א    🔗

המבקש לעמוד על גודלם של ריכוזי האוכלוסיה החשובים – הערים – בארצות המזרח התיכון בתקופה העות’מאנית ניצב בפני קשיים אחדים, שהראשון בהם הוא העדר נתונים. מיפקדי האוכלוסיה המודרניים הראשונים נערכו רק בסוף המאה הי“ט, ואילו במאות הקודמות לא ניסה מנגנון המדינה, שנמצא בתהליכי ירידה, או לא יכול היה, לברר לעצמו את מספרי התושבים הנתונים למרותו. דברי ימי האימפריה העות’מאנית במאות הי”ז, הי“ח והי”ט, בצד תיאור תהליכים ומגמות, נאלצים להתבסס על מקורות כמותיים מעטים, לא רשמיים ובלתי־שיטתיים: לעתים רחוקות ניסו נציגים רשמיים של מעצמות אירופה להעריך את גודלה של האוכלוסיה, וגם אז נעשה הדבר בנקודות־זמן בודדות ולמקוטעין. מקור האינפורמאציה העיקרי לעניין זה הם הנוסעים הנוצריים מאירופה, שלעתים מביאים ברשמיהם גם מספרי תושבים. סוג זה של מקור אמנם מאפשר השוואה של השינויים שחלו לאורך תקופות זמן ארוכות, אך בהעדר אמות־מידה אובייקטיביות בידי הנוסעים, ולאור ההכללות הרבות שבהן מצטיינים דבריהם, מעמידים המספרים הנזכרים בספרי הנוסעים קשיים מתודיים וענייניים רבים בפני המבקש להסתייע בהם.¹

החסרונות והקשיים הללו, המתייחסים לכלל התושבים, לא נעדרו כמובן גם בנוגע לבני המיעוטים, הנוצרים והיהודים. גם התעניינותם המיוחדת של הנוסעים האירופיים בבני דתם או בבני דת משה לא הביאה אותם לחפש, למצוא, או למסור לנו, אינפורמאציה כמותית מדויקת או מהימנה יותר על גודלן של קהילות אלה במרוצת הדורות. בהתייחסם ליהודים או לנוצרים שבערי האימפריה בכלל ובארץ־ישראל בפרט, לקו דבריהם בהכללות, בהעתקות מנוסעים שקדמו להם, או בתרגום רשמים אישיים לשפת מספרים בלתי סבירים לחלוטין. כרוניקאים ונוסעים מוסלמיים, שהכירו מקרוב יותר את האוכלוסיה המקומית, לא גילו, מטבע הדברים, התעניינות מיוחדת במיעוטים הדתיים, וכאשר עשו זאת לא חרגו גם הם מגדר קביעות כלליות. אף מקורות יהודיים, בין אם היו אלה איגרות של בני הארץ ובין אם תיאורי מסעות של מבקרים יהודיים מאירופה, אין בהם כדי להאיר את עינינו כראוי בסוגיה זו.

היסטוריה כמותית של האוכלוסיה העירונית (וגם האחרת) באימפריה העות’מאנית יש בידינו, לא רק מסוף תקופה זו, כאמור לעיל, אלא במידה מסוימת אף מראשיתה. מיפקדי האוכלוסיה והקרקעות לצורכי מיסוי, ה’תחריר‘, נערכו בידי המדינה העות’מאנית במרוצת המאות החמש־עשרה והשש־עשרה בפרובינציות השונות. אולם לא היו אלה מיפקדים במובן המודרני של המלה, שכן נרשמו בהם רק היחידות המשפחתיות (ח’אנה) והדבר מקטין בהרבה את מידת הדיוק של הנתונים שנכללו בהם. בארץ־ישראל נערכו מיפקדים כאלה פעמים אחדות במשך המאה השש־עשרה ורוב תוצאותיהם הגיעו לידינו.² הנוצרים והיהודים, ‘אנשי הספר’ (אהל אל־כִּתאב) או ‘אנשי החסות’ (אהל אל־ד’מה), נזכרו במיפקדים אלה במפורש ובנפרד אלה מאלה, וכך אפשר לנסות ולהתוות קווים סטאטיסטיים עיקריים להתפתחויות הדמוגראפיות הספציפיות של קהילותיהם. הקושי העיקרי כאן הוא, שחלק מן המיפקדים אבד, או לפחות לא נתגלה עד עצם היום הזה. על ירושלים של המאה הט"ז הגיעו לידינו ספרי מיפקד (תַחריר דפתרלרי) ובהם סיכומים לארבע תקופות בין השנים 1525–1563³. העדרם של נתונים על השליש האחרון של המאה מטריד לא רק בשל הרצון להשלים את התמונה של מאה אחת, לפחות, ואף לא בגלל הימצאותם של נתונים על ערי ארץ־ישראל האחרות מהשנים האחרונות של המאה הזו. גם למחוז (סַנגַ’ק) של ירושלים נערך ‘תחריר’ בשנת 1596/97, אך לגבי העיר ירושלים לא נשתמר ממנו בארכיון של אנקרה אלא חלקו הראשון בלבד, הכולל את הנתונים על האוכלוסיה המוסלמית. הרוצה לדעת מה היה גודלן של הקהילה היהודית או הקהילה הנוצרית בירושלים בסוף המאה השש־עשרה אינו יכול, לכן, להסתמך על ספרי ה’תחריר’, אלא עליו לחפש לו רווח והצלה ממקום אחר. סביר היה להניח, שנוסף על המקור של ה’תחריר‘, שנשלח לאיסתאנבול, נותר עותק במחוז עצמו, אם בידי המושל ואם בבית הדין, אצל הקאדי. ארכיון המושל לא הגיע לידינו, ואילו זה של הקאדי נשתמר בשלמותו. בספרי בית הדין נהגו לרשום את המסמכים החשובים, בין אלה שהגיעו מאיסתאנבול, או מדמשק, ובין אלה שנערכו וסוכמו בירושלים עצמה. כנראה, שאף ספרי ה’תחריר’ נשמרו בארכיון זה, כפי שמעיד כרך אחד שלהם, שמצאנו בירושלים. אלא שכרך זה זהה למקור המצוי כיום באנקרה, והמתייחס למיפקד משנת 1562/63 (970 להג’רה). לא נותר לנו אלא לקרוא בכל שמונים הכרכים של דברי בית המשפט (סִגִ’ל) למאה השש־עשרה, בניסיון להשלים את החסר על גודלה של הקהילה היהודית בשליש האחרון של המאה.⁴ בעוד שלגבי הקהילות הנוצריות מצויה אינפורמאציה סטאטיסטית מצומצמת בלבד, רבים הנתונים הנוגעים לקהילה היהודית בירושלים, אשר גודלה, בסוף המאה השש־עשרה, העסיק את השלטון המרכזי (ובעיקר את הרשות הפיסקאלית). וכך נתגלגלו והגיעו לידינו נתונים נוספים המשלימים במידה ניכרת את החסר.

