחולשה הגופנית. האסירים המיודדים ביניהם השתדלו לישון בקרבת־מקום, כדי שבמקרה התנפלות יספיק מי שהוא מהם להזעיק את השמירה. גם זה לא הועיל, כי המתנפלים זרקו שקי שלג על קורבנותיהם ואלה נרצחו בלי להוציא הגה.

תורת הנפש מלמדת, שבמצבי ייאוש חמורים משתלטת לפעמים ריאקציה הפוכה להיגיון והיא מתבטאת בשירה ומחול. בצריפים אמנם לא רקדו, אלא שכל התמונה דמתה לריקוד שדים. לו היה אדם זר נכנס אותה שעה היה משתכנע שנכנס לבית משוגעים.

טר־אגוניאן.    🔗

בעמדי פעם ליד השער ניגש אלי אדם גבה קומה, שזוף פנים, שהיה מלובש סחבות וחובש מגבת על ראשו, שבחיצוניותו דמה לכל יתר האסירים ולא עשה כל רושם מיוחד. הוא שאלני באנגלית צחה אם אני הוא האדם מפאריז ואם ארשה לו לשוחח אתי. הופתעתי לראות אסיר השולט היטב בשפה האנגלית. וכך אמר לי: “כל חייתי בארצות הברית, מקום שם קיבלתי השכלה גבוהה והייתי מעורב בחברה. אני רואה בך, קוליגה, ידיד חדש שהכרתי במצב איום כזה. זמן רב פיקפקתי אם כדאי לי לסכן עצמי בשביל לעשות הכרה אתך ואם אין חשש שהבולשת תעמיד אותנו למשפט חדש על שאנו “מארגנים מפלגה חדשה”. כמו כן חששתי שאתה לא תרצה לדבר אתי בחשבך בטעות שאני שייך לסוכני הנ.ק.ו.ד.”.

בזמן שיחתנו שמעתי את שכנינו מתלחשים שכאן נפגשו שני ז’ידים המדברים ביניהם אידיש. דעתם זו מצאה חן בעיני, משום שהיא מבטלת את הסכנה שיספרו עלינו לסוכני הנ.ק.ו.ד. אמנם פטור בלא כלום אי־אפשר, וייתכן שיזמינו אותנו על נושא השיחה ועל־כן החלטנו לומר ששוחחנו על טיב עבודתנו, ועל היחס הרע מצד הבריגאדיר.

הוא הציע לי שאעבור לגור בצריף שלו, כדי שנהיה לעזר האחד לשני במה שאפשר וגם נבלה יחד את שעות הפנאי. אותו יום שוב נפגשתי אתו בצריף המסעדה ואכלנו בעמידה, לצד הצריף שאין בו ספסלים, כדי שנוכל לשוחח. כאן סיפר לי שהוא יליד ניו־יורק, שאמו פולניה ואביו ארמני, ומכיוון שסבתו גרה בפולין נסע בקיץ 1939 לבקרה. עם תבוסת פולין נפל בידי האדומים שהאשימוהו בריגול ודנו אותו ל־10 שנות מאסר. פעם חשב שהאויב המסוכן לאנושות היא גרמניה, אבל משנפל בידי הבולשביקים הוברר לו שטעה.

פגישה זו הקנתה לנו מיד את ההרגשה שאיזו רוח חדשה נוסכה בנו. האיש עשה עלי רושם שהוא ממשיך לחיות את חייו הרוחניים כבעבר והסביבה החדשה לא השפיעה עליו לרעה.

כעבור כמה שבועות, כשנכנסתי לצריף המסעדה, ראיתיו בתפקיד החדש – תפקיד בוצע הלחם לאסירים, המשביע את בעליו. כשראני רמז לי לגשת, נתן לי חצי ככר ואמר בקול: “לחם זה תמסור לסטאחאנוביץ שבצריפך”. הייתי מאושר למינויו זה ביודעי שמעתה לא אסבול גם אני מרעב. בעודי חושב במה אוכל לגמול לו והנה הושבתה שמחת שנינו. כי כעבור חמישה ימים נכנסה הכנופייה, כיבתה את הלפיד וחטפה את כל הלחם שברשותו. במקום לחפש את האשמים מבין אנשי הכנופייה אסרו אותו באשמת רשלנות בעבודה והושיבוהו 10 ימים בצינוק. בצאתו מהצינוק היה כל כך מדוכא עד שאי אפשר היה להכירו. הוא השתעל קשות וכעבור כמה ימים הוכנס לבית החולים. באותו זמן הוכנסתי גם אני לבית החולים ולאותו החדר בו שכב הוא. עברה יממה אחת ובבוקר השכם הרימה המשרתת צעקה שנגנבו הסדינים. החובש פנה ישר לאגוניאן בשאלה מי גנב את הסדינים. זה הסתכל בו כעל משוגע וענה שאיננו יודע דבר. כעבור חצי שעה בא אותו החובש בליוויית שני חיילים מהשמירה וגירשו את אגוניאן מבית החולים, באמרם שבבית החולים אין מקום לגנבים. בלבי כעסתי כעס רב על החובש ואנשי השמירה על שהעיזו להעליל על אדם נאצל כזה. מוזר היה שכעבור כמה שעות סיפר החובש שטר־אגוניאן הודה בפשעו. ועוד יותר בלתי מובנת היתה העובדה שכעבור יום חזר אגוניאן לבית החולים כשהוא צוהל משמחה. – “אגיד לך את האמת. אני גנבתי את הסדינים. למדתי באקדמייה שבכאן שגניבה היא מקצוע מכובד בארץ זו ומשמשת אמצעי בטוח שלא למות ברעב. האם אינני צודק? הלא רובם ככולם גנבים. הם גנבו את חפצינו, גזלו מאתנו את השנים הכי יקרות בחיינו והפכו אותנו לעבדים נרצעים. הן החיים בין כך וכך אבודים ולמה לא אגנוב כל מה שיהיה ביכולתי?” כששאלתיו אם בדעתו לבלוע את הסדינים האלה, התפרץ בצחוק ואמר: “אני רואה שאקדמייה זו לא חינכה אותך כלל וכלל. הטרם תדע שבכל גניבה עוזרים לנו חברי השמירה. אני מסרתי להם את הסדינים והם שלמו לי בלחם, נקניק, גבינה ואפילו וודקה. אין ברצוני להגיע למצבך אתה. אני אוסיף לגנוב ותראה שכולם יכבדוני”.

אחרי עוזבי את בית החולים נודע לי שהוא קיבל משרת פקיד. תמיהתי היתה גדולה: מצד אחד מגרשים אדם מבית החולים בעוון גניבה ומצד שני מכניסים אותו שוב ואח“כ עוד נותנים לו עבודה משרדית! אלא שהזמן הוא פותר חידות מובהק: נודע לי שבבית החולים עבדה חובשת אוקראינית, אשה שהיתה מוצאת תנחומים על כל צרותיה בשירה. קולה היה עגום ומלא רגש ולפעמים חשבתי ששירים יהודיים בפיה. כשחובשת זו הכירה את האמריקאי הזה החליטה להתידד עמו והפכה “עזר כנגדו”. הודות להשפעתה החזירוהו לבית החולים ואח”כ למשרד. בקטע “אפתעה נעימה” כבר סיפרתי על העזרה שהושיט לי לרגל החבילה שהגיעה אלי. הוא תמיד הודיעני מקודם על העומד להתרחש בעולמי ועל הנעשה מאחורי גבי וכשהיה צורך לקדם את פני הרעה היה פועל בזריזות.

פעם, כשבאה הוועדה הרפואית לבדוק את האסירים הייתי שרוי בצער רב, כי הקומאנדנט התאונן בפני הוועדה שאני צבוע וסימולנט העושה כל מאמץ כדי להשתמט מהעבודה. יושבת ראש הוועדה, אסירה מלפנים, גערה בי וגירשה אותי מהאולם והייתי בטוח שהפעם יחליטו להחזירני לעבודה. סיפרתי זאת לאגוניאן והוא הבטיח לדבר עם החובשת בענייני. למחרת נקראתי למשרד וטר־אגוניאן פגשני בפנים צוהלות: "נו, עליך להודות לי. בלי המלצתה של ידידתי הגדירה אותך הרופאה המרשעת כנכה הפטור מעבודה. שוב עלי לומר לך שלא למדת כלום במחנה. לא הייתי שותף לפחדך שהיא תשלח אותך לעבודה כשאתה כל כך חלש. אמנם היא גערה בך וגירשה אותך מהאולם, אבל היה זה למראית עין בלבד, כדי שהיא תמצא חן בעיני השלטון. אחרי שהיא חוזרת, לא איכפת לה אם השלטונות כאן יהיו שבעים רצון מהחלטותיה או לא. הוא דאג אחרי־כן שהתיק שלי יימסר תיכף לממונה על העבודה והאחרון ימחוק את שמי מרשימת־העובדים.

ויצויין עוד לזכותו: כיוון שעובדי המשרד היו מקבלים מנות יותר טובות, היה ידיד זה מביא לי לעתים קרובות דבר מה.

באותו הזמן – שבוע אחר חג השבועות – קבלתי שוב חבילה, והפעם מארצות הברית. בחבילה מצאתי 5 ק“ג מצות. שמחתי מאוד להזדמנות שאוכל לגמול לידידי חלף טרחותיו ודאגותיו עבורי. כשמסרתי לו חבילת מצות אורו עיניו וסיפר לי שאמו קונה תמיד מצות בארה”ב.

הוא כל כך הושפע ממאורע זה עד שראה בלחם של חג החירות סימן לשיחרור קרוב. ואכן, הקשר בינינו נותק במהרה. במכתב מהוריו בארצות הברית, שקיבל באמצעות הצלב האדום, הודיעו לו שעשו מאמצים לשיחרורו ושיגוייס לצבא הפולני המתארגן שוב בברית המועצות. כעבור חמשה ימים לקבלת המכתב בישר לו קצין המחנה שקיבל פקודה לשחררו ושעליו להתייצב במפקדה הפולנית במוסקבה. הוא הבטיחני לעשות כל שביכולתו למען שיחרורי ומסר לי את כתובתו בניו יורק, מקום שם קיווה שניפגש אחרי המלחמה.

כשעזב את המחנה כבר לא היו גרמנים ברוסיה והמלחמה היתה שוב בפולין. חדשיים אחרי עזבו קיבלתי דרישת שלום ממנו במכתב שכתב לאחר. הוא כתב שהוא נמצא בחזית על יד וורשה. אחרי קבלת ד"ש זו הועברתי למקום אחר ולא ידוע לי על מכתבים נוספים.

כעבור שנים נפגשתי עם פולני שהכיר את טר־אגוניאן. הוא סיפר לי שאגוניאן השתתף בקרב לשיחרור ווארשה ועקבותיו נעלמו. יהי זכרו ברוך.

שוב ושבר.    🔗

במשך ארבע שנות הרעה התנחמתי שבני משפחתי לא הוגלו והנם במצב טוב משלי.

“אחרי שהצבא האדום גירש את הגרמנים מברית המועצות מצאו חורבן איום בכל מקום. כל היהודים באזורי הכיבוש הגרמניים הושמדו. אין לשאול על מישהו בארצות הבאלטיות, ברוסיה הלבנה או בפולין. אין לשאול. כי לא נשאר זכר ליהודים בארצות אלה! שום זכר מאף אחד מהם”.

דברים אלה היו כתובים במכתב שקיבל אחד מאתנו בראשית 1945 ממגורש לאזור אלטאי.

מקור הדמעות יבש אצלי כבר לפני בוא בשורה שחורה זו. לא קוננתי ולא בכיתי. רק העצבים עשו את שלהם ומיד איבדתי את ההכרה. במשך ימים אחדים בבית החולים, אחרי שההכרה חזרה אלי לסירוגין, לא הבחנתי במאומה. כל צער העולם קונן בלבי והכאיבו. אך מה לי לב ומה לי כאב! – הדימיון טילטלני אל האודים העשנים בחיפוש אחר משפחתי ובני עמי. ערום ויחף זחלתי ברמץ החם בבקשי את שאהבה נפשי. לא מצאתים אף בהיותי נופל וגלוי עיניים בדימיוני כמחוסר הכרה. לא מצאתים. עתה הנני אומר במלוא ההכרה שלא אמצאם.

“אל תגידו בגת. אל תבשרו בחוצות אשקלון. פן תשמחנה בנות פלשים, פן תעלוזנה בנות הערלים”. דוד נשא קינה זו בתוך עמו. כאן עשתה לה שמועה זו מיד כנפים בין שכנינו הערלים, שפניהם צהלו משמחה לאידנו.

החובש שטיפל בי היה אובד עצות ונאלץ להזמין טלפונית את באי כח הוועדה הרפואית. בהגיע הוועדה ובראותה אותי נתנה פקודה להעבירני מיד לבית חולים באזור אחר. הם ערכו פרוטוקול שבו אישרו שהנני נכה אמיתי ושלפי הסעיף 117 בתיקון לחוק העונשין עליהם לשחררני. הם לא ידעו ששום חוק בברית המועצות אינו מקבל תוקף בלי אישורו של מפקד ה נ.ק.ו.ד. ושבדרך כלל תיקון זה אינו חל על האסירים הפוליטיים. כששלטונות המחנה גילו להם את הדבר אמרו שבמקרה כזה הם נאלצים להקטין את העונש לחצי הזמן ונשקפת אפילו תקווה שישחררוני.

בבית החולים החדש הייתי מקבל שלוש זריקות ליום. גם הזריקות וגם הסיכוי לשיחרור לא פעלו עלי, ביודעי שכל העולם חשך עלינו, קנאתי באסירים שהם כבר שוכני עפר מזמן והבשורה האיומה לא הגיעה אליהם. כאיוב בשעתו צעקתי חמס על אי הצדק השורר בעולם, באומרו “למה יתן לעמל אור וחיים למרי נפש”.

מני אז לא הרגשתי יותר בשום כאבים המתרחשים ובאים על האסיר בבתי כלא ובמחנות. הרגשתי רק את התיתמותי ואת האבידות הכבדות שאבדו לי ולכל ישראל. מחץ זה הכניסני לעולם הדימיון והנשייה. הדיכאון הנורא כאילו הוציאני מהסביבה בה נמצאתי ודמיתי לגוף בלי נשמה המסתובב יחידי באי שומם ואינו מוצא יצור חי שיוכל לשפוך לפניו את קינתו המרה. מצאתי לי נחמה בזה שאני נמצא בתנאים ובמקום בו נשמעת תמיד יללה ואנחה. תפילה אחת שיננתי לי אז, שיהא רצון ולא אצטרך לעזוב את עמק הבכא וכאן אמצא את קבורתי, כדי שלא יראוני בקלקלתי. באותה שעה נזכרתי רק בפסוק אחד של יהודה הלוי: “איך יאכלו הכלבים את כפיריהם” ומאוד הצטערתי שזכרוני נחלש ולא יכולתי להיזכר בשיריו העגומים.

בעיני רוחי חזיתי בשואה האיומה. ראיתי איך שמובילים את אחינו ואחיותינו להשמדה ואין עוזר ואין גואל. חשבתי שהקיץ הקץ על עמנו בכל העולם וייתכן שצודקים הפראים האלה באומרם שהנאצים עשו שגיאה שהשאירו בודדים מאתנו בחיים.

אין משורר ואין מקונן שיוכל להביע במלים את הרגשתם של האסירים היהודים במחנה לשמע בשורות איוב אלה. יותר נכון יהיה להגיד שהם המירו את המון רגשותיהם בשאיפה האחת והיחידה: למות, כדי להתאחד עם יקיריהם. במצב זה השתדלתי להימצא בקירבת מנהיגי הכנופייות, בתקווה שיחסלוני ואשתחרר מן העינויים הנפשיים האלה אלא שדווקא מעתה החלו לחמול עלי והיו מגרשים אותי בגערה בלבד: “לכל הרוחות אתה נחוץ”.

יום רדף יום ושעה את חברתה והעינויים הנפשיים נשארו בעינם ונימי הלב חשבו להתפקע. בהיותי שקוע בין הררי יגון אלה לא ששתי כלל לידיעה שאני ועוד חולים אחדים נעבור למקום אחר, כדי לקבל טיפול רפואי רציני. בקשר להעברה זו באו פקידי המשרד לשאול ממני את כתובת הורי. בשאלתם זו בזקו מלח על פצעי הנוראים והפעם נפתח אצלי מקור הדמעות.

בסוף 1945 ציוו עלי להתכונן לדרך. כשאמרתי להם שאין לי כוח לצאת לדרך אטמו אוזנם משמוע. “לא כלום”, ענו בלעג “כשנוציא אותך מאחורי השער יבואו הכוחות תיכף ומיד ותתחיל לצעוד כאילו אתה נמצא בין חיילים המפגינים את כוחם למסתכלים ברחובות”.

נדודים.    🔗

דצמבר 1945 הצטיין כאן בקור של חמשים מעלות מתחת לאפס. השמן שבצירי הדלתות קפא עד כדי כך שקשה היה לפתוח דלת או לסגור אותה; קשה שבעתיים היה לצאת לחוץ בבגדים קרועים, בלי נעליים ובלי גרביים; השלג היה עמוק מאוד ואי אפשר היה אפילו לעבור מצריף לצריף. אך בלי להתחשב במזג אוויר זה ישבו שלטונות המחנה ודנו איך לשלח מכאן את החולים. הם ידעו יפה שבקור זה אין לשלוח חולים קשים כאלה. עמד לנו סירובם של אנשי השמירה לצאת לדרך במצב זה ומוכרחים היו לדחות את היציאה לימים מספר.

בסוף דצמבר באה הפוגה יחסית במזג האוויר וכבר בבוקר השכם באו אנשי השמירה לצריפי, אחזוני בשרוולי והוציאני לשער. כשצנחתי אין אונים ליד השער גער בי המפקד: “משחקים אלו לא יעזרו לך, ידידי, אנחנו מכירים “נשרים” כמוך. דע שאינך יחסן כאן ועלינו להוציאך ולהביאך למקום אחר ויהי מה”. קרה נס ושנים מהחולים בקבוצת היוצאים תמכו בי בידיהם והבטיחו שיעזרו לי בדרך. קצין המחנה, שבא לראות את סדרי היציאה, גם הוא פנה אלי בזה הלשון: “ידוע לי שהנך חושב עוד על פאריז שלך. אינני אשם בזה שאתה רוצה לשחק תפקיד של דון קישוט. לא אביא מטוס מיוחד כדי שהוד מעלתך לא יצטרך ללכת ברגל… עצתי שתפסיק את השטויות האלה ותהיה אדם. אני מבטיח לך שלא תמות אם תלך עשרים קילומטר”. הביאו לנו צידה לדרך בתוספת של לחם וסוכר מעל המנות היומיות ודגים יבשים ובאושים. אחרי פרוצדורה קצרה זו נסגרו שערים מאחורינו.

היו כמה אסירים חולים ששמחו ליציאה זו, בקוותם שמעתה יחיו חיי חופש ואושר. לא כן אנכי שנפשי בכתה במסתרים. אסירים אחדים חמדו להם לצון, מרוב תקווה, ובעטו בי, בפגעם בפצעי, כדי שאחיש צעדי. לא היה לי כוח לגמול להם כמידתם. הלכתי בכבדות ולא הועילו בעיטות וגידופים.

לצידנו התנהלה מזחלת עמוסה חפצים ובכל זאת לא מצאו לנכון להושיבני עליה שלא אעכב את האורחה ומלת “סימולציה” שבפיהם שימשה כסות לכוונות הרשע שלהם. הזעתי כולי הזעה כבדה, עד שאפילו אנשי השמירה נאלצו לתת לנו אפשרות לנוח. אז כבר נמצאו לי סניגורים שטענו שאי אפשר להמשיך את הדרך עם חלש כמוני וצריך להושיב אותי במזחלת. אנשי המשמר שתקו, וכשהפצירו בהם אמרו שלא ניתנה להם הוראה כזו ואינם רשאים לעשות זאת על דעת עצמם. סבלנותם של מלווי פקעה והתחילו להכות אותי והתוצאה היתה התעלפות. רק אז עיכב אחד מאנשי השמירה מזחלת אחרת שעברה במקרה, השכיבני עליה והביאני אחרי חמש שעות של נסיעה למטה של הנ.ק.ו.ד.

במשרד החמים של הנ.ק.ו.ד. הרשו לי אפילו לשבת על ספסל ובהשפעת החום שבחדר נרדמתי קצת, עד שהעבירוני לחדר אחר למלא טופס מיוחד למען נוכל להישאר כאן ימים מספר. מיד הודיעו לנו שאין מקומות לינה מיוחדים וגם אוכל נקבל רק כעבור יום, כיוון שקיבלנו צידה לדרך. בטובם כי רב הרשו לנו למצוא מקומות לינה לפי ראות עינינו.

אני ועוד אסיר אחד השתדלנו והשגנו את הסכמת עובדי המשרד להישאר ללון בו. אז הקרבנו שני שולחנות ליד התנור, השתטחנו עליהם והרגשנו עצמנו די טוב שאנו נמצאים בחדר רגיל, מואר ומוסק. לנארות ולגידופי הקומאנדנט ועוזריו לא התגעגענו כלל וכלל! והמקום בו ישנו היה בטוח מאין כמוהו. כי איזה בן־כנופייה טיפש, גנב, מחבל ואפילו שד יעיז להידחק כאורח – לא קרוא אל הנ.ק.ו.ד.? היתה זו הפעם הראשונה לאחר הרבה שנים שהשינה ערבה לי, ורק מתוך ההרגל נתעוררתי בשעה ארבע וחצי בבוקר, אף שכאן לא היה גונג.

בל אחטא בשפתי: גם אחרי לילה נוח כזה רציתי לשתות משהו חם, ויהא זה אפילו מעין המרק הארור של המחנה. תה! מרק! מניין? אלא שבשממה זו לימדני הניסיון שהחיים באמת תלויים וצמודים במקרים וכל הטראגיות שבחיי הכלל והפרט מקורה בהעדר המקרים המתאימים בזמן המתאים, בהעדר ה“בעתה אחישנה”. באוניברסיטה היינו מרבים להתעמק בשאלת המקרים המתכננים את החיים לקטעי־זמן מסויימים. כאן לא נשאו המקרים בחובם כל תיכנון אלא רק את האפשרות להישאר בחיים בלבד. עם בוקר התחילו להיכנס לחדרים ממלאי תפקידים – להסיק את התנור, לניקוי הריצפה והרהיטים. למרות שלאנשים אלה היתה השיחה עם אסירים אסורה בהחלט, בכל זאת נודע לי מהם שבמקום זה נתעכב כעשרה ימים, שכן נצטרך לעבור כמה פרוצידורות לפני שהוועדה המיוחדת תחליט לאן לשלוח אותנו. כן נודע לי שישנה כאן מסעדה בשביל החופשים ובמקרה שמספר המבקרים לא יעלה על המיכסה הקבועה מראש אפשר יהיה לזכות במשהו לאכול.

והנה המקרה: רציתי לגשת לתנור המוסק כדי להתחמם קצת ומרוב חולשה התחלקתי ונפלתי כשפני על התנור הבוער. נכוויתי בשפתי כוויה מאוד קשה ונאלצתי ללכת לבית החולים לבקש עזרה. שם פגשתי ברופא שהיה מנהל המחלקה הסאניטרית. הכרתיו היטב, כיוון שהיה תמיד מלווה את הוועדות הרפואיות שלצערי הייתי אחד הפאציינטים הקבועים שלה בבואה למחנות. הוא נתן לי משהו להקל מן הכאבים ואפילו הרשה לי לשכב על הספה שבחדר הקבלה. רופא זה, בהיותו מעריץ הקומוניסטים גנב את הגבול מפולין לרוסיה וכשנתפס נידון לעשר שנות מאסר. בהיותו מומחה במקצועו נחלץ מעבודת פרך וגם עלה אחר כך לגדולה. כמנהל המחלקה הסאניטרית שבמחנות היה גם מנהל בית החולים האזורי ובכל הישיבות של הנ.ק.ו.ד. היתה לו זכות הווטו. לפני שבועות מספר נתן דווקא פקודה בוועדה הרפואית לשלחני לעבודה ושלל ממני את זכות הנכות. הוא איים עלי אז שאחריתי תהיה מרה אם אשתמט מעבודה. כאן שינה את יחסו מן הקצה ובעודי שוכב על הספה נכנסה אחות שהביאה לי, לפי פקודתו, כוס תה, עם סוכר! ובעודה מטפלת בשפתי הפצועה נכנסה אחות אחרת, ממוצא גרמני, שהכרתיה מאחד המחנות. היא הצטיינה ביחסה האדיב וההומאני לאי והיתה מלמדת עלי סניגוריה כשהקומאנדנט או הבריגאדירים טענו לפני קצין המחנה שאני משתמט בעוד שאני מסוגל לעבוד. ויותר מזה: קרה שהביאו לה את מנת הלחם לבית החולים, ובהיותה שבעה באופן יחסי, היתה שולחת את המשרתת לקרוא לי כדי למסרו לי. לפעמים קרה שבבואי למרפאה לקבל עזרה רפואית היתה מנצלת את ההזדמנות לספר לי על ימי נעוריה בבית הספר הגרמני, שעוד היה קיים בזמנה, וכשראתה שהנני זוכר את כל מה שלמדה בספרי הלימוד שלה, שכחה תיכף ומיד שיהודי אני. כאן פגשתיה לאחר שנתיים שלא ראיתיה. שמחתה היתה גדולה על פגשה אותי והיא הוציאה את הצלב הקטן שלה והתחילה לנשקו ולהודות לישו על חסדיו הגדולים שהשאירני בחיים. היא אמרה לי שלא היא ולא מישהו מהרופאים האמינו שאשאר בחיים, כי חולשתי היתה אז כשל האדם הנמצא רגעים ספורים לפני הגסיסה. היא הוסיפה ואמרה: “מכיוון שנבדלת בתכונותיך מיתר האסירים, מצאתי חובה לעצמי להקדיש רגעים מועטים לעזור לך במידת אפשרותי הדלה. אמרתי לעצמי להקדיש רגעים מועטים לעזור לך במידת אפשרותי הדלה. אמרתי לעצמי שמן היושר הוא שתישאר בחיים, כדי שתוכל לספר לעולם הנאור מן הנעשה על אדמתו של בעל השפם”.

היא יצאה והביאה לי פרוסת לחם עם חתיכת סוכר. היתה זו המתנה הכי חשובה שיכלה להעניק לי באותו רגע. היא לא הסתפקה במענק זה והוציאה מארנק שני פתקים לחדר האוכל של האזרחים החופשים. – “לך ותאכל ואשמח מאוד אם בשובך תוכל להגיד לי שאתה שבע”. לצערי התנפחו רגלי וההליכה היתה קשה עלי וכמעט בלתי אפשרית, רק שמצוקת הרעב לא רצתה להתחשב במניעה זו.

למסעדה היה רק שלוש מאות מטרים, אבל הדרך ארכה אצלי זמן רב. בהיכנסי לשם הרגשתי במבטם הארסי של הנוכחים, אך צו השעה לא נתן לי להתחשב במבט זה. כשניגשתי ומסרתי את הפתקים לבעלת המזנון, כדי שתרשה לי להיכנס לחדר האוכל, הסתכלה בי בביטול כזה שהעמידני במצב בלתי נעים – “אמור לי, ברנש שכמותך, ממי גנבת פתקים אלו? תאה חושב שכל הרוסיות הן אידיוטיות ואפשר תמיד לרמות אותן? לא ידידי הפעם טעית בחשבונך, את דוסיה אין לרמות”. דבריה אלה הרגיזו אותי ומתוך כעס אמרתי לה: “אל תחשבי שאם אתם גנבים גם אני גנב. דבר כזה איננו מצוי אצלנו. אם באמת את סקרנית לדעת מהיכן באו לי פתקים אלה, דעי שהאחות מטילדה נתנה לי אותם”. – “אח ככה, הכינות לך אשה זמנית עוד לפני עזבך את המחנה. כן, אתה לא טיפש וטוב אתה עושה אם הנך מנצל את הנשים הטיפשות כדי שתהיה שבע. דרך אגב, כל הרוסים נוקטים בשיטה זו. ואגיד לך סוד, שגם אותי רימו לא פעם”.

בפעם הראשונה ישבתי לי אפוא על ספסל אחד עם יתר האזרחים הסובייטים. השתדלתי לשתוק ולא להיכנס בשיחה עם מישהו. המרק שקיבלתי עלה באיכותו ובכמותו על המרק שהייתי מקבל במחנה ובכל זאת נשארתי רעב פתאום ניצנצה בי מחשבה, שאולי כדאי לבקש ממישהו פרוסת לחם, אלא שנזכרתי במבטים הארסיים שהופנו אלי בהיכנסי וויתרתי על ניסיון זה. פתאום אני רואה שמישהו קם ועזב את הלחם על השולחן. אמרתי לו: “תסלח לי אזרח, שכחת את לחמך על השלחן”. הוא הביט עלי בזלזול ואמר: “תוכל לזלול אותו”. בחיפזון לקחתי את המציאה הזו ובעודני עושה זאת אני רואה שעוד אחד השאיר את הלחם. רציתי לזכות גם במציאה זו והפעם נחלתי אכזבה. מישהו הרים קולו עלי: “לך לך מכאן, ז’יד נבזה. מי הרשה לך להכניס את חוטמך הארוך למקום זה. המעט מכם שמילאתם את כל רחובות ברדישטב וז’יטומיר עד שגם כאן אתה רוצה להיות המפקד הכללי שלנו. ברח מכאן כל עוד לא מאוחר”. בדברו שלף סכין מבין מגפיו ורצה להסתער עלי. בראותי שלא אספיק לברוח התחלתי לצעוק ולעזרתי חשה בעלת המזנון. – “הו נבל שכמותך, על מי אתה מסתער על חדל אישים זה שסבל כל כך הרבה רעב? מה עשה לך, תגיד לי?” אמרה דוסיה זו. הלז הסתכל בה וצעק: “הה, אני מבין למה את כל כך מגינה עליו. כבר הספקת שוב לרכוש לך בעל חדש?” – “לא ידידי, אתה טועה. קודם כל חדל אישים זה לא נחוץ לי, והשנית עליך לדעת שהוא בעלה של האחות מטילדה ואוי ואבוי לך אם יוודע לה שרצית להרוג אותו”. כעסו של בעל הסכין חלף עבר ומיד הפך את עורו ופנה אלי בחיוך: “ואם כן למה אתה מסתיר? לו הייתי יודע שאתה בעלה של מטילדה, כמובן שלא הייתי אומר את מה שאמרתי לך אבל חכה. – דוסיה הביאי וודקה בשבילי ובשביל בעלה של מטילדה – בטוחני שנהיה ידידים טובים ולא רק ידידים. למעשה אנחנו קרובים, כי אני הייתי בעלה הראשון של מטילדה”. הקשבתי לדבריו כאילו הם נוגעים בי מאוד והתחלתי שואל אותו פרטים על “אשתי”. כשוויתרתי על הוודקה התקרב אלי ואמר: “קשה לי להאמין שקבצן שכמותך, איננו שותה אפילו וודקה, יהיה בעלה של מטילדה”.

ככה זה מקובל כאן, שאם מישהו מגן על החלש זוקפים זאת לחשבון יחסים אישיים ביניהם.

האנשים החלו לעזוב את חדר האוכל ובשבילי נשאר שלל רב. כמעט כל הסועדים השאירו את הלחם. תמהתי על השארת הלחם בתנאי רעב כאלה. אח"כ נודע לי שלמסעדה זו באים רק עובדי הנ.ק.ו.ד. הם, כמובן, לא הרגישו כל הזמן ברעב. אכלתי כמות מרובה של לחם ונשארתי בכל זאת רעב. התפלאתי. המלצרית נכנסה ושאלה אם ברצוני לאכול עוד מרק ודייסה. עניתי בחיוב ואכלתי כל שהגישו לי: שמונה צלחות מרק ודייסה וקילוגרם לחם. התיאבון עוד היה די גדול, אלא שהרגשתי תסיסה בקיבה והפסקתי לאכול. הרעב, מצד אחד והאוכל שלנגד עיני, מצד שני, הביאוני³ לירידה מוסרית שלא התביישתי לאכול כל מה שבא לידי. כשניסיתי לקום הרגשתי כובד עצום כאילו מילאתי כרסי באבנים. בקושי רב הצלחתי לצאת החוצה, ובחוץ “נסעתי לריגא”. לאחר שהוטב לי בחוץ חזרתי למסעדה, מתוך כוונה להישאר בה אם לא יגרשוני. אך כשבאו לנקות את האולם נאלצתי לחזור למשרד הנ.ק.ו.ד. בשובי מצאתי שם מכרים ותיקים, הלא המה מי שהיו קומאנדנטים או חברי השמירה במחנות שונים. הם רצו לעשות רושם כאילו היו ידידי מאז שתמיד דאגו להקל עלי את עבודת הפרך והודות ליחסם הטוב נשארתי בחיים.

במשרד הזה פנתה אלי אחת, שעוד לא ידעתי מי היא ובקשתני להיכנס לחדרה. היא ציוותה עלי למלא שוב שאלונים. תוכנם של שאלונים אלה לא נבדל מהשאלונים שמלאתי בזמן שנאסרתי, פרט להבדל היחידי שהפעם צריך הייתי להוסיף פרטים על קרובי ובני משפחתי. כשאמרתי שכל בני משפחתי הושמדו, אמרה מתוך חמלה: “אני מייעצת לך שלא תכתוב זאת, אחרת יחזירו אותך למחנה בקרוב. תן איזו כתובת של מכרים ואז ישנה תקווה שישלחו אותך למקום מגורי המכיר וישחררו אותך מהמחנה, בתנאי שתעמוד תחת פיקוח המשטרה”. כשאמרתי לה שנאי נתין זר ואין לי קרובים וגואלים בברית המועצות, נבהלה מאוד ואמרה: “אם ככה זה דבר אחר לגמרי. עכשיו אני מבינה למה אינך יכול לשקר וברצונך להגיד את כל האמת. אל תתיאש. אשתדל לעשות הכל כדי שלא תישלח ל”עמק השקט" בו נמצאים פושעים פליליים ואין זה המקום בשבילך". מוזר היה בעיני שאשה זו מדברת אלי בעדינות כזו וביחס אדיב כל כך. הדאגות האחרות לא נתנו לי לנסות לפתור את החידה.

למחרת פגשתני שוב במשרד ואמרה לי שהערב בחמש אתייצב בפני הוועדה ושם יודיעו לי לאן שהחליטו לשלוח אותי, ל“עמק השקט” או קרוב לעיר.

בהיכנסי לאולם ראיתי את הרופא ס., שהסתכל בי באותו האופן שהיה נוהג בבואי לפני הוועדות הרפואיות במחנות. הוא ועוד שניים בדקו אותי ואחר כך התישבו על מקומותיהם והסתכלו זה בזה. הרופא הניע את שפתיו בביטול האומר שאינו שבע רצון ממצב בריאותי. היושב־ראש, שהיה במדי צבא ובדרגת מפקד, שאלני במה שהתעסקתי לפני מאסרי. הרופא פנה למפקד: “אתה מבין, חבר מפקד, הוא אינו מסוגל לחיי מחנה. בפאריז התעסק במקצועו ולא חשב שיבוא יום ויצטרך לעסוק במקצוע קשה ופחות מעניין”. עתה שאל המפקד, במה הייתי מתעסק אילו יכולתי לעזוב את המחנה. עניתי לו שאם ביחד עם זה אוכל לעזוב את ברית המועצות כבר אדע במה להתעסק, אבל כאן בארץ זו, אינני יכול לתאר לי מה שאעשה. התשובה לא נראתה והרופא החליט לחלצני מהמיצר. – “חבר מפקד, תנאי המחנה השפיעו עליו לחשוב שכל החיים בברית המועצות אינם אלא עבודת פרך ממושכת ומרוב חולשתו קשה לו לשער מה יוכל לעשות”. המפקד ניענע בראשו לאות הסכמה לדבריו. מצדי אמרתי שוב, שבמידה והדבר תלוי ברצוני לא אסכים ללכת ל“עמק השקט” ואני מבקש להשאירני כאן. המפקד ענה שהוא מבין לדעתי ושבמשרד יגידו לי כבר מה לעשות הלאה.

יצאתי מחדר הוועדה ושמתי פני לחדר האוכל. מזג אויר היה נעים בלילה זה וניתן לחשוב שפעמי האביב קרבים ובאים. השמים היו טהורים ומטאורים רשמו את מסלול תעופתם בהימשכם אל הארץ. היה זה בפעם הראשונה מיום בואי לארץ זו שהשמים צדו את תשומת לבי ושכחתי ברגעים אלה את צרותי וסבלותי – כאילו נולדתי מחדש. לא היו לי אמנם כל נימוקים מיוחדים לעידוד עצמי, פרט לעובדה שאי מתהלך בתחומי הצר ללא שומרים וקומאנדנטים.

במוצאי שבת סוגרים כאן את כל המשרדים של הנ.ק.ו.ד. ולכן נתעוררה אצלי שאלת מקום הלינה. לא ראיתי כל סיכוי שאצליח למצוא מקום לינה בין אוכלוסייה החיה בחשדות הדדיים וכל קול עלה נידף נדמה לה לצעדי הבולשת. מצד שני הרי הצפיפות בחדרים עוברת כל גבול ובחדר קטן של שלושה על שלושה מטרים ישנים כעשרה איש. החלטתי אפוא להפציר בבעלת המזנון שתרשה לי לישון שם. היא קיבלה אותי בסבר פנים יפות, כאילו הייתי מכר שלה מזמן. אך כשגיליתי לה שהנני בא בלי פתק ושברצוני לקבל דבר מה לאכול עיוותה פניה ושאלה למי מסרתי את הפתקים? משאלתה הבינותי שאינה חושבת אותי לאסיר. – “אין זו מסעדה מסחרית ואוכל מקבל רק מי שנותן פתק”. על מקום ללון כאן בוודאי שכבר לא היה לחשוב אחרי תשובה כזו.

כשהתחילו לבוא אנשים ולהגיש את הפתקים. נכנסתי לחדר האוכל. ישבתי ליד התנור, כדי לעשות רושם שבדעתי להתחמם בלבד, והסתכלתי אל השולחנות. אחד שראני בכך ניגש ותחב לכיסי חתיכת לחם והזמינני לגשת לשולחן ולאכול את המרק שהשאיר בשבילי.

אם במחנות הורגלתי לחטט באשפה אחרי קליפות תפוחי־אדמה ועצמות, הרי שכבר מזמן לא הייתי איסתניס ועטתי על השיירים בחשק רב מבלי התחשב ברושם שאני עושה מתוך כך על הנוכחים. בהיותי עסוק בשיריים ניגשה אלי אשה והגישה לי גם היא חתיכת לחם. שאלתי אותה על מקום לינה וענתה לי: “אינני מבינה אותך. אדם סובייטי דופק בכל הדלתות ובכל החלונות עד שהוא מוצא לו מקום לינה. אם אינך יכול לעשות זאת תואיל בטובך לישון בשלג!”

שוב נשארתי שעות אחדות בחדר האוכל ואכלתי יותר מהרגיל, כשנתרוקן האולם נכנסה דוסיה ושאלה על מעשי כאן, סיפרתי לה מה שהציק לי. – “אם ככה הדבר, יש רק מקום אחד והוא תחנת החשמל. שמה ישנה משמרת לילה ותמצא לך מקום ללון”. על שאלתי מה עלי לעשות באם לא יתנו לי להיכנס ענתה בפשטות: “אז עליך ללכת לעזאזל”. על בקשתי שתרשה לי להישאר כאן התרגזה וצעקה, שהיא מבינה שברצוני להשתלט על הקופה ולברוח. נוכחתי אפוא שאין לי ברירה אלא לנסות את מזלי בתחנת החשמל.

בכניסה לתחנה הבחנתי באנשים ששוחחו להנאתם והיססתי לגשת אליהם. חיכיתי שיעזבו את המקום ואוכל לבוא בדברים עם הפועל התורני. הזמן לא אץ להם וכשהבחינו בי קראו לי. הם עשו עלי רושם של שודדים או גנבים. כי במאומה לא נבדלו בחזותם מאנשי הכנופייות שבמחנות, שכבר הורגלתי אליהם. ברכתי אותם בשלום מתוך קידה ואמרתי שאני מבקש רשות להתחמם כי קר לי מאוד. לשאלתם סיפרתי להם שאמש לנתי במשרדי הנ.ק.ו.ד., אבל מכיוון שבמוצאי שבת המשרדים סגורים הנני מסתובב ממקום למקום לחפש מקום לינה. – “נו, כסף או סכין יש בכיסך?” אמרתי שהם יכולים לחפש ורק שירשו לי להיכנס להתחמם. בהכנסי מצאתי אחד שטיפל בתנור. משיחתו אתי נודע לי שגם הוא היה אסיר וישב עשר שנים – לפי דעתו באשמת פיטפוטים (= הבעת אי שביעות רצון מהשלטון).

החום השפיע עלי ונרדמתי וכשנתעוררתי מצאתי את איש שיחי נוחר לידי. מלבדנו לא היה כאן איש. כשנרדמתי שוב לאחר התעוררות קצרה עוררוני שני אנשים ודרשו ממני לעזוב את המקום, כיוון שעוד מעט יאיר השחר ואינם רוצים שימצאו כאן אדם זר.

יצאתי החוצה ולפי מצב הכוכבים קבעתי שהשעה בערך שלוש. בשעה זו לא היה לי כל סיכוי למצוא מקום אחר והחלטתי לשבת ליד התחנה עד אור הבקר. כעבור רגעים מספר שמעתי את שיחות האנשים שבפנים: “נו, ונקה, תגיד את האמת היודע אני להתנהג עם ז’יד? ילך לו הז’יד לכל הרוחות ויטעם קצת מהתפריט שלנו. אתה יודע, הז’ידים כל כך נמאסו עלי שהייתי מוכן לשרוף את כולם בתנור זה. כל הזמן אני חושב איך לשחרר את רוסיה מעול הז’ידים”. – “אבל תגיד לי, עונה השני, מה עשה לך הז’יד הזה? האם אתה מקנא בו? מה איכפת לך אם היה יושב עד הבוקר?” איש שיחו התחיל לצחוק ואמר בהנאה רבה: “מה אתה מיתמם. האינך מרגיש הנאה יוצאת מהכלל כשאפשר להציק לבני העם הארור הזה?”

ואתה לך והאמן להם לראשי השלטון, ש“האנטישמיות נעלמה מעל אדמת ברית המועצות”.

היה לי חשק להגיד להם ששמעתי את שיחתם, אבל איש מהם לא יצא. כנראה שישבו לשתות את הוודקה, בניגוד לתקנות הנהוגות בתחנות החשמל, ומשום כך גרשוני.

הקור אילצני לקום והלכתי לבנין הנ.ק.ו.ד. כשהגעתי סוף סוף אחרי הליכה רבת יסורים, בשל רגלי הנפוחות, מצאתי רק את השומר הזקן הישן שינה עמוקה ליד הדלת כאילו שכב במיטה חמה. כעסתי על עצמי שאין ביכולתי להתגבר על מכשולים אלה כשומר והפעם חשבתי, שאם לא מצאתי לי עד כה מנוחת עולמים במחנות ודאי יבוא הקץ הלילה. חששתי לשבת ליד השומר, שמא ירגיש בי ולא יהסס לנעוץ בי סכין, משום שיחשוב אותי לגנב. באין ברירה שמתי פעמי לבית האוכל, בתקווה שהמשרתת תתן להיכנס. כשהתקרבתי ראיתי שאין אף קרן אור בכל הבית.

כדי להימנע מהצטננות נקטתי בשיטת התנועה, כפי שלימדוני שכני במחנות. בשארית כוחותי נדדתי כך עד אור הבוקר מחדר האוכל לבניין הנ.ק.ו.ד. וחוזר חלילה. החילותי מצטער על שעזבתי את המחנה, ששם ישנו למצער צריף שאפשר ללון בו, אם לא לישון, וכאן עלי לבלות ימים ולילות בנדודים על השלג. חשבתי שעם בוקר אוכל להיכנס לבניין הנ.ק.ו.ד. ולנוח, אבל גדולה היתה אכזבתי לשמוע מפי השומר שביום הראשון סגורים גם המשרדים וגם המסעדה. כששאלתיו מה עלי לעשות? ענה לי בכעס שאין לו זמן לשאלות כאלה ושאעשה מה שאני רוצה. – “טוב ביותר היה אילו קיבלת שבץ הלב, כדי שהאוויר יהיה יותר נקי מהז’ידים”.

נזכרתי בעצת האשה שנתנה לי את חתיכת הלחם וחיכיתי שדלתות הבתים תיפתחנה ואתחיל לחזור על הפתחים ולבקש כוס מים חמים. על בקשת לחם לא העזתי לחשוב, ביודעי שגם לחופשים אין לחם מיותר. בהתחשב בבגדי הקרועים ובלכלוך שעלי הצלחתי רק להפחיד את רואי, במקום לעורר את חמלתם עלי: אך ראוני ומיד סגרו את הדלתות. הסתובבתי עד שעת הצהרים, מבלי שמישהו ריחם עלי לתת לי אפילו כוס מים חמים.

בלכתי חזרה לבניין הגדול פגשוני אחדים מעובדי המשרד ושאלוני למעשי. הייתי עייף ויגע ומדוכא ועל־כן לא פיקפקתי להגיד להם שהנני חוזר על הפתחים הודות לזכויות המרובות שהעניקה לי ברית המועצות ביד נדיבה. “זה מוכיח שהחינוך החדש טרם הצליח לתת לך כיוון סובייטי אחרת היית סולל לך דרך בלי קושי”, ענו לי בלעג. כשאמרתי להם ששום אדם אינו יכול לעשות דבר במצבי אני, הסתלקו להם. המשכתי את דרכי ופתאום הרגשתי בצעדים העוקבים אחרי. כשהפניתי את ראשי הכרתי בהם את האנשים שדברתי עמהם לפני רגע. לשאלתם מה בדעתי לעשות במחצית היום השנייה עניתי: “כנראה מה שעשיתי במחצית היום הראשונה”. – “באנו לייעץ לך שתלך לתחנת החשמל ותנוח עד מחר בבוקר”. כשסיפרתי להם מה שקרה לי באותה תחנה הבטיחו לטלפן שיתנו לי להיכנס ושלא יפריעו לי בשינה. באין ברירה הלכתי אפוא לתחנת החשמל וגם שם נחלתי אכזבה, כי הדלתות היו סגורות. כיוון שהרגשתי בריח הוודקה הפורץ מבעד לדלת לא העזתי לדפוק שיפתחו לי.

שוב התחלתי לסובב בכל האזור הקר והשומם ללא סיכוי שמישהו ירחם עלי. אמרתי לעצמי, שאילו באורח פלא הייתי מועבר ביעף אל מחוץ לגבולות ארץ קשוחה זו, ספק אם היו מטים אוזן לדברי על אנשי סדום אלה בארץ הסוציאליזם. הלכתי מהכא להתם ומהתם להכא עד שנפלתי אין אונים ושטוף זיעה על השלג. נודע לי אח"כ שהשומר ראה אותי נופל ורחמיו נכמרו עלי. שומר זה נשאני למשרד והזעיק את החובש. כשחזרה אלי ההכרה בקשני החובש להראות לו את לשוני. אז אמר בחיוך לשומר: "יש לי הרושם שאדם זה לא טעם טעם לחם מזמן וכפי הנראה גם לא שתה מאומה, אינני יודע מה לעשות אתו. לקחת אותו לבית החולים אין לי רשות, כיוון שהוא אסיר, להביאו לבית חולים של האסירים גם כן אין לי רשות, כיוון שהוא כעת בסטאטוס אחר. הטוב ביותר הוא להשאירו כאן ויהיה מה שיהיה. שכבתי על הקרקע ליד התנור והתחלתי לנמנם, למרות הרעב. בעשר בלילה נכנסו כמה חיילים להישאר כתורנים במשרדים. השומר סיפר להם את שקרה לי והם אמרו לו: “תגיד לנו, אתה אזרח סובייטי או לא? ואם כן מה אתה מתעניין כל כך בקונטרבולוציונר? הלוואי ותיפח רוחך במהרה ואז יהיה הנצחון לצידנו”!

בהשכמה אמר לי השומר לצאת לפרוזדור, אחרת יקבל עונש על שנתן לי לשהות במקום האסור. משהעיר הבוקר החלטתי לנסות שוב את מזלי בסיבוב על הפתחים, אולי הפעם ירחם עלי מישהו ויתן לי לשתות. מצאתי דלת פתוחה ונכנסתי. בפרוזדור פגשה אותי אשה זקנה ועל בקשתי ענתה בכעס: “להוה ידוע לך שכאן לא מסעדה בשביל נבזים שכמוך. הסתלק מכאן בטרם שאצליף על ראשך בשוט”.

עזבתי את המרשעת ושמתי פעמי אל בית החולים. בדרך פגשתי את מטילדה וסיפרתי לה את תלאותי. היא נזפה בי על שלא ניגשתי מיד לבית החולים, לקחה אותי לחדרה ומיד הביאה לי מרק ולחם. – “אני מציעה לך שתישאר כאן ותנוח. לארוחת הצהריים אתן לך שוב פתק ותלך לחדר האוכל”. נזכרתי שהיום, יום שני, עלי להיכנס בבוקר למדור התרבותי של הבניין הגדול ועל כן הודיתי לה על טוב לבה והלכתי לשם. במשרד הכללי אמרה לי המזכירה: “אני מחפשת אותך כבר יותר מיממה. לא ידעתי היכן לחפשך. עלי להודיעך שהוועדה החליטה שעליך לצאת ישר לכיוון ק. ולא תישלח ל”עמק השקט“. עליך אפוא להתכונן לדרך”. כשסיפרתי גם לה מה שעבר עלי בימים אלה ושאין בכוחי לעבור ברגל מהלך של מאות קילומטרים, נאנחה ואמרה: “אמסור זאת לוועדה, אולי ישפיעו על מנהל המשרד לאפשר לך נסיעה לשם. לעת עתה עליך להשתדל לאכול במקום שאכלת שלשום. גם אני אתן לך פתק. ביחס ללינה אברר”. פתאום אמרה לי להיכנס לחדרה למלא שאלון. כשאמרתי לה שמלאתי כבר את השאלון לפני יומיים רמזה לי לשתוק. בהיותנו בחדרה שאלה מה שהייתי לפני מאסרי ומה בדעתי לעשות כשאחזור לאיתני, ואם לא הייתי מסכים להישאר כאן במקום. – “עליך לדעת, שאם תסכים להישאר כאן אדאג שתקבל דירה ועבודה”. כשאמרתי לה שבמקום נידח כזה אין שום סיכויים לעבודה, אמרה שהיא תשתדל שיסדרו אותי כמורה בבית הספר המקומי וגם תשדך לי אשה. לשאלתי אם היא שדכנית ענתה שלאו דוקא, אלא שתשתדל לעזור לי בכל כוח אפשרותה. היא הזהירה אותי שעלי להתחשב במצב בריאותי הרופף ובקור הנורא באיזור ההוא ושלפי דעתה הפתרון הטוב ביותר הוא להישאר כאן. היא הביאה דוגמאות מהרבה אסירים, שאחרי עוזבם את המחנה נשארו כאן והסתדרו טוב. ביודעי את תכסיסי הנ.ק.ו.ד. חשדתי שגב' עדינה זו נתבקשה להשגיח עלי בשבע עינים כדי להיוודע פרטים שישמשו חומר חשוב לשולחיה ומשום כך החלטתי לא להישאר כאן ויהי מה. נפרדתי ממנה והלכתי לחדר האוכל ונשארתי בו עד תום זמן הארוחות.

בשובי הודיעה לי המזכירה שטילפנה לתחנת החשמל ויתנו לי כניסה מתי שאבוא. בינתיים הרשתה לי לשבת ליד התנור. שוב אמרה: “תסלח לי שאני מפריעה לך. אני מצטערת מאוד שלא ידעתי מי אתה”. הפסקתי אותה בשאלה: “איך לא ידעת ואצלך נמצאים המסמכים המכילים את כל הפרטים אודותי?” – אני מתכוונת לדרגת השכלתך. אבקשך לחכות לי בזמן ארוחת הערב בחדר האוכל. אני רוצה להביא לך חומר קריאה". יחסה הטוב היה מוזר בעיני וחשדתי שהנ.ק.ו.ד. מתנכלת לי שוב. בחדר האוכל קראתי בעתונים ומהם נודע לי על משפטי נירנברג. לא יכולתי להינתק מהקריאה והרגשתי שהייתי יכול להיות מאושר לו נשארו העתונים ברשותי בכל דרך שהיא. המזכירה, שחזרה בינתיים, ביקשה את העתון ואמרה שהתקשרה שוב עם תחנת החשמל והבטיחו לה שלא יגעו בי ואוכל ללכת ולנוח. לפני צאתה אמרה בחיוך: “אתה בעצמך אשם שבאת לידי מצב שכזה, כיוון שאין לך כל גישה לנשים. אחר במקומך לא היה נאלץ להסתובב יומיים בחוץ. הוא היה מוצא לו כבר בית ואפילו מיטה חמה. אבל כפי שאני רואה היית כל ימי חייך נזיר ומשום זה באו עליך הצרות האלה”. בתחנת החשמל נכנס אתי המכונן לשיחה וסיפר לי שהוא כבר יושב בפעם השנייה על מעשה רצח. חששתי אפוא שבכוונה שלחוני לכאן, כדי שאהיה המקרה השלישי. מאידך, אמרתי לעצמי, אין לי כבר להפסיד הרבה. כיוון שהמכונן ביקש ממני שלפני שאשכב לישון אספר לו על איזה פשעים אני יושב ומן הנסיון בין אנשי הכנופייה ידעתי, שאם אעיד על עצמי כאסיר פוליטי אפסיד כל ערכי בעיניו אמרתי לו שאני יושב על מעשי קונטרה בנדה. בשמעו זאת אורו עיניו ונישקני. “אם ככה”, צהל, “הרי אנחנו ידידים ותיקים. אני מכיר את חבריך למקצוע. פעמים רבות השתתפתי בשוד ובביזה”. ביקשתי את סליחתו ושכבתי לישון על גל שבבים ונסורת ונרדמתי מיד.

היתה לי קפיצת זמן וקפיצת דרך הגונה לשבת שוב במחיצתם של הפרופסורים ונהניתי הנאה עילאית להקשיב להרצאותיהם כבימים עברו. רק חבל שכל זה היה כלא היה והקיצותי על גל השבבים. המכונן הציע לי לבקר את גדודי העבודה, מקום שם נהוגה הכנסת אורחים נאה ואדיבה. השעה היתה חמש בבוקר ולא היה כל היגיון לצאת החוצה ולהתחיל ב“סדר היום” שלי בעוד חושך ולכן נשארתי ליד התנור עד אור היום. בבוקר יצאתי לחפש את גדודי העבודה ותוך חצי שעה עמדתי ליד קבוצת צריפים. במוצאי פרוזדור פתוח דפקתי על דלת אחד החדרים ונעניתי בחיוב. בחדר הבחנתי בשלושה גברים שחזותם עשתה עלי רושם טוב. על בקשתי שיתנו לי קצת מים חמים לשתייה התנצלו ואמרו שסתם מים חמים אין להם, כי הם שותים רק קפה. כמובן שהסכמתי לנהוג כמוהם והזמינו אותי לחדר הסמוך שבו כבר ישבו מספר אנשים ואכלו ארוחת בוקר. לי הגישו ספל גדול של קפה שחור עם חתיכת סוכר. לפתע שאלוני אם אני מבין גרמנית ועברתי לדבר אתם בשפה זו, לשמחתם הגדולה, שכן חשבו אותי לאחד השבויים הגרמנים שעלה בידו להשתחרר או לברוח מהמחנה. לכבוד מבטאי הגרמני הטהור כיבדוני בספל קפה נוסף וגם פירג’וק – עוגה ממולאה. מדבריהם נודע לי שהם גרמנים מעל גדות הוולגה. העמדתי פנים שאין לי מושג על סיום המלחמה ותוצאותיה וכל מה שאני יודע הוא על התקדמות הגרמנים בשנה הראשונה, שאז נפצעתי. לשאלתם איך והיכן נפלתי בשבי אמרתי שנפצעתי ברוסיה הלבנה. הם סיפרו שבהיותם גרמנים ערקו מהצבא האדום ועברו לצד אחיהם הגרמנים. אחר כך נפלו בשבי וזיהו אותם ונשלחו למקום נידח זה. יחסם היה לבבי ושמחו לשמוע ממני דברים על גרמניה מלפני תקופת היטלר, שלא היו ידועים להם. כששמעתי את סיפורם התחיל מצפוני נוקף אותי על שנהניתי מאנשים המשתייכים לרוצחי משפחתי ועמי והחלטתי לא לבקרם יותר. רק מן השפה ולחוץ הבטחתי לבקרם כל עוד אשאר במקום.

לאחר פגישה זו קבעתי לי סדר יום כזה: לינה בתחנת החשמל; בבוקר נדידה לחיפוש מים חמים; ביקור במשרד המרכזי של הנ.ק.ו.ד.; הליכה איטית לחדר האוכל; הפסקה של שעה ומחצה לקריאת עתונים; שוב לחדר האוכל לארוחת הערב, אלא שלא בארץ זו ולא לאדם במצבי אני ניתן לקיים סדר יום קבוע מראש. במהרה נלאיתי מחזירה על הפתחים לבקש עזרה מאנשים שידעתי שהם שונאים אותי. והשנית – בלילה השני ללינתי בתחנת החשמל נכנסו השיכורים והוציאוני משם. פניתי לעזרת המזכירה ושוב התחיל משא ומתן עם כל מיני תחנות ומרתפים.

הפעם הרשו ללון במשרד המרכזי, בתנאי שאטפל בעצמי בהסקת החדר ובנקיונו. עצים להסקה לא ניתנו לי וללכת לגנוב עצים לא רציתי, על כן וויתרתי על ההסקה. כאן קרה נס שאחד השומרים, שהיה שיכור כלוט רצה לישון במשרד, משום שפחד לבוא הביתה לאשתו במצב כזה. הקור לא מצא חן בעיניו וכעבור עשרים רגע הביא סל מלא חומר הסקה.

כעבור ימים אחדים אמרה לי המזכירה שכל המיסמכים מוכנים ועלי להתכונן לדרך, היא הדגישה שאת בעיית ההסעה עלי לפתור בעצמי, שכן אין לה זמן להתעניין בדבר זה. לשאלתי איך לעשות זאת חייכה ואמרה: “חזור על הפתחים ושאל מי מבעלי המזחלות נוסע לכיוון הדרוש לך. בדרך כלל, קשה לי להבין איך חיים אנשים מחוץ לברית המועצות. אצלנו שום דבר איננו בעייה ואדם סובייטי מוצא לו תמיד מוצא מכל מצב שהוא”.

חיפשתי ולא מצאתי. בבית אחד יעצו לי לעמוד על פרשת דרכים ולעכב כל מזחלת אם אין בה הרבה נוסעים. זו נשארה באמת הברירה האחת והיחידה.

תחבורה…    🔗

בעשרים ושתים לינואר, באחת עשרה בבוקר עמדתי, כדרכי, על פרשת דרכים וראיתי סוף סוף מרחוק מזחלות אחדות מתקרבות אלי והן ריקות. במושכות החזיקו נשים צעירות שהיו עליזות למדי למרות הקור העז. כשביקשתי לקחתני עמהן לתחנה המיועדת איימו עלי בשוט וצעקו" “לך לך לעזאזל, ז’יד ארור. עבר הזמן ששלטתם על רוסיה. היטלר ידע מה לעשות אתכם וגם אנו אין לנו צורך בפאסאז’יר שכמותך”. נסיתי לעורר את חמלתן עלי, אבל הן פרצו בצחוק ונסעו.

כעבור עוד שעתיים שוב עיכבתי מזחלת וכשאמרתי לעגלון את מבוקשי אמר: “צעיר כמוך זקוק להסעה? האינך מתבייש לבקש כזאת? בגילך הולכים אצלנו אלפי קילומטרים. אם הנך עצל, עמוד בבקשה עד שתקפא לגמרי!” הוא דפק בסוס ונעלם.

חזרתי וסיפרתי למזכירה את הרפתקאותי. – “נו טוב, אל תתיאש. אעשה דבר מה בשבילך. חכה כמה ימים ונראה”.

כיוון שנשתהיתי במקום יותר מהזמן הקצוב, פקעה זכותי לקבל את המנות הניתנות לאנשי העטאפים ונשארתי לגמרי בלי מקורות מחייה. שומר הבניין יעצני להיכנס בכל בוקר למאפייה – יותר נכון לבית החרושת לאפיית לחם – כדי לקבל חתיכת לחם כלשהי. בעמל רב עלה בידי להתגנב דרך הכניסה המרכזית ובהיכנסי ראיתי שתי נשים קשישות שוקלות לחם. כשרציתי לבקש לחם נבוכותי, ניטל ממני כוח הדיבור ודמעות זלגו מעיני. “מה אתה עומד ובוכה, גולם שכמותך. אם היית גיבור כזה שיכולת להיכנס אלינו, למה את מתבייש לפתוח פה?” ואחר כך אמרה לי אחת מהן והוסיפה: “מכירה אני יחסנים מסוגך. מתחילה אתה משתלט על כיסי האומללים ואחר כך מעמיד פנים של צדיק תמים. הראית מימיך שחקן שכזה?” “נו, מילא, תני לו ויאכל” אמרה השנייה. חתיכת הלחם שקיבלתי היתה מנה הראויה להתכבד בה. משקלה היה למעלה משש מאות גרם. גמגמתי דברי תודה וקדתי לפניהן במיטב המסורת הרוסית ויצאתי. עם הלחם ברשותי בא לי רגש מוזר: נדמה היה לי שנעשיתי אמיד מאוד והעוברים ושבים מקנאים בי. חדווה התפשטה בכל רמ"ח אברי ונדמה היה לי שהנני דורך על פיסגת האושר.

מבלי משים ניגשתי לבניין הכללי ונפגשתי עם מי שהיה פעם קצין אחד המחנות. – “הי, יודקה, אתה עוד חי? הייתי משוכנע שכבר מזמן אכלו הכלבים את נבלתך. איך זה קרה שנשארת בחיים?” לא רציתי להתעכב, כי הלחם החם שבכיסי גזל את שלוותי. אך כשפניתי ללכת רץ אחרי, אחז בשרוולי ואמר: “אם זכית להישאר בחיים אתה ראוי לשתות אתי טיפות אחדות של וודקה. אבקשך להיכנס אתי למזנון. שם תספר לי לאן פניך מועדות”. אמרתי לו שאין לי פנאי, משום שהמנהל הכללי של המשרד מחכה לי. בשמעו את השם המפורש הזה הירפה ממני. כל אחד מעובדי הנ.ק.ו.ד. פחד פחד מוות מהממונה עליו ותכסיס זה הצליח לחלצני מן המיצר במקרים שונים.

המזכירה אמרה שהיא חיכתה לי בקוצר רוח ושעלה בידה לקבל הסכמת מנהל המשרד שאסע במזחלות המביאות מזון לעובדי המשרד. היא אמרה לי להיפגש עם מנהל השיירה, פריץ, כדי לקבוע את זמן היציאה. השם פריץ שם גרמני הוא והתחלתי חושש לצרות חדשות. כשנכנסתי למקום בו אמרו לי לחפשו ראיתי קבוצה גדולה שישבה במעגל צפוף. הם שתו וודקה וקינחו בנקניק. על שאלתי אם אוכל לדבר עם האזרח פריץ לא נעניתי. שאלתי עוד פעם ותשובה לא קיבלתי. לשאלתי בפעם השלישית חטף מישהו בקבוק ריק מן השולחן ובלי אומר ודברים הטיחו כלפי. הבקבוק לא פגע בי והתרסק בקיר. פנטומימה זו דיכדכה אותי והתחלתי לפקפק אם בכלל נמצא כאן פריץ. מצד שני לא העזתי לחזור בידיים ריקות לבניין הכללי. יצאתי החוצה להיוודע היכן פריץ ואמרו לי שהוא נמצא עם החבורה בפנים. חיכיתי בחוץ כעשרה רגעים ואז יצא אחד מתנודד כשיכור. כשניגשתי ושאלתיו על פריץ נסוג קצת ואמר: “השד יודע אם הטיפש הזה שפוי בדעתו. היאמן שאדם שפריץ כיבד אותו במנה כל כך נאה אינו יודע את שם המכבד?” בשמעי זאת חזרתי למזכירה וסיפרתי על “קבלת הפנים”. “זה לא כלום”, ענתה באדישות, “כולנו אוהבים לשתות וזה לא מונע מאתנו למלא את תפקידנו. למרות שזרק עליך בקבוק הוא יביאך למחוז חפצך. עליך להיות כאן בארבע לשיירה של פריץ ותיסע בהצלחה”.

מיהרתי לחדר האוכל ואכלתי שם בחיפזון וחזרתי למשרד לחכות לפריץ. השומר הודיעני שבחצר רתומות כבר המזחלות כשהן עמוסות חביות ריקות ושעלי לבחור לי מקום במזחלת פנוייה. כשעמדתי להיכנס לחצר צעק אלי השומר: “הנה הם כבר נוסעים”. הם עצרו ותפסתי לי מקום במזחלת נוסעים. לא היה מקום מספיק במזחלת הקטנה ורגל אחת נשארה תלויה בחוץ.

מבטו הזועם של פריץ ניבא לי רעות. ואכן, לא עבר זמן רב ופריץ הדף אותי מן המזחלת ועד שעלה בידי לקום ברחה השיירה כשנוסעיה מתפקעים מצחוק. השעה היתה שעת בין השמשות. ללכת חזרה ברגל היה בלתי אפשרי בשבילי, ולהישאר ביער גם כן לא ייתכן. ביער היו שני אויבים גדולים שארבו לי: הקור הגדול ועדרי הזאבים. שקעתי אפוא בייאוש מר, כייאושו של הנידון למות בעלותו לגרדום. בדמיוני כבר ראיתי זאבים המתנפלים עלי. לפתע הרגשתי באנשים שעברו. הם שאלוני למעשי כאן, – "האם אתה מתפלל ואין לך רצון להפסיק את תפילתך? אמרתי להם שברצוני היה ללכת לתחנת ז., אבל הרגשתי ברע ואני רואה שלא אוכל לזוז מכאן. הם השמיעו קולות נחרה ואמרו: “אם כן, מה הבעיה? עליך ללון במקום זה”. הראו לי על האור הבוקע מחלונות אי אלו בתים במרחק מה, שלא הבחנתי בהם קודם, ואמרו לי לדפוק באחת הדלתות ולשאול על האשה מאשה. הם תיארו אותה כאשה טובה האוהבת להכניס אורחים.

הלכתי לעבר הבתים וכעבור עשרים רגע עמדתי לפני הבית שציינו. בדפקי על הדלת יצאה אשה זקנה ושאלה על רצוני. כשאמרתי לה שאני מחפש את הסבתא מאשה, שאומרים עליה שהיא אשה טובה מאוד, העמידה פני אומללה ואמרה: “מי זה אמר לך שאני אשה כל כך טובה?” סיפרתי לה בקצרה את הקורות אותי. – “נו, טוב. היכנס. תוכל לשבת ליד התנור ולהתחמם”. הבית הנמוך הכיל שלושה חדרים קטנים. החדר הראשון שימש כנראה מקום לינה לעוברי דרכים. כשישבתי ליד התנור ניגשה ואמרה: “דע לך שנתתי לך רשות כניסה בראותי את פניך הקרים והגומים. ריחמתי עליך, אלא שכאן אורבת לך סכנה גדולה, כי בעלי שונא את כל הזרים הבאים ללון ואם ימצא אותך יחסל אותך מיד במוט ברזל. הוא הלך לבקר את בנו בכפר אחר והוא יכול לחזור בכל רגע”. עניתי לה שבין כך ובין כך אני אבוד ואני בוחר למות בידי בעלה מאשר ליפול טרף לזאבים. כשהזקנה וכל בני משפחתה התיישבו לאכול חשבתי שבוודאי תתן גם לי משהו, ולו באותו האופן בו זרקה לכלבה ולשני החתולים שטיילו מסביב לשולחנה, אבל תקוותי זו עלתה בתוהו. למרות הרעב השפיע עלי החום ונרדמתי במצב ישיבה. ישנתי כחמש־שש שעות רצופות ולולא הדפיקות בדלת הייתי ודאי ממשיך עוד. הדפיקות החרידוני, כי חשבתי שבעלה הגיע. לברוח לא היתה אפשרות, כי דלת אחרת לא היתה והחלונות היו מסורגים. מרוב פחד כבדו גם רגלי. כשנפתחה הדלת קמתי לקראת גזר דיני, אך הבחנתי בקולות של אנשים מספר. כשהתחילה השיחה עם בעלת הבית נוכחתי שהנכנסים הם גבר ושלוש תלמידות שנסעו בחזרה לאוניברסיטה. כשנודע לי שהם נוסעים בכיוון שלי ביקשתי שיואילו לקחתני אתם, אך נעניתי בסירוב. משיחת התלמידות נודע לי שהם נוסעים ממש לק. ושהמזחלת רחבה ורתומה לשלשה סוסים.

כעבור חצי שעה ניגש אלי בעל המזחלת ושאל: “300 רובל יש לך?” לשאלתי, מה יהיה אם אתן לו 300 רובל, ענה: “אם תתן לי 300 רובל תוכל לנסוע אתי”. ואיך זה קרה, שאלתי, הן אמרת שאינך יכול לקחת אותי כיוון שהסוסים עייפים. אם בכיסך יהיו 300 רובל יחליפו הסוסים כח? הוא כמובן לא היה שבע רצון משאלה כזו – “כמובן, אם יהיו לי 300 רובל אקנה שיבולת שועל, אתן להם לאכול ויוכלו לסחוב גם אותך”. כשאמרתי שבשלוש בלילה ודאי שלא ילך לקנות שיבולת שועל התרגז: “מכל השאלות שלך אני מבין שאתה יהודי נבזה, הסוסים שלי אינם רוצים לסחוב ז’ידים”.

הרי לכם משטר דימוקרטי וחינוך קומוניסטי! בצרפת יכולתי לעצור כל כלי רכב שהוא ותמיד היו מסיעים אותי בלי משא ומתן. אך צרפת היא ארץ בורגנית! כאן בארץ הסוציאליזם והקומוניזם מסרבים להסיע אדם במזחלת כמעט ריקה אם אין משלמים סכום העולה על משכורת חודשית של פועל בינוני. הסירוב גרם לי אמנם דאגות, אבל כבר קודם התאוששתי מן העובדה שלא בעל הבית הוא שדפק על הדלת ומתוך בטחון־יתר, שבבית נמצאים עוד אורחים, נרדמתי שוב. הקיצותי מגערותיה של הסבתא: “נו, ידידי, הגיעה שעת הפרידה. שיחק לך מזלך שהלילה עבר בשלום. כעת יכול בעלי האיום להגיע בכל רגע ולא יהא נעים לי שיפגוש אותך”.

כיוון שיצאתי מבית חם הייתי מוכרח לנוע במהירות ורצתי בכל כוחותי מבלי לדעת לאן, כאילו אותו בעל הבית האיום רודף אחרי ורוצה להרגני. כוחותי לא עמדו לי ללא גבול ונפלתי אין אונים, יחידי בשממה. רוח זלעפות השתערה עלי והקפאון התחיל להתגנב לגופי. כאן נזכרתי בסיפוריהם של עוברי דרך, שבכל רגע ורגע עלולות לבוא להקות זאבים רעבים המריחים מרחוק ריח בשר חי. במצב מיואש כזה לא היה זה בלתי־טבעי לזעוק לעזרה. אלא שאז הייתי מצליח להזעיק אלי זאבי ערבה, שכן אין זה מקום טיולים לאנשים מן היישוב. שתקתי אפוא על כורחי ורק החלטתי להילחם נגד האויב הקרוב לי – הקור. קמתי להתהלך הנה ושוב והפעם נוכחתי שוב שקיימים מצבים מסויימים בהם מסוגל האדם למאמץ עליון: הפחד לא רק שהעמידני על רגלי אלא גם אימצני לעשות צעדים מהירים. בינתיים נתבהרו השמים והשמש הופיעה ועודדתני. ממעמד השמש למדתי שהשעה היא אחת אחרי הצהריים. נשארו לי אפוא שעות יום אחדות וקוויתי שעד ערב יתרחש נס ותעבור איזו מזחלת ותאספני.

הלוך ושוב.    🔗

הציפיה לנס, במצב שהייתי נתון בו, הופכת כל רגע לנצח בפני עצמו אלא שכל קבוצת־רגעים עוברת חיש ומגדילה את חרדת המצפה. הנס קרה כי לפתע ראיתי דמות אדם. מיד היכרתי בו את הנפח האסיר מאוקראינה, שעבד אתי יחד באחד המחנות. – “מה אתה עושה כאן יחידי בשממה זו?” שאל. סיפרתי לו וביקשתי ממנו שירשה לי להילוות אליו. הוא הסכים, אך בתנאי שאשלם לו שכר בעד שירות זה. היה אתי לחם שקיבלתי לדרך, על כן אמרתי: “קח את שק הלחם בעד שירותך והיה זה שכרך”. לחם היה אז דבר יקר המציאות ושכר שכזה יכול היה לשמח כל עובר אורח במקומות אלה. הוא נטל את השק על שכמו והתחיל לצעוד. לא עברנו אלא פסיעות מעטות ובראותו שהנני מפגר התעכב ואמר: “לא, ידידי. קח לך את השק חזרה. אין באפשרותי ללכת באיטיות כזו ולהיות למאכל לזאבים בהגיע הלילה”. תחנוני לא הועילו והוא עזבני ונעלם. פרידתו מחצה אותי מחץ נפשי וגופני. כוחותי עזבוני לחלוטין ונפלתי על השלג וגעיתי בבכייה.

היה זה בערב שבת עם חשיכה ובמצבי המיואש התחילו עוברות לפני עיני־רוחי לילות השבת הנעימים מימים עברו והרגשתי געגועים למשפחה, לישוב יהודי ולחברת הנוער שלנו. והנה אני שומע קולות. בחושך לא יכולתי להבחין במאומה. עשיתי אוזני כאפרכסת ונתברר לי שבמרחק מטרים אחדים ממני נמצא סוס. אם סוס כאן, נתעודדתי, הרי שגם אנשים כאן. שוב הנני שומע שאותו הנפח קורא לי בשמי. “הנך רואה”, פנה אלי, “אלהי ישראל איננו עוזב את הז’יד שלו. בדרך נפגשתי עם חוטב עצים זה ובקשתי ממנו שיבוא לעזרתך”. מהשיחה הקצרה שהיתה ביניהם נתברר לי שהוא עומד להסיע את העצים למקום ממנו יצאתי ומשום כך הסכים לקחתני אתו. בהיותי ילד הייתי שומע סיפורים שחשבתים אז לאגדות. כעת חזיתי מבשרי שלפעמים ישנם מאורעות שקשה לתת להם באור הגיוני. מאמינים יגידו כמובן שחוטב עצים זה נשלח אלי מהשמים והאחרים יראו בכך מקריות גרידא. דעתי לא היתה פנוייה אז לשקול איזה צד קרוב יותר לאמת, כי ההתרגשות שללה מני את צלילות דעתי. בחזור אלי ההכרה הייתי מושכב על שולחן ארוך ולידי עמדה חובשת, קצין של הנ.ק.ו.ד. וכן באת כח ההנהלה שבבניין הגדול שהראתה התעניינות רבה בגורלי. המלים הראשונות ששמעתי היו: “למה חזרת? הלא שלחתי אותך בליוויית עוד אנשים שהושיבו במזחלת, מה קרה לך?” החובשת רמזה לה שאסור לי לדבר, כי מצבי עוד איננו משביע רצון. כשהגישה לי משהו לשתות התחלתי להתחזק במקצת. בקצרה סיפרתי למזכירה את שעבר עלי והדגשתי את אכזריותה של שיירת פריץ. היא הופתעה וחיוורון עלה על פניה. פתאום התפרצה בכעס, דפקה על השולחן וצעקה: “אני אראה לגרמני הנבזה איך להתנהג עם גוסס! טוב. אמסור תיכף למנהל את העניין הזה, בינתיים אדאג למחייתך”. היא איחלה לי ליל מנוחה ויצאה. האין זה נס? החום במשרד השפיע עלי לטובה ואף פעם לא היתה לי שאיפה כל כך חזקה להימצא בין אנשים, ואפילו שהם שונאי בנפש, כמו אחרי מאורע זה. היו רגעים שלא האמנתי לחושים שלי ונדמה היה לי שהנני בודד בשממה המושלגת ורואה התקרבות זאבים. לבסוף השפיע החום להרגיעני ונסך עלי תרדמה.

בבוקר נכנסתי למזכירה, שהיתה גם הפעם אדיבה מאוד. “מה אגיד לך” פתחה בדיבורה, “הגורל שלך אינו רק אכזרי אלא גם משונה. לשום אדם לא קרה מה שקרה אתך. אני כמובן מאמינה, או יותר נכון נוטה להאמין, שכל מה שעבר עליך קרוב לאמת, בכל זאת אחקור את העניין. איך שלא יהיה, אתה תיהנה כיתר אנשי העטאפים הנמצאים כאן באופן זמני. הנה הכינותי בשבילך תלושים בשביל המסעדה הידועה לך ותקבל פעמיים ביום מאכלים חמים. את עניין הלינה, איני יודעת איך לסדר, לצערי הרב, כי אין ברשותי אכסנייות בשביל אנשים כמוך. כמובן, לו היית רוסי היית מסתדר על נקלה. אצלנו יש כעת עודף של נשים והן תמיד מסכימות להביא לבתיהן עוברי אורח הגונים, אבל אתה אין לך גישה לעניינים. בל תחשוב שברצוני לחנך אותך מחדש. רק קשה לי להאמין שאדם בעל השכלה יהיה אובד עצות עד כדי כך. סלח אם אגיד לך שאתה דומה לילד קטן המפחד לעזוב את סינור אמו. החינוך שלך אשם שאינך מעשי ולכן באות עליך כל כך הרבה צרות. אשתדל לשוחח עם המנהל שיסדר איך שהוא את נסיעתך באופן רשמי. אני רואה שאחרת אין תקווה שתעזוב אותנו. לעת עתה תוכל להישאר במשרד ולקרוא עתונים כאוות נפשך. אולי אצליח למצוא איזו דירה בשבילך. עוד צרה נוספת היא שבגדיך קרועים ומלוכלכים. לא כל אחד מוכן להכניס לביתו אדם במצב כזה”.

התחילה פרשה ארוכה של משא ומתן עם המנהל ומפקדים שונים, אבל שאלת הלינה לא נפתרה. לפנות ערב אמרה לי המזכירה: “טילפנתי למנהל התחנה החשמלית לתת לך כניסה. תוכל לשהות שם כל הלילה”. היות והניסיון לימדני שאין לתת אמון להבטחות אלה, אמרתי לה שאין לי יותר כוחות להסתובב כל הלילות ממקום למקום ומשום זה אני מבקש להרשות לי להישאר במשרד. “אוי, אתה דורש דברים נוראים”, ענתה לי. “כנראה שכחת באיזה משרד אתה נמצא, האם יש לי אפשרות או רשות להשאיר מישהו במשרדנו ועל אחת כמה וכמה אדם כמוך?” הבטחתי לה שלא רק שלא אגנוב שום דבר מהמשרד אלא אשגיח שאחרים לא יגנבו ואז ענתה לי: “להווה ידוע לך שהאיסור להשאיר אנשים במשרד אינו מחשש גניבה. ישנם נימוקים אחרים שאין באפשרותי לפרטם”. אחרי הפצרות הסכימה שהפעם עוד אשאר ללון במשרד ולמחרת תתן לי פתק למנהל תחנת החשמל ותבקש ממנו חתימה לאות הסכמה. במקרה של סירוב תבקש רשיון רשמי מהנהלת הבניין. בבואי לתחנת החשמל נפגשתי באדם זועף ששאלני לרצוני. אמרתי שהבאתי לו פתק ממזכירת הבניין בעניין הלינה בתחנה. – “פתק מהמזכירה? במקום לכתוב פתק יכלה לאכסן אותך בדירתה. יש שם די מקום וגוסס כמוך לא יפריע לה לחיות כרצונה”. פתאום יצא השולייה מהתחנה ואמר בחיוך: “חבר מנהל, כלום אינך מבין שגלקה אינה רוצה לאכסן גוססים ומשום זה היא שולחת אותם אלינו”. – “נו, ואגיד לך את האמת; אינני אוהב את הז’ידים, כי קשה לי להביט בפרצופיהם. כיוון שאינך סובייטי אתן לך רשות כניסה בתנאי שכעבור שעות מספר תלך לעזאזל”. העלבון ההולך ונישנה מפעם לפעם עשה את פעולתו ועניתי לו: “דע לך שכמו שאתה אינך אוהב את הז’ידים כך אני שונא נבזים שכמוך ובוחר להסתלק כרגע וללון תחת כיפת השמים”.

עזבתי את התחנה והלכתי לבניין הגדול. מסרתי למזכירה על דו־השיח שהיה בינינו ואמרתי לה שאני מתפלא על אשה טובה שכמותה, ואשה המלאה וגדושה במסורת סובייטית, השולחת אותי למאורת פתנים ואנטישמים. היא סקרה אותי כאילו להיווכח אם אמת בפי, הרימה את הטלפון ושוחחה עם מישהו. בהמשך השיחה אמרה לו: “יש לי הוכחות שכל מה שהאסיר סיפר לי הוא אמת. אמסור את העניין לחוקר הפוליטי וכפי הנראה ישלח אותך לבתי החינוך שלנו. איך זה אתה מעיז לדבר דברים כאלו לאדם שבא מחוץ לארץ? תתאר לך מה יגיד ומה יספר אדם כזה בבואו חזרה לארצו? בלעדיו כבר מוציאים דיבה עלינו וכי נחוץ לך להוסיף דיבות על דיבות?” בסיימה דבריה הניחה את השפופרת בכעס ואמרה: “אגיד לך את האמת. ידוע לי שבארצנו שורצים האנטישמיים בכל פינה ופינה ללא מיפלט. כל זה בא בהשפעת הנאצים שהרעילו את ארצנו. הנני מבטיחה לך שלו היית חי כאן לפני המלחמה לא היית שומע ביטויים אנטישמיים כאלה”. – “אם כן תודי על האמת”, אמרתי, “האם אינני צודק באומרי שברצוני לעזוב את המקומות ששונאים אותי וללכת לארצות כאלו שהשינאה לא ידועה בכלל לתושביהן⁴ ומה עושה השלטון הסובייטי? במקום להעניש את הפתנים הוא מעניש את המבקשים מיפלט מהם, ואני בתוכם”. – “אני מייעצת לך לעבור על הכל בשתיקה. העמד פנים כאילו אינך רואה ואינך שומע שום דבר, אחרת מרה תהיה אחריתך. אין לי אפשרות לדבר אתך על נושאים אלה. זה אסור לי. אבל אני יודעת שבשבילך החיים קשים עד מאוד ואיני יודעת איך להקל עליך את הכאבים האלו. בכל אופן אשתדל שירשו לך ללון כאן”. היא אמרה לי להיכנס אליה לפנות ערב כדי לקבל תשובה מוחלטת.

שוב עבר היום בהליכות מהבניין למסעדה ומהמסעדה לבניין, מחדר לחדר ומפרוזדור לפרוזדור. לפנות ערב פגשתיה ואמרה שהיום עלי לישון במשרד, כיוון שלא הספיקה להיפגש עם חברי ההנהלה. בכיליון עינים חיכיתי אפוא שהפקידים יעזבו את המשרד ואוכל להשתטח על שולח ולנוח מעמל היום.

שכבתי על שולחן הכתיבה והגיתי ב“ספר הזכרונות” שלי מחמש שנות הרפתקאותי ובאתי לכלל דעה שעכשיו טוב מצבי בהרבה לעומת מה שהיה אמרתי לעצמי שאולי מצבי עכשיו אתחלתא דגאולה הוא. למרות שקשה היה לי להשיג באיזה אופן תבוא הגאולה, בכל זאת בהיזכרי במה שעבר עלי לפני ימים מועטים אמרתי “יסרני יה ולמות לא נתנני” ומכאן פתח תקווה לימים הבאים. הרגשתי באושר שאינני שוכב יותר על הנארות בין גנבים ורוצחים והנני “בעל בית” לעצמו, בחינת חירות בתוך עבדות. ההרגשה היתה כל כך טובה עד שכמעט ושכחתי שאינני לבוש אפילו כסתם אדם; שאין לי מקום להניח בו את ראשי; שאין לי חברה ראוייה לשמה ויתר התנאים הרגילים המלווים את חיי האזרח.

למחרת קרה לי בדיוק מה שקרה לי לפני ימים אחדים. לפי סדר היום יצאתי החוצה לחזור על הפתחים ולבקש מים חמים. במקרה נכנסתי לבית ששם פגשתי בכניסה צעירה העובדת בבניין הגדול. היא אמרה לי בצחוק: “מה מיהרת כל כך לבוא הנה; אני מבינה שהתגעגעת אלי ורוצה לראותני בביתי. בבקשה, אינני מתנגדת רק בתנאי שתבטיח לי להישאר כאן ולא לבלבל את המוח למזכירה שתמצא לך מזחלת. אם תדאג להסתדר בעבודה כאן אסכים להיות אשתך לחצי שנה. נו אל תכעס עלי. אני יודעת שבאת לבקש מים חמים, אבל לא אני מכינה את המים החמים. אתה רואה שהריצפה תפוסה ע”י האנשים הגרים בחדר זה. מים מחממים רק כשכולם קמים. מכיוון שנכנסת, אתן לך קצת וודקה. זה דבר לא רע. הנני מקווה שבמשך הזמן תתחיל להעריץ את הוודקה כמוני". שתיתי את כל הכוס והרגשתי מעין זרם חשמלי בכל גופי. כשהודיתי לה על טוב לבה אמרה לי: “וכעת תיכנס למאפיית הלחם ותבקש שיתנו לך דבר מה לשתות, ואז תקבל מנת לחם ועוד דבר מה”. שמעתי לעצתה. בהיכנסי למאפייה הבהלתי אחת משתי הנשים הקשישות, שהתחילה לרוץ לצד הדלת. “מה עלינו לעשות”, צעקה, “כל יום ויום מבקרים אותנו גנבים מכל המינים ועוד דורשים מאתנו שנמלא את המיכסה”. לשמע המלה “גנבים” נעלבתי עד לדמעות. “מה אתה בוכה”, צעקו הנשים. “מוסקוה איננה נותנת אמון בדמעות!” עניתי להן שאין ברצוני לדעת פיתגם אכזרי שכזה. כשעמדתי לצאת בידים ריקות תחבה אחת מהן מנת לחם לתוך כיסי ונתנה לי גם כוס קוואס. “הפעם תצא בשלום”, אמרה, “אבל אם תבוא עוד פעם נשבור את עצמותיך”. ככה עברו ימים אחדים עם סדר יום חדש, מוזר וטראגי. למרות האיום שישברו את עצמותי נכנסתי בכל זאת למאפייה פעמיים וקיבלתי מנת לחם ומעט קוואס. בהיכנסי בפעם השלישית התחילה לצעוק: “הצילו! שודד זה איננו יודע את רגש הרחמנות ואין בקרבו כל מצפון שהוא. הראיתם מימכם פאראזיט כזה? אדם בריא כשור, מבקש נדבות!” כששאלתי אותה אם היא באמת מאמינה שהנני בריא כשור, ענתה לי ברצינות גמורה; “לא רק שאני מאמינה אלא כל מי שיראה אותך יגיד אותו הדבר”. היא איימה עלי שתיכף תמסור לשלטונות שישגיחו על פאראזיט כמוני וימנעו ממני לבקש נדבות. ראיתי שגם כאן ננעלה הדלת בפני ולמרות שקשה היה לי לחכות עד שעת הצהריים בלי מים חמים התחרטתי על שזילזלתי בכבודי ויצאתי לבקש נדבות. חזרתי מיד לבניין הגדול, מקום שם חשבתי לנוח מהטיולים האלה. שם פנתה אלי המשרתת שעסקה בניקיון הרצפות ואמרה: “חבר, למה אינך ישן והנך קם כל בוקר כל כך מוקדם?” עניתי לה, שאני עושה זאת מתוך הכרח. – “אוי, תסלח לי. אם ככה הדבר, למה לא אמרת לי?” הייתי מוכה תימהון בשמעי דבריה אלה. רציתי לעזוב אותה, אבל היא אחזה בשרוולי ושאלה לאן אני מתכונן ללכת. – “הלא אין לך מקום. שב ליד התנור ובינתיים אמשיך את עבודתי”. נכנסתי לאחד החדרים וישבתי על כסא ליד התנור. מזמן שנקלעתי לגהינום זה היה תמיד החום מפיל עלי שינה, אפילו אם הייתי במצב של עמידה. אך ישבתי נרדמתי, והתעוררתי רק לקול תחנוני המשרתת שביקשה ממני לקום: “תסלח לי שנאלצתי להעירך. עוד מעט יבואו הפקידים לעבודה. ברצוני לבקשך שתיכנס לביתי ותנוח שם”.

עניה סוערה.    🔗

נעניתי להזמנתה והלכתי אתה. וכאן קרה דבר שנשאר בזכרוני לכל ימי חיי.

נכנסנו ללבירינט של סימטאות צרות שאין להן סוף. קשה היה לנחש לאן מובילות סימטאות אלה. הסתובבנו בעקלתון; עלינו גבעות קטנות; ירדנו במורד עמוק ושוב עלינו ושוב ירדנו עד שהגענו לחלקת שדה, מקום שם עמד בית קטן ונמוך. כשפתחה את הדלת נאלצתי להתכופף כדי לעבור את מפתן הדלת. כשנכנסתי לחדר לא האמנתי למראה עיני: החדר היה ריק בלי כל רהיטים, מלבד שני קרשים רחבים מכוסים בשמיכות קרועות. על יד הקרשים עמדה עריסה עתיקת יומין, בוודאי מתקופת הצארים, ובה תינוק כבן 5 חדשים הממרר בבכי. חשבתי שהתינוק נכדה הוא. – “אל אלוהים! אוי ואבוי. אתה רואה אותי כסבתא? הרי רק בת 32 שנה הנני”. ואני חשבתיה לבת 60. – “לא נכדי הוא זה, כי אם בני”. כששאלתיה על בעלה ואם הוא עובד, חייכה ואמרה: “אנו, הנשים הסובייטיות, הורגלנו להיות אמהות בלי בעלים. וכי דרוש לי בעל שיכני כל בוקר? אני אמנם מודאגת מאוד לקיומו של התינוק, כי הלחם אינו מספיק אפילו בשביל בתי הקטנה”.

הופיעה ילדה כבת 4. – “אוי, אמא, שוב הבאת דוד? את יודעת, אמא. הייתי רוצה שדוד זה יישאר אצלנו”. כשאמא שאלה אותה, מה לפי דעתה יוכל הדוד לעזור לה ענתה בתמימות: “נחוץ דוד שיאהב אותי ויספר לי ספורים כל ערב, אבל לא דודים שיבואו ויאכלו וישתו ולא יתנו לי פרוסת לחם”. הקטנה יצאה וכעבור רגעים הביאה פרוסת לחם קטנה. – “הנה, דוד, אכול. אף פעם לא אכלת פרוסה כל כך גדולה. אני רוצה שכל יום נתחלק בלחם”. הייתי נרגש ומופתע מדברי הילדה, בזוכרי את היחס המחפיר אלי מצד מבוגרים שמצבם טוב בהרבה ממצבה של אשה ענייה זו. הודיתי לילדה ואמרתי לה שכבר אכלתי ובקשתי ממנה שהיא תאכל את הפרוסה. גם האם ניסתה להשפיע עלי לקחת את מתנת בתה.

האשה סיפרה שבכל בוקר היא מנקה 60 חדרים ושכרה 200 רובל לחודש, משכורת שאינה מספיקה אפילו כדי לקנות את המנות הקצובות. החדר היה עלוב והחלטתי להתחמק בהקדם האפשרי. להפצרת האשה נשארתי עוד רבע שעה, כדי שתספיק לספר לי על צרותיה.

היא באה מפולין באופן בלתי חוקי. בפולין היתה חברה במפלגה הקומוניסטית וישבה לעתים קרובות בבית הכלא וכדי לשים קץ לרדיפות עליה עברה לארץ הסוציאליזם. בעברה את הגבול הסובייטי נאסרה כמרגלת פולנית. אחרי ששהתה בכלא שנה וחצי גירשוה לכאן ומאז היא חיה את חייה הקלוקלים. היא ביקשה ממני שאזכור את שמה, את שם משפחתה ואת מקום מגוריה בפולין ושאמסור בהזדמנות הראשונה לשלטונות הפולניים על מצבה העגום. הבטחתי לה שאם אצליח לעבור לפולין אמלא את בקשה. בהבטחה זו נפרדתי מאשה אומללה זו. מקרה נדיר במינו היה זה, שדווקא משפחה מחוסרת לחם היא בעלת מידות תרומיות.

זלילה.    🔗

המזכירה הודיעה לי שעלי לחכות זמן בלתי מוגבל להסעתי ממקום זה וכן שלעת עתה הסכים ממלא מקום המנהל להרשות לי את הלינה באחד המשרדים, אלא שבכל בוקר יבדוק אותי השומר אם לא לקחתי מהמשרד דבר מה. אמרתי לה את דעתי, שלפי תנאי המשטר הכלכלי בארץ זו יותר הגיוני לבדוק בכל פעם את השומר, שוודאי אין שכרו מספיק לכלכלת ביתו. בצחוק קל ענתה: “כן, ידידי, לאדם כמוך קשה לחיות בעולם זה. מקומך בעולם הבא”. שוב נתנה לי תלושים למסעדה וביקשה לבקרה במשרד כדי להיוודע אם ישנן איזה חדשות בשבילי. עברו עלי אפוא עוד שנים עשר ימי נדודים בזעיר אנפין.

בינתיים התקרב חג סובייטי והתכונה היתה גדולה מאוד. הרבה רהיטים הועברו מהחדרים הגדולים לחדרים הקטנים; מתנדבים ומתנדבות באו אחרי הצהריים לקשט את החדרים: מי מהם צבע את הקירות; מי מהם צבע את התיקרה ומי מהם שיפשף את הריצפה ביתר שאת. ידעתי שבליל החג בוודאי לא יהיה לי מקום בבניין הזה והדבר הדאיגני. המזכירה אמרה לי בשפה לקונית, שעלי להחליט בעצמי מה לעשות בליל החג.

באחד הימים הובאו ארגזים רבים שהכילו כלי זכוכית, מזלגות וסכינים והשולחנות נערכו בטוב טעם. אחריהם הובאו ארגזי יין וכל מיני משקאות. לפי מה שסיפרה לי המשרתת הוכן צלי מכל המינים וכל מיני עוגות ואפילו פירות לא יחסרו. לבי התכווץ בראותי שחמסנים אלה מתנהגים כבורגנים גמורים ואפילו מתחרים עמהם בעריכת נשפים, בו בזמן שמחזיקים בבתי הכלא ובמחנות מיליונים של אנשים הנתונים להשמדה אטית ע"י עבודה מפרכת בתנאי רעב וקור איומים.

קשה היה לי להיות עד־ראייה איך שרצחנים אלה מתהוללים, זוללים וסובאים כשעלי נגזרה הגזירה האיומה לחזר על הפתחים ולבקש נדבת מים חמים. ברחתי משם והלכתי לתחנת החשמל. הפעם שיחק לי מזלי והתורני לא גירשני. להיפך הוא נכנס אתי בשיחה ופתח לפני את סגור לבו, באמרו שאין צדק אפילו אצל הקומוניסטים, שהם זוללים וסובאים, רוקדים ומתהוללים ועליו לעבוד כל הלילה בתחנת החשמל ולא להרגיש בחג. תשובתי, שאני מבין לרוחו והנני אחיו לצרה, הקסימה אותו ובין רגע נתידד אלי וכאות של רחשי כבוד אלי הציע לי לעשן אתו מחורקה. הוא הבטיח לי מקום לינה מיוחד בין המכונות ועם גמר העישון המשותף שכבתי לישון. רעש המכונות הפריע ונרדמתי רק לשעה קלה.

בחמש בבוקר הביאו וודקה למכונן ואני הלכתי לבניין הגדול. השולחנות היו הפוכים ופה ושם נתגלגלו שיירי עוגות, בקבוקים ריקים למחצה ואפילו תפוחים שלמים. הייתי שם יחידי והחלטתי ליהנות מסעודה שמנה. עוגה, פירות ושכר – מתי זה חלמתי על כך? ביום החג היו כולם בגילופין ויכולתי להישאר בבניין עד אור הבוקר למחרת.

הנסיעה.    🔗

בבואי בבוקר למזכירה היא קיבלה אותי בפנים צוהלות ואמרה שיש לה בשורה טובה: “עלה בידי לשוחח אודותיך עם ממלא מקום המנהל שהבטיח לסדר את עניינך ותוכל לעזוב היום”. כשצילצל הטלפון שמעתי שהשיחה נוגעת לי. בגמר השיחה אמרה: “ממלא מקום המנהל ביקש שניכנס למשרדו. הוא רוצה לראות אם באמת הנך כל כך חלש ואין באפשרותך ללכת ברגל”. פחדתי מפגישה זו, שכן ידעתי מכבר שאם מזמינים אותי לאיזה פקיד גבוה אין זה סימן טוב עבורי. חששתי שמא קיבל הוראות לעצרני כאן וימצא לו אמתלא שאין באפשרותו להסיעני. פחדי סר מעלי בהיכנסי לחדרו. לפני עמד אדם בעל פנים אציליים וכולו אומר כבוד. גם התפלאתי שהנ.ק.ו.ד. כוללת אדם כזה במסגרתה, אדם הראוי לכהן באיזה מוסד חינוכי גבוה. “נו, ידידי”, פתח את דבריו, “כבר פקעה סבלנותך מה? אני מבין אותך די יפה. המזכירה סיפרה לי על הרפתקאותיך. כעת הנני משוכנע שבאמת אתה זקוק להסעה”. הוא נתן לי פתק למנהל המחסן והורה לי ללכת תיכף לקבל צידה לדרך ולהיכנס אליו בשעה 11. כשבאתי בשעה הקבועה אמר: “הנך בר מזל. סידרתי הכל. נתתי פקודה למנהל השיירה לקחת אותך אתו”. כששאלתי ממנו מי יערוב שגם הפעם לא יקרה לי מה שקרה לפני שבועיים, אמר: “אינני טיפש כפי שאתה חושב. אנו הקומוניסטים לומדים תמיד מהחיים. נתתי הוראות לקצין לשלול ממנו את המיסמכים הנמצאים בידו עד שיביא אישור ממחלקתנו שהגעת למקום הדרוש”. תוך כדי כך נכנס העגלון שנתעמד דום. “הה, באת” קרא, “אם כן, חבר שילר, אני מתרה בך שאם יקרה דבר מה לאדם זה שאני מוסרו לידיך לא תראה יותר את אור השמש. לא אסכים שאתה וחבריך תתלוצצו עלינו”. – “לא, חבר,” ענה העגלון בהכנעה. “איך זה עלה בדעתך שאני מסוגל לרמות את אנשי השלטון הסובייטי? אני מבטיח לך בהן צדק קומוניסטי שאמלא את תפקידי באמונה, אבל באתי לבקש ממך שיחזירו לי את המיסמכים שלקחו ממני”. מ“מ המנהל פרץ בצחוק: “אמור לי, ידידי, הרבה זמן חשבת על כך? את דעתי לא אשנה. כשתביא אישור ממחלקתנו שאדם זה הגיע בשלום תקבל חזרה את המיסמכים. הנני מתרה בך שנית שבל תחשוב שמישהו יכול לרמות את באי כח השלטון”. שילר הבין שדבר לא יועיל ועבר לשאלה אחרת: “אולי, חבר, תרשה לי לגמוע קצת וודקה?” – “וודקה תקבל כשתבוא עם האישור. אם תחבל תחבולות או שתנסה לברוח נכבד אותך בכדור עופרת. דרך אגב, באיזו שעה בדיוק הנך יוצא לדרך?” שילר ענה שהוא מקווה להיות מוכן בשתים אחר הצהרים ומבקש שאחכה לו ליד הבניין. שילר יצא ומ”מ המנהל אמר: “אני משוכנע שאין לך מה לדאוג. תשתדל שלא לאחר ואני מאחל לך דרך צלחה”. הבעתי לו את תודתי העמוקה ויצאתי.

בדרך פגשה אותי המזכירה וביקשה שאכנס למשרדה. במשרד רשמה כמה פרטים ביומן, פתחה את המגירה ונתנה לי מעטפה עם מיסמכים. – “תחזיק את המיסמכים במקום בטוח, כי תזדקק להם בבואך למקום המיועד. אם תאבדם תהיה נתון שוב במצב לא נעים”. היא איחלה לי הצלחה וביקשה שאכתוב לה.

נכנסתי לבית החולים בשביל טיפות הרגעה לדרך ונפרדתי מהרופא ומהאחיות והודיתי להם על יחסם. במסעדה הספקתי גם לסעוד את סעודתי האחרונה במקום זה. נטלתי את שק הלחם והלכתי בנחת לבניין הגדול ומרחוק הבחנתי כבר בשיירה המוכנה לדרך. המחנות חינכוני להיות קטן־אמנה והעובדה שגם הפעם גרמני הוא האחראי על השיירה נתנה מקום לפיקפוקים, למרות הבטחתו החגיגית של מ“מ המנהל. במזחלות ישבו אסירים פליליים, שהכירוני ממחנות שונים, והם קיבלו את פני במבול של גידופים, כרגיל: “הי, ז’יד נבזה, הרבה זמן עלינו לחכות? אם עוד פעם תעכב אותנו תבוא מיד על שכרך”. הסתכלתי בפניו של שילר לראות איך יגיב הוא על הגידופים, אלא שהוא גם הוסיף נופך משלו: “הנערים האלה צודקים. אמרתי לך לבוא בשעה 2 ובאת ב־4”. “איך לא תתבייש, עניתי לשילר בגרמנית: הלא אתם הגרמנים מתגאים שאתם אוהבי אמת. למעשה, כדי להחניף לכנופייה זו, אתה מוכן למכור את הכבוד הגרמני שלך”. – “מה עלי לעשות” אמר, “בעצמך תבין שאינני בגרמניה בין אנשים מהוגנים. עלי להיסחף עם הזרם ואני משוכנע שגם אתה היית נאלץ לעשות כמוני. נו שב וניסע”. פתאום פנה אלי: “אינני מבין אותך, האם ככה, בבגדים כאלה נוסעים בקור כזה? ראה איך לבושים כל הנערים סביבך. הם עטופים בשתי פרוות ואתה לבוש סחבות. נו, אין זה עסקי אם הקור יפגע בך ותמות. אתה אחראי על עצמך”. בדרך עברנו את המקום שבו קרה לי המאורע העגום ועברתי גם על פני ה”אכסנייה" ההיא. שני מקומות אלה השכיחו לי את אזהרת שילר. ככל שהרחקנו לנסוע הרגשתי יותר ויותר את הקור שחדר לעצמותי. השתדלתי להסתיר את חוטמי ולא הצלחתי. התחלתי להתייאש ושוב חשבתי שהקץ מתקרב אלי. והיה לי יסוד לייאוש זה, הן עד כה עברנו רק מעט ממאות הקילומטרים שעלינו לעבור וכבר הקור מתחיל להקפיאנו. מחשבה נוגה זו קיבלה סמוכין ע"י כאבי המתגברים באזנים ובאצבעות הידים והרגלים. כדי להסיח דעתי מהקור החלטתי להקשיב לשיחות הנוסעים. והנה פנה אלי שילר בגרמנית: “אגיד לך את האמת. לא היה לי חשק לקחתך עם החברייה הזו. אבל כששמעתי את שפתך הגרמנית, שהיא כל כך מצלצלת באוזני, אני שמח שאתה נוסע. אבקשך לא לשים לב לחירופים ולגידופים של החבורה ותשתדל להחריש”. הוא שאל מהיכן באתי וכמה זמן אני יושב, וכו'. פתאום התחיל לצעוק: “מה אתך? אתה מתעלף?” העמיד את הסוס קפץ ולקח מלוא חופניו שלג והתחיל לשפשף את פני. באותו רגע אמר: “הלא אמרתי שאי אפשר בקור כזה לנסוע בלי פרווה”. ושוב קילל את השלטון האדום ששלחו אותי בלי בגדים מתאימים פתאום בא לידי המצאה: הסיר את השמיכות מעל הסוסים ונתן לי להתכסות בהן. – “אתה צריך להבין שהסוסים נמצאים במצב של תנועה ואין הסכנה גדולה לקיומם, בו בזמן שאת יושב בלי נוע”. הבאנדיטים שהיו כל הזמן עסוקים בשיחה, בראותם את הנעשה התחילו לצעוק: “הי, גרמני נבזה, מי הרשה לך לגזול את השמיכות מעל הסוסים? מה איכפת לך אם הז’יד הזה ימות מקור? נזרוק אותו לזאבים האורבים לנו וניפטר ממפלצת ז’ידית זו”. שילר נעלב מאוד מהביטוי “גרמני נבזה”, עיכב שוב את המזחלת ואמר להם: “מאימתי אתם בעלי בתים לסוסים, אם באמת הנכם דואגים לחיי הסוסים, הסירו פרווה אחת מגופכם המתועב ותשימו על הסוסים”. הכנופייה התפרצה בצחוק ואמרה: “כפי שאנו מבינים גם אתה ז’יד ולכן הנך דואג לו. נו, חכה רגע. נגיע לעובי היער ושמה נעשה קציצות משני הז’ידים גם יחד”. שילר לחש לי בגרמנית שעוד מעט, עם חשיכה נגיע לאיזה כפר ונשתדל ללון שם וגם נשתדל להיפטר מהשיירה הזו. זה השפיע עלי לטובה, ביודעי שלא אצטרך לנסוע בלילה בקור הגדול. הבאנדיטים שכחו בינתיים את הסיכסוך עם שילר, פתחו מזוודה שהוציאו ממנה וודקה ונקניק והתחילו לסעוד. מילר פנה אליהם: “נו, ילדים טובים, תנו גם לזקן מעט וודקה!” – “וודקה נחוץ לך? תגיד לנו מאימתי התחילו הז’ידים אוהבים את הוודקה? הם אוהבים מאוד את התרנגולות ולולא היה היטלר משמיד אותם כי אז כבר לא היו תרנגולות אפילו לרפואה”. השיחה נגמרה והם המשיכו לשתות ושילר המשיך לרטון. בינתיים נטו צללי ערב ונדמה היה לי שהקור פג במקצת. שאלתי את שילר, שהיה שרוי בצער על שלא כיבדוהו בוודקה, אך לא ענה לי לשאלתי אם עוד רחוק עד הכפר. לפתע נשתתקו הבאנדיטים ואחד צעק: “הדלק מהר את הלפיד. שמעתי יללת זאבים”. שילר התעורר מהירהוריו, הדליק את הלפיד וציווני להחזיקו מעל ראשו. בבואנו לכפר נודע לי שהבאנדיט חמד לו לצון.

בהגיענו לכפר ציווה שילר על הנוסעים לרדת ולי לחש בגרמנית שאשתדל להימצא בתנועה עד שימצא מקום לינה. עשיתי כמצווה אך לא הצלחתי להפיג את הקיפאון שאפפני בנסיעה וכל רגע הרגשתי ביתר שאת את כאבי הקור. רציתי לאכול ובשקי היה לחם, אבל אצבעותי לא נשמעו לי ולא יכולתי לפתוח את השק. שילר חזר ולקח אותי. כשאמרתי לו שאיני יכול למהר כמוהו לא שם לב לדברי. מעמל ההליכה המהירה נתכסיתי זיעה. כשנכנסנו לבית נפלתי על המפתן. שילר טיפל בי ואשה אחת נתנה לי קצת מים חמים לשתות ושילר שיפשף בשלג את אצבעותי הקפואות במשך זמן רב עד שיכולתי להניען.

בין כה וכה נשמעה דפיקה בדלת וכל חברי הכנופייה התפרצו בשאון ובהמולה, כשבידיהם בקבוקי וודקה, ופנו לדיירי הבית: “אין אנו קבצנים. יש לנו וודקה למכביר וגם נקניק. יש לנו צורך בחדר מיוחד ואז תבואו על שכרכם”. אשה אחת ניגשה ולחשה להם משהו ונעלמה יחד אתם. שילר אמר לי שהוא הולך ללון אצל מכירים ושאני יכול להישאר כאן עד 5 בבקר, שאז יבוא לקחתני ונמשיך בדרכנו. כשהרגשתי שיש בכוח אצבעותי לפעול, החלטתי לגשת אל השק ולתמהוני הגדול נוכחתי שהוא נעלם. עתה פיקפקתי אם כדאי עוד להמשיך בדרך כשנשארתי מחוסר לחם. לבקש מבעלי הבית שיחזירו לי את השק עם הלחם היה דבר מסוכן מאוד, כי יכלו לגרשני מהבית. מצד שני לא יכולתי לעבור על כך בשתיקה, כי הרעב הציק לי. מבלי לחשוב הרבה ניגשתי לנשי הבית ושאלתי בהכנעה אם יש להן פרוסת לחם בשבילי. “מה, לחם הנך דורש? אולי גם חמאה חלב וצלי? במקום לבוא בדרישות אלינו, עליך להודות לאנשים הסובייטים שנותנים לך מקלט” אמרה הצעירה. בדמעות בעיני אמרתי להן שגורלי המר הביאני למצב זה ושהיה לי שק עם צידה וגם הוא נעלם ואתה קשה לי להתגבר על רעבוני. ראיתי שהזקנה הסתכלה בצעירה והאחרונה התאמדה ואמרה: “הה, לא ידעתי שהשק שלך הוא. חשבתי ששילר הביאו לנו במתנה ומשום זה החלפתי את הלחם בוודקה. אם אתה רוצה לשתות מעט וודקה אני יכולה לתת לך”. אמרתי שאין לי צורך בוודקה ואני רעב מאוד. “תמיד צועקים האסירים שהם רעבים”, ענתה. “לא נורא. לא תמות. בשנים כתיקונן היינו זורקים אותך החוצה. אין לנו צורך באורחים מסוגך. אבל היות ולקחנו בטעות את השק תוכל להישאר ללון”. אחד מהכנופייה חזר והזמין את הצעירה להשתתף בסעודתם. היא חייכה ונעלמה. הזקנה ניגשה ואמרה לי בלחישה: “היא משקרת, החצופה. השק עם הלחם נמצא בחדר השני, אבל אני מפחדת למסרו לך, כי הם יכולים להרביץ בי. עליך להתאזר בסבלנות עד שהם ישתכרו כדבעי וכשיהיו שקועים בשינה אשתדל להביא לך דבר מה לאכול”. הודיתי לזקנה והתרפקתי על התנור. כשהוקלו הכאבים השתטחתי על הספסל ונרדמתי קצת. לא ישנתי הרבה ונתעוררתי בשל ריח תפוחי־אדמה מבושלים שגירה את נחירי. בחדר היה חושך ורק לאור האש שבתנור מצאתי את השולחן ועליו תפוחי האדמה המבושלים. הבינותי שזה מעשה הזקנה. הקיבה נרגעה קצת והחום השפיע עלי לטובה ונרדמתי. שוב התעוררתי, כי הדאגה לשק הלחם לא נתנה לי מרגוע וקשה היה לי לתאר לעצמי שאצליח לשהות בדרך 5 יממות בלי פרוסת לחם. החלטתי לספר לשילר מה שקרה, אולי יצליח הוא לקבל את השק בחזרה. לא היה צורך בכך, כי כעבור זמן מה נפתחה הדלת והזקנה ניגשה ואמרה לי: “דע לך שאת שק הלחם החבאתי בתוך התבן שבמזחלת. הנני מייעצת לך שתשגיח שלא יגנבוהו שנית”. כעבור עוד זמן־מה נכנס שילר וקרא לי. כשסיפרתי לו את עניין השק אמר: “תן תודה לאלהים שלא חתכו את ראשך מעליך. כבר זמן שתדע שארץ זו היא ארץ כל הפגעים האפשריים. עליך רק להשלים עם גורלך”. הוא הוציא בקבוק וודקה ונתן לי לגמוע כמה טיפות, באמרו שהקור חזק מאוד. אנשי הכנופייה טרם הגיעו ואמרתי לשילר שהם השתכרו ובוודאי עודם ישנים. שילר קילל את יומו על שלקח אותם, רץ לבית וכעבור שהות־מה בא עמהם.

השמים היו בהירים מאוד – סימן לקור חזק. שמים יפים אלה הגניבו בי רגש של חרטה על שלא הסכמתי להישאר במקום ממנו יצאתי, כפי שיעצה המזכירה. זמן רב נסענו עד עלות השחר. כשעלה השחר נתגלתה לפנינו תמונה מרהיבת עין. אף שהייתי רגיל בנוף של יער מכוסה שלג, היה הנוף כאן הרבה יותר יפה. הנוף הזכיר לי את יערות מולדתי, בהבדל אחד שכאן אני בבחינת אסיר ונתון לחסדו של שילר וכנופייתו. שילר רטן כל הזמן: “חזיז ורעם, איזה קור! כנראה שאתה אשם בקור ההולך וגובר”. כשעלתה השמש וקרניה פזזו על צמרות העצים עצר שילר ואמר לי שאלך קצת ברגל ואשיג אותם, אחרת אשאר בלי רגלים. כששמעתי לעצתו קרה שוב מה שקרה לפני שבועיים: הבאנדיטים דפקו בכל כוחם בסוסים כשהם צוחקים צחוק פרוע וצעקו אלי: “רוב שלום לך ז’יד” וברגעים מספר נעלמה השיירה. הפעם לא חרדתי כל כך כמו לפני שבועיים. קודם כל קיוויתי ששילר לא יסכים להמשיך בלעדי, גם בלי האיום של כדור העופרת, ומצד שני כבר קצתי בחיים אלה ואמרתי לעצמי שלא אינצל ממה שנגזר עלי. מתוך השלמה זו עם גורלי התנהלתי לי לאיטי. בראותי טביעות רגלי הזאבים בשלג באה לי הוודאות שקיצי יבוא מהזאבים. אז נזכרתי בכתובת הלאטינית שקראתי על המצבה שהוקמה בבית הקברות הצבאי בנוטר־דם דה־לורט בצרפת: “כמוך היינו. כמונו תהיה”. אותה כתובת חקקתי בעזרת ענף על השלג הקשה והוספתי תרגום רוסי. כששמעתי פתאום קולות אחזתני חרדה, כי נדמה היה לי שאני שומע יללת זאבים. אמנם השלמתי עם גורלי, אך הפחד אימצני לטפס על אחד העצים. – “הי גיבור, מה אתה מחפש על העצים?” היה זה שילר שקרא לי למהר אליו. מרוב שמחה על הצלתי נשמעו לי רגלי יפה יפה. – ”אין לך מושג כמה קשה היה לי לשכנע את הפראים שאי אפשר לי לנסוע בלעדיך! אבל, כמו שאמרתי לך, אל תתפלא. אין לך לקבול על מעשי הפראים". הם קידמוני בגידופים, אך אני שמתי לב רק לסוסים שימלאו את תפקידם בכוח רב. השעות זחלו והקור התגבר מרגע לרגע עד שנכנסתי שוב לעולם ההזיות והדימיון – לעולם הנשייה, כרגיל אצלי לפני איבוד ההכרה. כאן עצר שילר בסוסים, הוציא מכיסו בקבוק וודקה ואמר לי: “שתה קצת, אחרת תקפא מקור”. אך טעמתי מהוודקה וכבר הרגשתי הקלה. הכנופייה כולה ושילר אתם התפקעו מצחוק: “ראו את הגבר הזה. הוא שותה וודקה כתינוק השותה חלב רותח! שתה כמונו ואז תיהפך לאדם!” כשרציתי להחזיר את הבקבוק לשילר סירב לקבלו ויעץ לי לשתות את הכל וכן לשפשף בו את פני שלא ילבינו שנית מהקור.

הנה, זה כוחה של הטיפה המרה בתנאים כאלה!

אבות לא אכלו בוסר ושיני בנים תקהינה.    🔗

בצהריים הגענו לכפר אחד ושילר לחש לי שכאן נתעכב לשעה קלה, שכן עליו להאכיל את הסוסים ולתת להם מנוחה. לי יעץ לחזור על הפתחים ולבקש קצת מים חמים.

עברתי לצד השני של הרחוב, מקום שם עמדו בתי קצת יותר חדישים. אבל בגשתי ראיתי שלט על הגדר בכתובת: “הזהרו, כלב מסוכן!” נאלצתי לוותר על עוד כמה בתים עד שנתקלתי בבית בעל ארכיטקטורה מיוחדת במינה. לא היה לו מרתף, החלונות היו גוטיים והגג מכוסה ברעפים. עברתי את הגינה ועליתי במדרגות. דפקתי בדלת ושמעתי את ה“מי שם?” הרגיל. דפקתי שוב ואז שמעתי “היכנס!”.

לפני עמד אדם תמיר וצנום, לבוש בטעם עירוני ופניו העידו שהוא שייך לחוג האינטלגנטי. בחדר לא היו רהיטים ורק ארגז גדול עמד בפינה. הסירותי את כובעי ואמרתי: “תסלח לי, אדוני, שאני מפריע לך בבקורי. אולי תוכל לכבדני בכוס מים חמים?”, – “אוי, אני מצטער מאוד. זה עכשיו גמרנו לאכול את ארוחת הצהריים, דרך אגב מי אתה?” עניתי לו שלדעתי יוכל לנחש בקלות מי אני, כי בגדי מעידים מרחוק על מצבי הנוכחי. – “ככה הדבר. נו היכנס לחדר הסמוך”. התנצלתי שהנני מלכלך את הריצפה והנני מבכר לחכות באולם. “לא נורא”, ענני, “תשב כאן קצת ותתחמם ובינתיים אכנס לשכנים. אולי אשיג דבר מה בשבילך”.

ליד השולחן ישבה ילדה בת 12 והכינה שיעוריה. ראיתי שהיא עסוקה בתרגיל אלגבראי ומתקשה בו. כשאמרתי לה שאני מוכן לעזור בפיתרון השאלה העיפה עלי מבט בוז: “אתה? האם בקרת פעם בחייך בבית הספר?” תני לי ואפתור את השאלה ואז תדעי, עניתי.

היתה לי הנאה מיוחדת בבית זה: הנה אני יושב על ספסל ליד שולחן שעליו ספרי לימוד וביכולתי לעזור לאנשים ולגרום להם הקלה בעבודתם.

עודני מבאר לילדה את השאלה נפתחה הדלת ונכנס בעל הבית ובידיו קערה מלאה תפוחי אדמה מבושלים וכוס חלב. “אבא” קראה הילדה, “אתה יודע, הקבצן יודע לפתור שאלות אלגבראיות!” האב הראה אות התפעלות, העמיד את הקערה על השולחן ובבקשו ממני לאכול אמר: “תסלח לי שאין באפשרותי לתת לך מעט לחם. דרך אגב, מה היו מעשיך לפני מאסרך?” עניתי לו שלצערי הרב אינני יכול לתת לו תשובה על שאלה זו, כי בהיותי במצב כזה איש לא יאמין לאמת. – “לא. אתה טועה, אדוני. מיד הבחנתי בפניך שאינך אסיר פלילי, אחרת לא הייתי נותן לך להיכנס. אבל כמובן שאין ביכולתי לנחש איזה עמדה תפסת בחברה לפני כן”. עניתי לו שהייתי מורה. – “אח, כך הדבר! אם כן הדבר! אם כן תואיל בטובך לאכול ואחר כך נשוחח קצת”. בינתיים נעלם בעל הבית וכעבור כמה רגעים בא בליוויית אשה ואמר: “ראי ותיווכחי את מי מחזיקים בבתי הכלא. הוא לא גנב ולא עשה שום רע לבני אדם. כל פשעו בזה שאיננו חושב את הקומוניסטים לגואלי האנושות”. סיפרתי לו בקיצור במה האשימו אותי והאשה נכנסה שוב והביאה לי כוס תה חם. – "תסלח לי, אדם טוב, שיותר מאשר תה אין לי כלום, בל תחשוב שרק אתה קרבן. אמן לפי מקצועי. כמובן שלא נולדתי ולמדתי כאן. לפני שנים נזכרו בזכות־אבות שלי ושלחו אותי לארץ גזירה זו, מקום שהנני מתנוון. נשללה ממני האפשרות להשתלם במקצועי ועלי לחיות חיי לחץ מבלי למצוא איזה סיפוק שהוא. הנני מאחל לך שתצליח להימלט מכאן ותספר בעולם החופשי על “הגן עדן” הזה. בלי שום ספק תיזכר בי ותבין שלא כל העם הרוסי מרוצה משלטון עריץ זה ". הודיתי להם על טוב לבם וגם על אמרם שישנם עוד רוסים הממשיכים במסורת הרוסית העתיקה של טולסטוי וקורלנקו. האשה התפרצה בבכי ואמרה: “הלא אנו מתביישים להגיד שאנו רוסים. הם הכתימו את שמנו הטוב לעולמי עד ומה עלינו לעשות עוד? עד סוף המלחמה קיווינו שמלחמה זו תגאל אותנו מידי העריצים. לצערנו אוכזבנו באופן כל כך אכזרי. צאתך לשלום ובואך לשלום!” לפי מסורת רוסית עתיקה העבירו עלי אות הצלב שילווני בדרך.

“נו”, שאלני שילר, “הצלחת להשיג מים חמים?” אמרתי לו שהשגתי ונמנעתי מלספר יותר מזאת. האוכל והתה השפיעו עלי לטובה, כמובן, ולא הרגשתי יותר כאבי קור בהמשך הנסיעה.

הרהרתי באמן ומשפחתו ובעובדה שבארץ פראים זו נמצאים עוד בעלי נפש עדינה הכואבים את כאב עמם וארצם. באתי לכלל דעה שוודאי ישנם רבים כמותו אלא שאינם מעיזים לבטא את התמרמרותם בפני מישהו. מקרה זה עודדני והפיח בי רוח חיים ותקווה שאפגוש עוד אנשים כאלה ושאין לדון לכף חובה את כל העם הרוסי.

לא הרגשתי שהיום כבר נוטה לערוב וצללי ערב מתגנבים מבין העצים. שילר הוא שעוררני מהרהורים אלה, בלחשו לי שכעבור שעה וחצי נגיע לכפר שבו נלון. על בקשתי שיביאני לבית שבו לא תשהה הכנופייה ענה בסירוב, בנמקו זאת בפקודה שעל כולנו להימצא במקום אחד.

ליל בלהות.    🔗

לרגלי החשכה קשה היה להבחין אם הכפר שהגענו אליו גדול או קטן. שילר הביאני לבית בו דלק נר, שלאורו קשה היה אפילו למצוא משהו. בבית היו חדרים אחדים והכנופייה נסתגרה בחדר אחד. הספקתי לשמוע את בקשתם מבעלת הבית להכין ארוחה.

ישבתי על ספסל ליד הקיר המבדיל ביני ובין החדר שבו השתכנו אנשי הכנופייה. טרם שהביאו להם אוכל התחילו בשתיית הוודקה וכעבור חצי שעה היו כולם בגילופין. משיחתם הבינותי שהם מטכסים עצות להיפטר ממני. לדעתם הנני למעמסה עליהם, כיוון שאי־אפשר לנסוע במהירות הדרושה לרגל מצבי הפיזי. אחד מהם הציע לכבדני בחצות בבקבוקים כבדים בראש ואז הכל יהיה בסדר. לבסוף החליטו פה אחד שהכי טוב לחנקני במהירות כזו שלא אספיק להוציא אנחה. לא היתה לי כל סיבה להיות שליו, אך בכל זאת לא עורפל שכלי הבריא ושקלתי בדעתי איך להיחלץ מסכנה חדשה זו. היה לי יסוד שער שהמזימה לא תישאר סוד לבעלי הבית וגם הם מצידם ידאגו שלא אוכל לברוח. האפשרות לחפש את שילר היתה קלושה, כיוון שלא ידעתי היכן לחפשו, והעמדת פנים שלא שמעתי את שיחתם גם כן לא תביא לי תועלת. החלטתי אפוא לנסות לפתוח את הדלת, באמתלא שאני מחפש בית שימוש, ואז אוכל לחפש לי מקום סתר. עודני חושב על תחבולה זו נפתחה הדלת, נכנסה אשה וישבה על ידי. מתחת למטפחתה הוציאה צלחת ושמה על השולחן. “הבאתי לך דבר מה לאכול”, אמרה בלחישה, “כי הבינותי שאינך חבר הכנופייה ובוודאי הנך רעב. תשתדל לאכול מהר כדי שלא ירגישו בי אנשי הכנופייה”. למרות רעבוני לא היה לי חשק לאכול, ביודעי שחיי תלויים על כף המאזנים וכל רגע יקר מפז. הודיתי לאשה על טוב לבה ומבלי משים סיפרתי לה את ששמעתי מאחורי הפרגוד. היא נדהמה ואמרה: “היה לא תהיה. הישאר כאן. אני תיכף אודיע ליושב ראש מועצת הכפר והמזימה תסוכל”. ניסיתי להסביר שהזמן קצר ולא תספיק למצוא את האדם הדרוש, ביודעי שבכפר אמצעי התחבורה הם רק “הרגלים”. “לא חשוב”, ענתה, “אמצא לי עצה שהמזימה תסוכל”. כשביקשתיה להסתירני במקום אחר ואז הכל יהיה בסדר ענתה, שכל יושבי הכפר הם אנשי בליעל. אמרתי לה שאני רק רוצה לעזוב את הבית ואלך באשר אלך. פתאום קמה ממקומה, נחפזה לחדר השני, התחילה לשוחח שם ברומנית וקשה היה לי להבין את כל תוכן השיחה. ישבתי כעל גבי גחלים לוחשות. כשהחלטתי לעזוב את הבית בחשאי נכנסה ואמרה: שאין לי מה לפחד, כי לא יאונה לי כל רע. הם שיכורים ואינם יודעים מה שהם מדברים ומפטפטים. ואם בכל זאת הנני מפחד תעבירני לחדר אחר, מקום שם לא יחפשוני. אמרתי לה שאין בדעתי לעבור לחדר ההוא, כי בין כך וכך ימצאוני, ואם אין ברצונה להעבירני לבית אחר אשאר כן ויעשו עמדי כרצונם. היא הביטה אלי בעינים תמהות ואמרה: “עלי להודות שעוד לא פגשתי פחדן כמוך. השבעתי אותם בשם ישו שלא יאונה לך כל רע והנך מפחד עדיין!” אני, שראיתי את הצלב מתנדנד על חזיהם של בני הכנופייה בשעת מעשי הרצח שלהם במחנות, אמרתי לה שהייתי רוצה לראות איך היתה מגיבה בהיותה בודדת בין זאבי אדם כאלה. מבלי לדבר הרבה עזבה את הבית.

אחרי צאת בעלת הבית נכנסו שלושה משומרי הכפר וביקשו לנוח בחדר זה. הפחד עמד בעיני ושאלתי את עצמי אם שומרים אלה יהיו לצדי או לצרי. בלי לחשוב הרבה שאלתים מי המפקד שלהם. הם ענו שאצלם אין מפקדים ואין להם צורך במפקדים, “ולשם מה נחוץ לך לדעת זאת?” ברגע זה ניצנץ בי רעיון וסיפרתי להם שברחתי מהמחנה והנני מסתובב הרבה זמן בלי אוכל ועל כן ברצוני להסגיר עצמי לידיהם. הם עמדו ותמהו. כל אחד הביט על השני מבלי לדעת איך להגיב. הם התחילו להתלחש ולבסוף אמרו: “הישאר כאן אתנו ומחר נראה מה לעשות”. אמרתי להם שאני מפחד להישאר בחדר זה, כיוון שאנשי הכנופייה החליטו לחסלני מפחד שאגלה את סוד הבריחה. “אח, ככה הוא הדבר? זאת אומרת שאינך היחידי?” “לא”, אמרתי, “אני כן יחידי. מצבי מיוחד במינו. לו היה אתכם הממונה עליכם הייתי מוכיח לו זאת”. כאן ניגש אלי אחד ושאלני בלחש: “תגיד לי, האם יש נשק בידי החבריה הזו?” עניתי שלפי דעתי יש נשק קר בידי כולם. – “נו, אם ככה תשכב בשלום, לי יש אקדח ואין לך מה לפחד”. פתאום נפתחה שוב הדלת ונכנסה בעלת הבית ומגש בידיה והלכה ישר לחדר הסמוך. בהזדמנות זו העיפו השומרים עין על אנשי הכנופייה ואחד קרא: “אה, אני מכיר אותם. הרי זו כנופיית פטרוב”. “כן, חברה הגונה. אין מה לדבר”, ענו חבריו. מדברי השומרים ראיתי שגם להם לא נוח להיות עם כנופייה זו בבית אחד. כשיצאה בעלת הבית מהחדר קראו לה והתלחשו אתה. מתנועות הידים הבינותי שבעלת הבית איננה מסכימה לדעתם. משנסתיימה השיחה ראיתי שהם טענו את אקדחיהם. הם אמרו לעורר אותם באם ארגיש שהכנופייה עומדת להיכנס לחדר. אמרתי להם שאז כבר יהיה מאוחר. אחרי התייעצות קצרה החליטו על תורנות של שמירה ביניהם.

סוף סוף נפתחה הדלת ושילר התחיל להאיץ בנו לקום ולצאת לדרך. סיפרתי לו בקצרה מה שקרה ומה שעשיתי. הוא ענה כלאחר־יד שיש לו מסמכים ואין מה לדאוג.

יצאתי וישבתי במזחלת. אחרי יצא שילר ואמר שאנשי הכנופייה ישנים כמתים ושילכו כולם לעזאזל – “קיבלתי עלי אחריות בנוגע אליך בלבד ולא איכפת לי אם הם ילכו ברגל”. אבן כבדה נגולה מלבי בשומעי דברים אלה. כעבור שעות מספר נוכחתי שאין כבר לפחד שמא תשיג אותנו הכנופייה ברכב אחר. שילר אמר שמכיוון שהם שיכורים לא יקומו לפני שעה 12 וכבר לא יספיקו להשיגנו. לבסוף אמר שכבר נשארו רק כעשרים או שלושים ק"מ וגם הוא ירגיש עצמו מאושר כשנגיע למחוז חפצנו. כי לנסוע דרך ארוכה כזו עם אדם חלש כמוני ועם הכנופייה לא דבר קל הוא. הוא סיפר לי אז שהוא גם כן איננו חופשי בהחלט והוא נמצא במצב של מגורש ויש לו רק רשות לנוע בראדיוס של 500 קילומטר ובמקרה יוצא מן הכלל ניתן לו רישיון לעבור תחום זה.

שוב התעכבנו בכפר, שם השגנו חלב חם שהשפיע עלי לטובה. המשכנו את דרכינו ובשעה שלוש אחרי הצהרים הגענו למחוז חפצנו גוריב.

גוריב.    🔗

קשה לקבוע אם גוריב נחשבת לעיירה או לכפר גדול לפי קנה המידה הרוסי. גם תושבי המקום מחולקים בדעותיהם על כך. בכל אופן, אחרי השהייה בשממה הענקית שאין בה אלא צריפי מחנה ואסירים בלבד, נדמה היה לי שהגעתי לכרך ענקי, על רחובותיו וסימטאותיו המאוכלסים אנשים חופשיים. פה ושם נראו חנויות או צרכניות ממשלתיות שלידן צבא המון רב וחיכה לפתיחתן. לפלא היה בעיני שלא ראיתי שם שוטר וחיילי שמירה של הנ.ק.ו.ד.

התחלתי לתכנן את צעדי הבאים, שכן היה עלי להמשיך ולנסוע וידעתי שגם כאן תתחיל פרשת חיפוש אמצעי תחבורה ואין לי כאן מכר או מודע שיעזור לי.

אחרי כמה ימים של אכילת־ארעי הייתי, כמובן, צריך לפתור את בעיית המזון בשבילי וכשהבחנתי בכתובת “בית אוכל” נכנסתי אליו. האולם הגדול היה גדוש אנשים והרגשתי שכל העינים מופנות אלי. אשמים בכך היו בגדי האסיר שעלי. ניגשתי לפקידה המוכרת תלושי מזון, כדי לקנות דבר מה אך מיד התאכזבתי כשהודיעה לי שבלי פקודה מיוחדת לא תמכור תלושים. – “אני מצטערת מאוד, אבל אין לי רשות לעבור את ההוראות שקיבלתי כבר מזמן”. כשאמרתי לה שזה כמה ימים שלא אכלתי משהו מבושל, ניענעה בכתפיה והסבה פניה ממני. באפס מעשה ישבתי על כסא כדי לנוח. לאט לאט התרוקן האולם ואז נגשה מלצרית ואמרה לי בלחש: “מעט סבלנות, אזרח, אשתדל להביא לך דבר מה לאכול. אני גם רוצה לשוחח אתך קצת”. שוב היה לי עניין לענות בו: מי יודע מי היא ולשם מה היא מעוניינת לדבר אתי? אחר כך ראיתי שעל השולחן לידי עומדות שתי צלחות של מרק ודייסה ושיערתי שהמלצרית קיימה את הבטחתה. במשך רגעים מעטים אכלתי מה שהיה בצלחות ונתפניתי להמשיך ולחשוב על משמעות דברי המלצרית. כשנתרוקן האולם לגמרי ניגשה ושאלה, מאיזה מקום אני בא עכשיו. אמרתי לה שלדעתי לא קשה לנחש זאת. – “כן, אני מבינה את מצבך, אבל ברצוני לדעת באיזה מקום ישבת”. סיפרתי לה. כאן שאלה אם נפגשתי אולי באחד בשם דמיטרוב. עניתי בשלילה. “כעת אבקש ממך”, אמרה, “שתסור לחדרי כי אני רוצה לשאלך עוד מספר שאלות. אני גרה בבית הזה ואין לך צורך ללכת רחוק”.

בחדרה היה חם מאוד ונאלצתי לפשוט מעלי את הבושלט (מעיל אסירים). קיבלתי ברצון את הצעתה והלכתי להתרחץ בחדר הסמוך. בפעם הראשונה אחרי שנים הרגשתי השפעתם של מים חמים בשפע. נדמה היה לי שאיזה רוח חדשה התחילה מתנוססת בקרבי. גם הפתעה היתה לי: הדלת נפתחה קימעה ויד הושיטה לי זוג לבנים חדשים. כשעזבתי את חדר הרחצה ליוותני המלצרית לחדרה באומרה: – “עליך לדעת שבעלי נאסר לפני עשר שנים ותמיד אני שואפת להיוודע מפי האסירים העוברים מקום זה, אולי נפגשו אתו, כי למרות שאיני מפסיקה לכתוב אליו אינני מקבלת תשובה. לו הייתי יודעת שהוא מת הייתי עוזבת מקום זה וחוזרת למקום מולדתי”. בנוגע לתחבורה יעצה לי להיכנס למנהל הדואר ולשאול אם הם עומדים לשלוח מחר את מכוניתם בכיוון שלי. בנוגע למקום לינה אמרה לי לבקש מיושב־ראש המועצה המקומית שיתן הוראה מתאימה לאכסנייה המקומית. היא נתנה לי חתיכת לחם וקצת תפוחי אדמה מבושלים ואיחלה לי דרך צלחה.

אצל מנהל הדואר שוב חיכתה לי הפתעה נעימה: הוא דיבר אלי בנימוס והביע את צערו שלרגלי סופות השלג המרובות אין המכונית נוסעת.

יושב־ראש המועצה פגשני בפנים זועפות ודרש את תעודותי. מילאתי את בקשתו והוא קרא בשקידה יוצאת מהכלל כל מלה ומלה. פתאום שאלני לסיבת מעצרי. “קלות דעת בעבודה”, עניתי. האשמה קלה זו מצאה כנראה חן בעיניו ונתן לי פתק לאכסנייה. בצאתי דרך הפרוזדור הארוך של המועצה הבחנתי בשלט “ספריה” והחלטתי להציץ בה קצת. האולם היה די גדול ומסודר יפה וחום נעים שרר בו. פרט לעתונים אחדים לא מצאתי דבר, אבל גם העתונים היו בשבילי מאורע חשוב. מצאתי בהם דין וחשבון על מהלך משפט נירנברג. נזכרתי שעלי למהר ולמצוא את האכסנייה ויצאתי בחיפזון.

באכסנייה הראיתי לבעלת הבית את הפתק, אלא שכנראה לא מצא ביקורי חן בעיניה כלל ואמרה: “לצערי הרב תפוסות כל המטות”. ראיתי אולם גדול, ששימש כנראה לקבלת אורחים, ואמרתי שאין לי צורך במיטה ומספיק אם תרשה לי לשכב על הריצפה. – אם ככה, בבקשה, איני מתנגדת". הודיתי לה ושאלתיה באיזה שעה עלי לבוא. היא אמרה שאוכל לבוא עד שעה תשע.

נזכרתי שמגפי־הלבד שלי מושחתים בצורה מבהילה ופניתי לחפש סנדלר. בסנדלריה דרשו ממני להראות להם פתק מיוחד, כדי שיוכלו לתקן, שכן הסנדלריות מתקנות רק אם ממציאים אישור ממקום העבודה. פתק זה לא יכולתי להראות ויצאתי כלעומת שבאתי. פניתי לסנדלריות נוספות ובכל מקום דרשו את הפתק. כשנתיאשתי ועמדתי לעזוב תא הסנדלריה הרביעית, קרא לי מישהו: “תגיד, אתה יהודי?” עניתי בחיוב. – “אם ככה שב בבקשה. אנו נתקן”. מיד נודע לי שעובדי סנדלריה זו הם יהודים מפולין, שנשלחו לעבודה למקום זה. כשנודע להם שאני בא מהמחנות נתנו לי לחם ותה. בחור אחד ניגש אלי ואמר: "מגפיים אלו אין להן תקנה. איך השתמשת בהן? ניכנס עוד מעט למנהל שלנו, שאף הוא יהודי, ונבקשו שיתן לך זוג אחר. לאחר שהפועלים שאלו ממני פרטים נוספים נודע לי שעוד מעט יעזבו את ברית המועצות בדרכם לפולין, ואולי גם הלאה. כעבור שעה קלה קיבלתי זוג מגפי־לבד כמעט חדשים וכן חבילת מזון, מתוך הבעת צער שאין ביכולתם לתת לי יותר מזה. נפרדתי מהם בלבביות והייתי מאושר להיווכח שאפילו במקום נידח זה, ובהיותם מנותקים במשך שנים מישוב יהודי, שמרו על המסורת היהודית וכשנזדמן להם יהודי כמוני שמחו לעזור לו.

חזרתי לאכסנייה ומצאתי שם כמה אורחים שותים וודקה ואוכלים. ישבתי מרחוק ליד התנור ומשיחתם נודע לי שהם חיילים משוחררים שחזרו זה עתה מגרמניה. רק כעבור זמן מה היפנו את תשומת לבם אלי והציעו לי לשתות כוס וודקה. לא היה לי נעים לשבת בין אנשים המלובשים בבגדים נאים ונקיים, בעוד שאני לבוש קרועים ובלואים והיססתי מגשת אליהם. אז פנתה אלי אשה צעירה מביניהם ואמרה: “כנראה שאתה חושב אותנו לגנבים או לגזלנים, לא כן? קודם כל, אין אנחנו טיפשים לחשוב שיש מה לגנוב ממך, והשנית אנחנו חוזרים כעת מהחזית ואנו מאושרים להיות שוב בבית. אנו רוצים לשתף גם אותך בחג זה”. אמרתי להם ברורות שלא נעים לי לשבת בחברה הגונה שכזו בבגדי המלוכלכים ואני מבקש את סליחתכם על סירובי. “הי, איזה אדם אתה”, ענו, “בחפירות ההגנה לא היינו מלובשים טוב ממך. יבוא יום וגם אתה תהיה מלובש כמונו, אנו רגילים לראות אנשים כמוך במדינתנו ואין זה גנאי בשבילנו. כל אזרח סובייטי טעם טעם חיים כאלו”. נעניתי להם ואגב כך שמעתי את ספוריהם על גרמניה. גרמניה היא בשבילם סמל היופי והתפארת. לדידם אין הנאצים פושעים או פראים אלא חיילים רגילים שלחמו ונוצחו. לא רציתי להביע את דעתי אני על גרמניה הארורה והמשכתי להקשיב מבלי להגיב. פתאום פנתה אלי האשה: “לאן פניך מועדות?” סיפרתי לה על הקושיים בהשגת תחבורה והיא אמרה שלחינם אני מודאג, היות שכל בוקר יוצאת מכונית ובלי ספק אוכל לנסוע אתה. דרך אגב אמרה: “טוב מאוד שאתה נוסע לשם. שם תמצא לך הרבה שרה’טשקות”. הם שכבו לישון במיטות ואני השתטחתי על הריצפה הנקיה.

כשנתעוררתי היה כבר אור בחוץ. כיוון שבאכסנייה לא היו שעונים יצאתי מיד החוצה, כדי שלא לאחר את המכונית. כשראיתי אחד המטפל במכונית ניגשתי אליו ושאלתיו אם המכונית תסע היום, לשאלתי אמר שאוכל לנסוע בה, אלא שיש עוד הרבה זמן ובינתיים אוכל ללכת לשוק לקנות לי אוכל.

את השוק הזה אין בשום אופן להשוות עם השווקים שמחוץ לברה“מ. שוק זה אינו אלא מספר צריפים במגרש רחב ידים. הצריפים פתוחים למחצה ובהם כפריים המוכרים דברי אכילה. בסך הכל היו בכל ה”שוק" חמישה מוכרים וכמה קונים בודדים. ניתן להשיג חלב חם, לחמניות ממולאות בתפוחי אדמה (פירג’וק) וכן מרק עם תפוחי אדמה. שמחתי היתה רבה שיכולתי בבוקר השכם לשתות דבר חם. ומכל שכן חלב חם. במחנה היו הרבה אסירים שקיבלו חבילות ממשפחותיהם. הם קונים חלב במקומות העבודה. לי לא היתה אפשרות כזו ועל כן הייתי כחולם בהקיץ ולא האמנתי שהנני שותה חלב ואין פוצה פה ומצפצף. הכסף שבידי היה זעום ולא העזתי לקנות לי מן הלחמניות. מיהרתי חזרה למקום המכוניות. בבואי חיכו כבר אנשים אחדים והנהג אמר גם לי לעלות. שכני למכונית הסתכלו בי בחשדנות ואפילו באיבה. מצב בלתי־נעים זה לא נמשך זמן רב, עד שניגש אלינו איזה ברנש ופקד עלינו לרדת מהמכונית אל מחסן הירקות ולהעמיס ירקות על כמה מכוניות. הוא הודיע שרק מי שיטה שכם לעבודה זו יוכל לנסוע. אלי פנה בזה הלשון: “נו, אברהם, יש לך רצון לעבוד? אראה את עבודתך ואחליט אם לקחת אותך”. לאמיתו של דבר שמחתי להזדמנות זו, כי קיוויתי ליהנות קצת מהירקות. – המחנות לימדוני שאת העבודה כאן יש תמיד להתחיל במרץ סוער, כדי לאחז את עיני המפקחים, וכעבור זמן קצר להחליש לאט לאט את המתח שיהא נורמלי. בכל שארית כוחי התחלתי לזרוק למכונית כל שבא לידי. מובן שהתלהבותי מצאה חן בעיני ברנש זה והרשה לי לאכול מהכרוב ומהגזר. העבודה נמשכה כשעתיים וכשהמכוניות הועמסו עד אפס מקום אמרו לנו לעלות עליהן.

חשבתי שהנהג וחברו חמדו להם לצון, שכן אין מקום לנוסעים במכונית גדושת משא כזו, אבל במהרה נוכחתי שחשבו זאת ברצינות. לדבריהם צריכים לקמץ גם בהוצאות וגם במקום, היינו שאת האנשים יש להושיב על הירקות. שכני הקודמים עלו למכוניות אחרות ונשארתי יחידי במכונית שלי. הירקות הועמסו עד לגובה⁵ רב והיה חשש שבפנייה חדה תתהפך המכונית.

בדרך עלו עוד 15 איש. כשפעם לא הצליח הנהג להניע את המנוע נצטוו הנוסעים לדחוף את המכונית עד שהמנוע יופעל. הנהג הודיע שאני יכול להשאר במכונית – כנראה בזכות עבודת הסבלות שלי. פתאום זינק אחד הנוסעים וצעק: “מה, אתה עוד חי? אני מתחיל להאמין בנסים, אם נכה וגוסס כמוך מאריך ימים כשגיבורים ממך מזמן הסתלקו לעולם האמת”. היה זה מי שהיה קצין מחנה, שהיה טוען תמיד נגד הוועדה הרפואית על שאיננה נותנת לי דרגת נכה. אחת הנוסעות פנתה אלי ואמרה: “כנראה שאתה חושב שקיץ היום”. עניתי לה שלא מרצוני הטוב אני נוסע בלי פרווה. בתשובה על דברי זרקה לי אחת הנשים שמיכה להתכסות בה. כנראה שהקור הגדול שליווה אותי עד כאן פג במקצת ומשום כך לא סבלתי ביותר. במקום קור התחיל הרעב להציק לי.

הנוסעים לא החליפו ביניהם מלים וכולם ישבו כמנודים. הסיבה היתה שאנשים הנפגשים בארץ זו באקראי חוששים לדבר!

לאחר נסיעה של שלוש שעות בדרך־לא־דרך עצר הנהג במכונית והכריז: “כל נוסע שלא יתן לי 50 רובל אוריד אותו מהמכונית”. לבי התחיל פועם בקצב מוגבר ופחדתי ששוב נגזר עלי להסתובב בדרכים, מאין כסף בידי. עודני מהרהר בכך קמה אשה אחת ואמרה לנהג שהוא יכול להמשיך בדרכו והיא כבר תאסוף את הכסף. הנוסעים התחילו לזרוק שטרות של 20 רובל ואני נמצאתי בין תקווה וייאוש. אמרתי לעצמי שגורלי בידי האשה הזו. והנה קרה שהיא לא פנתה אלי ומסרה את הכסף לנהג, באומרה שכולם שילמו.

עם חשיכה ניראו מרחוק רחובות מוארים, סימן שהגענו למחוז חפצנו.

פגישות.    🔗

עיר זו, שעברתי דרכה פעם, עשתה עלי עתה רושם אחר לגמרי. בפעם הראשונה העבירוני דרך הרחובות הצדדיים וחשבתי את המקום לאיזה כפר נידח. עכשיו נוכחתי שהנני בכרך גדול. בלט הציביון העירוני במלוא מובן המלה: בינינים יפים ורחובות מוארים באור רב.

ירדנו מהמכונית ונכנסנו לתחנת הנסיעות. התחנה המפוארת שנבנתה לא מזמן הצטיינה בניקיונה וביופיה. שם הודיע לנו הפקיד שהנוסעים יכולים ללון באחד החדרים. כשניסיתי גם אני להיכנס לאחד מן החדרים תפס אותי השוער בעורפי ביד חזקה ואמר לי בגסות: “לך לך מכאן, ליכלוכי. הגם אתה חושב עצמך לאדם?” עניתי לו: “לא, תסלח לי. אינני חושב את עצמי לאדם כלל, אבל בראותי שגם כלבים נכנסו חשבתי שלכל הפחות יש גם לי זכות כזו”. הוא הביט עלי ולא הגיב.

מה לעשות כעת? שוב ראיתי שחיצוניותי לא תתן לי למצוא מקום לינה. הרעב גם הוא הזכירני את קיומי.

עם צרורי הדל בידי הלכתי למסעדה שהנשאלים כיוונו אותי אליה. לפני הכניסה נבוכותי מאוד, כי מראה המסעדה היה מרהיב עין. בהכנסי ראיתי אולם מרוהט יפה, שולחנות ערוכים בטוב טעם והמלצריות לבושות בצורה מודרנית ביותר. התיישבתי על אחד הכסאות ואמרתי לעצמי מה שיהיה יהיה. בהרימי את עיני נזדקרה לעומתי לא פחות מאשר הכתובת: “רק לקצינים גבוהים”. נכנסתי אפוא אל תוך לוע הארי ואני נמצא במסעדה של הנ.ק.ו.ד…. הרק זה חסר לי? הסועדים היו במדי צבא מפוארים ואכלו מזון שכבר לא ראיתי במשך שנים, מאז מאסרי. והנה ניגשה אלי מלצרית ואמרה: “אינני מבינה באיזה רשות נכנסת למקום הזה? דרושה חוצפה יתרה ועזות מצח למעשה כזה! למה באת לכאן?” אמרתי לה שאילו בילתה באותם “בתי ההבראה” שביליתי לא היתה מדברת בגסות שכזו, כי אז היתה מאמינה שישנם אנשים הסובלים רעב במשך שנים, ואם ברצונה לדעת לשם מה באתי הריני מודיע שהנני רעב ורוצה לאכול ולא איכפת לי מה שתתן לי. היא נחפזה אל המלצריות שישבו בצד השני של האולם וראיתי שהתלחשו ביניהן. כתוצאה מהתלחשותן ניגשה אלי מלצרית יותר קשישה. – “עלי להגיד לך שאיחרת קצת לבוא, הבשר אזל כבר. אבל אם תסכים ניתן לך מרק ודייסה”. כעבור רגעים מספר הגישו לי שתי צלחות מרק מצויין. באוכלי את המרק ראיתי שקצין גבוה קם והשאיר את הלחם על השולחן. לבקשתי ענה: “בחפץ לב. אכול כמה שתרצה”. באותו רגע ניגש אלי קצין אחר והגיש לי צלחת עם בשר עוף. “נו, כעת תודה בעצמך”, אמר, “האם כדאי היה לך להסתובב ברחובות ולהתעסק בגניבות? תראה לאיזה מצב הגעת, האם נעים לך לחיות על חסדי אנשים? יכולת להיות אזרח כיתר האזרחים וליהנות מחופש המוענק לכל אזרח, במקום לבוא לידי פשיטת יד”. שמחתי היתה עצומה שבלש זה חשב אותי לגנב. לו היה מכיר בי כאסיר פוליטי בוודאי שלא היה נותן לי את הבשר והיה אוסר אותי במקום. בינתיים הגישה לי המלצרית עוד צלחת ואמרה: “אני מצטערת מאוד שאין לי יותר מה לתת לך, אבל אני מקווה שבכל זאת הרעב אינו מציק לך יותר”.

יצאתי ממקום נהדר זה לשאול על מקום לינה. הנשאל ענני: “לאדם כמוך המקום היחידי בעל הסיכויים הוא תחנת הרכבת הישנה. שם גם תמצא חברים מסוגך והמרחק מכאן הוא רק עשר דקות”. בתחנה פגשתי שני אסירים שהיכרתים מהמחנות. שמחתם עברה כל גבול על שנתווסף להם אח לצרה. עודנו מדברים ניגש אלינו פקיד הרכבת ושאל לאן פנינו מועדות. הם נבוכו ואני אמרתי שהגעתי זה עתה מגוריב וברצוני להמשיך דרכי אם רק תהיה רכבת. על זה ענה לי שאלך אחריו. (הביטוי “לך אחרי” פירושו תמיד מאסר. בביטוי זה משתמשת הבולשת בבואה לאסור את מישהו). לשמחתי הביאני לחדר שבו עמד ספסל ואמר שאוכל להשתטח עליו ולישון. “לחברים שלך אתן מקום כאן על הריצפה, כי אתה נראה לי החלש מכולם”, אמר. נרדמתי על נקלה ונתעוררתי רק לקול גערת הסדרן, ש“כבר 6 בבוקר וצריכים לשטוף את הרצפה”. זו לי הפעם הראשונה מאז המאסר שישנתי משך כל הלילה. הרגשתי עצמי רענן אחרי מנוחה אמיתית כזו. האסירים אמרו שעלי ללכת להירשם במשטרה שתתקשר עם הנהלת התחנה למכור לי כרטיס. אבל קודם כל הלכתי למנהל הנ.ק.ו.ד. לקבל כסף להוצאות הדרך.

היה זה יום יפה והשמש שלחה את קרניה והכניסה בי רוח של עדוד ותקוה. להפתעתי הגדולה קיבלוני במשרד בסבר פנים יפות ונתנו לי סכום של 90 רובל. בעיני היה זה סכום ענקי. בצאתי נזכרתי שכאן נמצאת הרופאה חברת הוועדה הרפואית שביקשה ממני לבקרה אם אעבור כן. אלא… את כתובתה המדוייקת לא ידעתי, לאכזבתי העמוקה. בהיותי משוכנע שהיא תוכל לעזור לי בהרבה רציתי למצוא אותה ויהי מה. אבל לשאול אצל מנהל הנ.ק.ו.ד. על כתובתה לא נראה לי, שמא יתעורר החשד שהיא עוזרת לאסירים ואגרום לה אי־נעימות. החלטתי אפוא לשאול על בית החולים, ששם בוודאי אמצאנה.

במשך כל ימי הנסיעה לא היתה לי אפשרות להתגלח וזקני גדל פרא. לכן, בעוברי במקום התחילו פרחחים לצעוק: “אוי, מה גם כאן אפשר לראות ז’ידים ואברהמים?” במקרה פתחתי דלת של בית וחשבתי שאני חולם בהקיץ, כי שמעתי דיבור באידיש. “נו, רבי יהודי, סגור את הדלת בבקשה”, שמעתי ולא ראיתי את המדבר. שוב לא האמנתי למשמע אוזני. כאן במקום נידח זה יישמע קול יהודי? אבל כשנכנסתי יותר פנימה יצא מאחורי הפרגוד אדם גוץ, חבוש כובע. הוא ניגש ואמר: “שלום עליכם, רבי יהודי” ושאל איך התגלגלתי לכאן. עניתי לו בקצרה, כדי שיקבל בהקדם האפשרי תמונה אמיתית אודותי. שוב פנה: “הידוע לך איזהו התאריך היהודי היום?” עניתי לו שאנו עומדים ימים אחדים אחרי חמשה־עשר בשבט. “מה אני שומע?” צעק היהודי הזה “מקרה שכמוך לא ראיתי. הנך חוזר מעולם האמת ויודע את התאריך היהודי המדוייק! עכשיו אני מתאר לי עם מי יש לי הכבוד לדבר. בל תחשוב שאני כיתר האזרחים, מקבלים את האדם לפי בגדיו. לא ולא. לא לחינם שאלתיך על התאריך היהודי. ברצוני היה להיווכח אם לפני פושע פשוט או פושע מסוכן. כעת נוכחתי שלפני פושע “מסוכן ביותר”. בעוונותינו הרבים הגענו לידי כך. מי יכול היה לנחש שהשלטון החדש יהיה כזה ובזמן שגנבים וגזלנים משוטטים ברחובות חבוש אדם כמוך בבית הכלא! נו, ידידי, מה בקשתך?” אמרתי לו שבאתי להיוודע על כתובת הרופאה… “כן” ענה לי בנחת, “הכרתי את האשה הטובה הזו. אבל עלי להודיעך שלצערי הרב היא נסעה הביתה לפני חמישה ימים”. כששאל לאיזה צורך רציתי לפגוש אותה עניתי שעלי לקבל ממנה טיפול רפואי, כי הנני מרגיש את עצמי ברע. “אם משום כך” אמר, “אוכל להציג אותך לפני רופאה אחרת, גם כן יהודיה טובה, בשם ג.”. אמרתי לו ששם משפחה זה מוכר לי. – “נו, ידידי, אני כבר מבין מה היה הפשע שלך. אתה כנראה יושב בעד הציונות. אבקשך אם כן להיכנס אלי בחמש אחר הצהרים ונשוחח”. הוא הראה לי את דלת הכניסה האחורית וביקשני במפגיע לבוא בשעה היעודה. פגישה זו עודדתני שוב בהוכיחה שלא תמיד יש לצפות לרע ועלי אפוא לצעוד בצעדי און גם במקום הבלתי ידוע לי.

אך יצאתי בא כנגדי מי שהיה לפני שנתיים הקומאנדנט האכזרי באחד המחנות בשם מטורפנוב, זה שכל הזמן טען שאני בריא וחזק ורק בוכה שהנני חולה בכדי להשתמט מעבודה. אז לא היה חוסך ממני גידופים ומכות. וכאן?… עיכב אותי, הושיט לי את ידו ואמר: “כעת אני רואה שאלהי ישראל מראה נסים לז’ידים שלו! אף רופא לא חלם שתחזיק מעמד זמן רב והנה אני רואה אותך”. כשניסיתי להזכיר לו את טענותיו השפלות והאשמותיו כנגדי חייך ואמר: “אני רואה שלמרות שאתה כבר חי בארץ זו זמן רב לא למדת כלום, הטרם תדע שהיה זה מתפקידי לצעוק כך? האם לא הבינות שבקרבי צחקתי לדברי? הנה ראה: כיון שאני מכיר את תנאי הארץ, הרי למרות שהיתה נגדי האשמה כבדה מאוד הצלחתי לעזוב את המחנות ולהסתדר באופן מצויין. הנה, פרווה זו שאני לובש שווה עשרת אלפים רובל לפחות. שער אפוא כמה אני מרוויח. עצתי שתשכח הכל ותיהפך לאדם סובייטי: קח לך אשה עם פרה וצפצף על העולם. דרך אגב, עלי להגיד לך שבמקום זה נמצא יהודי אחד שישב יחד אתך בשם ברגר. רשום לך את כתובתו והיכנס אליו, חושבני שהוא ישמח מאוד לבואך”.

בנקל מצאתי את מקום הימצאו של ברגר, שעבד במחנה וכעבור חצי שנה נעלם. כשעמדתי להיכנס לבית שאלוני כמה צעירים בשמחה: “א איד?” כשעניתי “א איד” אחזוני בזרועותי והכניסוני לבית. אמרתי להם שברצוני לראות את החבר ברגר – “אה, את המייסטר שלנו הנך רוצה לראות? טוב נחפש אותו. בינתיים שב ליד התנור וניתן לך תה ולחם ותאכל ארוחת צהריים”. הם סיפרו שהצליחו לברוח מאזור הכיבוש הגרמני בפולין, וכיוון שעברו באופן בלתי חוקי את הגבול נשלחו לגור במקום זה. הם הביעו תקווה שעוד מעט יסעו חזרה לפולין. ברגעים מספר נכנסו עוד כמה בחורים, שכל אחד רצה להראות לי תשומת לב כראוי לאח בצרה. הם הביאו לי ללחם עם סוכר, תפוחי אדמה מבושלים וקופסת מלח. מהם ראו וכן עשו חבריהם הרוסים, באמרם: “אנו רוצים שתדע שישנם אנשים טובים גם ברוסיה”. נפתחה הדלת ונכנס מר ברגר עצמו. בראותו אותי זלגו עיניו דמעות מרוב שמחה. “הייתי עד ראייה”, אמר לפועלים, “בזמן שירו ברגלו ופצעוהו קשה, הייתי עד ראייה איך שאנשי הכנופייה התנפלו עליו והיכוהו מכות רצח, והייתי עד ראייה איך שהתאבק עם הרעב והקור. אם אני רואה אותו כעת בחיים עלי להודות שיש אל בשמים”. מר ברגר השתדל לגמור את עבודתו בהקדם, כדי שיוכל לשוחח אתי ארוכות. הוא הכניסני לחדר המחסן והציע לי לנוח קצת. כשאמרתי לו שעלי להיות בחמש אצל מיודעי הראשון, בקשני לבקרו למחרת. החדרים היו מוסקים היטב והיה לי נעים לנוח בהם עד הצהריים. שם סיפרו לי גם שהרבה יהודים פולנים חיו בתקופת המלחמה במקום זה ועשו חייל מיגיע כפם. כשקמתי כבר לא היה מר ברגר בחדר ואחד הפועלים מסר לי בשמו שאם לא אמצא מקום לינה אוכל ללון כאן. מחוסר דירות הרבה בעלי מלאכה נאלצים ללון במקומות עבודתם, וגם זה נחשב לרכוש גדול ולנוחיות מיוחדת. בצאתי החלו כבר לנטות צללי הערב והשתדלתי ללכת בצעדים מהירים כדי לבוא לבית ידידי המקומי לפני בוא הלילה. מיהרתי, אך לצערי לא היו הרגלים בצעדה אחת אתי ומרדו בי, כהרגלם, וכאבו. את המקום הכרתי, אלא שאת הדלת האחורית לא מצאתי מיד. דפקתי בדלתת ובין רגע נפתחה ולפני עמד הידיד.

הידיד.    🔗

משהכניסני לדירתו ראיתי לפני בית יהודי במלוא מובן המלה: על הכתלים היו תמונות של יהודים מזוקנים, חובשי כיפות המכסות אפילו את המצח. על יד השולחן עמדה עקרת הבית, מאותו הטיפוס היהודי שהיה רק בפולין ובבסרביה. שערותיה היו מכוסות בקפלט ומלבושיה הזכירוני את הסבתא שלי. על השולחן עמדו פמוטים ולידם ספרי קודש. – “כעת אציג את עצמי: מוצאי ממשפחה יהודית עתיקה ברוסיה”. הוא השתדל לגלות את מגילת היוחסין שלו ושל אשתו במהירות והוסיף: “טרם שנתחיל לשוחח אנו רוצים שתסעד עמנו ארוחת הערב. אשתי שתחיה הכינה לך סעודה יהודית אמיתית. כשסיפרתי לה עליך לא רצתה להאמין שבסביבות אלו מתגלגל יהודי כמוך. פשוט בבקשה את הבושלט שלך, לך טול ידיך ונשב לאכול”. מתי זה ישבתי בחברת משפחה יהודית נאמנה ונעימה? המאכלים היו יהודיים ספציפיים שהוכנו, כאמור, לכבודי.

הם רצו לשמוע בפרוטרוט על כל מה שעבר עלי ומילאתי את בקשתם. כשגמרתי את סיפורי אמר שהרופאה היהודיה תקבלני למחרת בבית החולים.

השעה היתה כבר מאוחרת והוא יעצני להישאר אצלם. הכניסני לחדר קטן והתנצל על שהחדר קריר, כיוון שאין לו אמצעי הסקה, ואתי הסליחה. דרך אגב בקשני לקבל ממנו מתנה זעירה – שלושים רובל – כדי שאוכל לקנות לי כרטיס להמשיך דרכי.

יותר מדי רשמים ספגתי במשך היום ולכן עבר עלי הלילה בלי שינה כמעט. הרהורים מהרהורים שונים הרהרתי בלילה זה ולמרות הקור הרגשתי עצמי מאושר לבלות לילה בצל קורתם של יהודים נחמדים אלה. אכן, לא אלמן ישראל. עם עלות השחר נכנס אלי מארחי וביקשני לסעוד ארוחת הבוקר ולעזוב את הבית בהקדם, כדי שהשכנים לא ידעו שלנתי בביתו.

שמתי פעמי אל ברגר, כדי להתחמם ולישון קצת אחרי נדודי הלילה.

שוב קיבלוני בספר פנים יפות בהיכנסי לבית המלאכה ושוב כיבדוני במנות מזון וכעבור זמן מה נרדמתי שם על ספסל. הודות לעירנותו של ברגר קמתי לזמן הדרוש והלכתי לבית החולים.

הרופאה היהודיה בדקה אותי ואמרה: “לצערי הרב עלי להודיעך שמצב בריאותך רע מאוד ויש צורך הכרחי להשכיבך בבית החולים ולהווה ידוע לך – לזמן רב, אבל אין ברצוני לאשפז אותך בבית חולים זה הנתון לפיקוח הנ.ק.ו.ד. כיוון שיש לך רשות אישפוז בבית חולים אזרחי, הייתי מייעצת לך להתגבר על חולשתך ולנסוע מרחק כמה שעות לעיר ז. שמה יש לי קוליגה ידיד ואבקשו שיסדר אותך באופן הכי טוב”. היא נתנה לידי מכתב למכירה הרופא במקום ההוא. כשעמדתי להיפרד עיכבה אותי ואמרה: להווה ידוע לך שאני מאוד מעוניינת לשוחח אתך על דברים העומדים ברומו של עולם. מאוד הייתי רוצה לדעת מהנעשה בעולם מחוץ לתחומנו". כשאמרתי לה שאני כבר מנותק מעולם זה מאז המלחמה ביקשה שאספר ממה שידוע לי עד אז. סיפרתי לה בקצרה על תנועת הנוער הלאומי שלנו בכל ארצות הגולה, על התפתחות הארץ תחת שלטון המאנדט ועל ההכשרות שהיו בפולין בשביל החלוצים העולים ארצה. כשסיימתי ראיתי שדמעות ניקוו בעיניה. היא לחצה את ידי באומרה: “שעה זו היא הכי מאושרת בחיי ולא אשכחנה”.

הנה כי כן לא דעך עוד נר ישראל!

חזרתי לברגר, מקום שם נשארתי מחצית היום השנייה וכל הלילה. לפני עלות השחר ליווני לתחנת הרכבת. גם הוא ביטא את התפילה “לשנה הבאה בירושלים”.

בתחנת הרכבת נראתה תמונה מוזרה: התור היה ארוך ליד הקופה וכל קונה התעכב לידה יותר מרבע שעה. הצפיפות היתה כל כך גדולה עד שכל אחד השתדל לדחוק את העומד לפניו ולהגיע יותר מהר לקופה. מרוב דחק ועמידה ממושכת אזלו שארית כוחותי ונפלתי. להפתעתי הרימה אחת הנשים צעקה והתמרמרה על בעלי המרפקים שאינם מתחשבים עם זקנים וחלשים. אז הופיע לעזרתי קצין צבאי. הוא הרים אותי, קיבל ממני את הכסף והמסמכים הדרושים, נגש לקופה בלי תור ומסר לי את הכרטיס.

כשנכנסתי במאמצים על־אנושיים לקרון היתה הצפיפות כל כך גדולה שאפילו מקום עמידה לא היה. השתדלתי להתכופף ולשבת על הריצפה. אבל גם זה לא עלה בידי. אלא שנסים מתרחשים בכל מקום ובכל שעה: הקצין, שקנה לי את הכרטיס, פרץ לו דרך ברגליו ובזרועותיו האמיצות וכשנתקל בי הקים גבר צעיר שישב על הספסל והושיבני במקומו. המעשה עורר כמובן את כעסו של הצעיר, אלא… שהקצין נשאר עומד על ידי. הרכבת צריכה היתה להגיע למקום המיועד אחרי הצהריים, אלא ששוב התחוללה סופת שלג והיה ברור שהרכבת תתאחר.

הנוסעים בקרון עשו רושם עלוב מאוד עד שאמרתי בלבי שהפעם אין לי להתבייש בתלבושת שלי. בבואי לעיר התפלאתי להיווכח שנשלחתי לעיר יפה בעלת גנים ומגרשים נאים. לא האמנתי שבאזור הקור הגדול יימצא נווה שכזה.

בתחנה נודע לי שבקירבת מקום יש מלון ומסעדה הפתוחים לכל דורש. ניגשתי אליה, אלא שלצערי היו המחירים גדולים ולא יכולתי לקנות דבר חוץ מכוס תה וחמשים גרם לחם.

בבית החולים נודע לי שהרופא היהודי העובד שם נסע במקרה לכמה שבועות. אך בכל זאת הצלחתי להתוודע לבני משפחתו והם ערכו לי קבלת פנים לבבית ואחרי קראם את מכתב ההמלצה הזמינו אותי לסעוד עמהם ארוחת הצהריים. לדעתם לא היה רצוי בשבילי להישאר בבית חולים זה, כיוון שהוא מקבל אך ורק אזרחים חופשיים. הם יעצוני שאשתדל להגיע לק.

כשהיום פנה לערוב אמרו לי שאם לא אמצא מקום אחר אשוב כדי ללון אצלם. החלטתי לוותר על ההזמנה ונשארתי בתחנת הרכבת המשמשת מקלט לכל עובר אורח.

כאן נסתיימה פרשה ארוכה של טילטולים איומים ומסובכים. אבל לתלאותי טרם בא הקץ.

 

פרק ששי    🔗

הנסיעה לק.    🔗

תחנת רכבת בז. הצטיינה ברווחתה וניקיונה. עד עכשיו לא ראיתי אולם המתנה בתחנת רכבת, וכאן היו שני אולמות. הספסלים הרחבים הזכירו לי את ספסלי הקולנוע בכפר ליד מרסייל. אלה היו ספסלים נוחים גם לישיבה וגם לשכיבה. ההנאה האסטטית מסידורי התחנה נפגמה מיד בהיכנסי לאולם השני. באולם זה המתינו שבויי מלחמה נאצים והתנהגותם עשתה רושם כאילו היו הם המנצחים ועודם הולכים מחייל אל חייל. אותה הגאווה היונקרית המסורתית, אותו הבוז לזולת מתוך הבלטת הטרף החזירי שלהם– “הביטו וראו: בני־תרבות כשרים והגונים אנו!”

רגש נקמה התחיל מפעפע בקרבי ורציתי לזרוק עליהם משהו כדי להפגין את זעמי. בעודי מחפש אחרי איזה אבן וכדומה דחפני חיל רוסי וקרא: “לך לך. אין לך מה לעשות כאן”. כשאמרתי לו שדווקא הוא אינו צריך לגרשני בזמן שדמי רותח בראותי את רוצחי משפחתי ועמי, ענה: “אם אמת בפיך, צריך היית להיות נוקם ונוטר בחזית ולא כאן”. כאן ניגש קצין שגירש את כל הסקרנים שהסתכלו ברוצחים מודרניים אלה.

