מנשה קדישמן / דיוקנאות המשוררים

שרה שריג – ניקוד, התקנה לדפוס והגהות.

מנשה קדישמן/לאה אילון 1988. רישום דיו

אֲנַחְנוּ לֹא נַעֲזֹב זֶה אֶת זֶה אֲנִי אוֹמֶרֶת

כְּשֶׁאַתָּה בְּגוּפִיָּה קִצְרַת שַׁרְווּלִים לְיַד קֻפְסַת הֶחָלָב

וְאוֹמֵר בְּנִלְהָבוּת סוֹקֵר אוֹתִי עָמֹק

שֶׁתְּלַטֵּף לִי אֶת הַגָּרוֹן שֶׁלִּי

וּכְשֶׁרְצוּעוֹת דַּקִּיקוֹת שֶל קָרָמֶל הִתְפָּרְדוּ מֵהַשָּׁמַיִם

מוֹשְׁכִים אַחֲרֵיהֶם כּוֹכָבִים פּוֹסְחִים עַל שְׁנֵי הַסְּעִפִּים

שֶׁלֹּא רָצוּ לָרֶדֶת

וְהֵם עוֹמְדִים וּבוֹהִים בִּי

כְּשֶׁאֲנִי מַשְׁפִּילָה אֶת עַצְמִי לְהַכְרִיחַ מִישֶׁהוּ לֶאֱהֹב אוֹתִי.

הָרְצוּעוֹת הַדַּקִּיקוֹת שֶׁל הַקָּרָמֶל נָגְעוּ בַּכְּתֵפַיִם שֶׁלִּי

וְחָשַׁבְתִּי לַעֲשׂוֹת הַרְכָּבוֹת שֶׁל

רְצוּעוֹת זוֹהֲרוֹת וְכוֹכָבִים בַּיְּשָׁנִיִּים וְהַסְּסָנִיִּים

כְּדֵי שֶׁאוּכַל בְּאֹפֶן חֻקִּי לַחְתֹּךְ אוֹתָם בַּחֲמַת זַעַם.

נַסֵּה לְהִסְתַּלֵּק אֲנִי מִסְתַּכֶּלֶת בַּמֻּצְלָבִים הַחֲדָשִׁים

שֶׁנִּסּוּ נוֹאָשׁוֹת לַעֲצֹר מוֹנִיּוֹת מֵהַמּוֹנִיּוֹת הַחוֹלְפוֹת

כִּי הֲרֵי בָּרוּר שֶׁהַבַּיִת שֶׁלְּךָ רֵיק וְשֶׁאֲנִי אוּכַל לָבוֹא

לַמְרוֹת שֶׁשְּׁתֵּי כּוֹכָבוֹת הֵרִימוּ כְּתֵפַיִם

וְחִכּוּ שֶׁמּוֹנִית תָּבִיא לָהֶן

שְׁנֵי בַּקְבּוּקִים שֶׁל זַנְגְּוִיל

וְאַחֲרֵי קוֹנוּסֵי רִבַּת חָלָב אָמְרוּ מֻגְבָּל בְּגִיל.

הַמֻּצְלָבִים דָּחֲפוּ אוֹתִי

מְמַתְּחִים אֶת רְצוּעוֹת הַקָּרָמֶל הַדַּקִּיקוֹת שֶׁלָּהֶם

וְאֶת הַכּוֹכָבִים שֶׁלָּהֶם הַמְשֻׁבָּצִים כְּמַסְמְרִים

בְּתוֹךְ גּוֹנֵי הַקָּרָמֶל

כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה לִי נָעִים

וְדָחֲקוּ אוֹתְךָ לְשִׂיחָה.

אֲנִי מִסְתַּכֶּלֶת בְּךָ עִם הַמִּשְׁקָפַיִם הַפַּנְקִיִּים הַכֵּהִים

וְעִם חֲצָאִית הַמִּינִי הַקְּצָרָה

וְעִם לְהָבִים שֶׁל שֵׂעָר אָדֹם

שֶׁזוּג כּוֹכָבִים לֹא מְסֹרָסִים מֵאִיר אוֹתָם

עַד שֶׁהַלֵּב הַמְיֻחָד שֶׁלְּךָ הַמַּחְלִיט לֹא לֶאֱהֹב נִרְעָד.

יַעֲזֹר לִי רַק כְּשֶׁאֲנִי אֶרְאֶה אֶת הַשִּׁגָּעוֹן בָּעֵינַיִם שֶׁלְּךָ

יַעֲזֹר לִי רַק כְּשֶׁאֶתְפַּרְסֵם בְּתוֹר מִישֶׁהִי שֶׁהִצְלִיחָה

לְהַכְנִיעַ אֶת הָאֲדִישׁוּת שֶׁלְּךָ.

אַתָּה חַיָּב לָלֹק לִי אֶת הַדָּם לְיַד מְנוֹף הַמַּיִם שֶׁל הַמִּטְבָּח

שֶׁמֻּצְלָב מְשֻׁגָּע אֶחָד בְּשֵׂעָר כְּמוֹ שֶׁל צַ’אק יֶגֶר

רוֹאֶה אוֹתָנוּ לְיָדוֹ

וְנוֹסֵעַ מִיָּד לְמַטָּה בַּפוֹרְד הַיְשָׁנָה שֶׁלּוֹ

כְּדֵי לְהַכּוֹת בָּאֶגְרוֹפִים שֶׁלּוֹ

וּלְהִשְׁתּוֹקֵק לְהַטּוֹת לִי גַּם הוּא אֶת הַגָּרוֹן.

רָאוּ שָׁם לְמַטָּה

כְּשֶׁהַמֻּצְלָב נִשְׁעָן עִם הַטָּיַת כִּסְאוֹ עַל הַקִּיר

וְיַנְשׁוּף הָיָה מוּאָר בְּאוֹר יָרֵחַ לָבָן עַל הַשְּׁבִיל

כֵּיצַד אֲנִי אַלּוּפָה

מִלָּה לֹא הוֹצֵאתִי בְּמֶשֶׁךְ כָּל תְּקוּפַת סֵבֶל כָּלְשֶׁהִי

שֶׁהָיְתָה לִי.

אֲנִי מְפַחֶדֶת שֶׁתַּשִּׂיג אוֹתִי בְּאִי תְּשׂוּמֶת לֵב,

בַּאֲדִישׁוּת, וּבְרֹעַ.

אֲנִי מְרִימָה אֶת שְׂרוֹכֵי הַמֶּשִׁי עַל הַיְרֵכַיִם

וְיוֹצֵאת לְפַתּוֹת אוֹתְךָ.

אֲנִי לֹא צְרִיכָה לִירוֹת בָּהּ

הִיא מֵתָה מֵעַצְמָהּ

לֹא יַשִּׂיגוּ אוֹתִי

לַמְרוֹת שֶׁאֲנִי נוֹהָה לָצֵאת עִם לַהֲבֵי הַשֵּׂעָר הָאֲדֻמִּים שֶׁלִּי

וּלְהָפֵר אֶת הַחֹק.

16 חֳדָשִׁים טוֹבִים נָתְנוּ לִי אִתְּךָ.

אֵינֶנִּי מַאֲמִינָה שֶׁיִּתְּנוּ לִי כָּל כָּךְ הַרְבֵּה טוֹב

אֵינֶנִּי מַאֲמִינָה שֶׁלֹא יִתְּנוּ לִי כְּבָר פַּעַם טוֹב.

נַשֵּׁק אוֹתִי כְּשֶׁזֶּה יִקְרֶה

הַיְדִיעָה שֶׁזֶּה יִקְרֶה מֵאֵלָיו

וְשֶׁאֶת כַּדּוּר הַדּוּם־דּוּם הַזֶּה

אֲנִי יְכוֹלָה לִשְׁמֹר בַּמַּחְסָנִית

וְלִהְיוֹת אִתְּךָ לָנֶצַח

גּוֹרֶמֶת לִי לָשֶׁבֶת אִתְּךָ בְּיוֹם א'

וּלְדַבֵּר אִתְּךָ בְּפֶּרְסְפֶּקְטִיבָה חֲדָשָׁה.

גָּרַרְתִּי בִּשְׁתִיקָה אֶת הַגְּוִיָּה

כְּשֶׁעֲדַיִן הַיּוֹשְׁבִים סְבִיבִי מְנַעֲרִים אֶת הָאָבָק.

לֹא צָרִיךְ לִהְיוֹת צוֹדְקִים חָשַׁבְתִּי כְּשֶׁהָלַכְתִּי לְיַד מִגְרַשׁ הָרוֹדֵיאוֹ.

שָׁמַעְתִּי עֲדַיִן קוֹלַעַת לַמַּטָּרָה

קָשֶׁה בְּאִמּוּנִים קַל בַּקְּרָב.

הִתְפָּרַצְתִּי אֵלֶיךָ.

חַיַּי הָאִישִׁיִּים צְרִיכִים לְהִתְחָרוֹת בַּנּוֹעָזוּת שֶׁלָּהֶם

וּבְאִי הַפַּחַד שֶׁלָּהֶם

בַּשִּׁירִים שֶׁלִּי.

אַנִי לֹא אֶחֱשׂף אֶת הַפְּגִיעוּת שֶׁל הַלֵּב שֶׁלִּי

אֶת הַפַּחַד הַבִּלְתִּי פּוֹסֵק לְאַבֵּד אוֹתְךָ.

אַנִי מַבִּיטָה בַּיּוֹשְׁבִים הַמְאַשְּׁרִים בְּלִי שׁוּם מִלִּים

אֶת הַמַּעֲשִׂים שֶׁלִּי

כְּשֶׁהֵם שׁוֹתִים סִירוֹפּ קוֹלָה שֶׁהֵם הוֹצִיאוּ מֵהַמְּכוֹנָה

וּמְמַלְמְלִים מִשֶּׁטַח הָאֵשׁ הַסָּמוּךְ

קָשֶׁה בְּאִמּוּנִים קַל בַּקְּרָב.

הַשַּׁלְוָנִים הָיוּ מֻתָּשִׁים מֵעָצְמַת הָאוֹבְּסֶסְיָה שֶׁלִּי אֵלֶיךָ

וְשָׁלַחְתִּי אֶת נְשִׂיא חֶבְרַת קוֹלוּמְבִּיָּה לִרְאוֹת

אֶת הַיִּפְעָה שֶׁלָּהֶם

וְכֵיצַד לְנִיעַ אֶצְבַּע קַל

הֵם מַכְרִיחִים אוֹתִי לִכְתֹּב אֶת הַשִּיר הֲכִי טוֹב בָּעוֹלָם.

עָלֶיךָ לְהִתְגָּאוֹת בִּי.

עָלֶיךָ לָדַעַת אֶת רִגְשֵׁי הָעֶלְיוֹנוֹת שֶׁלִּי

וְאֶת צוּרַת מְתִיחַת הַצַוָּאר שֶׁלִּי

כְּדֵי שֶׁתִּנְשֹׁךְ אוֹתִי בָּעוֹרֵק

וְשֶׁאֶלְחַשׁ בִּתְסִיסָה כְּשֶׁכֻּלָּם עֲדַיִן מֻכֵּי תַּדְהֵמָה

מֵהָרֶצַח שֶׁלִּי

וּמֵהַהֲלִיכָה הַחַד־פַּעֲמִית בָּעוֹלָם לְיַד מִגְרַשׁ הָרוֹדֵיאוֹ

שֶׁאֲנִי לֹא יוֹדַעַת אֵיךְ לְהַצִּיב אֶת הַמִּלִּים

וּמַה יִהְיֶה סוֹפָן.

מַה שֶׁאֲנִי מִתְכַּוֶּנֶת לַעֲשׂוֹת זֶה

לִשְׁמֹעַ אֶת הֵד הַיְרִיָּה

וְלִרְאוֹת הַאִם תְּקַיֵּם אֶת הַהַבְטָחָה הָאִלֶּמֶת שֶׁהִבְטַחְתָּ לִי

כְּשֶׁהִבַּטְתִּי בְּךָ.

מָרַחְתִּי לְךָ רִבַּת תַּפּוּזִים כְּפִי שֶׁמָּרְחוּ בַּבָּסִיס

וְאַחַר הָלַכְתִּי לִרְאוֹת אִם אֶרְאֶה כְּפִי שֶׁצִּפִּיתִי

אֶת הֶחָתוּל הַכָּחֹל מְפֻחָם לְיַד הַסֻּלָּם הַנִּצָּב בָּאֲלַכְסוֹן.

דָּחַסְתִּי לְכָל רֶגַע כָּל רֶגֶשׁ לְמִינֵהוּ

חִכִּיתִי שֶׁיָּבוֹאוּ לִבְדֹּק כֵּיצַד אֲנִי בִּכְלָל כּוֹתֶבֶת

וְכֵיצַד לִפְנֵי שֶׁהֶחָתוּל הִתְפַּחֵם לְיַד הַסֻּלָּם שֶׁנִצָּב בָּאֲלַכְסוֹן

עַל הַקִּיר

עָלָה שָׁם אִישׁ בְּשָׂפָם שָׁחוֹר דַּק וְנִגֵּן בְּצֶ’לוֹ.

הֶחְלַטְתִּי בְּעוֹד אֲנִי מְאַבֶּדֶת לְעִתִּים אֶת הַמַּשְׁמָעוּת שֶׁל הַחַיִּים

וּלְאָן הֵם הוֹלְכִים

לִהְיוֹת טִפָּה מְרֻחֶקֶת וְעִם מַחֲשָׁבוֹת הֲכִי אַטְרַקְטִיבִיּוֹת.

הִסְתַּכַּלְתִּי כְּשֶׁבָּאתָ לְתַקֵּן אֶת מְנוֹעַ הַמְּכוֹנִית שֶׁלִּי

כְּשֶׁאַתָּה רָזֶה וּמֵנִיעַ אֶת כָּל הַשְּרִירִים

וְאַחַר כָּךְ כְּשֶׁכָּתַבְתָּ אֶת הָאוֹטוֹבִּיּוגְרַפְיָה שֶׁלְּךָ.

דְּחַק אוֹתִי בַּכְּתֵפַיִם שֶׁלְּךָ עַד לְפֶתַח הַדֶּלֶת

קַח אֶת זֶה בְּכֹחַ

קַח אֶת זֶה בִּזְכוּת

לֵךְ כְּנֶגֶד כָּל הַחֻקִּים

אֲנִי שׁוּב אֶמְרַח לְךָ רִבַּת תַּפּוּזִים כְּשֶׁתַּחֲזֹר לְקַאלְטֶק

גָּבוֹהַּ וְעִם שַׂק חֲפָצִים גָּדוֹל מִנַּיְלוֹן בַּיָּדַיִם שֶׁלְּךָ.

שִׂים עַיִן עָלַי אָמַרְתִּי כְּשֶׁרָאִיתִי תִּדְלוּק אֲוִירִי שֶׁל שְׁנֵי מְטוֹסִים

שְׁנֵי מֶטֶר מֵאִתָּנוּ

וְשִׁיַּפְתִּי אֶת הַלְּחָיַיִם שֶׁלְּךָ וְנִשַּׁקְתִּי אוֹתְךָ בִּמְתִיקוּת.

יֵשׁ דְּבָרִים שֶׁמּוֹחֲצִים אוֹתִי

טִלְפַּנְתִּי בְּקַדַּחְתָּנוּת מַבִּיטָה דֶּרֶךְ הַחַלּוֹן בַּטֶּלֶפוֹן שֶׁבַּמִּטְבָּח

גַּם כְּשֶׁהָאוֹטוֹמָטִים שֶׁל הַמִּשְׂחָק הֵם לְטוֹבָתִי

וְגַם כְּשֶׁאֲנִי חָשָׁה כָּאִשָּׁה הֲכִי נִבְחֶרֶת בְּצוּרַת הָרְאִיָּה שֶׁלָּהּ.

אֵיזֶה פֶּלֶא נָטַלְתִּי לְעַצְמִי

כְּשֶׁמָּטוֹס הִתְהַפֵּךְ בִּשְׁבִילִי עַל הַגָּחוֹן

וַאֲנִי מִהַרְתִּי בַּמְּכוֹנִית הַמְתֻקֶּנֶת שֶׁתִּקַּנְתָּ לִי

לִרְאוֹת אִם אַתָּה מַנְצִיץ אֶת עַצְמְךָ

אִם אַתָּה בִּצְבַת החוּשִׁים אִם הָאֲדָמָה רוֹעֶדֶת

וְאִם כְּדַאי לְהַפְנוֹת עֹרֶף לְכָל מַה שֶּׁשִּׁנַּנְתִּי עַד עַכְשָׁו

וְשֶׁיַּגִּידוּ שֶׁאֲנִי עֲדִינָה וּמַעֲמִיקָה.

