הקדמה, כמוה כ…מעי העוור. איש אינו יודע למה הוא דרוש, אף על פי כן – הוא ישנו.
הקדמה כותבים, בדרך כלל, בשני מקרים: א) כשיש מה להגיד ב) כשאין מה להגיד.
כותב אותה או המחבר עצמו, או סופר אחר שאותו מחבר כתב פעם הקדמה לספרו שלו.
הקדמה אין קוראים. ובצדק.
הקדמה קלאסית פותחת בדברי־הצטדקות מגומגמים של המחבר למה הוא ראה צורך לכתוב ספר ומסיימת בהבעת־תודה למי ש“בלעדיו ספר זה לא היה נכתב”. למותר להגיד, כי אותו מישהו הוא לרוב יצור פיקטיבי שאינו קיים, אלא בדמיונו של המחבר.
*
כיוון שלא מצאתי איש שיסכים לכתוב לי הקדמה, לא נותר לי בלתי אם להסביר בכוחות־עצמי למה החלטתי להנציח בספר את 19 הפליטונים ששידרתי במסגרת פנתי “פרטי בהחלט”, בתכנית ב“צרור אחד” ב“קול ישראל”.
מאז נטלתי עט בידי, קסם לי כוח־המסתורין האצור במלים. ראיתי במלה לא רק אמצעי להביע בו רעיונות או דעות, כי אם יצור חי. יצור שיש לו גוף, נשמה, אופי, רצונות, קאפריסות.
מלים… מלים… מלים… – אמר האמלט.
כן, אבל מלים יש בכוחן לזעזע ממלכות, להחריד שליטים, להוליך אנשים אלי קרב, להלהיב המונים, לזרוע אימה, לרומם ולהשפיל, לדכא ולקומם, לשמח בריות או לנסוך בהם עצבות.
המלה לופתת אותך בצבת־ברזל, אך היא גם מלטפת ביד ענוגה; פעם מענה קשות את הגוף ופעם מהנה את הנפש; פעם מסעירה רגשותיך ופעם מסירה קמטי־דאגות ממצחך; היא גם מרגיזה וגם מרגיעה, גם מטיפה מוסר וגם מפתה לדבר־עבירה; גם לוחצת על מצפונך וגם חולצת ממיצר;
אהבתי להתבונן במשחקן של מלים; אהבתי לעקוב אחר שעשועיהן הקונדסיים. נהניתי מתעלוליהן.
הנה עומדת לפניך מלה־מטרוניתא מכובדת, כולה אומרת הוד וקדושה. הכל קדים לה קדה, חפצים ביקרה; אך מניה וביה, קורצת לך הקדושה קריצה שובבנית בעינה, מסירה מעצמה אות אחת בלבד והגבירה הסולידית הופכת נערה קלת־מידות;
ומה קל להפוך, בן לילה, מלך אדיר־כוח ללמך מגוחך, אוהב לאויב, חוזה להוזה, משפט למשפח, סופר ל…שופר.
כי כן, אהבתי את המלה, את הקסם, החן, והעצמה האצורים בה. לימים, התקרבתי אל המלים ונקשרו קשרי־רעות בינינו. ממסתכל פאסיבי אף הפכתי, לעתים, למשתתף פעיל במשחקיהן ובתעלוליהן. באין רואה, עזרתי להן להתל בבריות…
כאשר נהיו יחסינו אינטימיים יותר, נטלתי עמי אחת לשבועיים צרור מלים אל אולפני “קול ישראל” ויחדיו היינו משתעשעים לפני המיקרופון. מראש הזהרתי את ידידותי, שאין זה יאה לאדם מבוגר, כמוני, רק להשתעשע. גם אם לא ינעם להן הדבר – ולא רק להן… – נצטרך מפעם לפעם גם לומר משהו. משהו “לא משעמם מדי ולא חריף מדי, קצת מחנך וקצת מבדר, קצת רציני וקצת משעשע…” (כפי שכתוב בעמוד 7 של ספר זה ולפיכך אין טעם לחזור על כך פעמיים).
וכך המשכנו לשדר בפינתנו “הפרטית בהחלט” תשעה ירחים עד שתם המחזור הראשון של השיחות.
יום אחד, הופיעה אצלי משלחת מכובדת מטעם המלים, כמעט מלון־כיס שלם, ובפיה בקשה:
אנא, כנס אותנו פעם, את כולנו יחד, לאיזו מסיבה משותפת, כפי שמכנסים, להבדיל את מחזורי “הרצליה” או את ותיקי פלמ"ח. נשב, – כך אמרה משלחת־המלים, – ליד מהדורה, נשתה קפה מפינג’ן ונעלה זכרונות ברוח “היו זמנים”.
הסכמתי.
וכך נולד קובץ זה.
*
כאשר ניגשתי לקיים מסיבת־רעים זו, כלומר לערוך השידורים לדפוס, הסתבר לי, אגב קריאה, שאני עצמי שוב אינני מבין פשרם של רבים מן התעלולים שערכנו לפני המיקרופון.
בלית ברירה, הלכתי אל כותרות העתונים מן הימים, בהם נערכו השידורים ובעזרתן פענחתי את הסתומות.
אינני מציע שגם הקורא ילך בדרך זאת.
חבל על הזמן.
אך אם בכל זאת יתקשה הקורא להבין פה ושם כוונתו של פסוק או עיתויו, יטריח עצמו להציץ במדור המיוחד בסוף הספר (הזכרת נשכחות) ושם ימצא, ערוך ומסודר פרק כפרק, את לוח־הארועים כפי שנשתקפו בשידור. מהם דברים שעמדו ברומו של עולם ומהם פכים קטנים שערכם כיום כקליפת־השום.
אך למען השם, אל־נא תתחילו מן הסוף…
*
ועתה, יורשה נא לי להודות למספר אישים, ש“בלעדיהם ספר זה לא היה נכתב”:
למר ניקיטה כרושצ’וב (מוסקבה), לנסיך בון־אום (לאוס), למר יוסל’ה שוחמאכר (חולון), לגברת בריז’יט בארדו (פאריס), למר דב יוסף (ירושלים), למר מואיז צ’ומבה (קטנגה), למר נ. ארליך (מוסקבה); לגב' אליזבט טיילור (רומא?), לרב מנדלסון (מושב קוממיות), לאו־נו (בבידוד בראנגון), לג’מל עבדול נאצר (מדרום־מערב לתל־אביב), לרב שלמה לורנץ (ירושלים), למר אהרון בקר (קומה חמישית, בנין הועד הפועל), ליעקב בן־הרצל (קול ישראל) ולרבים רבים אחרים שתקצר היריעה לקרוא בשמותיהם.
ש.ר.
נ.ב.
תודה גם לדוש, שבלעדיו ספר זה היה נראה עלוב למדי.
שודר ב־17 בנובמבר 1961
חמש דקות אלו – כך נאמר לי – הן כולן שלך. קח ועשה בהן כחפצך. רק השתדל להיות לא משעמם מדי ולא חריף מדי, קצת מחנך וקצת מבדר, קצת רציני וקצת משעשע. נו, אתה הרי יודע כבר…
לא. אינני יודע. למען האמת, אפילו ברגע זה כאשר אני ניצב בדחילו לפני המיקרופון אינני יודע עדיין.
ואף על פי כן – נתפתיתי.
כי מגיע לפעמים זמן, ואדם חש לפתע שהוא זקוק למשהו פרטי בהחלט. מין פינה שקטה, מין מנזר, שבו הוא יכול להתבודד עם האונו שלו, – סליחה, רציתי לומר עם האני שלו… – קרן־זוית פרטית שכזאת בין אלומות־זרקורים, נוה שקט צמוד למיקרופון…
פרטי בהחלט – מין גל משלי, גל כזה אשר גם יהיה כבד, לא יהיה עכור, וגם אם יהיה קל לא יהיה מכור. מנזר – שמין זר לא ידרוך בו; שאדם יוכל בו להתרכז מבלי להתרגז, ולהרהר מבלי למהר, לחשוב בקול רם – וברמקול.
זו תהיה איפוא, הפינה השקטה שלי, פרטית בהחלט. בפינה זו ניפגש מפעם לפעם ונשוחח.
על מה?
על מה – לא?
על הכל ועל לא כלום, על שלג דאשתקד ועל החמסין של היום; על מחר שאיננו ועל אמש שעוד יבוא; על תיקים בלא שרים ועל זועפים שאינם… שרים; על מתים שאינם נקברים ועל חנוטים שנזרקים מקבריהם; על תכשיט ששמו מרגלית ועל קרן ששילמה רבית דרבית; על חמומי־טבריה ועל חכמי באר־שבע; על ששון שאינו מרבה שמחה ועל ישעיהו שאיננו נביא. על מסים ללא תקרה ועל תקציב ללא תחתית; על עצים כרותים ועל אבנים אשדודות; על נפשות שמחפשות מחבר ועל סיעות שמחפשות מבקר.
והכל – פרטי בהחלט.
אם יציק לי דבר כלשהו – אביא זאת לפניכם. כפי שנאמר:
דאגה בלב איש יקליטנה. אם ישמח דבר לבבי – אשמח גם אתכם. ואם חוט־שידרה לא יהיה לדברים לפעמים, חוט־שידור יהיה גם יהיה. אם הד לא יהיה – רמקול יהיה.
אשתדל להפוך פינה זו למין אנדרלמוסיה מאורגנת, תוהו־ובוהו מתוכנן. מין קונגו פרטי משלי.
פעם על השערים של אשכול ופעם על השערים של מנדי: מעין: לכל־מאנדי’בעי. פעם על אֵלים שנופצו פסיליהם ופעם על כסילים שנופצו אליליהם; פעם על או"ם, ופעם – על כלום. פעם על בן־בלה ופעם סתם דברי־בלע.
כי כן, כך אנו מתארים לעצמנו את פינתנו זאת, הפרטית בהחלט: שיחת חולין על ענינים שברומו של עולם ושיר־מזמור לדברים שמתגלגלים בצדי דרכים; עניני־דיומא להבהובה של הברקה, שורות־פטיט – בזכוכית מגדלת.