מראה הנאצים הרגיזני מאוד ולא הרגשתי שהרעב מציק לי ושכחתי שבאתי למצוא כאן מקום לינה. האולמות התחילו להתמלא וראיתי שעוד מעט ולא יהיה לי אפילו מקום ישיבה. ראיתי שהנוסעים מתלחשים ומראים עלי. לא ידעתי אם סקרנותם נתעוררה בשל שיחתי עם החיל, או בשל בגדי המרופשים. התחלתי לנמנם ולא שמתי יותר לב למבטיהם של הנוכחים ובחלומי ראיתי מחזות מרהיבי עין. בשלוש בלילה העירוני עובדי התחנה ודרשו לפנות את הספסלים, כיוון שעליהם לרסס את האולם. הם הרשו לנו לעבור לאולם אחר עד לאחר הניקוי. בהסתכלי הפעם על הקהל ראיתי כמה טפוסים משונים, שהכרת פניהם העידה על נחשול אכזרי שעבר עליהם. היתה זו הפעם הראשונה שבין הנוסעים לא נראו חברי הכנופיות. אני הייתי היחידי שהקהל טעה לראותני כנציגם. כשהוכרז על התחלת מכירת כרטיסי הנסיעה נודע לי גם שבתחנה זו מתחשבים בדרגות השונות של האזרחים הסוביטיים. אלה מקבלים את הכרטיסים לפי סדר חשיבותם ובלי תור. אם אחרי זה נשארים עוד כרטיסים נוהג אז הכלל: “כל הקודם זוכה”.

לזה שיוויון סוציאלי ייקרא!

לא עבר זמן רב ופקיד התחנה בא לגרש את העומדים בתור, שכן אזלו הכרטיסים והרכבת עומדת כבר בתחנה. התחילה ריצה מבוהלת של מחוסרי הכרטיסים אל הרכבת. ברצותי לגשת ולהיוודע במודיעין מתי תצא רכבת שניה נפתח לפתע האשנב והקופאי צעק: “הי אזרח, יש לי כרטיס בשבילך, ראיתי את הזקן המופלג והחלש והחלטתי להשאיר כרטיס בשביל הסבא הטוב. קחהו סבא יקיר שלי”. נתגלגלה אפוא גם לי “זכות” לקבל כרטיס. כאן נזכרתי בדברי בן זומא: “הרי אני כבן שבעים שנה” וכן במימרא: “כל הנגעים אדם רואה חוץ מנגעי עצמו”. את העניה הסוערה, עובדת הניקיון במרכז הנ.ק.ו.ד., חשבתי לסבתה של התינוקת בעריסה והאחרים ראו בי זקן מופלג.

בהיכנסי לרחבת הרכבת ראיתי שאפילו המדרגות המובילות לקרונות תפוסות. פניתי לשוטר שטייל ברחבה ובקשתיו שיואיל לעזור לי להיכנס לקרון. “לאן אתה נוסע סבא?” שאל. כשאמרתי לו שפני מועדות לבית החולים והראיתי לו את פתק בית החולים לא פיקפק רגע ובאימוץ כל כוחותיו הכניסני לקרון. כמעט ולא הספקתי להודות לשוטר והרכבת זזה. וראה פלא; בקרונות היו מקומות ישיבה פנויים, בזמן שבפרוזדור היתה הצפיפות גדולה ואי אפשר היה להניע שם יד או רגל. בלי אומר ודברים ישבתי לי על אחד המקומות. האנשים הסתכלו בי והיה לי הרושם שהם מכירים אותי, אבל השתדלתי להתנכר אליהם. והנה ניגשו אחדים מהם ולחשו לי: “האם לא היית אסיר באחד המחנות?” כשעניתי בחיוב אורו פניהם והתישבו על־ידי. עלי להודות, שאילמלא קראו בשם המחנה לא הייתי מכיר אותם. אחד מהם שאל אם הכרתי אולי את וסילי. כשאמרתי שהכרתי אותו שמח מאוד, טפח על שכמי והמשיך: “אולי אתה זוכר בן כמה היה?” כשעניתי שהיה למעלה משבעים אורו עיניו– “הוי, אבי. זה הלא אבי ואנחנו חשבנו אותו מזמן למת”. מסרתי לו את כל הפרטים על אביו והוספתי שהוא הצטיין במידותיו התרומיות, במיזגו היוצא מהכלל, בישרותו ובמעשיו הטובים. סיפרתי לו שאביו היה המדריך שלי כשעבדתי בבית המלאכה ושהיה בעל סבלנות יוצאת מהכלל ואף פעם לא רגז כשתלמידיו לא עשו חייל בלמודיהם והוציאו תוצרת פגומה, על אף שהוא נשא בכל האחריות. בחשאי סיפר לי הבן שאביו נאסר בשנות השלושים ומני אז נעלמו עקבותיו. הוא אמר לי בסוד שהוא מטכס עצות לשחרר את אביו. איש שיחי פתח מזוודה, הוציא משם עוגות שונות, לחם ודגים מלוחים והזמין אותי לסעוד אתו. אבל מכיוון שלא יכולתי לאכול לפני שאני שותה חמין, מוכרח הייתי לוותר על ההזמנה האדיבה. על אי־היענותי הגיב ואמר: “עליך לדעת שאנשים מפונקים אינם מאריכים ימים. למד מאתנו הקווקזים הלועגים לפינוק ועל כן אנו מאריכים ימים יותר משאר הגזעים”.

הנסיעה עכברה תוך הקשבה לסיפורים שהלה סיפר לנוסעים ולגמרי לא הרגשתי שנסענו שעות מרובות ועוד מעט נגיע למחוז חפצנו. בהגיענו לסוף המסע כבר ניצנצו הכוכבים. התחנה נראתה לי לענקית והחדרים המרובים שבה שיכנעו אותי למה יצאו מוניטין לתחנה זו ולעיר הזאת בכל המדינה. כשיצאתי מהתחנה ניגשתי לקציני צבא שטיילו להנאתם ושאלתי מהם על מסעדה זולה. הם ענו לי שהיא קרובה ועלי להזדרז, שכן עוד מעט תיסגר. במסעדה מצאתי רק פקידים העובדים במסגרת הצבא האדום, שעמדו כבר לצאת ממנה. ראיתי הרבה לחם שנשאר על השולחנות והחלטתי לזכות מההפקר. באוספי את הלחם ניגש אלי קצין ונתן לי צלחת דייסה ואמר: “הא לך, אכול אם אתה רעב”. בלי לשתות קודם חמין לא יכולתי, כאמור, לאכול ונאלצתי גם כן לוותר על הצעתו האדיבה. יצאתי אפוא לחפש מסעדה שאוכל לקבל שתייה חמה. בדרך פגשתי בחיילים שיכורים – ואזרתי עוז לשאול אותם על מסעדה שאין בה צורך בתלושים.“חא–חא–חא”, פרצו בצחוק, “ראיתם בימיכם סבא רמאי שכזה? אינו טיפש סבא זה. חמד לו לצון להשיג מסעדה בלי תלושים! מהיכן באת, סבא יקיר? כנראה שבמקומך מקבלים בלי תלושים חא–חא–חא”. הפגישה לא הקסימה אותי כלל ובכל זאת עניתי שבמקום שאני בא ממנו אין באמת צורך בתלושים. לשאלתם עניתי שמקום זה הוא מחנה אסירים. – “אם כך הוא הדבר הרי זה עניין אחר. הגד, על מה נאסרת?” שישיבתי “על גניבה”, עניתי. – “מה גנבת”, הוסיפו לשאול. נאלצתי לגבב שקרים על גבי שקרים ולבסוף אמרתי שגנבתי עוגה מהמזנון. “נו על דבר פשוט כזה לא כדאי כל העניין” ענו שוב בצחוק. פתאום תחב אחד מהם את ידו לכיסו ונתן לי כמה תלושים למסעדה הנמצאת בצד השני של הסימטא. “אבל”, הוסיף, “אני מייעץ לך, סבא אומלל, שתשתדל לוותר על מלאכת הגניבה. בגניבה לא תצליח. לזה נחוץ כשרון מיוחד. הנני מייעץ לך שתשתדל לקבל עבודה כשומר לילה וזה יהיה הכי טוב בשבילך. נו, לך לשלום”.

בהיכנסי למסעדה הסתכל בי הקופאי בתימהון ושאל: “מה, סבא, האם לא מזמן השתחררת מהצבא?” “לא ידידי”, עניתיו, “אני לגמרי לא השתחררתי מהצבא ולהווה ידוע לך שאחד החיילים נתן לי במחנה את התלושים האלה”. – “במחנה? נו, טוב, אודיע על כך לקצין התורני ויחקור אותך ותספר מאיזה קצין גנבת אותם”. באין ברירה עניתי שהנני מוכן לספר לקצין את כל הפרשה. אשה אחת שהיתה עדה למשא־ומתן הזה ניגשה ונזפה בקופאי: “אינך מתבייש לעשות עניין בגלל כמה תלושים? מי זה יאמין שסבא כזה יצליח להכניס את ידיו לכיסי קצין ולהוציא את התלושים שלו? אני משוכנעת שבאמת מישהו מהקצינים נתן לו אותם”. הסברה זו השפיעה ותיכף הגישו לי מרק חם. אך התרגשותי היתה רבה מדי ודמעות עמדו בעיני וקשה היה לי לאכול. הרגשתי עלבון מר וצורב על שחושדים בי בגניבה. אחד המסובים ניגש ושם לידי חתיכת לחם ואמר: “חבל על דמעותיך, סבא, הלא ידוע לך הפתגם שמוסקבה איננה נותנת אמון בדמעות!”

עם סיום סעודת־מגור זו נחפזתי לצאת מהמסעדה ולחזור לתחנת הרכבת. נוכחי כבר מזמן שתחנת הרכבת היא המקלט היחידי בשבילי. שמה אין שואלים מי אני ומה אני ושם יש אפשרות להשתטח על הריצפה ולישון. ואמנם בהגיעי לתחנה שכבתי על הריצפה ולמרות האור החזק באולם נרדמתי מהר. ידעתי שאני נמצא בשכנות לגנבים, אבל כבר חדלתי לחשוש מהם. בגדי העלובים וכל חזותי העידו שטירחתם תהא לשווא. התעוררתי רק כשקבלתי דחיפה ברגלי והממונה על הניקיון ביקשני, במחילה, להסתלק, כי צריך לנקות את הריצפה.

בהתעוררי הרגשתי שרגלי צבו ולא יכולתי לחלוץ את המגפיים. ביסורי שאול ובקושי רב ניגשתי ושאלתי מהשוטר התורני לכתובת של העזרה המהירה. הוא בחן אותי בעיניו ושאלני למה נחוצה לי הכתובת. כשהסברתי לו את שקרה לי, שרק לאחד מפקידי הרכבת וביקש ממנו לעזור לי להיכנס לנקודה המדיצינית שהוקמה כאן בזמן המלחמה. הוכנסתי לאולם רחב ידים, מקום שם טיפלו האחיות בכמה נוסעים. כשעירטלו את רגלי נתגלה שכף הרגל נפוחה ואדומה מאוד. לפתע שאלה אותי האחות לאיזה גזע אני משתייך (!). הדבר חרה לי ועניתי לה בשאלה: “תגידי לי, האם יש בברית המועצות תרופות מיוחדות לפי גזעים, ולרגל של רוסי מרפאים, נניח, בחומצת נתרן ושל המיעוטים בשמן קיק?” תשובתי הרגיזה אותה ואמרה: “מכירים אנחנו אתכם, אין לך צורך להראות את כישרון הרמאות שלך. מאיזה מקום אתה בא כעת”. דבריה האחרונים העלו את חמתי עוד יותר ועניתי בגערה שהברירה בידה לתת לי איזה דבר נגד כאבים או לא לתת ועליה לדעת שכאן לא אולם החקירות של הבולשת הסובייטית. לאחר תשובה זו שמה תחבושת על המקום הנפוח.

בחזרי לתחנה הבחנתי בכמה יהודים המסתובבים פה ושם. ניסיתי להיכנס עמהם בשיחה והן ענו לי ברוסית “אנחנו מצטערים, אין אנו מבינים אידיש”. עניתי להם: “הרי אני מדבר אתכם רוסית. אם אינכם מבינים אידיש, מניין לכם שדיברתי אידיש?” הם שתקו. השתטחתי שוב על הריצפה, כי לא הרגשתי הקלה בכאבים.

חשבתי על צעדי הבאים במצבי החדש. מצד אחד ידעתי שעלי עוד להמשיך בדרך מאוד ארוכה ומצד שני נוכחתי שאין לי לסמוך על כוחותי אפילו כדי פסיעות מספר. לא נשאר לי אלא לפנות לקהילה היהודית המקומית הזעירה, שעל קיומה סיפר לי הידיד בגוריב. אותו יום שבת היה וקיוויתי שאם אגש למרכז הקהילה אפגוש בו יותר משניים שלושה יהודים.

לפגוש ביהודים– מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד! אך איך מגיעים לשם, והרגלים אינן נשמעות לי? החלטתי אפוא להתאמן בהליכה ובעזרת השעון שבתחנה לקבוע איזה מרחק במשך כמה זמן אוכל ללכת מבלי ליפול מאפיסת כוחות. וכך עשיתי.

לו הייתי יודע את כתובת הקהילה, כי אז היה הדבר פשוט בתכלית. אז הייתי רק צריך להיוודע באיזו חשמלית יש לנסוע כדי להגיע סמוך למקום הדרוש. אבל דא עקא שכתובת לא היתה לי. באין ברירה התחלתי מתרחק מן התחנה, בתקווה שבדרך יזדמן לי יהודי ואשאל ממנו את הכתובת. שעה ארוכה הסתובבתי כך, עד שהיכרתי באשה אחת שהיא יהודיה. דיברתי אליה אידיש והצלחתי לקבל תשובה באידיש. היא מסרה לי את הכתובת והדגישה שעלי להחיש צעדי, אחרת אאחר ולא אמצא שם איש. כשהסברתי לה למה איני יכול למהר, נאנחה ואמרה: “כן, אח יקר, עברו הזמנים הטובים שיהודי יכול היה לעזור לאחיו. כמעט שאין אפשרות זו קיימת כעת. בשנים כתיקונן ידעתי מה עלי לעשות במקרה כזה. עכשו זהו עסק ביש. בכל זאת תשתדל כל כמה שתוכל כדי להגיע לבית הכנסת. שם ימצאו בלי שום ספק יהודים כאלה שיוכלו לעזור לך. לצערי הרב אין ביכולתי לעשות בשבילך משהו”.

אחרי הליכה ארוכה וקשה הגעתי סוף סוף למקום הדרוש לי ועמדתי לפני צריף בינוני שקשה היה לנחש שהוא משמש לבית כנסת ולא למחסן ירקות. כשפתחתי את הדלת ראיתי עזובה, עוני ודלות. אילמלא ידעתי שנכנסתי לבית כנסת הייתי חושב שאני נמצא בחדר של מושב זקנים, כי מלבד זקנים לא היו שם. אף על פי כן זלגו עיני דמעות גיל על שהנני נמצא שוב בסביבה יהודית מוחלטת.

כאשר נסתיימה תפילת שמונה־עשרה ניגש אלי מתפלל אחד, נתן לי שלום ושאל אם זו הפעם הראשונה שאני בא אליהם ואם לי יארצייט. עניתי לו שאמנם זו לי הפעם הראשונה כאן והנני עובר אורח מבית כלא אחד למשנהו. לשמע דברי החל איש שיחי לרעוד מהתרגשות ומפחד גם יחד והביע את צערו הרב על מצבי העגום. הוא ביקשני לחכות עד תום התפילה שאז נוכל לשוחח. כעבור חצי שעה נגמרה התפילה ואלי ניגשו ששה יהודים לברכני בשלום עליכם. יהודי גברתן ובעל פנים אציליים, שעמד לידי, שאלני עוד לפני תום התפילה: “מניין יהודי בא”. נתתי לו אותה התשובה כמו ליהודי הקודם. כשעניתי לו על שאלתו הנוספת, מה היו מעשי לפני המאסר, לחץ את ידי ואמר: “אל תהא כל כך מודאג, זכות אבות עמדה לך שאחרי הרפתקאות כאלו הצלחת להגיע אל בין יהודים. הייתי רוצה מאוד להזמין אותך אלי. למרות שאני גר רק בחדר אחד עם אשתי ובני אשמח לראותך תחת צל קורתי ותהיה אורחנו הנכבד”. כשנגמרה התפילה ניגש אלי יהודי אחר עם היהודי שדיבר אתי מקודם ואמרו לי: “אנו מבקשים אותך שתלך אתנו ונטכס עצה במה נוכל לבוא לעזרתך”. כל הקהל הפנה את מבטיו אלי. היו אלה מבטים שעודדוני והבטיחו לי שאיננו כבר כל כך גלמוד ובודד כמקודם. הם הרגישו בחולשתי והשתדלו עד כמה שאפשר להאיט הליכתם. עלינו במדרגות לבית אחד ונכנסנו לאולם שניכר בו מיד שכאן מעון יהודי. ליד השולחן ישבה זקנה שהאכילה תינוק והבינותי שהוא נכדה. “גוט שבת”, אמרה לי, “תשב בבקשה ותנוח. אני מבינה שאינך בא מהמקומות הטובים ביותר. אבל מה לעשות זהו גורלנו. בתקופה אחרת לא היית מגיע למצב שכזה. אנו היהודים רגילים בצרות ויודעים לקבל את הכל באהבה. גם אנו גלינו לכאן מהגבול לרגל המלחמה”. מיד נפתחה הדלת ונכנס היהודי שהיה אתי בבית הכנסת ואמר: “נו, ידידי הנכבד, קודם כל תסעד אצלנו ארוחת צהריים. אני מצטער שאין באפשרותנו להכין סעודת שבת כמו בשנים כתיקונן, אבל איך שלא יהיה תסעד אתי יחד ורצוני שתרגיש שאתה נמצא במשפחה יהודית”.

היה זה אדם בגיל השבעים. הוא התעסק בצרכי ציבור ללא ליאות. בהמשך הסעודה סיפרתי לו מה שעבר עלי וסיימתי שבגלל רגלי החולות ברצוני להיכנס לבית־החולים. כעבור שעה קלה לאחר הסעודה יעצו לי לשוב לבית הכנסת, כי שם אין סכנה שמישהו יבוא לשאול עלי.

בהיכנסי עתה לבית הכנסת מצאתי את אותם המתפללים שפגשתי בבוקר. הם ישבו וקיימו מצוות שלוש־סעודות. נעניתי להזמנתם להשתתף עמהם בשלוש־סעודות ויצאתי ידי חובת הנימוס בכך שטעמתי קצת לחם לבן ושיכר. לפי הוראת השלטונות אסור היה להם להלין אותי בבית או בבית הכנסת, משום שלשלטונות נודע שישנם יהודים הבורחים בזמן האחרון מהמחנות ומצאים להם מקלט כזה. נאלצתי אפוא לחזור לתחנת הרכבת ולישון על הריצפה ולחכות בכליון עינים לבוקר.

עם שחר קמתי עייף ויגע, כי להקת השיכורים שהסתובבה בתחנה הפריעה את שנתי. הלכתי לבית הכנסת. לאחר התפילה ניגש אלי יהודי גבוה וחסון והזמין אותי לביתו לארוחת הבוקר. הוא הבטיח לי שאח“כ ניסע לידידו, שיוכל לייעץ לנו מה לעשות. בהגיעי לבית מארחי זה נוכחתי שהמשפחה אדוקה מאוד. בעלת הבית השתדלה לדבר אתי אידיש ואמרה שהיא ילידת רוסיה. הניב הרוסי היה מורגש מאוד באידיש שלה. אחרי האוכל נסענו בחשמלית לביתו של מ–ן. כבר המראה החיצוני של הבית העיד שכאן גר אדם שפרנסתו מצוייה בשפע; כי דירתו היתה בעלת קומה אחת ומוקפת גן נאה, שגבל בדרך המלך. בבית ראיתי רהיטים יקרים ושטיחים ובני המשפחה היו מלובשים טוב ואפשר היה לטעות שמחזה זה איננו בתחום ברית המועצות. בכלים ניכר היה שהם עוד מלפני המהפכה. בעל הבית קיבל אותנו בסבר פנים יפות והתחיל מיד לשוחח אתנו באידיש. אחרי שמעו את סיפורי דנו ביניהם על הפעולות שיש לנסות ולעשותן בהקדם. הוא הרגיעני שבעיר גדולה כזו לא יעקבו אחרי שוטרי החרש. ובנוגע למקומות לינה, לא יתנגד שאלון אצלו. “קודם כל”, אמר, “עליך לסעוד אתנו ואח”כ תוכל לשכב על הספה ולנוח קצת”. הדלת נפתחה ונכנס צעיר מפונק ופיקח. כששמע על זהותי ותלאותי רץ לחדר שני וטילפן לכמה מקומות. לכל מי שטילפן אמר בהתחלה: “ידידי, חושבני שלא תתנגד לעשות פעם בחייך מצווה”. אח"כ עבר לדבר על כך שצריכים לדאוג ליהודי זר הנמצא במצב קריטי ושהצורך הדחוף ביותר לעת־עתה הוא להכניסו לבית החולים. כשגמר לטלפן אמר לי: “דומני שאתה רואה שאנו רוצים לעשות כל מה שביכולתנו לעזור לך. לפי שעה עליך לחכות ימים אחדים כדי לדעת את התוצאות”. בינתיים הזמינו אותי לסעוד עמהם. מידת הכנסת האורחים כלפי עמדה על הרמה הגבוהה ביותר ואדם מן החוץ יכול היה לחשוב שיש לי קשר משפחתי עם בית זה. אפילו הפועלים שבחצר נטו כנראה לחשוב אותי לקרוב משפחה כאן– כל כך גדולה היתה התכונה מסביבי.

הסעודה נמשכה זמן רב, ובשבילי היה זה דבר חדש לראות שישנם בודדים הממשיכים לחיות את חייהם כאילו לא היתה מהפכה כלל. היה זה דבר נדיר מאוד שמשפחה קטנה תגור בדירה של ארבעה חדרים. הבינותי שדברים בגו שאדם זה הצליח לנהל חיים כאלה ללא חשש ומורא. בצאתי מהבית ראיתי גן נרחב של עצי פרי וגם מחסן מלא כל טוב. היה גם כלב גדול מטיל אימה, שהאוכל בשבילו עולה ודאי יותר ממה שדרוש לפרנסת משפחה. נודע לי שהם עוזרים בעין יפה לכל מפעל יהודי ואפילו באופן אישי, כדי שהיהודים יוכלו איך שהוא להחזיק מעמד. בהיות בעל הבית מנהל מפעל להתקנת בגדי שרד לצבא ולבולשת עלה בידו להתקרב לאנשי שררה אלה ולנצל את קשריו במקרה ויש צורך לעזור ליהודי הנמצא במיצר. הוברר לי שלמרות שאנשים אלה אינם חרדים, בכל זאת לבם ער לכל דבר הנוגע לקיבוץ היהודי בעיר זו. כמעט כל היום נשארתי במשפחה ושכבתי לנוח על ארגז גדול במטבח. למרות רגש הרחמנות שרחשו לי, הבינותי שאין באפשרותם לתת לי לנוח במיטה, בשל הליכלוך והפצעים שכיסו את גופי.

השלמתי עם כך שלעת עתה עלי לחיות חיי מנודה.

למחרת בבוקר הלכתי לבית הכנסת ושוב נפגשתי עם אלה שראוני אתמול והיו משוכנעים שעוד יפגשוני. ביניהם היו כמה יהודים מפולין שנקלעו לכאן בברחם מהנאצים. ישיבתם כאן היתה עפ“י הוראת השלטון הסובייטי. הם הרוויחו יפה בזמן שבתם כאן וכל דאגתם היתה איך להעביר את כספם עם שובם לפולין. דאגתם זו נתעוררה בשל ההכנות המרובות שנעשו ע”י השלטון לרכז את היהודים פליטי פולין למקום אחד, על מנת להחזיר אותם לארץ מוצאם, בהתאם לחוזה החדש בין ברית המועצות לבין הממשלה פולנית הזמנית בלונדון. היו שמועות שהפליטים נשלחים לעבוד במכרות שבשלזיה העילית ומשום כך נמצאו כאלה שלא ידעו מה להחליט.

פליט אחד בשם לייזר היה בנעוריו תלמיד ישיבה וכאן הראה כשרונות גאוניים על טהרת המסחר הסובייטי. לאדם הבא מחוץ לארץ יקשה להבין איך הצליחו בחורי ישיבה אלה לצבור הון בארץ שאין בה ייזמה פרטית ומסחר פרטי. עם זאת לא נטשו את הנחלה היקרה ביותר שאבותיהם הנחילו להם ונשארו יהודים נאמנים לעמם ולמסורתם. הם גם התעסקו כאן בצרכי הציבור ודאגו לחברים הסובלים. לייזר זה ביקשני לבקרו לפנות ערב כדי לשוחח אתי.

שם היכרתי גם מהנדס צעיר יליד אודיסה, שנתגלגל לכאן בזמן המלחמה. הוא היה אדוק מאוד ומדקדק במצוה קלה כבחמורה. הוא שמח להוכיח לי את בקיאותו הרבה באידיש ובמנהגי ישראל ולשכנעני, שעוד ישנם צעירים נאמנים ליהדות בארץ זו והם מוכנים בכל רגע להיספח לקיבוץ היהודי הגדול שמחוץ לתחום ברה“מ. מעניין היה לשמוע מפיו, שלמרות החומרות והפחד השוררים בארץ זו אצל כל אזרח, מצאו להם היהודים אומץ לדרוש ולקבל רישיון רישמי מהשלטונות לבית כנסת, שהפכוהו למעין מרכז יהודי בזעיר אנפין, בו אפשר היה לשמוע על הנעשה בקיבוצים היהודים השונים בגולה ולרבות אפילו בארץ־ישראל. ידיעות אלה רוכזו כאן ע”י אותם היהודים שבתום המלחמה רכשו להם מקלטי רדיו וסיפרו בכל בוקר את הידיעות שהקשיבו להן בחצות הלילה.

בין מקשיבים אלה היו אפילו שידעו לספר שממשלתו של ניקוליצ’יק בפולין מעוניינת מאוד בהחזרת יהודיה מברית המועצות. כל השמועות האלה המריצו אותי שלא להחמיץ את ההזדמנות החד זמנית להיגאל מגיהנום זה והשתדלתי להיוודע מבחורי פולין מה עלי לעשות כדי שתתאפשר לי היציאה מכאן. כמובן שמנקודת מבט הגיונית אסור היה לי לחלום על יציאה, בהיותי בבחינת אסיר. אלא שמביני דבר הוכיחו לי שמצבי לא יעכב.

בין העסקנים הציבוריים היו שלושה אנשים שמתפקידם היה לאסוף תרומות בשביל קרן עזרה לנצרכים הנקלעים לכאן, ואת מצוות הכנסת אורחים קיימו במלוא משמעותה, על אף הסכנות והקשיים. יהודי המקום אמרו שהקהלה הוקמה רק בתקופת המלחמה, בהתאם לדרישת רוזבלט מהשלטון הסובייטי למתן חופש הדת. רק אז עלה בידי כמה עסקנים לקבל רישיון להפוך מקום זה לבית תפילה, בתנאי שישמש למטרה זו בלבד ואפילו לא ללימוד תורה. באופן בלתי רשמי היה שם רב שהיה מטיף מפעם לפעם ומסביר שיעור בתלמוד לשרידים הצמאים לתורה ובבית כנסת זה סידרו להם פליטי פולין את מרכזם המקומי, שבראשו עמדו חרדים וגם חופשיים. בחורי פולין לא ידעו פחד בפעולתם זו, שלא כיהודי המקום. להם היה זה מובן מאליו שיהודי פועל, ומוכרח לפעול, למען חברו הסובל. הם היו מקיימים מצוות ביקור חולים אצל יהודים בודדים ששכבו בבתי החולים הממשלתיים; היו מביאים תמיכה לבתי העניים שאינם מעיזים לחזור על הפתחים ואינם מוכשרים להרוויח את לחמם מסיבות מחלה, זיקנה ונכות; הם דאגו למקומות לינה ליהודים האומללים שהחוק אוסר עליהם את הלינה בעיר זו– וכל זה בעת המלחמה, בזמן שרוב מניינה של היהדות הלך והתנוון.

בלבי עלה אז הרעיון שכדאי לוותר על רפוי בבית החולים ובמקום זאת לעשות מאמצים כדי להיספח על יהודי פולין אלה ולהיגאל מהשיעבוד. לייזר היה היחידי שהבין לרעי ומיד הלך אתי להיפגש עם האנשים המוסמכים לפתור שאלה כאלה. אך לצערי הסבירו לי שם, שמכיוון שידיעתי בשפה הפולנית קלושה אין באפשרותם להכניס את שמי לרשימה שלהם.

כשעוררתי בפני צעירים אלה את שאלת המקום בו אוכל לשהות עד כניסתי לבית החולים, שבכך טיפלו עסקני הקהילה, נתקלו בעובדה, שאין לי מיסמכים אזרחיים והנני זר כאן, והעיקר שאין לי אפילו תעודה המקנה לי רשות לקבל תלוש לחם וכו' ויש חשש שאם יוודע לשלטונות המקומיים שאני שוהה כאן בלי רשות יכלאוני שוב. דרושים היו אפוא מרץ רב ועצבים חזקים מאוד כדי לטפל בענייני, שיש בו סכנה להם ולי. לכן החליטו שרק מ–ן מסוגל לטפל בענייני.

לפי עצת מארחי הראשון נשארתי בבית הכנסת בכוונה ללון בו. אלא שיועצי זה לא ידע את המצב ולא הכיר את באי בית הכנסת, כי מיד בא השמש וביקש ממני לעזוב את המקום. כשניסיתי לבאר לו שכאן המקום היחידה שאוכל להישאר בלילה צעק: “מה, ברצונך להביא שואה על כולנו, שיסגרו את המקום היחידי לתפילה ויושיבו אותנו בכלא?” אותו לילה שרר קור חזק ורוח השתוללה. עמדה לפני בעיה חמורה: "לדפוק בדלת ולעורר את רחמי השמש? הן כבר נוכחתי בעובדה שאדם זה הרשה לעצמו לזרוק החוצה יהודי ערום וחסר כל; להתהלך כל הלילה הרי זה אבסורד בשביל אדם חלש כמוני במזג אוויר כזה.

בלית ברירה התחלתי שוב לנוע ללא מטרה. כשראיתי חשמלית שנתעכבה לידי נכנסתי בה ונסעתי. הטמפרטורה בחשמלית היתה בכל זאת יותר נוחה מזו שבחוץ ועל כן נרדמתי שם. איני יודע כמה הספקתי לישון עד שעוררני מבקר הכרטיסים, שחשבני לשתוי ואמר שהגעתי למקומי. ניצלתי את ה“טעות־גוי” וכשיכור מובהק אמרתי לו בשפת־שכורים עילגת שמקומי לא כאן ושעלי לנסוע חזרה. במשך ארבע שעות הצלחתי לנסוע הלוך וחזור, עד שפקעה סבלנות המבקר ואיים שיקרא למשטרה. בחצות הלילה ירדתי אפוא למקום בלתי ידוע לי, גלוי לרוח משתוללת.

למזלי בא לקראתי אדם בתלבושת לא טובה משלי ושאל אם ברצוני להיכנס לפרוזדור הסמוך. אף שנתעורר בי חשד, שמא הוא גנב או בלש, הלכתי אחריו. כשנכנסתי אתו לפרוזדור אחד נתגלתה לפני תמונה שלא אשכחנה: אילו הייתי נכנס אליו ביום הייתי משער שכאן חדר המתנה של רופא. החלטתי לא להציג שאלות, כדי לעשות רושם שהנני כאן לא בפעם הראשונה. כאן ישבו ונמנמו כשמונה אנשים, שחזותם העידה על עברם הנורא ועל עמדה עלובה בחברה. מצאתי לי כסא וישבתי לישון, כי כאן היה דווקא חם. מהשיחות שביניהם למדתי שכולם “בוגרי” בתי־כלא הנמצאים במצבי אני, זאת אומרת שאין להם רשות לשהות בעיר זו, אין להם פרוטה בכיס ואיש מהם אינו יודע מה מחכה לו בשעה הקרובה. גם הם היו בודדים וערירים, שאיבדו את משפחותיהם בימי שבתם הממושך בכלא. ההבדל היחידי ביני וביניהם במצב זה היה, שלי היו גם רגליים נפוחות. לרגעים חשבתי שאולי כדאי לשאול בעצתם איך לצאת מן המיצר, אבל תוך כדי דבור אתם הבינותי שכאן לא איוושע, שכן הם בריאים בגופם, ילידי אותה ארץ, מכירים יפה את שפת המדינה וסדריה ואת כל המקומות שאפשר להסתתר בהם ויש להם גם אפשרות לרכוש מכירים שיבואו לעזרתם. התועלת היחידה מפגישה זו היתה החלטתי, שפרוזדור זה ישמש לי ללינת לילה.

אך האיר הבוקר חזרתי לבית הכנסת, מקום שם כבר התקבצו הרבה מתפללים. אחרי התפילה אמר לי מכיר אחד שכבר דאג להציגני בפני אנשים נוספים שיעזרו לי. כשהלכתי להיפגש עם אחד מהם נוכחי שהוא מפחד פחד מוות מהבולשת. הוא רק אמר שינסה לשוחח אודותי עם מכיר אחר. כשנתגלגלה השיחה בדבר מקום לינה הודיע לי גלויות שאף יהודי אינו רוצה לסכן עצמו ובני משפחתו כדי לתת לי מקלט בביתו וכל כמה שהדבר מכאיב להם, הרי אדם קרוב אצל עצמו. אחד מהם, אדם נדיב לב ובעל נפש עדינה ביקש ממני סליחה, כשעיניו זולגות דמעות, על שהוא מוכרח לבקשני ללכת מביתו. דבר זה אירע באחד הלילות כשחזרתי אתו מבית הכנסת לסעוד ארוחת ערב. זה היה בזמן שכל ק"ג תפוחי־אדמה היה עולה בדמים מרובים ובאיבוד זמן רב של עמידה בתור. ארוחת הערב היתה מורכבת רק מתפוחי אדמה ודגים מלוחים, מזון די קלוש בשביל אזרח המקום.

אף שאכלתי רק מעט, כדי שקיבתי לא תסבול, הרגשתי עייפות ונטייה לשינה. השתדלתי להעלים את עייפותי מהמסובים, כדי שלא יסבלו על שאין באפשרותם להעמיד לרשותי מיטה, מהיותי מרופש. התאמצתי אפוא להחזיק מעמד והם סיפרו לי שבתקופת המלחמה נהרג בנם ע"י חבריו לנשק, למרות שהוא היה נשוי לאשה רוסיה.

הדבר המוזר שהרגשתי בבית היה הקונגלומרט שבו: מצד אחד ראש המשפחה הוא יהודי חרדי, שהגיע לגבורות, ואשתו חובשת פאה נכרית, ומצד שני שתי כלות נוצריות. היו שם כמה מיני נכדים: יהודים למחצה, יהודים גמורים וגויים גמורים. רק כעת הבינותי את מצוקותיו של מארחי זה ואת המאבק הנפשי שלו בשנים האחרונות.

כשהפסיק לדבר אלי נרדמתי קצת על אחד הספסלים וכעבור זמן קצר שאלני ברכות, כאילו היה מכרי מימים ימימה: “נו איך? נחת קצת? האם יוכל מי שהוא להרגיש בצרותינו? ברצון היינו מסכימים לאכסן אותך, אבל מה לעשות שיש לנו שכנה בת בליעל המסוגלת למסור לשלטון שאנו מאכסנים אדם זר, ובייחוד אדם שאין לו זכות אזרח, אוי לנו שהגענו לכך!” ניסיתי להרגיעו שהמצב לא נורא כל כך ואמצא לי איזה פרוזדור שאוכל לנוח בו כל הלילה. הוא לא נתן אמון לתנחומותי. כשליווה אותי התפרץ בבכי בפרוזדור ואמר: “האמן לי שלא כדאי לחיות יותר עלי אדמות תחת שלטון זדים זה הדואג בכל כוחו להכניס פירוד בין אנשים, לשרש את אהבת האדם ולנטוע ביניהם שינאה ושהיהודים גם יתנכרו לאחיהם. האם יכול מי מאתנו לחלום אי־פעם שאדם כמוך יתענה בבתי כלא על לא עוול בכפו ורק משום שלא רצה לוותר על הרגש היהודי שבלבו? היאומן שבמאה העשרים לא יהיה מקום לינה לאדם אחד בעיר גדולה כזו? מקום יש, אלא ששלטון הזדים עושה כל המאמצים לשתק פעולת האנשים שבידם לשמור על בני דורם מהתנוונות וטמיעה. היאומן שיהודי כמוני, שכל ימיו היה נוהג לדאוג לאחיו בני עמו, ייאלץ לגרש יהודי מביתו בגלל שכנה מרשעת הרוצה להתרפס בפני זדים אלו?” דבריו ודמעותיו של יהודי אציל זה הוכיחו שוב שההבדל בין האזרחים החופשים והאסירים איננו רב בכלל בארץ זו.

חזרתי לפרוזדור ומצאתי בו את ה“דיירים” שהיו בו אתמול. השתדלתי לנמנם, אבל השינה נגזלה ממני ולא יכולתי להפסיק במהלך המחשבות על השינאה המשתרשת בארץ זו ועל בתי הכלא, שבהם נכלאים רבים על עוון חוסר־שינאה.

שוב הלכתי לבית הכנסת לפגוש באנשים הדרושים לי. היה זה היום השלישי לישיבת הפחד שלי בעיר זו. הפעם הכרתי שם בחורים אחדים מרומניה. גם הם השתדלו להמתיק באיזה אופן שהוא את מצבי ולמצוא לי מקום לינה, כפי שנתבקשו על כך ע"י אחרים. אך בראותם את רגלי הנפוחות ואת פני הדונג שלי התחרטו והתחמקו מן המקום בהקדם.

הפעם פגשתי שם יהודי פולני בעל זקן ארוך, שישב ליד התנור ושוחח עם בחורים בענייני עסק. הוא דלה מכיסו בקבוק וודקה והתחיל לשתות כדרך שתיית הרוסים. דרך שתייתו היתה תמוהה בעיני. כששאלתיו איך אין יהודי אדוק מתבייש לשתות וודקה בבית הכנסת, ענה לי בחיוך: “זה מוכיח שאתה מתנגד ולא חסיד. אנו החסידים מקיימים מצוות שתיית הוודקה כדי שנוכל לעבוד את השי”ת מתוך שמחה“. כשסיפרתי לו על הבעיות העומדות אצלי על הפרק, אמר: “בל תדאג. הערב לא יעיז השמש לגרשך. כי גם אני אלון כאן”. הוא סיפר לי שגם הוא פליט מפולין ובדרך מנוסתם נהרגה כל משפחתו בפצצה ממטוס. כששאלתיו על עסקיו אמר שאין זה נוגע לשום אדם. העיקר שאת פרנסתו הוא מרוויח ותומך אפילו בביה”כנ. כשנכנס השמש והסתער עלי בצעקו שאני מסכן את חייו, התעורר יהודי זה, אחז בשרווליו ואמר לו: “תתבייש. איך זה מעיז יהודי בעל זקן כמוך לגרש אומלל מהמקום היחידי שלפי היושר עליו למצוא בו מחסה. ומה שנוגע לביקור הנ.ק.ו.ד., לזה אל תפחד. אני מכיר את כל הכנופייה ואקנה את כולם תמורת כוס וודקה”. השמש נוצח ועזב אותנו. משעזב נדמה היה לי שאני נמצא שוב בחוג משפחתי, באווירה לבבית חמה וכאילו אני הוא בעל הבית הזה. כזאת היתה הרגשתי. נוכחתי שיהודי זה מוכן ומזומן להושיט לי עזרה עד כמה שתהיה ביכולתו. עייפותי כאילו פגה, ברצוני לנצל את האפשרות להיוודע מיהודי זה על כל שעבר עלינו בימי השואה. לעצתו השתטחתי אחר כך על ריצפת הבימה, מקום שם הרגשתי עצמי כבמטה ושנתי ערבה עלי. בבוקר השכם פניתי לבית המרחץ העירוני שבקירבת המקום. בבית־מרחץ זה הרגשתי את עצמי כאילו נקלעתי לאיזה גן פרסי מלא קסם ופלאות. הנוחיות שהרגשתי כאן הזכירתני בחריפת יתר את הזוועה של בתי־המרחץ במחנות. את כל בגדי הכניסו לתנור־חיטוי וכל עת שהותי כאן נהניתי מהחום הנעים ומשפע המים. המים החמים השפיעו אפילו לשכך במקצת את הכאבים שסבלתי בכל גופי. כשנכנסתי לחדר מיוחד בו מקבלים את הבגדים שחוטאו, רב היה תמהוני לראות שכמעט כל בגדי קיבלו צבע אחר לגמרי. הם עוד היו חמים כשלבשתי אותם והחדירו בי את התקווה שמהיום והלאה לא אסבול מעקיצת הכנים.

בשובי לבית הכנסת מצאתי שהתאספו מתפללים. היהודי הפולני ניגש אלי אז ואמר: “עכשו כבר לא יפחדו לשבת על ידך, אחרי שעברת ניקיון יסודי”. לאחר התפילה הוזמנתי לביתו של אחד מהקהל, פקיד חשוב בממשלה. בהיוודע לו במה העניין מדובר התחיל רועד מפחד וביקש אותי ואת מלווי לעזוב את הבית במחילה.

שבוע ימים עבר עלי כאן במצב של בין תקווה וייאוש, כשבכל רגע הייתי עלול ליפול בידי השוטרים והבלשים שיכלאוני וישלחוני חזרה למחנות. סכנה זו ארבה לי על כל צעד ושעל ואסור היה לי להתעכב בדרך כדי לשאול ממי שהוא על איזה רחוב; אסור היה לי בכלל לעשות רושם שכאילו זר אני כאן. לא יכולתי לעבור ברחובות המרכזיים, מפחד הבולשים והמלשינים המטיילים שם לרגל “תפקידם” ואסור היה לי להיכנס למסעדה בלי תלושים. העובדה שנכנס אדם בבגדים קרועים בלי תלושים כבר רמזה שהוא בא מבית הכלא על כן סידרתי לי תוכנית להשיג את כל הדברים הנחוצים לפני עלות השחר או אחרי שנטו כבר צללי ערב. בלילה שמשו הבגדים הקרובים שלי כעין הגנה מפני הגנבים. היו אמנם כמה מבקרים שנאלצתי לנסוע בחשמלית. במקרה אחד נזדמנו שני שוטרים שבדקו את התעודות, אך כיוון שבאותו רגע נאלץ הנהג לעצור, כדי שלא לדרוס אדם שעבר על הפסים ללא זהירות, ניצלתי הזדמנות זו וירדתי מהחשמלית.

ביום הששי הוזמנתי לאחד מהיהודים המסורים לעמם לשהות אצלו כל השבת. על יהודי זה עברו הרבה צרות מיד אחרי המהפכה. כשבאה אז הפקודה לחסל את החדרים, את בתי המדרש ואת האטליזים הכשרים הודיע הוא לבני משפחתו שאין בדעתו לוותר על המסורת היהודית. כתשובה לכך נסעה אשתו למקום אחר ויותר לא שמע אודותיה; האסון השני קרה לו כשבתו הבכירה התחתנה עם נוצרי. הוא נאלץ אפוא לחיות חיי בדידות. במשך הזמן למד את מלאכת הבישול, את מלאכת התפירה וכל יתר המלאכות השייכות לעקרת בית.

כשלא היה לי צורך להימצא במקום אחר, הייתי תמיד חוזר אל המקלט הבטוח ביותר בשבילי– בית־הכנסת. בשעות הפנאי מנדידותי הייתי מקשיב שם לסיפורים של כמה יהודים מארצות שונות. סיפורים אלה שימשו לי דפי היסטוריה שעלי היה ללמוד. לייזר וחברו השתדלו ככל האפשר להקל עלי את הנדודים המרובים וגם דאגו שלא אסבול חרפת רעב. ייזכרו לטובה שני יהודים מרוסיה הלבנה שדאגו לכך שאשיג זוגות לבנים חדשים וכמה ממחטות.

כשעבר עוד שבוע וישבתי כבר בבית אחד בא במרוצה בנו של מ–ן ובישר לי שעלה בידי אביו להשפיע על הנהלת בית החולים האזורי לקבלני תיכף ומיד. הוא יעץ לי למהר לבית החולים, כי שם מחכה לי הרופאה שאביו דיבר עמה אודותי.

בבית החולים    🔗

בבית־חולים זה היו בו מאות חדרים – בית־חולים ענקי ממש. בכניסה נמצא חדר הקבלה, שצויין ע"י שלט. בהיכנסי שלחה אלי אשה אחת, לבושה כאחות או רופאה, מבט ארסי ושאלה: “לאן? אזרח”. אמרתי לה שבאתי לפי הוראת הדוצנט. אך שמעה זאת שינתה את טעמה והפכה אדיבה וביקשה ממני להיכנס לחדר שמשמאל. בחדר זה ישבה אשה גנדרנית צעירה, שעסקה בבדיקת חולה. גם היא הפנתה אלי מבט מלא זעם. כשהחולה עזב קמה, עצמה עין אחת והסתכלה בשנייה בתקרה ושאלה: “מה ברצונך?” עניתי לה כמו לראשונה. “אהה”, אמרה, ומיד ישבה ליד השולחן ושאלה אותי שאלות שהזכירו לי את החוקר של הנ.ק.ו.ד.. בשמעה על הכאבים שיש לי ברגלים ביקשה ממני להתפשט. רק אז אמרה: “או, כן, זה באמת נורא”. בזמן הכתיבה שאלה בפתאומיות: “נו, בבית ספר היית פעם?” עניתי בשלילה. וודאי ציינה זאת בשאלון. אחרי זה לחצה בכפתור ונכנסה אשה לא סימפטית ביותר. זו העלתה אותי במעלית לקומה הרביעית. כאן הכניסוני לחדר מיוחד, פשטו מעלי את בגדי, רשמו הכל והלבישוני בלבנים של בית החולים. אחרי כן הביאוני לפרוזדור קר, מקום שם עמדה מיטה צבאית וציוו עלי לשכב בה.

האחיות והרופאים שעברו הלוך ושוב בפרוזדור לא שמו לב אלי כלל. כיוון שהקור הלך וגדל, קראתי לאחות ואמרתי לה שאין באפשרותי לסבול את הקור ושיוסיפו ליד עוד כמה שמיכות, או שיכניסוני לאיזה חדר. היא הבטיחה למלא את מבוקשי וכעבור חצי שעה הביאה לי שתי שמיכות.

למרות התענוג של שכיבה במיטה שלא ידעתי זה משנים היה מוזר בעיני שמשכיבים חולה בפרוזדור. כנראה שרק לפנות ערב נזכרו בי, שכן רק אז הגישו לי מעט מרק ודייסה.

כיוון שבשבת אחרי הצהריים אין הרופאים עושים כבר ביקורים אצל החולים, נאלצתי להישאר כל ליל מוצאי שבת ויום הראשון בפרוזדור. שכיבה יוצאת דופן זו שיעממה וגם הפחידה אותי.

בבוקר של השישי לפברואר 1946 עברה הרופאה שקיבלה אותי לבית החולים. היא לא השגיחה בי כמעט. כעבור זמן מה ניגשה אלי אשה ואמרה לי לקום וללכת אחריה וגדולה היתה הפתעתי כשהכניסו אותי לחדר גדול, שהכיל 12 מיטות, ואמרו שכאן יהיה מקומי ונתבקשתי לשכב בשקט ולשמור על הניקיון. דרך אגב הוסיפה: “פשוט את הכותונת שלך. עלי לבדוק אם אין בה כנים, אחרת לא תוכל לשכב במיטתך”. כשהביאו את ארוחת הבוקר קיבלתי שוב צלחת מרק דליל וכחוש וקצת דייסה. הפליא אותי שהשכנים קיבלו קצת לחם, מה שלא ניתן לי.

התחיל הביקור ונכנס אדם בתלבושת הדורה של מפקד צבאי, כשהוא מלווה 'קבוצה גדולה של מתלמדים ואורדינאטורים. הוא ניגש ובדק חולה אחד ואמר לצוות כמה מילים בלאטינית, שלשמען עבר חיוך קל על שפתי ובמקרה הבחין בכך הפרופסור. הוא הרים את משקפיו ושאל: “מה אתה נהנה כל כך, האם אתה מבין מה שאמרתי?” עניתי לו בלאטינית שביכולתי לתרגם לרוסית מה שאמר בלאטינית והוספתי “אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו”. בשמעו זאת ניגש אלי, אחז בידי ואמר: “מאה פעמים אבקש את סליחתך. איך יכולתי לדעת שבין הקולחוזניקים יימצא אדם שכמותך?” ומיד אמר לפמליה שלו: “איך בכלל נפל אדם שכזה בין חולים אלה?” כשניגשה אליו אחת ולחשה דבר מה באוזניו, העיף מבט תימהון וחזר לבדוק את יתר החולים. כשבדק אותי ציווה להביא טיפות, שלא הזכיר את שמן, שטיפטפו על לשוני, עשו לי זריקות ברגלים ובידים ואח"כ פנה אל הפמליה ואמר: “דעו לכם שבחולה זה אטפל בעצמי. אבקש שלא להטרידו בשאלות ובבדיקות. הוא יעמוד כל הזמן תחת פיקוחי”. כששאל אותי לאחר הטיפול על הרגשתי אמרתי, שנדמה לי כי הכאבים בחזה נחלשו. “זה טוב מאוד”, ענה ופנה לאחות הממונה על הכלכלה: “עליך לדעת שאדם זה חולה רציני, ואולי גם מסוכן. מצבו כזה שאין לו האפשרות לתת לנו תלושי מזון. תעשי מה שביכולתך לתת לו אוכל מזין ומבריא ודרך אגב, אני חושב שהכי טוב יהיה אם אני ארשום לו מזון של דיאבטיק. למרות שלחם יקבל פחות, אבל תחת זה יקבל 150 גרם בשר ו־150 גרם שומן וזה חשוב לו מאד. הוא זקוק לזה”. כעבור זמן קצר עשו לי שוב זריקות ובמעבדה לקחו ממני דם לבדיקה.

כשחזרתי למיטתי נודע לי משיחות שכני שרובם חזרו זה עתה מגרמניה. שיחתם עניינה אותי, כי ממנה למדתי מה שעבר בתקופת המלחמה בחזית המערבית. בעודי מקשיב לדבריהם נפתחה הדלת והאחות הראשית אמרה לי שהפרופ' מבקש שאכנס למשרדו. כיוון שההליכה היתה עוד קשה עלי חזרה עם שני חובשים ובאלונקה הכניסוני לפרופסור, ושם הושיבוני על הספה. לפני לכתם אמר להם הפרופסור שיודיע להם בטלפון מתי לקחת אותי בחזרה.

הוא ביקש ממני לספר לו באיזה אופן התגלגלתי הנה, כיוון שהרגיש בי שהנני נתין זר ולא בן הארץ. היות ובזמן האחרון הייתי מרגיש כאבים בלבי בעת דברי, ביקשתי ממנו להתאזר בסבלנות באם אהיה זקוק להפסקות. תוך כדי סיפורי התחיל לדבר אלי באידיש והייתי כהלום רעם להיווכח שהיושב ממולי יהודי הוא. הוא הציע לי להכין לו תרגומים מהספרות הרפואית האנגלית ואמר שעלי לשמוח שפגשתיו והוא יעשה כמיטב יכולתו לרפא אותי. הוא הוסיף שהוא מבין לא רק את מצבי הפיזי אלא גם את מצבי היורידי ויתייעץ עם מכריו, שבוודאי ימצאו דרך חוקית לבטל את הוראת הנ.ק.ו.ד. בדבר החזרתי למחנה אחרי עוזבי את בית החולים. כשנפרדתי ממנו הרגשתי שמהיום אינני כבר בודד וגלמוד בסביבה זרה זו.

כשהוחזרתי למיטתי באה האחות ואמרה שיש לה הוראה לעשות לי שלוש זריקות פעמיים ביום. אבל כשמששה בדופק עזבה את האולם וחזרה בליוויית רופא. לאחר שהרופא בדק אותי אמר לה לעשות את הזריקות בהפסקות של שעה, עד שישמע את חוות דעתו של הפרופסור. כעבור שעה בא שוב הרופא התורני וכשבדק אותי אמר לאחות שמצבי שופר ואין צורך עכשיו בזריקות, אלי אמר: “עליך לדעת שאתה חולה רציני ואסור לך לעזוב את המיטה בלי רשות מהאחות”. שכבתי לי במנוחה ולא נסיתי לדבר עם שכני, משום שפחדתי שהמיבטא הרוסי שלי יגלה להם שאני זר וימטירו על מבול של שאלות. חוץ מסיבה זו גם קשה היה לי לשוחח הרבה.

מעשה בחבילה.    🔗

האחות הראשית באה ובידה חבילה בשבילי. אמרתי לה שלפי דעתי טעתה, היות ואין לי שום מכיר או גואל שישלח לי חבילה. היא משכה בכתפיה ויצאה. “הראיתם מימיכם שוטה שכזה”, אמרו שכני כשהם צוחקים, “מביאים לו חבילה והוא מסרב כיוון שזה לא בשבילו. טיפש שכמותך, עליך לקחת כל מה שנותנים לך. כשיכירו בטעות שידאגו הם ולא אתה!” כעבור חצי שעה חזרה ואמרה: “לפי דעתי החבילה בכל זאת בשבילך”. שוב סירבתי לקחת דבר שאינו שלי והשכנים קראו לאחות, שתמסור להם את החבילה והם כבר ידעו מה לעשות בה “ולו, לבהמה, תתני לאכול עשב”. היא יצאה וכעבור זמן קצר נכנסה האחות הממונה על הדיאטות שדיברה אתי בצרפתית. היא היתה בת של משפחה חשובה ברוסיה שלפני המהפכה וחונכה על־ידי מחנכים מחוץ לארץ. היא הסבירה לי סוף סוף שהחבילה מיועדת לי והשולח הוא הפרופסור. לשאלתי, מניין ידעה שאני מבין צרפתית, צחקה: “אתה חושב שאתה בצרפת? לא, ידידי. כאן יודעים מה ומי הוא כל אחד”. דרך אגב גילתה לי שבשנת 1937 נאסר בעלה, ועקבותיו נעלמו. כנראה רצתה להיוודע ממני אם במקרה נפגשתי עם בעלה באחד המחנות. היא הבטיחה שתעשה כל מה שביכולתה כדי לעזור לי, כיוון שהיא יודעת שסבלתי הרבה, והעיקר שאני בא מארצות המערב.

בחבילה מצאתי מאכל ספציפי יהודי ושיערתי שגם רעיתו של הפרופסור יהודיה.

היום הראשון לשהותי בחדר זה עבר עלי מהר מאוד, והמאורעות שאירעו בו כאילו נתכנו ע"י ההשגחה העליונה. למחרת בבוקר, כשהפרופסור בא לבדוק את החולים, ניגש אלי ושאלני לשלומי. דרך אגב אמר לי שהתורן מסר לו מה שקרה לי אחרי חוזרי ממשרדו והוא יתן הוראות לתת לי זריקות נוספות. כמו כן הורה לספרנית להביא לי את הספרים הדרושים שאוכל להיעזר בהם בשביל התרגומים. יחסו של הפרופסור אלי עשה רושם על שכני והם חדלו לשוחח בקול רם ולהפריח בדיחות על חשבון היהודים.

הנה כי כן, בסדר יום מחודש זה כבר לא זחל הזמן בעצלתיים. העובדה שאני חופשי ויכול לקרוא ולכתוב ונמצא בין אנשים שאינם מחרפים ומגדפים האחד את השני, ודאי שעודדה אותי במאוד. קראתי שם סיפורי־זכרונות משבויי מלחמה גרמניים ואף שלא נתתי בהם אמון מלא הרי בכל זאת קיבלתי מהם מושג על מה שקרה בזמן המלחמה.

דיאגנוזות!    🔗

בצאתי באחד הימים ראיתי ששכבה שם בפרוזדור אשה אחת. היא ביקשה ממני לתת לה ספר לקריאה, כיוון שראתה ליד מיטתי הרבה ספרים. כשאמרתי לה שספרים אלה לא יעניינו אותה אמרה שהיא דווקא מעוניינת בספרי פילוסופיה וספרים מדעיים. הבאתי לה את ספרו של רוסו “אלואיזה החדשה”. בפעם השנייה פנתה אלי ואמרה לי ישירות שברצונה לשוחח אתי. עניתי לה בפשטות טבעית שרגלי כואבות ועלי להיכנס למיטתי ורק לאחר שהפצירה בי נתעכבתי לשמוע ממנה, מה הם הדברים החשובים שברצונה למסור לי. היא סיפרה שהיא שחקנית בתעשית הסרטים, שהיא פינית ממוצא ומלידה ושנכנסה לבית החולים בגלל מחלת הצהבת. כשהבעתי לפניה את תמהוני ואמרתי שאין על פניה כל סימני צהבת, בהבדל מחולי הצהבת השוכבים בחדרי ועור פניהם צהוב לגמרי ענתה, שאין כאן די אור כדי להבחין בצבע פניה. כשנזדמנתי בחצות הלילה בפרוזדור פנתה אלי וביקשה שאביא לה כוס מים והתאוננה שבפרוזדור אין שום נוחיות. כשמלאתי את בקשתה עיכבה אותי ונכנסה שוב בשיחה אתי. למחרת בבוקר כשאך נכנסה האחות הדיאטטית אמרתי לה בצרפתית שברצוני לדבר אתה. מיד עלה חיוך על פניה ואמרה:?“הוי מסכן, חבל עליך. הנך עוד ילד בלתי מפותח לגמרי. הטרם הבינות שגברת זו מנסה לדוג דגים במים עכורים?” כמובן שהחלטתי להימנע מלהיכנס בשיחה אתה להבא. למחרת בצהריים, כשהחולים אכלו בפרוזדור השני, נשמעה צווחה והרופאים חשו לטפל ב“שחקנית”. בלילה שלאחר כך ראיתי שמקומה בפרוזדור נתפנה ושיערתי שוודאי הכניסו אותה לאחד האולמות, כנהוג לגבי רוב החולים הנמצאים בימים הראשונים בפרוזדור. בבוקר פנתה אלי האחות ואמרה: “באתי לברך אותך במזל טוב, לרגל הולדת בן לשחקנית”. אמרתי לה לאחות: “הלא אצלכם הרפואה עומדת בשלב יותר גבוה מיותר הארצות כפי שאתם מתפארים, ואיך זה קרה שהרופאים שלכם טעו טעות כל כך גסה וקבעו דיאגנוזה של צהבת?” צחוק קל עבר על פניה ואמרה: “דע לך שהתפארות שווא היא זו. אצלנו הבורים קופצים בראש. הם קבעו צהבת, כיוון שהשחקנית אמרה כך. בצהריים צעקה, כיוון שצירי לידה אחזוה, ובורים אלה האמינו ל”דיאגנוזה" שלה. הלילה אחזוה שוב הצירים והיות והרופא התורני היה גיניקולוג הוא קבע את הדיאגנוזה האמתית, למרות שהשחקנית מיחתה בכל תוקף וטענה שהגיניקולוג טועה".

כנראה שלרוב מדווי מצרים קובעים כאן הבורים דיאגנוזה של צהבת. באחד הימים נכנס חולה שפניו היו ירוקות מאוד והעידו בו שהוא חולה רציני. על אף שמצבו הקשה היתה דעתו פנוייה לטמון פח לרגלי. בהיכנסו פנה אלי: “איך מוצא חן בעינך בית־חולים סובייטי?” שאלה זו מצד אדם זר, שלא ראיתיו מעולם עוררה בי חשד. למרבה הפתעתי שאל גם אם בריה“מ מוצאת חן בעיני יותר מצרפת. בין השאר סיפר לי, שלפני המלחמה היה זמן מה בגרמניה ולא היה יכול להשיג שום דבר לאכול, כי החנויות היו ריקות. רק במקרה עלה בידו למצוא משפחה רוסית שהאכילה אותו. על שאלתי, מניין אפוא השיגה המשפחה הרוסית אוכל לא ענה והמשיך לספר על העתונות בגרמניה והעולם כולו המספרת דברים שלא היו ולא נבראו ומביאה רק ידיעות כאלה שהבורגנים מעוניינים בהן ומשלמים בעדן. ביום אחד פנה אלי שוב ברנש זה והתחיל לבחון אותי על ידיעותי בתורתו של לנין. בזה רצה להוכיח לי שאנו, האנשים שמחוץ למסך הברזל, קיבלנו את חינוכנו אצל הבורגנים ונשארנו בורים. מדבריו נוכחתי פעם נוספת, עד כמה העמיקה התעמולה הסובייטית להכות שרשי לענה בליבותיהם של עשרות מיליונים של אזרחיה והם מאמינים לכל “אמת” היוצאת מפי השלטונות. הוא גם האמין שרופאי בריה”מ עומדים על הרמה המקצועית הגבוהה ביותר ועד רגעיו האחרונים האמין לדיאגנוזה– צהבת– שהם קבעו. אלא ש“כל הפוסל במומו פוסל”. הוא מצא ראי ובהסתכלו בו יום יום התחיל לרטון שאצלו לא הכל בסדר, שאין משגיחים עליו כמו שצריכים להשגיח ומראה פניו לא נשתנה לטובה, בעוד שאצל שכניו, הסובלים גם הם מצהבת, ניכר שינוי לטובה. הוא התחיל לחרף ולגדף את בית־החולים ואמר שכאן עובדים רק אויבי המולדת המעוניינים להוליך שולל את המדע הסובייטי. כעבור עוד יום איים שיטלפן למפלגה שתבוא לעשות ביקורת על הנעשה בבי“ח זה. איומים אלה השפיעו ולמחרת כבר הובא אליו הפרופסור. הפרופסור לא שם לב לדין־וחשבון שהקריאה לפניו הרופאה המטפלת בחולה זה. הוא מישש בבטן החולה ונתן צו להעבירו מיד למחלקה הכירורגית. כעבור שעות אחדות בא המנתח ודרש מהחולה חתימה שהוא מסכים לניתוח. כמובן שסיבת הניתוח לא היתה מובנת לאף אחד מהחולים ובחרנו לשתוק. שתיקה זו היתה אנושית בהחלט, כפי שנתברר אח”כ. השכנים ליוו אותו למחלקה הכירורגית חזרו והודיעו שהניתוח יתקיים למחרת. למחרת סיפרו שהוא נותח ומרגיש עצמו עד כדי כך טוב שהוא יושב במיטה. אחרי הצהריים הלכתי לבקרו וראיתי בפלא הזה. רק לפנות ערב סיפרה לי האחות שברגע שפתחו את קרום הבטן מצאו אצלו סרטן בגודל כזה שאין כבר לנתח, ומשום זה תפרו את החתך והחזירוהו לאולם. צהבת!

החולה איוואנוב.    🔗

– “במיטה זו עליך לשכב” אמרה החדרנית לחולה חדש שהביאה לאולמנו. החולה עיווה פניו וצעק: “לא. במיטה לא אשכב. זו היא מיטת ז’ידים”. כשנשאל ע“י החולים, במה היא נראית כמיטת ז’ידים אמר, שהמזרון איננו חזק, שהשמיכה קרועה, וכו' וכו'. הוא עמד ליד המיטה מבלי לשכב בה. החדרנית נאלצה לעזוב את האולם ולהודיע לרופא התורן על המקרה. כעבור רגעים מספר נכנס הרופא התורן ואמר לו: “עליך לדעת, חבר, שאתה נמצא בבי”ח סובייטי שאין בו מיטות של רוסים לחוד ושל ז’ידים לחוד וכדומה. אם המיטה אינה מוצאת חן בעיניך הרשות בידך לעזוב מיד את ביה”ח ואבקשך שלא להשתמש בביטויים שהשתמשת בהם". הוא נכנס למיטה וגם בשיחה עם החולים. הוא סיפר שזה לא מכבר חזר מגרמניה, מקום שם היה שבוי במשך שלוש שנים ועבד במכרות בשלזיה. הוא אמר שכל הגרמניות התאהבו בו ופנו אליו וקראו לו “איוואן החביב”; שהממונה עליו, גרמני, הזמין אותו פעמים אחדות לבלות אצלו ביום הראשון ורצה להשיא לו את בתו ובדרך כלל גרמניה היא ארץ תרבותית שיש הרבה מה ללמוד ממנה. דרך אגב לא נמנע להביע את דעתו על יחס הגרמנים ליהודים, שגם כאן יש לעם הרוסי מה ללמוד מהגרמנים.

באחד הביקורים גער בי הפרופסור שאני קורא יותר מדי אינני משגיח על בריאותי ונתן פקודה לאחות התורנית להשגיח שלא אקרא יותר משעתיים ליום, לסירוגין.

איוואן זה, למרות כל חסרונותיו, גילה את טיפשותו לפני והשתדל להימנע מפגיעה ביהודים בשיחותיו בנוכחותי. אך אותו יום בין השמשות, כשחשב שאני ישן, גילה את קלפיו. הוא פנה אל החולים: “נו, הגידו בעצמכם, האם לא צדקו הנאצים בהשמדת היהודים? קחו לדוגמא את בית החולים הענקי הזה. הפרופסור הוא ז’יד; המנהל הוא ז’יד; עוזרו הראשי גם כן ז’יד, ורק האשה המנקה את הרצפות היא רוסיה. הסיבה לכך היא שלז’ידים יש הרבה כסף כדי לשחד את ההנהלה והרוסיה המסכנה שלנו, שהיא עניה, מוכרחה לנקות את הרצפות!” לא יכולתי לעבור על כך בשתיקה ואמרתי: ידידי, איוואן, אתה צודק במאה אחוז. אלא שדבר אחד תמוה בעיני: הרי אתה יודע את הכתובת של החבר סטאלין. אם כן למה אינך שולח לו תלונה ומודיע לו שבבית חולים ענקי זה נמצאת אשה רוסיה המצטיינת בתורת הרפואה, אלא משום שאין לה שק כסף היא נאלצת לנקות את הרצפות, בו בזמן שהז’ידים שאין להם שום ידיעה ברפואה נעשו המושלים בכיפה, הודות לכסף הרב שברשותם. לאור תלונתך יואיל נא החבר סטאלין לתת פקודה שמהיום והלאה תתמנה האשה הרוסיה כפרופסור ותתחיל להרצות בתורת הרפואה והז’ידים הנמצאים כעת בדרגה הגבוהה יואילו בטובם לנקות את הרצפות. דברי עוררו צחוק רם אצל החולים ואיוואן נתבלבל לגמרי. מאז לא שמעתי כבר כל לחישה אנטישמית במקום זה. איני יודע איך הגיעה הערתי זו לאוזני האחות, שלמחרת הושיטה לי את ידה והביעה את שביעות רצונה מהערה זו. היא מסרה על כך לפרופסור שגם הוא היה מרוצה מכך. אותו איוואן, זה מגן המולדת והרעיון הקומוניסטי, לא התפרנס אלא על חשבון כמה נשים. פעם באה אשה והביאה גם היא אוכל. כשנשאל ענה שזו אשתו. לאחר צאתה של זו באה עוד אשה והביאה גם היא אוכל. בעזבה את האולם ושאלוהו גם עליה, ענה: “אשתי. עליכם לדעת שכל אחת חושבת שהיא היחידה אצלי ואבקשכם לא לגלות את הסוד הזה”. במשך ימים אחדים הגיעו עוד ועוד נשים– כולן נשותיו. הודות לערמומיותו עלה בידו לסדר כך שאף אחת לא תיפגש עם השנייה. לכל אחת מסר על יום ושעה מיוחדים לביקור.

למעשה התיחסה אליו הרופאה התורנית בבוז גלוי. הסיבה ליחס זה היתה פשוטה: מכיוון שהיה בשבי הגרמני, הרי שספג אל תוכו תעמולה בורגנית. ואיך יכולה בת סובייטית נאמנה ומסורה להתייחס אחרת לאדם כזה?

בהיותי כבר שבועות אחדים בבי"ח זה נתגלה לפני עולם חדש, עולם שכולו חידות ותעלומות. עד לפני זמן קצר ראיתי רק את החיים בבתי הכלא ופה נשתקפו החיים של האזרחים החופשיים באספקלריה של בית החולים. כל משפחה של חולה היתה מביאה לו לחם ותפוחי־אדמה, כי בבית החולים שרר מחסור גדול והאוכל שניתן כאן לא היה שונה בהרבה, גם בכמות וגם באיכות, מזה שניתן במחנות. ההבדל היה בצלחות, שהיו רגילות ולא היו עשויות מקופסאות שימורים.

אף־על־פי־כן הביאה שכיבתי כאן שינוי כביר בחיי. היתה לי האפשרות לשכב במנוחה בתוך סביבה שכל אחד דעתו תפוסה בדאגה לעצמו, מפאת מחלתו, ולא התעניין בשכנו; הרגשתי ביחס הלבבי מצד הפרופסור והרופאים שטיפלו בי וגם נהניתי מעבודת התירגום שעשיתי בשביל הפרופסור. כמובן שהדאגה ליום המחרת לא נתנה לי מנוח, אבל בינתיים הייתי נהנה מביקוריהם של ידידים אחדים שרכשתי לי בזמן שהתגלגלתי ברחובות העיר ובין כותלי בית הכנסת. נוכחתי לדעת שלמרות כל המשברים העצומים שעברו על היהודים בשלטון החדש שמרו הם בקרבם על הלב היהודי המסורתי. לייזר וחבריו היו מביאים לי מפעם לפעם לחם ותפוחי־אדמה, בעוד בעלי משפחה שבין ידידי היו באים לבקרני רק ביום ראשון. הם השתדלו להקל על כאבי הנפשיים, בנחמם אותי שעוד אשאר זמן רב בביה“ח ולא אצטרך לחזור מיד למחנה. כמו”כ היו מביאים לי תמיד ארוחת צהריים כשרה, עד שנדמה היה לי שבמקום נידח זה יש לי לא רק ידידים כי אם קרובים אמיתיים.

8.3.1946    🔗

בשעה שהפרופסור נתן את ההוראה המתאימה לאחות הדיאטטית סיפרה לי זאת האחות בלחישה. היא הוסיפה ואמרה: “למרות שיש לי האפשרות לעזור לך במובן זה, בל תשכח שכאן אתה נמצא בין חולים שעינם צרה במי שהוא בעל יתרונות. אמנם אני בעצמי מכירה את מצבך די יפה והייתי רוצה בכל מאודי להושיט לך יד עזרה, אבל באופן גלוי אין ביכולתי לעשות זאת. לדעתי קיימת אפשרות אחת, והיא: כאן נהוג שחולה הזקוק לטיפול מיוחד עוזר להביא בכל ערב קומקום טה לכל אולם ואולם ומקבל תמורה בעד עבודתו. הייתי מייעצת לך לקבל תפקיד זה, שיאפשר לי לתמוך בך בלי פחד. אני מבינה שהדבר לא נעים לך, אבל אך אם תיזכר באיזה מצב היית לפני היכנסך לביה”ח ואיזו עבודת פרך היה עליך לעבוד, הריני משוכנעת שהעבודה שאני מציעה היא קלה בהחלט". הסכמתי להצעתה ולפנות ערב הבאתי לכל אולם טה בקומקום. בהיכנסי לאולם אחד לא האמנתי למראה עיני: התמונה היתה מוזרה מאוד: ליד השולחן ישבו שתי צעירות, לבושות בפיג’מות; החדר הצטיין ברהיטיו והיו בו הרבה אגרטלים עם פרחים. חשבתי שטעיתי ובקשתי סליחה ויצאתי. בצאתי משם נזכרתי שהיום, 8 למרס, יום חג. הוא כלול בלוח החגים, הרשמיים והבלתי רשמיים, שאותו לימדוני שכני החולים. כשנכנסתי אפוא לאולם אחר, מקום שם היו כ־12 חולות, ברכתי אותן בברכת החג. הדבר מצא חן בעיניהן והפצירו בי להשאר זמן מה בחברתן. הייתי מוכרח לסרב להזמנתן, מפני שהיה עלי להביא טה לעוד הרבה חדרים. לפני לכתי נגשה אשה אחת ושמה בכיסי שתי עוגות ואמרה: “אני מאחלת לך שבקרוב תהיה נשוי וההתאמה ביניכם תהיה כשתי עוגות אלו”.

בבית חולים זה נוכחתי, שהאנשים הנותנים ידם לדיכוי הדת נשארו רגישים מאוד לסיסמאות ולסמלים. כל תופעה קטנה יש בה בשבילם כעין חזון לעתיד: אם כף נשמטת מידיהם ונופלת על הריצפה­­– סימן שתבקר אותם אשה; אם נופל ראי ונשבר– סימן שמישהו מהקרובים ימות. וכו' וכו'.

למחרת בבוקר, כשנכנסה הרופאה התורנית עם האחיות נתקבלו במחיאות כפיים סוערות וכל חולה ברך אותן בברכת החג – חג האשה. כתום הביקור הרפואי נקראתי לרופאה שקיבלה אותי לביה“ח. היא התנצלה על שקיבלה אותי אז בצורה בלתי מנומסת. כדי להוכיח לי שהיא חוזרת בתשובה אמרה שהיא משתתפת בצערי ורוצה להקל עלי את כאבי. “דע לך”, אמרה, “שיודעת אני את מצבך על כל פרטיו. מצבך איום ונורא, אבל מהיותך אדם מלומד מוטלת עלי החובה להגיש לך עזרה. שמעתי מפי הפרופסור שאתה ראוי לאהדתנו והנני רוצה בכל מאודי לעזור לך. אתה בעצמך לא תוכל בשום אופן לצאת מהמבוכה ונחוץ שמי שהוא ישתדל עבורך. רק אז תשתחרר מחייך האומללים האלה. תאר לך שפה בביה”ח ראתה אותך אשה חשובה מאוד. היא מכהנת כקטיגור של הממשלה. יש לה בית גדול משלה; גן ירקות; שתי פרות ושתי עזים. במלה אחת – היא אשה עשירה מאוד ובעלת השפעה. ביכולתה לעשות אותך לאזרח חופשי ולהכניסך לחברה הסובייטית. אומר לך גלויות: מצאת חן בעיניה והיא מוכנה להתחתן אתך ואני קיבלתי עלי את התפקיד לתווך ביניכם. דע שהיא אשה מלומדת וזקוקה לאדם מלומד. אחרי הנשואין היא תשתדל לשחרר אותך מיד מהמחנה ואז כל השערים פתוחים לפניך. מלבד זה עלי לספר לך שהיא בעלת כישרון רב ויודעת לנהל משק בית באופן יוצא מהכלל; יודעת לארוג ולטוות ולהכין לך גרבי צמר לחורף. הרי שאושר גדול צפוי לך מנישואין אלה. אני מייעצת לך לחשוב ולתת תשובה חיובית. הכל יסתדר אז על הצד הטוב ביותר”. הייתי במבוכה ולא רציתי להעמיד פנים שאינני מוקסם מהצעה זו וכן לא רציתי להעמיד פנים שהנני כן מוקסם. עניתי לה אפוא: אני מודה לך מאד על רצונך הטוב לעזור לי לצאת מעמק הבכא. דבר אחד אינו מובן לי, שאת בתור רופאה המכירה יפה את מצב בריאותי והיודעת שהמצב רציני מאוד, וכך אמר הפרופסור בנוכחות כל הרופאים, איך יכולה את ליעץ לי להיכנס כעת בברית הנישואין. ומה שמפליא אותי ביותר הוא שאשה בעלת זכויות כאלה רוצה להינשא לשבר־כלי כמוני. כאן השתדלה הרופאה להוכיח שמצבי אינו כל כך רציני כפי שאני מתאר לעצמי ושאם אתקשר עם אשה טובה זו תיעלם המחלה תיכף. ובנוגע לפליאתי על שהיא רוצה דווקא להתחתן אתי אמרה, שעל טעם וריח אין להתווכח. כאן שאלתי אותה, שאם לפי דעתה אשה יכולה לרפאותני­ – לשם מה מחזיקים כל כך הרבה גברים חולים בביה"ח? יש לשלוח לכולם נשים ויירפאו מיד! על זה ענתה שאנשי המערב אינם מבינים דברים פשוטים והיא מקווה שבזמן קצר אבין את האושר הצפוי לי ואתן לה תשובה חיובית.

בהיכנסי לפנות ערב עם הטה לאולמות נתקלתי שוב בחדר הנהדר שאתמול לא העזתי להיכנס אליו. הפעם עמדו שתי החולות ליד הדלת והזמינו אותי בנימוס רב להיכנס וכשמלאתי את הכוסות בטה ביקשו ממני להשאר לשעה קלה. התנצלתי ואמרתי שרק אחרי גמר חלוקת הטה אוכל לבקרן. הן הסכימו לזה, אלא שכמו ביום אתמול הייתי עייף מאוד והעדפתי להשאר במיטה במקום לערוך ביקורים אצל נשים בלתי מוכרות. בבוקר הביאה לי ילדה קטנה פתק, בו הן מתרעמות על שאיכזבתי אותן. בהיכנסי בערב הבא, סגרו מאחרי את הדלת ולא נתנו לי לצאת. לא הועילו שום התנצלויות ושום הסברים. הן באחת, שאני רימיתי אותן ויותר לא יתנו לי את האפשרות לרמות אותן. רק לאחר הן צדק קומוניסטי, שהפעם אבוא, יכולתי לעזוב את החדר. הן ערכו לי קבלת פנים נהדרת עם שולחן מלא כל טוב. אפילו תפוחים ותפוזים לא חסרו. השיחה החלה בזה שביקשו ממני לספר להן על החיים בחו“ל, בעיקר בארצות הבורגניות, וכמו”כ אם אני מבכר את ארץ הסוציאליזם על ארצות הקאפטיליזם. השאלות לא מצאו חן בעיני והחילותי לחשוד שכל העניין הזה אינו אלא כדי להפילני בקשת הבולשת. הן הרגישו במבוכתי ועברו לנושאים אחרים. שוחחנו על פסיכולוגיה ופילוסופיה. אחת מהן הראתה ידיעה כל כך עמוקה בספריו של דידרו עד ששכחתי את התלאות שעברו עלי ונדמה היה לי שחזרתי לבין כותלי הסורבון. מלבד השיחות על מדע נגעו כמובן בשאלות סוציאליות ורצו לדעת כמה חדרים יש בדירת משפחה בינונית בחו“ל; מהי המשכורת של פועל פשוט, וכו' וכו'. השיחה נמשכה עד שעה מאוחרת מאוד. בבוקר גערה בי האחות הדיאטטית על שלא שכבתי במיטתי ובשיחתי הפרעתי את שנת החולים. היא איימה עלי שאם הדבר ישנה יגרשוני מביה”ח. היא צדקה, אבל לא יכולתי להתגבר על סקרנותי לעמוד על טיבן של שתי אלה.

בעוברי לפנות ערב ליד חדרן כבר חיכו לי שוב ואילצוני להשתהות. כיוון שהחלטתי למעט בשיחה אתן, אמרתי שהרבה חולים התאוננו שהפרענו להם לישון ואין ביכולתי להשאר זמן רב. הן לא רצו להתחשב בכך. אך הפעם בא המקרה ופקח את עיני לראות מי ומה הן: בשבתי ליד שולחנן עזבה אחת מהן את החדר ואז פנתה אלי השנייה ואמרה: “עליך לדעת שחברתי זו גרושה מבעלה הקודם ויש לה בן. אל תאמין לדבריה שהיא רווקה”. אותו דבר היה כאשר יצאה השניה. האחרונה סיפרה דברים מגונים על חברתה וניצנצה בי מחשבה שאם שתי החברות הנאהבות והנעימות יכולות להשמיץ אחת את השניה ודאי שישמיצו גם אותי ועלי להוקיר רגלי מחדרן. אז הבינותי שגם הרופאה ה“שדכנית” אינה אלא חוליה אחת מהשרשרת שנתמחה סביבי.

זנחתי אותן והתמסרתי יותר לעבודת התירגומים בשביל הפרופסור והתחלתי גם לחדש את ידיעותי מספסל הלימודים. התירגומים היו מעניינים מאוד וחיבבוני על הרופאים. הודות לתרגומים נתפרסמתי בביה"ח והרבה רופאים באו לבקרני ולבקש ממני תרגומים גם בשבילם. במקרה נתקלתי בפרוזדור בצעירה שבאה לבקר את אמה החולה. צעירה זו ביקשה ממני לכתוב לה עבודה באנגלית על הספרות האנגלית. בתמורה קיבלתי זוג גרבים וממחטה – תשלום די גדול.

היום היה עובר במהירות, בהשכמה התחילו הטיפולים הרפואיים שנמשכו זמן לא מועט והייתי מוכרח לנוח שעות אחדות אחרי הטיפול. המון הזריקות השונות שקיבלתי גזלו גם הן זמן. אחר כך באו ביקור הרופאים וביקורי הידידים שרכשתי לי גם בביה"ח.

בצאתי פעם לפרוזדור ניגשו אלי שני יהודים ושאלו ברוסית אם אני יהודי? הם אחזו בידי וביקשו שאכנס לחדרם. הם הזמינוני לסעוד אתם מן החבילות שקיבלו מקרוביהם והאחד אמר שעוד מעט ותבוא מכירה לבקרו והוא ישתדל שתדאג גם עבורי. כדי להנותני פתח חברו בשירים יהודיים וחזנות. הראשון סיפר שהוא בא מהגבול הפולני־רוסי ואמר שהוא רואה עצמו יהודי פולני. ובאמת, צורת הדיבור שלו הזכירה לי את צורת דיבורם של יהודי פולין. הם סיפרו לי על שעבר עליהם אחרי המהפכה ורמזו שהיו חושבים זאת לאושר רב לו יכלו לעבור למקום בעל אקלים נוח יותר…

כשהסתכלתי ביתר החולים ראיתי שרוסי אחד קורא בהנאה מרובה את ספרו של שלום עליכם “הכוכבים הנודדים”. משהרגיש במבטי אמר: “עלי להודות שהשלום־עליכם שלכם היה אדם שבא מתוך העם ויצר יצירות שכל עם ועם יכול להתפאר בהם”. גוי זה שח אפוא לפי תומו, ומכאן משמע שכל היחס השלילי אלינו הוא תוצאה של פקודה מגבוה, כדי להקים קיר ברזל בין הרוסים לבין היהודים. דעה נויטראלית זו, שהובעה ע"י החולה הזה, היתה נחלתם של הרבה אזרחים והיתה תוצאה משידוד מערכות טבע האדם עקב המלחמה, בעוד העשן עולה מחורבותיה של אירופה. כל אחד דאג אז לענייניו הפרטיים ולא שאף כלל לחדש את האיבה הגזעית. אך לא כן אנשי הנ.ק.ו.ד. אלה כבר עמלו להכשיר את הקרקע לימים הבאים.

עודני יושב ומשוחח עם יהודים אלו באו לקרוא לי ומצאתי בחדרי את לייזר וחבריו. הם הביאו לי שוב חבילת מזונות וסיפרו שמתקדמות ההכנות לריכוז הנתינים הפולנים שיעזבו את בריה"מ וגם הוא מתכונן להצטרף לשיירה זו. לא יכולתי להתגבר על המועקה שבלבי והתחלתי להתמרמר על גורלי ולהתרעם על לייזר על שלא דאג לכלול גם אותי ברשימה. בהרגישו עצמו אשם במקצת, התנצל ואמר שחשב אותי לחולה מסוכן שאין לטלטלו. כשניסיתי לשכנעו שיתקן את המעוות נתברר שכבר מאוחר מדי, כי הרשימה אושרה בינתיים. תוך שיחתי עם לייזר נפתחה הדלת ונכנסו ידידי מבית־הכנסת. הם ביקשו להרגיע אותי ולשכך את רוגזי על לייזר, שכן עוד קשה לדעת איפה יהיה יותר טוב. ראש המדברים היה היהודי הזקן, זה שהיה מתאבק מאז בעפר רגליהם של מושלי הקרמל ושכח מכבר חיי חופש מה הם. על אף תנחומיו אלה היתה לי ההרגשה שאם לא אנצל את ההזדמנות הנוכחית אשאר עבד כנעני בשממות הרחוקות והנרחבות.

מאותו יום ואילך, לא נתנו לי הרהורים אלו מנוחה ולמרות שהתעמקתי בעבודת התירגומים ולמרות הסביבה הנוחה לא יכולתי להבליג על יגוני ועל החששות המרובים מפני יום המחרת. שעות על שעות התהפכתי על משכבי וראיתי בדמיוני תמונות מבהילות מחיי בעתיד. לא ראיתי אפשרות להתייעץ עם הפרופסור, ביודעי את מעמדו ומצבו בחברה. בהיווכחי עד כמה הפליא אתי גם עתה הגורל לרעה, שוב לא הרגשתי בשוני שבין המחנות לבין מצבי הנוכחי. נואשתי מכל תקווה ונתחוור לי שמצבי הולך ומתערפל מיום ליום, ערפל כבד כיסה לא רק את האופק הצר של ההווה, אלא גם את העתיד.

כעבור כמה ימים לאחר השיחה עם לייזר הרגשתי חולשה גדולה בלב וכאבים בגב. כשהתאוננתי על כך לפני הרופא התורן, בדק אותי והורה לאחות לתת לי מיד זריקות נוספות. הוא קבע שחליתי הפעם גם בפליוויריט. בעומק נפשי גרמה לי מחלה זו קורת־רוח, בדיוק כמו שקביעת הדיאגנוזה למחלה זו גרמה קורת־רוח לאסירים במחנות. שם היתה מחלה זו משחררת את האסיר לזמן מסויים מעבודת הפרך ומפגיעותיהם של הבריגאדירים והקומאנדנטים, וכאן נהייתי משוכנע שלכל הפחות בשבועות הבאים לא יעיזו להוציא אותי מביה“ח. התפללתי לאריכות ימיה של המחלה! הרופא התורן אמר שהמחלה איננה הפתעה בשבילו, כיוון שיותר מדי התרוצצתי בין החדרים והייתי לעתים קרובות יורד לספריה במרתף ביה”ח בלי שלבשתי בגדים חמים. הוא נתן הוראה להשגיח שלא אעזוב את המיטה ואת חדרי. ניסיתי להיוודע אצל האחות, כמה זמן נמשכת מחלת הפליוויריט והיא ענתה לי: “השד יודע. אינני יודעת”.

החדר בו שכבתי היה דומה לתחנת רכבת: כמעט בכל יום שני היה מספר קבוע עוזב את ביה"ח וכמספר הזה נכנסו חדשים. בהרבה מקרים הייתי מצטער על העוזבים ומצטער על הבאים, שכן רק לעתים רחוקות היו החולים אנשים כאלה שיכולתי להחליף אתם מלה על איזה נושא שהוא. בדרך כלל היו רובם משעממים מאד ולפעמים אפילו משפיעים לרעה על מהלך מחשבותי.

בשבילי שימש בית־החולים, כפי שכבר הזכרתי, מקור מצויין לעמוד על תנאי החיים בארץ זו: מסיפורי החולים יכולתי לצרף תמונה המראה שאין האושר שרוי בביתו של האזרח; שלכל אחד ישנן תלונות לרוב על התנאים הסוציאליים, על היחס האכזרי מצד השלטון, על הקושי להרוויח את הדרוש לקיום מינימלי ועל המחלות המרובות המתהלכות בארץ זו, אף שלעומתם היו כאלה שחי חיי מותרות, הרי לא העיזו אפילו להרהר אחריהם. היו מקרים שכמה אנשים בעלי השפעה נכנסו לביה“ח סתם כדי לנוח. בניגוד לנופשים אלה, הרי רוב החולים שנקלטו בבי”ח זה היו כבר חשוכי מרפא, שבאין ברירה הכניסו אותם לזמן מה. חולים אלה היו שרויים באפטיה נוראה ולא חשבו על יום המחרת ולא על מחלתם.

האחיות עבדו כאן במאמץ ובמתיחות. כי בעוד שבבתי החולים במערב מטפלת אחות רק בחדר אחד, היתה כאן אחות אחת בשביל כל הפרוזדור בן 12 החדרים. האחיות היו מעוצבנות ופניהן הביעו מרירות והן עשו את מלאכתן באופן אוטומטי. רק מפעם לפעם, כשהיו שומעים ברדיו איזה וואלס, היתה בת צחוק חולפת על פניהם כהרף עין. בבתי החולים שבכאן אין הצוות רשאי לאכול מהמטבח. כל אחת מהאחיות צריכה היתה איפוא להביא אתה את אוכל יומה. רק מים רתוחים ניתן להן. גם משמעת של בית־חולים לא היתה מורגשת והיו חולים שבילו את זמנם במשחק הקלפים, בביקורים אין סופיים מצד בני המשפחה, בהתרוצצות מחדר לחדר ומקומה אחת לכל הקומות האחרות וכו'. החיילים שבין החולים לא הרבו לספר על חוויותיהם בחזית המלחמה ורק פה ושם קלטתי הדים קלושים על נושא זה. התרבותיים שבין החולים בילו זמנם בקריאה ועל־פי־רוב לא הייתי מרגיש כמעט בנוכחותם של אלה.

באחד הימים הודיע הרדיו שבוטלו ההגבלות שהוטלו בתקופת המלחמה בנוגע לנסיעה ממקום למקום ומעתה אין צורך ברישיון מיוחד כדי לעבור מעיר לעיר ומאיזור לאיזור. ידיעה זו היתה חשובה בשבילי, שחיפשתי דרכים להימלט ולא לחזור למחנה אחרי צאתי מבית החולים. עכשיו תארתי לעצמי, שאם אין צורך ברישיון הרי סלולה הדרך לפני. כעת עמדה לפני השאלה, לאיזה כיוון עלי לפנות. שני היהודים שהתוודעו אלי בביה"ח יעצו לי עצות חדשות לבקרים. לבסוף יעצני אחד מהם לשים את פני לקוקז, והשני – לצד מערב, שכן לפי השמועות אפשר לעבור משם לצד השני.

הידיעה ברדיו עודדה אותי, אלא שהפרופסור, שבדק אותי לאחרונה, אמר שאף כי נראית הטבה במצבי טרם עליתי על דרך ההחלמה. דבריו אלה והעובדה שהביקורים מצד ידידי נעשו נדירים דיכאוני שוב. כמו"כ היתה לי הרגשה בלתי־נעימה כששמעתי שהרבה אחיות הביעו את מורת רוחן על שאני שוכב כל כך הרבה זמן בבית החולים. בדידותי העיקה עלי בכל כובדה ואם הייתי נפגש כבר לפעמים ביהודים טובים, היו הם מעוניינים לסיים את הפגישה בהקדם. הם פחדו לשוחח אתי בפומבי.

פעם הוצגה לפני אשה זקנה, שביקשה ממני להיכנס לחדר בו שכב בעלה שסבל ממחלה ממארת. היא הוצגה לפני על־ידי צעירה אחת שבאה לבקר את החולה. הצעירה לא ידעה אף מלה באידיש. כל דאגותיה של הזקנה היו למצוא לה חתן יהודי בהקדם האפשרי, לפני שתתאהב בנוצרי. זקנה תמימה זו חשבה שהצעירה תוכל למצוא לה בן זוג בין החולים בבי"ח זה.

כעבור ימים אחדים להכרתנו קראה לי הזקנה לפרוזדור ובבואי אמרה לאותה צעירה: “מאדם זה תוכלי לשמוע כל מה שאת רוצה לדעת”. הצעירה הוציאה זוג גרביים וכמה עוגות וביקשה ממני לקחת את המתנה הדלה הזו שאמה שלחה לי באמצעותה. אגב כך שאלה אם עלי להישאר עוד זמן רב בביה"ח. כיוון שהיה זה בראשית אדר, אמרתי לה, שכנראה אחוג את החג בבית־החולים. “מה? בדעתך להישאר כאן עד הראשון למאי?” שאלה בתימהון. עניתי לה שאני מתכוון לחגים שלנו, היהודיים. היא התאדמה ושאלה: “וכי ישנם חגים יהודיים חשובים יותר מהראשון למאי?” כשהסברתי לה שהכל יודעים שהראשון למאי הוא חג הפועלים ולא חג יהודי ואני מתכוון לחג שלנו, לחג הפסח, שאלה אם חג הפסח חג יהודי הוא, שהרי עד כמה שהיא יודעת חוגגים את חג הפסח כל הפרובוסלבים.

מהו אפוא המרחק בין צעירה יהודיה כזו לבין בלתי־יהודיה?

הזקנה עשתה לי הכרה עם עוד אשה יהודיה שבעלה שכב גם הוא בבית־החולים. אשה זו סיפרה לי שיש לה אם בת 80 היודעת על בוריים את התנ“ך ולשון הקודש. נתתי דרור לסקרנותי ושלחתי לישישה מכתב בעברית. באתי על סיפוקי, שכן כעבור ימים אחדים קיבלתי מכתב ארוך כתוב עברית, מלא וגדוש מליצות ומאמרי חז”ל. בעזרת הבת, ששימשה שליחה, נתפתחה חליפת מכתבים ביני לבין זקנה זו. באחד המכתבים שלחה לי חידושי דרוש משלה על התורה והמשנה והיה לי רושם שאני מתכתב עם רב בישראל.

עוד הפתעה היתה לי כעבור חודש כשהכרתי אשה כבת 50 שידעה בעל־פה את התנ"ך, את י.ל. גורדון ואת פרוג.

חגים בבית־החולים.    🔗

בשנת 1946 חל פורים ביום א‘, 17 באפריל. חולים יהודים אחדים, שזכרו את הגירסא דינקותה שלהם ונכספו לציין את החגים באיזה אופן שהוא, השתדלו לחוג הפעם את הפורים ביתר הדגשה וביקשו מקרוביהם ומכריהם להביא להם מזונות מיוחדים ליום זה. ביום א’ היה הרופא התורן בא רק בבוקר השכם והחלטנו להתאסף אח“כ בעליית הגג, המשמשת לחדר־הלבשה בשביל הצוות הרפואי. ביחד עם המכירים והאורחים שבאו לבקרנו בבית החולים היינו מנין בעלייה זו. הזקן שבחבורה הציע להתפלל בציבור ואותי כיבדו לשאת נאום קצר בענייני דיומא. אחרי התפילה והנאום שתינו לחיים, לחיי מרדכי היהודי ולתבוסת כל ההמנים. אחד מאתנו העיז אפילו לצרף ל”לחיים" את “לשנה הבאה בירושלים”. כל אחד מאתנו הרגיש את רצינותה של חגיגת פורים בהסתר ואשה אחת גם בכתה ואמרה: “אוי ואבוי לנו שהגענו לכך שיהודים צריכים להיזהר מפני יהודים אחרים כדי להתאסף”… אחרי שהחגיגה נגמרה עזבנו את המקום אחד אחרי השני בהפסקות קצרות, שלא לעורר את תשומת לב השכנים.

אלה שבאו מן החוץ להשתתף בחגיגה התחילו לבקרני בכל יום ראשון ועשינו תכניות לחוג בצוותא את היום הראשון של פסח.

היכרתי עוד אשה אחת ששמחה לפגוש יהודי היודע אידיש. חלק ניכר ממשפחתה ניספה במלחמה ובביה“ח שכבה בתה היחידה שחלתה במחלה קשה, לאחר שלפני חדשיים מתה בתה הבכירה בגיל 19 מאותה מחלה. בי ראתה אומללה זו אח לצרה ובהמשך שיחתנו הביעה לי את משאלתה שתזכה להציל את בתה ממוות, ואח”כ, אי"ה, ממגפת הטמיעה.

חג הפסח מישמש ובא ובפתק שקיבלתי מהרב דמתא הודיעני שהקהלה תשלח לי מצות. שמחתי שהפעם ארגיש את חג הפסח בזה שעל שולחני תהיינה מצות.

עשיתי הכרה עם אשה יהודיה נוספת, מלומדת ואינטליגנטית שידעה לשוחח אתי גם באנגלית. היא לא סיפרה על עצמה כל מאומה ורק כשבאה אמה לבקר אותה נודעו לי הפרטים עליה. בדמעות סיפרה לי האם שהבת התחתנה עם גוי והיא גרה עם משפחת בעלה, למרות שבאופייה היא יהודיה מסורה ואין להבין את הצעד שעשתה. האם הביעה בפני את השתתפותה בצערי וכמו“כ ביקשה שבעוזבי את ביה”ח אבוא לבקרה. מצאתי לי אפוא שתי ידידות טובות ומסורות בעלות לב יהודי חם ומסור ושפה משותפת. האם לא הסתירה את צערה שאין באפשרותה לציין את חג הפסח, כיוון שהיא אלמנה וגרה אצל חתנה הגוי, ולו יכולתי לעזוב את ביה"ח לפני הפסח היתה מכינה את כל הדרוש לעריכת סדר.

ימי הפסח קרבו והקור ששרר בחוץ החל לפוג. מאחר שבמשך שנים לא נהניתי מסביבה יהודית כלשהי והשנה הנני נמצא בחוג בני ברית, ותהיינה גם מצות על שולחני, הרי שהיה לי יסוד לשמוח. אלא שבהעלותי זכרונות מן העבר הלא רחוק– את החג בבית הורי בצוותא עם אחי ואחיותי, את כל הסביבה היהודית ואת השואה שירדה עליה, נוכחתי בבדידותי ובאפסותי.

בערב פסח הביא לי לייזר חבילת מצות גדולה והבטיח להביא לי בחול המועד עוד כמות כזו. כאשר כיבדתי במצות את שתי החולות היהודיות ששכבו בבית החולים היתה שמחתן גדולה ועיניהן נמלאו דמעות גיל.

השכנים שראו זאת התלחשו ביניהם שכנראה הערב חג יהודי.

החלטתי לתת את מנת הלחם שלי לשכני וגם להיעלם בליל הסדר ולעלות שוב לעליית הגג לשעתיים. תכנית זו ביצעתי על נקלה ולילה זה יישאר תמיד בזכרוני. בעליית הגג דמיתי להרגיש שב באווירה החגיגית של ליל הסדר ותיארתי לעצמי שכל מכרי עשוני שליח צבור בלילה זה. המכרים פחדו להצטרף אלי שמא יוודע הדבר ברבים. בשובי לחדרי מצאתי את שכני שקועים בשינה ושמחתי שהם לא הרגישו בי. ליל שימורים זה שימש לי לא רק לציון החג כי אם גם הפיח בי נשמה חדשה ואורך רוח להתכונן לימים הבאים. איך שלא יהיה, למרות שהיה זה כעין פסח מצרים, אמרתי לעצמי שאם זכיתי לפסח מצרים זה הרי שיש לקוות שאזכה שוב לפסח דורות. כיוון ששנתי נדדה מעיני יצאתי לפרוזדור, מקום שם פגשתי את האשה האומללה שחרדה לחיי בתה היחידה. היא שמחה לפגוש אותי בשעה זו ושאלה ממני כמה שאלות בהלכות חג הפסח ומנהגיו. נפרדו בברכת “לשנה הבאה בירושלים”.

ביום הראשון של פסח לא ידעתי איזו עמדה עלי לנקוט כשיביאו לי את האוכל: לומר שאין לי תיאבון הרי אהיה לצחוק בעיניהם, כיוון שתיאבוני עבר כל גבול. לא לאכול את הלחם ולמסור אותו לאחר, יכול הדבר לגרום לכך שיגרשוני מביה"ח. החלטתי אפוא לקבל את הכל ולמסור בחשאי את האוכל לחולים בחדרים אחרים. כדי שלא לעורר את תשומת ליבם של האחרים נאלצתי לקחת אתי את המצה לעליית הגג ולאכול שם בחיפזון. בצהריים באו ידידי המסורים מבית הכנסת ולשמחתי הרבה הביאו לי ארוחת צהריים כשרה. אתם גם התייעצתי איך לנהוג באוכל של בית־החולים. גם שמחתם היתה רבה שיש להם ההזדמנות לדאוג ליהודי גלמוד. לדבריהם עשיתי טוב שלא אכלתי את המצה בפרהסיה וגם לא ויתרתי על המאכלים שהגישו לי, שכן אין להפגין בפניהם דעות לאומיות ואישיות. אשתו של אחד מידידי גילתה לי בהזדמנות זו שיש להם בת כשרונית הלומדת זו השנה השלישית בפקולטה למדיצינה והם חוששים שמא תיאלץ להתבולל בגויים. גם משאלתם היתה למצוא איזה בחור פולני שישא אותה למראית עין, כדי שתוכל לעזוב אתו יחד ולעלות ארצה.

הגב' פליאובה.    🔗

מקרה מיוחד במינו זה מוכיח, שאדם מסוגל להיתקל בסתירות יומיומיות ולהחזיק מעמד. קשה היה לי לתאר לעצמי שיהודיה שהתחתנה עם גוי תשמור על קניננו הרוחניים והלאומיים גם יחד. וקשה שבעתיים היה להאמין שלמרות שאין שום קשר נפשי בינה ובין בעלה אין היא רוצה להיפרד ממנו, אך ורק משום שפעם נתנה לו את ידה. לדעתה אסור להתחרט על מה שנעשה אפילו בטעות גמורה. מיד כשהיכרתיה הרגשתי שאי שקט תוסס בקרבה. על מיטתה ראיתי עתון באידיש ונוכחתי שהיא יהודיה שאינה חוששת לקרוא בגלוי עתון אידישאי. למרות שהשתדלה לדבר אתי ברוסית קלאסית, לא העמידה פנים שהאידיש זרה לה. נודע לי שהוריה היו דתיים ובאו לרוסיה אחרי מלחמת העולם הראשונה ולמרות שאמה אלמנה היא משתדלת לשמור על המסורת בכל כוח יכולתה ושדירתם, בת שני החדרים, מחולקת לשתי רשויות נפרדות: חדר אחד, שבו גרה אמה ואחיה, היה סמל המעון היהודי; בחדר השני, ובו האיקונין ושאר תמונות של קדושי הכנסיה הפרבוסלבית, גרה היא ובעלה ושתי דודותיו שדיקדקו בפולחן הפרבוסלבי ללא כל פשרה. דרי החדר האחד לא התעניינו בנעשה בחדר השני, אלא שעל הבת הוטל התפקיד הקשה לדאוג לשיווי המשקל בין הדודות ובין אמה. היא היתה נכנסת לאמה כשהדודות הלכו לכנסייה והיתה מתנהגת כיהודיה אדוקה. בזמן שהדודות היו בבית היתה אך ורק אשתו של בעלה. היא היתה מבשלת הכל בצורה ובטעם יהודי וביחד עם זה נזהרה שלא לפגוע בתחום הדודות וענתה אמן לרצונן. סדר יומה היה עבודה בחוץ וניהול משק הבית בצורה שלא תקופחנה זכויות הדודות ומעולם לא התווכחה עם בני הבית על בעיות פוליטיות או לאומיות. היא אמרה לי שמזמן נשואיה הפכה שתקנית אפילו כלפי בעלה. לא העזתי לשאול על סיבת נשואיה המוזרים, אבל מתוך דברי אמה יכולתי לתאר לעצמי שהנישואים אינם מוצלים כלל ועל אף שבעלה נוצרי היו כל ידידיה המסורים יהודים – אצלם ביקרה, ואתם היתה לפעמים מטיילת או הולכת לתיאטרון ולקולנוע. הבת קיבלה השכלה גבוהה וגמרה את המכון לשירטוט תעשייתי. בפני ילדתה השתדלה להסתיר את מוצאה היהודי, כדי שלא תהיינה לה אי־נעימויות. הילדה גדלה איפוא לעת־עתה, ללא חינוך יהודי, אם לא פרבוסלבי. אשה זו ראתה בחיים מעין מעבר זמני, שבו צריך האדם לקחת הכל מהעולם הזה ולתת את הכל לחברה – מין ריפורמה דתית לפי הנוסח הסובייטי. היא השתדלה לדבר אתי רק על נושאים מדעיים, ואני מצדי נזהרתי שלא לנגוע בשאלה היהודית.

פעם קראה לי הצידה ואמרה: “תגיד לי ואל תתבייש. לבנים יש לך כשתצטרך לעזוב את ביה”ח? עליך לדעת שאני דואגת לך ואני מטכסת עצות איך לעזור לך להיחלץ ממצוקה זו ובאיזה אופן לסדר אותך במקום שלא תהיה כל כך מרוחק מאתנו. עליך לדעת שכבר התקשרתי עם ידידי מר ישראלסון, מרצה מן המנין בבי“ס גבוה. משפחתו היא משפחה עדינה, טובה ומסורה ואוהבת להכניס אורחים ולעזור ליהודים. התייעצתי עם ידיד זה איך להשיג בגדים עבורך. הוא הבטיח לתת תשובה כעבור יומיים. כבר ביקשתי מאמי לתקן בשבילך כותונת וכמה זוגות גרביים ואולי איזה זוג נעלים. ודרך אגב עלי להגיד לך, שביום עוזבך את ביה”ח עליך לעבור אלינו. כבר דיברתי עם אמא והיא תשמח מאוד לקבלך". כששאלתי אותה אם התעסקות זו למעני, בהתחשב במצבי החמור כאסיר נרדף, לא יפגע במצבה ועמדתה בחברה, ענתה שאין לי מה לחשוש כיוון שהיא יודעת מה שהיא עושה.

לאחר שנפרדנו ושכבתי במיטתי שאלתי לעצמי שוב: איך ייתכן שאשה המסורה לעמה תוכל לסבול חיים קרועים כאלה במשך זמן רב כזה; איך ייתכן שחברת בעלה אינה למורת רוחה בזמן שהיא מעמיקה לסבול את צער עמה. עד כמה שידעתי לפני מאסרי היו הנשים היהודיות הנשואות לנוצרים מנתקות את כל הקשר עם עמן. כאן ראיתי תמונה אחרת! מאידך נזכרתי עכשיו שבאחת השיחות רמזה לי שהדבר הטוב ביותר בשבילי היה להשתדל לסגל לעצמי את האנרציה הסובייטית, כדי שאתקבל לחברה זו, שלפי דעתה זו הדרך היחידה הפתוחה בשבילי…

פעמים רבות אמרה לי אמה, שלמרות שהיא אם לא הצליחה עד כה לעמוד על הסיבה שאילצה את בתה להתחתן עם גוי. “עליך לדעת” אמרה “שכאן אין רשות להורים להציג שאלות כאלה, והיא מצידה עקשנית ואינה רוצה לפתוח את פיה”. ואכן, פליאובה היתה לפלא בעיני.

היכרותי זו פתחה לי פתח תקווה לפיתרון, ולו פיתרון ארעי. היה ברור לי שאצלן אמצא לי מקלט זמני ואצלן אולי אפגוש את האדם המתאים שיעזור לי לכוון את דרכי בעתיד. הן אמרו שרצוי שלא אצא מבית־החולים עד בוא הקיץ כדי שלא אסבול כל כך כשאתחיל בנדודים. הבת אפילו האמינה שמכירה ישראלסון יוכל להשיג לי רשות שהייה בעיר זו על אף המיסמכים השליליים שבידי. היא אפילו תיכננה תוכניות לטיולים ולמסיבות בהשתתפותי.

מר חיימוף.    🔗

הכרתיו באמצעות אשתו החולה, שפעמים אחדות הבאתי לה את הטה של בין הערביים. זה קרה שבועות אחדים לפני הפסח. בעוברי אז בפרוזדור שאליו הוצאה החולה במיטתה כדי שיוכלו לנקות את החדר כראוי, ישב על ידה אדם כבן

1. היא עיכבה אותי והציגה אותי בפניו. הוא נעץ בי מבט קצר וברכני בשלום עליכם הלבבי והמסורתי ומיד נגע בבעייה היהודית, בספרות היהודית ובניין הארץ. הוא הראה בקיאות בתלמוד ופוסקים, בספרות החדשה ואפילו בספרות הא"י. הוא שלט יפה בשפות לועזיות ובכמה מענפי הספרות בשפות אלה. הוא אמר לי: “הלא חטא שאין לו כפרה הוא אם יהודי מתחתן בארץ זו. לו יכולתי לעבור את החומה הזו הייתי עושה זאת להצלת בני היחיד שנשאר לי לפליטה מכל בני שניספו במלחמה. הנה, בני יחידי זה כבר התאהב בנוצריה ואין עצה ואין תושיה”.

אך נודע לו מצבי התחיל לדאוג לי לבגד ונעל. שוב ראיתי שכאילו מן השמים דואגים לי. כי בהיכנסי לביה“ח קצר כוח דמיוני לראות או לחלום על רכישת איזה בגדים שהם. הוא השאיר לי את כתובתו, כדי שבעוזבי את ביה”ח אבוא אליו בהקדם וינסה לעשות בשבילי עוד דבר מה.

אדם זה הביע לפני אז גם את אמונתו שהפעם, אחרי שרוב מניינו ובניינו של הקיבוץ היהודי באירופה הושמד, יהא חבר הלאומים מוכרח לפתור את השאלה היהודית באופן מוחלט. כששאלתיו אם יש לו באמת אמון בממשלות האלה ענה בחיוך: “בעל כורחם יענו אמן”.

נאום צ’רצ’יל בפולטון.    🔗

איני יודע איך התרשם אז העולם המערבי מנאום זה. אני רק יודע איך השפיע הנאום על העם הרוסי, כי הייתי עד ראיה לדיכאון ששרר בין הצוות הרפואי והתושבים שבאו לבקר את חוליהם. כשקמתי באחד הבקרים הרגשתי בתסיסה השוררת אצל האחיות והרופאות. שיערתי שוודאי קיבלנו נזיפה מהמנהל ומשום זה הן מביעות אחת בפני השנייה את התמרמרותן. אבל השערתי זו נתבטלה כשנכנסה לחדרנו האחות הדיאטטית וצעקה בקול רם: “הכבר שמעתם על השערוריה הצ’רצ’לית? אוי ואבוי לנו שהגענו לכך. כעת אנו אבודים! אל אלוהים (!), מי יודע אם מי שהוא מאתנו יספיק להציל את עצמו. הוא מסית את האמריקאים הפראים שיזרקו גם עלינו פצצה אטומית כמו שזרקו על נאגאסאקי”. היא סיפרה לי שהרבה אחיות ורופאות כבר הגישו בקשה לחופש שלא מן המניין, כדי שיוכלו להכין כמות גדולה של מיצרכי מזון או רישיון לנסוע למקומות יותר מרוחקים. אותו יום לא נערכו הביקורים השיגרתיים על־ידי הרופאים; הצוות דאג להשגת כסף כדי להצטייד במזון למקרה שתפרוץ המלחמה; הם גם דנו בעניין הדבקת ניירות על זגוגיות החלונות; הרבה חולים, שצריכים היו להישאר בבית־החולים, דרשו במפגיע להוציא אותם כמבריאים כדי שיוכלו לברוח לערי השדה.

ביודעי את הפסיכולוגיה של האמריקאים והאנגלים הבינותי שהם לא יעיזו לצאת למלחמה באופן כה נמהר וניסיתי להרגיע אותם באומרי שאין עם בעולם שיכריז מלחמה חדשה מיד לתום מלחמה. כמובן שדברי לא נשמעו והצוות עבד כשהוא מבוהל ואובד עצות. בדמעות בעיניהן אמרו הרבה אחיות שהפעם ודאי לא יישארו בחיים.

היתה זו פסיכוזה המונית, כאילו בולמוס אחז את העם וכולם רעדו מאימה ופחד בממדים גדולים לאין ערוך מאותו הפחד ששרר כאן ערב ההתקפה הגרמנית. להגברת הפאניקה פעל אותו חלק הארי של הצוות שהיה בחזית וראה את כל מוראות המלחמה ואי־הסדר ששרר בצד שלהם. גם אם לא היה בנאום זה אלא איום בעלמא, הרי השפיע להגביר את פחד השלטונות מפני העוצמה והתעמולה האנטי־קומוניסטית של האמריקאים, נוכח העובדה שחמישה מיליון מחיילי בריה"מ היו במערב והציצו ונפגעו. הם ידעו שאלה ועוד מיליונים רבים אחרים מחכים לשעת־כושר של תוהו ובוהו כדי לשים קץ לשלטונם. כך יצא, במשך עשרה ימים שררה דיפרסיה קשה בין הצוות ואי־אפשר היה לדרוש דבר מה מהם. לרגל האנדרלמוסיה הזו חדלו לבשל כרגיל, חדלו לטפל בחולים כדיבעי ורק עמדו שעות רצופות ליד הרדיו. באותם הימים קרה שחולה אחד ביקש מהרופא טיפול מיוחד ועל בקשה זו ענה הרופא בחיוך: “טיפש, לשם מה נחוץ לך הטיפול כשעוד מעט ויישמד כל העולם”. כבר הפחד מפני התוהו ובוהו גרם להפרת המשמעת וחולה שהיה רוצה בכך יכול להתלבש ולצאת מבית החולים, להתמהמה בחוץ שעות ארוכות ולחזור מצויד בכל מיני דברים בתוספת שמועות מדכאות.

רק הודות להצהרה שבאה מפי מורם ומדריכם הגנרליסימו שאמר כי “בריה”מ איננה חושבת שהג’נטלמנים ירצו לאבד את עצמם לדעת, ומשום כך הוא מחשיב את נאומו של הג’נטלמן האנגלי כנאום מטורף" שקטו קצת הרוחות. בכל זאת עוד עבר זמן רב עד שהחיים חזרו למסלולם הרגיל.

אלה שהכירו את דרכי השלטונות החלו אז לנבא לגל מאסרים חדש, שיקיף גם את אלה שהיו פעם במחנה הסגר ולא כל שכן את האסירים המשוחררים בני חוץ־לארץ. את אלה האחרונים יאשימו בראש ובראשונה שהם אוהדים את צ’רצ’יל. היה לי אפוא יסוד נוסף לדאגה חמורה על עתידי. והנה, לא עברו אלא ימים מספר והופיע מאמר חריף ב“פראוודא” בו דורש בעל המאמר בכל תוקף מחברי הממשלה ומכל אזרח נאמן לשלטון לעמוד על המשמר ולהשגיח בשבע עינים על השונאים הפנימיים המחכים לצ’רצ’יל. מאמר כזה ב“פראוודא” פירושו חד־משמעי– מאסרים המוניים. תודות למאמר זה כבר לא הרגשתי בנוחיות שבבית־החולים וכל פעם שנפתחה הדלת פחדתי שכבר באים לקחת אותי. מתיחותי גדלה עוד יותר כשהאחות הדיאטטית מסרה לי בסוד שטילפנו ושאלו אם עודני כאן. הוכחה נוספת למעמדי הרציני שימשה לי העובדה ששתי “הכלות” הידועות ש“שכבו” בביה"ח הפסיקו לבקר אצלי.

משמר הולך ומשמר בא.    🔗

מי שהיה מקודם שכני וחברי לחדר דאג לפני צאתי להציגני לפני ידידו שהוכנס לבית־החולים. הוא תיאר אותי לפניו כאדם מנומס ומסור לחברים ודואג לטובתם. מיד הבינותי שדבריו של היוצא לא היו אלא בלשון סגי־נהור ויש לנהוג זהירות גם עם חולה חדש זה. אבל זה האחרון, שבא מתחנת ההדרכה של הבולשת, ידע יפה מה לעשות במקרה שהקרבן זיהה אותו. הוא התחיל לספר קבל עם על אהדתו העמוקה לעם היהודי ואמר שכל ימי חייו התעניין בבעייה זו וחקר בתולדות ישראל. הוא העלה על נס את הקשרים ההדוקים שבין קיבוץ יהודי לשאר הקיבוצים היהודיים ובין יהודי לרעהו, קשרים שלפי דעתו איפשרו לעם ישראל להתגבר על כל הרדיפות שעברו עליו עד כה. הוא הוכיח שעצם הרדיפות הן שיצרו אצל היהודים את נשק האחדות שבעזרתו התגברו עליהן. הייתי שמח אילו הסתפק בנימוקי אהדתו, אלא שלפתע עבר לנושא אחר לגמרי, שאין לו שום קשר עם הנושא הקודם: הוא התחיל בסידרה של שאלות, כגון: איזה רושם קבלתי מבריה“מ; איפה יותר נוח ומעניין לחיות, במערב או ברוסיה; באיזו ארץ מרגיש את עצמו האדם יותר חופשי; מה בדעתי לעשות בבריה”מ; האם יש לי קרובים או מכירים, בבריה“מ או בחו”ל. ואחרון אחרון: אחרי שעניתי שהנני מוקסם מהגן עדן החדש שזכיתי לראותו ואחרי שהודיתי שבשום ארץ לא ראיתי צדק ויושר כזה כמו ברוסיה והבעתי את אמונתי שרק בבריה"מ יש לכל אדם סיכויים לאושר בלתי מוגבל ושבשום מקום בעולם אין כל כך הרבה בתי ספר כמו בארץ זו ועוד הוספתי והכרזתי בקול שהנני אסיר תודה לצבא האדום המנצח על שהביא גאולה לאנושות בכלל וליהודים בפרט – אחרי כל התשבחות האלה שהשמעתי אורו פניו והזמינני באופן רשמי לבקרו. הוא רשם לי את כתובתו בחמישה העתקים וליתר ביטחון ביקשני לשים כל כתובת במקום מיוחד, שלא תאבד ממני. הוא אמר שבביתו ארגיש עצמי כאילו הייתי בבית הורי והוא מאושר מאוד להכיר יהודי שקיבל השכלה בצרפת. הוא הוסיף שבכל כחו ישתדל להכניסני לחברה אינטליגנטית, מקום שם ישנן צעירות חמודות הלומדות פרק בסוציאליזם ובקומוניזם. באותה חברה, אמר, אשכח את כל התלאות שעברו עלי ותהיה לי ההזדמנות ללמוד את המנהגים הסובייטיים, את האופי הסובייטי ואת האדם הסובייטי. בחברה אינטליגנטית זו, אמר, ישתדלו החברים, ובעיקר החברות, להמתיק לי את החיים וארגיש באושר הצפוי לכל אדם הגון בארץ הסובייטית. “בל תחשוב”, המשיך, “שרק עם יהודים תמצא לך אושר ותרכוש לך ביניהם ידידים. זאת היא אשלייה. כי כאן בארץ הסוציאליזם רוכשים מכירים לא רק אצל בני־ברית כי אם גם במשפחה סובייטית אמיתית. אני מקווה שבזמן קצר תזכה להיות חבר נאמן והגון במשפחה הסובייטית הגדולה והמפוארת”.

דיבורים נאים! ומעשים?

כשקיבל חבילה ביקש סליחה מהשכנים ויצא עם החבילה החוצה. הוא חזר רק כעבור חמש שעות. כששאלו אותו אם התנהגות כזו התנהגות קומוניסטית היא, העמיד פנים כאינו שומע ואינו מבין מאומה. כשהשכנים התחילו לתבוע את עלבונם על שלא כיבד אתם בדבר מה מהחבילה, כנהוג, התחיל מהתהפך במיטתו כמי שאחזו השבץ. השכנים אמרו שהדבר בא כתוצאה מאכילה גסה. בכל זאת כעבור עשרה רגעים כבר שררה רוח השירה על בעל השבץ ונתון את קולו בשיר. בסוף החל לשיר “ביימיר ביזט דו שיין” ומיד פנה אלי: “תגיד לי, הי הפריזאי, האם זהו ההימנון הלאומי שלך?” עניתי בלילה בלי להסתכל בו. “ואם כן מה אתה שותק, תשיר אתי יחד את השיר הלאומי שלך”? עניתי בשלילה בלי להסתכל בו. “ואם כן מה אתה שותק, תשיר אתי יחד את השיר הלאומי שלך” אמר. עניתי לו שכפי שאני מבין לא קרא אף פעם באבנגליה וכן אינו מכיר את מזמורי התהילים. כששאל מה שייכות יש כאן לאבנגליה ולמזמורי התהילים אמרתי לו שבתהילים יש מזמור “על נהרות בבל” ושם כתוב: “איך נשיר את שיר ה' על אדמת נכר”. הוא קפץ כנשוך נחש ואמר: “לאיזו אדמת נכר אתה מתכוון?” אמרתי לו שהוא יכול לפרש כרצונו ושאדם סובייטי צריך להתבייש לדרוש מאדם כמוני שיתן את קולו בשיר. “איזה צרות יש לך ולאיזה צרות הנך מתכוון?” שאל. – “דומני שיש לך קצת מוח בקודקודך ואתה יודע די טוב שכל היהודים באירופה נשמדו. עודך שואל איזה צרות?­” ­­– “הם נשמדו, אתה אומר? לא מזמן הייתי בקיוב ושם הז’ידים שורצים כצפרדעים, ואתה אומר שנשמדו. צחוק אתה עושה”. כאן התערבו השכנים והתחילו להתווכח אתו על הגרמנים, היטלר ומארשל פאולוס. נשמתי לרווחה כשהסיחוהו לנושא אחר. בוויכוח השתתפו כל החולים, שעברו מוויכוחים לגידופים ומגידופים למכות ואת רוב המכות ספג, כמובן בעל החבילה והשבץ. האשימו אותו שברוב טיפשותו ובורותו הוא מעדיף את הגרמנים על הרוסים וכנראה שהיה בצבאותיו של וולאסוב ומשום כך נשאר נאמן לגרמנים. כשניסה להצטדק ולהוכיח שהוא חבר המפלגה היכוהו מחדש, בטענה שלכל מרגל וסוכן זר יש כרטיס המפלגה כדי לסנוור עינים ולהוליך שולל את האנשים הסובייטיים. לא יכולתי לעצור את צחוקי וכיסיתי פני בסמיכה שלא יראוני בכך. הניסיון לימדני שכל וויכוח גורר אחריו מריבות ומכות והודיתי ליושב במרומים על החסד שעשה עמדי ונחלצתי מהוויכוח.

בשל המהומה הבהילה האחות את הרופא התורן וזה פקד להעביר את בעל השבץ לחדר אחר. אחרי שהוציאוהו מחדרנו התרעמו עלי השכנים על שלא כבדתיו מיד בסטירת לחי על שאלותיו המחוצפות. “עליך לדעת”, אמרו “שאם בא מי שהוא ומתחיל להמטיר עליך שאלות הוא פרובוקטור שצריכים להקהות את שיניו. מה, הוא חבר הבולשת? אנחנו נתאונן בפני הפרופסור”. למחרת בבוקר נכנס הממונה על ענייני התרבות בביה“ח והתנצל שלא ידע שברנש זה יפריע את המנוחה והודיע שניתנה כבר הוראה להביא אותו בפני משפט חברים ובוודאי ינזפו בו על שהוא מכניס פוליטיקה בין כותלי ביה”ח.

הגברתן.    🔗

המיטה לא נשארה ריקה. לחדר הוכנס בחור גבוה וחסון כארז, בעל פנים גסים שהעידו עליו שהוא משתייך לעולם התחתון. מיד לבואו עבר ממיטה למיטה ושאל לשמו של כל אחד וכן ביקש טבק או דבר מה לזלול. “זלילה” משמעה אכילה בפי בני הכנופייות. הצעתי לו שני תפוחי אדמה ומעט לחם, הוא קיבל זאת ברצון, טפח על שכמי ואמר: “אתה בן אדם, אותך אכבד”. אחרי שאכל בחטיפה התחיל לספר שעד גיל 18 הספיק כבר לשבת שלוש פעמים בבית הכלא בעוון גניבות, שביצע בשותפות עם חברים לעבודה. הוא התפאר בכשרונותיו הגדולים ב“משלוח־היד” שלו מאז מלאו לו 15 שנה. סיפוריו שבו את לבם של חלק מהשומעים, גאון הראוי להערצה. בין השאר סיפר איך שפעם נכנס לצרכניה גדולה וראה שם סחורות שגירו אותו. המוכרת היתה צעירה כבת 19 והוא הציג עצמו כבא כח המשטרה והזמין אותה ללכת אחריו. היא רעדה מפחד כשהוציא אותה בכוח מהצרכניה. בחוץ אמר לה, שאם לא תתן לו מיד שלושה מטר אריג הוא יוליך אותה למשטרה. הוא קיבל את האריג.

כמה מהשכנים ניסו להתחרות בו בסיפוריהם המפליאים ובחור זה, בראותו שהשכנים מוקסמים ממנו, מצא עוז בנפשו להטיף מוסר לכל אחד: פעם התרעם ששכנו שוכב באופן בלתי מנומס; פעם שנייה, שהשכן נחר בזמן השינה, ופעם שלישית שהשכן לא התרחץ כראוי. לי הטיף מוסר שהשמיכות אצלי לא בסדר; שכנראה השתמטתי מהצבא ואינני יודע איך לסדר את המיטות; שכנראה ברחתי גם אני לטאשקנט. אמרתי לו שילך לעזאזל ושאינני מוקסם מסיפוריו. הוא ניסה להראות לי את כחו, אבל למזלו נפתחה הדלת ונכנס הפרופסור ופמלייתו. “מה אתה עושה ליד מיטתו של חולה זה?” שאל הפרופסור. הוא ענה באדישות שבא ללמד אותי איך לסדר את המיטה. כשהפרופסור שאל את האחות הראשית, מי נתן הוראה להכניס בחור זה לכאן, לא ידעה לענות והפרופסור העיר שנחוצות לו אחיות שיש להן מושג מכל הנעשה כאן. הבחור הוזמן למנהל ביה"ח שהסביר לו, שאם יפריע ישלחוהו לבית הכלא. בכל־זאת, מיד עם שובו, הכריז שאיננו סובל את הז’ידים הפאראזיטים, שאינם רוצים לעבוד ורק אוהבים להרוויח באופן בלתי חוקי; שנשותיהם מלובשות תמיד בבגדי פאר עם פנינים ותכשיטי זהב. פניתי לשכנים ואמרתי, שלפי דבריו יוצא שרק גונבי כיס הם המרוויחים

את לחמם ביושר והיהודים הם פאראזיטים משום שאינם שולחים ידם לגנוב.

כשנסתמו טענותיו חזר למיטתו ופתח בפזמוני אסירים. כעבור יומים באה אשה ובידה חבילה ושאלה עליו. הוא קפץ ממיטתו, חטף את החבילה, הדף אותה אל מחוץ לחדר וקרא: “עכשיו את יכולה ללכת לעזאזל”. האשה בכתה ואמרה שעשתה למעלה מכוחותיה כדי להשיג את החבילה הזו ובמקום תודה הוא מגרש אותה. “אוי ואבוי שהבאתי לעולם בן שכזה”, סיימה. הוא שכב לו על מיטתו, לעס והמשיך בשירי פושעים. חולה קשיש אחד, שתמונה זו הרגיזה אותו, אמר שחרפה היא לאדם רוסי לראות שערוריה זו בלי להגיב עליה, והוסיף: “מה יגיד הזר הזה למחזות כאלה?” אותו גברתן, שכל הזמן שכב לו במיטתו והמשיך ללעוס, פתח בקללות כלפי הקשיש ואיים שעוד מעט ויעשה ממנו גל עצמות. כשהגיעה שעת ארוחת הערב הרגישו אחדים שמנת הלחם נעלמה. החשד נפל, כמובן, על גבור היום. פרצה קטטה ומוכרחים היו להבהיל את החובשים כדי להציל את המוכים מידיו של “חולה” זה. שלושה מהמוכים הועברו לחדר הנתוח ואת “הגבור” מסרו לידי המשטרה.

אחרי שגרשוהו מבית החולים נודע שהוא נכנס בתעודה מזויפת, כדי לנוח.

חגיגת הראשון למאי.    🔗

יומיים לפני כן נכנסו החובשים בליוויית רופאים ובקשו מכל חולה לקום ממטתו. החובשים ערכו חפושים במזרון ומתחת למזרון ובשולחן הקטן שליד המטה. נצטווינו להתפשט והם בדקו את הלבנים ואח“כ הודיעו לנו, שלרגל החג לא יתקיימו ביקורים של הפרופסור ועוזריו ועל החולים אסור יהיה להסתובב בין החדרים והקומות. הם הזהירו שבפרוזדור יימצא בא־כח האירגון המינהלי ומוטב לכל חולה להישאר בחדרו. את מניעת הביקורים אצל החולים בימי החג נימקו בכך שכל אזרח סובייטי צריך להפגין עם כל העובדים והפועלים ברחובות ולא יוכלו למצוא זמן לביקורים בביה”ח. תחת זה הבטיחו שהאוכל יהיה חגיגי, כדי שהחולים יהנו מהחג הכביר הזה.

גם במחנה היו מתנהגים בקפדנות יתרה בערב החג. קודם כל היו סוגרים אותנו בצריפים ועושים חיפושים מדוקדקים. כשהיו מוצאים כפתורי מתכת היו מעקלים אותם ואת בעל הכפתור מכניסים לצינוק, מתוך האשמה שהוא מכין נשק קר ומתוכנן לקונטרבולוציה. במקרה ומצאו מחט אצל האסיר היה הוא עלול להימסר לדין. כלל ראשון במעלה במדינה זו הוא חשדהו! כלל זה חל כאן על אזרחים חופשיים כעל אסירים.

ההבטחה החגיגית בדבר האוכל המשופר לא נתקיימה. אפשר מאוד שההבטחה החגיגית הזאת נתכוונה לוודקה, שלמרות ההשגחה היתרה הצליחו המעוניינים להביאה לחולים יחד עם מיני מאכלים האסורים בהכנסה לבית החולים. למזלי עזבו שכני את חדרי והלכו להם להשתכר בחדר אחר, שממנו בקעו צעקותיהם וגידופיהם. כתורן נשאר רק חובש אחד, וגם הוא השתתף בשתיית הוודקה. לי היה די נוח להישאר יחידי בחדר, אלא שאחות אחת, שלא היכרתיה קודם, נכנסה ושאלה למה אינני משתתף עם יתר החולים החוגגים. עניתי לה שאין לי מצב רוח ואין לי כל יסוד לעליצות או לחגיגות, ומעצמה צריכה היא להבין, שכל יהודי שנשאר בחיים אחרי השואה איבד את משפחתו והפסיד את כל עולמו. היא החווירה וביקשה ממני סליחה וגם שארשה לה להישאר ולשוחח אתי. “תתאר לך”, אמרה, “שלמרות שאינני יהודיה סבלתי מהמלחמה הזו. הייתי בחזית וראיתי את כל הזוועות ויודעת אני מה באמת עשו הפאשיסטים ליהודים. אלא שתסלח לי אם אגיד לך שקודם כל אינך היחידי, והשנית שהתבודדותך לא תקים אותם לתחייה”. היא סיפרה שהיתה בפולין ואמרה שאפילו כעת חזקה האנטישמיות בכל המקומות שהיו כבושים ע“י הגרמנים ואם היו שומעים לה היתה מייעצת שאף יהודי לא יחזור למקומות אלה. היא יודעת מקרים שיהודים שחזרו לפולין או לארצות הבאלטיות נהרגו שם כעבור זמן מה. היא אמרה שכעת היא עובדת כמזכירה בטכניון למבוגרים המשתלמים בערבים ואם אסכים היא תשתדל שיעסיקוני כמרצה במוסד זה. כאן הנמיכה את קולה ואמרה: “אני יודעת הכל אודותיך ויודעת את מצבך די יפה, אבל אינני שייכת לאותן הרוסיות הצועקות שכל יליד חו”ל הוא מרגל. לא ולא. הייתי רוצה מאוד שתבקרני. הרי לך כתובתי ומקווה אני שתרגיש את עצמך טוב אצלנו כי אנחנו שייכים עוד לדור הרוסי האוהב להכניס אורחים ולעזור לעני ולנכה רוח. שמעתי עליך הרבה ואני יודעת מזמן שדווקא הטובים הם הסובלים והנמקים בבתי כלא ובמחנות והרעים מטיילים להם להנאתם בכל מקום בכל עת”. היא הפצירה בי שאבטיח לה לבוא ולהתאכסן אצלה כשאך אעזוב את כותלי בית החולים. הודיתי לה על טוב לבה והבטחתי להיכנס אליה בהקדם האפשרי. היתה לי אמנם הזמנה אצל האם בעלת החתן הנוצרי, אבל החלטתי לשהות בבית זה זמן קצר בלבד, כדי שלא לפקוח את עיני השכנים לרוץ ולהלשין עלי ועל האם והבת. נתתי את הבטחתי לאחות זו, כדי שבאין ברירה אדפוק גם כן על פתחה.

מאין יבוא עזרי?    🔗

ב־20 למאי 1946 נכנס אלי לייזר עם חבילה גדולה ואמר: “מצטער אני להודיעך שזו הפעם האחרונה שאני מבקר אותך. הבאתי לך חבילה גדולה, כדי שלא תרגיש מיד במחסור. אני עוזב את הארץ הזו בדרכי חזרה לפולין. אינני אומר שאני מרגיש עצמי מאושר, כי מתהלכות שמועות האומרות שישלחו אותנו לשלזיה העליונה, מקום שם נעבוד במכרות. אני נוסע אך ורק מפני שאחרים נוסעים ומי יודע אם לא נקנא באלה הנשארים כאן”.

כמובן שבדבריו האחרונים ניסה גם לנחמני וגם להתנצל על שלא עשה את כל המאמצים כדי שאצא גם אני עמהם. לא העלמתי דעתי זו ואמרתי לו שכל כמה שאני מכיר לו טובה על מאמציו הרבים לספק לי אוכל, איני יכול לכבוש את התמרמרותי שלא התעניין די בגורלי ובעתידי והם משאירים אותי כאן לאנחות. כעת הנני רואה בעליל, הוספתי, שמקומי יהיה שוב בבתי הכלא. הוא חזר על הטענה הישנה שהייתי במצב כל כך רע שלא האמינו שאשאר בחיים, ומשום זה לא התעניינו לצרפני לרשימתם. נפרדנו מתוך התרגשות גדולה. דמעות זלגו מעיניו ואמר שהוא מקווה שאלוהים לא יעניש אותו על רשלנותו זו.

אחרי צאתו עשיתי לי חשבון הנפש ובאתי לידי מסקנה שגם אני לא השתדלתי כהלכה שיכלול אותי ברשימת הנוסעים.

בינתיים חלף החורף והאביב הופיע בהדרו. היער שבקירבת מקום החליף את אדרתו החורפית ועטה מעטה ירוק. שינויים אלו שחלו בטבע הפיחו רוח חיים אפילו בלב החולים המיואשים והמסוכנים. במשך הזמן נוספו לי כאן 25 ק"ג. רק הכאבים ברגלים לא נעלמו וגם נדמה היה לי שלא חלה בהן כל הטבה.

פחד מפני האביב.    🔗

בעיצומו של האביב, שבועות אחדים לאחר הפסח, נוכחתי שהימים ליציאתי ממקום זה הולכים וקרבים. ראיתי סכנה גדולה לצאתי מבית החולים בהיותי מלובש בבגדי חורף של אסיר. העובדה שביום קיץ חם מתהלך אדם בבגדים כאלו ודאי שתעורר חשד גם אצל הבולשת וגם אצל כל אחד ואחד, כך שבכל רגע אהיה צפוי ליפול שוב בפח. לא העזתי לבקש מהנשים המבקרות אותי שיביאו לי בגדים, כיוון שלא הייתי בטוח שבכוחן למלא משאלתי זו, על אף שכבר הבטיחו לי שבבואי אליהן יטכסו עצה בדבר החלפת הבגדים. לא העזתי להגיד להן שהסכנה צפויה עד בואי אליהן. מצד שני קשה היה לי להשלים עם הרעיון שתיכף לצאתי מבי"ח אלך בעצמי ישר ללוע הארי. כה התהלכתי קדורנית זמן רב. מיטיבי ורעי שהרגישו בזה זקפו זאת על חשבון בדידותי.

ב־15 ליוני נקראתי לפרופסור והוא אמר לי שעוד עשרה ימים נשארו לעוזבי את ביה"ח. הוא אמר שדיבר עם מנהל מפעלים שהבטיח לדאוג עבורי ולסדר אותי באיזה אופן שהוא. הוא נתן לי 200 רובלים וחבילה לבנים ואיחל לי הצלחה. הוא האמין, כנראה, שהנני מי שהיה פעם אסיר וכעת הנני חופשי. הבעתי לו את תודתי העמוקה על כל מה שעמל ופעל בשבילי ואמרתי לו שאף פעם לא ישכח מזכרוני.

נוכחתי שהצוות הסאניטרי חשב אותי לאדם חופשי– באין עלי בגדי אסיר – וכזה היה יחסם אלי, ובשל כך הצטערתי מאוד שמר חיימוף טרם הביא לי את החליפה והנעליים, שהבטיח לי, כדי שביום צאתי מבית־החולים יישאר אצלם רושם זה ויתקבל גם אצל האחרים שיראוני בחוץ, ולא ידונו אותי כמנודה שיש להתרחק ממנו.

סוף דבר, נוכחתי שיקשה עלי לשחות נגד הזרם של המכשולים המרובים הללו באין לי שום נקודת אחיזה להיחלץ מן הנחשול שאפפני וניצנצה בי המחשבה שהדרך הטובה ביותר היא לנדוד לאיזור הקרוב לספר הפולני, אולי משם אוכל לצאת מן התחום המסוכן. כמובן שכדי לבצע תכנית כזו דרושים לי ידידים וכסף שיספיק לי לחיות זמן ידוע בלי לפנות לעזרתו של מישהו. אמנם כבר היו בידי 700 רובל ממכירת חבילתי האחרונה, אלא שבתנאי התקופה ההיא לא היה זה סכום שאפשר לבנות עליו. החלטתי אפוא לחכות ולראות, זאת אומרת שאשתדל באיזה אופן שהוא להתעכב במקום זה לזמן מה, ובמקרה שלא אצליח אנדוד למקום יותר קרוב לגבול. תוכנית זו כמעט והיתה בשלה, עד שנודע לי על סכנה נוספת, והיא שבכל קרון וקרון נערכות בדיקות ע"י הנ.ק.ו.ד. וכל איש חשוד נעצר מיד לשם בדיקה. עובדה היא שלי לא היה שום מיסמך שיצדיק את סיבת נסיעתי. לא נשאר לי אלא לסמוך על נס שדווקא בקרון שלי לא תיערך בדיקה. יודעי דבר יעצו לי לנסוע בקרון משא לאחר שאשחד את מלווי הרכבת. שם, אמרו, לא יפריעני איש. עצה טובה בוודאי, אך כדי להצליח בכך נחוצה גישה מיוחדת למלווים ומי יודע אם לא אסכן עצמי בגישה בלתי נכונה. בקיצור הדרך מלאה חתחתים!

כיוון שידעתי כבר על היום בו אעזוב את בית החולים נגזלה ממני מנוחת הנפש ועצבי נעשו מתוחים מרגע לרגע. על כן כבר חיכיתי לרגע האחרון.

עזיבת בית־החולים.    🔗

במחצית השניה של יוני שרר אביב נהדר. לזר שהיה נקלע לכאן אי־אפשר היה בשום אופן לספר שעוד לפני זמן קצר שרר כאן חורף עז כזה שלא נתן אפילו לחלום על מזג־אוויר נחמד שכזה בקרוב. זהו הטבע כאן: מספיקים עשרה ימים יפים להפשרת השלג והתייבשות האדמה ועוד חמישה ימים כדי שהאדמה תיהפך לשדות מרעה והגנים יתחילו ללבלב. כאן גדל העשב במהירות עצומה, הירקות במשך ארבעים וחמישה יום והיבול בשל במשך חדשיים.

ישבתי על מרפסת בית־החולים ואוזני קלטו את שירת הציפורים שחזרו למולדתן. מתי שמעתי וראיתי כזאת בפעם האחרונה? הכל מסביב פורח ורן באור נגוהות ורק אני לבי נוגה, בזכרי שאביב חיי גז ממני לבלי שוב. פצעי האנושים, שעדיין לא הגלידו, התחילו להכאיב לי שוב, משום– שאותה השמש זורחת ומהנה את כל העריצים והזדים שעשו שמות בעמנו.

אגב כך נזכרתי, שזה לא כבר, בחג השבועות, הזכירו בבתי הכנסת בכל העולם את נשמות מיליוני הקדושים שנשמדו באכזריות מתוכננת ואין מי שינקום דמם. דמעות עברו את עיני ועל כן עליתי שוב לעליית הגג להתבודד, כדי ששונאינו לא ירגישו בצערי ולא יראו בדמעותי. לאזכרת נשמות הקדושים שנטרדו מן העולם הוספתי את הנשמות הבודדות של המעונים הנמקות במחנה הסגר על שאין בעליהן מוותרים על היקר הקדוש לעמנו. הצלצול הקורא לארוחת הצהריים הפסיק את מהלך מחשבותי אלה וכשנכנסתי לחדרי אמרה האחות שמישהו קורא לי לטלפון. נתקשיתי לתאר לעצמי שמישהו ייזכר בי בשעה זו. בהרימי את השפופרת נוכחתי שמדברת הגב' פליאובה. היא שאלה מתי אני עוזב את ביה“ח וסיפרה שעזבה את ביה”ח לפני שבועיים, כיוון שלא הרגישה בו שום הטבה ובחרה לשכב בביתה ושעכשיו היא כבר מתהלכת ברחוב. בין השאר אמרה שנפגשה עם ידידה מר ישראלסון ושכולם מחכים לבואי.

למחרת, אחרי ארוחת הבוקר ביקשו ממני את מספרי בבית החולים, סימן שאחרי ארוחת הצהריים עלי לעזוב את האכסנייה הזו, שהחזיקה אותי במשך חדשים ארוכים.

רוב המכירים שרכשתי לי כאן כבר עזבו ואפילו הרופאים נתחלפו. היחידה שנשארה היתה האחות הדיאטטית. לה גליתי את המעיק עלי וביקשתיה להראות לי את הדלת האחורית, שדרכה אוכל לעזוב מבלי שירגישו בי. היא הבינה למצבי ודיברה עם האנשים האחראים לכך. אחרי הצהרים בישרה לי שהכל מסודר ושאוכל להיכנס לחדר ההלבשה, מקום שם יחכה נער שיובילני לדלת האחורית בגן.

נפרדתי מהאחיות ומיתר אנשי הצוות ובמיוחד מהאחות המסורה שכל כך התעניינה בגורלי ועזרה לי בכל יכולתה. לפני לכתי נתנה לי את כתובתה הפרטית. היא הבטיחה שבבואי תראה, אולי תוכל גם היא להיות לי לעזר.

בבושת גנב יצאתי בהיחבא בבגדי אסיר חמים ומלוכלכים, בזמן שבחוץ האביב שולט בכל תוקפו. הנער שהובילני הביט עלי בתימהון, כאילו רצה להגיד שהוא מאוכזב שהוטל עליו ללוות פושע ולעזור לי לצאת בדרך נסתרת. בצאתי לרחוב הרגשתי שעיני האנשים מופנות אלי באיבה. ניסיתי את כוחי ללכת הליכת בן־אדם בריא, אבל מיד נוכחתי שהכאבים ברגלי טרם עברו. בכל זאת עשיתי מאמץ ומיהרתי לכיוון בית־הכנסת, שכן קיוויתי למצוא שם מישהו שיוכל להדריכני איך להיפגש עם האנשים שאני מעוניין בהם. בית־הכנסת היה ריק. התישבתי על אחד הספסלים וחכיתי. הדלת נפתחה ונכנס זקן אחד שהכירני. דמעות גיל זלגו מעיניו בהביעו את שמחתו הגדולה שנשארתי בחיים, אחרי ששמע שהרופאים אמרו נואש לחיי. הוא סיפר לי שהיום היה בית־הכנסת מלא עד אפס מקום, כי רוב היהודים הפולניים באו להיפרד ממכיריהם ומבית־הכנסת. נודע לי שבאותו יום נהרו המונים לתחנת הרכבת ללוות את המאושרים שזכו לגאולה זו.

צערי עבר כל גבול בשומעי את הידיעות האלו, כי אמרתי לעצמי שלו הייתי עוזב את ביה"ח יום לפני כן יכולתי אולי להילוות אליהם. הזקן הסביר שהאדם שאליו יש לי מכתב גר לא רחוק מכאן ושאוכל ללכת בשביל הקצר.

נזכרתי שבאותו כיוון גרה האשה שידעה לשוחח אתי בלשון הקודש, שגם היא ביקשה ממני לבקרה, והלכתי קודם כל אליה. בבואי התפלאה מאוד שרק היום עזבתי את ביה"ח. כשסיפרתי לה על המכתב מהפרופסור אמרה שעלי להיפטר מיד מבגדי האסיר שלי ושלא אהין לגשת בהם למילנר זה. רצה המקרה ונכנסה אחותה של מארחתי העובדת אצל מילנר. האחות אמרה לי שאדם זה הוא בעל אופי קשה ודווקא ליהודים הוא מתייחס בגסות ומתרפס בפני כל רוסי ורוסי, כדי שלא יחשדו בו שהוא מפלה את היהודים לטובה. הוא נשא לו לאשה רוסיה פשוטה ואנטישמית, הסוגרת את הדלת בפני יהודי הרוצה להתייעץ עם בעלה. היא אמרה שהיא מסופקת מאד אם מילנר ירצה לעשות איזה מאמץ שהוא כדי לסדר אותי בעבודה כשהוא יודע שהנני משולל זכויות. בהיותו חבר המפלגה הקומוניסטית לא ירצה לסכן עצמו במעשה כזה. הגדרתה זו את האיש לא היה בה משום עידוד בשבילי, אלא שמצד שני קיוויתי שמכתב הפרופסור ישפיע עליו, ועל־כן ביקשתי ממנה ללכת אתי ולהראות לי את מקום מגוריו.

בינתיים חזרה אחותה ובידיה זוג מכנסיים וערדליים. החלפתי את בגדי והלכתי עם אחותה לראות את מילנר.

מצאנו אותו על סף ביתו. כשמסרתי לו את המכתב הביט עלי בחשד ושאלני אם אני טכנאי ולמה אני רוצה להישאר במקום זה דווקא. כשעניתי מה שעניתי ביקשני לבוא מחר למשרדו, ששם יראה מה שיוכל לעשות למעני.

חזרנו לבית, מקום שם הכינו לי ארוחת ערב וכן הזמינוני ללון אצלם בערב זה. שוחחנו על דא ועל הא והן שמחו לארח בביתם אדם הרחוק כל כך מהמציאות שלהן, שלפני שנים חי בחלק אחר של העולם ואפשר לשמוע ממנו על דברים שלא היו ידועים להן. הן עשו הרבה תוכניות, איך שאפשר יהיה להשיג חדר בשבילי ואיך אפשר לקבל שיחרור חוקי. שמתי לב לכך שהן רחוקות מאוד מהמציאות. ואכן, מי שלא סבל מתיגרת ידה של הנ.ק.ו.ד. אינו יכול לתאר לעצמו את חומרת המצב. הלילה עבר מהר והרגשתי עצמי כאילו נסתי לאחת מערי המקלט לפי חוקי התורה. יחסן החם כלפי הפיח בי רוח חיים, מתוך שנוכחתי פעם נוספת שלמרות התנאים הנוראים השוררים במדינה זו עוד ישנם אחים ואחיות מסורים לעמם ולכל הנחשב אצלנו ליקר.

כשהאיר הבוקר אכלנו בחיפזון פת שחרית ונכנסתי למשרדו של מילנר. באולם ההמתנה ראיתי שבויי מלחמה מהונגריה, שהתעסקו במלאכת השרטוט והוברר לי שהנני נמצא במשרד לבניין שמילנר עומד בראשו. למרות רצוני שלא להיכנס בשיחה עם רוצחי עמי נאלצתי להביט בפרצופיהם וגם לענות לשאלותיהם. המזכירה שישבה אתם הוכיחה ידיעה עמוקה בגרמנית ותוך כדי דיבור הספיקה לספר לי שזה לא מכבר חזרה מגרמניה, מקום שם נהנתה מאוד מהתרבות והגבוהה, שלדעתה יש הרבה ללמוד מהם.

נקראתי למשרד ולפני עמדו שתי צעירות. אחת הציגה את עצמה כמזכירתו של המנהל וביקשה להראות את המיסמכים שלי. אך ראתה את המיסמכים אמרה בייאוש: “אוי. זה לא. לא. אינני יכולה ללכת למשטרה עם מיסמך כזה. הוא לא ירשה לנו לקחת אדם כזה לעבודה”. היא נכנסה לחדר המנהל וכעבור חצי שעה חזרה והכתיבה לכתבנית תעודה המאשרת שמילנר מוכן להעסיק אותי במשרדו ומבקש מקצין המשטרה לתת לי רישיון לשהות בעיר זו. עם תעודה זו הלכה למשטרה ואני נשארתי לחכות במשרד.

המאסר.    🔗

חצי שעה לאחר שהמזכירה יצאה צילצל הטלפון. הכתבנית הרימה את השפופרת ופניה חוורו. “כן, חבר קצין”, ענתה בגמגום, “הוא יושב על־ידי. טוב. אני שומעת. יהא כדבריך”. לאחר מכן פנתה אלי ושאלה: “מה, אינך רשאי לגור כאן? למה? קצין המשטרה מסרב לתת לך את הרישיון שחבר מילנר ביקש ממנו. אבל לא זה העקר. הוא דורש שתיגש בעצמך למשרדו כי הוא רוצה לשוחח אתך”.

עודכנה מדברת והנה חזרה המזכירה בליוויית שוטר. עיני חשכו ורגלי מעדו ומיד נזכרתי בגדרות התייל, בשממה הנצחית, בבריגאדירים ובקומאנדנטים, ברעב ובעבודת הפרך. ואחרון אחרון: בפרשת החקירות האיומות.

התפלאתי שהשוטר אינו מחזיק בי בשרוולי. הוא לא החליף מלים אתי ורק מפעם לפעם כיוון אותי בדרכנו. בכל זמן הליכתנו האילמת הייתי נתון במצב שלאחר ייאוש. לא שמתי לב אם העוברים ושבים מסתכלים בי, ורק היה לי מוסר כליות על השטות הגדולה שעשיתי לסכן עצמי במקום ארור כזה כשיכולתי לנסוע למקום מרוחק ואולי גם להיגאל.

בהגיענו לתחנת המשטרה עמדה שוטרת צעירה, תמירה ובעלת שיער בלונדיני, שאכלה לחם יבש. “המ…”, אמרה לשוטר, “איפה מצאת את הנכה הזה?” היא לחשה דבר מה באוזני השוטר. – “לא”, אמר השוטר, “חושבני שטעות כאן ולא זהו האדם. תראי, הלא כולו חיוור כסיד. האם הוא מסוגל לכך? לא, כנראה שכאן יש לנו עניין אחר”. השוטרת התקשרה בטלפון עם הקצין ואח“כ אמרה לי ללכת אתה. עלינו במדרגות וירדנו לפרוזדור; שוב עלינו במדרגות ושוב ירדנו לפרוזדור– עד שאפסו כוחותי מרוב עליות וירידות. בסוף נכנסנו לאיזה חדר והשוטרת סגרה אחרי את הדלת. ליד השולחן ישב קצין משופם וזועם. הוא ציווה עלי לעמוד וצעק: “מי הרשה לך לשוטט ברחובות”? ניסיתי לספר לו על מחלתי. הראיתי לו תעודות מביה”ח, אבל הוא לא הסתפק בזה והתחיל לחקור לשם מה רציתי להסתדר אצל מילנר? עניתי שהיות ואני עוד חלש ביקשתי להישאר כאן ולהימנע מטילטולים. “הרי ידוע לך”, צעק, “שאינך יכול להתעכב במקום זה!” הוא פקד עלי לשתוק וצילצל לסמל התורן שיובילני למרתף.

כדי להגיע למרתף נאלצנו לעשות סיבובים על גבי סיבובים; שוב נמצאנו בפרוזדור שהוביל ללאבירינט של עליות וירידות ובקושי רב יכולתי לעקוב אחרי הצעדים של השוטר. הובאתי למבוא תת־קרקעי עמוק ומשם נכנסנו למשרד. במשרד הושיבוני ליד הדלת ופקדו עלי לא להתנועע ולהקשיב לשאלות הפקיד שליד שולחן הכתיבה. פקיד זה, בבגדי שוטר רגיל, היו לו פנים אידיוטיים. כשראיתי עם מי שיש לי עסק, נרגעו קצת עצבי המתוחים. הוא העמיד כלפי פנים של נגיד ומצווה, סקר אותי ורצה להיווכח אם אני רועד מפחד. הוא הניח את אקדחו על שולחן הכתיבה, כאילו היה האקדח מכשיר כתיבה, הדליק סיגריה ופנה אלי: “נו, מה. הגד. ספר לי באיזה אופן מצאו אותך במשרד ההוא?” עניתי, שמצאוני כמו שמוצאים את כל עובדי המשרד. – “הנך משקר, ספר לי את כל האמת!” אם ברצונך לדעת את האמת, אמרתי, עליך לפנות לקצינים שלך ושם תדע את האמת. “אני אינני שואל את הקצינים כי אם אותך!” אמר, “תספר לי את כל הביאוגרפיה שלך”. (בפיו: פילומונוגרפיה). שקלתי אז בדעתי מה רצוי לספר לטיפש זה ומה לא. החלטתי לעבור על הכל בשתיקה ורק לספר לו שהנני בא מביה“ח ולרגל מחלתי רציתי להסתדר באופן זמני במקום זה. הוא שמע ופקד להתחיל הכל מחדש. חזרתי שוב על מה שאמרתי. “מה”, צעק, “אינך מבין רוסית? אמרתי לך שתספר לי הכל ומה פתאום חשקה נפשך בבי”ח?” עניתי לו שרוסית אינני מבין ואני רק מבין את השפה הסובייטית. הוא קפץ ממקומו וצעק: “עם מי אתה חומד לצון, פאשיסט. עוד מעט ואראה לך איך מתלוצצים משומרי החוק הסובייטי”. אותו רגע נכנסה השוטרת, לחשה דבר מה באוזניו חייכה אלי והלכה לה. – “ואם כן”, הוסיף, “לשם מה באת הנה?” עניתי לו שוב באותה תשובה. “אבל אני אמרתי לך עוד פעם שתספר לי הכל”, כעס. סיפרתי לך את הכל, אמרתי. קללה נמרצת נפלטה מפיו, חטף את אקדחו וצעק: “אתה תספר מה שאני דורש ממך או לא? כנראה שאינך יודע מה פירושו של כלי זה!” האמת אגיד לך, אמרתי, שאני רואה דבר כזה בפעם הראשונה. כנראה שהיום יום הולדת אצל בניך והחלטת לקנות להם מתנה.

בשמעו תשובה זו הרים את השפופרת וטילפּן למפקדו: “חבר מפקד, לפני יושב אזרח משונה שאיננו מבין רוסית ושאיננו מבין בכלל מה שמדברים אליו. חושבני שצריכים להעביר אותו לבי”ח לחולי רוח“. את תשובת המפקד כמובן שלא שמעתי, אבל ניצנצה בי מחשבה שעלי להמשיך במשחק זה בכל מחיר. עשיתי עצמי שאינני מבין כלום, קמתי ואמרתי לו: תרשה לי להגיד לך עוד איזה דבר. “שב במקומך”, צעק, “ותענה לי רק בזמן שאשאל אותך. עלי למסור לך את פקודת מפקדי, שביקש להודיעך שאם תעמוד במרייך ולא תענה לשאלות פקיד סובייטי נאחוז באמצעים הכי חמורים שישנם בידינו”. היתממתי ואמרתי: מה עלי לעשות אם השפה שלי לא מובנת לך? אני משתדל בכל כוחי לתת לך תשובה שתשביע את רצונך ואת רצון מפקדך הנכבד, אבל אתה אינך שבע רצון. מה לעשות? – “מה לעשות? תספר את האמת, זה מה שיש לך לעשות. שמע מה שהמפקד רוצה לדעת: קודם כל איפה נולדת? מי היו הוריך, בורגנים או רבולוציונרים; מה עשית כל ימי חייך; איפה היית בזמן המלחמה ואיפה נפצעת; לשם מה באת לכאן ולמה נאסרת?” אמרתי לו בקצרה שהורי לא היו רבולוציונרים ולא בורגנים, שגמרתי את האוניברסיטה ולרגל המלחמה נפלתי במקרה בידי הנ.ק.ו.ד., שישבתי על לא עוול בכפי, שקיבלתי רישיון לעזוב את המחנה ושאין לי זכויות אזרחיות. בשמעו זאת דפק באגרופו על השולחן והתחיל צועק: “אם כן, תגיד לי, מי נתן לך רשות להיות בעיר זו?” שוב השתדלתי לבאר לו שהובאתי לביה”ח ושהראיתי למפקדו את כל התעודות משם ושרציתי לנסות את האפשרות לסידור זמני בעבודה.

כנראה שנמאס עליו כל המחזה הזה והתחיל לכתוב. לפתע התחרט, קרע את הנייר והתחיל לכתוב על נייר חדש. מלאכת הכתיבה היתה בוודאי קשה עליו, שכן זרק את הסיגריה, ירק פעמים אחדות על הריצפה, קלל את יום היוולדו, גידף אותי פעמים אחדות והתחיל שוב לכתוב מחדש. הוא כתב וקרע, כתב וקרע ובמשך שעות אחדות עסק בעבודת פרך זו. לבסוף ביקש ממני לקרוא את הכתוב ולחתום. ביקשתי שיקריא לי את הכתוב. “נו, השד יקח אותך”, אמר, “תחתום”. כשנשלמה מלאכת הכתיבה סגרו אותי בחדר סמוך. עברו שעות על שעות עד שהשוטרת באה ופקדה עלי ללכת אתה. היא הובילה שוב דרך הלאבירינט אל משרדו של המפקד. שם נמסרתי בידי סוהר שפקד על ללכת אחריו. בזמן ההליכה טפח על שכמי בידידות ואמר: “תגיד לי, אתה באמת הודית למנוולים האלה שגנבת את כל הסכום?” נהניתי להיווכח שסוהר זה חושב אותי לגנב. כי במקרה שמאשימים אותי בגניבה יהיה יחס יותר אדיב אלי. ואכן כך היה. – “נו תבוא, ידידי, כנראה שאתה רעב. קיבלתי פקודה להאכילך מטעמים”, אמר. הוא נתן לי מרק ודייסה והבטיח שיביא לי גם לחם ומעט תפוחי אדמה. למרות שהייתי מיואש והיה ברור לי שמחזירים אותי למחנה, בכל זאת אכלתי לשובע. – “תאכל ידידי”, צעק, “מי יודע אם עוד תזכה פעם בחייך לטעום מהאוכל הטעים הזה”. הרי דברים כדרבנות, בעלי רמז שקוף לגמרי!

כשגמרתי לאכול הובלתי חזרה למקומי הקודם והשוטרת פקדה עלי ללכת אחריה. הביאוני חזרה למשרדו של הקצין הראשון. – “המ”, פנה אלי, “ואם כן חשקה נפשך לחזור למחנה? טוב נשתדל בעדך ותקבל מצדנו את כל העזרה הדרושה לשובך למקום הקודם”. הוא צלצל בפעמון ונכנס שוטר קשיש, מזוין. הוא קיבל את התיק מידי השוטרת ופקד שאלך אחריו. עזבנו את הבית הנחמד הזה ויצאנו החוצה. בלי להחליף מלה בינינו עברנו כמה סימטאות ויצאנו לרחוב ראשי, בעל תנועה מרובה. השוטר עצר חשמלית ועלינו עליה. הנוסעים התרחקו ממני כאילו הייתי מצורע. בין הנוסעים הכרתי יהודי אחד מביה“כנ. הוא נסע לביה”כנ לקבלת שבת. הספקתי להגיד לו ששוב נאסרתי. כמו שהשוטר עצר את החשמלית בפעם הראשונה שלא בתחנה, עצרה גם כאן לפני התחנה, לתמהוני הרב.

ירדנו ונכנסנו לחצר רחבת ידים ובקושי הספקתי לקרוא את השלט “משטרה מרכזית אזורית”. עברנו פרוזדורים ומבואות עד שהגענו למשרד. כאן ציווה עלי השוטר לשבת והוא נכנס לחדר סמוך, כעבור רגעים מספר עזב אותי והלך לו.

שום רצדו במוחי מחשבות נוגות. כשהתחיל להחשיך נקראתי ע“י קצין להיכנס לאולם גדול. באולם זה ישבו שלושה מפקדים, לבושים הדר, שפניהם הביעו שובע וסיפוק. כל הזמן היתה ארשת של צחוק נסוכה על פניהם. הם הביטו עלי ואמרו: “נו, הגד, לשם מה נחוצה היתה לך כל הפרשה העגומה הזו? הלא אתה אדם מבוגר. היית כל ימי חייך בחו”ל וישבת כבר אצלנו הרבה שנים והנך וודאי מכיר את המציאות הסובייטית. לשם מה העזת להפר את החוק ולעשות שוב הכרה אתנו? הלא לפני עוזבך את המחנה אמרו לך בשפה די ברורה שאסור לך להתגורר בערים אלה. על המיסמך שלך כתוב הדבר לפי החוק של המיסמכים. לשם מה עשית כל זאת?” כשניסיתי לחזור על טענותי שלא אני האשם, אלא שהמחלה אילצה אותי לבלות זמן כה רב בביה"ח, הפסיקוני והמשיכו: “עליך לדעת שתנאי האקלים בעיר זו לגמרי לא נוחים. לפעמים רחוקות אפשר לראות את השמש וכדאי לך להבין שאנו דואגים לטובתך. תסע לך למקום יותר חם, למקום שאף אחד לא יפריע לך להשתלם בידיעות וכמו”כ השתדל להוכיח לשלטון שהפכת לאדם סובייטי. הנה לפניך גליון. חתום שהנך מתכוון לעזוב את המקום הזה במשך עשרים וארבע שעות. חתימתך מחייבת אותך למלאות את התנאי. במקרה שתפר שוב את התחייבותך נהיה נאלצים להחזיר אותך למחנה בלי שום פיקפוקים.

הודות לכך שאינך אדם שביקר בביה“ס ואינך יודע קרוא וכתוב התייחסנו אליך בסבלנות. אנו מייעצים לך להשתדל לבקר בשעורי ערב ולהשתחרר מבורותך”. הודיתי להם על טוב לבם והתנצלתי על ההפרעה שגרמתי להם. בחפזון יצאתי ממקום “נהדר” זה.

נחפזתי מבלי לדעת לאן ולא הייתי מסוגל לחשוב על המצב החדש שנתהווה ולהגיע לאיזו מסקנה. מיהרתי לחשמלית ונסעתי למר חיימוף, שביקשני לבקרו בעוזבי את ביה“ח. מצאתיו כשהוא שרוי באבל, כיוון שזה עתה נגמרה ה”שבעה" לפטירת אשתו. סיפרתי לו את המוצאות אותי ורציתי לשמוע את דעתו. – “קודם כל”, אמר “טול ידיך ואכול אתי ארוחת ערב. אח”כ נשוחח". בזמן האכילה נשא הספד מר על אשתו ושני בניו שנפלו במלחמה, על מצבו הטראגי שאחרי כל המהלומות האלו עליו להישאר עבד נרצע לאדוניו. רק כעבור שעתיים אמר שהוא רוצה שאלון אצלו והוסיף: “עליך לדעת שאנשים כמוך יש בעיר זו לרבבות. גם הם קיבלו פקודה לעזוב את העיר במשך עשרים וארבע שעות וגרים כאן כבר עשרים וארבע שנים. אבל יכול להיות שזה לטובתך. יכול להיות שבאמת כדאי שתיסע ליד הגבול. אולי שם תצמח לך ישועה”. דרך אגב ביקשני ללוות אותו בבוקר לבית המלאכה שלו כדי שיוכל להכין לי זוג נעלים וגם להציגני בפני המנהל, שידע בשביל מי הוא ביקש חליפה.

למחרת, אחרי שהייתי בבית המלאכה, יצאתי לבקר את יתר הידידים המחכים לבואי. באתי לביתן של הגב' פליאובה ואמה. הן קיבלו אותי בסבר פנים יפות. האם בכתה בשמעה את הקורות אותי לאחר צאתי מביה"ח. אחרי הצהריים יכולתי להחליף קצת מבגדי תפארתי ונסענו למר ישראלסון. בהיכנסי לביתו ראיתי שהוא דומה לבית הורי וליתר הבתים היהודיים שהיו בעירנו. קשה היה בכלל להאמין שכאן, בעיר זו שכולה טמיעה והתבוללות, נמצא גם בית כזה. רוח של שבת שררה בחדרים ועל פני כל בני הבית. מכירתי גוללה לפני בעל הבית את פרשת תלאותי. הוא חייך קצת ואמר: “השד איננו כל כך נורא כמו שאת מתארת אותו. לפי דעתי כדאי שיסע לזמן מה לערי השדה, מקום שם ישתדל להשיג באיזה אופן שהוא דרכון כשר שייאפשר לו לגור בכל מקום ולנסוע לאן שירצה”. לבסוף החליטו שלעת עתה עלי להישאר כאן עד שאצליח להחליף את הבגדים הצואים ובאותו זמן ייעשו גם המאמצים למצוא איזו נקודת אחיזה. הוחלט שאשאר ללון בבית זה ולמחר אשוב לבית הגב' פליאובה.

בהיותי בבית המלאכה עשיתי הכרה עם המנהל, שמוצאו היה מרוסיה הלבנה. הוא הזמין אותי לסעוד אתו ארוחת הצהריים. גם בביתו מצאתי סבר פנים יפות ומשפחה יהודית במלוא מובן המלה. לדעתה של משפחת המנהל לא כדאי לחשוב על נסיעה ארוכה, שכן המקומות שאני מתעתד לנסוע אליהם הם עדיין בחזקת סכנה. הם יעצו לי לא להתרחק מעיר זו.

אותו הדבר שמעתי אצל עוד מכירים טובים ונאמנים. לצערי עלי להודות שעצותיהם של מכירי אלה היו בעוכרי. הם, אמנם, לטובתי נתכוונו, אבל אילו לא הייתי שומע לעצותיהם והייתי נוסע דווקא למקום הרחוק הגובל עם פולין לא הייתי מסתבך שוב.

מכירי אלה הציגוני בפני אנשים אחדים שיש להם מכירים בעיר הקרובה, שאפשר למצוא הזדמנויות רבות להגיע אליה בהקדם. אלה הבטיחו לי מכתבי המלצה למכיריהם שם, שוודאי יעלה בידיהם לסדרני באיזו עבודה. והעיקר: שם יש מכיר אחד הקרוב לבולשת, שעל ידו אוכל להשיג את המבוקש. למעשה היה העניין אחר לגמרי. למעשה היתה זאת אשלייה הרת־אסון בתנאי הארץ הזאת, וכידוע ששגיאה גוררת אחריה שגיאות רבות.

במשך ימים אחדים למדתי להכיר את העיר הגדולה הזאת, לשמוע שיעור בתורה מהרב ולקבל הבטחות מאת האופטימיסטים שישתדלו לפני השלטונות המרכזיים שימתיקו את גזר דיני ויתנו לי סטאטוס של מגורש. במקום זה מצאתי יהודים טובים שהזכירו לי את היהדות הפולנית והיה נדמה לי שכאן אוכל להחזיק מעמד זמן מסויים והודות לסביבה יהודית נעימה זו אשכח את צרותי. נדמה היה לי שיהודים אלה נבדלים באופיים מיתר היהודים שהספיקו כבר להתבולל ואולי אמצא כאן מקום לעבודה צבורית.

 

פרק שביעי    🔗

מלביש ערומים.    🔗

כעבור עוד עשרה ימים קיבלתי את הנעלים ואת החליפה, שמר חיימוף הבטיח לי ויכולתי לזרוק מעלי את בגדי הצואים.

ידידי החליטו שלעת עתה אסע לט. ושם אבוא בדברים עם מכיריהם, שישיגו לי תעודת־יושר.

הודות לבגדי החדשים יכולתי כבר להיכנס לקרון הרכבת כשווה בין שווים, והיתה זו לי הפעם הראשונה לנסיעתי כאזרח ברכבת סובייטית.

היה זה בראשית יולי הקיץ כבר עמד בכל הדרו, והאקלים היה שופע חום ואור היום כמעט ולא נתן שליטה לעלטת הליל, שהיה קצר מאוד וכל כולו לא ניכר אלא בדימדומי בין־ערביים שבין שקיעת השמש וזריחתה.

הייתי הנוסע היחידי ללא מזוודה ושלאמן התא החליף דברים עם אחד הנוסעים ורק הייתי עד־שמיעה לסיפוריו של קצין, שזה לא כבר חזר מברלין, על מעשי הגבורה שלו בחזית. ודאי שהייתי נהנה מן הנסיעה וממראות הנוף הצפוניים, אילמלא הפיקפוקים שעלו וצצו שוב במוחי על עצם כוון הנסיעה: האם איני עושה שגיאה בכך שאני נוסע לצפון, שמשם אין כל סיכויים להגיע למקום הרצוי לי?

בבוקר בישרה לנו שריקת הקטר שהגענו לקץ הנסיעה ולשמחתי לא היה קץ בראותי שגם עיר זו אינה מן הקטנות ביותר וגם בה יש חשמלית. כאן היה השוק רחב ידים, שהרבה אנשים הצטופפו בו והדו נשמע למרחוק. המקום עוד נשא עליו צביון של עיירה רוסית מלפני המהפכה ותלבושת אזרחיה שרדה מן המאה שעברה.

בחיצוניות הביעה איפוא שלווה יחסית, אבל אך נכנסתי לחשמלית נודע לי שטעיתי, כי נאמר לי שאני נוסע לפרבר שכל אזרח ישר ואפילו השוטרים מוקירים רגליהם ממנו, שכן משמש הוא מקלט לאנשי העולם התחתון – פרבר מתאים מאוד ל“מיסמכים” היחידים שברשותי! אך טעות אינה מחייבת ושיניתי את הכוון לפרבר גו גרים האנשים אותם אני מבקש.

