תמונת אשה בידווית

שלמי תודה

למחלקת ההסברה, נעמ"ת

לקרן עמו"ס בבית הנשיא

למרכז ג’ו אלון, להב

על עזרתם בהוצאת הספר

 

הקדמה מאת המחבר    🔗

בספר זה מובאים שישה סיפורים שעניינם האשה הבדווית בסיני, הווייתה ואורחות חייה בחברה הבדווית.

הגבר הבדווי אינו רואה באשתו אדם שווה זכויות אלא רכוש פרטי שנועד לשרת את צרכיו, לרבות הולדת ילדים ודאגה למשק הבית. בשל תפקידה הביולוגי בהבאת ילדים לעולם והצורך לטפל בהם, נותרה האשה במדבר ספונה בביתה בעל כורחה, ואינה רשאית לצאת למסעות.

מגבלה נוספת החלה על האשה, נגרמת מתנאי הסביבה: הבדווים חייבים להתפזר ביחידות קטנות במרחבי המדבר בגלל המרעה הדל. הנשים נאלצות, על כן, להימצא כל חייהן ביחידות או בשכנות לנשים אחרות ולהאבק בתלאות המדבר.

על המגבלות האוביקטיביות שאורח החיים המדברי גוזר על הנשים, מתוסף שלטונו של הגבר על האשה.

הילדים נתפסים כרכושו של הגבר בלבד. מיום שסיימה האשה להניקם והם נעשים עצמאיים, נגמר תפקידה לגביהם. אין לה כל חלק באשר לעתיד ילדיה, או חינוכם. כשהיא מתאלמנת או מגורשת ונישאת לגבר אחר מחוץ למשפחתה, היא מנושלת מילדיה. החברה הבדווית, המקפחת את האשה, נשענת על תאוריה ביולוגית, כביכול, המצדיקה את נישול האשה מילדיה. לפי גישה זו, העובר נוצר בגוף הגבר, המעבירו לרחם האשה כדי שימשיך להתפתח שם עד לצאתו לאוויר העולם.

מקומה הנחות של האשה בסולם הערכים של החברה הבדווית הביא לקביעה, כי האשה נועדה מששת ימי בראשית לספק את צורכי הגבר ודרישותיו: ילדים וסיפוק היצר. אך כמו בכל התחומים, גם בתחום זה המחויבות היא חד צדדית. לכך מצטרפת הקנאה בין המינים. האשה נחשבת קלת דעת ובוגדנית מטבעה, ובאין שומר עליה, הריהי משרכת דרכיה. תפיסה זו לצד בדידותה המתמדת של האשה במדבר, טורדת גברים רבים. החוק הבדווי מטיל על כן, טאבו על מגע בין גבר לאשה שאינם נשואים. זר לא ישמע קול אשה, ולא יקרב אליה ואף לא יפנה אליה כשאין הדבר הכרחי.

חרף מעמדה הנחות, נהנית האשה ממעמד של קדושה בחברה הבדווית בשל היותה חסרת מגן במדבר, ובשל היותה מקור לחיים חדשים, עובדה העומדת בסתירה ברורה למעמדה החברתי.

ככלל, החברה הבדווית מדכאה את הנשים, המקבלות זאת כ“גזירה משמיים” והן מתחנכות לכך מילדותן. אך לא אחת הן מתמודדות ואף מורדות במצוקתן.

כאשר חקרתי את חיי הבדווים בסיני במשך תקופת השלטון הישראלי, האזנתי לסיפורים מן הפולקלור הבדווי מפי הנשים, והייתי עד לארועים וסיפורים דרמטיים שהביאו אותי להעלות את הדברים על הכתב. רוב הסיפורים הם אותנטיים ומובאים, בדרך כלל כלשונם. הם מצטיניים באופיים האנושי וערכם הסיפורי, ולא הייתי צריך להוסיף עליהם דבר.

בחרתי להביא סיפורים אלו, כדי לקרב לנושא את ציבור הקוראים בישראל. לפי שבלי העזרה הנדרשת להוציא ספר לאור, ספק אם היה ביכולתי להגיש מנחתי זו לציבור. אני מבקש, על כן, להודות בזאת לכל אלה שסייעו בידי: לאלי שילר מהוצאת ספרים אריאל, שלא חסך כל מאמץ להוציא את הספר לאור בצורה הנאה ביותר. כן נתונה למחלקת ההסברה של “נעמת”, שסייעה ככל יכולתה, ובמיוחד לאורה גלמור, אשת הלפידות שידעה לסלק מעקשים שהם חלק בלתי נפרד של כל הוצאת ספר. לקרן עמו"ס בלשכת נשיא המדינה, שתרומתה הנדיבה סייעה בפרסום הספר.

כן מודה אני למוזיאון לתרבות הבדווים “ג’ו אלון” שליד קיבוץ להב, ולמנהלו, עוזי חלמיש, על עזרתו. לכולם נתונה תודתי.

אני מקווה שהספר ירחיב דעת, ישמש מקור ללימוד והנאה, ואולי אף לקירוב לבבות.

בית השיטה, דצמבר 1997

שבתאי לוי (שבו)

 

האם ששכלה את ילדיה    🔗

בעיצומו של קיץ 1976 התארחנו מְחַיְג’ִין רַאְשִׁיד ואנוכי אצל שאדי הזקן בן שבט הָחַוֵויטַאת בוואדי מוּשרִיק היורד לעין חִיגִיֵּה. והאיש בעל הדרת פנים וחזותו אצילית וזקנו הלבן יורד על מידותיו. על ברכיו ישבה נכדתו הפעוטה תמאם. עמו התגוררו אשתו הזקנה ושני נכדיו האחרים: גַ’מִיל ילד כבן שמונה, ובַּסִימָה, ילדה כבת עשר, ושכן אחד. מלבדם לא היה שם איש והמקום שומם ונידח. החפצים הפזורים תחת שיחי הרותם העידו כי היו עניים מרודים. שתינו את התה כמקובל במסורת האירוח של הבדווים, והבענו את תמיהתנו על שבחרו לדור במקום כה נידח.

נעץ שַׁאדִי את מבטו במוקד ואמר: יתברך שמו של אללה על כל מעשיו. כפי שעיניכם רואות, אנו שרויים במצוקה ומייחלים שיראנו אללה בעוניינו וירחיב לנו. הנה נכדתי יתומתי רועה את עדר העזים הקטן והנה חמורנו. זהו כל רכושנו, כי נעקרנו ממקומנו בוואדי אלמיתלה בעטיה של המלחמה שבה נהרג בני, אבי נכדי. באותו יום, כאשר שמענו את רעם התותחים ורעש המטוסים, חש מחמוד בני להציל את העדר שרעה בקרבת שדה הקרב. רכוב על גמלו סייע לבסימה בתו לאסוף את העדר ולהרחיקו ממקום הסכנה. עודו רוכב על הגמל, ונשמע קול נפץ אדיר. בני נפל ארצה שותת דם וקרוע איברים, ועצם את עיניו לנצח. רובו של העדר נכחד אף הוא.

נכדתי היתה אחוזת בהלה ונמלטה על נפשה אל הוואדי שם שהינו, וסיפרה את שארע. עד מהרה יצאתי בלוויית שכני אל המקום, חרדים וחוששים שמא תיפתח עלינו אש. למראה בני חשכו עיני. אך העת לא היתה כשרה לקינות. נשאנו את גוויית בני וקברנו אותו באחד הנקיקים. בלא שהיות העמסנו על החמור ועל שכמנו מן הנותר לפליטה – מעט צידה ובגדים – ונחפזנו לנוס על נפשנו, מאיצים בשרידי עדרנו מאימת המלחמה. ימים ושבועות נדדנו מבאר לבאר והמלחמה בעקבותינו.

מיום ליום חיינו נעשו קשים יותר ויותר. לא היה מקום לקנות בו אוכל שכן המדבר היה נעול לאזרחים בשל המלחמה. באין ברירה שחטנו את העזים, עד כי כמעט שלא נותר לנו דבר להחיות בו את נפשנו. ואם לא די בכך, הרי הכבידה עלי גם מעיופה, כלתי האלמנה, שלא חדלה לבכות ולקונן על בעלה ועל ילדיה היתומים והרעבים. חששתי כי סופנו לגווע במדבר ואמרתי לנפשי, כי בוודאי יש בדווים בדרום סיני, נלך ונתור אחריהם והיה, אם טוב מצבם ממצבנו – ייטב אף לנו, ואם רע הוא – אללה ירחם!

הגענו למקום שבו היו משפחות אחדות משבט העֲלֵיקַאת, שישבו לבטח מאימי המלחמה. תיניתי בפניהם את מצוקתנו וביקשתי מעט מזון לקיים א נפשנו. נכמרו עלינו רחמיהם ונתנו לנו ככל שיכלו השבח לאל ולטוב ליבם, שבזכותם שרדנו. כיוון שהמלחמה היתה רחוקה מפה, נמצא לצאן מעט מרעה. לעתים מזומנות העתקנו את משכננו ממקום למקום, מצפים לחסדי אללה".

שאדי הזקן החריש. הפעוטה שבחיקו עוררה את סקרנותי. חיפשתי את אמה, אך לבד מן הזקנה שישבה בצל הרותם לא היתה שם נפש חיה. שאלתי את הזקן לגורל האם. ינק שאדי ממקטרתו ארוכת הפיה, נעץ מבט בוהה בחלל המדבר ואמר: “הלכה ונישאה לאיש ואיננה!” הוספתי והקשיתי: “כלום לא תבוא לראות את ילדיה?” ניכר היה בו ששאלה זו קשתה עליו. כשהוא נע וזע על מקומו עד שאמר לבסוף: “לא, לא תבוא עוד”. לאחר שהות מה הוסיף, מהסס: “אולי בעוד שנה, אולי בעוד שנתיים…”. מחיג’ין, חברי למסע, סבר כי אני טורד את מנוחתו של הזקן יתר על המידה ורמז לי לחדול. מאוחר יותר נפרדנו מהם לשלום ופנינו לדרכנו. בחניית הלילה ישבנו ליד המדורה, ומחיג’ין סיפר על קורותיה של מעיופה, אם הילדים ואלו דבריו:

בלב העִיגְ’מֵה גר סעאייד בן שבט העליקאת, ולו שתי נשים. האחת עקרה, והשניה צנומה וחולנית, שילדה לו שלוש בנות עד שנעצר רחמה. כשנודע לו כי בסמוך אליהם שוכנת אלמנה משבט החויטאת, שם פניו אל מקום משכנה – משכנו של שאדי הזקן – לבקש את ידה.

תחילה לא גילה סעאייד את כוונותיו לאיש, והשים עצמו כאורח נוטה ללון. בתוך שיחתם אמר לזקן: “רואה אני עליכם שעניים מרודים אתם: האוכל במשורה, העדר דל, ואפילו אוהל לחורף אין ברשותכם. כיצד זה תוסיף ותכלכל את כולם?” אמר לו הזקן: “נבטח באללה שיטיב עמנו!” אמר לו סעאייד: “שמע נא לקולי, הב לי את מעיופה כלתך לאשה ואדאג למחסורכם, כי יש לי רב, ולא תמותו מרעב”.

הזקן עם נכדתו תַמַאם בת מעיופה האלמנה

ענה לו הזקן: “אין מעיופה בתי, ולא בידי הדבר. לא אליה וממנה תבקש”.

את זאת ביקש סעאייד לשמוע. פנה אל הזקנה וביקש לשוחח עם מעיופה, כי חוק הוא לבדווים, שאין גבר ממתיק סוד עם אשה, לבד מאמו, מאשתו ומאחיותיו. הסכימה מעיופה לשוחח אתו, ואחר כך ישבו השניים במרחק מה גלויים לעיני שאדי הזקן ושוחחו.

אמר לה: “רואה אני אותך באלמנותך שרויה במצוקה גדולה. ילדיך רעבים ללחם ואין דואג להם, כי חותנך זקן בא בימים. שבטך, שבט החוויטאת, חסר נחלה, ואין לך קרוב וגואל. על כן תני דעתך על כך: נכון אני לקחתך לי לאשה, ולא תדעי עוד מחסור. לזקן אתן כסף מוהר בעבורך ויתרצה לי. כי ריחיים את על צווארו!”

ביודעה כי שתי נשים לו אמרה: הלא כבר שתי נשים לך, מה אתן ומה אוסיף לך?"

ענה ואמר: “האחת עקרה, והשניה חדלה להעמיד לי ילדים. אך באשר לך – בנים ובנות מרחמך עוד יצאו, כי צעירה את וחייך לפניך!”

אמרה לו: “אם אנשא לך יקרעוני מילדי, שהרי על פי חוקינו יהיה עלי להשאירם אצל הזקן”.

תמה סעאייד ושאל: “וכי מבכרת את לראות את ילדיך במסכנותם, או להלך בבלויים באין לך גבר שיספק את צרכיך? אם תיאותי להיות לי לאשה, תזכי בכל אשר תאווה נפשך”.

השיבה לו: “לך ודבר עם הזקן. אם יאבה לתת לי את ילדי לאחר כלולותינו, אעתר לך”. והוא השיבה: “הלא פיך הוא שאמר, כי אין החוק הבדווי מתיר זאת. מוטב שתקבלי עליך את הדין, ושלומם של ילדיך על ראשי. מכל מקום, אוכל לפצותך בילדים רבים ככל שתחפצי”.

המחשבה שתינשא לסעאייד – גבר שכל אשה היתה מתברכת בו – ושתהיה לאשתו המועדפת, קסמה למעיופה, אך החשש פן תורחק מילדיה מנע בעדה מלהעתר לו. לפיכך אמרה: “הב לי שהות להימלך בדעתי!” בהבחינו כי התנגדותה נחלשת, לא הוסיף לדבר על ליבה, שכן ידע כי רעיון הקשה לביצוע, אין דרכו לנבוט מיד עם זריעתו. על כן נפרד ממנה לשלום והלך לדרכו.

המחשבה כי עליה לנטוש את ילדיה הציקה למעיופה מאד. ערב ערב, כשוב ביתה בסימה מן המרעה, היו דמעות מציפות את עיניה למראה ילדתה הקטנה לבושת הבלויים, שאינה יודעת משובת ילדים מהי. מיום שנהרג אביה לעיניה חדלה נהרה מפניה. היתה ממעיטה בדברים ומתרחקת מחברת בני אדם ואף מבני משפחתה. “לו למצער היה בידי להעניק לה אוכל די שובעה ומחרוזת ובגדים פרחוניים כבגדיהן של בנות העליקאת, דייני!” אמרה מעיופה בליבה, “אך אם אלך לי בלעדיה, מי ישעשענה, ומי יחבקנה וירעיף עליה אהבת אם, כזו שזכיתי לה אני בילדותי? לג’מיל בני איני חרדה כי בן הוא, ומקומו מובטח לו בין הגברים”.

כך הרהרה ורוחה נעכרה עליה. אט אט התבהר לה, כי במיצר היא ומוצא אין. אז קראה ממעמקי ליבה: “אללה, הושע נא אותי ואת ילדי, כי מה אעשה ואני רק אשה?”

עם גבור הרעב גמרה בדעתה להינשא לסעאייד ובלבד שתוכל ליטול עמה את תמאם הפעוטה, ואילו יתר הילדים יוותרו אצל חותנה. ומשעה שתינשא, יהיה לאל ידה לספק את צורכיהם.

כעבור ימים מספר שב סעאייד ושוחח עם הזקן כמנהג האורחים, אך תכלית ביקורו לא היתה אלא לתהות על קנקנה של מעיופה. כעבור שעה קלה קם ושם פניו אל מקום שבתה מאחורי הרותם. בירך אותה סעאייד במאור פנים והוסיף: “ישיבתך כאן בגפך דורשת חברותה, הלא כן?” אמרה מעיופה: “אַהְלַן וַסַהְלֵן,ֵ חברתך לעונג היא לי”. כיוון שנוכח לדעת כי נפתח ליבה, אמר לה: “כבר הוקם אוהלך וממתין לבואך”. הביטה בו וחייכה, והיו השניים בוחנים זה את זה עד שנשזרו רגשותיהם זה בזה.

“יא סעאייד!” אמרה מעיופה, “ליבי חצוי הוא: מחציתו האחת לך, והאחרת – לילדי. אם אעזבם בידי הזקן ואשתו, ימות ליבי בקרבי”. אמר לה: “יא מעיופה, כשם שירעיפו השמיים פנינים, כך יאות הזקן לתת לך את ילדיך”. ביאושה קראה: “נכונה אני להשאיר את בסימה בתי שתהיה רועה לצאנו, ואת ג’מיל שיסייע לו בשיבתו. אף שאני חרדה להם, בוגרים הם דיים לפלס להם את דרכם. אך תמאם פעוטתי שתחסר את חיקי החם – מה יהא עליה? שמא תדבר על ליבו שיתן אותה לנו?”

השיב לה סעאייד: “טובה מחשבתך. יהא ליבך סמוך ובטוח שהזקן יעתר לך”.

קם סעאייד ובא אל המקעד, הוא מלון האורחים שבו ישב שאדי הזקן ועקב אחר מעשיהם ליד הרותם. פנה אליו סעאייד ואמר: “ניאותה מעיופה להיות לי לאשה, אם תיתן לה את תמאם שתגור עמנו. והאחרים – ברשותך יהיו”. אמר לו הזקן: “דבריך אינם נראים לי. היכן ראית שילדיה של אשה הולכים אחריה בעוזבה את משפחה בעלה?” אמר לו: “שקול היטב את הצעתי, שכן אם לא אשא את מעיופה לאשה, לא יהיה להם תומך במדבר!” אמר לו: “אם תיקח את תמאם ממני, יכבה נר חיי!”

כאשר ראה סעאייד כי הזקן עומד בסירובו, החליט להניח לזמן לרכך את ליבו, כמים האלה השוחקים לאיטם את סלעי החלמיש. אחר כך נפרד סעאייד מבני המשפחה תוך שהוא מחליף עם מעיופה מבטים, שהיתה בהם משום הבטחה לעתיד.

עבור ימים אחדים ומעיופה עודנה שרויה בלבטיה. והנה נזדמנה קבוצה מבני שבט העליקאט ליד מאהלו של שאדי הזקן ובהם אשה אחת, סובחיה שמה, והיא שארת בשרו של סעאייד. הוזמנו האורחים להתארח במאהל ונענו ברצון. הגברים פרשו אל הזקן, וסובחיה הלכה וישבה בחברת מעיופה, שהרי זה מנהגם של הבדווים, שאינם מערבים מין בשאינו מינו.

ידעה סובחיה כי ליבו של סעאייד הלך שבי אחר מעיופה וכי שטח בפניה את משאלתו לשאתה לו לאשה. ישבו השתיים ושוחחו, וסובחיה אמרה למעיופה, כי קרובתו של סעאייד היא ומצויה בסוד הנישואין. את דבר היותה שלוחתו של סעאייד הסתירה ממנה כדי שתיחשב כמי שאין לה יד בדבר, וכך תשיג את מבוקשה.

ביקשה מעיופה לעמוד באמצעות אורחתה על טיבו של סעאייד, וסובחיה הבחינה כי כבר כרוכה מעיופה אחריו, וכי אין לה לסובחיה אלא להדק את לפיתתה. החלה משבחת ומהללת את סעאייד עד שהיה בהבל פיה לטוב באנשים, העומד בראש אנשי המעלה של סיני. למראה דלותה ועליבותה של מעיופה הוסיפה ואמרה: “והיה כי תינשאי לו, ילבישך שמלות קטיפה ויענוד לך עדיי זהב ואבני חן, כי אין כמוהו להסב אושר לנשותיו”.

בכוונה הגזימה בדבריה, ואכן נעמו הדברים לאוזני מעיופה, אלא שהוטרדה ממציאותן של שתי נשותיו לצידה. על כן שאלה: “אמרי נא לי, אחותי, האם תארנה נשותיו פניהן אלי?” ענתה סובחיה ואמרה: “הסירי דאגה מליבך, נעוריך ויופיך יעמדו לך כנגד אשתו הראשונה שנתכערה, ובאשר לשניה – רחמך פורה ואילו רחמה שלה סגור הוא. ואפילו יציקו לך, והלא הגבר, אשר על פיו ישק דבר, יעמוד לימינך!”

נכנסו הדברים לליבה של מעיופה ונחה דעתה עד שנענתה ואמרה “יא סובחיה, מסרי נא את הסכמתי לסעאייד, ויבוא ויקחני אליו, ואברכך לפני אללה!” נהרו פני השתיים, והיו מפליגות בתאור כל הטוב הצפוי לה בצל קורתו של סעאייד, עד שהגיעה שעתן להיפרד. זו הלכה להודיע לקרובה שהשיגה את מבוקשה, וזו פנתה להכין עצמה לסבל הכבד שתביא היתמות על ילדיה – יתמות מאב ומאם גם יחד. והיו בהרהוריה גם מהתרוממות הרוח השורה בלב האוהבים וגם ממרירותה של אם הרואה את ילדיה נגזלים ממנה, ואין לאל ידה להושיע.

כעבור יומיים הגיעו סעאייד וסובחיה, ובאמתחותיהם מתנות לכולם. הוציאה סובחיה מאמתחתה ממיטב התכשיטים והמלבושים ואמרה למעיופה: “לבשי והתקשטי כי סאעייד בא לקחתך לטקס הנישואין!”

שמחה מעיופה על המתנות והודתה עליהן, ואחר כך הוסיפה: “אלך ואכין את צרורותי ואת תמאם ילדתי לקראת צאתנו”. סעאייד הביט בה נדהם וקרא: “האמנם לא סחתי לך על אודות החלטתו של הזקן בעניין לכתה של הפעוטה עמנו?! ובכן, דיברתי על ליבו, אך בשום פנים לא יסכים להיפרד ממנה!”

נתמלאה מעיופה זעם כאותה לביאה זועפת בהגינה על גוריה, ומיהרה אל שאדי הזקן והטיחה בו דברים קשים בזו הלשון: “הילדה – ילדתי היא, לא אתה הריתה, ולא אתה ילדתה, ולא אתה הנקתה, ומה לך ולה? אפילו הכלב טוב ממך, שאינו מעז לגזול את הגורים מאמם. הב לי את בתי!”

זינקה האם אל תמאם שישבה בחיק הזקן, החזיקה בה וביקשה לשאתה ולהימלט מן המקום. תפס הזקן ברגלי תמאם ומשכן בחוזקה וזעק: “שאי רגליך והסתלקי, כלבה חסרת בושה, בטרם אשפוך את דמך! הרפי ממנה, יא מנוולת, יא בוגדנית השמה עיניה בגברים זרים!”

בדווים קוצרים שעורים בצפון סיני

הוא מושך אליו את הפעוטה, והיא מתאמצת לשחררה מאחיזתו, ושניהם מכאיבים לפעוטה ומטילים עליה אימה ופחד. האומללה פרצה בבכי, ומעיופה, שלא יכלה לשאת זאת, אמרה נואש והרפתה ממנה. כהרף עין אימץ הזקן את הפעוטה אל חיקו וחמק למקום סתר.

זעקה מעיופה זעקת שבר כמי שמתו מוטל לפניו, חבטה בקרקע בידיה, חבטה בלחייה ובראשה וקראה בקול בוכים: “יא מחמוד בעלי, למה עזבתני? נגזלה ילדתי ממני ואין מושיע, וי לי!”

הביטו סעאייד וסובחיה במעשה שנעשה למעיופה, ולא העזו לפצות את פיהם כדי למונעו, כי אין בנמצא איש שיפר את החוק, כגון זה שאינו מתיר לאשה ליטול את ילדיה בעוזבה את משפחת בעלה, ולא – יבולע לה. רק החמור לבדו התריס כנגד עושה העוול הנורא בנעירה רמה ומתמשכת…

התפרצותה של מעיופה היתה בעוכריה והביאה לגירושיה ממשפחת בעלה בלא להותיר פתח לפשרה. כאשר ראה סעאייד כי נקטע החבל והדלי נפל לתחתית הבאר, קרב אל מעיופה המייבבת וישב לידה, וריצה אותה בדברי נועם: “יא מעיופה”, אמר בקולו השליו, “כאלה הם סדרי העולם ואין לשנותם. סלעים יהפכו למים קודם שימסור לך הזקן את תמאם. בואי עמי אל ביתי, ושימי יהבך באללה שישיב לך את ילדיך”.

בבכי מר קמה מעיופה ממקומה, צררה את מעט חפציה, עלתה על הגמל, והשלושה – היא ועמה סעאייד וסובחיה – יצאו לדרכם אל מקום מושבו. באותה שעה היו בסימה וג’מיל רועים את הצאן הרחק מן הוואדי, ולא היה לאל ידה של אמם להיפרד מהם.

ממרום דבשת הגמל הביטה מעיופה לאחור להזין את עיניה בילדתה, אך לא ראתה אותה כי הזקן הרחיקה אל בין הסלעים. ראה סעאייד את מעיופה והיא כמאובנת ממר גורלה, והאיץ בגמל כדי לקצר את שהייתה בתוך המאפליה. שעות רבות רכבו השלושה במדבר, וסערת רוחה של מעיופה לא שככה.

כשעברו כמחצית הדרך אל מאהלו, החליט סעאייד כי הגיע השעה להמיר את רוחה הנכאה באווירה חגיגית כיאה לטקס כלולות. עצר את הגמל והבריכו ואמר למעיופה: “מן הראוי שנבוא בקהל לבושים הדר. הואילי נא והתייפי בבגדים ובתכשיטים שהבאתי לך, כי יום שמחה לנו היום!”

בדווים בפתח אוהלם בסיני

עשתה מעיופה כדבריו. הסתתרה מאחורי אחד הסלעים והחליפה שם את בגדיה. אך קורת הרוח שהסבו לה הארוע החגיגי ולבושה המהודר היו מהולים בצער. דמעותיה העצורות בזוויות עיניה גילו לסעאייד את רגשותיה, ואפשר שרק תרמו לחזותה הנאה.