ואתם המאזינים, אל דאגה: זמן רב לא תסבלו.
שהרי אם לא אצליח – יזרקוני, אם אצליח – יפסיקוני…
שודר ב־1 בדצמבר 1961
הבה נרים השבוע כוס שמפניה לשימפנזה “אנוס”, האסטרוקופית הראשונה שהקיפה את כדור־הארץ. לקרובת־משפחה אמיצה זו, מקדיש אני הפעם, בפינתי הפרטית, את הסיפור הקצרצר על הקוף והפיל.
מדוע פיל, דווקא?
ראשית, משום שהפיל מתחבר כידוע לכל דבר. אפילו לשאלת־היהודים. שנית, מדורי דורות שוכנים “השנהבים והקופים” בצוותא, ורבי מאיר העמידם זה ליד זה במסכת כלאים: “הפיל והקוף מין חיה…”
וכלום לא ניסה הפיתגם העממי להעביר פיל בקוף של מחט – ללמדך שוב על הקירבה שביניהם?
כי כן, חזרה השימפנזה בשלום מחוץ לארץ וכדרך שכנים טובים באה לספר חוויותיה באזני הפיל.
שמע, אמר הקוף, סיבוב זה סביב כדור־הארץ היה ממש “עולמי”. ראיתי דברים, שלא רק עין־“אנוס” אלא גם עין־אנוש לא ראתה. פעמיים סובבתי את כדור־הארץ במהירות של 28 אלף קילומטר לשעה והייתי יכול עוד להמשיך, אלמלא קרה לרכב שלי מה שקרה למילי־מטרו החיפאי, ה“כרמלית”: פשוט, ירדתי קצת מן הפסים. אמנם, למען האמת, היה בדעתי לשמור על ידיעה מרעישה זו כעל “קוף־די ריקורד” חמור, כדרך שנהגו האבא'ים של עירית־חיפה, אלא שהפרובינציאלים מקוף־קניבראל נוהגים לספר ברבים על כל תקלה.
קיצורו של דבר: היה זה טיול מאלף ביותר.
אתה טס לך בחלל ומתחכך ממש בכוכבים. אך הושט יד, ומזומנות לך חתימות־ידיהם של הכוכבים המפורסמים ביותר עם “וונוס” בכבודה ובעצמה, – שאגב אומרים עליה שגם היא עומדת להתגייר בקרוב, – אלא שאתה טס במהירות כזאת שפשוט אינך מספיק להגיש להם את ה“גלובוס”.
אבל – נחזור אל ענינים ארציים יותר. ובכן, כשאתה נתון כך בתא הבודד שלך, תלוי בין השמים והארץ, משתנים כל מושגיך על האדם ועל האדמה. רק מרחוק יכול אתה להכיר יותר קרוב את האדם, ורק מגובה רב כזה מסוגל אתה לחדור לתהומות של יצריו ההרסניים.
ממעופו־של־קוף נראה לך העולם כבית־משוגעים אחד גדול. שחורים שוחטים לבנים ולבנים רוצחים שחורים בגלל הבדלי הצבע של עורם. והנה, מרחוק מגלה אתה כי דמם של אלה אדום, ממש כדמם של אלה.
טסתי מעל אירופה וראיתי: בני־דת אחת קמים על בני דת אחרת. מחרפים ומגדפים אהדדי בשם אלוהים. ומרחוק רואה אתה כמה קרובים הם, אלה לאלה, בחוסר־אמונתם הזועקת לשמים.
טסתי מעל אסיה וראיתי ענני־רעל כבדים שפיזרה יד־אדם בחלקיק של־שניה כדי להשחית בהם את הדורות הבאים, וראיתי עלי אדמות בני־אדם נושאים בגופם זה 16 שנה את המוות האטומי ומטפחים אותו כדרך שמגדלת חממה שתיל רך…
שמע, ממשיך הקוף, עם כל זאת נראים לך מן התא הבודד שלך בני־אדם גם כאנשים: הנה ראיתי מושל אדיר ומיליונר מתאבל על בן־אובד. והדמעה שניגרת מעיניו מלוחה, חמה וצורבת ממש כדמעתו של אחרון הקבצנים. וראיתי נסיכה יפהפיה, נצר לבית מלכים ואצילים והיא מחבקת תינוק בן־יומו בחום וברוך כאחרונה בשפחות…
פרץ הפיל בצחוק אדירים: פלאי־פלאים! פלאי־פלאים!
צא וראה, מה קרה כאן:
אתה הקוף נהיית פיל־וסוף.
ואני הפיל – מקייף.
וכל כך למה? כי אתה הלכת אל עולמם המבולבל והאומלל של בני־אדם, ואילו אני נשארתי בג’ונגל הטוב, השלו והמאושר.
שודר ב־15 בדצמבר יום גזר־הדין על אייכמן
קשה, קשה מאוד להיות היום בצרור אחד, כאשר כל מחשבותינו עדיין נתונות לצורר האחד; כאשר מערבולת של רגשות עדיין מסעירה את המוח ואת הלב.
אינני בוש להודות: תמיד קשים עלי חבלי־הלידה של מדור זה: אך מה אומר היום כאשר חבל־המוות מתנדנד לנגד העינים?
לשמוח? לצהול? לשפשף הידים מתוך תחושת־נקם? והרי שרץ־אדם זה אינו שווה את צפורנו הקטנה של תינוק יהודי בן־יומו שאת גלגלתו הוא רוצץ.
ואף על פי כן, לא יהיה חלקי עם יפי־הנפש, אשר מבקשים לעשות את ההומאניזם העילאי גרדום לחפור בו…
כבר שמענו כיצד ביקש אדולף אייכמן להתלות בתבונה הצרופה של פילוסוף גרמני כדי להצדיק את פשעיו; אל יותן לו עכשיו להתלות בתבונה התמימה של פילוסופים יהודיים.
לא לתלוּת כזו ייחלנו…
מוזר, כיצד נתפסתי למחשבות אלו דווקא היום, כאשר לפי כל הכללים אסור לי אפילו להרוג זבוב. ולו במחשבה.
הן דווקא היום רציתי בפינתי זו לספר על תרגיל מענין שעשיתי אמש: תרגיל של הגות תוך התבודדות מוחלטת.
תרגיל זה – כך קראתי השבוע בעתונים – יש לבצע תוך הצמדת המחשבה לנקודה סטאטית אחת: ריכוז עליון, מאכסימאלי עד כדי הנתקות מוחלטת מכל הסובב אותך.
בתרגיל כזה אסור לך להרהר במשך ימים שלמים אלא… בקצה־האף… פשוטו כמשמעו.
אתה יושב ישיבת “לוטוס” ומתבונן באף. מעין לורד שומר ה…חוטם. אף מלה, אף הגה, אף הרהור. האף לא נע ולא זע ואסור לך, תכלית האיסור, לתחוב אותו לענינים לא לך.
אתה נושם ונושף, מזרים האויר לתוך הנחיריים ומהם – זוהי אגב ציטטה מדוייקת מאחד העתונים השבוע – “עד שהודות להתרכזות מסוגל אתה להבחין בנקודה שבמרכז השפה העליונה מתחת לאף, המתחממת על ידי האויר הנפלט מן האף בעת הנשיפה”.
אם כן, בארך אפיים ובזיעת אפך, פשוטו כמשמעו, רוכש אתה לעצמך את הסגולה הנפלאה שאצל אנשים אחרים היא מתנת־אלקים, מלידה: הסגולה לא לחשוב.
אבל מה אעשה והאויר אמנם זורם לנחירי ואני יושב ישיבת “לוטוס” כדת וכדין, אך המחשבות מוסיפות להתרוצץ במוח, כזבובים טרדניים…
תמונה רודפת תמונה, הרהור רודף הרהור:
הנה רואה אני ראש ממשלה ממדינה רחוקה בא לערוך ביקור אצלנו בלוית כומר גליצאי, במאה שערים בירושלים, והוא לבוש קפוטה חסידית ארוכה ושתי פיאות מסתלסלות לו בצדי ה“שטריימל”. הוא מסתגר בישיבת “פורת יוסף” ולומד דף גמרא, בניגון לומדני עתיק…
אני מגרש מעצמי תמונה מצחיקה זו ומנסה שוב לשקוע באפס־הרהורים. לשווא. כל מאורעות השבוע מסתערים עלי ותובעים את עלבונם…
ובעיני רוחי רואה אני ראש שבט זולו מאפריקה מקבל פרס נובל לשלום, וראש שבט קטאנגי מתחנן על נפשו לבל יטביעוהו בנחלי דם.
אני מהרהר בכדורגל שלנו השקוע במגרש־בוץ ובספרות הצעירה המעלה אבק. במחזאות העברית שתולה עצמה באלונים גבוהים ומצפה מהם לנסים ובחברות־קדישא שעושות חיים על חשבון המתים…
קצה־האף! קצה־האף! הריני מזכיר לעצמי בלא הרף. אך ללא הועיל. הרהור רודף הרהור, תמונה רודפת תמונה:
הנה רואה אני מחצית השרים שלנו מסיירים בארצות שמעבר לים וראש הממשלה בפועל מכריז כאן על תיק־טאטורה.
ולפתע צץ לנגד עיני ראש עיר אחד כשהוא תוקף את מבקר־המדינה וזועק מרה: פלגש בגבעתיים!
ריקוד שדים של סמלים יהודיים ו… שמלות בורמיות.
אסוציאציה רודפת אסוציאציה ואני חש שעיני רואות בבהירות עצומה כל מה שמתרחש מתחת לאף, אך את קצה האף עצמו שוב אינן רואות.
וידעתי: נכשלתי. שערי הנירוואנה ישארו סגורים לפני לעולמים.
