¹

א] היום יום שביעי לירח אלול שנת התרל"ד.

אל רעי כמאז כן עתה איש בריתי ואוהבי אהבת עולם עד נצח המשכיל ה“ר גדליה הכהן נ”י²

זה לי כמו שבועות חלפו מעת בא לידי מכתבך המלא דברים קשים, דברים לא דבורים על אָפנם כי בשצף קצף, ואמנם לא אשאל מה החרי-אף הגדול הזה? כי לך הצדקה ואתי בושת הפנים, כן אני בעיניך, בעיניך אשר עוד לא ראו כי אם קירות חדרך הקטן אשר אתה מתלונן בו, שמים וארץ! אתם עדי כי אהבה טהורה אהבתי את האיש הזה כמה, ולבי…³ הָגה, ואנכי דמיתיני למאושר בדבריו המעטי[ם] כי אוהבי הנהו ויען מה…⁴ האֶרוה מדשן ביתו או אקח מידו מאומה? אהבת רעים טהורה היא…⁵ אאהבהו אני, ועתה ירגון עלי באָהלו כי חונף אנכי ומחליק…⁶. רגזו שמים, חולי אָרץ, אנכי חונף?! והם חברים משיבים לקולי,… ⁷, כה עלי משפטם; זבובים, חגבים, נמלות, לו התגלגלתם כמ[ני]…⁸ ואחור תחת שואָה, לו עברו על ראשיכם חליפות אין-מספר כמו[ני], לו ראיתם כמוני עוני בשבט עברתו, תקוה בעצמת כשפיה וקסמיה, קנאת הדת בשביבי אשה ורשפּי שלהבתה, אין-אמונה בקור רוחה ובכבותה אש זרה, חסידות בצבעיה החשוכים והבהירים בחברבר[ותיה] הרבות ונעימות בימינה, והשכלה במראותיה הרבות, כמוני אשר בכל תמורה עמדתי ימים מספר ואדע עד-תכלית מה ידובר בה. כי אז כהשתים הראשונות כבר אבדתם דרך רבות פעמים, ואנכי עומד חזק ועשוי לבלי-חת, – זה לי שלשה או ארבעה ירחים אשר לא אקח קסת הסופר בידי לכתוב עברית, יען אין לי לזה לא מקום ולא זמן, כי התמכרתי לעבודת הלכה תוספות כל היום וכל הלילה. ידידי, רבת שבעה לי נפשי, עד בלי די, אל תאמר כי עבר עלי רוח חסידות, יען זאת אשר עבר עלי לא היה דרך העברה בעלמא, וזאת אשר אדע, כבר רבות פעמים צרפתיו ובחנתיו עד אשר יצא לאור. אל ידברו המשכילים בחפזם לבוז את החסידים, ואל [י]דברו החסידים גדולות לחרף את המשכילים, כי עוד לא ידעו על מה, מה בין אלה, ואלה לא ידעו בין ימינם לשמאלם, את הנעשה בין אלה, ואנכי כדבורה אָמוץ מתק⁹ [נ.ט.ס]

ב] ב"ה ה' אמור התרל"ה פלאצק.

כבוד הרב החריף המפואר הישיש החכם פאר עדתו כש“ת הר”ר אפרים יצחק סאָקאָלאָוו נ"י¹⁰

כבוד אבי זקני גבר חכם בעוז ומפואר בפי כל יודעי שמו הישיש הרב וכו' כש“ת הר”ר אפרים יצחק סאָקאָלאָוו נ"י¹¹.

לו ידעתי מאז כי עטי הרזה והדלה [והדל] תוכל להשביעך רצון ובחרט אנוש דבר שפתים אוכל להביא לך מעדנים, אף כי טעם זקנים אין לי, כי אז התרוצצו מכתבי אליך כנפל ברך ולא נתתי לך מנוח, כי אז המטרתי עליך שפעת אגרותי, ואריק את כל רעיוני אליך, אבל לא כן חשב לבי, כי חשבתי אשר מליצותי התפלות תהיינה לזרא לך, אם חדשות ונצורות לא תודיענה, בלתי אם ארשת שפתים והגיון ברוח, ומה אוכל עתה לכתוב? אוצר המלים אשר לשפת-עבר הצרור בזכרוני לא לעזר ולא להועיל לי, אם אין בי מאומה להביע לך, את קורות אקימאָוויץ ספרתי לך בכתובים בדרך קצרה במכתבי, אשר הכיל בקרבו את ראשי הדברים, לא נשאתי מדברותי מליצה ונגידים, כי אם הלבשתי את הספור עברית טהורה, ולא אדע שורש דבר נמצא במכתבי כי נשא חן וחסד מלפניך, לכבדני בספר יקר-ערך צפון באוצרותיך, אם עוד אמשיך את ידי במכתבי עולה על הראשון בחמדת שפתו ובטוהר רעיוניו, לו זכרתי אשר רחש לבי אליך כפעם בפעם לערוך לך דברים מהולים במליצה אשר רוח חן יצקתי עליהם בצחות לשון למודים, ולא כתבתי, כי אז נקבצו באו במכתבי זה המון דברים עד אין קצה, ומה אעשה, אם הגיוני אלה מצאו קבר בחובי, כי כל רעיון אשר יולידהו רוח האדם לפלגות דעותיו, ולא יכתבם הסופר ההוגה על הגליון, כי אז כאשר יחנו כן יסעו ובחשך יכֻסו, אוכל לתאר לך הגות רוחי על האביב החוגג את חגו במקדש התולדה, כי יחם לבבי ורוחי יתנשא על בראותי כל יצורי ה' יחגרו גיל, וסביבותי זוהר וחמדה רוח חן שפוכה על כל המקום, ורוח נשמת כל חי, טהורה היא מאין סיג כל חלאה, תזיל בשמיה על אף כל אשר נשמת רוח חיים בקרבו, נעים מאד המחזה בהשנות העתים, החורף לפני האביב, כל צמח טמון בבטן האדמה, רקב אכל כל חמדה, עצים רעננים יבשו, פרחים נחמדים למראה היו למוץ, השלג כסה הרים וגבעות, וכאשר נצמת ויהי לרפש ולטיט על דרכים ועל שפיים, נטיו רגלי כל עובר אורח מהציג צעדיו בטיט היון, השמים לבושי אבל וקדרות, ואור שמש מלכת המרום יעיב עב הענן, ענני קדר יערופו מטר בעצלות, ונפש כל חי תקוץ בחייו, פתאום יבקעו קרני שמש ויחדרו אלינו מבעד למסוה העבים, מי רפש וטיט יסתרו לאט-לאט מעין רואי, כי האדמה תשאָבם אל קרבה, ואל בטנה תאסוף חלאה וצחנה, החוצות תטהרנה, עבים תעבורנה או תפשיטנה מעליהן את בגדי אבלן ותלבשנה מחלצות לקדם בהן פני אביב, פתאום והנה עצי-חמדתנו אשר היה [היו] לנו לשעשועים בזמיר העבר, תנשאנה [ינשאו] את ראשיהן אשר שחו מעצבם ומרגזם אשר עבּדו משלג וקרח, המזמרים בצפרים ישובו אל ארצנו, ויוסיפו לוית חן על האביב בקסם קולם הערב והמצודד נפשות, עלים בלים יכסו בירקרק חרוץ, ובין עפאיהם ישובו צפרים נחמדים לקונן ביניהם, הרים ועמקים יעטפו עשב ירוק ופלגים יבלי-מים כבדלח נוזלים ומפכין, גם רוח האדם יחלף בקרבו, כל נפש תעלוז, כל לב רחב ושמח על המון תענוגי בשרים ורוח, ונפש תעוף על ותהום ככנור לפני חביון-יה, תשואות ליוצרה על מעשי ידיו להתפאר.

אלה הם מחשבותי אשר לבי מלא מהם עת אלכה לפנות ערב לשוח מעט ולהתענג על חום צח ועל אור יקרות, וכל היום הנני ספון בחדרי, ונפשה [נפשי] תרעה תרביץ על הלימודים אשר סביב שתו עלי, נפשי כלתה לספרך הנחמד למראה ולהשכיל, חידה היא לי מי נדב את לבו לתת לך ספר כתוב בשפת צרפת, אולי תוכל לקחת ספר כתוב בשפת אשכנז צחה, אז משנה תודות אודה לך מקרב לבי, ואבקשך לבלי עורר את תשוקתי אשר תחפץ לדעת מה הוא הספר? לכן שלחהו לי ע"י עוברים ושבים ביום מחר על אנית הקיטור הלום.

והנני הדורש שלומך וטובתך ושלום אמי-זקנתי תחי'

נ"ט סאָקאָלאָוו.

ג] ווארשוי ג' ניסן התרמ"ג¹²

[ליהל"ל]¹³ שלום ואהבה!.

רבת שבעה לה נפשי עמל ותלאה בימי השבוע העבר, שעשועי¹⁴ התהפך על משכבו במחלה עזה שתקפתהו פתאום, ואנכי נפשי קשורה בנפש הנער על כן דוה לבי ורעיוני נבוכו ולא יכולתי להשיב לך תשובה על מכתבך היקר, בפרט כי למרות המקרה הזה הן נטל עלי לרגל המלאכה אשר לפני, לקרוא ולכתוב ולסדר את גליון הצפירה משבוע הנוכחי. היום מהולל אקרא שם ה' כי שלח עזרו ממרום ובני מחמדי נחלץ ממות והנה הוא הולך ושב לאיתנו וגם אנכי שבתי אל המנוחה והמרגעה, ומן המון המכתבים שהגיעו אלי במשך הימים האחרונים, הנני להשיב ראשונה על מכתבך הנכבד. אודך ידיד יקר על כי בארת לי בפעם הזאת את דבריך הסתומים והחתומים שכתבת אלי בשער ספרך¹⁵, תם אנכי ולא פללתי, כי מלחשים בסתר וחרשי משחית העמיקו עצה ויהלכו עליך אימים, ועוד גם עתה לא אבין היטב מי המה חרשי משחית אלה ומה בצע בדבה ובחרחור ריב בין אנשים כמונו, ומה טעם ונימוק יש בדבר “שאני הנני מתנקש בנפשך”? כה או כה מכתבך הרוני ענג גדול ודודיך יקרו לי מאד והנני נותן לך ערובתי אהבה נאמנה ותוכל לבטוח בה, כי אהבתי איננה תלויה בשערה ולא תסוער כמוץ מפני רוח קלה של מחלוקת הספרות. על במת הסופרים אינני נושא פני איש ואינני מבטל את דעתי מפני חניפה ונטיה צדדית, אם אשגה או לא – המשפט להקהל הוא לשפוט ולבחון את דברי, אם דעותיך – למשל – תישרנה בעיני, אגידה ישרן, ואם לא, אז אתנגד להן בכל תקף ועז, ובכל זאת אין מחלוקת כזו נוגעת באהבתי אליך כמלוא נימא. כאשר כתבתי את מאאמר “במה מדליקין” בהקול¹⁶ וחויתי שם את דעתי בענין הידוע, האמן לי – כי לא להתהדר במליצות – כאשר חשדתני – כתבתי זאת, אך אהבת האמת הציקתני, אחרי כן כאשר נראה מאמרך כמגן וצנה להספר המדובר והוצאתי מדבריך כי לא מחשבותי מחשבותיך ולא דרכי דרכך, חצבתי בך עוד הפעם בקסתי – אולם הבעבור זה התנקשתי בנפשך? כן גם היום, אם תחזיק במעמד האחדות הלאומית וישוב ארץ ישראל לאט לאט בשובה ונחת כי אז לימינך אתיצב, ואם תתרחק עד הקצה האחרון ותחזיק בדעות בעלי מרה שחורה הלאומיים הנפרזים המבטלים את כל היש והמתלהבים בדמיונם כמו למשל בעל קונטרס “אויטו-עמאנציפאציאן”¹⁷ וכת דיליה, לא רוחי ולא דגלך דגלי. ראה כמה דלה ועניה דעתם של אלו! אלפי פעמים כתבתי לטובת ישוב א“י, כתבתי ואכתוב עוד ונכון אני לפעול לתועלת הנעין הנעלה הזה בכל לבי ובכל יכלתי, אבל מה ענין זה אל שיטת הנלהבים הנפרזים, וכי מפני שכתבתי נגד קונטרס הנ”ל ע“כ מתנגד אני לישוב א”י? הרי שיטת Самобытники אלו מתייחסת אל עיקרו של ישוב א“י, כאשר תתייחס הדת הנוצרית אל העברית, הלא הבאת¹⁸ מאמר דיזראעלי “דת הנוצרית היא המשך והרחב של הדת היהודית” – ובכל זאת הננו מקדישים ומעריצים את [הדת] היהודית ומתנגדים אל הנוצרית! בין בדבר, כי כן גם ההבדל העצום של השיטה הטובה והמתונה ישוב א”י ואהבת הלאום אל שיטת מרה שחורה וקדחת זו שאין קץ לרעתה! ובכל זאת הנני מוטל למדרס על עמוד “המגיד” וכפי הנשמע נדפס או יודפס ב“השחר” מאמר גדופים נגדי מאת בור אחד שאיננו לא במקרא לא במשנה ולא בדרך ארץ – דאליצקי¹⁹. התחשוב כי מתפעל ומתרגש הנני על פגיעתם של “צבא היחפים” האלה? דרכי נכון לפני ונביחת כלבי הספרות לא תחרידני.

את ספרך טאנקרעד קראתי והרבה יש אתי להעיר עליו, אך אדמה כי טוב לחכות עד אשר יצאו החלקים האחרונים ואז אוכל לדבר ע"ד תוכן הספר.

אוהבך ומוקירך נחום

ד] ורשה, ד' תמוז התרמ"ג.

[ליהל"ל]²⁰

ידיד יקר לי! עוד הפעם חתרת בכל עז לשים את העקוב למישור בק“ן טעמים ובשפה נמלצה ומתוקה תעמיס על שכמי סוף כל סוף את הבקרת של פ'²¹, ואם אחריש ולא אענה דבר הלא כבעל דין מודה אהיה בעיניך, ע”כ לא בן חורין אני להפטר מתשובה, כי לא נעים לי אשר תחשדני במה שאין בי. כי אמנם ידי נקיות ולא הייתי לפ' לעינים ולא הוריתיו דרך. אתה תמכת יתדותיך על אגרת ידידנו ה' צ“מ²², ולפי דבריך, הוא מראש לא בסתר כתב לך בשמי את כל ההשגות והטענות הנמצאות בחוברת פ‘. נשגב הדבר הזה מבינתי, נפלא הוא ממני ולא אדע פשר לו! ברוך יוצרי ברוך קוני שנתן לי מתת זכרון בור סיד שאינו מאבד טיפה, ועוד אזכור היטב כי בהיות ה’ צ”מ בביתי ובשאלו את פיו [פי] מה דעתי ע“ד העתקתך ²³, הגדתי לו, כי הפרזת על המדה בשבחך ובפארך את ביקאנספיעלד, גם הקשית להוליד נאומים ובטויים שאינם סובלים את הרעיון המיוחס להם והראיתיו שנים שלשה שריגים כאלה, ואעידה לי עד נאמן את ידידי ואיש קריתי הרה”ח חיים [יחיאל] בארנשטיין²⁴ אשר גם ה' צ“מ הוא ממוקיריו ומכבדיו, הוא היה בביתי בעת ההיא, וטאנקרעד היה מונח על שלחני, ומלבד מעט-מלים הנ”ל לא עלה על פי דבר, ובפה מלא הללתיך עבור יושר לבך ואהבתך הגדולה לעמך ונעם כשרונך וכל מעלותיך הטובות המתנוססות מכל ספריך ומאמריך, ואם כן מה ענין הבקרת של פ' אל דברי? בקרת כזו אין לי בבית גנזי ולא החרפות והגדופים לבדם אך גם בקרת הענין זרה היא לי ולא רוחי, ואם אשים לב אליה ואם תבקש זאת ממני אראך שם חרולי שגיאות גדולות בענין הבקרת, ויהיה לך למופת נאמן כי לא מולדת ביתי היא הבקרת הזאת רק מולדת חוץ, לא על גבי רצפת ביתי צבר פ' את הגחלים, לא אנכי שמתי את הפתגמים האנגלים בפיו. פ' הוא בריה בפני עצמה, לוא ידעתיו [ידעתו] כי אתה צחקת לדברי האומרים לך כי הוא הקשיב בלמודים ונהנה עצה ותושיה מאת איש זולתו, לא זה דרכו. בהארח[ו] בווארשוי בקר בביתי וגם ברחוב ראיתיו, אך הוא לא הרכיבני אלוף לראשו ולא בקש ממני עצה, ולוא בקש ממני אזי לא נתתיו להדפיס את קונטרסו. המופת אשר הבאת במכתבך כי איננו יודע שפת אנגלית, לא אדע מנא לך הא, הן אמנם לא העמדתיו על המבחן אם יודע הוא שפת אנגלית או לא, רק זאת אספר לך, בעת אשר ידידנו צ“מ הדפיס את ה”מעטהאדע האנגלית“²⁵ אשר חברתי בשנה שעברה, הובאה לי השמועה כי בבית דפוסו של אלאפין מסדרים לדפוס מעטהאדע אנגלית הוצאת זאקס, אך מחברתי קדמה ויצאה לאור לפני החוברת הזאת, והמו”ל זאקס לא חפץ לבוא כמאסף אחרי הקוצרים ומשך את ידו מן ההוצאה, ושני בוגין מן המעטהאדע הנ“ל נשארו סדורים וערוכים אך שם תהא קבורתם – ומחבר המעטהאדע הזאת אשר מבטן לקבר הובלה, הוא פ'! וא”כ תוכל לשער בנפשך עד כמה מוכחשת ההודעה שהודיעוך כי פ' איננו מבין אף קרוא אנגלית! חקור ודרוש ותוכל לדעת דבר על בוריו כי אמת ונכון הספור הנ“ל ע”ד מטוֹדוּתו של פרישמאן שנשתקעה בארגז בבית דפוסו של אלאפין, מפני זריזותו של הבחור הזעצער בבית דפוסו של גינז. מן ההודעה הזאת שהוליכוך בה שולל תוכל לדון על השאר – אותה סלח נא לי כי הלאתיך בדברים על אדות הקונטרס ומחברו, טול ממני בוקי סריקי שתלו בי מיודעיך בזדון או בשגגה ורק אז אסור מן הפרק הזה ולא אוסיף לעמוד עליו, וכ“ז שלא אשמע ממך דבר ברור כי סר החשד מלבך, לא אתן לך מנוח עד אם אנצח את טעותך בעצמת אותותי ומופתי שלא תוכל להטיל בהם ספק, כי ברורים וצלולים הם במדה שעכורים וכהים דברי הנרגנים הפורחים באויר מבלי שיש להם על מה שיסמוכו, עוד מדרש פלא מצאתי בדבריך, אשר תבאר לי כי בן תרבית [תרבות] ומחונן אתה, לא התגוללת בישיבות ואל דרכי היחפים לא למדת וכו', שבתי אני לתור ולבחון את רוח דבריך אלה וראיתי כי מחלקת פניהם בולט קוץ חד, כמו תיסרני על אשר חשדתיך בכך. רב לך רב יהל”ל! אל תהתל בי! האנכי חשדתיך לבן בלי תרבית ולאחד מבחורי הישיבה חובקי אשפתות, כי מצאת לנחוץ להוציא מלבי את הטעות ולברר לי שלא כן הוא כאשר חשדתיך? לוא היית בעיני כבן בלי תרבית הלא אז לא באתי עמך בדברים ולא דברתי בך לאהבה אותך ולהחזיק בבריתך, עכשיו שידידך אני ובריתי כרותה עמך, הלא הדבר הזה לבדו דיו להוכיח לך כי יקרת ונכבדת בעיני מאד מאד, בפרט כי אני הנני זהיר באהבת רעים וממעט בחליפות מכתבים וסך בענן לי מפני חברת הלבלרים שהיו מוכנים ומזומנים לקשור לי כתרים לוא התקרבתי אליהם בחן ובנחת לקבל ברצון קטרת חנופתם ולהשיב אהבה לחיקם. ידעתי גם ידעתי, ידיד יקר, כי נדיב לב ובעל נפש עדינה אתה, גיסך המשכיל ה“ר זליגמאן הציגך לפני בתור אדם המעלה והרבה לספר בשבחך, ואנכי מעודי לא היתה בלבי שנאה פרטית נגדך, ואף כי רבים נרגנים לחשו באזני דבות מדבות שונות בכ”ז התרחקתי מן הכיעור ומן הדומה לו, ומשק גבים עבר לפני אזני ולא נכנס לקרב לבי. עוד בימי מגורי במלוקאוו אחרי ויכוחי עמך בהקול ע“ד הס' חטאת נעורים²⁶, הוא הויכוח שנשתרבב אח”כ ונהפך להתחבטות והתלבטות בלי טעם ובלי הגיון, לא באשמתי ולא באשמתך, רק בכח תאות הנצוח אשר גברה גם בלבי גם בלבך, אחרי המלחמה ההיא הראויה לאמר עליה את המשל הקדמוני “איין שלאכטען וואר’ס ניכט איינע שלאכט צו נעננען”, זכורני שקבלתי מכתבים שונים כתובים על כל גדותיהם בכתב קטן ודק מן הדק וחתום עליהם חג“י²⁷ (את השם הזה ראיתי חתום על מאמר ראשי במגיד²⁸ זה מקרוב), האיש הזה כתב עליך מה שכתב, והוציא חוצץ שמות כמה וכמה אנשים אשר לפי דבריו הם עמו בעצה אחת על אדותך (המכתבים הנ"ל עוד נמצאים אתי), אח”כ קבלתי מכתבים מאת אנשים שהוא קרא בשמותם וגם הם העוו לשונם נגדך, ואני לא עניתי אותם לא דבר ולא חצי דבר, לא שמתי לב אל “אוהבים” כאלה…

*

שש אני על אמרתך אשר תאמר כי נתתי שמחה בלבך באמרי כי רעיון ישוב א“י יקר הוא ללבי אך לשאלה מדינית אחשבהו וכו', אולם אשאלך הגד נא לי, האם חדשה בעיניך דעתי זאת? האם לא מראש ועד עתה אדבר “אל העצים ואל האבנים” כי רעיון ישוב א”י טוב הוא מאוד, אך רעה חולה בעיני ההתלהבות הנפרזה, ביטול כל צרכי צבור מפני הרעיון הזה, ההתדמות אל ה“לאומיים” בין העמים האחרים, והתערבות בענין מליצי תהו ואוהבי גדופים? כאלה וכאלה אדבר השכם ודבר, והחרשים, אלו שלא יחפצו לשמוע, לא יבינו דברי ויסלפו משפטי ויעקשו את הגיוני וישימוני למתנגד לישוב א"י. דבר אשר לא עלה על לבי מעולם. כיון שבא הענין לידי אברר ואלבן את דעתך [דעתי] לפני איש הגיון כמוך ואציע לפניך השקפתי בקיצור האפשרי.

לבירור הענין חובה עלי לשאת דעי למרחוק ולהגבירה למעלה לערך אלפים שנה בעבר, מן העת ההיא תספר לנו התולדה כי בנפול יהודה תחת אפוטרופסות רומא, ורוב מנינה ורוב בנינה החל להתמוטט, ולבירת הקדש ציון המצויינת תל תלפיות לעמנו נשקפה סכנת כיבוש, אז נפלגו ראשי העם לשתי מפלגות, לדגל מפלגה אחת נחשבו אנשים מביטים בעין פקוחה שהרגישו עד כמה מן הנמנע הוא לעמוד נגד אויב נערץ ועצום אשר מספרו עלה למאה מונים מערך מספר עמנו, הם נטו אל השלום והיו נכונים לוותר כמה וכמה מזכיותיהם, להתבצר בבצרון הרוחני תחת הבצרון הלאומי אשר נשבר גאון עזו, ועי“ז רצו וקוו לשוב לאט לאט אל מדרגתם הראשונה, והמפלגה השנית חוברה לה יחד מאנשים לוהטים אשר שכלם נרדם והגיונם לא הריחם ברוח בינה כי הדמיון הלהיבם ויחתרו בכל עז להלחם בשארית כחם. אסון נורא ואיום, מריבה עזה התחוללה בין האנשים אשר כל העם בטח בהם כי הם ינהלוהו בעזם ובחכמתם, הפריצים (צעלאטען) רדפו בחמת אכזריות את המיושבים בדעתם והמתונים במעשיהם, כל התנגדות גדולה או קטנה לשיטתם נחשבה בעיניהם כבגד בוגדים וככפירה באלהי ישראל, וכאשר מצאה ידם יסרו את ה”פושעים" האלה די חפץ לבם. ממשלת פחדים (טערראריזם) פרשה את כנפיה השחורות על עיר הקדש. ממשלת פחדים אשר לא הניחה להאזרחים בעלי הדעה לחקור מצדם ולהכין א“ע [את עצמם] לעמוד בפני הסכנה כאנשי חיל. מה היה קץ הפרעות הפנימיות האלה – זאת כתבה התולדה בכתב-דם על אחד מעמודיה שאין כמותו בכל פרקי תולדות העמים תחת השמש. מלחמת-אריות אשר אין ערוך לה הביאה לידי כליון ואבדון. מקדש ה' נשרף, עיר הקדש היתה לשממה, וכל יקירי ירושלים וכל סגולות הלאום ושכיות חמדותיו ומנעמי לבו נפלו בידי האויב, ונדיבי עם אלהי אברהם נפלו לפי חרב או במוטות על שכמם הלכו בלי כח אחרי מסע הנצחון של המנח האכזרי. מה קרה מן העת ההיא לעם ישראל, מה היה חבלו ומנת חלקו בימי הגלות החל הזה – הלא ידענו כלנו. ולא רק היהודים לבדם יש להם בין תולדותיהם פרקים גדולים ונשגבים, נוראים ונעלים כאלה, גם בדברי ימי שאר העמים אשר כבר ספו תמו מן בלהות או החיים אתנו עוד היום, ראה נראה כי הגבורות וההתלהבות וההתעוררות הנאדרות בקדש ובמשפט והמלאות רוח עז ואמץ, אם לא תשאינה בד בבד עם חשבונו של עולם המציאות, אם פורצות הן ויוצאות לפעולה רק בדמיון כביר ולא בחשבון בטוח (כמו למשל עמי הסלאווים על חצי האי הבאלקאני שידעו מראש על מי יש להם לבטוח), בכל פעם אחריתם מרה כלענה, החלום מתוק ושברו מביא שברון מתנים ובכיה לדורות הרבה. אולם לא כל העמים יחכמו לקחת תורה מפי הרב המובהק והמוכיח החכם, הנסיון, לדעת להזהיר לבלי לשוב לכסלה, וגם בין אחב”י נראה לדאבון לבנו כי לא תמיד הם מקשיבים בלמודים אשר יתן להם הנסיון, זוהי התולדה.

[נ"ס]

ה] ורשה, י"א שבט התרמ"ד (1884).