שמתי פעמי אל מר פרגמנט, שמכריו הבטיחו לי שהוא יבין לרוחי וישתדל לסדר אותי באיזה אופן שהוא בעבודה. בבואי למקום עבודתו של מר פרגמנט ראיתי אדם בתלבושת פקיד סובייטי, כשחגורה רחבה מהדקת את מתניו וכובע פשוט על ראשו. הוא קיבל אותי בצורה רשמית יבשה ודיבר אתי רק מלים ספורות, שלח לקרוא לאדם שיביאני למלון וביקשני לשוב אליו למקום עבודתו לפנות ערב. אחד תמיר ומגושם ובעל פנים אדומים פנה אלי בגרמנית והציג עצמו בשם רוטשילד. הוא אמר לי שאלך אחריו. בדרך סיפר לי שהוא יליד הדרום, ונשלח לכאן בזמן המלחמה וגם הוא שואף לעלות לפלשתינה, מקום שם יש לו קרובים. “יכול להיות”, המשיך לדבר, “שאם לא אצליח לעשות ביזנס בפלשתינה אעשה ביקור בארה”ב, אפריקה וקנדה ושם אנסה לצבור לי הון מסוים“. הוא הביאני למלון, שבחיצוניותו עשה רושם של צריף רעוע – מעין “הקדש”. נשארתי בפרוזדור והוא נכנס למשרד המנהלת ושניהם הובילוני לחדר בו עמדו ארבע מיטות. באחת המיטות שכב אחד ועל השולחן שליד מיטתו היו בקבוקי וודקה ועוגות רוסיות. שכבתי לנוח ונתעוררתי רק אחרי הצהריים. כשנתעוררתי נכנס מר רוטשילד ואמר לי שאם אני רוצה לאכול אוכל להיכנס לחדרו ונאכל יחד. אכלנו מקופסת קונסרבים פתוחה. לחם היה בשפע ודבר זה הפתיע אותי מאוד. הן לחם היה קשה מאוד להשיג אז אפילו לפי תלושים. כשחזרתי לחדרי פנה אלי שכני באידיש צחה ושאלני מהיכן אני בא, ולפני שהספקתי לענות לו פתח בשירת “התקווה”. חיל אחזתני שמא הוא אחד משליחי הנ.ק.ו.ד., העמדתי פנים של אזרח מסור ונאמן לשלטון ושאלתי אותו: מה, אתה שר את שירי הפאשיסטים. “לא, טפש”, ענה, “זהו שיר ההרצלינים”. שוב אני מיתמם ושואל: איזו כת היא זו? – “המ, חשבתיך ליהודי טוב וישר. אני רואה שאתה עוד יודע פחות ממני!” מיד עבר לנושא אחר וסיפר לי שהוא נכה מלחמה; שהוא לחם להגנת כבוד היהודים וחייהם ונשאר לנכה ברגלו ועליו לקבל פיצויים מהמטה הכללי ומביהח”ר בו עבד לפני הגיוס. הוא הוסיף שישתדל לקבל כספים מכל מקום אפשרי.

לפנות ערב הלכתי לראות את מר פרגמנט. נכנסתי למשרדו ומצאתי בו חצי מנין יהודים. – “הנה, זה הוא האדם שאודותיו סיפרתי לכם. חבר אברמסקי, מה אפשר לעשות עם אדם זה? רוסית לא הספיק ללמוד; כוחות פיזיים אין לו ויחד עם זה אין לו כל אמצעי מחייה. לעת עתה, חברים, אבקש מכם לעזור לו, איש כיכלתו”. בסיים מר פרגמנט פנייתו זו הוציאו את ארנקיהם ונתנו לי סכום מסוים, שקיבלתיו בבושת־פנים ובצער. הם ניחמוני באומרם שחובה על כל יהודי לבוא לעזרת אחיו ואין המקבל צריך להרגיש בשום בושה. בכל אופן הפרוצס הזה דיכאני. מר פרגמנט אמר לי שאם איני עייף ניכנס שנינו לרופא העובד כאן, שהוא גם מנהל המעבדה, אולי יוכל הוא לסדר אותי בעבודה. “עליך לדעת”, הוסיף, “שבמשך היום ניסיתי לסדר אותך בביהח”ר, אבל הסבירו לי שבשבילם אתה פסול, מהטעם הידוע, ושעלי להצטמצם לעת עתה במסגרת שמחוץ לביהח“ר. דרך אגב, הרבה שלא הצליחו להסתדר במקום אחר הגיעו לעבוד בביח”ר זה שהיתה לו דרישה בלתי־פוסקת לידים עובדות ושילם שכר גבוה ביחס למקומות אחרים".

יצאנו מהמשרד והלכנו דרך שדות דשא עד שהגענו שוב לצריף שנשא את הכתובת “מעבדה”. הדלת נפתחה ולפנינו עמדה אשה גבוהה וחסונה לבושה בחלוק לבן. היא הסתכלה בנו באדישות ואמרה לנו להיכנס. נכנסנו לחדר מרוהט בפשטות, מקום שם ישבה אשה מבוגרת “תואילו להכיר את אמי”, אמרה. האם היא שהיתה הרופאה, מנהלת המעבדה. במלים קצרות סיפר מר רוטשילד לרופאה את ענייני ואת הרפתקאותי והיא ביקשה לראות את התעודות שברשותי. “הנני מציע לך להעסיק אדם זה כשומר המעבדה”, אמר מר רוטשילד. היא נעצה בי מבט חד ואמרה: “לא, ידידי, אני מצטערת מאוד, דבר זה לא ייתכן. אבל יש לי עצה אחרת: בפרבר כ. עומדים גם כן להקים מעבדה ואני מציעה שייגש בבוקר למנהלת הביקורת הסאניטארית ויציע את שרותו. מנהלת זו תפנה אז לקבל את הסכמתי והכל יסודר”. במלים ספורות העמידה אותי על אופן העבודה וכל מה שעלי לדעת כשאתחיל לעבוד היא אמרה שמחר בבוקר תבוא גם למנהלת באמתלא, ותמליץ עלי.

רצינו ללכת, אבל בינתיים בא זוג שבעלת הבית קיבלה אותו בסבר פנים יפות ומתוך נימוס לא יכולנו לעזוב כעת. הם דיברו על המוסיקה הסובייטית; שובו המפתיע של אלכסנדר וורטינסקי והתווכחו אם יש מלחין יותר מוצלח מוורטינסקי זה. כעבור חצי שעה עזב הזוג וגם אנו קמנו ללכת. אז פנתה אלי הרופאה ואמרה: “למה לך למהר, הלא אין לך קרובים ומכרים כאן. תשאר אצלנו לארוחת הערב”. נעניתי לבקשתן והאם ובתה הקשיבו בעניין לסיפורי. שוב חזרה על הוראותיה איך עלי לדבר מחר אצל מנהלת הביקורת הסאניטארית.

בשובי למלון פגשתי שוב באדם המוזר שמיד בהיכנסי התחיל שוב לשיר את “התקוה”. היה כבר מאוחר והיה עוד שכן בחדרנו, אבל הוא לא שם לב לכך. הוא התחיל לחקור אותי איפה הייתי, עם מי נפגשתי, מה שמותיהם, וכדומה. שאלותיו הגדילו את חשדי כלפיו. בבוקר השכם הלכתי למשרד המפקח הסאניטארי האזורי. הקדמתי קצת לבוא ובחכותי בפרוזדור עברה הרופאה שהכרתיה אתמול. היא חייכה אלי ורמזה לי לא לגשת אליה. ב־9.00 הוכנסתי למשרד והכתבניות הראו לי את המנהלת. מבלי לחכות לשאלתה סיפרתי לה את כל ההיסטוריה המרה שלי וביקשתי ממנה לסדרני בעבודה. היא הביטה עלי בתימהון ורק שאלה על איזה פשע נאסרתי. עניתי לה שעד עתה לא ידוע לי על איזה פשע ורק לנ.ק.ו.ד. פתרונים. “טוב, תחכה לי”, ענתה, “אתקשר עם המקומות המוסמכים, ואם ירשו לי לסדר אותך בעבודה אעשה זאת ברצון”. לשאלתה באיזו עבודה הייתי רוצה להסתדר אמרתי שכפי שנודע לי יש משרה פנויה במעבדה, ואם נכון הדבר הייתי מקבל זאת ברצון. היא אמרה שאמנם דרוש עובד, אבל לא במעבדה כאן, אלא באחד הסניפים. “טוב”, אמרה, “אתייעץ עם מנהלת העבודה. היכנס בעוד יום־יומיים ואתן לך תשובה”. בינתיים נכנסה הרופאה והמנהלת אמרה: “איזה מזל יש לך. לא תצטרך לחכות זמן רב לתשובה. חכה בפרוזדור ונמסור לך את החלטתנו. ההתייעצות היתה ארוכה וקיבלתי תשובה שאקבל עבודה למשך שלושה חדשים ושעלי תיכף להגיש את הבקשה. כתבתי את הבקשה מבלי לדעת את הנוסחה המקובלת ואחרי שהגשתיה למנהלת רשמה עליה את החלטתה. אח”כ מסרתי את הבקשה למזכירה כדי שתרשום את הפקודה בספר.

במלון פגשתי שוב בשכני המוזר וכן את מר רוטשילד, ששמח מאד להזדמנות לשוחח אתי בגרמנית, כיוון שהוא בעצמו יליד ט.. גדולה היתה שמחתו כשנודע לו שנפגשתי במחנה עם מכיריו מעיר זו. שכני המוזר קפץ ממיטתו, התערב בשיחתנו ובקולי קולות פתח ב“התקוה”, שידע ממנה משפטים מקוטעים וגם שיבש אותם, כגון: “השמחה” הנושנה; “לרקוד לארץ משפחתנו”; “בארץ בה חנה”. רוטשילד יעץ לי להיכנס לחדרו, כדי שברנש זה לא יפריענו. הבעתי לרוטשילד את חששותי כלפי אדם זה, אבל הוא הרגיעני ואמר שזהו פשוט פרא אדם שנזכר בגירסא דינקותא ואין לשים לב אליו.

לצערי הרב חשתי כאבי בטן ומוכחים היו להזמין אחת האחיות שגרו באותו המלון. סבלתי מהרעלת קיבה כתוצאה מאכילת הקונסרבים אתמול. הודות למסירותם של רוטשילד והאחות, שהביאו לי כדורי הרגעה ובקבוק חם, רווח לי קצת אחרי כמה שעות. בשעות הערב המאוחרות בא מר פרגמנט והתעניין בשלומי כיוון שנודע לו בינתיים מפי רוטשילד שחליתי שוב. הייתי אז יחידי בחדר והוא יכול היה לשוחח אתי באידיש, אמנם בלחש, ויעץ לי שלא לבוא בדברים מיותרים עם אף אחד: “תהיה אילם וחרש ובשעת הצורך תקרא בלי הפוגות ‘יחי המלך’. התנהגות כזו תהיה בשבילך מעין קמיע שתשמור על קיומך. מובן מאליו שלו היית מצליח לעבור למקום אקלים נוח בוודאי היה זה רצוי יותר, כיוון שאי אפשר להתחכם כנגד השדים האלו. אבל מכיוון שלעת עתה אין ברירה, עלינו להשתדל למצוא נקודת אחיזה בשבילך. המנהלת היא יהודיה טובה, אבל היא חוששת שלא יבולע לה בגללך. תימנע אפוא מלשוחח אתה ותשב כמנודה, כדי שגם היא תהיה שקטה”. כשהלך הבינותי כמה רציני המצב וכמה טעיתי לחשוב שבמקומות אלו אוכל להשיג בהקדם מיסמך שבעזרתו אוכל לנדוד הלאה.

עברה יממה וטרם הרגשתי עצמי בקו הבריאות, על כן שלחתי הודעה למנהלת על מחלתי ובקשתיה לשמור לי את המשרה. אחרי הצהריים באו לבקרני המפקח הסאניטארי וגם מנהלת המעבדה. הם אמרו שבאו לראות את מצבי ושאם יש צורך יעבירוני לבית־חולים. אמרתי שהוטב לי והם איחלו לי רפואה שלמה ואמרו שאין לי לדאוג למשרתי, מאחר שיש כבר אישור מהמנהל. הרופאה אמרה שאוכל לפנות אליה בכל עת מצוא. לא התחייבתי על כך בתשובתי אליה.

נזכרתי שעלי לבקר אדם, שאודותיו אמרו לי בעיר הקודמת שהוא מוכשר להשיג לי דרכון כשר. מצאתיו בביתו וסיפרתי לו את העניין. הוא ניענע כל הזמן בראשו ומילמל: “נראה; נעשה; בטח נעשה; אולי; נקוה”. בצאתי מביתו הייתי מאוכזב, שכן קיבלתי רושם שלא ממנו איוושע, למרות שגם מר פרגמנט תלה בו תקוות רבות.

כעבור כמה ימים הלכתי למקום עבודתו של מר פרגמנט והוא נתן לי תלושים למסעדה במקום עבודתו. היתה זו מסעדת פועלי המחסנים. היא לא הצטיינה בנקיונה יותר מאשר מסעדות המחנה ורק כמות האוכל היתה כאן הרבה יותר גדולה. האיכות היתה ירודה גם כאן ולמרות שטרם נרפאתי מהרעב הפסיכולוגי, בכל־זאת בחלתי במזון זה. למסעדה נכנס מר רוטשילד ושאלני מה תוכניתי להיום. מסרתי לו על הפגישה עם “האיש” הוא ניסה להוכיח לי, שבארץ זו כל אחד חושד בחברו, ויכול להיות שהלז טרם נוכח שאפשר לבטוח שלא אגלה את הסוד הזה. משום כך יעץ לי לגשת לאדם זה עוד פעם. הסכמתי לדעתו, שהרי היתה זו הבעייה הכי מעיקה עלי.

בהכנסי אליו בפעם השניה ביקש ממני לשבת והזמין אותי לשתות וודקה וכשנכנסה אשתו הזמינוני לארוחת הערב. בעת הסעודה ביקשה אשתו שאבקר אותם תכופות, כדי לעזור לבנם להתכונן לבחינת הבגרות. ואשר לבקשתי, ישתדלו לסדר זאת בזמן קצר מאד.

נעשיתי למורה פרטי אצלם ולא תמיד הייתי פוגש את בעל הבית בביתו. אבל פעם הקדים לבוא בזמן שלימדתי את בנו ושאלתיו בשפה שאינה משתמעת לשתי פנים מה שעשה בענייני. הוא ביקש שאמסור לו את המיסמך שלי והבטיח שיסדר זאת ע"י מכירו המסור העובד במשטרה. שוב ביקשני לבקר אותם תכופות. נזכרתי בפתגם “תעלא בעידניה סגיד ליה” = “בזמן הצורך השתחווה בפני השועל”. למרות שלא עשה עלי רושם טוב ולמרות שנוכחתי שכל היחס האדיב אלי בא רק כדי לנצל אותי כל זמן שיהיה צורך לעזור לבנם, בכל־זאת השלמתי ברעיון שאך ורק על ידו תבוא לי הישועה. דבר אחד היה ברור, והוא: בלי מיסמך נקי לא אוכל לחלום על עזיבת המקומות האלה.

מר פרגמנט.    🔗

ראוי אדם זה שארחיב עליו את הדיבור. זהו טפוס שמעטים כמוהו כעת בארץ זו, אחד השרידים מימים עברו. אדם זה כל הגותו נתונה לבעיות עם ישראל וארץ־ישראל; אדם שמילא כריסו בתורה ובמדע והבקי בספרות העתיקה והחדשה גם יחד; איש שעשה לילות כימים בלימודיו. יהודי הכואב את כאב עמו ומצטער בצער העולמי; אדם החושב בלי הפוגות על עתיד בניו החיים בסביבה מתבוללת וכל שאיפת חייו היא להגיע במוקדם או במאוחר לארץ משאת נפשו. וכשהוזמנתי לביתו הרגשתי שנכנסתי לסביבה יהודית ראויה לשמה. הוא שפך את לבו לפני: “היכן הצדק בעולמנו? אנשים שהיו מרוחקים מהיהדות ושנאו את היהדות יושבים כבר מזמן בארץ ומסודרים בה יפה, ואני, שכל ימי חיי הייתי ציוני מסור, שלמדתי את תורתנו וספרותנו וקיבלתי חינוך מסורתי ולאומי וכבר בגיל בר־מצוה ידעתי את התנ”ך בעל־פה ואפילו את המשנה – אני לא נגאלתי. היש צדק בעולם?" אין אפוא פלא בדבר שהוא ואשתו שתו בצמא את דברי כשסיפרתי להם על מה שנעשה בעולם היהודי והציוני עד פרוץ המלחמה. אף שיחות החולין שניהלו אתי לא היו לבטלה, שכן על כל צעד שעמדתי לעשות הייתי מתייעץ עמהם.

מר פרגמנט הוכיח לי שנקלעתי למקום המשמש מקלט לרבים במצבי אני והנ.ק.ו.ד. לא תטריד אותי. דבריו אלה השפיעו עלי כדי לנסות להשלים עם המציאות ולהתייחס באדישות־מה לסכנת הנ.ק.ו.ד., שתמיד עמדה לנגד עיני.

כשהוחלט לקבלני לעבודה צצו בעייות חדשות – קבלת רשות שהייה ודיור, אף שה“דירה” היתה לא יותר מאשר מקום לינה בצריפים המיוחדים לרווקים ולרווקות. בכל חדר כזה גרו “רק” 20–30 איש. גם למקום לינה כזה צריכים היו לקבל רישיון מיוחד מן המפלגה, מהוועד הפועל העירוני וגם… ממפקח המשטרה, ומובן שבסטטוס היורידי שלי רשאי היה כל קצין משטרה לסרב לבקשה כזו מצידי. מר פרגמנט בא לעזרתי בעניין זה והתגברתי על קשיים אלה. הוא השפיע בכוון זה על מנהלת הצריפים.

יום יום הייתי בא לבית מר פ., מקום שם שאבתי עידוד מלוא חופניים, תודות ליחסם הנלבב. מר פרגמנט ורעייתו יעצו לי גם להשתלם בשפה הרוסית, כדי שאוכל לשאוף לעבודה המשתלמת יותר ונותנת גם סיפוק רוחני וכן לשאול במחלקת החינוך, אם אפשר להעסיקני כמורה. אמנם הסיכויים לכך קלושים היו, וכך היתה גם דעתם, כיוון שאין לי זכות אזרח וכל רגע עלול אני להיעצר שוב – אלא שיש להעיז. כל הסידור הזה לא היה אלא בשביל חיי־שעה, כל עוד לא תהיה לי ברירה אחרת. אם משפחת פרגמנט לא יכלה להגשים את מאווייה הלאומיים ולעקור מן המקום, הרי אין זאת אומרת ש“ציפור־דרור” כמוני (ואם בלי כנפיים?) צריך להאריך את חיי־השעה שלי במקום זה. על כן החלטתי שלא להחמיץ כל הזדמנות כדי לרכוש את התעודה הדרושה שתפתח לפני את שער הגאולה.

בקומיסריון הצבאי.    🔗

באחד הימים נקראתי אל המזכירה של הפיקוח הסאניטארי ובבואי נתנה בידי פתק ממשרד הבריאות אל הקומיסריון הצבאי, שבסמכותו לתת לי את הרשות לעבוד. כשנכנסתי לחדרו של מפקח הקומיסריון ראיתי לפני חייל בדרגת רב־סרן. פניו היו חיוורים והיתה להם הבעה פשוטה. כששאל לסיבת מאסרי, אמרתי לו שאחזיק לו טובה אם יואיל לברר זאת ויודיע גם לי. הוא נתן לי הזמנה לבוא למשרד זה ב־5 באוגוסט ולהתיצב בפני הוועדה הרפואית.

בהיכנסי ביום המיועד למשרד הובילוני לאולם גדול בו ישבה הוועדה לא האמנתי למראה עיני; לפני ישבו חמישה אנשים שפניהם העידו כי יהודים הם. בהראותי להם את פתק המפקד שאלו כולם בבת אחת על מוצאי ומהיכן אני בא, וכו' וכו'. אחרי בדיקה רפואית חטופה חתמו על מכתב שמסרו לי בשביל המפקד. כשעמדתי לצאת ביקשו ממני לשבת ופתחו בשאלות על הנשמע בעולם היהודי הגדול. כשסיימתי את דברי נתן לי כל אחד מהם את כתובתו כדי לבקר בביתם.

כעבור זמן־מה התחלתי להיפגש תכופות עם מיטיבי הרופאים. ארץ־ישראל לא יכלה אז לשמש כנושא לשיחה בינינו, כיוון שמהלך משפט נירנברג עמד ברומו של עולם.

בהביאי את המכתב אמר לי המפקד שממשרדו ישלח הודעה שאינו מתנגד להעסקתי במעבדה ושהוא גם משחרר אותי משירות צבאי. דרך אגב, הוסיף: נודע לי שאתה יודע שפות זרות הייתי מבקשך להיכנס אלי פעמיים בשבוע וללמדני קצת אנגלית". הסכמתי ומתוך נמוס הוספתי שיהיה לי לכבוד גדול להיות מורה לתלמיד רם־מעלה ונכבד כמוהו. “אני מקוה שנמצא שפה משותפת והשיחות תהיינה מעניינות”, אמר.

המפקד לא נתכוון ללימוד השפה ממש. הוא רק רצה להבין את צילצול השפה האנגלית. הוא סיפר שנפגש עם “האנגלים הארורים והטפשים” בחזית המערבית ובשמעו את שפתם תקפו גועל. לפני שנפרדתי ממנו אמר שאין לי להתחרט על שהייתי בבתי הכלא שלהם: “עליך לדעת שמי שאינו עובר בית־ספר זה אין לו מושג מהחיים האמיתיים ברוסיה. עליך להודות לשלטון שנתנו לך את האפשרות להתחנך בבית־ספר זה”. גם הוא הביע את רצונו שאבוא לבקרו לעתים קרובות, כדי שאספר לו ממה שעבר עלי. הוא היה אדיב מאוד ואמר: "יכול להיות שאמצא לך עבודה בחיל המילואים, בשביל הקצינים המעוניינים ללמוד את השפה ‘הגועלית והטפשית’ ".

המזכירה באה ומסרה לי אישור שאני חולה לב ואסור להעסיקני בעבודה פיזית שהיא.

בטכניון.    🔗

בצאתי מהקומיסריון ראיתי מודעה שבטכניון דרושים מורים להוראת שפות. פניתי לטכניון וכשנכנסתי לפרוזדור לא מצאתי כנראה חן בעיני האשה שניקתה את הריצפה והיא רצתה לגרש אותי. כנראה שהחליפה החדשה והיחידה שלי, שהיתה מאריג פשוט וגס ועד מהרה שינתה צורתה, היא שהיתה הפעם בעוכרי. צעיר אחד הרגיע אותה ונכנסתי לחדר המנהל.

גם מנהל הטכניון היה רב־סרן. מתחילה כשראיתי לפני איש־צבא, חשבתי שטעיתי והתחלתי להתנצל על כך, אבל זה הוציאני ממבוכתי והציג עצמו. כשאמרתי לו שבאתי בהתאם למודעה, שאל: “וכי אתה מורה?” אם כן, גם עליו, כמו על האשה בכניסה, עשיתי רושם של אדם עלוב וחסר השכלה המבקש להרוויח דבר מה ממקצוע שהוא זר לו. כשהרגיש במבוכתי ביקש סליחה, בהוסיפו: “מה גרם לך שאתה, בתור מורה, הגעת למצב כזה. הלא אין אצלנו מחוסרי עבודה ולמה תלבושתך עלובה כל כך?” הסברתו לו את ה“למה” באותה התשובה הסטריאוטיפית שלי. “טוב,” אמר, “יש לך דיפלומה?” הוצאתי מכיסי את הרישיון העלוב של נ.ק.ו.ד. והראיתי לו. – “אוה, זוהי באמת דיפלומה יוצאת מן הכלל אבל איפה הדיפלומה האמיתית שלך?” אמרתי לו שהיא היתה במשרד המרכזי של הנ.ק.ו.ד. ושם טוענים שבמלחמה אבד הכל וגם הדיפלומה שלי. – “הה, זה כמובן לא טוב. אבל תתן לי שהות לחשוב ואמסור לך את החלטתי”. הוא הדליק סיגריה אחרי סיגריה, הסתכל בעשן והביט לסירוגין גם עלי. לפתע צלצל ונכנס אדם צעיר. – “תכיר, חבר מזכיר, את המורה החדש שלנו. אינני מתאר לי שאדם חסר השכלה יבוא לרמותני. כתוב אפוא פקודה, שמהיום והלאה הוא נחשב למורה מן המנין. כמו כן תכתוב פקודה שניה שתזכה אותו במשכורת מיידית בעד חודשי החופש”. הוא ביקש ממני להמתין עד שמזכיר יביא את הפקודה לחתימה. הוא גם ביקש מאת המזכיר לתת לי חליפה חדשה ממחסן הבגדים ולכתוב למחלקת התלושים של העיריה לתת לי את התלוש ס.ב.פ., שפירושו הענקה מיוחדת למורים במוסד גבוה. אלי פנה ואמר: "תבין שאין באפשרותי להכניס מורה לאולם ההרצאות בתלבושת עלובה כזו. אני מבין שגם תנאי המזון אצלך אינם בסדר ומשום כך רצוני שתשתדל להשגיח על עצמך ותאכל מזון יותר טרי ויותר טוב.

היתה זו הפתעה מרעישה ונעימה כאחת בשבילי, שאיש צבא היודע את מצב האסירים הפוליטיים יעשה דבר כזה.

כעבור חצי שעה קיבלתי העתק מהפקודה, תלושים לכל החודש למזון במסעדה וללחם והמזכיר ביקשני להיכנס למשרדו כעבור יומיים לקבל את התלושים הנוספים. “אשתדל,” הוסיף ואמר, “שהחליפה תהיה מתאימה בשבילך, ואם יהיה צורך לתקנה נעשה זאת על חשבוננו”.

המזכיר הצעיר היה לבבי ואדיב מאד. הוא ביקש ממני לחכות לו, משום שברצונו לסעוד אתי יחד במסעדה. הוא אמר לי שבעיניו ראה את השמדת היהודים על כל זוועותיה, שאפילו השטן עצמו היה יכול להזדעזע מזוועה זו.

מכיון שלא הייתי עדיין צריך לעבוד באופן ממשי, הייתי נכנס מפעם לפעם לספריית הטכניון כדי לסדר לי רשימה של ספרי לימוד במקצוע שעלי ללמד. אגב כך עמדתי על מהותם של ספרי הלימוד הסובייטיים. כאן מכיל כל ספר ללימוד שפה זרה תעמולה למען הקומוניזם, למען בריה"מ ושירי תהילה לגנרליסימו החבר סטלין. וזה תכנו של הדף הראשון: “אני קומוניסט; סבא שלי קומוניסט ותיק; אמי חברת המפלגה מלפני עשר שנים; דודי קורא ספרות קומוניסטית; אני ילד סובייטי ומאושר לחיות בארץ הסובייטים; חבר איבן! אתה מכיר את המועדון של הנוער הקומוניסטי? הנך חבר בנוער הקומוניסטי? מאיזה שנה נכנסת כחבר במפלגה? מי הוא יוצר הקומוניזם בעולם? מי הוא הדואג לשלומם של התלמידים והתלמידות?” – “האב והמורה שלנו החבר סטלין, הוא הוא הדואג שימי הנעורים שלנו יהיו מאושרים”. בעשרת הדפים ישנם שוב סיפורים בעלי אופי תעמולתי, כגון: “הפגנת הראשון למאי ברחובות העיר; מצבם העלוב של הפועלים בארצות הרכושניות; הפגנת השביעי לנובמבר במוסקבה”, וכו' וכו‘. בעומדי על שיטה חינוכית זו חשכו עיני והתחלתי לפקפק אם כוחותי הנפשיים יעמדו לי כדי לעבור לשיטת לימודים כזו. הייתכן שלפני שהתלמיד יודע לכנות שולחן, כסא, ספר, חלון, תיקרה וכו’ בשפה הזרה, עליו לדעת איך נקראת בשפה הזרה “הפגנה”, “המפלגה הקומוניסטית” וכו'.

כעבור עשרה ימים כבר קיבלתי 275 רובל כמפרעה בעד חודשי הקיץ. היה זה הכסף הראשון שכמעט ועלה בידי לתת תמורתו בעבודה לאחר שנות המאסר.

כשהתחילו הלימודים אוכזבתי קשות בשומעי מפי המזכיר, שהמנהל הוציא לי פקודת פיטורין בשל העדר הדיפלומה. כשאמרתי למזכיר שכפי הידוע לי נתן המנהל פקודה לקבלני כשידע שאין הדיפלומה בידי, ומדוע זה שינה דעתו – משך בכתפיו ויצא. בכל זאת שילמו לי כל ה“מגיע” לי בעד חודשי הקיץ.

המנהלת.    🔗

אשה זו היתה לי כמלאך טוב. היא דאגה לי בלי הפוגות. בהיותה יהודיה ומגינה על אדם בעל סטטוס יורידי כמוני היה עליה לחשוש שיאשימוה בפעולה בלתי־חוקית, בכך שקיבלה אותי למעבדה בטרם ניתן האישור מהמפלגה ובמקרה של ביקורת היתה נופלת עליה כל האחריות, ועוד יותר: היא קיבלה בשבילי ממשרד הבריאות תלוש ללבנים ובגדים, חפצים שרק יחידי סגולה זוכים להם. גם תלושי מזון השיגה לי.

רובם של שכני בצריף היו אנשי כפר בורים וגסים, שהיו מחרפים ומגדפים בגידופים הלאומיים המסורתיים וגונבים את מנת המזון של השכן, כמו במחנה, וקשה היה לי לגור בכפיפה אחת אתם. גם בעניין זה פעלה וביקשה מהמפקחת הכללית לתת לי את החדר הקטן שבקצה פרוזדור המעבדה, כדי שישמש לי לדירה. חדר זה שימש כמחסן למעבדה וכמובן שלא היו בו רהיטים. גם לזאת דאגה וקיבלה מיטה ממחסן בית החולים ויכולתי איפוא לדור לבד ללא הפרעה.

כדי להצדיק את העסקתי בעיני אחרים לימדה אותי להשתמש במכשירי המעבדה, לעשות אבחנות ולעבוד במיקרוסקופ – דברים שהיה בהם להעלות את חשיבותי לעומת יתר העובדים. נוסף על כך המליצה עלי בפני אנשים בעלי השפעה, בתקווה שאלה יעזרו לי להתגבר על המכשולים. ממנה ראו וכך התייחסו אלי כל העובדים במעבדה.

היא השתייכה לאותו החוג שקיבל חינוך יהודי מסורתי ושרק מתוך חוסר ברירה הסתגל לתנאים החדשים.

כשהייתי מספר לבנותיה הקטנות סיפורים על נושאים יהודיים, מרצה לפניהן על תולדות ישראל ומשמיע להן קטעים מהתנ"ך היתה שמחה מאוד לכך. התידדנו עד כדי כך שאפילו ערכה שולחן מיוחד בלילי שבת. ראיתי שגם המנהלת וגם אמה שמחות שאני יכול לספר להן הרבה דברים שלא ידעו עליהם. למרות שכל ביקור שלי עלול לגרום פעם אי־נעימות.

רוב מבקריה של המנהלת היו רוסים ואלה התיחסו אליה בהערצה. הביקורים שלי בביתה, כל חשיבותם היתה אפוא בעובדה שהבאתי אתי מקצת מן האווירה היהודית, שאליה התגעגעה במקום נידח זה.

במעבדה.    🔗

העובדות חיוו את דעתן שהחלוק הלבן הולם אותי. כדי לקבל אישור להשערה זו שאלו אותי שאלות שונות שידעתי לענות עליהן ללא מאמץ. הדבר מצא חן בעיני המנהלת. העבודה היתה דווקא מעניינת, אף כי היה לי עסק עם כל מיני הפרשות. היה עלי למצוא את מתג השחפת לפי קוך – את “מקלו של קוך”, לפי הכינוי הרוסי. – וגם בדקתי “משטחים” של חשודים בדיפטריה.

כמעט שעמדתי להתאזרח בעבודה זו, אלא… שבאה פקודה מהנ.ק.ו.ד. להוציאני מכאן, כיוו שהנני “אדם מסוכן לחברה הסובייטית העלול לגנוב חידקים מן המעבדה ולהמיט שואה על האזרחים הסובייטים”.

הועברתי למעבדה לבדיקת המזון, ששם אין חידקים מסוכנים.

אחרי שהתמחיתי ימים אחדים במדור זה קיבלתי שוב פקודה לעבור לסניף הנמצא בשוק המשמש תחנת־יבוא לתוצרת החקלאית. כאן כבר שקעתי שוב לחיים הערטילאיים.

השוק כאן הוא משהו מיוחד במינו. כנראה שדבר מחויב המציאות הוא כאן שמגרש השוק יהיה מלא בוץ וסחי. אין כל חלקה מרוצפת וכל הרוצה לבקר בשוק מלכלך גם את נעליו וגם את בגדיו. החנויות אינן אלא צריפי עץ. בשוק זה מוכרים חלב, שמנת, חמאה, כפיר, דבש, בשר וביצים – מיצרכים הצריכים לעבור את ביקורת המעבדה. המעבדה משגיחה גם שהחלב לא יהיה מהול במים. בפעם הראשונה אוסרים את המכירה של החלב הזה ואם אותו חלבן נתפש שנית שופכים את החלב על המקום.

כמנהגו של עולם, אילו היה האיש במעבדה רוסי לא היו החלבנים מגיבים, אבל מכיוון שעלי היה למלא תפקיד כזה קיבלוני בחרפות וגידופים ובאיומים שישברו לי את הראש, כי “הז’יד עושה זאת מתוך כוונה להתעלל באיכרים המסכנים”. לא פעם אחת היה לי עסק עם המשטרה והבולשת שדרשה הסברים על “מעשים בלתי הוגנים האלה”.

השוק.    🔗

השוק משמש שדה־פעולה פורה לגנבים ולכייסים למקצועותיהם, ולעתים קרובות אפשר היה לשמוע את התייפחות הנפגעים כשחיפשו לשוא את ארנקיהם או תעודותיהם. היות ומחיר וודקה בשוק זול במקצת מן המחיר הרשמי במקומות אחרים, הרי מובן מאליו שאחרי לגימה ועוד לגימה מתחילים להתקוטט עד זוב דם ויש לתחנת העזרה הראשונה במה לעסוק.

הייתי גם עד ראייה כשהבולשת חיפשה כאן אסירים שברחו מן המחנות, שעל פי רוב הם נתפשים בשוק.

בשוק זה פורח גם המסחר בחפצי בית ובגדים ישנים, וכמו בכל ארץ אחרת נמכרים כאן שעוני־“זהב” מתורת יפן.

בדרך כלל נתון רוב המסחר בשוק בידי אנשים פרטיים ועל־פי־רוב בצורת חליפין. רוב הסוחרים והחלפנים הם רוסים, ובכל זאת אם מישהו דורש מחיר יקר יחרף אותו הקונה: “אתה פושט את העור כמו הז’יד”, ואם הקונה אינו רוצה לשלם את המחיר הנדרש ע"י המוכר ישמיע המוכר: “אתה קמצן כז’יד”.

יש גם צד חיובי לשוק, שהוא משמש מקום פגישה בין קרובים, ידידים ומכרים כשאחד מאלה נפגם בעיני השלטונות (אסיר פוליטי לשעבר, בני משפחתו של אסיר פוליטי בהווה וכל אותן ה“אפשרויות הנרחבות”). מביתם של אלה נוהגים להוקיר את הרגליים ורק תחת מסוה של מקח־וממכר מתקיימות הפגישות בשוק.

המיליציה מצידה מדכאה את המסחר הפרטי ולעתים קרובות היא מקיפה את השוק וקוצרת יבול של מאסרים רבים. אז בודקים בבגדי באי־השוק וכשמוצאים משהו הרי מאשימים את בעל ה“סחורה” בספקולציה. על התנגדות לחיפושים אלה אין לחשוב כלל וכלל. לכל היותר יכולה ההתנגדות להיות פאסיבית, כשבני משפחת הנתפס בקלקלתו עומדים מרחוק ומכבים את אש המרירות שבלבם בשטף של קללות וגידופים.

בלי לשים לב לסכנת החיפושים והמאסרים האלה מתמלא השוק המון אדם בכל יום א' בשבוע.

פעמים רבות הייתי עד ראייה למאסרם של חברי קולחוזים כשבאו למכור גרגרי־יער. גרגרי־יער אספו בשעות הפנאי שלהם, אבל הם הואשמו בספקולציה או בגניבה. אשה שמכר חלב־חמוץ (לבּן) נאסרה גם היא באשמת ספקולציה. ההוכחה שהיא ספקולנטית היתה פשוטה בתכלית: הרי לאשה עניה־מרודה זו אין פרה וברור אפוא שהיא קנתה חלב ועשתה ממנו חלב־חמוץ כדי להרוויח את הפרשי המחירים. לא כן נהגו כלפי סוחר שבא למכור פירות מיובשים בכמות גדולה מאוד. בו לא נגעו לרעה, והסיבה גם היא פשוטה בתכלית – שוחד.

השוק משמש גם עתון־בעל־פה לאותן הידיעות שלא עברו את ביקורת השלטון.

ר' יהודה מלחי.    🔗

בהיותי עוד טירון בסניף המעבדה שבשוק פנה אלי אחד תמיר: “תסלח לי, חבר דוקטור, האוכל לדבר אתך בביתי? הרי לך כתובתי”. כשלקחתי את הכתובת נעלמו השואל וידידו שעמד לידו. נעניתי להזמנתו כיוון שעשה עלי רושם של יהודי נאמן ומסור. כעבור עוד שעתיים פנה אלי עוד יהודי, שמסר לי מעטפה. “זאת מסר לך רבי יהודה”, אמר ונעלם. עם גמר עבודתי הורדתי את הווילונות, סגרתי את הדלת ופתחתי את המעטפה. המכתב היה כתוב חצי בעברית וחצי באידיש. למכתב צורף סכום של 350 רובל. ר' יהודה זה מוצאו מן הדרום. הוא היה עסקן צבורי צנוע וביתו בעיר מולדתו היה בית ועד לחכמים. את הכסף שלח כדי שאקנה חפצים הכרחיים ביותר והבטיח לתמוך בי גם להבא. “היות ובשכונתי ישנם יהודים טובים הייתי רוצה להציגך בפניהם”, כתב.

את מסירותו לאחיו בני־עמו ועסקנותו הצבורית גילה גם במקום נידח זה. סיפרו לי, שבזמן המלחמה הושיט עזרה להרבה יהודים שנמלטו מקלגסי היטלר, ובאו לכאן בעירום ובחסר כל, ודאג שאומללים אלו לא יגוועו מרעב. את תפקידו זה מילא באמונה והצליח לעניין את היהודים תופסי המשרות הגבוהות שיתרמו אחוז ידוע ממשכורתם למטרה זו. הוא התרים אותם וגם השפיע עליהם לעזור במעשים במקומות הדרושים. במקום נידח זה, שהעם היושב בו לא שמע כמעט את השם “יהודי” ובוודאי שלא ראה יהודי, הצליח לצרף מנין לשבתות וימים טובים.

ברדתי מן החשמלית חיכה לי ר' יהודה. אלא… אדם מן הצד יכול היה להאמין שלא לי חיכה ר' יהודה ומאחר שבמקרה פגשני יצא ידי חובתו בשאלו לשלומי. הוא רמז לי והלכתי אחריו במרחק מה. בהגיעו לביתו מסרו לו את מפתח הדלת דרך החלון וכשנכנסנו נעל את הדלת שוב.

אשה קשישה, שכולה אומרת כבוד, פגשה אותי בסבר פנים יפות ובירכה אותי ב“שלום עליכם יהודים” בלי להושיט לי יד.

ביתו של ר' יהודה הזכיר לי את בית אבא. על הקיר היו תמונות הרמב“ם, הגר”א מווילנה ותמונתו של הגאון רבי יצחק אלחנן. עמד שם ארון מלא וגדוש בספרי קודש וביניהם המורה־נבוכים והכוזרי. “עכשיו”, אמר, “נוכל לדבר בשפתנו באין מפריע. כן, בהיותי לפני שבוע בק. מסרו לי שאצלנו נמצא אסיר ציון העובד במעבדת השוק. החלטתי אפוא לראותך כדי להיווכח אם השמועה נכונה. תסלח לי על שאני מעיז לבקשך לספר לי את קורותיך בפרוטרוט, כדי שאדע עם מי יש לי עסק”.

הוא פרץ בבכי לשמע תולדותי וקורותי. לבסוף קם ממקומו, התהלך בחדר אנה ואנה, דיבר כאילו אל עצמו ואחר־כך הרים קולו: “ימח שמם של אלה המשמידים את מיטב הבנים של עמנו. לשם מה אסרו יהודי כמוך? ואם כן שמע: קודם כל תאכל כאן ארוחת צהרים ותואיל לבוא אלינו בשבת בבקר השכם כדי שאוכל לצרף אותך למנין שלנו; השנית, אני מבין שישיבתך בינינו ארעית היא ובכל רגע עלול אתה להיות מוחזר למחנה או לבית הכלא. יש לחשוש שהזמן קצר. אפילו כך רוצה אני לנצל את ההזדמנות ולשמוע לקח מפיך. והנה בגדיך, שלפי דבריך מתוקנים היו זה לא כבר, בלואים ולא אוכל להשלים עם כך שיהודי כמוך יתהלך בבלואים. כפי שאני מבין הנך יהודי תלמיד חכם ויש לך אפשרות להרביץ תורה ברבים, ומשום זה דאגתי שיהיו לך תלמידים ותקבל משכורת פי שלוש מזו שאתה מקבל במעבדה. לשם כך אין עליך לעזוב את המעבדה. לא ולא. רק בשעות אחרי הצהרים, כשאתה כבר פנוי, תבוא ותלמד תורה לילדינו, שלצערנו הינם רחוקים מאוד מהיהדות”.

הוא הרגיעני שאין לפחד מתפקידי זה, שכן בין כך ובין כך תהיה שפת ההוראה רוסית. תפקידי יהיה ללמד אותם שפה לועזית ואגב כך אשלב בשיעורים הרצאות על היהדות ותולדות ישראל. הוא הוסיף שהתלמידים יהיו בני מכיריו הטובים שנשארו נאמנים ליהדות, ולא יהא כל חשש של הלשנה, והמקום בו אלמד הוא בבית מוקף גן וחומה ואיש לא יראה אותי בבואי ובצאתי.

חתנו של ר' יהודה, אדם כבן ארבעים, הוצג לפני מיד עם שובו מעבודתו בבית החרושת, בו הוא ממלא תפקיד חשוב. הוא עוד ידע לדבר אידיש שוטפת. הוא אמר, בלי שביקשתי זאת ממנו, שישתדל לקבל עבודה בשבילי בבית החרושת שלו.

מני אז נשאר ביתו של ר' יהודה פתוח בשבילי. מפעם לפעם הייתי מקשיב שם לשיחות על נושא תורני ועל הבעייות היהודיות.

כשהייתי שואל אותו אם אינו מפחד שמישהו ילשין עליו שהינו עוסק בתורה ומאכסן אדם כמוני בביתו, היה עונה בחיוך: “הם יודעים שאינני פחדן ואני עושה מה שאני רוצה. והעיקר, הריני כבר בן שבעים ואפילו אם יאסרוני וישלחוני ברוב חסדם לארץ גזירה לא אפסיד הרבה”.

בלילות ששי היו נרות דולקים במנורת השבת על השולחן והמשפחה היתה יושבת סביבו ומזמרת זמירות שבת.

זה כוחו של איש דגול, שלמרות כל הגזירות הינו מחזיק מעמד בעקשנות ואיננו מוותר לנוגשים.

ביקורי הראשון אצל ר' יהודה היה ביום הששי. למחרת קיבלתי יום חופש וקיימתי את הבטחתי לבוא בהקדם. הוא חיכה לי ליד התחנה. משהו משונה היה בעיני שאדם זה הכניסני לחשמלית כדי לנסוע למנין. כשאמרתי לו שקשה לי להבין איך שאדם כמוהו נוסע בשבת, חייך ואמר: "היית צודק, לו היית רואה אותי נוסע בחשמלית בירושלים או בתל־אביב. אבל מה עלי לעשות שבמקומי אין מנין ומנין יש רק באזור המרכזי, ודאי תבין שאינני עושה זאת כדי להכעיס. ועוד: התניתי עם מבקר הכרטיסים לשלם את דמי הנסיעה מראש באמצע השבוע ולהראות לו את הכרטיס בשבת ומה שנוגע לנסיעה עצמה, אין לדעתי חומרה יתירה על נסיעה בחשמלית בשבת. הן למעשה אינני עושה עבודה כל שהיא.

המניין התאסף בבית של נוצרי בן לכת שומרי שבת. הוא קיבל רישיון למסור חדר אחד ליהודים שישמש להם בית כנסת בשבתות ומועדים. הדבר נעשה אפוא באופן חוקי ובית־כנסת זה משלם אפילו מס מסויים לממשלה. הבית, בו היה חדר בית הכנסת, עמד בסמטא נאה, בעלת גני פרחים ועצי נוי רבים.

כשראיתי את השייות הנידחות שנתאספו כאן לתפילה הצטערתי שאין בידי לצלם מעמד זה, כדי שאוכל להראות לעולם, בבוא הזמן לכך, מהו “חופש הדת” של היהודים בברית המועצות.

לפני הדלת החיצונית שיחקו תמיד שני נערים, שמתפקידם היה להזהיר מפני שוטר או בלש המתקרב. נקישה קלה בחלון היתה מזהירה את האנשים על הסכנה המתקרבת. מבחינה יהודית היו כל המתפללים כשרים למנין, אלא שהיו אחדים שהיו מעוניינים להעלים מעיני השלטון את השתתפותם בתפילה באותה שעת עבודה ועם הישמע הנקישה היו יוצאים מדלת אחורית. השולחן בחדר התפילה היה מצופה מפה לבנה ועליה סידורי תפילה קרועים וטליתות ממורטות. האנשים היו באים לכאן לשעות אחדות של קורת רוח דתית.

הארי שבחבורה היה מי ששימש פעם ברבנות ועתה הוא עובד כמפקח בעבודות יער. בחיצוניותו לא נבדל מסתם פועל, כי הוא היה מגולח למשעי וחבש כובע של פועלים. רק בשיחות עמו נתגלה שאין תוכו כברו ויש לך עסק עם יהודי תלמיד חכם. שני לו היה אחד שלרגל מלחמת העולם הראשונה התגלגל לרוסיה ואחרי מהפכת אוקטובר הוגלה כקלריקל למקום נידח זה. הוא הצליח כאן במקצועו ועלה בידו להסתדר די טוב ולהקים לעצמו בית. בביתו התנהג לפי המסורת היהודית. גם את בנותיו השתדל לחנך במסורת במידת האפשר. הן היו רופאות שלמדו כבר ברוסיה הסובייטית; אשתו אף היא היתה זהירה בענייני כשרות. השלישי לפעילות במנין זה היה סנדלר. אדם זה עשה לילות כימים כדי להרוויח את לחמו בעודו בקו־הבריאות ואף־על־פי־כן מצא לו זמן לדאוג לבית־הכנסת. הוא היה אדוק ומסור ולא וויתר כקוצו של יו"ד בענייני דת ומסורת, למרות כל הגזרות והקושיים. בשם רבי יצחק הכירוהו המתפללים ואיש לא ידע מה שם משפחתו. אם לא נמצאו 10 יהודים לקיום המנין היה יהודי קשיש זה שרוי בצער רב. במצב כזה היה רבי יצחק מכתת רגליו ברחובות הראשיים ומנסה להשפיע על יהודים שפגש בדרכו שיבואו להצטרף למנין: כשהכרתיו היה כבר חולה במחלה ממארת, שסבל ממנה קשות. על אף מחלתו ועל אף שבתו הרופאה אסרה עליו זאת, היה ממשיך במאמץ הזה.

בין המתפללים היה יהודי מרוסיה הלבנה, שהיה פעם בעל מעמיו. כאן, במקום גלותו, עבד כשומר לילה באחד המחסנים. כשהיה מזדמן למנין היה נותן שיעור בתנ"ך ובמשנה. היו כמה מתפללים שלא נימנו על המנין הקבוע. אלה היו באים רק בשעת הכושר. אלה מן המתפללים שהיו מתחמקים ממקום עבודתם בשעה 10 בבוקר ובאו להצטרף למנין היו מוסיפים תפילה: “הנני מודה לקדוש ברוך הוא שזיכני לבלות שעתיים כיהודי לכבוד השבת”. בשביל מתחמקים אלה “שיחקו” שני הנערים על המשמר בחוץ. הם קיימו את מצוות “גילו ברעדה” בכל משמעותה ומסופקני אם מרגיש פעם יהודי חרדי בארצות החופש שמחה כזו להימצא בשבת בבית־הכנסת כמו שהרגישו אנשי המניין העלוב הזה. הם היו מצטערים שהרגעים עוברים והמעמד העילאי הזה קצר כל כך.

מסיבות ידועות לא יכלו להתאסף בבית הכנסת בלילי שבת ובמוצאי שבת. רק בלילות ראש השנה ושלוש רגלים היה מספר המתפללים מגיע לשלושים־ארבעים.

אנוסים אלה, רבים מהם כבר שבקו חיים לכל חי, יהי זכרם ברוך ופעלם למופת.

לפעמים היו מבקרים בבית הכנסת בני משפחות מעורבות ואז היו המתפללים מקיימים בחומרה יתירה את “אין משיחין בשעת התפילה”, שלא ישמשו אלה אוזניים של הנ.ק.ו.ד.

פעמיים בשנה היה בית הכנסת מקבל השראה חגיגית. זה היה בשעות כל נדרי ונעילה. ביום הכיפורים היו באות גם נשים, שכל ימות השנה היו לגמרי רחוקות מהיהדות. הן היו מביאות עוגות ויין בשביל אנשי המנין אחרי התענית. היה זה אופייני לראות נשים יהודיות שבעליהן רוסים עומדות כל היום באולם ומתפללות לסליחה ומחילה על עוונותיהן. ביום כפור ניגשה אלי אשה כזו לבקש ספר תפילה ודרך אגב שאלה אותי מי ומהיכן אני. העזתי להגיד לה שאין כפרה לחטא של נישואי התערובת ולא כדאי שתבוא לבית הכנסת. היא ענתה לי שהיא חופשיה לעשות כהבנתה וכרצונה ואין לה צורך לקבל הוראות על כך ממישהו.

מנין זה התקיים שנים אחדות עד ראשית 1949. בית הכנסת חוסל כשפעם, בהיות האנוסים שקועים בתפילה, נפרצה הדלת וסוכני הנ.ק.ו.ד. רשמו בפינקסם את שמות כל המתפללים. ארבעת האנשים מראשי המנין לא יכלו כבר לחדש את התפילה.

רבי זאב.    🔗

בעיר זו, עיר תעשייה, נוצר הקיבוץ היהודי הראשון בחבל ארץ נידח זה בעקבות מלחמת העולם השנייה. היהודים היו גרים במפוזר ומפורד ולא היה זכר לחיים יהודיים, אך היו יחידי סגולה שהתבלטו ביהדותם.

באחד מהרחובות המובילים לשוק, ליד צריף עץ רעוע, היה יושב לו תמיד יהודי מטיפוסו של הדור הישן, בעל זקן שחרחר ששיבה זרקה בו, והיה צופה ומביט על כל עובר אורח, שמא יזדמן איזה יהודי.

בבואי בפעם הראשונה למעבדה שבשוק פגשתיו. הוא ניגש אלי וביקש רשות לשוחח עמי באמרו: “לפי הכרת פניך אני רואה שהנך יהודי ולכן קודם כל ‘שלום עליכם’. ומאין יהודי בא?” כיוון שפניו העידו עליו, סיפרתי לו את סיפורי ובדברי זלגו עיניו דמעות. הוא לקחני בזרועי והכניסי לביתו. אשתו עטפה ראשה במטפחת, שרוולי בגדיה היו ארוכים ושמלה נסרכה על הריצפה. לעיני נזדקרו ספרי הקודש שעל השולחן ואי אלו תמונות של רבנים גדולי הדור שקישטו את הקירות. האשה קידמה את פני ב“שלום עליכם, ושמחה אני לראות יהודי הנכנס לחסות בצל קורתנו”. השיחה נסבה על גורלם של היהודים. אנחות כבדות פרצו מלבות מארחי, אנחות שפירושן געגועים לסביבה יהודית, ומעל לכל לארץ־ישראל. מארחי היו משרידי השואה שעברה על אחת מערי אוקראינה, והרבה, הרבה מאוד, היה להם לספר על מה שעבר עליהם. הם מיררו בבכי בדברם על ששת המליונים שנשמדו. בזמן שנכנסתי אליהם הם ערכו את השולחן ובקשוני בהכנעה לסעוד אתם. בעת האוכל סיפר לי מארחי מניין הוא חי: “הרבונו של עולם, הזן ומפרנס את כל הברייות, אינו עוזב גם אותנו ובחסדיו הגדולים הוא דואג לנו תאר לך שהרבה יהודים, ואפילו גויים, המקבלים חפצים לפי תלושים מוסרים לי את סחורתם כדי למצוא להם קונים. וברוך השם, קונים ישנם די והותר. אני מקבל דמי תיווך ועל זה אנו מתקיימים. זכינו גם לרכוש לנו עז הנותנת לנו שלשה ליטרים חלב ליום, וזו כבר מכסה את מחצית ההוצאות. הודות לבורא שמים יש לי בן העובד בבית החרושת ומרוויח את לחמו בכבוד. הוא אינו שוכח את הוריו. אבל בעוונותינו הרבים כבר לא הספקתי לתת לו חינוך כמו שנתתי לבני בכורי הנמצא כעת באוקראינה. אזכור לתמיד חסדי מרומים שבני לא התחתן עם נכרית כי אם זכה לשאת בת־ישראל. אמנם אינה מקיימת את כל החוקים והמצוות, אבל בכל זאת בת ישראל. מדי פעם בפעם מזדמנים אלינו יהודים שאינם שוכחים אותנו ולא רק דואגים לפרנסתנו כי אם באים לשמוע שיחות חולין יהודיות”.

“למעשה אני ממלא הרבה תפקידים: אני דואג לענייני דת; אני גם ממלא תפקיד של שדכן אך ורק כדי להציל את הנוער שלנו מטמיעה, ובמקום של אסון, רחמנא ליצלן, אני מקיים את מצוות הלווית המת. יש כאן יהודים חולים וזקנים ויש צורך לקיים בהם מצוות ביקור חולים; אינני מסתפק רק בביקור כי אם משתדל לשתף את החולה באמירת תהלים; עליי גם הדאגה לקמחא דפסחא, ואל יהא דבר זה קל בעיניך. למטרה וז עלי להתרוצץ כדי לפגוש את היהודים בעלי המשרות החשובות, שיתרמו ביד נדיבה ממחסן הקמח הממשלתי; עלי לגייס את הנשים הזקנות שבינינו, ולפעמים אפילו את הצעירות אם הן בנות טובים, ולשתפן באפיית המצות. לא פיללתי אף פעם שיבוא יום ואפיית המצה תהיה בחזקת סכנה: קודם כל סכנת הלשנה בזמן אפיית המצות והשנית, אוי ואבוי יהיה לי אם פעם יתפסוני כשהנני מעביר כמות גדולה של קמח. אבל תודה לאל, עד כה לא נכשלתי בשליחות זו. בעוונותינו הרבים נתרבו העניים בינינו וישנם חלשים שכוחם עזבם ואינם יכולים להמשיך בעבודתם; יש אלמנות ויתומים ועלי לדפוק על דלתות אחינו שירחמו על אומללים אלה”.

“עד עכשיו עלה בידי לארגן את התרומות והנדבות לכך כמעט בלי קושיים. מכיוון שכעת יש לי אורח נכבד כמוך הנני חושב שגם בשבילך אוכל לעשות דבר מה”.

כשנסיתי להוכיח לו שבשבילי אין צורך לטרוח, לא קיבל את דעתי.

כעבור יומיים בא ר' זאב למעבדה וקרא לי לצאת אליו. הוא הוציא ממלתחתו זוג מגפיים חדשים ומכנסיים חדשים וכן שני זוגות לבנים ואמר שאת אלה קיבל למעני מאיזה אדם רם יחס. “בושה היא ליהודי לראותך מלובש כך ולא להושיט לך עזרה”, והוסיף" “אדאג לך גם להבא”. כעבור עוד ימים אחדים בא ר' זאב עם ידידו רב אידל, שעליו כבר סיפרתי קודם.

מני אז היה רבי זאב מבקרני בכל יום במעבדה, כדי להיוודע על שלומי ומצבי. הוא היה משתדל לבוא כשרוב העבודה כבר נגמרה, ויכולנו לשוחח באין מפריע. ממנו נודעו לי דברים חשובים: הוא סיפר על כל מה שעבר עליו מזמן המהפכה ועל סבלה של היהדות החרדית מאז המהפכה, שאילצו אותם לחלל את השבת ואת החגים. בין השאר היה עד לכך שפעם בליל הסדר גורשו כל היהודים החרדים לרחבת העיר, מקום שם חיכתה להם תזמורת והיה עליהם להפגין ברחובות עד חצות הלילה וכך מנעו מהם לקיים את הסדר. – “על אפם ועל חמתם של בריונים אלו קיימתי בכל זאת את הסדר אחרי חצות, ורק אמרתי את ‘עבדים היינו’ בדמעות”; הוא סיפר לי על המקרה הטראגי שקרה עם סוחר בן רב שנאלץ לפתוח את חנותו ביום הכפורים. יהודי זה לא יכול היה להשלים עם פתיחת החנות ביום הכפורים ובחר למות על קדושת היום.

ר' זאב לא חס על רוחותיו והיה מתרוצץ כדי להשפיע על מכיריו שישתדלו לשחררני. אם לא הצליח בכך הרי זה משום שכל אחד שפנה אליו ראה סכנה לקיומו אם יושיט לו עזרה בכוון זה. ממנו נודעו לי כל החדשות הרשמיות והבלתי רשמיות והודות לו באתי בקשרים עם רבים מאחב"י. קשרים מרובים אלה היו לי דוקא לרועץ.

רבי זאב זה דאג לי עד יום היאסרי מחדש. הוא היה נחשב לראש הקהל, למורו ולמדריכו של הקיבוץ הקטן שבסביבתו.

ד"ר חלמיש.    🔗

בין האנשים שהכרתי עלי להזכיר את ד“ר חלמיש. צער תמיד קינן בלבו של אדם זה על שנותק מהיישוב היהודי. בימי נעוריו, בלמדו באוניברסיטה בשווייץ, היה חבר פעיל בהסתדרות הסטודנטים היהודית. כל ימיו שאף לעלות ארצה ומהפכת אוקטובר אילצתהו לזנוח שאיפה זו ועל כך דווה לבו. כליותיו ייסרוהו על שבשנת 1927 לא ניצל את ההזדמנות לעזוב את רוסיה. הוא חשש אז שהטלטולים והנדודים ישפיעו על מצב בריאותם של בניו הרכים. הוא נאסר אז ואח”כ, כששוחרר, הוגלה לכאן. מצבו הכלכלי לא היה רע אבל הוא לא יכול היה להשלים עם העובדה שהוא חי בסביבה זרה, “בלי תוכן ובלי טעם”, כפי שהתבטא. הוא הצטער משנה־צער על שבנו משרת שלא בשורות הצבא העברי – “כי אז הייתי אב מאושר שנתן לעמו בן המגן על גבולות ישראל. כעת עובד בני למולך, מבלי לדעת שום דבר על היהדות, על מטרתה, על האידיאולוגיה הציונית שלנו ועל מהות חיינו”. הוא היה מעלה בזכרונו את הימים ההם, בהם היה מבקר בקונגרסים הציוניים, בימים שהיה שותה בצמא את מאמריהם של הרצל, נורדאו ונחום סוקולוב. מקור של עידוד וגאווה היתה לו הקשבתו ל“קול ציון לגולה”, על אף הסכנה החמורה הכרוכה בכך. בביתו היו מתכנסים יחידי סגולה מהציונים האנוסים. הוא היה אומר לי תמיד: “אין לי כבר סבלנות לחכות ליום ראשון, כשידידי נכנסים אלי לבלות את הזמן בשיחה של השתפכות הנפש”.

הייתי עד לפגישות אלה בביתו ואני יכול כעת להגיד ששם התווכחו כמעט באותן השאלות המובאות כאן בפני הקהל בעתונות הישראלית.

כשהיו מתכנסים היו אומרים בלחש פרק קכ"ו מתהילים. ממני נודעו להם דברים רבים שנעלמו מהם קודם ותמיד הייתי צריך לפתור להם בעיות מבעיות שונות בשאלת היהודים וארץ־ישראל.

כרופא היה משתדל למען האסירים היהודים, והיה סובל ומצטער כשלא הצליח בשידוליו. הוא היה נוהג לאכסן בביתו את האסירים היהודים המשתחררים מהמחנה, לתת להם איזה סכום כסף ולהכין להם צידה לדרך; הוא היה תמיד משתדל להשפיע על שלטונות המחנה שלא יתעללו באסירים ושלא יכבידו את העבודה המפרכת והאסירים כולם היו מלאים תהילתו. הוא לא רצה לשמוע לעצת אשתו שאסור לו להתמסר יותר מדי לטובתם של אסירים, כי בזה הוא מסכן את עצמו. הבולשת עקבה אחריו זמן רב מאוד, אבל הוא לא יכול היה לוותר על אהבת האנושות, שעברה אליו בירושה, ולא יכול היה לוותר על האזנה ל“קול ציון לגולה”.

לא הועילו שום הוכחות. האשימו אותו בציונות ודנוהו לעשרות שנות מאסר.

ישראל צבי.    🔗

הוא היה מלא וגדוש בחכמת ישראל ובמדעים כלליים וחדור המסורת היהודית, שעל ברכיה התחנך בבית הוריו. וכמו בספרות ישראל העתיקה היה בקיא גם בספרות העברית החדשה וידע בעל־פה הרבה משירי ביאליק וטשרניחובסקי. הוא עבד כמורה ועם פרוץ מלחמת העולם השנייה נלחם בשורות הקדמיות של החזית.

בנימה של ייאוש סיפר, שבהיותו בחזית הרגיש את השינאה הארסית כלפיו, בשל היותו יהודי, ופעם שמע אותם מתלחשים על הצורך להיפטר ממנו.

בראשית 1943, בהסתערות על חפירות הגרמנים עלה על מוקש ורק כעבור שמונה שעות נאסף ע“י החובשים. גורלו המר לו ובאותו הזמן שהוא נפצע נשמדו אשתו ושני בניו ע”י הנאצים.

רצה המקרה שתטפל בו אחות רוסיה שהיתה נשואה ליהודי, שנספה במלחמה. אחות זו הראתה התעניינות רבה בגורלו ולו היה נדמה שיחסה אליו הוא תוצאה מהיותה נשואה קודם ליהודי. כשאחות זו הודיעה לו כעבור זמן שהוא מוצא חן בעיניה ומוכנה להתקשר אתו לכל ימי חייו, חשב זאת לאושר גדול. אך עד מהרה נתגלתה הסיבה האמיתית לצעדה זה: היא ידעה שקצין שהפך לבעל־מום כמוהו יקבל גימלה חודשית גדולה וישנם גם סיכויים להענקה חד־פעמית של עשרים אלף רובל. סיכויים כספיים אלה מצד אחד, ומצד שני בריאותו הרופפת המריצו אותה להיות לאשתו החוקית.

הכרתיו בביתו של ד"ר חלמיש, באחת הפגישות שהיו מוקדשות, כרגיל בבית זה, לשיחות בעניינים העומדים על הפרק בחיי היהדות. כשעמדנו אז ללכת ביקש ממני לעזור לו לגשת לביתו, שהיה במרחק של שלושים מטר.

אחרי שעזב את בית החולים נשלחו הוא ואשתו החדשה, עם בנה מבעלה הראשון, חזרה לרוסיה. כדי שלא יצטרך לנדוד בעטייה של המלחמה, נשלח למקום זה. כאן קיבל משרת מנהל פנקסים ואשתו המשיכה לעבוד במקצועה היא. דירתם היתה בת חדר אחד, שהיה מוזנח למדי. את משכורתה היתה אשתו מכניסה לבנק והיו מתקיימים ממשכורתו שלו. מיד נוכחתי בטראגדיה העמוקה שלו: אדם זה, שאף פעם לא נותק מהיהדות הלאומית, שכל ימי חייו ראה עצמו שותף נאמן באושרו ביגונו של עמנו, מוכרח היה לעצור ברגשותיו ולדבר עם אשתו רק בעניינים תפלים וזרים לרוחו והילד, שאשתו הביאה עמה, היה מושחת ומקולקל והיה אפילו מעליב אותו בשם “ז’יד”.

בהכנסי אליו בפעם הראשונה התייחסה אלי אשתו באדישות גמורה ואפילו לא ישבה על־ידינו, באמתלא שלא להפריע לנו. במשך הזמן החלה להשתתף בשיחות של מה בכך וכשהיתה מרגישה שאנו רוצים לעבור לנושאים אחרים, היתה עוזבת את הבית. אשה זו לא דאגה למשק הבית ותמיד היה הוא נזקק לעזרת אחרים כדי לקנות בשבילו ארוחת צהריים במסעדה.

כשהמפלגה נתנה לו נסיעה חינם לבית הבראה בדרום דרשה גם אשתו לנסוע למקומות אלה לנופש. אז נאלץ להוציא את פרוטותיו האחרונות כדי להשיג מיסמך שיאפשר את נסיעתה. אף שבית ההבראה אליו נשלח, ומקום הנופש של אשתו היו בקרבת מקום, לא ראתה צורך לבקר אצלו. התנהגותה זו, נוסף על כל יחסה המוזר אליו לאחר נשואיהם, כבר הוכיחה לו סופית למה נישאה לו. לאוזנו הגיעו גם שמועות על יחסיה עם אחרים.

הוא היה מוצא לו ניחומים בחוג צר זה שהתכנס בבית חלמיש וכאן היה משוחח אתי רק על ישראל לאחר שהיה מקשיב “לקול ציון לגולה”.

כעבור זמן הודיעה אשת שעליה לנסוע לבקר את אחותה, ומשנסעה שוב לא חזרה.

מר צבי היה עוזר לי בעצה נכונה בנפתולי האיומים עם סוכני הנ.ק.ו.ד. כל פעם שהייתי מקבל הזמנה להתייצב בפני המשטרה החשאית תמיד עודדני בהוכחות, שהיה בהן כדי לשכנע אותי שאני מפחד לשוא. כשהגיעו מים עד נפש והמשטרה החשאית היתה שוללת ממני את הרישיון לעתים תכופות היה מנחם אותי: “לאחר שעברת כל כך הרבה מכשולים, משוכנע אני שסבלותיך אלה יסללו לפניך את הדרך לציון. מה שאין כן אני שהנני נכה ואין לי כל תקווה לראות אי־פעם את משאת נפשי”.

לאושרו נודע לו על מקום הימצא אחיו. לאחר שנסע אליו נותקו הקשרים שבינינו.

במעבדה לבדיקת החלב.    🔗

כשנשלחתי לעבודה במעבדת השוק נדמה היה לי שרגלי עומדות שוב ליד שער המחנה, כי אוכלוסיית השוק לא נבדלה בהרבה מאנשי הכנופייה שבמחנה. הגידופים, הקללות והמכות שמילאו כאן את החלל היו העתק נאמן להווי המחנה. המעבדה היתה בחדר קטן, שחולק לשניים והחלק האחד שימש חדר המתנה למביאים את החלב לבדיקה. מקום רב תפס תנור ענקי, שלא תמיד מילא את תפקידו, כי מנהל השוק לא טרח ביותר לדאוג לעצי הסקה. וכיוון שהעבודה ברובה נעשתה תוך ישיבה, הייתי סובל כאב רגליים לרגל הקור. לעתים קרובות הייתי לצנינים בעיני אלה שהביאו חלב שלא התאים להוראות משרד הבריאות. מוהלי־מים אלה ראו עצמם צדיקים גמורים והביטו עלי כעל מי שרוצה ומעוניין לגרום להם הפסדים. ועוד דבר: בשביל הבדיקה דרושה היתה חצי כוס חלב, ומשום שעינם היתה צרה בכמות זו הייתי נאלץ מדי פעם לקרוא לשוטר שיעזור לי לקבל את הכמות הדרושה. כנקמה הוציאו עלי דיבר שאינני לוקח כמות זו אלא לשם מכירה. מצד שני היה המפקח הסניטארי מתלונן שאינני מסור לעבודה, כיוון שאינני די נוקשה כלפי העבריינים, ולעומת זאת לא נדירים היו המקרים שעל פקודת עיקול החלב שהוצאתי האשימו אותי העבריינים בפני המשטרה שכביכול דרשתי מהם שלמונים.

למעבדה זו נכנסו גם בלשים מכל המינים, שתמיד מצאו אמתלא לכך. הם היו בודקים את הספרים שקראתי בשעות הפנאי, ספרים ללא אופי פוליטי כלשהו. במקרה קיבלתי ממכירה אחת את הספר של פסטלוצי ברוסית. מכיוון שהיו בו משפטים לאטיניים, מצאו להם אלה עניין לענות בו. המשפטים האלה, שלא ידעו “במה אוכלים אותם” שימשו לדעתם כחומר הראוי לבדיקה או לגניזה, אלא שלא העיזו להגיב מיד ורק רשמו חשדם זה ביומנם.

הימים ההומים ביותר היו יום ראשון ויום רביעי, כשהחקלאים נוהרים בהמוניהם ומזדרזים לתפוס מקום טוב בשוק. אף שהעבודה היתה מרובה, לא נמשכה אלא עד שעה אחת או שתיים, אולם מאותה שעה ואילך ארבה לי סכנת השיכורים שהיו מתדפקים בדלת בשביל סתם רעש והמולה או שאפתח וארשה להם ליהנות משבירת בקבוקים ושפיכת החלב. בין השיכורים לא חסרו אנשי בולשת, חוקרים ואפילו קטיגורים.

פעם דפק מישהו בכוח וצעק: “עליכם לדעת ז’ידים שסוף סוף נשמיד אתכם. ולשם מה עלינו לסבול מכם? הרי אתם מרמים את הרוסים. בין כך ובין כך יקחו את כל מה שגנבתם”. בשומעי שהשיכור מעיד על עצמו שהוא קטיגור החלטתי לפתוח את הדלת ולא לסכן עצמי. אז נכנס אדם כבן ארבעים והתיישב לו מעשה “בעל־הבית”. לשאלתי על רצונו ענה: “זה לא עסקך”. הוא התחיל להקיא ובסיימו להריק מקרבו את הוודקה מילמל: “מתי כבר אזכה לראות את כל הז’ידים בבית הקברות”. הגיבור הזה התגולל כבר ליד הדלת ולא יכולתי בשום־אופן לפותחה. הייתי מנסה לסחבו הצידה, אבל חששתי משיכור מזויין באקדח. נשארתי במצב זה שעות אחדות כשהברנש ישן לו “שנת ישרים” ערה ביותר. נחלצתי מפגע זה רק כשמנהל השוק דחף את הדלת בחוזקה ונכנס בקושי. הבולשת הוציאה אותו בכוח, והוא ניסה אז לירות “בז’ידים שהתנפלו עליו”. לפעמים היתה המשטרה באה לבדוק, אם אמת הדבר שאני מוכר את דוגמות החלב. לאכזבתה לא מצאה מוצג משפטי כזה. גם המשטרה ניסתה להכשילני בפליטות־פה כדי לבנות על פיהן האשמות נגדי. הם לא הצליחו בכך לא בחקירה ישירה ולא בחקירת עקיפין של שיחות־חולין, ואפילו בהרצאות של ניבול־פה. והנה דוגמה: “תגיד, הבאמת אין יודעים בארצות הבורגניות מה זאת אהבה?” כשהתחמקתי מתשובה אמרו שאני משחק תפקיד של טיפש. משראו שגם תכסיס זה אינו מצליח ניסו לדובבני ע“י צעירות ששלחו אלי. אחת מהן, נאה מאוד, נכנסה וביקשה שארשה לה להתחמם (ואמנם בחוץ שרר קור עז). אגב כך הופשרה לשונה ושאלה אותי על מוצאי, על מכירי כאן, על מכירי בחוץ לארץ, באיזה חזית לחמתי וכו'. לבסוף התאוננה על בדידותה והזמינה אותי לבקר אצלה, כיוון שאני מנומס ורציני. התנצלתי, שמחוסר זמן לא אוכל להיענות להזמנתה האדיבה. צעירה אחרת באה אלי פעם ובידה סכום כסף ש”נשלח אלי באמצעותה“. תוך כדי דיבורה סיפרה על אכזריות השלטונות ועל התעללות נוראה בתלמידות בית־ספר תיכוני, שסרבו להעיד נגד מורה שהתבטא כקונטריבולוציונר. השתדלתי בכל כוח אפשרותי להיפטר חיש מ”שליחת מצווה" זו, שנוסף על הכסף שרצתה להעניק לי הבטיחה לי גם “סיוע מוסרי” מצד ה“מחתרת”… ריח מאסר קרוב נדף מאורחים לא־קרואים אלה.

ביקורי הסוכנים, היחס הפרוע של המבקרים, הקור שאכל את בשרי בלי רחמים והדאגות המרובות שייבשו את מוחי – כל אלה נתגבבו להר של ייאוש וסבל. רק הודות לביקוריו הקבועים של ידידי רבי זאב הייתי מחליף כוח לרגעים.

חייץ דק הבדיל בין חדר המעבדה לחדרי המשטרה ועל כן הייתי עד שמיעה למתרחש מאחורי הפרגוד. הייתי עד שמיעה להתעללות פראית באנשים שהרעב אילצם למכור בשוק את הכותונת האחרונה שלהם. אנשים אלה הוכו עד להתעלפות ואחר־כך הועברו למעצר של המשטרה. במקרה שלנאסרים היו סחורות יקרות, היו השוטרים דורשים מקורבנותיהם חלק מהן. וכשנתנו – שוחררו.

סגנו של מנהל השוק היה לוקח לעצמו תפקידים מתוך “התנדבות”: היה אורב לקורבנות, שופך עליהם קיתונות של גידופים ואיומים, באמתלא שידועים לו פשעיהם, וסחט מהם כספים או מיצרכים חקלאיים.

בוקר אחד, כשהגעתי למקום עבודתי כרגיל ב־7, היו כבר שערי השוק פתוחים, בניגוד לתקנות. כשפניתי לחלבנים שיגשו למעבדה, התנפל עלי גיבור זה בצעקות: “אני אוסר על החלבנים לגשת למעבדה, היות ואתה איחרת לבוא. ישנת יתר על הזמן וכעת עליך לתת את הדין”. אמרתי לו שאין הוא המפקד שלי ולא מפקח ושאמסור את הדבר לקטיגור ונראה את התוצאות. לאושרי לא ידע על מצבי כאסיר בחופשה ואיומי קלע למטרה והוא נשתתק. מאז אותו מקרה שינה יחסו אלי והיה מסיר כובעו מעל ראשו בבואי לעבודה. פעם שמעתיו קורא לי בפרוזדור וכשיצאתי ראיתיו מחזיק בקבוק גדול של וודקה ולידו אשה הדורשת מתוך בכי להחזירו לה. כשאמרתי לו שמכירת הוודקה הרי אינה אסורה ועליו להחזיר את הבקבוק ענה שהוא חושש כי האשה מהלה אותו במים. הבקבוק היה מלא ומוגף בחותמת בית־החרושת ובכל זאת טען שאשה זו יודעת לרמות את הבריות ובוודאי זייפה גם את החותמת. מבלי שהות פתח את הבקבוק ודרש ממני לבדוק את אחוז הכוהל. כשהוכחתי לו שבמעבדה זו אין בדיקה כזאת ניתנת להיעשות, נתמלא חימה חטף את הבקבוק והתחיל גומע כאוות נפשו ולאחר ש“בדק” יותר ממחצית הנוזלים מסר את הבקבוק לאשה ואמר: “נכון, אין בוודקה מים ואת רשאית למכרה”.

במשך הזמן התחיל גם הוא לבקרני במעבדה. ביקורי נמוסין ידידותיים כביכול. כשהערותי לו פעמים רבות שהנשים מתאוננות על שאין לשונו פוסקת מניבול־פה שפל ביותר היה עונה לי שאני ילד תמים ואינני מבין אותן והוא יודע שהן מכירות לו תודה על בדיחותיו.

הזמנה לטכניון.    🔗

הלכתי למזכירות הטכניון שהזמינוני טלפונית לבוא. המזכיר קיבל אותי בסבר פנים יפות, שאל לשלומי והודיע שיש בידו פקודה להזמין אותי לעבודה. כשהזכרתי לו את עובדת אי־קבלתי בפעם הקודמת בנימוק של חוסר דיפלומה בידי, אמר: “אני רואה שעוד אינך מכיר את החיים הסובייטיים הממשיים. לא הכל צריכים לנסות להבין כאן ומוטב שלא מתעניינים בכלל במופלאות כאלה. במשך הזמן תיפתר תמיהתך מאליה”. בהראותו לי את פקודת המנהל אמר, שעלי להתחיל בעבודה עוד היום: – “הינך יכול בעוד רבע שעה להיכנס לאודיטוריה ולהתחיל בהרצאותיך”. מילאתי את ההוראה ונכנסתי לאולם ההרצאות.

המשמעת היתה משביעת רצון, וסקרנותם של התלמידים בנוגע לאשיותי ואופן הופעתי באולם ההרצאות (בגדי לא הלמו בהחלט הופעה כזאת) באה על סיפוקה תוך חצי השעה הראשונה וכשסיימתי את הרצאתי הרגשתי שהניסיון כבר מאחורי. בשובי למזכיר מסר לי זה בסוד, שהמנהל הקשיב להרצאתי והביע את קורת רוחו ממנה. אותו יום אחה"צ הספקתי לתת חמש הרצאות ואז קיבלתי הודעה בכתב, שאושרתי כמרצה בניסיון של שלשה חדשים.

כיוון שאסור היה לי לעזוב את עבודתי בתחנת הבדיקה בשוק, מוכרח הייתי לסדר את הרצאותי בשעות הערב. עלי לציין שמיד הרגשתי שהיחס אלי סובלני מצד חבר המורים וקריר מצד התלמידים. מתחילה לא הבינותי את הסיבה לכך, עד שפעם, בהיותי בחדר המרצים, נגשה אלי מורה ואמרה: “נו, קולגה, נעשה הכרה בינינו. אני מרצה למתמתיקה. אתה אמנם עולה בהשכלתך על שאר המרצים שלנו, אבל מה שמפליא אותנו הוא שאתה נראה עצוב ומדוכא, כאילו שהינך סובל מרגש נחיתות בינינו. במקרה אני יודעת את כל הפרשה הטראגית שלך, אבל אנו הרוסים רגילים לתלאות כאלה. אני מייעצת לך לשכוח את הפרשה העגומה. יש לי ידיעה נאמנה מצרות היהודים, כי בעלי יהודי. הייתי רוצה שתבקר אותנו, ואם יש לך צורך בעצה או בעזרה מסויימת הנני מוכנה לעמוד לשרותך”. בהזדמנות זו אמרתי לה שמוזר הדבר בעיני, שמצד אחד אני נהנה מיחס אדיב של המורים ומצד שני אני מרגיש מאוד ביחסם הקר של התלמידים. – “המ… אתה אצלנו בפעם הראשונה בחייך. גם אנו הרוסים, בני המולדת איננו זוכים ליחס טוב מזה, וכי יהא חלקך טוב מחלקנו אנו? אצלנו המשמעת לקוייה מאוד, משום שהמתודיקה של החינוך הסובייטי משעבדת את המורים לתלמידים. על כל מיני עבירות של התלמידים אסור למורים להגיב באותה צורה שהגיבו לפני המהפכה. במקרים של עבירות על המורים לכנס מועצה של תלמידים שתדון בכך, והחלטת המועצה היא הקובעת. אסור למורים אפילו לנזוף בעבריינים. אסור להם להעיר לתלמיד המתרשל או המפריע בזמן הלימודים. מה שהמורה יכול לעשות הוא, שוב, לפנות לוועדת התלמידים. אך יש גם והתלמידים נוזפים במורה. עליך איפוא לצפות לכל מיני עלבונות והתגרויות מצד התלמידים. אל תשים לב לכך ואל תצטער – זהו דרכו של עולמנו”.

כעבור ימים אחדים פגשתי מורה זו שוב והיא אמרה לי: “נודע לי שהיחס כלפיך מצד התלמידים הוא משום שאחד מהם ראה אותך בודק חלב בשוק. הם חושבים שאתה חלבן וקשה להם להשלים שחלבן יהא המורה שלהם. עליך איפוא להחליט על איזו משרה לוותר”.

כעבור שבועות אחדים בעוברי, בפרוזדור הטכניון, שמעתי לחישת תלמידים על שההנהלה אינה מתחשבת בכבוד המוסד והזמינה את “טוביה החולב” כמרצה. נוכחתי שימי בטכניון ספורים, שהרי שום תלמיד בכל ארץ שהיא לא ירחוש הערצה למורה־חלבן. רצה הגורל שאחלה שוב בדלקת ריאות ולשכב במשך חודשיים בבית החולים. אחרי החלמתי הודיעה לי מזכירות הטכניון שמשרתי תפוסה, שכן לא יכלו להישאר בלי מורה. הפעם פוטרתי בגלל מחלתי.

בהיותי חופשי שוב בשעות של אחרי הצהריים, חזרתי ללמד את בני הטובים שרבי יהודה מלחי מסרם לפיקוחי. היתה לי קורת רוח ללמד תלמידים אלה, ביודעי שהם שותים בצמא את התורה שאני מעניק להם מפעם לפעם ושבו בזמן אני מקנה להם מושג על היהדות והתנועה הלאומית היהודית בחוץ־לארץ. הרגשתי שלא לריק הוא עמל זה. מתלמידים אלה נודעו לי פרטים רבים על ההווי בבתי־הספר ואפילו על הנעשה בבתי החרושת החשובים ביותר.

פעם נכנסה אלי אשה רוסיה, התנצלה על ההפרעה וביקשה שאקבע זמן לפגישתה עמי. בעת הפגישה ביקשה ממני שוב סליחה ואמרה: “מפי שכני נודע לי עליך ורצוני מאוד להזמין אותך לבית ספרנו שאני מנהלת אותו. אם תסכים לכך אתן לך ידיעה לאחר כמה ימים”. קיבלתי ברצון את ההזמנה, ואמנם כעבור יומיים נקראתי להרצות בבית ספר תיכוני. אך בבואי לא פגשתי לא מנהל ולא ממלא מקומו, ואף לא בוועד המורים שיציגונו פני הכיתה. והגרוע ביותר היה, שלא היו ספרים במידה מספקת והיה צריך לדאוג שתלמידים בעלי ספרים ישאילו את ספריהם לתלמידי שתי המשמרות האחרות. כשמצאתי את המנהל והתלוננתי על העדרם של הרבה תלמידים, ענה: "נו, זה לא כל כך נורא, הרבה תלמידים שאינם באים למשמרת הקבועה להם באים למשמרת אחרת. ואשר למחסור בספרים מתאימים, אני במקומך הייתי עושה אחרת: הייתי מוסר לכתבנית לעשות שלושים־ארבעים העתקים מהחומר הדרוש והשאלה היתה נפתרת מאליה,. החלטתי לשמוע להצעתו: ניסחתי את התרגילים ואת כללי הדקדוק, את הפרקים ההיסטוריים והגיאוגרפיים ומסרתי לכתבנית להתקין 50 העתקים. אולם למחרת הופתעתי לשמוע שההעתקים לא נעשו, באמתלא שהחומר צריך לעבור את ועדת הביקורת, ושרק אחרי אישורה אפשר יהיה להכין העתקים. היו הרבה ליקויים גם בזמן ההרצאה כי כמה תלמידים שוחחו ביניהם והפריעו ליתר. כשניסיתי להעיר להם על התנהגותם, קפץ אחד ואמר: “לא מפיך נשמע איך שעלינו להתנהג. אנו עושים את אשר ברצוננו לעשות ועליך להחזיק לנו טובה על שאנו בכלל שומעים אותך”. גם בבית־ספר זה לא הארכתי ימים, כי כעבור חודשיים לעבודתי פוטרתי על שהמשמעת לקוייה אצלי.

כאשר פוטרתי הפעם, מסר לי בית חרושת אחד שירטוטים מאמריקה כדי לתרגמם לרוסית. הדבר עלה בידי והוצאתי עבודה מתוקנת. קיבלתי עלי עבודה זו בתקווה שהודות לכך אצליח לרכוש לי איזו עמדה שהיא.

עיסקה חד־צדדית.    🔗

במשך זמן קצר החלפתי חמישה מקמות־עבודה, שבכל אחד מהם הבטיחו לי מתחילה הרים וגבעות וכשהתחלתי לעבוד לא עבר זמן רב עד שפוטרתי.

ראיתי לפני שרשרת עתידה של מינויים ופיטורים אין־סופיים ובמוחי עלה הרעיון שיש לי רק דרך אחת להיפטר מסבך זה, והיא לאסוף לי סכום כסף הגון ולשחד בו את הפקידה במשרד הדרכונים, כדי לקבל דרכון כשר ולעקור את רגלי מכאן. מכרי וידידי אף הם צידדו בתוכניתי זו.

הבעייה הראשונה שנתעוררה בכוון זה היתה איך למצוא את הכסף, שגם איסופו כעין סכנה חמורה היתה כרוכה בו. משום כך הוחלט שקודם כל רצוי שאקבל רישיון לצאת את העיר, כדי לבקר בעיר שממנה באתי לכאן ולבוא בדברים גם עם ידידי שם. קבלת הרישיון ארכה זמן רב וכל כולו לא ניתן לי אלא על־פי טעות. נסעתי, נפגשתי עם מכרי שם, סיפרתי להם על תוכניתי וחזרתי למקומי, כדי שלא אעדר ממקום עבודתי במעבדה. לאחר ימים אחרים הודיעו לי שעלה בידם לאסוף סכום מסויים למטרה זו ולבקשתם נשלח אחד מידידי כאן והשפיע על תורמים נוספים. לבסוף הודיעו לי שעלי לבוא וימסרו לי את הכסף. ההזדמנות לנסוע שוב ניתנה לי ע"י מינהלת המעבדה, ששלחה אותי להביא חומרים כימיים.

בבואי לשם כוונו אותי לאשה אחת שהתעסקה בסידור מסמכים. פניתי אליה והיא ביקשה שאתן לה עשרים אלף רובל בשביל השגת המיסמך הדרוש לי. נתתי לה את הכסף בלי לחשוש לכלום, שכן הופניתי אליה דווקא ע"י יהודי מהימן, אך בבואי לאותה אשה כדי להיוודע על התקדמות העניין אמרה לי בחיוך: “יש לך מזל שנכנסת רק עכשיו אלי. כי לצערי הרב עלי להודיעך שלא מזמן עשתה הבולשת חיפוש אצלי, לקחה את כל הכסף שמסרת לי ואפילו את הדרכונים והלכה. עצתי שתברח מכאן מיד כדי שלא תיפול בפח”. בבואי חזרה מקום עבודתי גיליתי את הדבר לידידי וגם הם היו אובדי עצות כמוני.

גישושי־דרך.    🔗

עלתה הצעה שאשים פעמי לקצווי הדרום ששם אפשר לעבור את הגבול. אלא שהתהלכו שמועות שבין היהודים שם ישנם הרבה מלשינים ומלבד זה היה צריך לעמוד בתור במשך ימים רבים כדי להשיג כרטיס נסיעה ברכבת פשוטה. נוסף על כך היו שמועות שרק שלושים אחוז מהיהודים שהגישו בקשות קיבוציות לרישיונות יציאה נענו בחיוב וחלק גדול מאלה שלא נענו נשלחו לבתי הכלא. ידידי נמנו וגמרו איפוא שכדאי להישאר עוד באותו מקום ולחפש כל מיני אמצעים לרכישת דרכון נקי.

בינתיים הוזמנתי להרצות במועדון המהנדסים במושב הטכני והכרתי שם אחדים שרכשו את אמוני. אלה הבטיחו לברר אם ישנה כאן אפשרות להשיג את הדרכון. כעבור חודשיים, במרץ 1948, מסרו לי שמצאו נקודת אחיזה, שכן נודע להם שבמדור להוצאת דרכונים עובד קצין בעל לב רחום האוהב לבוא לעזרה במיצר. אחד מהם שלח אליו את אשתו לבקשו שיקבלני וישמע את בקשתי. תוצאת המשא והמתן שלי אתו היתה, שהוא מוכן לסכן עצמו ולהורות לפקידה לתת לי דרכון על סמך מודעה בעתון שהדרכון הקודם אבד, אלא שלפי המקובל מוטלת חובה על אזרח המשנה את מקום מושבו להירשם במדור לדרכונים של המשטרה במקומו החדש. הרישום הוא לפי הדרכון ואם הדרכון בסדר ואין עליו הגבלות חייב הקצין לתת לו רישיון שהייה במקום החדש. גם בכך אין העניין נגמר והמשטרה החשאית במקום שאגיע אליו תבדוק קודם את הדרכון בקרני רנטגן ותפתח תיק. ומכיוון שעל הדרכון יש חותמת המדור שהוציא אותו תפנה הבולשת לאותו מקום בשאלות על כשרותי ואופיי ויש לחשוש ששאלון זה יגיע לידיו של קצין אחר והאמת על עברי המוכתם תתגלה. והוא הדין אם הדרכון יהיה על שם בדוי, שאין לו תיק במדור הדרכונים. נפרדתי מקצין זה בהרגשה שהצדק עמו. עמדו להכריז אז על חנינה, אלא שאני, שהייתי מוכתם כעבריין פוליטי, לא הייתי זכאי ליהנות ממנה.

במשך החודשיים שעבדתי במועדון הטכני עלה בידי להתידד אל אחדים מחבריו ואלה הבטיחו להשתדל למעני אצל השלטונות במוסקבה. לא קיוויתי להיבנות גם מהשתדלות רחוקה זו.

הרצאותי במועדון גזלו ממני זמן רב, בשל המרחק הרב שבין השוק לאזור הטכני ועל־כן שמחתי לקבל הזמנה ממשרד החינוך להרצות בבתי הספר התיכוניים במחלקות הגבוהות.

גם בקשר למקום־עבודה חדש זה היו ליקויים. זרם החשמל היה נפסק לשעות מרובות ואפילו ליום שלם, החשמלית היתה נשארת בדרך תקועה במקומה וההליכה ברגל במקרים תכופים אלה גזלה ממני זמן רב. הדבר השני והעיקרי היה שהתלמידים בבתי־ספר אלה היו פראים וכל פעם שהופיע אליהם מורה חדש הם הרימו צעקות עד לב השמים ושום כוח לא יכול היה לרסן אותם. להם היתה זאת תופעה מגוחכת במינה לראות פנים יהודיים וגם בתלבושת דלה. אחרי ניסיון של שבועות אחדים נאלצתי להתפטר.

הזמנות משרד החינוך והטכניון נתחדשו מפעם לפעם באותה התכיפות של הפיטורין האין־סופיים. בהרצאותי לא מצאתי שום סיפוק במצב כזה ועבודתי הרוחנית הזאת לא מנעה מהבולשת להזמין אותי כל יומיים לחקירות בעלמא. קשריה האמיצים של הבולשת אתי גרמו לכך שלאט לאט התחילו מכירי להתרחק ממני, מפחד שלא יבולע גם להם. ואכן זאת היתה מטרתה של הבולשת – לבודדני, כדי שאבקש לי קירבתם של “מכרים משותפים”.

בידודי בלבד לא סיפק אותם וגם השתדלו להשניאני על יהודי המקום, שכן אחרת לא יובן המקרה הבא: פעם, לאחר שנאלצתי לפסול אצל כמה חלבניות את החלב שלהן, שהיה מהול במים, התפרץ אלי אחד, התנפל עלי באגרופיו ובקריאות “יהודי נבזה” הזעיק סקרנים רבים. “אני אראה לך יהודי נבזה”, צעק, “איך להתעלל באשתי ולהעניש אותה בניגוד לחוק”. הכרת פניו ענתה בו שיהודי הוא והדבר הרגיזני, שיהודי יכנה אותי יהודי נבזה". שתקתי ולא הגיבותי על העלבון. היה זה מזכיר המפלגה המקומית, כפי שנודע לי אחר־כן.

השחיין…    🔗

באמצע אפריל 1948 לאחר הרצאה בטכניון, פנה אלי המנהל: “אתה מכיר את דוליב?” עניתי שלא והוא הוסיף: “היתכן? הן הוא בדיוק במצבך אתה – נתין זר; גמר את האוניברסיטה בחוץ־לארץ; ישב בבית הכלא ומרצה כעת בטכניון. הרי הביאוגרפיה שלו דומה בדיוק לביאוגרפיה שלך, ואיך ייתכן שאתה אינך מכיר אותו? אמנם הוא עובד כאן בשעה שאתה עסוק במעבדה, אבל רצוי מאוד שתתוודעו”. דבריו של המנהל לא נראו לי והחלטתי לתהות בעקיפין על קנקנו של אדם זה. כאשר דיברתי עליו עם הרב של המנין, המליץ עליו דווקא כעל אדם ישר.

למרות שלא אצתי להכירו, רצה הגורל שניפגש: בראשית מאי אותה שנה נכנסה למעבדה אחת שהציגה עצמה כאשתו של דוליב ומיד אמרה: “אין להבין אותך. הנך גלמוד ובודד, ללא קרוב וגואל, וכשניתנת לך אפשרות להתוודע לאדם כערכך אתה מתחמק”. התנצלתי לפניה באומרי שאין ברצוני לגרום להם אי נעימות על ידי ביקורי. מאחר שדחתה טענתי זו, הבטחתי לה בלב ולב, שאבקר. רדיפה כזו אחרי הגבירה בי את החשד שדברים בגו. אחרי הצהריים של יום א' לאחר מכן נכנסה שוב גברת זו ואמרה: “בעלי ביקש להזמינך לארוחת הצהריים. למה לך לשבת כאן כשאתה יכול לבוא אלינו?” באין ברירה סגרתי את המעבדה והלכתי אתה. על סף ביתם פגש אותנו בעלה דוליב, גבוה וצנום, בעל בלורית גדולה. הוא קידם אותי בשמחה רבה וכמעט שחיבקני בהושיבו אותי על הכסא. “באמת בושה וחרפה”, התחיל “שאתה, שהנך למעשה קולגה, התחמקת מלעשות הכרה אתי! הלוא הכרתנו חשובה לשנינו, בהיות מצב שנינו טראגי ובמשותף נוכל לפעול ביתר הצלחה כדי לצאת מן המיצר”. כאן פתח בסיפור הקורות אותו מיום בואו לגיהינום זה. הוא סיפר שהוא יליד אירופה המרכזית ואביו סופר עברי ידוע שקיבל חינוך לאומי, גמר אוניברסיטה והוזמן להרצות בפקולטה למדעי הרוח בעיר אחת ברוסיה. אלא שעם המאסרים ההמוניים בשנת 1937 היה גם הוא בין הקורבנות. וזה לא כבר סיים לרצות עונש מאסר של עשר שנים ונשלח לעבוד בשממה זו. לפי סיפורו זה יושב גם הוא כאן בלי דרכון ועליו להתייצב כל יומיים במשטרה; שבמחנה היה ממלא תפקידים חשובים ולא ידע מחסור ושגם שלחו אותו לשיעורים טכניים ונתמנה למפקח טכני על הפועלים בתעשיית העצים; שהוא למד את שפת הפושעים הפליליים ויכול היה לחקות אותם ולהתחבב עליהם. רוב סיפוריו היו מוגזמים, אבל דבריו על המחנות היו קרובים לאותה האמת שחזיתיה מבשרי.

מיד לאחר ביקורי זה נפלתי למשכב. שכבתי בחדר הקטנטן שבמעבדה המרכזית. ביום השני לחוליי הופיעו דוליב ואשתו. בהיכנסו אמר: “אתה רואה מי ידידך? כשנודע לי שהמעבדה בשוק נסגרה הבינותי שהנך חולה, על כן התקשרתי עם מחלקת הבריאות ואמרו שאתה שוכב במעבדה המרכזית”. הגב' דוליב, רופאה לפי מקצועה, בדקה אותי ובסיימה נשכה שפתיה ולחשה משהו לבעלה ולמנהלת. בבוקר השכם כבר הועברתי לבית החולים. הדיאגנוזה היתה: דלקת הריאות.

דוליב זה לא ראה צורך לבקרני בבית־החולים, אך כשחזרתי לאיתני ולעבודתי במעבדה נתכבדתי מיד בביקורו במקום עבודתי. “אתה יודע”, אמר, “שאין שום היגיון בישיבתנו כאן, מקום שנשקפת לנו סכנת מאסר. הבה נטכס עצה איך לארגן את הבריחה. אל תהא משוטט בעולם הדימיון. הגיע הזמן שתדע שכאן, בארץ השקר והתרמית, אפשר לסדר הכל והדבר אינו כל כך מסובך כפי שהנך חושב”. כשעניתי לו שלדעתי הדבר הכי חשוב הוא לרכוש דרכון בדרך חוקית חייך ואמר: “כעת רבה תמיהתי ולא מובן לי על יסוד מה מחזיקה הבולשת אדם תמים כמוך בכבלים. למה לך דרכון חוקי כשדרכון מזוייף מסוגל להשיג אפילו אדם שאינו יודע קרוא וכתוב”. פתאום הרצין ואמר: “אם אתה תבטיח שהדבר יישאר בינינו אגלה לך, שכדי למצוא את האחיזה המתאימה לכך צריך קודם כל לרכוש אהבת אשה, ואתה יודע שהפתגם הצרפתי מאשר זאת. ולכן שמע: בארץ זו חשוב ביותר לקשר קשרים בעיקר עם נשים והן כבר תעשינה את הדרוש. הנה, הודות לקשרי עם המורות העובדות אתי היכרתי את הכתבנית היפה־פיה במדור הדרכונים. ראשית דרכי תהיה למוסקבה, היות שיש לי שם פילגשים מלפני מאסרי. הן שתאפשרנה לי את הכניסה למועדון לנתיני חוץ ועל־ידי הנתין הזר הראשון שאבוא בדברים כבר אקרב לעצמי את הגאולה. מובן שבכך לא אחשוב על עצמי בלבד. אתה קרוב מאוד ללבי ואדאג גם עבורך”. כשבקשתי ממנו לתאר לי את התהליך של הגשת הדרכון במוסקבה ענה: “במוסקבה קיימת מחתרת אמריקאית וכן מחתרת ציונית. כשיוודע להם על אישיותך, בטוחני שימצאו פיתרון לכל בעיותיך. תחת זה יש לי הרשות לדרוש ממך דבר אחד והוא: שתסע לנ. ושם תיכנס לבית הכנסת ותיוודע מי הם זייפני הדרכונים ומה המחיר הנדרש על ידם, אולי אנסה להשיג את מבוקשי באמצעותם של אלה”. ומה תגיד אתה, הקורא, על כך? הוא דיבר ברוסית ורק קיר של עץ, חייץ, הפריד בין חדרי לחדר המשטרה.

סוכן־בולשת זה שדוליב שמו, המשיך לפטם אותי בכל מיני תחבולות ותהפוכות ואני המשכתי לשחק את משחקי כתם ולעתים רחוקות כמי שיודע לשאול. מתוך זהירות יתירה עיכבתי עצמי שלא להטיח בפניו את התואר “נבל” ששמרתיו בלבי בראותי לראשונה את פרצופו המתחסד. בתוכו פנימה ידע שכבר עמדתי על אופיו המאוס, אך המשיך לשחק את הידיד, בתקווה לצודני בחרמו ולהביא עובדות ממשיות נגדי ונגד אחרים בעטיי.

בראשית יולי נכנס למעבדה והודעה בפיו: הנני נוסע לדודי באודיסה. ומכיוון שאני יודע לשחות אלך כאלו להתרחץ שם בים ואשחה עד הגבול התורכי ומשם כבר אצפצף עליהם". הבו גודל, אתם הקוראים, לשחיין־פוסיידון זה העובר במכת סנפיר אחת מאודיסה לקושטא. אכן קושט דברי אמת בפיו של “שרלוק הולמס” זה! לצערי חלה רק הפסקה קטנה ובלש־שחיין זה חזר להטרידני.

פיטורים ומינויים, וחוזר חלילה.    🔗

קיבלתי ידיעה שעומדים לפטרני מן המעבדה, ולכן הלכתי לבקש עזרה מהקטיגור האזורי, שנחשב קודם על ידידי. אצלו נחלתי אכזבה גמורה: “אם השלטון הסובייטי אסר אותך והושיבך בכלא, ודאי שיש סיבה לכך. אנשים חפים מפשע מקומם אינו בבתי הכלא”. כמובן שמצבי היה מאוד לא נוח. כעבור ימים אחדים קיבלתי באמת הודעת פיטורין רשמית הנכנסת לתוקפה באותו יום. הנימוק שבה: לא מלאתי את העבודה באופן משביע רצון. אך באותו יום לפנות ערב קיבלתי הודעה שנייה, שמהיום הנני מוזמן לעבוד באותו מקום. לא ידעתי על איזה הודעה לסמוך. במקרה פגשתי את המזכירה של הקטיגור בשוק והזמנתיה למעבדה. כיבדתיה בכוס חלב ושאלתי לדעתה. בלחישה אמרה לי: “גם אני אינני מבינה כלום, אבל אוי ואבוי יהיה לי אם אשאל שאלות, אצלנו אין שואלים שאלות על דברים שבניגוד להיגיון ולשכל. עליך להתנהג במקרה זה כמו כל אדם סובייטי. שים לב רק לפקודת המינוי”.

למחרת בבואי לעבודה תמהו העובדים. גם להם היה זה דבר בלתי מובן. התמיהה סרה רק כשנכנס המזכיר והודיע בפומבי שעלי להתחיל בעבודה. מבטיהם של חברי לעבודה רמזו לי שדבר מה מתבשל כאן. כי כלל גדול הוא בחיים הסובייטיים, שפיטורי אדם מעבודתו מרמזים על מאסר.

בעשרים לאוגוסט 1948 קיבלתי הזמנה לבוא למחלקת החינוך. בבואי אמרו לי שנתקבלתי לעבודה לשנה שלמה ובסוף אותו חודש נקראתי למפקח הכללי על בתי־הספר והלה הודיעני שעלי להתחיל בהרצאותי בראשון לספטמבר. קיבלתי הוראות מסויימות על תוכן הרצאותי וכבר התכוננתי ליום זה.

באותם הימים, בשבתי במעבדה, התפרץ אלי דוליב בצחוק: “הנה, אנו מתראים שוב!” היתממתי ושאלתי אותו אם חזר מתורכיה והוא לא בוש לקבל את שאלתי כרצינית ואמר שבאמת ניסה לשחות, אלא שנאלץ לחזור, בשל סירת משטרה שרדפה אחריו, ורק הודות להשפעת דודו רם־המעלה שוחרר… כאשר סיבבתי את השיחה לנושא אחר סיפר לי שידוע לו שנתקבלתי במחלקת החינוך והביע את שמחתו הגדולה שכעת נעשינו לקולגים אמתיים.

פגישותי עם שחיין זה נעשו תכופות יותר ויותר. הוא כבר דאג לכך שניפגש במשרד החינוך, בבית הספר, בכינוסי המורים, ובאסיפות פדגוגיות. בכל פגישה היה שואל אם כבר התחלתי בעבודה הספרותית על החיים בברה“מ, לפי הצעתו, שהוא מאוד מעוניין לראותה… אגב כך עלה שוב על נושא ה”בריחה": “אם לא הצלחתי בשחייה אצליח בצורה אחרת”.

כעבור שבועיים לעבודתי נכנסה לכיתתי מפקחת מטעם משרד החינוך. היא נתישבה על הספסל האחרון, הקשיבה להרצאתי ורשמה בפנקסה. עם הצלצול ביקשה ממני להיכנס אתה לחדר המנהל. שם התחילה לנזוף בי על שאין לי שיטת חינוך סובייטית ושכל הדוגמאות שאני מביא טובות לבית ספר בורגני. כששאלתי איך צריכה לפי דעתה להיות דוגמה לפי המובן הסובייטי ענתה לי בכעס: “אין לי צורך להתייעץ אתך בנדון ההערות הפדגוגיות. לדעתי אינך מוכשר להיות מורה בבית ספר סובייטי”.

אמנם לא הייתי אדם סובייטי, אך לצערי נאלצתי להתנהג בתור שכזה ולבוא בליל כל־נדרי להמשיך בהרצאותי בבית הספר.

כעבור שבועות מספר קיבלתי פיטורין. למעשה לא הצטערתי הפעם על פיטורין אלה, שכן הרגשתי שאינני מוכשר לעבוד בבית־ספר סובייטי, מקום שם צריכה כל הרצאה להיות מקושטת במרגליות שהפיק פיו של המורה והמחנך הדגול יוסף ויסריונוביץ (סטלין) ומי שאיננו נוקט בדרך קישוט זו הריהו כופר בעיקר.

מעתון באידיש נודע לי שידיד טוב שלי נמצא בירושלים. שמחתי על כך והזדרזתי לכתוב אליו. במכתבי שאלתי לשלומו ולשלום יתר החברים, וכן ביקשתי ממנו להיפגש עם ארוסתי ד“ר “עליה” ולשאול אותה אם עודנה מעוניינת בי. במכתב התשובה הודיעו לי שארוסתי ד”ר עליה איננה חושבת אודותי בכלל. דוליב הביא לי מכתב זה!

בדצמבר 1948 התחילו הפיטורין מכל המקומות בהם עבדתי, מן הספרייה פוטרתי בנימוק שלא דאגתי להביא בהקדם את הארונות לספרים. למעשה לא אני נתרשלתי אלא הנגריה; מן המועדון הטכני אמנם לא שלחו לי הודעת פיטורין רשמית ורק בבואי לשם מצאתיו סגור. גם אני וגם חברי חיכינו ליד הדלת שלא נפתחה, בלי שנדע את הסיבה לכך. כשנכנסתי למשרד מנהל המועדון ושאלתי לסיבת הסגירה העמיד פני תם, ורק כשדרשתי בתוקף לפתוח את הדלתות ענה באדישות: “השומר האחראי על המפתחות לא יבוא הערב”. כששאלתי לסיבת היעדרו של השמר אמר סוף סוף: “לצערי הרב היה כאן בא־כוח משרד החינוך, שנתן פקודה לסגור בעדך את כל הדלתות”. לשאלתי, מה שייכות יש למועדון אל משרד החינוך לא יכול היה לענות. כיון שכך, אמרתי לו: ברור לי, ידידי, מה שקרה כאן, אבל משונה הדבר שגבורים אלה, המציקים לי בלי הרף בכל מיני תחבולות פחדנים הם כארנבות הללו ואינם מעיזים לעשות מעשיהם מתוך נתינת טעם רשמי לכך.

נא להכיר: בא־כוח משרד החינוך יצאו לו מוניטין כאדם גס ומשחת המטיל את אכפו הקשה על החלשים ממנו. הוא היה חבר במפלגה הקומוניסטית, חבירות המקנה לכל פוחז זכות לפעול באופן בלתי־תלוי באחרים. בחודשים הספורים שהועסקתי על־ידי משרד החינוך יכולתי להגיע למסקנה בלתי־מעורערת בנוגע לאופיו של ברנש זה. במועדון המורים גם שמעתי שקומוניסט זה נוהג לדרוש קורבן־בתולים מהמורות הצעירות שנשלחו לעבוד בבתי־הספר שבפיקוחו.

אולם, על אף שידעתי על כל הצדדים השליליים של מפקח זה, היתה לי ההרגשה שהפעם איננו שותף במקרה זה ושמנהל המועדון שיקר לי. החלטתי אפוא להיכנס לנ.ק.ו.ד., יותר נכון המ.ג.ב., ולשאול לפשר הפיטורין האלה. היה זה המקום היחידי בו יכולתי לברר את הסיבה האמיתית. אלא שבין החלטה למעשה עברו עלי שעות של התלבטויות וספיקות, אם טוב אני עושה שאני פורץ לי דרך אל לוע הארי. סוף סוף לבשתי עוז ונכנסתי.

בכניסה ישב שומר במדי מ.ג.ב., ופניו הביעו רשע וטיפשות גם יחד. בעינים זועפות שאל אותי באיזה ענין רוצה אני לראות את המפקח הכללי. כשהסברתי לו את העניין, טלפן למפקח ובקבלו את הסכמתו מסר לידי פתק־כניסה, שעם צאתי עלי להביאו כשהוא חתום על־ידי המפקח. כל המשרדים האלה ברחבי אותה ארץ צורה וסידור אחיד להם: על כל שלושה מטרים עומד זקיף מזויין; והפרוזדור האפל מוביל לפרוזדורים תחתיים ושלישיים. בחדר הכניסה לחדרו של המפקח ישבו שלוש כתבניות מצוחצחות ומלובשות פאר ועסקו כולן כאחת בעשיית הציפורניים. לא ראיתי שם דלת מעבר ורק בהראותי לאחת מהן את הפתק קמה ממקומה ופתחה ארון, שלא היה אלא מעבר לחדר המפקח.

המפקח היה אדם צעיר, גבר קומה ובעל פנים נאים. הוא השתדל לעשות רושם של ג’נטלמן אמיתי. כשמסרתי לו את הפתק ביקשני לשבת, הוציא ממגרתו קופסת סיגריות והציע לי להתכבד ממנה. סיפרתי לו על פרשת תלאותי ועל הקושיים הגדולים שאני נתקל בהם בדרך סידורי בעבודה. בשמעו מפי ביטוי של התמרמרות שינה את טעמו ואמר בזעם: “הידוע לך היכן אתה נמצא?” כשעניתי שאני יודע, אמר: “אם כן, כנראה שבמשך כל הזמן הארוך הזה טרם למדת להחזיק את הלשון בין השיניים”. על כך אמרתי שסיגנוני זה הוא תוצאה של אין ברירה, שהרי בין כך ובין כך אני אסיר והעובדה שאני מתהלך ללא שמירה מזויינת איננה משנה את מצבי. שהרי בבית הכלא ובמחנה לא היתה לי דאגת העבודה, וכאן, אף־על־פי שאני בחופש בשל בריאותי הלקוייה הנני נתון בתנאים אכזריים ואין לי אפשרות קיום וקבלת סיפוק בעבודה. הוספתי ואמרתי, שהיות וכל הסובב אותי מתייחס אלי ביחס עויין, באתי לשאול באיזה מקומות מותר לי לעבוד. חיוך עבר על פניו ולשאלתו אמרתי לו שבהודעת הפיטורין כתוב שלא מילאתי את תפקידי כפי שהוטל עלי. “אם כך, מה אתה רוצה ממני?” אמר בתמיהה, אתה יודע לא פחות ממני, אמרתי, שפקודת פיטורין כזו היא סטאנדרטית ובפיטורין שלי מתכוונים לאלצני למעשים רעים, כדי לתת פתחון־פה למשטרה לאסור אותי מחדש. אם הכונה שלכם היא לחסל אותי במוקדם או במאוחר, חסלו אותי מיד וסוף לצרותי! “זה לגמרי לא כפי שאתה סבור. השלטון הסובייטי אינו מעוניין לחסל אפילו את אלו שהיו אויבים. הוא מעוניין לחנך אותם. אל לך לחשוב שמישהו רוצה לחסל אותך”, היתה תשובתו. אך על שאלתי, אם לפי ראות עיניו התעללות זאת היא שיטה חינוכית נמנע מלענות ורק הסכים שהרשות בידי לעבוד בכל מקום שארצה ועלי רק להשתדל לעבוד במסירות ואז לא יפטרוני. לא ראיתי תועלת בהמשכת הוויכוח עם ג’נטלמן זה וקמתי ללכת. הוא הואיל בטובו לפתוח את “הארון” ולומר למזכירה לחתום על הפתק.

בשובי לשומר עם הפתק החתום בידי השתומם הלה על שנתנו לי לצאת ולא אסרו אותי. אמנם היה לי יסוד לשמוח שיצאתי ממקום זה שוב לאוויר העולם, אפילו אם נכנסתי מרצוני אני, ותמיהת השומר אמרה לי הרבה בנדון זה. אבל מצד שני הרי לא הועלתי בכך ולא כלום ומצבי נשאר כפי שהיה לפני שעה קלה.

ניסיתי את מזלי וניגשתי למשרד התעשיה הכבדה. המזכירה לא הירשתה לי להיכנס למנהל ועל־כן הלכתי למהנדס הכללי, וכשאך התחלתי לדבר אליו הפסיקני באומרו: “אין לי צורך לשמוע הכל. כבר בראותי אותך עמדתי על טיבך”. הוא מסר לי פתק והיפנה אותי לחדר אחר, ששם, אמר, יסדרו אותי בעבודה. אך גם משם יצאתי במפח נפש. במזדרון פגשתי בעוד מהנדס, אדם מאוד סימפטי, שאמר לי: “אם באמת הצלחת להכיר גם את המנהל וגם את המהנדס הכללי, בלי ספק תסלול לך דרך”. מסרתי את הפתק של המהנדס לאחת הפקידות והיא ציוותה עלי לבוא כעבור שבוע. כשאמרתי לה שאין לי ממה להתקיים אפילו למשך שני ימים נאותה שאבוא כעבור יומיים.

בבואי בפעם השנייה קיבלני המהנדס הכללי בפנים מאירות והודיע שהכל כבר מסודר. אולם כשבאתי למקום העבודה אמרו: להד"ם! חזרתי למהנדס והוא טילפן לאיזה מקום ומיד נשתנו פניו ואמר: “בגללך קיבלתי קיתון של שופכין על ראשי ממנהל המדור לקבלת עובדים. הוא מסרב בכל תוקף. עתה עליך להשתדל להתקבל לראיון אצל המנהל בכבודו ובעצמו”. במקרה היה המנהל במשרדו ונכנסתי אליו בהיעדר המזכירה. בחדר המנהל היו עוד כמה אנשים ובכל זאת נתפנה אלי ושאל: “למה אתה רוצה דווקא לעבוד אצלנו?” על תשובתי, ששאלה כזו אני נשאל בכל מקום, עבר בשתיקה ולאחר שהתלחש עם האחרים הבטיח לעיין בבקשתי. תוצאות לא היו.

פניתי לכמה וכמה מקומות ולבסוף הגעתי לבית חרושת אחד שקיבל אותי לעבודה. אף שהעבודה כאן לא היתה קלה, עודדתני התקווה שמקום זה ישמש לי קרש קפיצה לעבודה יותר נוחה. אלא… שכעבור עשרה ימים פוטרתי. המנהל גילה לי בסוד, שהיה נאלץ לעשות זאת בגלל הלחץ הרב שהופעל עליו. הווה אומר שלא היה כאן אי־שביעות רצון מעבודתי, אלא פקודה של גוף אלמוני – זה היושב לו ספון במשרדו מאחורי הארון. לפני לכתי אמר המנהל, שלפי דעתו עלי לבקש מהנהלת המחנה לאוסרני מחדש, שהרי בין כך ובין כך אינני נהנה מהחופש.

בזמן הקצר של עבודתו בבית חרושת זה הביטו עלי הפועלים כעל יצור משונה. הם נתקשו להבין, למה פנה אדם בעל השכלה לעבודה שחורה שאיננה מעשירה את בעליה.

עודני מסתובב ומחפש דרכים להיטיב את מצבי והנה באו לקרוא לי ממשרד הבריאות וקיבלתי הוראה לחזור לעבודה במעבדת השוק. עם חידוש העבודה חזרתי לגור כאן, שכן עם פיטורי האחרונים נאלצתי לעבור לצריפי הפועלים. בינתיים, בזמן היעדרי, הותרה הרצועה והחלבנים הרגילו עצמם להתחמק מביקורת המעבדה. בשל פריקת־עול זו, ודאי שהחלבנים כבר לא הביטו עלי בעין יפה.

הפיטורין עצמם גרמו לכך שידידי הוקירו את רגלם מן המעבדה. רק השחיין דוליב, הוא לא שכחני ולא איחר להופיע ולבשר לי שיש לו חדשות טובות בשבילי וכשאבוא לביתו יגלה לי אותן. את אמוני בדוליב זה הייתי מסכים למכור בפחות משווה פרוטה, אבל הפעם רציתי לקוות שזוהי שעת נקיפת מצפון אצלו, כפי שקרה לפני שנה וחצי כשעזר לי להתקשר עם ידיד בירושלים.

גוצוביץ.    🔗

בלכתי עם דוליב סיפר לי, שאדם צעיר אחד, שדודו גר בתל־אביב, נתבקש ע“י אישיות חשובה בירושלים לשאול אודותי אצל בן אחיו ברוסיה. בהכנסנו לבית מצאתי שם אדם כבן 32, בעל פנים אציליים. שוחחתי אתו רגעים מספר וקבענו להיפגש בערב במלון. במלון שבו נקבעה הפגישה מקפידים בכניסה על חיצוניותם של האורחים, ואילמלא התערבותו של גוצוביץ לא הייתי יכול לעבור את המפתן. נכנסנו לחדר אוכל גדול, שהצטיין בקישוטיו. מה שלא מצא חן בעיני היה שאל שולחננו עטו פתאום אורחים בתלבושת מ.ג.ב. רמזתי על כך לגוצוביץ ועברנו לחדר אחר. אך גם שם לא הונח לנו, כי נטפלו אלינו “רקדניות”. התנגדתי בתוקף לנוכחותן ונפטרנו מהן. לבקשת מארחי סיפרתי לו כמעט בפרוטרוט מכל שעבר עלי ועל המצב שאני נתון בו. כאשר סיימתי אמר: “הנני מבין שההצלה היחידה בשבילך היא העליה לארץ. האמצעים לכך ישנם, אלא שצריכים למצוא את האדם המסוגל לעזור לך. הדבר הראשון שעליך לעשות הוא, לעבור למקום אחר. יש לי קשרים טובים עם משרד החינוך והממונה על הדירות במקומו. ואני אשתדל להמציא לך גם עבודה מתאימה וגם מקום מגורים”. הוא אמר שיפעל בעניין זה ויודיעני על מהלך הדברים וביקש ממני לבוא אליו בחגי אוקטובר. כן הבטיח שיכתוב לדודו בתל־אביב ויבקשו להודיע לאישיות בירושלים שאני מצפה ליחס הוגן מצד ארוסתי ד”ר עליה. סעדנו יחד והיתה לי הזדמנות לראות שגם כאן, בדיוק כמו בארצות הבורגניות, ישנו מעמד הנהנה מחיי מותרות. הוא נסע אתי למקום מגורי ובהיכנסנו נאנח אנחה קלה ואמר: “עלי להודות שלגמרי לא ידעתי כי ישנם אנשים החיים בתנאים כל כך נוראים. עתה לא אשקוט ולא אנוח עד שאצליח להוציא אותך מכאן”. באותו מעמד סיפר שהוא נשוי לנוצריה, ואף שהיא אשה משכילה ובעלת־בית טובה אין הוא מאושר והוא מתחרט על השגיאה הגדולה שעשה לפני שנים. כן אמר שהוא מתגעגע לאחיותיו בפולין, והוא משתדל, באמצעות מכריו במוסקבה, לקבל רשות הגירה לפולין. הוא הוסיף: “אם יעלה בידי לעבור לפולין לא אשכחך ואעשה הכל כדי להביא אותך לשם”. נתתי לו את כתובתי ובזה נפרדנו.

בהיותי למחרת במעבדה הופיע שוב דוליב והביע את בטחונו שגוצוביץ יעשה הכל לטובתי ועלי להיות מאושר על היכרות חדשה זו. כעבור זמן מה קיבלתי מכתב מגוצוביץ, בו הוא כותב שכבר בא בקשרים עם מנהל משרד החינוך והאחרון מעוניין להכירני ומבקש שאקבע את תאריך הפגישה.

סוד פיטורי.    🔗

בהיותי מדוכדך משרשרת הפיטורין הופיע אחד, בעל חזות־פנים קשה, ומבלי לתת לי אפשרות להסתכל בו הציג עצמו בשם פייגנבוים ופתח: “באתי אליך, ידידי, מאחר ונודע לי סיבלך בזמן האחרון. כיהודי אני משתתף בסבל אחי היהודים ולכן ברצוני לדעת במה אוכל לעזור לך. עבדתי בג.פ.או. ואני שומר על הקשרים עם משרדי הבולשת. אני שותה וודקא יחד עם המפקח האיזורי של הנ.ק.ו.ד. וביכולתי להשפיע עליו שיסיר את הגזירה מעליך. אלא שזאת אוכל לעשות אם תבטיח לי במקום רישמי שתעמוד לשירותי”.

אכן נגלה דבר פיטורי! הנה זוהי הכוונה: להפחיד את כל ידידי ולהביאני עד דכא, כדי שיוכלו על נקלה להרימני מאשפתות ולהכניסני בבריתה הטמאה של הבולשת.

“תתאר לך”, הוסיף, “שאני מבין יפה את מצבך הנואש ואני חוזר ואומר לך שביכולתי לתקן את העוול הגדול כלפיך, בתנאי אם תבטיח לעמוד לשירותי. עד כמה שידוע לי אתה הולך למנין, ובלי ספק אתה מכיר את המתפללים ולפעמים אתה מקשיב לשיחותיהם. מה שאני מבקש ממך הוא להקשיב לכל שיחותיהם ולמסור לי את תוכנן בקצרה”.

בשומעי הצעה זו נתרגזתי ואמרתי לו שלא כדי ליהפך למלשין הקדשתי עצמי ללימודים ממושכים, ואני בוחר מאסר עולם מאשר למסור יהודי לבולשת.

תוצאות סירובי לא איחרו לבוא – קיבלתי פיטורין ממעבדת החלב. הדבר עשה רושם מדכא על מכירי היהודים יושבי האיזור הזה ואלה שהיו מקודם ידידים התנכרו אלי בפוגשם אותי ברחוב. כשרציתי לפתוח בשיחה עמהם, התחננו לפני שאמנע מלשוחח עמהם ואפילו מלדרוש בשלומם. הם כאילו הכריזו חרם עלי ונשארתי בבחינת מנודה. לא כך נהגו ידידי הרוסים. אלה היו מחוסנים בפני פחד כזה והשתדלו בכל האופנים להראות לי אותות ידידות ולעתים היו מזמינים אותי לביתם, מבלי לנגוע בשאלה הכאובה שלי. הפכתי להיות נע ונד ובכל יום נאלצתי לחפש לי מקום לינה אחר; המקומות היחידים שבאו בחשבון ללינת לילה היו תחנת החשמל, תחנת האוטובוסים, תחנת הרכבת ובתי מלאכה שבקומת הקרקע.

באותם הימים פנה אלי רב־סרן מן הצבא האדום, שהיה פעם נוכח בהרצאותי, וביקשני לסור לביתו, כדי להמשיך בלימודים. כשגיליתי לו שאין לי פרנסה ולא מקום לינה לא שם לב לדברי אלה ואמר שלמרות הכל הוא רוצה מאד שאבוא לביתו כדי להרצות לפניו. קיבלתי את ההזמנה ולאחר כמה ביקורים אצלו השתדל למעני וקיבלתי חדר קטן בצריף רעוע, שכל דייריו פושעים מועדים. רוב נחת לא שבעתי ממשכן הדור זה, שכן לעתים לא רחוקות הייתי מוצא את הדלת פרוצה. מצבי זה נמשך זמן רב. בשוכבי על מיטתי הרעועה פחדתי שיבואו לאסרנו ובלכתי ללא מטרה ברחוב היה נדמה לי שאיש הבולשת עוקב אחרי.

כאשר כל ידידי סרו מעלי, הרי שמתוך הכרח אימצתי את קשרי עם דוליב, שהיה מקבלני בדירתו ואף הציע לי ללון בביתו. קיבלתי את ההצעה והייתי ישן על הרצפה, מחוסר מיטה פנוייה בבית. כאן יכולתי לישון בלי לחשוש מגנבים ורוצחים. כשהייתי שואל אותו, למה אין הוא מפחד מקירבתי כיתר יהודים, היה עונה שהוא מצפצף על הבולשת ומן הניסיון הוא יודע שאם ירצו לאוסרו יאסרוהו אפילו ללא כל אמתלא.

בהיותי באחת השבתות במנין נכנס לפתע אחד שהרתיע את המתפללים. המתפללים שהיו קשישים והיהדות בלטה מכל התנהגותם וצורתם, נבהלו מהופעתו של אדם הלבוש כפועל, פניו פני גוי, מחזיק ידיו בכיסיו ועומד ומחייך מבלי להוציא הגה. בגמר התפילה צעק פתאום בקול רם “גוט שבת אידן”. הוא סיפר שהינו יליד פולין; שבקטנותו למד בחדר ואפילו בתלמוד תורה ושתחת שלטון הפולנים עבד כפועל כבישים; שעם פרוץ מלחמת גרמניה פולין גוייס לצבא הפולני ולאחר התבוסה עבר לאיזור הכיבוש הסובייטי; שבראשית 1940 נשלח לפודוליה, במקום שגוייס לצבא האדום והשתתף בכיבוש ברלין וכשנשתחרר מן הצבא נשלח לכאן והוא עובד במקצועו. הוא אמר שכעת הוא מפקח על קטע הדרך בתחום בין המנין, ומכיוון שראה יהודים נכנסים לאותו הבית ושמע את הניגון הידוע של התפילה, לא שלט ברוחו ונכנס. הוא עשה הכרה עם כולם ולבסוף אתי והזמינני לביתו.

בבית סיפר שאשתו הראשונה נהרגה ובחזית הכיר יהודיה מבריה"מ, שאיננה מבינה אידיש, וזו כבר ילדה לו בת. בספרו זכרונות מימים עברו, התפאר שהיה חבר באגודת נוער ציוני ומכיוון שברוסיה הוא מוגבל בזכויותיו האזרחיות, על כן הוא גר כאן. כשנכנה אשתו ראיתי לפני רוסיה אמיתית ונוכחתי שמארחי שיקר “קצת” בנוגע לאשתו. במעמדה עבר לדבר אידיש, ועל הערתי שאין זה הוגן: ענה: "אל תתחשב עם זה. היא בכל זאת ‘גויה’ “. כיוון שהיו אז הבחירות לנשיאות העליונה של הקרמלין, הביע לפני את מורת רוחו משיטת הבחירות הסובייטיות, שבשקר יסודן: “הראית בחירות כאלה מימיך?”, פנה אלי, והפעם דווקא ברוסית, הלא איש אינו מכיר את המועמדים. מקבלים רשימה מוכנה מראש ויש רק להצביע בעדה. אוי ואבוי לנו! בפולין יכולתי לבחור במועמד שהייתי חושב אותו ראוי לתפקידו וגם יכולתי להיבחר. כאן נעשה הכל רק כדי לאחז את העינים”.

כשסיפרתי לדולב על ביקורי אצל הוניג הביע את רצונו להכירו בהקדם האפשרי. “אני רואה כעת”, אמר, “שעם ישראל חי והציונות, למרות כל הענשים והסכנות, מכה גלים ומפעם לפעם נפגשים בעוד ציוני ועוד ציוני”. אמרתי לו שלגמרי לא קיבלתי רושם שהוניג זה ציוני הוא, והרי אשתו נוצריה. הוא לא קיבל את נימוקי והוכיח לי שאינני מכיר את תולדות אחדים ממנהיגי הציונות, שגם הם נכשלו בנשואי־תערובת.

מני אז ועד סגירת בית הכנסת ע"י הבולשת הייתי פוגש את הוניג בכל שבת במנין והוא התמיד להזמין אותי לביתו וגם לבקר אצלי.

מרכז יהודי בזעיר אנפין.    🔗

בעובדי במעבדה קרה לעתים שמכירי היו מתכנסים בה יחד עד כדי מנין. אני הזהרתים שלא יבואו בבת אחת, כי פחדתי מעינא בישא, אבל דוליב דווקא הביע את שמחתו הגדולה להזדמנות זו של שבת אחים גם יחדיו. את ההיכרות עם יהודים אלה עשיתי כשמי מהם היה נכנס למעבדה להתחמם, מי כדי שאכתוב לו איזו בקשה וכאלה שראו חובה לעצמם לארח לחברתי כדי להוציאני מבדידותי. בבוא הזמן שימשו ביקורים אלה חומר לבולשת להאשים אותי כמארגן אגודה ציונית. באחד הימים נכנס החבר הוניג עם עוד אחד, שהציגו כחברו היהודי לעבודה, בשם ריסוב. כעבור שבועיים נכנס ריסוב זה להתחמם ואמר: “אתה יודע, פלצות אחזתני בראותי שהנך מתידד עם הבלש הנבזה הזה, שהוניג שמו. בדרך כלל הייתי מייעץ שלא תתידד אתו ותימנע מהיפגש עמו”. דברי ריסוב הממוני, אבל ראיתי שאת הנעשה אין להשיב וגם הבינותי שמעתה אין לדעת מי מידידי בלש ומי לא.

בינתיים הוזמנתי שוב למשטרה החשאית ששאלה אותי, מי ומי הם היהודים המבקרים במעבדה וסיימו בשאלה: “וכי רוצה אתה להפוך את המעבדה לבית כנסת?” אחרי כמה ימים קיבלתי פיטורין, בנימוק של קמוצים ואז הפכתי נע ונד.

המשכילה והמשכיל.    🔗

בראשית מרץ הופיע הוניג, כביכול לשם ביקור. אז כבר ידעתי עליו שהוא סוכנה של המ.ג.ב. כדי להיפטר ממנו אחת ולתמיד אמרתי לו, כי שונאיו מעלילים עליו שהוא בלש והייתי מבקשו להוקיר את רגליו מן המעבדה. בלי להתרגש כלל שאל, מי זה שהעליל עליו. על שאלה זו לא ענית. “אם כן,” אמר, “אתה רוצה להגיד בזה שאין לך רצון לראות אותי יותר?” הוא נפרד בקרירות והייתי בטוח שחסל סדר הוניג. אך לא איש כמוהו יברח וכעבור שלושה ימים הופיע שוב. “אתה יודע”, פנה אלי, “הייתי אתמול בבית הנכאת לאמנות ושם פגשתי באשה, יהודיה משכילה שבאה לפני כמה ימים ממוסקבה. היא שאלה עליך ורוצה להכירך”. על שאלתי מה לו, לאדם שאינו מתעניין באמנות, ולבית נכאות ואיך נודע לאשה זרה, שרק עכשיו הגיעה, על אישיותי, ענה, שהיות והוא נחשב לעובד טוב קיבל כרטיס חינם לביקור במוזיאון כהוקרה לעבודתו המסורה. ומה שנוגע לאשה, הרי לאחר שעשה אתה הכרה שם והיא שאלה אותו אם הוא מכיר אנשים משכילים בעיר, נזכר בי, בחושבו שיוכל למלא תפקיד של שדכן. שוב רמזתי לו על השמועות שהגיעו אלי אודותיו, אך הוא לא הושפע מהערותי ואמר שבא להוכיח לי את רגשי ידידותו והוא רוצה להיטיב עמדי, אף־על־פי שנואלתי לתת אמון בשמועות זידוניות. המלשין הלך ודוליב בא וסיפר, שבהיותו לא מזמן עם התלמידים במוזיאון הכיר מלומד יהודי ממוסקבה וכדאי שגם אני אכירו. במקום להגיד לו ישירות שאינני מאמין שיש אמת בסיפורו אמרתי לו, שזה עתה היה כאן הוניג וסיפר מה שסיפר. הוא העמיד פני מופתע.

כשעתיים לאחר ביקוריהם של הוניג ודוליב נסעתי ל“מנין” לקבלת שבת וברדתי מהחשמלית והנה… הוניג וגברת אחת עומדים מולי. “הנה, בכל זאת בא!” קרא. לא ראיתי כל אפשרות להתחמק ונאלצתי ללכת אתם למלון המפואר. השאלה הראשונה של האשה היתה על מצבי הנוכחי ועל עבודתי. נסיתי להעלים ממנה את עבודתי במעבדה, אך נוכחתי שהיא יודעת זאת מפיו של הוניג. אחר כך התעניינה לדעת מה עבר עלי במשך המלחמה. היא אפילו הוזילה דמעות על האסון הגדול שקרה ליהודים במלחמה ורצתה להוכיח בכך שהיא בת נאמנה לעמה. היא ביקשה שאסביר לה את הגורם לשינאת ישראל וכשאמרתי לה שבבעייה זו אין לתת תשובה על רגל אחת הפצירה בי לבאר לה את השאלה, ולו בראשי פרקים, כיוון שזה עתה חזרה ליהדות ואינה יודעת הרבה.

הוניג ביקש סליחה, שכן “עליו למהר הביתה כדי שאשתו לא תדאג לו”. גם אני נזכרתי שעלי לשוב מרחק רב אך היא התחננה אלי להישאר עוד שעה קלה, מפני שיש לה עוד הרבה לשוחח אתי. ותשתדל להחזירני במונית. לא היה לי כל יסוד לחשוב שתוכה כברה ואמרתי לעצמי שאם פרשו סביבי כל כך הרבה רשתות הרי שבמוקדם או במאוחר אלכד ובין כך ובין כך אין חיי השעה שלי שווים ולא כלום. הסברתי לה את דעתו של פינסקר בספרו “אוטואמנציפציה” בנוגע לניגודים האנטרופולוגיים, הסוציאולוגיים והפסיכולוגיים שבין היהודים והגויים והבאתי לה דוגמה מהאיטלקים בצרפת, השואבים בפרוסיה ועוד. בצייני את העובדה שכתוצאה מהשואה הבינו אפילו הגויים את סיבת האנכרוניזם הזה קפצה ממקומה ואמרה: “יוצא מדבריך, שאנו צריכים לדאוג לקיומה של מדינת ישראל ואתה תומך בה, ומכאן שאתה ציוני וודאי היית מייעץ ליהודים הסובייטיים לעלות לישראל!” נדהמתי להתפרצות זו ולשאלתי מדוע צעקה אמרה, שבחדרה יכולה היא להתנהג כרצונה. כדי לטשטש את הרושם הרע מהתפרצותה עברה מיד לשאלת היהודים בברית המועצות. אף־על־פי שלפי דבריה לא ידעה כלום על הבעייה היהודית, שכן זה לא כבר נפרדה מבעלה הרוסי, ראיתי שהיא דווקא יודעת הרבה מאוד. כשאמרה לי שלמדה במוסקבה ואח"כ היתה מרצה בבית הספר הגבוה לאמנות התיאטרון שליד התיאטרון היהודי שם ושאלתיה אם היא יודעת מה שקרה עם השחקנים והסופרים היהודים ועם מיכאלס, ענתה שהדבר מכאיב ביותר ואין ברצונה לדבר על כך. נפרדתי ממנה לאחר שהפצירה בי לקבוע אתה פגישה נוספת למחרת אחרי הצהרים.

בבואי למעבדה בבוקר מסרה לי המשרתת, שלא מזמן טילפנה אשה אחת שביקשה ממני לטלפן לה. בקשתה זו נראתה לי כיוצאת דופן אחרי שקבענו להיפגש אחרי הצהרים. נזכרתי בדמעותיה מאמש וגם בהשכלתה התיאטרונית. לא אצתי לטלפן, וגם היה זה מיותר מצדי כי היא שוב טילפנה. הבחנתי שהיא משתדלת להיות מתוקה: “אי, שלום לך, מה שלומך? איך הגעת אמש הביתה? איך ישנת? בטח ישנת רע, לא כן? אני משערת שלא היו לך הזדמנויות להיפגש עם נשים ובטח הייתי הראשונה שפגשת ונזדעזעת חא, חא, חא, לא כן?” לא עניתי והמשכתי להקשיב: “אתה מבין, אני יושבת וסועדת ארוחת בוקר ונזכרתי בך, המסכן שאין לו האפשרות לחיות בתנאים אנושיים, ורציתי להראות לך את רגשי ידידותי, שאפילו בזמן האוכל אני מהרהרת בך”. מצחוקה נתרשמתי שאיננה יחידה ליד הטלפון ושאלתיה אם היא משתעממת כעת. “תודה רבה”, ענתה, “אני באה למלון זה לעתים קרובות ותמיד יש לי עם מי לשוחח ולבלות. תודה על התענינותך. הייתי רוצה כמובן לשוחח אתך הרבה. על־אף כל הצרות שעברו עליך התרשמתי ממך מאוד, אבל ביודעי שאסור לך לבטל זמן בעבודה אני מזכירה לך שקבענו פגישה לאחר הצהרים. להתראות, ידידי!”

כל אותם ה“ידידים” שסבובני, ו“המליץ בינותם” דוליב, עוררו בי חשדות. אלא, כפי שעוד יתברר, שהם היו מומחים במקצועם זה והצליחו לסובבני בכחש ולזכות באמוני מפעם לפעם. תמים הייתי ולא יכולתי לעתים להעלות על הדעת, שאלה המזילים דמעות על שבר עמם אינם אלא…

למחרת הופיע דוליב ואגב שיחה על מר גורלו בבית־הספר, אמר, שהוא עומד להיפגש הערב עם ה“משכיל” בבית המלון.

אחרי הצהרים נסעתי למלון ובגשתי לחדרה מצאתי את ה“משכילה” ליד הדלת. “נו, אמרה בחיוך, ספר לי איך בילית למן אמש: עם מי נפגשת, מה אכלת לכבוד שבת, ואולי גם חשבת קצת אודותי.” ובהעמידה פנים רציניים אמרה: “אני מבינה שאין לבך פנוי להלצות. נכון שמצבך אינו מזהיר כלל וכלל, אבל כפי שאני קוראה מפניך נשארת אדיש למרות שהיכרת אשה כמוני המעוניינת בך והרוצה להקל את מכאוביך. הן תודה שאתה רואה בי אשה בלתי רגילה, אשה העולה על יתר הנשים בכשרונותיה, בידיעותיה ובשכלה החריף, והעיקר שהיא שולטת בשפות זרות. אתה יכול לשוחח אתי אפילו בצרפתית”. אמרתי לה שפני תמיד מביעים עצב מאז נודע לי על השואה הגדולה ועל אובדן כל בני משפחתי. “אין זה נכון,” התרעמה, “שצרה וכאב מרגישים רק באובדן בני משפחה. ישנם מקרים גרועים מאלה, כגון אם קשורים לאדם שבלעדו קשה לחיות והגורל שולל אותו ממך. זהו כאב הרבה יותר גדול!” בדברה הוציאה מן הארון אלבום תמונות והראתה לי תמונת חייל המסתכל בה באהבה. היא אמרה שהיה זה אהוב נעוריה, שעמו בגדה בבעלה מיד לאחר נשואיה; שאהובה זה נפל במלחמה ושמבעלה הרוסי, שנתגרשה הימנו משום כמה סיבות, יש לה בן המנהל את משק ביתה – היות והיא תמיד עסוקה בהרצאות ובהתכוננות להרצאות.

נשמעה דפיקה בדלת ונכנס אדם כבן ששים. הוא השמיע כמה מלים מקוטעות והיא פנתה אליו: “נו חבר טנצמן, הנה האיש שעליו דיברתי אתך אתמול”. הוא הביט עלי ויצא. פתאום נזכרה בארוחת הערב וביקשה ממני להילוות אליה למזנון ולסעוד יחד.

במזנון פגשתי את דוליב שותה בירה בחברת שני קציני המ.ג.ב. וממולו יושב טנצמן, אף הוא בחברה שכזו. בראותי זאת אמרתי למארחת שאין ברצוני להישאר במזנון ואחכה לה בפרוזדור עד שתגמור ונחדש את שיחתנו בחדרה. כעבור רגעים מספר באה יחד עם דוליב ואמרה: “מאוד התאכזבתי ממך! חשבתיך לג’נטלמן, אך נוכחתי שאתה מוג־לב ואינך מתחשב בכבודה של אשה שנכנסת בחברתך למזנון”. טנצמן יצא אז ואמר: “רבותי, למה אתם עומדים בפרוזדור. נכנס לחדר ונשוחח.” היה זה ברגע שכבר ירדתי במדרגות כדי להסתלק. לא שמתי לב להזמנת ה“משכיל”, אך מעשה שטן: ברדתי עמדה ה“משכילה” ליד הדלת ועצרה אותי באומרה: “האם אתה באמת חושב שאתן לך לעזוב אותנו? לא ולא. אמרתי מה שאמרתי כדי להשפיע עליך שתחדל לחשוד בכל אדם שהוא בלש. אבוי לבלשים השלומיאלים המזהים עצמם בכלל בפני אזרח זה או אחר”. עודה מדברת וה“משכיל” – טנצמן – אחז בידי: “נו, די לך להתנהג כשובב. בשם כל המכרים אבקשך שתכיר בטעותך ותישאר אצלנו. הרי אין לך מקום לינה ואתה מסתובב ברחובות. שב בינינו, נשתה תה ועוד משהו ונשוחח”.

כאשר הוכנסתי חזרה לחדר התחיל ה“משכיל” להציג את ידיעותיו בספרות היהודית והעברית גם יחד. הוא אפילו ציטט קטעים מספר הכוזרי ומתורת המידות של שפינוזה ותוך כדי כך קפץ לפילוסופיה של קנט וניצשה. מכאן עבר לדון במצב יהודי רוסיה ואמר, שלמרות שתחת שלטון הצאר היו היהודים משוללי זכויות ניכרה מאד השפעתם על חיי הכלכלה וכעת, כשבאופן רישמי אין הפלייה לרעה, אין למעשה ליהודים כל זכויות והשפעה. שאלתי גם אותו על מצב התיאטרון היהודי והעתונות היהודית, אך גם הוא השתמט מלדון בשאלה זו.

בהמשך השיחה עברו לדבר על מדינת ישראל, על הנשיא וייצמן ועל השפעת העקיפין הנודעת ממדינת ישראל על היהדות ברוסיה. לדבריו, אם היו מרשים ליהודים את היציאה היה חלק ניכר עובר לישראל, שכן עד כמה שידוע לו ההתעניינות בישראל גוברת אפילו בין הרוסים וידוע לו שהרבה רוסיות מתפללות לשלום ישראל יום יום. בנוגע לאנטישמיות אמר, שבמוסקבה ישנן משפחות רוסיות האוהדות את היהודים, אבל היות וכעת האנטישמיות באה מצד השלטון, מפחדות הן לבוא במגע עם איזה יהודי שהוא.

חזרה נסעתי יחד עם “ידיד נפשי” דוליב, שבזמן הנסיעה אמר לי שהזמין את שני ה“מדענים” לארוחת ערב בביתו.

למחרת, בהיות במעבדה, נכנס דוליב ואמר: “חכינו לך עד חצות ולא באת. מה קרה לך?” אמרתי לו את האמת, שכן הייתי, ובראותי אותם יושבים בצוותא עם קציני הנ.ק.ו.ד הסתלקתי באין רואים. דוליב ניסה תחילה לשכנע אותי שטעיתי ולא הם שישבו שם, שכן הלכו לאכול במסעדה אחרת. כשעמדתי בתוקף על דברי התחיל צוחק, כרגיל, ואמר: “אני רואה שאין לך שום מושג מהתנהגותם של אנשי מחתרת. דווקא כך הם מצליחים. כל־כמה שהם מתידדים עם קציני הנ.ק.ו.ד. פוחת החשד נגדם”.

כעבור ימים מספר הוזמנתי שוב לשיחה עם ה“משכיל”. גם הפעם התעניין בגורלי, אך בנוגע לאפשרות יציאתי מארץ זו אמר, שאין לו מה לייעץ לי ורק הבטיח שבשובו למוסקבה ידבר שם עם מכריו ויפעל שקודם כל ישחררו אותי מסטאטוס של אסיר ואחר כך יטכס עצות איך להכניס שינוי במצבי. עד מהרה שכח את השקפתו החיובית על היהדות והציונות ואמר: “דרך אגב אגיד לך שיש לך דעה קדומה על העם הרוסי. ישנן נשים רוסיות טובות מאד האוהבות את היהודים, כפי שכבר אמרתי לך. יש לי כמה צעירות משכילות השואפות להתחתן עם יהודים. הפיתרון הטוב ביותר בשבילך הוא שתתחתן עם אחת מהן. הן יטהרו אותך מכל הכתמים וייקל לך להגשים את שאיפותיך”. לא קיבלתי את דעתו ואמרתי לו שלא אטה ימין או שמאל מהפרינציפים שלי.

בצאתי את חדרו פגשתי, למרבית הפתעתי, את מכרי מכפר סמוך. הוא התנצל שבא לכאן בהיסח הדעת ולא היה סיפק בידו להודיעני. הוא התעניין לשמוע ממני חדשות וביקש שאציגו לפני זוג ה“משכילים”.

שינוי מקום ולא שינוי מזל.    🔗

החלטתי לקבל את הצעתו של גוצוביץ ולנסוע אליו. חשבתי, שאם כל הרדיפות, שרודפים אותי על צוואר, אינן אלא פרי־יוזמתם של גאנגסטרים מקומיים הרי בשינוי מקום אשנה את מזלי.

הגעתי למקום החדש בתשע בערב ובתחנה חיכה לי גוצוביץ בכבודו ובעצמו. – “טוב מאד שהגעת. אני שמח שעלה בידי להוציאך משם. כעת יתחילו חיים חדשים גם בשבילך. מחר בבקר תתייצב לפני מנהל משרד החינוך המקומי שישלח אותך לבתי ספר תיכוניים ופעמיים בשבוע יהיה עליך לנסוע לד., מקום שם תרצה במכון הפדגוגי. בינתיים אשתדל שיקצו לך דירה והכל יבוא על מקומו בשלום. המכרים שלנו במוסקבה כבר ידאגו לשחרר אותך מסטאטוס של אסיר ואולי, במשך הזמן, תזכה גם כן לעלות לגדולה. בטוחני שלא תצטער על השינויים שיחולו אצלך בקרוב. העובדה, שהירשו לך לעבור ממקום למקום, מוכיחה כבר שבא שינוי לטובה כלפיך”. כשהגענו לביתו חשבתי שאני חולם בהקיץ: בתים מפוארים כאלה במקום נידח כזה? לא האמנתי למראה עיני: נוחיות יוצאת מהכלל, רהיטים נהדרים, הסקה מרכזית וכיריים של גז במטבח. אפילו טלפון היה מותקן בפרוזדור! קיבלה אותי רוסיה אינטליגנטית צעירה, לבושה יפה. “תכיר בבקשה את אשתי שכל כך ציפתה לבואך”, אמר “ואם כן”, ענתה אשתו, “ברוך תהיה בבואך, נקווה שגם לך תזרח השמש”. על השולחן, שהיה ערוך בטוב טעם, היו מאכלים שונים ויינות, כאילו חיכו לבואו של איזה דוד זקן, אמיד וערירי. נתקשיתי להבין לשם מה טרחו כל כך למעני. בשעת הסעודה אמרה אשתו שעלי לשכוח כל מה שהיה בעבר ושהיא משוכנעת שכאן אבנה את עתידי. באותו ערב אמרה שהיא מעוניינת להציגני בפני אחת ממכרותיה. הם נתנו לי חדר מיוחד, כדי לגור בו עד שאקבל דירה. בחדר עמדה ספה מרופדת, ששימשה כמיטה בשביל אורחים.

למחרת בבוקר הלכתי עם גוצוביץ למשרד החינוך. הראיתי למנהל תעודות מהטכניון, מהמכון הפדגוגי ומבתי הספר, בהם עבדתי זמנית ונימקתי את הסיבות, מדוע החלפתי מקומות עבודה רבים. הוא ענה לי באדיבות שישתדל בפני השלטונות להמתיק את גזר דיני ואם יראה ממני מסירות בעבודה ידאג גם שכל החברים והחברות לעבודה ימליצו בפני השלטונות המרכזיים במוסקבה להמתיק את גזר דיני. תוך כדי דיבור הראה לי את תוכנית ההרצאות שהכין בשבילי – שש שעות בבי“ס יומי, שש שעות בבי”ס ערב למבוגרים ושלוש פעמים בשבוע הרצאות בפני המורים הצעירים, על מתודיקה ופדגוגיה. הוא הבטיח שישתדל שמשכורתי תגיע עד 2000 רובל לחודש (!). כן אמר שכבר הגיש בקשה למועצת העיר להקצות לי דירה בבניינים החדשים, שיועמדו לרשות המורים והוסיף: “הנני מאחל לך הצלחה ומקווה שנהיה לידידים נאמנים. עוד תראה שבריה”מ תהיה לך לגן־עדן עלי אדמות". מיד הזמין אותנו לכוס וודקא, שהכין לכבודנו, ובאותו מעמד מסר לי כתב מינוי שלמן הראשון למרץ –(1949) הנני נחשב למרצה מן המנין.

בשובי מצאתי בבית אשה, שהוזמנה לסעוד אתנו בצהריים. אשה זו היתה מורה באחד מבתי־הספר ובאה לתאר לי את מצב המורים ובתי־הספר באיזור זה. לדבריה לא יהיה בית־הספר היומי נוח בשבילי, היות והמנהל גס־רוח ושונא ישראל, מה שאין כן בבי"ס ערב למבוגרים ששם המנהל אינו מתערב הרבה, משום שהוא תמיד בגילופין.

לפנות ערב באו שני מכרים יהודים לביקור. הם רמזו לי שבדירתם יש רדיו ואפשר לשמוע את “קול ציון לגולה”. דבר זה שימח אותי, כי מאוד דאגתי אם כאן תהיה לי אפשרות לשמוע את הקול הזה שהתרגלתי אליו בחודשים האחרונים.

המלמד נמצא לומד.    🔗

במשרד החינוך נתנו לי את תוכנית הרצאותי בשלושה בתי ספר ואמרו שבאחד מהם כבר מחכים לי.

בדרכי משם לבית הספר היה לי רושם שעוקבים אחרי ובהגיעי למקום, לא יכולתי להאמין שצריף עלוב כזה ישמש כבית־ספר. אותי פגשה אשה מבוגרת, שנעצה בי עיני זעם, הסתכלה אחר־כך במחברת שעל השולחן ובלי להביט אלי אמרה: “חבר, אינני יודעת כלום. שמעתי דבר מה, אבל חושבתני שלא באת למקום הנכון. כאן אנשים פשוטים החיים בפשטות בלי התחכמות ובלי עורמה”. דבריה אלה רמזו לי מיד שכאן לא יהיה לי נוח ביותר, אבל מכיוון שעמדתי לעשות ניסיון, החלטתי לחכות ולראות. על שאלתי, מתי יבוא המנהל לא ענתה ורק עיוותה פניה כאילו אכלה בוסר. אותו רגע נכנס אדם גבוה, שאפו אדום. לאחר שפשט את מעילו, והתיישב על כסאו, הדליק סיגרה, שיפשף את ידיו והתאונן על הקור הנורא השורר בחוץ. כשהצגתי את עצמי קם, הושיט ידו ואמר: “אם יש לך ניסיון בהוראה בבתי ספר סובייטיים ודאי שנהיה ידידים ונעבוד במשותף”. בפנותו לאשה שאל על התוכנית. היא זרקה את העיפרון שבידה (אגב כך נפלו משקפיה ונשברו) ומתוך כעס אמרה: “הכל צריכה אני לדעת?” הוא חייך קצת וביקש ממני להיכנס אתו לאולם ההרצאות. שם ישבו כשמונה תלמידים ותלמידות שעסקו בציור קאריקטורות על הספסלים. משנכנסנו קמו על רגליהם והביטו אלי במלוכסן. המנהל אמר: “התלמידים האלה ברובם עובדים הם ורק את שעות הפנאי הם מקדישים ללימודים, וכמובן שמאנשים כאלה אין לדרוש הרבה ויש להתייחס אליהם בסבלנות. ישנן שש כיתות יום ושש כיתות ערב ועליך לבחון את התלמידים ולסדרם בכיתות מתאימות כי המורים שהיו לפניך לא התעניינו לסווגם לפי הכיתות”.

בזמן הבחינות נוכחתי שידיעותיהם קלושות מאוד. כשביקשתי את ספרי הלימוד ענו, שספרים לא היו להם מעולם. קראתי למנהל, הוא נכנס ובבהלה שאל: “מה קרה?” עניתי לו שהתלמידים חומדים להם לצון באומרם שאף פעם לא היו להם ספרים. “כן”, ענה ברצינות “הם לא שיקרו ולא התלוצצו ומחובתו של המורה לנהל את השיעורים בלי ספרים”.

הוטל עלי אפוא תפקיד של כתבנית, לכתוב כל שיעור במכונה ולחלק העתקים לתלמידים. רק בקושי נמצאה לי מכונת כתיבה בלאטינית וכיוון שאת השיעורים המותקנים הייתי נאלץ לשלוח בכל פעם לצנזור של המפלגה, מה שגזל זמן רב, עברתי לכתוב את השיעור על הלוח, כדי שהתלמידים יעתיקוהו משם. אילו היה לי ספר לימוד מתאים אחד של משרד החינוך הסובייטי, הייתי מעתיק ממנו על הלוח. אך בלית ברירה כתבתי בהתאם לנוסחה הכללית האירופית, היינו בלי שילוב תעמולה קומוניסטית. ובדבר זה עוררתי את חמתם של חברי מהפלגה. בכל זאת עלה בידי לעניין את התלמידים בעצם התוכן של השיעור והמשמעת שופרה.

לא קל היה המצב בבית הספר השני. בית ספר זה שכן בבניין שנבנה לפי טכניקה חדישה ביותר והצטיין ביופיו ובנוחיותו. היו בו שני אולמי התעמלות, אולם להצגות בפנס־קסם וקולנוע, אולמי הרצאות מרווחים ואולם קריאה. ההסקה היתה מרכזית. מבחינה זו הכל אתא שפיר, אלא שהתלמידים היו חסרי חינוך ומשמעת. הסיבה להזנחה זו של התלמידים, היתה, כפי שנתברר לי, שבדרך כלל אין רוב התלמידים רואים את הוריהם. בזמן שהם קמים משנתם כבר נמצאים ההורים בעבודה וכשהם חוזרים מהלימודים ההורים עודם עובדים, וכשהתלמידים חוזרים מן המועדון הרי ההורים ישנים כבר. הגורם השני הוא בכך שהשיטה הפדגוגית הסובייטית מבטלת את מרות המורה על התלמידים והם נהנים מ“חופש” גמור. גם המנהל חסר־אונים לפגוע ב“חופש” זה.

בין התלמידים היו יחסנים בני הצמרת המפלגתית. אלה חשבו שלהם צריך לתת יחס מיוחד. אני אמרתי להם שאינני מפלה בין תלמיד לתלמיד, יהיה מי שלא יהיה, והוספתי שבארץ הסוציאליזם מוצדקת השקפתי זו בהחלט. יחסנים אלה לא קיבלו את דעתי והגיבו עליה בחוסר משמעת משוועת: הם ישבו והתלחשו כל הזמן. כשנוכחתי לדעת בזמן הראשון שבכיתות הנמוכות לא אוכל להשליט משמעת איזו שהיא ויתרתי עליה והצטמצמתי רק בכיתות הגבוהות.

בבית הספר למבוגרים התייחסו אלי התלמידים והמורים בביטול ובבוז בימים הראשונים, כי יחסו הבלתי־נמוסי של המנהל השפיע בכוון זה. רק אחרי הרצאתי בישיבה הפדגוגית הרגשתי שיחסם השתנה מן הקצה אל הקצה. את הרצאותי נשאתי בפני חבר מורים שמספרם הגיע לכמה עשרות והיות והרצאותי נראו להם, החלו להתייחס אלי יפה והשפיעו גם על התלמידים. מאז הזמינו אותי המורים מפעם לפעם לבקר בבתיהם.

כרגיל היה המפקח מבקר את בתי הספר פעמים בשנה לכל היותר. בזמני התחילו הרבה מפקחים לנהור לכאן.

אחרי שעבדתי כחמישה שבועות נכנסה אשה צעירה שהקשיבה לשיעור ורשמה בפינקסה. עם הצילצול, כשכל התלמידים עזבו את האולם ניגשה ואמרה לי שהיא מפקחת מטעם משרד החינוך ורוצה לשוחח אתי. בחדרו של המנהל ובנוכחותו דיברה בחריפות על שאני נוקט בשיטה “פורמליסטית” ולא בשיטה הסובייטית. מפרק הקודם יודע הקורא על “פגישה” דומה לזו. גם הפעם שאלתי אל מה ירמזו מליה ושאם לדעתה אני שוגה, שתואיל לתת לי דוגמה חיובית. היא לא ענתה והלכה. בחיוך אמר לי אז המנהל: “אני רואה שהינך ילד תמים. לא כך מדברים אל אשה, כשיש לך עסק עם אשה עליך לנקוט בשיטה מיוחדת במינה. צריך לשרתה בוודקא ובמתנות, ללוות אותה לקולנוע וכדומה. אם היית מתנהג כך, היה יחסה אליך חיובי”. שמעתי לעצתו ושלחתי לה שלושה בקבוקי וודקא. זה השפיע ולביקורת שלה לא היו תוצאות. אלא שיום יום היו שולחים מורה אחר להיות נוכח בשיעורי, מחשש שמא אפליט דיבור אנטי סובייטי.

פעם, בהיותי בבית הספר למבוגרים, ישבה לה תלמידה מבוגרת ושוחחה עם חברתה, כאילו ישבה בבית קפה. כשהערתי לה שהיא מפריעה לאחרים קפצה ממקומה וצעקה: “נו, טוב, נכתוב לשלטונות במוסקבה שיבדקו אויב מולדת כמוך ונראה איך שתטיף לנו מוסר”.

בכיתות הגבוהות של בי"ס זה השתדלו התלמידים שלא להפריע בזמן הלימודים, אלא שהיו באים רק לעתים רחוקות ובין המבקרים הקבועים היו תמיד אנשי שירות הבטחון. אלה היו מטרידים את המורה בשאלות שאינן נוגעות ללימודים. בתשובות לשאלות אלה היה המורה צריך להיזהר מאוד שלא להפליט איזה ביטוי שלדעתם יש בו משום עלבון לשלטון.

אגב עבודתי זו הוזמנתי להשתתף בכינוס הכללי של המורים והמרצים שהתקיים בעיר המחוזית, על אף היותי בסטאטוס של אסיר. מקודם חשבתי שהכינוס נקרא ביוזמתם של הנוגעים בדבר ושם ידונו בשאלות הנוגעות למעמד המורים. לא הטיבותי לחשוב. הכינוס נקרא כדי לתת למורים כוון חדש במהלך המחשבה הפדגוגית שלהם.

לפני כחמש עשרה שנה היה מדען יהודי, ומארע שמו, שהתעסק בפדגוגיה ובבלשנות והכניס שיטה חדשה בחקר הלשון הרוסית. הוא ראה בשפה מהודרת יסוד לבניין. בשעתו היו כל המורים צריכים ללמוד ולדעת חידוש זה כדי שישמש נר לרגליהם בהוראה. והנה, ביום בהיר אחד הופיע מאמרו של יוסף ויסריונוביץ, בו הוכיח ששפה איננה נחשבת ליסוד הבניין אלא לבניין בעצמו. למרות חוסר ההיגיון שבמלים אלה נאלצו המורים לשמוע הרצאות להסברת ה“תורה” החדשה הזאת. והמרצים, שניסו לטהר את שרץ הסתירה הזאת בק"ן טעמים, רק יכלו לטמטם את המוח ולהרגיז את העצבים. אחרי שומעי חמש הרצאות על נושא זה נתכסיתי זיעה ולא ידעתי באיזה עולם אני נמצא. ידעתי רק שלא הבינותי ולא כלום משפע הפיטפוטים האלה.

הייתי אובד עצות כשהוטל עלי להורות תורה זו לתלמידי. לא ראיתי רשות לעצמי להרצות על נושא שאין לי שום מושג ממנו וטיכסתי עצות איך לצאת מהמבוכה. גם אסור היה לי לגלות למי שהוא שאינני מבין תורה זו, שלא יאשימוני כחתרן. אחרי כמה שיקולים החלטתי בכל זאת לגלות את מבוכתי לממלאת מקום המנהל, שהשתייכה עוד לדור הקודם. הייתי משוכנע שהיא לא תגלה את קלוני ברבים. ניצלתי הזדמנות בהיותה לבד ואמרת לה שכפי הידוע לה הוטל עלי להרצות בתורתו של סטאלין בקשר עם מארע ואין לי שום מושג בזה. היא הסירה משקפיה וניענעה בראשה ואמרה: “עלי להודות שהנני מאוכזבת מאוד ממך. כלום חושב אתה שזה מובן למישהו? התרגלנו כבר לחזור על כל מיני שטויות שמפטמים אותנו בהן ולמסור אותן לתלמידינו, שגם הם לא יבינו ולא כלום. עולמנו נוהג כך ועשה אתה בדיוק כמונו”.

בשומעי דברים אלה מפי הסגנית נזכרתי, שבהיותי מרצה בטכניון בעיר הקודמת, ונערכה מסיבה לכבוד חג הנשים בכתה אחת המורות על גורל אחיותיה המסכנות בארצות הבורגניות והביעה את קורת רוחה מהשלטון הסובייטי, המעניק כל כך הרבה זכויות לנשים הסובייטיות. מורה זו האמינה שבארצות הבורגניות חיות הנשים כמו בימי הביניים – מנוצלות ומשועבדות ע“י בעליהן וע”י החברה וכו' וכו'.

אם כן, הרי אין פשוט מזה: עליך להאמין שאתה מבין – רמאות הדדית!

כן נזכרתי אז שבזמן הרצאה אחת במכון הפדגוגי בעיר הקודמת נכנס קונדס מבוגר שהציג עצמו כמזכיר המפלגה המקומית ופקד להפסיק את ההרצאה, כדי להיכנס לאולם הגדול ולהשתתף שם בכנס. האולם היה מלא, המרצים ישבו מצד ימין והתלמידים משמאל. ליד שלחן הנשיאות ישבו שתי תלמידות, מן הגרועות שבכיתה, מורה אחת לציור ומורה אחת להתעמלות. אחת מהתלמידות קראה מתוך פתק את הצעתה היא לבחור בוועדה משמעתית לפי הרשימה שבידה. טרם הספיקה לגמור את קריאתה כבר הורמו כל הידים לאות הסכמה.

בבית ספר זה נתקלתי גם בתופעות אלה: הוצאו איגרות מלווה חדשות ובכל מקומות העבודה נאלצו העובדים לחתום על סכום העולה על משכורתם החודשית. אימת המאסרים היא שעוררה את ה“התנדבות מרצון”. גם את התלמידים, ואפילו התלמידים הקטנים, כינסו ודרשו מהם לחתום על המלווה. אבא ואמא כבר יישאו בעול, אחרת יאשימום בחתירה תחת אישיות החינוך הסובייטי.

המקרה השני בבי"ס זה היה שביום בהיר אחד נתמלא החדר שהוקצה למזנון בכל טוב שבעולם המורים והתלמידים שמחו מאוד, בראותם כי שאיפתם בעניין המזנון נתגשמה. באותו היום הגיעו גם מכוניות משא עמוסות תלבושת חדשה בשביל התלמידים. השמחה לא הושבתה גם כשלפנות ערב נודע לנו שמחכים לבוא משלחת הטרייד־יוניון מאנגליה ובגינם שפר חלקנו. למחרת בבוקר קשה היה להכיר את בית הספר. הכל קושט ובמזנון נמכר מכל טוב במחיר של קופיקות. כשהגיעו האורחים ונוכחו בהידור ובמחירים הזולים נתרשמו מאוד והיו מלאי התפעלות אלא… שלמחרת נגוז המזנון, התלמידים נדרשו לשלם סכומים עצומים בעד המנות של יום אתמול וכן להחזיר את המדים החדשים.

תקוות שוא.    🔗

מנהל משרד החינוך הודיע לי שכבר מוכנה למעני דירה נאה עם רהיטים נאים, כהוקרה על עבודתי המסורה. “בעיקר, אמר, אתה עושה חייל בהרצאותיך בחוג המורים”.

תקופת הניסיון הגיעה אז לקיצה והיה עלי להחליט בדבר הישארותי. אלא שההחלטה החיובית מצידי כרוכה היתה בסכנה מסויימת. בתקופת הניסיון הייתי נחשב כאסיר בחופש השייך לאיזור המגורים הקודם, וכדי לקבל רשות מגורים צריך אני לנסוע למקום ממנו באתי ולבקש מאת המשטרה וממטה המ.ג.ב. שם שינוי הרישיון. אך הניסיון לימדני שאם מערערים את המצב הקיים אפשר לאבד את הרישיון בכלל, ובאין רישיון יש מחנה אסירים! כיוון שהעניין לא סבל דיחוי ולפי כל הסימנים שהיו בידי הייתי מסתובב במקום הקודם בלי עבודה, החלטתי להודיע שאני נשאר ונסעתי להשתדל בדבר שינוי מקום המגורים ברישיון. בבואי יעצו לי מכרי המקומיים לצרף לבקשתי את כתב המינוי ולמסור את הבקשה לממונה על צריף הפועלים בו גרתי לאחרונה. העניין נמשך זמן רב ועל־כן שלחתי למנהל החינוך ביולטין־מחלה להצדיק את השתהותי. סוף סוף כתום שבועיים הביא לי הקומנדנט את הרישיון להפתעתי הנעימה.

חזרתי לעבודתי וחשבתי שמעתה אשב כבר בשלווה! לא ולא, כי כעבור שבועיים הודיעו לי ממשרד החינוך שהפחיתו את שעות עבודתי ברבע.

אורחת.    🔗

“המשכילה” באה לערוך לי ביקור והודיעה שקיבלה מכתב מטנצמן “העושה את הצעדים הדרושים לטובתי”. היא ביקשה ממני לבקרה בהזדמנויות שאסע למקומה.

בביקורי הראשון הראתה לי חיבור שלה שנושאו היה ביקורת ספרותית לפי המושג הסובייטי, ובאותה הזדמנות ביקשה שאספר לה על התנאים שלי במקומי. כשסיפרתי לה שהפחיתו את שעות עבודתי ושהנני משער שזהו רמז להפתעות גרועות יותר היא ניסתה להרגיעני ועברה מיד לנושא אחר, והוא: שהיא לומדת כעת את תולדות ישראל ושהיא מעונינת מאוד ללמוד עברית. לבקשתה חיברתי ספר למוד לעברית בכתב־ידי. הפעם שאלה ממני פרטים על מנהיגי ההסתדרות הציוני ועל מטרת הציונות ובביקורי השלישי כבר אמרה ש“ברצונה לעלות ארצה”. הביאו לה אז את העתונים ומאוד נדהמתי כשהתחילה לקרוא בקול רם את הידיעות על ישראל. כדי לטשטש את חששותי מקריאתה בקול רם העמידה פנים רציניים ואמרה: “עליך לדעת שכל הזמן רציתי לשוחח אתך בעניין מסוים ולא העזתי, כעת אינני יכולה יותר להתגבר על רגשותי ועלי לגלות לך אותן. להווה ידוע לך שלא אוכל יותר לחיות בלעדיך, עליך לדעת שהנני הנפש הכי קרובה אליך ואם ברצונך לעזוב את רוסיה עליך לחשוב גם אודותי. בני הוא כבר בגיל 14 ואינני יכולה להוציא אותו ממסלול הלימודים. להשאיר אותו כאן ולנסוע אינני יכולה ומצד שני לא אוכל להשלים עם הרעיון שאתה תסע למקום אחר בלעדי. הייתי מעיזה להציע לך שלעת עתה, עד שבני יגמור את בית הספר, תישאר כאן ואח”כ תוכל לעלות ארצה. הרשות בידך להכאיב לי ולומר שאינך מעוניין בי. אז אדע שהנני אומללה לכל ימי חיי". אל נא תתרגש, הקורא. גם אני לא התרגשתי.

הסוכנים מתחילים בפעולתם.    🔗

באותם הערבים סיפר לי מארחי גוצוביץ שחל שינוי בחייו ועליו לחפש משרה במקום אחר, והיות ואחיותיו בפולין דורשות ממנו בכל תוקף שיעבור אליהן החליט לנסוע לצירות הפולנית במוסקבה ולהשתדל בדבר. דרך אגב אמר, שאף שיש לו כל הסיכויים לקבל רישיון יציאה אין זה מן הנמנע שיהיו קושיים בלתי צפויים מראש ואם יצופו קושיים יפנה לצירות ישראל במוסקבה לקבל עזרה משם. הוא המשיך: “אני רוצה בכל לבי לעזור לך ומובן מאליו שאספר עליך בצירות הישראלית, אבל כדי שיתנו בי אמון תואיל לכתוב אליהם בעברית ולספר להם על מצבך”. האמנתי בתום לב שגוצוביץ זה בהחלט אינו שייך לחבורה הסובבת אותי ובשומעי דברים אלה אורו עיני. נתתי בידו את המכתב, רק שלא חתמתי עליו את שמי, כדי שבמקרה והבולשת תמצאהו ברשותו, יוכל על כל פנים לומר שמצאו. ראיתי חובה לעצמי ואמרתי לו שעד כמה שידוע לי הרי מפחדים היהודים לא רק להיכנס לצירות כי אם גם לעבור ברחוב בו נמצא בניין הצירות. על כך אמר שיש לו תעודת המלצה מהוועד הפועל של המפלגה המשמשת לו ככסות עינים.

