א    🔗

אורי קפץ ממשכבו.

– לעזאזל, אחרתי,– לחש.

השמש לא זרחה עוד, אולם החלונות כבר הביטו במרובעים אפורים מאחרי מחיצות הצריף הדקות נשמעה נשימה קצובה של אנשים ישנים; לפעמים – אנחה או גמגום מתוך שינה. מגשש באפלולית החדר ומתאמץ שלא להקים רעש, ניגש אורי אל הקיר, אל המקום שהצבעים החוורים היו כהים יותר. כאן היה “ארון הבגדים”, כפי שכינתה תמיד מרים את הסדין-המסך, שמאחוריו הסתתר כל רכוש התלבשות של הזוג. כאן צריכים להמצא גם בגדי העבודה שלו. אצבעותיו גיששו, מששו מתחת לסדין, משמשו כל דבר ודבר כשהוא עצמו רוטן עד שמצא את בגדיו.

– אחרתי – הוכיח את עצמו, בהכניסו בבת אחת גם את הראש לתוך הצוארון וגם את הידים לתוך שרוולי החולצה.

נזכר מעשה וחיוך קל נגע בשפתיו. אנשים הצטופפו על יד סידור העבודה וכל אחד ממציא הצעה. “לעזוב את הספר הזה ולהתחיל בחדש,” – הציע אחד. האחר— “לרשום יום א' לעליה על הקרקע.” השלישי— “בעפרון אדום” וכדומה. הוא באמת מתח שני קוים-שריטות תחת המדור החדש: כפר מגדל. ומשנזכר אותו מעשה – הותרו חרצובות הדמיון. עומדים ויושבים קבוצות-קבוצות ומדיינים. כאן מפתחים תכנית של משק מעורב – פרדס, חצירים, ירקות, כרם, רפת גדולה, הרבה עופות; וכאן – זה אינו רוצה לוותר על אוזים, וזה אינו רוצה לוותר על תרנגולי-הודו. ואלה שדמיונם ממריא יותר­­­­ – מציעים זריעת אורז (הרי האדמה גובלת עם נהר) או קנה סוכר, ואפילו בית-חרושת לסוכר. הה, הה, הרי כאן גם פתח לפיטום בקר בפסולת ודייג עצום; ואם תרצה ברומנטיקה – הרי גם ציד.

הבחורה האפורה הזאת… פני אורי זעמו. בגללה דיבר דברי שטות. ובעיקר: דברי עוול. “דווקא היא צריכה להיות בין “העולים”. לא יכול להיות אחרת”. אמנם, היא אחת הותיקות בקבוץ, אולם… רגש של שנאה תוקפו תמיד כשהוא נזכר בה. אין בה גאוה אנושית פשוטה. הכנעה תמידית, מבטי כלב מסור.

הוריד מגבת מעל מסמר שבמשקוף החלון וניגש לדלת. בהושיטו את ידו אליה, הפנה את ראשו שמאלה, לצד המטה. מלובן של סדינים וכרים בצבצו שערות מרים השחורות, המעטירות את לחייה וצוארה. ארשת של חמימות ורך. הוא סגר בשקט את הדלת ויצא החוצה. הלילה, כנראה, ליל טלול היה. חולות המחנה צהבהבים-אדמומים, מלאי תנודה ופזיזות כל היום, ישנו בשלוה נסוכי טל ונעשו אפורים וכבדים ומדבקים גושים-גושים. צעדי אורי הפריעו רק לרגע את מנוחתם: עקורי מקום הם נפלו אין-אונים ויעשו זר כהה מסביב לעקבותיו המלבינים.

צללים אפורים-חורים תעו בחלל האויר, נעו ונדו ממקום למקום, כמי שנעלם מדריך מנוחתו. דומה, מאחורי ההרים שבאופק הדליק מי נסתר תבערה ההולכת ומתלקחת מרגע לרגע ומצליפה באלומות­­­­­ צבעים על הצללים החוורים. ואף דומה כי אותו נסתר כאילו מבולל, מוסיף ומבולל את האויר האפור בצבעים מבהירים מזהיבים – צייר לא נראה המכין דוד צבעים ענקי.

