א    🔗

בניין החומות של ירושלים הוא אולי גולת־הכותרת של מפעלי נחמיה, מנהיגה וגואלה של העיר הדלה, העזובה בחלקה. ספר נחמיה מספר, תוך שימוש בפרקים מיומנו של נחמיה עצמו, גם על יתר פעליו: כיצד גונן על העיר והביא אוכלוסין אל תוכה, תיקן את מצבה החברתי ואף לקח חלק מרכזי בעיצוב דמותה כעיר יהודית וכבירה לאומית.

נחלקו השקפות החוקרים בהערכתם את יומנו של נחמיה: יש המעלים על נס את לשון הכתוב המצמצמת ומצטנעת בניסוחים נמרצים לפי שהיה נחמיה ‘אחד המדינאים המעטים בתולדות ישראל שהירבה עשות והמעיט דבר’.¹ לעומת זאת, יש המדגישים שלא לשבח את העמדת עצמו במרכז והדגשת פעלו כיחיד, תוך האפלת חלקם של אחרים. לצד אלה בולטת במיוחד דעתו של מ' סמית, אשר מצא דמיון טיפולוגי בין מעשיו של נחמיה בירושלים ובין מעשיהם ותיאוריהם של מושלי הערים היווניות – הטיראנים – במאה החמישית לפני הספירה, הן בתחומי האימפריה הפרסית, הן מחוץ לה.²

אך אין ספק שמעבר לכל ויכוח בדבר יצירת דימויו ההיסטורי היה אמנם נחמיה איש נחוש החלטה ואדיר מעשים. הפרטים הענייניים המופיעים הרבה בספר, הדמויות הנזכרות בשם, התעודות המשולבות בטקסט, המושגים הגיאוגרפיים ומעל לכול הרקע המדיני והחברתי ההולם מאין³ כמוהו את מצב הדברים בירושלים באמצע המאה החמישית לפני הספירה – כל אלה מעניקים תחושה של ריאליה ותוקף של אוטנטיות לספר כולו.

בבניית החומה סביב העיר ניתן לירושלים לא רק בטחון פיסי ויכולת עמידה נגד צריה, אלא גם אמצעי לשמירת אופיה כעיר יהודית – סגורה מפני נכרים ומקפידה על מצווֹת הדת ועל קיוּם השבתות והחגים. אגרות־השׂטנה של צרי יהודה אל מלך פרס בימי עזרא (עזרא ד ח ואילך) מעידות כאילו ניסו בני ירושלים להקים את חומות העיר ההרוסות כבר לפני בואו של נחמיה, אך לא עלו הדברים בידם.⁴ אין תימה שראשית מעשיו של נחמיה היתה לקבל רשיון מידי המלך לבנות מחדש את החומות והוא המפעל בו החל ימים ספורים לאחר בואו אל העיר. 

עניין מיוחד לנו בחקירת הקטעים המספרים על בניין החומה, שכּן ניתן ללמוד מהם גם על היקפה של העיר ועל מצבה הטופוגראפי והארכיטקטוני. מן הטקסט עולה בבירור שמפעלו של נחמיה היה של בנייה מחדש ושיקום של חומת העיר ההרוסה בידי נבוכדנאצר. מכאן נטלו לעצמם חוקרים רבים זכות ללמוד מתוך תיאור חומות נחמיה לא רק על הטופוגראפיה של ירושלים בימי נחמיה לבדם, אלא על הטופוגראפיה של ירושלים שלפני החורבן, בתקופת המלוכה.⁵ שתי מגמות מנוגדות זו לזו שררו במהלך המחקר. האחת, הנודעת בשם ה’אסכולה המרחיבה', מפרשת את תיאורי נחמיה כאילו הם משקפים עיר רחבת־ידים המשתרעת על־פני הגבעה הדרומית־מזרחית – עיר דוד – גבעת העופל והר הבית (ה’עיר התחתונה' של ימי בית שני), הגבעה הדרומית מערבית (‘העיר העליונה’ של ימי בית שני, כיום הרובע היהודי, הרובע הארמני והר ציון), הגיא שביניהן היורד לשילוח (ה’טירופויאון' של ימי בית שני) ואף חלקים מן הגבעות הצפוניות בהן שוכנים היום הרובע המוסלמי והרובע הנוצרי⁶. בין ראשי דבּריה המאוחרים של אסכולה זו בולטים חוקרים כסימונס⁷ וונסאן.⁸

כנגד דעה זו עומדת ה’אסכולה המצמצמת‘, הטוענת שחומת נחמיה – כמו חומת ירושלים בימי בית ראשון בכלל –מצומצמת היתה בהיקפה וכללה למעשה רק את שטח הגבעה הדרומית־מזרחית, היינו עיר־דוד והר הבית. את הטיעון המקיף והמשכנע ביותר לזכות דעה זו הביא מ’ אבי־יונה במאמר שכינהו ‘חומות נחמיה – דעתו של מינימאליסט’.⁹

באשר למהלך החומות בתקופת נחמיה נראה שעומד תוקפה של הדעה המצמצמת, והיא אף יוצאת מחוזקת מביקורת החפירות האחרונות בירושלים. גם מאמר זה הוא למעשה חיזוק – ואף המשך ופיתוח – למאמרו הנזכר של אבי־יונה.