מנסיעתו חזר גוצוביץ כעבור עשרה ימים בחצות הליל, כאשר כבר ישנתי. בבוקר השכם נאלצתי לנסוע לעיר סמוכה ולא יכולתי לראותו עד שובי אחרי כמה ימים. עם שובי הופתעתי למצוא את דוליב אצל גוצוביץ. דוליב היה במצב רוח מרומם וכדרכו סיפר בדיחות גסות. בשל נוכחותו לא שאלתי שוב על תוצאות הנסיעה, כי נדברנו שלא לשוחח על נושא זה אלא בארבע עינים. כשהגיעה ההזדמנות לשאול, נוכחתי שגוצוביץ אינו שבע־רצון מן הנסיעה. והנה מה שסיפר: הצירות הפולנית לא הבטיחה לו אפשרות לחזור לפולין, שנית, בהיותו במוסקבה נוכח שבאמת אי־אפשר להיכנס לצירות ישראל ואחרי שהסתובב כחצי שעה ליד הבניין וראה אדם יוצא משם, הלך בעקבותיו וכשהתרחקו הרבה ניגש אליו ושאלו על האפשרות להיכנס לצירות. לבסוף אמר אדם זה שהוא יכול למסור לו את מכתבי כיוון שהוא עובד בצירות. אחרי קריאת המכתב רשם האיש מלים אחדות על גבי פתק. “והנה הוא”, אמר לי גוצוביץ בהושיטו את הפתק לידי. הדברים נכתבו בעברית, בכתב־יד נאה על דף מהשנתון “רשומות” בהוצאת “דביר” בתל־אביב. התוכן היה “נשלח לך אדם מנימן, דוד שמו, ותוכל למסור לו הכל (–) רותם”. גוצוביץ המשיך לספר לי: “הכרת פני האיש ענתה בו שהוא פקיד השגרירות. הלכתי אתו כברת דרך ארוכה ומסרתי לו בפרוטרוט על מצבך ומר רותם ענה שיטכס עצה איך לעזור לך. לפי דברי מר רותם אין ביכולת חברי השגרירות לבוא אבל יש להם שליח מהימן למקרים מסויימים. רותם אמר ששליח זה יבוא בעוד שבועיים – שלושה ויתקשר אתי טלפונית”. גוצוביץ ביקש ממני לא לספר לאף אחד מן הידידים על השתדלות זו.

טמיעה.    🔗

בימים הראשונים היכרתי בבית גוצוביץ את שמואל וינר, שמוצאו ממזרח אירופה. הוא קיבל חינוך מסורתי והשכלה תיכונית. חצי שנה היה במחנה דכאו; שוחרר כדי לנסוע לארה“ב, עפ”י דרישה משם, וסופו שנתגלגל לאיזור הכיבוש הסובייטי בפולין מיד עם פרוץ המלחמה, נחשד כמרגל ונשלח לכאן. כאן הרוויח את לחמו בכבוד במקצוע הפרוונות. הוא היה מבאי ביתו של גוצוביץ והתוודע אלי בימים הראשונים להיותי בבית זה. וינר היה אהוד על כל אנשי המקום והיו לו מכרים רבים. הרוסים היו פונים אליו לקבל הלוואות ללא ריבית ובמידת האפשר לא היה מסרב לתת להם, עד שראו בו אדם העוזר בחפץ־לב לזולתו. הודות לכך, קנה לו שם טוב אפילו בחוגי הבולשת, ולא אחת הבטיחו לו שישתדלו בפני השלטון המרכזי לבטל את ההגבלות עליו ולהעניק לו זכויות אזרח מלאות. לדבריו לא סבל רעב בזמן המלחמה. פעם או פעמיים בשבוע היה נוסע לעיר סמוכה לקניית בשר כשר וחומרים בשביל בית המלאכה שלו. בהזדמנויות אלה נהג להיכנס לבית הכנסת וגם לתרום לטובת ענייי העיר. תמיד נשא עמו ספר תהילים ומפעם בפעם היה קורא בו בהישארו לנפשו. הוא לא הסתיר ממני את שאיפתו לעלות ארצה אל בן דודו. כלפי חוץ נהג ככל אזרח סובייטי: השתתף בשתיית הוודקא ביומא דפגרא ולא היה מוותר על משחק הקלפים. לדבריו עשה זאת גם כדי שיראוהו כאחד משלהם ולא יעורר חשד בעיני הנ.ק.ו.ד., וגם כדי להבליג על יגונו מאובדן כל משפחתו, שהושמדה ע"י הנאצים. הייתי מבקרו לעתים בבית מלאכתו, שם היו מזדמנים יהודים יוצאי פולין שהיו משוחחים על דא ועל הא. במסעדת הטכנאים היה מציג אותי בפני יהודים בודדים, שהמקום שימש להם מקום־מיפגש. באמצעותו היכרתי כאן רופא יהודי, שהתגלגל לכאן ממזרח אירופה לרגל המלחמה, שבביתו מצאנו סביבה יהודית, אלא שדוקא משום כך חששנו מלבקרו תכופות.

כאשר דוליב ואשתו באו להתארח אצל גוצוביץ הם עשו הכרה עם וינר ומשיחתו אתם נשתכנע האחרון, כפי שסיפר לי, שהאשה דוליב הינה בת ישראל נאמנה ומשתדלת בעדנו.

לווינר, שומר המסורת והזהיר בענייני כשרות, היתה אשה רוסיה והבן שנולד לו ממנה גודל וחונך בסביבה נוצרית טהורה. אשתו של וינר היתה אם לשתי בנות בגיל 16–15, מבעלה הראשון, שנתגרשה הימנו. הבנות החורגות, שהיו רוסיות טהורות, היו מסורות מאוד לווינר והעריצוהו. בהימצאי פעם בבית המלאכה אמרה לי: “עליך לדעת שלא נשארנו באותו מצב שהיינו פעם. אנו חיים לפי צו השעה ולא לפי ראות עינינו ובבוא השינוי נחדש ימינו כקדם. ואגב, אני כועסת על בעלי שלא ניצל ב־1946 את ההזדמנות לצאת מכאן. אז יעץ לו ידידו, קצין במשטרה, לנסוע למוסקבה ולהיכנס לקונסוליה שלו שתסדר לו רשות יציאה. הוא אמנם נסע, אבל בהיפגשו בסירוב הראשון, שוב חדל להתעניין בכך”. מכאן ש“שינוי־הזמנים” היה לה, כלהמוני אחרים, תוחלת ממושכה.

כשנכנסתי לדירתי שלי הופיע אצלי וינר פעמים אחדות ופתח לפני את סגור לבו ואמר, שהוא מצטער שיש לו בן מאשה זו. למרות שאין לו להתאונן עליה, הרי בכל זאת אינה בת־ישראל, ואם האם אינה יהודיה כי אז גם ילדיה אינם יהודים. אמנם אשתו הסכימה למול את הבן, אלא שהוא עצמו פחד לעשות זאת, פן יבולע לו.

היכרתי עוד אחד, בשם יוחנן, גם הוא בן חו“ל, רצען לפי מקצועו. את כל שאיפת חייו היה מבטא תדירות בחציו הראשון של פסוק ג', פרק כ”א מספר שמות: “אם בגפו יבוא, בגפו יצא” וסלד מחציו השני של אותו פסוק. אשתו היתה רוסיה והוא היה היהודי היחידי בעיר זו שהיכה את אשתו מכות נאמנות. בשעת מעשהו זה היה צועק “רבונו של עולם, הלוואי זאל זי שוין פאר’שרפה’ט ווערן”. בדמעות בעיניה היתה מתלוננת על כך אצל מכרי בעלה. בתם הבכירה, ילדה כבת שש, יעצה לאמא לברוח מאבא כזה. כששאלתי אותו פעם למה הוא מכה אותה, ענה: “היא גויה, ולמה לא אכה אותה? יהודיה לא הייתי מכה, אבל איך יכולתי למצוא בזמן המלחמה יהודיה במקום נידח זה? שתהפוך היא להיות יהודיה! השאלה אינה מי המכה, אלא מי המוכה והרי זה מנהג המדינה שהאשה הרוסיה מוכה!” בזמן העבודה היה מפזם בלי־הרף את “כל נדרי” ושכניו הרוסים כבר החרו החזיקו אחריו בלחן זה. הוא הקשיב בקביעות ל“קול ציון לגולה” והיה מספר את החדשות לכל יהודי שפגש. פעם שאלתיו אם היה מוכן לעלות לישראל? על כך היה מתחמק מתשובה ברורה.

בבית מלאכתו של וינר היכרתי עוד אחד, רכלמן, יליד דרום רוסיה, שהיה מבקר אצל וינר “כדי לפגוש יהודי לרפואה”. רכלמן זה התהלך בתלבושת צבאית בלי תגים. היו לו פנים מגושמים וכמעט מטומטמים. כעבור ימים אחדים להכרתנו, בשבתי במסעדה של הטכנאים, פנה אלי רכלמן, וביקש רשות לשבת לידי, בזו הלשון: “סוף סוף שנינו יהודים ונרגיש עצמנו יותר טוב בצוותא”. כאן אמר לי שהוא היחידי שנשאר מכל משפחתו הגדולה, שנהרגה ע"י הנאצים ונפשו יוצאת לסביבה יהודית. דרך אגב סיפר שבצבא האשימוהו בהזנחה זידונית של תפקידו ודנו אותו לעשר שנות מאסר ושבהיותו במחנה הכיר את אשתו, רוסיה שטיפלה שם במשק החזירים. הוא הביע לפני את צערו על השטות שעשה לשאתה לאשה ואמר שאדיר חפצו לתקן את המשגה. כששאלתיו איך חושב הוא לעשות זאת, ענה, שאם תזדמן לו יהודיה יזרוק את אשתו חזרה לחזירים. כאשר נוכח שהשקפתו זו אינה נראית לי, אמר שאין הוא רוצה להתחשב במה שיאמרו הגויים. בפעם השלישית הביע לפני את שמחתו שפגשני, שכן חיפש אותי זמן רב כדי להציגני בפני רוסיה אינטליגנטית למטרת שידוך. “משמע”, אמרתי לו, “שאין אתה מתחרט על השגיאה שלך ורוצה לזכות יהודי נוסף בנוצריה” מני אז נעלם מעיני, עד שכעבור זמן הופיע בבית המשפט הצבאי כעד התביעה נגדי.

ארגעה.    🔗

לאט לאט הסכנתי למקום החדש ולתנאיו. אמנם היה כאן חוג הידידים שלי מצומצם ביותר לעומת אלה שהיו לי בעיר הקודמת, אבל הרגשתי עצמי כאדם החי חיים נורמליים פחות או יותר: המשטרה לא הטרידה אותי ביותר; היה לי חדר מרוהט שמפתחו היחיד היה ברשותי ושוב איני צריך להיות נע ונד על בתי מכרי ולהמשיך לנוד בערבים כדי למצוא לי לינת לילה בין בני־בלי־בית; מצבי נשתפר ואני עצמי הפכתי מכניס־אורחים; חברותי המורות התייחסו אלי בכבוד והשפיעו גם על בעליהן בכוון זה.

דירתי הפכה תוך זמן קצר לתל־תלפיות והמורים נכנסו תכופות לדון אתי על כמה שאלות מקצועיות. בעת ביקורם נזהרו מלנגוע בשאלות פוליטיות כל שהן, כנהוג במדינה זו. גם ועד ההורים הזמין אותי להרצאות וברחובות הייתי נפגש ביחס של הערצה.

יום אחד הורה לי המנהל להיות נוכח בבדיקת התלמידים על־ידי הרופאה. קיימתי את ההוראה ובשעה עשר בבוקר נכנסתי לחדר הרופאה. הרופאה היתה אשה נאה ובעלת נימוסין. כשהציגה עצמה אמרה, שזה מכבר רצתה להכירני, מאחר ששמעה עלי דעות חיוביות, ובעיקר משום שאני יליד המערב. היא נתנה לי כרטיס שלה והזמינה אותי לבקרה בביתה.

בלכתי אחר־כך לבקר מכר יהודי חדש, שעבד כאן כסטאטיסטיקן, פגשה אותי והפצירה בי ללוותה לביתה. כשהתנצלתי לפניה באומרי שכעת אני בדרכי לאדם המחכה לי, גברה סקרנותה ושאלה מי הוא זה. כשמסרתי לה את שמו חייכה ואמרה: “אני יודעת את יתרונותיו של העם היהודי. מספיק שיהודי אחד יבוא למקום חדש שכל היהודים כבר יחפשו אחריו, יספחו אותו לחברתם ויביאו אותו לביתם, כדי שלא יהא בודד. אצלנו הרוסים רוצה כל אחד לבלוע את השני. משום זה מעריצה אני את היהודים. אני אינני אנטישמית כלל וכלל. אילו הייתי כזו לא הייתי מזמינה אותך לביתי”. הבטחתי לבקרה ונפרדנו.

כשהסטאטיסטיקן הביע בשיחתו אתי את התמרמרותו על אי־הסדר שבשלטון הסובייטי והליקויים המרובים המורגשים על כל צעד ושעל נזהרתי שלא לאשר את דבריו אלה והשתדלתי לשכנעו שבארצות הבורגניות הליקויים מרובים יותר ושכל אזרח ברוסיה צריך לראות עצמו מאושר על הזכות לחיות במשטר זה. כשנוכח שצדייתו הושמה לאל הפסיק להתמרמר ועבר להלעיטני בבדיחות גסות וסיים בבדיחות ביקורת פוליטיות.

בבואי למחרת לבית הרופאה הופתעתי מעמדתה הלויאלית. היא לא נגעה כלל בנושאים פוליטיים ורק סיפרה לי קצת על חיי הרופאים הסובייטיים, על המדע הסובייטי ובעיקר על הספרות הסובייטית ועל הרושם שעשו עליה ספרים מסויימים. בנוגע לספרים רצתה לשמוע את חוות דעתי. כאשר שאלה אותי על המערב נזהרתי מלהביע דעה חיובית, כפרתי באמת ונתתי תיאור הפוך לגמרי. בשמעה ממני תיאור זה חייכה חיוך כזה, שהיה בו די והותר כדי להטיח את כחשי אל פני. היא הבינה את היפוכם של דברי. בהמשך השיחה אמרה לי שלא מחכמה אני עושה שאני משתדל להיות בסביבה יהודית, כי זה יכול לעורר חשד שהנני יהודי לאומי קיצוני.

לפני לכתי אמרה: “הייתי מייעצת לך להוקיר רגליך מביתם של הרבה יהודים שהנך חושב אותם לידידיך. הלוואי ותהא זו טעות בידי אם אגיד לך שאלה יביאוך למצב לא נעים לגמרי”.

בתקופה ההיא, כאשר הייתי מורדף על צוואר בלי־חשך ומחפש אחיזה כלשהי להצלתי, נכשלתי ב“ידידים”. “חברך חברא אית ליה, וחברא דחברך חברא אית ליה” כלל גדול הוא אצל הבולשת ב“ארץ החברות־ההדדית”. שם מצווה כל אזרח לעמוד מפעם לפעם לשירותה של הבולשת, ואם ימאן? לא, דבר כזה אין להעלות על הדעת! רופאה זו השתייכה ליוצאים מן הכלל המעטים והיא שהמליצה עלי אחר־כך אצל הנ.ק.ו.ד. וגם הביעה את זעמה על ההאשמות התפלות שטיפלו עלי.

מברק.    🔗

בראשית מאי 1950 בדרכי לבית הספר, פגשני גוצוביץ ומסר לי מברק, שנתקל עבורי, האומר:

“אחכה לך במלון, חדר 10. דוד”. שאלתי מיד את גוצוביץ: “איך זה ייתכן שסוכנה של השגרירות הישראלית ישלח מברק כזה, שאפילו ילד יבינו. האין לסוכן זה קורטוב של היגיון? והרי אמרת לי שהוא יטלפן לך?” גוצוביץ חייך חיוך של ביטול וענה: “לדעתי אין מה לחשוד, המברק אינו מגלה את הקשר שבינו ובינך”. כשאמרתי לו שהרי ידוע שכל מברק עובר את ביקורת הנ.ק.ו.ד. ואדונים אלו מכירים אותי די יפה ויודעים שאסור לי לעזוב את מקומי בלי רשות מיוחדת, ומניין לי הבטחון שהבולשת לא תשלח את אנשיה לאסרני מיד כשרגלי תדרוכנה על מפתן בית המלון הגדול שבעיר, שוב ענה בחיוך: “ראשית לא שעת מלחמה עתה ואין בודקים את המברקים, ושנית, המברק נתקבל על־פי כתובתי וזה כבר מספיק להסיר ממך כל חשד. ולמה לא תקבל דברים כפשוטם, שאדם זה רוצה לראותך אחרי זמן ארוך שכזה?”

דבריו של גוצוביץ השאירו ספק בלבי אם טוב אני עושה בקבלי את ההזמנה. תקוותי היתה, אם־כן, מהולה בפחד. ביקשתי אפוא מהנהלת בית הספר תעודה שהנני נוסע כדי להביא ספרי למוד. על סמך תעודה זו קיבלתי רישיון שהות של 24 שעות במקום הפגישה.

לשאלתי בלשכת המודיעין של המלון על בעל המברק, ענו לי פקידי הלשכה בגסות: “עליך לחפש”. קול צרוד ענה לדפיקתי בדלת. לפני עמד אדם גבה־קומה, לבוש הדר, בעל תווי פנים נוקשים. הוא נשאר עומד בלי נוע ובלי לפתוח את פיו ורק הביט ישירות, כאילו היה פסל ולא אדם חי. נקטתי בשיטה שלו וגם אני נשארתי קופא על מקומי, ללא ניע והגה. סוף סוף מילמל: “מה רצונך”? אמרתי לו שבאתי בהתאם למברק. “ואם כן מה רצונך?” שאלני שוב. עניתי שברצוני לשמוע מה בפיו, ועל כך אמר שכנראה נתחלפו כאן היוצרות, שכן עליו מוטל לשמוע מה בפי. הוא הזמין אותי לחדר השני, סגר את הדלת ושאל אם כבר אכלתי ארוחת הצהרים. עניתי שטרם אכלתי והוא הרים את הטלפון והזמין, קודם כל, משקאות חריפים וקרים וכן סיגריות ושוקולדה. הוא התעניין לדעת איך עברה עלי הנסיעה, איך אני מרגיש ובמה אני עובד, מה משכורתי, וכדומה. מלצרית מקושטת ולבושה לפי האופנה החדישה הביאה בינתיים סל גדול עם בקבוקים מכל המינים. הוא מצידו ביקש ממנה להביא דברי מאפה ואת התפריט של ארוחת הצהריים. כל הזמן הזה התנועע כאוטומט, מבלי לשנות את ארשת פניו.

כשסיפרתי לו על אבדן בני משפחתי זלגו עיניו דמעות ואמר שגם אשתו ובתו הקטנה הושמדו. דמעותיו מיהרו להתיבש ומיד שאלני אם היכרתי את וייצמן באופן אישי. עניתי שראיתיו באסיפת עם גדולה אבל באופן אישי לא הכרתיו. “אם ככה”, אמר, “הרי יש כאן אי־הבנה. חשבנו שיש לנו עסק עם ציוני ידוע, שעמל ופעל בעד הציונות העולמית, ואיזה ציוני אתה אם לא היכרת את וייצמן באופן אישי? על סמך מה אתה דורש שהצירות תעשה בשבילך דימרש? תגיד לי את מי היכרת באופן אישי מהמנהיגים הציוניים?” עניתי שהיכרתי את הד"ר רביקוביץ והוספתי נופך משלי, שהוא היה ממלא מקומו של וייצמן. סיפרתי גם שהייתי בביתו של סוקולוב. רק אז התחיל לחייך קצת. “אם ככה הדבר”, אמר “הבה ונשתה לאות ידידות, כי יש לי הרושם שהיכרתי את האדם שהשגריר מוכרח להתעניין בגורלו. עליך לדעת שבאתי אך ורק משום שנעתרנו לבקשתך. אמנם, לעת עתה קשה לומר מה נוכל לעשות, אבל חשוב שהשגרירות תדע אודותיך ובבוא ההזדמנות נבוא לעזרתך”. כאן נתחלפו התפקידים ואני היצגתי לו שאלות. קודם כל שאלתי, איך ייתכן שאדם העובד כסוכן השגרירות אינו מבין לא עברית ולא אידיש ומדבר רק רוסית. על שאלתי זו ענה מיד, שהשגרירות בחרה בו בכוונה תחילה, כי בהיותו באופן רישמי יהודי מתבולל לא יעלה על דעת מישהו שאדם כזה מסוגל להיות סוכן השגרירות. על שאלתי השנייה, איך נתקבל לעבודה כזו בזמן שאין לשום אזרח אפשרות לבוא בקשרים עם איזו שגרירות שהיא אמר, שבמקרה היה לפני שנים אחדות באודיסה, מקום שהתגורר במלון ידוע ובמסעדה הכיר את השגריר נמיר, שבא לחפש את קרוביו. על שאלתי, איך יכול היה נמיר לתת אמון באדם זר ענה, שמקודם לא ידע אפילו מי הוא איש שיחו ורק אחרי ששוחחו שעות אחדות נתידדו וכעבור שבועות מספר קיבל את הצעת נמיר להיות בא־כוחם באופן בלתי רשמי. אותו רגע שאל אותי אם אני עוקב אחרי התאריך העברי וכשקבעתי את התאריך העברי של היום חייך שוב ואמר: “כל שאני ממשיך לשוחח אתך אני רואה שחשוב מאוד להכירך. יהודי כמוך הוא כעת יקר המציאות”. כששאל אותי על החג הקרוב ביותר ועניתי לו שעוד מעט יחול חג העצמאות, אורו פניו וקרא מתוך התפעלות: “כעת אני מבין, שאתה צריך להיות המועמד הראשון בשבילנו! ואגב, איך אתה מתכונן לחוג את החג הזה?” עניתי שוודאי הוא יודע מה סכנה צפויה לי ואדם כמוני, שהוא בבחינת אסיר ציון, לא יעיז לחוג כאן את החג הזה, כשם שכל היהודים כאן אינם חוגגים אותו. “נכון”, אמר, “אבל באיזה אופן היית מסמל את החג אילו נמצאת בתנאים אחרים, נניח אילו נמצאת כעת בצרפת?”, עניתי שאז הייתי משתתף במסיבה חגיגית ונואם לכבוד המאורע. “הוא הדבר”, הפסיקני, “תתאר לך שהנך כבר במצב כזה ויש באפשרותך לעשות כרצונך וכראות עיניך, התוכל להעלות על הנייר את תוכן הנאום שלך? עשה זאת כעת ואני אמסור אותו לשגריר, כדי שיווכח שאתה ראוי לתשומת לבו”. מילאתי את בקשתו והעליתי תוכן של נאום על גבי הנייר. (בעת שהתביעה הביאה את הנאום הזה בין שאר ההוכחות נגדי, השתרע תרגומו הרוסי על 22 עמודים של מכונת־כתיבה).

בסיימי לכתוב חיבק אותי ובכה ובהתרגשות הרים את כוסו ואמר “לשנה הבאה בירושלים”, צילצל והזמין ארוחת צהריים, שלא ראיתי דוגמתה בחיי. בזמן הסעודה סיפר לי בפרטי פרטים על הנעשה בשגרירות ועל התמונות והרהיטים שבה. על אנחתי בשומעי את התיאור הזה הגיב: “אני מקווה שלא ירחק יום ותראה לא רק את השגרירות אלא גם את הארץ משאת נפשך”.

הוא שאל אם יש לי מכרים שהיו רוצים לעלות: “הרי תבין, שאם השגרירות כבר מתחילה לפעול, מחובתה לאסוף את כולם”. הראשונים ברשימה שנתתי לו היו, כמובן, מיטיבי גוצוביץ, דוליב, טנצמן, ה“משכילה” ידידיו של דוליב ושמואל וינר. בעיינו ברשימה אמר: “לפי דעתי אתה טועה בהחלט לחשוב את אלה לציונים המחכים לגאולה. בכל זאת אקח את הרשימה ואמסרנה לשגרירות”.

הסעודה הלבבית נגמרה והוא התנצל באומרו על שאין ביכולתו להזמינני ללון אצלו, כיוון שבכל לילה דופקים בלשי הנ.ק.ו.ד. בכל חדר ומבקשים את תעודת הזהוי. הוא שלח ידו לכיסו והוציא צרור גדול של שטרי־כסף ורצה לתת לי. אמרתי שאין לי צורך בכסף ומוטב שהכסף יימצא בשגרירות. בכל זאת הצליח לתחוב לכיסי 300 רובל. הוא גם מסר לי פתק שעליו היתה רשומה הכתובת של אחיותיו במוסקבה, כדי שנוכל לעמוד בקשרי מכתבים. לפני הפרידה אמר שכעבור שבועים אקבל ממנו מכתב. דרך אגב, שאל אם במשך כל הזמן הארוך הזה לא כתבתי משהו, שכן ידוע לו שלפני המלחמה הייתי עתונאי, ולא ייתכן שישבתי בחיבוק ידיים. הסברתי לו שבתנאי המחנות, בהיותנו רעבים וערומים ויושבים באפילה לא היתה אפשרות לכתוב וגם לא היה נייר. הוא אמר שהוא מבין למניעות אלה עד עכשיו, אבל עתה היה רצוי שאמשיך בעבודה ספרותית. כשאמרתי לו שאני כותב רומן המתאר את תהליך ההתבוללות בבריה"מ, הביע את צערו שטרם סיימתי, כי לו היה כתב היד מוכן היה מעביר אותו מיד לתל־אביב וגם לוושינגטון, כדי שידפיסו אותו שם.

חזרתי למקומי ולפנות ערב נכנסתי לגוצוביץ כדי למסור לו דו"ח על נסיעתי. גוצוביץ אמר שמפני שהוא לומד שחזרתי מעודד וכי הוא ידע מראש שהכל יתנהל על הצד הטוב ביותר. “הנני מבטיחך שהמעשים האלה יתנו במהרה תוצאות טובות. אבל דע לך”, הוסיף, “הנני מזהיר אותך שלא תעיז לגלות את העניין לאף אחד ממכרי או ממכריך, שלא יבולע לתוצאות”.

כעבור ימים אחדים הגיעו אלי אורחים, וביניהם דוליב וה“משכילה”. התאספנו בדירתו של גוצוביץ והם ביקשו שאגיד מלים אחדות לקראת חג העצמאות. לא נאמתי ודוליב התמרמר באומרו שהוא בא במיוחד כדי לשמוע את נאומי והנה איכזבתי אותם.

למחרת, אחרי העבודה נפגשתי במסעדה עם דוליב וה“משכילה” ושלושתנו הלכנו לתחנת הרכבת. בחכותנו בתחנה ראיתי שאחד מגושם, בלוויית קצין, עובר לידנו הלוך ושוב ומסתכל בנו. המגושם הוציא מצלמה לצלם אותנו. אני השתמטתי, אבל האחרים צחקו והפקירו עצמם לעדשה. כשאמרתי להם שאני חושב שהצלם בא מטעם הנ.ק.ו.ד. הוסיפו לצחוק ואמרו “מה איכפת לך, אנו בין כך ובין כך מצפצפים עליהם. שיצלמו כאוות נפשם!” כבור רגעים אחדים נפרדתי מהם. פרידה זו היתה כבר לנצח.

שקט מאיים.    🔗

אחרי נסיעתם של דוליב וה“משכילה” נשתררה דממה ולא ראיתי כל סימן חיים מצד החבורה הסואנת שסבבתני עד כה. צפיתי למילוי הבטחותיהם וגם לקבלת ידיעות מהשגרירות הישראלית, ואין קול ואין קשב.

מנהל בית־ספר אחד הודיעני שהוחלט לתת לי חופש החל מסוף יוני ואין לו מושג מה יהיה לאחר החופש, אך בשיחתי על כך עם מנהל משרד החינוך, שיחסו אלי היה תמיד אנושי ואדיב, הבטיחני הלה שבעונת הלימודים הבאה אמשיך לעבוד בכל המקומות הקודמים; מבית הספר למבוגרים מסרו לי שנתמניתי יו“ר ועדת הבחינות ומארגון המורים הודיעו שהוחלט להזמין אותי כמרצה מן המניין בעונת הלימודים הבאה במכון להשתלמות המורים; קומנדנט המשטרה החשאית היה פוגש אותי בסבר פנים יפות ולאחרונה סיפר שכבר נשלחה למוסקבה המלצת המורים, בה הם מבקשים לשחררני שיחרור מלא ושמעתה אני רשאי להתיצב במשטרה רק פעם בשבוע בלבד וגם זה לא בגופי אלא ע”י אישור טלפוני של מנהלי בתי הספר שהנני נמצא במקום עבודתי.

בעשרים למאי נסתיימו הלימודים ובאי־כח הכתות הגבוהות הביעו לי בפומבי את תודת התלמידים על עבודתי המסורה. העבודה היחידה שהיה עלי עוד למלאות, היתה הכנת דו"ח למשרד החינוך על תוצאת הלימודים מינואר עד מאי וכן לסדר את תוכנית הבחינות ולשלחה במכתב רשום למפקח הכללי של בתי הספר באיזור. נוסף על כך הייתי עסוק בכל הימים הללו בכנוס המורים, בפגישות עם ועד ההורים ועם המדור הפדגוגי. כל זה טוב ויפה. אך באותם הימים, נפגשתי עם הרופאה הידידה והיא שאלה לסיבת המתיחות הניכרת בפני. אמרתי לה שישנן שמועות שבבתי הספר לא יעסיקו יותר מורים שהיו פעם במאסר ושהבולשת מכינה הוראות חדשות, שפירושן מאסרים חדשים ואת האישור לשמועות אלה אפשר לקרוא מפניהם המודאגים של הרבה אנשים בזמן האחרון. הרופאה לא ראתה אפשרות לעצמה להוציא חשש זה מלבי, אולם כשסיפרתי על שמועות אלה לידידי ומיטיבי גוצוביץ, ניסה לשכנעני שאין שחר לחששות אלה. ואשר לשתיקתם של טנצמן והסוכן, יש לתלות את הקולר, אמר, בסדרי הדואר ושבמוקדם או במאוחר אקבל את תשובתם.

באותו הערב גילה לי גוצוביץ סוד שנמאס לו כבר מקום עבודתו הנוכחי והוא התקשר עם מקום עבודה באיזור אחר. לשם כך, אמר, עומד הוא לשלוח את אשתו והילדים לדודתה במוסקבה וייסע יחידי למקום החדש לשם ניסיון.

כשסיפרתי לוינר על תוכן שיחתו של גוצוביץ אמר שאינו מאמין לדברים אלה ולדעתו לא בא כל הסיפור אלא כדי שאבקשו להחזיר לי את כתב היד שלי, על ההתבוללות ברוסיה, שמסרתי לו בזמנו לשמירה. אז עוד לא שיערתי שגוצוביץ זה, שחשבתיו לידיד כנה ומסור, יהיה הראשון למסור אותי לבולשת.

לרגל עבודת ההוראה שלי הייתי נוסע כמעט מדי שבוע לעיר המחוזית ואגב כך הייתי מבקר בבית הכנסת היחיד, שהיה משמש מרכז קהילתי. מפעם לפעם הייתי פוגש שם יהודים מפולין ומתעניין לשמוע מהם על השגיהם בעניין היציאה מארץ זו. הייתי בא אליהם בלוויית הפרוון, ששמח לפגוש יהודים נעלים כאלה. כשהגיעה עונת הבחינות נסעתי לעיר זו תכופות – פעם כדי לקבל הדרכה סובייטית בדבר צורת הבחינות ופעם כדי למסור דו“ח למשרד החינוך המרכזי על מהלך הבחינות. בין בחינה לבחינה נסעתי למקום מגורי הקודם וסרתי לביתו של הרופא חלמיש. כידוע אסר עלי גוצוביץ לספר למי שהא על פגישתי עם “איש השגרירות” ומשום כך לא גיליתי זאת אפילו לחלמיש. הפעם סיפרה לי הגב' חלמיש שבזמן האחרון הרגישה בדבר המוזר, שדוליב משתדל לבקרם תמיד כשבביתם מתארחים אנשים שונים. לא שמתי לב לדברים עלה, שכן כמוני היו רבים אחרים שהאמינו, שדוליב מתנהג כך בכוונה שיחשבוהו לבלתי־שפוי במקצת. ד”ר חלמיש סיפר לי את כל החדשות ששמע בזמן העדרי ושוב הביע צערו שלא זכה להיות בין אזרחי המדינה העברית הצעירה. כשסיפרתי לו על האפשרות לנסוע באופן בלתי חוקי למוסקבה כדי לעבור משם לאסיה התיכונית והלאה מזה אל מעבר לגבול נאנח על שאין הוא יכול להצטרף אלי למסע זה. נפרדתי מידידי זה ולא ידעתי שכעבור זמן לא רב אפגוש אותו, וגם הוא אסיר, אצל החוקר הכללי.

חזרתי למקומי ועבדתי בוועדת הבחינות עד ה־16 ליוני. לאחר שנסתיימו הבחינות וחולקו תעודות־הגמר, נודע לי שמשרד החינוך יפתח קורסים בשביל המורים העובדים בבתי־ספר תיכוניים ובבתי־ספר גבוהים. רציתי לנצל הזדמנות זו ובהיכנסי לשם כך למנהל משרד החינוך נוכחתי שחל שינוי ביחסו אלי. פניו לא היו כתמול שלשום הוא אמר לי מיד שלי אין צורך בקורסים אלה, אבל אם אני רוצה יחשוב על אפשרות לשלחני להשתלמות למוסקבה. כששאלתי אותו על החופש שלי ענה שיברר את הדבר תוך ימים אחדים. כיוון שישנם מורים המעדיפים לנסוע כבר כעת לקייטנה ואת יתר הזמן לבלות במקום עבודתם ויש כאלה המעדיפים להישאר במקום ואח"כ לנסוע, עליו לברר באיזה סוג לכלול אותי.

לאור אפשרות זו של נסיעה להשתלמות, החלטתי לאחסן את חפצי אצל מכירה בעיר סמוכה, ולשם כך סרתי לחנות כדי לקנות מזוודה בצאתי מהחנות פגשני גוצוביץ ושאל למה נחוצה לי מזוודה. סיפרתי לו על אפשרות הנסיעה להשתלמות והוא הניע כתפיו ואמר: “אינני חושב שיישלחו אותך. סוף סוף אינך אזרח כיתר המורים לא כדאי לחיות באשליות”.

כעבור חמשה ימים מפגישה זו נמסר לי שמנהל משרד החינוך מחפש אותי. כשנכנסתי למנהל, הודיעני שהוחלט לשלוח אותי להשתלמות במוסקבה ושהוא התקשר עם המוסדות המוסמכים בענין ומחר ימסור לי את התעודות הדרושות לנסיעה זו. כאשר שאלתי אותו, באיזה אופן אוכל, בתור אסיר, לנסוע למוסקבה חייך ואמר: “הכל יהיה מסודר על הצד הטוב ביותר”, והוסיף: “כפי הנראה תישאר במוסקבה חדשיים ובשבילך יהיה חשוב מאוד להכיר את העיר ואת מוסדותיה התרבותיים”. הוא גם אמר שיתן לי המחאה ממשרד החינוך, כדי שאוכל להתקיים ללא קשיים והבטיח שלינה אקבל במכון בו אשתלם.

התחלתי בהכנות לנסיעה מתוך תקווה ושמחה עצורה, שבמוסקבה ודאי יעלה בידי להיפגש עם האנשים, שטנצמן הצביע עליהם שהם יעזרו לי לצאת את רוסיה.

כשנכנסתי אצל הרופאה וסיפרתי לה על נסיעתי למוסקבה התבלבלה וביקשה שאחזור על דברי אלה. לבסוף התאוששה ואמרה: “אגיד לך את האמת שהדבר אינו מוצא חן בעיני. מורים רוסיים, העובדים במקום זה 20 שנה, אינם זוכים לשליחות כזו, ואתה במצבך העגום ושלזכותך רק חדשים מספר של עבודת הוראה, כבר זוכה לכך? והעיקר, האם זה מתקבל על הדעת שבהיותך אדם זר ובעל זכויות מוגבלות יבחרו בך כציר למכון הגבוה להשתלמות? חוששתני שכאן דברים בגו. אבל אין ברצוני לנבא לך רעות. רק חבל שאין ביכולתך לבלות את ימי החופש כאן לפי התוכנית שלי”.

נפרדתי מכל המכרים ובשעת פרידתי מגוצוביץ מסר לי את כתב־היד שלי.

28 ליוני 1950.    🔗

אותו יום שבת היה, יום אביב נהדר, יום שריננת הציפורים נשמעה בחוצות. קמתי השכם בבוקר, ארזתי את חפצי והלכתי לתחנת הרכבת כדי לנסוע אל מכרתי, שאצלה עמדתי להשאיר את חפצי. בבואי אל התחנה היתה הרחבה גדושה נוסעים ובקושי הישגתי את הכרטיס.

עד בוא הרכבת נפגשתי עם מורים מכרים ובעודני משוחח עמהם נראו לפני שני טפוסים שעוררו בי חשד. מראיהם החיצוני של שני אלה היה מיוחד במינו, שכן היו היחידים שלבשו חליפות הדורות ומגבעות – חיזיון בלתי־נפוץ באיזור זה. מפניהם למדתי שאינם מאנשי המקום אלא באו בתפקיד מיוחד. כיוון שאלה היפנו מבטם אלי ולא גרעו עין ממני, הבינותי ששליחי הנ.ק.ו.ד. הם ובאה לי ההרגשה הברורה שנפרשה רשת לרגלי והדבר נעשה בידיעתם של גוצוביץ ומנהל מחלקת החינוך. בעודי בוחן את אפשרות ההתחמקות משדה־ראיתם נשמעה צפירת הקטר והנוסעים התחילו לנהור לקרונות. גם אני הלכתי לתפוס מקום באחד הקרונות יחד עם חברי המורים. בתחנה הראשונה, כשיצאתי עם המורים לשתות מים, נתקלתי שוב בשני ברנשים אלה וכבר לא היה לי צל של ספק שהם עוקבים אחרי ועלי להתכונן לפורענות. בשובי לקרון כבר היו עצבי מתוחים מאוד עד שלא שמעתי את דברי שכני בפנותם אלי והיתה לי ההרגשה שזוהי אולי הנסיעה האחרונה בחיי. היו לי כמה כתובות שקיבלתי ממכרים למכריהם במוסקבה, ובראותי את מצבי זה זרקתי את הכתובות מבעד לחלון. ידעתי שכתבות אלה, אם יפלו בידי הבולשת, יגרמו להם צרות.

בשמונה וחצי בבקר הגיעה הרכבת למחוז חפצי הראשון. כמי שכפאו שד עזבתי הפעם את הקרון מפחד הפגישה עם הבלשים, וגדול היה תמהוני שבצאתי מהקרון נעלמו השניים מחוג ראייתי. היו אתי שתי מזוודות, ואת האחת שלא נתכוונתי למסור לשמירה אצל מכרתי השארתי נגד קבלה בתחנה. עד הרגע הזה הייתי עוד אדון לעצמי, אם כי מפרפר בין ציפורניהם של בלשים נסתרים.

אך יצאתי מתחנת הרכבת שמעתי צעדים מהירים מאחורי וכשהפניתי ראשי מיהרו השניים אלי עם אקדחים בידיהם. “מה שמך? והראה לנו את תעודת הזהות שלך”. פנו אלי באדיבות. אך מסרתי להם את התעודה גילו לפני את תג הבולשת והזמינו אותי למכונית קטנה. בהיכנסי למכונית ובאומרי להם, שכבר בתחנת היציאה ראיתי שהם עוקבים אחרי העמיד אחד מהם פני תם ובקול יבש הגיב: “כנראה שאדוני חולם בהקיץ. אף פעם לא דרכו רגלינו שם”. כשביקשתי שיחזירו לי את תעודת הזהות גער בי השני בפשטות: “שתוק, חזיר! יותר לא תזדקק לתעודות זהות ולשום דברים אחרים”. המכונית עצרה ליד בית מידות, שבכניסה אליו עמדו שני זקיפים. שוב שלפו מלווי את אקדחיהם ופקדו עלי ללכת אתם. עם כניסתנו עלינו במדרגות צרות וירדנו למרתפים, שמהם שוב עלינו וירדנו. עליות וירידות אלה ארכו רבע שעה לפחות ולבסוף נכנסנו לחדר בו עמדו שניים בלבוש אזרחי. “פתח את המזוודה” פקדו ו“ידיים למעלה” צעקו והתחילו להריק את כיסי. כל חפץ שהוצא מכיסי הונח במקום מיוחד ולבלר רשם הכל. הניירות מכיסי העליון הונחו בתיק מיוחד, כשכל מסמך או נייר צויין במספר ובחותמת המ.ג.ב.

“דע שאסרנו אותך ועליך לקבל הכל באהבה”, אמרו. לשאלתי, על סמך מה אסרוני, ענו שקיבלו פקודה וזה הכל. מן המזוודה הוציאו הכל, ומובן שגם את כתב־היד, שכל כך שמרתי עליו במשך שנים. עובדת מציאותו של כתב־היד, משמעותה בשבילי היתה שאני עומד בצל הגרדום. הם המשיכו לרשום הכל על נייר מיוחד ולבסוף סגרו את המזוודה, מסרו לי את המפתח וכן העתק מרשימת החפצים שבה והורידוני למרתף שבו התחילה פרוצדורה חדשה. במרתף פקדו עלי להתפשט לגמרי וכל הבגדים והלבנים נבדקו באופן יסודי על־ידי פרימת התפרים ובדיקת האריג בזכוכית מגדלת מול מנורת חשמל. את האריג בדקו משני צדדיו, שמא ימצאו איזה מלים כתובות. הם ניתקו את הכפתורים מכל הבגדים וכששאלתי אותם איך אתלבש בלי כפתורים, ענו לי בצחוק שבמשך הזמן אלמד מחברי איך לעשות זאת. מישהו מהשומרים האלו היה כנראה סנדלר, שכן במהירות הפריד את הסוליות מן הנעלים ומסרן לקציני הפיקוח. גם את השרוכים הפרידו ואח"כ באו מומחים מיוחדים לבדוק את עורי, ואפילו במקומות הצנועים ביותר. לאחר חפש מחופש זה הופיע ספר שגילח את כל שיער גופי ושלחוני למרחץ.

עם צאתי מבית־המרחץ שאלתי את השומרים “לאן כעת?” והם ענו בקצף: “תראה ותדע”. לשאלה על סיבת מאסרי לא ענו ורק אמרו “תפנה לחוקר והוא יגיד לך”. במקרה עברו שני הבלשים “חברי” לרכבת ולשאלתי איך עלי לראות את החוקר ענו, שאת החוקר אראה מיד.

הובאתי לחדר סמוך למשרד בו עשו אצלי את החיפושים. כאן עמדתי לפני קצין גבוה, נמוך קומה ובעל תווי־פנים חדים ויבשים. הוא העמיד פנים כאילו הוא שקוע מאוד בקריאת מסמכים ועישן סיגריה אחרי סיגריה בלי לשעות אלי. סבלנותי פקעה ושאלתי אותו שיגיד לי על איזה פשע אסרו אותי. “אך, ככה”, ענה, “גם אני רוצה לדעת למה נאסרת”. אמרתי לו שלפי החוק מצביע החוקר בפני האסיר על סיבת מאסרו ולא ייתכן שהוא אינו יודע את הסיבה. בתשובה נתקרב אלי ובאגרוף מורם מעל ראשי אמר: “תגיד, נבזה שכמוך, היודע אתה היכן אתה נמצא?” עניתי שאני יודע, ולא רק שאני יודע את המקום אלא גם ידועים לי כל התכסיסים והמזימות ואני שואל שוב מהו הפשע שבגללו נאסרתי. הוא לא שוכנע, כמובן, ושוב אמר: “ספר אתה לנו למה אסרנו אותך”. עמדתי על דעתי שלי לא ידוע דבר ואני דורש ממנו לציין את הסיבה. במשך חצי שעה “שקע” שוב בקריאה והתעלם מנוכחותי. לבסוף קם ממקומו, הסתכל בשעון ואמר: “לא אחזיק אותך אצלי, מכיוון שעוד לא למדת איך להתנהג בחדרו של החוקר. אתן לך עכשיו דירה נאה בחינם, שתוכל לנוח בה ולהחליט מה לספר לי כדי שחייך בעתיד יהיו יותר נוחים בשבילך. לנו יש סבלנות. נחכה אפילו שנים עד שתפתח פיך ותספר לנו על איזה חטא נאסרת”. בזאת לחץ על כפתור הפעמון ומיד הופיעו שני חיילים מזויינים, שפקדו עלי ללכת אתם. בעוזבי את חדר החוקר פקדו החיילים שארים ידי וערכו שוב חיפוש בכיסי. אחרי החיפוש נצטוויתי להחזיק ידי מאחורי גבי והתחלנו צועדים בלבירינט האיום. הייתי המום, מתוך שנוכחתי שעתה בא הסוף למאמצי המרובים ולכל תקוותי. הבינותי שעם מאסר זה כבר לא אנשום יותר אווירת חופש.

אחרי עשרים דקות של ירידות ועליות ירדנו במדרגות לולייניות לפרוזדור אפל, מקום שם שוב עמדו שני זקיפים.

אחד ממלווי לחש דבר מה לאחד הזקיפים וזה הוציא צרור מפתחות גדולים. המפתחות נקשו, דלת הברזל נפתחה לפני ונסגרה מאחורי ו… דומיה!

בתא.    🔗

למרות שבמשך כל הזמן הייתי בבחינת אסיר ולמרות שחששתי כל רגע ממאסר, בכל זאת לא ארכו הרגעים, מאז ננעלה הדלת, ונפלתי על הריצפה תוך בכי תמרורים. קיללתי את גורלי ואת מזלי הדוחפני ממאסר למאסר ומבית כלא למשנהו. הרבה שנים ישבתי במחנות הסגר ובבתי־כלא, והנה כשראיתי כבר את אור השמש מיד באה אפילה נוראה זו. זמן רב מיררתי בבכי ומעיין הדמעות שלי קלח ללא הפוגה. נזכרתי שזה עתה עזבתי עולם שהאביב שורר בו, אביב מוקדם ונדיר במקומות אלה, ושזו הפעם השלישית להיאסרי, וכל פעם חל המאסר בשבת בחודש יוני.

נשמעה חריקת המנעולים, נפתחה הדלת ונכנס אדם לבוש סינור לבן ושאל מה כואב לי. עניתי שאני מרגיש כאבי לב ונפש ומלבד זה כאב בטן. הוא יצא והביא לי כדורים אחדים וגם ציווה על השומר לפתוח את מנעול המיטה, שאוכל לשכב עליה, כי המיטות מקופלות, צמודות לקירות ונעולות ובמקרה יוצא מן הכלל מרשים לאסירים לשכב עליהן, לפי פקודת הרופא או הקטיגור. מרוב ייאוש שכחתי עולם ומלואו, שכחתי את יישותי והווייתי והתעוררתי רק בשבע בבוקר לקול קריאת הגבר – גבר במשמעותה המקובלת. כבר סיפרתי שבאחת המחנות חיקה גבר אחד את קריאת התרנגול, וגם כאן היתה זו צפירה מלאכותית דומה לקריאת התרנגול. היה זה אות לאסירים לקום, לסדר את המיטות במהירות ולהתכונן לביקור. רק בקומי ראיתי שאינני בודד ואתי יושב עוד מישהו. שכני לתא דפק בדלת, שמיד נפתחה. ליד הדלת נראו דלי מים וסחבה, שהשכן הכניסם והתחיל לשפשף את הרצפה. “תראה ותתבונן”, אמר, “כי מחר יהיה תורך”. כעת נגלה לפני התא בכל “הדרו”: ארכו היה שלושה וחצי מטר ורחבו 1.45 מטר; ליד הקיר ניצב שולחן זעיר ומשני צדדיו שני כסאות, שגבהם עלה על גובה השולחן; באחת הפינות עמד עביט לשימוש בשעת צורך; כמובן שחלון צרפתי לא היה בו בתא, ודרך האשנב הקטן שליד התקרה לא ניתן לזהות מאומה משום שבמרחק קטן ממנו בחוץ היה קבוע לוח ברזל גדול־מידות; בתקרה היתה מנורת חשמל שהפיצה אור עמום בשעות היום ואור מסנוור בלילה.

משנגמרה מלאכת הניקוי נצטווינו להביא את העביט לבית־השימוש וכשרק נכנסנו לשם ננעלה הדלת מאחורינו. בית השימוש, שהיה בו גם מקום לרחצה, היה דווקא עשוי בצורה מודרנית.

בחוזרנו לתא מצאנו על השולחן חתיכת לחם במשקל 400 גרם וקומקום מים חמים. הלחם היה צריך להספיק לשנינו למשך 24 שעות. רציתי לבקש מהשומר שיודיע לרופא להיכנס לתא ולשם כך דפקתי על הדלת. אולם השומר גער בי ואיים שישלחני לצינוק אם אוסיף לדפוק. שכני אמר אז, שביום ראשון אין רופא בא בכלל בתנאים שלנו.

לאט לאט התחלתי להתרגל לאווירה החדשה, שהשלטון הסובייטי חזר להעניק לי ביד נדיבה, והשלמתי כבר עם הרעיון שדירה זו היא האחרונה בחיי. האחרונה, כי הפעם גמרתי אומר שבהזדמנות הראשונה אטרוף את נפשי. ההיגיון אמר לי, שאם בשנת 1941 עוד יכולתי לקוות שבזמן מן הזמנים ישחררוני, הרי היתה תקווה זו נעוצה בעובדה שלא היה אז כל חומר קונקרטי להאשמתי. אבל עכשיו, כשמצאו את כתב־היד של הרומן שלי נגד ההתבוללות, יש בידם די חומר לחקירה ולתביעה גם יחד, ואפילו אצא פטור ב“לא כלום” של עשר שנים נוספות בכלא, הרי יעבירוני משם למנוחת עולמים. היו אלה ימים חמים מאוד, ימים שהקיץ בא במפתיע וקשה היה להאמין שאקלים זה שורר באיזור שאף פעם אין חום הקיץ עולה על עשר מעלות. הן רק לפני ימים מועטים כיסתה שכבת שלג כבדה את פני האדמה!

באפס מעשה עצמתי עיני והופיעו לפני תמונות שנחרתו היטב בזכרוני –התמונות של שנת 1941, עת נאסרתי במולדתי ונכלאתי בקרון הבהמות. ההבדל בין אז ועתה, אמרתי לעצמי, הוא בזה שאז היו לי כוחות נפשיים לסבול חיי סחי ומיאוס אלה, כי התקווה עודדתני, וכעת הרי אפסה כל תקווה והמשחק נגמר!

חשבתי על איבוד לדעת, אבל ממחשבה אין להגיע כאן אל המעשה, שכן בהפסקות קצובות של חמש דקות מציץ השומר דרך אשנב הדלת ומשגיח על תנועת האסיר: אם אינו מנמנם, חלילה, או עושה הכנות לפעולה כלשהי ובמקרה שיש לו יסוד לחשש הקל ביותר תיפתח דלת התא והוא ייכנס בלוויית קצין השמירה, יוציאו את החשוד, יחקרוהו וידחפוהו לצינוק. ראשי היה עלי סחרחר והנטייה לברוח מן המציאות על־ידי השינה הכבידה את עפעפי, אלא שהשומר המציץ מקיץ נרדמים הוא והחבטה שלו בדלת מכריזה ואומרת: אל תנמנם! לא קל להתרגל לפעמי השומר במגפיו המסומרים ולדפיקות בדלת, אלא שחוסר הברירה מאלץ את האסיר ללא הרף והדפיקות הופכות לסימן שטרם נסתם עליו הגולל ושעודנו משמש נושא לשמירה.

פה ושם נשמעים גם צעדיהם הכבדים של כמה שומרים, בבואם להוציא אסיר מאחד התאים ולהובילו לחדרו של האינקוויזיטור המודרני לשם “חקירה”. רק ביום א' בשבוע אין מכונת החקירה פועלת. ביום א' מעיזים גם השומרים לטעום קצת וודקה והם מדקדקים פחות בחוקים החמורים החלים על האסירים הפוליטיים.

השכן.    🔗

לאחר שסעד את לבו הציג עצמו לפני שכני לתא והזמינני לישיבת־רעים, כאילו נמצאנו בבית־קפה. בפתחו את פיו אמר: “מה נאמר ומה נדבר, הרי אנו באותה ארץ שיש לכל בניה סיכוי של ישיבת קבע בבית הכלא. האזרחים מתחלקים לשלושה סוגים: מי שכבר ישב, מי שיושב, ומי שעתיד לשבת בזמן מן הזמנים. אין לנו איפוא לקבול או להתאונן על מישהו. מנהג המדינה הוא, וחסל!” במימרא שגורה זו נתלה בינתיים שכני באילן הגדול של האסירים הפוליטיים. למעשה היה הוא פושע רגיל – מועל וגנב. לאחר ששאל לזהותי ולפשעי התחיל בסיפורו, סיפור הנותן תיאור מאלף על המצב הקיים בארץ רחבת־ידים זו:

"את הורי ומשפחותיהם איני מכיר, כי גודלתי במוסד לאסופים. כבר בהיותי ילד למדתי לדעת שהכל כאן הפקר ואפשר לקחת ולמכור כל מה שבא ליד. בזמן הראשון הייתי גונב סדינים ושמיכות מחדרי השינה ובשוק הייתי מוכרם וקונה נעלים, סיגריות וגם וודקה. מאוחר יותר נוכחתי שהגניבה בשותפות אינה נותנת רווחים מספיקים ומצד שני גדולים הסיכויים להיאסר. משום זה החלטתי לצאת לרשות עצמי.

“יום ולילה שמעתי מפי המחנכים והמורים במוסד שמי שאינו עובד אינו אוכל, אבל במשך הזמן נוכחתי שהטפה זו בשקר יסודה. התבוננתי וראיתי שהפועלים העמלים יומם ולילה נשארים רעבים ללחם והמטיפים אינם עושים כלום וחיים חיי מותרות. אמרתי לעצמי, לשם מה עלי לבזבז את כוחותי? הרי אם כך או אחרת תהיינה התוצאות שליליות ומוטב שאתמחה היטב במלאכת הגניבה, כדי לחיות חיי רווחה ולהיות אהוב על הבריות. ואת המלאכה הזאת למדתי בחשק רב! בזמן הראשון השתדלתי שלא להסתכן ביותר והייתי גונב אמצעי־בריחה – מגניבת אופניים עברתי לגנוב חפצים יותר חשובים, וכך התחלתי לעלות בשלבי המקצוע. לבסוף נוכחתי, שכדי להמשיך ולהתקדם במקצוע ולהעלות יותר את ערכי בעיני האנשים, טוב שתהיינה לי ידיעות מינימליות בתורת החשבון, בכתיבה ובקריאה כדי לאחז את עיני הבריות וכדי לצבור הון בצורה המעודנת של המקצוע. למדתי במקצת וקיבלו אותי לעבודה באחד המחסנים. במחסן זה התחילה ההצלחה מאירה לי את פניה עוד יותר. וכך היה: כשהיה בא פועל ודורש לקנות איזה דבר לפי תלוש מיוחד, הייתי עונה שזה חסר כעת במחסן. אם הפועל לא היה טיפש, הבין שצריך לשחד אותי והסחורה תיווצר, ואני הייתי עומד על המקח ומסיים לבסוף את העיסקה. הודות לקנוניות כאלה הייתי מרוויח ביום אחד יותר מהמשכורת החדשית הקבועה שלי. כעבור זמן קצר התחלתי להוציא מהמחסן ולמכור בחוץ כל שעלה בידי ובחודש השני לעבודתי זו כבר רכשתי לי בית, שתי פרות וזוג אופניים. כמובן שבעסקים אלה נעזרתי מתחילה בפנקסן הראשי ואח”כ עזר לי בכך גם המנהל בכבודו ובעצמו. המנהל מצא בי לפתע כשרונות מיוחדים במינם ומינה אותי לאקפדיטור והתחלתי הולך מחייל אל חייל. תאר לך שלבסוף נמסר לי להעביר ברכבת טרנספורט עצום של זכוכית למקום ידוע. נמלכתי אז בדעתי ואמרתי לעצמי: מה תועלת תהיה לי אם אמלא את התפקיד באמונה? מוטב שאחפש במקום ההוא אדם שיסכים לקנות את כל הסחורה וישלם לי טבין ותקילין. ואמנם נמצא “בעלן” כזה ובשעות אחדות מילאתי כיסי בשלושה מיליון רובל. עם סכום עצום כזה ברשותי, העמדתי בפני בעייה חמורה: מה לעשות בכסף? אם אקנה בתים ומכוניות יעורר הענין מיד חשד בעיני הבולשת ויתחילו לחקור, באיזה אמצעים הישגתי רכוש זה ומקומי יהיה בית הכלא; לרשום את הרכוש הקנוי על שם אחר, יש חשש שהאחר יטען שהוא באמת שלו או שעוד קודם לכן ימסור למקום הדרוש על הקנוניה שלי. ממבוכה זו נחלצתי במשך שעות ספורות. קודם כל סרתי למסעדה הטובה ביותר. שם נתקלו עיני במלצרית נאה, ומיד הזמנתיה ליין ושמפניה; היצגתי עצמי לפניה כסגן המיניסטר לתעשייה הכבדה והיא התאהבה בי כהרף עין ובאותו יום חגגנו את נשואינו וקניתי על שמה שני בתים נהדרים.

“זו היתה פעולת־ההבטחה הראשונה, אבל רציתי להבטיח עצמי מפחד פתאום והתחלתי להתעניין, מי ממלא כאן תפקיד חוקר ומי תפקיד של קטיגור ושופט. לאושרי נתחוור לי שתפקידים אלה ממלאות נשים. מכיוון שכך קניתי שלושה בקבוקי וודקה, ששמתים בתיק, ושמתי פעמי קודם כל לגברת הקטיגור. את השומר שאלתי לשמה והטיפש ענה מיד על השאלה. במחיר זה קיבל קופסת סיגריות. בפותחי את דלת משרדה ראיתי אשה צעירה ונאה, ואודה על האמת, שאף כי זה עתה נשאתי אשה היא מצאה חן בעיני. בלי שהיות ברכתיה לשלום מתוך שקראתיה בשמה. בשמעה את שמה יוצא מפי, נבוכה על שקשה לה להיזכר בי. “עזרתי” לה לצאת מן המבוכה וסיפרתי לה שבחגיגת אוקטובר בבית המפלגה שתינו שתיית־אחווה וגם רקדנו. הצלחתי בשקרי והיא אורו פניה, ביקשה סליחה על שלא הכירה אותי מיד והתנצלה לפני שבזמן האחרון היא מפוזרת מאוד. היגשתי לה אז תקרובת של מחמאות לרוב, והמחמאה החשובה ביותר – שדווקא היום, שבו יום ההולדת שלי, באתי בכוונה לחוג אתה יחד, היות שאני רואה בה את המכרה הטובה ביותר שלי. היא מצידה שמחה שאיש כמוני לא שכח אותה והזמינה אותי לביתה. בביתה נתתי לה שעון זהב, שקניתיו בכסף מלא. וכטוב לבנו ביין אמרתי לה שהנני אוהב אותה אהבה בלי מצרים. אמרתי לה זאת בדמעות בעיני והיא התחילה לפנקני וגילתה שגם היא אוהבת אותי. אחר־כך כבר סידרתי את עניני ההבטחה שלי, באופן שלו היה מישהו כותב הלשנה עלי לקטיגור היה מכתב זה רואה אצלה מיד את אור התנור. אותו משחק שיחקתי גם עם החוקרת ולאחריה – עם השופטת. הן לא היו טיפשות ולא סיפרו האחת לשנייה על גילויי האהבה והשלמונים שלי. בכל עיר ועיר הייתי רוכש ע”י שלמונים את אהדת הקטיגור והחוקר".

כששאלתיו באיזה אופן נפל בכל זאת לבית הכלא, ענה שהוא בעצמו אשם בך, משום שפעם, בהיותו בגילופין התפאר שהוא מרוויח מיליונים והממשלה האדומה, הטיפשית, אינה יודעת ולא כלום. מישהו מהמסובים שמע זאת אז והלשין בפני הנ.ק.ו.ד. וזה היה במקום חדש. בבואו למקום זה חשקה נפשו בוודקה ושכח לשחד קודם את הבאים בחשבון. אסרוהו והתחילה החקירה ומכיוון שהיתה זו הפעם הראשונה לשבתו בבית הכלא וטרם הכיר את ערמומיותם של אנשי הבולשת, האמין להבטחתם שאם יספר את האמת יוציאוהו חופשי. הוא סיפר הכל וסיבך עוד עשרים איש ולבסוף נידון לחמש עשרה שנות מאסר.

“תתאר לך”, הוסיף לספר, "שבבואי למחנה מצאתי הרבה ידידים ומכרים ממש, כאילו הייתי בא למלון מפואר או לאיזו קייטנה על חוף הים השחור. לעצתם של מכרי אלה התחלנו לחיות יחד בשותפות, ובזמן הראשון חייתי בתנאים די־טובים ואפילו לא הייתי צריך לעבוד, כי שיחדתי את כל אנשי השמירה ומינו אותי לבריגאדיר. כמובן שגם כבריגאדיר התמחיתי יפה במקצועי ודאגתי שחברי הבריגאדה שלי לא ירעבו ללחם, אבל גם דרשתי מהם עבודה. שלטון המחנה היה שבע רצון ממני ושם אותי ממונה על כל הבריגאדירים. בתקופה ההיא היו נשים וגברים יחד במחנה ואני בחרתי לי את האסירות הנאות ביותר לפילגשי במשך שנה אחת נהייתי לאביהם של שמונה בנים ובנות.

“יכולתי להמשיך בחיים מאושרים אלה, אילמלא אהבת השינויים והרפתקאות הנטועה בי. הדבר שהיה כאן בעוכרי הוא שהתחברתי עם כנופייה של קציני צבא, שנאסרו בעוון לקיחת שוחד. תאר לך שעלה בידינו להתקשר עם אלה הגרים מחוץ למחנה ומהם קיבלנו נשק. נכשלנו בהכנות להתקוממות, כי אחד מאנשי הכנופייה בגד בנו ומסר את שמותינו לבולשת שבמחנה. היינו צפויים לעונש מוות. זהו פרק לחוד, אבל כעת הנני יושב שוב בכלא החקירות, כי בינתיים עשיתי פשע חדש על־ידי כך שבמחנה ניהלתי תעמולה אנטי־סובייטית. חושבני שאקבל הפעם עונש של 25 שנות מאסר נוספות. לולא ההלשנה ההיא לא היה איש מן המתקוממים יושב בבית־הכלא. וההלשנות הן כבר בדמו של האיש הסובייטי, הרוצה להיבנות מחורבן חברו. הדבר המצער אותי ביותר הוא שדווקא במחנה זה השארתי אסירה שהיתה מאוד אהובה עלי ואני מאוד מתגעגע אליה. בוודאי כבר בחרה לה ידיד אחר”.

לאחר השיחה כיבדני בעוגות לבנות ובחתיכת גבינה. בכך רצה להדגיש שעלינו להיות ידידים, כיוון שהננו אחים לצרה. היום עבר הפעם מהר ולפנות ערב כבר הרגשנו שעוד מעט וניכנס שוב לגיהנום. לפנות ערב התחילו חיפושים בתאים. ציוו עלינו להתפשט ערומים ובדקו שוב את כל בגדינו. הקצין הממונה רשם בפנקסו שאני לא בסדר ולא הבינותי מה פירוש הדבר. לשאלתי ענה לי השכן “מחר תדע פירוש המלים ולי נראה שעוד הערב יקרא אחד מאתנו לחקירה, כי לפעמים הם מתחילים לעבוד ביום הראשון בערב”. בהזדמנות זו אמר לי שבאופן רשמי אסור לשוחח עם התא השני והשיחות מתנהלות ע"י נקישות מסויימות בקיר לפי האלפא ביתא של האסירים ואם נתפס מישהו בשיחה כזאת, מקומו צינוק; לצינוק שולחים אפילו בגלל מלה שבוטאה בקול רם; שהקטיגור המחוזי מבקר בתא פעם בשבוע ולפעמים רק פעם בחודש; שלאסיר יש זכות לקבל מהספריה ספר לעשרה ימים ואם יש לו כסף יכול הוא לקנות צרכי מזון פעם בשבועיים – אלא שזה תלוי ברצון החוקר כשהוא שבע רצון מקרבנו, היינו כשהקרבן הודה בחתימת ידו על עבירות ופשעים שלא היו ולא נבראו, אבל אוי ואבוי לאותו אסיר העומד במריו; שבכלא זה אין מגלחים את האסירים, מחשש שיחטיפו מיד הגלב את התער וישחטו עצמם, אלא גוזזים את שיער הראש והזקן כגזוז כבשים, כדי שאם מי שהוא בורח אפשר יהיה לזהותו לפי תספורתו.

דבריו של שכני על הסדר בכלא היו אמת לאמיתה, וכשנתאזרחתי בכלא נוכחתי שהוא עוד העלים הרבה אמיתות.

לפי סדר היום הקבוע בבית כלא זה, היתה לנו רשות לצאת מהתא ל־20 רגע לחצר ולהתהלך על שטח מגודר של 30 מטר מרובע. אסירי כל תא היו היחידים בטיילם בחצר, כדי שלא ייפגשו עם אחרים. בצאתי בפעם הראשונה לטיול הזה הגיעו לאוזני קולות צחוק ולעג, שהעכירו את מצב הרוח העכור בלאו־הכי. שכני, שליווני בטיול זה, צעק לפקידים המסתכלים מלמעלה ואמר: “אל תצחקו, ידידים, הנמצאים אתה למעלה ירדו בקרוב למטה”. בגלל דבריו אלה נשללה מאתנו זכות הטיולים לעשרה ימים.

שכני ידע לנקוב בשמות האסירים הכלואים בתאים הסמוכים, כי הוא ידע את שפת הנקישות על בורייה. ממנו נודע לי שבתא מצד ימין כלואות שתי נשים רוסיות משנחאי באשמת ריגול. בשבתי עתה נודע לי שכאשר התחילה מלחמת האזרחים בסין עשתה השגרירות הסובייטית שם תעמולה בין הרוסים, שגרו שם מזמן המהפכה, שיחזרו למולדתם. היא הבטיחה להם שהשלטון הסובייטי לא יענישם על שנטשו את המולדת בזמן המהפכה ושהמולדת מחכה לבניה ולבנותיה הנמצאים בנכר. תעמולה זו מצאה לה הדים ורבבות אנשים חזרו לרוסיה, אלא כשרק דרכה רגלם על אדמת המולדת נאסרו והואשמו בבגידה במולדת. השכנות שלנו נולדו בסין וכלפיהן לא היה יסוד להאשימן בעבירה זו, אבל אין זה משנה.

שכני תאב מאוד לשמוע ממני על החיים בארצות המערב ומשום כך השתדל להראות לי אותות ידידות ויחס של שכן טוב. אך ידידות זו היתה קיצרת־ימים, וכך היה המעשה: באחד הימים, כשהגיעה שעת הטיול, השתנה מזג האוויר וקור עז שרר גם בתא. מכיוון שלא היה לי לא מעיל גשם ולא מעיל אחר, החלטתי לוותר הפעם על הטיול. אף שכני הודיע לשומר שהוא מוותר על הטיול. כעבור חמש דקות להודעתו זו ראיתי שהוא נועל את מגפיו וכשבא השומר שוב ושאל דרך האשנב אולי שינינו את דעתנו וברצוננו לטייל ענינו שאנו מוותרים. כעבור עוד עשר דקות התחיל שכני לחבוט בדלת והודיע לשומר שהוא רוצה לטייל. אני עמדתי על דעתי ואמרתי שאני מוותר והשומר ענה שלטייל יכולים שנינו יחד או אף אחד לא. עניתי שאני מוותר, כיוון שאין לי במה להתעטף, לשמע נימוקי התרגז שכני, חלץ מגף והתחיל להכותני בו. בהיותו חזק ממני הצליח להפילני, אחז בגרוני וצעק: “או שתצא לטייל או שאחנוק אותך!” לא יכולתי לענות לו, כי נשימתי כבדה ודם זנק מאפי ומאוזני. בראותו את מצבי הירפה ממני וצווח שאני התנפלתי עליו. השומר הזעיק את הרופא כדי לעצור את דמי הקולח. הרופא ציווה להעבירני לחדרו ושם גילה את סימני החניקה בצווארי. רק כעבור שלש שעות יכולתי לפתוח את פי ולספר לרופא מה שקרה ולמה זה קרה. ביקשתי אז מהרופא שימליץ להעבירני לתא אחר, אבל הוא אמר שדבר כזה הוא רק בסמכותו של החוקר, והחוקר איננו היום. “אם יתנפל עליך שוב, תתחיל לצעוק ואז השומר יפתח את הדלת ויעבירנו לצינוק”, אמר הרופא. עניתי, שאם יתנפל עלי שוב לא אספיק אפילו לקרוא לעזרה, שכן הוא חזק ומומחה לדבר. על כך ענה לי הרופא שהוא מצטער מאוד, אבל אין ביכולתו לעשות מאומה.

במשך הזמן נודע לי על האמצעי שהאסירים נוקטים בו במקרים כאלה: מכריזים על שביתת רעב, ואז באופן אוטומטי בא הקטיגור לשמוע על סיבת השביתה וישנה הזדמנות לספר לו את כל הקורות אותך. בהיותי חדש בבית הכלא לא ידעתי על תכסיסים אלה ונאלצתי לחזור לתאי.

בחוזרי לתא עמד לו שכני ופיזם מאופריטה סובייטית “הקוזקים בני הקובן” ואפשר היה לחשוב שלא קרה שום דבר וכאילו כל הדבר לא ידוע לו. מאז לא החלפתי אף מלה אחת אתו ולא הסתכלתי עליו והיינו כשני חתולים בשק. מרצון או מאונס היינו מוכרחים לשבת האחד מול השני כדי לגמוע את המים הפושרים וללעוס את פת האסירים. קשה ביותר היה כשנאלצנו בבוקר לשאת יחד את העביט. הוא ניסה פעם לבוא בדברים אתי, אבל אני לא הגבתי, לבסוף, כשנקרא באחד הימים לחוקר ולא חזר יותר לתאי, באה הקלה פורתא במתיחות עצבי.

החוקר נמרטין.    🔗

בשעה מוקדמת של יום שני לאוגוסט 1950 הובאתי למשרדו של החוקר בקומה החמישית. היכרתיו ביום האסרי. אז עשה עלי רושם של מטומטם ועל כן לא היה לי הפעם שום רגש של פחד בעומדי לפניו. “נו, מה שלומך”, פנה אלי באופן נימוסי מאד, “חושבני שנחת דייך ותוכל לספר לי כעת על כל פעולותיך האנטי־סובייטיות”. כשניסיתי לומר לו שוב, שמצפוני נקי לגמרי מפעולות אנטי־בסובייטיות, ענה, “אך, ככה, לו היה לך מצפון סובייטי כי אז היית מספר ביום הראשון למאסרך על כל פעולות ההרס שלך נגד השלטון. עליך לדעת שלנו ידועות כל פעולותיך. הארון העומד ממולך מלא בתיקים על פעולותיך. בהיותי אדם בעל לב אני רוצה להשפיע עליך שלא תתעקש במצבך העגום, כדי שלא תחמיר אותו יותר. לשם מה, אני שואל אותך, אתה מכחיש ורוצה לשכנענו שאתה חף מפשע ככבשה תמימה? עלי להזהירך שהתנהגות כזו רק תחמיר את מצבך. בין כך ובין כך תספר לנו. אפילו כשתשכב על אלונקה רגעים מספר לפני הגסיסה! אני רואה שאין לך שום מושג בפני מי אתה עומד. היודע אתה את פירוש ראשי התיבות צ’קה?” כשעמדתי על דעתי ואמרתי לו שאינני יודע, אמר: “טוב, נהדר, המתן נא קמעה ותספר בלוויית תזמורת את פירושה של מלה זו”. כששאלתי אותו מה הוא הפירוש “לספר עם תזמורת” קפץ ממקומו כנשוך נחש והראה בקיאות יוצאת מן הכלל בביטויים גסים, שאינם ניתנים להעלות על הנייר, וחזר עליהם פעמים רבות. פתאם הפסיק ופנה אלי: “אולי תגיד לי מה פירוש המלה ‘ציונות’. עניתי שזאת אני יכול לבאר מיד אבל אצטרך להרצות לפניו שעות אחדות. הוא התרגז יותר וצעק שהוא לא הזמינני להרצות לפניו, כי אם לענות על שאלותיו, אך התבלבל ואמר: “כן, מה זאת ציונות אתה יודע, ומה הפירוש צ’קה אינך יודע? נבזה שכמותך, אני מזהיר אותך שוב, שאם לא תענה על שאלותי תקבל תפריט כזה שכל עצמותיך תאמרנה!” פתאם ניגש לשולחנו, הוציא סיגריות והזמינני לאחת מהן. סירבתי. “איזה גבר אתה שאינך מעשן? כנראה שגם אחרי נשים לא חיזרת. נו, האם גם על שאלה זו אינך מוכן לענות?” אמרתי לו ששאלה זו איננה שייכת לעניין ואינני חושב לענות עליה. לשמע זאת שוב קפץ ממקומו, ניגש אלי בעינים מפיקות זעם ואמר: “היוצא מדבריך שעלי להתייעץ אתך איזה שאלות להציג לפניך, לא כן? היה בטוח שאדם סובייטי איננו זקוק לעצות מהבורגנים, ולא מאויבים נבזים שכמותך. אני חוזר ואומר לך שיש לנו די חומר נגדך ולא כדאי שתתעקש”. עניתי שוב בשאלה: אם יש לכם כל החומר הדרוש, למה לכם לשמוע ממני? שוב אמר: “מתקבל הרושם שכאן לא אני החוקר, כי אם אתה. תקופת פעולותיך המשפטיות חלפה מזמן ואין לך לשחק תפקיד של דון קישוט. אני מזהיר אותך שנית, שאם תמשיך להציג לי שאלות, הכדור הראשון מאקדחי יעוף לראשך הארור”. אמרתי לו שאודה לו מראש אם יעניק לי מתנה זו, באין לי חפץ יותר בחיים. “הממ”, רגז, “אם אתה גבור כזה, למה לא לחמת נגד היטלר?” עניתי לו דברים כהווייתם: משום שאתם שללתם ממני את האפשרות הזו. משנת 1941 אני כלוא אצלכם ועד 1940 לחמתי בהיותי בצרפת. ידוע לך היטב שלא אני באתי, אלא אתם הבאתם אותי לגן העדן שלכם, כי הבטחתם לתת לי אשרת מעבר מאודיסה לקושטא, ולא עמדתם בדיבורכם. על שאלתו למה לא נשארתי בצרפת עניתי שלא רציתי להיות לטרף לנאצים אך לצערי נפלתי טרף בידי הרוסים. “ימח שמך”, הרעים בקולו, “נבל ונבזה, סוכן הציונים. אתה חושב שאנחנו מפחדים מהשלמונים הטמאים שלך? לא ולא. אדם סובייטי איננו פחדן, אדם סובייטי הגיע ממוסקבה לברלין ויגיע אם ירצה אפילו לירושלים המטונפת שלכם!” לא יכולתי לשמוע את יחסו הגס לירושלים ואמרתי: אם כולכם טמאים ומטנפים אל תגיד שירושלים מטונפת גם היא. “שתוק ממזר” זעם וכוון אקדחו למולי: “אתה יודע איפה אתה נמצא, הנני שואל אותך שנית?” שקלתי לו בחזרה: אתה יודע שאינני מפחד כלל מהאקדח שלך, גיבור שכמותך. לי לא תספר על הגבורה שלכם. אני זוכר די יפה איך ברחתם כעכברים ב־1941 ובמשך שלשה חדשים היה צבא גרמניה ליד מוסקבה, כבש את כל רוסיה המרכזית והגיע עד קוקז. איפה היית אז אתה עם האקדח שלך? אתם גיבורים לחטוף אנשים הבורחים מהיטלר ולאיים עליהם באקדח. זאת היא כל הגבורה שלכם. אדרבא הראה נא את גבורתך באקדחך לאנשי בנדרוב בלבוב! ידוע לי שגיבורים כמוך מפחדים לצאת שם לרחובות. רק ביחס אלי אתה גיבור! בדברי אלה העליתי את חמתו עד להשחית והוא התפרץ: “כנראה שעוד אינך יודע איפה אתה נמצא. אם נרצה נוכל אפילו להביא את מיסטר טרומן בשק ולהכניסו ללול של עופות!” ולמה אתם ממתינים? עניתי, אנא הביאוהו בהקדם וייגדל כבודכם! אתה, אזרח חוקר, חושב כנראה שלפניך עומד קולחוזניק תמים המאמין לכל דבריכם. אותי לא תשכנע בשטויות כאלה, כי לי כבר ידוע שהנכם הרברבנים הגדולים ביותר במאה העשרים. כמובן שהוא גבר עלי בוויכוח וידו היתה על העליונה. שכן עבר מאיום למעשה: הוא הזעיק את אנשי השמירה, שכיבדוני באגרופיהם. דליי המים הקרים שהריקו עלי כדי שאתאושש לא הועילו. אח”כ כשהובהל הרופא הוא הזהירם, שאם יוסיפו לחקור אותי בסיוע של אלימות לא יהיה את מי להביא למשפט. אזהרה זו השפיעה.

מני אז השתדל נמרטין להתחיל את החקירה בניחותא ובבדיחותא. כעבור כמה ימים לאחר החקירה הראשונה שאלני תחילה מתוך זחיחות הדעת איך שאני מרגיש בקייטנה שלהם, ואיך הרגשתי כשקבלתי את “הכיבודים” הידועים. “שמענו, המשיך, שבזמן שהיית במצב של התעלפות הזכרת הרבה שמות מאהובותיך הצרפתיות. אמור לי, אם כן מי יודעת יותר לאהוב, רוסיה או צרפתיה?” כשאמרתי שלא אחווה דעה בעניינים כאלה, התרגז וצעק: “אנו יודעים שלא התעניינת בנשים ולא שתית וודקה, הסתפקת בתפקיד חשוב מאוד לדעתך להוליך שולל אזרחים סובייטים ולהניעם לחלום על ישראל שלך. טוב, נדע איך לגמול לך על העבודה המתועבת הזאת!” כשוך חמתו התיישב לכתוב את הביאוגרפיה שלי. עבודת הכתיבה נמאסה עליו עד מהרה, קרע את אחרון הגליונות המותחלים, הרים את השפופרת וביקש מספר 10. כעבור חמש דקות נשמעו בפרוזדור נקישות המגפיים של השמירה שבאה להחזירני לתא.

כעבור חמש שעות, כשהבהילוני שוב לחדרו, קם ואמר לי ללכת אחריו. ירדנו קומה אחת והוא הכניסני לחדר מקום שם עבדו פקידי הבולשת. הם עיינו אז במסמכים. נמרטין השאירני שם, בהבטחה ש“עוד נתראה היום”. בחדר זה היה יהודי אחד שהצטיין בגסות רוחו ובנבלותו. הוא פנה לשאר הפקידים ואמר: “כנראה שברנש זה משתדל לעשות רושם שהוא חף מפשע. חבל, הייתי קורע לחתיכות פאשיסט ארור זה”. שעות ארוכות ישבתי והסתכלתי בעבודתם. הם עמוסים “עבודה” למכביר ועובדים גם במשמרות לילה. בשתים וחצי בלילה הובילו אותי שוב לחדרו של נמרטין. שוב הציע לי סיגריות וחידש את כתיבת הביאוגרפיה שלי. בזמן הכתיבה השמיע הערות ארסיות, לקוחות מדברים שהוא מעלה זה עתה על הנייר: שכל חיי היו חיי בנדיט; שלמדתי לימודים יהודיים כדי לנצל אחר־כך את הפועלים; שחייתי כל ימי חיי על חשבון אחרים ובעצמי לא עבדתי; ששיחדתי את מנהל הגימנסיון והאוניברסיטה שלמדתי בה ולמעשה אני בור ואינני מסוגל, עם מוחי המטומטם, להבין את תורתו העמוקה של הגאון הנעלה יוסף סטאלין. לפתע עבר לנושא חקירתי ודרש שאבאר לו, למה חזרתי ערב מלחמת גרמניה–רוסיה לעיר מולדתי. “נו, ודאי”, המשיך, “זה מוכיח לי שוב שקבלת תפקיד מההסתדרות הציונית העולמית לנהל תעמולה בין יהודי בריה”מ שיקימו מפלגה ציונית“. על שאלתו, את מי מאנשי ההסתדרות הציונית בצרפת היכרתי עניתי שלא היכרתי אף אחד. הוא לא קיבל את תשובתי וצעק: “אתה מתכוון כנראה לשכנעני שאם לא היכרת אף ציוני אחד זה מוכיח שאינך ציוני. נו, שרות הבטחון שלנו יוכיח לך שאתה כבר מזמן ציוני. עכשיו אמור לי, אם הנך מעוניין לדאוג לעתידך, מי היו מנהיגי המפלגות הציוניות באירופה ובאמריקה?” במקום תשובה היצגתי לו שאלה: אתה, שהנך חבר המפלגה הקומוניסטית, אולי תואיל לקרוא לפני את שמות כל מנהיגי הקומוניסטים בעולם? “לשם מה אתה מבקש זאת?” צעק, “ואיך מעיז סמרטוט נבזה וממזר שכמוך להשוות את המפלגה שלנו, הכי נכבדה בעולם עם מפלגת הטינופת שלך?” תסלח לי, אזרח חוקר, אמרתי, אני באמת מצטער מאוד לרושם ההשוויה שקיבלת. באמת שכחתי שיש הבדל גדול מאוד. ההבדל הוא בזה שההסתדרות הציונית אינה מחסלת את חבריה כמו שנוהגת המפלגה הקומוניסטית שלך!” הוא נדהם מדברי ושאל, ממי שמעתי זאת. כשהוכחתי לו שהדבר ידוע לכל מן העתונות עברה סקרנותו כל גבול ורצה לדעת מה כותבת העתונות במערב. הרגשתי אז סיפוק רב שהצלחתי לעת־עתה להשכיח מלבו כל שאמרתי על המפלגה הקומוניסטית. סיפרתי לו באריכות על תגובת עתוני צרפת למשפט זינובייב ועמדתם השלילית בקשר למשפטים אחרים מעין אלה. למשמע שאלתו, אם יש בצרפת מפלגה יותר חשובה מהמפלגה הקומוניסטית פרצתי בצחוק. הסברתי לו שלמפלגה הקומוניסטית בצרפת אין מהלכים רבים בחברה והיא מורכבת רק מקומץ פועלים הרואים את הסוציאליסטיים כבורגנים. במשך שבועיים בליתי ימים ולילות אצל חוקר זה, ופרט לחקירה הראשונה אצלו לא היה לי יסוד להתאונן. מכיוון שנואשו להוציא ממני פרטים ע"י לחץ נקטו בחקירה תוך פיטפוטים, הלצות ושיחות בעלמא. צורה נוחה זו של החקירה הטעתה אותי לחשוב שכך יימשך הדבר גם להבא. טעות גדולה היתה זאת וכעבור ימים אחדים הוברר לי שעוד מעט ארגיש בכל העינויים הנוראים ואשתה מקובעת התרעלה עד תומה.

בשבתי אצל החוקר נמרטין, נכנסו פתאום שלושה אזרחים, מצוחצחים ומגולחים למשעי, שהופעתם עוררה כמעט את האמונה שהוזמנו לשיחה קלה למקום זה. אחד מהם פנה אלי בשאלה: “נו, איך מוצא חן בעיניך המלון החדש שנתנו לך?,” עניתי לו בתמימות מלאכותית שהוא מוצא חן בעיני עד למאוד. “מובן מאליו”, ענה, “הלא כאן בתא נותנים מזרון חדש, שני סדינים צחים, כר ושמיכה. מה היית מקבל בבית מלון שכזה אצל הבורגנים?” בתשובה אמרתי, שאצל הבורגנים נמצא כל אדם בביתו ואיננו זקוק לבתי מלון ממשלתיים כאלה. “ברצונך להגיד”, המשיך “שאצלכם הבורגנים אין בתי כלא?” כן, אזרח חוקר, עניתי, יש שם בתי כלא, אבל לא לאנשים ישרים. הוא העמיד פנים חמוצות, כשחטמו הנשרי מורם, ודיבר כאילו לעצמו: “מובן מאליו. הג’נטלמן הסמרטוטי הזה היה משוכנע שיוכל לצפצף על הבולשת הסובייטית, אבל מכיוון שהבולשת שלנו היא עשרות מונים פקחית ממנו אין הוא שבע רצון. כבר נדאג שתהיה שבע רצון במלון הממשלתי שלנו. נדאג לא רק לכלכלתך ולדירתך אלא גם להוציא ממוחך המטומטם את האשלייה שתהפוך את רוסיה לתל־אביב”. הפסקתיו ואמרתי לו שאין בכוונתי למלא את התוכנית שהוא מייחס לי ואני רק משוכנע שהיהודים הנמצאים בתנאים קשים ידאגו לפתור את בעייתם אחת ולתמיד כדי שלא יהיו יותר למשחק בין מתעלליהם. על כך הגיב: “זאת אומרת שהוד מעלתו הדוקטור הבורגני רוצה להשפיע עלינו שגם אנו נהיה לציונים, לא כן? נו ידיד, אל תחשוב אותנו לאידיוטים. תעמולה זו הביאה אותך למלון אצלנו והיא תביא אותך אלי קבר. אכן, אפשר ואתה שייך לסוג הקנאים העיקשים השמחים להתגלגל בבתי הכלא. זה עסקך הפרטי. לתיאבון ושלום רב”.

החוקר גולוחוב.    🔗

נקראתי לעלות למחלקת החקירה והשומרים הביאוני למקום חדש. גולוחוב זה לא השגיח בי כלל וברגעים הראשונים ישב וטילפן לכמה מקומות בעניינים שונים: על פרווה בשביל אשתו החדשה; על הכאבים שהוא מרגיש בפצעיו מן החזית, כתוצאה מרסיס שנשאר בגופו; על כרטיס לתיאטרון וכרטיס חינם לבתי הבראה וכו'. לאחר מכן קם ממקומו ופנה אלי בזעם: “עוד הרבה זמן תשתטה ותתנהג כילד שאינו יודע בין ימינו לשמאלו ותרצה להאמין שבבית הבראה אתה נמצא ותדרוש כל מיני מטעמים כשהמשרתים עומדים ומצפים למוצא פיך וייהנו אם הוד מעלתך יואיל לטעום משהו?” הוא קימץ את אגרופו, היכה על השולחן ואמר: “או שהינך מספר מה שפעלת נגד השלטון הסובייטי, או שאני מפוצץ את מוחך בכדור שבאקדחי!” באותו רגע הוציא מן המגירה אקדח גדול מטיפוס ישן. בבקשה כבדני בכדוריך, אמרתי לו בגלותי את חזי, אין לי צורך בחיים הנהדרים שהענקתם לי. אבל אחת אגיד לך שלא אודה על הדברים שבדיתם. בכוונו את לוע האקדח אלי, צעק: “עמוד במקומך, נבזה. אלמד אותך איך לדבר עם קצין סובייטי גבוה, עוד אינך יודע מי אני. אתה רוצה להוכיח לי שאתה ישו השני הסובל על פשעי העולם?” אין אתה אדם סובייטי אמרתי לו; אדם סובייטי אינו מזכיר את שמו של ישו הנוצרי. כתשובה הנחית אגרופו על ראשי. בהיותי המום מן המכה תפשתי בשרפרף וזרקתיו אליו. השומרים שהובהלו כבלו את ידי ורגלי, והוליכוני לתא רטוב, מלא צחנה ושורץ עכברושים לרוב. ההיתה זאת תוצאה של המהלומה בלבד, או המהלומה בתוספת האווירה של הסאלון החדש? – דם רב החל פורץ מנחירי והתעלפתי. כשחזרה אלי ההכרה נוכחתי שרופא בודק את הדופק שלי והרגשתי שאני נאלץ לנשום דרך הפה, כי נחירי היו סתומים בצמר גפן. “עשיתי לך זריקות”, אמר הרופא, “ונתתי הוראה לשמירה שיפתחו את מנעול המיטה. עליך לשכב בצורה שהראש יהיה נמוך מיתר חלקי הגוף ומכדורים אלה עליך לקחת אחד בכל חצי שעה, כדי שכאבי הראש יפוגו. כיוון שאין לך שעון, תשתדל לקבוע את זמן לקיחת הכדורים בדרך ניחוש”. דרך אגב שאלני: “מה קרה שהתעלפת באחד התאים וקיבלת שטף דם?” אמרתי לו שאדם כמוהו העובד כרופא במקום זה יודע די יפה מהי הסיבה שאסיר מתעלף ומקבל שטף דם וצביעות היא לשאול על כך. “אני מבין אותך”, ענה, “אך אינני אשם בכך שעברת על החוק הסובייטי ועליך לתת כעת את הדין על כך”.

למרות מצבי הקשה הזה לא הססו להביאני שוב לגולוחוב זה. הוא כאילו לא הכירני ושאל אותי בסארקזם מה קרה לאפי. למרות שהדיבור היה קשה עלי, בכל זאת התאמצתי ואמרתי לו, ודיברתי כאילו על גוף שלישי, שאחד החוקרים ניסה ללמדני פרק בהומאניזם סובייטי וכשראה שאינני תופס תורה זו, מצא לנחוץ להחדירה לראשי על־ידי אגרוף־רשע. בסיימי דברי אלה פרצתי בבכי. למראה בכיי נהנה הנאה עילאית, חייך ואמר: “סוף סוף גיבור שכמותך מוריד דמעות כילדה צעירה!” כאשר נרגעתי במקצת אמרתי לו, שלא מעוצמת הכאב אני בוכה אלא מעוצמת העלבון. ברשותו סיפרתי לו את המשל של דה־לה־פונטין על הזמיר והעורב שהלכו להתדיין אצל החזיר והחזיר פסק, שהעורב קולו יותר ערב ועל האחרון לנקר עין אחת של הזמיר. הזמיר בכה בעינו שנשארה לו לפליטה וכשנשאל על־ידי נער על סיבת בכייתו, ענה, שלא על אבדן עינו הוא בוכה אלא על שהדיין שלו היה חזיר מיער! אפשר היה לנחש שלשמע משל זה יריק בי החוקר את כל הכדורים שבאקדחו, ומה גדול היה תמהוני שבמקום זאת רק ירק על הריצפה יריקה משולשת והכריז: “אני מצפצף על לה פונטין שלך ועל כל הצרפתים”. האם לא הבין את הנמשל? הוא נתקרב אלי ואמר: “אתה, כמובן, מתמרמר על התנהגותו הגסה של החוקר הכי הומאני בעולם, החוקר הסובייטי. אבל אצלנו הכלל הוא, שאם הנאשם מתנהג בגסות גם החוקר מתנהג כמוהו. ועוד דבר: עלי להגיד לך, שאנו נוקטים באימרתו הצרופה של הסופר הסובייטי הכי הומאני בעולם, הלא הוא מקסים גורקי. הוא אמר שאם אויב אינו נכנע יש לחסלו!” כנגד זה אמרתי לו שטעות היא לחשוב שהאדם הכי הומאני היה גורקי ולי ידועה צוואתו של אדם קצת יותר גדול מגורקי זה, הלא הוא וולטר שלפני מותו אמר: “אל תיטור טינה לאויב, ואם הוא נמצא בידך אל תתעלל בו” ושבכך הסתמך על דבריו של החכם מכל אדם, שאמר “בנפל אויבך אל תשמח ובכשלו אל יגל לבך!” עכשיו הגד לי, פניתי אליו, מי האויב. אני, הרוצה להגן על זכויותי כאדם, ואפילו כאסיר, או אתה. המתעלל בקורבנך על לא עוול בכפו ורק על ששכלו בגד בו ונתן אמון להבטחות השלטון הרקוב שלכם? “חה־חה־חה”, התפרץ בצחוק, “נו, תודה בעצמך מי כאן המשוגע והטיפש והמטומטם? אתה הלא חושב בטח את עצמך לאדם מלומד. תגיד לי באופן אובייקטיבי בשביל מי פועל כעת הזמן: האם לא למעננו הבולשביקים, המצפצפים על האפיפיור, על כל הכנופייה הדתית, ואפילו על מיסטר טרומן? בידינו עלה לא רק לשחרר את רוסיה אלא גם מאות עמים משועבדים ואנו הולכים מנצחון לנצחון! אמור בבקשה מיהו השלטון הרקוב, שלנו או של הבורגנים שלך המפסידים כל יום חזית אחרי חזית?” דומני, עניתי, שאין לך ידיעות עמוקות בתולדות העמים. בכל תקופה ותקופה מתקיים אצל כל עם ועם הפרוצס של גאות ושפל, של זוהר וירידה, ואם הם נמצאים כעת בתקופת הזוהר שלהם אין זאת אומרת עדין שהירידה או השפל יאחרו לבוא. אם עלינו היהודים עברה כעת תקופת השפל והירידה, אין זה מוכיח שעם ישראל יהיה תמיד במצב של ירידה. להיפך קדמונינו אמרו שיש ירידה הגורמת עליה. “שמע את שאגיד לך”, ענה תוך התרגשות, “בל תחשוב שהזמנתי סמרטוט למשרדי כדי לשמוע את הפיטפוטים של החכמים שלך ושל כל הצרפתים שלך. אוכל רק להבטיחך דבר אחד, שאת הנופל לידינו אנו טוחנים עד דקה. יש לנו סבלנות. יבוא היום ותראה את עצמך מאושר אם נסכים לשמוע את הווידוי הגדול שלך. בהיותך כסיל אתה עומד במרייך ואינך מסכים לספר מיד על כל הפעולות האנטי־סובייטיות שלך ולהקל את עונשך. זה עניינך. בין כך ובין כך תספר לנו לבסוף את הכל”. עם זאת נתיישב אל השולחן לכתוב דבר מה. כשסיים הרים את הטלפון וכשנכנסה מזכירה מחייכת ביקש ממנה להתקין בהקדם שלושה העתקים מהגליון שמסר לידה, היות והם מפסיקים היום את העבודה בשעה מוקדמת וברצונו “שהגיבור הבורגני הזה יחתום בטרם נגמור את עבודת היום”. כעבור עשר דקות חזרה המזכירה ומסרה לו את ההעתקים. “כעת,” אמר, “קח כסא, שב ליד השולחן וקרא את כתב האשמה נגדך”. תוכן הכתוב היה:

אני מיור סמיון גולוחוב, מנהל מחלקת החקירה מספר 10, אחרי חוקרי את הנאשם….. נוכחתי שהנאשם…. היה כל ימי חייו ציוני פעיל ומילא תפקידים חשובים ואחראיים בהסתדרות הציונית העולמית; שהוא, בהיותו כבר בטריטוריה הסובייטית, ניהל תעמולה ציונית בין אזרחים סובייטים וכמו כן התקשר עם שגרירות בורגנית בבריה“מ וניסה למסור לה תעודות המכילות רכילות על בריה”מ ועל מצבה המדיני הפנימי וכו' וכו'. לכן אני מוסר את כתב האשמה הזה לקטיגור הכללי ודורש להרשיעו בהתאם לסעיפים 158א, 58–10, 58–11, 58–8, 58–6, 58–14. בהתאם לקודכס הפרוציסואלי, הנני דורש להעביר את גליונו למחלקת א1, כתוצאה מחומרת פשעיו והתנהגותו הגסה כלפי שלטונות החקירה הסובייטית".

14.7.1950 (–) מיור סמיון גולוחוב

סירבתי לחתום על כתב פלסתר זה, אבל הוא עמד על דעתו שאני יכול להביע את מחאתי להאשמה זו, וכי כאן אני רק חותם שקיבלתי את כתב האשמה ולא יותר. ליתר בטחון חתמתי את שמי והוספתי שכתב זה מיוסד על שקר, כזב, צביעות רכילות ובפרובוקציה.

הוא רצה כמובן להראות לי עוד הוכחות שמילאתי כביכול תפקיד אחראי ביותר בהסתדרות הציונית ושחומר זה מספיק להאשים אותי לפי סעיף המטיל עונש מות על העבריין. כששאלתי אותו עם איזה שגרירות התקשרתי במוסקבה צחק ואמר: "רצית להתקשר עם שגרירות ישראל, ואצלנו מענישים לא על המעשה בלבד כי אם על הנטייה לעשות את המעשה,. ולמה אתם מעלימים זאת בכתב ההאשמה, שאלתי. הן בו כתוב “ניסה להתקשר עם שגרירות בורגנית” ולמה אינך כותב באופן ברור “שגרירות ישראל?” על כך ענה שזה מובן מאליו. כשהוספתי להוכיח לו שכתב־האשמה צריך להיות ברור ולא ברמזים, נזדקף ואמר שמספיק לו לשמוע עצות מפי. בראותי שהוא עומד במרייו קרעתי את הטופס שעליו חתמתי וחזרתי על דרישתי שישנה “שגרירות ישראל”.

ברגעים רציניים אלו טרם הבינותי את כל התהליך וחשבתי שתפסו את הסוכן ומצאו אצלו את הניירות שמסרתי לו. לא עלה על דעתי שמכתבי שמסרתי לגוצוביץ נמצא גם הוא בידיהם, משום זה נקטתי בשיטה של “איני יודע ולא כלום” ושכל האשמה בעניין התקשרותי עם שגרירות חוץ בשקר יסודה. אז אמר לי גולוחוב דבר שלא יכולתי לרדת לעומקו: “תחכה חביבי זמן קצר ואז תבין עד היכן טעית בחשבונך ולא העלית על דעתך שהז’ידים שלך אינם מסכימים ללכת בדרכך”. אח"כ עבר להסביר את סעיפי האשמה, ובעיקר הדגיש שכל שעותי הפנויות בוזבזו לביקורים בבתי הסלמונים ובבתי בני־הנידה שלי (ביטוי “יפה” זה הידהד באוויר החדר בכל חמש דקות), הוא לא שכח גם לנאץ את ישו הנוצרי ועל שאלתי, שאם הוא כל כך מנאץ את ישו למה פתחו הקומוניסטים סמינרים לתורת ישו, ענה שזה עניין של פוליטיקה ואינו שייך לכאן. שוב השתדל להשפיע עלי שאספר את הכל ואז ישתדל שאשלח לבית כלא נוח ותינתן לנשים רשות כניסה לתא שלי שם. שוב אמרתי שלחינם הוא מבזבז זמן בהבטחותיו החוזרות, שכן אין לי מה לספר. הוא התחיל לזמזם מין זימזום מותח עצבים והפסיק לפתע ואמר: "אצלנו בברית המועצות אין אוסרים אנשים ללא חומר אשמה מספיק או ללא נימוקים, ואם כבר אוסרים את מישהו אין כבר סיכויים שאסיר כזה יתחמק ממקום מגורו הנצחי.

היה זה יום חקירה קשה מאוד. כאן הופיע לא חוקר קומוניסטי סתם אלא נוסף על כך אחד מאלה הידועים בשינאתם הפראית ליהודים. את שינאתו זו לא השתדל אפילו להעלים ואמר: “מכירים אנו את הז’ידים כאלמנטים הכי מסוכנים לשלום העמים ולבטחונם. הודות לכשרונו של ‘גאון האנושות’ יבוא כעת הקץ על הפאראזיטים הרוצים להשתלט על כל העולם”. על דבריו אלה אמרתי לו, שלדעתי זוהי משאת נפשם של אנשי הקרמל לשלוט על כל העולם ושאחרי מלחמת העולם השנייה היה דווקא הקרמל, שכבש ארצות שונות, זה שהשמיד את אנשי השלטון הקודמים בארצות אלה והנהיג חוקים דרקוניים בשביל התושבים, והאם במום שבהם הם מנסים להאשים את היהודים? האמת שהיטחתי כלפיו לא נראתה לו והוא מיהר לפתוח את המגירה ולהראות לי את אקדחו, אך נמלך כנראה בדעתו ואמר: “נו, אין לך מושג מה שאנו מכינים בשביל אויב כמוך. המשך לדבר סרה בשלטון הסובייטי ותריח בקרוב ריח אבקת שריפה מחייה נפשות”.

הא התחיל להזמין אותי לחקירה לעתים תכופות יותר, לאיים עלי באקדחו ולהתבטא בכל מיני ביטויי גנאי כלפי היהודים וכלפי מדינת ישראל. היות וכל שבועיים היו מכניסים לתא דיו ופיסת נייר, שהאסיר יוכל לכתוב תלונה, העזתי להתלונן עליו בכתב בפני המנהל הכללי של המ.ג.ב. כתבתי על ההתעללות הפראית של גולוחוב והביטויים הגסים שלו. כשהופעתי לפני גולוחוב אחרי כתיבת התלונה, היה נוכח גם עוד איזה חוקר אחר. בתחילה חייך ואחר־כך צעק בקולי קולות: “אתה כנראה רוצה שאפרוש לפנסייה. לא, ידידי, שני דברים שכחת: קודם כל שהתלונה שלך הגיעה ישר אלי, ואני הוא המחליט ולא אחר, והשנית – אינני מרגיש עצמי קשיש עד כדי לוותר על עבודתי. אבטיח לך בהן צדק קומוניסטי שיש בי עוד די כוחות לעבוד עוד 30 שנה לכל הפחות, היינו כל אותן השנים שעליך יהיה לשבת בבית הכלא. כשתגמור את ריצוי העונש תוכל לפנות לשלטונות ולבקש שישלחו אותי לפנסיה. כמובן, לו הייתי איש התלמוד כמוך, המשתדל להוכיח לטיפשים שהעולם הזה אינו שווה ולא כלום ושכל החיים הנפלאים ניתנים להשגה בעולם הבא הייתי חושב על פנסייה. אבל אנו הקומוניסטים מצפצפים על התלמוד שלך ואנו יודעים, שלהתחתן שתים עשרה פעם יותר טוב מאשר פעם אחת!”

היה לו לגולוחוב כישרון מיוחד לעבור מכעס לצחוק ומצחוק לכעס כשחקן מובהק. מי שלא ראה את החליפין האלה תוך דקות ספורות לא היה מאמין שכשרונות כאלה קיימים גם אצל עובדי המ.ג.ב. כל שיטת החקירה היתה בנויה על מחקר עמוק בפסיכולוגיה של האסיר, והם ידעו די יפה שחילופים תכופים ופתאומיים כאלה בכוחם להשפיע על האסיר ואפילו יהיה בעל עצבים חזקים מאוד. כל אסיר העומד כאן לחקירה מושפע לא רק מהפיזונומיה של החוקר כי אם אפילו מתנועותיו המאיימות והוא מנסה לעורר אצל עריצים אלה קורטוב של רחמנות. כשגולוחוב היה מתחיל להתלוצץ או לספר בדיחות גסות נתכוון בכך שהאסיר יראה בו אדם טוב ונוח לבריות ואצל הרבה אסירים היה באותם הרגעים מתעורר הרצון לספר את האמת, כדי שתליין פראי זה יתייחס אליו לפנים משורת הדין ויקל את ענשו. אצלי נוכח, שכל השיטות האלה אינן משפיעות ומשום כך החליטה ועדת החקירה להעבירני לחוקר אחר, בעל דרגה יותר גבוהה.

האגרונום.    🔗

מחדרו של גולוחוב יצאתי מרוגז, מושפל ומדוכא ובשובי לתאי ליוותני ההרגשה שכבר לא אאריך ימים. כי יותר מדי כוחות שוללים ממני הגאנגסטרים החוקרים והם מורטים את עצבי הלוך ומרוט, ללא קץ ותיכלה. בהיסגר הדלת מאחורי, ולבי מלא ייאוש מר, נפלתי ארצה וגעיתי בבכיה. בכיתי וגם הרהרתי בתקופה משונה זו ־ המערב מסייע סיוע פאסיבי להיטלר וסופו שהוא קוצר הרס ואבדון, כגמול על שטיפח וריבה את אבי־אבות הטומאה הזה; המדינה "האנושית ביותר, מתנה הבהבים עם הנאצים בשעה שכבר החלו בהשמדה המונית של היהודים באירופה, וסופה שהיא גוזרת כיליון לעשרות מיליונים של בניה. ואחרי כל אלה ממשיכה מדינה זו לדכא את אזרחיה היא ואזרחי מדינות אחרות. הטרם למדו לקח שהפשע אינו משתלם? בעודי נתון להירהורים אלה שמעתי פקודה: “אסוף חפציך ובוא!” מילוי הפקודה לא דרש זמן רב, כי בתאי היו לי רק זוג לבנים ומגבת.

התפלאתי שמעלים אותי לקומה הרביעית, שהיא יותר נקיה. בהיכנסי לתא החדש, שהיה יותר מאוורר, עמד שם אדם חסון ובעל זקן. במנוד ראש, שפירושו “ברוך הבא”, קיבל את פני ונשאר דומם, כאילו אינו רואה את הנעשה מסביבו. הוא תלש שערות מזקנו שהאפיר ומילמל כמשיח לעצמו: “ככה הוא הדבר. כן, בדיוק כך. כן, ובכל זאת זה ככה. יכול להיות שיבינוני, למרות שיש לי ניסיון שהם אינם מבינים. נו מילא, יהיה אשר יהיה. עמדתי בניסיון זמן רב כזה ואעמוד גם הלאה!” השאלה הראשונה שכל אסיר שואל כשהוא עושה הכרה עם אסיר חדש היא: “איזה סעיף קיבלת?” הסתרתי ממנו כל העניין עם ידידי ורק הסתמכתי על מאסרי הקודמים החל מ־1941, שהם כתוצאה משיטת הנ.ק.ו.ד., שמי שנאסר פעם ייאסר פעמים רבות. שכני החדש הבין זאת, כי על עורו עברו גלים כאלה. הוא נאסר בפעם הראשונה בשנת 1937 באשמת נטייה טרוצקיסטית. הוא אגרונום לפי מקצועו, ומכיוון שעל יד המחנה שבו ישב היה משק חקלאי נתמנה למנהל משק זה. הוא עבד בחריצות והגדיל את פריון המשק ולכן הוענקה לו הזכות לגור מחוץ למחנה ליד המשק. לדבריו הקים בעצמו את הצריף בו היה גר והיה חי כנזיר במדבר. אחרי שריצה את ענשו הגיש בקשה להישאר באותו המשק שליד המחנה והוא ויתר על הנסיעה למשפחתו, למרות שאשתו עסקה בעבודת מחקר במכון כימי ולמרות שגם בנו מילא תפקיד דומה לזה. לדבריו עשה זאת בכוונה תחילה שלא ליפול שוב לכלא, כי תיאר לעצמו, שאם יהיה באותו המקום בו ריצה את עוונו לא תהיה סכנה למאסרים נוספים. על אף זהירות זו ואפס־מעשה זה נאסר כעבור שנתיים והזכירו לו עוונות ראשונים, היינו שפעם נפגע בדעה טרוצקיסטית וריצוי עוונו עד כה אין בו עדיין כדי לגרש ממנו את הרוחות הטרוצקיסטיות האלה. דרך אגב סיפר לי שאשתו יהודיה והוא מכיר יפה את החיים היהודיים. למרות שכבר ידעתי שהנוצרים שהם בעלים לנשים יהודיות הם אנטישמים קשים מהאחרים, בכל זאת רציתי הפעם להאמין שהוא יוצא מן הכלל. אחר נוכחתי שלאמונתי זו לא היה יסוד. כעבור כמה ימים עם השכמה, כאשר בתא שרר קור פתח את חלון האשנב לרווחה. ביקשתי ממנו שיסגור והוא ענה שכרוסי אינו סובל את הרגישות היהודית. אם כן, שאלתי, למה לקחת אשה יהודיה. בתשובה הרים כיסא כדי להטילו בראשי. כהגנה הרימותי את השולחן הקטן ואמרתי לו שאינני אוהב להחניף לרוסים ואם הוא חושב שהצדק אתו, שיוכיח זאת, כאדם הגון ולא באלימות. כשוך חמתו התחיל לשוחח אתי כאילו לא היה כל סיכסוך בינינו וניסה להראות בקיאות במנהגי היהודים, באופן חייהם וכו'. כשדרך אגב שאלתי ממנו על ההבדל בין ההשקפה הטרוצקיסטית לבין הסטאליניסטית, ענה כי למעשה אין הבדל ורק הטרוריסטים הצמאים לדם בדו מלבם שיש ניגוד גדול בין שתי השקפות אלה. הוא סיפר לי על המאמרים המדעיים בענייני חקלאות שפירסם ונגע בשאלות מעניינות. לדבריו אין מקום בעולם שאין להפרותו, אם רק יש שמש ומעט גשמים. הוא היה מן הבודדים שבשיחתם אתי נגעו בשאלות יהודיות, משפטיות, היסטוריות ועוד. אמנם, בנוגע ליהדות היו ידיעותיו קלושות וידע ביותר מה שכל הגויים יודעים– את הצד השלילי. הוא היה גם מן היחידים שהתעניין בשאלה הציונית ובארץ ישראל מנקודת מבט מדעית. מושג רב לא היה לו בשאלות אלה, וכשהתחלתי ללבן לו הרבה בעייות חשב שאני מספר לו אגדות. הוא היה אמון על הדעה שהיהודי מוכשר אך ורק למסחר וקשה היה לו להאמין שצעירים וצעירות יהודים שפכו דמם למען שיחרור המולדת. אחרי שיחה ארוכה הסכים שכעבור עשרים שנות שלום תהיה ישראל בחזקת חי הנושא את עצמו ולו היה בא גם שינוי ערכין ברוסיה, אין ספק שרוסיה הפרבוסלבית היתה מעוניינת בשיגשוגה של מדינת ישראל.

ביום הראשון לשבתנו יחד, כשהגיעה שעת שיפשוף הריצפה ראיתיו מתפשט כמעט ערום, שופך את כל המים, כאילו היה משקה ערוגה, משפשף במשך שעה ארוכה כל פינה, מבקש מהשומר עוד מים, רוחץ את הקירות עד לגובה רב ושוב משפשף את הריצפה. כשסיים פקד עלי לא לזוז עד שהריצפה תתייבש. “ככה גם אתה צריך לעשות למחרת”, אמר, “ובמקרה שהדבר לא יעלה יפה תצטרך להתחיל הכל מחדש. אני אלמד אותך איך אדם שאיננו פאראזיט צריך לעבוד. אנו הרוסים איננו אוהבים עצלים”. גם משכני בתא הקודם שמעתי כדברים האלה בדיוק.

למחרת עשיתי כמוהו ושפכתי את המים כאילו אני מכבה שריפה, אבל שיפשפתי את הריצפה כפי שהייתי רגיל. כשגמרתי את העבודה חייך קצת ופתאום הרצין ואמר: “עלי להגיד לך שאם הציונים בארץ משפשפים את הריצפה כמוך הארץ שלכם אף פעם לא תיבנה”. עניתי לו שאני מאחל לו קצת מזל שיזכה לצאת מבית חינוך זה ולמצוא אפשרות לבקר בארץ, כדי שייווכח שבכל זאת הארץ הולכת ונבנית.

כשתמה השיחה על שיפשוף הריצפה החל להתעניין בדיני ישראל. “אצל היהודים”, אמר, “נהוג להתחתן עם הרבה נשים, משום שיש להם עודף מבהיל בנשים והרבנים הרחמנים מצווים על כל יהודי להרבות בנשים, כדי שלא תישארנה רווקות”. כששאלתי אותו מניין הוא יודע זאת, ענה שאשתו אמרה לו שהיא התחתנה אתו כי אינה רוצה שלבעלה תהיינה עוד נשים. הוא התמרמר על אותן הנשים ובעיקר על היהודים שנשארו נאמנים לדתם ולא למדו מוסר השכל מימי השואה. “לשם מה”, שאל, “הם עוד מתפללים כשהיושב בשמים מסרם בידי היטלר? לו היו מרכסיסטים אמיתיים לא היו מצפים לנס והיו אוחזים בנשק ומגינים על עצמם. כל הטראגדיה של העם היהודי נובעת מכך שהוא תמיד בוטח באחרים ומחכה לעזרה מהצד”.

במשך שלושה שבועות נקרא לחוקר רק פעם אחת, וגם אותה פעם רק לזמן קצר מאוד. עם שובו שאלתי לתוצאות והוא ענה באופן לקוני: “שום דבר חדש”. יחד עם זה אמר שהחוקר הבטיח לו לגמור את החקירה ואח"כ ישוחרר. לא הייתי שותף להאמין בתקווה שהחוקר היה מעוניין לנטוע בו. כנראה שמתוך גישת־האשלייה שלו לתקווה זו השתדל לשכנעני שהוא חבר מסור לקומוניזם, לדעה הקומוניסטית ושכל הפעולות של המפלגה וחברי המ.ג.ב. הן טובות ונכונות. כל זה ודיבורים על שינוי־ערכין – האיך? הוא היה נגוע במחלה הסובייטית שסימניה הם פחד, ואפילו כשחרב חדה מונחת כבר על צווארו הוא מקווה שאם יתרפס בפני התליין יתייחס אליו הלה במידת הרחמים. כאשר שאלתי אותו אם הוא מצדיק את המאסרים ההמוניים, את הטירור בלי מיצרים, את השינאה המושרשת בין אדם לחברו, את החשד ההדדי וכל יתר הליקויים, ענה שהוא מרגיש שהכעס והשינאה מדברים מתוך גרוני. “מובן”, המשיך, “שאתה לא הספקת להכיר את המומנטים החיוביים אצלנו. לו נפגשת באלה היית משנה את דעתך. לא רחוק היום ורוסיה תמשול על כל העולם, הודות לזה שהיא מגשימה בחיים את הרעיון הקומוניסטי”. בלשון בני אדם רגילה לא ייאמנו דברים כאלה מפיו של אחד מבין עשרות רבות של מיליוני הפחדנים. לשון סגי־נהור יש כאן. מתחת לסף ההכרה מתפרשים אצלם הדברים כך: יירבו האחים לצרה! יירבו העמים המדוכאים, ובכחות משותפים ייקל למגר משטר זה!

לשמחתי הגדולה ויתר על הזכות לטיולים. שמחתי, משום שמזג האוויר היה רע.

הוא הזהירני שלא לבוא בדברים יתירים עם מי שהוא מהאסירים, ואם אזדמן להיות בתא עם אסיר אחר טוב שאהיה כאילם שאינו פותח פיו מפני שאינו מדבר בשפת הארץ, כי אפילו בין האסירים יש כאלו המוכנים לסבך את חברם בצרה ואין ממי לדרוש צדק או יושר. במה שנוגע אליו, אמר, שאני יכול להיות סמוך ובטוח שלא ימסור על תוכן שיחותינו לאף אחד. הוא גם יעץ לי שלא להביע בגלוי את התמרמרותי כלפי השלטון, כי לא תצמח לי כל תועלת מכך.

כעבור זמן לא רב הוציאוהו מן התא ונפרדנו לעולם.

 

[פרק שמיני חסר במקור].    🔗

 

פרק תשיעי    🔗

החוקר איגניטוב.    🔗

הוזמנתי לחקירה אצל חוקר שלישי, בשם איגניטוב. בצאתי עם מלווי לפרוזדור שמעתי שאשה צועקת צעקות היסטריות: “חטפתם אותי משנחאי והבאתם אותי למולדת כדי להביאני לכאן? עשו מה שתעשו, כבר עייפתי מכל העינויים האלה. הרגוני, אבל אל תתעללו בי!” יותר לא שמעתי, כי השומרים אילצוני למהר. הפעם הובאתי לחדר צדדי שעורר בי חשד. בחדר עמד אחד גבה קומה ורזה ועיניו היו עצומות למחצה. הוא עשה רושם של בן בליעל ממדרגה ראשונה. “שב בבקשה”, פנה אלי באדיבות. “עוד מעט אתפנה ואתחיל לשוחח אתך.” כעבור חצי שעה אמר: “כבוד הוא לי לשוחח עם אדם כמוך, איש המדע, יוריסטן לפי מקצועו, והנני מקווה שתקל עלי את עבודתי, שנמאסה עלי בלאו הכי. הנני מעוניין מאד להקל על מכאוביך. אם תתנהג באופן הומאני אלי, תראה שגם אני אדע להתנהג באותה הצורה. מה שמדאיג אותי כעת הוא שאתה נראה עצוב למדי. אולי תספר לי את הסיבה?” התחלתי בסיפור על מה שקרה לי עם האסיר שהיכה אותי. אחר כך עברתי לעצם הענין ואמרתי: אליבא דאמת אין לי מה לשוחח אתך. אם באמת חקרתם את העניין שלי ואם יש לך קורטוב של ידיעה בתורת המשפטים וגם מצפון של אדם ישר, בטוחני שתסכים לדעתי. אמור לי אתה, בבקשה, על איזה יסוד אתם מחזיקים אותי מאחורי מסגר ובריח למן שנת 1941? באיזה פשע סיכנתי את קיומו של שלטונכם? למה גזלתם ממני את מיטב שנותי, האם אך ורק מפני שהאמנתי להבטחת הציר שלכם בצרפת? אתם הלא חברים בעצרת האו“ם ומתיימרים להגן על כל העמים המדוכאים, מה אתם עושים בארצכם? הוא ניענע בראשו ואמר: “מובן שלאנשים מסוג שלך קשה לחיות עלי אדמות. אני חושב שאין לך הצדקה להתמרמר, כי אנשים חפים מפשע אינם יושבים אצלנו. אילו התנהגת באמת כאזרח סובייטי ישר, לא היינו נוגעים בך לרעה. אבל אתה סיכנת את קיומה של החברה הסובייטית ונאלצנו להביאך לכאן. אפשר שמצבך לא יהיה כל כך טראגי אם תתחרט ואם תיתן אמון למוסד החקירה הסובייטי, העולה בהומאניזם שלו על כל מוסדות החקירה בעולם. אז נתנהג אתך לפנים משורת הדין”. אם כן, עניתי לו, משמע שאני אדם מסוכן כזה ואין דרך אחרת אלא להחזיק אותי כל ימי חיי בבתי ההבראה שלכם? במה אשם אני שאתם מדכאים אותי, הרי מעולם לא חלמתי להיות אזרח סובייטי! לו נתתם לי אז את אשרת המעבר, כהבטחתכם, לא הייתי נשאר כאן ולא היה את מי להאשים. אתם יוצרים לכם באופן מלאכותי “אנשים מסוכנים” שלא היו ולא נבראו וממשיכים להעמיד פנים שאתם משוכנעים שדווקא קורבנותיכם אלה מסכנים את החברה! “עלי לחזור ולומר לך”, אמר, “שטענותיך אינן מוצדקות. אם שירות הבטחון שלנו מיאן לתת את אשרת המעבר, בטח כבר פעלת אז נגדנו. נתנו לך אפשרות לחזור למוטב; החזקנו אותך במחנות חינוך, וגם שם לא תיקנת את המעוות”. ראיתי שהנני עומד לפני אדם שצביעותו מקננת בכל רמ”ח אבריו, אדם שלאחר שפת החלקות יעבור לפעולות אכזריות. שוב התחיל “לנחמני”, שבל אחשוב שכל החיים שלי כבר אבודים, שכן ישנם אנשים היושבים שלושים שנה בבית הכלא ואח“כ מתחילים לחיות חיים חדשים וזה “לגמרי לא טראגי” אם אקבל חינוך סובייטי נוסף במשך עשרות בשנים, וסיים: “אז עוד תודה לנו!” אני רואה, אמרתי לו, שאתה מדמה לדבר עם מי שנפל בידיכם בפעם הראשונה ואין לו מושג ממחנות החינוך, כביכול, שלכם. “מחנות החינוך” לא נוצרו על־ידיכם אלא כדי להפוך אנשים הגונים לבני בליעל. זמן רב מאוד אני נמצא אצלכם ובהרבה מחנות נתגלגלתי ולא פגשתי באף מקרה אחד של חוזר למוטב. ההיפך מזה הוא הנכון! אדם כמוני, שלא פעל ולא כלום נגדכם, אינו חייב בחינוך שלכם. בשקט ובשלווה ענה: “אם מוסדות החינוך שלנו לא יצליחו לחנך אותך, יש לנו מקומות טובים יותר. נשלח אותך לאבותיך. זה מובן לך או לא?”. ושוב ניסה לשכנעני, שאפילו בבתי הכלא או במחנות המעצר שלהם אין מקום לתלונות; להיפך, לפי דעתו רוב האסירים מכירים תודה לשלטון על החינוך הניתן להם. “יכול להיות שאתה סירבת לעבוד ואז נקטו שלטונות המחנה באמצעים חריפים כדי להרגילך בעבודה. בינינו לבין עצמנו” המשיך, “הלא תודה שבהיותך בארצות בורגניות חשבת את העבודה לגנאי ולביזיון; היית רגיל שאחרים יעבדו ואתה תשב ותקרא לך ספרים מלאי שיטנה על בריה”מ, לא כן? אבל אנו הקומוניסטים, המעוניינים שכל אדם יהיה פרודוקטיבי, מייסרים, כמחנכים, את המשתמטים מהעבודה. הגע בעצמך, הן לולא היית מתבטא נגד המשטר הסובייטי לא היינו אוסרים אותך שוב. בכוונה הרשינו לך לעזוב את המחנה, כדי לתהות על התנהגותך כאדם בחופש. אך לצערנו ולצערך נוכחנו שנשארת כפי שהיית לפני כן. ידוע לנו שתיכף לצאתך מהמחנה התחלת לחפש ידידים בין האברהמים והסלומונים ולא רצית להתערות בחברה הרוסית הסובייטית”. כשאמרתי לו שגם היהודים כאן הם אזרחים סובייטים ישרים, הסתכל בי וצחק: “איזה אנשים סובייטים הם הז’ידים, המראים אהדה לאמריקאים ולאנגלים?” לדעתי, עניתי, היה דווקא קרבצ’נקו, רוסי מבטן ומלידה, שברח וביקש מקלט פוליטי באמריקה וחיבר שם ספר על המצב בבריה"מ, ואם כן על יסוד מה אתה משמיץ את היהודים? “זאת היא צרתך”, ענה, “שאתה חושב על היהודים כאילו עמים אחרים אינם קיימם בעולם ואם כן קיימים, הם קיימים, כנראה לפי דעתך, הודות ליהודים שישנם בעולם. וכי חושב אתה שהיהודים בישראל שלך כל כך דואגים ומתגעגעים אליך? לא ולא, אנחנו מכירים די יפה את היהודים. ובעיקר היכרנום בזמן השואה. האם לא ידוע לך שהרבה יהודים נעשו לשוטרים במחנות ההשמדה הנאציים? למה, איפוא, הינך דוגל בזכויות היהודים? לשם מה בכלל התעניינת בגורלם? ידאגו הם לעצמם ובמקום דאגה זו יכולת לחיות בין אנשים טובים וישרים, בין העם הרוסי הנעלה”. שלוש שעות התפלפל אתי בעניינים מעניינים שונים ולא ניגש לעצם הענין. “האמן לי שלפי השיטה של המ.ג.ב. איני צריך להרבות דברים אתך”, הצטדק, “כי לקונטררבולוציונר אין מנוחה לא בבית הכלא, לא בבית המשפט ולא בחקירה, אבל בכל זאת אנו מגלים רגש אנושי אפילו כלפי אויבינו”. מה הוא, איפוא, הפשע אם יהודי רוצה בתקומתו של העם הנרדף? למה אינכם מכתימים כקונטררבולוציונרים את הארמנים המתאספים מכל פינות העולם למולדתם? הן בעצמכם היכרתם בזכות העזיבה של הפולנים, למרות שכבר קיבלו דרכונים סובייטים. הוא נדהם מדברי אלה ואמר: “זה לא נוגע לעצם הענין. אין אנו מאשימים אותך ברצח או בהשתייכות לגדודי קונטררבולוציה. ההאשמה כלפיך יותר רצינית ממה שאתה מתאר לך. בל תנסה להרצות לפני. נו, כעת, אני נותן לך הפסקה של ימים אחדים תחשוב ותשקול וכעבור ימים אלה תיתן לי תשובה נכונה על כל שאלותי”.

הוא עמד בדיבורו וימים אחדים לא נקראתי אליו. ניצלתי ימים אלה כדי לשוות לפני כל מיני שאלות היכולות לצאת מפי חוקר זה ואיך להגיב עליהן.

כעבור ימי המנוחה נקראתי אליו ושוב התראה כדורש טובתי. הפעם לא איחר להציג את המשאלה הידועה: “תספר לי על פעולותיך האנטי־סובייטיות”. לא ידוע לי על פעולות אנטי־סובייטיות ואין לי מה להוסיף, אמרתי. “האם חשבת הרבה איך לשקר בפני החוקר הסובייטי?” המשיך לשאלני, “הידוע לך איפה אתה נמצא?” הדלת נפתחה ונכנס אחד בעל פנים אדומים כאש ועיניו גדולות כשל סוס. הוא התיישב על הספה והתחיל לצחצח את ציפורניו. “הממ”, פנה אלי. “כמובן, אתם הבורגנים חושבים שאנו בורים וטפשים שאינם מבינים כלום, אבל אם תחשוב קצת תבין שאתם טועים בהחלט. הן אנחנו שהיכינו שוק על ירך את הגרמנים ואנחנו נכנסנו לברלין ולא הדגנרטים הבורגנים. אני מייעץ לך שתחשוב הרבה על מה שאתה מפטפט, כי בזמן שסבלנותנו תיפקע נעשה ממך דייסה. מובן לך?” ושוב פנה אלי החוקר: “עליך לדעת שאצלנו יש תפריט גדול ומאכלים טובים; לא תמצא חן בעיניך המנה הראשונה ניתן לך מנה שנייה; לא תמצא חן בעיניך המנה השנייה ניתן לך אחרת, עד שהכל ימצא חן בעיניך”. משראה שאינו מגיע לתוצאות הראה את ידיעתו העמוקה בלכסיקון הגידופים והחירופים הגסים. ביקשתי את סליחתו על שאינני מושלם בספרות הסובייטית היפה ואינני בר־הכי בביטויים אלה ושיואיל לדבר בשפה פשוטה. “חה־חה־חה”, התחיל לצחוק, “שד משחת. איזה מלים ספרותיות שמעת ממני, האם אלו מלים ספרותיות? חכה עוד מעט ואשמיעך דיבורים שיטשטשו את הכרתך”. היו אלה מלים מוחשיות – אגרוף קמוץ מול פני! לבסוף נתיישב, הוציא ממגירתו את הסיגריות הסתכל בי והתחיל במלאכת הכתיבה: “איפה נולדת? מי היו הוריך? במה התעסקו? היו חנוונים ומצצו את דם הפועלים המסכנים, כן? מה היה שם אמך לפני הנשואין? מה שם ידידיה? בינינו לבין עצמנו, מי היו המחזרים אחרי אמך, רבנים, רמאים או מרגלים? במה התעסקו הוריה?”

הוא התחיל להזמינני למשרדו בלי הפוגות, ביום ובלילה. לפי תוכניתו צריך הייתי לעמוד הכן כדי להופיע אצלו למן 8.30 בבוקר עד 5.00 אחה“צ ולמן 6.30 בערב עד 5.00 בבוקר, בעוד שלפי משטר בית־הכלא על האסיר לקום ב־7.00 בבוקר, ואפילו אם החוקר הטרידו עד 5 בבוקר. קרה שבבואי למשרד החוקר וצריך הייתי לחכות עד שיטפל בי הייתי מנצל את ההזדמנות ומנמנם, אך כשהרגיש בזה היה צועק ש”כאן לא חדר שינה עמוד על רגליך, אויב המולדת, ונראה איך שתישן!" פעם המשכתי לנמנם אפילו בעמידה והוא צילצל לחברו גולוחוב להיכנס ולראות ברנש מעניין. גולוחוב, בהיכנסו, התחיל להתלוצץ ולספר בדיחות, ששמע כנראה מאסירי המחנה, ופנה אלי בתור “ישו הנוצרי הסובל והמסכן”. גולוחוב המשיך מתוך בדיחות הדעת: “ספר לחקירה הסובייטית כמה תרנגולות שחטת בשביל הרבנים שלך”. הוא האמין באמונה שלמה שאני, בהיותי רב, כביכול, שחטתי עופות ובקר. ולכן הם דורשים כעת דו“ח. “נו”, פנה גולוחוב לאיגניטוב, “איך מתנהג כעת ישו הנוצרי? האם הוא עומד במריו וגם מתרעם על שאין אנו נוהגים בו כבוד?” וכמובן שהלה אישר שעודני מתעקש ואינני מוציא הגה של הודאה. “הממ”, נהם גולוחוב, “יחכה המיסטר הזה עד שאנו נתייחס אליו בכבוד. חושבני שעוד יתחנן לפנינו והכבוד הגדול שינחל מאתנו יצא לו מאפו”. שוב נשאלתי שאלות אופייניות מאוד: “באיזה בית ספר למדת? מה למדת ואצל מי למדת? על כספי מי התקיימת? באיזה אופן נסעת להשתלם?” עניתי שהיו לי שיעורים פרטיים ומזה התקיימתי. “חה, חה, חה”, צחק. “למי תספר שטויות כאלה? מי זה יכול להתקיים משעורים פרטיים ומי יקח שעורים פרטיים אצל סמרטוט כמוך? אתה חושב שהחוקר הסוביטי הוא עד כדי כך טיפש שיאמין לכל השקרים הבורגניים שלך? הנה איך התקיימת: היית סוכן הציונים הקונטררבולוציונרים שלך, רכשת ידים עובדות ושלחת אותן לניצול בפלשתינה שלך ובעד העבודה הנקיה הזאת קיבלת אחוזים. מזה התקיימת, נכון או לא?” עניתי לו לאיגניטוב: זה למטה מכבודי להתווכח עם שקרנים היודעים שהנם משקרים, אלא בהיותם שחקנים גדולים מנסים הם להשפיע על האסיר שכביכול צברו חומר נגדו. אתם יודעים בדיוק כמוני מה שעבר עלי. “נו חכה”, אמר. “אלמד אותך איך לדבר עם חוקר סובייטי. לא רק שהיית סוחר באנשים ובדמם אלא שניהלת תעמולה בכל קהילה יהודית שישלחו את בניהם לניצול”. הזכרתי לו את מאמרי ה”פרבדה“. “בזמן המאורעות יצאה ה”פרבדה” וכן ה“הומניטה” במאמרים חריפים על האימפריאליסטים הציונים בפלשתינה". יוצא לפי דעתכם, אמרתי, שאנו הציונים שולחים אנשים אומללים לשם כדי לנצלם ואלה נהפכים לאימפריאליסטים? הוא נעץ בי מבט ארסי, קפץ מכסאו ואמר: “תגיד לי, אתה רוצה שאחנוק אותך, טוב אעשה זאת, אבל רק אחרי שתודה על פשעיך”. על כך עניתי לו, שמכיון שהוא כל כך “הומאני”, עליו להשמיד את האימפריאליסט, אותי, בהקדם האפשרי ולא לחכות לווידוי שלו. כאן עבר לאיום שאם אמשיך לשאת הרצאות בפניו יוסיף על כתב האשמה עוד כמה סעיפים. מילא, אמרתי לו, הסעיפים האלה לא יחמירו כבר את מצבי, שכן החליטו מכבר ליטול את חיי ומה איכפת לי עוד סעיף? “חכה מעט”, ענה, “תיכף אזמין את המלצר הכי טוב שלו שיכבד אותך במנות נאמנות, כדי שתדע איך לדבר אלי. קום, נבזה. תעמוד על רגליך בלי סוף ואז תלמד לכבד קצין סובייטי”. לא קמתי ולא משתי ממקומי הוא עורר בי רגש בוז ואיבה כלפיו ונשארתי יושב. “הלא אמרתי לך לקום”, צעק, “הבינות? האם חרש אתה או שאינך מבין רוסית?” רוסית אני מבין, אמרתי, אבל לא את השפה הסובייטית! הוא ניגש לטלפון וכעבור רגעים מספר שמעתי נקישות מגפיים של מלאכי החבלה המתקרבים. נכנסו בהמולה שלושה מאנשי השמירה בתלבושת אדומה ושוטים בידיהם. איגניטוב פנה אליהם: “נו, תלמדו נבל זה פרק איך להתייחס לקצין סובייטי ואיך לכבד אותו. הוא אינו רוצה לקום כשאני מצווה עליו”. השומרים אחזו בי וסחבוני דרך הפרוזדור. נשמע צילצול המפתח ואותי העמידו ליד הקיר. פתאום אחז אחד מהם בידי ומשך אותי כלפי הריצפה. מעדתי רק אז כשאחד מהם בעט בי בחוזקה. הכרתי שבה אלי אחרי ששפכו עלי הרבה מים קרים. הרופא שמישש בדופק שלי ציווה להביאני מיד לבית המרחץ ולחכות לבואו. הם העבירוני על גבי אלונקה לבית מרחץ לא גדול. ליד הכניסה עמד שולחן גדול, מכוסה בסדין, ועל שולחן זה השכיבוני. האחות אמרה לשומרים שקיבלה פקודה לפשוט אותי ערום. בחושבם שנימנמתי לרגע אמר אחד: “או, זה טוב מאד, נוכל להצליף כמה שנרצה ונבל זה ירגיש זאת היטב”. כעבור רגעים אחדים ראיתי לפני את איגניטוב בלוויית רופא. “נו, ידידי”, פנה אלי החוקר, “מה אתה אומר עכשיו על החקירה הסובייטית. ישנם תפריטים טובים או לא?” עצמתי עיני ולא עניתי. הרופא שאל איך שאני מרגיש ואם שמעתי שמי שהוא דיבר אלי. לא עניתי גם לרופא. “תנו לו זריקה”, פקד הרופא, “לפי הסימנים עומד הוא בפני התקפת לב שניה, וזה עלול לגרום לאי־נעימות”. “שילך לעזאזל”, נהם החוקר, “מי יכול היה לשער שחוצפן זה עלול להוציא את נשמתו?” אחד השומרים הביע כאן דעה, שכ העניין אינו אלא סימולציה, שכביכול אינני חלש לגמרי והתרופה הטובה ביותר תהיה הצלפת שוטים. “נו, זהו עניינכם”, אמר הרופא, “אני חוויתי את דעתי ועשו כטוב בעיניכם”. “לא”, אמר איגניטוב, “לא אעשה את הנסיון הזה. נספיק להצליף אותו אחרי החקירה. הוא בין כך ובין כך לא יתחמק מידינו”. רק אז השכיבוני שוב על האלונקה והשומרים הביעו את מורת רוחם שלא זכו הפעם ליהנות מתגובתי להצלפת השוטים.

כל הלילה התהפכתי על משכבי, כי חומי עלה מאוד. פעמיים באה האחות ונתנה לי כדורים. למחרת בבוקר כשנשמע הצילצול המעורר אמר לי השומר שיש לי רשות להמשיך ולשכב. הדבר היה כנראה כתוצאה מדרישת הרופא.

הימים האחדים שלא נקראתי לחוקר לא היו ימי מנוחה, אלא ימים של זעזועים ומתיחות עצבים. והנה אני שוב בחדרו של החוקר ויושב, כרגיל, ליד הדלת. שעות רבות ישבתי והוא המשיך להיות “עסוק” ולא פנה אלי. מפעם לפעם נכנס צ’קיסט במדי קצינים והיו מחליפים פתקאות ביניהם: אפילו בלחש חששו לדבר, שמא יקלוט האסיר מלה בודדת. שיחה־שבכתב זו נמשכה הפעם זמן רב עד ששניהם יצאו ולחדר נכנס בחור צעיר לשמור עלי. כשיצאו היתה השעה 9 בערב – שעת ארוחת הערב לחוקרים. רק אחרי חצות הלילה חזר, וכשנתיישב על כסאו אמר: “עליך לדעת שסבלנותנו כבר פקעה מזמן. אתה עומד במרייך בגלל תקוות שוא שיעלה בידך איכשהו לרמות אותנו. היה לא תהיה! תשלם מחיר יקר מאוד. על התנהגות כזו יעלוך לגרדום!” לאחר “הטפת מוסר” קצרה זו לחץ בכפתור ומיד נכנס אדם בלתי מוכר לי והוא עצמו שוב עזב.

שיטת גולוחוב מתקבלת לשיטה חדשה במהלך החקירות.    🔗

באופן רישמי מקבל האסיר לתא גליון נייר ועיפרון כדי לכתוב את הבקשה לקבלת ספרים או מיצרכי אוכל. בקשות אלה נמסרות לקטיגור הצבאי והוא מבקש את אישור החוקרים. אך לפי שיטתו של גולוחוב מסרב החוקר למלא בקשת אסיר המתעקש ואינו נוטה להודאה שרוצים להטותו אליה. מובן, איפוא, שאני לא הייתי מן הזוכים לאישור הבקשה. האוכל שניתן בכלא זה לא היה מספיק לי ואפשר שבגלל המחסור בשינה חזר הרעב להציק לי כמו בשנים 1941/44 והתחלתי להרגיש שוב כאבים קשים בקיבה ובבטן. כשהגיע הרופא לביקורו הקבוע אמרתי לו שאני מרגיש שלא אוכל להחזיק מעמד אפילו עד תום ימי החקירה, כי החוקר מוצץ ממני את טיפת דמי האחרונה והסמים שלו אין בהם מועיל. הוא הסתכל בי בחיוך ואמר שבנדון זה אינו יכול לעשות ולא כלום. החלטתי להגיד דברים אלה גם לקטיגור, אבל לצערי הרב בושש הלה לבוא.

כשהובאתי שוב לפני איגניטוב, שאלני, מעשה תם: “מדוע נפלו פניך? מה קרה? הלא במלון שלנו מחליף האסיר כוח ועולה במשקלו, ולמה זה אצלך ההיפך?” לא שלטתי ברוחי ואמרתי לו שאם לא יורשה לי לקנות לחם במחסן אכריז שביתת רעב! הוא האדים מכעס ואמר שאם אכריז שביתת רעב, תשתדל החקירה להאכילנו באופן מלאכותי ו“אם באמת הנך מחכה ליחס יותר טוב אליך מצד החקירה, תואיל בטובך לספר על כל פעולותיך האטי־סובייטיות”. שוב אמרתי לו ברורות, שכל הטענות האלה שלו הן פרי השיטה הסובייטית להשמיד אנשים חפים מפשע. עמדתי על שלי והוא שוב צעק שיש להם חומר מספיק נגדי ושאם ברצוני להמתיק את גזר דיני עלי להודות באמת ובתמים על הכל.

כיון שנוכח שאני חלש מדי כדי להכניעני על־ידי מכות, ובידעו שאני סובל מאוד מהצטננות השלפוחית, פקד שלא להרשות לי ללכת לבית השימוש אלא לפי הקבוע – בבוקר ולפנות ערב. בעוון זה שלא יכולתי להתגבר על מחלתי הביאוני פעם למשרדו של מנהל מחלקת החקירות. עמדו שם חמישה מפקדים של המ.ג.ב. ואחד מהם, שהיה מוכר לי, פנה למנהל ואמר: “זהו המלומד המתנהג בתא כאחד הנבלים והפראים גם יחד”. “יפה מאד, כך מתנהגים האינטליגנטים הבורגנים” צחק המנהל. העזתי ואמרתי לו שהשאלה היא מי כאן הפרא ומי כאן הנבל. מה היית אתה עושה במצב כזה במקומי, שאלתי בנוכחות כל הפמליה. הלא אתם מתנהגים כשדי שאול! “טוב”, ענתה הפמלייה בצוותא, תוכל ללכת. עוד נתראה.

שוב הובאתי לאיגניטוב והכל חזר מחדש: “לשם מה עזבת את המולדת בהיותך צעיר? לשם מה נסעת לחו”ל? זה מוכיח שנשלחת לשם תעמולה אנטי־סובייטית! תגיד, נבל, למה היגעת לעירך ימים אחדים לפני פרוץ המלחמה?" כשהתחלתי לחזור על סיפורי הידוע צעק: “שתוק, הנך משקר באופן נורא, כחתול, כארנבת, ככל אחיך הנחמדים”. ושוב איים שיוסיף סעיפי אשמה חדשים וגם שבעוד כמה רגעים יפיל את כל שיני במכת אגרוף סובייטי. “לברית המועצות”, צעק, “תפריט גדול וענקי, נאכיל אותך במנות אלה עד שתשתטח על אלונקה ותספר הכל מתוך בכי ויללה. רק אז, ייכנס הרוח באביך ובאבי אביך, באמך ובכל האמהות שלך, רק אז כבר תדע איך מתייחסים לחקירה הסובייטית. האינך מבין שכל שהפושע ממשיך להכחיש את פשעיו הוא פוגע בעצמו הוא?”

פעם, בשבתי אצל איגניטוב, נשמעו בפרוזדור צעדים כבדים. הופיע גולוחוב ואמר: “נו, איך הוא מתייחס לחוקר הסובייטי?” ואיגניטוב ענה בכעס: “בלי שינויים”. “הממ”, נהם גולוחוב, “אני מבין. הסיבה היא שלעירנו הגיע המיניסטר שלו משה שרתוק.” באמרו זאת הביט אלי בלעג. אמרתי לו שאני מבין לאי שביעת רצונו מהשם משה, אבל לו היה שם המיניסטר שלי צ’ו־צ’י־צ’ה או קו־קי־קה היו פני הדברים אחרת; אז היה החוקר הסובייטי מתייחס אלי בהערצה ולא בלעג. גולוחוב נשך את שפתיו והסתלק.

כעבור עוד ימים אחדים, בחצות הלילה, כשהייתי בחדר החוקר במשך כל היום והלילה ללא הפסקה נכנסו שלושה אנשים ואיגניטוב, כג’נטלמן אמיתי, הציג אותי בפניהם. לאחר שהזינו בי עיניהם פנה אליו אחד האורחים: “נו, מה נשמע, הוא עוד עומד במריו? הממ, כמה אדם זה נבל, והעיקר שהוא מעורר אצלנו בחילה בזקן המטונף שלו. מי הרשה לנבל זה לגדל זקן גדול, שאפשר לטאטא בו את הריצפה. זאת היא שערוריה. נו, תרשום בשמי פקודה לשים אותו בצינוק לשבע יממות. אז איזה שיר ישיר לנו בצאתו משם”. לא היססתי מלומר לו: לא אני חבשתי מיליונים אנשים במחנות ובבתי הכלא. מי כאן, איפוא, הנבל? האורח התחיל ממשש בחיפזון בכייסו וצעק: “חבל מאוד שלא לקחתי את אקדחי אתי. הייתי מעניק לנבזה הזה כדורים אחדים והיה לומד איך לדבר”. הוא סיים ביריקה גדולה ויצא עם עוזריו. איגניטוב המשיך בחקירה: “אתה חושב שאנחנו מפחדים מיהודון כמוך ההופך את תא האסיר לבית שימוש? לא, ידידי. עוד תיווכח מה כוחה של החקירה שלנו. חוששני שמכנסיך בלבד ישמשו לך לנוחיות! ספר, איפוא, למה היגשת בקשה לאשרת מעבר לקושטא? הרי בכך הוכחת בגלוי אי שביעת רצון מהמשטר הסובייטי!” שאלה זו לא רק שאינה מובנה אלא גם מעוררת צחוק, אמרתי. אזרחי כל ארץ נוסעים לחו“ל ואין ממשלה בעולם שתאסור את אזרחיה על רצונם זה, ואתם, המתיימרים להיות הדמוקרטיה הנעלה ביותר, מכתימים אדם כזה כשונא העם ואויב המולדת! “אמרתי לך, נבל, שתשתוק”, הפסיקני. “לא באתי לשאול ממך מה עושים בחו”ל שלך. אנו מכירים את החיים בארצות הבורגניות הפושטות את הרגל. ענה על שאלתי, לשם מה רצית לעזוב את בריה”מ?" בשבילי לא היתה זו שאלה של עזיבת בריה"מ שאף פעם לא הייתי בה ולא חשבתי להיות שם, ואתם, הפיראטים של המאה העשרים, רימיתם אותי בהבטיחכם לי אשרת מעבר –עניתי בכעס. “על שאמרת שאנו פיראטים, תקבל סעיף מיוחד ותישלח למקום כזה, שתטפס על כל הכתלים משמחה ואושר,” הוסיף לצעוק עלי.

כאן שוב נכנס גולוחוב, ישב על הספה ואמר: “או, שלום לך ישו הנוצרי, נו מה שלום אמך הקדושה מריה? אתה יודע, אני מצפצף על ישו הנוצרי ועל אמו הקדושה. באותה המידה אנו מצפצפים גם עליך, ואל תחשוב שאנו מפחדים מהקללות שלך או מתפילותיך. אנו משתדלים להשמיד את הבערות שנשתרשה במשך תקופה ארוכה. נשחרר אותך מבערותך בכל האמצעים שבידינו. לשם מה אתם היהודים כל כך אוהבים עופות ולא חזיר?” הוא לא התפעל משתיקתי והוסיף לשאול: “למה אצלכם היהודים אסור לחיות בלי זקן ופיאות? למה אצלכם הנשים הנשואות חובשות פיאה נכרית? למה אתם כל כך מפחדים מהצלב ולמה אינכם אוכלים לחם בפסח? למה אתם שונים מכל יתר עמי הועלם? הלא זאת היא הסיבה שכל העמים שונאים אתכם ולשם מה כל החוקים הטיפשיים האלה? ואתה הולך בדרך אבותיך הנחמדים ורוצה להופיע בפנינו כאסיר מיוחד במינו הסובל על פשעי אחרים. ואם כן מה, אתה עוד חושב לשתוק זמן רב? אתה מחכה כנראה שנוציא את לשונך מפיך. טוב, נוכיח לך שיש לנו מכשיר גם לצורך זה”. הוא קם והעווה את פניו כדי לגלם צורת אדם חסר־לשון. מיד שכח מה שדיבר לפני רגעים אחדים, ניגש אלי ושאל: “הראית פעם את הידידים המסורים שלכם? את החבר ג’מבול אל־חוסיין?” (נתכווין לג’מל אל־חוסייני). הוא רצה לשמוע ממני פרטים על ברנש זה. הטלפון צלצל והוא הסתלק באומרו שנתראה לעתים תכופות, משום שיש לו מה לשוחח אתי.

כשיצא גולוחוב אמר לי איגניטוב: “אתה רואה שכולנו מוכנים ומזומנים לא רק לשנות את היחס אלך כי אם לשחרר אותך, לדאוג שתתחיל לעבוד אצלנו כחוקר ולחיות חיים נהדרים. תלמד לשתות וודקה, לאהוב נשים רוסיות ותהיה כאחד מאתנו. לשם מה העקשנות שלך?” עניתי לו: הנני בן לעם קשה עורף, שבניו הלכו באש במים על קידוש השם ועל כבוד האומה. שום אינקוויזיציה לא יכלה לנו. מה שאתה דורש ממני לא אמלא ויהי מה. כל ימי חיי חלמתי להיות בין הבונים של ארצנו ההיסטורית ולא הלכתי על וודקה וכד'. “אתה יודע?” אמר. “חושבני שבכל זאת נצטרך לשלוח אותך לבית משוגעים. לו היה לפנינו אדם פשוט, בור שאינו יודע ושאינו מבין כלום, כי אז היינו רואים בו שריד מלפני המהפכה; אבל אדם בעל השכלה גבוהה כמוך המדבר כך הרי זה מוכיח שיצאת מדעתך, ואם כן לך לך לעזאזל!” הוא הרים את השפופרת והתחיל התהליך של החזרתי לתא: השומרים מקבלים חתימת החוקר שהאסיר נמסר לידיהם; עלי לשלב ידי אחורנית, לעבור דרך פרוזדור, שעל ריצפת השיש הנהדרת שלו מונחים שטיחים נהדרים, שוב עלי לעבור חדרים נהדרים שריח של בושם נודף מהם ושוב אני שומע את הצחוק הפרוע של הנשים המיוחדות שבשעה מאוחרת זו מתפקידן לשעשע את החוקרים בוני המולדת הסוביטית; ריח של צלי וכל מיני מאכלים מילא חללו של אחד הפרוזדורים.

כעבור זמן לא רב הנני עומד שוב לפני שער הברזל ויוצא ללבירינט חשוך של מסדרונות צרים לעלות ולרדת בסולמי מדרגות לולייניים. מעבר איום זה משמש עדות נאמנה למתרחש בארץ זו: במרתף העמוק מתנוונים ונמקים רבים החפים מפשע; בקומה הרביעית מוצצים את דמם והקומה הראשונה תפוסה על־ידי אולמות לתענוגות בשביל הזדים האלה.

שעתיים בלבד שהיתי הפעם בתא עד שהובאתי שוב לחוקר. הוא התמרמר שבגללי אינו מספיק לישון ומוכרח לשתות וודקה בכמויות גדולות. את החקירה פתח הפעם כך: “הפעם, אני מקווה, ודאי שפקעה סבלנותך ותספר לי מה שאשאל ממך. אם כן ענה לי כמה פועלים נוצלו ע”י אביך, שבטח היה נבזה כמוך". אמרתי לו שאם ידבר אלי בשפה נבזית כזו יענה לו הקיר ולא אני; אתי אין מדברים בשפה נבזית שכזו ואינני מפחד מכל התפריטים שלך, המשכתי. בין כך ובין כך נמאסו לי החיים. שים, איפוא, קץ לחיי אני ואז תשקוט גם אתה, כי לא יהיה מי שיעכב את התקדמות הקומוניזם שלכם! “מה ששייך לנו, בל תדאג”, ענה בחיוך, “אבל מכיוון שאתה עומד במרייך אני מודיע לך שעוד מעט ותושם בצינוק. מה, אינך מאמין בזה?” אוי טפש שכמותך, עניתי לו. לו אמרת שאקבל חדר במלון נהדר ודאי שהיה מקום לפיקפוק, אבל כשאתה מבטיח לי צינוק הרי זה מובן מאליו. לזה נוצרתם. “למה נוצרנו?” שאל בכעס, והמשיך: “נו, ימח שמך, אשלם לך גם בעד זה. תחכה”. הוא הרים את הטלפון ואמר: “נו חבריה קחו את הנבל והביאוהו לארמון הנהדר שהוא מחכה לו בכיליון עינים”. הדלת נפתחה והשמירה התנפלה עלי בחימה שפוכה. הם כבלו את ידי ורגלי, הביאוני לתאי ופקדו עלי לארוז את חפצי ולחכות לפקודה נוספת. כעבור חצי שעה הוציאוני מתאי והורידוני עוד שתי קומות לחדר שהיה מלא עשן. שם רשמו את כל חפצי, נתנו לי קבלה ופשטו ממני את מעילי ואת נעלי. החורף כבר היה כאן בעיצומו.

דלת פשוטה, שהפרוץ מרוב בה על הסגור, נפתחה ונדחפתי לחדר צר וגבוה. לא היה זה חדר, כי אם מין מגדל־ארובה גדולה מאוד (כ־15 מטר) והריצפה היתה ממלט חלק, כדי שאסיר ירגיש היטב את הצינה ברגלים. האשנב שליד התיקרה היה פתוח לגמרי והרוח השתוללה. נסיתי לנקוט בשיטת התנועה: התעמלות, ריצה ממקום למקום ואפילו לרקוד. אבל בהיותי יחף התחילו הרגלים להצטנן במהירות. ספסל או שרפרף לא היו כאן ומוכרח הייתי לרוץ מפינה לפינה עד אפיסת הכחות. נוכחתי שלא אוכל להחזיק מעמד והרגשתי שאם יתגנב הקור לחוט השידרה יש לי כל הסיכויים להצטנן באופן קשה מאוד ולקרב את קיצי. מתוך סיכוי זה התפשטתי ערום לגמרי. השומר הרגיש בכך וצעק שאסור לעשות כך בצינוק. עניתי לו שכאן אני בעל הבית ואעשה כרצוני אני. שיניתי את טעמי ושרתי, קפצתי כתיש וגם צעקתי: תחי ארץ הדמים השופכת דם נקיים; בוז לבריה“מ. בוז לכל אלה המעריצים אותה בחו”ל והלוואי שיבואו מעריצים אלה לכאן ויטעמו את…" טרם הספקתי לסיים משפט זה נפתחה הדלת ונכנס קצין השמירה בלווית הרופא. “מה אתה עושה כאן?” שאלני בכעס. גם אני שואל אתכם מה אני עושה כאן, נבזים! אתה שואל אותי מה אני עושה כאן, כאילו אני יודע. הלא זוהי השיטה ההומאנית שלכם לאלצני כדי לחתום על כל השקרים שלכם, לא כן? “הלא תתקרר”, התחיל הרופא לשדל אותי. “התלבש!” אם כן אתה חושב, שאלתי את הרופא, שאם אשאר שבע יממות, אפילו עם הלבנים שלי לא אתקרר? אין ברצוני להמשיך בחיים אלה, ומכיוון שנתתם לי ההזדמנות להשתחרר מהעולם הנחמד שלכם, אני מנצל אותה. היאומן כי יסופר, שאתם הקומוניסטים המתגאים בהומאניזם שלכם, חולצים ממני את הנעלים כדי שאעמוד על ריצפת המלט בקור כזה? על איזה פשע אתם מענישים אותי, אמרו לי. כך אשאר, כדי שמחר בבוקר לא תצטרכו להטריד עצמכם ולשוחח אתי, הנכם יכולים לשוב למקומכם, להתעלס באהבים ולחגוג את הניצחון על אויב כמוני! “היתה זאת שגיאה מצד השמירה שחלצה ממך את הנעלים. נחזיר לך את הנעלים, בתנאי שתתלבש שוב”. אמר הקצין. תשובתי היתה שבשום אופן לא אתלבש אם לא יתנו לי בחזרה את כל הבגדים, לרבות אפילו מעיל החורף. ההתראה פעלה וכעבור חצי שעה הביאו את כל בגדי ואפילו את מעילי. אך הרוח הקרה שנשבה בתא אילצה אותי להתנועע בלי הפסק ועשיתי לי סדר זמן שכזה: הליכה מפינה לשנייה עד לעייפות ואח"כ פשטתי את הבגדים וחלצתי את הנעליים ושיפשפתי את הרגליים הקפואות; התלבשתי והתפשטתי עד שזיעה קרה כיסתני. השומר העוקב אחרי צעדי דרך הפישפש שבדלת איים שאם לא אפסיק בתרגילים הללו יתאונן בפני הקצין. לא שמתי לב לדבריו והמשכתי בהתעמלות. כעבור זמן הרגשתי שעצבי נמתחו לגמרי ולא אחזיק מעמד זמן רב, ובאמת לא עברה שעה מרובה ופרצתי בבכי, שהחריד אפילו את הצ’קיסטים. נכנס התורן ואמר: “מי הרשה לך לבכות. אינך ילד. לולא היית אנטי־סובייטי לא היית מביא עליך צרה זו”. הדמעות חנקו את גרוני ולא עניתי לו. שוב נפתחה הדלת ונכנס הרופא, שהביא לי טיפות. שפכתי את כל הטיפות על הריצפה וביקשתי ממנו לתת טיפות לחברי החקירה. הוא משך בכתפיו ויצא. כעבור עוד שעה וחצי הופיע רב־סרן אחד ושאל איך שאני מרגיש את עצמי. עניתי לו שלכשיהיה במקומי ידע איך אני מרגיש כעת. בשמעו תשובה זו אמר: “לולא הייתי חושב שאינך שפוי בדעתך כי אז הייתי מעניק לך כדור מאקדחי. על סמך מה, לפי דעתך, עלי להיות במקומך?” שאל בחרי אף. עניתי לו: מסיבה פשוטה מאוד, שכן אתה חבר כנופיית המרצחים וכנופייה זו צריכה להיות במקומי. הוא ירק ויצא.

לפי המשטר לגבי חדר זוועות זה מוכרח הקורבן לעמוד על רגליו במשך עשרים שעות ביממה ורק בשעה 2 אחר חצות מכניסים לתא ספת עץ ובשש בבוקר מוציאים אותה. הספה מיותרת, הרוח החזקה והצינה הנוראה אינם מאפשרים לשכב.

לפנות ערב נקראתי שוב לאיגניטוב והפעם הראשונה הרגשתי עונג מיוחד להיכנס לחדרו של תליין זה. לאדם שלא טעם טעמם של עינויים כאלה יקשה לתאר איך משפיע האוויר החם על מי שיושב על מרומי הר קרח בלי אוכל ושתייה (בצינוק זה מקבל האסיר פעם בשלושה ימים כוס מים חמים עם 150 גרם לחם). בראות איגניטוב את פני ואת גווי הרוטט מקור נהנה הנאה גמורה ומתוך שביעות־רצון זו פנה אלי: “נו, איך הנך מתענג בדירתך החדשה? יכול אני להודיעך שהארכנו את שבתך בדירה זו לעוד שבועיים, מכיוון שהנך עומד במרייך ואין ברצונך להציל את חייך ממוות. הזמנתיך כדי לשמוע מפיך אם דירה זו כבר פקחה את עיניך להיחלץ מהצרה בהקדם”. הנני מודה לך, אמרתי, מקרב לב על ההומאניזם הקומוניסטי שלך ועל שהואלתם בטובכם להאריך לי את זמן הדיור. בטוח אני שכעבור עוד ימים אחדים תצטרכו להעבירני לדירה יותר נעימה והכל יהיה בסדר. “זאת אומרת”, הוסיף לשאול, “שלא החלטת עדיין לספר לנו על פעולותיך נגדנו. טוב, אני משחרר אותך, ותוכל לחזור לדירתך”. בהחזירם אותי לצינוק הרגשתי כאבים ופרצתי בשיעול ממושך, זיעה כיסתני ונפלתי על הריצפה וזרם דם זנק מנחירי ומאוזני. השומר הרגיש בזאת והבהיל את הקצין התורן. הרגשתי שההכרה נעלמת ממני. כעת נפתחה הדלת ונכנסו איגניטוב והמפקד שלו בלוויית הרופא ועוד אחד שלא הכרתיו. הרופא משך בכתפיו ואמר: “כעת נוכחתם שהצדק היה אתי, אין ברצוני לקחת שום אחריות. כי הכל כבר מאוחר. עליכם לדעת שאין בכוח המדיצינה לעצור שפך דם בריאות. אנסה כמובן לעשות לו כמה זריקות, בתנאי שתסכימו להוציאו ממקום זה ולהכניסו לחדר בבית החולים לאסירים, אחרת לא ימשיך לחיות עד אור הבוקר”. כעבור זמן מה נכנסו שני שומרים עם אלונקה, השכיבוני עליה והוציאוני. בפרוזדור התעלפתי וכששבה אלי הכרתי ראיתי שהנני נמצא במטה; ששרוולי קרוע ושעל ידי עומדים רופאים ואחיות וזריקות בידיהם. רופאה אחת התכופפה ושאלה איך אני מרגיש, אבל הנשימה קשתה עלי ולא יכולתי לענות. עשו לי זריקות שונות ובמשך שבועיים נאבקתי עם המוות. הרופאים קבעו שהיתה לי דלקת ריאות קשה מאוד. רק הודות להתנדבותה של הרופאה, שקנתה על חשבונה פניצילין יצאתי גם הפעם בשלום ממחלה זו.

בעוזבי את בית החולים היו מעבירים אותי בכל שלוש שעות מהתא לפרוזדור של בית החולים, מקום שם שכבתי על ספה במשך שעתיים. לשם בא החוקר והודיע, שאם לא אתחיל לספר להם יחזירוני למקום בו חליתי. השיבותי לו ששום צינוק ושום “תפריט” לא יבהלוני ואל להם לקוות לשמוע ממני קטנה או גדולה.

במשך שלושה ימים לא נקראתי לחקירה והייתי גם מקבל מנת אוכל נוספת. ביום הרביעי נבדקתי ע"י הרופאים ואלה קבעו שמצבי הוטב ואוכל לעמוד בפני החוקר. ביחד עם זה נתנו הוראות לאפשר לי להינפש במשך עשרה ימים נוספים פעמיים ביום לשעתיים על הספה שבפרוזדור.

ב־26 לספטמבר 1950 נקראתי שוב לחוקר ושוב איכזבתי אותו. “אם כן, טוב”, אמר, “”תוכל לשוב לעזאזל. למחר מחכה לך הפתעה".

הפתעה איומה.    🔗

כל כמה שעמלתי, לא יכולתי בשום אופן לנחש אל מה ירמזו דברי החוקר. בשובי למחר מהרופא לתאי, מסר לי השומר שעלי להופיע היום בפני ועדת החקירה. דברי השומר על ועדה – לשון רבים – כבר רמזו לי ברור שמשהו מכריע יתרחש היום. בצהרים נכנסו ארבעה קציני השמירה מזויינים באקדחים. קצינים ולא חיילים פושטים – הווה אומר משהו מיוחד בחשיבותו! “נו, איך אתה מרגיש כעת?” שאלוני. “האם קיבלת כבר ארוחת צהרים? אתה צריך כוחות בעומדך היום בפני ועדת החקירה. נדאג שיתנו לך ארוחת צהרים, ואם יהיה לך צורך בחדר השימוש ציווינו על השומר שירשה לך זאת”. שכני לתא ניבא לי, שאם הקצינים דיברו אתי בשפה שכזו פירוש הדבר שזאת לא ועדת חקירה רגילה כי אם ועדת חקירה שעליה כבר להחליט על גורלי, לשבט או לחסד. בקוצר רוח חיכיתי ל“פגישה” החדשה ותיאבוני ניטל ממני כשהביאו לי את הארוחה. הקצינים נכנסו, בדקו את כותונתי אם היא נקיה או קרועה וציוו עלי ללכת עמהם. עברנו במעבר הידוע אבל הפעם במקום לסובב שמאלה, סובבנו ימינה. נפתחה דלת ברזל ומצאתי עצמי בפרוזדור רחב ידים מקושט ומרוהט ומוזלף במי בושם. קצין פתח דלת מצופה עור נהדר, והודיע על בואי. כעבור רבע שעה הוכנסתי לאולם זה וחשבתי שאני נמצא בארמון נהדר. כל הריצפה היתה מכוסה בשטיחים יקרים; בקירות היו קבועות שמונה נברשות; שולחנות הכתיבה היו מכוסים באריג ירוק ועליהם עמדו מכשירי כתיבה שהזכירו לי את חדר עבודתו של נפוליאון בפונטנבלו; הקירות היו מקושטים בתמונות מתקופת קוטוזוב וסובורוב ותיארו את מלחמת 1812. בין השאר נראו תמונותיהם של איבן האיום, של לנין ואחרון אחרון – של יוסף ויסריונוביץ' סטאלין במדיו הצבאיים. עמדו שם חמשה אנשים בלבוש אזרחי וליד השולחן הגדול, שהצטיין בקשוטיו, ישב הגנרל גריגורוב בכבודו ובעצמו. אותי הושיבו על שרפרף מרופד ונעים באמצע האולם ושאלו שוב, אם בכל זאת החלטתי להודות. שתקתי ואז הרגשתי שכל הנוכחים נעצו בי עיניהם, ובעיקר הפחידוני עיני הגנרל. הוא ישב מבלי נוע והביט לנקודה מסוימת. “זהו האוייב הכי חריף שלנו, שאודותיו מסרתי דו”ח, חבר גנרל, פנה אליו גורין (אחד משני העריצים ששלחוני לצינוק המגדל), שאנחנו מפחדים ממנו, למרות שהוא בעצמו פחדן גדול, השופך דמעות בחדר הנופש שלנו“. “הממ”, נהם הגנרל, “אילו הייתי יודע שלפני תעמוד נבלה סמרטוטית שכזו, לא הייתי מטריח עצמי להביט עליה. טפו”. הוא עיוה את פרצופו, התחיל לנשום בכבדות ולהתאונן על סירחון. פתאום ניגש גורין לתיק שעל שולחן הגנרל, הוציא גיליון נייר והראהו לי: “נו, מה תגיד כעת? המוכר לך גיליון זה?” לפני היה המכתב שכתבתי לשגרירות הישראלית במוסקבה. כדי להוציאני ממבוכתי דיבר גורין מתוך שמחה: “כעת כבר תעריך את כשרונותינו. עלי להגיד לך בסוד שהשירות שלנו סילק זאת ממגירת שולחנו של השגריר המצורע שלך. חה־חה־חה. הוא אפילו לא הספיק לקרוא כתב פלסתר זה, חה, חה, חה. השגרירות שלך דומה למדינת ישראל. שניהם אינם שווים ולא כלום. נו, אתה מכיר את כותב השורות הללו?” עניתי שאני מכיר. “ואם כן למה נמנעת מלהודות? האם אין זה נחשב אצלך לפעולה אנטי־סובייטית? שכחת שאתה בארץ שבה האנשים יודעים פרק בהלכות ריגול הרבה יותר מאנשי שלומך המצורעים!” אחד חסון, שחזהו מקושט בהרבה מדליות, שאלני: “האם כעת מובן לך היכן אתה נמצא?” שתקתי. “ואם כן תגיד לי, מי הוא ורהפטיג זה? איך התקשרת אתו?” דרך העתונות הסובייטית התקשרתי אתו – עניתי. “מה”, צעק הגנרל, “אתה רוצה לומר שהעתונות הסובייטית מסייעת לפעולות ההרס?” כן, אמרתי, הנה ואוכיח לך: מן העתונות הסובייטית נודע לי שהרב ורהפטיג, יו”ר הועד הלאומי, נשאר לפליטה מן השואה והוא נבחר ליו“ר ועדת הפיצויים. משום כך פניתי אליו שיגיש בקשת פיצויים גם בשבילי. “ככה”, הרעים הגנרל, יכנס הרוח באבי אמך אם אתה חושב לרמות אותנו, סמרטוט שכמותך, ועתה אמור לי, מי זאת ד”ר עליה?" זאת ארוסתי, עניתי. “ימח שמך ושם כל הבאנדיטים שלך. עם מי אתה חומד לך לצון, נבל שכמוך, אתה חושב אותנו לאידיוטים?” – תסלחו לי רבותי, עניתי להם, אף פעם לא חשבתי כזאת, אבל מה אשם אני שאתם הוכחתם לי זאת. אז ניגש החוקר לגנרל כשהוא מורה באצבעו על מצחו והגנרל ענה לו בנידנוד ראש, לאות הסכמה. “כמובן, כמובן”, ענו היתר, “זה מזמן הבינונו שהוא איננו שפוי בדעתו, אבל מעניין לדעת באיזו מידה אינו אחראי לדבריו”. כבדרך אגב פנה אלי אחד החוקרים: “עכשיו אתה רואה באיזה אופן חיים אזרחים סובייטים מסורים? האם בפריז שלך עובדים מיניסטרים במשרדים נהדרים כאלה?” תשובתי היתה: אצלכם רק חברי המ.ג.ב. חיים חיי מותרות העוברים כל גבול, בזמן שיתר האזרחים גוועים ברעב. “אהה, ככה”, אמר החוקר־המפקד לגנרל “עכשיו, חבר גנרל, מבין אתה מי נפל לידינו? אילו היה בן בליעל זה נשמט מידינו ובורח למיסטר טרומן, המתאר אתה לך איזה ספר נחמד היה מפרסם ומה היה כותב על אחיו הנבלות?” “לא, ידידי”, פנה אלי, “כאן כבר תהיה קבורתך בקרוב, כי מידינו עדיין לא התחמק איש”. אותו רגע עלה בדעתי שהגיעה השעה להצדיק השערתם שאינני שפוי בדעתי, ומיד שיניתי את טעמי ואמרתי: יכול להיות ששום ברייה לא התחמקה עדיין מידיכם, אבל ביחס אלי יבוא עוד מעט הנביא אליהו, יפרוץ חור בקיר זה ואעוף אתו השמימה. הם שמו אוזניהם כאפרכסת והקשיבו בתימהון. אחד מהם קפץ ושאל: “האם באמת הנך מאמין באליהו הנביא?” ואזי עניתי שלא רק שאני מאמין אלא גם הם מאמינים, שהלא ראיתי בהרבה ערים סובייטיות כנסייות על שם הנביא אליהו “ובמה עוד אתה מאמין?” – אם תרשו לי להגיד לכם במה אני מאמין, אומר לכם. “נו, דבר דבר”, צעקו כולם. – אני מאמין בנצחונו המוחלט של עם ישראל. אני מאמין שהגיעה השעה שעם ישראל יחדש את ימיו כקדם ואני מאמין כמו כן שיבוא יום וכל שונאי ישראל יישמדו מתחת השמים. “אתה רוצה להגיד שאנחנו נישמד?” שאל בחימה הגנראל, – אני מודה לך על שאלתך. שאלתך זו היא הוכחה ואישור מצידך שאתם רואים עצמכם כשונאי ישראל, אחרת לא היית נעלב כל כך! בסיימי תוכחה זו הביט האחד על השני וכולם יחד עלי, עד שניגש אלי המזכיר ואמר: “אנחנו רואים שאתה פשוט מפציר בנו שנסיר את ראשך המטומטם מעליך, נמלא את מבוקשך, אך לא בזמן הרצוי לך. אם תוסיף להתל בנו, ניתן לך לטעום קצת אבק שריפה, זאת אומרת שנקצץ את אצבעותיך; נכרות את אוזניך; נעקור את כל שיניך ואח”כ נכרות את לשונך מפיך“. הם ניגשו לשולחן והתחילו לכתוב, ואח”כ הקריאו את כתב ההאשמה החדש נגדי, כך:

“ועדת החקירה בישיבתה מהיום, 27 לספטמבר 1950, בחוקרה את האסיר… נוכחה לדעת שלפניה עומד אוייב השלטון והעם הסובייטי, שניסה להתקשר בכתב עם שגרירות בורגנית כדי למסור לה ידיעות חשובות על בריה”מ. התנהגותו המחוצפת והפרובוקטיבית הוכיחה לנו בעליל שהוא שליח האימפריאליזם הציוני הרוצה לתפוס את כל השלטון בעולם ולהפוך את כל הפועלים לעבדים נרצעים. הוועדה החליטה להאשים את הפושע הזה בעבירה על סעיף 58־א כבוגד במולדת ובחתירה תחת השלטון הסובייטי. הוועדה מילאה את ידו של החוקר־המפקד איגניטוב למסור את כל החומר לקטיגור הצבאי הכללי, הגנרל גטינין".