בלול קרא השכוי. אורי העיף הבט מזרחה ועמד על מקומו. הן זה דומה למשהו כל כך קרוב, כה מוכר, כה יקר. כן, כן. אותה עדנה, אותה רכות, – כמו ללחיי צוארה של מרים בעטרת קווצותיה השחורות. רכסי ההרים – נחשול קטיפה כחולה ושיבת כסף סביבו ומתוך הנחשול מקוטעים ויוצאים שמים – דבר בשל, כעין פטל, מוריקים, מתכילים, – והם בהירים ומאירים כעיני תינוק אחרי השינה.

נשימה עמוקה הגביהה את כתפיו והרחיבה את חזהו וילך לו לאורוה. בשני קצוי האורוה בערו עוד פנסים. אורם הצהבהב היה קצר, כמקוצף, בלי קרנים, ונבלע באור היום המגביר מבעד סדקים ודלתות. כמעט כל אלה שהיו מסודרים לעלות על הקרקע כבר נמצאו על המקום. קצתם הצטופפו על יד הפנסים, בדקו וצחצחו את הרתמות, אחרים קרצפו במברשות את עור הבהמות ואחדים כבר הספיקו לשים עליהם את הרתמות.

היה שקט באורוה, שקט בלתי שכיח. אחד אחד עסק במלאכתו, במלאכת ההכנה, בשתיקה, בלי הלצות ובלי רעש רגיל. מי שחיפש דבר מה – רצועת עור, חוט ברזל, – לתקן או לחזק מקום תורפה ברתמה, – חפש בעיניו בלבד, מבלי להטריד את חבריו. הולך לו לאט, ממשש בידים או בעינים אצטבה, פינה נסתרת, ואינו משמיע קול רם, – כבזמן בדיקת חמץ.

לפעמים ישמע צלצול רפה של שרשרת, שעטת פרסה, אוושת צעדים בקש המרופד, ועל הכל שלט, את כל הצלילים בלע, כרסום השעורה ולעיסת התבן המתמידים, כל ראשי הבהמות היו תקועים באבוסים, ניגש מישהו לטפל משהו בהן. נתגברה חפזת-האכילה, – רק אוזן אחת נוטה ועין פוזלת לצד הניגש והראש העמיק יותר לאבוס.

לתוך האורוה הציצה – חנה.

– אתם עוד הרבה זמן? הכל כבר מוכן. האוכל על העגלה.

חיפשה בעיניה את אורי – הנהו, מתח את הראשיה על הפרדה, וזו מסרבת. מה גבוה וחסון הוא, יותר מרגיל, בהרימו ככה את ידיו המוצקות על השרוולים המקופלים.

חנה היתה שמחה מאוד, כבערב חג. לא יכלה לישון, כל רגע היתה מתעוררת מפחד, שמא תאחר, עטו אליה חלומות ומחשבות, וקמה “לעזור לבחורה העובדת בהכנת אוכל החוץ”. זו הביטה אליה בתמיהה ואחרי כן הבינה: “את רוצה להכין את האוכל בשביל החבריא שלך? טוב” – אמרה בחיוך. פרט מבדח: לא יכלה בשום פנים להזכיר לעצמה מי הוא השלשה-עשר, שתדע, מה לקחת בשבילו. מנתה וחזרה ומנתה את כל השמות, נדמה – כולם, ומותר משנים עשר – אין. עד שהציצה לרשימת העבודה, – שכחה את עצמה. “שלשה-עשר”… – שטות— הצטחקה להרהורה. אך למה ניסה הוא, אורי, להתנגד לסידורה? דוקא הוא. הכל הכירו בזכותה המלאה לכך. רוב השנים עבדה בכל מיני “שרותים”, – במטבח, בכבסה.

הוא דבר דברים שאין להם כל טעם. הפעם לא היתה מותרת, והיה מה. לא היתה יוצאת לעבודה אחרת, – יוציאוה מן הקיבוץ. כך החליטה. איננה יכולה לוותר – היא מרגישה בכל גופה. זכות מלאה לה להיות בין הראשונים על הקרקע. אולם באמת, מלבד הנמוק הזה הברור כאור היום, היה עוד משהו בלבה של חנה, שחישל את רצונה. אולם זה היה דבר-מה עמום, דבר לא צורה לו ולא שם ולא דמות לו, – כתהום אפלה. והיא עמדה על פי התהום האפלה הזאת; ופניה לאור. לא העזה להסתכל. לעתים נמשכו העינים בפחד ובסקרנות להציץ ותמיד היתה נרתעת אחור, גם הפעם.