עֲמֹד עִם שְׁתֵּי יָדַיִם בְּתוֹךְ חֲגוֹרַת הַגִּ’ינְס

וְהִתְיַחֵס בְּבִטּוּל שֶׁאֶפְשָׁר לִהְיוֹת קְהֵי רֶגֶשׁ

וְשֶׁפִילוֹסוֹפְיָה שֶׁל כֶּסֶף לְמַעַן כֶּסֶף לְמַעַן כֶּסֶף

מְהַוָּה מִכְשׁוֹל.

הִבַּטְתִּי בְּךָ כְּשֶׁאַתָּה מַטְעִין מֵאָחוֹר

נְתִיקֵי מְכָלִים שֶׁל מְטוֹסִים מְפֻזָּרִים

וְאַחַר כְּשֶׁבָּעַטְתָּ בְּחַלּוּק שֶׁל אֶבֶן.

הוֹצֵאתִי לְרַאֲוָה בְּעָצְמָה וּבַחֲרִיפוּת אֶת הָרְגָשׁוֹת שֶׁלִּי

וְאַחַר רָאִיתִי כְּשֶׁאֲנִי בְּפֶתַח הַדֶּלּת

אֶת הַיְעָף שֶׁהִצְדִּיעַ לִי

וְאֶת הָעֵינַיִם שֶׁלְּךָ שֶׁאוֹמְרוֹת לִי כֵּן.

כְּלָל לֹא יָדַעְתִּי שֶׁכֹּה אֶתְרַגֵּשׁ

וְשֶׁאוֹצִיא מֵהַמֹּחַ שֶׁלִּי כְּשֶׁאֶשְׁכַּב אִתְּךָ מִתַּחַת לְפִסַּת הַצֶלּוּלוֹאִיד שֶׁל הַיָּרֵחַ

כְּשֶׁאֲנִי מְדַבֶּרֶת אֵלֶיךָ בִּטְרַנְס עָצוּם

אֶת הַתְּבִיעות הֲכִי אֲיֻמּוֹת.

חָשַׁבְתִּי כְּשֶׁעָקַפְתִּי אֶת מִרְפֶּסֶת הַמִּלּוּט מִדְּלֵקוֹת

שֶׁלֹּא אֶרְצֶה אֲפִלּוּ לְהִתְקָרֵב אֵלֶיךָ

שֶׁאוּכַל לְהַבִּיט לָאוֹר הֶעָנֹג וְהַנּוֹשֵׁךְ שֶׁל סֶפְּטֶמְבֶּר

שֶׁמִּתְגּוֹלֵל סְבִיב עַצְמוֹ כְּסֶרֶט צֶלּלוֹאִיד

בָּעֵינַיִם הַקַּדַּחְתָּנִיּוֹת שֶׁלִּי

כְּשֶׁאַתָּה הָמוּם וּפוֹסֵעַ

כְּשֶׁאַתָּה מַפְשִׁיל אֶת הַשַּׁרְווּלִים שֶׁל הַכֻּתֹּנֶת תּוֹךְ כְּדֵי הֲלִיכָה

כְּדֵי לַעֲצֹר אוֹתִי בְּאַלִּימוּת.

אֲני אוֹשִׁיב אֶת שְׁנֵינוּ בְּתוֹךְ גֵּיהִנּוֹם

עַכְשָׁו אֲנִי תּוֹפֶשֶׂת אֵיךְ צָבַרְתִּי שָׁנָה אַחֲרֵי שָׁנָה

כֹּחַ לִהְיוֹת אִתְּךָ וְלֹא עִם זֶה שֶׁעָלָיו חָשַׁבְתִּי.

אֲנִי יוֹדַעַת שֶׁהָלַכְתָּ עִם בַּקְבּוּק שֶׁל מַשְׁקֶה קַל מָלֵא מַיִם בַּיָּד

לְיַד הַמַּיִם הַשְּׁחוֹרִים שֶׁל רְצוּעַת הַגַּלִּים

שֶׁפָּנָסֵי הַמְּכוֹנִית הָעוֹמֶדֶת שֶׁלִּי הֵאִירוּ אוֹתָם לְחוּמִים

כְּדֵי לְטַלְטֵל אוֹתִי בְּסַעֲרַת רְגָשׁוֹת.

תִּתְקָרֵב אֵלַי יוֹתֵר

גַּפֵּף אוֹתִי מֵאָחוֹר

תַּפְלִיק בִּי בְּחֹטֶר שֶׁל עֵץ

כְּדֵי שֶׁאֶרְצֶה אוֹתְךָ בְּלִי מַחֲשָׁבָה אַחַת שֶׁל כְּפִירָה.

רֶגֶשׁ עָצוּם שֶׁל עֲדִינוּת אוֹ רֹעַ

כְּשֶׁפִּסַּת הַצֶלּוּלוֹאִיד שֶׁל הַיָּרֵחַ מְאִירָה אֶת הַקֶּצֶף הַלָּבָן שֶׁל הַגַּלִּים

הַמְלַקְלֵק אֶת הַבֶּטֶן שֶׁלִּי

יָכוֹל לִקְנוֹת אוֹתִי.

אֲנִי נָעָה וְנָדָה מֵרֶגֶשׁ לְרֶגֶשׁ

אֲנִי עוֹמֶדֶת לַעֲמֹד אֶגוֹצֶנְטְרִית

וְרַק עִם חֲצָאִית עַל הַמֹּתֶן

וְלִשְׁמֹעַ אֶת הַקּוֹל הַפְּנִימִי שֶׁלִּי.

פֵּשֶׁר עָצוּם שֶׁל חַיִּים נִגְלָה לִי

וְרָצִיתִי שֶׁהַשָּׁרִים אֶת הוֹ ג’וֹיְס שׁוּבָה אֵלַי יַחַד נֵצֵאָה וְנִדְהַר

לֹא יִמּוֹגוּ.

קָלַעְתִּי בְּיַד יַצִּיבָה וְלֹא רוֹעֶדֶת בַּגַּלִּים הַשְּׁחוֹרִים

הָיִיתִי מְלֵאַת גַּעְגּוּעִים

וְכִמְעַט עָמַדְתִּי לְחֶרְדָתִי הַעֲצוּמָה לְהֵחָשֵׂף.

נָסַעְתִּי אִתְּךָ בַּכְּבִישׁ הַשּׁוֹמֵם

כְּשֶׁבְּכָל עִקּוּל הִתְדַּפְּקוּ עָלָיו הַגַּלִּים

הַמְעוֹדְדִים לִפְשֹׁעַ וְלִלְחֹץ אֶת דַּוְשַׁת הַגַּז עַד הַסּוֹף.

אֲנִי רוֹצָה לִבְכּוֹת לְיָדְךָ

אֲנִי רוֹצָה לָשִׁים קֵץ לַגַּעְגּוּעִים

הַמּוֹצִיאִים אוֹתִי מִשִּׁוּוּי הַמִּשְׁקָל שֶׁלִּי

וְלִקְשֹׁר אֶת עַצְמִי אֵלֶיךָ לְטוֹב וּלְרַע.

לֹא אֶתֵּן שֶׁיִּרְדְּפוּ אוֹתִי

אוֹ שֶׁהַיָּרֵחַ הַסָּדִיסְט שֶׁלֹּא יָצָא מֵהָעוֹיְנוּת שֶׁלּוֹ כְּלַפַּי

כְּפִי שֶׁהֶחְלַטְתִּי בַּמְּכוֹנִית

יַזְכִּיר לִי שׁוּב אֶת הַשִּׁיר שֶׁל הַשָּׁרִים

כְּשֶׁהֵאַרְתִּי בְּיַצִּיבוּת בְּפָנָסֵי הַמְּכוֹנִית שֶׁלִּי אֶת הַגַּלִּים

שֶׁשָּׁטְפוּ בְּמַטָּח אֶחָד כְּשֶׁצָּחַקְתִּי

אֶת מַקֵּל הַמַּלְקוֹת הֶעָבֶה שֶׁל הַיָּרֵחַ.

נַעְתִּי לְיַד חֶלְזוֹן הַיָּרֵחַ

וּכְשֶׁהוּא עָצַר עָצַרְתִּי גַּם אֲנִי.

וְאָז רָאִיתִי כַּמָּה שָׁחוֹר הוּא הַלַּיְלָה

וְכַמָה אֲנִי מַעֲלָה לְדַרְגַּת אָמָּנוּת אֶת הָאַהֲבָה שֶׁלִּי אֵלֶיךָ.

לִפְנֵי וְלִפְנִים הָיִיתִי צְרִיכָה לִקְבֹּעַ שֶׁאֶסַּע בַּפוֹרְד שֶׁלִּי

וְאֶתְנַכֵּר, לְהוֹצִיא אוֹתְךָ,

לְכֻלָּם.

הַצּוּרוֹת מַעֲלוֹת חַיִּים יוֹתֵר מֵהַמִּלִּים.

וּבְשִׁמְשַׁת הַמּוֹנִית שֶׁנִּשְׁלְחָה מֵהַבָּאר

וְהַמְנַסָּה לְרַכֵּךְ אוֹתִי עִם זֵר שֶׁל שׁוֹשַׁנִּים

נִרְאֶה הָאוֹר הַחֲלַקְלַק וְהַנָּע בְּאִטִּיּוּת.

חֶלְזוֹן הַיָּרֵחַ הָלַךְ וְגָרַר אֶת עַצְמוֹ

עַל פַּס הָאוֹר הַחֲלַקְלַק וְהַדָּבִיק.

הַכֹּל הָלַךְ וְנֶחְסַר כְּשֶׁהִתְקָרַבְתָּ

בְּשַׁרְווּלִים חֲפוּתִים לִלְמַעְלָה עַד לַמַּרְפְּקִים

וּכְשֶׁאֲנִי רָצִיתִי לִהְיוֹת עִם הַגַּב נִשְׁעָן עַל הַקִּיר

וְהַפָּנִים מֻפְנִים לַנִּשּׁוּקִים שֶׁלְּךָ.

הַכֹּל הָלַךְ וְנֶחֱשַׁךְ עַד שֶׁרָאִיתִי אֶת הַצַבִּים

מְיַשְּׁרִים אֶת הֶעָפָר וְהוֹלְכִים לַנָּהָר.

הַדָּם הַמֻּתָּז שֶׁרָאִיתִי בְּשַׁלְוָה

הוּא כֹּה מְעוֹרֵר בִּי תִּקְווֹת.

הוּא מַכְרִיחַ לְהִתְיַחֵס אֵלַי בִּרְצִינוּת.

הוּא מַכְרִיחַ לְהוֹתִיר אוֹתִי עֲבוּרְךָ.

הִנֵּה הָאוֹת.

חֶלְזוֹן הַיָּרֵחַ מְסַכֵּם אֶת הַשּׁוֹשַׁנִּים

וַאֲנִי בֶּאֱמֶת נִשְׁעֶנֶת עִם הַגַּב עַל הַקִּיר

בְּעֵינַיִם פְּקוּחוֹת לַנִּשּׁוּקִים שֶׁלְּךָ.

ניצה קַ"ן

ליונה וולך ולחבצלת חבשוש

עָלַי לִהְיוֹת פָּחוֹת גְּלוּיָה

יוֹתֵר כְּמוֹ מִכְתָּב

שֶׁאִם לֹא כָּךְ, הֵיאַךְ

אֶהְיֶה רְאוּיָה.

עָלַי לְהַדְבִּיק הֵיטֵב,

אֲנִי הַמַּעֲטָפָה.

יֵשׁ בִּי מָקוֹם לְכָל הַמִּילּ

כֻּלָּן

מְשׁוֹרְרוֹת. אַחַת שְׁחוֹרָה

וְשְׁמָה לָבָן, וְאַחַת צִבְעוֹנִית

וְהִיא צִפּוֹר

יוֹנַת־דֹּאַר מְהֵימָנָה.

אֲנִי, עִמָּהּ, לִמְקוֹמָהּ.

כִּי מַר לִי מְאֹד

כִּמְעַט שְׁלֹשִׁים שָׁנָה

שֶׁאֲנִי מִתְאַמֶּצֶת לְלֶכֶת אִתִּי

אֶל אֲשֶׁר אֵלֵךְ

אֶרְאֶה אֶת פַּחַד־נָעֳמִי.

זְקֵנָה זָרָה בְּאַרְצָהּ שֶׁלָּהּ

הַתִּכְנוּנִים לְהִתְעַלְּסוּת־אֲהָבִים

שֶׁל אֲחֵרִים הַתִּינוֹק שֶׁבְּחֵיקָהּ.

הֲזֹאת נֶחָמָה? אַל תֹּאמַר

לִי מִלָּה. קְרָא לִי מָרָה.

וַאֲנִי רוֹאָה אֶת פַּחַד־נָעֳמִי

בְּאֶרֶץ זָרָה. עַמִּי־עַמָּהּ, וְלְשׁוֹנִי

שׁוֹנָה. אֵינֶנִּי רוֹאָה אֶת שְׂפָמוֹ שֶׁל הִיטְלֶר

בְּכָל פִּנָּה לְעֻמָּתָהּ

אֲנִי הַשְּׁפוּיָה, לְעֵת־עַתָּה

כָּךְ עוֹשָׂה לִי וְכָךְ מוֹסִיפָה

לִזְכֹּר אֶת הַ“קַּדִּישׁ” שֶׁלִּי

כִּי הַמָּוֶת יַפְגִּישׁ בֵּינִי וּבֵינֵךְ,

וּבַאֲשֶׁר תָּמוּתִי אָמוּת

וְכָאן אֶקָּבֵר

כְּבָר שְׁלֹשִׁים שָׁנָה

שֶׁאֲנִי מִתְאַמֶּצֶת לוֹמַר

כִּי מַר לִי מְאֹד.

וָאֶחְדַּל לְדַבֵּר.

הַדִּיאָלוֹגִים שֶׁלִּי הֲכִי מְרַתְּקִים

הֵם, בְּדֶרֶךְ־כְּלָל, עִם

עֲמִיתִים מֵתִים.

לָשֶׁבֶת בְּבֵית־הַמַּרְזֵחַ,

לִלְגֹּם שֵׁכָר וּלְעַשֵּׁן סִיגָרֶטָּה.

לְנַסּוֹת לְהָפִיחַ

רוּחַ־חַיִּים בָּעֲצָמוֹת הַיְבֵשׁוֹת

שֶׁל הַשָּׂפָה הַמֵּתָה.

וְהַתַּדְהֵמָה: אֲנִי,

יְחֶזְקֵאלָאית כְּכֹל שֶׁאֶהְיֶה,

מְגַלֶּמֶת עֲבוּרָם חֲזוֹן

אַחֲרִית־הַמְּדִינָה.

רְטִיבוּת פּוֹשָׂה בְּאֵיבָרַי,

וְגַם גַּעְגּוּעִים

לִישִׁיבָה בְּבֵית־הַמַּרְזֵחַ,

לְשֵׁכָר, לְסִיגָרֶטָּה.

אֵין כָּל חִלּוּקֵי־זָרוּת בֵּינֵינוּ.

אַחַת הִיא לָהּ

לְהַלֵּךְ בְּוִינָה, פָּרִיס אוֹ

יְרוּשָׁלַיִם. כְּשֶׁנּוֹרֵית הַבְּדִידוּת

כְּמוֹ גֶּשֶׁם רִאשׁוֹן,

אֵין כָּל הֶבְדֵּל בֵּינֵינוּ.

וְהַשָּׂפָה? גַּם כֵּן יִתְרוֹן.

אֲנִי אֶזְרָחִית מִמַּדְרֵגָה רִאשׁוֹנָה.

הַלְוַאי שֶׁהָיִיתִי יְכוֹלָה לִכְתֹּב

שִׁיר שֶׁל אֶזְרָחִית מִמַּדְרֵגָה שְׁנִיָּה,

זְעָקָה, אַחַת

מִשְׁתּוֹלֶלֶת עַל בְּנָהּ,

וְאֵין צֹרֶךְ לוֹמַר

מְשֻׁלֶּלֶת כָּל מַדְרֵגָה,

לְהוֹצִיא שֶׁטַח צַר בְּמִדְרוֹן־הַר

וְגַם זֶה לִזְמַן דֵּי מֻגְבָּל.

אֲנִי אֶזְרָחִית מִמַּדְרֵגָה רִאשׁוֹנָה.