הם גם שאלוני על קשרי עם רשת הריגול הצרפתית, עם הגיסטאפו ועם האינטליג’נס סרביס (כאילו הייתי מנהל סוכנות ריגול בין־לאומית!). על שאלה זו אמרתי להם שמקומם בתיאטרון הבובות ולא בוועדת החקירה. תשובתי הרגיזה את האדונים הנכבדים והם הסתערו עלי בגידופים ואחד מהם שלף אקדחו וצעק: “כלב נבזה, מצורע, נבלה, פרוצה, צבוע, עבד נרצע לבורגנים, נעשה גופך ככברה ונראה מי יחזה במפלתו של מי. לעת עתה תוכל לנוח ולחשוב מה לספר לוועדה כשתמצא לנכון להזמינך שוב. אילו סיפרת תיכף ומיד בעניין המכתב היינו נותנים לך אוכל טוב, ואפילו יפהפיה היינו שולחים לתא שלך. כעת תסתפק בנביא אליהו שלך, חה, חה, חה”.

על־ידי מי שלחתי את המכתב לשגרירות; מי עזר לי לכתוב אותו ומי הביאו למוסקבה – על פרטים חשובים אלה עברו בשתיקה. הם גם הראו לי את המכתב שמסרתי לסוכן. הייתי מהומם וקשה היה לי למצוא איזו אחיזה להשתלשלות העניינים כיוון שגוצוביץ סיפר לי אז מה שסיפר, היה לי עכשיו ברור כשמש שאת המכתב הראשון מסר להם גוצוביץ בכבודו ובעצמו. אבל לא יכולתי לנחש שאת המכתב השני עם כל יתר הפרטים מסר הסוכן לכנופייה. עתה התגנב ללבי החשד שכל הידידים האלה עבדו בצוותא עם המ.ג.ב.

כשחזרתי לתאי הרגשתי שהתחלתי לגמוע באמת מקובעת התרעלה. ראשי היה עלי סחרחר ונדמה היה לי שהתא יחד עם השומר מקפצים ולועגים לי. כליותי התחילו לייסרני: היכן היו עיניך? איך זה לא הבינות שיהודי הקורא לעצמו “פולני” והמתחתן עם רוסיה אינו יהודי אפילו למראית עין, איך נתת אמון בו? עכשיו הוברר לי שכל החברותא, החל מדוליב וכלה בטנצמן והמשכילה, כולם סוכני המ.ג.ב. ופרובוקטורים היו. מי יכול היה לתאר לעצמו שבני ברית יהיו מסוגלים למסור את אחיהם המעונה למ.ג.ב.? המהלומה היתה גדולה מאוד וכמעט אחזני השבץ. קשה היה לי לעכל מכה מוסרית זו. הצער היה כפול: מצד אחד מאסר עולם ומצד שני כיסתה אותי בושה עת נודע לי שבין היהודים נמצאים נבלים שכאלה. למרות שהיה ידוע לי מקודם שבין יהודים מלשינים, בכל זאת לא יכולתי לתאר לי שאחרי השואה לא למדו לקח מן העבר הנורא.

כשישנם שני אסירים בתא מספר האחד לשני את המעיק עליו. שכני הרוסי פתר לי את החידה: “עליך לדעת, שבבריה”מ אסור לרכוש ידידים, ואם ברצונך להינצל מבית הכלא התרחק מהידידים. קשה לי להאמין שאדם כמוך לא הבין דבר פשוט שכזה. לכשאצא מבית הכלא ואספר למיודעי על המוצאות אותך הם לא יאמינו לי, כי קשה לאדם סובייטי להאמין שאדם מבוגר ובעל השכלה גבוהה אינו מבין מה שמבין כל ילד בבריה“מ. האינך יודע שבארצנו נזהרים אנשים שלא לעבור ברחוב בו ישנם צירים או שגרירים? ואתה היית תמים כזה שחשבת שאפשר למסור מכתב לאיזו שגרירות שהיא. לא לחינם חושבים אותך החוקרים לאדם בלתי שפוי בדעתו. אני בטוח שביה”ד הצבאי ידון אותך למוות. ההגיון מחייב זאת. נעשה קל וחומר לעצמנו: אם על דבר פשוט דנים ל־25 שנות מאסר, הרי שכתיבה לשגרירות בורגנית היא כבר, ידידי, עניין של ריגול, ובעד ריגול אין נותנים מחמאות בבריה“מ ואין נוהגים לפנק טפשים שכאלה”.

עודנו מתדיינים ונשמעה חריקת המנעול. איגניטוב פגשני בסיפוק רב: “נו, מיסטר, מה דעתך על החקירה הסובייטית? היש לה הכשרה? חשבת ששירות הביטחון שלנו יושב בחיבוק ידים ומאפשר לכל נבל לשוטט כאוות נפשו בחוצות ולהתעסק בפעולות הרס נגדנו? הא, מיסטר, טעית! אמנם ידוע לנו שבארצות הבורגניות קיימת דעה מוטעית עלינו; ידוע לנו שלפני פרוץ מלחמת העולם השניה היו משוכנעים שאם היטלר ישלח גדוד פירחחים ינצח אותנו בחצי שעה. טוב מאוד שהם חושבים כך, שיחשבו להם כך להבא. הם גם חושבים שאין לנו שום מושג איך לטפל בענינים מדיניים, מוחם רופס מדי כדי להעריך כראוי את גאון האנושות, שלנו, הממציא בכל רגע תכסיסים צבאיים ופוליטיים כדי להוליך שולל את כל הבורגנים העומדים בפני חורבן גמור. והעיקר, שאינכם רוצים להשלים עם הרעיון שהזמן עובד בשבילנו ולא בשבילכם, וכל מעשי הריגול והחתירה כבר לא יחזירו את גלגל ההיסטוריה אחורנית. לשם מה, טיפש שכמותך, התעניינת בארץ הקטנטונת, שחוץ מפיאות וזקן אין שם כלום, בזמן שיכולת להיות יהודי סובייטי המהווה חוליה בשרשרת הסובייטית הגדולה והענקית; בזמן שהיו לך כל האפשרויות להתקדם בענפי המדע או המדינה. הצרה שלכם היא שהנכם בני דגנרטים ואינכם מבינים מה שמבין אצלנו ילד בקולחוז. אנו יודעים כעת שאם במלחמת העולם הראשונה, ב־1914, חוסלו שת מונרכיות עצומות בעולם, הרי במלחמת העולם השניה חוסלו יתר המונרכיות במערב ובמלחמת העולם השלישית תמוגרנה כל הממשלות הבורגניות ובריה”מ תהיה המושלת בכיפה. כשם שצפצפנו על אדולף אנו מצפצפים על צ’רצ’יל ועל טרומן, על דה־גול, ואפילו על השרץ הקטן משה שרתוק. ואם כן, עכשיו אתה מתאר לך כבר בפני מי אתה עומד? לשם מה, נבל, פרעוש, טענת במשך כל הזמן שלא התעסקת בשום פעולה אנטי־סובייטית? ואתה, שחוצפתך גדולה משל כל הז’ידים השתדלת להעמיד פני כבשה תמה, מה תאמר כעת, כשהראינו לך את מכתבך הנחמד לשגרירות הז’ידית? כמובן שלא יכולת לנחש שאנו מסוגלים לחדור לשגרירות ולהוציא מהמגירה את מכתבך הנחמד מבלי שהשגריר ירגיש בנו בבואנו ובצאתנו!" שתקתי. “נו, מה תגיד?” שוב שתיקה. “אני מבין, אתה מוכרח לשתוק משום שאין לך מה לענות”. עלי להודות שהפעם ניחשתי את תכסיסו של איגניטוב. הוא חשב שאם יגיד שאני מוכרח לשתוק, באין לי מה לענות, אקפוץ ואתחיל לענות לו. כנראה שאחרי שתיקתי הארוכה ניחש גם הוא את תכסיסי אני ולכן קפץ ממקומו והרעים בקולו, כשאגרופיו מאיימים עלי: “קום, נבל, ממקומך, עודך עומד במרייך כשכל האמת נתגלתה ואין לך אפשרות לזוז אפילו זרת אחת! עליך לכבד ולהעריך גם כן! למה לא קמת כשנכנסה הכתבנית והביאה לי את התיק?” – נו, אמרתי, אני מבין מצעקותיך שאתה נותן לי את רשות הדיבור, לא כן? אם ניחשתי נכון הנני מוכן לענות לך. “נו דבר, נבל, הרעים שוב בקולו. עניתי לו בנחת שאדבר רק אז כשיחזור למקומו ולא יעמוד מולי ויאיים עלי באגרופיו. “ייכנס הרוח באבי אביך”, צעק, “עם מי אתה מתנה תנאים? אני כאן המצווה!” אם ככה, לא תשמע ממני אף הגה. “רוצה אתה שאעשה אותך ככברה?” שתיקה. לולא הייתי עומד בפניו אלא רואה כל זאת בקולנוע הייתי צוחק בלי הפוגות. הוא היה אותו זמן כל כך מגוחך, שקשה לתאר זאת במלים: קצין גנדרני מאיים באגרופיו על אדם מעונה בלי סוף ברעב, בקור ובכל מיני התעללויות ורוצה לקורעו כדג ואינו מעיז לבצע את איומו. מאוד הכאיבה לו הידיעה שאם יכבדני באגרופיו שוב לא יוכל להביא אותי לחקירה. זמן מה נשאר עומד כך כשהוא מאיים עלי באגרופיו ולבסוף חרק בשיניו, ביטא למעשה את ה”טפו" כדרכו בקודש וישב. סקרנותי היתה גדולה ורציתי לדעת מה יהיה ההמשך ומשום כך בחרתי להביט על הריצפה ולא עליו. זמן מה הסתכלתי בריצפה ופתאום קפץ אלי, שם את אגרופו מתחת לאפי, הרים את ראשי ושאל: “יהודוני נבזה, מה אתה מביט כל הזמן על הריצפה? מה מצאת שם?” שתקתי. הוא אחז אותי בידיו ואמר: “אם תמשיך לשתוק ארוצץ את ראשך הארור בקיר, מכשף טיפשי!” המשכתי לשתוק. “הוי פאנאטי שכמותך! לשם מה נולדת? לשם מה יש פאראזיט כמוך שאיננו מבין שום דבר, שחי כמו שחיו אבותיו לפני שלושת אלפים שנה; שאיננו רוצה ליהנות מהעולם ובוחר לשבת בבתי הכלא ימים ושנים אך ורק בגלל הפאנאטיזם שלו? שמע, כעת אכתוב פרוטיכול שתוכנו יהיה הודאה מלאה באשמות נגדך. אצלנו אומר החוק, שאם האסיר שותק פירוש הדבר שהוא מודה”. עניתי בקצרה שהוא יכול לכתוב את העולה על רוחו אבל אני לא אחתום על החיבורים שלו. “לא, ידידי, אתה כן תחתום!” – לא, אזרח קצין, אני לא אחתום; “אתה כן תחתום”, הרעים בקולו, וחוזר חלילה. אילו לא היה גולוחוב נכנס היה הדואט נמשך ונמשך. גולוחוב פנה אלי בחיוך: “נו, מיסטר, מה תגיד כעת?” – כעת אגיד לך שאתם מתנהגים כחבר שחקנים באיזה שוק כפרי. אתם מתיימרים להשפיע עלי שאתם מומחים גדולים בחכמת הריגול, אך למעשה שלחתם לי את ה“ידידים” ביודעכם את מצבי המיואש. אתם רוצים להוכיח לי שהוצאתם את המכתב מהשגרירות שלנו? תספרו זאת לסבתא. “מה אתה אומר”, רקע ברגליו והתחיל לשפוך את חמתו על כל הציונים והבורגנים. “איך אתה משווה את רשת הריגול הסוביטי לכנופיית הבאנדיטים שלך?” – דומני, שאתה בעצמך צוחק במסתרים. ביודעך שהכל מה שהנך מדבר כעת הם פטפוטי ילד. אין לי מה להוסיף על כך. “תגיד לי”, פנה לאיגניטוב, “האם אתך הוא גם כן מדבר ככה? על יסוד מה נעשה כל כך חצוף הייתי רוצה לדעת”. “גם אני, חבר מפקד, לא אבין מה קרה אתו”, אמר איגניטוב. “עצתי, שתזמין את הבחורים הכי חזקים שלנו שילעיטוהו בשלושה ליטרים שמן קיק. אני מבטיח לך שהחוצפה שלו תיעלם אז מיד בבית השימוש”. לשמע “עצתו” זו של גולוחוב פרצתי בצחוק אדיר ולא האמנתי לעצמי שבמקום לבכות דחפוני עצבי המתוחים לצחוק. באותו רגע רמז לו איגניטוב שכאן יש להם עסק עם מועמד לבית המשוגעים. “טוב”, ענה גולוחוב, “נמצא לו מקום אפילו בבית משוגעים. כשיצא גולוחוב שוב פנה אלי החוקר: “נו, האם בדעתך לדבר כבן־אדם או כשוטה?” שוב לא שתקתי הפעם ואמרתי: אין בדעתי לדבר כלל, כי לא כאן המקום שהאדם יכול לדבר מה שהוא מבין ומה שהוא רוצה. אבל איך שלא יהיה אשתדל בכל זאת להגיד לך מה שרציתי להגיד מזמן, והוא שלו הייתי מאמין, שבאמת אתם מומחים כאלה המצליחים לחדור לשגרירות הישראלית ולחטוף משם מסמכים, כי אז הייתי מתייחס אליכם בהערצה, אבל ביודעי שאתם נחשבים לשקרנים מובהקים בעולם כולו עלי רק להביט עליכם בבוז בלבד. עוד לא קרה בתולדות הדיפלומטיה שמישהו יעיז לחדור לאיזה שגרירות ויגנוב מסמכים! ובנוגע לפקודה או לדרישה שעלי לקום כשמישהו מעובדיכם נכנס לחדר, אני בא לידי מסקנה שהנכם גם בורים גמורים ואינכם יודעים אפילו פרק אחד מתולדות ישראל. להווה ידוע לך שבתקופתו של המן לא היה מרדכי קם בפני הצורר הזה. היה לו רגש כבוד לעצמו ולעמו. אני שייך לצאצאיו של מרדכי ואין בדעתי לקום בפני פיראטים שכמותכם אף־על־פי שאני יודע מה יהיה בסופי. סופי זה ידוע לי מזמן ואני מחכה בכיליון עינים ליום בו יבוא הקץ לכל הצרות והעינויים שלי. אינני מפחד מסוף זה ומשום כך הנני מוצא חובה לעצמי להגיד מה שברצון כל האסירים להגיד לכם. “לא”, הרעים בקולו, “לא. אנחנו לא נשים קץ לחייך אם אתה דורש זאת, אבל אנחנו נדאג שתבקש את המוות ולא תשיגנו”. – אתה מזכיר לי את הפתגם ההיסטורי הידוע: “שבור את החבית ושמור את יינה”. וכעת לעצם הענין: הנך שואל אותי למה הכחשתי את פעולותי האנטי־סובייטיות. אני מכחיש אותם גם כעת. איפה זה נשמע בעולם הנאור שאזרח הפונה במכתב למוסד המוכן ומזומן להגן על זכויותיו, שפניה זו תיחשב לאנטי־מדינית ובלתי חוקית? מעולם לא הייתי אזרח סובייטי ויש לי כל הזכות לפנות לשגרירות ישראל בהיותי יהודי, בכל אופן לא סובייטי. “מה”, רגז, “אתה בא ללמד אותנו מוסר או את הקודקסים שלך? לנו, הקומוניסטים, יש קודקסים משלנו ואין לנו עסק עם הקודקסים של הבורגנים”. – לצערי הרב לא שמעתי שלפיראטים יש קודקסים, יש כמובן חוק אחד בשביל פיראטים, והוא חוק הג’ונגל, אבל זה לגמרי רחוק מלהיות קודקס. ז’ן זק רוסו אמר, המשכתי, שכל קודקס נעשה בהסכמת העם או החברה ולתועלת החברה, האם הקודקס שלכם גם כן נעשה או נכתב בהסכמת ולטובת החברה? האם המאסר של עשרים או שלושים מיליונים זה גם כן בהסכמת החברה ולטובתה? “אני יורק על הג’אן מק קוסו שלך, אני רק מכיר את ספרו של לנין וזה הכל”. עניתי לו שיריקתו על רוסו לא תקטין את כבודו בעיני העולם הנאור, אלא שאני יכול לנחם אותו שגם את ספריו של לנין אינו מכיר! הוא הרגיש צורך להינפש וחזר לשולחנו. בהתחילו לכתוב נכנס הקטיגור הצבאי בכבודו ובעצמו, התיישב על הספה והתחיל לטפל בציפורניו – כמינהגם של כל הקטיגורים הצבאיים שהיו נכנסים מפעם לפעם לחדר זה כדי להתבונן ולהסתכל בשעת החקירה. “ואם כן,”, פנה אלי הקטיגור, “כבר תספר לנו על הפעולה האנטי־סובייטית שלך?” – אזרח קטיגור, להווה ידוע לך שלא עשיתי שום פעולה המתנגדת לקונסטיטוציה שלכם! בקונסטיטוציה שלכם מדברים כל כך הרבה גבוהות על חופש הדיבור ועל חופש המחשבה ועל חופש הפעולה לפרט לתועלתו הפרטית. היכן הוא חופש זה? “זאת אומרת”, שאל הלה, “שדברים שאינם מתנגדים לקונסטיטוציה כן אמרת וכן פעלת?” – אדוני הקטיגור, אם הם אינם מתנגדים לקונסטיטוציה אין לי שום צורך לתת לכם דו”ח. “הממ”, נהם. “אתה חושב שרק אתה מבין ויודע ואנחנו בורים ואיננו יודעים שום דבר”. – אדוני הקטיגור, המשכתי, ידוע לי שאצלכם יודעים להרבות בשקרים ולסלק את האמת. בזה אתם כן מומחים. הוא קם ממקומו, זרק את הפצירה, ירק על הריצפה ויצא. משיצא החליט איגניטוב להתחיל שוב בחקירה: “ימח שמך”, אמר “גזלת את הזמן הכי טוב שלי ע”י התנהגותך הארורה. יכולנו כבר לגמור את החקירה ואתה בכוונה תחילה רוצה שהחקירה תימשך בלי סוף“. נכון, הסכמתי לו, אני באמת רוצה שהחקירה תימשך ותימשך, כי אין הבדל אם אני נמצא במחנה, מקום שם מרוכזים כל הבאנדיטים שלכם, או שאני נמצא בכלא ויש לי הכבוד לעמוד לפניך יומם ולילה. “ככה הוא הדבר, הה, לא פיללתי לשמוע ממך”, השיב בנחת, “עוד לא פגשנו בפושע שיבחר לשבת בבית הכלא במקום להיות במחנה, להרוויח כסף, לטייל בחצר ולקרוא עתונים”. נכון, האסירים הגנבים, הרוצחים והגזלנים שלכם החיים על החמס ועל השוד מעוניינים מאד להיות במחנה, כדי שיוכלו להמשיך ולעבוד במקצועם, לי אין צורך בתענוגות. שוא כל עמלכם. אם תשלחו אותי למחנה לא אעבוד. עוון שאין לו כפרה ייחשב אצלי לעבוד בשביל גאנגסטרים שכמותכם. “אתה יודע”, פנה אלי, “אתה מזכיר לי את המשורר ייסנין, שאיבד עצמו לדעת. סופך יהיה כסופו, אני מנבא לך זאת מראש. אמור סוף סוף לשם מה פנית במכתב לשגרירות?” – משום שלא השלמתי עם הרעיון להישאר אצלכם! “זאת אומרת, שאתה חושב שהשגרירות הטינופת שלך תוכל לעזור לך?” – זה כבר לא עסקך מה שאני חושב. עניתי לשאלתך. הוא הסתכל במכתבים שמסרתי לסוכן ודרש שאגיד לו מי הם ד”ר רביקוביץ ועו"ד אהרוני ואיך הכרתים. עניתי לו שאין זה עניין לחקירה איך שהיכרתי אותם, אבל אם סקרנותו גדולה כל כך והוא מבטיח שלא יגלו זאת ברבים, הרי שהיכרתי אנשים אלה באולמי ריקודים בפריז, כיוון שהם מחזיקים בתי שעשועים. “סמרטוט, מרגל ציוני, מנצל פועלים עניים, ישו הנוצרי, התחשוב שאיננו יודעים על הכנופייה שלך?” היתה תשובתו. – אם כן למה הנך חוקר אותי, שאלתי. “סנטר יהודי נבזה, איננו שואלים ממך מה ואיך לחקור – מי הם?” אמרתי לו שאם סיפורי אינו מספק אותו אין זו אשמתי ושיחפש לו סיפוק בוודקה ובמטרונות סובייטיות. “היי”, הגיב, “אתה כבר מקנא בנו. זה משמח אותי. מכאן משמע שהתחלת סוף סוף להבין את שגיאותיך ותבקש מאתנו סליחה. אם תוכיח שאתה מתחרט ותהיה אזרח מסור תקבל עזרתנו המלאה. אנו תמיד מעוניינים לעזור לבעלי התשובה, כן, כן סימן טוב הוא לך, שנפשך חושקת בוודקה ובמטרונות סובייטיות. אתה מתחיל להירפא ולהבין את יישות החיים. המוסד הזה שאתה נמצא בו כעת הוא התרופה הבדוקה לגרש את השגעון אצל חולים כמוך והוא משמש גם אקדמיה טובה. הייתן כי באמת שאדם בעל השכלה גבוהה יוותר על החיים ויחלום על העולם הבא? אנו, בעלי האידיאולוגיה לתיקון העולם, עושים כל מאמץ להוציא את הדיבוק מהמטורפים ולהחזירם לדרך הנכונה, כדי שייהנו גם הם מן החיים תוך השתתפות בבנין הקומוניזם. אנו מצווים על התקדמות וחופש אנושי. אילו היית אדם פשוט ובור היינו שולחים אותך לבית ספר קומוניסטי”.

קורא יקר! מכיוון שאצלך נתקבלה תמונה מאוד ורודה מדבריו של החוקר, שהבאתי בשורות האחרונות האלה, אשאיר אותך באשלייתך לרגע הקט של קריאת פנייתי זו אליך. וכן המשיך החוקר: “לך יש רק תיקון אחד והוא התפריט של הנ.ק.ו.ד.”.

אושפיז בליל כל־נדרי.    🔗

ידעתי שהלילה ליל כל־נדרי הוא. ידעתי והירהרתי בימים עברו, בהימצאי ביום קדוש זה בתוך עמי ובתוך משפחתי. מהירהורים עברתי לדימיון, שבו חרגו תמונות הימים ההם ממסגרותיהן וכמעט אפפוני במציאות שנגוזה. הדלת נפתחה והשושבינים הובילוני לחוקר. במקום מנגינת “יעלה”, שנכספתי אליה, ליווני השומרים במעלית למשרד החוקר ובמקום מנגינת “כחומר ביד היוצר” הייתי כאסיר ביד החוקר. וכי פלא הוא שהפעם קלחו עיני דמעות למכביר? דמעותי טישטשו את ראייתי וכמעט שמעדתי על המדרגות. “למה אתה חולם בהקיץ?” גערו בי השומרים. גערתם זו החדירה רעיון בלבי, שהפעם עלי להוכיח לפיראטים אלה שהנני יודע לכבד את יום הכפורים ויהי מה.

בהיכנסי לחדר החוקר פניתי אליו בדברים אלה: לשוא הזמנת אותי הערב. הערב לא אפתח את פי להגיד לך קטנה או גדולה. הוא העיף בי מבט־פליאה וביקש שאחזור על הצהרתי ואחר כך ניגש אלי ושאל לסיבת הדבר. אמרתי לו שהסיבה היא שהלילה הזה הוא הכי קדוש מכל ימות השנה לעם ישראל אבל מכיוון שלו אין מושג על כך לא כדאי לי להרחיב את הדיבור. סקרנותו גברה, ואני שתקתי. לשאלתו השלישית למה אני שותק עניתי לו שאם אני שותק עליו להבין שזהו סוד שאינני יכול לגלות לו. “אני נותן לך הן צדק קומוניסטי שלא אגלה לאף אחד. נו ספר כבר”, ביקש. על כך עניתי לו שיש לי ניסיון של שנים ואני יודע שהן־צדק קומוניסטי אין בו ממש. הוא נתיישב והדליק סיגריה בלי להסיר עיניו ממני. באותם רגעים שוב הופיעו לפני התמונות מימים עברו, ההזייה הכניסה אותי בסתר, ודמעות החלו שוב נושרות מעיני. בראותו אותי בוכה מיהר לקום, אחז בשרוולי וצעק: “הפתגם אומר שמוסקבה איננה נותנת אמון בדמעות”. – זה מוכיח, עניתי לו, על איזה גובה תרבותי ומוסרי עומדת מוסקבה. טוב, אגיד לך, אבל אוי ואבוי לך אם תגלה את הסוד לאחרים. אז לא תשמע ממני אף מלה יותר, אפילו שתהרגני. אם כן דע לך, המשכתי, שבליל זה נכנס המלאך גבריאל לכל בית יהודי ומשוחח עם כל בני הבית. מכיוון שהוא מחכה לי בתאי, אינני יכול להישאר אצלך אפילו לרגע! הוא הוכה בתדהמה ומיד טלפן: “חבר גנרל, אני מפציר בך בשם המפלגה הקומוניסטית שתיכנס ותשמע דברים מעניינים”. הגנרל נכנס והתיישב על הספה. “נו”, פנה אלי איגניטוב, “תספר לחברי הגנרל מה שסיפרת לי זה עתה”. כשחזרתי על דברי קם הגנרל ממקומו, מחא כף ואמר: “זהו מה שנקרא מלומד בורגני. אני יורק על ההשכלה שלך, אם אתה מאמין בשטויות כאלה”. – ואתה, אדוני הגנרל, אינך מאמין בשטויות כאלה? ובהצביעי על תמונת סטאלין הוספתי: אתה הלא גנרל ומאמין בסלמנדרה זו! בשמעו את דברי רקע ברגליו וצעק: “הוציאו מיד את המשוגע את הסמרטוט, את הנבזה, מהחדר ושילך לעזאזל”. משחקי עלה יפה והשומרים החזירוני מיד לתאי.

ביודעי שהשומר יסתכל כעת על התנהגותי בתא, התחלתי לשוחח ברוסית עם “האושפיז החשוב, המלאך גבריאל”. ואלה היו דברי: “אורח נכבד ונעלה! צר לי מאוד שנאלצת לחדור דרך סיבכי ברזל אלה כדי לבקר את היהודי היחידי הנמצא במקום ארור זה. ספר לי, אבקשך, ממצבם של אחינו בני ישראל בכל מקום, האם ידוע להם שבארץ החופש הקומוניסטי מתנוונים גם הרבה יהודים זה עשרות בשנים בבתי הכלא?” כדי שהמשחק יהא שלם והשומר המטומטם יהרהר בדבר, שיניתי את קולי והקול השני, כביכול ענה: “הירגע בני עליך לדעת ולזכור שלא ניסיון אחד נתנסו אבותיך והם יצאו מהם בשלום. גם אליך תגיע השעה שתנתק את כבלי הפיראטים האדומים, שיישארו לדראון עולם בתולדות האנושות. חזק ואמץ, כי זה אני גבריאל, המדבר אליך” השומר מיהר לפתוח את הדלת ושאל עם מי דיברתי. – עם אורח דיברתי, עניתי. “מה שמו ואיו”, צעק. עניתי לו שאיחר את המועד, כי האורח, בשמעו חריקה בדלת, יצא דרך החלון. השומר לא איחר למסור את הידיעות האחרונות לממונה עליו והממונה מסר על כך לחוקר. התוצאה ממשחקי היתה שלא הוזמנתי לחוקר כל אותו יום הכפורים. מכיוון שכבר “יצאתי מדעתי” לא מיהרתי לחזור אליה וכל היום הזה השתדלתי לשיר, ואגב כך להתפלל בכוונה עמוקה, לרקוד, להתפשט ולהתלבש ולבקש בלי הפוגות מים. כששאלוני למה דרושים לי המים, עניתי בתמימות שאורחי רוצים לרחוץ את רגליהם. “למה אינני רואה אותם”, שאל השומר ברוגזה. – אם אינך רואה אותם, סימן שאינך זכאי לראות דבר נשגב ונעלה!

ביום המחרת בא הרופא והודיע שעלי להתכונן להסעתי לפקולטה הפסיכיאטרית. שם שאלוני המומחים אם אני זוכר שמות ספרים שקראתי. עניתי להם בתמימות שאני זוכר ולשאלתם השנייה עניתי, ששם הספר הוא “ניקולא הקדוש” ומחברו היה ישו הנוצרי. הם התלחשו ביניהם ואחד מהם קם ואמר: “הבחור הזה שחקן ממדרגה ראשונה, הוא לועג לכולנו”.

בשובי לתאי מצאתי בו “דייר משנה”.

שוב עברו ימים ולא נקראתי לחקירה. לא הצטערתי על כך. כעבור שנים אחדות נודע לי שהחוקרים היו עסוקים אז בישיבה שנקראה על ידי הגנרל, שבה דנו אם כדאי להמשיך ולחקור אותי. לא השליתי את עצמי שהתנהגותי המוזרה תחיש לי את הגאולה. היא רק עזרה לי לעמוד על כשרונם של החוקרים הללו ונתנה לי שהות רבה לחשוב מה לענות על השאלות המרובות שישאלוני. ואמנם נוכחתי שיש לי עסק עם מטומטמים, חסרי מוח והגיון. זה היה הצד החיובי של משחקי. הצד השלילי שבו יכול היה להיות שיחליטו להכניסני למוסד לחולי רוח ובעזרת סוכנים “רופאים” יגמרו את חשבונם אתי.

רב־סרן דימיטרי איליץ.    🔗

אחת התופעות המעניינות שעמדתי עליהן בשנות עניי היתה המצב הנפשי של מי שהיו גיבורים. רב־סרן זה, שלפני מאסרו הפיל אימתו על פיקודיו, ישב ונאנח בלי הפוגה. כשהפסיק להיאנח יצא בסיפורו:

28 שנה שימש בצבא האדום; השתתף בכיבוש ברלין ואחרי שביתת הנשק עסק בהחזרת האזרחים הסובייטים שהובאו לגרמניה ע"י הנאצים. בתפקידו זה נתקל גם בקשיים, שכן הרבה נתינים סוביטים כבר התרגלו לצורת החיים במערב ולא רצו לחזור, והוא נזקק לאמצעים מיוחדים כדי למלא את תפקידו. בתוקף תפקידו זה היה עליו לבוא בקשרים עם קצינים אנגליים, אמריקניים וצרפתיים; בשנת 1948 שוחרר מן הצבא, הוחזר למקום מגוריו ברוסיה וקיבל הרבה אותות הצטיינות על עבודתו המסורה. לפי החוק שהיה קיים אז דאגה המפלגה לסידור החיילים המשוחררים והוא נתמנה למנהל צרכניה גדולה. לרגל תפקידו זה היה מבקר לעתים קרובות במטה הכללי של המשטרה וכן במטה הכללי של שירות הביטחון; חודש בשנה שירת גם בחיל המילואים.

ימים אחדים לפני מאסרו טילפנו אליו הביתה שהוא מוזמן להתייעצות במטה הכללי. בהגיעו למטה הכללי שלחוהו מקומה לקומה ומחדר לחדר. בהכנסו לחדר האחרון נתקבל בסבר פנים יפות ע“י ארבעה אנשים: “בואך לשלום, חבר יקר! מה שלומך, מה מעשיך, איך אתה חי”. לפתע ניגש אליו החבר פחדנוב ובצעקה פקד עליו: “קום ממקומך, נבל בוגד, הרם ידיך, הנך אסיר!” ה”התייעצות" השפיעה באופן נורא על איש צבא זה, שדגל תמיד בסיסמה שחייל סובייטי איננו יודע פחד מהו, וקיבל התקפת עצבים חזקה. אחרי שלוש שעות, כשהרגישו שהתאושש במקצת, הכניסוהו לתא שלי.

“דייר המשנה” שלי היה, אפוא, אסיר טרי מאוד מאוד!

בעשר בלילה באו לקחתו לחוקר וכעבור שעתיים חזר ואמר: “עכשיו מובן לי; איבדתי את ראשי”. חששתי שמא אכאיב לו בשאלותי ורציתי להשתטח שוב על המיטה, אבל מעשה שטן, גבר האור בתא וחדר מבעד לעפעפיים העצומים.

למחרת נקרא שכני שוב וחזר בצהרים. אז אמר לי שלפי דעתו בא מאסרו בשל קינאת שכן. הוא הסביר את דבריו בסיפור זה: "היתה לי משכורת יפה מעבודתי ובניתי לעצמי בית ליד החורשה שבעיר. פעם, בהיותי עסוק בבניין, עבר השכן ואמר שחבל על טרחתי, שכן בין כך ובין כך לא אגור בבית זה אלא ב’דירה ממשלתית'. כנראה שהשכן רצה לזכות בביתי והלשין מה שהלשין עלי. כששאלתיו אם היו לו פעם סיכסוכים עם השכן, ענה: “לאו דוקא”.

מאז סיפורו זה נשתתק ובמשך שבועיים כמעט ולא פצה את פיו. לאחר שהתאזרח בתא שאל לסיבת מאסרי אני. אמרתי לו שאני נאסרתי בעוון אהדה לישראל. אגב דברי אלה קיללתי את שלטון הזדים. בחיוך על פניו אמר: "זה הכל נכון מה שאתה אומר, אבל עליך לדעת שסנונית אחת אינה מביאה את האביב,.

קמעא קמעא גילה לי שכל החיילים והקצינים הגבוהים חיוו את דעתם שאילו היו האמריקאים מקשיבים לעצתו של צ’רצ’יל בשנת 1946 היה כבר עכשיו שלטון אחר ברוסיה. “להווה ידוע לך”, הוסיף ואמר, “שכל הצבא מרוגז, מאוכזב ושואל, האם שפכנו את דמנו כדי להגיע בסופו של דבר לבית הכלא'?” הוא נתקשה להבין, לשם מה אוסר השלטון את החיילים שמסרו את נפשם בעד המולדת, הגנו עליה, והנחילו לה את הניצחון. דרך אגב סיפר לי שמאשימים אותו בכך שבהיותו מיופה כוח להוציא את הנתינים הסובייטים מגרמניה לא בא בקשרים עם קציני בנות הברית אלא כדי לגלות להם עניינים חשאיים. בנוגע אלי אמר, שעלי היה לדעת שבבריה"מ אין חיים ציבוריים ואפילו לא חיים פרטיים וכל אחד צריך להצטמצם בד' אמותיו ולא לבוא במגע עם מישהו.

בינתיים התקרב חג המהפכה ושלטונות בית הכלא נקטו בזהירות יתירה לגבי האסירים: נעשתה בדיקה מוחמרת בחפצי האסיר ובגדיו, וניתלו מסכים על כל החלונות של הבניין, כדי שלא יראו מחדרי המשרדים והחקירה את הנעשה בחוץ.

ערב חג נפתח האשנב של דלת התא ונמסרה לרב־סרן חבילה גדולה של מיצרכי מזון שונים. “נו”, אמר לרב־הסרן, “הנני שמח שאוכל להיטיב את לבי בחג ולשכוח שאני בכלא”. על הערתי, שאין אני מבין למה משתתפים האסירים והאזרחים הנמצאים בדרגה של עבדים בחג זה, שהוא זכר למאורע שגרם לכל הצרות האלה, ענה בפשטות: “העם הרוסי איננו חושב כמוך. אם ניתנת הזדמנות לשמוח אנו שמחים, מבלי לחקור כלל. וכן, אם יש פקודה ללחום ולשפוך דם אין אנו מהרהרים בדבר”. הוא כיבדני בחתיכת לחם לבן בהערה: “ברצוני לקשור אתך קשרי ידידות; אשתקד חגגתי את החג הזה בשתייה מרובה של וודקה והיתה לי אפשרות לטעום מכל מיני משקאות אחרים. ועכשיו…!”

במקרה היה על השולחן תירגום רוסי מספרו של ג’יאובני “על המוסר הקתולי”, שעוד כעת איני מבין איך נתנו שלטונות הכלא מקום בספריה שלהם לספר המביע התפעלות מרובה מצורת החיים הקתוליים. רב־הסרן עילעל בו ואמר: “לדעתי נכתב ספר זה על־ידי בורגני שיצא מדעתו. יש שם ביטויים כאלה שלא שמעתים אף פעם”. כששאלתיו איזה בית ספר גמר, תיכוני או גבוה? ענה שאפילו שלוש כיתות בית ספר עממי לא סיים, ובאמת נוכחתי שאינו ידוע הרבה וכל מלה לועזית שכבר מזמן הפכה חלק אינטגרלי של השפה הרוסית לא היתה מובנת לו.

כעבור זמן מה נלקח מתאי. לדברי השומר, שוחרר מחוסר הוכחות. לפני לכתו אמר: “הנני מייעץ לך שתבלום את פיך ולא תשמיע דבר נגד השלטונות, אחרת לא תצא לעולם מבתי הכלא. חושבני שברצונך עוד לחיות וליהנות מן החיים!”

לאחר מכן, כשנקראתי אל החוקר, היתה שאלתו הראשונה: “נו, מה דעתך על רב־הסרן הבוגד?” וכשאמרתי לו שעליהם להתבייש לאסור אדם, ששירת בצבא האדום 28 שנה, אך ורק משום שלרגל תפקידו בא בקשרים עם קצינים מצבאות בנות הברית, ענה לי: “אל תלמד אותנו מה עלינו לעשות!” כן, אמרתי לו, תכסיסכם ידוע לכל אסיר: אתם מכניסים אנשים מבני גזעים שונים לתא אחד, כדי שכל אחד יחתור תחת קיומו של השני; שכל אחד יראה בשכנו אויב גדול ביותר. בוודאי שאלת את שכני לדעתו עלי, אלא שבשבילי היינו הך אם דעתו היתה שלילית או חיובית, כי בין כך ובין כך אני צועד בדרכי לגהינום שלכם.

הפעם חל שינוי במהלך החקירה והשאלות קיבלו צורה מיוחדת, אם לא אופי מיוחד. היו אלה שאלות שעוררו אותי להעמיד לו שאלות. והיות ואדונים אלה בנפשם הוא אם יענו תשובה נכונה לשאלה מוצדקת, הרי המוצא היחיד בשבילם הוא: “נבל שכמותך, מי כאן החוקר ומי כאן המציג שאלות? מי מרשה לך להציג לי שאלות?” באדישות עניתי לו שבאופן משפטי הוא אמנם החוקר, אבל לפי ההיגיון עלי להיות החוקר שכן לא אני הוא הפושע אלא הם. כאן למדתי פרק חשוב בתורת הנפש, האומרת שבזמן שעריץ כזה שומע מלים נועזות ממי שנמצא בידיו כחומר ביד היוצר, תקיפותו נעלמת לזמן־מה כבמקל קסמים. פתאום הוריד את אגרופיו המאיימים, הביט אלי כמטורף, ירק וישב במקומו ולי ניתנה שהות מספקת לומר לו, שמפליאה אותי העובדה שבמקום שעליהם להכיר תודה ליהודים, שהשתתפו במהפכה ולקחו חבל נכבד בבניין המשטר, הם רודפים אותם עד חרמה. על כך השיב: “חושבני שאינך יודע מי היה הבוגד הארור טרוצקי, והעיקר שלא שמעת מימיך את השם קפלן”. היתממתי שלא שמעתי מעולם שמות אלה והדבר גרם לו הנאה מרובה להוכיח לי את עליונותו בידיעת תולדות המהפכה. בסוף אמרתי לו שאפילו אם נניח שקפלן ירתה בלנין אין זה מצדיק עדיין להזכיר רק אותה בלבד ולהשכיח את יעקב סברדלוב שגם הוא היה יהודי מבטן ומלידה – וסברדלובסק תוכיח! כאן התחיל להאשים את היהודים בהאשמה הידועה: היהודים אינם רוצים לעבוד בקולחוזים או בעבודה פיזית אחרת ורק מתעסקים במקצועות חופשיים וכו' וכו'. כשאמרתי לו שלפי הקונסטיטוציה הסובייטית הזכות לכל אזרח לבחור במקצועו ואין מקום, איפוא, להאשים את היהודים הבוחרים להם מקצוע המעניין אותם, צעק: “שתוק נבל, לא לך הרשות לדגול בקונסטיטוציה שלנו. והשנית, הלא עובדה היא שהיהודים שלך מנסים תמיד להשיג לעצמם עבודות נוחות וקלות”.

כאמור, התנהל בינינו באותם הרגעים ויכוח חפשי ועל־כן הרגיזו אותי דבריו האחרונים ואמרתי לו במרירות, שעכשיו באמת נוכחתי שההבדל ביניהם ובין תורתו של היטלר איננו ניכר ביותר. בשמעו דברי אלה הרים את הטלפון וצעק: “תוציאו את היהודי הנבזה והערום ממשרדי. הוא יביא אותי לבית משוגעים!” מילא, לא הצטערתי שמיד באו השומרים והחזירוני לתאי.

האסיר ניזשין.    🔗

מלאו חמשה חדשים למאסרי והחקירה נמשכה ונמשכה. החוקרים כאן מעוניינים בסחבת זו כדי להוכיח שהמקרה היה קשה ובכל זאת התגברו עליו לאחר מאמצים רבים והם ראויים להענקות שונות. הסיבה השנייה להארכת שהותו של האסיר בכלא החקירה היא כדי להכביד על רוב האסירים, המבכרים את המחנה על בית־הכלא, שכן במחנה הם נהנים במידה רבה של חופש פעולה במקצועם הוותיק. אני, בזוכרי את כל העינויים שעברו עלי במחנה, לא ששתי ולא אצתי למחנה. ביכרתי את בית הכלא, משום שבשעות ובימים שלא הוטרדתי על־ידי החוקר הייתי נמצא ביחידות ולא היה לי שום ענין עם הפושעים הפליליים, שבמחנה סבלתי מהם עינויים נוספים בשל היותי יהודי. את ישיבתי בכלא השתדלתי לסדר במידת הנוחיות המכסימלית האפשרית במוסד כזה: בידעי את תכונתם של החוקרים, רמזתי ללא סוף שנמאסה עלי הישיבה כאן, ועל כן לא מיהרו לשלחני למחנה; כשעלה ברצוני להישאר לשבת יחידי בתא, בלי שכנים, דרשתי מהם להכניסני לתא משותף להרבה אסירים; כשהייתי רוצה שבלילה יהיה האור קלוש, התאוננתי שהאור הקלוש מקשה עלי את הקריאה; פעם באתי בבקשה שיעשו לי את החסד וישאירוני יחידי בתא וכעבור חצי שעה הועברתי לתא שהיו בו כמה אנשים. טכסיסי זה הצליח בשעה שרציתי לדעת על המצב בקוריאה. האמנתי שתבוסה בקוריאה תחתך את גורל ברית המועצות.

הגיע החורף בכל עוזו וביום האחרון של שנת 1950 נעשו שוב חיפושים מדוקדקים בכל התאים. אנשי השמירה שהתכוננו להשתתף בחג הגדול של ראשית שהשנה, “התירו את הרצועה” במקצת לאותם הימים ואני שמחתי שלזמן מה אני פטור מענשו של החוקר. נקישות מגפי השומרים בפרוזדור נדמו. נשתררה דומית מוות וכמעט ואפשר היה לשמוע את דפיקות הלב.

הדממה לא ארכה זמן רב, כי דלת תאי נפתחה והוכנס אחד אדמוני, בעל חוטם נשרי וקרחת שימשה לו גולת־הכותרת לכיעורו הספציפי. המשקפיים הסתירו את זיקי הערמומיות שבעיניו. מיד קיבלתי רושם שנשלח אלי פושע מיוחד במינו. מלבד בגדיו וחבילה קטנה שהחזיק ליד מיטתו היה לו שקיק טבק מאכורקא. “מכיון שאנו חברים לדעה ואחים לצרה”, פתח את דבריו, “אבקשך לקחת לך טבק כמה שתרצה. אינני קמצן ואני תמיד נוהג לתת מה שיש לי, באותה המידה שאני נוהג לקחת משכני מה שיש להם לעת עתה קח ממני. את הלקיחה ממך אסדר כבר בעצמי”. ידידות ספונטאנית זו לא מצאה חן בעיני ומיד העמדתי אותו על ההבדל שבינינו שאיננו מבוטל כלל. אמרתי לו שאינני רוסי ולא אזרח סובייטי ואינני להוט אחרי המנהגים של חירות־הלקיחה ושלי בכלל אין ממה לקמץ. “נו”, אמר, “על זה עוד נשוחח, רצוי שהערב, ליל השנה החדשה נבלה את הזמן בידידות. הבאתי אתי כלי שחמט ואם ברצונך הנני מוכן לבלות אפילו את כל הלילה במשחק השחמט. אבל טרם שניגש לשחק אציג עצמי לפניך ואספר לך קורותי”. התפלאתי לגילוי לב שכזה, מן הניסיון ידעתי שבדרך כלל נזהרים האסירים לספר לשכניהם על האשמה ועל אישיותם. לדבריו חי כל ימיו בשאנגחאי והוא ידע ומכיר את כל התנאים של הזכיונות הבינלאומיים בסין. הוא הרחיב את הדיבור על הזרים שם וקודם כל על הרוסים שברחו אחרי מהפכת אוקטובר למנג’וריה ומשם לסין. בהמשך סיפורו דיבר גם על היהודים יוצאי רוסיה. רובם ככולם אמר, עשירים מופלגים הם החיים במותרות ונבדלים באופן חייהם מיתר התושבים. ממנו נודע לי שיהודים אלו חגגו את חג השחרור של ישראל ברוב פאר והדר ושיש להם הרבה מוסדות ציבוריים. אגב כך העיר, כאילו שח לפי תומו, שישנם בין היהודים הרבה גנבים וסרסורים לדבר עבירה ואפילו מרגלים ושרובם התחילו להתבולל בין המהגרים הרוסים. לא כל שסיפר לי נראה כאמת בעיני, אבל בכל זאת קיבלתי ממנו בעקיפין ידיעות חשובות. בייחוד עניינה אותי הידיעה שבפרוץ מלחמת האזרחים בסין היגרו הרבה יהודים לישראל.

ככלותו את דבריו הפציר בי לספר לו על סיבת מעצרי. אמרתי לו, שאם כי אינני נמנה על אותם האסירים השופכים את שיחם לפני שכניהם לתא, בכל זאת אגיד לו בקצרה שהנני יושב במאסר לרגל דעותי הפוליטיות והשקפת עולמי הציונית והישראלית גם יחד. “המ”, ענה, “אני מכיר את ההסתדרות הציונית בסין. הייתי בא שם לנשפים ושותה את הפסחובקה שלהם”. רק זכר ה“פסחובקה” עלה באפיו וכבר העביר את השיחה לנושא אחר: “כן, אני מסכים שיש בין בנות ישראל בנות יפות. יפות אלה מתאהבות דווקא ברוסים. אבל יש מהן שיש להן רגלים שמנות יותר מדי ואין הרוסים סובלים אותן. נו, מה אתה חושב, האם באמת מוכשרים היהודים לאחוז בנשק וללחום נגד הערבים? בינינו לבין עצמנו הרי כל היהודים פחדנים ממדרגה ראשונה הם ואיך להבין את קום מדינת ישראל? כנראה שהיהודים רכשו להם חיילים שכירים והודות להם הגיעו לעצמאותם”. כששאלתי אותו מהיכן שאב ידיעות אלה, צחק ואמר: “מה, נולדת היום ואינך יודע מה שכל העולם יודע? אלא מאי, אתה, ככל היהודים הערומים כשועלים עושה עצמך שאינך יודע”! מעט מעט עמדתי על כך שברנש זה הוא שונא־ישראל כרוסי־לבן ושונא מדינת־ישראל כרוסי אדום. בקיצור שונא־ישראל תרתי משמע. הוא המשיך לספר, שעם פרוץ מלחמת האזרחים בסין החליט לחזור למולדתו, כפי שעשו רבבות מהתושבים הרוסים בשאנגחאי. לדבריו היה מבקר כרטיסי הנסיעה באוטובוסים בשנגחאי והתפרנס בדוחק ושבכלל קשה מאוד לאדם מן המעמד הבינוני להתקיים שם, כי היוקר גדול מאוד ומן המשכורת הזעומה אין לקנות אפילו חליפה לחגים ואוי ואבוי לאנשי מעמד כזה כשהם חולים. בחלותם עליהם להיפרד מהעולם הזה ולנסוע ישר לפטרוס הקדוש. התשלומים לבית החולים יקרים עד כדי כך שלמעמד הבינוני, ומכל שכן למעמד העניים אין דריסת רגל לשם.

הוא שאל אותי אם הנני מאמין במדינת ישראל; אם אינני חושב שהדבר הוא לרעת היהודים בגולה; אם לפי דעתי באמת מעוניינים יהודי הגולה במדינה ישראלית ומוכנים לעלות ולבנותה ואם גם יהודי ברית המועצות חדורים באותה ההכרה? עניתי לו שבנוגע ליהודי ברית המועצות איני יכול לחוות דעה, כיון שאיני מכירם. פתאום קפץ ואמר: “אני רואה שאינך ידיד של ברית־המועצות ומשום זה מובן לי שמחזיקים אותך בבתי הכלא. אינני חושב שכדאי לך להמשיך בשינאתך לברית המועצות”. על שאלתי, שאם הוא נמנה על ידידי ברית המועצות, למה שלחו אותו לכלא, ענה שלגביו חלה טעות והוא בטוח שמיד ישחררו אותו. רציתי להתגרות בו ואמרתי שהוא צריך לדעת שהמרקסיסטים אינם טועים אף פעם, ואם השלטון הסוביטי החדור ברוח המרקסיסטים אסר אותו בוודאי שיש סיבה לכך ואין כאן ענין של טעות. “אבל למה אמרת”, קפץ פתאום, “שעוד מעט ויבוא הסוף לשלטון ברית המועצות”? על כך עניתי לו שעכשיו אני מבין שהוא פרובוקטור. “נו, אל תקצוף עלי. תודה על האמת שאמרת מה שאמרת”, והתחיל לדבר רכות.

כדי להחליש את הרושם ששאלתו עשתה עלי עבר לספר לי על הספרים השונים שקרא. בעיקר נתעכב על אוטו ווניגר, פלובר, וולטר, רוסו ואחרון אחרון על הסופר האמריקאי, החשוד בקומוניזם תיאודור דרייזר. מכיון שכל כך הרבה שנים לא היתה לי הזדמנות לשוחח עם מישהו על נושאים ספרותיים, הרגשתי ברגע זה מעין חידוש נעורים, למרות שהאישיות של שכני לגמרי לא מצאה חן בעיני, ופרצופו עוד פחות מכל.

כעבור ימים אחדים הוזמן ברנש זה לחוקר וכעבור שעה חזר עם שקיק טבק בידו. הטבק הסביר לי שאדם זה הוא בלש ולא אסיר. אמנם בלש זה לא הצליח למלא את תפקידו, כי נתקל במקרה באדם המבין את תכסיסי שולחיו. אך בראותו שעבודתו לא תישא פרי, התחיל לבדות מלבו כל מיני שקרים, שכאילו אמרתי לו לפני כמה רגעים. אסיר המעוניין להגן על עצמו מכבד ברנש כזה במכות נאמנות, אבל במצב בריאותי הרופף מוכרח הייתי להסתפק בהצהרה גרידא שידוע לי שהוא פרובוקטור ונשלח מגבוה. כששאל אותי למה אני ממשיך לשבת בעוד שפושעים מסוכנים שנאסרו אז יחד אתי כבר שוחררו אמרתי לו, שלדעתי נעוצה הסיבה ביהדותי. “זאת אומרת”, אמר, “הנך חושב שבברית המועצות יש כעת רדיפה נגד היהודים?” עניתי לו שמה שהוא שואל כבר אמרתי לחוקר והם יודעים זאת די טוב. יכול להיות, הוספתי, שהודות לזה שהנך מקבל טבק בחינם אתה הופך ננס וסמרטוט השר שירי תהילה לתליינים.

למחרת בבוקר, כשניתנה הפקודה לקום, התחיל צועק: “שומר, פתח לי תיכף את הדלת, אינני יכול לשבת עם אויב ברית המועצות שכזה. הנה כעת אמר שיש לו יחסים עם האמריקאים ובזמן הצורך יזמין אותם לזרוק פצצות אטומיות על מוסקבה”! השומר פתח את הדלת כדי “להציל” את האידיאולוג הסובייטי הזה. גדולה היתה הפתעתי שכעבור 3 שעות חזרה “מציאה” זו לתא ועשה עצמו שכאילו לא קרה שום דבר בינינו. למחרת בבוקר התחיל שוב במשחקים הפרובוקטיביים שלו ואז אמרתי לו ברורות, שאם ימשיך בכך אבקש מהקטיגור להוציאו מתאי. הוא התרגז והרים את העביט ואיים להורידו על ראשי. לא נבהלתי ואמרתי לו שכלי משותף הוא וגם לי הזכות להטילו בראשו. הוא החזיר את העביט למקומו והחוויר. מני אז חדלתי לשוחח אתו או להביט בפניו, בדיוק כמו שהתנהגתי עם שכני בימים הראשונים למאסרי.

בראותו שלא כדאי יותר להיות בתאי התחיל לצעוק לשומר שברצונו להיקרא לקטיגור. כעבור ימים אחדים הוצא מתאי. היה לי ברור כשמש שברנש זה יספר לחוקר דברים שלא היו ולא נבראו.

צירקובוי.    🔗

מלא כעס ומרורים פסעתי אנה ואנה בתאי לאחר “שיחה” שיגרתית עם החוקר הקטלני, שכל רמ"ח אבריו חדורים שינאת ישראל ולשונו מפעפעת ארס זה שעה שהוא מראה את מסירותו לאידיאולוגיה הקומוניסטית. היה זה בליל ששי, שתמיד היו מופיעות בו בזכרוני תמונות מביתי ומשפחתי, מן הימים שחלפו יחד עם נושאי התמונה.

היטלר והכת הטמאה שלו נשאו ברמה את דגל שינאת־ישראל, וגם אלה כאן אינם מכחישים מציאותו של גורם זה אצלם. זה עתה אמר לי החוקר: “אנחנו אנטישמים, איני מכחיש, אבל המטיח עובדה זו כלפינו דינו כבוגד וחותר תחת השלטון הסובייטי; עוד תשלם ביוקר על חוצפתך זו ותלקק את הזוהמה מעל אצבעותיך; עוד תחוש על גופך, למה מסוגלים הקומוניסטים ותלמד לדעת, שמי שאינו צועד אתנו הוא כפועל נגדנו. מי שטוען אצלנו שהוא בלתי מפלגתי אנו רואים בדבריו הודאה שהוא שקרן מתחסד!”

עודני שקוע בהרהורים אלה ולתאי הוכנס אדם גבה קומה, בעל זקן שיבה ארוך. בכניסתו הצטלב והחווה קידה כלפי האשנב. כשהדלת ננעלה התיישב למולי, עיין בספר שהיה על השולחן ומיד פתח במזמורי תהילים ברוסית. הדבר הפליאני, כי כבר הייתי משוכנע שברוסיה לא נשאר שריד מהדור שקיבל בשעתו חינוך דתי. כדי לרמוז לו על מהותי, בלי להפסיקו מעבודת הקודש שלו, פתחתי גם אני במזמורי תהילים שידעתי על־פה. לשמע מזמורי התהילים שיצאו מפי התרגש, קפץ ממקומו, לחץ את ידי ואמר: “אני מודה לריבון העולמים על החסד שעשה עמדי והפגישני עם אח קדוש!” כשעברה ההתרגשות התחיל לספר על עצמו.

הוא שייך לכת האבנגליסטית מספר 50 והשלטון האדום רודף אחריו בשל כך כמו שהוא רודף את היהודים; זו לו הפעם החמישית להאסרו ובכל פעם באשמה אחרת; כשפרצה מהפכת אוקטובר, והוא בן 17 שנה, התנדב לצבא האדום, בהיותו מלא התפעלות מהמהפכה ומלא אמון לעומדים בראשה. אך כבר כעבור חודש וחצי להיותו בצבא נתקל במאורע טראגי שפקח את עיניו. והמעשה שהיה כך היה: גדודו פשט לכפר נידח אחד ברוסיה המרכזית וחברי הגדוד נכנסו לביקתה רעועה של איכר עני, גזלו ממנו את עגלתו ושחטוה. האיכר צעק חמס ועל כך נורה במקום. הוא פנה אז לחבריו שביצעו את הגזילה ואמר להם, שאם המהפכה מרשה עוול כזה אין הוא רוצה להשתתף בה, ירק שלוש פעמים כמנהג הרוסי, זרק את הרובה וברח. חבריו לא יכלו לסלוח לו על חוצפתו וכשנתפס נידון למות ביריה. כשהגיעה שעתו להיפרד מן העולם קיבל גדודו פקודה ומיהר לסגת. הגדודים הלבנים שכבשו את המקום שחררוהו מכלאו. משנפקחו עיניו ראה גם בגדודים הלבנים מקור של פורענות ובתקופת מלחמת האזרחים נאסר פעמים רבות על סירובו להצטרף לגדודים מאיזה צבע שהוא ותמיד הואשם כעריק. עם נצחונם של הבולשביקים נאסר שוב באשמת עריקות ובילה שבע שנים בבתי כלא שונים. כששוחרר, בשנת 1932, לא הירשו לו לחזור למקום מגוריו הקודמים ונאלץ להשתקע בפינה נידחת בסיביריה; הוא נתקבל שם לעבודה בבית־חרושת, אך כעבור שבועות אחדים פוטר, בנימוק שאינו אזרח שאפשר לתת בו אמון. מאותה סיבה לא נתקבל לשום מקום עבודה אחר והוא מצא לו עבודה בחקלאות. גם בעבודה זו לא הונח לו – התחילה הרדיפה על האכרים ה“קולאקים” וכפועל אצל “קולאק” נאסר גם הוא. לא הועילו טענותיו שתמיד היה עני מרוד ושעם פרוץ המהפכה היה רק בן 17. הוא הוחזר לבית הכלא ונשאר שם עד שנת 1939. אחרי שיחרורו השני הגיע למצב של טרוף הדעת בגלל איבוד עיקבות משפחתו, קרוביו ומכריו. מצב בריאותו היה אז ירוד ולא יכול היה לעבוד בשום עבודה גופנית; עם פרוץ מלחמת העולם השנייה לא גוייס לצבא, בשל בריאותו הלקויה ונעשה לשומר לילה במפעל גדול באורל. במקרה נפגש אז בכומר זקן והלה השפיע עליו למצוא לו ניחומים מתוך קריאה בברית החדשה. הקריאה מביאה לו סיפוק רב והוא התחיל לשתות בצמא את דברי השליחים, שמצא בהם דימיון נאמן לתקופתו ומקומו הוא. מעט מעט התחיל גם להכניס תחת כנפי הנצרות את חבריו לצרה ולסבל.

בשנות מלחמת העולם השנייה הכיר במקרה זקן אחד מהכת האבנגליסטית מספר 50 (המספר 50 מסמל את חמישים ימי הצום של ישו חדשים אחדים לפני מותו). כת זו אינה מכירה בכנסייה כבאת־כח הנצרות ואינה מכירה בעליונותם של הארכימנדריד והאפיפיור. סיסמתם היא “כבודו מלא עולם” וכל מקום ראוי לתפילה. “ואהבת לרעך כמוך” כלל ראשון ועיקרי הוא באמונה זו; חברי הכת נקראים “אחים” והם מטיפים לאהבת אנוש, ולסירוב לשאת נשק.

בהיותו עסוק יום ולילה בלימוד ספרי הדת, נתקל פעם בתירגום רוסי של ספר דניאל וכן בספר האפוקליפסים המשמש תוספת ביאורים לדניאל. בפרק הראשון שבספר השני מדובר על חיה בעלת שבעה ראשים, שתכבוש את כל העולם ותתעלל בו. ביום מן הימים תורד חיה זו לשאול והעולם יתוקן במלכות שדי. לאחר עיון בשני ספרים אלה התברך בלבו שמצא פיתרון לחידת המספר שש מאות ששים ושש שהוא שמה של החיה. בעזרת 15 גפרורים הציב את המספר 666 ואז ניצנץ במוחו רעיון, שבאותו מספר גפרורים ניתן להציב את השם “סטאלין” והתחיל להטיף בכפרים על הגאולה הקרובה, בהסתמכו על המצאתו. בימים הקשים שאחרי מלחמת העלם השנייה מצאה הטפתו הד אצל מספר גדל והולך של שומעים ו“חזון הגפרורים” הלך והיכה גלים עד לאוזני הנ.ק.ו.ד., שראתה בהופעתו חתירה תחת השלטון הסובייטי. הם אסרוהו והאשימוהו כחתרן. תופעות כאלה ניתן למצוא לרוב בברית המועצות ואפילו אותם ה“גיבורים”, הלועגים לדת, מטים גם הם אוזן לדברי הבאי כאלה. לא ייפלא, איפוא, שהבולשת האדומה שפכה את חמתה על מטיף אומלל זה והמדור לחקירת פושעים פוליטיים השתדל בכל כוחו לציין אומלל זה כאדם מסוכן מאוד לקיום השלטון, כאילו היה הוא פוגצ’וב של המאה העשרים.

הוא ישב בתא ולא הרגיש כל צער או ייאוש. להיפך, הוא שמח שזכה לסבול על אמונתו ועל מלחמתו לצדק והיה מלא אמונה שקיצו של סטאלין קרוב ואז תבוא הגאולה לאנושות כולה. משסיים סיפור זה נדחק לו לפינה והחל להתפלל בלחש ובדביקות אמיתית. הוא היה מבין כל ספר שהיה קורא בו, כיוון שהיה מתעמק מאוד בשעת קריאה. הוא היה היחיד י מכל שכני שלא ידע שינאת ישראל מהי. כבני הכת שפגשתי במחנה ראה גם הוא ביהודים את העם שנבחר לכפר על פשעי העולם.

בכל זאל הציג לי פעם את השאלה, למה עומדים היהודים במריים ואינם מכירים בטעותם ואינם מאמינים בשליחותו של ישו. עניתי לו אז שאם הוא מאמין גם בברית הישנה כדבריו, הרי הוא צריך להסכים עם הכתוב בספר דברים, פרק י“ג, פסוקים ב’–י”ב.

לעתים קרובות היינו משוחחים על נושאים הקרובים גם ללבו והוא המשיך להביע בכל פעם את שמחתו על שנפגש עם יהודי שאיננו קומוניסט והיודע אפילו את הברית החדשה. באחד ממוצאי השבת – הערב היחידי שלא קראו לנו למשרד החקירות – התעניין בסיבת מאסרי. כשנודע לו שהנני אסיר ציון ועלי לתת את הדין למשפט השלישי שמכינים נגדי, צהל ואמר: “האם לא תודה שצדקתי, שאם הגיע הזמן שאוסרים יהודי אך ורק בגלל רצונו לעלות לארץ הקדושה הרי זה סימן די בולט שעוד מעט ויבוא הסוף לשלטון זדים זה. חושבני שעליך להתגאות שזכית לסבול בעד השקפותיך ובעד האידיאולוגיה שלך. בטוחני שסוף סוף תגיע לציון ותהיה בין בוניה”.

באחת החקירות רצה החוקר לדכדכני ביותר ואמר לי, שלפי הידיעות האחרונות ברדיו הטביעו האנגלים כמה אניות מלאות עולים בדרכם לישראל. כשפרצתי בבכי לשמע ידיעה זו וראיתי שהדבר גרם להם עונג רב והוסיפו, שכעת יש להם הוכחה ברורה שאני לאומי וכואב את כאב האומה, הבינותי מהו המקור לידיעה זו. בחוזרי לתאי סיפרתי לשכני על האמצעים השטניים של החוקר, והוא השתדל להרגיעני בכל כוח אפשרותו, כשהוא מתבל אל דבריו בהרבה פסוקים מן התנ"ך: “עליך לדעת”, אמר, “שכל ששלטון זדים מוסיף להשתולל הוא מקרב לעצמו את קיצו.”

שיחתנו נפסקה, משום שבאו לקחת את שכני לחקירה. כעבור שעות מספר גילה לי סוד, שהחוקר שאלו על תוכן שיחותינו ושהחוקרים אמרו שאינני שפוי בדעתי, שכן בתקופה זו לא פגשו באף יהודי אחד שיעמוד בעקשנות כזו על דעותיו הציוניות. אחר כך נקראתי אני לחוקר כדי לשמוע את דעתי על השכן. מרצוני לעזור לשכני אמרתי להם שמצחיק הדבר שהם מפחדים מאדם פשוט, ובור, שאין לו ידיעות בפוליטיקה, וקובעים לו סעיף של עבירה פוליטית. “נו, נניח”, ענה החוקר, “שהוא בור, אבל אין ביכולתך להכחיש שהוא שונא אותנו, וכל אדם השונא אותנו אנו מושיבים בבית הכלא ל־25 שנה”.

כשהמשכתי את השיחה עם שכני יעצתי לו שבהופיעו לפני החוקר יציג לו את השאלה: הלא אתם הבולשביקים טוענים שישו הנוצרי לא היה ולא נברא, שזאת רק אגדת הכמרים המעוניינים לרמות את העם הפשוט. אם כן למה אתם מפחדים אם אני מפיץ תורה של מי שלא היה ולא נברא? שכני הסכים להציג שאלה זו. כעבור יום חזר שכני לתא כשפניו מביעים צחוק: “להווה ידוע לך”, פנה אלי, "ששאלתי את השאלה שיעצתני להציג. אך החוקר קפץ ממקומו ואמר: “אהה! אתה מקבל עצות מן היהודי הנבזה הנמצא יחד אתך בתא, מה? איך לא תתבייש לשאול בעצות העם הכי שפל השונא את המולדת ורוצה למכרה לאמריקאים?' עניתי לו שלא יפה לבאי כח השלטון הקומוניסטי להטיף לאיבה גזעית בעוד הם מכריזים יום ולילה שבשבילם אין הבדל כזה קיים ועל זה ענה לי החוקר שאם לא אשתוק יכרות את לשוני מפי. ידוע לי מזמן שהבולשביקים הם אנטישמים מובהקים ועולים על הצאר בשינאתם. בתעמולה המלאה שקרים וכזבים הם מריעים שאין הפלייה בין יהודי ובין אחר!” שלושה שבועות בילינו יחד עד שפעם, כשהאיר השחר קם משנתו ואמר: “נו ידידי היקר, כעבור חצי שעה אפרד ממך, כי בלילה מסרו לי ממקורות מהימנים שעלי להיפרד ממך והנני מאחל לך עוצמה ואורך רוח לסבול חיי סחי ומיאוס אלה וכמו־כן אני מברך אותך שתזכה להיות בציון עירך. על אפם וחמתם של שונאי ישראל – יבנה עמך את ארצו ויפיץ את תורתו בשביל כל העמים, כמו שניבא ישעיהו הנביא”. בדברי רגש מהולים בדמעות נפרד ידיד זה ממני לעולם. בסיימו את דבריו אלי נשמעה חריקת המנעול והוא הוצא מתאי. “אתה רואה, ידעתי!” ואמנם מרוב בריחתו מדברי חולין סיגל לעצמו חוש ששי של קריאת מחשובת זולתו.

כעבור שלוש שנים נודע לי שלרגל בריאותו הרופפת שוחרר מהמחנה, אבל בחזרו למולדתו מת בדרך. הוא ביקש ממני שבהגיעי אל המנוחה והנחלה ואפרסם את מה שעבר עלי במשך שנות כלאי אזכיר אותו לטובה. הנני ממלא בזה לא רק את ההבטחה שנתתי לו, אלא גם חובה אנושית כלפי אחד האנוסים. ינעמו לו רגבי עפרו.

וואסיל סוחוב.    🔗

עד עכשיו לא היתה לי הזדמנות לפגוש באדם שלא נפגע מהתעמולה הסובייטית, להוציא מכלל זה את בעלי ההשקפה הדתית העיוורת. לפעמים הייתי מגיע עד לידי בחילה בראותי שאנשים הסובלים שנים על שנים מרדיפות ומבלים את מיטב שנותיהם בבתי הכלא מעונינים להוכיח לכל, שאף־על־פי כן הם מאמינים בקומוניזם. קשה היה לי להשלים עם הרעיון שאלה אינם מרגישים שהם ננסים עלובים ועבדים נרצעים המנשקים את השוט בו הם לוקים. הצדקתי זאת רק בעובדה שאנשים אלה אף פעם לא ראו את התרבות ואת החופש המערביים והם בכל זאת צאצאי העם שבמשך כל שנות קיומו עלי אדמות התרגל לתיגרת יד מושליו העריצים. שום עם אחר לא היה נכנע למצב טראגי כזה במשך כל כך הרבה שנים של שלטון הטירור האדום. אם נוסף על כך נביא בחשבון שמהפכת אוקטובר המציאה שיטה חדשה בתורת החברה, שהתבטאה בהשמדת האינטליגנציה הרוסית, מיד לאחר גמר מלחמת האזרחים, כדי שתוכל להטות את חינוכו של הדור הצעיר למסלול הרצוי לשלטון והשלטון הצליח לחנך דור שלא ראה שנים טובות והוא חושב עצמו למאושר אם הוא מקבל פעם בחודש חצי קילו סוכר, והמשטר דאג גם לכך שהאזרח יהיה עסוק בדאגות היום־יומיות על קיומו ולא יהיה לו זמן ורצון לחקור “במה שמופלא” ממנו, – אם נשים לב לעובדות אלה נבין את השתיקה־מרצון. ועוד: משטר זדים זה דאג שכל אזרח יפחד ויחשוד בחברו שהוא ילשין עליו ויביאו עד שערי בית־הכלא. עובדה אחרונה זו מסבירה את השתיקה־מאונס.

שוב נפתחה הדלת ולתאי הובא אזרח מלובש נאה ובעל פנים אינטליגנטיים. הוא החווה קידה ושאל אם רצוייה לי שכנותו – כאילו בידי לא להסכים!

פנייתו הראשונה אלי היתה: “תסלח לי, האין אתה נתין זר?” שאלתו הביכה אותי ונתעורר בי חשד, שמא שליח הבולשת הוא. כששאלתי אותו, מניין הוא יודע זאת ענה, שלפי המראה החיצוני שלי ולפי המיבטא יש לו יסוד לשער זאת. כשאמרתי לו שהשערתו נכונה אורו פניו ושאל אם אני שומע אנגלית. עניתי בחיוב והוא התחיל לשוחח אתי באנגלית. וזאת אמר: “אני מודה למקרה שזימן אותי לתא עם אדם כמוך. לכל הפחות לא יהיו לי שום אי־נעימויות, והעיקר שנוכל לשוחח בשפה שהיא זרה לאנשי המשמר. ואולי יודע אדוני גם גרמנית”. גם הפעם עניתי בחיוב והוא עבר לשוחח אתי בגרמנית. השאלות המרובות שאדם זה הציג לפני, הזכירו לי את הפתגם “כבדהו וחשדהו”, אבל בעשותי את חשבוני שבין כך ובין כך אין לי מה להפסיד, שהרי במחלקת החקירה יודעים את הכל, עניתי לו שהובאתי לכאן מצרפת. הוא שמח מאוד לשמוע זאת ועבר לשוחח אתי בצרפתית. פתאום נתקרב אלי, לחץ את ידי ופרץ בבכי: תסלח לי שאינני מסתיר את התרגשותי בפניך. זה עתה נאסרתי. לא הספקתי אפילו להיפרד מאשתי. מצבי כל כך טראגי ומבהיל שאינו ניתן להתבטא אפילו בדמעות". הוא שקע בהירהורים כשדמעות חונקות את גרונו, הסתובב כלפי הקיר ומילמל מלים מקוטעות, קם והתהלך הלוך ושוב ולבסוף נתיישב, הוציא אנחה כבדה ונשתתק. כבעל ניסיון יכולתי להרגיש את כל מה שמעיק על לבו וכבעל ניסיון ראיתי חובה לעצמי שלא להטרידו במצבו זה. כשנתאושש במקצת מצאתי לנכון לתת לשכני החדש כמה הוראות על התנהגותו בחדר החוקר וכן ידיעות על המשטר בכלא. הוא הביע את קורת רוחו להצעותי ויצא בסיפורו:

“אבי היה ממשפחת אצילים ובי טיפלו מחנכות מגרמניה, צרפת ואנגליה. כבר בילדותי למדתי שפות זרות ושוחחתי בהן באופן חופשי. לאבי היה רכוש גדול בנכסי דלא ניידי. כשפרצה מהפכת אוקטובר מת אבי משבץ הלב והמשרתת הזקנה שלנו, בראותה את הצפוי למשפחתנו, השפיעה על אמי למסור אותי לידיה והיא ברחה אתי לכפר נידח. בכפר רשמה אותי כבן בלי הורים ואמרה שמצאה אותי באיזה פינה בהיותי תינוק בן שלושה חדשים. הודות להצהרת המשרתת יכולתי לבקר באין מפריע בבתי הספר ואחר כך באקדמיה הממשלתית לחינוך שחקנים. אמי נרשמה ברשימה האזרחית הסובייטית כאחות המשרתת שלנו ומשום זה לא עבר עליה הקרץ. בשנת 1929, בהיכנסי לאולם התיאטרון ניגשה אלי אשה לבושה שלא כדרך הרוסיות וכשביטאה כמה מלים ברוסית יכולתי לנחש שהיא יוצאת אמריקה או אנגליה. עניתי לה באנגלית והיא היתה מאושרת שפגשה אדם היודע את שפתה. כשנגמרה ההצגה עשינו הכרה ולוויתי אותה לביתה. ידידותנו נמשכה וכתוצאה מזה באנו בברית הנשואין. בהיותה אמריקאית הייתי מתלווה אליה בכל יום ראשון לשגרירות האמריקאית לשתיית הקפה של אחרי הצהרים. מובן מאליו שהיתה לי הזדמנות לעשות הכרה עם נתיני חוץ מארצות שונות ובמשך הזמן היה ביתי מלא נתיני חוץ. בינתיים באה לבקרנו מכירה של אשתי, שבאה לעבוד במערכת העתון הסובייטי האנגלי “מוסקבה טיימס”. פעם בא לבקרני שחקן מכיר שהצטיין ביפיו. צעירה אמריקאית זו התאהבה בשחקן הצעיר והתחילו ביניהם יחסים אינטימיים. ביום אחד הודיע לה אהובה שמהיום והלאה לא יוכל להמשיך את הידידות אתה, אם לא תוותר על הנתינות האמריקאית ותקבל את הנתינות הסובייטית. היא שאלה בעצת אשתי ואשתי התרתה בה שלא לעשות צעד מסוכן כזה. אבל היא, נלי היה שמה, השתייכה לסוג הנשים שאינן רואות את הסכנה הכרוכה באהבה כזו”.

“כשהופיעה נלי בפני השגרירות ומסרה את ויתורה על נתינותה האמריקאית, חשבוה פקידי השגרירות למטורפת. כשהגישה את הבקשה לקבלת הנתינות הסובייטית ובאה למקום עבודתה, נקראה למשרד המנהל והוא דרש ממנה להחזיר לו את תלושי “טורגסין”, מכיוון שהיא כבר אזרחית סוביטית ועליה להסתגל לחיים הסובייטים ולהתקיים מאותו המזון שיתר האזרחים הסובייטים מתקיימים. היא התחלחלה ומיהרה לשגרירות וביקשה שידרשו בחזרה את התלושים שנלקחו ממנה. בשגרירות הסבירו לה שאין לה כבר חסות אמריקאית ועליה לפנות לשלטונות. בבואה למשרד המתאים אמרו לה שאין לה על מה להתאונן, היות שכמאתיים מיליון אזרחים סובייטים חיים בלי תלושים מיוחדים. היא רצה שוב לשגרירות האמריקאית ושמה קיבלה היסטריקה. לשמע צעקותיה ירד השגריר ובראותו אותה ובשמעו את סיפורה נתן הוראה למזכיר הראשון בשגרירות ללוות את נלי לנ.ק.ו.ד. ולדרוש שם בכל תוקף את החזרת דרכונה האמריקאי. המזכיר אמר שם, שאם לא יימסרו במשך חצי שעה את דרכונה תארוז כל השגרירות את חפציה ותעזוב את רוסיה. הדבר לא מצא חן בעיני הנ.ק.ו.ד. והחזירו לנלי את דרכונה. ביחד עם דרכונה קיבלה פקודה לעזוב את ברית המועצות תוך עשר שעות”.

“בהיותי ידידה של נלי החלטתי שאשתי ואני נלווה אותה ללנינגרד, במקום שם הפליגה באניה להמבורג. בצאתי חזרה מהנמל נאסרתי על ידי הבולשת והתחילו לחקור אותי למה לוויתי נתינה זרה לנמל. לא הועילו שום טענות שהיא ידידת אשתי ושהנימוס מחייב זאת. הם עמדו על דעתם שאני משתייך לאירגון ריגול אמריקאי ובלי ספק מסרתי ידיעות חשובות לנלי ומשום כך לוויתיה. מכיוון שאשתי היתה אמריקאית, החליטה החקירה להסתפק בפרוטוקול שנכתב על המקום ועזבוני לנפשי”.

“בשנת 1931 נאסרו 170 מבין שחקני התיאטרון הגדול באשמת הומוסקסואליזם, וגם אני בתוכם”. שאלתי אותו אם היה יסוד לאשמה זו והוא ענה: “איך זה יכול להיות אחרת? לנו השחקנים יש נשים די והותר עד שהן נמאסות עלינו, ומשום זה אנו עוברים להומוסקסואליזם. אין זה נחשב כפגם בעיני השחקנים. ידוע לך ודאי שצ’יקובסקי היה גם כן שייך לסוג זה. אם לו היה מותר, למה לא יהא מותר לי? לאשתי לא היה שום מושג עלי בעניין זה והשתדלה להתקבל אצל הקטיגור הכללי וישינסקי, כדי לשמוע על סיבת מאסרי”.

“בדרך כלל לא הרגשתי רעב במחנה מכיוון שעבדתי שם במקצועי כשחקן. ביום אחד הוכנסתי לצינוק, מקום שם נמצא רוצח שהרג בגרזן תשעה אסירים אחרים. לא הבינותי פשר הדבר ורק כעבור יומיים שולחתי לבית המרחץ. החליפו את בגדי והביאוני למשרדו של מפקח השמירה במחנה. להתפעלותי הגדולה פגשתי שם את אשתי. ממנה נודע לי שהיא קיבלה אצל הקטיגור הכללי רישיון לביקור במחנה והביאה לי מזוודות גדולות מלאי חפצים. לא גיליתי לה את סיבת מאסרי ורק אמרתי לה שנפלתי קורבן לרכילות”.

“כעבור שנה חזרתי למוסקבה, אבל שמה, לצערי הרב, נודע לאשתי על סיבת מאסרי ונתגרשה ממני. הגירושין לא השפיעו על עצבי, כי מצאת לי בתיאטרון נשים אחרות. המשכתי את חיי כשחקן עד פרוץ מלחמת העולם השנייה. בנימוק בלתי מובן לי שוחררתי מן הגיוס ושולחתי לכפר נידח באורל. באתי לשם בלוויית אמי, שעוד היתה בחיים. שם התחלתי להרגיש רעב ומצוקה מה הם ואמי מתה. ידוע לך ודאי שבברית המועצות אין קיימות אגודות של חסד ואמת ובמקרה מוות צריכה המשפחה לדאוג לכריית הקבר וקבורת המת, אם בעצמה ואם ע”י שכירים מקריים. לי לא היו אמצעים לכך ופניתי למנזר, שעוד היה קיים במקום, בבקשה שייקחו עליהם את התפקיד לקבור את אמי. לתמהוני הגדול סרבו הנזירות לעשות זאת בלי תשלום. במקרה פגשתי באשה זקנה שהסכימה לעזור לי וכך נאלצתי לשים את גוויית אמי על מזחלת כדי להובילה לבית הקברות. היתה זאת קבורת חמור במלוא משמעותה".

“במקום נידח זה עמדתי על המציאות הסובייטית בכל מערומיה. תאר לך שבזמן שהיה מחסור בלחם ואנשים נפלו כזבובים היו חברי המפלגה מתעלסים באהבים ואוכלים מזון משובח ביותר. כך נוהגים מפיצי הקומוניזם! בסופו של דבר עשיתי את הצעד המקובל בברית המועצות: כדי שלא לגווע ברעב התקשרתי עם אשה שעבדה במסעדה. כשנגמרה המלחמה נפרדתי ממנה והודיתי לה על הטיפול היפה ועל היחס הטוב כלפי”. כששאלתיו אם לא היה לו איזה רגש לאשה זו, צחק ואמר: “רגש בברית המועצות”?

“אחרי המלחמה השתקעתי בעיר סמוכה וקיבלתי עבודה כאדמיניסטרטור. מלבדי היו עוד שני מנהלים, חברי המפלגה. לאחד מהם היתה בת צעירה שהיתה חברה לכנופיית גנבים והיתה גם האשה המשותפת של הכנופייה. במקרה נפלה הכנופייה בידי המשטרה ונכלאה והבת, ברצונה להינצל מבית הכלא, נזכרה בשיחה שהתנהלה פעם בין אביה ואמה. בשיחה זו סיפר האב לאם שבעת ביקורו בקולחוז אצל אחותו נוכח לדעת שחברי הקולחוז לא ראו פרוסת לחם מזה שנים. “בת הילולים” זו אמרה לקטיגור שכאזרחית סובייטית נאמנה אינה יכולה להשלים עם העובדה שבמשפחתה נמצא אויב ברית המועצות. לפי שיטת החקירה הסובייטית, הרי כשהם עוצרים אדם מיד חוקרים אותו מי הם ידידיו של הנאסר. כשנאסר המנהל נודע להם מפיו שיש לו ידיד העובד כאדמיניסטרטור. בחשבו שאם ילך בדרכי בתו וילשין על ידידו יגמלו לו על כך וישחררוהו ממאסר, הודיע לבולשת שידידו האדמיניסטרטור, בשומעו את הסיפור על חוסר לחם בקולחוז, שאל אותו למה עוברים האכרים בשתיקה על כך וכשניסה להסביר לו שכדי להתנגד נחוץ נשק, ענה לו (הידיד האדמיניסטרטור), שנשק יוכל לספק כמה שנחוץ מהשגרירות האמריקאית”.

“כתוצאה משקר נתבע זה הריני לפניך!”

בשומעי סיפור זה הבינותי שאף־על־פי שעניין הנשק הוא בדותה בעלמא הרי צפוי שכני לעונש מוות בשל סיפוריו על אשתו האמריקאית ושתיית הקפה בשגרירות. אמרתי לו שלדעתי ישתדלו החוקרים להוכיח שהוא מרגל ונימוקם יהא פשוט: ידוע להם שבשנת 1931 ריצה את מאסרו בעוון הומוסקסואליזם וידוע להם שאשתו היתה אמריקאית. הם ישאלו אותו, שאם הוא הומוסקסואלי, לאיזה צורך לקח אשה, ובייחוד אמריקאית? המסקנה שלהם תהיה שהנישואין היו למראית עין כדי שייקל לו למסור סודות לבא־כח של מדינה זרה. שכני האדים תחילה כסרטן ומיד חוורו פניו והוא פנה אלי בתחנונים: “אני רואה שאתה מבין יותר ממני. אולי תייעץ לי מה לענות לשאלה כזו, שבלי ספק יציגו לי?” ייעצתי לו שיגיד להם שהסטייה המינית היתה אצלו דבר חולף, כפי שקורה אצל רבים מסוגו. הוא שמח לעצתי ועוד טרם הספיק להודות לי נפתחה הדלת והובהל למשרד החוקר. מסיבה בלתי ידועה לי לא נקראתי בערב זה לחוקר ואחרי שנשמע הצלצול המצווה על האסיר לשכב לישון חזר שכני. בהיכנסו התחיל לשפשף ידיו ועשה תרגילי התעמלות כאילו טבל במי־קרח. הוא פנה אלי ואמר: אני סבור שאתה רואה עתידות! החוקר הכללי הציג לי את השאלה כפי שנחשת ואחרי שנתתי לו את התשובה שייעצת לי הסתכלו החוקרים האחד בשני ואמרו: ‘תגיד, עם מי אתה יושב בתא?’ ניסיתי להתנצל שהנני חדש ואינני יודע את שמו והם לקחו את היומן ומצאו שזה אתה והתנפלו עלי בקללות וגידופים: “החושב אתה שאין אנחנו מבינים שעצה זו נתן לך היהודי הארור היושב אתך? הלא הוא אדם מלומד, משפטן, ותמיד נותן עצות לכל אויבי ברית המועצות ולכל הקונטררבולוציונרים'. ניסיתי כמובן להוכיח להם שלא קיבלתי כל עצה ממך, אבל הם עמדו על שלהם. איך שלא יהיה, טוב שאני נמצא אתך בתא. לולא זאת הייתי בוודאי עולה לגרדום”.

למרות שלא הייתי משוכנע כמוהו שהוא כבר ניצל מעונש מוות, בכל זאת שמחתי על שניחשתי מה שישאלוהו. “עלי להגיד לך,” הוסיף, “שלעולם לא אשכחך ויודע אני מזמן שהיהודים הם נבונים וצריכים תמיד להיות אתם בידידות”.

דפיקת השומר בדלת שמשה התראה להפסיק את השיחה, וככה נרדמנו אחרי מאבק קשה עם האור המסנוור.

למחרת, ביום השבת אחר־הצהריים, כשאין החוקר מזמן כבר שום אסיר לחקירה בגלל הוויקענד הסובייטי, היתה לנו האפשרות להמשיך בשיחתנו. קודם כל התעניינתי לשמוע ממנו על הנעשה בחוץ ובהיותי משוכנע שהוא בטח קורא עתון וגם מאזין לחדשות מחוץ לארץ ביקשתיו לספר לי על כל שנעשה במשך השנים שאחרי המלחמה. הוא סיפר לי על מותו של המלך האנגלי; על שובו של צ’רצ’יל לשלטון; על המצב השקול בקוריאה ועל הירצחו של המלך עבדאללה. (ברגע זה הוברר לי שמנהל מחלקת החקירה רמז לי על ידיעה זו בחצי פה, וזו הסיבה ששאל אותי אם אני מכיר את “חווג’ה עבד אל אללה”). הוא סיפר לי על אפיזודה מעניינת בבולשוי־תיאטר במוסקבה. אפיזודה זו מלמדת על “כושר” האירגון של השלטון שם:

בשנת 1936 היה גרעון בקופת התיאטרון. האשימו את המנהל בהזנחה ומינו אחר במקומו. המנהל החדש היה בור וגס, שלא היה לו מושג בענייני תיאטרון ומשק. כשבדק את תוכנית ההצגות ונוכח שהרקדנית הידועה רוסלנובה רוקדת רק פעם ביממה. קפץ ממקומו והרעים: “מצאתי את הסיבה לגרעון בקופה. אני מצווה על רוסלנובה להופיע בשלוש הצגות ליום!” כאשר פקודה זו נמסרה לרוסלנובה פרצה בצחוק ואחר כך איימה לעזוב את עבודתה אם הטיפש הזה יישאר בכהונתו. הוא עמד בתוקף על פקודתו ולא הועילו שום הסברים שרקדנית הרוקדת במחזה אחד מתעייפת ואינה יכולה לרקוד יותר באותו יום. כשהמשיך להתעקש, נתקשרה טלפונית עם אהובה לפנים, המרשל וורושילוב, והמנהל הזה סולק.

בנוגע לאנטישמיות, הפושה בכל השדרות, סיפר שלפני זמן קצר היה עד ראייה לסקנדל על רקע זה במסעדת “דינאמו”, וכך היה: בזמן ארוחת הצהרים התנפל מהנדס רוסי על אחת המגישות, שהיתה יהודיה, ורצה לרוצץ את ראשה בבקבוק בירה. מנהל המזנון הבהיל משטרה וזו השתדלה להשקיט את המתפרץ. למשטרה אמר שכבר קצה נפשו לראות במזנון “יהודיה מטונפת”. השוטר, במקום לבקשו לחזור בו מעלבון זה, עוד הוסיף נופך משלו: “לא רחוק היום ולא ייראו שום יהודים במסעדות וביתר המקומות”.

והנה כמה עובדות מאלפות, שנמסרו לו על־ידי ידידים יהודים שחזרו משנגחאי: "כשפרצה מלחמת האזרחים בסין הציעה אשה רוסיה לבעלה היהודי, שהיו לו אם ואחות בירושלים, לעלות לארץ־ישראל. הוא התנגד לכך ואמר שמכיוון שהיא רוסיה, עליהם לחזור למולדתה היא. הם הסכימו לשאול בעצת הכומר וגם הכומר אמר להם, שכעת רוסיה איננה מולדת יותר. בכל זאת עמד הבעל על דעתו הוא, למרות שהרבה רוסים נמלטו לאוסטרליה. לא השפיע עליו אפילו המעשה שהרבה פאטריוטים רוסים התחרטו ועזבו את סיפון האניה. בהגיע האניה למימיה של וולאדיווסטוק נוכחו שנפלו בפח, כי האניה כוונה לחוף שממנו עלו חיילים מזויינים, בדקו את ניירותיהם והודיעו להם שהם עצורים. את כולם האשימו בקבלת תפקידי ריגול לטובת יפן. רק כעבור חודשים אחדים שוחררו ונשלחו לסיביר. היות שבשנגחאי היה בעל מסעדה מפוארת, החליטו למנות אותו למנהל מסעדה דומה בעיר, ואשתו הועסקה כמלצרית באותה מסעדה. כעבור שלושה חודשים נאסר הבעל במקום עבודתם, הושיבוהו בכלא והאשימוהו שוב בריגול לטובת יפן. הוא נידון לעשרים וחמש שנות מאסר. אשתו הרוסיה יצאה כמעט מדעתה, באומרה “הפצרתי בו ובכיתי לפניו שנעלה לארץ־ישראל. הטיפש הזה התעקש לטעום את טעם בית הכלא הסובייטי!”

מקרה דומה לזה קרה לבחור יהודי שגמר את הקולג' בשנגחאי. אחותו העשירה במקסיקו דרשה ממנו טלגרפית פעמים רבות שיבוא תיכף אליה. אך הוא הושפע ממנגנון התעמולה הסובייטי שהמולדת הסובייטית מחכה לשוב בניה, שכבר מזמן נסלח להם עוון עזיבתם במהפכת אוקטובר. בשגרירות הסובייטית שאל מה הם סיכוייו בברית המועצות והם אמרו לו, שמכיוון שיש לו השכלה של קוליג' ושולט יפה באנגלית ואיטלקית, וודאי יקבל משרה אחראית במשרד החוץ הסובייטי. הוא נתמוגג מנחת בשמעו על סיכויים אלה ונרשם ברשימת הריפאטריאנטים. שוב קיבל מכתב מאחותו ומגיסו במקסיקו, בו הם מציעים לו עבודה חשובה באחד מהמפעלים שבמקסיקו, אבל גבורנו זה ענה שהוא בוחר לנסוע לברית המועצות ולקבל משרה אחראית במשרד החוץ הסובייטי. לא הועילו גם הפצרות מכריו שיחזור בו מצעד טיפשי זה. בוולאדיווסטוק נחקר בחור זה חקירה חמורה ביותר ו… נשלח למכרות הפחם באורל הצפוני. העבודה במכרות לא היתה לפי כוחותיו והוא ירד פלאים בחדשים הראשונים. כעבור זמן קצר לעבודתו בא לשם פקיד צבאי גבוה, כביכול לראות את שלום “הבנים החוזרים” שבאו לבנות את הקומוניזם. בפני פקיד זה הביע הבחור את התמרמרותו על העוול שנעשה לו. הפקיד העמיד פנים שהעניין נגע ללבו, ביקש ממנו סליחה על הטעות מצד השלטון והזמינו לנסוע אתו למוסקבה, כדי להעבירו, כביכול, לעבודה במשרד החוץ. לפני עוזבו את המקום נשלח לבית המרחץ וניתנה לו חליפת בגדים נהדרת. עם הפקיד נסע למוסקבה במחלקה הראשונה. כמובן שהוא היה מלא שמחה על השיפור במצבו ומלא הוקרה לשלטון “שהכיר בטעות”. בהגיעם למוסקבה סרו למלון מפואר, בו הוקצה לו חדר לוקסוס. בערב הוזמן לסעוד שם ביחד עם גנרל הנ.ק.ו.ד. והסעודה עברה מתך שיחות מעניינות, הלצות על דא ועל הא, כאילו היו שניהם ידידים וותיקים. למחרת בבוקר הוזמן שוב לסעוד עם גנרל זה. אחרי שגמע כוס וודקה ראשונה פנה אליו הגנרל ואמר: “כעת, ידידי, מכיוון ששתינו את הוודקה לאות אחווה, אבקשך שתואיל לספר לי איזה תפקיד חשוב קיבלת על עצמך בשירות הריגול היפני?” הוא חשב שהגנרל חמד לו לצון ומשום זה חייך. “לא, ידידי”, המשיך הגנרל, “זה לגמרי אינו צחוק. אני שואל אותך ברצינות ואני דורש תשובה ברורה”. כשקרובנו ניסה לענות שמעולם לא עלה דבר כזה על דעתו הוציא הגנרל את אקדחו וכוונו מול “ידידו” הצעיר ופסק: “הנני אוסר אותך, נבל, מרגל נבזה”. אותו רגע נכנסו שומרי ראשו של הגנרל, חטפו את האומלל, פשטו ממנו את החליפה, כבלוהו והביאוהו לכלא “בוטירקה”. אחרי שנות חקירה מלוות סבל ועינויים נידון למוות בירייה. ענשו הוחלף אחר־כך “רק” לחמישים שנות מאסר.

כיוון שאמר בחקירה בוולאדיווסטוק שיש לו אחות עשירה במכסיקו ובכל־זאת כפטריוט נאמן, הוא חוזר למולדת, הביא בזה שואה על עצמו. הם מכירים את עצמם ואת “חיי האושר” של האזרחים בארצם ובאמת קשה היה להם להאמין שאדם שיש לו אחות עשירה במכסיקו יעשה איוולת כזו ללא כל כוונה נסתרת!

ועוד סיפור מעניין ואופייני לתעתועי השלטון, המחולל בפי הרבה מיתממים במערב:

הדבר אירע בראשית 1950. מתלמד יהודי מהפוליטכניון בלנינגרד הופתע לראות שלט על אחד הבתים בנעווסקי־פרוספקט בזו הלשון: “אזרח השואף לנסוע לחוץ לארץ יכול להירשם כאן. בזמן קצר יסודרו ניירותיו על הצד הטוב ביותר”. מרוב סקרנותו החליט להיכנס ולשאול פרטים. הפקידים קיבלוהו בסבר פנים יפות ושאלוהו לרצונו. כשביקש פרטים ענו שאפשר לנסוע לכל מקום. הוא אמר להם בתמימות שהיה רוצה לראות את מדינת ישראל הצעירה. כשנשאל אם יש לו קרובים בישראל ענה שיש לו רק חברים והם אמרו לו להביא כעבור עשרה ימים את הכתבות של קרובי הוריו בישראל. ביום המיועד חזר ואמר שהוריו לא שמעו אף פעם על קרובים בישראל. הם מסרו לו את כתובת השגרירות הישראלית, בהוראה שבבואו למוסקבה עליו לגשת לשם מיד. גם כסף להוצאות הדרך נתנו לו. כשניסה למצוא את המספר הדרוש לו ברחוב השגרירות במוסקבה, פגשו שוטר “אדיב”, שקיבל על עצמו את הטירחה ללוותו אל השגרירות, ובהיכנסו למשרד… עמדו לפניו שישה בלשים של הנ.ק.ו.ד. הוא נידון לעשים וחמש שנות עבודת פרך בעוון בגידה במולדת.

הרבה סיפורים כאלה שמעתי מפי שכני בכמה ימי־ראשון אחרי הצהרים, כשהיינו חופשיים מציפורני החוקר.

פברואר 1951.    🔗

“תספר על פעולותיך האנטי סובייטיות! וכי יש מקום לכל כך הרבה ז’ידים בישראל הקטנטונת?” הוא לא קיבל את דעתי שפיתוחה של ישראל יוצר אפשרות קליטה גדלה והולכת וצעק: “יש לך כוונות אימפריאליסטיות!” על כך שאלתי אותו מי הוא האימפריאליסט אם לא הסובייטים שכבשו את הבאלטיקום, את בסרביה, את פולין, בולגריה, רומניה, צ’כוסלובקיה, הונגריה ועוד. האם אחרי כל זאת יש להם זכות לצעוק שאחרים הם אימפריאליסטים? “חכה, נבזה ונבל”, ענה החוקר, “עוד מעט ותקבל שכר על חוצפתך העוברת כל גבול”. גולוחוב, שנכנס אותו רגע, פנה אלי, כדרכו תמיד, בפנים רציניות ותוך הערות גסות: “הבאמת החלטת להישאר אורח קבוע במדור התחתון של המלון שלנו? בך תלוי הדבר. כל זמן שתסרב לספר לנו על פעולותיך האנטי סובייטיות תישאר כאן. אפשר שבמשך הזמן שכחת את שפעלת. אני מוכן לרענן את זכרונך. המכיר אתה אדם בשם טנצמן?” עניתי בחיוב. – אך ככה, אתה מתחיל להיזכר איפוא איך היכרת אותו". עניתי לו שאת טנצמן היכרתי באמצעות דוליב. סיפרתי שדוליב אמר לי שהכיר אותו בבית נכות וקיבל רושם שהוא אדם מלומד ומצא לנחוץ להציגני לפניו. “איזה שיחות היו לך עם טנצמן?” שאל. למרות שהיה לי ברור שכל שיחותי עמו ידועות להם החלטתי בכל זאת לסלף את העניין ואמרתי שסיפרתי לטנצמן שאני אדם בודד שכל משפחתו הושמדה וביקשתי ממנו למצוא לי אשה. “שד משחת”, צעק גולוחוב, “שקרן נבזה, האם אתה חושב שאנחנו אידיוטים. אתה היית כל כך מעוניין באשה כמו שאני מעוניין בתלמוד שלך. אני דורש שתספר לי על מה שוחחת עם טנצמן!” בתשובה לכך אמרתי שאם אינם נותנים אמון בדברי למה הם שואלים? והעיקר – אינני מוצא לנחוץ לענות על שאלה זו, כיוון שלפי הקונסטיטוציה הסובייטית רשאי כל אזרח לדבר עם מכריו כאוות נפשו ואין לשלטון רשות להתערב בשיחות פרטיות. “אנחנו כבר אמרנו לך לא פעם”, צעק, “שלא באנו להתייעץ אתך איך לנהל חקירה, ואתה ענה על שאלותי!” שוב עמדתי על דעתי שעל שאלה זו איני מחוייב לענות. “דומני”, הוסיף, “שאתה בעל ניסיון מידנו הפתוחה כלפי נבזים שכמותך; שיש לנו תפקיד להעניק לך כל מיני מנות. אם תוסיף להתעקש נעשה לך חוקן מגזר!” תשובה שוב לא השיבותי, אבל אמרתי לו שאם יחלל את הקונסטיטוציה שלהם מקומו יהיה בבית הכלא ובאיזה רשות הוא מחלל את הקונסטיטוציה של חברו הגדול יוסף סטאלין. “נבזה ארור, כלב מצורע”, הרעים. “מי מרשה לך להזכיר את שם מנהיגנו, גאון האנושות?” חושבני, עניתי לו, שהחוק הפלילי איננו אוסר זאת ואם ברצונך לחבר חוק פלילי הרשות בידך, אבל לעת עתה, עד כמה שידוע לי, אין החוק הפלילי הסובייטי אוסר להסתמך על הקונסטיטוציה. “זרוק לבית השימוש את כל הידיעות שלך”, צעק וניסה לכבדני באגרופו. “עלי להגיד לך, דרך אגב”, הוסיף “שידידך טנצמן נמצא כבר בבית הכלא, אבל מכיוון שהודה באשמתו יומתק דינו. מה תועלת תהיה לך מזה שאתה מכחיש?” איגניטוב הוציא אז גיליון מהמגירה שלו, כתוב על מכונת כתיבה המכיל את "הודעתו " של טנצמן, האומרת: “בתאריך… התאספנו אני וחברתי, דוליב והרופא חלמיש והקשבנו ל’קול ציון לגולה'. אחד מאתנו, ווינר, תירגם את כל הידיעות. את התירגום רשם על פיסות נייר וביקש שנעבירם בין מכרינו. בזמן שמיעת הרדיו שתינו תה וכל אחד מאתנו הביע דעות אנטי סובייטיות. אני החתום מטה אמרתי למסובים שבארץ זו רודפים אחרי היהודים. דוליב אמר שכל הארץ מלאה בתי כלא, הרופא חלמיש אמר שכל התושבים נמצאים בכלוב, והמתרגם אמר שהבחירות בברית המועצות הן פיקטיביות”. “אם כן, אני שואל אותך,” הרעים בקולו, “הלא טנצמן מוסר לנו את כל הפרטים!” אמרתי להם שיכול להיות שטנצמן היה באיזה מסיבה ונפגש עם אנשים שונים והביע מה שהביע אבל הזכרת שמי בקשר עם זה בטעות יסודה, שכן ייקרה שאדם הנפגש עם הרבה אנשים מבלבל לפעמים את היוצרות. “איזה חכם אתה”, צעקו שניהם יחד, “הראיתם מימיכם אדם הרוצה להגדיר את מכרו וידידו כמבולבל? לא, ידידי, דבר זה לא יעלה בידך לסלף אותו. שוב אני מזהיר אותך שאצלנו נהוג, שהפושע המודה בפשעו מקבל עונש קל, אבל זה המכחיש, כמוך, נענש קשות. אנו מייעצים שתודה על פשעיך” – יודע אני את מידת הרחמנות שלכם, עניתי לו, ועלי להזכיר לכם שאינני מוז’יק שלכם שאתם יכולים לבלבל לו את המוח ולספר לו כל מיני שקרים ואחר כך ללעוג לו! החוקרים הסתכלו האחד בשני, כי לא האמינו למשמע אוזניהם. עודם תמהים וחוקר שלישי נכנס ואמר: "מה אתם מתעסקים עם משוגע זה שלחו אותו לבית־המשוגעים. הן רק משוגע מדבר כמוהו. “כן חבר”, ענו לו, “הצדק אתך הוא באמת משוגע. נבטיח לו חיים נעימים בבית המשוגעים. נשלח לשם עוד משוגעים כמוהו ונשתדל שאחד יחניק את השני. בין כך ובין כך אין להם שום עניין בחיים והם רק פאראזיטים המסכנים את החברה הסובייטית. נחוץ להיפטר מהם בהקדם האפשרי”. – ואני מוכרח להגיד, נכנסתי לדבריהם, שיש חוק בפסיכיאטריה שכל משוגע חושב את השני למשוגע. מאתים מיליון משוגעים בברית המועצות קושרים כתרים לאליל גועלי וטירן, המשמידם בהמונים, וצועקים שהוא אוהב אותם. ואם כן תגידו לי מי כאן המשוגע? “חה, חה, חה”, התפרצו בצחוק, “נו, תוסיף לשמח אותנו. אתה באמת מצחיק, אבל אם באמת אתה חכם כזה, הרשה לנו להציג לך שאלה פשוטה: לפי דעתך אנחנו מאתיים מיליון משוגעים ואתה השפוי היחידי; אם כן מי בכל זאת המשוגע?” עניתי לו שלעת עתה, כשהאקדח בכיסם, הצדק אתם. הם נעצו בי מבט חריף ואחד אמר: “בישראל היה כבר מזמן מיניסטר, אלא שכאן תהיה קבורתו”. על “הבטחתו” זו עניתי להם שאם נגזר עלי להיות בישראל, הרי אהיה אם ירצו או לא, ואם נגזר עלי להישמד כאן – אשמד כאן. “אה”, הוסיף גולוחוב לצחוק, “זאת אומרת שאתה מאמין בנסים לא כן? ואולי אתה מאמין גם בתחיית המתים?” – נו, אדונים, ידוע לכם הפתגם שעל טעם וריח אין להתווכח. מה המוזר שבדבר אם אני מאמין בתחיית המתים בעוד שאתם מאמינים בוודקה? השיבותי. “חה חה חה”, צחקו שוב, “אנו מאמינים בדברים של ממש, משוגע שכמותך, אבל איזה ערך יש להאמין בתחיית המתים? ואתה הן כבר ראית את ספרי המדע שסטאלין חיבר!” עניתי להם שהייתי רוצה לראות ספרים שבאמת סטאלין חיבר, אלא שלעת־עתה לא ראיתי אלא ספרים שחוברו בשמו, ובעניין תחיית המתים אין הם באים בחשבון לוויכוח על נושא פילוסופי, שעליו הרצאתי באוניברסיטה. “הראיתם מימיכם נבלה שכזו?” צעק איגניטוב, “אדם שקיבל השכלה גבוהה מאמין בשטויות כאלה. האם לימדת גם את תלמידיך שיאמינו בתחיית המתים? חה חה חה”. – אני לימדתי את תלמידי, עניתי להם, שיאמינו במה שהשכל וההגיון מחייבים לפי תורתו של ז’ן ז’ק רוסו בדברו על הרציונליזם “נבקש ממך לדבר אתנו ברוסית ולא באידיש” (רציונליזם חשבו לאידיש). “תגיד לנו”, שאל שוב איגניטוב, “לשם מה מלים היהודים את בניהם?” – ולמה אין אתם מלים את בניכם? שאלתי. “ימח שמך, ז’יד ארור. האם ככה מדברים אנשים מלומדים?” – והאם ככה מדבר חוקר? איזה שייכות יש לשאלה זו עם מאסרי, אמרו לי! “אמרתי לך”, הרעים שוב איגניטוב. “שלא באנו להתייעץ אתך איך לנהל חקירה. תואיל בטובך לענות על שאלתנו?” – ואני אמרתי לכם שעל השאלות שאינן נוגעות לענין לא תקבלו תשובה! “אך ככה!” הוא חטף את השפופרת ומיד נשמעו נקישות המגפים בפרוזדור. כשנפתחה הדלת עמדו לפני חמישה שומרים עם שוטים בידיהם. “נו, חברא”, פנה אליהם, “תלמדו שוטה ונבזה זה איך להתחצף בפני קצינים סובייטיים”. השומרים תפסוני, הוציאוני מהחדר והוליכוני לתא צר, שאין בו מקום לא לעמוד ולא לשבת. נשארתי במצב של יושב־עומד ומלבד הכאבים בגב וברגליים התחלתי מרגיש בחוסר אוויר. נתכסיתי זיעה והדם התחיל זונק מנחירי. בחזור אלי ההכרה מצאתי עצמי מוטל על הקרקע בתאי. משם העבירוני לחדרו של הרופא, ואחרי שעשה לי זריקות שוב הוכנסתי לתאי. עברו שבועות עד שיכולתי לעמוד על רגלי.

שכני אמר לי, שהחוקרים שאלוהו על הנושאים עליהם שוחחנו וטוב עשיתי שהזהרתיו קודם, שבמקרה ויישאל עליו לענות ששיחתנו נסבה על אופירה ובלט. עריצים אלה האמינו לו, ביודעם שהוא שחקן ומטבעו של אדם לשוחח בנושא המעניין אותו. מה שהפליא אותי ביותר היה, שהחקירה לא התעניינה ביחסי עם אנשים ידועים במשך זמן רב וכל שאלה ושאלה חרגה ממסגרת הנושא הישיר. נתקבל רושם שאינם מעוניינים להעמיק חקור, פן יבולע להם.

בפעם הבאה פנה אלי החוקר ואמר: “נו, איך מצא חן בעיניך התפריט שלנו? רק על קצה המזלג טעמת אותו עד כה. אם תרצה נפטם אותך במנה מלאה. או אז תדע איך לענות ואיך לכבד קצין סובייטי. אם כן, אתה טוען שאתה חף מפשע; שאף פעם לא התעסקת בפעולות אנטיסובייטיות; שהנך טהור כישו הנוצרי. למה, איפא, נאסרת? אנחנו, אין אנו אוסרים ללא נימוק או סיבה!” – יודע אני מהנסיון, עניתי לו, שבכל בתי המשפט נעשות שגיאות וגם הפעם נעשתה שגיאה ביחס אלי. “סמרטוט שכמותך,” הרעים עלי, “אתה משווה בתי המשפט של הבורגנים, המלאים תרמית, לבית המשפט הקומוניסטי? אין הקומוניסטים טועים!” – אם כך הדבר, אמרתי, הרי שעלי להאמין בפאטאליזם! “אבל עליך לדעת שאנחנו, הקומוניסטים, אין אנו מאמינים בפאטאליזם”! – זאת היא בדותא. וסלח לי, אמרתי לו, אפילו פושקין שלכם האמין בפאטאליזם. בשומעו את השם פושקין יצא מכליו והתחיל להמטיר עלי מבול של קללות וגדופים: “איך מעיז יהודי נבזה כמוך להזכיר את שמו של המשורר הכי גדול בעולם?” – דומני, עניתי לו, שבעצמך אינך מאמין לדברים ואתה יודע היטב שאינני לא סמרטוט ולא נבזה ושיש לי יותר שייכות לספרות מאשר יש לך. אם כן למי הרשות לדבר על פושקין? “שתוק כלב ארור”, הרעים, “מוטב שתבלום פיך. ועכשיו לעניין: ראה מהו ההבדל בינך ובין טנצמן. טנצמן, בהיותו חדור הכרה סובייטית התוודה על פשעיו, ואתה, שהיית בעצה אחת אתו, בוחר בשתיקה. יש להצטער על שהלכת שולל אחרי ההזיות שלך. אילו היית מאמין ברעיוננו היית ללא ספק ראוי למלא תפקידים חשובים בשלטון הסובייטי. אין אנו מזלזלים בהשכלתך הרחבה והעמוקה, אבל קשה לנו להבין שאדם כמוך יהיה גם טיפש ופאנאטי!”

לפי השיגרא, אחרי שאיים עלי באגרופו, קילל וגידף אותי ואת כל “הציונים האימפריאליסטים”, נתיישב, הדליק סיגריה והתחיל שוב בכתיבת הפרוטוקולים מחדש, ואגב כתיבה: “למה רצית לברוח מברית המועצות ב־1941? אני אוכיח שכל ימי חייך שנאת את שלטון הסוציאליזם בברית המועצות, שהיה לצנינים בעיניך, ועל־כן רצית לברוח”. – אתה טועה בהחלט, אמרתי לו. חזיתי מראש את השואה המתקרבת על היהודים בארצות אלה ורציתי להינצל. “אה! זאת אומרת שהכל אתה צופה מראש. ולמה לא צפית מראש שתהיה בבית הכלא?” – הוא הדבר, בהיותכם סגורים ומסוגרים לא היה לי שום מושג מהנעשה אצלכם, השיבותי לו. אותו רגע נכנס הקטיגור הכללי, כשהוא לבוש במדיו הרשמיים, עמד באמצע החדר, ומדד אותי בעיניו מלמטה למעלה ושאל: “נו, האם כבר סיפר?” “לא, חבר קטיגור כללי”, ענה איגניטוב, "הוא מאמין שהוא חוזה עתידות, ומכיוון שידע שהגרמנים ישמידו את הז’ידים רצה לברוח מאתנו, ולא ידע שאת הצבא האדום אין לנצח,. “ככה”, פנה אלי הקטיגור, “האינך יודע שהצבא האדום הוא שהשמיד את היטלר? אולי אינך יודע את הסוד שאין כוח בעולם שיוכל לנצח את ברית המועצות? האינך יודע שלא רחוק היום וברית המועצות תכבוש ותשחרר את כל העולם מעול הבורגנים?” – סליחה, אדוני הקטיגור, פניתי אליו, מה שאה אומר כעת, לא רק שאני אינני יודע אלא שגם אתה אינך מאמין בזה. אותו רגע קיבלתי דחיפה מצד החוקר, שאמר כביכול בלחש: “ממזר! עם מי אתה מדבר בגסות שכזו. עוד מעט ונעשה ממך קציצות ותהיה למאכל לחזירים, נבלה שכמוך!” – ירשה לי אדוני הקטיגור הכללי לבקש ממנו אינפורמציה; האם הדעה והתורה הקומוניסטית מלמדות את החוקר ביטויים ספרותיים שכאלה? “בור שכמותך”, ענה הקטיגור, “אנחנו מדברים בשפה ספרותית עם אוהבי המולדת הסובייטית ולא עם בוגדיה. אם רצונך ביחס הומאני מצדנו, תואיל בטובך לענות על כל השאלות, ואז תבוא על שכרך. הנני מבטיח לך, שקודם כל אשתדל שישלחו אותך למחנה טוב; אם תוכיח בהתנהגותך שהנך חוזר למוטב, ניתן לך תא יותר נוח ואם תרצה נעשה לך גם הכרה עם אשה יפה”. “חה חה חה”, התפרץ החוקר בצחוק, “חבר קטיגור כללי, למשוגע הזה אין צורך באשה יפה ואפילו לא במאכלים טובים. הוא מעוניין בעולם הבא, חה חה חה”. “אם כך הדבר”, ענה לו הקטיגור הכללי, “נאפשר לו להגיע לעולם הבא בהקדם האפשרי”.

כפי הנראה נמאס להם הטיפול הממושך בי והחליטו לגשת במרץ לעצם העניין. אפשר שבהיוודע להם שאני בוחר לשבת בכלא מאשר לעבוד במחנה החליטו לגמור את החקירה ודווקא לשלוח אותי למחנה. עתה התחילו לשאול אותי באיזה אופן הכרתי את דוליב, את גוצוביץ, את שמואל וינר, את טנצמן ואת ידידתו. ביודעי לנכון את כל הפרובוקציות שלהם, דיברתי עמהם ברורות ואמרתי שהחקירה שלהם אינה שואפת אלא לסלף את האמת ולזרוק חול לתוך העינים, שהרי הם בעצמם שלחו לי את כל הפרובוקטורים, חיברו את המכתב המזויף מאת השגרירות וכעת הם מעמידים פנים, שהודות לעירנות הבולשת עלה בידם לתפוס את בוגדי המולדת. ניסיתי להוכיח את הצביעות והתרמית שלהם, בזה שאינם מעוניינים אפילו לשמוע מה דחף אותי לכתוב את המכתב, שעליו “קיבלו תשובה”.

בסוף פברואר רשמו את כל הענין עם המכתב ועברו למדור האחרון בתולדות החקירה שלהם.

פנים אל פנים עם אחים לצרה.    🔗

בהמשך החקירות נודע לי שכמה מידידי נמצאים אף הם בבית הכלא והדבר לא נתן מנוח למצפוני. בשומעי זאת באתי לידי מסקנה, שאלמלא היו עושים הכרה אתי, לא היה מקומם כאן.

בהתחלת מרץ, כשנקראתי לחוקר, הרגשתי שבמשרדו חל שינוי מה. בעוד שתמיד הייתי מוצא שם רק שרפרף אחד, שהיה מיועד לישיבתו של הנאשם, מצאתי שם הפעם שני שרפרפים. כשישבתי במקומי הרגיל אמר החוקר בצחוק: “הערב תשבע נחת. עוד מעט תוכל לראות את ידידך המסור ביותר”. נשמעה נקישת מגפי השומרים, הדלת נפתחה ולפני הופיע ידידי המסור ד“ר חלמיש. הוא נד לי בראשו ואני עניתי לו באותה צורה. החוקר שהרגיש בכך, קם ממקומו ופקד על חלמיש להתרחק ממני ולהסתובב כלפי הקיר. כשנכנס גם הקטיגור ציווה על חלמיש: “ספר עוד פעם מה שידוע לך על נאשם זה” הוא, כמובן, ענה שאין לו הרבה לספר אודותי, מכיוון שלא הכיר אותי זמן רב, אבל ידוע לו רק שנאסרתי בשנת 1941 ונאשמתי בפעולה ציונית. “מה אתה משקר?” צעק עליו הקטיגור, “הלא בעצמך חתמת על הפרוטוקול שידוע לך שהוא היה ציוני מבטן ומלידה”. ראיתי שחלמיש נדהם, האדים והחוויר באומרו: “היתה כאן אי הבנה. לא כך אמרתי”. הקטיגור פנה שוב לחלמיש: “נו, ידידי, אתה יודע איפה כעת אשתך? יכול אני להבטיחך שכבר מזמן זרקה אותך. אין לה צורך בבוגד. היא מצאה לה כבר אהוב אחר”. אמרתי לקטיגור: אתה בטח חושב שגב' חלמיש דומה בדיוק לרוסיות שלך, המחליפות את בעליהן כמטפחות אף. לא! הבנות שלנו יודעות להגן על כבודן ולהישאר נאמנות לאותו האיש שקשרו את גורלן עמו. “אך ככה, אתה כמובן חושב שכל היהודיות שלך הן קדושות ולנות בבית המקדש, לא כן?” – כן אני חושב ככה, עניתי. “ואם כן עלי להגיד לך,” הוסיף הקטיגור, “כי הנך פרא אדם ומשוגע, איפה ראית יהודיות שכאלה? נו, מובן, אוכל רק להצדיק אותך בזה שבתא שלך לא נפגשת עם יהודיות, יכול אני רק להגיד לך בסוד שכל היהודיות בורחות מבעליהן היהודים ומרגישות עצמן מאושרות אם הן מוצאות גבר רוסי היודע יותר טוב לחזר אחרי האשה מהז’ידים שלך”. דבריו אלה צרבו עד נבכי נשמתי ועוררו את חמתי עד להשחית. נמנעתי מצעד פזיז כלפי איגניטוב הודות לחלמיש שרמז לי לשתוק, ובעיקר כשהוא אמר בנחת ובמתינות שיש לו אמון מלא באשתו. אח”כ פנו אלי ודרשו שאספר את הידוע לי על חלמיש. עתה הבינותי שבחקירות הקודמות שגיתי בכך שתיארתיו בצורה כזו, שבכל מקום אחר היה הדבר מוסיף כבוד ל“נאשם”. השתדלתי לתת תמונה כזו שלאמיתו של דבר בחקירות הקודמות רק ציינתי את אופיו כאדם האוהב את הבריות ומוכן תמיד להושיט עזרה לכל נצרך, בלי הבדל דת וגזע ושבזה בלבד הוא רואה את מטרת חייו. עתה ניסו החוקרים להוכיח לי שהודיתי על היותו ציוני ותיק, שהוא הכיר יפה את שר הכספים המנוח אליעזר קפלן ושכל ימיו התגעגע לציון. הכחשתי את הדברים שאיגניטוב התאמץ לשים בפי וכשהשתדל לשכנעני שחתמתי על פרוטוקול כזה, עניתי שהחתימה מזוייפת. “הנך רוצה להגיד שהשלטונות הסובייטיים מזייפים מסמכים, כן?” כשלא עניתי על כך המשיך: “נו, חכה, רק בעד דעות כאלה בלבד עליך לתת את הדין”. נכנס גולוחוב, ובהקשיבו לפולמוס שביני ובין הקטיגור, התחיל גם הוא לצעוק: “אתה כמובן רוצה להגיד, כאילו, שאת המכתב בו אתה מבקש ממני כסף לא קיבלתי אני?” – כן, צדקת מאוד, אזרח גולוחוב, אמרתי לו, בזה אין שום סתירה הגיונית או משפטית. כי בזמן שאדם טוען שהוא לא שלח מכתב כזה, יש לו הזכות המלאה להגיד שאיש לא קיבל מכתב כזה ממנו. גולוחוב תחב ידו לכיסו והוציא את אקדחו: האמן לי, ממזר שכמותך, אני חס על הכדור. כי גם לזה אינך ראוי. אתה מגן על חבריך לפשעים ורוצה להראות לנו את כל כשרונותיך בתורת התרמית. הנני אומר לך למפרע שלא תצליח".

פתאום הזכיר שבנו של חלמיש מפקד באוויריה וגם לו לא היו ידועות השקפותיו הציוניות של אביו, ולהוכחת הדבר בפני אביו הוציאו הודעה חתומה ע"י הבן, בה הוא מצהיר שהוא רוצה לנטוש את אביו בגלל השקפותיו האנטיסובייטייות. אחרי דין ודברים ביני ובין הקטיגור, החליטו לסיים חקירה זו ורק הוסיפו, שהעובדה שאני רוצה להגן על חלמיש מוכיחה שאנו קשורים קשר אידיאולוגי.

חלמיש הוחזר לתאו ואני לתאי, ושוב התפלאתי שבלילה לא הוזמנתי לחוקר. חרדתי לגורלו של חלמיש, שכן נתחוור לי שלא רק שהוא אבוד, אלא שאין זה מן הנמנע שגם על המשפחה כולה עבר נחשול הרדיפות.

למחרת בבוקר, כשהובאתי לחוקר, מצאתי שם יהודי אחר, שיותר מאשר בפגישות אחדות עמו מסעדה לא ראיתיו. החוקר שאל אותו אם הוא מכירני והוא ענה בחיוב. – “איזה רושם עשה עליך האיש הזה”? – “תיכף עשה עלי רושם אני סובייטי”. – מה אמר לך?" – “הוא אמר שרדיפת היהודים בברית המועצות היא כעת עובדה קיימת”. כל החוקרים העיפו עלי מבטי זעם באומרם: “אוהו! עכשיו אנחנו יודעים איזה אויב מסוכן תפסנו. הוא העיז להלעיז על החיים בברית המועצות. מה תגיד על זה. במה תצדיק את פעולתך הנבזית הזאת?” – נו, פניתי אליהם, ולפי דעתכם אין רדיפת יהודים בברית המועצות. אולי עוד תגידו שאצלכם אוהבים את היהודים? כבר סיפרתי לכם את המעשה על המהנדס במסעדת “דינמו”. האם עשה זאת המהנדס על דעת עצמו או על דעת אהבת העמים בנוסח הקומוניסטי? והשוטר, שנתן הסכמתו לרוגזו של המהנדס, האינו בא־כוח השלטון? אתם שואלים ממני איך נודע הדבר לי, לאסיר בכלא, אבל עצם שאלתכם מאשרת את האמת שבשמועה זו! האם המהנדס נאסר? האם נענש השוטר? לא ולא. ייאסרו אלה שסיפרו או שיספרו על המקרה, אבל לא הבאנדיטים והאנטישמים. אלה יודעים שהממשלה אתם. הבכך אתם משתדלים להשמיד את האנטישמיות ברוסיה? הנה סיפרתי לכם עובדה הידועה לכם לא פחות מאשר לי, אבל אתם נשארים הצודקים ואני נחשב לאנטיסובייטי שיש להעמידו בפני בית דין צבאי. זהו ההגיון והצדק שלכם!

אותו רגע נכנס הצורר גורין וגולוחוב מסר לו את טענותי. הוא העיף בי מבט, שילב את ידיו ובפנותו לחבריו אמר: “נו, תגידו, המ.ג.ב. שלנו יודעת את תפקידה? תארו לכם מה היה קורה אם ילד שעשועים זה היה בורח למיסטר טרומן, איזה מיטינגים היה מכנס ואיזה ספר נחמד היה מפרסם עלינו”. – איני מבין אתכם, פניתי לגורין, למה מפחדים אתם כל כך? הלא אתם טוענים שאצלכם גן עדן עלי אדמות ושכל האזרחים מאושרים, ואם כן מה הפחד אם מישהו יגיד אחרת? הנה למשל, אם סוחר ביינות משובחים ישמע שמישהו אומר שהיין שלו רע, האם יתפעל מכך? אם היין באמת רע, ורק בחלון הראווה מוצג יין משובח לדוגמא ומישהו יפרסם את האמת, כמובן שיהיה יסוד לסוחר רמאי שכזה לחשוש ולפחד! גורין בכבודו ובעצמו, בשומעו זאת, התקרב אלי ואמר: “הנני רואה ששכחת את התפריט שלנו. לך נדמה שהנך משוחח עם חבריך, עדת הכלבים היהודים!” עניתי לו בהתמרמרות שאני דורש מבאי־כוח השלטון המכנה עצמו “הכי דמוקרטי בעולם” שידבר כדמוקרט ולא כנאציסט. “מה אתה צועק, נבזה”, הרעים גולוחוב עלי. “על מי אתה מרים קול? הברצונך לקבל תיכף כדורים בבטנך הארור?” – הנני רוצה להגיד לכם את האמת, זה הכול מה שאני רוצה. היות שאתם כל כך דוגלים באמת, עליכם להודות לי שנקטתי בשיטתכם, ולמה הרוגז? “האם זוהי האמת”, צעקו כולם פה אחד, “זאת היא רכילות!” – כן, רכילות, זאת בדיוק אמר וישינסקי שלכם בעצרת. בזמן שכל המשלחות סיפרו בהתמרמרות על מיליונים במחנות ההסגר שלכם ענה הוא שזוהי רכילות. והאם רכילות היא שיש אצלכם מיליונים במחנות? אלא מאי, אתם חושבים שאם הנכם משתמשים במלה האהובה עליכם – “רכילות” – הנכם סותרים את כל ההאשמות נגדכם. העולם יודע את האמת המרה ולא תעזורנה לכם כל הכחשות! “מארחי” התייעצו ביניהם ואח"כ הודיעו לי באופן רשמי, שאחרי שהצטיינתי בחוצפתי תימשך החקירה זמן בלתי מוגבל. גולוחוב פנה אלי: “נו, ידידי, כעת אתה שבע רצון? אתה חושב שאתה מתפלסף בבית המדרש שלך עם השופטים שלכם?” – באמת, הפעם צדקת אדוני החוקר, עניתי לו. אני באמת משוכנע שיש לי עסק עם שוחטים ממדרגה ראשונה. גורין ירק ואחריו ירק גולוחוב ודיברו כאילו בינם לבין עצמם: “ראינו הרבה פראים משוגעים, טיפשים, פאנאטים ודון קיחוטים, אבל יצור שכזה טרם ראינו”. ובפנותם אלי – “חבל באמת שנפלת בידינו, הממשלה הז’ידית שלך היתה בוחרת בך כבא־כוחה בעצרת. נו, אין מה לעשות, מזל ביש יש לך, ובמקום לנאום בעצרת אתה נואם בפנינו”. הוחזרתי לתאי.

“פניך מעידים”, אמר לי שכני, “שאתך היה שם דבר מה מזעזע מאוד, כי הנך דומה לבר־מינן שהוצא מקברו. האמת ניתנה להיאמר: אינני חושב שהתנהגותך החוצפנית בחקירה תיתן לך דבר מה. אתה בעצמך מתאמץ שהצ’קיסטים ישמידוך. העניין אינו כדאי. חשבתי הרבה עליך והבינותי כמה גדולה הטראגדיה, שאדם כמוך צריך להתפלפל עם קאניבלים אלה. אני מתאר לעצמי שבמערב, ואולי בישראל, שהנך כל כך אוהב אותה, היית עושה חייל. כאן אנו חלשים מדי כדי ללחום נגד הגורל. הכינותי עבורך הפתעה: כידוע לך מרשים במקרים יוצאים מהכלל ראיון לרגעים ספורים עם קרובים. הם מקווים שכגמול על כך יודה האסיר על כל האשמות נגדו. אשתי הביאה לי שני תפוחי זהב ואחד השארתי בשבילך, דרך אגב, סיפרתי עליך לאשתי. היא שמעה בהתפעלות שיש עוד יהודי כזה בתקופה כזו. תאר לך שתיכף אמרה לי שאתה בוודאי אינך יליד רוסיה. עכשיו אגיד לך בסוד שהשומר שלי לחש לי דרך הדלת שאני נמצא עם איזה אדם יוצא מהכלל או עם איזה משוגע יוצא מהכלל וביקש למסור לך שתעמוד בעקשנותך ולא תיכנע להם”. עניתי לו לשכני שאינני חושב שהאהדה מדברת מתוך גרונו של השומר ונוטה אני להאמין שיש כאן פרובוקציה, אבל איך שלא יהיה, טוב שידעו עם מי יש להם עסק. שכני זה נוכח שגערתי פעם בשומרים, שהתחילו להדפני כשהוציאו אותנו לטיול, וראה שמני אז אין אלה נוגעים בי אפילו באצבע קטנה.

אותו ערב עבר עלי מתוך ציפיה להזמנת החוקר, אלא שרק ב־4 לפנות בוקר באו לקחתני. מבעד לדלת שמעתי שהחוקרים ממטירים אש וגפרית על קרבנותיהם, והבינותי שמחכה גם לי קבלת פנים כזו.

השאלה הראשונה שהחוקר הציג לי, כשעיניו עצומות למחצה והוא נלחם בשינה המשתלטת עליו, היתה: הנך יהודי מאמין, או לא?" עניתי בחיוב. “אם כך, במה אתה מאמין?” עניתי לו שהנני מאמין בנצחונו של עם ישראל, בעתידו המזהיר ובתבוסת שונאיו בקרוב. “חה חה חה, היו הרבה משוגעים כמוך בהיסטוריה. אין צורך לחפש הרבה. הנה: אדולף חשב שגורלנו נחרץ, ובעצמו הושמד; נפוליאון חשב שקיצנו בא, והוא הושמד. ואם עכבר, שרץ שכמותך, אומר לנו דברים כאלה הרי שאנחנו רק יורקים עליך”. – זאת היא הצרה שלכם, עניתי לו. אילו למדתם את הביבליה היית יודע איך שהעברי הקטן, דוד, השמיד את גלית הענק. “אה, כל הסיפור על דוד הוא בדותה”, ענה החוקר המנמנם. – ואני מעיז להגיד לך שבדותה יותר גדולה מזו שמסביב לאליל שלכם אין בהיסטוריה. ובכל זאת מאמינים מאתים מיליון גולמים שהוא גואלם. “תלך לעזאזל, אגיד לך בסוד, ובכלל אין זה כבר סוד שכולנו, החוקרים, והעיקר הגנרל שלנו, יודעים שאינך שפוי בדעתך ולא איכפת לנו מה שאתה מקשקש, קשקש הלאה בבקשה. אני מבטיח לך שנמנה אותך לראש המשוגעים בעירנו”. אני לכשעצמי נהניתי מכינוי זה אבל הסתרתי שביעת־רצון זו מפניו ורק מלמלתי לעצמי כאילו אני מתפלל. “הם”, נהם, “מצאת לך מקום נאה לתפילה. הפסק, כאן לא בית כנסת”. לא מצאתי לנכון להעמיד את הגוי על טעותו ולומר שאין להתפלל בגלוי ראש, כי לי רצוי היה שהשערתו תתחזק. “וכעת תגיד לי: היית בבית הכנסת?” שאל. כשעניתי בחיוב המשיך: “איך זה יכול להיות שאדם מלומד ילך לבית הכנסת?” ופרובוסלבים מלומדים אינם הולכים לכנסיה שלכם? עניתי בשאלה. הלא פבלוב הידוע היה גם הוא דתי! הוא יצא מכליו וצעק: “מי נתן לך רשות להזכיר את השם הקדוש של פבלוב?” עניתי שהרשות ניתנה לי ע“י הקונסטיטוציה שלהם. הוא קם, ניגש אלי, נופף באגרופיו ואמר: “אני מתרה בך בפעם האחרונה שאם תוסיף להזכיר את השם “קונסטיטוציה” אכרות את לשונך מפיך! הסתכלתי בו בעינים מזרות אש, כיאה לנבל שכזה, ובראותו את מבטי חזר למקומו וצעק: “אם תוסיף להביט עלי ככה, אוריק את כל הכדורים שבאקדחי”. המשכתי להביט עליו באותה העווייה והוא חטף את השפופרת ודרש לשלוח מיד רופא. אכזבתו היתה גדולה כשנענה שבשעה מאוחרת כזו הרופא ישן בביתו. “אם ככה, אני אשלח אותו לעזאזל”, הרעים בשפופרת, “הוא מביט עלי בעיני אשף”. הוא נרגע ושוב שאל: “מה עשית בבית הכנסת? האם נאמת בפני הסלומונים שלך?” וכשעניתי בשלילה –”שקרן שכמותך, נבל, מרגל, ייכנס הרוח באבי אביך. לנו ידוע שכן נאמת”! – אם ידוע לכם, לשם מה אתה שואל אותי, עניתי לו. “שד משחת. עליך לענות על שאלותי ועליך לדעת שאף פעם לא אתייעץ אתך איך לנהל את החקירה”! – ולכן הנך שוגה את השגיאה הכי גדולה בחייך, עניתי לו. “ואם כן ענה לי על השאלה”, הרעים שוב בקולו. – עניתי לך, היתה תשובתי. הוא קפץ ממקומו לקח מקל עבה ורצה להורידו על ראשי, אלא שלאושרי נפתחה הדלת והמקל כמעט ופגע בגנרל שנכנס. הגנרל עמד נדהם, הסתכל בשאט נפש על החוקר ושאל אותי מה שקרה ולמה רצה להכות אותי. – אדוני הגנרל, פניתי אליו, אינני משוכנע שמקל זה צריך היה לפגוע בראשי, הנני נוטה להאמין שמקל זה צריך היה לפגוע בראשך. “מה” צעק הגנרל, “מנין לך דברים שכאלה?” – העובדה מדברת בעד עצמה שכפסע היה בין המקל והראש שלך והשנית, הפתגם הרוסי אומר שבעד האמת לוקים. הגנרל ניגש לחוקר, כתב לו דבר מה על הנייר והחוקר התמתח מלוא קומתו וענה בהכנעה “שומע אנכי”. “כעת אציג לך עוד שאלה”, אמר החוקר בנוכחות הגנרל: “לנו ידוע שבבית הכנסת היית מחרף ומגדף את ברית המועצות; כי ביום מותו של החבר ז’דאנוב אמרת ליהודים שלך שיום זה יסומן אצלך כחג מכיוון שיהיה כעת אנטישמי אחד פחות. האם אמרת כזאת או לא? ענה תיכף ומיד”. בלי היסוס עניתי לו שדבר כזה לא יכולתי להגיד. “מפני מה” הוסיף הגנרל לשאול. – מסיבה פשוטה, אדוני הגנרל, כי לא הוא האנטישמי היחידי. כולכם אנטישמים ומשום זה לא יכולתי להגיד דבר שכזה. “עכשיו תגיד לי עוד דבר”, אמר הגנרל בכבודו ובעצמו, “לשם מה רצית לברוח לישראל? האם אתה חושב שבישראל תוכל גם כן להרצות באוניברסיטה כמו שהרצית בבתי־הספר הגבוהים שלנו? הן בעצמך אינך מאמין בזאת. ואולי אתה חושב שבבואך לישראל שלך תהיה שמה למיניסטר?” – בנדון זה, אדוני הגנרל, לא כאן המקום לשוחח. אם אתם חושדים בי שאני יהודי לאומי וציוני הרי אין הציונות משדלת יהודים שיעלו לישראל כדי להיות שם למיניסטרים, ועליך גם לדעת שישראל אינה זקוקה לאדם כמוני כדי למנות אותי למיניסטר. לכם הרוסים היה תמיד הכרח לחפש מיניסטרים אצל הגרמנים או הצרפתים, אנו היהודים סיפקנו מינסטרים לעמים אחרים. “כן”, נהם הגנרל, “הייתי מייעץ שאתך ישוחחו השדים ולא אנו. נמאס לי לשמוע את הרצאותיך” ויצא מן החדר. החוקר הביט עלי, משך בכתפיו ואמר: “אתה מסוגל להוציא את כולנו מן הכלים”. – זה לא פלא, עניתי לו, מקצוע זה למדתי מכם. “נו תשתוק כבר, מספיק להרצות לפנינו. כבר זמן שתשכח את הרצאותיך. עליך להתכונן להרצות בעולם הבא, אבל לא כאן”. כשהרים הפעם את השפופרת, לבקש מהשמירה שתבוא, אמר: “בואו וקחו את המיניסטר הישראלי”.

בחוזרי לתאי כבר הגיעה שעת שיפשוף הריצפה וגדול היה תמהוני כשהשומר אמר לי שקיבלו פקודה לאפשר לי לישון עד הצהריים. שכני, סוחוב, הוסיף: “בברית המועצות אין שואלים שאלות על כל מיני אבסורדים, דווקא אחרי שהצטיינת בחוצפתך אפילו כלפי הגנרל הרשו לך לישון עד 12. לקרמל פתרונים”.

בשוכבי על מיטתי בלי יכולת להירדם, חשבתי לעצמי: "טיפשויות נוספות יציגו לפני. מחשבה זו נתעוררה מתוך סקרנות גרידא, שכן הראה לי הניסיון שהתשובות נוצרות אצלי תמיד בזמן השאלה ואין לי צורך לערוך סידרה ממויינת של תשובות על שאלות שטרם יצאו לאוויר העולם.

לפנות ערב נקראתי שוב לחוקר ולתמהנוי פגשתי שם באדם שבסך הכל ראיתי פעמיים בלבד. הבינותי שגם הוא הוזמן לשם קונפרונטציה (העמדת פנים אל פנים).

כאן עלי לסטות קצת מן הסרט־הנע של החקירה. בגלל השמינית מעשרת הדיברות: לפי המושג של המשפט הסובייטי, הרי שאם בא מישהו ומודיע שפלוני אלמוני אמר לו דבר מסוים מספיק הדבר כדי להעניש את המואשם במאסר ארוך או אפילו להמיתו ביריה. כל עדות כשרה בעיניהם. ואפילו עדות של אסיר הנמצא בבית הכלא לחקירות ועומד לפני בית הדין הצבאי העליון ושכל חייו מוטלים על כפות המאזניים. ואם לא די בכך, הרי במקרה שהבולשת יודעת שמישהו הכיר את הנאשם, הם מביאים אותו כדי להעיד נגדו. בחוקרם עד־מכר כזה הם “מרעננים” את זכרונו והוא נאלץ להבין את הרמז שלהם ולספר דברים שלא היו ולא נבראו. תופעות אלה לא היו נדירות. היו מקרים שאדם המכיר את חברו רק מן הצד החיובי נאלץ להעיד עדות שקר, אפילו אם הביא בכך את ידידו אלי קבר. סירובו של אדם להעיד נגד חברו פירושו מאסר, ומאסר־ראשון גורר אחריו כבר ממילא מאסר־שני יותר חמור, ומי זה לא ישאף להינצל מאסון? הגורם השני הוא שלאזרחים ברוסיה אבד חוש המחשבה, יותר נכון רגש המצפון ואפשר לפגוש באם המעידה נגד בתה או להיפך, באח המעיד נגד אחותו ולהיפך, ולא מרובים הם העדים המתנדבים או האנוסים שאין שואלים אותם: “אם ידעת, למה שתקת עד כה?” ושאלה זו ראשית פורענות היא.

בהיכנסי לחדרו של החוקר הוקצה לי מקום מרוחק מהעד ותיכף התחילה ההצגה העלובה. החוקר פנה אל העד: “הנך מכיר את הנאשם? מה ידוע לך עליו?” העד קם והתחיל להשמיע את עדותו, באומרו שידוע לו שאני שונא פועלים; שאני שונא את הנשים ולפי דעתי אסור לתת להן שווי זכויות ומקום כל הנשים במטבח; שהבעתי התמרמרות על האובליגציות הנלקחות מכל אזרח ואזרח בכפיה. הוא הוסיף להדגיש שאמרתי כי הממשלה הסובייטית מוצצת את דם העובדים והפועלים; שהפועלים מנוצלים כאן הרבה יותר מאשר בארצות הבורגניות.

משניתנה לי הרשות להציג לו שאלות שאלתיו אם הוא חושב עצמו לאזרח סובייטי מסור. “כמובן”, צעק “אני אוהב את ה שלטון הסובייטי”. – אבל נדמה לי, פניתי אליו, שיש לך זכרון חלש מאוד. זכורני שאמרת לי שמהמשכורת הממשלתית אי אפשר להתקיים והיא מספיקה רק כדי לקנות מלח בשביל הדיסה; שהנך נאלץ לעבוד גם בלילה כדי להרוויח את לחמך. האם הצהרה שכזו יאה לאזרח סובייטי נאמן ומסור? העד החוויר והאדים חליפות ובינתיים הספיק החוקר לנעוץ בו עיני רעל ולהוציא צעקה: “גם עליך ארשום פרוטוקול, ויכול להיות שנצטרך לשכן אותך בתא אחד עם הנאשם”. – יכול אני להבטיח לשניכם, אמרתי לחוקר, שעוד יבוא זמן וגם אתה תארח לחברתנו בתא! החוקר נעלב ופנה אלי: "כבר אמרתי לך מזמן שתקופת הרצאותיך נגמרה ועליך לענות בזמן ששואלים אותך. כשפניתי לעד זה והוכחתי לו, שבהעידו נגדי עדות שקר סיבך עצמו וכך נאה לו, בא הקטיגור לעזרת העד האומלל ופנה אלי: “מה התנפלת על האזרח סובייטי הזה? הלא עדותו איננה מכרעת את עניינך. יש נגדך חומר יותר מסוכן מעדותו שלו”. לשאלתי, אם עדותו אינה חשובה, למה טרחו לשים בפי גולם פחדן עדות כזו, התאדם הקטיגור ואמר: “אנו הקומוניסטים איננו בורים כלל וכלל. אנו מבינים קצת יותר מהבורגנים, הקונים את הדיפלומים שלהם בכסף”. – ואם ברור לכם שקניתי את הדיפלום שלי, מה כל הפחד הזה שאתם מפחדים ממני? הרי אדם בור אינו מוכשר לנאום ולכתוב ספרים! “נו”, נעניתי, “זה כבר עיסקנו אנו”.

בתא הייתי פוסע הלוך ושוב ושוקל בדעתי, אם כל אלה היהודים שנפגשתי עמהם במקרה ייקראו להעיד נגדי. הייתכן שאלה שתיבלו את שיחותיהם אתי בתערובת של געגועים לארץ האבות, לעמם ולמסורתו יופיעו מרצונם הם כעדים נגדי? עודני מהרהר ואני נקרא אל החוקר.

“סלח לי שאני נאלץ להטרידך לעתים כל כך תכופות. צו השעה דורש זאת ממני”. על התנצלות אירונית זו עברתי בשתיקה, אלא שהרשיתי לעצמי להיות הפותח בחקירה, בדברים אלה: אם לדעתך העד הוא אזרח סובייטי מסור, למה חיכה עד לקבלת הזמנתכם? כאזרח נאמן היתה חובתו להודיע מיד לשלטונות המ.ג.ב. את מה שהודיע עכשיו, כעבור זמן. למעשה ניסה אדם זה לעבור בשתיקה על כל העניין, ורק אחרי לחץ ואיומים אמר את אשר אמר. אין הוא ראוי איפוא שתתנו בו אימון יותר ממה שאתם נותנים בי! “אוכל להבטיח לך”, ענה החוקר, “שגם הוא לא ינוקה, אבל עדותו עדות”. – אמור לי, פניתי שוב לחוקר, האם לפי החוק יש רשות לכל חוקר להביא עדים לפי ראות עיניו, ואפילו עדים שישבו או עודם יושבים בבית הכלא? “כמובן שיש חוק כזה”, ענה, “ודרך אגב, לנו חוקים משלנו”. – כן, אמרתי לו, בוודאי שאלה הם חוקים משלכם בלבד, שהרי הם עומדים בסתירה משוועת לחוק האנושי. כי באיזה מקום אחר בעולם מושיבים בבית כלא פלילי אדם שלא עשה דבר נגד החוק? “אתה גרוע מהפליליים”, ענה, “מסיבה פשוטה: בשביל החברה הסובייטית הנזק איננו גדול אם מישהו רוצח. אבל כשנבל שכמוך עושה תעמולה נגדנו הסכנה היא גדולה. היה אצלנו הבוגד הידוע הגנרל ולאסוב והצבא שלו שירה על אזרחים סוביטיים. מילא, אזרחים סוביטיים יש לנו די והותר והוא לא היה כל כך מסוכן כמוך. אבל אתה רצית לעשות תעמולה נגד המשטר הסובייטי ורצית שכל הסלומונים שלך יברחו לארץ בורגנית, לישראל”. – אם כן, אמרתי באירוניה, אתם צריכים לשמוח ולהודות לי על כך, כי כאזרחים סובייטיים כבר ידאגו שבישראל יהיה משטר סובייטי! “לא”, ענה איגניטוב, “הז’ידים אף פעם לא יהיו סובייטיים נאמנים. הם אוהבים כסף ובברית המועצות אין קיים משטר בורגני”. – אם כן, איני מבין אתכם, הוספתי לשוחח אתו. אם לדעתכם אין היהודים אזרחים סובייטיים טובים, למה אתם מחזיקים אותם, תנו להם לעזוב! נימוקי מאוד לא מצאו חן בעיניו והוא התפרץ: “יהודי נבזה. אמרתי לך כבר כמה פעמים שלא נשאל ממך מה שעלינו לעשות וכמו כן שלא הזמנו אותך להרצות כאן לפנינו!” – הנה, פניתי אליו, בהשוואה שעשית זה עתה ביני ובין ולאסוב רק חזרת על הצהרתה של המלכה ייקטרינה, שאמרה כי ראדישב הסופר מסוכן מפוגצוב. “הה”, אמר בלעג, “אנו הקומוניסטים מסגלים לעצמנו כל דבר חיובי, אפילו ממלכים ומבורגנים”. – לא, אדוני, עניתי לו. האם האחוז הגדול של האסירים אצלכם לעומת האחוז של האסירים בתקופת הצאר אינו מוכיח את ההיפך, היינו שאתם מסגלים לעצמכם רק את הדברים הרעים? ולמה לא התחשבתם עם הסטאטוס של הצאר ביחס לאסירים? “אני מתרה בך בפעם האחרונה”, צעק, “שאם תמשיך להציג שאלות כאלה נקרב את קיצך בהקדם האפשרי!” באומרו זאת הוציא את הגליון המכיל את עדותו של טנצמן על השיחות בינינו אצל חלמיש, כשהתאספנו לשמוע את “קול ציון לגולה”. בהסתכלו בגליון ביקש שאספר לו על תוכן השיחה בזמן שתיית התה ועניתי לו שאינני מוצא לנחוץ להשיב לשאלה זו. “מה”, העווה את פניו, “השאלה אינה מוצאת חן בעיניך?” – לא הבינות אותי, אמרתי. השאלה לא רק שאינה מוצאת חן בעיני אלא גם בעיני הקונסטיטוציה שלכם. בסעיף 110 של הקונסטיטוציה שלכם צויין שחור על גבי לבן חופש הדיבור, חופש התנועה וחירות הדעה, ואין לך כל יסוד חוקי להציג לי שאלה זו. והעיקר, אני מסתמך אל ההאביאס־קורפוס, שקיבל תוקף גם בקונסטיטוציה שלכם, ולא תקבל תשובה על שאלות כאלה. “אני יורק על החוק הז’ידי שלך, ודבר אתי ברוסית ולא בז’ידית”, צעק כמטורף משלא הבין את הביטוי הלאטיני הזה. על צעקתו זו עניתי: דע לך שלא דיברתי אף מלה באידיש, הזכרתי רק מונחים יורידיים, ואין זו אשמתי שאתה מאמין שרק היהודים הם נושאי המדע. – ”בכל זאת, מה דיברת עם הסלומונים שלך בזמן שתיית התה?" אדוני החוקר, עניתי לו, אני פשוט מתפלא לסבלנותך ביחס אלי. טוב, אספר לך, בתקווה שלא תמסור זאת לקטיגור הכללי. פניו אורו משמחה ואמר שעכשיו נוכח שאני באמת אספר דברים כהווייתם. “קח בבקשה סיגריה. אני מוכן לכתוב את הכל”. – כן, בבקשה, כתוב זאת: בזמן שתיית התה אמרתי לחברי שתה טוב כמו בברית המועצות לא שתיתי בשום מקום; שאני מלא גיל שיש לי הזכות לחיות בברית המועצות ושאין בשום מקום בעולם חופש כזה שישנו כאן. תגובתו להצהרה זו היתה פרוזאית מאוד – מכת אגרוף. לגמרי לא הרגשתי את הכאב בפה או בשיניים ורק הרגשתי סיפוק שהוצאתו אותו מכליו. “כלב מצורע”, צעק כשהוא רועד מכעס, “עוד מעט ואעשה ממך קציצות. החושב אתה אותנו לאידיוטים? מה אתה שותק?” הופיע גולוחוב, ובראותו את הדם בין שפתי שאל: " מי הוציא לך את השיניים?" שתקתי. “נו”, ניחם אותי, “זה סימן לטובה, לא תצטרך לאכול יותר מדי וזה ישפיע לטובה על בריאותך”. בכך נסתיימה הפעם החקירה.

עדותיו של ניז’ין.    🔗

אצל החוקר מצאתי את מי שהיה שכני לתא, את ניז’ין. הוא הביט עלי בגאוה כאילו זכות גדולה היא לו לראותני שוב. אדם מן הצד, שלא היה יודע את כל הפרשה הארורה הזו והיה רואה את הדגנרט הזה עומד כשבת צחוק נסוכה על פניו, היה ודאי מקבל רושם שכאן נפגשו קרובים או ידידים שלא ראו איש את רעהו זה עידן ועידנים. אני ראיתי בעליל שהוא שבע־רצון מעבודתו השפלה והוא מחכה בכיליון עינים לרגע, בו יוכל לחזור בנוכחותי על מה שסיפר לחוקר בהיעדרי. הקטיגור והחוקר העמידו פנים כאילו אין להם נגיעה לנוכחותו, שכאילו לא מילאו את ידיו של ניז’ין לספר על השיחות שהתנהלו בינינו. ארשת של אדישות מלאכותית היתה נסוכה על פניהם, כאילו אמרו: דבר של מה־בכך, אסיר על בגידה במולדת, נתגלה כפטריוט סובייטי במלוא מובן המלה ועושה את מעשהו ככל אזרח הגון ומסור למולדתו.

כאן התחילה ההצגה מחדש. החוקר פנה אליו בשאלה אם הוא מכיר אותי וניז’ין ענה בחיוב. באותה שאלה פנה אלי, אבל עניתי בשלילה. “מה”, שאל החוקר, “אינך מכיר את זה שישב אתך בתא?” עניתי לו שיש כאן טעות, שכן מפלצת כזו אף פעם לא ישבה אתי בתא. “נו, חשוב היטב,” המשיך, “הסתכל ישר בפניו, ותיזכר מי הוא”. – הנני מצטער מאד אדוני החוקר, ברנש זה אף פעם לא ישב אתי בתא, אני רואה אותו עכשיו בפעם הראשונה. “אתה משוגע או שיש לך חום?” – כמובן שאני משוגע, אדוני החוקר. האינך יודע שכל אדם נורמלי שישהה אצלכם רק חצי שעה מספיק לו זמן זה כדי לצאת מדעתו? “אל תעמיד פני משוגע או טיפש”, התחיל צועק מחוסר סבלנות. “אני יודע מהניסיון שכל משוגע רואה עצמו כאדם בריא ואת האחרים כמשוגעים, למה אתה מעיד על עצמך שאתה משוגע?” – טוב, נעשה פשרה, עניתי, לא רק אני משוגע אלא גם כולכם משוגעים, וההוכחה היא שאתם יכולים לעבוד במשרד ארור שכזה. “אינני שואל ממך אם אני משוגע או לא, אני רק שואל אם אתה מכיר את האדם היושב כאן”, נהם החוקר. – ואני אומר לך בפעם החמישית שאינני מכיר את הברנש הזה, מה עוד עלי להגיד לך? “טוב”, ענה בחרי־עף, “אכתוב שהודעת שאינך מכיר אותו, אבל בטוחני שתתחרט על הצהרה זו”. עם זאת פנה לניז’ין ושאל, אם היחסים בינינו היו טובים או רעים וניז’ין ענה שהם היו מצויינים. בהתמרמרות אמרתי לחוקר: איך מעיז סמרטוט זה לומר שיחסינו היו מצויינים כשאף פעם לא ראיתיו. לאיזה יחסים הוא מתכוון? “נו, עזוב את כשרונותיך התיאטרליים”, דיבר החוקר בנחת, “הלא אתה יודע שאדם זה ישב אתך בתא. לשם מה ההכחשה?” – ומי כמוך יודע שבעצמך שלחת אותו לתאי כדי שתוכל להשתמש בעדותו נגדי, ובכל זאת אתה מעמיד פנים שאינך יודע דבר וממשיך במשחק העלוב. אמור לי אתה, אדוני החוקר, למה אתם משחקים בשטויות כאלה? בר־שיחי, איגניטוב, חיפש את אקדוחו ובראותי זאת עירטלתי את חזי ואמרתי לו: ירה מיד! החיים הקלוקלים האלה נהיו לי לזרה ובל תחשוב שאינני מכיר את התכסיסים הנבזיים שלכם! בלי להגיב על דברי שאל שוב את ניז’ין אם דיברנו בינינו בתא וניז’ין ענה שדיברנו ודיברנו ושאני אמרתי לו שבברית המועצות מורגשת רדיפה אחרי היהודים ושהשלטון הסובייטי לא לקח מוסר ממפלתו של היטלר ושכח דבר פשוט, שאם היו פותחים את שערי ברית המועצות היו מיליונים רבים של תושבים, ואפילו המ.ב.ג. בכבודה ובעצמה, בורחים מברית־המועצות, ועוד זאת: הוא סיפר לי שלאחר עלות היטלר לשלטון, והוא אז סטודנט, אירגנו הסטודנטים היהודים אסיפת מחאה על יחסם האכזרי של הנאצים כלפי היהודים. באסיפה נוכחה סטודנטית יהודיה מגרמניה וכשזו הודיעה שאין זה ענין לסטודנטים הוא פקד, בתוקף היותו יושב־ראש אגודת הסטודנטים, לגרש תלמידה זו מן האסיפה ולייעץ לה לחזור לגרמניה. הקשבתי לסיפור הקשבה יתירה וכשסיים אמרתי לחוקר, שכל הסיפור אינו שייך לכאן ו“עזרתו” של ניז’ין לחקירה אינה מוסיפה ולא כלום. “זה כבר עסקנו”, ענה החוקר, “אם מצאנו לנחוץ לשאול, סימן שיש צורך בשאלה”. “זה מוכיח”, התערב הקטיגור, “שתמיד היית ציוני וברית המועצות לא הועילה להחזיר אותך למוטב”. איגניטוב עודד את ניז’ין לספר עוד והאחרון המשיך שדיברתי בהתרוממות רוח על מדינת ישראל ושאמרתי לו שתקומת ישראל מאורע היסטורי כביר הוא וכעת יתחיל תור הזהב לעם היהודי. הקטיגור הכללי נכנס, הקשיב למהלך החקירה ואיגניטוב פנה אלי: “ואם כן, אתה מודה בזה או לא?” עניתי לו שעלי לחזור להצהרתי הקודמת, שקודם כל אינני מכיר את העד הזה בכלל ושנית, אם תוכן השיחה לא הכיל שידול להתקוממות נגד השלטון או הסתה אנטיסובייטית, מה להם ולשיחתנו? “בלום פיך, כלב ארור”, צעק הקטיגור. “כל עוד לא מאוחר, עצתנו שתדבר בנימוס ולא בגסות”. עניתי להם שאין בדברי כל חוסר־⁶נימוס, ואינני חושב שהנימוס מחייב אותי לשקר. “המשך, המשך” פקד איגניטוב על ניז’ין, וניז’ין המשיך וסיפר שאמרתי לו כי נפשי עלי דווי על שאין לי אפשרות להיות בין בוני המולדת הישראלית ושאיני יכול אפילו לראות מרחוק את מדינת ישראל. “נו, מה תגיד על זה?” שאלו פה אחד איגניטוב והקטיגור. עניתי כך: ידועה לכם השקפתי הציונית ואם כוונתכם להוכיח שאני שואף לישראל, הרי שאתם טוחנים קמח טחון. למה לכם פיטפוטים טיפשיים אלה? באיזה ארץ בעולם מעוניינת החקירה הממשלתית לדעת מה מדבר פלוני עם אלמוני. גליון העדות הוגש לניז’ין והוא חתם עליו בבת צחוק על פניו הם “הואילו” לתחוב גם לידי את הגליון לחתימה ובקבלי את העט, כתבתי את שלושת המלים: “הכל שקר וכזב” וחתמתי. “אוי ואבוי”, צעק איגניטוב, “הלא כעת עלי לכתוב הכל מחדש!” אין רע בכך אם תכתוב עוד פעם, אמרתי, שהרי במשך עשרות בשנים אתם חוזרים מדי יום ביומו על אותם השקרים וחושבים שהעולם נהנה לשמוע זאת. הוא כתב מחדש את כל הצהרותיו של ניז’ין וכשהגיע תורי לחתום סימנו צלב במקום החתימה שלי ואמרו שיש להם די חומר בלעדי זה. “בכל זאת תודה”, פנה אלי הקטיגור, “שניהלת תעמולה ציונית בין האוכלוסיה היהודית הסובייטית”. על בקשת “הודאה” זו שאלתי אותו, מדוע רואים הם כדבר המובן מאליו הקמת מועדונים קומוניסטיים ומפלגה קומוניסטית בכל ארץ, ולמה אין הדבר נראה להם כטבעי, אם מספרים ליהודי על מדינת ישראל. מדוע מותר להם ולאחרים לא? “אבל אתה הלא עשית תעמולה ציונית ביניהם”, ענה. – תסלחו לי, רבותי, המשכתי, אין צורך לעשות תעמולה ציונית. את התעמולה הטובה ביותר למען הציונות בין האוכלוסיה היהודית אצלכם אתם עושים בעצמכם! “אנו בעצמנו עושים?” שאל הקטיגור. ־ האם לא ידוע לך שאנין מנוס מנחשול האנטישמיות העובר כעת ברוסיה? למה אתה שואל שאלת תם שכזו? אמרתי.

ניתנה הוראה שניז’ין יוחזר לתאו. עם צאתו של ניז’ין פנה אלי החוקר בנוכחותו של הקטיגור ואמר: “אין פלא ששונאים את היהודים. אף אסיר איננו כל כך חוצפני ורמאי כמוך. למרות הפתגם שהארמנים רמאים יותר גדולים מהיהודים. הרי אתה יוצא מכלל זה. הנך קשה עורף וחושב שצריכים לכבד אותך ושאסור לדבר אתך בגסות, כשלאמיתו של דבר הנך ראוי אפילו לכדור מאקדחנו. האם אתה חושב שאין אנו יודעים את מקור הרעה שעשו היהודים לכל העמים? אתם הרגתם את ישו ואתם רוצים להשתלט על העולם כולו”. – איזו שייכות יש לציוניות עם ישו? ושנית, הלא אתם הקומוניסטים מכריזים בקולי קולות שישו לא היה ולא נברא, מה פתאום יצאתם להגן על כבודו של ישו? ועוד דבר: ישו היה יהודי! הם לא יכלו להסכים לדברי וכולם כאחד צעקו: “הנך משקר, הנך משקר, ישו אף פעם לא היה יהודי. מוטב שתשתוק, כי בין כך ובין כך נשמיד אותך ולא תוכל יותר לדבר כלל. דרך אגב, נוכל להרגיעך שאין לך צורך להצטער על שלא זכית לראות את ישראל. ביום בהיר אחד נשמיד את ישראל בעזרת הצי האוירי שלנו, ואין לך שום יסוד להצטער שלא תהיה שם”. אה ככה, עניתי להם, כנראה שאתם רוצים להוכיח שוב לעולם שאהבת העמים עומדת אצלכם למעלה מכל. לא לחינם הייתם הראשונים לעשות חוזה עם היטלר, סוף סוף מהסוג שלכם היה! “טוב טוב, תשווה אותנו עם היטלר”, צעקו החוקרים. “עוד תשלם בעד השוואה נפלאה כזו. עליך לדעת דבר אחד, שאם לא פחדנו ללכת ממוסקבה לברלין, לא נפחד להגיע מאזרביג’ן לישראל, כדי לעשות שם סדר”.

פנים אל פנים עם הידיד שמואל וינר.    🔗

כשהובאתי הפעם לפני החוקר היתה לי הפתעה קשה. נפגשתי שם בידיד מסור, אהוב ונוח לבריות, הלא הוא שמואל וינר. הוא היה מגולח שער ראשו, חיוור ועינים מלאות דמע. החוקר אמנם אמר לי שהוא יושב בבית הכלא לא רחוק ממני, אבל לא נתתי אמון בדבריו ביודעי שאדם זה לא עבר שום עבירה נגדם. בראותי אותו עכשיו ממולי, התחלתי לחבוט עצמי בקיר, כי הבינותי שאני אשם במצבו זה ושלולא הכיר אותי לא היה נמצא כאן. כליותי ייסרוני נוראות ומרוב מרירות רציתי לשים מיד קץ לחיי. החוקר, בראותו את משבר העצבים המתקרב הזעיק עזרה וכעבור רגעים מספר נכנסו בבהלה שלושה חוקרים. מי מהם דרך על כפות רגלי, מי מהם אחז בידי ומי – את הכסא, שלא אפול ממנו. קיבלתי התקפה היסטרית ובכיי הלך וגדל, עד שנאלצו לסגור את החלונות, שלא ישמעו את צעקות בכיי מחוץ לכותלי הבניין. רק כעבור שעתיים נרגעתי, לאחר הזריקות שהרופא הזריק לי. הפגישה עם וינר האסיר היא שהרסה את צומת־העצבים ופרצה את סכר הדמעות אצלי והתמוטטות העצבים שימשה לי הפעם להפגנה פסיבית סוערת ביותר מאז מאסרי. גולוחוב, שנכנס בשמעו את בכיי, הביע את דעתו שהאמצעי הטוב ביותר להרגעתי הוא שילעיטוני ליטר שמן קיק, בהוסיפו: “בבית השימוש תצא גם הרוח הרעה השוכנת בו”. חבריו התפרצו בצחוק פראי – ובעודם צוחקים הרימותי את כסאי וזרקתיו עליהם מתוך צעקות: ימח שמכם וזכרכם פיראטים אדומים, רוצחי האנושות ומשמידי שארית הפליטה של העם היהודי. כשם שבא קיצו של היטלר יבוא גם קיצו של סטאלין! היו אלה המלים האחרונות שיצאו מפי במעמד זה, כי מיד נפלתי מלוא קומתי ארצה והתעלפתי. איני יודע מה רושם עשתה התפרצותי על הגאנגסטרים האלה ואם השרפרף פגע בהם, אבל עובדה היא שפרוצידורה זו נפסקה לימים אחדים.

אחרי שנחתי כמה ימים בתא שוב הפגישוני עם וינר. הפעם הובאתי בלוויית הרופא שעשה לי מראש כמה זריקות במעמד החוקר והקטיגור והוא גם נשאר על ידי. לשאלתם הראשונה מווינר, איך ובאיזה אופן היכרנו האחד את השני, ענה שהכרתנו נעשתה בבית הכנסת. החוקרים הסתכלו האחד על השני, ניענעו ראש ואמרו: “ראו נא ראו מי היה מרצה ומחנך בבתי ספר גבוהים שלנו!” “דור יפה היה מחנך, אין מה לומר”. ענה הקטיגור. שאלתם השנייה שהופנתה לווינר היתה: “מה היה הדבר שקשר אותך עם אדם זה?” למרות שווינר היה מבולבל מאוד, בכל זאת אמר: “הדבר שקישר אותנו הם הצרות והסבל שעברו על משפחותינו שנשמדו בידי ההיטלראים. כמוני כמוהו נשארנו בודדים וגלמודים, זהו שקשר אותנו”.

“אך, ככה, אולי תגיד לנו על מה שוחחתם ביניכם?” תשובתו היתה: “כל פעם הזכרנו את צרותינו וצרות עמנו”. –“יפה לשמוע כי אנשים צעירים משוחחים יום ולילה על צרותיהם!” אמרו החוקרים כשהם צוחקים, “ואולי תיזכר בכל זאת על מה עוד שוחחתם בהיותכם יחידים בחדר?” כאן התבלבל וינר לגמרי, שינה את עמדתו ופתח בנאום על נושא שלא פיללתי לשמוע ממנו, נושא שמצא חן והד רב אצל אנשי החקירה. הוא אמר להם ששוחחתי אתו על שאלת היהודים בברית המועצות; על שאלת אסירי ציון; על הצורך להימלט בהקדם האפשרי, היות ונשקפת סכנת השמדה מוחלטת בארץ זו לכל היהודים, ושדרך אגב מסרתי לו בסוד שיש לי כתובת של מחתרת יהודית במוסקבה המוכנה להעביר יהודים כמוני לארץ־ישראל. חשבתי שהשמים נתמוטטו וקשה היה לי להביט בפניו. עוד כיום אין אצלי צל של ספק שדיבר כך משום שבינתו נסתתרה הימנו ברגעים אלה. החוקרים נתמוגגו משמחה בפנותם אלי: “נו, מה תאמר כעת על עדות ידידך הכי קרוב אליך?” – אגיד שיצא מדעתו והתבלבל כמו שאחרים מתבלבלים. לי אין שום מושג מניין לו סודות כאלה, עניתי, “על זה כבר נדאג אנו”, ענה החוקר בלעג, “נשתדל לבלבל גם את מוחך ותספר לנו את אותם הדברים ובתוספת על מה שדיבר ידידך”.

כעבור שעות אחדות הוזמנתי שוב לחוקר והפעם ראיתי בפניו שביעת רצון יוצאת מן הכלל, מלווה מבט של לעג: “נו, ידידי, מי שחשב להיות מיניסטר בישראל, מה תגיד כעת? האם עוד קווית שאנו פקפקנו בכל ההאשמות הרשומות בכתב האשמה נגדך? היה לנו ברור כשמש שאדם כמוך, השונא את ברית־המועצות תכלית שנאה, לא יודה אף פעם על פשעיו, אבל למזלנו נלחצת אל הקיר על ידי ידידיך המקורבים. אל תחשוב, שאם כעת אתה מאשים עדים אלה בבלבול מוח תימחק אשמה זו מתיקך. הסיבה שחברך הודה היא שיש לו אשה סובייטית והוא מושפע ממנה. מצפונו הסובייטי לא נתן לו מנוח והודה בפשעיו. ידוע לנו שהוא הושפע ממך ולא בו האשם, אבל אתה הנך הנבל הגדול ביותר שראינו עד כה. נבל, המביע את שינאתו הארסית על כל צעד ושעל, ומכחיש בתוקף את פעולותיו המסוכנות בתקווה שתכסיס ערמומי זה יעזור לו. אל תנסה להיות דון קישוט. למד מחבריך וחזור בתשובה. עליך לדעת שבית המשפט הסובייטי הוא מוסד הומאני והוא יקטין את ענשך אך ורק כשיהיה משוכנע שאתה מתחרט על מעשיך ורוצה באמת לחזור בתשובה. נשארו לך רק ימים ספורים כדי להודות בפשעיך ולהוכיח לאנשי החקירה על החרטה המתחילה לקנן בלבך. אך אוי ואבוי יהיה לך כשייחתם גזר דינך משום שעמדת במרייך!”

“עוד שאלות אחדות אשאלך, שיש בהן כדי לתת לך הזדמנות לחזור למוטב: אולי תסביר לנו לשם מה חיברת נאום המוקדש ליום העצמאות של ישראל?” – כתבתיו לעצמי ולא כדי להחטיא את הרבים, עניתי. “ייכנס הרוח באבי אביך, ממזר, נבל, כלב מצורע”, הרעים בקולו. “הלא היה זה נאום מוקדש לידידיך, ואיך אתה מעיז להגיד שכתבתו לעצמך?” – אמנם, אדוני החוקר, עניתי לו, אני חוזר שוב שכתבתי לעצמי. תאר לעצמך שמישהו מחבר שיר ערש לילדו, הרי שהשיר יפה לכל אב ואם. אינני אשם שישנם אחרים שהיו עלולים להשתמש בו! “טוב”, ענה החוקר, “אחריתך תהיה מרה. אולי תגיד לנו לשם מה כתבת לוחות עבריים? האם לא כדי לחלק אותם בין היהודים?” – אדוני החוקר, עניתי לו, מה זה כל כך מעניין אותך אם כתבתי לוחות ליהודים? הן לוחות פרבוסלביים נדפסים בדפוס ממשלתי סובייטי, ולמה ייגרע חלקם של היהודים? “אמרתי לך פעמים לאין ספור”, חרק החוקר בשיניו, “שלא הזמנתיך להרצות בפנינו!” – ואני אמרתי לך שוב ושוב, הוספתי, שעל השאלות החורגות⁷ ממסגרת הקונסטיטוציה תיתן את הדין. “אני מודה לך”, ענה, “שאתה דואג שלא אתן את הדין על מעשי, אבל יכול אני להבטיחך שברית המועצות יורקת על נבזים כמוך ולא אתה האדם שממנו עלי להיזהר”. – נכון אמרת, עניתי, לא ממני אתה צריך להיזהר. אבל אתה מוכרח להיזהר מהקונסטיטוציה שנכתבה על־ידי החבר סטאלין שלכם, שידיו מגואלות בדם. “על נבול פה שכזה”, ענה החוקר “נעשה מבשרך המתועב קציצות בשביל החזירים שלנו”. – הנני מסופק, אדוני החוקר, אם החזירים, שאינם חדורים בהומאניזם סובייטי, יאכלו קציצות אדם. “ימח שמך ממזר”, רקע ברגליו, “אראה לך מה זה, חזירים והומאניזם סובייטי. גם על זה אתה עוד תתחרט!”

המעניין שבדבר הוא שהחקירה מצאה לנחוץ לעבור בשתיקה על אלה שעזרו לי, כביכול, לבצע את מסירת המכתב לשגרירות. משום זה החלטתי להזכיר זאת בבית המשפט, כדי לגלות את כל הפרובוקציות שלהם.

