תודה מקרב לב לחברי צביקה דרור שבלעדיו הספר לא היה רואה אור.

ח.

תרמו לפרסום הספר:

קרן בית הנשיא – קרן עמו"ס, קרן הנשיא. קיבוץ לוחמי הגיטאות

בית לוחמי הגיטאות – פרס כע"ש שושנה פולמן ובניה וולף(וֶוֶק) ומארק (1954) – לדברי עדות של מי /חווה את השואה על סשרו.

מועצה אזורית מטה אשר

תנועת הנוער העובד והלומד

קיבוץ רביד

מוקדש ליקיריי, שלא נפרדתי מהם 

ולאהוביי החיים איתי 

 

למה ספר?    🔗

מעולם לא הסתרתי את המספר שקועקע על ידי, הוא טבוע בי. עד המלחמה, מלחמת העולם השנייה, הייתי ילדה שהחיים היטיבו איתה. גם אחרי המלחמה, פה בארץ, החיים האירו לי לרוב פנים. אלא, וזאת בעיקר ביני לבין עצמי, אני יודעת ש“לא זכיתי באור מן ההפקר” כדבר המשורר. על פי סיפור־חיי הנפרש בספר יוכל אף הקורא לשפוט: אותן שבע שנים, מתוך שבעים ושלוש שנותיי, אינן מרפות; כל חיי מאז הם מאבק נגד האפשרות שזכרון השנים ההן יקום עלי להכריעני.

שלושת ילדיי ובני משפחותיהם, לרבות הנכדים, מכירים את הסיפור שלי. אם מטרת ספרי עדות היא להעביר לבני הדורות הצעירים את מורשת השואה, במשפחתי הדבר כבר נעשה. בביתנו, כמו בקרב חוג חבריי, לא היתה שתיקה של עשרות שנים: נושא השואה היה תדיר בשיח שלנו, כיוון שהיה חלק מישותנו. וילדינו, ככל הילדים האחרים, גדלים עם ישות הוריהם. הם ידעו, משל אחד מרבים, שבהתחלה היתה שנתי מסויטת, הייתי צועקת בלילות מתוך שינה, עכשיו כבר לא. אבל הם גם ידעו על מה שקרה איתי, עם משפחתי ועם חבריי. אם כך, אז למה ספר? שאלתי את עצמי.

כאשר הסתיימה בנייתו של האגף הראשון של בית לוחמי הגטאות, שטרחו על בנייתו זמן ממושך והדבר עלה במאמצים רבים, באו ועמדו נוכח המבנה יצחק צוקרמן וצבי שנר, שבלעדיהם הבית לא היה מה שהנו. מספרים, שנשימתם נעתקה – הנה, התגשם חלומם.

ואז פנה שנר אל יצחק וקבע בנוסח של שאלה: “האם יש הנצחה גדולה יותר מבית גדול כזה?” מניה וביה השיב לו יצחק: “כן, ספר קטן אחד”.“הצדק איתך”, הסכים עמו שנר, “ספר הוא נצח”.

על אף שהמסורת הזו חילחלה גם אלי, לא כתבתי עד היום ספר קטן. אולי היתה בי יראה מעשיית ספר, גם משום שידעתי שכבר הקדימו אותי חבריי הבוגרים והראויים ממני. הם סיפרו על מה שקרה בין קירות נופלים (ספרו של טוביה בוז’יקובסקי), בימי כליון ומרד (ספרה של צביה) ועל מלחמות היהודים )נאומו של יצחק בהגיעו ארצה) ובסיפרו שבע השנים ההן. אם אספר, ידעתי, אוכל לספר את הסיפור רק מזווית הראיה האישית – אין זה בגדר יכולתי לספר כמותם את מלוא רוחב היריעה של ההתרחשויות.

אם כך, שאלתי את עצמי, מהי התועלת בספר משלי?

אל נכון, משהו מהילת גבורת המורדים דבק גם בי – היה לי חלק, צנוע ככל שהיה, בנשיאת זר הקוצים, מושג שטבעה צביה לובטקין, של זכרון השואה והמרד והנחלתם לציבור. במרוצת השנים מסרתי עשרות עדויות בכל צורה אפשרית: ראיונות לעיתונות; עדותי מופיעה בספרי־עדות; במשך הזמן נשאתי מאות הרצאות־עדות באוזני רבבות מבוגרים ובני נוער; הוקלטתי לתוכניות רדיו בארץ ובחו“ל; צולמתי לסרטי טלוויזיה ובאחרונה גם לסרט־וידיאו במסגרת המפעל התיעודי של בית התפוצות; שימשתי נציגה בכנסים ובסימפוזיונים שהתקיימו בארץ ובחו”ל; התכבדתי בהדלקת משואה על הר הרצל בערב יום העצמאות; נשאתי את דבר הלוחמים בעצרת הזכרון העממית המתקיימת אצלנו בקבוץ לוחמי הגטאות. דומה, שאין ארכיון בנושא השואה שעדותי אינה נמצאת בו.

אז למה, חזרתי ושאלתי את עצמי, לכתוב ספר?

בשנת 1981, לקראת הראיון לספר העדויות “דפי עדות96 – חברים מקבוץ לוחמי הגטאות מספרים”, רשמתי לעצמי:

היום מתגבר בי מין פחד, שמא יברחו ממני, שמא אשכח את שרידי הזכרונות מהעבר, מהבית, מהילדות; לא אוכל להעלות לפני עיני את הכי אהובים – הכול מתרחק; קשה לי כבר הריכוז כדי לראות אותם, להימצא, ולו לרגע, במחיצתם. אני דוחה מדי פעם את הרגע של ישיבה וכתיבה – ותהא היא אפילו כושלת – אבל רק היא תוכל אולי לאצור אותם, ובו־בזמן היא גם תשחרר אותי ממועקות, שצצות מדי פעם דווקא בזמן שהייתי רוצה להתמסר לדבר אחר לגמרי: לעכשיו, להווה, לילדים, לנכדה הבכירה שנולדה זה מקרוב, לעבודה שלי. אלא, שיש בי איזושהי כפיה: לא אלה הם חשובים לך, האז הוא יותר משמעותי.

מפעם לפעם הפצירו בי חברים לקבץ את החומר, שלי ועלי, ולפרסם ספר שיביא את סיפורי בצורה מסודרת. ברם, לבי סירב. אף עתה בגיל הגימלאות, אינני שלמה עם כך שהפכתי מתוקף עבודתי בבית לוחמי הגטאות למרצה מקצוענית, וכל־שכן אתקשה לראות את זכרונותיי כרוכים בכריכה כשהם מובאים בשפה מלוטשת ושאר דברים הנעשים בשעת הכנת ספר. עם זאת, הרעיון לכתוב ספר בעל אופי אוטוביוגרפי דבק בי. עד שבעיצומו של קיץ 1996, בלילה של נדודי שינה, שוב לקחתי בידי את העפרון:

אינני יודעת מאין פתאום הדחף הזה לכתוב. זה מספר שבועות שאני מוצאת את עצמי כותבת ‘בעל פה’. זה בא ולא מרפה ממני – עד שאני נרדמת: צילומי מקומות, דירות מילדות קדומה, אפיזודות מהעבר הוא, כאילו מתקלפות הקליפות ומעומק הזיכרון – צצות התמונות. ויחד עם זה מתעורר בי פחד, שיום אחד הן תעלמנה – כבר לא אראה כיוון שהשכחה תשתלט עלי ותמחוק את עברי הרחוק, הן שבעים שנה עברו מאז הייתי ילדה; ארשום ואנסה כך להציל את מה שאפשר… אבל, מדוע איכפת לי? – אינני יודעת. אין צו פנימי להנציח בשביל ילדיי או נכדיי, אלא רק לעצמי.

ואינני יכולה להתעלם ממאיץ נוסף. בשנים האחרונות אני מרבה לצאת כמדריכה/עדה עם קבוצות בני נוער לביקור בפולין. בחיבה ובריגשה אני מחזיקה בצרור ההולך וגדל של מכתבים ופתקים, שקיבלתי לאחר שובנו ארצה מאותם בני י“א – י”ב, שארחתי אליהם במשלחות. קרוב לוודאי שהדיאלוג שהתפתח בינם לביני האיץ בי לקבל החלטה.

התלבטתי, עד שבאחד הימים כינסתי בתיק את החומר השמור אצלי – והוא אינו מועט, ראה בביבליוגרפיה – והלכתי אל העורך.

אם ספר, אמרתי בלבי, אז אעשה הכול כדי לשמר את הדברים ברוחם הראשונית, כל מה שכתבתי או אמרתי סמוך לזמן ההתרחשות יקבל עדיפות על חומר מאוחר יותר; אבליט את חלקם של האנשים שהיו חלק מחיי, אם בני משפחתי הם ואם חברים שהיו איתי בפרקי החיים השונים; אפרוש את מלוא אורכם של חיי, לא אבור לספר רק אירועים של דרמה, או רגעי ריגוש מיוחדים. אל לי להכנע לעורכים ומו"לים, הסבורים שהם יודעים במה רוצים הקוראים ומגישים את העדויות לפי טעמו של איזה קהל יעד אמורפי ומשום שכך, נגרע משהו מהאמירה־הזעקה הראשונית; ניטל ממנה היובש של סיפור־שאינו־ספרות, הבלבול, המאבק עם תעתועי הזכרון.

כשנתבקשתי להציע שם לספר, התקשיתי למצוא משהו שיבטא את הכוליות של חיי. הרעיונות שעלו בראשי היו: חיי אהוביי, סיפור על משפחתי וחבריי; משפחה במלחמה; טעם החיים בצל המוות; איני רוצה לשכוח אותם…; מראות וקולות משם; למען החיים; לא הפסדתי את נעוריי.

נוכחתי שהכול מושך אותי אל העבר, אל ימי מלחמת העולם השנייה; אל תקופת השואה. אני יודעת היטב, שתקופת השואה היתה רק קטע במהלך חיי, אבל היא נותרה חתומה בי, ובשכמותי, כמכוות אש. אף שהייתי כששרדתי עדיין עולת־ימים ובהמשך השנים עברתי כברת דרך עתירת עשיה, ימי אז נשארו הציר שעליו סובבו שנותיי: אהבתי, ילדיי, נכדיי, עבודתי, השתתפותי בחיי הקבוץ, הספרים שקראתי והאמנות שעניינה אותי, הכול הכול היה מהול בחותם הימים ההם. וזאת אולי, מפני שתקופת מלחמת העולם השנייה היתה לגבי תקופת השיא מבחינת עוצמת החוויות, בשל השתייכותי לקבוצה, בגלל החברות הגדולה שידעתי – אז הייתי בשיא כוחי.

אף לאחר שהתחלתי לעבוד עם העורך, חזרו והתגנבו אל לבי הספקות; והפעם – מבחינת דיוק זכרוני, שמא הדברים קרו אחרת מכפי שאני זוכרת אותם. ואז, באפריל 1997, יצאתי פעם נוספת עם קבוצת נוער לביקור בפולין. בהגיענו לאושוויץ עמדתי עם מנהלת המוזיאון המקומי ושוחחנו. לפתע פנתה אלי ושאלה: “אמרי לי, מה היה שמך באושוויץ?” “אמה מרצ’יניאק”, השבתי לה. מיד מסרה לארכיון את שמי ואת מספרי, זה המקועקע בזרועי. היא ביקשה לדעת אם קיימת איזושהי הוכחה תיעודית להיותי עצירה באושוויץ. המשכנו בסיור. כעבור שעה טילפנו לביתן שבו שהינו והודיעו: “יש צילומים”. נרעשתי, נתקפתי במעין שיתוק. מיהרתי למשרד. עובדות הארכיון הראו לי את הרישום בספר המחנה. ליד שמי הבדוי, אמה מרצ’יניאק, היה כתוב: “עצירה־פוליטית, הגיעה מבית־הסוהר בקרקוב ב־”27.1.1943. מעורפלת משהו המשכתי להדריך את בני הנוער. כשהגענו לביתן היהודי, איזו מקריות, הגיע שליח ובידו מעטפה ובה רפרודוקציה של צילום־הדיוקן שלי מאותו 27 בינואר 1943. לא רק אני נרעשתי, כל הנערות והנערים שסביבי חשו שהם עדים לחוויה מיוחדת במינה.

בברכיים רפות עמדתי ומיקדתי את מבטי בתמונת עצמי: ראש מגולח, מבט נפחד, שימלת־פסים, בת שמונה עשרה וחצי. אותו רגע כאילו חזרתי וחשתי בעורי את מגעו הקשה של הבד הגס. באחת נוכחתי עד כמה גדול הדמיון ביני לבין נכדתי גוני. אסוציאציה שכזאת. הבטתי בתצלום ואמרתי לעצמי: חווקה, הכול אמת, זו אכן את – עצירה באושוויץ.

ואומנם, חשובה היתה עבורי העדות המתועדת הזו. גם עכשיו, כפי שעשיתי בעבר, קודם שהלכתי למסור את עדותי לספר העדויות של חברי לוחמי הגטאות, שרטטתי לעצמי את מתווה הדירות שבהן גרתי. עם היותי בטוחה שמתחת ידי יצא שרטוט מדויק, אני מופתעת משהו מכך.

כשחזרתי הביתה מפולין בערב פסח תשנ"ז, 54 שנים אחרי המרד בגטו וארשה, פעמה בי לראשונה הריגשה שאני עושה את המעשה הנכון כאשר אני עוסקת בהכנת ספרי, הספר המספר על חיי כשבמרכזם ימי מלחמת העולם השנייה. זאת גם זאת: אני יודעת, ואני מתנסחת בעקבות פרימו לוי, שמי ששרד לא חווה את תחתית התופת, מי ששרד הוא מיעוט, הוא היוצא מהכלל, ששרד משום שהיה בר מזל, או בגלל העזה, או סטייה מדרך הישר. אלה שחוו את התופת – לא מספרים, הם אילמים לעולמים. למען האמת, הסיפור כולו לא סופר עד תום, איש לא יכול לספר את מותו. ואני, ושכמותי, מנסים לספר במקומם.

ועשיית ספר, כך אני לומדת בגיל מבוגר, אינה דומה לשום התנסות אחרת שהתנסיתי בה עד כה.

המחברת

בשם השאול אמה מרצ’יניאק 

אחרי המלחמה 

אם צעירה 

בעצרת זכרון ביום השואה והגבורה 

בבירקנאו, 1997

 

הילדה הקטנה במשפחה     🔗

קוראים לי חווקה. נולדתי בשנת 1924 עשר שנים אחרי אחי הבכור וולף ושמונה שנים אחרי אחי מרדכי. הייתי הילדה הקטנה במשפחה. לפני שנולדתי אמא ילדה בן נוסף, אך הוא נפטר בגיל רך. הדבר הוסתר ממני. אמי כעסה על אחת מדודותיי שגילתה לי את הסוד הזה, דברים כאלה לא נהגו אז לספר לילדים. בבית קראו לי אווה; היו לי שתי קוזינות, בנות־דודות, שנשאו אותו שם. מאז ומתמיד הרגשתי את עצמי בת וארשה, גם התגאתי בזה, למרות שנולדתי בקילצה. במלאת לי שנה עברנו לווארשה. אחיי גם הם לא נולדו בווארשה, הם נולדו במיאחוב העיר שבה הוריי נישאו, דבר המעיד על נדודיה של משפחתנו קודם שהשתקעה בשנת 1925 בבירת פולין, העיר שבלטה באוכלוסייה היהודית הגדולה והמגוונת שבה.

המחברת בילדותה 

שמות בני משפחתי עברו בתהפוכות הגורל כמה וכמה גירסאות. אבי, אברהם־בנימין פולמן, היה יליד וארשה. אמא קראה לו בייניש, כפי שסבתא, אמו, קראה לו. בני הבכור יודע שלמרות שהוא מוכר בשם בני, הוא בעצם בנימין־אברהם. לאחת מבנותי קראתי רזי משום ששם אמי היה רוזליה, שושנה, ובפי הוריה היתה מן הסתם רייזל’ה. לבתי הצעירה כבר לא הענקתי שם לזכרון, היא פשוט מאיה. אמי מונצחת בשם הכינוי המחתרתי שלה ידוויגה, או כשושנה; אחי הבכור וולף זכור כוֶוֶק, או וואצלב, ואחי הצעיר מוטק, מרדכי, – כמארק. במחתרת, כשהייתי בצד הארי, היו לי ניירות על־שם אמה מרצ’יניאק. באותו פרק זמן החזיק אחי הגדול ניירות על־שם ואצלב מרצ’יניאק. הייתי איפוא אחותו של אחי גם כשחייתי תחת זהות שאולה של פולניה. אחרי המלחמה, בשובי משוודיה אל חיק התנועה בפולין, שוב החלו קוראים לי חווקה, כשמה של סבתא חווה אשתו של סבא שמלקה (שמואל) קצנגולד, הורי אמי. לאבא לא היה שם שאול, הוא נלקח אל מותו קודם שנזקק לשם כזה.

בשלהי שנת 1945, ביקרתי לראשונה על חורבות גטו וארשה. התהלכתי בשבילים צרים שפונו משברי האבנים באתר שכל־כולו עיי חרבות. השבילים הללו היו פעם הרחובות. התנהלתי בכבדות. הצלחתי לזהות מתחת לחורבות את הרחובות של השכונה בה גרתי פעם. פה ושם גיליתי שלט מקומט. למרות הטשטוש הצלחתי לזהות שמות של כמה מרחובות של השכונה שלי. הגעתי למקום בו עמד בית הוריי – ראיתי גל אבנים. שיוויתי לעיני את השער, את החצר הגדולה, את הקומה השניה, את הפרוזדור שהוליך לחדר האכילה שלנו ואת החלונות של חדר־השינה של ההורים. למרות שכלום מזה לא היה קיים עוד, דימיתי שאני רואה מאחורי הווילון את אבא באותו יום הרה גורל, אחד בספטמבר 1939, כשעמדתי שם איתו והסתכלנו בשמיים – את האוויר חצו במסות, שחורים ומאיימים, להקי מטוסים גרמניים. נשמעה אזעקה ופצצות החלו נופלות, נופלות עלינו ומתפזרות על פני כל העיר. אבא החזיק בידי. הייתי אז בת 15.

לאחר שנות דור, ב–1978, שוב ביקרתי בווארשה. כמעט הישר משדה התעופה פניתי לשטח שבו היה הגטו. נסעתי בחשמלית. לא עוד גלי אבנים – שכונה חדשה, בלוקים רב־קומתיים, גינות, מדשאות, אנשים, ילדים. קראתי את שמות הרחובות והם אותם השמות כפי שהיו לפני המלחמה ובימי הגטו. תהיתי איפה אני נמצאת, זה אינו אותו רחוב, זה בלבול. הן אני מכירה כל פנייה, כל כיוון; בזכרוני הם אצורים אחרת. הגעתי לרחוב שלי: אותו השם, אך הרחוב איננו הרחוב שלי. נס משמיים – רק הכנסיה השכונתית נשארה עומדת על תילה. וכאן לידה עמד ביתי. מאות ואלפי פעמים עברתי לידה, בדרכי לבית הספר.

במקום ביתנו עומד בית חדש שנבנה בזווית שונה, זווית שניכרה אותו בעיניי. כאן ממול היה הפביאק, בית הסוהר הידוע; הנה טבלת זכרון התלויה על עץ שצמח בינתיים. אני שונאת את הבית החדש. מאחרי הווילון הנע ברוח חיים אנשים, האב ודאי מחזיק שם את ידה של בתו.

ז’וליבורסקה, רחוב קטן, הוביל לרחוב פוקורנה שגבל עם כיכר מורנובסקי ולא רחוק ממנה היתה תחנת־הרכבת גדנסקי. וארשה וארשה. בדרכי הייתי עוברת ברחוב בוניפרטרסקה ליד בית־חולים לחולי נפש. הצלליות של דמויות החולים שנשקפו בחלונות, הפחידו משהו, לא נעים היה לעבור שם, אבל זו היתה הדרך לבית הספר.

האחים וֶוֶק ומארק 

לרשות משפחתנו, חמש נפשות, עמדו שלושה וחצי חדרים. בדירתנו גרו גם סבתא הינדה, אם אבא, אשה קשוחה ושתלטנית, שאמי, כלתה, לא הסתדרה איתה כל־כך, והדוד מוטל, אחי אבי, שהיה עדיין רווק. הם התגוררו בחדר גדול משלהם. חלונותיו היו גדולים, בצדו מרפסת גדולה (בלקון), הנשקפת אל עבר חזית הבית. התאורה בבית היתה באמצעות מנורות־גז, גם תאורת הרחוב היתה בפנסי גז. ברחובות סמוכים כבר היה חשמל. במוצאי שבתות אכלנו תמיד נקניקים מעורבים. אבא היה מביא אותם מחנות־מסעדה. לפעמים לקח אותי איתו לאכול שם נקניקיות חמות. נשתלו בי הקולות: הנקניקיה החמה בתוך רחשושי הלחמניה המתפצחת בפה. העולם ההוא נשאר צפון בי בחושים – בריח, בטעם, במראה, יותר מאשר בתמונות מדויקות.

בשעת הארוחה ישבתי במקום קבוע ליד שולחן גדול מידות, שמעליו הנברשת. לפעמים נשארתי אחרונה, הייתי יושבת לבד ולועסת את האוכל לאט לאט, עד הסוף. במשפחת אמא הקשרים המשפחתיים היו חזקים יותר מאלה שהיו במשפחת אבא. רק משום שסבתא התגוררה אתנו זכינו לביקורי קרובים, דודים ודודות באו לחלות פני אמם. בימי החגים היינו לפעמים יוצאים לביקורים אצל קרובי משפחה. פה ושם נפגשנו בשבתות. אפשר לומר, שלא שררו יחסי קירבה הדוקים בין ענפי משפחתנו המורחבת. רק פעם אחת נסעתי עם אמא לבקר את בני משפחתה הרחק מווארשה. לימדו אותי את “המוציא” ו“קריאת שמע” ודברים שכאלה. די מהר הם נשכחו ממני. עם זאת, החגים היהודיים וערבי השבת היו מורגשים בבית. נקיון ורוממות רוח שררו בו: מפה לבנה, נרות, ארוחה מסורתית. בבית היה תנור מצופה באריחים. בערבי שבתות ישבנו לידו, שוחחנו ופיצחנו גרעיני דלעת חמים, שאבא הביא מהחנות בשובו מהעבודה. את אחד החדרים השכרנו לדייר משנה בשם מילקס, שהפך לבן משפחה. כשהוא התחתן אהבתי גם את אישתו, עיניה היו כחולות, שפתיה – רכות. עקבתי אחרי גינוניה כאישה, הצצתי לראות איך היא מתאפרת, איך התלבשה. היה לנו פטיפון ידני עם טוּבָּה (שפופרת) ותקליטים. אמי והגיס שלה הדוד מוטל, אהבו לרקוד על רצפת הפארקט. מכל הריקודים היטיבו לרקוד טנגו. גם אני אהבתי לרקוד, הוא לימד אותי. הייתי צחקנית וערנית ורקדתי, ילדה בגיל בית ספר יסודי, איתו. חדווה גדולה.

נדמה לי שפגשתי את אשתו של מילקס בימי הגיטו.

בגיל 33 אמא חלתה. היה חשש לגידול ממאיר ונדרש ניתוח ברחם. הרופא שלה היה ד"ר סולובייצ’יק, מנתח מפורסם. דובר על זה שהגידול גדול “כמו תפוח זהב”. דודתי רוז’ה הוזעקה מבלגיה, לטפל בי בת הארבע. פעם לקחה אותי לבקר את אמא בבית החולים. לטוב המזל התברר, שהגידול היה שפיר.

אהבתי לרקוד עם הדודה רוז’ה. בהיותי סבתא אני חוזרת ורוקדת לפעמים לבד ולפעמים עם נכדותיי.

את הווקציות, חופשות הקיץ, נהגנו לעשות בעיירת הנופש פלניצה, אחת משורת עיירות נופש (דאצ’ות) בליניה אוטבוצק, שאוכלסו בעיקר על ידי יהודים. סמוך לדירה שלנו היה טרטאק, מנסרה. שיחקנו בין ערמות העצים. היינו בונים לעצמנו בית, משהו סגור, אינטימי. ילדיהם של הדודות והדודים היו מצטרפים אלינו. איתם שיחקתי בתוך ה“בתים” האלה. בצחוק היו קוראים למקום “רחוב שלוש האוות”, על שמותינו, שלוש קוזינות בעלות אותו שם. הרביתי לשחק בחול. מאז אני אוהבת לבנות בחול – ארמונות, תעלות, כיפות בתים, דרכים. היה שם חול רך, נעים, לבן, מתמוסס בין האצבעות. וזה לא היה על שפת־הים. עד לקראת סוף המלחמה מעודי לא ראיתי ים. הים הראשון שראיתי היה באפריל 1945 בשעה שעברנו באוניה מדנמרק לשוודיה.

א־פרופו המנסרה. כאשר השתוללתי והפרעתי לאחיי, הם חינכו אותי – הרימו והושיבו אותי על ארון הבגדים, משם לא יכולתי לרדת בכוחות עצמי. הם היו מאיימים עלי, בצחוק כמובן, שישרפו את הטוסיק שלי. הפחד מהאש ליווה אותי זמן רב והוא עוד גבר לאחר שראיתי שריפה במנסרה. בשעת השריפה התעופפו אל האוויר עצמים לוהטים שונים ומשונים. היתה לי טראומה מהאש, מהעצמים הלוהטים העפים לכל עבר.

אמא היתה מכינה בחופשות אוכל מתאים למקום ולזמן. על שולחן צבעוני הוגשו אומלטים עם שמנת, כיסונים עם תותי יער, אחי הגדול היה צועק בשמחה גדולה: “אני מת! תותי־יער שחורים!” מעניין, השנה בהיותי בביקור בזקופנה הגישו לנו במסעדה־כפרית כיסונים כאלה ממולאים בתותי־יער שחורים. הוי, הזכרון הזה! אני זוכרת מימי הנופש את המרקים הקרים. אבא היה חוזר מדי יום מווארשה לעשות איתנו את הלילה. בשנה שהתחלתי ללמוד בבית הספר, בגיל פחות משבע, הירשו לי הורי לנסוע לבדי בקו וארשה – פלניצה. זה קרה משום שעזבנו את דירתנו בז’וליבורסקה והשיפוצים בדירתנו החדשה ברחוב מורנובסקה עדיין טרם הסתיימו. לכן נאלצנו לעשות בעיירת הנופש אף לאחר שנפתחה שנת הלימודים. נסעתי, ילדה קטנה שתרמיל תלוי על גבה, ברכבת מלאה בגברים הנוסעים אל ומ משפחותיהם בעיירות הנופש. יהודים לובשי קפוטות, בעלי זקנים. כשאחד מהם נפנה לשאול אותי “לאן את נוסעת ילדה?” השבתי נפוחה מגאווה: “אל הורי אני נוסעת!” משך הנסיעה היה כארבעים דקות, אך בעיני הנסיעה נתפסה ממש כמבצע שצלחתי אותו ב“גבורה”. התגאיתי באמון שאבא ואמא נתנו בי. הרגשתי הרגשה מתוקה של סיפוק מהעצמאות שזכיתי בה.

דברים שקרו לי בילדותי השפיעו על התנהגותי בעתיד, הם חזרו אלי בעיקר ברגעים קשים. אחד מהדברים האלה הוא יכולתי “להסתדר” בסביבה זרה, להתגבר על הפחדים. ופחדים הם, כידוע, חלק אינטגראלי מהאדם. גם אני בן אדם ופחדים היו והינם חלק ממני.

מאורע רב חשיבות קרה במשפחתנו: סבתא הינדה, אם אבא, שגרה איתנו החליטה לעלות ארצה כדי להצטרף אל בנה, דודי דוד אביה של בת־דודתי חנקה, על מנת שתוכל אחר מותה להיקבר באדמת ארץ הקודש. באלבום המשפחתי שלנו ישנה תמונה – סבתא יושבת ברכבת טרם זו יצאה לדרך. היא לקחה איתה את בנה הצעיר מוטק. עמדנו על הרציף נרגשים עד דמעות בשעת הפרידה. למרות שאמא לא חייתה בטוב עם החותנת שלה, גם היא זכרה את המעמד. כשסבתא נפטרה היא אמנם נקברה באחוזת הקבר המשפחתית שנרכשה על הר הזיתים. ובבוא יומו גם דודי דוד נקבר באותה אחוזת קבר.

מימינו בפלניצה שמור אצלי תצלום: אמא, אשה צעירה, ומסביבה שני אחיי ואנוכי הקטנה.

נופש בפַלֶניצה,1931 – אמא, וֶוֶק, חווקה, מארק.

 

בדרך לגימנסיה     🔗

עברנו לגור ברחוב מורנובסקה, בקירבת בית הסוהר הנודע, הפביאק. גרנו בדמי שכירות בשני חדרים בדירתו של בעל־הבית. כותלי אחד החדרים היו מכוסים בטפטים והכותל השני היה צבוע בצבעי שמן – תמונות נוף גדולות מילאו אותו. היתה הרגשה של ארעיות מסוימת, קיווינו ליותר טוב. ואמנם כעבור שנה, ואולי שנתיים עקרנו מכאן. חתום בי זכרון נעים מדירה זאת: את יום הולדתי העשירי חגגו בה. הזמנו את כל חברותיי וחבריי. לבעל הבית היו פוחלצים של עופות, זה היה התחביב שלו. סידרנו אותם בתצוגה שהקבילה את פני המוזמנים. בעל הבית ידע לנגן על חליל־צד והוא ניצל את ההזדמנות וערך ממש קונצרט. כל הזמן השתוקקתי להימצא בחברת חברותיי. אבא היה קורא לי “לטביץ”, מתרוצצנית, הוא לא אהב את זה, רצה שאשב בבית, שאשקוד יותר על לימודי. מן הסתם סבר שאם רשם אותי לגימנסיה העברית “יהודיה” עלי לקבל גם את הכוונתו – ללמוד ורק ללמוד ולהיהפך, כלשונו, לבן אדם.

עד שנת 1936 למדתי בבית הספר היסודי־ממלכתי בשכונה, שבו למדו בעיקר ילדים יהודים. לגימנסיה הלכתי אחרי לימודיי בבית הספר הממלכתי והלימוד בה עלה לאבא בכסף לא מועט. זו היתה גימנסיה שהמקצועות נלמדו בה בפולנית ובנוסף למדנו עברית, תנ"ך, ידיעת הארץ. אבא החשיב את הלימודים בגימנסיה. הוא עקב אחרי לימודיי היהודיים ביתר תשומת לב, גם היה מסייע לי כאשר פה ושם התקשיתי בהבנת הנקרא.

אמא היתה אדם אחר לחלוטין, היתה חמה יותר ביחסים עם ילדיה. אשה מלאת חיים ותוססת. הירבתה לחטוף מהחיים; אשת חברה המוקפת בחברות ובחברים. טולרנטית ומתקדמת. לזכותה תיזקף העובדה שביתנו היה פתוח לחברים שלנו, של אחיי ושלי, עד שהפך למעין מועדון לבני נוער. בזכותה נשמעה בבית, מעל גבי אותו פטיפון עם הטובה, מוסיקה טובה. היה לה אוסף תקליטים גדול. חלק ניכר מתקציב הבית הלך לצרכי תרבות.

אמא היתה לוקחת אותי להופעות אמנותיות שהתקיימו בווארשה. עם אמא הלכתי לראות הצגות בתיאטרון לנוער, לאופרות, לקונצרטים. לפעמים, כשהיה צורך בכך, מפני שהדבר בא על חשבון בית הספר, נתנה לי מכתב למורה, ש"הילדה היתה חולה "ולקחה אותי לטעום מטעמי התרבות והאמנות הישר מהחיים, כמו שבאמת צריך. כשהוקרנו סרטים שהכניסה אליהם הותרה רק למבוגרים מעל גיל 16, היתה מלבישה אותי כמבוגרת, נעלה לי זוג נעלי עקב משלה ויצאנו לסרט־חצות. כמובן, זה קרה במקרים שהסרט נחשב בעיניה כבעל ערך תרבותי, או אנושי, כמו למשל סרטיו של סשה גיטרי.

כשאחיי יצאו להשתתף בהפגנות האחד במאי, העדיפה להצטרף להפגנה רק בכדי שלא תצטרך לשבת ולהמתין להם בבית בדאגה.

גם אחיי רצו להשפיע על חינוכי. לדעתי, אמנם עלה בידיהם להשפיע על עיצוב אישיותי. בסביבות גיל בת המצווה, כמו חברותיי כך גם אני, קראתי ספרים" מתוקים", על בנות בפנימיות וכיוצא באלה סיפורים קלילים, מעין רומנים־רומנטים. וֶוֶק ומוטק לעגו לי. הם, אם בכפייה ואם כעצת אנשים מלומדה, כיוונו את קריאתי לעבר ספרות טובה. בזכות הכוונתם הייתי כל חיי קרובה לספריה ולספר. ועוד משהו באותו עניין. נהוג היה להעמיד את הילדים על כסא, או אפילו על השולחן, כדי שידקלמו בפני האורחים; יפגינו את כשרונותיהם ויגרמו נחת להורים. לי היה “קטע” על אריה. הייתי מדקלמת את הקטע בהגייה תיאטרלית ובצורה דרמטית. האחים לעגו לי. היו מחקים אותי ואומרים: “נו, תעשי אריה!” ומעוותים את פניהם. מהביקורת שלהם למדתי שמה שאני עושה הוא לרוב באמת מלאכותי ושטחי. הם היפנו אותי לחפש אחר העומק.

עד אל תוך ימי המלחמה הם ראו אותי כאחותם הקטנה. המלחמה הביאה לשינוי ביחסים בינינו.

שוב עברנו דירה. הפעם עברנו לרחוב דז’לנה 43, בית שעמד ממול לדז’לנה 34, בית מרכז תנועת “החלוץ”. בזמן המלחמה לקירבה זו תהיה השפעה משמעותית על חיי מאז עד היום.

הייתי בכיתה ז' כשאבא רשם אותי לגימנסיה “יהודיה” (למדתי בה עד לפרוץ מלחמת העולם). זו היתה גימנסיה פרטית מכובדת ודי יקרה. למדו שם בעיקר ילדים מבתים ציוניים. הגימנסיה היתה מקנה לבוגריה תעודות־בגרות, שהיו בתוקף לא רק בעבור מוסדות להשכלה גבוהה בפולין, אלא גם בשביל האוניברסיטה העברית בירושלים. לשון הלימוד היתה פולנית ובנוסף, קיבלנו שיעורים בעברית ובמקצועות יהודיים. עד המלחמה הספקתי ללמוד רק מעט עברית. בהיותי תלמידה כאן, זכיתי לפגוש את אנשי תיאטרון “הבימה”, שהיו בביקור בווארשה. השחקנים באו לבית הספר, חנה רובינא בלטה ביניהם. הלכנו לראות את ההצגה שלהם “היהודי הנצחי”.

זה היה בית ספר ציוני, מבין בוגרות בית הספר היו שעלו ארצה, למרות שבית הספר לא חינך להגשמה אישית. חלק מהתלמידות היו חניכות בתנועות נוער חלוציות, בעיקר" השומר־הצעיר", כיוון שבאו מחוגים אריסטוקרטיים.

בדרך לגימנסיה הייתי עוברת ליד כנסיה, זו הכנסיה שהיתה לאחר מכן בתחום שטח הגטו, העומדת עד היום. אני נזכרת במנגינה שהייתי מזמזמת תוך כדי ריצה, המנגינה עזרה לי להגביר את הקצב, כדי להגיע בזמן לבית הספר טרם יסגרו הדלתות עם התחלת השיעורים.

אחת התלמידות בכיתה גבוהה משלי, היתה קרובה מדרגת קירבה רחוקה בשם לילי פולמן. נהוג היה בגימנסיה לציין את החגים היהודיים, הכינו נשפים עם הצגות וכיו“ב. לקראת חג החנוכה, שהיה האחרון טרם המלחמה, הכין איתנו האמן אליהו גולדנברג את ההצגה “חנה ושבעת בניה”. תפקידי בהצגה היה לומר מילה או שתיים בעברית. וזה לא היה קל עבורי, המילה פשוט לא יצאה מפי. בזמן החזרות על ההצגה התפתח רומן בין קרובתי לילי פולמן תלמידה בכיתה י”ב, לבין האמן־במאי גולדנברג. במהרה נישאו.

מבין המורים אני זוכרת את המורה לצרפתית, שלה אני חבה את מעט הצרפתית שאני יודעת עד היום (זה מקרוב טיילתי בצרפת עם שתיים מנכדותיי, כשי להיותן בנות מצווה, והסתדרתי לא רע עם הצרפתית שלמדתי לפני שנים כה רבות בגימנסיה). המורה הזו לימדה אותי דבר נוסף: ללכת בגב זקוף, היתה מחטיפה מכה על הגב לתלמידה שישבה עם גב כפוף. המורה להיסטוריה שלנו היה ההיסטוריון עמנואל רינגלבלום. בעיני הוא נתפס כמורה טיפוסי, לא אדם מיוחד. זכרתי שנהג להשמיע בדיחות קבועות והנה, בזמן המלחמה, בגטו, הוא התגלה בכל עוצמתו כאדם וכהיסטוריון. הוא זה שיזם את “עונג שבת”, כינוי הסתרים לארכיון שהוקם במחתרת בגטו וארשה. כך, בזמן המלחמה, בעת מצוקה, הוא פעל במחתרת ועשה עבודה חשובה ביותר. את המורה לגיאוגרפיה אהבתי מאוד. הוא היה איש גדול, שמן, חם ולבבי. בגללו אהבתי את המקצוע והצטיינתי בו.

כתבתי חיבורים יפים וחלמתי להיות עיתונאית. כדרך בנות הנעורים, בו זמנית חלמתי להיות חוקרת מוח; מאז ומתמיד התעניינתי במהות האדם. מנהלת הגימנסיה היתה הפאני דירקטורובה, הגברת שווייגר, אדם חמור־סבר, חכם ובעל מראה מכובד. ודווקא ממנה אני זוכרת מקרה של קלות־ראש. פעם, עם כמה מחברותיי התפרפרנו מהשיעורים, הורדנו את תג השרוול שציין את בית ספרנו, וטיילנו בפארק לז’נקי, אחד הפארקים המפורסמים בעיר. שוטרות־מפקחות, שתפקידן היה לפקח שתלמידים לא יסתובבו ברחובות, תפסו אותנו. ברוב פאר, כמו שאומרים, הובילו אותנו אל חדרה של המנהלת. זו שיפדה אותנו בעיניה ועד עולם אזכור איך סנטה בי בנוסח יוליוס קיסר: “הגם את אווה…?” האכזבה מהמעשה שלי ניכרה בטון קולה. בתה של המנהלת מנשואיה עם הסופר העברי יצחק שוויגר־דמיאל, היתה אינקה (עדינה שוויגר־בלדי), מי שלמדה רפואה ונהייתה אחר כך רופאת ילדים בגטו, ולאחר מכן חיתה במחבוא בצד הארי של וארשה. כל העת היתה קשורה עם מחתרת האי“ל. באחד מביקורי בווארשה ניפגשתי איתה והיא מסרה לידי קונטרס עם עדותה, שהתפרסם במחתרת על־ידי תנועת “סולידריות”. בזכרונותיה כתבה על עבודתה בבית החולים לילדים ע”ש ברסון ובאומן בגטו וארשה בשנים 1939–1943. לימים פירסמה ספר זכרונות בעל יחוד משלו: “לא זכרתי יותר”.

ראוי להזכיר שמיד לאחר הכיבוש הגרמני ועוד טרם הוקם הגטו, ניסו מורי גימנסיה “יהודיה” להמשיך בלימודים במסגרת חוגים מחתרתיים, אולם הדבר לא החזיק מעמד. אני עצמי המשכתי אחר כך את לימודיי בגימנסיה שהוקמה על־ידי תנועת “דרור” המחתרתית. מכל חבריי ללימודים בגימנסיה “יהודיה” פגשתי אחרי המלחמה רק בתלמידה אחת. הפגישה היתה די דרמטית. זה קרה בשוודיה ביום הראשון להגיענו לשם. אחרי שלוש שנים של חיים בזהות השאולה אמה מרצ’יניאק, לפתע שמעתי מישהו המפנה אלי קריאה: “אווה!” נשימתי נעתקה, קפאתי על עומדי: האומנם אני שומעת את שמי? ואכן כן. הפכתי את ראשי ולנגד עיניי היתה אירקה, אחת מחברותי לכיתה בגימנסיה “יהודיה”. היא חיה עד היום בשטוקהולם ואנו שומרות בינינו על קשרים. כל השאר – ניספו.

אחי מוטק (מרדכי), שמחוץ לבית קראו לו מארק ובשם זה הוא זכור, היה קשור עם חברים מ“דרור” (תנועת נוער חלוצית שקמה ב־1938 כתוצאה מאיחוד בין “החלוץ הצעיר” ו“פרייהייט”). כדרך האחיות הקטנות, נגררתי אחריו. אותם ימים גידלתי את השיער הבלונדיני שלי וקלעתי זוג צמות ארוכות. ככל הנראה שהעסקתי את כל הבית בצמותיי, וכל הזמן נידנדתי על השיער והצמות שלי. באופנה היה אז שיער קצר המגולל פנימה. עד שיום אחד הדבר נמאס על אחי הבכור וֶוֶק והוא לקח זוג מספריים וקצץ אחת מהן. בכיתי בכי מר. אותה שנה, 1939, התארגנה קבוצה קטנה של בני נוער כדי להתלבט יחד. הצטרפתי אליה. חיפשנו את דרכנו, לא רצינו ללכת לתנועה מוגדרת. מהקבוצה הזו יצא חוג הנוער הלומד של “דרור”. יצחק צוקרמן (אנטק) היה האיש שטיפל מטעם התנועה בבני נוער לומד. למרות שתחילה סירבנו להגדיר את עצמנו, לא רצינו תווית תנועתית פוליטית, הלכנו אחריו. הוא שיכנע חלק מאתנו להצטרף ל“דרור”. לחוג שלנו הצטרפו בנים. היינו יושבים יחד ומדברים הרבה. היינו מתווכחים על כל נושא אפשרי. פעם הלכנו לטייל בפארק, שם נטפלו אלינו שקוצים ואנחנו פתחנו איתם בוויכוח אידאולוגי. שאלנו אותם מדוע הם אנטישמיים, כפינו עליהם לשבת איתנו ולשוחח, לתומנו חשבנו שנוכל להשפיע עליהם…

מימים אלה עלי להזכיר את אווה אהרונסון. היא נמנתה עם חוג הסטודנטים של מפלגתנו והיתה המדריכה שלי ושל חברי, קבוצה שהפכה בימי הגטו לאקטיבה הצעירה של תנועת" דרור" במחתרת. היא, שתאריך ימים, חיה עד היום בחיפה. כשאנו ניפגשות היא ממשיכה לראות בי את אותה ילדה קטנה עם שתי הצמות מאז… כשהתחברתי אל החלוצים אבא ממש נפגע, לא ראה בעין יפה שום התעסקות שלי מחוץ ללימודים.

בינתיים, התקדמו אחיי בלימודיהם. אחרי שהשיגו, איש בזמנו, תעודת בגרות מהגימנסיה העברית “לאור”, המשיכו ללמוד בפוליטכניקום. וֶוֶק, אחרי שהתנסה שנה בלימוד מתמטיקה, עבר ללמוד ארכיטקטורה. בפרוץ המלחמה כמעט סיים את חוק לימודיו. ואילו מוטק היה אז עדיין סטודנט מתחיל. הוא למד הנדסת־דרכים (כבישים, גשרים).

בחופשת הקיץ של שנת 1939, יצאתי למחנה צופים בקז’ימֶש. נפשנו ועסקנו בצופיות. “במחנה הייתי – חיי צופים חייתי”, שרנו את השיר המפורסם. חודש נוסף עשיתי בקייטנה מטעם הגימנסיה “יהודיה”. פניי שמנמנות, לחיי סמוקות, ממש הרגשתי כיצד גופי נעשה חטוב והופך יותר ויותר לגוף של אשה. נימלאתי בתחושות של מיסתורין, הצטעפתי במחשבות שהנה הנה הולכים לקרות לי דברים. עם חברות וחברים סביב למדורה הרגשתי עצמי שייכת לעולם נפלא, החיים נראו לי יפים. היום אני יודעת לומר, שחיינו בבועה; מסביבנו גועש העולם ואני, כמו חברותיי וחבריי, עוסקים במי אוהב את מי, וכבר היו מי שפרשו את חלומם – מה אהיה כשאהיה גדול. אין פלא שבמפתיע נפלה עלינו ההודעה: חוזרים הביתה! התקשיתי לקלוט שאותה נסיעה הביתה היתה נסיעה על קו גורל: הגעתי לווארשה הישר למלחמה. כעבור ימים ספורים עמדתי עם אבי בדירתנו וצפינו בגלי המטוסים הגרמנים הממטירים את מטעניהם זורעי החורבן והמוות. אל רגע זה, בת ואביה על מרפסת ומאחריהם וילון הנע מחמת גלי ההדף, אני חוזרת במחשבותי מדי פעם וכבר סיפרתי עליו אף לקורא. לפעמים אני חושבת שהרגע הזה חתום בי, משום שהרגשתי איזשהו בטחון בהיות אבא סוכך עלי, ואילו בפעמים אחרות אני חשה, שברגעים אלה כאילו עברתי איזה טקס של חניכה – הוטבלתי כביכול לבגרות.

כשהגרמנים עמדו להיכנס לעיר, צעירים יהודים רבים פנו לברוח, אם כדי להתרחק מהמלחמה ואם כדי לנסות להגיע לברית־המועצות. אחי וֶוֶק, המשיך לעבוד במשרד הארכיטקטים, בהדרכתו של הארכיטקט סירקוס, יהודי שמאלני, שבו עבד עוד קודם שפרצה המלחמה. מקורבים היו לקומוניסטים, אלה שיקימו במהרה את מחתרת ה–.L.A¹. בהרגשת שליחות הכינו במשרד תוכנית לבניית שכונת־פועלים מודרנית. לאחר הכיבוש הגרמני, כשאחי וֶוֶק הביע את רצונו ללכת מזרחה, אבא אסר עליו לנסוע, “יש לנו עדיין בית”, אמר והיה תקיף בדעתו. גם למוטק לא הירשה לעזוב את הבית ואחיי הגדולים כיבדו את דעתו.

כשהגרמנים כבשו את העיר, מיד תפסו יהודים וגילחו את זקניהם. הפצרנו באבא: “גלח את הזקן,” והוא עשה כרצוננו. אימת הימים הביאה אותו להיות קשוב לעצות בניו. וֶוֶק ומוטק, שניהם אנשים שמבינים משהו בבנייה, בנו במקלחת או בבית השימוש, מחבוא בשביל אבא ואמא. אינני חושבת שהם אי פעם השתמשו במחבוא הזה. אין פלא שעל רקע הימים ההם אני זוכרת את ביתנו מזווית הראיה של “הגנה אזרחית”, כפי שאחיי לימדו אותנו. בשרטוט של הבית שהכינותי לעצמי זה מקרוב, רשמתי הערות כמו: “למרות שהיה בבית שלנו מרתף, האחים טענו שהכי בטוח בשעת הפצצות זה להימצא בפרוזדור, הצר והארוך כיוון שהעמודים בו חזקים”. או: “ישבנו לאורך הקירות בשעות הארוכות של ההפצצות על וארשה”. ו“מחלון זה בחדר־השינה של ההורים) עמדתי עם אבא והסתכלנו על להקות המפציצים הגרמניים העטים על העיר”. אין ספק, שבבית זה ידענו קודם שפרצה המלחמה חיים עשירים, מגוונים, בעלי תוכן, אך במבט לאחור הדירה הזאת חתומה בי בחותם ימי המלחמה הראשונים.

תמונה שאינה נשכחת ממני מאז: כמה גרמנים נכנסו לדירה, שנראתה בעיניהם כדירה של עשירים, והחלו לחפש אוצרות. עמדנו נרעדים וחסרי אונים וראינו כיצד ירו לעבר כל המנורות והאהילים וניפצו אותם. הפחד הגדול שלי היה שהם יסיטו את האש לעברנו ויירו גם באבי ובנו. לאחר שהטילו בדירה בלאגן גדול הסתלקו. היות, שהתמונה הזאת אינה מרפה ממני, אני יכולה לומר שזו היתה טראומה. אחיי, כמומחים בתחומם, סייעו בפעולות ההצלה מתחת להריסות, שנגרמו בעיר על ידי ההפצצות.

הבית המשיך להיות בית בעיקר הודות לתושייתה וחריצותה של אמא, שניהלה אותו בעזרתם של אחיי.

חודשים ספורים לאחר הכיבוש נשא וֶוֶק לאשה את רנה החברה שלו. רנה היתה בהריון וילדה את בנם, נכד להוריי, בעודם מתגוררים איתנו. וֶוֶק קרא לבנו רפאל, על שמו של צייר הרנסאנס הנודע.

כשיצאה ההוראה על הקמת הגטו לא היינו צריכים לעבור דירה, הרחוב שלנו היה כלול בו. מצאנו את עצמנו לכודים בגטו. מיד החלו היהודים להפעיל שורה של אירגוני סעד, מטבחי תמחוי וגם מוסדות תרבות וחינוך ושאר גילויים של סולידריות יהודית; לא מעטים ניסו לחשוב שהחיים זורמים כתיקנם. כיוון שבתי הספר חדלו לפעול, ישבתי בבית. מפעם לפעם חציתי את הרחוב לדז’לנה 34, ניפגשתי עם חברות וחברים מתנועת “דרור”. ימים של מבוכה, בלבול, פחד ואי ודאות של נערה, אשר זה מקרוב התחילה להרגיש עצמה אשה צעירה, אדם שכל עתידו לפניו והנה הכול נקטע באחת.

 

אבי, אברהם־בנימין פולמן     🔗

אברהם בנימין פולמן

לאבא היה זקן־סנטר קטנטן, חד. היה מתפלל בבוקר כשהוא עוטה טלית ומניח תפילין. ידעתי שבצעירותו היה חרדי, לבוש בקפוטה ואדוק בדתו, אבל זה היה לפניי, אני זוכרת אותו כמי שהלך לבית כנסת בחגים ומועדים בלבד. הוא התפרנס כאדמיניסטרטור, היה אחראי מטעם בעלי־בתים על גביית שכר דירה מהדיירים, עסק בתחזוקת הבתים, בענייני המיסוי, בסידורים ברשויות השונות. בשבתות היה לוקח אותי אתו לסדר עניינים בדירות ובמשרדים. ברחובות היהודים היתה מורגשת השבת, ברחובות האחרים – כלל לא.

היו אלה בלוקים גדולים, מאות דיירים בכל בלוק. הבתים סגרו על חצרות רחבות ידיים. מרבית הדיירים היו יהודים; מהם אמידים ומהם עניים. העניים התגוררו במרתפים. במרתפים הללו ראיתי עוני מנוון. לפעמים הוטל על אבא לבצע את צווי בתי המשפט, לעקל את חפציהם של אלה שלא שילמו שכר דירה. זה עלה לו בבריאות. כולנו בבית נדבקנו במועקה שלו, בעיקר כאשר הדברים הגיעו עד לכדי פינוי משפחות מדירותיהן.

אבא עבד מהבית. בבית שלנו היה טלפון (ועל הטלפון הזה, טלפון היסטורי, אספר בהמשך). אבא היה רכון על ספרי־חשבונות ענקיים. לקראת סוף השנה, כשהכין את המאזן היו אחיי עוזרים לו, חיטטו בניירות למצוא טעויות ופירכות אחרות. קשים היו חייו של אבא. הוא השתדל לתת לנו, לילדיו, את כל הדרוש: חיים יפים, דאצ’ה, השכלה גבוהה, תיאטרון, בגדים נאים, אף כשפרנסתו לא תמיד איפשרה זאת. את אהבתו אלינו העביר בדאגותיו להשיג אמצעים להזין, לפרנס, להשכיל ולסוכך עלינו. אין זאת אלא שהיה בו צד אופטימי, אחרת קשה להסביר כיצד עמד בכובד המשא.

תמיד עסוק. תמיד ממהר. בקיץ רץ והזיע, רץ והזיע. דאגות הפרנסה כמעט הכריעו אותו. כדי לשמור על רמת החיים, לרבות ההוצאות הכרוכות בלימודים של אחיי בגימנסיות, אבא לקח הלוואות. כסיוט הילכו בבית המילים ריבית ושטרות לפרעון. היו ימים בהם ניתן היה לחוש בבית אווירה מבשרת איזה אסון, אמא חששה שהוא עלול חלילה לשלוח יד בנפשו.

בין הוריי פרצו מדי פעם מחלוקות. הם התווכחו בקולניות. הם רבו ביניהם על הדרך שבה יש לחנך את הילדים (ומן הסתם גם בעניינים אחרים). אבל הדבר לא הפריע להם לקיים מערכת יחסים, שלהרגשתי היתה בהם אהבה. חיבוק או נשיקה בין הורים היו בבחינת דבר בלתי הולם, עם זאת, שמורה בזכרוני תמונה שחזרה על עצמה מדי יום: אבא נכנס הביתה, רק פותח את הדלת וכבר שואל: “איפה אמא?” והקול הזה, בעל הגוון המיוחד, החם, מצלצל באוזני כל אימת שתמונת הבית צפה ועולה בי.

אני זוכרת את אבא כאיש חכם, אוטודידקט, אדם שלמד בכוחות עצמו והיה למשכיל מבין תשעה האחים שבמשפחתו; אדם שרכש ידע רב, כך לפחות נתפס בעיני בני ביתו, בספרי קודש. הוא שלח את אחיי לגימנסיה העברית “לאור”, כדי שילמדו עברית ויהדות בצד ההשכלה הכללית־פולנית. גאוותו היתה על הכשרונות למתימטיקה שגילו. אבא היה אדם מופנם, שאינו פתוח לשינויים. היה איזשהו יובש ביחסיו אלינו. אינני יכולה להיזכר בכך שאבי חיבק או נישק אותי אי פעם בילדותי. פגישותיי הכי קרובות איתו היו בזמן שהיה מסביר לי בדקדקנות ואריכות פסוקים שהתקשיתי להבין בתנ"ך. לאבא, כמו לסבתא, אמו, נשקתי על גב כף היד.

