הערה לקורא    🔗

1. הכתיב העברי בימינו אינו נותן ביטוי לעיצורים מסוימים בערבית. להלן לוח תעתיק עברי להגייתם הערבית של העיצורים הנ"ל.

ת' – תי“ו רכה, נהגית כסמ”ך כאשר הלשון בין השיניים (כמו th במלה האנגלית thing)

ח – היא החי"ת הגרונית

ח' – נהגית ככ"ף רפה

ד' – דל“ת רכה, נהגית כזי”ן כאשר הלשון בין השיניים (כמו th במלה האנגלית the)

צ – נהגית כסמ"ך גרונית

ע – לפי ההגייה העברית הספרדית, מעומק הגרון

ע' – נהגית כרי"ש “פריסאית”

ו – (כשהיא עיצורית) נהגית כמו העיצור w באנגלית

ר – לפי ההגייה העברית הספרדית, בקצה הלשון

2. מלים בודדות ומונחים בערבית המופיעים בתעתיק עברי הודגשו בטקסט באות שמנה. שמות ומשפטים ארוכים לא הודגשו.

3. במספרים המופיעים בסוגריים בתוך הטקסט מבקש המחבר להפנות את הקורא למספרו של המקור בביבליוגרפיה שבסוף הספר.

 

דברי הקדמה    🔗

לאחר מלחמת ששת הימים זכו הישראלים, וכל שוחרי המדבר האחרים, לגישה חופשית אל המדבר, שהיה שנים רבות כספר חתום. מי שרצה לגור במדבר יכול היה לעשות זאת וליהנות מחופש תנועה ובטחון מוחלטים. תנאים אלה יצרו מצב מתאים ביותר לצפות בהלכות המדבר וללמוד את צפונותיו.

עניינם של הבַּדַוִים לא העסיק אותי, כאשר יצאתי לראשונה לסיני לאחר מלחמת ששת הימים. כמורה לטבע, ביקשתי אז להרחיב את ידיעותי בתחום האקולוגיה המדברית כהמשך להתעניינותי באקולוגיה של מדבר יהודה והנגב. אולם כבר בפגישתי הראשונה עם הבדוים שבדרום סִיני עמדתי על השוני המהותי שבינם לבין הבדוים בישראל.

התנהגותם ואורח דיבורם של הבדוים בסיני הפליאו אותי ואמרתי בלבי: “אלה הם בני מדבר מובהקים, שתרבותם חייבת להיות תרבות מדבר מקורית. נקרתה לפני הזדמנות יקרת מציאות להכיר את הווי החיים המדברי ממש!” וכך הפניתי את ציר התעניינותי מבעלי־החיים והצמחים המדבריים אל האדם. ערבית שימושית ידעתי כי אבות הורי הגיעו לפני מאה שנה מתימן. הואיל והכלי העיקרי, השפה, היה ברשותי, יכולתי לבוא בדברים עם הבדוים ולהבין אותם.

המושגים שהִקנו לנו חוקרי הבדוים אמורים היו לשמש לי כּלי ראשוני להבנת יושבי מדבר אלה. אולם תוך זמן קצר התברר שבסיני אין כל תועלת במידע זה. בדויי ישראל שאותם הכרנו ושעליהם נכתב הרבה, יכולים ללמד אך מעט על בדויי סיני. נאלצתי, על כן, להכשיר לעצמי את הכלים שהיו דרושים על־מנת להשקיף על הווייתו של איש המדבר.

כיליד ירושלים, הצטייר בעיני הבדוי כאיש חמדן ואלים. דימוי מסולף זה נמוג לחלוטין במשך התקופה שבה חייתי בקִרבם. כל אימת שרציתי לנוח די היה לסור אל המאהל הקרוב, וליהנות מהכנסת אורחים וממאור פנים, כאילו בתוך עמי אני יושב. ארבע־עשרה שנה (1967–1981) נמשכה התקופה הישראלית בסיני, ולא היתה שנה שבה לא שהיתי כמה חודשים במדבר. כמו כן ישבתי שם ישיבת קבע במשך שלוש שנים. פעלתי במסגרת ‘החברה־להגנת־הטבע’, בית־ספר־שדה ‘צוקי־דוד’ היה ביתי. הישיבה בכפר הבדוי בבקעת־רַבָּא נתנה לי אפשרות להתערות בתוך האוכלוסיה, יחד עם כל הישראלים שפעלו דרך קבע בבקעה. הנושא ששמתי לי למטרה – האדם במדבר – חייב אותי לצאת ולסייר בכל דרום־סיני, אך תמיד העדפתי לשהות זמן ממושך ככל האפשר במקום אחד.

הבדוים סגורים למדי כלפי כל אדם מבחוץ, והוא חייב לנהוג זהירות ביחסיו עִמם. הם מקפידים לשמור על פרטיות ונשמרים מכל חשיפה. רק מי שהופך לחלק מהנוף החברתי שלהם יכול לחדור אל נבכי ההוויה הבדוית, ולכך דרוש זמן רב. כדי לקצר את התהליך הזה נהגתי לשכור גמל עם בעליו, כשאני בוחר באדם מהאזור שבו שוכנות משפחות קרוביו. סיירתי יחד אִתו במִשכנותיהם וכך הצלחתי ליצור קשרים בדרך קצרה למדי.

שעה שהתארחתי במאהלים נהגתי כבדוי לכל דבר. אכלתי אתם מקערה אחת, ישנתי כאחד מהם עם בני המשפחה, ובמנהגיהם נהגתי. מחיצות הזרוּת ביני לבינם נפלו והם אף יעצו לי ללבוש בגדים בדויים. לא עשיתי זאת ונימקתי בכך, שיש בזה זיוף שבסופו של דבר יתגלה ושלא יהיה לטובת בעליו. דעתי התקבלה מתוך הבנה והערכה. הגיעו הדברים לידי כך שאם לא ביקרתי במקום מסוים משך שניים־שלושה חודשים, היו מגיעות אלי קריאות: “למה אינך מראה פניך אצלנו!”

הגבלתי את הסיורים שלי בדרום־סיני באזור שמדרום לקו נוַיְבְּעֵה־ראס־סוּדַר. הכנסת האורחים של בדויי דרום־סיני אפשרה לי לקנות ידידים וידידות מכל הגילים והשבטים. לעומת הגישה הסלקטיבית שאפיינה כמה מן החוקרים והמושלים בסיני נהגתי, ככלל, לבוא במגע עם כל אדם, בין אם עני הוא או עשיר, נשיא לעמו או הדיוט. כך יכולתי לבחון את הדברים מזוויות ראייה מרובות. לפעמים מפגישה עם אדם פשוט אתה מקבל מידע חשוב.

כך, למשל, כשישבתי פעם בסוכה עם בני משפחה אחת, ראיתי אשה צעירה עומדת בריחוק־מה ותינוק על כתפיה. היא שלחה אלי ילד וביקשה שאבוא אליה לשמוע מה בפיה. מארחַי הזהירו אותי שלא להתקרב אליה כי היא “חולת־רוח”. כיוון שהפצירה בי ולא זזה ממקומה ניגשתי אליה. מתוך בכי ביקשה ממני לסייע בידה להחזיר את בנה החטוף. בעלה, שגירש אותה, נהג כחוק ולקח ממנה את הילד. מדבריה עמדתי על הקיפוח הקשה שבו שרויות הבדויות.

הבדויות הִרשו לעצמן לפתוח את סגור לבן לפני ולהתייעץ אִתי בדברים האינטימיים ביותר. אסור להן להסתודד עם גבר מבני שבטן, אך עם מי שאינו בדוי יכלו לעשות זאת. לעתים הייתי להן ככוהן־וידוי וכיועץ בעניינים סוציאליים; לבד מהסיפוק שגורם הדבר, התגלו לי תוך כדי כך, צדדים במורכבותם של חיי הבדוים אשר אינם מוּכרים לזרים.

בעת סיורַי הייתי מצויד במצלמה ורשמקול. בעיית הצילום היתה קשה, כיוון שהבדוי חושש להיחשף. עם הזמן הם נתנו בי אמון רב וכבר לא הייתי צריך להשתמש בתכסיסים שונים כדי לצלם. כמו כן הקלטתי חומר רב, במיוחד שירי זמר, ורשמתי אגדות וסיפורים.

כדי להעמיד לרשות הקורא את הידע שהצטבר אצלי, ריכזתי וערכתי את החומר ככל שידי השיגה. השתדלתי להביא את הדברים בצורה אובייקטיבית ככל האפשר, אלא שאין אדם יכול לצאת מתוך עצמו: בעינַי ראיתי ומובן שאינני נקי לגמרי מפניות. ברצוני להודות לכל מדריכי בית־ספר־שדה ‘צוקי־דוד’, על שקיבלו אותי לחברתם והנעימו לי את ישיבתי בסיני. תודה גם למנהלי ‘החברה־להגנת־הטבע’ שהבחינו בלהיטותי לעסוק בנושא, ואפשרו לי להתקיים בסיני, שהרי בלי לחם לאכול ובלי גמל לרכוב אין אדם יכול לעשות אפילו כברת דרך קצרה במדבר. ואיני יכול שלא לציין את עזרתם של אנשי המִנהל האזרחי במרחב־שלמה, שדאגו לי תמיד, וכן את עזרתם הפעילה של מוסדות הסתדרות העובדים הכללית, של קרן עמו"ס שליד לשכת נשיא המדינה ושל קרן תל־אביב לספרות ואמנות על־שם יהושע רבינוביץ'. ומעל לכול אני אסיר־תודה לכל הבדוים שאתם עשיתי ימים מלאי חום ואהדה. יהיו לי כולם ברוכים!

ש"ל, בית־השיטה 1987

 

מבוא    🔗

קיומו של האדם במדבר אינו יכול שלא לעורר פליאה: המדבר אינו ערוך לספק מזון לאדם וגם אם ישכיל להפיקו – מבחינה פיזיולוגית הוא אינו בנוי כך שיוכל לעמוד בתנאים הסביבתיים של המדבר. יש אזורים נוחים יותר לחיי האדם על־פני כדור־הארץ, ואם אוכלוסיות גדולות בחרו לגור במדבר, הרי שיש לכך סיבות שצריך לגלותן.

סברה אחת אומרת, שאיש המדבר נמצא בו בעל כורחו. במאבק התמידי בחברת בני־האדם על אמצעי הייצור הטבעיים, נדחקו קבוצות שונות אל שולי המדבר וכדי להינצל מכליָה מצאו בו מקלט. לחיזוק טענה זו מובאת כהוכחה העובדה לפיה שִׁבטי המדבר באזורי הסְפר מנצלים גילויי חולשה של האוכלוסיה בארצות המזרע, כדי לחדור לאזורים החקלאיים. הבדוים דוחקים אוכלוסיה זאת ויושבים על אדמתה כפלחים. כך, למשל, שבטי הבדוים במדבר יהודה הפכו ברובם לפלחים (45). אי־אפשר לקבל הוכחה זאת, הואיל ומדובר בבדוים אשר נמצאים בספר־המדבר, ועובר עליהם תהליך הדרגתי של מעבר מרועים לעובדי אדמה. הבדוי שיושב בלב המדבר, במקומות הצחיחים ביותר, מגלה נאמנות למדבר עד כדי חירוף נפש, ואינו נוטש את מקומו, אלא אם כן כלו כל הקיצין. הווייתו של הבדוי מעידה על־כך ששורשיו נטועים עמוק במדבר, ושאין הוא פליט שנמלט מרודפיו לארץ גזירה. ממחקרים ארכיאולוגיים בסיני עולה כי ראשית תולדותיהם של יושבי המדבר נעוצה בשחר ההיסטוריה האנושית. במשך הדורות התגבשו דפוסי התנהגות, אורח חיים, צורת משטר וכלכלה התואמים להפליא את המדבר. צורת המגורים, הלבוש, הלשון ודרכי הביטוי מעידים על שורשיות והתאמה מרבית.

לא כל בעל־חיים שירצה לחיות במדבר יוכל לחדור לתוכו ולהתקיים בו, בלא שיהיה מותאם לו מבחינה פיזיולוגית. שערי המדבר יהיו חתומים בפני כל בעל־חיים שלא עבר תהליך הסתגלות, ושאינו מסוגל לעמוד בקרינת חום חזקה ובתנאי צמאון קיצוני. בני־אדם היושבים במדבר לא הסתגלו לתנאי החיים בו כמו בעלי־החיים למיניהם. הארנבת המדברית, למשל, אינה שותה כלל מים והגמל מסוגל להתקיים בלי שתייה במשך ימים אחדים בקיץ הלוהט. סביר להניח כי הבדוי הספיק לסגל לעצמו תכונות פיזיולוגיות מיוחדות לתנאי החיים במדבר; המחקר בתחום זה נמצא עכשיו בעיצומו ואנשי המדע טרם קבעו עמדתם בשאלה זו.

אולם, גם אם הבדוי שונה מבחינה זאת מאדם שחי בארצות המזרע, עדיין איננו אדם מדברי במובן הפיזיולוגי. יכולתו להתקיים במדבר נובעת מהתאמות בתחומים האנושיים והחברתיים. התבונה האנושית מאפשרת לו לעקוף את הדרישות הפיזיולוגיות הקיצוניות. הוא יודע למצות את המערכת האקולוגית על־מנת שיוכל להפיק ממנה את מזונו. הודות לתושייתו, הצליח להשתלב בה.

לפיכך, לא יקרה שהבדוי יקום בבוקר וילטוש עיניים אל גבול המדבר לראות האם שומרי ארצות המזרע נרדמו ואפשר לחמוק חזרה לתוכן. בהקיצו משנתו מברך הבדוי את אללה על כל חסדו ומבקש ממנו שיתמיד בחסד שעשה עמו עד עתה. יצוין כי לאוכלוסיה המדברית היו הזדמנויות היסטוריות רבות לנטוש את המדבר והיא לא עשתה זאת. הבדוים מתעקשים להישאר במדבר, לתדהמתם של יושבי הערים, המשתאים נוכח אלה שנמשכים אל הישימון, בו בזמן שהם יכולים לעבור לארצות המזרע.

האדם שפנה אל המדבר הריק ביקש להתרחק ממאבקים עם בני מינו, אף שכאן לא מצא תנאי חיים כאלה שבאזורים הירוקים. כדי לחיות במדבר נדרשה ממנו הסתגלות מתאימה, והדבר היה הדרגתי, תוך כדי ברירה טבעית. נדרשו כמה אלפי שנים עד שעוצב אדם שיכול לחיות במדבר ולהרגיש בו בנוח. משהצליח האדם להתקיים במדבר, השתחרר ממאבק הקיום עם בני מינו. כאן הוא חופשי להתהלך לאן שיחפוץ. יחד עם זאת, הוא משלם עבור היתרון הזה ברווחתו הפיזית. במאזן הכללי, החיים במדבר טובים מהחיים באזורי המזרע, ועל כן לא נמצא בדוי שיערוג אל הציוויליזציה ויעזוב את המדבר מרצונו הטוב.

בפגישתי עם צעירה מבנות הבדוים, שוֹחחנוּ על האפשרות שהיא ובעלה יעזבו את סיני ויעברו לגור במצרים. וכך אמרה: “לפני זמן מה ירדתי למצרים לבקר את דודי. ישבתי אצלו שלושה ימים וברחתי חזרה לסיני כל עוד רוחי בי. אתה יודע כמה אנשים יש שם? לכל מקום שתפנה – תפגוש בן־אדם. הכול מלוכלך ומטונף. הזוהמה צפה ונמרחת על הכול. לא יכולתי לנשום וכבר ביום השלישי קצתי במצרים, בגנים ובשדות ובכל השפע שיש אצלם, ארזתי את חפצַי ובמהירות חזרתי לסיני.” הצעירה, ילידת סיני, הגיבה כך משום שהיא באה מגן־העדן שבמדבר לסביבה נחותה מבחינה אנושית. המדבר גובֶה תשלום גבוה עבור היתרונות שהוא מעניק לאדם, וחוקי שיווי המשקל הביולוגי חלים עליו כמו על כל בעלי־החיים האחרים. בתוך מארג המזוֹן ניתן לאדם מקום מוגדר, ואין הוא יכול לפרוץ אותו. מספר בני־האדם על יחידת שטח הוא יחסי לפוטנציאל של מארג המזון. על־כן, צפיפות האוכלוסיה אינה יכולה לעבור גבול מסוים. כל־עוד נשען האדם על משאבי הטבע, אין הוא יכול להביא על עצמו כליה בהתרבות בלתיּ

הבדוי יודע שחייו צריכים להתנהל בצמצום, ללא מותרות, כפי שמקובל בארצות הירק. הוא אינוֹ מסוגל לאגור עודפי מזון ולהתעשר. עליו להיות סמוך על שולחנו של הטבע. רוב הזמן מתנהלים חייו בדוחק, והרחבוּת פוקדת אותו לעתים רחוקות. הציוד שעומד לרשותו פשוט בתכלית.

נוסף על ההסתפקות במועט וההינזרות, חייב הבדוי להקריב עוד כמה דברים כפיצוי לישיבתו במדבר. נדרשת ממנו יכולת הסתגלות לחיי בדידות בתוך ריקנות המדבר. זהו פועל יוצא של הצורך לחיות ביחידות קטנות משום שהמדבר אינו יכול לספק אמצעי קיום לרבים במקום אחד. לא פעם ראיתי במדבר אשה שחיה עם ילדיה הקטנים באוהל צנוע, רחוקה מנפש חיה מהלך של יום לכל עבר. חשבתי על־כך שגם היא זקוקה למישהו שתדבר אליו, ותבלה בחברתו. מתוך הכרח פיתח הבדוי את הסגולה להימצא ביחידות וליהנות מן הבדידות. לולא היה רוכש תכונה זאת, לא היה מסוגל לחיות במדבר.

למרות הפיזור הזה, הבדוי אינו מנותק מחברתו. הוא מקיים יחסים רצופים עם בני שבטו. המשטר שבו הוא חי אינו מעניק לבעלי הכוח שליטה ורודנות עליו ועל רכושו. לפרט יש חופש כמעט מוחלט. התלות שלו באחרים מועטה משום שהוא חי מהטבע. אם סדרי משקו אינם משתבשים ואם לא מתרגשת עליו בצורת, הוא אדון לעצמו. הוא יכול להתרחק אל תוך המדבר ולהשתמט מלחצם של טורדנים.

אורח החיים שמכתיב המדבר הביא לעיצוב יחסים מיוחדים בין גבר לאשה. האשה נועדה לגדל את הילדים, והיא אינה עוזבת את אוהלה, כאותה הפלחית. הגבר הוא המפרנס. תנאי החיים במדבר יצרו מערכת איסורים שתכליתה למנוע גישה חופשית אל האשה. הבדוי יכול לשוטט במדבר מבלי שיחשוש שמא אשתו מבלה עם אחרים. הבטחת האינטרס הגברי גרם לבידודה של האשה, עד כדי הרחקתה המוחלטת מחברת הגברים. האשה שאיבדה הרבה מהחופש האישי שלה מקריבה קורבן כבד יותר מזה של הגבר על־מנת לזכות בחיי המדבר. למרבה הפלא, דווקא האשה שומרת אמונים לחיים במדבר יותר מהגבר.

מי שרוצה להכיר את עברם של הבדוים יתקשה לעשות זאת, משום שאין הם משמרים כמעט את זכרונות העבר; ואם הם עושים זאת – הרי שלסיפוריהם אין עומק היסטורי ואין בהם סדר כרונולוגי. ככלל אין הבדוי מחשיב את התיעוד ההיסטורי, שהרי כל מעייניו נתונים להבטחת הקיום בהווה ובעתיד, והריהו מודה לאללה על שהעבירוֹ את הימים שחלפו בשלום. וכנגד חוסר עניינו של הבדוי בהיסטוריה שלו, נעשה מאמץ על־ידי חוקרים להעלותה בכתב, אלא שמחוסר תעודות של ממש התקבלה תמונה היסטורית רופסת, שהפרוץ בה מרובה מהממשי. מסקירת הווייתם של בדויי סיני אנו למדים שבין הרריו נרקמת מסכת־חיים שיש בה שלֵמות בתכניה ובגילוייה החיצוניים, ואשר מעוררת בהכרח פליאה והערצה. אף־על־פי שחקירת הווייתם של הבדוים הותירה הרבה שאלות ללא מענה, עקרונות חייהם מובנים עכשיו יותר.

 

פרק ראשון: המערכת האקולוגית בסיני    🔗

קיומו של האדם במדבר סיני מותנה באופי המערכת האקולוגית שבה הוא חי. הבדוי השתלב בתוך המערכת והתאים עצמו לדרישותיה ולחוקיה, עד שהפך לחלק בלתי נפרד ממנה. כדי להבין ולהכיר את עוצמת המאבק הנדרשת מהבדוי על־מנת להתקיים בתוכה, יש לבחון תחילה את התנאים הייחודיים של המערכת.

הייחוד הגיאוגרפי של סיני    🔗

סיני הינו מדבר המהווה חלק מחגורת המדבריות העולמיים. במערב הוא גובל בסהרה ובמזרחו בחצי־האי־ערב, והוא מבודד משניהם על־ידי שני מפרצים: מפרץ אילת במזרח, וסוּאץ במערב. הקשר היבשתי שהיה קיים בעבר בין הים־התיכון למפרץ סואץ נותק עם חפירת תעלת־סואץ. המצב החדש הזה חסם באורח מוחלט תנועת בעלי־חיים מצפון־אפריקה אל תוך סיני, כפי שהיה לפני כן. במזרח קיים קשר יבשתי דרך הערבה, שאף הוא מצוי בתוך אזור מדברי ומהווה “מסננת ביולוגית”. שטחו של סיני 61,000 קמ"ר והיקפו 1,060 קילומטר, מהם 860 קילומטר של חופי ים המונעים אף הם תנועת בעלי־חיים ותפוצת צמחים.

המבנה המורפולוגי    🔗

מדבר סיני אינו אחיד מבחינת הנופים, וחלקוֹ הצפוני שונה בנופו מהדרומי. המעבר מהנוף הצפוני לדרומי פתאומי בחלק המערבי של סיני והדרגתי במזרחו. אזור צפון־סיני מקיף כשלושה רבעים מכלל המדבר, והוא עשוי כולו מסלע מִשקע. הנוף נשלט על־ידי מישורים רחבי ידיים בעלי שיפוע היורד כלפי צפון, שנגרם על־ידי הרְבֵדוֹת שנוצרו עקב השינויים הטקטוניים באזור; הרבדות שקעו בצִדן הצפוני וגרמו להתהוות השיפוע כלפי צפון. לדבר זה היתה השפעה על כיוון זרימת מי השטפונות. רוב צפון־סיני מנוקז על־ידי נחל אל־עריש, שיובליו חרצו וביתרו את הנוף. לאורך קווים גיאולוגיים מסוימים מתנשאים רכסי הרים כגושים בודדים. רצועת חוליות ברוחב 20–30 קילומטר באזור רפיח הולכת ומתרחבת בכיוון מערב, ומכסה את חלקו המערבי של כל צפון־סיני מחוף הים־התיכון ועד לוואדי סוּדַר בדרום.

דרום־סיני, שמהווה כרבע מהשטח הכללי של המדבר, נבדל מצפון־סיני בכך שהוא מורכב מסלעים קריסטליניים, חלקם מגמטיים וחלקם מותמרים. בין הצפון לדרום יש ניגוד חזותי בולט. בדרום־סיני שולטים הרים נישאים, שמדרונותיהם תלולים וביניהם מצויים קניונים צרים ועמוקים. תהליך הבליה של הסלע הקריסטליני עיצב את ההרים בצורה חדה וחרוטית. עובדה זו משווה לנוף אופי רב־גוֹני, והר אחד אינו דומה למשנהו. כתוצאה מאוֹרוֹגנזה קיצונית יש הרים המתנשאים בצורה זקופה כנציבים במקומם. הבדל התבליט בין ההרים לסביבתם הוא חד מאוד. גַ’בַּל אוּם־שַאוּמַר מתנשא לגובה 2,570 מטר, וגַ’בַּל סִרבַּאל לגובה 2,061 מטר מעל פני־הים. המאסיב של מרומי־סיני מתנשא לגובה 2,642 מטר מעל פני־הים.