שלום וברכה לכבוד אדוני הרב החכם הגדול מהור“ר שניאור זק”ש הי"ו²⁹

אם אמנם לא נכבדתי עד היום להמנות בין מיודעיך, אולם מחושבי שמך הייתי תמיד ולא אחת ושבתים ברכתי ברכת הנהנין על תנובת תבונתך באילנות הנוטים לר“ה [לרשות הרבים], במדע העברים, ונקשרתי בך בקשר רוחני, ע”כ שא נא לי אם אגש אל כבודך היום ואשחרך לשים לב אל הדבר אשר אערכה לפניך. הנה רחש לבי דבר טוב, מנויה וגמורה אתי להוציא לאור בקרוב ספר-שנתי גדול ³⁰ בשפת עבר כולל מאמרי תורה ומחקר ומדע, כתכונת המאספים³¹ וספרי אוצר נחמד³² ובכורי העתים³³ ודוגמתם, ולמען יהיה מעשי ידי להתפאר, פניתי אל חבר נבונים תופשי תורה ותעודה, ורבים וכן שלמים, וביניהם ידידינו חז“ס³⁴, הרכבי³⁵, בובער³⁶, אפפענהיים ³⁷, פין³⁸, צווייפעל³⁹, האלבערשטאם⁴⁰ ועוד ועוד, הבטיחוני להיות בתומכי ידי, ועתה למשך ולזכרת תאות נפשי, יהיה נא גם כבודך באגודה הנ”ל, פתח נא את אוצרך הטוב ונסה על פעלי אור תורתך, בקדמוניות או בבקורת, במחקר או במדרש, מכל אשר תאוה נפשך, דבר אחד מדבריך אחור לא ישוב ריקם. ידעתי מפי מיודעיך לדאבון לבי כי חולשת גו תקפתך, אבל יהי ה' בעזרך ויחלימך ועוד תשוב תאיר לב“י [לבני ישראל] אור במושבותם, בל”ס [בלי ספק] יש לחכם כמוך דברים רבים בבית גנזיך, מאמרים או הערות והארות או איזה כת"י ישן, יהיה נא חסדך לבחור למעני דבר מאלה. אקוה כי בקשתי תעלה לרצון לפניך, ובנפש שוקקה אוחילה לתשובתך הרמה והנני עבדך מוקירך ומכבדך המברכך בחיים ארוכים של כבוד ומנוחה, היה דשן ורענן ורכב וצלח עוד ימים רבים בהיכל התורה והחכמה!

נחום סאקאלאוו

ו] ווארשא, יום ב' נח התרנ"א.

[לד"ר אהרן קמינאקא, וינא]⁴¹

ידידי היקר! הגד הוגד לי כי נסעת לאדזה וגם דרשת בבית הכנסת, אך ממך לא ראיתי כל תמונת אות עד היום, וע"כ לא אדע פירוש דבריך; עוד הפעם אבקשך. האם כבר כתבת אלי פעם אחת, ואנכי הן לא ידעתי בצאתך מפה ולא ידעתי בבאך לאדזה, וגם מקומך בלאדז נעלם ממני, על כן לא יכלתי לשלוח אליך את המכתבים אשר באו בעדך – עד עתה.

מאד ישמח לבי אם תבחרך קהלת הנאורים בלאדז לכהן לה. הן זה ימים ושנים היו בלאדז ללא תורה וללא דבר אלהים, והדרשה ששמעתי מעל הבמה בהיכל הגדול, בעת חנוכתו, תעיר בי עוד עתה זכרונות מעציבים, זה כמה הלכו אנשי ל'[אדז] לנוע על העצים, ואחרי התוחלת הממושכה הזאת הן נקרית להם כפלגי מים בציון, ועליך אך לשים לב לקלוע אל השערה ולבחון בטעמך הטוב את הנכונה ברוח הקהלה ועפ"י צורך המקום.

מדוע לא הגדת לי בהצאתך לאדזה ותסתר ממני את חפצך אל הכהונה בעיר ההיא – ואנכי הלא יכלתי לתמכך בעצה ותושיה, כי העיר ל'[אדז] לא מוזרה היא לי.

כאשר אקרא לחנוכת ביה"ח [בית החולים] אז אולי אפנה מעבודתי ונסעתי. כאשר הוגד לי מבית פאזננסקי⁴² עוד אנשים אחרים יקראו מפה לבוא אל החגיגה מלבד השרים.

ידידך

סאקאלאוו

ז] ווארשא, יום כ"ז לחודש מרחשון שנת תרנ"ח.

[לרב הד"ר מרדכי זאב רייזין]⁴³

שלום וברכה!

לא כמשפטך המעוקל כי עיני מו“ל נשואות אל נדבות, ולא כבשורה המוצאת אליך כי המו”ל ינחל הון ועושר. האמת תמצא בתָוך בין הקצוות האלה. הצפירה עומדת בלי עזרת נדיבים, בלי ישע שועים, בלי פנות אל איש בבקשה ותחנונים, וגם בלי גרוע שכר עוזריה, אבל רחוקה היא היות מקור עושר. היא מכלכלת את בעליה ואת עושי המלאכה העומדים על משמרתם, ובעד עבודת פרך תתן להם לחם חוקם.

מלבד העוזרים הקבועים העומדים על משמרתם בשכר, ינתן גם שכר מצער לסופרים מרחוק, אך אם תאמר הצפירה לשלם שכר לכל סופריה מערים וממדינות שונות – לא תוכל עמוד.

נקוט כלל זה בידך: האיש המבקש שכר בל יזרע אל קוצים. בגלל השכר בלבד אין הדבר שוה בנזק העת לכתוב בעד מכ“ע עברי, וצדקת מאד באמרך, כי טוב לכתוב אנגלית בעד מה”ע האמריקאנים, כי אמנם התוכל הצפירה להדמות אל ההעראלדים והאואָרלדים? הכותבים בעד מכ“ע עברי הם כותבים מאהבה לעמם, לשפתם, לספרותם. לעבודה מאהבה לבד – הוא דבר שאי אפשר, וע”כ הצפירה נותנת לפעמים גם פשיטי דספרא. אבל אם אתה בא למוד את עבודת הסופרים במדה שמודדים באמריקא, ולתאר לך את העבודה הזאת כקרדום לחפור בו – אז חלילה להצפירה להעבידך ולאַבּד זמנך.

באמריקא כמעט שאין מהלכים להצפירה. לוא אפשר היה להפיץ שם מספר מסוים של עקזעמפּלארים, אזי יכולנו לשלם שכר הגון לסופר קבוע באמריקא. אדמה, כי לוא נמצא איש זריז לעסוק בהרחבת הצפירה במטרפולין כנויארק אזי יכול לאסוף חתומים. אם תוכל לקבל עליך את הטרח הזה, או למצא איש אשר יקבל עליו את הטרח, אז יהי יהי פרי ליגיעה זו, אז עלה גם שכרך הלוך ועלה, במדה אשר תתרבה ההכנסה מאמריקא.

לפי מצב הענינים כעת אין לסמוך על שכר הגון. אם תעמוד על משמרתך לשלוח בכל שבוע חדשות מנויארק ומאמריקא – אקצוב לך איזה “פשיטי דספרא”, אך אל תעייל פילא בקופא דמחטא. כשאני לעצמי, הייתי שמח מאד, לו היה ביכלתי להעמיד סופרים קבועים פה ושם, ולקצוב לאיש איש מהם שכר הגון כערך עבודתם, אך עוד לא עלתה ספרות ישראל למדרגה זו.

ואם תערוך מכתבים עליך לכוון את סגנונם ואת תכנם לרוח הצפירה, לפי חקי הדפוס הנהוגים בו. שפתך תהי קצרה וברורה, מעט דרשות, מעט סברות, והרבה חדשות ומעשים. שאון האספות והמון המיטינגים והדרשות לאין קץ – זהו הומבוג אמריקאני אשר אין לנו חפץ בו. ע"ד תנועה זו או אחרת ראוי להודיע – אך בקצרה, ובמדה שהתנועה עושה מעשים שיש בהם ממש.­ – – –

אל תקצוף על בית המערכת כי לא תמיד יערוך תשובות על מכתבים. בבית מערכת גדול יש ממונים על כל מחלקה, אך בבית מערכת הצפירה הפועלים מעטים והמלאכה רבה, ואני הנני טרוד כל הימים לא בעבודת הצפירה לבד, אך עוד לי עבודת צבור ועבודת ספרות זולתה, ורק לעתים רחוקות מאד אוכל להשיב על מכתבים, ואתך הסליחה.

ברגשי כבוד

נ. סאקאלאוו

ח] וצַור (ליד ורשה), 13 אוגוסט 1902.

לד"ר תיאודור הרצל, וינה.

דוקטור נכבד מאד,

תרגום “אלטניילאנד” שלך התקדם הרבה. בעוד שניים שלושה שבועות תצא החוברת [ליפערונג] הראשונה (שני גליות-דפוס), עברית ואידיש [ז’רגון] בעונה אחת ⁴⁴. בתרגום הרוסי איני מתעסק ואת בחירת המתרגם הנחתי לד“ר מאנדעלשטאם⁴⁵. את התרגום העברי אני עושה בעצמי, ואת האידישי [”ז’רגוני“] עושה בו בזמן ז’רגוניסטן משובח ד”ר אלישב (עליאשעוו)⁴⁶. התרגומים הם מדויקים (לכל התיקונים הושם לב) וכן הקפדנו על הידור הדפוס. תנאיך נתקבלו כפי שמסר לי מר לוֹזינסקי⁴⁷ זה מקרוב. סבורני שתהיה הצלחה חמרית ומוסרית נאה.

את ההודעה ב“וועלט” על התוצאה השלילית של מסעך האחרון לקושטא לא פירשתי לעצמי אחרת ממה שהסברת לי במכתבך האחרון. אני מודה לך מקרב לב על חיבה זו שהודעתני ע“י רמז מועיל להסברה פובליציסטית. בגליון של מחר⁴⁸ (קע"ב) אני עומד על ענין זה בהרחבה במאמר ראשי, אפשר היה לפרסם את המאמר במלואו ב”וועלט". אם יזדמן לך, דוקטור נכבד וחביב, לצאת עוד הפעם למסע-תעמולה או כיוצא בזה, הריני מכון להספח על בני-לויתך. חלילה לי להדחק למקום שאין חפצים בי, אבל סבור אני שאוכל להיות לתועלת, והייתי רוצה להשתתף בפעולה פובליציסטית ותעמולתית במקום שאפשר לפעול ביתר חירות.

ברחשי כבוד ויקר ובכל לב המסור לך

נ. סוקולוב

נ.ב. בתי דורשת בשלומך מקרב לב.

ט] וארשה 28 בספטמבר 1902.

לד"ר ת. הרצל בוינה.

דוקטור נכבד מאד,

אני שולח לך את החלק השני ממאמרי על מינסק ⁴⁹. חשבתי כי ה“וועלט” ידפיס את החלק הראשון בגליון האחרון. עתה אבקש להדפיס את הדבר כולו בגליון הבא. אין זה דין וחשבון, אלא סיכום. כדין וחשבון הריני מציע את הדו“ח המפורט מאד שב”הצפירה“. המתרגם העברי של “וועלט” אפשר לו לתרגם כמעט הכל. שמח הייתי אילו פורסמה הרצאתי בתרגום מלא ב”וועלט". הרי זו סניגוריה על הציוניות המדינית, כנגד הפשטתו המופלגת של אחד העם⁵⁰. לצערי זמני מוגבל מלעשות את התרגום בעצמי. הריני טרוד ומוטרד מאד ועל כן לא יכולתי לסיים את מאמרי עד היום. רק היום מצאתי שעות אחדות, ובמשך שעות אלו שזכיתי בהן בא ידידנו קליי⁵¹ עם רעיתו, שהם כאן בדרך מסעם, והוכרחתי להפסיק עבודתי.

מר גורדון ⁵² היה בחברתי כמעט כל הזמן (שבוע ימים). הוא יצא ובא בביתי וביקר עמי מוסדות שונים. יהודים אנגלים חושדים בו שהוא שונא ישראל, – אך אין דעתי כדעתם. הוא בעד הגבלה כל שהיא, אך בלא חומרה יתירה ובלא להזיק ליהודים כלל. על הציונות לא רצה לשמוע דבר תחלה, אך הנה הבאתיו לידי כך שהוא רואה את הציונות כתנועה מעוררת חיבה. התוכחנו הרבה מאד. הוא ידון עמי בכל פרטי שאלת היהודים במכתבים. הבטחתי לו לקשרו עם זנגביל. על אר הפרטים אודיעך בעל-פה.

בשבוע הבא תלך בתי ⁵³ בלוית אשתי לציריך דרך וינה. בתי תמסור לך את דרישת-שלומי הנלבבת, וכן תמסורנה לך גבירותי את הפרטים על שהותו של איואנס-גורדון בוארשה.

הקבלת את החוברות הראשון של “אלטניילאנד” בעברית ובאידיש (ז’רגון)? בקרוב תצאנה כל החוברות.

בציונות עכשיו תנועה רבה ברוסיא. בכל יום ישיבות ואספות.

הקראת, ד"ר נכבד, את כתב-היד הגרמני ששלחתי לך לפני שבועות אחדים!

ברחשי כבוד ויקר ובכל לב שלך

נ. סוקולוב

י] וארשה ד' באוקטובר 1902.

לד"ר תיאודור הרצל, וינה.

דוקטור נכבד מאד,

הודעתו של ד“ר צ’לינוב שאתה כותב לי עליה היתה לי הפתעה בלתי נעימה. לא יכולתי לשער בנפשי כי אהיה נקלע לתוהו ובוהו כזה. לפני חדשים מספר הודיעני מר לוזינסקי בשם ד”ר מנדלשטאם כי ההסתדרות הרוסית הסכימה לתנאיך וקבלה על עצמה את ההוצאה ⁵⁴. על יסוד יפוי-כוח זה שבידי, החילותי בעבודה והוצאתי את החוברת [ליפערונג“] הראשונה. עברית ואידיש ("ז’רגון) במינסק ⁵⁵ חזרו ודנו בדבר ואשרוהו. מה במחשבתם של האדונים עכשיו – נפלא ממני. מנהגה זה של ה”אורגניזציה" אינו אורגניזטורי כלל. אני כותב בעת ועונה אחת גם לד“ר צ’לינוב, גם לד”ר מנדלשטאם. כנראה נפלה כאן טעות. הענין מוכרח להתברר במשך ימים אחדים. לא נעים לי הדבר עד מאוד שיהיה לי משא ומתן עם הסתדרות הנוהגת באי-עקביות שכזו⁵⁶. כשאני לעצמי, דעתי היא שנהגתי כשורה.

את תמונות אביך המנוח ⁵⁷ ששלחת לי ברוב טובך אחזיר לך בתודה בימים הקרובים. סבורני שההעתק יהיה מוצלח מאוד.

היום באה טלגרמה מפטרבורג, כי הממשלה אסרה הכנסת המניות והשטרות הזמניים של “האוצר להתישבות היהודים”. ידיעה זו הביאה בחוגינו לידי בהלה ממש. טלגרפתי בקשת הסבר. אך עד שעת כתיבתן של שורות אלו לא קבלתי תשובה.

מאיונס-גורדון קבלתי מכתב ארוך מקרקא. אני עומד להודיעך את פרטי הדברים.

המסור לך בכל לב

נ. סוקולוב.

יא] קלן, יום כ"ט לחודש אדר לשנת א' תתק"[ח]⁵⁸

[לד"ר י. נאכט, פוקסאני]⁵⁹

ידידי הרב,

עד כמה שאפשר לי שמתי לב אל תוכחת מוסרך, ואם קורא אתה את “השלוח” ⁶⁰ ואת “הד הזמן”⁶¹ הלא תראה, כי שבתי להדפיס את דברי העברים לאחי הקוראים העברים. הנני אומר: שבתי להדפיס, יען כי לכתוב לא חדלתי, מפני שאינני יכול לחדל מכתוב עברית. עושה אני זאת עפ"י רוב כעין “תיקון חצות”, מפני שכל ימי נתונים לעבודתי הנמוסית.

והנני מודה לך בעד כל דבריך הטובים, אעפ"י שהפרזת את המדה, כונתך היתה רצויה, למצות את חשבון עבודתי קשה מאד, מפני שעוד לא גמרתי את עבודתי, וגם מפני שהיא מפוזרת “על שבעה ימים”, אבל הרבה מאד שכתבתי בעברית ידוע לך, ושמח אני שזכיתי למבקר מובהק כמוך.

קבל נא את ברכתי ברכת ציון ואוהבך ומכבדך

נ. סוקולוב.

יב] קלן, א' טבת, ה' תרס"ז.

לכבוד זקן סופרינו, שמו הוא תהלתו ש. י. אברמוביץ⁶² [ג’יניבה]⁶³

למורת רוח הוא לי להלאות את זקנותך, הראויה לכך שהעם יקיפנה ענני-כבוד, בלי הפריע את השלוה שאתה רוצה בה ושאתה ראוי לה אחרי עבודה פוריה של תקופה שלמה; אך העם צמא לדבריך, וכן גלוי הוא, כי ככחך אז כחך עתה, כמדת זקני ת“ח, – וע”כ שא-נא לי, בשלחי אליך את דברי ע"י ציר, שידרוש לשכנך במקום שם אתה נחבא אל הכלים למסור לך את מכתבי זה.

חפצי לבקשך בקשה מיוחדת. גם אם אין אתה כותב בעד הרבים, גם אם אתה משיב פני שוחריך ריקם – עשה זאת למעני, וכתוב דבר מדבריך בעד מכ“ע שבועי חדש בשפת עבר אשר יחל בקרב הימים (1 ינואר 1907) לצאת לאור על ידי פה! ככל אשר תשית עלי אשלם. וכל אשר תמצא לנכון – כתוב המה”ע הזה יו“ל ע”י לשכת-מרכז הציונית. אך את רוח חזיונך לא אגיש לחרצבות מפלגה או רעיון נטוע כמסמר.

צעיר אני ממך. אם גם אני לא תמול הנני בין חבריך. זוכר אני עת בקרתני בעיר וארשא, ואני אז עוד רך הייתי, כמעט פתח הסמדר, וגם שערותיך עוד אז טרם הלבינו ומני אז הלא עבר כמעט דור אחד; עשה-נא זאת למען חברך, וכתוב!

מושבי הוא כעת קבוע פה, ואקוה לדבריך, אוהבך ומכבדך בכל-לב

נ. סוקולוב

יג] קלוניה, א' טבת, א' תתל"ח.

[ לד"ר יוסף קלוזנר, לוזן].

ידידי הנכבד!

בהתאמה אל אגרתך הגלויה מן 16/12 – המרצתי את הגזבר לשלוח לך על חשבון עבודתך בעד “העולם” 50 מרק, ובלי ספק תקבלם מחר.

אפס כי בדבר הענין אשר בחרת – בקשה לי אליך: בחר לך בטובך ענין ספרותי! ציור, רשימה, בקרת כל-שהיא – רצוני לצמצם את הפובליציסטיקה תכלית צמצום, ואי אפשר, בלי הפריע את ההרמוניה, להדפיס תיכף בגליון הראשון מאמר גדול ע“ד האספה בהלסינגפורס⁶⁴, שעוד לא הובררה כל-צרכה. ב”וועלט" יבוא מאמר כזה מאת קורלניק⁶⁵, שהיה שם וישב ויתחקה, ולע"ע די בזה.

בבקשי אותך לכתוב מאמר “אקטואלי” – כונתי היתה, שתואל לבחור לך ענין ספרותי שיש לו סמך וצרוף עם עניני הזמן, ואין אני צריך להרצות לחכם כמוך את הפרטים. מצא תמצא ענינים כאלה בכל אשר תפנה. חללו של עולם מלא שאלות שדורשות הארה מן הצד המדעי, העמקה פיסוכולוגית, או תאור אמנותי. האקטואליות איננה צריכה להיות כעין אותה של (ה)מכתבי העת היומיים של שוק החדשות, אלא של לשכת המלומד, שהזרמים מן השוק חודרים לתוכה.

בעד הגליון הראשון – הכינה לי בטובך מאמר קטן, כל היותר 100 שורות, וסלח לי שהנני מודד לך מדה כסופר. יודע אני כמה קשה מדידה כזאת; אבל זוהי חובת עורך, וההכרח לא יגונה.

חן חן לך בעד מחברתך ⁶⁶ ששלחת לי. חבל שהנני טרוד כ"כ, אבל כשאפנה רק מעט, אקרא את דבריך.

מוקירך ודורש שלומך ומברכך בברכת ציון

נ. סוקולוב

יד] קלוניה, א' ר"ח טבת, א' תתל"ח.

[ד"ר שמואל פוזננסקי⁶⁷, ורשה].

ידידי האהוב והנעלה!

חן חן על מכתבך היקר! אם לפי דעתך כבר עבר הזמן לכתוב ע“ד הרכבי ⁶⁸ אין אני רואה דבר טוב מן הענין המעולה שאתה מציע: “חכמת ישראל בשנת העברה” והנני מבקשך בכל לשון של בקשה להחיש את כתיבת מאמרך זה, ולשלחו לידי. יודע אני כמה אתה טרוד, כי רק הטרוד יודע את נפש הטרוד, ואני הלא טרוד הנני כל ימי, וכעת רבה עבודתי משהיתה בימים אשר הייתי מו”ל את המה"ע היומי; אבל האמינה לי, חבל על הכחות שאנו מפזרים בשפות זרות! כל זה יהיה לאבק בארכיון של נכרים, ורק העבודה העברית, גם אם מעטים יבנוה, אבל המעטים ההם הלא לנו הם!

ציוני רוחני כמוך איננו רשאי להפטר מן החובה לעזור למפעל שנוסד ברוב עמל, ושהצלחתו תלויה בהשתתפות יחידי סגולתנו.

בתקיעת כף-אוהב, בברכות לאשתך ולצמד-חמד קטן שלך, ידידך ומכבדך בכל לב.

נ. סוקולוב

טו] קלוניה, א' ר"ח טבת, א' תתל"ח.

[ל"דר י. ל. קנטור⁶⁹, וילנא].

ידידי הנעלה!

הרידקציה מסרה לי את מכתבך הנחמד, והנני שמח לראות, כי ככחך אז כן כחך עתה לעבוד בלי לאות ובלי הרף וכי רצונך לעזור ולהעשות שותף במעשה בראשית של “העולם”. לא רבים נותרו לנו מן הראשונים, ובתוך המחנה החדש המלא גם ערב רב, רואה אני אך מעטים יחידי-סגולה אשר אהבתים ואסכן בהם מכבר, ויכול אני לאמר לך בלי שפת יתר, כי גם בעת אשר ענינים עוברים היו מפריעים בנינו, אהבתיך אך הוקרתיך תמיד.

גם בטרם תראה את הגליונות הראשונים, הנקל לך לשער את תכונת “העולם”, שתעודתו להיות מכ"ע (מכתב עת) שבועי, מעט-הכמות ורב-האיכות; למאמרים ארוכים לא יהיה בו מקום, כי אם לדברים שיש להם ערך ספרותי קים. הנני מבקש אותך לעבוד עבודה קבועה, ומתן-שכרה יהיה בצדה בדיוק זמני ולפי קצב האפשריות. “העולם” איננו עסק פרטי, כי אם מיסודה של הלשכה הציונית המרכזית, ודע כי לא יהיה לו סגנון טנדנצי צוחני, אך מתון ובטוב-טעם ספרותי.

אפשרי שמכתבים מעין אלה המעולים שהיית כותב ב“השלח” יכשרו מאד.

לע"ע אולי יהי בטובך לשלוח לי איזה פליטון בעד הגליון הראשון, ואודך.

מכבדך ואוהבך

נחום סוקולוב

טז] קלוניה, ג' טבת, א' תתל"ח.

[למר הלל זלאטופולסקי⁷⁰, קיוב]

ידידי היקר!

ידעתי כי חבר כמוך ישמח על גיוס הציונות והכנסתה לבית מדרשנו (של שם ועבר). הלא אנשים אחים אנחנו, ויודעים אנו כמה היה הדבר נחוץ, שתתקע השפה העברית יתד במקום נאמן, במרכז הציונות. אי אפשר לי לתאך לך, כמה מכשולים היו בדבר, אבל לא נצחוני, כי אם נצחתי אותם, ואקוה שאתה, ידידי היקר, וכל אנשי שלומנו, תעמדו לימיני, ונתתם לי כח להגדיל ולהתמיד ולקיים את “העולם”.

הגדר בפני “השתפכות הפובליציסטיקה” בל יהיה לך למעצור. אין כונתי על הפובליציסטיקה הטובה, כי אם על המים… שאין להם סוף. סומך אני עליך שתדע לכוון את דבריך לפי מדת “העולם” – ואחכה לדבריך.

ידי ולבי לך אמונה בברכת ציון

[נ"ס].

יז] קלוניה, ג' טבת, א' תתל"ח.

[לד"ר יוסף קלוזנר]

ידידי הנכבד!

כתוב את אשר תכתוב. למע“ה, מה לך אצל כונות? כלך לך אצל דברים כהויתם! “העולם” לא היה רשמי, ואני אינני רשמי. גם ה”וועלט“, שאתה מתאונן עליה, שהיא רשמית, הלא נותנת מקום מרווח לדברי סופרים בעלי דעות שונות, ואיך שכחת כי מאמריך נדפסו? אין כאן שום כונות, ולא שום חששות, אלא הדברים פשוטים כמשמעם: רוצה אני שיהיה ל”עולם" אופי יותר ספרותי מפובליציסטי-וכוחי. אבל אם רוצה אתה לכתוב ע“ד העבודה המעשית בא”י או ע"ד רוסיא – כתוב את אשר תכתוב.

בברכת ציון וברגשי ידידות וכבוד

נחום סוקולוב

יח] קלוניה, ו' טבת, א' תתל"ח.

[לד"ר מ. י. ברדיצ’בסקי⁷¹, ברסלאו].

שלום וברכה!

בתשובה על מכתבך מיום 22 ח.ז., הנני מבקשך לחדול – אם תוכל – מן הטענות והמענות. חקרתי ודרשתי ולא עלתה בידי להודע מה עול עשתה לך מערכת “וועלט”. הנני מוקיר את כשרונך הרב ומוצא חפץ בעבודתך והנני ערב לך, כי שכר הסופרים שולם לך בדיוק וסדר. צער לי שהאדמיניסטרציה לא מצאה לאפשר לשלם דמי קדימה.

ברגשי כבוד ובברכת ציון

[נ"ס]

מחלקת הוצאת “העולם”

יט] קלן, י"א טבת, א' תתל"ח.

לכ' ראובן בריינין⁷², ברלין.

ידידי היקר!

חן חן לך בעד יפה-נוף שזכרונך הטוב העניקני ממסעך בצפון. כנראה, אנשים-אחים אנחנו גם בנטיה לנסיעות-תדיריות. אך סגל-נא לך גם את מנהגי משנים רבות לנסוע ולעבוד עבודת-ספרותית בדרך. אל-נא תהיינה הנסיעות בטול-תורה, אלא קיומה העשרתה והעמקתה. איה מאמריך?

בכבוד וידידות

נ. סוקולוב

כ] קלן, י"א טבת, א' תתל"ח.

[למר ליפמן רוזנטל⁷³, ביליסטוק].

ידידי הנכבד!

אין אני רודף אחרי כבוד להיות חבר-הדומה ⁷⁴. אבל כבר מלתי אמורה בתשובתי אל ידידינו בגרודנה ובוילנה, כי אם יש יכולת בדבר לבצר לנו עוד מקום שם ע“י הבחירה כי – הנני לפקודתכם, לא שררה אני נוטל, אלא עבדות אני נוטל על עצמי בזה. מובן, שאיש כמוני לא יוכל לשבת שם ישיבת צדיקים ועטרותיהם בראשיהם; ממני ידרשו יותר, ואני מעצמי אדרוש יותר. לא אתגדר בענותנות דיפלומטית, אך אגיד לך כאשר עם לבי, כי חושב אנכי, שהנני מסוגל להביא איזו תועלת לענינינו. בין הלוחמים לשווי-הזכויות לא אהיה האחרון. בין הבקיאים בקורות שווי הזכויות לא אהיה הדיוט. בין המנומסים בתכסיסי פרלמנט ומפלגות, לא אהיה הגרוע ביותר. כמדומני, שלא אבייש את שולחי. אם יהיה צורך בדבר – שאבוא לעירכם, הרי זה דבר קשה מאד; אבל כל שאר חובותי הציוניות והספרותיות בטלות לגבי הצרך, כשתודיעני ההסתדרות (וטוב במוקדם האפשרי) שחובתי לבוא, זה מובן. – לך, לידידנו החביב ד”ר חזנוביץ⁷⁵, ולכל ידידינו – שלום וברכת-ציון:

נ.סוקולוב

כא] קלן, י"א טבת, תתל"ח.

לכב' הד"ר קלוזנר.

ידידי היקר!

