¹

קיומו של היישוב היהודי בארץ־ישראל במאות הי“ז והי”ח היה מצד אחד תוצאה של מסירוּת־נפש עילאית ודביקות אמונה בערכים שעטרה המסורת הדתית לארץ־ישראל, לישיבה בה ולמעלותיה ומצד אחר היה קיום זה מותנה בכך שהאומה כולה סייעה לו להחזיק מעמד משום שראתה אותו כנציגה, המקיים בידיה את ‘החזקה’ על הארץ. היה בכך גילוי נוסף למסירות־הנפש של העם היהודי על קדשיו, כי התנאים הפוליטיים – וכתוצאה מהם גם החיים הכלכליים – לא אִפשרו ליישוב זה להחזיק מעמד ללא תמיכה זו של כלל האומה. שהרי אם בכלל הורע מצבם של יהודי תורכיה בהשוואה למצבם במאה הט“ז, הרי על יהודי ארץ־ישראל עברה תקופה של סבל ודיכוי מתמיד. גם השליטים אדוני הארץ היו לרעתם וגם המון העם הועילו להווֹתם. עזרו לכך גם המרידות והמלחמות שהמאה הי”ח עשירה בהן.

אמנם יחידה במינה היא צוואתו של ר' ברוך מזרחי – אביהם־זקנם של רבני ירושלים ר' משה חיים נסים מזרחי ור' ישראל מאיר מזרחי – שנכתבה בשנת ת"ד (1644), שבה דורש המצווה מיורשיו ומצאצאיהם שלא ימכרו, לא ימשכנו ולא ישעבדו את הבתים והספרים שהוא מורישם, אלא יהיו להם לשימוש בלבד. ואם לא יישארו לו יורשים ממשפחתו, הרי הוא מקדיש את פירות־נכסיו לבעלי־תורה:

ואם יבוא שום אדם ח“ו [חס וחלילה] לערער כדי למכר או למשכן בין מהבנים ובני הבנים ובין מבעה”ת [מבעלי־התורה] מעתה הוא מובדל מעדת ישראל ונח“ש [נידוי, חרם, שמתא] כרוך וכל זה הוא בכח התורה, אלא יהיו קיימים עד ביאת משיחנו ב”ב [במהרה בימינו], ואח“כ [ואחר־כך] יחזרו הבתים אלי, וכל זה עשיתי כדי להיות דירה פה ירושלים ת”ו [תיבנה ותיכונן] בביאת משיחנו… והספרים לא ימכרו ולא ימשכנו, אלא ילמדו הם ובניהם וזרעם ע“ס [עד סוף] כל הדורות, ואם ח”ו [חס וחלילה] לא יהיה קיים שום אלה ממשפחתי יהיו קדש לבעה"ת [לבעלי־התורה] ללמד בהם ולא ימכרו ולא יתמשכנו.²

ויש להניח כי רק בודדים נהגו כפי שנהג ר' יצחק הכהן, אחיו של ר' אליהו הכהן האתמרי, שעלה ברגל מאיזמיר לירושלים, וכשפרץ רעב בעיר (כנראה היה זה בשנת תמ"ט) –

כי לא המטיר ה' באותה שנה, ורבים אשר מתו בצמא יותר מן הלחם… והוא היה מוטל ברעב ובצמא, ובאו אצלו חכמים ואמרו שילך לחו“ל [לחוץ לארץ] עד יעבר זעם… והשיב שכוונתו למות באה”ק [בארץ־הקודש], ומה לו אם ימות ברעב או מיתה אחרת?³

ברם זה שכתב בשליש הראשון של המאה הי"ז: ‘כל מי שדר בארץ ישראל יושב בנסיון כל יום’⁴ הביע ודאי הרגשת רבים. ובוודאי לא הגזים מנהיג החסידים ר' אברהם מקאליסק במשפטים הנפלאים שכתב:

כמה היפוכים וגלגולים ומאורעות עידן ועידנים יחלפו על כל אחד מבאי הארץ עד כי מתדיר ליה בה… לא יום ולא יומים, לא חדש ולא שנה… עד יעברו ימי הקליטה… כל הבא אל הקדש צריך מחדש עיבור ויניקה וקטנות וכו' עד פנים בפנים יראה פני הארץ ונפשו קשורה בנפשה.⁵

המצב המדיני והחברתי

במאה הי"ח התגלה ביתר שאת רפיון המשטר של תורכיה, שלא ידעה לבסס את שלטונה ברחבי האימפריה שלה. הממשלה התורכית לא הצליחה להטיל את מרותה על שבטי ערב השונים. בידי השיח’ים ראשי־השבטים נשאר כוח שלטון רב, ומחוזות שלימים היו תחת הנהגתם. השבטים נלחמו האחד בחברו והממשלה לא התערבה ולא השתדלה להשכין שלום ביניהם. הממשלה עצמה היתה במידה מסוימת גם מעוניינת בסכסוכיהם, שאִפשרו לה להשתלט על כולם.⁶

התייר השבדי הַסֶלְקְוִיסְט. שביקר בארץ בשנת 1751, נותן לנו תיאור מעניין ממלחמות השבטים בסביבות ירושלים באותם הימים:

הם [אנשי בית־לחם] מתגרים תמיד בירושלמים, בתושבי חברון וגם בבני המקומות האחרים שכניהם. ורק לעתים רחוקות מצליחים מתנגדיהם [לעזוב את המערכה] בלי שפך דם, אשר יש והוא רב למדַי. לפני חמש או שש שנים ניהלו תושבי בית־לחם וחברון מלחמה כזו, שהשמידה את החלק הגדול ביותר ממיטב התושבים בשני המקומות. סביבת בית־לחם נחרבה לגמרי, זיתיה נגדעו וגזעיהם נראים עוד היום כזכר מכאיב למריבות ההן. בית־הלחמיים אינם הולכים כמעט לירושלים. בכל אופן הם נזהרים שלא להיכנס בשעריה בזמן שהם במריבה עם הרשות שבה או עם תושביה, כי אלה האחרונים ימצאו מיד אמצעים להינקם [בהם] בתוך חומותיה. מאידך גיסא מוכרחים הירושלמים להיזהר שלא להתרחק בשדות בשעת־חירום. בייחוד בימי מאורעות כאלה, די להיות תושב ירושלים כדי להיות אומלל.⁷

אולם חולשת השלטון המרכזי אִפשרה לא רק מלחמות פנימיות בין השבטים השונים אלא גם קשרים ומרידות נגד הפחות, שהיו עושים בפחוותיהם כבתוך שלהם והעלו עליהם ועל הממשלה המרכזית את חמת התושבים על־ידי מעשי עושק ומרוצה. בגליל הצליח ט’אהר אלעמר להקים לו ממשלה עצמאית כמעט (1735–1776) והממלוךּ עלי ביי מרד בתורכים (1768–1773) והתנשא להקים ממלכה שתאחד את מצרים וארץ־ישראל.⁸ עקב הסכסוכים התדירים והמרידות התכופות רבו השודדים בארץ, הופרע הביטחון, החיים והרכוש נעשו הפקר. הסכנה ארבה על כל צעד. ממערב לירושלים הטיל אבו גוש את אימתו.⁹ ובארץ בכללה שוטטו שודדים שבזזו עוברי־אורח, יש שהיו מתנפלים על כפרים שלימים. אנו מוצאים בספרי שאלות־ותשובות מאותו הזמן כמה וכמה ידיעות על המצב הפרוע בארץ בימים ההם. אנו שומעים על הריגתם של שני רוכלים מיהודי ירושלים בתֻרמֻס עַיּא,¹⁰ על שיירה שהלכה ממצרים לירושלים שהתנפלו עליה ושדדוה והרגו שניים ממנה,¹¹ על שניים שנהרגו בקירבת גילה (בית ג’אלא)¹² ועל עוברי־דרכים שהיו משתדלים להילוות לשרים מפני החשש לחייהם.¹³ שאלה אחת שנשאל ר' משה נסים חיים מזרחי ראש רבני ירושלים (תק“ה–תק”ט) מפיצה אור בייחוד על מצב הביטחון בכפרים. וכדאי להביא ממנה דברים במקורם:

ראובן ושמעון שניהם היו בכפר אחד, וזה ימים שבאו שוללים על הכפר לשלל שלל ולבוז בז… ונכסי ראובן היו בבית א' מהגויים אנשי הכפר, וכשראה הגוי שהיו נכסי ראובן אצלו שהשוללים באו לכפר והתחילו לשלל ולבז. לקח מה שהיה יכול… וברח והניח בביתו קצת ממטלטלי… וגם הניח נכסי ראובן כשברח, וכראות שמעון שהגוי הניח נכסי ראובן לשוללים, חס על ממונו של ראובן שהיה שוה יותר ממאה גר'[וש] נתן נפשו להציל ממונו של ראובן, וכשחזר… להציל את שלו מצא שכבר שללו אותו השוללים.¹⁴

כפי שיש ללמוד מן הידיעות הללו, חוסר הביטחון בארץ הוא שגרם להתרוקנות הכפרים מן היהודים.

בירושלים עצמה פרצה מרידה בתחילת המאה הי“ח וגרמה רעות רבות ליהודים. בשנים תס”ג–תס“ו לא נתנו לפאשא להיכנס בשערי־העיר, עד ש’בא מן המלך שַׂר אחד חזק ואמיץ עם חַיִל גדול‘, והעיר נכנעה לאחר ש’חשובי העיר’ משכו ידם מן המרד.¹⁵ שַׂר זה ‘הכביד עולו על כל בני העיר ישמעאלי’[ם] וערלים ולהבדיל יהודים'.¹⁶, הוא ‘חמס ורמס לא הניח אחד שלא גזל אותו. אפילו את היהודים למי שידע שהוא עשיר תפס אותו והוכרח לשחד אותו בממון רב’.¹⁷ עשירים מבין הספרדים עזבו את ירושלים וברחו על נפשם.¹⁸ והיהודים האשכנזים, שהיו בדרך־כלל עניים מרודים, סבלו אז קשה מידי נושיהם המוסלמים.¹⁹ המאה הי”ח מתחלת אפוא במאורע מדיני אשר הסב רעות רבות ליישוב היהודי הדל בירושלים. ברם כנראה צדק ר' משה חגיז כשציין בתור מִפנה לרעה בחיי היהודים בירושלים את שנת תמ"ט (1689). הוא כותב:

מיום שהוסרה המצנפת והורמה העטרה מעל ראשי הוא הגאון… מר זקני מוהר“ר [מורנו הרב רבי] משה גלאנטי… שנתבקש בישיבה של מעלה בא”ך לשבט התמ"ט. לא שלותי… ויבוא רוגז הטלטול לכל הדרים בארץ ההיא.²⁰

באותה שנה ‘קרא ה’ לרעב‘,²¹ אולם המִפנה חל עקב הריפורמה בהיטל המסים ובגבייתם שהנהיג הווזיר הגדול כֻּפרִליזאדה מצטפא פאשא בימי וזירותו המעטים (מסוף אוגוסט 1689 עד אוגוסט 1691). עד ל’הסדר החדש’ שלו היתה כל קהילה משלמת את הח’ראג‘, כלומר מס־הגולגולת. סכום כולל. אולם לפי ‘ההסדר החדש’ שהנהיג נגבה המס מכל יחיד החייב במס זה. העני היה צריך לשלם אלתון אחד = זהוב הונגרי = בערך 3 אריות = 5 פלורינים; הבינוני – כפליים מזה והעשיר – כפליים מן הבינוני.²² והנה באיגרת שנכתבה באייר תנ"ה (1695) אל ר’ בנימין כהן רבה של רג’יו ושעליה חתומים שבעה מרבני ירושלים, שהיו כנראה ‘שבעה טובי העיר’, כלומר מנהיגי הקהילה הספרדית, אנו קוראים, בין השאר:

על אלה חשכו עינינו וכלו מדמעות מצעקת העניים ואנקת האביונים המסורים למות בכל שנה ושנה בצרה כמבכירה שנתחדשה זה ה' שנים במצות המלך יר“ה [ירום־הודו] על כל מדינות מלכותו לשנות ערך הכראג’ה [=ח’ראג‘] וכסף גלגלתא, והדת ניתנה בכל עיר ועיר שימנום לגולגלותם א’ לא' וכל איש ואיש יתן בעד ראשו ה' אריות וחצי ואין נקי מזה אפילו הדל שבדלים, והעניים מרודים נחבאים ויחפרום ממטמונים ויסחבום ויכום בהכאות ויסורין קשים, וצעקתם בוקעת ועולה בוקעת ויורדת ואין מציל… ועינינו רואות וכלות אליהם. ואפעפ”י [ואף־על־פי] שהק"ק מפסידים בהלעטות ושוחדות יתר ממאתים אריות לשנה לבל ימיתון תחת השבט, אבל לפרוע בעדם אין לאל ידינו, כי הם רבים, ופקוח נפשות רבות בדבר.²³

הכותבים מודיעים: ‘כי ירדה עיר קדשנו במורד השברים, ממושכנת וחייבת לגויים סך כ"ה אלף גרוש בנשך נושך כחוויא והרבית אוכלת בהם יותר מעשרים למאה’.²⁴ ובכן נוסף לסבל שעבר על העניים מדי שנה באותם שבועות ששהה גובה המסים בעיר, הלכה הקהילה הספרדית ושקעה בחובות שגדלו והלכו גם עקב הריבית והריבית־דריבית שנתוספו על הקרן. מרידת המוסלמים הירושלמים בשנים תס“ב–תס”ו הוסיפה על הסבל. הנושים המוסלמים מצאו להם אז הזדמנות לסחוט מן הציבור, ובכל האמצעים, כל כמה שניתן לסחוט. באיגרת־השליחות שניתנה לשליחים בשנת תס"ד לשליחים ר' אברהם רוויגו ור' חיים חזן אנו קוראים:

אם אמרנו נספרה את כל תלאותינו. לא יכילון מגילות קינות, כי רבו משערות, סערות הזמן הולך וסוער ותגרת הנושים בנו חמשים אלף אריות, בנשך אשר ישך על חד תלת… כי הנושה בא לקחת את נשי“ו ואת ילדיו [כלומר את הקרן ואת הריבית – ע”ש] ואין כסף נמצא, עלה עשן באפו ואסף כל עם הקהל במשמר צר בית הסוהר ואחז בתי כנסיות ובתי מדרשות בחותם צר ומר, כי אין שופט בארץ… ופרקו עול מושל ואיש הישר בעיניו יעשה… והוכרחנו יחד עני ואביון אפי'[לו] מוכר [!] את כסותו למלאת ידי האדירים להרויח זמן הפרעון.