הרב־גוניות החזותית והצבעוניות של ההרים עושות רושם עז על המסייר. המראות מלאי ההוד של דרום־סיני השפיעו על רבים לחפש בהם את הר האלוהים. בניגוד לצפון־סיני, העבירוּת בחלק הדרומי קשה בגלל עוצמת המתלולים. אפשר לחצות את סיני לרוחבו רק לאורך השבר הרוחבי מוואדי־פַארַאן דרך ואדי־זַעְ’רַה וּואדי־נַצְבּ. במקומות אחרים מנצלים הבדוים את השבילים שמתפתלים על המדרונות התלולים – הנַּקֵבִּים – כדי לעבור פרשות מים מוואדי אל ואדי וללכת באפיקיהם. לעבירוּת הקשה של דרום־סיני נודעת השלכה על התרבות ועל אופי החיים של האדם היושב בו.

בין צפון־סיני לדרומו מתנשא מצוק שנמשך לרוחב כל סיני. הוא מתחיל באזור אַבּוּ־זְנֵימַה ונמשך, זקוף ותלול כחומה אדירה, עד גַ’בַּל־קוּנָּה. משם הוא עושה תפנית לצפון־מזרח עד שהוא נעשה מקביל למפרץ־אילת. בסוף הוא מתלכד עם ההרים הקריסטליניים בסביבת וַאדי־מַאלְחַה.

גובהו של המצוק נע בין 400 ל־600 מטר, כאשר שני שלישיו התחתונים בנויים מאבן חול נובית המשנה את גווניה בין השכבות. חלקו העליון עשוי מסלעי גיר. לרגלי המצוק, שחלקו המערבי מכונה “מצוֹק־א־תִּיהּ” והמזרחי החַזִים, משתרע אזור ברוחב 10–15 קילומטר שמהווה חיץ בין החלק הקריסטליני של דרום־סיני לבין המצוק. בנוף זה מתנשאות גבעות עשויות אבן־חול קשה שהרוחות גרמו לה בליה, ואשר הביאה לפיסול תבליטים בעלי צורות מיוחדות. חולות שנוצרו מבליית האבן מכסים את הוואדיות, ובמקומות אחדים הם אף נערמים על מדרונות ההרים ומחפים עליהם במעטה צהוב־חולי שנקרא בפי הבדוים בּוּרקוֹע או בַּרְקָה.

האזור המזרחי של דרום־־סיני מצטיין בשברי אורך מקבילים למפרץ־אילת. אלה מאפשרים תנועה נוחה מצפון לדרום בכמה מקומות. הבולט במיוחד בין שברי אורך אלה הוא זה שמתחיל במעלה ואדי־חֵיסִי ונמשך עד לוואדי־וַתִיר משם דרך צַּמְעִ’י, עַ’אעִ’יב דַ’הַבּ מַלְחַק עד לשַׁרְם־אַ־שֵׁיח'.

האקלים    🔗

המים הם הגורם המכריע במערכת אקולוגית ותנאי לפוטנציאל החיים בתוכה. בסיני מקורות המים הזמינים לשימושם של הצומח והחי, נדירים ומצומצמים. יש מקומות, כמו ראס־מוחמד, שבהם אין מים כלל.

המישקעים    🔗

הגשמים בסיני אינם יורדים לפי חוקיות קבועה ואף לא במנות קצובות. לפעמים מקדימים הם לרדת ופעמים אחרות מאחרים, או שאין בכלל גשם. קורה אף שהגשם ניתך במטר אחד או בכמה “מנות” זעירות, ואין כל אפשרות לאגור את המים. הרי קתרינה, אוּם־שַאוּמַר ואַ־תִּיהּ גורמים לעליית האוויר ולהתקררותו, ובכך להורדת גשמים רבים יחסית למקומות אחרים. כשיורדת כמות גשם גדולה בבת־אחת נוצרים שטפונות בוואדיות, אשר ממלאים את תשתיתם במי תהום. אבל, עובר זמן רב בין ממטר לממטר והחום המדברי מייבש שוב את הקרקע.

השלג שיורד על פסגות ההרים הגבוהים נמס בהדרגה, מחלחל אל תוך סדקי הסלעים ויורד למעמקי ההרים. כאשר הסידוק נוטה אל הערוצים, המים פורצים החוצה וזורמים על־פני השטח בין הסלעים הקריסטליניים. משך זרימת המים מותנה בכמות השלג. כך, למשל, מספרים הבדוים, כי עד לשנות החמישים היו בנחל בנווה־פַארַאן כל השנה כמויות מים גדולות, ואילו בתקופה הישראלית לא היו בו כמעט מים. לאחר הגשם והפשרת השלג, שאינו מחזיק מעמד יותר משבועיים־שלושה, נוצרת זרימת מים בוואדיות הקרובים לפסגות. זרימה זו נמשכת כחודש ויותר, לפי המישקעים שירדו באותה שנה. במקומות מעטים מתגלה זרימת המים בנביעות קטנות שמשמשות את חיות הבר. הבדוים חופרים בארות בסלע וזוכים על־ידי כך לאספקת מים מצומצמת בכל ימות השנה. עצירת גשמים במשך שנתיים־שלוש גורמת לדלדול המים שמחלחלים בין הסלעים, ומחייבת את נטישת המקום.

כמות המישקעים בסיני הינה מזערית ואינה עומדת בשום יחס לשטח המדבר. לפי המדידות שנעשו בסיני בין השנים 1970–1976 מתקבלים הערכים הבאים (34):

כמות המשקעים הכללית (במילימטר)

הלחות היחסית    🔗

כמות המים בסיני אינה מספיקה אף בגלל הלחות היחסית הנמוכה. המים שנספגים בקרקע מתאיידים במהירות. צמחי המדבר, שסיגלו לעצמם תכונות של חסכון וצמצום בשימוש במים, חייבים אפוא גם לענות לאתגר שמעמידה לחות יחסית נמוכה. אצל בעלי־החיים המאבק על המים חריף יותר מזה שאצל הצומח. אלה חייבים לקרר את עצמם על־ידי הזעה או הלחתה, שבהכרח גורמות לאיבוד מים. עובדה זו מחייבת התאמה קיצונית, שגורמת לסלקטיביות בחברת בעלי־החיים המדברית. סיני מעמיד לחי ולצומח תנאי קיום קשים ביותר, והוא נמנה עם המדבריות הצחיחים. אף־על־פי־כן יש בו עצים, שיחים ובעלי־חיים רבים.

לערכים המינימליים יש משמעות הקובעת את אפשרות הקיום במערכת האקולוגית, במיוחד לגבי החי. במקומות שקרובים לים, הממוצע אמנם גבוה, אך כמעט שלא יורד שם גשם, ואם יורדת כמות מזערית, הלחות היחסית הנמוכה מייבשת את הקרקע במהירות. בעת היותי בא־טּוּר ירד גשם שהרטיב את הקרקע, ולאחר שעתיים הכול שב והיה יבש כאילו לא קרה דבר.

הלחות היחסית משתנה במשך יממה – עולה בלילה ויורדת ביום. דבר זה מתבטא ברטיבות שנוצרת בלילות על הקרקע במקומות הגבוהים, ובמיוחד בימות החורף. באזור סנטה־קתרינה הארקוֹזה (החול הגס) שמכסה את הוואדיות היתה מאדימה בחורף מהרטיבות שעלתה מתוך הקרקע, ובלילות קרים היתה קופאת ומכסה את הסביבה בכפוֹר שעינו כעין האפר. מראה זה התגלה גם למשורר תהילים (קמ"ז 16): “כפור כאֵפר יפזר משליך קרחו כפִתִים לפני קרתו מי יעמוד!”

תופעת ההתייבשות המהירה מוכרת היטב. כביסה מתייבשת תוך דקות ספורות, ומי שמתרחץ ועומד חשוף רגעים מספר, מתייבש ללא צורך במגבת.

סכנת הייבוש הפיזיולוגי של הגוף מאיימת על מי שחושף גופו לקרינת השמש, ועל־ כן עליו להרבות בשתייה בכל שעות היום. הבדוי שומר על גופו מפני איבוד נוזלים בכך שהוא מתכסה בשכבות בגדים, המונעות התייבשות.

לפי המדידות שערך י' קסלר (34) נמצאו ערכי לחות יחסית כדלהלן:

ערכי לחות יחסית (באחוזים)

הרוחות    🔗

הכיוון הכללי של הרוחות במפרץ־אילת בימות הקיץ הינו צפון־מזרח ובחורף – צפון־מערב. עוצמת הרוח נוחה ברוב ימות השנה אך בחורף היא מתחזקת ומעלה גלים בים. בקצהו הדרומי של סיני נושבת רוח מערבית עד צפון־מערבית, ובימות החורף יש שהיא נושבת מכיוון דרום. במפרץ סואץ נושבת רוח צפון־מערבית ברוב ימות השנה, ובחורף היא נושבת גם מצפון־מזרח. מהמדבריות שממערב לסיני ומזרחה לו נושבות רוחות שרביות שמגבירות את היובש השורר בסיני.

בחודשי האביב מתחוללות סופות־חול שנגרמות על־ידי רוח מערבית ושרבית. במרומי־סיני נושבות רוחות מערביות שמשנות את כיוונן בשעות הלילה לצפון־ מזרח. בראשית אפריל 1975 התחוללה סופת חול שכיווּנה היה מהַקַאע לצפון. סוּפה זו נמשכה כיממה, במשב מהיר, והטמפרטורה הגיעה ל־36 מעלות. החול שנישא ברוח העכיר את האוויר בערפל סמיך עד־כדי הגבלת טווח הראות למטרים ספורים. הנשימה בחוץ היתה בלתי אפשרית, כי החול סתם את האף והפה וחדר לעיניים. החול העף קרצף את חלקי הגוף החשופים. נקלענו אז לפתחו של ואדי־פַארַאן ולא יכולנו להמשיך בדרכנו מעוצם הסופה. כל מי שהיה שם הסתתר מאחורי סלע, התכסה בשמיכה ונשם דרך פתח צר. כעבור שעתיים הכול היה מכוסה בחול, ואנו נאלצנו להתנער ולחדש את סידורי המקלט.

הטמפרטורה

באזורים הנמוכים סביב מרומי־סיני, בעיקר בדרום, הטמפרטורות גבוהות לעומת מרכז דרום־סיני.

להלן טבלת הטמפרטורות שנרשמו בסיני במעלות צלזיוס, בשנים 1970–1976 (34):

הערכים הגבוהים של מידות החום בקיץ הם גורם שלילי לחי ולצומח, כי החום גורם להתנדפות מים זמינים וליובש, וכן מעלה את תצרוכת המים. לעומתם מחייבים הערכים הנמוכים את עולם החי להשקיע אנרגיה נוספת לחימום הגוף. בתנאי המדבר, השגת מזון, מקור האנרגיה, קשה לפעמים ומעמידה את החי בפני בעיות קיומיות קשות.

סיני כביוֹטוֹפ    🔗

הצמחייה בסיני מהווה תשתית למרקם החיים במערכת האקולוגית, והיא מורכבת מצמחים שפיתחו יכולת הסתגלות למדבר. אופי הצמחייה אינו אחיד. על הגיר והקירטון שבצפון־סיני נמצא חברות צמחים בהרכב שונה מזה של דרום־סיני, ואף בדרום־סיני אין אחידות בהרכב הצמחייה; באזור ההרים הגבוהים מוצאים צמחייה ערבתית צפונית, וסביבם צמחייה מדברית מובהקת. במקומות מצומצמים שבהם קרובים מי־התהום לפני השטח נוצרים תנאים סוּדַנוֹ־דֵקַאנִיִים, שבּהם מתפתחים נאות־מדבר. מקומו הגיאוגרפי של סיני בין שתי היבשות אפשר לצמחים ולבעלי־החיים לחדור לתוכו, ממדבר ערב, מאסיה הקטנה ומאפריקה.

הים שמקיף את סיני מהווה ביוטופ בפני עצמו. כמעט שאין יחסי גומלין בינו לבין סיני. בודדים בעלי־החיים שנמצאים בים ומנצלים את היבשה בדרך כלשהי. סרטן־ הנזיר (Coenobita scaveola) מבלה ביום בים, ובלילה הוא יוצא לחפש מזון על החוף בין התמרים. גם סרטן־החול (Ocypoda cursor) עושה כמוהו מבלי להתרחק כל־כך מהחוף.

יש עופות על החוף שניזונים מהים, והם דוגרים על היבשה, כמו השלך (Pandion haleaetus) או לבנית ים־סוף (Egretta gularis). עופות אלה משתלבים בביוטופ הימי, ונוכחותם אינה גורם במערכת היבשתית, מלבד זה שהם מספקים לעתים נדירות ביצים וגוזלים לטורפים. האדם מנצל את הים כמקור למזון, אך אינו תורם לו דבר מבחינה ביוטית.

ככלל, אין תנועה ביוטית בין הים ליבשה. אפשר להתייחס לשני הביוטופים כאל יחידות נפרדות ללא קשר ביניהן.

הצומח    🔗

בפַרְשִים – העמקים הסגורים בין ההרים אשר במרומי סיני – קיימת צמחייה צפופה. במדרונות התלולים הצפיפות פוחתת, והמצוקים חסרים צמחייה, להוציא את הנקיקים והמדרגות של המדרונות, בהם מצויים צמחים כגון: לענת־המדבר, בת־קורנית סיני, בן־חרצית גזור, אכִיליאה־רֵיחנית, אלקנה־מזרחית, גפוף־קוצני, מלחנִית־הערבות, נוציץ־קדוש, קדד־קיפודי, שמשון־ליפי, מרווה רחבת־גביע, בוּצִין־סיני ושלהבִית קצרת־שיניים. במרומי סיני אין חורש־עצים. עצים בודדים מפוזרים במקומות אחדים ואלה בעיקר עוזרר־סיני, פיקוס בת־השקמה ובמקומות מסוימים גם אלה־פרסית, ואוג־קוצני.

בנחלים שבין ההרים במרומי־סיני, שם מתהווים שטפונות, ניתן למצוא סילון־קוצני, לענת־יהודה ומלחנית־הערבות. במקומות שבהם האַרקוֹזָה מרובה, מצויה צמחייה צפופה של חַמָּדַת־השיח. במישור הגדול (עִילוּ אַל־עַגְ’רַמִיֵּה) שמכוסה באַרְקוזה, שולט יפרוק־המדבר. באזור המעבר שבין מצוקי א־תּיהּ לאזור הקריסטליני מצויים מישורי חול גדולים. אלה מכוסים בחמדת־השיח, קרוֹטלריה, רותם־המדבר ודוחן־אשון.

ככל שיורדים בגובה פוחתת הצמחייה על מדרונות ההרים ובנקיקיהם. בנחלים הגדולים שמדרונם מתון גדלים עצי שיטה־סלִילנית. יש מקומות שם עצי השיטה גדלים בצפיפות עד כי יצירת חורש שירקותו מכסה את הנחל. השיטה־הסלילנית אינה מטפסת מעל לגובה של 1,000 מטר מעל פני־הים. האשל גדל בחורשים קטנים, ושרידים מעידים על מציאותו בעבר במקומות מסוימים. המורינגה־הרתמית מצויה במקומות ספורים בכמות קטנה כמו בוואדי־אִילְתָּה המשתפך לוואדי־מֵיעַר.

בחוף מפרץ־אילת מצויות מנגרובות כגון, בראס־מוחמד וּבנַבֵּכּ, שם גדלה האֲבִיצֵניָה־הימית. במקומות רבים לאורך המפרץ גדלה הסלבדורה־הפרסית שיוצרת תלוליות. רוב הצמחייה הרב־שנתית – עצים ושיחים – אינו ניתן למאכל־בהמות בגלל המוהל המרוכז והחריף שבצמחים. החרקים הם שמנצלים בצורה אפקטיבית את הצומח.

בסיני צמחייה חד־שנתית שהיא אופיינית למדבר, והיא גדלה במיוחד בערוצים ובמדרגות סלעים המוגנים משטפונות. במישורי החולות שלרגלי מצוקי א־תּיהּ גדל סביון־הערבות שמכסה בצפיפות את הקרקע עד ליצירת מרבדים לבנים בפרחיו. אולם כיסוי צפוף של צמחייה חד־שנתית לא מתפתח בסיני בשום מקום. יש מישורים בדרום סיני, מוואדי־זַעְ’רַה דרומה, שבהם מתפתחת צמחייה רבה של פרעושית־גלונית. ריחה החריף והמתקתק מכריז עליה למרחקים.

ואדי־רַסַּאסַה המשתפך לרַאס אַבּוּ־קַלוּם היה באביב 1982 מכוסה, בצפיפות יחסית, ברִכפה שהגיעה לגובה אדם. באותה שנה פקדו את מזרח־סיני שני שטפונות שבעקבותיהם נוצרה צמחייה עשירה. ככלל אין הצמחייה החד־שנתית מרובה עד כדי כיסוי מלא, וברוב השנים היא דלילה ביותר. ערכה גדול כמזון לבהמות ולבעלי־החיים הצמחוניים בגלל הריכוז הנמוך של חומרים חריפים במוהל שבצמחים.

בצמחייה החד־שנתית הזאת בולט חסרונה של משפחת הדגניים; ברוב האזורים היא נעדרת לחלוטין. יש לייחס עובדה זו לסלקציה בהרכב הצומח שנגרמת על־ידי רעיית בעלי־חיים. בויקו (35), שהבחין שיש חוסר בדגניים בנגב, טוען כי רעיית־יתר במשך אלפי שנים היא שהביאה להכחדתם.

גם הצמחייה הרב־שנתית עברה סלקציה לגבי המרעה. יש צמחים שמפתחים הגנה מיוחדת כנגד הרעִיה. הסילון־הקוצני מכיל, לדברי הבדוים, חומרי רעל שגורמים לתמותת העזים האוכלות את נבטיו. רותם־המדבר הינו צמח רעיל שאינו נאכל על־ידי הבהמות, חוץ מהלבלוב הצעיר והפרחים. שכרון־סיני, אבטיח־הפקועה וקישוא־הנביאים הינם רעילים ביותר ואינם אכילים כלל. יש צמחים שמכילים מוהל חלבי המרחיק מהם את הבהמות, כמו, לונאה־קוצנית, דמיה־לבידה ופתילת־המדבר.

כושר הנשיאה של סיני נמוך בהשוואה לנגב ולמדבר־יהודה. כמות הצמחייה נמצאת בתנודה מתמדת; רוב הזמן אין כמעט צמחייה מחמת הבצורת. ניצול מרבי של פוטנציאל הגידול של השטח לא נעשה מעולם בסיני, אם לדון לפי עדותם של הבדוים. הקרקע בסיני מסוגלת לשאת שפע גדול יותר של צמחייה, אך גורמים נוספים כמו: מים, טמפרטורה ולחות יחסית אינם מאפשרים זאת. עובדה היא שבמקום שיש מים בשפע, כמו בנווה־פַארַאן וכפי שהיה בישוב החקלאי בנוּיבעה, אפשר לפתח גנים ולהפיק מן הקרקע שפע של ירק ויבולים.

המישורים שמשתרעים במקומות שונים, כמו הקַאע, מישורי הרַמְלוֹת לרגלי מצוקי א־תִּיהּ ואחרים, יכלו להיות מנוצלים לחקלאות אילו הזרימו אליהם מים. סיני, כמערכת אקולוגית שבה משולב האדם, מצוי עד היום בתנאים טבעיים ללא כל פעילות מלאכותית. לפיכך האינוונטר הצמחי המצוי בצורה טבעית, הינו המיצוי המרבי שהמערכת יכולה לפתח. ומארג המזון ברמות השונות מתבסס על־כך.

החי    🔗

הצמחייה למיניה מהווה את החוליה הראשונה במארג המזון במערכת האקולוגית. בכך נוצר הבסיס לרקמת חיים מסועפת. בסיני אין מקום לבעלי־חיים מלבד אלה שגילו הסתגלות לתנאי האקלים, ומעל הכול למחסור במים. כמו בכל מערכת אקולוגית מהווים בעלי־החיים הצמחוניים רובד ראשון בניצול הצומח, בעוד שהטורפים מהווים בדרך כלל את הרובד שקיומו מותנה בצמחוניים. האדם במדבר משולב בתוך מארג המזון, ועל־כך נרחיב את הדיון בהמשך.

עם בעלי־החיים הצמחוניים נמנים: החרקים והחוליתניים הצמחוניים. כמו בכל מקום אחר, החרקים הם הסתגלנים היעילים ביותר. שילובם במערכת הוא הדוק מאוד. היחסים בינם לבין הצומח הינם קומנסאליים; הם מנצלים את הפונדקאי, אך אינם גורמים לו נזק. בסיני לא מוּכרים חרקים שמביאים להשמדת הפונדקאי שלהם, להוציא את אלה שתוקפים את עצי הפרי בבוסתנים, שמציאותם במדבר אינה בזכות עצמם. הכנימה־הקמחית תוקפת בחודשי הקיץ את עצי השיטה והאשל בצורה המונית, עד כדי כך שהגבעולים נראים לבנים מרוב כנימות. הן מוצצות את מוהל העצים ומפרישות נוזל מתוק שמטפטף מגופן אל הקרקע, ויוצר ציפוי קרומי דק ומבריק על האבנים. היה מי שקבע כי זהו המן והטעה בכך את הציבור באופן מביך, שכן אין ולא כלום בין תכונות המן לנוזל המתוק שמופרש על־ידי הכנימה.

העצים שהותקפו על־ידי הכנימה מידלדלים באותה שנה, עד שדומה כאילו הם עומדים לנבול. וכבמעשה פלאים כעבור שנה, באביב, נמצאים העצים במצב של לבלוב חזק יותר מן הרגיל. ירקותם מתחדשת והם נראים בריאים לכל דבר; הכנימות שפקדו אותם נעלמו כלא היו.

יקרונית־האשל מטילה על גזעו את ביציה, וזחליה חודרים לתוכו וגורמים להתהוות עפצים גדולים. אף היא מנצלת את העץ אך לא גורמת להשמדתו.

החרקים הצמחוניים הם מזון לטורפים, וכתוצאה מכך פיתחו רבים מהם אמצעי התגוננות שונים ומגוונים. הגדיל לעשות סס־הנרתיק ממשפחת Pyralidae שהזחל שלו ניזון מעלי שיטה־סלילנית. כדי להטעות את הציפורים הניזונות מחרקים, יוצר הזחל נרתיק בצורת קוץ־שיטה, וכשהוא חבוי בתוכו הוא זוחל על ענפי העץ וניזון מהעלים. בעיני הציפורים הוא קוץ לכל דבר. רוב החרקים מעלימים עצמם מעיני אוכלי החרקים, עד כי נדמה כי סיני ריק מחרקים. רובם מסתתרים ביום, בעיקר בימות הקיץ, ופעילים בלילה. מקור אור מלאכותי בלילה מושך אליו חרקים רבים, גם בשטח צחיח ביותר. מן הנסיון שנרכש בתצפיות שנערכו בתקופה הישראלית, לא נמצא מקרה אחד של השמדת צמחייה על־ידי החרקים. דומה שבסיני הגיעו היחסים שבין החרקים והצומח לשיווי־משקל ביולוגי. יתר־על־כן, ריבוי חרקים משפיע על ריבוי טורפיהם, ובסופו של דבר נוצר איזון דינמי ביניהם.

במחלקת הזוחלים קטן מספר הזוחלים הצמחוניים. דבר זה משתקף גם בסיני. מבין הזוחלים הצמחוניים נמצאים בסיני שני מינים של חרדון־צב: המצוי וההדור. חרדון־הצב המצוי נפוץ בעיקר במישורים, שם הקרקע נוחה להתחפרות וניתן למצוא צמחייה. הריכוז הגדול ביותר מצוי ברמות שלרגלי מצוקי א־תִּיהּ. זהירותו הרבה שומרת עליו מפני טריפה, שכן בשרו ערב לחיך האדם והחיות. הוא יוצא לאכול בשעות הבוקר, כשהרטיבות עדיין בעיצומה, ומידת האור מספיקה כדי לצפות מראש את בוא האויב. חרדון־הצב ההדור מצוי בעיקר בחלקו הדרומי של סיני ומספרו מצומצם.

בקרב העופות יש רק מינים בודדים שהם צמחוניים. הנפוצים הם: החוגלה, הקורא, הקטה ויונת־הסלע. החוגלה מצויה במרומי סיני בכמות קטנה הגדֵלה ככל שפונים צפונה. הקורא הוא העוף הצמחוני הנפוץ ביותר, והוא מצוי בכמות גדולה מזו של החוגלה, עד שדומה שהוא נמצא בכל מקום. אף מספר להקות הקטות שנראות בעת מעופן אל מקורות המים מצומצם.

