הדיון שנערך בעקבות ההרצאה מאפשר להבהיר את מגמותיה ובעיותיה המתודולוגיות. היא נכתבה מנקודת־הראות של חקר תולדות המחשבה היהודית והחומר שנדון בה עבר בעיקרו עיבוד רפלקסיבי במסגרת השיטה ההגותית. כאן נעוץ ההבדל שבין גישותיהם של ההיסטוריון וחוקר תולדות המחשבה, והבדל זה הופך את שיטותיו ומחקריו של האחד למושא מחקריו של רעהו. בסכמו את משמעות מחקריו ההיסטוריים, הופך ההיסטוריון את כתיבת ההיסטוריה לשלב נוסף בשרשרת המחשבה היהודית; כך נעשה הוא עצמו למושא של מחקר ותיאור של דיסציפלינה זו. מכאן ההבדל בין חקר ‘שיטה ערוכה’ ובין חקר ‘כוחות חיים’ כניסוחו של ח"ה בן־ששון.

במרכז הרצאתי העמדתי שלוש בעיות:

א. ניסוחה של הזיקה לארץ־ישראל;

ב. מקומה של הזיקה בשיטה ההגותית:

ג. הדיאלקטיקה בין המוטיבים השונים המרכיבים את הזיקה.

בנסותי לבחון את הקטגוריות בהן התנסתה הזיקה לארץ־ישראל, עמדתי על מושג המולדת על גווניו השונים. ח"ה בן־ששון וא' שביד ניסחו – בצורה משכנעת – את אחת האלטרנטיבות. אולם אין היא הדרך היחידה. על האלטרנטיבות נוסדו בהמשך ההיסטוריה עמדות אידיאולוגיות שונות – ואף סותרות.

במוקד השני עמדתי, כאמור, על הנסיונות להסביר את הזיקה במסגרת השיטה ההגותית. המתדיינים חטאו, לדעתי, בדבריהם. ראיית ארץ־ישראל כארצה של הנבואה, אין בה לענות על השאלה מדוע היתה זו ארץ־ישראל ולא חבל־ארץ אחר. זוהי השאלה שקמו להשיב עליה התורות הגיאוגראפיות והקלימאטולוגיות. היא נותרה חסרת מענה בשיטתו של הרמב“ם. בהגותו היה מקומה של ארץ־ישראל מעבר לכל ויכוח. מקורה של זיקה זו הוא פרובלמטי, לדעתי, ונבע מנאמנותו להלכה. פרשנותו של הרמב”ם נתונה במחלוקת; אף־על־פי־כן, אינני סבור שמעמדה של הזיקה לארץ־ישראל מקביל למעמדה של בעיית חידוש העולם, אלא לשאלת פרטי המצוות.

החולייה השלישית מחזירה אותנו לביקורתו המתודולוגית של א' שביד. מסכים אני עמו שיש להבחין במישורים שונים של הדיון, אולם חלוק אני עליו באשר לקריטריון ההבחנה. יש להבדיל, לדעתי, בין שני מישורים עיקריים: האחד – הרעיוני־התיאולוגי המחזיק בחובו את ההתייחסות לנורמות ההלכתיות; והשני – ההיסטורי, החברתי־המדיני, הקיומי, בו מתנגשת האידיאה עם המציאוּת. האנאליזה למישורים שונים אינה מכריחה אותנו להימנע מהצעת תיאוריות – מוצלחות ושאינן מוצלחות – בדבר הקשר בין התנאים ההיסטוריים, החברתיים וכיוצא באלה ובין האידיאולוגיות השונות. מניתוח כזה התעלמתי.

* * *

עיון ביחסה של ההגות היהודית לארץ־ישראל מלמד כי בנוסף לעימות שבין הרעיון ובין אפשרות מימושו ובין המתח של חזון הכלל וההתייחסות הקיומית של היחיד – יש מתח דילקטי בין מוטיבים הגותיים: בין אידיאל היצירה הרוחנית, חזון העצמאות והחופש והיחס לארץ־ישראל. העליתי דיאלקטיקה זו בהצביעי על הפרדוקס שבהשקפה על בנותיה של ירושלים. פרדוקסים אלו מצביעים על מוטיבים הגותיים שונים הבאים לידי עימות בכל המישורים כולם.