הכותבים פונים אל הנמענים וקוראים:

קומו השרים נודו שינה מעיניכם, לא כן עתה כלפנים, כי אם צרה ותוכחה היום, כי באו בנים עד משבר וכח אין, התאזרו חיל משום פקוח נפש, ומהרו עלו [אולי: עשו] פדיון שבויים ממש.²⁵

דברים דומים כותב ר' חיים חזן:

ראיתי בני עליה העם היושב בה נשוא עול ברזל ומקל שוקד דדרו באגדא, כקטון כגדול סבי דאזלי אתיגרא מזדים אכזרים… הלא כל הארץ אבל[ה] אומללה כולה… ההפך עליה בלהות… עשו בה דיורין רישי אומין תתרין ואנפרין, ופשטו ידיהם באדירים, אפילו תימא רבנן. חד חד נחית דמפיק ודחיק… לבלע ולהשחית ישראל שנטפל לו נכרי האוכל אוכל ראשון… וברוב חילו תשיג ידו לחטוף פירות… כל ראש לחלי וכל לבב דוי, וכל ראשי אברים עטופים וקשורים לקבל צרורות.²⁶

ממשפטים אלה. שהם צירופי לשונות שונות, אנו שומעים שהנושים לא נמנעו מלהכות במקלות גם זקנים וגם תלמידי־חכמים, הם פרצו לבתיהם של היהודים ואכלו שָׁם את שמצאו. לשם זהירות עטפו יהודים את חלקי גופם העשויים להיפגע ממכותיהם של אלה. בהמשך דבריו אנו מוצאים אישור לדברים שבאיגרת־השליחות, שהובאו לעיל:

ועוד זאת רעה חולה הנה באה ונהייתה, ויהי בימי אחז שאחזו בה כנסיות ובתי מדרשות וחותמיהן ניכרים… ונוסף גם עוד לאסוף השרידים וכל חלוש שבא אסירים בקושרות ונשאר העולם שמם, וכל השערים נעולות שבועות שתים, ועמדו כל העדה להיות כל איש מוכר את כסותו למלאת עזרה בצרות.²⁷

מכאן ברור שכלאו את ‘הקהל’ במאסר וסגרו את בית־הכנסת ובתי־המדרשות. מצב זה נמשך שבועיים, עד שריצו איך־שהוא את הנושים. כך היה המצב הן של העדה הספרדית והן של העדה האשכנזית. ר' גדליה מסמיאטיץ כותב אף הוא:

והיו תופסים אותנו בעד החובות ועד שלא יצאנו מן התפיסה של ב“ח [בעל־חוב] אחד בא ב”ח [בעל־חוב] אחר לתפוס בעד החוב שלו… אבל אחר שנתרבו החובות הוכרחו ליתן כסף פרנסתינו לישמעאלים בעד החובות שלהם להשתיק כדי שלא יתפסו אותנו.²⁸

ניחן לומר כי ‘ההסדר החדש’ של המסים היה גורם להתחלת תקופה של התעללות ביהודים. על היישוב היהודי בירושלים עברה במשך כשלושים וחמש שנה פרשה ארוכה של נגישות ועלבונות, גזירות ורדיפות, שרפתה החל משנת תפ“ז (1727), כפי שנראה להלן. בתקופה זו הם טעמו בעיר בירת אבותיהם את טעמה של הגלות המרה ביותר ואפילו עולי גולה דוויה הרגישו באופיה המיוחד של גלות זו. ר' גדליה מסמיאטיץ, שהיה מבני ‘החברה הקדושה’ של ר' יהודה חסיד, ואשר יצא את ירושלים בשנת 1706, כנראה, קובל: 'ואנו סובלים שָׁם צרות רבות אשר סבבונו מדי יום ביום צרה תקופה [צ”ל: תכופה] לחברתה ונמצא שגלות המר הוא קשה מאוד ועיר אלקינו מושפלת עד שאול תחתיה‘.²⁹ יש לציין שאם בכלל עברה לתורכיה השיטה המוסלמית הקדומה של הפליית ה’כופרים’ לרעה, הרי גברה הפליה זו במאה הי“ח, ותוצאותיה הקשות ביותר חלו בירושלים. כבר בשנות השישים למאה הט”ז דנו בקושטא על התלבושת היהודית, ור' משה מפראג, בעל ‘דרכי ציון’ (החיבור נדפס בשנת ת"י), מזהיר את קוראיו המתכוונים לעלות לארץ־ישראל שלא יקחו אתם שום בגד צבוע ירוק, כי סכנות צפויות לאיש שיימצאו אצלו בגדים ירוקים.³⁰ דברים מפורטים על ההפליה אנו קוראים אצל ר' גדליה מסמיאטיץ:

והספרדים הולכין גם כן בעטוף הראש, אבל אינו רשאי לעטף בגוון ירוק, ולא בעטוף גוון לבן, אבל אפי'[לו] הכי הולכין בשבת בעטוף לבן ועושין בקצהו מעט מצבע אחר להיכר… וכובע שבראשם יש הפרש גדול בין היהודים ובין הישמעאלים, כי היהודים הולכין בכובעים גבוהים, אבל הישמעאלים הולכין בכובעים נמוכים… כי כן הוא חוק מן ישמעאל שילכו כל אומה בלבוש השייך לה, כדי שיהא היכר בין כל אומה ואומה. וכן במנעלים יש להם היכר והבדל בין האומות, כי היהודים הולכים במנעלים צבועים מיני צבע שקורין ‘בלא’ או ‘טונקיל בלא’, אבל הערלים הולכין במנעלים צבועים אדום וכלם אינם יכולים לילך בצבע ירוק שקורין געל, כי הישמעאל הולך בזה הצבע.³¹

בשנת 1702 נתחדשה גזירה בעניין התלבושת. הווזיר הגדול דלטבן פאשא אסר על היהודים ועל הנוצרים לנעול מכאן ולהבא סנדלים צהובים, כובעים אדומים מקושטים בפסים לפי האופנה התתרית ולבסוף התיר להם לכסות את הראש והרגליים רק בארג שחור או בעור שחור.³² כתוצאה מגזירות דטלבן בא קאצ’י לירושלים.

גזר גזרות חדשים… שלא ילך שום יהודי בבגדי לבן בשבת, וכן המנעלים של יהודים יהיו בלא ברזל למטה כנהוג, ועטופים של הראש יהיו שחורים ולא של צבע אחר, וגם שילכו היהודים בכובעים הגבוהים כמנהג היהודים… וכן גזר שאם יפגע איזה יהודי את ישמעאל, ואז ההכרח להטות לאיזה צד, וגזר הוא שלא יטה לצד ימין, רק לצד שמאל.³³

אמנם, על כך שהיהודי מוכרח לסור הצִדה בהיפגשו במוסלמי היה מי שקבל כבר זמן ניכּר לפני־כן;

כי האומות מזלזלים בנו כ"כ [כל כך] עד שאינם מניחים אותנו ללכת ברחובותינו. אלא צריך היהודי לירד מן המסילה כדי שיעבור הגוי, ואם הישראלי אינו יורד מעצמו מורידין אותו למטה בעל כרחו, ובפרט הגזרה הזאת היא מצויה בירושלים יותר משאר ארצות.³⁴

אולם קובלנתו של ר' גדליה מסמיאטיץ היא חריפה בהרבה:

והיינו ללעג וקלס בין העמים שהיו הולכין בכוון נגדנו כדי שנטה לצד שמאל, והיינו לשחוק ביניהם, וגם הלכו בכוון והטו אזנם לשמע אם היהודי מכה במנעלים, דהיינו ביתדות של ברזל אשר תחתיהם, ברצפת האבנים אשר ברחוב העיר.³⁵

אמנם האיסור על הבגדים הלבנים בשבת לא נמשך זמן רב. ר' גדליה מסמיאטיץ מספר שהקאצ’י הזה הבאיש את ריחו בעיני המוסלמים שבעיר והם עמדו על כך שהיהודים ילבשו בגדים לבנים בשבּת. אגב אורחא הוא מעיר שזאת עשו לא מאהבתם את היהודים.³⁶ אפשר אפוא כי גם שאר גזירותיו של קאצ’י זה בטלו.

בין מעשי ההתעללות היה גם מקרה זה: אירע שכלב נכנס להר־הבית ויצאה פקודה להרוג את כל הכלבים בעיר,

היו מכריחים את יהודי הנמצא ברחוב להוציא כמה כלבים זה אחר זה, דהיינו, כשהוציא את אחד והניחוהו לילך לדרכו, ופגע בו ערבי אחר עם כלב מת ונתן גם כן שיוציאו וכך כמה פעמים… וכשהיה איזה יהודי גורר את הכלב מת היו הנערים ערביים רצים אחריו ומשחקים בשחוק והוללות.

ולבסוף הכריחו את היהודים לספק כלבים: ‘והיינו מוכרחים ליקח כלבים מן הערביים, והם הטריחו עצמם למצוא ובעד כלב חי אחד היו נותנים ר"ט [רייכסטאהלר] א’, והלואי שימצאו'.³⁷

אסור היה ליהודי לעמוד על כבודו.

כי אין לנו רשות להרים יד על אומה ישמעאלים… ואם הוא נותן הכאה לבר ישראל אז הוא הולך בתחנונים, אבל לא שידבר נגדו פן יוסיף להכותו מכה רבה, כי נקלה הוא בעיניו.³⁸

מאסרים ותפיסות בגלל מסים וחובות ומתוך שאיפות בצע של צרים צוררים היו מעשים ככל יום: ‘מי שאין לו ליתן המס תופסין אותו ומוכרחין לפדות אותו מן קופות הקהל’.³⁹ נשיא הספרדים (כלומר: הפרנס) נאסר על שהלך לקברו של שמואל הנביא ללא רשות מן הדיין עצמו אלא ממשרתו.⁴⁰ הנה כותבים מירושלים: ‘והבע"ח [והבעלי־חובות] מררו את חיינו בעבודה קשה, בתפיסות ומכות נמרצות, מלבד שארי אילי הארץ, שהם צוררים דורסים ואוכלים’,⁴¹ חובות הקהילה הספרדית עלו בשנת תס“ז ל־60 אלף אריות.⁴² בשנת תס”ו לערך אירע דכר בעיר שאין אנו יודעים את פרטי עניינו. ר' משה חגיז כותב על כך כדלקמן:

כי באמת שמועות יבהלוני… שכפי הנראה גזרה יצאה מאת המקום תכבד העבודה על האנשים הצדיקים אלו הן הגולין והלוקים… ובפרט כי תוך לעיר עצמה לא יבצר אחד מעיר פרוץ בן יומו… ערוך מתמול תפתה שבא וטמא את הארץ. ובכח דלטורין שלו רצה להשתרר בקהילה הקדושה שלא לשם שמים. כי גם זה הארור היה גרמא בנזיקין עד שהגיעו הדברים שגדולי ישראל רבני גאוני העיר הם המה עיני העדה המפורסמים יצאו והלכו להם וירדו מצרימה.⁴³

לפרק זמן זה מתייחסים דבריו של ר' גדליה מסמיאטיץ שהובאו לעיל: ‘ובזמן הזה ברחו הרבה ספרדים עשירים מן ירושלים וישבו להם במקומות אחרים’.⁴⁴ לפי דבריו היתה כרוכה בריחה זו בדיכוי המרד בעיר על־ידי ‘הפאשא החזק’ ו’החַייל הגדול' שהביא עמו. על פאשא זה הוא כותב, כאמור לעיל, כי לא הניח אחד שלא גזל אותו, אפילו את היהודים (שלא השתתפו כלל במרד). למי שידע שהוא עשיר תפס אותו והוכרח לשחד אותו בממון רב.⁴⁵ דבריו של ר' משה חגיז על אותו ‘פרוץ’ ש’רצה להשתרר בקהלה‘, ואשר ‘היה גרמא בנזיקין’ הם סתומים. בצדק ציין א’ יערי שהדברים מכוּונים נגד הפרנס חיים ערוך אשר עליו ידוע משהו משטר אחד שחתם בח' בניסן תס“ו לטובת 'הנבון ומעולה כה”ר מיוחס בכ"ר שמואל'. בשטר זה אנו קוראים:

להיות שמיום בא השר הצורר השחית והתעיב בעלילות מצעדי גבר על כל פרט ופרט… ידו פרש צר לאכול לחם חמס… הנה ברורי העיר הם ראו דחמירא סכנתא. וכל הנמצא… נתפס במצודת הצר… ע“כ [על כן] האנשים האלה… אשר היו לי לעזרה בצרות הק”ק באו במערות צורים להסתר… וכל איש מהם… נחבא הוא אל הכלים, עם שנודע לפנים בישראל פעה“ק [פה עיר־הקודש] ברית כרותה, כי כל הפסד שמגיע לברורי הק”ק מוטל על הק“ק, כי בסיבת טיפולם בצורכי ציבור פקיע שמיהו… והזק מצוי… ע”כ [על כן] תקון רבנן וכל עם הקהל למען ימצאו אנשים משגיחים על צורכי צבור שיהיה ההפסד מוטל על הק“ק… ותהי לחק משפט… ואני… ראיתי כי בהיותם נסתרים רעה יוצאת לק”ק, כי אין נמצא לעזרה, ואני יחיד בנגעים… ע“כ [על כן] קבצתי ראשי עַם בליל מוצאי שבת במקום מוצנע ובכללם היו ברורי העיר, וחליתי פניהם לעמוד על עמדם לצאת החוצה כמשפטם הראשון… והיתה תשובתם שמ”מ [שמכל מקום] טוב להיותם נעלמים מן העין ולא יפסידו הק“ק… ואמרתי להם, כי הייתי רוצה ללכת אצל מאומיט אגה… להתרפס לפני רגלי הסריס הגדול אשר הוא אהוב לשר למען יחלה פני השר לבל ישלח ידו על שום א' מהברורים… ובכן באותה הלילה לקחתי ט”ו זהובים מהברורים, והולכתים לגויים הנז‘[כרים] והבטיחו לי כמה הבטחות, ובכן אמרתי להם נכון לבכם בטוח צאו ובאו ואל תחושו להפסיד… ובכן עמדו עמי בכמה מעמדות, ולא היו ימים מעטים וקבצתי מעמד בליל מוצאי שבת ולמחרת ביום ראשון בעו“ה [בעוונותינו הרבים] תפס השַׂר להנכון ומעולה הר”מ [הרב מיוחס] הנז’[כר] מבלי שום דבר פשע, ונלאיתי לשאול בפתח השַׂר מה פשעו ואין מגיד, כי אם הבה דמים, ובכן הפסיד סך קמ“ו טור'⁴⁶ בין השר וכל משרתו… הן עתה… אני מוסר כח יפה ויכולת מספיק ורשות גמורה… ביד הנבון ומעולה כה”ר מיוחס בכ“ר שמואל ה' להתפרע סך קמ”ו טור' הנז'[כרים] שהפסיד.⁴⁷

לפנינו אפוא תיאור חסר פניות המאשר את התיאורים שהובאו לעיל בדבר המצב ששרר בירושלים בשנת תס“ו (1706) בזמן דיכויה של המרידה. אין אנו יודעים מדוע יצא רוגזו של ר' משה חגיז על הפרנס. מדבריו משתמע שחיים ערוך זה נתמנה לפרנס לא על־ידי הקהילה, אלא הוטל עליה מן החוץ. בכך ניתן להסביר את העובדה שלא כראשי־הקהילה האחרים שהתחבאו התהלך הוא בריש־גלי ולא חשש שמא יֵאסר. אפשר כי לפרק־זמן זה, ולא לתקופת חורבן בית שני, התכוון ר' רפאל מיוחס בכר שמואל כשכתב בשנת תקכ”ב: ‘יען זמן קדמון חרבן ירוש’[לים] היה ע"י [על־ידי] שהשרים כל שעה היו מסירי‘[ם] פקידי’[ם] ומשימים חדשים ולוקחים ממון רב'.⁴⁸

שנות סבל ופורענויות קשות היו גם השנים תע“ב–תע”ד. הנה כותב אחד שהיה שליח־ציבור ‘בבית הכנסת הגדולה מק"ק ספרדים’ בירושלים על צרות ירושלים:

האחרונות משכחות את הראשונות… דעדו עלן ממכת בצורת ויוקר השערים, ואחרון הכביד צרת הצר הצורר מושל העיר בשני'[ם] תע“ב, תע”ג ותע“ד… לא נותר ממנו איש שנכווה [כנראה צ”ל: שלא נכווה] מגחלתו.

הכותב מספר עוד שאותו מושל תפס את בנו, והוא נאלץ לבזבז ‘כמה ממון’ שלקח ‘ברבית מן הגוים לערך נ’ למאה, כדי להציל נפש א' מישראל'.⁴⁹

הקלה מסוימת באה בסוף אותו פרק זמן על־ידי הכספים שהביא משליחותו ר' אברהם יצחקי ראש רבני ירושלים וכן על־ידי פעילוּתם של עסקני־הציבור בקושטא למען פרעון החובות של הקהילה. על כך אנו קוראים באיגרת שנכתבה בשנת תפ“ז: 'והנה לימים ראשונים קרוב לט”ו שנה נעשית גוביינא… סך רב ועצום מכל המדינות מערי טורקייא ומערי פראנקייא ממזרח שמש עד מבואו‘, ועל־ידי כך ‘היתה הרוחה לפרוע לבעלי חובות’.⁵⁰ שליח מטעם ‘פקידי ארץ ישראל בקושטא’ שילם בשנת תע“ד לנושים 34,000 גרושים.⁵¹ ושוב באו פורענויות קשות בתחילת שנות העשרים. שנת תפ”ב היתה שנת־בצורת. בשנה שלאחריה בא לירושלים כמושל יוּסֻף פאשא, שהעליל על היהודים שהם ‘משמתים ומאררים’ את המוסלמים שלוש פעמים ביום, ומכנים אותם ‘עַם הדומה לחמור’, ואסר את ר’ משה מיוחס, שהיה ‘פקיד’ הקהילה, כלומר הפרנס שייצג את הקהילה בפני השלטונות, ודרש ממנו שיינתנו לו תשעים ואחד אלף גרוש במשך תשעים ואחד יום.⁵² לפרק־זמן זה יש לייחס את דברי־קובלנתו של ר' משה חיים נסים מזרחי:

והכלבים עזי נפש, הן הנה הב"ח [הבעלי־חובות] רודפים אחרי לומדי תורת ה', מהם תפשום ונתנום בבית הסהר, בית הדמים. ואפילו קטן היודע לגולל בתורה מחפשים אחריו בחורים ובסדקים… שם ישבנו גם בכינו, במקום חשך וצלמות עד שנהפכו פנים לירקון, ועל כל זה חמתם עד שבדקו אחרינו ומצאונו, ונתנו אותנו בבית כלא ובכבלי ברזל על צוארינו ימים כימים.⁵³

וכמה פעמים ענו בכבל רגלי מקום אשר אסירי המלך אסורים, אסירי עוני וברזל, לא יום ולא יומים.⁵⁴

ואפשר כי לימים אלה יש לייחס את המסופר כי ‘כל הק"ק נתפסו במאסר’.⁵⁵ בפרק זמן זה ברח רבה של ירושלים ר' אברהם יצחקי לחברון, ‘מפני החשד, מפני הלסטים רשעים בלבותם’.⁵⁶ ברחו מן העיר גם אחרים, וביניהם כותב הדברים שלפנינו: ‘כשושנה בין החוחים הקיפונו קוצים כסוחים, ויתר מהשלמים הר"ה נסו, כי מנוח לנפשם לא מצ[א]ו’.⁵⁷ הכותב רומז כנראה למקרה רצח בעיר, ששימש אמתלה להתעלל ביהודים ולסחוט מהם כספים:

זה עם לא היה שותים במזרקות קצ“ף דמן של ישראל, על כל דבר פצ”ע שואלין ודורשין כדרכן ושלא כדרכן חמ“ס. בפש”ע כל הורג נפש וכל נוגע בחלל הלא ימצאו יחלקו שלל.