עם ציפורי השיר הצמחוניות נמנות ורדיות־סיני, שרוב ימות השנה מצויות במרומי סיני ובחורף הן יורדות לאזורים החמים. העורב חום־העורף ניזון משיירי המזון של הבדוים והוא נפוץ בכל רחבי דרום־סיני.

רשימת העופות והציפורים הצמחוניים קטנה. זאת אפשר להסביר בעובדה שצמחי המדבר אינם מייצרים זרעים גדולים בכמויות ניכרות, שיהיו מזון מתאים. בין היונקים הצמחוניים נכללים המכרסמים, העז, היעל, הצבי, הגמל והשפן. המכרסמים נפוצים ביותר בגלל מנהגם לחיות במחילות, ובשל יכולתם להסתפק במים המטבוליים שנוצרים בגופם. מלבד הפסמון, כל סוגי המכרסמים שנפוצים בנגב מצויים בדרום־־סיני. ארנבת־הבר היא המכרסם הגדול ביותר בסיני. היא פעילה בלילה ועל־כן אינה מתגלה לעיני המסייר. יכולתם של המכרסמים להתקיים ללא מים מאפשרת להם להימצא ככל מקום, מפִסגת גַ’בַּל קַתְרִינָה ועד לקרבת חוף הים. המכרסמים מהווים את מזונם העיקרי של העופות הדורסים, הנחשים והשועלים. חשיבות מיוחדת יש לצמחוניים הגדולים. אלה שימשו מזון לטורפים הגדולים ולאדם. צבאי־המדבר מצויים כיום בעדרים קטנים במישורים הגדולים של סיני, בַּקַאע וברַמְלוֹת. כיום אף היעל מצוי בעדרים קטנים, והוא חי בהרים ועל המצוקים. גם הצבי והיעל חייבים בשתייה רק אחת לכמה ימים. לאחר שטפון ניתן למצוא בוואדיות קרני יעלים שנגרפו מהצוקים אל הוואדי.

הצבי והיעל היו נפוצים בכמות גדולה בסיני, עד שהבדוים רכשו רובים ובא הקץ על העדרים הגדולים שרעו להנאתם במישורים ובהרים. ציד היעל והצבי בתקופה הכלקוליתית ואולי גם לפניה, סיפק ליושבי סיני חלק גדול ממזונם. עדוּת לכך משמשים “העפיפונים” הרכים שמצויים באזור המעבר בין מצוקי א־תיה למסיב (31). הנשק החם הביא כליה גם על יענים, ראמים ופראים. השפן הסורי נפוץ על־פני כל סיני.

על הצמחוניים הקיימים בסיני יש להוסיף את העז והגמל שעליהם נייחד את הדיבור בפרק משק וכלכלה. על־פי מִפקד שנערך בשנת 1979 בעקבות החיסון כנגד מחלת “קדחת השבר הסורי אפריקאי” התברר, כי עומס הרעייה של העזים והכבשים הינו חמישים־אלף ראש בערך. מספר הגמלים, לפי הערכה אחרת, מגיע לאלפיים וחמש־מאות. עומס בעלי־החיים הצמחוניים – ובכלל זה הצאן והגמלים – על הצמחייה נתון לשינויים דינמיים. כשמתחוללת קטסטרופה בעקבות בצורוֹת, היונקים הגדולים נכחדים ברעב, במחלות ועל־ידי טורפים. אלה שהספיקו לנדוד לאזורים הסמוכים לסיני ניצלו. מצב של חוסר מרעה השתרר בשנות הששים והביא לידי תמותת גמלים וצאן. בראשית התקופה הישראלית אפשר היה לראות את פגרי הגמלים בכל מקום. לא נעשתה בדיקה כמותית של הביו־מסה החייתית בהשוואה ליחידת שטח, ולפיכך אין אפשרות לערוך השוואה לגבי אזורים אחרים, או לחשב באופן כמותי את היחסים במארג המזון בתוך המערכת. הרושם הוא כי הביו־מסה החייתית בסיני נמוכה מזו שבנגב.

הטורפים מיוצגים בעיקר על־ידי החולייתניים. “הדו־חיים” חסרים לחלוטין בסיני. העדר מקווי מים יציבים, או שלוליות חורף שמתחדשות בכל שנה, הביא להעדר צפרדעים, טריטונים ויתר נציגי המחלקה הזאת מסיני. הזוחלים ניזונים מן החרקים והמכרסמים. הלטאות, החרדונים, והשממיות למיניהם ניזונים מהחרקים. הנחשים ניזונים מחרקים, זוחלים וממכרסמים.

האפעה הוא הנחש הנפוץ ביותר מבין הנחשים הארסיים בדרום־סיני. יתר הנחשים הארסיים נדירים באזור הסלעים הקריסטליניים, ואפשר לפגוש אותם בבתי־גידול אחרים כמו בדיונות ובמישורים.

רוב ציפורי־השיר כגון סלעיות, עפרוני־המדבר, שחור־הזנב, סנונית־המדבר ומדברון, ניזונות מחרקים. מבין הסלעיות מצויות בסיני הסלעית לבנת־הזנב שתפוצתה רבה במרומי־סיני, וסלעית לבנת־הבטן שתפוצתה באזורים הנמוכים. שחור־הזנב, סנונית המדבר ומדברוֹן נפוצים בכל חלקי סיני.

בימות החורף פוקדות את סיני ציפורי שיר שמבלות במקומות הנמוכים, בעיקר הנחליאלי האפור שבוחר להימצא סמוך למשכן האדם ונאות מדבר. מבין העורבים, רק העורב חום־העורף מצוי בדרום־סיני במשך כל ימות השנה. העופות הדורסים נדירים. בזמן הנדידה בסתיו ובאביב, חולפוֹת בשמי סיני להקות גדולות של עקבים, דיות ועיטים, אך לרוב העופות הללו אינם יורדים ליבשה לצורכי הזנה.

מבין דורסי־היום ניצפו בסיני הפרס, הרחם, הבז־השחור ובז־הערב. אלה מצויים בכמויות קטנות. לעתים נראה נשר מרחף בשמים. באזור החוף נפוץ השלך אשר ניזון מדגים.

בקרב דורסי הלילה מצויה לילית־המדבר, שאת קולה אפשר לשמוע בלילות. התנשמת והכוס אף הם מצויים בסיני.

בין היונקים־הטורפים מצויים: צבוע, זאב ושועל. הנמר היה מצוי בסיני עד שנות החמישים של המאה־העשרים. הכחדת היעלים והצבאים אילצה את הנמרים לטרוף עזים, ובכך הם עוררו את חמתם של הבדוים, אשר בנו מלכודות אבן בכל ואדי שבו נראה נמר משוטט, לכדו את הנמרים והשמידום (27). לפי עדות הבדוים, נמרים נראו שוב במבואות דרום־סיני, דבר המבשר על התחדשות אוכלוסיית הנמרים. עד לשנות הששים, זאבים היו נפוצים בסיני, הם נעלמו בהדרגה ואילו בשנת 1982 פעילוּת הזאבים היתה לעובדה. עדרי הבדוים הותקפו לאור יום, ופעם הזדמנתי לעדר שהותקף על־ידי זאבים. הם שיסעו את גרונה של עז, ואחר־כך התנפלו על עזים נוספות ללא כל יחס לדרישתם למזון. הרועה הצליחה לגרש אותם בצעקות ובאבנים. השועל־המדברי מצוי בכל דרום־סיני. פעם ראיתי שועל־מדברי שהסתתר בנקיק בקצהו הדרומי של ראס־מוחמד. על־פי עקבותיהם אפשר להניח כי תפוצתם גדולה, והם מהווים את הטורף העיקרי במארג המזון שבמערכת. השועל ניזון מבעלי־חיים קטנים כמו מכרסמים וזוחלים.

הצבוע־המפוספס מצוי בסיני בכמות קטנה, וניזון בעיקר מפגרי חיות ובהמות. לפעמים הוא תוקף חמור או עזים.

הנמר, שהיה נפוץ בסיני, תקף גמלים ובהמות אחרות, ומאז נעלם – הגמלים משוטטים ללא חשש. הטורפים האחרים אינם מאיימים על שלום הגמלים, היכולים להתגונן באמצעות ניביהם.

מסקירת מארג המזון בדרום־סיני עולה, כי הוא כולל אותם המרכיבים המצויים במערכות אקולוגיות אחרות. הצמחים כיצרנים ראשונים משמשים מזון לצמחוניים ואלה משמשים מזון לטורפים. את סיני מייחד סוג המרכיבים של המארג, אך היחס הכמותי נמוך מזה של מערכות אקולוגיות אחרות. בעוד השינויים הכמותיים ביחסיהם של המרכיבים במערכות אחרות נקבעים לפי האינטראקציות ביניהם, בסיני נוסף גורם אקלימי שמביא לשקיעת המערכת מבחינת הייצור הראשוני עקב בַּצָרוֹת, ובעקבותיו חל שינוי בתוך מרכיבי מארג המזון. בתוך מערכת זאת מצוי האדם.

האדם במארג המזון    🔗

הבדוי בסיני משולב אורגנית במערכת האקולוגית, והוא חלק בלתי נפרד ממרקם החיים שבתוכה. הבדוי מעוּרה בסביבתו, הוא פועל ונפעל בתוכה, ונתון למרוּת חוקיה ככל יצור אחר.

הבדוי אינו פולש זר שחדר למדבר ללא תהליך של התערות והתאמה. מחזור חייו מתחיל במדבר ומסתיים בו, והוא מסוגל להתקיים אך ורק על מה שיש בו. כדוגמה לפולש זר יכולים לשמש הנזירים היושבים בין חומות המנזר, ואינם יכולים להתקיים שעה אחת ללא אספקה שבאה מחוץ לסיני. הבדוי, ככל יתר מרכיבי המערכת, מנהל יחסי־גומלין עם אחרים ונאבק על זכותו להתקיים בתוכה. כל עוד אוכלוסיות זרות לא חדרו לסיני, פעלה המערכת האקולוגית בצורה דיאלקטית. באזורים סמוכים חלו תמורות עקב שינויים פוליטיים ודמוגרפיים, אך סיני נשאר חתום הודות למחסומים הגיאוגרפיים סביבו, ולא סבל משיבושים שנגרמו על־ידי גורמים חיצוניים.

התרבות הבדוית התאימה עצמה למדבר, ואינה מהווה עליו מעמסה, שאם כן היתה מביאה להריסתו. יש מי שרואה בבדוי אדם חסר מעצורים שמכלה את כל המשאבים הטבעיים סביבו, מתוך פראוּת וחוסר התחשבות, והוא דומה לאיש שכורת את הענף שעליו הוא יושב.

אולם, בחבורת בעלי־החיים המצויים בתוך המערכת האקולוגית של המדבר, הבדוי עומד בראש הפירמידה בזכות הכישורים שלו כאדם. הוא אינו מנצל את המערכת בצורה חד־צדדית. כשיש שפע הוא נהנה כאחרים ובעת צרה הוא שוקע יחד עם כולם. הבדוי נאמן למערכת ואינו נוטש אותה אלא בשעת צרה, אם בכלל. הוא מגיע עד לסף הקיום אם אין התערבות מבחוץ. מעולם לא הגיע הבדוי לדרגה של חיסול הטבע סביבו, משום שהוא חי בשיווי־משקל דינמי אִתו. תצלום המרחב מלוויין מראה את סיני כאזור עני בצמחייה, ויש מי שמאשים את הבדוי בהשחתת הטבע. העובדה בעינה עומדת אך המסקנות אינן נכונות. במדבר קיים שיווי־משקל בין עומס הרעייה לבין פוטנציאל הייצור הראשוני. התצלום מראה מצב שבו המערכת מצויה בשיווי־משקל. יותר מההעמסה הקונקרטית אי־אפשר לו לבדוי לעשות, וכך נשארת התמונה לאורך זמן כשהבדוי הוא חלק ממנה. עובדה היא שהאוכלוסיה הבדוית הנוכחית נמצאת בסיני במשך מאות שנים על כל התנודות של המערכת (52).

סיני, ככל מערכת אקולוגית עצמאית, נמצא ביחסי שכֵנוּת עם מערכות אחרות. כל עוד היו תנאי הקשר בין סיני לסביבתו החיצונית מוגבלים, התנהלו התהליכים האקולוגיים בתוכו באורח טבעי. אפשר להניח כי בעבר הרחוק מערכת זו היתה עצמאית לחלוטין. לקשרים בין האדם בסיני לבין חברות בארצות הסמוכות יש עדויות משחר ההיסטוריה. תושבי סיני יכלו להציע אך ורק עודפי בשר ותוצרת חלב. בתמורה קיבלו: חיטה. שעורה, פול ופירות יבשים, ואף יכלו לרכוש כלים ובדים במקום עורות, כלי מתכת ועוד.

מבחינתה של המערכת, בסחר החליפין לא היה משום העשרה. הוצאת המטען האנרגטי מתוך המערכת לארצות השכנות הביאה לניצולה, בלי לכסות את מה שנגרע ממנה. נושא זה דורש בדיקה כמותית שכאמור לא נעשתה. כלי־נשק שרכש הבדוי שינו את מעמדו במארג המזון. השמדת הטורפים הגדולים, כמתחריו של האדם על חיית הבר, גרמה גם להשמדת חיות הבר. כך שינה הבדוי את הרכב מארג המזון. נשארו אותם מרכיבים שידו לא יכלה להשיג אותם, בעיקר בעלי־חיים קטנים שאי אפשר לצוד אותם. היען, שהיה חלק מהנוף, נשמד, ונותרו רק עופות קטנים.

מכלכלה שהתבססה על ציד בלתי מבוקר שנשמד, עבר הבדוי לכלכלה מבוקרת של גידול עדרים, שאינם אלא ציד מבוקר. העז מנצלת את הייצור הראשוני והבדוי אוכל את בשרה ומציב את עצמו בראש הטורפים.

בעבר כשפקדה את סיני קטסטרופה, נאלץ הבדוי לסבול רעב, ואם יכול היה נטש את המערכת. הקשרים הכלכליים שהיו לו עם הארצות השכנות נוצלו, כדי להזרים משאבים לסיני, בדרך של עבודה שכירה או מיצוי אמצעי קיום נוספים לבד ממרעה, כמו עשיית פחמים וסיתות אבני־ריחיים. בדור האחרון מצאו הבדוים דרך נוספת להשגת אמצעי קיום מבחוץ על־ידי פיתוח רשתות הברחה דרך סיני אל הארצות הסמוכות כמו מצרים וישראל. בדרך זו הצליח הבדוי להיאחז בתוך המערכת גם כשלא היתה במצבה התקין. לכשהתאוששה, חזר ותפס את מקומו כרועה שמגדל בהמות וניזון מבשרן, או עושה בהן מסחר.

ההשתלבות בתוך המערכת האקולוגית המדברית מחייבת הסתגלות לתנאים הקשים שבה. הבדוי, ככל יתר בעלי־החיים, נדרש לגלות התאמה שבלעדיה אי־אפשר להתקיים. הדבר מעורר את השאלה, האם הבדוי הוא “אדם מדברי”, שפיתח תכונות פיזיולוגיות שמאפשרות לו להימצא במדבר, או שמא הוא ככל האדם. ואכן נמצאו אצלו התאמות בתחומים שונים המיוחדות רק לו.

הסתגלות הבדוי למדבר    🔗

ההסתגלות של הבדוי לחיים במדבר מוצאת את ביטויה: בפיזיולוגיה, באורח־החיים, בחיי־שדה, בחיי־חברה ובחיי הרוח.

תכונות פיזיולוגיות

התאמה פיזיולוגית שנדרשת על־ידי המדבר אינה קיימת אצל הבדוי בצורה בולטת, כפי שהיא מצויה אצל בעלי־החיים המדבריים. בהשוואת הבדוי לאדם מאזורי המזרע, מסתמן שוני שמעיד על התאמה כלשהי. התקופה הקצרה יחסית, כמה עשרות אלפי שנים, שבה האדם מצוי במדבר, לא הספיקה כדי לאפשר למנגנוני ההסתגלות להעמיד זן של אדם מדברי. האינטליגנציה של האדם פועלת כנגד ההסתגלות הפיזיולוגית, וזאת תוך שימוש באמצעים מתוחכמים, כדי להתגבר על קשיים. כנגד הקרינה החזקה הוא עוטה פרווה ומבודד את גופו ממנה; כנגד היובש הוא נושא עליו מיכל מים; וכנגד הקור הוא מבעיר אש, ומסתגר במשכן אטום. התובנה של הבדוי הופכת למכשול בתהליך ההסתגלות, ובמיוחד בנושא המים, הקובע את יכולת הקיום במדבר. יכולתו לגלות מים, מנעה מהתהליכים הסלקטיביים לפתח בו את התכונות הנדרשות להקטנת התלות של הגוף באספקת מים, כפי שקרה אצל המכרסמים. במחקרו לא מצא ש' סמואלוב (15) כי הבדוי שונה בדרישות גופו למים מאוכלוסיות אחרות.

המחקר שנעשה עד עתה בנושאי הפיזיולוגיה והאנטומיה של הבדוים נמצא בראשיתו. י' הרשקוביץ (52) במחקרו המקיף על ילדי הבדוים בסיני מוצא, כי אכן יש לבדוי תכונות ספציפיות למדבר. בדברו על היחס שבין משקל הגוף לשטח הפנים ולכמות השומן התת־עורי הוא כותב (עמ' 168):

לילדים הבדוים משבט המזינה בהשוואה לילדים אירופאים וישראלים, מבנה גוף צר יותר ביחס לגובהם, גפיים ארוכות יותר ביחס לגובהם, משקל נמוך יותר לכל יחידת שטח פנים וכמות שומן תת־עורית מזערית. נתונים גופניים כאלה ייתכן שיש בהם, בין השאר, כדי לסייע לגוף בוויסות הטמפרטורה הפנימית שלו באקלים החם.

תכונות אלו מתיישבות עם חוק ברגמן האומר, שגודל הגוף עולה ככל שטמפרטורת אזור המחיה יורדת, והוא פוחת כשהטמפרטורה עולה. כאן במדבר הפרשת עודפי החום מתוך הגוף במהירות היא חיונית. ממחקרים שייערכו בעתיד, יש לצפות שתתגלנה תכונות הסתגלות נוספות.

מי שמצוי אצל הבדוים מוצא אצלם תכונות פיזיולוגיות רבות שמצביעות על הסתגלות מובהקת. ולפי שהמחקר לא בדק אותן ולא קבע אם יש כאן רושם מוטעה או דבר של ממש, אין באפשרותנו לקבוע עמדה ביחס אליהן. דוגמה לכך תשמש שפיעת החלב אצל הבדויות המיניקות. הרבה בדויות מעידות על עצמן שהן מיניקות שלוש וארבע שנים, כל עוד הפעוט דורש זאת, והן אינן מתחילות הריון חדש. במדבר יש יתרון לשפיעת חלב ממושכת, לפי שהיא מבטיחה את הפעוטות מפני התייבשות וחוסר הזנה.

עניין אחר היא הוולדנות הקלה. רבות מהבדויות מעידות על עצמן כי הלידה עוברת עליהן בקלות, ושעות ספורות לאחר הלידה הן יכולות לשרת את עצמן. זו תכונה שמסייעת מאוד לבדוית להתקיים במדבר. השאלה היא, האם תכונה זו בלעדית לבדוית, או שהיא מצויה באוכלוסיות שאינן מצויות באזורים מדבריים.

גם נושא משק המים בגוף דורש הרחבה. הבדוים טוענים כי הם מסוגלים לצמוא משך ימים אחדים, בתנאי יובש, מבלי שייגרם לגופם נזק פיזיולוגי כלשהו. יש לכך ערך קיומי גדול בתנאי המדבר. אדם רגיל מת לאחר שאיבד כמות נוזלים מסוימת מגופו.

אורח החיים

הבדוי הוא איש טבע, וכל צרכיו ניתנים לו מידי הטבע. לפני המצאת האריגה, הוא עטה עור חיה ומשכנו היה עשוי עורות. כיום הוא שוכן באוהל ארוג, וחוסה בו בימות החמה ובימות הקור. את שעות מנוחתו, שנתו וכל עיסוקיו הוא מעביר על הארץ. תרבותו היא תרבות של ישיבה על הארץ – בעת התכנסות, או בפגישה עם חבר. גופו רגיל למצע רך של חול, או למשטח סלע חלק. וכשמגיעה שעת השינה, הוא שוכב על הארץ ללא ריפוד וללא מזרן. תלותו בעדר העזים והגמלים מחייבת אותו שלא להיות צמוד למקום אחד; הוא נוטש בקלות מקום שבו שהה חודשים מספר ועובר למקום אחר. קיים אצלו קשר לנוף, אך לא למקום מסוים.

חיי הבדוי מתרכזים במשפחה, והוא קשור אל צאצאיו בכל נימי נפשו. בינו לבינם קיימת תלות שמהדקת את הקשרים בצורה קיצונית. בשעת מחלה הוא מנסה לרפא עצמו בשיקוי ובחריכה באש. יעילות אמצעים אלה אינה רבה, למעשה הוא מופקר למחלות ככל חיית־המדבר.

הבדוי מסוגל להימצא בבדידות במשך ימים רבים. הוא יוצא לבדו אל מרחבי המדבר עם גמליו וצאנו. הוא בוטח בעצמו ביום וחושש מפני הלילה, כי בלילה יוצאים הנחשים הארסיים וחיות הטרף. הוא מכיר את מנהגיהן של החיות הטורפות והמזיקות ויודע להישמר מפניהן.

מלבד החזיר הוא אוכל כל דבר, מארבה ועד בשר קיפודים. הוא יודע להצית אש מאבני צור או קוורץ שמצויות בשפע בסיני. הבדוי חייב להימצא בתנועה מתמדת לצורכי רעייה או ציד. בדוי, לפי הגדרתם של הבדוים, “הוא אדם הולך!” לפיכך עור כפות־הרגליים עבה כסוליה.

בדוי מבני הדור הישן – שלא ידע מהוּ רכב – הכיר את סביבתו ברדיוס של כמה מאות קילומטרים, כלומר את כל נִבכי סיני וגם אזורים סמוכים. הוא יודע היכן מצויים מקורות המים הסמויים, שישמשו אותו בעת סיוריו. בלילות החורף הוא מסתתר בנקיקים לבדו, שם הוא מבעיר אש ומתחמם, ואם אין לו במה לכסות עצמו הוא מסוגל לסבול את הקור.

הוא אופה את לחמו על גחלים ומרתיח מים בגומת אבן. הוא מסוגל לרעוב במשך כמה ימים, ואם יש הכרח הוא מסתפק בארוחה אחת ליום. על מותניו הוא נושא פגיון או חרב. שבהם ישתמש להגנה או לחטיבת עצים, חיתוך וציד. הוא יודע להבחין בשינויים קטנים שחלים בנוף, ואם יש צורך הוא מסתתר מעין זרים. הוא מזהה בעלי־חיים לפי עקבותיהם, ויודע לפרש לפיהם את התנהגותם בשטח.

הבדוי הוא אינדיבידואליסט ומנהל את חייו במסגרת משפחתית מצומצמת. היחסים עם פרטים אחרים בחברה מתקיימים על בסיס של עזרה הדדית וסימפטיה. אין הוא מרשה לעצמו תחרות בלתי מרוסנת, שהרי הוא מעוניין בהגדלת מספר האנשים שיש לו שייכות אליהם. בין הפרט לחברה הכללית יש תלות קיומית.

חוקה מיוחדת שהוא מקיים באה להבטיח את שלומו וצרכיו של הפרט (ראה פרק המשפט), כשמתעוררת סכנה מן החוץ חלה התגייסות ספונטנית לפעולה נגדית. הבדוים יצרו נורמות חברתיות שנוסחו באופן ברור ושכל פרט מכיר אותן. יש כללי נימוס ויש איסורים מיוחדים שבאים לשמור על התביעות שמתבקשות מן החיים במדבר. בין שני המינים קיים “טאבו” ששומר על הנשים מפני מגע חופשי, המונע יחסי־מין מחוץ לנישואין. בין האשה לגבר יש חלוקת תפקידים מוגדרת: על האשה להעמיד צאצאים רבים עד כמה שיותר. הדאגה לפרנסה ולבטחון מוטלת רק על הגברים. מבחינה זו נוהגים הבדוים בשיטות טבעיות כמו אצל קבוצות בעלי־חיים אחרים.