בהגיעם למאהל קידמו הכל את פניהם בצהלה ובריקודים. מעיופה הוכנסה לאוהל שהקים לה סעאייד, שיהיה מעתה לביתה. היא ישבה על המרבד כדרך הכלות, מוקפת בנשות המקום. הביאו עז, הקטירו ואיבכו את ראשה בעשן הקטורת. השוחט שחט, וסעאייד טבל את אצבעו בדם הזבח, נכנס לאוהל ומרחו על מצחה ואמר: “מעתה את מותרת לי ואסורה לאחרים!” משהחשיך יצאו הנשים מהאוהל מעיופה כדי שלא להתערב במה שיהיה בינו לבינה. פרשה מעיפה את המצעים והסדירה את ערש הדודים. חיכתה לו שיבוא בכליון עיניים, שכן תשוקתה עליו גברה מרגע לרגע. גם עליו היה להתגבר על תשוקתו, כל עוד נאלץ לעכב את עצמו בשל המנהג שמחייב לשתף בו את אפלת הלילה. משהוסרו כל העכבות מיהר ובא אליה, ושניהם נצמדו והיו לבשר אחד.

באותו יום מר ונמהר, שעה שהשמש קרבה אל פסגות ההרים, עשו בסימה וג’מיל, שני ילדיה, את דרכם לשוב עם העדר אל אמם. פניה הזעופות של סבתם ומבטה המבוהל של תמאם, והעדרה של אמם – כל אלה העידו כי דבר מה שאינו כשורה ארע בהעדרם. דאגה ופחד מילאו אל לב בסימה. מיד החלה לשוטט בין שיחי הרותם ולבקש אחר אמה.

פרצה בסימה בבכי ושאלה את סבתה: “אמרי נא לי, סבתא, לאן הלכה אמי? מדוע אין היא מקדמת את פנינו כבכל ערב?” השיבה סבתה: “השד לקח את אמך!” בשומעה זאת זעקה בסימה בקול: “אמי! אמי! היכן את? אנא הלכת?” ואל ג’מיל אמרה: “חושה ג’מיל, נעלמה אמנו ואיננה. הבה נחפש אחריה!”

רצו השניים כרדופי תזזית, עלו על פסגת הר הצופה אל העיג’מה וצפו לכל עבר, שמא יראו את אמם. שעה ארוכה צפו, אך לא ראו דבר. עם חשיכה שבו למאהל. סבתם היתה מכינה ארוחת ערב, וסבם יש ליד המוקד הבוער שקוע בשרעפיו ושואף עשן מתוך ה“ביבה” (מקטרת ארוכת פיה). פנה ג’מיל אל סבו ושאל: “היכן אמנו?” אמר לו הזקן: “היתה לכם אם ואיננה עוד!”

לשמע דבריו פרצה בסימה בבכי ושאלה: “מה קרה לאמנו? האם מתה? ספר לנו מה היה לה!” ענה הסב: “אל המצולות הלכה אמך המקוללת. קומי, התנערי ושכחי את אמך וחושי הישר אל העזים!”

מזועזעים מהעלמותה של אמם ומשטמת סבם כלפיה, עלו הילדים על יצועם, שקעו בתנומה והפליגו בחלומותיהם, מתרפקים אל אמם בערגה, עד שהפציע השחר וניפץ את חלומותיהם. כשהתעוררה בסימה אמרה לג’מיל: “קום! עוד מעט יאיר היום. בוא ונצא שוב לחפש את אמנו!” בחשאי התרחקו השניים מן המאהל, ומבלי לדעת לאן ישימו פעמיהם שוטטו כה וכה ברחבי המדבר. עלו הרים, ירדו בקעות, אך כל מאמציהם היו לריק, שכן את אמם לא ראו. כשהציקו להם הרעב והצמא שבו אל סבם, וזה קיבל את פניהם בחימה שפוכה ונזף בהם על שזנחו את העדר, וסבתם נאלצה לעשות את מלאכתם.

עדיין קיננה בהם התקווה כי אמם לא תזניחם ותשוב אליהם להעניק להם מאהבתה, אך חודשים נקפו ומאום לא קרה. הם חששו עתה כי אפשר שלא תשוב עוד לעולם. רוחם נפלה ועיניהם איבדו מזוהרים. הם קיבלו את גזירת הגורל שקרעם מאמם וסברו, שכך הם סדרי עולם וכך רצה אללה: להרעיף עליהם אהבת אם כדי לעושקה מהם. כך עברו עליהם הימים מתוך השלמה עם גורלם המר.

כשם שערגו הילדים לאמם, כך ערגה גם היא אליהם. הימים נקפו, והיא לא יכלה לשאת עוד את צער הפרידה, וביקשה מסעאייד כי ידבר על ליבו של שאדי הזקן שיתיר לה לבקרם ולו לשעה, כדי לראותם בלבד. הלך סעאייד אל הזקן, אך יצא מלפניו במפח נפש, ובשובו אמר: “זקן זה לב של אבן לו, ואין לו תקנה. אך הסירי דאגה מליבך. ימיו ספורים, לפי שקיללתיו קללה נוראה. היי סמוכה ובטוחה כי בוא יבוא יום נקם ושילם, וילדיך ישובו אליך במהרה!” מדי יום ביומו היתה מעיופה שוטחת תחינתה בפני האל, שיקרב את קיצו של שנוא נפשה.

לא עברו ימים רבים, ומעיופה נוכחה לדעת כי היא נושאת חיים ברחמה. התעדנה ערגתה ושככו דאגותיה לילדיה הקודמים. אך בעיני רוחה חלמה מדי פעם כי המשפחה תתאחד, והיא וסעאייד ופרי אהבתם יחיו בצוותא עם ילדיה.

שנה עברה ועוד שנה, וסעאייד נאלץ להעתיק את אוהלו לשטחי מרעה אחרים בין הרי העיג’מה. שאדי הזקן העתיק אף הוא את מגוריו. מגמת פניו היתה למערב, כדי להבטיח את ניתוק הילדים מאמם. כך קבע את מגוריו בוואדי מושריק, הוא המקום, אשר מחיג’ין ואני מצאנו אותו ואת משפחתו שוכנים שם בדרכנו במדבר.

כאן סיים מחיג’ין את סיפורו הנוגע ללב על בני המדבר.

לימים, בשובנו מסיורנו, סרנו אל מקום מגוריו של שאדי הזקן. היתה זו שעת צהריים. ביקשתי לראות את ילדי מעיופה ולדרוש בשלומם. מצאתי את בסימה יושבת בצילה של יריעת בד מדולדלת, חובקת את תמאם בזרועותיה הקטנות, מלטפת ומרדימה אותה. חזיתי בשתי נשמות רכות ותמות השקועות בסוכת הדלות ותומתן זועקת לרחמים. הרעפתי עליהן דברי חיבה ו ליטפתי אותן.

משפרשנו מחיג’ין ואני, אמרתי לו: “עצוב לילדים. אומללה היא אמם!” והוא ענה: “כך הם החיים במדבר!”

 

אשה עשוקה    🔗

ימות הקיץ הגיעו ופרקנו את אוהלנו שהיה לנו למחסה בימות החורף. לאחר שהעמסנו את צרורותינו על הגמלים, כינסנו את הצאן וירדנו עם שלושת ילדינו אל המעגן שמצפון לנְוַיְבִּעֵה. אנו באים למקום זה מדי שנה בשנה, כי סלים בעלי הוא דייג, ומן הדיג עיקר פרנסתנו. ובעודו בים עוברים עלי הימים תחת עץ השיטה בבישול ובגידול הפעוטות, כמנהג הנשים הבדוויות.

בהגיענו למעגן קידמו את פנינו מַנָצוּר וכַּרִימַה, שבאו אף הם לשכון במקום זה. ראונו השניים ומיהרו לבוא אלינו ולברכנו. כרימה ואני התחבקנו ובירכנו זו את זו, והיינו נרגשות עד מאד, שכן נפשותינו היו קשורות כשתי אחיות, וקשה היה עלינו הריחוק בעונת החורף.

סלים ומנצור יצאו אל הים, וכרימה שאלה אותי: יא מַנִיעַה, איך עברו עליכם ימיכם בהרים?" עניתי וסיפרתי לה, ואחר כך שאלתיה: “יא כרימה, האם את כבר מגדלת את זרעו של מנצור ברחמך?” אמרה לי: “טרם זכינו לכך. מצפים אנו לברכתו של אללה, ועושה אני כל שביכולתי להביא למנצור פרי בטן ולהנעים את חייו”. כל אימת שהיינו משוחחות על כך היו עיניה של כרימה עוטות יגון, כי מנצור היה חשוך ילדים אף שלא היה עוד עול ימים, וכרימה היתה אשתו השלישית.

חיינו התנהלו על מי מנוחות. הגברים יצאו לעיסוקיהם בים, ואנו הנשים היינו מטפלות במשק הבית ורועות את העזים, וכשהייתי מטפלת בילדי, היתה כרימה אורגת יריעה לאוהל. באחד הימים הבחנתי שפניה של כרימה עגומות ועיניהם אדומות מבכי. שאלתיה לפשר הדבר, והיא החלה מטיחה קללות בחְסֵין, בעלה לשעבר: “מי יתן ויטול אללה את נשמתו, ולוואי וישקע בים של צרות ויתפוקקו עצמותיו!” שאלתיה: “על מה ולמה כה תשנאי אותו?” אמרה לי: “הוא עומד להשיא את עֲזִיזַה בתנו ומונע ממני מלהשתתף בטקס כלולותיה. יא אללה! מדוע זה נתתני בידיו של נבל זה?”

ליבי היה עם כרימה על גורלה המר. אביה השיאה בעודה עולת ימים, אך בעלה הלך לעולמו בטרם העמידו ילדים. כאלמנה צעירה שבה אל אביה בנויבעה, עד שנזדמן לשם אותו חסין בן שבטה, שבט התַּרַבִּין, שבא מאל עריש לחפש לו אשה. ראה את כרימה, נכבש בקסמיה וביקש את ידה. אביה נעתר לו, וחסין לקחה אל מאהלו בסמוך לאל עריש, ופקד עליה לרעות את הצאן, שלא כמנהג הבדווים בנשים נשואות. עוד באותה שנה הרתה כרימה וילדה לו את עזיזה בתם. לא עבר זמן רב ויחסיהם נשתבשו, כי האיש היה כילי וזעוף פנים. שעה אחת של קורת רוח לא ראתה במחיצתו ואף לא דברי אהבים, כפי שזכתה מבעלה הראשון שהיה נעים הליכות, ואף לא מאותם מעשי עינוגים הנהוגים בין בעל לאשתו.

אמרתי לכרימה: “טעות גדולה טעית שלא נתגרשת ממנו מיד!”

אמרה לי: “טיפשה הייתי כי חשבתי שהזמן ייטיב עמנו. ולבד מזאת גירושין לפי חוק הבדווים מחייב להשאיר ברשותו את בתי. מכך חששתי, ועל איוולתי זאת שילמתי מחיר יקר”.

המשיכה כרימה וסיפרה: “יחסו אלי לא נשתנה, כאילו לא נועדתי אלא לספק את יצריו, והייתי בעיניו כאותה כלבה מאוסה. עברו שנים מספר, וחסין בישר לי לאמור: ‘מחר אצא למסעותי, ואשא לי אשה שניה על פניך!’ דבריו עוררו בי זעם רב. וכי יש בעולם אשה אשר תהיה מאושרת מכך שבעלה יישא אשה על פניה, ויהיה הוא רע ככל שיהיה? במר ליבי אמרתי לו” ‘אין בך ממה שנדרש מבעל, ולו לצורכי אשה אחת בלבד, ואיך תספק צורכיהן של שתי נשים?’ אך הוא ביטל את דברי בבוז ואמר: ‘אדרבא, ראוי לו לגבר שיהיו לו כמה וכמה נשים. אם ימאס באחת תבוא האחרת ותמלא את החסר!’

דמעות הציפו את לחיי, אך חסין לא שת ליבו אלי ופרש ממני. למחרת שם פניו אל מאהל בני שבטנו שהיה סמוך לרפיח. תוך זמן קצר נמצאה לו צעירה גרושה בשם בַרְעוּדָה. בעלה גירשה מעל פניו, שכן היתה עצלה, קלת דעת ומשרכת דרכיה. חסין בחר בה משום שדמתה לו באופיה. הוא הלך אל אביה, שניאות לתיתה לו בשמחה, שכן איש זולת חסין לא חפץ בה.

נשא חסין את ברעודה לאשה כדת וכדין, והביאה למקום מגורינו שבמאהל אחיו. הוא הקים לה אוהל הרחק ממני, כדי למנוע מריבות בינינו. ידעתי כי בהביאו את ברעודה ינטשני כליל. רוחי נפלה בקרבי ושטחתי את תחינתי לפני אללה כי יחוס עלי ויושיעני ממה שצפוי לי.

כפי שחזיתי כך היה. מיום שהביא את ברעודה חדל חסין לקיים את חובותיו כלפי. את מזוני סיפק במשורה ואף חדל ללון אצלי. את כל זמנו בילה באוהל של ברעודה, ושניהם שקעו בכל מאודם בעינוגיהם והתעלמו ממני. הייתי כשבויה בידי חסין, והורי בנויבעה הרחוקה, ואני אנה אפנה ומי יקחנו אליהם.

שנאתי אליו הלכה וגברה מיום ליום. וכי יכולתי שלא לשטום את מי שביזבז את עלומי לריק וגרם לי סבל כה רב?! אך כל עוד סיפק את פת לחמנו השלמתי עם גורלי. ואולם, בא היום וחסין חדל כליל לפקוד אותי, ונותרנו בלי מזון להשיב בו את נפשנו. משנוכחו השכנות, יברכן אללה, במצוקתנו, חשו להביא לנו דברי מאכל כדי שנוכל להשביע את רעבוננו. ביקשתי מאללה שיפטרני מעונשו של רשע זה וישיבני אל אמי ואבי. באחד הערבים, בשעה שהייתי חובקת את עזיזה בתי, נכנס לפתע בלי לברכני לשלום, ישב ושתה תה מן המעט שהכינותי לי ולבתי. כשסיים, קם ופרש את המצע והורה לי לשכב עליו. אמרתי לא: ‘לא בהמה אני שתבעלני בעל כורחי. קום ולך אל ברעודה ופרוק שם את יצריך!’

לשמע דברים הבוטים נתמלא חסין חימה, אחז בעזיזה הפעוטה ונתקה בכוח מבין זרועותי, סטר על פני והפילני. הוא חבט בי ללא רחם תוך שהוא צועק: ‘אכתוש אותך עד שתחדלי מהתנהגותך הבזויה! וכי אפשר שאשה תסרב לבעלה?’ הוא לא חדל מלהפליא בי את מכותיו ואף ניסה להפשיטני מבגדי ולגהור מעלי. ניסיתי להתגונן ובעטתי בו בשארית כוחותי.

קול זעקותי ובכיה של עזיזה נשמע בכל המאהל, אך איש לא חש לעזרתי. כי מי יהין להיכנס לאוהל שכנו אם לא נתבקש? מה גם שהיתה זו מריבה בין איש לאשתו בעניינים שהצנעה יפה להם. לבסוף עלה בידי להרחיקו, ונמלטתי לשכנתי חבולה וקרועת בגדים. הנבל רדף אחרי ונכנס אף הוא לאוהל השכנה לעיני שוכני המאהל שהתקהלו לצפות במהומה.

משהבין שהוא חושף את קלונו לעיני כל, הניח לי. אחד הזקנים ביקש להרגיענו ואמר" ‘שובי אל אוהלך, ואני אדבר על ליבו למען השכן שלום ביניכם!’ אמרתי לו: ‘לו אהיה אשת השטן, ולא אשת בן הבליעל הזה. הביטו וראו את חלאת האדם המרעיב את בתו שלו, והנוהג באשת חיקו כאילו היתה בהמת הרבעה!’

הבין חסין שאם לא ישא את רגליו וילך, אוסיף לחשוף את קלונו לעיני כל. יצא מן האוהל והלך לדרכו. באותו לילה ישנתי באוהלה של אלמנה השוכנת במאהל אחר, כי חששתי שיתנכל לי. למחרת חזרתי לאוהלי ורוחי נכאה. ראו השכנות כי אין חסין מביא עוד אוכל למחייתנו, עשו הכל כדי להקל על מצוקתנו.

רועה בדווית בסיני חובטת בענפי השיטה כדי להשיר את העלים המשמשים מאכל לעדר

השמועה נפוצה במאהלי השבט והגיעה לאוזני אבי בסיני. עד מהרה הוא חש אלי ומצאני מדוכדכת וזנוחה. לא ציפיתי לבואו כי הייתי מנותקת ממשפחתי, וסברתי שאין מי שיוליך את הקול ויספר להם על מצוקתי. לפיכך הופתעתי למראה אבי ופרצתי בבכי תמרורים. הבאתי את עזיזה שמיררה בבכי, עד שהיה האוהל כבית אבלם. בתוך כך באתי אליו בטרוניה ואמרתי לו: ‘אבי, הישאת אותי לבן בליעל, וכל ימי עמו היו רק צער ויסורים – לא אוכל, לא דאגה ולא חמלה. למה מסרת אותי בידי האיש הזה? הלא טובים חיי כלב מחיי, אנא, אבי פטרני מעונשו של זה!’

אבי נדהם לשמוע את דברי ואמר: ‘מדוע החשית עד כה?’ עניתי ואמרתי: ‘אני כאן ללא קרוב וגואל, ואתה נמצא הרחק במדבר סיני. למי אפנה כדי לספר כל זאת?’ החריש אבי וביקש ללגום כוס תה – והקומקום ריק, ביקש לחם – ואין. הביט בי ורעד עבר בו, ובלי לומר דבר קם ויצא ופניו קודרות.

חקר אבי ושאל עד שמצא שופט המוסמך לשפוט בענייני נשים. פרש לפניו את ענייני וביקש כי יפסוק את דינו. זימן השופט את חסין וערך משפט כמקובל במעמד עדים ובעלי דין. תחילה השתמט חסין מלהתייצב בדין, אך בעקבות איומיו של השופט כי יטיל עליו קנס כפול ומכופל, נאלץ להתייצב לפניו.

שאל השופט את עדי אבי על התנהגותו של חסין כלפי, והבין מדבריהם מי העומד לפניו. אחר כך שמע את טענות אבי ואת טענות חסין ופסק, כי עליו להתירני מקשר הנישואין ולתת לי את חלקי ולכבד את זכויותי כנהוג במקרים כגון אלו: עליו לתת לי את האוהל על כל תכולתו, בגדים כמתחייב בחוק וכן שבע עזים. בנוסף על כל אלה עליו לתת לי שלושה גמלים כדי להעבירני אל אבי שבסיני. ואשר לעזיזה בתנו, על פי הוראת החוק עליה להישאר בידי אביה עד לנישואיה.

כששמע חסין האת גזר דינו התמרמר וקרא: ‘כבוד השופט, אתה מרוששני ופושט עורי מעלי!’ אמר לו השופט: ‘מי שיש לו ממון כדי לשאת שתי נשים, ימצא לו דרך לפצות את האחת בעקבות גירושיה!’

“ואני”, כך הוסיפה כרימה וסיפרה, "שישבתי מחוץ לאוהל, כנהוג לגבי הנשים, שחס להן לקחת חלק במהלך המשפט, והאזנתי למהלך המשפט, זעקתי ושפכתי תחנוני שלא יקחו ממני את בתי, כי בלעדיה אין חיי חיים. גם אבי חשש לגורלה של עזיזה ואמר לחסין בקול תחנונים: ‘הנני נכון לוותר על שלושת הגמלים ועל כל הרכוש הנועד לכרימה בתי, ובלבד שתסכים להעביר את עזיזה לידי אמה’. חסין, שפסק הדין הכעיסהו מאד, ביקש לנקום בי וסירב להענות לבקשת אבי. המשפט הסתיים וכל אחד שב למקומו. ישב אבי אצלי ימים אחדים ועיכב את העברתי לסיני בנסיון לפייס את חסין ולהביאו לוותר על עזיזה, אך הרשע מיאן להאזין לתחינות אבי ולהפצרות זקני השבט.

באותם ימים נגמלה עזיזה וחדלתי להניקה, והדבר רק הגביר את רצוני להיות עמה. משנתברר לי בוודאות כי בתי אכן תיקרע ממני, אמרתי לאבי: ‘אבא מוטב שאשב כאן באל עריש קרוב אל בתי, למען אראנה מדי פעם בפעם ואוכל לחוש לעזרתה בעת צרה, ולא נביא עליה ילדות עשוקה’. אמר לי: ‘אין בכוחי להאכילך בהיותך רחוקה ממני. אין ברירה בידך כי אם להשלים עם הפרידה מבתך, ואללה יראה ויושיע’.

והיום הנורא הגיע. חסין בא ברכב עם שניים מבני משפחתו לקחת את עזיזה אליו. חשתי כמובלת לטבח. היפלתי את תחנוני לפניו ואמרתי לו. ‘יא חסין, חוסה נא עלי ועל עזיזה. השאירנה בידי ואברכך לפני אללה. הלוא אשה טובה הייתי לך!’ דחפני חסין ואמר: ‘בתי היא, ואת הסתלקי מעל פני, ואבוי לך אם אראך קרבה אליה. מוטב כי תשכחי מה היית לי ולעזיזה!’

והנה קולות בכי בוקעים מתוך האוהל. בדברנו עם חסין נכנסו שניים מקרוביו וחטפו את הפעוטה. זו נבהלה וניסתה להשתמט מידיהם תוך שהיא משוועת כאותו גדי נעקד. בראותה אותי שלחה ידיה אלי וקראה בבכי קורע לב: ‘יַא אוּמִי! יַא אוּמִי!’ עזבו השניים את האוהל ועזיזה בזרועותיהם. דלקתי אחריהם בנסיון להציל את הפעוטה, אך חסין מיהר ועלה על הרכב והחל בנסיעה, בעודי אוחזת בדופן ומבקשת לעוצרו. חסין הורה להאיץ את מהירות הרכב, ואני נותקתי ממנו ונפלתי ארצה.

לשמע הזעקות והבכי יצאו כולם מאוהליכם: גברים, נשים וטף, כולם עמדו נרגשים למראה הנורא של חטיפת בתי ממני. חבולה ושדודה ישבתי במקום שנפלתי ונשאתי קולי בזעקות שבר כמי שרואה את ילדתה נקרעת מזרועותיה בידי בני עוולה. קרעתי את בגדי וחבטתי בידי על ראשי ועל חזי, ובעוד הנשים אוחזות בי ומנסות להרגיעני. אך סערת הרגשות הכריעה אותי ולבסוף התעלפתי.

למחרת הלך אבי אל חסין לתבוע את הפיצויים שגזר עליו השופט. בן השטן ניסה להתחמק מחובתו, אך אבי איים עליו כי הדבר יעלה לו כפליים, כחוק. בלית ברירה שילם הכל עד הפרוטה האחרונה, על אפו ועל חמתו. כעבור יומיים הביא אבי משאית קטנה ובעזרת השכנות פירק את האוהל והעמיסו את יריעותיו וכל תכולתו על המשאית.

ושהכל היה ערוך ומוכן לנסיעה, מצא אותי אבי יושבת בפאת השדה מכוסה בצעיפי השחור ובוכה על אסוני. ובלי לומר דבר נשא אותי על זרועותיו והושיבני במשאית. קודם שיצאנו לדרכנו באו אלי שכנותי, נפלו על צוווארי, בכו מרה ואמרו: ‘יא כרימה, אל נא תאמרי נואש ואל נא תקונני, כי אללה ירחמך ועוד תראי ימים טובים!’ שבנו עם האוהל וכל אשר בו אל המקום בו נולדתי, אל אזור נויבעה, בעודי בוכיה על ילדתי שנגזלה ממני ונותרה ללא דאגת אם אוהבת".

בדברים אלה סיימה כרימה את סיפורה, ואנקת שבר פרצה מקרבה. קול בכיו של עוללי הרעב הוציאני מאווירת הנכאים שהייתי שרויה בה בעקבות סיפורה של כרימה. במרחק מה נראה מנצור, בעלה של כרימה, פוסע על החוף לרגלי המצוק בדרכו אלינו. הליכתו המתונה וראשו השחוח העידו עליו כי הוא נושא את משא חייו מתוך צער ויגון. ראתה אותי כריזמה מיניקה ואמרה: “לו ידעת מה רבה קנאתי בך שאת מיניקה ומגדלת ילדים! עד כמה משתוקקת אני ללדת ולו בן אחד למנצור בעלי. ראי את סבלו של איש טוב ומיטיב זה, שאינו יכול להעמיד צאצאים”. נשתררה שתיקה. ידעתי כי מנצור עקר הוא, אך כרימה באהבתה היתה נכונה לשאת את סבלה לצידו.

עוד אנו יושבות תחת העץ, עצר רכב שהגיע מכיוון נויבעה ואביה של כרימה ונערה צעירה ירדו ממנו. אבי כרימה דיבר אל הנערה והצביע לעברנו, וזו מיהרה אלינו, והוא בעקבותיה. כרימה, מנצור ואני השתאינו למראה הנערה. בהתקרבה אלינו הכירה אותה כרימה, זינקה לעברה וזעקה: “עזיזה! עזיזה, בתי מחבובתי!” נפלה עזיזה בזרועות אמה, והיו שתיהן בוכיות ממושכות. משכה כרימה את עזיזה והושיבה אותה לידינו תחת העץ, כשהן בוחנות ומתרפקות זו על זו.