 

ב    🔗

המיפקד הראשון בירושלים לאחר הכיבוש העות’מאני לא נערך מיד עם הכיבוש, אלא כשמונה שנים אחריו, ב־1525/26 (932 להג’רה). השליטים החדשים היו זקוקים, כנראה, לזמן־מה כדי להתוודע אל האוכלוסיה המקומית וכדי לארגן את המנגנון המינהלי שלהם. לתושבי העיר, אשר לא הכירו את הכובש הזר, היתה דרושה תקופת־מה כדי לשוב לאורחות חייהם הרגילים, או כדי לשוב אל העיר מן המקומות שלשם נמלטו. תופעה זו של בריחה מן העיר או התחמקות מן המיפקד קיימת בעיקר, ואולי אך ורק, אצל התושבים המוסלמים. משום כך, על־פי מיפקד זה, היו היהודים למעלה מ־20% מתושבי ירושלים. במיפקד שלאחר מכן, שנערך בשנת 1538/39 (945 להג’רה), נעלמו המיגבלות הללו, ועקב כך נרשם גידול רב מאוד באוכלוסיה בכלל, וביסוד המוסלמי שבה בפרט. קהילות המיעוטים גדלו אף הן, אך בשיעור קטן מזה של המוסלמים, שמספרם הוכפל כמעט. הואיל וכך, ירד חלקם של יהודי ירושלים בכלל התושבים והגיע לכדי 15% לערך, למרות שהקהילה עצמה גדלה במשך העשור שחלף בשיעור של למעלה מעשרה אחוזים. לעומת 199 משפחות (ח’אנה)⁵ ב־1525/26 מובאים בספר ה’תחריר' של 1538/39 שמותיהם של 224 ראשי משפחות ועוד 19 רווקים יהודים. חמש־עשרה שנים לאחר־מכן, בשנת 1553/54 (961 להג’רה), נמשכה המגמה הכללית של גידול באוכלוסייתה של ירושלים: זרימתם של תושבים מוסלמים אליה עדיין גדולה במיוחד, כדי 70% יותר משהיתה במיפקד הקודם. הגידול בקהילה היהודית היה אמנם קטן יותר, אך לא במידה משמעותית כבעבר; הפעם גדל מספר היהודים בשיעור של 45%. חוזרת על עצמה התמונה של השנים הקודמות: במספרים מוחלטים אמנם גדלה הקהילה היהודית, שמנתה עתה 324 משפחות ו־14 רווקים רשומים, אולם בכלל מספר התושבים ירד חלקה לכדי 11%. עד כה גדלה הקהילה היהודית בהתמדה ובשיעורים גדלים והולכים, בעיקר כתוצאה מן העליות לארץ ומריבוי הבאים להשתקע בירושלים. אלא שבמיפקד הבא השתנתה מגמה זו: לראשונה מאז הכיבוש העות’מאני ניכרת כאן ירידה במספר התושבים היהודים של ירושלים. בשנת 1562/63 (970 להג’רה) נמנו רק 237 משפחות יהודיות ועוד 12 רווקים. לשון אחר: הקהילה שבה ונצטמצמה כמעט לממדים שהיו לה בסוף שנות השלושים של המאה. הפעם אף תאמה מגמת הצימצום במספר התושבים היהודים את מה שעבר על כל אוכלוסייתה של ירושלים, שבה החל תהליך של ירידה. אלא שהמרכיבים האחרים של האוכלוסיה קטנו בשיעורים קטנים יחסית (המוסלמים ב־2% והנוצרים ב־7%), בעוד שמספר יהודי ירושלים ירד ברבע בערך.

במחצית הראשונה של המאה השש־עשרה היו היהודים המיעוט הגדול בירושלים. אמנם גם מספרם של הנוצרים גדל בהתמדה, אולם הקהילה היהודית היתה גדולה יותר, הן במספרים מוחלטים והן בחלקה היחסי בכלל התושבים. בגלל הגידול הרב, שחל בשנות הארבעים, במספר הנוצרים בעיר, כמעט הגיע מספרם למספר היהודים, אך היה זה בשנות החמישים כאשר השתנו יחסי הכוחות: אמנם גם מספרם של הנוצרים על־פי מיפקד 1562/63 קטן יותר משהיה בקודמו, אולם הירידה הגדולה יותר במספר היהודים לא רק הקטינה את חלקם היחסי באוכלוסיה, אלא גם השמיטה מידיהם את הבכורה בין המיעוטים. מיפקד 1562/63 הוא ביטוי, אם כן, לירידה גדולה במספרם של יהודי ירושלים, לירידה בחלקם היחסי בין שאר התושבים (8%) ואף לירידה למדרגת מיעוט קטן יותר, במספרים מוחלטים ואף בשיעור יחסי, מזה של המיעוט הנוצרי. בירושלים הסתמנה אז מגמה של ירידה כללית בגודל אוכלוסייתה, ומבחינה זו התאימה המגמה הספציפית אצל היהודים למגמה הכללית. אך בכך לא היה כדי להשפיע על תהליך נוסף, שבו לא חל שינוי איכותי אפילו עד שנות השישים: גידול מתמיד, במשך כל המאה הט"ז, בחלקה היחסי של האוכלוסיה המוסלמית של העיר, מ־66% בתחילת השלטון העות’מאני ל־82%, על־פי מיפקד 1562/63. לשון אחר: מבחינה דמוגראפית נעשתה ירושלים מוסלמית יותר ויהודית פחות (ראה טבלה 1).