ולפיכך, ‘זקנים אשר הגיעו לגבורות גם בחורים בשק"ם בשמלותם’.⁵⁸

פרשת הסבל של קהל האשכנזים בירושלים עד שנחרב בח' בחשוון תפ“א (1720), כששרפו הנושים המוסלמים את בית־הכנסת שלהם, תוארה במחקרים שונים, ואין אנו באים לדון בה מחדש. נציין רק את עיקר הדברים: מצבם של האשכנזים היה חמור בהרבה מזה של שאר היהודים בעיר. חייהם היו תלויים לגמרי בתמיכה החומרית מן החוץ. מחוסר ידיעה של הלשונות המתהלכות בארץ לא קיימו כל עסקים עם הסביבה הלא־יהודית. גם הקומוניקאציה עם היהודים האחרים שבעיר היתה קשה להם. שהרי הם דיברו יידיש, שפה שלא היתה מובנת ליהודים דוברי הספאניולית או דוברי הערבית. כלפי השלטונות לא היו כנראה עדה לעצמה. המסים הכוללים, פרט למס־הגולגולת, הח’ראג‘, שולמו על־ידי ה’קהל’ הספרדי. ה’קהל' האשכנזי מצדו היה משתתף בהוצאות אלה בסכומים מסוימים שנתן ל’קהל' הספרדי, תוך התפשרות אתו. באיגרת של ראשי האשכנזים משנת תס”ו אנו קוראים:

גם היה לנו מקדמת דנא משנים קדמוניות פשר עם אחינו הק“ק ספרדים ליתן להם לסיועת הוצאת הק”ק כסדרן מדי שנה בשנה שני מאות אריות ולא יותר, ועתה זה שלש שנים אשר הוכרחנו לעשות פשר חדש ליתן להם לסיועת הוצאות הנ"ל מדי שנה בשנה אלף אריות⁵⁹

לפי איגרת מאוחרת יותר, משנת תצ“ה, של ‘פקידי ירושלים בקושטא’, היתה ההתפשרות בשנת תס”ד על סכום של 750 גרושים⁶⁰. אפשר אפוא שהאשכנזים כותבי האיגרת הגזימו במקצת, מטעמים מובנים, ואפשר משום שמנהיגי הספרדים ‘על העתיד לא נתרצו בקצבה זו [של 750 גרוש] והניחו מקום הוספה’.⁶¹

הרכב ההנהגה של קהל האשכנזים היה דומה לזה של קהל הספרדים. בראש הקהל עמד פרנס ולידו מועצה שהיתה מורכבת כנראה משבעה חכמים, ועוד אחד ששימש כסופר הקהל. באיגרת שנכתבה בתחילת שנת תע“ג. בקשר ל’פשר' עם הנושים המוסלמים שעמד להיעשות, מדובר על הפרנס ר' אברהם כיפילי, שהוזמן לשם כך לבוא לקושטא. מסתבר כי הפרנס היה העָרֵב בפני המלווים על ההלוואות. אפשר שעל שמו ניתנו ההלוואות לקהל. אשר למלוות שניתנו לקהל הספרדי, ניתן להסיק מתעודה מסוימת שהם ניתנו ל’הקדש העדה היהודית הספרדית' ( وقف طائفة يهود الافرنج) שהוואכיל (כלומר, הממונה) עליו היה בוודאי פרנס הקהל.⁶² אפשר שבדומה לכך היה הנוהג באשר למלוות לאשכנזים, ומשום כך כונה הפרנס בכינוי ‘כיפיל’ (כָפִיל), שמשמעו ‘עָרֵב’.⁶³ אגב אורחא ידוע לנו מאותו פרק־זמן בערך על ‘כיפילי’ אחר ושמו יוסף, שהיה מזדמן אצל ה’שרים‘.⁶⁴ בשנים 1711–1714 התנהל משא־ומתן בקושטא עם הנושים המוסלמים על הסדר החובות, ואכן הגיעו ל’פשר’ מסוים, אבל הוא לא בא לידי ביצוע משום שלא היתה היענות מספקת מצד הקהילות האשכנזיות שבחוץ־לארץ.⁶⁵ לפי ההסדר היו הנושים צריכים לוותר על הריבית, כי ה’הלכה' המוסלמית אוסרת את הנשך גם מכופרים. נראה כי המלווים המוסלמים למדו לעקוף את האיסור. בשטר אחד שלפנינו אנו קוראים על חפצים שונים ומחירם שכביכול קנו היהודים הלווים מאת המלווים.⁶⁶ מששרפו המוסלמים את בית־הכנסת של האשכנזים, נאלצו שרידי האשכנזים בעיר להתחפש כספרדים, מפחדם להיראות כאשכנזים. הנושים המוסלמים נטפלו אל קהל הספרדים בטענה שאלמלא נתנו לאשכנזים להתפלל בבית־הכנסת שלהם היו הם בוודאי משתדלים לשלם להם את חובותיהם. וכפי הנראה היה על קהל הספרדים לרצות ולפייס את הנושים. הנה אנו קוראים באיגרת של ‘פקידי ירושלים שבקושטא’ שנכתבה בשנת תצ”ה (1735):

והגוים בעה"ח [בעלי־החובות] שרקו ויחרקו שן על הספרדים שמאבדים את ממונם. שאלו היו נועלין דלתות ההיכל בפניהם היו רצים ברצי כסף… מלבד עלילות אחרות העלילו עלינו שבני ספרד הם עֲרֵבים לבני אשכנז, וסכום רב פרענו בעדם.⁶⁷

לא ברור לנו מה היה היסוד לטענה אחרונה זו. אפשר משום שהעֵדה האשכנזית לא היתה מוכרת רשמית. מספר האשכנזים בעיר היה אז, לפי איגרת זו, שבעים נפש.⁶⁸ כשלוש שנים לאחר־מכן, בשנת 1738, אמר יהודי ‘המדבר היטב אנגלית’ לנוסע ג’וֹנַס קוֹרְטֶן (Jonas Korten) כי בעיר כמאה יהודים מגרמניה, מדנמרק, מהולנד, מפולין ומארצות אירופה אחרות המדברים Teutsch, כלומר יידיש.⁶⁹

האפוטרופסות של ‘פקידי ירושלים שבקושטא’

ראינו לעיל, כי במחצית הראשונה של שנות העשרים היה המצב בירושלים קשה מאוד. קהל הספרדים היה שקוע בחובות. חובותיה של כוללות ירושלים, כלומר של הקהילה הספרדית, גדלו משנה לשנה. והנה, מחשש שמא יארע לקהילה הספרדית מה שאירע לקהילה האשכנזית החליטו דבּרי היהודים בקושטא לקחת את ירושלים תחת אפוטרופסותם. הם השיגו מאת הסֻלטאן אחמד השלישי (1703–1730) ‘ח’ט־י שריף’, כלומר פקודה ב’כתב ידו של המלך בעצמו'.⁷⁰ בפקודה זו ציווה הסֻלטאן להפסיק כל מעשי־חמס בעיר:

ותנתן דת לא ישמע שוד ושבר אשר הם שוברים… זולתי כל אחד יטול שכרו כפי האורדי"ן אשר נעשה בזמן קדמון… והאיש אשר יעשה בזדון לבלתי שמוע דמו בראשו.⁷¹

מאת הווזיר הגדול הושג פִרמאן שחִייב את בעלי־החובות להסכים להסדר שלפיו ישולם החוב של 60,000 גרושים במשך עשר שנים ללא ריבית. לשם כך נשלח לירושלים קאפיג’י באשי, ונלווה אליו ‘יהודי מֵבין דבר’. כפי הנראה היה זה יהושע כלב, ה’פקיד' הראשון שנשלח לירושלים מטעם ‘ועד פקידי ירושלים שבקושטא’ כדי לנהל את ענייני הקהילה. ההֶסדר נעשה לפני הקאצ’י בירושלים. השתדלן בקושטא היה ‘הגביר החכם המרומם, שלשלת יוחסין וגזע ישישים כמה"ר [כבוד מורנו הרב] מרדכי אלפאנדארי’. כמו כן הוסדרו אז התשלומים לשררות המקומיים. לפי הֶסדר זה היה על הקהל לתת ‘לגוים אילי הארץ ולמצות הנהוגות חק בל יושבת סך שלשה אלפים גרוש מדי שנה’.⁷² ‘ועד פקידי ירושלים שבקושטא’ בהרכב של שבעת חברים וועד רבנים שהוקם על־ידו החליטו לשלם את החובות ולבסס את קיומו של היישוב היהודי בירושלים על יסוד היטל קבוע, שכל יהודי באימפריה התורכית ומחוצה לה המשתכר ‘ארבעים חתיכות לשבוע [דהיינו, גרוש] לצורך פרנסתו שיתן חתיכה אחת שקורין פלאקה מע“ש לע”ש [מערב שבת לערב שבת], לקופה של צדקה לשם עה"ק [עיר־הקודש] ירושלים’. גבאי ארץ־ישראל שבקהילות נתבקשו להתחייב ‘בעד כוללות עירם לתת כסף הקדשים בעד נדבות הפארה [היינו, חתיכה; והיינו פלאקה] סך קצוב לשנה’ והם יגבו מהפרטים ‘על ידי על יד’.⁷³ ואכן הסדר זה הונהג על־ידי ‘רוב העולם’. זאת אנו שומעים משאלה שנשאלת בשנת תצ"ט:

מעשה שהיה כך היה שזה עשר שנים שבא שליח מצוה מעה“ק [מעיר־הקודש] ירושלם תובב”א [תיבנה ותיכונן במהרה בימינו אמן] לנא אמון [אלכסנדריה] יע“א ועשה והצליח וחתם בשטר ליחידי סגולה של ק”ק הנ"ל שיתנו כל אחד פארה אחת בכל שבוע לפדיון ירושלם ת"ו [תיבנה ותיכונן] כאשר עשו רוב העולם.

ואחר החתימה קרא לראובן ושמעון גבירי העיר –

וכתבו לו שטר בחתימת ידם, וזה נוסח תרף השטר: הן עתה זאת חתימתנו תעיד על עצמנו, איך מודים אנחנו הח“מ [החתומים מטה]… שנתחייבנו לתת לכוללות עיר הקודש ירושלים ת”ו [תיבנה ותיכונן] סך שמונים גרוש לשנה… עד מלאת עשר שנים רצופות מדי שנה בשנה… ואנן בדידן נגבה המעה כסף פארה שעשה משה ה"י מאת כל איש החתומים.⁷⁴

אמנם בנא־אמון, כלומר באלכסנדריה, קרה שהגבירים לא קִיימו את התחייבותם. אולם נדבת הפארה הונהגה בקהילות שבאימפריה התורכית, אם גם בשנים הראשונות נתקל ההסדר בקשיים מסוימים, כפי שנראה בסמוך. ‘פקידי ירושלים שבקושטא’ התחייבו לתת שלושת־אלפים ושלוש־מאות גרושים במקום מאה גרושים שנתנו עד אז. ובאיזמיר התחייבו לתת שמונה מאות ועשרים וחמישה גרושים במקום מאה שנתנו קודם־לכן.⁷⁵ שלוחים יצאו מטעם ‘ועד פקידי ירושלים שבקושטא’ אל תפוצות ישראל כדי לארגן את ההתחייבות של נדבת הפארה. לשם מניעת עיכובים בתשלומים לנושים המוסלמים הוחלט בקושטא ‘שכל איש או אשה אשר בירוש[לים] שיש להם חוב על כוללות הק"ק ירושלם לא יתפרע עד שיתפרעו הני רשיעי… כל הכסף’.⁷⁶ ועל כך ‘הסכימו כל בר ישראל אשר בירושלם’.⁷⁷ מחמת דליקה שהשתוללה בקושטא בחודש אב תפ“ט ‘עד שיצא [קהל] גדול וכל אשר להם בעירום ובחוסר כל אל השדות ואל הכרמים’,⁷⁸ לא יצאו שלוחים מקושטא לגבות את נדבות הפארה, ‘ובכל עיר ועיר גביית הפארה מוט התמוטטה כי רבו הצרות בכל הארץ’.⁷⁹ אז קבע ‘ועד פקידי ירושלים שבקושטא’ שעל בעלי־החובות היהודים שבירושלים אם הגיעו לידם כספים מחוץ־לארץ או כספים שנשלחו לאנשים שנפטרו, חייבים למסור 'ביד החכם השלם הר”י [הר' יהושע] כלב‘, שכאמור לעיל היה ה’פקיד’ הראשון בירושלים מטעם ‘ועד פקידי ירושלים שבקושטא’, או למסור ליד ‘ממוני הק"ק והפרנס’⁸⁰ (כאמור לעיל, הונהגה ‘כוללות’ ירושלים על־ידי ועד של רבנים, שהיו ‘ז’ טובי העיר'. ועל־ידי פרנס). כמו כן החמירו ב’הסכמת העזבונות‘. בירושלים היתה ‘הסכמה’ משנים קדומות שעזבונות הנפטרים ללא יורשים בארץ־ישראל שייכים לקהילה. אמנם מותר היה לצוות ולהוריש גם לאנשים זרים, אבל לצוואה לא היה תוקף אם לא נעשתה בנוכחות מנהיגי הקהילה. כעת קבעו ש’צוואה מחמת מיתה מבלי שיהיה שם החר"י [החכם ר’ יהושע] כלב וממוני הק“ק בטלה היא ומבוטלת‘.⁸¹ כלומר, את מקומו של ה’פרנס’ תפס הפקיד מטעם קושטא. לעומת זאת, שינו לקולא ‘הסכמה’ באשר ל’מס הכנסה', וקבעו 'שכל איש הבא לו עד שמ[ו]נים גרושי[ם] לשנה בין הכנסתו מחו”ל [מחוץ־לארץ] בין מתוך העיר' יתפשר עם ממוני הקהילה ‘על עריכתו’; אולם ‘האיש הבא לו יותר משמ[ו]נים גרושים יתן עריכתו לק"ק עשרה למאה’.⁸² אגב אורחא, שמא יש להסיק מ’הסכמה' זו שבשמונים גרושים ניתן היה אז להתפרנס במשך שנה, ולא להיזקק לצדקה. באיגרת שנשלחה מקושטא לירושלים, שבה הודיעו על ההסכמות האלה, באה הדרישה ש’כל הדר בירושלם' יחתום על ההסכמות. ובה היה גם אִיום כי –

כל איש או אשה אשר ישנה דבר משל הנז‘[כר] או שיקח הבא לידו מחובו כסף או שוה כסף או יעכב איזה כתב להנפטרים ולא יתן ביד הנז’[כר] או שיקח מהעזבונות על חובו, או להוצאות לכבוד המת, או לא ירצה לתת עריכתו כראוי לו, או יציל לעצמו בכח הגוים, או יקח באמרו: נתנו לי במתנה בעדים, וגם איזה שכן או שכנה הנודע להם איזה דבר מהנפטר איש או אשה ויעלים ולא יגיד לממונים הנז'[כרים] ידע נאמנה כי… נרדוף אתו עד החרמה ויגורש מן הארץ.⁸³

על האיגרת חתומים שישה מעשירי קושטא, המכנים עצמם ‘פקידי עה“ק [עיר־הקודש] בית אלקים ציון מכלל יופי ירושלם ת”ו [תיבנה ותיכונן]’. ועד של שלושה מרבני קושטא הסכימו להסכמות ה’פקידים‘.⁸⁴ חודשים מספר לפני־כן ביטל ‘ועד פקידי ירושלם שבקושטא’ מונופולין למכירת מציבות שרכש לו יהודי אחד מידי הקהילה והיה קונה אותן ‘מהגוי החוצב מן ההר’, וקבע שמכאן ולהבא ‘העומד בפרץ’ – בוודאי הכוונה לפקיד ר’ יהושע כלב – ‘הוא יקנה מצבות מיד הגוי… והוא ימכור לכל שואל… והרוח יהיה לכוללות הק"ק’.⁸⁵ כפי הנראה לא הזדרזו בירושלים לקבל עליהם את ההסכמות שנעשו בקושטא. בשנת תצ“ז הסכים גוף של שנים־עשר מחכמי ירושלים לשנות את הסכמת העזבונות וקבע כי כל צוואה שהיא של הגלמודים ללא יורשים בארץ, שתיכתב במשך עשר השנים הבאות, לא יהא לה תוקף אפילו אם ‘תכתב בפני הפרנס וסופר העיר’.⁸⁶ עם הנהגת תרומת ה’פארה' הובעה בקושטא המשאלה 'לשלוח לידינו… כל הלישטא”ס השייכות לירושלם לעניים ולת"ח [ולתלמידי־חכמים] ולהכולל והקדשות ישנים',⁸⁷ כלומר דַבָּרי קושטא רצו לרכז בידם גם את הנדבות שהיו נשלחות לפי רשימה שֵׁמית ואת הקרנות שהוקדשו לטובת החכמים. ואכן הוגשמה משאלה זו בעניין הקרנות למען החכמים, כפי שנראה עוד.