כדי לעזור בפרנסת הבית נתנו אחיי, בהיותם עדיין צעירים, שיעורי עזר לתלמידים, שהוריהם יכלו להרשות לעצמם שיעורים פרטיים. גם אני הצטרפתי למעגל הזה בעודני ילדה – והרווחתי משיעורי עזר שנתתי לילדים מתקשים. גאוותי על תרומתי לרווחת המשפחה היתה גדולה. וֶוֶק ניסה להכניס תכנון וסדר בהוצאות כלכלת הבית, הדריך את אמא כיצד מנהלים רישום הוצאות מול הכנסות, אבל הדבר כלל לא שינה את המאזן של משק הבית שלנו.

מקרה, שהיתה בו אירוניה של הגורל, סייע לנו. בשנת 1939, בזמן שווארשה הופצצה, פרצה שריפה אצל אחד מאותם בעלי הבתים, מעבידיו של אבא, ועלו באש מחסני מניפקטורה גדולים. אבא רץ והציל את המלאי מנזק כבד. בתמורה קיבל מבעל הבית סכום כסף גבוה, שהיה בו כדי להפחית משמעותית את עול החובות שרבצו עלינו. כך, מאסונו של האחר זכינו לרווחה מסוימת.

עם הכיבוש הגרמני, כשהתחילו הרדיפות אחר היהודים, וכשהקורבנות הראשונים שלהם היו הגברים, אבא איבד את מעמדו בבית. האב הסמכותי הפך מדמות דומיננטית לאדם נרדף. הוא ניזקק לעזרתנו. קשה עד כדי סבל היה לראות כך את אבא. נקודת השבר ברחמיי על אבי על שכך אונה לו, התרחשה זמן לא רב מאז פרצה המלחמה, כאשר אני, הילדה הקטנה של הבית, הבאתי לו דוקומנט שאמור היה להציל את חייו…

בנקוף הימים, בשעת ביקורי אצל אחיו של אבא, הדוד דוד בתל־אביב, הוא הראה לי צילום וטען שזוהי תמונה של אבא בצעירותו. תהיתי אם אמנם זה אבא, לא זכרתי אותו ככזה. עם זאת, לקחתי את התמונה והיא ניצבת בביתי בפינה מיוחדת, שבה עומדות לעיני תמונותיהם של יקיריי.

 

הבית ברחוב דז’לנה 34     🔗

בימי המלחמה שיחק הבית שעמד ברחוב דז’לנה 34 בווארשה, תפקיד משמעותי בחיי. כפי שסיפרתי, הבניין הזה עמד מול בית הורי בדז’לנה 43. קשרי עם הקיבוץ בדז’לנה 34 החלו באמצעות אחיי, בעיקר מוטק (שמכאן ואילך אקרא לו כפי שנהגו לקרוא לו מחוץ לבית – מארק). היו לו קשרים והיכרויות עם חלק מהאנשים שפעלו בתקופת הגטו מתוך הבית הזה.

המראה החיצוני של הבית: חצר הסגורה בין ארבעה בניינים בני שלוש קומות. חלק קטן מהדירות היה תפוס על ידי יהודים שלא מהתנועה ומרבית הדירות היו מאוכלסות על ידי חברי התנועה ופעיליה. עד המלחמה שימש הבית מעון לשליחים, חברי קבוצים מארץ־ישראל, שפעלו בתנועת “החלוץ” לשלוחותיו. ככזה, הפך למרכז משיכה לחלוצים ולחברים בתנועות נוער חלוציות, שבאו להסתופף בצל קורתם של השליחים.

לאחר הכיבוש הוכר הבית על ידי שלטונות הכיבוש כנקודת ריכוז (פונקט) לפליטים, שהיה דבר חוקי. בפועל, מה שהתרחש בנקודת ריכוז זו נעשה בקונספירציה מוחלטת כלפי הגרמנים השליטים על הגטו, כמו גם בפני המוסדות היהודיים של השלטון העצמי, הוא היודנראט לשלוחותיו. כדי להסוות את המקום, הובאו לכאן מכונות תפירה והעמידו אותן כאילו שמדובר בבית מלאכה פעיל. אחד החדרים, שבו חיו – ישנו, ערכו ישיבות ופגישות והכינו חומר מודפס – ראשי התנועה, הפך למרכז העצבים של המחתרת. לכאן הגיעו נציגים של התנועות האחרות לדון בעניינים שונים. אחד האנשים שהירבה להגיע, היה איש “השומר־הצעיר” יוסף קפלן, שהיה מקורב ליצחק ולצביה וככזה הכרתי אותו.

השתתפתי בסמינר הראשון שנערך על ידי תנועת “דרור” בבית זה. הסמינר התחיל עוד קודם שהוחל בהקמת הגטו. תפקידו של הסמינר, שהתקיים ביוני–יולי 1940, היה להכשיר אקטיבה של צעירים, שתפעל לצד, או במקום, האקטיבה הקיימת. לא בכדי נקבע מקום הלמידה בקומה העליונה, בחדר המרוחק ביותר מהרחוב. בחדר הותקן פעמון אזעקה, שהופעל על ידי כפתור ליד שער הבית. השוער הפולני, שהיה מוצב שם עד כה, הוחלף בחבר משלנו. חלק מהמשתתפים בסמינר הזה השתתפו לאחר מכן בשתי המרידות בגטו וארשה והיו פעילים באי“ל ברחבי פולין. מהסמינר אני זוכרת את זכריה ארטשטיין, לימים היה אחד ממפקדי הפלוגות של האי”ל; את ארמין יפה התואר; את שרה, חברתי הקרובה עוד מלפני המלחמה; את משה רובין, “יקה” במקורו, שניגן על מפוחית־פה. ובעיקר שתולים בזכרוני רגעי היחד בשעת ההפסקות בין ההרצאות או לאחריהן.

עם המרצים נמנו אישים כמו המשורר יצחק קצנלסון, הכלכלן, מעובדיו המדעיים של יי.וו.א., מנחם לינדר ובצדם אנשים מהנהגת התנועה כמו יוסף קוריאנסקי, שלימד את “תורת הקבוץ המאוחד”, טוביה בוז’יקובסקי, שהירצה על “תנועת העבודה”. חנצ’ה פלוטניצקי, שהיתה תלמידה בגימנסית “דרור”, הירצתה על שירת רחל. יצחק צוקרמן כבש את לבנו בהרצאותיו אודות סופרים יהודים וספרים מהספרות העברית. הוטל על כל אחד מהמשתתפים להכין עבודת גמר. בחרתי לכתוב, בפולנית, עבודה על ספרו של מנדלי מוכר ספרים “מסעות בנימין השלישי”.

אני מתמלאת בריגשה בהיזכרי במסיבת הסיום של הסמינר. קצנלסון שר בפנינו משיריו וניצח על השירה בציבור. היה מזעזע בצערו, מלהיב בניגונו, נוסך תקווה בעצם הופעתו בינינו ואיתנו. אחרי המלחמה נודע לי שהקדיש לי קטע ב“יומן ויטל” שלו. אחזור אליו בהמשך.

ואני, נערה כבת שש־עשרה נחשפתי ונכבשתי בששת השבועות בהם התקיים הסמינר, לרעיונות התנועה, לאנשים ובעיקר לחבורת הצעירים, שלקשר שנרקם בינינו בתנאי הקונספירציה וההסתכנות, היה איזה קסם כובש.

עלי להוסיף משהו כללי על הסמינרים: בסמינר הראשון השתתפו 45 חברים מ–23 סניפים, בעקבות עבודת הכנה שנעשתה בביקור בסניפים. בסמינר השני – בינואר 1941 – השתתפו 32 חניכים, בעיקר מסניף וארשה. ואילו בסמינר השלישי – בדצמבר1941 /ינואר 1942, השתתפו 42 חברים משמונה ערים (היות שבתקופה זו היו כבר קשיים מרובים בתנועת יהודים בדרכים, דומני שלפחות חלק מהמשתתפים היו חברים שהגיעו קודם לכן לווארשה כפליטים מהערים השונות בפולין). מכל מקום, בהתחשב בנסיבות מדובר בפעילות מחתרתית ראויה.

אחי מארק ויצחק צוקרמן, שהיה חבר מרכזי ב“החלוץ־הצעיר²” ו“החלוץ”, הגו רעיון להקים בגטו, בניגוד לצווי הכובשים, גימנסיה, כדי שצעירים יהודים לא יתבטלו מתורתם. שפר עלי הגורל – נימניתי על חבורת התלמידים של המוסד המיוחד במינו – “גימנסיה של דרור בגיטו וארשה”. באופן טבעי הצטרפתי אליה. להמשיך ללמוד לא היה רק דחף פנימי, הלמידה היתה גם חלק מהמאבק שלנו נגד הכיבוש. מרכזה של הגימנסיה היה גם הוא בדז’לנה 34, אבל הלימודים התנהלו בקבוצות“) כיתות”) בבתיהם של התלמידים השונים, תוך כוננות מתמדת מחשש לביקורם של אנשי האס. אס.

אחד המורים שלנו היה המשורר יצחק קצנלסון. בחוג שלנו – זו הכיתה הבוגרת – הוא לימד תנ“ך. שעות ההוראה שלו, שיעורים בפרקים מתוך ספרי הנביאים יחזקאל, ישעיהו ועמוס, הטביעו בי חותם לכל אורך חיי. לא בקיאות בתנ”ך רכשתי אז, אלא הבנה עמוקה ברוח הנביאים. הדרך שבה קרא קצנלסון את הטקסטים, טון קולו, הבעת פניו, מבע עיניו כשהוא מרים אותן מהספר ומישיר מולנו מבט, הדברים שהשמיע בעקבות הטקסטים – דברים של תוכחה, של קריאה למרד, של נחמה גרמו לנו להתפעמות; שיעוריו היו לחוויה בלתי נשכחת. לפעמים היינו נפגשים לשיעור בתנ"ך בביתו. שניים משלושת בניו של המשורר למדו בחוגים של הגימנסיה שלנו. בן ציון, הבן האמצעי, היה עילוי, הצטיין במתימטיקה. אחי מארק, שהיה המורה למתמיטקה בגימנסיה הזו, הירבה לשבח אותו. שיעוריו היו מעין סדנא, עסקנו בשיעורים אלה גם בתכנון והכנת הפעולה שבה המשכנו במסגרת התנועה. יוסף סאק, אביה של הסופרת יונת סנד, שהיתה גם היא תלמידה בגימנסיה, הורה פרקים מהספרות הכללית והפולנית; הלימוד נקשר לחוויה, לשאיפות, לחלומות. אפילו לימוד הביולוגיה לא היה לימוד ביולוגיה לשמה. המורה שלנו, חיים זלמנובסקי, למעשה לימד אותנו את “תורת האנושיות”. אליהו גוטקובסקי, ידיד בנפש ליצחק צוקרמן, לימד היסטוריה.

מאותו זמן אני זוכרת תמונה יקרה: יצחק קצנלסון העביר בביתנו שיעור בתנ"ך. תוך כדי כך נכנסה לחדר אמי כשהיא נזהרת לא להפריע ובידה כוס תה וקוביית־סוכר. על קצות אצבעותיה היא ניגשת אל המשורר־המורה ומגישה לו את התה, והתלמידים עוקבים במבטיהם אחרי כל תנועה מתנועותיהם. אני רוצה לזכור לעולמים את התמונה הזאת, את החום ואת האהבה המוקרנות משתי דמויות אלה – אמי והמשורר יצחק קצנלסון.

קצנלסון יזם והפעיל חוג דרמטי. לא היינו שחקנים, אפילו רחוקים היינו מזה, אך הוא ידע להלהיב אותנו בעבודה על המחזות וכל שכן לקראת ההופעות על הבמה. רק בשל עידודו הצלחנו להופיע ובהצלחה. בהצגה “יעקב ועשיו” שיחקתי את יעקב. כן ערכנו חזרות על המחזה “על נהרות בבל”, אולם בגלל הנסיבות ההצגה לא התקיימה. קשה לשכוח איך הוא הלהיב אותנו כשהעמיד ריקוד חסידי. רגעים של חסד והתעלות ידענו כשעבדנו על שירו “נרקודה”.

כן התקיימו ערבי־תנ"ך, בהם קראו בצוותא פרקים מספרי הנביאים בתרגום ליידיש ושרו בציבור משירי ארץ־ישראל בעברית וביידיש. לערבים אלה הגיעו צעירים ומבוגרים גם יחד, ציבור גדול.

יש דברים, גם כאלה הקשורים בקרוביי, שנעלמו מעיניי בשעה שהתרחשו. מקרה כזה קשור בשיעורים הפרטיים שנתן אחי מארק לילדים, שהוריהם ביקשו שילדיהם לא יתבטלו מתורתם אף בימים אלה. לפי יצחק צוקרמן, הוא השתדל לקבל תלמידים שיכולים לשלם טוב, כדי שהדבר יאפשר לו לתת עזרה לימודית גם לבני עניים, שידי הוריהם אינה משגת לשלם. קרה ומארק עלה על “דג שמן”, בנו של איש אמיד, אדם שידע עברית, בשם גאנצווייך. זה היה מוכן לשלם הרבה על מנת שבנו ילמד בגימנסיה הזאת. מארק קפץ על המציאה מבלי שבירר תחילה מיהו אותו גאנצווייך. הסתבר שהוא עמד בראש הצ’ינאסטקה, מוסד רשמי של היודנראט שתפקידו היה להילחם בשחיתויות (כמו הפקעת שערים), בעוד שבפועל שימש כזרוע של הגסטאפו. האיש שהיה פעיל ב“פועלי־ציון – צ.ס.”, סולק מהמפלגה בגלל “מעשים טובים”, למרות פעילותו רבת השנים קודם בואו לווארשה. משנודע בתנועה על כך שמארק מלמד את בנו של גאנצווייך המשת“פ, חשבו איך אפשר להפיק מהעניין תועלת מודיעינית. מארק המשיך להגיע לשיעורים עד שנחשב לבן־בית. הוא ניצל את זה ובין השאר חיטט במסמכים שנמצאו אצל בעל הבית. פעם מצא מסמך, מעין דין וחשבון, המדווח על לימודים מחתרתיים בגטו, וכן דו”חות על ישיבות של אירגונים יהודיים שונים. זו היתה הוכחה נוספת לכך שהיהודי הוא מלשין. מהדו"ח עלה, שגאנצווייך הלשין על כולם לבד מתנועת “דרור”, את הפעילות שהתנהלה בדז’לנה 34 כלל לא הזכיר. מארק נענה להזמנה, כשהוזמן לבר המצווה של הבן. הבן הראה בגאווה למורה שלו מתנה שקיבל – ספר “השומרים” (של “השומר־ הצעיר”). ההקדשה היתה כתובה בגרמנית, זו היתה המתנה של איש הגסטאפו, איש הקשר של אביו.

כעבור זמן מה הפסיק מארק ללמד את בנו של המלשין.

ואינני יכולה, שלא לעשות קפיצת דרך הרבה שנים קדימה, שהרי מעניין לעניין באותו עניין. לאחר רצח רבין, לא יכולתי בפגישותיי עם בני הנוער שלא לעשות חיבור בין הדברים. אני מעתיקה מהכרטיס, שבו רשמתי לעצמי ראשי פרקים לשיחה:

גם היום לא האמנו שזה יקרה לנו; לא היינו ערנים מספיק, לא מספיק איכפתיים, לא מספיק קשובים, ומה שכואב ביותר – בגידת היהודי, גם היום גם אז: עצב, כעס, אכזבה! 

חוץ מחדרי המגורים היה בדז’לנה 34 חדר־אוכל; אולם די מרווח. במרכזו של האולם שולחן מאורך וסביבו יושבים אנשים רכונים על צלחות מרק. והאנשים, לא כולם היו חברי הקיבוץ (הקומונה). מהם מקורבים ומכרים של צביה, יצחק צוקרמן והמשורר יצחק קצנלסון, שהיו נוהגים להגיע לכאן לחפש אחר רגעים של נשמה יתירה, לשאוף אווירה אחרת ובהזדמנות זו להנות מצלחת מרק.

האורחים האלה היו בעיקר מחוגי האינטליגנציה והאמנות, שבתנאי הגטו חיפשו אחר פינה, שריח הגטו לא נדף ממנה. במיוחד בלילות־שבת רבו המבקרים־האורחים, שבאו למסיבת קבלת־שבת. השולחן היה מכוסה במפה לבנה. לפעמים חלק מהאורחים נאלץ לעמוד מאחרי המסובים ליד השולחן, עד כדי כך נמלא האולם. במסיבות אלה בלט חלקו של יצחק קצנלסון, היה שר, היה קורא משיריו ומה שהרשים יותר מכל היה כאשר המשורר הודיע, שהוא עומד לקרוא בפני הנוכחים שיר חדש שכתב. זה היה הקהל הראשון שהאזין ליצירות שקצנלסון חיבר בימי הגטו. באולם זה עצמו התקיימו גם מסיבות הסיום של הסמינרים שהבית הזה שימש להם אכסניה. אין פלא שנמשכנו אליו, רצינו להימצא בו.

המצב בווארשה הלך והשתנה – העולם התהפך. הגטו נסגר. הרעב הלך והחמיר. חורף 41/40 היה עבורנו חורף קשה. במשך החורף מתו מדי יום מאות אנשים מהקור. גם מרעב מתו. גוויות החלו להתגלגל ברחובות הגטו. חורף של שלדי אדם המכסים עצמם על המדרכות בעיתונים וקופאים בשנתם.

יום אחד קמתי ופרשתי מבית הורי ועברתי, כמו חברי תנועה אחרים, להתגורר בדז’לנה 34. התאכסנתי בחדר אחד עם חנצ’ה פלוטניצקי (אחותה הצעירה של פרומקה, שכונתה ה“אמא של החלוצים”), שרה שליבובסקי ובנות נוספות. היינו יושבות סביב התנור ומרכלות על מנהיגי התנועה, שגרו קומה מעלינו; הם היו בעינינו כמעט זקנים, מבוגרים היו מאתנו אולי בעשר שנים. אנחנו הצעירים עקבנו בסקרנות אחר הנעשה בין המבוגרים. היות שהחיים זרמו כמו באפיקים רגילים התעניינו בהתפתחויות רומנטיות בין המבוגרים. העסיקה אותנו החברות העמוקה של המשולש צביה־יצחק־פרומקה. התלבטנו מי מהשתיים תזכה באהבתו של יצחק. יצחק דיבר עד סוף ימיו בהערכה רבה על פרומקה, אך הוא התחתן עם צביה. בני הזוג צביה ויצחק הם אלה שעיצבו את דרכי בחיים, הם השפיעו על התנהגותי בימי המלחמה ואחריה, כאשר הם דחפו להקמתו של קבוץ לוחמי הגטאות והיו ממעצבי דמותו. מפעם לפעם אני מוצאת עצמי ניצבת ליד תמונותיהם ומהרהרת בשותפות החיים הזו שהיתה בינם לביני.

הקבוצה שלנו חיתה כקומונה. חובת העבודה חלה על כולם: בלילות עשינו נקיון בבית – ניקינו את חדרי המגורים, חדר האוכל, המטבח – ובימים למדנו. היות שרבו האורחים הדבר ניכר במנות המזון שלנו, הן הלכו וקטנו. היינו עובדים כשהרעב מציק לנו. לחנצ’ה הרעב הציק יותר מלאחרים. היא היתה אשה יצרית כזו – כשהשמש זרחה, היתה נשכבת על המרפסת הקטנה ומתמכרת לקרניה. היא נולדה לחיים. הקפידה להמשיך על נקיון בגדיה, דבר לא פשוט בתנאים אלה. לובן הסוודר שלה הבהיק. הגרדת, ה“קרץ”, פשטה בינינו. חנצ’ה שהיתה כל כך מסודרת לבשה על ידיה כסיות, כי גם אותה תקפה הגרדת הזו… זמן מה לאחר מכן הוחלט שחנצ’ה תצא מהפונקט ותעבור לצד הארי ומשם תחפש דרך להימלט מפולין ולספר לעולם החופשי את מה שקורה. כידוע, הדבר לא עלה בידיה, היא נהרגה על ידי הגרמנים. גם לי הציק הרעב. בעיקר סבלתי ממנו בלילות כשעבדנו בנקיון הקומונה. הייתי יושבת ולועסת אט אט חתיכת סלק סוכר או קליפות שאר ירקות אחרים, שהצלחתי להשאיר בידי מניקוי הירקות למרק של מחר.

במסגרת חובת העבודה היינו עובדים גם מחוץ לקבוץ. פעם נשלחתי לעבוד כעוזרת־בית בבית הוריי, שעמד ממול. “הקרץ” שהבאתי איתי מהקבוץ הביתה חיזק את דעתו של אבי שמקומי אינו בין החלוצים. אמי, לעומתו, קיבלה אותי כעוזרת־בית בלי הסתיגויות. היא שידלה אותי שאטעם משהו, אך סירבתי – הרי בקבוץ אין מספיק אוכל. פעם חליתי ובאתי חולה לעבודה בבית הוריי. אמי התחננה שאוכל ממה שבישלה ושוב סירבתי בעקשנות. היא הלכה אל צביה והיפצירה בה שתשכנע אותי. צביה באה ופסקה פסק הלכה: “את חולה וזה פיקוח נפש”. בלית ברירה, ובהרגשה שאני חוטאת חטא, נעניתי לאמי, אכלתי.

יצחק צוקרמן היה ידוע במעשי הקונדס שלו. היה לו מנהג לתפוס כל מי שמציין את יום ההולדת שלו ולהוריד לו מכות על הטוסיק כמספר שנותיו. ביום הולדתי ה–16 תיארתי לעצמי שהוא לא ישכח לעשות בי את המעשה והתחכמתי לו. הטמנתי מתחת לבגדי על הטוסיק צלחת וכשהוא תפס אותי וחבט בצלחת הייתי ממש מאושרת כשהצלחתי לסדר אותו.

אנשי מרכז התנועה עסקו בשלהם. היתה ביניהם חלוקת עבודה וכל אחד מהם התרכז בתחומו. תפקידו של טוביה בוז’יקובסקי, למשל, היה לכתוב, לערוך ולפרסם חומר בעיתונות התנועתית. תמונה שמורה בזכרוני מרגע של אזעקה שהושמעה בגלל הופעתם של גרמנים ברחוב. טוביה תפס בידיו מכונת כתיבה ורץ להסתתר בעלית־גג כשהיא בידיו. בשקיקה היינו קוראים את כל שפורסם. טוביה, בחתימת ר. דומסקי, פרסם בבטאון התנועה “דרור”. אני חוזרת וקוראת ברשימה שלו מתמוז ת"ש (“דרור” מס’3) ולבי נרעש. “מה עלינו לעשות במצב זה? לאיזה כיוון עלינו להפנות את שימת־ליבנו?” פתח את רשימתו בשאלות, והמשיך:

בדרך הטבע, אין לדבר על דרך אחת לנוער היהודי כולו. כשם שיש מחלות ממחלות שונות כך יש תרופות מתרופות שונות. מצד אחד יש נוער הממלא את הרחובות ואת החצרות, בלי חינוך ובלי השגחה, וכל התכונות השליליות של עולם המבוגרים משתקפים בו. נוער של רוכלים ושל ניידים. מצד שני יש נוער שהיתה לו אפשרות ללמוד. אבל נוער זה מסתגר ואינו רוצה ל’השפיל' לחיי ההמונים היהודיים.

בהמשך הוא קורא להקים מסגרות לימוד עבור הנוער היהודי, משני המינים, בגטו. הוא מזכיר כי 

בציבור היהודי היינו כמעט היחידים להטלת הסיסמה ‘הליכה אל העם’… אנו מביאים אמונה לפינות האופל והכלא שבחיים היהודיים.

רשימתו מסתיימת בשורות, שכל מי שרוצה להבין לאשורם את המניעים של מי שנהיו לוחמי האי"ל (אירגון יהודי לוחם, Z.O.B) כדאי שיקרא בהם, למרות הנוסח הארכאי, הרחוק מרחק רב מהנוסח המקובל בימינו 

תמיד הערצנו את דורות הלוחמים שהיו לחלוצי חרותנו מכוח עבודתם במחתרת. פועלם של הקומונארים ³בפריז, של המהפכנים ברוסיה [הצארית], של “השומר”, של ה“הגנה” ושל חברי תנועות חרות [שחרור] אחרות תמיד היו לנו לסמל בחינוכנו. רצה הגורל ונגזר עלינו שלא להסתפק בלימוד לקחם של אחרים, אלא לקיים בגופנו מלחמת מחתרת לחידוש חיי העם היהודי והאדם.

 

פחות לימודים ויותר שליחויות     🔗

מבלי משים מצאתי את עצמי משתתפת פחות ופחות בלמידה ובפעילות החינוכית. יותר ויותר מצאתי את עצמי בפעילות מבצעית – יצאתי לשליחויות. התחלתי עוסקת בהעברת פרסומים תנועתיים, ו/או העברת מסרים לחברינו במקומות השונים ברחבי הגנרל גוברנמנט⁴. המראה החיצוני הטוב שלי, נראיתי ממש שיקסה, הלשון הפולנית שהתגלגלה בפי בטבעיות ובעגה וארשאית, ואולי גם בשל חוצפת־נעורים שניחנתי בה, הקלו עלי. מפעם לפעם נדרשתי להתלוות לחברים מרכזיים, שמראם או הלשון שבפיהם, היו עלולים להסגירם.

היציאה מהגטו המוקף חומות והשמור לא היתה פשוטה. השתמשתי בכמה שיטות. אחת מהן היתה זו שהייתי נצמדת לאחת מהקבוצות (קומנדו) של הנשים היהודיות, שהגרמנים הובילו אל מחוץ לגטו לעבודת כפיה. בהימצאנו בצד הארי, הייתי מוצאת רגע מתאים וברחוב סואן, שעוברים ושבים גודשים אותו, מסירה את “הענידה”, את הסרט עם המגן־דוד שנאלצנו לשאת על זרוענו ואז הייתי חומקת מהשורות ומשתלבת בהמון הפולני. זה היה מסוכן – נכון; זה היה הימור – נכון, אבל עשיתי את זה הרבה מאוד פעמים.

סכנה נוספת ריחפה על המתפלחים מהגטו מכיוונם של ה“שמלצובניקים”; אלה היו פולנים, לרוב נערים, שארבו ליד שערי הגטו כדי לזהות יהודים ולסחוט מהם שוחד, דמי לא־יחרץ, על מנת שלא יסגירו אותם. היו “שמלצובניקים” שהיו מיד מסגירים לידי הגסטאפו את מי שזיהו כיהודי ובתמורה זכו בפרס.

מדי פעם ניסיתי לחמוק מהגטו בדרך אחרת: לשחד את השומרים בשער. הנוהג היה שעמדו שם שוטר יהודי, שוטר פולני ואיש משמר גרמני. נהגתי להניח בתעודת הזהות כמה שטרות. אינני זוכרת שמישהו מהשומרים התנזר מ“התוספת” הזו למשכורתו.

היינו מנצלים כמקומות מעבר אתרים ומבנים שעל קו התפר בין הגטו והצד הארי. בית הקברות היהודי, למשל. צדו האחד של בית המשפט העירוני עמד בגטו ואילו צדו האחר בצד הארי. והיו עוד כמה מבנים כאלה שחבריי ואני ניצלנו כדי להתגנב מהגטו.

דומני, שהשליחות הראשונה שעשיתי היתה עם צביה. בצ’ארניאקוב, שבעיבורי וארשה, היתה חווה חקלאית בבעלות פולקסדויטשה, שבה עבדו והתגוררו חלוצים. היות שבידי הגרמנים היתה רשימה מדויקת של העובדים בחווה, הכניסה והיציאה חייבות היו להיעשות בהתגנבות. וצביה, שיהדותה ניכרה על פניה, נזקקה לכן לבת לוויה. היא לקחה עליה את הסיכון משום שרצתה להתרענן מעט מאווירת הגטו, לטעום לרגע את טעמו של האוויר בחוץ; ויותר מזה – להיפגש עם החברים. אחת מהם היתה לאה פרלשטיין חברה קרובה, ששימשה פה מזכירת הקבוץ. בהיותה קצת מבוגרת מהאחרים ובשל סגולותיה, כונתה לאה בפי החברים האמא של הקיבוץ. עקבתי אחר הפגישה בין צביה לבינה – ענייניות והתרגשות בכפיפה אחת, שתי נשים הדבקות באותה אידאה, שתי נשים שכמו ויתרו משהו מחדוות חייהן והעמיסו על עצמן מרצון את העול הכבד של אחריות תנועתית, תרצו, אחריות לגורל העם. כשאני נוגעת בדבריי בלאה, אני מרגישה שעלי לומר עליה ולו כמה מילים. לאה, מורה במקצועה, היתה ממארגני מחתרת “החלוץ” ו“דרור” בגנרל־גוברנמנט. קודם שהגיעה לחווה בצ’ארניאקוב, פעלה בזגלמביה בנסיונות שנעשו לעבור, במסגרת “הבריחה”, לסלובקיה בדרך לארץ־ישראל. בהיותה מזכירת הקבוץ המשיכה גם בפעילות מרכזית בתנועה ולאחר מכן באי“ל; בין השאר עסקה ברכישת נשק ובמו”מ עם המחתרת הפולנית. כן עסקה, כל עוד ניתן הדבר, בהברחת תפוחי־אדמה לחברים בגטו. בשלהי 1942 היא תשוב ותפגש עם צביה, כאשר לאור הנסיבות המחמירות, ימי האקציות, לאה חזרה בראש החבורה של כמאה חלוצים, לגטו בווארשה. מיד השתלבה בהכנות למרד. היתה בין אלה שארגנו את עמדת האי"ל במילא 34. השתתפה במרד ינואר, ונפלה לידי הגרמנים.

צ’ארניאקוב שימשה גם כתחנת־קשר שממנה יצאו קשריות לדרכים, כאן גם הוחבאו כלי נשק. בתוקף תפקידי כקשרית עברתי בנקודה זו עוד מספר פעמים ותמיד חשתי כאן מין הרגשת־בית; בביתם של חלוצים הרגשתי תמיד שייכות ושותפות־גורל. היתה זו מין אוטונומיה משלנו, שהתקיימה בצד הגטאות והמכות והנגישות והחובה להסיר את הכובע בפני כל חרא גרמני והצפיפות והחטיפות…

חזרנו, צביה ואני, לגטו. כעבור זמן קצר שוב יצאתי לדרכים. בתנועה החל לפעול מנגנון, קטן אך מועיל, של זיוף מסמכים. צוידתי במסמכים מתאימים ונסעתי למקומות שונים, תמיד בתחומי הגנרל־גוברנמנט; לא רצו לשלוח ילדה כמוני מעבר לג"ג, כיוון שהדבר היה בבחינת יציאה מגבולות פולין, הכרוך בסיכון נוסף. הנסיעות הראשונות שלי לקרקוב היו לשם העברת חומרים המשמשים להכנת מסמכים ותעודות. לרוב מסרתי את החומר יקר־המציאות לידיו של לאבאן, אברהם לייב לייבוביץ, שהיה בעיר המנהיג המוכר של “דרור”. התרשמתי מהאיש. צריך לזכור שאחד מיעדי הגרמנים היה לבודד את היהודים ולנתק אותם אלה מאלה. מטרת הנסיעות של קשריות כמוני היתה לפגוש באנשינו, להתמיד בקשר, למסור עלונים ופרסומים תנועתיים אחרים ולדווח להם על הנעשה במרכז ובסניפים השונים. עלי, בת השש־עשרה – שבע־עשרה הוטל להעביר מידע על מרכז שפועל, על חשיבה אודות התנגדות, שקיימת עדיין תנועה, שלא כולם מדוכאים…

לפני הנסיעות הייתי מקבלת הדרכה, לרוב על ידי יצחק צוקרמן ולאחר מכן, גם על ידי מרדכי טננבוים־תמרוף. הם ציידו אותי, מסרו כתובות והשיאו עצות. מרדכי טננבוים, היה אדם, שבלט בייחודו בין מנהיגי התנועה. סטודנט אינטלקטואל אשר מתוך דבקות בתורת התנועה נטש את לימודיו והלך להכשרה. ברחבי התנועה היה דמות־חינוכית ראשונה במעלה, השקיע מחשבה ומרץ בעבודה החינוכית. מרדכי ניחן ביופי צועני, משהו רומנטי נישקף מפניו; קצת תמהוני הן לפי מראהו והן בהתנהגותו. חיצוניותו העידה על פנימיותו – אופי של משורר: אוהב יופי, פרחים ואשה. היומנים שכתב והמכתבים ששלח מעידים על צפונות נפשו; איש שכולו רוח.

בפרוץ המלחמה נימנה מרדכי עם חבורות החלוצים שפנו מזרחה ונקלעו לשטחים שהיו תחת כיבוש הסובייטי. הוא השתלב שם בפעילות המחתרתית, משם הגיע לווארשה ונהיה שותף ליוזמת הקמת האי“ל. עם יצחק צוקרמן ערך את פרסומי המחתרת “דרור” ו”ידיעות“. בזכותו נותרו בידינו עדויות רבות ערך מהימים ההם – הוא דאג להטמין את ארכיון “החלוץ” במרתף הבית ברחוב דז’לנה 34 ובו הוטמנו בין השאר יצירות של יצחק קצנלסון⁵. מתוך היותו מודע לחשיבות התיעוד ההיסטורי, כתב לאחר שעבר לביאליסטוק יומן. מרדכי היה מעמודי התווך של העמידה והמרד שם. בצאת הימים הקדישו חבריו ששרדו, ובראש וראשונה יצחק צוקרמן, מאמץ להנציח את חברם מרדכי טננבוים־תמרוף בספר “דפים מן הדליקה” (פרקי יומן – מכתבים – מאמרים). זהו אחד הספרים שאני חוזרת אליו מפעם לפעם. בפרק אסיפה כללית של קיבוץ תל־חי ופעילי הסניף בביאליסטוק”, שהוא פרוטוקול של שיחה שהתנהלה בהנחיית מרדכי, אני נוהגת להשתמש בעבודתי במרכז הלימודי שבבית לוחמי הגטאות. הייתי מעזה לומר שהדיון הזה מקפל בתוכו את הפרובלימטיקה של צעירים יהודים לנוכח הנסיבות שנקלעו אליהן ואוצר את הרוח שנשבה בימים הרעים ההם בחוגי הנוער החלוצי. זהו מסמך בעל ערך חינוכי נדיר.

חברתו טמה שניידרמן היתה אשה יפת תואר, בעלת עיניים ירוקות. בימי המבחן התגלתה כקשרית אמיצת־לב, שביצעה שליחויות מסוכנות. היא זו שהביאה לווארשה את הידיעות הראשונות על הטבח בפונאר. היתה בעיני אז, וכך נשארה בזכרוני, אדם בעל יופי קורן. אהבתם הגדולה, הזוגיות שלהם, התבלטה כניגוד שובה־לב לכל מה שקורה סביבם בימים הקודרים והעגומים ההם. באחת השליחויות שלה נתפסה ונשלחה לטרבלינקה, בהיותה בת 25.

אף שהפגישות שלי במקומות השונים התקיימו בתנאי מחתרת, מארחיי, ראשי הסניפים המקומיים של התנועה, היו דואגים לי למיטה, מאכילים אותי, מלטפים אותי בדברי עידוד. צריך לזכור שהדבר העיקרי שהבאתי איתי היו ידיעות על מצב היהודים, על הגירושים, על ההמתות. הם מצאו איזו נחמה־פורתא בדיווחיי על הנעשה בתנועתנו. עיניהם הסגירו אותם – דאגה גדולה נשקפה מהן. היה איזשהו כובד בהתנהגותם, הכול ענייני כל כך: מה הבאת? איך משתמשים בחומר שהבאת? מה שלומו של חבר זה או אחר? מתי תבואי בפעם הבאה?

את עצמי אני זוכרת מאז, כמי שנוסעת, עוברת בדיקות של אנשי בטחון, משיבה על שאלותיהם של שוטרים למיניהם, נכנסת לשירותים, נכנסת למסעדה, וכל זאת כשעל גופי אני מחזיקה בחומרים האסורים על פי חוקי הגרמנים הכובשים ובידי תעודה מזויפת (רוב הזמן היתה לי רק תעודת־לידה ורק מאוחר סידרו לי החברים קנקרטה, תעודת זהות שהנפיקו הגרמנים לפולנים). ואני, תמיד התנהגתי באיזושהי קלילות, ככל הנראה הייתי צעירה, מכדי לתפוס עד כמה הסכנה גדולה; אחרת קשה להסביר למה לא הפנמתי את הידיעה עד כמה אני מסתכנת. בהתנהגותי היה מן הסתם מהסממן של ההרפתקנות של בני העשרה (היום נוסעים להודו ואני נסעתי לקרקוב, למשל). במשך עשרות הנסיעות שלי אינני זוכרת שקרו אירועים דרמטיים, כאלה ההופכים את המעיים. אין זה אומר שלא פחדתי, אך כדי להתנהג בטבעיות נאלצתי לכבוש את הפחד. לעיתים נדמה היה לי שעוקבים אחרי, שמישהו מסתכל בי במבט חשדני. אז המתח הפנימי היה נורא. נידרשתי לזהירות מתמדת, הייתי דרוכה לקדם כל אפשרות. זה היה קשה. במיוחד הציקה לי הבדידות. בצאתי לדרך נמצאתי מוקפת בזרים, בלי שום קשר אל אדם קרוב, ידידותי. הייתי אפילו מבודדת מעצמי, מחווקה, הלא הייתי בזהות שאולה. לכן, כל פעם שחזרתי מנסיעה מיהרתי להיתגנב לגטו, לאנשים שלי. בכך ויתרתי על אוויר חופשי לכאורה, על הירוק שבחוץ; העדפתי את המקום השחור והמפחיד ובלבד שאהיה בקרב חבריי. ובגטו עמדתי מול דברים נוראים. הלכתי לראות חבר של אחי ופגשתי אותו במקום מבודד, מסריח והוא פשוט מרקיב שם. אפשר היה להיווכח שגם בתנאי הגטו ניכר הפער המעמדי בין עשירים, כאלה שיש להם, לבין עניים, כאלה שאין להם. הפער החברתי זעק לשמיים. היכן שפעלו ועדי הבית, הם תרמו משהו לסולידריות בין תושביו העגומים של הגטו הגדול בעולם.

המחברת בזהות שאולה, תצלום בקֶנְקרטה (תעודת־זהות)

עיסוקם של האנשים התמקד בשאלות קיומיות. האמירה ששמעתי לעתים קרובות היתה ה“אלט די בונה”, כלומר, החזק בתלושי המזון. ככל שהרעב והקור והמחלות החריפו, ראשם של האנשים לא היה נתון אל עניינים שהיו מעבר למאבק הקיומי. עם זאת עלי לומר שלפחות עד האקציות התקיים בגטו “הווי”, אפילו עלו מפה או משם צחוקים. אנשים נקלעו לדילמות שלא מן העולם הזה. בת־ דודה שלי חנקה נאלצה להשאיר את בתה התינוקת ברחוב, בצד הארי. מישהו העביר אותה לטיפולן של נזירות. היום התינוקת הזו, מאיה פינגר, נושאת תואר אקדמי בתחום האמנות ואף עוסקת באמנות. סיפור־חיים מרתק ורב עניין.

באחד הימים בזמן ששהיתי בדז’לנה 34 בגטו, הפתיעו אותנו כמה גרמנים. הם פרצו לבית כשבידיהם רשימת מבוקשים. בפעם הזאת חיפשו אחר יהודים מהאינטליגנציה. בראות האיש שלנו ששמר בשער הבית את הגרמנים, הפעיל את פעמון האזעקה. מיד נמלטנו למקומות המחבוא. אני הסתתרתי עם אחרים בעליית־הגג. במגורים נשארו רק כמה מאיתנו שיכלו להוכיח שהם שוהים כאן כפליטים. הגרמנים שאלו על יצחק צוקרמן ועל לונקה קוז’יברודסקי. עברו עלינו במחבוא רגעים של אימה. לאחר מכן הוברר שעלה בידי החברים לשכנע אותם, שיצחק ולונקה לא נמצאים כאן. ובאמת, אותו זמן חיו צביה, יצחק ומרדכי טננבוים בדירת מחתרת אחרת. רק מעטים ידעו עליה. ואילו לונקה היתה אותו יום בתפקיד בדרכים, היא היתה מבכירות הקשריות שלנו, ועוד אחזור אליה בהמשך. כנראה שהצלחנו לשכנע אותם משום שדיברנו אמת. הגרמנים עזבו. נשמנו לרווחה. כעבור מספר דקות נשמעו יריות. התברר שבאכזבתם תפסו הגרמנים את אחד מהשכנים שלנו ואת בנו וירו בהם למוות. בכך מילאו כנראה את המיכסה שהוטלה עליהם על ידי מפקדיהם..

בבוקר שלמחרת, מיד עם סיום העוצר, רצתי להודיע ליצחק ולצביה את מה שקרה. בדרכי ניתקלתי בגוויות שהיו מונחות ברחוב. אותו לילה הרגו הגרמנים כ–120 אנשי ציבור ואינטליגנציה מבין תושבי הגטו. אחד מהם היה מנחם לינדר, המורה שלי מהגימנסיה.

בבית הוריי, כפי שהזכרתי, היה טלפון. היות שהגטו היה חלק מהעיר וארשה, מערכת הטלפונים המשיכה לפעול אף בגטו. “גדולתה של אמא פולמן” סיפר יצחק צוקרמן, “היתה בכך שהיא ידעה על כל הפוילע שטיק (המעללים) שלנו והכירה את כל הקומפלטים (חוגים) הפעילים; היא היתה אדם אידאי מן הדור הקשיש, אשה נאמנה שתמכה בילדיה ועזרה לנו”. הטלפון שבביתנו שימש את החברים המרכזיים, בעיקר את צביה ויצחק. בהיות יצחק בסיבוב סיורים, והוא סייר במקומות יותר מכל קשרית אחרת, נהג להודיע לאמא שהוא מבקש להודיע לצביה שתמתין בעיתוי מסויים לשיחה ממנו. אמא היתה הולכת ומודיעה לצביה. היתה יושבת איתה במשך ההמתנות, שמטבען היו מתוחות, מגישה לה כוס תה, קצת מרקחת ומשרה אווירה של עסקים כרגיל.

אחת הפעמים שסביב הטלפון שלנו התנהלה פעילות אינטנסיבית ועצבנית היתה כאשר באחרון פסח תש“א, יצחק נחטף למחנה עבודה בקמפינוס. מביתנו התנהלו השיחות לברר להיכן נשלח ולאחר מכן, כשנודע איפה הוא, התנהל מכאן המו”מ לשחרורו. גם לונקה היתה מעורבת בנסיונות לשחרורו. והוא אמנם שוחרר. מתוך היכרות איתו אני יכולה להעיד שימיו המעטים במחנה העבודה, לרבות העינויים שעונה משום שנחשד בקשרים עם חשודים בפעילות בלתי ליגאלית, ליוו אותו והיו חלק מה“קושמאר”, הסיוט, שבו חי עד מותו. כשיצא לי לשוחח עם יצחק על הזמן שהייתי כלואה בבית הסוהר ועל ימי במחנה הריכוז, הוא חזר והזכיר את השבוע שלו בקמפינוס. יכולתי אז לקרוא בעיניו איך הרגיש בזמן שעונה כל־כך. אבל הוא היה מיד מתנער וחוזר ומספר על גדולתה של אמא.

כשהתגוררתי מחוץ לגטו, נפשי יצאה לראות ולו מפעם לפעם, את בני משפחתי. כשנודע לי שאבא יוצא עם קבוצת עבודה מחוץ לגטו, ארבתי לקבוצה והמתנתי לו. באחת הפעמים הבאתי לו תעודה, “שיין”, שחברים הכינו עבורו. ה“שיין” העיד כאילו הוא שייך לקבוצת עובדים באיזשהו שופ, מה שנחשב עדיין למקום עבודה בטוח. אבא הרגיש עצמו, כך נדמה לי, כאדם שהוכרע, הינה הוא נזקק לעזרתם של החלוצים, שעד כה לא היה נלהב מהם וממעשיהם ויותר מזה – הוא נסמך עתה על בתו הקטנה, היא זו שמושיטה לו עזרה במצוקתו… היה קשה לי לראות את אבא בשברונו, כאשר ניזקק ל“טובה” ממני ומהחלוצים, שהגרמנים הביאו אותו להיות כזה קטן, תלוי באחרים. החמלה שמילאה אותי כלפי אבא בראותי אותו אין אונים, אבא בחולשתו הוא מראה נורא לילדה מתבגרת.

אחד מתפקידיו של הממשל הצבאי הגרמני בשטחי הכיבוש היה לתרום למאמץ המלחמתי בצד המשקי־כלכלי. כידוע, הם הירשו להפעיל בגטאות של היהודים שופים, בתי־מלאכה, שייצרו מוצרים שונים, שבסופו של דבר הופנו למערכת הכלכלית של הרייך השלישי. גם בשטח החקלאי התירו שלטונות הכיבוש ליהודים לעבוד במשקים חקלאיים, כדי שייצרו מזון. התנועות החלוציות נאחזו בזה וקיימו במשקים האלה כעין קבוצי־הכשרה. הזכרתי כבר את חוות צ’יארניאקוב, ששם תחת שלטון עצמי של החברים, אנשי תנועות הנוער החלוציות, התנהלה חווה שייצרה מזון ובמקביל, ובחשאי, סיפקה לחברים בגטו חלק ממנו. בעיבורי וארשה המשיכה לתפקד גרוכוב. גרוכוב, שם דבר ב“החלוץ”, היתה אחד הקבוצים הוותיקים של התנועה, שהמשיך להתקיים גם תחת הכיבוש באותו מסווה. לא רק ל“דרור” היו נקודות חקלאיות כאלה, היו חוות־קבוצים כאלה גם ל“נוער הציוני”, ל“בית”ר" ולשאר התנועות.

משק־קבוץ כזה היה גם בצרנוב, בחבל אוסטרוביץ־פודולסקי, שבתקופת הביניים, בין מלחמת גרמניה־פולין לבין מלחמת גרמניה־ברית־המועצות, נמצאה על קו הגבול בין האיזור הכבוש על־ידי הגרמנים לזה הכבוש על־ידי הסובייטים. עברתי אליו; מהקבוץ העירוני בדז’לנה עברתי לקבוץ בכפר. באיזור הזה של פולין יחסי הקניין בכפרים היו עדיין כמעט פיאודליים, עבדנו בתנאי אריסות. על גבינו עמדו משגיחים פולנים, תחתם הרגשנו את עצמנו ממש כאריסים (בלשון אחרת: “עבדים”). כאן האריסים הפולנים נהגו עדיין במנהג ימי הביניים, לנשק את ידי אדונם. במשך החודשים שעשיתי שם יצא לי לעבוד בסיקול, עזרתי לאיכרים בעבודת הקציר ובעבודות חקלאיות נוספות. הדיור שלנו היה במעין צריף. ישנתי בעליית־הגג של הרפת (ואולי של סככה, גורן אם תרצו). בתמורה לעבודתנו קיבלנו אוכל וסבון. כיוון שהבעלים ידעו שאנחנו יהודים ניצלו אותנו ושילמו לנו שכר אפסי. התמרמרנו. החלטנו לפנות אל בעל האחוזה. השתתפתי במשלחת שהציגה בפניו את דרישותינו, שיעלו לנו את השכר. הדבר לא הועיל. המדריך שלנו היה ברל ברוידה. הוא עבד כמונו בשעות היום, ובערבים היה מנהל את הפעילות החינוכית־תרבותית. היה כל־כך עייף, שהיה נרדם בשיחות. ברל ברוידה, עלי להוסיף, היה לאחר מכן, מפעילי האי"ל, בהגיעו לווארשה התמנה למפקד פלוגה־לוחמת.

ובצרנוב, למרות צוק העיתים, התאהבתי; מצאתי חבר. שמו של בן זוגי היה לייבל לאקס. בחור בן 21 ובת 16. למעני עזב את הבחורה שלו, מה שהביך אותי והחמיא לי גם וגם. מצאתי שהערתי בעדות קודמת, ואני מעתיקה את המשפט כפי שהבאתיו אז, שלייבל “היה בחור פשוט, מבית של פשוטי עם”, משפט המלמד גם משהו עלי. היינו יוצאים לטייל לאור הירח. התקרבנו עד כדי נגיעה של יד ביד; היינו בעלומינו, התנשקנו בחום ובחשק. האמת היא, שחיפשתי קירבה, קירבה ממשית עם בן זוג, גבר שאהיה שלו, אך פחדתי מתוצאות אפשריות ולא העזתי לשכב איתו… שוחחנו, דיברנו על העתיד. קיווינו שאחרי המלחמה, אחרי שכול זה ייגמר, אעזור לו ללמוד, להשכיל. הרגשתי את עצמי כמו אותם מהפכנים מהתנועה של ההליכה אל העם המביאים את אור ההשכלה להמוני העם…

יצחק, כפי שסיפרתי, היה מרבה לנסוע. הוא ביקר גם בצרנוב. הביא לי ד"ש ממארק, מהוריי, מהבית. יצחק אהב להתבדח על חשבון אהבתי הפורחת והמשיך בכך אף שנים רבות לאחר מכן. גם בשנות בגרותנו המשיך בעקיצות, ידידותיות כשלעצמן, על חשבון אותה אהבתי הראשונה.

יוני 1941. הקיץ בראשיתו. אנו רואים איך בסביבתנו הולך ומתרכז צבא גרמני גדול חמוש בכלי מלחמה מודרניים. בלילות ראינו שיירות של אורות נעים. האורות היו גבוהים מאלה של אורות מכוניות רגילות. כנראה שהיו אלה טנקים וציוד כבד אחר. הוקרנה איזו עוצמה משאון המנועים ומהאורות הגבוהים. מבטיי, הסתכלות של נערה מתבגרת, עקבו אחרי החיילים – הם היו גבוהים, בלונדינים, נקיים, יפים. במבט לאחור אני יודעת שהם היו שונים במראם מהגרמנים שפגשתי אחר כך באושוויץ ובמקומות אחרים – אלה שראיתי כאן היו ההנבחרים, אלה שיהוו את חוד המחץ של הכוחות שיפרצו לברית־המועצות. עיני הלכו שבי אחר הגברים הללו ומי חשב, אני ודאי שלא, כי עומדים אנו על סיפו של דף חדש בהיסטוריה האנושית, דף שישפיע על כל אחד מאיתנו.

יחידות הצבא הלכו ומילאו את השטח. בישלו אוכל, תלו כבסים, הזיזו כלים, דיברו בקולי־קולות. איש מאיתנו לא העלה בדעתו בשביל מה מתרכז כאן צבא גדול כל כך. עד שקלטנו משיחות החיילים שמחר ב–04:00, לפני אור ראשון, הצבא הזה יפרוץ לברית־המועצות. ואמנם, באשמורת השנייה של הלילה רעדה הארץ משרשרות הטנקים והאוויר נמלא ברעשים נוראיים. יצאנו החוצה להביט. הצטופפנו להיות קרובים האחד אל השני. בהאיר יום ה–22 ביוני 1941, התחולל מעל ראשנו קרב. הייתי עדה לקרב האוויר, אולי הראשון, בין מטוסים גרמניים ומטוסים רוסיים.

המלחמה הגדולה נפתחה. מול עיניי שעטו כלי המלחמה הנאצים. לא אנסה, כי לא אוכל, לשחזר מה היו מחשבותיי, או רגשותיי באותם רגעים. מתח ואי־ודאות נמשכו ונמשכו ונמשכו. פחד! 

יום־יומיים לאחר מכן נקראתי לצאת לשליחות. התלבשתי כבת איכרים פולניה. נסעתי בעגלה. כבר הייתי מאומנת איך להעמיד פנים; כל הופעתי היתה כשל גויה צעירה. אינני יכולה עכשיו להגיד לאן נסעתי ומה היתה שליחותי, אני רק יודעת שלצרנוב לא חזרתי עוד – הגעתי לווארשה. כעבור ימים ספורים התפרק הקבוץ בצרנוב והחברים נטשו את המקום והועברו לגטו בווארשה.

אולי זה מוזר, אבל הזכרון החזק שנשאר לי מצרנוב הוא ריחו המשכר של שדה שחת קצור והנסיעות הביתה מהשדה בעגלות עמוסות, גבוה, למעלה; מין רוגע, הרגשה נינוחה שכזאת, רומנטית משהו.

 

קשרית בדרכים     🔗

בנקודה זו, כשאני מספרת אודות פעילותי כקשרית בדרכים, עלי להעיר הערה הקשורה בדרך שבה אני מספרת את הסיפור שלי. אינני אמונה על השימוש בכליו של ההיסטוריון וכלל לא עלה על דעתי לערוך מחקרים קודם שהדברים מועלים על הכתב; אני מקפידה שזוהי תהיה עדות־אישית. לכן, ייתכנו פה ושם טעויות של מה בכך בסדר הדברים, תעתועיו של הזכרון ודאי לא פסחו עלי גם באשר לפרט זה או אחר, או סדר הדברים של ההתרחשויות. עם זאת, וכל שכן משום שחלק מהחומר הועלה על הכתב עוד לפני עשרות שנים. אחת אני יודעת – המסופר בזה הוא אשר שמור בזכרוני ובלבי.