את מאמרך⁷⁶ קבלתי, ויכול אני לומר לך בלי גזמה, ששמחתי עליו, אעפ“י שמנקודת-הראות הרדקציונית, ועפ”י הפרוגרמה, שאני מוצא נאותה בעד “העולם”, מאמר ספרותי היה חביב עלי יותר – אבל דבר זה שאמרת, צריך היה שיאמר. קוצו של יו"ד הציוני כמעט כבר נבלע, ומשיח שלנו כמעט כבר נאכל בצטומכה [באצטומכה] הענקית של הריבולוציה הרוסית, וסוף-סוף זהו רק גרוי תיאבונים גדולים, שנקל לעוררם אבל אי-אפשר יהיה להשקיטם. בעד “השלח” – אכתוב אולי איזה דברים נוגעים אל קורות שווי-הזכויות באירופה, מקצוע שעסקתי הרבה מאד בחקירתו⁷⁷ בעד האדריסין חן חן! אולי יודע אתה גם את האדריסין של הסופרים: שופמאן, פיכמאן וברקוביץ?

הנני מבקש סליחתך, שהנני כותב אליך ע“י מכונה. כתב ידי נעשה כ”כ דק ומצומצם, עד שצריך אני לכתוב בהבעת הקולמס, בחוסי על עיני – ועל עיניך.

הנני מברכך בכל-לבי לעבודתך החדשה, שאתה הולך לעבוד בפט"ב.

אוהבך ומכבדך, בברכת ציון

נ. סוקולוב.

כב] קלן, ב' טבת, א' תתל"ח.

לכב' מר נ. סירקין⁷⁸, קיוב.

סירקין חביבי!

אשמתך היא, שאינני יודע אף את אדריסתך. לא כתבת אלי דבר מאז עזבת את וורשא. ורק עפ“י אנשי ביתי יודע אני, שבקיוב אתה. ע”כ הנני שולח אליך את ההזמנה ע“ד “העולם” באמצעות ידידנו מר זלוטופולסקי. הנני מבקשך תוספת-בקשה להזמנתא הרשמית לקחת חבל בעבודת השבועון החדש. אי-אפשר לי, עם כל שפעת עבודתי הארגניזציונית המוטלת עלי עתה, ועם העבודה הז’ורנליסטית בעוה”ר בשבעים לשון, למשוך את ידי מן העבודה שהיתה ושתהיה תמיד תמצית חיי: העבודה הספרותית העברית. ע"כ אמרתי והיה העולם!

כל מקום שאנו תועים ונודדים ומושלכים הנה והנה במלחמת-הקיום הקשה אל המרכז הזה אנו אנוסים לשוב.

הודיעני-נא את כל אשר אתך. הגם אשתך בקיוב? וסירקין זוטה? זהו בודאי ילד-פלאות! הכבר הוא דורש דרשות ציוניות? או יסד מפלגה מדינית חדשה? – ואתה לא היית בהלסינגפורס?⁷⁹ כנראה, כבר זקנת.

ימיני וברכותי

נ. סוקולוב.

כג] קלן, כ"ה טבת, א' תתל"ח.

[למר דוד וולפסון]⁸⁰

אדוני וידידי הנעלה!

הנני כותב אליך עברית לארץ-העברים. למה אחלל בדברי חול את הארץ הקדושה אשר אתה יושב בה כעת? מכתבך ממצרים באני היום, ואשמח מאד בראותי כי באת בשלום ממסעך הרחוק. זה כמה נכספה גם כלתה נפשי לשמוע מאתך דבר במכתב תחת חצי-דבר בגלויות אשר הואלת לשלוח אלי בזכרונך הטוב, אשר אמנם גם הם היו לי לעונג, אפס כי לא נתנו לי מענה על שאלותי הרבות.

עתה יהיו דברי אליך דברים דבורים על אפנם. ובלי האריך אתן לך דין וחשבון קצר מן העבודה פה.

– העבודה בלשכה. – הנני מנהל את העבודה הזאת על פי הסדרים אשר יסדת וכמעט דבר לא שניתי. על הפקידים נוסף בפקודתך, כאשר תזכור, גם אחי מר בערגער ⁸¹, הצעיר ממנו⁸². האיש הצעיר הזה עושה את חובתו, ואין לי להתאונן עליו. הננו מציעים הצעות, הננו משיבים על מכתבים. שלחנו צירקולרים אל הועד-הפועל הגדול, אל הועד הפועל הקטן, קולות קוראים אל החברות בארצות שונות. כרוזים מזכירים ע“ד השקל, על כל שאלה אנו עונים, כל דבר יוצא מן הכלל יוצע לפני חברי הועה”פ הקטן, עפ"י הסדר הנעשה בלונדון, וחדושים גדולים לא נתחדשו בבית-המדרש.

הרשיתי לעצמי לעשות תקון קטן אשר חשבתי לדבר נחוץ. הלשכה שובתת בשבת, ועובדת ב“שבת-שני של גליות”. בטוח אני כי תאשר את התקון הזה.

חוץ מן הקורספונדנץ המצויה, הלא תזכור, שהדברים המסוכסכים ביותר, שיש בהם חלוקי-כתות ודעות – אני עושה כל מה שביכולתי להמתיק את הדינים, לפשר ולהשלים – הם הדברים הנוגעים אל ארץ-ישראל. המפלגה הדורשת מעשים תכף בא"י היא גדולה; ברוסיה הכל סוער כעת לעבודה ריאלית. הדבר אשר יכולנו לעשות פה – היה אך לדחות מעט. אחרי כי אתה הנשיא והמנהל, נכון היית לבקר את הארץ, לא היה זה מן הטעם והנמוס הטוב להכריע פה, מרחוק, שאלות, כמו:

לקנות או לבלי קנות את הקרקע בירושלים, לתת לועד הפלשתיני החדש כח זה או כח אחר, להכריע את הכף לצד זה או לשכנגדו, וכדומה. מי לנו בר-סמכא גדול ממך, וביחוד, תהיה שם ובעיניך תראה ואינה דומה שמיעה לראיה! והנה כי כן למשל כאשר בלי ספק תזכור, רצה ידידנו הד“ר מרמוריק ⁸³ לשלוח מעין תוכחת מגולה אל הד”ר יעקבזון⁸⁴ אך גם את הדבר הזה דחיתי, יען כי אין לבי להגדיל את הסכסוכים כי אם להחזיק את השלום, ויודע אני כי לבך כלבי ודרכיך דרכי נועם וכל ישעך וחפצך לכונן ולסעד את היסוד הציוני בכל חלקיו, ולכן גם בדבר הזה טוב היה לחכות ולהניח את הדבר לעשותו בלי דברים קשים כגידים ובלי גרות מדון ואיבה.

– מערכת ה“וועלט”–. הדברים עומדים במעמדם כמו עד עתה. עבודה ושלום לנו יחד. מר קורלניק ⁸⁵ איננו פה, ואדמה כי שוב לא ישוב הלום. הרשינו לו לנסוע להלסינגפורס, להיות מודיע משם, ועתה שב ברלינה והוא שולח עוד איזה דברים משם ואת שכרו עודנו מקבל, אך ברדקציה איננו לוקח חלק עוד. אופרציה זו נעשתה בלי חלורופורם. מר פייבל⁸⁶ עובד הרבה, וכאשר אמרת לא אחת ותכון אל האמת הוא אדם הגון. לא היו מדנים וסכסוכים, ועולם (וועלט) כמנהגו נוהג. הלא קבלת את הגליונות ותרא, שהנני כותב גם שם, לפי כחי. רבים אומרים שהמאמרים מוצאים חן, אבל אין אני תולה בזה תקוה גדולה. יש עוד תקונים לתקן, אך לא ביום אחד נבנה כרך גדול של רומי. לאט-לאט יתוקן הכל ולגדולות אין לקוות, כי אחרי כל התחבולות זה הוא אורגן של מפלגה, וכל אורגן של מפלגה הוא רחוק משכר וקרוב להפסד.

על פייבל לבדו כבדה העבודה מאד, ויש הצעות למנות איזה עוזר; אך גם את הדבר הזה אני מדחה עד שובך.

– מערכת “העולם”. – נוכחתי לדעת יותר ויותר, כי הרעיון ליסד אורגן עברי של לשכת המרכז היה רעיון טוב מאד. הדבר נתקבל בהתלהבות גדולה, ויעש רשם טוב בכל המפלגות. הנני בטוח, שהפוזיציה העברית החדשה הזאת של לשכת המרכז תוסיף לה כח וכבוד והשפעה על העם.

בריאת “העולם” היתה קשה פה מאד. כחודש שלם היה עלי לעבוד כמעט יומם ולילה לרכוש את העוזרים, לעורר את הסופרים, לחלק את הטימטים, לאסוף את האדרסים, ולא היה לי כל עזר מלבד מה שהבאתי הלום לחודש אחד את בני הצעיר ⁸⁷ לעזור מעט בחליפות מכתבים, באשר כי אין איש פה אשר יבין אף את המכתבים של חתומים אל האכספדיציה, ואולם לא יכולתי לבטל את בני מבית-ספרו, ועלי היה עתה להשיבו לעירו ולארצו, ואותר הפעם לבדי, ואין עוזר אתי בעבודה הכבדה הזאת, בכל זאת לא נחמתי אשר עשיתי. “העולם” כבר נוסד ונערך ובטוח אני כי לא רק חן אך גם חתומים רבים ימצא, אם יצא לאור במועדו במשך איזה זמן, והתפרסם כראוי. הנני שולח אל כ' בזה את שני הגליונות הראשונים, יען כי אינני בטוח, שהצנזורה איננה שולטת שם.

– בדבר “הדז’וז' קרוניקל”⁸⁸. חויתי לכ' את דעתי כי הייתי כנגד העסק הזה, יען כי אינני מאמין בהצלחתו. היו לי משא-ומתן בדבר הזה עם ידידינו מר קאנן-האאג⁸⁹, מר ד“ר קצנילסון⁹⁰ וביחוד עם מר גרינברג⁹¹ – כמובן בדרך שלום. לבי לא נתנני לעשות להם חונף ולהעלים את דעתי. הלואי. שהנסיון יוכיח ששגיתי. לע”ע אין אני יכול לשנות את דעתי. מי כמוני יודע את ה“קרוניקל”. יודע אני כי היה מכ“ע טוב מאד (הגליונות האחרונים לא הניחו את רוחי). אבל שאלה היא אם יהיה העסק טוב גם עתה. שאלה היא אם רשות להבנק לעסוק בעסקי מכ”ע מסופקים, שאלה היא, אם אפשר יהיה לעזור בגלוי לציונות ע“י ה”קרוניקל" החדש. ירא אני, שהדבר יעורר התנגדות גדולה ברוסיה, מפני כמה טעמים, ואלה היו הסבות שבגללן חשבתי שאין לקפוץ על הדבר בלי ישוב-הדעת ביחוד לפני שובך הלום.

– הנסיעה לקושטא.– הנני נכון לנסוע ולפגוש אותך שם, כאשר אך תודיעני כי עלי לבוא. אסדר פה את עניני הלשכה, ה“וועלט” וה“עולם”, למען ילך הכל למישרים במשך הזמן שאהיה שם. אם אך יש צל-תקוה להשיג דבר-מאומה – חובה נחוצה היא לנסוע שמה.

בזה אני חותם את דברי, בשלחי לך ולמרת ולפזון את ברכות אהבתי וכבודי בחבה יתרה – להתראות! בקושטא או פה!

ברכת-ציון לכל אנשי שלומנו!

נ. סוקולוב.

כד] קלן, ג' שבט, א' תתל"ח.

[לפרופ' י. סאַרי, פיררה].

רבי הנכבד!

תשואות חן חן על מאמרך הטוב מאד. המאמר יבוא בדפוס בגליון 4. ראוי היה לכתוב מעט יותר על החלק שנטלו משכילי-איטליה בתנועת ההשכלה של מנדלזון, ויזל ותלמידיהם. בענין זה נכתב אך מעט בעברית, אך תקותי חזקה, כי אחרי אשר החלות, רבי הנכבד, לכתוב בעד “העולם”, כן תעשה וכן תוסיף, ואל תשים לב אל

הסגנון העברי, סגנונך הוא טוב מאד, ואם צריך יהיה לאיזה תקונים – זה דבר קל לנו.

ברך-נא בשמי את שלום ידידנו המליץ ראוינה⁹²

בברכת ציון ובידידות

נ. סוקולוב.

כה] קלן, כ"ג אלול, א' תרס"ח.

גברת יקרה, מרת חמדה בן-יהודה!

אחרתי להשיב על מכתב גברתי – לא מפני אשר הדבר אשר על אודותיו גברתי שואלת נקלה הוא בעיני, כי אם להפך, מפני אשר אין להשיב על שאלות כאלה בחפזון. להורות לכב' דרך במבוכה השוררת כעת – זאת לא יוכלו כל חכמי מזרח ומערב. או למען הגיד זאת בלשון מדיקת: דרך יש לנו, הלא היא הדרך העולה אל תחית עמנו, אבל איך להסיר את אבני הנגף מעל הדרך הזאת ואיך לקרב אותה לפעמים על ידי סור הצדה אל משעולים קטנים ומקצרים את אריכות הדרך – את הדבר הזה אין לקבוע במסמרות על ידי פקודות והלכות חתוכות מרחוק. הנה כעת שאלת הבחירות עומדת על הפרק ביניכם – ומה יש לעוץ מרחוק? רק את המטרה! טוב כי יבחרו אנשים מקרב הציונים, אם לא נוכל מקרב הציונים – טוב כי יבחרו מקרב היהודים הנאמנים לעמם, ואם גם זה לא יתכן – עליכם לתת את ידכם לאינם-יהודים אשר יתנו ערובתם כי יעמדו לימיננו. אבל עם מי ומי תשיתו את ידכם, לבעבור השיג את המטרה הזאת, איך תכינו את לב העם, באיזו שפה תדברו אל הקהל, איזה מגלות עפות תוציאו לאור – כל אלה הן שאלות של מעשה ושמוש, משתנות מיום ליום ומשעה לשעה, ובטוח אני, כי גם החרוצים שבכם שם במקום המעשה אינם יכולים לתת מתן-תורה בענינים מתחלפים כאלה, ואיך נהיה אנחנו פה מרחוק סיני שלכם, ולוא גם נהיה כזה, הכוף נכוף עליכם הר כגיגית עד שתקראו “נעשה ונשמע”? ואם לא תשמעו? הנה שאלה קטנה למבחן: יצוא יצאו בעת חדוות החושמה ביניכם גם בדגלי ציון. הדבר הזה היה יפה. אבל סאן סאנו ברעש, וכפי אשר הודיעו לנו הטיל הדבר הזה קוצים בעיני רבים. והנה אנו חושבים, כי טוב להמנע בתקופה הראשונה מעשות רעש, ויתרון לעבודה חרישית. ולאסף כח ולאמץ את המעמד בארץ, אבל לוא נאמר לשלוח פקודה אל אחינו לחדל מן התקיעות והתרועות – הישמעו לנו? ואם לא ישמעו לנו הלא אך עלבון יהיה למסורת הציונית.

אחרי בוא {?} מסרתי לא"י השמועות על דבר הועד של התורקים הצעירים וגזרותיו שגזר על הציונות. כפי שמודיעים לנו, הציעו גם לפני האדון בן-יהודה⁹³ להודיע שהוא מפיר את ציונותו – וקבלוהו, ואדון בן-יהודה לא הניח את רוח אנשי הועד על ידי באוריו שבאר. אם נכון הדבר הזה, הנני מברך את ידידי בן-יהודה ברכה מקרב לב בעד אמץ רוחו ואמתו. רק כזאת יכולתי לפלל מאת איש חושב ובעל דעות. והנה זה הוא ענין אשר על אדותיו יכולים אנחנו לתת לכם תורה מפה. בדבר כל החגיגות והתהלוכות אין לבנו הולך אחרי המעפילים ולוהטים, ודעתנו נוטה לותר ולמחול על כבוד הפומבי, מפני תועלת עניננו, אבל במקום שהדבר נוגע אל העיקר, אל הדעה, במקום שדורשים מאתנו את בטול-היש, חובתנו היא לעמוד כסלע בלב ים! אין אנו יודעים את ברור-הדברים שהציע האדון בן-יהודה, אשר לא הרגיע את רוח התורקים-הצעירים, אבל סרובם לקבלו אות הוא כי הדברים היו נכונים. אנחנו פה שמחים על נצחון התורקים-הצעירים ועל צעד-הענק שצעדה ממלכת תורקיה בדרך החופש, אבל אין לנו להיות כחוגרים מתהללים כמפתחים ולקרוא בנוסח הנוצרים שמשיח כבר בא… עלינו להיות נכונים להגן על מעמדנו הלאומי גם בפני התוגרים הצעירים כמו בפני הזקנים.

אופורטוניות בדברים של מה בכך, רדיקליות שלמה בנוגע לעיקרים – זאת היא שיטתנו. חלילה לנו להכשיר את עצמנו. חובתנו היא להכשיר את הציונות. אם בעלי הועד בירושלים הם עוד עניים בדעת ואינם רואים כי בדרשם חופש לא יוכלו לחנוק את הלאומיות העברית, אם אינם מבינים עוד, כי אין לממלכת תורכיה בין כל אומותיה אומה נאמנה ושקטה וענותנית ומבקשת עבודה ומחזיקה לה טובה כאומה העברית, אם אינם מבינים כמה השכלה, תרבות, זריזות, והון יכולה ומסוגלת האומה העברית להכניס אל הממלכה המאוחדת, זה הוא רק אות מעיד, שאין בעלי הועד בירושלים עומדים על מרום תעודתם, כי התחקות לא התחקו על הדבר, או כי נתעו בתהו על ידי מפלגות מתראות כאוהבות תורקיה ואורבות לה בקרב לבן… בגליון האחרון של ה“וועלט” כתבתי פתיחה בענין זה בשם: “פארטשריטט אונד איינהייט”⁹⁴, ואם כבר החלותם להוציא לאור את ההוספה הערביאית, טוב כי תביאו את העתקת המאמר הזה; ואם עוד לא נוסדה הוספתכם, אולי תמצאו מקום בעד ההעתקה במקום אחר. חובה גדולה היא להפיץ אור בהיר על הרעיון הציוני לעיני התורקים והערביאים בשפתם.

אין אני רואה יכלת וגם לא צורך בדבר לתת עוד רמיזות לכם בדבר הליכותיכם הפוליטיות בארץ-ישראל, לא מפני שאין אנו פה מבינים את ערך העת הזאת. עד כמה שהדבר אפשרי ע“י עיון בספרות, ע”י חליפות מכתבים וקבלת ידיעות, ארץ-ישראל ומעמדה החדש לוקחים את כל לבנו וסופגים את כל התבוננותנו. רק משום שהננו רואים את הדברים מכל צדדיהם וצדי-צדדיהם אין אנו נחפזים לשלוח פקודות בדבר הפרטים המשתנים למקרים. איש אמונתנו ד"ר רופפין שוקד שם על עבודתו, והננו בוטחים בו, במזכירו וביתר אנשי בריתנו מכבר, כי ייעצו לאנשי המקום את האפשרי ואת המועיל – בדעה מיושבת וצלולה, וכל כמה שאפשר לתת לכם מפה, מן המרכז הציוני, את הסיוע הרוחני ואת כל ההערות וההארות הנוגעות אל העיקרים. היו בטוחים כי אין לנו כעת דבר יותר חשוב ויותר נוגע אל לבנו.

והנני חותם ברגשי כבוד לגברתי ולכבוד בעלה

נחום סוקולוב.

המכתב הנ"ל הוא מכתב פרטי ממני, ולא מאת הלשכה המרכזית.

כו] קונסטנטינופול, 4 בספטמבר 1909.

[למר יעקבוס קאהן, האג]⁹⁵

מר קאהן הנכבד,

קבלתי את מכתבו החביב מיום 26 לח' שע' ואני מודה לו מקרב לב על דבריו הטובים והמעודדים. שמח אני מאד, כי כבודות קורא בענין את מאמרי בשביל ה“וולט”. בתנאים השוררים כאן איני יכול להקדיש אלא זמן מועט להסתכלויות של תיור ואיני מוצא גם פנאי להחליף מכתבים עם קלן, לפי שאני מקדיש עצמי עתה כולי לתפקיד האחד, להביא עם חברי היושב כאן ⁹⁶ סדרים נכונים בענין העתונות. אנו עסוקים בתמידות בהתיעצויות. אלף פרטים הם, שעלינו להכניסם לתוך דיונינו. תכנית פעולתנו כולה כבר קבועה עתה לפנינו, אבל הרי אנו אך מעטים כאן ועלינו לעבוד מתוך התאמצות יתירה של כל המרץ כדי לתחום כהלכה את שדה הפעולה בשביל הכחות השונים וכדי לסדר את הענין מתוך הכרת המטרה ובדרך המועילה לתכליתה.

נזכר אני בדבר, שכבודו צידד בזכות הצעת העתונות אך בלב מסכים לחצאין. משום כך רואה אני לי לחובה למסור לו גילוי דעת אישי, שכל ההסתכלויות כאן למדוני לדעת, שלא נוכל לפעול כאן עתה אלא דרך העתונות. בשום מקום לא נודעה לעתנוות השפעה רבה כל כך על דעת הקהל כמו בתנאים הנוכחים המיוחדים במינם כאן. הציונות יכולה אך בדרך זו לצפות כאן לעתיד טוב יותר. בעתיד הקרוב תהא דעת הקהל המכריעה כלפי הממשלה, כלפי התחוקה וכלפי כל דבר, וההסתדרות שלנו אינה יכולה גם מצדה לעשות דבר מעולה מזה, מאשר לכוין את דעתה תמיד לעבודת הסברה יסודית ורחבה של שאיפותיה. אמנם משא ומתן במישרין עם הממשלה היה בלי ספק דרך קצרה יותר, אבל דרך קצרה זו גדורה היא עתה לחלוטין. בזה לא נאמר, שאין עלינו לנסות דבר ולחזור ולנסות תמיד בכיוון זה, דבר זה מוטל עלינו וייעשה תמיד, אבל כפוליטיקאים שצריכים להתחשב בתנאים הנוכחים חייבים אנו בשים לב אל חשיבותה הנעלה של העתונות לאמץ את כל המרץ לצד זה. מתוך הכרתה הגמורה של עובדה זו רואה אני עתה את אירגון העתונות כאחד מתפקידינו הראשיים.

עלינו לעבוד בזה בעוז מתמיד ובלתי נלאה ואל נחסוך שום אמצעים כדי לערוך עבודה זו למען תאריך ימים ותשא פרי.

הענינים כאן עדיין טרם התגבשו, אבל עד כמה שבינת אדם יכולה לראות מראש הרי נכנסה תורכיה באמת לתקופה של קידמה, ותהיה מה שתהיה פעולת המאורעות על פני הבימה הפוליטית הפנימית, הרי ממעל לכל גלגולי הפוליטיקה יישאר כח הקונסטיטוציה וההשכלה. על כן ישתנה על כרחו תכסיסנו: פובליציסטיקה, מדע והסברת מטרותינו הם כלי הנשק הנכונים במלחמה לרעיוננו. זו היא דרישה נחוצה של הזמן. מר וולפסון תיאר לפניו מן הסתם בקוים כוללים את המצב ואני יכול אך להוסיף, ששהותי הארוכה וכל שיחותי והרגשותי חיזקו בקרבי את הדעה שעלינו לפתח עתה פעולה עתונאית גדולה, וכי אין זה ענין צדדי אלא ענין עיקרי. ואם ענין עיקרי הוא, הרי עלינו למצוא גם את האמצעים כשם שנמצאו לכל פעולותיה הקודמות של הציונות.

ועתה, יש לי בקשה קטנה באותו ענין. אולי אפשר לרכוש בשביל העתון שלנו את השתתפותו של הדיפלומט, שקראתי את מאמרו בירחון שהואיל בטובו להשאילני? המחבר נראה כידען מומחה של תורכיה, ומאמריו היו בשבילנו רבי-חשיבות, כיון שאני מתקינים עתון זה בצורת שבועון רחב בעל ערך ספרותי מעולה. יואיל נא בטובו להזמין את האדון, או להודיע לי את כתבתו, כדי שנכתוב אליו מכאן? שמא אפשר גם לרכוש את מר קיפר? סידור חבר המשתתפים בעתון מעסיק אותנו יותר מכל דבר. אנו באים בחליפת מכתבים רבה עם כל עולם הסופרים, וכבר רכשנו גם כאן וגם במקומות אחרים סופרים גדולים, והנה מתחילה העבודה בדבר הנושאים, הפרוגרמה וכיוצא בזה. אם יצליח כבודו לרכוש את הכחות ההולנדיים הנזכרים, הרי תוכל אולי המתרגמת הצרפתית הנכבדה שלו לתרגם את המקור ההולנדי לצרפתית.

הריני חותם ברוב ברכות מקרב לב לו ולבני ביתו החביבים.

[תרגום מגרמנית] שלו

נ. סוקולוב

כז] קונסטנטינופול, 23 בספטמבר 1909.

[למר יעקובוס קאהן, האג].

נכבדי מר קאהן,

אני מודה לו על שורותיו החביבות ועל הידיעות. ובכן בדבר קיפר הענין תם ונשלם. אל פרופיסור סנוק הורגרוניה בליידן אכתוב היום. כתבתי גם למכירי הפרופיסור אופנהיים בהאג, שהנהו עתה חבר הממשלה, וקבלתי ממנו תשובה ברוב חבה, אלא שאין בידו להשתתף בקביעות. כיון שנסתפק אם נקבל ממנו מאמר אך לעתים רחוקות, הרי סבור אני, שנוכל גם לסמוך עליו.

במכתבי אל הפרופיסור סנוק איני מזכיר כמובן שום דבר על הציונות. הרי עתון זה (L’Orient) אינו באמת ציוני, הוא רק יגן בהזדמנות על הציונות מבחינה כללית. השקפה זו צריכה ליעשות תחילה לדבר גדול, ואך אז תוכל להביא לנו תועלת. וכדי שתיעשה לדבר גדול, חייבים אנו לבססה על בני סמך מפורסמים בעולם⁹⁷. גם אני וגם חברי הרי בכל התכונה הזאת שרויים אנו בצל לטובת הענין. כעורך יהא רשום סופר תורכי בשם רפיק ביי. קבוצת המשתתפים המקומיים מקיפה את הכחות הספרותיים הראשונים של תורכיה. נשיא הסינט סעיד פחה הבטיח לנו את זכרונותיו, הגרף אוסטרורוג, אוריינליסט מפורסם וחכם בתורת המשפטים, שנמסרה לידו הריפורמה של מיניסטריום המשפטים, הבטיח לי לא רק את השתתפותו בלבד, אלא גם את עזרתו בעצה ובפעולה. ובכן תוכל ההשקפה לשמש יפה כהשקפה כללית. כמובן נחוץ לרכוש את האנשים האלה, לעוררם, לטפל בהם בדרך מתאימה ולמצוא נקודות מגע עמהם. כשאני לעצמי הריני נבלע כולי בעבודה זו. והנה באה חליפת המכתבים הכבירה עם חוץ-לארץ, וכמובן הרי זו חליפת מכתבים ספרותית בצירוף פרוגרמות ופרוייקטים. באמת איני יודע כיצד אצא כאן מכל זה. חברי עובדים יחד עמי למעלה מכחותינו, אבל הדבר קשה ביותר, כמו כל ייסוד חדש. שאר העתונים צריכים גם הם ליעשות, כי הכל מתערב זה בזה. כבודו יכול להיות בטוח, שלא אקפוץ להבל בתוך מערבולת, כי דבר כזה היה בו משום קלות ראש במדה הגרועה ביותר. אבל כל מה שנעשה נחוץ הוא. אין בו חשיבות כלפי חוץ, אבל היא עבודה פנימית, העבודה לשם הגנת עניננו כאן.

יפה עשה כבודו לתמוך בענין זה בנדיבות רבה כל כך וגם לעורר אחרים שיתמכו בו.