התחילו החברה להוציא מן האורוה את הבהמות, כשהן טעונות רתמה, להשקותן ולרתמן לעגלות. ובמחנה תנועה. אחרי צלצול הפעמון הגיחו מתוך הצריפים אנשים ומגבות בידיהם והם ממהרים למקלחת. כל אחד סר בדרכו על יד האורוה לבין העגלות, הטעונות מחרשות, משדדות, שקי זריעה, שקי זבל. “העולים” – מהם רותם זוג בהמות לעגלה, מהם בודק ומסדר את העגלות – ועל ידם הצטופפה חבורת מסתכלים, מסתובבים בין כל הכבודה. יש המשמיעים הערה של בקורת, עצה, הצעה – אף אומרים דבר הלצה: אדרבא, נתחלף; יש המציצים לתוך העגלות, ממשמשים בידים, מסתכלים בשתיקה; יש שמתפרצת תנועה של כוונה לעזור, להשתתף במשהו. מסתובבים הללו מבלי לדעת מה יש להם לעשות כאן, וכשהם נפטרים לצרכם אל המקלחת כאילו מנערים מעל עצמם חלום מתוק.

בפעם האחרונה בדקו את העגלות ואת הרתמת שמו את “המנות” בשביל הבהמות, העגלונים לקחו את המושכות ביד אחת ואת השוט ביד אחרת והעגלות זזו. בצאתם מן החולות ובעלותם על כביש המושבה פגשה בהם השמש. היא יצאה לקראתם מאחורי ההרים, כאכרה זקנה היוצאת על מפתן ביתה לראות בהמולה הפתאומית ברחוב אחרי ששלחה את בני ביתה לשדה ונשארה להשגיח על הילדים הקטנים ולהכין את ארוחת הערב, העגלונים צרחו “היאו”, הצליפו בשוטים על גבי הפרדות, והעגלות זרקו לקראת צהלת השמש – שעטת פרסות, המולת גלגלים, הקופצים מאבן על אבן, צלצול חלקי הברזל ברתמות, יריות שוטים, צריחת העגלונים, חריקת הדליים הקשורים מאחורי העגלות, ואף צחוקה של חנה, האוחזת ביד אחת בדופן העגלה וביד אחרת מרימה באויר כלי עם מאכל, צליל המבקש לחרוג מגבולותיו והמתיז טפות אל פניה.

כל הבא לקראת החבורה – אכרים רוכבים על חמורים, פועלים עם סלים בידיהם, ילדים, עגלות, – סרו הצידה בחפזון, הביטו בתמיהה: בהלה מטורפה על שום מה ולשם מה? הילדים הריעו “הו, הו”, העגלונים שלחו אחריהם קללות נמרצות, מתונים יותר רטנו בשפם ומי שידע והבין צעק אחריהם: בשעה טובה ומוצלחת.

ב    🔗

– הנה הואדי, עוד מעט תהיה אדמתנו, – עיני כל נתקעו, החנו את האדמה השכנה הזאת וצפו – זה עלול לבוא כל רגע: פני כל אחד ואחד כפני כלב ציד, ההולך בעקבות.

– הנה יתד ברזל!

מישהו קפץ מעל העגלה, הסתכל בסימנים הלבנים על היתד. " הראשון, הקיצוני!" העגלות המשיכו דרכן אל מול הגבול מצד האחר לקראת שורת העצים והשיחים אשר בצלם יזרום נחל. מבטים שוהים על כל בליטה, תרים את פני המישור, מודדים, מעריכים, כאילו רצו לעמוד בבת אחת על טיבו, על כל שרטוטיו, – עד שנפגשו בקיר המוריק המתפתל מבוצר לרגלי נפתולי הנחל. המישור השתרע כפרוות שועל שטוחה והחורשה – צוארון לו.

אחדים ירדו מעל העגלות, פנו לצדדים, לראות באדמה. חלקת חול צהבהב-אפור. אי-שם התנשאו תלי חול טחוב, אשר אך הלילה, כנראה, עמלו עליהם החפרפרות, ומראהם כמראה החלמון. השלף היבש היה כזקן שיבה דל עם קרחות-חול צהובות בין שיח לשיח קרחות החול היו רקומות באז’ור עקבות חפושיות, לטאות וכדומה. עקבות האנשים, העמוקים והגסים, השאירו אחריהם קרעים ברקמה העדינה הזאת.