עזיזה היתה נערה תמירה ונאה כאמה, והיא כבת שש־עשרה. מאז נחטפה על־ידי אביה לא התראו האם ובתה, ולא היה כל מגע ביניהן, לבד משמועות שהגיעו לאוזניהן מזמן לזמן. ולאחר שנתיישבה דעתן שאלה כרימה את עזיזה: “כיצד נעשה לי הנס הזה שבאת אלי כציפור מן השמיים?”

פתחה עזיזה ואמרה: “לפני ימים מספר הבחנתי בתכונה מיוחדת באוהל אבי. אביו של אחד מצעירי השבט בא ושוחח עמו. כל אימת שהייתי יוצאת ובאה מ’עזרת הנשים' אשר באוהל, היו מביטים בי ומשתתקים. לאחר שהאורח קם והלך, משכה אותי ברעודה, אשת אבי, ובישרה לי כי הם סיכמו ביניהם להשיאני לבנו. למשמע דבריה פרצתי בבכי”.

משדרש אבי לסיבת בכיי, אמרתי לו, כי לא אסכים להינשא, אם אמי לא תיקח חלק בשמחת כלולותי. על כך הגיב: ‘אמך חשובה עלי כמתה, ואיני רוצה לראות את פניה הכעורות!’ אמרתי לו: ‘אבי, את גופי קרעת מאמי, אך נפשי קשורה אליה, ולא אסכים להינשא בלא שאמי תיקח חלק בשמחתי’. אמר אבי בביטול: ‘מה לי פטפוטיך אלה? איש אינו שואל לדעתך, והישמרי פן אפליא את מכותיך שאת טעמן את מכירה זה מכבר!’ דבריו קוממוני, ולראשונה לא חששתי מנחת זרועו.

כל ימי היה גוער וחובט בי ללא סיבה, או מתעלם ממני, ואילו על ילדי ברעודה הרעיף אהבה וכל טוב. נאלצתי לעבוד ולרעות את הצאן כאילו אינני בתו, אך הבלגתי וקיבלתי עלי את הדין. ואולם, דבריו וסירובו להתיר את השתתפותך בשמחתי קוממוני עד שגמרתי אומר לברוח אליכם.

נתמזל מזלי ונודע לי על בואם של אנשים מסיני לשוק באל עריש. נמלטתי לשם ושאלתי את המוכרות אודותם. הן הצביעו על כמה גברים ונשים שישבו בפאתי השוק. שאלתי על אשה בשם כרימה צאלח היושבת בנויבעה. הם הצביעו אל אחד מהם ואמרו: ‘הנה זה אחי כרימה צאלח!’

פניתי אליו נרגשת כי מימי לא ראיתיו, ואמרתי לו: ‘אני עזיזה בת כרימה נטשתי בהחבא את בית אבי, ומבקשת אני להגיע אל בית אמי’.

מיד משכני הצידה והורה לי להסתתר בקרב הנשים. אחר כך פנה אל אחת מהן, וזו ניגשה אלי והחליפה את צעיפה בשלי, הסתירה את פני כדי שלא יזהו אותי, ואף ישבה לידי להדריכני. אללה סייע בידי ומסרני בידיו הנאמנות של דודי. לעת ערב נסענו לסיני. בהגיענו לנויבעה הובילני דודי אל אוהלו של צאלח סבי, והסערת רגשות התחוללה בכל המאהל. סיפרתי לו על מה ולמה הגעתי, והיה מנוי וגמור עמי שלא להינשא לאיש אם לא תהיי לידי!"

סיימה עזיזה את סיפורה ונצמדה לאמה בוכה ומתרפקת עליה כמבקשת להשיבה אל ימי ילדותה. וכרימה השיבה לה בליטופים ובנשיקות. צאלח, אבי כרימה, הביע את חששו שמא יבוא חסין להשיב את עזיזה אל ביתו בעל כורחה. על כן יעץ להן להתלוות אליו לנויבעה, שם יסתירן מעיני חסין.

ואכן, אחרי ימים אחדים הופיע חסין ודרש לקבל לידיו את עזיזה. אמר לו צאלח: “לא תקבלה עד שלא תיאות לשתף את כרימה בטקס נישואיה!” שמע חסין ונתכעס מאד. בזעמו נשא קולו עד שנזדעזעו כל ההרים סביב, והיה מלין על מעשה השוד והגזל שלא לפי חוקי הבדווים. כדי ליישר את ההדורים הודיע צאלח לחסין כי יביא את הדברים לפני שופט.

למחרת ישבו השניים במשפט בלוויית שני עדים. השופט פסק, כי על עזיזה לשוב אל אביה כמשפט הבדווים. עוד קבע, כי על חסין לאפשר לכרימה לקחת חלק בנישואי בתה, היא וכל בני משפחתה. ואכן, בשמחת הכלולות השתתפה המשפחה כולה, למורת רוחם של חסין וברעודה.

עזיזה ובעלה הצעיר הקימו את אוהלם במאהל הוריו וידעו אושר רב. לא נקפו הימים ואושרם נשא את פריו – ועזיזה הרתה. כיוון שהשתוקקה לגור בקרבת אמה, הביעה את רצונה זה בפניו, והוא נאות מתוך שאהבה ורצה בטובתה. אף שהדבר לא נשא חן בעיני חסין, לא היה רשאי על פי החוק לעמוד בדרכם, וכך צירפו בני הזוג הצעיר מעשה למחשבה והעתיקו את מושבם לנויבעה סמוך לכרימה. לא עברו שנים רבות, ונכדיה של כרימה מילאו את ימיה בשמחה ובנחת. וזכר ימי הרעה שבהם רחקו האם ובתה זו מזו הלכו ונשתכחו, והחיים יחדיו הסבו להם אושר שכמוהו לא ידעו מעולם.

 

“קורעת המיתרים”    🔗

עד שלא שמעתי את סיפורה של חמידה הקשישה, לא ידעתי כי יש נשים בחברה הבדווית הנכונות להאבק על חרותן. כל המצוי באורח חייה של החברה הבדווית במדבר יודע, כי חוקיה ונוהגיה מקפחים את הנשים ורובן מקבלות אותם בהכנעה וצייתנות. חֲמִידַה לעומתן גמרה אומר למרוד במוסכמות, אף שידעה את הצפוי לה. מרבית ימיה היא ידעה בדידות וצער, ובכל זאת היא נשתבחה בחרותה ואף האמינה, כי שפר עליה גורלה על כי זכתה להינשא לבחיר ליבה.

ערב קיץ אחד רכבנו חְסֵין מַנְצוּר ואני על גמלינו לבקר את אחד מידידי המתגורר בעיג’מה בלב סיני. כדי לא לעשות את הלילה לבדנו במדבר, סרנו למאהלו של סאלם ג’ומעה להתארח בצל קורתו. אך סאלם לא היה אותו לילה באוהלו, ואף לא כל גבר אחר. רק שתי נשים היו שם: חֲמִידַה הקשישה ואשתו של סאלם.

העדרם של הגברים זימן לי שעת כושר נדירה לשוחח עם הנשים בחופשיות בשיחת רעים ממושכת. אלמלא כן לא היו קורותיה של חמידה נפרשים לפני, שכן לפי מנהג הבדווים, עולמן של הנשים נעול בפני גברים, וביחוד בפני זרים. אך יש מהן אשר בהיותן בגפן, מנצלות את השעה, לשפוך את מרי שיחן למי שרוכש את אמונן ומוכן להטות אוזן קשבת למצוקתן.

חסין ואני נהגנו כמנהג הבדווים בסיני, מטעמי צניעות פנינו הישר למלון האורחים המרוחק מן המאהל וישבנו בו. מכיוון שאיש לא היה בו לארחנו, באו חמידה ואשת סאלם וכיבדונו כמקובל, והנעימו לנו את שהותנו בתבשיליהן, תוך שהן מפצירות בנו לפי כל גינוני האירוח להרבות באכילה באמרן: “אכלו, אכלו, ברכת אללה מצויה בשפע!”

אכלנו ושבענו ולגמנו מן התה, ואחר כך פתחנו בשיחה. מן המפורסמות הוא, שעד שאין השובע משתלט על האדם, אין דעתו מתיישבת עליו. ואמנם כך היה. משנתתי את דעתי על אוהלה של חמידה, התברר לי שקטן הוא ודל. מנסיוני ידעתי כי דלותם של קשישים בסיני מעידה על חיים רבי תהפוכות. כיוונתי, על כן, את השיחה לעולמה של חמידה ונתגלגלו הדברים כך ששאלתיה: “יא חמידה, מה לך בודדה באוהלך? וכי תמו גברים מן הארץ?” ציפיתי שתתעלם משאלתי הנועזת, לפי שאין זה ממנהגי המדבר להתערב בענייני הזולת, על אחת כמה וכמה כשמדובר ביחסים שבין גבר לאשה.

ואולם חמידה נעצה בי את מבטה וחייכה כמי שנהנית מתשומת הלב שהוענקה לה, שתקה רגע ואמרה: “יא רג’אל (כלומר: יא גבר), מוטב אוהל מרופט וחופש בו!” אמרתי לה: “אללה ברא גברים מכל הסוגים, והלא יכולת לבחור לך גבר שיתן לך גם מזה וגם מזה!” חיוך מריר התפשט על פניה הקמוטות, ובלגלוג מה אמרה: “יא בן אדם, כלום יכולה אשה לבחור לה גבר כלבבה? והרי אפילו העז טובים חייה מחייה אשה. ברצותה היא נענית לתיש, וברצותה היא מראה לו את הדרך ממנה והלאה ושולחת אותו לרחרח עזים אחרות. ואילו אנחנו הנשים — כשפחות נתונות אנו לחסדם של הגברים. הם הבוחרים בעבורנו את ‘בחיר ליבנו’, והם הכופים עלינו להינשא, ואבוי לממאנת!”

דברי הקטרוג שהשמיעה על אודות הגברים עוררו את חסין מאדישותו והניעוהו להגן על סדרי עולם. אמר לה חסין: “יא חמידה, חתן טוב מזה שבחר לך אביך בראשונה לא היית מוצאת בכל סיני. מנוסתך ביום נישואיך היא שהיתה בעוכריך!” שמעה חמידה, נתכנסה בתוך עצמה, וניכר היה בה שדברי חסין הסעירו את רוחה. בכך נקטעה שיחתנו.

לאחר זמן מה פרשו להן השתיים והלכו כל אחת לאוהלה. פרסנו את מצעינו ושקענו בשינה. כשהפציע השחר הגישה לנו אשת סאלם את ה“פטור” — מצות בדוויות פתותות ומרובכות ב“סמנה” (חמאה מבושלת). התענגנו על טעמה של ארוחת הבוקר, הודינו להן ויצאנו לדרכנו.

חסין רכב על גמלו אל אחד המאהלים להסדיר כמה מענייניו, ואני ייחדתי את היום לבדיקת מבנים קדומים שעל ראש ההר. עודני בוחן את התוואי שאעלה בו, ולעיני נתגלתה חמידה משוטטת בקרבת מקום, מקוששת זרדים לבערה. כולה שקועה בעצמה, לא הבחינה בי עד שבירכתיה לשלום. ענתה לי בברכה, ואחר כך קרבה וישבה מולי, אך בריחוק מה כפי שהנימוס מחייב. התקרבותה אלי רמזה כי היא מבקשת לשוחח עמי. ככלל, אין הבדווית מתקרבת אל גבר, אפילו שיהיה קרוב שלה, אלא אם יש בפיה דבר מה חשוב במיוחד. שמחתי על המחווה שעשתה כלפי ועל מזלי שזימננו ביחידות, שכן נושאים אינטימיים ראוי לדון בהם רק בארבע עיניים.

בלי להקדים דברים שאלתי אותה לעניין נישואיה: “אמרי נא לי, אחותי, על איזו בריחה דיבר חסין בעת שישבנו במלון האורחים?” והיא ענתה: “אכן, נמלטתי ביום כלולותי, אך יארכו הדברים, וחוששתני כי אין שעתך בידך!” ולא נתכוונה אלא לבחון אם נכון אני להאזין לדבריה. אמרתי לה: “עדים הסלעים שביקשתיך להשמיע את סיפורך, ולא אחדל להאזין עד שיכלו המלים מפיך”. שמעה חמידה ונהרו פניה. שיח לַעֲנַת המדבר היה נטוע בסמוך למקום שבתה. היא קטפה ממנו ענף, מוללה אותו בידיה, הריחה, צמצמה את עיניה כמרכזת את מחשבותיה ואמרה: “כל אשר אספר לך יא שבּוֹ (זה שמי)”, טרם סיפרתי לאיש, כי ישראלי אתה ואינך כגברים הבדווים, שליבם אטום וקשוח כלפי נשים. עד אללה ביני לבינך, שכל אשר ארע לי, באשמת הגברים ארע.

את תראני שאני זקנה ובלה. בימי נעורי הייתי עלמה נאה, ושמי הלך לפני כאחת מהיפות שבבנות השבט. לא צעיר אחד נתן בי את עיניו, ולא אחד בא אלי בחשאי בהיותי רועה את הצאן, לשבחני ולהללני ולומר לי את אשר עם ליבו. מלות השבח והתהילה שהרעיפו עלי — די היה בהן לכסות את כל ההרים סביב. אך לא פגעתי ברגשותיהם, לא היתלתי בהם, ולא נתתי לאיש מהם לשגות באשליות, אלא שילחתים מעל פני. את ליבי נתתי רק “לנוּר” אהובי, שהיה הנאה מכולם. את אהבתנו נצרנו מעין כל. ודאי יודע אתה מדוע על הצעירים להסתיר את אהבתם…

כל עוד אהבתנו היתה בתחילתה שקענו בחלומותיה הטובים. אכן, לא היה זה אלא חלום. כל זמן אהבתנו היתה עננה שחורה מרחפת עליה להכחידה, שכן בחיר ליבי לא ממשפחתי היה, והרי מקובל אצלנו, כידוע לך, שאין הבנות מיועדות אלא לשארי בשרן. החשש מהיום שבו יחטפוני וימסרוני לאחר להיות לו לאשה, העכיר על יחסינו. חרדתי הלכה וגברה עד שהיה נור שואלני: ‘מדוע זה יעצבו פניך? מדוע את כה מוטרדת?’ עניתי לו: ‘יא נור, רוחי ונשמתי, חוששתני כי קרוב היום שבו יחטפוני וישיאוני לאחר!’ נור שמע ושתק. הוא הצמידני אל ליבו, ודמעותי זלגו על לחיו. שמנו יהבנו באללה שיחוס עלינו, אך פסו הרחמים, והאסון בא עלינו בחטף.

בערבו של יום קיץ, כבכל ערב, שבתי עם העדר ונכנסתי לאוהל הורי לסעוד עמם פת ערבית. עם רדת החשכה שמעתי לפתע נביחות כלבים. קמתי לבדוק, שמא חיית טרף באה להשביע את רעבונה בגדי או בעז. ‘אנה תלכי?’ שאל אבי. עניתי ואמרת: ‘משהו אינו כשורה בחוץ. אלך לבדוק זאת’. אמר לי אב: ‘צאי, ומיד אבוא בעקבותיך!’ אחר כך הסתבר לי, שכלל לא נתכוון לעשות זאת.

יצאתי אל מחוץ לאוהל, ולא הבחנתי בכל דבר יוצא דופן, לבד מנביחות הכלבים. אט אט קרבתי אליהם והבחנתי בדמויות המסתתרות בין השיחים. מיד קראתי: ‘אבי, אבי, מהר ובוא! דבר מה מוזר מתרחש כאן!’ אבי שמע, אך לא נענה לקריאתי. עוד אני עומת נפחדת, שמא שדים או חיות רעות זוממים לפגוע בצאן, ולפתע עטו עלי כמה אנשים, כיסוני בצעיף שחור, ואחד מהם אחז בי וניסה לשאת אותי בזרועותיו.

בעתה נוראה אחזה בי, שמא יעשו בי כפי שעשו החיילים המצרים ללטיפה, שחטפוה מן המרעה ובעלוה בזה אחר זה, ושמא אף יהרגוני. לא איבדתי את עשתונותי וזעקתי בקול גדול: ‘יא אבי, יא אמי, רוצחים באו להורגני נפש! מהרו והושיעוני, הצילו!’ זעקתי לעזרה, אך קולי היה קול קורא במדבר. איש לא בא. ניסיתי להתגונן: חבטתי באיש האוחז בי ובעטתי בו, וכמעט שעלה בידי להשתחרר מאחיזתו. בראותו כי לא יגבר עלי אמר ליתר החוטפים: ‘עזרו לי לכבוש את הסוררת הזאת!’ לקול קריאתו החזיקו כמה מהם בידי וברגלי, ומיהרו להתרחק מאוהל הורי בעודי נאבקת בהם בשארית כוחותי.

עד מהרה תש כוחי. וכך הובלתי אל אוהל הכלולות שעמד בערוץ הוואדי לא הרחק מאוהל הורי, והוכנסתי לתוך תא ה’בִּירְזֵה', שבו נוהגים לכלוא את הכלה. כשהניחוני שם תשושה וכואבת, הבנתי לראשונה כי יום זה הוא יום נישואי, וכי עשו בי כפי שעשו בחברותי שנחטפו לחתונתן במרמה כאילו היו חיות בר, הניצודות בהפתעה מן המארב. שואל אתה: היכן היו הורי, ומדוע זה לא באו לחלצני? והלוא אבי הוא שמסרני להם להיות לאשתו של הצעיר הבזוי ההוא, וגורלי חשוב היה בעיני אבי כקליפת השום! ואולם נשמתי לא ניצודה, ולא היה בדעתי למוסרה להם.

לא עבר זמן רב, וכמה נשים נתקבצו באוהל ליד הבירזה והחלו לשיר שירי כלולות כדי לשמחני, אך ליבי היה כבד ודואב על היותי מנותקת בעל כורחי מן היקר לי, מנור אהוב נפשי, ומובלת כעקודה לחיקו של אדם זר ומאוס. בעוד הנשים מתמידות בשירתן, ומחשבות על תכלית חיי באו ונתערבו בעצב ויגון. נתייגעתי וביקשתי דרך להחלץ מן הגורל שהועידו לי נגד רצוני, אך ללא הועיל. עודני שקועה במחשבות ובערפול חושים, הרים מישהו את שולי הבירזה. היתה זו אמו של החתן. היא אחזה בידה כוסית מלאה בדם הזבח ואמרה לבנה: ‘טבול אצבעך בדם, ומרח את מצחה של כלתך, ומברוכ עליך!’

בדווית בסיני נושאת את פרי בטנה על גבה בערסל מיוחד (מַזפַר)

עיתאיקה וחמידה בת פאטמה בוואדי חיבראן צילום: שבו לוי.

בדווית בסיני אורגת שטיח

בדווית משבט הָעֲלֵיקַאת מאזור ואדי מוּכַּתֵּב בסיני

מנהג הוא אצלנו, הבדווים, שהדם מסמל את קשרי הנישואין בין בני הזוג. משנתברר לי מיהו חתני, נתמלאתי שנאה עזה כלפיו. היה זה עַיוּט הצעיר שהכרתיו זה מכבר, ולא פעם דחיתי אותו מעלי במלים בוטות. הוא טבל את אצבעו בדם כמצוות אמו ושלח ידו למרוח את הדם על מצחי. בזעפי הדפתי את ידו מעלי וסיננתי: ‘סור ממני, יא כלב מאוס, לא אתה תהיה חתני!’

עיוט ואמו הוכו בתדהמה והלכו להזעיק את אבי. אבי בא ועמד ליד הבירזה. תחילה ניסה לשדלני בדברי נועם כי אסכים להיות לעיוט לאשה. אך כשהתרסתי בפניו שלא אעתר ויהי מה, החל לדבר אלי במלים בוטות, ולא חסך בחרפות ובאיומים. למשפחתו של עיוט אמר: ‘האריכו ברוחכם, עוד מעט תירגע ותענה לכם’ והלך לדרכו. עיוט ואמו נשאו אף אם את רגליהם והלכו. ידעתי כי בלילה ההוא יבואו לקחתני, ועיוט ואני נרכב כדרך החתנים והכלות לבלות שבעה ימים לבדנו.

לפתע גמלה בליבי ההחלטה להימלט ויהי מה. שואל אתה האם עלה הדבר בידי, אך לא אוכל להקדים את המאוחר, כל כן הסכת ושמע כיצד נתגלגלו הדברים כסדרם:

הערב ירד, והנשים יצאו לאכול פת ערבית. הרמתי את שולי הבירזה ויצאתי. זחלתי חרש עד שהגעתי אל שיחי הרותם, ומשם נסתי אל ההרים. כעבור זמן מה שמעתי יריות עמומות אשר בישרו, כי נודע דבר בריחתי. הוספתי ללכת בהרים בעודם יורים הרחק ממני. ידעתי כי אינם מעלים בדעתם לאן שמתי את פני, שכן עשיתי דרכי למקומות מסתור עלומים הנהירים רק לרועות הצאן.

טיפסתי שעות רבות, עד שהגעתי למקום שנערמו בו סלעים גדולים שנפלו מההר. היה שם גב מים נסתר שאיש לא ידע עליו מלבדי ומלבד חברותי. מכיוון שבלא מים אין קיום, והנקיקים רבים ומפותלים ומאפשרים העלמות גמורה, החלטתי שאין טוב מלהסתתר במקום זה. זחלתי יגעה ומותשת לתוך אחד הנקיקים, ומיד נפלה עלי תרדמה.

מחשש שמא מגששים אחרי, גמרתי אומר להוסיף ולהסתתר. עם רדת החשיכה הייתי יוצאת לשתות מים מאותו גב, אך כל אוכל לא בא אל פי. ידעתי שעם חלוף הזמן יפטרוני מנישואין אלו, כי אהיה בבחינת ‘אִימְפַתִיקַת אַל אֲחִ’ילֵּה’, היינו, ‘קורעת המיתרים’, כי על פי חוקינו מתירים את הנישואין לכלה שנמלטה בערב הראשון לנישואיה בטרם נבעלה על־ידי חתנה. השתהיתי, על כן, באותו מקום שבועיים ימים אף שכוחי תש והלך מחמת הרעב, שהרי עשב למאכל אדם אין בסיני. ידעתי שהדבר אף עלול לעלות לי בחיי, אך ביכרתי את המוות על החיים לצידו של אדם ששנאתי.

מקץ שבועיים ימים, כאשר כלו כוחותי והייתי לצל אדם, יצאתי ממחבואי ועמדתי על סלע נישא לראות מניין יבוא עזרי. אללה ראני בעוניי והושיעני. כך ארע שֶמבְּסוּטָה, חברתי הטובה, ראתה אותי עומדת על הסלע וידעה כי אני היא. בזריזות טיפסה ובאה אלי. ראתה אותי כחושה ומותשת ונזדעקה: ‘חמידה חביבתי, האת היא או שמע דמיוני מתעתע בי? הוריך נואשו וכבר מתאבלים עליך. אין איש מאמין שעודך בחיים!’ חיבקה אותי מבסוטה ובכינו האחת על צוואר רעותה. סיפרתי לה כי מיום בריחתי לא בא אוכל אל פי. בלא להשתהות הרבה השעינה אותי על כתפה והובילה אותי למקום צל, שם בישלה תה מתוק והשקתה אותי. נסיוני לאכל פת לחם שבצעה לא עלה יפה, כי בטני צבתה. אט אט התאוששתי. שעות אחדות ישבנו, שתינו ושוחחנו. סיפרתי לה על קורותי מאז מנוסתי, ומבסוטה אף היא דיברה על כל שהתרחש באותם ימים. היא סיפרה לי את אשר ארע מאז בריחתי:

אם החתן באה לבירזה נושאת טס אוכל ובו מכל טוב. כאשר הרימה את שולי הבירזה, נדהמה למראה עיניה ונזדעקה: ‘אנשים, מהרו ובואו, הכלה ברחה!’

השמחה פסקה ומהומה שררה בכל. הגברים, שהיו בעיצומם של הריקודים, חדלו ומיהרו אל אוהל הכלה. עיוט ואביו הורו להם לצאת ולתופסני, וכולם יצאו לדרך — זה פנה אל השיחים וזה אל הגבעות, אך איש לא שיער כי ברחתי אל ההרים, כי אמרו: ‘רחוקים ההרים ובהם חיות רעות: נמרים וצבועים וכל מיני מרעין בישין. לא יעלה על הדעת שתהין להימצא שם!’ כדי להחרידני ולאלצני לשוב, ירו הגברים בנשקם, והנשים הבעירו מדורות על הגבעות.

אבי הזעיק את בני משפחתו, שנעדרו מן החתונה כנהוג אצלנו, ואף הם השתתפו בחיפושים אחרי. בעודם תרים אחרי היו מכבירים באיומים וזועקים: ‘יא חמידה, חזרי מרצונך, ולא — יהיה סופך רע ומר!’ ואבי עוד הרחיק לכת וזעק: ‘יא חמידה, אבוי לך אם לא תשובי מיד, יא כלבה, יא מנוולת!’ כל הלילה נמשכו החיפושים. כשהאיר היום נואשו הרודפים וחזרו כלעומת שיצאו.

משפחת החתן כעסה עלינו, שבעטיינו ירד כספם לטמיון, ודרשו מאבי לפצותם במלוא הסכום. אבי לא אמר נואש והבטיח כי בתוך יום יביאני עקודה לאוהל הכלולות. כה רב היה בטחונו, עד שביקש כי המחנה על אוהליו לא יפורק והאורחים לא ישובו למקומותיהם. כדי לעמוד בהבטחתו גייס את כל משפחתנו — גברים, נשים וטף — ופזרם במרחבי המדבר לגלות את עקבותי. אך הדבר לא עלה בידם, שכן הקפדתי לפסוע על אבנים וסלעים ונמנעתי מללכת על החולות, כדי להסתיר את עקבותי. אבי העמיד מארב ליד באר המים באומרו: ‘מן ההכרח שהסוררת תבוא אל המים, ולכשתבוא — פה תהא עקידתה!’