באשר לקונגרס⁹⁸ – הבה נקוה לדבר הטוב ביותר. בשעה זו הריני עסוק כל כך בעבודתי כאן ורחוק אני כל כך מן הקבוצות המקומיות וההסתדרויות הארציות, עד שאין בידי כלל לסקור את המצב הפנימי. אני בינינו לבין עצמנו מובטח לנו שנתארגן סוף סוף, העיקר הוא התכלית שבשבילה קיימת בכלל ההסתדרות כולה. אין אני מעלים עין שבעצם צריך הייתי להיות עכשיו בקלן, אבל עדיין אין אני יכול ללכת מכאן, כי חושש אני לעשות את המלאכה למחצה. מכיון שהנני נמצא כאן רצוני להוציא לפעולות דבר שנתבכר. הריני שרוי באמת במבוכה, כיצד עלי לעשות את הדבר. ענין העתונות הוא בשבילי דבר רציני מאד.

בדבר התרגום הצרפתי של ספרו⁹⁹ נכין כראוי את העתונות, אבל ירשה נא לי כבודו להביע את בקשתי הדחופה להשמיט את פרק-הסיום הפוליטי בתרגום הצרפתי, המופיע עתה. פרסום פרוגרמה רחבה כזו בתנאים השוררים עתה כרוכה בו סכנה ממש. גרמנית או הולנדית אין התורכים קוראים, אבל צרפתית הרי ודאי הם קוראים. עלינו להביא גם בחשבון, שמתנגדינו לא יחמיצו להראות, שהענין אחר הוא מכפי שאנו מבקשים לתארו עתה. מקוה אני שיהא שוקל בטובו את נימוקי כהוגן וישמיט את הפרק האמור¹⁰⁰

ברוב ברכות לו ולאשר לו

[תרגום מגרמנית] המסור לו

נ. סוקולוב.

כח] קונסטנטינופול, 4 באוקטובר 1909.

[למר יעקבוס קאהן, האג].

נכבדי מר קאהן,

כעין מלואים למכתבי האחרון¹⁰¹ הריני מודיע לו שחליפת המכתבים שלי עם הפרופיסור סנוק הורגוניה הביאה לידי תוצאה רצויה. האדון הפרופיסור הרשה לי להכניס את שמו ברשימה אלא שהניח לעצמו את הזכות להחליף עמי מכתבים בדבר הפרטים, כלומר על הנושאים ודרך הטיפול בהם. אבל ענין זה האחרון מהוה את עבודתי העיקרית. הרי זה דבר של מה בכך לאסוף קבוצה של משתתפים ולקבל מהם מאמרים. אבל עלי להסתכל בעבודתנו מנקודת השקפה פוליטית: מן הצורך הוא לדבר עם בני-הסמך המקומיים על כל נושא וללמדהו כיצד לטפל בו. אמנם להבא, אם הענין יתנהל למישרים, יקל הדבר קצת, אבל עם ייסודו מבצבץ ועולה מתוך כך שפע של עבודה עד שגם הכח הכביר ביותר עלול ליפול תחת משאו. יש שעלי לכתוב מכתבים שהם בהיקפם ובתכונתם מחברות ספרותיות שלמות. אחד מן המשתתפים הראשיים כאן, הגרף אוסטרורוג, עוזרו של מיניסטר המשפטים, יעץ להזמין אצל סנוק מאמר על מכה, אבל יש לי שורה שלמה של רשימות שעלי להודיעו.

אבל כל זה אינו אלא עבודה אירגונית, הרי העיקר הוא לכתוב מאמרים בשביל העתונות. רואה אני עבודה זו כחשובה ביותר, שיש בידנו לעשות בתנאים הנוכחים, אבל המנגנון המקומי אינו מתאים כלל אל העבודה שיש לעשותה. משום כך לא יכולתי ללכת מכאן, ואיני יכול גם עכשיו, אבל מוכרח אני לעשותו בשים לב אל הקונגרס הממשמש ובא¹⁰². ובכן אני נוסע מכאן בשבת הבאה ואבוא לקלן ביום השלישי אחרי הצהרים, ואני מקוה להזדמן עמו שם.

ברוב ברכות מקרב לב לו ולמשפחתו הכבודה

המסור לו

נ. סוקולוב

כט] קלן כ"ה מרחשון א' תת"ם.

[למר יצחק גרינבוים, וילנא]¹⁰³

ידידי וחברי היקר!

זה עתה קבלתי את מכתבך, והנני ממהר להשיבך ע“י הטיליגרף. ע”ד יחס הממשלה אל הציונות – גדשת מעט את הסאה. אמנם, היחס הוא רע, אבל איננו עוד מסוים. לא כל המיניסטרים הם כנגד הציונות. כן, למשל, שר הוקוף, שעניני כל הקרקעות בידו, הוא נוטה אלינו. שר-האוצרות, דז’ויד בי הוא פוסח על שתי השעיפים. הוא בעיקרו איש חפשי בדעות עם נטיות פילושמיות, אבל בימים האחרונים התחיל גם הוא מפקפק בדבר. איך שיהיה אין לדבר עוד אל אדות יחס שלילי קבוע מצד כל הממשלה. עדיין הדבר תוסס. במאמרך יש עוד איזה מלים שצריך היה לשנות מעט, אבל לא רציתי לעשות לך הכבדות יתרות, ואפשר שתבאר את הדבר עוד. אתה אומר: המיניסטריום יאמר מה שיאמר – הדבר תלוי בפרלמנט. דבריך אלה – יעשו רשם כאלו מאת הפרלמנט יש לנו עתה לקוות יותר מאשר מאת הממשלה. אם כוונתך אל הפרלמנט לעתיד, הדין עמך. גם אני חושב, כי אחרי אשר נעבוד שם, ו[?} שם, עבודה של ממש ע“י עתונות וספרות, וע”י אשר נאַרגן שם מפלגה שלנו, יש לנו תקוה למצוא גם בפרלמנט מפלגה שתצדד בזכותנו; אבל בשעה הזאת אין לנו שום תקוה מאת הפרלמנט. עד כאן בדבר הפרטים, ולידיעתך. אולם במה שנוגע אל רוח מאמרך¹⁰⁴ – הוא טוב מאד, וכך צריך לכתוב ולכתוב כנגד פזיזות ההתפעלות ופזיזות היאוש. צריך להכין את דעת הקהל שתחדל מן העיונים ע“ד הפרוגרמה. זוהי התפלספות לא פוריה, חטוט ונקור בחקירות יתרות. מה אנו מבקשים – אנו יודעים היטב, ואין צריך לשנות ולשלש את ה”אני מאמין" הזה כל כך פעמים. העיקר הוא שאנו צריכים להתחיל בעבודה פוליטית אמתית עם דעת הקהל ועם המפלגות, וזוהי עבודה ארוכה מאד. אין הדבר מן הנמנע, שיגזרו לע“ע כנגדנו גזרות קשות, ועכ”ז המצב הוא טוב יותר משהיה. תורקיה הולכת לפנים ולא לאחור, ודרך הילוכה נלך גם אנחנו.

שבתי כעת מקאטוביץ, והנני עיף מאד. החגיגה והאספה וההרצאות שם היו תעמולה גדולה, לא רק בעד המערבים, כי גם בעד אחינו מפולין, מערי הגבול, שבאו בהמונים גדולים. זה היה מעין קונגרס¹⁰⁵

בברכות חיבה ואחוה לך ולכל חברינו

נ. סוקולוב.

[הערה בסוף המכתב]:

מה עלה בדעתך, שאתרעם על אחור הדפסת מאמרי האחרון¹⁰⁶? אין זה דבר תלוי בזמן, ויכול אתה להדפיסו כשיהיה לך מקום פנוי. מתרעם אני רק על עצמי שלא היה סיפק בידי לשלוח לך דברי'[ם] נוגעים אל ענינינו, אבל בקרוב אשלח לך. צריך אני לנסוע לרגל העתונות לפריז, אבל האדר[יסה] אלי תשאר פה.

נ.ס.

ל] קלן, כ"ו סיון, א' תת"ם.

[לד"ר אהרן קמינקא, וינא]¹⁰⁷

ידידי הנכבד!

אודך כי זכרתני לשלוח אלי את קבוצת שיריך¹⁰⁸. בשבתי פה בין הגויים הערלים והנמולים, מחוץ למחנה הסופרים, הרחק ממולדתי וממקור נשמתי, כותב על פי רוב משמאל לימין וקורא רק את שעורי לעצמי, את התנ“ך העתיק ודף גמרא בכל יום, לבלי העשות לעת זקנתי ע”ה [עם הארץ] גמור, הנני שמח על כל אות חיים וזכרון שלוח אלי מן המחנה, ומה גם מאת חבר שכמותך שהנך בעצמך כמו מחוץ למחנה. את שיריך קראתי בעונג גדול. חבל שהכנסת את השיר “הם – ואני”¹⁰⁹ – חמץ נוקשה שעבר עליו הפסח, אבל חלבנה זו לא תפגל את הקטורת. הנה אמרתי לך כל אשר עם לבי. מצטער אני על פרישתך מהציונות המסודרת וחושב אני אותך לציוני בעל כרחך, והנני נותן לך את ברכתי אהבה ושלום.

ידידך ומכבדך

נ. סוקולוב.

לא] ברלין, כ' מנחם אב, א' תתמ"א.

[לד"ר יעקב קלצקין¹¹⁰, קלן].

שלום וברכת ציון,

סלח נא לי על אחור תשובתי-לרגל טרדותי המרובות מאד במשך השבועות האחרונים. הנני שולח לך רצוף לזה בעד הגליון ארץ הישראלי של ה“וולט” מסה בדבר ארץ הישראליות וערכה בציונות בצרוף ערך השפה הלאומית.

במסה הזאת לא רפרפתי על שטחיות הדברים, אך השתדלתי לנמק את נחיצות היסוד ארץ-הישראלי והעברי בציונות, לפיכך הצריך הייתי להאריך. בודאי תבאנה בגליון האמור הרבה תמונות קצרות טיפ-טיפ, ואפשר שההרצאה הזאת תארך, אבל בשים לב על חשיבות הענין, הנני מבקש להקדיש לו מקום די צרכו, ואם אי אפשר להדפיס את כל המסה בגליון ההוא, הדפיסו את רובה – ואת סופה בגליון שאחריו. מובן שטוב להביא את כולה¹¹¹

לכשיסודר, בבקשה לשלוח לי את עלי ההגהה.

בדבר הזמנתך לכתוב דבר בעד ספר הרצל – עדיין אינני יכול להבטיחך לנכון. יש לי חומר רב מאד במקצוע זה, אבל רב יותר מדי, ואיננו מסודר, וחוץ מזה – כאן אי אפשר. אחרי אשר אשוב לורשה, מי יודע אם אפנה שם לעבודה זו.

בכבוד ובחברות וכו'

נ. סוקולוב.

לב] ברלין, ט' אלול א' תתמ"א.

[לד"ר יעקב קלצקין¹¹², קלן].

שלום וברכת ציון,

הנני טרוד מאד מאד, ואינני יכול להפנות מעבודתי המרובה ולערוך דבר בעד גליונות התעמולה של ה“וועלט”. אלו היו עתותי בידי כי עתה כתוב כתבתי בעד ה“וועלט” פעם בפעם מפני שלא סברא לי כהאי מאן דאמר, שת“ח צריך להיות נוקם ונוטר כנחש. בנידון זה – הנני עם הארץ. אפילו שמינית שבשמינית צריכה היתה להספיק לעכב אותי מלכתוב בעד ה”וולט“. עתון זה, שמראשית יציאתו לאור, הייתי שולח לו מאמרים הרבה בחנם (בשם “בן עזרא” ועוד), ושבמשך השנים האחרונות היה כל חללו מלא מאמרי ופליטוני, כיצד הוא מתנהג עמדי?” כשהתפטרתי ממשרד המזכיר הראשי שלחתי לדפוס מכתב קטן אשר בו הנני מברך את הקוראים ברכת הפרידה בלי אבק של פולמוס ובלי שום כונה צדדית. בנוהג שבעולם, מדפיסים מכתב כזה במקום הראוי ומוסיפים עליו נופך מפני הכבוד. מה עשתה הרידקציה? הדפיסה את המכתב בקרן זוית “בין פצים לחברו” בלי הוסיף אף מלה אחת משלה. בודאי אין הקולר תלוי בצואריך כי אתה לא היית אז, אבל ראה נא: בגליון האחרון הובאה הידיעה על דבר התחדשות “הצפירה”. עוד הפעם מנימוסי בנ“א מן הישוב וממדות הזורנליטיקה הוא, שבני החבורה מברכים את החבר הפותח בעבודה, או המחדש את העבודה. “הוולט” מודיע על דבר התחדשות “הצפירה”, כאילו הודיע על דבר פתיחת בית חרושת נעלים. לי אין הדבר נוגע כלל וכלל, על “הצפירה”! כלום אין אתם יודעים ש”הצפירה" פעלה לציונות יותר מעשרים “וולטען” בעשותה תעמולה יום יום בתוך הקהל העברי? וכי אין אתה יודע כי “הצפירה” איננה מתחדשת עתה לשם עסק, אך אגודה של שלומי אמוני הלאומיות והציונות רוצים לחדש את המלה העברית היומית, ועל דבר כזה עוברים כלאחר יד ומודיעים דרך אגב¹¹³. אני כשאני לעצמי, כבר הגעתי למדרגת הנשתוָן, ואחד הוא לי, אם מזכירים אותי לשבח או לגנאי, או אם אין מזכירים אותי כלל. איזה ממיודעי העירוני כי זה כחודש או כששה שבועות באו בה“וולט” דברים על אודות ההסתדרות העברית ונמנו ונספרו כל האלופים הקיצונים חבורתא קדישא של ועד זה ושל ועד אחר, רק במקרה נשמט שמי. אלה הם דברים שראוי לצחק עליהם. אבל “הצפירה” בתור מוסד של צבור, בתור עתון ציוני יומי, הלא ראוי היה – לא לכבודי כי אם לכבוד המתעסקים בזה – לזכות לאיזה מלים של ברכה. האמן לי, שאני מתביש בעד ה“וועלט” בפני האנשים העומדים מחוץ שאינם בקיאים באותם החשבונות הקטנים.

אני הנני רחוק כרחוק מזרח ממערב מכל מיני חשבונות כאלה. אילו ראיתי איזו סיבה לפירוד ביני ובין ה“וולט” ואביזרייהן, אזי אמרתי שאני פורש מהעבודה הזאת לגמרי. אבל אין אני רואה סבה לפרוד. עזבתי את המשרה כשהגעתי לידי הכרה, שצריך להעתיק את המרכז ולהגדיל את ההנהגה, הכרה שהגיעה אליה האספה השנתית. אבל יחוסי אל ההנהגה לא נשתנה בכלום – העתון המרכזי, לפי דעתי, צריך להתנהג ביושר ובאמת בלי שום משוא פנים לכאן או לכאן.

צריך גם לשים עין היטב על ההגהה. בגליון האחרון יש מאמר מאת מר יורק שטיינר¹¹⁴, ובפתיחתו יש דבר מגוחך. המחט הצפוני איננו שוכב לבטלה (“ליגט מיססיג”) אצל הציר הצפוני, אך שיהפך אל הקצה שכנגדו. כך למדתי בספרי הפיסיקה. הכותב כתב לפום ריהטא, אבל הרידקציה צריכה לעיין על דברים כאלה, שמא יתלוצצו בנו. שבושים כאלה ראיתי בזמן האחרון יותר מאחד. לזה צריך לשים לב.

בהיותך פה נדברנו על דבר מלחמת הסופרים (מאמרי ב“הד הזמן”) ואמרת שאתה רוצה לכתוב בענין זה. צריך אני להעריך שאם תכתוב, עליך לכתוב בזהירות יתירה. בין כך ובין כך הלא ראית את ה“ברל.טגבל'”. כן, לפי, דעתי, צריך לדון בענין זה בעתון כללי – בלי רמיזות לצד אפשריות הנדידה והסכנה הנשקפת מהיהודים הנכנסים… יהי בטובך לצוות באקספדיציה לשלוח אלי את ה“וולט” לורשה ( (Nowogrodzka 38 ביום הששי בשבוע במעטפות סגורות (כמו ששולחים לוילנה), מפני שחוץ מ“הצפירה” תהיה לי שם הרבה עבודה ציונית.

גם תחייבני חובת תודה אם תצוה להעתיק בשבילי רשימה מכל העתונים היהודיים המתקבלים אצלכם. אני בעצמי טרחתי בזה הרבה ע“י חליפות מכתבים וע”י יחוסי הפרטיים לאסוף שמה את כל העתונים, וכעת אני צריך לרשימה זו בשבילי, כלו'[מר] בשביל “הצפירה”.

בברכת ציון וכבוד

נ. סוקולוב.

לג] ורשה, 3 במאי 1912.

אל הועד הפועל הציוני המצומצם ברלין.

חברים נכבדים מאד,

בימים האחרונים לא הייתי בקו הבריאות והוצרכתי לנוח קצת. קבלתי את כל המכתבים וההעתקים, והריני עסוק בעיונם בשקידה ואכתוב לכם על הכל במפורט, כי עלי להשאר עוד 8 או 10 ימים. מלבד עניני המערכת שלי, שמחמת העדרי כאן במשך 8 חדשים הם מעורבבים ביותר והם טעונים מצדי מעשים מסוימים לתקנתם, הריני טורח ומשתדל בלי הרף להפיח חיים חדשים בתנועה הציונית.

אספה גלילית בוולוצלבק. כעת דורשים ממני מוולוצלבק להרצות שם הרצאות פומביות אחדות וסבורים הם לחדש על ידי כך את פעולות הגליל, כי מצפים הם לבואם של אלפי שומעים מן העיירות הסמוכות. הבטחתי להם מתוך הנחה שאאריך קצת את ימי שהותי בארץ. אכן במה שנוגע להרצאות מן ההכרח הוא לעשות את הדבר בדרך לגלית גמורה. אני משתדל מעתה להשיג את הרשיון מן השלטון.

גליל מינסק. עם מר קפלן¹¹⁵ ממינסק, השוהה כאן, היתה לי שיחה מפורטת בדבר העבודה שם. אנחנו באנו לידי הסכם בדבר נואמים נוסעים ואנו עסוקים בחיפוש אחר מועמדים מתאימים.

אני בא גם בחליפת מכתבים רבה עם כל ידידינו. המניעות גדולות הן ביותר. מה שאירע עכשיו באוד[יסה] הרי אתם יודעים מן הסתם. זהו כבר “המצב הטוב יותר”¹¹⁶

הזרמים והלך הרוחות בקרב השכבות הרחבות של העם הם מיוחדים כאן במינם לגמרי. ההמון תוסס, עולה, מתמשכל, אבל הכיוון הוא יותר לאומי מציוני. בחוגים רבים שהיו לפנים ציונים טובים, נדלחת הציונות, שוקעת, ונעשית כעין משקע של לאומיות. אבל מתקרבים ובאים חוגים אחרים. ביחוד יש לצפות הרבה מן התנועה העברית. אבל כל זה טעון לא הדרכה בלבד, אלא יש גם לעורר את הרוח תמיד. ידידים הדורשים טובתנו סבורים, שיש בידי לפעול-מה בנידון זה. הריני עושה מה שביכלתי להרצות ב“הצפירה” ובכל מקום שאפשר. אבל העבודה עולה למעלה ראש. גם קצר רוח אני וחושש שמא שוהה אני יותר מדאי מחוץ לברלין.

ההזמנה האמריקנית. לפי דעתי עלולה נסיעה זו להחטיא את המטרה לגמרי. אמנם נכון אני בחפץ לב לערוך מסע-תעמולה באמריקה, סבורני שהייתי מצליח שם לעשות נפשות לרעיוננו ולקנות לבות משתתפים. אבל בקור הכרוך בחוזה, ובתקופת שנה שכל הבריות יצאו להם, פירושו לקלקל מלכתחילה תכנית טובה. דבר זה יגרום גם להוצאות מבלי להפיק מזה שום תועלת חמרית, כי אין זה נאות לנו להטיל את הוצאות הדרך על הפדרציה. אכן לא זה הוא העיקר: הדבר המכריע בשבילי היא העובדה, שאם אסע עתה הרי לא אוכל במהרה לערוך מסע בפעם השניה. ועל כן מוטב שיידחה מסעי. אם אסע לאמריקה הרי יש לקבוע סיבוב שיימשך שנים-שלשה חדשים. יש להביא גם בחשבון מחזור הרצאות עיוניות (בלשון האנגלית) על תחית הלשון העברית, ומלבד זה שורה של נאומים באספות-עם. דבר זה לא ניתן לערכו בשרב המשתולל בחדשי יולי-אוגוסט-ספטמבר ובשעת “העונת המתה”. עלי יהיה להצטמצם בתחום בקור של חשיבות, בצורת הופעה רשמית כבא כח הועד הפועל המצומצם, ודבר זה אינו שוה בעמל, בהוצאות ובהפסד הזמן.

הואילו נא לשקול את הנימוקים האלה. סבור אני כי תכירו בצדקתם, ובמקרה זה הואילו בטובכם להודות בנוסח מלא חבה לפדרציה על ההזמנה ולקבוע בדרך וודאות את מסעי בזמן מתאים יותר, וכי על הפדרציה להתחיל כבר עכשיו בסדור ההכנות לשם זה. גם אני צריך להתכונן בהתאם לכך, ובזה נכלל גם מסעי למזרח, שעלה במחשבה לפני, ובקורי בארץ-ישראל, שעלי לאסוף שם רשמים חדשים ולקלוט בקרבי התעוררות רוחנית. אז, כשאהיה מצויד כהלכה, אוכל לפעול באמריקה פעולה הגונה על יסוד תכנית מותקנת במדה מספקת.

על שאר ענינים אכתוב לכם מחר.

בברכת ציון מקרב לב, שלכם

נ. סוקולוב

[תרגום מגרמנית]

לד] 18 ביוני 1912.

לועד הפועל המצומצם, ברלין.

זכרון-דברים משיחה עם אחד העם.

בשים לב לסנסציה הרבה שעוררו רשמיו האחרונים של אחד-העם מארץ-ישראל¹¹⁷, ושגרמו כידוע לפולמוס בעתונות ולויכוחים חריפים בועידה האחרונה בפוזנה¹¹⁸, ראיתי צורך לעצמי, בפגישתי עמו, להביע לפני צערי על המשפט שהוציא על סיכויינו בארץ-ישראל וכו'. על כך השיב אחד העם בערך דברים אלו:

על מאמרו של פאסמאניק¹¹⁹ ששיאו בטענה שהוא, אחד העם, אויב הציונות הוא, אין את נפשו להשיב. אין לו, כך אמר, ענין במחשבות פאסמאניק; הוא התבונן והודיע רשמיו כקליטתם; ולא אכפת לו אם קוראים אחריו שם זה או אחר, אבל המאמר נתפרסם בראש ה“וועלט” והריהו מוכרח לראותו כהבעת-דעה של ההנהגה. דרך אגב אמר לי שהיה תאֵב לדעת מה יחסו של לוין¹²⁰, למשל, כלפי עמדה זו.

לעצם הענין, היינו למצב בארץ-ישראל, הרי אחד העם סבור שכתב בלשון רכה יותר משהיה עליו לכתוב. בעבודת ארץ-ישראל, אמר, חוזרות כל שגיאות התקופה הקודמת.

הנסיון שנתנסה בועד האודסאי בענין קסטינה ראוי ללמד על ההווה. והנה חוזרים על אותן השגיאות. זכרון יעקב מוכיחה, לדעתו, על הקשיים הכרוכים בהתישבות של קיימא. על אַף המיליונים, הרי רק מקרה מוצלח הוא שגרם שנקנתה עוד קרקע טובה בסביבה, ורק משום שחלק (מן המתישבים) הועבר למקום אחר הובראה המושבה במדה כלשהי. שאם לא כן היתה מתפוררת לחלוטין. ומה נעשה אנו בפרוטותינו?

אשר לפולמוס סמילנסקי-רופין (ב“העולם”) בנוגע לשיעור הסכום הדרוש לכלכלת משק, הרי לדעתו חוסר-זהירות היה מצד ר[ופין] לנקוב סכום נמוך כל כך.

על פעולת הארגון של ר[ופין] הביע דעתו, שהלה “אינו מעשי כל כך כפי שהוא עצמו סבור”. ולעתים קרובות אחרים נוהגים בו, אולי בלי שידע.

הפרוספקטים ומאמרי התעמולה המתפרסמים עכשיו למען “חברת הכשרת הישוב” מוגזמים בעיניו ויש בהם מן הרקלמה. הוא חושש לכשלון.

בשאלת “גלילת הגרעון של חברת הכשרת הישוב על הקרן הקימת” הריה תומך באחרונה. כשספרתי לו על עלית ערך הקרקע בעקב העבודות, וכן שהענין כבר

נתישב מתוך הסכם הדדי, אמר שאלו הם “כנראה רק הרשמות בפנקסאות”.

לחוות-הפועלים העוסקים בפלחה אין תקוה לדעתו. הקרקע אינה יכולה לפרנס את הפועלים. “יש יותר פועלים ופחות מדי קרקע”. על החוות העוסקות במטעים נמנע מהוציא כל משפט. וילקנסקי¹²¹ טוען, אמר, שהערך עלה. כנגד זה אין להוכיח כלום.

בכנרת, סבור הוא, הענינים יגעים מאד.

על ענין אחר רצוני להעיר את לבה של ההנהלה עצמה. איש-אמוניו בארץ-ישראל, שהוא מקבל עליו אחריות מלאה לדבריו, הודיע לו את דעת אַאוּהאגן¹²², פרי רשמי ביקורו האחרון בכנרת. הדברים נאמרו באניה חיפה ליפו. הוא אמר שהענין הוא מסולף, חסר-סיכויים ואבוּד לחלוטין, שיטת הכלכלה מוטעית והכשלון חרוץ. איש-אמוניו של אחד-העם כתב את הדברים ושלחם לאחד העם.

אחד העם סבור איפוא שאנו מכניסים את ראשנו במפעלים שאינם בריאים, שאנו מרבים ברקלמה וכו'.

אני חושב למותר לחזור בפניכם על הדברים שלי. לא יכולתי להכנס בפרטים שהרי איני דן ממראה-עינים, ומשום כך לא יכלתי לערער על רשמי-המסע. סבורני שהפריזו על ערכם הרבה, אבל לידיעתכם אני רואה בדבר חשיבות, לאחר שהעלה אבק הרבה כל כך.

לה] לונדון, 29 ביוני 1912.

[אל הועד הפועל הציוני המצומצם].

רשימה על אפשרויותיה של הסברה ציונית בקהל הנוצרים באנגליה.

בין התנאים הקודמים לרכישתן של דעת הקהל והממשלה באנגליה (שני הגורמים הללו קשורים זה בזה במדה גדולה מאד) תמנה הסברה זריזה ונמרצת בקרב הנוצרים. הצד הדתי של הציונות, או יותר נכון הצד התנכ"י שלה, קרוב ביותר לרגש האנגלי לא רק בחוגים הקונסרואטיביים, אלא גם בחוגים הליבראלים. אל צד זה יש לשים לב איפוא באופן מיוחד. החיבה שהודיעו לורד שאפטסבורי, קאזאלט, אוליפנט ובוֹנד¹²³ לתנועה הארץ ישראלית לפני 20 – 30 שנה, היה לה אופי דתי. נבטי חבה זו ישנם עוד היום, אך מכיון שהוזנחו התנונו עד כדי חוסר-אונים וחוסר-חשיבות מוחלטית. תיקון המעוות הזה הוא בפיתוח הסברה חדשה שצריכה להתכוון להלך הרגש והמחשבה שסומן למעלה.

