איזו היא התמונה המרכזית בספרותנו העתית עתה?
התמונה המרכזית עתה בספרותנו העתית היא – העשיר.
העשיר הוא גבור-היום, שעליו מדברים בכל המאמרים בעתונים העברים. אלה מצד זה, האופטימיסטים שבנו, מחניפים לו ומהללים אותו ומשתדלים לפייסו בכל מיני פיוסים, אולי יחוס על עם עני ואביון, אולי ירחם וישליך איזה פירורים משלחנו הגבוה… אורגים שירים לכבוד הגביר ובקהל-עם ירוממו את צדקת פזרונו בישראל. ואלה מצד זה, בעלי המרה השחורה, הפסימיסטים שבנו, מחרפים ומגדפים ומקללים אותו, כל תקלה וכל קטטה וכל מיני פורעניות הבאות על עמנו תולים הם בו, רק בו, ואין די מילים בפיהם להבזותו: העשיר הוא חייב בַּכּל, העשיר אשם בכל. אם כה או ככה, אם להלל או לחלל, הנה אין אומר ואין דברים בספרותנו זולת על העשיר, בו מתחילין ובו מסיימין. הוא “התמונה המרכזית” ועל צירו יסובבו שאר עניני העם, כאילו הוא העיקר וכל העם טפל לו. ספרותנו העתית קטנה ודלה – ותשעים ותשעה חלקים ממנה הוקצעו לפלפולים על העשירים ויחוסם להעם! כבוד יותר מדאי, כבוד לא לפי הערך!
והגבור הזה, כמו שיודעים אנחנו כולנו, אורח חדש הוא בספרותנו, פרי התקופה האחרונה, ועוד זוכרים אנחנו את העת הטובה של ספרותנו, שגבורים אחרים, לגמרי אחרים, הצטיינו בה, והתמונות אחרות, לגמרי אחרות, נראו בה, תמונות משכילים גבורים וחזקים ב“השכלתם”, בתשוקתם “ללמוד” ו“ללמד” – מצד אחד, ומאמינים, או כמו שקראו אותם לפנים, “מורדי-אור”, חזקים באמונתם, מצד שני. שני אלה לחמו בחזקה, כמו שהאמינו אז, מלחמת “ההשכלה והדעת” עם “האמונה והדת”, וקולם, רק קולם נשמע בין החיים: ועתה? – “עתות אחרות וצפרים אחרות, צפרים אחרות וזמירות חדשות”, זמירות, אשר, אם נודה על האמת, לא תמיד ינעמו לאזנינו. לנו, בני הדור הישן, שהסכננו למלחמתה של תורה, נעימה היתה השירה הישנה הרבה יותר מכל הזמירות החדשות, שצלצול חדש נשמע בהן – צלצול הכסף.
מה היה ערכו של העשיר בספרותנו לפני שנים מספר, בשנות ה“קולטורקאמפף” שלנו, ומה הוא עתה? – לפנים במה נחשב הוא! – געל העשיר" היה באמת רק טפל לר' צדוק הפרוש, לר' “גדיאל” ולכל החברה ההיא. ועתה, הנה מיודענו ר' “געל” הישן בתמונה חדשה הוא המשחק הראשי על במת הספרות, תל שהכל פונים אליו. ור' “צדוק”, ר' “גדיאל” וגם המשכיל מר “שאול” וחברתו כולם טפלים לו, בטלים ומבוטלים לעומתו. כל אלה הפרושים, הצבועים, הלומדים, המשכילים, כל “חברת הקבצנים”, “בעלי-המוח”, שפעולתם היתה רבה בימי בעל ה“עיט צבוע”, ירדו מגדולתם ואבדו את ערכם, והם רק “מלואים” ל“הגביר החדש”, בכדי לברר וללבן את תכונתו, שתתאר צורתו בולטת ביותר…
ובנידון זה ספרותנו היא מעין החיים. השפעת העושר על החיים גדולה עתה הרבה יותר ממה שהיתה לפנים, וכן הוא גם בספרות.