בכל השטחים שנחפרו בתחומי הגבעה הדרומית־מערבית, ברובע היהודי,¹⁰ ברובע הארמני¹¹ ובהר ציון,¹² לא נמצאו מִמצאים מימי שיבת־ציון אלא באופן פרגמנטארי. לפי שמספר השטחים שנבדקו הוא רב למדי ופיזורם ניכּר, ניתן לקבוע היום כמעט בוודאות שלא היה יישוב עירוני בתקופה זו מחוץ לגבעה הדרומית־מזרחית.

תמונה 10

ציור א: ירושלים בימי נחמיה, על־פי סימונס (J. Simons, Jerusalem in the Old Testament, Leiden 1952, fig. 56. P. 443)

אך בעוד שיצאה ה’אסכולה המצמצמת' מחוזקת במה שקשור לתקופת נחמיה וימי שיבת־ציון בכלל, ערערו החפירות באופן מוחלט כמה הנחות אחרות, אשר היו בבחינת אבני־יסוד של המחקר. התברר, בראש וראשונה, שאין אפשרות ללמוד מן התיאורים של ספר נחמיה על היקפה של ירושלים בסוף תקופת המלוכה. בראשית תקופת המלוכה נתייסדה אמנם ירושלים, כמו העיר היבוסית הקודמת לה, על הגבעה הדרומית־מזרחית ומורדותיה.¹³ אך עיר זו התרחבה מאוד וזינקה זינוק גדול כלפי מערב, כפי הנראה בסוף המאה השמינית לפני הספירה, בימי חזקיהו. המִמצא המכריע הוא גילויה של חומת ירושלים המערבית בשטח הרובע היהודי.¹⁴ חומה זו מוכרת לפי שעה רק בקטעים בודדים שנחשפו ברובע היהודי, ועל־כן לא ידוע עד היכן השתרעה בפאת מערב ובפאת דרום. מכל מקום, ודאי הוא שחלקים נכבדים, אם לא מרבית שטחה של הגבעה הדרומית־מערבית, כלולים היו בתוך תחום העיר המוקפת חומה. חומה זו היא החומה אשר הובקעה ונותצה בידי הבבלים בשנת 586 לפני הספירה (מלכים–ב כה י; ירמיה נב יד). צמצום שטח העיר במערב היה כה מכריע עד כי נאמד שטחה הכללי של העיר בימי נחמיה בכדי רבע או פחות משטח העיר בסוף ימי המלוכה.¹⁵

חפירות ק' קניון במורד המזרחי של הגבעה הדרומית־מזרחית הראו שגם בעבר הזה התמונה סבוכה יותר ממה ששיערו החוקרים הראשונים. מלכתחילה נבנתה חומת ירושלים בעבר זה בתחתיתו של המדרון המזרחי, לא רחוק ממעין הגיחון. בתים רבים של העיר היבוסית ושל העיר הישראלית, עד כיבוש נבוכדנאצר, בנויים היו זה מעל זה על גבי המדרון המזרחי התלול. בשנת 586 לפני הספירה נהרס רובע זה ולא נושב יותר. כה כבדות היו ההריסות עד שנחמיה העדיף להציב את החומה במרומי הגבעה, מעל למדרון ולא בתחתיתו.¹⁶ קניון אף הסבירה באופן זה את המסופר בנחמיה ב יד על המסע הלילי של נחמיה: ‘ואעבור אל שער העין ואל ברכת המלך ואין מקום לבהמה לעבור תחתָי’, כאילו ההריסות הכבדות, שנחשפו בחפירות, הן שמנעו מנחמיה להמשיך מסעו בעבר המזרחי של העיר ואִלצוהו לשוב על עקבותיו. מכאן ואילך הוצבה חומת ירושלים בדרום־מזרח, בקו שבמרומי הגבעה: הן בימי בית שני, הן בתקופה הביזאנטית ובתקופה הערבית, כפי הנראה עד המאה העשירית לספירה. ה’חומה היבוסית' ו’מגדל דוד', שנחשפו על־ידי מקאליסטר ודנקן בשנות העשרים, ונודעו כדוגמת מופת של ביצורים כנעניים וישראליים, נתגלו על־ידי קניון כביצורים חשמונאיים. קטע חומה סמוך תוארך לתקופה הפרסית והביא בכך אישור ארכיאולוגי להנחה שלראשונה נוסדה כאן החומה בידי נחמיה.

תמונה 11

ציור ב: ירושלים בימי נחמיה, על־פי מ' אבי־יונה (IEJ, IV, 1954, p. 240)

תמונה 12

ציור ג: שחזור חומת ירושלים בסוף ימי הבית הראשון, על־פי נ' אביגד, קדמוניות, ה (תשל"ג), עמ' 94.

א–ב. שחזורים אפשריים.

התמונה המתקבלת יוצרת אולי, בראייה ראשונה, אכזבה מסוימת. מתברר שירושלים זו של נחמיה, אשר המשיכה להתקיים באותו ההיקף גם במשך התקופה ההלניסטית הקדומה ועד אחרי מרד החשמונאים,¹⁷ היתה – למרות תיאורי השבח שזכתה להם – הקטנה בערים מאז ימי שלמה. אך כשלעצמו היה מפעל הבניין של החומות בימי נחמיה כבד ורב, שכּן היתה העיר מאוכלסת רק במעט והמשימה היתה קשה לעמסה, כי ‘כָּשַׁלַ כח הַסַבָּל וְהֶעָפָר הרבה ואנחנו לא נוכל לבנות בחומה’ (נחמיה ד ד). כאשר נשלמה הבנייה, כעבור חמישים ושניים יום, נתברר אמנם כי היתה עיר זו רחבת־ידיים ביחס למספר תושביה (נחמיה ז ד) ועוד מוטל היה על נחמיה ליזום העברת עשירית מתושבי ערי־השדה והכפרים אל ירושלים (נחמיה יא א).