1. תושבי ירושלים במאה הט"ז על־פי תוצאות המיפקדים העות’מאניים⁶

 

ג    🔗

הואיל ומיפקדי התושבים בירושלים נעשו לצורכי פעולת גביית המסים, לא היה די במספר הכללי של החייבים, אלא נרשמה כל משפחה ומשפחה. המיפקד נעשה לפי שכונות, וכך ניתן לעמוד לא רק על גודלה של הקהילה בירושלים, אלא אף על מקומות מגוריה. במיפקד הראשון לא נעשתה חלוקה פנימית, שכן השלטון העות’מאני עדיין נמצא בראשית דרכו, דבר שהשפיע על רמת הביצוע ועל ההישגים של פעולה אדמיניסטראטיבית זו. אולם מן המיפקד שלאחריו ואילך נרשמו היהודים כקבוצות נפרדות בשכונות מגוריהם. ברור מתוך הרשימות, כי מבחינה פורמאלית לפחות (ובהבדל מכמה ערים אחרות בארץ־ישראל), לא היתה ‘שכונה יהודית’ או ‘שכונת היהודים’ קיימת בירושלים במאה הט"ז. היהודים גרו בשלוש שכונות: רישה, שַרַפ ומסלַח‘. שתי הראשונות היו שכונות בעלות אוכלוסיה מעורבת, ואילו השלישית, שבה גרה הקבוצה הקטנה ביותר של יהודים, אינה נזכרת כשכונה אלא בהקשר זה, והיו בה רק יהודים. מבחינת השטח היה מקומה של שכונה זו, כנראה, בין שתי האחרות (ולכן, בגירסה אחת, אף נקראה: ‘וֻסטא’ כלומר, התיכונית) ובסמוך לבית המטבחיים, שממנו שאבה את שמה. בתחילת השלטון העות’מאני היה הריכוז הגדול יותר של יהודים בשכונת רישה, שבה היו למעלה מ־50% מכלל התושבים. בשכונת שרפ היה מספר היהודים ב־1538/39 דומה, אלא ששם היה שיעורם רק רבע מכלל התושבים. באמצע המאה גדל מספר היהודים בכל שלוש השכונות בשיעורים משתנים (45%, 25% ו־75% ברישה, בשרפ ובמסלח', בהתאמה), אך בשכונת רישה עדיין היה הריכוז הגדול ביותר של היהודים. אלא שהאוכלוסיה המוסלמית בשכונה זו גדלה בינתיים בשיעור גבוה עוד יותר, וכך הפכו היהודים למיעוט גם בה (כדי 45% מכלל תושביה), ואילו בשכונת שרפ עדיין היה שיעורם כרבע מכלל התושבים. המיפקד של שנת 1562/63 מגלה שינוי דראסטי בריכוז היהודים: מספרם בשכונת מסלח’ נפל לכדי מחצית ובשכונת רישה אפילו כדי שליש לערך. רק בשכונת שרפ נמשכה מגמת הגידול של האוכלוסיה היהודית: חלק מן היהודים שעזבו את השכונות האחרות עברו לגור בה (האחרים עזבו את העיר). במקרים רבים עברו היוצאים מירושלים להתגורר בצפת, שכוח המשיכה שלה גדל במרוצת המאה. אך גורם חשוב לא פחות ליציאה היה נעוץ בירושלים עצמה: רדיפות פוליטיות ועל רקע דתי, בצד קשיים כלכליים שונים, כל אלה הביאו לעזיבת חלק מן היהודים את עירם.⁷ הקשיים השונים, היו, כנראה, גם הסיבה להתרכזות גדלה והולכת של היהודים בשכונה אחת: שם הרגישו את עצמם בטוחים יותר והיו קרובים יותר לבתי התפילה. ואולי לא מקרה הוא, שבחרו לגור בשכונת שרפ דווקא, שהיתה סמוכה יותר מחברותיה להר הבית ולכותל המערבי.

2. חלוקת יהודי ירושלים לפי שכונות מגוריהם⁸

 

ד    🔗

ההלכה המוסלמית, ה’שריעה‘, שלפיה נוהלה המדינה העות’מאנית, קובעת, כי מן התושבים הלא־מוסלמים (אהל אל־ד’מה, או ‘אנשי החסות’), הגרים בתחומי מדינת האסלאם ייגבה מס גולגולת, ‘גִ’זיה’. מס זה חל על כל זכר שהגיע לבגרות, שהוא בריא בגופו וברוחו, ובן־חורין. לשון אחר: ה’ג’זיה’ לא נגבתה מנשים, מילדים, מזקנים, מבעלי מום, מחולי רוח, מעבדים ומעניים חסרי פרנסה. גם זרים לא היו חייבים ב’ג’זיה‘, בתנאי שלא יתיישבו דרך קבע במדינת האסלאם. שתי דרכים היו נהוגות לגביית ה’ג’זיה’: הטלת סכום כללי (מקטוּע) על הקהילה הלא־מוסלמית, וגביית ה’ג’זיה' מן הפרטים (עלא אל־ראוס).⁹