אוהל חתונה בדווי בסיני. בתוך “הבירזה” אשר באוהל החתונה “נכלאת” הכלה כדי שלא תמלט

היום פנה ובא הלילה, ועדיין לא מצאוני. למחרת היום, שהיה היום השני לבריחתי, התייאשה משפחתו של עיוט ופירקה את המחנה, העמיסה את הציוד על הגמלים ושבה אל אוהליה, ואבי שב אל אוהלו סר וזעף. עיוט הסכין למחשבה שלא אהיה לו לאשה, ולא יוכל להתפאר ביופיי וביתר סגולותי, אף שלא השלים עם זאת, ועדיין נותרו בו זעם ודכדוך.

מבסוטה סיימה את סיפורה. היום פנה והגיעה שעתה לשוב עם עדרה למאהל. הסכמנו שאם אשוב עתה הריני שמה נפשי בכפי, ועל כן מוטב שאוסיף ואסתתר. ומבסוטה הוסיפה ואמרה: ‘אבחן את הלך הרוח, ומדי יום ביומו אבוא ואביא לך אוכל להשיב את נפשך. הישמרי ואל תתגלי עד שיבשילו התנאים לשובך!’

למחרת הביאה לי מזון, מלבושים ושמיכות. יום ים היתה מבסוטה באה ומוסרת לי מה מדברים אודותי, ומתרה בי לבל אעז להתגלות. ביחוד הזהירה אותי מפני אבי ואחי הגדולים, שדמם רותח על מרדנותי. בינתיים שבו אלי כוחותי, אך עדיין הייתי אחוזת פחד כחיה נרדפת.

הימים נקפו, אך מבסוטה לא היתה אשת בשורות, ואני לא ידעתי את אשר צופן העתיד. כידוע צרות מולידות תושיה. אמרתי בלבי: ‘אלך אל שיח’ סילמי, ראש שבטנו, ואבקש את חסותו‘. שיתפתי את מבסוטה בסודי והיא הסכימה עמי. וכך יצאתי לדרך. בימים הסתתרתי בנקיקים, ובלילות עשיתי דרכי אל מאהלו של שיח’ סילמי, במרחק שלושה ימי הליכה. נטלתי עמי מים ואוכל די צורכי.

הגעתי למאהלו של השיח'. כיוון של ידעתי איזהו אוהלו, הסתתרתי בין השיחים. כשהאיר היום איתרתי את המקום והגעתי אליו. וברפיוני אחזתי בעמוד האוהל. אשתו נדהמה למראה הנערה הכחושה והתשושה הנתמכת בעמוד האוהל ושאלה: ‘מה לך האומללה שאת עומדת כך באפס כוח?’ אמרתי לה: ‘רע ומר לי, ואת חסותכם אני מבקשת’. באין אומר ודברים אחזה בידי והושיבתני על גבי מצעים, הגישה לי מים, שפתה קומקום תה על המוקד ויצאה אל שכנותיה. הן חשו לאוהל, ולמראה עליבותי ספקו כפיים ושאלוני: ‘מה לך שאת כה תשושה וצמוקה ולבושה בלויים? מי את ומי הם הוריך?’

אמרתי להן: ‘אני בתו של צבַּרִי גַ’בַּלִי היושב בוואדי אֲבוּ רְתַאמֵה, ונמלטתי מאוהל כלולותי’!' סיפרתי להן את אשר עבר עלי מיום בריחתי, והוספתי כי חיי תלויים מנגד, וכי מבקשת אני מפלט מידי אבי ובני משפחתי המבקשים את נפשי. למשמע דברי נסערו הנשים מאד. הן ישבו סביבי, חיזקו את רוחי והבטיחו כי לא יתירו לאיש לפגוע בי לרעה. בין כה וכה שלחה אשת השיח' סילמי נער להזעיק את בעלה ממרעה הגמלים, והורתה לנשים להביא לי בגדים כדי שאוכל להחליף את לבושי שנתבלה. בצאתן סגרה את האוהל וחיממה מים לרחצני.

בינתיים הגיעה אשה קשישה ובידה כוס חלב בשבילי ואמרה כי אין טוב ממנו להשיב את הנפש. שתיתי ורווח לי. יחסן החם והאוהב של הנשים היטיב עמי. כשהובא כל הדרוש לרחצה, הפשיטוני ונהגו בי כאילו הייתי תינוקת בת טיפוחיהן. ואכן, נזקקתי לטיפולן משום שלא נותר בי כוח לעשות זאת בעצמי. הנשים רחצו את גופי בסבון ריחני, חפפו את ראשי, סרקו וקלעו את צמותי והלבישוני בבגדים נאים. אחר כך פרשו פרוות בפינת האוהל והשכיבוני עליהן, תוך שהן תומכות בי באהבה רבה. מיד נפלה עלי תרדמה, ונמתי כל אותו יום.

באור שלפני ערב הבחנתי בשיח' סִילְמִי שהוזעק למקום. הוא ישב ליד המוקד באוהל, לגם כוס תה ועישן, ולידו שני בניו הבוגרים. כשראה כי הבחנתי בו אמר: ‘ברוך בואך בת חמודות. האם ערבה לך שנתך?’ התרוממתי מעל משכבי ואמרתי: ‘ערבה שנתי, השבח לאללה ואלף תודות למי שזה ביתו!’ ביקש השיח' מן הנוכחים, לבד מאשתו להותירנו לבדנו ושאלני לסיבת בואי. סיפרתי לא את כל המוצאות אותי והוספתי, כי גורלי נתון בידיו לשבט או לחסד.

שקע השיח' בהרהורים, ולאחר שתיקה ממושכת אמר: ‘הסירי דאגה מליבך. כל עוד עמודי אוהלי ניצבים על עומדם, לא יאונה לך רע. בעזרת אללה יבוא הכל על מקומו בשלום!’ באותה שעה נחה דעתי ולא חששתי עוד מפני מבקשי נפשי. אשת השיח' הקצתה לי פינה באוהל והתרתה בי לבל אתרחק משם, שמא אחטף או יבולע לי.

למחרת של השיח' סילמי את אחד מבניו אל אבי להודיעו את אשר עלה בגורלי. הוא פנה אלי ואמר: ‘שמעי, יא חמידה, חמדת לבבי ובבת עיני, מדוע לא תעשי כרצון אביך ותינשאי לחתן שהועיד לך? שהרי אם תיאותי לעשות זאת, יסורו כל המעקשים מדרכך’. אמרתי לו: ‘יא שיח’, וכי טוב בעיניך שאקשור את גורלי עם שנוא נפשי ואהיה אומללה כל ימי? ואיך אוכל לשאת את ילדיו ברחמי? ואיך אוכל לאהבם?'

חדרו הדברים לליבו של השיח' ומצא מוצא אחר. אמר לי: ‘והיה אם אדבר על לב אביך כי ישיאך לגבר שיניח את דעתך, האם תיאותי להינשא לו?’ דבריו נראו לי, כי אמרתי בליבי שמתוך מבחר העלמים שיציע לי אבי, אבחר בנוּר אלוף נעורי, ולא יהיה גבול לאושרי. נתתי את הסכמתי לשיח' ואמרתי: ‘טובים דבריך בעיני, ואללה יברכך על דאגתך לי!’

כעבור שבוע הגיע אבי למאהלו של שיח' סילמי ונתקבל בכבוד במלון האורחים המצוי הרחק מן המאהל. לאחר שנסתיימו גינוני קבלת האורחים כנהוג, נקראתי לבוא לשם בלוויית אשת השיח‘. ראני אבי וקרא אלי בזעם: ‘יא בוגדנית, יא סוררת וחסרת כבוד! בחרב אגיר את דמך!’ אך לא העז לקום ממקומו, שכן השיח’ אחז בו והרגיעו בדברי נועם. אשת השיח' ואני, בהיותנו נשים, ישבנו מחוץ למלון האורחים וצפינו במתרחש.

השיח' ואבי שוחחו ביניהם ארוכות. דבריהם לוו לא אחת בצעקות ובסערת רגשות. אבי דרש מהשיח' שיסיר את חסותו ממני וטען, כי הוא רשאי לעשות בי ככל העולה על רוחו, ואיש לא יעצור בעדו מלשפוך את דמי על שרמסתי את כבודו לעיני כל. לבסוף עלה בידי השיח' לשכך את זעמו, והם סיכמו כי אשוב לבית אבי רק לאחר שימצא לי חתן כלבבי. השיח' השביע את אבי לעיני שנים עדים, כי לא יפגע בי לרעה וכי ישוב לאהבני. בלא התנגדות רבה מדי, נאות אבי (ידעתי שבסתר ליבו הוא אוהבני, ובלי ספק ימחל לי).

בתום המשא ומתן חזר אבי רכוב על גמלו לביתו, ואני נותרתי באוהל השיח' תחת חסותו עד שיימצא לי חתן.

שמע התרצותו של אבי נפוץ בכל מושבות השבט. רבים באו וביקשו את ידי לבנם. בשל היותי ‘קורעת מיתרים’ כבר יצאו לי מוניטין, וזאת בנוסף על יופיי שהיה לשם דבר. משהגיעה השמועה לאוזני אביו של עיוט, אשר בגללו ניתכה עלי פורענות זו, בא בעזות מצח אל אבי ודרש כי אשוב ואהיה לבנו לאשה. אמר לו אבי: ‘בתי קרעה את מיתרי אוהלך ונשתחררה מהתחייבותי אליכם. מלבד זאת, כבר פרעתי את כל הוצאות החתונה כנדרש. ואפילו רציתי לתיתה לכם — אין היא ברשותי, ולמה זה תרצו בה לשרוף את אוהלכם באש שנאתה?’ באותה שעה נתברר להם, כי בעומדם על דעתם רבה תהיה חרפתם. הם קמו והלכו כלעומת שבאו, ומאז נעלמו מעינינו ושוב לא ראינו אותם.

---

כל אימת שמצא אבי חתן לפי טעמו, היה בא אלי ומשדלני להינשא לו. אך את כולם דחיתי למורת רוחו, כי יחלתי שנור אהובי יפנה לאבי. צעירים רבים באו אל אבי, ולפי שחששתי שמא יכעס שיח' סילמי על בררנותי ויסיר את חסותו, גמרתי אומר שלא להמתין עוד ולהציע לנור לבקש את ידי. כי אמרתי: אין הוא משארי בשרי, ולפיכך סבור הוא כי לשווא יפנה אל אבי. ואף יתכן שאסוני שבר את ליבו והוא יצא לנדוד למרחקים.

עד מהרה נקרתה לי הזדמנות נאותה. דודו של נור הגיע אל השיח' סילמי לרגל עסקיו. ומסרתי לידיו בסתר מחרוזת ואמרתי לו: ‘מסור נא את המחרוזת לנור ובקשנו כי יאריכנה וישיבנה לי’. כוונתי לא נסתרה ממנו, וברצון ניאות לבקשתי. מכאן ואילך ארעו הדברים כפי שציירתי בעיני רוחי. לא עבר זמן רב, ואביו של נור פנה אל אבי. ולאחר שהסכמתי, מבלי שאבי ידע כי אהבה סמויה היא היא זו שמקשרת אותי לנור, כמתוך היסח הדעת ובלא שידע אבי כי אהבת נעורינו מקשרת בינינו במסתרים. נהג השיח' בחוכמה, ולא הסיר מעלי את חסותו בטרם נישאתי לנור כדת וכדין, כי חשש שמא בפרק זמן זה יפר אבי את הבטחתו וישיאני לאחר.

משפחת נור מיהרה להגיע למאהל השיח'. עוד באותו יום הושבתי באוהל כלולותינו עוטה עדיים שהעניק לי בחיר ליבי. נשחטו כבשים, ונור נכנס לאוהל ומרח מדם הזבח על מצחי. במעשה זה נקשרנו בברית הנישואין. למחרת רכבנו שנינו על גמל אחד אל מעיין נסתר, ושם בילינו לבדנו שבוע ימים באהבה ובשכרון חושים. אחר כך רכבנו למאהל הורי נור, אל האוהל המיוחד שהוכן עבורנו.

עשר שנים עברו עלינו באהבה ואושר. לדאבוננו לא רצה אללה להעניק לנו אלא בן אחד ויחיד, אך בן זה היה לילד שעשועינו.

לפתע נמוג כל אושרי כחלום. נור בעלי ובננו נספו במגפה.

משהתאלמנתי דרש אבי כי אנשא שוב, אך מיאנתי. שידלני אבי ואמר: ‘בתי, אל לך להיוותר ערירית. מי יאכילך ומי ידאג למחסורך? עליך להינשא שנית ולהעמיד צאצאים הרבה כדי שיסעדוך לעת זקנתך’. אמרתי לו: ‘אבי, לא לנישואין פני, ואל נא תפציר בי כי לא אשנה את דעתי!’. את סיבת סירובי לא גיליתי לאיש. חסרונו של נור ציערני צער רב ואהבתי אליו הוסיפה לשכון בליבי. חשתי שרוחו לא נטשה אותי וכי עודנה שורה סביבי ומנעימה לי את ימי.

רואה אתה, יא שבּוֹ, השנים עוברות ופתיל חיי הולך ומתקצר. ולפי שבחרתי להיות ערירית, הריני חוסה היום תחת כנפיו של סַאלִם ג’וּמְעַה, שכני רחב הלב שזימן לי גורלי. אוהלי ליד אוהלו, עדרי הקטן רועה עם עדרו, וכל יהבי עליו. אכן, צעירה הייתי ויפה, לחמתי על אהבתי ועל זכותי לבחור את אישי, ללא סיכוי כמעט, ואף על פי כן זכיתי ואהובי היה לבעלי. ועתה אני, שהייתי היפה בבנות שבטי, יושבת לפניך באחרית ימי, שקועה בעליבות ובדלות. אך שמחה אני בחלקי, כי חיה אני ועד סוף ימי אשא עמי את זכרונותי הענוגים עם אהוב ליבי. לא ירחק היום, ופתיל חיי יגיע לקיצו. אז ניפגש שנית בגן העדן של אללה, ונהיה יחדיו לנצח נצחים".

 

האשה שהיתה קורבן לעלילת שווא    🔗

נדידת האביב נסתיימה ובא המועד לשוב אל מקום חניית הקיץ. השנה, שלא כבכל שנה, נדהמה פַלוּמַה כשהורה לא פַטוּם אחיה כי תעשה דרכה עם העדר אל ואדי חֲמַאטַה, המקום שבו הם נוהגים לחנות בימות הקיץ, שכן ידעה כי בשל העדר הגשמים בשנה זו לא יימצא שם מרעה. היא אמרה, על כן, לפטום: “השיבה למקום חניית הקיץ לא רצויה לנו. מדוע לא נלך מערבה, אל אזור אֲבוּ גַּעְדַה, אשר שם רוותה השנה הארץ גשמים? בלי ספק יימצא שם מרעה לצאן, ולא נביא עלינו ימים קשים”. אמר לה: “בוואדי חמאטה יש מרעה טוב לגמלים ודייני בכך, ואת אשר יתן אללה לצאן, נקבל בשמחה”. ענתה לו: “שם במערב יימצא מרעה גם לצאני וגם לגמליך”.

אך דבריה של פלומה נפלו על אוזניים ערלות, ופטום הורה לה לעשות כמצוותו. כיתר הנערות והנשים הבדוויות, פלומה היתה חייבת לציית לגברים, וביחוד לאחיה. אילו היו עדיין הוריה בחיים, היתה מדברת על לב אביה, ואפשר שבזכות חיבתו אליה היה מטה אוזן לדבריה ומקבל את עצתה. מפטום לא ציפתה דבר, שכן הבחינה שמיום ליום הולך יחסו ונעשה קשה כלפיה. ולא זו בלבד, אלא שהחל לפקח על תנועותיה ולהגיע לפתע ובלי סיבה למקום שרעתה בו. לא עלה על דעתה כי בגלל יתמותם מהוריהם סבור היה שעליו לשמור על צעדיה. ואולם, לא לבטחונה חשש פטום, כי אם לתומתה.

באחד הימים, כשראה אותה משוחחת עם סִילְמִי הצעיר, בנם של שכניהם, אמר לה: “היזהרי מהתנהגות חופשית עם בחורים, ואל תביאיני לידי מעשים שלא ינעמו לך!” אמרה לו: “יא אחי, וכי מה רע עשיתי?” ענה לה: “תני אל ליבך, שכבר אשה את, ואורחות חיינו גלויים וידועים לך!” תמהה היתה פלומה, ורק משעה שאמר לה זאת החלה נותנת את דעתה לגופה והעלתה על ליבה, שהליכותיהם של הנערים עמה נשתנו בשל גופה המבשיל והולך, ושערה ולבושה, שהחלה מקפידה בהם.

אחיה היה חביב ואהוד עליה עד שלא אמר לה מה שאמר באשר לסילמי. אך למן אותה עת, אמר לה ליבה להישמר מפניו, ודמותו לבשה אימה.

בוואדי חמאטה התיישבו פטום ופלומה תחת עץ השיטה, תלו עליו את חפציהם כדי ששיני העזים החמדניות לא תהינה בהם, ערכו את אבני המוקד והתקינו כל הדרוש. אז התפנו לסייע למשפחות שבאו לגור בשכנותם כבכל השנים. כי במדבר טובים הרבים מן האחד, והמגורים במאהל — מן המגורים ביחידות.

אחר כך יצא פטום למרעה. שם היה שוהה כמה ימים וחוזר לוואדי חמאטה להשקות את גמליו ממי הבאר הסמוכה, יושב מעט ושב אל שטחי המרעה. פלומה רעתה את צאנה בקרבת מקום, וכמנהג הרועות שבה בכל ערב אל משכנם אשר מתחת לעץ השיטה. נוכחותם של השכנים נסכה בה תחושת בטחון. כידוע, לילותיו של המדבר יש בהם להפיל מורא בלב, כל שכן בלב נערה צעירה, בודדה וחסרת מגן כפלומה. יראה היתה מפני הנמר והצבוע ושאר חיות רעות, וביחוד מפני ה“ע’ולות”, אלו המפלצות הטורפות צעירים וצעירות ומהלכות עליהם אימים.

באותו קיץ היה המרעה דל, כי זה שנתיים ימים שהגשם לא פקד את המדבר. ראתה פלומה כי הרעב נותן את אותותיו בגופן של העזים, אמרה לפטום כי מן הראוי לעקור מן המקום ולנדוד אל מרעה אחר, שיש בו עשב למאכל. ענה לה פטום: “וכי סבורה את שילחכו עזייך את סביבותינו חזור ולחך, ועדיין ייוותר כאן דבר מה לאוכלו? קומי ועשי ‘עֲזִיבּ’ במרחקים, לפי שאין בדעתי לנדוד למקום אחר!” ה“עזיב” משמעו חניה במרעה הרחוק מהלך יום או יומיים ממקום המגורים. שם שוהה הרועה לבדה כמה ימים, לילה ויום. ולכשכלה כל העשב באותו מרעה, תעשה “עזיב” במקום אחר, מנותקת מאוהלה ויושבת לבדה במדבר. שמעה פלומה את אשר ציווה אחיה, וקראה בחרדה: “יא אחי, איך אהיה לבדי ב’עזיב' באין משגיח? יראה אני. לו אך היתה עוד רועה עמדי, והוטב לי”.

פטום אמר לה: “וכי טרם יצאו נערות לבדן ל’עזיב' במדבר?” התריסה כנגדו: “אילו חי אבינו, לא היה מתיר זאת או שהיה מעמיד לי שומר בלילות. ולמה זה תנהג בי כך?” אמר לה: “מה היה אבינו אומר — אחת היא לי, אין אני יכול לשומרך בלילות. עליך ללכת לוואדי רתאמה, וחדלי לך מחרדות וממורך לב!”

המטלה שהטיל אחיה על גבה היתה כבדה מנשוא — מעבר לכוחותיה הגופניים והנפשיים. אך כבת מדבר יתומה, למודת תלאות ונתונה לחסדו של אחיה, נאלצה לציית לו ומסרה את עצמה לחסדי אללה.

למחרת העמיסה פלומה על החמור מזון לימים רבים. מים היו לה מן ה“הִירַאבֵּה”, שהוא בור מים החצוב בצידי הוואדי. אחר כך קראה לעזים ויצאה בראש העדר אל ואדי רְתַאמֵה. לעת ערב הגיעה פלומה עם עדרה למקום. בבואה בחרה לה גיא שבו תעשה את ה“עזיב” ובו תלון בלילות עד שיכלה העשב במרעה. קשרה פלומה את החמור אל הרותם, ערכה את חפציה, קוששה זרדים, הבעירה אש והכינה את ארוחתה. כשנעלמה השמש מאחורי ההרים וראו העזים את האש, התקבצו ורבצו סביבה, והחלו מעלות גרה.

עלטה ירדה על המדבר, וגבנוני ההרים דמו עתה לחיות שונות ומשונות על רקע השמיים הסגולים. אותה שעה הלכה חרדתה וגברה עד שאמרה בליבה: “מה יהא עלי אם ידעו חורשי הרעה שאני כאן לבדי, ויבואו ויתעמרו בי? אל מי אזעק ואל מי אשווע, והמדבר ריק מאדם?” היא הפליגה בדמיונה אל מחוזות ילדותה, בעת שהיתה חבוקה בזרועות אמה, ואביה היה מאציל עליה חום ואהבה. מרחפת בדמיונותיה התכרבלה וכיסתה את ראשה ואת גופה בצעיפה השחור, ונפלה עליה תרדמה, עד שהקיצה מאורה של שעת הבוקר.

לעת בוקר בישלה את ה“פֲטוּר”, הלא היא הארוחה שבין הלילה ליום, ונהגה שוב את הצאן למרעה. מאותו יום ואילך היתה מצויה לבדה עם עדרה בין ההרים העוטרים את ואדי רתאמה, אך הזמן החולף לא הפחית את חרדתה בלילות.

פטום היה מבלה את לילותיו במדבר בחברת רועי הגמלים, שנהגו לשבת סביב המדורה ולהרבות בדברי להג כמנהג הגברים. היה שם צעיר קל דעת והולך רכיל. לעתים מזומנות היה מקדיח את תבשילו ברבים, מספר בדותות על הזולת ומוציא את דיבתו רעה. כל היודע אותו ואת תכונותיו הנלוזות נשמר מפניו כמפני הצבוע. מתוך שהיו רועי הגמלים מפליגים בשיחה, ביקש אותו צעיר לשעשעם בדברי שטות, ולא מצא עניין לענות בו זולת לחמוד לו לצון על הרחקתה של פלומה הענוגה אל אותו מקום נידח. פתח את דבריו בלשון סגי נהור ואמר: “דעו לכם, שעליכם לנהוג זהירות בקרבכם לוואדי רתאמה!” שאלוהו: “מדוע תאמר זאת? וכי ע’וּלַה רובצת שם ואורבת לנו לטורפנו במלתעותיה?” אמר להם: “שמעתי אומרים כי היפוכה של הע’ולה היא, ויש בה משום הוספת טעם לאותו הוואדי, כי לא זו בלבד שאינה טורפת, אלא היא הטרף עצמו…”

ולא ידעו הרועי במי הדברים אמורים. פישק אחד הריקם את שפתיו ואמר: “כל בני מעי עורגים לשירתה של אותה איילת אהבים. אמור נא לי היכן היא, ומחר אסור לשם”. גיחכו הרועים לשמע דבריו, ואילו אותו הולך רכיל אמר לו: “אפשר שאיחרת ידידי, ולכשתבוא אליה תמצא שם אחרים שהקדימוך”.

פטום כרה אוזניו לשיחה כי ידע שמדובר בפלומה אחותו. דמו רתח בקרבו בסוברו שיש ממש בדברים. בזעמו הגובר לא שת ליבו לכך, שהדברים יצאו מפיו של אותו בדאי קל דעת הידוע לשמצה, ונתקבל על דעתו שאין פלומה גלמודה כל עיקר, ויש הפוקדים אותה בלילות ועושים מעשים שלא ייעשו.

גמר פטום אומר בליבו לצאת לוואדי רתאמה ולהתחקות אחר מעשיה. למחרת מסר את עדר גמליו לידי ידידו למשמר, ובלא לשתף איש בסודו שם פעמיו בחשאי לוואדי רתאמה. לקראת ערב צפה מראש אחד ההרים וראה את פלומה אחותו מושכת אחריה את העדר ומכנסת אותו לתוך הגיא אל המקום שנהגה ללון בו בלילות. והלילה ליל השבע־עשר בחודש היה, שבו הלבנה במלואה, מאחרת לעלות מן האופק.

נכנסה פלומה לאותו גיא והכינה את לינת הלילה: אפתה צליל לחם ופיתתה אותו לפתיתים וריבכה אותם ב“סַמְנֵה” (חמאה מבושלת). שחקה מעט מגבינת ה“עֲפִיק” המלוחה ובללה אותה במים ואחר טבלה את הפת בתוכם. בעודה שקועה בארוחתה היתה עלטת הלילה הולכת ויורדת על הארץ, והיא החישה, על כן, מעשיה.

משעה שסיימה פלומה את ארוחתה ישבה, כבכל ערב, צמודה את הסלע ומעוטפת בצעיפה השחור, והיתה צופה אל המזרח מייחלת ללבנה שתופיע ותאיר את המדבר. אחוזת אימה היתה, שמא לא תעלה הלבנה וסיוטי הליל יתעמרו בה. היא לא היתה מוגת לב מטבעה, אך היש בעולם נערה שתימצא לבדה באפלה, מוקפת בפריצי חיות, בשדים וברוחות רעות, ולא תחרד?! כך היתה יושבת מדי ערב בערבו וצופה אל הלבנה, וככל שהיתה זו הולכת ומתעגלת, כך גברה שמחתה.