עַל הַמְּכוֹנִית שֶׁלִּי יֵשׁ מִסְפָּר צָהֹב,

וּלְזוֹ הָאֶזְרָחִית שֶׁהָיְתָה כָּאן לְפָנַי

מִסְפָּר וְעָלָיו טְלַאי כָּחֹל

שׁוֹלֵחַ תִּזְכֹּרֶת מֵהָרָשֻׁיּוֹת,

וְכָל מִשְׂרָדַי הַפְּנִימִיִּים שׁוֹלְחִים אַזְהָרָה

לְחִדּוּש תְּעוּדַת־הַזֶהוּת בִּמְהֵרָה.

אֲנִי, אֶזְרָחִית מִמַּדְרֵגָה רִאשׁוֹנָה,

שֶׁעוֹבֶרֶת תָּמִיד בְּאוֹר יָרֹק בָּרַמְזוֹר

מִשְׁתַּהָה. הַצָּהֹב הִתְחַלֵּף בְּכָחֹל,

הַצְפִירוֹת עוֹלוֹת וְיוֹרְדוֹת,

וַאֲנִי עוֹמֶדֶת בְּמִרְיִי

רוֹאָה רַק אָדֹם,

וְאֶת סָבָתִי שֶׁהִקְפִּידָה טוֹב־טוֹב

לְהַטְלִיא אֶת שִׂמְלוֹתֶיהָ

בְּכֶתֶם צָהֹב.

כתובת על מצבה של חייל בריטי

מתוך: מַהֲלַךְ שָׁעָה מִן הָעִיר

אָבָק קַל הִתַּמֵר בָּאֲוִיר כְּמוֹ אַחֲרֵי טְפִיחַת כָּרִיּוֹת,

וְעַל לוּחַ הַמּוֹדָעוֹת הַיָּשָׁן, הַמְעֻגָּל, קָרוֹב לַמִּסְעָדָה

קָרָאנוּ אֶת הַכְּרָזוֹת, מְעַט מוֹדָעוֹת, תַּמְרוּקֵי נָשִׁים –

הַקְּרָעִים וְהַצְּבָעִים יָצְרוּ צוּרָה שֶׁל דּוֹמִינוֹ שָׁטוּחַ –

וְאָז, אַחֲרֵי שְׁתִיקָה,

מוֹשֶׁכֶת אוֹתִי רִבְקָה מִגְּלִילוֹת לְכִוּוּן בֵּית הֶעָלְמִין הַיָּשָׁן,

בְּרִיטִי אוֹ אוֹסְטְרָלִי, אֲנִי לֹא זוֹכֵר כְּבָר,

קְבוּרִים שָׁם מֵתִים אַנוֹנִימִיִּים, אֵלֶּה שֶׁעָשׂוּ פַּעַם דֶּרֶךְ פְּשׂוּטָה יוֹתֵר כְּאִלּוּ

מִן הָעֲרִיסָה וְעַד לַקֶּבֶר.

הָיוּ אַחַר צָהֳרַיִם שְׁקֵטִים, אֲפַרְפָּרִים, יוֹם חֲסַר עוֹנָה.

הַשֶּׁמֶשׁ יְכוֹלָה הָיְתָה לִהְיוֹת ‘חַמָּה’ וְגַם ‘חֶרֶס’.

אֲנִי רוֹאָה אוֹתָם, אֶת הָאָב וְאֶת הַכַּלָּה, יוֹשְׁבִים בַּחוּץ, בְּאַנְגְּלִיָּה, אֶל שֻׁלְחָן צְחוֹר מַפָּה,

וּמֶלְצַר זָקוּף שֶׁמַּגִּישׁ לָהֶם יַיִן,

בְּגֶ’סְטָה אִטִּית שֶׁהָאִפּוּק בָּהּ נִמְדָּד הֵיטֵב

כָּאן, עִיר בְּלִי בָּתֵּי קוֹלְנוֹעַ, בְּלִי תֵּאַטְרוֹן.

בֵּית הַאֲרָחָה נִצְחִי. הוּא הֶרְאָה לָהּ תַּצְלוּמִים מִן הַמָּקוֹם.

גַּם הִיא בִּקְּרָה בּוֹ,

אַךְ לְדַבֵּר עַל הַמֵּת אֵינָהּ יְכוֹלָה.

מֵאֲחוֹרֵי הָעֵצִים

– כְּמוֹ מִינִיאָטוּרוֹת עַתִּיקוֹת עַל קְלָפֵי מִשְׂחָק –

עָמְדוּ בְּהֶמְשֵׁכוֹ שֶׁל צִנּוֹר שֶׁשְׁוֹפֵךְ מַיִם

שְׁנֵים־עָשָׂר צֹאן, שְׁנֵים־עָשָׂר בְּנֵי יַעֲקֹב

וְשְׁנֵי טִיפּוּסִים מְקוֹמִיִּים, חֲמוֹר, דַּלְתוֹת־

חֲנוּת פְּתוּחָה, בָּהּ נִרְדַּם מִישֶׁהוּ בִּישִׁיבָה עַל שְׁרַפְרַף

וְכַמָּה נָשִׁים בִּפְנִים, שׁוֹלְפוֹת אֶת סִיבֵי הַפִּשְׁתָּה מִן הַגִּבְעוֹלִים.

לֹא הָיָה סִימָן מְיֻחָד אוֹ סִבָּה מְיֻחֶדֶת לְהִתְלַהֵב

לשְׁאֹב קֻרְטוֹב שֶׁל נֶחָמָה מִמַּרְאֶה הַמָּקוֹם.

הִיא הִשְׁפִּילָה מַבָּט אֶל הַתַּצְלוּמִים.

הָאָב לֹא חִכָּה. הוּא מִיָּד אָמַר

כְּמוֹ מַפְצִיר בָּהּ לְהַשְׁלִים עִם כָּךְ:

“כָּאן”, אָמַר לָהּ "אַתְּ רוֹאָה, לֹא רָחוֹק מִכָּאן

קָבְרוּ אוֹתוֹ. רַמְלֶה. תַּבִּיטִי. הִנֵּה הַמַּצֵּבָה."

הוֹי אֵיך עוֹד אִמָּלְטָה.

דְכִי־יָם בּבְאֵרוֹתַי

הַסְּתָו נִמְלָא מַחֲשָׁבָה

וְהַגּוּף הוֹ

אֵיךְ עוֹד

בַּשָּׁעָה הָרִאשׁוֹנָה כְּבָר נוֹדַעְתִּי

כִּי הַסּוֹף אַחֵר יְהֵא וְכִי

מֵעֲצָמָיו יִנָּבֵא אִישׁ.

אֱלֹהוּת אַחֶרֶת תְּרוֹקֵן אֶת הַשָּׁמַיִם

אֲשֶׁר בְּקִרְבָּם יִתְגַּל אָז גְּבוּל הַשְּׁחָקִים.

עֲנַן־זֶרַע אָפֹר

יִתְחַשְׁמֵל אַךְ יַמְתִּין

לָרוּחַ הַנְּכוֹנָה.

אַדְמָתִי עֲרֻמָּה וּכְבוּיָּה.

אֲנִי אֶשְׁבֹּר וְאוֹלִיד

על חמישה משוררים

ראשונה פסעה פנימה זלדה. בפסיעות לֵאות מלכותיות קרבה אל נשמתי המסומאה, “לנסותה באין סוף”. אני עד עתה לא כיוונתי אל־נכון את האנטנות החסידיות־החב“דיות שבדמי אל שידורי החלל והאין, אשר נגהו כ”נר דולק בחצות" מתוך ישותה הנדעכת; שירי סנה־לא־אֻכּל צרופים, שנועדנו, כביכול, להריח בם בלבד, באין נשמה נוספת “חסרת פניות” בכל הממלכת כולה לגמוע מן העיינות הללו התלויים “על חוט הכמיהה”.

“מתי התחלפו המלכויות בגבהים”, שאלתי את עצמי בלשונה הכוויה־ושרה. ואני נער לא־לֻמד, יום הולדתי קרב. בפיק ברכיים עמדתי מרעיד בתא הטלפון־הציבורי המקושקש והזמנתי את עצמי אל ביתה בחג הסוכות. מתנה. יומולדת.

בטרם נקשתי בדלת, שתי כוסות של תה כבר המתינו מהבילות על שולחן העץ הגדול. שעה רבה שתקנו כך. האור הרך עלה על גדותי, ומבטה רואה־ואינו־נראה. ביס קטן מן העוגיות הקשות נתקע לי בגרון, ואז הופיע החיוך המתעלם־ונגוז שלה, החיוך הסודי שמעולם האצילות.

ומני אז נתחלפו מלכויותי חזור והפוך. זהב השירה של ה“צמח הזר” עודנו שותת אל מול פני, והדים עמומים של זִמרה רועדת, חרופה, עודם משוגרים לעברי מקברה של זלדה בהר הזיתים: צמאה לְךָ נפשי. כָּמַהּ לְךָ בשׂרי. בארץ ציה ועָיֵף, בלי מים. “סבתא זלדה”, אני לוחש על לוח לבה בשעות סופיות את הדברים שאמרה לשמש:

אַתְּ נוֹצֶצֶת אֵצֶל סוֹפִי

– לָשִׁיר עִם יִסּוּרַיִךְ:

בּוֹרְאִי הִבְהַלְתַּנִי;

לִגְעוֹת עִמָּךְ בֶּחָלָל.

כִּי מוּל אֱלֹהִים

גַּם שָׁמַיִם כְּעָשָׁן.

זלדה מלכות עתיקה. הפכה את נעורַי המפורחחים לנסיכות ירושלמית תהומית ומזמרת כיסופים רותחים: “בְּתוֹךְ חֵרוּת הַלַּיְלָה / אֲפָפַנִי הַהִמְנוֹן / וְאַחֲרֵי כִּכְלוֹת הַכֹּל / לְבַדּוֹ יִמְלֹךְ נוֹרָא.”

*

חָזֶה עִשְׂבִּי דָּמוּם כָּבַשׁ פָּנִים בִּקְטֹרֶת

גּוֹהָה דִּמְעַת חַוָּה בְּעֵשֶׂב רֵיחָנִי.

בִּירַקְרַק גָּשׁוּם עוֹלֶה מִקְדּשׁ עַשׁתֹּרֶת

בִּירַקְרַק גָּשׁוּם פּוֹסֵעַ אֲדוֹנִי.

ראשית מגעי עם העוצמה השירית המרטשת היתה על־ידי שלושה פרקי זיכרונות, שפרסם חיים גורי ב“מעריב” תחת הכותרת “השירה והזמן”. הלכתי שבי עם נהייתו של גורי בכלל ועם המשפט, שדומני כי ציטט ברשימותיו, בפרט:

כִּי יֵשׁ מְאוּרָה לַכֶּלֶב

וְהַר מָצָא מָכוֹן לְשִׁבְתּוֹ

וּבֶן הָאָדָם יֵשׁ לוֹ מָקוֹם וְיָנַח אֶת רֹאשׁוֹ שָׁמָּה.

בסוף השיר הזה כתב המשורר שהיה לי לאליל: אֵלֶיךָ אֲדֹנָי אֶזְעַק.

בדמי הכיס ובדמי הלב קניתי את ספר שירי יונתן רטוש. בלילה באתי אתו לישיבה שישבתי בה, להראות לשמואל, החבר הכי הכי. אבל איך? מימיני ה“מגיד שיעור” ומשמאלי ה“משגיח”; בתווך קולות לימוד גמרא מנגנים במתיקתיקות מתוך גרונות ה“צאן קודשים”. אני בירקרק גשום “מתנדנד למנגינת בשר ודם”, “מוכה כלב”, “זועק כיין”, “מתנגן בבהט־אבן את־נשמת”…

בליל חנוכה גשום וסוער. עם 39 מעלות חום. מקריא משירַי באולם האדום של ה“פלזה”. “הופעה” ראשונה שלי. שש נשים וגברים שניים מתיישבים רטובים על פני חמישים הכיסאות הריקים. אריה ליפשיץ המנוח בשורה הראשונה עושה את אוזנו החירשת כאפרכסת. “אם מותר לי לומר דבר, ידידי הצעיר, הלא אתה מהכנענים! עקבי שירת רטוש ניכרים מאוד בשירתך, והיאך אתה כבחור ישיבה” וכו' וכו'.

שבתי לזלדה משוויץ עם ההשוואה. והיא: עוד תגדל. הוא לא מבין וגם אתה לא. וחוץ מזה (תכניס לך לראש), השירה זה לא החיים.

ולימים הראיתי לשמואל, די בסוד, גם את מזמור “ההולכי בחושך”: “וּבַחֹשֶׁךְ אָבוֹא וּבַחֹשֶׁךְ אֵלֵךְ / וּבַחֹשֶׁךְ שְׁמִי יְכֻסֶּה.”

ובסוף המזמור – ההתגלות השירית, אשר דרך בשרו ודמו של הצבר השר, עושה היא, לדעתי, בימים אלה את דרכה להיות הגִּרסה העדכנית של יקום הנבואה:

וּכְבוֹד י־ה־ו־ה בֶּעָנָן

יֵעָלֶה

תָּלוּי

כְּגוּשׁ עָצוּם אֶחָד

בֵּין הַשָּׁמַיִם וְאַרְצִי –

קַרְנֵי עֻזּוֹ אָסַף בְּעֹב עָבָיו

מֻטּוֹת כַּנְפֵי עֲנָת בְּסֵתֶר חֶבְיוֹנוֹ

נִצָּב דּוּמָם בְּפַאֲתֵי קָדִים

אֶפֶס כַּפּוֹתָיו לִבְנַת סַפִּיר –

אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד

וְנַקֵּה לֹא יְנַקֶּה –

מה זה “גּוֹהָה”? מה זה מִפְחֶרֶת אֵלִים"? לא יודע וגם לא חשוב. בית משיר אהבה אחד של יונתן רטוש חתכתי לי כמידותי ובו נחתם פרק־יוחמד שלי:

בִּקַּשְׁתִּיךְ בְּכֹל שֶׁאֶמְצָאֵךְ

בִּקַּשְׁתִּיךְ בְּכֹל שֶׁאֶמְצָאֵךְ

כָּלָה כֹּחִי

לְמַעֲנֵךְ נָכוֹן אֲנִי לְדֶרֶךְ

אֲרֻכָּה

*

כבר אמרתי פעם: שירת אבות ישורון היא “הַמְּלֻחִי־אֶרֶץ של הַקִּיֻּמִיֻּת”. ה“קְרֶשִׁים”, ה“חֹל הַמְדֻשְׁדָּשׁ, חֹל הַהֲלִיכָה. הַפָּשֻׁט. חֲסַר הַיֻּמְרֹת” – כל העצים והאבנים שבנפש. נפש העץ והאבן של פה.

משורר אנטי־לירי “כְּמִי שֶׁלֹּקֵחַ בַּד לַחֲלִיפָה. שְׁנֵי מֶטֶר.” אך כמעט תמיד למקרא המלים שלו, הלוּזיות, הכסוחות –

“אֵיךְ בָּא לִי לְהִתְגַּעְגֵּעַ לִכְתֹּב שִׁיר”.

“מַעְיָן רֹדֵף מָקֹם לַחֲזֹר לָאֲדָמָה” זה אני. “לְךָ לִי בֵּינִי לְמַצָּבִי”…

אבות מגרד את עצם הנפש. משגר לה קולות לקבל הד. אם אתה חושב שאתה נמצא באן־שהוא – לימדני חב"די אחד, איש מן העבר האחר – סימן שלא מדובר בעצמך; כי עצם עצמך בשום־מקום

(“וְאַף לֹא תִּצְטַעֵר בְּצָרַת קְרוֹבֶיךָ / שְׁכוּנָתְךָ תְּהֵא בְּעַב הֶעָנָן וּבַסֵּתֶר”):

שְׁנֵי חַיִּים בִּפְּלָאקָטִים.

חַיִּים שֶׁל פְּנִים חַיִּים שֶׁל חֻץ.

חַיִּים שֶׁל פְּנִים.

חַיִּים שֶׁל פְּנִים מִפְּנִים.

והארץ־ישראל, הרתוחה ומתפוצצת; האדמה המצמיחה תפוזים, חסה ונשמות רועדות בגופים, היא באה לי לירושלים הרוחית – היישר מן האבות:

אוּלַי

תֵּלֵךְ הַיּוֹנָה אַחֲרִי.

שְׁתֵּי בֵּיצִים בְּבִטְנָהּ.

אֵלֶּה הֶשֵּׂגֶיהָ הַקַּיִץ.

זִקְפַּת זְנָבָהּ מֵעָנָף לְעָנָף.

הַכְּנִיסָה הַמִּיסְטִית הַהֵעָלְמוּת בַּחֲשַׁאי,

בֻּסְתָּן חַם. קִיר עָלִים.

מוֹלֶדֶת. אֶפְשָׁר לְהִשָּׁעֵן עִם הַגַּב.