ביחוד מורגשת השפעת העושר בספרותנו משעה שנולדה התנועה הלאומית בתמונתה הקודמת, ישוב ארץ-ישראל, ועוד יותר – בתמונתה החדשה, הציונית. עד העת ההיא לא דרשה היהדות ממחזיקיה הוצאות מרובות, הוצאות גדולות בפעם אחת. העם חי חיי-שעה, אם כי דרשו הרבה, בכל עת ובכל שעה, דרשו רק פרוטות. הן אמנם, אם נבוא חשבון, נמצא, שתמיד עלתה היהדות למחזיקיה בדמים יקרים, כי פרוטה ופרוטה מצטרפת לחשבון גדול. אבל מכיון שנתנו מעט מעט, לא נראו ולא הורגשו. ואת הפרוטות ההן, האמת נתנה להאמר, נתנו עשירינו, שבכלל היה להם אידיאל אחד עם העם, בעין יפה. לשעה סמכו נופלים, רפאו חולים, זקפו כפופים, התירו אסורים ופדו שבוים, יסדו חברות שונות, תמכו בידי לומדי-תורה ועשו כל מה שרק אפשר היה לעשות בשביל חיי-השעה. העתיד לא דרש כלום. וכך הורגל היהודי לקטנות ונדבות של פרוטות, שאף-על-פי שתכופות הן בכל עת ובכל שעה ובכל רגע, בכל זאת הן רק פרוטות. והנה באו “פתאום” התנועות החדשות, התנועה הלאומית במושגה הישן והחדש, וגרמו “מהפכה” ב“צדקות” של היהודי, ומיד נראו עקבות “הבאנקרוט” בעמנו. מכל המון היהודים בארצנו עלה מספר חובבי-ציון המשלמים תרומת-חבר קר לארבעת אלפים. ובאה אחריה הציוניות הדורשת עוד יותר, נדבות גדולות בתור שטרי-מניות לבאנקים לאומים, וכאן נראה הבאנקרוט הרוחני של עשירינו בכל נַוְלותו.
לצדקה של פרוטות, לצדקה של חיי-שעה הגיע היהודי זה כבר, אבל לצדקה גדולה, לצדקה לאומית, לבנין-עדי-עד – לא הגיע עדיין.
ובדבר הזה נראה את ההבדל הרב ש“בין בני לבן-חמי”, בין ישראל ואומות-העולם. הצדקה הקטנה של חיי-שעה אינה נפרזה בין העמים, לחיי-שעה כמעט שאינם דואגים. “צדקות של פרוטות”, שנראה אצלנו בכל רגע רגע, על כל צעד ושעל, אין אצלם. הם אינם נותנים וחוזרים ונותנים. ולעומת זה נתפתחה אצלם במדה מרובה “הצדקה הגדולה” – לתת בפעם אחת צדקה גדולה אחת. ותמיד רואים אנו אצלם, מחזות שבהשקפה הראשונה הם מעוררים בנו תמהון. “סוחר פשוט” משלהם, אשר מעודו לא נתן לחברה של צדקה אפילו שקל אחד, הניח אחרי מותו את כל הונו, העולה לכמה מיליונים, למפעל אחד של צדקה בעירו או גם במדינה. כמדומה לך, איזה שייכות יש בין “קיט קיטיטש” או “בעל-כיס” אחר בערבות אסטראכאן – שגם קרוא וכתוב לא ידָע ובקושי גדול חתם את שמו – לבית הספר הגבוה שבמוסקבה? ובכל זאת עזב “קיט קיטיטש” – שבחייו היה כילי כנבל ונהרג ממש על פחות משוה פרוטה ולא נתן מעודו לדל אפילו פרוטה אחת אף אם גוע ברעב לעיניו – את כל הונו, מיליון שלם, לבית-הספר הגבוה. ויהודי עשיר, נדבן גדול, פזרן, יד פתוחה, שכל ימיו נתן לאביונים, ולקח חלק בכל החברות של צדקה בעירו וגם בערים אחרות, ונדב נדבות לכל הפושט יד, במותו לא הניח אחריו ל“עולמות”, לצרכי-הצבור, להעם, אפילו “מאה אחת”, ועמו יחד מתה גם צדקתו.