חיי הרוח

הבדוי חי על־פי מושגים של עמי הטבע. התופעות והתעלומות שבטבע מוסברות בדרך של האנשה ויצירת סמלים על־טבעיים. בלב הבדוי קיימת הערצה לכוחות הסמויים שלדעתו שולטים בו. חוסר הישע שמאפיין את התלות שלו בכוחות העל־טבעיים, מפתחים בלב הבדוי רגש רליגיוזי הבא לידי ביטוי בצייתנות ובכניעה לכוחות הערטילאיים עד כדי התבטלות והערצה. דתיותו של הבדוי מבוססת על הרליגיוזיות שבנפשו, והיא מספקת סמלים מוחשיים להרגשתו זו. כאיש טבע אין הבדוי מרשה לעצמו לשגות בהזיות; הוא ריאליסטן בכל הנוגע לקיומו הפיזי. הבדוי חי את ההווה והעתיד אינו מדאיג אותו. העבר חלף, והבדוי חי וקיים; כיוון שכך העבר אינו מעסיק אותו.

הבדוי משקיע את מרצו בדברים רוחניים שמביאים תענוג לבעליהם. הוא מרבה להשתעשע בשירים העוברים מדור לדור, ואף מנסה כוחו בחיבור שירים. הקריאה והכתיבה אינן הכרחיות במציאות של משק מרעה, אך כיום חל שינוי והבדוי מגלה את התועלת אשר בתרבות הכתיבה.

הוא מחנך את ילדיו וקרוביו באמצעות שירה. כוחו של הגבר בחריזה ואילו כוח האשה במעשיוֹת ובאגדות. בדרך זו גם נידונות הבעיות החברתיות ומוצגים הפתרונות או דרכים בהן ילך האדם ביחסיו החברתיים. דברי הגות ופילוסופיה רחוקים מהבדוי. בכל פגישותי עם הבדוים לא השתתפתי בדיון שעסק בדברים שעומדים ברומו של עולם.

אורח חייהם נראה בעיניהם כדבר מובן מאליו. הבדוים אינם עוסקים בביקורת חייהם ובבחינת תכליתם. אם הבדוי משיג את האמצעים ההכרחיים לקיומו, הוא מקדיש את שעות הפנאי להנאות: עישון, אכילה, אהבת אשה ומשחקים עם הילדים.

ככלל יש לומר, כי בכל הווייתו הבדוי נתון במערכת האקולוגית בצורה אורגנית, לצד אורגניזמים אחרים שמקיימים אתו יחסי־גומלין חיוביים ושליליים כאחד. לפיכך, הוא חלק מהנוף במדבר ואינו אורח שנטה ללון בו.

 

פרק שני: שבטי דרום־סיני    🔗

ההיסטוריה הכתובה של שבטי הבדוים בדרום־סיני דלה ביותר. הסיבה לכך נעוצה בבידוד הגיאוגרפי שבו מצוי חצי־האי סיני ובתנאים האקולוגיים שמשפיעים על הרצף היישובי. דרום־סיני, המוקף מכל עבריו מחסומים של מפרצים וים, עמד בשולי האירועים ההיסטוריים. העמים אשר ישבו לאורך הקשת הפוריה שבין מסופוטמיה למצרים, קיימו יחסים פוליטיים וניהלו מאבקים ביניהם, אך סיני נותר הרחק ממאבקים אלה.

בתולדות עמי המזרח־התיכון תושבי סיני כמעט שאינם נזכרים. וכמו שקרה לאחרונה במאבק שבין ישראל למצרים, תושבי סיני היו מחוץ למעגל המלחמות וכך היה גם בעבר. בזמן המלחמה ארזו הבדוים את מטלטליהם והתרחקו מזירת הקרבות. האינטרס שלהם לא חפף את זה של המצרים ועל־כן עמדו מן הצד כדי שלא ייסחפו לתוך מערבולת הקרבות.

ידוע לנו מן השרידים הארכיאולוגיים ומתעודות מצריות, כי למצרים היה עניין בסיני כבר באלף השלישי לפני הספירה, כשבאו לכרות טורקיז ונחושת. לבד מעניין המחצבים לא היה למצרים דבר עם התושבים, כפי שקובע פטרי שחקר את אזור צרביט אל־ח’אדם (1).

רמזים לקשרים בין תושבי סיני לכנענים בתקופת הברונזה הקדומה ב' נמצאו באתרים שונים בדרום־סיני (2). אולם בני העמים השונים בימים ההם התעניינו במחצבים, ולא הגיעו לכלל התערות באוכלוסיה. אלה שבאו לסיני לכרות נחושת וטורקיז וקיימו מן הסתם מגעים עם תושבי סיני, לא הנציחו את הדבר לא בכתב ולא בציור. ומי שירצה לשמוע מפי הבדוים כיום על העבר הרחוק, ואפילו הקרוב, ייצא בידיים ריקות.

זכרונם ההיסטורי של הבדוים מוגבל לדורות ספורים, משום שרובם אינם יודעים קרוא וכתוב. אם יש ביניהם מי שיודע, אין לו מוטיבציה לכתיבת היסטוריה. כמו־כן אין התרבות הבדוית מחשיבה את מה שחלף ואין היא נותנת דעתה על העתיד. הבדוי חי את ההווה ואינו נוטה לקבוע תחזיות לעתיד.

סיבה נוספת לזכרון ההיסטורי הקצר היא אי־הרציפות היישובית בסיני. בגלל תכונותיה של המערכת האקולוגית, האוכלוסיה אינה יכולה לשמור על רציפות לאורך תקופה היסטורית ארוכה. אחת לכמה מאות שנים מתרחשת קטסטרופה אקלימית, שמאלצת את יושבי סיני לנטוש את ארצם, ולנדוד אל מקום שיש בו תנאי קיום נאותים. עדות על התרוקנות סיני אנו מוצאים במיתוסים הקשורים לקדושי הבדוים בסיני. הצער שפוקד את הבדוי שנאלץ לנטוש את מולדתו מתגלה בסיפור הבא על שֵיח’־עַ’אנִים אשר קבור בּבִּיר־אִיקְנֵה.

שֵיח’־עַ’אנִים מונע נטישה

רעב כבד פקד את סיני ואילץ את הבדוים להימלט למצרים. גם יושבי האזור שמסביב לביר־איקנה נטשו את המקום וקברוֹ של שיח’־ע’אנים כמעט שנעזב. סְלֵימַאן אבּוּ־רַדְ’וַאן, האיש ששמר אמונים לשיח’־ע’אנים, לא נטש אותו. כשאזל מזונו ולא היה לו במה להאכיל את ילדיו, התכונן להימלט מרעת הבצורת ומאימת הרעב.

בלילה בא אליו בחלומו שיח’־ע’אנים וביקש ממנו שלא לנטוש אותו. האיש הבטיח לו בחלום שלא יעזוב, אולם למחרת בבוקר קם והכין עצמו לעזוב את המקום, כי לא החשיב את החלום. וכמו שהיה רוכב על גמלו, בא נחש ורבץ למלוא רוחב הדרך ומנע ממנו להמשיך בדרכו. הבין סלימאן כי זהו גלגולו של שיח’־ע’אנים שדורש ממנו במפגיע שלא להזניחו.

חזר סלימאן על עקביו עם בני משפחתו, והפקיר עצמו לגורלו.

לא עבר יום וקהל גדול של עולי־רגל באו מהצפון וערכו זוּאַרַה – עלייה לרגל – ליד קברו של השיח'. בתום הזוארה העניקו לסלימאן צאן ומזון לרוב, והלכו. במזון שקיבל הצליח סלימאן להחזיק מעמד בביר־איקנה ולהמשיך לטפח את קברו של שיח’־ע’אנים, עד שבאו ימי גשם והחיים התחדשו בסיני.

הזקנים מספרים על מחזורים ארוכים של בצורת שגרמו להתרוקנות סיני, והמכונים סַבְּעַאוִיַה. אכלוס סיני מחדש לאחר התרוקנותו, אם לדון לפי הנתונים שבידינו, נעשה על־ידי בדוים חדשים, שהחלו בפרק היסטורי חדש. בינם לבין קודמיהם לא היה קשר של מידע ולא היתה הזנה תרבותית. השבטים שמצויים כיום בסיני הגיעו ממדבריות ערב בתקופות שונות. כאן הם ממשיכים את אורח חיי אבותיהם, ללא שינוי, שכן סיני הינו חלק אינטגרלי של מדבריות ערב.

כיוון שכך חל ניתוק בינם לבין מכורתם, ובסיני הם לא יכלו להמשיך ולהחזיק במסורותיהם ובאגדותיהם ההיסטוריות. את קשריהם אל הנוף היו צריכים להתחיל מבראשית. הרים וגיאיות אשר כונו בשמות על־ידי התושבים הקדמונים, לא נודעו להם. להרים ניתנו שמות חדשים, ואם קיים היה מיתוס קדמון שהתקשר לעצם מסוים בנוף, הוא נעלם מהם. הם נגעו במציאות המוחשית שקדמה להם ולא ידעו מה היא מספרת, אם כי האוכלוסיה שנטשה הותירה אחריה שרידים שמעידים על קיומה. היסטוריון שרוצה למצוא אצל הבדוים זכר לימים רחוקים מתאכזב מאוד. בסיני הצטבר ידע על תרבויות קדומות, הודות לעבודות ארכיאולוגיה שנעשו באזור, אך לבדוים אין כל מושג על כך. אתר ארכיאולוגי מלפני כמה אלפי שנים מתואר על־ידם כשריד מתקופת בני־ישראל, או הגִ’הִילִיָה (שם כללי לתקופה שלפני הופעת האסלאם בהיסטוריה הערבית). בסיני נחשפו שרידיהן של תרבויות מהתקופה האפיפליאולית והניאולית (3) ועד לתקופה הביזנטית (4). על־פני כל סיני מפוזרים קברותיהם של תושביו הקדמונים במבנים של נַוַאמִיס וטוּמוּלִי. גלי אבנים אלה, שמכונים נוּצְרה בפי הבדוים, מעידים על חיים אינטנסיביים של תרבויות אשר נכחדו.

היינו מצפים שזכרונו ההיסטורי של הבדוי יפליג מאות שנים לאחור עד לימי הנַבַּטים בסיני. אלה השאירו את כתובותיהם על הסלעים בכל המרחב, מהעִיגְ’מֵה בצפון ועד לדרום־סיני. הנבטים חפרו בורות במקומות הצחיחים ביותר. הקשרים בין מאהליהם, שהיו פזורים בכל דרום־סיני, היו אמיצים ביותר. יש יסוד להניח כי הסַרַקֵנִים הנזכרים בסיפורו של נִילוּס הקדוש (5) אינם אלא שבטי הנבּטים או שכניהם הבדוים, שוכני סיני. הנבטים קיימו את תרבותם בסיני במשך כמה מאות שנים, ושפתם היתה קרובה לערבית של היום. גם הם נאלצו לנטוש את סיני ולהיעלם ממנו לנצח.

לבדוים של סיני אין כיום מושג כלשהו על הנבטים; אפילו השם נבטי אינו אומר להם דבר. עד כמה אין הבדוים מכירים את יושבי סיני שחיו בו לפניהם יעיד המקרה הבא:

פלמר (6), חוקר סיני מהמאה התשע־עשרה, מספר כי בהיותו בוואדי־מוּכַּתַּבּ ליד הכתובות המפורסמות, שאל את סַאלִם, הבדוי מסיני שליווה אותו, האם הוא יודע מי כתב את הכתובות הללו. כיוון שלא ידע, סיפר לו פלמר את סיפור יציאת־מצרים ואמר לו: “בני־ישראל כתבו את הכתובות האלו על הסלעים בברחם מפני המצרים!” אמר לו סאלם: “הסיפור מעניין, וכדאי שתספר זאת ליתר האנגלים חברי המשלחת!” סאלם, יליד סיני, לא הכיר משום מה את סיפור יציאת־מצרים, אך היה עליו לתקן את פלמר ולהסביר לו כי הכתובות הן נבטיות. הוא לא עשה כך משום שאבותיו הגיעו לסיני זה מקרוב, ולא היה להם מגע כלשהו עם התושבים שקדמו להם, כי הם באו אל ארץ ריקה מיושב.

הבדוים מכירים את סיפורי המקרא, ואף מעריצים את משה וקושרים בשמו מקומות קדושים, כמו הַמְנֵיגָ’ה בּנווה־פאראן, ג’בּל־מוּסַא וכן סלעים ומעיינות במרחב. המסורות על בני־ישראל בסיני סופרו להם על־ידי הנזירים שמרכזם במנזר סנטה־קתרינה. אלה, שלא היה בידיהם ידע ממשי על־אודות האתרים ההיסטוריים, ייחסו מאורעות למקומות שונים כיד הדמיון הטובה עליהם, וערכו את סיני מעשה חושב, כדי שיהיה נוח לביקורם של עולי־הרגל. כל המקומות שבהם פעל משה לפי התנ"ך יוחסו לסביבות מקום המנזר כמו באר ציפורה, הסנה, הסלע שמשה הכה בו והוציא ממנו מים, האבן שעליה ישב ברעותו את צאנו ועד כהנה וכהנה. כולם מרוכזים עתה במקום אחד לרגלי ההר שעליו, כביכול, התגלה אלוהים למשה ונתן לו את לוחות הברית. עולה־רגל שטרח ימים רבים עד שהגיע לסיני, יכול ביום אחד לבקר בכל המקומות שבהם “פעל” משה בסיני.

הנזירים, שבתמימותם רצו לקדש את משה, שהיה נערץ עליהם, ואשר במטרה זו הגיעו לסיני כדי להסתופף בצל אישיותו, נהגו לקדש את המקומות שלאורך נתיב עולי־הרגל. מחוץ למסלול הזה, מסואץ ועד למנזר סנטה־קתרינה דרך נווה־פאראן, משה לא פעל כביכול.

אילו היו הבדוים צאצאי הדורות ההם, שישבו בסיני וראו את בני־ישראל בצאתם ממצרים, הם היו חייבים להכיר את מקומות חנייתם, וקברותיהם ושרידים אחרים של דור המדבר, שלא לדבר על קברו של יתרו. סיפור יציאת־מצרים הנפוץ אצל הבדוים נטול ממשות, ואין זה משום שלא נותרו כל שרידים מאותה תקופה. כ“עולים חדשים”, שזה מקרוב באו, אין בידי הבדוים דבר לספר על מה שהיה לפניהם.

אילו היתה רציפות ישובית בסיני, היינו מוצאים הדים למאבק שהיה בין הנזירים ליושבי סיני עם בואם. נזירים אלה חדרו לסיני במאה הרביעית והחמישית לספירה, בניגוד גמור לרצון התושבים המקומיים, ואף סבלו קשות מהתקפותיהם עד כדי כך שנאלצו להימלט על נפשם לפינות נידחות במרומי־סיני. אך גם שם לא עזר להם הדבר. יוסטיניאנוס שראה בסבל הנזירים ורצה לנצל את נוכחותם כדי להרחיב את ממשלו בסיני, בנה את מנזר סנטה־קתרינה כמבצר לכל דבר. 

בזכרונם ההיסטורי של בדויי סיני כיום אין כל רמז, ישיר או עקיף, לימים ההם. אפילו תולדותיו של המסגד שנמצא בחצר המנזר, שמיקומו המוזר מעורר סקרנות רבה ותהייה, אינם ידועים לבדוים.

העומק ההיסטורי של הישוב הנוכחי אינו עולה על כמה מאות שנים. מחוסר תיעוד אין באפשרותנו לקבוע אותו, אלא אם כן המנזר יפתח את גנזיו ובעזרתו אפשר יהיה לאמת דברים. לדאבוננו, המנזר אינו מאפשר לחוקרים לערוך בדיקה כזאת. תיאורי מסע בסיני של עולי־רגל שבאו לבקר את המקומות הקדושים ואת המנזר מצויים לרוב, אלא שאינם מסייעים הרבה להכרת עברם של תושבי סיני, משום שנוסעים אלה עצמם לא היו מעוגנים במציאות של זמנם ולא הכירו את התושבים האלה. גם סיפוריהם של הבדוים על ההיסטוריה הקדומה, כביכול שלהם, שאובים ממה שהנזירים ועולי־הרגל סיפרו להם. עלינו לבחון אפוא, את העומק ההיסטורי לפי הקריטריונים הבאים:

א. הפולקלור, הרומז על מאורעות ואישים שפעלו בעבר.

ב. קברי שיח' שמהווים נקודות ציון לאחיזת שבטים כשטח.

ג. עצי תמר הנושאים את שם בעליהם לאורך זמן.

ד. עוצמת הקשרים הכלכליים ומידת ההגירה למצרים.

ה. הדינמיות של האוכלוסיה, שמעידה על עלייה או שפל.

ו. איכות הטריטוריה שהיא פרופורציונית לוותק.

ז. עליונות או נחיתות תוך־שבטית.

ח. דמיון ושוני תרבותי.

ט. תצפיותיהם של חוקרי סיני לדורותיהם.

תיאור ההיסטוריה של שבטי סיני כיום, המוגש להלן, אינו נשען אפוא על בסיס מוצק כלל ועיקר; על־כל־פנים, זו התמונה שבידינו לשרטט כרגע.

תולדות השבטים הבדוים בדרום־סיני    🔗

עד למאה השמונה־עשרה הצטמצמה פעילותם של חוקרי סיני בשחזור יציאת־מצרים, מתוך שאיפה לזהות בנוף הגיאוגרפי את המקומות שנזכרים בתנ"ך. תושבי סיני לא עניינו אותם. בהדרגה חל שינוי בגישתם והיתה התייחסות מסויגת לאדם שחי בתוך הנוף, ולצד ציון שמות הבדוים שליוו את החוקר, מופיעים שמות שבטים ומשפחות. מרשימותיהם של החוקרים נמצא כי האוכלוסיה המקומית משנה את הרכבה אחת לכמה מאות שנים. הבדוים עצמם אינם מודעים לכך.

נעום שוּקֵיר (7), שביקר במנזר סנטה־קתרינה בראשית המאה העשרים ועיין בארכיון, מצא כי שבט הצואלחה כלל בשנת 1593 לספירה את הפלגים אַוְלַאד־סְעִיד, קַרַארְשֵה ועַ’וַארְמֵה. כיום אולאד־סעיד והקרארשה הינם שבטים עצמאיים, והע’וארמה הם פלג בשבט הצואלחה. שוקיר טוען כי במנזר קיימת רשימת שבטים משנת 1092, ובה נזכרים שבטים שהיו בסיני ונטשו אותו בגלל רעב: וַאחִידַאת, רוּשֵידַאת, רוּתֵימַאת, ג’וּבַּרַאת, טוּמֵילַאת וּמַעַאזֵה. ארבעה שבטים מרשימה זו – בַּנִי־וַאסִל, בַּנִי־סְלֵימַאן, עַיַאיְדֵה וּנְפֵיעַאת – היו מצויים בסיני עד לתחילת המאה העשרים. לאחר מכן נטשו את סיני ומצאו להם נחלות במקומות אחרים במזרח־התיכון.

ארבעת השבטים האלה לא יכלו שלא להיות בין הנוטשים. יש לשער כי הם היוו את גל העלייה שבא אחרי התרוקנות סיני מיושביו, ולבסוף גם הם נאלצו להסתלק מחמת הרעב. בני־ואסל, שהיה שבט גדול כפי שיתואר בהמשך, נמצא כיום במצב של היעלמות סופית מנוף סיני. כשבעים נפשות מהשבט נשארו באזור ואדי־תַ’מַּאן וְאִיסְלַה. הנְפֵיעַאת נטשו לגמרי ועדיין יש להם רכוש בדרום־סיני, והעיאיְדה מכרו בשנת 1905 את מטע התמרים האחרון בנווה־פאראן, כפי שמציין נעום שוקיר. הצואלחה ואולאד־סעיד אינם כלולים ברשימה זו והם מופיעים במאה השש־עשרה. נִיבּוּר, שביקר בסיני בשנת 1792 (8) מתייחס אל הצואלחה ואולאד־סעיד כאל שני שבטים נפרדים. שבט המֵזינֵה אינו נזכר אצלו, מכיוון שמסלול מסעו היה במערב סיני, ואילו שבט המְזֵינֵה עשה את ראשית צעדיו במזרח.

השבטים בסיני עוברים עד היום תהליך של שינוי ההרכב. אלפרד קַיזֵר (9), שישב בראשית המאה התשע־עשרה בדרום־סיני במשך עשר שנים, מפרט את הפלגים שמרכיבים את שבט הצואלחה וביניהם הנְחֵ’ילַאת, הבִּישַארִין והַסִירִי. שהם כיום פלגים של שבט אולאד־סעיד.

בוּרקהרדט (10), שביקר בסיני בראשית המאה התשע־עשרה, מזכיר את בני־סלימאן כמי שחיים באזור א־טּור. שבט זה אינו מצוי כיום בסיני ונטש אותו, לפי עדותו של נעום שוקיר, בגלל הרעב.

שאלתי בדוים על שבט זה אך הם לא שמעו עליו. יש זקנים בודדים שידעו כי אכן היה שבט כזה, ויותר מכך לא יכלו להוסיף. השינויים שחלים בהרכב האוכלוסיה יוצרים מחזוריות, ובתוך כל מחזור חלים שינויים בהרכב הפנימי של השבטים. במחזור השבטים הנוכחי ניתן למנות את: צַוַאלְחַה, עַלֵיקַאת, אִימְזֵינֵה (מְזֵינֵה), קַרַארְשֵה. אַוְלַאד־סְעִיד, גִ’יבַּאלְיֵה, חַמַאדֵ’ה, בַּנִי־וַאסִל, תַרַבִּין וחַוֵיטַאת.

השבטים שלפני המחזור הנוכחי    🔗

ארבעה שבטים שכנו בסיני לפני מחזור השבטים הנוכחי: בַּנִי־ואסִל, העיאיְדֵה הנפיעאת והחמאד’ה. לבד מההוכחות והעדויות שמביאים חוקרי סיני על שבטים אלה, נמצאו עובדות בשטח שמאשרות את קיומם במחזור שקדם למחזור הנוכחי. שני השבטים, בני־ואסל והחמאד’ה, מקיימים נוכחות במחזור הנוכחי בצורה מצומצמת מבעבר.

בני־ואסִל

שבט זה נמצא בשלב סופי של נטישה. בעבר השתרעה נחלתו על־פני כל דרום־סיני, מנויבעה במזרח ועד לאזור א־טּור במערב. כיום נותרו כשבעים נפשות ששוכנות בפתח ואדי־ת’מַּאן ואִיסְלַה (ראה מפות 1, 2 ). הבדוים מתארים את ימי גדולתו של השבט הזה באומרם: “כל סיני היה וַאסְלִיֵּה!” נעום שוקיר מונה אותו ברשימת השבטים משנת 1092. המסורת שבידי השבט קובעת כי מוצאם מערב. על־פי האגדה השם בני־ואסִל ניתן להם על־ידי הנביא מוחמד עצמו: כשבנה הנביא את הכעבה באו שבטים רבים לעזור בבניין המקום הקדוש. בני השבט התמהמהו ולא באו. כשנוכחו לדעת כי עוד מעט תושלם מלאכת הבניין, מיהרו ובאו לעזור. כשהגיעו אמרו להם: “הַלְחִין וַסַלתוּ?” – עכשיו הגעתם? – מאז דבק בהם הכינוי בני־ואסל. אצל כל השבטים קיים נוהג להיתלות באילן גדול כדי לזכות באהדה מיתר השבטים. כל טענותיהם ואסמכתותיהם של הבדוים על עצמם אינן יכולות לשמש כאמיתוֹת היסטוריות, משום שהן מגמתיות. ואולם ברוב המקרים אפשר לקבל את גרסת ארץ־המוצא, משום שגלי ההגירה העיקריים אל תוך סיני באים מערב.

לא ידוע מדוע ראשוני השבט הגרו לסיני. ייתכן כי לחץ חברתי כתוצאה מצפיפות אוכלוסיה או תנאי קיום קשים עקב הבצורת, שהיא הסיבה העיקרית לתנודת אוכלוסיות, גרמו לבני־ואסל לעזוב את מכורתם ולהתנחל בסיני. התפשטותו של שבט זה על־פני כל דרום־סיני מלמדת על כך שהוא מצא את האזור ריק ולא היה מי שיגביל אותו. בני־ואסל הגיעו לסיני לאחר שהשבטים המוזכרים ברשימתוֹ של נעום שוקיר נטשו את האזור, בלי ספק כתוצאה של רעב. שבט זה מצא את סיני במצב של התאוששות, מבלי שיהיו לו מתחרים להתנחלותו, וכבר במאה השש־עשרה הגיע לשיא התפשטותו.