המחתרת שלנו החזיקה דירות מיסתור בצד הארי. זמן־מה גרתי עם טוסיה אלטמן, חברת “השומר־הצעיר” ופעילה במחתרת, בחדר ששכרתי מפולניה זקנה, הזקנה בכלל לא חשדה בי. זמן קצר גרתי באותו חדר גם עם טמה שניידרמן, חברתו של מרדכי טננבוים. תחת המיטה הוסתרה מזוודה שהכילה אקדחים ורימונים, זה היה אמצעי־הלחימה הראשון שיועד לפלוגות הקרב של האי"ל, שהלך והתארגן בגטו. כאמור, הכיסוי הגויי שלי היה טוב, יכולתי להסתובב איתו בעיר ומחוצה לה. הרגשתי עצמי בטוחה. עם טמה העברנו רימונים לגטו. עלי לספר על ההרפתקה הזאת. הדבר קרה בזמן שעדיין היו בידינו כלי נשק ספורים, כמה אקדחים ורימונים ועשינו מאמצים להשיג נשק בכל דרך אפשרית. למרות שבתחילה היינו חסרי נסיון בהברחת הנשק פעם בנו דחף לפעול מיד בהכנות למה שקראנו “הגנה מזוינת”. כל אחת מאיתנו הסתירה רימון במקום היותר אינטימי – בתחתונים. בפרוור העיר עלינו על חשמלית שפניה לכיוון שבו נמצא הגטו. אני זוכרת את התנהגותנו המשונה תוך כדי הנסיעה. טמה עמדה לידי וזרקה לעברי משפט: “ומה יקרה אם איזה ג’נטלמן יזמין אותנו לשבת לידו?” התפקענו מצחוק; בצחוק הזה הגנו על עצמנו מפני הפחד. בסיטואציה הזו אני רואה עד היום גם את רצינות המעשה, שעשינו כאנשים בעלי רוח צעירה וגם משהו מההומור המאקברי שליווה אותנו בתקופה ההיא.

את חדרנו היו פוקדים מפעם לפעם חברים מרכזיים במחתרת, שפעלו בצד הארי, או הגיעו לשם בשליחויות שונות. אחד מהם היה יורק, אריה וילנר, מהנהגת" השומר־הצעיר“. עם חברי “השומר־הצעיר” היו לנו קשרים מתחילת הפעילות, הקשרים הללו הניבו, עם כוחות ציבוריים נוספים, את הקמת אי”ל. טוסיה, נכנסה לפעילות מחתרתית מיד לאחר כיבוש פולין. עשתה בשליחויות ברחבי הגנרל־גוברנמנט, כמו גם בחלקי פולין שסופחו לרייך השלישי ואף לאוסטלאנד (הארצות הבלטיות) הגיעה. היתה מבוגרת ממני בכמה שנים ומנוסה יותר. בשעות, הלא כל כך רבות, שעשיתי בחברתה, הרגשתי שאני נמצאת בחברת אדם בעל ערך, עם שקרנה ממנה סמכות שמרה על חברות. בשובי משליחויות היתה מקדמת את פני בצורה שיכולתי לחוש עד כמה דאגה לי. רק אחרי המלחמה נודע לי מה עלה בגורלה. בזמן המרד בגטו, באפריל 1943, שימשה אשת־קשר בין הגטו הלוחם והמשלחת של האי"ל בצד הארי. ניצלה מהבונקר של מילא 18 ונמנתה עם קבוצות הלוחמים שיצאו דרך תעלות הביוב מהגטו ההרוס ליער לומיאנקי ומשם חזרה שוב לצד הארי. היא נספתה לאחר מכן, כאשר נכוותה קשות בשריפה שפרצה בבית חרושת שבו הסתתרה בפרגה (פרוור של וארשה), נתפסה על ידי הגסטאפו ומתה מות־עינויים. בבואי ארצה למדתי, שבגלל טעות בהבנה, קשרו את מותה של טוסיה עם מותה של צביה, שכידוע, לא ניספתה. שמעתי מפי חברים על אזכרות שנערכו בארץ לצביה וטוסיה; תנועות הנוער הפכו את שמות השתיים לסמל ואז, ידעתי להוסיף כמה דברים אודות טוסיה כפי שהיכרתי אותה. השומעים הקשיבו לדבריי.

הקבוץ בדז’לנה נאלץ להחליף מקום בגלל הקטנת שטח הגטו. החברים העתיקו את מושבם למקומות אחרים, ברחובות מורנוב וזמנהוף. גם לשם הגעתי. מנסיעותיי, אחרי טלטלות ותלאות הדרכים, הייתי חוזרת אל הקומונה כאל ביתי, היו שם החברים, החום, הכול.

כשהתחילו לארגן את החמישיות, חוליות־קרב אם תרצו, צורפתי לאחת מהן. החוליות הללו היו ממודרות, כל אחד הכיר רק את החברים בחוליה שלו. במסגרת זו השתתפתי בכמה שיעורי־אימונים. הייתי נכנסת לגטו על מנת להשתתף באימונים. כדי שלא תהיה טעות, הספקתי ללמוד רק מעט מאוד.

בפגישותיי עם בני נוער אני נשאלת מדוע לרוב מסופר על קשריות ולא על קשרים־בחורים. ועלי להשיב. לבנות היה סיכוי גדול יותר לא ליפול בידי הגרמנים, גם בגלל זה שנשים פחות חשודות בפעילויות בלתי לגאליות, אך הסיבה העיקרית היא כמובן, שקשה יותר להוכיח את יהדותן. בכל מקרה שגבר נחשד כיהודי, הוא נידרש תוך איומים להוריד את מכנסיו, אפילו באמצע הרחוב. במקרה שנתגלתה מילתו הוא היה נורה בו במקום.

הקשריות היו למעשה אלה שקישרו בין החברים, חברי התנועות, מהמקומות השונים, ובכך העבירו מסר: אינכם בודדים – קיימת, ופועלת, תנועה ארצית. המגע הישיר העביר הרגשת תמיכה, שייכות, עזרה, ד"ש עם חום אנושי וחברות. הקשריות העבירו סיפורי אמת על מה שקורה בשטחי הכיבוש, וכן עיתוני מחתרת וחוזרים תנועתיים, תצלומים ומסמכים לשם הכנת תעודות מזוייפות, כסף; הן היו מורות הדרך בהעברת אנשים משלנו ונשק ממקום למקום תחת עינם הבולשת של השלטונות. הקשריות, מן הדין לומר זאת כדי שהדברים יובנו לאשורם, פעלו במסגרת התנועות, הן לא העבירו מידע ולא הזעיקו את “כלל ישראל”, את זה עשו המנהיגויות התנועתית, כל אחת בגטו שלה. אחד הדברים היותר קשים שמילאו את ליבות היהודים בתקופה ההיא היתה ההרגשה שכל העולם שכח אותנו, אין לנו תקווה וכל שכן עתיד; זו הבדידות בכל מוראה. אנחנו, נערות צעירות, עשינו בדלות יכולתנו, כדי להקל על הרגשת הבדידות הזו, שתחנוק פחות – הנה יש קשר, יש פעילות.

לאחר שהגיעו לווארשה ידיעות על הטבח שנערך בסביבות וילנה ובמקומות אחרים במזרח (חודשים ספורים לאחר פרוץ מלחמת גרמניה – ברית־המועצות), אותם כבשו הגרמנים בסערת חודשי המלחמה הראשונים, ביקשו אנשי ההנהגה שלנו לאסוף פרטים נוספים על המתרחש בערים שונות. כדי שהמידע יהיה אמין צריך היה שהוא ייאסף על ידי אנשים משלנו.

נקל לשער, שבתנאים אחרים בחירת הקשריות היתה נעשית בדרך אחרת וגם הכשרתן היתה נעשית באופן יסודי, היו מעבירים אותן קורסים, כדי לגרום לכך שעבודתן/שליחותן תהא יעילה והסיכון שלהן יהיה נמוך ככל האפשר. אלא שבנסיבות ההן, נבחרו לשמש בתפקיד בחורות שמצד אחד, ואולי בראש וראשונה, הוכרו כחברות בעלות חוסן נפשי ונאמנות תנועתית. כמעט בכל המקרים היה מדובר בחברות מהאקטיבה התנועתית, כל אחת בתנועתה. כמובן, שלתפקיד נבחרו בחורות שהמראה החיצוני שלהן היה טוב, זה המושג שהשתמשנו בו למראה לא־יהודי, (יש המשתמשים בביטוי “מראה ארי”), כאלה שהפולנית בפיהן היתה רהוטה ובעגה נכונה. נדמה לי שחברי ההנהגות התנועתיות הכירו את אלה שבחרו בהן והן היו נאמנות עליהם. בעובדה הרוב המכריע של הבחורות מילאו את המשימות וכאשר נפלו לידי הגסטאפו, עמדו בחקירות ובעינויים ולא הסגירו את שולחיהן. דברים פשוטים כמו להתאפר, היו בשבילן, חלוצות שהתנגדו בכל מאודן לגינדור, משהו מאוס אך הכרחי. צריך לזכור שהעמדת־הפנים, להיות ארטיסטית, כללה לא פעם גם צורך בהתקרבות אל גרמנים (ולא רק אל פולנים). זו היתה עבורן ממש הליכה על פי התהום הן בגלל הרגשת הגועל כשאת נאלצת להתחכך בגרמנים, לשבת בחברתם, לדבר, לשתות, לבלות, והן משום הסכנה, שחשיפת זהותך היהודית בתנאים כאלה היתה גם מזמנת נקמה מצד הגרמנים, בזו שהוליכה אותם שולל.

אחד המקומות בו ביקרתי מספר פעמים היתה העיר הרוביישוב, שבמחוז לובלין, שמאז חלוקת פולין היתה קרובה לגבול שחצה בין הרוסים והגרמנים. מרבית תושביה לפני המלחמה היו יהודים, שהיו מאורגנים בשלל ארגונים בתחומי החיים השונים. לפני המלחמה היה שם סניף גדול ופעיל מאוד של תנועתנו. המקומיים היו פוגשים אותי בחמימות, שותים בצמא את האינפורמציה שהבאתי, בו במקום גומעים כצמאים במדבר את הכתוב בעלונים שהבאתי. נקל היה להבין עד כמה היתה חשובה לחברים דרישת השלום החיה. היכרתי בסניף הזה את כל החברים. היינו מתאספים בביתם של אהרן פרומר או ברכה קאם. שלא כמו בפעולות התנועה, אינני זוכרת שירה בצוותא ובוודאי שלא משחקי חברה. היינו יושבים מכונסים בחבורה כשכל אחד שקוע בעניינים של עצמו. יותר משהתעניינו במה יהיה, ביקשו לדעת מה עליהם לעשות. הרגשתי פה את עצמי כמו בבית. הייתי נוסעת לשם בשמחה למרות תלאות הדרך.

בפעם אחרת נשלחתי להרוביישוב עם פרומקה. נסענו לשם כדי להיפגש עם החברים וכדי להכין אותם לפעול בתנאים שהקשר בינינו, בינם לבין המרכז בווארשה, ינותק. ישבנו ברכבת. הסתכלתי בפרומקה – פניה היו רגועים, איזה שקט מופלא הוקרן מהן. היא לא נראתה ממש פולניה. לבשה בגדים מהודרים, שלא כמנהגה, קצת התגנדרה ואפילו התאפרה, שפתיה צבועות במקצת. יגענו הרבה עד שהסכימה, אבל השלימה עם זה כאשר נוכחה, שהסומק משווה לה מראה יותר טוב. למרות המראה הארי הלא מושלם שלה, הירבתה לצאת לשליחויות. השקט הפנימי אשר סיגלה לעצמה נסך בה בטחון שלא תעורר חשד.

קו הרכבת וארשה־הרוביישוב היה מסוכן ביותר. בתחנות־צומת, וכל שכן בצומת המפורסמת במלקיניה, היה על הנוסעים להמתין עד 8–10 שעות להחלפת רכבת. בדקו שם את הניירות בקפדנות. צריכה היית להגיש את התעודה, המזויפת שבידך ביד קלה, להתגבר על דפיקות הלב; כל מבוכה קלה עלולה להיגמר באסון. כאשר השוטר היה מאריך לבחון את החתימות והחותמות היו עצבי מתוחים עד קצה הגבול, אולם כפיתי על עצמי התנהגות טבעית. אני סבורה שברגעים כאלה משהו בפנים מתחשל בך.

בדרך כלל, בזמן ההמתנה בתחנת־הרכבת נהגתי לשכב על הריצפה ופשוט להירדם. כשאני מכורבלת באיזו פינה, בין גברים ונשים פולניים, פחות בלטתי. גם הרגשתי את עצמי יותר מוגנת. כך נחתי מעט מהמתח המתמיד שחייתי בו בדרכים. עד היום איני מפונקת ומסוגלת לישון במיטה זרה וגם לא כל־כך נוחה. והנה, אני מחייכת לעצמי בכותבי זאת: זהו “הרווח” שלי מחוויות המלחמה.

המשכנו בנסיעה והתקרבנו לתחנת הרכבת בהרוביישוב. מבעד לחלון נראתה תנועה בלתי רגילה. המוני אדם היו מרוכזים על הרציף. לא חשדנו בכלום וירדנו מהרכבת. שתינו היינו הנוסעים היחידים שירדו בתחנה זו. השתדלנו להיוודע מי הם אלפי האנשים המכונסים כאן. לאחר רגע הוברר לנו הכול – אלו היו יהודים. גברים, נשים, זקנים וטף – דחוקים וכבושים בין חבילות, צרורות, כסתות; את האוויר פולחות זעקות שבר וקולות בכי ממלאים את התחנה. ומעל לכל – צריחותיהם של הגרמנים.

ארבעה גרמנים מגושמים, פרצופיהם אדומים, שרוולי חולצותיהם מופשלים ובידיהם שוטים דוהרים על סוסים הלוך ושוב על הרציף, דורסים כל מי שנקלע תחת פרסות סוסיהם. הבחנתי איך הם פוגעים, כמו בכוונה, באמהות המחזיקות בזרועותיהן תינוקות.

והיה זה יום בהיר, השמש זרחה.

הצצתי בפניה של פרומקה, הן היו חיוורות מאוד. בלי אומר ודברים קלטנו במה מדובר. בו ברגע החלטנו שעלינו להישאר פה, אולי בכל זאת נצליח לקשור איזשהו קשר עם חברינו. פנינו ונכנסנו לחדר ההמתנה. מלבדנו לא היו בו נוסעים. הפולנים תושבי העיר נמנעו באותו היום לצאת מבתיהם. ביקשתי מפרומקה שתשב כדי שלא תוכל לראות את הנעשה מעבר לבית. היא התיישבה. ישבה בלי לנוע ומבטה ננעץ בחלל, ואילו אני נעמדתי ליד החלון ולא יכולתי שלא לראות. גרמני ענק בעל פרצוף של רוצח, מוביל ארבעה בחורים לובשי קפוטות. אני רואה את עיניהם, את מבטיהם התוהים, הם אינם מבינים מה רוצים מהם. דוחפים לידיהם אתים ומעמידים אותם במרחק מטרים ספורים מהחלון ומצווים עליהם להתחיל לחפור. הגרמנים דוחקים בהם למהר, למהר! חובטים בהם בשוטים, בועטים. לאחר זמן־מה, פילחו אותם ביריות. הרוצח גורר יהודים אחרים ומצווה עליהם לכסות את הגוויות. ושוב מצליף השוט. הרוצח פונה אל תוך ההמון. לפתע נשמעו צעקה איומה של אשה ויריה. ראיתי אשה נופלת ותינוק מושלך מידיה. הוא עודנו חי. האשה, מסתבר, רצתה להשליכו מעבר לגדר, רצתה להצילו. בין רגע דרסו פרסות סוסיהם של הגרמנים את התינוק. לרגע משתררת דממה, באחת האלפים נאלמו דום. ראשי הסתחרר, עיני התערפלו, נאחזתי באדן החלון. יותר מכל פחדתי שפרומקה תיגש לחלון ותראה… לחדר ההמתנה ניכנס מישהו, העליתי על שפתי חיוך ופניתי לפרומקה: “עלינו להסתלק מכאן”.

ובבוקר שטוף שמש אשר כזה אנו הולכות בכיוון העיר. הדרך מלאה בעגלות. נוסעים. חולים, ישישים, אלה שאינם יכולים ללכת ברגל אפילו לטעמם של הגרמנים. להסתכל, “רשאיות” היינו, אך להגיב בזעזוע חלילה לנו. רק דבר פעוט אחד נדרש מאיתנו אותו יום אביבי – להעמיד פנים שוחקות. עוברי אורח שעוררנו כנראה את חשדם, החלו צועקים לעברנו: “יהודיות!” הפכתי אליהם את ראשי והמטרתי עליהם מטר של קללות… עד כדי כך הייתי מלאה בבטחון עצמי. וכמובן שהסתלקנו מיד מהמקום. המשכנו ללכת. סימטאות מוכרות. אנו במרכז העיר. כאן, לא הרחק גר חברנו אהרן פרומר. בקירבת הבית אין איש. פרומקה נשארת למטה. אני עולה לקומה הראשונה. כל פינה מוכרת לי. לעיני ניגלית דלת פתוחה ומעבר לה, על הריצפה, פזורים כל מיני חפצים, כלי מיטה, מהפכה. הדירה ריקה, אין בה נפש חיה.

ירדתי. פרומקה רק הסתכלה בפניי ומיד הבינה הכול.

לאן ללכת?

דרך מרכז העיר עוברת קבוצת נערים גויים ואחריהם שני גרמנים שהחזיקו בידיהם גרזנים. הנערים מובילים אותם לבתים שבהם עדיין מסתתרים יהודים. בעוברנו את כיכר העיר הריקה אנו מעוררות תשומת־לב. עלינו לעשות פוזה, ללכת בביטחה כאילו שיש לנו מטרה מוגדרת. מה לעשות? אנו הולכות לכיוון הכנסיה. ליד הכנסיה אנו קונות זרי סיגליות. פרומקה נכנסת לכנסיה ואני פונה העירה. לי פחות מסוכן לנוע ברחובות. אני מתקרבת לבתים מוכרים נוספים ובכולם הדלתות פתוחות והם ריקים מאדם.

נכנסתי לחנות ופתחתי בשיחה עם הנמצאים. כאילו דרך אגב, כאילו מתוך סקרנות גרידא, התעניינתי בנעשה בעיר. מקטעי הדברים הבנתי ש“נוער יהודי רוכז מאחרי העיר, אותם יסיעו לחוד, הם מיועדים להישלח לעבודה”. “נו, והיתר גבירתי – לזבל,” אומר המכולתניק בחיוך. אני מחזירה לו חיוך.

למקום הריכוז של הצעירים היהודים אין אפשרות להגיע – הם, התברר לי, נמצאים בהשגחתם של אוקראינים. אני מנסה כוחי אצלם: “הייתי רוצה לחזות במחזה,” אמרתי במתינות, בקול שקט, היה נדמה לי שלא אני היא המדברת, אלא מישהו אחר. “זה בלתי אפשרי היום, אולי תנסי מחר?”

הפניתי את פניי וחזרתי אל פרומקה. החלטנו להישאר למחר, אנו מוכרחות להיפגש עם החברים. עברנו ברחובות שבהם מתגוררת האוכלוסיה הפולנית. שררה שם שלווה. הגענו לבית המלון. עם שאנו יודעות שיש בכך סיכון, אנו מחליטות ללון פה. בקבלה של המלון אנחנו רושמות את שמותינו בכרטיס הרישום. בעלת־המלון מצטדקת: “בזמנים אלה, בפרט היום, עלי להקפיד על הפורמליסטיקה, הגברות הלא יודעות – מחפשים יהודים אפילו אצלנו; הדבר הלא אינו נוגע לגברות, נכון!?” ומשגרת אלינו מבט נוקב. פרצתי בצחוק רם: “איך דבר כזה עולה בדעתך, גבירתי!” עלינו לחדר, סוף סוף נשארנו שתינו לבדנו. פרומקה מלטפת את ראשי מבלי להוציא הגה. לילה. אני יודעת שגם היא אינה ישנה. לילה ארוך ונורא. טוב לפחות שאינני חייבת לחייך גם פה.

השחר האיר. לפתע נשמעת דפיקה על הדלת. התכווצנו. “זוהי רק בדיקה,” מרגיעה אותנו תשובה מעבר לדלת. אני מכסה בשמיכה את פניה של פרומקה עד למצח ופותחת את הדלת. נכנסים שני אזרחים ותובעים להראות להם את התעודות. חוקרים: “לשם מה באתם?” בין רגע נוצר בראשי סיפור: “באנו אל דודה הגרה בכפר והתעכבנו פה כי לא השגנו קשר להמשך הדרך”. הללו מאזינים בהקשבה. נימוקי מעוררים פקפוקים. הסברתי: “יש לנו רק תעודת־לידה ואישור על גבי התצלום. תעודות־המעבר שלנו עדיין אינן מוכנות”. “נבדוק,” פסקו. ואני, כמו לתומי פולטת: “הצדק איתכם, בזמננו צריך להיזהר… כל־כך הרבה יהודים מסתובבים ומתחמקים”. אני משווה לקולי נימה של תרעומת ומשגרת לעברם חיוך ידידותי, עגבני. גם את זה כבר למדתי…

יצאו. הורו לנו להתייצב עוד באותו בוקר בתחנת המשטרה.

אנחנו מבינות שעלינו להסתלק מהר. הרכבת יוצאת בשעה 08.00. דרך סימטאות אנו ממהרות לתחנה. אני יודעת, שאם נצליח היום להיחלץ מכאן, נוכל לחזור כעבור כמה ימים; אולי בכל זאת נצליח להיפגש עם אנשינו. על הרציף עומדים קרונות־משא. זוהי רכבת מיוחדת. היא מובילה לבלז’ץ, שמענו אומרים, שכולם עד האחרון יוכנסו לקרונות. על הרציף ערימות חבילות, כרים זרוקים, עגלות ילדים, סירים. במרחק מה עומדים נערים פולנים. הם ממתינים שהרכבת תזוז ואז יתנפלו על השלל.

חזרנו לווארשה וסיפרנו. לדידם של חברינו היתה זו הידיעה הראשונה הבטוחה אודות שילוח היהודים ממזרח פולין להשמדה. אני הרגשתי – לא מאמינים לנו. זאת היתה הפעם הראשונה והאחרונה במשך כל המלחמה שבכיתי. עצביי המתוחים לא יכלו לשאת עוד את המתח. סיפרתי גם להוריי מה שראיתי בנסיעתי. אני זוכרת את עיני אבי. הוא סירב להאמין: “זה לא יכול להיות,” התעקש. אבא, אדם שניסה כל הזמן להדחיק, נפל בגורלו לשמוע דברים כאלה דווקא מהילדה שלו…

צריך היה להתחכם ולמצוא דרך להתגבר על האיסורים שהטילו שלטונות הכיבוש על התנועה בדרכים. לנסיעותיי לבשתי מעיל בצבע בורדו. למדתי לישון בכל מקום שנקלעתי אליו, הייתי נשכבת על ספסל בתחנת רכבת ונרדמת. הרגלתי את עצמי לשגר חיוך לעברו של מבקר הרכבת, ואפילו לעברם של גרמנים. אינני יכולה לזכור, שהרגשתי איזושהי הרגשה בלתי נעימה כאשר דיברתי חלקלקות עם אנשים שאם היו יודעים שאני יהודיה היו הורגים אותי על המקום. אף־על־פי שאהבתי ליהנות ממראות ונופים, אתקשה לומר שראשי היה נתון לכך בשעת הנסיעות האלו. המתיחות הפנימית מנעה הנאה מנוף יפה או ממישור פורח. אבל, בנעורים יש כוח, יש חיות, לפעמים, אני יכולה להיזכר, תוך כדי נסיעה נידבקתי לאיזשהו נוף, מעבר למראה בני האדם שעליהם התבוננתי כהרגלי. תמיד החזקתי בידי ספר. מאוחר יותר, כשנתפסתי על ידי הגרמנים החזקתי בידי את ספרו של מרסל פרוסט “בעקבות הזמן האבוד”.

משהו על תעודת הזיהוי שהחזקתי. בזמן הראשון לא הצלחתי להשיג קֶנְקַרְטֶה (תעודת זהות), לכן השתמשתי לזיהוי בתעודת לידה. לא היה בזה משהו יוצא דופן, משום שתהליכי הנפקת הקנקרטה היו לא פשוטים. גם הוצאת תעודת לידה אמיתית־מזויפת, לא היתה קלה, אבל היתה לי. מדוע בחרתי בשם מרצ’יניאק כבר סיפרתי, זה היה שמו השאול של אחי וֶוֶק. זה לא שם אופייני כל־כך בפולין, שם שנפוץ בעיקר בכפרים ובין פשוטי העם, ב“עמך”. כשם פרטי בחרתי באמה. מדוע? רציתי שהשם יהיה מה שיותר קתולי־פולני. ידעתי שיום הולדתי הנכון הוא ה–19 באפריל. דיפדפתי בקלנדר. נהוג שיהיה רשום בו מדי יום שמו של הקדוש הקתולי וראיתי שזהו יומה של קדושה בשם אמה. בחרתי בו. מאוחר יותר התברר לי שטעיתי, אז לא ידעתי שצריך לבחור בשם לא לפי יום ההולדת, אלא לפי יום ההטבלה… ואותי הרי לא הטבילו, יום כזה כלל לא עלה על בדעתי. בהמשך, כשהייתי עצורה במחנות, קרה שלחשו לי שהשם מרצ’יניאק אינו מתאים לי, משום שניכר בי שאני ממקור אריסטוקרטי והן חשדו בי, שזהו שמי השאול במחתרת הפולנית, מה שהעלה את קרני ביניהן…

למרות נסיעותיי המרובות כמעט שלא ניתקלתי בבעיות. מבחוץ הייתי ממש שיקסה בת 18 ומתחת בגדי, על בטני, קשרתי חומר הסברה ופרסומים אחרים. לפעמים העברתי כך תעודות בלנקו, שזויפו או נגנבו על ידי אנשינו, בשביל חברים שהייתי אמורה להעביר לווארשה.

פרסומי המחתרת הודפסו במכונות שכפול ידניות (סטנסיל, או הקטוגראף) על נייר דק, כדי לאפשר את הטמנת הביוליטינים במקומות סתר על גופן של הקשריות. עיתונות המחתרת של התנועות החלוציות היתה מסועפת, החשיבו מאוד את המילה הכתובה. ומה ששימש בשעתו לקשר בין חברי התנועה הפך אחרי המלחמה לאחד המקורות ההיסטוריים היותר אותנטיים אודות ימי הנדודים והמחתרת. כך, שאני, כמו כל קשרית אחרת, נשאתי על גופי הן את עשיית ההיסטוריה והן את שימורה בד בבד. כאשר הזדמן לי להעביר חומר מיוחד, הרגשתי איזו שהיא רוממות רוח. כך קרה, למשל, כאשר העברתי לאחד הסניפים עותק של “פיין און גבורה”.“פיין און גבורה” היתה אנטולוגיה שכינסו יצחק צוקרמן ואליהו גוטקובסקי והובאו בה קטעי ספרות על ענות וגבורה יהודית לדורותיה. השם המלא של החוברת מעיד על תוכנה: “פיין און גבורה אין יידישן עבר אין ליכט פון דער קעגנווארט” (ענות וגבורה בעבר היהודי לאור המציאות). ספר חינוכי. משורותיו עלה קול המרד. ידעתי שמיד לאחר צאתי יקראו חברי הסניף את החוברת עד תומה והדברים שיקראו ינסכו בם כוח ויפנו את מחשבותיהם לחפש איזושהי דרך דינמית לעמידה. ברצוני להעיר הערה לגבי טעות שכיחה. נוהגים לומר “המרד פרץ” ולא היא, המרד לא פרץ באחת יש מאין, הוא צמח והבשיל מתוך התמודדות של אנשים צעירים, חניכי ובוגרי תנועות הנוער והחטיבות הצעירות של המפלגות היהודיות.

ומשפט־שניים של הכללה. ארמה את עצמי אם אומר שהיותי קשרית היה קשור אך ורק באידאה, בהרגשת השליחות. היה בזה גם רצון שפעם בי להוכיח את עצמי כלפי עצמי: הנה גם אני, חווקה הילדה הקטנה מהבית, יכולה. הייתי ממש מכורה לדבר שעשיתי. לא התגנבה ללבי שום מחשבה שאולי לא אעשה; זה היה מובן מאליו, טבעי, בלי שום פקפוק. זאת גם זאת. אלה ששלחו אותי, יצחק, צביה, מרדכי טננבוים והאחרים נחשבו בעיניי כאלוהים בעצמו. הערצתי אותם. הבינותי שעלי למלא בלי ערעור כל פנייה שלהם אלי. הדבקות במטרה היתה משהו מהותי בהתנהגותנו התנועתית, ואני רכשתי תכונה זו בגיל צעיר. נכון, פחדתי להיתפס, פחדתי מהם. אבל, לו הייתי חושבת על זה הרבה – הרי ייתכן שלא הייתי נוסעת. מצד אחד – הייתי מודעת למה שעלול לקרות איתי ומצד שני – התעלמתי מזה… לא הלכתי על קידוש השם, לא הרגשתי שאני מקריבה את עצמי. להקריב את עצמי, זה בניגוד לאופי שלי. עד היום אני עושה לרוב דברים שטוב לי איתם. אבל, זה היה מעייף. במשך הזמן המעמסה התישה אותי עד כדי כך, ספק אם הדבר יאומן בספרי זאת, שכאשר נתפסתי על ידי הגרמנים הרגשתי איזושהי הקלה, סוף סוף ייגמר המתח הזה. אבל, למה להקדים את המאוחר?

הרכבות היו גדושות בנוסעים. אנשים נסעו מפה לשם. חלקם עסקו בהברחת מזונות. העבירו שומן־חזיר, סיגריות, חמאה, תפוחי־אדמה ומה לא. עיסקי השוק השחור פרחו. האפשרות שאפול לידי הגרמנים, אמנם כחשודה בהברחה, אך כשיתגלה מה אני מבריחה, ליוותה אותי כל הזמן. תיארתי לי מה יקרה לי באם אתפס עם נשק, חומר “תעמולה” או תעודות מזויפות. אינני יודעת מדוע אבל נראה לי שאנשים בעלי חזות “אינטליגנטית” נבדקו ביתר קפידה. חשוב היה בזמן החיפוש־בדיקה לשוות חזות שלווה, לשמור על שיווי משקל, להעמיד פנים כאילו כל העניין הזה לא נוגע לך. השתדלתי לעשות זאת על ידי שיחה חופשית שניהלתי עם שכניי הנוסעים. יצרתי אצלם איזו הרגשת אימון כלפיי. באחת הפעמים, תוך כדי נסיעה ממושכת הייתי בטוחה שעוקבים אחרי. לבי דפק, פחד. כאשר השיחות בין נוסעי הרכבת הפולנים גלשו לדיבורים על יהודים, הייתי נאלצת להיות מעורבת בשיחות הללו. ואומר: לא דיברתי על היהודים בלשון נייטרלית, השתמשתי בביטויים בוטים. לבי נוקף אותי עד היום, אולי חטאתי בכך…

השתדלתי להשתמט מהבדיקות. פעם, כשעל גופי מוטמנות תעודות חשובות, עלו גרמנים והתחילו לעבור בין הנוסעים, שאלו שאלות וריחרחו בחבילות. הם התקרבו אלי. אחד משכני למושב, פולני שניהלתי איתו שיחה בשעת הנסיעה, אמר להם לתומו מילה טובה עלי, איזו נערה תמימה והגרמנים דילגו עלי. יד המקרה, מין נס…

באחת הפעמים נסעתי לצ’נסטוכוב עם מרדכי אנילביץ ולאחר מכן נסעתי לשם לבדי עוד כמה פעמים. פה החברים היו מרוכזים במקום שממנו יצאו לעבודה בשופ. המתנתי עד לשעת שובם מהעבודה. ואיפה המתנתי להם? הלכתי אל הכנסיה הגדולה, “יאסנה גורה”, המפורסמת בגלל הבתולה הדומעת והעברתי שם את הזמן. בשובם של החברים מהעבודה נצמדתי אליהם ונכנסתי איתם למגוריהם בגטו. בפעם אחרת נשלחתי מווארשה במטרה לבדוק את השמועה שבטרבלינקה שורפים יהודים. כמה ימים לפני כן ניתפס אחד מראשי הקהילה ונודע שנישלח לטרבלינקה. יצחק ומרדכי שלחו אותי לברר מה קורה בטרבלינקה. נסעתי עד לתחנת־הרכבת בעיירה טרבלינקה. בתחנה שמעתי פולנים מדברים ביניהם על כך שהם מריחים ריח של בני אדם שרופים… זה הספיק לי, לא הייתי צריכה להמשיך עד למחנה המוות עצמו. גם בראדומסקו הייתי. נשלחתי לספר ליהודים את האמת על מה שקורה. היהודים, שישבו בגטו, סירבו להאמין לדברי. נפגשתי כאן גם עם כמה מבני משפחת גיסתי. אפילו העזתי וניפגשתי עם יו"ר היודנראט. אני סיפרתי והוא מיאן לשמוע, ישבתי איתו עד שמישהו בא ולחש לי שמוטב שאסתלק משום שרוצים להסגיר אותי על כך בשל הפצת פאניקה…

במסכת זו אזכיר נסיעה די מוזרה, שהותירה אחריה אכזבה מרה. אחת הפעולות שלנו היתה הוצאת חברות וחברים מהגטאות ליערות במגמה שהם יצטרפו שם לפרטיזנים הלוחמים מלחמת גרילה בכובש, מה־גם שהיתה בפעולה זו, כך קיווינו, דרך להצלה. בעניין זה שיתפה איתנו פעולה המחתרת הפולנית. אנשינו באו בדברים עם גורמים במחתרת ה–.A.L. נקבעה לי פגישה עם איש קשר פולני, שצריך היה לתת לי הוראות בקשר להעברת קבוצה משלנו ליער. יצאתי למקום המפגש המיועד בצידי כביש והמתנתי. עמדתי ועמדתי, על אף הסיכון חיכיתי במשך שעות ואף אחד לא הגיע. לבסוף, מלאת אכזבה וצער, נטשתי את המקום. עלבון הפגישה שלא התקיימה נלווה אלי זמן רב.

אחר־כך הייתי בהרובישוב פעם נוספת. כאשר ניפגשתי עם החברים, הם שהו במחנה לא רחוק מהעיר. חלק מהם העברנו לעבודה במינסרה בווארקוביצה, שם יכלו עדיין לעבוד עם תעודות עבודה לגאליות. המחנה היה מאורגן כקבוץ. מכאן העברנו אנשים ליער, לפרטיזנקה. קבוצה אחת של חברות וחברים שבאה איתי מווארשה והיתה מיועדת להיצטרף לפרטיזנים ביער, נורתה חצי שעה לאחר שהגיעה, כלל לא הספיקה להיבלע ביער. ניצלתי רק בנס. בין הנספים בקבוצה זו היתה דינה לוין, חברתי לכיתה בגימנסיה במחתרת. דינה היתה בתו של לייזר לוין, פעיל מרכזי במפלגתנו, ששרד עם בנו ישראל ובהגיעם ארצה הצטרפו לקבוץ יגור. ישראל, סגן־אלוף במילואים, שהיה ילד בגטו וארשה, שומר בלבו את חוויית ילדותו המיוחדת. כשהוא מוזמן, הוא מספר עליה לבני נוער.

לאחי מארק קרה מקרה דומה. הוא ניסה להעביר חבורה של חלוצים־לוחמים מזגלמביה אל אחת מיחידות הפרטיזנים ונכשל בכך, מרבית החברים נהרגו. מפלות כאלה קרו לנו לא פעם.

באחת הערים, אינני זוכרת איזו, ייתכן שזו היתה אוסטרובייץ, נכנסתי לגטו המקומי והוצאתי מתוכו קבוצת חניכים והעברתי אותם לגטו בווארשה. בגטו הזה פעלה אפילו גימנסיה דוגמת זו שלנו בווארשה. מיד עם בואם אורגנו בחמישיות וצורפו לקבוצות־הקרב של האי“ל. המפקד שלהם היה ברל ברוידה, מי שהיה קודם לכן המדריך שלנו בצרנוב. לברל היה אף יהודי אופייני. הסתרתי אותו ברכבת שנסעה בלילה. בתחנת הרכבת של וארשה שכרתי כירכרה עם גגון, על מנת להסתיר עד כמה שאפשר את פניו. מיד הצטרף לאי”ל. בימי מרד ינואר נתפס ברל. הוא קפץ מהרכבת שהסיעה אותו במשלוח לטרבלינקה. חזר לגטו והתמנה למפקד פלוגת־קרב. השתתף במרד אפריל 1943 בגיזרת הגטו המרכזי. היה כבן 28 כאשר מצא את מותו בבונקר של מילא 18, בחברת כמאה לוחמים נוספים ששלחו יד בנפשם לאחר שהמרד קרס.

בהגיעי בפעם האחרונה להרוביישוב העיר כבר היתה כמעט יודנריין, “נקיה מיהודים”. הצלחתי לפגוש רק בראש היודנראט ובני משפחתו. הם סיפרו לי שלפני זמן קצר אביו של היו"ר איבד את עצמו לדעת. כך ניקשרתי בלבי אל אותה הרוביישוב. בקבוץ שלנו היה חבר, יוסף פרומר, שמוצאו מעיר זו. הוא היה לפני המלחמה אחד מעמודי התווך של התנועה בהרוביישוב וסביבותיה. לפעמים קרה שמצאנו את עצמנו משוחחים אודות עיר הולדתו והוא שתה בצמא את סיפורי על ימיה האחרונים של קהילתו.

בינתיים, חלו שינויים במשפחתנו: אמא עקרה מהגטו ומצאה מקום מיסתור בז’וליבוז‘, פרוור אמיד של וארשה. אותו זמן אבא עבד עם הקומנדו שלו בתחזוקה של קו החשמלית בצד הארי. באתי לראות אותו במקום שבו עבד בפרגה. הוא נתן לי חבילה ובתוכה סכו"ם מוכסף, שלקח מביתנו בגטו וביקש ממני למסור אותה לאמא, שיהיה לה ממה לחיות לאחר שתמכור אותם. התוכנית שלנו היתה שמפעם לפעם אבא יביא מהגטו דברי ערך נוספים ואני אמסור אותם לאמא בז’וליבוז’ כדי שאמא ובני משפחה אחרים שנחלצו מהגטו, יוכלו להתקיים. אבל, באקציה הבאה תפסו את אבא והוא הובל עם יהודים אחרים לאומשלגפלאץ.

גם חיים זלמנובסקי, המורה שלי מהגימנסיה המחתרתית, נלקח באותו יום לאומשלגפלאץ. אנשי התנועה הצליחו לשחרר אותו על־ידי שוחד ששילמו לשוטרים יהודים ממשטרת היודנראט. היו שוטרים כאלה ששיתפו־פעולה, בעבור בצע כסף כמובן. חיים זלמנובסקי ניצל, אולם את אבא לא הצליחו לשחרר. כך יצא, שהפעם האחרונה שראיתי אותו היתה בזמן שמסר לי את הסכו"ם המוכסף, שהביא מביתנו הנטוש בגטו…

מי שסידר לאמא את המיסתור, ודאג לה למסמכים מתאימים, היה אחי הבכור וֶוֶק. בהיותו אדריכל אמון על שרטוט, הצליח בזיוף מסמכים. הוא חש אחריות על בני משפחתו ועל אף שנמשך לצאת ולהצטרף אל הפרטיזנים, לא עשה זאת קודם שדאג לבני המשפחה האחרים. שם הכיסוי שלו היה ואצלב מרצ’יניאק, פולני ממשי. עד כמה שידיעתי מגעת, וֶוֶק היה האיש שעשה את הקשרים הראשונים בין אנשי תנועתנו, ובפועל היה זה יצחק צוקרמן, לבין המחתרת ה–..A.Lכיוון שכך, יצא לי להיות אשת הקשר הראשונה בין האי"ל לבין ה–..A.L אחי הנפיק לי תעודות מזויפות. כששאל באיזה שם אני בוחרת, אמרתי: “אמה מרצ’יניאק, אחותו של ואצלב”. זה שדמיתי לו במראה פני תמיד החמיא לי וחשבתי שזה יהיה כיסוי טוב – אח ואחות פולנים מלידה. וכבר סיפרתי על כך.

הקשר עם ה–.A.L איפשר הוצאת חברים צעירים משלנו מהגטו. המו"מ לשם השגת נשק שיוברח לגטו נעשה גם הוא בערוץ הזה, שהייתי שותפה לו. וֶוֶק דאג לכך שאשתו רנה ותינוקם רפי יועברו למקום בטוח בצד הארי. הם המשיכו להיות בקשר עם אמא מזה ועם חברים מהמחתרת. קודם שוֶוֶק יצא והצטרף לפרטיזנים דאג גם לבני משפחה נוספים, גיסים וקרובים אחרים.

טרם שיצאתי לקרקוב עם יצחק צוקרמן לשליחות בה נאסרתי, באנו אל ביתו של וֶוֶק בז’וליבוז'. גם אמא היתה נוכחת. אכלנו בורשט, אמא היא שהגישה אותו. רפי הפעוט ישן במיטתו. עמדתי התבוננתי בו ובאמו במבטים של פרידה, התנשקתי עם אמא, וזו היתה פגישתי האחרונה עם וֶוֶק, אחי הגדול. לאחר שנודע לו על מאסרי, יצא לקרקוב וניסה למצוא דרכים לשחרר אותי בעזרת שוחד, וכשהדבר לא עלה בידו חזר לווארשה, נפרד מיקיריו והצטרף אל הפרטיזנים במחוז קילצה. במקרה, באותו יום הגיע מבנדין לווארשה אחי מארק. הוא בא להתיעצויות וסר לדירת המחתרת שלי אצל הפולניה בצד הארי. היה מוקדם, עדיין שכבתי במיטה. ברגע שראיתי אותו זינקתי אל בין זרועותיו, התחבקנו חיבוק ממושך, בקושי היתנתקנו זה מזו. רגע זה נשאר תקוע בי, אפילו היום לפעמים אני מוצאת את עצמי הוזה שאני מחבקת את מארק ומחובקת על ידו.

לאחר שיחה קצרה, שהתנהלה בריגוש, במשפטים די קטועים, יצא מארק להמשיך בתפקידו – פנה לכיוון הגטו והתגנב אליו.

משפחתנו עמדה בתחנת־צומת: אבא – נשלח אל מותו; אמא – מצאה מיסתור שממנו פעלה תוך קשרים עם חברינו ממפקדת האי"ל והוועד היהודי הלאומי המחתרתי. ואנחנו, שלושת הילדים, התפזרנו כל אחד לדרכו, למלא את התפקיד שהטיל עליו הגורל בימים השחורים ההם.

 

אחיי, וֶוֶק ומארק     🔗

וֶוֶק היה גדול ממני בעשר שנים ומארק בשמונה. שניהם נולדו במיאחוב, וֶוֶק ב–10 בינואר 1914 ומארק ב–8 במאי 1916. עד היום קורה שאני נזכרת בימי הולדת אלה. נוכחותם כביכול של אחיי הגדולים ממשיכה להוות גורם בחיי, אלא שהם קבועים בזכרוני כפי שהיו אז – דיוקנם של אנשים צעירים במיטב ימיהם. לעיתים אני מדמה לעצמי איך היו נראים היום כאנשים בוגרים, אך באחת אני חוזרת אל תמונותיהם מאז, טוב לי להימצא במחיצתם צעירים, ניפלאים, אהובים. אני אומרת לעצמי, שאם יש בי משהו טוב, אני חייבת אותו לאחיי; הם השפיעו עלי בילדותי וטבעו בי כמה וכמה אורחות ומנהגים. שניהם אהבו מוסיקה. וֶוֶק ניגן במנדולינה, כלי שהיה בגדר האפשרויות של הוריי, הכלי העממי ענה לנטיות לבו. פרק זמן אף ניגן בתזמורת קטנה של מנדולינות. האזנה למוסיקה, בעיקר למוסיקה קלאסית, היתה אחת ממאפייני הבית, ומנהג הופך כידוע לטבע, “קול המוסיקה” הוא הגל שלי ברדיו; בידי אוסף תקליטורים מיצירותיהם של מיטב הקומפוזיטורים הקלאסיים. אני מיצרה על כך שמסורת זו אינה נחלת ילדיי, רק בני הבכור, בני, נהנה לפעמים להאזין למוסיקה קלאסית. וכבר סיפרתי כיצד נשתלו בי הריקודים שרקדתי בבית. מילדותי הרביתי לקרוא. אחיי הם שנתנו כיוון לספרים שאבחר בהם. לפי נטיות לבי, ילדה בין ילדות, קראתי ספרים שלא היו דווקא מפאר היצירה הספרותית. אהבתי לקרוא על בנות בפנימיה, מיני רומנים־רומנטיים (אגב, ז’אנר שהיה נפוץ, גם ביידיש, בקרב היהודים ובעיקר היהודיות). הרי זו דרכן של ילדות גם בימינו. אחיי הפצירו בי, ומוטב לומר, יצרו עלי לחץ, לקרוא ספרים בעלי־ערך. אם רכשתי איזושהי הבחנה לגבי ערכן של יצירות ספרותיות, להבחין בין עיקר וטפל בספרות, מאחיי שאבתי זאת. מצעירותם היו טיפוסים של חניכים בתנועת־נוער אידיאליסטית. כל העמדת פנים, התנהגות שיש בה פוזה, היתה זרה לרוחם. הם עבדו עלי להיות טבעית, לא להיות מלאכותית בהתנהגותי.

הם, יותר מהורי, סיפרו לי על ילדותם בקילצה, ששם חיתה משפחתנו אחרי מיאחוב ולפני וארשה. את חוויות שהותנו בימי החופשות בעיירת הנופש פלניצה כבר חוויתי בחברתם ועמם, ועל זאת לא התאפקתי וכבר סיפרתי.

וֶוֶק

וֶוֶק היה בעל קומה בינונית, שיער בלונדיני, הבלורית שלו הסתירה צלקת על מצחו, מזכרת לחבלה שנחבל כתוצאה מנפילה בהיותו ילד. עיניו – כחולות. בחור יפה. להיותי דומה לו היה בעיני ערך שנסך בי גאווה ובימי המחתרת גם הביא לי תועלת. בעל אופי חזק; מה שרצה להשיג – השיג. פרפקציוניסט אמיתי. למד וידע מתמטיקה. הארכיטקטורה שלמד לאחר מכן בפוליטכניון הלמה את שאיפותיו והתאימה לכישוריו. ידע לצייר, שרטט במקצועיות. וֶוֶק הקדיש מזמנו לספורט. ניצל כמעט כל חופשה לעסוק בסקי. פעם חזר הביתה ובידו מדליה, אינני בטוחה מי התגאה בה יותר הוא או אני.

מארק היה שונה ממנו, גם במראהו החיצוני וגם באופיו. שיער ברונטי מקורזל. עיניו הירוקות היו שקועות בפניו, דבר שלפעמים גירה אותי למדוד באצבעי עד כמה עמוק הן שקועות. מארק היה אדם רך יותר בהשוואה לוֶוֶק, פחות החלטי ופחות נמרץ. ניחן בחוש הומור מסויים, שהתבלט מול סברו המחמיר של אחיו. קל היה לי יותר להתקרב אליו, איתו התחבקתי הרבה יותר מאשר עם וֶוֶק, שהיתה לי אליו מתחילה יראת כבוד. גם כאשר מאוחר יותר למדתי על מעשיהם של אחיי במחתרת, ומה שמארק עשה כלל אינו עולה בקנה אחד עם התיאור שתיארתי, בכל זאת הוא שמור בזכרוני כאדם מעודן, חם, מקרב.

מארק 

שניהם סיימו את הגימנסיה העברית “לאור” ולאחר מכן למדו בפוליטכניקום. וֶוֶק למד מתמטיקה וסיים בתואר ארכיטקטורה. ואילו מארק, לאחר שסיים את הגימנסיה, עמד, לאחר התכוננות של שנה, בבחינת הקונקורס לחוג לבניין דרכים וגשרים. בו בזמן גילה חיבה מיוחדת למתמטיקה, שהשתלם בה.

אחיי, עד כמה שהיו אנשים עצמאיים ברוחם הלכו בעקבות אבא בדרכם הציבורית. אבא, על אף היותו אדם די פאסיבי, היה בעל הכרה יהודית־אנושית. זיקתו היתה נתונה איכשהו לחוגי “פועלי־ציון – צ.ס.” (ציונים־סוציאליסטים), זו המפלגה הציונית שהקבילה אז למפא“י הארצישראלית. בהיות וֶוֶק בוגר יותר, הקדים את מארק בפעילות ציבורית. הוא נמנה על חוגי הצעירים של המפלגה, אך עם זאת נטה להשקפות ראדיקליות, לבו נטה שמאלה. מארק הלך למפלגה בעקבותיו ובמהרה השתלב בזרם החלוצי, בתנועת הנוער “פרייהייט”, (זו הייתה תנועה שחבריה באו בעיקר משכבות של פשוטי־העם). לוֶוֶק, לעומתו, היו קשרים עם חברים ב–.P.P.R, המפלגה הקומוניסטית, שהיתה בלתי לגאלית ושעם כמה ממנהיגיה – מהם שנהפכו אחרי המלחמה לאנשי מפתח בפולין העממית (מאריאן ספיכלסקי וסטניסלאב טולווינסקי ואחרים) – למד בפוליטכניקום ועבד אחר כך במשרד ארכיטקטים. ואני הלכתי בעקבותיהם; את דרכי התנועתית עשיתי בסביבה הרעיונית של תנועת “דרור”, שהיתה בבחינת תנועת בת ל”פועלי־ציון – צ.ס." (שכונתה גם פ“צ – ימין, להבדיל מפ”צ – שמאל).

כנערה בגיל ההתבגרות רק טבעי הוא שעקבתי אחרי מעלליהם ואהבותיהם של אחיי. את מארק אינני זוכרת קשור אל בחורה, אוהב ונאהב. אני יודעת בוודאות, שהיו בנות שרצו בו. חברתי הטובה, שרה גרנטשטיין, היתה מאוהבת בו נואשות, אלא שהיא היתה אז בת 16, תלמידת גימנסיה “דרור” והוא היה המורה שלה. לבי נצבט משהו כשעולה בדעתי המחשבה שלא הצליח לממש אהבה.

וֶוֶק, היה מסקני ונחרץ גם כאשר התאהב. אהובתו רנה השתכנה בביתנו לאחר תחילת המלחמה. היתה זו אהבה בתנאי כיבוש. היה משהו שובה לב בהימצאה של אשה צעירה בביתנו. הייתי מביטה בה, איך היא מתלבשת ואיך היא נוהגת בחתן שלה, אחי הגדול.

החתונה התקיימה כבר בגטו. כפי שסיפרתי, כשיצאה ההוראה על הקמת הגטו הדירה שלנו היתה כלולה בו, כך שנחסכה מאיתנו החוויה הקשה של עקירה ממקום המגורים לצפיפות שבגטו. הנחישות שאיפיינה את וֶוֶק מצאה ביטוי גם בהחלטתו להתחתן וגם בהחלטתם להביא לעולם ילד בתנאי הגטו. עצם הרעיון לקרוא לתינוק רפאל, כשמו של אמן הרנסנס הנודע, מעיד על מערכי נפשם ומאוויהם הכמוסים של וֶוֶק ורנה. ואם היסטוריה הרי שזכרונותי מאחיי הם מיקשה אחת. אמנם כל אחד שונה באופיו ובצורתו, אך הם בזכרוני, כפי שהיו בחייהם, שווי ערך. כשהכינותי את החומר לעשיית הספר נוכחתי שבכתובים ובפרסומים, נותר אחרי מארק יותר מאשר אחרי וֶוֶק. וֶוֶק הותיר אחריו את בנו רפי, הממשיך את שרשרת הדורות של שם משפחתנו, משפחת פולמן, אך בארכיונים מצוי על מארק יותר. רק משום שאני יודעת את הסיבה לכך, איני נוטה לחשוב על איזושהי אפלייה, חלילה. גם זה קשור בגורל, או כפי שהוגות הבריות – במזל. כשמארק פעל בחוגי צעירי המפלגה ולאחר מכן בתנועת “דרור”, הוא מצא חבר, נפשם של יצחק צוקרמן ומארק נקשרה האחת לרעותה בעבודה המשותפת. השניים היו כמעט בני אותו גיל. ובעקבות יצחק – נקשרו קשרים גם עם צביה ועם שאר החברים, פעילים מרכזיים ב“דרור” ובאי"ל. אחת התכונות של התנועה בימי התעתועים ההם היתה מודעות להיסטוריה. היות שלא היה לי חלק בעניין זה, לא אספר על כך, אולם אין להתעלם מכך שהעיסוק בשימור תולדות הימים היווה מרכיב בפעילותם של מנהיגי התנועה, בעיקר “התרבותניקים” שבהם. ומארק נהיה אחד מהם. כמי שהיה מזכיר אגודת הסטודנטים של המפלגה, אחת מפעולותיו, שהתחילה עוד ערב המלחמה, היתה הקמת חוגים מקרב הנוער הלומד, גימנסיסטים, שתנועת “דרור” לא היתה משופעת בהם. כאדם שלא בז לקטנות, עשה את כל עבודת היומיום השוטפת בתנועה. בפרק הזמן שבין הקמת הגטו ועד לאקציות, היתה לו יד בפעילות מסועפת. היה ממייסדי הגימנסיה המחתרתית של “דרור”, ואחראי על פרסומי התנועה בפולנית. כמו־כן השתתף בהכנת חומר ההסברה האחר, תמיד עם יצחק צוקרמן וחברים נוספים. היה חבר בהנהלת “שול־קולט” (רשת בתי ספר של מפלגת “פועלי־ציון – צ.ס.”). שימש כשליח מקשר בין המרכז בווארשה, לבין החברים שפעלו במחתרת בשורה של ערים כמו ביאליסטוק, צ’נסטוכוב ובנדין. תקופה מסויימת, לאחר שנמלט מרכבת שהובילה אותו לטרבלינקה, פעל בקרב הפרטיזנים הפולנים, ביערות שבדרום פולין.