חרש קרב פטום אל מקום רבצה, הסתתר מאחורי שיח כמטחווי שמיעה ממנה ועשה אוזניו כאפרכסת. הוא היה אורב והיא נארבת; הוא חושש ממעשיה, והיא חוששת ממה שייעשה בה.

הלבנה עלתה מאחורי ההרים ועמדה בשמיים. אורו עיניה של פלומה למראיה, התנשאה ממקום רבצה, עלתה על הסלע, והגיא וכל אשר בו נגלו לעיניה. היא פרשה בזרועותיה את צעיפה השחור מאחורי גווה, והיתה דמותה כדמות עוף לילה שחור הפורש כנפיו לדאות על פני ארץ רבה. מתוך התפעמות הלב קראה בקול: “טִילִיע אַל מַוַאנִּיס קַלְבִּי תַוַנִּיס!” כלומר: “עלה המאיר ומילא את ליבי בחדווה!”

בלשון שירית דיברה, על שום שליבה כמה היה לאור. שמע זאת אחיה, וחשב לתומו כי היא מזמינה אליה את אחד ממאהביה בלשון רמזים. זעם מילא את כל ישותו ודעתו נשתבשה עליו, ולא שיער בנפשו כי לא לכך נתכוונה, אלא להודות ללבנה שגאלה אותה ממחשך ומבדידות הלילה.

בחשאי איגף פטום את הסלע שעליו עמדה וקרב אליה מעורפה. במחי יד שלף את חרבות מתערה, זינק עליה והפילה לרגליו. בעתה אחזה בפלומה ותזעק בקול גדול: “פטום! הצילני מידי מבקשי נפשי! אחי, אחי, היכן אתה, אויה לי!”

אך פטום לא שעה לזעקתה ולא היטה אוזן לדבריה, שלפי דעתו למאהבה המתינה, כלום היתה משוועת לעזרת אחיה? היא גם סברה כי רחוק הוא ממנה! ואף שהיה עליו להקדים דין ודברים למעשיו, לא עשה כן. הוא קיללה על ניאופיה, הניף את חרבו ושיסף את גרונה. פלומה נותרה מוטלת על גבה, ודמה ניגר והאדים את הסלע.

פטום לא השתהה ליד גווייתה אלא נשא את רגליו משם סר וזעף. ככל שהרחיק לכת, כן נתמלא סיפוק על שגאל את כבוד משפחתו (כך סבר) והתנער מחרפת אחותו הנואפת והמופקרת.

השחר הפציע, והעזים המתינו לרועה שתנהיגן למרעה כבכל יום. משזו בוששה לבוא, החל הרעב מציק להן והן נשאו רגליהן וניסו למצוא מרעה בגפן. לעת ערב שבו למקום ה“עזיב” וראו את רועתן שוכבת על הסלע. הן לא הבינו, כמובן, מה התרחש, אך כעבור שלושה ימים נפוצו במדבר לכל עבר.

פטום שב אל גמליו שבע רצון ממעשהו, מסביר פנים לחבריו. תוך קורת רוח הרבה לשיר שירי ציד ומלחמה כאילו שב ממסע נצחון. כששאלוהו לפשר הדבר, סיפר להם על מעללי אחותו וכיצד שחטה כדי להסיר את החרפה שהמיטה על כבוד משפחתם.

רציחתה של פלומה בידי אחיה עורר תמיהה רבה בלב הרועים, כי הכל ראו בה נערה צנועה וענוגה ולא פורצת גדר, והיה מי שמיהר להודיע על כך לבני המשפחה. שמעה זאת דודתו, אחות אמו, ומיהרה להזעיק את נשות השבט וכמה גברים. הם הלכו יחדיו לוואדי רתאמה, למקום ה“עזיב”, לקיים בפלומה את מצוות כבוד המת. כשקרבו אל המקום, ביקשו למצוא את עקבות הבאים לתנות עמה אהבים: חיפשו ליד המוקד, לפי ששם היו אמורים השניים לבלות, וחיפשו בקרבתו, אך לבד מעקבותיה ומאלה של פטום, לא מצאו דבר.

בעלות הנשים על אותו הסלע מצאוה שרועה על גבה. הדמעות שזלגו על לחייה נתגבשו וזהרו כיהלומים. תדהמה אחזה בהן בראותן זאת וכן את דמה שעדיין היה רותח ומבעבע ומשמיע נהמות זעם והתרסה, כאילו ממאן להרגע מן המעשה. ובעוד הנשים עוטות השחורים עומדות סביב פלומה ומזילות דמעותיהן, השתופפה דודתה ובדקה את איבריה, ומיד נזדעקה ופרצה בקול בוכים: “נשים! אויה למסכנה, אויה לנערתנו התמימה! בבתוליה מתה, טהורה היא ואין בה לא עוון ולא חטא! אללי לעלומיה שכבו על לא עוול בכפה!”

כרעו הנשים אפיים ארצה וזעקו זעקה גדולה ומרה, התירו את מחלפות ראשיהן ופרעו את שערן, חבטו בידיהן על חזיהן ומררו בבכי עד שהתמזגו דמעותיהן בדמה של פלומה.

אז שכך ונרגע הדם מקצפו. רחצו הנשים את גוויית פלומה, טיהרוה, עטפוה בתכריכים וקראו לגברים כדי שיטמנוה בנקיק סלע. עמדו הגברים ליד קברה, פרשו את זרועותיהם, ובהתפללם למען נשמתה שטחו את תחנוניהם לפני המלאך גבריאל כי יקחנה הישר לגן עדן. טרם לכתם קטפו ענפי רותם, נעצום בסדקי הנקיק ו איחלו לה מנוחת נצח. אחר כך אספו כולם את כליהם ושבו למקומם.

כאשר נודע לפטום כי רצח את פלומה אחותו על לא עוול בכפה, נטל את אשתו וילדיו ונטש את סיני בבושת בפנים, כי כל רואהו היה רוקק לעברו ומשמיע דברים בגנותו, ולא נודע מקום הימצאו עד היום הזה.

שנים רבות עברו מאז, אך רוחה של פלומה עדיין מרחפת על פני מדבריות סיני, ממאנת להינחם על מר גורלה. ובעת שרוח חרישית נושבת בלילות, תאמרנה הנשים זו לזו: “הנה רוחה של פלומה האומללה מרחפת ואינה מוצאת לה מנוח”, ועיניהן זולגות דמעות.

 

הציידת שנקמה את כבודה    🔗

שמעתי סיפור זה מפי רַאשּׁיד אִירְשֵׁידִי, אחד מנכבדי הבדווים בסיני. בימי קדם היו צעירות סיני יוצאות לצוד ציד בקשת ובחץ כמו הגברים. והיו משוטטות לבדן בהרים, לבושן אדרת שיער המכסה את מותניהן וירכיהן בלבד, כמנהג אותם ימים. הן יצאו בעקבות הצבי, היעל או היען, אורבות וצדות ומביאות את שללן אל הוריהן. כך סייעו לקיים את נפשן במדבר. בבוקר הן יוצאות לשחר לטרף ובערב שבות עמוסות בצידן. ואותן ציידות של ימי קדם גופן חינני ונאה היה. רגליהן קלות וזרועותיהן זריזות, ושמען יצא לפניהן כבנות נחשקות מהאחרות, יושבות האוהלים או רועות הצאן. הצעירים שהאהבה החלה לרנן בליבם, ביכרו את הציידות על פני הרועות, ונפשם נמשכה אחר אותן יעלות חן. כל עוד היו הצעירות שקועות במעשה הציד וטרם נתנו ליבן לענייני אהבים, לא שעו לחיזוריהם של הבחורים. אבל ככל שהיתה הציידת שקועה ונלהבת ממעשה הציד, בכל זאת היה מגיע המועד, וצליל קולו של עלם חמודות הרעיד את נימי נפשה ופתח את סגור ליבה לאהבה. צעיר שנמצא ראוי לה וזכה באהבתה, לא ידע נפשו מאושר על המזל שנפל בחלקו. אכן, באותם הימים היו הנערות אמונות על מעשי אהבה, והן שחרצו את גורלם של הזיווגים. מי שאצה לו הדרך ולא אבה להמתין שתגיע הציידת לפרקה, יצא מחיזוריו במפח נפש. והיו שנשתבשה דעתם ומאנו לקבל את הדין, כאותו צעיר, צלוח שמו, שנפשו יצאה אל נעומה הציידת. בלהיטותו עשה בה מעשה שלא ייעשה, ולא שיער כי כוחה במותניה להשיב לו כגמולו. והרי המעשה לפניכם.

היה היתה ציידת ושמה נַעוּמַה. עלומיה אמרו שירה, ושמע יופיה וחינה נפוצו בכל רחבי סיני. הצעירים נמשכו אחריה כבחבלי קסם, אך היא לא נתרצתה להם ולא השיבה להם אהבה, כי היתה שקועה במעשה הציד בכל נימי נפשה. רבים ניסו את מזלם וביקשו לרכוש את ליבה ולא עלה הדבר בידם. האחד הלך בעקבותיה בהרים. בעת שמצאה מסתור בצילו של סלע משרבו של המדבר, התיישב מולה, מגלגל בלשונו דברי שידולים, כאותו תיש שנפשו יוצאת אחר העז ברחרוחים ובאנקות, עד שהעלה את חמתה, וגירשה אותו מעל פניה במלים חדות כחצים.

השני היה מזנב אחריה ברודפה אחר הציד כמבקש לסייע בידה, אך ברוב איוולתו הבריח את הציד. רגזה נעומה על טרחנותו ועלבה בו, עד שהסתלק אבל וחפוי ראש. אחר היה אורב לה בשובה מן הציד עמוסה בפרי עמלה. היה הולך לצידה, מתפאר ומתרברב שהוא צייד רב תושיה, ומציע לה את עזרתו. אך היא הבינה שכל כוונתו למעשה אהבים, הזעיפה פניה אליו והורתה לו לסור מדרכה ואת זמירותיו להשמיע באוזני החרדונים. נמס לבבו של הצעיר מפני חדת לשון זו, נשא רגליו והסתלק בבושת פנים. רבים ניסו לצודד את ליבה אך פניהם הושבו ריקם, עד שנפוצה שמועה כי היא מן הנערות שבאר נשיותן ריקה. ראו ונתעצבו על יפעת דמותה ועל חן עלומיה שלא היתה בהם תכלית.

איש לא ידע כי ליבה הלך שבי אחר צעיר נעים הליכות, חֲמוּד שמו, ועל האהבה שהתלהטה במסתרים, איש לא ידע, זולת צֵלוּח. בסומכו על כוחו, שהיה מתפאר בו בפני בני שבטו, ובעקשותו הרבה, דבק בנעומה ולא חדל מנסיונותיו לרכוש את ליבה למרות דברי הבוז שהשמיעה באוזניו. מנהג עשה לו להתייצב כל יום בדרכה ולהציג בפניה את גבורתו, ולא היה מעשה נועז שלא עשה בפניה. מדלג היה על הסלעים להוכיח את זריזותו. היה מרים סלעים כבדים ומשליכם למרחקים. הוא גם הפליא במעשי לוליינות כדי להרשימה ולהמיס את ליבה. אך נעומה היתה מפנה לו עורפה וממשיכה בדרכה.

שלא כצעירים אחרים, צלוח לא אמר נואש, והיה ממשיך ומרבה להציג את אונו וגבורתו, שכן דימה בנפשו שהיא ככל הנערות הענוגות שניתן לרככן בנקל. כידוע מי שאינו סוכר את שטף רגשותיו בעוד מועד, משתבשת עליו דעתו והוא בא לידי מעשים פזיזים ונואלים. חכם המתדפק על שערי היכל האהבות ואינו נענה, יודע כי פריצה לתוכו בכוח סופה מר ונמהר, כי מלאך האהבות שומר מפני מתפרצים, ואוי לו למי שמעז לפרוץ מבלי שהתבקש. אבל צלוח העקשן נשתבשה דעתו וגמר אומר לאלץ את נעומה להענות לו בעל כורחה. “האם גבר אני או רכרוכי כאשה?” היה אומר בליבו, סר וזעף.

משעה שתכנן את מעשיו, החל עוקב אחריה ומחכה ליום שתרדוף אחר הציד הרחק בהרים הגבוהים. אז ילכדנה ולא יהי לה מנוס מפניו. באחד הימים ראה אותה עוקבת בחשאי אחר צביה שנכנסה לתומה לתוך “חְ’לֵיל”, שהוא מיצר שרוחבו כמה צעדים שסוגרים עליו מצוקים גבוהים המתנשאים לשמיים, זקופים כחומות, עד שאפילו יעלים אינן יכולות להם. כשראתה נעומה את הצביה נכנסת למיצר, מיהרה בעקבותיה פנימה. אך נעומה עצמה היתה נארבת על־ידי צייד שביקש לצודה. צלוח זינק מסלע לסלע ונכנס לאותו ח’ליל. במהרו לרדוף אחר נעומה דרדרו רגליו אבנים, ששאונן הגיע לאוזניה.

כשהפנתה את ראשה, ראתה את צלוח, שדילג ופניו שוחקות ושמחות כאותו צייד שעלה בידו ללכוד את החיה. “מה לו כאן בח’ליל הנידח, ומדוע פניו כפני החיה המשחרת לטרף?” הרהרה, ולפתע הבינה כי הוא זומם להרע לה. שאלה אותו: “מה לך כאן שאתה מפריעני במלאכת הציד?” אמר לה: “את היא הציד ואני הצייד!” אמרה לו: “לא בת צבאים אני שתצודני, ואיני חפצה להענות לך אם את אהבתי באת לבקש!” אמר לה: “וכי לשם מה ניתן כוח בזרועותי, אם לא לכובשך בעל כורחך?” אמרה לו: “אם תפגע בי לרעה, יורע לך שבתעיים!” כששמע זאת געה בצחוק כצחוקה של הע’ולה המפלצתית, המעוררת פלצות בלב שומעיה. הסמיך דיבור למעשה וזינק אליה לתופסה, כאותו נמר המזנק אל טרפו. בראותה זאת, נשאה רגליה והחלה לנוס אל תוך הח’ליל, ורגליה הקלות הרחיקוה ממנו עד מהרה. נושף ונושף היה מתאמץ להשיגה ולא יכול היה. כשהגיע לקצה הח’ליל, חסם את דרכה מפל תלול וגבוה. בצר לה ניסתה לטפס על המצוק ולא מצאה זיזים ראויים להאחז בהם. ניסתה לטפס על המצוק בצידו השני של הח’ליל ולא עלה בידה. בין כה וכה צלוח הדביקה. הוא אחז בה, נאבק עמה וריתק אותה אליו בזרועותיו האיתנות. היא התפתלה וזעקה וניסתה בכל מאודה להחלץ מלפיתתו, אך הדבר לא עלה בידה, כי רב היה כוחו מכוחה. לבסוף השכיבה על הארץ וחבט בה עד שאפסו כוחותיה. כשהבינה נעומה מה הוא זומם לעשות, בכתה מרה והתחננה על נפשה לבל יעז לגזול את תומת נעוריה. אך הוא, אחוז בולמוס פראי, לא שעה לתחינתה. במוחו הרופס חשב כי במעשה הביאה יקנה לו בעלות עליה, אפילו יהיה זה בעל כורחה. וכאותו גמל מיוחם חדר לתוכה בפראות והיה נושף ונואק ובוטש בה עד שזעקו כל יצריו והריק את אונו לתוכה ונתקררו בני מעיו. וכששכך יצרו הרפה ממנה, קם וישב על סלע סמוך, מלא גאווה וסיפוק ממעשהו. זמן מה שכבה נעומה עד ששבו אליה כוחותיה. אחר כך קמה ועמדה, היטיבה את שמלתה, והיתה מתייפחת ובוכה על תומתה שנגזלה ממנה, משל לא היתה אלא בהמה. אמר לה צלוח: “מדוע תייבבי כאותה כלבה? הכי לא הענקתי לך ממיטב התענוגות שיכול גבר להעניק לאהובתו?” בדברו נשאה ראשה לראות את פריץ החיות המתהדר לפניה במעשה אהבים, ומשטמתה גברה ומילאה את כל ישותה.

מיצר בוואדי אִיסלַה בסיני, ששימש בעבר לציד צבאים

ועוד הוסיף ואמר: “מעתה נערתי את ואיש לא יעז לקחתך ממני!” אמר ופנה ללכת. במר ליבה גמרה אומר להענישו על מעשהו. הפנתה ראשה וראתה את הקשת ואשפת החצים לא הרחק משם. אש הנקמה שניצתה בה הרתיחה את דמה. אחזה בקשת, שלפה חץ מאשפת החצים ומיהרה להדביק את צלוח. בהיותה רחוקה ממנו כמטחווי קשת, קראה אליו ואמרה: “אתה את גופי שדדת, ואני אשדוד את נשמתך!” ליגלג עליה צלוח ואמר: “תני את דעתך על שאשה חלושה את ולא גבר, ומוטב כי תחלי לציית לי כי מהיום אדונך אני, ומהרי אל הריחיים!” בגבור זעמה דרכה את קשתה, וחץ מהיר זינק ופילח את האוויר בקול שריקה וננעץ בליבו של צלוח. נפל האיש, קרטע בידיו וברגליו, זעק זעקות שבר כזעקת הגמל בעת זביחתו, אחז בחץ וביקש לשולפו מתוך חזהו, ולא עמד לו כוחו. פרץ דמו וניתז אל הסלעים עד שנפח את נשמתו, בוש ונכלם על מותו בידי אשה, לא תואר ולא הדר לו במותו.

משראתה נעומה כי נקמה את כבודה כיאה לבת מדבר גאה, שלפה את החץ מגופו של צלוח, כרתה פיסה מכנף אדרתו, טבלה בדמו ונעצה אותה בראש החץ כדגל להודיע ברבים כי מעשה נקמה עשתה. אחר כך החישה צעדיה ועשתה דרכה בואכה אוהל הוריה. אותה שעה רעו שם כמה רועים את גמליהם ובהם חמוד אהובה. כשראה את פיסת האדרת המגואלת בדם, חרד עד מאד שמא ארע רע למי מאחיה או מקרוביה, ולהזעיק עזרה היא באה. מיהר אליה ושאל: “הגידי נא לי, נעומה אהובתי, על מה ולמה תדגלי את כנף האדרת בראש החץ?” ענתה ואמרה “חמוד אהובי, רע ומר לי. את נקמת כבודי אני מדגלת בראש החץ אשר פילח בצלוח!” התקהלו האנשים סביבה, נרעשים ונפחדים בדמותם כי הרגה אדם בעת הציד. שאלוה: “על מה ולמה הרגת אדם? הלא ינקמו קרוביו את דמו בך ובכל משפחתך”. אמרה להם: “הסכיתו בני ערב לדברי!” עמדה וסיפרה את כל אשר התרחש, וכולם כרעו וישבו סביבה והיו שומעים אותה בספרה את סיפור בדברי שיר לאמור:

על פסגת הר נישא עליתי ונופפתי בידי. / טלַּיְת עַל מַרקַבּ וּמַיְת בִּילחַ’מְס.

אשאלך, צבי המדבר, / וִידִּי אַסְאֲלַכּ יַא דַ’בִּי אַל חִ’ילֵּה

היכן ידידי? / וֵין חִ’ילִּי?

ידידי כפתני בשני קשרים, ברוע וברשע,/ חִ’ילִּי עֲקַד לִי עוּקְדַתֵין אִילִּי בֵּהַא שֵׁין!

ואני עקדתיהו עקדה שאין לה התרה. / וַאֲנַה עֲקַדְת לוֹ עוּקְדַה מַה תְחִילִּי.

זה סיפק תאוותו ואני שודדתי עד דכא, / וַצַּאחִיבּ אִילּי תַוַצַא וַאֲנַה מַה תַוַצֵית,

ואקרא עליו בליל לבנה שמיני. / וַאַדְעִי עֲלֵיהּ בְּלֵילַת קַמְרַה תַ’מַאנְיֵה.

אל נא תחוש להאשימני, יא חמוד, / וַתַחַרַנִי יַא חֲמוּד

בטרם נשתה את הקפה, / לַנִי תַקַהְוַיֵת

ואספר לך, יא חמוד, את אשר קרה לי. / וַעַלִימַכּ יַא חֲמוּד בַּלִּי גַירַה לִילְחַאלִי.

בראש מעיין נטפים בניתי לי בית, / וַבְּרַאס קַטַאר בַּנֵית לִי בֵּית,

עד אשר אופל הליל שת עלי ויכסני. / לַמַּה דַ’לַאם אַלּיל דַילּוֹ עֲ’שַׁאנִי.

על גמל מהיר דהרתי לנוס על נפשי, / דַיְת עֲלַה עוֹג' אַל עֲרַאקִיבּ מַדֵיּת

מיהרתי אל משפחתי ומפח נפש אנחל. / וַאַצְבַחְת בְאַסְרִי הוֹ דַ’לַאמִי.

מראש הר נישא ביקשתים / דַ’לַיְת אַרְעִיהוּם מִן פוֹק מַדְ’לוּל

עד אשר אובך כיסה את המדבר ולא ראיתים. / לַמַה תַקַטַע דוּן שׁוֹפִי עֲצַאמִי.

באתי ואמצא את שיירי הקפה / וַאַלקַה מַדַאפִק

כאילו זה עתה שפכום. / בּוּנַהוּ כַּאן אַליוֹם

ועקבות קישורי הגמלים עדיין ניכרים / וַמְרַאבִּט חֵ’ילַהוּ זִיק אַלעֲדּאמִי!

בענפי השרביטנים, ואין מושיע!

כשמוע האנשים את דברי השיר הבינו כי צלוח פגע בכבודה, אך כאשת לפידות השיבה לו מנה אחת אפיים. קמו והריעו לה ושיבחוה ואמרו: “שב אליך כבודך אשר חולל, ואללה יוסיף לצלוח כגמולו!”

בטרם שמע את סיפורה חשש חמוד לגורלה, וכבר גמר אומר לנוס עמה מאימת הנוקם כדי למצוא מחסה בקרב שבט רחוק. ואולם עתה הוקל לו ונתמלא גאווה. עד מהרה חבש גמל ואוכף הדור והושיב עליו את נעומה. בין כה וכה אספו הגברים את גמליהם ושמו פניהם לשוב אל אוהל הורי נעומה בשירה ובדברי הלל לבת החיל.

בהיוודע הדבר לכל בני השבט, נתאספו ובאו למקום, ויזבחו גמלים ועזים לרוב, ותהי הילולה גדולה בשירים ובריקודים. ונעומה, שישבה בקרב הנשים באוהל השמחה, קראה לחמוד ואמרה לו: “יא חמוד, הנה אחרי ככלות הכל נתגלגלו הדברים לשביעות רצוני, ועתה ליבי טוב עלי, אך תגדל שמחתי שבעתיים, אם תבקשני מידי אבי והייתי לך לאשה!” עשה חמוד כבקשתה, וישלח את אביו אל אביה, ויבקש את נעומה לחמוד בנו לאשה. שאל אביה לדעתה. אמרה לו: “אבי, בשל חמוד ארע כל זה. אילולי אהבתיו, לא הייתי משיבה ריקם את פניהם של האחרים!” שמע זאת אביה, ונתן את הסכמתו. נישאו השניים כדת וכדין, והשמחה גברה ולא פסקה שבעה ימים ושבעה לילות. מכל קצות המדבר באו בני השבט להלל ולשבח את נעומה על עוז ליבה.

הקימו השניים אוהל, ויראו חיים טובים עד לזקנה ולשיבה. ועלילותיה של נעומה הלא הם מסופרים ברחבי סיני ובמדבריות ערב עד עצם היום הזה.

 

אשה לבדה בין הרי סיני    🔗

“עִיתַאְיקָה” זה שמה, והריהי זקנה כבת שבעים, לבדה עם עדר עזים קטן, שוכנת באוהלה הדל בין הצוקים וההרים הנישאים, העוטרים את ואדי חבראן ברוגע ובתפאורה רבת הוד. שימעה של עיתאקיה נפוץ בכל משכנות יושבי סיני הבדווים עד שהיתה לאגדה מופלאה. ידוע לכל שאין אדם מכוון את דרכו ואין הוא יודע היכן יימצא בכל אחד משלבי חייו. שאם הדברים היו מכוונים לפי הרצון, לא היו הארועים בחייה של עיתאיקה מאלצים אותה להתנזר מחברת אנשים. אללה הוא שגזר מה שגזר, וככל יצור אחר עלי אדמות השלימה עם גזירתו ומשכה את חייה במאמץ גדול עד יומה האחרון. איש לא שמע ממנה דברי התרסה על דלותה ומסכנותה. בכל מצוקתה לא השמיעה מאותם רעיונות על תכלית חיי האדם תחת השמש ועל משמעותם. עיקר דאגתה היה להביא הקלה להווייתה הניסחפת במורדו של זרם החיים. וכמו כל חיית השדה שעניינה בהבטחת הקיום, כך גם עיתאיקה כל מעייניה היו להבטיח את קיומה הפיזי בטוב וברע. כזאת היתה בעת שהייתי הולך ובא באותו משעול המתפתל בוואדי חִיבְּרַאן, רואה אותה וכולי פליאה. משנקפו השנים וכבר הייתי בן בית אצלה, נסתברו לי עיקרי תולדותיה ואישיותה.