על התקופה שבה שבט בני־ואסל היה בשיא עוצמתו שמעתי סיפור מפי זקן משבט התרבין.

מסע השוד של זוֵיד הוַאסלי

באותם ימים היה איש בשם זויד מבני־ואסל, נערץ על בני שבטו. בשעת מצוקה או אם פגע אויב בבני השבט, היה מגייס את הלוחמים, דולק אחר השודדים ומשיב את הגזילה. בינו לבין שבטי אַדַ’לַם אשר שכנו באזור קוֹז אל־עַזַאזְמֵה היו מלחמות רבות. הוא נהג לצאת בראש מסע־שוד מאזור א־טּור עד לג’בל חְ’רֵישֵה, שם שדד גמלים וצאן והביא אותם לארצו. הוא רושש את אד’לם ואת שבטו העֱשיר, עד שנקעה נפשם של בני אד’לם ויצאו בעקבותיו.

צבא אד’לם נחלק לשלושה ראשים שנקראו על־פי שמות נאקות מפורסמות שעליהן רכבו המפקדים. ראש בַּנַאת־הֵיכַּל פנה מערבה, הראש השני בַּנַאת־אַדַ’בְּעַה פנה מזרחה, והשלישי, בַּנַאת־אִירְשֵיד, פנה דרומה. ראש בּנאת־אִירשֵיד הצליח לעלות על עקבות זוּיד. ימים אחדים עקב אחריו עד שהשיג אותו ליד נבּי־צאלֵח.

כוחו של אד’לם חנה מול צבא זויד, וכל המלקוח היה מעבר לצבא בני־ואסל. שני המחנות שלפו חרבות והיו נכונים לשסף זה את זה. לפני שהקרב החל, שלח מפקד בּנאת־אירשֵיד שליח אל זויד, ובפיו בקשה שיחזיר את המלקוח, כדי שיד מחנה אחד לא תהיה בשני. לאחר משא־ומתן הוסכם כי זויד יחזיר את חצי המלקוח, והחצי השני יהיה לו לשלל. עשו כך וכרתו ברית שלום. באותו מקום הקימו רוּג’וּם (גלעד), זבחו ונשבעו זה לזה, כי מיום זה ואילך זויד לא יעבור את הגלעד בראש מסע שוד צפונה, וצבא בנאת־אירשיד לא יעבור דרומה. שני המחנות אספו את הצאן והגמלים כפי שהוסכם, ושבו אל ארצם.

מאז נקרא אותו גלעד בשם מַכְּוַן־זוּיד כלומר: גלעד המריבה של זויד, והוא ניצב שם עד היום הזה.

ואכן, בדקתי ומצאתי גלעֵד עשוי אבני קוורץ גדוֹלות, מלבניות, שניצב על צלע ההר, כקילומטר אחד דרומית לקברו של נַבִּי־צַאלֵח. מישהו חשק באבני קוורץ והרס את הגלעד.

מסע השוד של בני־ואסל מעיד על העוצמה שהיתה להם, כי עריכת מסעי שוד למרחקים גדולים חייבה כוח לוחם גדול וכושר ארגון מתאים.

דורות חלפו. שעתו היפה של שבט בני־ואסל עברה והוא נאלץ להיאבק בשבטים שכנים, שהתפתחו והתרחבו, עד כדי כך שתנאי הקיום לא הספיקו לכולם. בינם לבין בני־ואסל התגלעו מריבות שהעידו על ירידה באיכות החיים בסיני. במאה השש־עשרה, כפי שמציין נעום שוקיר, ניטש מאבק בין אנשי עקבה לבני־ואסל במזרח־סיני, והיו להם מלחמות קשות עם בני שבט החמאד’ה במערב־סיני. מלחמות בין שבטים הינן, ברוב המקרים, תוצאה של מצוקה כלכלית ועל־כן ניתן להניח, שהקיום הקשה החמיר. חוסר במרעה או ריבוי טבעי של השבטים, אילץ אותם לחפש שטחי מרעה נוספים בתחום נחלתו של שבט בני־ואסל.

בעת בצורת ממושכת, כאשר המרעה אינו מספיק, נוהגים הבדוים לחפש מקורות פרנסה אחרים, והעיקר שלא ייאלצו לנטוש את מכורתם. מקור פרנסה כזה נמצא בהובלת עולי־רגל וסחורות מערב למצרים ולארצות שמצפון לסיני. כיוון שהביקוש להובלה בגמלים היה מצומצם, התפתח בהכרח מאבק בין השבטים על מקור־פרנסה הזה. בני־ואסל שכבר לא היו יחידים בסיני נתקלו במתחרים מבני שבט החמאד’ה. על אותם הימים שמעתי סיפור מפי זקני שבט החמאד’ה.

מלחמת בני־וַאסִל בחַמַאדַ’ה

בין שני השבטים פרץ ריב על רקע הובלת עולי־הרגל מא־טּור ושרם־א־שיח' למצרים. בני־ואסל לא הרשו לחמאד’ים לעסוק בעבודה זו. המתיחות בין שני השבטים גברה משנה לשנה עד שהגיעה למלחמה.

בני־ואסל ארבו לחמאד’ה בנקיע־סלימאן שמצוי באחד מיובליו הדרומיים של ואדי־פאראן. באותו יום ניטש קרב נורא ורבים נפלו, משני הצדדים. יד בני־ואסל היתה על העליונה, ובני שבט החמאד’ה נסוגו אל ארצם. בראותם כי מקור פרנסתם בסכנה, ואין להם כוח להדוף את אויביהם, ביקשו עזרה משבט הנְפיעַאת השכן. בני שבט הנפיעאת ניאותו להיכנס בברית עם החמאד’ה. בני־ואסל שמעו כי החמאד’ה עומדים לצאת שוב נגדם אך לא ידעו על הברית עם הנפיעאת. הם יצאו למלחמה מתוך בטחון שינצחו כתמיד. לוחמי החמאד’ה שלחו מרגלים אל שטח האויב, הקיפו את מקום המחנה ובאו מאגפם, מבלי שירגישו בתנועתם.

בני־ואסל ראו כי החמאד’ים נעלמו ושכבו לישון בלא להציב שומרים. החמאד’ים התנפלו עליהם, היכו בהם והבריחו אותם. בני־ואסל השלימו אתם ונאלצו לשתף את שני השבטים השכנים בכל מקורות הפרנסה בסיני. מאז חדלו להיות אדוני הארץ.

נעום שוקיר, שגם הוא מזכיר מלחמה זו, טוען כי היא התרחשה בוואדי־וֻרְדַאן ממערב לרמת אַ־תִּיהּ. סיפור זה מלמד כי התפשטותו של שבט בסיני מגיעה לקצה כאשר שבטים אחרים יוצרים כוח, שמאלץ אותו לצמצם את אחיזתו וזכויותיו. כוחות קטנים מתאחדים לקואליציה כנגד “השליט” ומביאים לחלוקת השטח בהתאם ליחסי הכוחות. כך היה גם בין הצַוַאלְחַה לעֲלֵיקַאת בתקופה מאוחרת.

הצורך באיחוד וריכוז כוחות מהווה גורם לגיבוש יחידות אתניות שונות לקבוצה אחת, בעלת אינטרס זהה. כך נוצרו שבטים מקבוצות קטנות. כל יתר השבטים של המחזור הנוכחי אינם מופיעים בסיפור המלחמה, משום שטרם הגיעו לסיני. שבט־העַיַאיְדֵה כבר שכן בשעת אותה מלחמה באזור שמצפון לוואדי־פאראן. היעדרו מהמאבק בין שלושת השבטים השכנים נבע, כפי הנראה, מכך שלא נזקק למקור פרנסה נוסף.

במאה השש־עשרה החלה שקיעתו של שבט בני־ואסל. במאה השבע־עשרה החל להתהוות המחזור הנוכחי. מלבד התחרות של שבטים אחרים על המשאבים, שאילצה את בני־ואסל לוותר על שטחים, פעל גורם נוסף, שהחליש את עמידתם של כל השבטים בסיני. מחזור בַצרות שמדלדל את העדרים מביא להקטנת האוכלוסיה. נראה כי זו היתה הסיבה העיקרית לדלדול כוחו ולהקטנת ממדיו של שבט בני־ואסל. לפי מסורת הבדוים כיום, רעב כבד בימי גדולתו של שבט בני־ואסל אילץ רבים מבניו להגר למצרים. נעום שוקיר מציין אף הוא כי הרעב הכבד הביא לחיסול השבט הזה בסיני. על־פי האנלוגיה עם המתרחש כיום בסיני, ניתן ללמוד מכך על החוקיות של ההתנחלות. חלק מהנוטשים חוזר לאחר ההתאוששות האקולוגית, וחלק נשאר במקום מגוריו החדש. נודדים חדשים מגיעים ומתנחלים במקומות הריקים. במאה השבע־עשרה, שבה הופיעו ניצני השבטים הנוכחיים, ירד שבט בני־ואסל מעוצמתו ועמד חסר אונים מול שבטים חדשים. במזרח דחק אותו שבט־המזֵינֵה, עד שנישל אותו כליל מסיני. גם בני שבט־התרבין לקחו חלק בתהליך חיסולו של שבט בני־ואסל כפי שיתואר בפרק על התרבין.

הדים לתהליך נישולו של השבט מנחלתו במזרח על־ידי המזינה מצויים בסיפור ששמעתי מפי בני שבט זה.

כיצד הפכה דַ’הַבּ לנחלת המדינה

כאשר שבט בני־ואסל היה אדון כל סיני, היה קיים נוהג לפיו אדם שישן במקום מסוים קונה בכך חזקה על אותו מקום. בני־ואסל שכנו אז מצפון ועד דרום. באחד הימים הגיע לד’הב איש מבני שבט־המזינה עם אשתו וילדיו; והיה לו חליל שהפיק צלילים ומנגינות ערבות. כל ד’הב היתה נחלת איש וַאסְלִי אחד. חשק הואסלי בחליל וביקשו מידי המְזֵינִי, שאמר לו: “אם תתיר לי ללון בנחלתך בלילה אתן לך את חלילי!”

הוַאסלי קיבל את החליל, והמזיני שכב לישון על שפת־הים עם אשתו וילדיו. כשנדם הכול מסביב, התגלגל המזיני, חפר מקום מרבץ וישן במשך דקה, התגלגל, חפר ושוב ישן לדקה. כך עשה כל הלילה עד שהגיע לקצה הדרומי של ד’הב.

עם צאת השמש ראה הואסלי את המזיני ובירכו לשלום. אמר לו המזיני: “בוקר טוב לך, אורחי!” הואסלי נדהם מתשובה זו וביקש הסברים. אמר לו: “ד’הב מהיום שלי, ואתה גֵר ותושב על נחלתי.” “כיצד?” שאל הוַאסלי.

סיפר לו כי לן בלילה על־פני כל ד’הב ולפי החוק המקום הפך לנחלתו. זעק הואסלי זעקה גדולה, אך הוא בשלו. הלכו להתדיין אצל שופט מומחה לקרקעות שפסק כי אכן ד’הב שייכת למזיני.

הואסלי העלוב נאלץ לקבל את גזר־הדין בהכנעה והלך לחפש נחלה אחרת.

סיפור זה מבליט את אוזלת ידם של בני שבט בני־ואסל, אשר נאלצו לסגת בלחצם של בני שבט־המזינה. ניכר כי בני־ואסל איבדו את השליטה על ארצם ומספרם פחת עד כדי כך שהיו מפוזרים בקבוצות קטנות בדרום־סיני. מכל השבט מצוי כיום שריד קטן באזור ואדי־תַ’מַּאן וּואדי־אִיסְלַה. הבדוים, שיודעים כי שבט זה היה שליט בדרום־סיני, מספרים אגדה שבאה להסביר את מצבו העלוב כיום.

הקללה שבאה על בני־ואסל

חטא גדול חטאו בני־ואסל לנביא מוחמד. בשעה שכל הבדוים בערב הכירו בגדולתו של אללה, הם היו כופרים ורשעים ולא הודו במוחמד ובאללה. ברוב פחדם מפני תגרת ידו של הנביא עשו עצמם לוחמים לצדו ביום, ובלילה היו לוחמים במוסלמים ומביאים עליהם הרג. ביום מאמינים ובלילה בוגדנים. ברבות הימים התגלתה רשעותם וזה הביא עליהם רעה גדולה. אחד הכליפים מיורשי הנביא נתן בהם קללה נוראה, שהביאה עליהם את הפורענות. עד היום לא סרה הקללה מהם.

בשיחה עם זקן השבט סְלימאן אל־מְעַ’בּיש אמר לי: “בימי קדם היה כוחנו גדול. איש לא היה רשאי לעבור בסיני בלי לבקש רשות מאתנו. כל עצי התמר בנאות־המדבר היו שלנו. כיום פחת מספרנו כי רבים עזבו את סיני בגלל הרעב. אין לנו טענות, כולנו בידי ריבון העולמים!”

הנְפֵיעַאת

שבט זה נכלל בקבוצת השבטים שלפני המחזור הנוכחי. לשבט יש עד היום הזה עצי תמר ובוסתנים, והם שומרים עליהם ממקום מושבם במצרים. על ראשית השבט ותולדותיו בסיני אין תיאורים ברורים. הנפיעאת מכרו את רוב עצי התמר והבוסתנים לעליקאת. העובדה שהנפיעאת היו בשלביו הסופיים של חיסולם בסיני והעליקאת היו בתהליך התנחלות, מעידה על מגע הדוק שהיה בין השבטים. העליקאת התנחלו במקום הנפיעאת בהסדר ולא מתוך מאבק. כיבוד החוק הקיים אצל הבדוים, שקובע כי הבעלות על עצי התמר והבוסתנים נשמרת לנצח, אפשר לעליקאת לזכות ברכוש זה בהסכמת הנפיעאת.

משפחות אחדות משבט הנפיעאת אשר יושבות במצרים שולחות עד היום את נציגיהן לפקוד את התמרים באזור בִּיר־אִיקְנֵה וּבסביבות ואדי־וַתִיר ונְוֵיבְּעֵה. חלק מהנפיעאת שנשאר בסיני כלול היום בתוך שבט העליקאת. היורדים למצרים הפכו, לדברי בני שבט־העליקאת, לפלחים, לאחר שקנו אדמות ובנו בתים.

נחלתו של שבט־הנפיעאת השתרעה לאורך מצוקי א־תִּיה, מים ועד ים, על־פני רצועה שגבלה במערב בנחלים שיורדים אל ואדי־פאראן, וכללה את כל האזור של ואדי־זַלַקָה עד נויבעה (ראה מפות 1, 2). מלבד עצי תמר נשארו בסיני קברותיהם של בני השבט לדורותיהם; רובם עזובים ושכוחים. קברו של הקדוש משבט־הנפיעאת, שיח' סלימאן א־נַּפַאעִי, עומד בתוך קובה על אם הדרך בשפכו של ואדי־מְעַ’ארַה אל ואדי־סידְרי.

על יחסיו של שבט הנפיעאת עם שכניו החמאד’ה, בני־ואסל והעיאידה אין בידינו כל ידיעות, מלבד הפרטים על השתתפותם בברית עם החמאד’ה כנגד בני־ואסל. גם שכניהם מצפון, בני שבט התרבין, נטשו את האזור ונעלמו.

העַיַאיְדֵה

עקבותיו של שבט־העיאידה, שאף הוא נטש כליל את סיני, ניכרים עד היום. מקובל על הבדוים כי העיאיְדה היו בסיני עד לפני זמן לא רב. נחלתו השתרעה מאַ־טּור בדרום עד לוואדי־פאראן על כל יובליו הצפוניים. נווה־פאראן היה בנחלתו. במזרח נפגשה נחלתו עם קו פרשת המים בראש ואדי־א־שיח' (ראה מפות 2,1). שרידי השבט – קברים ורכוש שעבר לידי יושבי סיני, מאשרים את דברי הבדוים. השבט נטש את דרום־סיני והתנחל מחדש בצורה מאורגנת בצפון־סיני, באזור שמשני צדי תעלת סואץ, מצפון לאגם־המר הגדול ועד הים (11).

נעום שוּקיר (7) מציין כי עצי התמר האחרונים בנווה־פאראן שהיו שייכים לעיאידה, נמכרו בשנת 1905 על־ידי סלימאן אִבְּן־עְ’נַיִם העיאידי לאיש משבט־הע’וארמה. זקני הבדוים מעידים היום כי העיאידה נאלצו לנטוש את סיני בגלל רעב כבד. לדבריהם, שבעה שבטים נאלצו לנטוש את סיני בתקופה ההיא. משפחה אחת, שריד לשבט הזה, נשארה בדרום־סיני והצטרפה אל שבט אולאד־סעיד. כיום היא יושבת בוואדי־פריע, לא הרחק ממנזר סנטה־קתרינה. רישומם של בני העיאידה גדול עד עצם היום הזה, ויש בדוים שטוענים, כי סיני התחלק בין שני שבטים עיקריים, בני־ואסל ועיאידה.

האמרה: “חַ’לֵינַא א־שַּׁר פִי חְ’שֵיש אַ־טַר!” כלומר: “השארנו את הרעה בנבכי אַ־טַר” – מיוחסת לשבט זה. בהיותי אורח במאהל בוואדי־טַר, אשר נמצא בין טרפת אל־קַדְרֵין לבין נווה־פאראן, אמר לי מארחי: “בוואדי הזה שכנו העיאידה עד שנאלצו לברוח מהמקום מחוסר מרעה.”

קברי קדושים של העיאידה מצויים בכמה מקומות. במיוחד חשוב קברו של הקדוש העיאידי צַאלֵח וַלְד־ג’וּמְעַה אשר ניצב לרגלי נַקִב־וֻרְסַה, שמקשר את אזור אַ־תִיה עם הרמלות באזור ג’בל־פוֹקה.

שבט העיאידה לא היה פטור ממאבקים נגד שבטים שבאו מצפון ורצו להתנחל במקומו. על מלחמות העיאידה בבני שבט התרבין, שרצו לדחוק את רגליו מהעִיגְ’מֵה מסופרים הסיפורים הבאים:

מלחמת התרבין והתִיַאהַא בעיאידה

לפני דורות רבים פרצה מריבה גדולה בין העיאידה לבין התרבין והתיאהא, במקום שנקרא כיום בְּרוּד אל־עיאידה. לוחמים רבים התאספו בּרַאס אל־עִיגְ’מֵה והיו מכים זה בזה. המלחמה נמשכה ימים רבים עד אשר נחלו העיאידה תבוסה מידי אויביהם ונכנעו להם.

משא־ומתן התנהל בין שני המחנות והוסכם לחדול מהמלחמה. תנאי התנו עם העיאידה שלא יעזו לעבור צפונה מעץ השיטה אשר עומד בוואדי־בִּיַאר. כל עיאדי שיימצא מעבר לתחום זה דמו בראשו. בלית־ברירה הסכימו העיאדים לתנאי זה. אספו את מתיהם וקברוּם שם והציבו עליהם רוּג’וּמים – גלעדים – שעומדים כעדות למלחמה ההיא בּבְּרוּד אל־עיאידה עד היום הזה. 

כשחזרו לוחמי התרבין למאהליהם, זבחו וחגגו את נצחונם. מאז שרות הנשים התוּרבַּאנִיוֹת לאמור:

יַא נַאקַה דוּס אל־עִיגְ’מֵה – / יא נאקה המשוטטת בעיג’מה –

תַ’אוּבּ אַ־רַחַ’אי עַ’דַה הִידְמֵה! / בגדי רַחַ’אי ירדוּ לבור שחת!

מקובל על בדוי סיני כי העיאידה נאלצו לנטוש את נחלתם בגלל הרעב. מאותה סיבה נטש גם שבט התרבין את נחלתו באזור גַ’בַּל־אַ־רַאחַה במערב ובעיג’מה. כאמור, אין בידינו אפשרות לקבוע במדויק מתי חל הרעב הגדול, שאילץ את שבעת השבטים לנטוש את מכורתם. סביר להניח כי הדבר היה בשלהי המאה השש־עשרה, כי לפי כל העדויות חלה בזמן זה התפתחותם של השבטים שיושבים כיום בנחלת העיאידה. זכרם של בני שבט העיאידה נערץ על תושבי סיני כיום, והסיבה לכך אינה ברורה.

החֲמַאדַ’ה

שבט החמאד’ה הוא היחיד מבין ארבעת השבטים שנשאר כמעט בשלמותו. מקור השם בא מהצמח חַמְד' מלחנית־הערבות. הם נהגו להאביס את בהמותיהם במלחנית־הערבות ומכאן שמם. כיום שוכן שבט החמאד’ה באזור מצומצם, סביב מכרות הנחושת והטורקיז של ואדי־מוּכַּתַּבּ וסִידְרִי. בתקופת השיא שלו התפרשׂ השבט על־פני כל מערב־סיני מעְיוּן־מוּסַא ועד לקַאע. כתוצאה מלחצם של שבטים אחרים הצטמצמה נחלתו. על היות השבט קדום אין חולק. (ראה מפות 2,1).

כמה ראשי שבטים אמרו לי כי מותר להסתכסך עם כל השבטים, מלבד שבט החמאד’ה, משום שהוא הקדום בשבטי סיני. קדמותו של השבט מביאה לידי הפלגה שמעבר למציאות. זקני השבט מספרים כי אבותיהם הקדמונים השתתפו בכריית טורקיז במשלחות הפרעונים, כלומר לפני כארבעת־אלפים שנה. זו לדעתם גם הסיבה לכך שסודות כריית הטורקיז ידועים רק להם. לקביעה זו אין כל יסוד. יש להסתמך על הידיעה שמביא נעום שוקיר (7), לפיה הם נזכרים כבר במאה האחת־עשרה, והם שייכים לרביעיית השבטים שבאה אחרי ההתאוששות האקולוגית בסיני. מהי הסיבה לכך שבני החמאד’ה מקיימים נוכחות גדולה בעוד ששבטי המחזור שלהם נעלמו? ייתכן שכריית הטורקיז אפשרה לאוכלוסיה שבאזור ואדי מע’ארה להישאר במקומה ולהתפרנס מהכנסות הכרייה.

בפי שבטים בדוים אחרים מתאפיינים בני החמאד’ה בכך שאין הם מגדלים גמלים, ואינם מחזיקים אפילו גמל לצורכי המשפחה. לאחר כריית כמות מספקת של טורקיז הם קונים גמל, רוכבים עליו לסואץ ומוכרים אותו. בכסף הם קונים אספקה, מעמיסים אותה על הגמל וחוזרים. בהגיעם למאהל הם מוכרים את הגמל או שוחטים ואוכלים את בשרו – העיקר להיפטר ממנו.

שבט זה סבל מאוד מהמגפות שהיו פורצות במצרים. זכורה המגפה שהשתוללה במצרים בימי מלחמת־העולם הראשונה, שאותה הם מכנים בשם הרַחְמָה – ימי היגון והאבל. לדברי בני השבט, מספר הנקברים היה גדול מן הקוברים. נוראותיה של אותה מגפה מתהלכים עד היום. בוואדי־בַּעְ’בַּעַ’ה מצביעים הבדוים על קבוצת קברים של אנשי שיירה שהלכה להביא אספקה ממצרים. עם הגיעה לסיני לנה בוואדי זה ואיש מהם לא נשאר בחיים: כולם מתו אותו לילה במגפה.

מפה מס' 1: התנחלות השבטים בראשית המחזור הנוכחי

מפה מס' 2: התנחלות השבטים בשנת 1980

שבט החמאד’ה לא שבע נחת משכניו בצפון. מדי פעם גחו המַעַאזֵה והעַזַאזְמֵה ממרחקים ובזזו את רכושו. כדי לקדם את פני הרעה, שכרו צופים משבט הדְבּוּר, שהיו עומדים במצפים ומתריעים על מסעי שוד. כיום נמצא שבט החמאד’ה בברית עם שבט העליקאת ונהנה מבטחון ויחסי שכנות טובים. (ראה פירוט הגניאלוגיה של שבט החמאד’ה בנספח 5)

התמונה שמצטיירת מההיסטוריה של ארבעת השבטים שקדמו למחזור השבטים הנוכחי קלושה בשל חוסר מידע.