מארק השקיע את מיטבו בהקמת הגימנסיה של “דרור” בגטו. לעיל סיפרתי עליה מהמבט שלי כתלמידה, עכשיו עלי לספר עליה, לפחות משהו, מנקודת המבט שלו. בהנהלת הגימנסיה היו שלושה, המורה יוסף סאק, איש “פועלי־ציון” ואביה של התלמידה ינקה, לימים הסופרת יונת סנד מקבוץ רביבים (ברומנים שכתבה עם בעלה אלכסנדר, יש הד לימים ההם); וכן יצחק צוקרמן ומארק כנציגי התנועה. רוב התלמידים השתייכו במקביל לאותו חוג הנוער הלומד של תנועת “דרור”, זו קבוצת בני הנוער המתלבט, שסיפרתי עליה. בשנת הלימודים הראשונה של הגימנסיה מארק היה המנהל. בצד היותו מורה נטל על עצמו גם את הטיפול החומרי־כספי של הגימנסיה, שמרבית תלמידיה היו חסרי אמצעים ורבים מהם לא שילמו שכר לימוד. ואכן, זו היתה אחת הכוונות של המייסדים – לאפשר לבני עניים לרכוש השכלה תיכונית. אחד מהמקורות הכספיים היה בחבילות מזון שנשלחו לווארשה מווילנה (שהיתה בתחום ההשפעה הסובייטית במזרח פולין ובליטא). זה סיפור בפני עצמו, כיצד הושגו החבילות הללו. אחד המצרכים שהכילו החבילות היו סרדינים מתוצרת פורטוגל. איך הגיעו לידי שולחי החבילות, אינני יודעת. הסרדינים הפורטוגליים הפכו לשם דבר. בתחילה עדיין לא היו בעיות של משלוח, כי הדואר, כמו הרכבות בין וארשה לווילנה פעל, שהרי היה חוזה בין ברית־המועצות וגרמניה⁶. כספים אחרים הושגו גם בדרכים של הפקעות והטלת “מס” על העשירים היהודים, אך היות שלא הייתי שותפת באלה, אמנע מלפרט. עניין לעצמו היתה מכירת תכולת החבילות. מארק וחבריו להנהגה, אני זוכרת במיוחד את צביה, נאלצו לסחור ולעמוד על המקח כדי להשיג את המחיר הטוב ביותר. הכספים יועדו ל“ענייני הכלל”, לפעילות תנועתית־רעיונית, לרבות הפעלת הגימנסיה. אני זוכרת מחלוקת שהתגלעה בין החברים בדז’לנה 34: היו חברים שטענו שהחבילות מיועדות לקומונה, כלומר, לאלה המתגוררים במקום בתנאי מחסור ומזונם מספיק בקושי לקיומם. לעומתם החליטה ההנהגה – שתמורת החבילות תיועד לפעולות כלליות, תנועתיות. הנה, אחת הדילמות בימי המצוקה. וטוב שהיה בכוח ההנהגה להכריע כך.

מכל מקום, מארק נשא בעול הכבד של הפעלת הגימנסיה. הוא היה אחראי גם על תוכנית הלימודים, השגת מורים, ספרי לימוד ומחברות ושיבוץ הכיתות לחדרי לימוד, אם בדז’לנה 34 ואם בבתיהם הפרטיים של התלמידים. זו היתה גימנסיה אידאית, שביקשה להעביר לחניכיה את רעיונות התנועה, ציונות סוציאליסטית ברוח תנועת הנוער החלוצית, במטרה להכין אותם להגשמה בארץ־ישראל. במערכת הלימודים הוקדשה תשומת לב ללימודי עברית, יידיש ותולדות ישראל; מקום מיוחד תפסו שיעורי התנ“ך של המשורר יצחק קצנלסון. בגימנסיה היו נהוגים שיעורי העשרה, ופעלו בה חוגים להעמקה רעיונית, שבהם התקיימו שיחות ודיונים בנושאים אקטואליים. כן פעלו שתי מקהלות, למבוגרים ולצעירים וחוג דרמטי בהדרכת קצנלסון. בחוגים שותפו גם בני־נוער מחוץ לגימנסיה, וביחד כמאתיים בני נוער. החוג הדרמטי העלה שתי הצגות שכללו תמונות מהגטו מזה, ומארץ־ישראל מזה, תרגומים, קריאה במקהלה מהתנ”ך, שירת־יחיד ומקהלה ומחולות. כל הצגה הועלתה ארבע־חמש פעמים באולם הגדול של המטבח העממי, בית־התמחוי, ברחוב גנשה 12(דירת המפלגה) ובמטבח העממי בלשנו 12. במסגרת זו התקיימו “נשפים” לציון יום תל־חי והאחד במאי ונערכו משפטים ספרותיים.

מארק היה פעיל גם בפרסומים של התנועה, שהוכנו כמובן במחתרת. כדי לעמוד על רוח הימים בקרב אנשי תנועתנו, בתקופת הגטו בתקופה שלפני פרוץ מלחמת גרמניה – ברית־המועצות, אביא רשימה מפרי עטו הנושאת את הכותרת “בשעה זו”, שפורסמה בבטאון “דרור” (חוברת מאי–יוני 1941) בשפה הפולנית בחתימת “סבר”, הוא אחי מארק.

מה תפקידנו בחיים היהודיים? מה עלינו להביא לנוער היהודי? ראשית־כול, באשר לעצמנו: אסור שיאבד לנו פרצופנו הרעיוני. עלינו להתקיים כתנועה רעיונית. אמת, מעטים האנשים הרואים צורך לעמוד על רעיון ועל פעילות רעיונית בשעה זו. לדבריהם צריך להצניע את הרעיונות במעמקי הנשמה. עכשיו אין אלא לדאוג להחזיק מעמד בעת צרה. החושבים כך טועים בשיקוליהם ובמסקנותיהם. ברעיון ראינו את הסינטזה, את מיזוגם של צרכיו הממשיים של הרגע עם השאיפה לשפר את חיי האדם לעתיד לבוא. אם פעילות רעיונית מביאה לידי שכחת המוחשי והממשי, כדאי להציב סימן־שאלה גדול ולבחון אם אין כאן איזה משגה עקרוני בדרך. הואיל ותמיד הבינונו כך את הפעולה הרעיונית, אנו מסוגלים גם היום לשמור אמונים לדרכנו. שהרי תמיד אנו מוצאים סימוכין בחיי המציאות. מן הצד האחד אנו נשענים על אפשרויות התפתחות, ומן הצד האחר – על מכשולים. אנו משתדלים למתוח חוט מוביל מן הקוטב החיובי אל הקוטב השלילי, מן הרע ביותר אל הטוב ביותר, על־מנת שיעבור בו זרם, זרם מחייה ומרענן. יש להפנות את הזרם באפיק מתאים. אין אנו הולכים נגדו, לבל ייהפכו רעיונותינו לאוטופיים.

אם אנו נשענים על הנוער, אין זה משום שהוא נוטה להפשטה. גם לא שאבנו את עתודתנו מנוער שהלך להקרבה עצמית. לא תבענו קרבנות. תבענו עוז־נפש, אומץ־רוח והעזה, ככל הדרוש כדי להינתק מן החיים הקודמים ולחפש חיים חדשים. חיפשנו אופי, כוח־רצון ותחושת אחריות. זאת אפשר למצוא בכל שכבות הנוער. לא נוותר על אותו חלק מן הנוער אשר מטעמים חומריים אינו יכול לבוא בדייקנות ובהתמדה לשיחות ולפגישות. לא נדחה מעל פנינו את הרעבים רק משום שהם שקועים בהרהורים על שבירת רעבונם. עלינו לדאוג להקלת מצבם ולאפשר להם ללכת בדרכנו. אנו מצרפים אלינו את כל המוכנים ללכת בדרך ההגשמה. לדעתנו אין לשלול אדם שנעשה ציוני, סוציאליסט, חלוץ, משום שהדחף לכך הוא הרעב. אם אדם מסוגל לגלות לעצמו דרך בין רעב לייסורים – עלינו לכבדו ולשתפו בדרכנו.

אנו הולכים בדרך המוליכה אל העבודה ואל החירות, בדרך הגאולה והעבודה. אסור לנו לחכות למהפכה בחיבוק־ ידיים. אף התועלת הגדולה ביותר שאנו עשויים להפיק ממהפכה מבחוץ, פרט לעצמנו, לא תשחרר אותנו מחובת המהפכה מבפנים, מחובת שינוי פני חיינו־שלנו…

עלינו להיות אנשי עבודה, עלינו למצוא את מקומנו בקרב פועלי העולם, עלינו לכבוש עמדה שתבטיח לנו את מלוא זכויות האדם, זכויות לחירות חברתית ולאומית.

כאשר יש אפשרות להתקרב אל המטרה אפילו צעד אחד, אסור לחכות לזמנים טובים יותר…

עלינו להתכונן למעשים, הן גדולים והן קטנים, שכן כל מעשה הוא מהותי וחשוב. עלינו לעשות את פעולת הריבוד־מחדש בכל דרך שאפשר. עלינו לקיים את הקשר עם ארץ־ישראל – לא רק את הקשר הפנימי והרוחני, אלא גם את הקשר הממשי והמוחשי. אפילו בימי המצור הקשה, כאשר כמעט אי־אפשר להבקיע את הגבולות, מן ההכרח שיהיו אנשים אשר ילכו ארצה בכל הדרכים.

כוחנו לאחר המלחמה תלוי במילוי חובתנו עתה. פעילותנו עתה תתנה את מידת כוחותינו כאשר יגדלו האפשרויות. משום כך חשוב וחיוני כל רגע. אי־אפשר להחזיר את הזמן האבוד. מעשים הנעשים היום עשויים להביא לתוצאות שעדיין לא נוכל לשערן, לתוצאות העשויות להעמיד בצל את מיטב תקוותינו.

ככל שגברו האקציות הפכו העמידה והארגון הצבאי למרכז הכובד. עיקר מעיינם של חברינו המרכזיים היה נתון להעמיד פלוגות־קרב, מצוידות לפחות במינימום של אמצעי־לחימה ושאנשיהם ילמדו אלף בית של השימוש בכלים שהצליחו להשיג. כפי שאספר בפרק הבא חלקי לא היה עם אלה, כשפרץ מרד ינואר (1943), שלפעמים אני קוראת לו המרד הנשכח, כבר הייתי במאסר.

מתוך שמארק ידע שיצאתי עם יצחק צוקרמן לקרקוב, המתין יחד עם צביה בגטו וארשה לשובנו. יומיים של מתיחות עברו עליהם. עד שלפתע הבחינו ביצחק, הפצוע, הזוחל בכוחות אחרונים לתוך הדירה. צביה ומארק משכו אותו פנימה. יצחק השמיע: “הכול אבוד!” ואיבד את הכרתו. על השליחות הזו אספר בפרק הבא, כאן רק אומר, שכשנודע לאחיי על מאסרי, נפילתה של אחותם הקטנה לידי הגסטאפו (משמעות הדבר לגביהם היתה, שהיא איננה עוד), נשבר בהם משהו; זו היתה אצלם נקודת־צומת, מעתה ואילך הקדישו עצמם רק ללחימה.

עוד לפני כן, במחצית 1941, נשלח מארק לבנדין אשר בזגלמביה (בשטחים שסופחו לרייך). עם בואו הקימו חברי תנועת “דרור” את קיבוץ “עתיד”, שבו שהו למעלה מעשרים ילדים מבית־היתומים של הקהילה המקומית. הוא חזר לווארשה במחצית 1942 לערך, ונשלח בשנית על ידי מרכז התנועה, לפעול בזגלמביה. הוא ארגן בני נוער ועסק בפעילות חינוכית ובהכשרת לבבות לעמידה מזויינת. בשובו לווארשה היה מעורב בפעילות האי"ל, וככל הידוע לי השתתף במרד ינואר ובכל הקשור בו. באחת הפעילויות נפל לידי הגרמנים ונשלח לטרבלינקה. הוא לא השלים עם הגורל שהמתין לו, וקפץ מהרכבת קודם שהתקרבה למחנה המוות. אינני יודעת איך מצא את דרכו לווארשה. זמן־מה הסתתר בצד הארי, ובעצה אחת עם חבריו יצא אל יחידת פרטיזנים של ה–.A.L, שפעלה ביערות בסביבות ראדום. לפי אחת העדויות נמצא כאן גם אחי וֶוֶק.

בזמן ההתכוננות למרד הגדול שוב היה בווארשה והשתתף במרד אפריל. לאחר קריסת המרד היה אחד מאותה חבורה מיתולוגית לא גדולה, שיצאה מהגטו החרב דרך תעלת הביוב והועברה ליער לומיאנקי (יש מקור הטוען שנמנה על קבוצת חברי האי"ל, שהועברה בהמשך ליער וישקוב).

מאחר שסירב לשבת בחיבוק ידיים, נשלח ביוני 1943 לצ’נסטוכוב. כאן השתתף בארגון הלחימה ובלחימה עצמה. את אשר קרה לו בצ’נסטוכוב ולאחר מכן בבנדין, למדתי מקטעי עדויות של חברים ששרדו ומכתיבת היסטוריונים. “תודות לעזרת הארגון הלוחם הווארשאי”, כתבו ההיסטוריונים נחמן בלומנטל ויוסף קרמיש, התנגדו הקבוצות הלוחמות בצ’נסטוכוב – בקרב הצטיין מארק (מוטק) פולמן“. ב–25 ביוני היו כל חברי המחתרת בכוננות בעמדות השונות שהוקצו להם. בבונקר מספר אחד נמצא מחסן נשק, עשרות אקדחים, עשרות רימונים, שני רובים, בקבוקי מולוטוב, פנסי קרביד ואפילו מדים גרמניים. הנשק חולק לקבוצות השונות. במנהרה זו נערך מפקד, שבו השתתפו נציגים מהקבוצות השונות. את המפקד קיבל מארק כשליח המפקדה המרכזית של האי”ל בווארשה. הוא סיפר להם בהתרגשות על המרד בגטו וארשה, על הקרבות המרים, על החברים האמיצים, על לוחמים שלחמו עד הכדור האחרון. “המאבק לא תם,” סיים את דבריו, לפי אחת העדויות. מתוך הערכה לא נכונה של המצב, בוטל מצב הכוננות ואז התנפלו הגרמנים על הגטו והחלו עושים בו כלה. בהתייעצות שהתקיימה אותו ערב בין שארית החברים הוחלט לנסות ולצאת מפה. חבורה בפיקודו של מארק פנתה אל מנהרה (תעלה, מעבר תת־קרקעי), שהכניסה אליה היתה ברחוב גארנצאקה 40, ודרכה הצליחו להימלט אל מחוץ לשטח הגטו ולהתבצר בבית מספר 17 בשוק הישן. כעבור זמן קצר נתגלו על ידי הגרמנים ובמקום התפתח קרב. מארק הטיל רימון והצליח להימלט. מארק וחבריו ידעו שרק מעטים מחבריהם עדיין מנסים להילחם על נפשם – ולכן יצאו מהעיר ועברו אל החברים שהסתתרו ביער קוניצפול.

משם עבר לבנדין. עדיין נותרו בה יהודים וביניהם חברי תנועות נוער חלוציות שפעלו במסגרת האי"ל המקומי. מאנשי תנועתנו בלטו שם בשלב זה, סוף יוני 1943, פרומקה פלוטניצקי והרשל שפרינגר. מארק הכיר מקרוב את פעולת הפרטיזנים (מזמן היותו ביניהם בסביבות ראדום). הוא היה האיש שניסה להתקשר עם פרטיזנים פולנים מאנשי ה–. A.Lשפעלו בסביבה. מראהו הגויי סייע לו. מארק ניפגש בבנדין בפולני בשם סוחא (במקור איש סוסנובייץ) שאותו הכיר מקודם כאיש הארמיה לודובה. סוחא הסכים לעזור בהעברת קבוצה של לוחמים יהודים ליער בסביבות מיאחוב־קרקוב, בתנאי שכולם יהיו חמושים. מארק וחברו צבי ברנדס, ביקרו בביתו של האיש והתרשמו מהעוני והמחסור, הילדים ממש רעבו ללחם (לימים הועלתה הסברה, שזו היתה הצגה, כדי לעורר את אמון היהודים). הקבוצה הראשונה מנתה עשרה חברים. הם צוידו במעילי־עור, נעליים חדשות ונשק. נמסרה להם סיסמה. הם אמורים היו להשתמש בה כדי ליצור קשר עם שליח הפרטיזנים במקום המיועד.

מקץ שלושה ימים חזר הפולני שהוביל את הקבוצה והסיסמה בפיו. החברים בבנדין סברו שהכול עבר כשורה ונשלחה קבוצה גדולה יותר. וסוחא זה, תמיד תמורת תשלום, בא והציע את המשך שירותיו תוך שהבטיח ש“הפעם זה בטוח”. אלא שמפי שני חברים שניצלו, הוברר שסוחא אינו אלא סוכן גסטאפו, שהסגיר את הקבוצות לידי המרצחים. אחרי המלחמה נלכד סוחא והוצא להורג על ידי השלטונות הפולניים, אבל מארק כבר לא ידע על כך. כמי שהרגיש את עצמו אחראי לכשלון ולאובדן חייהם של תשעה־עשר החברים־הלוחמים, עזב את בנדין בלילה, מבלי להודיע על כך לאיש, ומאז נעלמו עקבותיו. שמעתי סברה, שהוא היה בצ’נסטוכוב בדרכו לווארשה, כאשר נלכד על ידי הגרמנים. המראה הגויי שלו לא עמד לו הפעם. הוא נורה בו במקום. מארק היה בן 27 במותו.

על אף הכאב שבדבר, וכדי ללמוד משהו על רוח־הימים, אעתיק מספר שורות מספר סוסנובייץ, מתוך עדותו המאוחרת של איש “השומר־הצעיר”: “אם כי ידענו כי מארק עצמו היה חף מפשע ונפל בעצמו קורבן למעשה בגידה ורמייה, לא יכולנו להשתחרר מהרגשת תרעומת עליו ועל אנשי “דרור” שהיה מחבריהם. הדבר מעיד כי גם באותם ימים קשים לא יכולנו להתגבר ולהתעלות מעל הניגודים בין חברי תנועות כל כך קרובות.” אינני מתרעמת על כך שבתנאים ההם נולדו גם מחשבות, הלכי רוח אם תרצו, חשדניים כאלה. גם לי קרה כזאת. אינני יודעת אם יעמוד לי להלן הכוח, כשאגיע לסיפור מסוג זה, לחשפו לאור היום, אם מפני שטעיתי וחשדתי בכשרים ואם מפני האמת, זו האמת הקשורה בתנאי החיים הבלתי אפשריים של אז, שהיום עלולה להיתפס ככתם על התנהגותו של אדם, שבינתיים כל אורחותיו נקיות, גם הקים משפחה וספק אם יש טעם שילדיו ילמדו משהו מכתים על מי מהוריהם.

גם וֶוֶק נפל בשעת מילוי שליחות.

הוא היה, וכבר הזכרתי זאת, הראשון מבינינו שעבר לצד הארי. כשעמד על כוונות הגרמנים, העתיק את משכנו לז’וליבוז‘. ז’וליבוז’, שכונה אמידה, שאליה פינה גם את אמא, רנה והתינוק רפי ובני משפחה נוספים. לפני המלחמה התגוררו בה בעיקר פולנים, ולכן המסתור בה היה נוח יחסית, כיוון שחלק מהאוכלוסיה היה מטבעו פטריוטי־פולני. תחת זהות פולנית המשיך וֶוֶק לעבוד כארכיטקט במעין קואופרטיב לשיכון, עם חבריו מלפני המלחמה.

קשריו עם אנשי המחתרת של ה–.A.L הפרו־קומוניסטית, הביאו תועלת, כפי שסיפרתי, למחתרת שלנו. בעזרתם פינה לז’ילבוז' כמה מבני משפחת אישתו. אחד מהם היה פלק, אחיה הצעיר של גיסתי רנה, שהיה עדיין ילד. רק הודות לאחי ניצל. עכשיו הוא חי בווארשה ומשמש שם כמנהל המכון ההיסטורי־היהודי. לפעמים עוברת בי המחשבה איך יגיב, כשיקרא את זכרונותיי?

ביתו של וֶוֶק בז’יליבוז' שימש מקום־מפגש לקשרי “דרור” והאי"ל. הוא שקשר את הארגון שלנו עם המחתרת של ה–.A.L קשרים אלה הניבו עזרה מצד הפולנים. בעזרתם קיבלנו נשק, שמעט ככל שהיה, היה מועיל. הם סייעו לנו בפעולות הצלה, כלומר, מצאו עבור אנשינו שהסתתרו בצד הארי דירות מסתור, או המציאו תעודות מזוייפות. הפולנים, שעזרו לאחרוני המורדים במרד גטו וארשה, לאחר קריסתו, להיחלץ דרך תעלות הביוב, גם הם באו מחוגים אלה.

הפעילות של חברי הוועד היהודי הלאומי (זו של אדולף ברמן, למשל), התנהלה מדירות מחתרת ברובע זה. לימים שמעתי מפי אמי ומפי גיסתי על כל שהתרחש סביב השמירה על רפי הקטן, איך טופל, איך הוסתר ואיך שרד. לאמא חלק מרכזי בדבר. ואחזור לספר אודותיה בהמשך.

כל עוד חי וֶוֶק, הוא השתדל מאוד להישאר קרוב לבית, לעזור לקיומו.

על מותו ידוע לי רק זאת, שבפברואר 1943 יצא עם חבורת פרטיזנים פולנים ליערות – לרוב נוהגים לקשור פעילות פרטיזנית עם יערות, אם־כי פעילות כזו התנהלה גם בערים, גרילה עירונית, קוראים לזה בימינו – בסביבות ראדום, כדי להקים בסיס של ה–.A.L. בהגיעם למקום ניתגלו על ידי הכובשים. בהתנגשות עם הגרמנים נורה ונהרג. יש מי שהעיד כי דבריו האחרונים, בפולנית, היו: “קחו את הרובה שלי, הן עוד תזדקקו לו…”

זה קרה ב–19 בפברואר 1943, חודש לאחר שהגעתי לאושוויץ. וֶוֶק היה אז בן 29.

 

השליחות לקרקוב ומאסרי     🔗

בקרקוב היתה חבורת חלוצים מופלאה, שמאז הכיבוש הקימה מחתרת בשם “החלוץ הלוחם”, שהיתה האי“ל של קרקוב. ביניהם היו שמעון דרנגר ורעיתו גוסטה (מחברת “יומנה של יוסטינה”), דולק ליבסקינד מתנועת “עקיבא”. איש הקשר של אנשי קרקוב עם המפקדה בווארשה היה אלכסנדר גולדברג. בלט ביניהם איש “דרור” לייב לייבוביץ, המוכר בכינויו לאבאן. יצחק צוקרמן, אדם שחיפש את המיוחדות באנשים, העריך את לאבאן הערכה מיוחדת. מילדותו בקרקוב בלט בין נערי שכונתו, גבה קומה, רחב כתפיים, חסון. הוא היה בבחינת ראש השכונה, ארגן את המשחקים והנהיג את משובות הנעורים. ביד חזקה כפה על פקודיו התנהגות נאותה אף בשעת השתובבות. שחקן כדור הרגל המצטיין בשכונה וכל זאת בלבוש דתי, פאות וציציות. הוא כיבד את המסורת של בית הוריו, אבל הוסיף לה את הנופך של ה”שלעגער". במעון של “פועלי־ציון – צ.ס.” פעלו גם אירגונים נוספים, “פרייהייט” של הצעירים ומועדון ספורט “שיל” (“הכוח”). לאבאן עסק בספורט ויחד עם זה נמשך אל הנעשה בקלוב של “פרייהייט”, החל להתעניין בפעילות הרעיונית ובמהרה הצטרף לתנועה, כשאינו מזניח את מעייניו בתרבות הגוף. הלך להכשרה, אך בגלל מצוקת המשפחה חזר לביתו. בבוא הזמן גוייס לצבא הפולני ונקלע למלחמה. נטלטל עם יחידתו הנסוגה עד לבוב ומצא את עצמו בשטח הכיבוש הסובייטי, שם השתלב בפעילות המחתרתית. “יש לזקוף לזכותו את העובדה שאכלנו לשובע והיה לנו גם לחם וגם נקניק וגם נעליים לנעול בשטח הסובייטי…וזאת מפני היותו בעל תושיה שידע להסתדר בכל מצב. אצלו התלכדו חמימות עם דאגה בלתי רגילה לחברים” אמר עליו יצחק צוקרמן בזכרונותיו.

לערך בפברואר 1940 לאבאן חזר לקרקוב הכבושה, בירת הגנרל־גוברנמט, ובכך היה לאחד מאנשי מנהיגות תנועות הנוער החלוציות, שעשו את הדרך ההפוכה – מהאיזור הסובייטי לאיזור הכיבוש הגרמני (בזמן שמנהיגים מיהדות פולין, חילוניים ודתיים, חיפשו ומצאו דרכים להיחלץ מהכיבוש הגרמני).

הפגישה הבאה בין יצחק ולאבאן היתה בווארשה. לאבאן נקרא למרכז בגין ויכוח סוער שהתנהל, לערך במאי 1940, בדבר חיפוש דרכי מעבר לארץ ישראל, כיוון שעל לאבאן הוטל לארגן את חציית הגבול לסלובקיה; סיפור שלא כאן מקומו וכבר סופר פעמים רבות. יצחק ביקר בקרקוב מאז פרוץ המלחמה פעמים מספר, לרוב בליווי של קשרית, לונקה, למשל. אף שנים רבות אחרי, כשיצחק היה מדבר על לאבאן, היה חוזר ומונה בין תכונותיו תכונות, שהוא עצמו לא הצטיין בהן: ספורטאי, אדם שחזר בשאלה, כמו שאומרים, נער עובד, אמיץ־לב, בן העם, שנהיה בתנועה לאדם בעל הכרה. לאבאן היה אחד האנשים שידע את מספר הטלפון שלנו. כשלאבאן רצה להתקשר אל צביה או יצחק, היה מטלפן לאמא שלי ומוסר לה את הודעתו. “תחזור ותצלצל בעוד שעה”, היתה אמא אומרת והולכת לדז’לנה 34, מוסרת את ההודעה ומקבלת תשובה שאותה העבירה ללאבאן. כך, אגב, נהגו גם חברים מערים אחרות. אין פלא איפוא, שיום אחד יצחק אמר לי ש“אנחנו נוסעים אל לאבאן”, למרות שמדובר היה בקשר עם חברים מהמפקדה של “החלוץ הלוחם”.

ואני נפגשתי שם עם רייזה קלינגברג (לימים, שושנה כהן), הקשרית של לאבאן. מוצאה לא היה מהתנועה החלוצית, והיות שהיתה מבית של אחד ממנהיגי “אגודת ישראל” למדה בבית הספר “בית יעקב”. לאחר הכיבוש נטשה את בית הוריה והתייצבה בריכוז של “החלוץ הלוחם”. כאן הכירה את לאבאן והוא העמיד אותה על גודל הסיכון בצעד שהחליטה לעשות, בהיצטרפה לארגון יהודי לוחם. רייזה עמדה על דעתה והפכה לקשרית של לאבאן, וככזו ליוותה אותו בכל הדרך עד שנאסרו על ידי הגרמנים ונכלאו בכלא מונטלופי…

פעם פגשתי אותו מחוץ לגבולות הגטו, והוא היה לבוש במין שכמיה של שוטר, או קצין. ככה התהלך בחוצות העיר. יצחק אמר שזה שהיה קצת “ארטיסט”, הועיל לו מאוד בפעילותו המחתרתית המסועפת. כשהייתי באה לקרקוב היה לאבאן כמו אבא שלי, ידעתי שאם אגיע אליו, אהיה בידיים בטוחות; הוא יטפל בכל הדברים שהייתי זקוקה להם, חוץ מהסידורים של השליחות שלשמה באתי. כשנודע בווארשה שהחבר’ה בקרקוב הצליחו לגנוב ממשרדי השלטונות טפסים ריקים של קנקרטה (תעודות זהות) ויש בידם אמצעים כמו חותמות לזייף אותם, הבאתי איתי מווארשה צילומים ופרטים של כמה אנשים. אנשי קרקוב הצליחו להוציא מתחת ידיהם תעודות “מושלמות”. לקחתי אותם איתי בשובי לווארשה. לאבאן דאג שיהיה לי משהו לאכול ושיהיה לי מקום לישון; הוא לקח אותי לקונדיטוריה (חנות־עוגות) של משפחתו בגטו. מאוד אהבתי את העוגות האלה, כמעט יכולתי לומר שהשתוקקתי לנסוע לקרקוב כדי לאכול מהעוגות האלה. את הטיפול החם שקיבלתי ממנו איני יכולה לשכוח. הנה נסחפתי משהו…

אחזור למהלך הסיפור.

בצד הארי של וארשה היתה כבר תכונה של ערב חג; בעוד יומיים חג המולד. כמוסכם, המתנתי ליצחק בקרן הרחובות ז’אלאזנה־לשנו, לא הרחק מהשער המוביל לחלק הבלתי מאוכלס של הגטו. הוא אמור היה לצאת עם קבוצת־עבודה של עובדים יהודים. הייתי מתוחה, אפילו שנהגנו כך כמעט מעשה שיגרה, בכל זאת היינו מודעים לסכנה המרחפת. על כל צעד ושעל ארבו מלשינים, נערים ואפילו ילדים שביקשו לסחוט וכל שכן “שמאלצובניקים”, סחטנים מבוגרים שזו פרנסתם. הרגע המסוכן היה זה שבו אתה מסיר את סרט הזרוע (שכונה בפינו ענידה) ובאחת הופך לפולני.

עברו עלי רגעים של חרדה עד שהבחנתי ביצחק. חיוך עלה על שפתי למראהו: שפמו ארוך, מסולסל, מעיל־העור הקצר והמגפיים הגבוהים שלרגליו שיוו לו מראה ארי, עשה רושם של איש אצולה פולני. קרב אלי, קד קידה, נשק את ידי כנהוג. עד צאת הרכבת נותרו לנו כמה שעות. העברנו אותם בשכונת ז’ליבוז', בין השאר בבית אחי וֶוֶק ושם אכלנו חמיצה עם תפוחי אדמה ונפרדתי מרנה אישתו ובנם הפעוט רפי. המראה שלו בעריסה היה עולה לעיני במשך השנים הבאות, עד שחזרתי ופגשתי בו אחרי המלחמה. שעות ספורות קודם לכן נפרדתי מאחי מארק. היות שאמא לא היתה אמרתי לוֶוֶק לומר לה שאני נוסעת ואחזור בעוד יומיים־שלושה. בני משפחתי היו רגילים לנסיעותיי הפתאומיות, בלי להיפרד מהם, בלי להגיד מראש. הייתי גאה על היחס שגילו לתפקידי, מה שנסך בי בטחון ונתן לי כוח.

שוטטנו ברחובות עוד שעה, שנמשכה בעינינו כנצח, ופנינו לתחנת הרכבת. הרכבת לקרקוב היתה גדושה בנוסעים. חלקם – מבריחים. תפסתי מושב כך ששמרתי קשר עין עם יצחק. כדרכי, השתדלתי ליצור סביבי אווירה נינוחה, ידעתי שעלי לגרום לכך שהנוסעים שלידי ירחשו אלי אמון. על אף הביקורות הבטחוניות שבדרך, הנסיעה עברה עלינו בלא אירוע מיוחד. היתה בידינו כתובתו של רומאן הוא אלכסנדר גולדברג, שהתגורר בצד הארי, ברחוב ויאלופוליה 26. אצלו קיבלנו רשיונות־כניסה, מזויפים כמובן, לגטו, ובאמצעותו יצרנו קשר עם רייזה, הקשרית של לאבאן.

שוב נותר לנו זמן פנוי עד למועד הפגישה שנקבעה לארבע אחר הצהריים. ידענו שככל שנמעיט לשוטט ברחוב ייטב לנו, העיר היתה מלאה בחורשי רע. מה עשינו? נכנסנו לבית קפה, שתינו משהו ויצאנו. עברנו ליד בית קולנוע ונכנסנו פנימה. ישבנו שם במשך שלוש הצגות של אותו סרט, למרות שידענו, שלסרטים גרמנים הולכים רק כאלה שיצחק קרא להם פסקודניקים (נבלים), משום שתנועות המחתרת הטילו חרם על בתי הקולנוע של הגרמנים. השד יודע איזה סרטים היו אלה, הראש שלנו היה עם החברים.

לנסיעתו זו של יצחק לקרקוב היתה מטרה – לתאם את העבודה של “החלוץ הלוחם” עם הפעילות הארצית. בגלל התנאים הבלתי אפשריים לפעילות מחתרתית בגטו קרקוב – התנגדותם הפעילה של היהודים לכל פעילות מחתרתית שהיא – עברו החברים לצד הארי ומשם ניהלו את עבודתם, שהיתה מסועפת וחרוצה. יצחק נסע כדי לשכנע אותם לחזור אל הגטו ומשם, מבין היהודים, להכין את המרד. בעניין זה יצחק היה עקבי – על החלוצים להימצא בקרב עמם, העם המרוכז בגטו הוא הבסיס שעליו ישען מרד היהודים.

הלכנו להיפגש עם לאבאן ועם דולק ליבסקינד, במקום מוסכם, שהיה מוכר לי מנסיעותיי הקודמות לקרקוב. מרחוק יכולתי להבחין בדמותו החסונה של לאבאן. לבוש היה מעיל־עור ירוק כשל קצין גרמני. עלינו על מרכבה סגורה ונסענו דרך רחובות אפלים. כך יכלו לנהל את שיחתם מבלי להיות מופרעים. למן הרגע הראשון לפגישתנו הבחנו בו, בלאבאן, איזה אי שקט מוזר. הוא פנה אלינו בשאלה: “למה באתם דווקא היום?” בעודנו תמהים על השאלה, פסק: “עליכם לצאת מכאן עוד הערב.” לא הבינונו. קימץ במילים. בקצרה הסביר שלשעה שבע בערב, היום, תיאם האירגון הצבאי המקומי שלנו בשת"פ עם חברי ה–.P.P.R היהודים מבצע גדול נגד הגרמנים. חמישה עשר בחורים ייצאו מן הגטו וישתפו פעולה עם חברים העובדים בצד הארי. הכול כבר נקבע, הכול כבר מוכן. הוא סיפר לנו על הפעולה המתוכננת להתבצע בו זמנית בקפה “ציגאנריה”, מקום בילוי של אנשי אס. אס., בבתי קפה קטנים יותר וכן יציתו מוסכים שבשימוש הגרמנים. הבחורות תצאנה לרחובות ותדבקנה כרוזים אנטיפשיסטיים על קירות בעיר. ינסו לסחוב כלי־נשק מגרמנים שיזדמנו. הבינונו, שמדובר במבצע רציני. החלטנו בלי כל היסוס להישאר בקרקוב. אמנם לא הוטל עלינו שום תפקיד, אך הערכנו שיזדקקו לנו. כלל לא עלה בדעתנו לא להימצא עם החברים ביום כזה, אף כי היה ברור שבעקבות התקפות כאלה תבוא תגובה גרמנית קשה. אני יכולה לזכור שלאבאן היה לבוש במעיל של קצין גרמני ויצחק נעל מגפיים. מרכבתנו הגיעה לרחוב סקבינסקה החשוך. כאן היה בית־החולים היהודי. עכשיו היה ריק מאדם. עד הכניסה צריך היה לעבור בגן גדול. מהכניסה האחורית הובילה דרך לחדר, בו היו מכונסים החברים לפני צאתם לפעולה. חדר צר וקטן, חשכה מוחלטת. הלוחמים שכבו על מזרונים הפרושים על הריצפה. בפינה עמדה חבית שעל המכסה שלה היו מונחים ניירות ובתוכה היו הכרוזים. כשלאבאן נכנס הכול קמו ממקומותיהם. הוא נתן הוראות וחילק נשק. החלון נשקף אל מול קסרקטין של ה–אס. אס., שנמצא סמוך לחומה המקיפה את גן בית־החולים. קירבה מסוכנת, כל רישרוש עלול לגלות אותנו. הרבה חוצפה ואומץ־לב היו בבחירת בסיס יציאה כזה. מי יחשוד שדווקא כאן מתרכזים לוחמים יהודים?

הבטתי סביבי. היו כאן חברים שהיו מוכרים לי מביקוריי הקודמים בעיר. הנה הנקה בלזם מ“השומר־הצעיר”; מאנשי “דרור” הכרתי את מנחם ואת רייזה, הקשרית של לאבאן. מהתנועות האחרות לא הכרתי אישית אף אחד. כולם היו צעירים מאוד, אולי בני 18–19.

דיברנו בלחש.

ראיתי כאן משהו מאורגן: נשק, רימוני־יד, אקדחים, כרוזים, מזון (ההנחה היתה שאחרי הפעולה הלוחמים יהיו צריכים להסתתר, לפחות כמה ימים).

לאבאן, דולק ויצחק יצאו והלכו לדירת המפקדה שהיתה באחד הבתים הסמוכים, כדי לקיים, כפי שקבעו מראש, שיחה עקרונית על עתיד הארגון הלוחם בקרקוב. בבית עצמו התגוררו פולקסדויטשה, מה שהבטיח שהגרמנים ירחרחו בו פחות. היה שם מכשיר רדיו מוסתר. טרם שיצאו פנה אלי יצחק וביקש שאתלווה אליו, אך סירבתי. רציתי להישאר עם החברים. הלכתי לחנות המכולת וקניתי קצת פרודוקטים, שיהיה לנו מה לאכול כשלא נוכל לצאת. קניתי לחם, נקניק וגבינה, והיות שהיה ערב חג המולד, האנשים בחנות הסתכלו עלי, הבלתי מוכרת, בתמיהה: מה היא קונה לחג?

קרבה שעת הש'… הלבבות פועמים.

ראשון יצא מנחם איש “דרור” מסניף וארשה. הוא הלך ל“ציגאנריה”. הבטתי בו והוא הביט בי וחיוך עלה על שפתינו. “הצלחה, שוב בשלום,” לחשתי לו. ותו לא. אחד אחרי השני יצאו. הלכו בשקט. יד לא רעדה כשלחצנו ידיים.

הם היו בפעולה, בסכנה, ואני המתנתי לשובם. זה לא יהיה נכון מצדי לספר מה עבר עלי בציפיה לשובם, שהרי אני לא השלכתי באותם רגעים את נפשי מנגד, אני רק המתנתי.

בערך בשעה שמונה, החלו החברים הראשונים לחזור ודיווחו שהכול התנהל לפי התוכנית: הרימונים הושלכו ופגעו בדייקנות, הכרוזים הודבקו, המוסכים הועלו באש. עד כמה נפגעו הגרמנים לא יכלו לומר. מדי רגע נשמעה על הדלת הנקישה המוסכמת, מישהו חזר. שלם! בריא! קשה היה לכבוש את השמחה, אבל צריך להתאפק, אסור להרים קול. עד שעה תשע חזרו כולם, למעט מנחם. חסרונו הורגש. סברנו שהוא מתעכב, הלא הרחובות מלאים במשמרות של גרמנים ועליו להתגנב. השעה כבר עשר והוא איננו. הדאגה מתחילה לכסוס בלב. כל המכונסים יושבים דחוקים על הקש, המפוזר על ריצפת החדר.

ציפיה דרוכה. למרות העייפות, איש מאיתנו אינו עוצם עין. קשה הישיבה באפס מעשה. חושבים על ארוחת הערב. אחת הבחורות מכינה כריכים, פרוסות לחם עם נקניק. מחליטים שמישהו מאיתנו ייצא החוצה להיוודע מה קורה, מה נעשה בעיר. מתחילים לאכול, לועסים באיטיות, בכבדות.

במפתיע – דפיקות חזקות על הדלת. קתות הולמות בפראות. אנו יודעים שמאחרי התנורים מונחים כלי נשק, תחמושת, כרוזים. אחד הבחורים קם כדי להטמין אותם, אך בו ברגע מפלחת את האוויר קריאה מקפיאה: “ידיים למעלה!” מבעד לדלת מתפרצים פנימה באקדחים שלופים הגרמנים. הבחור איחר. בין־רגע הוקפנו. יכולתי לראות עשרות רבות של אנשים: קצינים, אנשי גסטאפו, אזרחים. כשידינו מורמות הם הודפים אותנו לפרוזדור. לא קשה להבחין ברוחם המרוממת: “תפסנו כנופיה של יהודים!”

הבית היה מוקף מבחוץ בעשרות, ואולי מאות, גרמנים נוספים. עשה רושם שהיה להם מידע אודותינו, זה נראה כמו מארב. ליד הדלתות הוצבו אנשי משמר. ציוו עלינו להשתטח על הארץ בפרוזדור, בחורות לחוד ובחורים לחוד. הקפידו שהפנים שלנו יהיו תקועים בריצפה. אפילו אם עלה על דעתו של מישהו מאיתנו לחשוב על בריחה, הוא הבין חיש מהר שאין טעם – אנחנו מוקפים בחגורת ברזל. אין שום סיכוי. ואז נשמעות מהחדר צהלות שמחה: “מצאנו! מצאנו!” הם גילו את מצבור הנשק ואת הכרוזים. ארזו הכול בשקים.

עכשיו התפנו לעסוק בנו.

חקירה ראשונה.

אנו מבחינים משאלותיהם, שאין להם ספק שכולנו יהודים. אנחנו מרגישים שהתעודות המזויפות שבידינו לא תעמודנה לנו הפעם. הלב כבד. ואנו מתעקשים על שמותינו הפולנים. כמה מהגרמנים דורכים במגפיהם על גבות הבחורים המוטלים על הארץ; מרביצים במגלבים ובקתות הרובים על ראשיהם עד זוב דם, ולנו אסור להרים את הראש.

דוחקים אותנו, בועטים בנו, הודפים אותנו מהפרוזדור החוצה. לפני השער עומדים שני כלי רכב. דוחפים אותנו פנימה ומשכיבים אותנו דחוקים האחד על גבי השני. לאורו של הירח אפשר להבחין במנחם, הוא שוכב בפינת האוטו וכולו מתבוסס בדם. השערה עוברת בראש: תפסוהו כנראה בהיתקרבו לדירה שבה הסתתרנו. מועקה בלב: האם הוא הסגיר אותנו? על החטא הזה של חשד שווא באנשים, אני איני מוחלת לעצמי גם בנקוף השנים. בהגיענו לבית הסוהר נודע לנו, כי מי שהסגיר אותנו היו שני מלשינים (יוליאן אפל ונתן וייסמן), בחורים שעבדו עם אנשינו בקרקוב. מנחם מילא אותו לילה את תפקידו. ב“ציגאנריה” נהרגו ונפצעו אותו לילה גם גרמנים, שנהרגו מהרימונים שהשליך עליהם. לילה קר, בהיר, יפה כל־כך, היה אותו לילה. רחובות קרקוב ריקים מאדם. האוטו נעצר ליד אחד הבתים. ידעתי שכאן התגורר אחד מאנשינו אצל השוער הפולני. לא עוברות אלא דקות ספורות וכל משפחת השוער נגררת לרכב. בהמשך, התעכב האוטו עוד פעמים מספר ליד בתים, שמתוכם גררו עצירים נוספים. היינו אולי עשרים איש.

אפפה אותי איזו הרגשת הקלה, ירד עלי שקט מוזר. הגרוע ביותר –מאחורינו, העבודה נעשתה. זה הרבה חודשים ידעתי שסוף סוף אפול לידיהם. ועתה – ככלות הכול טוב שיצחק איננו איתנו, וגם לאבאן ודולק אינם. וכמה טוב שבווארשה, אמא ואחיי והחברים – חיים ואינם יודעים עלי ולא כלום. שלווה, שלווה מוזרה. טוב שרק אנחנו נפלנו בפח, האחרים ימשיכו בעבודה גם עבורנו.

הגענו למפקדת הגסטאפו ברחוב פומורסקה. מיד הבחנו בעצבנות. הגיעו לאוזנינו קטעי משפטים: “ציגאנריה”…“הרוגים”…“בנדיטים”… “יהודים מסריחים”… הבינונו כי המבצע הצליח, כי נפגעו גרמנים, כי מורא בלבם – היהודים יודעים גם לתקוף. המתנתי שיבואו לקחת אותי ויוציאוני להורג. עם זאת, אני זוכרת שירדה עלי איזו שלווה, טוב שהכול כבר מאחרי. אינני יכולה לומר שחמלתי על עצמי, הבנתי שהמוות, מוות ביריה, הוא סוף פסוק למעשה שעשיתי, שכל־כך הייתי שלמה איתו. המוות שחכיתי לו אותו לילה לא בא. באו הרבה שבועות של חקירות, של מכות, של פצעים ודם. מפי, כמו מפי האחרים, רצו לסחוט את שמות החברים שלא נלכדו. עונינו, נשכנו את השפתיים וחסמנו את פינו. בינתיים המשיכו הגרמנים בחיפושיהם אחרי “הבנדיטים”. לשם כך גייסו את הגסטאפו המקומי וכל כוח משטרתי אפשרי. הפכו את העיר ואת סביבתה. הקדימו את שעת תחילת העוצר לשש בערב (קודם התחיל העוצר בשעה תשע).

כל תושבי העיר חיו תחת רושם מאורעות ליל ה–22 בדצמבר.

הגרמנים הצליחו לעצור עשרות פעילי מחתרת, יהודים ופולנים. מדי יום נמלאו תאי בית הסוהר בעצירים נוספים. מעצירים שהגיעו אחרינו נודעו לנו פרטים על מאסרו של לאבאן. המקשר שהיה צריך לדווח ליצחק ולאבאן על מהלך המבצע, נעצר איתנו באותו הערב. משלא קיבלו שום ידיעה מאיתנו, המוצאים מיסתור באחד מחדריו של בית החולים, יצאו עם בוקר ממחבואם והלכו לבדוק מה קורה. הרחוב היה מוקף, שוטרים ארבו לבאים אפשריים בשערי הבתים הסמוכים. לאבאן ויצחק לא הבחינו בהם. כשעמדו ליד דלת הבית הופיעו מולם גרמנים באקדחים שלופים. יצחק התחיל לסגת אחורנית. ירו לעברו וכדור פגע ברגלו. הוא מצא מסתור בין השיחים. הגרמנים רדפו אחריו, אולם הוא הטעה אותם, עבר לצד האחר של הבית והצליח להגיע עד לשער. ואז, הוציא בנחת סיגריה, הצית אותה והמשיך ללכת כמו כלום. עברו על ידו אנשים והוא מעשן להנאתו. מגפו מתמלא דם והוא מתאמץ לא לצלוע. בשליטה עילאית על עצמו הציל גם הפעם את נפשו. כמה ימים נדד בקרקוב ממחבוא למחבוא, ממקום למקום. הוא נידחה, איש לא רצה לתת לו מחסה. רק פולניה זקנה אחת, שוערת באחד הבתים, חבשה את רגלו ונתנה לו כוס מים. יצחק הצליח לעלות על הרכבת ונסע לווארשה. איכשהו, בכוחות אחרונים, הצליח להבריח את עצמו אל הגטו כשהפצע שותת דם וכוחותיו אוזלים. כשהגיע סוף סוף לדירה, שבה נמצאו צביה ומארק אחי, היה כבר חצי מעולף. הם משכו אותו פנימה והוא פלט לעברם: “הכול אבוד!” והתעלף. מארק חבש אותו.

יצחק קצנלסון, שהיה מעורה בנעשה בתנועה, כתב בינואר 1943, בסמוך למרד ינואר 1943, שבו השתתף עם בנו צבי, במסגרת אחת הפלוגות של האי"ל, שיר בשם “יצחק ולאבאן”. בנוסף, מאוחר יותר, הקדיש לאירוע שורות בשירו “על העם היהודי שנהרג”:

״יצחק!

שבוע שבוע שעבר מקרקא [קרקוב] לי הביא ברכה: לאבאן!

לאבאן־חלוץ 

לו דין מסר שם וחשבון, כמה קציני אס. אס. המנוולים חוסלו…אכן, ברכה היא רצויה.

פתאום בשעת הדו“ח: ‘ידיים מעלה!’ לאבאן במעיל־קצינים נאסר, יצחק נמלט בכרך הזר…”

בין קפלי בגדו של לאבאן נמצא לאחר מותו פתק, שעליו היה רשום: דעו, אני יהודי. כל זה נודע לי, כמובן, רק אחרי המלחמה (והדברים מופיעים גם בספרי הזכרונות של צביה ויצחק). אני הרי הייתי עצורה אז בקרקוב.

בחקירות התעקשתי על זהותי הפולנית. גררו אותנו לאיזו מפקדה של הגסטאפו. העמידו אותנו עם הפנים אל הקיר. התפלצנו כששמענו איך הבחורים נשברים ומודים שהם יהודים. אני זוכרת שנלקחתי לחדר. חקרו אותי. עמדתי על דעתי שאני פולניה, אמה מארצ’יניאק. בלילה הכניסו אותנו, קבוצת הבנות, לתא באגף הנשים בכלא מונטלופי. ניצלנו את הזמן לערוך חזרות על תפילות (קתוליות/פולניות), השתדלנו להפנים את היותנו נוצריות. תוך כדי כך נרדמתי, נרכנתי ונרדמתי, הן הייתי מאומנת לישון בכל מקום ובכל מצב. אולי היתה בזאת קלות ראש מסוימת, אבל לא שיננתי תפילות נוצריות, בכלל לא ידעתי. גם לא הכינותי תשובה מתאימה אם אשאל על עניינים דתיים… מכל מקום, כאשר התפללו בתא את תפילות חג המולד, השתתפתי בשירים ובתפילות.

הייתי בתא עם כעשרים עצירות פולניות. עם רייזה, החלטנו שנעמוד על היותנו נוצריות. את הקשרים בינינו עשינו בצורה מיוחדת. בשעת טיולי החצר של העצירים היינו מטמינות בשלג פתקים שהכינונו קודם בתא. כשעברנו ליד המקום שבו הוטמן הפתק היינו מתכופפות ומכניסות אותו במהירות לנעל. קבענו בינינו שלא נודה ביהדותנו, שנמסור נוסח דומה: שאנחנו פולניות, שכדי להרוויח למחייתנו נאלצנו לנסוע ממקום למקום ומשום שפחדנו שמא ניתפס לעבודת־כפיה בגרמניה, קנינו לנו קנקרטה… ורק במקרה נקלענו לסבך הזה. היא סיפרה זאת לחוקרים ואני סיפרתי מצדי את אותו הסיפור. כשנקראתי לחקירה היה הסוהר מכריז: “אמה, יהודיה”. הייתי משגרת לעברו קללה. כשהוחזרתי לתא הייתי ממלמלת: “איזה אידיוטים הגרמנים האלה, הם מבלבלים אותי עם יהודיות…”

בחקירה לא הרביצו לי. הלבישו על פני מין מסכה כזאת, משהו הדומה למסכת־גז, הרגשתי מחסור באוויר לנשימה, הרגשתי חנק. טענתי שאינני יודעת גרמנית. עד שהביאו מתורגמן, הרווחתי זמן לחשוב. הספקתי לשמוע שהחוקרים מדברים ביניהם שאני אסירה סולידית, מה שנסך בי בטחון מסוים.

בסופה של החקירה נרשם פרוטוקול. נאמר בו שאני פולניה, אך הוסיפו שהיא עזרה ל’בנדיטים' יהודיים בפעולות סבוטז'. היות שכלולה היתה בזה הוכחה לכך שאינני יהודיה, חתמתי על המסמך. בבטחון עצמי, כלאחר יד כביכול, חתמתי: אמה מרצ’יניאק.

לאחר מכן נשארתי במונטפולי עוד כחודש. בתא התיידדתי עם אישה פולניה, אישתו של פעיל מחתרת שנהרג, אישה אינטליגנטית, שהקסימה אותי. היא עזרה לי לתקשר עם רייזה שהיתה כלואה בתא אחר, העבירה בינינו פתקים. היות שהיא טיפלה בי יפה, בין השאר הרחיקה את מזרוני מהקיבל (מיכל השופכין, קרדל). לה סיפרתי את האמת על יהדותי. ואילו רייזה, מטעמים שלה, הודתה בפני החוקרים על יהדותה ולמרות זאת שרדה. ניפגשתי איתה בארץ.

יום אחד נכנסה לתא סוהרת וקראה שמות. שמי נכלל ברשימה. היא הוסיפה, שעלינו לצאת בלי לקחת איתנו משהו מחפצינו. יצאנו החוצה. מבעד לחור ההצצה של אחד התאים ראיתי את לאבאן הכלוא. מאז לא ראיתיו עוד, רק שמעתי על מותו (בין השאר מסופרים הדברים בספר “דעו, אני יהודי – אברהם לייבוביץ, לאבאן”). גם זאת שמעתי בנקוף הימים: כשיצחק חזר לווארשה ונודע דבר מאסרי, מיהר וֶוֶק לקרקוב. הוא ניסה, על ידי שוחד, לשחרר אותי והדבר לא עלה בידו. בשובו לווארשה נפרד מיקיריו ויצא להצטרף אל הפרטיזנים. זמן קצר לאחר הגיעו למחוז חפצו בסביבות קילצה, הוקפו הוא וחבריו על ידי משמר גרמני, ווֶוֶק נורה למוות.

הובילו אותנו לתחנת הרכבת. צעדתי מוכנית, ראשי היה ריק, רק מי שהובל אי פעם אל הבלתי נודע יוכל לשער, ואולי גם לתאר, את הרגשות, יבשים ומבולבלים כשלעצמם, שעברו עלי באחר־הצהריים של אותו יום, בינואר 1943, על רציפי תחנת רכבות המשא בקרקוב.

 

בירקנאו, עצירה מספר 32291     🔗

נסענו בקרונות של רכבת־משא. סגרו אחרינו את הדלתות. הייתי בטוחה שזהו מסע אל סוף חיי. ידענו שמסיעים אותנו למחנה אושוויץ (בפועל הובאנו לבירקנאו, המחנה היותר גדול בקונצרן שבהכללה נקרא אושוויץ). לי היה ברור שאני נוסעת לקראת מותי. ידוע היה לנו שבאושוויץ מוציאים לפועל גזרי דין מוות; ידענו על קיר המוות (ידענו גם על תאי הגזים, אבל הנחנו שבעבור ה“פשע” שלנו יירו בנו). מחשבתי היתה טרודה רק בדבר אחד: איך לברוח. כל הזמן חישבתי אם אפשר ליצור בדופן הקרון איזשהו פתח שדרכו אצליח להתחמק. אבל, הנסיעה היתה קצרה מדי (60 ק"מ) ולא הספקתי לבצע את חפצי. זה לא יהיה נכון לומר שנמלאתי בפחד, הן רגילה הייתי בנסיעות ורכשתי לי הרגל להתעלם מסכנות, או לפחות לא לתת להן לשבש את מחשבותי ומעשי. הדבקות בשליחות עזרה לי לרוקן את ראשי מעניינים העלולים להפריע לי למלא אותה.