שוב שאל למה רציתי לעזוב את ברית המועצות ב־1941 ושוב מוכרח הייתי לספר הכל, בפעם המאה ואחת, וגם זה ללא הועיל. כשהעלה את השאלה, לאיזה צורך רציתי לעזוב את ברית המועצות כבר אחרי המלחמה החלטתי לגלות את כל הקלפים ואמרתי: "חושבני שידועים לך העינויים והצרות שעברו עלי אך ורק בגלל שנפלתי בידי פיראטים הרוצים להתעלל בי עד יומי האחרון. הלא הנני נמצא אצלכם כציפור שבויה בכלוב, שכל הזמן היא מתחבטת ומבקשת רחמים שיוציאוה למרחב ואין שומע לה! הסתכלתי בכל אלה שהיו אתי בתא ונוכחתי שאצל אף אחד מהם לא נתעורר אפילו צל־צילו של מוסר כלייות, אף־על־פי שרובם ככולם בגדו במולדתם, עברו לצד הגרמנים ולחמו נגד אחיהם. ואני מה עשיתי, הגידו לי! אתם מנפחים שלפוחיות של בורית על כל צעד ושעל, שלפוחיות של שקר, הבל וריק! אדם מן הצד יכול להאמין שבאמת יושב לפניכם איזה פושע מסוכן. האם משום שהתחמקתי מצורר אחד אסור לי להימלט מצורר שני? מה כאן השאלה למה רציתי לברוח? “נו טוב, טוב, בלום פיך וחסל”, נעניתי. – הייתי עושה זאת מזמן, אדוני החוקר, אבל אתה הוא שאינך נותן לי לבלום את פי, אתה הוא האוחז בכל מיני תחבולות כדי שאודה על דברים שלא היו ולא נבראו, אך ורק כדי שתוכל לפטם את התיק בכתבים של עדות שקר, תרמית ונתונים כוזבים. “אני מוכן להבטיחך”, ענה החוקר, “שבשבילך פתוחים כל שערי גהינום. חבל שאין לך משפחה, כי אז היינו משמידים גם אותם יחד אתך, כדי לבער את הרע בעודנו באיבו. אני מייעץ לך שלא תנסה לדבר כך בבית המשפט, שלא תקבל כדור לפני גמר המשפט”. – איך זה, אמרתי לחוקר, הלא אצלכם הכל בנוי על הומאניזם, ואיך ייתכן שבית משפט סובייטי יעשה מעשה פזיז כזה? “נו, אם ככה תלך תיכף לעזאזל”, ענה.

לו". לשאלתי, אם עדותוךר, הםא לפי החוק יש רושת לכל חוקר להביא עידם לפי ראות עיניו, ואפילו עדים שישבו או עודם יושבים בבית הכלאוי

 

פרק עשירי    🔗

החקירה מסתיימת.    🔗

בסוף מרץ 1951 נקראתי לחקירה אחרונה. הפעם לבשו פני החוקר ארשת של שלווה, שאין הרצינות ומבטי הלעג משמשים בו בעירבוביה, והתנהג כאילו היה אוטומאט. הפעם רשם הכל, בלי לשקול את התוצאות של רישומים שכאלה. הכסא שעליו ישבתי תמיד ליד הדלת הוזז ממקומו ונמצאתי יושב מטר אחד יותר קרוב לברנש זה הנקרא חוקר. “נו, אמור, למי היית מוסר את חפציך ואת התמונות שעיקלנו? ואולי גם למסור דבר מה לאנשים הקרובים אליך?” היה זה רמז די ברור שלא אראה כבר לא את חפצי ולא התמונות היקרות של בני משפחתי, כאילו אני עומד כבר על סף המוות. “בנוגע לכתב ידך”, המשיך, “אוכל למסור לך מודעה שהחקירה שרפה את ה”תלמוד שלך". חששתי שבשאלתו נתכוון למצוא עוד אנשים שהיו קרובים אלי ועניתי לו שיעשו עם החפצים מה שהם עושים אתי. הוא מסר לי לקריאה את כל תיקי האשמה, כדי שלאחר עיון בהם אאשר בחתימתי שאני יודע את תכנם.

נתעכבתי במיוחד על גילוי דעת ה“ידידים” שלי, שאותם הזכירו כל החוקרים. תאריך גילוי דעת זה היה הרבה יותר מוקדם מן התאריך שעליו דיברה הבלשית ה“משכילה”, ידידתו של טנצמן, ומשום כך יכולתי לבוא לידי מסקנה שכל סיפורי החוקרים, שכביכול העדים האלה נאסרו, הם שקר וכזב. היה זה, כמובן, חומר מצויין לנאום הסנגוריה שהתכוננתי להשמיע בבית המשפט. כעבור 3 שעות חתמתי, בהתאם לסעיף 607, שהחקירה נגמרה ומסרו לי מודעה שמעתה עברתי מרשות החוקר לרשות הקטיגור.

כפי שהיה ידוע לי מהאסירים האחרים, מבודדים כל אסיר החותם על הסעיף הנ"ל בתא מיוחד.

בדברי הפרידה אמר שכני לתא: “בטוחני שידיד כמוך לא אפגוש יותר בחיי. אני מודה לך על עצותיך הטובות והמחכימות; הנני מבטיח לך שלעולם לא אשכחך. אשתדל להיוודע על תוצאת המשפט שלך”.

עודנו מדבר והדלת נפתחה ושוב הובאתי לחוקר. “הנך רואה”, אמר באירוניה הידועה, “בכל זאת קשה לי להיפרד ממך. עלי לשאול עוד שאלות מספר, ששכחתי לשאול ממך. ההיתה לך מכירה או ידידה בשום סופיה?” ניצנצה מחשבה בלבי שהוא מתכווין ליהודיה המסורה המסתובבת תמיד בבית הכנסת ומחפשת יהודים בודדים שאין להם קרוב וגואל, כדי לאכסנם בביתה ולקיים מצוות הכנסת אורחים. אותו רגע נזכרתי שהיתה לי מכירה שנייה, אחת המורות שעבדה אתי במכון הפדגוגי, והחלטתי להרחיב את הדיבור על המורה הזו, כדי להוליך שולל את התליין שממולי. – כן, אדוני החוקר, עניתי בהתפעלות, זאת היתה הרוסיה היחידה שמאוד מצאה חן בעיני. עלי להודות על האמת שהתאהבתי בה. “ככה, הרי לגביך דבר כזה הוא שינוי במעשה בראשית”, צעק. “פתאום מתחיל ‘פילוסוף’ שכמוך לחשוב על ענייני אהבה. ימח שמך וזכרך, סמרטוט. לא הזנחת את תכסיסך הידוע. על סופיה זו עוד נדון; אתה ספר לי על סופיה המסתובבת בחצר בית הכנסת. מה דיברת אתה, ברצוני לדעת?” הבינותי שמישהו מהבלשים שלח דו“ח על מסכנה זו והחלטתי להודות במקצת. – אהה, אתה חושב על האשה המכוערת הזו, נו מה אגיד לך? לא אוכל לומר שהתאהבתי בה. בו בזמן שאהבתי את סופיה השנייה, אבל הכרתיה טרם שהכרתי את המורה ובקשתיה לחפש כלה בשבילי. “אני רואה”, אמר, ,שמאז שהבאנוך למלון שלנו התחלת עוסק ברומנטיקה. נו, זה לא רע. ברומנטיקה אין אנו מתעניינים, להיפך, הלוואי ובאמת היית מתעניין ברומנטיקה, כי אז לא היית בא אלינו אף פעם. אם כן, תודה שדיברת עם היהודיה על השאלה היהודית?” – אני אומר לך שוב שהיא ידועה לי כשדכנית ומשום זה פניתי אליה בעניין זה. טוב, אנו נברר זאת, יש לנו גם ידיעות ממקומות אחרים שבאמת עסקה בשדכנות. ההיכרת גם את גבאי בית הכנסת?" – לצערי, אמרתי, אין לי כל מושג אם בכלל יש גבאי בבית הכנסת. אילו ידעתי שקיימת משרה כזו בברית המועצות, הייתי משתדל לקבלה, אבל אני שומע זאת ממך בפעם הראשונה. “נו, טוב” ענה, “נניח שהטרמינולוגיה איננה מדוייקת. כוונתי לזקן שאסף כספים מכל היהודים למטרות צדקה”. – עלי להודות, עניתי, שלא הייתי בבית הכנסת בימי חול, ומכיוון שבשבת אין היהודים המתפללים מחזיקים בכסף, לא אוכל להגיד לך דבר בנדון זה. “ימח שמך וזכרך, איזה רמאי אתה. איך אתה יודע להתחמק כשממית זו”. הודות לתשובות אלו הירפה ממני לאחר שאיחל לי עוד פעם שאלך לעזאזל.

כעבור ימים מספר הביאוני למנהל בית־הסוהר. היה זה ענק בעל פנים איומים המזכירים את גיבור הספר “מסתרי פריז” של איז’נסי. מספיק היה רק להסתכל במפלצת זו, שכל גופך יזדעזע מרוב האימה שחיצוניותו בלבד הפילה. גם לאחר שחזרתי לתאי נדמה היה לי שצילו מלווני. הוא לא היה המפלצת היחידה בכלא זה. היה עוד איזה גאנגסטר, שמילא תפקיד ספרן ופעם בעשרה ימים היה מחלק ספרים לאסירים. בהיותו בור ונבל, היה נוהג לתת לאסירים הבורים ספרים מדעיים דווקא ולאסירים בעלי השכלה – קונטרסים של תעמולה קומוניסטית. בקבלי בפעם הראשונה קונטרסים אלה ובבקשי ממנו לתת לי את הספר העבה שהחזיק, צעק, שעלי ללמוד מקודם איך להחזיק ספר ואח"כ אוכל לדעת איזה ספר לבחור. כשעניתי לו שיש לי מושג, לא פחות ממנו, איך להחזיק ספרים, מיצמץ בעיניו האדומות וצעק בזעם: “חבל שאיני יכול להיכנס לתא שלך, כי אז הייתי חונק אותך באופן אמנותי, ז’יד ארור”. פעם, כשהובלתי לחקירה, פגשתיו נושא על שכמו גופת אסיר שמת זה עתה והתברר לי שבברית המועצות יכול ספרן למלא גם תפקיד של קברן.

בעמדי לפני הענק האיום, מנהל בית הכלא, חשבתי שכעת בא קצי. הוא פנה אלי: “נודע לי שיש לך כסף בקופה שלנו. אם ברצונך אוכל להזמין בשבילך סניגור ולשלם לו מכספך, מה דעתך?” עניתי לו שלדעתי, שהאנשים הזקוקים ביותר לסניגור הם הוא וכל הכנופיה הארורה שלו. – דאגו לסניגורים בשביל עצמכם ובנוגע אלי, אין לי צורך בסניגורים כיוון שלא אני יושב על ספסל הנאשמים, כי אם הכנופיה האדומה שלך. “נו, יהי כדבריך”, אמר. “אני דאגתי לטובתך, אבל אם נשארת אותו פאנאטי כפי שהיית, תוכל, מצידי, ללכת לכל הרוחות”.

בתא הבידוד.    🔗

לא ארכו הימים והושיבוני בתא בידוד. בתא זה לא היה צוהר והאוויר לנשימה בא דרך האשנב שבדלת. נוסף על כך היה פחות “מרוהט” מהתא שממנו יצאתי. אמנם, לעומת זאת לא הייתי צפוי כאן בכל רגע להיקרא בפני החוקר כדי שילעג לי ויתעלל בי כאוות נפשו וכעת יכול אני “לשבת” “בשלווה” ולחכות לגזר דיני, שממנו אין מנוס, ויהיה העונש הצפוי לי אשר יהיה. לולא המעציב שבדבר, הייתי מדמה עצמי לכהן הגדול בשבעת ימי המילואים לפני גישתו לעבודת הקודש.

המ.ג.ב. נוהגת לבודד את האסיר לפני המשפט מתוך כוונה לתת למבודד דומייה כדי שיפשפש במעשיו. הם יודעים שכאשר האסיר נמצא בודד בתאו, ובעיקר כשהוא כבר מחכה למשפטו, נעשים עצביו מתוחים ביותר ומתגבר אצלו הרצון להביע בפני מישהו את המעיק על לבו, ומכיוון שאין לו אז אפשרות כזו, מתגבר אצלו הרצון לשפוך את לבו לפני מישהו ויהא אפילו החוקר בעצמו, כדי לעורר רחמיו עליו, כגמול על גלוי לבו והודאתו המלאה… אני לא הרגשתי צורך בהשתפכות כזו. להיפך, במובן ידוע הייתי שבע רצון שניתנה לי האפשרות לחבר את נאום ההגנה באין מפריע.

יום אחד חשבתי מה שעלי לבקש ברגעים האחרונים, במקרה וידונו אותי למיתה. למחרת פגשתי בבית המרחץ באחד האסירים שצריך היה להשתחרר בקרוב ממנו ביקשתי שיודיע לידידי מר חומוב על סופי ויבקשו לומר קדיש אחרי.

כדי שמישהו ידע אי־פעם את יום מותי, התכוננתי לחרות על הקיר מלים ספורות עם תאריך ברגע שיודיעוני עליו. ניסיתי להתאמן במלאכה זו, אבל הסיד כבר לא היה על הקירות ולציפורני לא היתה שליטה על האבנים. עודני עוסק בניסיון זה, נפתח האשנב והתליין־הספרן זרק לי ספר, ודווקא ספר מעניין היה זה מפרי עטו של הלווצי, אחד מגדולי המחשבה הצרפתיים. למרות שלמדתי ספר זה בהיותי באוניברסיטה, בכל זאת שמחתי לקרוא את התרגום הרוסי ועלה בידי לקרוא את הספר על שש מאות הדפים שבו. לתמהוני הרב מצאתי גם בתרגום הרוסי את הפרק הדן ברודנים ועריצים. בשולי ספר זה, כתבתי, ע"י חריתה בציפורני: “מאוד מאוד צדקת אדון הלווצי בתארך את אופיים של הטיראנים. יש לך מזל שלא נולדת רוסי בתקופתו של סטאלין. אפשר שאילו כן, היית שכני וחבר לגורלי”.

ערב יום המשפט.    🔗

לילה זה היה אחד מלילות הנדודים הידועים בספרות הכללית. זהו הליל שלמחרתו נחתך גורלו של האסיר העלול להיות נידון למוות ושגזר דינו יכול להיות מוצא לפועל כעבור שעות אחדות. המחשבה על הפרידה האפשרית מן העולם הזה לא הכאיבה לי. במצבי זה עוררה בי אפילו איזה רגש של שמחה, בקוותי שעוד מעט ויבוא הקץ לכל עינויי השאול שלי. אותו לילה הירהרתי בדעותיו של שופנהאור, ההולך בעקבות קוהלת ורואה את יום המוות כיום המאושר ביותר. בשבילי היה לילה זה חוליה בשרשרת הארוכה של לילות נדודים במשך שנים רבות ובעיקר בתקופות החקירה האיומה. למרות הכל לא בגד בי שכלי והחלטתי נשארה איתנה להשמיע במשפט הזה את כל התוסס בלבי כנציגם של מאות אלפים האומללים שגורלם הביאם לארץ התופת הזאת. החלטתי להוכיח לרצחנים אלה, שישנם אסירים המכירים אותם יפה ושישנם אנשים ובעיקר יהודים כמוני, שאינם מוכנים למכור את כבודם וכבוד עמם בעד הנזיד האדום. אמרתי לעצמי, שלעומת אפס־המעשה שלי בימי חלדי עד כה אמצא הפעם את תכלית חיי הקצרים אם אצליח להוקיע לעין השמש את הגאנגסטרים הענקיים האלה. ואם למעשה יהיה קולי כקול קורא במדבר, הרי בכל זאת לא במהרה ישכחוני.

השומר, שלא הסיר עיניו ממני, שאלני תכופות למה אינני ישן. “הלא עליך לדעת שיותר כבר לא תישן!” אמר. בשלוש אחרי חצות נכנס הקצין התורני ושאלני אם בכל זאת רצוני בסניגור. עניתי לו שלסניגור זקוקים האדונים הנכבדים שלו. “אולי ברצונך לאכול דבר מה?” הוסיף לשאול, “כי עליך לדעת שמחר יהיה היום הכי קשה בחייך ועליך לאסוף קצת כוחות”. – לא כלום, אדוני התורן, אמרתי, לאלה הכלולים ברשימת הכיליון המיידי אין צורך בכוח. אותו רגע חשתי כאבים נוראים בשיני, כתוצאה ממתיחות העצבים. לבקשתי הביא לי השומר איזה טפות להרגיע את הכאבים, אבל מעשה שטן הלכו הכאבים וגברו עד שנתגלגלתי על הריצפה. בראותו את ייסורי, הודיע השומר לקצין התורני והאחרון הבהיל את הרופא. הרופא התקשר טלפונית עם בית כלא אחר וכעבור שעה עמדה לידי אשה גיבנת ובעלת שיניים בולטות. היא שיכנעה אותי שהתרופה הכי טובה תהיה עקירת השן. חצי שעה לאחר שהשן נעקרה נעלמו הכאבים.

המשפט.    🔗

ללא כל קשר עם הייסורים שעברו עלי זה עתה הודיעו לי שאוכל לנוח, כי בין כך ובין כך לא תתקיים ישיבת בית המשפט הצבאי. אבל, רק נמנמתי, נפתחה הדלת וקצין עם חמישה חיילים בחרבות שלופות באו להובילני לבית המשפט. משרת בית הכלא הביא לי צלחת מרק ובזה נסתיימה כל התכונה.

בצאתי מתאי עמד הקצין ליד הדלת, שני חיילים מימין ושניים משמאל. “עליך לדעת”, אמר לי הקצין, “שאם תעשה צעד אחד שלא כדרוש יותז ראשך מעליך כהרף עין”. הם הביאוני שוב למדרגות הידועות לי מכבר ושוב אותו הפרוזדור הגדול והמפואר. אבל, במקום לפנות ימינה פנינו שמאלה ועלינו עוד 20 מדרגות. כשהגענו עמדו שני חיילים מזויינים ליד דלת גדולה, שהיתה פתוחה למחצה ובהיכנסי ראיתי את כל העדים ה“ידידים” יושבים בתא העדים. האולם היה רחב ידים ומקושט בתמונות ראשי הבריונים המתיימרים לתקן את העולם במלכות הקומוניזם. היתה זו הפעם הראשונה לאחר כל כך הרבה שנים במחנות ובבית הכלא שראיתי אולם נהדר כזה. הושיבוני על כסא מרופד לא רחוק משני חברי, וינר וחלמיש, שהיו חיוורים כסיד. מעיני וינר זלגו דמעות. לפני שישבתי על מקומי הספקתי להגיד להם “חזק ואמץ!” מנהל בית הכלא, שראה אותי פונה לווינר וחלמיש, נזף בי ואיים שאם אומר עוד מלה אחת יירה בי מהאקדח שבידו. באולם היו הרבה מאות מקומות ישיבה, שלאט לאט נתפסו על־ידי פקידי המ.ג.ב. ונשותיהם.

אותו יום ג' בניסן (תשי"א) היה. ניסן! חודש הגאולה מעבודת לחירות; ניסן, שבארץ מולדתי ובארץ מגורי הוא פורש את נס האביב; ניסן זה המארח בתוכו את אחד מחגי ישראל המשפחתיים ביותר. בו, בניסן, הריני יושב באולם מהודר זה ומעלה בזכרוני את בני משפחתי היקרים, שחייהם נצמתו בין ששה מיליונים אחים ואחיות, על־ידי הצורר האיום; בניסן זה יושב אני, שריד כל בית הורי, מול צוררים אחרים, ששמו להם כסאות למשפט־משפח והם עלולים להצמית את חיי, כדי שאשמש כזכרון־בלהות בשביל כל אלה האנוסים אם יעיזו להעלות את זכר ציון בחדרי לבם.

שלא כדרכה זרחה היום גם כאן השמש בעוזה ושלחה קרניה אל תוך אולם הבניין של המ.ג.ב., בניין שכלפי חוץ הוא נראה כמין היכל מדעי, שמתפקידו, כביכול, להפיץ מדע ברבים, בזמן שבפנימיותו הארורה גוועים אסירים מנטל המכות ומחוסר שינה.

שאלתי עצמי, האם באמת לא יימצא אחד מכותבי הדורות שיזכיר את אסירי ציון שנפלו קורבן למפלצת האיומה הזו?

ידעתי מראש את סוג השאלות ש“שופטי צדק” אלה יציגו לפני והייתי מוכן לענות עליהן בלי היסוס. אך דאגה אחת הטרידה אותי, והיא: מי יודע אם חברי וינר, שהתבלבל בפני החוקר, לא יחזור כאן על אותה שטות־פושעת. גם הרגשתי שאחי לצרה תולים בי את הקולר על שהם נמצאים כאן. החלטתי איפוא להתנהג באותה הצורה שהתנהגתי בפני החקירה, היינו לקחת עלי את כל האחריות ולהשתדל לשכנע על־ידי כך את השופטים שחברי חפים מפשע.

בשעה 11.00 בדיוק נשמע הצילצול שהודיע על בוא השופטים הצבאיים. פלוגת חיילים, שעמדה משני צידי הכניסה, הצדיעה לפניהם, ורק אחרי שהשופטים נתיישבו במקומותיהם עברו החיילים ממצב של עמידת דום לעמידה חופשית.

יושב ראש בית המשפט, במדי גנרל, פתח את הישיבה בפנותו אלינו, הנאשמים, בהודעה על הרכב בית המשפט הצבאי ובשאלו אם אנו מסכימים להרכב זה. כיוון שנוכחתי ששני ידידי איבדו את כישרון המחשבה, מצאתי לנחוץ לקום ולענות במקומם, וכה היו דברי: לשם מה הפורמליזם הזה? לא אנו הנאשמים בחרנו בכם לא אתם תשמעו לדעתנו. לנו אין הבדל אם שם השופט פטרוב או איבנוב, שהרי פסק־הדין כבר ניתן במקום אחר. היושב ראש היכה בפטישו ובפנותו אלי אמר שהוא מתרה בי שעלי לענות רק בזמן ששואלים אותי ושלא אחשוב שפה באולם זה יקשיבו להצעותי. לא נבהלתי מדבריו ועניתי לו: “תסלח לי, אדוני היושב ראש, הלא אתם פניתם אלינו ושאלתם את הסכמתנו. מן ההכרח איפוא שתשמע גם תשובתנו. שני השופטים התלחשו ביניהם והסתכלו בי כילדים המבקרים בפעם הראשונה בקירקס ואח”כ פנה היושב ראש בשאלה אם יש לנאשמים איזו בקשה לפני התחלת המשפט. שוב קמתי על רגלי ואמרתי, שיש לי בקשה חשובה מאד. “מה היא הבקשה”, פנה אלי היו“ר. – אדוני היושב ראש, אמרתי, הנני סומך על סעיף 172 של הקודקס הפרוצסואלי הפלילי של ברית המועצות. סעיף זה אומר שאם חסרים עדי קטיגוריה נדחית ישיבת בית המשפט לזמן בלתי מוגבל. אני מוצא לנכון להזכיר לבית המשפט הצבאי את הסעיף הידוע הזה. “איזה עדי קטיגוריה נחוצים דווקא לך?” שאל אותי שוב היו”ר. בתשובה אמרתי: מיסטר הוליט ג’ונסון, ז’וליו קיורי, הכומר נימלר, הכומר בוליה ודולורס איברורי. אלולי היה זה בית משפט ממש היה קהל המסתכלים בלי ספק מתפרץ בצחוק למראה התימהון הגדול שהופיע על פני השופטים בשומעם את דרישותי. מזכיר בית המשפט עשה אוזנו כאפרכסת, מחשש שלא שמע היטב את דרישתי, וביקש לחזור עליה עוד פעם. כדי שלא לתת מקום לספק אצל האדונים החשובים שממולי חזרתי על דברי בקול רם. אחד מהחוקרים שלי שישב על היציע שלח אז ליושב ראש פתק, שאחרי שקראו אמר בפנים מחייכות ובקול נמוך: “נו, כעת מובן הדבר. הוא איננו שפוי בדעתו – ושני חברי, שישבו כל הזמן כמאובנים, הרימו עיניהם עלי, בחושבם שבאמת נטרפה עלי דעתי. עם זאת הודיע היושב־ראש שבית המשפט יוצא להתייעצות. כשאך יצאו קמו רוב נשי הצ’קיסטים להסתכל בי – הפושע החוצפני שאיננו שפוי בדעתו. כעבור שלושת רבעי שעה חזרו והיו”ר הודיע ברצינות תמימה שבית המשפט נאלץ לדחות את דרישתי, כיוון שאין אפשרות טכנית לכנס את העדים האלה מכל קצווי העולם. לשמע דברים אלה קמתי ופניתי לקטיגור הכללי הצבאי בזו הלשון: אדוני הקטיגור הצבאי הכללי, עלי להפנות את תשומת לבך לדיבה שיושב־ראש בית המשפט הוציא כאן על ההתקדמות הטכנית הסובייטית, בהודיעו שלשלטון הסובייטי אין אפשרות טכנית להביא את עדי הקטיגוריה. נא להאשים את חבר השופטים באותו הסעיף בו האשמתם את שלושתנו. השופטים הסתכלו שוב אחד על השני ויצאו עוד פעם להתייעצות שנמשכה 10 דקות. בשובם הודיע לי שאם אמשיך בבקשות כאלה יהיו נאלצים להזמין פסיכיאטור, שיבדוק אם מצבי הפסיכי מרשה לי לעמד בפני בית המשפט. כשחברי חלמיש פנה אז בבקשה צנועה להזמין אליו פסיכיאטור יצא בית המשפט להתייעצות ובשובם הודיעו כי כשיתחילו הדיונים יבוא הפסיכיאטור לבדוק אותו. חברי וינר, שהצטיין גם כאן בטיפשותו, ביקש מבית המשפט להזמין את דוליב כעד הגנה ובית המשפט דחה את הבקשה. אחרי הפסקה קצרה הוקראו כתבי האשמה נגדנו וכן הפרוטוקולים של הבלשים שהביאו למאסרנו. עם גמר פרוצידורה זו התחילה הישיבה הממשית והיו“ר שאל ממני, באיזה אשמה אני מודה. קמתי ואמרתי לו: הנני מודה בפשעי הגדול, בזה שבשנת 1941 חשבתי שציר ברית המוצעות בצרפת הוא אדם הגון ונכבד כיתר הצירים; שממשלת ברית המועצות תכבד את ההתחייבויות הבין לאומיות, ואם הבטיחו לי אשרת מעבר מאודיסה לקושטא ייעשה הדבר; ששגיאתי מתבטאת בזה שלא שמתי לב לעצות ידידים שאין לסמוך על התחייבויות נציגי ברית המועצות, והפשע הגדול ביותר, שפשעתי כלפי משפחתי וכלפי ידידי הוא, שבמקום לנדוד להרי חושך נדדתי דרך ים התנינים הגדול הנקרא ברית המועצות. היושב ראש קם, הביט עלי, הוציא נהימה בלבד וסיים ב”תוכל לשבת!" אח“כ פנה אל חלמיש ושאל במה הוא מודה. חלמיש דיבר תחנונים ורצה להוכיח, שתמיד היה אזרח סוביטי נאמן ושאיננו מרגיש שעשה איזה מעשה נגד השלטון. “ואם כן”, פנה אליו היו”ר, “אינך מכיר באשמתך?” חלמיש האומלל דיבר כשעיניו דומעות ואמר שאיננו יודע מה להגיד, אבל בכל אופן הוא מקווה שבית המשפט יוציא משפט צדק. שאלתי את עצמי: האם עד כדי כך ירד פלאים, שהוא פונה בתחנונים למפלצות האלה? כשהיו“ר פנה באותה השאלה לווינר ענה האחרון, שהוא מאשים את עצמו על שעשה הכרה אתי והירשה לי להוליכו שולל, אבל הוא מבטיח שלהבא יתנהג כילד טוב המציית להוריו וקרוביו. שוב פנה אלי היושב ראש אם אני מודה שאת המכתב בעברית לשגרירות ישראל כתבתי וחיברתי אני. עניתי בחיוב והוספתי שפעולה זו אינה עבירה על החוק הסובייטי והשאלה מיותרת. היו”ר יצא מכליו והרים עלי את קולו, כחוקר בשעתו, באמרו: “אין אנו בוחנים את ידיעותיך בקונסטיטוציה שלנו. על שאלותינו עליך לענות כן, או לא. בנת?” –לא, עניתי בהכנעה. היו“ר חזר על ההערה ושוב סיים במלה “בנת?” ושוב עניתי: לא. המזכיר לחש אז דבר מה לנשיא והוא חזר על ההערה בהשמטת ה”בנת?" על השאלה אם הנני מודה שבשנת 1951 רציתי לעזוב את ברית המועצות ולנסוע לחו“ל באופן בלתי ליגלי עניתי שוב בחיוב והוא הוסיף לשאול: “האם אתה הוא המחבר של הנאום המוקדש ליום עצמאותה של מדינת ישראל?, – כן, עניתי. “אוהו”, פנה לחבריו, “הנבל הזה אינו יצור חלש כלל וכלל. יש בו חבית מלאה של ארס ושנאה כלפינו!” “לא”, ענה חברו, “לא חבית כי אם ים, ים ענקי של ארס”. אותו הרגע הודיע היושב־ראש שהישיבה נגמרה והיא תתחדש בחמש אחה”צ. הקהל יצא ואח”כ הוציאו גם אותנו מן האולם לחדר סמוך.

כעבור שעתיים בערך נשמע צילצול ומשמר חדש בא להחליף את המשמר הקודם והובלנו שוב לאולם המשפט. שוב ראיתי את ה“ידידים” והעדים, שלא ידעתי עדיין נגד מי יעידו. משנתחדשה הישיבה הושבעו העדים לפי סעיף 192 מהחוק הפלילי המטיל עונש על עדות שקר. הראשון שנקרא להעיד היה הרוסי שישב בתא יחד עם חלמיש, וכך העיד: “הנני מכיר את הנאשם חלמיש בהיותי יחד אתו בתא מספר 10. ביום הראשון התהלך הנה והנה בתא וצעק “אוי, מה עשיתי למשפחתי האומללה”. הצלחתי להרגיעו והוא כיבדני בלחמניות ואמר שהוא מרגיש שהוכנס לתא שבו נמצא אדם הגון שיהיה לידידו. אחרי שחלמיש קם משנתו, הוא, חלמיש, שקל בדעתו בקול אם לספר את האמת או לא ואחרי שחזר מהחקירה הראשונה אמר לי, שהפעם עלה בידו לרמות את החוקר. ימים אחדים אחרי זה, משחלמיש שוב חזר מהחוקר, אמר שוב אותם הדברים, אבל אחרי שקיבל רשיון להתראות עם אשתו וחזר לתאו אמר שהוא החליט לספר את האמת. כששאלתיו במה עומד הוא להודות? ענה, כי הוא יודה שעוד בהיותו סטודנט היה חבר באגודת הסטודנטים הציונית בג’נבה, בשם “בני ישראל”. לאחר הראיון עם אשתו היה הנאשם במצב רוח טוב, אכל בתיאבון את ארחת בית הכלא וכן את הארוחה שאשתו הביאה לו. הוא אמר לי בהמשך דבריו שתמיד היה ציוני וכל חפצו היה לנסוע עם משפחתו לישראל. הוא גם מירר בבכי על שאפשרות זו ניטלה ממנו עתה לתמיד”. השופטים היפנו מבטי זעם כלפי חלמיש, שרעד מרוב התרגשות והיה קרוב להתעלפות.

מהכרתי את חלמיש ידעתי שדבריו של העד נכונים, אבל קשה היה לי להאמין, כי לא רציתי להאמין, שחלמיש יעשה מעשה שטות כזו ויגלה את רחשי לבו אלה לאסיר רוסי.

העד השני היה יהודי. מעדותו נודע לי שהוא ישב 10 שנים במחנה ושהודות לחלמיש סווג כנכה ושוחרר. כבר מקודם ידעתי שחלמיש דאג תמיד למצב בריאותם של האסירים היהודים והיה מזמין אותם לביתו אחרי שעזבו את המחנה. גם עד זה הוזמן ובכל זאת לא מנעה עובדה זו את העד מלהכשיל את מיטיבו ואיש חסדו, והוא אמר: “בהיכנסי לביתו הפרטי של הרופא חלמיש נפגשתי שם עם עוד אנשים צעירים”. – “מה”, קפץ אחד השופטים ממקומו, “אדם זקן בגילך מזמין לביתו אנשים צעירים. בשביל מה, ולאיזה מטרה?” מצאתי לנחוץ לשאול את השופט אם לפי החוק הסובייטי אסור לאזרח זקן להזמין לביתו אנשים צעירים. “מותר”, ענה השופט במבוכה, “אבל בכל זאת אופייני מאוד המקרה הזה”. אמרתי לשופט שלפי דעתי אין להוציא מזה שום מסקנות. “אם להוציא מסקנות או לא, לא נתייעץ אתך”, ענה. העד הוסיף לספר שכאשר הוגש תה למוזמנים התחיל אחד מהם לשיר שיר לאומי ואחר־כך אמר חלמיש לאורחיו שעוד מעט יוכלו לשמוע את “קול ציון לגולה”, והוסיף שזהו העונג הכי גדול שהוא יכול להסב להם – לשמוע חדשות ממשדר של מדינת ישראל. “לשם מה הוזמנת לרופא?” שאל היושב ראש. – “לפי דעתי”, ענה העד, “בכדי שאמצא בסביבה יהודית”. “נו, טוב”, ענה השופט ושוב פנה אלינו, אם מישהו מאתנו רוצה להציג שאלות לעד. הרופא שאל את העד אם היה נכנס אליו בקביעות והעד ענה בשלילה. אני לגמרי לא הבינותי את כוונת חלמיש בשאלה זו ולכן ביקשתי מהיו"ר רשות להציג שאלה. פניתי לעד ושאלתיו אם הוא מכיר את הרופא כציוני או כרופא, ואם בזמן שהיה בא ומתחנן לפניו שירחם עליו ויפעל למען שיחרורו מעבודה קשה היה גם כן משוחח אתו על ציונות. הוא ענה לי בגמגום: “לא, אנחנו לא דברנו אז על ציונות”. – אם כן תגיד לי, הוספתי לשאול, האם הזמין אותך לביתו כדי לחנך אותך לציונות או משום שידע שאין לך שום מקלט אחר אחרי עוזבך את המחנה? העד נבוך ונשם בכבדות. שוב פניתי אליו בשאלה שיגיד לי מה היה התוכן של השיר הלאומי והוא השיב שהשיר היה “שכב והרדם בני מחמדי”. כששאלתיו על יסוד מה הוא מכנה שיר זה כשיר לאומי, ענה: “מכיוון שהשיר היה באידיש”. אז פניתי לשופטים ושאלתים אם שיר “לאומי” שכזה מסכן את קיום השלטון, או שאולי יכול השיר הזה לשמש לתעמולה אנטיסובייטית שיואילו נא להגיד לי, באיזה מסעיפי הקונסטיטוציה כתוב שלבני המיעוטים אסור לשיר שירים עממיים ואם השיר הרוסי “וולגה וולגה” הוא שיר לאומי או בינלאומי ולמה אינם מונעים את הרוסים מלשיר את השיר הלאומי הזה. השופטים קפצו ממקומותיהם ואיימו עלי שיכבלו אותי, באם אפנה שוב בשאלות כאלה. – אתם יכולים לעשות אתי כרצונכם, עניתי להם, אבל כוונתי להראות לכם איך שאתם מסלפים את האמת וכל כוונתכם בזה היא להשמיד את הפולקלור היהודי באשר הוא יהודי. למה אינכם אוסרים על הטאטארים לחוג את חגם הלאומי “סבנטוי” בזמן שבית דין צבאי, אתם, רואים סכנה לקיום השלטון כשיהודים שרים את השיר “שכב הרדם בני מחמדי”? השופטים יצאו להתייעצות וכשחזרו איימו להוציאני מן האולם אם אמשיך להציג שאלות כאלה. – דומני, אמרתי להם, שצריכים להוציא מהאולם את אלה החומדים להם לצון בהזמינם עדים טיפשיים כאלה.

ניתן לראות שהעד המסכן היה יותר עלוב מהאסירים בעצמם והוצאתי מסקנה שרק הודות לאיומי הצ’קיסטים נאלץ להופיע כעד.

הופיעו עוד שני עדים, שעדותם לא הוסיפה ולא כלום, פרט לכך שסיפוריהם היו מגוחכים למדי.

אחריהם הופיע שכנו של חלמיש ואמר שחלמיש השתדל הרבה להשפיע עליו להאזין ל“קול ציון לגולה”. ומזה בא לידי מסקנה שהרופא הוא ציוני. ביקשתי רשות ופניתי לעד בשאלה זו: אמור לי, אם אני אזמין אותך לשמוע את הרדיו הסובייטי תחשוב אותי לחבר המפלגה הקומוניסטית? הטיפש הזה ענה “לא”. – ואם כן, המשכתי, על יסוד מה אתה רואה את שכנך כציוני? האם בשל כך שהזמין אותך לשמוע את “קול ציון לגולה”? היושב ראש בכבודו ובעצמו חש לעזרתו ושאל ממני למה אני מבלבל את מוחו של העד. עניתי ליו“ר שרצוני להוכיח בזה שהעד הוא שקרן ונבל ושאני דורש מהמזכיר לרשום את שאלתי זו בפרוטוקול. כאן קם הקטיגור הכללי ושאל אותי אם אני רואה עצמי כאסיר או כחבר בית המשפט? – “מי הירשה לך לשאול כל כך הרבה שאלות לעדים ולבלבל אותם?” עניתי בקצרה, שבית המשפט בכבודו ובעצמו הירשה לי להציג שאלות לעדים ואם הוד מעלתו הקטיגור לא הקשיב למהלך השיחה הייתי מציע למנות קטיגור אחר במקומו. לעזרת האחרון נזדרז שוב היושב ראש ואמר שעניין מינוי קטיגור הוא מסמכותו של בית המשפט ואינם זקוקים לעצותי. הישיבה נפסקה בהודעת היו”ר שהישיבה השלישית תתחיל מחר בשעה 10.00 בבוקר.

משמר של שמונה חיילים החזירני לתאי ולפני שסגרו את הדלת מאחורי אמרו: “נו, אין מה להגיד. אתה נבל מומחה היודע להפוך את בני־מעיהם של העדים והשופטים גם יחד, פאשיסט, נבזה!”

נוכחתי שהמשפט לא היה כל כך מסוכן לפי מהלכו, אלמלא התפקיד המתוכנן מראש שהוטל עליו. כי במקום לחקור באופן שיטתי ורציונאלי את הנאשמים או את העדים מסתפקים הם בשמיעת דברים שהחוקר שינן ל“עדים”.

“אין אדם רואה אלא מהירהורי לבו” אמרו חז"ל. בשנתי המקוטעת חלמתי שאיש זקן לוחץ את ידי ואומר לי: “לשנה הבאה בירושלים”. חלום זה, לא בא אפוא אלא בשל ידיעתי שחג הפסח ממשמש ובא. התעודדתי.

כשנפתחה הדלת בבוקר הודיעני השומר, שהיום אין צורך לשפשף את הריצפה ושקיבל הוראה להוביל אותי לבית המרחץ, שכן קיבל הקצין התורני נזיפה מיושב ראש בית המשפט על שהנאשמים מלאים זוהמה ובגדיהם מלוכלכים. ידעתי שגם חברי נמצאים בבית המרחץ, באחד מחדריו, ועל כן שרתי למענם “שיר” כזה: “אל תודו על האמת הכחישו כל שהודעתם אצל החוקר”. כמובן שהשומר התחיל לדפוק בדלת ואמר שאסור לשיר בבית המרחץ. בצאתי מבית המרחץ נתנו לי זוג לבנים חדשים והרגשתי עצמי די נוח בהם. בשעה 10.30 קיבלתי שוב את מנת המרק והובאתי לאולם בית המשפט.

כעת ישבו בתא העדים אלה שהעידו נגדי אצל החוקר. האולם היה מלא מפה לפה והנבזה ניז’ין סיפר לשופטים את “תוכן השיחה”, שכביכול התנהלה בינינו. “מה יש לך לשאול את העד הזה?” פנה אלי היושב ראש. – יש לשאול אותו כמה חבילות טבק קיבל מהחוקר שלכם בעד עדות נפלאה זו, עניתי. “אינני מרשה להציג שאלות כאלה”, גער בי היו“ר. “אם יש לך שאלות אחרות ולא ממין זה, בבקשה”. איך זה קרה, עניתי ליושב ראש, שהעד הזה שהיה בצבא הלבן ולחם נגד הצבא האדום נראה בעיניכם כעד כשר? באיזה מקום בעולם יוכל אסיר לשמש כעד בבית המשפט הצבאי? אם החוק שלכם מתיר עדים כאלה אין זה מוכיח אלא שאצלכם אין חוקים, אין משפט ואין שופטים. “אמרתי לך כבר שלא הזמנו אותך לייעץ לנו או להרצות לפנינו” נעניתי, “אני רק מרשה לך להציג שאלות לעד ביחס לעדותו”. עניתי ליו”ר שזה למטה מכבודי להיכנס בפולמוס עם דגנראט שכזה.

אחריו הופיע עוד עד יהודי שאמר, כי כבר בפעם הראשונה כשישב ליד שולחני במסעדה קיבל את הרושם שאני אנטי־סובייטי. היו“ר נתן לי את רשות הדיבור ושאלתי אם אחרי הפגישה הזו נפגש אתי שוב. העד ענה שנפגש אתי פעמים רבות במסעדה. – איך זה קרה, הוספתי לשאול, הלא אתה, החדור ברוח סובייטית, הירגשת כבר בפעם הראשונה שאני אנטי־סובייטי. למה איפוא הוספת להיפגש עם אדם שידעת שהוא אנטי־סובייטי? הוא לא יכול היה להסתיר את מבוכתו, התאדם ושתק. היו”ר פנה אלי ואמר: “אינני מרשה להציג שאלות שכאלה”. – זה מובן מאליו, עניתי לו. מכיוון שבחרתם לכם איזה גולם, שנכשל כבר בשאלה הראשונה שהיצגתי לפניו, ואתם מוכרחים להגן עליו בשלילת זכותי האלמנטרית להציג שאלות כאלה. השופטים נעצו בי עיני זעם, ואמרו: “חכה, נכבד אותך עוד מעט בפסק דין נהדר”. – זה ידוע לי מראש, אדוני השופטים, ומשום זה אני רוצה להוכיח לכם שכאן לא בית משפט כי אם תיאטרון של בובות, שאינן יודעות מה להשיב.

הופיע גם עד נוסף שמסר על התמרמרותו על האובלגציות המוצצות את דמי העובדים. כנראה שלעדותו לא היה כל ערך.

עלו להעיד העדים נגד שמואל וינר. תמיד חשב אותם לידידיו המסורים והנה הופיעו נגדו. אחד מהם סיפר שבשנת 1946 נסע עם וינר למוסקבה כדי להתקשר עם הצירות הצ’כוסלובקית שם בדבר ריפטריאציה לצ’כוסלובקיה. העד סיפר את כל הפרטים איך שנסעו ואת מי פגשו ברכבת או במסעדה; על בחורה יפה שהתאהבה קודם בווינר ואח"כ בו. דבריו האחרונים עוררו צחוק באולם, אבל עוררו גם את סקרנות הקטיגור לשאול מי היתה היפהפיה הזו. העד התבלבל ואמר מתחילה שהיא היתה צ’כית או אנגליה, לבסוף נזכר שהיא אמרה לו שהיא בת של שוורניק. לשוורניק אין בנות. כדי להגן על וינר ביקשתי רשות ושאלתי את העד אם לפי דעתו מתנגדת עובדה זו לחוק הסובייטי ויכלה להיחשב כפשע? כשענה בחיוב, שאלתי אותו למה לא הודיע על כך בשנת 1946 ולמה חיכה עד עכשיו. המשכתי ושאלתי אם הוא מכיר את כל החוקים של ברית המועצות והוא ענה בשלילה. – אם כן, אמרתי, מניין לך שהכניסה לצירות תיחשב כפשע? על כך ענה בצחוק “כל אחד יודע זאת”. נאלצתי לשאול את השופטים אם בעיניהם אדם זה כשר לעדות, אבל הם ענו שאינם רואים בי סנגור חוקי של הנאשמים ולכן לא ייכנסו בויכוח אתי.

היו עוד עדים שלמעשה לא הוסיפו שום חדש לא לחקירה ולא לשופטים.

היושב ראש פנה לווינר בשאלה, אם הייתי משוחח אתו על הבעיה היהודית, על ישראל וכו' וכו' אך וינר חזר על כל מה שהצהיר בפני החוקר – שידועה לי הכתובת של מפלגה לאומית העובדת במחתרת להעברת יהודים לישראל. כששאלתי את וינר אם הוא אחראי לדבריו, התחיל לספר לשופטים פרטים, שהם והחוקרים לא ידעו מקודם. ברגע זה נזכרתי בשלושה שפגיעתם רעה: חרש, שוטה וקטן. בגילוי פרטים אלה, שכלל לא נשאל עליהם, הוא חפר קבר לעצמו ולחבריו.

העדים הוצאו מהאולם והיו"ר הוסיף לחקור אותי בדבר הנאום שחיברתי לכבוד יום העצמאות של ישראל וכן בדבר כתב היד שלי, שסוכני המ.ג.ב. עיקלו.

כעבור חצי שעה הודיע היו"ר שהחקירה נגמרה והרשות ניתנת לכל נאשם ללמד זכות על עצמו. בראותו שהנני מתכונן לכך התרה בי, שיותר מ־20 דקות לא ירשה לי לנאום. כששאלתיו, כמה זמן נותנים לסניגור, ענה שאני אינני סניגור. – אבל אני ממלא את תפקידו של סניגור, עניתי לו אחרי התייעצות קצרה הודיעו שלכל היותר יתנו לי לנאום במשך שעה אחת. חברי הסתפקו בפנייה למצפון הסובייטי והתחננו שיתייחסו אליהם בהומאניות ולפנים משורת הדין.

משניתנה לי הרשות, קמתי לשאת את נאום הסניגוריה שלי, וכך אמרתי:

אדוני היושב ראש ואדוני השופטים של בית דין הצבאי. אינני מתכווין ללמד סניגוריה על עצמי במלוא מובנה של מלה זו. למעשה לא כאן המקום לסניגוריה או להגנה עצמית. אני יודע שגזר דיני נחתך מזמן, כמו שאמר קיסר: alea est jacta. אולם רוצה אני להוציא מלבם של החוקרים הרוצים להוכיח שהודיתי כביכול על פשעי, לא ולא. קודם כל אין משפטן בעולם שיוכל להוכיח שפשעתי איזה פשע שהוא במובן היורידי. שנית, אתעכב קודם כל על עצם המאורע, שהתחיל בשנת 1941 ונמשך עד היום. מנסיונותי כסטודנט־סטאג’ר בפקולטה למשפטים, ידוע לי שמתפקיד כל חוקר לחקור גם את סיבת הפשע, אם זה בכלל פשע. אני מרשה לעצמי לשאול, האם התעניינו החוקרים לגלות את סיבת הפשע? לפי מיטב ידיעתי לא עשו זאת. ומי כמוכם יודע ומכיר את האמת שכאן לא עניין של פשע מצדנו אנו, כי אם פוליטיקה מצדכם, פוליטיקה שהיא מנוגדת בהחלט לרוח הקומוניזם האמיתי ומנוגדת למגמות הסוציאליסטיות. פוליטיקה זו שלכם מזכירה את תקופתו של היטלר, שתפס עמדה והגיע לשלטון בעשותו נפשות לשינאה ארסית כלפי היהודים. כדי להפיץ אור על מהלך המשפט הזה, עלי להזכיר עובדות אלה: בהיותי נתין צרפת, נכנסתי לצירות הסובייטית בפריז לבקש אשרת־מעבר דרך אודיסה לקושטא, כדי שמשם אוכל להגיע לפלשתינה, כפי שייעצה לי השגרירות הבריטית בפריז. מזכיר שגרירותכם בפריז, בורסיב, ענה שאם ברצוני לקבל אשרת מעבר דרך ברית המועצות, עלי לנסוע אל הצירות הסובייטית בריגה. ביודעי שעוד מעט וההיטלרים ייכבשו את צרפת נאלצתי למהר ולעזוב את צרפת, כעצתו של המפקד הצבאי שלי גנרל לארוש. ניצלתי את ההזדמנות של פינוי הנתינים הפריבאלטיים ובאתי עמהם לריגה, מקום שם היגשתי את בקשתי לצירות הסובייטית. בריגה דחתה הצירות שלכם את העניין משבוע לשבוע ומחודש לחודש. בינתיים קיבלתי עבודה במשרד הארץ ישראלי ב… ואצל הג’וינט שם. כל מי שקרא פעם עתון יודע, מה תפקיד מילא המשרד הארץ הישראלי הזה. למותר לי להצהיר עוד פעם, שמשרד זה נתן את האפשרות לחלוצים לעלות ולבנות את המולדת ההיסטורית של עם ישראל. היש בזה משום פעולה אנטיסובייטית? אבל השלטון של הנ.ק.ו.ד. חשב, כנראה, אחרת ובמקום לתת לי את אשרת המעבר אסרוני וכלאוני בקרון בהמות והוסעתי ישר למחנות המעצר, ששם התייחסו אלי כמו שמתייחסים לפושעים המסכנים את שלום הציבור. אין כאן המקום לספר מה שעבר עלי במשך עשר השנים האחרונות. לא אספר, משום שאתם ודאי לא תרצו להתעניין בסיפורי. כי אתם משתמשים במלים שאולות וקוראים למחנות אלה מוסדות חינוך. אם כוונתכם היא חינוך לעשיית פשעים – צדקתם בשם זה. אתם נוהגים לאסור אנשים על לא עוול בכפם, ואחרי שכבר נאסרו טופלים עליהם איזו אשמה שהיא, מלווה עדי קטיגוריה במידה גדושה, ואתם מטילים על האסיר להוכיח שהוא איננו אשם, בשעה שמפחד הנ.ק.ו.ד. לא יעיז שום אזרח להציע עצמו כעד הסניגוריה. שיטה כזו עומדת בניגוד לכל החוקים היורידיים ולכל הפרוצדורות הקיימות במדינות נאורות. מקובל שאם הקטיגוריה מאשימה אדם, עליה להוכיח את אשמתו. הרי בכל מקום אחר בעולם נחשב האזרח לאדם הגון כל עוד לא הוכיח התובע המשפטי את ההיפך. קודם כל אתם שולחים אדם חף מפשע ל“מחנה חינוך” ללא חקירה דין ומשפט, ואם בשנות ישיבתו במחנה אינכם מצליחים להוכיח אם עבר עבירה כלשהי, הרי אחר־כך דייה העובדה שהוא “ישב” כדי לטפול עליו אשמות קלוטות מן האוויר. החקירה שהחלה להתנהל נגדי בראשית שנת 1943, רק כעבור שנה וחצי להיותי במחנות, הוכיחה שלא היה כל יסוד חוקי למאסרי. מקודם ניסתה החקירה להוכיח כאילו הייתי סוכנה של הגיסטאפו, ומכיוון שאבסורד זה לא יכול היה להתקבל על דעת מישהו, שינו את כיוון החקירה והאשימוני ברכישת פועלים זולים לניצול בפלשתינה, בהיותי כביכול סוכן ארגון ציוני המעוניין לרמות את הפועלים האומללים. מאיזה מקור שאבתם את הידיעות האלו? אמנם יש לכם רשת ריגול ענפה בכל קצווי העולם, אבל אם אני הוא הלווייתן שרשת זו העלתה בחרמה, אין זה מוסיף לה כבוד. מעולם לא התעניינתי לא בברית המועצות ולא במשטרה. היו לי עניינים יותר חשובים מהתעניינות זו. נשאלת איפוא השאלה, על סמך מה אסרתם אותי אז?

כאן התערב היו“ר ואיים שלא ירשה לי להמשיך אם לא אגיד ברורות מה רצוני. התערבות זו לא הבהילה אותי, והמשכתי: על איזה פשע אתם מחזיקים אותי במשך כל אותן השנים במחנות ובבתי־כלא? אם יש בכם יוריסטים, הרי שעליהם לדעת את ההגדרה המשפטית על המונח “פשע”. לפי האבחנה היורידית “פשע” פירושו אם מישהו בא בסיכסוך עם איזה חוק שהוא, והייתי רוצה לדעת עם איזה חוק באתי אני בסיכסוך. ההיו לכם איזה הוכחות כשטפלתם עלי את האשמה על מכירת פועלים זולים? אלא מאי? ההבדל בין הפיראטים בימים עברו והפיראטים הנוכחיים, הנקראים בולשביקים, הוא שכיום מחפש לו כל פיראט אמתלה כדי להצדיק את פעולותיו ההרסניות. ללא עוון בכפי שלחתם אותי למחנות והדבר עוד נחשב אצלכם כעניין הומאני מאוד. איך הייתם אתם מגיבים אילו היו דנים בארה”ב את ילדי השעשועים שלכם, חברי המפלגה הקומוניסטית, לאותן שנות מאסר שהנכם דנים אותנו? מהעתונות שלכם ידוע לי שאתם מרימים קול זוועה אם דנים את הקומוניסטים שלכם בארה“ב לחדשים מספר. אתם מכנים זאת בשם טירור! אני מעיז להגיד שבארה”ב אין אוסרים את הקומוניסטים על רצונם לעזוב את ארה“ב, כי אם בעד מעשה חבלה שהם עושים נגד קיום המדינה, ולמרות הכל העונש המכסימלי הוא מ־3 עד 4 חדשים. מענין במה מתבטאת הדימוקרטיה שלכם? אחרי המלחמה, כשניתן לי חופש מן המחנה – חופש ולא שיחרור – הייתי נכה ומצב בריאותי ירד פלאים פיטרתם אותי כל פעם ממקומות העבודה, שהצלחתי למצוא אחרי עמל רב, ועל בקשותי המרובות מהשלטון המרכזי במוסקבה קיבלתי תשובות שליליות. לא הסתפקתם בזה; ביודעכם את מצבי הקריטי, שהיה למטה מכל בקורת, שלחתם אלי את סוכני החרש שלכם שיופיעו לפני כמצילים העומדים להביא לי גאולה, כדי להפילני שוב בפח, למצוץ את טפת דמי האחרונה וכדי שתוכלו להתפאר שהודות לשירות הריגול המפורסם שלכם עלה בידכם לסכל את יזמת האימפריאליסטים האמריקנים. אתם עוד מעיזים להעמיד פנים שאסרתם בוגד במולדת שלכם! מאימתי נעשיתי אני לאזרח סובייטי? ובאיזו מולדת בגדתי, אם בכלל בגדתי? על יסוד מה מאשימים אותי בעבירה על סעיפים כאלה. האם ויתרתי על נתינותי הקודמת? האם יאמין מישהו בחו”ל אם אספר לו שהאשימוני בבגידה במולדת הסובייטית? אדם שמעולם לא היה בברית המועצות ולא חלם להיות בה, – על סמך מה מייחסים אתם לי נתינות סובייטית? האם בבית־הכלא שלכם מקבלים אוטומטית את הנתינות הסובייטית? הן לו הייתי אזרח סובייטי לא היו מפטרים אותי כל יומיים מעבודתי! אתם מתפארים הלא שאצלכם יש מחסור בידים עובדות, ולמה פיטרתם אותי? למעשה הייתי חטוף אצלכם. ונשאלת השאלה, האפשר להאשים בבגידה חטוף הרוצה להשתחרר מכבליו? ימים יגידו מי כאן הבוגד, האם אני שכל ימי חיי חשבתי על עתידו של עמי ורואה עליית השחר של עם ישראל עם קום המדינה, או אתם החותרים תחת קיום האנושות כולה. אני תאב לדעת, מה היה עונה בא כוחכם באומות המאוחדות אם היה נשאל למה מעמידים שלושה יהודים למשפט צבאי אך ורק על סמך זאת שהאנשים האלה מתגעגעים למולדתם ההיסטורית? בא־כוחכם המתריע נגד האמצעים שנוקטים בהם כלפי פושעים במוזמביק ובזאנזיבר, מה היה עונה אם היה נשאל על האינקויזיציות הבלתי ספורות שלכם בארץ רחבת ידים זו?

מנהל בית הכלא ניגש אלי, איים באקדחו וצעק שכאן לא ירושלים ואין כאן סלומונים שאני יכול להרצות בפניהם ושאם אוסיף להטיח נגדם דברים כאלה יעופו אלי כדורי עופרת מכל הצדדים; גם יו“ר בית המשפט צעק שהם יצטרכו להתיעץ על חומרת העונש על שהנני מעיז להטיף להם מוסר. “אנו יורקים על המוסר שלך”, הוסיף היו”ר ואני המשכתי:

אתם, הדוגלים בחופש העמים והתחלתם לקבץ מכל קצווי העולם את הארמנים למולדתם הלאומית, למה הנכם מתנגדים שהיהודים יתקבצו גם הם למולדת שלהם? הן גרומיקו שלכם נאם בעצרת לטובת המדינה הישראלית, משום שהסכים לדעה שהגיע הזמן לקיבוץ פזורי ישראל, ולמה נוקטים אתם בשיטה הרומית האומרת “מה שמותר ליופיטר אסור לשוורים?” האם אתם מותר לכם להיות לאומיים והאחרים צריכים להתנוון בבתי הכלא? הזהו החופש הדימוקרטי שאתם דוגלים בו? באיזה מקום בעולם מפחד האזרח להיכנס לאיזו שגרירות או צירות של ארץ זרה? אבל אצלכם נחשב מעשה כזה לבגידה במולדת. אין ברצוני להרחיב את הדיבור על השיטות הפראיות האלה. לכם ידוע שאם תרשו יציאה לחו"ל יעזבו את ארצכם הענקית המוני המונים, למרות החופש הגדול שאתם מעניקים להם, כביכול.

אנשי השמירה התנפלו עלי, קרעו את שרוולי וצעקו: “שתוק, ממזר. אנחנו נשים תיכף כדור בפיך ותוכל להמשיך”.

חושבני, אדוני יושב ראש בית המשפט הצבאי, הפסקתי את נאומי ואמרתי, שלכל הפחות תתנו לי את הזכות האלמנטרית להגן על עצמי ותצוו על אנשי השמירה להראות את גבורתם במקום אחר. הערתי לא מצאה חן בעיני היו"ר והוא צעק: “זה לא נאום הגנה, כי אם נאום תעמולה אנטי סובייטי”. גם הקטיגור ניגש אלי ואמר: “אתה כנראה רוצה להגיע לעולם הבא שלך בהקדם האפשרי, כי שם בטח תיפגש עם כל הפחדנים שלך, ששת המיליונים שנשמדו באופן כל כך טיפשי. תדבר לענין, סמרטוט פאשיסט”. כשהירפו ממני המשכתי:

במשך חצי שנה לא נתנה לי החקירה מנוח על שהאזנתי לרדיו מחו"ל, היינו מישראל. מה פשע אתם רואים בזה? איזה פשע ייחשב לקתולי אם הוא ישמע רדיו מהוותיקן? זמן ידוע התעניינה החקירה לדעת לשם מה הייתי מבקר בבית הכנסת, והשתדלה להוכיח שעשיתי תעמולה ציונית. נשאלת השאלה, האם השלטון הסובייטי מתנהג כך גם כלפי אנשים בעלי דת אחרת? עד כמה שידוע לי רשאי כל נוצרי להיפגש עם חבריו הנוצריים בכנסייות. למה אין חוקרים אותם אם לא עשו תעמולה אנטי סובייטית בכנסייות. החקירה רצתה גם לעשות הון מהנאום שחיברתי לכבוד יום העצמאות של ישראל, משום שלדעתה יש בנאום סכנה לשלטונכם. יכול אני למסור לכם דרישת שלום מצרפת, שבצפונה, באיזור המכרות, היו עד המלחמה רבבות פועלים פולניים מתלבשים בתלבושתם הלאומית ועוברים בסך ברחובות, בלוויית תזמורת והדגל הפולני בראש, בכל חג לאומי פולני, וביתר פאר ביום התחיה הפולנית. השלטון הצרפתי לא ראה בזה כל חתירה תחת קיומו. ואתם, הגיבורים והענקים גם יחד, מפחדים אם יהודי כותב מאמר לכבוד יום העצמאות של ישראל! זה מוכיח, מה שכבר אמר אחד הסופרים שלכם, פיסרב, שכל עריץ הוא בעצם פחדן מוג לב הרואה צל הרים כהרים. אשר לשני אלה האומללים, היושבים אתי על אותו ספסל הנאשמים, הריני מצהיר שהם בכלל לא אחזו בשום אמצעים כדי לעזוב את ברית המועצות באופן בלתי חוקי, כמו שחשבתי אני לעשות. הריני לוקח את כל מלוא האחריות עלי ומבקש את שיחרורם. כפי שהחוקרים שלכם התבטאו וכפי שהיושב־ראש במשפט זה התבטא גם הוא, הרי שהנני עומד לעזוב את הארץ הארורה הזאת ואת העולם הארור גם יחד. אני מוכן לכך ואני מתגאה בזה שהנני מוכיח לכם שלא כל יהודי בוגד הינהו; הנני גאה על שנפל בגורלי להוכיח זאת בגופי ובנפשי; עליכם לדעת שעם ישראל שנתן את החשמונאים ואת בר כוכבא לא יסבול בתוכו בוגדים ועדי השקר שלכם, שהעיזו להשמיץ את אחיהם היהודים, והם ייפלטו בבוז מבין העם בו הם יושבים ויהיו לדיראון עולם. אתם מתפארים שגיליתים את מקור הרעה, שגיליתם את בוגדי המולדת, ואתם מנהלים משפט סגור וסמוי, שכן מפחדים אתם מן האמת, שלא תיוודע בעם. אל תדמו בנפשכם שדבר המשפט הזה ומהלכו הנפשע יישארו בסוד; אפילו החיילים המטומטמים האלה, המסתכלים במשחק תעתועים זה ירדו סוף סוף לעומקו של העניין ויבינו, כמה מסולפים הם החופש והדימוקרטיה הסובייטית. לא באתי לבקש חנינה או סליחה מפיראטים איומים. יהא אשר יהא גזר־הדין שתפעילו עלי, אני מלא נחמה וגאה שזכיתי לחיות בזמן קום מדינת ישראל, והנני מאמין באמונה שלמה שלבסוף תתנו גם אתם את הדין. עם ישראל חי ויחיה ומדינתו חיה ותחיה על אף כל הזדים והעריצים הנפשעים!

כשסיימתי את דברי התלחשו השופטים ביניהם והקטיגור נגע שוב באצבעו ליד המצח. לשמחתו של הקטיגור קיבל את הסכמת השופטים לרמז שאינני שפוי בדעתי. לא כן היתה דעתו של מנהל בית הכלא. הוא הביט בעיני זעם עלי ורצה לקרעני כדג.

יושב־ראש בית המשפט פנה לחברי האומללים ושאל מה היא דרישתם האחרונה. הם ענו בתחנונים שירחמו על משפחותיהם ועל חייהם והיושב ראש ענה בזעם, שפירושו סירוב. בפנות היו"ר אלי בשאלה על דרישתי האחרונה עניתי לו – כדור בראש בהקדם האפשרי, כי אין לי צורך בחיים שכאלו. “לא ולא”, ענה, “זאת נחליט אנחנו, כשאתה תרצה להשאר בחיים, אבל לא כעת”.

השופטים קמו ממקומותיהם והודיעו שפסק־הדין יינתן כעבור יומיים בשעה 5.00 אחה"צ.

לאחר שכבלו את ידי ורגלי הוציאוני מאולם בית המשפט תחת שמירה מעולה. כשהגעתי לפני המדרגות ניגש אלי אחד השומרים, טפח על שכמי ואמר: “אתה גיבור היום וראוי לכבוד; אתה היחידי שהעיז לומר את האמת. אני מכבד אותך ומבטיחך שאיש לא ייגע בך לרעה”.

כשהגיעו לתאי נתעכבו ואמרו שהם יעבירוני לאיזה אולם. גדול היה תמהוני כשהביאוני לחדר המנוחה של השומרים ושמה כיבדוני בארוחת צהרים משלהם.

לפני הכנסי לתא אמר לי שוב אותו השומר: “אל תפול ברוחך עוד לא הכל אבוד”.

הציפיה לפסק הדין.    🔗

העייפות היתה זרה לי בהיסגר דלת התא מאחורי, אלא שמיד הופיעו שני אורחים בלתי־קרואים – מיחושי ראש וכאב שיניים, שהחלו לענותני בעוצמה גדלה והולכת. דפקתי בדלת, אך השומר לא שם לב להפצרותי ורק לאחר שהתחלתי לצעוק מרוב כאב נכנס הקצין התורני ושאלני מה קרה. “נו, הראה לי את השן הכואבת” אמר וכששאלתי אותו אם הוא רופא שיניים, המטיר עלי קללות נמרצות ויצא. פרפרתי כעוף שחוט וחשבתי שעוד מעט ואצא מדעתי; כשהתחלתי שוב לצעוק מרוב כאב נכנס הקטיגור, שערך כנראה ביקורים אצל האסירים באותה שעה, ומשנודע לו על כאב השיניים אמר בקרירות: “נו, אז מה, ידעו שונאי ברית המועצות שלא ילקקו אצלנו דבש. אבל מכיוון שעוד מעט ותיפרד מן העולם, אשלח רופא”. הוא עמד בדיבורו והרופא עשה לי 3 זריקות, שכתוצאה מהן השתטחתי על הריצפה ונמנמתי. (הרופא לא ראה צורך לצוות על השומר לפתוח את המיטה למעני).

קשה לי לקבוע כמה שעות ישנתי, אם מעט ואם הרבה, אבל הספקתי לחלום ובחלומי נראה לי אדם יפה תואר שהדליק נר וציווה עלי לקחתו בידי, באומרו שנר זה יאיר את דרכי לעתיד. ברצותי לקום מן הריצפה הרגשתי שרגלי נשמעות לי רק בקושי רב. נאלצתי איפוא, להישאר מוטל על הריצפה עד הבוקר. כשנכנס אז התורני לתאי ואמרתי לו את מצבי, יצא ושלח את הרופא. הרופא קבע שישנם סימנים לשיתוק העלול להתפתח ונתן כבר פקודה לפתוח בשבילי את המיטה. קיבלתי שוב זריקות ולאט לאט התחילו הרגלים להתנועע. במצב כזה עברו עלי שני ימים. גם בימי “מנוחה” אלה לא הרביתי לחשוב על פסק־הדין, שהרי לא יכלו להיות לי כל אשליות. הכאבים לא נתנו לי אפילו לחשוב מהי המיתה שיבררו לי.

אחרי הצהריים נפתחה הדלת ושוב עמדו לידה כל אנשי השמירה במצב הכן. הם הביאוני לאולם בית המשפט, שהפעם היו בו רק אנשי השמירה ומנהל בית הכלא. כשהובאו שני הנאשמים האחרים נכנסו השופטים והיושב ראש קרא את פסק־הדין, האומר:

“בית הדין הצבאי של המ.ג.ב., בישיבתו האחרונה, מיום 10.4.1951, מכיר בכל האשמות נגד הנאשם הראשון לפי הסעיפים הפליליים 58 (1א), 58 (4), 58 (10), 58 (11) והחליט להטיל עלי את העונש החמור ביותר – מיתה בירייה – ובהתאם להוראה פרוצסואלית של סעיף 52(2) החליט להטיל עליו שתי תקופות מאסר של 25 שנים כל תקופה בזו אחר זו לעיקול כל רכושו ושלילת זכויותי האזרחיות לעשר שנים אחרי ריצוי עוונו”.

ד“ר חלמיש ושמואל וינר נידונו ל־25 שנות מאסר. לשמע גזר־הדין קם וינר ממקומו ובבכותו צעק: “למה אתם משמידים את כל חיי?” אבל כבר לא היתה אוזן קשבת לתחנוניו. כאשר השופטים הודיעו לנו שיש לנו הזכות להגיש ערעור תוך 72 שעות, עניתי שאין בדעתי לערער ושהנני דורש להוציא לפועל את גזר־הדין מיד. מנהל בית הכלא ענה לי אז לאמור: “אנו יודעים שאתה משוגע”. התחלתי לשיר את ה”התקוה". כמובן שהשיר לא מצא חן בעיניהם והשופטים צעקו עלי שכאן לא בית כנסת.

כשחזרתי לתאי אמרתי לשומר שאני רוצה להתרחץ ולשתות כוס יין, כמו שנהוג כלפי נידון למוות סמוך להוצאת גזר הדין לפועל. השומר התבלבל והודיע זאת לקצין הממונה עליו וכעבור 20 דקות הופיע הקצין עם עוזרו וביקש שאגיד לו שוב מה רצוני בשעה זו. אמרתי לו את רצוני והוא ענה: “אל תשחק משחק של שוטה”. – אבל תסלח לי, אמרתי, החוק מקנה לי את הזכות הזאת! הלילה פרש את ממשלתו ומבחוץ הגיע קול נביחת הכלבים האיומים העוזרים לאנשי השמירה. נביחת הכלבים הזכירה לי שאני ממתין להיות מובל בפעם האחרונה בחיי. לי היה ברור, שהיות וההזמנות לחוקר נסתיימו, הרי שחריקת המנעול בדלת תודיע לי הפעם שכבר מובילים אותי לההרג. ניסיתי לשאול את השומר על השעה בה מובילים את הנידונים להורג, אבל הוא לא רצה לדבר אלי ולא ענה ולא כלום. כל רגע במשך הלילה נדמה היה לי שהנה הנה באים לקחתני וכל רחש וכל קול של זיע קל עוררני מחלום בלהות אל מציאות אכזרית. ניסיתי להעלות בזכרוני פיוטים וקינות שיתאימו למצבי זה, אותם הפיוטים והקינות על הפרט והכלל של ישראל שהוצאו להורג בכל דור ודור ובכל תקופה ותקופה, אבל לצערי הנוסף בגד בי זכרוני בשעות אלה ורק ישבתי כמנודה וניסיתי לתאר לעצמי מה תחושה אחוש עת ימחץ הכדור את ראשי.

נביחת הכלבים בחוץ נתחדשה, כאילו מזרזים הם את התליינים למהר ולשפוך את דמי, שעדיין לא קפא בעורקי, כדי שיהיה להם מה ללקק.

בנוגע לחפצים שלי, לא נשארה לי כל אשלייה שאלה יעלו על המוקד, למרות שהחוקר אמר שכל התיקים עם החומר עלי ישמר לנצח. וכי למה ישאירו זכר כלשהו ממני?

עודני שקוע בהירהורים אלה נפתחה הדלת ונכנסו התורני ועוזרו. הם הביאו לי גליונות נייר, דיו ועט ואמרו: “אנו נותנים לך אפשרות לבקש חנינה כל עוד לא מאוחר”. – לא, רבותי, אמרתי, חנינה לא אבקש. אם אבקש חנינה יהא בכך משום הודאה על פשעי, שלא היו ולא נבראו, ובעיקר אין ברצוני להמשיך בחיים הארורים האלה ולא איכפת לי אם תהרגוני תיכף ומיד. לא הועילו שום הפצרות מצידם. בכעס שפכתי את הדיו על הנייר וביקשתי מהם לעזוב אותי לנפשי. הם משכו בכתפיהם ויצאו. בצאתם של אלה התחילו השומרים להתייחס אלי פתאום ביחס טוב יותר: מי שהוא הציע לי טבק וגפרורים ומי מהם הציע לי אפילו ספר לקריאה. כמובן שוויתרתי על הכל, שכן הובהר לי מייחסם ששעתי האחרונה הגיעה.

שלושה ימים עברו עלי במצב כזה וביום הרביעי נפתחה הדלת והשומר פקד עלי לארוז את חפצי ולהיות מוכן ליציאה. עניתי לו שאין לי צורך בשום דבר והנני מוכן ליציאה. – השומר התעקש ואמר שאני מוכרח לארוז את חפצי. בינתים עבר קצין השמירה ושאל על מה שאנו מתווכחים. כשמוע הקצין את טענותי, ציווה לשומר: “ארוז בעצמך את חפציו וחכה עד שנבוא לקחתו”. כשפנה ללכת ושאלני אם ברצוני לאכול, עניתי לו שאני רוצה להיפטר מהעולם ואין לי יותר צורך באכילה. אותו רגע הופיע שומר אחר, מלובש סינור לבן, עם צלחת מרק ואמר לי: “אכול כל זמן שלא מאוחר, במקום אחר לא תקבל מרק כזה”. כעבור זמן מה באו אנשי השמירה והוציאוני מהפרוזדור לשער שהיה פתוח למחצה, ציוו עלי לעלות למכונית, שבה מצאתי, להפתעתי הגדולה, את חלמיש. הוא היה מבולבל ורק מילמל שאני אשם באסונו. הוא שאלני אם ידוע לי התאריך היהודי וכשאמרתי לו, געה בבכי. השומרים התחילו לדפוק בדופן המכונית וצעקו שעכשיו כבר מאוחר לבכות. – צריכים הייתם לבכות לפני שביצעתם את הפשע שלכם".

כעבור חצי שעה הגענו לבית כלא מרכזי, מקום שם נמצאים הפושעים הפליליים. כבר ממבט ראשון ניתן היה לבחור במוות מאשר לחיות בצוותא אתם. אחדים מהם ניגשו ושאלו אם אני גרוזיני וכשעניתי בחיוב עזבוני לנפשי. אחרי המתנה של שעה הובלנו לאולם הקבלה, מקום שם לקחו את כל המסמכים שלנו, ואח"כ הובאנו לחדר המתנה אחר.

הפקודה לאריזת החפצים וההעברה לכאן הפתיעתני, ומה עוד שפתאום הוכנסתי שוב לחדר אחר ושמה ניתנה פקודה ללכת לבית המרחץ. בדרך לבית המרחץ. הוכנסתי לחדר אחר בו עמדו שלושה גלבים, מלובשים בסינורים לבנים, ראיתי את עצמי במראה והתחלחלתי. לא הכרתי את עצמי. ללא שיער הראש בלט מאוד הזקן הארוך והבלתי מסורק, שהיה מלוכלך עד לזוועה. “כמה שנים אתה יושב במקום זה, שהזקן שלך כל כך גדול?” שאל אותי הגלב. עניתי מה שעניתי והוא שאל: “על איזה פשע?” – על הברחת סחורה, אמרתי. “תיארתי זאת לעצמי”, ענה.

טקס הגילוח היה כזה: הגלב, שהיה חבר לכנופייה סקר את כל הבאים ובשביל כל אחד ואחד היה שר שיר מיוחד. (אחר כך נודע לי ששירים מסויימים שימשו רמז לחבריהם בעבודה שאסיר זה וזה זקוק לבדיקה מצידם). על יד החלון עמדה כוס שבתוכה היו סכיני גילוח חלודים. הגלב הוציא סכין אחד, ליטש אותו בכוס והתחיל בגילוח, לאחר שמקודם גזז את שער הזקן במספרים. אם לפני הגילוח נראו האסירים כשוכני מערות הם נראו אחרי הגילוח כשלדים המתנועעים בין מצבות קברים. הפנים הכחושים מאוד והחיוורים כסיד הבליטו את גלגלי העינים. נזכרתי בדבר התפארותו של החוקר גולוחוב, ש“האסירים הנחקרים עולים במשקלם ונעשים ליותר צעירים”.

נתעוררה אצלי בעייה רצינית – איפה להשאיר את החפצים. היה ברור, שאפילו אם אפקיד שומר על החפצים אין בטחון שלא ייעלמו, על אחת כמה וכמה אם אשאירם ללא שמירה. אך קרה דבר מאוד מוזר – החפצים לא נגנבו!

היכרות בבית המרחץ.    🔗

שלא כבשאר מקומות המאסר, היה זה בית מרחץ מסודר ונוח. מאולם גדול ורחב ידים נכנסו לחדרים שונים: חדר המתנה וחדר לחיטוי הבגדים. באולם הרחצה, שנכנסו אליו דרך פרוזדור מיוחד, היו הרבה מקלחות. מים חמים היו בשפע וגם סבון ניתן.

חברי לצרה ד"ר חלמיש פתח בריצה מפינה לפינה כשהוא משוחח עם עצמו ומפיו נפלטים קולות נהי. בעודני תמה על ההתרוצצות של חלמיש, ניגש אלי צעיר חסון, בעל פנים עדינים, ושאלני בגרמנית אם אנו יהודים. כשעניתי בחיוב שאל לסיבת מאסרנו. במלים קצרות הסברתי לו את הסיבה והוא הושיט לי את ידו ואמר: “אני מחפש אנשים כמוכם. גם אני יושב בעד האמונה שלי. אבקשך שתרגיע את חברך ותגיד לו שאלהי ישראל שומר את הדבקים בו”. הוא הספיק לספר לי שהוא שייך לגרמנים שישבו על גדות הוולגה; שאחרי המהפכה הוגלו הוריו ממקומם ובמלחמת העולם השנייה גירשו אותם הלאה למקומות הרחוקים בצפון. בשל הרפתקאות אלה הפכו כולם לאדוקים בדת ומוצאים להם דברי תנחומים בברית החדשה. בחור זה אמר שאיננו מבין, למה חלמיש כל כך מיואש. הלא כעת נהפכה מידת הדין למידת הרחמים ביחס לישראל – “דברי הנביאים הולכים ומתגשמים מרגע לרגע ומיום ליום, ומהו הדיכאון הזה?” הוא ניגש לחלמיש, שם ידיו על כתפיו ודיבר אליו רכות, כאב הרוצה לפייס את בנו. לא יכולתי להקשיב לתוכן דבריו, אך הרגשתי שחלמיש אינו מקשיב לו. הוא המשיך לרוץ מפניה לפינה, והצעיר אחריו. לבסוף חזר אלי ואמר: “שמי שטראל. כשתפגוש את אחי המאמינינם, שאל אם ישנם ביניהם ברגר ופריזל. אני משוכנע שיקבלו אותך בסבר פנים יפות ויוטב לך אצלם”. הוא הספיק למסור לי, כמו כן, שאת כל המאמינים המשתייכים לכת נוצרית זו דנו ל־25 שנות מאסר, שאותו דנו למוות, ושהוא משוכנע שעונש המוות לא יוצא לפועל אלא שהוא ישב עד ביאת הגואל. עם גמר הרחצה הוכנסתי לפרוזדור ענקי אחר. את חלמיש ואת המכר החדש לא פגשתי יותר. כאן הרגשתי רוח אחרת, כאילו סר ממני פחד המוות. משם הובילו אותי לחדר מרווח ומואר באור השמש. היה זה אחד התאים לאסירים, שהיו בו 21 איש. מיד שאלתי על ברגר ופריזל, וכשקיבלתי תשובה חיובית מסרתי להם דרישת שלום מחברם. בשומעם את שם חברם הזמינוני לשבת ביניהם ובהיווכחם שאתי אפשר לשוחח בגרמנית, אורו פניהם.

אותו רגע התחילו שתי דעות מתרוצצות בקרבי: האחת ייסרתני על שאני מעיז לשוחח עם בניו של העם שרצח את משפחתי ועמי, והשנייה, כנגדה אמרה לי שאין כל קשר אידיאולוגי בין הגרמנים הסקטנטים האלה לבין הנאצים ושאם כל הגרמנים היו כמותם, בלי שום ספק לא היו נוגעים לרעה ביהודים! גרמנים אלה היו מיעוט בחדר זה. הרוב היו פושעים פליליים, רוסים ובני גזעים אחרים, שביניהם נתבלטו הרוצחים הלאטיים. כל האחרים שלחו אלי מבטי לעג ובוז ועל כן ניצחה אותי הדעה השנייה, הליברלית, שאין להטיל על סקטנטים אלה אחריות למעשי הזוועה של הנאצים.

לאטי אחד ניגש אלי ושאלני: “נו, מה קבלת, גליל?” (בשפת האסירים פירושו של “גליל” – 25 שנות מאסר). כשעניתי בחיוב פרץ צחוק באולם – “מה, גם ליהודים נותנים גליל? הרי מכאן משמע שהשלטון בברית המועצות נשמט מידי היהודים ועבר לידים אחרות!” היה כאן גם גרמני נאצי שקלל את יומו על שעליו להימצא בכפיפה אחת עם יהודי. הסקטנטים השתמטו מלהיכנס אתו בדברים ומזמן לזמן מילמלו תפילה: “ישו מושיענו, קח את השטן השוכן בינינו”. כאן פגשתי את שכני הוותיק, המלשין ניז’ין, וראיתי חובה לעצמי לספר לכולם על זהותו של ברנש זה ועל התפקיד שמילא בבית הכלא. לא האמנתי לעיני, בראותי שהראשון שהתנפל עליו ורצה לקרוע אותו כדג היה דווקא הגרמני הנאצי. הוא כיבד את ניז’ין בסטירות לחי מצלצלות כדמי קדימה ואמר לו שאם רק יודיע משהו לשלטונות הוא מבטיח להעבירו לעולם האמת. לאחר מאורע זה התחילו כל האחרים להתייחס אלי בחיוב, אף כי רק מן השפה ולחוץ, והשלימו עם הרעיון שאף בהיותי יהודי אינני מהווה כל סכנה בשבילם.

מפעם לפעם הזמינוני הסקטנטים לשיחה, שהיו מתבלים אותה בפסוקים מספר דניאל וכן מספרי דת שלהם. הם השתמשו בפסוקים אלה לשם חיבור חזון על יום הגאולה הקרוב, שיבוא ע"י האמריקאים.

לפי דעתם כל היהודים הם קומוניסטים, אבל בראותם שיש לי ידיעה מספקת בתנ"ך שוכנעו שאינני יכול להיות קומוניסט והתייחסו אלי בהערצה ובכבוד.

בבית הכלא הכללי של הנ.ק.ו.ד.    🔗

בבית כלא זה בא שינוי בחיי היומיומיים הקלוקלים. כל אסיר שהועבר לכאן מבית הכלא לחקירות הרגיש כאילו קורא לו דרור מן הגיהנום ואוכסן בקיטנה או בבית הבראה. כאן אפשר היה לשכב על המיטה גם בשעות היום; כאן לא הפריעו את מנוחת הלילה ע"י הארה מוגברת; כאן נעלמה החרדה להיות מוזמן אל החוקר בכל רגע; כאן אפשר היה גם לקבל ספרים למכביר; כאן לא שררה הבדידות הנוראה ובין 21 איש אפשר היה למצוא אחד שאפשר להיכנס אתו בשיחה; לאחר תשעה חדשי מאסר יכולתי לצרף כאן, מסיפוריהם של אלה שזה מקרוב נאסרו, תמונה ממה שהתרחש בחוץ. אמנם האוכל לא היה כאן כל כך טוב כמו שם בבית־הכלא של החקירה, אבל תחת זה אפשר היה לקבל מנות נוספות. בבוקר השכם היו מקבלים כוס מים חמים, צלחת עם כרוב מבושל ומאה גרם לחם. חולי קיבה היו מקבלים דיאטה. בצהריים היו נותנים לנו צלחת עם כרוב מבושל וצלחת קטנטונת עם דייסה של שיבולת שועל. לקינוח סעודה היינו מקבלים שוב כוס מים חמים. ב־7.00 בערב היינו מקבלים צלחת של מרק משיבולת שועל.

לפי המנהג המקובל היה כל אסיר בחדר זה צריך לשפשף את הריצפה לפי התור וכל שני אסירים היו צריכים להוציא בבוקר, לפי התור, את העביט.

אחרי אורחת הבוקר היו הסקטנטים עורכים תפילה בציבור ואחרי התפילה היו שרים את שיר הייחוד שלהם. עם תום התפילה היה כל אחד חוזר למקומו וממשיך להתפלל ביחידות וכעבור שעה היה אחד מהם נואם ומתבל את נאומו בקטעים מהברית החדשה. האסירים הרוסים היו מתעסקים בהוצאת חוטים מן האריג של בגדיהם ומכינים לעצמם חוטי תפירה. המומחים שבהם שידעו להסתיר את הקלפים, היו משחקים בקלפים ורק אחדים נשתקעו בקריאת ספרים. בשעה 11.00 היו מוציאים את כולנו לטיול בחצר בית הכלא ואותה שעה היו הזריזים שביניהם מסתכלים מבעד לסדקי הגדר ונכנסים בשיחה חטופה עם האסירות, שגם הן הוצאו אותה שעה לטיול.

אחרי הצהריים היו מכריזים על שעתיים של מנוחה, ומי שניצל גם את השעות האלה לקריאה לא נזפו בו. אחרי 4.00 התחילו מתכוננים לבקר בפעם השניה בבתי השמוש ובחדר הרחצה.

שעה 6.00 היתה קבועה להשמעת בדיחות על חשבון השלטון, בדיחות מתובלות בנבול פה.

לאחר “סעודת” הערב היו הסקטנטים מתכנסים שוב להקשיב להטפה דתית מעניינא דיומא. בחג הפסחא שלהם זכיתי לשמוע מפיהם תיאור על עינוייו של ישון הנוצרי ועלי להדגיש, שלעומת ההטפות ממין זה ששמעתי בנוטרדם דה־פריז היה התוכן אצל הסקטנטים אחר לגמרי. האחרונים לא הרחיבו את הדיבור על היהודים, שכאילו הם אשמים בצליבתו, ותחת זה הרחיבו את הדיבור על האפוסטולים. עלה בדעתי להוציא אותם מבערותם ולתת להם הסבר מדעי־היסטורי על מהלך העניינים והלך הרוחות בימים ההם. ציטטתי לפניהם גם קטעים מסיפורו המדעי של החוקר הגרמני ולהאוזן. אחרי שסיימתי את ההסבר הם אמנם הודו שהדברים כשהם לעצמם נראים להם, אבל ביחד עם זה אמרו שקשה להם להשלים עם הרעיון שבברית החדשה אין דייקנות. איך שלא היה, התחילו הם להראות לי לא רק אותות הערצה כי אם גם אותות של אחווה. הם ראו בי אדם הקרוב לדעותיהם ולשאיפותיהם. נם לא התביישו להודות שהיטלר השאיר כתם נצחי על העם הגרמני ושהם מקללים את יומם שנולדו גרמנים. הם גם אמרו לי אותם הדברים בערך שאמר לי בשעתו שכני לתא הזקן צירקובוי: “השואה צריכה היתה לבוא על העם היהודי בתור חבלי משיח, כמרומז בספריהם”, ושלדעתם מוכיחים כל הסימנים שאנו עומדים לפני מאורעות משיחיים. דרך אגב, סיפר לי אחד מהם על המכתב הידוע של הרברט מוריסון ש“פראוודא” מצא לנחוץ לפרסמו כדי להוכיח כאילו את השקר שבדבר. במכתבו זה נותן מוריסון תיאור אמיתי מהחיים בארץ זו והוא מספר שהיא מלאה בתי כלא ושאם באשמורת הבוקר נשמעת נקישה בדלת, מבין אז האזרח הסובייטי שבאו לאסרו, בעוד שבאנגליה מרמזת הנקישה בדלת בשעות הבוקר על בואו של החלבן או הדוור. ידיעה זו עודדתני, שכן למדתי ממנה שבאירופה המערבית יודעים את האמת על החיים בברית המועצות.

להפתעתי לא היה קץ כשכעבור ימים אחדים הכניסו לחדר זה את שכני הקודם, השחקן וואסיל סוחוב, אלא שמיד ראיתי שרוח אחרת נסכה בו: אם לפני היפרדו ממני נשבע לי שלא ישכח את העזרה המוסרית שהושטתי לו בימי שבתנו יחד, הרי כעת השתדל שלא לשוחח אתי אפילו. הבינותי שדבר מה קרה וכעבור ימים אחדים הביע לפני את התמרמרותו על שהשופט שדן אותו ל־25 שנות מאסר היה יהודי, ולא רק השופט כי אם גם הקטיגור. זוהי לפי דעתו שערוריה שבארץ רחבת ידים המונה 200 מיליונים תושבים יישפטו את הרוסים דווקא יהודים. הוא נהפך לשונא ישראל, ואותי בכלל זה. כעבור ימים אחדים קיבל חבילה גדולה מאשתו והוא מצא לנחוץ לכבד את כולם במנות ואלי התנכר. לנוכח התנהגותו זו נזכרתי במאמר חז"ל “אין אמונה בגוי”.

מצאתי לי נחמה פורתא שבין האסירים ישנם אנשים כערכי ושהאסירים כאן לא גרמו לי שום צרות ועלבונות. להיפך, כשהגיע תורי לשפשף את הריצפה או להוציא את העביט נמצאו כמה מתנדבים שלא הירשו לי לעשות את העבדה הזו ועשוה במקומי, כדי להוכיח לי את אהדתם אלי.

הם התעניינו לשמוע ממני תיאורים על צרפת וגם עניינתי אותם בדברי מדע, כך שלא הרגישו אותו זמן בשיעמום הנורא של חיי בית הכלא. גם וואסילי סוחוב, שכני הקודם לתא, ראה צורך להציג לפניהם קטעים שונים ממחזות בהם השתתף בתיאטרון. מה שהעיב את מצב הרוח שלי כאן היתה העובדה שהגרמני הנאצי לא נמנע מלדבר בשבחו של היטלר וגם הביע את התפעלותו מפעולת ההשמדה שלו. הוא גם הוסיף שהוא מצפה לזמן שהעם הרוסי יפקח את עיניו ויעשה ביהודים כדוגמת היטלר.

לא ארכו הימים והאסירים החלו להתחלף. חמישה אסירים היו נשלחים כמעט מדי שבוע למחנות ובמקומם הובאו פושעים רצידיביים והדבר החל מיד לתת אותותיו לרעה. האסירים החדשים החלו להתעסק במקצועם ללא שהיות יתירות וגם חלק חשוב מחפצי נפל קורבן למשלח ידם.

כעבור עוד שבועיים הוכנסו אלינו ארבעה נאצים נוספים, שאחד מהם שימש בשעתו סגן מנהל משרד הריגול הגרמני בפולין ודווקא נאציסט זה השתדל לעשות הכרה אתי. שלא כשלשת האחרים היה הוא בעל שיער שחור, ששיבה נזרקה בו פה ושם. הוא הראה בקיאות עמוקה בתורת הכלכלה. בהיותו יליד מינכן ידע לספר על התפתחות התנועה הנאצית, על קווי־אופי שונים בדמותו של מנהיגם ועל כל הסיכסוכים שפרצו במפלגה הנאצית, שהביאו להשמדתם של ריהם ושטראסר. הוא גילה לי שכבר בהתחלת המלחמה אמר לו הממונה עליו שגרמניה תנוצח. הוא ניסה במרץ רב להקטין את מספר הקדושים, חללי הנאצים, ואמר גם שישנם הרבה יהודים החוזרים לגרמניה ומרגישים את עצמם כבגן עדן ממש. לא נתתי אמון בדבריו. הקפיטן הרוסי שהיה בינינו התבטא באופן גס, אבל מאלף מאוד, ואמר שכל זונה חושבת שהיא הכי יפה בעולם. הנמשל היה: שהנאצים חושבים שהם נבחרי האנושות.

גרמני זה סיפר לי שבבית הכלא של המ.ג.ב. במוסקבה ישב בתא אחד עם העסקן היהודי הידוע מריגא, מנהיגם של אגודת ישראל בלטביה, הרב דובין, שהיה ציר בבית הנבחרים הלאטבי במשך שנים רבות. במלחמת העולם השנייה נמלט הרב דובין למוסקבה ואחרי המלחמה, כשפרצו הרדיפות נגד היהודים, נאסר באשמת מתן עזרה ליהודים לצאת באופן בלתי ליגלי מתחום בריה"מ. כשנתוודעו שניהם בתא המשותף ניגש אליו הרב דובין ואמר לו: “להווה ידוע לך שאין לי שום טינה לא כלפי העם הגרמני ולא אליך. אמנם בני עמך השמידו את כל בני משפחתי, אבל יודע אני שזאת היתה גזירה מן השמים ואתם רק הוצאתם לפועל את הגזירה”. בשומעו דברים אלה, אמר, התאדם מרוב בושה ולא היה לו האומץ להסתכל בפטריארך זה. הוא לא ידע ולא תיאר לעצמו שהעם היהודי עומד על דרגה מוסרית כל כך גבוהה. רק אז הבין מה גדול עוונו של מחולל השואה. הוא אמר שהרב דובין התנהג בכלא כאילו היה בביתו ולא נטה לוותר אפילו על קוצו של יוד בעניינים דתיים. בהיכנסו לתא הודיע לשלטון בית הכלא שהוא לא יאכל טריפה והם נאלצו למלא את מבוקשו ולתת לו דגים חיים, שהוא בעצמו היה מתעסק בבישולם. פעם הובאה חבילה בשבילו, שנשלחה על־ידי הקהלה היהודית במוסקבה. לפי החוק הקיים בבית הכלא, צריך אסיר המקבל חבילה לאשר בחתימת ידו את דבר קבלת החבילה. אותו יום שבת היה והצ’יקיסטים, הסובלים מחוסר סבלנות, היו נכנסים לתא בכל חצי שעה ושאלו אם כבר הגיעה השעה שיוכל לחתום, וכמובן שהוא ענה בסירוב. הצ’קיסטים יצאו מכליהם ואיימו עליו שיחלקו ביניהם את החבילה ואותו יכניסו לצינוק, מכיוון שהוא מזלזל בכבודם. על כך ענה להם הרב דובין בהכנעה שהוא מוכן לכל סבל ועינוי אבל את השבת לא יחלל. כשהלילה פרש את ממשלתו התפלל תפילת ערבית, הבדיל על כוס המים הרתוחים ואז חתם. “תתאר לך”, הוסיף, “שהוא קיבל את החבילה במלואה וכל האיומים היו לשווא”. אנו הגרמנים התרגלנו לזקן זה והיה נעים לנו לשוחח אתו. פעם, כאשר יגונו גבר עליו, שפך את מר רוחו לפנינו, ואמר שידוע לו למה הביא עליו הבורא את העונש הזה. הוא אמר אז שאצל היהודים מצווות כיבוד אב ואם שקולה כנגד כל שאר המצוות, “ומשום שלא נהג כבוד באמו הורתו וסירב לבקשתה להישאר בבית, ביודעו ש־150 איש מחכים לו בוקר בוקר במשרדו, והעדיף את העסקנות הציבורית, הוא נותן כעת את הדין על כך”. הוא גם סיפר בהערצה איך שהרב דובין היה מתחלק בתוכן החבילות שקיבל עם שכניו לתא חלק כחלק. הפגישה עם הרב דובין הפכה אותו למעריץ היהודים.

גרמני זה חשב את עצמו לבקי במדיניות הבינלאומית וניבא שבסופו של דבר תפרוץ מלחמת עולם שלישית ולמפקדה הגרמנית ידוע שבחדשים הראשונים יכבוש הצבא האדום את כל העולם ורק אחרי זה ינחל את תבוסתו. הוא רצה כנראה ללמוד גזירה שווה מתבוסת היטלר. הוא היה אז בין היחידים שלא האמינו בעזרתה המהירה של ארה"ב שתבוא, כביכול, לשחרר את כל העמים הנרדפים בברית המועצות ומשום זה התייחסו אליו הרבה מהאסירים בבוז. הוא אמר שהוא משוכנע שאף פעם לא תחזור שואה כזו על העם היהודי, מפני שהוא בונה כעת את מדינתו בכוחות עצמו. היו שם גם שני קצינים הונגריים ושני קצינים רומניים והם ניסו לשכנע אותי שבהונגריה ורומניה לא נפגעו היהודים מן השואה, משום שהעמים, ההונגרי והרומני, לא היו מעוניינים לפגוע ביהודים. גם קצינים אלה השתדלו בכל כוחם להתייחס אלי בהגינות ואפילו כיבדוני בלחם וחמאה. כגרמני, נתנו לי אף הם את כתובותיהם במולדתם והבטיחו לקבל אותי בסבר פנים יפות.

העקשנות היהודית מצד אנשים כרב דובין בכלל והעקשנות הלאומית של עם ישראל בפרט, שהביאה לתקומת ישראל, הם שחוללו את הפלא ששונאינו מאתמול יעריצו את שם ישראל ויבקשו לכפר על עוונם באהדת ישראל.

בשל חילופי הגברא התכופים ותפיסת מקומם על־ידי פושעים פליליים גבר סבל המאסר שלי, אף שדווקא במקום זה היתה התורנית הרפואית מתייחסת אלי באופן יוצא מן הכלל ורשמה לי אפילו מזון דיאטטי. כשהגנבים התחילו להתעלל בי ניצלתי את ההזדמנות בזמן הטיולים וביקשתי מאת הקצין התורני להעבירני למקום אחר. הוא הבין שהצדק אתי ואחרי שחזרתי מהטיול פתח את דלת התא ופקד עלי לצאת עם החפצים. לתמהוני הגדול הביאני לקומה יותר גבוהה והכניסני לתא בו ישבו חלמיש וש. וינר. הפגישה היתה נסערת מאוד וכאשר וינר הביע את רוגזו עלי על שנתתי אמון ביהודים שלמעשה היו שליחי הבולשת, שאלתי אותו למה לא פסק להלל לפני את גוצוביץ. בכך נסתתמו טענותיהם נגדי. וינר לא יכול היה להסביר לי למה הודיע לחוקר, שאני סיפרתי לו על מציאותה של התאחדות יהודית במוסקבה המעבירה אנשים לחו"ל באופן בלתי ליגלי. לאחר כמה נסיונות להצדיק עצמו על החופש המיותר שנתן ללשונו, סיים בחיוך: “גם אני אינני מבין למה”. אותו הדבר היה עם חלמיש. כששאלתיו לשם מה גילה בכלא החקירה לשכנו בתא שהוא היה ציוני עוד מימי נעוריו, לא ידע לתת לי איזו תשובה שהיא.

הם סיפרו לי שבחדר זה היו הרבה סקטנטים שניסו להשפיע עליהם שימירו את דתם “כדי שתבוא הגאולה בשביל כל העם היהודי”. מתשובותיהם של וינר וחלמיש על טיבם של סקטנטים אלה נתברר לי שאינם דומים לאותם הסקטנטים שהרחבתי עליהם את הדיבור קודם. אלה רובם ככולם ישבו כבר פעם בבית הכלא על עבירות פליליות, ואפילו על מעשים מאוד מגונים.

בין הקלמיקים שישבו אתנו בחדר זה היה אחד שהסקטנטים הצליחו לנצרו, אלא שהוא נאחז בזה וגם… כאשר האסירים יצאו היה מתפלל גם לבודהה. שאלתי קלמיק זה אם הכין אכסנייה לבודהה ולישו גם יחד, אבל הוא לא ראה כל זרות בשאלתי.

כל היום בילו האסירים במשחק הדומינו, וכשהקלמיקים הצטרפו היה המשחק תמיד מסתיים במכות רצח.

בוקר אחד סיפר חלמיש שבחלומו ראה את עצמו ליד תחנת הרכבת כשבידיו שתי מזוודות ופתאום ניגש אליו אביו המנוח ואמר שימסור לו מזוודה אחת, כדי לעזור לו לשאת אותן, והאב נעלם עם המזוודה. “חלמא טבא חזית” אמרתי וניבאתי לו על הפחתת העונש ל־10 שנים. לא עברו אלא שעות מעטות ונפתח האשנב והקצין המשרדי הקריא את החלטת בית־הדין העליון במוסקבה להקטין את עונשו ל־10 שנים!

ביום אחד נקראתי למשרד ושם הודיעו לי שביטלו לי את עונש המוות. אחרי שהודיעו לי זאת הוברר לחברי שעוד מעט ויסיעו אותי למחנות. את חלמיש הוציאו פעם אחרי הצהרים וזה נתן לי יסוד להאמין שאותו לא ישלחו למקום מרוחק מאד. אותו הדבר היה עם וינר. חודש וחצי ביליתי יחד עם חברי אלה ובהיפרדנו ידעתי שיותר לא ניפגש. כששניהם נלקחו חכיתי כבר בקוצר רוח להיפטר מבית הכלא הזה, אף שלאמיתו של דבר אחזוני חיל ורעדה בחושבי שפני מועדות למקום אקלים קשה ואכזרי.

המחשבה על הישלחי שוב למקום תלאובות החלה להטרידני יותר ויותר ונטלה ממני את הסבלנות לקריאת ספר או אפילו להיכנס לשיחה קלה. לפי שפת האסירים קיימת קדחת של פחד ודאגה, והקדחת הזו מצצה את לשדי, ייבשה את דמי והשפיעה על עצבי. הפעלת עונש המאסר במקום עונש המוות היתה יכולה לעודדני, אילו הייתי מסוגל להשלות את עצמי בתקוות לפי דוגמתו של וינר. אבל אני, שחזיתי על גופי ונפשי את מוראות המחנות, לא יכולתי כבר להשתמש באופיום שתקווה שמו. לי היה ברור שנסים אינם מתרחשים בכל יום.

מבית־הכלא למסע התלאות.    🔗

הובאתי לקומה שמעל לחדר המאסר ושם תפרו על מעילי מספר של אסיר וצילמו אותי בשלושה אנפין. דמעות ניקוו בעיני בשעת הטקס הזה, שנטל ממני רשמית את חירותי והפכני לדמות ממוספרת בלבד. אותו יום שבעה עשר בתמוז היה, שחל בשבת (21.7.1951). במשרד בית הכלא זיהו את כל המסמכים שלי ובראות הקצין שהנני נאשם על פי סעיף 58(1א), רצה לכבול את ידי ורגלי. לפני כן שולחתי למנהל מחסן בית הכלא כדי לקבל צידה לדרך. לפי החוק הפלילי ששרר אז בבתי הכלא ובמחנות היה כל אסיר מקבל צידה לדרך בכמות של 400 גרם לחם, 20 גרם סוכר, ו־30 גרם דגים מיובשים ומעופשים – “המנות היבשות” בשפת האסירים.

בעומדי ליד אשנב המחסן היו לידו שתי נשים, אחת כבת 70 ואחת כבת 36, שחזרו משאנגחיי ובמולדת דנו אותן ל־25 שנות מאסר על “הפשע הגדול” של הפצת תורת הברית החדשה ברבים. הזקנה מילמלה מזמורי תהילים וכשנוכחה שאני מבין את מילמולה שאלה על איזה פשע נאסרתי. עניתי לה שנאסרתי מפני שרציתי לעלות למדינת ישראל. “אך”, צעקה בהתפעלות, “האם כאן בארץ ארורה זו עוד ישנם יהודים כמוך?” היא הוציאה מארנקה שתי חתיכות סוכר גדולות ונתנה לי אותן באומרה: “אני מאחלת לך שחתיכות סוכר אלו יצילוך מכל צר ואויב ומכל נגע ומחלה, אמן! הנני מאמינה שאלהי ישראל יינחם על הרעה שעשה לעמו וחזון נביאיכם יתקיים דווקא בימי מצוקה אלה”. הצעירה ביקשה שאסביר לה כמה ביטויים מספר התהילים, שלא היו מובנים לה ונפרדו ממני בדמעות שליש באומרן: “אנו חיים בתקופה שצדיק ורע לו, רשע וטוב לו”. הצעירה הוציאה מארנקה מטפחת אף גדולה ואמרה: “תחזיק מטפחת זו מתחת לכותנתך ותהיה בטוח ששום התנקשות לא תוכל להיבצע עליך ופגעים רעים לא ישיגוך”.

אחרי שחתמנו על טופס מיוחד שאין לנו תלונות על הנהלת בית הכלא ניתנה לנו רשות לשתות מים מן הברז ולהתכונן לדרך. 20 חיילים, מזויינים מכף רגל ועד ראש, הקיפו את האסירים ובחרפות גידופים התחילו לזרז אותנו לפסי הרכבת ואף כיבדונו בשוטיהם. מימרה אחת היתה שגורה בפיהם: “אם אינך יודע, תלמד; אם אינך רוצה, נכריחך”. אחרי הליכה מבוהלת במשך חצי שעה הגענו למקום נידח ושם הכניסונו לתאי הרכבת כשכל אסיר נקרא בשמו. רכבות אלו נקראות “קרונות סטוליפין” והם משמשים בית כלא נע. החלונות היו מסורגים והתריסים מוגפים וליד כל חלון עמד חייל. מקומות הישיבה היו צרים עד למאוד והם סודרו בצורת “נארות” – האחד מעל השני בצפיפות, כך שמוכרחים היו לשבת בגוף נטוי קדימה. מרוב צפיפות שרר חום קשה בקרון.

הזיעה ניגרה מפני כל והאסירים כאילו נתאחו לגוש אחד כשבגדיהם הרטובים משמשים כמלט ביניהם. לא היה מספיק אוויר לנשימה והצימאון הלך וגבר, אבל מים לשתייה לא ניתנו. הרגשתי ברע וכדי להשתחרר מצינוק־נייד זה, ולו רק לזמן קצר, דפקתי בדלת וביקשתי מהשומר להרשות לי לצאת לבית השימוש. בבית השימוש היה האשנב פתוח ונהניתי מהאוויר הצח שפרץ מן החוץ. כדי שהשומר לא יאיץ בי לצאת ממקלט זה בהקדם השמעתי אנחות כבדות למקוטעין. בכך הצלחתי להסב אלי את תשומת לבו של השומר, שבגישתו אלי שאל מה שקרה לי. הראיתי לו את לשוני הצחיחה ושאני שטוף זיעה והוא הבטיח לקרוא לרופא. בינתיים התחלתי גם להקיא וכשהרופא בא וראה את מצבי ביקש את השומר להשאיר אותי בפרוזדור. בשל האוויר המחניק ששרר גם בפרוזדור נתעוררה אצלי ההקאה מחדש והשומר, שנבהל, הירשה לי לשוב לבית השימוש. נשארתי שם במשך חמש שעות ונהניתי מן האוויר הצח והרענן. רק לפנות ערב נתנו לי כוס מים קרים להשיב את נפשי. נסיעה איומה זו נמשכה 11 יממות. בשל הצחנה, האוויר המחניק והצימאון לא עצמו האסירים עין אפילו בלילות.

אחרי נסיעה של שלוש יממות נעצרה הרכבת בתחנה בלתי ידועה לנו והועברנו לבית הכלא המקומי, שהיה הגרוע מכל בתי הכלא בהם הייתי עד עכשיו: בית השימוש הפיץ צחנה שהרעילה את ריאותינו ובתא שרר חום קשה ובשל הצפיפות הגדולה כמעט ואי אפשר היה אפילו לעמוד. במצב כזה השתוללו האסירים הפליליים, חירפו וגידפו האחד את השני ולא טמנו את ידיהם בצלחתם. כשהתחילו לתהות על קנקנם של האורחים החדשים, שהיצרו להם את המקום, היה לי יסוד לחשוש שישפכו את כל זעמם על אסיר פוליטי כמוני. כעבור שעתיים נפתחה הדלת ואני עם עוד חמשה אסירים נקראנו לצאת והוכנסנו לתא אחר. בתא השני לא הונח לי. כמה אסירים פליליים פינו לי מקום לשכב, אלא שלא נתכוונו בכך לטובתי כי אם כדי שיוכלו לגנוב ממני את חפצי. הודיתי להם ואמרתי שבגלל האסטמה שאני סובל ממנה קשה עלי הנשימה ביותר בזמן השכיבה. – “אם ככה, תגיד לנו לפי איזה סעיף אתה יושב?” עניתי שהנני יושב בעוון הברחת סחורות. תשובתי נתנה להם סיפוק רב ומיד שאלוני אם יש לי כסף בכיסי. כשעניתי בשלילה התחילו שניים מהם לחפש בכלי ומשלא מצאו את שדימו למצוא קיללו אותי ואמרו שכנראה בלעתי את הכסף ולו היה להם סכין היו מרטשים את בטני. בבוקר השכם הוכנסנו שוב לקרון, שלא היה טוב בהרבה מהקרונות של אתמול. בקרון זה היה גם תא לאסירות פליליות, שכעבור זמן קצר החלו להתפשט ערומות בפני חבריהם האסירים, אבל השמירה קידמה את פני הרעה וסגרה עליהן את הדלת. לחלק מהאסירות היו מקועקעות תמונות פורנוגרפיות בכל חלקי הגוף, ובעיקר באותם החלקים בעלי הרקע הנרחב. אסירות אלה עברו בחוצפתן, בגסותן, ובאכזריותן על האסירים הגברים ובמשך שלוש היממות של המשך הנסיעה הרגו שתיים מהן את חברתן לצרה ולסבל, בגלל סיכה שנעלמה להן, הן רצחוה על־ידי נשיכה בגרונה.

הזמן נמשך ונמשך, הצימאון הלך והחמיר והזיעה קלחה וקלחה ומצבנו זה אמר לנו שבהגיענו לקץ המסע לא ישופר חלקנו.

בזמן הראשון לנסיעה לא היתה לי אפשרות להסתכל בפניהם של האסירים כיוון שהיינו דחוסים לגושים גושים בלי יכולת להניע אבר. עתה אמנם פחתה הצפיפות, אלא שבשל כך הייתי צפוי בכל רגע ורגע למהלומות, לגידופים, להשמצה והתעללויות. כעבור עוד 3 יממות הגענו למקום חדש ושם היה לי המזל להיכנס לתא של האסירים הפוליטיים.

לאחר שלושה ימי שהות במקום זה המשכנו את דרכנו. הפעם היו בקרון גם אנשים חדשים, שהכרת פניהם ענתה בהם שזה לא מזמן נאסרו. הם התנהגו יותר טוב מהפושעים המועדים. מחנייה לחנייה נתרווחו המקומות בקרונות, אלא שכאן קפץ עלינו רוגזם של הייתושים השחורים ולא נתנו לנו להירדם. כעבור עוד חמש יממות הגענו לקראסנויארסק השוכנת ליד היניסיי ומשמשת אחד הנמלים של נהר ענקי זה.

במחנה של קראסנויארסק.    🔗

לפי ההוראות שניתנו בשנת 1948 אין להחזיק את האסירים הפליליים ביחד עם האסירים הפוליטיים אלא במחנות המשמשים כתחנות־מעבר. כזה היה המחנה בקראסנויארסק.

רוב האסירים יושבים כבר עשרות בשנים ומשום זה הם מאושרים כשבא תורם לנדוד למקום חדש. אם כי הם יודעים מראש שבמקום החדש לא יוטב מצבם, הרי משעשעת אותם התקווה שייפגשו שם באסירים פוליטיים חדשים שהביאו עמהם איזה בגדים ולבנים שבנקל אפשר לגונבם ולמוכרם. אף כי מחנות כאלה משמשים רק כתחנות־מעבר, אין זה מן הנמנע שאסיר יישאר בהן למשך חדשים רבים ואפילו למשך שנה שלימה. הייתרון היחידי הוא שכאן אין מכריחים את האסירים לעבוד. אולם מצד שני שרויים כאן האסירים הפוליטיים בפחד תמידי שלא יירצחו ע"י שכניהם הפליליים.

מקובל שבבוא משלוח של אסירים פוליטיים הם נשארים ליד השער עד ששלטונות המחנה מאחסנים את החפצים שלהם במחסן מיוחד ומשאירים להם רק את החפצים ההכרחיים ביותר. כאן לא נהגו כך שלטונות המחנה.

כשנכנסנו למחנה פגשנו בכמה אלפים של אסירים. הם היו כל כך מלוכלכים ומתועבים, שממבט ראשון ניתן לעמוד על אופיים ועל תולדות חייהם עלי אדמות. הם דמו יותר לחיות־טרף ולשדי־שאול גם יחד והפילו חיתתם על כל רואיהם. מיד הקיפו אותנו מכל צד ואחדים מהם ניגשו ושאלו “א איד?” (יהודי?). לא עניתי על השאלה, מחשש שאם אבוא לידי שיחה אתם תלך לה המזוודה שלי. זהירותי לא עמדה לי וכשבאה פקודה לקום וללכת למחסן נשמטה המזוודה מתחתי ונעלמה כהרף עין, לצחוקם הפרוע של כל הנוכחים. למרות שבמזוודה זו היתה שארי הפליטה שלי, בכל זאת לא הצטערתי ביותר על היעלמה. אמרתי לעצמי שבין כך ובין כך הכל אבוד ולמה לי חפצים שכאלה.

הוכנסנו לחדר החיפושים וכשניגשו אלי אמרתי למפקד שלחינם הוזמנתי לעריכת חיפוש אצלי, משום שזה עתה מילאו תפקיד זה אנשים יותר מוכשרים. הוא העמיד פנים כאילו אינו מבין אל מה ירמזו דברי וכשהתחלתי להסביר לו את הדבר התרגז וצעק: “מי הרשה לך להשמיץ את האנשים הסובייטים?” עניתי במלה אחת: “מעשיהם”. אחרי החיפושים הבאתי את מעיל החורף שלי למחסן.

כשהוכנסנו לצריף נכנסו אחרינו חברי הכנופייה הזו והתחילו למשש בכיסי ובמקום התפרים של בגדיי. אחד הבריונים ניגש אלי ואמר: “אם ברצונך שנחיה בשלום, נתחלף במכנסים שלנו”. אף שמכנסיו שלו היו גם מטולאים וגם קרועים, החלטתי להיכנע לגורלי ועשיתי את החליפין. טרם נחתי מה“עיסקה” האחת והנה זנק כאילו מתוך האדמה, ברנש אחר שהחזיק בידו זוג ערדליים קרועים ואמר: “הבה ונתחלף בנעלים!” הפעם משלתי ברוחי ושאלתי אותו על סמך מה עלי דווקא להפסיד בעסק החליפין ולמה אינו עושה את החליפין האלה עם אחר. מבלי להסס רגע ענה לי בזו הלשון: “מכיוון שאתה ז’יד והז’ידים מוצצים את דמו של העם הרוסי, באנו להינקם בכם”. בדברו שלף סכין גדולה ואיים שאם תוך 5 דקות לא אמסור לו את נעלי יתיז את ראשי מעלי. שוב נכנעתי ומסרתי גם את הנעלים. לאחר חצי שעה של חליפין כאלה עם כמה בריונים אי אפשר היה להכירני. על אדם מן החוץ הייתי בוודאי עושה רושם של ראש הכנופייה ושכל ימי התעסקתי בגניבות וברציחות. פרט לחיצוניות זו ישבתי לי בבדידות באחת הפינות. ישבתי והרהרתי ב“מסחר” שסיימתי זה עתה. עודני שקוע בהרהורי והירהורי הופסקו בזעקת שבר חטופה שהגיעה לאוזני. אותם החליפין שעשו אתי רצו לעושת עם אדם אחר, אלא שהלה ענה בסירוב ושילם בחייו. בזמן קצר נוכחתי שבמחנה זה נרצחים מדי יום ביומו אסירים פוליטיים בידי הפושעים הפליליים. כל בוקר היו מוצאים הרוגים ליד בתי השימוש או ליד צריף המסעדה ושלטונות המחנה נהנו מתופעות אלה, שהוכיחו להם על המשטמה השוררת בין האסירים. מלבד הרציחות היו גם מקרי אונס הומוסכסואליים מלווי רצח. כשלא יכולתי יותר להתייחס באדישות למצב הפרוע הזה שאלתי את המפקח למה אין מפרידים בין האסירים הפליליים לפוליטיים, בהתאם להוראות, והוא ענה לי בגסות: “כלך לך למקום ממנו באת, אם אין ברצונך ליהנות מכת האקדח שלי. אנחנו יודעים את שאנו עושים!” כבמחנות שישבתי בהם בעת המלחמה, כך גם במחנה זה גידלו רוב הרוצחים זקן ארוך וקישטו עצמם בצלב עץ גדול שאליו צמודה דמותו של ישו.

כשנכנסו הצ’קיסטים לצריף הביעו רבים את התמרמרותם על שאין מבדילים בין אסיר פוליטי לאסיר פלילי וסוף סוף ניתנה הפקודה שהאסירים הפוליטיים יועברו לאזור מיוחד. רצינו בכל לב למלא את הפקודה, אך בטרם הספקנו למצוא לנו מקום באזור המיוחד הגיעה אלינו הכנופייה ואיימה, שאם לא נחזור ישחטו את כולנו. האיום שלעזרתו נתלווה נפנוף סכינים, השפיע והפוליטיים מיהרו חזרה למקומם. בשובנו נזהרו הצ’קיסטים והתחילו לצעוק שעלינו לחזור למקום המיוחד. “עליכם לדעת”, צעקו, “שאנו המפקדים ולא הם”. התחיל מרוץ חדש לאזור ההוא, אבל אנשי הכנופייה נעמדו ליד השער ואיימו בסכינים שלופים על כל מי שיתקרב לשער. באין ברירה חזרנו למקומותינו. כעבור 10 דקות חזרו הצ’קיסטים, כשהם מחומשים באלות, והמטירו עלינו קללות וגידופים על שאיננו מצייתים להם ונכנעים לאיומיהם של הפליליים. מאחורי הצ’קיסטים נעמדו הרוצחים ואיימו שוב בסכיניהם על כל מי שיזוז ממקומו. בהימצאנו בין הפטיש והסדן, החלטנו להישאר על מקומותינו ולחכות איך שיפול דבר. עודדתנו התקווה, שאם הצ’קיסטים יתקיפו באלותיהם, שוב לא יבחינו בין אסיר פוליטי ואסיר פלילי והפליליים ייכנסו לתיגרה עם הצ’קיסטים ואנו נישאר נויטראליים. ההזדמנות לא באה והצ’קיסטים חזרו כלעומת שבאו. השלמנו עם הגורל ושוב ושוב נאלצנו להציג כל מה שיש באמתחותינו ולהודות להם על כל חפץ וחפץ ש“לקחו” מאתנו. שוב עבר ליל זוועות, בו נשמעו זעקות שבר ואנקות גסיסה; שוב התהוללו הרוצחים בניפוץ בקבוקי וודקה שנתרוקנו ולתוספת שמחה נשמעו צריחות “המטרונות הכבודות”.

בבוקר נמצאו תריסר ראשים מותזים! היה ברור לכולנו שכאן תהיה קבורתנו, שצ’קיסטים עושים את מעשיהם באמונה וזורקים את האסירים הפוליטיים בין גדודי מרצחים ואין אף שמץ של תקווה שלא יעלה על דעתם של אנשי הכנופייה להשמידנו.

בערב שבת נחמו תשי"א (18.8.1951) חל שינוי לטובה. יום זה היה מוצף שמש אביבית וענני החורף הכבדים התפזרו ולא הסתירו את שמי התכלת הטהורים. קשה היה להאמין שבמקום נורא זה מסתכלים השמים הטהורים על הנעשה ולא יתכסו מיד שוב בשכבת עננים, כדי להבדיל בין הטהור והטמא. אלא שלשמים חשבון משלהם, והם באמת צדקו בסקרנותם!

כל רגע ורגע קרו ביום זה דברים נוראים במחנה ונאלצנו לרכז את מחשבותינו מסבב לנקודת הפיעפוע של העומד להתרחש. בשעה 11 לפני הצהרים הרגשנו כבר בתסיסה חזקה: אנשי הכנופייה התלחשו ביניהם והכינו בריקדות. נראו סימני התכוננות גם במחנה הצ’קיסטים. לפתע יצאו מהמטה הכללי 50 צ’קיסטים מזויינים באלות, והסתערו על כל מי שפגשו בדרכם וצעקו: “הפוליטיים לאזור השני”. כדי להחיש את מילוי הפקודה הסתערו על האסירים הפוליטיים, כיבדום באלותיהם וגרשום אל מעבר לגדר שנהרסה קודם על ידי הכנופייה. בעוזבי את הצריף כדי ללכת לאזור השני הסתערו הצ’קיסטים גם עלי באלותיהם, אלא שלמזלי הונחתו המכות בילקוט הגב, שנשאתי בו את החפצים שנשארו לי לפליטה ומחץ האלות לא פגע בי. מיהרתי לרוץ עד שנשימתי קצרה וכוחותי כמעט שעזבוני כליל. אבל המשכתי לרוץ, כי המוות ארב לי מכל הצדדים. בראותי גדוד של המ.ג.ב. מתקדם אל מקום התורפה זנקתי לקרפיף עצים והשתטחתי מלוא קומתי ליד העצים. אותו רגע החלו החיילים להמטיר אש רובים ומכונות ירייה והמחנה נהפך לשדה קרב. אסיר שעבר במרוצה רמז לי לרוץ אחריו ולאחר שעברנו כמאתיים מטר נכנסנו למחסן שהיה כבר מלא אנשים, שגם הם נמלטו מאנשי הכנופייה, שהכריזה מלחמה על הצ’קיסטים והאסירים הפוליטיים. מצב רוחי נשתפר בהיוודע לי שלעת עתה נקלעתי לבין אנשים מהוגנים פחות או יותר. הקרב בין הכנופייה והצ’קיסטים נמשך חצי שעה וכעבור שעות מספר נודע לנו שרוב הפליליים הוצאו מהמחנה והם כבר מפליגים באניות משא על היניסיי. לפנות ערב באו הצ’קיסטים ואמרו שהלילה נישאר כבר במחסן ומחר ישכנו אותנו בצריפים שרוקנו.

עוד מעט והגיעה שעת בין השמשות, שעה שכל יהודי מתכונן לקבל את השבת, והיום גם את שבת הנחמות. אני כאן התכוננתי למצוא לי ד' אמות של אבק כדי לנוח ממאורעות היום הזה.

עם שוך המהומה.    🔗

לאחר שעבר עלינו הלילה בצריף המחסן, הופיע אחד שמן ועבדקן, שראשו המגולח שיווה יתר־הוד לזקנו. הוא היה ממונה על חלוקת האסירים לבריגאדות וגם לשיכונם בצריפים. בשם שלטונות המחנה הצהיר לפנינו, שרוב אנשי הכנופייה הוצאו מן המחנה והיתר נחבשו בבית הכלא, והבטיח שכעת נרגיש עצמנו כמו בבית הבראה. ואכן, בשובנו מצאנו את הצריפים ריקים לגמרי.

בזמן שהאסירים הרוסים התחילו בניקוי הצריפים ולהביא בהם סדר יצאתי לשוטט במחנה בחיפוש אחרי קלסתר פנים יהודיים. לא עבר זמן רב ובחור צעיר, בעל זקן צהוב, ניגש אלי והציג עצמו בשם אפרים ואמר: “הייתי נוכח כששללו ממך את המזוודה, אבל לא יכולתי לעזור לך. חיפשתיך כל הזמן וכבר חששתי שבזמן המהומה נפלת קורבן בידי הפליליים האלה. כעת, כשמצאתיך בריא ושלם, אחפש לי פינה נקייה בה אוכל להתפלל שחרית ומוסף ולהודות להקב”ה על החסד שעשה אתך“. הוא הראה בקיאות בתלמוד וידע אפילו לדבר ב”לשון הקודש". הוא סיפר לי, שנולד בבסרביה שבזמן השואה היה בגרוזיה ומיד כתום המלחמה היה בלבוב, מקום שם עזר להרבה יהודים לעבור את הגבול. מזלו לא שיחק לו והוא נפל בידי הצ’קיסטים שדנוהו ל־25 שנות מאסר. מכיוון שהוא נאסר רק לפני חצי שנה, ידע לספר לי הרבה דברים שעניינו אותי. הוא היה בעל בטחון גדול, עד שלגמרי לא הרגיש בסבל המאסר. מהיותו זהיר במצוות, לא אכל טריפה והסתפק בלחם, דג מלוח וכוס מים.

בבקשו את סליחתי, נעלם וכעבור חצי שעה ניגש לצריף וקרא בשמי בקום רם. כשיצאתי הציגני לפני אדם שהיה בירושלים. הוא לבש את בגדיו האזרחיים, שהיו טובים למדי, ורק כובע האסירים שעל ראשו ענה בו שהוא אסיר. מתווי פניו ראיתי שמוצאו מהגזע הסלבי. הוא פנה אלי ב“שבת שלום” ו“שלום עליכם רבי יהודי” אבל כשהתחלתי לשוחח אתו בעברית, התקשה וענה לי ברוסית וזה סיפורו:

בהיותו יליד אוקראינה המערבית עלה בידו לסיים את הסמינר הפרבוסלבי הדתי ומטעם הכנסייה נשלח לארצות המזרח. 11 שנה שהה במזרח הקרוב, ומהן כמה שנים בארץ־ישראל. כפי שאמר, היתה אשתו יהודיה מבולגריה והיא השתתפה פעם במירוץ סוסים בינלאומי. על תפקידו במזרח לא סיפר. הוא אמר שבזמן מלחמת העצמאות היה בישראל, ופעמיים היה נוכח בחג העצמאות וחזה במצעדי צ.ה.ל. ואפילו ביקר בבית הנשיא הראשון כשהסגל הדיפלומטי בא לברכו לחג העצמאות. לדבריו היה גם עד ראייה כשהבריגדה היהודית לחמה בטוברוק, בבנגזי ועוד. לדבריו, אין להתחשב בדעתם של האדומים, הרואים מהרהורי לבם כאילו מדינת ישראל לא תוכל להתקיים.

שבת זו היתה בשבילי שבת נחמו במלוא מובן המלה. מתוך שהרגשתי קירבה נפשית לאדם זה שהיה בישראל, והעובדה שאוקראיני זה הראה אותות אהדה ליהודים השפיעה על מצב רוחי לטובה. עכשיו הרגשתי שאינני כל כך גלמוד ושיש כאן עוד אנשים הקרובים ללבי. קשה היה לי לעזוב את האדם הזה אפילו לרגע, כי נדמה היה לי שממנו אוכל להיוודע רבות. כאשר נוכחתי שאין לו יותר הסבלנות להאריך בשיחה עמי עזבתיו והלכתי לחפש את אפרים. אפרים אמר לי שאוקראיני זה יכול להיחשב כאחד מחסידי אומות העולם, שכן הינו כאן הסלבי היחידי האוהד את ישראל ואת היהודים.

עודני משוחח עם אפרים והנה באו במרוצה כמה אסירים ממולדביה וצעקו: “יש כאן יהודי נוסף שתוכל לשוחח אתו בשפת התנ”ך“. הם נתכוונו לבחור גוץ, בגיל 24 שנה, שהודיעני שבא לא מזמן מתל־אביב. כשהתחלתי לדבר אתו בעברית שאל אם גם אני נשביתי מן הארץ. סיפרתי לו מה שסיפרתי ודבריו הוא הדהימוני. הוא עלה לארץ בשנת 1944 בין 4000 היתומים שהג’וינט הביא מטרנסדניסטריה. אף שהיה רק בן 16 שנה, התנדב בארץ לבריגאדה היהודית והשתתף בקרבות באיטליה ובהולנד. עם תום המלחמה חזר ארצה ועבד כפועל בניין ובמלחמת השיחרור היה מראשוני המתנדבים בצ.ה.ל. לדבריו נטרו לו אנשי מק”י איבה שבתוקף תפקידו כחייל בצ.ה.ל. שיתף פעולה במצוד שנערך על החשודים ברצח הרוזן ברנאדוט. עם שיחרורו מצ.ה.ל. המשיך לעבוד במקצוע הבנייה, עד שביום בהיר אחד קיבל ידיעה שכביכול נשארו הוריו, אחותו ואחיו בחיים ושהם רוצים לראותו ברומניה. בלי לחושב הרבה הוציא דרכון ישראלי ונסע לפגישה ברומניה, אלא שברומניה אמרו לו שהם נמצאים בבוקובינה ובהגיעו לבוקובינה שללו ממנו את כל המיסמכים הישראלים והטילו עליו אזרחות סובייטית. כשהגיש תלונות על מעשה מחפיר זה קיבל רמז ממקום גבוה, שאם לא יחדול מלהביע את התמרמרותו ישלחוהו למקום נוח ונהדר. בראותו שהוא נלכד ברשת שטמנו לו, הוציא את כספו האחרון ונסע למוסקבה. ביודעו שבחג באים אנשי שגרירות ישראל במוסקבה לבית הכנסת הלך לשם ואחרי תום התפילה סיפר את עניינו בחיפזון לאחד מעובדי השגרירות. הלה יעץ לו לגשת לשגרירות, שהרי כאן בוודאי לא יוכלו לעזור לו, על אף כל רצונם הטוב. כאשר יצא מבית הכנסת בין קהל המתפללים ניגשו אליו שני בלשים, סחבוהו למונית והביאוהו ישר לבית כלא בוטירקה. הוא נאשם בבגידה במולדת, וההוכחה היתה “חותכת מאוד”: הוא עזב את בסרביה יחד עם יתר היתומים. בית המשפט קיבל את ה“הוכחה” הזאת ודן אותו ל־25 שנות מאסר.

בחור זה סיפר לי רבות על ההווי בישראל וביום הראשון להכרתנו לימדני את שיר הפלמ“ח. הנה כי־כן נשמעו מלות השיר הזה והלחן שלו במחנה אסירים בפינה נידחת בברה”מ! הוא היה מיואש בהחלט ואצלו גמלה ההכרה שעוד מעט ונישמד כולנו ע"י קלגסי סטאלין. אפרים עמל קשות לעודדו ולא הצליח להוציא מלבו את הייאוש. למחרת נתגלו לנו עוד 2 יהודים, שהיו פעילים במשיכת מתיישבים יהודים לבירובייג’ן. גם אלה נידונו ל־25 שנות מאסר. לאט לאט נתרחב החוג שלנו, כי מיום ליום נתוועדנו לאסירים יהודים נוספים.

לנו היה ברור, שעוד מעט ונישלח לארץ גזירה ועל־כן השתדלנו לנצל במלואו את זמן הביניים לנופש ומרגוע, כל עוד אנו כאן ואין מכריחים אותנו לעבוד. רוב שעות היום עברו עלינו בשכיבה על הדשא הרענן. אפרים הצליח למצוא עוד כמה יהודים ואלה השתדלו לעזור לי בכל כוח אפשרותם הדלה. מספר היהודים שלא הסתירו את יהדותם היה מצומצם מאוד. לעומת זאת היו שם עוד כששים יהודים שקראו לעצמם רוסים או אוקראינים. בין האחרונים היה אחד, גרמני כביכול, שהיה בריגה בכל שנות המלחמה עד שנאסר ע"י הרוסים. נמצאו גם כמה רוסים, בעלי ותק של 18–20 שנות מאסר, שגם הם התייחסו אלי באהדה. צעיר אוקראיני דתי, בראותו ששדדו ממני את חפצי נתן לי מעיל קצר וליטאי אחד, שנאסר בעת שירותו הצבאי, הציע לי את מעילו הצבאי כדי להתכסות בו בלילה.

בין השאר הכרתי שני אקדמאים רוסים, שכעבור חצי שעה להכרה גילו לי שהם יהודים המצדדים בהתבוללות עם העם הסובייטי. היה כאן גם יהודי מתבולל גמור, שלא ידע לבטא אף מלה באידיש ולא היה לו כל מושג לא מיהדות ולא מציונות. הוא היה אסיר פוליטי בעוון פעילותו הציונית… בינתיים הכרתי גם כמה יהודים שברחו מסין המסוערת והגיעו ישר למחנה.

שעה של קורת־רוח היתה לי כאשר נעניתי לבקשת כמה משכילים רוסים והרצאתי לפניהם על נושאים חינוכיים ובלשניים. אחרי ההרצאה נוכחתי שאנשים אלה כבר יגנו עלי מפני כל בריון שינסה להציק לי.

היה שם רוסי ששירת כקצין בצבא הצאר ובעת המהפכה ברח לצרפת. בצרפת הסתדר יפה וגם קיבל את הנתינות הצרפתית, אלא שבשנת 1948 נענה לתעמולת שגריר ברית המועצות בצרפת וחזר לרוסיה ובטרם פנה אנה ואנה נאסר, הואשם בבגידה במולדת ונידון ל־25 שנות מאסר. פגשתי גם מכר ותיק – קצין פולני שישב אתי במחנה בשנת 1941 ושוחרר עם שיחרור הנתינים הפולניים. בשעתו הועבר לפרס ומשם לאנגליה ונספח לצבא אנדרס. לאחר המלחמה, והוא באנגליה, קיבל מכתב מצעירה בפולין, שהציגה עצמה כבתו שנעלמה בזמן המלחמה. במכתב הביעה את רצונה לחיות יחד עם אביה וכתבה שמכיוון שאין נותנים לה רשות יציאה היא מבקשת ממנו לבוא לפולין. את בתו לא מצא, כשם שהיתום שבא מישראל לא מצא את משפחתו. הוא השתייך לשכבת הפולנים האדיבים והנאצלים שהביעו את אהדתם המלאה לעם ישראל ולמדינתו. הוא ראה את הארץ בזמן המלחמה והביע לפני את התפעלותו מן המפעל הציוני. יחד עם זה הודה בפני שהפולנים שגו שגיאה חמורה ביחסם העויין ליהודים.

במחנה־מעבר זה נפגשתי עם ציוני ותיק מאוקראינה, שישב זו הפעם השלישית בעד עבודתו הציונית מלפני המהפכה. למרות מאסריו הממושכים לא שכח את הגירסא דינקותא שלו וזכר בעל־פה הרבה משירי יהודה הלוי, ביאליק, וטשרניחובסקי. הא נהג שלא לשבת לאכול אלא אם נתישבו לשולחנו היהודים שהיו בצריף המסעדה. הוא הטיף ופעל למען עזרה הדדית בין האסירים היהודים. קשה להשלים עם העובדה שאדם יקר זה נשאר מאחורי מסך הברזל.

אפרים נשלח למחנה בלתי ידוע והיו שמועות שונות על גורלו של צעיר זה. שמועה אחת אמרה שבהתקוממות על אחת מאניות המשא, שהסיעה אסירים פליליים ופוליטיים, הושלך המימה.

באחד הימים פנה אלי אחד האסירים: – “ראיתי את מעשה סילוק המזוודה שלך וגם נוכחתי כאשר הפשיטוך ערום. איני יכול להשלים עם העובדה שאתה ישן על האדמה, מבלי שיש לך אפשרות להתכסות. הנני מזמין אותך לישון על ידי. אתן לך גם שמיכה וגם כר”.

הייתי מופתע להשתתפות זו בצערי ולנכונות לבוא לעזרתי, אך לא נעניתי להזמנתו. כעבור זמן מה נודע לי שאסיר זה, שרצה להיות מיטיבי ואיש חסדי, הוא הוא שסילק את מזוודתי והוא הוא שהסית את אנשי הכנופייה לפשוטי מעלי את כל בגדי.

נפגשתי כאן עם בישוף רוסי, שהיה בקי באופן יוצא מן הכלל בספר התנ"ך וידע לצטט הרבה פסוקים ממנו בעברית. הוא שלט יפה בלאטינית וביוונית. לראשונה התייחס אלי בהסתייגות־מה, אך משנודעה לו סיבת מאסרי נתבטלה הסתייגותו. פעם פרצה מריבה בינו ובין אסיר, שמילא קודם תפקיד של קטיגור בנ.ק.ו.ד. במריבה הפליט הקטיגור־האסיר דברי נאצה כלפי היהודים והבישוף לא היסס מלומר לו שהקומוניסטים כבר מזמן פשטו את הרגל; שבזמן שהם מטיפים לאחוות הגזעים והעמים הם זורעים שינאה כלפי היהודים ואינם טובים מהיטלר בשעתו. לאחר שהאסיר הזה הסתלק פנה אלי ואמר: “חושבני שהנך יודע, בדיוק כמוני שכל שונאי ישראל סופם יהיה כסופו של היטלר. כעת בטוחני שגם האדונים הארורים האלה ישברו את ראשם, כיוון שהתחילו ברדיפות על היהודים”. בשעת היפרדו מן המחנה נפל על צווארי ובכה. אישיות דתית זו לא מכרה את כבודה בעד נזיד העדשים של הסובייטים והטיח את כחשם בפניהם, למרות שידע כי לא ינוקה.

הגיעו אלינו שמועות שונות, שהחלו לדכאנו. לא היה כל יסוד שלא להאמין להן, שהרי במחנה־מעבר היינו. השמועות אמרו שחלק מן האסירים עומד להישלח לקצה הצפוני של רוסיה, מקום שהקור מגיע בו לכדי 60–70 מעלות מתחת לאפס ושהסופות האיומות המתחוללות בו מפילות הרבה קרבנות, וחלק יישלח לאסיה התיכונית, מקום שם האקלים קיצוני גם בקיץ וגם בחורף.

צפונה.    🔗

כדי להגיע למחנות הייעוד הכניסונו לאסדות מיוחדות להסעת אסירים, שנגררו ע"י ספינות קיטור. היו אלה אסדות גדולות וכבדות מאוד ומכלאות האסירים נמצאו על־כן מתחת לפני המים. לא היו באסדות אלה אפילו אותן הנוחיות שיש למצוא בבית כלא רגיל והנארות לא היו להן מזרונים. במרתפי המכלאות, בהם סגרו עלינו, שררה אפילה והרטיבות והקור אכלו אותנו בכל־פה. שלטונות המחנה הבטיחו לי שלפני הנסיעה יספקו לי בגדים מתאימים לעונה זו, אבל הם לא נתנו לי שום דבר, חוץ ממעיל קרוע. ערום ויחף כמעט לגמרי נכנסתי, איפוא, למרתף איום זה. בניגוד למקרים דומים, לא קבלנו הפעם כל צידה לדרך ואמרו לאו שאת המזון נקבל באסדות.

בהיכנסי למרתף האסדה שמעתי שמישהו קורא בשמי, ומאוד ומאוד הופתעתי שאדם זר הכירני ויודע אפילו את שמי. הוא הודיע לי שהוא מכירי כיוון שעבד במשרד של מחנה המעבר. הוא היה מורה לפי מקצועו. הבחור מישראל, יהודי מרומניה ואני קיבלנו את הצעתו והסתדרנו לידו.

בכל הזמן של שהייתנו במחנה המעבר שרר מזג אוויר ונח וחמים, אולם כשהצפנו רק מרחק של שלוש שעות הפלגה מקראסנויארסק, חל שינוי חריף במזג האוויר והקור התחיל לחדור בכל רמ"ח איברינו ועורר מחדש את הכאבים בקיבתי. כיוון שלרופא לא ניתנה רשות להיכנס למרתף, הוא הסתפק רק בזה שהעביר לי כדורים אחדים. לפי עצת שכני המורה לא אכלתי ולא שתיתי במשך שלוש יממות. ביום הרביעי יעץ לי לשתות מים ולאכול צנים אחד. עשיתי זאת, ומה מאוד התפלאתי שאחרי שתיית המים ואכילת הצנים הרגשתי מיד הקלה מסויימת, ומצבי הלך הלוך והשתפר.

ראש השנה תשי"ב מצא אותי מפליג באסדה על היניסיי ונזכרתי, אגב, שזו לי כבר הפעם השלישית להימצא בראש־השנה בדרך תלאות וייסורים. הודעתי לשכני היהודים שאנו נכנסים היום לשנה חדשה וכל אחד איחל לחברו שיזכה להיגאל בשנה זו. ברכנו האחד את השני בשנה טובה, בשעה שאת לבנו כירסם הייאוש שאין אחריו ולא כלום.

בערב אחד קמה פתאום המולה כשקיר אחד מן המרתף התחיל להתמוטט. והדבר כך היה: אנשי כנופיית הפושעים הצליחו להביא עמם מכשירים ובמכשירים אלה החלו להרוס את המחיצה שבינינו כדי שיוכלו להתנפל על האסירים הפוליטיים ולגזול את החפצים שנשארו להם לפליטיה. מזימתם זו סוכלה ע"י כמה אסירים ממערב אוקראינה שהיו בינינו. אוקראינים אלה ניפצו כמה מקרשי הנארות ובחלקי הקרשים התנפלו על הפורצים ואחרי קרב שנמשך כחצי שעה נאלצו הפליליים לסגת.

כדי לחוג את הניצחון על המתפרצים, החליטו האסירים הפוליטיים לערוך קונצרט זמרה, בו ישמיע כל אחד, או כל קבוצה גזעית, את השירים העממיים שלו. ואוי לאוזניים ששמעו קונצרט זה! בשעה שבני העממים ממזרחה ודרומה של סיביר פתחו את פיהם בשיר היה נדמה לך שלהקות תנים, כלבים וצבועים פצחו ברינה. לשמע “מנעימי־זמר” אלה פרצו כמה אסירים בעלי עצבים חלשים בבכי היסטרי.

לאחר ה“קונצרט” ניגש אלי אחד ואמר לי: “שמעתי שהנך חולה ושהנך בלי בגדים, הרי לך שני זוגות לבנים, זוג גרביים ומעיל קצר. לבש אותם וייחם לך. כאשר תזכה להשתחרר מתופת זו תוכל להחזיר לי את מתנתי הדלה”. קיבלתי את המתנה והודיתי לו מקרב לב על דאגתו למעני. למרות שהתלבשתי בשני זוגות לבנים לא הוחם לי, כי הקור גדל מרגע לרגע ובמשך 18 היממות של הנסיעה נאלצתי לקום מדי פעם בפעם ממקומי ולהתעסק בהתעמלות כדי להלחם בקור.

בח' בתשרי (תשי"ב) הגענו לדודינסק, השוכנת על קו הרוחב השבעים. העלו אותנו בנמל המיוחד לאסירים, המובדל ומוסתר מן הנמל הכללי, ואפשר מאוד שמלחי האניות הזרות, שהיו שם וראו מרחוק את התקרבות האסדות, חשבו שהאסדות טעונות פחם או חיטה.

בצאתנו מן האסדות לא הכרנו יותר את היקום. כאן שרר כבר החורף בכל עוזו והאדמה היתה מכוסה בשכבות שלג עמוקות מאוד; לא ראינו לא עץ ולא שיח, כי אם מדבר שלג ותו לא. כעבור שש שעות העבירו אותנו לרכבת משא לבהמות, כדוגמת הרכבת בה נסעתי ב־1941. יממה תמימה בילינו ברכבת זו, שזחלה לה במתינות. גם כאן, כמו ברכבת לקראסנויארסק, היתה הצפיפות גדולה מנשוא. לצפיפות היה הפעם יתרון אחד – בעטייה לא הרגשנו בקור.

בשעה 10 בבוקרו של ערב יום הכפורים יצאנו מתוך הקרונות וניתנה פקודה לשבת בשלג.

נארילסק.    🔗

לאחר ישיבה במשך שתי שעות על השלג התחיל מפקד האסירים, שנמשך גם הוא כשעתיים. הפעם היה על החיילים למנות עד 1560, שהוא מספר אסטרונומי לגבי בורים אלה. איכשהו נסתיים התפקיד המייגע וניתנה פקודה להתייצב בחמישיות, כאילו עומדים אנו לערוך מצעד ניצחון. מזג האוויר היה היום דווקא נוח והזכיר לי את ימי הסתו בבית. לאחר שהסתדרנו לפי הפקודה הגיעו אנשי השמירה של המחנות, (בבגדיהם של אלה ממלאים שרוכים את תפקיד הכפתורים). משום־מה היו רובם בגילופין ובמצבם זה החלו מיד להציק לאסירים. קודם כל לא מצא חן בעיניהם על שאין האימה והפחד נשקפים מעינינו, וכנראה שמתוך ייראת העונש הצפוי להם על שעברו חוק ושתו בזמן מילוי תפקידים, מצאו לנכון להראות על־ידי יחס אכזרי כלפי האסירים את מסירותם לשלטון. משנכנסנו לפרברי העיר נגלתה לפנינו תמונה מרהיבת עין וקשה היה להאמין שאכן אנו באזור מחנות ההשמדה, בטונדרה שאין בה לא צמח ולא בעל חי. נארילסק עיר גדולה ויפה, בעלת כל השיכלולים הטכניים של עיר־תעשייה מודרנית. עיר זו הוקמה באיזור העשיר במכרות מתכת למיניה וכל הר וגבעה הנראים בסביבתה משמשים עתודה בלתי־נדלית של אלומיניום, ברזל, נחושת וכו'. בראותנו עיר נאה ומסודרת זו חשבנו שלחינם היו חששותינו שאנו נשלחים אל מקום אשר כל באיו לא ישובו. בראותנו את היישוב הגדול הזה, את האזרחים המלובשים בבגדים נאים וטובים השתפר מצב הרוח שלנו בהרבה וכל אחד חשב שדווקא כאן יהיו תנאי המאסר קלים. עודדה אותנו גם העובדה שמאז היכנסנו לעיר חדלו אנשי השמירה להאיץ ולהתעלל בנו.

בעוד מצב הרוח שלנו עולה מעלה מעלה הגענו לקצה העיר, ובצאתנו ממנה התחילה השמירה להמטיר עלינו מבול של גידופים ולא חדלו מלהאיץ בנו בפקודה “צעד מהיר”, שפירושו ריצה. אלא שפקודה לחוד ואפשרות ביצועה לחוד, שהרי רוב האסרים, שישבו בכלא החקירות ועברו את הדרך הארוכה על היניסיי, היו עייפים ויגעים. נוסף על כך היו צריכים לשאת את חפציהם. אך הצ’קיסטים יודעים מאין כמוהם פרק בהילכות סאדיזם ועברו מהלכה למעשה ובקתות הרובים היכו כל מי שפיגר. הקרבנות הראשונים היו הקשישים, שנפלו אין אונים. לעזרתי אני חשו שני אוקראינים צעירים, שלקחו אותי בזרועותי, אבל גם הם לא יכלו להחזיק מעמד ומוכרחים היו לעזוב אותי לגורלי. המשעול היה מלא חתחתים ועוד כעת קשה להבין למה לא נפחנו את נשמתנו לפני שהגענו למחנה בראש ההר. משעלינו להר נעצרה השיירה וקצין של המ.ג.ב. בלוויית סגנו ביקרו את כל המקרים של התעלפות ועייפות מופרזת ופקדו להביא אותם במכוניות משא למחנות. כעבור חצי שעה הגענו לשער שנשא את הכתובת: “מחנה מיוחד – נהרות הדובים”. מכיוון שהיינו במצב של אפיסת כוח מוחלטת ויתרו לנו על החיפושים והכניסו את כולנו לבית המרחץ.

בית המרחץ כאן עלה בנוחיותו על כל בתי המרחצאות שראיתי במחנות השונים. הכל היה מסודר בטוב טעם. היו אולמי המתנה וניתן היה להשתרע על ספסל רחב להחלפת כוח. כשנכנסנו בדק אותנו רופא ונתן פקודה להתפשט וכשהתפשטנו נלקחו בגדינו לחדר חיטוי וחובש מרח את עורנו במשחה מיוחדת שנדף ממנה ריח חריף הדומה לכלור. כשנכנסנו לאולם הרחצה, שהיו בו מקלחות למכביר, באו עשרה ספרים בסינורים לבנים וגילחו את כל שיער גופנו. גילוח זה אמנם לא נעם לנו, אבל נאלצנו לשתוק. עם עוזבנו את בית המרחץ הכניסונו לצריף הסגר ולפי ההוראות היה עלינו להישאר בצריף בידוד זה במשך 10 ימים. אחד מבינינו חמד לו לצון ואמר שצריף זה מזכיר לו את “אי־הדמעות” (אליס איילנד) בו מבודדים לתקופה מסויימת את הבאים לארה"ב.

בערב הראשון לשהותנו בצריף זה טרם יכולנו לקבוע באיזה קו נוקטים כלפינו. אמנם, לאחר ההתעללות המחודשת של אנשי השמירה מיד עם עוברנו את נארילסק היפה; העלייה במשעול המלא חתחתים אל המחנה המוקף תיל דוקרני ועצם מקומו של המחנה בשממה מכוסה שלג, כבר אמרו לנו שפחדנו לא היה לשוא, אבל כרגע לא הרגשנו אפילו שאנו אסירים. להיפך: נכנסו אלינו הרבה חיילים וקצינים של המ.ג.ב. ששוחחו אתנו באדיבות ואמר לנו: “עליכם לדעת שמקום זה מעלה את מצב רוחם של האסירים שאינם משתמטים מעבודה והאסירים העובדים מרוויחים הרבה יותר מהפועלים החופשיים ויש להם האפשרות לקנות בחנות של המחנה אפילו שוקולדה, כל מיני שימורים, אבקת חלב, סוכר למכביר, לחם לבן, עוגות וכו'. אם תעבדו במסירות תוכלו אפילו לשלוח סכום ידוע למשפחותיכם וגם לקרב את שיחרורכם. אין לכם לחשוב שאם דנו אתכם ל־25 שנות מאסר יהיה עליכם באמת לשבת זמן ארוך כזה”. אני, בהיותי אסיר ותיק, הבינותי יפה את פירושה של שפת חלקות זו, אבל על רוב האסירים עשו דיבורים אלה רושם כביר והחלו להראות סימני אחווה והכרת תודה לחילים ולקצינים האורחים. הם נטו באמת להאמין שהמקום איננו כל כך נורא כפי שתארנוהו לפני זה.

כעבור זמן מה נכנס הקצין הממונה על הסדר הפנימי ואמר לנו: “הנני מצטער מאוד שאין ביכולתי להגיש לכם ארוחת ערב מלאה, כיוון שלפי החוק מקבלים אוכל רק האסירים שכבר נרשמו במשרד המחנה. אתם הגעתם רק עכשיו ובמטבח לא הספיקו להכין את ארוחת הערב עבורכם. אבל היות שאנו קומוניסטים הננו, נתנהג עמכם לפנים משורת הדין. נתתי, איפוא, הוראה להביא אליכם את הלחם שנשאר בצריפים, וכן אשתדל לשלוח לכם מרק עד כמה שידי משגת. דעו לכם שאין אנחנו כל כך רעים כפי שתיארתם לכם. אתן לכם ששה שבעה ימים כדי לנוח מעמל הדרך וכדי שתוכלו להכיר את העבודות הנעשות במחנה וכל אחד יוכל לבחור בעבודה שתיראה בעיניו כמתאימה לו ביותר”. לפני לכתו הודיע גם שציווה לחלק חינם לכל אסיר 100 גרם טבק. פני האסירים צהלו מעונג, כי בשורת הטבק עודדה אותם ביותר ובמיוחד גדלה השמחה על ששה־שבעה ימי המנוחה המובטחים.

אם כי הצריף הזה נקרא “צריף הסגר”, היו הרבה מהאסירים הוותיקים שהצליחו לחדור אליו ולהתעסק במסחר. ביודעם שהאסירים החדשים הביאו את בגדיהם האזרחיים, מצאו לנחוץ להפחידם שאם לא יזדרזו למוכרם ייגנבו אותם בהקדם. ואכן, רוב הבאים היו להוטים אחר צורת מטבע ולא נמנעו למכור את חפציהם. האסירים הוותיקים, שבאו לבקרנו בצריף ההסגר, הסבירו לנו, שאף שהאקלים כאן קשה מאוד, הרי ניתן להסתגל אליו, וכן גם בנוגע לעבודה. כמובן, שרוב האסירים שכל ימי חייהם היו עסוקים בעבודות פיזיות, נהרו משמחה בהיוודע להם שכאן יהיה להם מקור פרנסה. העובדה שהם ממשיכים להיות במאסר לא הדאיגה אותם כלל וכלל.

כעבור ימים אחדים ניסה אסיר יהודי ותיק לנחמנו, באומרו שבשביל החלשים תימצא עבודה קלה ונוכל להחזיק מעמד עד שיבוא השיחרור. כשנשאל לאיזה שיחרור הוא מתכוון, אמר שגדולה האמונה גם אצל האסירים וגם אצל הפועלים החופשיים, שעוד מעט תשלח אמריקה את צבאותיה לשחרר את האנשים מעבודת נצחית…

למזלי מצאתי לי מקום ליד גרמני זקן מתושבי הוולגה. הוא היה משכיל ובעל אופי טוב והאנטישמית היתה ממנו והלאה. הוא שמר על ניקיון מופתי והשתדל להשפיע גם על שכניו שיעשו כמוהו. הלילה הראשון של בואנו למקום זה היה ליל כל־נדרי ובראותו שהנני משתמט מלאכול ניחש תיכף את הסיבה וניסה להשפיע עלי שלא אצום: “אם הנך נמצא בתנאים כאלה, אסור לך להתחשב בדת ובמנהגים שהיית נוהג בהם לפני מאסרך”, אמר.

למחרת נכנסו בכל חצי שעה סוכני המ.ג.ב., שהשתדלו להיכנס בשיחה עם כל אסיר ואסיר כדי לתהות על קנקנו ולרשום את דבריו בתיק החדש שנפתח במשרד המחנה. בהיוודע לי על תכסיסיהם אלה החלטתי להסתיר את הסיבה ה“אמיתית” של מאסרי. ואכן, באותו יום, אחר הצהרים, ניכנס אתי בשיחה אחד הבלשים. “נו, על איזה פשע הובאת הנה?” עניתי שנאסרתי על שהנני מאמין בדת. “המ”, נחר, “זה לא כל כך נורא. ומהו העונש שלך?” וכשעניתי לו שדנו אותי לעשר שנות מאסר, קם ממקומו וקרא: “אתה אינך אסיר בכלל והעונש אינו עונש, זאת היא שטות”. כעבור זמן ראיתי שצדקתי בהעלימי את האשמה נגדי, כי הודות לזה לא היפנו את תשומת לבם אלי ולא עקבו אחרי צעדי. אמנם קשה היה לסבור שאנשי הבולשת אינם מכירים את התיקים של האסירים. אבל עובדה היא שכאן התחשבו בהתנהגותו של האסיר, יותר נכון בדעתו המבוטאת של כל אחד ואחד.

ביום החמישי לבואנו פתחו את שערי צריף ההסגר ונכנסו באי כוח האסירים והשלטונות לחלק אותנו לבריגאדות. אותי כללו ברשימת העובדים השחורים, שעליהם להימצא כל הזמן בחוץ, למרות הקור הנורא והאכזרי השורר במקומות אלה. לפנות ערב שוב שלחו אותנו לבית המרחץ ואחרי הרחיצה נתנו לנו שני זוגות לבנים חדשים, מכנסי צמר גפן ומעיל חם קצר.

למזלי צורפתי לבריגאדה שלראשה נתמנה היהודי המתבולל שפגשתי במחנה המעבר. הלה, שהיה מעורב עם הרוסים וידע את דרכי הגישה אליהם, הצליח להשתמט מעבודה פיזית וגם לקבל משרת מפקח־עבודה. ביום הראשון לעבודה היה עלינו לשאת ממקום למקום גזרי עץ גדולים וכבדים מדי להרמה אפילו במאמץ משותף של שלושה עובדים חלשים כמוני. והנה פלא: עודנו מנסים להתגבר על גזר עץ זה, ניגש אלינו אסיר ותיק אחד, חטף את המכשלה, הרימה על שכמו והלך לו בצעדים מאוששים למקום המיועד. הסתכלנו בו כעל איזה ענק בעל כוחות עצומים. אך העברנו שלשה גזרי עץ כאלה וכבר לא היה באפשרותנו לקום ולהמשיך בעבודה, כי הלכנו והתנודדנו כשיכורים ולבסוף נפלנו על השלג. המשגיח שלנו היה עובד עצות בראותו שעל־ידי עובדים תשושים כמונו, המהווים חלק מהבריגאדה שלו, הוא מסכן את עמדתו במחנה זה, שכן לא יוכל למלא את המיכסה. הוא ניסה לפייס אותנו בדברים ולהשפיע עלינו לעשות כל מאמץ, כדי שלא נהא מטרה לנזיפות שאנו עצלים ומשתמטים מהעובדה, אבל דבריו לא היה בהם כדי לנסוך בנו את הכוחות המתאימים. גם שכר העבודה המובטח לא נשא אתו את הקסם הזה, שכן אסיר שלא מילא את המיכסה לא היה מקבל אף פרוטה אחת. אך כאן המקום לציין שבהבדל מן התנאים ששררו במחנות בשנות המלחמה לא קופחו אסירים כאלה במנות האוכל הכלליות.

נמצאו אמנם אנשים, מאלה ששמעו את הרצאתי בקראסנויארסק שהשתדלו למצוא עבורי עבודה יותר קלה, אבל ללא הצלחה לעת־עתה. בצאתנו לעבודה ביום הרביעי נתחוללה סופה איומה וטילטלה אותנו ממקום למקום, היקשתה עלינו את הנשימה וגם לא יכולנו לראות האחד את השני. מעניין, שהרוסי שהיה אתנו לא נפגע מן הסופה אפילו במשהו. הוא המשיך ללכת ורק מפעם לפעם היה מוציא קללה מפיו. השתדלתי ללכת כשגבי מופנה לסערה וגם בזה לא נושעתי. למזלי נמצאו שוב אנשים טובים שריחמו עלי ואחזוני בזרועותי. לא היו שום סיכויים שהסופה תירגע אפילו לרגע קט, וההליכה למקום העבודה ארכה זמן רב. עד היום איני יודע איזה כוחות עמדו לי שבכל זאת הגעתי למקום העבודה. רק זאת אני זוכר, שלמרות הקור הגדול הייתי שטוף זיעה וגם דם נטף מנחירי. בהגיענו למקום העבודה מצאנו תאים המשמשים לשומרי מסילת הברזל. המקום בתאים היה צר אבל בכל זאת נתן לי השומר מקלט, אלא שהמפקח אילץ אותי לצאת ולהתחיל בעבודת סילוק השלג. כשהסברתי לבריגאדיר היהודי שעבודתנו זו ממילא לא תתן שום תוצאות, מאחר ואין בכוחותינו להכריז מלחמה על הסופה המשתוללת ואנו ממלאים תפקיד של דון קישוט ולא יותר ענה לי שהוא תמים דעים אתי, אלא שבארץ זו מחוייבים גם למלא תפקיד של דון קישוט בלי לשאול שאלות. נסיתי לעבוד ובגלל הסופה שהמשיכה להשתולל לא יכולתי לעשות ולא כלום ולא עברה שעה ארוכה והרגשתי אפיסת כוחות, מחוסר אפשרות לנשום. הבריגאדיר הבין את מצבי והירשה לי להיכנס שוב לתא השומר, בה נשארתי עד הערב.

ברוב עמל ויגיעה הגענו למחנה כשאותי מכסה הזיעה ואיברי הנשימה שלי אינם פועלים בלי מאמץ מיוחד. מיהרתי למרפאה וסיפרתי לרופא על מצבי, אבל הוא אמר לי ברורות: “הנני מבין את מצבך, אבל אין ביכולתי לעזור. כאן מחנה מיוחד במינו שאין מתחשבים במצבו הגופני של האסיר. באופן יוצא מן הכלל הנני משחרר אותך ליום אחד, אף שאני יודע שבכך לא תיוושע”. נכנסתי לצריף כל כך תשוש, שלא יכולתי לאכול ולא לדבר. שכבתי לנוח, אבל הלילה היה לי ליל נדודים בשל הנשימה שקשתה עלי מאוד. כשהאיר הבוקר מיהרתי למרפאה והתורני נתן לי טפות אף והוטב לי במקצת.

אף שמצב בריאותי לא הירשה לי, יצאתי בכל זאת לעבודה, כדי שלא יירשמו אותי ברשימת המשתמטים, ובינתיים השתדלתי להתראות עם ידידים אחדים שהבטיחו לי לשוחח עם בעלי ההשפעה במחנה כדי להעבירני לעבודה הנעשית תחת קורת גג. למזלי נמצאו תמיד אנשים שעזרו לי בזמן שסופה השתוללה. לעבודה שיכולתי להוציא לפועל לא היה כל ערך, אבל עצם השהייה תחת כפת השמים בתנאים כאלה גרמה לי הרבה יסורים וסבל. ואמנם, אסיר אחד סיפר לי שאחד מקציני המחנה אמר לו בגלוי: “אין לנו שום צורך בעבודתכם, אבל יש לנו צורך בסיבלכם”. רוב האנשים שהובאו לכאן לא היו מסוגלים כלל וכלל לעבודה מסוג זה ובכל זאת אילצום להישאר כל היום תחת כיפת השמים. לי היה ברור, שאם המצב הזה יימשך עוד זמן ידוע הרי קיצי קרוב. הפעם נמשכה סופת השלג רק אחד עשר יום ועם דעיכתה הוטל עלינו לסלק את השלג מן המסילה. לכאורה לא היתה זו עבודה קשה והרבה התפלאו למה קוראים לה “עבודה מפרכת”, אבל לתשושי הכוח שבינינו היתה זו עבודה שסבל וייסורים רבים כרוכים בה. כי כשהיינו באים למחנה היו הידים מתנפחות.

הרופא הפנימי בכל זאת שלח אותי לרופא מנתח וזה מצא לנכון לשחרר אותי שוב ליום, בתקווה שאם אנוח יום אחד תרד התפיחות. כעבור היום לא עברה התפיחות וגם שחרור לא ניתן. בראותם את ידי הנפוחות הביעו האסירים את תימהונם על שהרופא לא נתן לי שחרור לזמן יותר ארוך. הסיבה לתמיהה זו נתגלתה לי כעבור כמה ימים: הרופא המנתח היה יהודי שהסתיר את יהדותו וקרא לעצמו “רוסי”. הוא פשוט חשש לעזור לי שמא על־ידי כך תתגלה זהותו. עם ידים נפוחות כאלה יצאתי למחרת לעבודה וכשביקשתי אז מאת מנהל המרפאה לבדוק את ידי ולשחרר אותי, היפנה אותי שנית לרופא המנתח. בבואי אל האחרון נזף בי על שאני "מבלבל לו את המוח,. בראותי שאין לי מה להפסיד אמרתי לו, שלו היה שם משפחתי איבנוב או פטרוב בוודאי היה משחרר אותי, אלא שמהיותי יהודי אין הוא מוצא לנחוץ לשחרר אותי. לשמע תשובה זו איים עלי שיתאונן בפני קצין המחנה על הוצאת דיבה ואני אמרתי לו שלהתאונן מותר לו, אבל למלא את תפקידו כרופא הוא מחוייב ואסור לו לציית לתורת הגזע של היטלר. הוויכוח לא הביא לידי תוצאות חיוביות ובאין ברירה נאלצתי להמשיך ללכת לעבודה. לאט לאט הגיעה התפיחות עד הכתפים ולא יכולתי בשום אופן להחזיק את האת בידי ורק הייתי מתהלך הלוך ושוב, שלא לקפוא מקור. היתה זו שלשלת ארוכה של סבל, עינויים וייסורים: כל ערב הייתי רץ לרופאים, אבל הם לא מצאו לנכון לשחררני. אחד מידידי יעצני להשתמט מהעבודה, שכן רק אז אפנה את תשומת לבו של שלטון המחנה והוא ידרוש דין וחשבון מאת הרופא הממאן לתת לי את השיחרור. לא הייתי צריך להשתמט, כי בינתיים הגיעה הוועדה הרפואית ובהראותי לה את ידי הנפוחות, התפלאו מאוד שלא קיבלתי שיחרור, אבל הם גם הופתעו לראות שבתיק הרפואי שלי היה רשום שהנני משוחרר כבר עשרה ימים. נאלצתי להביא את הבריגאדיר והוא אישר שבמשרד המחנה אמרו לו שאינני משוחרר. כנראה שהרופא רשם את שיחרורי ביום בוא הועדה. איך שלא יהיה, הצלחתי לשכנע את הוועדה שכאן סולפה האמת והיא נתנה פקודה לשחררני ל־10 ימים. מני אז לא הסתכלתי יותר בפני הרופא הזה וגם הוא השתדל שלא להביט בפני בעת ביקורי במרפאה.

מחנה מיוחד בחומרתו.    🔗

עבר רק זמן קצר לשבתנו במחנה זה והודיעו לנו שמהיום והלאה נחשב מקומנו למחנה מיוחד לאסירים המסוכנים לשלטון הסוביטי ולפי ההוראות שנתקבלו ממוסקבה על כל אסיר לציין על בגדיו את מספר התיק שלו ושבכל צריף יהיה מפקח, נספח צבאי של הבולשת, שבידו תהא רשימה של כל האסירים בצריף והוא יבדוק אם האסיר ממלא את הצו הזה באופן קבוע. את המספר נדרשנו לציין על כל חלקי הלבוש. מילאנו את הצו, אולם בשובנו מן העבודה הוכנסנו לצריף ולאחר החיפושים איימו לשלוח אותנו לצינוק, מכיוון שלפי דעת השמירה הטלאי, שעליו ציינו את המספר, קטן מדי. הם נתנו לנו חתיכות בד וצייר מיוחד רשם עליהן את המספר בסיפרות גדולות.

כל ערב היו סוגרים עלינו את דלת הצריף לכל הלילה וגם אסור היה לנו לעבור מצריף לצריף אפילו לפני סגירתו. על כל עבירה קטנה, כגון אם מישהו החזיק בידו סכין או כפית מחודדת, היו נשלחים לצינוק ל־10 יממות ויותר; אם מישהו שכב על הנארה לפני הצילצול, היה נשלח ל־10 יממות בצינוק; אם נמצא אצל מישהו עפרון, היה נשלח ל־20 יום בצינוק; על אי־ציות לפקודות הבריגדיר היה צפוי עונש של חודשיים בצינוק, או 10 שנות מאסר נוספות. הוטלה משמעת צבאית במלוא מובן המלה וכשהיה נכנס אחד מאנשי השמירה צריכים היו האסירים לעמוד דום; עם הצילצול בבוקר היה האסיר חייב ללבוש את בגדיו ולסדר את משכבו בזמן של לא יותר מ־5 דקות ולהתייצב בשורה כדי ללכת בלוויית החייל הממונה על הצריף למסעדת המחנה ושם לשתות בחיפזון את המרק, לקבל את מנת הלחם ולעמוד שעות על יד השער עד שייקרא במספרו לצאת לעבודה. רע ומר היה גורל אותו האסיר שאיחר ולא התייצב בזמן ליד השער. מחנה זה מנה יותר מ־12000 אסירים ומספר הבריגאדות הגיע ל־400. לכן, עד שסיימו את המיפקד ועד שפתחו את השער עברו שעות והעמידה באפס מעשה, שהיתה מלווה באיסור תנועה חמור, גרמה להרבה אסירים מחלות גופניות ונפשיות. כל בוקר נערכו חיפושים ליד השער ועל אף הקור נאלץ היה כל אסיר לפתוח את אזורו, את מעילו, את כותנתו ואפילו את מכנסיו. הורגלנו להתעללויות אלו והבינונו שחיפושים אלה הם חולייה יזומה בשרשרת הייסורים שלנו.

ההליכה מהשער למקום העבודה ארכה תמיד כשעה וחצי ובסופה, שלא היתה נדירה כלל, ארכה הדרך אפילו שלוש שעות.

במחנה זה היו מתקבלים עתונים, אלא שלא כל אסיר רשאי היה לקרוא בהם, וביחוד לא האסירים המשכילים.

כיוון שלפי ההוראות של שלטונות המחנה נאלצו האסירים להימצא מחוץ לצריפים במשך 12 שעות ביום, ברור שהם סבלו מאוד מאיתני הטבע והסופות שהשתוללו כמעט בלי הרף והקור, שהיה מגיע ל־60 מעלות מתחת לנקודת הקיפאון, פגעו בנו להשחית והיו מקרים רבים של קפיאת רגלים, ידים וחלק מהאף. ומשקפאו איברים אלה, לא תמיד נשארו צמודים לבעליהם.

כאן שררה אפילה במשך עשרה חדשים וחצי – הלילה הפולרי – ובלילה הארוך הזה התנהלה העבודה לאור זרקורים. במשך חודש וחצי לא היה לילה בכלל – היום הפולרי. מחצית האסירים היו עסוקים בסילוק השלגים ועבודה זו לא היתה אלא ברכה לבטלה, שהרי אין בכוח אנוש לצוות על השלג שלא ירד ועל הסופות שלא ישתוללו. כל העבודה הזאת לא נעשתה, איפוא, אלא כדי לקיים את דברי הקצין “אין אנו מעוניינים בעבודתכם אלא בסבלותיכם”.

התושבים הוותיקים של המחנה היו מייעצים, שעם הקפאת הפנים, שסימנה הוא הבוהק המתפשט עליהם, יש להתחיל מיד בהתכופפויות והזדקפויות מרובות עד שהלבנונית מפנה את מקומה לצבע האדמדם. העצה היתה עצה נאמנה, אלא שלא תמיד היה הנפגע מרגיש בכך בעוד מועד. אף שרוב האסירים היו לובשים “כובעי־גרב” שכיסו את כל הפנים ובהם אשנבים קטנים בשביל העיניים, לא עמדו להם כובעים אלה ובעיתות סופה היה נוצר אצלם קרח על הגבינים והריסים והראייה היתה מיטשטשת.

לפעמים היתה הסופה מטלטלת את אחד האסירים אל האיזור האסור בכניסה ועל “פשע” זה היה כדור פולח את ראשו.

האמת ניתנה להיאמר, שרק בני־בלי־מקצוע שבין האסירים היו גלויים על־־פי־רוב לפגעי הטבע האכזרי ושפר חלקם של בעלי־המלאכה ־ מכונאים, מסגרים, נגרים, סנדלרים וחייטים. אלה עשו מלאכתם בצריפים מוסקים. גם לנו נתנו אפשרות להתחמם בזמן ההפסקה הקצרה באמצע היום. אז הירשו לנו להיכנס לצריפים הקטנים שהיו מפוזרים פה ושם. אולם בצאתנו ממקומות מוסקים אלה היינו מרגישים את הקור ביתר שאת. התרופה היחידה היתה אז להמשיך בתנועה, היינו בעבודת סילוק השלג, שהיתה לנו לזרא בשל חוסר ההגיון שבה.

אגב: מדבר שממה זה, שהיה מעורטל מכל עץ או שיח, הכיל בחובו כמויות ענקיות של פחמי אבן. עובדה זו מוכיחה שבימים פרי־היסטוריים היה איזור זה מכוסה בצמחייה מאוד עשירה.