עקב ה’ח’ט־י שריף‘, הסדר החובות לנושים והאפוטרופסות של קושטא על ירושלים, פסקו לכמה שנים מעשי החמס וההתעללות של בעלי־החובות והעריצים והאלמים. ר’ משה חגיז כתב בשנת תצ"ח, כי –

מיום שנתנו לִבם ודעתם הרבנים גאוני ארץ אשר הם בק“ק קושטנדינה, עם ראשי הצבאות הם אלפי ישראל, פרנסי ומנהיגי הדור שבק”ק הנזכר להשגיח על כוללות שלשה ק“ק שבארץ ישראל יח”ץ [ירושלים, חברון וצפת] תובב“א תלי”א [תיבנינה ותיכוננה במהרה בימינו אמן תהילות לאל יתברך אמן] היתה הרוחה ומנוחה ליושבי הארץ.⁸⁸

גידולה של האוכלוסייה היהודית

האוכלוסייה היהודית בירושלים גדלה והלכה כתוצאה מן העלייה שגברה, ירושלים היתה למקום ריכוז של חכמים ושל ישיבות שנוסדו על־ידי נדבנים שהקדישו קרנות לקיומן. עלו אליה לא רק עניים, שחשבו להתקיים בה בתמיכה שבאה מן החוץ, ולא רק זקנים כדי לבלות בה את שארית חייהם. הסימן הראשון לגידולה של האוכלוסייה היהודית הוא ההסכמה בדבר ‘חזקת הבתים’ שנעשתה בשנת תצ"ז (1737). היתה בירושלים תקנה קדומה ש’שום איש יהודי לא יהיה רשאי להוסיף על חזקת חצר חבירו או בית חבירו לקחתה מידי הגוי בעל המולך [הרכוש], משום משיג גבול רעהו'. והנה עתה מצאו רבני העיר לנחוץ לתת תוקף להסכמה זו. המניע לכך היה:

לעת הלום בבית ישראל ראינו שערוריה, אנשים מתפרצים פורצי גדר, משיגי גבול, הולכים אצל הגוים… ומוסיפים על החזקה… ועוברים על דת, ואנן צווחין ככרוכיה וכרוזא קרי בחיל בקהל רב להודיע ההסכמה הקדומה ואין משגיחין.⁸⁹

החכמים מתריעין גם על קלקלה נוספת:

ואף גם זאת רעה חולה פשטה בין עמנו שנותנים עיניהם בדיורי הגוים והולכים אצל הגוים ומוסיפין עליהם כדי לגרשם מבית דירתם ולדור שם, ובכן תקלה יוצאה כי יפול קנאה רבה בין הגוים פן יעשן אפם, כי קשתה, לגרשנו מן הארץ. כי ידם תקיפה בעוה"ר [בעוונותינו הרבים].⁹⁰

על כן גזרו, בגזירת נח"ש [נידוי, חרם, שמתא] על כל איש ישראל שלא יוסיף על חזקת חצר חבירו או על בית חבירו בין בסתר בין בגלוי… גם שלא יוסיפו על דיורי הגוים כל זמן שהם דרים בחצר אם לא שיצאו מן הדירה אז הרשות ביד כל אדם לקחתה לו.⁹¹

נוסף על אִיום זה הודיעו שהם נותנים רשות ‘לכל שנים מישראל להעיד בעש"ג [בערכאות של גויים]’ נגד העובר על ה’הסכמה' כי הוא חייב ‘סך מאה אריות לשכנגדו ולרודפו עד החרמה’.⁹² היתה אז בנייה בירושלים, כי יש להניח שר' עמנואל חי ריקי לא היה יחיד שבנה חורבה שמצא, וממנה היתה פרנסתו.⁹³ על העלייה שגברה אנו קוראים באיגרת שכתבו ‘פקידי ירושלים שבקושטא’ בתחילת שנת תק"א לר' שמואל לאניאדו בארם־צובא (חלבּ):

כי אתם ידעתם את כל התלאה והפזר הגדול שפזרנו הון עתק… ליתן כפדיון עה“ק [עיר־ הקודש], ועשתה ידינו והצליח ה' שבימינו ובזמנינו נחה שקטה הארץ ומלאה דעה… תהלות לשמו הגדול נתוספו כמה ספסלי ונתייסדו כמה ישיבות חדשות בעה”ק [בעיר־הקודש] לא היתה כזאת מיום גלות הארץ, וכצפרים עפות מארבע כנפות הכל מעלין לא"י [לארץ־ישראל].⁹⁴

ר' חיים אבן עטר, שעלה באותה שנה עם קבוצת תלמידים לארץ־ישראל, כותב: ‘כי קול יצא מלפני ה’ בלב כל בחירי המוני עם אלהי אברהם, נאספו ממזרח וממערב הללו דךר אניה בלב ים, והללו ממדבר הרים לעלות סביב לה הרים‘.⁹⁵ ר’ אליהו ישראל בר' משה ישראל מרודוס מעיד:

פה עיה“ק [עיר־הקודש] ירושלם תובב”א [תיבנה ותיכונן במהרה בימינו אמן] ראיתי הרבה עולים מכל המקומות הם ונשיהם ומניחים את בניהם בעיר מולדתם והרבה מהם שמתים נשותיה‘[ם] ונושאי’[ם] אשה אחרת ומהם שמולידים בנים ובנות.⁹⁶

רבות הן השאלות־והתשובות בעניינים שהיו כרוכים בעלייה לירושלים. נביא כאן רק אחדים מהן: מעשה שקרה בירושלים ‘חדשים מקרוב באו, לקוטאי ממזרח וממערב התועדו יחד והסכימו ביניהם לבטל מנהג קדמונים’.⁹⁷ אחד הממונה על קופת העניים בירושלים שואל:

לינהר לן מר עינין במה שנסתפקתי בדין קופה של עניים המתחלקת על ידי מדי שבּת בשבתו, ועתה חדשים מקרוב באו שתי ספינות. א' מקושטא ואחד מעיר שאלוניקי יע“א ורבם ככלם עניים מרודים, ואין בכיס הקופה מעות די להספיק לעניי עיר קדשנו ולעניים הבאים מחדש אם לא שיגרע מחלק עניי העיר… אם יש אסור בדבר שנראה כגוזל את הרבים… או”ד [או דאמרינן] דאין אסור בדבר, דכיון שהעניים באו להשתקע בעיר קדשנו הרי הן בכלל עניי עירך ויד כלן שוה.⁹⁸

שאלה אחרת:

גבאי הממונה על הצדקה שבעיר קדשנו ששלחו לידו הלבשה מעיר שאלוניקי יע“א, ושלחו לו גבאי שאלוניקי לגבאי שבעה”ק [שבעיר־הקודש] שאין לחלק הלבשה זו לשום עני שבעולם, כי אם דוקא לעניי שאלוניקי שהם עניי עירם, ויש בעיה“ק [בעיר־הקודש] עניים שיש להם כמה שנים שבאו משאלוניקי ונתישבו פה עיר הקדש, וגם יש עניים שבאו בשנה זו עם הספינה שבאה משאלוניקי זה כמה חדשים, וע”ז [ועל זה] נסתפק השואל אם רשאי הגבאי לחלק הלבשה זו לכל עניי שאלוניקי סתם, בין למוקדמין שיש להם כמה שנים הדרים כאן ובין למאוחרין שבאו מקרוב.⁹⁹

מעניינת גם מבחינה אחרת השאלה שנשאל ר' רפאל מיוחס ראש הרבנים בירושלים בשנים תקט“ז–תקל”א:

נשאלתי על אלו האנוסים הבאים מפורטוגאל ומלים עצמם ומתנהגים ביהדות כישראל, אם יכולים לשים פרנס צבור מהם וכיוצא הנה אם נאמנים לומר שהם אנוסים ואינם גֵרים גמורים.

על כך הוא משיב: ‘דכשרים הם כשהם רחמנים ואוהבי ת"ח [תלמידי חכמים] ואנו רואים שמהנים אותם מנכסיהם’.¹⁰⁰ מכאן אנו למדים שאמנם המדובר באנוסים שבאו לירושלים.

אמנם מסתבר שיש הגזמה במספר המובא באיגרת מירושלים שנכתבה בשנת תק“א, שלפיה אויבי ישראל ‘נועצו לב יחדו ויאמרו לאמור: הנה עַם בני ישראל רבו מספור ועשרת אלפים איש יהודה’.¹⁰¹ ובוודאי מוגזם מאוד המספר 20,000 שבספרו של התייר השבדי הַסֶלְקִוִיסְט, שביקר בארץ בשנת 1751,¹⁰² והיה מי ששיער שיש כאן טעות וצריך להיות 2,000.¹⁰³ ברם אין ספק שבאותו זמן היה מספר היהודים בירושלים גדול בהרבה מאלפיים, ואין כל הגזמה בהערכתו של ר' גרשון מקיטוב, גיסו של הבעש”ט, שלפיה היו בירושלים בשנת תק“ח 'כמו אלף בעה”ב [בעלי הבתים]‘,¹⁰⁴ דהיינו כ־4,000 נפש, שעליהם יש להוסיף את הגלמודים הרבים שהיו בעיר, זקנים וזקנות, אלמנים ואלמנות ורווקים, שהרי יש להניח שלנגד עיניו של ר’ גרשון היה ‘בעל־הבית’ שביישוב היהודי בפולין, כלומר יהודי בעל משפחה, שיש לה דירה לעצמה.¹⁰⁵ בקשר ל’בית הכנסת ק“ק ת”ת [תלמוד־תורה]' שהתמוטט כתבו מירושלים בשנת תקי“ח, שבו היה נשמע 'קול תפלה יומם ולילה והבל פיהם של תנוקות י”ג שולחנות [כלומר, כיתות] ובהם למעלה מת“ק תשב”ר [תינוקות של בית־רבן]'.¹⁰⁶ ובכן היו אז בירושלים למעלה מאלף נערים ונערות שבגיל בית־הספר, שהרי בוודאי לא למדו הנערות בתלמוד־תורה יחד עם הילדים, ומספרן בוודאי לא היה פחות ממספר הנערים.

ונראה כי דמותו של היישוב בירושלים נשתנתה עקב העלייה. באותה שנה, שנת תק“א – שבה נכתבה האיגרת הנ”ל ואשר בה מתנים הכותבים את הצרות החדשות שהתעוררו עליהם מחמת הקנאה והשנאה של המוסלמים שבעיר, ושסכנת גירוש מן העיר מרחפת עליהם מחמת גידול האוכלוסייה היהודית¹⁰⁷ – באותה שנה עצמה שלחו ‘פקידי ירושלים שבקושטא’ דברים של טרוניה אל ראשי הציבור היהודי בירושלים, על ש’פרצו גדרן של ראשונים האנשים והנשים, הפריזו על המידה בלבשם בגדי החמודות ברחובות קריה‘. לדעת הכותבים, זו היתה הסיבה ש’תושבי הארץ שרקו ויחרקו שן… הנה עַם בני ישראל יחד עשירים הם לכו ונחשבה עלילות ונעליל עליהם ונבלעם כשאול חיים’.¹⁰⁸ באיגרת שכתבו ‘פקידי ירושלים שבקושטא’ בשנה שלאחר־מכן אנו קוראים כי –

גבירי קושטא לא אבו להושיט יד עזרה… כי קדמה להם ידיעה מעדיי מלבושי האנשים ונשים, וכי זוהי סיבה בגר“ם המעל”ות עלילות ברשע, כי על כי הגויים רואים לבנ“י לבושי מכלול דומים לבני מלכים נאחזים בסבך להתעולל עליהם, וע”ז [ועל זה] העבירו קול במחנה לבל תרד אניה בשנה הזאת ליפו.¹⁰⁹

מובנו של המשפט האחרון בפסקה זו הוא כי מנהיגי קושטא סטו ממנהגם לספק אונייה אחת בשנה שתסיע את העולים לארץ־ישראל.¹¹⁰ במכתב אחר דרשו ‘פקידי קושטא’ מרבני ירושלים שיכריזו חרם על מלבושי המותרות ושישלחו את ה’הסכמה' על כך ב’עוף הפורח' לקושטא.¹¹¹ ככל הנראה לא הרגישו רבני ירושלים שיש בכוחם להילחם בתופעה זו. לבסוף, בכ' באדר א' תק"ח גזר בית־הדין בקושטא בהכרזת חרם על יהודי ירושלים שלא ילבשו בגדים מסוימים ולא יענדו עדיים מסוימים. גזירת קושטא פותחת:

אנחנו ב“ד [בית דין] היושבים פה קוסטנדינה הבעה”ח [הבאים על החתום] בצפייתנו צפינו רעות רבות וצרות השתרגו על ירושלים עה“ק [עיר־הקודש] בזמה”ז [כזמן הזה] ממשא מלך ושרים ועול ההוצאה מתמרת ועולה למעלה עקרבים כמעט הוכפלה ד' ידות, באופן שכל ההכנסות בעבורה של עיר לא יספיקו לשליש דמי ההוצאה ויד השרים פקידי עיה“ק [עיר־הקודש] גם היא נאנחה ותשב אחור מבלי השג סך גדול המצטרך בכל שנה לשלוח לתשלום דמי ההוצאה ובצוק העתים ירד עניות לעולם, צנורי השפעה נתקלקלו ושערי הכנסה מכל המקומות נועלין תנן, ויגדל הכאב ווי מגוה לרבוי ההוצאות ושמועות בהלונו לרבוי חובות נתהוו מחדש בעה”ק [בעיר־הקודש] בקרב ימים [וריבית] אוכלת בהם. ווי מברא כי הגבירים הפקידים לרוע הנהגת בני ירושלם תש כחם ורוצים להסתלק. ומידע ידוע שאם ח"ו [חס וחלילה] יעלימו עין בימים מועטים יחזור הדבר לסורו והאדמה תשאה שממה ופשתה המספחת מחמת קלקול ורוע הנהגת הזמן. כי זאת ירוש‘[לים] מקום עניים לא הורגל[ו] עיני הגוים יושבי הארץ לראות כלי זהב וכסף ובגדי רקמה, ובעונותינו בזמנינו פרצו גדר ההנהגה זכרים בפני עצמם לובשים מחלצות וסובבים בחוצות להטיף קנאה, ונקבות בפני עצמן הפריזו על המדה להתקשט בתכשיטי זהב ואבן יקרה אשר לא היה לעולמים בירוש’[לים] ותלכנה נטויות גרון את תפארת התכשיטין ומלבושין, היא שעמדה עלינו לכלותינו שהגוים מחזיקים את ישראל בחזקת עשירים ומעלילים עליהם לאכול את בשרם. אי לזאת למגדר מלתא ולהציל את ירוש'[לים] מן ההפכה גוזרים אנחנו בכח התורה ובכל אלות הברית בענין התכשיטין ומלבושים לזמן עשר שנים, ותקף גזרתנו מהיום והלאה לא ילבש גבר…