נכנסנו לבירקנאו בלילה. עברנו את השער. סונוורנו מאור חזק של זרקורים. הגרמנים צרחו לעברנו: “ראוס! ראוס!” היכו בנו בפרגולים, דחקו, דחפו, שיסו בנו כלבים ענקיים. רצתי כשנשימתי נעצרת. לפני שנים אחדות, כשביקרתי בבירקנאו, עמדתי על אותה מסילת־ברזל והכול חזר אליי. שוב שמעתי את הצווחות, שוב עלו באוזני נביחות הכלבים, באופן מוחשי הרגשתי איך הגרמנים מאיצים ודוחפים. אלא שאז, הובלנו ישירות אל צריף, שהיו בו עצירים שלבשו את בגדי הפסים של העצירים. זו הפעם הראשונה שראיתי כאלה. הרחתי איזה ריח חריף. הריח הזה, שמקורו במשרפות, ליווה אותי כל הזמן. שנה ורבע הייתי פה. נדמה לי שמלכתחילה לא רציתי לזכור את הדברים שקרו, לכן אתקשה לספר בפרטים דברים שאכן קרו: גילוח שיער ראשי, מקלחת קרה, פשיטת בגדי והשלכתם לערימות, ריח ליזול, קיעקוע מספר בזרועי – 32291, חלוקת הבגדים: נעמדתי בתור של הפולניות, על שמלת הפסים של הקצטניקית שלי הוצמד משולש אדום, המציין עציר פוליטי, קיבלתי קבקבי־עץ, לא קיבלתי תחתונים. מהאַפֶּל הראשון אני זוכרת צינת חורף, הרי היינו בינואר, שנשבה אל מתחת לשמלה, ראשי היה חשוף. כעבור כמה ימים קיבלתי מחברה פולניה ספק מטפחת ספק מגבת, “שימי אותה על הראש”, יעצה. ממנה קיבלתי גם תחתונים. על ידינו היה התור של היהודיות. להן נתנו בגדים בלויים, לא קצטניקיות, סתם אזרחיות. ואני, משום שידעתי שבניירות החקירה שלי רשום שעזרתי ליהודים, פחדתי שיקראו לי לראיון ושיקחו אותי. הפחד הזה ליווה אותי עוד הרבה זמן, אבל הם היו עסוקים – מדי יום הגיעו משלוחים. תאי הגזים והכבשנים פעלו ללא הפסקה. ואיך אוכל לשכוח את המשלוחים, שיירות שיירות של היהודים מהונגריה, איך שמתוך אוטו גדוש בצפיפות באנשים עולה צעקה: “שמע ישראל!”

נשלחתי לעבודה. תחילה עבדתי בחוץ, בחורף – בחוץ. העברנו אבנים כבדות ממקום למקום, אולי מוטב לומר: משום־מקום לשום־מקום. סתם. הוליכו אותנו מרחק של קילומטרים. בקבקבי־העץ החלקנו על הקרח, החזקנו האחת בשנייה כדי לא לעוף. עבדתי גם ב“קומנדו־אפינגר”, גרמני סדיסט. כשהגענו בבוקר לצריף, סגרו אחרינו את הדלת. לכאן הביאו את הבגדים של האנשים שנשלחו לתאי הגזים ולמשרפות. אמרו לנו לחפש זהב, לחטט במקומות הסתר כדי לגלות “מטמונים”, כביכול. לאחר מכן היינו צריכות למיין את הבגדים והחפצים. נערמו שם ערימות של תעודות, ניירות־אישיים, והמון המון תצלומים. לפעמים הסתכלתי בתעודות, אני זוכרת תעודת־גמר של אוניברסיטת הסורבון, דרכונים למיניהם, תעודות־לידה בכל מיני שפות, תעודות־דיפלומט, תעודות־זהות, חתיכות זהב ושיני זהב.

פעם נפלה לידי תמונה של קבוצת בני נוער, טיפוסים כמו החלוצים שהיכרתי. מיקדתי את עצמי בתמונה, העברתי את עיניי מהאחד לשני עד שמבטי נפל על ראש אחד, שפתאום כמו קפץ מול עיני, זה היה אדם מוכר: יצחק צוקרמן. גזרתי את ראשו מהתמונה. כמעט שלוש שנים החזקתי בו. היה זה הזכרון הממשי היחיד מהעולם שמעבר לחוטי התייל המחושמלים. זה איפשר לי להאמין שיצחק חי, קיים. התצלום היה אצלי אף בהגיעי לשוודיה, אלא ששם, ברחצה הראשונה שלי כאדם חופשי, לקחו מאיתנו את כל דבר שהיה איתנו במחנה הריכוז…

לשירותים, למחראות, הוציאו אותנו בשורות, הלכנו בסך להשתין. כשמצאתי דולרים או מטבעות־זהב, הייתי מצפינה אותם ואחר כך משליכה אותם בהסתר לתוך החרא; הרגשתי שאני עושה סבוטז', פוגעת באוצר הרייך…

אפינגר היה צעיר מטורף. היו לו עונשים מיוחדים במינם כמו לצוות על העצירה לקפוץ אל בור וממנו, ללמוד שיר וללכת בחצר המחנה ולשיר. היה לו חדר מסודר משלו. והיו שם בחורות… מה ששמה הלך… גם בחורות יהודיות “מסתדרות” מצאו שם הנאות בחברת הגבר בן העשרים ושתיים, שהיה משופע בכל טוב במחנה הארור הזה… שיערי הלך וצמח, אחרי כמה חודשים כבר היו לי שערות יפות, בלונדיניות. הקפדתי על המראה שלי. קיצרתי את שמלתי, מצאתי חגורה לשמלה. לא היו מים לרחצה. מצאתי דרכים להגיע אל מים ולהתרחץ ולו קצת, לפחות קצת הגיינה. התאמצתי להרגיש כמו בן־אדם…

אבל היו גם התפרצויות. ב“קומנדו אפינגר” היתה מנהלת־עבודה פולניה, שהתיחסה אלי ברשעות. כעסתי עליה ופעם אף התנפלתי עליה, ונתתי לה את מה שמגיע לה. במשך הזמן התהפכו היוצרות, ומאויבות הפכנו לידידות. במשך כל ימי שהותנו במחנות של אושוויץ וסניפיה, נפשותינו היו קשורות האחת בשנייה. זו היתה בחורה פולניה פשוטה, זבנית מווארשה. היתה בה תושיה שמקורה בנסיון־חיים; היא ידעה להסתדר. היא ככל הנראה העריכה את השכלתי, את הרמה המוסרית שלי, שלטעמה עלו על שלה. כמה פעמים היא פשוט הצילה אותי… שמה היה זושה.

חליתי בטיפוס הבהרות. מחלה שכיחה בצריפים שלנו. הועברתי לרוויר, חדר־החולים (שנחשב כבית החולים). על אותו דרגש שכבנו שלוש בנות. פעם התעוררתי ונוכחתי שישנתי עם אשה מתה, היא נפטרה בשנתה. מצאתי שבסמוך למיטתי שוכבת הקשרית לונקה קוז’יברודסקי, שאותה היכרתי ויותר מזה שמעתי עליה. ממקומי ראיתי איך לונקה הלכה וגוועה. כמעט לא טיפלו בה. התנפחה. היא לא יכלה לאכול, ביקשה שיעבירו את המרק שלה אלי. הייתי אסירת תודה אך לבי נשבר בראותי את יסוריה של לונקה. ב–18 במארס 1943 היא נפחה את נפשה. כשאני נוגעת בלונקה, אני מרגישה צורך להציב לה שם, ולו שורות ספורות. זהותה הפולנית של לונקה היתה קריסטינה קוסובסקי – ילידת פרושקוב, חברת “פרייהייט”. אחיה דוד היה ממנהיגי התנועה שהגיע ארצה דרך וילנה וברית המועצות בעיצומה של מלחמת העולם. לאחר הכיבוש הפכה לאחת הקשריות המרכזיות של “החלוץ” ו“דרור” ברחבי פולין הכבושה. בין השאר התלוותה במספר נסיעות ליצחק צוקרמן. המראה הלא־יהודי שלה, כושר האילתור והתושיה שלה וידיעתה בלשונות הקלו על קשריה עם גרמנים, פולנים, אוקראינים. עשתה בשליחויות ברחבי הגנרל־גוברנמנט, בשטחים שסופחו לרייך (במערב פולין) ובאוסטלאנד (בארצות הבלטיות). העבירה עיתונים, תעודות, כסף; כן העבירה מסמכים חשובים מקרקוב לווארשה בשביל “עונג־שבת”. הודות לקשרים שקשרה עם גרמנים נעשו על־ידה, בהסכמת יצחק וחבריו, הכנות לצאת בשליחות לשווייץ עם אחד מחברי התנועה, להזעיק את הציבור היהודי (בעולם החופשי). מחמת רתיעתו של הגרמני, מן הממונים על שדה־התעופה בווארשה, נתבטלה התוכנית ברגע האחרון. ביוני 1942 נעצרה במלקיניה והובאה לבית הסוהר הנודע בווארשה, הפביאק. משם הספיקה ליצור קשר עם חבריה בדז’לנה 34. בנובמבר – הועברה לאושוויץ. כבת 26 היתה במותה. יצחק צוקרמן מרבה להזכיר אותה בספרו. הוא, שראה אותה בפעולתה, חולק לה הרבה כבוד והערכה.

הגעתי לנקודה קשה. אני יודעת שאם אדלג עליה, אנהג שלא כשורה, שלא כפי שאני רוצה שספרי ייכתב. מצד שני, ברור לי שלא אוכל לפרט וזאת לא רק בגלל החשש לפגיעה בצנעת הפרט או מחשש שיתבעוני על הוצאת דיבה. זה מאלה הדברים שבני אדם מתקשים לשכוח, או להשלים עמם, אף שקרו בתנאים הבלתי אפשריים של הימים ההם, בהם “חושך כיסה ארץ”, כשם סיפרו של חברי לקבוץ לוחמי הגטאות דניאל פרייברג.

בעדותי ב“דפי עדות” מובאות בין היתר גם שלוש־ארבע השורות הבאות:

באותו זמן כשלונקה ואני שכבנו ברוויר עבדה שם כאחות בחורה מהתנועה, עכשיו היא חיה בתל־אביב – בעלה שירת עם בעלי יחזקאל בבריגדה – החברים שלנו [במחנה] התרשמו ממנה לא כל כך יפה. סיפרו עליה שהיתה מתיידדת עם גרמנים; התנהגה בנורמות לא כמו שלנו… כשניפגשתי איתה ברוויר אמרתי לה: ‘אם עוד ניפגש פעם, לא תוכלי להביט לי בעיניים’ – לא טיפלה בלונקה. לקחה ממני את נעלי־העור שלי…

אינני חושבת, שהדבר צרב את לבי, שבמשך השנים הדבר העסיק אותי במיוחד, גם לא חיפשתי “אחריה”. עד שפעם ראיתי שהיא מופיעה בתמונה שניתלתה באחת התערוכות במוזיאון בית לוחמי הגטאות. פניתי, בהתרגשות רבה כמובן, לאחראים ודרשתי במפגיע להסיר את התמונה. לאחר דין ודברים צבי שנר, מנהל הבית, נענה לי. כעבור כמה שנים נודע לי, אינני יכולה לומר אם במתכוון או אם באקראי הועלם ממני הדבר, שבית לוחמי הגטאות עומד לפרסם את זכרונותיה בספר. חמתי בערה. הלכתי אל ההנהלה והסברתי ביתר אריכות שאין לתת גושפנקה של בית לוחמי הגטאות למי שהתנהגותו המוסרית חרגה ממה שנהגו חברי תנועה אחרים במצבים דומים. היה סקנדל קטן, שנשמר רק בחוג המצומצם של ההנהלה. מצד שני, עורך הספרים, את “דפי עדות” מזה ואת ספרה שלה מזה, טען, שכשם שהביא את דבריי אודותיה ב“דפי עדות”, חייבים להביא גם את גירסתה; שאל לנו לפסול מראש הבאת דברים של אנשים שהיו שם. ובאמת, בספרה מופיעה, וביתר פירוט, גירסתה בכל הקשור להיותה אחות ברוויר, לרבות קשריה עם לונקה. “לונקה גוועה בידי”, נאמר בספרה.

עלי לומר, שגם אני הגיתי בעניין שכל־כך מרבים אנשים לעסוק בו: כיצד מספר אדם את מה שעבר עליו במלחמה, לרבות בסיטואציות בלתי אפשריות ובמצבים שהדילמות בהם הן ממש דרמטיות, שלרוב יהיה המוצא אשר יהיה – תמיד הוא נשאר טראומטי. מי שחווה ויצא מזה ירגיש שנשאר גם בו איזה כתם זעיר, גם אם נהג לדעתו לפי הנורמות שהיו מקובלות עליו לפי חינוכו והשקפתו. אני יודעת: לא הכול סופר על התנהגותם של אנשים, גם יהודים, במצבים ההם; שכחה והשכחה כאחד. מאידך, מהי התועלת שתצמח אם הכול, הכול, יסופר ויפורסם? המצבים שנקלענו אליהם במלחמה היו לפעמים כל כך נוראים, שספק אם הם בני שיפוט. הסיפור עם החברה הזאת אינו רק מילה שלי מול המילה שלה. אני מאוד משוכנעת שהראיה שלי את התנהגותה נכונה יותר מבחינת השקפת העולם הערכית־תנועתית שלנו, אך בו בזמן היא משוכנעת שלא היה בהתנהגותה שום פסול, שנתנה כל מה שאפשר לתת לחולים, וללונקה במיוחד, בתנאים ההם.

לא דילגתי על סיפור המעשה הזה, אם־כי לא ירדתי לפרטי־הפרטים, משום שאני חושבת שצריך שאדם יחזיק בסולם ערכים בכל מצב שאליו הוא נקלע. אולי עכשיו, ממרחק הימים, ארצה לומר, שהשיפוט שלי, אינו בבחינת הוצאת משפט חובה על התנהגותה של יהודיה צעירה, אלא נגיעה במשהו העוסק בדבר באופן כללי. עם זאת, ספק אם אוכל להסב את זכרון האירוע הזה מהרמה של הנגיעה האישית אל הרמה המופשטת, הפילוסופית. אחת הבעיות של אנשים שעברו את מחנות הריכוז היא איך לזכור את מה שעבר.

מבירקנאו אני זוכרת משהו שאפשר לכנותו כזכרון בעל גוון תנועתי – ציון חג האחד במאי. הנה, אני משכתבת רשימה שפרסמתי ב–1946:

השעה ארבע לפנות בוקר. אחד במאי. ברחוב הראשי של המחנה עמדו שורות־שורות של נשים, טורים של שמלות־פסים. עמדנו שעה ארוכה. הרוח החמה הביאה לאפינו מהמשרפות את ריח הגופות החרוכות. קרני השמש הראשונות פגעו בבלוקים האפורים. צללי אדם. עיניים הביטו. אלפי עיניים. יאוש וכניעה במעורב. חיפשתי למצוא בהם זיק, לפחות זיק אחד של ברק, של חיים. כך נראים אנשים הנידונים למוות, חשבתי. ולנגד עיני עלתה תמונה מימים רחוקים: דגלים אדומים, מחנות של מפגינים הקוראים למחאה, למרד. טורים ארוכים של צעירים נלהבים. דגלים אדומים, חגו של האדם העובד, דגלים אדומים. אז –מפקד עכשיו – אַפֶּל. בלא זיע ניצבו העצירות בשורות וכעורבים שחורים היו לעומתן פרצופיהם של השומרות. מכות קשות ניחתו על גבינו, על ראשינו. מהשורות עולות אנחות, לחישות חנוקות ובכי חרישי, חסר־אונים. הצצתי בעיניהן של הנשים. חיפשתי בהן לפחות בבואה של זכרונות – זכרונות של דגלים אדומים, אך מצאתי עיניים עוינות, סרבניות.

פעם בשעת האַפֶּל לא כיסיתי את שיערי על פי התקן; כמה תלתלים גלשו על מצחי. ואולי, אם להיות ישרה עם עצמי, עשיתי את זה בכוונה, כדי לעורר תשומת־לב, שהרי היינו פוגשות בדרכנו לעבודה בקבוצות עבודה של הבחורים. השומרות הבחינו בזה ורשמו את מספרי. הייתי בטוחה שיענישו אותי, כמינימום, חשבתי, יחזרו ויקצצו את שיערי. אותה פעם היה לי מזל, הירשו לי לצאת לעבודה, כאילו כלום לא קרה.

עבדנו בהעברת אבנים, כמו שאמרתי, העברנו אבנים משום־מקום לשום־מקום. לפתע הופיעה איזו אישה כשהיא מלווה באיש אס. אס. והחלה לבחור מתוכנו בבחורות. לא ידענו למה.

 

הרמנזה     🔗

הועברנו למקום שאיננו מרוחק מבירקנאו, למקום בשם הרמנזה, אחד מרשת המחנות הקרוי בהכללה אושוויץ. היתה זו חווה לגידול בעלי חיים שיועדו לספק מזון לאנשי הפרסונל במחנות השונים של הרשת. החווה היתה מחוץ לגדר המחושמלת של בירקנאו וזו נחשבה פרבילגיה להימצא פה. לא מעט מבטי קנאה הופנו על ידי עצירי המחנה השכן לעברנו.

הענף העיקרי פה, אם כי לא היחיד, היה הלול. גידלו ופיטמו פה תרנגולות, אווזים וברווזים. כבר מהתרשמות ראשונה נוכחתי שהלולים נקיים ומאורגנים להפליא, סדר גרמני בכל נוקשותו. מדי יום יצאו מכאן משלוחים לכל מיני כיוונים. ואילו לפני חגים יצאו מכאן טרנספורטים שלמים.

בראש החווה עמדה משפחה גרמנית. ראש המשפחה שירת כקצין בווארמאכט ואילו אשתו, זו אותה אשה שבאה לבחור מהקומנדו שלנו בנות לעבוד בחווה הזאת. היא היתה אשה נאה, אגרונומית במקצועה. בחווה נהגה לרכוב על סוס, היתה עוברת ממקום למקום ומנהלת את העניינים ביד קשה. אפילו היתה בודקת באצבעותיה אם יש אבק על השמשות של הלולים, ממש כמו עקרת־בית בווילה שלה.

בגלל הופעתה, נהגו העצירים וגם הגרמנים לסנוט בה: “הורה”! (זונה). כשהיה מישהו מכריז: “ההורה באה!” הכול היו נלחצים.

אוכלוסית העצירות היתה מגוונת – פולניות; יהודיות מצ’כיה היו הכי ותיקות כאן. בלטה קבוצת נשים מהכת הנוצרית ⁷Bibelfoscher. כל היום היו מתהלכות כשהן מחזיקות בידיהן תנ"ך ומתפללות.

אבל, לא רק עופות גידלו, גם ארנבות־בית גידלו בהרמנזה. היו שם הרבה כלובים והמון ארנבות. חוץ מאשר לצרכי מאכל הן שימשו כחיות־ניסוי. הגרמנים ערכו על הארנבות ניסויים, ואת התוצאות מימשו על נשים בבירקנאו ובאושוויץ. הד“ר מנגלה היה בא לשם כדי לעקוב אחר הניסויים, הם, כך הבינונו, היו חלק מתוכניתו, מ”מחקרו"… הם היו ניסויים בעיקור, אני חושבת. את הפרודוקטים שהביאו מהמחנה הראשי בישלו הבפטיסטיות. כאן המטבח, וממילא האוכל, היו נקיים יותר. שומרי החווה היו קבועים, העצירים הכירו אותם, גם קשרו איתם קשרים. שיחה בין עצירה לבין שומר גרמני היתה תופעה די שכיחה. לעתים, נרקמו יחסים. כשהשומרים סיימו את הארוחות שלהם, השאירו את השיירים בשביל העצירות. כאן לא הכניסו לאוכל את אותו חומר שגורם להפסקת הווסת.

יום אחד התחלתי לרעוד, חומי עלה. קיבלתי קדחת (מלריה). התקפות הקדחת חזרו. צריכה הייתי להסתיר את מחלתי, כיוון שעציר שנתפס אחד היה דינו – תא הגזים. הסתתרתי במחראות. המשכתי ללכת לעבודה עם ארבעים מעלות חום. כשהחום היה יורד, עד ל–35 מעלות, הייתי נתקפת בחולשה. ידעתי שרק אוכל יוכל להציל אותי. והיתה זו אותה גויה זושה שהצילה אותי. היתה גונבת מהלול ביצים, דאגה שיהיה לי בשר ארנבות, סחבה מכל הבא ליד, העיקר שיהיה לי מספיק אוכל, והיא הצליחה להשיג אפילו וודקה. לשם כך עשתה געשפטים עם השומרים הגרמנים – וודקה תמורת ארנבות (שסחבה). פעם, סידרנו אותם: תפסנו חתול, הרגנו אותו ואת בשרו נתנו להם כבשר־ארנבת. התמורה היתה וודקה. זושה ואני הרגשנו איזשהו סיפוק מכך שאנחנו מסדרות גרמנים. פעם, אחרי מסיבת־חג כשהיתה קצת בגילופין, פנתה אלי ואמרה: “אמה, אני יודעת שאת יהודיה, אבל אני אוהבת אותך…” נחרדתי, לבי החסיר פעימה.

למחרת אמרה לי: ״אתמול הייתי שיכורה, תשכחי ממה שאמרתי…" אבל אני לא שכחתי את דבריה, זכרתי אותם. עם זאת, נשארתי צמודה אליה, בסך הכול גם אני אהבתי להיות במחיצתה.

דבר היותי יהודיה החיה בזהות שאולה העיק עלי כנראה, אחרת איני יכולה להסביר איך זה פעם, כשהייתי בחברת היהודיות הצ’כיות זה התפרץ ממני, התוודיתי בפניהן: “אתן יודעות? – גם אני יהודיה!” זה שיחרר אצלי משהו. כשישבנו יחד שרתי בפניהם בסתר שירים עבריים. מאז שהתחלתי לקבל מאמא חבילות – והתנהגותה של אמא במלחמה, הוא סיפור בפני עצמו – התחלקתי איתן. מצד אחד – זושה הפולניה, מצד שני ־ קבוצת היהודיות הצ’כיות. הפרבילגיה לקבל חבילות היתה רק נחלתן של הלא־יהודיות.

בקבוצה הזאת היתה בחורה, שעבודתה היתה הובלת הפרודוקטים מבירקנאו להרמנזה. קודם שהיתה עולה על העגלה הייתי מגניבה לידה פתק. בבירקנאו היתה קבוצה קטנה של עצירות יהודיות, מהן כאלה שהכרתי מסניף התנועה בווארשה וכאלה שנאסרתי איתן בקרקוב. באמצעות פתקים שמרנו על קשר. כשהיה לי, שלחתי להן גם משהו מחבילות המזון שקיבלתי.

זושה 

פה בהרמנזה עבר עלי משהו טרגי, אם אפשר להתבטא כך. למרות המחיצות שהיו במחנות בין נשים וגברים, התקיימו קשרים, אם בפתקים אם בעזרה הדדית ואם בדרכים אחרות. הנה, פעם לקחו אותי לטיפול אצל רופא שיניים. לא, אינני טועה: באושביץ היתה מרפאת שיניים ולקחו אותי לטיפול שם. כשהגרמנים צילמו סרטי תעמולה, להראות עד כמה המחנה מתנהל ב“אנושיות”, צילמו את מרפאת השיניים ואת המטופלים בה. דרך המחתרת שפעלה במחנה, ועיקר עיסוקה היה בעזרה־הדדית בין העצירים, נוצר קשר ביני לבין גוי פולני. התכתבנו בפתקים. הוא כתב לי שהינו בעל־אחוזה. לפעמים אף שלח לי איזו חבילונת, בעיקר סיגריות. פעם, תפסו אותי השומרים כשבידי חבילה המכילה סדין. נענשתי, קיבלתי חודש בשטרפקומנדו (פלוגת־עונשין). בבוקר הייתי יוצאת מהרמנזה לעבודה בחוץ ובערב חוזרת למגורי. האחראי על פלוגת־העונשין היה פולקסדויטשה, שידע פולנית. סדיסט, שנהנה להתעלל בנו. מדי יום נוספו לשטרפקומנדו בחורות נוספות. משום־מה נטפל אלי. היה מאיים עלי שישלחו אותי להישרף, שיענו אותי. המציא שיטות עינויים מקוריות. לקח אותנו לתעלות עמוקות מגובה האדם. אנחנו עומדות בתחתית וזורקות באתים את האדמה למעלה ולמעלה העמיד בחורות שהיו זורקות עלינו את הבוץ…סתם כך…כשהייתי חוזרת להרמנזה אחרי יום העבודה, הבנות היו רוחצות אותי, מטפלות בפצעים, סועדות אותי. רק בזכות החברות הזו ניצלתי, אחרת ספק אם הייתי מחזיקה מעמד בחודש העונשין הזה.

במחנה הגברים בבירקנאו היתה קבוצת עצירים שעבודתם היתה תחזוקה – נגרים, שרברבים, זגגים, ושאר בעלי מלאכות. כינו אותם “קלוזצ’ז’ה” (מתקני בתי שימוש). אנו, העצירות בהרמנזה, עשינו בכוונה סתימות בשירותים וקלקולים במבנים של החווה כדי שהבחורים יוזמנו אלינו לתיקונים. והם היו באים. לא היו ממהרים, הסתובבו לאטם, עברו ממקום למקום, פתחו בשיחות עם הבחורות. נקשרו קשרים בין שני המינים. יכולתי לראות איך, חצי בהיחבא, מחזרים, איך מתנהלים רומנים, איך עוגבים. אני יודעת שמהפגישות הללו אפילו יצאה, אחרי המלחמה כמובן, חתונה. היינו עושות תורנות של שמירה, לאפשר לזוגות להתייחד. מרה היתה יכולה להיות אחריתם של עצירות ועצירים שנתפסו כשהם עושים אהבה. היינו צופות במתיחות להספיק להזהיר בזמן את האוהבים בהיתקרב שומר. פרחו שם גם אהבות. לא כל מה שהוא טבעי ואנושי נעלם. מסתירים את הסיפורים הללו, שמא עלול הדבר להפחית מסיפורי הזוועות שהתחוללו במחנות, שזה, או זה, לא יאמנו.

אפילו ערכנו מסיבת סילבסטר. הצגה ממש. התפקיד שלי היה השנה החדשה, שתהיה שנת חופש. בעוד ש״השנה החולפת" הופיעה כשנה בכבלים, אני הופעתי משוחררת. הגרמנים הסתקרנו והציצו לראות איך אנו חוגגות. כשהרעב לא הציק, והסכנה המידית לא איימה עלינו, אפשר היה להמשיך.

פעם נכללתי בקבוצת עצירות, שנשלחו על גבי משאית להביא מהנגריה נסורת בשביל לרפד את הלולים. הנגריה היתה בעיירה אושווינצ’ים. הבטתי בהשתאות – כבר שכחתי שיש חיים, שאנשים עדיין עובדים, ואוכלים. דיברנו עם אנשים שאינם כלואים במחנה ריכוז. בנסיעה היחידה הזאת הוברר לי שאנו באמת חיים על פלנטה אחרת… סימן חיים אחר מהחוץ היו עיתונים גרמנים שהתגלגלו לידינו לאחר שהגרמנים השליכו אותם. קראנו הכול. מהעיתונים גזרנו את המפות. היתה מי שסימנה את קווי החזיתות כפי שהעלתה מהכתוב ומהשמועות. זה היה עיסוק מעניין לנסות לפענח את הכתוב בעיתונים, מה באמת קורה במלחמה. זה היה מן הסתם כבר ב1944– – הרמנזה הופצצה. כשהפצצות נפלו היינו מאושרות. אך לא חשבנו שכדאי יהיה להימלט מפה אפילו אם תיווצר פירצה, הכול היה שמור, שטח ענקי וכולו שמור.

ועוד משהו יוצא דופן בטיבו, שקרה לי בהרמנזה.

בתוך ים האכזריות, בהליכה בבוץ, בעיסוק בשמירה על היגיינה מינימלית, באין האונים של היותך עצירה מבלי לדעת מתי ואם אי מתי תשתחררי מהסיוט הזה, קרה לי מקרה מסוג אחר, משהו יוצא דופן אפילו בעולם ההוא.

בנסיבות אלה היה ערך רב אף לביטוי הכי קטן של אנושיות, אפילו יהיה זה גרמני. בין השומרים במחנה אני זוכרת שומר גרמני אחד שהתייחס אלינו בצורה מיוחדת, במין עדינות, באנושיות ואפשר לומר, שגם בכבוד. כאשר יצא לו לתת לנו חלק מארוחותיו, היה פונה אלינו במילים טובות. פתאום הרגשתי שנהיה לי חשוב לפגוש אותו מדי יום. מין משיכה של אישה צעירה אל גבר־אדם, בלבי אולי הייתי אפילו קצת מאוהבת בו. אני זוכרת רגשות טובים, שום דבר ממשי לא קרה בינינו, אבל – זוכרת.

גם את זה עושות השנים – עד כה לא סיפרתי על כך לאיש, התביישתי, לא העזתי. אולי הדבר לא יאומן, אבל גם במקום כמו מחנה־ריכוז קורים בין בני אדם דברים לכאורה מוזרים.

כפי שסיפרתי, המפקחת האזרחית בהרמנזה היתה אשה ולצידה היה המפקד הצבאי, איש האס. אס. שפיקד על השומרים הגרמנים. כשהמצב של הגרמנים בחזיתות הורע, הוחלפו השומרים. את הצעירים החליפו חיילים קשישים. הם באו הישר מבתיהם, עוד היה בהם ריח הבית. איתם היה יותר פשוט; הם דאגו למשפחות שהשאירו אחריהם, הם הביעו חששות לגורל משפחותיהם בראותם איך גרמניה הולכת ונהרסת. עד שיכולנו בעצמנו להיווכח שהצבאות המשחררים מתקרבים.

אחרי המלחמה, בחורף 1947/46 הגיע יצחק טבנקין, המנהיג של “החלוץ” והקבוץ־המאוחד, לביקור בפולין. גם אני נכללתי בחבורה שהתלוותה אליו בביקור במחנות הריכוז לשעבר. בבירקנאו זיהיתי את הבלוק שבו הייתי עצורה, הדרגשים, שהיו מאבן, נותרו כפי שהיו. עברנו גם בהרמנזה. המבנים ששימשו בזמני לגידול אפרוחים, היו עכשיו מאוכלסים בפליטים. חזרתי והתוודעתי לכך שאת האפרוחים גידלו בהרמנזה במבנים של ממש.

 

המורה שלי, יצחק קצנלסון     🔗

לך דע. מי שהיה מורה שלי, ועליו סיפרתי לעיל, המשורר יצחק קצנלסון ישב אותו זמן (22 במאי 1943 – 16 בספטמבר (1943 בוויטל שבצרפת. סיפור ידוע. מה שלא ידעתי עד לאחר שחרורי היה שביומן שכתב שם, יומן ויטל, כתב מעין דברי פרידה ממני. אינני יכולה לומר מה הייתי מרגישה בהרמנזה לו ידעתי שהמשורר, המורה שכל־כך השפיע עלי זוכר אותי וחושב עלי כאשר הוא מתעד את הכליון והמרד של יהדות וארשה. היות שהבין שאני נכללת בין אלה ש״כבר אינם", הקדיש לי יותר משורה־שתיים.

אני חוזרת וקוראת את מה שכתב עלי ודמותו עולה לנגד עיני. אני רואה אותו, את פניו, את עיניו הזוהרות. ואני עדיין שומעת את קולו החזק והעמוק בקוראו את דברי הנביאים, שקיבלו בפיו משמעות אשר לא ידענו אותה עד כה ולא מצאנו אותה בספרי התנ"ך. היתה זו משמעות, הקרובה לנו כל־כך, לחיינו ולרוחנו, לדרך בה בחרנו ללכת במציאות שאפפה אותנו.

לקצנלסון היתה השפעה על רוחה של הגימנסיה המחתרתית שבה למדתי. הקשר של התלמידים עם המורים היה חברי ואידאי. הוא היה מבוסס על רוח משותפת של התנגדות לשאננות, לרפיון הידיים ולחוסר האונים, שהתפשטו כמגפה בחוגים רחבים של צעירי הגטו והביאו בעקבותיהם ריקנות וניוון. הזדהותו של המשורר, שהיה מבוגר מכל חברינו, עם רוח ההתנגדות, שהביאה בסופו של דבר להקמת האי"ל ולמרד הגטאות, נסכה כוח במנהיגי התנועה. אני יודעת ששאבתי הרבה כוח מהזכרונות עליו, מהמחשבה עליו ועל מה שהעניק לי מרוחו; יכול להיות שבשעה שהוא כתב אודותי, חילקתי מזון לעופות בלול בהרמנזה וזכרו עלה במחשבתי. יצחק קצנלסון היה איש משפחה. קרה שניפגשנו לשיעור בביתו. אני זוכרת היטב את אווירת הבית. חנה אישתו, דמות אצילה, אדם שליו, מדברת ברוגע. יכולתי להבחין שכל מבט שהוא נותן בה, הוא ביטוי לאהבתו אליה. שניים משלושת בניהם למדו גם הם בגימנסיה. חנה ושניים מבניה, בן־ציון ובנימין, נלקחו למשלוח מהגטו. המשורר פרק את צערו בקינות נוגעות ללב שכתב עליהם. עם בנו הבכור צבי, יצא לוויטל. צבי היה בחברתו כאשר כתב בוויטל גם את היומן וגם יצירות אחרות, שהחשובה שבהן היא הפואימה “השיר על העם היהודי שנהרג”. קצנלסון ובנו צבי נשלחו מוויטל, דרך מחנה דראנסי, אל מותם באושוויץ.

הנה כלשונו הקטע המוקדש לי בפנקס ויטל:

חוה פולמאן היקרה! איך? הן לא הגעת עד לשנת העשרים? אני לימדתיך, עברנו על ישעיהו, לימדתיך לשחק על הבימה, אותך ואת חבריך, רכים כמוך ע"י החלוץ, דז’לנה 34. שיחקת את יעקב. – איך, חוה היקרה, השיקסלקע היהודיה! עם טל הילדות על שפתותיך ועם הבוקר אור בעיניך ובלב מלא רגש והכרה שלא לפי שנותיך, יצאת עם ניירות של ‘גויה’ לערים ולעיירות ששם הורגנו…

את זאת, שעמדת בבית־הנתיבות בהרובישוב, את, את זאת שנשקפת בחלון על המגרש וראית את אלפי היהודים שנסחבו להתם כדי לשלחם…אמנם לא את כולם שלחו…רבים אשר נורו, נדקרו במקום. את ראית את הדם השפוך, את הילדים אשר רוטשו ונהרגו באשם אמותם ואבותם, שביקשו על נפשם, על נפשות ילדיהם – והרגום – שהפצירו בם, ברוצחיהם. לא בכית, היה בך כוח שלא לבכות… ואולם היית בכל רע, שהתעלפת! איך זה לא יראת להתעלף? יהודיה שכמוך אסור לה להתעלף, להתאפק היית צריכה! הנה היית בכל רע… התעלפת! למה לך ניירות בכיס שמלתך, אם את מתעלפת? לא בכיס השמלה, בפצעי הלב שימי את ניירות הגויה… גויה לא תתעלף לעולם כשהורגים יהודים למאות בשווקים ולעיני השמש… ואת השאר. השאר מטעינים באלפיהם בקרונות – ולבלזשיץ… את, או חברתך איתך, סיפר לי שראה את בתו של דוד פרישמאן⁸, אותה ילדה האחד, או השניים?… שסחבו אל הרכבת, הכניסוה אל אחד הקרונות. את? את נזכרת בו בחייל? אולי לא גרמני היה? הוא דיבר אליך גרמנית? אין זו ראיה שהוא בן העם הזה… גם דוד פרישמאן דיבר ברצון גרמנית, ואהב, אהב להתמרמר בגרמנית… גם החייל התמרמר, לא בכה… נדמה לך, חוה יקרה, שדמעה עלתה בעיניו… הן לסינג, לסינג זה שכתב את ‘נתן החכם’ ונתכוון לו, ליהודי שלא היה חכם ביותר, ליהודי גיבן, זה הגרמני בן דת משה הראשון… הן לסינג הוא המודה, המעיד עליהם, על בני העם הגרמני, שאינו יודע לבכות, שאין דמעה עולה בעשת עיניו… אולי התמרמר? אינני בטוח… גם גרמני מתמם – יש אשר הוא מתמרמר ולבו בל עמו… איני מאמין שאמר לך אמת, כלומר: 'אילמלא ראיתי זאת עתה בעיני – לא הייתי מאמין בכל אלה. אני נדהם ממראה עיני, אני אספר במולדת, באוזני אמי, אחיותי, ומכירותי… אינני יכול לחשות ואולם אפונה, לא תאמנה לי. "…אַיך, חוה, הרכה והעזה! תלמידתי האצילה עם חירוף־הנפש של יוחנן מגוש־חלב, גם את בת גליל את, הגליל דרכך. ואת? אַייך? עוד בקרקוי את כלואה? בקרקוי נצודות, צדוך, חטפוך, יונתי ובת־נשרי! לאחר הפצצות שנפלו בבתי־הקפה אחדים שהתערו, של רוצחי ה–אס.אס., אסרוך! החשדו בך? הגידי להם שאת עבריה והסירי חשד זה מעליך… אין הם מאמינים שבת ישראל תזרוק בהם פצצות… ואולם אל, אל תגידי להם – שעבריה את, את העבריה הורגים, יהרגוך, חוה’לי, יהרגוך. עבריה מכיון שבאה לידם – נהרגת.

כאשר נתוודעתי לראשונה לקטע הזה נרעשתי. אדם איננו רק מה שהוא חושב על עצמו, חשוב לו גם מה נאמר עליו. ומי ומי באומרים גם הוא חשוב. נעים היה לי לדעת שהתקיים איכשהו איזה דו שיח טמיר עם אדם מבוגר, רחב השכלה ומאוד מעורה בקהילה הספרותית. זכיתי שבמפעל התיעוד רחב־היריעה של קצנלסון מופיע גם שמי. אומרים, שמי שבטעות נחשב למת וסופדים לו, סגולה היא לאריכות ימים. ואני, זאת עובדה, מאריכה ימים יותר מכל יקירי…

כשאני שומעת בגני הילדים ובבתי הספר של נכדיי, או במסיבות חברים, שירים כמו “חמש שנים על מיכאל”“,על הגדר קפץ אנקור”, או "מה יפים הלילות בכנען" ושירים אחרים שכתב בעברית, עיני מצטעפות ולבי נחמץ – הלא הכרתי אישית את המשורר שחיבר ושר את שיריו, אדם שהשירה היתה ציפור נפשו.

 

רוונסבריק     🔗

שנת 1944 יצאה ונכנס ינואר 1945. הגרמנים מחליטים על אבקואציה (פינוי). כשהצבא האדום הלך והתקרב החלו לפנות את אלפי ורבואות העצירים מכל מחנות קונצרן אושוויץ. גם את הרמנזה. הנחיתו עלינו, בצעקות ובעצבנות, פקודות לארוז. נידרשנו לארוז ולהעמיס על עגלות אפילו את משק־החי. שמרו עלינו, השגיחו על כל תנועה שעשינו. עבדנו כל הלילה. שערו בנפשכם: חוות בעלי חיים בכלובים על עגלות. יצאנו לדרך ולא ידענו לאן. היום קוראים לפינוי הזה “צעדות המוות”, בגלל החורף המקפיא, בגלל המתים הרבים, בגלל התשישות שאחזה בקצטניקים שצעדו וצעדו וצעדו. השומרים הבינו שיש מחשבות אצל העצירים שטוב מותם מחייהם והיו מהם שהציעו: אתן יכולות לברוח – ואנחנו נירה בכן. את הלילות עשינו בחוות בכפרים גרמניים. בחניית הלילה שחטנו כמה תרנגולות, שיהיה לשומרים־המלווים, ומשהו גם לנו, לאכול. עד שהגענו לתחנת־רכבת כלשהי, במקום שאיני יכולה לדעת מהו והועלינו על רכבת משא, על פלטפורמות פתוחות עשינו את שארית הדרך עד למחנה רוונסבריק, לא רחוק מברלין, לב הרייך.

היה רגע שבו כמעט נשברתי, הרגשתי שאינני יכולה יותר מפני שהבינותי שמהצעדה הזאת לא אצא חיה. זה היה כשעברנו, עדיין בצעדה רגלית, בחבל הסודטים (חבל בצ’כיה המיושב בגרמנים). השתרכנו לאטנו תחת שמירה צמודה. העגלות הרתומות לסוסים שימשו את אנשי ה–אס. אס. והעברת האינוונטר החי. בחניה שעשינו באחד הכפרים, הרגשתי שכוחותי כלו, שאינני יכולה עוד.

ידעתי מהספרים שיש, שההולכים למוות חורטים על קירות כלאם כתובות. מי לפרידה, מי לנקם, מי מותיר אחריו איזה ד״ש. חשבתי שהיות שמזה לא אצא חיה, עלי לכתוב מכתב פרידה – רציתי שישאר ממני משהו בנוסח הספרות שמותירים ההולכים למות.

השגתי עיפרון ודפים אחדים, נשענתי על אחת העגלות וכתבתי. הייתי מלוכלכת, שמלת הפסים שלי מרופטת, כינים מילאו את ראשי. הייתי בת 21 וכתבתי מעין צוואה; צוואה של אשה באביב ימיה שגורלם של יקיריה – בני משפחתה וחבריה – אינו ידוע לה. כתבתי אל הנעלם, הרי לא ידעתי מי מיקיריי חי ובוודאי שלא ידעתי היכן הם מסתתרים.

מצאתי איכר צ’כי וביקשתי ממנו שימצא דרך לשלוח את מכתבי לפי כתובות בפולין שמסרתי לו. הוא הביט בי במבט תוהה, לקח את המעטפה והכתובות והבטיח. אחרי המלחמה התברר לי שהמכתב כלל לא הגיע לידי הנמענים. אבל, מפעם לפעם ניסיתי לשחזר בזכרוני את אשר כתבתי. חשבתי, שאם אי פעם אכתוב ספר, אתאמץ להעלות מהשכחה את המכתב הזה. אחת אני יודעת שזה היה אחד הדברים היותר אמיתיים שכתבתי בחיי.

מחנה הנשים רוונסבריק הסמוך לברלין, היה אחד ממחנות הריכוז הראשונים שהקימו הנאצים אחרי עלייתם לשלטון. שלושה חודשים הייתי בו. כאן סבלתי ממש מחרפת רעב. כאן לא היה לנו מאיפה לגנוב, מה גם שלגרמנים עצמם כבר לא היה הרבה מה לאכול, ראינו איך מנות המזון שלהם פוחתות והולכות. נשלחתי לעבוד בבניית גדר מעץ. עבודתי היתה לדפוק מסמרים. מחמת החסר במזון הלכתי ונחלשתי, הרגשתי כיצד כוחי הולך ואוזל, צילצול טורדני באוזניים שיגע אותי. כשאת רעבה, אפילו אינך יכולה להרגיש את עצמך שבעה, גם אם הצלחת לאכול משהו. רעב זה מין כאב.

אמנם בגטו ובהרמנזה הייתי על סף הרעב, אבל מה שעבר עלי כאן היה נורא. היינו יושבות, בוהות, לוחשות והמשחק ששיחקנו בו היה: מה היית אוכלת אילו… החלום שלי היה לאכול לחם שחור מרוח בחמאה ועליה גבינה לבנה, ואת הכריך הזה לאכול עם כוס קפה. נידרשה כאן תורת אכילה מיוחדת, לדעת להשאיר מהיום לאחר כך פרוסת־לחם, לכלכל בתבונה את המעט הזה שקיבלנו. לי לא היה הכוח לנהוג בחסכון הדרוש. מי שעזר לי גם כאן, היתה זושה, לה היה הכוח…

בסוף אפריל 1945 הגיעה למחנה שלנו מכונית ועליה סמלי הצלב־האדום. מיד הבינונו שמשהו בלתי רגיל עומד לקרות. מהומה הוטלה בחלל המחנה. הייתי רעבה מלקפוץ מהתרגשות. האמת היא, שלא יכולתי להעלות בדעתי מה שבאמת עומד להתרחש. לימים נודעה פעולה זו כפעולת ההצלה של הרוזן השוודי ברנדוט, אז ראש הצלב־האדום.

תחילה הוציאו מהמחנה עצורות אזרחיות ממדינות סקנדינביה, שנסיבות הגורל הביאו אותן להיכלא במחנה ריכוז בתוככי הרייך השלישי. לאחריהן, נשים מהולנד, מבלגיה ומצרפת. שיחררו גם קבוצת עצירות יהודיות. אנחנו, כמה אלפי הפולניות, היינו משום־מה אחרונות בתור.

אינני בטוחה שאוכל לתאר, בבטחון שאני מתארת נכון, את המעבר מהיותי עצירה במחנה ריכוז להיותי אדם חופשי. הרבה התרגשות, הרבה אירועים המתרחשים בתכיפות, בצפיפות הלם של ממש.

נסענו בגרמניה. עברנו בערים רבות. מדי פעם חנתה הרכבת באחת התחנות. נסענו בכיוון החזית. ראיתי המון הרס, בסביבות ליבק ראיתי עולם שלם נחרב. חנינו בתחנות רכבת. הגרמנים היו מנצלים את זה שרכבת עם סימני הצלב האדום עומדת בתחנה, מה שמבטיח אותה מפני הפצצה של מטוסי בעלות הברית, ומעבירים רכבות צבאיות. נוסעים שהזדמנו שיגרו לעברנו מבטים. אני חושבת שהם היו נבוכים למראה הנשים בשמלות־הפסים, מהן צנומות, מהן מזוהמות עד כדי כך שאפשר להבחין בכך. בשעת הנסיעה חילקו לנו חבילות מטעם הצלב־האדום. בחבילות היה מכל טוב, דברים שרק יכולנו לחלום עליהם, אוכל מהמשובח ביותר. היו נשים שלא יכלו להתאפק, התנפלו על האוכל וזללו וזללו מבלי שיכלו להפסיק. אי שליטתן על תאוות האכילה, שמקורה ברעב, גרמה לכאלה עוויתות־מעיים ושאר תחלואים, שהקיבה המצומקת לא יכלה לעמוד בשפע הזה. התוצאה היתה, שהובלנו איתנו כמה מאות גוויות.

שוב זושה זו. היא הקפידה עם עצמה ואיתי, לא הרשתה, לה ולי, לחטוף. בשעת חנייה הרתיחה את המים; בישלה את המזון (מקופסאות השימורים); תמיד לאכול במידה. ובאמת, כשהגענו לשוודיה וחיינו תחת עינם הפקוחה של הרופאים האכילו אותנו בהדרגה, הגישו מזון המתאים לקיבה שאינה רגילה באכילה נורמלית. המשכנו צפונה אל מחוץ לגבולות הרייך.

אני יודעת בוודאות שב–1.5.1945 (שמונה ימים לפני סיום המלחמה) הגענו לקופנהגן. הגרמנים כבר החלו בנסיגתם מדנמרק. ראינו חיילים גרמנים מעוצבנים, כבדים בתנועתם, הרגשנו בבלגאן. כשהרכבת נכנסה לבירה, עמדו מצידי המסילה דנים ונופפו לעברנו בידיהם – קיבלו את פנינו בחום. אל רציפי תחנת הרכבת הורידו אותנו שוטרים דניים ממש בידיהם, בקושי יכולנו לזוז בכוחות עצמנו. “הדנים נשאו על כפיים את השלדים האנושיים,” רשמתי לעצמי. הוקמו דוכנים שבהם חולקו שתיה וכריכים. בזווית עיני הספקתי לראות מעבר לתחנה את הגרמנים האחרונים… כל הזמן טופלנו על ידי אנשים שהקרינו טוב־לב. בנמל העלו אותנו על מה שנראה בעיני כאוניית פאר. שטנו לעבר שוודיה. בחדר האוכל שירתו אותנו מלצרים מהודרים בלבושם, כנהוג במסעדה סוג א'. משהו שהיה בניגוד כה חד לסדרי האוכל שלי בשנים האחרונות, איפה הפינכה, איפה התור ליד הדוד, איפה לטישת העיניים לעוד קצת. אבל, אליה וקוץ בה. אחרי האוכל עליתי על הסיפון וניתקפתי בקבס, התחלתי להקיא. מסביב ראיתי נשים רבות כשהן רכונות מעבר למעקה כשהן מקיאות את נשמתן…

ירדנו מהאוניה בנמל השוודי מלמה.

כאן, ליד בריכה שרוקנה ממים, סידרו תאים ובכל אחד מהם טופלו אחת לאחת העצירות המשוחררות. סידרו מקלחות. הורידו מאיתנו את הכול (כאן הלכו לי לאיבוד הצילומים שנשאתי איתי לאורך כל ימי במלחמה). שתי אחיות, כשמסכות על פניהן, רחצו אותי כמו שרוחצים תינוקת. לעולם לא אשכח את המגע האנושי החם הזה. בצד התאים הוצבו דוכנים עם בגדים. יצאתי משם לבושה ואני זוכרת איך: חליפה חומה מצמר (כל החולצות כבר חולקו), קיבלתי סוודר, נעלים גבוהות (נעלים חצאיות כבר לא היו), שנעלתי אותם בלי גרביים (שאזלו גם הם). הבטתי אל דמותי שנישקפה מן המראה: ספורט־אלגנט. כשאני נזכרת בזה בת צחוק עולה ומרחפת על שפתי. משם העבירו אותנו לקרנטינה (הסגר) בעיר האוניברסיטאית לונד. עבורנו, הפליטים (כך, נהגו לקרוא אז לאלה ששרדו, ולא רק באירופה), פינו בתי ספר שהותקנו לקלוט אותנו. השתדלו להקנות לנו נוחיות מירבית. עברנו בדיקות והיינו במעקב רפואי צמוד. דאגו לנו. תושבי העיר השוודים היו מתקבצים ליד הגדר ונתנו לנו אוכל, בגדים וכל מה שלדעתם יכול לשמח אותנו. היו בינינו עצירות גועליות, שהיו מפצירות בשוודים שיביאו להן עוד ועוד…

שוודיה 1945, חווקה (שלישית מימין) בחברת עצירות משוחררות.

רק בהגיעי לשוודיה, קלטתי שאני אדם חופשי. באחת נמלאתי בדחף לחזור ולהיות אני, השתוקקתי להיות חווקה האמיתית. כבר בלילה הראשון גיליתי לחברותי, שאני יהודיה. לראשונה הן שמעו מפי את הסיפור שלי, על גילגולי במלחמה עד מאסרי. הפולניות אמרו לי: ״לו כל היהודיות היו כמוך…"

הרופאים של הצלב־האדום גילו אצל זושה תסמיני שחפת והיא נשלחה לסנטוריום. הקשר בינינו ניתק. והיא הלא היתה המשענת שלי בהרמנזה ולאחר מכן ברוונסבריק. גם ממנה לא ניפרדתי…

עוד אנו תוהות ומבולבלות הגיעו אלינו נציגים של הממשלה הפולנית הגולה בלונדון. בימים הבאים הנפיקו לנו דרכונים. חזרנו להיות אזרחי פולין מן המניין.

ואז, בחצות ליל השמונה במאי (1945), פרצו, מבלי להתחשב באיסור, אל הקרנטינה שלנו עשרות סטודנטים משולהבים: המלחמה נגמרה! המלחמה נגמרה! אפילו השוודים הצעירים הללו, שלא טעמו טעמה של מלחמה, צהלו והשתוללו. נתקעתי על מקומי. עמדתי והבטתי בהם. לא הבינותי. לא לקחתי חלק בהילולה. שתקתי.

המלחמה נגמרה. אני הייתי עצובה – והם היו שמחים. נוכח שמחתם, המודעות שלי לאובדן שלי – עוד החריפה: הייתי אדם שבור.

 

היום שאחרי, השריפה שבתוכי     🔗

נשארו אצלי העתקים של כמה מכתבים שכתבתי משוודיה (ואחד שנכתב לשם אליי). במקום לשכתב את תוכנם, החלטתי, מדוע שלא אביא אותם כלשונם? היש טוב מהם כדי לתאר את מה שעבר עליי בימים שאחרי – ימים של געגועים, בלבול, ועצב עמוק. בחוזרי לחשוב על תקופה זו בחיי, צריך להתעורר בי הרבה אומץ־לב לחשוף ברבים גם דברים, שנדמה לי שעדיין לא סיפרתים לאיש.

ב–13 במאי 1945, ימים ספורים אחרי יום הנצחון, שלחתי באמצעות כתובת שקבלתי מחברי “החלוץ” המקומי מכתב למזכירות הקבוץ־המאוחד בארץ־ישראל. עתה, בקריאה מאוחרת, הוא נראה לי כמכתבו של אדם התועה במדבר וזועק מול שמים וארץ: אני כאן איפה אתם?

וזהו המכתב:

אכתוב אליכם, לדאבוני בפולנית, [כיוון ש] שכחתי את מה שידעתי מהלשון העברית.

לפני המלחמה הייתי חברת מזכירות סניף “החלוץ הצעיר” בווארשה. במלחמה עבדתי מטעם מרכז “החלוץ” כקשרית בין גטאות בשטח הכיבוש הנאצי. השתייכתי לקבוץ בדז’לנה 34, בווארשה. נאסרתי בזמן פעולה מזוינת נגד אנשי אס. אס. בדצמבר שנת 1942. מאז הייתי במחנות ריכוז.

נשארתי בחיים הודות לזהותי הארית המזויפת. עד לנובמבר 1944 היה לי קשר עם חברים מ“החלוץ הצעיר” ו“דרור”: יצחק צוקרמן וצביה לובטקין, לאחר המרד בגטו וארשה הם חיו ועבדו בצד הארי. זה בקיצור נמרץ הסיפור שלי.

עכשיו אני נמצאת כפליטה בשוודיה.