בירושלים נגבתה ה’ג’זיה' מן היהודים (וגם מהנוצרים) לפי השיטה האחרונה, כלומר, כמס גולגולת פרסונאלי, ולא בדרך של סכום כולל. בפועל נגבה המס מכל רווק ומכל ראש משפחה עבור היחידה המשפחתית־פיסקאלית (ח’אנה) שהוא עומד בראשה. עם זאת נכון יהיה לקרוא לכך גבייה מן הפרטים (עלא אל־ראוס), שהרי לפי הגדרת ה’שריעה' לא נגבה המס ממילא מנשים, מילדים או מזקנים מופלגים, ואילו אנשים שחדלו להיות נשואים נתפסו, קרוב לוודאי, שוב כרווקים.¹⁰ ייחודה של הגבייה בירושלים לעומת התפיסה ההלכתית הקלאסית היה בכך, שנעדרה ממנה כל התייחסות להבחנה המקובלת בין שלושת שיעורי המס (‘גבוה’, ‘בינוני’, ו’נמוך'), אלא הכל שילמו לפי השיעור הנמוך ביותר של הכנסה: 80 אקצ’ה, שהוא ערכו של מטבע זהב אחד. באופן זה היתה קיימת קורלאציה מלאה בין רישום התושבים היהודים ובין גובה מס ה’ג’זיה' שהם שילמו, וכל עוד נערכו מיפקדים, שימשו אלה בסיס לגביית המס. המס שנגבה נועד לאוצר המדינה, ולשם היה צריך לשלוח אותו באמצעות האוצר של דמשק. אולם מסי ה’ג’זיה' של 85 יהודים מירושלים נקבעו כשייכים להכנסות ההקדש (וקף) של כיפת הסלע שבהר הבית. מאז אמצע המאה, לפחות, נועדו הכנסות ה’ג’זיה' של קבוצה זו בדרך קבע למטרה זאת.

המיפקד של שנת 1562/63 הצביע, כאמור לעיל, על ירידה ניכרת באוכלוסיית ירושלים. ירידה זו עלתה בקנה אחד עם שינוי יסודי שחל במגמה הכללית של גודל אוכלוסיית העיר: בניגוד לנתונים מן המחצית הראשונה של המאה מתגלה כאן, לראשונה, ירידה במספר הכללי. בהעדר נתונים על מיפקדים מאוחרים יותר בירושלים לא נותר לנו אלא לגזור גזרה שווה מערים אחרות בארץ־ישראל. מהן ברור, כי מגמת הירידה במספרי האוכלוסיה במחצית השנייה של המאה נמשכה עד סופה ממש, וניתן היה להניח כי תופעה זו חלה גם על ירושלים. מחלקו הראשון (והיחיד) של המיפקד משנת 1596/97 (1005 להג’רה) של ירושלים שהגיע לידינו מסתבר, כי האוכלוסיה המוסלמית בירושלים אכן הצטמצמה עוד יותר לקראת סוף המאה, מה שמחזק את הקביעה דלעיל. עם זאת אין בכך כדי להוכיח בביטחון, כי מגמת השינוי היתה קיימת אף בקרב היהודים: ייתכן בהחלט, שצמצום שחל באוכלוסיה המוסלמית לא ישפיע על היווצרותה של מגמה דומה בקרב היהודים. וכבר היו דברים מעולם: בצפת, בשנים ההן, קטנה האוכלוסיה המוסלמית, אך באותה עת עצמה גדל מספרם של היהודים. יתרה מזו: העובדה, שבתחילת שנות השישים החל מספר יהודי ירושלים לרדת, אינה מלמדת בהכרח, כי מגמה זו נמשכה גם לאחר מכן. אמת, בסוף המאה הי"ז היתה קהילת יהודי ירושלים קטנה במעט,¹¹ אך בתקופה הארוכה שחלפה בינתיים יכלו לחול שינויים בכיוונים מנוגדים. הדרך היחידה שנותרה ללמוד ולמדוד את גודלה של קהילת ירושלים, או לפחות את מגמת השינויים בה, היא לחפש נתונים על תשלומי ה’ג’זיה' שלהם.

חמש שנים אחרי המיפקד האחרון, בשנת 1567/68 (975 להג’רה), נערכה בירושלים רשימה של כל היהודים ששילמו ‘ג’זיה’ בעיר זו. בהשוואה לרשימות ה’תחריר' לא צוין הפעם מי רווק ומי אינו כזה, אך גם בעבר היה חלקם של הרווקים הרשומים בקרב היהודים קטן מאוד. בסך הכל נמנו תשעים יהודים.¹² גם אם לא נאמר הדבר, יש לזכור, כי אלה לא היו כל יהודי ירושלים: על מספר זה יש להוסיף עוד 85, שהכנסות ה’ג’זיה' שלהם הועברו, כנזכר לעיל, ישירות ובקביעות להקדש של כיפת הסלע. מכאן שמספרם הכולל של יהודי ירושלים משלמי ה’ג’זיה' בשנה זו הגיע ל־175. לשון אחר: בתקופה של חמש שנים הצטמצם שוב היישוב היהודי ברבע נוסף. ייתכן כי זאת היתה הסיבה לעריכת הרשימה: האוצר העות’מאני, שכבר עמד על המגמה החדשה במיבנה האוכלוסיה בירושלים, חשד שמא הצמצום הרב והמהיר בתשלום ה’ג’זיה' נובע ממיפקד או מרישום בלתי שלמים שנעשו כדי להתחמק ממילוי חובה זו. הואיל וכך, הורה לערוך רשימה שמית של המשלמים, שמסיהם נועדו לתשלום לאוצר. ואכן, זו נסתכמה בתשעים משפחות בלבד.