ולאחר פירוט המלבושים והעדיים האסורים הוסיף בית־הדין:

ובכלל גזרתנו זאת על פקידי עה"ק [עיר־הקודש] בבא לידם מכלל העזבונות תכשיטין ומלבושין שנאסרו, לשולחם לקושטא לא ימכרו בתוך העיר. פן יהיה לפוקה ולמכשול ליושב ירוש'[לים]. צנועים יהיו בבית ובשדה במלבושיהם כמו שנהגו אבותינו, יכירו וידעו כל הגויים כי עניים אנחנו ואל יתגרו בנו.¹¹²

אין אנו יודעים באיזו מידה נהגו בירושלים לפי גזירה זו. באותה פרק זמן כנראה עשו הסכמה בירושלים או התכוונו לעשותה, שאף היא מלמדת על מידה מסוימת של שינוי דמותה של העיר עקב העלייה, וזה לשונה:

לשמע אוזן דאבה נפשינו, כי רבים מעמי הארץ אנשים ונשים פרצו גדר לשחוק הקארטי“ן ושחיק עצמו”ת הנק' דאדו“ס. ומלבד שיש הסכמות מרבני וגאוני עולם בחרמות ונידויים על שחוק הקארט”ין… כי כן מהיום והלאה הירא את דבר ה' בין איש בין אשה לא יוכל לצחוק לא גיעולי קארטי“ן ולא צחוק עצמות בשום זמן כלל ועיקר. ודוקא החתן והכלה ותו לא מידי ואפילו קרוב לא יוכל לצחוק. וכל העובר על ההסכמות הללו מלבד שמעל בחרם, עוד זאת כבר ניתן רשות למע'[לת] הפקיד למוסרו לשרי העיר וענוש יענש בגופו ובממונו ואין חונן ואין מרחם עליו, ונקרא עובר על דת ואין לו מחילה עולמית ושלי”ב [ושומע לנו ישכון בטח] ושאנן כיר"א [כן יהי רצון אמן].¹¹³

אין חתימות להסכמה זו ואין לה תאריך, על כן ייתכן שלא ניתן לה תוקף.¹¹⁴ אבל לענייננו היא מלמדת שהיו בירושלים ‘רבים מעמי הארץ’ שמצאו להם בידור ובילוי זמן במשחקי הקלפים והעצמות, ועל כל פנים היוזמה הזאת נגד המשחקים בדורות אלה היא משהו חדש בירושלים. אם גם יש כאן הסתמכות על ‘הסכמות מרבני וגאוני עולם’.¹¹⁵

הזכרנו לעיל כי על סף שנות הארבעים פרץ גל של שנאה נגד היישוב היהודי בעיר מחמת גידולו. אפשר שאחד הגורמים לכך, היה התופעה שנגדה התכוונה ההסכמה שנעשתה בשנת תצ“ז שלא לשכור את ‘דיורי הגוים’ על־ידי העלאת שכר־הדירה, ואפשר שעוררה את תאוות־הבצע של ‘אילי הארץ’ ושל סתם אלמים התופעה ש’פקידי ירושלים שבקושטא' התריעו נגדה והיא ההתהדרות בלבוש וההתקשטות. לפי איגרת מירושלים שנכתבה באייר תק”א היתה הטענה נגד היהודים: ‘מהם ומהמונם יוקר יאמיר, ובע"ז [ובעבור זה] עלה השער דבר השוה אחת או שתים הן היום הולך על ארבע’.¹¹⁶ נראה כי התנהלה אז הסתה לחסל את היישוב היהודי על־ידי הרעבה ועל־ידי גירוש. באותה איגרת אנו קוראים:

העמידו זקיפין ברחובה של עיר, והכרוז יוצא מי האיש אשר ה"ן לו חטה ושעורה וכל מידי דמיזן לא יעצור כח למכור ממכר לאשר בשם ישראל יכנה… ונמצאו כלים מאליהם.¹¹⁷

כמו כן אנו קוראים באותה איגרת:

קמו יחד כלם על ישראל… ויענו ויאמרו: קומו צאו מן הארץ, דלית דינא… לתת לנו חנייה באתרא הדין, עשו כוונים לגרשנו מנחלת ה'… בו ביום עמדו קיני"ן בירושלם, יום שוֹאה ומשואה.¹¹⁸

אפשר שהטענה ‘דלית דינא’ ליהודים לשבת בירושלים היתה תוצאה של ‘פַתְוה’, שלפי דבריו של ר' רפאל מרדכי מלכי, שהיה רופא בירושלים בשליש האחרון של המאה הי“ז, קבעה גבול למספר היהודים בירושלים.¹¹⁹ אמנם לא שמענו על גירוש יהודים מן העיר כתוצאה מפַתְוה זו. אם גם היו אִיומים לכך בימיו של העריץ אבן פַרוח', באמצע שנות העשרים של המאה הי”ז, גם אז היה הדבר לאחר שהיישוב היהודי בירושלים גדל במידה רבה וכמעט בבת־אחת.¹²⁰

הגירוש לא בוצע וההסתה הופסקה על־ידי שמילאו ‘ידי האדירים אך את הזהב’. ובכך הושתק ‘כל פה צר ומשטין’.¹²¹ ההשתקה עלתה כנראה ששת־אלפים אריות.¹²² אמנם היו כנראה שגורשו מדירותיהם. כך משתמע מפִסקה סתומה זו: ‘ירושלים תתן קולה, הבנים יוצאי’[ם] בקשרים בהגלו“ת נגלות'[ם] מעל שלחן אביהם, וישבו תחתם בני חרובי קרתא צר”י אלפים אתפסה צררי'.¹²³ נוסיף כאן כי מספר שנים לפני־כן, בשנת תצ"ב, גורשו היהודים, בעטיו של שַׂר שבא מדמשק, מן הבתים שבקירבת הכותל המערבי, שמהם אפשר היה להשקיף על הר־הבית.¹²⁴ והנה בזמן ההסתה לגירוש הכללי ‘שוב חזרו ונתייעצו א[י]לי הארץ לגרשם מדירתם קהל ועדה השוכנים קרוב לכותל מערבי’.¹²⁵ הדבר נסתיים כנהוג, ‘פזרו ביום צרה סך עצום’.¹²⁶

החשש מפני גירוש הביא בשנת תק“ט את הנהגת הקהילה לחדש את 'ההסכמה הקדומה… על ענין הרוקים מבן עשרים שנה ומעלה, ומבן ששים שנה ולמטה, שלא יורשה שום בר ישראל רוק לדור בעה”ק [בעיר־הקודש] ירושלים ת“ו [תיבנה ותיכונן] בלא אשה'. והטעם הוא לפי דברי ההסכמה ‘כי אין אפוטרופסים לעריות’.¹²⁷ אמנם נראה כי חידושה של הסכמה זו וכן של הסכמות אחרות המצורפות לה, שמטרתן למנוע מִפגש בין שני המינים, שיש בו משום חשש להרהורי חטא, לא בא אלא משום שראו את מגיפת־הדבר שהיתה לפני כן כעונש מן השמים על אי־זהירות בנדון זה.¹²⁸ התקנה גם קבעה 'זמן קצוב… לכל הרוקים היושבים פעה”ק [פה עיר־הקודש] מהיום ה' לח' אייר עד ר“ח [ראש־חודש] אלול… לישא אשה' ומי שלא יעשה זאת 'מחויב הוא תיכף ומיד לצאת מפעה”ק [מפה עיר־הקודש] לבקש את חייו בחו“ל [בחוץ־לארץ]' ואף ניתנה התראה כי 'הרשות נתונה לעיני העדה פקידי ירושלם ת”ו [תיבנה ותיכונן] לגרשו מן הארץ ולרדוף אותו עד חרמה בכל מאמצי כחם כפי ראות עיניהם‘.¹²⁹ ברם מתוך דברי ר’ רפאל מיוחס בר' שמואל, אחד החתומים על ההסכמה, אנו שומעים גם טעם אחר:

שיסוד ההסכמה הנז'[כרת] היה בעבור שאמרו שהיה סכנה בדבר שח"ו [שחס וחלילה] אם יתרבו התושבים פה עיר הקדש יגרם שהגוים יגרשו פה עיר הקדש בזעם וחימה ויהיה סכנת נפשות.¹³⁰

נראה כי ה’הסכמה' גזרה גם זאת שמכאן ואילך אין לתת לרווקים למטה מגיל שישים לעלות לירושלים כדי להשתקע בה. כך משתמע מנוסח דבריו של ר' רפאל מיוחס: ‘לענין ההסכמה שנעשית פה עיר הקדש ירושלם ת"ו [תיבנה ותיכונן] בכל תקף על ענין הבאים מחוצה לארץ להשתקע פה עיר הקדש שפחות מבן ששים לא יבוא להשתקע פה עיר הקדש’.¹³¹ וצריך לציין שמחמת אותה ‘פַתְוה’ שהוזכרה לעיל, יעץ כבר ר' רפאל מרדכי מלכי כי ראוי שהעולים לארץ לא יתרכזו דווקא בירושלים.¹³²

אגב אורחא, הסכמה זו לא באה לכלל ביצוע מלא. כעבור שנים מספר חיווה ר' רפאל מיוחס בכ"ר שמואל את דעתו, כי יש לבטלה, ונימוקו היה:

שיש מכשול גדול שבאים מאנשי המערב [כלומר מצפון־אפריקה] דרך הכפרים, וגם איזה אנשים אשר אין ביד כוללות הק"ק לגרשם מן הארץ על ידי בזבוז ממון רב.¹³³

המדובר, כנראה, בעולים שעקפו את ה’הסכמה' על־ידי שהשתקעו באורח ארעי בכפרים, ומשם עברו לירושלים כבני הארץ ולא כ’עולים חדשים', וכן באנשים שהתקרבו לשלטונות ומשום כך אי־אפשר היה לגרשם.

שנים אלה, שמסוף שנות העשרים עד שנות השישים, היו זכורות בירושלים כשנות טובה. בשאלה שנשאלה ככל הנראה בתחילת שנות התשעים אנו קוראים כדלקמן: ‘בימי[ם] ההם היתה אורה ריוח והצלה שערי זול וכל ארץ ישראל נשבע’[ים] ונוטלים מרב טוב הבא מכל אחינו בית ישראל נדרים ונדבות.¹³⁴ פקידי ירושלים שבקושטא לקחו על עצמם את הדאגה לספק ל’כוללות' ירושלים את צרכיה. מטעמם נשלחו השלוחים לתפוצות ישראל להנהיג את נדבת הפארה, וכספי הנדבות רוכזו בידיהם־הם. באיגרת משנת תצ"ה של ‘פקידי ירושלים שבקושטא’ אנו קוראים:

וכן עמא דבר מכנף הארץ… שולחין את שקליהן בכל שנה ושנה לידינו ממש, ואנחנו בשם אלקינו כך חובתנו לשלוח לעה"ק [לעיר־הקודש] כל צרכם לפרעון חובותיהם ויתר הוצאותיהם והספקת חכמי הישיבה.¹³⁵

גם כשנשלחו מירושלים עקב המצוקה של שנת תק“א השלוחים ר' אברהם ן' אשר ור' יצחק זרחיה אזולאי אל ‘ערי פראנקיאה ואיטלייא’, נתבקשו הנמענים ש’נדרים ונדבות וקצבות הנהוגות משנים קדמוניות הרי זה בכי יותן בידי שלוחי דרחמנא הנ”ז [הנזכרים]' ומכאן ולהבא ‘יעמדו גזברי ותהי המשרה על שכמם בנדבת החתיכה וידריכו דרך פוליס"ה כל כסף הקדשים וקצבותם נדרים ונדבות לקוסט’ יע“א לקרב התועלת‘.¹³⁶ בכך רצו רבני ירושלים ו’פקידי קושטא שבירושלים’ לסיים את פרשת השליחות, ‘לבל נצטרך לשלוח שליח מפני ריבוי ההוצאות, כי ארחין רחיקא’.¹³⁷ אמנם מחשבה זו לא הוגשמה, וכבר בשנת תק”ח קָבלה קושטא על ‘ריבוי חובות’ מחמת הנהגה גרועה.¹³⁸

שנות־חירום והתחדשות הפורענויות

באמצע שנות השישים נתערער המצב מחדש. ר' רפאל מיוחס נימק את הצעתו לבטל את ההגבלה על השתקעותם של ‘חדשים’ בירושלים גם בנימוק שיהודי העיר ‘כבר נתמעטו אפילו מהתושבים מקדם כמה וכמה’. דבריו אלה נכתבו כנראה באמצע שנות החמישים, על כל פנים לפני שנת תקכ“ג.¹³⁹ בשנת תקכ”ה (1765) הוטל על ‘כוללות’ ירושלים לשלם 30 אריות לשַׂר שטען כי מחמת מסי הקהל יצאו יהודים רבים את העיר.¹⁴⁰ כשהגיע שמעון די גילדירן בשנת תקכ"ה (1765) לאלכסנדריה של מצרים מצא שָׁם בחצרו של החכם ר' יצחק פרובינציאל ‘רבנים רבים מירושלים שברחו מחמת הפּרעות האחרונות של התורכים’. בין הפליטים היה ר' אברהם ן' אשר, שהוזכר לעיל. מפיהם שמע כי התורכים לקחו מן הלא־מוסלמים את פרוסת־לחמם האחרונה, עינו זקנים ונשים ורבים גוועו בבתי־כלא, וכי ספק הוא ‘אם עדיין נשארו בירושלים נוצרים ויהודים’.¹⁴¹ במכתב ששלח לאביו בשנה שלאחר־מכן אנו קוראים:

אודיע שהוכרחתי לצאת מירושלים, דהיינו לברוח בלילה, כי ישיבה זאת העיר קשה. כל עת ורגע עלילות וגזירות… מלבד החוב של אשכנזים מן חמישים אלף רייכסטהאלר ויותר הספרדים גם הם חייבים כמעט מאתים אלף פלורין. מהיכן יפרעו אלו החובות? כל יום לוקחין אחד או חכם או גביר בתפיסה ומכין אותו עד שיתן מה שהן רוצין.¹⁴²

לפי דבריו ‘יצאו משם זאת [השנה] יותר משני מאות ב’[עלי] בתים הם ונשיה‘[ם]’.¹⁴³ אין אנו יודעים בבירור מה היה הגורם לכך. שמעון די גילדירן רואה את המצב כתוצאה של ‘קטטות ועלילות ומסירוֹת’.¹⁴⁴ ואכן, היתה מחלוקת גדולה בירושלים שנמשכה כעשר שנים. מאמצע שנות החמישים עד אמצע שנות השישים.¹⁴⁵

ברם אם נכונים הדברים ששמע די גילדירן מפי הפליטים במצרים כי גם הנוצרים סבלו קשות, הרי אין לתלות את חומרת המצב במחלוקת זו. אפשר אפוא שצדק א' יערי שכרך את ההתרחשות הזאת במאבק שהיה בין עֻת’מאן, הפאשא של דמשק ושירושלים היתה נתונה למרותו, לבין ט’אהר אלעֹמר, שהרחיב את תחום־שלטונו מהגליל גם על ערי־החוף.¹⁴⁶ המצב החמיר יותר עקב מלחמת רוסיה־תורכיה (1768–1774) והמרד של עלי ביי (1770–1773), בן־בריתו של ט’אהר אלעֹמר שזמם להיעשות שליט ריבוני של מצרים. אמנם הגייסות לא עברו דרך ירושלים וקרבות לא חלו בה כמו בעזה, ברמלה, בלוד, ביפו ובשכם, בכל זאת עברו גם עליה ימי־סבל נוראים. בשנת תק“ל כתבו מירושלים ‘כי הננו כיום קרוב לחמשת אלפים נפש נתונים ביד אדונים קשים לקוחים למות’, וכי 'עלו למעלה ראש עול החובות… לסך שבעים אלף אריות לגוים עזי נפש מלבד סך מה לבני ברית.¹⁴⁷ עקב בצורת שהיתה בשנת תקל”ב¹⁴⁸ ועקב המלחמות, פרץ בשנת תקל“ג רעב שמתו בו רבים. על כך אנו קוראים אצל החיד”א:

ותוקף המלחמות שם שמות עלי אדמות ויהי רעב בארץ ואימות חזה ציון קרית מועדינו, נפישי נפיחי כפן, תחלת יסורין וסופם וימותו רבים מישראל. ויש אשר ברחו לנפשם והיו מתים דרך הלוכן. והיה רעב של כליה, ויבוא עד חברון… כי אם תם הכסף להשיב נפש אפילו נהמא דשערי ויגרס בחצץ בדין עירובא עפר סתמא ואפר כירה ולא קמחא עיקר, באופן כי המדה הנקראת סוסייא אשר בשנים כתקונן ערכה ארבעה פארות עלתה למאה פארות ובסוף הקיץ אבד כל עיקר, ולחם אין והעשבים נמכרים ביוקר גדול, והגוים נמצאים מתים בשדות, ואכלו הגוים שקצים ורמשים וחתולים, ומי אשר לו מזל לצוד חתול ולאוכלו. וזה גרם כי בעוה“ר [בעוונותינו הרבים] אח”כ [אחר־כך] רבים מישראל אשר חוליים ונפטרו.¹⁴⁹

ור' יצחק נבון מקונן: ‘צרות רבות סבבונו מבית ומחוץ תשכל חרב, מזי רעב, נהפכו כל פנים לירקון מראות תינוקות של בית רבן מתים כחמורים בשוק ואין מנחם’.¹⁵⁰ לפי מכתב שנשלח מירושלים בשנת תקל“ד מתו בשנה שלפני־כן 'נפיחי כפן קרוב לת”ק נפשות ומתוכם יקירי ירושלים‘.¹⁵¹ יש נוחלין ומנחילין – טוענים ר’ יום טוב אלגאזי ור' יעקב חזן –

נחל“ה זו משונה מכל הנחלו”ת, מרשעת הגוים איש משענתו בידו חובטין אותנו במקלות, ידו תקיפא להכות באגרוף רשע וקם לה עלילות, ויאכלו את ישראל בכל פה.¹⁵²

על צרת הרעב שנגרם עקב בצורת ומלחמות נתוֹסף הלחץ של המלווים המוסלמים.