מחזור השבטים הנוכחי    🔗

משך זמן הימצאות השבטים כיום בסיני אינו אחיד. יש להניח שלאחר שקיעת המחזור הקודם, התחדשו תנאי הקיום בסיני. קשה לקבוע בדיוק מתי חלה תקופה זו. ניתן לשער כי הדבר נעשה בסוף המאה השש־עשרה או בתחילת המאה השבע־עשרה.

רובינזון (12) מציין כי בשנת 1546 המנזר היה ריק. סביר להניח כי הסיבה לכך היא מחסור במים, שמנע מהנזירים אפשרות לעבד את הבוסתנים שמהם התקיימו. נעום שוקיר (7) מוצא בכתביו של תייר ערבי משנת 1548 כי הוַחידאת והרשידאת נטשו את המקום ועברו לעזה מחמת הרעב.

אין לדעת כמה זמן נשאר סיני ריק מיושביו, אך יש סימוכין לכך כי הדבר נמשך עד למאה השבע־עשרה. א' מוֹר (13) מציין כי במחצית המאה השבע־עשרה חלה תנועת שבטים גדולה במזרח־התיכון, וייתכן כי בתוך כך היו שבטים שהגיעו לסיני. מכל מקום, שבט הצואלחה שהוא הוותיק מבין שבטי המחזור הנוכחי, יכול להימנות עם גל תנועת השבטים הזאת.

הצַוַאלְחַה

שבט הצואלחה מצא את סיני ריק מיושביו, ויכול היה לבחור לו נחלה באזורים הטובים ביותר. איש מתושבי סיני אינו חולק על קדמותו של שבט זה. גם העובדות בשטח מאשרות זאת. בדוי פשוט שאינו בקי בעברו של המדבר עונה לשאלה שנוגעת לשבט הוותיק באמרה: “סיני היה בעבר כולו צאלחיה!”

בפי תושבי צפון־סיני ומצרים נקרא תושב דרום־סיני “צאלחי”.

מוצא שבט הצואלחה אינו ברור די הצורך. בני השבט טוענים כי מוצאם מחצי־האי־ערב, משבט חַרְבְּ אשר בסעודיה. אנשי הצואלחה המתייחסים אל משפחות “חַרְבִּיֵה” בנווה־פאראן, מספרים כי זְעֵיטִי הוא אביהם הקדמון, שמתייחס אל שבט חרבּ שבסעודיה. בנוֹ אִיבּרהים נדד והגיע לסיני. קברו נמצא בנווה־פאראן, בשכונה שנקראת חרבּיֵה. אבי השבט הינו צאלח שממנו נפלגו בני השבט, ומכאן שם השבט צואלחה. במותו קברוהו בוואדי שליד מנזר סנטה־קתרינה וכיום מכנים אותו בשם נבי־צאלח. מקום קבורתו היה אז בלב הטריטוריה של השבט וכיום הוא נמצא מחוצה לה. יש המזהים בטעות את נבי־צאלח עם צאלח התמוּדי מזמנו של הנביא מוחמד. גרסה זו לא מקובלת על בני השבט עצמם. בני שבטים אחרים מערערים על קביעה זו, שמקרבת את אבי הצואלחה לראשוני המוסלמים, וזאת משום שהם אינם רוצים לשים ריחיים על צווארם בקירבה יתרה לקדושי האיסלאם.

כנגד הדעה הרווחת בין הבדוים, כאילו הצואלחה הם צאצאיו של נַבִּי תַמוּדִי נפוצה מסורת נגדית שנועדה להפחית מערכם של בני הצואלחה. לפיה, מוצאם אינו מערב כי אם מהעיירה המצרית זקאזיק. עדות זו אינה מתקבלת על הדעת, משום שתהליך הפיכת פלח לבדוי בסיני בלתי אפשרי, לפי שאין לו סיבה לזנוח את השדה הירוק ואת המים ולבוא עם בני משפחתו למדבר הצחיח. לסיני יכלו לבוא רק נודדים. מטבע הדברים, מי שבא ראשון בוחר לעצמו את העדית של הארץ. על־פי טיב נחלתו של שבט הצואלחה, ניתן לקבוע כי היתה לו אפשרות לבחור נחלה כראות עיניו, שכן כל סיני היה שטח הפקר ומי שהקדים לבוא זכה. אבות שבט הצואלחה קבעו את נווה־פאראן כמרכז הנחלה, הואיל ובמקום יש שפע מים ברוב השנים.

השבט גדל מריבוי טבעי וקליטת מהגרים זרים, והתפשט על־פני נחלה שהשתרעה והקיפה את כל אגן הניקוז של ואדי־פאראן, מראשו בגוש ג’בל־קתרינה ועד למפרץ־סואץ, ומשם עד לדרום־סיני במערב. בשיא כוחו התפרש על־פני נחלת הנפיעאת והעיאידה (ראה מפה 1.)

עצי התמר, שהבעלות עליהם אינה משתנה בעקבות נטישה, היו רכוש של העיאידה בנווה־פאראן עד ראשית המאה העשרים. התנחלות הצואלחה בנווה־פאראן אפשרה להם לרכוש תמרים ואף לנטוע ולהרחיב את המטע. בתקופת השיא של שבט הצואלחה, ברשות כל משפחה היו כמה מאות עצי תמר, שאפשרו להם להתקיים מהכנסותיהם בלבד. פרישׂת קברי־השיח' מאפשרת לקבוע את ממדי נחלת השבט. צאלח, אבי השבט, קבור בקרבת ג’בל־קתרינה, וחְמֵיד אל־עַקִיד קבור בנווה אל־ואדי ליד העיירה א־טּור. הקברים חובקים אפוא את הטריטוריה של שבט הצואלחה בתקופת שיאו.

בהיותו השבט הדומיננטי בדרום־סיני, זכה שבט הצואלחה להיות הממונה על הובלת הציוד והאספקה למנזר. אספקת המזון שבאה בספינות לעיירה א־טּור, או זו שהובאה באופן ישיר מסואץ, בוצעה על־ידי הבדוים תושבי דרום־סיני. גם עולי־הרגל שבאו ממצרים בדרכם לסיני נצרכו לשירותי ההובלה של הבדוים. לצואלחה אמנם לא היו מתחרים, אולם השליטה הבלעדית על המשאבים הטבעיים בסיני ועל הובלת האספקה, לא יכולה היתה להימשך לעד. אוכלוסיות נוספות נאחזו בשטחי־סיני הריקים. תחילה בממדים קטנים עד שגדלו וצברו כוח. בשלב מסוים הם ערערו על אדנותו של שבט הצואלחה בסיני ואילצו אותו לחלוק עמם את מקורות הפרנסה. שבטי העליקאת והמזינה, שהתפתחו וגדלו לצד הצואלחה, עמדו בפני בעיות כלכליות חמורות. המצוקה הכלכלית הביאה את שני השבטים לתבוע חלוקה חדשה של המשאבים הטבעיים, של העבודות שסופקו על־ידי המנזר, וכן של יתר מקורות הפרנסה. כיוון שתביעתם לא מולאה, פרצה מלחמת “אַל־וַאטְיַה” (ראה להלן בפרק על העליקאת). שבט הצואלחה כלל בתוכו אוכלוסיות שהצטרפו אליו מבחוץ. לפי הנוהג הקיים אצל שבטי־סיני, הם קולטים משפחות מבחוץ על־מנת לחזק את כוחם. בתקופת עלייתם של השבטים עליקאת ומזינה, היו בסיני שתי קבוצות קטנות שבחרו להימצא תחת חסות הצואלחה, אַוּלַאד־סְעִיד והקַרַארְשֵה. בתקופה יותר מאוחרת הם יפרשו מהצואלחה, ויתארגנו במסגרת שבטית נפרדת.

לאחר תקופה ארוכה של התבססות והתרחבות החלו בני השבט לעזוב את סיני. לאחר כל שנת בצורת מצאו בני שבט־הצואלחה מפלט במצרים, אתה היו להם קשרים כלכליים. אלה שעברו למצרים השתקעו שם, קנו אדמות, בנו בתים ונקלטו בארץ החדשה. לדברי זקני השבט. מי שירד מצרימה נשאר שם לצמיתות ולא חזר. בהדרגה הלך ופחת מספר בני השבט. עצי התמר בנווה־פאראן נמכרו לכל דורש. בוטל האיסור להעביר עצי תמר למי שלא היה משבט הצואלחה או מבעלי־בריתם. הקרארשה ויריביהם הקשים מבני העליקאת והמזינה שנשארו בסיני, רכשו חלקות ומספר רב של עצי תמר. כיום רובו של הנווה מחולק בין שבטי דרום־סיני. נחלתו של שבט הצואלחה הלכה והצטמקה. בני השבט שהתבססו רק על המרעה נטשו ראשונים, ומי שהיו לו תמרים ובוסתן בנווה־פאראן נשאר במקום. ההצטמקות במרחב קיבלה צורה קונצנטרית כשמרכזה נווה־פאראן. הוואדיות הרחוקים, חסרי המים, נעזבו וכיום שארית השבט, המונה כמאתיים נפש בלבד, מרוכזת סביב הנווה. על רקע זה נאלצו בני השבט למצוא בעלי־ברית. שבטי העליקאת והמזינה, שמאז מלחמת אל־ואטיה מקיימים יחסי תחרות עם הצואלחה, לא התפשרו אתו, והוא עצמו לא מצא לנכון להרכין ראש. במקום זה פנה לחזק את עצמו בשני השבטים, החויטאת והגִ’יבַּאלְיֵה, שהיו חלשים בהשוואה לעליקאת ולמזינה.

כיום אין ערך לבריתות שעורכים שבטי סיני בינם לבין עצמם כפי שהיה הדבר בימי קדם. עם הפיכת סיני לזירת קרבות בין ישראל למצרים, חדר השלטון אל כל חלק מסיני והנהיג בו את חוקיו. החופש הפוליטי שהיה לבדוים אבד להם והם נתונים למרותו ופיקוחו התמידי של השלטון. הבעיות הכלכליות, שהיו נפתרות בדרך־כלל על־ידי השבטים עצמם, נמצאות בטיפולו, ובכך ירד ערכן של בריתות השבטים. (ראה פירוט הגניאלוגיה של שבט הצואלחה בנספח 4.)

העֲלֵיקַאת

זקני השבט טוענים כי מוצאו מחצי־האי־ערב, ממקום שנקרא עַלַאיַה, וכאשר אבות השבט הגיעו לסיני קראו אליהם עַלַאיַה גַ’את, כלומר: “העלאיה הגיעו”. מאז מכנים אותם עליקאת. לאמיתו של דבר, היה צריך לכנות אותם בשם עליג’את אלא שהעגה המצרית אינה יכולה לבטא את העיצור ג' ומכאן השינוי.

אשר למוצאו הערבי של שבט העליקאת, אין לכך סימוכין ממקור אחר. יש מי שאומר כי מוצאם ממצרים כיוון שהם יושבים במערב־סיני, קרוב למצרים. דבר מוצא השבט מערב מקבל בכל זאת אישור בעגה השגורה בפיהם של בני השבט שנהוגה בחצי־האי־ערב, ומכאן ודאי גם שאינם מצרים. מבחינת הוותק, שבט העליקאת בא אחרי הצואלחה. זאת אפשר ללמוד על־פי איכות הנחלה ודרגת השליטה על מקורות הפרנסה. נחלת העליקאת נופלת בערכה מזו של הצואלחה. יש בה פחות מים, נאות־המדבר בתוכה קטנים ומועטים ביותר, ושטחי המרעה אינם טובים במיוחד.

בעוד שהצואלחה בחרו לשבת בלב הרי סיני, רחוקים ממצוקי א־תִּיהּ שהוא אזור מועד לפורענות בגלל פלישות שבטי הצפון, יושבים בני העליקאת בין הצואלחה ומצוקי א־תּיהּ (ראה מפה 2). כאשר אבות העליקאת הגיעו מחצי־האי־ערב, מצאו את שטחי הנפיעאת במזרח־סיני פנויים להתנחלות. המקום צחיח ביותר, ולבד מנאות־מדבר אחדים אין למצוא בו מים. בהדרגה הלך שבט העליקאת וירש את נחלתו של שבט הנפיעאת. התמרים נמכרו לו ושטחי המרעה הפנויים הפכו לנחלתו. בראשית המאה התשע־עשרה השבט היה פרוש לרוחב סיני והגביר את אחיזתו במערב, שם תנאי המחיה טובים יותר. באזור ואדי־עַ’רַנְדַל שומר שבט הנפיעאת על אחיזה קטנה עד היום הזה. כמה מבניו עדיין יושבים שם והם נכללים בשבט העליקאת.

אין פרטים על גודל האוכלוסיה העליקית הראשונה שהגיעה לסיני. יש להניח כי בתחילה מספר בני־השבט היה קטן ובהדרגה גדל וצבר כוח. זקני השבט מציינים את היחסים החיוביים ששררו בין העליקאת לנפיעאת, אולי על רקע רצון הנפיעאת למצוא בעל־ברית נגד הצואלחה שהיה בתהליך של עלייה. יחסים אלה יצרו את הרושם כי הם מהווים שבט אחד. בתקופה מאוחרת, כשהעליקאת היו בשיא כוחם והנפיעאת בשלבי החיסול הסופיים, נטמעו הנפיעאת בעליקאת עד לבלי הכר. הבדוים, שזוכרים כי הנפיעאת היו שבט שליט על נחלתם הגדולה בימי תפארתם, מתעלמים מחלקם של העליקאת במלחמת אל־וַאטְיַה, ומתארים אותה כמלחמה בין הנפיעאת לצואלחה.

בעיות הקיום של העליקאת החריפו במשך הזמן, והביאו אותם לכלל התנגשות עם שבט הצואלחה, שהשתלט על כל מקורות הקיום בדרום־סיני. דבר זה הביא לדברי בורקהרדט (10) לארבעים שנות מאבק בין השבטים, מאבק שידוע בשם מלחמת אל־ואטיה.

מלחמת אל־ואטיה

בסוף המאה השבע־עשרה היה שבט העליקאת בראשית התנחלותו, וטרם התעוררו ניגודים בינו לבין הצואלחה. נִיבוּר (8), שביקר בסיני בסוף המאה השמונה־עשרה, מוצא את העליקאת והצואלחה שותפים בעבודות המנזר, דבר שלא היה לפני המלחמה. פרטי המלחמה מתוארים באריכות על־ידי בני שבט העליקאת, כי תוצאותיה שינו לטובה את מעמדם בסיני. סיפור המלחמה עבר עיבודים ותוספות עד שהפך למיתוס של העליקאת, וכך מספרים בסיני:

בימים ההם היה שבט הצואלחה החזק מכולם. בני העליקאת ראו את שיירות הצואלחה עמוסות משא פונות אל המנזר, בעוד גמליהם עומדים בטלים מעבודה, והצאלחים לא מתחשבים במצבם. רועי הצואלחה הציקו לרועי העליקאת וגירשו אותם מן המישורים שממערב לג’בל־סִרְבַּאל.

יום אחד הגיעה ספינה עמוסת אספקה לעיירה א־טּור. הצאלחים באו על גמליהם על־מנת להוביל את המטען למנזר. העליקים באו וביקשו מהצאלחים שייתנו גם להם חלק בהעברת המטען, כדי שיהיה להם במה לפרנס את משפחותיהם.

הצאלחים דחו את העליקים בצורה בוטה. אחד העליקים שלף חרב כנגד צאלחי שפגע בכבודו. ראו זאת הצאלחים, שלפו את חרבותיהם וקמו על העליקים, וכך החלה המלחמה.

הצאלחים, שהמלחמה היתה בנחלתם, הזעיקו את בני־שבטם לעזרה. ואילו העליקים לא יכלו להזעיק עזרה, כי שבטם שכן בצפון, מהלך שלושה ימים מנמל א־טּור. תוך זמן קצר נתברר, כי יד הצאלחים היתה על העליונה. מי שיכול היה לנוס נמלט על נפשו והיתר נקטלו. ארבעים אוכפים של העליקים היו מפוזרים בשדה־הקרב ובמחנה הצואלחה היתה השמחה גדולה. נשותיהם, שראו אותם חוזרים מהקרב ושללם בידם, שרו שירי הלל לאמור:

ובשעה שצאלחית פגשה עליקית היתה שרה לה את השיר (16):

הידיעה על הקרב הגיעה אל משכנות שבט העליקאת בצפון, וכל הלוחמים התאספו על־מנת לצאת נגד הצאלחים. נשות העליקאת שרו:

העליקאת חיפשו דרך לתגבר את כוחם, ולא היו זקוקים למאמץ רב כדי למצוא שותפים למאבקם. שבט המזינה היה מקופח כמותם; גם שבט זה היה נחות בכוחו לעומת הצואלחה, כיוון שהגיע לסיני בתקופה יותר מאוחרת ועתה היה זקוק לתחום מחיה חופשי ולשותפות במקורות פרנסה נוספים על המרעה.

שבט המזינה פנה אל הצואלחה וביקש ממנו להסתפח אליו. אנשי הצואלחה, בטוחים בכוחם ובזכויותיהם ההיסטוריות על סיני, דחו את פנייתם של אנשי המזינה, והציעו להם סטטוס של מתנחלים ארעיים ללא זכויות טריטוריאליות: בנות המזינה יינשאו לאנשי הצואלחה, ואילו בנות הצואלחה יהיו מנועות מהמזינה. פירוש הדבר, חיזוק שבט הצואלחה והחלשת המזינה.

הצאלחים לא העמידו תנאי זה כדי להשפּיל את המזינים. האשה נועדה ללדת ובכך להגדיל את השבט. על־ידי הקטנת כוח ההולדה של המזינים, רצו הצאלחים להנציח את עדיפותם הכמותית. האינטרס של המזינים היה לשמור על פוטנציאל הריבוי. בסכלותם דחקו הצאלחים את המזינים לתוך ידיהם של העליקים. לא עבר זמן רב עד ששני השבטים האלה כרתו ברית ביניהם ונשבעו זה לזה לאמור: “בִּינְתִי בִּינְתַכּ. עַל חֵ’יר אַחְ’וַאן, וַעַל אַ־שַּׁר אַעְוַאן!” שפירושו: “בתי בתך. בטוב נשתף כאחים, ובשעה קשה נהיה עוזרים זה לזה!”

האגדה מספרת כי שבעה מאבות המזינה וביניהם עבד אחד ביקשו מהצואלחה להצטרף אליהם. יש להתייחס אל המספר הזה כאל מיתוס; מספר הלוחמים, יש להניח, היה גדול יותר. העליקאת והמזינה יצאו אפוא למלחמה נגד הצואלחה. לוחמי הצואלחה, שיכורים מנצחונם הקודם באַ־טּור יצאו לערוך זוארה ליד קבר נבי־צאלח, אבי השבט. מרגלים התחקו אחרי הצואלחה ועם שובם הודיעו כי הצאלחים עורכים זוארה ליד נבי־צאלח. כיוון שלא היו עצי הסקה ליד נבי־צאלח, היה צורך לבשל את הזבחים סמוך לטרפת־אַל־קַדְרֵין, שם מצוי חורש אשלים.

החוגגים פרשו את מצעיהם ושכבו לישון לא הרחק ממעבר אל־ואטיה. הם לא תיארו לעצמם כי שבט העליקאת המוכה יתאושש ויעז להתגרות בהם. על כן שכבו לישון ללא אבטחה וללא שמירה. אולם בעודם ישנים בא עליהם האויב לפתע. כדי למנוע הריגת איש את רעהו נקבעה סיסמה. מי שירצה לזהות חברו יקרא: “אִטְעַן יַא טַעוּן!” כלומר: “תקע חרבך בעל התקיעות!”; והמשיב יאמר: “אִידְהַכּ יַא דַהוּכּ!” כלומר: “רעץ אותו אתה הרועץ!” האות ניתן ובקול גדול ובצעקות עלו על הישנים והיו הורגים בהם הרג רב. אנשי הצואלחה שהתעוררו בבהלה, עמדו על רגליהם והחלו להתגונן. הם לא יכלו להבחין מי משלהם ומי האויב והיכו זה בזה ובכך החלישו עצמם במו ידיהם. בראותם כי ידם על התחתונה, נשאו רגליהם וברחו למקום מבטחים ושם התארגנו מחדש.

בינתיים האיר היום ושני המחנות עמדו זה מול זה, נכונים לקרב חדש. אז בא העבד שהיה בראש המזינים לצד ששת האבות, עמד מול מחנה הצואלחה וקרא: “אנַא עַבְּד אל־חַרְבִּיַאת עַבְּדֵין צַאדִיק!” – “אני עבד מלחמות לוחם נאמן!”

הצלאחים ראו את העבד המפורסם כאיש מלחמות, ורוחם נפלה בקרבם. העבד הגיבור הניף חרבו ועלה על לוחמי הצואלחה, ואחריו יתר הלוחמים. מספר הנופלים במחנה הצואלחה היה רב מאוד. לא עבר זמן רב וכל מחנה הצאלחים ניגף, פנה עורף ונסוג אחור.

בין לוחמי הצואלחה היו כמה לוחמים ממשפחת סְעִיד, שבאו עם אביהם לסייע לשבט שאליו נספחו. סְעִיד, שברבות השנים רבו צאצאיו ושבטו גדל והיה לשבט אולאד־סעיד רצה להוכיח את נאמנותו לצואלחה ובא בראש אנשיו למלחמה. בשעת הנסיגה ראה סעיד כי האויב קרוב ועוד מעט ישיג ויהרוג אותו, וחיפש דרך להינצל. הוא שכב על סלע בוואדי והעמיד פני מת, אך הלוחמים לא הלכו שולל והרגו אותו. לכשנדמה המלחמה נשארו אוכפים רבים של הצאלחים ללא רוכביהם, כי רבו ההרוגים מן החיים. לאחר הקרב לא היתה ברירה לצאלחים והם נאלצו להיעתר לבקשתם של העליקאת והמזינה. התנהל משא־ומתן והוסכם כי שבט הצואלחה יזכה בחצי המשאבים הכלכליים שיזדמנו – להוציא את המרעה – ושני השבטים, העליקאת והמזינה, יזכו בחצי השני. הם נשבעו שבועה גדולה בזו הלשון: “מַא דַאם אַלְ־בַּחַר בַּחַר, אַלְ־בַּר בַּר וַאל־כַּף מַא תַנְבַּט שַעַר!” שפירושה: “כל עוד הים לא יחרב, והמדבר לא יוריק, ועל כף היד לא יצמח שיער – לא תהיה יד שבט אחד ברעהו.”

כך הפך סיני לנחלתם של שתי קבוצות. הצואלחה ובעלי־בריתם מחד, העליקאת והמזינה מצד שני. הסכם זה הביא לליגליזציה של שני השבטים האלה, ופתח תקופה רגועה בסיני, שהביאה ליצירת יחסים טובים בין כל השבטים.

השבטים האחרים, הג’יבאליה, קרארשה, בני־ואסל והחֲוֵיטַאת והחמאד’ה, לא לקחו חלק במאבק על אמצעי הקיום, אם משום שהיו כלולים בשבט הצואלחה כמו הקרארשה, או שלא היה להם משקל פוליטי כלשהו. שבט החויטאת עדיין לא הגיע בזמן ההוא לדרום־סיני.

מלחמה זו נקראת “מלחמת אל־ואטיה”, ומהווה כאמור נקודת מפנה בתולדות השבטים. הברית שכרתו העליקאת עם המזינה עדיין קיימת, והדבר ניכר בקשרים הידידותיים ובמיזוג שיש בין שני השבטים האלה. 

בתקופת השיא של שבט העליקאת השתרעה נחלתו מִים ועד ים, מנוּיֵבְּעֵה ועד רַאס־סוּדַר, והיא חפפה את נחלת הנְפֵיעַאת שעזב את סיני. בני שבט העליקאת הוסיפו להרחיב את נחלתם, והתנחלו בַתִיהּ לאורך ואדי אבּוּ־גַ’עְדַה ויובליו. היו משפחות שנאחזו באזור א־טּוּר מתוך רצון לקחת חלק בהובלות מן הנמל בעיירה א־טּוּר לפנים סיני.