 

ב    🔗

הבירורים הארכיאולוגיים שנערכו בירושלים במרוצת שנות השישים והשבעים, מאפשרים, אף מחייבים לשקול מחדש את בעיית השחזור של מהלך חומות נחמיה. דומה שיש אמנם בידיעות שהצטברו משום הסבר אפשרי לכמה קשיים וכמה עניינים סתומים שבתיאור המקראי.

בשלושה קטעים שונים מתואר תוואי החומה.

בפרק ב, פסוקים יג–טו מתואר מסעו הלילי של נחמיה לאורך קטע מן החומות ההרוסות:

וָאֵצְאָה בְשַׁעַר הַגַּיְא לַיְלָה, וְאֶל פְּנֵי עֵין הַתַּנִּין, וְאֶל שַׁעַר הָאַשְׁפֹּת וָאֱהִי שֹׂבֵר בְּחוֹמֹת יְרוּשָׁלִִַיִם, אֲשֶׁר הֵם פְּרוּצִים (קרי), וּשְׁעָרֶיהָ, אֻכְּלוּ בָאֵשׁ. וָאֶעֱבֹר אֶל שַׁעַר הָעַיִן, וְאֶל בְּרֵכַת הַמֶּלֶךְ; וְאֵין מָקוֹם לַבְּהֵמָה, לַעֲבֹר תַּחְתָּי. וָאֱהִי עֹלֶה בַנַּחַל לַיְלָה שֹׂבֵר בַּחוֹמָה וָאָשׁוּב, וָאָבוֹא בְּשַׁעַר הַגַּיְא וָאָשׁוּב.

בפרק ג, פסוקים א–לב, מתואר מהלך הבנייה של החומות לפרטיו על־ידי בני יהודה וירושלים:

וַיָּקָם אֶלְיָשִׁיב הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל וְאֶחָיו הַכֹּהֲנִים, וַיִּבְנוּ אֶת שַׁעַר הַצֹּאן הֵמָּה קִדְּשׁוּהוּ, וַיַּעֲמִידוּ דַּלְתֹתָיו וְעַד מִגְדַּל הַמֵּאָה קִדְּשׁוּהוּ, עַד מִגְדַּל חֲנַנְאֵל. וְעַל יָדוֹ בָנוּ אַנְשֵׁי יְרֵחוֹ וְעַל יָדוֹ בָנָה זַכּוּר בֶּן אִמְרִי. וְאֵת שַׁעַר הַדָּגִים בָּנוּ בְּנֵי הַסְּנָאָה הֵמָּה קֵרוּהוּ וַיַּעֲמִידוּ דַּלְתֹתָיו, מַנְעוּלָיו וּבְרִיחָיו. וְעַל יָדָם הֶחֱזִיק מְרֵמוֹת בֶּן אוּרִיָּה בֶּן הַקּוֹץ וְעַל יָדָם הֶחֱזִיק, מְשֻׁלָּם בֶּן בֶּרֶכְיָה בֶּן מְשֵׁיזַבְאֵל וְעַל יָדָם הֶחֱזִיק צָדוֹק בֶּן בַּעֲנָא. וְעַל יָדָם הֶחֱזִיקוּ הַתְּקוֹעִים וְאַדִּירֵיהֶם לֹא הֵבִיאוּ צַוָּרָם בַּעֲבֹדַת אֲדֹנֵיהֶם. וְאֵת שַׁעַר הַיְשָׁנָה הֶחֱזִיקוּ יוֹיָדָע בֶּן פָּסֵחַ וּמְשֻׁלָּם, בֶּן בְּסוֹדְיָה הֵמָּה קֵרוּהוּ וַיַּעֲמִידוּ דַּלְתֹתָיו, וּמַנְעֻלָיו וּבְרִיחָיו. וְעַל יָדָם הֶחֱזִיק מְלַטְיָה הַגִּבְעֹנִי וְיָדוֹן הַמֵּרֹנֹתִי אַנְשֵׁי גִבְעוֹן וְהַמִּצְפָּה לְכִסֵּא פַּחַת עֵבֶר הַנָּהָר. עַל יָדוֹ הֶחֱזִיק עֻזִּיאֵל בֶּן חַרְהֲיָה צוֹרְפִים וְעַל יָדוֹ הֶחֱזִיק חֲנַנְיָה בֶּן הָרַקָּחִים וַיַּעַזְבוּ יְרוּשָׁלִַ ִם עַד הַחוֹמָה הָרְחָבָה. וְעַל יָדָם הֶחֱזִיק רְפָיָה בֶן חוּר שַׂר חֲצִי פֶּלֶךְ יְרוּשָׁלִַיִם וְעַל יָדָם הֶחֱזִיק יְדָיָה בֶן חֲרוּמַף וְנֶגֶד בֵּיתוֹ וְעַל יָדוֹ הֶחֱזִיק חַטּוּשׁ בֶּן חֲשַׁבְנְיָה. מִדָּה שֵׁנִית, הֶחֱזִיק מַלְכִּיָּה בֶן חָרִם וְחַשּׁוּב בֶּן פַּחַת מוֹאָב וְאֵת מִגְדַּל הַתַּנּוּרִים. וְעַל יָדוֹ הֶחֱזִיק שַׁלּוּם בֶּן הַלּוֹחֵשׁ שַׂר חֲצִי פֶּלֶךְ יְרוּשָׁלִַ ִם הוּא וּבְנוֹתָיו. אֵת שַׁעַר הַגַּיְא הֶחֱזִיק חָנוּן וְיֹשְׁבֵי זָנוֹחַ הֵמָּה בָנוּהוּ וַיַּעֲמִידוּ דַּלְתֹתָיו מַנְעֻלָיו וּבְרִיחָיו וְאֶלֶף אַמָּה בַּחוֹמָה עַד שַׁעַר הָשְׁפוֹת. וְאֵת שַׁעַר הָאַשְׁפּוֹת הֶחֱזִיק מַלְכִּיָּה בֶן רֵכָב שַׂר פֶּלֶךְ בֵּית הַכָּרֶם הוּא יִבְנֶנּוּ וְיַעֲמִיד דַּלְתֹתָיו מַנְעֻלָיו וּבְרִיחָיו וְאֵת שַׁעַר הָעַיִן הֶחֱזִיק שַׁלּוּן בֶּן כָּל חֹזֶה שַׂר פֶּלֶךְ הַמִּצְפָּה הוּא יִבְנֶנּוּ וִיטַלְלֶנּוּ, וְיַעֲמִיד (קרי) דַּלְתֹתָיו מַנְעֻלָיו וּבְרִיחָיו וְאֵת חוֹמַת בְּרֵכַת הַשֶּׁלַח לְגַן הַמֶּלֶךְ וְעַד הַמַּעֲלוֹת הַיּוֹרְדוֹת מֵעִיר דָּוִיד. אַחֲרָיו הֶחֱזִיק נְחֶמְיָה בֶן עַזְבּוּק שַׂר חֲצִי פֶּלֶךְ בֵּית צוּר עַד נֶגֶד קִבְרֵי דָוִיד וְעַד הַבְּרֵכָה הָעֲשׂוּיָה וְעַד בֵּית הַגִּבֹּרִים. אַחֲרָיו הֶחֱזִיקוּ הַלְוִיִּם רְחוּם בֶּן בָּנִי עַל יָדוֹ הֶחֱזִיק חֲשַׁבְיָה שַׂר חֲצִי פֶלֶךְ קְעִילָה לְפִלְכּוֹ. אַחֲרָיו הֶחֱזִיקוּ אֲחֵיהֶם בַּוַּי בֶּן חֵנָדָד שַׂר חֲצִי פֶּלֶךְ קְעִילָה. וַיְחַזֵּק עַל יָדוֹ עֵזֶר בֶּן יֵשׁוּעַ שַׂר הַמִּצְפָּה מִדָּה שֵׁנִית מִנֶּגֶד עֲלֹת הַנֶּשֶׁק¹⁸ הַמִּקְצֹעַ. אַחֲרָיו הֶחֱרָה הֶחֱזִיק בָּרוּךְ בֶּן זַכַּי (קרי) מִדָּה שֵׁנִית מִן הַמִּקְצוֹעַ עַד פֶּתַח בֵּית אֶלְיָשִׁיב הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל. אַחֲרָיו הֶחֱזִיק מְרֵמוֹת בֶּן אוּרִיָּה בֶּן הַקּוֹץ מִדָּה שֵׁנִית מִפֶּתַח בֵּית אֶלְיָשִׁיב וְעַד תַּכְלִית בֵּית אֶלְיָשִׁיב. וְאַחֲרָיו הֶחֱזִיקוּ הַכֹּהֲנִים, אַנְשֵׁי הַכִּכָּר. אַחֲרָיו הֶחֱזִיק בִּנְיָמִן וְחַשּׁוּב נֶגֶד בֵּיתָם אַחֲרָיו הֶחֱזִיק עֲזַרְיָה בֶן מַעֲשֵׂיָה בֶּן עֲנָנְיָה אֵצֶל בֵּיתוֹ. אַחֲרָיו הֶחֱזִיק בִּנּוּי בֶּן הֵנָדָד מִדָּה שֵׁנִית מִבֵּית עֲזַרְיָה עַד הַמִּקְצוֹעַ וְעַד הַפִּנָּה. כָּלָל בֶּן אוּזַי מִנֶּגֶד הַמִּקְצוֹעַ וְהַמִּגְדָּל הַיּוֹצֵא מִבֵּית הַמֶּלֶךְ הָעֶלְיוֹן, אֲשֶׁר לַחֲצַר הַמַּטָּרָה אַחֲרָיו פְּדָיָה בֶן פַּרְעֹשׁ. וְהַנְּתִינִים הָיוּ יֹשְׁבִים בָּעֹפֶל עַד נֶגֶד שַׁעַר הַמַּיִם לַמִּזְרָח וְהַמִּגְדָּל הַיּוֹצֵא. אַחֲרָיו הֶחֱזִיקוּ הַתְּקֹעִים מִדָּה שֵׁנִית מִנֶּגֶד הַמִּגְדָּל הַגָּדוֹל הַיּוֹצֵא וְעַד חוֹמַת הָעֹפֶל. מֵעַל שַׁעַר הַסּוּסִים הֶחֱזִיקוּ הַכֹּהֲנִים אִישׁ לְנֶגֶד בֵּיתוֹ. אַחֲרָיו הֶחֱזִיק צָדוֹק בֶּן אִמֵּר נֶגֶד בֵּיתוֹ וְאַחֲרָיו הֶחֱזִיק שְׁמַעְיָה בֶן שְׁכַנְיָה שֹׁמֵר שַׁעַר הַמִּזְרָח. אַחֲרָיו (קרי) הֶחֱזִיק חֲנַנְיָה בֶן שֶׁלֶמְיָה וְחָנוּן בֶּן צָלָף הַשִּׁשִּׁי מִדָּה שֵׁנִי אַחֲרָיו הֶחֱזִיק מְשֻׁלָּם בֶּן בֶּרֶכְיָה נֶגֶד נִשְׁכָּתוֹ. אַחֲרָיו (קרי) הֶחֱזִיק מַלְכִּיָּה בֶּן הַצֹּרְפִי עַד בֵּית הַנְּתִינִים וְהָרֹכְלִים נֶגֶד שַׁעַר הַמִּפְקָד וְעַד עֲלִיַּת הַפִּנָּה. וּבֵין עֲלִיַּת הַפִּנָּה לְשַׁעַר הַצֹּאן, הֶחֱזִיקוּ הַצֹּרְפִים וְהָרֹכְלִים.

