על חמישה משוררים

ראשונה פסעה פנימה זלדה. בפסיעות לֵאות מלכותיות קרבה אל נשמתי המסומאה, “לנסותה באין סוף”. אני עד עתה לא כיוונתי אל־נכון את האנטנות החסידיות־החב“דיות שבדמי אל שידורי החלל והאין, אשר נגהו כ”נר דולק בחצות" מתוך ישותה הנדעכת; שירי סנה־לא־אֻכּל צרופים, שנועדנו, כביכול, להריח בם בלבד, באין נשמה נוספת “חסרת פניות” בכל הממלכת כולה לגמוע מן העיינות הללו התלויים “על חוט הכמיהה”.

“מתי התחלפו המלכויות בגבהים”, שאלתי את עצמי בלשונה הכוויה־ושרה. ואני נער לא־לֻמד, יום הולדתי קרב. בפיק ברכיים עמדתי מרעיד בתא הטלפון־הציבורי המקושקש והזמנתי את עצמי אל ביתה בחג הסוכות. מתנה. יומולדת.

בטרם נקשתי בדלת, שתי כוסות של תה כבר המתינו מהבילות על שולחן העץ הגדול. שעה רבה שתקנו כך. האור הרך עלה על גדותי, ומבטה רואה־ואינו־נראה. ביס קטן מן העוגיות הקשות נתקע לי בגרון, ואז הופיע החיוך המתעלם־ונגוז שלה, החיוך הסודי שמעולם האצילות.

ומני אז נתחלפו מלכויותי חזור והפוך. זהב השירה של ה“צמח הזר” עודנו שותת אל מול פני, והדים עמומים של זִמרה רועדת, חרופה, עודם משוגרים לעברי מקברה של זלדה בהר הזיתים: צמאה לְךָ נפשי. כָּמַהּ לְךָ בשׂרי. בארץ ציה ועָיֵף, בלי מים. “סבתא זלדה”, אני לוחש על לוח לבה בשעות סופיות את הדברים שאמרה לשמש:

אַתְּ נוֹצֶצֶת אֵצֶל סוֹפִי

– לָשִׁיר עִם יִסּוּרַיִךְ:

בּוֹרְאִי הִבְהַלְתַּנִי;

לִגְעוֹת עִמָּךְ בֶּחָלָל.

כִּי מוּל אֱלֹהִים

גַּם שָׁמַיִם כְּעָשָׁן.

זלדה מלכות עתיקה. הפכה את נעורַי המפורחחים לנסיכות ירושלמית תהומית ומזמרת כיסופים רותחים: “בְּתוֹךְ חֵרוּת הַלַּיְלָה / אֲפָפַנִי הַהִמְנוֹן / וְאַחֲרֵי כִּכְלוֹת הַכֹּל / לְבַדּוֹ יִמְלֹךְ נוֹרָא.”

*

חָזֶה עִשְׂבִּי דָּמוּם כָּבַשׁ פָּנִים בִּקְטֹרֶת

גּוֹהָה דִּמְעַת חַוָּה בְּעֵשֶׂב רֵיחָנִי.

בִּירַקְרַק גָּשׁוּם עוֹלֶה מִקְדּשׁ עַשׁתֹּרֶת

בִּירַקְרַק גָּשׁוּם פּוֹסֵעַ אֲדוֹנִי.

ראשית מגעי עם העוצמה השירית המרטשת היתה על־ידי שלושה פרקי זיכרונות, שפרסם חיים גורי ב“מעריב” תחת הכותרת “השירה והזמן”. הלכתי שבי עם נהייתו של גורי בכלל ועם המשפט, שדומני כי ציטט ברשימותיו, בפרט:

כִּי יֵשׁ מְאוּרָה לַכֶּלֶב

וְהַר מָצָא מָכוֹן לְשִׁבְתּוֹ

וּבֶן הָאָדָם יֵשׁ לוֹ מָקוֹם וְיָנַח אֶת רֹאשׁוֹ שָׁמָּה.