כיום נמצא שבט העליקאת בתחילת תהליך של נטישה. רבים מאנשי השבט קנו בתים במצרים ועברו לשם. החלק המזרחי של הנחלה השבטית נעזב ושם יושבים בני שבט־המזינה והתרבין. השבט מנצל כיום למרעה את המישורים הגדולים של הרמלות, והוא מרוכז סביבם. כמרכז שבטי נקבע קבר הקדוש אֲבּוּ־קְרַי, שלזכרו הקימו קוּבֵּה בפאתי הרמלות ממערב לצַרַבִּיט־אל־חַ’אדִם.

הקַרַארְשֵה

בסוף המאה השש־עשרה הופיע בסיני שבט הקרארשה כיחידה אתנית קטנה. בני השבט טוענים כיום כי מוצאם מערב, והם מתייחסים על שבט קוּרַיש, שבטו של הנביא מוחמד. אחרים טוענים כי מוצאם ממצרים, ממקום שנקרא קוּרְשִיֵּה. לפי עדות זקני השבט הגיעו אל סיני שתי משפחות, הנְצֵירַאת והנַצַאִירֵה (16), ואז הצואלחה והעליקאת כבר היו פרושים במרחב. בגלל מספרם המועט הצטרפו אל הצואלחה והיו לחלק ממנו. עובדה זו מסתברת מכך שהם ערכו את הזוארה השנתית ליד נבי־צאלח יחד עם הצואלחה, לא לפי הנוהג שהיה קיים בסיני שלפיו כל שבט עורך לבדו זוארה בנבי־צאלח.

במרוצת הזמן התרבו בני הקרארשה עד שהיו ליחידה עצמאית. התפלגות זו לא היתה כרוכה בניגודים בין שני השבטים. ייתכן שקליטת הקרארשים במסגרת הצואלחה היתה מבוססת על ברית, אשר שמרה על יחסים תקינים ביניהם לאורך ההיסטוריה, כפי שזה קיים עד היום הזה.

זקני השבט מאשרים את הדבר ואומרים כי כבר מראשית ההתנחלות ישבו בזכות עצמם, והיו להם יחסי ידידות עם הצואלחה. לדבריהם, אין כל קרבה בין השבטים, והם לא היו משפחה שנוצרה בשבט הצואלחה. אבותיהם הגיעו מערב, כאשר הצואלחה שלטו על כל המרחב. דבר זה מוכח מאופי הנחלה שבה הם מצויים: השטחים הטובים להתנחלות כבר היו תפוסים בידי השבטים הוותיקים. בלית ברירה הם התנחלו בוואדיות הצדדיים הקשים לקיום, כמו ואדי טְלַאח' ונַקִבּ אַל־הַוַא, באזור ההררי הקשה. בהדרגה עלה כוחם של בני הקרארשה והם כבשו את הפַארְשִים, העמקים המצויים בראשי ההר הגבוה. אז ניטעו בוסתנים של הקרארשים לצד הבוסתנים של המנזר. בתקופה זו של התנחלות הקרארשה במרומי סיני, היה שבט הג’יבאליה בראשית היווצרותו, ואולי אף לא היה קיים עדיין כחטיבה אתנית מוגדרת.

הקרארשים נאלצוּ להתנחל בתחומי הג’יבאליה משום שלא יכלו לדחוק את הצואלחה. רצונם של הקרארשים לנהל את חייהם במסגרת עצמאית, הניע אותם להגיע לידי הסכם עבודה נפרד עם המנזר. עד אז, בני שבט הקרארשה היו כלולים בסידור העבודות שקיבל שבט הצואלחה. מי שעבד במנזר נהנה מהכנסה קבועה, שסייעה לו להתקיים בתנאי המדבר. המנזר לא הסכים לערוך שינויים בחלוקת העבודה מטעמים משלו, וכתוצאה מסירוב זה נוצר בינו לבין הקרארשה מתח שנמשך עד היום הזה.

בידינו ידיעות על נסיונות חוזרים ונשנים של הקרארשה להגדיל את חלקם בעבודה שמספק המנזר, בדרכי נועם ובשימוש בכוח. בני שבט ג’יבאליה כיום וכן חוקרים כמו מרי (17) ורובינזון מספרים כי קבוצת קרארשים חמושים בחרבות חדרה אל תוך המנזר. הקבוצה מנתה שלושה או שבעה אנשים, שדרשו מן הנזירים זכות עבודה תוך איום בחרבותיהם. הנזירים התחכמו והסכימו לשאת ולתת עמם בנוכחות עדים, כפי שמנהלים משא־ומתן מסודר, ודרשו מהם שישאירו את נשקם בחוץ. האנשים הנרגנים נאותו לדרישה, השאירו את נשקם מחוץ למנזר, וכשנכנסו פנימה הותקפו על־ידי הנזירים שהצטיידו בינתיים בחרבות.

הקרארשים שראו כי נפלו בפח ביקשו לברוח, ולא יכלו כי שער המנזר נסגר עליהם. כולם, לבד מאחד, נהרגו בידי הנזירים. האחד קפץ מעל חומת המנזר ומת.

דבר זה הביא לידי ניתוק הקשרים בין המנזר לקרארשה. חרם הוטל על השבט ומאז אין לו חלק בעבודות שהמנזר נותן לשבטים אחרים. אין בידינו ידיעה מתי אירע הדבר, אך סביר להניח כי זה היה אחרי מלחמת אל־ואטיה, שכן במלחמה זו הקרארשה אינם מופיעים בנפרד אלא בשבט הצואלחה.

הקרארשה ניסו לערב את השלטון התורכי בסכסוך שיש בינם לבין המנזר. רובינזון מספר כי הפחה קיבל את עמדת המנזר ולא תמך בדרישות הקרארשה. סירובו של המנזר להיענות לדרישתם הביא לידי איבה בין שני הצדדים שנמשכת עד היום הזה. בכל פעם שנדמה לקרארשה כי יש אפשרות לפגוע במנזר ולאלץ אותו לשנות את יחסו, הם עושים זאת. המנזר מוגן מפני לחצם של הקרארשה בחסות השלטון המצרי. גם בני השבטים האחרים מעוניינים בשלומו של המנזר כמקור הכנסה בטוח ותמידי ואינם תומכים בקרארשה.

בשנת 1979 נוצרה קונסטלציה פוליטית שנתנה עילה בידי הקרארשה לפגיעה במנזר. השלטון הישראלי עמד למסור לידי מצרים את סיני לאחר חתימת הסכם השלום. המנזר שמצא הבנה אצל השלטון הישראלי, ידע כי עם בוא המצרים לא תהיה לו האפשרות לממש את תוכניותיו, ואף יימצא בתנאים גרועים כבעבר. על־כן מיהר להציב עובדות בשטח, קנה בוסתנים מידי הבדוים, בנה קַפֶּלוֹת במקומות שונים, ואף גדר בחוטי תיל את כל האתר הקדום של תַל־מַחְרַד והעיר הקדומה בנווה־פאראן. בני שבט הקרארשה שראו במקום את מושבם וכבר בנו שם בתים, פירקו את גדר התיל ומנעו את הקמתה בטענה כי התל שייך להם. ראשי השבטים האחרים שהיו מעוניינים לשמור על יחסים תקינים עם המנזר התערבו, וביקשו כי הקרארשים לא יטרידו ולא יפריעו לו. חלק מבני הקרארשה נעתר לבקשה, אך רוב השבט לא פסק מהתנגדותו למנזר. המנזר עצמו, שהבין כי אם יסוג מכוונותיו לגדור את המקום יהיה בכך משום הודאה בכך שהוא אינו בעל האזור, ביקש מראשי שבט הג’יבאליה ואולאד־סעיד לפשר בינו לבין הקרארשה. לאחר משא־ומתן יוּשב הסכסוך תמורת ויתור מצד המנזר על זכויות מים וקרקע במקום אחר בנווה־פאראן.

הקרארשה לא הציגו תביעות לשיתופם בעבודה משתי סיבות. כיום הם רחוקים מהמנזר, והמנזר עצמו חדל להעסיק את התושבים בהובלת האספקה, כי זו מובלת במטוסים או במשאיות שהנזירים נוהגים בהן. 

היחסים בין שני השבטים – הג’יבאליה והקרארשה – נעשו גרועים כבר בראשית התנחלות הקרארשה בסיני, בגלל התחרות על אזור ההר־הגבוה. החוק הקיים אצל הבדוים, לפיו שבט אינו רשאי להתנחל בתוך נחלת שבט שני, נפגע בידי הג’יבאליה שחדרו להר־הגבוה, והביא לידי התנגשות דמים. בין השניים פרצה מלחמה על רקע של השגת גבול ופגיעה בחוקי ההתנחלות. כפי שמתואר על־ידי בני שבט הג’יבאליה.

מלחמת ואדי־צְלַאף

בימי קדם קמה מריבה גדולה בין שבט הג’יבאליה לשבט הקרארשה, אך אין לדעת עתה על מה נפל הריב. האיבה ביניהם גברה מיום ליום עד שהפכה לשנאה, ומדברי שטנה ונאצות עברו לשימוש בחרב. אנשי הג’יבאליה נאספו בוואדי־צְלַאף. הלוחמים התקבצו כנגד מחנה הקרארשה, וטענו את רוביהם בכּוּחוּל, שהוא אבק שרפה, דחסו לתוכו כדורי עופרת והתקדמו לעבר הקרארשה. קרב יריות התנהל בין שני המחנות, כוחם של הג’יבאליה הלך והתגבר והקרארשה נחלשו.

הקרארשה, שראו כי יד הג’יבאליה על העליונה, נסו על נפשם ונמלטו אל ההרים. הג’יבאליה שרוביהם היו טעונים ולא היה להם במי לירות, כי אויביהם נסו, ירו בעשרות כלבים שהיו שם. הקרארשה מיהרו אל משפחותיהם, ארזו את אוהליהם, העמיסו אותם על הגמלים והסתלקו מן האזור, מפחד נקמת הג’יבאליה. לאחר מכן נהגו לבוא לכמה ימים מדי שנה כדי לעבד את הבוסתנים שלהם, ובגמר עבודתם נהגו להסתלק מהמקום. בלילות היו לנים ליד הסלע הגדול בּאַבּוִ־סֶלַה, הנקרא עד היום חַגַ’ר אל־קרארשה.

המלחמה הזאת הרחיקה את הקרארשה גם מקרבת המנזר, ותביעתם לקבל חלק בעבודה נחלשה. מאז מנאצות נשות הג’יבאליה את הקרארשיות בשיר הבא:

האשה הג’יבאלית טוענת לזכות אבות על האזור ועל המנזר שעליו מבוססת כלכלת השבט. וכנגדה, הקרארשית מערערת על־כך בטענה שזכות אבות ניתנה לביטול. הג’יבאלית תובעת מהקרארשית לחזור לוואדיות שבהם גדלים עצי שיטה, ושתסלק את ידיה מן ההר הגבוה, בו שוכן שבט הג’יבאליה.

הוויתור של הקרארשה שאיפשר לגִ’יבַּאלְיֵה להתנחל במרומי־סיני לא היה סופי מבחינתם. ערעור אדנותם במרומי־סיני בא מצד נוסף. בני שבט אַוּלַאד־סעיד היו זקוקים לנחלה, וגם הם, לאחר שצברו כוח, אילצו את הקרארשה לאפשר להם להתנחל – ולא בלי מלחמה. 

מלחמת הקרארשה באַוְלַאד־סְעִיד

בני שבט אולאד־סעיד, ששנאו את הקרארשים, רצו לגרש אותם מהמקום ולהרחיקם מגבולם. באותם הימים עמדה פַאטְמַה, בִתו של אַחְמַד אבּוּ־שַבִּיבּ, בראש שבט הקרארשה. כשראו הקרארשים כי בני שבט אולאד־סעיד נקבצו עליהם למלחמה, הזעיקו את פאטמה ואמרו לה: “הנה בני אַוּלַאד־סְעִיד עולים עלינו להכריחנו ולקחת את רכושנו להם לשלל!” פאטמה רכבה על גמלה לראות מה עושים בני אולאד־סעיד, וראתה שהם ערוכים על צלע ההר ומתכננים התקפה. בלי שהיות רבות הזעיקה את כל לוחמי השבט סביבה, חילקה אותם לפלוגות וערכה אותם להגנה. לפני צאתם לקרב נשאה את דבריה לפני הלוחמים ואמרה: “בראותכם את האויב, אל תתגרו בו. אם יירה עליכם ברובים אל תפחדו. איש בל יפר את פקודתי!”

כל הלוחמים יצאו אחריה דרך הוואדי. לוחמי אולאד־סעיד עמדו מצדו השני של הוואדי במרחק יריה מהם. הסעידים ראו את הקרארשים רוכבים צפופים אחר פאטמה ופתחו עליהם באש. פאטמה משכה אחריה את הלוחמים בני שבטהּ, חשופים לכדורי האויב. אנשיה חיכו לאות הסתערות שבושש להינתן, פנו אל פאטמה ואמרו לה: “צווי ונשיב מלחמה, כי עוד מעט והאויב יחסלנו!”

פאטמה המשיכה לרכוב בשקט. הסעידים ירו וירו אך איש מבני הקרארשה לא נפגע. האויב הבין שיש כאן מעשה נס, כי כל כדוריהם הפכו לגללי עזים כאשר פגעו בלוחמי הצד השני. מיד נשאו רגליהם וברחו.

פאטמה העבירה את אנשיה בשלום מבלי שתִיירה מרוביהם אפילו יריה אחת. בכל המלחמה הזאת נהרג רק כלב אחד מכדורי הסעידים. משהגיעו הלוחמים למקום מבטחים שלחו והביאו את משפחותיהם והסתלקו מקרבת אולאד־סעיד. אין איש יודע היכן היה הקרב ולאן עברו לגור.

הנסיון של שבט הקרארשה הסתיים אפוא בכשלון. הבוסתנים שנטעו וגדרו, ושלפי חוקי הבדוים אינם משנים את בעלותם אלא על יסוד מקח־וממכר, נמכרו לבני הג’יבאליה או נעזבו. שבט הצואלחה, שהיה בברית עם הקרארשה, נאלץ להיכנס לעובי הבעיה ההתיישבותית של השבט הזה. לצורך זה הוקצו כמה ואדיות בשולי הטריטוריה הצאלחית בוואדי־נִיצְרִין ועַאקִיר וגם ליד נווה־פאראן, מחוץ למטע התמרים הצפוף מתל־מחרד ומערבה. שם נוצרה שכונה של הקרארשה שנקראת הָחִיסְוֵה. המקום עני במים בהשוואה לנווה עצמו. לפיכך לא היה זה קורבן גדול מצד הצאלחים כאשר הרשו לקרארשים להתנחל שם (ראה מפה 2). לאחר שהתייצב מקומו של שבט הקרארשה מבחינה טריטוריאלית, נעלמו הניגודים בינו לבין הג’יבאליה. בורקהרדט מספר כי בראשית המאה התשע־עשרה היתה ברית בין שני השבטים.

השינויים התכופים שחלים בהרכב האוכלוסיה מביאים להתקשרויות קואליציוניות מתאימות, ועם זה לביטול ניגודים, או יצירת התאגדויות חדשות כתוצאה מהתהוות ניגודים חדשים. כך קרה ליחסי הקרארשה עם הג’יבאליה ואולאד־סעיד, שכיום חיים זה לצד זה ללא המתחים שהיו ביניהם בעבר. שבט הצואלחה, שקשר את גורל הקרארשה בגורלו, לא נפרד ממנו עד היום. עם השקיעה של הצואלחה בסיני חל תהליך של חיזוק הברית בין השניים. מכאן השכנות הצמודה בין שני השבטים בנווה־פאראן וההתנחלות באותה טריטוריה.

ההתפרשות של שבט הקרארשה

לפי טענת בני השבט, כללה נחלתם בתקופת השיא את כל מרומי סיני סביב ג’בל־קתרינה, את אגן הניקוז המערבי של ואדי־פאראן ואת כל אשדותיו המערביים של ג’בל־סִירְבַּאל. הַקַאע, המישור הגדול שממערב לסירבאל, אף הוא נכלל בתחומם. תביעת הקרארשה על הקאע אינה מתקבלת על הדעת משום שאזור זה שימש בעבר, כמו היום, אך ורק למרעה, מחוסר מים. התנחלות של ממש, שמתבטאת בהקמת אוהלים ומבנים וחפירת בארות היא בלתי אפשרית, משום שמי התהום הם כה עמוקים עד שלא ניתן לנצלם על־ידי חפירת בארות בשיטה הרגילה.

לפי חוקת המרעה המקובלת אצל הבדוים, זכאי כל איש ליהנות ממנו בכל מקום ובכל זמן, ואין לאיש כל זכות למנוע מרעה מאחר. מכאן שאין לתביעה של הקרארשה על הקאע כל משמעות. בני שבטים אחרים ששמעו על הכרזת הבעלות הזאת ביטלו אותה מכל וכל. לדעתם הטריטוריה הקרארשית לא חרגה מהגבולות של היום, והיא מקיפה את ואדי־נִיצְרִין, עַאקִיר, ורוּמַאנֵה.

בשני הדורות האחרונים גם בני שבט זה החלו לנטוש את סיני. רבים מאנשיו ירדו מצרימה והפכו לעובדי־אדמה או שכירים. לרבים מבני השבט שחיים בסיני יש קרובים במצרים, וגם הירידה ברווח של גידול הצאן בדור האחרון האיצה את הירידה לשם. כמה מבני שבט הקרארשה רכשו מחסכונותיהם משאיות והלכו לעבוד בשוק ההובלות במצרים. מלחמת 1967 הביאה את הקרארשה לידי מצוקה כלכלית. שוק העבודה המצרי נסגר בפניהם והרכב היה משותק. בשנת 1973, לאחר מלחמת יום הכיפורים, נטשו רבים מהם את נחלתם לאזור המצרי של סיני, בתקווה לעבור למצרים.

הבוסתנים ועצי התמר שהשאירו אחריהם נמסרו לפיקוח בידי הנשארים. התרוקנות נווה־פאראן התבטאה בהפקרת הפרי. בקיץ 1979 לא היה מי שיגדוד את הפרי. כמויות גדולות של תמרים בשלים נשרו מעל העצים ולא היה מי שיאסוף אותם. הנווה דמה אותו זמן לחורש רפאים עזוב ונטוש. הבתים עמדו ריקים, חלקם נעולים וחלקם מטים לנפול באין דואג. האם יחזרו בני השבט שירדו למצרים? הדבר תלוי בתנאי הקיום שיפתחו המצרים בסיני, ובמידת השתלבות היורדים בכלכלה ובשוק העבודה במצרים. ספק אם שבט זה, שאחיזתו בסיני היתה רופפת יותר משל אחרים, ובידו כלי תחבורה רבים יחסית לשבטים אחרים, יגלה נאמנות למכורתו, כפי שגילו יתר השבטים עם המעבר משלטון ישראלי לשלטון מצרי.

(ראה פירוט הגניאלוגיה של שבט הקרארשה בנספח 5.)

אַוְלַאד־סְעִיד

שמו של שבט אולאד־סעיד נזכר ברשימות המנזר כבר בסוף המאה השש־עשרה, כדברי נעום שוקיר (7). ראשוני אולאד־סעיד הגיעו לסיני מערב, בקבוצה קטנה, ונקלטו במסגרתו של שבט־הצואלחה. לפי עדות בני השבט הם ישבו תחילה בוואדי־צלאף.

מתחילת המאה התשע־עשרה היו בני אולאד־סעיד שבט עצמאי לצד הצואלחה והעליקאת. השבט נקרא על שם האב הקדמון סְעִיד, אך את גיבושו כשבט במתכונת שהוא מצוי בה כיום מייחסים לראש משפחה גדולה בשבט, אַבּוּ־זְהֵיר. הוא זה שיזם והביא לידי קיום נפרד של השבט מחוץ למסגרת שבט הצואלחה. ביתו מצוי עד היום במרכז בקעת אל־מִילגֵה שליד מנזר סנטה־קתרינה.

ראשוֹני אולאד־סְעיד, שחיפשו נחלה למשפחותיהם, לא יכלו להתפרשׂ לכיוון צפון, אזור העמקים והנחלים הרחבים, כי זה היה תפוס בידי שבטי הצואלחה והעליקאת. לא נותר להם אלא לנצל את הוואדיות התלולים והעמוקים שעוקפים את ההר־הגבוה. במרוצת הימים חדרו למקומות נוחים וטובים יותר שהתפנו מיושביהם. כיום מקיפים מאהלי השבט את כל ההר־הגבוה בחגורה מושלמת (ראה מפה 2). לאנשי השבט מסורת על נסיונות התנחלות גם במערב סיני בתחום נחלתו של שבט החַמַאדַ’ה. נסיונות אלה נכשלו ובני השבט נאלצו להסתפק באזורים ההרריים של מרכז־סיני. בין אולאד־סעיד לג’יבאליה, שגם נחלתם נמצאת בלב ההר־הגבוה אין חיכוכים, וכפי הנראה לא היו כאלה בעבר. שבט הג’יבאליה התארגן רק לאחרונה במסגרתו הנוכחית, ובאותם ימי התנחלות ראשונים לא יכול היה להתנגד לחדירת אולאד־סעיד אל האזורים הטובים למרעה שמסביב ההר־הגבוה, כפי שעשה זאת מאוחר יותר כנגד הקרארשה. מתקבל הרושם כי ראשית ההתנחלות של אולאד־סעיד היתה בתקופה שקדמה להופעת הג’יבאליה כגוף שבטי בסיני. כיום שוכנים שני השבטים במעורב ומקיימים יחסי שכנות טובים.

שבט אולאד־סעיד הינו קונגלומראט של משפחות שהתאגדו ליחידה ארגונית אחת. השבטים הרוצים לצבור כוח פיזי שיאפשר להם לעמוד בפני לחצם של שבטים אחרים, נוהגים עד היום לצרף אליהם משפחות זרות שזה מקרוב באו והמעוניינות להיכלל במסגרת גדולה שיש בה כדי להבטיח קיום. משפחות אלה מכונות טוּלוּע, שמשמעותו “חיצוניות”. הן מצויות בכל שבט, אלא שאצל שבט אולאד־סעיד אחוז הטוּלוּע גדול מזה של המשפחות המקוריות.

אבּוּ־זְהֵיר, שביקש לחזק את שבטו, ניצל את העובדה שמשפחות חדשות נכנסו לסיני וחיפשו שבט מאמץ. המשפחות החדשות לא יכלו להיקלט בשבטים גדולים ובטוחים בעצמם, שלא היו נכונים להתחלק במשאבי המקום עם זרים. זכור עניינם של בני שבט המזינה שנדחו על־ידי הצואלחה.

לפי עדוּת בני השבט, משפחות הרַוַאשְדֵה והנְחֵ’ילַאת באו מחברון, הַבַּשַרִין באו ממצרים והעַוַאמְרֵה באו מהמַעְ’רִבּ. אַוְלאד־סֵיף והזְהֵירַאת נחשבים למקוריים ולוותיקים. כשבודקים את הוותק לפי קריטריון של האיכות הטריטוריאלית מבחינת המרעה נמצא, כי את הזיבורית לקח פלג הזְהֵירַאת שהתנחל במישורי הרחבה מדרום לג’בל־קתרינה ובכל אגן הניקוז של הרוּמְחַאן. אולאד־סיף התנחלו בוואדי־צְלַאף וחִיבְּרַאן, אזור שבו התנאים האקולוגיים טובים מאלה של הפלגים האחרים. על ראשית התהוות השבט שמעתי את הסיפור הבא:

תולדות פלג הרַוַאשְדֵה והנְחֵ’לַאת

זקני הפלג הזה מספרים כי מוצאם מבַּנִי־הִילַאל המהוללים אשר חיו לפני עידן ועידנים בהר חברון. שני אחים, נְחֵ’יל ואִבְּרַהִים, רבו עם איש אחר והרגוהו. הם ושלושת אחיהם נאלצו להימלט על נפשם מפחד הנוקמים. שלושה הלכו למקום לא ידוע ושניים פנו לסיני. בדרכם הגיעו אל מקום מושבם של אולאד־סעיד.

בבואם ביקשו לדבר עם ראש השבט. אמרו להם: “הנה אַבּוּ־זְהֵיר יושב שם ושם!” השניים התקבלו על־ידי אבו־זהיר בסבר פנים יפות ובלי היסוס סיפחו אותם לשבט והעניקו להם זכויות כמו ליתר האנשים. אותה שעה לא היו הג’יבאליה בנמצא והארץ היתה ריקה מאדם.