כדי לתהות על טיבם של דברים יצאתי למסע קצר עם הוֹפּקינס לדֶווֹנשיר ודרומה עד סיטוֹן. בכ"ז בחודש הגענו לטוֹנטוֹן ונסענו לבראדפורד קורט אל הבישוף וילקינסון. הבישוף וילקינסון ידע את הרצל ונטה חבה לעניננו זה ימים רבים¹²⁴. במשך שנים רבות היה בידו הפקוח העליון על כל הכנסיות האַנגליות ביבשת אירופה. הוא גם זמן רב בכל בירות אירופה חליפות ועכשיו כשזקן מאד פרש לאחוזה נחלת משפחתו האצילה והוא מקדיש את שנות חייו האחרונות לעיונים תיאולוגיים. הוא שמח מאד על הביקור והתענין ביותר במטרת מאמציו של הופקינס. הוא עצמו שוב אינו מתערב בחיים המדיניים. סבור הוא שקשריו של הופקינס עם חצרות-המלוכה יוכלו להיות לתועלת. הוא קרוב לה במאד, כי ה. היה הקפּלן שלו לשעבר: לפנים היה שוהה בוינה לעתים קרובות ושם הוצג הרצל בפניו.

משם הלכנו לאֶכּסטר ולאחר שהיה קצרה נסענו לקוֹליטון, ושם לנוּ. בכ“ח לחודש ביקרנו את הכומר ו.ה.ב. פּרוֹבי באחוזתו קוֹליטון האוּז. פּרוֹבי הוא אחד מכהני-הכנסיה המכובדים ביותר באנגליה, אחד המועטים שעוד לפני שנים רבות הטיפו ל”שיבת ציון“. לדברי ה. עורר בו הכומר פרובי את האהבה לציון לפני כחמשים שנה. איש-הכנסיה הזקן קבלנו בלבביות רבה וגם השתמש בהזדמנות זו לנצל את ידיעת העברית שלי, ובארתי לו כמה פסוקים מוקשים בתנ”ך.

והנה נכנסו לשעור תנ“ך כהלכתו, הוצאות ישנות וחדשות של התנ”ך הוּבאו לפנינו וכאן נתגלתה חולשת-המחברים: הכומר המלומד כתב פירושים אחדים [לתנ“ך] והציע את כתבי-היד. ויכוח חי על המשכן, שהכומר פרובּי הקדים לו ספר שלם, איֵם על הציונות שתדחק לקרן-זוית; אולם בכרנו לוותר לכומר הזקן כמה ויתורים בענין גובה “הבדים” כדי שנוכל לחזור לציונות. הופקינס נקרא בינתים ללכת ע”י אחד ממקורביו בקוליטון; מעתה הוטל עלי להרצות בפני הכומר פרובי על הציונות בימינו. ההרצאה כנראה לא החטיאה את המטרה: הכומר פרובי הביע את רגשותיו הפרו-ציוניים בתפלה, שהופקינס הגיע אליה בעוד מועד ונצטרף לה בדחילו. הזקן בכה מהתרגשות ואחר כך נתן את “ברכתו”. הכומר הזקן היה דומה בעני לסופר סת“ם מישראל. השולחן המכוסה ספרים עברים, הויכוח התנכ”י, הדיונים בפירושי רש“י והרד”ק שהכומר תרגמם מהנוסח העברי לאנגלית וכיו"ב, כל אלה עוררו בי רושם כאילו אני נמצא בחדר-הספרים של אחד מרבותי הזקנים.

אחרי פרידה לבבית נסענו לקוֹליפוֹרד בעגלה, לבקר את מר הארולד וֶב, בעל אחוזה מתלמידיו של הופקינס לשעבר. הופקינס הטיף באותו יום בכנסית המקום – קפּלה גותית ישנה מימי המלכה אַנה. הוא הציע לפני לערוך אספה ציונית בבית-ועד מקומי, “כל קוליטון היתה באה” – אך שעתנו היתה דחוקה, והוכרחנו לנסוע לחוף הים. שכרנו לנו עגלה לסיטון, שהינו שם שעות אחדות ומשם נסענו דרך סולסבורי כוכו' בדרך נפתלת מאד ללונדון. פה ושם קשרנו שיחות והֶכּרוּיוֹת.

על סמך הסתכלות מרובה הגעתי למסקנה זו.

הסברה ציונית בחוגים הנוצריים של אנגליה יש לה הסיכויים הטובים ביותר אם תיעשה בדרך הנכונה. (אני מוציא מכאן את המיסיונרים שאומנותם בכך, שעלינו להרחיקם ואני מגביל עצמי בנוצרים כפשוטם המגלים רגש רוחני דק ל“שיבת ציון”). הצעות, ידיעות, הרצאות, ספרות וכיו"ב צריך שיצאו למטרה זו מנקודה מרכזית ולכך מוכשר הופקינס במדה הגונה, לפי שהוא מכיר חוגים אלו ויודע דרך ההסברה הזאת.

להסברה זו באים בחשבון אמצעים אלו:

הוצאת קובץ שיכיל קטעים מספריהם של מלומדים נוצרים דגולים (להוציא את המיסיונרים) שהמליצו מבחינה דתית אליהם על שיבת היהודים לארץ-ישראל. החומר נמצא בשפע בספרות האנגלית מהמאה השבע-עשרה ואילך.

א. פירסום מאמרים במאספים נוצרים חשובים.

ב. מסעי הסברה ולכך יסכנו ביחוד – נוצרים (הופקינס, אולי גם אַאוּהאגן¹²⁵, אם הוא יודע אנגלית); נואמים יהודים – רק במדה שהם יכולים לדון בציונות מבחינה דתית-היסטורית.

ג. תערוכות נודדות קטנות של מלאכת-“בצלאל”, ספרי-למוד ותכניות-למוד המתיחסים לתחית הלשון העברית בארץ-ישראל. (הכומר פרובּי אמר לי כי בשעת חגיגת הקציר שהוא מסדר בכל שנה בשביל הישוב המקומי באחוזת-משפחתו הריהו מכבד את האורחים בקוניאק מארץ-ישראל; אך הוא לא ידע כי קוניאק שזה היה מתוצרת המושבות העבריות ושמח מאד לשמוע זאת). ולבסוף:

ד. אסיפות נוצריות בלונדון, ליורפול, מאנצ’סטר וכו', עד שיגיעו הדברים לידי כך שהמרכז יוכל להביא בחשבון את התענינותו של הקהל הרחב.

נ. סוקולוב.

לו] 3 למרץ 1913.

לועד הפועל המצומצם, ברלין

המצב המדיני באנגליה מבחינת הציונות

אדונים נכבדים מאד,

כשאדם כותב על פוליטיקה, צפויה לו תמיד הסכנה שיאמר גם דברים אשר פלוני ואלמוני אולי כבר קראָם בעתונות, והוא עלול לשמוע נזיפה: הן זאת כבר ידענו.

ואולם מאידך גיסא קשה מאד להשמיע דברים ששום אדם לא העלה על דעתו מקודם. כשהעתונות מביאה בכל יום ידיעות וסברות מדיניות בשפע רב, ובגירסאות מגירסאות שונות, אין להניח שאיזו עובדה, או איזה צירוף-דברים, לא נמסרו עדיין, ואם ברמז בלבד.

הייתי יכול לכתוב כרך שלם על הנושא שלפני, אבל איני רוצה לבוא לפניכם

במסכות פוליטיות. ועוד הנני להקדים ולומר שאיני רואה לי זכות כמי שבא לחדש בפניכם חידושים מפליאים. רצוני רק למסור לכם, ובקיצור ככל האפשר, את תמצית התבוננותי וחקירתי המרובה בענין מדיניות-המזרח האנגלית. מדיניות-המזרח האנגלית, היא חלק ממדיניותה הכללית, שלושה מומנטים שולטים בה:

א. אנגליה מבקשת לקיים את השלום בכל מחיר ושלא להסתבך בשום הרפתקאות.

ב. הממשלה הקיימת רוצה להביא לידי גמר את הריפורמות הקשות במדה יוצאת מן הכלל שהיא מתקנת בתחוקה הסוציאלית, בצבא ובצי, וכן באירלאנד, ומשום כך בלבד יש את נפשה להמנע מסיבוכים בין-לאומיים.

ג. אנגליה היא על אף כל גילויי-הידידות, אויבת להגמוניה גרמנית.

אלו נקודות-המבט הכלליות שמדריכות את אנגליה. לגבי מדיניות-המזרח מתחייבות מכאן מסקנות אלו:

א. אנגליה הסתלקה לחלוטין ממסורתה לגבי תורכיה המדיניות מיסודו של ד’ישראלי שוב אין לה חסידים מועטים באנגליה. הממשלה האנגלית אין לה עוד כל ענין לקיים את תורכיה באירופה.

ב. אנגליה עומדת עכשיו מבחינה פורמאלית על עיקר שלימותן של הטריטוריות העותומאניות באָסיה, אבל לא תתנגד גם לשינויים שם, ובלבד שספירת-השלטון הגרמנית לא תגדל יתר על המדה.

ג. אנגליה מושפעת מרוסיה ומצרפת. היא רואה בממשלות הבלקן בנות-הברית גורם גדול. ענין ישר יש לה לאנגליה רק בקיום שויון-המשקל בים התיכון.

ד. בשאלה הסורית-ערבית נגררת אנגליה אחרי צרפת, אמנם בלי רצון, אבל אנוסה על ידי שיקולים של “הסכמת-הלבבות”¹²⁶. אנגליה היתה רוצה לקיים שם סטאטוס-קוו, ואילו צרפת לא תמאס בהרחבת אזור-שלטונה. אנגליה מתנהגת בקרירות עם המשלחות הסוריות, האַרמניות והערביות ומשתמטת מפניהן; לעומת זאת מוצאים האַרמנים עידוד כלשהו ברוסיה, והסורים בצרפת.

ה. הממשלה האַנגלית לא תראה זאת בעין יפה, אם בשעה זו תבוא עזרה כספית לממשלה התורכית מאיזה צד שהוא, הואיל וסיוע כזה יועיל להאריך את המלחמה¹²⁷. ואולם לאחר חתימת השלום, כשאנגליה תראה שוב את קאמיל, או אישים אחרים הרצויים לה, עומדים בראש, הרי תקבל בסבר-פנים תמיכה כספית מצד הבנקאים שלה.

ו. על ארץ-ישראל עוד לא הגידו הצירים דבר. בין איטליה וצרפת היו חילופי-דעות כמה פעמים, אבל חלוקת ספירות-ההתענינות בין צפון לדרום היא רק סברה קלושה לעת-עתה. הדיפלומאטים שאומנותם בכך מציינים שאלה זו כ“צריכה עיון” עדיין.

ז. טעות היא אם באים ואומרים ששעת-הכושר הגדולה לנו הציונים הנה הגיעה, או שאנו החמצנו אותה. כל זמן שהיתה הדיפלומטיה עסוקה בשאלות הבלקן בלבד, לא רצה איש לשמוע על בעיות חדשות כלשהן. התשובה היתה פשוטה: כבר יש לנו די סכסוכים, אל תבראו לנו סכסוכים חדשים! האַרמנים נוצרים הם, שאלת האַרמנים עלתה בדם רב, מאות ועדים למען האַרמנים קיימים בצרפת, באנגליה, בבלגיה וכו', וכן יש לשאלה זו קשרים מרובים עם המדיניות הרוסית-האסיתית. האַרמנים לא החמיצו את השעה, משלחותיהם הולכות ושבות ומשכימות לפתחם של הדיפלומאטים בפאריס ובלונדון, ובכל זאת עוד לא עלתה השאלה על הסדר, שכן מציינים אותה כ-“Hors de programme”.

ח. טעות היא גם כן לומר שהוחמצה השעה בנוגע לשאלת סאלוניקי. כל מי שעקב אחרי כל השלבים של ועידת השלום וועידת הצירים יודע שכל עיקר טכסיסן של שתי הועידות היה שלא לתת לשאלות אלו שתעלינה. זה היה ההבדל העיקרי בין המגמה התורכית לזו האנטי-תורכית. התורכים היו מאושרים אילו הועלו השאלות שלאחר כן בשעה זו, שהרי מיד היו מתגלים חילוקי-דעות בין בעלי-הברית. לפיכך השתדלו בעלי-הברית בכל כוחם להמנע מכל נגיעה בשאלות אלו. אני יודע היטב, היאך הועדים האלבאניים הפעלתנים עובדים כאן. אבל הם לא השיגו דבר מן הממשלה, ואפילו מן העתונים, והיו אנוסים להדפיס כמה מהחלטותיהם כמודעות! והרי האלבאנים הם בתוך-תוכן של שאלות הבלקן! אלא שקיימו במסקניות על הכלל שלא לצאת מגדר הפרוגרמה הבלקנית.

ט. השעה שיש בה ענין לנו עלולה לבוא רק כשתעלינה לבירור השאלות הפנימיות של תיקונים בנחלותיה של תורכיה באַסיה. אין הדבר בטוח, אבל יתכן, שלאחר חתימת השלום ידונו בשאלת הריפורמה בתורכיה האסיאתית ושאז תעלה לדיון גם התחוקה לגבי ארץ-ישראל.

למקרה זה עשיתי את ההכנות הדרושות. אבל המצב אינו נוח כלל וכלל. דא עקא, שהפנייה להרגשת הצדק של אירופה אין בה להושיע; הדיפלומאטיה לא תשית לבה לצדק. לעניני הממשלות אין, לפי הבנתן, למצוא בנו כל נקודת-מגע שראוי לדון בה. הציונות גם אין לה עוד קסם החידוש שהיה עליה קודם. הבריות כבר שמעו מעין זה ועוברים לסדר-היום. ועוד יש להביא במנין את החרפת שנאת ישראל בכלל. בצרפת וגם באנגליה נעשתה שנאת ישראל כמכת-מדינה.

אין לראות איפוא את הדברים ראייה אופטימית ביותר. אבל עשינו מה שבגדר יכולת אנוש. תקותי בכל אלה, כי בשעה שתעלינה שאלות התיקונים בתורכיה האסיאתית לדיון נקבל תמיכה מוסרית מהממשלה האנגלית.

בברכת ציון לרוב, שלכם

נ. סוקולוב

לז] ניו-יורק, 13 במרס 1913.

אל הועד הפועל הציוני המצומצם, ברלין.

רבותי,

בקשתי את מר רוזנבלט, מזכיר הכבוד של הפדרציה כאן, לכתוב בשבילי את המכתב הזה, היות ועלי לצאת לפילדלפיה להשתתף באספה שסדרו לי שם.

ראשית כל רוצה אני להסביר את הענין שקרה בין מר גרינברג¹²⁸ ומר דה-האז¹²⁹: נשלחה טלגרמה למר דה-האז על-ידי מר גרינברג שמטרתה היתה לציין שכל פעולה שתעזור לקשירת קשרים בלונדון יש בכוחה להועיל. מר דה-האז פירש את הטלגרמה כאילו מתנהל משא-ומתן בקשר לארץ-ישראל. הציונים שהשתתפו כאן בענינים חשבו שהם יכולים להביא תועלת במשא המתן עם השלטונות בקושטא. הדעה כאן היא שלא נגרם כל נזק. ההצעות לקיום אמצעים בשביל קבלת קונצסיות הוגשו בבחינת הצעות בלבד, והן תלויות לגמרי בערך הקונצסיה. מר דה-האז והאחרים מרגישים שהעיקר היה עצם כינוס הועידה יותר מעצם החלטה מסוימת על ההצעות הכספיות.

אמש בערב נפגשתי עם הועדה האדמיניסטרטיבית של הפדרציה כאן ואמרתי, בהתחשב עם העובדה שהצלחתי לקשר קשרים עם כמה פקידים אנגלים חשובים, שתצמח תועלת מהדבר אם אעשה הכרה עם פקידים אמריקאיים גבוהים האחראים לעניני המזרח התיכון. אני מצטער על כך שמר אוסקר שטראוס¹³⁰ עזב את אמריקה יום לפני בואי שמה. מוסרים לי שמר שטראוס מתיחס בחיוב לתנועה הציונית ושידיעותיו בעניני תורכיה יכולות להועיל לנו. גם מר יעקב שִיף¹³¹ איננו כעת באמריקה. אמנם אני מחכה להתיעצויות עם ד"ר כורש אדלר מפילדלפיה¹³², חבר הררי פרידנבלד מבלטימור¹³³ ועם מר לואיס ד. בראנדייס מבוסטון¹³⁴. מר ברנדייס הוא בעל השפעה במפלגה הדמוקרטית שבידיה נמצא עכשיו השלטון. יש לי יסוד לקוות שהצלחתי כאן באותה המדה שהצלחתי באנגליה.

רוצה אני להכחיש בכל תוקף את הטלגרמה של מר זיידמן להעתונות האידית בניו-יורק, כאילו נתקבלתי לראיון שלוש פעמים על-ידי הלורד גריי, כפי שכתבתי כבר אליכם אף פעם לא נתקבלתי על-ידיו, אף עפ"י שעשיתי הכרה עם כמה פקידים ממיניסטריון החוץ. אכן הכחשתי את הידיעה, אבל העתונות אינה כל כך מוכנה לפרסם הכחשות בענינים כאלה. אני מתפלא מאד אל מעשהו זה של מר זיידמן.

כשהייתי בלונדון נזהרתי לא למסור אף מלה לעתונות, ועד כמה שאפשר בדעתי לנהוג כך גם פה.

אני שבע-רצון מקבלת הפנים שנעשתה לי כאן. האספה באולם שנתקימה בליל שבת 15 במרס, היתה הפגנה רבתי ומוצלחת מכל הבחינות. כבר בקרתי במקום אחד בשם וויסטרן וגם שם קבלת הפנים היתה יפה ובהתלהבות רבה. תסלחו לי על שאני מרבה לכתוב על פרטי הדברים. כפי שהזכרתי שוקד מר רוזנבלט על כתיבת המכתב הזה עבורי.

אני מציע להדפיס ב“די וועלט” דין וחשבון על האספות האלו. בדעתי לשלוח לכם קטעים מהעתונות.

אני מזמן לזמן אודיע לכם כמובן על תכניותי.

בברכת ציון שלכם

[תרגום מאנגלית] נ. סוקולוב

לח] 29 במאי 1913.

[אל הועד הפועל הציוני המצומצם ברלין].

ידידי החביבים,

סיבובי בקנדה, שהיה דומה באמת למסע של נצחון של הציונות, מגיע לקצו. לאחר נסיעה של 45 שעות בלי הפסק בחום הנורא השורר כאן הגעתי לכאן אתמול ואשאר עד היום הראשון הבא בערב. עיף אני עד מות ומתעורר אני שוב לחיים אך בשעה שאני מופיע בקהל ומרצה הרצאות. עד כאן הרציתי למעלה מ-100 הרצאות, פעמים 3–2 הרצאות במשך יום אחד, והבטחתי להרצות עוד כמה הרצאות. אני בעצמי משתומם על גודל הכח הבלתי נדלה, לא הרוחני בלבד, אלא פשוט כח המתיחות הגופנית שהעליתי כאן. מעולם לא פללתי שיהא בידי להעלות מרץ רב כל כך. הרי אתם תבינו, שבעבודה כבירה זו, בשעה שאני נוסע לרוב לילות שלמים, ומדבר ימים תמימים, אין ביכלתי למצוא אפילו 5 רגעים בלבד, כדי למסור לכם דין וחשבון. משום כך רצוני אך להודיע לכם דברים אחדים.

תעמולה. ערכו של המסע האמריקני הזה לא ניתן להעריכו. בפעם הראשונה מתרחש הדבר בתולדות הציונות, שנעשתה עבודת תעמולה רחבה כל כך. אני עורך מיטינגים של 1000, 2000, 3000, 4 ו-5000 איש, ומיטינגים קטנים של 800–500 איש, אספות הועדים, שיחות, מועצות, בקורים אין מספר במוסדות, אלפי מאמרים ורשימות, ראיונות בלי מספר עם אנשי העתונות, ומוכרח הייתי לארוז שתי מזוודות גדולות מלאות וממולאות כדי להביא לאירופה את כל קטעי העתונים. אולי שלחה לכם הפדרציה הציונית באמריקה קצת דברים, גם אני שלחתי כמה רשימות לברלין, אבל כל זה אינו אפילו אחד מאלף ממה שנדפס כאן. וגם אילו לא היינו מקבלים אף סנט אחד, הרי מובטחת היתה התוצאה לעתיד לבוא. אין איש מפקפק כאן בדבר, שהרעיון חדר לתוך חוגים, שלא היה להם כל מושג ממנו. הלכתי אל בתי המדרש של החרדים, אל הקלויזים של החסידים ואל היכלי הריפורמיים של יום ראשון שהם כמעט נוצרים למחצה, והטפתי פעם באידית, ופעם באנגלית ופעם בעברית על הרעיון הלאומי, שזר הוא להם לבריות ושנוא עליהם: דברתי פעם אחת בגיטו הניו-יורקית ופעם אחרת במבצר הריפורמיים בסינסינטי, וגם בקלובים הנוצריים ובאוני-ברסיטאות במעמד ראשי העיריות וזקני העדה, והמתנגדים התוקפנים ביותר לא לבד שנסתתמו טענותיהם אלא הרבה הודו שהנאומים עשו רושם עמוק וקיים. עבודה זו היתה אפשרית בידי אך בגלל זה, משום שהקדשתי לענין את כל אישיותי. היכרותי האישית המרובה עם בני ארצי, המסורה של הצפירה, הקשרים בעברית, היחסים אל אנגליה וכו' הועילו לי הרבה מאד למצוא בימה בת הד מרובה. הריני נזהר מהפרזה, אבל אפשר לומר בבטחון גדול, שזו היתה התעמולה הגדולה ביותר שנעשתה לטובת הציונות מעולם.

העתונות שלנו. מנקודת השקפת מפלגתנו מוכרח אני להביא את צערי, שכל העבודה הכבירה הזאת והצלחת התעמולה שאין דוגמתה פיטרו אצלנו בצורה כזו, שאינה מובנת לי כל עיקר. בבקשה אל נא תטעו בדברי. בשבילי אני, שדברי נדפסים 10 פעמים בכל יום, שמצלמים את תמונתי, שבאים אלי לשם ראיון וכו' הרי זה בשבילי נופש ממש, בשעה שנותנים לי מנוחה, ואין כותבים עלי. איני צריך לראות את נאומי נדפסים ואם רוצה אני בכך יש לי הזדמנות לכך למדי להדפיסם כל כמה שאני רוצה. אבל המדובר הוא כאן בענין אחר. הנאומים של אישים כמו שכטר, שולמן, דויטש, לסר ומאות אנשים אחרים, צריכים להתפרסם, רצוני לומר, צריכים הם להקבע במסמרות. האנשים שעבדו בשקידה גדולה, שערכו אספות כבירות, שכל אחת מהן דומה לקונגרס, צריך לתאר פעולותיהם. האנשים חשים עצמם נפגעים ומתמלאים מרירות, ואמרו לי 100 פעמים, שמספרים אצלנו בצורה רשמית הרבה יותר בשעה שזבוב הניע כנפיו בפאזוואלק, מאשר בשעה שנערכות באמריקה החגיגות הנהדרות ביותר ומתכנסות אספות, שמשתתפים בהן אלפי בני אדם. אני משתדל להוציא מלבם שאין כאן מגמה וכוונה רעה, אבל לא קל הוא הדבר. באמריקה נוסד הכל על פומביות, והאנשים משתוקקים לשמש פעם בחינת נשיאים, סגני נשיאים וכדומה, בזה יש לנו להתחשב. הרי יש לכם שם קטעים מן העתונים, הרי יש לכם העתון “יידישע פאלק”¹³⁵ – ואין זו אלא רשלנות טכנית, שבמקום מסירת דין וחשבון מביאים רשימות אחדות פגומות מתוך העתונים המתנגדים לציונות, תחת לתרגם את התיאורים שלנו. הדבר האחרון הזה דורש בזבוז כח, אבל מוכרח הוא להעשות. הידיעות הקטנות המסורסות מרגיזות ביותר בין בקרב הפדרציה ובין בתוך האגודות השונות. כמה עלולים היינו להריע בחצוצרות בעתונות הציונית שלנו וכמה היינו מטרטרים אילו היה שר מחוז קטן מגיד מלה של חבה על הציונות? כאן יש לנו כמה וכמה “קבלות פנים אזרחיות”, שיש בהן משום הפגנה פוליטית גדולה, שמפטרים אותן במלים אחדות. אין זה שום קנה-מדה וכל טעם של יחס כלפי מאורעות ותופעות. רצוני להעיר את לבבכם על כך, משום שעל-ידי זה מופרעת העבודה.

הופעת משלחת של העתונות מפסיקה אותי עתה, ואוסיף לכתוב לכם מחר.

בברכת ציון מקרב לב שלכם

[תרגום מגרמנית] נ. סוקולוב

לט] 9 ביולי 1913.

[לד"ר מכס נורדוי, פריס]¹³⁶

מורנו הנעלה,

תודה נלבבת על תשובתו החביבה, שקבלתי אחרי שובי מאמריקה. ירשני נא לעורר את לבו על פרטים אחרי, אשר כפי שמקוה אני מסוגלים יהיו להניעו שיבחון עוד פעם את החלטותיו.

אני נסעתי הרבה בארצות הברית ובקנדה ובכל מקום קבלתי את הרושם, שהחלטתו לבלי להופיע בקונגרס תעשה רושם רע על הקהל הציוני ותתן סיוע למתנגדינו. הסברים והכחשות לא ישנו לצערנו כלום בדבר. דעת הקהל ערוכה תמיד לקראת הצד הסנסציוני, ומפרשת את הדברים כך, כפי שהם נראים בסקירה ראשונה. הבנתו העמוקה בענין הפסיכולוגיה של ההמון תברר לו, מורנו הנעלה, שדבר זה לא יוכל להיות אחרת. אישיותו מעורה ביותר בכל תולדותיה של תנועתנו, פרצוף הקונגרסים שלנו ותכניתם קשורים ביותר בתפקיד ההנהלה שלו ובהרצאותיו, עד שאי אפשר יהיה ליישב את העובדה של החסרון הזה שלא יוכל להמנות בתרוץ מתקבל עד הדעת.

אם פעולתי הצנועה יש לה איזה ערך בעיניו, ואם אינו רוצה להכביד על עבודתי ועבודת חברי, אם כן ירשני נא לבקשהו עוד הפעם בקשה נמרצת, לבטל את החלטתו. אל נא יעזבנו. אין אני מפקפק כלל בדבר, שיש לו נימוקים אישיים חשובים המכתיבים לו את ההחלטה הזאת, אבל רוח גדול כל כך כמו רוחו, כבר ימצא את הדרך לסלק את המניעות הקטנות מתוך משוא פנים כלפי הענין הגדול. כל הקהל הציוני כולו מצפה לקראת הופעתו ויאזין לדבריו. מעולם לא חדל להיות נשמת הכל. הריני מבקשהו להודיע לי, כי מבטל הוא את החלטתו מבחינה עיקרונית, ואם כן מוכן אני לבוא אליו כדי לסלק את חששותיו ולמצוא מודוס ויונדי שימנע מצדו כל דבר שאינו עשוי להניח את דעתו. ביחוד אין אני סבור שהקונגרס עלול להגרר אחר איזו פוליטיקה ארצית, וכן איני סבור שעלול לקום איזה קושי פרוגרמתי ציוני ואיזו מניעות שהן.

אני משתדל לחקור אם ההנהלה שלנו מתאימה פחות לדעותיו ולפרוגרמה שלו מאשר ההנהלות הקודמות, ועלי לומר: תש כשרון מחשבתי בפרטים אלו.