הקשר עם פולין הוא קשה. יש לי שם משפחה – אמא ואחים שהיו בקשר עם יצחק וצביה. שלחתי מכתב, אך טרם קיבלתי תשובה. אם לכם יש קשר למרכז בפולין – בבקשה, תשאלו על המשפחה של אווה פולמן (השם השאול שלי היה אמה מרצ’יניאק).

אני מקווה, שתתעניינו בעניין זה.

כחברה אקטיבית ב“החלוץ” מכירים אותי בארץ:

אהרונסון אווה, שהיתה מדריכה שלי.

משפחת הניג, שילדיהם היו חברים שלי.

משפחת אנשל רייס, ממנהיגי יהודי פולין.

תודיעו להם עליי.

גם שני אחיי היו חברים פעילים ב“החלוץ” וב“פועלי־ציון – צ.ס..” הם שרדו כנראה בפולין:

מארק פולמן

וולף (וֶוֶק) פולמן 

יש לי בארץ משפחה יותר רחוקה:

דודי מוטק פולמן ודודי דוד פולמן ומשפחתו, ולילקה פולמן.

אני מאמינה, שתמצאו אותם ותספרו להם על מכתביי. תנו להם את כתובתי פה ותבקשו אותם לכתוב אליי.

אם יהיה חשוב לכם – אוכל לספר הרבה על חברי קבוצים, על גורלם של אנשיי במשך שש שנים, שנים כל־כך עשירות גם במוות וגם בחיים.

שלום 

חווה פולמן (אווה פולמן בת אברהם־בנימין)

השוודים לא רצו שהפליטים יתיישבו בעריהם, לכן פיזרו אותם בכפרים. אותי העבירו לרזבי. קודם שיצאתי לכפר, ב–15.5.1945, חזרתי וכתבתי לחברים במזכירות הקבוץ–המאוחד:

מחר אני נוסעת בטרנספורט לעומק הארץ. כאשר אגיע למקום, אכתוב דו"ח מדויק על העבודה והחוויות של תנועתנו בפולין בזמן המלחמה.

שוחחתי עם גינטר קוהן מהוסלהולם⁹. אני הייתי חברה בסניף “החלוץ” בווארשה. נעצרתי כארית: האם אתם נזכרים בי?

תודיעו ל“החלוץ” בשוודיה, תמצאו אותי שם.

אני מודה לכם 

אווה פולמן

שוודיה 1945, חווקה (ראשונה משמאל) עם חלוצים בקומונה 

ברזבי הוטל עלי לשמש כמקשרת בין הפליטים לבין המוסדות השוודים.

אבל מעייני היו נתונים ליקיריי. ראשי התפוצץ מרוב מחשבות על גורלם. היחידה שידעתי על קיומה בשנות המחנה היתה אמא, היא הרי שלחה לי חבילות. מה עם אחיי? והחברים בפולין? ומה בארץ־ישראל? בקבוץ־המאוחד? הייתי מלאה בדאגה עד כאב, מה גם שכבר ידעתי ביתר ודאות על מה שקרה ליהודים תחת הכיבוש הגרמני, וגם נודע לנו משהו על המאבק המתנהל בארץ נגד הכיבוש הבריטי. הייתי שקועה בעצמי, לא קראתי עיתון ולא התעניינתי במה שנעשה מחוצה לי. עכשיו אני מתקשה להגדיר במילים את אשר עבר עלי באותם ימים, שלכאורה היו צריכים להיות מאושרים.

שמעתי ברדיו פולין, שאליו האזנו בצמאון, את שמו של ראש עירית וארשה סטניסלב טולוונסקי, ונזכרתי שהיו לו בעבר קשרים עם אחי וֶוֶק, יחד עבדו באותו משרד ארכיטקטים שמאליים. היתה איפוא כתובת בווארשה. כתבתי אליו מכתב ושאלתי אם הוא יוכל לעזור לי למצוא את בני משפחתי. והוא, ראש עיר הבירה של פולין העממית, השתדל ומצא את אמא בקרקוב ומסר לה שאני בשוודיה. ועד שנוצר הקשר עם אמא לקח עוד זמן, שבעיני היה כנצח.

כשדודיי שחיו בארץ קיבלו את אות החיים ממני, הם החלו לטפל ביצירת קשרים איתי ולמעני. בעיתונות בארץ פורסם ששרדתי ואני נמצאת בשוודיה. חברי התנועה המקומיים לקחו אותי יום אחד להתארח בקומונה שלהם. רוב החברים כאן היו “יֶקים”, לא ידעו עברית, בעוד שאני התחלתי להיזכר במעט העברית שידעתי. כעבור שבועיים־שלושה מאז ששיגרתי את מכתבי למזכירות הקבוץ־המאוחד בתל־אביב, התקבל במרכז “החלוץ” בשוודיה מברק. היות שהחברים לא ידעו עברית נתנו לי לקרוא אותו.

קראתי בו דברי המלצה עלי – שהייתי בת התנועה, חברת מחתרת, וששני אחיי נפלו בפרטיזנקה.

במחי אחד התמוטט עלי העולם – אחיי, האחים היקרים שלי, אינם, הם מתו. נשברתי. כך לא נשברתי אף פעם. נגמר לי כל מה שהחזיק אותי, כל מה שטיפחתי בתוכי, שיש לי בשביל מה להישאר בחיים, קרס. כך, במפתיע ובהרף עין, נוחתת עלי מכה איומה. לא ידעתי את נפשי. נשרפתי בתוכי.

רציתי להתאבד.

היות שכבר ידעתי שצביה ויצחק שרדו וחיים בפולין, כתבתי לצביה מכתב. לימים היא סיפרה לי שישבה ובכתה בכי תמרורים כשקראה בו, שמשורותיו עלה כל היאוש שבעולם. מכתבי שלי לא נשמר, לעומתו נשמר מכתב התשובה של צביה, שהגיע אליי, לשוודיה. ממכתב כזה אפשר ללמוד על הלוך הרוח ששרר בין ניצולים לבין עצמם. צביה כתבה בפולנית וחתמה עליו בשמה הפולני המושאל – צלינה.

24.8.1945

חווה’לה, יקרה שלי,

קיבלתי את מכתבך מה–4.8.1945 וגם המכתבים שכתבת לאמך ולגיסתך רנה. ילדתי האהובה, אינני יודעת איך נודע לך על וֶוֶק ומארק. אני לא מתכוננת לכתוב לך מילים של נחמה, כי יודעת אני מנסיוני שאין מילים אשר יכולות לשכך את הכאב הנורא – כפי שאף מילה של נחמה לא תשכך את הכאב שלי. אבל יקירתי, דעי לך שהם חיו ונפלו כגיבורים. הם נפלו כפי שנפלו אנשינו הטובים ביותר, כמו: פרומקה, חנצ’ה, מרדכי טננבוים, ברוידה, רבקה גלאנץ ואחרים. לא אמנה אותם, כי הנייר לא יספיק. הם נפלו עם נשק ביד על הגנת כבוד העם. תזכרי יקירתי, שלולא אותם מאות מאנשינו אשר נפלו והצילו את כבוד העם – לא היינו יכולים אנו, קומץ השרידים, בכלל לחיות ולעבוד.

בצילם אנו חיים והודות להם יכולים אנו לחשוב על המשך קיום ועבודה. והמשך עבודה זו, חייב להיות, בלי פראזות, אנדרטה ראויה לזכרם. אחיך וֶוֶק נפל בפרטיזנקה. נדמה לי, כי עוד לפני שאסרו אותך הוא יצא ליערות כאחד הפרטיזנים הראשונים של ה–.P.P.R, במסגרת ה–.A.L. הוא בחר תמיד במשימות הכי מסוכנות. אחרי שהות של כמה חודשים ביער ניספה במצוד גרמני. בתור מפקד קבוצה התגונן וֶוֶק באומץ במשך זמן רב והצליח להדוף התקפות האויב למרות עדיפותו המספרית. במפתיע, לעת נסיגת הגרמנים, נורה ונפל במקום.

מארק גם הוא היה בפרטיזנקה. אחרי הקרבות בגטו וארשה באפריל 1943, עם קומץ קטן של לוחמים הצליח להימלט מהגטו דרך תעלות הביוב (בקבוצה זו הייתי אני, טוביה בוז’יקובסקי ויצחק צוקרמן, היינו כ–60 איש). מארק כפרטיזן מנוסה נסע איתנו ליער לומיאנקי, אבל לא השלים עם השהות שם. הוא נסע לגטו צ’נסטוכוב ועזר שם בארגון ההגנה. בזמן האקציה לקח חלק פעיל בהגנה ולחם בגבורה. הוא הצליח עם קבוצה קטנה להימלט מגטו צ’נסטוכוב ולנסוע לבנדין אל פרומקה וגם שם לארגן הגנה. יום אחד, בשעת מעבר מבנדין (כידוע לך, בנדין היתה בשטח שסופח לרייך והיה גבול של ממש בין הרייך והגנרל־גוברנמט) בתחנה בצ’נסטוכוב, נתפס ונורה. כל זאת סיפרתי לך בכמה מילים. כמובן שיכולתי לכתוב ספר שלם על פעילותם הלוחמת של אחיך, איך אלפי פעמים הלכו למוות בטוח, בהעבירם נשק או לעת לחימה.

כך יכולתי לכתוב ספרים שלמים על יתר חברינו. אבל לא עכשיו, אולי פעם, אף כי אינני בטוחה אם אוכל. דעי, יקירתי, לא חלמתי אף פעם, שהגורל דווקא יבחר בי לשרוד, כשהטובים ביותר והיקרים ביותר ניספו.

האמיני לי יקירתי, שזה רק מקרה שאנוכי שרדתי. האלוהים עדי, שלא השתדלתי במיוחד שזה יקרה. להיפך, עד היום אני כועסת על הגורל האכזרי שהשאיר אותי, כי מה שווים חיינו בלי כל אלה שנפלו? יחד עם זאת יקירתי, למרות שכל כך קשה, אני נושכת את שפתי, בוכה בלילות – וביום עובדת. אני מייעצת לך לעשות אותו דבר.

יקירתי, כל כך הייתי רוצה להיפגש איתך ולשוחח; אולי זה היה מקל עלינו? האמיני לי – מאסרך לקח ממני את מחצית חיי. אל תצחקי, אבל כאשר חזרו מאשקה, הדסק’ה ושרה שלובוסקי¹⁰ מהמחנה, אמרתי, כי את מחצית חיי אני מוכנה לתת לאלוהים, או לשטן, בעד חזרתך שלמה. וגם עכשיו אינני נסוגה מדיברתי זו.

יקירתי, אני יודעת שהיית רוצה להיות עם אמך. היא משתדלת לנסוע אליך לשוודיה. מה דעתך?

עלינו ועל עבודתנו לא אכתוב הפעם. אולי בפעם הבאה. דעי רק שאנו עושים מה שביכולתנו. בכל רחבי פולין ישנם קבוצים והסתדרויות, אפילו סמינר מתקיים עכשיו בלודז'…

רנה גיסתך שרדה ונמצאת ברדומסקו עם הילד ומצבה לא רע. אמך נמצאת בקרקוב. העברתי אליה את מכתבך ומחרתיים אסע אליה ויחד נכתוב לך מכתב. ואת, ילדתי הקטנה, כתבי לעתים קרובות.

אני מחכה בקוצר רוח למכתבך.

אלף נשיקות וחיבוקים, אל תשכחי אותנו.

שלך תמיד 

צלינה

נ.ב. מסרי דרישת שלום חמה לרבקה ליבסקינד, אשתו של דולק. מה עם רייזה? שימק (לא שימק דרנגר) ופולדק וסרמן מתנועת “עקיבא” נשארו רק בודדים.

האמיני לי, אני עושה כמיטב יכולתי – את לא חייבת לבקש – אני חושבת כי קשר־הדם שקיים בינינו הוא חזק יותר מקשר תנועתי. כתבי בפרוטרוט על הכול. אם אשמע על מישהו – מיד אודיעך."

מכתבה של צביה הגיע אלי כמו מעולם אחר. במבט לאחור אני יכולה לומר, שהמכתב שלה חזר וקשר אותי אל העולם שנקרעתי ממנו, אל אמי, אל תנועתי, אל חבריי. קראתי ובכיתי, קראתי והשתדלתי למצות כל בדל של מידע. היו במכתב כוח ועצב, דווי וחוסן במעורב. מי שהכיר את צביה יודע, שהיא הרשתה לעצמה רק לעיתים רחוקות להיחשף ב“חולשות” כמו בכי וביטויים לצער־עולם; ואם עשתה זאת במכתבה אליי, ראיתי בזה סימן שכאבה כבד מנשוא. אז עדיין לא יכולתי להתפתות לחשוב, שההזדמנות שניקרתה לה לכתוב לאדם, בשר מבשר תנועתה שהיתה לה כבת משפחה, היא זו שחילצה מתוכה את המכתב הסנטמנטלי.

בקריאה מאוחרת במכתב, ואני חזרתי לקרוא בו רק לפני שנים ספורות, אפשר למצוא גם הרבה כוח – רק הסתיימה המלחמה והיא כבר מדברת על עבודה וסמינר ותנועה. אני, כל־כולי מלאה עם עצמי, צערי ובלבוליי, והיא מספרת על עשייה; משהו שיש בו מעין תחיית המתים, של אף־על־פי־כן ברנרי: הם רצחו אותנו ואנו חוזרים ומחדשים את עצמנו.

קשה לומר שהייתי במצב שיכולתי לקלוט את הכוח שעלה מבין השיטין של מכתבה של צביה, שלושה חודשים לאחר סיום מלחמת העולם השנייה.

עלי להוסיף בקשר למכתב את ההערה¹¹ הבאה: אל נכון, קורא המתמצא בפרטי ההתרחשויות עם האי“ל וחבריו, ימצא במכתבה של צביה טעות: אנטק לא היה בחבורה שיצאה מהגטו דרך תעלות הביוב, הוא שהה אז במסגרת תפקידו בצד הארי. השקעתי מחשבה על ״טעותה” של צביה. לפעמים חשבתי שהמפתח לתשובה הוא במשפט שבמכתבה, המדבר על כך שקשר הדם חזק יותר מקשר תנועתי. אחזור ואגע בזאת בהמשך, בפרק “בקבוץ של צביה ויצחק”.

בשוודיה פעל מטעם הממשלה הפולנית ועד־פליטים. כאשר הותר לנו לעבור לערים, עזר לנו הוועד למצוא עבודה. סודרתי לעבודה כמטפלת בפעוטות בבית־משפחה בשטוקהולם. זו היתה משפחה מיוחדת במינה: האב – צייר, האם –עיתונאית. שניהם חלו בשיתוק־ילדים ומאז חיו הילדים בבית סבא וסבתא ואני איתם. הסבא היה מנהל הרדיו של שוודיה והסבתא– מבאי בית המלוכה; אריסטוקרטיה. לא קל היה לי להיקלט בבית־משפחה זרה וכל שכן במשפחה שגינוניה ואורחותיה מכופתרים והכול מתנהל בה לפי כללים, ואני, הספונטניות הרי היא אחת מתכונותי. היה איזה ריחוק ביני לבין בני המשפחה. את עבודתי עשיתי נאמנה, והם כנראה היו שבעי רצון, אלא שביחסים אלה היה איזשהו ניכור, חסר היה איזשהו חום. הדבר השתנה לאחר שנעדרתי יומיים מהבית. מתחילה הייתי בקשר עם אנשי “החלוץ”. ניפגשתי עם שני שליחים שהגיעו מהארץ – אבי שורץ מדפנה ומכס צימלס מיגור והוזמנתי לכנס של התנועה. בשעת הכנס רואיינתי לעיתון ופורסמה עלי כתבה עם תמונה שלי. הם קראו. בשובי, קידמו את פני כקדם בת משפחה. יתירה מזאת, הסבתא סיפרה לי, בנוסח של וידוי, שהיא ממוצא יהודי. נשאר חרות בלבי מקרה אופייני לימים ההם של אחרי המלחמה: הוזמנתי להתארח אצל אחת המשפחות היהודיות. כשנכנסתי לחדר, קם אחד הנוכחים ועזב בחיפזון את החדר. מארחיי סיפרו לי שהאיש הוא גרמני שלא היה קשור לנאצים בשום צורה. הוא חשב שעצם נוכחותו של גרמני עלולה לפגוע בי, משוחררת טריה ממחנות־הריכוז. ואמנם היה לו ממה לחשוש. השנאה לגרמנים בערה בי. אחרי המלחמה, כך נדמה לי, הייתי מוכנה לחנוק כל גרמני שיפול לידי, אפילו יהיה זה ילד גרמני… הייתי כחיה פצועה. שנים רבות סירבתי לדבר עם גרמנים, ולא היה לי חשוב מי הם ומה סיפרו שעשו במלחמה.

כמעט מדי יום נהגתי לקנות פרחים והייתי שמה אותם באגרטל בחדרי. הרגשתי טוב עם פרחים בקירבתי. המשכתי בזה גם אחר כך, בקומונה בלודז'. אהבתי בעיקר פרחי לילך, ומילאתי את הקומונה בצנצנות פרחים.

תוך כדי שהותי בבית המשפחה ועבודתי עם הילדים פתאום רציתי נורא בילד, רציתי שיהיה לי ילד… ואולי מה שרציתי היה להיווכח שיכול להיות לי ילד, אולי רציתי בילד כדי לדעת שאני יכולה, אחרי כל מה שעבר עלי, ללדת, להיות לאם… ואמנם, עד שלא החזקתי על חזי את בני הבכור, הייתי רדופה על ידי הפחד שנעשה לי שם במחנה משהו רע, שלא יאפשר לי ללדת. ילדתי שלושה ילדים, בן ושתי בנות. כמעט התעריתי בחיי הקהילה היהודית בשטוקהולם. הוזמנתי לבתיהם של ראשי הקהילה, אנשים אמידים, ובאמצעותם אף התארחתי בבתים של שוודים רמי מעלה. לפתע פרחה בלבי איזו אהבה קטנה, כנר צעיר התאהב בי ואני נעניתי לחזוריו. דבר כזה ספק אם מישהו זולתי זכה בו: הוא היה עורך עבורי קונצרטים – הייתי יושבת מולו, לבדי, ומאזינה. משהו, שאינני יכולה לתארו, היה עובר אותי בשומעי את צלילי הכינור. לרגעים היתה השריפה שבתוכי נעלמת. אבל רק לרגעים. ידעתי שזו מנגינה בת חלוף.

כשהגיעו נציגים מהארץ הם ידעו עלי והזמינו אותי להיפגש איתם. אני זוכרת כמה מהפגישות האלה. זלמן רובשוב, מי שלימים היה נשיא המדינה שז“ר, לקח אותי לבית המלון שלו ובמשך כל הלילה האזין לסיפורי. מהכנס הציוני שהתקיים בלונדון, הגיע ישראל אידלסון, לימים בר־יהודה, חבר יגור ומראשי הקיבוץ המאוחד. הוא חיבק אותי כבת. סיפר לי על פגישתו עם יצחק צוקרמן בכנס הציוני בלונדון (אוגוסט(1945, זה היה ד”ש חי. הוא פינק אותי בדברים האהובים עליו – לקח אותי לסרט וקנה חלווה, מאכל התאווה שלו. מבר־יהודה שמעתי שצביה ויצחק עומדים על כך שאחזור לפולין.

חווקה עם הנשיא זלמן שזר, בביקורו בלוחמי הגטאות 

בינתיים, נמשך קשר המכתבים שלי עם הארץ, בעיקר עם משה קליגר, שהיה ממונה במזכירות הקבוץ־המאוחד על הקשרים עם התנועה בחו"ל, יכולתי להבין שהם ישמחו אם אעלה ארצה (משוודיה עלו אז ארצה חבורות חלוצים, מהם פליטים, גם בעלייה ב'). האמת היא שלא הייתי בדילמה – השתוקקתי להיפגש עם אמא והחברים, רציתי להיות בפולין (אינני יודעת עכשיו להגיד אם התגנבה אל לבי המחשבה להישאר בשוודיה, שהציעה לי נוחות ומכובדות). מכל מקום, אני זוכרת את עצמי מטיילת ברחובות ובפארקים של שטוקהולם, עיר מעטירה, דוחפת את עגלת התינוק והפעוט מחזיק בי, מבלי שאוכל לומר אם ראשי היה מלא או ריק; דרכתי ולא דרכתי על האדמה.

עוד שניים ממכתביי למזכירות הקבוץ–המאוחד נשמרו.

8.9.1945

אתם בארץ לא מתארים לעצמכם כמה תקווה מוסיפות לי המילים החמות שלכם וכמה הן עוזרות לי להתגבר על הרגשת הבדידות הקשה. כאן, ובמיוחד בעבודתי ב“החלוץ”, חסרה לי אווירת ארץ־ישראל. בלי קשר צמוד עם הארץ גווע אצל האנשים בהדרגה הסנטימנט אליה. תנאי החיים נוחים כאן, השלווה העוטפת את האנשים גוזלת מהם את הרוולוציוניזם הפנימי – הגעגועים לא גוועים. במחשבותיי אני במקום אחר – שם, בין שלנו, בין אנשי העבודה של אז…אני מרגישה לידי את אלה שכבר אינם – הם חיים בתוכי. אני מתגעגעת, מתגעגעת מאוד, לצביה, ליצחק, הם יהיו לי תמיד הכי קרובים.

אין בפי מילים להודות לכם על הספרים¹², הם בשבילי קודש, שמחה, כאב. כשאני קוראת חנצ’ה, חנצ’ה שלי הופיעה מול עיניי. כשפניה האוהבות של פרומקה ניבטות בי מהתצלום אני בורחת רחוק משוודיה, רחוק מהאנשים המקומיים – הם אף פעם לא יבינו, הם לא מסוגלים לחוש מה שאנחנו מרגישים. ברגעים אלה אני נשארת לבדי עם הבנות מפולין הרחוקה.

על קורות מארק נודע לי מספרה של רניה. כן, לבי נשבר. ימים של שברון לב היו לי בהיוודע לי על גורל אחיי. מה שעבר עלי בימים אלה – אף פעם לא הרגשתי בימי חיי. וממשיכים לחיות. הולכים קדימה, כשבתוך לבך פצע. את זה העולם לא צריך לדעת – זה יישאר בתוכי ויכאב, ויכאב נורא. ויחד עם זה: פצע זה הוא ציווי לחיי עבודה, לקרב מתמיד למען חיים יותר טובים ויפים… החיים הם דרך תמידית של צעידה על אבנים קשות.

מודה ומתוודה, כשחזרתי באחרונה וקראתי במכתב, לא הבינותי איך יכולתי להתרשם מהספרים האלה, הרי העברית שלי היתה אז מאוד דלה. אבל, עובדה. ממרחק זמן אוכל לומר, שהספרים האלה של רניה ועל חנצ’ה ופרומקה, היכו על תודעתי ואיפשרו לי לעמוד מול היזון חוזר, אם אפשר להתבטא כך, על מה שהייתי ועל מה שעשיתי במלחמה לפני מאסרי. התפעמתי בהרגשה שהנה הייתי חלק מחבורה של אנשים שלקחה את הגורל בידיה, חבורה של אנשים יפים. משהו מהרגשת הבדידות הופג ברגעים אלה, אם־כי לא לאורך זמן.

החודשים הבאים עמדו בסימן הציפיה ליציאה מפה. כבר ידעתי שבשוודיה לא אשאר, אך הדילמה ארץ־ישראל או פולין הציקה לי, עד שהחלטתי. את החלטתי הבאתי לידיעת מזכירות הקבוץ־המאוחד ב–:27.11.1945

אולי יצער אתכם, אבל עליכם לנסות להבין אותי. ידוע לכם, שיצחק וצביה רוצים שאחזור לפולין. הם שלחו לי מספר מכתבים ובהם כתבו שאני נחוצה להם, שהעבודה שם מרובה והאנשים מועטים. אני מרגישה אליהם רגש עמוק, מה שלא מרשה לי להישאר כאן. הם סבלו יותר ממני, נוכח הפצרותיהם איני יכולה לחיות בשקט ובצורה נורמלית. הדם של אלה שניספו בוער בתוכי ואיני יכולה למצוא מנוח. אני מתגעגעת אליכם ולארץ שבה לא הייתי אף רגע. אבל, לא אמצא לעצמי מרגוע אם לא אענה להם; אני רוצה לבוא אליכם ארצה במצפון נקי, לדעת שעשיתי טרם עוזבי את פולין הכול מה שהיה בכוחי לעשות. אז גם יהיה לי קל לחזור לעצמי, לשלווה, ואולי גם אוכל אי פעם לצחוק, להיות מאושרת.

מחר אני יוצאת בדרך האוויר לפולין…

הפרידה ממכריי השוודיים לא הקשתה עליי. הם גילו הבנה. צוידתי כהלכה, קיבלתי ממיטב הבגדים, על מערכות לבוש כאלה לא יכולתי אפילו לחלום. והמזוודות, שום דמיון לא היה ביניהן לבין המזוודות שהכרתי מהמסעות שלי בפולין. מכל מה שעבר עלי כשעליתי על המטוס בשדה התעופה של שטוקהולם ועד שדרכתי על אדמת פולין, אינני יכולה לתאר דבר; פשוט, כמו בכל זעזוע, הכל נטמע עמוק בתת־מודע שלי. מעולם לא הצלחתי לשחזר בעיני רוחי – וממילא לא יכולתי לספר על אותה כברת הדרך משוודיה אל פולין, מארץ המקלט אל נוף ילדותי, אותו עזבתי בנסיבות כה דרמטיות.

אגב אורחא, בכל זאת השארתי בשוודיה עקבות. כך למשל הגיעו אליי במשך השנים עיתונאים שוודיים, ראיינו אותי ופרסמו אודותי בעיתון נחשב.

מצאתי בין ניירותיי רשימה שכתבתי, מן הסתם באחד הימים האחרונים קודם שעזבתי את שוודיה. ביני לביני הגשתי לעצמי מעין דוח על מה שעבר עליי במלחמה. שילוב בין גאווה על העשייה וההתנהגות שלי ובין עגמת־הנפש והעצב הנורא. הנה קטעים אחדים:

ימי המלחמה היו עבורי זמנים של עבודה. זה היה מאבק בלתי פוסק עם אין־האונים, זה היה מרד על העוול הנורא ו־נקמה. להשתיק את השכול ואת החמלה – שלא יכאב כל־כך… ללכת לקראת המוות ולשאת איתך מוות. האם לא היה פחד?– היה! אך בצדו היה שכנוע פנימי להתמסר למטרה שלנו, והיה גם הימור – משחק עם הסכנות, שהיו כל כך קרובות, אכזריות. האם היו חלומות להינצל? האם היו חלומות על עתיד אחר? – לא! ליווה אותנו, רדף אותנו, הקול המונוטוני, המטורף, של שאון גלגלי הרכבת והוא הרדים, עטף בשינה את העצבים המרוטים, העייפים. כשלפתע נשמע קול חד, זר, חודר: “ביקורת!” הוא הרעיד את הלב לרגע אבל מיד אני מוצאת את עצמי מביטה בעיניים אדישות, חסרות הבעה, אל פניהם הקרות של המבקרים. לא היה אז, בעבודה, זמן לעצב, כשם שלא היה זמן לשמחה, לא התפנית לבדוק את עצמך; כל כולך היית עם העוול, הדכאון והגעגועים. התמסרת לעבודה, לתפקיד… והיה המעצר. הקול העויין של הסוהרים במונטי לופי לא הכאיב, הוא פגע. אבל, היה בך איזה מין של כוח שבא כהד מהימים שהיו, ימי המאבק בין החיים והמוות… והיו אחר כך הימים האפורים, נרקבים בלכלוך ובבוץ של מחנה־הריכוז. ימים שלא ראית שמש ולילות של סיוטים. שנים של חלומות על לחם, פשוט פרוסת לחם…ואחר כך יום השחרור… וחזרה לעולם המציאות – האם חזרה לחיים? לא היתה שמחה – היה בלבול ברגשות וקנאה באחרים – הם שיכורים מהחופש, בולעים את החיים ואני לא יכולה לשכוח; לא מסוגלת. לרגע אני חושבת שהשכחה אולי תבוא בעקבות עבודה בונה, אינטנסיבית, אלא שמיד היא מתהפכת: אי אפשר יהיה לי לחיות חיים נורמליים, זה בלתי אפשרי…אז הכאב היה משגע, אכזרי, קורע נשמה. אל מי, למה חזרתי? –לריקנות; אלה שאהבתי – אינם! העולם שצריך היה להיראות אחרת: בהיר, נפלא – הוא זר, רחוק, עוין; קיימים רק הזכרונות והחמלה. ושוב אין־אונים. בשביל מה? למה?– מרד, מרד, לא לשכוח…

האווירון נוחת בשדה התעופה של וארשה. אוזניי שומעות דיבורים בפולנית. כשיכורה הייתי. משדה התעופה נלקחתי ישירות לדירת הקבוץ ברחוב פוזניינסקה. נשימתי נעתקה כאשר מול עיני ניצב יצחק צוקרמן…

מצב רוחי הקודר, זה ששרף בפנימיותי כל חלקה טובה, נותר להיות כזה גם לאחר שחזרתי לפולין והמשיך להיות כזה אפילו לאחר שהגעתי לארץ־ישראל.

 

תחנת ביניים: פולין 1945 – 1947    🔗

שוב ראיתי את יצחק. לרגע קט קפאתי על עומדי ומיד ניתרתי ממקומי ורצתי אליו. חיבוק כזה מתחבק אדם רק פעמים ספורות בחייו. מיד שאלתי על אמא. נאמר לי, שכדי להקל עליה את הלם הפגישה, היא תגיע ממקום מגוריה בקרקוב ללודז', ששם נמצא מאז אחרי המלחמה מרכז התנועה ושם ניפגש.

התקשיתי להוציא את ידי מידו של יצחק. אחד מהשניים: או שהירבינו לדבר, או שאת מרבית הדרך ללודז' עשינו בשתיקה כבדה. יצחק כבר מזמן איננו ואינני יכולה לברר איתו. דבר אחד אני כן זוכרת, שהוא סיפר לי איך הצליח להגיע מקרקוב כשהוא פצוע וכיצד נקלט בדירת המחתרת על ידי צביה ומארק וקודם שהתעלף אמר: ״הכול אבוד!" אחד הדברים שהבטחתי לעצמי לעשות בשובי לפולין היה ללכת בעקבות אחיי, אולי אמצא את מקום קבורתם.

הגענו ללודז'. יצחק, אדם שניחן בחוש לדרמה, שנימהל הפעם בהרגשה שהנה הוא מקיים את הבטחתו – עמד על דעתו שהוא יקח אותי ויחזיר אותי אישית לאמא. הפגישה התקיימה אצל בת־דודתי שגם היא שרדה בווארשה. יצחק נטל את ידי והוביל אותי אל אמא, שעמדה שם נטולת נשימה. “אני לקחתי את הילדה ממך לפני הנסיעה לקרקוב ועכשיו אני מחזיר לך אותה,” אמר יצחק בקול רועד מהתרגשות. סוף סוף הייתי מחובקת על ידי אמא. התחבקנו ובכינו. לרגעים אחדים חזרתי להיות ילדה; עכשיו – כמה כואב לכתוב – הייתי ילדתה היחידה. התנועה דאגה לנו. קיבלנו שבוע נופש. בחרנו לנו מקום באותה ליניה אוטבוצק, באחד מכפרי הנופש, שבהם נהגנו לנפוש בשנים שלפני. שכרנו חדר בבית מלון ובמשך שבוע היינו שתינו יחד, לבד.

כעבור שבוע חזרתי והתייצבתי בבית המרכז בלודז'. מצאתי שסידור העבודה שלי היה כבר מוכן – נשלחתי להדריך בקבוץ “דרור” בקרקוב. אולי היתה בזה כוונה־תחילה – סגירת מעגל, ואולי לא.

הקבוץ בקרקוב, ששימשתי בו מזכירה ומדריכה בה בעת, מנה למעלה ממאה צעירים, רבים מבין אלה שהגיעו ברפטריאציה מברית־המועצות, היו מבוגרים ממני. רובם ככולם לא היו אף פעם חניכים באיזושהי תנועת נוער חלוצית, הם הצטרפו לקבוץ התנועתי במטרה יחידה – לעלות ארצה. במרכז פעילותנו עמדה הכנתם לקראת העלייה לארץ־ישראל, שהיתה, צריך אולי להזכיר, בלתי לגאלית – בדרכי הבריחה, העפלה וסכנת המעצר על ידי הבריטים.

העבודה היתה קשה, והרבה פעמים גם בלתי נעימה. לחבר’ה לא היה מושג כיצד חיים ביחד חיי חברה ותרבות. אולי זה לא יפה שאני כותבת זאת, אבל זוהי האמת. ואני, בת עשרים ושתיים, צריכה להתמודד עם הקשיים הללו. חלק מהם עוסק בשערי הדולר ובעיסקות שונות בשוק השחור ואני באה להקנות להם אידאולוגיה. המחויבות שלי לאידאלים, כמו הנאמנות התנועתית, היתה מוחלטת. עסקתי, בין השאר, בחיפוש מקומות עבודה עבור החניכים, “כדי שלא יהיו פראזיטים (טפילים)”, שיתחנכו לחיי עבודה. קיימתי שיחות רעיוניות, כאשר חלק מהם ראשו נתון בעיסקה מזדמנת. התנהגותם בשעת הארוחה והיעדר מנהגי שולחן אלמנטרים – היו בלתי נסבלים. באמת, אפילו אינני שופטת אותם על התנהגותם – הם חוו את שנות המלחמה כפליטים בסיביר וברחבי אסיה הסובייטית, סבלו מרעב כילדים, הגיעו מבתי יתומים או קולחוזים דלים – ואנו רצינו לראות אותם חלוצים, חברי תנועה המודעים למטרותיה; וזה היה חלום, המציאות היתה שונה לחלוטין.

זמן קצר לאחר שהגעתי לקבוץ בקרקוב הפתיע אותי יצחק צוקרמן. הוא הגיע בטיסה מווארשה, מצא לנכון לבוא לבקר אותי ולהיות איתי ב–22 בדצמבר, היום שבו נעצרתי בקרקוב בשנת 1942 על ידי הגרמנים. הוא הוציא אותי למסעדה, עשינו לוביץ'¹³.

שתינו. אכלנו. שוחחנו. העלינו זכרונות ובעיקר: היינו יחד. מאוחר בערב חזרתי לקבוץ ויצחק חזר לווארשה. דאגתי הגדולה היתה שמא ירגישו החברים בריח האלכוהול שנדף מפי…

יום אחד נתקבל על שמי צרור דואר מווארשה. פתחתי ומצאתי שתי מחברות גדולות בעטיפה קשה. במחברת הראשונה מצאתי שבעמוד הראשון כתוב: חווקה פולמן – זכרונות, כרך א‘. פתחתי את השנייה וקראתי: חווקה פולמן – זכרונות, חלק ב’. יצחק צוקרמן, שאחת מסגולותיו היתה יכולת התבדחות טובת־לב, הוא ששלח אלי את המחברות. הייתי אמורה להבין שצורתן מתאימה לכתיבת כרוניקה. זמן רב החזקתי במחברות, אבל לא יצא מזה דבר. לאחר יותר משנות דור שעברו מאז, אני ממלאת עתה את בקשתו; אני מניחה, שלו היה חי הוא היה מלווה את כתיבתי.

היות שלא מצאתי מנוחה לרוחי בגלל אי הידיעה על מקום קבורתם של אחיי, יצאתי לחפש את קברותיהם. נסעתי, שאלתי, התעניינתי והעליתי חרס בידי, אפילו לא בדל של רמז. עד היום אינני יודעת היכן הם טמונים, אם בכלל.

אחרי תקופה מסויימת חזרתי למרכז בלודז'. שוב הרגשתי שאני נמצאת בין חברים קרובים, החבורה שלי, הרגשתי שחזרתי הביתה. ואני כל כך ניזקקתי אחרי כל השנים ההן לבית. הימים היו ימי מתיחות – האנטישמיות הרימה ראש. אחד מתפקידי היה לעבור בין סניפי התנועה. שוב הייתי קשרית בדרכים. אמנם התנאים לא היו תנאי הכיבוש הגרמני, אך סכנות ריחפו על ראשי היהודים.

נסיעה ברכבת עלולה להסתיים, אם מזהים את יהדותך, בפגיעה (ואפילו ברצח); צריך היה להסתיר את הזהות היהודית ובוודאי את השליחות שעשיתי. למרות שהגרמנים כבר לא היו הייתי צריכה שוב להיעזר במראה הגויי שלי. פעם, בימי הפוגרום בקילצה, כשהייתי בשליחות בשטטין, השיג אותי מברק בהול שנשלח ממרכז התנועה בלודז': “חזרי מיד!”

בתקופה זו התגוררתי בסמיכות לחברי מערכת העיתון של המפלגה “נשו סלובו”. שם ראיתי את העורכים טוביה בוז’יקובסקי ופישל (אפרים) הרצברג בעבודתם. החיכוך עם אנשי המערכת הניב כמה רשימות שרשמתי בפולנית. כתבתי על שליחותי עם פרומקה פלוטניצקי להרובישוב; על ציון האחד במאי באושוויץ; וברשימה נוספת תיארתי את ההתקפה של חברי האי"ל בקרקוב על קפה “ציגאנריה”. לימים הם תורגמו לעברית והובאו בספר “מלחמות הגטאות”, שראה אור בעריכת יצחק צוקרמן ומשה בסוק.

 

לודז' 1946 – 1947    🔗

בקומונה: (מימין) מאיר, חווקה, יצחק.

חווקה עם בוריה יודקובסקי 

בחברותא עם פעילים ושליחים 

חווקה עם טוביה בוז’יקובסקי (ראשון מימין) ושייקה במערכת “נשה סלובו”

באביב 1946 צביה עלתה ארצה. עם שהיתה זו פרידה שיש עמה תקווה, נמלאתי עצב. ידענו שצביה יוצאת ארצה עם מטרה: להקים קיבוץ ע"ש לוחמי הגטאות, במסגרת הקבוץ־המאוחד. סמכנו עליה, שהיא יודעת איך לעשות זאת. כשהתיישבה, זמנית, ביגור שלחתי אליה מכתב:

צביהל’ה היקרה שלי,

אמש קיבלתי את מכתבך בו את כותבת על רפי. את מכתבך הקודם לא קיבלתי. כל־כך עצוב לי, משום שלא מצאתי אף מילה ממך. ודווקא עכשיו אני כמהה לקבל מכתבים ממך.

ציביושי, מאיר סיפר לי שאת מרגישה חלשה מחמת ההריון. האם אספיק להגיע? – כל־כך הייתי רוצה להיות קרובה אליך בשעת הלידה. את מבקשת שאכתוב מה בדיוק קורה בתנועה. תדעי, שכולי נתונה לענייני התנועה אבל, בכותבי אליך פורצות ממני מילים על עצמי ועל מה שעובר עלי ואת זה קשה לי מאוד לדכא בתוך־תוכי. לכן לא אתייחס כל־כך לענייני התנועה ומבטיחה לך שבעתיד אשתפר. את הקיטורים שלי אשאיר לעצמי, אמנם זה קשה, ״אבל, כך צריך להיות"… כרגע שורר אצלנו מתח רב. בעוד שבוע תתקיים ועידת המפלגה שתהיה חשובה ומכריעה. בימים האחרונים אנו חיים רק עם העניין הזה. בכל המקומות עסוקים עתה בבחירת צירים לוועידה. אתמול השתתפנו כולנו באספת המפלגה בלודז'. התקיימו שם בחירות ונבחרו אנשים שלנו. הנצחון הראשון. לא ידוע איך זה יהיה בערים אחרות בפולין, אבל אני מתרשמת שהמצב בכלל לא רע. סטפן גראייק לגמרי שלנו. כמובן שחולשותיו נשארו עמו – אין לזה ברירה – אבל הוא חזק לצדנו.

ישראל אידלסון, בר־יהודה, נמצא כבר כמה ימים אצלנו. הוא מרצה היום בלודז' ויישאר כנראה עד ה–19 באפריל. אנו מתכוננים כבר ל–19 באפריל, ציון יום השנה השלישי לפרוץ מרד גטו וארשה. לווארשה יבואו רבים. בקשר לטקס הזה התגלו כמה דברים לא נעימים. על רקע חלוקת המדליות מטעם הממשלה הפולנית לחברי המחתרות, התגלו יצרי אנשים במערומיהם. לא אכתוב יותר פרטים על נושא זה. בהזדמנות יוודע לך. אין לך מושג כמה כואבים לי הדברים האלה. אנשים מאבדים פרופורציות, אמביציות וגבהות־לב הופכות לזיוף וליכלוך. כך זה בעולמנו…

צביה, מה עלי לעשות, תייעצי לי. אני מרגישה שאני כבר חייבת לעלות ארצה, כיוון שאני מרגישה שנעשיתי רעה, קנטרנית ומוטב לעזוב לפני שאמאס על כולם…

ומצד שני, קשה לי לשכנע את החברים במרכז בדחף שלי לנסוע ולהבין את מצוקותיי…

לא נוח לי לדבר על עצמי כאשר אנשי התנועה מדברים על צווי התנועה, וצו התנועה דורש שאשאר, כאילו שאני בעצמי אינני מבינה בצורך הזה.

אם אף אחד לא יעזור לי – אשתוק.

צביה, אל תשכחי אותי, את הלא יודעת איזה אמון יש לי בך. הגידי לי: מה לעשות?

צביה, אני מרגישה שמשהו לא בסדר אצלי, וזה הולך ומחמיר. אני יודעת שכרגע את חושבת מחשבה כזאת: ‘ילדה צעירה, טיפשונת וחסרת נסיון’; את חושבת: ‘הזמן מרפא מכאובים’ (כך הלא כתבת לי פעם). אבל, האדם משתנה–והכול אצלו בפנים מתקלקל, וקשה לו להסתדר עם המצוקה.

אני לא אנדנד לך יותר – יש לך דאגות משלך. כבר סיימתי להכין את עיתון “דרור” בפולנית והוא יצא לסניפים. יוצא גם “דרור” ביידיש. אני סבורה שההוצאה הפולנית תהיה כבר אחרונה. תייעצי לי צביה, את הרי יודעת לחשוב בצורה לוגית וגם יודעת להבין את נפש האדם. אם את יכולה, כתבי לי יותר. חבקי חזק את רפי, אני כל כך שמחה שהוא בקבוץ יחד איתך… אנו מכינים סדרי־פסח בכל הקבוצים.

אצלנו כבר יותר חם, האביב מתעורר ולכן לי יותר עצוב וקשה… בוריה יודקובסקי נוסע לכמה ימים. טוביה בוז’יקובסקי – כותב מאמרים.

הרבה מתח לפני ועידת המפלגה¹⁴.

זה הכול. היום אני לא כל־כך, שוב מרגישה לא טוב. אבל זה לא חשוב.

תהיי בריאה וחזקה, תחזיקי מעמד

מחבקת ומנשקת 

חווקה

למרבה צערי יצחק יצא מפולין לשליחויות ברחבי אירופה. היו אלה ימי “הבריחה” וההעפלה, התנועה היתה בדרכים, בגלוי ובסתר הדבר העסיק את ראשי התנועה ופעיליה. כשיצחק שהה בפריז, שממנה פעלו המרכז של עלייה ב' ומפקדת ה“הגנה” של אירופה, העברתי לו עם אחד החברים שנסע לשם את המכתב הבא:

שלום יצחק – ה’מנוולצ’יק',

אין יותר ידידות – מה? האם לגמרי שכחת שבפולין קיים מישהו? אני מבינה שמר לך על הנשמה, אבל גם לי ככה…אם נשכח האחד את השני – יהיה עוד יותר גרוע ויותר עצוב. במיוחד שאחרי נסיעתכם, שלך ושל צביה, הכול השתנה כאן. המון בדידות – אתם חסרים לי מאוד: אתה, צביה, מאיר, לויטה¹⁵. גם אני חייבת לנסוע ארצה. עוד בזמן הוועידה של “דרור”, בבווריה, החלטתי לא לחזור לפולין, אבל לא הירשו לי. אני מקווה שיצחק טבנקין ומשה קליגר יעזרו לי להמשיך ארצה… במפלגה הכול רותח, קשה לעבוד, אנו חיים רק עם המחלוקת הזאת. הוועידה תיערך ב–10 באפריל 1946, ואז ייגמר כל המשחק הזה; זה ייגמר בפילוג – אין שום עצה אחרת לדבר. עכשיו אנחנו דנים על המשך עבודתנו אחרי הפילוג הצפוי.

ענייני אלכסנדר¹⁶ קצת חלשים בזמן האחרון. אלכסנדר עצמו נמצא בפרג. אולי בשבוע הבא משהו יתבהר. כולם מתכוננים ל–19 באפריל. בקשר לזה מתרחשים דברים לא נעימים ודי חזיריים – במלחמות על המדליות ותעודות ההצטיינות. אמביציות מלוכלכות של המנהיגים המפלגתיים. כואב לי מאוד העניין הזה; אפילו מגעיל אותי.

היום לא אכתוב לך בפרוטרוט מה נעשה אצלנו. סתם רוצה להזכיר לך את קיומי – חסרים לי אנשים קרובים. יצחק, החיים מסתבכים לפעמים בצורה טפשית ואז קשה לך להסתדר עם עצמך… מצביה קבלתי שני מכתבים. היא מטפלת ברפי. הייתי כל כך רוצה כבר להיות שם. העצבים שלי נחלשו בזמן האחרון. איך בלוביץ'? ומה עם הספר שלך, אתה עושה משהו?

שרה שנר עובדת בארכיון. היא תכתוב לך בעצמה על העניינים האלה. אני מתקשה לכתוב בעברית וגם קצת מתביישת שאינני חזקה בלשון העברית. מסור למשה דרישת שלום חמה ממני ובקש ממנו שיכתוב לי. יצחק, ממך לא אבקש, אבל אם יהיה לך רצון ומצב־רוח, כתוב כמה מילים.

נשיקות 

חווקה 

בבחירות שנערכו לקראת הקונגרס הציוני, התברר שתנועתנו היתה התנועה החזקה ביותר בפולין, מספר הצירים שלנו היה יחסית גדול. אל הצירים הנבחרים התלוותה משלחת גדולה שכללה גם אנשי “דרור”. וכך הגעתי לקונגרס הציוני ה–כ"ב (24.12.1946–9).

זכיתי להימצא בשוויץ. על הלוך רוחי אפשר ללמוד ממכתב ששלחתי מבזל לחברי מרכז התנועה בלודז':

אני יושבת עכשיו באולם הקונגרס. לפני רגע דיבר טבנקין. הזקנצ’יק הרים את הרמה – סוף סוף מחשבות ועוז־רוח ואי שקט. עד עכשיו שלט האמריקניזם. הרבה דברים מכאיבים; הרבה חלומות ותקוות יפים הולכים לאיבוד.

היו לנו ימים קשים במשלחת – היינו צעד אחד לפני הפילוג. מנענו אותו. היה קשה.

המשלחות שלנו מבווריה (גרמניה), אוסטריה ופולין, מהוות חלק נפרד מהמשלחת לקונגרס. עלתה לנו בבריאות המלחמה על זה. פגשתי פה הרבה אנשים מארץ־ישראל – יקרים, אמיצים, לבביים. אני גאה על כך שאני משתייכת אליהם – זה מוסיף כוח בקונגרס עצמו, שכשלעצמו לא עשה עלי רושם מיוחד. קודם שבאתי לקונגרס חשבתי, שקיימים יותר יהודים מהסוג שלנו…

כשעברנו בפרג פגשנו קבוצה שלנו, שמנתה כ–400. היינו אצלם במחנה. הם מרוצים, מרגישים מצויין – קבוצה טובה. מה עם בוריה? כל־כך הייתי רוצה שיבוא… קשה להיות אפילו ימים ספורים בלי ידיעות מכם. אני דואגת. כתבו על הכול.

הימים הראשונים של הקונגרס מלאים בהרצאות, כך שלא היה עדיין זמן לדבר על העניינים שלנו; על “דרור” – לא דיברנו עם אף אחד. אבל, בעוד יומיים יהיה שקט יותר. תהיו בריאים, כיתבו, הרבה נשיקות, ד"ש לכל “דרור”.

חווקה 

מוטל תירוש, שהצטרף למשלחת שלנו לקונגרס, הוסיף למכתבי כמה שורות, שמן הראוי לצטט מהן:

מהקונגרס כמעט אין מה לכתוב. מהעיתונות תתרשמו יותר מאשר מהמציאות. משעמם וגם מדכא שהקונגרס אינו נותן שום ביטוי לחורבן ולכאב הגדול; הכול בנוסח אמריקני…

אחרי הקונגרס חזרתי לפולין והמשכתי בעבודתי בתנועה. חוויה מיוחדת עברנו, חבריי ואנוכי, כאשר בתחילת 1947, בעיצומו של החורף, הגיע לביקור בפולין יצחק טבנקין. כל הזמן, גם בפני טבנקין, חזרתי ותבעתי את זכותי לעלות ארצה, עתה כבר יכולתי לטעון שעלי להתאחד עם שארית משפחתי, משום שאמי, גיסתי ורפי כבר נמצאו שם. נידנדתי עד שנעתרו לי, הורשיתי לצאת מפולין. בדרך ארצה עברתי בגרמניה. ביקרתי בקבוצים ששוכנו זמנית במחנות העקורים (.D.P). השתתפתי בכנס עולמי של נציגי תנועת “דרור” שהתקיים באחד ממחנות העקורים. עלי לומר, שבכנסי התנועה הללו היה הרבה יותר מאשר פגישת־חברים וליבון בעיות רעיוניות ואקטואליות. צריך לזכור שמדובר בתקופת הוויכוח הגדול בציונות, לקראת החלטת האו"ם על עתידה של פלסטינה וויכוח, מר כשלעצמו, על אופיו של המאבק נגד הבריטים. תנועתנו, חוגי הקבוץ־המאוחד – התנועה לאחדות העבודה נמנו עם הזרם האקטיביסטי בישוב ובתנועה הציונית. בהיותנו תנועה רדיקאלית, בישוב העברי בארץ ישראל ובגולה, הן בתחום הסוציאליסטי והן בתחום הציוני, היינו מאוד ביקורתיים לגבי הפעילות של הנהגת הסוכנות והישוב העברי בארץ ישראל, אפילו בהסתדרות. כמי שהיו “שרופים” על דרכם, כל מי שהיה מחוץ לנו נחשב ליריב והיינו איתו בוויכוח חריף. בכנסים כאלה כאילו חזרנו אל בית; לאחר שבתינו, בתי כל החברים, נכחדו, בנינו לעצמנו בית מסוג אחר. התנועה אמורה היתה להעניק לנו כל מה שמעניק בית משפחה.

וארשה, פרידה מאמא פולמן עם עלייתה ארצה, (מימין) סטיפן, חווקה, אמא פולמן, חביבה מינץ ויצחק.

השהייה בגרמניה הכבידה עלי, לבי היה מלא שנאה לגרמנים ולא פעם עלו בראשי מחשבות על מעשי נקם, שנשארו רק כמשאלות־לב. הבטתי בשנאה על הגרמנים ובמיוחד על המבוגרים שבהם. לא פעם חשבתי שלו רק יכולתי לנקום בהם הייתי עושה זאת בלב שלם ובמו־ידי…

לאחר חודש בגרמניה נסעתי לפריז. אחד מדודיי חי שם עוד מלפני המלחמה. הוא ואשתו היו בימי המלחמה חברים בתנועת ההתנגדות, פעלו ביערות ושרדו.

טבנקין עודד אותי שבדרכי ארצה לא אפסח על ביקור בצרפת ובאיטליה, שחובה עלי להתוודע אל שכיות החמדה, אל שיאי האמנות. הגעתי לאיטליה. התארחתי אצל רות הקטין, שליחה חברת קבוץ תל־יוסף. אירוח חם ומלטף. כסף אמנם לא היה לי, אבל שליחים היו בכל מקום. נצמדתי אליהם. טובים אלי במיוחד היו בני משפחת קרול מכפר גלעדי. ראיתי מקומות נפלאים – אמנויות ונופים – ולא לבד, תמיד עם מישהו. ואני חושבת שזה באופי שלי, גם עכשיו, לחוות עד העומק דברים קשים וכואבים מזה, ובצדם לחיות, ליהנות ולא ל“פספס” את החיים, לקחת מה שאפשר מהכול, גם מדברים פשוטים; גזרתי על עצמי ליהנות גם מרגעי שמחה ויופי.

ב–14.8.1947 שלחתי מפריז לצביה מכתב ובו סיפרתי לה בין היתר על הטיול שעשיתי:

קיבלתי את מכתבך ביום שחזרתי מאיטליה. כן, אני מבינה אותך מצויין וחושבת כמוך – בלי מילים ומתוך הבנה וידידות עמוקה, ויותר מידידות: זה כל כך טוב וחם על הלב כשאני קוראת מכתב ממך. אני קוראת וחוזרת אליו כמה פעמים וגם קוראת בין השורות. צביה, את יודעת, האוצר הכי יקר בחיים, בחיי, הם אנשים קרובים, אהובים. אני מאמינה להם ובהם בכל מאודי. הידיעה שהם קיימים, שחושבים עלי ודואגים לי נותנת לי כוח ברגעים הכי קשים. צביה, חזרתי מהטיול עם כוחות מחודשים. הנסיעה הזאת הוסיפה לי המון. מצאתי שוב בתוכי רצון לחיות – אני רוצה לדעת, ללמוד את העולם, להכיר דברים חדשים. וזה מה שמצאתי בתוכי יחד עם הבטחון שיש לי כוחות להשתתף בעבודה שלנו ובמאבק שלנו – הבריא אותי. אינני עוד אפאטית, אני רוצה, רוצה כל כך הרבה וחשה שוב בתוכי מין אי־שקט, לא כזה שמדכא ומעציב, אלא כזה אשר דוחף, ממריץ לעבודה, לחיים.

זה טוב, צביה, שחל שינוי כזה בתוכי.