בסוף השיר הזה כתב המשורר שהיה לי לאליל: אֵלֶיךָ אֲדֹנָי אֶזְעַק.

בדמי הכיס ובדמי הלב קניתי את ספר שירי יונתן רטוש. בלילה באתי אתו לישיבה שישבתי בה, להראות לשמואל, החבר הכי הכי. אבל איך? מימיני ה“מגיד שיעור” ומשמאלי ה“משגיח”; בתווך קולות לימוד גמרא מנגנים במתיקתיקות מתוך גרונות ה“צאן קודשים”. אני בירקרק גשום “מתנדנד למנגינת בשר ודם”, “מוכה כלב”, “זועק כיין”, “מתנגן בבהט־אבן את־נשמת”…

בליל חנוכה גשום וסוער. עם 39 מעלות חום. מקריא משירַי באולם האדום של ה“פלזה”. “הופעה” ראשונה שלי. שש נשים וגברים שניים מתיישבים רטובים על פני חמישים הכיסאות הריקים. אריה ליפשיץ המנוח בשורה הראשונה עושה את אוזנו החירשת כאפרכסת. “אם מותר לי לומר דבר, ידידי הצעיר, הלא אתה מהכנענים! עקבי שירת רטוש ניכרים מאוד בשירתך, והיאך אתה כבחור ישיבה” וכו' וכו'.

שבתי לזלדה משוויץ עם ההשוואה. והיא: עוד תגדל. הוא לא מבין וגם אתה לא. וחוץ מזה (תכניס לך לראש), השירה זה לא החיים.

ולימים הראיתי לשמואל, די בסוד, גם את מזמור “ההולכי בחושך”: “וּבַחֹשֶׁךְ אָבוֹא וּבַחֹשֶׁךְ אֵלֵךְ / וּבַחֹשֶׁךְ שְׁמִי יְכֻסֶּה.”

ובסוף המזמור – ההתגלות השירית, אשר דרך בשרו ודמו של הצבר השר, עושה היא, לדעתי, בימים אלה את דרכה להיות הגִּרסה העדכנית של יקום הנבואה:

וּכְבוֹד י־ה־ו־ה בֶּעָנָן

יֵעָלֶה

תָּלוּי

כְּגוּשׁ עָצוּם אֶחָד

בֵּין הַשָּׁמַיִם וְאַרְצִי –

קַרְנֵי עֻזּוֹ אָסַף בְּעֹב עָבָיו

מֻטּוֹת כַּנְפֵי עֲנָת בְּסֵתֶר חֶבְיוֹנוֹ

נִצָּב דּוּמָם בְּפַאֲתֵי קָדִים

אֶפֶס כַּפּוֹתָיו לִבְנַת סַפִּיר –

אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד

וְנַקֵּה לֹא יְנַקֶּה –

מה זה “גּוֹהָה”? מה זה מִפְחֶרֶת אֵלִים"? לא יודע וגם לא חשוב. בית משיר אהבה אחד של יונתן רטוש חתכתי לי כמידותי ובו נחתם פרק־יוחמד שלי:

בִּקַּשְׁתִּיךְ בְּכֹל שֶׁאֶמְצָאֵךְ

בִּקַּשְׁתִּיךְ בְּכֹל שֶׁאֶמְצָאֵךְ

כָּלָה כֹּחִי

לְמַעֲנֵךְ נָכוֹן אֲנִי לְדֶרֶךְ

אֲרֻכָּה

*

כבר אמרתי פעם: שירת אבות ישורון היא “הַמְּלֻחִי־אֶרֶץ של הַקִּיֻּמִיֻּת”. ה“קְרֶשִׁים”, ה“חֹל הַמְדֻשְׁדָּשׁ, חֹל הַהֲלִיכָה. הַפָּשֻׁט. חֲסַר הַיֻּמְרֹת” – כל העצים והאבנים שבנפש. נפש העץ והאבן של פה.