בפרק יב, פסוקים לא–מ, מתוארות שתי תהלוכות התודה לאורך חומות ירושלים:

וָאַעֲלֶה אֶת שָׂרֵי יְהוּדָה מֵעַל לַחוֹמָה וָאַעֲמִידָה שְׁתֵּי תוֹדֹת גְּדוֹלֹת וְתַהֲלֻכֹת לַיָּמִין מֵעַל לַחוֹמָה לְשַׁעַר הָאַשְׁפֹּת. וַיֵּלֶךְ אַחֲרֵיהֶם הוֹשַׁעְיָה וַחֲצִי שָׂרֵי יְהוּדָה. וַעֲזַרְיָה עֶזְרָא וּמְשֻׁלָּם. יְהוּדָה וּבִנְיָמִן וּשְׁמַעְיָה וְיִרְמְיָה. וּמִבְּנֵי הַכֹּהֲנִים בַּחֲצֹצְרוֹת זְכַרְיָה בֶן יוֹנָתָן בֶּן שְׁמַעְיָה בֶן מַתַּנְיָה בֶּן מִיכָיָה בֶּן זַכּוּר בֶּן אָסָף. וְאֶחָיו שְׁמַעְיָה וַעֲזַרְאֵל מִלֲלַי גִּלֲלַי מָעַי נְתַנְאֵל וִיהוּדָה חֲנָנִי בִּכְלֵי שִׁיר דָּוִיד אִישׁ הָאֱלֹהִים וְעֶזְרָא הַסּוֹפֵר לִפְנֵיהֶם. וְעַל שַׁעַר הָעַיִן וְנֶגְדָּם עָלוּ עַל מַעֲלוֹת עִיר דָּוִיד בַּמַּעֲלֶה לַחוֹמָה מֵעַל לְבֵית דָּוִיד, וְעַד שַׁעַר הַמַּיִם מִזְרָח. וְהַתּוֹדָה הַשֵּׁנִית הַהוֹלֶכֶת לְמוֹאל וַאֲנִי אַחֲרֶיהָ וַחֲצִי הָעָם מֵעַל לְהַחוֹמָה מֵעַל לְמִגְדַּל הַתַּנּוּרִים וְעַד הַחוֹמָה הָרְחָבָה. וּמֵעַל לְשַׁעַר אֶפְרַיִם וְעַל שַׁעַר הַיְשָׁנָה וְעַל שַׁעַר הַדָּגִים וּמִגְדַּל חֲנַנְאֵל וּמִגְדַּל הַמֵּאָה וְעַד שַׁעַר הַצֹּאן וְעָמְדוּ בְּשַׁעַר הַמַּטָּרָה. וַתַּעֲמֹדְנָה שְׁתֵּי הַתּוֹדֹת בְּבֵית הָאֱלֹהִים וַאֲנִי וַחֲצִי הַסְּגָנִים עִמִּי.

אבי־יונה היטיב להראות שיש התאמה כמעט מלאה בין התיאורים, אף־על־פי שאין ביניהם זהוּת, ונקודות־הציוּן המקריות מופיעות בכולם בסדר אחיד:

1. המסע הלילי של נחמיה (נחמיה ב יג–טו). כיוון התיאור: משער הגיא במערב, בניגוד לכיוון מחוגי השעון

שער הגיא / מול פני עין התנין / שער האשפות / שער העין וברכת המלך / (הריסות חומה)

2. בוני החומה (נחמיה ג א–לב). התיאור מצפון, בניגוד לכיוון מחוגי השעון

שער הצאן, מגדל המאה,מגדל חננאל / שער הדגים

– – אלישיב ואחיו הכהנים – –/ אנשי ירחו / זכיר בו אמרי / בני הסנאה / מרמות בן אוריה בן הקוץ

שער הישנה

משלם בן ברכיה בן משיזבאל / צדוק בן בענא / התקועים / יוידע בן פסח ומשלם בן בסודיה / מלטיה הגבעני וידון המרנתי אנשי גבעון והמצפה / עזיאל בן חרהיה צורפים/