חצי מדִברי הארץ שמדברת ליושביה, מדברת בשפת התמונות. ומי הגבר יהין למלל גוף־מהות־נוף?

באביב זה, שאנו עומדים בראשיתו, קמתי בבוקר אחד ונסעתי בתוך הגליל: הגלבוע. הארבל. סג’רה. כפר תבור.

אני על כבישים מתפתלים כעלומי־עד, ועל מסכַּי צפות מִלות שיר של אבות: “שִׁכְבִי עִמִּי לְאֹרֶךְ. / רֻצִי עִמִּי לַדֶּרֶך. / דַּהֲרִי עִמִּי דֶּרֶךְ.”

בצד הכביש “מִשְׁקִית” – מסעדה ומרכול מתוצרת הכפר. מבנה פיזיקאלי מת. המדשאה לפִתחו מאובנת כקִדמה. חלונותיו כתצורות ממכאניקת הקוונטים.

מֵעֹמֶק קַרְקָעִית מַגְדִּיאֵל

שָמַעְתִּי כֶּלֶב צָרֻד

וַאֲנִי עֹד בַּדֶּרֶךְ.

נַגְּנִינִי, דֶּרֶךְ, נַגְּנִינִי.

בְּכָל הַחֲמִשִּׁים שָׁנָה

קֶשֶׁר יָחִיד אֵלַי.

תמורות הנופים בין הגליל לתל־אביב מְתנות בהדרגה את פתרון החלום ואת שברון הלב. לראשונה נוגע בי המוות שבמלים “המהפכה התעשייתית”.

הֹצִיא בָּשָׂר אֲדָמָה מִמָּקֹם אֶחָד

וְשָׁתַל טֹרְף שֶׁל הַחֻלָה מְקֹם עָפָר בְּמָקֹם אַחֵר, חָסֵר.

נָטַע וְשָׁתַל פַּלְגֵי יְרָק בְּנִּתֻּחַ פְּלַאסְטִי,

וְכִסָּה אֶת עֵין הַשֶּׁמֶשׁ בִּפְּלַאסְטִיק. עֲשֻׂיָה אֶרֶץ

(…)

וקטע אחד משיר־אהבה אחד של יחיאל פרלמוטר, הפוילישער יידל המזעזע וגם מקנא, עד זוב דם ושירים; קטע המזיז אותי הזזה עצמית, גם ברגע זה שאני מעתיקו עתה, מחדרֵי חֲדָרַי ל“מקום החיצונים”:

אַחֲרֵי הָאַזְכָּרָה הִתְחַבֵּקֻ

דֹּם.

הִיא לוֹ

וְהֻא לָהּ.

וְעָזְבֻ אֶת הַמָּקֹם.

שִיר הִתְחַגְּגוּת אָבוֹת יְשׁוּרוּן

אֵיךְ תֵּל־אָבִיב לְפִתְאֹם בָּאָה לוֹ

כַּאֲבִיב הַשִּׁירָה בִּבְתוּלֶיהָ.

אֵיךְ בּוֹא לִי גַּעְגּוּעַ

סֶלַע אַסְכִּים לְבַסּוֹף לִבְכּוֹת

כָּל הָאֶרֶץ דִּמְעָה אַחַת מְלוּחָה שְׁקוּפָה

מְאֹד מַים אַהֲבָה

*

בסניף הדואר “מאה שערים” הוצאתי מן השק את “חדרים” 4 (הלבן). פרמתי. קרעתי. פתחתי. פערתי. אני שם, כבמראה, עם שירי ימית שכתבתי אז. ובסוף החוברת “יונה וולך אפריל 84” – ראיון משגע שעשתה הלית.

מה אומר ומה אדבר. הייתי בטוח כי הדיבור יינטל עתה מעטי. מעולם לא קראתי שירים שלה. יונה וולך היה כְּלומר לילית, או לפחות, בלתי ראויה לבוא בקהל. ובראיון הוציאה לשון על כל עם הקהל: “לשירה יש הרגל קצת לשקר”; “כותבים. כותבים. בעיקר מסקלין כותב יפה. מורפיום לא כל כך…”.

עבורי היו בראיון מלים פשוטות להמון מחשבות, או בעצם, למחשבה אחת בעלת איברים רבים, שעד אז נדחקו/הודחקו/נדחקתי, אל החוף השני של חיי: “…רק בגיל 20 התחלתי להבין, שהיצירה היא המציאות בעצמה, שהמציאות היא המקור ליצירה והצורך לפתור את הבעיות של עצמנו. זה מה שהפריע לי, שרק בגיל 20 גיליתי את המציאות והתחלתי להחזיק בדגל, שהיצירה היא החיים עצמם”.

ועדיין לא נמצא בי האומץ לקנות בחנות את ספר שיריה, ורק אחרי שנפטרה זלדה, עבר לידי מעיזבונה הספר “שירה”.

בעמוד 1 “אורזים את ראשי בנייר מרשרש”. בעמוד 15 “אֲנִי הַבְּתוּלָה הַקְּדוֹשָׁה / הַאִם אַתָּה שׂוֹמֵעַ אוֹתִי?”. אחר כך ב“קנון” (8) בעמוד 53 “סוּסִים בְּלִי מַנְהִיג יִבְרָחוּ וְצַיָּדִים / שׁוֹטִים אֶת לִבָּם יְפַלֵּחוּ אַל נָא / עִצְרִי בְּדַרְכֵּךְ” ומסתיים בשמונה שורות, אשר לעיתים מדירות שנה מעיני:

בְּעוֹד שְׁעָתַיִם פָּנָס לֹא יְמַצְמֵץ

בְּעוֹד חָדְשַׁיִם יְרַחֵף לוֹ נֵץ

בְּעוֹד שְׁנָתַיִם בָּרָעָב הַגָּדוֹל

יַעַבְרוּ הַצְּבוֹעִים וְיֵצְאוּ בְּמָחוֹל

וְאִם לֹא יִהְיוּ כַּמָּה אֲחֵרִים

הַרְבֵּה זְמַן הֵם יִהְיוּ רְעֵבִים אֲבָל

אֲנַחְנוּ יוֹדְעִים שֶׁיִּהְיוּ אֲחֵרִים כִּי

יֵשׁ לָנוּ אִינְסְטִינְקְטִים שֶׁנִּרְאִים כְּמוֹ פָּז.

אצלי זה עניין כמעט של ודאות: בתוך שנים לא רבות תתרחש מפולת נפשית מקיפה בחברה הישראלית. לא מפולת כלכלית. לא רוחנית. נפשית. ופרויקט ההישרדות והחיים, שידמה במהותו לפרויקט של אלבר קאמי ב“הדבר” ובַבִּכלל, יהא מוטל על כתפי כל מי שדם משוררי עורק עדיין בוורידיו.

בשירת יונה וולך אני אוהב במיוחד את התופעה המעצבנת רבים: הדיבור הרווח בלשון רבים. כבר אמרו על זה כל מיני דברים. אני אומר שכמשוררת־אמת היא אמנם דיברה מתוך בטן האומה:

וְהָיִינוּ כִּמְטֹרָפִים כָּל הַלַּיְלָה שָׁאֲגוּ בָּנוּ אֲרָיוֹת…

וְכָל הַלַּיְלָה רָצִינוּ אֶל עֲתִידֵנוּ וְהָיִינוּ מַחֲזִיקִים בַּעֲבָרֵנוּ כִּבְטוֹטָפוֹת…

וַאֲנַחְנוּ הָיִינוּ שׁוֹכְבִים כְּמִי שֶׁנֶהְפֲּךְ עוֹלָמֵנוּ וְהָעֲתִידוֹת הָיוּ עוֹמְדוֹת וּמְצַפּוֹת…

ובשיר אחר:

נוֹסָף עַל כָּךְ הָיִינוּ מְעֻנִּים

לֹא טוֹב הָיָה לָנוּ מִתִּוֹךְ הִזְדַּהוּת…

בֵּין אַהֲבָה לְבֵין חֹפֶשׁ

הָיְתָה לָנוּ מִלְחָמָה אֲרֻכָּה

אוֹי לָנוּ שֶׁיֵּשׁ לָנוּ מַאֲבָקִים כָּאֵלֶּה

וְאוֹי לְמִי כְּשֶׁזֹּאת נְקֻדַּת מוֹצָא…

אונייתה של יונה תתואר כחד־פעמית. היא בעצמה אמרה כך, אבל צדקה רק לגבי שירתה; זו בוערת בחשכה דומם לאחר מותה, עוד יותר מבחייה. אבל חיינו בעידן הזה על האדמה הזו הם שהצמיחו את הפצצה הזו, ועוד נכונה לנו מהפכת המהפכות:

בַּבְּקָרִים וּבָעֲרָבִים יַעֲבֹר הַקּוֹל

וַאֲנַחְנוּ נָחַכֶּה לוֹ בְּחִיל גָּדוֹל

יֵצְאוּ לָנוּ חֲלָקִים מִאִישִׁיּוּתֵנוּ

וְיִזְרַח דְּבַר־מָה כְּמוֹ שַׁחַר בְּאֶרֶץ אֲבוֹתֵינוּ…

(ואז)

אוּלַי נִהְיֶה מַשְׁלִימִים עִם אָבְדַן

מְעַט מִתְּמִימוּתֵנוּ וְנֹאמַר אָמֵן לַחַיִּים…

כְּמוֹ אִישׁ אָז יָבוֹא וְיִגַּשׁ לְבָתֵּינוּ.

מי האיש?! גבירותי ורבותי, חברים וחברות, אחים ואחיות, למי היא מתכוונת?

נשמה סמבטיונית פעורה כחור שחור, “נעולת זהב באדמה מבורכת”.

ליד שורות כמו “…וְתַעֲמִיד דְּבָרִים עַל הַפַּשְׁטֻיּוֹת הַגְּדוֹלוֹת שֶׁל / הַנְּמִיכוּת / שָׁם יִיטַב לְךָ מַיִם קָטַנִּים וְתֹאמַר יָם־יָם / וְאֶל הַפַּשְׁטוּת הַגְּדוֹלָה לֹא תָּבוֹא…” אני נמוּגוֹתי. את שארית יהבה השליכה אז משוררוּתי על האלוהים לבדו.

*

אחרי שוֹק יונה וולך נעשיתי יותר כופר ויותר מאמין. התחלתי לנתק בין היהודים לבין היהדות; אחר כך – בין היהדות לבין האלוהים. ולאחר הקרע הגדול והשנק הגדול החלה בדידות הכופר לנשק לבדידות המאמין. מקדשים שברוח, שהפשטתים עירום ועריה, חזרו ולבשו שמות עתיקים. אולי הנפש, הנמוגה באין־כלי, עשתה זאת, ואולי קור הכלבים ששרר בחוץ.

כמעט במקרה עליתי אז על אמיר גלבוע. אם יש אדם, שבכל מאודי צר לי על כי אין הוא בין החיים – הרי זה אמיר. הזדהותי עם גלגולי חייו עוד תהפוך לכמעט־משתקת. איש חסיד ומשורר. יודע את סוד החסידות ואת סוד המשוררוּת. צמח פלך וואהלין. יודע מבשרו, כמו מן הספר, שנשמת האדם מתוחה כשיר – מן האֲדַמֶּה ועד ל“אֲדַמֶּה לָעֶלְיוֹן”:

כָּכָה כְּמוֹ שֶׁאֲנִי הוֹלֵךְ אֲנִי רוֹצֶה לְקַבֵּל פְּנֵי שַׁבָּת הַמַּלְכָּה.

לְגוּפִי בְּגָדִים שֶׁל יוֹם יוֹם וְגוּפִי, אִם בִּכְלָל, אֵינֶנוּ חָזָק בִּכְלָל

וְגַם הַנֶּפֶשׁ לֹא.

אלחנן לוקח אותי למדבר יהודה. מם־פא בגולני. צוק ששתיקתו מעוררת חשש וכבוד. אני לצד פסיעותיו הרוגעות, מקרטע, משוררון עירון נקי־דעת מירושָלֵם. אל המדבר ניסיתי לקחת את עצמי; להימלט מניגודַי. דומני שעד שנכנסו אל חיַי שירי אמיר, לא שָׁלַוְתִּי מאימת הקטבים. מתחתיות נחל אוג או ממערת השולמית שבתי תמיד לירושלים העיר רבתי־עם; נושא עמי את הדממה בקרב ההמון. עַם־נסיכים על כתף־המדבר, בוכה כילד.

משא ומתן שלו עם הנשמות כאוּב ומסוכסך. נותן עד כלות. בורח עד כלות. נשמה־איילה:

אַיָּלָה אֶשְׁלַח אוֹתָךְ אֶל הַזְּאֵבִים לֹא בַּיַּעַר הֵם

גַּם בָּעִיר עַל מִדְרָכוֹת תָּנוּסִי מִפְּנֵיהֶם בְּהוּלַת

עֵינַיִךְ יָפוֹת יְקַנְּאוּ בִּי לִרְאוֹתֵךְ אֵיךְ

אַתְּ פּוֹרַחַת נִפְחֶדֶת וְנִשְׁמָתֵךְ

אֲנִי אוֹתָךְ אֶל מוּל פְּנֵי הַחֲזָקָה אֶשְׁלַח

הַמִּלְחָמָה לֹא בִּשְׁבִילִי עוֹד

לִבִּי אַיָּלָה לְמַרְאֵךְ פְּצוּעַת דָּם בַּשַּׁחַר שׁוֹטֶטֶת

ההיסטוריה ופשרהּ – הנעלם הגדול – רבצה על כתפיו העשנות. נשימה ארוכה. מבט־רמץ חודר ארוך:

תִּרְאוּ עוֹד בֹּקֶר אֶחָד נַעֲרֹךְ בּוֹ מוֹקֶדֶת.

אֶת בֵּית הַדְּרָכִים נַעֲלֶה לוֹ קָרְבָּן.

כִּי בְּכָל הַדְּרָכִים פְּזוּרִים אוֹצְרוֹתֵינוּ.

כִּי אִבַּדְנוּ יוֹתֵר מִשֶּׁאָמַרְנוּ לִמְצֹא.

כִּי בְּכָל הַדְּרָכִים פְּזוּרִים אוֹצְרוֹתֵינוּ.

וּלְבֵית הַדְּרָכִים אָסוּר לָנוּ לָבוֹא.

הלכה בגמרא אומרת: “עם הארץ אסור לאכול בשר.” בקבלה מבואר, ש“עם הארץ” לא יודע להפנים אל תוכו את הבשר להיות אנושי. במקום לעסוק בהעלאה הוא עוסק בהנחתה, ואנושיותו יורדת למדרגת “בשר”. ברוח הדברים האלה פירש האדמו“ר הזקן בעל ה”תניא" את הביטוי “אסור” במשמעות “קשור”; כמו בשיר השירים “מלך אסור ברהטים”.

“בית הדרכים” המסתורי. היש מקום מגרה ממנו לבוא בו להניח את ראשנו שמה? אסור אני ל“בית הדרכים”! ושתי משמעויות האיסור הלזה נכונו לי לימים הבאים.

דְּרָכִים נִזְדָּרְחוּ מִפְּנִימָם

וְרוּחַ הֶחֱלִיק עַל גַּבָּם כְּאָב גָּדוֹל.

וּדְרָכִים נִתְיַשְּׁרוּ לַהוֹלְכִים

בְּיוֹם הַתָּמִיד הַגָּדוֹל.

וְעַל לַיְלָה וְיוֹם

כִּסָּה הַשֶּׁמֶשׁ הַשָּׁלֵם.

*

משתומם על חידת ההשראה, אני יוצא לחוץ, לשאוף רוח להשיב נפש (הבעל־שם־טוב אומר: “החוכמה – מאין תימצא!”). בכבישים וברחובות, הומים בני אדם אובדי־דרך – “דתיים” כ“חילוניים”. מ“רחובות פסולת הזהב” אני שב לרחוב רבי אלעזר הקליר שב“שערי חסד”, כשם ששבים אל ריחות ילדות מדמיעים. הדירה בקומה השנייה, שהיתה של זלדה, הפכה למשרד פרסום; חץ מורעל בלב השירה. מן המרפסת הקטנה, אשר “עִם שחר תֵּהָפֵךְ לשער הזריחה”, נראים עתה מגרדי השחקים של וולפסון כִּתרנים של ספינה מחשבת להישבר.

ובעניין של החֵירות. בעניין הגדול הממית והמחיֶה הזה של החופש והאהבה. אחתום בשיר אחד של אמיר אשר נשמתו צרורה

אֶת שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי אִם אָקוּם וַאֲסוֹבֵב

לֹא אֲבַקֵּשׁ עוֹד. בְּכָל עֵת אֶעֱבֹר מִמֶּנּוּ

וְלֹא אֶמְצָאֶנּוּ. אַרְפֶּה וְלֹא אֹחַז בּוֹ

וּבֵית אִמִּי לֹא אֲבִיאֶנּוּ.