משורר אנטי־לירי “כְּמִי שֶׁלֹּקֵחַ בַּד לַחֲלִיפָה. שְׁנֵי מֶטֶר.” אך כמעט תמיד למקרא המלים שלו, הלוּזיות, הכסוחות –

“אֵיךְ בָּא לִי לְהִתְגַּעְגֵּעַ לִכְתֹּב שִׁיר”.

“מַעְיָן רֹדֵף מָקֹם לַחֲזֹר לָאֲדָמָה” זה אני. “לְךָ לִי בֵּינִי לְמַצָּבִי”…

אבות מגרד את עצם הנפש. משגר לה קולות לקבל הד. אם אתה חושב שאתה נמצא באן־שהוא – לימדני חב"די אחד, איש מן העבר האחר – סימן שלא מדובר בעצמך; כי עצם עצמך בשום־מקום

(“וְאַף לֹא תִּצְטַעֵר בְּצָרַת קְרוֹבֶיךָ / שְׁכוּנָתְךָ תְּהֵא בְּעַב הֶעָנָן וּבַסֵּתֶר”):

שְׁנֵי חַיִּים בִּפְּלָאקָטִים.

חַיִּים שֶׁל פְּנִים חַיִּים שֶׁל חֻץ.

חַיִּים שֶׁל פְּנִים.

חַיִּים שֶׁל פְּנִים מִפְּנִים.

והארץ־ישראל, הרתוחה ומתפוצצת; האדמה המצמיחה תפוזים, חסה ונשמות רועדות בגופים, היא באה לי לירושלים הרוחית – היישר מן האבות:

אוּלַי

תֵּלֵךְ הַיּוֹנָה אַחֲרִי.

שְׁתֵּי בֵּיצִים בְּבִטְנָהּ.

אֵלֶּה הֶשֵּׂגֶיהָ הַקַּיִץ.

זִקְפַּת זְנָבָהּ מֵעָנָף לְעָנָף.

הַכְּנִיסָה הַמִּיסְטִית הַהֵעָלְמוּת בַּחֲשַׁאי,

בֻּסְתָּן חַם. קִיר עָלִים.

מוֹלֶדֶת. אֶפְשָׁר לְהִשָּׁעֵן עִם הַגַּב.

חצי מדִברי הארץ שמדברת ליושביה, מדברת בשפת התמונות. ומי הגבר יהין למלל גוף־מהות־נוף?

באביב זה, שאנו עומדים בראשיתו, קמתי בבוקר אחד ונסעתי בתוך הגליל: הגלבוע. הארבל. סג’רה. כפר תבור.

אני על כבישים מתפתלים כעלומי־עד, ועל מסכַּי צפות מִלות שיר של אבות: “שִׁכְבִי עִמִּי לְאֹרֶךְ. / רֻצִי עִמִּי לַדֶּרֶך. / דַּהֲרִי עִמִּי דֶּרֶךְ.”

בצד הכביש “מִשְׁקִית” – מסעדה ומרכול מתוצרת הכפר. מבנה פיזיקאלי מת. המדשאה לפִתחו מאובנת כקִדמה. חלונותיו כתצורות ממכאניקת הקוונטים.

מֵעֹמֶק קַרְקָעִית מַגְדִּיאֵל

שָמַעְתִּי כֶּלֶב צָרֻד

וַאֲנִי עֹד בַּדֶּרֶךְ.

נַגְּנִינִי, דֶּרֶךְ, נַגְּנִינִי.

בְּכָל הַחֲמִשִּׁים שָׁנָה

קֶשֶׁר יָחִיד אֵלַי.

תמורות הנופים בין הגליל לתל־אביב מְתנות בהדרגה את פתרון החלום ואת שברון הלב. לראשונה נוגע בי המוות שבמלים “המהפכה התעשייתית”.

הֹצִיא בָּשָׂר אֲדָמָה מִמָּקֹם אֶחָד

וְשָׁתַל טֹרְף שֶׁל הַחֻלָה מְקֹם עָפָר בְּמָקֹם אַחֵר, חָסֵר.