שודר ב־29 בדצמבר 1961
באופן פרטי בהחלט אומר אני לכם בעוד מועד: שנה טובה! יש כל מיני שנים, כידוע. יש שנה יהודית, ויש שנה תקציבית; יש שנת־שומה ויש שנה מעוברת, יש שנת־שמיטה ויש “שנת־שלום־וקיבוץ־גלויות” כפי שכתוב בכרטיסי הברכה עם המלאכים המוזהבים. יש שנת ייצור של המכוניות ויש שנת־בצורת.
ויש גם שנה אזרחית.
זו שמתחילה בנקישת־כוסות בחצות ליל סילבסטר הקדוש ומסתיימת בדיוק כעבור שנה, בחצות ליל סילבסטר הקדוש בנשיקת־פיות.
כשלעצמי – לא איכפת לי הדבר.
מי מחוגגי ה“31 בדצמבר” בכלל יודע שסילבסטר היה קדוש נוצרי סגפן שריפא את קיסר רומי מצרעת? לעומת זאת, עיון מעמיק בתפריט החגיגי שפורסם בימים אלה בעתונים מטעם קיסרות בתי־המלון הגדולים שלנו, מוכיח שהסעודה הדשנה היא על טהרת הכשרות. וזה – טוב.
בעצם, אומר לכם: כל ענין זה של ה“31 בדצמבר” נראה לי כפתרון מצויין של הנפש החצויה שלנו ושל הלויאליות הכפולה – ללוח העברי וללוח הגריגוריאני.
את ראש השנה שלנו, היהודי, אנו חוגגים בימים נוראים. את ראש־השנה שלהם, הגויי – בלילות עליזים.
בסוף אלול – חשבון הנפש. בשלהי דצמבר – הדאגה לגוף. וגם החשבון הגדול מאד, חשבון־הנשף, לא ייעדר.
בראש השנה תקיעות בשופר; בסילבסטר, להבדיל, צריחות־הסאקסופון. ונמצא כי גם הקדוש־ברוך־הוא נהנה וגם אנו איננו חסרים.
כי כן, השנה האזרחית מאחורי כתלנו ויורשה־נא לנו, כמנהגם של הבריות, לברך זה את זה ב“הפי ניוּ ייר” ולאחל לעצמנו ולעולם…
מה נאחל?…
– שהישראלים יפסיקו להשוויץ באפריקה, ואם אפשר – גם באסיה.
– שלספסרי־המטבע ברוסיה לא יהיו עוד שמות יהודיים, ושספסרי־הנשק בעולם לא יסחרו עוד בתת־מקלעים בעלי שמות תנ"כיים…
– שאייכמן יחדל לעסוק בפילוסופיה ושפילוסופים יחדלו כבר לעסוק באייכמן.
– ששיחות צ’ומבה בשפך־הקיטונה יביאו שלום ושלווה לאו“ם ושקיתוני השופכין באו”ם לא יביאו מלחמה על צ’ומבה.
– שהנסיכים בלאוס יגמרו שם הכאוס,
– שהפאקירים בהודו יחדלו לבלוע חרבות ושהמדינאים של הודו יחדלו לבלוע מובלעות,
– שתצליח הדה־סטאליניזציה בברית המועצות, ושתצליח הדה־גוליזציה באלז’יריה,
– שהאוטובוס של ה“הסתדרות” ייעצר בנסיעה, כדי ש“חרות” תוכל להקים בו סיעה,
– שהקאמרי לא ייאלץ למכור את הבכורה לקאפיטאליסטים בארץ
– ושהתזמורת לא תהיה עוד תלויה בסוליסטים מחוץ־לארץ,
– שנאצר יפסיק להתעלל בתימנים
– ושפראנקו יפסיק לקפח את הספרדים,
– שלא יעלו בקיץ את המסים על תנורי־החימום, כשם שהעלו בחורף את המסים על מקררים.
– שקרייני “קול ישראל” לא יצטרכו עוד לבטא את השם דניפרופטרובסק,
– שאוצרות־הרוח הגלויים של ירושלים־של־מעלה לא יוחלפו במטמון נעלם של ירושלים־של־“מטע”.
– שחודורוב יגן בגבורה על השער
– ומשכילינו ישכילו לשמור על הפער
– שהלירה שלנו לא תפסיד מן הערך
– ושנות אדם עלי חלד יהיו כשנות תרח
– שכבש יגור בצוותא עם זאב
– והשבע יבין לרוחו של רעב
– שלא ישא עוד גוי אלי גוי חמר־נפץ
– וועידות־שלום – בל יהא בהן חפץ
– ובעזרת השם, ליבע ברודער און שוועסטער
– בשנה הבאה נחוג שוב את סילבסטר.
שודר ב־12 בינואר 1962
ידידי, הערב פונה אני אליכם בבקשה שתושיטו לי יד־עזר להקמת ליגה חדשה בארץ, הליגה למלחמה בצמידות, או כפי שהיא תיקרא מעתה בראשי תיבות: לל"ץ.
הצורך בהקמת ליגה זו החריף השבוע נוכח הגל הגואה של שביתות. מכל הגלים שמסעירים את המדינה זהו הגל המסוכן ביותר, שכן הוא קנה לעצמו שביתה אצלנו בזכות פולחן השוויון שרק הפער קדוש ממנו, ובזכות האדרת־הרוח־והמדע שרק עבודת כפים נעלה ממנה.
מובטחני כי שורש כל רע הוא במשטר הצמידות שנהוג אצלנו במדינה. מי לא צמוד למי?
טכנאים למהנדסים, מהנדסים לרופאים, רופאים לאחיות, אחיות לאחים, אחים לאבא, אבא לאבן, אבן למורים, מורים למורות, מורות לגננות, גננות לגננים, גננים לרפתנים, רפתנים לטראקטוריסטים, טראקטוריסטים לטכנאים, טכנאים למהנדסים וכך חוזר חלילה…
כולם צמודים זה לזה, קשורים זה לזה, תלויים זה בזה כאילו היינו איזו שרשרת־בריאות שאין להפריד בין חוליותיה, כאילו היינו לא בני־אדם כי אם תעריפי־נסיעות באוטובוסים שאחד כרוך בשני, כאילו היינו ערימת־אגוזים שאך תזיז אחד מהם וכל הערימה מתגלגלת כמו מפולת־שלג בפרו.
כמו טובי ללובי, כמו יד לשם וכמו שם ליפת, כמו משל לנמשל וכמו מפ“מ למימשל, כמו “דברות” ל’עשרת” וכמו וויצ“ו ליום־סרט, כמו באר לשבע וכמו הרגל לטבע, כמו אל ל־על וכמו גל ל־קל, כמו דה־לגול וכמו גול לנבחרת, כמו ספרא לסייפא וכמו סלפא לזייפא, כמו בי.ג’י לבודה וכמו בודה לפֶשט, כמו ג’י.ג’י ל”הבימה" וכמו “הבימה” ל“דיבוק” כך דבוקים הננו כולנו, רתוקים והדוקים ללא רווח בין השורות ועם מספיק רווח בקופות.
מה לא צמוד למה?
אנחנו ל“לוקש”, ה“לוקש” למשכורת, המשכורת למדד, המדד ליוקר, היוקר למחיה, המחיה לפרנסה, הפרנסה לאשכול, אשכול לענבים, ענבים לכרם, כרם לתימנים, תימנים לספרדים, ספרדים לששון, ששון לגיל, גיל לפנסיה, פנסיה לקופה, קופה לשרצים וכך עד אין קץ ועד אין סוף.
כבר ביאליק הגדול בשירו המפורסם המצמיד חזה חזיון־אימים זה והזהיר אותנו מפניו בשירו הנפלא:
ובצאתך יחידי לעתות בלילה
בשעה שנוצצים כוכבים מלמעלה
ושמעו אזניך מרחוק קול הומה
וראו עיניך מרחוק אור נוצץ
בחלון ובעדו דמות אדם, הדומה
לצלו של מת מתנועע, מתרוצץ
מתרוצץ מתנודד, והמית הגיון נכאים
תנשא על נבכי השקט עדיך
אז מצמיד באחד מבתי הכלאים
מאחר בנשף – תראינה עיניך
שמעתם? “צלו של מת מתנועע, מתרוצץ ומתנודד”…
כן! – כזאת יקרה לנו אם לא ניחלץ כולנו, ומיד למלחמת־השמדה בעקרון ההצמדה שנוטל מאתנו את תחושת האינדיבידואליזם והרגשת ה – פרטי בהחלט.
הלאה ההצמדה!
אל יהיו עוד צמודים –
הירח לפרוטה, הפרוטה ללירה, הלירה לדולאר, הדולאר לזהב, הזהב לתפוחים, תפוחים לעצים, עצים לווייצים, ווייצים לקק“ל, קק”ל לדונאם, דונאם לפיק, פיק לברכים…
אל אלהים, לאן נגיע!
סופה של שרשרת זו מי ישורנו? אחריתו של נחש רב־חוליות זה מי ידע?
הן אם לא נפריד בין הדבוקים בעוד מועד, אם לא נפרק את השותפות הכפויה הזו, אם לא נילחם בעוז למען הפרדה מוחלטת – אפרטהייד בלע"ז – כי אז חלילה נמצא עצמנו יום אחד כולנו בצרור אחד.
שודר ב־26 בינואר 1962
הרעיון לשידור של הערב נולד בדרך של אסוציאציה.
אולי, בבוא איזה יובל, אנסה לתאר לפניכם כיצד אני מכין פינתי זו.
על כל פנים, זה מתחיל תמיד ככה: אני רושם על גבי דף נייר את הכותרת “פרטי בהחלט”, שׂם נקודה ואחר כך אני מוחק את זה, רושם שוב “פרטי בהחלט”, שׂם נקודה ואחר כך שוב מוחק את זה וכותב “פרטי בהחלט” ושוב שׂם נקודה ושוב מוחק ובינתיים מסתובבת בראש קארוסלה שלמה של רעיונות ומחשבות, אסוציאציות ולפתע: הופ, מצאתי!