אַךְ לַיְלָה לַיְלָה עַל מִשְׁכָּבִי אֵצֵא

וְאֶרְאֶה בָּעֲטָרָה שֶׁעִטַּרְתִּי לוֹ בְּיוֹם

שִׂמְחַת הַלֵּב שֶׁלֹּא תֵּעוֹר עוֹד

וְאֹהֲבֶנּוּ.

יגל הלל

לֹא נָכוֹן

לְהִשָּׂרֵד הֱוֵה אוֹמֵר לִמְצֹץ דִּמְיוֹן

וְאִלּוּ אֲנִי בְּתוֹךְ מְהִירוּת לְלַקֵּט גַּרְגְּרִים

כַּנִּרְאֶה לְמַעַן יִצְמְחוּ זַהֲרוּרִים

לְמִישֶׁהוּ אֵי שָׁם מִדְּרוֹם־מַעֲרָב לְחַיִּים

סָפֵק מֻכְתְּמֵי מַחֲשָׁבוֹת סָפֵק מֻמְצָאִים

אֲבָל בְּתוֹר מֶחֱוָה לִילָדִים זֶה בְּהֶחְלֵט מְגָרֶה סְלִיחָה יָה חֲתִיכַת “פֹּה” שֶׁכְּמוֹתְךָ

שֶׁכְּמוֹתְךָ דְּרוּשָׁה כָּאן מְאֹד שְׁתִיקָה בִּתְשׁוּבָה לְגַעְגּוּעִים לְמַסְמְרִים

זֶה מַתְחִיל בְּגִמְגּוּם מִשְׂתָּרֵךְ וְנִגְמָר בְּשַׂקִית מְאוֹנֶנֶת לָרוּחַ וְ

יֵשׁ הַמְדַבְּרִים אֲפִלּוּ עַל קְנוּנְיָה בֵּין הָאִישִׁיּוּת לְבֵין מַאֲפֵרוֹת לְמִינֵיהֶן

*

נָבוֹךְ לְהִתְוַדֵּעַ אֶל מוֹת טִפַּת מַיִם

שָׁקוּף מִדַּי לְהוֹדִיעֵנִי מֶסֶר שֶׁכָּזֶה

כְּמוֹ בִּי הָיָה מְשֹׁעָר סוֹפוֹ שֶׁל מַשֶּׁהוּ, אִיּוּשׁוֹ שֶׁל רֶגַע

בִּי

שֶׁמְּעַנְיֵן אוֹתִי הֲכִי הַאִם רַק אֲוִיר מִשְׁתַּמֵּשׁ בַּ“אֲנִי” שִׁמּוּשׁ זָהִיר בַּתֹּאַר “אֲנִי”

אוֹ שֶׁמָּא עוֹד דֶּבֶק שֶׁכָּזֶה וְחָסֵר רַק כְּחֹל עֵינַיִם לְמַעַן יָצִיפוּ שָׁמַיִם אֶת שְׂדֵה הָרְאִיָּה

עוֹבֵר עֲלֵיהֶם מַסַּע פִּרְסוּם לְעֶצֶב חָדָשׁ נְטוּל קוֹֽפֶאִין

חֲלוֹמוֹתַי רֵיחוֹתָיו

אֵיזֶה כֵּף

*

עַל רֶקַע מִשְׂחַק תּוֹפֶסֶת עִם נָתוּן כָּלְשֶׁהוּ בַּזְרִיחָה מִתְבָּרֵר אֵיךְ בַּכֹּל יֵשׁ נֵצֶר לַזֶּבֶל

בְּקִצּוּר

הָיְתָה תְּקוּפָה שֶׁעֲבוּרִי לִשְׁרֹק הָיָה בְּגֶדֶר חֲלוֹם וְהַיּוֹם אֲנִי בָּרֹאשׁ וְרִאשׁוֹנָה עֹדֶף בְּגַלְגַּלֵּי הַצָּלָה

אֵין מַה לְּדַבֵּר

שׂוֹרֵר שֶׁקֶט

לְאוֹת כִּי

פֹּה מְדַבְּרִים בְּאֶמְצָעוּת כְּתָמִים וּכְתָמִים בִּלְבַד

דִּיוֹ גֶּשֶׁם! –

דִּיוֹ! –

הָאֲדָמָה מְחַכָּה

*

וְיָפֶה גַּם מִצַּד שְׁאָר אֵיבְרֵי הָאֲוִירָה הַזָּעָה, אַסְפָּקָה סְדִירָה שֶׁל לְחִישׁוֹת

לַמְרוֹת שִׁלְטוֹן הַנִּחוּשִׁים

לֹא כֵן אַקְט הִתְוַדּוּת הָאִצְטַבּוֹת עַל יֶתֶר הַסְּתָו הַשָּׁנָה

כָּךְ שָׁרָה בְּיָדֶיהָ פֵיָה

מֵאֶרֶץ שֶׁנִּבְרֵאת עַל־יְדֵי נְשִׁימָה

בְּכָל זֹאת

אֵין כְּמוֹ צְרִיחָה לְדַלֵּל הִרְהוּרִים שֶׁבְּדֶרֶךְ כְּלָל מַפְרִיעִים גַּם לִשְׁתּוֹת

*

שׁוּם דָּבָר מִן הָאַהֲבָה

שׁוּם דָּבָר מִן הַשִּׂנְאָה

שׁוּם דָּבָר מִן הָעֶצֶב

שׁוּם דָבָר מִן הַשִּׂמְחָה

כְּלוּם –

מִלְּבַד נַפְתּוּלֶיהָ שֶׁל אַחַת מֵרַגְלַי

בְּבוֹאָהּ לִדְרֹךְ עַל פִּסַּת אֲדָמָה

זֶהוּ

זֶה הַכֹּל

אוֹהֵב / שְׁמוֹהֵב

תַּכְלֶס בַּשֶּׁטַח זֶה מַה שֶּׁאוֹתִי גּוֹנֵב

"לַמְנַצֵּחַ עַל אַיֶלֶת הַשַּׁחַר מִזְמוֹר לְדָוִיד: אֵלִי

אֵלִי לָמָּה עֲזַבְתַּנִי רָחוֹק מִישׁוּעָתִי דִבְרֵי שַׁאֲגָתִי."

(תהלים כ"ב, 2–1)

"וְכָעֵת הַשָּׁעָה הַתְּשִׁיעִית וַיִּזְעַק יֵשׁוּעַ בְּקוֹל גָּדוֹל:

אֵלִי אֵלִי לָמָּה שְׁבַקְתַּנִי וְהוּא אֵלִי אֵלִי לָמָּה עֲזַבְתַּנִי."

(הברית החדשה, מתי כ"ז, 46)

"וַיֹּאחַז בְּיַד הַנַּעֲרָה וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ: טַלִּיתָא קוּמִי.

פֵּרוּשׁוֹ: יַלְדָּה, אֲנִי אוֹמֵר לָךְ קוּמִי נָא."

(הברית החדשה, מרקוס ה', 41)

"אֵלִי, לָמָּה שְׁבַקְתַּנִי שֶׁפֵּרוּשוֹ

לָמָּה עֲזַבְתַּנִי. אֵלִי, לָמָּה

עָשִׂיתָ לִי כָּזֹאת, שֶׁפֵּרוּשׁוֹ מַדּוּעַ.

מַדּוּעַ לֹא מָנַעְתָּ בַּעֲדִי, שֶׁפֵּרוּשׁוֹ

מַיִם שֶׁפֵּרוּשָׁם רוּחַ."

(נתן זך, “טליתא קומי”)

"…וּפֵרוּשׁוֹ לִשְׁאֹל וּפֵרוּשׁוֹ

לִשְׁאֹל וּפֵרוּשׁוֹ לִבְכּוֹת וּפֵרוּשׁוֹ אֵלִי

לָמָּה עֲזַבְתַּנִי וּפֵרוּשׁוֹ עֲזַבְתַּנִי וּפֵרוּשׁוֹ אֵלִי

וּפֵרוּשׁוֹ לִשְׁאֹל."

(חיה שנהב, “ופרושו לשאול”)

שֶׁפֵּרוּשׁוֹ לָמָּה עֲזַבְתַּנִי כִּי הֲרַגְתַּנִי שֶׁפֵּרוּשׁוֹ

לִצְעֹק

לֹא לְוַתֵּר לִצְעֹק מַה שֶּׁיּוֹתֵר שֶׁפֵּרוּשׁוֹ

אֵין אֱלֹהִים

אֲנִי לֹא יָכוֹל יוֹתֵר לֹא יָכוֹל אַחֵר שֶׁפֵּרוּשׁוֹ

עֶזְרָה שֶׁפֵּרוּשׁוֹ

לֹא אוֹהֵב אוֹתְךָ שֶׁפֵּרוּשׁוֹ

אֶשׁ בִּידַךְּ

מַה בְּיָדְךָ

אָנָא מָא בַּחִבַּךְּ

אֵינֶנִּי בְּחִבָּה לְךָ,

אֲבָל שֶׁפֵּרוּשׁוֹ

אַל תֵּלֵךְ מִמֶּנִּי,

תָּבִין אוֹתִי, לַטְּפֵנִי,

הַלְעִיטֵנִי נָא, הַשְׁקֵנִי,

שֶׁפֵּרוּשׁוֹ אֵלִי רֵד אֵלַי, נַשְּׁקֵנִי,

לָמָּה עֲזַבְתַּנִי.

שירים אדומים (מחזור) / סמדר הרצפלד

בעריכת

הלית ישורון

מחמוד דרויש

בעריכת

הלית ישורון

---

בעמודים הבאים היו מיועדים להתפרסם חמישה שירים של מחמוד דרויש, שנכתבו ב-1987 ותורגמו לעברית בידי ראובן שניר.

שירו האחרון של דרויש, הקורא לנו לקום בנערינו ובזקנינו, במֵתינו ובזיכרונותינו וללכת מכאן, “מהיבשה, מהים, מהכל”, אינו מניח לי לכלול אף את שיריו האחרים בחוברת זו.

עם השיר הזה הוא חצה את התהום הפעורה בין משורר לוחם לבין מחרחר מלים. לא עוד שיר פוליטי, לא עוד נקיטת עמדה, אמיצה ומרה כאשר תהיה, אלא כתב שנאה ובוז. מפאריז, מקום גלותו המעודנת, הוא אומר לנו ‘יאללה!’

ייתכן שמדינת ישראל כתבה את השיר האכזרי הזה במשך 21 שנות כיבוש, אבל בתוכה הדהדו קולות משורריה, שמחו והוקיעו ולא הרפו ואינם מרפים של השנים האלה, ולא קם בהם אחד שכתב שטנה.

עם השיר הזה חבר דרויש הערבי לכהנא היהודי.

[תמונה.פנחס.שדה – כיתוב: מנשה קדישמן, פנחס שדה. 1988 רישום עיפרון.

הָעִנְיָן אָבוּד, הָעִנְיָן מְטֹרָף.

לֹא נוֹתַר לָנוּ אֶלָּא לָלֶכֶת אֶל הָרַב.

אֲנִי לַמִּזְרָח, אַתְּ לַמַּעֲרָב.

לָמָּה חֲרוּזִים שְׁטוּתִים עֲקֻמִּים?

כָּכָה חֲרוּזִים שְׁטוּתִים עֲקֻמִּים!

אוֹיָה לִי אוֹיָה לִי

אַנַבֶּלִי וְשָׂרָה שֶׁלִּי,

וּמַרְגָרִיטָה וַאֲבִיגַיִל.

הָעוֹלָם הוּא מָוֶת, חֲרָטָה וְגַעְגּוּעִים.

הַמָּוֶת, אַתֶּן רוֹאוֹת אֵיךְ הוּא בָּא?

הוּא בָּא כְּבֻבָּה עֲצוּבָה.

הוּא אֵינוֹ מְבַקֵּשׁ לִפְגֹּעַ בָּנוּ,

הוּא מֵת יַחַד אִתָּנוּ,

הוּא סוֹבֵל יַחַד אִתָּנוּ,

הוּא זֶה אֲנַחְנוּ, הוּא אִתָּנוּ,

יַחַד נָמוּת, הַשֵּׁם יְרַחֲמֵנוּ,

יִשְׁלַח לְקֵץ הַיָּמִין מְשִׁיחֵנוּ,

מֵתִים יְחַיֶּה אֵל בְּרֹב חַסְדּוֹ

בָּרוּךְ עֲדֵי־עַד שֵׁם תְּהִלָּתוֹ.

הַסְּתָו כְּבָר בָּא. כִּמְעַט

חֹרֶף. אֲפַרְסְקִים

נִמְכָּרִים בַּשּׁוּק.

סַנְדָּלִים כְּבָר לֹא.

לַיְלָה. קוֹל שׁוֹפָר

מִבֵּית־הַכְּנֶסֶת הַתֵּימָנִי.

תַּרְנְגוֹלִים בֶּחָצֵר תּוֹהִים

אִם הִגִּיעוּ הַבַּרְבָּרִים.

וְהַיְּלָדִים גְּדֵלִים. הַסַּבְתָּא

אוֹמֶרֶת: מָה אִכְפַּת לִי

לָמוּת. בְּעַד אַרְצֵנוּ

הַכֹּל כְּדַאי.

שְׁחָפִים בְּהוֹד פֶּרֶא

לְכָאן, לְשָׁם.

כְּמוֹ פַּעַם בְּיִמְקָ"א,

בַּעֲלוּמַי, עִם רִבְקָה סַפִּיר.

הַמּוּסִיקָה, בְּאוּלָם חָשׁוּךְ.

הָאַהֲבָה, סְאוֹן הַמַּיִם.

אַחַר־כָּךְ אוֹר הָרְחוֹב.

וְכָל הַחַיִּים, כָּל הַחַיִּים עֲדַיִן.

הוֹ אֱלֹהִים, הָעֶצֶב הַהוּא,

הָאֹשֶׁר, הַמַּיִם, הַשְּׁחָפִים.

לַשָּׁוְא, לַשָּׁוְא! וְרִבְקָה סַפִּיר

הִיא הִשְׁתַּגְּעָה. אָבְדָה.

אָז בּוֹאִי וְנֵלֵךְ אֲנִי וְאַתְּ,

כְּשֶׁעֶרֶב עַל שָׁמַיִם כְּבָר פָּשַׁט

כְּמוֹ חוֹלֶה בְּאֶתֶר עַל שֻׁלְחָן.

בּוֹאִי נֵלֵךְ שָׁם בָּרְחוֹבוֹת הַנִּנְטָשִׁים,

בֵּין הַכּוּכִים שֶׁלּוֹחֲשִׁים

עַל מְלוֹנוֹת גְּרוּעִים שֶׁבָּם לִינוֹת טְרוּפוֹת

וּמִסְעָדוֹת שֶׁרִצְפָּתָּן נְסֹרֶת וּשְׁיָרֵי צְדָפוֹת:

רְחוֹבוֹת הַנִּמְשָׁכִים כְּדִיּוּן בְּלִי תּוֹחֶלֶת

בְּכַוָּנָה נִפְתֶּלֶת

לַהֲבִיאֵךְ בִּפְנֵי הַשְּׁאֵלָה הַמַּכְרַעַת…

וְאַל נָא תִּשְׁאֲלִי, “מָה הַדָּבָר?”

בּוֹאִי נֵלֵךְ וּנְבַקֵּר כְּבָר.

הַחֶדֶר הוֹמֶה נָשִׁים כֻּלּוֹ

מְדַבְּרוֹת עַל מִיכָאֵל אַנְגֶ’לוֹ.

וַעֲרָפֶל צָהֹב שֶׁמְּחַכֵּךְ גַּבּוֹ עַל זְגוּגִיּוֹת חַלּוֹן,

עָשָׁן צָהֹב שֶׁמְּחַכֵּךְ לֹעוֹ בִּזְגוּגִיּוֹת חַלּוֹן

הֶחְדִּיר אֶת לְשׁוֹנוֹ אֶל תּוֹךְ פִּנּוֹת הָעֶרֶב,

שָׁהָה עַל שְׁלוּלִיּוֹת עוֹמְדוֹת בְּצַד רְחוֹב.