עזיבת ירושלים באותן שנים היתה תופעה שלא נתייחדה ליהודים בלבד: מושל מחוז ירושלים באמצע שנות השמונים (וכנראה גם הקודמים לו), עשק את ‘אנשי החסות’ באכזריות רבה, פגע ברכוש ובנפש והטיל על כולם אימה. כלשון הכתוב: ‘מתושבי המחוז (ולאית) ברחו רבים: מוסלמים, נוצרים ויהודים; רבים אחרים מתכוונים לברוח’.¹³ הכתוב מדבר, אמנם, בתושבים כולם, והדוגמאות הקונקרטיות שהוא מביא לקוחות מן העדה הסיריאנית, אולם התוצאות לגבי האוכלוסיה היהודית היו חריפות במיוחד. מגמת הירידה בקרב אלה האחרונים נמשכה במהירות גם בשנים שלאחר המיפקד הנ“ל. בשנת 1584 (992 להג’רה) חששו, כנראה, ראשי הקהילה בירושלים, כי רשימת משלמי ה’ג’זיה' שאותה העבירו לאוצר, לא תיחשב כמהימנה. הם הציגו את הנתונים בפני הקאדי המקומי, אשר בדק אותם בפועל והישווה את תוצאותיו לרשימותיהם, ואז נתן להם אישור רשמי לממצאיהם, לפיו נמצאו בירושלים 60 ‘ח’אנה’¹⁴. גם הפעם יש לזכור, כי 60 משפחות אלה הן ‘החייבות בג’זיה שלהן לאוצר המדינה’,¹⁵ כלומר: הן נוספות על 85 המשפחות היהודיות, שהמס שלהן נועד להקדש של כיפת הסלע. בסך־הכל שוב ירד, אם כן, מספר יהודי ירושלים בערך בחלק החמישי והוא עמד עתה על 145 משפחות. גם מספר הנוצרים בקרב תושבי ירושלים הצטמצם והלך כתוצאה מן הרדיפות וההצקות שנזכרו לעיל, אך מסתבר שהירידה באוכלוסיה היהודית היתה בולטת הרבה יותר. על כך שבעיה זו לא היתה מיוחדת לירושלים, אלא חלה גם על ערים אחרות בסוריה ובארץ־ישראל, מעידה התעניינותו המיוחדת של הוזיר הגדול, סנאן פאשא. בניגוד למקרים דומים בעבר, כאשר ההתייחסות ל’ג’זיה' נגעה הן לזו של הנוצרים והן לזו של היהודים, הפעם, כלומר בשנים 1586–1587, הורה הוזיר הגדול לבדוק היטב ולהגיש רשימות שמיות של כל היהודים החייבים במס זה. הצו של הסולטאן שהגיע לכאן, כותב הואלי של דמשק אל מושלה של ירושלים, קובע, כי לא ידוע מספרם של היהודים הגרים בפרובינציה של דמשק. רבים מהם אינם נרשמים ברשימות חייבי המס ואף אלה שנרשמים לא מצוין לגביהם שיעור המס המתחייב מהבחנתה של ה’שריעה' בין שלוש דרגות התשלום. כדי למנוע את הנזק הנגרם לאוצר כתוצאה מכך, נתמנה ונשלח מאיסתאנבול לדמשק פקיד בכיר (בּכּר צ’אויש), שיפקח על מיבצע הרישום המדויק של היהודים. הלה מינה מצדו בדמשק ממלא מקום, פקיד (כּאתבּ) בכיר בשם מצטפא, ושלח אותו לערי ארץ־ישראל העיקריות – שכם, ירושלים ועזה – לערוך את הבדיקה והרישום. תחילה נקראו היהודים להופיע בפני פקיד הרישום תוך שלושה שבועות מיום בואו לעיר. אך בכך לא די, כמובן. ההוראות שניתנו בעניין זה היו מפורשות: 'יש לעקוב ולהתחקות אחר [בני] העדה הנ”ל. כל יהודי שיתגלה יש לרשום בנפרד, בפרוטרוט ובבהירות, את שמו, תיאורו, צורתו ותכונותיו, ואת קווי הייחוד והסימנים המיוחדים שיש בגופו. לכל אחד מהם יש לרשום תעודה (תד’כּרה), ובה יש לקבוע בהסתמך על הצו שלי את [סכום] הג’זיה החל עליהם לפי השריעה'. רק לאחר שישלמו במלואם את הסכומים המוטלים עליהם, יקבל כל אחד מן היהודים את התעודה דלעיל כראיה לפרעון חובו. בדרך זו, של הטלת חובה אישית ומתן קבלה על פירעון רק לאחר תשלום המס במלואו, קיווה השלטון ליצור מצב שבו היהודים ‘לא יוכלו לנקוט בתחבולות’.¹⁶

ואכן, בסוף יולי או בתחילת אוגוסט 1587, כשנה לאחר שהועלה העניין להכרעתו של הוזיר הגדול, הכין מצטפא שנזכר לעיל בירושלים רשימה שמית של היהודים הגרים בה. הוא נסתייע בבית הדין השרעי כדי לאמת ולבדוק את האינפורמאציה שקיבל. תחילה עבר על רשימת 85 היהודים, אשר הופיעו בספר ה’תחריר' כמי שה’ג’זיה' שלהם נועדה להקדש של כיפת הסלע. לאחר מכן פנה לבדוק את 60 היהודים, שאותם הזכירו ראשי הקהילה שלהם שלוש שנים קודם לכן כחייבים ב’ג’זיה' לאוצר. הרשימה שהגיע אליה כללה 51 איש בלבד. לשון אחר: לא זו בלבד שלא התבררה הימצאות יהודים במספר גדול יותר בירושלים, אלא שוב הצטמצמה הקהילה בשיעור של 15% במשך תקופה קצרה ביותר. יתרה מזו, התברר, ש’רובם באו לעלות לרגל (זִיארֶת) ולא היו תושבי קבע (מֻתַוַטִן). אולם, הואיל והם היו בחזקת תושבים (סאכּנין) ולא צליינים בלבד, הם יחויבו ב’ג’זיה‘. אשר לדרגות התשלום, גם כאן לא העלה המיפקד החדש הרבה בחכתו: ‘אלה המצויים (בירושלים) נהיו עניים מאוד’. הרשימה השמית שצורפה לדו"ח המסכם לא הבחינה, כנדרש, בדרגות עושר שונות, אולי מפני שכל היהודים נתפסו כעניים מאוד, ואף לא צוין משלח־היד שלהם. ליד כל שם ניתן תיאור חיצוני קצר של האיש (גבוה, נמוך, סוג הזקן וצבעו, סימנים מיוחדים בראש או בפנים) וכן גילו. מחתך הגילים ניתן לשאוב מסקנות מספר: חויבו ב’ג’זיה’ נערים מגיל 15, וכן שילמו זקנים בני 60, מפתיע מעט שמהם נמנו 5 (אולי היו זקנים מעל גיל זה פטורים מתשלום). בין השאר נמנו 2 בני 55; 12 בשנות הארבעים; 13 בשנות השלושים; 10 בשנות העשרים; ו־8 למטה מגיל 20 (גילו של אחד לא נמסר). מפתיע מעט מספרם היחסי הגדול של אנשים צעירים, אלא שבהעדר נתונים על גילם של בני הקבוצה ששמותיהם לא נמסרו ברשימה זו קשה להגיע למסקנות כלליות לגבי חתך הגילים של כלל יהודי ירושלים. סביר להניח, שאחוז הזקנים שביניהם היה גבוה מזה העולה מקבוצה זו. אך למרות כל ההסתייגויות ברור ללא ספק, שרובה של קבוצה זו היו צעירים; גם אם חתך הגילים בין האחרים הוא שונה לחלוטין, יש בקבוצה גדולה זו של למעלה מ־40 איש, שגילם למטה מחמישים, כדי לאפשר לנו לקבוע, כי בקרב יהודי ירושלים בסוף המאה הט"ז נותרה קבוצה גדולה של אנשים צעירים למדי, אשר יכלו לעמוד ביתר קלות בתלאות הזמן ולתת על־ידי כך לקהילתם אופי יציב ושורשי יותר. האנשים נקראים כל אחד בשמו ובשם אביו, ובהעדר שמות משפחה¹⁷ קשה לעמוד על דרגות שארות וקירבה. עם זאת נזכרת קירבת בן לאביו או אח לאחיו, וכך אנו למדים, כי למעלה ממחצית הנמנים שייכים ל־11 משפחות מורחבות, דבר המעיד על דבקות ועל לכידות בתוך הקהילה.¹⁸