פרטי… פרטי… פרטי…
מה היה שמו של איש השגרירות שלנו במוסקבה שה“טרוד” האשימו בריגול: פרת… כמובן: פרת – פרטי…
קיצורו של דבר, הריני מביא לפניכם עתה את הנוסח המלא של מאמר חדש על הריגול הציוני כפי שנתפרסם בעתון “מרגיזסקאיה פראבדה”. גם מאמר זה כתוב בידי אחד אהרליך שאין שני לו לבקיאות בכריכות הכפולות של סידורים שבהם מסדרים המרגלים הישראליים את האזרחים היהודיים בעלי האמבטיות עם דפנות כפולות…
"האומה היהודית, במדה שיש אומה כזאת, מורגלת מראשית קיומה על ריגול. אם תיקחו את הביבליה היהודית, תמצאו שכבר בזמנים הקדומים ביותר עסקו היהודים בריגול. נח היה הראשון ששלח מרגלים מן התיבה שלו תחת מסווה של מחקר מיטיאורולוגי1, בדיוק כמו אדוניו האמריקניים בימינו. הבנים של יעקב שחדרו למצרים היו כמובן מרגלים. הביבליה בעצמה מספרת שיוסף, שהיה אלמנט פרוגרסיבי, אמר לאחים שלו ישר בפרצוף: חי פרעה כי מרגלים אתם! ומשה, ערב מבצע־סיני שלו, שלח מרגלים לתור את הארץ. ויהושע שלח מרגלים ליריחו. ומאז קשרה רחב את חוט השני בחלון, עובר בכל הביבליה כמו חוט השני המוטיב הזה של ריגול. וישלח דוד מרגלים… וישלח אבשלום מרגלים…
בכל ההיסטוריה שלהם, בכל הדורות לא הפסיקו היהודים לעסוק בריגול. באמסטרדם היה להם מרגל מפורסם שכולם הכירו אותו בכינוי האופיני שלו שפיוֹנוזה. אחד הרבנים שלהם, רש“י, המציא כתב־סתר מיוחד לשימושם של המרגלים היהודיים. הרבנים הגדולים שלהם מלמדים בישיבות זוהר וחבלה. אבל כל זה כאין וכאפס הוא לעומת הריגול שהתפתח בתקופה האחרונה מאז הודה ד”ר גולדמן עצמו שהציונות נמצאת על סף המשבר המוסרי הגדול ביותר שלה.
השתוללות המרגלים הציוניים אינה יודעת גבול. הם מגייסים למטרה זו נשים, זקנים וטף. באמריקה הקימו ארגון־נשים מיוחד בשם שפיוֹניר־ווימן. בישראל הקים אחד ר' נחמן שטארקס אירגון שלם של סבא־טאז'.
אך לשיא הפרובוקאציה הגיעו הציונים השבוע, כאשר שלחו מטוס שלהם לרגל מעל איטליה כדי להטיל אחר כך את האשמה על מדינות הסוציאליזם. במשך חדשים רבים הם הכינו טיסה פרובוקאטיבית זו והפיצו בראדיו שלהם את הסיסמה החשאית: “אין מה לדבר, בארי טוב יותר… אין מה לדבר, בארי טוב יותר…” – איש לא ידע כמובן למה הכוונה, עד שבאה התרסקות מטוס־הריגול הציוני מעל בארי. כמובן שעכשיו מנסים הציונים להפיץ סיפורים כי הטייס הוא בולגארי או רוסי. אך עיני מי ינקרו: בישראל כבר יודעים הכל יפה שהטייס אינו אלא הצעיר יוסל’ה שוכמאכר אשר הש. ב. חטף אותו מרמת־הדסה כדי לאמנו לשליחות ריגול.
כדי לכסות על מעשי פרובוקאציה אלה, מפיצים הציונים בישראל בכוונה בהלת־ריגול ועורכים משפטים בסיטאֶנוּת.
הם אינם נרתעים מלהכניס את טובי אנשיהם לכלא: כך למשל אסרו באשמת ריגול את המומחה הנודע שלהם לשמלות, אחד בשם… בר; כך הם מאשימים כל אדם שני שהוא האדם השלישי. והפרשנות עולה כפורחת…
אבל כמובן שהאלמנטים המתקדמים מתנגדים לבהלה זו ובקיבוץ אחד ערכו חגיגה ריגוליוזית גדולה: בככר המרכזית הציבו אהרון־קודש ומקהלת המקום שרה הימנון מיוחד: של נעליך מעל מרגליך.
מכיוון שהציונים בישראל תלויים לחלוטין מבחינה כלכלית באימפריאליזם האמריקני, מתפתח אצלם בוֹנדיטיזם מיוחד בקנה־מידה עצום. מעשיהם נעשים בסודיות כזאת עד שבן־גוריון נאלץ היה, תחת לחץ האלמנטים המתקדמים בכנסת, להודות שאין הוא יודע מה עושה ההסתדרות הציונית. אבל אם בן־גוריון אינו יודע, ישאל נא את אביו של יעקב שרת. הוא כבר יגיד לו…
העמים שלנו ידחו בשאט־נפש את החתרנות של התנועה הציונית ושל נסיונות שולחי־החבילות למיניהם לגייס בוגדים באמצעות בגדים. העמים שלנו יוקיעו את הציונות כאחד מגילוייו הנתעבים ביותר של הסטאליניזם ושל פולחן־האישיות ויטפלו בו בהתאם להנחיות של הועידה ה־22.
-
“מיטירואולוגי”במקור המודפס – הערת פב"י. ↩
שודר ב־9 בפברואר 1962
אינני יודע איך אתם. אני – פחדתי. ועודני מפחד מקץ העולם. הנה ראינו כיצד רעשה וגעשה ארץ בגלל ביקורה של כוכבת אחת, הכיצד לא ירעשו שמים מפלישה של שמונה כוכבים.
שמונה כוכבים בבת אחת! מפגש כזה אמנם יכול לגרום לחורבן־העולם, אם לא לגרוע מזה: סרט תנ"כי חדש בהוליבוד.
באמת – אני מפחד.
כאשר קראתי אתמול על האסון שעלול היה לקרות לכוכבת ג’יין מאנספילד, אמרתי לעצמי: אכן, קץ כל בשר הגיע…
וכיצד לא יפחד בימינו ייצור חלש וחסר־ישע כאשר מהודו מסתערת עליו אסטרולוגיה, מאמריקה – קאסטרולוגיה, ממדבר ניבאדה – קוסמונאוטיקה ומעמק בית־שאן – קוסמטיקה…
הפלישה המאורגנת הזו לשמים הטריטוריאליים של הקדוש־ברוך־הוא ממלאת אותי אימה ופחד.
הנה, מי לנו גדול כאו־נו?
כלום לא קראנו עליו השבוע בעתונים שאפילו הוא שילח לחפשי 3 שורים, 3 חזירים, 60 תרנגולות, 60 ברווזים, 218 סרטנים, ו־210 דגים ובלבד למנוע את האסון הצפוי לעולם.
אודה על האמת: פחדתי לא מעט שמא בבולמוס זה של הקרבה, לא יקריב גם את הידידות אתנו, שהרי איש זה תמים וישר הוא, כידוע והאלים ערמומיים מאוד…
ושמא תאמרו: למה לא פחד ניהרו? הרי הוא, לא זו בלבד שלא התירא מפני קץ העולם, אלא אף המשיך, כרגיל, בתעמולת־הבחירות שלו?
ובכן, ניהרו זה משהו אחר. עליו כבר מזמן חרצתי משפטי, שיותר משהוא גאנדיסט, הריהו פרופאגאנדיסט. וחוץ מזה, תעמולת־בחירות דוחה איומים של כוכבי־לכת, אפילו של צדק…
אבל נחזור נא לעולמנו הקטן ולקצו הקרוב.
אני מודה: פחדתי.
ממה? – פחדתי מפני אסונות, נגעים ופגעים שעלולים לפקוד אותנו לרגל פגישה זו של שמונה כוכבי לכת בשמים.
פחדתי שמא תפקוד אותנו רעידת־אדמה ואני שונא רעש – לא רק ב… גאנה.
פחדתי שמא תפער האדמה את פיה ויווצר פער, שאפילו האקדמאים לא יוכלו לעמוד בו. פחדתי שמא נפסיד חלילה את שר־האוצר שלנו כי היו שמועות שצבא־קאטאנגה מחפש מומחה עולמי לפתרון בעית השכירים…
פחדתי שמא ר' נחמן שטרקס יציג כתנאי להחזרתו של יוסל’ה שראש ישיבת בני־ברק יתמנה לשר־בטחון. פחדתי, שמא יפעילו חלילה המהנדסים את תחנת הכוח וימנעו מן הממשלה את התענוג להפעיל את הכוח נגד המהנדסים.
פחדתי שמא נגיע סוף־סוף ל“שוק” (האירופי) ויתברר כי בינתיים האמירו בו המחירים. פחדתי שמא לא תצליח הנסיכה הלנה לשנות את גוֹן פנינו וכל אחד מאתנו יצטרך חלילה להראות לזולת את פרצופו האמיתי.
מה יש כאן להכחיש? פחדתי ועודני מפחד. מכל דבר אני מפחד.
מחצבת וסחבת
מפיהוק וגיהוק
מתאונה של רכבת
מריתוק ושיתוק
מפיחות של הלירה
ותוספת של מחיר
מעוקצה של סאטירה
ומ“רגע של שיר”
מביטול הממשל
מרדיפה אחר “עוזי”
מקצף של גל
שנמכר בתרי זוזי
מתככי קואליציה
ומבוררות של רב
מחולשה של פוליציה
מול עקשנות של סב.
אני מפחד…
מפגישות כוכבים
ומפחד סתם
מצל של הרים
ומקץ העולם.
שודר ב־23 בפברואר 1962
יחד עם גשמי־הזעף וערימות־הברד ירדו עלינו בימים האחרונים מאורעות כה רבים, עד שניצב אני הערב לפניכם נבוך ומבולבל ואינני יודע במה להתחיל.