עיתאיקה נולדה הרחק מסיני, במדבריות צפון סעודיה. הוריה, בני שבט הָחֲוֵיטַאת, נאלצו להגר לסיני יחד עם משפחות אחרות בגלל היחס העוין של בית המלוכה הסעודי. בהיותה ילדה הגיעו הוריה אל ואדי רוּמֵאנֵה, מהלך יום מנווה פאראן, כשהם דלים ברכוש. באו ושכנו בנחלת שבט הַקַרַארְשֵׁה כגרים, כי לא היתה נחלה ריקה בסיני שבה יכלו להטות את אוהליהם, ולנהל בה את חייהם בעצמאות מלאה. וככל הבדוים ניהלו את חייהם תוך הסתפקות במועט. בהדרגה התאוששו מהדלות שכפתה עליהם נטישת מכורתם. לאחר כמה שנים באה להם רווחת מה והם ניתקבלו כגרים בסיני.

במלאת לעיתאיקה שבע שנים היתה לרועה. ככל הבנות חדלה לבלות באוהל הוריה, ועשתה את רוב זמנה על מדרונות ההרים העוטרים את ואדי רומאנה, יחידה היתה להוריה, ולא משום שניסגר רחמה של אמה. אדרבא, כמה אחים ואחיות נולדו אחריה ולא נישארו בחיים. כולם נדרשו, על־ידי מי שאמר “והיה העולם” להיפרד מנשמותיהם, על מנת שתעלינה ותתייצבנה לפניו. לא הועילו “הזוּאַרוֹת” — אלו העליות לרגל לקברי הקדושים, לא תפילות ולא זבחים שנזבחו כדי לרצותם. משראתה אמה כי מלאך המוות בא וחוטף את ילדיה בזה אחר זה, אמרה לבעלה: “יא איש, יתכן שמלאך המוות כועס עלינו על שעזבנו את מכורתנו. הבה נשוב אל ארצנו ולא ניכחד כולנו!” אמר לה: “יא אישה, היכן השכל שלך, התרצי כי נשוב אל גיא ההריגה אשר בסעודיה? הלא שם נהיה נתונים לחסדו של מלך בשר ודם, ופה אנחנו בידי אללה ומה שיגזור עלינו יגזור!”

שמעה וקיבלה את הדין ונשארה להם רק עיתאיקה לנחמה. כיוון שזכיתי והייתי הולך ובא אצלה, ליקטתי מפיה כמה דברים שמן הראוי להביאם בשם אומרם. וכך סיפרה: "בילדותי זכיתי לאהבה ותפנוקים שהיו הורי מעתירים עלי. כפעוטה נצמדתי אל אמי בכל אשר הלכה. ביקשתי לשחק עם ילדים, אך לא היו כאלה בנמצא, כי רוב הזמן היה אוהלנו יחיד בסביבה. לכשגדלתי והייתי לרועה, העזים הן שהיו לי לחברה. ואמנם, אהבתי את הימים שבהם הייתי יוצאת עם העזים להרים. עד שהגיעה שעתי להינשא ונשתנו סדרי חיי. כשהייתי לנערה, הודיע אבי כי מדברים בי נכבדות, וכי לא יארך הזמן ואנשא. אמרתי לו: “אבי. אני בת יחידה לך, ואם אנשא אצטרך ללכת אחר בעלי ואתם תשארו עריריים, ואימי תתעצב עלי. לבי לא יתנני למסור את העיזים לידי רועה אחרת. אל נא תמהר להשיאני ואני עדיין רכה בשנים!” אמר לי: “יא עיתאיקה נשמתי ורוחי. רצוי לנו שתינשאי כמה שיותר מוקדם כדי שתעמידי לנו נכדים רבים. הלא רואה את שכוחה של אימך הולך ופוחת, וכי הזיקנה נותנת את אותותיה בזְקָני, חפץ אני להסדיר את חייך בטרם יקרא לי אללה להתייצב לפניו. מוטב שאדאג לך כעת ולא להשאירך רווקה צעירה ויתומה!” השתכנעתי ושתקתי, בהגיע ימות האביב, שהוא הזמן שבו נוהגים בני המדבר לערוך את החתונות, ראיתי קבוצת נשים מושכת אחריה גמל הדור, והן צועדות בתהלוכה טקסית ושרות. מה היתה מגמת פניהן לא ידעתי. לכשקרבו אל האוהל שלנו והבריכו אותו לפניו נמלא ליבי שמחה, כי ידעתי שיום כלולותי החל. משנכנסו לאוהל וברכו אותי בברכת “מַבְּרוק”, לבשתי את בגדי החגיגיים והתקשטתי במחרוזות ובתכשיטים שהעניק לי חתני המיועד, כמחווה להסכמת הורי לתת אותי לו לאשה. רכובה על הגמל, שהובל בידי בן משפחת החתן, ומלווה בנשים, הובלתי למאהל החתונה תוך שירה וזיע’רוּדִים — אלה הצרצורים שנוהגות הנשים לצרצר בלשונן.

עיתאיקה באחרית ימיה. למעלה משלושים שנה התגוררה עיתאיקה לבדה בוואדי חיבראן

לקול הצהלה והשירה נכנסתי לאוהל הנשים, שבו ישבו כמה מהן, החלו לשיר שירי “סאמירה” — אלה שירי כלולות. בחוץ נערכו הנשים צמודות זו לזו בשורה חזיתית בקדמת האוהל, ורקדו כשלפניהן היתה מחוללת צעירה ומלהיבה אותן תוך ניפנוף החרב שבידה. הנשים כך, ואילו הגברים היו שקועים בתחרות רכיבה על הגמלים. עם ערב, לאחר הסעודה, התקינו תא באגף הפנימי של אוהל הנשים שלפי המנהג החתן והכלה אמורים ללון בו כדי לפתוח בחיי אישות. את זהותו של החתן ידעתי. לפני החתונה הודיענו אבי, כי בחר “בהַאנִם מַסעוּד” הצעיר להיות לי לחתן. שמחתי על בחירתו כי הַאנִם היה בחור נעים הליכות ובעל חזות נאה. משעייפו האורחים מריקודים ושירה וכבר חלפה שעת חצות, בא אלי חתני, ותוך זמן קצר התלהטנו זה אל זה, נצמדנו והיינו לבעל ואשה באהבה רבה.

בימים ההם שפר עלי גורלי וכל זריחת שמש הביאה לי רק טוב. העדר שלנו פרץ ורבה, וברכה היתה בכל מעשי ידי בעלי. בשעות הלילה, בהיותו מעתיר עלי מרוחו הטובה, היינו מפליגים בדמיונות על הימים הטובים הצפויים לנו, שבהם ילדינו הרבים יהיו סביבנו ואורחים יפקדו אותנו בלי הפסק, מרוב העושר שיפול בחלקנו. כך קיווינו, אך לא כך רצה אללה. ילדים, כידוע לך, אין לי, ולא שרחמי היה יבש. אדרבא, הבאתי להאנם הרבה ילדים. משילדתי בן או בת היה מלאך המוות מחכה שאגמול אותם, ובלי רחמים היה בא ולוקח את נשמתם ומסתלק עד הפעם הבאה. לאחר ששכלתי כמה בנים ובנות נמלאתי דאגה. האמנתי שמלאך המוות החליט לשכון באוהלי דרך קבע. כדי לסלקו הלכנו כל בני משפחתי וערכנו “זוארה” אצל הקדושה “פַרוּזַה”. יומיים תמימים ישבנו שם, זבחנו והתפללנו. ביקשתי מהקדושה שתסלק בכוח קדושתה את מלאך המוות שנטפל אלינו ברוב רשעותו. קיימנו את הטקסים כפי שצריך, אך ללא הועיל. הוספתי ללדת ולא באו רחמים על פעוטי. במר לבי בכיתי על גורלי והתרסתי בפני אללה: “יא אללה, רחם נא עלינו ואל נא תיקח את ילדינו אליך. חוס על מי שלא חטא לפניך, והשאר לנו צאצאינו כדי שלא נישאר עריריים לעת זיקנה!” הבטחתי לו כי אתפלל אליו בכל יום, אהלל ואשבח אותו בכל מאודי. איני יודעת למה ומדוע מת ילדי האחרון ביום הוולדו. כיוון שלא הועילו תפלותינו, פישפשנו, האנם ואני, במעשינו כדי לבחון שמא עשינו משהו פסול כלפי שמיים או כלפי אדם כלשהו, אך לא מצאנו דבר שיעיד על כך. לא קיללנו את הדת, והקפדנו לקדש את שם אללה ומוחמד נביאו, טריפה לא אכלנו ובתפילות הרבינו, ולא היתה מצווה שזלזלנו בה. כיוון שלא נמצא כל פסול באורח חיינו, עלתה בדעתו של האנם בעלי מחשבה, באמרו: “יתכן ותפילותינו אינן מגיעות, משום מה, לאזניו של אללה. רצוי שניוועץ בבעלי מסתורין!”

הלכנו אל גְ’מֵיעַה, הזקנה, שהיתה מפורסמת בקסמיה, שיטחנו לפניה את מצוקתנו, וביקשנו שתסיר מעלינו את הקללה. ג’מיעה שמעה וערכה את מעשיה: חגה עיגול באוהל, שמה בהיקפו שבע גחלים לוחשות והקטירה קטורת על כל גחלת. במרכז העיגול העמידה קערה עם גחלים, שמה עליהן אבן “חִילְוֵוה” גבישית שבעבעה ושינתה את צורתה בגלל החום, הסתכלה בגבישים ואמרה: “עליכם ללכת אל הקדוש “שיח' נפיעאת”, ולערוך זוארה על קברו, ולנדור שם נדר, כי תזבחו לו נאקה בהגיע הילוד שיוולד לכם לשנתו השביעית!”

עשינו כדבריה וערכנו זוארה כהלכתה. האנם בעלי, שמעשי מלאך המוות בילדינו הכעיס אותו מאד, הודיע לשיח' הקדוש בהחלטיות: “דע לך שאם הילד שיוולד לנו ימות, אכסה אותך בגללי חמורים. שעה נא לבקשתנו והפעל את כוחך כנדרש!”

חזרנו מן הזוארה ולא התאכזבנו. לימים נולד לנו בן ונקרא את שמו חַאמִד", ובליבנו היתה תקווה גדולה שיאריך ימים. הנה כי כן הגיעה שוועתנו לפני אללה ישתבח שמו, והוא נתן חיים ארוכים לילד, ואנו קיימנו את נדרנו ובשנה השביעית לחייו, זבחנו נאקה ליד קברו של הקדוש ברוב עם. אבל רחמי יבש, ולא נענה לנו יותר.

כראות האנם בעלי שיבשה באר רחמי, פנה אלי ברוב אהבתו ואמר לי: “שמעי נא עיתאיקה מַחְבּוּבָּתִי את אשר אומר לך. יודעת את כי יקרת לי מאד, ואיני רוצה לפגוע בך. לכן, רוצה אני שתדעי את אשר עם ליבי ואת עצתך אבקש. חושב אני כי טוב יהיה אם אקח אשה נוספת, שתביא ילדים שיסעדונו לעת זקנה”. אמרתי לו: “בעלי, חביב עיני, אם רצונך להרגני מוטב שתעשה זאת עכשיו. הלא אתה יודע שמראה ילדי אשה אחרת יחיש את קצי!” האנם שמע ועיניו כבו, ולא יסף עוד לדבר על כך. שנינו קיווינו כי חאמד בננו יגדל וישא אשה ויוליד בנים ובנות, וינחמנו על השכול שפקד אותנו.

הזמן, כידוע, הוא נצחי, נושא את האדם אל סופו, מבלי לבשר לו את שעומד להתרחש. כך ברא אללה את העולם, ולא לנו לערער על מעשיו. יש מי שזכה לברכה בחייו, ויש מי שהקללה מלווה את דרכו. נראה שמישהו קינא בנו בחתונתנו, וכשראה אותנו כזוג יונים עשה בנו “חֲסַאדֵה” — השמיע נגדינו מלים רעות ושיבש את אושרנו, פגע בילדינו הקטנים, ולא פסח גם על חאמד, אחרון בניי.

כשהגיע חאמד בננו לגיל הנעורים, שמחנו שהנה בקרוב נביא לו כלה ונתנחם על צערנו, אך לא עבר זמן רב ואסון חדש פקד אותנו. האנם בעלי חלה ומת, ונותרתי בגפי, דוויה ופגועה עם יתומי חאמד. כעבר חודשים אחדים נפטרו גם הורי. כשראה חאמד כי אני בוכה יום ולילה, אמר לי: “יא אומי, יא רוחי, אלה הם החיים. יש להם התחלה ויש להם סוף, ולא בידינו לשנות”. השבתי לו: “יא איבני, יא עיני, יבוא אור השמש עליך שאתה מנחמני, אלא שאיני יודעת למה אללה בחר בי שוב ושוב למפגע?!” אמר לי: “טוב יהיה אם אתחתן ואביא לך נכדים לנחמה, ככל שאללה יעזור לי”. רצונו של חאמד להינשא רק כדי להנעים לי את חיי נגע לליבי. פניתי אל אחד מבני שבטי וביקשתיו כי ימצא כלה לבני, ובעודו נושא ונותן עם אבי הנערה, הכיש נחש את חאמד בני והמיתו. כשהביאוהו על גב גמל, לא ידעתי אם הוא או אני במתים. ימים רבים התהלכתי כסהרורית ולא ידעתי את נפשי מרוב צער.

לאחר שהוטב לי מעט אנשי המאהל התקהלו סביבי, דוממים ודואבים. אותה שעה ידעתי כי סגרו עלי אסונות מכל עבר ולא נותר מבית אבי איש מלבדי. משהלך ממני בני ונותרתי עם הצאן ומעט הרכוש שהותיר לי בעלי, קשה היה עלי ניהול משק ביתי ונאלצתי להעזר באִיבְּרַהִים שכני הטוב והמיטיב. הוא הורה לאחת מבנותיו לרעות את עדרי, ועל עצמו נטל את הטורח לקנות עבורי את המצרכים הדרושים, לפי שאין האשה הבדווית רשאית לבוא בדברם עם הסוחרים. כשנפוצה השמועה שאני לבדי, וברשותי עדר גדול ורכוש, בא אלי אחד מבני שבטי, אדם בשם סְבַּיִח אֲבו עְדֵיד — שתבוא עליו מארה. הוא בחן את אוהלי וכל אשר לי ואמר: “יא עיתאיקה, ראה ראיתי את מצוקתך, ורצוני לסייע לך. היי לי לאשה וכל מחסורך עלי”. כיון שאין אשה יכולה להתקיים בלי גבר, נעתרתי, בלא רצון, לבקשתו. לאחר שבוע זבחנו עז בפני עדים, ומאותה שעה הייתי לאשתו לצד אשתו הראשונה. כבעל לשתי נשים היה גר אצלי זמן מה, והולך ממני אל אשתו הראשונה, שגרה במרחק יום רכיבה, יושב אצלה מעט, וחוזר אלי שוב.

ישיבתו אצלי התארכה פי כמה וכמה מישיבתו אצלה, ולא בכדי. ביסוד מנהגו זה היו טמונות תחבולה ורשעות. רכוש על רכושי לא הביא לי, כפי שהבטיח, ומדי פעם, כשאזל המזון, היה נוטל כמה עזים, מוכרן ומביא מצרכים תמורתן. מהימים הראשונים לנישואי הבחנתי כי הוא מבקש לעשוק אותי.

עיתאיקה יוצאת לרעות את צאנה

מפי חברותי נודע לי, כי בכסף שקיבל תמורת העזים קנה תכשיטים, בגדים ומצרכים לאשתו האחרת. פניתי אליו ואמרתי לו: “שמע יא גבר, לא בשביל זה התחתנתי אתך. היכן העזים והיכן יריעות חדשות לאוהל, והיכן כל אשר התחייבת בפני שני עדים? מדוע זה אתה מדלל את עדרי ואילו בעדר של אשתך השניה אינך נוגע?” והוא השיב: “שמעי יא אשה, כפי הנראה מישהו בלבל את שכלך. מחירי הצאן ירדו פלאים, ואלוהים עד ביני ובינך, שאין אני מקפח אותך כהוא זה”. הוא שיקר לי והאמנתי לו. הוא לא חדל ממנהגו הזדוני והרבה לשחוט מן העזים שלי. ולא רק זאת. מנוול זה, אללה יכרית זכרו לנצח, היה מושך אותי לכל מיני שמחות, מעניק לבעלי השמחה עזים ביד רחבה, וזוכה בתשבחות ובכבוד על חשבון עדרי. לא נותרה ברירה בידי אלא להתגרש ממנו. הוא איים כי ישלחני בידיים ריקות, “עם שבע עזים, כמנהג הבדווים”. לא די בכך שהיה סמוך על שולחני וכילה את עדרי, עתה הוא מבקש לשלוח יד גם במעט הרכוש שנותר לי. זעקתי כלפיו: “כיצד לא תבוש לנשלני מביתי ומרכושי; כלום אין בך יראת אללה?!” הוא קפץ כנשוך נחש, אחז במקלו, והחל חובט בי בכל כוחו. שותתת דם רצתי בזעקות. לשמע זעקותי יצאו השכנים מאוהליהם. כשראוני חבולה ומבוהלת חיבקו וליטפו אותי, תמכו בי והובילוני לאוהל הסמוך והרגיעו אותי בדברי נחמה.

עיתאיקה בוואדי חִיבּרַאן, שם בחרה להתגורר

כאשר שבה אלי רוחי אמרתי: להרוג אותי הוא רוצה, הרע שבבני האדם, ואת כל רכושי הוא מבקש ליטול. הוא חבט בי במקלו והכריז כי יגרשני חסרת כל למדבר!" בגרון חנוק, סיפרתי להם את כל אשר עשה לי, ישבתי על הארץ וביכיתי את מר גורלי, והתחננתי שיצילו אותי ואת רכושי הדל. מעשהו של בן הבליעל הסעיר את רוחו של איברהים שכני. מבלי להסס הלך אליו ואמר לו: “שמעני יא סביח. יש דין ויש דיין, ומוטב שתסלק את ידיך מאשה זו. די לה במה שעבר עליה, ואל לך להוסיף על סבלה”. ענה לו: “אללה עד לכך שלא אשקוט עד שאוריד אותה שאולה!” הוא אף איים שיבוא עם גמלים ויקח את כל הרכוש שנותר. כשהלך לדרכו טיכסו הגברים עצה כיצד לנהוג. איברהים והגברים מיהרו אל טעימה מוסה, איש משבט “גִ’יבַּאלְיֵה”, שדאג לי מאז שהתאלמנתי, ושאלו אותו כיצד לנהוג בליסטים הזה.

טעימה מוסה היה איש יקר לפני אללה, שאין אציל ממנו. לשמע הדברים האלה זנח את עיסוקיו, רכב הישר אלי וניחם אותי על כל הרעה שבאה עלי מאותו בן בליעל, ולבסוף אמר:“אל נא תתעצבי ואל נא תיראי מאיש זה, לפי שאני הולך אל הדיינים כדי לזמן אותו למשפט. אכריח אותו לתת לך גט, בין אם ירצה ובין אם ימאן. ולא רק זאת, אפרסם את שמו לדראון בכל מושבות הבדווים בסיני”. אחר כך קם והלך בלי שהיות, בלוויית שני עדים, הישר לאוהלו של סביח. באו וישבו במקעד, הוא חדר האורחים. ראה אותם סביח מרחוק וחש לקדם את פניהם ולכבדם. הוא הכין להם תה ולא חשד בדבר. אמר לו טעימה מוסה: “לחינם אתה מכבדנו כי אין ברצוננו לשתות מידך דבר!” עשה סביח את עצמו שאינו מבין ואמר: “וכי מה עשיתי לך שאתה דוחה אותי?” אמר לו: “באתי לגמול לך כגמולך על אשר עוללת לעיתאיקה!”. היתמם סביח: “על מה ולמה אתה אומר כדברים האלה? אללה יודע כי אין בי רבב!” אמר לו סלימאן (אחד העדים): “משוך ידיך מעיתאיקה ומרכושה, ואל תדרוך כף רגלך באוהלה!” אחמר לו סביח: “לא נאה לגבר מכובד כמוך להיות פה לנשים. אני בעלה ואדונה ואל לך להתערב. אעשה בביתי ככל העולה על רוחי!” כשחשף סביח את כוונותיו, איים עליו טעימה כי יביא אותו לפני שופט שיגזור דינו, ויחייבו להשיב את כל העזים שאכל ואת הכסף שגבה תמורתן. הוא מנה את כל מעלליו אחד לאחד, ואף איים עליו, כי יפיץ את רשעותו בכל רחבי סיני, על שנשא את עיתאיקה מתוך מחשבת זדון כדי לרוששה ולנשלה מרכושה, ואף יפרוש בפני כולם את פרטי המעשים אחד לאחד. משהבין סביח כי הקרקע נשמטת מתחת לרגליו, הסכים לגירושין מיד כשיתפנה מעיסוקיו. טעימה מוסה, שהיה ידוע בפקחותו, תבע ממנו לבוא אֵלַי בלי כל שהיות בלוויית שני העדים, שכן ידע שנוכל זה לא יקיים את הבטחתו. כולם באו והתייצבו אצלי בשעת מנחה, עם שובי מהמרעה. באו וישבו בקדמת האוהל. לבקשתו של טעימה ישבתי בריחוק מה, כדרך אשה בחברת גברים. טעימה מוסה הודיע, כי סביח עומד להכריז על גֵרוּשַי בשבועה משולשת. כשסביח הכין עצמו להכריז על הגירושים, טעימה מוסה עצר בעדו ואמר: “לא כאן תכריז כי אם בתוך האוהל שלה!” כששמע סביח זעק בקול: “על מה ולמה אתה מאלצני להישבע בתוך האוהל?” השיב לו: “לכשתישבע בתוכו תהיה בר נישול מכל רכושך ואפילו מהלבוש שעליך עד לקצה ציפורניך, כדי שלא יוותר בך שמץ של זדון. אם תעז לגעת באשה זו לרעה, מרה תהיה אחריתך!” לאחר דין ודברים מייגע, נכנסו כולם לאוהל, ובעודי יושבת מולם הכריז סביח שלוש פעמים: “הרי את מגורשת!” קם כנשוך נחש והסתלק, והאורחים התכנסו במקעד וסיימו את הארוע בשתיית תה. כהוקרה לרוחב ליבם, זבחנו גדי עזים, וערכתי להם סעודה חגיגית. אלמלא גודל מעשיהם, היה סביח מורידני ביגון שאולה.

באותה שנה ננעלו ארובות השמיים בכל אזור ואדי רומאנה ולא היה מרעה לצאן. חמש המשפחות במאהל החליטו לרחול לוואדי חיבראן הפורה, שהמרעה היה מצוי בו בשפע. לאחר העמסת הציוד על הגמלים, טעימה מוסה שלח שני גלמלים כדי שיסיעו אותי ואת כל עבודתי אל מקום נדידת האביב. כל מי שהיה במקום נתן יד להעמיס את חפצי, ורחלנו לוואדי חבראן. נטינו את אוהלינו לצידי הוואדי. חלף האביב ובא הקיץ ולא הוצרכנו לנדוד עם המאהל למקום אחר. עוד אני מתאוששת מפרשת נישואי עם סביח, וצער גדול בא לי ממקום אחר. טעימה מוסה מת בשיבה טובה ונותרתי בלי קרוב וגואל.

הקיץ חלף ומלאו הימים לשוב לוואדי רומאנה. אנשי המאהל העמיסו את הכבודה על הגמלים. איברהים, שכני הטוב והמיטיב, הכין עבורי שני גמלים לסייע בידי בהעברת חפצי. כשראה כי איני עושה דבר, חשב כי תש כוחי ואמר: “יא עיתאיקה, אקרא לנשים שתסייענה בידך!” ואני, שלא רציתי לשוב לוואדי רומאנה, אמרתי לו: “שובו בלעדי, כי המקום הזה הישרה שלווה על נפשי הדואבת ואיני חפצה לשוב עוד לוואדי רומאנה!” אמר לי: “הכיצד תישארי כאן לבדך בלי דואג ומושיע?” אמרתי לו: “בקרבת מקום שוכנים בני שבט אַוּלַאד סְעִיד שהם אנשים טובים. ואם לא די בכך, אני בידי אללה לטוב ולרע. שובו למקומכם, והסירו דאגה מלבכם!” וכך, נותרתי לבדי בין שמיים והרים, ואין איש סביבי. הוצאתי את העזים למרעה, ישבתי על אחד הסלעים והשקפתי אל פיתולי הוואדי בין ההרים. הגעגועים אל הימים בחיקו של האנם בעלי וחאמד בני מילאו את ליבי ונרגעתי.

בדידותי בוואדי חיבראן לא נתנה מנוח לאנשי השבט. לא עבר זמן רב ואיברהים בא רכוב על גמל לבקרני, וביקש לדאוג למחסורי. כשישבנו לשתות אמר לי: “אשתי וכל הנשים דואגות לך ומבקשות כי תשובי לגור אתנו!” אמרתי לו: “מסור תודתי לנשים ולכל אוהבי. אמור להם כי אני מצויה בטוב, ואיני חסרה דבר. ואין עם ליבי לעזוב את המקום שאין כמוהו להרגיע את נפשי!” הוא שמע ובחן את משכני, בדק את מצב בריאותן של העזים ואמר: "רואה אני כי הגעתי בזמן הנכון, לפי שהמזווה שלך כמעט ריק. הנה אני מצוי בדרכי לעיירה א־טור ואקנה עבורך את כל הדרוש לך! נתתי בידו עז מהעדר למכירה. הוא שב עם רַבִּיעַ עִיד משבט אַוּלַאד סעיד, ומילא את ביתי בכל טוב. בטרם פרשו השניים ושבו למקומם, אמר לי: “עלי להעדר מביתי לזמן רב ואיני יודע מתי אשוב. רביע היושב לפניך גר בקרבת מקום, וידאג לכל מחסורך. אם תצטרכי דבר מה, הריהו לצידך. הסירי דאגה מליבך!” השניים הלכו וליבי רגש בקרבי מטוב ליבם של אנשים אלה, שהושיטו לי יד במצוקתי, והיו לי לעזר. מאותו יום היה רביע פוקד אותי לעתים מזומנות, ולא עבר שבוע מבלי שידאג למחסורי. משנזקקתי לדבר מה, הייתי נותנת לו עז או גדי, ותמורתם קנה עבורי את הדרוש.