אשר לחובות, החלו בירושלים לטפל בעשיית ‘פשר’ חדש משעלה לשלטון עבד אלחמיד הראשון בינואר 1774. הקהילה הירושלמית פנתה אז אל ‘השער העליון’ וביקשה כי פרעון ‘החובות המוטלים עליה יחולק לשיעורין לתקופה של עשר שנים ללא רבית’.¹⁵³ בו־בזמן, בשבט תקל“ד, יצאו שלושה מרבני ירושלים בשליחות הקהילה. באיגרת־השליחות שלהם, שהיתה מכוּונת אל גבירי פִּיזָה ורבניה, מתוארת בקיצור פרשת ההתרחשויות בעיר כדלקמן: ‘זה חמש שנים… מחמת המציק מלכים מדינים אלו עם אלו וכל השערים ננעלו. אין יוצא ואין בא’. משום כך פסקו תרומותיהם של עולי־רגל ושל עולים: 'כי כל העם השוכן בציון תולים עיניהם בפרק הספינה ונאספו שמה כל ההדרי”ם באי הארץ אשר יקריבו את קרבנם לשם ירושלם… להוצאות עיר קדשנו'. לפי דברי האיגרת לא היו יהודי ירושלים נזקקים לשם פרנסתם לנדבות מן החוץ: ‘ובני ציון יגילו להיות כל איש ניזון משלו’; אולם מסיבת המלחמות, ‘שערי ההכנסה ננעלו ויסכרו מעינות, וצנורי השפע נתקלקלו פסקה חיותנו מבית ומחוץ אין קול ואין עונה ואין כסף’. ומצד שני ‘שער ההוצאה להני ע"א [עובדי־אלילים]… גוים אשר בקרבינ[ו] כדקיימי קיימי לא השיבו ידם מבלע… דשין אותנו כדבלה ובידם מקל שוקד מכין ועונשין שלא מן הדין’. כתוצאה מכך נאלצו ‘להגיע לפרק איזהו נשך על חד תרין אשר לא היה לעולמים מיום הוסדה הארץ’. חובות הקהילה עלו ‘לסך חמשה ושבעים אלף אריות מלבד לבני ברית יתומים ואלמנות’. כפי שנראה להלן, היה סכום החובות קטן בשליש לערך. הכותבים מדגישים כי המלווים תובעים את שלהם: ‘והנוגשים אצים לאמר: תנו מתכונת הלבנים… קרן ורבית… הן דורשים כאריות הבהב… ועומדין עלינו לכלותנו ואין מציל מידם’. הם מספרים:

כי זה שתי שנים עשוקים בני ציון. הטילו הטלות יחד עשיר ואביון אנשים ונשים ותופסי התורה, שריה וחכמיה הפטורים מן המס לקו בשתים רעות, מס והטלה, ויחנו בדפקה פטיש מכה בירושלים.

המסים וההיטלים הוטלו גם על החכמים שלפי הנוהג בירושלים היו פטורים ממסים, פרט למס־הגולגולת. כבר הבאנו לעיל את דברי האיגרת הזאת כי בשנת תקל“ג מתו מרעב 'קרוב לת”ק נפשות‘. לבסוף הם כותבים ‘כי יש מהגוים’ התובעים הֶסדר לפרעון החובות, ‘לקבוע קבע קרנא ופירי’, ו’זה בא במקלו וזה בא בחביט"ו’. הם פונים אפוא אל מנהיגי קהילת פִּיזָה, שהם ‘ינהיגו אותנו בענין חובות עה"ק [עיר־הקודש] בעצה טובה להושיענו מיד אויבינו הללו… הבעלי חובות’, ומבקשים מהם ש –

אחר משאם ומתנם עם מע'[לת] הרבנים שלוחי דרחמנא הנ“ל למצוא במ”ק [במחנה קודשם] אנשים צדיקים ונדיבים אשר… ספק בידם לתת בידם כדי פרעון הסך החוב הנז“ל [הנזכר למעלה] כולו או מקצתו, והמה בכח הרשאתם יקציבו להם הפשר כפי ראות עיניהם, כאשר זה ימים ושנים עשו מעשה שרי צבאות ישראל אשר בערי אורומילי ונתנו איש כיסו להעמיד ולכונן את ירושלם ושלחו מהם לגדל פרע חובות עה”ק [עיר־הקודש] יותר מהסך הנז"ל [הנזכר למעלה].¹⁵⁴

מאיגרת זו משתמע ברורות שמטרת השליחים היתה לארגן מבצע מיוחד לשם עשיית פשר חדש עם בעלי־החובות. הפנייה לא היתה לקהילת קושטא, כנראה משום שהכותבים ידעו כי אין להם סיכויים רבים משם. ואכן בשאלה שנדונה בשנת תקל“ג, כנראה, אנו קוראים כי בקושטא היו חילוקי דעות: ‘יש מהם שרוצים לתקן חצר חברון, ויש מהם שואלין ודורשין לתקן ולרפא את מזבח הארוס [!] ירושלים’.¹⁵⁵ כפי הנראה. לא היתה לעסקני קושטא היכולת לעשות בבת־אחת לשתי ה’ארצות', אפשר משום שהמלחמה בין רוסיה ותורכיה (1768–1772) גרמה שָׁם לנטל מסים כבד ולדלדול כלכלי. על כל פנים בשנת תקל”ד יצא פִרמאן מן ‘השער העליון’, מן הסתם בהשפעת שתדלנים מבין יהודי קושטא, אל הקאצ’י בירושלים שיסדיר את פרעון החובות. וב־7 באוקטובר 1774 נעשה בבית־הדין השיעי בירושלים פשר בין הרב צמח – הוא בוודאי רפאל צמח בר' שמעון, ראשון החותמים על איגרת־השליחות שעליה דובר לעיל – שהיה הוָכִּיל. כלומר פרנס הקהילה, לבין הנושים המוסלמים. לפי התעודה על כך, ויתרו הנושים על הריבית מכאן ולהבא. במקום השטרות הישנים נתן הפרנס לנושים שטרות חדשים שהסתכמו בסכום של 51,000 אריות ומשהו, מהם שייפרעו במשך שבע שנים ומהם במשך שמונה שנים.¹⁵⁶

יש להניח כי השטרות נפרעו בזמנם, בכספים שהשלוחים השונים הביאו. באיגרת שנשלחה בשנת תקמ"ב מוזכר שהיו צריכים לפרוע חובות בסך של ‘שמונה אלפים אריות’ לשנה, אבל לא כדבר המעיק עוד. אבל באיגרת זו מדובר על הצורך להשתדל להשיג ‘מאמר המלך’ שיפסיק את סחיטת הכספים מן הקהילה בתואנה כי לא היתה ליהודים הזכות לקבור את מתיהם בהר־הזיתים:

נוספה נחלתנו חדשה בארץ… כי זה רבות בשנים קנינו חלקת שדה לאחוזת קבר בהר הזיתים… החטאים האלה בקשו נכלי דתות המה באומרים: ההר הטוב הזה קדוש ונורא מאד… ולדידהו לעון יחשב לקבור שם מתי ישראל ופתחו כלם לחובה לחטוטי שכבי… ואין מידם מציל כ“א [כי אם] **במאמר המלך יר”ה** [ירום־הודו] גוזר ומקים לבטל את המעוררין ולזה צריך הוצאה יתירה להביא לידי גמר.

לשם כך ומשום הצורך לקנות ‘מקום מחדש לאחוזת הקבר’ יצא בשליחות הרב רפאל יוסף ן' רובי לפראנקיה, כלומר לאיטליה ולארצות אירופה המערבית, וכמו כן ‘לערי אשכנז’.¹⁵⁷ ‘מאמר המלך’ בקשר לבית־הקברות בהר־הזיתים הושג. אולם לכך נאלצה קהילת ירושלים שוב ללוות כספים. באיגרת השליחות של השליח ר' מרדכי הלוי, שנכתבה בקיץ תקנ"ב (1792), אנו קוראים:

כסף הקדשים לא הספיק לשליש ולרביע לפי גודל ההוצאה, והוכרחנו במעשינו להתמשכן בסך רב ועצום לתת גמר בדבר להוציא מאמר המלך יר"ה [ירום הודו], ולקנות קרקע מחדש לא הותירו לנו, כי אם על ידי שכירות סך קצוב בשנה.¹⁵⁸

ובכן, במחצית השנייה של שנות השמונים החלה הקהילה לשקוע שוב בחובות. גרם לכך גם שלג רב שירד בחורף תקמ“ז ומוטט אחד מבתי־הכנסת, את בית־הכנסת האיסטאנבולי. כדי לבנותו מחדש היו צריכים לרַצות את ‘דייני גזרות שבירושלים, עולבנא דדייני, לבקש דרך כפי דתם להתיר הבנין’. כן היו צריכים לקבל רשות מאת הפאשא של דמשק. הפאשא 'שלח לירושלם את בעיר”א שלוחו כמוהו, ההוא אמר יבנה הבית, אחר אשר מלא כפו ויאכל גם אכול דבר שאין לו קצבה הוא ויליד[י] ביתו משרתיו‘. ההוצאה הזאת הסתכמה ב’סך שמונת אלפים גרושים’ שלקחו ‘בנשך ובמרבית’.¹⁵⁹ ' גם לתיקון חצר שליד בית־כנסת היו צריכים לכרכר כמה כרכורים ולהוציא כמה הוצאות עד שקיבלו רשות לכך, ולאחר שניתנה הרשות היתה סכנה שמא יחזרו בהם, ומשום כך התירו רבני ירושלים שפועלים, לא־יהודים, יעבדו בחול־המועד ובשבּת.¹⁶⁰ באיגרת שנכתבה בחודש אב תקנ"ג מתנים הכותבים את צרותיהם החדשות מחמת יוקר המזונות והרעב כתוצאה מבצורת, ומחמת ‘עול [ח]ובות רבות רעות בנשך ומרבית יעבר בסך חמשים אלף אריות מלבד חובות בני ברית’.¹⁶¹

לחכמי ירושלים היתה ‘כוללות’, כלומר קופה מיוחדת ונפרדת מ’כוללות' הקהילה, ולה היו קרנות מופקדות ב’כוללות' קושטא, שהיתה ‘מתנהגת עפ"י [על־פי] טובי העיר’. קרנות אלה היו תרומות של נדבנים, מהם שתרמו לחכמי ישיבה מסוימת ומהם שתרמו ל’כוללות הת“ח [התלמידי־חכמים] כולם‘. בדרך כלל היו הרווחים עשרה אחוזים מן הקרן, והם היו מועברים לירושלים לפי הוראות המנדבים. אולם באותה תקופה ש’כל ארץ ישראל היו נשבעים [כלומר, שבעים], ונוטלים מרב טוב הבא מכל אחינו בית ישראל נדרים ונדבות’ שלחו מקושטא ‘לערך שבעה למאה’, וחכמי ירושלים לא הקפידו על כך. והנה בשנים אלה שאנו דנים בהן נתעוררו חכמי ירושלים לדרוש ש’כל דמי ההקדשות הנתונים בעיר תהל' [תהילות] קושטא' יועברו לירושלים 'לתתם פעה”ק [פה עיר־הקודש]… במקומות בטוחים במשכון זהב שיגיע להם י"ב למאה'. הם נימקו את דרישתם כדלקמן:

בקרב ימים צרות רבות הקיפו על עה“ק [עיר־הקודש] שנה שנה… בצרות הזמן ויוקר השערים ושפע ההכנסות נתמעטו יען… מדת הדין פגעה בכל המקומות. וזו היא סיבה כל העם היושב עליה דל”ו דל“ה ובפרטות כל תופשי התורה באו בנים עד משבר לעשות כלכו”ל ואין ידם משגת, וצועקים לבקש טרף לביתם ואינם נענים.

ועוד זאת: ‘בחמלת ה’ על העיר נתוספו ספסלי כ“ל רנ”ה ת“ח [תלמידי־תכמים] ויותר מהמה… ותלו בהו טפלי'.¹⁶² אגב אורחא, מן הגימטריא של 'כ”ל רנ"ה' יש להסיק כי בעיר היו אז למעלה משלוש מאות תלמידי חכמים, ויש להניח שבמספר זה נכללו גם צעירים שלמדו בישיבות.

עקב פלישתו של נפוליון למצרים ביולי 1798 הגיעו ליהודי ירושלים ימים קשים ביותר. לא זו בלבד שהשליטים התורכים סחטו מהם כל מה שהיה להם, אלא הם היו נתונים בסכנת־מוות ממש. קרוב להניח כי יש אמת בדברי התייר האנגלי ‘כי אילו הותקפה ירושלים על ידי הצרפתים היה בדעת התורכים לטבוח את כל אלה שלא היו מוסלמים, ללא הבדל גיל או מין’.¹⁶³ באיגרת־שליחות מירושלים, שנכתבה בתמוז תקנ"ט (1799), אנו קוראים:

מיום שנלקחה מצרים ואגפיה צרות רבות סבבונו… שהעלילו עלילה עלינו באמרם שיש עם החיל י“ב אלף חלוצי צבא מאנשי המלחמה והמה בני ברית אחינו בני ישראל… מתמוז התקנ”ח עד היום הזה שנה תמימה בכל יום ויום עומדים עלינו לכלותינו… ובכל שעה מקוים את המות… וידל ישראל עד מאד, מבקשים לפדות את נפשות קהל ועדה מישראל… בסך רב ועצום, ועל הכל שלא יבואו בנות ישראל הכשרות לידי בזיון ח“ו [חס וחלילה]… זאת ועוד שלא יבואו ח”ו [חס וחלילה] ספרי תורות לידי בזיון וחילול התורה. מכל אלו הסיבות גמרנו למכור כל כסף הקדשים מהקהילות [כלומר, של בתי־הכנסת] ולא נשאר אפילו תכשיט א' של כסף… ומלבד זה הטלנו מסים והטלות מתושבי עה“ק [עיר־הקודש] למגדול ועד קטן אפי'[לו] מהת”ח [מהתלמידי־חכמים] שהם פטורין מדין תורה. והוכרחנו למכור המלבוש מעליהם לפדות את נפשותם ממות באופן שלא נשאר בלתי אם גוייתנו. ועל הכל נשארנו מלאים חובות לגוים אכזרים סך רב ועצום… ויתנו עלינו עבודה קשה… לתקון מבצרי העיר ומכים אותנו מכת מרדות וחרב חדה מונחת על צוארינו… ומלבד כל הצרות איתיה גבן צרת יוקר השערים מסיבת החיילות עד שבעונות הרבים כמה אנשים מכובדים פשטו ידיהם לשאול צדקה, אנשים שהם היו עוסקי צדקה ברבים.¹⁶⁴

עיקרם של דברים אלה מקבלים את אישורם במכתב פרטי של הרב משה מרדכי יוסף מיוחס, שיש בו גם תוספת בדבר מגיפה ששררה באותה שנה:

דעדו עלן הא שתא ריש כל מרעין ביאת הצרפתי… ברש[ע] גוי[ם] א[י]לי הארץ עמדו עלינו לכלותינו בעלילות ברשע שהיו עמו עשרה אלפים יאודים כמעט חיים בלעונו… לולי ה' שהיה לנו ששפכו חמתם במתן דמים מהכלל והפרט והיתה הוצאה מרובה… לא זו אף זו יוקר השערים כי עלה השער על חד תרין בכל מידי דמיזן, ועוד בה שלישיה דבר בעיר ותהי המגפה… וידל ישראל כי מכרו איש אשר לו זהב וכסף אף השמלה.

