שודר ב־23 בפברואר 1962
יחד עם גשמי־הזעף וערימות־הברד ירדו עלינו בימים האחרונים מאורעות כה רבים, עד שניצב אני הערב לפניכם נבוך ומבולבל ואינני יודע במה להתחיל.
על מה אפשר לשוחח בשבוע מסעיר כזה? בעצם, על מה אפשר לא לשוחח?
על מצור־ירושלים? – חוששני כי נושא זה נמס בינתיים כפתיתי השלג דשלשום.
על ההצבעה בענין הממשל הצבאי? – חייב אני לומר כי היה הרבה מן הטראגי־קוממיות בעובדה שדווקא אגודת־ישראל תימרנה עצמה לתפקיד של לשון־מאזנים בין הכוחות השקולים והמוחות הבלתי־שקולים.
על יוסל’ה הקטן, שמאז חטיפתו בידי ה“האלב־שטארק’ס” טרם הוחזר לבית־הוריו? זמן כה רב עבר מני אז עד שעוד מעט יקום לנו דור חדש בארץ שלא ידע את יוסל’ה… אכן, קיווינו שנצליח לקבלו בחזרה באמצעות הבוררות, אך יותר ויותר מסתבר כי החוטפים אינם בוררים באמצעים…
אם כן, על מה?
על ספיחי־הפיחות? – מאז אותו יום שבו יצקו הרועצים את מחירי־השמן על מדורת־הפיחות, עולה היוקר באותו יחס שבו יורדת היוקרה… אם יוסיפו הענינים להתקדם כך, הרי לא יישאר עוד מחיר יציב, פרט למחיר ה“ראפורטים” בעד חניה ורק חיי־אדם בדרכים יישארו זולים כאשר היו ורק סגנון־הווכוחים שלנו ישאר זול כאשר היה…
אולי על תורכיה? אולי. אף כי מוטב שנמתין עוד קצת. גירסאות כה רבות פורסמו בשעות האחרונות על המתרחש בארץ זו, עד שכדאי לחכות לגירסל האחרון…
כי כן, ידידי המאזינים, מכל הנושאים הרבים שהתגלגלו השבוע בכותרות, החלטנו לבחור בשנים בלבד:
את הנוסעים מסביב לכדור הארץ ואת נושאי־המכתבים.
תא־החלל כובש את הדמיון, אך גם חלל־התא איננו דוור של מה בכך.
לחללטורה מפוארת זו של ג’והן גלן – שלוש פעמים הידד!
נכון, הקדימו אותו גאגארין וטיטוב.
אך את פעימות־לבותיהם שלהם לא נתנו לנו לשמוע, כשם שהשמיעו את פעימת־לבו של גלן. לקריאות־ההתפעלות שלהם לא האזנו, כשם שהאזנו לקריאות ההתפעלות של גלן.
ככל שגדולה היתה אכזבתנו מן הדחיות הרבות, ככל שנרדמנו כמעט מן הספירות הבלתי פוסקות בקייפ־קאניברל, כך עלתה לפתע רוחנו מעלה־מעלה עם הקליע שהטיס את גלן לשחקים ומעבר להם, כך חרדנו עם החרדים לשלומו, כך נשמנו לרווחה כאשר נחת בשלום, כך התמלא לבנו גאווה עם הגאים על הישגו.
בדור זה של הריקנות הגדולה, בא איש החלל והוכיח בכל כובד חוסר־המשקל שלו, כי מי שאינו ירא את הכשלון, תהילת־הנצחון שלו גדולה יותר.
וכשם שעמדנו גאים ומעודדים מול תא־החלל, כך עמדנו מבויישים ונבוכים מול… תא־הדואר הריק.
תאמרו ודאי: היכן הפרופורציה?
אבל מה לעשות – אנו איננו מרחפים רק בחלל. המכתב דרוש לנו כדואר־אויר לנשימה. ובצד המברקים הנפלאים ששידר לנו השבוע גלן ממרומים, אנו זקוקים גם למברקים – כאן על הארץ. שהרי ככלות הכל, בנוסף לדולאר ולמדד יוקר המחיה, אנו צמודים גם קצת לחיי יום־יום.
בימים כתיקונם, מקבלים אנו את נושא־המכתבים כדוור מובן מאליו.
כלום התענינו פעם, כאשר טיפס במדרגות ביתנו, אם עולה ומטפס הוא גם בדרגה? כלום שאלנו עצמנו, ממה בעצם מתקיים דור־האקספרס הזה? מהו שפל־חייו מול רמת־החיים שלנו? כלום התענינו פעם בתיקו של הדוור, כשם שהתענינו בתיק־הדואר? כלום שאלנו מה מצב המצלצלים אצל אותו איש ש“מצלצל פעמיים”?
לא שאלנו. לא התענינו.
כי כל רישומו עלינו היה במכתבים הרשומים שהיה מביא לביתנו – ביום גשם וביום חמסין, בשלג ובשרב.
רק עכשיו כשאנו ניצבים מול תיבת־הדואר הריקה, נתחוור לנו לפתע כי גם הדוור רוצה לחיות, אלא שלמזלו הרע הוא צמוד: לא לדולאר חלילה, כי אם לדואר – כלומר לכל העובדים האחרים בדואר ולכל אלה במנגנון המדינה, אשר כמוהו הנם אפילו יותר קטנים מן האיש הקטן…
תסלחו לי, איפוא, ידידי, אם הרשיתי לעצמי להיות קצת סנטימנטאלי.
ואם ציפיתם הערב לאיזו הברקה – מצטער מאוד: המברקה שובתת…
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.