במרוצת הזמן פחתה דאגתו של רביע, לאחר שנוכח שאני יושבת לבטח ורבים מסייעים לי. שמע ישיבתי בגפי בוואדי חיבראן נפוץ בכל משכנות הבדווים, וכל העובר ליד אוהלי שאל אם חסרה אני דבר מה. משנוכח רביע כי אני מצויה תחת עינם הפקוחה של יושבי האזור, בא לבקרני כאשר היה צורך בעבודה של ממש, כמו העברת האוהל ממקום למקום, או שהיה מסייע לי לנדוד למישורים בפתחו של ואדי חיבראן לזמן המרעה בעת האביב. היום, כפי שהינך רואה, זקנתי, קומתי שחה ויופיי הועם, ואין בליבי על איש, לפי שכולם שקועים בדאגה ליום המחר. כך מנהגו של עולם ומי אני כי אתלונן?

כך סיפרה עיתאיקה ונסתיימה שיחתנו עד לפעם הבאה. חזרתי אל ידידי הבדווים בנווה פַארַאן, שהוסיפו משלהם על אישיותה של עיתאיקה.

היותה אשה החיה לבדה בלב המדבר עוררה בלב האנשים פליאה, עד שהיתה לאגדה בחייה. אמנם המדבר גוזר על הבדווים להימצא בבדידות, אלא שאין אדם נוהג כך מתוך בחירה, והוא שב תמיד לחברת אנשים. ברוב ימות השנה מתקבצים בני המדבר במאהלים. יש פעמים שהבדידות היא גורלית. כאשר אחד מבני המשפחה נופל למשכב במקום נידח, ואין מי שיזעיק עזרה, עלול הדבר להסתיים במוות. במיוחד נפגעים התינוקות. על כן ישתדל הבדווי להימצא בקרבת אחרים, כדי להסתייע בהם. כיוון שעיתאיקה התמידה בבדידותה שנים רבות עד לימי זקנתה, חשבו הכל שהיא ניחנה בכוח מסתורי, המסייע בידה לשרוד ולהרחיק מעליה כל מיני מרעין בישין, וקשרו לה כתרים, כמי שבכוחה לשלוט בחיות טרף ובפגעים אחרים, הנקרים לאדם במדבר. הבדווים במדבר מאמינים, כי האזור שבו התגוררה עיתאיקה אינו שורץ חיות פרא, בזכות מלות הלחש שבהן כישפה את העזים נגד חיות הטרף. די היה לעז שתנעץ מבטה בזאב או בחיה רעה אחרת, כך סברו, ומיד תיטע בו פחד, והוא ינוס על נפשו, ובשובו אל בני מינו הוא יתאר להם את האימה האוחזת בו באותם ואדיות. עיתאיקה שלטה אמנם על החיות, אך הצמחים לא סרו למרותה, ובמיוחד אלה הרעילים, שהמיטו כליה על העזים. באחד מביקורי אצלה מצאתי אותה מדוכדכת ודמעות בעיניה. על מה ולמה, שאלתי, דמעות ביום קיץ, והיא ענתה: “חמש, חמש עזים מתו. המסכנות אכלו מעלי השכרון העסיסיים ומתו. אם תמותנה עזים נוספות, יאבד כל עדרי ואני — אנה אני באה?” אמרתי לה: “למה לא נדדת עם העדר לקצה ואדי כיברין אל ראשי ההרים, ששם אין שכרון?” אמרה: “איך אנדוד, ורגלי אינן נושאות אותי עוד?” אך בראותה כי במקום שבו נטוי אוהלה מצוי השכרון הרעיל, וכי גורלה מוטל על כף המאזניים, אזרה את שארית כוחותיה וצעדה מתונות בראש עדרה, נשענת על מקלה, לעבר ההרים שבהם השכרון יבש ואינו רעיל.

צייתנות העזים להוראותיה היתה לשם דבר. הן סרו למרותה בקלות ובנועם. שפה משותפת היתה לה עם העזים. בקולות משונים ובמלים שהשמיעה הן ידעו את שנדרש מהן וכיוונו את דרכן. לפי הקול ידעו אם לצאת למרעה ואם לאו. מי שצפה במעשיה נאלץ להודות, שיש בינה לבין הבהמות הדקות הללו שפה הידועה רק לה ולהן. בכך היא מוציאה את שלמה המלך מגדר מופלאות, שכידוע ידע את שפת החיות והעופות.

מנהג היה לה, בשעה שהיתה מושכת את העדר לאחד ה“פַרְשִים” — אותם עמקים קטנים החבויים במרומי ההרים. היתה מורה לעזים לצאת למרעה, ועולה על אחד הצוקים, וצופה על העדר שעות ארוכות. לעתים היתה יושבת על פסגת הר כשדמותה נשקפת למרחקים על רקע השמיים הכחולים. האנשים אשר צפו בה אמרו: “בשעה שהיא יושבת על פסגת ההר, היא משקיפה למרחקים ורוחה סובבת ומרחפת על פני כל סיני, תרה אחר נשמות ילדיה ובני משפחתה המרחפות ומבקשות את קרבתה. הן שמבכות את ילדותן העשוקה, שנתקפחה בטרם טעמו את טעם החיים, מחפשות את אמן ומבקשות להתרפק עליה. וכשהיא מוצאת אותם, היא פורשת את צעיפה ומביאה אותן אל חיקה, מחבקת וכורכת ידיה סביב גופן, ויושבת דוממת על אותו מצוק ומעתירה עליהן מאהבתה. וכשבא הזמן שהן חייבות להסתלק בפקוד אותן מלאך המפקח עליהן, היא חוזרת משיוטה באותם עולמות מסתוריים, מתנשאת ממקום שבתה וחוזרת לטפל בעדרה”. כך מספרים אודותיה, וקושרים סביב דמותה אפופת המסתורין כתרים של רוחניות על טבעית. רביע עיד, שנטלה תחת חסותו, ביקש להיעזר בכוחה העל אנושי לצרכיו. לפני שנה זכה ונשא את פאטמה לאשה, בנוסף על אשתו הראשונה. פאטמה ורביע נקשרו זה בזו בעבותות אהבה עוד בצעירותם אך נאלצו להיפרד בעל כורחם בהוראת אביה, שחייבה להינשא למי שאינה רוצה בו. הגורל לא האיר לה פנים. שלוש פעמים נתאלמנה מבעליה. ולבסוף הצליחה להתייחד עם רביע אהוב נעוריה ומצאה ניחומים בחיקו. בנים לא היו לה מבעליה הראשונים, שמרוב שבחלה בהם לא עלה בידיהם להפרותה. רק בת אחת נולדה לה מבעלה האחרון. לכשנישאה לרביע לאחר עשר שנות צער וערגה, הם ביקשו למלא את אוהלם בילדים, אך רחמה לא נפתח. יש אומרים, כי לעתים הריגוש שבאהבה עוצר את הרחם. כשעברו שנתיים ימים ולא הרתה, אמרה לרביע: “יש שד שפוגע בנו. ראוי לנו שנלך אל עיתאיקה כדי שתגרש אותו!” אמר לה: “יודע אני כי עיתאיקה אינה כאחת הקוסמות היודעות לחשים ועוסקות בקסמים!” אמרה לו: “ידוע לכל שאין השדים מעיזים להימצא במחיצתה, והם יראים מפניה. נגור אצלה זמן מה כדי שהשד ברחמי יסתלק לו. וכשאשתחרר ממנו, נשוב למגורינו ונביא ילדים לעולם”. הסכים רביע להצעתה, והם מיהרו לעשות דרכם לעיתאיקה. רביע הסדיר את כל הדרוש, ומיהר לשוב לעיירה א־טור לרגל עבודתו, ובכל שבוע היה בא לפקוד את פאטמה. הם לא הגידו לעיתאיקה על מה ולמה באו לשכן בצל קורתה, וכמסו את סודם בליבם.

עיתאיקה מאכילה את העזים שלה

עיתאיקה מקבלת בברכה את פניו של עיד

חברתם נעמה לה. לאחר שנות הבדידות הרבות היו לה ימים אלה ימי שמחה ועניין. פאטמה ועיתאיקה ישבו בשעות הערב בצוותא ליד המדורה, מנהלות שיחת נשים ארוכה. בין השאר דיברו על הבאת ילדים לעולם, ועל עקרותה של פאטמה. כיוון שכך, אמרה פאטמה: “את רואה אותי כאילו שאין לי עניין בילדים, אך לא כך הדבר. נפשי עורגת לילד שאביא לרביע, אך דבר מה סוגר את רחמי!” הרהרה עיתאיקה שעה ארוכה, מצצה ארוכות מן המקטרת שבפיה ואמרה: “אל יבוא יאוש בליבך. יבוא יום ומבלי משים תשאי עובר ברחמך. שימי מבטחך באללה המאציל על עולמו חסד ורחמים!” דבריה עוררו בפאטמה התרגשות רבה והיא אמרה לעצמה: “היא יודעת ודאי למה ננעל רחמי ושומרת זאת בליבה. אין ספק שאמרה מה שאמרה לאחר שבועות ולחשים שרקחה במסתרים, והשפיעה על ישועתי הקרבה!” אותו שבוע, כשהגיע רביע לביקורו אצל פאטמה, מצא אותה ערנית ומלאת שמחה ושמח גם הוא, שכן עצבותה על עקרותה ציערה אותו מאד. כדי שלא לחבל במעשה הקסמים של עיתאיקה, לא גילתה לו פאטמה את פשר עליזותה. אותו לילה בילו השניים, וטבלו את ערשם באהבה ובנעימים. עם בוקר, ביקש רביע לחשוף את מסתורי תשוקתה של פאטמה ולא עלה הדבר בידו. לא נקפו ימים רבים, ופאטמה בישרה לו כי היא נושאת עובר ברחמה, ואושרה לא ידע גבול. מששמעה חמידה, בתה בת השבע של פאטמה מבעלה השלישי, כי אמה מצויה לא הרחק ממאהל אביה, אצל עיתאיקה, הפצירה באביה וביקשה לשהות במחיצתה ימים אחדים. בראות האב את הילדה, הולכת ומתכנסת בתוך עצמה מרוב געגועים לאמה, וגם אוכל כמעט שלא בא אל פיה, נעתר להפצרותיה. רכובה על גמל הגיעה חמידה אל אמה ונתקבלה בחיבה ודמעות. שנה חלפה מאז נפרדו השתיים, והמפגש הצית את רחשי ליבן זו לזו. היתה זו שמחה משולשת באוהלה של עיתאיקה: שלה עצמה, שנגאלה מבדידותה; של פאטמה, שעובר גדל ברחמה, ושל חמידה, שחברה אל אמה. ויש המספרים, שהשמחה המשולשת היא שעוררה את צמחי ואדי חיבראן מחדש להוריק ולהניב ביתר שאת עסיס מתוק, שהגדיל את תנובת חלב העזים, עד שעלו המכלים על גדותיהם.

הגיע הסתיו, נתארכו צללי ההרים ופאטמה, רביע וחמידה שבו למקומם, ואילו עיתאיקה נותרה שוב לבדה במדבר. לאחר עשרים שנות בדידות נעשה גופה שחוח וגופה תש. אפילו לשזור חוטים לאריגת יריעות לאוהלה הקטן שנתבלה, לא יכלה עוד. בצר לה פנתה אלי ואמרה: “יא שבו (זה שמי), דאגה גדולה יש לי. החורף קרב והולך ואוהלי קרוע ובלוי, ואין בכוחי לחדשו. הואל נא בטובך, איש חסדי, ובקש עלי בפני המושל הישראלי שיסייע בידי ויקים לי אוהל כלשהו, כדי שלא אקפא בצינת החורף!” עוד היא מבקשת ובנאים נשלחו למקום, לבנות לה בית אבן יציב ורחב, שיגונן עליה מפגעי הטבע. כששמעה מה בכוונתם לעשות, אמרה להם: “איני רוצה לגור בבית אבן, כי חוששת אני שמא יתמוטט עלי ויקברני חיים תחתיו”. הבנאים נעתרו להפצרותיה ובנו לה צריף קטן מעץ, וסביבו גדר אבן ודיר לעזים ומכלאה לגדיים. כשראתה את הצריף הקשתה: “למה לא הקמתם לי אוהל?” כיצד אוכל להעתיקו ממקום למקום והוא כה גדול וקשיח ואינו ניתן לקיפול?" אמרו לה: “עיתאיקה, הגיע שעתך לנוח. אל לך לנדוד עוד ממקום למקום כאותן צעירות. כאן תמצאי מנוח ובטחון. בחורף יעניק לך הצריף חום ויגן עליך מפני הרוחות, ובקיץ תוכלי להניח את מצעיך לפתחו ולישון בחצר, בטוחה מחיה רעה, בעוד רוח הלילה מנעימה את שנתך”.

ביתה של עיתאיקה שהוקם עבורה על־ידי המנהל האזרחי

השלימה עיתאיקה עם גורלה ועברה לגור בצריף. את סלי המזון וצרורות הבגדים תלתה על ווים שנקבעו בקירות. התקינו עבורה קערה שתשמש לה לכיריים, ובחוץ ערמו ערימת זרדים יבשים להסקה, כדי להקל עליה. לרגלי הצריף היה “קַטַאר” — מין סדק בסלע שדרכו טפטפו מים שנקוו בשקע שבסלע הסמוך. כדי להגדיל את כמות המים הנקווים, בנו לה “עִיד” מבטון, מין מקווה מים קטנטן, לה ולעדרה. מי שראה את הצריף ואת אגן המים של עיתאיקה, בירך את אללה על החסד שטמן בלב הבריות. שאלמלא כן, אנה היתה באה באחרית ימיה?

כך זכה ואדי חיבראן בפינת חמד שנשתבחה בכל טוב. היה זה החורף הראשון שלה בצריף והיא זכתה עתה בלילות חמים, בלא רוחות סוערות וטלטולי יריעות האוהל. גם בריאות העזים השתפרה והן פרו ורבו, עד שצר היה המקום להכילן. לראשונה מזה שנים רווח לה. היא קיוותה לימים טובים שיבואו עליה באחרית ימיה, אך שר המדבר חשב אחרת — הקוצנים, אלה עכברי המדבר, העיבו על מנוחתה.

כשהבחינו בצריף ובדברי המאכל שבו, מיהרו והשתכנו בחרכי הקירות ובנקיקים, ריפדו לעצמם תאי המלטה והחלו מתרבים בהמוניהם. מן המפורסמות הוא, שהעכברים המתרבים הינם מטרד לבני אדם. כל עוד נטפלו משפחות בודדות של קוצנים אל מעונה של עיתאיקה, היא לא הבחינה במפגע. גם כאשר התגנבו וכרסמו מעט ממזונה, לא שתה ליבה אליהם. אולם לאחר שהקוצנים נתרבו עוד ועוד, ומאגרי המזון כבר לא השביעו את רעבונם, החלו מתרוצצים בגלוי ואף חטפו את הלחם מבין ידיה. הם אף החלו לכרסם בשיניהם החדות את כלי העץ ואת הבגדים וכל אשר נמצא בצריף. מרוב סבל ומכאוב לא מצאה עיתאיקה עוד טעם בחייה. במר נפשה התלוננה בפני מיטיביה ואמרה: “אילו גרתי באוהל, הייתי משאירה את שליחי אשמדאי אלה לנפשם ומעתיקה את אוהלי למקום אחר ונפטרת מהם אחת לתמיד. אך צאו וראו מה גזירה גזר עלי צריף זה, שעל כורחי עלי לארח את כל השרצים האלה ואין ביכולתי למשוך עצמי מהם!”

אילו צעירה היתה, לא היתה מצייתת לחוקי המדבר, בוודאי שלא בכל הנוגע לשכנות כפויה. אלא שזקן משול לגב מים. מה המים בגב מוצאים עצמם לכודים, מבלי יכולת לזרום אל הים ולהתאחד עם מימיו, והם מתאדים והולכים, כך גם הזקן, שהוא רואה עצמו כבול למגבלות זיקנתו, רואה ודועך עד שכבים מאורות עיניו. בלית ברירה קיבלה עליה עיתאיקה את הדין, והשלימה על הימצאותם של הקוצנים, עד שבא רבע ותלה את חפציה בחבלים שהשתלשלו מן התקרה, וחרץ את דינם של הקוצנים. כדי להדבירם הוא גם הביא לה חתול, כדי ללמד לקח את היצורים הסוררים. החתול ישב ישיבת קבע בצריף, ופיטם עצמו בבשר הקוצנים, ושיחרר את עיתאיקה מעונשם.

בינתיים התנהלו חיי מיודעיה על עיתאיקה בוואדי רומאנה על מי מנוחות. יום אחד עבר ליד הצריף של עיתאיקה עובר אורח ובישרה, כי חברותיה שבינתיים קפצה עליהן הזקנה, נתאלמנו ובאו לגור בוואדי צלאף הקרוב, אצל קרוביהן בני שבט החויטאת. שמעה עיתאיקה את הדברים והתרגשות גדולה תקפה אותה. למחרת צררה מעט מזון בתרמילה, נעלה את הצריף ושמה פניה לוואדי צלאף. משכה אחריה את עדרה כל אותו יום, עד שהגיעה לגבעה הצופה אל המישור שבו היה נטוי המאהל. באחד האוהלים גרה סּילְמיַּה, ידידתה הטובה. אותה שעה ישבה סילמיה באוהל כלתה ולפתע ראתה עדר קטן ובראשו הולכת זקנה שעונה על מקל. אמרה לכלתה:,ראי מי הוא זה הקרב ובא מעל הגבעות, לפי שעיני כהו". “אם עיני אינן מטעות אותי”, אמרה, “זוהי עיתאיקה מוואדי חיבראן!” קמה סילמיה ומיהרה לקראתה. נפלו הנשים האחת על צוואר רעותה, בוכיות, מתרגשות ומעתירות זו על זו דברי חיבה וברכה: “יא חבובתי, יא רוחי, זו את ואת, השלום לך, הלוואי ורק טובות תספרי!” ועוד ועוד… הירבתה סילמיה לאחוז בה ולנשקה על פניה וצווארה, ודמעות גיל זולגות מעיניה בעודה אומרת: “יא חבובת ליבי, יא רוחי, יא נשמתי. לו ידעת עד כמה מאושרת אני לראותך שוב!” כך עמדו השתיים שפופות גו בלבושן הכהה, חבוקות ומעתירות דברי שבח וקילוסין זו על זו. משנרגעו מעט, החזיקה סילמיה בידה של עיתאיקה והובילה אותה לאוהל כלתה, והעדר משתרך אחריהן.

משקרבו למאהל, הבחינו בהן הנשים, צעירות וקשישות, שבאו מוואדי רומאנה, יצאו והקבילו את פניהן במלים נרגשות. ארבע דמויות לבושות שחורים נראו מגפפות ומנשקות אותה, ואינן חדלות להעתיר עליה חיבה. משנרגעו קמעה, נכנסו לאוהל וישבו בו כדי לומר את אשר עם ליבן ולכבדה בנוכחותן. אותו ערב ישבו ארבע הזקנות מוקפות בנשות המאהל, מספרות זו לזו את כל שעבר עליהן. גורל חברותיה של עיתאיקה, שפר עליהן יותר מגורלה, כי בורכו בבנים ובנות הדואגים להן לעת זיקנה. בעלה של האחת נפטר שבע ימים, והותיר אחריו בנים ובנות. בעל אחר, עיניו כהו, והוא מעד מצוק גבוה ונתרסקו עצמותיו. השלישי מת ממחלה, וסילמיה ידידתה נותרה אלמנה לאחר מות בעלה מסיבה לא ידועה, ועתה הריהי סמוכה אל אוהל בתה וחתנה, ועושה עמם את שארית ימיה בטוב. שעות ארוכות ישבו והעלו זכרונות על עברן ועל הימים שעיתאיקה נעדרה. ישבו, ליפפו סיגריות ועישנו, וחקרו אותה על מעשה זה ואחר: היכן היתה וכיצד עבר עליה השטפון הגדול שגרף עצים, אנשים וגמלים לוואדיות? מה עשתה בשנות הבצורת שבאו שנה אחר שנה? אחר כך עברו לתנות את צרותיהן על מיחושיהן. עיתאיקה הראתה להן שן קדמית שנותרה בפיה, כשהיא מתנדנדת ומכאיבה לה. אמרה לה סילמיה: “הנה בשכנות לאוהלי יושב עיד, המפורסם במעשה עקירת שיניים!” אמרה לה: “איני רוצה רופא בדווי אלא רק רופא ישראלי, המרפא בלי כאבים!” אמרו לה: “ההוא מצריך ביקור במרפאה שלו ואילו עיד מצוי פה במקום!” סירבה לקבל עצתן ואמרה: “יבוא רביע ויסיע אותי, ועד אז אשא את כאב השן עמי בין שאר מכאובי!” למחרת, בבוקרו של יום שישי, כשקמו משנתן, הוזמנו בידי חמידה בתה של סילמיה, לפתוח את היום באכילת ה“פטור”, הוא הלחם הנפתת לפתיתים ומורבך בחמאה. ישבו בצוותא וקידמו את היום הקדוש בשמחה שבאה מנוכחותה של עיתאיקה. כתום הארוחה הוציאה עיתאיקה מצרורה אורז וסוכר ואמרה לחמידה: “יום שישי היום וברצוני לערוך כרה לזכר המתים ולכבד בה את יושבי המאהל, שהרי לא תמיד מצויים לידי אנשים כדי לקיים את המצווה הזאת”. לקחה חמידה את האורז והסוכר, הוסיפה משלה, כדי שיספיק לכל באי המאהל, בישלה והגישה את התבשיל לעיתאיקה, והיא נשאה את הקערה, סבבה מאוהל לאוהל וכיבדה את יושבי המקום. הללו היו גורפים מלוא ידיהם ממטעמיה של עיתאיקה, מברכים ואומרים את ה“פאתחה” ומייעדים אותה למתים. לפי אמונתם של בני המדבר בסיני, ביום הזה מרחפות נשמות המתים סביב משכנות משפחותיהם, ומבקשות שיערכו סעודה לשמן, כדי שלא תשקענה בעולם השכחה והכליון. באותו יום שישי ידעה עיתאיקה תחושה של סיפוק, שכן האמינה כי רוחות המתים נרגעות, ביודען כי פקדו אותן והעלו את זכרן מתהום הנשיה. והיו חברותיה הקשישות מפליגות בזכרונות על המתים, והיא ישבה דוממת ועצב ניבט מעיניה. משהבחינו בה מכונסת בתוך עצמה, שאלוה לפשר הדבר והיא השיבה: “וי לי על אהובי, ואוי לי מעצמי. אהובי באים אלי בחלומי ומבקשים כי אבוא לפקוד את קברותיהם, ואילו אני אין לאל ידי לעשות זאת כי זקנתי וליבי דווי על האומללים שלי”. שמעה זאת סילמיה ואמרה: “יא עיתאיקה, כיוון שאת כאן, אין מניעה שעַטְוֵה המורה יסיעך לוואדי רומאניה, אל מקום קברותיהם של יקיריך. לכי ועלי אליהם ל”זוארה" ורווח לך“. עוד באותו יום העמיס עטוה עז מעדרה של עיתאיקה, העלה אותה ואת חברותיה על מכוניתו והסיען לוואדי רומאנה. כל אחת מהן קראה שם את הפאתחה ליד קברות קרוביה, הקטירה קטורת וביקשה מאללה שיאיר פניו אל המתים, יביא אותם אל המנוחה וימנע מהם עינוי. עטוה קירב את העז המיועדת לזבח אל קברו של האנם בעלה של עיתאיקה, שיסע את אוזנה של העז במאכלת, והיזה מדמה למרגלות הקבר. משם פנה ומשך את העז אל קברו של חאמר בנה, וחזר על מעשהו. בכך קידש את העז במעלת קדושים, והכשירה לזבח ולמאכל ב”טַהְוַה“, שהיא סעודת קודש שנועדה לרצות את הכוחות העליונים, כדי שיגלו מידת חסד למתים. לפני תום הטקס, לקחה עיתאיקה את נאד המים ויצקה ממנו על הקברים, כמקובל. משתמו הטקסים, שבו איש איש למקומו במאהל בוואדי צְלַאף. שם זבחו את העז, הכינו תבשיל אורז מרובך בשמן וכיבדו את יושבי המאהל בטהוה לשמם של המתים. בלילה ההוא ישנה עיתאיקה נינוחה ורגועה, הודות לזוארה שערכה על קברות יקיריה. יומיים נשארה בחברת סילמיה וביום השלישי הכינה עצמה לשוב למקום מגוריה. סילמיה, שביקשה למצוא לה שידוך, הפצירה בה להישאר עמה ימים אחדים, בתואנה שהיא מביאה עליה רוגע והנאה. לאחר הפצרות ושידולים, הסכימה עיתאיקה להאריך את ישיבתה. השידוך נועד לגאול אותה מבדידותה. במאהל השכן ישב באותם ימים זקן ערירי, עוּוַיֵד הוּוַיְמִיל, שנבחר כאיש המתאים לעיתאיקה. יצאה חמידה הבת בשליחות אמה סילמיה ובישרה לו שיש אשה בשבילו. צרר הזקן את מעט חפציו ולפנות ערב הגיע למאהל הזקנות. בא וישב ב”מקעד", לא הרחק מן המאהל.