 

ה    🔗

שאלה אחרונה מתבקשת מאליה והיא, באיזו מידה ניתן לסמוך על הנתונים הסטאטיסטיים הרשמיים השונים שלעיל כמהימנים? מסתבר, ראשית, שלא תמיד היו השלטונות העות’מאניים עצמם סמוכים ובטוחים כי כן הדבר. לשם כך דרשו מדי פעם לאמת את הרשימות בחתימתו של הקאדי המקומי ופעמים אחרות, כפי שראינו, נתמנה שליח מיוחד ורם־דרג שתפקידו להשלים את החסר, שהוזיר הגדול היה בטוח בקיומו.¹⁹ אלא שבאף אחד מן המקרים באלה לא מצאנו עירעור מוכח על אמינותם של הנתונים; שוב ושוב מסתמך הסולטאן על רשימות ה’תחריר' ואחריהן על רשימות חייבי ה’ג’זיה' ללא שינוי או הסתייגות. השינוי היחיד שהוכנס היה הגדלת שיעורי ה’ג’זיה' שחייבים לשלמם: מ־60 ל־80 אקצ’ה בעשור הראשון של מיפקדי האוכלוסיה, באופן אחיד ליהודים ולנוצרים, ומאז לפחות עד אמצע המאה; 90 אקצ’ה בשנת 1593/94 (1002 להג’רה) – ואולי בכל שנותיו של מראד השלישי (1574–1595) – לכולם;²⁰ 92 אקצ’ה מנוצרים ו־104 אקצ’ה מיהודים בשנת 1595/96 (1004 להג’רה). עם עלייתו לשלטון של הסולטאן מחמד השלישי ב־1595 נוספו היטלים נוספים שהעלו את סך הכל של ה’ג’זיה' שחייבים בה הנוצרים ל־164 אקצ’ה והיהודים ל־214 אקצ’ה. לפי הפירוט שלהלן:

עיקר מקור הגידול בירידת ערך האלתוּן, מטבע הזהב, ששימש בסיס לחישוב ה’ג’זיה‘, אם כי בסוף המאה לפחות נוסף ל’ג’זיה’ גם ‘מעשר על יין’, שנגבה רק מיהודים ומנוצרים. מעניין לראות כאן לא רק את השינוי בערך הנומינאלי של המס, אלא גם את ההפרדה במחצית השנייה של המאה בין יהודים לנוצרים, שהיתה (כמו בתחומים נוספים של מיסוי) לרעתם של היהודים. אולם, משנקבעו שיעורי המס הללו הקפיד הסולטאן לדרוש שייגבו כמות שהם ובמקרים שנודע לו על ניסיונות לגבות מעבר להם בדרכים שונות, הוזהרו הפקידים הנוגעים בדבר להימנע מכך.²¹ לשון אחר: לא היתה כאן התאנות שבשרירות־לב מצד השליט לבני המיעוטים. ההחמרה בגבייה נתפסה כחלק מן הפריווילגיה של השליט לעדכן את שיעורי המס לאור המגמה הכללית של ירידת ערך הכסף. ייתכן, עם זאת, כי העול הכבד יותר, שהוטל דווקא על היהודים, מקורו, בין השאר, בהנחה שאין הם משלמים כמידת יכולתם ומתחמקים בתחבולות שונות מלהציג לפני גובי המס תמונה נאמנה של רכושם. מכל מקום, סמיכות הפרשיות והקירבה הכרונולוגית בין ניסיונות הסרק לתקן את רשימות היהודים (מעולם לא נעשה ניסיון לתקן את אלה של הנוצרים!) ובין ההפרדה בשיעורי ה’ג’זיה' שיש לגבותם, מעלה אפשרות זו. (סביר להניח, כי אף לגבי הנוצרים היו חששות דומים, אלא שנציגי מעצמות אירופה דאגו בוודאי להגן על האינטרסים שלהם.)

מכל מקום, השלטון התייחס למספרים שהגיעו אליו, בסוף המאה (כמו בשלבים קודמים), כמשקפים את המציאות. בשנת 1623/24 (1033 להג’רה), עדיין משמש המספר 144 בסיס לגביית ה’ג’זיה' מיהודי ירושלים,²² למרות שבינתיים (ב־1587, כנזכר לעיל) התברר שמספר זה אינו מדויק עוד. מסתבר, שלמרות חשיבותם של המיפקדים, לא הקפידו השלטונות העות’מאניים לעדכן את בסיס החישוב של המס, לפחות בסוף המאה השש־עשרה ובתחילת המאה השבע־עשרה. הסיבה לכך היתה, כנראה, לא רק אינרציה מינהלית ואי־הקפדה מצד המנגנון, אלא אף נוחיות יחסית בכך, שעל סכום זה, כנראה, לא חלקו ראשי הקהילה היהודית והסכימו לשלמו ללא ערעור. קשה להניח שהקהילה היהודית היתה משלמת סכומים שהם גבוהים יותר מן המתחייב על־פי מספר המשפחות שבה; למרות הירידה המתמדת שהיתה נתונה בה עדיין היו המספרים העות’מאניים הרשמיים נמוכים ביחס לגודלה הריאלי של קהילה זו. מבחינת היהודים היתה זו פשרה רצויה, והם שילמו את הנדרש מהם – ובכלל זה השיעורים הגבוהים החדשים – אמנם ללא שמחה יתירה, אך בקלות יחסית. יש לזכור גם, כי העדר דיפרנציאציה בתשלומים, כפי שקובעת ההלכה המוסלמית, והגבייה בשיעור אחיד ולפי דרגת־המס הנמוכה, שהיתה נהוגה במאה השש־עשרה, היו הקלה חשובה לקהילה שבוודאי לא כל בניה היו עניים מרודים.