מוצא(?) החומה הרחבה/ מול בית ידיה/ מגדל התנורים

חנניה בן הרקחים / רפיה בן חור / ידיה בן חרומף / חטוש בן חשבניה / מלכיה בן חרם (מרה שנית) וחשוב בן פחת מואב

שער הגיא / שער האשפות / שער העין, חומת ברכת השלח לגן המלך מול המעלות היורדות מעיר דוד

שלום בן הלוחש ובנותיו / – – חנון ואנשי זנוח אלף אמה – – / מלכיה בן רכב / שלון בן כל חזה /

מול קברי דוד והברכה העשויה ובית הגבורים / מול עלית הנשק המקצוע

נחמיה בן עזבוק / הלוים רחום בן בני / חשביה / בוי בן חנדד / עזר בו ישוע (מדה שנית) / ברוך בן זכי (מדה שנית) /

מול בית אלישיב / מול בית בנימין וחשוב / מול בית עזריה

מרמות בן אוריה בן הקוץ / הכהנים אנשי הככר / בנימין וחשוב / עזריה בן מעשיה בן ענניה / בנוי בן חנדד /

מול המקצוע והפנה / מול מושב הנתינים בעופל מול שער המים למזרח מול המגדל היוצא מבית המלך אשר לחצר המטרה / חומת העופל / מול שער הסוסים מול בתי כהנים / מול בית צדוק בן אמר

פלל בן אחי / פדיה בן פרעש / התקעים / – –הכהנים איש לביתו – – / צדוק בן אמר

מול שער המזרח(?) / מול לשכת משלם / מול בית הנתינים והרכלים מול שער המפקד עד עלית הפנה

שמעיה בן שכניה / חנניה בן שלמיה וחנון בן צלף (מדה שנית) / משלם בן ברכיה / מלכיה בן הצרפי/ – – הצרפים והרכלים – – (עד שער הצאן)

3. תהלוכות התודה (נחמיה יב לא–מ). כיוון התיאור: א. משער האשפות בדרום בניגוד לכיוון מחוגי השעון; ב. משער האשפות בכיוון מחוגי השעון

חצר המטרה, בית האלהים (בתחום המקדש) / שער הצאן / מגדל המאה / מגדל חננאל / שער הדגים / שער הישנה / שער אפרים / החומה הרחבה / מגדל התנורים / שער האשפות / שער העין / מעלות עיר דוד / שער המים, חצר המטרה בית האלהים (בתחום המקדש)

כמה מנקודות־הציוּן בתיאורים הללו ניתנות לזיהוי, לפחות באופן מקורב.¹⁹ אין ספק כי שער הצאן מצוי היה בצפונו של הר הבית. מגדל המאה ומגדל חננאל מצויים היו בפינה הצפונית־מערבית של הר הבית, הם שמרו על האוכף המחבר את הר הבית עם הרמה הגבוהה שמצפון לו. זו היתה נקודת־התורפה המסורתית ששבו לבצרה גם בתקופות מאוחרות יותר (הבירה־באריס החשמונאית ומבצר אנטוניה ההורדוסי). ברכת השילוח מצויה היתה בדרום, במקום מוצא נִקבת השילוח וסמוך לכאן גם שער האשפות ושער העין. על שער המים נאמר במפורש שהיה במזרח. ייתכן שירדו ממנו אל הגיחון, מעין שעיקר מימיו כבר נבע ממוצא נִקבת השילוח, אך ייתכן שגם מוצאו הטבעי היה ידוע ושימש את תושבי העיר. בין אלה אין אף נקודה אחת שאפשר לזהותה מבחינה ארכיאולוגית ולהצביע על מקומה בדייקנות. יוצא מכלל זה הוא אולי שער הגיא, זאת אם נכון הזיהוי שהציע אלט ב־1928,²⁰ והוא נתקבל על דעת רוב החוקרים, עם השער שחשפו קרופוט ופיצג’ראלד במורד המערבי של העופל.²¹ שער זה, אשר שימש בתקופה החשמונאית, נבנה עוד בתקופה קודמת, לדעת החופרים מן התקופה היבוסית, אך לפחות מימי המלוכה.

לפי שלא נודע היקפה של העיר בדייקנות, אין לקבוע את אורכן הכולל של החומות שבנה נחמיה. במדידה מקורבת, המבוססת על ההנחה המצמצמת את תחום העיר אל השטח שבראש הגבעה הדרומית־מזרחית ואף מצמצמת את שטחו של הר הבית ביחס לתחום הטמנוס ההורדוסי, אנו מגיעים להיקף מקורב של כ־2,200 מטרים, או במידות הימים ההם – כ־4,400 אמות בקירוב. יש לזכור שמספר זה אינו מדויק, לא רק בגלל אי־הוודאות באשר לאורך החומה אלא גם בשל אי־ידיעת אורכה המדויק של האמה שנהגה באותם הימים. ייתכן שהיתה זו אמה קצרה בת 45 ס“מ בקירוב, ייתכן שהיתה זו האמה המלכותית הארוכה בת 52.5 ס”מ בקירוב.²² לנוחיות החישוב אנו נוקטים את המספר העגול 0.50 מ' לאמה מתוך ידיעה שממילא אין הנתונים המצויים בידינו מאפשרים חישובים מדויקים, ומִרווח הטעות בכל נתוני החישוב הוא גדול למדי.