ודאי, הציונות הגיעה לאותה נקודה, שכל התנועות הפוליטיות והלאומיות הגדולות עוברות בה ברב או במעט: מן השלטון של המושגים הכלליים, שכוללים בהם את הנחיצות והרצון להכרה ראשונה, עוברת היא אל עיבודם וביצועם של הפרטים שעריכתם מפיקה את יסודותיהם הפשוטים ביותר ואת כלליהם שלפיהם מתלכדים הם לתופעות עובדתיות. במלים אחרות: הציונות עוזבת את שלב-הפרוספקט ששימש לו נקודת מוצא, ושאינה יכולה עוד להתמיד בו יותר. הסיבה לכך אינה מונחת בהלך-רוח זה או זה, אלא בחוקי ההתפתחות. אני השתדלתי, כל כמה שיכולתי, לחדור אל האידיאות של אלה המכונים “פוליטיקאים”, שמר ד“ר מרמורק ¹³⁷ נחשב לדבּרם, אבל אני אומר לו בגלוי ובתם לבב: אין אני מבין אותם. איש לא חשב בדבר להשפיל את התכליות הפוליטיות של תנועתנו. אבל הרי אין שום תכלית קבועה מלכתחילה או בדרך הנסיון לעולמי עולמים, עד שניתן להשיגו אך על ידי אמצעי אחד. הרי זו היא התוצאה הפשוטה ביותר היוצאת מזה, שפעולה שוה יכולה לעתים קרובות לצאת מתוך אמצעים שונים. מכאן יוצאת במישרין המסקנה, שעם קבלת תכלית אחרונה מתוך אמצעי יחיד ומיוחד, הרי זה בגדר הנמנע להוכיח בוודאות, שנחוצה דוקא מנקודת-מעבר זו לאותה תכלית, ושאין מבלעדיה נקודת-מעבר אחרת. מתוך הקשר עם ההמונים, מתוך הנסיון הפוליטי, ובעיקר מתוך הקשרים עם ארץ-ישראל נתהוו שיטות עבודה שונות הנתונות בהתפתחות רצופה. אולי יכולים היו הדברים להעשות בדרך מעולה יותר, אבל בזה אין לפנינו שום סיבה לאופוזיציה עיקרונית. ביקשתי פעמים רבות מאת מר ד”ר מרמורק ליתן לנו עצות והצעות ממשיות, מה יש לעשות בכיוון הפוליטי, אבל הוא מרחף ממעל לדברים, ומבלי להכנס בפרטים הוא עומד בשלו בדברים כלליים, שאין ללמוד מהם כמעט כלום. אין דבר חביב עלי יותר מאשר בקורת, אבל מצטער אני לומר על כרחי, שאין אני מבין בקורת זו.

אין אני מאמין שיש סתירה כל שהיא בין השקפתי לבין הפרינציפים של מורנו הנעלה, או שכל ההנהלה הנוכחית¹³⁸ וכל הקהל הציוני מושפעים מהשקפותיו במדה פחותה מאשר לפנים. בסיפוק רב קראתי את מכתבו אל הועידה האנגלית וקריאה זו חיזקה עוד יותר את הכרתי, שאנו כולנו מחזיקים בנקודת ההשקפה שלו.

יסלח נא לי על דברי אלה הארוכים וירשה נא לי להביע את תקוותי, שישים לב אל בקשתי לבטל את החלטתו. מוכן אני בחפץ לב לבוא אליו לפריז לשם שיחה עמו על הפרטים ואני מצפה להסכמתו.

באמון המסור לו

[תרגום מגרמנית] נ. סקולוב

מ] ברלין, י"ב אב אתתמ"ג.

[למר יצחק ניידיץ¹³⁹, מוסקבה].

ידידי הנעלה,

אני וביתי מודים לך מקרב ולב על השתתפותך בצערנו על הלקח מאתנו חתננו ואל בתי – בעל נעוריה¹⁴⁰. אמנם הלמני מקרה זה ויפריעני פתאם בעבודתי התדירה, כמעט אך שבתי מעבודת המסע והמשא באפריקה, ואעש כה וכה בין ההכנות המרובות לקונגרס, ויפול עלי האסון הזה כאבן אלגביש מרקיע בהיר. חתני זה היה באמת אדם גדול, לא הספיק להיות ליהודי גדול, כי אך זה שב, ואני קויתי כי מעט מעט יבוא אלינו, אבל לא הספיקה לו השעה. חוץ מן האסון הכללי ליהודי פולין בהלקח מהם גבור זה¹⁴¹… אמנם לא היה עוד לאומי אבל היה בעל מוסר נעלה, טהור וזך באידיאליות, סוער ולוהט בעזוז הרגשותיו, בעל מדעים וסופר כמעט מאין כמהו בארצנו, חוץ מהאבדה הזאת – צר לי לראות בצרת נפש בתי אשר דבקה באיש הזה ותאהבהו אהבת נפש ותנשא לו מאהבה ומזווג נפשי עמוק, ועתה נתאלמנה בנעוריה, ואין כח לה לשאת את משא היגון הזה. מזדיין אני בכל כלי זיני להגן על מנוחת נפשי הנחוצה לי לעבודתי – לפי שעה עדיין אינני יכול.

עוד הפעם תודה וברכה על דבריך הטובים. מרגיש אני שהם יוצאים מקרב לב מרגיש ואוהב ויודע בצערי, ועל כן הם פועלים עלי פעולה מרגיעה.

הלא נתראה בקרוב בווין![^ftn142]

בברכת ציון אוהבך אהבת נפש

נ. סוקולוב.

מא] ט. מנחם אב א' תתמ"ג.

[לד"ר י. נכט¹⁴², פוקסני].

ידידי הרב,

הרי אני ניצוץ תועה בחללו של עולם, וגורלי כגורל עמי המטולטל והמנודנד, העולה לכוכבים ויורד לעפר וחוזר ועולה¹⁴³. זה ימים רבים, ובכל יום יצתה בת קול מקרב לבי; כתוב אל הרב, כתוב אל הרבנית, שמה לאותה עיר רומנית, לאותו בית יהודי צעיר ורענן ועתיק יומין, ששם היית אורח לשבת, וששם נהנית מהכנסת אורחים של אבות, ומידידות וחיבה של אחים! אבל הטרדות והנסיעות, העבודה התדירה והחובות שהן מרובות עוד ממנה – עכבוני. וסומך אני על הרגשתך הדקה, כי גם בלעדי אגיד לך, אתה מרגיש, שקניתם את לבי, ושקבעתם לכם בו מקום אשר לא יזוז, עדין לא באתי לידי כך לרשום את רשימותי הרומיניות, אבל – אם גם יגזור השם בחיים – ארשום, ואקוה שלא אאבד טיפה – גם את כל ידידינו שם אני זוכר, גם ברכתך ליובל הצפירה – הכל שמור וחתום בקרב לבי, בעד הכל, הכל – חן, חן!

שבתי פה כשני חדשים לרגל ענינים נוגעים אל הציונות. כידוע לך, נשתנה המצב במזרח, ויד אנגליה שוב על העליונה שם והשעה דורשת להסתייע בה, ואני משתדל בזה הרבה.

ומה שלומך אתה? ושלום הרבנית? ושתילי הזית? מקוה אני שהכל טוב ונכון במחיצתך. ועוד דבר קטן לי אליך: האם יש איזו תנועה עברית אצלכם? האם לא נשתקע כל אותו דבר, שעוררנו עליו את הלבבות? מבקשים ממני להרצות דברים “בועידה השנתית” שתהיה לנו ע“ד התנועה התרבותית העברית. אם יש מה להזכיר מרומיניה הודיעני נא! יכול אתה לכתוב לכאן עפ”י הכתבת דלעיל, כי עוד אשב פה איזה זמן – או אל הלשכה בברלין, שאני משתמש בה בתור כתבת מרכזית “ומזל קבוע”.

בברכות רבות ובחיבה לך ולביתך, שלך

נחום סוקולוב.

מב] 20 בינואר 1914.

לועד הפועל המצומצם, ברלין.

אדונים נכבדים מאד,

הגעתי היום באחור (עקב סערת שלג) ומצאתי במלון כמה מכתבים בתשובה לטלגרמות ששלחתי מברלין.

חזרתי עתה משיחה עם מאירסון¹⁴⁴ וּווֹרמזר¹⁴⁵. שניהם בפולמוס זה על צדנו ולא יגעתי הרבה לקנות לבם לדעתנו. ווֹרמזר הצטער שהברון¹⁴⁶ כבר נסע. הוא היה מקבל אותי, לדעת ו. [ורמזר] בחפץ-לב, הגם שלא יתערב במחלוקת. ו. מדבר עכשיו על הציונות בדרך כלל במנוחה, מאירסון עודנו בא לפרקים בהתקפותיו, אבל – הציונות חביבה עליו מן ה“הילפספראיין”¹⁴⁷. לא יכופר הדבר, אמר, שנתנו ל“הילפספראיין” לשטות בנו. בפאריס ידעו האדונים תמיד שה“הילפספראיין” עוסק בפוליטיקה של גרמניזציה. ווֹרמזר העיר כאן שהבארון לא רצה להשתתף בענין המלריה¹⁴⁸, אף על פי שהדבר חשוב בעיניו, משום שהוא רואה במשלחת מדעית גרמנית רק נסיון של “חדירה בדרכי שלום”¹⁴⁹

הבארון, כך אמרו לי האדונים, יהיה בעוד שלושה שבועות בארץ-ישראל ובראשית אפריל יש לחכות לשובו. פראנק¹⁵⁰ מחכה לבארון בארץ-ישראל.

לפני עשרה ימים היה ג’יימס סימון¹⁵¹ כאן וסיפר למאירסון שהכל הולך למישרים. הוא הראה לו כמה טלגרמות מרגיעות שקבל מארץ-ישראל. “הרי אנו יודעים היאך הדברים הללו נעשים” – אמר מאירסון.

בשעת שיחה נכנסו עוד כמה אדונים מן היק"א. דיבורם של האדונים בציונות הוא במתינות הרבה יותר מקודם, אבל משפטים קדומים עוד ישנם למכביר. ווֹרמזר הביא כמה פעמים את דברי הבארון שהשיח דאגתו, כי האלמנטים הצעירים והבלתי מנוסים בארץ-ישראל יש בהם סכנה. הוא שמע משהו על פועלי ציון אבל לא היה לאדונים כל מושג ברור. גם מאירסון הוא נחשל מאד וכל ידיעותיו יסודן ברשמים שנתרשם לפני הרבה שנים. לדעתו גילו הציונים העדר מוחלט של כשרון ארגון —– בתוקף רב הבעתי דעתי, שארץ-ישראל צריכה לעמוד ברשות עצמה; ואולם הוא אמר שאגודות מורים ואספות נלהבות, פועלי-ציוניות ברובן, יש בהן הרבה התרוממות והן טובות למחאה; אבל אם לא תתנהל רשת החינוך ביד תקיפה באירופה, תבוא התמוטה במהרה.

את נורדאו בודאי אראה מחר בבוקר ואדון עמו בכל השאלות.

את הטלגרמה שלכם קבלתי. שיתוף הפעולה המבוקש ישאר בגדר משאָלה חסוּדה - -

[תורגם מגרמנית] [נ.ס.]

מג] דמשק, 23 במאי 1914.

ידידי החביב ד"ר טשלנוב,

כתבתי אליכם מלים אחדות מבירות. לא כתבתי עד אז במשך כל הזמן לא לכם ולא למשפתחתי, יען כי נבדלתי, ומכל עסקי פרשתי, והייתי טרוד ועדיין אני טרוד אך ורק בעבודת ועד הביקרת¹⁵²,יען כי כל חברי עדרו רק לחלקים ידועים, ואני הייתי מהחל ועד כלה עסוק בעבודה מרובת-הצדדים הזאת והנני מאסף חומר ועושה את הפרוטוקול לכל הענינים.

בבירות ופה הייתי טרוד מאד בשאלת הערבים – שאלה סבוכה וקשה ומסוכנת מאד. היו לנו הרבה ועידות עם מנהיגי הערבים גם בבירות גם פה, ואקוה שההתחלה תהיה טובה. הכינותי אספה של באי כחנו עם באי כח הערבים שתהיה בחודש הבא. אני לא אוכל להתמהמה עוד כל כך הרבה, אעפ"י שבאמת היה הדבר נחוץ שאשתתף עוד באספה ההיא, אבל אין כח עוד. מחר בבוקר אני נוסע מפה לחיפה, מחיפה ליפו ושם אגמור את העבודה ביהודה. הדבר ימשך עוד איזה שבועות.

באהבה רבה ובב"צ לך ולכל חברינו

נ. סוקולוב

מד] לונדון, 9 ביולי 1914.

לד"ר יחיאל צ’לנוב.

ידיד יקר,

זה עתה היה אצלי אחד העם ושוחחנו על ענינים שונים. אם הגיעה טלגרמה מלוין¹⁵³ מאמריקה, אבקש ממך להודיעני תכנה טלגרפית. ויסוצקי¹⁵⁴ דורש מאחד העם לבוא לברלין על מנת שיהיה שם בשעת הישיבה ב-17 בחודש, אבל אחה"ע רוצה לדעת תחלה מה החליטו האדונים מאמריקה. סבור הוא שאולי אפשר יהיה לקבל אחריות לענין עם אמריקה ועם ויסוצקי, אבל ספק אם אפשר יהיה לעשות כן בלי אמריקה.

אשר ל“העולם” כסבור הוא שכלי-מבטא רשמי של הסתדרותנו לא יוכל לעמוד בניטראליותו בארץ-ישראל, המשרד הארץ-ישראלי שלנו מושפע עכשיו מ“הפועל הצעיר” או להיפך, וממילא יצמחו קשיים. כנימוק בעד ברלין הוא רואה את שעבודו של המשרד הראשי, אשר הוא מקוה כי יבוא על ידי “העולם”. אך כשבארתי לו כי אין זה האמצעי הנכון, הודה שאין הוא בר-סמכא בענין זה, אבל דעתו היא כן מן הצורך שיהיה לנו כלי-מבטא מרכזי עברי בגולה.

מלבד זאת הלא תהיה לנו הזדמנות לדון עמו בשאלה זו בפרטות.

הואילה נא לומר שלום רב לפרופסור וארבורג.

לואיס¹⁵⁵ ובנטביטש¹⁵⁶ אמרו לי שראוהו כאן, אך אני מניח שכבר נסע מכאן בשעה שהגעתי.

קובן¹⁵⁷ היה רוצה בישיבה מיוחדת לשאלות הזכיון קודם לועידה השנתית. ביררתי לו שאי אפשר לנו לכנס ישיבה לפני הועידה השנתית, אלא שנתאסף כמה ימים קודם כדי לדון בשאלות המדיניות עד כמה שאני זוכר, הרי גם קובן מוזמן.

הוא הראה לי מכתב מוולפס¹⁵⁸. שבו ו. מודיעו כי יבוא לועידה השנתית.

בדרישת שלום לבבית, שלך

נ. סוקולוב

מה] לונדון 10 ביולי 1914.

לד"ר יחיאל צ’לנוב.

ידיד יקר,

רצוני להודיעך את הדברים האלו:

לוסיין ווֹלף¹⁵⁹ שעליו כתבתי לך אתמול היה אצלי ולמדתי ממנו כמה דברים שיש לנו ענין בהם. הריהו עתונאי מדיני ותיק ובקי היודע את מהלך הענינים המדיניים מאין כמוהו. כיהודי מרכז התענינותו הוא בשאלה היהודית-רוסית והיהודית-רומנית, ובאותה שעה הריהו חציו מתבולל, וחציו טריטוראליסטן, קודם היה עוין את הציונות ואילו בזמן האחרון הוא מתון הרבה יותר. הוא יכול לפעול הרבה, אך להזיק עוד יותר; לפני שנתים כמעט רכשתיו, אך כאשר יקרה המקרה, חזר ונשמט מידי. אני רואה חשיבות רבה בדבר, להטות את לבו לטובת עניננו או לפחות ליטול את כוחו להזיק. עכשיו ערך כפול ומכופל לדבר, שכּן הוא יועצו המדיני הראשון של מורגנטאו¹⁶⁰, כשעבר מורגנטאו את לונדון בדרכו לקושטא להכנס לכהונתו, קשר אותו אוסקר שטראוס¹⁶¹ עם ל. ו. [לוסיין וולף], ומאז הוא עומד בחילוף-מכתבים קבוע עמו.

ל. ו. סבור כי עמדת הממשלה האנגלית להתישבות ארץ-ישראל אינה של שויון-נפש, אלא תלויה היא ביחסה של צרפת. בניגוד לדעה הרווחת סבור ל. ו. כי אנגליה אמנם הציעה חלוקת תחומי האינטרסים (סוריה–ארץ-ישראל), אלא פּישוֹן¹⁶² לא הסכים לכך. צרפה יש לה איפוא עדין תביעות כמוסות על ארץ-ישראל ואנגליה נמנעת מכל גילוי-דעת שלא להקניט את צרפת, יש לצפות איפוא לשעת-הכושר.

עוד סיפר לי דברים על אל עריש וקיצ’נר¹⁶³. אך אלו הן סברות מדיניות רחוקות יותר מדי. מענין וחדש היה לי הדבר, כי ל. ו. פנה אל הממשלה בשנה שעברה בענין רפה. עד כמה שהוא זוכר, סאקר¹⁶⁴ הוא שעורר אותו לכך. עלי לחקור את הדבר היטב, שהרי כאן לפנינו ענין ציוני מפורש. זה שנים אני עוסק בדברים אלו לפרטיהם, והנה בפעם הראשונה שמעתי כי ביקשו עזרת לוסיין וולף לשם חקירה בענין רפה. אני מניח שהדבר יצא מצד אחר לגמרי (אולי נוסיג?)¹⁶⁵ ל.ו. לא זכר את הפרטים; נדמה לו, אך זכרונו מעומעם בענין זה, שהממשלה האנגלית מתנגדת להתישבות באזור הגדול.

אני עתיד להפגש שוב עם ל.ו..

מהממשלה לא קבלתי עדיין הודעה על דבר המוֹעד¹⁶⁶

בדרישת-שלום לבבית שלך

נ. סוקולוב

מו] לונדון, 11 ביולי 1914.

אל ד"ר צ’לנוב.

ידיד יקר,

קבלתי היום את מכתביך האחרונים ואני ממהר להשיבך.

הראיון במיניסטריון החוץ: לאחר שקבלתי את התשובה הראשונה, הריני מחכה להודעה על המועד. הישיבה בלונדון היא עינוי ממש בשל החום החדש והיוקר מטיל אימה בשל “העונה”, בבתי-המלון הגדולים. מיום ב' שעבר, משגמרתי את עניני הפרטיים, הייתי טרוד בביקורים, שיחות והזמנות לרגל עניננו. ידעתי מראש שאי אפשר להשיג דבר במיניסטריון החוץ מהיום למחר, כי ענינים כאלו דורשים תמיד זמן רב. אין לי, איפוא, אלא לחכות לתשובה.

אל עריש: בבנק¹⁶⁷ אין מעניני על עריש דבר זולת חשבונות המשלחת. הרי שהכל צריך להיות אצלנו. עוד אדבר עם קֶסלר¹⁶⁸ בענין זה (הוא נעדר). עם גרינב.¹⁶⁹ דנתי ארוכות. אם נשיג דבר של ממש הריהו מוכן ומזומן לתת ידו. הצעתי לפניו דבר כזה: הבנקים הארץ-ישראליים של גרמניה נתארגנו בזמן האחרון מחדש בזכות חסותה של הממשלה הגרמנית וסיועו הכספי של הבנק הגרמני. והנה הממשלה האנגלית אף היא ראוי היה לה, מבחינת האינטרסים המדיניים שלה בארץ-ישראל, לחזק את עמדתה שם. אנגליה אין לה בנקים משלה, אפ"ק שלנו הוא איפוא תשובת-המשקל אשר אנגליה חייבת להעריכה נכונה. אין אנו דורשים סיוע כספי, אך מבקשים אנו תמיכה מוסרית מצד הממשלה. גרינב. חושש כי הטענה טובה, אלא שהוא פסימי לגבי הקבינט הבלתי בטוח והמתמוטט של עכשיו. גריי¹⁷⁰ פאסיבי הוא מעיקרא ומתיחס בשלילה ליהודים, והיו מקרים שסירב לקבל משלחות יהודיות מוסמכות מבני-המקום. גרינברג כשלעצמו דומה שאין לו קשרים כלל, אך כשנצליח לקשור אילו קשרים, ישתתף בעבודה. אראה מה עלתה לשיחתי במיניסטריון.

סניף אמריקני לבנק. כבר כתבתי לך שאני מחכה לחות-דעת של לוין¹⁷¹. רצוני להעיר בכל זאת עוד כמה הערות. יש להביא בחשבון שהפטריוטיות המקומית תסייע לכל הצעה ליצור בארץ דבר-מה. הבריות סבורים כי ע“י כך יחזקו את עמדת המפלגה בארץ, ואפשר שיש כאן גם אינטרסים פרטיים. אני איני יכול להתגבר על הרושם כי אנו שוברים את כל הקו שלנו. הקו שלנו מוליך לארץ-ישראל ושמה עלינו להעביר את ההון לאט לאט. מה לנו ולהגירה לאמריקה? יש בזה משום סתירה פנימית שהמכשיר הפוליטי שלנו המיועד לציונות יעשה דרך אגב עסקי קומיסיון בשביל מהגרים אמריקנים. יטענו שאין צורך בהון גדול לכך. אבל כך היא המחשבה תמיד בתחלת הדברים, ואילו אחר כך נמשכים לעובי הענין בכסף יותר ויותר. ומניין לנו האנשים לארץ-עסקים קדחתניות זו שבה יש צורך במרץ רב, רוח-יזמה וכיו”ב?– – – היאך נטיל עצמנו לתוך עסק חדש, שדבר אין לו עם הציונות? רחוק אני מאד מלצאת נגד תכנית זו או אחרת מטעמים מפלגתיים – – – אך חושש אני מאד מאד לאכספרימנט מפוקפק זה– – –

אני מצטער שאיני נמצא עכשיו בברלין ושהועד הפועל המצומצם מוכרח לעבד את כל השאלות הללו בחוג מצומצם. לפיכך אני מוסר לך את דעותי על כל פרטי הדברים בדיוק האפשרי.

ריוח במכירת קרקע: מה שד“ר יעקבסון¹⁷² מודיע על אי-רצונו של רוטשילד¹⁷³ ממכירת מזרע, אינו חדש בשבילי. ההתנגדות בארץ-ישראל למשרד הארץ-ישראלי כבר עשתה מטעמים בענין זה כל-צרכה והבדיקות שלנו הקיפו את השאלה מכל צדדיה. ההסברות שנתן לנו ד”ר רופין¹⁷⁴ הספיקו להבהיר שעשרה פרנקים לדונם גוזמה גדולה היא; גודל ההוצאות, אורך הזמן והסיכון יש להביאם בחשבון ובאמת לא היה ההפרש יותר מ- 5% – – – משיחות מרובות ומקיפות עם אנשים שונים בארץ-ישראל נקבע בי הרושם שלאו כל העולם אומר שירה ואנשי רוטשילד שאנו מחשיבים כל כך את ידידותם אינם מסורים לנו כל כך. ד“ר רופין בטוב-לבו אופטימי בענין זה יותר מדי. כבר דברתי על כך עם ידידי יעקבסון וגם עם ליכטהיים¹⁷⁵ בקושטא. – – – איני מסופק בדבר שד”ר רופין ישלח לפאריס תיאור מדויק ומשכנע של מצב הדברים, כדי לסלק טעות-הבנה בלתי נעימה ומעוררת חששות זו. – – – אמנם ברי לו שהסברתו של יעקבסון עשתה רושם על רוטשילד, אך אנו הרי אין לנו הזדמנות לשוחח עמו אלא פעם אחת לכמה חדשים, בעוד שאנשיו כותבים לו יום יום.

התכניון: עכשיו יש לפנינו תשובתו של לוין והענין נעשה חמוּר עד מאד. כבר אמרתי לכם דעתי כי ויס.[וצקי] ואחד העם צריכים לנסוע לברלין. כפי שאני רואה טלגרפתם כך לאחה“ע. הערב אהיה אצלו ואשתדל להשפיע עליו בכיוון זה. ועוד, סבורני שיכולים היינו לגמור בלבנו לקבל עלינו אחריות לתכניון יחד עם ויס. אילולא התקשרנו עם רוטש.[ילד] בענין המכונים וגם האוניברסיטה. כלפי דעת הקהל אנו כשורה: בתכנית האוניברסיטה אנו מחזיקים ובמחלקה תכנית, וזאת אומרת בתכניון, מתחילים. בתעמולה רבה אפשר יכולים היינו לאסוף את האמצעים הדרושים לתכניון, וכשיושלם זה, נוכל לגשת ליסוד מחלקה מדיצינית וכיו”ב. להעמיס את שני הדברים התכניון והאוניברסיטה גם יחד על כתפינו הדלות (נוסף על רשת החינוך), דבר זה הוא באמת למעלה מכוחנו. אני מבין אמנם כי תמורה כזו לא קלה ותהיה נתקלת בקשיים, אך פתרון זה טוב בעיני מעזיבת התכניון לאנחות או " laisser faire " שהעברת התכניון תגרור אחריה מצד אגודת “עזרה”¹⁷⁶. אולי אפשר יהיה לקנות גם את לבו של רוטש[ילד] לענין זה. יחסתי איפוא חשיבות רבה לדבר שידידנו יעקובס[ון] יברר בפאריס היטב אם הלך-הרוח מוחלט הוא וממשי. עלינו לנהוג בענינים אלו מעט ספקנות ושלא לקבל דברי-אדיבות כעובדות. אך חסר אני תשובת יעקבסון – – – מוייצמאן לא קבלתי ידיעות, והואיל ויודע אני שהוא עתיד לבוא אלינו לב. בימים הקרובים, לא יכולתי להציע לו שיבוא הנה עוד הפעם לפני מסעו כפי התכנית. כפי שספרו לי קובן¹⁷⁷ ולואיס¹⁷⁸ יבוא הנה ב- 16 לחודש ויקח דברים גם עם סיר פיליפ מגנוס¹⁷⁹ בענין תכנית האוניברסיטה. איני יודע דברים לדיוקם. סיר פיליפ הוא רכישה מצוינת, הוא מתיחס בחבה לעברית; אבל הריהו מתבולל זקן והנסיון באנשים אלו מלמד, כי בתחלה טחים על הניגוד בטיח ואחר כך כשמתלבּנים הדברים שוב אי אפשר ללכת יחדו. Timeo Danaos – – –

שיחה ערבית: הדחיה היתה, כפי שהודעתי לכם, צפויה מראש. – – הגם שלא יכולתי לקבל עלי את ההרצאה (שעמדה על הפרק), רשמתי לי כמה רשימות לענין זה. – –

בית-הספר הריאלי בחיפה: כל הידיעות שנמסרו לנו נבדקו ע“י ועדת הבקורת במקום – בעצמי הייתי שם פעמיים וישבתי בישיבות עם חבר המורים – ונמצאו נכונות בהחלט. באמת קיימת בהנהלת הבנין של התכניון המגמה למצוא את התלמידים מצדה היא, למסור את המקום שנועד תחלה לבית-ספר תיכון לשם פנימיה ולנתק בכך לגמרי את הקשר עם בית-הספר התיכון שלנו. אם יצא הדבר אל הפועל, היינו אם תשאר אגודת “עזרה” השוררת בבית, הרי ינותק בית-הספר שלנו, בין אם יהיה או לא יהיה לנו בית משלנו. בית שלנו ייטיב כמובן את בית-הספר התיכון שלנו, אך הוא לא ימנע את הניתוק בינו ובין התכניון. גם לי נראית ההקצבה מצד הקהק”ל לצורך הבנין, אך תחלה צריכים באי-כוחנו להלחם את מלחמתם בתוך הקורטוריון. ודבר זה הריהו תלוי בשאלה כולה.

בברכות ציון לבביות ומרובות, שלך

נ. סוקולוב

מז] לונדון, 2 בנובמבר 1915.

[לד"ר מכס נורדוי, מדריד].

מורי ורבי היקר!

יש לי מוסר-כליות אמתי שזמן כל כך הרבה לא כתבתי לך. אחרתי (דחיתי) במסירת ידיעות מפני שידעתי שידידנו ד“ר צ’לינוב כתב לך בזמן שהותו כאן ואני צרפתי ד”ש. אבל המסבות הן כ“כ בלתי רגילות,כ”כ סוערות, כ"כ גורליות שיש באמת צורך לשוחח כמה ימים ואינני יודע במה להתחיל.