ככל שהרחיקו נעשתה האדמה מהודקה יותר ותלי החפרפרות נראו כפירורים חומים. האנשים הרימו קצת פירורים, התבוננו בהם, לשו אותם, פירורם באצבעותיהם עד דקה ובטאו בהנאה את הכנוי הערבי של האדמה. ככל שהתקרבו לחורשה, פני האדמה השחירו והתקשו, וסדקים בה הלכו ורבו, הלכו ורחבו, רחבו ועמקו. והגלגלים פתחו בשירת-עשת חרישית. רגע רחף רז מסתורי על פני המישור. כמשק כנפים מעל לראש; הוא רחף לפני העינים הציץ מתוך הסדקים באדמה, רמז מתלי החפרפרות, שרך דרכו בציוני-ציורי הרמשים. ולב האנשים נצבט, כלפני התאבקות. היתה גם חדוה לקראת ההתאבקות והיתה גם תקוה כי יוכלו בה.

ג    🔗

החליטו: הזוג האחד במחרשה ששית מעביר תלם על הגבולות מכל ארבעת הצדדים; התלם הוא הגבול; הזוג האחר יסמן “ארגזים”; יתרם, כולם יחד, יכנסו אחריו לארגז, – ככה העבודה תצליח יותר וגם האנשים לא יתפזרו בכל השטח. שעל כן הורידו את המחרשות, רתמו את הזוגות. אחד הלך למצוא את היתד ועמד על ידה להראות את הכוון הישר.

אילו צעדים מאנה האדמה לתת למחרשה שתחדור לתוכה, אולם “החרת” נתלה בכל גופו על ידיות המחרשה, להבה התחיל לחפור, כסירה שדחפוה מעל החוף לתוך המים, ומכיון שהתחילה מפליגה, נתקעת, הלכה והתעמקה עד שירדה לעומק הראוי. המחרשה הפליגה לתוך הים האפור שמסביבה ונשתייר לאחריה זנב-נחשול שחור, הרוטט סמוך לה ונקפא והולך ככל שהוא פורש והולך. הקו השחור המבדיל הלך וגדל, הלך וארך.

אחד הוציא חבל ארוך בן כמה עשרות מטרים, קשר את קצהו לרסן אחד הסוסים שבזוג הבא לסמן “ארגזים”, קשר קשר בקצהו האחר, נכנס לתוך התלם שבגבול, אזר את החבל אל חלציו, לחץ את הקשר אל טבורו (שירגיש בו תמיד) ועמד מוכן להתחיל. הנוהג בסוסים כיוונם באופן שהחבל יימתח היטב ומשנמתח הצעידם קדימה. יחד אתם התחיל לצעוד זה שבמענית הגבול צעד קצוב ומדוד, והשגיח שלא יתרפה החבל והקשר לא יזוז מטבורו. צריך שהארגזים יהיו ישרים וכיצד אפשר לעשות כזה במרחק גדול כל כך?

נכנסו הזוגות לתלם, מחרשה מחרשה ביתרה בתרים, הפכתם על פניהם וזרקתם למענית הקודמת בשקידה ובדיקנות, כאילו משתדלת לכסות על מערומי האדמה, על פטר רחמה – חתך המחרשה. מרגע לרגע התרחבה רצועת האדמה החרושה. תלם תלם, ארגז ארגז. היא רבצה שטוחה ובאין אונים, קורצת בברק עורג-כהה, כאילו רוטטת ונאנחת לקראת הגואל-הגומר, לקראת שיני המשדדה, שיטמינו בחיקה את הזרע.

זוג אחרי זוג נכנס, הולך ויצא את התלם, נכנס, הולך ויצא. שורת הבהמות והאנשים ההולכים והמסתובבים זה אחרי זה, כעין מחרוזת חיה, ואצבעות שאינן נראות מעבירות את אלמוגיה על פני החוט המסוגר והמאחד העובר נקבי מסתריהם. כל הבהמות, גם הרגילות להתנהל בעצלתים, נכנעו לקצב שנקבע. הראה לכולם, בהעפילם על ההר, כמראה הולכים לנחול משכנות לא להם- צואר כקשת, עמידת רגל איתנה, ואילו ברדתם תעדם קל ומהיר כלאחרי נצחון.