מספר הקטעים הנזכרים בפרשת בניין החומה בפרק ג עולה במעט על ארבעים. חלק מן הקטעים הנזכרים הם שערים או מגדלים, אך רובם הם קטעי החומה שבין המגדלים והשערים. בין חלקי החומה בולטים בייחודם שניים: אחד הוא שער הגיא באמצע החומה המערבית וממנו דרומה קטע של 1,000 אמה, שבנוהו חנון ואנשי זנוח. אין ספק שכאן מדובר בחלק של החומה שהשתמר כמעט בשלמותו ולא נדרשו אלא תיקונים קלי־ערך. בכך הוא נבדל מיתר חלקי החומה שהיה צריך לקוממם מן ההריסות או לבנותם לגמרי מחדש. מיוחד הוא גם ארגון הבנייה בעבר הצפוני־מזרחי והצפוני. כאן נשבר שלוש פעמים הקצב הרצוף של הבנייה – קטע אחר קטע – ואנו מוצאים במקום זאת תיאורים קולקטיביים: ‘מעל שער הסוסים החזיקו הכהנים איש לנגד ביתו’ (פסוק כח), ‘ובין עלית הפנה לשער הצאן החזיקו הצֹרפים והרֹכלים’ (פסוק לב), ואף ‘ויקם אלישיב הכהן הגדול ואֶחיו הכהנים ויבנו את שער הצאן המה קדשוהו ויעמידו דלתֹתיו ועד מגדל המאה קדשוהו עד מגדל חננאל’ (פסוק א).

כל יתר הקטעים, המגיעים על־פי ההערכה לכדי מחצית אורכה של החומה, נבנו כאמור בידי יחידים וקבוצות והם מתוארים כסדרם (להוציא אולי השמטות וטעויות העתקה שאפשר להסיק עליהן מן הנוסח: הופעת ו' החיבור מיותרת או תיאור שערים סמוכים זה לזה ללא קטע חומה ביניהם – בפסוקים יד–טו, למשל). דומה כי מותר להניח שקטעים אלה חולקו שווה בשווה בין הקבוצות והמשפחות השונות והמושג ‘מידה’ המופיע פעמים אחדות מכוּון אל מכסת אורך מסוימת ושווה שהוטלה על הבונים. פעמים מזכיר הכתוב ‘מידה שנית’ שהתנדבו הבונים ליטול על עצמם. לעתים אמנם נמנים אלה שתי פעמים במקומות שונים ברשימה: התקועים, מרמות בן אוריה, בנוי (או בוי) בן חנדד. שלוש או ארבע פעמים נזכר המושג ‘מידה שנית’, מבלי שתיזכר הקבוצה או הבנאי פעמיים: מלכיה בן חרִם, עזר בן ישוע, ברוך בן זכי ואולי אף חנניה בן שלמיה וחנון בן צלף הששי. ייתכן שיש בכך כדי להראות על שגיאת מעתיקים או על השמטות, אך העדפנו את הפירוש האחר, שכאן דובר במכסת אורך כפולה – או שתי ‘מידות’ סמוכות זו לזו. בסך הכול עולה חשבוננו לכדי שלושים ושבע ‘מידות’, או אף מעט למעלה מזה. אין ספק ש’מידה' זו היתה מספר שלם ועגול שנחלק בקלות, אלא אם כן דובר במגדל או בשער שאורכם קטן יותר אך בנייתם קשה בגלל הגובה והנפח. דרך השערה (המבוססת על חלוקת אורך החומה במספר הקבוצות) אנו מגיעים להצעה שכל מידה הגיעה לכדי 60 אמות (כ־30 מ' בקירוב). זוהי מכסת בנייה הנראית סבירה שיבנוה ב־52 יום של עבודה מאומצת. השלב הבא בדרך השחזור הוא העברת הרשימה של בוני החומה בפרק ג והצגתה באופן גראפי על־פני התוואי המוצע של חומות ירושלים, על־פי ההנחה המצמצמת. כל קטע או מידה עולים לכדי 30 מ' בקירוב ואת השערים והמגדלים הערכנו, לנוחיות החישוב, באורך של 40 אמות, הם כ־20 מ' בקירוב. פעולה זו, הנראית כשעשוע אריתמטי בלבד, מעלה במפתיע תמונה סבירה ביותר מן הבחינה הטופוגראפית. אף שהיא רחוקה ביותר מוודאות ודיוּק – אותם העצמים המוכרים, שערים ומגדלים, שיש להם הצעת מיקום כללית, נופלים אמנם באותו התחום שהוצע להם על־פי המחקר הטופוגראפי.

כאמור, מאפשרת דרך שחזור זו, עד כמה שהיא תובעת ביקורת מחודשת, להעלות פתרונות לכמה שאלות, שהמחקר או הטקסט הותירו עד עתה ללא תשובה מספקת.

א. סידור הקטעים באופן זה דומה שמוכיח גם מצד הטקסט, ולא רק מצד המִמצא הארכיאולוגי, את חוסר הסבירות של ההצעות ‘המקסימאליסטיות’ ואת צדקתה של הגישה ה’מינימאליסטית‘. אותו המרחק בקירוב עולה על־פי התיאור בין שער הצאן שבצפון לבין שער האשפות שבדרום. לוּ היתה דעת המרחיבים מתקבלת, היה עלינו להניח ש’המידות’ המנויות בצד מערב היו גדולות באורכן כמעט פי־שלושה מן ה’מידות' שבמזרח. אישור להנחה ששער האשפות מצוי היה אמנם בדרום הגבעה הדרומית־מזרחית יש גם בשתי תהלוכות התודה, שעלו מכאן אל הר הבית מצד מזרח ומצד מערב ונפגשו בבית־האלוהים. שהרי חייבים אנו להניח ששתיהן עברו פחות או יותר דרך באורך דומה.