כשש מאות אסירים היו עסוקים בהנחת מסילת הברזל שנועדה להעברת הפחם ועפרות המתכת מן המכרות אל בתי החרושת. מסילת ברזל זו דרשה גם היא קורבנות לא מעטים מבין אותם האסירים שעסקו בסילוק השלג ממנה. נהגי הקטרים לא ראו צורך לעצמם להזהיר עובדים אלה על־ידי צפירה, ולא תמיד היה סיפק בידי אסיר זה או אחר להיחלץ מפגיעת הרכבת בשעה שעבדו בערוץ ארוך וצר. הייתי פעם עד ראייה איך שהקטר דרס אדם צעיר, שנאסר כחודש ימים לאחר נשואיו. הנהג אמנם עצר את הרכבת, אולם לאחר שבדק את הגלגלים המשיך בנסיעה כאילו לא קרה ולא כלום. בראותי שלא אוכל להחזיק מעמד התחלתי משכים ומעריב על פתחי המרפאה, אלא שזה היה ללא הועיל, כיוון שכמה מבין הרופאים האסירים נאסרו על שיתוף פעולה עם הנאצים והם המשיכו את ההתעללות ביהודים. לאסיר יהודי היו מתייחסים בבוז ואיבה ורק לעתים רחוקות היו מכניסים יהודי חולה לבית החולים.

שלטונות המחנה היו עושים כל אשר לאל־ידם כדי למנוע התיידדות בין האסירים לבין עצמם ובין האסירים לבריגאדירים. האמצעים לכך היו העברות תכופות של קבוצות אסירים מצריף לצריף ועידוד המלשינות. ביותר סבלו מכך האסירים היהודים, ששימשו השעיר לעזאזל. הרבה פעמים קרה שהאסירים היו מטמינים כלי מים בנארה וכשהיהודי היה שוכב על מקומו ורוצה להתכסות היו המים נשפכים על משכבו. הם היו מצפינים את בגדיו ורק כשכבר עמדו לעזוב את הצריף זרקו לו את הבגדים. הכוונה היתה שיאחר לצאת וייענש, וכי אפשר היה ליהודי לצפות ליחס אחר מצד אותם האסירים שהיו מתגאים על שלקחו חלק חשוב בהשמדת היהודים בזמן הכיבוש הנאצי? כך היו אומרים: “במשך ארבע שנים הכינותי קציצות מגופות של יהודים מומתים ווזורקם לחזירים ולכלבים; במשך זמן רב הייתי סוחר בבשר יהודי, אבל מכיון שתמיד נודף ריח שום מהיהודים לא יכולנו להתענג ממנו כמו מבשר אחר”. היו כאלה שסיפרו בהנאה מרובה איך שהיו אונסים צעירות יהודיות, מתעללים בהן ואח"כ רוצחים אותן בצורה אכזרית ביותר. אולם אל נא יטעה הקורא לחשוב שהם נאסרו על התעללותם ביהודים. לא. הם נאסרו משום שעברו לצד הגרמנים ונלחמו נגד צבאות הסובייטים. בהיפגשי בפעם הראשונה במחנות אלה עם נאצים גרמנים או הונגרים, היו אלה מביעים את תימהונם על שבארץ הסוציאליזם מתייחסים ליהודים כמעט באותו האופן שהתייחסו אליהם הנאצים.

אם היה זה מחנה מיוחד בחומרתו, הרי לא נשמטה מסדר היום שלו, כדוגמת המחנות ה“נוחים” צורת החיפושים. אלה היו נערכים כאן יום יום כמעט. חיפושים אלה נעשו כאן בזמן שהאסירים היו בעבודה. המחפשים היו מגבבים את החפצים שהוציאו מהשקים לתל אחד ובשוב האסירים עייפים וייגעים היה עליהם לאסוף ממנו את מטלטליהם. בשל כך פרצו לעתים קרובות מריבות שנסתיימו בהתכתשויות – להנאת השלטון.

המהנדס לבוביץ.    🔗

אלה מידידי שרצו לעזור לי בהשגת עבודה יותר מתאימה התעניינו למצוא את האדם שבידו תלוי הדבר. ערב אחד סיפר לי אחד הידידים שנודע לו כי במחנה זה נמצא מהנדס יהודי והדגיש את העובדה, שכל אסיר מבלי הבדל דת וגזע מדבר בשבחו. הוא הציע לי להשתדל להתקכל לראיון אצלו. אמנם קשה היה מאוד להוציא ראיון זה לפועל בזמן העבודה, כי הבריגאדירים השגיחו בשבע עינים שמישהו מהאסירים לא ישתמט, חלילה, מן העבודה אפילו לשעה קלה. כדי להשיג את מבוקשי הודעתי לבריגאדיר שהנני מרגיש חום ומבקש רשות להיכנס למרפאה במקום העבודה. בקשה כזו היה הבריגאדיר מוכרח למלא ואז ניצלתי את ההזדמנות לדפוק על דלתו של אדם מצויין זה. בהיכנסי אליו הכרתי בפניו שאמנם אציל רוח הוא אדם זה. “מה רצונך?” פנה אלי בקול יבש וחודר. סיפרתי לו בקצרה על מצבי ובקשתי ממנו לתת לי עבודה במקום סגור. הוא עיווה פניו ושאל אם הנני בעל נתינות זרה, שכן לפי המבטא שלי הוא מבין שאינני יליד רוסיה. סיפרתי לו מה הביאני לארץ זו ולמחנה זה ושעלי לרצות את “עווני” בשבעים וחמש שנות מאסר. הוא החוויר ואמר לי לחזור לעבודתי ושהוא ישתדל לעשות דבר מה בשבילי ושאבוא אליו כעבור ימים אחדים. כשבאתי אחר־כך לא מצאתיו. במשך שבוע ימים חיפשתיו עד שפגשתיו בדרך, ואז התנצל שבמחנה זה אין ביכולתו למצוא לי עבודה מתאימה לפי ערכי. כשהסברתי לו שכל מבוקשי הוא רק לעבוד תחת קורת־גג, הבטיח לעיין בדבר. כעבור עוד שבוע ראה אותי בזמן שאחד הבריגאדירים התעלל בי ואני נופל מתבוסס בדמי. הוא ניגש אז לבריגאדיר, רשם את מספרו ואח“כ אמר לי: “דע לך שעבודתך במקום זה נגמרה. יותר לא תחזור למקום עבודה זה. אתה תעבוד במקום המתאים לך”. כעבור חצי שעה הובהלה העזרה הראשונה שהביאה אותי למרפאה. במרפאה חבשו את פצעי, עשו לי כמה זריקות והרופא התורני כיבדני בכוס קפה מתוק. “אני מבין לרוחך”, אמר הרופא, “אבל עליך להסתיר את עינויי נפשך. פראים אלה רק נהנים בראותם סבל מוסרי אצל אדם אינטיליגנטי, נוסף על הסבל הגופני”. הדם של הפצע לא נעצר והרופא נאלץ היה לעשות לי תחבושת חדשה, ובעשותו זאת נכנס המהנדס בלוויית קצין המחנה ואמר: “הראה לקצין מה עשו הפושעים הארורים לאסיר כמוך”. הקצין שאלני איך קרה הדבר, רשם את הכל ופנה למהנדס: “לא אני מערבב את האסירים השקטים בין הפושעים המשתוללים, זהו עניינה של מוסקבה. אבל הנני מבטיחך שאשתדל להקל על סבלו של אומלל זה”. אותו רגע הוציא המהנדס חבילה קטנה מכיסו ותחבה לכיסי ואמר “אל תיפול ברוחך. גם אני שתיתי מאותה כוס. במוקדם או במאוחר יופיע הצדק ותיגאל מתופת זו”. הקצין נהם לאות הסכמה לדבריו של המהנדס. לפני צאתו פנה הרופא לקצין ואמר: אני מוכרח לכתוב פרוטוקול שלאסיר דרושה מנוחה מוחלטת, ומיכוון שאיני רשאי לשחררו ליותר מיממה אחת אני דורש את אישורך”. הקצין חתם על הפרוטוקול ולפני צאתו אמר שעוד הערב ישלח את הבריגאדיר ל“מקום הבראה” שכזה, שיזכור אותי כל ימי חייו. נשארתי במרפאה עד תום שעות העבודה ולפי פקודת הרופא הובאתי למחנה במכונית והוכנסתי תיכף לבית החולים. הודות לזה שמנהלת בית החולים היתה חופשיה, היא קיבלה על עצמה להחזיק אותי בבית החולים עד שיירפאו הפצעים. אותו ערב נכנסו שני קצינים של הנ.ק.ו.ד. לגבות את עדותי נגד הבריגאדיר. עדותי היתה כך: “כל זמן העבודה לא היה במקום העבודה, כי אם הסתתר אי־שם במקום חם. לפנות ערב, יצא כשהוא בגילופין, כביכול להשגיח על העובדים, ופתאום קפץ עלי בגידופים שאני מנסה לרמות אותו ואת השלטון הסובייטי. עניתי לו שלפושע שעבד במשך 4 שנים רצופות עם ההיטלראים אין רשות לדבר רמות. על כך פצע אותי”. חתמתי על הפרוטוקול והקצינים הלכו להם. למחרת נכנס אלי המנהל התרבותי שבמחנה ושאל אותי אם כוחותי מרשים לי לספר לו בפרוטרוט את כל מה שקרה. כשעניתי בחיוב, הוציא פנקס ורשם את הכל. אח"כ קם ממקומו ואמר לי: “איזה אדם אתה, שלא לקחת גרזן ומחצת את ראשו? האם ימי השואה לא לימדוך שאסור להיות כצאן לטבח. הנה, המתקוממים בגיטו ורשה. הלא הם רשמו דף זהב בתולדות היהודים! אני מייעץ לך שלהבא לא תהסס מלמחוץ את ראשו של נבזה שכזה. אני מבטיחך ששום דבר לא יארע לך אז. נו, ברנש זה כבר לא יזכה לחיות הרבה עלי אדמות, אנו נשתדל לשלוח אותו בהקדם האפשרי לעולם שכולו טוב”.

כעבור יומיים קבלתי הודעה ממשרד המחנה שהועברתי לבריגאדה העובדת במקום סגור. הבינותי שהמהנדס קיים את הבטחתו במלואה.

אם אמנם התנאים בבית החולים היו הרבה יותר טובים בהשוואה לתנאים הרגילים, הרי היו כאן גילויי אנטישמיות חריפה מצד שכני החולים וברצון רב הייתי עוזב את בית החולים, אילו היה הרופא מרשה לי זאת.

הבריגאדיר האסטיני.    🔗

למן היווצר המחנות באו השלטונות לכלל דעה שהנוגש המתאים ביותר בשביל האסירים הוא אותו האדם המושחת שכל ימי חייו עסק במעשי גניבה וגזילה, שבדרך כלל הינו בעל אגרוף רשע מצד אחד ומלחך פינכא מצד שני. לבריגאדיר היה שלטון מלא על האסירים ויכול היה לעשות בהם כרצונו: להושיב אותם בצינוק, לגזול מהם את לחם חוקם ולהרביץ בהם מכות כאוות נפשו. בדרך כלל לא היטו השלטונות אוזן לתלונותיהם של המעונים. זה היה הקו, שרק לעתים רחוקות סוכל על־ידי אותם האנשים אשר צלם האלהים נשמר בהם.

אחד מהבריגאדירים היה האסטיני הזה. לפי חיצוניותו אפשר היה לחשוב אותו לרומני, ארמני, הונגרי, יוגסלבי, פורטוגזי, ואפילו יהודי. במחנה־המעבר היה צנוע ונחבא אל הכלים והיה פוגש כל אחד בחיוך ועשה רושם שהוא אחד מהישרים שבמחנה, אלא שהוא השתייך לשבט האסטיני, הידוע בכל רחבי קווקז בערמומיותו, במזגו החם ובתאוות הרצח שלו. רק נתמנה לבריגאדיר וכבר גילה את ציפורניו. בבוקר, כשניתן הצילצול לצאת לשער, התנפל עלי בחימה שפוכה באמתלה שאני מתלבש באיטיות ושבפעם הבאה יערוף את ראשי מעלי. “עליך לדעת שאני הכל יכול. שהנני מורך, אביך, ואפילו מפקדך”. לא הסתרתי את איבתי כלפיו ואמרתי לו שהוא יכול להשמיע דברים אלה לבני עדתו ולא לי; שבשבילי הינו סמרטוט ממדרגה ראשונה, נבל ורוצח אבל לא מורה ולא אב. הא הביט אלי בעיניים עצומות למחצה וענה בשקט: “בקרוב תיווכח עם מי הצדק. עוד תנשק את רגלי ותצעק, אבי היקר והנכבד”. עניתי לו שאשרי המאמין.

כעבור יומיים נטפל אלי בזמן העבודה וצעק שאין לי מושג לא רק מעבודה אלא אפילו איך להחזיק את האת והתחיל לחנך אותי בתורה זו. אחרי שציווה עלי להוכיח לו שלמדתי את התורה ונוכח שאינני עובד במהירות הרצוייה לו חטף ממני את האת ואיים שימחץ את ראשי ופתאום התחיל לצעוק: “אתם היהודים הייתם רגילים שהגויים יעבדו עבורכם ואתם רק תפקדו עליהם. תקופה זו עברה. הודות לידידי היקר והנערץ אדולף היטלר חל שינוי ערכים בעולם. כעת יהיה אחרת: הז’ידים יעבדו בשביל הגויים והגויים יתנו את הפקודות”. עניתי לו שהוא חי בעולם ההזיות ושבל יחשוב שהיטלר עוד חי וקיים ושתקופת היטלר הלכה לבלי שוב ואם ישנם עוד שרידים המתגעגעים לתקופה מנואצת זו עליהם להיכנס למחיצתו של מורם ושמה יוכלו להמשיך במשטמה כלפי היהודים כאוות נפשם.

שיחה זו נמסרה למנהל התרבות שבמחנה דווקא על ידי שני אסירים רוסים והוא ביקש ממני לספר לו את כל הפרטים עליה. גם אז חתמתי על פרוטוקול, אבל התוצאות היו אחרות לגמרי – ברנש זה נתמנה לקומנדאנט של המחנה, זאת אומרת שהפך להיות ממונה על כל הבריגאדירים. זה היה לפני שהוכנסתי לבית החולים, ועל־כן, כאשר חתמתי על הפרוטוקול השני בבית החולים לא הסתרתי מהמנהל התרבותי את חששי. “לא”, ענה בחיוך איש שיחי, "כנראה שאינך מכיר את התכסיס הסובייטי. הם בכוונה תחילה מעלים את איש חרמם לאיגרא רמה, כדי שנפילתו תהא לבירא עמיקתה. בצאתי מבית החולים נפגשתי עם המנהל התרבותי והוא אמר לי בפנים מחייכות: “נו, תגיד לי כעת, איפה הוא האסטיני? הוא כבר נשלח למבצר הידוע של פטרופבלובסק. משם אין חוזרים”. הבינותי שהפעם הגורם הכי נכבד לחיסול אויב זה היה המהנדס.

מה שלא עלה בידי המהנדס, המנהל התרבותי ואפילו שלטון המחנה, אילו היה מעוניין בכך, עלה בידי האוקראינים המערביים. הלכו ונתרבו המקרים של התעללות הבריגאדירים באסירים עד שהוגדשה הסאה והאסירים הבינו שהגיע הזמן לשים קץ לשערוריות אלה ולהוכיח לצ’קיסטים שגם האסירים יודעים איך לשלם למתעללים בהם. למרות שאסור היה להחזיק אפילו כפתור ממתכת, הצליחו האוקראינים להגניב למחנה סכינים גדולים. האוקראינים ניצלו את הסופות. בעיתות סופה היו זורקים מעל לגדר את הנשק למחנה, שכן לא יכלה אז השמירה לראות את הנעשה, והם היו נכנסים דרך השער ללא כל פחד מפני החיפושים. השלג שימש “סליק” מצויין לנשק עד לשימוש בו.

איבנוביץ.    🔗

בעומדנו פעם לצאת לעבודה ראיתי ליד השער צעיר, שבגדיו המגונדרים לא יכלו להעיד עליו שגם הוא נמנה על האסירים. בדרך כלל עמדו ליד השער, בזמן יציאת האסירים לעבודה, קצין המחנה או סגנו, המפקח הכללי על גדוד השמירה, הרופא התורני ובאי־כוח האסירים – הקומנדאנטים. לקומנדאנט היו בגדים יותר חדישים מבגדי יתר האסירים, אבל בצורתם לא נבדלו, בו בזמן שצעיר זה לבש בגדים אזרחיים חדישים ונאים. לכל היותר אפשר היה לחשוב שהוא נמנה על סוכני הנ.ק.ו.ד. צעיר זה ניגש לבריגאדה שלי וצעק שהוא מוכרח להעניש את כולנו על רשלנותנו, שלא הופענו בשעה המדוייקת. אם כי איחור זה לא גרם לאיחור כללי של יתר הבריגאדות, בכל זאת החליט להעניש אותנו על זילזול במשמעת המחנה. לא הועילו שום הפצרות והוא נתן פקודה לסרג’נט התורני ליד השער שבשוב הבריגאדה שלנו מן העבודה תחכה שלוש שעות עד שתורשה להיכנס. בבריגאדה עבר ריטון בשעה שהחלה את דרכה לעבודה. בשובנו, ב־7.00 בערב, הודיעו לנו שנישאר שלוש שעות בחוץ, כדי לרצות את עווננו. בעומדנו כך התחוללה סופה קשה ולא היה שום מקום שאפשר היה למצוא בו מחסה, ומה שהרגיז ביותר היה שהעונש בא לאחר שנמצאנו מחוץ לצריפים במשך 12 שעות וחזרנו עייפים וייגעים מן העבודה. כרגיל, במצבים של דיכוי־יתר מביעים האסירים את התמרמרותם על ידי מבול של קללות על הקומוניסטים ושלטונות המחנה. הפעם הושמעו גם איומים כלפי אותו ברנש: “נרטש את בטנו; נפיל לו את כל השיניים!” כעבור רגעים כבר נשמעה הסכמת כולם “לחסל צורר זה”. כעבור זמן מה הורגשה שוב תסיסה בין האסירים על שאיבנוביץ, זה הברנש המגונדר, הציע לשלטונות סידרת ענשים נוספת על זו הקיימת.

בין ההעברות המרובות הועברתי גם לצריף בו היה אינגושי אחד (שם שבט קווקזי קטן). הוא שאף לגדולות והתיימר להשתלט על אסירי המחנה והירבה להציק לאסירים שנפלו לידו. הוא התפאר על היותו מן הקומוניסטים הותיקים, המשתדלים לבוא לעזרת השלטון בכל עת ובכל אצמעי. – “אם הנך אסיר בבית הכלא או במחנה” הטיף, “הרי למרות הכל הנך אזרח סובייטי, ובתור שכזה אתה צריך לדעת לפני מי לתת דין וחשבון על מיכסת עבודתך”. ללא כל סיבה היה סוטר על לחיים של אסירים, ואפילו קשישים ממנו בהרבה, וכשהיו נכנסים אנשי הצ’יקה לערוך חיפושים היה פוגש אותם בזרועות פתוחות, מסתודד ומתלוצץ עמהם כאילו היה אחד מהם. התנהגותו זו והעובדה שעל אף השתמטותו מכל עבודה היה נסבל ע"י שלטונות המחנה, נתנו יסוד להאמין שהוא סוכנה של הבולשת.

בהיעדרו של אינגושי זה הייתי מנצל את ההזדמנות לחטוף שיחה קצרה עם בלשן אחד, אוקראיני, לפי המוניטין שהוציא על עצמו, אבל יהודי לפי קלסתר פניו. היינו משוחחים בגרמנית על נושאים בלשניים וכן על עניינים הנוגעים לחיינו הערטילאיים, לעתים הייתי מתייעץ אתו על כמה שאלות בוערות שעמדו על הפרק. הוא עלה לגדולה ונתמנה בריגאדיר ומשום זה ידע לספר לי כמה סודות מן החדר. באחד הימים המסוערים בשל התעללות אכזרית של הבריגאדירים אמר לי: "נו, מה תגיד על החדשות האחרונות? הנה, רק לפני רגעים מספר חיסלו את איבנוביץ, זה היה כשחזר מהשער. אחרי שיצאה משמרת הלילה דקרוהו ארבעה אסירים והשמירה מצאה אותו במצב של גסיסה והוא מת בדרך לבית החולים. לפי דעתי לא יסתפקו האוקראינים המערביים בחיסול נבזה אחד בלבד והם בוודאי יקיימו את שבועתם לנקות את המחנה מבוגדים,.

עודנו מדברים נכנס התורני הממונה על צריפנו. כמצווה קמנו ועמדנו דום. הוא הסתכל בכל אחד ואחד והתחיל לנאום לפנינו. סיגנון דיבורו היה כל־כך מגוחך שאלמלא מוראו היינו כולנו צוחקים עד לדמעות. וכך אמר הנואם, שכל השכלתו באה לו מכיתה א' של בית־ספר עממי: “נו, פאשיסטים בני בליעל. קונטררבולוציונרים, מה אתם חושבים, ימח שמכם וזכרכם, שאנו הצ’קיסטים מפחדים מכם? איפה זה נשמע בעולם שאנשים יחסלו חבר על לא עוול בכפו ורק על עובדה אחת שהוא אדם ישר ומסור לשלטון. תגידו, אתם רוצים לחיות? (מכת אגרוף על השולחן). נו, תגידו אתם רוצים לחיות? ומפני מה אינכם חושבים שגם החבר שלכם רצה לחיות? אם רציתם להראות בזה אומץ וגבורה ושהנכם מצפצפים על השלטון, אז למה לא הרגתם את הצ’קיסטים? הנה אני העומד לפניכם הנני צ’קיסט. גשו אלי והרגוני. הנני דורש שהאשמים יודו באשמתם כל זמן שלא מאוחר ואם זה שמרגיש עצמו אשם אינו מעיז להודות באשמת, נמצאהו בעצמנו הודות לעירנות של הבולשת (מכת אגרוף על השולחן). נו, הנני דורש שיבואו האשמים ויגשו אלי”. כשראה שאין מענה, ירק על הריצפה, דפק על השולחן (הפעם שתי דפיקות) וב“ימח שמכם פאשיסטים” יצא.

הצ’קיסטים הכריזו אמנם על מתן פרס למי שיעזור למצוא את הרוצחים, אלא שהפעם חששו המלשינים לעורם.

מותו של איבנוביץ כאילו טיהר את האווירה והאסירים יכלו לנשום לרווחה.

כעבור ימים אחדים נהרג בריגאדיר ובמשך שנים עשר יום עלה מספר ההרוגים לשנים עשר ומאמצי הצ’קיסטים בהתחקותם אחר עקבות המתנקשים עלו בתוהו.

בוקר אחד נקראתי, יחד עם שכני לצריף, אל משרד קצין המחנה. שם נתנו לכל אחד לקרוא הודעה על תיקון בחוק הפלילי הסובייטי, האומרת שעל כל רציחה, באיזו צורה שלא תהיה ומבלי להתחשב במקום הפשע, ייענשו בעונש מוות. אחרי שחתמנו שתיקון זה הובא לתשומת לבנו יצאנו לעבודה. בדרך סיפרו לנו האזרחים החופשיים שהתיקון פורסם בכל בתי החרושת, מפני שגם מחוץ למחנות נתרבו הרציחות. הצ’קיסטים, שחשבו כי התיקון ישפיע, לא היו אלא טועים. הם שכחו עובדה פשוטה שאנשים שנידונו ל־25 שנות מאסר ויותר לא יירתעו מאיום זה.

סוף סוף צירפו אותי לבריגאדת הנגרים. לנגריה היה סניף ליד המסילה ואחרי שנתרבו מקרי הדריסה על־ידי הרכבת הייתי מצווה לעזוב מפעם לפעם את הצריף על מנת להזהיר את העובדים על המסילה,. כמו כן הוטל עלי להזהיר את העוברים ושבים שבשעה מסויימת ייעשו פיצוצים במקום. בגלל תפקידים מיוחדים אלה קיבלתי, אני ועוד כמה אחרים, את הכינוי “משטרת התנועה”. הסרט האדום שנשאנו על השרוול והדגל האדום שהחזקנו כשהיינו ממלאים תפקיד זה שיוו לנו חשיבות מיוחדת והרבה אסירים היו מסירים כובעיהם לכבודנו. לבסוף יצא שבין אזהרה לאזהרה נצטווינו לעשות עבודות שונות ולהישאר תחת כיפת השמים ושינוי המקום לא היה בו משום מועיל בשבילי. ערערתי במשרד על עבודת החוץ שלי והם נעתרו לבקשתי והעבירוני לבריגאדה אחרת.

במוסך.    🔗

מן ההליכה רבת־המרחק לא נחלצתי, אבל בכל זאת הרגשתי שינוי עצום לטובה בהיכנסי אל המוסך. היה זה מוסך ענקי ורחב ידים ששימש לתיקון מחפרים (אקסקבטורים) למיניהם. בקומה השנייה של המוסך היו משרדים ומפעם לפעם הייתי עולה אליהם כדי להתחמם. במוסך לא היו נוגשים המאיצים לבצע את העבודה בהקדם ורוחות הזלעפה לא היתה להם שליטה.

במוסך ניסו ללמדני כמה מענפי המקצוע בבת־אחת, אלא שלצערי לא יכולתי לקלוט את תורת המסגרות כולה על רגל אחת (ולא על שתי רגלי החולות) ונתכבדתי בכהונת מכבד הריצפה. מילאת את המוטל עלי בכל כוח אפשרותי, כדי לסתום את פיות המקטרגים: אספתי גרוטאות וניקיתי את המכונות ואת הריצפה, אך גם כאן לא ארכו ימי שלוותי. הממונה החדש, שבתחילה העמיד פנים שהוא מכבד אנשים מלומדים, החל רוטן וצועק שכל העולם צריך להיות אסיר תודה לאדולף. רצה המקרה והמהנדס שאל אותי כעבור זמן מה איך הנני מרגיש במקומי החדש ואני סיפרתי לו את האמת לאמיתה. הוא רשם לפניו את שם הממונה וכעבור זמן קצר התפטר הממונה ובמקומו בא אחר.

כיוון שבמוסך זה עבדו בשלוש משמרות של 12 שעות כל אחת, יכולתי לנצל חלק מזמן הנופש של 24 השעות לקריאה (בצנעה) ולשיחות עם ידידי מבין האסירים במחנה. באופן רשמי היתה זו הפסקה של 24 שעות, אבל במחנה כבר דאגו שגם זמן זה לא יהא כולו שלי והטילו עלי עבודות מעבודות שונות – פינוי השלג ליד הצריפים והעברת כל מגפי הלבד של הצריף לחדר הייבוש. הבריגאדיר שלי בתקופה זו היה יהודי. לדבריו חונך בבית אסופים, מכיוון שהוריו נאסרו בהיותו ילד. במלחמה נפל בשבי הנאצים, שולח למחנות השמדה והיה “עד” לשריפת יהודים בכבשנים. לדבריו היתה המפקדת שלו הקאניבאלית אילזה קוך. התרועעותו עם האנטישמים המובהקים שבין האסירים הרוסים והיחס הקשה שנודע ממנו לאסירים היהודים בבריגאדה שלו הסבירו לי את הפלא שהוא, בעל הפנים היהודיים הטיפוסיים, נשאר בחיים אצל הנאצים.

לשון הקודש    🔗

במחנה נפגשתי עם מכרי מקראסנויארסק – הבחור מישראל ויהודי מבוכרה. האחרון נהג לדבר אתי רק בלשון הקודש והפגישות בינינו גרמו לנו שעות של קורת־רוח מרובה. בפגישות אלה יכולנו לשוחח על כל מה שעלה על רוחנו, ביודענו שאין כאן אף אחד שמבין עברית. ואמנם כל המרגלים שנשלחו על־ידי הנ.ק.ו.ד. להקשיב לשיחותינו, העלו חרס בידם. קשה היה להם לנחש באיזו שפה אנו מדברים והאסירים היהודים שנשאלו ענו, שבכל אופן אין אני מדברים בינינו באידיש. לבסוף הוטל על הבריגאדיר שלי לעבוד על תוכן השיחות ופעם ניגש אלי ושאל: “למה מבקרים אצלך בתמידות שני האנשים האלה? על מה אתם משוחחים יומם ולילה?” עניתי לו ברורות שאם ברצונו לדעת מה שאנו מדברים שישב ויקשיב. –“אבל הלא אינני מבין את שפתכם”, צעק. – אם הנך כל כך סקרני לדעת, תואיל ללמוד את שפתנו, עניתי. “לא”, ענה, “אין לי כשרונות לשפות, אבל אני מעוניין לדעת על מה אתם מדברים!” – ולי נחוץ לדעת, עניתי, כמה זמן אתה כבר מרגל אחרי! הוא התאדם כסרטן וצעק שאני חייב בכבודו, שכן הוא בריגאדיר.

היות וגם הוא לא הצליח במשימה והבולשת נזפה בו על כשלונו, איים שיעביר אותי ממקום עבודתי הנוכחי. עניתי לו באופן קטיגורי שממני לא יוציא שום דבר, אפילו אם ינקוט בשיטות שהפמליה שלו תצווה עליו.

כעבור ימים אחדים נקראתי לחוקר והוא הציג לפני את השאלה הראשונה על נושא השיחות המתנהלות “במושבה הישראלית”. בתשובה שאלתי אם הוא נוהג לשאול גם כל רוסי ורוסי על תוכן השיחה המתנהלת בינו ובין יתר מכריו. הוספתי ואמרתי שלפי הקונסטיטוציה הסובייטית ניתן חופש דיבור לכל אזרח, ומכיוון שהנני נוהג לפי החוק, אינני מוצא לנכון למסור למישהו על תוכן שיחתי. מובן שגם החוקר איים עלי בכל מיני ענשים, אבל לעת־עתה יצאתי ממנו בשלום. כעבור ימים אחדים אמר לי הבריגאדיר: “אני רק דורש את שלומך ואת טובתך ואני מייעץ לך שלא להיפגש יותר עם מכריך כביכול. חוששני שדווקא הם מרגלים אחריך”. – אם ככה, עניתי לו, עלי להסיק שאם יהודים יחידים כאלה, שנשארו ביהדותם, מתעסקים בריגול הרי נבזה שכמוך, שהשתתף בהשמדת אחינו בגרמניה, בוודאי מתעסק בריגול! פניו אדמו והוא רק ענה שהתכוון לטובתי והלך. כעבור ימים אחדים קיבל הלז קופסת סרדינים והציע לי את החצי ממנה, בתנאי שאמסור לו אי־אילו פרטים על תוכן שיחותינו. עניתי לו שבפגישות מביע כל אחד את צערו על האסון הנורא שקרה⁸ לעם ישראל ועל אסון הפרט, שעלינו להיות במחנה לאחר שכל משפחתנו הושמדה ועלינו גם לסבול סבל נוסף מהאנטישמיות השוררת אפילו כאן במחנה. כמובן ש“גילוי־לב” זה מצידי לא זיכני אפילו בזנב של אלתית. הוא חטף את הקופסה וברח. לאחר מכן נכנס לצריף אחד מחברי והתחיל לשוחח אתי שוב בעברית. הבריגאדיר היהודי מיודעי קפץ ממקומו ודרש מאתנו לשתוק, שכן השפה שאנו מדברים בה “מעוררת בחילה באוזני כל שומעיה, והעיקר שהיא בלתי מובנת למישהו ומשום כך היא צורמת ביותר את האוזן”. עניתי לו שאין בדעתי לשתוק בזמן שהליטאים, הטאטארים וההונגרים יכולים לדבר בשפתם. – “אבל אינך צודק”, הרעים בקולו, “הלא השפה שאתה מדבר בה היא שפה מתה, שרק שוטים לומדים אותה, והעיקר שהיא איננה נחשבת לשפת המולדת שלה והיא שפה פוליטית בלבד ואני, בתור אחראי על הצריף, לא ארשה ששפה פוליטית תישמע כאן”. הוא הצליח להשפיע על יתר האסירים שגם הם יביעו את מורת רוחם על כך ונאלצתי לצאת עם ידידי. למחרת, במקום העבודה, שוב ביקש שאספר לו על תוכן השיחות ושוב עניתי שאנו משוחחים על חורבננו הגדול והנורא. – “איך זה יכול להיות”, צעק “איך זה ייתכן שכל הזמן תדברו רק על נושא אחד”?" – וידידיך, האם אין הם מדברים זה 36 שנים על נושא אחד יום ולילה? שאלתי. במשך עשרות בשנים צועקים ידידיך שברית המועצות היא גן עדן עלי אדמות ושבשום מקום בעולם אין חופש כל כך מרובה, כחופש השורר בארץ הסובייטית. האין זה נושא אחד ויחידי? הוא האדים ואמר: “עכשיו אני מבין שכל שיחותיכם סובבות על תוכן אנטי־סובייטי”.

בערבי שבתות, אם היינו באים בעוד מועד מן העבודה. היינו מתכנסים בצריפו של היהודי מבוכרה. הוא היה מקבל חבילות ממשפחתו והיה מכבד אותנו בתאנים, תמרים וצימוקים לכבוד שבת. הוא גם השתדל לזמר את זמירות השבת. הודות לקשרי עם המהנדס הועבר גם ידידי זה לעבודה יותר קלה. פעם, כאשר הבריגאדיר דרש ממנו את החצי מהחבילה שקיבל, שאם לא כן ישלחנו לצינוק, סיפרתי זאת למהנדס כתוצאה מכך סולק מנוול זה מתפקידו והיהודי הבוכארי נתמנה במקומו. לחנוכה קיבל היהודי מבוכרה חבילה ובה גם נרות חנוכה. הוא לא התחשב עם המצב והדליק את הנרות בפני עם ועדה. שלושתנו שרנו את מעוז צור והוא חילק לנו שוב מן הפירות שקיבל. משנתקרבו ימי הפורים סיפר לנו שכבר בקש מאשתו לפני חדשיים לשלוח לו מצות וכיוון שמבוקשו טרם נשלח לו, היה דואג ומיצר על כך מאוד מאוד וגדולה היתה שמחתו שבדיוק בערב פסח הגיעה חבילת המצות ויכול היה איכשהו לערוך את הסדר.

עריכת הסדר היתה כך: אני מצאתי חדר מבודד. הוא הביא את המצות והצעיר מישראל סיפק תפוחי אדמה מבושלים וקצת בצל; הסתפקנו רק באמירת ההגדה, בשירת חד־גדיא ואכלנו בחיפזון ממש את המצות ותפוחי האדמה. נפרדנו חיש כשהדמעות זולגות מעינינו באמירת לשנה הבאה בירושלים. היתה זו הפעם הראשונה לשבתי במאסר שאכלתי מצות בפסח. את יתר ימי הפסח שמרנו כל אחד לפי מידת יכולתו בו בזמן שהחבר הבוכרי קיים את מצוות הפסח כהלכתן.

את בעיית שמירת השבת פתר על־ידי השתמטויות מעבודה ביום זה והוא היה נערץ על־ידי כל שכניו על עקשנותו בשמירת המסורת.

מאסר הרופאים היהודיים.    🔗

בעובדי פעם במשמרת לילה הלכתי אל המטבח במקום העבודה כדי להביא ממנו שני דליים עם מרק. בהיכנסי לחדר הבישול נעצו בי הטבחים את עיניהם ואחד הבריונים אמר: “נו, עכשיו תספר לנו כמה זמן הנך מתעסק בריגול?” כשלא הבינותי את פשר השאלה צעקו היתר: “שתוק, נבזה יהודי, אנחנו יודעים כבר על התרמיות שלכם. הודות לעירנות הבולשת נתגלה מקור הרעה בקרמל!” מישהו רצה להטיל דלי בראשי וכולם פרצו בקריאת: “בוז לז’ידים מקיימי רשת הריגול העולמית!” בזמן שנתן לי את המרק לחש לי הטבח הראשי שזה עתה שמעו ברדיו גילוי דעת של סוכנות “טאס” על רשת ריגול יהודית שנתגלתה בתוככי הקרמל.

בהגיענו אחרי העבודה למחנה, כבר נודע לי על כל מה שנעשה במוסקבה. בהיכנסי לצריף אחד קפצו עלי ה“פטריוטים” ורצו לקרוע אותי כדג ובכל מקום שפניתי קראו אחרי “מרגל” (רובם של “פטריוטים” אלה לא נאסרו אלא על שהצטרפו בשעתו לגנראל ולאסוב ונלחמו נגד רוסיה!). האסירים היהודים התלחשו ביניהם, מבלי שירצו לספחני למועצתם. הם לא הסתירו את מבוכתם וראו בעליל שדבר מה מתרחש. הם אפילו הגיעו למסקנה שעוד מעט ויפרצו פוגרומים חדשים ברוסיה. אם האסירים היהודים חששו, הרי שהאסירים האחרים אמרו זאת בגלוי וכשנסיתי לשכנע אותם שכל הענין אינו אלא עלילת־שוא ושמאחורי תעמולת־זוועה זו מסתתר משהו בינלאומי רציני לא מצאתי אוזן קשבת. היהודים הסובייטים התהלכו כצללים אבלים וחפויי ראש גם הם וקשה היה להם לקבל את הסברה שלי.

רוב האסירים שמחו לאידנו, באומרם שסוף סוף פקח השלטון הסובייטי את עיניו ולמד מההיטלראים איך לפתור את שאלת היהודים. שני יהודים מבירובייג’ן, שכל הזמן פחדו לשוחח אתי, שאלו לדעתי להתרחשות האחרונה ואני אמרתי להם שהנני מאושר שסוף סוף הגעתי לתקופה שהרמאים האלה, הצועקים בקולי קולות שאצלם אין שאלה יהודית ושכל היהודים מאושרים לחיות בגן־עדן הסובייטי, גילו את הקלפים בעלילת השוא קבל עולם שבקרמל נתגלתה רשת ריגול יהודית. הוכחתי להם שלמעשה התחילו הרדיפות עוד ב־1944, בזמן שזרקו לחלל העולם את המלה “קוסמופוליטיזם”. הרי כבר אז סולקו רבבות יהודים ממשרותיהם ורבבות נשלחו למחנות שמהם לא חזרו; שהרי כבר אז מנעו מהרבה תלמידים יהודים כל דריסת רגל במוסדות החינוך הגבוהים. עתה יכירו וידעו היהודים והמערב מה אמת יש בהכרזות הקומוניסטיות על אהבת האנושות, מה אמת מסתתרת בכינוסי השלום וכדומה ומה ערך יש לייחס לדברי באי־כוח הסובייטים בעצרת באומרם שאין כבר אנטישמיות ברוסיה.

למחרת נקראתי לחוקר במשרד של קצין המחנה. השאלה שהציגו לפני היתה לא פחות ולא יותר מאשר: “אמור לנו, באיזה אופן ניסית לחדור לקרמל?” הבינותי שהם חושבים אותי למי שסיים את חוק לימודיו ברפואה. כיוון שבתיק רשום התואר המדעי שלי “דוקטור”, חשבו שאפשר לנצל את ההזדמנות כדי להעליל על עוד יהודי. מבלי להסס עניתי לו שהקרמל שלהם מעניין אותי לא יותר מאשר בית השימוש שבכאן. החוקר והקצין פערו פיהם ושאלו בתימהון: “מה אתה אומר?” חזרתי על אותה התשובה וכשנוכחו ששמעו את תשובתי די ברור שאלוני שוב: “אם ככה, מה מעניין אותך?” עניתי להם שהדבר היחידי המעניין אותי היא ישראל וזה הכל. “אם ככה,” ענו בכעס, “תוכל ללכת לעזאזל. אין ברצוננו לראות יותר משוגע כמוך”. – אבל תסלחו לי, אמרתי להם, האם טרם ידוע לכם שכל הקרמל הוא בית משוגעים? – “טוב מאד שאתה יודע זאת. שוב מיד לעבודתך”. כעבור שבועיים פקדו עלי להישאר אותו יום בצריף, שכן עומדים להטיסני לאיזה מקום. כמובן שכל אותו היום הייתי אחוז אימה ופחד. סוף סוף עבר היום והלילה ולמחרת הודיעוני שהטסתי בוטלה.

הכומר הליטאי.    🔗

באחד הערבים, עת הייתי במרפאה, ניגש אלי אחד ושאל אם אני מדבר ליטאית. הוא שמח לשמוע את תשובתי בשפה זו ואמר: “הליטאים סיפרו שאתה היהודי היחידי היושב בעד הציונות, היינו שאינך קומוניסט ובוודאי לא עלצת למפלתנו בשנת 1940 כשמולדתנו נרמסה ברגלי האדומים. הליטאים העריכו תמיד את היהודים על נאמנותם לעמם ולדתם ומשום זה אנו מעוניינים שתכיר את הכומר שלנו הנמצא כאסיר במחנה זה”. אותו רגע הופיע אחד, לבוש סינור לבן, ובן־שיחי הציגני לפניו. אדם זה עבד כחובש במרפאה. הוא הזמינני לחדרו ושם סיפר לי שהוא היה דוצנט בפקולטה למשפטים באוניברסיטה של קובנה. כאן במחנה נוכח, שאם ברצונו להישאר בחיים עליו לסגל עצמו לתנאים הארורים השוררים בו ומכיוון שאיננו רופא, ידע שישלחו אותו לעבודה מפרכת ועל־כן התאמץ ללמוד את מלאכת החובשים ועתה הוא נהנה מחסות המפקח הכללי על בתי החולים. בסך הכל הוא עובד שש שעות ליום ובזמן הפנוי הוא קורא וכותב כאוות נפשו. הודות לעבודתו זו הוא גר במרפאה, שההבדל בינה לבין הצריפים הוא כהבדל שבין יום לבין לילה. שוחחנו על נושאים מנושאים שונים, עד שנכנס צעיר גבוה ובעל פנים מאוד אצילים. הנכנס פנה לחובש, אך מיד הפסיק את שיחתו וביקש סליחה שלא עשה הכרה עמי. האורח הציג את עצמו בשם ק. ולאחר שסיים את שיחתו עם החובש שאלני לשמי. כשאמרתי לו חייך, לחץ את ידי ואמר: “הנני שמח להכירך. אודותך שמעתי כבר מזמן ועד כמה שידוע לי יצאת בחירוף נפש נגד פראים משתוללים אלה. הנני משוכנע שסוף הניצחון לבוא”. הוא מסר לי את מספר הצריף בו הוא גר וביקשני לבקר אצלו בשעות הפנאי. היות שגם הוא עבד במשמרות המתחלפות, יכולתי לפגשו לפני שהלכתי לעבודת הלילה, מבלי שמישהו יפריע לשיחתנו. בהיכנסי לצריפו, ראיתי שהצריף מסודר בטוב טעם וניקיון שורר בכל מקום. הוא פגשני בחמימות ב“ברוך הבא” בעברית. האו סיפר לי שגמר את הפקולטה התיאולוגית במולדתו, השתתף במחתרת וכשנתפס שולח הנה ל־25 שנים. במשך ימי לימודיו רכש ידיעה הגונה גם בפילוסופיה כללית, בספרות העתיקה והחדשה ובעיקר בבלשנות החדשה. הוא שלט היטב ברומית, יוונית, אנגלית, צרפתית, סנסקריט, גרמנית, איטלקית, ליטאית ורוסית. בשיחה הראשונה היו הנושאים על יצירות התלמוד, תקופת ישו וידידיה (פילון) האלכסנדרוני. מובן שהשיחה עם אדם כה מלומד היתה מאוד מעניינת. בפגישה השנייה הביע את רצונו להשתלם בעברית עד כדי לדעת לקרוא את שיר השירים במקור. – ”זאת היא“, אמר “היצירה הכי חשובה, הכי עילאית, מכל הצירות הספרותיות שקראתי בחיי”. כששאלתי לדעתו על הומרוס ענה: “אין זו השוואה בכלל”. אחרי שהעמדתי אותו על הביאורים המדרשיים והמדעיים על שיר השירים הביע לי את תודתו ואמר שרגעי השיחה שלנו הם מן הנעלים שידע עד כה. הוא ביקש ממני במפגיע להישאר ולסעוד אתו ארוחת הערב. “עלי להודיעך” הוסיף, “שהכינותי עבורך ארוחה כשרה בהחלט. קיבלתי חבילה מאמי מהמולדת. היא שלחה לי כל מיני עוגות, סוכר, דבש ושימורים. חושבני שכל הדברים האלה הם יותר כשרים מהמרק והדייסה של האסירים”. נזכרתי ש”מסרבים לקטן ואין מסרבים לגדול" ונשארתי. “עליך לדעת”, אמר בכנות, "שברגע שאני משוחח אתך נדמה לי שאני נמצא במקום שהשכינה שורה בו ומרגיש עצמי כבן חורין ממש. מי כמוני מבין אותך. אני מבין לרוחך ולסבלך. כיוון שאתה נמנה על אנשי הרוח מעוניינים שלטונות המחנה לשלוח אותך לעבודה מפרכת ובדרך זו להיפטר ממך. אבל עליך להתאושש. הן ידוע לך הכתוב “אל תירא מפחד פתאום ומשואת רשעים כי תבוא'”. למן פגישה זו היינו מתראים תכופות ובכל פעם היתה השיחה עוברת מתוך סיפוק מלא לשנינו וממנו ראו וכן התייחסו אלי יתר האסירים הליטאיים. הם היו מתפארים שאינם אנטישמים והם רק שונאים את המומרים והמתבוללים.

כומר זה הצטיין לא רק בהשכלתו המופלגת. כי אם גם בכוחותיו הפיזיים והיה נושא על גבו משאות כבדים בלי להתעייף. הוא השפיע על הליטאים שיגנו עלי במקרה של התנפלות האסירים הפליליים. הוא לא אהב לשוחח על נושאים פוליטיים כיתר האסירים והיה מהיחידים שלא השלו עצמם בתקוות שוא. להיפך, הוא טען שלא במהרה תבוא לנו הגאולה. הוא היה מעורב עם הבריות ורכש לו אהדה אפילו אצל הרוסים ועלה בידו, למרות היותו משכיל, לקבל את העתונים שהגיעו למחנה. מפעם לפעם היה נכנס אלי בלוויית מכרנו המשותף והיינו דנים על עניינים מעניינים שונים הקשורים במחנה ובידיעות שקרא בעתונים. פעם, בקבלו שוב חבילה שלח להגיד לי שלא יטעם ממנה לפני שאבוא אליו. לאחר הירצחו של איבנוביץ הביע גם הוא את דעתו, שאין להתייחס בסובלנות לגבי בוגדים ומנוולים כמוהו.

יום אחד הושם ידידי הכומר בצינוק. יודעי דבר סיפרו בלחישה שחשדו בו שהוא מעורר את המאמינים להתקוממות. בצאתו מהצינוק לא רצה לשוחח על עובדה מעציבה זו.

כשהיה פעם במצב רוח טוב גילה לי שסבתה שלו היתה צרפתיה פאריזאית. כנראה שמסבתה זו באו לו פניו האציליים. היו לו הרבה מכרים מבין הפועלים החופשים והודות להיכרות זו היה מקבל כמעט כל שבוע חבילות גם מקהל מעריציו ומכבדיו. שלושה חדשים נמשכה היכרותנו, עד שיום אחד נעלם ממחננו. כפי שנודע לנו אחר־כך, הועבר למחנה במקום מרוחק מאוד מכאן. הוא ניבא לי שיבוא היום ואגאל מהמחנה וגם אצא מארץ זו.

לצערי הרב לא נזדמן לי יותר לראותו וגם לא הירשו לי לבוא אתו בקשר מכתבים. מילאתי את בקשתו ובבואי לצרפת מסרתי עליו ועל מצבו לבאי כוח הכנסיה הקתולית שם, שהבטיחו לי לפעול למענו. תקוותי תשעשעני שאדם יקר זה נמצא כעת גם הוא מחוץ לחומת הברזל.

שיחות חולין.    🔗

כיון ששלטונות המחנה נהגו להעביר מזמן לזמן קבוצות של אסירים לצריפים אחרים, הועברתי פעם לצריף שהיו בו ריפאטריאנטים מסין, שעזבוה עם פרוץ מלחמת האזרחים. התנהגותם של אלה היתה שונה תכלית שינוי משאר האסירים עד שכאן, במחנה, קשה היה להאמין שגם הם נמנים על בני העם היושב בברית המועצות. אחד מאלה שאל אותי פעם בזמן העבודה, למה המשיכו היהודים לשבת ברוסיה בזמן שידוע היה להם שהרוסים אינם סובלים אותם. בתשובה לשאלתו לימדתי אותו בקצרה פרק מתולדות היהודים ברוסיה ומהתנועה הציונית. גם שאר הריפאטריאנטים היטו אוזן וביקשו ממני להרים את קולי. סודרו אפילו משמרות ליד הדלת כדי להזהיר אותנו מאורחים בלתי־קרואים. בזמן השיחה הפסיק אותי אחד ואמר שלדעתו הנני מסלף את האמת, שכן בהיותו כשבוי מלחמה בגרמניה קרא ספר חשוב על הציונות ובו כתוב בדיוק ההיפך ממה שאני מספר. נתברר שהוא קרא את הפרוטוקולים של “זקני ציון”. הפסקתי את הנושא העיקרי של השיחה והסברתי להם שהפרוטוקולים של “זקני ציון” אינם אלא כתב פלסתר שחובר על־ידי שונאי ישראל. הם קיבלו את הסברתי והתחילו לתת אמון בדברי. בגמר הרצאתי ניגשו אלי השומעים, הודו לי ואמרו שאם היו יודעים את האמת על התנועה הציונית, שנולדה ברוסיה במאה התשע־עשרה, לא היו מתייחסים בביטול כלפי היהודים ולא היתה משתרשת אצלם הדעה הקדומה שטבעו של היהודי להיות נודד בין הגויים. כעת מובן להם, המשיכו להודות, שרדיפת היהודים על־ידי השלטון לא באה אלא מפני שהוא מעוניין, ככל האנטישמיים, שהעם הרוסי יכיר את היהודים רק מן הצד השלישי ואילו ידעו הרוסים את האמת על התנועה הציונית היה יחסם ליהודים חיובי. מאז הרצאתי זו התחילו הרבה אסירים להתייחס אל בהגינות ובכל מקום שהייתי נכנס או עובר היו דורשים בשלומי.

עניין הרצאתי הגיע לשלטונות וכעבור כמה ימים הוזמנתי בשלוש בלילה למשרדו של קצין המחנה, מקום שבו ישבו שני חוקרים של המ.ג.ב. הם פנו אלי בהתמרמרות: “תגיד, נבל, האם שלחנו אותך למחנה זה כדי לנהל תעמולה ציונית בין הרוסים?” – לא ולא, תסלחו לי, עניתי. אין בכוונתי לעשות תעמולה ציונית לא בין הרוסים ואפילו לא בין יהודים, אבל בזמן שהנני מרגיש שאתם מעוניינים לסלף את האמת מחובתי האנושית והיהודית להוציא את האנשים מטעותם. אם אתם אוהבי האמת כפי שהנכם מתיימרים להיות, למה מתירים אתם את הפצת התרגום הרוסי של הפרוטוקולים של “זקני ציון” – “כנראה שהנך חושב שעלינו להתייעץ אתך כיצד להתנהג ואיזו הדרכה לתת לאזרחים הסוביטים האם אתה חושב שאנחנו נמשיך לפנק אותך? עליך לרצות את פשעך מתוך שתיקה ואין זה עסקך אם הפרוטוקולים של ‘זקני ציון’ נפוצים בארצנו”. – זה מוכיח, עניתי, שהייתם בני בריתו של היטלר ונשארתם בני בריתו עד היום. – “נו, תלך לעזאזל”, ענו החוקרים וסיימו בגידופים הלאומיים ובקללות המפורסמות שלהם.

מכיר החדשים היו פונים אלי בזמן העבודה בשאלות שונות ואני הייתי נותן להם את התשובות שנראו בעיניהם. ההערצה אלי הגיעה לכדי כך שלפעמים היו מזמינים אותי למזנון על חשבונם

ריפטריאנטים אלה וגם מקצתם של הפועלים החופשים שמחוץ למחנה היו קומץ קטן של אנשים שניתן היה לשכנעו בדברים המתקבלים על הדעת. אבל הרוב הגדול של האסירים, היו מטומטמי מוח שנאחזו בכל שקר ובכל בדותה ולא פעם הביעו את צערם על שהיטלר לא הספיק להשמיד את כל היהודים. פעם שאלתי אותם, למה אינם שונאים את הגרמנים שהביאו הרס וחורבן על רוסיה והרגו מיליונים של אנשים, נשים וטף רוסיים, ולמה הם שונאים דווקא את היהודים, שסבלו באופן איום כזה מהאוייב המשותף? שאלה כזו לא נעמה להם והקרוב ביותר אלי ענה לי… במכת אגרוף!

בין האסירים הרוסים־הסובייטיים, שהיתה להם הנאה מיוחדת בייצור והפצה של שקרים נתעבים נגד היהודים, נמצאו כאלה שבאלה ובשבועה ניסו לשכנע שבמו עיניהם ראו כוסות מלאי דם בליל הסדר אצל היהודים, ואף סיפרו שבזמן הכיבוש הגרמני הציעו הגרמנים ליהודים לקבור חיים כמה עשרות רוסים והיהודים עשו זאת, משום כך, הצטדקו, שיתפו הרוסים פעולה עם הנאצים בהשמדת יהודים. גם הכתבניות, שהובאו מן המרכז לעבוד במשרד המחנה, לא החמיצו שום הזדמנות להשמיץ את היהודים וזה לא מנע מהן להצהיר בעת ובעונה אחת, שיהודי רוסיה הם מן המאושרים שבין יהודי העולם כולו. הן לא היו פושעות, לא פליליות ולא פוליטיות. את ה“חינוך” שלהן בשינאת ישראל קיבלו, איפוא, בבתי־הספר ובמשרדי השלטון.

בין הריפטריאנטים היו ארמנים שחזרו מכל קצווי העולם, בהיענותם לקריאת השלטון הסובייטי לחזור לארמניה, הם התאכזבו מיד לבואם למולדת זו ומשהביעו את אכזבתם בגלוי הוחרם הרכוש שהביאו אתם ואותם שלחו לבית הכלא. נפגשתי עם כמה ארמנים מסוריה ומירושלים. האחרונים ידעו אפילו קצת מלים עבריות.

המזכיר הכללי של המפלגה הלנינגראדית.    🔗

בצריף שלנו היה אחד בגיל 40, שהיה תמיד מגולח למשעי ומלובש בבגדים אזרחיים. רק כלפי חוץ לבש על בגדיו את ה“הבושלאט”. הוא היה היחידי מבין האסירים שהשתמש בסבון טואליטי ובמשחת שינים ושהירשו לו להחזיק מזלג וסכין. נתקבל הרושם שהוא משתייך לשכבת הסנובים האדומים והושלך לבית הכלא על ידי מתחריו. “עליכם לדעת, חבריה”, היה אומר באירוניה שלו, “שהמחנה הוא בית ספר יוצא מהכלל ועלינו להיות אסירי תודה לשלטון שהביא אותנו לכאן כדי שנלמד להכיר את החיים על כל גוניהם”. פעם הקשיב לשיחתי עם הבחור מישראל בזמן האוכל. כשעניתי לו על שאלתו שאנו מדברים בעברית, העמיד עינים מלאות תימהון כאחד שחקן ואמר: “מי מדבר בשפה זו? מי המציא שפה זו?” ראיתי שהוא חמד לו לצון ועל־כן שאלתי אותו: ומי המציא את השפה הרוסית? – “חה, חה, חה”, צחק, “מובן שאת השפה הרוסית המציאו הרוסים”, – ואת השפה העברית המציאו העברים, עניתי. “ובכן מה החטא שאתם יושבים כאן?” שאל ואני הפניתי אותו אל מנהל מחלקת החקירה המרכזית. עם זאת עבר לנושא אחר והתחיל לבחון אותנו בתורה המרקסיסטית. לצערו הרב הוכחתי לו שדווקא הוא איננו בר־הכי בתורה זו, למרות שחונך וגודל על ברכי המרכסיזם. כשאמרתי לו שבמחנה זה ישנם יהודים אחדים שנאסרו בגלל רצונם לעלות לישראל לא רצה בשום אופן להאמין שנמצאו יהודים כאלה ואמר: “מה חסר ליהודים בברית המועצות. הרי אין משרה ממשלתית שלא תהיה תפוסה בידי יהודים, רובם ככולם פרופסורים, רופאים, מהנדסים, משפטנים, עתונאים, גם.. סוחרים ורמאים, נוכלים וגנבים. הייתכן שבכל זאת נמצאו ביניהם שני טפשים הרוצים לעזוב את ארץ האושר?” כעבור ימים אחדים שאל אותי איך אני מתאר לעצמי יתקיימו היהודים בישראל בלי גויים, את מי יוכלו לרמות ומי ירמה את מי. עניתי לו שההצהרה שלו מזכיר הלו את גבלס וחבריו.

כזה היה ה“חבר”־מזכיר־כללי של המפלגה הקומוניסטית בלנינגראד. פעם ניגש אלי אחד מן החבריה וביקש שאסביר לו כמה מלים לועזיות בעתון. ניצלתי את ההזדמנות ושלחתיו אל המזכיר. כיוו שלא ידע את פירוש המלים אמר שאין אלה אלא טעויות דפוס. בחזור השואל אלי ואני הסברתי לו פירושן של מלים אלה ואת מקורן, לא מצא הדבר חן בעיני המזכיר וצעק: “אתה מספר שטויות לאנשים, אתה בלעת כנראה סממנים בורגניים!”

בכל עת ידע גנדרן זה להיחלץ מן המיצר. הוא היה מסתובב מצריף לצריף, מתלחש עם חבר מרעיו ועולה על משכבו בשוררו את “מיטב” השירים התפלים.

הוא היה מקבל חבילות לרוב ומכתבים מעודדים שזמן רב לא ישב כבר במקום זה. ואמנם שוחרר עד מהרה. כל יום שני וחמישי היה מתחלה והתורני היה משחררו מעבודה. אף הוא היה נותן לו מזמן לזמן ממנות הבשר שנשלחו לו בחבילות. יום אחד שוחררתי מעבודה ועל אף שנזהרתי שלא להיפגש עמו, מצאני בלכתי לקבל את התרופות מבית המרקחת ופנה אלי: “אה, גם אתה למדת כיצד לרמות את השלטון הסובייטי?” עניתי לו שתמיד הייתי תלמיד טוב וגם הפעם אני לומד מהמזכירים הכלליים. “נו, טוב מאד, תקע כף, ברצוני שנהיה ידידים. אתה הלא מבין שאני מוכרח להתנהג כך. בלנינגראד היו לפני תענוגות אחרים. איזה תענוגות יש לנו כאן? אני משחק את התפקיד כדי לשכוח לרגעים מעטים את המעיק על לבי. אגב, אמור לי מה שם ראש הממשלה בישראל”. עניתי לו ששמו הוא כזה שקשה לאדם רוסי לזכור אותו. פעם התלקח ויכוח סוער בין האוקראינים, הליטאים והאסטונים לבין הרוסים וברנש זה רצה להראות את בקיאותו בתורת הגזעים והעמים. הוא אמר שלפי התורה המרכסיסטית אין לאומים בלטיים ואין לאום אוקראיני, כשם שאין לאום יהודי. הפעם נעלבו האוקראינים והתחילו להכות אותו ואנוס על־פי המכות ביקש את סליחתם. באותו מעמד אמרתי לו, שלפי הפירושים שהוא נותן לתורה המרכסיסטית יש להתפלא על שהוא היה מזכיר המפלגה הקומוניסטית ולא הנאציסטית. – “למעשה אין הבדל!” אמר.

השלישי למרץ 1953.    🔗

ביום זה הייתי חופשי, כי היה עלי לעבוד במשמרת הלילה. ידידי הריפטריאנט משנגחאי, בשובו לפנות ערב מעבודתו, פנה אלי וברך אותי בשנה טובה. לא שאלתי אותו לפשר הברכה, כי חשבתי שבדומה לאחרים נשתכר גם הוא הפעם. בחוזרו מארוחת הערב ניגש אלי עוד פעם, לחץ את ידי וברכני שוב בברכת השנה. אך מכיוון שהפעם היה לי ברי שהוא שיכור, כיוון שריח הוודקה כבר נדף ממנו, לא הגבתי על הברכה שלא־בזמנה. למחרת לחש לי אחד ממכרי “האם הבינות את פירוש האיחולים לשנה החדשה שאיחל לך אתמול החבר משנגחאי?” עניתי לו שלא שמתי לב לדבריו, כיוון שהיה שיכור. מכרי חייך וענה: “אנו מאחלים האחד לשני שנה טובה, כי נודע לנו מפי החופשים שהם שמעו ברדיו שסטאלין קיבל שטף דם במוח ומצבו קשה מאוד. ממחלה כזו אין נשארים בחיים. אם העריץ הזה יסתלק, תבוא תקופה חדשה לרוסיה וגם בשבילנו. שנה טובה לך, איפוא!”

הידיעה לא אמרה לי ולא כלום. להיפך, ראיתי בעצם המאורע דבר שלא בעתו ולא בצורתו היעילה. כי תקוותי היתה שאם עריץ זה ימשיך עוד זמן קצר למתוח את מיתרי עריצותו, יתפקעו סוף סוף המיתרים ורק אז יבוא מותו מידי אדם ויחול שינוי ערכין אנושי־חיובי במשטר.

לפנות ערב קרא לעומתי אחד “מזל טוב, מזל טוב” (הוא ידע לדבר אידיש). לא הגבתי על ברכתו של הפולני, אך בהתרחקי צעדים מספר ממנו שאל אותי אחד הבלשים שמבין האסירים, מה אמר לי הפולני. עניתי לו שפולנית אינני מבין ושכחתי אפילו מה היו המלים שהשמיע. הבלש התפקע מכעס, אבל לא יכול היה לעשות לי שום דבר. כעבור שעה לאחר מכן השמיע הרמקול: “היום ב־4.00 אחה”צ נעצר לבו של מורנו ומנהיגנו, אוהב הילדים, החבר הנערץ והיקר הגנרליסמוס סטאלין". ניתנה פקודת הכן לכל חברי השמירה, אנו נצטווינו להיכנס לצריף ואת הדלת סגרו מאחורינו. באמצעי הזהירות, שאחזו כלפינו, רצו הרבה אסירים לראות הוכחה על פרוץ מלחמת אזרחים ועל אנדרלמוסיה שהשתררה במדינה עם מות המנהיג.

בהשכמה הודיעו לנו שהפעם לא נקבל ארוחת בוקר, בלי שהסבירו את הסיבה. אבל מכיוון שהודעה זו עוררה התמרמרות בין האסירים, פתחו השלטונות את דלתות הצריפים, ביטלו את הצום ושלחו אותנו לעבודה. בדרך ראינו שהמפקח על אנשי השמירה ענד סרט שחור־אדום־שחור. למראה ההוכחה של אדום על גבי שחור קרנו פניהם של האסירים משמחה. כדי להשבית את שמחת האסירים ניתנו אזהרות חמורות שלא לעזוב את תחומי העבודה ולא לשוחח על המאורע. כל היום וכל הלילה נשמעו צלילי תאניה ואניה ברדיו. הקצינים ענדו את סרטי האבל ולנו ניתנה הפקודה להפסיק את העבודה ולעמוד דום במשך 8 דקות כשתשמענה צפירות בתי החרושת הקוראות לכך.

המאורע הכניס רוח חיים בלבבות כל המיואשים במחנה, אבל ביודעם את טיבו של השלטון העריץ, נשארה השמחה עצורה, פרט לקאריקאטורות על חשבון המנהיג המנוח שהחלו מבצבצות פה ושם על הקירות. היד שציירה קאריקאטורות אלה נשארה נעלמה עד היום הזה. היה הרושם שכעת תבוא הגאולה והרבה מהאסירים החליטו להשתמט מעבודה. הם עשו חשבון שהיות והאזרחים עסוקים במיטינגים המוקדשים לזכרו של “האב הדגול” לא ידקדקו עמהם הפעם. נמצאו אסירים שהתחסדו ושאלו את אנשי השמירה אם בכלל יש אמת בידיעה. תשובה לא קיבלו. היו כאלה שפשוט לא יכלו להאמין שאושר כזה ירד על עמי רוסיה ורק עם הכרזת האבל ל־30 יום הוברר להם שהמת מת באמת. האוקראינים לא שמו לב לאזהרות והביעו את שמחתם על שזכו ליום הזה ולאחר עבור תדהמת־השמחה התחילו האסירים מעלים פרטי פרטים על חיי העריץ. הפועלים החופשיים, שפחדו כל הזמן להיכנס אתנו בשיחה, התחילו להאיר לנו פנים ומראים סימני רצון לשוחח אתנו. אלה היו מביאים לנו יום יום עתונים כדי שנסתכל בתמונות המראות כביכול את עצרות האבל של הפועלים לזכרו של סטאלין.

אסיר אחד, פועל מתכת לפי אומנותו, שכבר ישב 18 שנה ויום יום היה מביע התמרמרות מהולה בדמעות על השלטון הארור, בכה מגיל בשומעו את הידיעה. בראותו אחר־כך את התמונות בעתון קרע את העתון בכעס וצעק: “ראו למה מסוגלת הכנופייה האדומה. היא יכולה להטיל אימה על אנשים, שלבם למעשה מלא גיל אין קץ, להראות פנים עצובות. אני משוכנע שכל רוסיה חוגגת את חגה הכי גדול בהיסטוריה שלה”.

בזמן הראשון לא הרגשנו שינוי במחנה, לא ביחס מצד אנשי השמירה כלפינו ולא בנוגע להוראות והחוקים החלים על אסירים. כמקודם אסור היה להחזיק פיסת נייר או עפרון, ועל אחת כמה וכמה שאסור היה להחזיק חתיכת מתכת באיזה צורה שלא תהיה. לכתוב מכתבים לקרובים הורשה גם עתה רק פעם בחודש ומי שהעיז לכתוב מכתב נוסף המשיכה לארוב לו סכנת הצינוק.

במשך יותר משבועיים נאלצנו להקשיב להספדים מרים על האבידה הגדולה, הספדים שלפי הנימה שנתגנבה אליהם פה ושם רמזו שמשהו מעורפל החל תוסס. והשערה זו נתחזקה אצלנו כשמישהו מהפועלים החופשים, שעבדו אתנו במכרות, סיפר ששמע את קול אמריקה מודיע על תסיסה גדולה בקרמל. אלה מבין האסירים הרוסים המשכילים שהיו בזמן המלחמה בגרמניה וטעמו קצת מעץ הדעת אמרו ששינוי מוכרח לבוא. כהוכחה שימשה להם ההיסטוריה הרוסית, שאחרי מותו של איוון האיום הוקל במידת־מה לעם הרוסי. הם כמובן לא חלמו על שידוד מערכות מלא והסתפקו רק בתקווה להקלת השיעבוד, שתתבטא בפחות הצלפות שוט על כל צעד ושעל.

שחרור רופאי הקרמל.    🔗

מי שמתעניין בהיסטוריה יודע שאין מוקדם או מאוחר בהתפתחות המאורעות. גם בארץ התופת היו באים המאורעות בלי הזמנה. דווקא כשכל העולם נם לו את שנתו הפוליטית התפרץ כאן הר הגעש שחשבוהו מזמן לכבוי והמאורעות נתחוללו בזה אחר זה עד שקשה היה לעקוב אחריהם באופן כרונולוגי. בזמן ש“האב הגדול” שפך את חמתו על היהודים והחליט להתחיל את הרדיפות במקורביו, התפרצה חמת ההמון לא רק על המרגלים המדומים האלה כי אם גם על “העם שנתן לעולם את המרגלים הבוגדים האלה” והשנאה פשתה והעמיקה לחדור בלי סוף ובלי גבול. כל רגע ורגע מתקופה קצרה זו היה רווי דממה שלפני הסערה וניתן היה לצפות להתפרצויות חדשות, אך הנה בא מותו של אדם אחד והוריד עמו אלי קבר את התסיסה הזאת והנחיל לעצמו קלון נוסף בשל יציר כפיו האחרון. המפנה בעניין אחרון זה היה חד וחריף מאין כמוהו והיכה את ההמונים בתדהמה, שלא היתה פחות קשה מן התדהמה על עצם מותו של “בן האלמות”.

לאחר שהאוכלוסיה עיכלה את הידיעה על שיחרורם של “המרגלים האיומים” נשמו יהודי ברית המועצות לרווחה. אולם המושבעים שבין שונאי ישראל, שכבר חיכו בקוצר רוח לאות שיינתן להם על־ידי “המנהיג־האל” לסיים את מלאכתו של היטלר, קשה היה להם להאמין שאחרי שטאס וכל העתונות הודיעו בקולי קולות שהודות לערנות הבולשת האדומה נתגלה מקור הרעה; שהנאשמים הודו שהרופאה הרוסיה היא היא שגילתה ברוב מומחיותה את הקשר של הרופאים בקרמל וכאות הוקרה הוענק לה אות הצטיינות על־שם לנין – שאחרי כל האמיתות האלה, כביכול, אין המרגלים מרגלים וכל עניין ההשמצה היה כלא היה!

שונאי ישראל מצאו גם הפעם מקום להאשים את היהדות הבינלאומית על העוול כביכול שיש בשיחרור הרופאים ובקולי קולות טענו, שבשעה שבברית המועצות אוסרים יום יום אנשים רמי מעלה ומשמידים אותם ואין פוצה פה ומצפצף נעשתה כל היהדות הבינלאומית כמרקחה ובכוח הכסף הצליחה ללחוץ על אנשי הקרמל לחזור מהאשמתם את הרופאים היהודים. כך קרה שבבואי בבוקר זה לעבודה קידמוני כמה אסירים בחיוך שטני על פניהם ואמרו: “אלהי ישראל לא איכזב הפעם את העם הנבחר. הפעם תבע את עלבונו, סילק את העריץ ושיחרר את היהודים. כל הכבוד לאלהי היהודים! הנה כזה הוא הכוח היהודי הבינלאומי, שמצפצף אפילו על אנשי הקרמל”. הם ידעו, כמובן, לספר שחברי הג’וינט השפיעו על ממשלת ארה"ב לשלוח אולטימטום לשלטון הסובייטי בדבר שיחרור הרופאים, שאם לא כן תנתק את הקשרים הדיפלומטיים. כן אמרו שהשיחרור הזה עלה ליהודי ארצות הברית במיליארדים דולרים. ניכר היה שהקינאה והאכזבה מדברים מגרונם. איך שלא יהיה, הרגישו האסירים היהודים הקלה פורתא בסבלם הנפשי והגופני: הולכי רכיל ומוציאי דיבה נדמו וקריאת הבוז כלפי המרגלים כביכול נשתתקה.

האסירים הקשישים המשכילים אמרו לי שארגעה פתאומית זו דומה בדיוק למה שקרה לאחר הזמתה של העלילה על מנדל בייליס וכאז כן עתה רוקדים הרוסים לפי המוסיקה שמנגנת להם הממשלה.

עם מאסר הרופאים הכריז אחד הקצינים בנוכחותי ובנוכחות הרבה אסירים ש“כל היהודים ראויים אך ורק להשמדה, כי הם מתעסקים בריגול”. עתה מיהרתי אל הקצין הזה, מצאתיו בהיכנסו למשרדו ושאלתי אותו, איך זה ייתכן ששלטונות הקרמל שיחררו את הרופאים “המרגלים היהודים האלה”, ושעליו לשלוח מחאה אישית על כך לקרמל. הוא נעץ בי עיני זעם ופחד ובלי אומר ודברים נעלם, כאילו בלעתהו האדמה.

סוכני הנ.ק.ו.ד. מצאו להם שעה כשרה כדי לבחון את דעת הקהל, וגם אותי שאלו: “אסון גדול קרה לעם הסובייטי עם הסתלקותו הפתאומית של מורנו ומדריכנו, מה דעתך?” מספיק היה שהנשאל יגלה קורטוב של שביעות רצון או אפילו אדישות יתירה כדי שיהא בן־מוות. הם היו גם מעוניינים מאוד לבחון את תגובת היהודים החופשים לשיחרור הרופאים ואם מישהו העיז לומר להם שמאסר הרופאים היה הוכחה לשינאת ישראל, הרי שהמישהו הזה כבר לא חזר לביתו.

באותם הימים התחילו נוהרים אסירים חדשים למחנות. היו אלה קורבנות “משאל העם” של הנ.ק.ו.ד.

גם אלינו הגיעו הידיעות על החיכוכים שבין מלינקוב וחרושצ’וב ועל מאסרם של כמה מעמודי התווך של השלטון הסובייטי וברייה ביניהם. ידיעה אחרונה זו היכתה גלי־תקווה בין האסירים הפוליטיים, שראו בה הוכחה על שינוי ערכין כביר. הודות לעבודתם של האסירים במכרות בצוותא עם המתנדבים החופשים (שהתקשרו בחוזה עבודה לשנים אחדות) נודעו לנו הרבה דברים חשובים: הסיבה האמיתית שגרמה לתבוסת של ברייה; על היחסים המתוחים שבין מולוטוב וחרושצ’וב ושמוסקבה היתה במצור במשך שבועיים. כולם הכירו שז’וקוב החמיץ הזדמנות בלתי־חוזרת, כי מתחילה חשבו הכל שז’וקוב, בעזרת הצבא האדום, ישתלט על הקרמל ויוכל לפעול גדולות ונצורות בחיסול כנופיית הוואמפירים האדומים. ז’וקוב איכזב: הוא צלח במים אדירים והעלה את ברייה בידו, ורק את ברייה בלבד.

ראשון ליוני 1953.    🔗

בבוקרו של יום זה פגשני הבריגאדיר שלי (הפעם היה זה צעיר עדין וטוב) ואמר לי בלחישה שהערב לא אצטרך ללכת לעבודה. כששאלתיו לסיבת הדבר אמר לי להסתפק לעת־עת בהודעה בלבד. לפנות ערב קמתי, כרגיל, והתכוננתי לצאת לעבודת הלילה. בגישתי ליד השער הודיעו לי השומרים שלא יפתחו את השער, עמדו שם עוד אסירים שהיו צריכים לצאת למשמרת הלילה, ולשאלתי על העיכוב ענו לי שהסיבה היא שטרם חזרו הבריגאדות ממשמרת היום. לבסוף, ניגש מפקח השמירה ואמר שהערב לא נלך לעבודה. בשובי לצריפי חיכה לי הצעיר מישראל וסיפר לי בסוד שהאסירים החליטו לקיים שביתה. אמנם שמעתי לפני ימים מספר שבמחנה נשים אחד פרצה שביתה ושבמחנה אחר היתה התנגשות בין האסירים לבין הצבא אלא שבאין קשר ישיר בין המחנות חשבנו שיש כאן הפרחת שמועות בעלמא. אך גם השמועות נתאמתו, כאשר כעבור שעה קצרה הופיעו אוקראינים ועוד איזה צעיר והודיעו לנו שמהערב עבר שלטון המחנה לידי האסירים וצעיר זה יהיה הקומנדאנט של הצריף שלנו ויהא האחראי כלפי הוועדה שנבחרה על ידי האסירים המתקוממים.

כשאני לעצמי לא נתתי ערך להתקוממות זו, שהרי יותר מדי הכרתי את התנאים במחנות ואת העין הבוחנת של הנ.ק.ו.ד. שאיננה נותנת שום אפשרות של איחוד בין האסירים. אם בכל זאת הגיעו האסירים לידי איחוד אמיץ, היה לי ברור כשמש ששלטונות המחנה החליטו על פרובוקציה איומה כלפי האסירים. מתוך ידיעה זו החלטתי לא לבוא בשום מגע ומשא עם מישהו מהמתקוממים ולהישאר נויטראלי. כדי להוכיח לאסירים את עמדתי התיישבתי בפינה וקראתי ספר.

אנשי המחנה שלא חזרו ונשארו במקומות עבודתם עשו כך על מנת שההתקוממות תמצא את ביטויה גם מחוץ למחנה ושידיעה זו תתפשט בצורה נרחבת ביותר על־ידי הפועלים החופשיים. במחנה נשאר רק קומץ קטן של אסירים, במספר חמש מאות איש.

בראש ההתקוממות עמד מהנדס בשם פרנקל. מהנדס זה בעל השם היהודי המובהק התנהג תמיד כרוסי אמיתי והיה רחוק מאוד מן היהדות וגם מתנכר לאסירים היהודים

כל הלילה היה לנו ליל שמורים: האור בצריף לא כובה וכל רגע ורגע נכנסו ויצאו אנשים בתכונה רבה, כאילו יזמו להתנפל על האוייב. בפינה האדומה, היינו במועדון המחנה, תלו מודעה גדולה מטעם ועד ההתקוממות. ההודעה הסבירה את סיבת ההתקוממות: דרישה נמרצת מאת שלטונות המחנה להקל את התנאים במחנה על־ידי ביטול סגירת הצריפים בלילה; ביטול הסימון של האסירים במספרים גדולים על כל חלקי הבגדים; מתן אפשרות לכתוב מכתב כל שבוע; שליחת ועדה משפטית לביקורת פסקי הדין והפחתת שעות העבדה. בשעה 9.30 נקראו האסירים למועדון ופרנקל השמיע נאום חריף בהצביעו על התנאים הבלתי אנושיים השוררים במחנה. מה שנראה בעיני כחשוד היה שביחד עם זה פיזר שפע תהילות ותשבחות לשלטון ומפעם לפעם קרא “תחי הממשלה החדשה, יחי השלטון הסובייטי; אנו בעד השלום” וכו' וכו' – סיסמאות שכבר התנוססו מבעוד יום על גגות הצריפים, על הגג של המועדון וליד השער.

קצין המחנה, המפקדה נעפעדיעוו, שהיה ערום מאוד וכל דבר שהיה אומר היה משתמע לשתי־פנים, החליט לכבות את התבערה בעוד מועד, ביודעו שהוא יהיה האחראי על התוצאות הקשות שהתקוממות זו תביא בכנפיה, ומשום זה נתן פקודה שבמשך כל זמן השביתה לא יקבלו האסירים אלא מנת עונש בלבד, שפירושה רק ארבע מאות גרם לחם ופעם ביממה מרק. יחד עם זה סגר את חנות המכלת שכרגיל היו האסירים קונים בה מיצרכים שונים בכסף שקיבלו כשכר עבודה. כתוצאה מכך התחילו האסירים להרגיש במצוקת הרעב הפיזית שעברה לאט לאט למצוקת רעב פסיכולוגית, שהיא הרבה יותר קשה מן הראשונה. נעפעדיעוו ידע את הפסיכולוגיה של האסירים והיה בטוח שלחץ זה יכניע את השובתים.

בינתיים אירגן פרנקל כינוסים על גבי כינוסים, בהם השתדל לשכנע את האסירים שמוטב להם להקריב את עצמם על מזבח הרעב ובלבד שפעם ולתמיד יומתק גזר דינם. פרנקל הזכיר לאסירים שאף־על־פי שהשלטונות תלו ביירשוב את הקולר על המאסרים ההמוניים שהיו בשנת 1937, הרי לא הועילה ההתמרמרות הגדולה של ההמונים ולא שוחרר אף אחד מאלה שיירשוב אסר. גם עכשיו, אמר, אפשר שיתלו את הקולר בסטאלין, אבל שחרר לא ישחררו. על־כן, אמר, יש להמשיך בשביתה, על אף הרעב, עד ששלטונות המחנה יאותו לדרוש ממוסקבה את משלוח הוועדה־לביקורת־תיקי האשמה של האסירים, שיש ביניהם רבבות חפים מפשע במחנות השונים.

ביום השלישי לשביתה, בשעות הבוקר, נשמעה שריקה והאסירים מיהרו לצאת מהצריפים. בחוץ הודיעה השמירה התורנית של האסירים שהמפקד נעפעדיעוו פקד על שני חיילים לקרוע את התייל הדוקרני כדי שיוכל להאשים את האסירים במעשה זה ויוכל לנקוט באמצעים חריפים, כנהוג בשעת חירום.

מאז העבירו לעצמם האסירים את השלטון במחנה נעלמו השומרים גם ממגדלי השמירה ואפשר היה לחשוב שנהפכנו לעצמאיים ואנו יכולים לעושת כרצוננו. ביום הראשון להתקוממות קובצו כל הסוכנים של הנ.ק.ו.ד. והחשודים במלשינות מבין האסירים וסוגרו לחדר מיוחד תחת משמר. בין האסירים נמצא גם היהודי הבוגד, מי שהיה פעם הבריגאדיר שלי.

במחנה נשתררה דממה מעיקה וכל אחד ציפה בחרדה להתפתחות נסערת ביותר. אנשים כמעט שלא יצאו מן הצריפים ובצריפים פנימה כאילו נעצר דופק החיים. הרעב הציק, חוסר הטבק דיכדך, הרמקולים שתקו וכל התמונה היתה של עולם עצוב של צללים מתנועעים. האנשים החלו אפילו להתגעגע לעבודה, ותהא מפרכת כפי שהיתה, ובלבד שיגורש השיממון שקנה לו שביתה בלבבות. ככל שהשביתה נמשכה – והרעב מתח את הזמן ביותר – הלכו ונתמעטו המאמינים שהיא תיתן תוצאות חיוביות. הלכו ונתרבו המצטערים על שהסכימו לתת ידם להרפתקה זו ולאט לאט נמוגה מעל פני האסירים ההחלטה הנחושה למלחמת־תנופה נגד הצ’קיסטים. האסירים החלו גם לחשוד שכל העניין הוא פרובוקציה, שהרי מלבד ההרעבה, מניעת הטבק וסגירת חנות המכלת לא נראתה כל תכונה לאמצעים תקיפים מצד השלטונות ואלה הסתפקו רק בשיטת “ימים יגידו”. בעלי ההיגיון שבין האסירים – אלה שראו בכך פרובוקציה מצד השלטון – נימקו זאת כך: עם מותו של סטאלין נמצאו עשרות מיליונים של אזרחים ממורמרים במחנות ובבתי הכלא וע“י פרובוקציה זו ניסתה הנ.ק.ו.ד. לבחון באיזו מידה נשארה מוראה היא על ההמונים, לאחר שסר מעליהם מוראו של “האב הדגול”, ומה אמצעים יש לאחוז כדי ש”הילדים" לא יתפרעו. ביודעם שהחיים בחוץ הם בבואה נאמנה בכוח מחיי המחנות, עשו את האכספרימנט הזה על האסירים.

באחד הימים נשרף בית החולים וכעבור יומיים הוצת מחסן המכלת. לנו נודע מיד שהצתות אלה נעשו ע"י אחד האסירים הפליליים לפי הוראת הצ’קיסטים. לא את המשרדים העלו באש כי אם את המוסדות שהם לטובת האסירים! כדי להגדיש את הסאה הלבישו מלשין ידוע אחד במדי השמירה, נתנו לו רובה והעלוהו למגדל ומשם פנה לאסירים בהטפה לבטל את השביתה ולחזור לעבודה. האסירים שהכירו מיד מי הוא המדבר אליהם, התחילו לזרוק עליו אבנים והצ’קיסטים נאלצו להוציאו בעוד מועד.

פתאום התחילו מנהיגי השביתה לקבל פתקאות ממחנות אחרים, בהן הודיעו להם שגם במחנות ההם פרצו שביתות ודורשים לשמור על הסולידריות מצד כל המחנות. איך אפשר היה להעביר פתקאות ממחנה למחנה בשעה שהבדיקה נשארה חמורה בכל המחנות? לפרובוקציה פתרונים!

הופצו שמועות שהשלטונות נענו לדרישת השובתים ושממוסקבה הודיעו טלפונית שמשלחת בעלת סמכות גבוהה המריאה ותגיע היום למחנה. ואכן, בשעה 12 של אותו יום הזעיקה השמירה את האסירים והודיעה שהמשלחת ממוסקבה הגיעה ומבקשת מהאסירים רשות כניסה למחנה.

הופיעו שלושה גנרלים בתלבושת חגיגית בלוויית שלושה שהיו לבושים אזרחית. אחד מהם, כביכול רפרנט במיניסטריון להגנה, הציג בפני האסירים את המשלחת. באי־כוח ועדת השביתה דרשו מהמשלחת להראות את יפוי הכוח ממוסקבה, אבל אלה, בהיותם צ’קיסטים שהתרמית מקצועם, ענו: “אמנם אתם כעת שובתים ואפשר ששביתתכם מוצדקת, אולם דרישתכם זו מאד מוזרה בעינינו. הייתכן שאסירים ידרשו תעודות זהות מבאי כוח הממשלה שאסרה אותם?” באי־כוח האסירים שוכנעו והתברכו בלבבם שבאמת הגיע הד השביתה למוסקבה וכתוצאה מכך הגיעה המשלחת. המשלחת דרשה שמישהו מהאסירים ישמיע את טענות האסירים כדי שיוכלו לטפל בדבר. אחד מוועדת השביתה הציג את עצמו כמי שהיה מאיור בצבא האדום ושנאסר בשובו משבי הגרמנים. הוא טען שזאת שערוריה שאין דוגמתה לאסור גבורי מלחמה ולהתייחס אליהם כאל בוגדים. הוא אמר שישנם גורמים ידועים בזמן מלחמה המאלצים את החייל הטוב ליפול בידי האוייב ואליבא דאמת מרגישים עצמם חיילים כאלה כפטריוטים נאמנים של המולדת הסובייטית, אוהבים אותה, מוכנים שוב להגנתה ואין זה מוצדק כלל להתייחס אליהם בשלילה ובבוז. כל זמן דיבורו עמד “גנרל” אחד, שהבעת פניו ענתה בו שהוא אחד העריצים של המ.ג.ב., וניענע בראשו, כביכול לאות הסכמה. הטוען שאל למה מאלצים את האסירים לשאת מספרי קלון ולשם מה משפילים יוזמי הקומוניזם אנשים שרק אתמול לחמו למען המולדת; לשם מה שוללים מהאסירים התכתבות בלתי מוגבלת עם בני המשפחה; לשם מה סוגרים את האסירים על מסגר בצריפים אחרי שובם מעבודת פרך – דברים המטילים צל על התיאוריה הקומוניסטית ומעכבים את השפעתה בעולם הנאור. מאוד נדהמתי כשבא כח זה הוסיף לדרוש דברים פעוטים ולא דרש את שיחרור החפים מפשע. אחריו ניסה קצין המחנה נעפעדיעוו לפנות לאסירים ולהוכיחם על שהלכו שולל אחרי מסיתים. על דבריו ענו האסירים בשריקות בוז.

רק אחרי כן נודע שחברי המשלחת לא באו אלא מהאזור הקרוב ושלא היה ביניהם אף אחד ממוסקבה. עם היוודע הדבר הודיעו האסירים שעד שלא תבוא המשלחת ממוסקבה לא יחזרו לעבודה. כדי להוציא ספק מלב האסירים הופצו שמועות שונות במחנה, שכאילו המשלחת החליטה לאסור את שלטונות המחנה, עם הקצין נעפעדיעוו בראש, ונמצא ו גם כאלה ש“היו עדי ראייה” בזמן שאסרו את נעפעדיעוו ואשתו התפרצה וקראה להם “אוכלי אדם”. פרנקל לא החמיץ לאשר זאת בנאומו, באומרו שטוב שאוכלי אדם יבלעו האחד את השני. אף שאחרי כן ראו את נעפעדיעוו ואת כל פמלייתו בביתו, המשיך פרנקל לעודד את השובתים שעוד מעט ותבוא משלחת ממוסקבה ממש ועד כמה שידוע לו יסופח למשלחת זו הסופר איליה ארנבורג, שייסתכל בכל הנעשה במחנות ויפרסם בעתונות כביכול.

עם בוא המשלחת הנזכרת החליטו לשלוח שני אנשים מהמחנה לאלה שנשארו בחוץ, כדי להודיעם על המצב. בהמלצת המשלחת נבחרו למטרה זו שניים ממארגני השביתה. אחד מן השניים היה ייבדקימוב, שאחרי כן נתברר שלא היה אלא סוכנה של הצ’יקה והוא מסר לאסירים תמונה מסולפת ממהלך העניינים. לפני פרוץ השביתה החליטה הוועדה שמוטב שאלה הנמצאים אותו זמן בעבודה יישארו במקומם, כדי להקל על השובתים להחזיק מעמד לזמן רב, אבל ייבדקימוב הסביר להם שרצוי שעתה יחזרו כולם למחנה. כיוון שבמשך ימים רבים לא ישנו ולא אכלו כמעט ולא כלום ולא היה להם טבק, נתפתו האסירים לחזור למחנה. עם שובם נתבטל מיד כל ה“משא ומתן” שבין ועד השביתה לבין שלטון המחנה.

כשחזרו האסירים למחנה הופיעו הגנרלים ונאמו לפניהם באומרם: “ידוע לנו שכולכם מסורים לשלטון הסובייטי ולשלטונות המחנה ורק בגלל המסיתים, כמו פרנקל וחבריו, הלכתם שולל והתחלתם להידרדר למצב טראגי מאוד. אבל מכיוון שהשלטון הסובייטי הוא סלחן אנו מוכנים לסלוח לכם על פשע חמור זה. אנחנו יודעים שאתם לא רק רעבים ללחם כי אם גם רעבים לטבק”. – בהזכירו את השם טבק פרצו כולם ביחד בקריאה “טבק, טבק”. – “אתם רואים” הוסיף הגנרל בחיוך, “אנחנו מבינים לרוחכם, ולכן: מחר בבוקר תצאו לעבודה. הערב כבר תקבלו את מנות הטבק. ניתנה פקודה להכין לכם ארוחת ערב, כדי שלא תלכו לישון רעבים, ואנו מקווים שתוכיחו לנו את מסירותכם ואת חרטתכם על הפשע שפשעתם ותשתדלו להתקדם בצעדים מהירים כדי שימי השביתה לא ישאירו חלל ריק בתוכנית העבודה”. השמחה בין האסירים גדלה לאין שיעור. צהלה זו היתה כמדקרות חרב בלבותיהם של אותם האסירים בעלי ההשכלה שאירגנו את השביתה מתוך תקווה לזכות לביקורת פסקי הדין, להוציא כמובן, את הפרובוקאטורים.

אותו הערב נקראתי למשרדו של קצין המחנה ושם נפגשתי פנים אל פנים עם הגנרלים בכבודם ובעצמם. “אה, זהו”, פנו לקצין המחנה נעפעדיעוו. “המ, מעניין מאוד. אמור לי, איך קרה שאתה, בהיותך שונא מובהק של ברית המועצות, לא מצאת לנחוץ להשתתף בהתקוממות זו?” – הנני רואה, עניתי, שהוד מעלתו טועה במישהו אחר וההזמנה אינה מכוונת אלי. “לא, לא”, הפסיקני הגנרל, “אנחנו באמת מתכוונים אליך. מעניין אותנו לדעת, מה קרה אתך. ידוע לנו שלא השתתפת כלל וכלל בפעולה זו”. ־ אדוני הגנרל, פניתי אליו, אילו היה הוד מעלתו יודע את פשעי ואת חטאתי, כביכול, כי אז לא היה מציג בפני שאלה מוזרה שכזו. האם יעלה על הדעת שאתחבר עם פושעים נגד השלטון? הנני יושב כ־14 שנה אך ורק משום שנקלעתי במקרה לארץ זו ומשום שנתתי אמון להצהרה ממשלתית שלכם. האידיאולוגיה שלי איננה עולה בד בבד עם אופיים של פושעים גאנגסטרים אלה, שרובם השתתפו בהשמדת בני עמי. יגיד לי הוד מעלתו, איזו שייכות יש לי עמהם? “ואם כן, עם מי היית כן מתחבר במקרה של התקוממות”, הוסיף לשאול. הייתי מתחבר רק עם אנשים כמוני, הוד מעלתו. הרגשתי שהוא לא הבין למה אני מתכוון ובאותו הרגע בא לעזרתו אחד הקצינים ואמר: “הוא מתכוון לצבא ישראל”. “אך ככה”, ענה הגנרל בצחוק, “אם כן לא נתנגד אם צבא ישראל יובא אלינו ותימצא ביניהם”. בזה נסתיימה השיחה בינינו.

למחרת הודיעו ברמקול של המטה הצ’קיסטי שעל כל האסירים לעזוב את המחנה, לקחת את כל חפציהם וללכת למקום שייקבע על־ידי השמירה. במשך שעתיים נתרוקן המחנה וכמעט שהיינו בבחינת הולכי העטאפים. כעבור שעתיים ניתנה הפקודה להצטרף לבריגאדות הקודמות ולחזור למחנה. כשהתקרבנו לשער ראינו את הפמליה כשהיא מסתכלת בכל אסיר ואסיר ומקשיבה להוראות של המרגל והבוגד ייבדקימוב. האסירים הוכנסו בקבוצות קטנות, כדי שייבדקימוב יוכל למצוא בנקל את האשמים באירגון השביתה. כל מי שייבדקימוב הצביע עליו עוכב ובמשך שועת אחדות עוכבו יותר מ־300 איש. בין אלה שעוכבו היו כמה סקטנטים. אלה לא רק שלא סייעו לשביתה, אלא גם לא התעניינו בכל הנעשה סביבם ואת כל הזמן בילו בתפילה. הודות להתערבותו של אחד מחבריהם בפני השלטון נשתחררו הסקטנטים האלה מן המכלאה וחזרו למחנה.

בבואנו למחרת לעבודה נודע לנו מפי העובדים שבמחנה “קלגן” נהרגו יותר מ־750 איש כשהבולשת והצבא פתחו ביריות אל תוך הצריפים, ובמחנה מספר 6, כשהאסירים הסתערו על הנ.ק.ו.ד. באבנים ובלבנים נפתחה עליהם אש וגם שם היו הרבה קרבנות. דוקא במחנה שלנו קרה איפוא נס! במחנה שלנו הודיעו רק על ידי הרמקול שאלה שהשתתפו באירגון השביתה יועמדו בהקדם האפשרי בפני בית דין צבאי ויקבלו את ענשם.

לאט לאט חזרנו למסלול הרגיל, לחיים הערטילאים והחדגוניים.

כעבור זמן מה הודיעו לנו, שהוועדה שבחנה את המצב במחנה החליטה:

1) לבטל את החוק המאלץ את האסירים לשאת על בגדיהם מספרים גדולים;

2) שאפשר כבר לכתוב מכתבים בלי הגבלה; 3) ששעות העבודה יופחתו; 4) שדלתות הצריפים לא תיסגרנה יותר. הגבלות אלה באמת הוסרו ואף התחילו לספק עתונים לצריפים, להציג סרטי קולנוע במועדון וכן קבעו את יום ראשון ליום מנוחה.

עברו חדשים ודבר לא נודע על פרנקל וחבריו. נפוצו שמועות שהם הומתו בירייה. שמועה זו לא נתקבלה על הדעת.

כעבור זמן מה הוקראה פקודה שעל הנתינים הזרים להירשם במשרד המחנה. בעלי הנתינות הזרה רצו לפרש פקודה זו, שכלפיהם עומדים לנקוט בעמדה יותר נוחה. את מידת האמת שבכל השמועות והפקודות לא ניתן לקבוע ורק דבר אחד היה ברור, שבכל זאת עומד משהו להתרחש והר הקרח הענקי עומד למוש ממקומו.

מחלקת התעמולה של הנ.ק.ו.ד. הפיצה שמועות שעוד מעט ייבדקו כל התיקים ורוב האסירים שנידונו ל־25 שנות מאסר ישוחררו או שהעונש יופחת להם ב־2 שלישים. השמועה השפיעה מיד דווקא על אותם האסירים ששיתפו פעולה עם הנאצים במלחמה נגד מולדתם ושהשתתפו בהשמדת היהודים. דווקא אלה הרימו ראש והתחילו לדרוש שיחרור מידי.

משהותרה הרצועה.    🔗

משניתנה הרשות לכתוב מכתב לשבוע התחילו נוהרות חבילות והאסירים החליפו תוכן החבילות בוודקה, עד כדי כך שפה ושם כבר נראו אסירים שנשתכרו כדבעי. את הוודקה השיגו באמצעות מתווכים מבין הפועלים החופשים. משהחלו לשתות, נתרבו מקרי האונס והפועלות החופשיות פחדו לעבור ממקום למקום בלי ליווי. בחג המולד נראו על השולחנות אצל האוקראינים בקבוקי וודקה למכביר וכשניגשו אנשי השמירה לסלק את הוודקה התנפלו עליהם ה“חוגגים” בסכינים והיתה סכנה שתפרוץ התקוממות חדשה. המפקד על השמירה, שנכנס להשכין סדר, פנה אליהם בדברי־נועם אלה: “נו, חבריא, מי כמוכם יודע ששתיית הוודקה אסורה בהחלט במחנה ובבתי הכלא ומשום זה בודקים כל פעם ליד השער את היוצאים והבאים. איך קרה שהצלחתם להעביר כל כך הרבה בקבוקי וודקה?” במקום תשובה העמידו פנים מחייכות והוודקה נשארה אצלם.

כעבור זמן מה הודיעו על חנינה לאסירים שענשם אינו גדול מ־5 שנות מאסר. אחדים ממחנה זה נהנו מהחנינה וכל האסירים הפוליטיים כבר השלו עצמם שעוד מעט תבוא חנינה גם להם. חלה הטבה גם ביחסם של אנשי השמירה כלפי האסירים. בעוד שעד כה לא היו האסירים מעיזים להיכנס בשיחה עם חברי השמירה החלו אנשי השמירה לשוחח עם האסירים ולבסוף נודע לנו שהם הם המכניסים את הוודקה אל המחנה. כל החיפוש והכמעט־התקוממות אצל האוקראינים בחג המולד לא היה איפוא אלא העמדת פנים.

כעבור עוד זמן מה נתקבלו הוראות מן המרכז במוסקבה להקים ועדת ביקורת בתוך המחנה כדי לבדוק את התיקים, וכל אסיר שכבר ריצה שני שלישים מתקופת מאסרו ישוחרר מהמחנה ויישאר במקום כפועל חופשי בשכר מלא. אסיר כזה יוכל אפילו להביא למקום את בני משפחתו. משוחררים אלה נשארים מרותקים למקום ואסור להם לנוע אלא בהיקף של 20 קילומטר מן המחנה.

אחד ששמו היה ראדעק.    🔗

ראדעק זה היה כבן 25 שנים בהירצחו. בהיאסרו היה עלם בן 17. הוא הצטיין בהופעתו החיצונית הנאה, בכשרונו להתחמק מעבודה קשה ובניהול חיים אינדיבידואליים במחנה. כשהחלו השינויים והיום הראשון לשבוע נקבע כיום מנוחה גם בשביל האסירים. היו מזמינים אותו למועדון והוא היה עורך קונצרטים כביכול באקורדיון שלו.

התלחשו עליו שהוא מכר את עצמו לשטן האדום, היינו שהוא ממלא תפקיד של סוכן ומלשין לנ.ק.ו.ד. והעובדה שהוקצה לו חדר מיוחד ליד חדרו של המפקח הפוליטי של הנ.ק.ו.ד הוכיחה שאין זה חשד שוא.

בראשית יוני 1953 הוזמן למטה הכללי מקום שם נתבקש להעביר משהו לאחת המשפחות של הנ.ק.ו.ד. לאחר שמילא את השליחות חזר לחדרו והתחיל שוב לנגן, כדרכו וכמנהגו. כעבור רק שעה לשליחותו הוזמן שנית למטה הכללי ובהיכנסו התפרץ אחד החיילים מן התחנה שליד השער והשחיל בו 5 כדורים מאקדוחו. לפי התוכנית היה ראדעק זה צריך להירצח כבר בהזמנה הראשונה אל המטה לפני שעה, אלא שהחייל שהוזמן להוציא זאת לפועל נתחרט והיה צריך לשדל חייל אחר. היו שאמרו שלא נרצח צעיר זה אלא בגלל קנאתו של הקצין, שאשתו התנתה אהבים אתו. סברה זו היתה דחוקה מאוד, שכן לא נראתה אשה זו בתחומי המחנה ולראדעק היה אסור לעזוב את המחנה. גירסה אחרת אמרה, שבמוצאי שבת הוזמן ראדעק לנגן במועדון של הנ.ק.ו.ד. ובהיות הקצינים בגילופין פיטפט אחד מהם דבר שלא צריך היה לפטפט וכדי להבטיח את עצמם מגילוי הסוד ראו צורך לרצחו.

הרצח נעשה בנוכחות אסירים רבים שעמדו ליד השער וכשהתחילו אלה להסתער על בית המטה של הנ.ק.ו.ד. יצא אליהם קצין, מזוין ברובה אוטומטי, ואמר: “אנחנו נהרוג את מי שנמצא לנכון ולא נפנה אליכם לבקש את אישורכם!”.

הרצח עשה רושם מדכא על האסירים, ובעיקר על אלה מהם ששימשו כסוכני הנ.ק.ו.ד. שנוכחו עתה לדעת שנוסף על היותם כצנינים בעיני האסירים ונוסף על הסכנה הצפויה להם משום כך מצד האסירים, עשויים הם לשמוע אי־פעם פליטת־פה מצד קצין זה או אחר – פליטת־פה שתצמית את חייהם.

את החייל הרוצח אמנם אסרו, אבל אך למראית עין, שכן מיד נודע שהועבר למחנה אחר בקירבת מקום ועובד שם בתנאים יותר טובים.

בהתאם להוראה בדבר רישום הנתינים הזרים, הוצאו לראשונה הגרמנים, שהובאו לכאן על פשע שנעשה על ידם במחנות השבויים. אחריהם הוצאו הרומנים, ההונגרים והצ’כים. אלה שרצו לראות בפעולה זו שיחרור נתאכזבו במהרה, כאשר נודע שהאנשים האלה רק הועברו למחנה אחר. אם כי אי־אפשר היה לעמוד על סיבת הבדלתם של האסירים בעלי הנתינות הזרה מכלל האסירים האחרים, בכל זאת החלה רוח תקווה נושבת במחנה, עד שבא הרצח של ראדעק והעיב את זוהרה של תקווה זו.

מכל המאורעות בזמן האחרון, אלה שהייתי עד ראייה להם ואלה שרק הדיהם הגיעו לאזני, הוצאתי את המסקנות: א) מותו של “האב הדגול” ושליחתו של ברייה לשמור על פטרונו בעולם האמת הפכו למיותרת את כל אותה הזהירות כלפי האויבים בכוח; ב) הפסיחה על שני הסעיפים – הקלת העול או שמירת הקיים – באה בשל התנגשות הרצון עם ההרגל.

בית־דין נייד.    🔗

בראשית שנת 1954 פירסמו במחנה רשימה של פועלים מצטיינים מבין אותם האסירים שכבר ריצו שני שלישים מתקופת המאסר שלהם. לאסירים אלה הוצע להתייצב בפני בית הדין הנייד שיבוא למחנה כדי להחליט על גורלם. כיוון שהמדובר היה על ריצוי שני שלישים מתקופת המאסר, שפר חלקם של אותם הפושעים שנשפטו לפני שנת 1948 ונפסקו להם 10 שנות מאסר בעד אותו הפשע שאח“כ פסקו עליו כבר 25 שנות מאסר. ברובם היו אלה מצבאו של גנראל ולאסוב, הידוע לשימצה. בתוכם נמצאו מי שהיו מזכירי המפלגה הקומוניסטית, וההטפה שהיו מטיפים השכם והערב לאהבת הגזעים ולשווי זכויות כל האזרחים הסובייטים מבלי הבדל דת וגזע לא מנעה מהם להצטרף אל הגסטאפו, לקבל תפקידים של גאולייטרים, תפקידים בס.ד., בס.ס. ובס.א. ו”לפתור" את בעיית היהודים.

עם בואו של בית־הדין הנייד התלבשו והתקשטו פושעים אלה כלקראת חג והתאספו במועדון, שקושט במיוחד למאורע חשוב זה.

בית הדין היה מורכב משתי נשים ששימשו כקטיגורים בבית הדין העממי המחוזי, ממזכיר המפלגה המקומית וממזכיר אגודת הפועלים המחוזית. קצין המחנה קיבל על עצמו תפקיד של סניגור. מזכיר המטה של הנ.ק.ו.ד. הכריז שבית הדין מתכנס לבקר את התיקים של הפועלים המצטיינים שבזה בלבד כבר כיפרו על עוונם כלפי הממשלה הסובייטית.

המועמד הראשון שהוזמן לעמוד בפני בית הדין היה ברנש שהפיל אימה על כל רואיו והבעת פניו ענתה בו שהוא רוצח המשתייך לשושלת ארוכה של מרצחים. מכל אופן עמידתו נתקבל הרושם שהנה הנה יחסל בחניקה את כל חברי בית הדין. אחרי השאלה הראשונה, שהיתה פורמלית, נתבקש לספר על איזה פשע נאסר. בחיוך על פניו סיפר שהוא סבל למען הגשמת הקומוניזם ומשנוכח לדעת שמקור כל הצרות והסבל הבאים על העם הרוסי הם היהודים, החליט לנקום בהם את נקמת עמו ובעוברו לגרמנים ביצע נקמתו זו. כשנשאל כמה יהודים השמיד, ענה בקרירות 6000 ושהוא מצטער על שלא השמיד יותר. חברי בית־הדין לא חלו ולא זעו לשמע הסברה וסיפור מרושעים אלה! אחרי זה התחיל קצין המחנה ללמד סניגוריה על מנוול זה, וכה היו דבריו: “האסיר דונקונוב עבד בהצטיינות במכרות ותמיד עבר על המיכסה והגיע ל־375 אחוזים. הוא הצטיין גם בהתנהגותו והשתתף בעבודה התרבותית. אני ממליץ על־כן, לפני בין הדין לשחרר את הפועל החרוץ הזה, שכבר ריצה את עוונו ב־75%”. בית הדין כביכול יצא להתייעצות של 5 דקות ובשובו הודיע את החלטתו החיובית.

השני היה טטארי לפי מוצאו, שגם הוא נאסר בעוון נפלו בשבי הגרמנים. הוא הצטדק בזה שכל פעולתו הצטמצמה ברציחת ילדי יהודים. כשנשאל למה הרג את הילדים האלה, ענה בחיוך: “ראיתי מה שאחרים עושים ועשיתי כמוהם. הלא עניין זה היה כבר מקובל”. לשאלה כמה ילדים רצח, ענה: “תסלחו לי, האם אפשר לזכור כמה שערות אדם תולש מגופו? זכורני רק שידי כאבה אחרי יום עבודה קשה במחנות ההסגר הגרמנים”. אז פנה אליו אחד השופטים ושאלו מה הרגיש אחרי השמדת הילדים והוא ענה: “רק עייפות”. גם בנוגע לרוצח ילדים זה קיבל בית הדין החלטה “לשחרר אותו מיד מבתי הכלא והמחנות ולתת לו את כל האפשרות להיפגש עם משפחתו”.

מקרים כאלה בפני בית־דין זה לא היו מעטים ו“ביקורת משפטית” זו התנהלה בעת ובעונה אחת עם פרסום המאמר ב“פרבדה” שצעק חמס על שבגרמניה משחררים את הנאצים במקום להעלותם לגרדום.

בין אלה שהועמדו לביקורת משפטית היה גם יהודי אחד, שלפני 11 שנה נידון ל־15 שנת מאסר בעוון העסקת גנן בגינת ביתו. כיוון שהעסקת גנן אין בה משום עבירה, טפלו עליו אשמת מעילה בכספי הממשלה ושהודות למעילה זו היה לו ממה לשלם לגנן. אעפ"י שכבר ישב יותר משני שלישים מתקופת מאסרו, לא שוחרר.

בין הזכאים להתייצב בפני בית־דין זה היו גם כמרים כפריים, שנאסרו בעוון הטפתם. גם בנוגע אליהם החליטו שאינם ראויים לשיחרור. כיוון שהמחנה לא הספיק עדיין לשרש מהם את האמונה בישו. מאמינים תמימים אלה ענו לבית־הדין: “לא אתם תשחררונו. יבוא יום ותופיע הבתולה הקדושה והיא תשחרר אותנו”. כמובן שדבריהם אלה עוררו רק את צחוקם של חברי בית־הדין.

במשך זמן קצר שוחררו ע"י “בית דין צדק” זה הפושעים המובהקים ביותר, שלמשמע שיחרורם מצאו לנכון להתפאר לפני חבריהם שרק הודות להשתתפותם בהשמדת יהודים זכו כעת להשתחרר “והגיע הזמן לחסל את כל היהודים, כדי שלא יישאר זכר לפאראזיטים אלה”.

הקורא כבר הבין ש“ביקורת משפטית” זו כבר התירה לגמרי את רצועת האנטישמיות במחנה. באחד מן המקרים המרובים של יחס אנטישמי שנתגלה כלפי פניתי בתלונה למפקח הפוליטי של המחנה. הוא היה אדם נבון וגם הגון. על תלונתי לא היה יכול אלא לענות לי כך: “האם חושב אתה שאני יכול לשנות את הכוון הפוליטי של בית־הדין? אם הם משחררים “ילדי שעשועים” כאלה ואותך מחזיקים, סימן הוא שהשעה משחקת להם ולא לך!”

במשך כמה שבועות, עד ששיחרורם הפך מהלכה למעשה, היו פושעים אלה עורכים הילולא וחינגא בכל פעם ששבו מן העבודה בחוץ. הם היו מגיעים למחנה מתנודדים מרוב הוודקה שסבאו. הם נסבלו, אבל אצל האסירים המפוכחים ראתה השמירה צורך להריח את הבל פיהם…

עם התרוקן הרבה צריפים, בשל שיחרורם המעשי של “ילדי שעשועים” אלה, נפוצה שמועה שעומדים להעבירנו למחנה אחר, לשם השלמתו.

 

   🔗

 

פרק שנים־עשר    🔗

פרוכורוב.    🔗

הוא גמר את חוק לימודיו כמהנדס. אפשר שהיה מהנדס טוב ואפשר שלא, אבל אם ביחד עם המקצוע שהיקנו לו מוסדות החינוך הסובייטיים הם הרכישו לו את מיטב הלכסיקון של ניבול פה ושינאת ישראל, הרי שבחינוך־משנה זה השתייך לתלמידים המצטיינים.

כשהיכרתי אותו בקראסנויארסק השתדל להתראות כהוגה דעות שכל מעייניו רק המדע והתרבות. בזה רכש את ידידותי בימים הראשונים. אלא שבני בליעל אינם יכולים לשנות מטבעם לזמן ארוך, כי בנפשם הדבר, ואין להם אפילו הסבלנות לחזור לסורם בהדרגה. בבת־אחת הם מסירים את המסווה מעל פניהם ובנוכחותך הם רומסים אותה בחרי־אף, מתוך הבעת־צער מוחשית על הזמן היקר שחלף, כאשר נואלו לשחק את המשחק השנוא עליהם, ועד מהרה הם מערטלים את יונקותיהם – שורש פורה רוש ולענה המסתעף עד לנבכי נשמתם. כזה היה נציג הצעירים האינטליגנטיים הסובייטיים במחנה!

זכורני, ביום הראשון לצאתי לעבודה בנארילסק נאלצה כל הבריגאדה לחכות שלוש שועת מיותרות ליד השער בגלל היעדרו של פרוכורוב. הוא עשה זאת כדי לגרום צרות לבריגאדיר היהודי. סערת הרוחות בין חברי הבריגאדה עלתה מעלה מעלה, עד שלבסוף מצאו הבריגאדיר מתחבא באחד המקומות והאציל הזה נשלח לצינוק.

בשוב גיבור זה מהצינוק לצריף צעק: “יהודה איש קריות הוא שמכר את ישו הנוצרי לרומאים” והסביר לאסירים את “סיבת” יסוריהם. וכה היו דבריו: “אני בן העם הרוסי שכל ימי חיי נלחמתי למען הגנתה ושיגשוגה של המולדת היקרה; אני, הבן של אותו העם שכל ימי קיומו היה חלקו רק צרות ותלאות, מוכרח הייתי כל ימי לסבול מיהודיה ארורה שהיתה המפקחת על העבודה. ידוע לכם שהיהודים הארורים תופסים את המשרות הטובות ביותר והאחראיות ביותר אך ורק כדי לגרום צער ועינויים לעם הרוסי הכביר והנאצל. הפאראזיטים האלה, המצטיינים בערמומיותם, הם המחזיקים בשוט המאיים על העם הרוסי. תארו לכם שאני, שהייתי אחד המהנדסים המצטיינים בבית חרושת למטוסים, צריך הייתי לכוף את ראשי בפני יהודיה ארורה, שלא היה לה מושג בטכנולוגיה ורק בהיותה ערומה כשועל הצליחה לעלות ולעלות בשלבי המפלגה הקומוניסטית. בגלל כלבה ארורה זו נפלתי לבית הכלא פעמים רבות והיא היא שהכבידה אכפה על הרוסים”. מאז “נאומו” זה השתדלתי שלא לגור אתו בצריף אחד וגם נמנעתי מלהיפגש אתו, וכשהיה מנסה להיכנס בשיחה אתי לא הייתי עונה. פעם, בהיותי שקוע בקריאת ספר, בא ואמר: “אתה תמיד שקוע בקריאה, מה תתן לך קריאה זו? צריכים להתעניין בדברים יותר מעשיים, שרק מהם תבוא על שכרך”.

כעבור חדשים אחדים נודע שברנש זה יצא מדעתו ואושפז זמנית בחדר מיוחד של בית החולים. כל שגעונו התבטא אז בלבישת חלוק לבן, שמצא בבית החולים, ובהכרזותיו: “אני רופא”. חודש ימים שיחק את התפקיד עד שוועדת הרופאים קבעה סופית שאינו חולה. יומיים לאחר צאתו מבית החולים התפרץ אלי בצעקות: “אתם רואים את הנחש הערום הזה? הוא מעמיד פנים שהוא רק מעוניין בספרים. למעשה הוא מרמה את הבריות”. הפעם לא יכולתי יותר לעבור בשתיקה ובקשתי ממנו לציין את מי רימיתי. הוא לא שעה לשאלתי ושוב צעק: “היהודים בברית המועצות אינם מרוויחים את לחמם בצדק כי אם על ידי תרמית, והודות לזה העם הרוסי שרוי במצוקה איומה!” בראותי שהרבה אסירים עומדים להסכים לדבריו יצאתי מן הצריף, כשהוא מלווני בגידופים הלאומיים והסובייטים הידועים, לצחוקם הפרוע של שכני. כעבור חצי שנה הועברתי שוב לצריף בו גר פרוכורוב ומקומי היה בשכנות אתו. סבלתי אז מכאבים חזקים ברגליים והנהלת המחלקה הסניטארית העבירה אותי לצריף המרגוע. הלכתי לשם בלי לספר על כך לשכנים הנחמדים שלי. בבוקר השכם חזרתי לצריפי כדי לקחת איזה ספרים ונתקלתי בפרוכורוב. “איפה היית כל הלילה”, פנה אלי שכן “ידיד” זה. כשאמרתי לו איפה, שימשה תשובתי כשמן על המדורה והוא צעק: “יהודי בריא שכמוך הולך לבית מרגוע ואת הרוסים החולנים, שאין להם כוח אפילו לעמוד על רגליהם כופים לעבודה”. לא עניתי לו ורק עם צאתי אמרתי לו שהרשות ניתנה לו לנבוח כמה שהוא רוצה. בהיכנסי באותם ימים למרפאה שמעתי צעקות בוקעות מאחד החדרים. הרופא שבדק אותי נבהל ויצא לראות את הצעקן. התמונה שנתגלתה היתה: בליעל זה מחרף ומגדף את האחות על שלא הגישה לו כסא ועליו לעמוד על רגליו בהמתינו לרופא. “אני אשמיד את כולכם”, צעק, “כי כולכם נהפכתם ליהודים. אני יושב בבית הכלא הודות לז’ידים האלה”. בהזדמנות זו סיפרתי לרופא על התקריות שהיו לי עם פרוכורוב. הוא נאנח ואמר: "הבולשביקים השמידו את העם הרוסי הטוב והנוח וחינכו נבלים הנקראים “האינטליגנציה הסובייטית”.

השלישי לספטמבר 1954.    🔗

במקרה הביא לי פועל חופשי את ה“פרבדה” שבו ידיעה האומרת שהאסירים הפוליטיים באי מאקארונס פנו בתלונה לעצרת או“מ על שהממשלה הפאשיסטית ביוון מקפחת את זכויותיהם כאסירים פוליטיים. עם קריאת הידיעה מצאתי לנכון לנצלה למטרתי אני. מאחד הפועלים קיבלתי נייר כתיבה ועפרון ותוך העבודה התחבאתי בחדר המלתחה וכתבתי בקשה באנגלית לעצרת או”מ. הוספתי גם בקשה למנהל הנ.ק.ו.ד. בזו הלשון: “מן הידיעה ב’פרבדה' הנני למד שלאסירים פוליטיים ניתנת האפשרות לפנות לאו”מ בתלונה על מצבם האישי. תקוותי, שאם הממשלה הפאשיסטית ביוון מצאה לנכון להעביר לאו“מ את תלונות האסירים לא תימנע הממשלה הכי דמוקרטית בעולם, הממשלה הסובייטית, להעביר את תלונותי אני”. למרות החיפושים ליד השער, עלה בידי להעביר את הבקשה אתי למחנה ובלי לחכות הלכתי ישר למשרדו של מנהל המחלקה החשאית למחנות של המ.ג.ב. כניסתי עוררתהו מתנומתו והוא פנה אלי בנימה של הפתעה: “המ, גם אתה בא אלי? אתה השונא אותנו תכלית שינאה הסכמת בכל זאת לדפוק על דלתי?” בלי שהייות ביקשתי ממנו לקרוא את הידיעה ב“פרבדה” ולתמיהתו, איך הגיע העתון לידי הרגעתי אותו שהיות ואני בין כך ובין כך נמצא בידיהם לא אוכל להשתמט מליתן את הדין על עבירה זו, אם לעבירה ייחשב דבר השגת ה“פרבדה”. אבל לעת עתה אני מפציר בו לקרוא ידיעה חשובה זו. הוא העיף עין על הידיעה ואמר: “ואם כן, מה יש?” – תגיד לי, אזרח מפקד, אמרתי, הממשלה היונית היא ממשלה פאשיסטית או דמוקרטית? “ומה דעתך” ענה המפקד. – לפי דעתי, עניתי, היא פאשיסטית. “נכון מאוד” ענה. – לכן פניתי אליך, אזרח מפקד, כדי שתראה ותשפוט שהרי אם ממשלה פאשיסטית מצאה לנכון להעביר את תלונתם של האסירים הפוליטיים לאו“מ, חובת כבוד היא לך, כבא־כח הממשלה הכי דמוקרטית בעולם, להעביר את תלונתי אני לפי אותה כתובת. המפקד התנער עתה לגמרי מתנומתו, נאץ בי את עיניו ושאל: “האם מיושבת עליך דעתך? הרוצה אתה שגם אני אשב בבית הכלא?” – למה אתה חושב שגם מקומך יהיה בבית הכלא? – שאלתי בתמימות. “המ, אני באמת מתחיל להאמין שדעתך נטרפה עליך בימי שבתך בבית הכלא ומתפלא אני ששלחו אותך למחנה ריכוז לבריאים. לפי דעתך עלי להעביר את תלונתך ישר מכאן לעצרת?” – כמובן, עניתי שוב בתמימות, הלא הבאתי לך מיסמך סובייטי המאשר שלאסירים פוליטיים ישנה הזכות להתלונן לפני האו”מ אפילו אצל שלטון פאשיסטי. הוא המשיך להביט עלי ופתאום ביקש להראות את התלונה. הוא הסתכל בנייר על שני צדדיו ואמר: “אינני מבין, באיזו שפה כתבת את התלונה הזאת?” – באנגלית, אזרח מפקד. “ולמה לא כתבת ברוסית?” הוסיף לשאול – משום שלעת עתה ניו יורק איננה נחשבת לרפובליקה ה־17 של ברית המועצות. “המ, ומה כתוב שם?” – כתוב שם הכל מה שעשיתם אתי למן שנת 1941 והנני יכול להבטיחך שלא הוספתי אפילו אות מיותרת אחת. רצוני שבא־כוחכם, מר צ’רפקין, יסביר באו“מ, על איזה חטא או פשע אתם מחזיקים אותי זה 13 שנה בבתי הכלא. כמובן שיכולתי להוסיף תרגום רוסי, אבל מכיוון שאין לכם אמון בי תואילו לשלוח זאת למתורגמן מוסמך שיכין את התרגום הרוסי. “נניח שהתרגום הרוסי יוכיח שאין בתלונתך שום סילוף עובדות”, ענה בקרירות, “אבל בנוגע לעצם העניין, למה לא היגשת תלונה לבית המשפט העליון במוסקבה?” על כך עניתי לו גם אני בשאלה: למה אינך מייעץ לי לשלוח תלונה לאפוסטול פאולוס? “מה זאת אומרת?” שאל בתמהון – זאת אומרת שכמו שפאולוס ישיב לי תשובה כך תשיב לי מוסקבה. באין ברירה הנני נאלץ לעשות את הצעד האחרון ולפנות בתלונה למוסד הבינלאומי שהוכר גם על ידי ברית המועצות. הוא שוב היתמם ואמר: “אינני מבין אותך, הלא ידוע לך שהרבה אסירים כותבים תלונות למוסקבה ומקבלים אפילו תשובות חיוביות, ולמה אתה מהסס?” – אדבר ברורות, אזרח מפקד, אמרתי, חושבני שאתה כפקיד בכיר של המ.ג.ב. או של הנ.ק.ו.ד., יודע יפה שאסירים כמוני נער יספרם וידוע לך כמו כן שלא תמצא אסירים מסוגי אני המשתייכים לגזעים אחרים. הסיבה היא שהשלטון שלכם החליט להמשיך בפוליטיקה של בן־בריתו הקודם, אדולף. וכי יש איזה היגיון לפנות לבן בריתו של אדולף בשאלה למה הוא אוסר יהודים? “המ”, המשיך, “האם כל היהודים יושבים בבתי הכלא?” – לפי דעתי, עניתי, זאת היא רק התחלה שמתחילים באינטליגנציה וגומרים בעם הפשוט, כפי שהנאצים עשו. דרך אגב ראה ושקול מה פירושה של דמוקרטיה אמתית, בשנת 1947 התחלתם בקיבוץ הארמנים מכל קצוי העולם. ובשום מדינה לא נאסר אף ארמני אחד על רצונו לשוב למולדתו. בניגוד למה שאתם עושים עם אסירי ציון. להיפך: לארמנים אלה לא רק שנתנו את האפשרות לצאת מארצות מגוריהם כי אם אפילו להוציא את רכושם. הוא הפסיק את שתיקתו ואמר: “הן תודה על האמת, בצרפת היית מנהיג חשוב והשתתפת בכל הכינוסים הפוליטיים, לא כן?” – אין לשאלתך זו כל שייכות לעניין בקשתי, עניתי לו, ואל תייחס לי דברים שלא היו במציאות. באתי רק לבקש ממך לאפשר לי להשתמש בזכות שמעניק לי החוק הבינלאומי. “טוב”, ענה, “אני יכול להסכים שאתה אדם בעל השכלה, אבל איני יכול להסכים שאתה יודע מה שאתה רוצה או עושה. אתה מבין בעניינים כתינוק. איך יכול אתה לתאר לעצמך שברית המועצות תעביר תלונה לעצרת. האמן לי, שכל מי שישמע רצונך זה יחשוב אותך למשוגע. כי אדם נורמלי מבין את המצב בברית המועצות ואין הרהור טפשי כזה מתגנב למוחו. אני אומר לך זאת כדי לשמור עליך מהחמרת מצבך. שרוף את התלונה, העשויה רק להזיק לך”. – שום דבר כבר לא יוכל להזיק לי יותר, עניתי לו, ולא איכפת לי אם החיים אצלכם ישוללו ממני. מכיוון שאין לי מה להפסיד, החלטתי לא לוותר על זכות זו והנני דורש במפגיע להעביר את תלונותי לאו”מ. “נו, טוב”, אמר. “תשאיר לי את התלונה, אבל אני בטוח שמרה תהיה אחריתך”.

יצאתי ממנו כשגיל פנימי מלווה אותי, שלכל הפחות יכולתי לנצל את מודעת ה“פרבדה” לתכסיס זה.

כעבור חמשה ימים נקראתי למשרדו של קצין המחנה ואדם צעיר, מלובש הדר, השתדל לדבר אלי בנימוס. הוא בקש ממני לשבת ואמר: “אני בא־כח משרד הפנים המרכזי. נודע לי שאתה דורש בכל מחיר שנעביר את תלונתך לאו”מ. נשלחתי להכיר אותך, כדי להיווכח אם אתה אדם נורמלי. ודרך אגב אגיד לך שרצוי שתוותר על שטות זו, כי אני רואה שאינך מכיר עדיין את כל התפריט של הנ.ק.ו.ד.". הודיתי לו על שהוא כל כך דואג לטובתי, אבל הודעתי לו באופן קטיגורי שאין בדעתי לוותר על רצוני זה והנני עומד על דרישתי. כשניסה לשכנע אותי שרצוי יותר לפנות לשלטונות במוסקבה אמרתי לו שאין להטיף מוסר לנחש על שהוא נושך. איך יכול אני לפנות בענייני למוסקבה, כאשר באותה שעה שאתם מאשימים את מערב גרמניה על שיחרור פושעי מלחמה נאציים אתם עצמכם משחררים את אותם האזרחים שלכם ששיתפו פעולה עם הנאצים בהשמדת יהודים ובמלחמה עצמה נגד מולדתם? מה תועלת, איפוא, שאפנה למוסקבה בתלונה? ואגב, רבים אמנם פנו, אבל תשובה לא קיבלו! הוא חייך ואמר בלעג: “אל תתאמץ להוכיח לי שאינך בר דעת. זה ידוע לי מזמן”. – ואם ככה, אמרתי, למה באת לעשות הכרה אתי? “זה עסקנו, ותוכל ללכת”, ענה כבר בגסות.

בפרוזדור היו אותה שעה אסירים אחדים ובצאתי צעקו: “אילו היו כל היהודים כמוך, כי אז היינו מעריצים אותם, אבל למעשה כולם מתרפסים בפני הקומוניסטים ואתה היחידי האומר להם זאת”.

הזמנה לתפקיד.    🔗

טעות היתה זאת לחשוב שעם מותו של סטאלין יבוא שינוי ערכין בברית המועצות. האופטימיסטים היו משוכנעים שהכל ישתנה מן הקצה אל הקצה ובמשך חדשים אחדים אי אפשר יהיה להכיר את ברית המועצות; יחוסלו כל בתי הכלא והמחנות; תחוסל הנ.ק.ו.ד. והמ.ג.ב. ויתחיל כאן תור הזהב. הם טעו, משום שלא למדו לקח מתולדות רוסיה והעם הרוסי. הם שכחו, או רצו לשכוח, שבארץ זו אפשר לרכוש את לבות המיליונים ע“י ג’סטה זולה וע”י החלפת מלים אחדות בהוראות, שאינן משנות את חומרתן, כדי להרנין את לבבות העבדים הנרצעים האלה. מספיק היה להפיץ שמועה בלתי רשמית שעוד מעט והכל יתוקן, שכולם ייהפכו לידידים מושבעים של השלטון הקיים.

גם בחוץ וגם במחנה נתגלתה טעות זו כשהחלו להביא אסירים חדשים, שנאסרו לאחר ההצהרות החגיגיות והמרנינות, בשעה שכולם התכוננו לצאת בהלל ושבח על השינויים העתידים לבוא. האסירים הטריים סיפרו שהם נאסרו כשהקשיבו לאחד מהם כאשר חיווה את דעתו, בזמן העבודה בבית החרושת. “שכעת תהיינה חדשות יוצאות מהכלל”. האשמה נגדם היתה “תעמולה אנטי סובייטית”.

בפחדה מפני רוח התקווה שהחלה נושבת עם הצהרות אלה, התחילה הנ.ק.ו.ד. לעורר⁹ את האסירים משנתם בחצות ולהזמינם “לפנה השקטה”, שפירושה בלשון האסירים – משרד מנהל מחלקת החקירות. בלילה של החמישי לנובמבר 1954 נקראתי גם אני לשם. פניו של חוקר זה הביעו טיפשות וסיכלות גם יחד ונתקשיתי להאמין שבאמת אליו נקראתי. הוא התחיל בשאלות פורמליות: “מה שמך, שם משפחתך, שם אביך” וכו‘. בידו היו מסמכים מאיזה תיק והוא כאילו נשתקע בעיון בהם, אך פתאום פנה אלי: “נו, איך אתה מרגיש עצמך?” – כשתהיה במקומי תדע איך שאני מרגיש, עניתי. “מה? אני אהיה במקומך?” שאל בהשתוממות. ־ מובן מאליו, עניתי. מקובל שבית הכלא נוצר בשביל פושעים אמיתיים ולא בשביל אנשים חפים מפשע והנני מקווה ומאמין שיבוא יום והפושעים האמיתיים, שאתה נמנה עליהם, יושמו בבית הכלא. “אה, ידידי”, ענה ביהירות, “חוששני שלא תגיע לאותו יום”. – גם ברייה שלכם חשב שהוא מחוסן מפני יד הצדק, אבל יד זו אחזה בו פתאום והעלתה אותו לגרדום, עניתי. “אני מתחיל לחשוד”, ענה, “שאתה ממצדדי ברייה ואם אוכל להוכיח זאת תעלה גם אתה לגרדום”. – הנני רואה אדוני החוקר, עניתי, שאתה חושב אותי לבן העם הרוסי הכביר שהורגל לנשק את השוט ואת מעניו. לא, ידידי, אני שייך לעם היהודי שלא שכח את אשר עשה לו עמלק ואין כל יסוד שאהיה ממצדדי ראש הגאנגסטרים שהכניסו אותי ל“בית ההבראה” שלכם. “אם כן”, אמר, “כמה אחוזים מן המיכסה אתה ממלא יום יום?” על זאת עניתי שאם הוא באמת רוצה לדעת יש לו רשות לברר במשרד העבודה, אבל כדי למנוע טירחה יתירה מצידו עליו לדעת שאיני מעוניין כלל וכלל לעבוד בשבילם ולהגיע לאחוזים כבירים. “איך זה”, הוסיף שוב לשאול, “הלא אתה אדם חי ואתה בטח דואג לעתידך, ולמה אינך מעוניין לרצות את עוונך בעבודה מסורה?” – מה שנוגע לעתידי, אין לי מה לדאוג, עניתי, כיוון שאתם דאגתם כבר לכך. גזלתם ממני את מיטב שנותי ודנתם אותי למאסר עולם. לאיזה עתיד עלי לדאוג?" “איך זה?” הביע שוב את תמהונו, “הלא אצלנו יש מזנון טוב, אפשר לקנות דברים טובים, לאכול יפה ולשתות קוואַס. נו, במשך הזמן יתנו לך רשיון ללכת העירה ותוכל לבקר בקולנוע ועוד ואז יהיו החיים יותר מעניינים”. – כל התפריט הזה שלך טוב ויפה בשביל האיוואנים שלכם, אמרתי, אני אינני מתגעגע ליתרונות כאלה. “אין לך רשות להתרעם עלינו”, המשיך, "אילו היית מחזיק עצמך בד’ אמותיך היה מצבך אחר, אבל אתה הלכת מסלומון לסלומון ועשית תעמולה בשביל ארץ בורגנית ואיך יכולנו לעבור בשתיקה? מחובתי להזהיר אותך שהתנהגותך במחנה רעה מאוד. אתה מסכן בזה את עמדתך ונהיה נאלצים לשלוח אותך מחדש לבית דין צבאי שיחליט על גורלך בעתיד. ידוע לנו שאתה מביע את התמרמרותך על השלטונות, שהנך עושה תעמולה בין האסירים שכאן אין בכלל צדק, שצדק אפשר למצוא רק בצרפת, שכל היהודים צריכים לעלות לישראל ושברית המועצות היא גיהנום. אם תמשיך לשאת נאומים כאלה נאלץ לחסל אותך". – הלוואי והייתם עושים זאת מזמן, עניתי. “עליך לדעת”, הוסיף, “שאותנו לא מעניין מה שנוח בשבילך, אותנו מעניין מה שנוח בשבילנו ואם נחליט שבשבילנו נוח לחסל אותך לא נהסס מלעשות זאת”.

דו־שיח זה שבינינו ארך זמן רב, שכן בכל פעם שהשתדל להוקיע את “חטאי האיומים” כלפי ברית־המועצות הסתמכתי על סעיפים בקונסטיטוציה שלהם המבטלים את טענותיו והוכחתי לו גם שהם הם אשר חטאו נגדי בהביאם אותי לרוסיה, שלא עלה כלל על דעתי להתעכב בה בדרכי לארץ. כך “התווכחנו”, הוא בשלו ואני בנימוקי אני, עד שפתאום עבר לנושא אחר: “אינני יודע מה לעשות אתך. אתה מוסיף כל יום פשעים חדשים! איך זה העזת לכתוב תלונה באנגלית לאו”מ ולדרוש שבא כוחנו יעביר אותה לשם? האם אין פעולה זו הפגנה אנטי־סובייטית?"

בהזכירו את עניין התלונה היה לי כבר יסוד לחשוב שזוהי סיבת הזמנתי הפעם, אך לא הטיבותי לחשוב, כי מיד החליף שוב את הנושא ואמר: “לנו ידוע שאתה אוהב לקרוא ספרים, אבל כפי שאני מתאר לי אינך מוצא את הספרים המתאימים לך, לא כן? אני מוכן להמציא לך את הספרים הנחוצים לך, בתנאי שגם אתה תמציא לי את הידיעות הנחוצות לי. אתה מעורב עם הברייות ומבין שפות שונות, האם לא תוכל מפעם לפעם לספר לי על איזה נושאים משוחחים האסירים? זוהי כעין אינפורמציה. בל תחשוב שאני רוצה למנות אותך לסוכן. למטרה זו אין לך כשרונות מתאימים, אבל אם תוכיח לנו שהנך מוכן להביא לנו תועלת, נשתדל שמצבך יוטב באופן ניכר. יכול אפילו להיות שנאפשר לך להתעסק בהוראה ותוך כדי עבודתך זו נשתדל שבית המשפט העליון יבדוק מחדש את גזר דינך האחרון. הנני משוכנע שאם נפיק רצון ממך תישלח המלצה ותשוחרר לגמרי. מי שהולך אתנו אינו מפסיד אף פעם”. לא מיהרתי לענות לו על הצעתו והוא גער בי גערה־ידידותית: “מה אתה מהסס? הלא כשאדם טובע וזורקים לו אמצעי הצלה הוא מכיר תודה למציליו, לא כן? ואתה עוד מהסס!” – כשעניתי לו שבנדון זה פנה לכתובת בלתי נכונה ושבכל נפשי אני דוחה את ההזמנה לתפקיד כזה, קם ממקומו וצעק: “אתה עויין אותנו והשינאה מדברת מתוך גרונך. כעת ברשותך ללכת לכל הרוחות ולעזאזל”.

שכני, שהגיעו אליהם הדים קלושים משיחה זו, ניבאו לי רעות. לדעתם יכולים בכל רגע לבוא ולהעבירני שוב לכלא החקירות ומשם ישר לגרדום.

בינתיים נעלמו כמה אנשים ממכירי מתוך המחנה הזה והשמועה אמרה שהובאו למבצר הפטרופבלובסקי, שממנו אין חוזרים. שוב באו עלי ימים ולילות מלאי חששות ופלצות אחזתני כאשר נודע לנו שמכירי אלו הוצאו מכאן על שהעיזו להביע את דעתם השלילית על ה“צדק” הקומוניסטי בפני החוקר.

אמנם, מי שעקב במשך זמן ארוך אחרי הנעשה במחנה ומחוצה לו היה ודאי מגיע למסקנה שאצל השלטון הזה אין שום דבר נעשה לפי ההיגיון או לפי השכל, וכל מה שנעשה הוא בלתי מובן בהחלט. עצם היחס אלי, גם הרע וגם הטוב, גם האכזרי וגם החביב כביכול, נשאר בעיני עד היום כחידה סתומה.

המהנדס פאלאדין.    🔗

לראשונה ראיתיו בקראנסנויארסק. הוא לבש בגדים אזרחיים ופניו כלל לא העידו שזו לו הפעם השלישית לשבתו בכלא. תמיד היה שרוי בכעס ולא החליף מלה עם איש. אך פעם כששוחחתי עם הצעיר הישראלי שאל מהי השפה שאנו מדברים. כשאמרתי שאנו מדברים עברית ענה שמעולם לא שמע שליהודים יש שפה מקורית משלהם ולא ידע שבישראל השפה המדוברת היא עברית. הוא התעניין אם השלטון של פלשתינה עבר באמת לידי היהודים ואם היהודים יכולים להתקיים בלי גויים. על פרט אחרון זה עניתי שהיהודים, הידועים בעורמתם, הצליחו להביא גויים לפלשתינה ולכן הם מתקיימים שם. כמובן שתשובתי עוררה צחוק אצל כל הנוכחים. הוא עבר לדבר אתי צרפתית והביע את התמרמרותו על שלטון זדים זה ואמר שבין ידידיו נמנו גם יהודים.

קורותיו של מהנדס זה הם: כבנו של פרופסור נאסר בשנים הראשונות לשלטון הקומוניסטים; כל פעם כשהוא משתחרר אינו מספיק כמעט לחזור לביתו והוא נאסר שוב.

כעבור ימים אחדים נכנסתי לפרוזדור אחד ועל דלת אחד החדרים היה שלט “מזכירות”. במזכירות מצאתי את פאלאדין. טרם הספקתי לפתוח בשיחה אתו צילצל הטלפון ואדם “ליברלי” זה הרעים בקולו וצעק: “אתם מתנהגים כז’ידים ארורים, הכל נעשה אצלכם באופן מחפיר כפי שעושים הז’ידים. לא אסבול שאצלנו תהיה ממשלת ז’ידים, אני מוכן לקרוע אתכם כדג אבל לא להשלים עם הרעיון שכאן מושלים ז’ידים. לפני שלושה שבועות הבטחתם לבצע תוכנית עבודה מסויימת ועוד כיום אין שום התקדמות מעשית. הבאמת החלטתם להתנהג כז’ידים ולחיות כמוהם?” על ידו ישב עוד מהנדס יהודי, ששתק ולא אמר לו כלום על צורת דיבור זו. בערב פגשתי את המהנדס היהודי ועל שאלתי למה שתק ענה: “עליך להבין שפאלאדין, בהיותו בן למשפחה רוסית אצילה וראה במו עיניו שבין חברי המהפיכה היו יהודים אינו יכול שלא לשפוך את זעמו על היהודים בכל הזדמנות ואני משוכנע שאתה יודע זאת, הוא אחד הרוסים הטובים ואפשר לפעמים לשוחח אתו כמו שאנו משוחחים בינינו. אין הוא אנטישמי בשורשי נשמתו”. כששאלתי את בר־שיחי, אם אין “אנטישמי־שטחי” כזה עשוי להשתתף ברצח יהודים, נגיד במקרה של ניצחון הרוסים הלבנים בקונטררבולוציה, הוא משך בכתפיו. בעודנו משוחחים נכנס המהנדס פאלאדין, כאילו לחפש דבר־מה. בראותו אותנו שאל לתוכן שיחתנו. העמדתי אותו על תוכן השיחה ואמרתי לו את דעתי אני עליו. הוא הסמיק וענה: “כן, עלי להודות שהייתי משתתף ברציחת יהודים, ואפילו אתכם, שאני חושב אתכם לידידי, הייתי מחסל”. בזה הוכחתי לידידי המהנדס היהודי שההגדרה “אנטישמי־שטחי” אינה אלא אשליה.

פרנסה בכבוד.    🔗

במשך שנים לא העיזו האזרחים לכתוב לשלטונות מכתבי־תלונה, והאסירים מכתבי־בקשה. כי לרוב היו האזרחים מואשמים אז ב“חתירה” וסופם שהפכו אסירים בפועל ולאסירים היו מחמירים את העונש על “חטאם” זה. עם מותו של “המורה” וסילוקו של משמשו ברייה הורגשה הקלה בהגבלה זו. במחנה הורגשה התעוררות וכל מי שהיה יכול להחזיק עט בידו הפך לכתבה־רבא והיה גורף רובלים למכביר.

לא כל הכתבנים היו מוכשרים לערוך מכתב־בקשה או תלונה הראוי לשמו, ובייחוד שרוב הקליינטים היו גאונים בבורותם ולא יכלו להרצות את טענותיהם בלי לערבב מציאות עם דימיון ועיקר עם טפל. אולם בין הכתבנים נמצאו שניים – אחד שהציג את עצמו כמי ששימש בכהונת קטיגור, והשני כומר – שהיו מקבלים לא פחות ממאתים רובלים בעד כתיבת בקשה. אלה ממש נתעשרו.

לא יהיה זה נאה מצידי להעלים את העובדה שגם אני נסחפתי בזרם הכתבנים האלה. אבל האמת היא שבמידה מסויימת ניסיתי לשחות נגד הזרם ונעניתי רק לאלה שהכרתים כהגונים פחות או יותר ומילאתי את בקשתם שלא על מנת לקבל פרס. אבל, אף שמי־שהיה־קטיגור ידע שאני דוחה קליינטים רבים, מצא לנכון לאיים עלי ברצח באם אמשך לרדת לפרנסתו. ניצלתי אחר־כך הזדמנות זו כדי להיפטר מהמון הטרדנים שעטו עלי. דחיותי עוררו את חמת האסירים כלפי הלבלרים וכמעט שרצחו את מי־שהיה־קטיגור. סוף דבר היה ששלטונות המחנה שלחו את הקטיגור לצינוק ואסרו באיסור חמור על ההתעסקות במקצוע זה.

משנוכחו האסירים שעל כל הבקשות שנכתבו באמצעותי נתקבלו תשובות לטיפול חיובי בענייניהם של החותמים, התחילו שוב פונים אלי – ומפני האיסור, בסודיות גמורה – שאכתוב למענם, ומשנוכחתי אני שאלה שעזרתי להם התנכרו אלי אחר־כך, התחלתי בוחר לי את הקליינטים הנראים לי ביותר, והפעם בשכר.

החוט המשולש נותק.    🔗

כל עוד שני חברי לדעה והאחים לצרה, היהודי הבוכארי והצעיר מישראל, היו נפגשים אתי בצוותא היתה לי חברתם לנחמה פורתא. לפעמים היינו אפילו מעיזים להיכנס ביום המנוחה למועדון כדי לשמוע חדשות ואח"כ משוחחים – לא במועדון, כמובן – על משמע אוזנינו ובוחנים את הסיכויים שלנו, במידה והיו ידיעות שבעקיפין יכלה להיות לנו נגיעה אליהן. אולם הגיע גם הזמן והרגשנו שהקשר בינינו עומד להינתק: היהודי הבוכארי חיכה כבר בכל רגע לשיחרור, כיוון שאותו זמן החלו משחררים זקנים, שהגיעו לשנת ה־65 שלהם, ונכים, והיה מקבל מכתבי עידוד ממשפחתו על הסיכויים האלה; הצעיר מישראל, שהתחיל מתפרץ ביתר שאת נגד שלטונות הנ.ק.ו.ד. היה כבר מועמד להישלח מכאן, שכן נכלל שמו ברשימת המשתלחים למקום שומם בהחלט.

בסוף אוגוסט 1954, בשובי ממשמרת הלילה בא אלי במרוצה הצעיר הישראלי ואמר שעוד מעט הוא יוצא לדרך. “ברור לי”, אמר בדמעות בעיניו “שיותר לא נתראה, אבל יש לי הרגשה שאתה תזכה להגיע לישראל. אבקשך למסור דרישת שלום לבבית לחטיבה היקרה שלי בצ.ה.ל. ותודיע להם שיוסף נשאר יוסף”. הוא הצדיק עליו את הדין באומרו שאילו לא נתפתה להאמין שיימצא את בני משפחתו לא היה מובא לגיהנום זה. כעבור חודשיים כתב לי שהוא בדרך למבצר פטרופבלובסק. היה זה המכתב האחרון שקיבלתי ממנו. אמנם כעבור שנתיים נודע לי שכביכול חזר הביתה, אבל הידיעה לא אושרה.

כעבור חודש הוצא מהמחנה גם הזקן. לפני היפרדו ממני מסר לי שקית קטנה ובתוכה מטבע ישן שישמש לי כקמיע.

נשארתי כעת בודד וגלמוד בלי חברים כנפשי, וחשבתי שעלי לגמור כבר את מסלול חיי בבדידות איומה ובצער האין סופי. אך קרה הפלא הגדול והתוצאות היו אחרות. כעבור זמן הועברתי למחנה מספר 4.

במחנה החדש הכרתי צעיר אוקראיני שסיפר לי דברים מעניינים מאוד בקשר עם הצעיר הישראלי, שפגש אותו במחנה העונשין שאליו נשלחו אוקראינים רבים אחרי ההתקוממות: הנ.ק.ו.ד. הוציאה שמועות שמחנה העונשין הוא הגיהנום עלי אדמות, אבל האוקראינים לא הרגישו עצמם כלל ברע במחנה העונשין. הם לא הסכימו ללכת לעבודה ונשארו תמיד על משכבותיהם, והסתפקו במנות האסירים ולא התאוננו על גורלם. הנ.ק.ו.ד. העבירה למחנה זה את הצעיר הישראלי בקוותה שהאוקראינים ידכאו אותו באכזריות, אבל למעשה היה שאחד האוקראינים הכירו מישיבת יחד בצינוק במחנה הקודם ובבוא הישראלי למחנה העונשין סיפר האוקראיני לבני ארצו, שדווקא צעיר זה הוכיח בגלוי איבה כלפי השלטון הסובייטי ושהוא רחוק מלהיות קומוניסט כרחוק מזרח ממערב והאוקראינים החלו להתייחס אליו יפה. הם אמרו לו שהם לאומיים ולוחמים למען עצמאותם ולכן הם תומכים בכל מי שאינו מתכחש לעמו ומתגאה להיות בן נאמן לעמו ולמולדתו. פעם כשחלה הישראלי והתרופה היחידה להצילו ממוות היתה שתיית הרבה חמין מתוקים מאוד התנדבו ונאספו לא פחות מששה קילוגרם סוכר.

במחנה מספר 4.    🔗

מחנה זה היה מיוחד במינו ואי אפשר היה להשוותו ליתר המחנות שטולטלתי אליהם במשך השנים המרובות האלה: כאן היו דרכים סלולות; במקום צריפי העץ שבכל המחנות היו כאן בתים ממש, משוכללים בטכניקה המודרנית; בכניסה לכל בית היו שתי אכסדראות שמהן נכנסו לפרוזדור שהיו בו שולחנות, ספסלי ישיבה ואפילו ספרים לקריאה. גם ברז היה בתוך הבית; המטבח היה משוכלל בתכלית השיכלול: במקום אחד חילקו את האוכל הכללי ובמקום השני חילקו את האוכל לחולים; את הלחם חילקו בבניין מיוחד, שהיה גם הוא ערוך בטוב טעם; בניין מיוחד שימש מחסן לבגדים של האסירים וחפציהם ולא היה כבר פחד מפני גניבות; חנות המכלת היתה גם היא מסודרת בטוב טעם ואפשר היה לקנות סוכר, גפרורים, טבק ואפילו לחמניות. מובן מאליו שבמחנה כזה היה המועדון דבר מה מיוחד במינו. כאן היה בית החולים משוכלל והמרפאה היתה דומה למרפאה בעיר גדולה ולא חסרו גם מכונת רנטגן ומעבדה קלינית ובקטריאולוגית. היה כאן אפילו רופא שינים, דבר נדיר מאוד בבתי הכלא ובמחנות. כמו כן היתה כאן ספרייה עשירה ואפילו לי ניתנה רשות לקחת ספרים.

בהגיענו למחנה זה בסתיו 1954 הודיעו לנו שבשעה 4 אחה"צ יוצג סרט בשביל האורחים. מובן שהאסירים שמחו לקראת מאורע חשוב כזה, אלא שלאכזבתם הגדולה לא הוצג סרט ובמקום זאת הופיעו שלושה קצינים ממחלקת התעמולה ואחד מהם פתח בהרצאה על תולדות המפלגה הקומוניסטית ברוסיה. מרוב אכזבה התחילו האסירים לשוחח ביניהם ואחד הקצינים רגז על שהם מפריעים למרצה ואינם מקשיבים לדבריו. אז קם אסיר אחד ואמר: “הלא הזמנתם אותנו לראות סרט ולא לשמוע הרצאות” וכשהקצין ענה לו שלא האסירים יחליטו איך על הקצינים לפעול, קמו כולם ועזבו את האולם.

כמובן ששלטונות המחנה שמרו את הדבר בלבם ולא שכחו את המעשה הנועז. בלבם יקדה אש הנקמה, אבל היות שהם נוהגים לשלם את “הקרן עם הריבית”, חיכו להזדמנות נאותה. לעת עתה העמידו השלטונות פנים כאילו לא נפגעו, ורק הפסיקו את הצגת הסרטים שהיו מציגים פעמיים בכל שבוע.

המשטר במחנה זה לא היה חמור ובזמן שהתחוללו סופות לא נאלצו האסירים לצאת לעבודה.

התקרית הראשונה היתה לי כאן עם אוקראיני אחד, מחסידיו של מנהיג האוקראינים המערביים, בונדרוב, ששיתף פעולה עם הנאצים מיד עם פלישתם לפולין ובמשך שנתיים וחצי המשיך בהשמדת יהודים וגם פולנים, לחם נגד הצבא האדום ואח"כ הפך את נשקו גם נגד הגרמנים וגם נגד הרוסים. אוקראיני זה חיפש לו הזדמנות כדי להקניטני, והוא מצא אותה. תפקידו היה לחלק לבנים לבאי בית המרחץ ובצאתי מחדר הרחצה בחר למעני לבנים קטני־מידה מאוד. כשאמרתי לו שאלה אינם לפי מידתי ענה ברוגזה, שלא הוא קנה אותם ואין כבר זוגות אחרים. כאשר נוכחתי שלאסירים שניגשו אליו אחרי הציע מבחר די גדול של לבנים, שאלתי אותו לפשר הדבר ובתשובה איים שעוד מעט וישבור את צלעותי. סיפרתי לקצין המחנה את המקרה ואמרתי שאם לא יתנו לי לבנים לא אצא לעבודה, כי לא אשלים עם העובדה שחסידי בונדרוב יהיו כאן המושלים בכיפה. הקצין הבטיח לי לבדוק את הענין ולסדר את הדבר ואני הלכתי למקומי. לא עבר זמן רב ואחד הבלנים בא לקרוא לי לבית המרחץ. בהיכנסי ביקש הקצין מהאוקראיני להסביר לו למה לא נתן לי זוג לבנים מתאימים. בנסותו לגולל את האשמה מעל עצמו ולהטילה עלי, שאני מיהרתי לברוח, ענה לו הקצין שמחר ישלח לעבודה כללית ואז ידע שלא לעשות להטוטים כאלה, וסיים: “אם עוד פעם יקרה לך כדבר הזה, אל תדבר אתו מטוב ועד רע. תודיע לקצין המחנה והוא כבר ידאג שיהיה סדר סובייטי ולא סדר בונדרובי”.

מני אז שינה טעמו וכשהייתי נכנס לבית המרחץ היה כבר מקדים לי שלום.

בית הארחה.    🔗

אבקש את סליחת הקורא על שהפסקתי במחנה מס' 4 וחוזר שוב למחנה “נהרות הדובים”. אין לי ברירה, אני מוכרח לחזור, בגלל הפכים הלא־קטנים שהשארתי שם. אחד מהם הוא הקמת בית־הארחה.

“אתם מסתפקים באותן ההקלות שנתנו לכם – כתיבת מכתבים בכל שבוע, תנועה חופשית בתוך המחנה עד עשר בלילה, צריפים בלתי נעולים, הפחתת שעות העבודה, יום מנוחה שבועי, עתונים וספרים. אתם מסתפקים בכך, אבל אנחנו, שכל מטרתנו אינה אלא לחנך אתכם לאזרחים סובייטיים טובים תוך התקופה המקוצרת של ריצוי עוונכם, אנחנו דואגים לכם יותר משאתם מעלים על דעתכם. הנה, עלה בדעתנו להקים צריף מיוחד שישמש בית־הארחה לקרובי משפחה שיבואו לבקר אתכם. לא בלי תמורה תקבלו זאת, שהרי ידוע לכם שבמשטרנו קבוע הכלל, שמי שאינו עובד אינו אוכל. התמורה שתתנו לנו תהא מאמץ־יתר בעבודתכם מאמץ־יתר!” דברים אלה השמיעו שלטונות המחנה.

“מאמץ־יתר” – זוהי הסיסמה העוברת כחוט־השני בכל הפנייות של השלטונות אל האזרח ואל האסיר. ואמנם מתגמשת סיסמה זו ביותר מן המיכסה הנורמלית, אלא שבשלושה אופנים: הרודים־בעם מקיימים אותה בהוללות מופרזת, בדימגוגיה שאין למעלה ממנה ובדחיסת בתי־הכלא והמחנות; שניים במעלה זו הם האזרחים והאסירים היודעים להסתדר וממלאים את המיכסה ועוברים עליה… על הנייר בלבד. בשורה אחרונה עומדים אותם העמלים התמימים והישרים, אבל לדרגת סטאחנוביצ’ים אינם מגיעים על אף מאמץ־היתר. אחרונים אלה הינם בבחינת בונצ’י שווייג ואת הלחמניה יעיזו לבקש רק בעולם הבא!

יום אחד עוכבה בריגאדה אחת ליד השער, נצטוותה לחזור למחנה ולהתחיל בהקמת הצריף לבית־ההארחה. הוקם צריף בן שני חדרים. בכל חדר העמידו מיטת ברזל. נקבעו תמונותיהם של לנין וסטאלין וגם הושמו שולחן וכיסאות.

אותם האסירים אשר יראו דוגמה ומופת של עבודה מסורה ממש, יקבלו רשות לביקור קרוביהם במחנה. אסיר כזה יקבל אז חופשה של שבוע ימים וכל הזמן הזה יבלה עם משפחתו בבית־ההארחה". מלות קסם אלה השפיעו על האסירים הפוליטיים הוותיקים ואלה התחילו לעבוד בחירוף נפש. בעוד שאלה עבדו כאן בכוחות אל־אנושיים, היו בני משפחותיהם עושים גם הם מאמצים כבירים כדי לאסוף את הכסף הדרוש בשביל הנסיעה להרי חושך אלה (הרי חושך פשוטם כמשמעם, שכאמור שורר כאן הלילה הקטבי במשך עשרה חדשים).

הראשון לזכות לביקור היה “מי שהיה” – אחד מחברי המפלגה. אשתו באה אליו והוא בילה אתה שבוע ימים בצריף המיוחד. היא הביאה עמה חפצים מחפצים שונים וגם רוח תקווה ועידוד ליתר האסירים. אשה רעננה, ממקום יישוב של בני אדם, אשה לבושה בטעם. אין פלא שנמצאו כמה אסירים שהציעו לבעלה סכום כסף גדול כדי “לשכור” אותה ממנו לזמן־מה….

החפצים שהביאה עמה שימשו אחר־כך לאמצעי של משא־ומתן בשביל האסירים. אך היא הביאה עמה גם דברי־ערך בלתי מוחשיים: היא הביאה ידיעות על הפשרת הקשיחות הסטאלינית. סימן לדבר זה היתה הידיעה שגיסתה התנזרה וברישיון הקרמלין נסעה לארץ ישראל, עם עוד 29 נזירות רוסיות. שאלתי את עצמי אז: נזירות כן ויהודים לא?. קיוויתי, איפוא!

עוד צריף הוקם – צריף דיור לאסירים שקנו להם זכויות בעבודה, ובעיקר אלה שכבר ריצו את החלק הארי מתקופת מאסרם. צריף זה היה מחולק לחדרים ובכל חדר 4 מיטות (לא נארות!) ודייריו הורשו לצאת העירה בכל יום ראשון. הוועדה המיוחדת לשיכון זה לא מצאה אותי זכאי לדור שם. 14 שנה אינם מהווים שני שלישים מ־50 שנה – תקופת המאסר שלי, והשנית: שלומיאל כמוני לא ישלח ידו לכיסי העירונים, כפי שעשו “הדיירים הנכבדים” של צריף זה בהיותם בעיר בימי ראשון לשבוע! על “חוצפתי” לבקש רשות לצאת העירה נשלחתי לצינוק למשך שבוע ימים.

מחנה קאלארגאן.    🔗

מחנה זה נמצא בפינה נידחת בין רוכסי ההרים באותו חצי האי טיימיס שהיה לי “העונג” לבלות בו חמש שנים. מחנה קאלארגאן מבודד משאר המחנות וכל מי ששמע את שמעו ועל הנעשה בו היה מתחלחל. נזיר אחד שהובא לבית החולים במחנה שלי סיפר לי על הנעשה שם: המחנה הוקם במכוון בארץ־גזירה זו כדי שלא יהיו עדי ראייה להתעללויות היוצאות מגדר “הרגיל” מצד הצ’קיסטים. למחנה קאלארגאן היו מביאים את אותם האזרחים שנאסרו משום שלא היו מסוגלים להתלבש באיצטלא של צביעות ולמחוא כף ל“אב הדגול” ולנושאי כליו. אלה שלא יכלו להשלים עם הרעיון שהמוסר האנושי פשט את הרגל ושהמצפון האנושי עומד על רמה נמוכה בהרבה ממצפונם של קאניבלים ושלבם עוד שותת דם על מעשה הנבלה הנעשה לעין השמש ואין מי שיעמוד בפרץ. על אסירים מסוכנים אלה, כביכול, נימנו קודם כל חברי הכיתות הדתיות שהטיפו בכל עת וכל שעה להכרה בישו וראו את העולם הזה כפרוזדור לעולם של מלכות שמים. אנשי הנ.ק.ו.ד. חששו שהטפות אלו עלולות לפקוח את עיני האזרחים שייראו שאינם אלא עבדים נרצעים המאולפים להודות למתעללים בהם. מאחר וסקטנטים אלה המשיכו בהטפותיהם גם במחנות, חששה הנ.ק.ו.ד. שאנשי הכנופייה עלולים להטות אוזן קשבת. כדי למנוע סכנה איומה זו, כביכול, התחילו לשלוח את הסקטנטים למחנה מיוחד זה. מלבד היותו מרוחק ומבודד, היו כל התפקידים האחראיים במחנה, למן תפקיד הקומנדאנט ולמטה, בידיהם של אסירים פליליים ואלה שלטו בו שלטן בלי מיצרים ושימשו שליחים נאמנים ביותר לעשיית רצונה של הנ.ק.ו.ד. רצח של סקטנטים וחסידי הקומוניזם שנתפקרו היה חזון נפרץ במחנה קאלארגאן.

הנזיר סיפר לי גם את המקרה עם אגרופן אחד, שנאסר בשל שיחה עם מתחרהו בהתחרות בינלאומית. בגלל שיחה זו נאשם האגרופן בריגול. במחנה לא ציית לשום פקודות של הקומנדאנט או של יתר אנשי הכנופיה, והפיל את חתיתו על כל הרצחנים והגזלנים האלה ומעמדו היה כמלך בלי כתר. הוא לא הלך לעבודות פרך והיה נכנס למטבח ודורש ממיטב האוכל ואם מבוקשו לא ניתן לו מיד, היה שובר את צלעותיהם של הטבח ועוזריו. גם אנשי הבולשת נזהרו מידו הקמוצה. היתה זאת מחאתו על שנאסר ללא עוול בכפיו. פעם באה וועדת ביקורת למחנה זה וכשנודע על התנהגותו חששה שהוא מסוגל להכניס דמורליזציה במחנה ומשום זה החליטו לחסלו. אבל ביודעם שאצלו נזדמנו גם כוח וגם שכל חריף ובעזרת שני נתונים חשובים אלה הוא מתגבר תמיד על כל המכשולים, החליטו לחסל אותו בעורמה. הם נתנו לאנשי הכנופייה 4 כידונים שזה עתה ליהטו אותם בנפחיה והיו בתהליך ההצטננות. בכידונים אלה הסתערו על האגרופן. מכיון שלא ידע כי חמים הם, ניכוו ידיו בנסותו להגן על עצמו. בדרך זו התגברו עליו הארבעה והמיתוהו. לא עמדה לו זכות היותו ספורטאי בעל שיעור־קומה בינלאומי!

אחד ממיני העונשין השונים, שהיו משתמשים בו במחנה זה לעתים תכופות היה כבילת ידיו ורגליו של האסיר, עד ללא אפשרות של זיע כלשהו, וכאבן שאין לה הופכין השאירוהו בחוץ. שמים וארץ חברו יחד לשמש צינוק לעלובים אלה. על־פי־רוב היה המוות מצנן את ייסוריהם. הם קפאו.

במחנה זה נמצאו גם מי שהיו חיילים במלחמה ובשעתם הירבתה העתונות לספר בתהילתם. במקרה נפלו גם הם ברשת הבולשת וטולטלו לאותה תופת. בהיותם מלומדי מלחמה, היו מגינים על עצמם בכל כוח אפשרותם והיו גם מפילים חללים בין אנשי־חרמם, סוכני הבולשת.

היו מקרים בלתי נדירים שאסירים חדשים היו יוצאים מדעתם אחרי שהייה של יממות אחדות במחנה קאלארגאן והיו מאשפזים אותם בבית המשוגעים של המחנה ומשרבו חולי נפש אלו היו מכניסים שני סוכנים “חולי רוח” שתפקידם היה לחסל בחניקה את החולים שהנ.ק.ו.ד. ציינה ברשימה שחורה. אסירים אלה מתו רק קצת לפני זמנם. הן כמעט איש לא חזר מקאלארגאן. מספר הקרבנות היה עצום, כיוון שלמקום זה זרמו אומללים ממאות מחנות.

מהנדס יהודי ידוע עבד במשרד המחנה הזה. יום אחד מצאוהו מת כשראשו נמחץ. הרוצח היה חברו למקצוע. הוא התנצל על מעשהו במלים אחדות, מלים המתקבלות עת דעתם של אסירים: “היה לי חשד שהוא סוכן הבולשת של הנ.ק.ו.ד. והרגתיו במכת פטיש”. אליבא דאמת הרג אותו אך ורק בהיוודע לו שהמהנדס יהודי.

עידוד וייאוש משמשים בעירבוביה.    🔗

בראית שנת 1955 החל מחנה מס' 4 להתרוקן מן האסירים ה“פוליטיים” שבשנת 1945 נידונו בהמוניהם ל־10 שנות מאסר. אני מציין: “פוליטיים” (במרכאות), משום שזכות ההגדרה הזאת מצד השלטונות עמדה להם, כפי שכבר הוכחתי בדפים הקודמים, על שתפם פעולה עם הנאצים ובגידה במולדת. לאלה יש לצרף את הפושעים הפליליים (בלי מרכאות) שהחלו להשתחרר בשל הפחתת תקופת מאסרם בזכות “מאמץ היתר”. רוח זו נשבה, כמובן, בכל המחנות.

אחטא לאמת אם לא אזכיר שבין המשתחררים היו הרבה שבי־מולדת מכל אפסיים, חיילים שאיתרע מזלם ליפול בשבי הנאצים ואזרחים שהועברו ע"י הכובש הנאצי לעבוד בגרמניה. אלה האחרונים הרי הציצו “ואם הציצו”, אמרה הנ.ק.ו.ד., “ודאי שנפגעו”.

על אסירים פוליטיים ממש ועל אסירים פוליטיים מדומים (כמוני, למשל) לא חלה אמנסטיה אוטומטית זו.

עטאפ חדש פסק לעת־עתה לזרום אל המחנות, כי מאלינקוב וחסידיו הביעו את דעתם על חיסול המחנות בזמן שאנשי צמרת השלטון חתרו האחד תחת השני ויד חזקה טרם חזרה לקרמלין.

נפוצו שמועות שמחנה מס' 4 יורחב ויותקן כשכונת מגורים לאסירים המשוחררים והמשתחררים. בינתיים נשתקעו אלה בעיר הסמוכה, למורת רוחם של האזרחים, ששלוותם הוחרדה כבר קודם ע"י ביקורי־יום־ראשון של האסירים. לפי התוכנית הרי שהמחנה, אם יותקן, ישמש גם למשפחות האסירים אשר יובאו ממקומות מגוריהם לכאן. כי באדמת הטונדרא מצויים אוצרות פחם ומתכת ענקיים, ומבחינה כלכלית לאומית יהא זה משגה שאין לו כפרה מצד “שלטון הדימוקרטיה העילאית” להרשות לאסירים לשוב למקומות מגוריהם. תבואנה גם המשפחות ויירבו הידיים העובדות!

במחנה מסודר זה נהנו האסירים הפוליטיים, המשכילים פחות או יותר, מהקצאת מקום מיוחד בשבילם. עתה, עם השמועה שמחנה זה יחוסל, גדול היה החשש שבמחנה החדש שוב יערבבו אותנו בין האסירים הפליליים. מחשבה זו הטרידה והחרידה אותי במאוד. אמנם היה צל של תקווה שעם עלות לשלטון המנהיגות הליברלית תתקרב גם גאולתי אני, אך לבסוף כיסה הצל על התקווה.

כעבור חדשים מספר היה כבר ברור שעומדים להעבירנו למחנה אחר. הקינאה לרגל השתחררותם של אסירים רבים כבר נמוגה מאתנו. גם העצב שנשתרר בלבבות על שגורלנו להישאר, גם אליו כבר הסכנו. מה שהדאיג אותנו עכשיו היה – לאיזה מחנה נועבר? היו לנו ידיעות על כל מיני המחנות שבסביבה, על מגרעותיהם ויתרונותיהם וחששנו שאחרי שהסתגלנו בקלות למחנה מס' 4, בהכרח שכל המחנות האחרים יהיו מדרגא נמוכה יותר.

ושוב נפוצו שמועות מעודדות. הן אמרו שעומדים לשחרר את האסירים בני ה־60 ואת האסירים הנכים. שמועה אחרונה זו השפיעה על רבים שהחלו לצום ולהתענות כדי להגיע לדרגת נכים. עוד שמועה אמרה שעומדים להעבירנו אל הארץ פנימה, דרומה. ההיגיון מחייב שאדם שעומדים להוציאו מאיזור של אקלים קטבי ולהביאו למקום אקלים נוח עליו לשמוח לקראת אפשרות כזו. כאן נשארו האנשים אדישים לקראת האפשרות הזאת – מפני שעצם הבחירה לא היתה ברשותם. הם היו אסירים.

במשך חצי שנה הגיעו אלינו שמועות משמועות שונות, סותרות האחת את רעותה, ולא יכולנו להשתחרר מן ה“פסיכוזה של ההעברה”.

בספטמבר 1955 נפלן הפור. הוועד הרפואית שהגיעה למחנה סיווגה את האסירים לשלוש קאטיגוריות: 1) בריאים בהחלט – אלה למחנה מס' 15; 2) חולניים – למחנה מס' 9; 3) תשושים ולא־יצלח’ים. את בני הקאטיגוריה השלישית הועידו להעברה למחנה כללי שבו אין מבחינים בין אסירים פליליים לבין אסירים פוליטיים. רטט עבר בגופי ופלצות אחזתי בהיוודע לי שאני שייך לדרגא השלישית.

החלטתי שבזמן העברת בני הדרגא שלי אתחבא, עד יעבור זעם.

ערב יום הכיפורים תשט"ז.    🔗

היה זה יום הכפורים ה־15 שאני נמצא בתנאים נוראים אלה. ביום כפורים זה היה סבלי המוסרי קשה ביותר, כי יצא שדווקא ביום קדוש זה היה עלי להיחבא במרתף בנסותי להיחלץ מ ההעברה אל המחנה הכללי. דימיתי בעיני עצמי כגנב הבורח מיד החוק, פרט לכך שבתוכו פנימה מכיר הגנב באשמתו ואני הייתי מורדף על צוואר בלי חשך על לא עוון.

כיוון שמחנה זה הכיל יותר מ־60 בתים, היה קל להתחבא מבלי שמישהו ירגיש בדבר. סרתי לאחד הבתים ונכנסתי בשיחת־הסוואה עם האחראי על האולם. אנשי השמירה, בהיכנסם, שאלו את האחראי איזה בריגאדות גרות בבית זה והוא ענה שכאן גרות בריגאדות אלה ואלה והם הסתלקו בלי לשאול אם גם אני שייך לבריגאדות אלה. כשהסתלקו פרצנו שנינו בצחוק. “הנה, ראה”, אמר לי איש שיחי, “איזה גולמים הם אנשי השמירה. לפניהם עומד האדם המבוקש והם אפילו אינם מסתכלים בו, כי קשה להם לשער שאדם שאיננו שייך לבריגאדות אלה ייכנס לאולם הזה”. איש שיחי נתן לי לאכול דבר מה באומרו: “יודע אני שמחר אצלך תענית. עוד בימי ילדותי שמעתי שכל היהודים מתענים ביום הכפורים, ויודע אני כמו כן שאם יתפסו אותך תתענה לא רק מחר אלא ימים ושבועות”.

נוכחתי שהוא קרא ושנה בספר התנ"ך והוא בקי בכל המנהגים היהודיים.

לפנות ערב מוכרח הייתי להתחבא במקום אחר, כי היה חשש שבזמן שהאסירים חוזרים מהעבודה וייראו אדם לא מוכר להם, ימסרוני לשומר התורני. עלה בידי לחדור למרתף אחד ונשארתי בו כל ליל כל נדרי עד אור הבוקר. בבוקר נודע לי שמפרקים את המחנה ואיש לא יישאר ושהיו עוד 5 כמוני שהסתתרו במקומות מגוריהם של בריגאדות אחרות, אלא שבבוא המחפשים נתגלתה זהותם והועברו כבולים באזיקים למחנה המעורב.

כל הזמן היה מעונן וצינה קרה חדרה לעצמות ודווקא ביום הכפורים נתפזרו העננים ושמש חגיגית הופיעה באופק הפראי והיפה כאחד. לבי התכווץ בקרבי בזוכרי שוב את ההווי של יום הכפורים בבית הורי ומנגינת כל נדרי כאילו הגיעה לאוזני ממעמקי האדמה שבמרחקי מרחקים. יום כפורים בבגדים מלוכלכים של אסיר בעל־ותק, בטונדרא השוממה והמשמימה – והשמש דווקא זורחת! הרוצה היא שאראה את מצבי, העגום מכל עגמה, באור המלא שלה? כעסתי על השמש, שנראתה לי כלועגת לרש.