בינתיים התכנסו הנשים באוהל סילמיה, ישבו ושחו עד שהגיעה שעת השידוך. פתחה סילמיה ואמרה: “יא עיתאיקה, חביבת ליבי. כל הימים מחשבותי ודאגותי נתונות לך על בדידות, ומבקשת אני לסייע לך, עד שגמרתי אומר לחתן אותך כדי להקל עליך”. ביטלה עיתאיקה את דברי סילמיה בתנועת יד ואמרה: “די לי מגברים, ואפילו אמצא גבר כלבבי, מי ירצה להתחתן אתי ואני צמוקה ויבשה כ’עפיק' (זו הגבינה המלוחה)?” אמרה לה: “את עניין זקנותך השאירי לגבר, שיבקש את ידך, ותשתבחי בכך שנמצא גבר שמעוניין בך”. תמהה עיתאיקה ושאלה: “ומי הוא איש חיל שרוצה בי?” השיבה לה: “עוּוִיד הוּוַיְמִיל הוא האיש ששם בך עינו, וביקש מאתנו לבוא עמך בדברים”. גיחכה עיתאיקה ואמרה: “די לי שאני נושאת את עול זקנותי, עתה אתן מבקשות להעמיס עלי זקן זה, אשר בקושי יעמוד על רגליו. האם הסתלקה בינה מכן, שאתן מביאות אלי גבר תשוש כדי שאבלה את שארית ימי בסיפוק צורכי מחייתו?” אמרו לה.: “אשה צריכה שיהיה גבר לידה!” אמרה להן: “כבר היו לי גברים ודי לי מהם. אין ברצוני לבלות את שארית ימי בחברתו ובשרותו של כל גבר אחר, אפילו הוא שיח'!” אמרו לה: “עוּוִיד הוּוַיְמִיל זה, שבו אנחנו עוסקות, איש טוב הוא וינעים לך את זמנך”. אמרה להן: “במה הוא טוב? שהרי מלבד הג’לביה אין לו דבר. יבוא, יאכל וישתה ממה שיש לי, ישים עצמו אדון, ויטול את רכושי וכל אשר לי, רק כדי שיאמרו שיש לי גבר?” דחתה עיתאיקה את השידוך, והביאה מפח נפש לנשים שביקשו להיטיב עמה. באותה שעה ישב עוּוִיד הוּוַיְמִיל במקעד, מכין את עצמו להיות בעל לעיתאיקה, והיה משתעשע במחשבה שהנה יהיה לו בית קבוע ואשה שתשרתהו בערוב ימיו. משפסקה עיתאיקה מה שפסקה, הלכה סילמיה אליו והודיעה לו כי הדבר לא נסתייע. צרר הזקן את חפציו, שם את יהבו באללה, והפקיד עצמו לתהפוכות הגורל.

למחרת אספה עיתאיקה את עדרה, נפרדה מחברותיה, ושבה אל מקום מגוריה ואל בדידותה. מתוך כורח שהיה לה להרגל וטבע שני. כמיהתה לחברה ולאנשים לא דעכה, אך מאחר שהגורל התאכזר לה, התנחמה בחברת העזים, שעמן מצאה שפה משותפת. בצאתה למרעה היתה מנהלת עמן שיחה. בהגיעה למרעה נהגה לשבת בצל סלע ולצפות עליהן, ולעקוב אחר דרכן ולהוליכן לפי רצונה. בעומק ליבה ראתה את עצמה “שיח’ה” של עדת העזים, שאין הבדל רב בינן לבין בני אדם. הודות לסיפוק שהיה לה משליטתה בעזים, לא היתה בדידותה קשה עליה. הנשים היו צופות בה בבדידותה, ורחמיהן נכמרו עליה, ואילו היא היתה ממהרת לשוב ולהסתגר בעולמה.

הזקן הבדווי עוּוִיד הוּוַיְמִיל, החתן המיועד שנידחה על־ידי עיתאיקה

בבוקרו של יום חורף קר נשבו רוחות עזות ומקפיאות, ועיתאיקה כלאה לפני צאתה למרעה, את הגדיים בתוך הצריף כדי להגן עליהם מן הקור ומן המזיקים. היא הגיפה את הדלת וטיפלה במה שטיפלה, אך כשרצתה להיכנס לצריף כדי לקחת את תרמילה, לא יכלה לפתוח את הדלת. מיד עלה על דעתה, שהנה לפניה שד שלא מצא מישהו אחר להתעלל בו כי אם בה, הזקנה התמימה. בא והוריד את הוו הנועל את הדלת מבפנים ואותה השאיר בחוץ. והוו עשוי כך, שרק מבפנים אפשר להפעילו. דחפה את הדלת בחוזקה ולא נפתחה. חבטה בה באבן ככל יכולתה, ולא עלה בידה. משלא הצליחה לפתוח את הדלת אמרה בליבה: “שם, במעלה ואדי ואטיה, יש עץ יבש. אעלה ואקח קורה ממנו ובעזרתה אשבור את הדלת. שאם לא כן, וי לי ולגדיים ואוי לי מן הקור והרעב בחשכת הלילה”. טיפסה שעות אחדות אל אותו עץ בלוויית עדר העזים שלה, כרתה קורה עבה, נשאה אותה על גבה וירדה אל הצריף. והשעה שעת מנחה של יום חורפי, שבו השמש מקדימה להסתתר מאחורי ההרים, ומפנה מקומה לצינת הלילה.

כשהגיעה לצריף חבטה בדלת באמצעות הקורה ככל יכולתה, ולא עלה בידה להיכנס. והיו הגדיים בצריף פועים מרוב רעב וגעגועים אל אמותיהם, וגעיותיהם נתערבבו בקול החבטות, הבכי והיבבות של עיתאיקה. עודה פונה כה וכה לראות מאין תובא ישועתה, ושאון רכב נשמע קרב למקום. אותו יום בחרתי אני, כותב טורים אלה, לפקוד אותה כמנהגי, ולהביא לה מצרכים שנדרשו לה. ממרחק נשמעו קולות החבטה שהיו מהדהדים וחוזרים. מיהרתי אל הצריף בלב חרד ולנגד עיני עמדה עיתאיקה נשענת על קורת העץ, כפופה ונבולה כצמח שאבדה חיוניותו. לחלוחית כיסתה את עיניה, שהאדימו מבכי. שאלה אותה: “על מה ולמה את עומדת כך, ומי הוא זה שטורד את מנוחתך?” אמרה: “אללה שלח אותך אלי, יא שַבּוֹ, בשעה הרת גורל. ראה מידת רשעותו של אשמדאי זה, שסגר עלי את הדלת מבפנים כדי להתעלל בי והשאירני לקפוא בלילה הקר, ללא כסות וללא אוכל. אללה יגער בו ובכל צאצאיו!” מבלי להשתהות פירקתי את האשנב שבצידו האחורי של הצריף, נכנסתי ופתחתי את הדלת. מיהרה עיתאיקה אל הגדיים, אספה אותם בידיה ברחמים כאילו היו ילדיה, והגישה אותם לאמותיהם, הפועות מרוב צער ומקול פעייתם של הגדיים, מבלי שהבינו מדוע הגדיים אינם באים לינוק משפע חלבן.

לאחר שדאגה לעזים, הבעירה עיתאיקה אש במוקד, לשה בצק, הניחה אותו על הגחלים וחלטה תה. אגב כך היתה מעתירה ברכות לאללה על ההצלה שבאה לה ממני. מדי פעם היתה מגניבה מבט בוחן לעומתי כאילו הייתי איש זר, שזו לה הפעם הראשונה שהיא רואה אותו. כיוון שכך שאלתי אותה: “אמרי נא לי, יא עיתאיקה, למה את מסתכלת כך אלי?” היססה מעט ואמרה: “רוחי מבולבלת עלי. אמור לי אתה בעצמך, האם אתה הוא שבו האמיתי, או שמא אתה מלאך שנשלחת אלי להצילני מרעה גדולה?” אמרתי לה: “אמנם ידו של אללה במה שעשיתי ובבואי במפתיע אליך, אלא שאני הוא מאז ומקדם ואינני אחר ולא דמות אחרת, וראוי לנו להודות לאללה על מעשיו”. שמעה וניכר היה ממבטה שלא השתכנעה, וכל עת ישיבתי אצלה לא סרה ממנה חשדנותה מן המחשבה שהיא מצויה במחיצתו של מלאך. והיא ככל הבדווים התמימים בסיני שהם ילדי הטבע, המתייחסים לכל ארוע לא שגרתי כאל נס שמקורו בכוחות עליונים. כיוון שכך, הלך מעשה הצריף, שנסגר ונפתח בידי, ונתפרסם בכל המאהלים, עד שהתגלגל למעשה נסים, שבו הופיע המלאך בדמותי, והציל את הזקנה מסכנה גדולה של קפאון בחשכת ליל.

עברו הימים וחלפו עתים, וכמו כל ברואי עולם היתה עיתאיקה נתונה לחוקי הזמן, המגביר את הבליה והזיקנה. מיום ליום היתה הזיקנה גוברת עליה והיא נצטרכה להישען על מקלה, עד שבוקר אחד ניסתה לקום ממשכבה ולא יכלה עוד. היא נתקפה חולשה ונאלצה להיות רתוקה אל משכבה. כך שכבה ימים אחדים, עד שעובר אורח שהשתאה למראה העזים הנטושות סביב, ניגש ומצא אותה נאנחת מכאבים. בלי שהיות העלה אש, בישל מה שבישל, סעד אותה ומיהר להזעיק את פַתְחִי החובש, היושב במרפאה שבוואדי פאראן. למחרת הגיעו הרופא והאחות באמבולנס, ובבדיקה נמצא כי ליבה נחלש. נתנו לה תרופות ואמרו לפתחי כי עליה להימצא תחת מעקב. המטפלים סיימו את הטפול ושבו על עקבם, ופתחי הלך לוואדי כיברין והזעיק אליה את רביע. כשנכנס רביע לצריף ומצא אותה מכורבלת כגל עצמות, ורגשה רוחו מחשש שהגיעה לסוף דרכה. אמר לה: “יא עיתאיקה, רוחי ומאור עיני, מה לך שוכבת מותשת וזנוחה?” אמרה לו: “אל נא תחרד עלי. כפי הנראה חולשה תקפה אותי, אך בעוד יום או יומיים אתאושש. הסר דאגה מליבך”. לאחר שטיפל בה בדאגה ובמסירות, הלך והזעיק את פאטמה, וזו באה וסעדה אותה במשך ימים אחדים עד שהתאוששה. כשחשה שכוחותיה שבים אליה, החלה לצעוד אט אט כשהיא נשענת על המטה וכבר ביקשה לצאת עם העדר למרעה. לא הועילו כל הפצרותיה של פאטמה שביקשה לעכב בעדה, וטענותיה כי ההעפלה על מדרונות ההרים אחר עדרה היא מעל לכוחותיה, היו לשווא. כנגד זאת אמרה עיתאיקה: “ליבי עם העזים העזובות והמיותמות. האינך רואה כי הן מבקשות שאצא עמן למראה?” היא השמיעה את קריאת היציאה למרעה, אשר עוררה את העזים להתקבץ סביבה, ליטפה אחת והשמיעה דברי חיבה לאחרת והחלה לצעוד. עוד היא בתחילת הדרך וטרם הרחיקה לכת, מעדה ונפלה והדרדרה במורד המדרון שלמרגלות הצריף. ראתה אותה פאטמה במצבה וזעקה: “יא, וי לי!” מיהרה ובאה אל מקום נפילתה, מבוהלת מן המחשבה כי מתה, אך רווח לה כשראתה כי היא נאנחת, ועיניה נעות ומחפשות אחריה.

פאטמה הקימה את עיתאיקה, תמכה בה והוליכה אותה אל הצריף, שם השכיבה אותה כהשכב פעוט חסר אונים. לעת ערב, בבוא רביע, סיפרה לו את אשר קרה. שמע ואמר: “יא עיתאיקה, די לך להיות לבד. משא כבד של שנים את נושאת על כתפיך. עליך להימצא במקום שיסעדוך”. אמרה לו: “רביע חביב ליבי, ומי יסעד אותי ולא נשארתי כי אם אני לבדי מכל משפחתי?” אמר לה: “וכי בשביל מה ברא אותנו אללה כבדווים? אקחך אלינו לוודי כיברין, תגורי אצלנו וכל מחסורך עלי ועל צווארי!” אמרה לו: “אללה יגמול לך על כל החסדים שאתה מעתיר עלי. ואף על פי כן, השאירו אותי לבדי ולכו, כי בא יומי, ולמה תישאו את טרחתי עליכם?” שמעו השניים את דברי עיתאיקה, ואמרו לה: “ישמור אותנו אללה מדברים כאלה. אל נא תחטאי באמירות שיש בהן חטא. סמכי על אללה שיביא לך מרפא”. באין אומר ודברים צררו את חפציה, העמיסו על הגמל ויצאו לדרך. רביע משך בגמל העמוס חפצים שעליו ישבה עיתאיקה, ואחריהם פאטמה שמשכה את תריסר העזים. כך התנהלו להם שעות אחדות עד שהגיעו למאהל. הם הכינו לה מקום וראו במעשה מצווה גדולה שנתגלגלה לידם.

השמועה כי עיתאיקה מצויה אצל רביע, נפוצה בקרב בני שבטה, הוא שבט הָחֲוֵיטַאת. נתכנסו זקני השבט ואמרו: “לא יתכן שבני שבט אחר יקיימו את מצוות הדאגה לבת שבטנו!” בדקו וחקרו מי מבני השבט קרוב ביותר לעיתאיקה, וגילו כי מוצאה ממשפחת “אל בְסַיְסֵה”. שלחו שליח אל אוּמְבַּארִק סלים בכפר “אלוואדי” שליד העיירה א־טור, והודיעו לו כי עליו לדאוג לה. והאיש עני ומטופל בילדים ופרנסתו אינה מצויה. באין אומר ודברים רכבו הוא ושני בניו על גמלים, ובאו אל מאהל רביע. לאחר שאירחם כיאות, אמרו לו: "האשה אשר אצלך משלנו היא, ואנו כאן כדי לקחתה עמנו! אמר להם: “ומה חסר לה כאן שאתם מבקשים לקחתה?” הוא טען כך, והם טענו כנגדו, ולא הסכימו לו. משנוכחו כי הוא מתעקש, אמרו: “אם לא תעביר את דאגתה עלינו, נלך להישפט אתך, ואתה יודע מהו החוק. מוטב שתוותר עליה ולא תשקיע את כספך בדין ובדברים אצל השופט”. כיוון שבעצמו היה בקי בחוק ומשפט, הפציר בהם שלא ישמיטו מידו את המצווה. בליבו ידע כי אין לו ברירה, אלא להעביר אליהם את האחריות עליה.

על כן הוסיף והתעקש והפציר כדי שלא יאמרו ברחבי סיני: “בחפץ לב ויתר רביע על מצוות אימוץ זקנים!” לבסוף אמר להם: “כיוון שאתם קרוביה, קחו אותה, ואללה רואה, ויודע כי גזלתם אותה מידי, ושברתם את ליבי!”

הלך רביע אל עיתאיקה והבהיר לה את סיבת בואם של החויטים אליו. אמרה לו: “וכי לאן אלך אתם ומימי לא ראיתי אותם, ואיך אפרד מכם ואתם מחסי?!” הסביר לה כי היא חייבת להישמע לחוקי השבט, ולבוא עמם. אמרה לו: “יא רביע, הלא אתה מיטיבי ומושיעי כאילו אני ילידתיך, למה תקרע אותי מעליכם, ואני כה חלושה?” אמר לה: “אל נא תחששי. לא אעזבך אפילו יום אחד, שהרי אני עובד בעיירה א־טור הקרובה למשכנם של החֲוֵיטִים. מדי יום ביומו אבוא לשאול לשלומך. לכי אחריהם, ואללה יהיה בעזרך”.

בלית ברירה נשמעה לו, ודמעות ניקוו בעיניה. למחרת העמיסו את חפציה על גמל וחזרו למקומם. ובמושבם באלוואדי יש דקלים לרוב, גינות ובוסתנים ואנשים רבים. שם שיכנו אותה בבקתת חימר, ומינו את אחת הבנות כרועה לעדרה. ישבה עיתאיקה אצלם כחודש ימים והתאוששה ממחלתה. ביקשה לצאת למרעה ולא יכלה, כי שטחי המרעה היו רחוקים והעשב דל וירוד, שאינו משביע את הצאן. אט אט החלה בריאות העזים מתרופפת, באין מרעה טוב, שבו היו משתבחות בוואדי חיבראן. גופן כחש עד שעצמותיהן החלו בולטות מתחת לעורן. צער גדול ירד על עיתאיקה, ורוחה נעכרה. ואם לא היה די בבריאותן הלקויה של העזים, נוספו עליה גם מחוליי הכפר. הצפיפות והלכלוך, הריחות והצחנה מהבקתות הבחילו אותה. הדאגה לעתידה גברה והלכה. יום אחד, כשחזר אומבארק סלים מעבודתו אמרה לו: “החיים בכפר זה אינם עוד לרוחי. כשם שהבאת אותי לכאן, החזירני אל נוף חיי בוואדי חיבראן!” אמר לה: “בקשתך אינה לטובתך, ולמה תלכי למקום, שלא יהיה מי שיסעדך? האם מצאת פגם ביחסנו אליך?” ענתה לו: “אללה יחונן אותך יא אומבארק. אכן טובים אתם אלי, אלא שאין זה המקום בשבילי. אנא בטובך, החזירני למקומי בטרם תצא רוחי מרוב צער וגעגועים!” והאיש היה עני ובקושי התפרנס מיגיע כפיו. מצוות האימוץ היתה קשה עליו מאד. כל עוד היתה עיתאיקה זקוקה לו, עשה כמיטב יכולתו, וחסך פת לחם מפי ילדיו כדי לחלוק עמה. כשראה כי נפשה נכספת לשוב אל מקומה מימים ימימה, וכי התאוששה ממחלתה, נכמרו רחמיו עליה ואמר בליבו: “ימיה של זאת עלי אדמות לא יארכו הרבה. מוטב שתבלה אותם בנוח במקום חיותה ולא במקום זר לה”. למחרת שכר רכב, העמיס את שארית העדר שהלך והתדלדל, והחזירה למגוריה הקודמים — לצריף.

כששמע רביע כי חזרה עיתאיקה, מיהר ורכב על גמלו אליה ומצא אותה יושבת ליד מדורת האש, ומעשנת את מקטרתה. ישב לידה ושידלה לעבור ולגור לידו כדי שתימצא תחת עינה הפקוחה של פאטמה. אמרה לו: “אללה כבר היקצה לך מקום בגן העדן בגללי. אם רוצה אתה בטובתי, אנא השאירני כאן, כי רק המקום הזה יאה לי!” ראה רביע, שרוחה קשורה בכל נימי נפשה למקום זה, וכי אם ינתקה ממנו ימיט עליה כליה, ונעתר לבקשתה. הוא הניח אצלה מצרכים, קושש עצים ועשה ככל הנדרש כדי להקל עליה, וחזר למאהלו. כדי לסייע בידה, מינה נער שיפקוד אותה אחת ליומיים־שלושה ויעשה את כל המלאכות הנחוצות. משחזרה עיתאיקה לביתה ירדה שלווה על נפשה. לטפס על ההרים לא יכולה היתה עוד. היא יצאה למרעה עם העזים המעטות שנותרו, במעלה הוואדי הסמוך, צועדת מתונות ונשענת על מקלה, ושם יש עץ שיטה, שבצילו נהגה לשבת. בהגיעה למקום היתה משלחת את העזים לנפשן ועם ערב שבה לצריפה. העזים היו שבות מעצמן, כמו ידעו שלא יזכו עוד ליד מטפלת כבימים ימימה.

שובה של עיתאיקה לוואדי חיבראן החזיר למקום את טעמו. כשנעדרה מן הוואדי התרוקנה הווייתו. לא היה בו מי שיצמיד עבר להווה. מציאותו של אדם נותנת למקום נשמת חיים. טול את האדם, והריהו נותר ללא תנועה, וללא סיפור. יום אחד בא צאלח חתנה של סִילְמִיָה חברתה, ומצא את עיתאיקה יושבת תחת עץ. ירד אליה מהשביל, בירכה, שאל לשלומה ואמר לה: “דודתי עיתאיקה, הבאת חיים להרים שמסביב, שנתייתמו מיום שעזבת אותם!” חייכה ולא ענתה. שתיקתה היתה בעיניו מופלאה, שאינה מתגלה לכל אחד. היא שאלה אותו על חמידה אשתו וילדיהם. ובעודו מספר על ילדיו ומשפחתו, הפליגה בדמיונות אל עברה ואמרה: “ולי היה בעל חביב כמוך ובנים הרבה, ובן גדול, חאמד שמו. יפה היה, תמיר ושחום!” כך העלתה מזכרונותיה, ופרשה אותם לפניו מתוך התרפקות על חמדת הנעורים ועל ימים של אושר שנגוזו. שעה ארוכה שקעה בזכרונות, ושטחה לפני את חייה כבסרט.

כששב לאוהלו סיפר צאלח לסִילְמִיָה ממה שראה ושמע. אמרה לו: “אל לך לראות בה כמי שדעתה נשתבשה עליה. דומני שהיא חותמת את מסכת חייה. שכן מי שזכה וניתנה לו האפשרות לעבור בניחותא אל העולם הבא, הריהו אוסף את פניני עברו, צורר אותן בצרור אחד, שם על כתפו, ומכין עצמו לפתוח במסע אל הנצח”. שמע והבין כי נזדמן לשבת יחד עם עיתאיקה בשעתה האחרונה. היתה זו פאטמה שאמרה לרביע: “היום יום שישי הקדוש, מן הראוי שנלך את עיתאיקה, נשב לידה כדי להנעים לה את אחרית ימיה”. העמיסו את משאם על גמל, הפקידו את ילדיהם בידי שכנה והלכו אליה. הם הגיעו לצריף שעה קלה לאחר שחתנה של סילמיה פרש מישיבתו אצל עיתאיקה תחת העץ. משהגיעו השניים אל הצריף, הבריכו את הגמל ולא מצאוה.

עלה רביע על הצוק הצפוה על כל הוואדי, וראה את העזים מסביב לעץ השיטה. הלך לשם, ועיתאיקה נתגלתה לפניו שעונה אל גזע העץ עטופה בצעיפה השחור וראשה שמוט על חזה, והעזים עומדות סביבה דוממות ורתוקות. תחילה שיער, כי היא ישנה והעזים ממתינות שתקום ותשקה אותן. ישב ליד סלע וחיכה שתתעורר מעצמה, כי העדיף שלא לנתקה מהגיגיה. כשהבחין שאינה נושמת ולא נעה, וכי המקטרת צנחה וידה שמוטה, הבין כי שקעה בשנת נצחים. הוא הסיר את צעיפה, תמך בראשה, וידע כי היא עושה דרכו אל חיקו של אללה. מיהר אל פאטמה ותאר את מה שראה. פאטמה ספקה כפיים, ומיהרה אל העץ. למראה עיתאיקה המתה זעקה בקול גדול: “יא חֲבִּיבַּת ליבי, יַא מַרְחוּמֵה, יַא וַי לִי עָלַיִך!” פרצה בבכי ואמרה לרביע: “ראה את המסכנה, אפילו מלאך המוות לא ריחם עליה. בא ולקח את נשמתה מבלי שיהיה מישהו לידה ברגעיה האחרונים!” אמר לה: “אללה יודע את אשר הוא עושה, ובוודאי הנעים לה כשקרא לה לבוא אליו. אל נא תתייסרי, כי הוא יודע עד כמה חסודה ותמימת דרך היתה בחייה”.

הביא רביע את הגמל, העמיסו עליו את עיתאיקה והובילוה לוואדי צְלַאף אל המאהל של חברותיה, והעזים צועדות אחריהם. בהתקרבם ראו האנשים גמל צועד בראש ואחריו צועדים גבר ואשה ועדר עזים הולך אחריהם. כשהבינו מה משמעות בואם, זעקו מרה. הזקנות והנשים פרעו שערן חשפו שדיהן, טפחו על ראשן וחזן וקראו: “יא וי לנו עליך, יא עיתאיקה! אויה לנו על שעזבת אותנו! היכן את עכשיו אמנו היקרה? למה מיהרת לזנוח אותנו אהובתנו? הלכת והשארת אותנו יתומות, יא וי לך, יא וי למי שרואה אותך כך!”

המשיכו בקריאות נהי ותאניה שעה ארוכה. כיוון שהיום נטה לערוב, מיהרו הגברים לבית הקברות לחפור את קברה. נשאו אותה על הגמל, שם רחצו אותה הנשים ועטפוה בתכריכים, ובעוד השמש שולחת את קרניה האחרונות מעבר לגַ’בֵּל סִירְבַּאל, קברו אותה בדממה ובעצב. שהרי כך נוהגים הבדווים במתים שלהם, שאת רגשותיהם מחוויית המוות הם מלווים ביגון ובשקט, והריהם מערבים את מוראו של המוות באמונה, כי רוח המת עוברת לשכון בגן העדן למנוחת נצחים, נטולת טרדות וצער.

חזרו האנשים לאוהליהם, ישבו סביב אש המדורה, כל משפחה באוהלה, והיו מספרים על עלילותיה ונפלאותיה של עיתאיקה. רביע ניחם את פאטמה, שלא חדלה להזיל דמעות, באומרו: “על מה זה תבכי מחמד נפשי? הלא טוב לה עתה. אל רוחות ילדיה וכל אהובי נפשה היא שבה, וזוכה כעת לאהבה ולמנוחת נפש!” שמעה ונתנחמה. בחשכת ליל, ליד האש הַמִשְׁתַעְלֶבֶת,¹ ישבו והתפרקו על דמותה של עיתאיקה, שתלולית עפר רעננה כיסתה אותה, אוספת אותה אל חיק המדבר לעולמים.