ב. ממה שהעלתה חפירת קניון, שהחומה בצד מזרח לא נבנתה על תוואי החומה הישראלית הקודמת בתחתית המדרון, אלא גבוה מכאן – במרומי הגבעה – יכולים אנו להבין את השוני בתיאור בין החלק המזרחי והמערבי. בעוד שציוּני־הדרך במערב הם מגדלים ושערים, מוצאים אנו במזרח ציוּני מרחק על־פי התייחסותם למונומנטים המצויים בתוך העיר ובעיקר לבניינים פרטיים של נכבדי ירושלים וכהניה.

תמונה 13

ציור ד: חומות ירושלים ובנייניה על־פי נחמיה ג א–לב – הצעת שחזור

ג. בחלק הדרומי של החומה במערב, אנו מוצאים את הקטע המפתיע באורכו – שער הגיא ועוד אלף אמות, שבנו חנון ואנשי זנוח. כבר הזכרנו שאין להבין קטע זה, אלא אם נניח שהיה בלתי הרוס ביסודו. אולי גם צפונה ממנו היתה ההשתמרות טובה ביחס, כי כאן יכלו מלכיה בן חרִם וחשוב בן פחת מואב להחזיק קטע בעל אורך ניכר; מידה שנית ואת מגדל התנורים (אך כאן ייתכן שיש השמטה של שם או של קטע מן הטקסט). אין היום קושי ליישב תופעה מפתיעה זו. החומה שכבש וניתץ חיל נבוכדנאצר היתה החומה המרחיבה שנתגלתה ברובע היהודי ואשר עקבות המלחמה על מגדליה אף נתגלו באחרונה בחפירתו של נ' אביגד. דומה שמותר לסלק את ההיסוסים שהעלה אביגד בדבר זיהויה של חומה זו העבה במיוחד עם ‘החומה הרחבה’ הנזכרת פעמיים בספר נחמיה (ג ח; יב לח).²³ את הפסוק ‘ויעזבו ירושלים עד החומה הרחבה’ (ג ח) אפשר להבין עתה ללא קושי כפשוטו, כפי שכבר הציע ר' גרפמן.²⁴ בעת שנבנתה ‘החומה הרחבה’ במערב ירושלים יצא הקטע הדרומי בחומת המערב הקודמת מכלל שימוש כחומת עיר, אך עדיין המשיך להתקיים כקיר פנימי. זהו הטעם לכך שניצל מן ההרס שהרסו הבבלים את חומות ירושלים בשנת 586 לפני הספירה. נחמיה, כשעלה לירושלים ועמד על דלוּת אוכלוסיהָ, בחר בדרך מעשית ביותר והחליט לוותר על ההרחבה העצומה במערב ולהתבסס על אותו הקטע הקדום, ששימש את העיר כחומה עד ימי חזקיהו ועמד על תלו, משער הגיא דרומה. כאן לא נצטרכו אלא לשפצו מעט ולבנות את דלתות שער הגיא.

שתי הצעות העלה אביגד (ציור ג) בדבר נקודת־החיבור של חומה זו ה’חדשה' עם החומה הקודמת באיזור הר הבית. נקודה אחת מצויה מדרום ל’גיא הרוחב' (אפשרות א) היורד משער יפו של היום לכיוון הר הבית, ונקודה אחרת מצפון לו (אפשרות ב). על־פי סדר תהלוכת התודה ברור שהחיבור נמצא בין מגדל התנורים בדרום לבין שער אפרים ושער הישנה בצפון. בפרק ג, פסוק ח, נזכרת החומה הרחבה בהקשר לקטע שבנה חנניה בן הרקחים – קטע זה מצוי על־פי שחזורנו (ציור ד) באיזור שמצפון לרחבת הכותל כיום, בראש המתלול הצפוני של הגבעה הדרומית־מערבית ויש בכך תימוכין לאפשרות הראשונה (א) שהעלה אביגד.

קביעת מקומם המקורב של הקטעים השונים בתוך חומת ירושלים מאפשר, כפי שמראה נסיוננו בציור ד, לנסות ולשחזר גם את מקומם המקורב של בתים, רחבות ומבנים שונים בתוך תחומי העיר עצמה, בעיקר בעברה המזרחי. ספק אם יהיה בכוח המחקר הארכיאולוגי להוסיף במידה מרובה על ידיעותינו, כיוון שהשטח, כמו גם החומות עצמן, עברו תהליכים אינטנסיביים של בנייה והרס בתקופות מאוחרות יותר. חייבים אנו להתייחס אל הצעת השחזור המובאת למעלה במלוא הביקורת וההיסוס, כיוון שהיא מבוססת בחלקה על הנחות מרחיקות, בלתי־מוכחות דיין ואולי מעיזה לעבור את גבול המותר, גם כשמדובר בשחזורים. אך דומה שאין אנו פטורים משום נסיון שיש בו כדי לסייע ללימוד מצבה הפיסי של ירושלים בימי נחמיה, העיר שהיתה בסיס ומסגרת למעשים נפלאים של התחדשות רוחנית וקימום לאומי; אך גם – ולא במעט – מטרה נשגבה היא לעצמה.