וְעַל גַּבּוֹ נוֹפֵל פִּיחַ שֶׁנּוֹפֵל תָּמִיד מֵאֲרֻבּוֹת,

חָמַק לְיַד גְּזוּזְטְרָה, זִנֵּק בְּבַת אַחַת,

וּבִרְאוֹתוֹ שֶׁאֵין זֶה אֶלָּא לֵיל אוֹקְטוֹבֶּר רַךְ,

נִצְנַף סָבִיב לַבַּיִת פַּעַם, וְנִרְדַּם.

וְאָכֵן יִהְיֶה עוֹד זְמַן

גַּם לְעָשָׁן צָהֹב שֶׁבְּמוֹרַד רְחוֹב יִגְלֹשׁ,

חוֹכֵךְ גַּבּוֹ עַל זְגוּגִיּוֹת חַלּוֹן;

יִהְיֶה עוֹד זְמַן, יִהְיֶה עוֹד זְמַן

כְּדֵי לְהַצִּיג פָּנִים לִפְנֵי פָּנִים אֲשֶׁר תִּפְגֹּשׁ;

יִהְיֶה עוֹד זְמַן לִבְרֹא וּלְהַשְׁמִיד,

זְמַן לַעֲשִׂיּוֹת וּזְמַן לְיוֹם בּוֹ יָד

אֶת הַשְּׁאֵלָה תִּשְׁלֹף וּבְפָנֶיךָ תַּעֲמִיד;

זְמַן לָךְ וּזְמַן גַּם לִי,

וּזְמַן גַּם לְמֵאָה חִלּוּפֵי דֵּעוֹת,

וּלְמֵאָה מַרְאוֹת וְגִרְסָאוֹת,

לִפְנֵי הַתֵּה וְהַקָּלִי.

הַחֶדֶר הוֹמֶה נָשִׁים כֻּלּוֹ,

מְדַבְּרוֹת עַל מִיכָאֵל אַנְגֶּ’לוֹ.

וְאָכֵן יִהְיֶה עוֹד זְמַן

לִשְׁאֹל, “הַאִם אָעֵז?”, “הַאִם אָעֵז?”

זְמַן לִפְנוֹת וְלָרֶדֶת מַדְרֵגוֹת מִסְפָּר,

עִם קָרַחַת קְטַנָּה בָּעֳבִי הַשֵּׂעָר

(הֵם יַגִּידוּ: אֵיךְ הַשֵּׂעָר שֶׁלּוֹ נָשַׁר!") –

לָבוּשׁ בְּזִיג רִשְׁמִי, הַצַּוָּארוֹן רָם וְנֻקְשֶׁה עַד לַלְּסָתוֹת,

הָעֲנִיבָה צְנוּעָה וּמְשֻׁבַּחַת אַךְ מֻטְעֶמֶת בְּסִכַּת פְּרוּטוֹת

(הֵם יַגִּידוּ: “אֵיךְ שֶׁרָזוּ אֶצְלוֹ יָדַיִם וּזְרוֹעוֹת!”) –

הַאִם אָעֵז

לְהַטְרִיד אֶת הַיְקוּם?

כִּי כָּל רֶגַע יֵשׁ עוֹד זְמַן

לִקְבִיעוֹת וְגִרְסָאוֹת שֶׁבִּן רֶגַע יֵהָפְכוּ.

כִּי הִכַּרְתִּי אֶת כֻּלָּם כְּבָר, הִכַּרְתִּי אֶת כֻּלָּם: –

הִכַּרְתִּי עֶרֶב, בֹּקֶר, יוֹם פּוֹנֶה,

אֶת חַיַּי בְּכַפִּיּוֹת קָפֶה אֲנִי מוֹנֶה.

אֲנִי מַכִּיר אֶת הַקּוֹלוֹת נֶעְלָמִים מִן הָעוֹלָם

מִבַּעַד לַנְּגִינָה שֶׁמִּן הַחֶדֶר הָאַחֵר.

וְאֵיךְ זֶה אֶתְיַמֵּר?

וְהִכַּרְתִּי כְּבָר עֵינַיִם, הִכַּרְתִּי אֶת כֻּלָּן –

עֵינַיִם הַנִּנְעֲצוֹת בְּךָ בְּהַגְדָּרוֹת קוֹלְעוֹת,

וּכְשֶׁאֲנִי מֻגְדָּר, בִּקְצֵה סִכָּה נִשְׁטָח,

וּכְשֶׁאֲנִי נָעוּץ וּמְפַרְפֵּר עַל פְּנֵי כָּתְלָם,

אֵיךְ זֶה אֵפוֹא אֶפְתַּח,

אֵיךְ אֶת הַבְּדָלִים שֶׁל כָּל יָמַי וּנְהָלַי אֶפְלֹט?

וְאֵיךְ זֶה אֶתְיַמֵּר?

וְהִכַּרְתִּי כְּבָר יָדַיִם, הִכַּרְתִּי אֶת כֻּלָּן –

יָדַיִם עֲדוּיוֹת וּלְבָנוֹת וּמְגֻלּוֹת

(אַךְ בָּאוֹר נוּרָה פְּלוּמָה חוּמָה הֵן מַעֲלוֹת!),

הַבֹּשֶׂם שֶׁל שִׂמְלָה, רֵיחָנִי,

הוּא שֶׁהֵסִיט אוֹתִי מֵעִנְיָנִי?

יָדַיִם מֻנָּחוֹת בִּפְאַת שֻׁלְחָן, יָדַיִם שֶׁצָּעִיף חוֹתְלָן,

וְאֵיךְ זֶה אֶתְיַמֵּר?

אֵיךְ זֶה אֵפוֹא אֶפְתַּח?

….

הַאִם אַגִּיד, עָבַרְתִּי בֵּין שְׁמָשׁוֹת בִּרְחוֹבוֹת צָרִים

רוֹאֶה אֶת הֶעָשָׁן עוֹלֶה מִמִּקְטָרוֹת

שֶׁל אֲנָשִׁים בְּכֻתֳּנוֹת בִּלְבַד, אֶחָד אֶחָד בַּחַלּוֹנוֹת?…

אִלּוּ הָיִיתִי זוּג צְבָתוֹת שְׁחוּקוֹת

הָרוֹחֲשׁוֹת בְּתַחְתִּיּוֹת יָם חֲרִישִׁי.

….

וְאַחַר הַצָּהֳרַיִם, הָעֶרֶב, יָשֵׁן שְׁנַת יְשָׁרִים.

בְּאֶצְבָּעוֹת רַכּוֹת לוֹטֵף,

נִרְדָּם… אוֹ הֶעֱמִיד פָּנִים… עָיֵף,

פְּרַקְדָּן עַל הָרִצְפָּה פֹּה לְיָדֵךְ וּלְיָדִי.

אַחֲרֵי תֵּה וּגְלִידָה וְעוּגוֹת, הַאֶתְגַּבֵּר

וְאָבִיא אֶת הָעִנְיָן עַד מַשְׁבֵּר?

וְאַף כִּי צַמְתִּי וּבָכִיתִי וּבִתְפִלָּה עָמַדְתִּי,

אַף כִּי רָאִיתִי אֶת רֹאשִׁי (קֵרֵחַ פֹּה וָשָׁם) עַל טַס מֻנָּח,

אֵינִי נָבִיא – וְזֶה עִנְיָן שֶׁל מָה בְּכָךְ;

רָאִיתִי אֵיךְ שְׁעָתִי הַגְּדוֹלָה חָשְׁכָה בַּעֲדִי,

וְאֵיךְ הַשּׁוֹעֵר הַנִּצְחִי מוֹשִׁיט אֶת הַמְּעִיל, וְשָׂמֵחַ לְאֵידִי,

וּבְקִצּוּר, פָּחַדְתִּי.

וִהַאִם הָיָה זֶה כְּדַאי, לַמְרוֹת הַכֹּל,

אַחֲרֵי סְפָלִים וּמִרְקָחוֹת וְתֵה מָתוֹק,

בֵּין כְּלֵי חַרְסִינָה וְדִבּוּרִים עָלַיִךְ וְעָלַי,

הַאִם הָיָה זֶה בִּכְלָל כְּדַאי

לִבְלֹעַ אֶת הָעִנְיָן פִּתְאֹם וּבְבַת צְחוֹק,

לְהַדֵּק יְקוּם כֻּלּוֹ לִכְדֵי כַּדּוּר עָגֹל,

וּלְגַלְגְּלוֹ אֶל אֵיזוֹ שְׁאֵלָה מַכְרַעַת,

לוֹמַר: "אֲנִי הוּא אֶלְעָזָר, שֶׁשָּׁב מִן הַמֵּתִים,

שֶׁשָּׁב כְּדֵי לוֹמַר הַכֹּל, אוֹמֵר לָכֶם הַכֹּל" –

אִם מִישֶׁהִי, בְּהֵיטִיבָהּ כַּר לְיַד הָרֹאשׁ, תַּטְעִים:

"לֹא לָזֶה הִתְכַּוַּנְתִּי כְּלָל.

זֶה לֹא זֶה, בִּכְלָל."

וְהַאִם הָיָה זֶה כְּדַאי, לַמְרוֹת הַכֹּל,

הַאִם הָיָה זֶה כְּדַאי בַּטֹּרַח,

אַחֲרֵי הַשְּׁקִיעוֹת, אַחֲרֵי הַמְּבוֹאוֹת, אַחֲרֵי הָרְחוֹבוֹת הַלַּחִים,

אַחֲרֵי הַסְּפָרִים, אַחֲרֵי הַסְּפָלִים, אַחֲרֵי שֹׁבֶל הַחֲצָאִית הַנִּסְרָח –

אַחֲרֵי כָּל זֶה וְעוֹד הַרְבֵּה יוֹתֵר מִכָּךְ? –

אִי אֶפְשָׁר לוֹמַר מַה בְּדִיּוּק אֲנִי שָׂח!

אַךְ כְּאִלּוּ הֵטִיל פָּנָס שֶׁל קֶסֶם צוּרוֹת שֶׁל עֲצַבִּים עַל הַמָּסָךְ:

הַאִם הָיָה זֶה בֶּאֱמֶת כְּדַאי

אִם מִישֶׁהִי תֵּיטִיב כַּר אוֹ תָּסִיר רְדִיד,

וּכְשֶׁתָּסֹב אֶל הַחַלּוֹן, תַּגִּיד:

"זֶה לֹא זֶה בִּכְלָל,

לֹא לָזֶה הִתְכַּוַּנְתִּי כְּלָל."

….

לֹא! אֲנִי לֹא הַמְלֶט, וְזֶה לֹא בִּשְׁבִילִי;

רַק לוֹרְד בֶּן לְוָיָה, נוֹצַר בְּכַוָּנָה

כְּדֵי לְהָאִיץ בַּמִּתְרַחֵשׁ, לִפְתֹּחַ בּוֹ תְּמוּנָה,

לָעוּץ לוֹ, לַנָּסִיךְ; כֵּן, לְשִׁמּוּשׁ יוֹמִי נוֹעַד,

אָדִיב הִנּוֹ, שָׂשׂ לְהָבִיא תּוֹעֶלֶת,

רַב מְזִמּוֹת, זָהִיר וְקַפְדָנִי,

דּוֹבֵר גְּבוֹהָה גְּבוֹהָה אַךְ מַחֲשַׁבְתּוֹ נוֹאֶלֶת,

עִתִּים אֲפִלּוּ מְגֻחָךְ הוּא בְּעֵינִי,

הוּא הַלֵּיצָן, כִּמְעַט.

אֲנִי נַעֲשֶׂה זָקֵן… נַעֲשֶׂה זָקֵן…

אֶת שׁוּלֵי מִכְנָסַי אַפְשִׁיל עַל כֵּן.

הַאֶפְסֹק שְׂעָרִי מֵאָחוֹר? הַאָעֵז אֲפַרְסֵק לֶאֱכֹל?

אֶלְבַּשׁ מִכְנְסֵי פְלָנֶל צְחוֹרִים וְאֵלֵךְ לְטַיֵּל עַל הַחוֹל.

שָׁמַעְתִּי אֶת בְּנוֹת הַיָּם שָׁרוֹת זוֹ לָזוֹ בְּקוֹל.

אֵינִי חוֹשֵׁב שֶׁהֵן יָשִׁירוּ בִּשְׁבִילִי.

רָאִיתִי אוֹתָן רוֹכְבוֹת לְקַצְוֵי יָם עַל הַגַּלִּים

סוֹרְקוֹת שְׂעַר הַגַּלִּים שֶׁרוּחַ תְּבַדְּרוֹ

כְּשֶׁרוּחַ מַלְבִּין יָם וְשָׁב וּמַשְׁחִירוֹ.

שָׁעָה רַבָּה עָבְרָה עָלֵינוּ בִּמְדוֹרִים שֶׁל יָם

אֶל נַעֲרוֹת יָם בְּאַצּוֹת חוּם וְאַרְגָּמָן הִגַּעְנוּ

עַד שֶׁנֵּעוֹר לְקוֹלוֹת אָדָם, וְטָבַעְנוּ.

פאול צלאן – עשרה שירים תרגם והעיר שמעון זנדבנק

בעריכת

הלית ישורון

---

[מְנִי אֶת הַשְּׁקֵדִים]

מאת

פאול צלאן

¹

מְנִי אֶת הַשְּׁקֵדִים,

מְנִי אֶת הַמַּר, אֶת שֶׁלֹּא נָתַן לָךְ לִישֹׁן,

גַּם אוֹתִי הָבִיאִי בַּמִּנְיָן.

חִפַּשְׂתִּי אֶת עֵינֵךְ כְּשֶׁפָּקַחַתְּ אוֹתָהּ וְאִישׁ לֹא הִבִּיט בָּךְ,

טָוִיתִי אֶת הַחוּט הַסּוֹדִי

שֶׁהַטַּל שֶׁחָשַׁבְתְּ הֶחֱלִיק וְיָרַד לְאָרְכּוֹ

לַכַּדִּים,

שֶׁפָּסוּק, שֶׁלֹּא מָצָא דַּרְכּוֹ לְלֶב אִישׁ, שׁוֹמֵר עֲלֵיהֶם.

רַק שָׁם נִכְנַסְתְּ אֶל הַשֵּׁם שֶׁלָּךְ כֻּלֵּךְ,

פָּסַעַתְּ בְּרֶגֶל בּוֹטַחַת אֵלַיִךְ,

הִכּוּ הַפַּטִּישִׁים חָפְשִׁית בְּכַן פַּעֲמוֹן שְׁתִיקָתֵךְ,

הַמֻּקְשָׁב פִּלֵּס אֵלַיִךְ דֶּרֶךְ,

מַה שֶּׁמֵּת חִבֵּק גַּם אוֹתָךְ בִּזְרוֹעוֹתָיו,

וּבִשְׁלֹשָׁה חֲצִיתֶם אֶת הָעֶרֶב.

מָרְרִי אוֹתִי.

מְנִי אוֹתִי עִם הַשְּׁקֵדִים.

---

שִׁבֹּלֶת

מאת

פאול צלאן

¹

יַחַד עִם אֲבָנַי

שֶׁגָּדְלוּ מִבֶּכִי

מֵאֲחוֹרֵי הַסּוֹרְגִים,

גָּרְרוּ אוֹתִי

לְכִכַּר הַשּׁוּק,

לַמָּקוֹם

בּוֹ מִתְבַּדֵּר הַדֶּגֶל

שֶׁלֹּא נִשְׁבַּעְתִּי לוֹ אֱמוּנִים.

חָלִיל,

חָלִיל כָּפוּל שֶׁל הַלַּיְלָה,

זְכֹר אֶת תְּאוֹמֵי־הָאַדְמוּמִית

הַחֲשׁוּכִים

שֶׁל וִינָה וּמַדְרִיד.

הוֹרֵד אֶת הַדֶּגֶל לַחֲצִי הַתֹּרֶן,

הַזִּכָּרוֹן,

לַחֲצִי הַתֹּרֶן

הַיּוֹם וְתָמִיד.

לֵב,

הוֹפַע גַּם כָּאן,

כָּאן בְּכִכַּר הַשּׁוּק.

צְעַק אוֹתָהּ, אֶת הַשִּׁבֹּלֶת, אֶל

הַמּוֹלֶדֶת שֶׁהָיְתָה לְנֵכָר:

פֶבְּרוּאָר. No pasaran

חַדְקֶרֶן,

יָדַעְתָּ אֶת הָאֲבָנִים,

יָדַעְתָּ אֶת הַמַּיִם,

בּוֹא,

אֶקַּח אוֹתְךָ מִכָּאן

אֶל הַקּוֹלוֹת

שֶׁל אֶסְטְרֶמַדוּרָה.

---

עִם מִכְתָּב וְשָׁעוֹן

מאת

פאול צלאן

¹

שַׁעֲוָה,

לַחְתֹּם בָּהּ אֶת שֶׁלֹּא נִכְתַּב,

שֶׁנִּחֵשׁ

אֶת שְׁמֵךְ,

שֶׁצּוֹפֵן

אֶת שְׁמֵךְ.