על מה אפשר לשוחח בשבוע מסעיר כזה? בעצם, על מה אפשר לא לשוחח?
על מצור־ירושלים? – חוששני כי נושא זה נמס בינתיים כפתיתי השלג דשלשום.
על ההצבעה בענין הממשל הצבאי? – חייב אני לומר כי היה הרבה מן הטראגי־קוממיות בעובדה שדווקא אגודת־ישראל תימרנה עצמה לתפקיד של לשון־מאזנים בין הכוחות השקולים והמוחות הבלתי־שקולים.
על יוסל’ה הקטן, שמאז חטיפתו בידי ה“האלב־שטארק’ס” טרם הוחזר לבית־הוריו? זמן כה רב עבר מני אז עד שעוד מעט יקום לנו דור חדש בארץ שלא ידע את יוסל’ה… אכן, קיווינו שנצליח לקבלו בחזרה באמצעות הבוררות, אך יותר ויותר מסתבר כי החוטפים אינם בוררים באמצעים…
אם כן, על מה?
על ספיחי־הפיחות? – מאז אותו יום שבו יצקו הרועצים את מחירי־השמן על מדורת־הפיחות, עולה היוקר באותו יחס שבו יורדת היוקרה… אם יוסיפו הענינים להתקדם כך, הרי לא יישאר עוד מחיר יציב, פרט למחיר ה“ראפורטים” בעד חניה ורק חיי־אדם בדרכים יישארו זולים כאשר היו ורק סגנון־הווכוחים שלנו ישאר זול כאשר היה…
אולי על תורכיה? אולי. אף כי מוטב שנמתין עוד קצת. גירסאות כה רבות פורסמו בשעות האחרונות על המתרחש בארץ זו, עד שכדאי לחכות לגירסל האחרון…
כי כן, ידידי המאזינים, מכל הנושאים הרבים שהתגלגלו השבוע בכותרות, החלטנו לבחור בשנים בלבד:
את הנוסעים מסביב לכדור הארץ ואת נושאי־המכתבים.
תא־החלל כובש את הדמיון, אך גם חלל־התא איננו דוור של מה בכך.
לחללטורה מפוארת זו של ג’והן גלן – שלוש פעמים הידד!
נכון, הקדימו אותו גאגארין וטיטוב.
אך את פעימות־לבותיהם שלהם לא נתנו לנו לשמוע, כשם שהשמיעו את פעימת־לבו של גלן. לקריאות־ההתפעלות שלהם לא האזנו, כשם שהאזנו לקריאות ההתפעלות של גלן.
ככל שגדולה היתה אכזבתנו מן הדחיות הרבות, ככל שנרדמנו כמעט מן הספירות הבלתי פוסקות בקייפ־קאניברל, כך עלתה לפתע רוחנו מעלה־מעלה עם הקליע שהטיס את גלן לשחקים ומעבר להם, כך חרדנו עם החרדים לשלומו, כך נשמנו לרווחה כאשר נחת בשלום, כך התמלא לבנו גאווה עם הגאים על הישגו.
בדור זה של הריקנות הגדולה, בא איש החלל והוכיח בכל כובד חוסר־המשקל שלו, כי מי שאינו ירא את הכשלון, תהילת־הנצחון שלו גדולה יותר.
וכשם שעמדנו גאים ומעודדים מול תא־החלל, כך עמדנו מבויישים ונבוכים מול… תא־הדואר הריק.
תאמרו ודאי: היכן הפרופורציה?
אבל מה לעשות – אנו איננו מרחפים רק בחלל. המכתב דרוש לנו כדואר־אויר לנשימה. ובצד המברקים הנפלאים ששידר לנו השבוע גלן ממרומים, אנו זקוקים גם למברקים – כאן על הארץ. שהרי ככלות הכל, בנוסף לדולאר ולמדד יוקר המחיה, אנו צמודים גם קצת לחיי יום־יום.
בימים כתיקונם, מקבלים אנו את נושא־המכתבים כדוור מובן מאליו.
כלום התענינו פעם, כאשר טיפס במדרגות ביתנו, אם עולה ומטפס הוא גם בדרגה? כלום שאלנו עצמנו, ממה בעצם מתקיים דור־האקספרס הזה? מהו שפל־חייו מול רמת־החיים שלנו? כלום התענינו פעם בתיקו של הדוור, כשם שהתענינו בתיק־הדואר? כלום שאלנו מה מצב המצלצלים אצל אותו איש ש“מצלצל פעמיים”?
לא שאלנו. לא התענינו.
כי כל רישומו עלינו היה במכתבים הרשומים שהיה מביא לביתנו – ביום גשם וביום חמסין, בשלג ובשרב.
רק עכשיו כשאנו ניצבים מול תיבת־הדואר הריקה, נתחוור לנו לפתע כי גם הדוור רוצה לחיות, אלא שלמזלו הרע הוא צמוד: לא לדולאר חלילה, כי אם לדואר – כלומר לכל העובדים האחרים בדואר ולכל אלה במנגנון המדינה, אשר כמוהו הנם אפילו יותר קטנים מן האיש הקטן…
תסלחו לי, איפוא, ידידי, אם הרשיתי לעצמי להיות קצת סנטימנטאלי.
ואם ציפיתם הערב לאיזו הברקה – מצטער מאוד: המברקה שובתת…
שודר ב־9 במרץ 1962
ברצון הסכמתי להשתלב השבוע במתכונת הכללית של “צרור אחד” ואתרום הערב את תרומתי לשבועון בכך, שאפרט את תכניות־הבידור הצפויות לנו בימים אלה.
אגב, הריני מודה כי ה“פאטנט” של מודעות אלה הוא של ידידי דוש, שנוהג מדי שבוע להציג “לוח מודעות” מעין זה מעל דפי “מעריב”.
הרשיתי לעצמי ללכת בעקבותיו, כפי שנאמר: כיוון דדוש – דוש.
אם כן, הבה נציץ בלוח המופעים:
הצגה מיוחדת של
כנרת־כנרת
נערכת השבוע בחסותה של וועדת־שביתת־הנשק של האו"ם.
בנוסף לשחקנים הקבועים משתתפים הפעם ניצבים ישראלים ומוצבים סוריים.
התיאטרון הלאומי “הבימה” ממשיך להציג בהצלחה את
בי־ג’י
שנושאו המרכזי הוא עתה המשולש הנצחי – וכל יתר אזורי המימשל. המחזה מצטיין בקלילות ובהקלות.
במרכז ההצגה עומדת דינה דמלכותא דינא והדורון שניתן מאחורי הקלעים.
בקולנוע ציון יוצג הסרט הישראלי המקורי:
חלומות דב יוסף
הסרט צבעוני: כולו צבעים שחורים.
זו הפעם הראשונה רואים לא רק את הבובות שמופיעות בהצגה כי אם גם את מושכי־החוטים.
יש לשבח במיוחד את מהנדסי־הקול אשר יצרו תנאים מצויינים להאזנה: הטקסטים ובעיקר הפרטקסטים ראויים להערכה מיוחדת מחמת רבוי הדוגמאות של לשון נופלת על לשון־רע…
פרקי־ההווי ממצרים העתיקה, תחת שלטונם של הפרעונים, מתוארים בריאליזם רב.
הסרט הוצג בהצלחה רבה בפסטיבל־של־כאן והבקורת עומדת להקדיש לו משפטים רבים…
התיאטרון הקאמרי מעלה השבוע על במתו את הפארסה היוונית:
הקפטן ־ מרגיז
כפי שהוסבר לנו מחוגי התיאטרון אין הכוונה לקפטן של האניה היוונית “פריקלס” שנכנעה לחרם הערבי…
הצגה זו עוררה כידוע מחאות של חוגים יווניים מסויימים שבעצם מרגיז אותם הקולונל (בקהיר…) אבל מטעמים ידועים רק להם העדיפו להטפל לקפטן.
לשבחה של המועצה לבקורת סרטים ייאמר כי היא נקטה בכלל: יקוב ידין את ההר והתירה את ההצגה…
* * *
מטעם הסוכנות והקרנות תיערך הצגה מיוחדת של המחזה הריאליסטי, שהוא המרגלית של הרפרטואר המקורי בשם:
מעילה 18
לפי ספרו הנודע של ליאון יוריס ועוד כמה יוריסטים שגויסו במיוחד לחיבור התמליל והתפליל.
כל המבקרים גמרו את ההלל על ההצגה, פרט ל… מבקר־הסוכנות.
ההכנסות מההצגה קודש לכסוי ההוצאות.
בקולנוע קוממיות מוצג זו השנה השלישית הסרט המצויין
הכפיה
לפי ספרו המפורסם של איצ’ה מאיר לוין.
בתפקיד הראשי השחקנית המהוללת סופיה לורנץ וילד־הפלא יוסליטו.
המוסיקה לסרט זה חוברה במיוחד לפי המוטיב העממי הידוע “א אידישע מאמע”.
כל הכרטיסים להצגה גדולה זו נחטפים ממש והמשטרה נקראת לשמור על הסדר, כדי למנוע ספסרות.
בבידור 62 של כלל ישראל ושל ר' ישראל מובטחות לנו בימים אלה אטרקציות לאין־ספור.
כוכב מן האוצר ידגים ריקוד על גבי חבל.
להקת ועדי־פעולה תציג מחול־שדים סביב תוספת־היוקר.
פנחס רוזן יופיע בחידון מיוחד: על מה הצבעתי בממשלה הזמנית?
תזמורת־הבידור תבצע נגינת־בכורה של הקונצ’רטו לקרן ורבית מאת חאפטוריאן.
הכניסה לפי כרטיסי־המפלגה…
חדשות בקיצור מממלכת הבד והבמה בעולם הגדול:
– בואשינגטון מוצג עתה: בית לבן במצב טוב.
– בגויאנה הבריטית מציג הקומיקאי הנודע צ’די דז’יגן במסגרת חגיגות האימפריה את המחזה המוסיקאלי: אבי געזונד.