האם תתפלאו על זאת? – אמכח לא אתפלא כלל. כי שניהם, “קיט קיטיטש” והיהודי העשיר, היו בני עמם, רק בני-עמם.
באנגליא וצרפת, ששם הרוח הלאומי והאזרחי נתפתח ביותר, עוזבים לפעמים העשירים את הונם אחריהם לארצם… סתם לארצם. והאנשים האלה מרגישים, כי צדקה זו, שאינה ניראית לעינים, גם-כן צדקה היא, ואולי הרבה יותר מכל הצדקות. אבל אצלנו היהודים צדקה כזו מעוררת רק צחוק.
כי היהודי אינו מרגיש זאת, אינו יכול להרגיש. “חיי-השעה” ודאגות היום נוטלים את כל כשרונו, עם כל מכאוביו ומצוקותיו, ואת “דפק העתיד” – אם אפשר לאמור כן – טרם יבין, טרם ירגיש.
ביחוד אינם מרגישים אותו אלה, שצריכים היו להרגישו – העשירים. העני, כמובן, אין לו פנאי לחשוב על העתיד, אבל עשירינו הלא חושבים לפעמים מחשבות “זרות” כאלה. כי מה הן כל אלה המצבות הגדולות בבתי-הקברות, הטבלאות של שיש על מוסדות של צדקה, התמונות בחדרי אספות של איזו חברות, וכדומה, אם לא מדרגות, מדרגות לאַל-מות? והאמנם באמת מדמים הם, כי בפרוטותיהם “ינצחו” את שמם? נניח, כי ברחוב היהודים, מלבד הפרוטה שהיא ביוקר – הכל בזול, הכל – לרבות “נצחיות” ואל-מות, ובעד “מאה אחת” אפשר לקנות את העולם-הזה והעולם-הבא ביחד. אבל מה שנקנה בפרוטה, סוף סוף שוה רק פרוטה, כי “מציאות” אפשר לקנות רק בהוה, ומן “העתיד אי-אפשר לקנות “מציאות” ב”חצי-חנם". "העתיד ישלם לכל אחד ואחד לפי מחירו האמתי. ידעו נא זאת עשירינו וישימו אל לבם.
אבל יש דרך אחרת, דרך האמת “לאל-מות”, ושעת-כושר כזו להשיגה לא היתה מימי עזרא ונחמיה. כמדומה לי, שעשירינו היו צריכים ליפול על מציאה זו-לקחת “חלק” בתנועה הלאומית, לקנות אחוזות בארץ-ישראל וכדומה, ובאופן כזה להגיע למדרגת “אל-מות”. אבל ההיסטוריה עושה את שלה. החינוך ההיסטורי, שנתחנכנו בו זה מאות בשנים, הרגיל אותנו לקטנות ולצדקה של פרוטות, ולא לצדקה גדולה לאומית. “כל עני הוא בעל צדקה” – אומרות הבריות. אפשר. אבל, כמדומה לי, שאילו הייתי עשיר אתה, אז… הייתי לוקח לי בחכירה אל כל ספרותנו העברית, בונה את כל הקולוניות בארצנו וקונה את כל המניות של הבנק הלאומי, ולא הייתי מניח לעשירים אחרים אפילו כל-שהוא. את הכל, את הכל הייתי נוטל לעצמי, את כל הכבוד לעתיד, את הנצח וההוד הלאומי, והייתי בונה לי בכספי מקדש בתוך עמי ושוכן בם לעולם. ובשעה שקראתי את דרשתו של הפרופיסור יאנז’ול על הענין: “מה לעשות במיליונים?” אמרתי בלבי: אוי להן לאומות-העולם, שיש להן מליונים ואינן יודעות מה לעשות בהם. הכל יש אצלן, הכל מוכן לפניהן, הכל כבר עשוי, והמיליונים מונחים אצלן כאבן שאין לה הופכים, מבלי לדעת מה יעשה בהם.