הרבה דברים השפיעו, דברים שונים. גם מה שראיתי במו עיני מקרוב – בקיבוצים, באיטליה ומעפילים קודם שיצאו להפלגה – הרבה מאוד סבל והרבה מאוד כוח באנשים הנודדים, המתגעגעים לבית, לחוף מבטחים. ומצד אחר השפיעו עלי דברים אחרים ושונים מאלה. ראיתי כל כך הרבה יופי –אמנות וטבע – שמחתי מאוד להיכרות הזו שהעשירה אותי מאוד. איני רוצה לוותר בשום אופן על היופי הזה, הוא בשבילי, בשבילנו; יש לנו זכות ליהנות ממנו. ראיתי יופי נפלא בעולם, בעולם המלא בשקרים ואי־צדק. העולם הוא עולם של ניגודים. מתוך ההוויה הזאת נעשה המאבק שלנו עוד יותר מובן, בהיר, קרוב. אני יודעת נגד מה אנו מתמרדים ועל מה נלחמים. כאשר ניפגש, יהיה לי המון מה לספר לך ויהיה לנו על מה לדון יחד.

חזרתי לפריז עם רגש של הכרת תודה לכולכם, על שאיפשרתם לי את השבועות האלה, את הזמן לאי־עשייה. אין לי נקיפות מצפון, כמו שהיו לי לפני הנסיעה (קשה היה לי ליהנות מהלוקסוס הזה), משום שאני יודעת שאוכל “לשלם” עליו בעבודתי; חזרתי עם מטרה להגיע מהר לקפריסין¹⁷ והיה טוב לי עם הידיעה, שאחרי החופשה אתחיל לעבוד באינטנסיביות – האמנתי שאוכל לה. טוב לדעת מה מחכה לי, למה אני חותרת, שדרך חיי תסתדר בצורה שנראית לי נכונה ואמיתית.

ועכשיו חזרתי לפריס ומצאתי מציאות אחרת. כאילו חטפתי מכה על ראשי, התוכניות השתבשו: אומרים לי שכרגע אין דרך להגיע לקפריסין¹⁸; שהעניינים בפולין יתבהרו בעוד מספר חודשים. המצב הוא שאין עבורי מקום¹⁹ אין עבודה. משהו הסתבך בדרך חיי שאותם תכננתי.

מה עלי לעשות? צביה, קשה לי. הנימוקים שנותנים לי בוריה יודקובסקי ויהודה ברגינסקי העוסקים בעניינים אלה הם לוגיים, ואני מבינה אותם, אך אינני יכולה לקבלם. שואלים אותי: מה תעשי עכשיו? להתחיל עבודה באחת הארצות, זה יאריך את שהותי בה בשנתיים לפחות. לחזור לפולין, כדי לעבוד שם, איני יכולה, האמיני לי צביה.

מה לעשות?– אני חיה רק את השאלה הזאת. אני מפחדת ממצב של ציפיה בלי שום עשייה. זה יוציא אותי משיווי המשקל. ומצד שני, אני גם מפחדת לסטות מדרך, שבה הלכתי עד היום. אני רוצה לחיות עם התנועה עד שאגיע לארץ… מה לעשות? צביהל’ה – עזרי לי, תני לי עצה! אני יודעת שאת מבינה אותי ואת כל התלבטויותי. אני מחכה למכתב ממך. דברי עם טבנקין, הוא מכיר אותי היטב.

וכתבי. קשה לי לחיות באוויר. אני מאמינה בכם – אתם מבינים אותי – את, ויצחק צוקרמן ויצחק טבנקין ולובה לויטה, עיזרו לי. בשבילי ההחלטה עכשיו חשובה מאוד, מכריעה. היא יכולה להפנות אותי לחיים אינטנסיביים, חיוביים עבורי ולאחרים, או עלול להיווצר קרע בחיי, אשר ישנה את כל דרך חיי כפי שהיו עד עכשיו וגם יסבך את העתיד שלי.

אני מחכה בכליון עיניים למכתב: צביה, את שומעת? את מבינה כמה הדיעה שלך חשובה לי?

עם אנשינו כאן, החלטנו יחד לחכות לתשובה ממך, לעצה מכם. בינתיים, איני רוצה להפסיד זמן לריק. החלטתי לקרוא הרבה. בעברית הולך לי כבר די טוב, אני מדברת עברית באופן חופשי. גם אלמד קצת. אשתתף במחנה קיץ מקומי של התנועה. אבל אסור לי להיות הרבה זמן בלי מסלול בהיר לדרך לעתיד. כיתבו, אני מחכה!

לרפי המתוק, הנפלא שלי, אני שולחת המון נשיקות (תבצעי אותן) ואל תספרי לו יותר מדי “גליקים” על הדודה שלו, שלא יתאכזב כשייפגש איתי.

ואני מתחננת – אל תתני לאמו, לקחת אותו מהקבוץ.

איך את מרגישה? בוודאי קשה לך לכתוב, אני מבינה, אבל הפעם – כן תכתבי.

יצחק, הגב כואב, נכון? – אבל טובה העייפות הזו…

חווקה

הספקתי איפוא לסייר באירופה ההולכת ומשתקמת מהריסות מלחמת העולם, כשבמחנותיה מתגוררים עדיין פליטים יהודים רבים. עם שנהניתי משכיות החמדה של האמנות והנופים, נחרתו בלבי גם כמה מראות קשים. כך, למשל, כשעברנו במונקו, נכנסנו לראות במו עינינו את “הקפיטליזם הרקוב” בבתי ההימורים. אינני יכולה לשכוח איך ישבו שם גברים, ובעיקר נשים לבושות בלבוש פאר, פרוות, והן מדושנות, משחקות במשחקי המזל. זה היה ניגוד משווע למה שנראה אז ברחובות הערים – עוני, מחסור, הרס. מאידך, נזדמנה לי פגישה מסוג אחר לגמרי. רמזתי על כך במכתבי לצביה כשכתבתי על האוניה. לקחו אותי לנמל סט בדרום צרפת והייתי נוכחת בשעה שמעפילים הועלו על ה“אקסודוס”. ראיתי את אלפי המעפילים איך הם עולים בכבש האוניה, פליטים סחופים שבכל זאת היה איזה ניצוץ בעיניהם. עם חבורת שליחים ואנשי עלייה ב' עליתי על סיפונה של האוניה. זוכרת את התרגשות הפגישה עם אייק, רב החובל של האוניה. לאחר שהאוניה הפליגה, התכנסו על החוף כל אלה שעמלו על הכנת האוניה להפלגה למסיבת רעים. ישבתי כהוזה.

חזרתי לפריז ובמהרה סודרה לי ויזת כניסה לארץ־ישראל במסגרת עלייה ד‘. בפריז עברתי טלטלה קשה – ניפרדתי מאדם שהייתי קשורה אליו כמעט שנתיים והוא חזר לביתו ומשפחתו בארץ. גם את זה לא סיפרתי עד כה. הנה: הייתי בת עשרים ושתים וחוויתי אהבה גדולה, אסורה, בסתר, הסתרנו אותה אף מהסביבה הקרובה. בילינו יחד הרבה, בקומונה של מרכז התנועה בלודז’ ובנסיעות לביקורים בסניפים.

החברים אולי ניחשו, אולי ידעו, אך אף פעם לא דובר על כך בגלוי. אהבתי מאוד ונאהבתי מאוד, עם שכל הזמן ידעתי שהקשר העמוק חייב להיות זמני – לחבר שלי, אחד השליחים, היו בארץ אישה ובת, וידעתי שהתא המשפחתי שלהם לא ייהרס בשום תנאי. לכן, השנה הזאת היתה גם שנה של אושר וגם של עצב; חרדתי מפני רגע הפרידה, שידעתי שבוא יבוא. גם מבחינה גופנית היתה זו שנה קשה – עברתי הפלה מלאכותית, בתנאים הדי פרימיטיביים של אז. וכל זה נעשה בסתר, לאף איש אסור היה לדעת מ“חטאי”.

הטונים העצובים של מכתביי, אלה שלעיל ואלה שלהלן, שיקפו את מצב רוחי העגום, את השריפה הפנימית שבערה בקרבי. השבר היה גדול, אבל כל הזמן גם נמצאו לי כל מיני נחמות, קשרים שהקלו, אבל אלו לא העמיקו.

דרכתי על אדמת הארץ בימים סוערים, שבועות מספר לפני ההחלטה הגורלית של ה–29 בנובמבר 1947 באו"ם.

 

ימים ראשונים בארץ־ישראל     🔗

כמי שנמנתה על חבורת הלוחמים, התקבלתי כמותם בכבוד בהגיעי ארצה. למרות הזיגזגים שחלו במרוצת השנים ביחסו של העם אל שארית הפליטה, רחשיו אל הלוחמים התמידו להיות יחסי־הערכה. מייד בהגיעי נלקחתי לטיולים ברחבי הארץ. כשעברנו את באר־שבע בטיול לרביבים שבנגב, נזרקו עלינו על ידי המקומיים אבנים וכשהייתי בקבוץ דפנה בגליל היה ליל ה–29 בנובמבר. אני הולכת עם זכרונות טובים מאוד מאופן קבלת הפנים ומאופן קליטתי בארץ. התקבלתי בזרועות פתוחות. שליחים שפעלו אחרי המלחמה בפולין וחזרו ארצה, באו לפגוש אותי. מנהיגי הקבוץ־המאוחד התחבקו איתי. באותם ימים התקיים בנען סמינר של פעילים מהישובים הצעירים של התנועה, הביאו אותי לשם. הייתי צריכה לנאום בפניהם, לספר להם. הם ישבו ונעצו בי מבטים כאילו ראו אדם מכוכב אחר. ואני הייתי נבוכה עד כדי בלבול. אינני יכולה לצרף את קולי אל אלה הטוענים ש“לא רצו לשמוע אותנו לכן שתקתי”, היות שלאורך כל השנים סיפרתי ותמיד, אומר זאת במלוא הענווה, האזינו לדברי בקשב. כשסיפרתי לחברי יגור, ובחדר האוכל היה צפוף ראש על ראש, הרגשתי ששותים את דברי בצמאון, בולעים כל מילה. היו לי פגישות עם מפקדים בפלמ“ח. יצחק שדה אירח אותי בביתו בשדרות רוטשילד. הוא לקח אותי בג’יפ שלו לבקר בעמדות ההגנה בקו התפר בין יפו לתל־אביב. לאחר מכן, כבר בהיותו חולה, ערכתי אצלו ביקור חולים בביתו בגבעת־עלייה, על שפת הים ביפו. למרות שפגשתי את יגאל אלון בקונגרס, הייתי ממש מהופנטת כשהוא, כאן בארץ ישראל, לחץ את ידי בחום –בחור יפה, זוהר, כזה כפי שתיארתי לעצמי את הצבר ה”גזעי". נלקחתי לאירועים, לא רק במסגרת הקבוץ־המאוחד. בעוד כל כולי נרגשת מהפגישה עם הארץ, אנשיה ונופיה, החלה המלחמה. הטיולים נפסקו. למעשה, נקלטתי בארץ בימי מלחמת העצמאות.

אף במבט לאחור, וכל שכן בחודשים הראשונים של שהותי בארץ, הרגשתי שזכיתי לקבלת־פנים חמה, אנושית. רק לימים, לאחר שהתפרסמו זכרונותיהם של רבים מבין אנשי שארית הפליטה, התוועדתי לכך שקבלת הפנים שזכיתי לה, היתה יוצאת דופן. הרעיון להקים קבוץ ע"ש לוחמי הגטאות נולד, לפי דעתי, כאשר יצחק טבנקין ביקר אחרי המלחמה בפולין. הוא שהביא בפני האקטיבה התנועתית את ההצעה, שבבואם ארצה יקימו ישוב אשר ישא את זכר חברי התנועה מפולין שנפלו וניספו. אני זוכרת גם, שכאשר עברתי בדרכי לקונגרס הציוני בבזל בין סניפי התנועה במחנות העקורים בגרמניה, נזדמנתי לשבת־אחים מסביב למדורה בנוכחותו של טבנקין, ושם דובר על אותו רעיון. עליתי ארצה בידיעה שאני הולכת לקבוץ יגור, ששם הלך והתרכז גרעין החברים, שהקדימו אותי בעלייתם, וביניהם צביה ויצחק, שנטלו על עצמם את המשימה.

התחלתי לעבוד. תחילה עבדתי בגן־הירק בעבודה מיוחדת – השקייה בתלמים בעזרת שקים, שבעזרתם כיוונתי את המים או עצרתי אותם כשפרצו מהתלמים. שעות ארוכות הייתי שרויה לבדי בחלקות מרוחקות מחצר הקבוץ. אהבתי את זה. השתכרתי מריחות האדמה, מהמרחבים, מהשדות. החלומות שלי על החופש, על חיים קרובים לטבע, לצמחים, לזריחות ושקיעות – התגשמו.

בלילות מלאתי את חובותי למאמץ המלחמתי – השתתפתי בתורנויות שמירה. רציתי מאוד להתנדב לצבא, אבל החברים בגרעין לא קיבלו את הצעתי, הם הרגישו מין אחריות על חיי.

על־אף המלחמה המשכתי מפעם לפעם לבקר את אמא בתל־אביב. חיפשתי טרמפים. כמה פעמים לקח אותי טרמפ האלוף משה כרמל, שבהיותו מפקד חזית הצפון התגורר אז ביגור.

החבורה שלנו, שמנתה כבר כמה עשרות, היתה דבקה ברעיון. החברים נכנסו לעבודה בענפי־המשק בהרגשת שליחות. הפגישה עם חברי יגור, היתה לרוב עניינית. היות שמדובר בשעת־חירום, ימים מאוד מתוחים, היתה הרגשה שכולנו, עולים חדשים וותיקים כאחד, נוסעים באותה עגלה.

עברו רק ימים מעטים מאז בואי וכבר מצאתי שאני ממלאת בגרעין תפקיד – נבחרתי למזכירה. עסקתי בעיקר בבעיות האישיות, בעיות פנים. בקשרים החיצוניים של הגרעין, לרבות הטיפול בנושא ההתיישבות, עסקו בעיקר צביה ויצחק ואיתם אנשים הבקיאים בענייני כספים ומשק – כמו בוריה יודקובסקי, נחמיה גרוס וחיים גרינגולד.

אחת הבעיות שהייתי שותפה להן, היתה השאלה האם טוב יהיה אם הגרעין שלנו יישאר על טהרת אנשי שארית הפליטה מפולין, או שעלינו להתמזג עם גרעין של בוגרי התנועה הארצישראלית. השאלה נשארה על סדר יומנו גם לאחר שהגרעין שלנו התאחד עם שני גרעינים נוספים של יוצאי פולין וליטא, שהיו אז בהכשרה בקבוצים בית השיטה וגינוסר. מזכירות הקבוץ־המאוחד הציעה לנו לבוא בדברים עם גרעין של בוגרי המחנות־העולים שעשו את שירותם בפלמ“ח. היתה זו הכשרת מעוז, אנשי תנועה ופלמחניקים ששמם הלך לפניהם. בימי ההפוגה נסענו לפגוש בהם בבסיס הפלמ”ח בסרפנד (צריפין). בתחילה, אמנם גילו רצון טוב, אך במהרה התפוגג רצונם להתמזג עם גרעין של אנשי שארית הפליטה. השידוך לא יצא אל הפועל. ועד היום מתחבטים זקני לוחמי הגטאות, אם טוב שכך קרה, או שמא המיזוג עם בני הארץ היה מניב פרי אחר, אולי מוצלח יותר ואולי פחות מוצלח.

ואגב כך, הערה. היתה קבוצה של פעילי התנועה מפולין וממחנות העקורים, שבבואם ארצה לא רצו להצטרף לגרעין המורכב על טהרת ניצולים, הם רצו לחיות הרחק מאנשי שארית הפליטה, רצו להתערות בארץ עם בני הארץ. קמו ועשו. קבוצות מהם הצטרפו לקבוצים אחרים. רק בשנים האחרונות אני שומעת מפיהם, שאמנם נכון – היה להם טוב לחיות בין הצברים, אלא שעתה, “לעת זקנה”, הם חוזרים בריגשותיהם אל הימים ההם והיו רוצים לחלוק אותם עם כאלה שחווית המלחמה, מלחמת העולם השנייה, היתה דומה לזו שלהם.

1948, בתל־אביב עם חצקל 

איך שמקרה הופך לגורל. קודם להפלגתי ארצה ביקש ממני בוריה יודקובסקי שאמסור לחברו חצקל, יחזקאל רבינוביץ) רבן), ד"ש וחבילה. בוריה וחצקל היו “זמלאקים”, בני אותה עיר. האמת היא, שכמעט. בוריה, כמו צביה, היו ילידי העיירה ביטן וחצקל, גדל בסלונים השכנה. הפעילות התנועתית היתה אזורית וכך הכירו בשנות השלושים האחד את השני. חצקל העפיל ארצה ממש ערב מלחמת העולם. זה סיפור מעניין כשלעצמו (ומופיע בעדותו של חצקל בספר העדויות של חברי לוחמי הגטאות(. בוריה, שנשאר עדיין בפריס עם רעיתו נעמי, כדי להשלים את תפקידו, הדריך אותי איך אוכל לפגוש אותו. ואמנם פגשתי. וכך הפך המקרה לגורל – נישאתי לחצקל.

אינני יודעת כיצד, אבל עובדה – בארכיון נשאר מכתב ששלחתי לבוריה יודקובסקי (ב–17.2.1948), חודשים ספורים אחרי שהגעתי ארצה:

חווקה עם רפי 

רק לפני כמה ימים קיבלתי את מכתבך – קצת ‘רזה’ מדי לתיאבון שלי. אין לך מושג כמה ואיך אני ממתינה למכתבים שלך. כל כך רוצה לדעת מה נעשה אצלכם, אצלך, אצל החברים ובכל מה שקורה בפלנטה ההיא, באירופה. אצלנו חיים את המאורעות של היומיום. ולא חסרות לדאבוננו חדשות. אתם יודעים את זה. חיים במתח. ומצד שני, הימים חולפים חדגוניים וכל כך דומים זה לזה. אף שיש כאן כל יום סתירה, זו עובדה – קמים השכם בבוקר ויוצאים לעבודה (לא קל!); יום העבודה; והערב שעובר מהר מאוד ומספיקים רק מעט מאוד. אני קצת קוראת; רפי מגיע אלי מבית הילדים; מעט זמן אני נמצאת אצל צביה; ולפעמים יש אסיפה ו… למיטה. חייבים לישון כדי לקום למחרת בבוקר.

קשה כך לחיות, כאשר בנים שלנו בחזית. צריך הרבה כוח לזכור כל הזמן שגם העבודה היא חזית.

וכך חולפים ימים, שבועות, חודשים. געגועים לאנשים קרובים, אותם אפשר לראות רק לפעמים – כמעט בכלל לא. ביקר אותנו לויטה. ארבעתנו (צביה, יצחק, לויטה ואני) העברנו ערב יפה. כל כך נחוצים לנו ביקורים של אנשים שלנו – אבל זה כמעט בלתי אפשרי.

עצוב, בוריה. אבל מה לעשות? – החלטתי להיות תמיד במצב רוח טוב, שיחשבו אחרים שטוב לי. לא להיכנע. זו הדרך. בכל זאת אני מתגעגעת, כל כך מתגעגעת. לכן מצפה לכם, שתבואו. כאשר נוסף אדם קרוב, יקר – אפשר יחד ’להתחמם', להתגבר.

יצחק כותב עכשיו את סיפרו.

למאיר נולדה בת שנייה. איני פוגשת אותו והחלטתי לא לחשוב. האם אני מצליחה? על זה תענה, אם תוכל, בעצמך. ואני מרגישה בודדה מאוד. אתה מבין – צביה ויצחק הם החברים והידידים שלא יאכזבו אף פעם, אבל הם זוג, וטוב להם יחד, ויש להם עכשיו את שמעון והם לא כל כך זקוקים לי כמו שאני זקוקה להם. וכאן ההבדל הכואב, שהוא אמנם מובן לי לגמרי. אני חושבת, שתוכל להבין אותי למרות שזה נראה די טיפשי. לכן ההרגשה של לבדי. רק רפי, רפי שלי, התקשרתי אליו מאוד ואני די מפחדת מה יקרה הלאה, אם יקחו אותו ממני. זה מספר שבועות אני עובדת בבית הילדים שבו הוא נמצא. אין כעת עבודה בגן הירק. כבר הרבה זמן גשם יורד בלי הפסקה – זו ברכה מהשמים, שהגיעה סוף סוף.

את אמי שגרה בתל־אביב לא ראיתי מזמן. מאז ועידת האיחוד²⁰ לא ביקרתי בתל־אביב.

כן, חדשה נוספת: לנתן נולדה בת. לא ראיתי אותו כל הזמן; אנו מתראים מעט. כאשר נוחתים בקבוץ, קשה מאוד לצאת, להמריא. כדי לנסוע לוועידה הייתי צריכה לאסוף שבתות, וזה בכלל לא קל לעבוד בלי יום מנוחה, בלי שבת. ובכלל, לא מקובל כל כך לנסוע הרבה – לא נעים לגבי הקבוץ.

יגור כקבוץ סימפטית מאוד. התקשרתי לכאן. העניינים עם הגרעין שלנו די קשים. אנשים חדשים לא כל כך באים, לא רוצים בו. עדיין איננו יודעים מה יהיה איתו. בוא בוריה, אני מחכה, מחכה!

ואתה די מנוול – לא הזכרת אפילו שתהיה בקרוב אבאל’ה. האם לא מגיע לי לדעת? גם אני הייתי כבר רוצה להיות אמאל’ה. בוריה – אני כותבת לך קצת שטויות, אז תדע שהמכתב שלי הוא רק אליך, ולאף אחד אחר. תזכור את זה! במכתב אליך הרשיתי לעצמי לפטפט.

חצקל הבטיח לבוא לבקר אותי פה ביגור, אבל מאז הוועידה לא נתן סימני חיים. אולי גייסו אותו?

לפני כמה ימים היה אצלנו דוד קוז’יברודסקי, אחיה של לונקה. הוא נשלח לקפריסין לשישה שבועות לעבודה במחנות העצורים. בערב סידרנו לנו לוביץ' – אנחנו הרי מחכים להזדמנות כזו.

הודיעו לי מתל־אביב שחפצי הגיעו. כנראה שישלחו אותם אליי. אם אתה יכול, בוריה, תביא בשביל רפי מעיל גשם קטן מהחנות של אחותך.

עלי לסיים. כתבתי הרבה, אולי יותר מדי. תהיה בריא. מסור ד"ש לנעמי אישתך ולכל יתר אנשינו.

עוד פעם – תהיה בריא. הרבה נשיקות ולהתראות. בבקשה, לפני שתעזוב את פריז, תפגוש את הדוד שלי. תגיד לו שאכתוב אליהם. נעשיתי עצלנית מאוד בכתיבת מכתבים. רק לך יש אצלי “פרוטקציה”.

להתראות 

חווקה

ההליכה להתיישבות חדשה, כלומר הקמת ישוב קבוצי משלנו – וזו ראיה בדיעבד של מה שקרה – היוותה עבורנו חלק מהשיקום הנפשי שלנו, לאחר מה שהתנסינו במלחמת העולם. ההכרח שעמדנו בפניו להתעסק בבעיות יומיומיות בתנאים של מחסור, הצורך להתגבר על דברים הצצים חדשות לבקרים בישוב חדש הנבנה מאנשים שידיעותיהם באיך בונים משק היו מועטות, ההתמודדות עם אתגר חיצוני לאני שלנו, כל אלה הסיטו את תשומת הלב מן הנבירה בעבר, שלו שקענו בו, ספק אם היינו נחלצים מהעבר שרדף אותנו. בנוסף, היתה זו תקופה של הרבה חתונות ולידת הילדים הראשונים. חוויות העבר פינו את מקומן לחווית ההווה.

אבל רק לכאורה. במקום כמו שלנו, מקום שהתמזגו בו בכוונה תחילה חיים והנצחה, העבר שלנו נשאר חלק אינטגראלי מחיינו.

בטקס העלייה על הקרקע של קבוצנו בגליל המערבי – לשם עברנו ממקום התישבותנו הזמני בוולדהיים – שהתקיים במלאת שש שנים למרד גטו וארשה, אמר יצחק צוקרמן: “נקים פה על הגבעה הזאת ישוב שוקק חיים. מקירות הרוסים באנו הנה ופה נקים קירות איתנים”. המעמד היה מרשים. בנוכחות אלפי אנשים שבאו מכל רחבי הארץ נורתה אבן פינה לישוב של אנשי שארית הפליטה. גם אנחנו יודעים לעשות, מה שמקובל היה לעשות אז – להקים קבוץ. יום של גאווה. אבל לא רק. לאחר שהאורחים התפזרו ונשארנו רק עם מספר מצומצם של אורחים־מקורבים התקיימה מסיבת חברים. גם אני קיבלתי את רשות הדיבור:

החוויה העמוקה ביותר שחוויתי בערב זה – זהו מראה־נוף המקום היפה הזה, שבו הולכים אנו להקים את נקודת התיישבותנו, והפגישה עם חברים וקרובים מתחת לשמיים הללו. הרביתי לחשוב על חנצ’ה, היא היתה ביום זה סמל לכל אלה שהתגעגעו לנוף נפלא הזה. לערב הזה, לטקס. שמות האנשים הללו קשורים עתה בזכרוננו עם מלחמה, עם כל אלה שלא הכירו אותם, לא הבינו לגעגועיהם הפשוטים לארץ, לנוף הזה. מה קרוב היה ללבם הערב היפה הזה, השקט, הבהיר. שמחה גדולה חשתי בראותי את קהל האלפים שבאו הנה באשר העניין קרוב להם, על רקע השמיים הללו עם כוכביהם הנוצצים, ומרחוק הלפידים, עדות לעצמאותנו – הייתי רוצה שנשקיף על הנוף היפה הזה, על משקנו שנקים, בעיניהם של חנצ’ה וחברינו האחרים.

1949, סיור בסמריה לקראת ההתיישבות 

חווקה, בימים הראשונים בסמריה 

 

אמי, שושנה פולמן לבית קצנגולד     🔗

כשנודע לאמי באמצעות חברינו באי"ל, שאני עצורה באושוויץ היא לא ידעה את נפשה. בשיגרת הלשון עד היום אני אומרת אושוויץ, גם כשמדובר, כמו במקרה שלי, בבירקנאו ולאחר מכן בהרמנזה. אבל היא לא היתה אדם שמאבד את הראש. חיפשה ומצאה את הדרך לשלוח אליי כמה חבילות ומכתבים. המכתבים היו כתובים על טופס רשמי ומספר השורות בו היה מוגבל. הכנסנו בהם רמזים, גם בעברית באותיות לועזיות; היה לנו מעין קוד משלנו. זה שהיה לי איתה קשר, היה אחד הדברים שנסך בי איזושהי תקווה בזמן מעצרי הממושך. עם כל עומק הדאגה לשלומה ולשלום אחיי, ידעתי שיש לי אמא בעלת תושיה, האמנתי שהיא תעשה כל מה שאפשר. באחת החבילות היא הסתירה תחת הקרטון תצלום של רפי בן שנה וחצי, תצלום בגודל גלויה. זה היה אושר, שלא יתואר להתבונן בו. פעם, כאשר עבדתי במיון חפצים של אלה שנשלחו אל מותם, גיליתי תצלום קולקטיבי של חבורה. סקרתי את הדמויות אחת לאחת, עד שלפתע קפצו אל מול עיני פניו של יצחק. כמעט השתנקתי. גזרתי מתוך התצלום את הראש שלו והחזקתי בו כפי שמחזיקים בתצלום של נפש יקרה. כתבתי על כך, ברמזים כמובן, לאמי. זה היה כבר בשנת 1944, כשקיבלתי ממנה תשובה, שיצחק בחיים…

אמא לא חדלה מלהפציר בחברים שינסו לחלץ אותי מהמחנה. יצחק סיפר בזכרונותיו שאכן שלחו בחורה, חברה ב“השומר־הצעיר”, שתנסה לראות מה אפשר לעשות. היות שלהיכנס פנימה אי אפשר היה, חשבו שאולי יצליחו לארגן את הבריחה מהחוץ. הבחורה חזרה לווארשה מבלי שהעלתה דבר. בינתיים פרץ מרד הפולנים (סתיו 1944) והעניין נפל. ההתכתבות ביני לבין אמי נמשכה. בסך הכול יכולנו, היא מצדה ואני מצדי, להבין רק קטעי מציאות. מכל הרמזים לא הצלחתי להבין מה עלה בגורל אחיי.

בהיותה בצד הארי בזהות שאולה, אמא דאגה גם לרפי ולאמו, כל שכן לאחר שוֶוֶק ומארק נעלמו והיא הבינה מה עלה בגורלם.

עם אמא 

כשהגעתי משוודיה לפולין, רפי כבר יצא עם אמו ארצה. ועד שאמו, שבינתיים נישאה, תסתדר במקום מגוריה בתל־אביב, רפי אומץ על ידי צביה ויצחק, ביגור. הוא התחנך ככל בן קבוץ בחנוך המשותף. בינתיים נולד לבני הזוג צוקרמן בכורם שמעון. כשהגעתי ליגור פגשתי לראשונה את רפי, אותו תינוק שראיתיו בפעם האחרונה לפני צאתנו לנסיעה הגורלית לקרקוב. מרגע שראיתיו העברתי אליו את כל הרגשות שהיו לי אל אחי הגדול…

כמיהתי לילד משלי גברו. כשעלינו להתיישבות בוולדהיים, תחנה לפני התיישבות הקבע שלנו בגליל המערבי, נשאר רפי עם הילדים האחרים ביגור. בסמיכות זמנים התאפשר לאמו לקחת אותו אליה ואל בעלה לרמת־גן ושם חי ליד סבתו, אמי, שהתגוררה בתל־אביב. הילד הפך למרכז חייה של אמא. היא טיפלה בו, היא היתה איתו עד שמלאו לו 12. את סופי השבוע, שישי־שבת, עשה רפי בבית סבתא. כך תיאר את קשריו עמה:

הייתי נוסע אל סבתא ברחוב מזא“ה בתל־אביב. אינני זוכר במה בדיוק עסקנו, אבל בשבילי זה היה מאורע שציפיתי לו כל השבוע, שנהיה חלק מחיי; לא יכולתי לוותר עליו. במקרים הבודדים שלא יכולתי לנסוע ביום שישי הייתי נוסע בשבת בבוקר במונית שירות, שבשנים ההן היתה הוצאה כספית לא נמוכה עבור הוריי. סבתא גרה בחדר שכור בדירת משפחה, שניהלה עסקים עם ממשלת ישראל הצעירה, דומני, שמכרו דברי לבוש לצה”ל. עד כמה שלא הייתי מעורב, הבנתי שהם לא היו בעלי־בית נעימים ביותר.

סבתא זכורה לי כאישה גבוהה (אולי מפני שאני הייתי קטנצ’יק). שערה היה לבן כשלג. התנהגותה היתה אצילה. אינני זוכר שהיא משמיעה ולו מילת כעס אחת, או שדיברה בהרמת קול. הבילוי המשותף שלנו התנהל בשלווה. היינו מטיילים בשדרות רוטשילד הסמוכות לדירתה.

סבתא עבדה במשביר המרכזי, אולי בהנהלת החשבונות. רק פעם²¹ אחת לקחה אותי איתה לעבודה. ראיתי אולם גדול עם הרבה שולחנות.

בשנת 1953 הוריי החליטו להגר לקנדה. מאז לא ראיתי את סבתי עוד. זכור לי מכתב אחד ממנה, שהיה ספוג בדמעותיה. היא היתה עבורי סבתא, רק כשבגרתי וקראתי אודות האי"ל ותנועת ההתנגדות היהודית לגרמנים, למדתי על חלקם של אבי, דודי וסבתא שלי.

היא היתה הסבתא היחידה שלי, אבל בתקופה ההיא להרבה ילדים בארץ לא נותרה אפילו סבתא אחת. רק כשהגעתי לקנדה, ששם המשפחות היו שלמות, נוכחתי לדעת, שלכל ילד מגיע שיהיו לו שתי סבתות ושני סבים.

כאשר נודע לאמא על הגירתם, כאבה היה קשה מנשוא; הפרידה, בעצם – הקריעה, מנכדה שאותו ליוותה מרגע הולדתו והוא היווה את הקשר עם בנה המת, קרעה משהו בלבה. ואני כעסתי על גיסתי על בגידתה, אכן כך נתפסה אצלי אז ירידה מהארץ. ניתקתי איתה כל הידברות. רק כעבור שנים רבות חידשנו את קשרי המכתבים בינינו. ורפי הילד גדל, הקים משפחה, נהיה רופא, ד"ר רפאל פולמן, החי בקנדה ומבקר אותנו מפעם לפעם.

אמא המשיכה להיות אדם ער אף לאחר שחלתה. בגלל תנאי החיים בקבוץ, אפילו לא היו לנו שירותים בדירה, לא יכולתי להביאה אלי והיא נשארה בתל־אביב. חצקל, אולי יותר ממני, סעד אותה והיה מלווה אותה לטיפולים. כדי להקל עליה סידרנו אותה בבית החלמה בית הלל. היא המשיכה להיות ערנית, התעניינה, היתה שמחה אפילו, כך סופר לי, מפעם לפעם השתובבה בחברת חבריה.

לאחר שחזרתי מביקור אצלה מיהרתי לשלוח מכתב עם חדשות טובות לסבתא:

אמאל’ה שלי האהובה 

חזרתי הביתה ומצאתי את בֶּנִי, בני שלי בריא ושמח, לא מקורר ולא משלשל – ממש בסדר גמור.

טיילנו איתו, הוא זלל סוכריות, ביסקוויטים ותפוח. לבד אינו מעז עדיין ללכת וגם על סיר־לילה אינו מוכן לשבת. חוץ מזה, הוא מתוק – ילדון נפלא. הבעל גם הוא בריא וכמובן, מפנק את הקטן בלי גבול… אל תצטערי שיש לך שלוש שותפות לחדר, בעוד כמה ימים בוודאי תוכלי לעבור לחדר יותר נוח… הרבה נשיקות מבֶּני לאבתא (סבתא).

על המכתב חתמתי כמנהגי “אווה שלך”.

המכתב היה מונח יממה בתיבת הדאר קודם שנמסר לאמא. בינתיים ביקר אותה חצקל והיא אהבה את ביקוריו. היא מיהרה להשיב:

שום דבר לא השתנה אצלי חוץ מזה שהשותפות שלי לחדר מתחלפות לעיתים קרובות. זה מין ספורט כזה: כל פעם ינטס אחרות.

אווסיו, מצאתי את סיכת־הזהב, הפרפר! היא היתה תקועה בחלוק הסגול ואת, אווסיו, חיפשת בכל השמלות… את רואה, לפעמים גם את מפספסת.

כאן דבר לא השתנה. טוב שמזג האוויר סביר – מזל, כי זה מה שמעניין כאן את הבן־אדם… אני כותבת לרפי, אבל אחכה לך, כי נחוצים כמה תיקונים בכתיב שלי וגם תוספת שלך… חוץ מזה אין שום דבר מיוחד…

וזה היה הקשר האחרון בינינו. כעבור ימים ספורים אמא נפטרה; בת 59 היתה במותה. היום אני תופסת, שהיא נפטרה כאדם צעיר.

רציתי שהיא תקבר בקבוץ, אלא שלא היה בו עדיין בית קברות. דודי דוד טען נגד זה, שבית העלמין ייפתח דווקא עם קברה של אמי ז"ל. היא נקברה בקרית־שאול. בהלוויה השתתפו רבים. גם טבנקין בא לחלוק לה כבוד אחרון.

מתוך מכתב לאמא

מתוך מכתב של אמא לחווקה וחצקל

לאחר מותה קיבלתי, גם בכתב, דברי ניחומים והערכה רבים. בחרתי להביא כאן את מכתבו של לובה לויטה:

עין חרוד,12.9.1954

חווקה יקירתי,

הידיעה הגיעתני בדרך העיתון, ונמנע ממני להיות יחד איתך ועם חברים בהלוויתה של אמא. ההוקרה היתה נתונה למפרע [מראש] לאם הבנים והבת. בפגישתי הראשונה איתה חשתי כי נמצא אני במחיצתה של גיבורה עילאית, גבורת השולחים בניהם לקרב ומתפללים בלחש לשלומם, ו…נותרים לשאת בגאון את יגונם. זכורני את בואה עם מדליית הבן וֶוֶק – הכול אמר כבוד ורצינות. היה רצון לעמוד דום בפני המלכה־האם. ליווינוה בצאתה מווארשה בשנת 1946 – כאן עברו עליה העיקר והיקר בחיים, אישה גלמודה, עמוסת גורל וקברים מעברים – היא עלתה בדרך אשר ציווה חיי הבנים וחלומם (ועמה המדליה אשר העניקה ממשלת פולין…).

וכאן בארץ – בהליכותיה המתונות, בדרך לבושה המסודר, בבת־הצחוק הקלה, בטאקט־האם ובתבונת המארחת את ידידי הבת ומאהביה – ראיתי את האישה הגאה, הבלתי־נכנעת. היא שמרה לעצמה – קניינה לעד! – את שהמה בלב אשר ידע כל זה…

ראיתי את העקשנות הגאה שלא ליפול למעמסה – גם על הקרובים ביותר, לקיים אי־תלותה, לעמוד ברשות עצמה גם בערוב יומה. אישה־יהודיה בעלת־ביתה בווארשה – היא חשה אינסטינקטיבית בכבודה של העבודה־השחורה. ראיתיה בהחלטתה הנחושה לעבוד – היא לא חיפשה פרנסה, היא ביקשה לשמור כבוד־עצמה… וכך הלכה. חווקל’ה, לא אני אנחם. רק אשתף עצמי ביגונך, בימים אשר נדמה כי החיים הם ללא־נחמה…

אני לוחץ ידך 

ושלום ומיטב איחולים לך ולכל אשר איתך 

שלך כתמיד

בחברות ובאהבה 

ל.ל.

במודעת האבל של קבוץ לוחמי הגטאות צויין שהיא היתה: “נאמנת בית דרור בגטו וארשה, אם לבנים לוחמים” ואילו חברי “האירגון היהודי הלוחם” לשעבר כתבו עליה, שהיתה “מפעילי המחתרת בגטו וארשה”.

הרגשתי צורך פנימי עמוק לנצור את שמם של אמי ואחיי, גם משום שנמנו על אלה המעטים שלקחו חלק בעמידה היהודית. על המצבה של אמי, לבד מהפרטים המקובלים, הוספנו את המילה אמא באות גדולה ובנוסף צירפנו לוח המציין הקדשה לבעלה, שנספה בטרבלינקה ולבניה, שנפלו בהתנגדות לנאצים.

מקדש מעט הקמתי להם בבית לוחמי הגטאות בצורת – “פרס ע”ש שושנה ובניה וֶוֶק ומארק – לדברי עדות של מי שחזה את השואה על בשרו". עד היום נחשבות בעיני העדויות־האישיות כהנצחה החשובה, שהרי בלעדי העדויות האישיות על מה ייבנו המחקר, הספרות, האמנות ושאר שלל האיזכורים של השואה?

 

חצקל, יחזקאל רבינוביץ־רבן     🔗

עם חַצְקְל 

הכי קשה לי לכתוב את הפרק העוסק במחלתו של חצקל בעלי. אולי בגלל זה שאני ממשיכה לחיות איתו גם עכשיו וזה איננו סיפור מהעבר – זהו ההווה. דמעות חונקות את גרוני ולבי נשטף בגעגועים בשומעי את חווה אלברשטיין שרה, על “להזדקן איתך ביחד”²².

אנחנו, חצקל ואני, מזדקנים כל אחד לחוד כבר 14 שנים.

חצקל עודו חי, הוא קיים ונושם ואוכל – ואיננו. הוא חי בבית “הדקל”, המוסד הסיעודי של הקבוץ. ערב־ערב אני באה אליו, מאכילה אותו, מלטפת, מנשקת – ואין תגובה; כבר זמן רב שאינו מכיר איש, אפילו לא את הנכדים. יש לי בעל, אך אין לי פרטנר. זה קשה עד לכאב; כאב מתמיד מלווה אותי.

התחלת המחלה לא בישרה את המשכה, אך משלב לשלב החמירה. זה התחיל כשהיינו בטיול לקנדה ואירופה בשנת 1983. הבחנתי בהתנהגותו המוזרה, זה לא היה הוא. מבולבל, פגיע להחריד, נעלב על דבר ועל לא דבר, מלא חרדות. לפתע התחיל אומר וחוזר ואומר: “אני רוצה הביתה”. הבילבול גבר, התחיל לגלות תוקפנות מסיבות בלתי מוסברות. התנהגות זו הפכה במשך הזמן לאי־תגובה, לשתיקה מוחלטת. אחרי שנפל ונותח כדי לאחות שבר, הפסיק ללכת. לאט לאט התעטף באדישות – עיניו בוהות באיזשהו אין־סוף, כאילו שרוחו מרחפת בעולמות אחרים. כל עוד חייך לעבר הנכדים – הוא היה עדיין חי. עכשיו, אפילו כאשר אני נעדרת לפרק זמן וחוזרת אליו, אני יודעת שאסור לי לקוות שיקביל את פני ולו בבדל של תגובה. אני מנסה לנצור בזכרוני את חצקל, יחזקאל, של אז: אדם חריף, חכם, לפעמים מבריק באימרות כנף –עיניו בורקות היו אף כשכבר לא היה עוד עלם, ובעיקר – אדם אוהב; אהב כל כך את הילדים, אותי וזמן קצר הספיק להשפיע מקרן אהבתו גם על הנכדים. הוא באמת ידע לאהוב, תמיד הרגשתי בזאת. גם את היחד האינטימי בינינו אני מנסה להעלות, או לפחות להיזכר, אבל ככל שנוקפים הימים התפוגגה היכולת להחיות את המגעים, המילים, השעות המענגות. וזה קשה.

חצקל הגיע ארצה כמלווה של אוניית המעפילים “קולורדו”. כמו המעפילים גם הוא נעצר במחנה המעצר בעתלית. היה זה מזלו המוזר. לא פעם שאלנו את עצמנו מה היה קורה לו אם היה חוזר כמתוכנן לפולין – האם גורלו היה שונה מגורלם של מרבית יהודי פולין?

הקדימו אותו בארץ שני אחיו. זאב, מראשוני קבוץ רמת־דוד, אשר הקים שם משפחה ענפה. הוא נפטר לפני שנים לא רבות. גם אחיו הצעיר, אברמצ’יק יבל"א, פגש בחצקל בהגיעו. איתו אני יכולה עוד היום לשוחח אודות משפחת רבינוביץ מסלונים, שחצקל היה אחד משמונה בניה.

בימי המלחמה העולמית חצקל שירת בבריגדה כתותחן. בין השאר שימש כעורך בעיתון החיילים הארצישראלים ששירתו בצבא הבריטי. לאחר שיחרורו מהצבא עבד במרכז “הפועל”.

שבועות ספורים לאחר שהכרנו, הבאתי את חצקל לביקור אצל אמי בתל־אביב. היה ברור לו מהרגע הראשון, שאם הוא רוצה להתחתן איתי, עליו להצטרף לגרעין.

עם הבן הבכור בן השנה 

חצקל עזב אחריו. חיים שהיה מעורה בהם ובא ליגור. נכנסנו לחדר משפחה. נשואיי גרמו נחת רוח לאמי ולחבריי. הימים היו ימי מלחמה וחגגנו את האירוע בצניעות. ידענו יחד זמנים של היכרות ואהבה חושנית, כמו גם זמנים קשים של ציפיה ארוכה לילד, לבן ראשון. חמש שנים של נשואין עברו עד שהריתי וילדתי את בכורי. בכל הטיפולים והציפיה היינו יחד. חצקל כבר לא היה עול ימים כאשר ידענו את האושר של היותנו סוף סוף הורים. על אף גילו, ידע להיות אבא נפלא. אחרי בני הבכור, נולדו רזיה ומאיה.

לא פעם התווכחנו על דרכי חינוך ילדינו. הוא היה הרך, המפנק, ואני הייתי אנוסה להיות המחמירה. בכלל, במשך השנים נתגלו בינינו חילוקי דעות וידענו גם ריבים. אינני מתכוונת לצייר אידיליה מחיינו המשותפים. עם זאת, כל הזמן כיבדנו האחד את דעתו של זולתו. היינו אנשים עצמאיים בדעותינו. כך לדוגמה, לא פעם הבענו באסיפה הכללית של הקבוץ דעות מנוגדות והחבר’ה – מחייכים. ולנו היה טוב עם זה. לכל אחד מאיתנו מרכז התעניינות משלו. חצקל – בעיתונות ואני – בחינוך ובהוראה. המתנה הראשונה שהביא לי היה ספר, ספר שיריו של נתן אלתרמן “כוכבים בחוץ”, ספר שכולו הוויית ארץ־ישראל. מימים ראשונים בקבוץ העיסוק המשותף שלנו היה בטיפוח הסיפריה של הקבוץ: הוא ייסד וטיפח אותה עד שהיתה נדבך תרבותי חשוב בקהילה ואני סייעתי בידו. לאחר מכן – המשכתי בזאת בעצמי. לא רק בספרים מצאנו עניין משותף, גם בסרטים, בתיאטרון, במסיבות, בהתחפשות משותפת בפורים. כשהייתי מורה, חצקל חיבר את הפזמונים למסיבות ולחגיגות בר המצווה של המחזורים השונים. הוא היה איש כתיבה מנעוריו. בקבוץ מצא אפשרות לביטוי יכולתו זו. עטו היתה בשירות החברה – שנים ארוכות ערך את יומן הקבוץ “דפים”, שכרכיו מכילים את תולדות הקבוץ ובחוברותיו משובצים עניינים כבדי־משקל בצד מפי הטף, דברי ביקורת וחידודים ודברי בדיחותא, המבטאים את מרבית מלאות חיינו כקבוץ. חצקל היה עורך עם ראש פתוח, למרות הקשיחות הכמעט בולשביקית שבה הצטיינו בטאוני התנועה וקבוציו, ב“דפים” שהוא ערך אפשר למצוא גם רחשים היכולים להיחשב חריגים, אופוזיציוניים לתקופתם. הוא זה שנרתם לערוך את ההגדה לסדר הפסח הראשון ולאחר מכן המשיך לתרום למסיבות ולחגים פזמונים ופרוזה מהז’אנר הקל. חצקל ידע ליהנות מכוסית טובה; בכל שבת־רעים־גם יחד, נשמעו בהנאה הוויצים שלו, מספר־סיפורים ואנקדוטות גדול היה. אבל בזה לא היה לו די. נפשו יצאה לעריכה בקנה מידה גדול יותר. אהב את האווירה של חבורות אנשי הרוח והכתיבה, נהנה להסתופף עם אנשי ציבור. שנים רבות עבד בחוץ. שימש עורך בעיתוני המפלגה בעברית – ל“אחדות העבודה”, ב“שער” ול“מרחב”; ביידיש – “נייוועלט”; אפילו את העיתון הראשון בלשון הרוסית, ״נשה סטרנה", שהיה בין מייסדיו, ערך.

אף שהבנתי לצרכיו ולרוחו, לא טוב היה לי כאשה וכאם צעירה להישאר זמן כה רב בלעדיו. לא פעם מיררתי את חייו על שהותו המתמשכת בתל־אביב או בנסיעות לחו"ל. אפילו מרדתי. רציתי אותו לידי, שנהיה יחד, שנגדל יחד את הילדים. חפצתי לנצל כל יום, כל רגע – תאוות החיים שלי היתה לפעמים, ונותרה, מופרזת מדי. עם זאת, ידעתי שהוא אוהב את הפן הזה באישיותי, “אריינכאפן”, היה אומר בצחוק, “זו את”.

אני כותבת את הדברים מתוך איזו משאלה טמירה, בלתי אפשרית, שבכותבי יעלה לעיני רוחי חצקל של אז; דמות שאני כל כך כמהה אליה ומשתוקקת למחיצתה… ולעת ערב, כאשר אני באה אליו ומביטה בו, תוקפת אותי מין חמלה, מין עצב כזה הקורע לי את הלב: למה מגיע לו לאדם שהגורל כך מתעמר בו?

בתחילת מחלתו פחדתי לזוז ממנו. נצמדתי אליו. לא עלה בדעתי לנסוע ולהיעדר שבוע־שבועיים מהקבוץ. מצפוני הציק לי. לא היה לי נוח לחיות כרגיל, כאשר חצקל שרוי אין אונים במחלתו. בקושי שיכנעו אותי לנסוע עם קבוצת בני נוער לביקור בפולין. עם שובי מיד רצתי אליו, היו לי עדיין אשליות, קיוויתי שייענה לחיבוקי, למילים החנוקות שלי. וכלום. במשך השנים התגברתי על רגשות האשמה והמשכתי בחיים רגילים ככל האפשר. הנסיעות עם משלחות לפולין, לדוגמה, הפכו לחלק מעבודתי.

כשהגיעה השעה ובלתי אפשרי היה עוד לטפל בו במשך כל שעות היממה בבית עברתי משבר קשה. ידעתי שאינני יכולה עוד, שאני על סף שבירה, התחלתי לכעוס עליו ועל עצמי. הרגשתי עצמי אשמה על שאני כביכול “משחררת” את עצמי ממנו, מסירה מעצמי את עול הטיפול בו. היו רגעים שרציתי לפנות לעזרתו של פסיכולוג, אך בסופו של דבר עברתי גם משבר זה בכוחות עצמי אולי משום שידעתי שאני עושה את המעשה הנכון. למרות ההתנסות הקשה, הייתי שלמה עם עצמי. אני ממשיכה לעבוד ולבלות ומנסה למלא את מקומו של סבא לנכדים שמספרם הגיע עד לתריסר, שיאריכו ימים. ילדינו סובלים בראותם את אביהם במצב אשר כזה ואילו הנכדים, שלא הכירוהו כאדם אחר, הסכינו עם סבא חולה. הם יודעים שהיה להם סבא אחד שמת וסבא שני, שאינו מדבר.

לפעמים דומה עלי שלו היה יכול, בוודאי שהיה משמיע על חשבוני הברקות־הומור, והיה ממציא בדיחות לתאר את התנהגותי בזמן מחלתו הממושכת. ונשאר האלבום. חצקל אהב לצלם, הירבה לצלם את חיי הקבוץ, בארכיון הקבוץ – אלפי תצלומים שצילם. ואצלי נותרו התמונות שאחרים צילמו אותו. אני מתבוננת בתמונות ומתבוננת בו ושואלת את עצמי: האם הוא סובל במחלה הנוראה הזאת? האם זה אנושי שלכך יתגלגל אדם, ועוד אדם מלא חיות כמוהו?

חצקל אהב את התמונה הזאת 

יש לשער שחברי הקבוץ, שהכירוהו היטב, נזכרים לא־פעם במעשיות שסיפר, ב“דפים”, שערך ושיכפל בסטנסיל, בכינוי שנתן לשביל שהוביל אל הצריף ששימש בית תינוקות, “שביל החלב” קרא לו. אבל, הם לא מרבים יותר מדי לשאול לשלומו. ואיני כועסת – אני מבינה שלא נוח להם דווקא משום שהם יודעים את מצבו, ואולי בעיקר מפני שהם פוחדים על עצמם.

ולי כל כך חבל, שלא הזדקנו יחד; אם הכול היה קורה אחרת, היינו יכולים בשנת 1998, לחוג את חתונת הזהב, חמישים שנה לנשואינו.

 

במרכז תרבות־הזכרון     🔗

היות שאנו חיים במה שהמשורר חיים גורי הגדיר “מרכז תרבות־הזכרון”, לא עובר יום מבלי שאנו נוגעים בנושא השואה. אמנם, בשנים הראשונות של הקבוץ ואפילו אחרי שהמוזיאון²³ כבר הפך למוסד מוכר ונחשב, היו בינינו חברים, שסברו שמוטב יהיה לנו אנשי שארית הפליטה, וכל שכן לילדינו, שתיעשה הפרדה בין החיים ובין הזכרון. בעניין זה התבטאו בפומבי רק מעט. המאבק להשתחרר מ“הקושמאר” שעבר על חברים במלחמה, היה בעיקרו פנימי, אישי, הרבה פעמים אפילו בני זוג העלימו זו מזה את אשר רודף אותם מהשנים ההן. גם תהליך ההתקבלות של בית העדות, כחלק אינטגראלי של הקבוץ, עבר כמה גלגולים. אינני בטוחה שדווקא אני הוא האדם המתאים לגולל את הסיפור של בית לוחמי הגטאות ומקומו בקהילה שלנו, משום שמלכתחילה הייתי מזוהה עם אותה קבוצה שנטלה עליה את המשימה, באותן שנים שנושא השואה לא היה כה מקובל כפי שהנו כיום.

עם צבי שנר 

נכנסתי לעבודה מסודרת במוסד רק לפני כתריסר שנים, אולם ליוויתי את הפעילות בו מהיום הראשון; גם ייצגתי אותו באירועי־זכרון אחדים בארץ ובפולין.

אחד המפעלים הראשונים שהנהגנו היתה עצרת־העם העממית²⁴. עד היום אני מתרגשת למראה קהל הרבבות המגיע כדי להיות נוכח בציון השואה והמרד. זה לא יאומן, איזה שורשים היכה זכרון השואה, אם חושבים על השנים הראשונות למדינה.

באותה שנה, 1954, הטילו עלי לשאת את “דבר הלוחמים” בעצרת הזכרון. המנהג הנוהג אצלנו הוא, שמדי שנה נושא מישהו מפעילי האי"ל לשעבר דברים בשם הלוחמים בנאצים²⁵.