נָטַע וְשָׁתַל פַּלְגֵי יְרָק בְּנִּתֻּחַ פְּלַאסְטִי,

וְכִסָּה אֶת עֵין הַשֶּׁמֶשׁ בִּפְּלַאסְטִיק. עֲשֻׂיָה אֶרֶץ

(…)

וקטע אחד משיר־אהבה אחד של יחיאל פרלמוטר, הפוילישער יידל המזעזע וגם מקנא, עד זוב דם ושירים; קטע המזיז אותי הזזה עצמית, גם ברגע זה שאני מעתיקו עתה, מחדרֵי חֲדָרַי ל“מקום החיצונים”:

אַחֲרֵי הָאַזְכָּרָה הִתְחַבֵּקֻ

דֹּם.

הִיא לוֹ

וְהֻא לָהּ.

וְעָזְבֻ אֶת הַמָּקֹם.

שִיר הִתְחַגְּגוּת אָבוֹת יְשׁוּרוּן

אֵיךְ תֵּל־אָבִיב לְפִתְאֹם בָּאָה לוֹ

כַּאֲבִיב הַשִּׁירָה בִּבְתוּלֶיהָ.

אֵיךְ בּוֹא לִי גַּעְגּוּעַ

סֶלַע אַסְכִּים לְבַסּוֹף לִבְכּוֹת

כָּל הָאֶרֶץ דִּמְעָה אַחַת מְלוּחָה שְׁקוּפָה

מְאֹד מַים אַהֲבָה

*

בסניף הדואר “מאה שערים” הוצאתי מן השק את “חדרים” 4 (הלבן). פרמתי. קרעתי. פתחתי. פערתי. אני שם, כבמראה, עם שירי ימית שכתבתי אז. ובסוף החוברת “יונה וולך אפריל 84” – ראיון משגע שעשתה הלית.

מה אומר ומה אדבר. הייתי בטוח כי הדיבור יינטל עתה מעטי. מעולם לא קראתי שירים שלה. יונה וולך היה כְּלומר לילית, או לפחות, בלתי ראויה לבוא בקהל. ובראיון הוציאה לשון על כל עם הקהל: “לשירה יש הרגל קצת לשקר”; “כותבים. כותבים. בעיקר מסקלין כותב יפה. מורפיום לא כל כך…”.

עבורי היו בראיון מלים פשוטות להמון מחשבות, או בעצם, למחשבה אחת בעלת איברים רבים, שעד אז נדחקו/הודחקו/נדחקתי, אל החוף השני של חיי: “…רק בגיל 20 התחלתי להבין, שהיצירה היא המציאות בעצמה, שהמציאות היא המקור ליצירה והצורך לפתור את הבעיות של עצמנו. זה מה שהפריע לי, שרק בגיל 20 גיליתי את המציאות והתחלתי להחזיק בדגל, שהיצירה היא החיים עצמם”.

ועדיין לא נמצא בי האומץ לקנות בחנות את ספר שיריה, ורק אחרי שנפטרה זלדה, עבר לידי מעיזבונה הספר “שירה”.

בעמוד 1 “אורזים את ראשי בנייר מרשרש”. בעמוד 15 “אֲנִי הַבְּתוּלָה הַקְּדוֹשָׁה / הַאִם אַתָּה שׂוֹמֵעַ אוֹתִי?”. אחר כך ב“קנון” (8) בעמוד 53 “סוּסִים בְּלִי מַנְהִיג יִבְרָחוּ וְצַיָּדִים / שׁוֹטִים אֶת לִבָּם יְפַלֵּחוּ אַל נָא / עִצְרִי בְּדַרְכֵּךְ” ומסתיים בשמונה שורות, אשר לעיתים מדירות שנה מעיני:

בְּעוֹד שְׁעָתַיִם פָּנָס לֹא יְמַצְמֵץ

בְּעוֹד חָדְשַׁיִם יְרַחֵף לוֹ נֵץ

בְּעוֹד שְׁנָתַיִם בָּרָעָב הַגָּדוֹל

יַעַבְרוּ הַצְּבוֹעִים וְיֵצְאוּ בְּמָחוֹל

וְאִם לֹא יִהְיוּ כַּמָּה אֲחֵרִים

הַרְבֵּה זְמַן הֵם יִהְיוּ רְעֵבִים אֲבָל

אֲנַחְנוּ יוֹדְעִים שֶׁיִּהְיוּ אֲחֵרִים כִּי

יֵשׁ לָנוּ אִינְסְטִינְקְטִים שֶׁנִּרְאִים כְּמוֹ פָּז.