הֲתָבוֹא, אוֹר נוֹהֵר?

אֶצְבַּע גַּם הִיא עֲשׂוּיָה שַׁעֲוָה,

מֻשְׁחֶלֶת בְּטַבָּעוֹת

זָרוֹת וּמַכְאִיבוֹת.

הַקְּצָווֹת נִתְּכוּ וְנָמוֹגוּ.

הֲתָבוֹא, אוֹר נוֹהֵר?

רֵיקוֹת־זְמַן יַעֲרוֹת הַדְּבַשׁ שֶׁל הַשָּׁעוֹן,

אַלְפֵי הַדְּבוֹרִים כַּלּוֹת בְּחֻפָּתָן,

מוּכָנוֹת לַמַּסָּע.

בּוֹא, בּוֹא, אוֹר נוֹהֵר.

---

פֶּרַח

מאת

פאול צלאן

¹

הָאֶבֶן.

הָאֶבֶן בָּאֲוִיר, אַחֲרֶיהָ הָלַכְתִּי.

עֵינֵךְ הָעִוֶּרֶת כָּאֶבֶן.

הָיִינוּ

יָדַיִם,

דָּלִינוּ אֶת הַחֹשֶׁךְ עַד תֹּם, מָצָאנוּ

אֶת הַמִּלָּה שֶׁעָלְתָה בְּמַעֲלֵה הַקַּיִץ:

פֶּרַח.

פֶּרַח – מִלָּה שֶׁל עִוְרִים.

עֵינֵךְ וְעֵינִי:

הֵן מְבִיאוֹת

מַיִם.

צְמִיחָה.

קִיר לֵב עַל קִיר לֵב

מוֹסִיפִים לָהּ עָלִים.

עוֹד מִלָּה אַחַת כָּזֹאת – וּפַטִּישִׁים

יַכּוּ תַּחַת כִּפַּת הַשָּׁמַיִם.

---

רוּחַ שֶׁל קַיִץ

מאת

פאול צלאן

¹

שְׁטִיחַ הַקּוֹרָנִית הַשּׁוֹמֵם מֵרֶגֶל,

הֶעָקוּף.

שׁוּרָה רֵיקָה, שֶׁהֻנְּחָה בָּאֲלַכְסוֹן

דֶּרֶךְ שְׂדֵה הַפַּעֲמוֹנִים.

בָּרוּחַ לֹא נִשָּׂא דָּבָר.

וְשׁוּב פְּגִישׁוֹת

עִם מִלִּים בּוֹדְדוֹת, כְּגוֹן

חָצָץ, עֵשֶׂב, זְמַן.

---

רַדִיקְס, מַטְרִיקְס

מאת

פאול צלאן

¹

כְּדַבֵּר אֶל הָאֶבֶן, כְּמוֹ

שֶׁאַתְּ,

שֶׁמֶן הַתְּהוֹם, מִ

מּוֹלֶדֶת הָיִית לִי

לְאָחוֹת, שֶׁהוּטַחַתְּ

אֵלַי, אַתְּ,

אַתְּ שֶׁמִּקֶּדֶם,

אַתְּ שֶׁבְּאַיִן הַלַּיְלָה,

בְּשׁוּב וָשׁוּב לַיְלָה נִגְלֵית לִי,

אַתְּ שֶׁשּׁוּב וָשׁוּב

אַתְּ:

אָז, כְּשֶׁלֹּא הָיִיתִי שָׁם,

אָז, כְּשֶׁהָלַכְתְּ

לְבַדֵּךְ בַּשָּׂדֶה:

מִי,

מִי זֶה הָיָה, אוֹתוֹ

שֵׁבֶט, הֶהָרוּג,

הַנִּצָּב שָׁחוֹר בַּשָּׁמַיִם –

גִּיד וְאֶשֶׁךְ?

(שֹׁרֶשׁ.

שֹׁרֶשׁ אַבְרָהָם. שֹׁרֶשׁ יִשַׁי. שֹׁרֶשׁ

אַף אֶחָד – הוֹ שָׁרְשֵׁנוּ

אָנוּ.)

כֵּן, כְּדַבֵּר אֶל הָאֶבֶן, כְּמוֹ

שֶׁאַתְּ

בְּיָדַי שֶׁלִּי לְשָׁם

וְלָאַיִן מְגַשֶּׁשֶׁת, הִנֵּה זֶה

מַה שֶּׁכָּאן:

גַּם הָאָסָם

הַזֶּה פּוֹעֵר אֶת פִּיו,

הַלְּמַטָּה

הַזֶּה

הוּא אַחַד הַכְּתָרִים

הַפּוֹרְחִים פֶּרֶא.

---

[הָאֲבָנִים הַבְּהִירוֹת]

מאת

פאול צלאן

¹

הָאֲבָנִים

הַבְּהִירוֹת הוֹלְכוֹת בָּאֲוִיר, הַלְּבָנוֹת

בְּהִירוֹת, הַמְּבִיאוֹת

אוֹר.

מְסָרְבוֹת

לָרֶדֶת, לִפְגֹּעַ,

לִפֹּל. הֵן

נִפְקָחוֹת

כְּוֶרֶד־הַבָּר

הַקָּטָן, כָּכָה הֵן נִפְתָּחוֹת,

מְרַחֲפוֹת

אֵלַיִךְ, חֲרִישִׁית שֶׁלִּי,

אֲמִתִּית שֶׁלִּי:

אֲנִי רוֹאֶה אוֹתָךְ, אַתְּ קוֹטֶפֶת אוֹתָן

בְּיָדֵי הַחֲדָשׁוֹת, יְדֵי כָּל אָדָם

שֶׁלִּי, אַתְּ מַנִּיחָה אוֹתָן

בְּתוֹךְ הַשּׁוּב בָּהִיר, שֶׁאִישׁ לֹא

צָרִיךְ לִבְכּוֹת לוֹ אוֹ לִקְרֹא לוֹ בְּשֵׁם.

---

[שִׁמְשׁוֹת חוּט]

מאת

פאול צלאן

¹

שִׁמְשׁוֹת חוּט

עַל פְּנֵי הַיְשִׁימוֹן הָאַפְרוּרִי.

מַחֲשָׁבָה בְּגֹבַהּ

עֵץ

נוֹטֶלֶת לָהּ אֶת צְלִיל הָאוֹר: עוֹד יֵשׁ שִׁירִים לָשִׁיר

מֵעֵבֶר

לָאָדָם.

---

לַרְגוֹ

מאת

פאול צלאן

¹

אַתְּ, אֲחוֹת נֶפֶשׁ, נוֹדֶדֶת עֲרָבוֹת קְרוֹבָה:

גְּדוֹלִים

מִמִּדַּת

הַמָּוֶת אֲנַחְנוּ

מֻטָּלִים יַחַד, הַכַּרְכֹּם שֶׁמֵּעֵבֶר

לַזְּמַן הוֹמֶה

תַּחַת עַפְעַפַּיִךְ הַנּוֹשְׁמִים

צֶמֶד הַשַּׁחְרוּרִים תָּלוּי

עַל־יָדֵינוּ, וּלְמַעְלָה

נוֹסְעוֹת אִתָּנוּ לְבָנוֹת

הַמֶּטַא־

סְטָזוֹת

שֶׁלָּנוּ.

---

[הַנֵּכָר לָכַד אוֹתָנוּ]

מאת

פאול צלאן

¹

הַנֵּכָר

לָכַד אוֹתָנוּ בְּרִשְׁתּוֹ,

הַחֲלוֹף אוֹחֵז בָּנוּ אוֹבֵד עֵצוֹת

לִפְנַי וְלִפְנִים,

צָרְפִי אֶת הֹלֶם לִבִּי, גַּם אוֹתוֹ,

אֶל תּוֹכֵךְ,

אָז נָקוּם,

נֶגְדֵּךְ, נֶגְדִּי,

מַשֶּׁהוּ מַלְבִּישׁ אוֹתָנוּ

עוֹר יוֹם, עוֹר לַיְלָה,

לַמִּשְׂחָק עִם הָרְצִינוּת

הָאַחֲרוֹנָה, הָאֶפִּילֶפְּטִית.

בעקבות יהודית הנדל

התחלתי לכתוב מיד כשגמרתי לקרוא את ההגהות. ללא מרחק מן הכתובים, ללא מחשבה, ללא עיון נוסף במלים. כשלא יכולתי לדבר. אפילו ליהודית לא יכולתי לומר דבר. אחר־כך, אמרתי, אחר־כך כשתחזור הנשימה הסדירה. כששוב אמצא מקום בחדר שלי

החדר שלי היה מלא עופות דורסים ובולים אנטישמיים והרים מתפרקים למטבעות – כסף וזהב וגופות נשים קרות מאהבה נואשת, ונשים חיות מדממות בין הרגליים, ואיברי־זכרות בכל המינים והצבעים, וקליפות של פֵּרות מסוכרים וקליפות של אנשים, והם באו אלי מכל העברים –

רגע הכל היה קפוא, ללא־תנועה, מונח כמו פרסקו על הקיר ממולי, מצדדי, על התקרה, על המיטה, ורגע – הכל התחיל מסתחרר בתוך החדר במהירות לא־מובנת, כאילו סופה עוברת בחדר, והמראות מאיימים עלי לקחת אותי, ואני הופכת להיות חלק מהם, אני טובעת, הופכת להיות עוד פרט בתוך הפרסקו הענקי המשתולל הזה, המטורף הזה –

התחלתי לכתוב. אוחזת בניירות בכל הכוח, כשהמלים שלה מתערבבות במלים שלי, כפייתיות, בלי לשאול אותי, ולא הנחתי עד שנרגעו הרוחות, והמראות נרגעו ונסוגו אל בין המלים הכתובות. כתבתי ליהודית.

ועדיין לא עצמתי עין כל אותו הלילה

את ישנה בתוך סדינים אדומים וציפה אדומה לכר וציפה אדומה לשמיכה מניחה את השֵׂער השחור שלך והעינים השחורות שלך בתוך מיטה בוערת בתוך מיטה של דם

ועופות דורסים קורעים דרך הקיר מעליִך רוצים לתפוס לך את הבית ואת רוצה לצעוק ‘עוף דורס בבית, עוף דורס בבית’

ולא נרגעת עד שהדלקת אור בכל חדרי־הבית וחיפשת בקיר וחיפשת ולא נשאר זכר על הקיר. לבד בבית. הילדים גדלו. רוב החברים כבר מתו. “ואין אלוהים, אין אסימונים, אין אבא, אין נפש־חיה”

כבר כמה שנים שאת כאן, אחרי שהחלטת לחתוך בכוח את הקשר לחיפה, המקום הקודם. כבר שנים שמאירוביץ מת ואת החלטת להיפרד, להתרחק מחיפה, וכל השולחנות והכורסות והשטיחים והווילונות והכונניות הם מן הבית בחיפה, וכל הקירות של הבית עשויים ציורים של מאירוביץ, פנים, פנים, דוממים, אבסטרקטים, סערות וצילום של מאירוביץ על השולחן, ומאחוריִך על מדף־הספרייה, ובצד השולחן, והילדים על הקיר שממול, ועל שולחן־הכתיבה הגדול בוערת המנורה הכתומה, והגן – דרך הפתח הרחב שקרעת בקיר – ירוק וקצת שמיִם.

בגלל המקום הזה לשולחן עם העצים ממול החלטתי במהירות על הדירה. ראיתי שאפשר יהיה לשבור כאן קירות.

הייתי מותשת אחרי חודשים של חיפושים, ואז, במקרה, דרך מתווכת אחת שבכלל לא פניתי אליה –

אני זוכרת כשאיתן עזב את הדירה בקומה השלישית, זאת שמעלי. אני אדאג שיהיה מישהו שתוכלו להיות חברים, ליהי, שלא יישבר הקשר בין שתי הקומות. אחרי זמן פגשתי אותו ליד המעלית. סופרת מחיפה, מבוגרת ממך אמנם, אשה חזקה, משונה קצת, אשה עם עיניים. הייתי אז לפני נסיעה ארוכה, לא זוכרת מה חשבתי.

פגשתי אותך רק אחרי שנים, כשאני נפרדתי ממקום קודם וחזרתי לתל־אביב.

אני לא יודעת להיפרד, אני לא נפרדת לעולם, אף־פעם, משום־דבר – אמרת לי אתמול – זה בלתי־אפשרי להיפרד.

ובכל־זאת את נפרדת כל הזמן, עכשיו כשיכולתי לדבר, בכל הסיפורים שלך את נפרדת כל הזמן. הנה אבא שלך מתקרב, אובד־עצות, לא יודע איפה להניח את הראש באדמה, וידידתך ב. מתעקשת להיפרד מולך בעירום מלא ומול שאר החברים. ורגע הפרֵדה של שלזי, כאילו כבר היית שם וחזרת אלינו מן הכפור, לספר. ומיכל, ומיכאלה –

זה פשוט.

שום־דבר לא הולך לאיבוד, הכל ישנו, כל הזמן, רק הזמן הוא שאוזל

את עייפה.

אין לי זמן, לא נשאר לי הרבה זמן

היו הרבה שנים של שתיקה מאז שהוא מת והעולם נעצר, עד שבא “הכוח האחר”. היו הרבה שנים של שתיקה. את משירה עוד קליפה, מתקרבת לעצמך.

רק העניים בזמן מרגישים את זה, ליהי, את עוד לא יודעת. בפנים יש לי עוד הרבה סיפורים, הייתי רוצה לכתוב עוד כמה סיפורים לפני שאלך מפה. את מזדקפת ולחייִך בוערות ועיניִיך לרגע, ושוב מתקפלת אל תוך הכורסה הירוקה, השׂער השחור כמו צעיף מסביב לפנים החזקות שנפלו בבת־אחת התרוקנו מדם

מה זה משנה לעולם? עוד שלושה סיפורים, פחות שלושה סיפורים, מה זה משנה בעולם?

זהירות, הנה בא העוף הדורס, יהודית – אני משתמשת במלים שלה – המחשבות, יש רק עוף דורס אחד, המחשבות.

אולי בגלל שגם אני כמוך, אוספת את הפרֵדות באדיקות, אפילו שהמשא הולך וכבד, ערֵמות־ערֵמות על הגב, ושתינו זרות כאן, ואת מקשיבה לקול הסערה שמתקרבת מן ההר של חיפה או מן הים של חיפה, והרוח שלי באה מהרי־הגליל הגבוהים שמסביב למושבה.

הפעם זה אחרת – את חוזרת ואומרת כל תקופת־הכתיבה של “כסף קטן” – הפעם זה יותר קשה.

בלי מסכות. הכל יסופר בגוף ראשון, מחליטה להיכנס בגופך אל תוך המאורעות. זה מסוכן, זה קרוב, צריך לשמור על מרחק־ביטחון שלא להישרף.

את משירה קליפה ועוד אחת בחירוק־שיניים, עירומה מתחת לצעיפיך, מפזרת בסיפוריך קליפות של פֵּרות מסוכרים וקליפות של אגוזים, ואנשים שמהלכים כמו קליפה ענקית של עצמם. וצריך להשיר את הקליפות לתיקון העולם ולהגיע אל הבשר הפנימי

תן לי מן הבשר הפנימי, מן הבשר הפנימי – את תובעת בשם ידידתך ב. – ומן הלב של המרק, מקיזה ממנה בעת ובעונה אחת מלים ודם, ותפוח־סדום לא שמעת? והתופת, לא שמעת? יש הרבה שמות נרדפים לתופת, לא שמעת?

היתה תקופה קשה בבית. הסערה השתוללה בבית והסערה שמשתוללת ליד השולחן שלך. עופות דורסים מאיימים לגרש אותך מן הבית. הספרות והחיים מתערבבים זה בזה אי־אפשר להפריד, את אומרת, אוחזת נואשות בשולחן ובניירות ובעטים שלך בכל הכוח, ורק שם, ליד השולחן, השעון עומד

וחשֵׁכה גמורה מכסה את המחשבה. נפשות שנגזרו ממך, שנקרעו ממך, באות מתוך החשֵׁכה אל תוך החדר, להתהלך בתוך החדר, בהתחלה מהססות, הפנים לא ברורות ואין להן מלים, עד שמתחזקות, ועוד יותר מתחזקות, עד שהן מתהלכות בך ובתוך החדר כבתוך שלהן, ואת נאבקת אִתן בכל הכוח, ואת מצווה עליהן את הדרך, והן מסרבות לשמוע

כמו אמא שלי. איך היא נכנסה הפעם אל תוך הסיפורים, מי יודע, אחרי כל־כך הרבה זמן. כל־כך הרבה זמן עבר –

אבל השעון עומד, יהודית, ליד השולחן, כמו בתוך לוח־שנה נצחי, כמו בבית־הסוהר, כמו בבית של עמנואל בפולין, כשבאו אחרי עשרים שנה והשעון היה באותה שעה בדיוק…

אבל הזמן הולך ואוזל. וידידתך ב. בוערת, היא נשרפת, ונשארה רק עוד שעה אחת ונשארה רק עוד מחצית־השעה, ואת סוחבת אותה על גבך, לבד, כבר עשרים שנה ולא מוצאת מלים. עד שיום אחד ברחוב מאנה, בדרך מן המכולת של מוריס, עמוסת סלים כבדים, פתאום את שומעת: “וצריך שלושה קילו בצל, זה חשוב, אל תשכח להביא שלושה קילו בצל…”

ואת יודעת שהגיע הזמן, והזמן של ב. אזל, והזמן לא הספיק לה לשתות קפה עם כולם.