– בצרפת היו השבוע שתי פרמיירות חשובות. הועלתה מחדש האופרה העליזה: האיטלקים באלז’יר וכן המחזה “רוזנים ואביאַנים”.
– ברודסיה הצפונית קוצר הצלחה תיאטרון חדש שבמרכזו עומד שחקן דגול מהלהקה הולנסקאית.
– בראנגון מוסיפים להציג את המחזה הידוע: “דרך בורמה”, אלא שמאז הפרמיירה התחלף הפרמייר. והנהווין יבין".
שודר ב־23 במרץ 1962
עִם גְמַר נִשְׁפֵי־חֵשֶׁק וּשְׁתִיַת טֶט־אַ־טֶט
וּבְשׁוּב יוֹם־חֻלִין אָפוֹר וְאָרֹךְ
בְּפִנָתֵנוּ הַפְּרָטִית בְּהֶחְלֵט
קַרְנָבָל עַתָּה נַעֲרֹךְ
בַּל־מַסֵכוֹת כְּמֵיטַב הַמָסֹרֶת,
שֶׁלֹא מֵעָלְמָא הַדֵין
רִקוּדִים עַד אוֹר הָאַשְׁמֹרֶת
סוּרִים־שְׁפִּיל כְּדָת וְכְדִין
לְקוֹל נֶפֶץ אַבְנֵי־רְחוֹב וּמוֹקְשִׁים
מִבְּנֵי־בְּרַק וְעַד הַכִּנֶרֶת
גַן הָעֵדֶן שֶׁל הַטִפְּשִׁים
יֻצַג כָּאן מְלֹא הַתִּפְאֶרֶת.
הַכֹּל נְגַלֶה, לֹא נַסְתִּיר עוֹד דָבָר
הַחוּצָה, סוֹדוֹת קַרְנָבָל!
עַל מִגְדָל נְסַפֵּר, הַקוֹרֵס בַּכִּכָּר
וְאָשֵׁם בְּכָךְ, כַּמוּבָן – הַקָהָל.
עַל סִירַת־דַיָגִים מוּל מֻצָב
שֶׁשָׁטָה בַּיָם לָהּ בָּדָד
וְעַל סִירַת־הַפִּחוּת שֶׁל כּוֹכָב
הַמֻפְגֶזֶת בְּאֵשׁ־הַמַדָד
כָּל מַה שֶׁבַּלֵבָב בִּפְנֵי וּבִפְנִימָה
נְגַלֶה בְּבוֹא חָזוֹן לַמוֹעֵד
אַךְ מְאֻחָר לַמֻקְדָם בַּל נַקְדִימָה
לְהַרְקִיד הַקָהָל בָּא הָעֵת!
מָאֶסְטְרוֹ, תֵּן אוֹת!
צַוֵה לְפוֹצֵץ זִקוּקִין
אִם כְּבָר נִגְזַר עָלֵינוּ לִחְיוֹת,
יִהְיוּ נָא “חַיִים מְתוּקִים”!
מָאֶסְטְרוֹ, תֵּן טוֹן!
“טוּש” – צַוֵה עַל תִּזְמֹרֶת,
בְּעָצְמָה שֶׁל חֲמִשִׁים מֵגָטוֹן
הָבֵא עַל רָאשֵׁינוּ סְחַרְחֹרֶת!
עַל פַּרְקֶט יַעֲלוּ הַזוּגוֹת
צַו הַבָּל כִּי כֵן הוּא:
בְּזֶה הַלֵיל נָסִיר – מַסֵכוֹת
בַּל יַכִּיר עוֹד אִישׁ אֶת פָּנֵינוּ.
מְיַבֵּב הַסַקְסוֹפוֹן
מִתְיַפַּחַת קְלָרִינֶטָה,
מֵרָחוֹק מֵקִים שָׁאוֹן
אֵשׁ תּוֹתַח־לֹא־רֶתַע.
מַרְגָלִית יִתְקַע בְּקֶרֶן
יְסוֹדוֹת הַקָזִינוֹ יִרְעָדוּ,
שׁוֹר מֵחוֹפֵי הָרִבְיֶרָ’ה
לֹא יַחְסֹם עוֹד טוֹרֵאָדוֹר
נוֹשֵׁף יוֹסֵף בַּחֲצוֹצְרָה
מַרְקִיד הַמַסְקָרָדָה
בְּטַנְגוֹ “לְשׁוֹן הָרָע”
תִּפָּתַח הַפּוּרִימְיָאדָה.
מַשְׁכַּנְתָּא יוֹצֵאת בְּמָחוֹל
חָזֶה צָמוּד אֶל חוֹזֶה
מַנְגְנוֹן הַכֹּל־יָכוֹל
מִתְעַלֵס עִם “עוֹלָם הַזֶה”
מַקִ"י עִם חֵרוּת אֲפִילוּ
תִּרְקֹד הַקוֹזַצ’וקֶ’ר,
אֱלֵי קְרָב הָמוֹן יוֹבִילוּ
עַל תַּשְׁלוּם תּוֹסֶפֶת יֹקֶר
יוֹסֶלֶ’ה בֶּן־זוּג לוֹ בּוֹחֵר
מִן הַלִיגָה, כָּזֶה אָתֵאִיסְט
עִם סַבְתָּא שְׁטְרַקס יִרְקֹד בּוֹרֵר
לְמִקְצָב עַלִיז שֶׁל טִוִיסְט
יְנַגֵן הַגוֹלַנְץ עַל “פִינְטֶלֶה אִיד”
סֶרְוַצְיוּס יְנַגֵן עַל בֹּרֶג
הַבּוּבֶּר מֵיתְרֵי־חֶמְלָה יַרְעִיד
נֶגֶד הוֹצָאָה לָהֹרֶג
מֶשֶל יִרְקֹד עִם הַיֹקֶר
בֶּקֶר יִרְדֹף מְחִירִים
הַתּוֹסֶפֶת תְּשֻלַם מֵהַבֹּקֶר
לְמִשְׁפָּחוֹת מְרֻבּוֹת בּוֹחֲרִים
מָאֶסְטְרוֹ, אַל תַּרְפֶּה!
הַגְבֵּר הָ“רוֹק וְהָרוֹל”
נוֹסִיף לִחְיוֹת מִיָד אֶל פֶּה
נַטְמִין הָרֹאשׁ בַּחוֹל
אֵיזֶה טְוִיסְט! וְצָ’א אֵיזֶה!
וְאֵיזוֹ אַתְמוֹסְפֵירָה!
עוֹד בָּל אֶחָד כָּזֶה
וְגָמַרְנוּ הַקַרְיֶרָה!
פורסם ב.מעריב" ב־23 במרץ 1962
חוק זה
בא במקום
החוק העותומני מימי השולטן
וחוק־המנדט של אלביון הצבוע
החוק הלאקוני מימי ג’ינג’יס חאן
והחוק הדראקוני של הכהן הידוע.
חוק זה
תכליתו
להגדיר את תפקיד הלשון
להגן על כבוד השלטון
לשים קץ להפצת דיבה
בעולם הזה ובעולם הבא.
בתוקף חוק זה
מצווה היא
החל מהיום
לא לכתוב ולא להכתיב.
לא לרמוז ולא להדליף
לא לדבר ולא להרהר
לא לבקר ולא לשדר
לא לצטט ולא לצייר
לא לשרטט ולא לספר
לא לדעת ולא להודיע
לא לשמוע ולא להשמיע
אלא
הודיה וקילוסים
תשבחות ופרכוסים
לאח הגדול שעינו פקוחה
ולאחים הקטנים מאותה משפחה
ומעתה
לא ילעיז עוד אדם בעתונות
ובפרשה לא יבחש עוד איש
ולא ילבינו פני חבר בהסתדרות
היושב בקומה חמשית
אף מלה על מעילה
אף משפט על משפט
לא צל של רמז על רמז של צל
אף שמינית של שמץ על שקיעתו של אֵל
מה מותר
עוד לעשות
בלשון?
ללקק בול קק"ל והדואר
וגם פינכת השליטים
בשעור דקדוק יסתכן בבית סוהר
שלא יבחין בין היחיד ורבים
מירושלים יצאה הטריא ושקלא
לא יהי עוד לשון על לשוננו נופל
לשון אדם לחכו תדבק לו
אם ישכח מי היה בה פעם מושל.
אם פרסם עורך
לשון־הרע
יקבל:
שנה מאסר
וקנס בודאי
נזיפה מהשר
וגנוי ממפא"י
פרסם לשון הרע
שנית
יסגרו
את:
הפה שדיבר
הברז שדלף
האיש שחיבר
והעתון שכתב
פירסם עורך לשון
הרע בשלישית
ינתקו לו:
חשמל ואינסטלציה
ואת מקור ידיעותיו
את קשרי־האינפורמציה
ואת פתיל חייו.
מי שיחרוץ – דינו נחרץ
מי שילשין – לשונו תקוצץ
מי שיגלה – יגלוהו
מי שירמוז – ירמסוהו
פרסם העתון
לשון הרע
תחול האחריות
על:
העורך, הכורך
והמגיש לרוטאציה
המפיץ, המריץ
והאחראי לאינסטלציה
יוצק העופרת
ורושם סטנוגראמה
היד המוסרת
טופס טלגראמה
העתונאי, הטלפונאי
והעורך הלילי
החשמלאי, הפזמונאי
והכתב הפלילי
הבחור הזעצער
ואיש ההגהה
שלא כובש את הייצר
ומפיץ לשון הרע
הכותב, האומר, החושב, הרומז
וכל מבקר שבלשונו הוא גומז
וכל האחרים אם נותרו עוד כאלה
כולם ביחד יושלכו אל בור כלא.
שודר ב־6 באפריל 1962
על אף המאורעות הסוערים שמתרחשים סביבנו נשוחח היום על אף.
על אפה של קליאופטרה, מלכת־מצרים אשר בניד־עפעף ובניע־אף הדבירה מושלים אדירים והשפיעה השפעה מכרעת על מהלך דברי הימים.