אצלי זה עניין כמעט של ודאות: בתוך שנים לא רבות תתרחש מפולת נפשית מקיפה בחברה הישראלית. לא מפולת כלכלית. לא רוחנית. נפשית. ופרויקט ההישרדות והחיים, שידמה במהותו לפרויקט של אלבר קאמי ב“הדבר” ובַבִּכלל, יהא מוטל על כתפי כל מי שדם משוררי עורק עדיין בוורידיו.

בשירת יונה וולך אני אוהב במיוחד את התופעה המעצבנת רבים: הדיבור הרווח בלשון רבים. כבר אמרו על זה כל מיני דברים. אני אומר שכמשוררת־אמת היא אמנם דיברה מתוך בטן האומה:

וְהָיִינוּ כִּמְטֹרָפִים כָּל הַלַּיְלָה שָׁאֲגוּ בָּנוּ אֲרָיוֹת…

וְכָל הַלַּיְלָה רָצִינוּ אֶל עֲתִידֵנוּ וְהָיִינוּ מַחֲזִיקִים בַּעֲבָרֵנוּ כִּבְטוֹטָפוֹת…

וַאֲנַחְנוּ הָיִינוּ שׁוֹכְבִים כְּמִי שֶׁנֶהְפֲּךְ עוֹלָמֵנוּ וְהָעֲתִידוֹת הָיוּ עוֹמְדוֹת וּמְצַפּוֹת…

ובשיר אחר:

נוֹסָף עַל כָּךְ הָיִינוּ מְעֻנִּים

לֹא טוֹב הָיָה לָנוּ מִתִּוֹךְ הִזְדַּהוּת…

בֵּין אַהֲבָה לְבֵין חֹפֶשׁ

הָיְתָה לָנוּ מִלְחָמָה אֲרֻכָּה

אוֹי לָנוּ שֶׁיֵּשׁ לָנוּ מַאֲבָקִים כָּאֵלֶּה

וְאוֹי לְמִי כְּשֶׁזֹּאת נְקֻדַּת מוֹצָא…

אונייתה של יונה תתואר כחד־פעמית. היא בעצמה אמרה כך, אבל צדקה רק לגבי שירתה; זו בוערת בחשכה דומם לאחר מותה, עוד יותר מבחייה. אבל חיינו בעידן הזה על האדמה הזו הם שהצמיחו את הפצצה הזו, ועוד נכונה לנו מהפכת המהפכות:

בַּבְּקָרִים וּבָעֲרָבִים יַעֲבֹר הַקּוֹל

וַאֲנַחְנוּ נָחַכֶּה לוֹ בְּחִיל גָּדוֹל

יֵצְאוּ לָנוּ חֲלָקִים מִאִישִׁיּוּתֵנוּ

וְיִזְרַח דְּבַר־מָה כְּמוֹ שַׁחַר בְּאֶרֶץ אֲבוֹתֵינוּ…

(ואז)

אוּלַי נִהְיֶה מַשְׁלִימִים עִם אָבְדַן

מְעַט מִתְּמִימוּתֵנוּ וְנֹאמַר אָמֵן לַחַיִּים…

כְּמוֹ אִישׁ אָז יָבוֹא וְיִגַּשׁ לְבָתֵּינוּ.

מי האיש?! גבירותי ורבותי, חברים וחברות, אחים ואחיות, למי היא מתכוונת?