על עצמו כותב הרב כי ‘לבד כל הנמכר מהנמצא אתי לויתי למעלה מאלף גרוש בנשך ובמרבית’.¹⁶⁵ איגרת־שליחות משנת תקס"ו מציינת כבר את ‘עול החובות לגויים אכזרים בנשך ומרבית יעבר בסך מאתים וחמישים אלף אריות לגוים ואילי הארץ, מלבד חובות בני ברית’. באיגרת זו מדובר על חוסר בטחון החיים ועל האלימות שהשתררה עקב פלישת הצרפתים:

מזה ימים אשר בא גוי מארץ מרחקים מלך הצרפתים… כל גויי הארץ, איש חרבו על ירכו וחשוב בעיניו כמלך, מכין ועונשין וסוקלין ושורפין… אנחנו אלה פה נעים ונדים כאשר ינוד הקנה… והצרות מתגרות זו בזו.

באיגרת אנו קוראים גם פיסקה שאין אנו יודעים עניינה: ‘כי הרשעים הללו היו במורדי’[ם] עם הצר הצור“ר הידוע זה קרוב לשתי שנים, והעיר הזאת כלילת יופי דלתותיה ננעלות מפחד אויב'.¹⁶⁶ מחמת הפורענויות השונות שעברו על היישוב היהודי בירושלים מאמצע שנות השישים ואילך הלך יישוב זה והצטמק. ובתחילת המאה הי”ט הוא מנה רק כ־2,000 נפש.¹⁶⁷

החיים הכלכליים

שונה היה מצבם הכלכלי של היהודים הספרדים ושל היהודים דוברי הערבית (המוסתערבים, והמוריסקוס) מזה של האשכנזים. על ההבדל ביניהם עמד כבר ר' משה מפראג. על משלח־ידם של היהודים בירושלים כתב את הדברים הבאים:

קצת יהודים ספרדים יש להם דירות וחנויות בכל מקום למכור בהן כל מיני סחורות. וביניהם בעלי־מלאכה הרבה. וכן אם אשכנזי בקי במלאכה, הרשות בידו לעבוד ולהתעסק במסחר. אולם אנו האשכנזים איננו יודעים את הלשונות לדבר עם כל הגוים, ולפיכך אין אנו עוסקים במסחר.¹⁶⁸

בראשית שנות התשעים של המאה הי“ז היו בירושלים, לפי הרופא ר' רפאל מרדכי מלכי כשלוש־מאות בעלי־בתים וקרוב לאלף ומאתיים נפשות.¹⁶⁹ ומדבריו ניתן להסיק שרובם היו עניים. ככל הנראה, היו אז רק כעשרים ‘בעלי־בתים’ ששילמו מסים לקהל הספרדי. כי לפי דבריו היו הכנסות הקהל ממסי ‘בעלי־הבתים’ רק ת' אריות, וההיטל היה 'מי”ב אריות עד ל' ועד ע' בכל שנה ושנה'.¹⁷⁰ וכנראה לא לחינם הוא נותן דוגמאות מק“ק שיש בה כ”א אנשי מעמד.¹⁷¹ אמנם בשנת תנ"ח (1698) מחמת –

דוחקת השעה העלו בערך עשרה למאה מן הריוח, דרך משל אם אדם יש לו מאה אריות מריוח בכל שנה נותן י' למס, ויש מי שנותן ק"כ אריות מס לשנה והעלו מס הבעלי בתים עד 1200 אריות בכל שנה.¹⁷²

אפשר שמעגל משלמי המסים לקהל התרחב קצת, אבל בעיקר הוגדל הנטל על בעלי־היכולת. לפי דבריו של ר' משה חגיז, שנכתבו בשנת תס“ז (1707), היו בעיר באותו פרק־זמן כאלף נפשות עניים, והכנסת הקהל ממסים היתה אז לפי הערכתו 2,000 אריות.¹⁷³ בעיר היו אז ככל הנראה אמידים אחדים וכשלוש עשרות ‘בינוניים’, שהרי לפי דבריו של ר' רפאל מרדכי מלכי היו ששילמו 'ק”כ אריות מס לשנה‘, והבינוניים שילמו ‘לפחות ט"ו אריות לשנה’.¹⁷⁴ נראה כי בנדון זה חלה הרעה בשנת 1706, כשמחמת הלחץ של הפאשא שדיכא את המרידה ברחו מן העיר, לפי דבריו של ר’ גדליה מסמיאטיץ, ‘הרבה ספרדים עשירים’.¹⁷⁵ אם היו בעיר או נשארו בה עשירים או אמידים, הם לא עשו את הונם בארץ, אלא הביאו אותו מן החוץ או השאירוהו בחוץ כדי ליהנות מן הרווחים של אותו הון; שהרי בוודאי לא הגזים הרבה ר' רפאל מרדכי מלכי כשכתב: ‘והארץ אין בה רוח ולא משא ומתן, הולכים ומתמעטים בה ופעמים אין בה אדם רשום ונכבד, כי אינם יכולים להוציא מזונות ביתם בה’¹⁷⁶ ו’בירושלים תוב"ב [תיבנה ותיכונן במהרה בימינו] אי־אפשר לישא וליתן בפרקמטיאות כדרך שעושים בחוץ לארץ‘.¹⁷⁷ את הגורם לעובדה זו הוא רואה בכך שהיהודים בעיר צריכים להיות ‘בחזקת עניים’ שהרי ‘אם ידע השַׂר שיש אדם רשום בעיר מן היהודים אפשר שמעליל עליו לאכל נכסיו’.¹⁷⁸ המצב הפוליטי גרם אפוא שאפילו מי שהיה ביכולתו מבחינת הונו לעסוק בעסק רחב יותר מעסקי חנוונות, נמנע מכך משום שחשש שמא ייתן ה’שַׂר’ עינו בו וירושש אותו. ר' גדליה מסמיאטיץ נותן לנו תיאור מפורט מחיי הכלכלה של יהודי ירושלים באותם הימים. אשר לאשכנזים אין תיאורו שונה מזה של ר' משה מפראג:

אין שום משא ומתן לאנשי אשכנזים אשר שָׁם, כי שם מדברים בלשון ספרדים [כלומר, ספאניולית], והערבים מדברים בלשון ארמי [כלומר, ערבית] והישמעאלים בלשון ישמעאל [כלומר, תורכית] וכלם אינם מכירים בלשון אשכנז [כלומר, יידיש].

והוא ממשיך:

וגם הטעם שאין להם שום משא ומתן, כי שכר ודבש אין עושים כלל… כשעושין יין ואף יין הרבה בא“י [בארץ־ישראל], אפ”ה [אפילו הכי] אין מזה שום פרנסה ליהודים, כי הישמעאלים והערבים אין שותין לא יין ולא יין שרף, ואם איזה יהודי מוכר לערבי או לאיזה ישמעאל מעט יין או יין שרף ויודע הדבר כגון שהוא שכור, או יודע בענין אחר, אז תופסין לאותו יהודי ומלקים אותו חוץ קנסות ממון… וגם שאר משא ומתן אין להם ליהודים. אפי‘[לו] ספרדים שיודעים לשון עכו“ם של א”י [ארץ־ישראל], מפני שאין לעבר בדרכים. לישא וליתן אי־אפשר, כי הדרכים משובשים בגיסות, והדרכים מסוכנים מגזלנים שחומסים בדרך, ואי־אפשר בשום אופן לעבר בדרך אפילו לישמעאלים עצמם רק ע"י [על־ידי] שיירא הרבה ביחד, מפחד הגזלנים שחומסים בדרך, שהם הערביים שאורבים בדרך לחטף ברשתם, ולכן הם דרכי ציון אבלות מעובר ושב, כי למצרים צריכים לילך מן ירושלים דרך מדבר שלשה עשר או ארבעה עשר ימים, ואפילו בשבּת צריכים היהודים לעבר עם השיירא כשכבר מחזיק בדרך והשיירא עוברים ואינם ממתינים על בר ישראל, ואי־אפשר לישאר לבר ישראל בדרך, ומפני פקוח נפש דוחים שבּת, אלא שמתחילה עושים תנאי עם בעל החמור שימתין בדרך, אבל הוא איננו ממתין. ולכן לא שכיח ליהודים לעבר מן ירושלים למצרים רק בהכרח. וכן לישא וליתן לקוסטנדינא צריכים לעבר על ים הגדול וצריכים לעכב בדרך ב’ או ג' שבועות לכל הפחות, והחברה של ר“י החסיד היינו על ים הזה שבעה עשר יום, וביציאתי מירושלים הייתי על הים הזה י”ד שבועות,¹⁷⁹ כי רוח סערה היה סוער נגדנו, ומטעם זה אינם שכיחים יורדי הים בפרקמטיא.¹⁸⁰

התיאור של היעדר הביטחון בדרכים אינו מופרז כלל. וכבר הבאנו לעיל עדויות של נוסעים וצליינים נוצרים על כך.¹⁸¹ המחבר מדגיש במיוחד את הסכנה של העיסוק בממכר יי"ש ויין, אולי משום שעיקר פרנסתם של היהודים בסביבה שבה חי, בסביבת הורודנא, היה כנראה על עיסוק זה. אמנם צריך לציין שגם בירושלים היו אי־אלה נשים שעסקו בכך.¹⁸² אשר למסחר הזעיר כותב ר' גדליה את הדברים הבאים:

יש קצת יהודים שיש להם חנויות עם מיני מאכל שקורין אותם חניות בלשון ערבי באכלות על שם המאכל שהם מוכרים. והרבה מן היהודים אלו יש להם שותפות עם ישמעאלים. כדי שיגינו עליהם מן הגזל אשר גוזלים את החנוני. וגם קצת חניות יש ליהודים בשוק של עכו"ם, כגון מוכרי בשמים וכיוצא בו, אבל מעט הם. וגם יש קצת מן היהודים הנקראים אנשי מערבא, ובלשונם שם הם נקראים מורישקעס, ואלו מדברים לשונם גם כן בלשון ארמי [כלומר, ערבית]; ולבושיהם הוא כמעט כמו הערבים, ומעט היכר ביניהם, ויש להם חמורים והולכים מכפר לכפר עם בשמים ושאר דברים ולוקחים בכפרים חטין ושעורין ושאר מיני מאכל ומביאים לירושלים ומוכרים, ובזה מתפרנסים, אבל הם רבם ככלם עניים.¹⁸³

דומה כי בתיאור זה יש משום אישוש לדבריו של ר' משה חגיז על הספרדים ועל דוברי הערבית שהם, פרט לתלמידי־החכמים שביניהם, לא נזקקו לכספי התמיכה מן החוץ אלא במעט. אם כי לא מעטים מהם נתמכו כנראה על־ידי בעלי־היכולת שבעיר ומהם שחיזרו על הפתחים.¹⁸⁴ וכבר ציין ר' רפאל מרדכי מלכי ש’הבינוני' שבעיר מוציא לצורכי צדקה בערך כ"ה אריות לשנה, שבהם כדי קיום של נפש אחת במחצית שנה. מעניין גם הפירוט של הוצאה זו: חתיכה אחת (כלומר, פארה) בשבוע לקופת־הצדקה,

וחתיכה אחת למזון והוא התמחוי, וכמו עשרה מאיי[דיש] מחלקים בכל שבוע לעניים המחזרים על הפתחים… ובכל שבוע קרוב לעשרה מאיי[דיש] אחרו'… לעניים צנועים ולנדבת ס"ת [ספר תורה] ושאר חלוקים.

נדבות אלה מסתכמות ב’כשיעור חצי אריה לשבוע‘, וביחד עם המס לקהילה שהוא ‘לפחות ט"ו אריות’ מוציא ‘הבינוני’, ‘מ’ או נ’ אריות בעד דירת ירושלים'.¹⁸⁵

דרך אגב, סבורני ש’הפאלחים' שר' חיים אבן עטר מספר עליהם שבליל יום־הכיפורים בכו אף הם ‘בכיה גדולה לפני ה’ לבנות את המקדש‘¹⁸⁶ אינם אלא אותם ‘מורישקעס’ שר’ גדליה מסמיאטיץ מספר עליהם, שהם מדברים ערבית, דומים לערבים ופרנסתם על הכפר. אין ר' גדליה מדבר על בעלי־אומנות, הוא מזכיר רק שוחטים וקצבים,¹⁸⁷ אולם אין ספק שהיו אז בירושלים בעלי אומנויות שונות שעסקו באומנותם. במפקד האוכלוסין לשם תשלומי המסים לפי ‘ההֶסדר החדש’ נרשמו בשנת 1690–1691 3 רופאים, 5 קדרים, 4 קצבים, 4 צורפים, 2 אופים, 2 ספרים, נגר, שוחט, קברן, מלמד. מלבדם רשומים אנשים בכינויים שספק הוא אם בעלי־אומנות הם או קונים ומוכרים פרי־מלאכתם של אחרים.¹⁸⁸ ברור כי לא היו חוצבים יהודים ואת האבנים למציבות חצבו לא־יהודים, אבל בוודאי היו החורתים את הכתובות במציבות יהודים.¹⁸⁹

באמצע המאה הי"ח התרחב המסחר במידת־מה ויהודי ירושלים החלו לתפוס מקום גם בסחר־חוץ. אפשר כי השינוי חל עקב ההטבה היחסית במצב הביטחון, שבאה כתוצאה מ’מאמר המלך' ומאפוטרופסותם של יהודי קושטא על העיר, שהביאו לגידול ניכּר של האוכלוסייה היהודית בה. כנראה שפחת החשש מפני חמסנותם של שרים. על מסחר־החוץ שיהודים החלו לעסוק בו אנו למדים מתקנה זו:

שנתקבצו פקידי עיר הקדש ירוש‘[לים] ת"ו [תיבנה ותיכונן], שהם הממונים להשגיח על כל עניני העיר עם ה’ רבנים המתעסקים בצרכי ציבור והסכימו לעשות הסכמה להטיל מס חדש על המוליכים סחורה מעה“ק [מעיר־הקודש] ירושלם לחו”ל [לחוץ־לארץ], או מביאים משם לכאן שיתנו ג' למאה להוצאות הקופה של העניים, שנתרבית ההוצאה ואינו מספיק ההכנסה של היחידים הקצוב להם.

מקור זה ממשיך: ‘ובהִודע הדבר לסוחרים נצבו כמו נד לצעוק שאינם רוצים, לפי שיש מהם סוחרים שהלואי יוכלו לפרנס את עצמם בריוח זה שמרויחים’.¹⁹⁰ אולם צעקתם לא הועילה להם וההסכמה נתקיימה. כמו כן הוטל מס זה על העוסקים בסחורה הנשלחת להם מחוץ־לארץ בתורת פאטוריה.¹⁹¹ אגב אורחא, אף כאן אנו קוראים שהכנסות ‘הקופה של העניים’ היו מהיטלים על ה’יחידים'.