אחד התחביבים האהובים על היסטוריונים הוא תחביב ה“אילו”: מה היה קורה בעולם, אילו… אילו אלכסנדר הגדול לא היה סובל מתסביך נחיתות ואילו נאפוליון לא היה סובל מכאבי־ראש ואילו נירון קיסר היה מצליח בדורו כפי שכל המשוררים המודרניים מצליחים בדורנו ואילו הקורפוראל שיקלגרובר, המכונה היטלר, היה לו הכשרון של פיקאסו…
אך המפורסמת ביותר בכל השאלות ההיפוטטיות הללו היא שאלתו של פאסקאל: מה היה קורה, אילו לקליאופטרה היה אף אחר?..
ההיסטוריה מלמדת אותנו כי מלכת מצרים היתה יפת־תואר והיה לה אף חטוב להפליא – ממש אפ־רודיטה. ככתוב בשיר השירים: אפך כמגדל הלבנון… עובדה היא כי יוליוס קיסר השתגע אחריה ואין היום כמעט ספק בכך שאלמלא הרומאנ’ום האימפריום הזה, היה גורלו של האימפריום רומאנום אחר משהיה…
בני־רומא העתיקה הם שנתנו לנו את האימרה “אובי פאטריה – איבי בנה”, רוצה לומר: “שם טוב היכן שהמולדת”, אך יוליוס קיסר חשב כנראה ש“אובי קליאופטרה איבי בנה” והעדיף לבלות לצדה של היפהפיה המצרית, תחת להשגיח על מעשיו של… ברוטוס. אלמלא זאת לא היינו צריכים ללמוד לבחינות־הבגרות את המונולוג המפורסם ממחזהו של שקספיר, ואלמלא זאת…
לא היתה ליז טיילור מתגלגלת לרומא להסריט בה סרט על חיי קליאופטרה ויתכן שאדי פישר היה נשאר בבעלותה עד עצם היום הזה.
אך מה לעשות?
רצה הגורל וקיסר רומי נשבה בקסמיה של קליאופטרה והענינים התגלגלו כפי שהתגלגלו ועכשיו יש לנו חרפות ובושות.
וכשאני אומר לנו, הרי הכוונה היא כמובן לעם ישראל. שכן, אילו מדובר היה בסתם איזו “שיקסע” מהוליבוד, לא היה איכפת לנו כלל וכלל כיצד היא מבלה את החופשה ברומא. אבל הגברת אלישבע־רחל איננה סתם אחת: היא בת ישראל כשרה, שהתגיירה כדת וכדין, ואחרי פרשת יוסל’ה שוכמאכר שכבר גרמה לנו בושות וחרפות בעיני הגויים, אין אנו יכולים להרשות לעצמנו סקאנדאל משפחתי נוסף…
כלום יכולים אנו לשכוח באיזו גאווה קיבלנו את אלישבע־רחל לחיק שלנו, כלומר לחיק היהדות? וכמה תקוות טובות תלינו בה? הרי מעשה ההתגיירות הזה היה בעינינו כ“דוקטרינת1 מונרו” חדשה. בדמיוננו ראינו את מונה־ליז מברכת בערב שבת על הנרות ומכינה געפילטע פישער – ממש א אידישע מאמע.
והנה עכשיו: מה יהיה עכשיו?
אפילו נניח שאדי המסכן יישר איכשהו את החשבון הדֶבי־טורי שלו, הרי הכתם שנשאר על היהדות לא יימחק במהרה.
תסלחו לי, שאני מחטט היום בצורה כזו בענין שהוא פרטי בהחלט. אבל הפרשה העיבה השבוע במידה כזו על כל המאורעות האחרים עד שאיננו פטורים גם ללמוד ממנה איזה לקח.
אני יודע כי הריני מזמין תגובות נזעמות מצד מועצת־הפועלות ומצד ארגון אמהות עובדות, אך בכל זאת איני פטור מלהביע דעתי שכל הטראגדיה הזאת לא היתה מתרחשת אילו לא היו שולחים הבעלים את נשותיהם לעבוד עבודות־חוץ. אינני מדבר כבר על כך כי מבחינת מס־הכנסה אין הדבר משתלם כלל, אבל אילו היה אדי פישר מסתפק במה שיש לו ולא היה שולח את אשתו להרויח מן הצד ומן הבד לא היה קורה מה שקרה.
אבל, כאמור, שורש הטראגדיה אינו בכך. החוטים מוליכים אותנו 2000 שנה ויותר אחורנית, ישר אל אפה היפה של קליאופטרה.
אלמלא היא…
תתפלאו, אבל אפה של קליאופטרה נושא גם ישירות באחריות למאורעות האחרונים בסוריה. ואין זה סתם “טריק” מצדי כדי לקשור בין שני נושאים רחוקים.
שוב פעם, תעיינו בספר ההיסטוריה ותמצאו: כיצד הגיעה בכלל קליאופטרה אל יוליוס קיסר? בגלל המרד שמתחריה של קליאופטרה המלכה חוללו בסוריה. יוליוס קיסר בא בשם רומא לשמש בורר בין הצדדים הנצים ובינתיים נשבה בקסמיה של היפהפיה המצרית.
אך לא די בכך: כאשר הגיע לשיאו הרומאן החדש בין קליאופטרה לבין אנטוניוס – מי שירש מקיסר גם את המלוכה וגם את המלכה – פרץ שוב מרד בסוריה ומארק אנטוני הוא הוא שסיפח לאחר דיכוי המרד את סוריה כפרובינציה לקיסרות שלו ובנה של המלכה המצרית היה למעשה השליט על סוריה. היה זה, איפוא, אנטוני אשר טיפח אצל המצרים את הקליאופטריוטיזם הסורי שממנו לא יכלו עוד להשתחרר במשך 2000 שנה ויותר.
אך טבעי שהמצרים לא רצו עוד לוותר על הנחלה שקליאופטרה השיגה בשבילם בזיעת אפה. וכך התגלגלו הענינים עד למרד האחרון. אלא שהפעם לא היה עוד לשליט המצרי איזה אנטוני שיעזור לו לכבוש מחדש את סוריה. אדרבא, עצם השם אנטוני מנוחתו עידן, מעורר אצל יורשיה של קליאופטרה אסוציאציות לא נעימות בהחלט…
וכך נאלצו להשלים עם הגירושין על אפם ועל חמתם.
אבל זה לא שייך לכאן…
נחזור איפוא לנושא:
כי כן, ניתן להוכיח בעליל שאלמלא האף של קליאופטרה לא היה בסופו של דבר נאצר מספח את סוריה ולא היתה סוריה מורדת במצרים, ולא היו הקצינים בדמשק מורדים באלה שמרדו במצרים, ולא היו המורדים בחלב מורדים בקצינים של דמשק שמרדו באלה שמרדו במצרים, והדייגים על הכנרת היו יכולים בשקט להוסיף ולדוג את דגיהם מבלי להיות מוטרדים, וגנרל שוודי אחד לא צריך היה לקלקל את הרושם הטוב שהשאיר אצלנו ראש ממשלה שוודי, והאמריקנים לא צריכים היו לערוך עדלי־יאדה במועצת הבטחון ובכלל…
אבל ההיסטוריה רצתה אחרת והחוטם שהטביעה המלכה היפהפיה על דברי הימים – אי אפשר עוד להשתחרר ממנו לעולמים.
-
“דוקטינת”במקור המודפס – הערת פב"י. ↩
שודר ב־20 באפריל 1962
בדין היה שנושא שיחתנו הערב יהיה – המצות. אך האמת צריכה להאמר: דל כוחי הספרותי למצות את הנושא.
בכל דור ודור כבר ניסו פרשנים, פייטנים ו… מתכננים מטעם משרד המסחר והתעשיה לטפל במצות אך סדר לא היה. תחת לספק מצות לרוב, אך הרבו ריב ומצה, ככתוב בישעיהו. קיצורו של דבר: המצה איננה בנמצא. וקויים בנו: כל דכפין ייתי וייכול, כלומר כל מי שנדחף היו לו מצות.
לפיכך אפסח על המצה ואקדיש דברי הערב למוסיקה. לפסטיבל עין־גב מזה ולתחרות המוסיקלית במוסקבה – מזה. בימי חג אלה עשו לעצמם יהודים רבים גשר, לכן הרשיתי לעצמי אף אני למתוח גשר בין שני מאורעות אלה.
המסורת שלנו קושרת את הצליל בים. המאורע המכריע בתולדות עמנו – יציאת מצרים וקריעת־ים־סוף מלווה כזכור צלילי שירה נפלאים. בלשון־השאלה הייתי אומר: הכנור והכנרת ירדו כרוכים יחדיו.
יש משהו פאתטי באותו קונצרט שנערך השבוע על גדות הכנרת. רק תמול שלשום רעדו בתי עין־גב לצלילי מחול־האש שנוגן בכל הכלים הרוסיים המודרניים ביותר. היה זה אולי הקונצרט המוזר ביותר בתולדות המוסיקה, שכן מצד אחד נמצאה התזמורת הסורית שהשמיעה מאות טונים של… ט.נ.ט. בקרשצ’נדו גובר והולך ואילו המנצח נמצא דוקא בצד השני…
והנה אך נדמו התותחים והמוזות פצחו שוב בשיר ורוח־אביב הוליכה ללא־רתע צלילים ענוגים מאולם הקונצרטים של עין־גב הישר אל המוצבים הסוריים בנוקייב התחתונה. לא אתפלא אם האדונים מורוזוב וסטיבנסון יראו בהפרת־שקט יזומה זו באיזור הכנרת התגרות חדשה מצד ישראל. שכן מן המפורסמות הוא כי האינטרפריטאציה הישראלית המקורית אינה עריבה לאזניהם. אך מה לעשות: אנו מנגנים את מוצארט, כפי שאנו מבינים אותו ואין אנו מוכנים לרקוד לא לצלילי חליל־הכסף ולא לפי מיקצב המיגאטונים.