ב“מכתב שהגיע בזמן” – תִּעתעת בי. יש משהו שמח במשהו, במישהו שהגיע בזמן, כאילו שהשעון הוא קדוש. אפילו כשמשהו מגיע בזמן, בכל אופן, יש בזה משהו אופטימי, משהו בסדר ברור, משהו ברור.

כך בסדר מופתי וברור מתרסקות השתיים. הראשונה והשנייה.

שתיהן בלי להכביד, הכל מאורגן כהלכה, אפילו שלאחת היה קול חזק בטלפון, מִדַי, והשנייה בקול שקט התנצלה על קיומה, כשהראשונה עמדה מול ריקות קיומה בתוך הארונות הריקים, הדלתות פתוחות, והיא מנקה מדי יום את המדפים הריקים כמי שמנקה קברים, או ליתר דיוק, את הקבר שלה

הכפייתיות הנוראה הזאת. של מיכאלה ומיכל וידידתך ב. ורות’שן והאבא שלה וגרדה, מאובנים כפייתיים על המזנון, מה שנשאר מאתנו, מה שנשאר מאתנו, מאובנים מפוזרים על המזנון עם פירורי־עוגות ושיירים של קרקרס מפוזרים עליהם. והשולחן עמוס כלים ועוד כלים, וסכו"מים ומפיות וכלי־כסף וזהב וידידתך ב. בסארי־זהב בודקת בעיני־דם את השולחן, ברק חד מונח על השולחן, מגדלי הכסף הקטן והעופות הדורסים והמחשבות והבולים והזכרים שמציירים את זכרותם על הקירות במרק, בזרע, בציפורניים, בשרידי־הציפורניים, חונקים את האשה בגרונה, כמו קבר פתוח גרונה, והיא כותבת בשארית־כוחותיה בדם החודשי שלה, בדם מלוכלך, דם מיותר, באצבעות, בכל רוחב האצבע –

נשים חזקות, נשים חזקות – צוחקת ידידתך ב. הגוססת.

אנחנו מדברות על הפרטים הקטנים. הכל הולך ומצטייר דרך הפרטים הקטנים, את אומרת, את השברים הכי גדולים אני רוצה להגיד דרך הפרטים הקטנים, הכאילו לא־חשובים, כמו הסידור של השולחן, וסידור השֵׂער על הפנים, כמו צבע מחרוזת־הפנינים.

פנינים לבנות, פנינים שחורות, כאילו אי־אפשר שלא לדעת מראש. ואנחנו ערֵמות־ערֵמות של כסף קטן, חלקיקים שבורים, שברי־שברים, אנחנו נהרות של זהב בעלי־עוצמה איומה, זרימה נהדרת של זהב, שמתרסק במהירות איומה להיות אבץ ועופרת וכתם־נחושת, ושוב מתרסק ושוב מתרסק עד שלולית של דם.

אני זוכרת שאת מרבה לצטט את פאול צלאן, מ“פוגת־המוות” שלו.

“חָלָב שָׁחוֹר שֶׁל שַׁחֲרִית נִשְׁתְּךָ בַּלַּיְלָה, נִשְׁתְּךָ עִם בֹּקֶר וּלְעֵת צָהֳרַיִם, נִשְׁתְּךָ עִם עֶרֶב… שְׂעָרֵךְ הַזָּהֹב מַרְגָּרִיטָה, שְׂעָרֵךְ כְּגוֹן־הָאֵפֶר שׁוּלַמִּית…”

מושַׁחת את הצבעים ביד חזקה, ותנועת־המכחול חזקה, כמו הצבעים החזקים שלך, כמו שבחרת להיות. והפעם בלי עזרתו.

מאירוביץ כמעט שלא מופיע הפעם, רק פה ושם לרגע קצר. חופרת במחילות מתחת לעור, מאחורי העיניים, בתוך האיברים הפנימיים, כל גופך בטלטלה נוראה, מכה שוב ושוב בדלת־הברזל השחורה, מנסה לפרוץ החוצה, ויש לך שני פנים, תמיד שני פנים.

איש קנאי לחתול שירשה האשה מאמה, בת מקנאה לאביה, ואהובתו שהרגה את אמה והחפצים שהרגו את אמה, בת הורגת את אביה אחרי שהרג אותה ואת אמה, ובסוף פניה הולכים והופכים להיות פניו.

כולם מתים. אמרת שמאירוביץ היה מדבר כל הזמן על המוות עוד הרבה לפני שנהיה חולה, איך החיים נושאים בתוכם את המוות ולהֵפך. ואת מתהלכת בבגדים שחורים ועיניים שחורות, לשה את המוות על ריבוי פניו בידיים חזקות, את לא רועדת. ולוויות לוויות. בכל הסיפורים שלך יש לוויות, וגשם וכלי־זהב ומטבעות־זהב, לועות פעורים פזורים על הרצפה, על המדרכות, בכורסות ועל השולחנות ואיש בתורו. ואלה שניצולים בינתיים עומדים מסביב, מנסים את כל מלות־הקסם. רחש מוכר, הכל יעבור, זה יעבור, ככה זה, ברגע הזה ביחד, כמו בתפילה, ואחר־כך מתפזרים איש־איש לביתו.

ואת נשארת לשבת על הספסל בשדרה, או נשענת אל גדר־האבן מול החלונות, מסביבך כלי־האוכל הנהדרים עם שתי הנשים החיות, לרגע חיות באותו הזמן, ואחר־כך בכורסה עם האשה המתה והאשה שעוד חיה, ועם האב שבבת ועם הבת שבאב, ואז מתחיל הצַיִד.

ואַת הטרף ואת הטורף, חשופה, ואין לך מקום להסתתר, בין הנשרים השחורים והגוויות, והניצים שניזונים מציפורי־השיר. נשארת לשבת אל השולחן, כל יום, כל יום, כותבת את הפחד ואת החמלה ואת המחשבות הנוראות ואת ההבנה האיומה, את שיירי האנשים, מה שנשאר מהאנשים, כמו שנסעת לפולין והבאת מיליוני אנשים בתוך הערים הריקות־מאדם, מתוך המרחבים שנוקו מאדם. כמו הצילומים של המצבות ששלח לך אותו גוי, עשרות צילומים מרהיבים של שיירי־אדם בכל הגדלים ובכל המינים, גזעים זקופים, גזעים כרותים, בתוך יעד־עד, ואת תועה בתוך היער, מלקטת כתובות, סימנים נואשים, הצעקות האחרונות: היינו פה, היינו פה…

כשחזרת מפולין. ראיתי אותך עולה במדרגות, כאילו פניִך השחירו. בקושי עלית במדרגות, תהומות חדשים על פניִך – עבר זמן עד שיכולת לדבר.

איך נסעַרת אתמול כשהזכרתי את העִסקה הפרטית שמיכאלה עשתה עם הגורל, נסעַרת כאילו המלים לא מלים שלך.

איך מיכאלה, האשה השנייה, תכננה הכל מראש, ולא החסירה דבר, ובכל פרט השקיעה מחשבה, והיה מפתח מתחת לשטיח בכניסה, ועל השולחן היה בלוק מסורגל, קווים מדויקים ומִספרים, ועל כל החפצים בבית היו מדבקות קטנות עם מספרים, מספר לשולחן, ומספר לכיסא ולארון ולכל ספר ולכל מאובן –

את כמעט צועקת. כל־כך מדויקת היתה התוכנית, כל־כך הרבה זמן, וכל הזמן הזה לבדה, לא אמרה לאיש, רק היתה לבדה

עקרב. מיכאלה היתה עקרב, מתערבת הבחורה הגבוהה

העקרב רק את עצמו עוקץ למוות.

גם אני עקרב, את אומרת, את יודעת?

יודעת, אני אומרת, כבר הרבה זמן אני יודעת. כמו כולנו. כל אחד והעסקה הפרטית שלו עם הגורל. מרגע שמתחיל – מכין את האינוונטר שלו בקפדנות ובדיוק ובחרדת־הקודש ובראש האינוונטר הוא כותב את שמו, ובאחריתו –

יהודית, מי את? האשה הראשונה או השנייה? כותבת על קירות בית־האסורים שלך, על קירות הקבר שלך, נחנקת בכלי־הזין מסביב, איברי־הזכרות הענקיים שמסביב מאיימים לשסע את גרונך ואת מכסה אותם, נלחמת על חייך, פסים עבים, ברוחב האצבע, לאורך ולרוחב, מועכת את פניִך באצבעות, כל יום יותר.

גם הראשונה וגם השנייה. כאילו קברת את האחת עם מותו ולבשת שחורים ולא הפסקת לבכות עד שנגמרו כל הדמעות, שנים ארוכות בבית־האסורים של כאביִך, בשתיקה. ואז באה השנייה. אפשר. ואפשר שלא.

אפילו אדם בעצמו לא יוכל לגעת.

ואבא שלך בחר לנוח ליד האשה השנייה שלא היתה אמך, כמו שהגיאולוג אהב את השנייה לא אם־ילדיו, וב“כסף קטן” – האשה השנייה, הצעירה יותר, נוקמת את נקמת שתיהן, וכמו כל רוצח, בשעת־מעשה, היא נרצחת, כמו שמיכאלה, שלמרות רצונה, ובעל־כורחה –

אני מוכרחה לכתוב. אני מוכרחה לכתוב בשביל לנשום, העיניים שלך בוערות, החלטתי. אף־פעם לא אפסיק יותר לכתוב. לא חשוב מה יהיה, לא חשוב המחיר, אני לא אפסיק לכתוב.

“ואז זה בא לה, התשוקה המטורפת לכתוב על הקירות – – – כמו חשה גם עכשיו את הדיו שמרשתת את גופה – – – מרגישה את הדיו התופחת לאורך צינורות־הדם, שהורעל לאט ובהתמדה – – – מה רצתה לכתוב? – היא צחקה שקט, מזועזעת מצחוקה – – – מה הקשר בין אמת למת? – זה היה המשפט הראשון.” ואחר־כך… “נשארתי עירום ועריה ועל אלה אני בוכייה, נשארתי עירום ועריה ועל אלה אני בוכייה. – – – ורציתי לכתוב עוד משהו – – – רציתי לכתוב גם קבר פתוח גרונם, זה נתקע לך בגרון הקבר פתוח גרונם – – – כל אשה מכירה את זה – – – קרועה בין הרגליים עם קבר פתוח גרונה.”

אני מסתכלת עליִך מן הקומה השנייה. כבר מאוחר בלילה, עוד יש אור בבית. כמו אצל מיכאלה שהכינה את האינוונטר שלה, והשכנים אמרו שעד שעה מאוחרת היה אור בבית, לא ברור עם האור טוב יותר מן החשֵׁכה. וצחוקה של רות’שן מהלך בתוך הבית: הו, לא, הוא לא יעזוב אותה, הוא לא יעזוב אותה, כמו הגשם, כמו הרוח, הוא לא יעזוב אותה…

וצווחה איומה עולה מתוך האותיות האלה, אסורות בתוך הדפים הלבנים האלה, חוזרות בעיקשות על עצמן. כל יום, כל יום, אפילו שסימנת מרווחים לנשימה, ושורות קצרות פה ושם להקל על אורך הייסורים של ההווה המתמשך הזה, שלא נגמר, שלא ייגמר. ובגן ממול מהלכים העצים אנה ואנה. ובמקום הזה, שם מתחברים הגזעים לאדמה, אני רואה, יחד אתך, איך האור זוהר, לבן בוהק, שם בדיוק, בתפר הזה שבין החלק התחתון של הגזע והאדמה. ומולי ההר – האם נדבקתי במחלה? – מתפרק לנהרות של חלקיקי כסף וזהב עד שלולית של דם, כמו שאת מתרסקת כל יום לרסיסים ושוב מתחברת להר, והחריצים מעמיקים, כמו פניו של תפוח אפוי, כוויות על פניִך, אני ראיתי, הולכות ובאות.

על ההלוויה של צבי מעולם לא סיפרת לי. אבל נדמה לי שאני יודעת. שאולי אותו הכוח האחר הזה שלך, הכפייתי שלך, לאחוז במלים ובשולחן ובדפים, להתפרק לרסיסים, להיות השלם ביותר, להרף, ושוב להתפרק – אולי זה הכוח שנתן רשות לאנשים לדבר את עצמם, לצאת מתוך הקירות שלהם, מתוך הקליפות שלהם, כשחזרת מפולין וסיפרת מה ראית. בקול הזה שלך, שחוזר וחוזר מונוטוני ועיקש, כמו תפילה, כמו השבעה, כמו לחש־מכשפים, כמו קול התנפצות הזרדים באש, ומטבעות הכסף והזהב באש על הרצפה, וגרעין הזהב שלא אוּכּל, שלא אוּכּל, רק צבעו הלך ודהה

זאת אני, זאת אני, שהבערתי את האש – צוחקת רות’שן צחוק מטורף

איפה המצית שלי, מישהו ראה את המצית שלי? – נחרדת מיכאלה

וגרדה צועקת מתוך גרון מגובס – אי־אפשר לשרוף כסף קטן, רק הבן־אדם נשרף, רק הבן־אדם נשרף

והעיניים שלך ממשיכות לבעור. כמדומתני, אי־אפשר להגיד צבע אחד. והבעֵרה הזאת נותנת רשות. והקול שלך נשמע חזק ונוראי בתוך הרחובות ובתוך הבתים, כמו זה שפותח בשירה או בקינה, שנותן רשות לקהל הגדול לצעוק ולבכות ולשיר ולהתפלל. אפשר להשלים לרגע, אולי לנוח לרגע בריקנות הטובה. ואחרי שנגמר והקהל הגדול מתפזר איש לביתו לנשום, להירגע – הגב שלך כואב. בשבועות האחרונים את מדברת הרבה על זה שהגב שלך כואב. יושבת, כפופה אל השולחן, לא מרפה.

סוף־דבר

13 לפברואר 1988, לפנות בוקר. ברדיו הפוגרומים נמשכים. אני יורדת למטה. דרך חלון חדר־המדרגות – המכוניות ערוכות בשורה. אני שומעת נהמת־סוסים רגע לפני שהיום יפרוץ קדימה בשעטה אדירה מתוך הלילה

אני קוראת את השמות על תיבות־הדואר בחדר־המדרגות. האלמנה ד' והאלמנה ה' והאלמנה ב' והאלמנה א' ועוד אלמנה ה'. תינוק בוכה בקומה השנייה, מישהו עושה מקלחת, עוד מעט לאה תצא לשחיית הבוקר ומכונות הכתיבה בקומה השנייה והשלישית – איך הנשים, רחמן מתמלא ועולה על גדותיו, ועוד מתמלא, ויולד, ונפרד… מתפרק לרסיסים ומתחבר, מתפרק ומתחבר… עד שנשאר מפורק, כלי חסר־שימוש, מאריך־ימים לעתים ללא־נשוא

אני שואלת את עיתון “הארץ” מן התיבה של יהודית. הכותרות הראשיות מונחות על־פני העמוד הראשון, קווים גסים ושחורים, קולות של תוהו עולים מבין הקווים הגסים, מתפזרים בחדר־המדרגות, כמו חפצים חשודים מניחים את עצמם על סיפּי־הדלתות, בקומה הראשונה והשנייה והשלישית והרביעית, לא פוסחים על דלת –

נשים נאבקות עם עצמן, להישאר בחיים, להגן על ביתן בידיים ריקות, הידיים הריקות פשוטות, מתוחות, והאצבעות מתוחות, והאצבעות הן חרבות.

דינאמו (מחזור) – אבות ישורון

בעריכת

הלית ישורון

צ'רלס סימיק – בתרגום איל מגד

בעריכת

הלית ישורון