תיאור המובא במקור יהודי, הלקוח אמנם מתקופה מאוחרת יותר, משקף היטב הן את ניסיונות ההתחמקות של היהודים מלמסור מספרים מדויקים והן את נכונותם לשלם סכום מוסכם: ‘זו צרה ומדה קשה כרגא דמלכא כאשר יעלה ויבא הממונה ונשמע פתגם המלך אחת דתו את ראשי בני ישראל […] למגדול ועד קטן עוברין לפניו […] ואשר יאמר אמלטה נא לבא בנקרות כי דל ואביון […] ויהי מושכם אל מקום אשר אסירי. ובכן אנו מוכרחי למשכן מדי שנה ולתת לממונה סך […] בדרך משרה כדי להקל מעליהם את עול סבלו ומחה זעמו’.²³

מכל האמור לעיל עולה, כי הקהילה היהודית בירושלים במאה הט“ז היתה, כנראה, גדולה ממה שהראו המיפקדים. קשה לדעת מה היה שיעור ההבדל, אך מדי פעם נקטו היהודים ‘תחבולות’ שונות, בין בידיעת השליט או גובה המס ובין בלי ידיעתו, והוזיר הגדול פעל לצמצמן. עם זאת נראה, שאפשר לקבל את המגמה המסתמנת על־פי המספרים שלהלן כמדויקת ואת המספרים עצמם כבסיס נכון, אם גם קטן במידת־מה מן המציאות: הקהילה היהודית בירושלים התפתחה במחצית הראשונה של המאה הט”ז כחלק מן הגידול שחל באוכלוסיית העיר וכתוצאה מן המדיניות החיובית של השלטון העות’מאני החדש. הסתאבותו של זה במחצית השנייה של אותה מאה, ערעור הביטחון והקשיים בתחום הכלכלי, ומעל לכל ידם הקשה של מושלי העיר (וכוח המשיכה של צפת) – כל אלה הביאו להיפוך המגמה. משנות השישים ועד סוף שנות השמונים הסתמנה ירידה מתמדת וחריפה, אשר הקטינה לא רק את חלקם היחסי של יהודי ירושלים בכלל האוכלוסיה, אלא אף את גודלה של קהילתם במספרים מוחלטים לעומת תחילת המאה. בשפל מדרגה זה, מבחינה כמותית, נשארו עוד זמן רב.

3. גודל הקהילה היהודית בירושלים במאה הט"ז

תעודה 1

(ארכיון בית הדין השרעי בירושלים, סג’ל, כרך 68, עמ' 9–11)

[…] אל המושל (בֵּילרבֵּיי) של דמשק […] אל הקאדי של דמשק […] ואל הממונה על ההכנסות (דפתרדאר) של דמשק […]:

ביום 11 לחודש רג’ב שנת 994²⁴ הוגשה פטיציה (עַרז) אל הסף הנעלה של כסאי²⁵ כדלקמן:

מספר הנפשות של עדת היהודים הגרים בדמשק הנצורה וב[מחוזות] שלה אינו ידוע. מסי הג’זיה שלהם אינם נאספים ונגבים כפי שמגיע מהם. יש הרבה אנשים שהם [בחזקת] ‘נמצאים מחוץ לרשימה²⁶ [של החייבים במס]’. יתרה מזו: הג’זיה שלהם אינה נרשמת בהתאם לשריעה הנאצלת ובהסתמך על [דרגות המס] גבוה, בינוני ונמוך. ואילו אלה שנרשמו [ברשימת החייבים במס] לא צוינו תואריהם. הואיל והרישום היה בלתי־אמין לא הופיעו כלל [הכנסות של] בית אל־מאל או הכנסות של נעדרים.²⁷ הם [היהודים] העלימו ושמו ידם [על הכנסות אלה] בינם לבין עצמם וכך אבדו והושחתו ללא הצדקה הכנסות של מסי האוצר (מאל־י מירי). העדה היהודית הנזכרת באה לעירי הנצורה [דמשק] דלעיל ופעמים רבות אמרו את דבר השַׁהאדה,²⁸ קנו שפחות שהן מוסלמיות והביאו להעסקתן [אצלם]. [אולם דבר זה] אסור לאלה שאינם מוסלמים ומפני זאת יש למנוע [את היהודים] מכך. יש לרשום את השכונה ומקום המגורים שלהם, את המשפחה והשבט שלהם ואת גילם בעת המיפקד. יש גם לקבוע את [גובה] הג’זיה שלהם על־פי השריעה הנאצלת. יש לתת לידיו של כל אחד מהם מסמך (תד’כּרה) אישי חתום לפי הפירוט דלעיל שייכתב בו [שמו] יחד עם תיאורו. כאשר יינתן [מסמך זה] לא ייגרם עוד נזק ל[הכנסות] מסי המירי ו[הן] ישולמו במלואן והעסקת שפחות [מוסלמיות על־ידי היהודים] תיפסק ובכך שוב יודגש פיאור הדברים האלוהיים ותושג תוספת רבה ל[הכנסות של] מסי המירי בדרך שהיא דרך השריעה. הואיל וחשוב וצריך להוציא צו שיקבע שוב את כל האמור לעיל יצא צו נאצל שלי לפקוד ולרשום את העדה הנזכרת, לקבוע את הג’זיה לפי השריעה ועל סמך בסיס שיעורי המטבע [לגבייה] שנקבע בשריעה. את הרשימה, את סכומי הג’זיה הברורים שלהם ואת [הסכומים] שלהם שנועדו לבית אל־מאל יש למסור לאוצר המלכותי שלי. הוריתי, כי בהגיע [אליכם] […] בּכּר צ’אוש, תרבה תפארתו, שהוא מן הצ’אושים²⁹ של איסתאנבול, יש לפעול על סמך הצו שלי בענין זה. יש להתחקות ולעקוב כראוי אחר עדה זו. את היהודים שיתגלו יש לרשום במפורט ובבהירות בזה אחר זה, את שמם, תיאורם דמותם וקווי הייחוד שלהם, ופרטים אחדים המיוחדים לגופם ותכונות שנודעו בהן. יש לקבוע לגביהם את שיעור הג’זיה החוקי על־פי הצו שלי ויש לגבות את הג’זיה שלהם ללא פגם. אחר־כך יש לתת לידיו של כל אחד מהם מסמכים (תד’כרה), כפי שהובהר [לעיל], ואז לא יוכלו לנהוג בתחבולות. את כספי הג’זיה שייאספו יש לשים בשק, לחתום אותו, לחתום ולסגור את הרשימות שלהם ולדאוג לשלוח יחד עם כספי הג’זיה אל סף האושר שלי [לאיסתאנבול]. איש שהוא [בחזקת] ‘מחוץ לרשימה’ ושלא נרשם [בעבר] יש לרשום ולהשלים במהירות [את הרשימה]. יש להשקיע מאמצים רבים בעניין איסוף וגביית הג’זיה ו[הכספים] שלהם [שנועדו ל] בית אל־מאל. אין לאבד דקה בעניין הדייקנות [בביצוע הצו]. אשר לך, שאתה הפוקד, הרי לפני שתתחיל ברישום (תחריר) בכל עיר דאג שיוכרז [על כך], כדי שכל יהודי יבוא אל עורך הרישום עד [שלא יחלפו] שלושה שבועות וירשום את עצמו כפי שהוסבר. אם יהיו מי שלא יירשמו ברשימה ויתעקשו או ייעלמו ולא יצייתו לצו הנאצל שלי הרי ציוויתי, כי מפני שהם גילו סרבנות ייגבה מהם מס הג’זיה שלהם בגובה של שלוש שנים שחלפו כעונש להם. יש להקפיד בהתאם לכך ולפעול לפי הדברים [?] ואין לבזבז דקה באזהרה בעניין זה. יש להישמר מפעולה של כל אדם שהוא בניגוד לצו הנאצל שלי. עליכם לדעת זאת ולסמוך על הסימן הנאצל [של החותם שלי]. נכתב ביום השמונה־עשרה לחודש שעבאן בשנת תשע מאות ותשעים וארבע³⁰ באיסתאנבול.

תעודה 2

(סג’ל, כרך 68, עמ' 12)

סיבת כתיבתן של האותיות היא זאת: ניתן צו (פרמאן) לעני³¹ הזה [לערוך] רישום (תחריר) של היהודים הנמצאים בדמשק ובכפופות לה. ניתן צו לעני הזה [לערוך] מיפקד של היהודים הגרים בשכם, בירושלים ובעזה ובכפופות להן. מצטפא הלבלר (כאתב) מונה כמיופה־כוח מטעמנו ונשלח למקומות ההם כדי להתחיל ולערוך את המיפקד. אסור לאף אחד להפריע לו [בתפקידו] ולכן כתב מסמך (תַמַסֻכּ) זה ונמסר לידיו של הנ"ל כדי שיציג אותו בעת הצורך. נכתב באואח’ר חודש רג’ב שנת תשע מאות ותשעים וחמש.³²

העני בכר ג’אוש

תעודה 3

(סג’ל, כרך 68, עמ' 14)

[…] מצטפא הלבלר שקיבל ייפוי־כוח בר־תוקף³³ מטעם בכר צ’אוש, שהוא מן הצ’אושים של השער העליון, בא לפני זמן־מה לירושלים ועמו מכתב של כבוד הוזיר הנעלה סִנאן פאשא.³⁴ [הוא בא] כדי לערוך רישום (תחריר) של התיאורים והשמות³⁵ של העדה היהודית אשר בדמשק ובכפופות לה, וכדי לקבוע את הג’זיה לפי השריעה בהתחשב ב[דרגות המס] של גבוה, בינוני ונמוך. הוא בדק את היהודים של ירושלים בעזרת [בית הדין] השרעי. נוסף על שמונים־וחמישה יהודים ש[מסיהם] היו רשומים ב’דפתר־י ח’אקאני'³⁶ להר הבית נמצאו חמישים־ואחד יהודים במקום שישים היהודים המשלמים ג’זיה בסך שלושת אלפים ושישים פארה מזרחי לאוצר המדינה. רובם באו כעולי־רגל (זיארת) ולא היו תושבים [קבועים], ואלה שנמצאו נעשו עניים מאוד³⁷ הם נרשמו יחד עם תיאוריהם ושמותיהם. חמישים־ואחד היהודים הנזכרים שנקבעו [תשלומיהם לפי דרגות] גבוה, בינוני ונמוך נוסף על הג’זיה שישלמו בכל שנה [ישלמו] גם חמש מאות וארבעים פארה מזרחי [וכך] ייתנו לאוצר המדינה שלושת אלפים ושש מאות פארה מזרחי. סכום קבוע (מקטוע) של ג’זיה שלהם נקבע והוטל על־פי הרישום (תחריר). עסוק בתפילה למען נצחיות ימי האושר הסולטאני. נרשם בעשרים לשעבאן שנת תשע מאות ותשעים וחמש.³⁸

צו הסולטאן קובע, שיש לגבות בכסף שהוא מקובל בסוריה (שאם פארה) ללא כל שינוי. יש לזכור, כי 1 פארה = 2 אקצ’ה. סג’ל, כרך 73, עמ' 69, מיום 28 ג’מאדא אול 1004 (29 בינואר 1596).