בלא משים, נשאתי על גלי המוסיקה מאולם הפילהרמוניה של עין־גב אל אולם הדיסהארמוניה של מועצת הבטחון. הרשו־נא לי כאן אינטרמצו קטן – בטרם אעבור לצידו השני של הגשר המוסיקאלי המובטח – מלתא דבדיחותא ששמעתי בליל הסדר:
קראנו בהגדה: שפוך חמתך אל הגויים אשר לא ידעוך ועל ממלכות אשר בשמך לא קראו… “גויים” בלשון רבים, “ממלכות” בלשון רבים. והנה מיד בסמוך לזה נאמר: “כי אכל את יעקב”. “אכל” בלשון יחיד.
סתירה זו מנין?
גויים אלה וממלכות אלו – לשון רבים, שכן בכל הענינים הנוגעים להם הם מחולקים ומפורדים ביניהם. אך כשמגיע הדבר ל“אכל את יעקב” – או אז, נעשה הדבר פה אחד.
אבל זהו “דרך אגב” שהגענו אליו דרך עין־גב ועתה הגיעה העת שנעבור אל אולם הקונצרטים הגדול במוסקבה שבו הפליא נער ישראלי מחולון לנגן באזני שומעיו.
זכתה עיר ואם בישראל, חולון ושני נערים העניקו לה בימים האחרונים פרסום עולמי. אך אם בגין הנער האחד – נער? בעצם ילד עדיין – זכינו לחרפות ובושות, הרי הביא לנו הנער השני בנגינתו תהילה ושבחים.
מאז דוד המלך ועד – דוד אויסטרייך, הכינור הוא כלי יהודי מובהק. להוציא כמה יוצאים מן הכלל, הרי זה כלי שהייתי אומר עליו כי לגויים אין חפץ בו.
מנין נובע הדבר? אולי בכל אלפי שנות גלותנו הבינונו את הפסוק: “ללמד בני יהודה קשת” – קשת פשוטו כמשמעו.
מכל מקום, הוכיח עתה שמואל אשכנזי כי הדור הצברי החדש, רב כוחו בקשתו, כשם שרב כוחו גם בחרבו.
מה התרחש בלבם של אחינו כאשר האזינו לנגינתו רבת־הקסם של הצבר מישראל? אילו מיתרים הרעיד הוא בנפשותיהם שלהם?
הרי אין ספק כי הם מלאו באלפיהם את אולם־הקונצרטים כאשר עלה אשכנזי לנגן. שהרי מה ניתן להם לאחינו מברית המועצות בימי פסח אלה? שעשועים ו… לחם.
אמרנו: הכנור והכנרת ירדו כרוכים יחדיו במסורת ישראל.
כי כן, בימי חג חרותנו זה איחדו הכנור והכנרת את כל בית־ישראל בסימפוניה אחת גדולה של אחדות־ישראל.
שודר ב־4 במאי 1962
יבוא־התיירים הפך אצלנו לענף־יצוא מכובד ביותר וכולנו מצווים להסביר פנים לתייר. הרשו־נא לי, איפוא, במסגרת “הצרור” לחלק כמה צרורות פרחים לאחדים מן התיירים המכובדים שפוקדים אותנו בימים אלה.
זכות־קדימה, כמובן – לגברת.
באיחור־מה הריני מגיש בצנצנת מיוחדת – צנצנת שכמותה רבות מאד במרתף־השואה – צרור פרחים אדומים כדם לפראו ווירה אייכמן, אשר מישהו דאג להביאה לישראל בדיוק ערב יום־הזכרון.
בחירת זמן זו היתה ממש מלאכת־מחשבת מצד מי שיזם המבצע ומובטחני שאפילו הכומר, שהתגייס בימים אלה להצלת נשמתו של אדולף אייכמן, לא מסוגל היה להמליץ על מבצע־חסד נוצרי יותר…
באלף אלפי הבדלות מכל אסוציאציה שעשויה להתעורר במוחותינו, הייתי קורא למילודראמה סאכארינית זו שהוצגה לנו בימים אלה ברמלה: הסבא בכלא. סבא אדולף ששואל לשלום הנכדים שכבר ישנם ועוד יהיו…
כאשר הסבא הדואג עוד לא היה סבא ובמקום נעלי־הבית החמים שסיפקנו לו על חשבוננו – זוכרים עוד את הצילום האידילי הזה ערב המשפט? – הוא נעל את מגפי־העור המבריקים של קצין הס.ס. וכאשר תעשיית־המוות שלו עדיין לא עברה לפסים של ייצור המוני במשרפות, היה אף הוא לפעמים מארגן פגישות בין נשים יהודיות לבין צנצנות־האפר של בעליהן.
אבל זה היה מזמן…
לאחר מכן כבר הלכו בעלים ונשים בצוותא אל תאי־המוות ועמהם ילדים ונכדים – שנולדו ושעוד לא נולדו – ופראו ווירה אייכמן אשר כעקרת־בית גרמניה נאמנה היתה צמודה לשלשת ה“ק” הגרמניים המסורתיים – קירכה, קיכה אונד קינדר – כמובן לא ידעה על כל זה דבר וחצי דבר; לא ידעה ולא שמעה… כמו כולם, עכשיו…
ובכן, צרור פרחים אדומים לפראו ווירה. הבה נקווה כי העולם הנאור וכמה פרופסורים יהודיים לא ישכחו לנו מעשה־חסד הומאני זה ביום בו… סליחה, כמעט שכחתי שכל הענין הוא עדיין “סוב יודיצה”…
ובעוד סבא אייכמן שמע מפי הסבתא ווירה כי שתים מכלותיו מצפות לחסידות, הגיעו לארץ גם כמה חסידים – חסידי־אומות־העולם.
הבה נגיש גם להם צרור פרחים. ולהם – בלב שלם.
כשם שתעתע בנו הגורל – או מי שרואה עצמו בא־כוחו עלי אדמות – והביא לנו את ווירה אייכמן בדיוק ערב יום־השואה, כך זימן לנו אותו גורל צירוף טראגי־קומי אחר: חסידי־אומות־עולם גויים באים אלינו להדליק נר־זכרון ואילו חסידים יהודיים עורכים דווקא ביום השואה הילולא וחינגא במושב המתקרא דווקא קוממיות – בחגיגת־אירוסין של בת־הרב.
אך נחזור למשלוח־הפרחים.
כבוד ויקר לחסידי־אומות־העולם. אותם מעטים, אשר בעצם היותם כה מעטים, מבליטים כמה רבים היו העומדים־על־הדם.
לא אכנס לווכוח שמתנהל עתה בפומבי אצלנו, מי מן המצילים הללו עשה מה שעשה aus Liebe ומיaus Alibi . טבעי הדבר שבכל מקום, בו ישנם חסידים, ישנם גם מתנגדים.
יהיו המניעים אשר יהיו, עם ישראל חייב חוב כבוד למצילים המעטים וצרור־הפרחים שאני מגיש להם בזה, בא לסמל כי הזכרון ההיסטורי שלנו איננו סלקטיבי: אנו זוכרים את עמלק ואנו זוכרים גם את כורש. מה גם שאלה האחרונים כל כך קל לזכור – נער יספרם…
צרורות מיוחדים שמורים עמי לשני תיירים אחרים, אשר נמצאים עתה אתנו: ידידינו פראנקי וסטנלי – שני נסיכים בממלכת הבידור ההמוני – האחד בפה והשני ברגליים. (– כמעט ונתפתיתי לצרף צרוף אקטואלי מאד עכשיו בארץ: הפה והטלפיים…).
המאה הנוכחית היא מאה של מציאות מרה ושל אשליות מתוקות. ונסיכי הבידור הללו – כל אחד בשטחו מעניק לאלפים ולרבבות את האשליה שבלעדיה החיים היו כנראה עוד יותר מרים.
אם תראו במקרה את פראנק סינאטרה, אמרו לו כי אני אינני נוטר לו איבה למרות שהוא שונא עתונאים. להיפך, אף קוסמת לי דמות זו של הגבר הצנום, בן הפרברים אשר אינו זוכר עוד את מספר מכוניותיו ומספר חליפותיו. אל תצחקו: בתמורות־העתים יש גם חשיבות לחליפות… אם כן, זר־פרחים ל“פראנקי” נער־השעשועים־והשערוריות, המכונה בפי כל הקול.
בסוגריים: מנין לו כינוי זה? אולי משום שתחביבו האחרון הוא העיסוק בעניני נוער? הן גם אצלנו קול הוא העוסק בעניני־נוער…
ברוך הבא פראנקי. מאחר שבאת אלינו כאורח ה“הסתדרות”, תציץ־נא בהזדמנות גם ל… קומה החמישית. נורא מענין…
וברוך־הבא וצרור פרחי־נוי גם לך סטנלי.
היתה תקופה שהנוער היה מתענין בעלילותיו של סטנלי וליבינגסטון. אך תקופה זו חלפה, כנראה לבלי שוב. היום, שובות את הדמיון עלילותיו של… סטנלי מאתיוס, אשף־הכדור אשר אומרים עליו כי הוא “שווה” יותר ממחיר המגרש שעליו הוא משחק (אפילו במחיר שאחרי הפיחות).
עפר אנחנו לרגליך, סטנלי החביב ותבורך על שבאת אלינו להראות שכדורגל אפשר לשחק לפעמים גם בשדה ולא רק ליד השולחן הירוק של עסקני־ההתאחדות.
היתה זו, הייתי אומר, בעיטה בעיתה.
כשלעצמי, אינני מתמצא כבר כל כך בתורה זו, אבל אומרים עליך שכשאתה עוסק בשערים, אתה מצליח יותר מאשכול. מה פלא? בשדה שלך אתה הוא הבועט, בעוד שבאשכול בועטים כל האחרים…
הנה, תמו איפוא הפרחים שבידי – ועמהם תמו גם הקוצים.
- אילנה רונן
- מיכל יעקבי
- צחה וקנין-כרמל