אנחנו, אמנם, אין לנו הצורך “לבקש צדקות”. יש לנו צדקה אחת גדולה, “צדקה לאומית”, שהיא שקולה כנגד כל הצדקות ביחד. ולו הייתי אנכי עשיר, הייתי יודע מה לעשות.
אבל אנכי איני עשיר, והעשירים שבנו יודעים גם-כן מה לעשות… על-פי-רוב הם מבקשים עולם-הזה, ואינם עומדים על המקח, ודוקא הם מבקשים מה שיעלה ביוקר…
והמעט מהם, שלעת זקנתם הם מבקשים עולם-הבא, עוד רוצים הם לקנות אותו דוקא בזול, וינועו על חברות שונות לקנות מציאות, טבלא של שיש, אחרי מאה ועשרים שנה, או כדומה, בזול, רק בזול.
והצדקה הגדולה, הצדקה הלאומית – העם, רק העם, עם עני ודל, הוא יטפל בה.
בין תומכי ספרותנו, החתומים על העתונים העברים וקונים וקוראים ספרים, מעטים הם העשירים מאוד; עוד פחות מזה נמצא אותם בין החברים לחברת ישוב ארץ-ישראל, ועוד פחות מזה, כנראה, יהיו בין החתומים על מניות הבנק הלאומי… בכל זאת, אם יתן ה' ובית ישראל יבָּנה, בודאי תצמח על שער הבית כמו מאליה טבלא של שיש ועליה יהיה כתוב לאמר: “נבנה בהוצאות הגביר”… והגביר יעמוד בראש. כן הוא מנהגו של עולם" אצלנו היהודים. העל על כתפיו ישא את כל סבל הגלות, העם בפרוטותיו, במכס הבשר והגרות, ייסד ויחזיק כל המוסדות של צבור, והעשירים יבואו וינדבו מזוזות לבית או רעפים לגג, והבית יָקרא על שמם…
כן היה לפנים, וכן, אם נשפוט על פי הכרכורים, שמכרכרים סביב להעשירים עתה, יהיה גם לימים הבאים.
אלף עניים קונים אלף שטרי מניות ואין דובר דבר, ועשיר אחד קונה אלף מניות – ותהום כל העיר. ובשורות יבשרו אגודה לאגודה, ומכתבים וטלגרמות יעופו על הנצחון הזה, והכל שמחים בנצחונם ומקוים, כי בוא יבוא העשיר, בוא יבוא ויושיע את ישראל…
והוא אמנם, בוא יבוא, ואף-על-פי שיתמהמה – חכו לו! הוא יבוא בעת שיהיה כבר הכל מוכן לסעודה, ואז “יכבד את העם” לבוא בכבודו ובעמו ולשבת ב“ראשהקרואים” ולסדר הכל כחפצו ורצונו.
וזהו הצד השלישי שבכל התנועה החדשה, הנקודה השחורה בתמונה הבהירה ההיא, כי הבליטה ביותר את ערך הכסף לא רק בחיי-שעה, אלא גם בחיי-עולם, בתחית האומה.
לפנים היו לאבותינו מושגים אחרים מן הגאולה העתידה: “חנם נמכרתם ולא בכסף תגאלו”, אמר הנביא, וחז"ל, שתמיד הפליגו בשבח הרוחניות, עוד הרחיקו ללכת באמרם: “אין בן-דוד בא עד שתכלה הפרוטה מן הכיס”, כלומר, לא “העשירים” יביאו את הגאולה. ועתה נהפך הסדר לגמרי, ועל שלשה דברים התקוה העתידה עומדת: על הממון ועל הממון ועל הממון… וממילא מובן, כי במקום שמדברים על הממון- מקום להעשירים בראש, ואי-אפשר לדבר שנים שלשה דברים מבלי להזכיר את שמם לשבח או לגנאי.
ספרותינו העתית קטנה ודלה, וצרכי עמנו מרובים – ותשעים ותשעה חלקים מן הספרות ההיא הוקצעו לפלפולים על העשירים ויחוסם לעם.
כבוד יותר מדי, רבותי, כבוד לא לפי הערך!
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.