נשמה סמבטיונית פעורה כחור שחור, “נעולת זהב באדמה מבורכת”.

ליד שורות כמו “…וְתַעֲמִיד דְּבָרִים עַל הַפַּשְׁטֻיּוֹת הַגְּדוֹלוֹת שֶׁל / הַנְּמִיכוּת / שָׁם יִיטַב לְךָ מַיִם קָטַנִּים וְתֹאמַר יָם־יָם / וְאֶל הַפַּשְׁטוּת הַגְּדוֹלָה לֹא תָּבוֹא…” אני נמוּגוֹתי. את שארית יהבה השליכה אז משוררוּתי על האלוהים לבדו.

*

אחרי שוֹק יונה וולך נעשיתי יותר כופר ויותר מאמין. התחלתי לנתק בין היהודים לבין היהדות; אחר כך – בין היהדות לבין האלוהים. ולאחר הקרע הגדול והשנק הגדול החלה בדידות הכופר לנשק לבדידות המאמין. מקדשים שברוח, שהפשטתים עירום ועריה, חזרו ולבשו שמות עתיקים. אולי הנפש, הנמוגה באין־כלי, עשתה זאת, ואולי קור הכלבים ששרר בחוץ.

כמעט במקרה עליתי אז על אמיר גלבוע. אם יש אדם, שבכל מאודי צר לי על כי אין הוא בין החיים – הרי זה אמיר. הזדהותי עם גלגולי חייו עוד תהפוך לכמעט־משתקת. איש חסיד ומשורר. יודע את סוד החסידות ואת סוד המשוררוּת. צמח פלך וואהלין. יודע מבשרו, כמו מן הספר, שנשמת האדם מתוחה כשיר – מן האֲדַמֶּה ועד ל“אֲדַמֶּה לָעֶלְיוֹן”:

כָּכָה כְּמוֹ שֶׁאֲנִי הוֹלֵךְ אֲנִי רוֹצֶה לְקַבֵּל פְּנֵי שַׁבָּת הַמַּלְכָּה.

לְגוּפִי בְּגָדִים שֶׁל יוֹם יוֹם וְגוּפִי, אִם בִּכְלָל, אֵינֶנוּ חָזָק בִּכְלָל

וְגַם הַנֶּפֶשׁ לֹא.

אלחנן לוקח אותי למדבר יהודה. מם־פא בגולני. צוק ששתיקתו מעוררת חשש וכבוד. אני לצד פסיעותיו הרוגעות, מקרטע, משוררון עירון נקי־דעת מירושָלֵם. אל המדבר ניסיתי לקחת את עצמי; להימלט מניגודַי. דומני שעד שנכנסו אל חיַי שירי אמיר, לא שָׁלַוְתִּי מאימת הקטבים. מתחתיות נחל אוג או ממערת השולמית שבתי תמיד לירושלים העיר רבתי־עם; נושא עמי את הדממה בקרב ההמון. עַם־נסיכים על כתף־המדבר, בוכה כילד.

משא ומתן שלו עם הנשמות כאוּב ומסוכסך. נותן עד כלות. בורח עד כלות. נשמה־איילה:

אַיָּלָה אֶשְׁלַח אוֹתָךְ אֶל הַזְּאֵבִים לֹא בַּיַּעַר הֵם

גַּם בָּעִיר עַל מִדְרָכוֹת תָּנוּסִי מִפְּנֵיהֶם בְּהוּלַת

עֵינַיִךְ יָפוֹת יְקַנְּאוּ בִּי לִרְאוֹתֵךְ אֵיךְ

אַתְּ פּוֹרַחַת נִפְחֶדֶת וְנִשְׁמָתֵךְ

אֲנִי אוֹתָךְ אֶל מוּל פְּנֵי הַחֲזָקָה אֶשְׁלַח

הַמִּלְחָמָה לֹא בִּשְׁבִילִי עוֹד

לִבִּי אַיָּלָה לְמַרְאֵךְ פְּצוּעַת דָּם בַּשַּׁחַר שׁוֹטֶטֶת

ההיסטוריה ופשרהּ – הנעלם הגדול – רבצה על כתפיו העשנות. נשימה ארוכה. מבט־רמץ חודר ארוך:

תִּרְאוּ עוֹד בֹּקֶר אֶחָד נַעֲרֹךְ בּוֹ מוֹקֶדֶת.