בפורים יפה הצחוק – לא כאן! ביום הכפורים יפות הדמעות – בכל מקום, ובעיקר כאן. בכיתי על אובדן יקירי, בכיתי על קורבנות השואה, בכיתי על אחי בני־עמי הנתונים בידי זדים בארץ רחבת־ידים זו. בכיתי על מר גורלי. בעוד הדמעות מתגלגלות מעיני ניגש אלי כומר אוקראיני ואמר: “מצאתי מקום מעניין בספר התורה, מקום שם גאון הנביאים, משה, מבקש רחמים בעד עדתו שעשתה את עגל הזהב. שם כתוב ‘סלחתי כדבריך’. חושבני שאם אלהי ישראל סלח לפשע כל כך כבד כעשיית העגל הוא יסלח גם את החטא שחטאו אבותיך שלא הכירו בישו” (!). הוא לקח את ידי בידו, לחץ אותה ואמר: “הנני משוכנע שיום כפורים זה, הגורם לך הפעם כל כך הרבה צער, יביא לך גם את השיחרור ותזכה לעלות לישראל”. הוא לא עצר ברוחו מלחבק ולנשק אותי כדי לעודדני. “יודע אני”, הוסיף לפני הפרידה, “שאתה לוחם את מלחמת הקודש כדי להסיר את חרפת עמך מאלה היהודים שהלכו שולל, פנו עורף לעמם ושתו מכוס התרעלה הקומוניסטית וכמו פנחס בשעתו אתה מוכיח שלא כל האומה היהודית נוטה אחרי העגל הקומוניסטי. זכות זו תעמוד לך ביום זה שתזכה לגאולה המלאה”. בלכתו נזכרתי שזה 15 שנה שלא קיבלתי שום אחולים בימים אלה. שמרתי את הדבר בלבי. אכן, פה ושם עוד ניתן לפגוש באדם!

בשעה 3 אחה"צ, הזמן שבכל התפוצות מתכוננים לתפילת המנחה, העלו אותי ועוד מנין של אסירים על מכונית משא והובילונו למחנה האחר. לאחר נסיעה של חצי שעה הגענו למקום. ברדתי מהמכונית פגשתי בכמה אסירים ממחנה־המוצא ומייד אמרו לי, שנתנו לנו צריף מיוחד, שאין רשות לאחרים להיכנס אליו ושצריף זה דומה לבית מגורים, שכן הוא מחולק לחדרים ובכל חדר 4 מיטות ברזל, עם מזרונים ושמיכות צבאיות; שאפילו בית שימוש ומקומות רחצה נמצאים באותו הצריף. בהיכנסי לצריף נוכחתי שהוא אפילו יותר נוח מכפי שתואר. הספקתי להתבודד בחדר קטן, שלא שימש למקום מגורים, ולהיפרד מיום הכפורים. תפילת הנעילה שלי היתה קצרה אך מלאת מכאובים. התפללתי שהשנה הבאה תביא לי שינוי קיצוני – אם לשבט ואם לחסד, אך קיצוני! להפתעתי הגדולה קידמו את פני בצאתי מן החדר הזה שלושה אסירים, שהיכרתי אותם כאנטישמים מובהקים, ברכו אותי בברכת החג וגם איחלו לי לראות בנחמת ציון. כהוכחה שדבריהם נאמרו בתום לבב הביאו לי פירות משומרים. איחולים מפי גויים המשיחים לפי תומם – מסימני ההפשרה הם?

שמו של עשו ולבו של יעקב.    🔗

המעשה הראשון שלי ביום המחרת היה להכיר את המועדון ואת הספרייה. מצאתי בספרייה את האיש האחראי והחלפתי דברים אתו. הוא היה מנהל פנקסים ואשתו הפזרנית גרמה שמעל בכספים ממשלתיים ונידון ל־25 שנות מאסר. כאן לא אמר נואש והשתדל להמתיק לעצמו את החיים על ידי “הטיפה המרה” וכן על־ידי הרפתקאות שונות כשהיה יוצא העירה ברישיון כל שבועיים. על בקשתי לספרים ועתונים, בהבטיחי לו שאף אחד לא ידע מזה ענה: “יש לך מזל שנקלעת למקום שרוב תושביו הם פושעים פליליים. יש כאן הרבה ספרים, אבל אלה מעוניינים רק בעתונים בשביל עישון המחורקה. אוכל למסור לך מפעם לפעם כמה עתונים, בתנאי שתחזירם לי”. מיד קיים את הבטחתו ונתן לי ספרים אחדים וירחונים. הוא יעץ לי איזה מקום לבחור כדי שאוכל לקרוא ואיש לא ידע. יצאתי ממנו מעודד, שלכל הפחות אוכל לנצל את הזמן בקריאה.

כעבור יומיים נכנסתי אליו שוב ומצאתי שם אחד שחיפש איזה ספר. שקעתי בקריאת העתונים עד שניגש אלי אדם זה ושאל אם ארשה לו לעיין באחד העתונים שברשותי. פתאום שאל בלחש: “יהודי?” וכשעניתי בחיוך נתן לי שלום והציג את עצמו בשם לייזר וביקשני לצאת אתו החוצה. בחוץ שאל אותי אם כבר היכרתי את היהודים שבכאן ועניתי לו שלא ידוע לי על מציאותם של יהודים במקום זה. כפי שאמר לי לייזר זה, השתתף אחד מהם בכיבוש ברלין. עודנו הולכים ומשוחחים בא לקראתנו אחד בתלבושת צבאית שעשה עלי רושם שהוא נמנה על פקידי הנ.ק.ו.ד. “אך הנהו!” צעק לייזר בקול רם. “הלו, הלו ייפים גריגורביץ, הלו!” היה אתו עוד מישהו. כשנעצר דיברו מתחילה מה שדיברו ואח"כ שאל עלי ולייזר ענה, שאכן בקשר אתי עיכב אותו. “עליך לדעת”, אמר לייזר, “שהוא כאן יהודי יחידי בין הפראים ורציתי לבקשך שתקרב אותו. אבקשך לקבל אותו במשרדך. אחרי שתשוחח אתו תדע מה לעשות”. הסוף היה שהוא הזמין אותי לבוא אליו מחרתיים ב־7 לארוחת ערב וגם הראה לי לאן לבוא. במעין תרועת ניצחון פנה אלי לייזר: “נו, מה תגיד על הגוי־היהודי הזה? האם יעלה על דעת מישהו לחשוב שהוא יהודי? אף מלה באידיש אינו מבין! אבל יש לו לב יהודי חם. אני בטוח שתפיק רצון ממנו”.

בהיכנסי לביתו של ייפים גריגורביץ בזמן הקבוע שאלתי את עצמי אם הנני חולם בהקיץ. זאת היתה דירה עם כל הנוחיות: הסקה מרכזית, מנורות חשמל וכן היה שם משרת שטיפל בסידור הבית. ארוחת הערב היתה נאה וטעימה. היה זה משהו שאין דמיונו של אסיר יכול להתרומם אליו, אף שגם היא הוכנה באותו המטבח שמכינים את האוכל הכללי לאסירים. אחרי הארוחה כיבדני מארחי בשתי כוסיות וודקה ושני תפוחים. התיישבנו על ספה ואני סיפרתי את סיפורי. בסיימי דברי אמר: “קודם כל אשתדל להציג אותך בפני רופא בעל מזג יוצא מן הכלל, שאין דוגמתו בעולם, ואבקשו לציין על הכרטיס הרפואה שלך את מצב בריאותך לאמיתו ואם הוא ימצא לנחוץ לאשפז אותך בבית החולים הוא רק ימלא את החובה המוטלת עליו. גם קצין המחנה הוא יהודי ואדם לא רע. הוא גמר את בית הספר למשפטים והינו בקיא במקצוע במידה יוצאת מהכלל. אם הכל אמת מה שהנך מספר, תקבל ממנו עצה נאמנה מה שעליך לעשות”. מארחי הוציא מהארון שני זוגות לבנים חדשים וגם נתן לי פתק למנהל בית המרחץ להרשות לי את הכניסה מתי שאבוא. הוא נתן לי גם פתק לאחות התורנית שתעזור לי ככל האפשר. הוא עודדני וניחמני.

כעבור ימים אחדים נודע לי שייפים גריגורביץ ביקר בזמן היעדרי בחדר בו גרתי ואמר לשכני בדברים ברורים: “מטרת ביקורי היא לעמוד על היחס ביניכם ובין המלומד מצרפת. אם אשמע שאתם מתייחסים אליו באופן מעליב, אאלץ, בתור מנהל המשק, להעביר אתכם לצריף אחר לגמרי!” מובן ש“שיחה ידידותית” כזו פעלה על אנשי הכנופייה ולמן אותו יום פסקתי להיות ביניהם “ז’יד” והפכתי לאדם שאסור להתעלל בו.

היטב חרה להם הדבר על שיהודי מצא לו מגן רם־מעלה שכזה, אבל היו חסרי־אונים להגיב ב“פעולה” כדרכם. בכל זאת, פטור בלא־כלום אי אפשר והם נקטו כלפי בתכסיס של שתיקה. להימצא בחדר אחד עם שלושה שכנים המחרימים אותך ואינם מדברים אליך הרי זה כאילו סגרו אותך בתא בודד אשר מבעד לאשנב שבו מביטים עליך שלושה זוגות עינים זועמות – מצב לא נוח בהחלט. השתדלתי שלא להשתמש בחדר זה אלא לשעות השינה בלבד ומשנוכחו בכך התחילו לשחק בקלפים עד לאחרי חצות, כדי להפריע את שנתי.

הצייר מיכאילוב.    🔗

קשרי הידידות בינינו התחילו במחנה הקודם. פעם, בשובי מהעבודה ב“חצות” (כל החודש היה רק אור יום) מצאתי אותו יושב על משכבו ומצייר. הוא היה בעל שיער אדום וניכר היה שהמסרק אינו מוכר לו. חיצוניותו לא עודדה אותי להיכנס בשיחה עמו.

ביום מנוחה, בשבתי ליד השולחן ואני שקוע בקריאה שמעתי סיפור מעניין שאדם זה סיפר למסובים… הסיפור קיבל צורה מלוטשת ומקושטת והוצאתי מסקנה שהאדם הזה מחונן גם בכישרון של מספר. הבינותי שאיננו שייך לפליליים ושגם הוא נפל קורבן בגלל אופיו הישר והצנוע. זמן מועט אחרי שסיים את סיפורו זרק עלי מישהו מהכנופייה תפוח אדמה רקוב. בראותו זאת קפץ ממקומו כנשוך נחש, הרביץ בנבל והטיף לו מוסר, באומרו: “תראה, אתה חושב את עצמך לרוסי, שפירושו לפי מה שהמפלגה מלמדת אותנו שהעם הרוסי הוא העם הכי נאצל בעולם. תאר לך את הרושם הרע והמאכזב שעשית על אדם זה, שנתגלגל מצרפת ושבלי שום ספק יחזור לצרפת. התוכל לתאר לך איזה דין וחשבון ימסור על הרוסי ועל הרוסים בכלל?” – כשנבל זה ענה שהוא מצפצף עלי ואינו רוצה להתחשב עם הז’ידים “המוצצים את דמנו מאז ומתמיד” אמר לו מיכאילוב: “לא עליך לשפוט. הנך בעל שכל מטומטם ואינך מבין כלום. אין ברצוני להיכנס אתך בשיחה כדי לעמוד על סיבת יחסך הרע לאדם זה, מטרתי רק להגיד לך ולהתרות בך שאם עוד פעם תנסה לנגוע בו ארוצץ את גולגולתך הטיפשית”. אז התחילה ההתידדות בינינו.

את הוריו לא הכיר. הוא גודל בבית תינוקות וחונך בבית אסופים. לציור נמשך משחר ילדותו וקמעא קמעא התחיל להשתלם ולעלות בשלבי המקצוע. בהיותו חבר תנועת הנוער הקומוניסטי ־ הקומסומול – היתה לו ההזדמנות להתמחות במקצוע התעמולה ולעמוד על הנעשה בחוגו הצר ומחוצה לו. בהיותו ישר מטבעו, הבחין באבני הנגף המרובים המעכבים את התגשמות האידיאולוגיה הקומוניסטית והתאכזב מכל אותן ההטפות התעמולתיות השדופות מכל תוכן. המהפכה פרצה בהיותו ילד ובגיל צעיר זה הכיר בטראגדיות שגררה אחריה ובליקויים שהחלו לתת אותותיהם בשנת 1923.

ביודעו את המצב לאמיתו, לא הישלה עצמו באותן האשליות של יתר שכניו. הוא התנחם בעובדה שהמשפחה שהקים היא כבר בבחינת חי הנושא את עצמו ובמה שנוגע אליו אמר, שמכיוון שנפל בין ציפורניה של הנ.ק.ו.ד. הרי כבר לא ייחלץ ממנה ומשום כך עליו להשתדל להקל על עצמו במידת האפשר את הסבל והעינויים של המאסר. הקלה זו מצא במלאכת הציור, שנתנה לו סיפוק נפשי ורוחני וגם רווחים מסויימים. הוא השתייך ליחידי הסגולה הנהנים מזכויות יוצאות מן הכלל אפילו במחנות הגרועים ביותר, כי המדורים לתרבות של המחנות סיפקו לו עבודה בציור סיסמאות.

רוסיה היא ארץ אידיאלית בשביל גראפיקאים מכל הדרגות. הם מבוקשים מאוד ועסוקים למעלה ראש בעבודת כתיבת סיסמאות מסיסמאות שונות בכתב מהודר ומצועצע. כל בית חרושת, ואפילו במקום נידח ביותר, מקושט בסיסמאות זירוז וחינוך – לצורך ושלא לצורך. זוכר אני את הסיסמאות שהתנוססו במחנות בשנות המלחמה. אחת מהן אמרה: “ניקיון זהו הדבר הכי חשוב לבריאות”. אבל השלטונות לא נקפו אצבע כדי למלא סיסמא זו תוכן ומיליוני כנים ופשפשים שרצו במחנה!

בהיותו צייר ברוך־כישרון היה סובל על שעליו לבזבז את זמנו במלאכה שאינה לפי רוחו ואינה מאפשרת לו להתבטא. וכה היו דבריו: “אמנות הציור התחילה לקנן בי בזמן שהרגשתי צורך בהשתפכות הנפש ורציתי להביע את רגשותי הריאליים במכחול ובצבעים. עתה אני נאלץ לכתוב ולצייר סיסמאות נבובות וחסרות טעם”. בנגע לנגע האנטישמיות הביע לפני את דעתו, שהעם נשאר מאמין בכל האמונות הטפלות שעברו אליו בירושה ובמקום שהשלטון הסובייטי יעשה מאמץ לשרש אמונות אלה הוא בעצמו משמיע דברי בוז ונאצה כלפי היהודים. שורש הרע הזה נמצא איפוא בשלטון עצמו. בהיותנו פעם יחידים במשרד העבודה אמר לי גלויות: “עליך לדעת שלבי מתכווץ בקרבי בראותי מה עשו התליינים האדומים לאדם כמוך, שאף פעם לא התעניינת בענייניהם. כבן לעם הרוסי העתיק ברצוני לתקן במקצת את העוול הזה. אשתדל בכל כוחי להציג אותך בתמונה אחרת ממה שמתארים לעצמם בני בליעל אלה”.

פעם ביקש ממני לשאת הרצאות פופולריות בשביל השכנים שלו, כדי להוכיח להם שהם אינם יודעים ולא כלום ולהפכם לצמאי דעת. הרבה זמן שקלתי בדעתי אם רצוי לי העניין ושמא הנ.ק.ו.ד. תאשים אותי בניהול תעמולה אנטיסובייטית. סוף סוף החלטתי להיענות לבקשה, אף שנוסף על שאר הגורמים שיערתי שאלה לא ימצאו כל עניין בהרצאה שלא תהא מתובלת בסממנים מיניים וניבול פה. השערתי היתה נכונה וכל הקהל שנשאר מקשיב לדברי נתגלם במיכאילוב בלבד.

מיכאילוב השתדל להמתיק את מצבי ויעץ לקצין במחנה החדש למנות אותי לבריגאדיר. הוא טען לפני הקצין שמצב הבריגאדה ישתפר אם בראשה יועמד אדם יודע פרק גם בתורת החשבון וגם בתורת הצדק, ולא יקפח את זכותם של העובדים המסורים, כשאר הבריגאדירים. הצעתו נתקבלה ואני הסכמתי למינוי זה לאחר שמיכאילוב הבטיח לי שישא באחריות “כהונה” זו יחד עמדי.

מטבעו הוא היה קר מזג, מתון בדיבורו ובהליכותיו. רק כאשר היה נתקל ביחס בלתי־הוגן או רואה מעשים שהם בניגוד לצדק וליושר היו פניו מתאדמים עוד יותר, היה מתרתח וגועש, רומס את כובעו ומוציא את כל הקללות שהצטופפו בגרונו. במצבו זה היה נשבע שיהפוך את העולם מן הקצה אל הקצה; שיפנה אל כל המוסדות המוסמכים וידרוש מהם להעניש בכל חומר הדין את הנבזים העושים את המעשים האלה. הוא היה נוח לכעוס אבל גם נוח לרצות ואחרי כל התפרצות, היה מתחיל לשיר. כשהיו שואלים אותו, למה אינו הולך למוסדות המוסמכים היה יורק (כמובן: שלוש פעמים) על הריצפה ועונה: “אני מצפצף עליהם ושיעשו לי טובה וילכו לכל הרוחות”. זמן המעבר מריתחה לשלווה לא ארך אצלו אלא שנייות מספר. היתה זו, איפוא, מין התפרקות עצבים שלא גרמה כל נזק לשום צד.

הוא היה בעל מרץ רב וכל תפקיד שהיה מקבל על עצמו היה ממלא במהירות ותמיד היה מצליח למצוא מוצא מהתסבוכת הכי גדולה שיכלה לעכב את פעולותיו. אם מישהו היה מבקש ממנו משהו, ואפילו כסף (אם היה בכיסו), היה נותן בלי שהות יתירה. למרות שלא היה לו אמון בשלטונות היה בכל זאת כותב בקשות כמעט מדי שבוע. הגעגועים למשפחתו הם שאילצוהו לעשות זאת. את יום המנוחה היה מנצל חציו לציור וחציו בהליכה מצריף לצריף ומידיד לידיד לקיום מצוות השתייה. הוא לא האמין בשום אמונות תפלות ולא הושפע משום תנועה או מאיזה גורמים שהם.

הצייר מיכאילוב מסמל את האדם הרוסי החיובי.

הכימאי גרשוביץ.    🔗

ההכרות בין יהודי ליהודי במחנות לא תמיה היתה פרי המקרה. הרבה היכרויות נעשו משום שהאסירים ראו חובה לעצמם למצוא את כל היהודים שבמחנה ולהכניסם לאגודה אחת. אם אחד מהם היה מוצא יהודי בצריפו היה מודיע על כך בכל הצריפים וכל דרי הצריף היו משפיעים על שכנם היהודי שילך להכיר את שאר היהודים. פעם, בהיותי ממלא את תפקידי כבריגאדיר בצריף הנגרייה, ניגש אלי אוקראיני ובישר לי שעל ידי נמצא יהודי ושרצוי לעשות הכרה עמו. הוא אמר שהכרה זו תוכל להביא לי תעלת. כולם הצביעו על אסיר שעבר את הצריף ואמרו: "זהו בן אדם! הוא נוח לברייות, עושה טובות לאחרים ואינו מתגנדר – למרות שהוא יהודי. אסיר זה היה ממונה על אגף העבודה. הוא לא עשה עלי שום רושם וגם היה נדמה שהוא מסתיר את יהדותו ואין הוא שש לעשות הכרה עם יהודי. כי כששוחחתי אתו לראשונה נתן לי להבין שאין לו זמן להתעכב ולשוחח אתי. אחרת לגמרי היה כשפגש אותי בחדר האוכל. למרות דרישת השלום הקרה, הספיק להגיד לי: "חושבני שהכי טוב היה אם היית נכנס אלי ביום הראשון אחרי הצהרים. אז נוכל לשוחח על דא ועל הא. מכיוון שפרידתו ממני היתה קרירה גם היא, היססתי אם עלי להיענות להזמנתו בבואי אליו ביום הראשון פגשני גם הפעם בקרירות ובנוקשות ואף־על־פי־כן ראיתי מיד שלפני נמצא אדם בעל נפש עדינה ומידות תרומיות, מכיוון שהוא נמצא אז בחברת ששה קצינים, לחש לי שלא לומר איזה דבר היכול לגרום לנו צרות וכן לדבר בלחש, בגלל שכניו הישנים. האסירים העריצוהו גם משום שהיה כותב בשבילם את תלונותיהם. השיחה הראשונה התנהלה בצורה מאופקת, למרות שהתוכן לא נשא אופי אנטי־סובייטי. הוא הזמין אותי לארוחת הערב אצלו ובשעת הסעודה, שהיתה נאה ועריבה, סיפר לי על הספרים שהספיק לקרוא במחנות שונים וחיווה את דעתו על כמה מקומות בהם. הוא סיפר לי גם שלמרות היותו כימאי לפי מקצועו מינו אותו למדריך פועלים במכבסה של המחנה. כשנכנסתי אליו לאחר שבוע התחיל לשוחח אתי על עניינים יהודיים ועל השאלות היהודיות העומדות על הפרק.

פעם נוכחנו בהצגת הסרט התעמולתי “הרופא הסובייטי”, מקום שם ממלאה תפקיד חשוב הגב' ביסטריצקיה. כשהופיעה נאנח ולחש לי: “היא מזכירה לי את אשתי. קשה לי להבליג על יגוני”. חשבתי שהוא מדבר על אשתו שמתה ולכן כשנשתתק שתקתי גם אני. אבל לא כך היה הדבר. באחת ההזדמנויות סיפרו לי שכניו סיפור זה:

לאחר מאסרו כתבה לו אשתו שהיא עוזבת אותו, מאין ברצונה, להיות אשה לבעל המתעסק בפעולות אנטי־סובייטיות (לפי הנוהג המקובל במקרה של מאסר הבעל בעבירה כזו בברה"מ), למרות שלא תשכח אותו. כעבור חצי שנה קיבל מכתב שני ואחרון, בו הודיעה לו שהתקשרה עם אחר. צעדה זה של אשתו, שהיתה יפהפיה, הרס אותו כליל. מכאן כבר הבינותי למה שהוא אומר לי תמיד שהוא מקנא בי על שנאסרתי בהיותי רווק.

אחרי כמה חדשי היכרות נוכחתי שאדם זה מלא וגדוש בחכמת ישראל, בקי מאוד בדברי ימי ישראל, בתנ"ך ובספרות הקלאסית שלנו. בעשרות שנות מאסרו הצליח לקרוא הרבה ספרים ויכול היה להכריז על עצמו שכאן עלה בידו לגמור את חוק לימודיו במדעי הרוח. על מפעל בניין הארץ דיבר מתוך כמיהה גדולה והיתה לו ידיעה עמוקה בתולדות הציונות ובכל מה שעבר על הישוב בארץ בזמן המנדאט. היה לו חוש דק להבחין במאורעות הפוליטיים וכשהיה מחוה דעה בעניינים אלה נשתכנעת שאדם זה מבין יפה באחד הפרקים החשובים בתולדות האנושות – במדיניות. הוא לא הישלה עצמו שברוסיה תתחיל תקופה חדשה. דעתו היתה שביום מן הימים תשתלט רוסיה על כל העולם וארצות הברית בכלל זה.

הרופא סמיאטיץ.    🔗

כעבור ששה שבועות מאז שנתמניתי לבריגאדיר חליתי באופן שהייתי זקוק לאישפוז ממושך מאוד בביה“ח. אך המיטות היו אז תפוסות ע”י חולים מבני הכנופיות והייתי דוחה מיום ליום ומשבוע לשבוע את כניסתי לביה“ח. השתמטותי זו לא נראתה בעיני ידידי ייפים גריגורביץ. דעתו היתה שהשתמטותי מכתימה את הנהלת המחנה ברשלנות כלפי אסירים חולים והוא דרש ממני במפגיע להיכנס אל הרופא בנוכחותו. הנה, זהו הרופא שאודותיו דיברתי אתך”, בהתנצלו שאין לו זמן ושעליו ללכת השאירני בחדרו של הרופא. אותו זמן היה עוד איזה חולה בחדר והרופא רמז לי לשבת. כשהחולה יצא שאל אותי הרופא על מה שאני מתאונן עכשיו וגם על המחלות שעברו עלי מאז מאסרי. סיפרתי לו הכל ואחרי שבדק אותי יעץ לי להיכנס לבית־החולים לשם בדיקה, כדי שייראו מה שיש לעשות להבראתי. כשאמרתי לו שקשה לי להיות בצוותא חדא עם הפושעים הפליליים, ניענע בראשו ואמר: “כן, אני מבין זאת ומבין אני כמו כן שדווקא על אדם כמוך תשפיע הסביבה לרעה, אבל אינני רואה אפשרות אחרת. חוששני שאמצעים אחרים לא יועילו. גם אני סובל מהסביבה הארורה הזאת ואין עם מי לשוחח. אני משוכנע שאנחנו נמצא במהרה שפה משותפת”.

אדם זה היה שייך לשארית הפליטה של האינטליגנציה הרוסית שלפני המהפכה והוא נאסר בזמן שהעריץ התנקם במאות רופאים, באשמה שכביכול הם הרעילו את מקסים גורקי. לפי חשבוני יצא שהוא יושב קרוב ל־20 שנה.

כעבור ימים אחדים נכנסתי אליו והוא קיבל אותי בשמחה גלויה ואפילו התרעם שהתמהמהתי יותר מדי. הוא מנותק לגמרי מן העולם הגדול, עד כדי שביקש ממני לספר לו מה שידוע לי מלפני מאסרי. סיפרתי והסברתי לו על עלייתו של היטלר לשלטון והגורמים לכך, על תקופת מינכן וכו' וכו'. כשעבר לספר לי את תולדותיו הוא דיבר במתינות וכמעט כל מלה שיצאה מפיו נתלוותה באנחה עמוקה. כשהתחיל לתאר לי מה שקרה סמוך לאחר מותו של גורקי חנקו הדמעות את גרונו. כמו כן סיפר לי שיש עוד רופא אחד שהוא גר בסמולנסק ונאסר במלחמת העולם השנייה אך ורק בשל היותו ממוצא גרמני. הוא הסביר לי שרופא זה מלא צער על שהעם הגרמני איבד את ערכו המוסרי. הוא סיים את דבריו כך: “מטרתי להגיד לך דברים אלה, כי מכיוון שהוא מנהל בית החולים תצטרך להכירו, וברצוני שתדע שהוא לא יעשה שום הפליה כלפיך על היותך יהודי”.

אשר יגורתי.    🔗

שבועות מספר עוד היתה ידי על העליונה, אבל אחר־כך נוכחתי שלא טעיתי בחשבוני בזמן שנבחרתי לבריגאדיר. אף שהבריגאדה שלי היתה מורכבת מנכים בלבד, הרי במה שנוגע לשינאת היהודי באשר הוא יהודי נשארו “חלימים”. הם לא רצו להשלים עם העובדה שתפקיד כל כך חשוב, כביכול, כמו זה של בריגאדיר, נמסר ליהודי והם ממש יצאו מכליהם. ה“מוסר” שלהם הורה שאם הבריגאדיר הוא יהודי, אפילו שהוא נכה וחלש, מותר להתעלל בו. לפי החוקים הקיימים במחנות מתבטא יתרונו של הבריגאדיר בכך שהוא משוחרר מעבודה גופנית ועליו מוטל להשגיח על הבריגאדה העובדת, לחשב את האחוזים של התוצרת לפי כל עובד ולשלוח דין וחשבון יומי למשרד המחנה. הדבר היה לצנינים בעיניהם ומישהו מהם התחיל לטעון שכאן שורר אי צדק, ש“כל הנוצרים עובדים ודווקא היהודון מטייל לו כאוות נפשו ומתקיים על האחוזים שהוא מעלים מפרי עמלם”. הם ניסו להשפיע על מיכאילוב שיאלץ אותי להשתתף בעבודה הפיזית, לאמור שאם אינני יודע את מלאכת הנגרות עלי להיות ממלא מקומו של זה המטאטא את בית המלאכה, המסיק את התנורים, המביא מים חמש פעמים ביום, וכו' וכו'. בהיותי נפוח רגלים בתוספת שאר מיני ליקויים ופגעים קשים לא יכולתי בשום אופן למלא גם תפקיד שוליה ומשלא מילאתי את רצונם זה התחילו להתחצף נגדי ולקנטר אותי על כל צעד ושעל. כאשר היחסים בינינו נהיו מתוחים, קרה שמנהל התרבות במחנה פנה אלי וביקש ממני מאמרים בשביל עתון המחנה, וכשנוכחו שמאמרי מתפרסמים האשימו אותי גם בהתרפסות. נוכחתי, איפוא, שלא תהא תפארתי על דרך זו והחלטתי להכניס שינוי רדיקאלי במצבי.

חולים־מסוכנים־לזולת.    🔗

בעודי שת עצות בנפשי איך להיחלץ מצרתי כבריגאדיר, התמוטטה בריאותי לגמרי, מעוצר רעה ויגון, וכבר נאלצתי לקבל עלי את הדין ולהיכנס לבית־החולים. פניתי אל הרופא התורני, שבמקרה היה זה הפעם ד"ר סמיאטיץ, והוא הורה לאחות התורנית לקבלני.

דוקא באותו ערב היה רק מקום אחד בלבד פנוי ונאלצתי להיכנס לחדר קר מאוד בשכנותם של גנבים ורוצחים. כאשר השכנים ראו שנכנס אדם שאין לו שום קשר אליהם, החלו לחשוד בי שבאתי בתור סוכן־מרגל של הבולשת. הם קידמו את פני במבטי זעם ועברו לשוחח ביניהם בשפת הגנבים שלהם, כשכל אחד מכבדני בחיוך של בוז ובהלצה גסה ואחר־כך העמידו לפני שאלות כאלה שאין הנייר סובלן. למזלי נכנס הרופא ושאלני: “נו, איך אתה מרגיש עצמך כאן?” עניתי לו באירוניה שאני מאושר שזכיתי להיכנס לחברתם של משכילים, הוגי דעות ובעלי נימוס ואין לי די מלים להודות לו על הכבוד הזה והוא ענה לי בחיוך: “אשתדל ש’הוגי דעות' אלה לא יפטמו אותך בהצעותיהם”. בפנותו לשכנים אמר: “לא מרצוני הטוב הכנסתי אדם זה לחדרכם, ביודעי שהוא לגמרי לא ראוי להימצא בסביבתכם. הוא אדם פשוט, כפרי שאף פעם לא היה בחברה ואינו מבין מה שמדברים אליו. חוששני שלא ידע איך להתייחס אליכם אבקשכם, שאם ינסה השפל הזה להקניטכם או להעליבכם תמהרו לספר לי ואני כבר אדע מה לעשות אתו”. בצאת הרופא נשארו שכני נבוכים ואובדי עצות, כי מוחם המטומטם אמר להם שאני מסוגל להציק להם ועליהם לטכס עצה איך להתגונן מפני. במשך שעה שלמה בלשו אחרי כדי למצוא את המקום בו טמנתי כביכול את הנשק הקר. לאחר התייעצות חשאית ביקש אחד להתחלף בכרים שלי בחושבם שהשתמשתי במחבוא המקובל אצלם. עניתי בשלילה ואמרתי שלא באתי הנה לעשות חילופין בחפצים השייכים לבית החולים. “אם כן נתחלף בשמיכות”, צעקו כולם פה אחד. גם על הצעה זו עניתי בשלילה. סירובי נתן להם יסוד להאמין שאני באמת מזויין ואמרו לי שהיחס בינינו הוא רבים כנגד אחד, שלכל אחד מהם יש נשק קר ומוטב שאצטרף כחבר בכנופייה שלהם. עניתי שהדבר לא ייתכן, כי כידוע להם, החוק המקובל בכנופיות אוסר על חבר כנופייה לעבור לכנופייה אחרת. מישהו שאל על איזו כנופייה אני נמנה, אבל הראש שלהם רמז לו לשתוק.

היות והקור בחדר היה קשה, בקשתי מהאחות שנכנסה לקרוא ליפים גריגורביץ. “מה”, פנתה האחות בחיוך, “אתה מכיר את ייפים שלנו? הייתם בגדוד אחד?” כשעניתי בחיוב שינתה את טעמה ושאלה מה עליה להודיע לו. אמרתי לה שקודם כל הנני דורש ממני במפגיע להיכנס אלי. ושנית שיביא לי שמיכה, כי הקור אוכל את בשרי. האחות ענתה ששמיכה תביא לי בלי להפריע את ייפים ממנוחתו, אבל אם תראה אותו תמסור לו שאני רוצה לראותו. דו־שיח זה השפיע מאוד על שכני. עתה חשבו שעסק להם עם קצין הצבא האדום. האחות חזרה עם שמיכה וכן אמרה שעוד מעט תביא לי דבר מה לאכול. היא הוסיפה, שגם היא היתה אחות בחזית ושהיא מכבדת ומעריצה את הקצינים בצבא האדום.

“תסלח, חבר”, פנו אלי השכנים, "אילו ידענו שלפנינו קצין הצבא האדום היינו מתייחסים אליך אחרת לגמרי, כי חוק הוא לנו לא לנגוע באנשי הצבא. עתה אנו מבטיחים לך שלא נגע בך לרעה. כעבור רגעים אחדים, הפצירו בי למסור להם את נשקי הנחוץ להם מאוד ולי לא יחסר, שכן לכשאבריא אקבל בטח נשק חדש לגמרי. מובן שלא נעניתי להם (!).

כעבור שעתיים הודיעה לי האחות שהרופא התורני מחכה לי בחדרו. חדרו של הרופא דמה לשושנה בין החוחים: הריצפה היתה עשויה פארקט; שפע של נברשות חשמל; טלפונים שונים; מקלט רדיו קטן וירחונים מרובים. הרופא היה במצב רוח מרומם. “יכול להיות”, אמר, "שבזמן הראשון תסבול עינויים מוסריים, אבל אשתדל שבינתיים יוצאו אנשי הכנופייה. במקרה נכנסת לחדר הכי קריר, אבל גם לזה יבוא הסוף ואשתדל להעבירך לחדר יותר טוב. עכשיו יש לי רק בקשה אחת אליך, והיא שבזמן שאהיה תורני תארח לחברתי שעות אחדות, כדי שלא אשתעמם כל כך. לפי המצב אצטרך להחזיק אותך כאן לכל הפחות ששה חדשים ואין לדעת מה יארע בזמן הזה.

מאוחר בלילה חזרתי לחדרי ונוכחתי ששכני חיפשו במיטה ובכליה והבינותי, שלמרות שנחרתם אימה אין אף אחד מהם ישן. כאשר עשיתי עצמי ישן ונוחר כמותם שמעתי אותם אומרים בלחש: “הקצין הזה חכם מאתנו. הוא מחזיק את נשקו בכיסו. רצוי שמישהו יחנוק אותו ונוכל לזכות בנשקו”. לשמע דיבורים כאלה קמתי ובקול רם אמרתי להם, שהנם נבזים וסמרטוטים ושאם מישהו מהם חושב שיזכה בנשקי אינו אלא טועה ודמו יהא בראשו ושאינני יחידי בבית חולים זה. הם, כמובן, נבוכו. לא עברה אלא שעה קלה ונוכחתי שהם נרדמו. בבוקר נכנס שוב הרופא, בדק אותי וציווה להוציא אחדים מהם למקום אחר. עברו עלי ימים אחדים של עינויי קור ועינויים מוסריים גם יחד וגם התחרטתי על שהרשיתי להם להאמין שאני קצין.

כאשר נקראתי שוב לחדר הרופאים מצאתי שם רופא אחד בעל פנים מאד יבשים. זה האחרון שאל על מוצאי, על השכלתי, על סיבת מאסרי וכד' ועל המחלות השונות שדבקו בי. לבסוף בדקני בדיקה יסודית ואמר לי בגרמנית: “אני מקוה שנוכל לטפל בך ולהקל את עינוייך. תוכל להיכנס אלי מפעם לפעם ולשוחח כמו שאתה משוחח עם ידידך”.

הרופא טולבוב.    🔗

הוא היה בעל שאר רוח ונפש אצילה. נפגשתי בו ביום בואי למחנה זה. הוא השתייך למשפחה רוסית עתיקה, שהוציאה מתוכה הרבה כמרים. במהפיכה הושמדה משפחה זו. בפגישה הראשונה עשה עלי רושם של יהודי אינטליגנטי, שריד התקופה הקודמת. ההכרה בינינו נעשתה כשהוא נכנס פעם לנגרייה ושאל פרטים על העבודה. בפגישה השלישית הביע לפני את רצונו לשוחח אתי כשתזדמן לו שעת הכושר לכך. עתה, בשוכבי בבית החולים, נפתחה הדלת והוא פנה ישר אלי ובהושיטו לי את ידו אמר: “שלום, ידיד. במקרה נודע לי שחלית והשכיבוך בבית החולים. היום אהיה אני התורני ועל־כן אשמח לראותך בחדרי אחרי השעה שמונה בערב”. חברי הכנופייה פערו פיהם לרווחה בראותם שעוד רופא מתייחס אלי כשווה אל שווה. תמיהתם רק עודדה אותי. עד שעת הביקור היתה עוד שהות רבה, ועל־כן שמחתי שהאחות התורנית הביאה לי ספר, באומרה שד"ר טולבוב שלחו לי. היה זה תרגום רוסי מהספר שארנולד צווייג כתב אחרי שנת 1945.

כשנכנסתי לחדרו לא יכולתי להיענות להזמנתו לאכול אצלו ארוחת הערב, כיוון שכבר אכלתיה בחדרי. בכל זאת ניסה לשכנעני בטעימותה. את השיחה פתח כך: “המנהל התרבותי הכללי של המחנה סיפר לי עליך ואמר לי, שלמרות שגם הוא חושב אותך לסוכן מטעם הבולשת הצרפתית הוא מכיר שאתה אדם תרבותי ואפשר לשוחח אתך על הרבה נושאים מעניינים כאחד”. לאחר מכן סיפר לי את הקורות אותו: אביו היה כומר, אבל אותו שלח ללמוד רפואה. לאחר גמר חוק לימודיו נשא יהודיה, גם היא רופאה. בשואה נשמדו הרבה מקרובי אשתו והוא היה נאלץ לשרת אצל ולאסוב. בשל שירותו זה נאשם בהושטת עזרה לאוייב, בעוד שלמעשה הושיט עזרה רפואית לתושבים רוסים בשטח הכיבוש הנאצי. מתחילה דנו אותו למוות ואח"כ החליפו את עונשו ל־10 שנות מאסר. במשך כל זמן מאסרו לא הירשו לו לבוא בחליפת מכתבים עם אשתו ורק בשנה האחרונה התחדשו הקשרים אתה והיא באה לגור סמוך למחנה. הוא סיפר לי את כל מה שראה בימי השואה ובדמעות בעיניו תיאר לפני את מחזה הזוועה של רציחת 300 נערות יהודיות על־ידי הנאצים. הוא היה חסר־אונים לעכב מעשה זוועה זה ורק כאשר נתבקש לבדוק אם מישהי מהן עוד חיה ניצל את ההזדמנות להציל מה שאפשר, באומרו שכולן כבר מתו ואחרי שהרוצחים הנאצים הסתלקו, פנה לעזרת אנשים נאמנים לו והוציא מהבור העמוק ארבע נערות פצועות קשה. את אלה העביר לחדרו ושם עשה להן עירוי דם והציל אותן. במקרה אחר, כשהגרמנים הביאו כמה יהודים וביקשו ממנו לחוות דעתו אם הם יהודים או מושלמים שם נפשו בכפו ונתן תעודות של מושלמים ליהודים האלה. על אשתו היהודיה אמר שהיא האושר היחידי שנשאר לו בחייו. בהמשך דבריו אמר: “כל ימי חיי ביליתי בין יהודים ואני יודע שלחינם שונאים אתכם. כמובן ראיתי גם את המגרעות שיש בהם, אבל הלא מגרעות יש אצל כל העמים. נוכחתי לדעת שיש ליהודים תכונות כאלה שאין למצוא אצל עמים אחרים, ומשום זה גדל אושרי שעלה בידי לשאת יהודיה. אינני מאמין בשום דת שבעולם, אבל אני מאמין בקומוניזם האמיתי שסופו לנצח ואז גם לא יהיו יותר עריצים וטיראנים בשום מקום”.

כששאלתי אותו על מה הוא מבסס אמונתו זו, ענה: “נניח שלעת עתה עוד לא מצאתי בסיס לחזיוני, אבל אני מאמין ורוצה להאמין, והנני משתדל לשכוח את כל הדברים הנוראים והאכזריים שנעשו על ידי אלה המתיימרים להיות נושאי הקומוניזם. אם היה מישהו שואל אותי איזו אידיאה בכל זאת שובה את לבבי, הייתי עונה שהדת היחידה שהייתי אולי בוחר בה היא דת בודהה”.

מאז אותה פגישה היינו מבלים שעות על שעות בפילפולים על בודהה ותורתו וגם במוסר של יתר הדתות הנפוצות בהודו. אלה הכניסו אותי לעולם אחר לגמרי, שכחתי שהנני אסיר זה כבר השנה ה־16 ושכחתי את מצבי היורידי והסוציאלי גם יחד.

כתוצאה של שיחותינו בענייני מדע דאג לספק לי ספרים מתאימים, ספרים שהיו יקרי המציאות במחנה ומחוצה לו.

במקום שומם זה הבולע רבבות קרבנות מצא טולבוב עניין לענות בו. קודם כל הצליח להשתלם כאן במדע הביאו־כימיה ונתמנה אח"כ למנהל המעבדה הביאולוגית־כימית. הוא הצליח כמו כן לפרסם רשימות על עבודות מדעיות בחוברות המופיעות במרכז התרבות ברוסיה והיה מן היחידים המאושרים שיכלו להגיד על עצמם שזמנם אינו עובר לריק.

יחסו האדיב אלי השפיע שכל הצוות של בית־החולים התחיל להתייחס אלי באופן אחר וכן השתדלו כבר האחיות שלא להכניסני לחדרי חולים המשתייכים לאנשי הכנופייה.

כעבור שבוע הודיע לי שהוא יהיה התורני ושאבוא לבקרו ב־9 בערב. בבואי אמר: “עלי להודות שלא רק אתה מרגיש את עצמך יותר טוב אלא גם אני. למרות שהנני ממלא תפקיד של רופא, אני נאלץ לעבוד עבודת פרך ואני מרגיש עצמי מנודה מכל העולם”. עם זאת מסר לי חבילה קטנה, שאשתו שלחה לי, ודרך אגב העיר, שאשתו הביעה את רצונה לבקרני. שוב בילינו את רוב הזמן בשיחה על ענייני מדע ואחר־כך הודיע לי שהוא דיבר עם קצין המחנה אודותי והלה הבטיח להתייעץ עם הקטיגור העירוני, איזה אמצעים יש לנקוט כדי שהתלונה שלי תגיע למרכז. עניתי לו שלדעתי תהא זו מצידו טירחת־שוא, כיוון שבין כך וכך ישאירו הצ’קיסטים את תלונתי בידיהם ולא יעבירוה למרכז, כפי שעשו עד כה. הוא, כמובן, ניסה הפעם לשכנעני שכאן אין לי עניין עם אנטישמים ושגם יתר האוכלוסיה סובלת מן הטירור של הממשלה. משנוכח שאין אני נוטה להסכים לדעתו בעניין זה, ביקש שנעבור לנושא אחר, באומרו שאין הוא מעוניין להתווכח על נושאים פוליטיים.

ביום א' הראשון של מרץ, 1956, נכנס אלי הרופא טולבוב בבוקר ושאל לשלומי. הוא מסר לי שוב חבילה בשם אשתו והתנצל, שמכיוון שהיה ער כל הלילה עליו ללכת לישון. לפני לכתו שוב הביע תקוותו שזמן שיחרורי הולך וקרב.

לא היה לי כל יסוד לייחס חשיבות לדבריו אלה ועל כן לא שאלתי אותו מניין לו זאת. רק כעבור ימים אחדים הבינותי את היסוד שבדבריו. הבינותי זאת מדברי אחד החובשים שסיפר כי בעת ביקורו בעיר שמע שמתלחשים על אסיפת המפלגה הקומוניסטית, שבה הקריאו איזה חוזר סודי ומביני דבר סבורים שבמרכז אירע דבר יוצא מן הכלל וצפויות הפתעות. דבריו של הרופא טולבוב לא היו איפוא בכדי.

הרופא רילקה.    🔗

מאז הוצגתי לפניו היה נכנס מפעם לפעם לחדרי ומתעכב ליד מיטתי רגעים אחדים. הוא היה נוהג להזמין את החולים לבדיקה בכל שבועיים בחדרו. כשבאתי אליו בפעם הראשונה ביקשני לחכות לסוף התור ולאחר שבדק אותי אמר לי, בגרמנית: “בריאותך היא כזו שאילו היית במקום אחר היו מכניסים אותך לבית הבראה לזמן בלתי מוגבל. לרוע מזלך הנך נמצא בסטאטוס של אסיר עולמי וכאן שוררים חוקים מיוחדים במינם, לפי ההוראות שקיבלתי עלי לרשום ברשימת הנכים רק את אלה המקבלים התקפות לב תכופות ביותר. לפי אבחנתי אתה מתקרב במהירות לקטגוריה זו, אבל אני חושש לקבוע זאת רשמית. מכיוון שלפעמים מצטרפים רופאים ממקום אחר לוועדה הרפואית ובמידה ולא יסכימו לדיאגנוזה שלי עלול הדבר להתבטא בהארכת מאסרי, בעוד שאני נמצא סמוך לשיחרורי ואני כלה לראות את בתי היחידה. לעת עתה נעשה הכל להקל מעליך את יסוריך. כאדם אקדמאי הנני רואה חובה לעצמי לדאוג לחבר הנמצא במצב כל כך איום ומצפוני האישי מאלץ אותי לעשות דבר מה בשבילך”.

אחרי שתיקה קצרה התקרב אלי ואמר: “עליך לדעת שאני מתבייש על שאני משתייך לגזע הגרמני. הצער והבושה אופפים אותי כשאני נזכר מה שהגרמנים עשו ליהודים, ואני רואה בך אחד הקורבנות של עליית היטלר לשלטון. אף פעם לא יכולתי לתאר לי שהעם הגרמני מסוגל לעשות את מה שעשה וחושבני ששום דבר בעולם לא ינקה אותו מהכתם המחפיר הזה”. הוא לחץ את ידי ובמלים “אני מתבייש” עזב את החדר.

למחרת בבוקר פרצה מריבה בין שניים מאנשי הכנופייה. הוא שמע את הצעקות ונכנס במרוצה לחדרי, נזף במתקוטטים, גירש אותם מהחדר ונתן פקודה לשלחם חזרה למחנות מהם הגיעו. בגישתו אלי אמר: “אני מבקש עוד פעם את סליחתך על שהכניסוך לחדר זה. זוהי שגיאה מצדי. אבקשך לא לשים לב לכנופייה זו ובעוד ימים אחדים אשתדל שיעבירו אותך לחדר אחר. ודאי הרגשת שאמש מיהרתי לסיים את השיחה אתך. כן, גם עלי עובר משבר רוחני קשה. מי כמוך יודע, איזה חלק חשוב לקחו היהודים בתרבות הגרמנית. ומה תגמול נתנו להם?”

מני אז נפל פחד הרופא הזה על שכני אנשי הכנופייה והם חדלו להציק לי. גם הוא הביא לי חבילה קטנה בשם אשתו וגם הוא התחיל מביא לי ספרים, גרמניים. פעם אחת נכנסתי במקרה לחדרו, בחושבי ששמה נמצא ד"ר טולבוב. אך הרגיש בכניסתי קם ממקומו, הושיט לי את ידו ואמר: “התכוננתי להיכנס אליך כדי לעודד אותך. אינני לא נביא ולא קוסם, אבל יש לי הרגשה שלא תישאר כבר זמן רב אצלנו”. כאשר שאלתי אותו אם ההרגשה הזאת היא תוצאה של גורם מסויים, ענה בשלילה. אגב פגישה זו חזר על עצתו, שכדי להתחזק במקצת, עלי להתחיל לאכול בשר חזיר. כשעניתי לו שבשום אופן איני מסוגל לאכול חזיר נתן הוראה לתת לי בכל יום שתי כוסות חלב (חלב במקום צפוני זה הוא מצרך יקר). לבסוף גילה לי שכעבור חדשיים תבוא ועדה מיוחדת שתבדוק את תיקי האסירים והוא מייעץ לי להכין ולמסור לו תלונה חדשה והוא כבר ימציא אותה לוועדה.

באחד הימים פגשני בפרוזדור ומסר לי שוב חבילה קטנה ודרישת שלום מאשתו. החלטתי לכתוב לאשתו מכתב תודה בגרמנית וכעבור יומיים באה אשתו להודות לי על מכתבי. היא הביעה לפני את השתתפותה בצערי וכסימן של תקווה מסרה לי את הכתובת שלהם במקום וכן את הכתובת של בתם, באומרה שבבוא היום המאושר ואשתחרר ישמחו לראות אותי בביתם.

יחסי ידידות אלה לא פסקו עד הרגע האחרון – עד הרגע שהשתחררתי.

אינש באינש פגע.    🔗

משהתחילו ידידי לספק לי ספרים לבית־החולים נשא הזמן את רגליו והתקדם בצעדי ענק, כאילו החיש כדור הארץ את סיבוביו על צירו ואת מהלכו מסביב לשמש, והרגשתי שחיי נהיו קצת יותר אינטנסיביים. סייעו לכך גם פגישותי התכופות עם ידידי הרופאים, שהיו עוברות תוך וויכוחים על נושאים מדעיים שונים. אותו זמן גם אירע מאורע לא מבוטל בחיי הבדידות שלי – נפגשתי עם מכר.

באחד מימי הראשון הודיעו לי שליד השער מחכה מישהו הרוצה לראותני. ניגשתי לשער ואותו אדם, שהיה בלתי מוכר לי, מסר לי דרישת שלום מידיד שנפגשתי אתו בקראסנויארסק. הוא מסר לי את מספר הטלפון של ידידי זה ומסר לי את בקשתו להתקשר אתו בהקדם האפשרי. היות שלי לא היתה רשות לשיחה טלפונית מסרתי את הדבר לידידי הרופא טולבוב. הוא מילא את בקשתי ובהגיע יום התורנות שלו מסר לי דרישת שלום מיצחק פוגלסון והוסיף: "משיחתי הטלפונית עם ידידך זה נתקבל אצלי הרושם שהוא אדם סימפטי ומעניין ומשום כך הזמנתי אותו אלינו לארוחת הצהריים. הוא קיבל את ההזמנה ברצון ושלשום ביקר אצלנו בפעם הראשונה. מכיוון שהוא נאסר לפי סעיף 58, אין לו רשות לחזור למקום מגוריו הקודם ועליו לחיות בעיר הסמוכה כאזרח בעל זכויות מוגבלות. בהיותו בעל מקצוע אין לו, לפי דעתי, להצטער על שלעת עתה לא ניתנה לו הרשות לעזוב את האיזור. הוא עומד לבקר אצלך בקרוב.

את יצחק פוגלסון הכרתי בקראסנויארסק ימים אחדים לפני הישלחי לארץ גזירה זו. בעת ששוחתי שם עם מהנדס גרמני, שכבר בילה 27 שנים בבתי הכלא ברוסיה, נדמה היה לי שני שומע מאחורי מלים עבריות. בפנותי לאחור ראיתי את המציאות, כי ממולי שכב אדם ששיבה זרקה בו ובקול רם פנה אלי: “מה שמך” (בהברה אשכנזית). הוא הרגיש במבוכתי ומשום כך חייך וחזר על השאלה.

הוא נאסר בפעם הראשונה בשנת 1921, בעוון השתייכותו לאירגון החלוץ, שוחרר בסוף 1929, נאסר שוב ב־1931 ושוחרר בשנת 1943. בשנת 1945 נעצר בפעם השלישית, למרות היותו רוב ימיו ב“בתי ההבראה” הסוביטיים, לא פסק פומיה מגירסא דינקותא וידע בעל־פה את “המתמיד " של ביאליק, היה מצטט בהטעמה את “משא נמירוב” והראה בקיאות בתנ”ך ובכל ספרותנו העתיקה והחדשה. בהיותו בעל־מקצוע לא סבל רעב במחנות. הוא ידע על כל המתרחש בעולם היהודי ובמדינת ישראל, שכן הצליח להאזין תכופות ל“קול ציון לגולה”. עם העברתי מקראסנויארסק לכאן קשתה עלי הפרידה מאח־לצרה זה ולא עלה על דעתי שעוד נזכה להיפגש פעם. רק בהתחלת 1953 שמעתי שהוא נמצא באחד המחנות ומצבו לא רע, כיוון שהוא ממשיך לעבוד במקצועו ואינו חסר דבר, פרט, כמובן לחופש. היות שבקראסנויארסק סיפר לי שישנם מחנות העולים בשיכלולם על הרבה בתים רגילים והתנאים בהם נוחים וטובים, עד כדי כך שאין האסירים מעוניינים לעזוב את המחנות האלה, האמנתי עתה לשמועה זו.

משנודע לי מקום הימצאו השתדלתי לבוא אתו בקשרי מכתבים באופן בלתי ליגאלי. בהיותי בבית החולים קיבלתי ממנו מכתב באמצעות ליטאי אחד שנשלח לבית חולים זה. באחד הימים הביאו לי פתק ממנו, וטרם הספקתי לקרוא את כולו עמד ידיד זה לפני בחדר החולים. הוא היה מלובש טוב ופניו נהרו. “הנה כי כן”, אמר “טורא בטורא לא פגע אינש באינש פגע”. הוא מסר לי חבילה קטנה שתוכנה היה בעל ערך רב וקשה היה לי לתאר לעצמי מנין היו לו האמצעים לכך. לא התגברתי על סקרנותי ושאלתי. הוא ענה לי: “תהיה סמוך ובטוח שלא גזלתי את החבילה וכן שלא הוצאתי את פרוטתי האחרונה. תמיד אני חי עם פרינציפ שבזמן שאני מרוויח עלי לתת לאנשים הזקוקים וראויים לסעד”. יצאנו לפרוזדור והוא סיפר לי מכל הנעשה בארץ ועל השמועות המתהלכות בעיר, שעוד מעט ודינם של הפושעים הפוליטיים כביכול יומתק. הוא ביקש ממני להתאזר בסבלנות, שכן לפי דעתו עוד מעט והשמש תזרח גם בשבילנו ושעלינו לקיים שלוש מצוות: לקוות, לקוות ולקוות.

מאותו יום ואילך ביקר אצלי פעמים אחדות וכל ביקור שלו הפיח בקרבי רוח תקווה ועידוד. בפגישותיו היה תמיד מביע את צערו על שלא זכה לראות במו עיניו את קום מדינת ישראל ותמיד היה נפרד ממני בפזמו את “התקווה” כשדמעות בעיניו. הוא אמר שמצבי אני טוב בהרבה ממצבו שלו, מפני שהוא נתין סובייטי ואני נתין זר ואני הוא בעל הסיכויים לצאת אי־פעם מעמק הבכא הזה. כשאמרתי לו שבתיקי רשום שחור על גבי לבן שנעשיתי מרצוני הטוב לאזרח סובייטי ולמעשה אין הבדל ביני ובינו היה מתעקש באומרו: “אינך צודק כלל וכלל. מה שכתוב בתיקך הוא בדותא ובלבם פנימה מכירים החמסנים האלה ויודעים שאתה בעל נתינות זרה. למרות שקשה לי לדעת מניין תבוא עזרתך, בכל זאת אני משוכנע שאתה עוד תעזוב את התופת הזאת”.

הרמזים מתבארים.    🔗

שבועות אחדים לאחר ביקורו הראשון של פוגלסון התפרצו לחדרי כמה מאנשי הכנופייה והודיעו בשמחה שזכרו של בעל־השפם הופך לשימצה. לפי סיפורם ראו במרכז העיר קאריקאטורה השמה ללעג ולקלס את “האב הדגול”. קשה היה לי להאמין למשמע אוזני ועל־כן החלטתי להיכנס לחדרו של הרופא התורן, ידידי טולבוב, ולשאול אותו אם שמועה זו הגיעה גם אליו. הוא חייך ואמר: “נו, כעת תשב ואגלה לך כל מה שהיה שמור אצלנו בסוד. תאר לך שיורש מקומו החבר ניקיטה שלח חוזר לכל סניפי המפלגה, בו הוא מוקיע לעין השמש את תעלוליו של העריץ, שבימי שלטונו היו מאתים מיליון אזרחים מוכרחים להרכין את ראשיהם ולהודות לו על דאגתו היתירה למענם. החוזר מגלה רק טפח, אבל זה מספיק כדי שכל חברי המפלגה יפקחו את עיניהם ויכירו שהוליכו אותם שולל במשך 40 שנה. פלצות אוחזת את כל מי ששומע על המעשים האכזריים שבוצעו על ידו. אפילו ילדת שכנתי באה הביתה בצעקות וביללות שרימו אותה: יום ולילה היו מדברים על אהבתו הגדולה לתינוקות ולילדים ופתאום הועמד לפנינו חובב התינוקות כאחד נבזה ושפל, אמרה. לאנשים כמונו לא יגיע אף פעם החוזר הזה, אבל אני משוכנע שכעת יחולו שינויים גדולים לטובתנו. כי השכל מחייב שאם ויתרו על הפרסטיג’ה שלהם, אין שום ספק שבחוזר זה מתכוונים הם להוכיח לעולם שידיהם נקייות ממעשי הזוועה שלו. זו היא הדעה המתבטאת בכל בית ומתקבל על שכלו של כל אדם אשר כוח השיפוט לא בגד בו. אני מקווה שעתה תיוושע גם אתה. כמובן שעלינו לחכות ולראות מה ילד יום, אבל איך שלא יהיה לא תצטרך כבר לשבת שנים נוספות לפי שפסק הדין הארור גזר עליך. חזק ואמץ! המאורעות מתקדמים בצעדי ענק. אינני רוצה לומר שירשו לך לעלות לישראל, אבל משוכנע אני שהסטאטוס היורידי שלך ישתנה לטובה”.

שמועות רדפו שמועות והתחילו שוב להתלחש שבמובן המדיני נמצאת ברית המועצות במצב מגוחך וטראגי כאחד, שכביכול הר הגעש היוגוסלבי התחיל שוב לפלוט לאבה.

התקדמות ונסיגה.    🔗

אם בשנים הקודמות היו השמועות המתהלכות במחנה פרי שאיפתם והזייתם של האסירים ואנשי השמירה, והיו מצוצות מן האצבע, הרי הפעם הגיעו שמועות אלה על גלי האתר, שאינו מכיר בגבולות ואינו נזקק לדרכונים ולאשרות כניסה. למחנה היו נכנסים אסירים למחצה או חופשים במובן ידוע והם היו מעוניינים לספר את החדשות ששמעו. טבעי מאוד היה הדבר שאנשים אלה – ואני מתכוון לאלה שנאסרו על לא עוול – אשר סבלו מתיגרת ידו של העריץ, שמחו לאידה של הנ.ק.ו.ד. הם נשתחררו מכל רגשות של פחד ולא נמנעו אפילו למסור את הידיעות על המתרחש בקרמלין, ששמעו בשידורי “קול אמריקה” ברוסית. משידורי “קול אמריקה” היה ברור שהתנינים בקרמלין מתכתשים ביניהם ולא היה זה איפוא אלא הגיוני לצפות שהריב יביא להתמוטטותו של המגדל האדום.

כל יום נתחדשו השמועות על בוא משלחות שונות מן המרכז כדי לבדוק את המצב המשפטי של האסירים. קשה היה לדעת מה מקורן של שמועות אלה ומה מידת האמת שבהן, אך כיוון שכבר התרגלנו לכל מיני שמועות שוב לא הושפענו מהן וכמו תמיד ייחסנו אותן לאנשי הנ.ק.ו.ד. ועושי רצונה, היודעים מן הניסיון שכדי לעודד את האסירים לעבוד ביתר מסירות אין טוב מהפצת שמועות המפיחות רוח תקווה בלבבותיהם.

המאורעות לא התפתחו כפי שקיוו בחוץ ועד מהרה הוחוור שהממשלה, החדשה כביכול, צועדת בעיקבות הטירן. העתונות התחילה שוב לשפוך את זעמה על ג’סטות דתיות שמצאו את ביטויין באי אלה מקומות נידחים בין הנוער ושוב החלה לדבר בשבחו של אותו אדם שהשמיצה את זכרו לפני זמן מה. האילוזיה התנדפה.

 

פרק שלושה־עשר    🔗

מאי 1956.    🔗

האביב עודנו מכאן והלאה – דרומה. הקור עמד במריו והצינה המשיכה בעקשנותה לחדור אל תוך הנפש פנימה ולכווצה, לבל תעיז, חלילה, לתאר לעצמה תחושת אביב מהי.

לאחר שסידרתי את מיטתי ונתתי את חלקי בסידור החדר, כנהוג כאן בכל בוקר לאחר הרחצה, יצאתי אל הפרוזדור הארוך. בהרגישי שמישהו משתדל להדביקני נשארתי עומד על מקומי. הלז שאל לשמי וכשהזדהיתי אמר שהרופאה המנהלת מבקשת ממני לסור מיד למשרדה. רופאה זו לא היכרתי עד עתה, אבל מצורת פנייתה אלי נוכחתי מיד שהיא יודעת את כל המוצאות אותי. “כן”, פנתה אלי, “קיבלתי הודעה מהשלטונות המרכזיים של הנ.ק.ו.ד. שתלונתך סוף סוף הגיעה לכתובת המתאימה ומעיינים בה, וכשתתקבל החלטה יודיעו לך עליה לכאן. ואין זה הכל: נתקבלה גם הודעה נוספת ממרכז הנ.ק.ו.ד. בעיר הסמוכה, שעליך להתייצב היום ב־10 לפני הוועדה הבוחנת את תיקך והבטיחו לשלוח מכונית להסיעך העירה. נתתי פקודה שיכינו לך בגדים חמים בשביל הנסיעה”. לאחר סיימה את השחה הרשמית המשיכה: “חשבתי אודותיך ושאלתי עצמי, איך ייתכן שאדם כמוך מתנוון בבתי כלא זמן כל כך ממושך מבלי שמישהו יהיה מעוניין לבדוק את תיקך. אני שמחה שסוף סוף בא היום הזה, ואני מאחלת לך שהפעם תצליח, כדי שתשוב לחיות בסביבה מתאימה לך”.

עזבתי את חדרה ואני מופתע ומורעש ממפנה פתאומי זה. עתה היה עלי לחשוב מה להגיד לוועדה, במקרה והפעם תהא זו ועדה של אנשים רציניים ולא קומדיאנטים כמו בוועדות שהיה לי עסק אתן עד עתה.

נזכרתי באיחולים שקיבלתי ביום הכפורים האחרון ולבי אמר לי שהיום צריך להתרחש דבר מה. עודני שקוע בהירהורים נפתחה הדלת וידידי דוקטור טולבוב ממש התפרץ לחדר, אחז בידי והוציאני לפרוזדור. –“נו, עם מי הצדק? אתה הכופר הפתולוגי זכית להיות מוזמן מטעם הוועדה. היש לך עוד סיבה להתלונן? עכשיו הנני משוכנע שסוף נצחונך לבוא ותתחיל לחיות חיים חופשיים ומלאי פעולה כאוות נפשך. הנה, לפניך עומד ידיד מסור אליך בכל נימי נפשו וחושבני שבמשך הזמן שאנו מכירים האחד את השני באת לידי הכרה שאין אתה צריך להטיל בי דופי. לאור הכרה זו אבקשך שתעזוב את הפרינציפים שלך ואל תנסה להוכיח להם שהם הרשעים ואתה הצדיק, אל תדבר אליהם בקול רם מדי ואל תביע את התמרמרותך נגד השלטון הזה, כי התנהגות כזו לא תיתן לך ולא כלום ויכול להיות שעוד תכביד את ענשך. ביודעי את כשרונותיך וידיעותיך, אבקשך שתתאר לעצמך שהנך ממלא את תפקידך כעורך־דין ועליך ללמד סנגוריה על אדם אחר – האם גם אז היית נוזף בשופטים או בקטיגור? הפעם עליך להיות גם הנאשם וגם הסניגור המלמד סניגוריה על הנאשם. תשתדל למלא שני תפקידים אלה במתינות ובסבלנות ואז תצליח”. הוא חיבקני ונשק לי וסיים: “לך והצלח, כי אני ואשתי כואבים את כאבך!”.

אנשי השמירה הלבישו אותי בבגדים חמים והביאוני אל המכונית. בזמן הנסיעה אמר לי אחד הקצינים“:נו, הנך נוסע לוועדה של נשיאות המועצה העליונה ממוסקבה?” כששאלתי אותו מניין הוא יודע את שמי, ענה בחיוך: “מי לא מכיר אותך, ומי אינו יודע על הרצאותיך המדעיות המלאות רוח של קאפיטאליזם?”

המכונית נעצרה לפני בית גדול (צבוע אדום) ושם הכניסוני לפרוזדור. מישהו במדים שאלני לשמי, ביקש ממני לחכות ועלה על מדרגות ונעלם. כעבור חצי שעה חזר ונתבקשתי לעלות אתו לקומה השנייה. האולם המה מאסירים. הרבה אסירים, שבאותו רגע לא היה לי מושג מי הם, ניגשו אלי לברכי בשלום. ביניהם היה בחור צעיר, מלובש יפה ומצוחצח, שהושיט לי את ידו וברכני ב“שלום עליכם”. לשמע הברכה בעברית נפעמתי והבחור בראותו את מבוכתי, הזכיר לי שנפגש אתי בקראסנויארסק, אלא שאז גידל זקן. רק אז ידעתי שלפני עומד ידיד טוב.

הפעמון צילצל, נכנסה אשה ומרשימה שבידה קראה בשמות האסירים הצריכים להתייצב מיד בפני הוועדה. כעבור רגעים מספר נכנס קצין צעיר קרא שוב בשמות אלה וביקש ללכת אחריו. (הפעם היו רובם מאלה ששיתפו פעולה עם הנאצים נגד היהודים). הדיון היה מהיר וכעבור חצי שעה יצאו האסירים כשבת צחוק נסוכה על פניהם. הם דיברו בהתפעלות על היחס האדיב של הוועדה כלפיהם ושסיפוריהם על מעשי האכזריות שביצעו בזמן המלחמה לא השפיעו כלל וכלל על חברי הוועדה.

צחוקם של אלה היה בו די והותר כדי לעורר בי אכזבה גם כלפי ועדה זו. וכאילו להוכיח שאינני טועה בהערכתי בא אחר־כך הבחור הצעיר, המכיר שלי, ואמר: “הכל אבוד. כי סיפרתי להם שעזרתי בהעברת יהודים מבסרביה לרומניה, כדי שמשם יוכלו לעלות לישראל. בזה עוררתי את חמתם ואמרו שיש צורך להגדיל את ענשי, מכיוון שביצעתי חטאים שאין עליהם כפרה”.

משתפי הפעולה עם הנאצים סיפרו את האמת וגם הוא אמר אמת, אלא שהאמת שלהם דיברה אל לבם של “שופטי צדק” אלה!

הבחור הוציא מכיסו מאה רובל ורצה לתיתם לי וגם נעלם וחזר כעבור 20 רגע עם חבילה קטנה בשבילי ואמר: “אל תסרב לקחת, כי מצבי כעת טוב. ידידנו המשותף דאג לי שאלמד מקצוע והנני מרוויח די יפה. אף־על־פי שאני אסיר ומרותק למחנה רצוני עז לעזור לך”. הודיתי לו על נדיבות לבו ואמרתי שלא אקח ממנו דבר, אבל הוא הפציר שלא אשיב פניו ואקח לכל הפחות את חבילת הסוכר. כשנעניתי לו בפרט זה שמח ואמר: “בטוחני שעוד מעט ותשבור את הכבלים בהם אתה כבול במשך זמן כה רב. לכשתשתחרר רצוני שתמסור דרישת שלום לאחותי וגם תגיד לה שהפורענות לא ייאשה אותי!” הוא מיהר להיפרד ממני, כי השמירה ציוותה לחבורתו לחזור למחנה.

כעבור חצי שעה נקראתי להופיע בפני הוועדה. בהיכנסי למושב הוועדה נזכרתי באולמי בתי המשפט והחקירה שעברתי בהם. אותו הריהוט, אותן התמונות על הקירות וכמעט אותו היושב ראש בעל הפנים הנוקשים והקרים. בין יתר חברי הוועדה הצלחתי להבחין בכמה יהודים. העובדה שיש בוועדה גם יהודים לא עודדה אותי כלל וכלל, כי חששתי שהם יוכיחו את עצמם יותר איומים מהגויים.

“תואיל לספר לוועדה על פשעיך נגד ברית המועצות”, פנה אלי היושב־ראש. החלטתי שלא לענות על השאלה הזאת. – מבין אתה רוסית?" פנה אלי שוב. עניתי בחיוב. – “ואם כן, למה אינך עונה על שאלתי?” – חושבני ששאלה זו איננה מכוונת אלי, ומשום זה אין ברצוני לתת תשובה בשביל אחרים. – “מה”, שאל בכעס, “אתה מכחיש את פעולותיך האנטי־סובייטיות?” – עניתי לו שאין לי מה להכחיש והרי זה כאילו שאלו אותי אם אני מכחיש שאני אשה, והאם יש להכחיש שאלה שאינה במקומה? – “ואם כן תספר לנו מה קרה אתך ולשם מה נאסרת?” ותשובתי היתה: אסתפק לספר לכם מה שקרה אתי, אבל חושבני שעל מחצית השאלה השנייה תצטרכו אתם לתת את התשובה. כאן התלחשו שני חברים מן הוועדה ואחר־כך ביקשו מהיו“ר רשות להציג לי שאלה זו: “במה התעסקת לפני מאסרך, נדמה שהיית משפטן, לא כן?” עניתי בחיוב. – “נו, אם כן מובן לנו שאתה מסוגל לתת תשובות כאלה”. גוללתי לפניהם כל מה שעבר עלי מזמן שנאלצתי לעזוב את צרפת, עם כניסת הגרמנים; סיפרתי להם איך שהוליכוני שולל בבואי לארצות הבלטיות ושאלתי אם לפי החוק הסובייטי מקבל אדם אזרחות בבית הכלא; הסברתי להם את החוק הבינלאומי ביחס לאזרחות וכן לגבי ההתאזרחות המקובלת בכל מדינה ומדינה. סיפרתי על העינויים שעברו עלי, ואחרון אחרון על הפרובוקציה הבזויה כלפי מצד הנ.ק.ו.ד. והוכחתי באופן הגיוני ומשפטי גם יחד, שבכל העניין היתה מעורבת הנ.ק.ו.ד. חברי הוועדה הקשיבו לכל היוצא מפי ומפעם לפעם שלחו פתקים ליושב־ראש. והיושב־ראש עצמו ישב דומם, בלי תנועה, כאילו היה פסל ולא אדם חי. אמרתי שבהופעתי הנוכחית מתכוון אני להראות להם על ההומאניזם כביכול של הנ.ק.ו.ד. הזכרתי להם שהנה זה עתה שוחררו רצחנים ששפכו דם יהודי כמים, אבל בחור יהודי שהציל יהודים – לא רק שלא שוחרר כי אם דינו אפילו לא הומתק. משום כך, אמרתי, אני רואה מראש שגם הם לא ישחררו אותי ואחרי שנגזלו ממני מיטב שנותי הריני אדיש כלפי גורלי. הוספתי ואמרתי: מעשיכם אתם בעשרות השנים האחרונות הם ניגוד משווע להטפותיכם מעל כל הבמות, בארצכם כאן ובעזרת חסידיכם ושליחיכם בכל ארצות העולם, על צדק ויושר. כי באותו זמן שאתם מכריזים על כך ומטיפים מוסר לאחרים, ואף מעניקים פרסי־כבוד לשוחרי־שלום, אתם עצמכם משמידים המוני אנשים חפים מכל פשע. במשך שנים אלה השמדתם כל חלקה טובה מבין האזרחים שלכם ואתם ממשיכים בהשמדה ובדיכוי האינטליגנציה ונוטלים ממנה כל יוזמה. כאן נאלצתי להפסיק, כי צנחתי על מקומי מרוב התרגשות. הגישו לי כוס מים והיו”ר קם ממקומו ואמר: “יכול להיות שאתה לא שמעת על מכתב־החוזר של מזכיר המפלגה, בו הוא מודה על הרבה שערוריות שנעשו עד כה. הודות למכתב־חוזר זה הננו כאן כדי לתקן את המעוות”. – יסלח לי אדוני היו"ר, פניתי אליו, אתם בעצמם יודעים יפה שאין בכוחכם לתקן את המעוות. האם תחזירו לי את 16 השנים שגזלתם ממני? האם חושבים אתם שבשבילי חיים נקראים חיים אם תינתן לי האפשרות לשתות וודקה כאוות נפשי?

לשאלת היושב ראש אם יש לי להוסיף עוד דבר מה עניתי בחיוב ואמרתי: אם להאמין שאחרי מכתבו הידוע של מזכיר המפלגה החדש חל באמת שינוי ערכין בשיטת הנ.ק.ו.ד. במה, איפוא, אפשר להסביר את העובדה שכל התלונות שלי נזרקו לסל הניירות, בעוד שתלונות הרצחנים הגיעו למקום הדרוש? הפעם שינה היו“ר את הבעת פניו, קם ממקומו, הביט על התקרה ואח”כ על הזגוגיות המכוסות קרח, כאילו הן העומדות לבירור עניינן, פנה אלי ואמר: “אנו מבינים יפה את מצב רוחך, אחרי שעברו עליך כל כך הרבה עינויים. אבל עליך לדעת שלא בנו האשמה. מתפקידנו רק לתקן את המעוות; מתפקידנו לבער את הרע מקרבנו, ואנו מבטיחים לך שאחרי התייעצות משפטית יוברר עניינך לפי הצדק והיושר הסובייטי”. כאן נתבקשתי לעזוב את אולם הישיבות ולחכות בפרוזדור עד שייקראו לי.

בצאתי לפרוזדור נתגלתה לפני תמונה מוזרה ומגוחכת. כנראה שמרוב התרגשות שכחתי לסגור את הדלת ואחד, שהפך נזיר בזמן מאסרו, התייצב בדלת האולם וסימן את אות הצלב מול חברי הוועדה. בעשותו תנועות אלה צעק “ישו קם לתחייה!” “ישו קם לתחיה!” מבטיהם של חברי הוועדה רותקו אליו, בהיותם כמהופנטים מן המחזה. צלב העץ הענקי שנשא על צווארו, שערו הארוך והמתולתל וזקנו המגודל שיוו תוקף מיוחד להעוויותיו וצעקתו. הפתח שימש מעין מסגרת לתמונה פתאומית זו. היו"ר בכל זאת התנער ופנה לנזיר: “באיזה מקום אתה נמצא? הנדמה לך שאתה נמצא בכנסייה?” הנזיר המשיך לעשות את סימן הצלב ולצעוק “ישו קם לתחייה!” וכשהעירו לו שנית ענה בכעס: “אינני רוצה לדעת משום דבר, אתם צאצאי הפרובוסלבים ומכיוון שאנו נמצאים לא רחוק מתקופת הפסחא, בזמן שישו קם לתחיה, הנני מקדם את הפרובוסלבים בברכה הפרובוסלבית המסורתית”. חברי הוועד התרגזו וענו לו שלא לשם כך הזמינוהו לכאן. כשהנזיר המשיך בשלו אמר לו היושב־ראש: “כנראה שימי שבתך במחנה לא הועילו להחזירך למוטב ואם כן אין אנו מתנגדים שתמשיך לחיות במחנה לזמן נוסף”. הנזיר התקרב אליהם והחווה קידה, נשק את הצלב וכבר היה מוכן להגיש את הצלב לנשיקה לחברי הוועדה. היושב־ראש התרגז, לחץ על כפתור ומייד הסתערו על הנזיר חמישה קצינים של הנ.ק.ו.ד. שתפסוהו בשערותי והוציאוהו מן האולם כשהוא, הנזיר, ממשיך לנשק את הצלב וצועק במרירות: “אני סובל בעד ישו המשיח, אני סובל בעד הנוצרי!” הקצינים הוציאוהו גם מחדר ההמתנה. לפני מאסרו היה נזיר זה מהנדס מוצלח.

ההופעה התיאטרלית של הנזיר השפיעה להרים את מצב הרוח שלי.

כעבור חצי שעה קראה לי המזכירה לשוב לאולם. בהיכנסי נעמדו כל חברי הוועדה והיו"ר קרא את החלטתם:

“הוועדה מטעם המועצה העליונה, בהביאה בחשבון את כל הגורמים שמצאו את ביטויים בטענתו של הנאשם, באה לידי החלטה שהאשמה הראשונה על בגידה במולדת לא הוכחה, ומשום זה יינתנו הוראות לקטיגור הכללי לבקר את כל האשמות שאינן במקומן; הוועדה מכירה כמו כן שהמאסר הראשון משנת 1941 לא היה מוצדק. לעומת זאת מכירה הוועדה שהנאשם הביע התמרמרותו כלפי השלטון הסובייטי וביקר אותו בחריפות יתירה. התמרמרותו התבטאה למעשה כתעמולה אנטיסובייטית ומשום זה יימסר תיקו לבית הדין הגבוה במוסקבה בכדי להחליט מחדש על מידת ענשו על פשע זה. לעת עתה יהיה בבחינת אסיר שאין חלים עליו תנאי המאסר כמו על אסירים ממש”.

בפנותו אלי אמר היו"ר: “אנו מקווים שכבר לא תשאר זמן רב במקום זה ואנו מקווים כמו כן שתחזיר לך את עטרת המדע ליושנה ותתפוס מקום חשוב בחברה הסובייטית”

דבריו של היו"ר שכבר לא אשאר כאן זמן רב, אף על פי שהקדים להם “אנו מקווים”, נשמעו בצורת החלטה.

בשובי לפרוזדור ניגש מזכיר הבולשת ואמר לי לחכות לרישיון שיתנו לי, כדי שלא אצטרך לנסוע במכונית האסירים. הוא הוסיף: “לפי הוראתו של היושב־ראש אין ‘משמעת המחנה’ חלה כבר עליך. אבל בהיותך חולה נשתדל להחזירך לבית החולים במכונית אחרת”. נדהמתי לשמע דברים מעודדים אלה ולשינוי היחס של הנ.ק.ו.ד. פתאום התחיל האפעה לשיר כזמיר! קולו הפך רך ואנושי. כעבור שעה באה מכונית להחזירני לבית־החולים. בעוברי את השער צעק אלי מפקד השמירה שמהיום ואילך אוכל לצאת את השער ללא קושי ולהישאר מחוץ למחנה עד שעה תשע בערב. – “נו, כעת”, המשיך, “הברירה בידך לשתות וודקה, אבל תשגיח שלא תשתכר, כי זה יכול לשלול את הרישיון שנתנה לך הוועדה”.

בהיכנסי לחדרי בבית־החולים פגשו אותי שכני בזעם. הם ראו שחזרתי מרוצה ועל כן לא היו מרוצים הם. לעומתם קיבלה אותי האחות בסבר פנים יפות ואמרה שכל הצוות שמח על שמעכשיו יחול שינוי לטובה במעמדי.

לפנות ערב נכנסו אלי כמה אסירים, שכבר שוחררו הודות לתלונה שכתבתי בשבילם. אחד מהם אמר: “בל תחשוב שאנחנו ‘איוואנים’. אנו נשתדל שגם אתה תשוחרר בהקדם ובאנו להגיד לך זאת. לא נשקוט ולא ננוח עד שנגמול לך על הטוב שעשית עמנו”. הם נפרדו ממני ואיחלתי להם דרך צליחה. דבריהם של אלה נכנסו ללבי ונסכו בי תקווה וביטחון.

השיחרור!    🔗

בראשית אוגוסט (1956), בזמן שהשמש מתחילה להיעלם שוב והלילה הקטבי מתמתח והולך, עוררוני בהשכמה ולפני עמדו כמה אנשים שקשה היה לי לדעת מי הם. – “התלבש מהר”, פנו אלי, “כי שעת השיחרור צילצלה גם עבורך”. לא האמנתי להם עד שהראו לי את צו השיחרור שנשלח על שמי. ברגע זה הדהדו באוזני דבריו של היושב־ראש בוועדת הביקורת האחרונה “אנו מקווים שכבר לא תשאר זמן רב במקום הזה”!

בצאתנו קרא הזקיף ליד השער: “נו, השתדלו שלא ליפול שוב לידינו. בפעם השנייה כבר לא תצאו מכאן”. עניתי לו שנשתדל. בהיותנו בחוץ הציגו עצמם אנשים אלה כאסירים ששוחררו זה לא כבר ממחנה קרוב וכידידיהם של אלה שלפני חדשים מספר הבטיחו לפעול למען שיחרורי. בהיותי חולה, אמרו, חסכו לי את הטירחה להתדפק על דלתות המשרדים המתאימים ועשו זאת במקומי בעזרת ההמלצות שהושגו ע"י ידידיהם אלה ונשלחו אליהם.

מכיוון שקשה היה להשיג אמצעי תחבורה, הוחלט שעלינו להישאר לעת עתה בעיר. בעיר נפגשתי, לשמחתי הגדולה, עם ידיד אחד שהביאני לביתו של ידיד שני ושם נשארתי במשך ימים אחדים. יחסו של מארחי אלי היה למופת. בהיכנסי לביתו אמר: “הנני מאושר שבאה השעה ואני יכול לאכסן אותך אצלנו. הנני מאושר שעכשיו תוכל להיווכח פעם נוספת, שלא כל רוסי רע ומשחת הוא”.

למחרת באו לבקרני הרבה ידידים שהביעו לי את מיטב איחוליהם לרגל שיחרורי. ידיד אחד הודיע לי שנפגש עם מכירה שלו והיא ביקשה ממנו שאבוא להתאכסן גם בביתה. הוא הציע שבערב ניגש אליה כדי לעשות הכרה עמה. הגיע הערב והלכתי לשם בלוויית שניים מידידי.

עודנו יושבים באולם נכנסה בעלת הבית, הסתכלה בי יפה יפה וקראה: “אוי, הלא אני מכירה אותו. הן הבאתי לו אוכל בהיותו בבית החולים לפני שהכירוני הם וכאילו “זכות הראשונות” נשללה מהם כחתף. בדמעות בעיניה המשיכה: “אלהי ישראל זיכה אותי לעזור לאדם זה לפני עשר שנים. זכות גדולה היא לי שאני יכולה לאכסנו עתה בביתי, אלא שזכות זו, שתגלגלה לידי שוב, מראה לי שבמשך עשר שנים היו חייו מרים כלענה”. מהשיחה שנתפתחה בינינו עמדו הנוכחים על הסבל הרב שעבר על היהודים ברוסיה בתקופה שנאסרתי בפעם השנייה. בינתיים התחילו נכנסים מבקרים רבים וכעבור שעה המה הבית מהם. בעיקרם היו אנשים אלה מי ש”חונכו ב’מוסדות החינוך הסובייטיים' ".

לכבוד הפגישה כובדו האורחים ביין ומיני תרגימא ובשעת השתייה חירזו אחדים את ה“לחיים” ואחדים פיזמו את ההימנון הסובייטי. אחרי שנות מאסר מרובות אלה הרגשתי עצמי די נוח בסביבתם של אחים מסורים וחסידי אומה"ע, אף שהאחים היוו קונגלומראט רב־גוני גם בחיצוניותם וגם במובן הרוחני. הרגשתי שמרץ חדש החל תוסס בקרבי ושהנני מוכן, למרות חולשתי, להתגבר על המכשולים שאולי יעמדו בדרכי. רק מדבר אחד לא יכולתי להיגמל והחלטתי להיות “מצניע לכת” משום שעל אף צו השיחרור שבכיסי לא יכולתי להשתחרר מן הדאגה שמא לא ימצא האף שלי חן בעיני אחד הבלשים והוא כבר ידאג לסבכני בצרה חדשה. הרגל נעשה טבע!

ביום המחרת נפגשתי עם בני לווייתי, אלה שהביאו לי את צו השיחרור, והם אמרו לי שמכיוון שמזג האוויר אינו נוח להמראה עלינו להישאר כאן עד שהשמים יהיו בעזרנו. להצעתם התחלתי לבקר בספריות העירוניות. ביקרתי גם בספריית הטכניון, שהצטיינה בשיכלולה. בשבתי ליד הספר הפתוח בספרייה־הארמון הזה לא יכולתי לשכוח אף לרגע קט, שלא הרחק מכאן מתחילה להתמשך שרשרת של מחנות־מאסר בהם נמקים רבבות אנשים.

בוקר אחד נקרעו העבים באופק ונראתה השמש, העולה לעשות את מסלולה הקצר באותו האופק. כמוסכם, שימשה השמש סימן שעלי למהר ולהיפגש עם שלושת בני־לווייתי ליד תחנת הרכבת ולנסוע לשדה התעופה. פגשתי אותם ונסענו.

יד לפה!    🔗

בדרך מתחנת הרכבת אל שדה התעופה החלו שלושת מלווי לחייך אלי בחיוך שלא נראה בעיני. ששאלתי אותם אל מה ירמזו בחיוכם ענו לי: “אם תהיה אמיץ, לא תפחד ולא תעמיד פנים חמוצות סופך שתהנה הנאה מלאה משיחרור זה. זאת נגיד לך, שהודות לבולמוס השיחרורים מן המחנות מאמינה כעת הבולשת לכל מי שמראה לה טופס של צו שיחרור. אין זמנה פנוי לעיין היטב בפרטים שבו. ידענו שאם נגלה לך את הדבר לפני הזמן היית מחמיץ פנים ומזמין לעצמך רוח נכאה ממדרגה ראשונה, ואילו היית מתנהג כך היו ידידיך מכירים שדברים בגו והיו פונים לך עורף ולא היה נמצא איש אשר היה מאכסן אותך בביתו. הן כמעט כל האנשים שבסביבה זו טעמו את טעם המאסר ונשארו רשומים ברשימה השחורה. לא מחכמה היו עושים איפוא, לקרב אותך אליהם אילו קראו מעל פניך שמשהו לא בסדר בעניינך. אל תרבה בשאלות ואל תגלה, איפוא, כל סימני פחד ודאגה. מאתנו תראה וכן תנהג”. ולי היה הרושם ששוחררתי מכיוון שהשלטונות הכירו סוף סוף שאני חף מכל פשע! עתה נתעוררה אצלי השאלה, אם אין מלווי אלה שייכים לצוות ה“נסתרים” של הנ.ק.ו.ד. וכל עניין שיחרורי אינו אלא משחק של חתול ועכבר. בכל אופן החלטתי לקבל את עצתם ולהתנהג כפי שיתנהגו הם ולתת לזמן לעשות את שלו, תוך מיטב המאמצים מצידי שהוא יפעל טובתי.

בשדה התעופה נתרחקו ממני מלווי ולאחר ששהינו זמן מה באולם ההמתנה הגישו לי, באין רואים, פתק. נכנסתי לחדר השימוש ושם קראתיו. בפתק זה הודיעו לי שכבר רכשו את ארבעת כרטיסי הטיסה וכאשר ירמזו לי עלי ללכת אחריהם. בשעה עשר נתנו לי את האות ויצאתי אחריהם מאולם ההמתנה אל מקום ההמראה. הם ניגשו לטייס אחד, לחשו לו דבר מה והאחרון נתן לי אות להיכנס אל המטוס. הם נכנסו אחרי. כעבור חצי שעה הותנעו המכונות והרגשנו שהקרקע נשמטת מתחתנו. – “אנו ממריאים”, אמר אחד מהם, “וכעת, תחתוך המראה זו את גורלנו, אם לחסד ואם לשבט”. כרגיל אפופים הנוסעים חרדת־מה בהמריא המטוס. אנחנו לא הרגשנו בזאת. אני מרשה לעצמי להגיד בשם מלווי שאת מקום החרדה הזאת תפסה הדאגה, שמא לא יעמוד הטייס בדיבורו והוא עצמו יהא ה“שושבין” שלנו למאסר חדש. גם כשהיינו כבר מרוחקים כאלף קילומטר ממקום ההמראה ועל אף שעשינו כבר כמה נחיתות לא חדלה חרדה זו מלקנן בתוכנו. העובדה שלא הורשינו לעזוב את המטוס במקומות הנחיתה הגבירה דאגה זו. רק לפנות ערב הודיעו לנו שנחיתה זו היא האחרונה ועלינו להיפרד מהמטוס.

הזאת קראסנויארסק?    🔗

קשה היה לי להאמין שהנני באותו מקום שגרם לי כל כך הרבה צרות בשנת 1951. קשה היה לי שבעתיים להאמין שבאמת זאת היא אותה העיר אשר שמה נשאר אצלי כזכרון בלהות. הפעם קיבל הכל צבע אחר וניואנסים אחרים. נדמה היה כאילו חל שינוי במעשה בראשית ואף נהר היעניסיי נולד מחדש, צבעו הפך תכלת וגליו משתכשכים כאדווה המרגיעה את העצבים. אז, בהיותי סגור ומסוגר ונתון בין המוני פראים הצמאים לדם, חשבתי שאין קראסנויארסק אלא כפר עלוב ודל היושב על מדבר חול כמחנה עצמו. כי מן המחנה לא ראינו ולא כלום ואת העיר לא עברנו. הרי זו עיר מלאה זיו וזוהר! ברחובות מצילים עצים ירוקים, כאילו רוצים הם לסוכך על העוברים ושבים. בבוקר עוד אכלתנו הקרה שם בצפון במרחק יותר מאלפיים קילומטר מכאן, ועתה, לפנות ערב אנו עדים לניתור ציפורים מבד אל בד בעצים, העומדים עדיין בירקותם, ושרות שיר הלל לחום ולאור. אפילו החתולים והכלבים נראו בעינינו כידידים. הכל קסם לנו. קסם זה העמיק עוד יותר כאשר תוך טיולנו בעיר העתיקה והחדשה לא נדרשנו על־ידי שום שליח־החוק – לא שוטר ולא בלש – לזהות את עצמנו.

כאן הרשינו לעצמנו ליהנות מלא חופניים מהחופש, סרנו לאחד הגנים וישבנו על הספסלים. ממולנו ישבו נשים אחדות שהיו מעוניינות להיכנס לשיחה אתנו, וכפי שהחלטנו השתדלנו לעשות רושם שגם אנו מעוניינים מאוד בכך ודיברנו על הא ועל דא. אחד ממלווי הלך לרחרח על אפשרות החלפת המסמכים והשני הלך להתיידד עם אחד מפקידי הרכבת ולהשפיע עליו שירשה לנו להמשיך את דרכנו בקרון־משא. קרון־משא למה? משום שבקרונות אלה אין הסכנה כל כך גדולה להיפגש עם הבולשת הבודקת את התעודות והמסמכים.

הלילה היה חם למאוד והחלטנו לישון באחד הגנים העירוניים. בחרנו בגן שהיתה בו תנועה גדולה של יוצאים ובאים. אנשים עמוסי חבילות באו, ישנו, קמו, הלכו ובמקומם באו אחרים. היו אלה כפריים שעמדו לצאת ברכבת יחד עמנו. היות והנוהג בתחנות הרכבת הוא למכור את כרטיסי הנסיעה רק סמוך לצאת הרכבת, עומדים האנשים בתור במשך שעות רבות ליד האשנב, כדי שיוכלו להשיג את הכרטיסים בעוד שישנם מקומות ישיבה פנויים בקרונות. כפריים אלה שמרו, איפוא, על התור בחילופי משמרות. בימות החום משמש הגן למנוחת המשמרות הבטלות. חשבוננו היה שבמקום הומה זה נוכל לנוח בלי לחשוש מעינה של הבולשת. צדקנו בכך.

הרפתקאות לאורך אלפי קילומטרים.    🔗

עם מסמכים חדשים בידינו הלכנו בשעה המתאימה אל תחנת הרכבת וכפי שסודר מראש תפסנו מקום באחד מקרונות המשא. לא יהיה זה נכון מצידי להגיד שנסענו בקרון זה ללא חרדה. האמת היא שכל פעם שהרכבת נעצרה היה נדמה לנו שהנה הנה ואנו נתפסים כנוסעים סמויים ותתגלה פרשת העריקה מ“אזור המחייה” שלנו. אחרי נסיעה של 6 שעות נפתחה דלת הקרון והפקיד שנתן לנו את האפשרות להיכנס אליו אמר: “נו, חבריא, עכשיו הברירה בידכם. קרון זה לא ימשיך הלאה. ביכולתי לסדר שתעברו לקרון נוסעים רגיל. נדברתי עם חברי שיכין לכם מקומות שינה בקומות העליונות, ובמקרה שתהיה נשקפת לכם סכנה יעבירכם לתא המיוחד של עובדי הרכבת”. באין ברירה הסכמנו ועברנו, אחוזי רטט, לקרון רגיל. כאן נזכרתי בשני דברים: א) במשל השועל והדגים, ב) במדרש האומר “אין הברכה שרוייה אלא בדבר הסמוי מן העין”. אבל, כאמור, לא היתה לנו ברירה. נדמה היה לנו שמאות עינים מביטות עלינו ובוחנות אותנו. אבל כפי שנדברנו מראש לא שמנו לב למבטים וכל אחד מאתנו העמיד פנים שאינו מכיר את חברו וכל מאוויו למצוא לו מקום ישיבה. השוחד שימש המשך להבטחתו של הפקיד הראשון וקיבלנו מקומות לינה בקומה העליונה. שכבנו והקשבנו לכל הגה הנשמע בחלל.

כעבור שעות אחדות נעצרה הרכבת בתחנה אחת שכל הכיכר שלה היה מלא דוכנים שהיה בהם שפע ירקות טריים שנמכרו בפרוטות ממש. צנון! מלפפון! – מי מאתנו ראה כזאת במשך עשרות בשנים? אחרי הצהרים הגענו לתחנה שלפי התוכנית הקבועה מראש היה עלינו לצאת מהקרון, להיכנס למסעדה ולחכות לאחד שיגש אלינו ויגיד לנו “הגבינה חמוצה מאוד”. עוד טרם הספקנו להזמין דבר מה וכבר עמד לפנינו אחד שעשה רושם של מקבץ נדבות. הוא אמר את הסיסמה ואנחנו ענינו עליה. אחרי ששתינו יחד מים רתוחים (“קיפיאטוק”) נכנס האיש עם אחד מאתנו לבית השימוש ושם מסר לו תעודות חדשות. הוא סיפק לנו גם כרטיסי נסיעה ברכבת עד לנובו־סיבירסק.

אחרי שנסענו שעה וחצי בכיוון לנובו־סיבירסק נכנסו חמישה אנשים לקרוננו כשכיסיהם מלאים בקבוקי וודקה ונתעורר אצלנו החשד שהם בלשים מדופלמים. כעבור חצי שעה היו כבר כל החמישה בגילופין ואחד מהם פנה אלי ושאל למוצאי. כשעניתי שהנני יהודי חייך. שם ידו על שכמי ואמר בלחש: “תיגש אלינו. בינינו יש גם כן יהודי הרוצה מאוד לשוחח אתך”. פחד נורא אחזני בשומעי דברים רכים כאלה ורמזתי לחבריה שלי שיהיו ערים לכל מה שיקרה הלאה וכל אחד תפס את המקומות האסטרטגיים בכדי להיות מוכן לכל הפתעה שתבוא, כי הוסכם בינינו שבשעת סכנה בלתי־נמנעת יפרוץ אחד מאתנו את החלון, השני ימשוך בשרשרת־האזעקה, כדי ליצור מהומה בקרון שתאפשר לנו להתחמק מן הרכבת. בגישתי לאנשים האלו הראו לי כולם סבר פנים יפות, הושיטו לי את ידיהם והזמינוני להשתתף בשתיית הוודקה. כשעניתי שהנני חולה ואין ביכולתי לשתות דבר, קמו והזמינוני לקרון המסעדה. הלכתי אתם וחשבתי שנפלתי פתאם לאיזה טרקלין. זה שהכריז על עצמו שהוא יהודי הזמין מכל טוב ואני שתיתי בירה שחורה ואכלתי מנת עוף. מארחי הציג את עצמו ומסר לי את הכתובת של אחותו. לשאלתו אם עכשיו השתחררתי מהמחנה עניתי בחיוב. הוא סיפר שהם נוסעים לכינוס במוסקבה. אחד מהם היה יליד יאסי וניסה לדבר אתי צרפתית. אבן כבדה נגולה מעל לבי כאשר נוכחתי שאין לנו לחשוש מהם.

אחרי שסעדנו את לבנו במאכלים ובמשקאות התחיל מיטיבי היהודי להתלוצץ קצת מרוסי צעיר שישב ממולו. כנראה שהדבר לא מצא חן בעיני השכן הגנדרני והוא התחיל לחרף ולגדף את “האבר המדולדל, שהחברה הסובייטית כבר מזמן צריכה היתה להקיא אותו”. ניסיתי לעצור בעד מיטיבי שלא ימשיך בהתגרות אך זה היה כבר מאוחר והרוסי הצעיר המטיר אש וגפרית על “כל אלה האלמנטים הזרים המציקים לאנשים הסובייטיים”. חששתי שעוד מעט וההתגרות, שהפכה בינתיים הדדית, תיכנס לממדים רציניים, אלא שכאן קרה דבר מפתיע: מאחורי ישבו שלושה טייסים. אחד מאלה קפץ ממקמו, כיוון את אקדחו לעבר הנעלב המשתולל ואמר לו: “אני מתרה בך שאם לא תבלום את פיך, נבל, אכבד אותך בכדורים אחדים. אינני רגיל לשמוע במולדת הסובייטית ביטויים שכאלה”. ההתראה נתנה תוצאות חיוביות. הנעלב השתתק ואנו יכולנו כעבור זמן מה לעזוב את קרון המחלוקת ולחזור לקרוננו.

יהודי זה, שבשתיינותו היה יורשו הנאמן של נח הצדיק ועלה בכוח השתייה אפילו על חבריו הרוסים, נשארה לו משיכה חזקה לאחיו בני עמו. כשרק שיער שאני יהודי שלח את חברו להיוודע אם נכון הדבר. לפני עזבו את הקרון מסר לי את כתובתו וביקש ממני לכתוב לו על התקדמותי ועל מצבי. הוא שילם בשבילי בעד מזרון וסדין, השאיר לי הרבה סנדביצ’ים ואת כל הוודקה, שנשארה על השולחן. מובן מאליו שמסרתי תיכף את המתנה לחברי. מתנתי פעלה עליהם כבמקל קסמים והם כל כך הרבו לדבר בשבחי עד שהיו קרובים לנשק אותי. בזמן השתייה נשבעו לי אמונים, שלא יעזבוני עד בואי למחוז חפצי.

ב־9 בבוקר הגענו בשלום לנובו־סיבירסק.

תחנת הרכבת בנובו־סיבירסק, הנראית חדישה לגמרי, עולה בגודלה על כל יתר התחנות בברית המועצות, ואם איני טועה הרי שהיא גדולה אפילו מן התחנה הגדולה ביותר באירופה. למעשה דומה היא למין טירה ענקית מתקופת האבירים. בתחנה זו הושקעה עבודה מרובה מאוד והיא נבנתה לפי כל דרישות הטכניקה החדשה. קשה להבין מאיזה טעם בחרה הממשלה דווקא במקום זה לשם הקמת תחנה כה ענקית ומשוכללת. כשנכנסנו למנהרה הענקית שבתחנה פגשונו שני חיילים מזויינים והודיעו לנו שאסור להמשיך, באין לנו כרטיסי מעבר. נסוגנו קצת ונתיישבנו כאילו לנמנם. זמן מה ישבנו כך, עד שאחד ממלווי חזר עם המיסמכים הדרושים וכרטיסי הנסיעה. שקיבלם בינתיים ממי שצריך היה לקבלם. לאחר שהעניינים הפורמליים סודרו הלכנו לסעוד במסעדת התחנה ולאחר מכן נכנסנו שוב לרכבת הנוסעת מערבה.

התחנה הבאה היתה אומסק, שבה שהינו שהות די קצרה, שהות שהספיקה לי לשנות את הופעתי החיצונית. היות ונסענו הלוך ונסוע מערבה, הלוך וקרב אל המטרופולין, ראיתי הכרח בהחלפת “בגדי המלכות” שלי מן המחנה לבגדים אזרחיים. בהשגת הבגדים השקעתי די עמל, מרץ ורובלים, אבל קושי עוד יותר גדול מזה, קשה כקריעת ים־סוף ממש, היה בהשגת נעליים לפי מידתי אני. להתהלך במקומות אלה בבגדי חורף צפוניים ונעלי לבד מרופטים בעיצומו של קיץ, אין זה אלא תעודת זהות מובהקת בשביל השוטרים והבלשים למיניהם. לפני מאסרי האחרון הפקדתי חלק מחפצי (בגדים בכלל זה) וסכום כסף די ניכר בידי אחד מידידי. בהיותי באחרונה בבית החולים זמן ממושך כתבתי אליו כמה פעמים וביקשתי ממנו לשלוח לי את הפקדון. כשלא נעניתי, כתבתי לידיד אחר שיתעניין בדבר והלה ענה לי, שהראשון טוען שמכיוון שלא שמע ממני במשך שנים הוא ראה עצמו כיורש חוקי לחפצים שלי ולכספי ועתה אין לו מה להשיב. הכסף שהרווחתי במחנה מכתיבת הבקשות הוא שעמד לי שיכולתי לרכוש לי עתה את הבגדים הדרושים.

את הקושי בהשגת נעליים גדולות הסבירו לי כך: היות והארטלים מקבלים חומר גלם להתקנת כמות מסויימת של נעליים והפועלים אינם מקבלים שכר־עבודה הוגן, מתקינים נעליים רק מגודל מסויים ולמטה. בכך הם ממלאים את המיכסה (תחי הסטאטיסטיקה!) ומה“יתר” הם משלימים את פרנסתם!

כמוסכם נפגשתי עם מלווי בשעה המדוייקת בדואר המרכזי. שוב קיבלנו מיסמכים אחרים וכרטיסי נסיעה והמשכנו את דרכנו למוסקבה. הפעם היתה הנסיעה מייגעת מאוד, כי היינו צריכים לבלות בקרון כחמישה ימים, פרט לטיולים קצרים בעת עצירת הרכבת בתחנות מתחנות שונות בדרך הארוכה הזאת. ככל שקרבנו למוסקבה גדל פחדנו שמא ניפול לרשת של הבולשת. סוף סוף הגענו ויצאנו ידי “חובתנו” בפחד בלבד, אלא… בעצור הרכבת בתחנת מוסקבה אמר לנו הפקיד שהתחנה מוקפת בלשים הבודקים את ניירותיו של כל היוצא ממנה. הוא הציע לנו להישאר בקרון עד יעבור זעם. ביקשנו ממנו שיסגור עלינו את החלון מבחוץ ושיביא לנו בחצות משהו לאכול. הוא מילא את בקשותינו. לאחר חצות בא והודיע לנו שאנו כבר יכולים לצאת.

גיל שאינו ניתן להתבטא במלים תקף אותנו וחיש מהר עזבנו את הקרון ויצאנו את התחנה. שכרנו מכונית ונסענו למקום מסויים מחוץ לעיר, שם צריכים היינו לפגוש בשליח שיביא לנו שוב מיסמכים אחרים, המתאימים למוסקבה הבירה. השליח נתן לכל אחד מאתנו גם כתובת מיוחדת, מקום שם נוכל להתאכסן עד שנמשיך בנסיעה.

נפרדנו מן השליח ביום הששי בשעת בוקר מאוחרת. ואני הלכתי לי לקנות את מפת העיר, כדי שלא אאלץ לשאול מן העוברים ושבים על מחוז חפצי, כפי שהוסכם בינינו. המפה אמנם עזרה אבל לא עד הסוף, כי הרחוב שאליו הייתי צריך לא היה מסומן בה. למזלי פגשתי ביהודי צעיר, מזוקן, וכששאלתיו למחוז חפצי נתן לי “שלום־עליכם” בשמחה רבה ואמר שהוא הוא האדם המבוקש על ידי. הוא הביאני לבית שמסביבו היה גן עצי פרי מטופח יפה ובהיכנסי למרפסת ראיתי לפני בית יהודי טיפוסי על ההווי שלו בערב שבת: ריח של הדגים הממולאים מילא את כל החלל; על השולחן כבר היתה פרושה מפה לבנה ועליה הפמוטים עם נרות השבת; עקרת הבית הצעירה, במטפחת משי על ראשה, קידמה אותי בברכת ברוך הבא מבלי להושיט את ידה. היה לי רושם שנכנסתי לאחד הבתים היהודיים בפולין או בליטא. קשה היה לי לתאר לעצמי שבארץ זו, מקום היהדות נרדפת קשה, עוד לוחשת הגחלת היהודית המסורתית בערימת הדשן האיומה. הילדים גם הם הצטיינו בהופעתם החיצונית ובהבעת פניהם התמימים והעדינים. רובם התחבאו בהיכנסי לחדר, אבל לאט לאט התחילו לגשת אלי ולברכני בשלום. ילד קטן, חבוש כיפה, ישב ליד השולחן ושנה פרק בתלמוד באותו הניגון המסורתי ששמעתיו מפי אבי זקני ואבי מורי. לא האמנתי למראה עיני ולא יכולתי בשום אופן להאמין שאמנם במציאות אני רואה תמונה מרהיבה כזו. בעלת הבית התנצלה שאין לה האפשרות לשוחח אתי, מכיוון שהיא טרודה בהכנת השבת, אבל מזמינה אותי להישאר אצלם לשבת. החלטתי לא לספר להם על מצבי היורידי ולעשות עליהם רושם שכביכול שוחררתי שיחרור מלא ונמצא בדרכי לחזור למקומי. בשל כך, כמובן, לא אמרתי להם שעלי להיפגש עם בני לווייתי ורק שאלתי, דרך אגב, אם הדואר המקומי רחוק מכאן. הם נדהמו לשאלתי, בחושבם שאני מתכונן לכתוב דבר מה כעת, חצי שעה לפני הדלקת הנרות, ולא מצאו לנכון לענות לי. בפרוזדור הואילה השכנה שלהם להסביר לי איך לגשת לדואר.

בדואר חיכה לי אחד מהחבורה שלנו ומסר לי, שנתקבלה ידיעה שעלינו לחכות יומיים לקבלת הדברים הנחוצים. הותנה בינינו להיפגש כעבור יומיים. למעשה שמחתי שלא אצטרך להיטלטל בשבת וחזרתי למארחי. בעל הבית הציע לי בזהירות להילוות אליו לבית הכנסת וכשעניתי בחיוב אורו פניו. באווירת בית הכנסת הרגשתי עצמי בן חורין ממש. קהל המתפללים במעיליהם הארוכים, בזקניהם ובפיאותיהם עשה עלי רושם כאילו קמו לתחייה בני הדור שחלף וירד מבמת ההיסטוריה שלנו. ברגע הראשון להיכנסי לבית הכנסת התנכרו אלי ורק לאחר שנוכחו לדעת שהנני עובר־אורח כשר בהחלט נתנו לי “שלום עליכם” לבבי וגם הזמינו אותי לחגיגת בר־מצווה שתתקיים למחרת. בשובי עם מארחי מצאתי בביתו גם את שכניהם. תחילה חשבתי שהסקרנות הביאה אותם לכאן, אבל במשך השיחה אתם נוכחתי שהם נכנסו לתומם. לאחר הסעודה נשאלתי כמה שאלות ובשעה שעניתי על אחת מהן פרצה עקרת הבית בבכי ולולא התראות בעלה שעל ידי הבכייה היא מחללת את השבת, לא היתה נרגעת. דבר מעניין נודע לי מפיהם והוא, שהם היחידים שאינם שולחים את בניהם לבתי הספר ונותנים לבניהם רק חינוך יהודי מסורתי. על מידת שמירת המסורת תעיד העובדה שילד קטן כבר לומד תלמוד עם מפרשים ואביו אסר על המלמד ללמד אותו תנ"ך, שלפי דבריו מביא לידי מינות. כשהגענו לבית הכנסת בשבת בבוקר שררה בו רוח חגיגית ועזרת הנשים היתה מלאה נשים שבאו לשמוע את ההפטרה מפיו של חתן המצוות. הנער קרא את ההפטרה במבטא רוסי מובהק ומייד נוכחתי בהבדל שבין שמירת המסורת ושמירה קפדנית של המסורת. אחרי התפילה הוזמנו המתפללים לקידוש והמסובים ראו חובה לעצמם לדאוג לאורח שנקלע אליהם. יום השבת עבר מתוך התרוממות הרוח, מנוחת הנפש והרגעת העצבים.

במוצאי שבת לאחר ההבדלה הרשו לעצמם מארחי לדבר אתי דברי חולין, נגעו בשאלת ה“תכלית” והתעניינו מאוד לדעת, איך ובמה חושב אני למצוא את פרנסתי. כאשר אמרתי להם שאני מקווה להסתדר כמרצה באחד מבתי הספר הגבוהים ושכבר רכשתי לי ניסיון רב־צדדי בדרכי החינוך הסובייטיים וידיעה עמוקה במכמני השפה הרוסית נשתתקו, כאילו הם נמלכים בדעתם. לבסוף הציעו לי, ברוב תמימותם, להיפגש עם הרב שלייפר, שיוכל אולי להעסיקני כמרצה בישיבה שהוקמה על ידו לא מזמן. אמרתי להם שההצעה נראית לי ואחרי שאשוב למקומי ואקבץ את מטלטלי אכתוב לרב שלייפר בעניין זה ואצרף לבקשתי תולדות החיים שלי, ואם יזמינני אבוא. כל זאת אמרתי להם כדי שלא יבואו להרהר על כשרותי. שיקרתי למען השלום, כי לא רציתי שאנשים נחמדים אלה תהא להם, חלילה, עגמת־נפש על שבאו במגע עמדי. אמרתי לעצמי כי מוטב שלא ידעו אפילו שהם שוגגים.

ביום א' בבוקר השכם נסעתי בלוויית אחד מאנשי המקום למוסקבה, כדי לקנות עוד כמה דברים שהיו דרושים לי. ליד הקרמלין נכנסנו לחנות “כל־בו”, שתפסה בניין ענקי, ומשום מה לא מצאתי בה את הדרוש לי. נסענו לאזור אחר של הבירה והשגתי את החפצים בחנות יותר קטנה.

קפנדריה.    🔗

בשובי מיהרתי לדואר המקומי ובני לווייתי מסרו לי את המיסמכים החדשים עם כרטיס הנסיעה ואמרו שבעוד שלש שעות אנו יוצאים לטולא, שבה נקבל הוראות נוספות וממנה נמשיך לסמולנסק במסילה הדרומית. החס על זמנו וממונו נוסע בדרך הקצרה והישרה מוסקבה–סמולנסק, אנחנו היו לנו כרטיסים לדרך העקיפין. כאשר אמרתי למלווי, שכדאי לחזור מטולא למוסקבה ומשם לנסוע ישר לסמולנסק, בלי לעשות קפנדריה ארוכה כזו, הזכירו ל את הבטחתי שלא לשאול שאלות.

שוב נכנסנו לקרון של משא ושוב עברו עלינו גילגולי מחילות בנסיעה של כמאתיים קילומטרים. כשנעצרה הרכבת בטולא ויצאנו בהיחבא את קרון המשא נשמנו לרווחה. גם כאן, כמו בקראסנויארסק, נאלצנו ללון בגן העירוני.

פטור בלא כלום אי אפשר.    🔗

בשעה ארבע לפנות בוקר, טרם צאת הרכבת מטולא, נכנסו אנשי הבולשת ודרשו ממלווי, שישבו על הספסל ממולי, שיראו להם את תעודותיהם וכרטיסי הנסיעה. ללא כל סימני התרגשות הציגו חברי את התעודות. אלי לא פנו, כי מלבושי הטובים גוננו עלי. עוד במוסקבה שאלתי את מלווי למה אינם מחליפים את בגדיהם, שהרי יש להם מספיק כסף לכך. גם על כך ענו לי שהבטחתי לא לשאול שאלות. מסמולנסק המשכנו דרכנו למינסק.

בהגיענו למינסק היתה ראשית דרכנו למסעדה. לאחר שסעדנו לבנו אמרו לי מלווי שכאן ניפרד, אבל לפני כן עוד יסדרו ניירות חדשים. הלכתי אתם, ולאחר עוברנו כברת דרך אמרו לי שמטרת הליכתנו הפעם היא משרד הבולשת של הנ.ק.ו.ד. בשומעי דברים אלה יוצאים במפורש מפיהם ניתר לבי ממקומי והסתכלתי על הארץ לראות, אולי ריחמו עלי מן השמים והאדמה תפצה את פיה לבלעני חיים; עיני חשכו וכל הסבל של שש עשרה השנים האחרונות עבר בזכרוני במהירות הבזק, בלי להעלים אף פרט אחד. אמנם מתחילה כבר חששתי שמלווי אלה עומדים לשחק אתי את משחק החתול והעכבר, אבל בכל הדרך הארוכה שעשיתי אתם עד כה הלא נוכחתי שאין הדבר כן. מאידך, שאלתי את עצמי האם יש צורך במאמצים כל כך מרובים כדי להחזירני למחנה, מיואש לגמרי מכל שמץ של תקווה להיגאל אי פעם מתופת זו? רגלי הפכו הפעם כגוף העומד ברשות עצמו ובעל שיפוט עצמי וכאילו לא רצו לשאת באחריות של הבאתי אל תוך לוע הארי. הן עמדו מלכת. מלווי הרגישו במבוכתי ופני אלי בדברים של טעם, אף שבפי היה לדבריהם טעם הלענה, וכה אמרו: “אם איבדת את אמונך בנו ואתה חושב אותנו לסוכני הבולשת, מה תועלת תהא בנסותך לברוח מאיתנו עתה, ליד פיתחה של הבולשת. מוטב, איפוא, שתנהג באומץ. סופך שעוד תיפול לרגלינו ותבקש שנסלח לך על העלבון שאתה מעליב אותנו כרגע, אף שאנו מבינים לרוחך!” לא היתה לי ברירה וביטלתי את זכות הוויטו של רגלי ונכנסתי אתם אל לוע הארי – למשרד הבולשת.

עברנו את הזקיף לאחר שאחד ממלווי דיבר אתו קצרות. בבואנו לאולם ההמתנה נשארו שניים ממלווי יושבים אתי ואחד מהם פנה לחדר שבקצה האולם. משנתיישבנו התחלתי להירגע לאט לאט, כי עשיתי לעצמי חשבון שלצאת מבניין זה ללא נטילת רשות בכתב לא ייתכן, ועל כן ישיבתם של שניים אלה לידי אינה כדי לשמור אותי כי אם לשמור עלי. כעבור רגעים מספר יצא השלישי והזמין את כולנו לאותו הקצין. הם הציגו את עצמם והציגו אותי לפניו ונתבקשנו לשבת. לאחר מכן ביקש את הניירות שלנו הוא עיין בהם עיין היטב, הוציא פינקס ורשם בו את כל הפרטים ולאחר מכן מילא ארבעה טפסים חדשים, חתם עליהם והטביע עליהם חותמת. בגמרו פעולה זו קרא לאחד העובדים ומסר לו את התעודות החדשות לשם חתימה אצל הגדול ממנו. כעבור רבע שעה קיבל כל אחד מאתנו את התעודה שלו כשהיא חתומה בשתי חתימות ומוטבעת בשתי חותמות. לאחר שנתן לנו פתקי יציאה הודיתי לו מקרב לב ועזבנו את המקום.

בצאתי את בניין הבולשת חייכו אלי השמים, חייכו אלי העצים והבתים והעוברים ושבים. על פני הכל ראיתי חיוך ורק מפניהם של מלווי ניכר היה שהם זועמים. מיהרתי לבקש את סליחתם, וכדי שיבינו לרעי סיפרתי ושיננתי להם בקצרה את כל המוצאות אותי בשנות הסבל האיומות שעברו עלי. הם הבינו וסלחו עוד יותר בשעת שתיית הוודקה. לאחר שתי לגימות גילו לי שכבר מטולא יצאנו בתעודות כשרות למהדרין מן המהדרין, ואילו לא נואלתי לאבד בהם את האמון הייתי חוסך לעצמי את הפחד האיום ברגע האחרון. הודיתי להם מקרב לב על החסד שעשו עמדי וביקשתי מהם למסור את תודתי לידידיהם שהניעו אותם להרפתקה מוצלחת זו. למען שלומם איני כותב אליהם, שהרי נוצרים המקבלים מכתבים מיהודי בחוץ־לארץ ימשכו אליהם את תשומת לב השלטונות שם.

תודה!    🔗

מרחק של שמונת אלפים קילומטרים ויותר לויווני שלושת אלה, למן בית החולים אשר במחנה ועד מינסק. כל אותו מהלך, שארך זמן לא מבוטל לגמרי, נשארתי צמוד אליהם וכמעט שלא הוציאוני מחוג ראייתם ומתחום הימצאם. לא היה זה מסע תענוגות, לא לי ולא להם – בכל אופן לא עד צאתנו מטולא. עד כה איני מבין למה לא גילו לפני את תוכנית ההרפתקה הארוכה הזאת ולא צירפו אותי להיות בעצה אחת אתם גם להלכה. אילמלא ההסתודדויות המרובות שלהם, שהתחילו עוד עם הטייס שהביאנו לקראסנויארסק, הלינה בגנים הציבוריים והנסיעה בקרונות משא הייתי אומר שהם היו שליחי סתר לטובתי מטעם היושב־ראש בוועדת הביקורת האחרונה. למן צאתנו את טולא שוב הדהדו באוזני המלים “אנו מקווים שכבר זמן רב לא תשאר במקום זה”. לאחר עוזבי את בניין הבולשת במינסק החלו גם שפתי מדובבות משפט זה בלי הרף. איך שלא יהיה – מה היה המניע ששלושה אלה התייחסו אלי בייחס אנושי עילאי כזה? אין זאת אלא שגם הם נמנים על חסידי אומות־העולם, שנשארו מהם שרידים גם ברוסיה. תודתי הנאמנה ביותר שלוחה להם ולידידיהם מעל דפי ספר זה.

בביתי שנחרב.    🔗

בהגיעי לעיר המולדת שהפכה לי לעיר ההריגה התכווצו כל נימי הלב ונפשי בכתה בתוכי. אז לפני שש עשרה שנה, קידמו את פני אחי ואחיותי, בני דודים ומכירים וידידים וכעת הנני גלמוד ובודד, השריד שנשאר בחיים כדי שעד רגעו האחרון ישא בנטל היגון והכאב של האסון. לבי היה אטום לרעש וההמולה שבתחנת הרכבת ורק חשתי בפצעים האיומים והכאבים הנוראים שחזרו אלי עם דרוך רגלי על אדמת העיר, שהיתה אם בחכמת ישראל ונקראה לפנים בשם ירושלים־דליטא. בצאתי מן התחנה הבטתי לכל עבר, אולי אראה פנים יהודים. אך חיפשתי ולא מצאתי. הזאת היא העיר שהמתה מיהודים? שאלתי לעצמי. לבי זעק ושפתי רעדו: אייכם בני תורה? אייכם בני תרבות? אייכם המוני עם ישראל? את התשובה ידעתי. ידעתיה! חוני המעגל, כל עוד לא ידע שהיה ישן תקופה כל כך ארוכה, היה רשאי לשאול לסיבת השינוי. אני לא ישנתי ולנגד עיני קרה הדבר.

ראשי היה עלי סחרחר, כי לא יכולתי להכיר אף רחוב אחד בסביבה שהייתי רגיל לטייל בה בשבתות. כסהרורי פסעתי וצעדי נתקצרו מרגע לרגע והרגשתי שהקרקע נשמטת מתחת לרגלי. במאמץ אחרון הספקתי להשתטח על אחד הספסלים ואז פרצה זעקת שבר מגרוני ומעיין הדמעות שלי נפתח. דמיתי לאם שכולה המחפשת את בניה במקום שראתה אותם נספים ואינה רוצה להשלים עם העובדה שאכן כך היה.

כאשר קמתי והמשכתי ללכת שמעתי קולות הוללות הבוקעים מבתי מרזח שונים. זכרתי את הקולות שבקעו כאן מישיבות ובתי־מדרש, מאולמי הרצאות ומבתי ספר יהודים למיניהם. קולות אלה נדמו בהיחתך גרונות בידי קלגסי הצורר המנוול והקולות הבוקעים מבתי המרזח הם מגרונותיהם של המסייעים בידו.

חיפשתי את המחסנים היהודיים הגדולים, שהיו פעם ברחוב בו עברתי, אבל הכל נחרב ובמקומם נבנו בנינים אחרים. התאבנתי עד כדי כך שאחרי שעברתי לרחוב אחר ופגשתי יהודים אחדים לא הרגשתי כל שמחה.

בהיותי עייף מאוד נכנסתי לאוטובוס מבלי לברר אם הוא נוסע למקום שאני צריך. נתיישבתי ושקעתי מחדש בהירהורי הנוגים וכשנגשה אלי מבקרת הכרטיסים הייתי כחולם בהקיץ ולא שמעתי את דבריה. כנראה שהכירה מעל פני את הנעשה בלבי פנימה ולכן הלכה ממני בניענוע ראש. רק כעבור עשר דקות שאלתני אם אני יודע לאן שעלי לנסוע. כשעניתי בחיוב אמרה שתגיד לי איפה עלי לרדת. ברדתי בחנייה היה גשם סוחף. הרצו השמים לשטוף את דמעותי, או להשתתף בבכיי? כאשר חדל הגשם התחלתי שוב לשרך את דרכי. באחת הסימטאות פגשתי שתי נשים יהודיות וכשפניתי אליהן ברוסית ענו לי באידיש שהיהודים במקום זה אינם מתביישים בשפתם. תוך כדי שאלות ותשובות אמרה לי אחת שהיא היתה תלמידת אחותי, שנספתה בשואה.

בהגיעי למחוז חפצי פתח לי את הדלת מכר, שבראותו אותי פרצה זעקה מפיו. ברגע שהיכרתי מי הוא החלו עיני זולגות דמעות בלי הפוגה. שוב בכיתי על אובדן הנפשות היקרות, על גורלי ועל צרת הרבים. בני הבית לא ניסו להפסיק את בכיי. דמיתי לאבל החוזר מבית הקברות וכך נהגו בי. כאשר הגישו לי אוכל אמרתי להם שאני רואה זאת כסעודת־הבראה שהשכנים נוהגים להגיש לאבלים. לאחר שאכלתי נשארתי יושב משמים במשך שעה ארוכה עד ששמורות עיני החלו מתדפקות על פתחו של מלאך השינה ונרדמתי ביגוני.

אלה מבני הבית שהיו עדי ראיה לשואה שעברה בעיר סיפרו לי בבוקר פרטים על רגעיה האחרונים של אמי, שמתה מות קדושים, ועל אחי ואחותי, שנתלוו אליה תוך חודש אחד. בשעות הבוקר הופיע האדם, שהזמנתי אותו אמש, כדי לדון על המצב שנתהווה ועל האמצעים שיש לנקוט בהם – רישומי במשרד הבולשת ובמשרד העיריה – שלא תעורער זכותי להישאר כאן כאזרח המקום. אך מכיוון שהיום היה ערב שבת, הוחלט ששלושת הימים האלה ישמשו לי ימי נופש וטיכוס עצות. החלטתי לנצל ימים אלה גם לפגישות עם כמה מכרים שניצלו מן השואה.

חריגה ממעגל הקסמים.    🔗

ראשית דרכי ביום השני בבוקר היתה למשרדו של ממלא־מקום יושב־ראש הוועדה האזורית. בהגיעי למשרדו מצאתי אנשים אחדים שבאו לכאן לשם אותה המטרה. שיחק לי מזלי ולא הייתי צריך לחכות זמן רב ובהיכנסי לפרוזדור המרכזי נודע לי גם שממלא מקום היושב ראש הוא הפעם ליטאי. היות ובמחנות הצלחתי ללמוד שפות בלטיות פניתי אליו בשפתו. הראיתי לו את המיסמך ואחרי שהציץ בו שאל אותי: “תגיד לי, באיזה מקום הסתדרת בעבודה?” עניתי לו בהתמרמרות; מצד אחד שלחתם הוראות שלא לקבל אף אחד לעבודה טרם שקיבל את רשות השהייה בעיר ומצד שני, כשבאים להשתדל בדבר קבלת רשות זו אתם דורשים שהאדם יהיה מסודר בעבודה. היש הגיון בשאלה זו? הוא חייך קצת וענה: ואם כן, תשתדל לקבל תעודה מאיזה מקום עבודה המאשר שהוא מוכן להעסיקך. על סמך אישור זה תקבל רישיון שהייה. הלכתי ממנו כשאני מאוכזב, שהרי ידעתי מראש שאף מוסד לא יהיה מעוניין לתת לי את האישור, ביודעם שאנשים המגיעים מ“בתי ההבראה” האלה רשומים ברשימה השחורה.

ידעתי שאם אפנה בעניין האישור לעזרתם של אלה שכבר סבלו פחות או יותר מתגרת ידה של הנ.ק.ו.ד. אענה בסירוב, או שהבטחתם תהא מן השפה ולחוץ, ומספר האנשים שיכולתי לפנות אליהם היה, איפוא, מצומצם למדי. כעבור עשרה ימים עלה בידי לקבל את האישור. בינתיים נתרבו הפונים למשרד ממלא־מקום יו“ר הוועדה האזורית ועל־כן הלכתי בחמש בבוקר, כדי לתפוס מקום בראש התור. בבואי כבר עמדו 20 איש ואני קיבלתי את המספר 21 ותורי הגיע רק בשעה 1.20. לאחר עמידה של שמונה שעות בתור נכנסתי לאולם הקבלה ולאכזבתי הקשה לא היה שם מיודעי הליטאי אלא אדם אחר, רוסי בעל סנטר מלא גומות, אף הדומה לתפוח־אדמה ועינים המביעות זילזול בזולת. הוא לא הסתפק בהצצה גרידא במסמכי אלא קרא כל תג ותג וכל משפט ומשפט. לאחר מכן התחיל לחקור אותי: “תספר לי למה נאסרת ובאיזה מקום; מה היה העונש שקיבלת; לשם מה הנך רוצה להישאר דווקא בעיר זו; האם לא ידוע לך שאדם כמוך אינו יכול לגור בבירת הרפובליקה?” נוכחתי שהפעם עלי להעיז לדבר באותה השפה בה דיברתי עם אנשי השמירה וקציני המחנה. – לא, עניתי לו, לא ידוע לי שאין לי רשות לגור בבירת הרפובליקה, שהרי קבלתי תעודה בה כתוב שחור על גבי לבן שהנני נוסע לעיר זו. ־ “המ”, התחיל לחייך, “מה שכאן כתוב אינו שווה ולא כלום, כי בלי שום ספק נרשם כך לפי בקשתך. אין זה אומר עדיין שיש לך רשות לגור כאן”. – ככה, אמרתי לו, יוצא שכל פקיד של הנ.ק.ו.ד. כותב כל מה שאסיר משוחרר מבקש? האם גם אתה תמלא את בקשתי? הוא הסמיק, קם ממקומו וצעק: “האם ידוע לך עם מי אתה מדבר?” – דומני שידוע לי, עניתי לו, אבל החלטתי לדרוש ממך שתשמע להוראות הרשומות בתעודות אלה. ־”אוהו, איזה יחסן מדבר אתי!" התחיל שוב לצעוק. – דומני, אמרתי לו, שהיו יחסנים גדולים ממך והם כבר נמצאים לא על האדמה כי אם בתוכה, ואם אין לך זכרון טוב הנני מוכן ומזומן להזכיר לך מי הם. –“המ”, הוסיף לצעוק, “אתה מאיים עלי, אתה חושב שאני מפחד ממך?” – אין לי צורך שתפחד ממני, אמרתי, אבל אשתדל שתפחד מהחוק שאתה רוצה לסלפו. אחרי דין ודברים זה נרגע, התיישב ועבר לנושאים אחרים: “תגיד לי, האם יש לך מקום שתוכל לגור שם?” הוצאתי מתיקי את המיסמכים הדרושים ומסרתי לו. שוב נעץ עינים חודרות ואחרי יישוב הדעת ענה לי: “טוב, תשאיר לי את כל התעודות, אעיין בהם ותחזור אלי אחרי יומיים”. יצאתי ממנו אבל וחפוי ראש, כי פחדתי שמא ישלח את התעודות לשלטונות הנ.ק.ו.ד. והיא תגיע בחקירותיה אל מעבר לטולא.

בבואי למקום מגורי הרגשתי עייפות ושכבתי על הספה, מתוך תקווה שארדם ואשכח את הצפוי לי בימים הבאים. כעבור שעה הקיצותי לקול רעש בחדר ובפוקחי את עיני עמדו לפני שני פקידי העיריה. הם פנו אלי: “אתה הגשת את הבקשה לממלא מקומו של יו”ר הוועדה האזורית?" עניתי בחיוב. – “אהה, זאת אומרת שבאמת אתה גר כאן”. הם פנו לבעל הבית ובקשו ממנו את התעודות הדרושות, כדי להיווכח אם יש כאן מקום נוסף לאדם הרוצה לגור בבית זה. אחרי בדיקה עיונית קמו על רגליהם ואמרו: “טוב, נמסור שהכל כאן בסדר”. בזה סיימו את ביקורם והלכו להם.

בבואי כעבור יומיים לקבל תשובה שמעתי שאותו ממלא־מקום היו“ר, אותו הרוסי שפגשתי בפעם השנייה, אומר לאשה פולניה, שגם היא השתדלה לקבל רשיון כמוני, שנחוצות הוכחות שבזמן המאסר היתה גרה כאן. ראיתי עצמי בר־מזל שיכולתי להקשיב לדבריו אלה והכינותי לי תירוץ העשוי להתקבל על הדעת. שוב שאלני לשמי, פתח את תיקי לעיין מחדש בכל התעודות ואמר: “תגיד לי, באיזה מקום נאסרת בשנת 1941”. עניתי לו שנאסרתי כאן. – “אה, ככה”, אמר בכעס. “ואם כן, תגיד לי באיזה רחוב גרת? עניתי לו שגרתי ברחוב נמצקה מספר 3 והוא רשם את תשובתי ושאל שוב: “איך נקרא הרחוב כעת?” – זאת עליך לדעת, כי אתה גר בעיר זו ואני באתי רק עכשיו. – “טוב, נברר, תבוא לראותי בעוד יומיים”. בהיכנסי אליו שוב אחרי עמידה בתור במשך שעות רבות פנה אלי בכעס: “הרחוב הזה איננו קיים יותר”. – ואם כן, עניתי לו, פנה להיטלר ושאל אותו היכן החביא את הרחוב הזה! –”המ, התחיל לנהום, ואיפה משפחתך?” עניתי שמשפחתי נמצאת באותם המקומות ששם נמצאות יתר המשפחות מבני עמי. – “טוב, תבוא אלי בעוד יומיים”.

בבואי כעבור יומיים הודיעה לי המזכירה שהיום אין קבלת קהל. במשך שבועיים הייתי קם בארבע וחצי לפנות בוקר כדי לעמוד בתור וכל אותו זמן לא מצאתיו במשרד. כאשר סוף סוף פגשתיו שוב פנה אלי: “אתה יודע, בכל זאת אין ביכולתי לתת לך את הרישיון, מנימוקים הידועים לך”. החלטתי, איפוא, לדבר אליו בשפת המחנה, שכן נוכחתי שאם אמשיך לדבר אליו דברי נועם לא אשיג את מטרתי. נתתי לך תוארים הידועים במחנה ואמרתי לו שייתן לי בכתב שהוא מסרב לתת לי את הרישיון ואני אודיע תיכף למרשל וורושילוב שבעיר זו עוד מטיילים סוכני ברייה, שונאי המולדת הסובייטית, אלה שמתוך כוונה תחילה מסלפים את החוק הסובייטי! הוא החוויר, קם ממקומו וגימגם: “מה אתה אומר?” חזרתי על דברי ובכדי לתת לדברי יתר תוקף הוספתי ואמרתי שהוא פאשיסט השונא את שלטון הקומוניזם ושלפי האמת אינו אלא ממשיך בקו של היטלר. – להווה ידוע לך, הוספתי לצעוק עליו, שאני תיכף הכרתי בך שאתה שונא לשלטון הסובייטי. אין לי צורך ברישיונך ואני רק אודיע זאת תיכף במכתב רשמי לשלטונות במרכז וכאן הוספתי לו “ברכה” רוסית מסורתית (ההכרח לא יגונה!). פתאום התחיל לחייך, קם ממקומו טפח על השכם ואמר: “נו, ידידי, אני רואה שלמדת קצת במחנה, שנעשית באמת לאדם סובייטי. טוב, אתן לך את הרישיון”. כעבור חמש דקות, מסרה לי המזכירה את הרישיון הרשמי לגור במקום.

בצאתי מהמשרד נגולה אבן כבדה מעל לבי ובפוגשי את המכרים החדשים לא האמינו למשמע אוזניהם. אחד מהם העיז להגיד שבטח נתתי לו שוחד של 20,000 רובל.

למחרת בבוקר פניתי למשרד המשטרה החשאית הכוללת את המדור למתן דרכונים ותעודות זהות. הפעם קיבלה אותי אשה שהביטה עלי בעין בוחנת וביקשה ממני את המסמכים. לתמהוני הרב ביקשה ממני גם את תעודת השיחרור מן המחנה. בקשתה זו לא נעמה לי מאוד, כי קודם חשבתי שגם מכאן אצליח לצאת עם תעודה שלא יצויין בה דבר היותי ב“בתי ההבראה”. בתיתי לה את התעודה, ביקשה ממני לצאת. רגעי ההמתנה האלה החלו להוציאני משווי המשקל הנפשי עד שנדמה היה לי, שכל מאמצי עד כה יורדים לטימיון. סוף סוף נקראתי שוב למשרד ואשה זו אמרה לי: “עליך לזכור את עברך המעורפל, שאיננו מוסיף כבוד לשום אזרח סובייטי. אני מקווה שכעת תדע לבלום את פיך ולהחזיק הלשון בין השיניים ולא תפטפט, אחרת שוב יתגעגעו אליך בתי הכלא. כעת גש לאשנב השני ושם תקבל את המיסמכים שלך”. בפנותי לאשנב השני אמרה לי הכתבנית לתת לה שתי תמונות ו־15 רובל ולשוב כעבור 8 ימים. בבואי ביום הקבוע כבר לא נפגשתי בקושיים.

חיים נורמליים בזעיר אנפין.    🔗

לאחר שנתפניתי מטירדת המיסמכים התחלתי לחפש עבודה בכל משכורת שהיא. אף שידעתי שאפילו לגבי אדם נורמלי, היינו שלא טעם את טעם בתי הכלא, קיימים קושיים מרובים להסתדר במקום זה, לא אמרתי נואש. עלה בידי להיפגש עם חברים ותיקים ואלה הבטיחו למצוא עבודה בשבילי.

בהשתדלות ידידי קיבלתי עבודה. ע"י כך בא הקץ לחיי הבטלה שלי במקום זה והתחלתי מרוויח את לחמי אף כי בצימצום. לרגל עבודתי הייתי צריך להימצא בחוג אנשים שהיו מסוגלים להעביר לבולשת כל פליטת־פה קלה שבקלה וראיתי חובה לעצמי לנהוג זהירות־משנה בבואי במגע אתם. העבודה כשלעצמה לא נתנה לי סיפוק כלשהו ויכולתי לעמוד בה רק הודות להרגשתי שלא יעבור זמן רב ואצא לדרכי.

עניין הריפטריאנטים.    🔗

בבואי יום אחד למשרד בו עבדתי נודע לי מפקידה רוסיה אחת, שכעת ניתנת האפשרות לאזרחים שהיו עד 1939 נתינים פולניים לחזור לפולין. לנוכח ידיעה זו התחלתי שוקל בדעתי את האפשרות לנצל הזדמנות זו, אבל ככל שהעמקתי לחשוב צצו ועלו בעיות מבעיות שונות. אחת מהבעיות הטרומיות היתה היציאה מפולין. היה לי ברור שהעברה לפולין אין בה פתרון בשבילי, שכן אם מפולין אין רשות יציאה יצא שכרי בהפסדי. אותו זמן קשה היה להיוודע אם ישנה אפשרות יציאה מפולין. עם הפולנים המעטים שהיו נקלעים למקומי קשה היה להיפגש ואפילו אם הייתי שואלם, ספק אם היו יכולים לתת לי תשובה על בעייה צורבת זו. מן הניסיון ידעתי גם שאסור לי לגלות למישהו את תוכניותי.

באין מוצא הסירותי בעייה זו מעל סדר היום שלי וכמעט שנשתכחה מלבי, אילמלא הזדמנות בלתי צפוייה מראש שגילתה לפני אופקים רחבים להגשמתה. כעבור זמן סיפרה לי במקרה אשה אחת, שבביתה ישנם אורחים מפולין והם הביעו לפניה את שביעת רצונם מהמצב החדש שנוצר שם ושכעת ישנה גם ליהודים אפשרות יציאה מפולין. היא הוסיפה ואמרה לי שקרוביה חושבים שהמצב בפולין עלול להשתנות במהרה וקשה לדעת איך תגיב הממשלה החדשה על יציאת היהודים.

ידעתי שאם אפנה באופן רשמי למדור הדרכונים של הנ.ק.ו.ד. ואבקש רשות יציאה הריני מסגיר עצמי בידיה. מכשול זה היה, איפוא, גדול מדי שאוכל לעבור אותו בכוחות עצמי. אך היה עוד מכשול לא קטן ממנו בהרבה, והוא: כאשר התחלתי לפעול בכוון זה נודע לי, שקודם כל יש להשיג מהציר הפולני במוסקבה אשרת כניסה לפולין ולשם כך יש להביא הוכחות משפטיות שהמבקש היה נתין פולני בשנת 1939. הוכחות כאלה לא היו בידי, שהרי בתאריך זה הייתי בצרפת ונוסף על כך אינני גם בר־הכי בשפה הפולנית ואני מדבר בשפה זו בצורה די קלושה. אך שוב רצה המקרה ונזדמנתי עם אחד שהתחיל להתעניין באפשרות זו והבטיח לי שיעשה דבר מה לטובתי, מבלי להגביל את הזמן לקיום הבטחתו. כעבור ימים אחדים לאחר הפגישה הוזמנתי לביתו ובבואי הודיעני שבא במגע עם אנשי כפר פולנים סמוך לעיר ואלה מוכנים להצהיר בכתב שידוע להם שבשנת 1939 גרתי בפולין. הוא הציע לי לנסוע אתו ביום הראשון לכפר כדי להכין הצהרה זו. לבסוף החליט שההצהרה תיחתם גם שלא בנוכחותי. ביום השני בבוקר הודיע לי שלא רק שקיבל את ההצהרה אלא שגם עלה בידו לשלוח את המיסמך על ידי מכירה הנוסעת למוסקבה והיא כבר תקבל בקונסוליה הפולנית את האשרה הדרושה. ואמנם כעבור ימים אחדים חזרה השליחה והביאה לי את הדרוש. האשרה היתה מעין הודעה של הקונסוליה הפולנית המכירה בי כאזרח פולני ומצהירה שאין הממשלה הפולנית מתנגדת שאשוב לפולין.

כעת עמדה הבעייה, איך להגיש את הבקשה לנ.ק.ו.ד. לפי עצת מכירי פניתי לעורך־דין שהתעסק במיוחד בהגשת בקשות למדור הדרכונים. לעורך דין זה סיפרתי על כל עברי, כדי להדגיש לפניו מה סכנה נשקפת לי אם העניין הזה ייכשל. הוא דווקא קפץ משמחה ואמר שעובדת המאסר רק יכולה לעזור לי כלפי שלטונות הנ.ק.ו.ד. כאשר ידרשו הסברים למה לא עזבתי את ברית המועצות בשנת 1946, כשניתנה האפשרות לנתינים הפולניים לחזור למולדתם.

כעבור שבועיים הראה לי עו"ד זה את הבקשה שהכין כדי למסרה לשלטונות הנ.ק.ו.ד. כאשר עיינתי בה ראיתי אותה כראות נידון למוות את הגרדום. זרקתי את הבקשה לתנור ואמרתי לו שירשה לי להכתיב לכתבנית את הבקשה לפי ראות עיני והסברתי לו, שגם לי יש איזה קשר עם עריכת־דין. הכתבתי לכתבנית שבילדותי נוצלתי על־ידי הבורגנים שכל ימי חיי לא ידעתי חיים נורמליים; שעם שחרור המולדת על ידי הצבא האדום התחלתי לנשום לרווחה, אבל מכיוון שקרובי בברית המועצות נשמדו ונודע לי שאחדים ממשפחתי נמצאים כעת בפולין, הרי ברצוני להיספח לקרובים אלה. לא הזכרתי מאומה על מאסרי.

שוב הראה לי המקרה פנים שוחקות. אחד מידידי הכיר פקידה שעבדה במדור לרשיונות היציאה לאזרחים פולנים והודות להשתדלותה לא נשלחה בקשתי למוסקבה כי אם הושארה לדיון במקום. עברו שבועות רבים, שבועות מלאי חרדה בצפותי לתשובה. כל אותו זמן ליווני הפחד, שמא ידרשו ממני לבוא כדי למסור להם פרטים נוספים על עברי ואז אני אבוד לנצח. בינתיים קיבלו רבים תשובות חיוביות, אף שהגישו את בקשותיהם הרבה זמן לאחר שהיגשתי אני את בקשתי ועיני כלות מייחל למוצא פיהם של הפקידים.

סוף סוף נודע לי על ידי מכירה שהאישור כבר נמצא על שולחן המנהל לחתימה וכעבור שבוע הוזמנתי לבוא למשרד כדי לקבל את הרישיון. ידידי החליטו שאחת ממכירותיהם תילווה אלי ושהיא תיגש לאשנב לקבלת הרישיון.

בפיק ברכיים הלכתי עם מכירה זו לאותו משרד, מאחר שהטיפול בבקשתי נמשך זמן רב מדי והיה לי יסוד לחשוש שמא הרחיקה נדוד והנ.ק.ו.ד. שוב שינתה את דעתה לרעה עלי. במקרה לא היו אותה שעה הרבה אנשים והגישה לאשנב היתה קלה. המכירה אמרה מה שאמרה והם קיבלו מידיה את תעודת הזהות שלי ומסרו לה את הרשיון. אני ישבתי בצד.

חרדה אחרונה.    🔗

בהיותי מלומד ייסורים, שוב לא יכולתי להסכים לנסוע מכאן לורשה ברכבת וביכרתי את הטיסה, שכן עם ההמראה משדה התעופה יוצאים כבר להלכה מגבול המדינה. רעיון טוב, לא? אלא שבפנותי לסוכנות הנסיעות אמרו לי שכל כרטיסי הטיסה למשך חדשיים כבר נמכרו. חזרתי מסוכנות זו מדוכדך במקצת ובלכתי שקוע בהרהורים שאלה אותי מכרה אחת למה אני מודאג כל כך. סיפרתי לה שקיבלתי סוף סוף את רישיון היציאה, אבל איני יכול להשיג כרטיס לטיסה בהקדם. לשמע עניין הרשיון לא יכלה להתגבר על שמחתה ודמעות נשרו מעיניה. אשר לבעיית הכרטיס, אמרה שהיא חושבת שאפשר להתגבר גם על קושי זה. להצעתה נסענו לידידה שלה, שלבעלה יש קשרים עם משרד הנסיעות. כאשר אדם זה שמע את מבוקשי לבש את מעילו, לקח אותי בזרועותיו ואמר שאנו נוסעים אל שדה התעופה. בשדה התעופה ביקשני לחכות לו והוא עצמו נכנס למשרד. תוך חצי שעה יצא בפנים קורנים מגיל ומסר לי את הכרטיס למטוס. חשבתי שהנני חולם בהקיץ ולא יכולתי להאמין לרוב הטובה שהושפעה עלי בזמן האחרון. שמחתי עברה כל גבול, אבל כעבור ימים אחדים נוכחתי שהשמחה מוקדמת ושוב הופיע קושי, והוא: הנוסעים מקבלים הודעות על ידי הרמקולים בשדה התעופה, מתי עליהם להופיע ובאיזה מטוס עליהם לטוס. הודעות אלה מבוססות על הרשימה שהנהלת שדה התעופה מקבלת מהסוכנות ומכיון שקיבלתי את הכרטיס בדרך אחרת, אינני נמצא ברשימה. בפנותי למיטיבי שוב לא חס על זמנו ונסע אתי לשדה התעופה. אחרי הרבה שידולים הסכימה מזכירת ההנהלה להכניסני בין הרשימות המלאות. לעצת ידידי, שסיפרתי להם רק מעט מן המעט מכל מה שעבר עלי, נשארתי בשדה התעופה, כיוון שלא היה ידוע באיזה יום ובאיזו שעה יגיע תורי, היו ידידי באים לבקרני תכופות בשדה התעופה.

ארבע יממות חיכיתי בכיליון עיניים, עד שביום 26 לפברואר 1957, בזמן שהחורף עומד בתוקפו, זרחה לי שמש הגאולה. בצהרי היום הכריזו ברמקול שגם עלי להתייצב לבדיקת הדרכון והחפצים. רעדתי מרוב התרגשות, אבל מיד התגברתי וכשנכנסתי ללשכת הנ.ק.ו.ד. ומסרתי את תעודתי לאישור לא שמתי לב למבטיהם. לא היתה לי אפילו שהות לכך, כי פקידי שדה התעופה הבהילוני למשרד המכס. שוב קרה נס שבפתחי את מזוודתי וראו את התוכן הדל שבה, לא מצאו לנכון אפילו לחפש וכמו כן ויתרו על החיפושים בחבילה האחרת. לא הסכנתי שאותם באי־כוח השלטון יתייחסו אלי באדיבות יוצאת מן הכלל. הם אף עזרו לי לארוז את ספרי.

כשנגמרה פרוצדורה זו הורו לי להיכנס לחדר ההמתנה. בחדר ההמתנה היו עשרות יהודים, אבל הם לא העיזו לשוחח ביניהם וראיתי שגם הם מלאי רטט וקדחת הפחד פקדה גם אותם. עברו 40 דקות ארוכות עד שהופיעו שני טייסים ואמרו בנימוס יוצא מהכלל שהביאו את הדרכונים וכל שייקראו בשמו עליו לגשת לשולחן. מישהו דחף בידי ואמר: “נו, גש לקחת את דרכונך”. לבי פעם בחזקה והלכתי מעדנות, כי לא האמנתי שדבר כזה יכול להתגשם. כעבור רגעים אחדים כבר היה הדרכון בידי. הוא נשא עליו את חותמת הביקורת של הנ.ק.ו.ד.!

בצאתי מחדר ההמתנה בדרכי למטוס עמדו מאות בני ברית שנופפו במטפחותיהם וקראו אלי “דרך צלחה, צאתך לשלום! מסור שלא ישכחו אותנו שגם אנו זקוקים לגאולה”. נשיקות חמות נושקתי, מבלי שידעתי מי הם הידידים האלה שלא יכלו להתגבר על שמחתם. חיש נכנסתי למטוס המפואר, שכעבור רגעים אחדים המריא לורשה.

לאחר שעה ועשרים דקות ירד המטוס בשדה התעופה של ורשה. קצינים פולנים קיבלו את דרכונינו מתוך נימוס יוצא מן הכלל. – “הנכם על אדמת המולדת”. אמרו לנו, ולשמע דבריהם התייפחו נשים אחדות בבכי. הרגשתי עצמי כמי שיינו פג ממנו ולא בלב קל יכולתי לעזוב את שדה התעופה, כי ידעתי שעוד מעט ואתהלך ברחובות ריקים מיהודים בעיר שהמתה מרבבות יהודים. הרהורים אלה מילאו את חדרי לבבי והתערבבו עם ההרהורים הנוגים הפרטיים שלא נתנו לי מנוח.

לאחר שהנוסעים נעלמו ונשארתי בשדה התעופה נדמה היה לי שהנני שוב בודד. הייתי גם אובד עצות, כי לקחתי אתי חפצים של מכרים, שטרם קיבלו את הרישיון לעבור לפולין, ולי לא היתה פרוטה בכיס כדי להעביר את המטען לתעודתו. החלטתי לחכות ולראות. לא חיכיתי לשוא: פתאום עמד לפני מכיר וידיד שבא לחפש מכרים. שמחתו היתה גדולה בראותו אותי על אדמת פולין. הוא ברך את ברכת שהחיינו ומרוב התרגשות פרץ בבכי וקשה היה לו אפילו לפתוח את פיו ורק מפעם לפעם מילמל כמה דברים בלתי מובנים. לבסוף התאושש ואמר: “כל הזמן אמרתי לאשתי שיהיה זה חטא שאין לו כפרה אם ניסע ולא נעזור לך להיגאל מהגיהנום הארור, אבל קצרה ידנו לבצע משימה זו. כעת, בראותי שבאת אחרינו, הנני מאמין בביאת המשיח”. כשסיפרתי לו את מבוכתי הנוכחית פרץ בצחוק ואמר: “מה אתה דואג. אם כבר זכית להגיע לכאן הרי שאין שום בעיות. הכל יבוא על מקומו בשלום. חכה לי כאן בתחנה ועוד מעט אשוב עם מכונית ואסדר את החפצים על הצד היותר טוב”. הוא עמד בדיבורו וגם הביאני למערכת “די־פאלקסשטימע” ששם מצאתי עשרות אנשים כמוני.

כאן נגולה אבן כבדה מלבי. סביבה יהודית זו בזעיר אנפין השפיעה עלי לטובה ולא הרגשתי יותר בבדידותי

במטרופולין של פולין.    🔗

האגדה מספרת כי בשעה שיהודים הגיעו לפולין יצאה בת־קול והכריזה “פה־לין!”. הם לנו כאן, ובעת לינתם חלמו על ציון ובשנתם ובהקיץ התפללו שלוש פעמים ביום “ותחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים”. וכשהחל החלום להתגשם והתפילה להתמלא תוכן, החלו חותרים בכל מאמצי כוחם אל חוף ארץ־האבות. בדרכים שונות חתרו: עליית חסידים; באמתלא של ביקור במקומות הקדושים; בעלייה המונית; בעליית “רכושנים”; כספורטאים לכינוסי־מכב“י; לפי מכסת הסרטיפיקאטים של ממשלת המנדאט ובעלייה ב' ולבסוף בהעפלה גלויה. בתחילה שלחו את מיטב בניהם, כדי להכשיר את הקרקע למענם, ובסוף באו שרידי בתי־אבות, קרעי־משפחה וזוגות חצויים. בעיני ראיתי אב משיר דמעות ליד תמונת ילדו בספר הילד של הקהק”ל בירושלים. הוא אמר לי: “זה הכל שנשאר לי ממשפחתי – רק התמונה שבכאן!”

בשאיפתם לציון היו יהודי פולין אחים לדעה עם כל קהילות ישראל בתפוצות. שאיפה זו הקיפה את האדוק ביותר ועד החופשי ביותר, שהיה בא לבית הכנסת רק לתפילת הנעילה כדי לבטא את ייחודו של הבורא ב“ה' הוא האלוקים” ומיד אחרי זה למלמל את שאיפתו, התת־הכרתית, כביכול: “לשנה הבאה בירושלים!” חצי מיליון יהודי ורשה, אייכם? שלושה מיליונים של יהודי פולין, אייכם? ששה מיליונים של יהודי אירופה, אייכם? בלכתי ברחובות ורשה הן ידעתי איים. ידעתי, ידעתי, והרי עם רוח של יום חם בוורשה, ובכל מקום אחר, נושמים את אפרם!

ראיתי את מצבת הגיטו והנה ידי בריונים היו בה. הרוצים הם למחות את זכר הפשע? בהרי ירושלים ראיתי את העצים לזכר ששת מיליוני הקדושים. העצים מתנועעים בדומייה ונושאים תפילת “יזכור” חרישית.

“הצרפתים רוחשים כבוד לזכרם של אלה אשר חרפו את נפשם על כבוד עמם וחירותו!” כתובת זו בצרפתית קראתי מתוך זר פרחים רענן שהונח ע"י תיירים מצרפת לרגל מצבת מורדי הגיטו. תיירות על שבר בת־עמי מפותחת בוורשה. מבקרים ליד המצבה בחורבות הגיטו ומבקרים במוזיאון הזכרון ליהודי פולין. בעיני נראה הדבר, כאילו הקומץ הדל של קהילת יהודי ורשה רוקם את חייו מסביב למצבה ולמוזיאון. אמנם עושה הקהילה מאמצים לנחם את הנוער ולעודדו בתקווה, להצמידו אל המסורת למען לא יסתאב ולא ייטמע. יש גם מעין תיאטרון, ספרייה, מועדון וועד קהילה – אלא שתוגת בית־קברות ענקי מפיגה כל מאמץ. האפשר לגור בוורשה ולחיות בה? האפשר לגור ולחיות בשאר מקומות האסון? לא! רק מי שנוח לו להסתובב כאבל במשתה אינו נושא את נפשו לעזוב את עמק הבכא הזה. אני לא חשבתי להימנות בין אלה האחרונים.

מייד למחרת התחלתי להתעניין בסדור ניירותי, וקודם כל להכשיר רשמית את שהותי. ראשית דרכי היתה אל המשרד הממשלתי המטפל בריפטריאנטים. בפנותי אל הפקידים במשרד זה נוכחתי לשמחתי הגדולה שהם לא הפכו ל“אנשים סובייטיים”. הם התייחסו אלי באדיבות ובנימוסיות טבעית כנה. במשך שש עשרה שנות עינויי לא פגשתי נימוסיות ואדיבות כזו אצל עושי רצונה של הממשלה. לעולם אחר נכנסתי. היות ולשוני הפולנית היתה מאוד לקוייה, דיברתי אתם צרפתית והם הבינו שבהיותי חניך צרפת רשאי אני לדבר בשפת העם הידידותי אליהם.

לאחר שקיבלתי את תעודת הזהות הזמנית הפולנית אישרתי העתקים ממנה בנוטריון ולמחרת שמתי פעמי אל צירות ישראל. לאושרי לא היה קץ כאשר סוף סוף זכיתי לראות תמונות ולקרוא עתונים טריים מישראל. לא השתהיתי מלגשת לעצם מטרת בואי לכאן וסיפרתי את כל המוצאות אותי. כאישור לדברי הראיתי את המסמכים שבידי ואת תעודת שיחרורי מן המחנה שבצפון הרחוק אשר מעבר לגבול. כמובן שהבטיחו לעזור לי במידת האפשר להגיע אל סוף מסע התלאות שלי. לאחר מכן הלכתי אל משרד הדרכונים הפולני והגשתי את בקשתי להגר מפולין.

מיהרתי לסדר את כל הדברים הפורמליים האלה, כי ידידי, שעשו זאת לפני, רמזו לי שיחול שינוי באפשרות ההגירה, ע"י לחץ שממזרח לגבול המדינה. זריזותי בעניין זה לא היתה לשווא. רק דקות ספורות עמדו לי ששער העלייה לישראל לא יינעל בפני. והדבר כך היה: בהגישי את הבקשה, את שובר הדואר על תשלום 300 הזלוטי בעד הדרכון המבוקש ובקבלי את האישור לכך מאת הפקיד במשרד הדרכונים נסגר האשנב והודבקה מודעה, שיותר לא יתקבלו בקשות להגירה.

שוב יצאתי לטייל ברחובות ורשה ולהסתכל בהריסות, שביניהן מבצבץ פה ושם בניין חדש או מתוקן, ולעת הצהרים פניתי, כדרכי, אל מסעדת “כל דיכפין ייתי ויאכל”. מסעדה זו הוקמה בעזרת מר יודלביץ, שהיה גר בוורשה לפני מלחמת העולם השנייה. היתה זו מסעדה כשרה למהדרין. עם מר יודלביץ עשיתי הכרה בפעם הראשונה כשנכנסתי למשרד המסעדה כדי לקבל את התלוש לארוחת הצהריים. מלבד המאכלים היהודיים הספציפיים שהיו ניתנים כאן, שימשה המסעדה מיפגש לאלה שחזרו מעבר לגבול. רבים היו כאן המקרים של פגישת בני משפחה וקרובים, שכל אחד מהם חשב את משנהו לשוכן־עפר. השמחה בין הנפגשים היתה גדולה רק עד אשר התחילו למנות את הנעדרים מבני משפחותיהם. מר יודלביץ, ששימש כמזכיר הקהילה, לא חסך גם עמל מנפשו והיה מסובב בין המשפחות היהודיות כדי לתת לילדים ראשית חינוך יהודי מסורתי. “מאוד הייתי רוצה לעלות לישראל, אבל אינני יכול לזנוח את תפקידי כאן. אני רואה בו תפקיד קדוש”, אמר לי בתשובה לשאלתי. נוכחתי בחגיגת פורים שמר יודלביץ ערך בשביל ילדים ונוער בבית הכנסת היחידי שלא נהרס, בית הכנסת ברחוב טווארדא. בשומעי את נאומו במעמד זה נוכחתי שהצדק אתו.

בעוברי ליד בית התרבות, שזה הבניין בן 21 קומות שהוקם ע"י השלטון הסובייטי כמתנה לעם הפולני, לא ראיתי שהאדם הפולני המבוגר יישא את עיניו אליו בהתפעלות. הבניין מזכיר להם שאין הם אדונים לעצמם.

בין השאר נפגשתי עם יהודי שנשא לו לאשה בת אצילים פולניים. בהיותו מתבולל ובעל תווי פנים בלתי־יהודיים, הצליח להתהלך ברחובות ורשה עד שנת 1943. משהתחילו אז הנאצים בבדיקה קפדנית בין הפולנים, כדי לברר אם אין בוורשה נוצרים מדומים, נאלץ לברוח ומצא מחסה בבית אחד האצילים הכפריים. לאות תודה על שנתנו לו מחסה התחתן עם הבת של המשפחה הזאת. הוא הציג אותה לפני והיא הביעה את משאלתה שאלמד אותה עברית, שכן ברצונה לעלות לישראל עם בעלה המסכים כבר לכך. עוד חמש נשים פולניות הנשואות ליהודים פנו אלי בבקשה זו ובאותו נימוק. הן אמרו שאין הן רואות אפשרות להישאר בפולין קומוניסטית, ומצד שני הן רוצות לעשות את הצעד הזה כאות אהדה ליהודים. נזכרתי באותו מעמד בסיפור על אשתו של בעל המסעדה היהודי בשנגחאי, שבשעת עזיבתם את סין התחננה לפניו שיסעו לארץ־ישראל והוא לא שמע לה וסופו שנידון ברוסיה לתקופת מאסר של שנים רבות.

יצאתי את ורשה במסקנה מאוד עגומה על עתיד החיים היהודיים בה. בעיני, היהדות שם היא ארעית בלבד.

הפנקס הכחול.    🔗

טבע הוא באדם לראות את רגעי הכאב כנצח, ואת ימי האושר כאילו חלפו כהרף־עין. ימי הציפיה שלי לתשובה על בקשתי להגר מפולין זחלו בעצלתיים וכל רגע ורגע שבהם טילטלני בין תקווה לייאוש, כי בינתיים רבו השמועות שהממשלה חזרה בה ותענה בשלילה גם על הבקשות שהוגשו לאחרונה. בלב מלא חרדה פניתי ביום המיועד לקבלת התשובה, ובבואי לאותו משרד ענתה לי הפקידה שרק כעבור שבוע מהיום תוכל לתת לי תשובה מה הוחלט בקשר עם בקשתי. לנוכח השמועות העקשניות יצאתי ממשרד זה מדוכדך ומדוכא ועבר עלי עוד שבוע של ציפיית־אימים עד שזכיתי סוף סוף לרגע המאושר.

כשהראיתי הפעם לפקידה את הקבלה על הגשת הבקשה לפני חודש, שאלה אותי פעמיים לשמי, חיפשה בתיקים שעל שולחנה ואמרה לי לחכות, ואחר כך – “חתום כאן שקיבלת את הדרכון שלך”. “מזל טוב”, “מזל טוב” שמעתי מפי אלה שעמדו מאחורי ובידים רועדות חתמתי על הקבלה. ביד שמאל החזקתיו, את הפנקס הכחול, כי יד ימיני היתה טרודה מאוד בלחיצת ידים מצד אלה שברכוני במזל טוב.

מיד מיהרתי לצירות ישראל וקיבלתי את האשרה המובטחת. שם אמרו לי להיות מוכן לנסיעה בהזדמנות הראשונה. הפנקס הכחול והאשרה שיחררוני מהרבה דאגות ויכולתי כעת להתמסר ביתר שאת לכתיבת הספר הזה. כמובן שמזמן לזמן הייתי פונה לצירות הישראלית לשאול על התקרב מועד הנסיעה. ויום אחד ־ כעבור חודש לקבלי את הפנקס הכחול – הודיעו לי שאני נוסע בעוד שלושת ימים.

קץ התלאות.    🔗

בשעה ארבע אחר־הצהריים הגעתי לתחנת הרכבת בלוויית ידידים שרכשתי לי בעת שהותי הקצרה בוורשה. התחנה המתה מיהודים, שייצגו קיבוץ גלויות בזעיר אנפין גם מבחינת הנוסעים וגם מבחינת הקרובים והמכרים שבאו להיפרד מהם. בהגיעי לרציף היו כבר כל הקרונות מלאים כמעט עד אפס מקום, אבל בכל זאת לא מיהרתי, לא אצתי ולא נדחקתי. עברתי לי בנחת על פני הקרונות. – “בוא לכאן, יש פה מקום, נשמח לנסוע אתך בצוותא”. היה זה סתם יהודי שלא הכרתיו ושרק ראה אותי כמה פעמים בצירות ישראל..

עם צילצול פעמון התחנה נשתררה דומייה כבדה ומייד נשמעו בכיות והתייפחוית. הנשים בכו חרש והגברים הרכינו ראשיהם. כל העינים היו רטובות מדמע. כל אחד ראה את עצמו כיוצא מבית הקברות לאחר שליווה לבית עולמם בבת אחת רבים מבני משפחתו, קרוביו ומכריו. ככל שנתקרב המועד לתזוזת הרכבת הלכו ההתייפחויות הלוך וגבור. כאן על המקום לא העיז איש לנחם את רעהו. גם המלווים שהקיפו את הקרונות מבחוץ לא הוציאו הגה, אף שקינאו בהם, באלה שבפנים, שהם כבר נוסעים אל הנחמה עצמה.

בהגיענו לעיר הנמל שצ’צ’ין נכנסה לתחנה אחר זמן־מה עוד רכבת עולים שיפליגו יחד אתנו. קיבלנו רשות לבקר בעיר. סידרנו לנו קבוצה מצומצמת ויצאנו לטייל. הבתים בנויים בתועלתיות, הגינות מטופחות והרחובות נקיים. התמונה החיצונית נאה היא, אלא… הרי לא מזמן היתה שצ’צ’ין כלולה בגבולות גרמניה והנאצים שלטו גם בה, ולכן הציגה עיר זו לפני עיני רוחנו את כל תמונת השואה.

נכנסנו למסעדה של הקהילה היהודית המקומית. היא היתה כבר ריקה מאדם ומנהלה התנצל לפנינו שכבר לא יוכל להגיש אוכל. אך בשומעו שאנחנו ריפטריאנטים מרוסיה בדרכנו לישראל נעמדו דמעות בעיניו ואמר: “ליחסנים שכמותכם אצווה להגיש אוכל על אף השעה המאוחרת”.

יומיים שהינו בשצ’צ’ין, משום שהאניה “צ’ארלסטאון”, המפליגה תחת הדגל הבריטי, נתאחרה.

הגיע הרגע המאושר ו־1250 העולים ניתקו רגליהם מאדמת המדינה הגרורה לדגל החרמש והפטיש. בעלותי על כבש האנייה קידם את פני בחור ישראלי, חסון ועליז, שעל חולצתו רקום בהבלטה מגן דוד בצבע תכלת. הוא לקח ממני את המזוודות והובילני אל האולם הנאה של האניה, שנמצאו בו באי־כח השלטון המקומי, סגן רב החובל, ב"כ הצירות וקצינים יהודים שנימנו על צוות האניה. להם מסרתי את הפנקס הכחול. ידעתי שהוא בידים נאמנות. כשהבחור קידמני בברכת שלום ולקח ממני את המזוודות הודיתי לו בעברית. הוא הסתכל בי בתמהון. גם הקצינים התפלאו לידיעתי בעברית. בערב שבת, בשעה חמש אחר הצהריים, הפליגה האניה. נרות שבת הודלקו וקהל רב מילא את האולם לקבלת שבת. האניה התפתלה במיצר ובמשך זמן רב ראינו אורות מן היבשה בימין ובשמאל. כשיצאנו לים הפתוח הרגשנו שגם אנו יצאנו מן המיצר.

בל’האוור קידם את פנינו בא־כח צירות ישראל בפאריז ובפנותו בדברי ברכתו בעברית אל העולים, נתכבדתי לתרגם את דבריו לצרפתית, רוסית ואידיש. מאז אותו מעמד כאילו צרפו אותי לצוות המלווים והוטלו עלי כמה תפקידים למשך כל זמן הנסיעה עד הגיענו לחיפה.

בארץ המגל והפטיש לא הייתי מעיז לעשות כזאת, כי היה חשש שבמקרה כזה ייתקע המגל בלבי והפטיש ירוצץ את גולגולתי. כאן לא היתה זו אפילו בבחינת העזה כאשר ניגשתי לקצין הצרפתי, שעלה על האניה, וביקשתי ממנו להרשות לי לעיין בעתון שבידו. להיפך, הוא אחז בידי, הורידני מן האניה וכיבדני בבירה. הסתכלתי בירחונים ובעתונים שהיו שם בקיוסק. הוא הכיר שאין לי כסף ועל־כן נתן לי שטר של חמשת אלפים פראנק כדי שאוכל לקנות עתונים אבל משבאתי להחזיר לו את העודף ההגון לא רצה בשום אופן לקבלו ממני. קצין זה שימש חולייה בשרשרת רוח הנדיבות הצרפתית. גם לדרומה של צרפת, נתמשכה שרשרת־נדיבות זו. בשהותנו בריביירה במשך ימים רבים קרה שאחד האיכרים מהכפר הסמוך הביא מזוודה מלאה פראנקים שאסף בשביל העולים. כאשר הקבוצה שלי סירבה לקבל את הכסף הזה הוא הזמין אותה אל הכפר והאיכרים ערכו משתה לכבודנו.

לפי התוכנית היינו צריכים להישאר בל’האוור ימים אחדים, אבל מכיוון שעמדה לפרוץ שביתת פועלי הרכבות הסתפקנו בלינת לילה אחד באותה אניה.

בעומדנו בתחנת דיז’ון נכנסו לקרונות אחיות ממיסדר חיל־הישע. ראשית פעולתן היה הטיפול בילדים שקיבלו חום מטילטולי הדרך ובחולים אחרים. הן גם הדריכו את הבחורות הבודדות איך לנהוג כדי שלא ליפול בידיהם של בני־עוולה. אחיות אלה אינן מבדילות בין נוצרי ליהודי והן רואות לפניהן רק את האדם. הנוסעים היו מלאים רחשי תודה על טיפול אנושי זה. הברק שבעיניהם אמר “תחי צרפת!”

17 ימי מרגוע היו לנו בריביירה הצרפתית. האקלים, המנוחה והמזון השפיעו לטובה על כל בני השיירה וגם החולים, שהופרדו לאכסנייה מיוחדת בבוא הרכבת למרסייל, החלימו. חוויה מרעישה היתה זו לעולם בראותם את האניה “ירושלים” וחווייה זו הגיעה לשיאה בהיווכחם שכל הצוות, למן רב החובל ועד אחרון המלחים, מורכב אך ורק מיהודים.

היחס, התנאים והשירותים ברכבות ובאניות היה למופת וכל אחד עשה את החשבון כמה עולה עלייתו לתקציב הציוני ולתקציב של ממשלת ישראל.

בסיימי את חוק לימודי בצרפת התחלתי מתכנן את עלייתי לארץ. עד שפניתי כה וכה פרצה מלחמת העולם השנייה וכחניך צרפת וגם כיהודי ראיתי חובה לעצמי להתגייס לצבא הלוחם נגד הצורר הנאצי. מכאן התחילו שש עשרה שנות סבל על־אנושי, סבל גופני וסבל נפשי.

אם המימרא “אין ארץ־ישראל נקנית אלא ביסורין” משלימה מנין של תרי"ד מצוות הרי שקיימתי מצווה זו במלואה.

שוב בכיות והתייפחויות. הפעם: “הכרמל!”, “הכרמל!”.

היו אלה בכיות גיל והתייפחויות שמחה. סוף סוף הגענו אל חוף מבטחים.

ה“הכרמל”, “הכרמל!” כן, הכרמל! אותו רגע חיפשתי משהו שיבטא בקצרה את שאט הנפש שלי כלפי החינוך שהלעיטוני ב“בתי האולפנא” שבמחנות. חיפשתי ומצאתי: הכרמל, אליהו־הנביא – “אם ה' הוא האלהים לכו אחריו, ואם הבעל…”. צדקת אליהו, צדקת. אך שווא יתנבאו נביאי הבעל בכל הדורות.