והאנשים חליפות רגש והרהור בלבם – על הילד, האשה בבית, על העתיד, –כעננים קלים צחורים המרחפים מעל להכרה מבלי לחדור לתחומיה; רכבת כי תזחל לה במרחק, אורחת גמלים כי תעבור, אנשים אי שם בשדה – צעיף העוטה עולם אחר. צעיף חלום; עוברים וגזים מבלי להניח רישום כלשהו.

ממשי וקיים מהלך-המחרשה, התלם, ממשיות רגלי הפרדה, הפוסעות בקצב פסע אחרי פסע – הימנית הקדמית והשמאלית האחורית, השמאלית הקדמית והימנית האחורית.

באחד הארגזים התהלכה חנה כפופת גזרה ופחית בידה האחת וידה האחרת מפזרת, בתנועה חדגונית קצובה, זבל אפור. בסמוך צעד אורי וסינר-שק על מתניו, קצהו התחתון מקופל ומורם עד החגורה. התרמיל הזה היה מלא גרעינים כזפק תרנגולת ואורי היה שולח את ידו הימנית לתוכו, מוציא חופן גרעינים וזורע. דומה כל חופן מלחש: הוסף עלי חופן אחר. דומה כל צעד מלחש: תן המשכי. הרוח המערבית הקלילה לא הפריעה, אף עזרתו. ככל שהיה גומר רצועה אחת וחוזר ראה בקורת-רוח מה בין הזרוע ובין שאינו זרוע. מתוך המרבד השחור הציצו, קרצו אלפי-אלפי עינים, עיני ענבר מהבהבות, מאוושות בחדוה. צבא הגרעינים כבר חי, כבר התחיל התנועות, בעבודה, בחדירה לאדמה, – כצבא נמלים זוחל, רוחש. ועוד זאת: ככל שראה את חנה, כפופת גזרה, מפזרת אבקה אפורה, המכסה בשוה את הזריעה, היה לבו שמח עליו. ככה, ככה— חשב בהנאה. תעלה הקמה כקיר ירוק, דשנה ורעננה. לא יתנשאו זעיר פה זעיר שם שיחי גבעולים מעל לקמה, גאים, שמנים ויהירים, לועגים מגבהם לקמה הדלה מסביבם. יהיה טוב. והרי היא בחורה מצוינת – משתדלת, מתאמצת. האבקה נופלת מידה כלטיפה קלה. לא הבין על מה היה שומר לה לא מעט סלידה. טינה, תרעומת חנם. לא הבין. אפילו חשב: כיצד מכפרים עוול כזה.

ד    🔗

הזוג הראשון בתלם עמד, אחריו עמדו יתר הזוגות. עד שהחבורה התירה את הבהמות, באה אתם עד העגלות ושמה לפניהם את האוכל, ערכה חנה את “השולחן” בשביל האנשים. בצל עצים פרשה שני עתונים, סידרה עליהם את הצלחות והכפות, שמה מנה לכל צלחת וצלחת, חתכה את הפת.

– נו חבריא, מה אנחנו ומה היינו לולא הבחורות! עלובים, יצורים הכי עלובים על פני כל תבל! – קרא יצחק, בקול ובהטעמת כל מלה, כמשחק, – חנה סידרה לנו ממש פיקניק בחיק הטבע.

מכל הצדדים נזרקו הלצות ותוך כדי דיבור וצחוק הסתדרו הכל מסביב לעתונים הפרושים. העינים והפנים הפיקו חדוה. כמראה-שממה היה המראה מסביב; מישור רחב ידים, שטוף שמש, המשתרע למרחקים, ועל שפתו, לרגליך, מרובע לבן קטן עם כלים כעין צעצועים. מראה שמחה ורחש חגיגיות צנועה.

– העבודה התקדמה יפה – אמר ה“דב” באטיות ובכבדות כמונה מחשבותיו. – הרגבים נפלו כסיבובי גלגל גדול מפורזל על פני אבנים.

השיחה נדרדרה. הכל, הכל היה להם מה לומר – רשמים, השערות, הצעות.