אֶת בֵּית הַדְּרָכִים נַעֲלֶה לוֹ קָרְבָּן.

כִּי בְּכָל הַדְּרָכִים פְּזוּרִים אוֹצְרוֹתֵינוּ.

כִּי אִבַּדְנוּ יוֹתֵר מִשֶּׁאָמַרְנוּ לִמְצֹא.

כִּי בְּכָל הַדְּרָכִים פְּזוּרִים אוֹצְרוֹתֵינוּ.

וּלְבֵית הַדְּרָכִים אָסוּר לָנוּ לָבוֹא.

הלכה בגמרא אומרת: “עם הארץ אסור לאכול בשר.” בקבלה מבואר, ש“עם הארץ” לא יודע להפנים אל תוכו את הבשר להיות אנושי. במקום לעסוק בהעלאה הוא עוסק בהנחתה, ואנושיותו יורדת למדרגת “בשר”. ברוח הדברים האלה פירש האדמו“ר הזקן בעל ה”תניא" את הביטוי “אסור” במשמעות “קשור”; כמו בשיר השירים “מלך אסור ברהטים”.

“בית הדרכים” המסתורי. היש מקום מגרה ממנו לבוא בו להניח את ראשנו שמה? אסור אני ל“בית הדרכים”! ושתי משמעויות האיסור הלזה נכונו לי לימים הבאים.

דְּרָכִים נִזְדָּרְחוּ מִפְּנִימָם

וְרוּחַ הֶחֱלִיק עַל גַּבָּם כְּאָב גָּדוֹל.

וּדְרָכִים נִתְיַשְּׁרוּ לַהוֹלְכִים

בְּיוֹם הַתָּמִיד הַגָּדוֹל.

וְעַל לַיְלָה וְיוֹם

כִּסָּה הַשֶּׁמֶשׁ הַשָּׁלֵם.

*

משתומם על חידת ההשראה, אני יוצא לחוץ, לשאוף רוח להשיב נפש (הבעל־שם־טוב אומר: “החוכמה – מאין תימצא!”). בכבישים וברחובות, הומים בני אדם אובדי־דרך – “דתיים” כ“חילוניים”. מ“רחובות פסולת הזהב” אני שב לרחוב רבי אלעזר הקליר שב“שערי חסד”, כשם ששבים אל ריחות ילדות מדמיעים. הדירה בקומה השנייה, שהיתה של זלדה, הפכה למשרד פרסום; חץ מורעל בלב השירה. מן המרפסת הקטנה, אשר “עִם שחר תֵּהָפֵךְ לשער הזריחה”, נראים עתה מגרדי השחקים של וולפסון כִּתרנים של ספינה מחשבת להישבר.

ובעניין של החֵירות. בעניין הגדול הממית והמחיֶה הזה של החופש והאהבה. אחתום בשיר אחד של אמיר אשר נשמתו צרורה

אֶת שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי אִם אָקוּם וַאֲסוֹבֵב

לֹא אֲבַקֵּשׁ עוֹד. בְּכָל עֵת אֶעֱבֹר מִמֶּנּוּ

וְלֹא אֶמְצָאֶנּוּ. אַרְפֶּה וְלֹא אֹחַז בּוֹ

וּבֵית אִמִּי לֹא אֲבִיאֶנּוּ.

אַךְ לַיְלָה לַיְלָה עַל מִשְׁכָּבִי אֵצֵא

וְאֶרְאֶה בָּעֲטָרָה שֶׁעִטַּרְתִּי לוֹ בְּיוֹם

שִׂמְחַת הַלֵּב שֶׁלֹּא תֵּעוֹר עוֹד

וְאֹהֲבֶנּוּ.