ראשית כל הנני מודיע לך את רצוננו הכללי. רוצים אנו לראות אותך עומד בראש עבודתנו. אנו מצינים כי עבודת העזרה למתישבים זקוקים נעשית יותר ויותר קשה ומסובכת; אנשים שמכריזים שהם סולידריים אתנו דומה שמוכנים להעמיד את עניני תנועתנו במדרגה נמוכה יותר מאשר ענינים אחרים. רשת של אינטריגות נרקמת סביבנו ומשתלדים להקים איש נגד רעהו ולהרוס אחד ע“י השני. ואעפ”י שהחלטנו לא לתת להם את הספוק הזה וגם מקוים אנו שהסתדרותנו תצא מתוך משבר זה בנצחון – חסרה לנו אישיות מחוץ לגדר הרגיל שתוכל להגן על עניננו בינינו ולפעול ולשתף פעולה אתנו בחוץ ביחוד כשיגיע הזמן לכך.

אדוני היקר! אצילותך הבלתי-רגילה, רוחך, ידיעתך את האנשים ואת הענינים, חריפותך, שמך הגדול עושים אותך לאישיות יחידה בשורותינו בשביל התפקיד הזה, הגדול והבלתי-רגיל. אנו כולנו עובדים לפי מיטב יכלתנו אבל איש מאתנו גם לא חולם שיוכל למלא את מקומך. יודעים אנו, כי מבחינת הכשרון, שקול הדעת, כח החדירה, הסגנון, כשרון-הדבור והאוטוריטה נופלים אנו ממך. עכשיו הוא הזמן שאתה תשתף פעולה. זאת היא שליחותך הקדושה, ראויה לנדיב-רוח כמוך.

אין כאן מחמאות או התרשמות חולפת ועוברת; זאת היא הכרתי הפנימית שהכרזתי עליה הרבה פעמים ותהיה בטוח, אדוני היקר, שבענין זה אין שום חלוקי דעות בתוכנו. ואני מבקש את אמונך. רבים מידידי כתבו לי שדורשים הם שאלך אליך, כדי להשיג את הסכמתך לשתוף פעולה. זה יותר מדרישה, זאת היא החלטתנו הברורה, שנתקבלה בועדנו, מורנו ורבנו היקר! הערצתי המיוחדת אליך וידידותך אלי שבה כבדתני בטובך במשך הרבה שנים, אינן מרשות לי להטיל ספק שאתה תקבל ברצון את הרעיון הזה. לא אגזול מזמנך היקר יותר משאתה בעצמך תרצה. רוצה אני להמצא איזה זמן בקרבתך. אני אעשה את העבודות הנחוצות ואני מקוה שידיעותיך, סמכותך, משקלך המוסרי, ישוב הדעת שלך המיוחד במינו יהיו לנו לתועלת עצומה. אני מבטיח בשמם של כל ידידינו שהכוונה לנהוג מתוך רצון טוב, ואני אומר זה בודאות גמורה מפני שיודע אני את מצב הענינים ביסודם. יכול אני לבוא אליך מיד כשתרצה. הואיל נא בטובך, אדוני היקר, לציין בדיוק את הזמן, שאתה מסכים לו. אני מבקש שתקבל בנדיבותך את ההצעה הזאת. יודע אתה את אהבתי הנושנת אליך, הנאמנה והחזקה. הואיל נא למסור את ד"ש לגברת ולכל בני משפחתך.

[תרגום מצרפתית] המסור לך בכל נפשו נ. סוקולוב

מח] לונדון, ג' כסליו התרע"ו¹⁸⁰

שלום וברכה,

צר לי מאד שנסיעתי למנשסטר לשם הציונות שוללת ממני את היכולת למלא חפץ לבי ולהכבד לקחת חלק עם המספידים את רבנו ריינס ז“ל. הנני אומר “רבנו” יען כי בין אחינו לדעה הנאמנים לא רק לציון בתור זכרון ואמונה בעלמא, אך גם הנאמנים להסתדרות של ציונים, היה הרב ריינס, האדם היותר גדול בתורה. הוא היה לא רק תלמודי מובהק ומצוין בחריפותו ובבקיאותו, אך הוא היה גם רב פעלים מקבציאל, ויהיו ידיו ידי אמונים להעמיד תלמידים ורבנים, וכנפי תורתו היו פרושות על קהלות וארצות ע”י הישיבה הגדולה אשר כונן בעמלו, בהשתדלותו, בהוראתו. בין אומות העולם, המלכות מיסדת בתי תורה ומדרש של כהני דתם, וגובה מס מאת האזרחים [– –?] לכלכל את מחסוריהם, וקובעת היא קתדראות לחכמים גדולים לשבת ולהורות שם, והחכמים האלה המוכתרים בנמוסם ללמד ולהורות, שכרם אתם ופעולתם לפניהם לא יחסר המזג, חפשים הם מעול הפרנסה וטרדות הזמן אליהם לא תקרבנה להפסיקם ממשנתם ולבלבל את רעיונם. אך בינינו, אין מי ידאג לנו, אין מכין לנו צידה, והעורבים של עתה אינם מכלכלים עוד את הנביאים, ואיש כהרב ריינס ז“ל אנוס היה להיות העושה והמעשה, המורה לצדקה, הזן ומשביע את התלמידים הרעבים, האב לצעירים ואביונים – הלא עפ”י רוב מבני עניים תצא תורה – וגם ריש המתיבתא, פרשנדתא, מלמד ומדריך ומחנך. כמה היה מכתת את רגליו, דופק על פתחי נדיבים, מתרפס ומתחנן, מעורר ומזרז להספיק לו את המעט שהיה דרוש לו לכלכלת הישיבה, ועבודת הקדש הזאת היה הרב עובד גם כאשר כבר נטו צללי חייו!

מניח אני למספידים רבנים בעלי תורה ובעלי אגדה לקשור מספד, ולא אהיה שאוּל בין הנביאים. אבל אינני יכול לכלוא את רוחי מהביע זכרון אחד קשור בלבי מן הימים אשר אז ישבתי גם אני ושקדתי על למודי התלמוד ובלעתי כבכורה בטרם קיץ כל פרי חדש של הספרות התלמודית בחדושי התורה ושאלות ותשובות. אני לא ידעתי אז את הרב ריינס, וגם בין רבני פולין, שעל ידיהם יצקתי מים, לא יצא טבעו, אבל כאשר ראיתי את ספרו ואת שיטתו החדשה אשר קנה בהגיון התלמוד אמרתי “ברקאי”, נגלה לי בו קו של זהר חדש בהרבה דברים כמוסים ולוטים בערפל. למדתי ממנו, וחייב אני לקרוא לו “רבי”.

עברו שנים, ואני פגשתיו באותם הימים הגדולים והמלאים אורה, עם הנץ החמה של הציונות ואמרתי: כן, הרב הזה צריך היה לבוא, ובא. יש קשר פנימי בין שיטתו ההגיונית בתלמוד ובין אמונתו בעתידות ישראל בארצו אשר גם בה בחר את דרך ההגיון.

לא היה איש ראוי ממנו לעמוד בראש הציונים החרדים, ואמנם העדרו הוא לפי שעה אבדה שאין לה חליפין וחסרון שאין לו תשלומין. אי מזור וצרי אשר יגהה את השבר הזה? מי ימלא עתה את מקומו של אדם המעשה הזה שהיה גאון ועסקן, אשר לבו היה לב אמיץ בגבורים, אשר לא שעה אל דבת-עם, רהבים ושטי-כזב, איש אשר גם בהיותו רתוק בזיקי המחסור והכפן, ידו מצאה ליסד ולקיים מוסד כביר כישיבת לידא? ונורא הוא מצבנו, ואיומות הן צרות ישראל עתה בכלל. ומי יסיר לנו את הצעיף צעיף אופל אשר בין האמש והמחר? ומי ירד לנו אל עמק העתידים לגלות עמוקות מני חשך? מי מאתנו המון בית ישראל בארצות המלחמה יודע עתה את יומו ואת אשר קרה את אחיו, מי בריא ומי חולה, מי שוקט ומי גולה, מי נטבע ומי נתלה, מי נטרף ומי נשרף, מי היתה לו נפשו לשלל ומי אף את נפשו לא חִיה? אי הישיבות הגדולות אשר מהן זרח אור תורה, אי הקהלות העתיקות אשר הדרת השיבה עלינו חופפת? פגרי נשרינו, כאשר אמר ר' יהודה הלוי, נסחבים בפי כלבים – ואיש איש מאתנו הסופרים נושאי דגל הדעה והרעיון הוא אָח לתנים, וליענים רע. רק הוה על הוה ושבר על שבר, ובתוך המהומה הזאת הנה גם השרידים הולכים הלך והשמט!

הלך לו רבנו זה למנוחת עולמים. לוקח מאתנו הכח החשמלי הזה – על כן נתאבל. נקונן, אין לי נחמה לפי רגע – אבל עֵד הגל הזה כי עמנו מקים לו פעם בפעם אנשים גדולים, ולכן אני בטוח כי גם את החורבן הזה יבלה עמנו, והחורבן לא יבלהו, ובציון ננחם!

בכבוד וכו'

נ. סוקולוב

מט] 23 ביוני 1916.

[לכב' הרב ישעיהו רפאלוביץ¹⁸¹, ליברפול].

שלום וברכה.

הנני חש להשיבך על מכתבך מיום שלשום. מובן, שינעם לי לפגוש אותך ואת האדון בינאַס, וחלילה לי לעכב ביאתכם, אבל צריך אני להודיעך כיצד הוא מצב הענין. ד"ר ויצמן כתב אלי לפני ימים אחדים שהוא נוסע עם ביתו לשבות ימים אחדים מחוץ לעיר. כשקבלתי את מכתבך צלצלתי אליו ואין קול ואין עונה. ואינני יכול לדעת אם יהיה פה ביום א' או לא. לי יש ביום א' בערב שתי אספות שאינני יכול להפטר מהן, אבל במשך היום, כלו' עד שש – שש ומחצה, ברצון אזדמן עמכם אם יתרצה הא' אשר גינצברג¹⁸² בביתו, או בבית מלוני – במקום אשר תבחרו. אבל בבקשה להודיעני מראש. בנוגע לעיקר הענין, איני יודע איזה חומר למחשבות נתן לך מכתבי. הלא הדבר ברור ופשוט. כשהיה הא' פבזנר¹⁸³ במוסקבה אמרו לו שני גבירים זה אחר זה שהן נכונים לקנות את אחוזתו של היל¹⁸⁴. פבזנר הוא אדם הגון ואדם זריז, ובודאי אמרו לו מה שאמרו, וגם שני הגבירים בני סמך הם לפקפק ברצונם הטוב. אבל מאמירה למעשה יש מרחק ידוע, ופבזנר אמר לי, שהוא מקוה להשיג מרוסיה עוד ידיעה ברורה ומוחלטת אחר שהוא הודיע שמה את דבר נסיעתו לליברפול ומשאו ומתנו עמכם, ושהוא ישלח לי ידיעה זו. עד היום לא קבלתי ממנו דבר. לפיכך, בשביל הדיוק ולהמנע מכל טעות, כתבתי לך דברים כהויתם: שאנו צריכים לחכות לידיעה ברורה.

ובדבר הטיליגרמה שנתקבלה מירושלם, שמשפחתו של הזקן הערבי בן משק ביתו של היל נשארה בחוסר כל זו היא באמת קלקלה מעציבה וקצת חלול השם. אנחנו כתבנו אז לירושלם וליפו, וד“ר רופין הבטיח לדאוג לכלכלת המשפחה, אבל מי יודע באיזה מצב נמצא כעת רופין, וכמה צרות ותלאות והרפתקאות עדו על עסקנינו בארץ ישראל עד שהסיחו דעתם מדבר זה. כל מה שאפשר לעשות מפה הוא או לשלוח כסף, או לכתוב לקופנהגן ולזרז אותם שיפצירו ב”משרד ארץ הישראלי". יכולים אנו להתועד ולהתיעץ אבל כמה שנתיעץ לא נמצא דרך אחרת זולתי אחת משתי אלה.

חשבתי לנכון להודיעך מצב הדברים, ואתה תשים לב יחד עם חבריך, אם תמצאו למועיל לבוא, או לדחות מועצה זו.

ברכה ציון ובחיבה

נ. סוקולוב

נ] 14 בספטמבר 1916.

[לכב' הרב ישעיהו רפאלוביץ, ליברפול].

ידידי הרב,

בנידון האדון היל, לפי שאני רואה ממכתבו של ידינו ויצמן, התנהגותו עכשיו היא זרה ומשונה. הרי הוא תובע רוחים בעד הממון, דבר שכזה לא עלה במחשבה לפנינו. על פי הדין לא היינו זקוקים לשלם בשעת מלחמה בעד קניה שנקנתה בארץ שהיא ברשות שונא. עשינו לפנים משורת הדין רק בשביל נמוקים כלליים, וסלקנו לו סך אלף לירא כפי שהציע בעצמו בשנה העברה. אז הבטיח שאיננו דורש יותר, ושהכל ישאר כמו שהיה עד השלום. עכשיו כשקבל סכום זה, הוא עומד ודורש רווחים. זהו דבר – כדי להגיד זאת בלשון רכה – תמוה.

שאלתי השניה היא בדבר ההצעה ממוסקבה. קבלתי מכתבים מאת מר פבזנר. לפי הידיעות שקבל, נכון מי שהציע לקנות לעמוד ולשלם כמה שהציע, דהינו 100,000 רובל בכסף רוסיה, ויהא מונח עד אחרי המלחמה בכדי שיהא הסכום הזה נחשב עפ“י השער שיהיה אז. זהו עכשיו דבר ברור, ומבקשים תשובה מאת האדון היל: הן או לאו. אם כן אין לנו עוד לחכות לידיעות ממוסקבה, כ”א להיפך מחכים שם לתשובתו של האדון היל.

יהי נא בטובך להשתעות בנידון זה עם ידידנו מר בינאס ולהודיעני מה דעתכם.

בכבוד ובחיבה

נ. סוקולוב

נא] 1 בדצמבר 1917.

לכב' האנג’ינר נחום סירקין¹⁸⁵, קיוב.

פרטי וסודי.

חבר יקר,

הזדמנות גדולה ניתנת לך עכשיו לשרת את המפעל הציוני וסומך אני על נאמנותך ועל נכונותך ליטול על עצמך את התפקיד הזה ולמלאו במרץ ובהצלחה.

בודאי ידוע לך על העזרה הגדולה שהושיטה לנו הממשלה הבריטית ועל התמיכה, הגדולה עוד מזו, שהיא הולכת ומושיטה לנו עכשיו. עתיד מפעלנו קשור למעשה בנצחון בריטניה הגדולה ובני-בריתה. מן ההכרח אם כן לכוון את עיקר פעולותינו להפצת ההכרה שבנצחון בריטניה הגדולה ובני בריתה תלויים התפקידים הגדולים: התקדמות החופש והצדק הלאומי. מודיעים לי שאתה עומד כעת בקשרים עם התנועה האבטונומיסטית במדינתך השואפת לעצמאות לאומית, ובתור נציג תנועה המסורה למטרה הלאומית של עמה, בודאי תרחוש רגשי-אהדה לציונות ולבריטניה הגדולה, אותה המעצמה שקיבלה אותנו תחת חסותה.

היה זה רצוי מאוד אילו יכולת לסדר שהמועצה האוקראינית הלאומית, שהנך חבר לה, תשלח הנה ברכות לרגל ההצהרה שנמסרה לנו על-ידי הממשלה הבריטית. הנך לא רק חבר פעיל ב“ראדה” כי אם גם עתונאי בעל שם, והייתי יכול לעשות עבודה מועילה מאוד אילו היית כותב סדרה של מאמרים בעתונות בקיוב ואם אפשר גם באודיסה, שיסבירו, לפי מיטב כשרונך, את האידיאליזם וטוהר-המחשבה המכוונים את בריטניה בפעלה זה. חשוב מאוד, והרי זוהי גם חובתנו הקדושה של הכרת טובה, לפעול נגד התעמולה אנטי-בריטית המסוכנת והמוטעית, המתנהלת ברוסיה על ידי אנשים חשודים, שאינם מכירים את המצב. ופעולה כזאת היא גם לטובת ענינינו אנו.

אני מבקש אותך לגשת תיכף לפעולה הזאת ולהודיעני על מהלכה. אני מקוה שתודיעני בלי דחוי את החלטתך, ומאד אשמח גם לקבל ממך אי-אלו הצעות הקשורות לענין הזה.

נא לקבל את ברכותי הלבביות

[תרגום מאנגלית] בברכת ציון

נ.ס.

נב] לונדון, כ"ה אלול התר"פ.

[למר יצחק ניידיץ¹⁸⁶, פריס].

ידידי וחברי החביב,

קבל נא את ברכתי מקרב ולב עמוק לתקופת השנה. הנני חפץ לראות אותך ואת גפנך ואת שתילי זיתך פורחים באושר ושלום, רעננים ושבעי נחת. נוסף עליך, הגברת והילדים האמונים באצילות וענות חן קנו באמת את לב כולנו, ואני וביתי קשורים בכם בעבותות אהבה נאמנה ועמוקה.

קבלתי את דבריך מלפני צאתך לביַריץ, וכלם נכונים. ככה כתבתי אל ד"ר וו.¹⁸⁷ והוא השיבני שדעתו כדעתי – שוקד אני על הענינים פה, אבל לפי שעה זו היא שקידה שאין בה מעשה. אין איש פה – לא מחברינו ולא מאלה האחרים שאנו מקוים כי יעזרו לנו. הלשכה נהפכה ללשכת חשאין. האוצר ריק, רק פעם בפעם תבוא איזו בשורה מארץ רחוקה שנאספו איזה אלפים, ונפלה הטיפה על ברזל מלובן ולא נודע כי באה אל קרבו. הנני עובד בתוך חלל ריק, והלא אפילו חכמי אתונא לא יכלו לבנות ביתא באוירא. אך הלא ימי שבת שבתון אלה יעברו, ותקותי נכונה, כי גם המשבר יעבור.

חובק ימינך באהבה, שלך

נ. סוקולוב

נג] י"ד מרחשוון א' תתנ"ב.

[לד"ר י. קלצקין¹⁸⁸, ברלין].

חברי הנכבד,

קבלתי את מכתבך היום והנני מברכך אותך ואת כל העוזרים על ידך למפעל החדש אשר אתם אומרים לבנות¹⁸⁹. ידי תכון עמכם בכל אשר אוכל. לפי שעה אין לי שום פנאי לכתוב, והמעט שאני מציל לפעמים מעבודת חובה שלי אני מקדיש להכין חומר בשביל העתיד, אבל תקותי נכונה כי עוד אשוב לעבודתי הראשונה. אחת מן המונו-גרפיות שהחומר בשבילה נאסף בידי, אבל עוד לא נשלם ולא עֻבד היא ע"ד ר' יעקב ששפורטש¹⁹⁰, החכם הראשון בלונדון, חברו של ר' מנשה בן ישראל. לכשאפנה מעט – אכתבנה ואמציאנה לידכם. תכניתכם טובה בעיני, עליה יש להוסיף, אבל אין לגרוע. להשיב על שאלות ולדון עמכם בעניות דעתי – אני נכון בכל לבי.

ברגשי כבוד ויקר ובברכת ציון

נ. סוקולוב

נד] פריס, כ"ט חשוון א' תתנ"ב.

חברי הנכבד, ד"ר קלצקין¹⁹¹

הנני מסכים על הצעתך¹⁹², להקדים את הוצאת ה“אישים” להוצאת מונוגרפיות, שלא ראי זה כראי זה: ה“אישים” הם תמונות חיות, ומרובה בהם מדת ההסכלות הבלתי אמצעית ממדת עיון ספרים, וכנגדן המונוגרפיות רק עיון ספרים, ואעפ“י שבשני המינים האלה מטבע אחד לאופן תאורי והרצאתי, – מטבע של אמנות (שאינני מתגנדר בה ואינני מתנצל עליה, מפני שטבעי בכך). אבל מובן, שבשביל קריאה ובשביל רוב הקוראים, המין הראשון הוא מושך יותר. לפיכך, אם אפשר להעמיד כרך הגון בנייר משובח והדפסה שפירתא מן ה”אישים“, – דומני שהדבר הזה יתקבל יפה, מפני שהמון קוראי צמאים קצת ל”אישים“, והמו”לים אשר פנו אלי בשנים האחרונות קוראים בקול אחד ולא יסף: “הבה לי אישים”! כונתם על אישים חדשים, נוספים על הראשונים, אבל גם הראשונים נבלעו בגליונות העתונים ונשכחו, ואפילו מי שקרא אותם למקוטעין קריאה ארעית, יתענג לקרוא אותם כשהם מחוברים בספר אחד.

ולמען יהי הכרך הזה הגון ויפה, צריך, לפי דעתי להכניס לתוכו את כל ה“אישים” שנדפסו ב“הצפירה”¹⁹³, ולוהיסף עליהם מספר פרקים, שלא נכתבו בשם ה“אישים”, כי אם בשמות מיוחדים, אבל ברוח ה“אישים” ובאותו הסגנון, והם לפי זכרוני כרגע:

1. י.ל. פרץ – נדפס ב“הצפירה” בוורשה במספר גליונות ובהמשכים, אחרי שיל"פ שבק לן חיים ¹⁹⁴

2. שמעון פרוג – נדפס ב“התרן” בניו-יורק, נדפס תכף לפטירת הנ"ל¹⁹⁵

3. יהודה ליב קאנטאר¹⁹⁶ – ב“הצפירה” או ב“התורן” כנ"ל.

4. א. לוי ( Dr. A. Lowy ) חוקר ועסקן, מיסד “אגדת אחים”. Anglo Jew.Ass. בלונדון). נדפס ב“הזמן” – כמדומני בשנת 1910. (לפי זכרוני יש ב“הזמן” עוד מעין “אישים”, שנשקעו ונשכחו לגמרי). ואפשר להוסיף עליהם תרגומים: ליאון קלאצקא, ב“וועלט” בשנות 1908–9, שכתבתי בגרמנית (גם שם יש איזה אישים אחרים), ואולי גם מקס נורדוי, שכתבתי בשנה העברה בצרפתית בעתון¹⁹⁷ Peuple Juif. את זה האחרון אמצא פה, אבל ה Welt איננו ת"י [תחת ידי], וצריך יהיה להמציאו לי, ובשביל שווי הסגנון אולי טוב שאתרגם בעצמי.

וצריך לעיין, אם טוב להוסיף על אלה גם את תמונות המדוברים. הרי זו מלאכה, לחפש ולמצוא את כל התמונות, והרי זו גם הוצאה, מפני שהתמונות צריכות להיות על צד העילוי האסטטי, כמובן. כשאני לעצמי אינני אוהב ספרים עם צורות, אבל בשביל החידוש, לתת תוספת יתרון לכרך זה על הדברים שכבר נדפסו, ובשביל הקוראים, אולי זה רצוי. שים לב והמלך בחבריך, והודיעני את דעתכם.

ונראה לי, שהכרך הזה צריך להקרא בשם: “כרך ראשון”, מפני שיש לי חומר לכרכים אחרים, אלא שאני צריך לפנאי וליכולת צמצום המחשבה במנוחה – ושניהם דברים שאני נטול מהם עכשו לרגל עבודתי וטרדות מחשבתי, אבל אקוה שהמצב הזה לא יתמיד הרבה. ולכשאפנה, בדעתי להכין בשביל הכרך השני את א) אדמונד רוטשילד ¹⁹⁸; ב) סיר הרברט סמואל; ג) קלוד מונטיפיורי; ד) לואי ברנדיס; ה) זולצברגר (בפילדלפיה); ו) לורד רידינג (רופוס אייזקס); ז) ארנסת נדנין (ברומי); ח) נרסיס לון; ט) ברזילאי (ברומי); י) אדוארד ברנשטיין ועוד ועוד.

עד כאן בנידון ה“אישים” – להבדילם מהמונוגרפיות, שאני עוסק בהן קצת. דומני, שגם זה מקצוע גדול בספרות, ובנוגע לצד המדעי שבה, הן יתרות מן ה“אישים”, מפני שהן נקיות מסוביקטיביות.ה“אישים” –פנתיאון, המונגרפיות קתדרה. ורוצה אני לבאר לך באיזה מלים, מה טיבן של המונוגרפיות שאשני עוסק בהן. אני אינני חכם יושב בקתדרה, הנני סופר ורק סופר. כשאני לומד רמב“ם, אינני מתעסק ברמב”ם חמור כהני רבוותא מבית מדרשנו הישן, ולא ברמב“ם בתורת חזיון היסטורי כאותם החכמים של “חכמת ישראל”, אלא כסופר ברמב”ם הסופר, שהרי גם הרמב“ם גם הרשב”א ודומיהם, חוץ ממה שהיו פוסקים, וחוץ ממה שהיו תופעות קורותיות, היו גם סופרים עברים גדולים בימיהם ולפי טעמם. זוהי הנקודה שממנה אני מסתכל בהם. כניתי לך את רבי יעקב ששפורטש. אלו שעסקו – והם מועטים מאד – עסקו בו מצד שהיה בעל שו“ת, או מצד שהיה חבר לרבי מנשה בן ישראל. אני הוגה גם כן בשאלות ותשובותיו ומעיין ג”כ בהתנגדותו לש"צ [לשבתי צבי], אבל העיקר לי הוא קלסתר פניו הספרותי. לי הוא סוז’ט ספרותי, ובבחינה זו אני בטוח לענין בשבילו לא רק את בעלי הפלפול ולא רק את החוקרים ההיסטוריים, כי אם גם את הקוראים העוסקים בספרות העברית.

יש בידי כמעט כל החומר למונוגרפיה מענינת מאד ע“ד ר' יעקב ששפורטש. בחקירות ודרישות המרובות שעשיתי בשביל ספרי האנגלי נגעתי בו דרך אגב, ומשנזדמן לידי הוספתי לחקור אותו ומצאתיו הגון להקדיש לו עבודה מיוחדת. אני חסר רק דבר אחד, ואחזיק לך טובה אם תעזור לי להשיגו וזה הוא: בידי הד”ר פריימן¹⁹⁹ בפפד“מ יש כתב יד של תשלומין והוספות ל”קיצור ציצת נובל צבי“, שהוא אומר להוציא לאור, ואני צריך לאותו כת”י לקרוא בו²⁰⁰. כתבתי אליו, ואינני יודע אם הגיע אליו מכתבי, הואיל שהדרכים נשתבשו קצת. אולי תזכירהו את בקשתי.

באחרונה, רצוני לדעת את תנאיכם. בטוח אני, לכשיסדתם מוסד של ספרים כהוגן, תקנתם גם איזה תקנות בדבר זכותו של פועל בעבודתו, בכדי שלא יהא העולם הפקר, וכשאדם עובד באיזה דבר יאכל גם את פרי עבודתו. אינני מדקדק בכאלה דקדוקי עניות, אבל בשביל עיקר היושר, צריך שלא יהא אדם עושה סחורה בפרתו של חברו, והלה מקפח מה שיש לו. אני סומך עליכם בכך, אבל סמך בעלמא לא סגי. צריך הדבר להעשות בידיעה לכתחלה ובהסכם שני הצדדים.

בברכת חבר לך ולכל חברינו

נ. סוקולוב

בנוגע לקבוץ ה“אישים” מהצפירה (וגם מן "הזמן כדלעיל) צריך לפנות לוורשה. אלו היה מר הפטמן²⁰¹ שם, אפשר היה לבקשו ליקח ע“ע את העבודה הזאת, אבל כמדומה לי הוא עכשיו בא”י, ואולי תבקשו את מר פרענק²⁰² שיעשה זאת. בדבר “הזמן” הדבר קשה מעט, ואינני יודע את תמצאוהו בברלין, או אולי ימצא בספריה של ביהכ"נ בוורשה, או בווילנה. ובדבר “התרן” צריך לכתוב לניו-יורק, והמציאו לכם את הגליונות הדרושים.

כתוספת להרשומים לעיל מן ה“אישים”, תמצאו ב“הזמן” גם פרק ע"ד החכם היהודי האנגלי²⁰³ Levi תלמידו של ספנסר שנפטר, כמדומני, בש' 1910, וראו להכניסו. רשם לך את כתבתי הפרטית בלונדון: 18,Randolph Crescent Maida Vale, L.W. מפני שהמכתבים הבאים אל הלשכה הציונית המרכזית טעונים גלגול; אבל גם אם תשלח מכתבים על שמי הנה, אין בכך כלום, מפני שזוהי אכסניתי הקבועה, וכשאינני פה, ממציאים לי את המכתבים. כמדומני שבעוד ימים אחדים אשובה לונדונה.