לפי דבריו של תייר שהיה בארץ בשנת 1738, הצטמצם אז היצוא מארץ־ישראל דרך יפו רק בסבון,¹⁹² אולם עדויות אחרות מעידות שמוצר היצוא העיקרי דרך יפו היה הכותנה.¹⁹³ כמו כן היתה סחורת יצוא מזכרות של ענייני קדושה נוצריים.¹⁹⁴ מן המאה הי"ח אין לנו עדוּת שהיו יהודים שעסקו ביצוא של סחורות אלה. על סחר הכותנה ידוע לנו שהיה בידי צרפתים, סוכנים של סוחרי מַרְסֵי שישבו ברמלה וביפו.¹⁹⁵ מצרכי־מזון מסוּימים וכדים או בגדים עשויים פשתן יובאו ממצרים. ר' גדליה מסמיאטיץ כותב על כך בהגזמה:

וכמעט כל האוכלין באים לירושלי‘[ם] מן מצרי’[ם] כגון האורז, וכן בגדי פשתן, ובדרך הזה שיירות מצויות שעוברים ושבים. וכמעט כל שבוע ושבו' הולכין השייר‘[ות] מן ירושלי’[ם] למצרי'[ם].¹⁹⁶

ברם גם מסחר זה היה בעיקרו בידיהם של לא־יהודים. דומה כי מאלף בנדון המקרה הבא, אם גם השאלה לעצמה אינה מענייננו:

ראובן תושב מצרים היה חייב לשמעון תושב ירושלים סך מה מלוה בשטר, לימים שלח ראובן כתב לשמעון שיקח הסך שחייב לו מאיזה סוחר הבא למצרים וישלח לו פוליסה למצרים והוא יפרע להסוחר ההוא… וכן עשה שמעון ולקח מגוי סוחר ההולך למצרים… וכתב לו פוליסה כמנהג שיתפרע במצרים מראובן.¹⁹⁷

בספרי השאלות־והתשובות אנו מוצאים אי־אלה פרטים על מהותו של סחר־החוץ של יהודי ירושלים: אחד נוסע תכופות למצרים ומוכר בירושלים בגדים בסיטונות;¹⁹⁸ ממצרים הובא סוכר העשוי ‘ראשים’ והוא נחשב לכשר ביותר לפסח; שני שותפים בקמח, האחד תושב ארץ־ישראל ואחד נוסע לחוץ־לארץ;¹⁹⁹ ‘ראובן מסר סחורה מכלי זכוכית לשמעון שימכר אותה לערך כך וכך הכלי ואם ימכר ביותר יהיה לו’;²⁰⁰ אחד שלח מיפו לירושלים על־ידי גוי ישמעאל שק גבינה העשויה בפאטרה, דהיינו ב־Patras שביוון;²⁰¹ סוחרים נותנים כסף לבעלי־בתים תושבי ירושלים כדי שיפרעו מורשיהם בשאלוניקי או באיזמיר.²⁰²

כפי שיש לראות מכאן הרי ההדים על מסחר־החוץ של היהודים קלושים למדי. ברם גם המסחר הפנימי היה זעום. אנו שומעים על אחד שיש לו מרתף ובו חביות יין וחביות צימוקים, חיטים, גבינה וכיוצא באלה;²⁰³ על שותף עם גוי בקניית שומשמין ובהוצאת שמן;²⁰⁴ על שני שותפים 'שהטילו לכיס אחד זה מנה… וקנו סחורות ובכלל מה שקנו כמה כדים שמן זית;²⁰⁵ על אחד שהביא עמו משא של חיטים והניח בתוכם נוד אחד מלא חמאה מהותכת של גויים;²⁰⁶ על ארבעה שותפים שהקיפו סך מה לגוי, וקיבלו בעד חובם משא של גמל חיטים;²⁰⁷ על שני רוכלים יהודים שסחרו בכפר;²⁰⁸ בין הרוכלים שהציעו מיני סדקית למזכרת לפני קְלַרְק התייר (Dr. Clarke) היו גם יהודים;²⁰⁹ אחד הרוכלים שהיה מחזר בכפרים ערך סחורתו עלה לי"ב גרושים, ושל שני – למאה גרושים.²¹⁰

סכסוכים שבאו לפני בית־הדין יש שהם על דברים שהם שווי פרוטה, דבר המעיד על רמת־החיים הירודה של המתדיינים. כך, למשל, באו להתדיין בעניין שופרות – הלוקח טען שהמוכר רימהו ונתן לו שופרות בינוניים במקום טובים.²¹¹ רבות השאלות מסוג זה. הנה שאלה שיש בה, אגב, גם גילוי מהווי הימים ההם:

ילמדנו, סיעה של בני אדם שהיו לומדין בלילות בס‘[פר] הזהר הקדוש למנוחת נפש א’ מישראל… ולא היה להם ס‘[פר] הזהר… ויען יהודה ויאמר: הנה יש בידי ספר הזהר כלו, שנתנו לי א’… למוכרו. ופ'[לוני] נתן לי סך זה בעדו… אני מגלה לכם… מי הוא בעליו… וכל מי שירצהו יקנהו מבעליו בתנאי שכל מי שיקנהו… יתן לי שכר הסרסרות כמנהג… אמנם לוי הזדרז… הלך אצל בעל הזהר ואמר לו: גם אנכי ידעתי שהוא ביד יאודה אך אנכי לא אקחהו מיד יאודה… יתבע ממני שכר סרסרות.

ואף־על־פי־כן תובע יהודה את שכר־סרסרותו.²¹² והנה גם מקרה אחר שעורר את חמת־רוחם של רבני ירושלים והמגלה אגב אף הוא במידת־מה את המצב התרבותי של חלק מסוים מיהודי ירושלים: ‘היקר כה"ר (כבוד הרב] איסלימן מרזוק’ קיבל בקידושי בתו בת שנה וחצי סכום של 3 גרושים ו־60 מי'[דיש] לפני עדות אחת, ולפי השנייה – רק סכום של 2 גרושים. הוא רצה ללכת ולקנות בכסף זה סחורה בשוק.²¹³

אמנם היו גם יהודים שהיתה להם הכנסה קבועה מנכסיהם שהשאירו בחוץ־לארץ.²¹⁴ והיו גם שהלוו כספים בריבית, בעיקר לגויים, כנראה בשל האיסור של הלוואה בריבית ליהודים. הלוואות בהיתר עסקה היו עוד מן הדברים שלא כל החכמים רוחם היתה נוחה מהן.²¹⁵ בימיו של ר' רפאל מרדכי מלכי היו כספי יתומים ואלמנות בסכום של 15 אלף אריות נתונים כהלוואה בריבית של 10% למִנזר הארמני, למִנזר הצרפתי ולמִנזר היווני,²¹⁶ בעוד שהקהלים, הן הקהל הספרדי והן הקהל האשכנזי, היו שקועים בחובות לגויים ששילמו עליהם 20% ולמעלה מזה. גם בשנים מאוחרות יותר, כשחובות הקהילות גדלו והלכו, היו יהודים שהלוו למִנזרים אלה²¹⁷ לנוכרים יחידים²¹⁸ ולפעמים גם ליהודים בהיתר עִסקה²¹⁹ או בהקניית קרקע כדי להימלט מאיסור ריבית.²²⁰ יש גם שהיו עושים כעצתו של ר' רפאל מרדכי מלכי והיו מקדישים את הונם לקופת ה’כוללות', או לישיבה כדי לקבל סכום מסוים מדי שנה.²²¹ ברם לא הקהל בלבד היה חייב כסף לגויים, אלא גם יחידים,

כי לא יחדל אביון מקרב הארץ, ובני ציון מטה ידם ואין לאל ידם להחזיק ביד האביונים. כי על כן העניים והאביונים מוכרחים הם ליקח מעות מן הגוים ברבית, והגוי המלוה לא יתן לעני מעות אם לא בערבות ישראל אשר ראוי לסמך עליו ובאפן זה מוצאים העניים מעות, ואם לאו מתעלפים ברעב.²²²

מצב המלאכה היה כפי הנראה קשה למדי: ‘אין במה להשתכר אפילו מי שיש לי אומנות’²²³ אנו שומעים רק על צורפים²²⁴ ואופים²²⁵ וגם על רוקם.²²⁶ משאר הפרנסות נזכרים בעלי־חצרות משכירי־דירות,²²⁷ בעלי־חזקה על חצרות של גויים שהיו לוקחים מדייריהם 10% יותר ממה ששילמו לבעלי־החצרות,²²⁸ שוחטים,²²⁹ מוכרי־בשר,²³⁰ עושה־נקניק בשביל גויים,²³¹ סופרי־סת“ם,²³² שמשים,²³³ שליחי־ציבור,²³⁴ שד”רים,²³⁵ מוכרי־יין,²³⁶ מקימי־מציבות.²³⁷ כמו כן אנו מוצאים בירושלים מחזיקי אִלְתִזאם מֻקאטעה, כלומר חוכרי הכנסה ממשלתית.²³⁸ רופאים העומדים לשַמש בבתי־הרשות,²³⁹ ויהודי מירושלים אף לוקח לשרת בפקידוּת לפני המלך בקושטא.²⁴⁰ התייר זֶטְצֶן (Seetzen), שביקר בירושלים בשנת 1806, ואשר נאמר לו כי מספר היהודים בעיר הוא 2,000 נפשות והוא מעלה סברה שמספרם הוא כ־3,000 נפש, מונה קצת למעלה ממאה איש העוסקים במסחר ובמלאכה. הרשימה היא: 10 בעלי־חנויות לתבלינים, 10 בעלי־חנויות לסוכר ולטבק, 2 מוכרים קפה, 10 סוחרים במנופקטורה, 20 עוסקים במסחר דברי־מתיקה, ירקות וכדומה, 5 עוסקים במימכר גרוטאות, 3 מוכרים חוטי־גופרית ומחטים, 3 מוכרים חוטים ומשי. בעלי־האומנויות הם: 5 חרשי־נחושת ומלחימים, 2–3 יוצקי־בדיל, 2 צַבָּעִים, 10 חייטים, 2 עושי־חבלים, 10 קצבים, 10 שוחטים, 5 מלמדים וכורך־ספרים אחד. כן כוללת הרשימה 3 רופאים.²⁴¹ קרוב להניח שאין דיוק ברשימה זו, שהרי לא מסתבר שירושלים היתה זקוקה אז לעשרה קצבים ולעשרה שוחטים, ומאידך קשה להניח שלא היו בעיר סנדלרים וכובענים יהודים, על כל פנים היו בוודאי סתתים יהודים שחרתו את הכתובות במציבות. אגב אורחא, מעניינת ההתדיינות הבאה: ראובן היה ראש חברה ושמעון היה ראש חברה ובשל דברי ריבות שעברו ביניהם נמסרו לשַֹר והוליכו אותם אליו. על־ידי נס ניצלו ממנו.

ובחזרתו עמד ראובן ונדר… מלהיות עוד ראש חברה… ואח"כ [ואחר־כך] עמדו כל העם מקצה ואמרו שאי אפשר שלא יהיה ראובן הנז'[כר] ראש לחברתו אשר החזיק בה כמה ימים ושנים ואם יצא יארע תקלה גדולה ובא שמעון אשר היה ראש חברה אחרת ואמר גם אני כמוהו… עד עומדם לדין.²⁴²

אמנם אפשר שיש לנו עניין רק עם חברות ‘חסד של אמת’, של העוסקים בקבורת המתים, ואכן אנו שומעים על ‘משמרות’ של בית־העלמין ולהן ‘ראשים’. לחברי משמרות אלה היו זכויות מסוּימות ל’עבודות שחורות' מסוּימות תמורת שכר, כגון שמירת ‘הריחיים דחטי דפסחא’, ומהם שהיתה להם ‘זכות ונחלה’ לשאת ‘השקים של החטים על כתפיהם’, ולקחו ‘שכר טוב איש לפי ערכו כנהוג וכתוב מפו’[רש] בשטרות אשר בידי החברות' והיו רבנים שהיתה להם ‘חזקה’ להיות ‘שומרי התנורים’ בזמן אפיית המצות. ואף זכות זו עברה בירושה.²⁴³ מרשימתו של זֶטְצֶן יש להסיק שרק כ־20% מן האוכלוסייה היהודית בירושלים התפרנסה על המלאכה ועל המסחר הזעיר, אף אם נניח שהרשימה אין בה מן הדיוק. השאר התפרנסו אם מרווחי הון, כנזכר לעיל, ואם מהקדשות של נדבנים לטובת תלמידי־חכמים וישיבות. עוד בשנות התשעים היה בירושלים ריכוז גדול של תלמידי־חכמים, כפי שראינו לעיל, והיו עניים לא מעטים שחיו כנראה על הצדקה. הכספים מנדבת ‘הפארה’ בארצות האימפריה התורכית והתרומות שהביאו השד"רים מארצות הנוצרים הוצאו בעיקרן לצורכי הציבור, לתשלומי ריבית על חובות, לפרעון המסים הציבוריים ובסחיטות של שרים חמסנים.

דבריו של זֶטְצֶן על מספר היהודים בירושלים מראים כי במשך המאה הי“ח גדל היישוב היהודי כמעט פי־שניים, שהרי לפי דבריו של ר' רפאל מרדכי מלכי היה היישוב היהודי בשנות התשעים של המאה הי”ז רק כ־1,200 נפשות. אולם היישוב היה גדול פי־ארבעה ויותר באמצעה של המאה הנדונה, והיה עשוי לגדול בהרבה אלמלא היציאה מהארץ עקב התנאים הפוליטיים הקשים; שהרי פרט לזמני רגיעה מסוּימים היו היהודים, כמו גם הנוצרים, אובייקט לסחיטות ולשוד של בעלי־השררה השונים. כמובן שהיעדר הביטחון בדרכים, שגרם לצמצומם של חיי־הכלכלה, הביא אף הוא ליציאה מן העיר. מן הראוי לציין כי במאת השנים הנדונה חוברה תפילה חדשה לאומרה על־יד הכותל המערבי: ‘ותזכני לגור בארה"ק [בארץ־הקודש] כל ימי חיי’.²⁴⁴ לצמצומה של האוכלוסייה בעיר גרמו לא מעט המגיפות שחזרו ונשנו. על סף המאה כתב ר' רפאל מרדכי מלכי כדלקמן:

והיום שנת התנ“ח ליצירה כמעט שנחרבה הארץ, והיה בה ת”ח [תלמיד־חכם] שחלם חלום שנתים למות ל“ו חכמים וכן היה, ובעוד שתי שנים מתו יותר מאלו ונשארה הארץ ריקנית מת”ח [מתלמידי־חכמים]²⁴⁵

הדברים אינם ברורים, אבל אין ספק שמדובר על מגיפה שמתו בה רבים. מגיפה היתה בשנים תס“א־תס”ב, שמתו בה רוב חברי ‘החברה הקדושה’ שעלו לירושלים עם ר' יהודה חסיד, ובוודאי גם אחרים.²⁴⁶ כן ידוע לנו על מגיפות שהיו בעיר בשנים תצ“ב,²⁴⁷ תק”א,²⁴⁸ תק“ח²⁴⁹ ותקל”ג. בשנת תקי“ז המיתה מחלת האבעבועות 'יותר מק”ן תינוקות של בית רבן'.²⁵⁰ משנת תקמ"ו ידוע לנו כי היתה מגיפה בטבריה,²⁵¹ שלא פסחה על ירושלים.²⁵²

ונסיים בהערה כי התדמית המקובלת של היישוב שהיה יישוב של זקנים שעלו לארץ כדי לבלות בקדושה את שארית חייהם ולמצוא מנוחה באדמתה אינה תואמת את המציאוּת. כבר ציינו כי ר' רפאל מרדכי מלכי הניח כי המשפחה היהודית בירושלים היתה בת ארבע נפשות בממוצע. תדמית זו נסתרת גם על־ידי העובדה שבשנת תקי"ז מתו יותר מ־150 ילדים ועל־ידי הידיעה מן השנה שלאחריה שבתלמוד־תורה לומדים למעלה מחמש־מאות ילדים. בוודאי היו גם זקנים שעלו לירושלים למות בה, אבל לא אלה קבעו את דמותה של העיר. זאת ראה איש הכנסייה האיטלקי מַרִיטִי (G. Mariti) שביקר בירושלים בשנת 1767 וכתב ספר, Istoria²⁵³ della stato presente della citta di Jerusalemme (‘על המצב הנוכחי של העיר ירושלים’). הוא כתב: ‘שבה גם יהודים אבל מספר קטן’, ורק על אחדים מהם (alcuni dei quali) הוא אומר שהם בגיל התשישות (di eta decrepita), שמחמת האהבה לעיר הזו ולקברות קדמוניהם הם באים מארצות רחוקות ‘לגמור את חייהם בה שהיתה להם פעם כה יקרה’.²⁵⁴

הריכוז הגדול של ישיבות ושל גדולי תורה, מחברי ספרי שאלות־ותשובות, ספרי חידושים וספרי דרוּש הוא שקבע את דמותה של העיר. דומה שלא היתה עוד קהילה בישראל שהיתה יכולה להתיימר שיש בה –

י“ג בתי מדרשות מליאים כרמון מת”ח [מתלמידי־חכמים] אשר תורתם אומנותם, ציצים ופרחים יוצאים מהם, אילני דמלבלבי בכל יומא ויומא וחמשה בתי כנסיות… מהמה מדרש חסידים הקמים בחצות ועוסקים בתורה ומקשרים לילה ביום.²⁵⁵

זהו תיאורה של ירושלים שיצא מעטו של חכם בתנותו את שבחה בשנות השבעים של המאה הי"ח.