וחנה כיצור אחר נראתה – עצביה נמתחו, עיניה הבריקו, תשובותיה והלצותיה היו חריפות. היא המעיטה להביט על אורי, אולם בלא דעת שוועו כל עצמותיה – כזו אני עלולה להיות. לא אפורה…

ככלות הארוחה שכב אורי בצל אחד העצים בריחוק מקום. שכב פרקדן ועיניו תעו במרחבי הרקיע. ככה אהב לנוח את מנוחת הצהרים שלו. ימצא לו מקום מרוחק מיתר האנשים שלא תפריעהו שיחתם, שוכב ומביט השמימה. שמי התכלת תמיד נענים לו, נכנסים בשיחה אילמת אתו. לפעמים הם כמבקשים לבדח דעתו, מתפתלים, מגביהים את גבם כחתול מתרפק, מגביהים ומרחיבים ושולחים לו מבטי ערמה עוגבים; פעמים הם כאגם שלו, שטוף זוהר ומזרימים לתוך נפשו רכות חמה ועדנה ולבו מתרחב, כחורג ממסגרתו. הגוף כולו כאילו נמס ואיננו קיים. וגם הפעם. מים הזוהר הזורם עליו מלמעלה, לאטו לאטו ובהדרגה, עולות וצפות עיני מרים, אחריהן עולים וצפים פניה, אחריהן כולה. היא ובלעדיה אין כלום. היא מרחפת שם גבוה, עיניה מקור הזוהר, הניתך לתוך נפשו. קל לו, טוב לו. הוא אוהב אותה – כלילת שלמות. כל רגע היא מתחדשת ומחדשת – כשמים אלה, היא – זריחת שמש, פליאה…

ניגשה חנה. מחפשת מעט צל לנוח בו. עד שכילתה שטיפת הכלים, תפסו החבריא כל אמת צל ונתנמנמו. היא אינה רוצה להפריע את מנוחתם. תלך לנוח בצל העץ ההוא, הבודד. אומר לה אורי:

– אבל העץ ההוא רחוק מכולנו, תנוחי על ידי, יש פה צל לשנינו.

– למה אפריע?

– לא חשוב, לא תפריעי.

הוא זז, פנה מקום. משזז, הופקרו רגליו עד הברכים ללהט-החמה אמרה:

– רגליך בשמש. הנח ראשך על ברכי.

– לא חשוב, – ענה, ונשמע לה, תנוך אזנו נלחץ לברך רגלה.

עצם עיניו. ביקש לעצור את הזוהר שנספג, להמשיך בעינים עצומות את המטוה שביניהן ובין הרום המלטף, אולם משהו הפריע, לא נתן. אולי האוזן שנלחצה ונתקפלה. אבל הרגש הרגיש כי האד הכספי הולך ונמס, הולך ומתנדף, תחתיו באה חמימות כבדה, סמיכה, המרתקת את הגוף, המותחת את כל האברים. ואילו חנה ישבה נשענת בגבה אל גזע העץ. ישיבתה היתה – כאילו פוחדת לנוע, להטריד, להרגיז דבר-מה איום, הרובץ לעת עתה במנוחה – די לה שתזוז זיזה כלשהי ותנעצנה בה שיניים ארסיות. עיניה היו פקוחות למחצה והביטו נכחן.

בחלל ריטטה תכלת – פעמים מערפלת את פני האדמה, ביחוד במקום החרוש, – שם האדמה העלתה להבות תכלת מרטטות, מתפתלות ונמסות באויר. גלי תכלת כמסכי-משי קלים התנשאו למעלה. חורשה באופק, שהעפילה כמתוך מרוצה על הגבעה, היתה דומה ככרבולת ירוקה מתנועעת, מפזזת – הנה-הנה תנתק מעל הקרקע ותעלה השמימה,

חנה ראתה את רגלי אורי צועדות על פני השדה, את האדמה הרכה הממכרת בהכנעה לרגליו, את הלהבות התכולות הלופתות אותן ונמשכות ברטט למעלה, למעלה. השתה מבטה על כל גופו השוכב, מרגליו עד ראשו. חלחלה עברתה, הנה התהום, פערה את לועה השחור לפניה. ברקים, נחשים, נחשי אש מתפתלים, מתרכסים ואש עולה מפיותיהם. הם קוראים, מצוים, מושכים. אש צורבת, אופפת את כל הגוף. שפתותיה הפתוחות משכוה, כפפוה אל פני אורי. הוא התמתח כולו, זרועותיו חבקו את צוארה ושפתותיהם נצמדו.