נ"ס

נה] לונדון, 4 ביולי 1921.

[לד"ר י. קלצקין²⁰⁴, ברלין).

חברי הנכבד,

בתשובה על יקרתך מיום 28 יוני, לצערי, טעות היתה בינינו. לא ידעתי שאתה מחכה לאיזו תשובה מצדי. הלא נתתי לך את הסכמתי בעיקר, וכלום אני צריך לחזור ולתתה לך? הבטחתיך, שכשאפנה, אשלים את ה“אישים” אבל קודם כל, צריך אני לכל אותו החומר שרשמתי במכתבי אליך, בכדי לסדר, ובודאי גם לתקן מעט את הנדפס מכבר – ולהוסיף מעט מעט, כהבטחתי. בדבר ההוספות האלה, כונת אל האמת באמרך, שבודאי הטרידוני עניני הציונות. כן הוא, נסיעותי לא“י וההרפתקאות הידועות לקחו את כל זמני, אבל לא שניתי את מחשבתי בדבר ההוספות, אחרי שינוח לי מעט, וגם אחרי שאשלים עבדוה ספרותית אחרת שנכנסתי בה עכשיו. בין כה וכה – הדבר האחד שאני מבקש, הוא שהחומר יאסף וישולח לידי. אם תקצבו איזה משכרת קטנה לאחד הסופרים או העתנואים בוורשה, יעשה את העבודה הזאת במהרה. לי אין עכשיו איש מעושי רצוני בוורשה, שבקשתי תספיק בשביל הזמנה זו. חשבתי ע”ד מר הפטמן, אבל הוא עכשיו בא"י.

בכבוד ובחבה

נ. סוקולוב

נו] ברלין, ערב סוכות התרפ"ב.

ידידי היקר מר ניידיץ²⁰⁵

חשבתי שבפעם הזאת, כאשר צוו עלי הרופאים לנוח ולשבות מכל עבודה במשך שבועות אחדים – מלאכתי תהי נעשית ע"י חברים, ושהנסיעה לאמריקה תסודר כרצוני ולפי צרך הענין, כאשר גליתי את דעתי לאלה מחברי שראיתי אחרי הקונגרס בקרלסבד²⁰⁶ ושנזדמנו עמי לאספה פה בברלין. אבל לדאבוני, רואה אנכי שהדברים לא נמסרו לך כראוי, ואפן ההכנות וחליפות הטיליגרמות עם אמריקה הם רחוקים מהניח את רוחי, מפני שלא נעשו בנוסח ובסגנון הראוי.

השנוי האחד, שהיית אנוס לעשות, היה בדבר הזמן. מאליך תבין, שמחלתי איננה מחלה דיפלומטית. זאת היא הפעם הראשונה בימי חיי שנאלצתי להכפף לרופאים, וללכת לשהות במבראָה ג‘-ד’ שבועות. זהו המינימום של הלכות רפואה שאני זקוק להן. מתוך כך, ובכדי שהרפואה תעלה יפה, חפצתי להפטר מכל העבודה ההסתדרותית, אבל פטור בלא כלום אי אפשר, ובכן משכוני לאספות גדולות פה, שהועיל הרבה לרומם את הרוח ולקרב אלינו את העומדים מחוץ וכו'.

אבל העיקר הלא היה הנסיעה האמריקאית – והענין הזה צריך לכמה תקונים ושנוים תכף, ואני בעצמי לא יכולתי להתעסק בהם, אבל גליתי את דעתי לחברינו ה“ה ז’בוטינסקי, ליכטהיים²⁰⁷, ד”ר לוין²⁰⁸, הנטקה וזה האחרון כתב ללונדון, ואלה שנסעו ללונדון קבלו על עצמם למסור שם את הדברים בע“פ, אבל מהטיליגרמות של ידידנו ד”ר פייבל רואה אני שהדברים עומדים עדיין במצב התהו.

בדבר הרכבת החבורה – חושב אני את ביַליק לנחוץ מאד, ולפי דעתי צריך להסכים על תנאיו שהוא מתנה עם קרן היסוד להניח סכום ידוע לבטחון עסקי הוצאת הספרים. הוא באמת איננו יכול להשליך את עסקיו המו"ליים ואת המשפחות התלויות בו – ובעסקים, כשהם לעצמם, הם קרובים לשכר ורחוקים מהפסד.

אני מפציר בך שתסכים ותודיע את הסכמתך הנה ע"י הטיליגרף.

שנית – חושב אני את חיות²⁰⁹ ל“ברכה לבטלה”. הוא דברן אך בגרמנית, ולא באנגלית או באידיש. ביאתו לא תעשה רושם, מפני שכבר בקר באמריקה זה מקרוב. עיקר עבודתו בענינים רוחניים, שבשבילם נספיק אנחנו, כלו'[מר] ביליק ואני. לתוך החוגים היאַהודיים הגרמנו-אמריקאים לא יחדור, ובעניני ארץ-ישראל ידיעתו מועטת. כנגדו מוצא אני הרבה מעלות בוַרבורג²¹⁰. הוא איש ששמו מצלצל יפה באמריקה – לא רק בין היהודים המזרחים אך גם המערבים, ואפילו בין שאינם יהודים; הוא, לבדו, לא בעל-מופת גדול, אבל בתור חבר בחבורה, הוא טוב מאד: איש שהליכותיו נעימות ונמוסיו מעודנים, פרופיסור, מדבר אנגלית. יודע הרבה ע“ד ארץ ישראל ידיעה מתוך הסתכלות בזמן האחרון, יעשה בלי שום ספק רושם טוב על היהודים הגרמנים וילידי אמריקה. – על זה השיב פייבל, שאמריקה השיבה על ההצעה הזאת, שלפי דעתם טוב שיבוא אח”כ בתור ווירטהשאפטסראטה וכדומה. – זו היא טעות. אינני יודע מי השיב מאמריקה, בודאי השיב אחד הפקידים שאינו בקי בדבר, מפני שאותם האמריקאים שהיו עמנו בקרלסבד עוד לא הספיקו אז לשום ולא מאתם באה התשובה. אני אמרתי לגולדברג²¹¹ לפני נסעי מקרלסבד ובארתי לו את נמוקי והוא הודה לי, ובכלל, הלא המצב באמריקה איננו כמו שהיה מכבר במלכות הבלתי מוגבלת של ושינגטון, ואלה הציונים העומדים אתה [עתה] בראש, הלא הם אחינו עצמנו ובשרנו, ולא פריצים שיגזרו עלינו גזרות שאין להרהר אחריהן, וצריך היה להודיע להם ע“י הטיליגרף את דעתי באופן מוחלט, כי הלא מובן הדבר שכשאני הולך בראש חבורה, צריך להתחשב עם דעתי בדבר בחירת החברים, ודעתי הלא היא מושפעת רק מהשקפתי על צורך הענין, כי רוצה אני ונוגע הדבר אל לבי שהחבורה תצליח. ואין שום ספק בדבר שהשתתפותו של ורבורג תועיל יותר מהשתתפותו של חיות. ואין לחשוב על זה, שחיות כבר הוזמן ושהאמריקאים כבר הסכימו; אלה הם דברים פורמליים ולא דברים של טעם. מה לנו ולפורמליות כאלה אם הוזמן או לא הוזמן? חיות לא יעלב. צריך להציע לפניו להשתתף בנסיעה לא”י; על סמיואל²¹² יעשה רשם טוב בתור רב ראשי מווינה. עלינו לשים לב אל טובת הענין ולא את הצדדים הפורמליים.

אבל אם כבר אין להשיב, וחיות צריך לנסוע – יסע, אבל ורבורג הוא, לפי דעתי, הכרחי – וצריך להזמינו תכף ע"י הטיליגרף.

כן גם קויתי שישתדלו בלונדון בדבר הפרופ' גֶדֶס²¹³, ואינני יודע כלום אם עשו איזה דבר, או לא. נחוץ שישתתף עמנו אחד החכמים הנוצרים – בשביל דעת הקהל הכללית באמריקה (המשפיעה על היהודים במדה מרובה), וגדס מסוגל לזה הרבה.

ונחוץ מאד מאד שחברנו ר' הלל²¹⁴, ילך עמנו – ואם יש יכולת בדבר שאתה תצטרף – מה טוב. מדוע לא הודיעו לנו כלום, אם ישתתף או לא – אך פתאום מזכירים שֵם שלא הוצע מקודם, שם אחד מחברינו בלונדון, שאינני יודע במה יוכל להועיל לנו – בפומבי באספות גדולות, או במועצות בתוך חוגים קטנים – לא הא ולא הא!

פה באספה שהיתה לנו עלה רעיון חדש, והוא שחברנו ז’בוטינסקי ישתתף. אני מסכים בכל לבי, אך אם יוכל להתרחק מלונדון. – אבל עומד אני על דעתי שלחבורה זו צריכים להכנס ביליק, ורבורג, זלטופולסקי, גדס (או גוי אחר). חשבתי גם ע“ד ציר מארץ ישראל וצמצמתי את רעיוני על דיזנגוף²¹⁵, שיש לו כמה מעלות – וגם חסרונות – אבל צריך יהיה להתיאש הפעם מא”י.

בי, חביבי רעי, קבל עליך בשבילי את הטורח הזה לסדר את הדבר בלעדי. אני לא אוכל להשתתף באספת האקזקוטיבה בלונדון שתהיה ביום העשרים, פן אקלקל את כל שורת רפואתי. אני לא אשוב לונדונה עד הראשון לחודש הבא, ואהיה שם אך בשביל לנסוע ביום 5 נובמבר לאמריקה. וכל ההכנות בדבר החברים צריכות להעשות על ידיכם, כלומר: בדבר ביליק, ורבורג, זלטופולסקי, גדס – המקומות בספינה ותעודות המסע – בשבילי ובשבילם²¹⁶

והנני מברכך אותך ואת ביתך בכל טוב

ושמחת בחגך

נחום סוקולוב.

נז] ניו-יורק, 7 ביוני 1922.

[למר יצחק ניידיץ²¹⁷, פריז].

ידידי וחברי החביב,

עם לונדון כבר הנני, עכ“פ, בחבור טיליגרפי, והנני מחכה למכתבים. בכדי לדעת דברים כהויתם, אין החומר המשרדי, הנעלה מעלה מכונה (ולפעמים מעלה בהמה), מספיק, מפני שהוא תפל וקר ויבש – מלאכה הצריכה לגופה של לשכה, אבל לא בשבילי. אע”פ שהנני, מטבעי, שקדן ומתמיד לאין שיעור, קשה לי לקרוא את אותו החומר שאין בו נשמה, ושיש בו הגזמה כלפי דברים של מה בכך, והעיקר תמיד חסר מן הספר. אעפי"כ אני קורא כל עלה נדף וכל העתקה של טלגרמה, למשל ש- N ²¹⁸ ראה את השר של טשילי או פאראגוויי, ואותו לסטים מזוין הבטיח לעזור לנו בגנף. תיתי ליה, להשר בפאראגוויי, שהמנדט נתאשר בגנף. בכל פעם שאני מקבל חבילה מלונדון, צמרמורת תוקפת את בשרי: שמא יש עוד הפעם דבר חידוש מ- N בפאראגוויי?

הידיעות המענינות באמת הן באות דרך צנור אחר: המאָרגענבלאט²¹⁹! – הוא מודיע בכל יום, שאיזה חבר של האקזקוטיבה מבקש להתפטר מן המשרה. אתמול – ליכטהיים, היום–קובן, מחר–אינני יודע. – – אבל הגע בעצמך, איזה רושם עושות ידיעות שכאלו על הקהל פה! – כמה קלוּת דעת, כמה סמיות-עינים, כמה חוסר רגש האחריות יש בדבר! כשהשנים כתקונם [כתקונן] לא הייתי שם לב כלל לידיעות מוגזמות של עתונים אמריקאים. כלום יכולים אנו לבטל את ההגזמה שהיא פה מכת מדינה? אבל עכשו, בעידנא דריתחא, כשיש לנו מלחמה חשאית עם הברנדייסיסטים²²⁰ כשאנו פונים בכל יום אל הקהל ודורשים ממון ובטחון, כשאנו צריכים להקיף את האקזקוטיבה בענני כבוד, אנו מניחים שיפתחו חלונות בבית האפל הזה, והראו בכל יום חברי אקזקוטיבה מתקוטטים, מתפטרים – התפלגות, התפצלות, עקשנות! כל מוסד, כל משרד צריך לאטמוספירה של כבוד, של הסתר-דבר, ואם מקפים את התנאים הנחוצים האלה, מציגים אותנו לראוה ומשמיטים את הבסיס מתחת רגלינו.

על זה אינני מוצא שום פתרון מתוך החומר המוכניי שמשפיעה עלינו הלשכה.

כתבתי היום אל ידידנו מוצקין מכתב ארוך בדבר ועד הדיליגציות. – – הקונגרס [היהודי באמריקה] היה טוב, והועד שלו אומר לעשות איזה דבר. אבל תחת היות נפה שקולטת את הסולת ומואסת בסובין, היה להפך: האויר האמריקאי מושך רק אל הסובין – דברים שלמים, מעשיים לא יכשרו להם, מפני שאין בהן להטים וברקים.

האם בֶבָתך היקרה כבר שבה מארץ ישראל? ומה היא מספרת ע"ד סופיא ובעלה?

בחיבה ובברכה מבתי צילינה²²¹ וממני לך ולביתך

שלך נ. סוקולוב

נח] גלץ, י"א טבת התרפ"ה.

[לד"ר י. נאכט²²², פוסקאני].

ידידי הרב,

קבלתי את רשימתך ע“ד ביה”ס למורים וקראתיה בשים לב. כלום יש צרך בדבר להגיד לכבודך עד כמה הענין הזה נוגע אל לבי. אבל בענינים מדיניים ונמוסיים רגש-הלב לבד איננו מספיק, וצריך לצרף אליו זהירות ונסיון. חוששני, שאם אנסה להכנס עכשו לעובי הקורה בענין פנימי כזה, לא די שלא אצליח אלא חוששני שאקלקל את היחוסים לימים הבאים. הרי אך זה מעט החלותי לרקום את חוטי היחוסים האלה בשביל הציונות, והחוטים הם דקים עדיין, ואם נתלה עליהם משא כבד של קובלנות ותלונות (ודבר זה אמנם הוא חשוב, אבל איננו יחידי) אז עלולים הם להקרע. לפיכך דומני, שצריך לחכות עוד איזה זמן, ואז אולי אצליח לטובה באמצעיתם של הצירים בלונ' ובפר' הידועים לי – ואז – אדרוש עוד ידיעות פרטיות, מפני שהקובלנה צריכה להוסד על יסודות חזקים ונמוסיים. הנה, לדגמה, כשאטעון ש“סגרו את ביה”ס למורים“, יאמרו לי, שלא סגרו אותו, אלא אינם נותנים זכויות לאותם שגמרו את למודם שם. פחות או יותר. כך היא, לצערי, המדה בכל ארצות הגולה. הנני אומר: פחות או יותר יען כי אין ספק בדבר שיש פה מדה גסה של אנטישמיות והפקעת זכויות וכו' וכו'. אבל בנוגע לנמוסי המדינה, אף באשכנז אין אדם יכול להעשות מורה מוסמך ומורשה ע”י בי“ס פרטי של יהודים, אם לא גמר את למודיו בבי”ס של הממשלה העשוי לכך, ובאנגליה, מקום שיש Jews' College – היהודי הרוצה להיות בב“ס של פומבי ליהודים או לנוצרים, לא דיו שיגמור את למודיו ב- Jews' College אבל חיב הוא לעמוד למבחן גם באוניברסיטה או בבי”ס אחר (סמינריום למורים וכדומה). כלל, שאלה זו היא סבוכה ומרוכבת מאד, ולפי דעתי, לפום ריהטא, הייתי מציע שתנסו לעשות דגמת הדבר שעשו אחינו בוורשה (הציונים ה“המזרחים”) ב“תחכמוני” שלהם: הם הציעו פרוגרמה לפני הממשלה, ובה שעורים רבים בלשון המדינה וקורות המדינה עם שעורים רבים של השפה העברית וחכמת היהדות, והשתדלו בשם קהלות רבות במרץ גדול ובהוצאות מרובות, ואחרי יגיעות שאין לשער עלתה בידם. כך עושים דבר גדול שכזה, ולא שיבוא איש מחו“ל, ולוא יהי הנשיא מבבל, וידבר דרך שיחה בעלמא אל המיניסטר ויצעק-חמס על “סגירה” וידרוש “פתיחה”. אקוה שיהיה בידי לעזור ע”י קצת השפעה וסיוע כנ"ל, אבל הדבר צריך להעשות כשורה בהצטרפות הכחות ובהכנות רבות פה על-אתר.

בחיבה רבה ובב"צ

נ"ס

נט] לונדון, 9 מארץ 1927.

[למר יצחק ניידיץ²²³, פריז].

ידידי היקר!

נתת שמחה בלבי בהודיעך לי את שיחתך המענינת עם הבארון הזקן²²⁴. הלא חלק חשוב של בנין הארץ תלוי בו, וטוב הדבר שיש לו עוד כח ומוח די הצרך להגות בכל השאלות הנוגעות אל הבנין. תלונתו על השיטה הסוציאליסטית היא מובנת מנקודת השקפתו: הרבה פעמים מחה כנגד השיטה הזאת, אלא שהדבר תלוי גם בהמאורעות בא“י ובידיעות שממציאים לו – כשהשנים כתקונן ואין יוצאת ואין צוחה הוא שוכח את התנגדותו, אבל כשעוזרים מודיעים לו ע”ד הפועלים בסגנון האיום וההפרזה, וביחוד אחרי שהיו איזה תגרות במושבותיו (ב“זכרון”), אז ההתנגדות הטבעית הזאת מתחדדת, והוא סוער. אני אוהב אותו כשהוא סוער, כי זה הוא אות רגש וחיים. והלואי שיאריך ה' ימיו.

בעיקר הענין, חושב אני את השאלה של סוציאליות או בורז’ואזיה בבנין הארץ לשאלה היחידה העיקרית, ואם אנו דוחים אותה מזמן לזמן ומתקופה לתקופה, בטל לא נבטל אותה מן העולם, ועתידה היא שתטרידנו מאד. שאר השאלות הן בדויות ומנופחות. לפי שעה – יכולים אנו לאמר, שקודם שתגמור הועדה החדשה²²⁵ את מלאכתה, אנו נחזיק בשיטה הישנה. אם הסכימה הסתדרותנו על המשלחת, מובן הדבר, כי מן ההכרח וההגיון החיובי הוא לדחות כל מין שנוי עיקרי עד גמר מלאכתה. אבל אח"כ – לכשתגזור המשלחת לשנות את השיטה (ודבר זה הוא קרוב להשערה), אז לא נוכל להשתמט מהתרת השאלה הסבוכה.

מקוה אני שאתה והגברת וגם בנך שהיה עמכם התחזקתם שם בדרום. גדלה מאד תשוקתי אל החמה, אבל סבוך הייתי פה בנסיעות ובנאומים, כנהוג.

בתקותי לראות אותך מהר פה, הנני מקר וחותם בחבה רבה ובברכות לך ולביתך.

נ. סוקולוב.

ס] לונדון, שבט תרפ"ט.

חביבי ד"ר קלצקין²²⁶

בין התנחומים הרבים שאני מקבל יקרו לי ביותר תנחומים מאת בני עליה המעטים, שידעו את הנריק²²⁷ הנפלא באצילות רוחו, בעדנת נפשו, בבהירותו ובטהרו, ואתה אחד מהם. יודע אני מפיו כמה אהב וכבד אותך, ועוד זה מקרוב ספר לי ע"ד פגישתכם ושיחתכם. מעודי לא הרגשתי כאב מדכא עוכר גו ונפש כזה מן היום המר אשר בו לוקחה ממני אשת נעורי²²⁸… אך “מי יאמר לו מה תעשה?”

תודות מכולנו בעד דבריך הטובים.

בחבה ובכבוד

נ"ס

סא] ניו-יורק, י"ב מרחשוון התר"ץ.

[למר יעקב בליקמן²²⁹, ניו-רושל, נ.י., ארצות הברית].

ידידי הנכבד,

טרדות הקונגרס, ואחריו הסוכנות היהודית, ובעקבן אספות הועד האוניברסיטאי, וסמוך להם המעשים הנוראים בא“י והאספות והמו”מ וכו' וכו' לקחו את כל אוני וזמני ולא יכולתי להשיב על מכתבים. כל מכתביו החביבים הגיעו לידנו בזמנם, וגם אני וגם בתי צילינה קראנו אותם בעונג. חן חן בעד יגיעותיו בענין האותו-מוביל אחרי דחיות ושהיות ועינויי הדין, ואחרי שאלת המכס שהיתה קשה להולמה נפדה הכלי, והוא באמת כלי מפואר. כוונת צילינה ללמוד מלאכת נהיגה עודנה רק כוונה, מפני שהיא טרודה במקצוע המדעי שלה ובעניני בית, וביחוד עונת הסתיו פה היא עונה קשה ובלתי מסוגלת להתחיל בה את הלמוד והאמון הזה. ובכן, לוקסוס גורר לוקסוס, צריך היה לשכור גוי, וזוהי הוצאה מרובה, וכבר אנו תוהים ומתחרטים מעט אבל צרכי טלטולי מרובים, וקשה לי ההליכה ברגל, ובכן הנני נהדר בכבוד על המרכבה, לא כל כך לשם עונג וטיול כמו מפני האונס, ואונס רחמנא פטריה.

אבל פתאום פסק העונג הזה, מפני שאני צריך לנסוע לרומיניה לעבודת “קרן היסוד”, וציליניה, כנהוג, מלוה אותי שמה, ורק בתי הצעירה תשאר כצופיה הליכות הבית והמכונה תנוח עד אשר נשוב בעוד שבועות מספר, ולוואי שלא ימשכוני שוב לארץ אחרת, צרכי עמך מרובים. – –

בחיבה ובברכות מרובות ממני ומצילינה

נ. סקולוב.

סב] ח' בסיון התר"ץ.

[לד"ר י. קלצקין²³⁰, ברלין].

חביבי הד"ר,

אעפ“י שאין הזמן מכֻון, מפני שה”דואר" דהר ודוחק את הקץ, מכל מקום אם אין זה עדיין יום הלדתי, זוהי שנת הלדתי, והנני מודה לך בכל לבי על דבריך הטובים, והנני מקבל את ברכותיך על חשבון מועד השבעים שלי ביום ה' שבט תרצ"א הבא. כונת אל האמת, שימי זכרון כאלה, ביחוד כשאדם מגיע לזקנה, עשוים – למרות כל החבה והחגיגיות – להטיל אימה על בעל הדר. ואולם אני הגבר ראה כל כך מועדים לשמחה והלולים ויובלות עד שכבר חסנתי מהחלשה להתפעל מהם ולהבטל על ידיהם מתורתי ועבודתי. אין זאת אומרת שהנני כפוי טובה לידידי הזוכרים והמעריכים אותי. הנני רַגָש מאד כלפי אותות אהדה, וביחוד כשהם באים מיחידי סגולה כמוך.

אוהבך ומכבדך בכל לב

נחום סוקולוב.

סג] לונדון, ט' ניסן התרצב.

[למר יצחק ניידיץ²³¹, פריז].

ידידי היקר,

חבל חבל שאינך נוסע עמנו²³². השתתפותך במועצות היתה מועילה וחשובה בימי המחלוקת האלה יותר מאשר בימי שלום. אעשה כל מה שבכחי לשים קץ לסכסוכים ולעונשים, חמורה היא מדת הדין מצדנו, אבל עוד יותר מסוכנת היא ההפקרות בלשון מצד אותם הגבורים שהודיעו שהם הולכים לשבור את ההסתדרות ע"י שלילת זכותה היחידה לסרטיפיקטים²³³. אמנם עוד לא עשו מעשה, אבל הודעה כזאת כבר היא מעשה. יש לי סימפטיה אישית עמוקה לרבים מהצד המתנגד, אבל דעותיהם ונמוסיהם הם משוללי נמוק נכון, ואינם יכולים אלא להרעיל ולהקניט.

בברכת החג ובחיבה רבה לך ולביתך

נ"ס

סד] לונדון, ב, מנ"א התרצ"ב.

[למערכת “מאזנים”, לידי מר לחובר²³⁴

אדוני העורך,

זה מזמן רציתי לשלוח לכם איזה מאמר לדפוס בעד ה“מאזנים” בשכר שלחכם אלי את שבועונכם החשוב – כהצעתכם וכהבטחתי מאז, אבל טרדותי המרובות מנעוני מעשות רצוני. עכשיו נזדמן לי ענין שכמדומני שהקוראים הרצינים ימצאו בו חפץ. סיימתי את עיוני בספרו החדש של הפרופ' אלכסנדר, והנני נותן במאמרי זה את מצוי השקפותי על שיטתו²³⁵. נסתייעתי ג"כ באי אלו ספרים אחרים הנוגעים בשיטה זו.

איש לא הזכיר עוד בספרותנו כהון את הזקן הזה מחכמי ישראל, והוא ראוי לכך מכל צד. מובטחני שישמח כשיודע לו שכתבו עליו בעברית ובא"י, הריהו מתענין מאד בהאוניברסיטה העברית,שהיא הלולאה האחת המקשרתו לעניני עמנו.

בבקשה לפקח היטב על ההגהה, ולשלוח לי שני גליונות מהמאמר לכשיודפס. עתונכם משביע אותי רצון, מפני שהוא מתרחק מן הכיעור והשגעון. – – –

“מבקר” אחר “בהדז’וז' קרוניקל”²³⁶ פגע בי – לא באופן מכוער כ“כ אבל ג”כ באותה קובלנה, שמי שאיננו יודע את כל השפה כמוני לא יבין את השיר הזה²³⁷. דבר זה הוא סם-המות להשפה. עמי הארצות מתעקשים להתאים את השפה למדרגת ידיעתם ולהכניסה לתוך מטת-סדום של קיצור שולחן ערוך שלהם. באמת, כלי מי שיודע את שפת התנ“ך והמשנה וקורטוב מהשפה החדשה הוא מוכשר להבין הכל, אלא שהמידה של עכשיו היא עם-הארציות. מובן שהמזמוז של ליריקה חדשה מסתפק במועט של רפרוף וכלליות ושטחיות, אבל אין רצוני בכך, וסוף סוף בטעמא תליא מילתא, ומי יודע, אם לא יחשוב איזה תלמיד טועה גם את מאמרי זה, כ”עלים למבחן ממלוני המקיף"? הדבר הזה הריהו אך לך לבדך אגב כתיבתי אליך.

בברכת ציון ובכבוד

נ. סוקולוב

סה] לונדון, כ"ה תשרי התרצ"ג.

לכב' עורך ה“מאזנים” [למר פ. לחובר²³⁸

אישי העורך,

ברוך טעמך שהוספת על מאמרי²³⁹ את תמונתו של הפרופ' אלכסנדר המאשרת את ציורי שציירתיו מזכרוני. שלחתי את הגליונות אל הזקן ויעצתי לו לבקש בין תלמידיו איזה סטודנט יודע עברית שיתרגם לו את תמצית מאמרי, וקבלתי ממנו תשובה שהוא שמח מאד שזכה לכך להיות שמו נזכר לכבוד בעתון עברי ושישים לב למצוא לו מתורגמן מפני שהוא תאב לדעת מה משפטי עליו.

והנני שולח לך רצוף לזה עוד מאמר ע"ד החכם הגדול הזה²⁴⁰ שהוא פרופיסור באמת מן הענין ועם קתדרה מיוחדת לו – רוב הנוטלים את השם הזה הם מורים סתם או רישי דוכנא – והפ'[רופיסור] שאני כותב על אדותיו הוא קרוב לנו ברוחו.

בברכות מרובות ובכבוד

נ. סוקולוב