עמדתי נפעמת מול הקהל הגדול. בכלל, אני די נרעשת, ולפעמים אפילו עד כדי התקשות בדיבור רהוט, כשאני ניצבת נרגשת על במה. כאן אצטט רק כמה קטעים, כדי להעמיד את הקורא על אופי הדברים:

היו אלו שנות איוב ספוגות דם וכאב. יום־יום הגיעונו ידיעות על חברות וחברים שנפלו וניספו ונילקחו למחנות השמדה. שעה־שעה ראינו במו עינינו איך העם מובל לטבח. הכול מתערער עד היסוד, נחרב ומושמד ומושפל ומדוכא. בתוך החיים הנקטלים הללו היה הנוער המאורגן יחיד ברחוב היהודי הגוסס, שצעד בטוחות ובמלוכד לקראת משהו סמוי מהבנה, מנוגד למציאות, אבל כל־כך טבעי בשבילו. היה זה המשך לכל מה שלמדנו וחשבנו והרגשנו והיינו – התכוננו למרוד בכניעה, התכוננו למרוד בתוך הגטו. ועל כן זכורים לנו הימים ההם כימי נעורינו האומללים והיפים ביותר…

את דברי בעצרת הזכרון בשנת 1988 סיימתי בקטע הבא:

אני פונה לנוער, לאלה שיבנו את עתיד הארץ הזו ויעצבו את החברה בה.

כאשר הסתיימה מלחמת העולם השנייה, לאלה מאיתנו ששרדו החופש היה קשה ומכאיב. איבדנו הכול – משפחה, חברים, מיליוני יהודים; האובדן הורגש בעוצמה אכזרית עד שלחזור לחיים, להתחיל הכול מחדש, נראה כמשימה בלתי אפשרית כמעט. עזרו לנו האמונה והתקווה, שהעולם החדש יהיה אחר, שבארץ שלנו, בישראל, תקום חברה צודקת, מוסרית, טהורה שבה יישמר צלם האדם בכל התנאים ובכל המצבים. וחלמנו על שלום, סוף־סוף שלום. היו געגועים והיה חלום.

בשם הלוחמים אני פונה לנוער שלנו: שימרו על החלום, טפחו אותו, היאבקו עבורו.

בשנת 1992 שוב היתה לי הזכות להביא בעצרת את דבר הלוחמים. בקטע שהקדשתי לדמותם של הלוחמים אמרתי:

האמונה, יחד עם היכולת להבין את המציאות האכזרית נסכו בנו כוח. לא השלמנו, לא נשברנו, אלא בחרנו בדרך ההתנגדות, הלחימה – בחרנו איך למות.

והלוחמים היו בחורים ובחורות שרצו לחיות, צעירים ששום דבר אנושי לא היה זר להם, שחוו חוויות נעורים, לא גיבורים בעיני עצמם – צעירים שלקחו על עצמם אחריות כבדה; בעולם שגזר מוות – הם בחרו ללחום ולו עד הסוף. הייתי רוצה שהם יישארו בזכרון הדורות לא כאנדרטאות כפסלים כגיבורים אל־אנושיים, אלא כקרובים, כאנושיים, כדמויות חזקות ומחזקות. נזכור גם את אלה, שלא לחמו. גורלם היה קשה מזה שלנו הצעירים…"

יער לופוחובה–טיקוצ’ין: בגיא ההריגה עם בני נוער 

 אני מדפדפת בניירותי ומוצאת ביניהם טקסטים של דבריי, מהם שנשאתי בעצרות נוספות, מהם שהשמעתי בכנסים (כמו למשל, כנס בינלאומי של אנשי מוזיאונים שהתקיים באושוויץ), בטקסים (כמו זה המתקיים ליד האנדרטה של נתן רפופורט, בשטח גטו וארשה לשעבר), או לרגל פרסום ספרים שונים. יש בי חוסר נחת מסוים ואי השלמה עם מה שקורה במשך השנים עם הביטוי לזכרון השואה והמרד.

עם השנים יש התקדמות רבה במחקר על השואה. שיטות מחקר חדשות וחשיפת חומר ארכיוני מאפשרות גישה אל מקורות נוספים וכתוצאה מכך הולכים ומתרבים ספרי המחקר בנושא. לפעמים אני מרגישה שזוהי תופעה הפועלת בכיוון הפוך – המחקרים מביאים את הקוראים לספירה אחרת, אקדמית, בעוד שההתרחשויות שאנו קוראים להן בהכללה שואה, היו בהוויתן רחוקות מרחק עצום מאיזושהי דיסציפלינה מחקרית. לטעמי, עד היום ה“כלי” החשוב ביותר להעברת מה שהיה בשואה, את רוח־המקום ורוח־הזמן ואופן־ההתרחשות, ויחסי־האדם, והעציר מול הנוגש, והרעב ואי התקווה וכל שאר המרכיבים את חיי האנשים אז ושם, הוא האדם שחווה על בשרו את השואה וראה בעיניו את המראות. נכון, שיש תעתועי זכרון, והכחשה, והעמדת עצמך באור “יפה” וכל מה שמרבים לדבר עליו, שמפחית מערכו של ה“כלי” הקרוי עדות־אישית, אך בלעדיו, גם המחקר הצרוף ביותר והמקפיד ביותר לא יוכלו להעביר את מה שהתרחש בשואה בפניה המגוונות כל–כך.

ולא רק המחקר, גם הנאומים. אני מחמירה גם עם עצמי באומרי שהנאומים בטקסי ה“יזכור” וכיוצא בזה אינם משקפים את מה שבאמת התרחש ואפילו, שלא בכוונה כמובן, מרחיקים את השומעים מהבנה נכונה של האירועים ההם. הנה, אני חוזרת וקוראת את דברי לעיל ומוצאת שיותר משהם משקפים מצבים, הם מעבירים מסר, יש בהם איזו רוממות ממלכתית, אם להתבטא בביטוי שאינו שגור דרך כלל בפי. דומה עלי, שמשנה לשנה ומנאום לנאום, מתוך שפע הנאומים הננאמים מדי שנה על ידי רבים כל כך, תופסים המסרים את מקום העניין עצמו.

כאשר הופיעו ארבעת הכרכים של ספרנו “דפי עדות – 96 חברים מקבוץ לוחמי הגטאות מספרים”, בני, בֶּני, היה מזכיר הקבוץ. אחד מתפקידיו היה לדאוג להתקבלותו של הספר על ידי החברים, אלה שעדותם מופיעה בספרים ואלה שלא. סיפור לא פשוט של התמודדות קהילה על דורותיה וחוגיה עם זכרון העבר, כפי שהוא מופיע בדפוס מפי החברים עצמם. עם בוא הספרים עברה הקהילה משלב לשלב בהתמודדות על זהותה. כל אחד עם עצמו, כל אחד מול חבריו ובעיקר – כל אחד מול ילדיו. אחרי ככלות הכול, אנו טוענים שחשיבותה של העדות היא בהעברת המידע, המורשת והזכרון לדורות הבאים. ראיתי איך בני הדור השני קיבלו את הספר, איך טיפלו באירועים הקשורים בהופעתו ואיך, אולי הרבה יותר מאשר על דור המספרים, הוא השפיע עליהם, ולטובה. ילדי לוחמי הגטאות, שהיו מכונים על ידי חבריהם ילדי “לוחמי”, זקפו קומתם, הם נהיו גאים בהוריהם. אין ספק שבני ספג בבית הוריו ובחוג חבריהם את אשר יצא ממנו כשהגיעה ההזדמנות לכך. גם בזכותו ובזכות חבריו, שהרי ההתקבלות של הספר נעשתה באופן קבוצתי, הפך ספר העדויות שלנו לנכס חברתי ואישי.

כשאני מעבירה סדנא, או מדריכה סיור בתערוכות שבמוזיאון, או מוסרת עדות, או מנחה שיחה, אני נשאלת לא־פעם על ידי שומעי הצעירים: “איך זה שאת יכולה לעמוד בזה, לדבר בנושא השואה פעם אחר פעם?”

אני עונה בכנות, ש“זה אף פעם לא קל לי, אני כן מתרגשת ואפילו כואבת שוב ושוב, אבל יחד עם זה, אני רוצה לדבר על העבר ההוא ועל העבר שלי”. בדברי אני מעבירה לשומעים את פועלם וזכרם של אנשים קרובים, אני מנסה להחיות אותם בפני האנשים המקשיבים לי.

זאת ועוד. אני רוצה שהדברים שקרו, לא יישכחו. מפעמת בי איזו אמונה שידיעת הדרך שאותה עשיתי אני באופן אישי, שניסיון החיים שלי, עשויים לעזור לאנשים צעירים להתקרב יותר לסיפור הגדול, שהרבה מפניו אינם מובנים, לא רק משום שהם כל כך קשים. כאשר אני רואה מולי עיניים בורקות, אוזניים מאזינות וחשה בלבבות פועמים – טוב לי עם זה.

וישנה סיבה נוספת, שבגללה אני עוסקת בנושא, אף שכבר מזמן אני יכולה בשל גילי להיות משוחררת מעבודה: אינני עוסקת בהעברת שיעורים בהיסטוריה בת זמננו בלבד. דרך לימוד הנושא מתאפשר לי גם להביע את השקפותי על החיים, על הקורה עכשיו מתוך הפריזמה של חוויותי בתקופה ההיא. “לא אהיה עוד קורבן ולא ארצה שמישהו יהיה קורבן שלי”, היא אחת האמיתות שאני מעבירה. כך גם בעניין הגזענות. בו זמנית היא נושא מאז ונושא שצריך להעסיק אותנו, בגלל גילוייו הרבים, גם עכשיו. אין להתעלם מההקשרים שיש לתופעות מאז עם הקורה ביומיום בעולם ובארץ.

ראיתי כל כך הרבה סבל, שרגישותי שלי לסבלם של האחרים גדלה. חוויתי כל כך הרבה אלימות, שמותר לי לעשות הכול על מנת שלא תהיה אלימות בחיינו. וכל מה שאני יכולה לתרום לזה הוא לדבר, לחנך, להשפיע. לכן, וזה אולי מה שהכי חשוב לי, הוא הרצון להדביק צעירים באהבת־החיים, בהערכת כל רגע של חיים שבני אדם זוכים בהם, בניצולם עד תום. כשאני מקרינה מסר אשר כזה, דומה עלי, וכך אני למדה גם מההיזון החוזר של פגישותי עם הנוער, שאני מחזקת את הצעירים. וזה שלדבריי יש הד, זהו מקור לסיפוק עבורי. אני יודעת שלדבריי יש משקל גם בגלל האימון שהם רוכשים לזו שעברה בחייה את כל מה שמסופר בספר זה. בשעת נסיעותיי עם בני הנוער לפולין, מעמיק הדיאלוג שביני לבינם ומקבל צורה מוחשית יותר; בהיותנו יחד נוצרים מצבים של קירבה בהם הדברים מחלחלים מהאחד לזולתו אפילו בדרכים של השראה; האווירה במקומות שבהם התרחשו הדברים עוטפת אותנו לאגודה של אחווה, אנושית ויהודית. אני יודעת: ספרי נולד גם בדיאלוג הזה שבינם לביני.

עם בני נוער בפולין     🔗

נרות נשמה ליד האנדרטה לזכר לוחמי אי"ל 

וארשה, בית הקברות היהודי, חווקה, שמחה שטיין וההיסטוריון הפולני יאן יגלסקי.

עם בני נוער מול ביתה של המחברת, דז’ילנה 43 

עם בני נוער ישראליים בווארשה 

 

בביתי צרור גדול של מכתבים ופתקים וכרטיסי־ברכה מבני נוער רבים שעשיתי איתם במשלחות השונות. רובם בני קבוצים, אבל לא רק. בשובם הביתה אחרי הטלטלה שהם עוברים, הם שולחים אלי מכתבים. רובם נפתחים ב“חווקה יקרה”, אבל הנוסח שלהם אינו אחיד, נהפוך הוא. כל אחד, (ובעיקר, כל אחת, משום שמספר הבנות הכותבות עולה על מספר הבנים) והאמירה שלו, ציון הנקודות הנוגעות ביותר. אני שואבת מהמכתבים האלה הרבה כוח.

הנה קטעים מכמה מהם:

יושע דותן, ניצל את ההזדמנות והוסיף כמה שורות לתמונות מהמסע ששלח לי:

ברצוני לומר לך דברים שאני חושב, שלא הצלחתי להבהיר לך בסיומו של המסע: רציתי להודות לך מאוד מעומק לבי על־כך שהיית עמנו ושבעצם היית את עצמך. בזכותך קיבלו ההסברים, המספרים, האירועים, הכול, את הצד האישי. את הצלחת להוריד את כל התיאורים הגבוהים והמספרים העצומים לרמה האישית, שלי בכל אופן נגעה הכי הרבה ללב. ואם היה רגע שבו באמת הרגשתי משהו בלב, עמוק עמוק, זה היה בזכותך. בטקס בבירקנאו, כשצעדת צעד אחד קדימה ואמרת את המשפט: יד ושם לזכר אבא שלי, דמעות, בפעם הראשונה חנקו את גרוני.

שרון מאיר, שלחה אלי דברים שכתבה ביומן הקבוץ שלה:

כשהגעתי לבירקנאו, לא ראיתי מחנה ריכוז, ראיתי תפאורה מלאכותית של סרט, שאמור להיות מאוד עצוב, אבל הסרט כבר נגמר וזה לא אמיתי, זה מרוחק ממני. הכול לא נראה לי אמיתי, זה נראה יפה מבחוץ, היה דשא, הכול היה מסודר וישר והבתים נראו כמו טירות יפות. חווקה עזרה לי, היא סיפרה לנו את הסיפור והקשבתי לה ואיכשהו המקום הקר והסתמי הזה התמלא בדמויות, בקולות, בריחות, והכול היה מגעיל, עצוב, מפחיד. לפני המסע התרגלתי לשמוע, לקרוא, ללמוד, מתוך העבודה שאני עושה על החיים בגטו. קל יותר לשמוע וללמוד מחווקה על שהצליחו להישרד, איך התמודדו, איך היה הקשר, אבל היה לי קשה ללמוד על החלק שקשור כולו במוות, ואת זה בשום אופן לא הצלחתי לקלוט. לא הצלחתי לקלוט אפר אדם שהופך לאפר תוך שעה־שעתיים של תהליך מטורף, שהמציא אדם אחר…

מתוך מכתבה הארוך והמפורט של דנית קרן, רק הקטע:

והחלק שלך, חווקה, היה גדול ועצום, מעבר לזה שכל פעם שהבטתי בך ראיתי לנגד עיני את סבתא שלי ז"ל (וגם אמא שלי אומרת שאת דומה לה מאוד), ראיתי בך דמות שסימלה בשבילי כל־כך הרבה וכמעט את הכול. ללכת בעקבותיך נתן לי את הכוח להמשיך ולהתמודד עם הדברים כמו שהם, בלי להחביא ולהסתיר וללכת בעקבותיך היתה זכות אדירה. אני לא יכולה להגדיר מה בדיוק הרגשתי בפולין, כי הרגשות התחלפו ונעו כמו באוטוסטרדה, אבל כל פעם שחשבתי שאני נסחפת יותר מדי, הסתכלתי עליך ושמתי את עצמי בפרופורציה; לשים את עצמי ואת הדברים שקורים לי בפרופורציות, היה במסע ואחריו, אחד הדברים היותר קשים. עברה עלי תקופה לא קלה לאחר המסע, כי דברים שקודם תפסו אצלי מקום ראשון איבדו מערכם ומחשיבותם – לפעמים עשיתי עוול לדברים ולאנשים.

עדיין הרשמים עושים את שלהם וכשאני נזכרת, אז קצת קשה. אבל לאט לאט אני הולכת ומשתחררת, ובעיקר – מעכלת.

רותי שחטל פתחה את מכתבה, “רציתי להודות לך באופן מאוד אישי, אינטימי, למרות שאין מילים מספיקות”, והמשיכה:

רציתי להביע באותן מילים עד כמה אני מעריכה אותך, את יכולתך המופלאה לפתוח פצעים ישנים, מכאיבים, פקעות גלדים שיבערו לעולם. את חולקת עמנו את חוויותיך הפרטיות, האישיות עד מאוד…ואת חיה לנוכח הזכרונות, ובאומץ חושפת אותם בפנינו, מחיה תקופה, מאנישה דמויות מוזיאוניות, פרצופים, שמות. ממלאת שליחות אדירה, שליחות בשם הזכרון, בשמך, בשם אלה שהיו ואינם.

אדם גלבוע כתב בין השאר:

''רציתי להודות לך באמת על הכול, על הסיפור (שאני בטוח שלא היה לך קל לשתף), על החברה הנהדרת ובכלל שהיית כמו שהיית.

אולי בהתחלה נראינו קצת שובבים, אולי גם חצופים, אבל אני מקווה שלבסוף ראית ילדים טובים…אני יודע שאת המסע הזה אני לא אשכח…"

ואת הגלויה הוא עיטר במילה אחת באותיות גדולות: ג’נקויה! (תודה בפולנית).

מיוחדת במינה היתה תגובתה של לי גורדון מקבוץ מגל – היא הכינה בבית סיפרה עבודת גמר אודותיי, אודות חווקה: עבודה עיונית מזה ומחול מזה, המבטאים לפי הבנתה את מה שעבר עלי במלחמה כפי שהדברים באים לביטוי בעדותי. הוזמנתי לקונצרט למחול, שבה הוצגה העבודה. בתוכניה קראתי: “עדות, לפי סיפורה של חווקה רבן”. כוריאוגרפיה: לי גורדון. מוסיקה: מטרזינשטאט –’ברמן' וקטע מוים מרטין."

ישבתי נרגשת כמעט עד אובדן חושים כאשר צפיתי במחול, דואט בין לי וחברתה. חוויה כמעט בלתי חוזרת.

בשביל נערות כאלה, חשבתי בלבי, כדאי המאמץ הכרוך בכתיבת הספר. יש משאלות המגשימות את עצמן. כשהייתי בשלב מתקדם של עשיית הספר קיבלתי מכתב מנועם אריאלי, בת קבוץ עין־גדי המסתיים בשורה: “ראי מכתב זה כמכתב תודה גדול, ובקשה קטנה/גדולה: כתבי ספר!”

… ראיתי את עניין המרד בצורה שונה, לא הבינותי את משמעותו של המרד וראיתי בו איזושהי היתנחמות הירואית שעמנו הכוחני זקוק לה. אך היום בעקבות
הביקור בלוחמי הגטאות ועם המסע לפולין, הבנתי כי מטרתכם (המורדים), לא היתה להביס את האויב, הייתם ריאליים, ידעתם בבירור כי למוות צועדים אתם, הבנתי את גבורתכם האמיתית שהיתה להקים חברה צודקת,
שבה אדם לאדם – אדם, חברה אוהבת, מכבדת וערכית, חברה שיתופית,
לצד המציאות העגומה שנישקפה יום יום ושעה שעה לעיניכם…
אני מעריכה את הניסיונות שלכם להשתמש בכלי הכי חשוב והכי חזק החינוך, כדי לעורר את בני הנוער.

עם איכרה פולניה זקנה 

וגם זה, אני סבורה, קשור בעבודתי במרכז הלימודי של בית לוחמי הגטאות. הנסיבות מביאות אותי לפגישות מעניינות עם אנשים העוסקים כמוני, בארץ ובחו"ל, בנושא השואה. כך נסעתי לפני שנים לא רבות לכנס שהתקיים באושוויץ בנושא: “חינוך אחרי אושוויץ”. בין באי הכנס היו גם גרמנים צעירים, מהם מורים, עיתונאים ועובדי מכוני מחקר. עתה כבר לא היתה לי בעייה להיפגש פנים־אל־פנים עם בני אותו עם שבמלחמה ואחריה שאפתי לנקום בהם. אולי אפילו רציתי בפגישה בלתי אמצעית איתם. כשם שהם דיברו בפתיחות, כך גם אני לא הסתרתי את יחסי לגרמנים עד עכשיו. בפגישות אלה משהו נשבר בי, מין חומה נפלה. היו אלה אנשים שביטאו בושה אמיתית על מעשי אבותיהם. אודה, שיחות כאלה גרמו לי איזו הרגשת השתחררות, השתחררתי מהשנאה הטוטלית, הכואבת כשלעצמה, אל העם הגרמני ככזה. וזה עשה לי טוב.

בגלל לוח הטיסות התעכבתי בדרכי ארצה יום וחצי בפרנקפורט על־המיין. קיבל את פניי וארח אותי מי שהיה קודם לכן מתנדב בקבוץ גבעת־ברנר, בשם ורנר, גרמני צעיר העובד ב“באואר אינסטיטוט”, מכון לחקר השואה.

הפגישה היתה לבבית, איזו הרגשת קירבה עטפה אותה, מין שותפות. בערב לקח אותי למופע של כלייזמרים. אמרנו זה לזו שלום וחזרתי ארצה. חזרנו וניפגשנו בארץ ותמיד היתה הפגישה בינינו אפופה בהתרגשות אנושית. לפני שנה התחתן עם בחורה ישראלית.

עם ידידי הצעירים, ויש רבים כאלה, נימנה גם ורנר, גרמני צעיר, שגם הוא נושא בבשרו את המכווה הנורא של ימי השלטון הנאצי הארור.

עם אורחים     🔗

נשיא פולין לך ולנסה בלוחמי הגטאות.

(מימין) א.גבלבר, חווקה, חן מלמד, מזכיר הקבוץ, בנימין אנוליק.

קבלת פנים לנשיא מיטראן ורעייתו דניאל בלוחמי הגטאות, (מימין, נואמת) חווקה, לידה גזי, מזכיר הקבוץ.

חווקה בין ראש ממשלת פולין ו.צימושביץ ומארק אדלמן, בבית לוחמי הגטאות.

נשיאות עצרת הזכרון בלוחמי הגטאות, 1968 (מימין, נואם) צ.שנר, לוי אשכול, יצחק צוקרמן, מרים אשכול וחווקה.

י. בן־אהרון, מקבל את פניו של וילי ברנדט בבית לוחמי הגטאות (מימין – חצקל).

הנשיא י. נבון בבית לוחמי הגטאות.

(מימין) ב.אנוליק, חווקה, בני רבן, מזכיר הקבוץ, חצקל.

 

בקבוץ של צביה ויצחק     🔗

מדי יום אני עוברת את מפתן המרכז הלימודי ע"ש צביה ויצחק (אנטק). בכניסה תלויים הצילומים שלהם. אני משתהה קמעה, נדמה לי שהם מביטים בי; אינני יכולה שלא לחוש ברוחם הנלווית אלי.

אנשים בחוץ נהגו לא אחת לזהות את הקבוץ שלנו כקבוץ של צביה ואנטק (יצחק), מה שקומם בינינו חברים רבים ואילו אני הרגשתי עם זה נוח; שהרי הם היו אלה, שיותר מכל האחרים עיצבו את אישיותי. הייתי כבת חמש־עשרה כשניפגשתי איתם והמשכתי להיות איתם, ובמחיצתם, עד למותם. צביה נפטרה בשנת 1978 ויצחק בשנת 1981. כך יצא שדווקא אני נשארתי אחרונה מחברי האי"ל בלוחמי הגטאות, שלמעשה, מספרם היה מועט.

ביתם של צביה ויצחק, גם לאחר שנולדו ילדיהם, היה תמיד מלא. מכל רחבי הארץ ומארצות תבל באו לראות אותם. נכון יהיה לומר, אפילו שזו מילה גדולה, שעלו אליהם לרגל. הם היו סמל. לו היו מנהלים ספר מבקרים, קרוב לוודאי שהיה מכיל את מיטב שמות בני הדור מכל קשת הגוונים האנושית. עם זה, היה בו מקום מיוחד, לחבורת הלוחמים, לחבורה מחברי הקבוץ, למנהיגי התנועה וארשה לי לומר, לי ולמשפחתי. הרבה פעמים אינני מרגישה בנוח מכך, שנהייתי הכתובת, ובמידה מסוימת מרכז־המשיכה, של אנשי תקשורת ואנשים המבקשים ל“הישען” על מי מאלה שנימנה עם ״גיבורי המרד". גם זה גורל.

צביה 

יצחק 

 

כשאני מתכוננת ומתלבשת, וגם קצת מתאפרת, לקראת הרצאה או הופעה בתקשורת, עולה בזכרוני צביה – איך היא נמנעה מדברים כאלה: כמה אנרגיה צריך היה להשקיע כדי שתסע עם המחסנאית של הקבוץ לבחור ולרכוש בגד “יצוג” בהיותה חברה בהנהלת הסוכנות ובהיותה פעילה במזכירות הארצית של התנועה; באיפור, ולו הפשוט ביותר, כלל לא ידעה להשתמש; לטעמה, הנזירי כל כך, התאימו לה ביותר בגדים פשוטים וצנועים.

יצחק וצביה היו אנשים שונים זו מזה באופיים. הוא – איש מעוף הגובל בפנטסיה, אדם של העזה במחשבה, בכל תחנות חייו, בתנועה, בגטו, אחרי המלחמה, בקבוץ, רקם תוכניות, שלו נתגשמו רק חלק מהן, היו פני הדברים נראים אחרת. היא היתה זו ש“הורידה” את החלומות למציאות, היא לקחה על עצמה את המימוש, את העבודה השחורה, הפרוזאית. הוא – אדם משכיל, איש ספרות, בעל יכולת ביטוי עשירה בעברית וביידיש; אדם שכולו פאתוס. את לבי שבו, לעומת זאת, השובבות וחוש ההומור שלו, אהב “למתוח” אנשים. היא – חיתה חיים עשירים אף שהיתה חסרה השכלה פורמאלית, פרקטית, בעלת חושים חריפים, אדם פיקח. ככל שצברה נסיון־חיים, כך צברה כוח, כלפי חוץ – קשוחה. עם זאת, בפנימיותה נשארה אשה, שהיתה בה רכות. אני יכולה לזכור איך אחרי המלחמה, בתקופת “הבריחה” בפולין, הוא נתגלה כמנהיג. עסק בדיפלומטיה ובעבודה מעשית בה בעת. אפשר היה לחוש את ההערכה הרבה המוקרנת כלפיו לא רק מחניכי התנועה ופעיליה, אלא גם מאנשי הממשל הפולני, מכל חוגי שארית הפליטה – קצטניקים לשעבר ופרטיזנים שלחמו ביערות, ילדי מנזרים ולוחמי הצבא האדום, פשוטי עם ואנשי רוח. הוא היה איש רעים להתרועע, שתה כוסית עם כל אדם, ידע להתבדח עם קרוב ורחוק, שום אדם לא היה זר לו בשבת־אחים. וצביה מוסיפה את הגוון שלה, את רצינות השיחה, את ההתעסקות בעניינים מכבשונו של עולם.

אני נזכרת, שבתחילה היה קצת איכפת לי, מדוע איכפת לי שהם נחוצים לי הרבה יותר משאני נחוצה להם. כעבור זמן קצר לאחר שהתחתנתי וביחוד לאחר שנולדו ילדיי, היינו שוב שווים, שתי משפחות הנחוצות זו לזו. ועכשיו, אני כבר לא ילדה מעריצה והם כבר לא מוגנים עוד מכל ביקורת. נהיינו חברים, פחות ופחות הורגש הפרש הגילים בינינו. המשפחות שלנו, של צביה ויצחק ושל חצקל ושלי, היינו ביחד הרבה. השיח המתמשך בינינו עסק הרבה בחברים מאז, שהיו ודיברנו בהם כאילו הם חיים עדיין. התחלקנו בינינו בדברים שידענו אותם, נזכרנו וגם צחקנו. וזה לא היה עצוב וזה לא היה אבל, כאילו החיים נמשכים יחד עם אלה שאינם עוד. לא פעם נכנסתי לחדרם בחצות הלילה, כך סתם, כי לא הסתדר לי קודם לראות אותם באותו יום. חלקנו בינינו הכול, כפי שאנשים שיש ביניהם קירבת דם חולקים. הכבוד שרחשו לאמי, מצא את ביטויו לא רק בהתעניינות, הם השתדלו שלמרות שהיא חיה לבדה, לא תחסר דבר. היתה להם יד בהשגת העבודה במשביר המרכזי. את לילות השבת, שבהם לא היתה פעילות בקבוץ, עשינו יחד. הרבה לילות של "שבץ־נא״. זוג מול זוג. חצקל מגיע אל חדרם ובידו ערמה של לכסיקונים ומילונים ומוצא שיצחק הכין ערמת ספרים משלו. זו היתה התמודדות ששיחקו בה ידע רב בלשונות, חוכמה מהולה בתחבולות, ויכוח חד כסכין ואנקדוטות בכפיפה אחת עם מעשיות מהימים ההם, איש בתחומו. הבקבוק, שהלך והתרוקן לקראת אשמורת הבוקר, סייע לנו להסתיר את מה שרצינו להסתיר, גישר על מחלוקות וקירב לבבות. לא פעם כשהאיר השחר היינו ניפרדים, כשאנו מפועמים בהרגשה הנפלאה של היותנו חלק זה מזה.

למרבה הצער, לא כל חברינו הצליחו להתמודד עם עברם. בהקשר זה ברצוני להזכיר את קריסיה, שרה בידרמן, שהכרתי אותה כשהיתה לוקחת שעורים פרטיים אצל וֶוֶק אחי והיתה תלמידה בגימנסיה של “דרור” בגטו ולימים חברה באי"ל, אשר באה לחיות אתנו בקבוץ בדז’לנה 34.

1950, בלוחמי הגטאות, (מימין) חווקה, שרה גרוס, שרה בידרמן.

בראשית 1942 עם החמרת המצב בגטו נשלחה קבוצת חברים מדז’ילנה 34 לחוות צ’יארניאקוב. כאשר החווה התחסלה, בנובמבר אותה שנה, שרה וחבריה חזרו לגטו. במרד ינואר 1943 השתתפה כחברה בקבוצת־קרב בפיקודו של בנימין ואלד בלחימה בשטח טבנס־שולץ. כשאורגנה קבוצה של לוחמים בסוף אפריל, לצאת מהגטו לצד הארי, נמנתה עם הקבוצה שיצאה דרך תעלות הביוב בפתח היציאה שברחוב אוגרודובה, ומשם הועברו למקומות מיסתור²⁶. קאז’יק, שחי כפולני ועשה בשליחות האי“ל שליחויות נועזות ורבות תחבולה, העביר אותה לדירת המחתרת ברמברטוב, שבה התגוררה הלה שיפר־רופאיזון. שרה, כמו הלה, צוידה בניירות של פולניה. בעל הדירה, שהופעל על ידי אנשי האי”ל, דאג להן לאוכל. סיפרה הלה: ״שרה היתה בחורה שקטה, עדינה ואינטליגנטית מאוד. לעיתים קרובות, הייתי מוצאת אותה כותבת בעיפרון על לוח השולחן מילה פולנית אחת: חרא (גובנו)! זה לא היה משונה בעיני, קשה היה למצוא מילה אחת שתהלום יותר את מצבינו באותה עת. וכך במשך הזמן נתכסה כל השולחן במילה אחת באותיות זעירות בכתב ידה היפה: חרא… חרא… חרא".

באחת הפעמים כשיצאה מהחדר לבקר בבית ידידים באחד מפרוורי העיר, נחשדה על ידי פולני שפנתה אליו בשאלה. היא פתחה במנוסה והגרמני שהיה בקירבת מקום פתח לעברה באש ופגע בביטנה. היא התעלפה ונחשבה כמתה. זה סיפור שלא מן העולם הזה כיצד השתרכה ברגל ונסעה ברכבת פצועה וכמעט מעולפת, ואיך נטפלו אליה שיכור וסתם נוסעים, אך ריחמו עליה ולא הסגירוה. כשהגיעה לבית החברים העבירוה אלה לבית החולים. היא עברה מספר ניתוחים, ואיכשהו הועברה משם לבית ידידים פולנים –משפחת בליצקי.

עם שלא נירפאה, הצטרפה לקבוצת האי"ל שלקחה חלק במרד הפולנים, כיחידה עצמאית במסגרת ה–.A.L (אוגוסט 1944).

אחרי המלחמה, כשחזרה לפולין מעבודת כפייה בגרמניה, סודרה לה במהרה ויזה; היא הגיעה ארצה כבר ב– 1946והצטרפה לגרעין שלנו ביגור. אני זוכרת אותה כמי שבילתה אצל הצוקרמנים, שם היתה יושבת על המיטה משוכלת רגליים במשך שעות ארוכות, מבלי להתחשב בבעלי הבית. כך גם בחדרנו. היא חתומה בזכרוני כמי שיושבת כמעט מבלי לנוע על מיטתנו ישיבה אין־סופית. כדי להסתיר את חיוורון פניה היתה מורחת אותם באודם. בתי, רזי, היום כבר אישה בת 42 זוכרת אותה כמי, ש“תמיד גרה אצלנו”.

היא היתה בודדה מאוד. הפצע בביטנה לא נירפא כהלכה. לא פעם שמענו רחשים משונים העולים ממעמקי ביטנה, מה שהביך אותה מאוד. צביה מצאה עבורה עבודה מתאימה במזכירות הטכנית של הקבוץ. אבל היא לא הסתגלה. הבחורה השנונה והמשכילה הפכה יותר ויותר עוקצנית. בעיקר היפנתה הערות בוטות כלפי האנשים הכי קרובים, אותם הכי אהבה והרגישה את עצמה תלויה בהם. מצבה החמיר וקיבל ביטוי קשה כאשר חלתה; התפתחה אצלה מחלת־נפש, והיא נעשתה אלימה, חשדנית, והאשימה על לא דבר בעיקר את חבריה הקרובים. היות שהתפרצויותיה גברו, סודרה במקום מתאים. מחלת הרדיפה הכריעה אותה. היא מתה בעודה אדם צעיר, יחסית. היא באמת היתה קורבן המלחמה ואכזריותה, שלא עמד לה כוחה להתמודד. כך קורה, שבתוך חברה שמצליחה להתמודד עם קשיי העבר, נופלים גם קורבנות. מאוד קשה היה לראות את קריסיה בחייה ובאחריתה.

היא נפטרה בשנת 1972 והובאה מהמקום בו חסתה לקבורה בקבוץ. מול קברה הפתוח אמרתי:

המלחמה שברה את קריסיה גם פיזית וגם נפשית; לא עמדו לה כוחותיה לשוב לחיים נורמלים. גורלה היה מר ואכזר. העולם המטורף של המלחמות נושא על מצפונו את שואת האדם אשר נשאר בלי משפחה, בלי קרוב, פצוע בגופו והרוס ברוחו. כל אחד מאיתנו מכיר טוב את המאבק הקשה של חזרה לחיים. לא קל היה אז לאף אחד. נאבקנו. ולה לשרה לא היה הכוח הנפשי והפיזי למאבק זה.

צביה התמידה לעבוד, עד מחלתה ואפילו תוך כדי מחלתה. היא היתה פעילה בכל תחומי החיים, שימשה מזכירה יותר פעמים מכל חבר אחר. המפעל, הקבוץ, מילא אותה. היתה קיצונית בשמירת מה שקראו אז ערכי הקבוץ; כסלע איתן הגנה על הנהגת התנועה. אף שהיתה אדם מצפוני מאוד, בכל זאת היתה אדם. כאשר דובר, שגם חברי לוחמי הגטאות הזכאים לכך, יקבלו פיצויים אישיים מגרמניה, התחולל בין החברים ויכוח. הלא מפלגתנו הפוליטית, אחדות־העבודה, כמו הקבוץ־המאוחד, היו בין המתנגדים לשילומים ולקשירת קשרים דיפלומטיים עם גרמניה האחרת, כמו שבן־גוריון קרא לה. צביה, בהיותה מזכירה, הלכה ושיכנעה חברים לחתום ולקבל בעוד שהיא עצמה סירבה אפילו לחשוב על זה. היות שמדובר היה שהכספים יילכו לקופת הקבוץ – מה שבאמת קרה – היא חשבה שטובת הקבוץ, שכמו כל משק תמיד ניזקק לכספים, “מקדשת” את ההתנגדות העקרונית. לעומת הקבוץ, בית לוחמי הגטאות ממשיך עד היום לא להיזדקק לכספים שמקורם בגרמניה. עד שהבריאות לא כפתה עליו להימנע מעבודה פיסית, יצחק עבד בפלחה. לאחר מכן דחה כל הצעה לפעילות מחוץ לקבוץ, דחה את כל ההצעות שהופנו אליו לשמש בתפקידים שונים, לא רצה חברות בכנסת כשם שסירב לפעילות תנועתית. הוא יכול היה לשמש שגריר וסירב. הטיעון שלו היה אחד: "מי יעסוק במפעל ההנצחה, בהקמת והחזקת בית לוחמי הגטאות, לרבות בפעולה הענפה הקשורה בזאת, אם אני אתעסק בשטויות?" ובאמת, בית לוחמי הגטאות, ייסודו והמאבק על קיומו היו בראש מעייניו ובמוקד עיסוקיו של יצחק, בשלושים ושתיים השנים בהן חי בארץ.

כשצביה חלתה חשך עליו, על יצחק, עולמו. הוא לא מש ממנה, סעד אותה. רק אז הבחנתי אל נכון עד כמה הוא, הנישא, הנוכח, האדם שחולל היסטוריה, קשור בבת זוגתו, בחברתו לחיים; היא היתה לו משען, כיוון שחייו כלל לא היו קלים, המשא שנשא משם העיק עליו עד לכדי שבר; ואילמלא צביה, אולי לא היה עומד בזה.

צביה נשאה את מחלתה בגבורה. האחות של הקבוץ שטיפלה בה, כתבה אחרי מותה שהיא התנהגה כאדם לוחם, שרק מי שנלחם במרד גטו וארשה יכול היה כך לעמוד במחלתו. הייתי באה אליהם, כמו שעשיתי עד אז. המשכנו, חצקל ואני, להתייעץ איתה בענייני הקבוץ והמשפחה כהרגלנו. מצבה הלך והתדרדר.

יצחק טיפל בצביה כמעט לבד – סירב לקבל עזרה כלשהי. לילות לא עצם עין והשגיח עליה. גם בריאותו שלו הלכה והתרופפה. צביה דאגה לו מאוד, הפצירה בו שיילך לראות רופא, אבל הוא סירב. כמחאה על כך שהוא נוהג כך עם עצמו, החליטה ללחוץ עליו ויום אחד עשתה מעשה טירוף, שעד היום קשה לי לתפוס שהוא קרה באמת. היא כבר היתה חלשה מאוד, זה מזמן כבר לא ירדה ממיטתה, ואז יום אחד מצאתי אותה במחצית הדרך בין ביתם לביתי – היא השתרכה בקושי עד לביתי. מספר שעות היא שכבה על מיטתנו. כך מרדה ביצחק על שסירב לטפל בעצמו. פנינו ליודקה הלמן, ידיד ורע לצוקרמנים, ויחד הצלחנו לשכנע את צביה לחזור הביתה. היינו המומים, מלאי חמלה, כאב ופליאה במעורב על המעשה, שמי יכול לשפוט אם היו בו כוח או שמא חולשה?

צביה נפטרה ב–11 ביולי 1978. אותו יום שהיתי במסגרת עבודתי בגבעת־חביבה. הגיע אלי טלפון מחצקל המזעיק אותי הביתה. הוא המתין לי ליד התחנה ומיד ברדתי מהאוטובוס אמר לי: ‘לקחו את צביה לבית־החולים’. מיד המשכתי לנהריה. הספקתי להגיע ברגעים האחרונים של חייה. העפתי מבט אחרון על האדם שכה אהבתי. איבדתי אדם שהיה יקר לי מאוד.

כעבור יומיים הגיע מפולין מרק אדלמן. למרות שהשתדל, איחר להלוויה. חרף זאת נשאר להיות עם יצחק בימיו הקשים. אדלמן, איש ה“בונד” עד היום, נמנה בימי מלחמת העולם עם חבורת האנשים המרכזיים באי"ל. על אף המחלוקת האידאולוגית אחוות הלוחמים מאז גרמה לו להגיע לישראל כדי לראות את צביה, אדם שהעריך עד מאוד, אך איחר את המועד.

חצקל כתב “כי צביה היתה עד ימיה האחרונים, העין המביטה והמפקחת על כל המתהווה בכל פינה של אוכלוסיית הקבוץ – על רבדיה השונים – ושוקלת תהליכים אלה בשכלה המפוכח ובקנה המידה של עקרונות הקבוץ. שיפוטה היה תמיד חריף ונחרץ ונאמנותה לעקרונות לא נתערערה בה גם נוכח שינויים וחידושים…כשהעיק עלי משהו בחיינו החברתיים, הייתי נחפז אל צביה לשוחח…” בדברי הפרידה מטעם הקבוץ נאמר עליה: “כאחות בכירה היית לנו, צביה.” השנים שלאחר מותה של צביה עברו על יצחק בייסורים. הייתי באה אל חדרו והיינו מדברים עליה, כך פשוט כאילו היא עדיין נמצאת איתנו בחדר. הוא פשוט לא יכול היה לחיות בלעדיה והוא ידע שזה מובן לי ואני ידעתי שאי אפשר לעזור לו. כשהייתי מביטה בו אפיזודות שונות מחיינו היו עולים לנגד עיני – הלוביץ', הנסיעה לקרקוב, תצלום פניו שגזרתי ושמרתי בבירקנאו, ואיך החזיק בידי והחזיר אותי לאמא ועוד ועוד, אבל אולי יותר מכל נזכרתי בימים שעשינו בקונגרס הציוני בבזל (שלהי 1946). “אלה היו ימים נפלאים, שם ניפגשו שוב צביה ויצחק. צביה כבר הגיעה מהארץ ויצחק היה בדרכו ארצה. אהבתי אותם כל כך באושרם,” כתבתי לאחר פטירתו של יצחק. הייתי כל כך הלומה ונרגשת שכתבתי גם את המשפט הבא: ״עם מותו אין לי עם מי לדבר על דברים ועל אנשים מאז, כאילו הם עדיין חיים. אין, באמת אין".

1997, על קבריהם של צביה ויצחק, מניחים זרים, ראש ממשלת פולין ו. צימושביץ ומארק אדלמן.

 

מעתה והלאה     🔗

אני, שנשארתי יחידה ממשפחתי, הקימותי משפחה עם חצקל. בֶּנִי, בננו הבכור נישא להדסה לבית סייג ולהם נולדו – גוני, יוראי, ירין ודן. רזי נישאה ללוזי הנדל ולהם נולדו – מור, טל, איה, אמיר וגיא. מאיה נישאה ליפתח קרן ולהם נולדו – שלי, חגי ורועי. שניים־עשר נכדים. לו הייתי אדם מאמין קרוב לוודאי שהייתי מוסיפה – כמניין שבטי ישראל. בעוד שנה־שנתיים תלכנה נכדותיי הגדולות לשרת בצה"ל. ואני יודעת היטב, שהן לא תהיינה קשריות בדרכים ולא תחיינה בזהות שאולה והשירות הצבאי יעבור עליהן במדים, והמדים יהלמו אותן, יפות תהיינה נכדותיי ויפים יהיו נכדיי. והנכדים יקימו משפחות ואולי אזכה עוד בחיי לנינים, מי יודע מה צופן לנו הגורל? 

אינני יודעת כמה שנים עוד אוכל להמשיך בעבודתי, אבל כל עוד רוחי באפי – אמשיך לספר, אמשיך להעיד, אמשיך לחזור ולצלול אל זכרון אותן שבע שנים, שהן, וכל מה שבא בעקבותיהן, חתום בי ובהתנהגותי.

גם מהן לא ניפרדתי.

עצרת הזכרון בלוחמי הגטאות, חווקה ונכדתה טל מדליקות משואה 

חווקה ויחזקאל רבן 

רבן – (מימין לשמאל) – בני, ירין, יוראי, דן, הדסה, גוני 

הנדל – אמיר, טל, לוזי, מור, רזי, גיא, איה 

קרן – שלי, מאיה, רועי, יפתח, חגי 

 

 

רשימת המקורות     🔗

עדויות, ראיונות ורשימות     🔗

חווקה רבן, עדויות לצביקה דרור:

* לקראת מסירת העדות לדפי עדות, אוקטובר 1981 (טיוטה).

* עדות בדפי עדות, כרך ג‘, ע’ 1210–1250, ו198.

* ראיון לארכיון קיבוץ לוחמי הגטאות, 1996.

* ראיונות תוך כדי עשיית הספר.

חווקה, רשימות לקראת התחלת העבודה על ספר העדות, 21.7.1996 (בכתב־יד(. חווקה פולמן, ב: ספר מלחמות הגטאות: קשרית בדרכים, ע' 40–43, 1946; ההתקפה על קפה ציגאנאריה, ע' 319–322, 1946; אחד במאי באושוויץ, ע' 413, 1946. חווקה, ראיון עם נחמן שי, במחנה, 1966.

חווקה פולמן, דברים במסיבת חברים ביום העלייה על הקרקע, ב: צרור מכתבים ובספרו של זאב צור, הקבוץ המאוחד ביישובה של הארץ, כרך שני, ע' 322.

חווקה רבן־פולמן, דברי הספד על שרה בידרמן, ב: דפים, מס' 301, 21.7.1971, חוברת זכרון בשלושים לשרה בידרמן, קריסיה (בחוברת דברים של חברים מהאי"ל לזכרה).

חווקה רבן־פולמן, עם יצחק (צוקרמן) ב: דפים, בשלושים ליצחק צוקרמן, .17.7.1981 

חווקה פולמן־רבן, עדות משם, מכתב למערכת ידיעות אחרונות (על המורדים)

חווקה, קורות חיי, (בכתב יד).

חווקה, ציונים ביוגרפים (בכתב יד).

חווקה פולמן, נקלעתי לקרקוב, נכלאתי ב: דע, אני יהודי – אברהם לייבוביץ־לאבאן (וכן, הספר כולו ובעיקר עדויות יצחק צוקרמן ושושנה כהן(. חווקה פולמן־רבן, ניצני המרד, במלאת 40 למרד גטו וארשה, על המשמר, 19.4.1983. (על פי דבר הלוחמים בעצרת הזכרון בלוחמי הגטאות, 1983). חווקה רבן־פולמן, דבר הלוחמים בעצרת הזכרון בלוחמי הגטאות, 1988 (בכתב יד). חווקה רבן־פולמן, דבר הלוחמים בעצרת הזכרון בלוחמי הגטאות, 1992 (בכתב יד). חווקה, דברים בטקס עם חניכי תנועת הנוער העובד והלומד ליד אנדרטת הזכרון ללוחמי המרד בווארשה, 1996 (בכתב יד).

חווקה רבן–פולמן, דברים לרגל הוצאת מכתבי חלוצים מווארשה הכבושה (בכתב יד).

חווקה פולמן־רבן, הערות בעקבות דברי י. גוטמן, דברים בשיחה. (בכתב יד).

חווקה, הרהורים על עדויות, בשיחה הנ"ל (בכתב יד).

חווקה, דברים בכנס מטעם אגודת הידידות שוודיה–ישראל, 5.5.1985 (בכתב יד). חווקה, דברים בכנס לרגל הוצאת ביוגרפיות של לוחמים, צוותא, 1992. חווקה רבן־פולמן, דברים בכנס בינלאומי של מוזיאונים באושוויץ, 1994 (בכתב יד).

חווקה, עכשיו –זו הבעיה שלנו, דפים, יומן קבוץ לוחמי הגטאות, 12.3.1979.

מכתבים     🔗

לחברים בפולין (מלונד, שוודיה) 13.5.1945. לחברים בפולין (משוודיה), 15.5.1945.

למשה קליגר (משוודיה למזכירות הקבוץ המאוחד, ת"א), 8.9.1945. למשה קליגר (כנ"ל), 27.11.1945.

לצביה לובטקין (מלודז' לווארשה), אביב 1946.

(מעין) מכתב אל עצמה, שוודיה, 1945.

ליצחק צוקרמן (מפולין לפריס), אביב 1946.

למרכז “דרור” בלודז' (מהקונגרס הציוני בבזל), 12.11.1946. לצביה לובטקין (מפריס לא"י), 14.8.1947.

לבוריה יודקובסקי, (מיגור לפריס), 17.2.1948.

על האחים וֶוֶק ומארק פולמן     🔗

ד"וח לוחמים, כרטסת בבית לוחמי הגטאות (בכרטסות גם רשימת מקורות):

* פולמן שושנה, ידוויגה, מס' סידורי 1826.

* פולמן מארק, מוטל, מס' סידורי1829.

* פולמן וולף (וֶוֶק)

מארק פולמן (סבר), בשעה זו, “דרור”, מאי–יוני 1941, וארשה. ב: עיתונות המחתרת בגטו וארשה, ב‘, ע’ 397–398.

חווקה, על אחיי וֶוֶק ומארק, 1997. (בכתב יד).

חווקה פולמן ההתקפה על קפה "ציגאנריה", ב: ספר מלחמות הגטאות, ע' 320. פולמן מרק, פולמן וולף, ספר מלחמות הגטאות, ע' 25, 26, 339, 742. יצחק צוקרמן, שבע השנים ההן, (ראה במפתח, בני משפחת פולמן – שושנה, ואצלב, מרק, חווקה).

צביה לובטקין, בימי כליון ומרד, ע' 22, 48, 50, 68, 69, 91, 136, 192.

רבקה פרליס, תנועות הנוער החלוציות בפולין הכבושה (ראה במפתח) פולמן וולף, פולמן מארק (מוטל), דברי אזכרה (ב:). פאלמאן וואלף, פאלמאן מרק ב: מלך נוישטאט, חורבן און אויפשטאנד פון די אידן אין וארשע, ע' 574–578. ראה גם במפתח.

מרדכי טננבוים־טמרוף, דפים מן הדליקה, ע' 3, 221.

נ. בלומנטל / י. קרמיש, המרי והמרד בגיטו וארשה, ספר מסמכים, ע' 449, 450, 468.

נ. בלומנטל / י. קרמיש, המרי והמרד בגיטו וארשה, ע' 102, 135, 137, 138, 197, 220.

אדולף אברהם ברמן, במקום אשר יעד לי הגורל, ע' 151, 185 (בגירסה ביידיש, ע' 203–202).

רות זריז ב: יד ושם קובץ מחקרים כ‘, ע’ 146.

ל. ברנר ב: ספר מלחמות הגטאות, ע' 336.

ספר סוסנוביץ, ע' 180.

א. ש. שטיין, פנקס בנדין, ע' 347, 359.

ד. ליור, עיר המתים, ע' 126.

ש. רוזן ב: ילקוט מורשת, חוברת ט"ז, ע' 50.

י. גוטמן, מאבק בנתיב היסורים, ' 113.

נ. קאנטאראוויטש, די יידישע ווידערשטאנד־באוועגונג אין פוילן, ניו יורק, ע' 279.

ספר הפרטיזנים, ב‘, ע’ 49, 93, 124.

זיוה שלו, טוסיה, ע' 177.

חווקה, על אבא (בכתב יד)

חווקה, עם אנטק (יצחק צוקרמן) וצביה

צלינה (צביה לובטקין) (מכתב מפולין לחווקה בשוודיה), 24.8.1945, ב: עדות חוברת י"ב.

חווקה, על ציון ה־22 בדצמבר, הביקור בקרקוב 1942 (דברים במסיבת חברים), 1982, (בכתב יד).

חווקה, פגישות עם יצחק (בעקבות עדותו במשפט אייכמן) (בכתב יד). חווקה, דברים באזכרה ליצחק וצביה (בכתב יד).

חווקה, עם יצחק וצביה, ראשי־פרקים לשיחה במעלה־צביה. (בכתב יד).

חווקה, עם יצחק צוקרמן, נכתב לאחר מותו. (בכתב יד).

חווקה, ראשי פרקים בהתיחסות למאמר על יצחק צוקרמן בדף הירוק. (בכתב יד). יצחק צוקרמן, מתוך עדותו שבע השנים ההן (בכתב יד – (על המחברת. יצחק צוקרמן, ב: שבע השנים ההן, (ראה במפתח).

חווקה, עם יצחק קצנלסון 

חווקה רבן־פולמן, על יצחק קצנלסון, (בכתב יד) – שתי רשימות– יצחק קצנלסון, פנקס ויטל ב: כתבים אחרונים, ע' 215–216 – על המחברת. יצחק קצנלסון, השיר על העם היהודי שנהרג, ב: כתבים אחרונים ע' 423–425. עדות, בית לוחמי הגטאות והוצאת הקבוץ המאוחד, חוברת י"א, דצמבר1994 (חוברת המוקדשת ליצחק קצנלסון).

צרור כתבות על, ופתקים אל חווקה (בעברית ולועזית)

צרור מכתבים מבנות ובנים שהשתתפו בקבוצות שהמחברת הדריכה

במסעות לפולין 

זהו ציור פרטי של השואה ולכן הוא כל כך אמיתי. המחברת כמו חסה על הקורא בחום ובאהבה המשודרים אליו, אך הסיפור עצמו נשאר חשוף לקורא והוא קורע לב. בספר מובא גם סיפור משפחתה של המחברת, משפחה לוחמת, והיותה בת לתנועתה.

זו אינה עדות מאלו העדויות הסוגרות קשר, גם אינה כתובה בבגרות מפוכחת עד בידוד; לא קינה מזה ולא הימנון מזה, אלא מחווה אנושית של פנייה לגיל בו היתה המחברת אז. היא אינה מסתתרת מאחרי חזות של סופר, אלא פונה בדבריה כאדם בוגר אל אדם בוגר אחר. למרות שאין אפשרות למסור דברים מסויימים, המחברת אינה נרתעת מלהגיש אותם, בתקווה, שגם המפגש עם הבלתי אנושי והבלתי נתפש יהיה למקור של השראה לאנושי והנתפש.

היא כותבת כאומרת את סיפורה בפני מאזינים, משום שהיא נסמכת על יכולתו של הקורא לשמוע אותם באוזנו הפנימית.

אנו למדים כי גם בתוך החלל המוסרי הריק שבראו הנאצים, חיים אנשים, אוהבים, נאבקים מול המוות, מול אמונת השווא.

בקוראי את הספר חשתי כי באדמת קודש אני מהלך, ומותר לי ללכת יחף, להיפצע, כי מאמינים בי ולא זורקים אותי למזבח, כי לא מחפשים רטוריקה, שתהפוך באופן אלכימאי את החולין לקודש. אלא מאמינים שהפלנטה ההיא, הרחוקה, היא הקרובה האנושית.

מוקי צור 

חווקה פולמן־רבן נמנית על דור המייסדים של קיבוץ לוחמי הגטאות ובו הקימה את משפחתה. שנים רבות עסקה בהוראה וכיום – מהעובדים הבכירים בבית לוחמי הגטאות, כשהיא משמשת כמנחה ומדריכה במרכז הלימודי על שם צביה ויצחק צוקרמן.

פנקסי עדות

בית לוחמי הגטאות