בינתיים נישאו השניים וילדו בנים ובנות. מנח’יל נפלגו משפחות הנח’ילאת ומאיברהים נפלגו הרואשדה.

קביעתו של המספר כי בני שבט הג’יבאליה טרם הופיעו כמתיישבים בעלי משקל, מתיישבת עם נתונים אחרים. לפיהם חלו תמורות רבות בהרכב האוכלוסיה במרומי־סיני. הסיפור מבוסס על ההנחה המוסכמת על כולם, כי אבו־זהיר היה בעל־חזון ובתבונתו ידע ללכד משפחות שבאו וביקשו להיאחז בסיני. בדומה לקרארשה, גם אולאד־סעיד טוענים כיום לבעלות על מישור הקאע שממערב לג’בל־סירבאל. מבחינת הקרבה לקאע יש צדק בטענת אולאד־סעיד, משום שמאהליהם מצויים בוואדיות המשתפכים לקאע. אולם איש מהם אינו רשאי, לפי חוקי הבדוים, למנוע ממישהו להתנחל שם. אולם המקום אינו ניתן ליישוב מחוסר במים ועל־כן איש לא יכול להכריז עליו כעל נחלתו.

יחסי אולאד־סעיד והמנזר

שבט אולאד־סעיד נכלל בין שבטי דרום־סיני שיש להם זכויות על העבודות שהמנזר מספק. זכויות אלה ניתנו רק לשבטים הוותיקים, והן מהוות מודד לעומק ההיסטורי שלהם בסיני.

המנזר, שהיה מעוניין לפתח אוכלוסיה אוהדת סביבו, מסר לאולאד־סעיד את שמירת הבוסתנים בוואדיות שבמרומי־סיני, ואת העבודות בתוך המנזר מסר לבני הג’יבאליה. הבדוים תמיד היו מעוניינים לשמור על פעילות המנזר כדי שיספק להם פרנסה. בני שבט אולאד־סעיד הועסקו כפועלים חקלאיים בבוסתנים, והיו אחראים על כמה מהמנזרים הקטנים. בידיהם הפיקוח על המסגד שמצוי בחצר המנזר. כל ימות השנה המסגד עומד ללא שימוש, ודלתו נעולה במנעול שמפתחו נמצא בידי הנזירים. בחודש רמד’אן נפתח המסגד בידי איש ממשפחת וְהֵיבּ, ואז מתקיימות תפילות. לאנשי אולאד־סעיד ניתן הזכיון על פריצת השער האטום של המנזר. בראשית ימיו היתה הכניסה למנזר דרך שער קשתי גדול, שדרכו יכלו להיכנס המבקרים רכובים על גמל או סוס. בגלל סיבות בטחוניות נאטם השער והכניסה נעשתה דרך מעלית, שבאמצעותה יכלו הנזירים לפקח על הנכנסים.

נוהג היה לנזירים כי פעם בשנה, בבוא הארכיבישוף מקהיר, ייכנס רכוב על סוס. לצורך מנהג זה היו פורצים את השער, ולאחר מכן סוגרים אותו. פתיחת השער וסגירתו היתה נתונה בידי שיח' אולאד־סעיד.

מבחינה יורידית, כל האזור שברדיוס שלושה ימי רכיבה על גמל הינו בבעלות המנזר, כלומר, כל סיני. קביעה זו של הבעלות נעשתה בידי מלכי ביזנץ בראשית ימיו של המנזר, כאשר לא היה איש בסיני שידחה אותה. מבחינה מוסרית יש בבעלות על כל סיני משום מעשה שוד כלפי תושבי המדבר שלא ידעו מה עושים להם הנזירים הזרים והמוזרים. מכל מקום הבעלות העניקה למנזר מעמד פיאודלי כלפי הבדוים. אלה מצאו עצמם תלויים בחסדם של הנזירים, כשהמנזר נהנה מגיבוי פוליטי מארצות אירופה, ומשתמש בהצהרות הבעלוּת כדי להעמיק את התלות של הבדוים בהם. כך הבטיח עצמו המנזר מפני התנכלות. בתקופות שבהן המנזר לא יכול היה לסמוך על הגיבוי הפוליטי, כמו בעת המאבק עם הצלבנים, לא היה ערך להכרזת הבעלות. הגיעו הדברים לידי כך שמושלי מצרים חייבו אותו לבנות מסגד מוסלמי בתוכו, כעדות לשלטון המוסלמי על המקום. במאה התשע־עשרה, עם התערבות מדינות אירופה באירועים הפוליטיים במזרח־התיכון וירידת כוחה של האימפריה העות’מאנית, גבר בטחונו של המנזר, אשר חידש את תביעתו על סיני. הבדוים נאלצו לקבל את הגזילה שעשה המנזר לעצמו, והם תלויים בהסכמתו של המנזר, בשעה שהם רוצים לפתח בוסתן או להקים בית.

בעלותו של המנזר על כל סיני, כביכול, יוצרת מצב של אדנות כלפי הבדוים, המחייב אותם להכיר בסמכותו הפוליטית. כניעתו של שבט אולאד־סעיד לתביעות המנזר באה לידי ביטוי בהכרת בעלות זו כחוקית. מעשה באיש משבט אולאד־סעיד שניסה לדחוק את רגליו של איש ג’יבאלי מחזקתו על בוסתן בוואדי־שְרֵיז. הג’יבאלי התלונן בפני הנזירים “שהרשו” לו לגדור את החלקה. הם תבעו מהסעידי שיעקור עם משפחתו מהבקעה ויגור במקום אחר, כעונש על התערבותו. לא הועילו הסבריו, כי יש לו חזקה על המקום עוד מימי אביו. האיש נאלץ לקחת את מטלטליו ולעבור משם. כדי שלא יחזור, וכדי שאחרים יראו וייראו, הרסו הנזירים במו ידיהם את ביתו של האיש.

שבטים אחרים, כמו המזינה והעליקאת, שרחוקים מהמנזר, אינם מכירים בבעלותו. הג’יבאליה ואולאד־סעיד, שמפיקים טובת הנאה מהמנזר, משלימים עם מצב של אריסות, כל עוד הדבר אינו מפריע למהלך חייהם.

אנשי אולאד־סעיד אינם נוטים ליצור בסיס כלכלי במצרים, שיהווה מקור לעזרה בשעת משבר, כדוגמת שבטי הצואלחה והקרארשה. לשבט זה אין מרכז רוחני בלב הטריטוריה שלו. קבר השיח' המרכזי של השבט, “נבי־טאליב”, נמצא בשולי השטח כאחד מיובלי ואדי־צלאף. הקניונים העמוקים שמבתרים את נחלתו מקשים על כל בני השבט להתכנס במקום מרכזי ועל־כן הם בחרו במקום שאליו יכולים לבוא כולם. הנוף שבו חי שבט זה משפיע על יחסיו עם יתר השבטים. הוא מתפרש על השטח שבין הקניונים העמוקים ביותר בסיני, וסגור בתוכם, כך שבני שבטים אחרים לא נוטים לחדור לשם. על־כן, השבט אינו משתלב באירועים הפוליטיים והחברתיים באינטנסיביות כמו שבטים אחרים.

(ראה פירוט הגניאלוגיה של שבט אולאד־סעיד בנספח 5.)

הג’יבאליה

עניין מיוחד מעורר שבט הג’יבאליה בין שבטי דרום־סיני – הטַוַארָה. שמו נגזר ממקום משכנם המיוחד במינו של בני השבט, בין ההרים הרמים סביב הר־קתרינה. ג’בל פירושו הר, וג’יבאליה – הרריים.

מסורת מקובלת על הנזירים במנזר סנטה־קתרינה כי הקיסר הביזנטי יוסטיניאנוס שלח כמאה עבדים מוולאכיה שברומניה לשבת במנזר בעת שביצר אותו, בשנת 521 לספה"נ. לדברי הנזירים, העבדים הללו הם אבות בני שבט הג’יבאליה החיים כיום במרומי סיני. סביב המסורת הזו ויחד עם שכנותו של השבט למנזר והעובדה שאנשיו הועסקו כשרתים בעבודות המנזר – נוצר מיתוס, שלפיו הם צאצאי עבדים. בני המשפחות הוותיקות של השבט אכן רואות עצמן כצאצאים לעבדי יוסטיניאנוס. בין המיתוס הזה ובין המציאות אין ולא כלום.

בתקופת השלטון הישראלי – בין השנים 1982–1967 – בהן חקרתי את חייהם של הבדוים, ביקשתי הוכחות חותכות שתאשרנה את הקביעה הזאת. רציתי ללמוד על עברו של היישוב בסיני באמצעות ההיסטוריה הארוכה כביכול של שבט הג’יבאליה. לאחר שהכרתי את הדינמיקה ההיסטורית של שבטי סיני הנוכחיים – ובכללם שבט הג’יבאליה – מצאתי שאין, ולא יכול להיות, קשר בין עבדי יוסטיניאנוס לבין שבט הג’יבאליה מן הטעמים הבאים:

המערכת האקולוגית בסיני אינה מאפשרת רציפות יישובית לאורך זמן. כל כמה מאות שנים פוקדת את סיני שקיעה אקולוגית, שאינה מאפשרת את קיומו של האדם. בצורת במשך כמה שנים מביאה לייבוש מקורות המים לחלוטין – בייחוד בתוך המאסיב הפלוטוני, שבו מצוי מנזר סנטה־קתרינה. במקרים כאלה האוכלוסיה בהכרח הידלדלה ונטשה וסיני התרוקן מיושביו, ובכללם גם הנזירים. כאשר היתה התאוששות אקולוגית – גשמים ירדו והצמיחו עשב, והבארות מלאו מים – התחדש היישוב בסיני ובמנזר.

ולפי שבין הנטישה לשיבה היה מרווח זמן ארוך, לא ייתכן שהאוכלוסיה המקורית של המנזר חזרה בשלמותה ואִתה העבדים. על כמה נטישות יש בידינו עדויות עקיפות, אך העדות המכרעת היא זו של זקני השבטים בסיני כיום המספרים, כי בסוף המאה התשע־עשרה ירדה על סיני בצורת קשה וארוכה, וכל יושבי מרומי סיני וסביבתו נטשו את המקום, ולא נותר איש לבד ממשפחה בדוית אחת אשר שכנה בואדי אום־קַיסוּם. במנזר עצמו נותר נזיר אחד ששמר על הרכוש.

העסקתם של עבדים בשירות המנזר אינה מתאשרת ממקור אחר. לעומת זאת ידוע שנזירי סיני נהגו לעשות את עבודות המנזר בעצמם ולא נזקקו לכוח עבודה מחוץ למנזר כל עוד היה מספרם גדול דיו. רק בתקופות שבהן אוכלוסיית הנזירים הידלדלה – כפי שהינה כיום – נעזרו בכוח עבודה זר.

יש בידינו ידיעות שכבר במאה השמינית שירתו את המנזר לא עבדים, כי אם שכירים בני־חורין שנזדמנו למקום או נשכרו מרחוק. אילו היו עבדים בידי המנזר, לא היו נאלצים לשכור משרתים.

בורקהרדט, שביקר במנזר בראשית המאה התשע־עשרה, מספר מתוך עיון בתעודות המנזר, שקבוצת עולי רגל בשם “רֵתֵ’נִי” חזרה בשנת 783 לספה"נ ממֶכּה בדרכם למצרים, ונשארה לשרת במנזר. בתעודות מן המאה השמונה־עשרה הוא מוצא שמות של בני שבטים מסיני, שהועסקו בשמירה על־ידי המנזר. ביניהם הוא מציין משרת יהודי בשם שמואל. אילו היתה שרשרת הדורות של העבדים נשמרת שלמה היינו מצפים שמספר צאצאיהם יהיה בו די כדי למלא את צורכי המנזר בכוח עבודה, ולא היה מקום לשכירת משרתים בני־חורין.

גורם נוסף פעל כנגד קיום עבדות במנזר. לאורך כל ההיסטוריה שלו היתה כלפיו עוינות מצד התושבים הבדוים, בדרגת חריפות שהשתנתה בפרקי זמן שונים. במיוחד סבלו הנזירים ממעשי הרג ושוד שעשו בהם תושבי סיני בתקופות הראשונות של הופעתם בסיני, החל מהמאה הרביעית, ולא בכדי נאלץ יוסטיניאנוס לבצר את המנזר. מנזר סנטה־קתרינה התפרסם בכך שהיה סגור מכל עבריו והכניסה לתוכו נעשתה באמצעות מעלית, שאיפשרה לפקח על הנכנסים. איבת הבדוים למנזר רוחשת עד היום, ואלמלא אימת השלטון המרכזי במצרים, היה מצבם של הנזירים בכי רע. הסביבה העוינת הזו יכלה לשמש מִקלט לעבדים, ואין להוציא מכלל אפשרות שעבדים ברחו מהמנזר, ושבוודאי היו בין שבטי הבדוים שנתנו מחסה לבורחים.

אם באיבה הסביבתית לא היה די לרוקן את המנזר מעבדיו, פעל גורם אחר שחייב את ביטול העבדות. האיסלאם נהג לפדות מוסלמים שנִשבו בקרב ונשלחו כעבדים אל הארצות הנוצריות, ובארצות האיסלאם אסור היה ללא־מוסלמי להחזיק בעבד מוסלמי. אם היו עבדים במנזר, הרי היתה פתוחה בפניהם דרך להשתחרר מעבדותם על־ידי התאסלמות. לא ייתכן שהדרך לחירות שנמצאה להם מידי האיסלאם לא תנוצל. וכשנשתחררו והיו לבני־חורין, נפתחו בפניהם כל הדרכים לכלכל את מעשיהם, ובכלל זה הינתקות מוחלטת מהמנזר. בשעה שתנאי הקיום בסיני אילצו את יושביו לנטשו עשו כן גם הם, ירדו למצרים או לארץ אחרת, וכך נעלמו מסיני. גם אם נניח עוד, כי עבדי המנזר, לאחר שזכו להיות בני־חורין, נשארו לשרת במנזר בשכר, מן ההכרח היה שיתארגנו בעדה כפרית שמקור פרנסתה מצוי במנזר. לא ייתכן שבחרו לקיים את עצמם במשטר שבטי, שמבחינה דיאלקטית הוא מנוגד לתנאי הקיום שלהם; שהרי המבנה השבטי הוא פועל־יוצא של חיי רועים במדבר. אפילו היה קורה כדבר הזה, ואותם עבדים משוחררים היו מסגלים לעצמם ארגון חברתי־שבטי כדוגמת יושבי סיני הבדוים, לא ייתכן כי היו שורדים בעוד שאוכלוסיות סיני האחרות נאלצו לנטוש כתוצאה מתקופת בצורת ארוכה. כאמור, אלה שנטשו לא חזרו לסיני, ורק האתרים הארכיאולוגיים למיניהם מעידים שהיו ואינם עוד.

את העובדות שמפריכות את המיתוס על הג’יבאליה מחזקת המסורת של בני השבט עצמם. מכל שבטי סיני כיום זהו השבט היחידי שאין לו זכרון היסטורי שיורד לעומק הזמן יותר מכמה דורות. אילו היתה לשבט הזה רציפות היסטורית מאז הובאו אבותיו רתוקים בשלשלאות להיות עבדים במנזר, היינו מצפים לשמוע תיאורי מאורעות ועלילות המתחייבים מכך. ממי אם לא מהם היינו אמורים לשמוע על אודות הנבטים שנעלמו במפתיע, ועל גלי השבטים שבאו במקומם? ומה קרה בעת הכיבוש המוסלמי (סביב שנת 630 לספה"נ) ואחריו? ובעיקר סיפור יציאתם מעבדות לחירות? אין זה מתקבל על הדעת שאירועים הקשורים ביציאה משעבוד לחירות לא יהפכו למיתוס. עובדה היא, שהפולקלור של שבט הג’יבאליה אין בו כל התייחסות לכך ואין בו בכלל כל זכרון היסטורי ממושך.

כשבט בדוי היה על הג’יבאליה לקדש אב קדמון לשבט ולקשור כתרים מיתולוגיים לאישיותו, כפי שעושים זאת השבטים האחרים. אך כאמור אין הדבר כך אצלם. אמנם המשפחות הוותיקות בשבט מצביעות על בֻּחַ’ית כאב קדמון, שקברו נמצא בפתח ואדי אוּם־קַיסוּם, אך ליד הקבר לא נערך כל טקס שבטי, כנהוג אצל שבטים אחרים, ואין כל מיתוס הקשור בדמותו. 

היינו מצפים למצוא אצל המשפחות הוותיקות מסורות שיבהירו כמה תקופות בחיי השבט. וראה זה פלא – פולקלור של ממש, שיש בו התייחסות היסטורית מצוי דווקא אצל פלג אולאד־ג’ונדי, שהוא הפחות ותיק ואינו רואה עצמו צאצא לעבדי יוסטיניאנוס.

נתונים ממשיים על ימיו הראשונים של שבט הג’יבאליה בסיני אפשר למצוא אצל המשפחות “החדשות”, שהצטרפו אל המשפחות הרואות עצמן כגרעין השבט. לפי המסורת שבידיהן נמצא כי ראשית הופעתו של השבט על הבמה ההיסטורית בסיני קדמה למאה התשע־עשרה, וכך הם מספרים:

"כשביקשו אבות המשפחות הראשונות של השבט להתנחל במרומי סיני מצאו את המקום מיושב בבני שבט הקרארשה, ועל כן נאלצו להסכים לדרישות הקרארשה ולחיות שם במעמד של גרים. עליהם היה לשלם מס גולגולת שנתי: עז צעירה וכמות מסוימת של סַמְנֵה (חמאה מבושלת). בני הקרארשה יכלו לשאת מבנות הג’יבאליה ובנות הקרארשה היו אסורות על הג’יבאליה. במרוצת הזמן השכילו ראשוני השבט לצרף אליהם משפחות נוספות שהגדילו את כוחם, ובהיותם חזקים דיים, תבעו מהקרארשה לבטל את המס ולאפשר להם להתנחל במרומי סיני כשבט בעל זכויות שוות. משלא נענו הכינו עצמם למלחמה. את נשותיהם, טפם ורכושם העבירו אל משכנות שבט המזינה באזור ואדי־סעאל, וביקשו את חסותו של אֲבּוּ־סַבְּחַה שיח' המזינה. הוא אבי זקנו של שיח' אבּו־סבּחה החי כיום (שנת 1986) בד’הבּ.

הודות לתיווכו של שיח' אבּו־סבּחה נמנעה המלחמה, והקרארשה ביטלו את מס הגולגולת. בני שבט הג’יבאליה חזרו אל הוואדיות במרומי סיני, חפרו בארות ועשו גנות ואף קנו את גניהם של בני שבט הקרארשה, אשר נטשו את מרומי סיני ובחרו לשכון בסביבות נווה־פאראן.

המידע על מעורבותו של שיח' אבּו־סבּחה מאפשר לנו לתארך את המאורע הזה; אנו למדים כי רק במאה התשע־עשרה עלה שבט הג’יבאליה על בימת ההיסטוריה בסיני, וכי עד אז הקרארשה שלטו על כל מרומי סיני סביב ג’בל־קתרינה.

הנה כי כן מלמדת עדות זו על צעירותו של שבט הג’יבאליה ועל כך שלא יתכן כל קשר גניאלוגי בינו לעבדי יוסטיניאנוס.

את האשמה בקביעת מוצאו הפיקטיבי של שבט הג’יבאליה יש להטיל על הנזירים, שהפיצו את המיתוס הזה בין עולי־הרגל, תיירים וחוקרים. ואין לתמוה על כך, משום שאין הם מייחסים כל חשיבות לממשותם של דברים ושל אירועים. מעשי ניסים ואגדה מחליפים אצלם קרוב ברחוק ומוקדם במאוחר. עולי־הרגל והחוקרים קיבלו – ועדיין מקבלים – את הדברים כנתינתם, ובעת ביקוריהם אף מבקשים אישור לתופעה המופלאה כביכול. וכי לבו של מי לא יתמלא ריגוש כשילחץ לשלום ידו של בן שבט הג’יבאליה, הנושא על גבו מטען היסטורי מופלא?

היו חוקרים שהפליגו באמונתם כי הג’יבאליה הינם אירופים לכל דבר, עד־כדי־כך שקבעו כי קיים דמיון פיזיונומי בין הג’יבאלים לטיפוס האירופי, וכי הם בכל זאת צאצאי העבדים שהובאו לפני אלף וארבע־מאות שנה מאירופה. כמי שחי עם בני הג’יבאליה במשך שנים אחדות, אני סבור כי הממצאים הפיזיונומיים דמיוניים.

יש הקובעים שנשות הג’יבאליה ניחנו ביופי מיוחד במינו שהוא אירופי בתכלית. מי שחי בסיני ומכיר נשים מכל השבטים יודע שיש נשים מכוערות ויפות בכל השבטים. ספק אם החוקר שהעלה על נס את יפי פניהן של נשות הג’יבאליה ראה יופי זה במו עיניו, משום שהן מקפידות לכסות את פניהן בפני גברים.

מבחינה היסטורית הקביעה ברורה ונחרצת: אין כל קשר בין עבדי יוסטיניאנוס לבני שבט הג’יבאליה החיים כיום בסיני, ויש לראות בהם שבט בדוי רגיל.

הרכב השבט

שבט הג’יבאליה מורכב ממשפחות ותיקות, הרואות עצמן כעיקרו של השבט, וממשפחות חיצוניות הנקראות טוּלוּע – זרוֹת – שהצטרפו לשבט, ומהוות כיום את רוב רובו.

השבט מורכב מארבעה פלגים. שלושה נחשבים לוותיקים והם: אַוּלַאד־סַלִים, חֲמַאִידֵה, והֵיבַּאת. הפלג הרביעי, אַוּלַאד־ג’וּנְדִי הצטרף בתקופה מאוחרת בחיי השבט ותהליך קליטתו טרם הושלם.

שני הפלגים אַוְלַאד־סַלִים וחֲמַאִידֵה רואים עצמם כמיוחסים על־פני אחרים, ולכך יש ביטוי בגניאלוגיה השבטית. לפי המקובל ילד בֻּחַ’ית, אבי השבט, את סַלִים ואת חְמֵיד, וחמיד ילד את וְהֵיבּ. מהם נוצרו פלגי השבט כשמשפחות הוְהֵיבַּאת מצויות במעמד נחות כלפי דודיהן יוצאי ירך חְמֵיד.

היחס בין המשפחות המקוריות לחיצוניות הוא לרעת הראשונות. מבין עשרים־וארבע משפחות, ארבע־עשרה הינן חיצוניות, כ־60% מכלל השבט. כאמור, התופעה של צירוף משפחות חיצוניות שהגיעו ממרחקים אופיינית לשבטי הבדוים בסיני, והדבר כבר צוין בקשר להרכבו של השבט אולאד־סעיד. המשפחות הנקלטות זוכות לשוויון זכויות.

כאשר מתגלעים סכסוכים בתוך השבט מתגלה המרקם הפנימי, וכך אפשר לקבוע מי ותיק ומי חדש, כמו במקרה שאירע בשנת 1979. בת ממשפחה ותיקה הובטחה על־ידי אביה לבן משפחה חיצונית. כעבור זמן־מה הפר אבי הבת את הבטחתו ורצה להשיא אותה לבן אחת המשפחות הוותיקות בטענה: “מצאתי כי אלה קרובים לי יותר מכם!”

צעקה גדולה קמה בשבט. המשפחות החיצוניות ראו בכך פגיעה בשוויון הזכויות לו זכאיות כל המשפחות ואמרו: “היום זו בת, מחר מים!” אבי המשפחה נאלץ לחזור בו בתוקף פסק־דין של בית־המשפט השבטי. ואולם, בסופו של דבר ניתנה הבת בדרך ערמומית ומתוחכמת למי שהאב חפץ ביקרו.

אַוְלאד־ג’וּנְדִי

קליטתו של פלג זה בשבט עדיין לא הושלמה והיא מלווה בהסתייגויות של יתר הפלגים. הדבר מתבטא במיעוט הנישואים בינו לבין יתר הפלגים. בני אולאד־ג’ונדי אינם רשאים להעמיד מתוכם מנהיג לשבט כולו, אף־על־פי שיש ביניהם אנשים מוכשרים. נחלתו מצויה באזורים השוליים של ההר־הגבוה, מחוץ לאזור שבו מרוכז השבט. כמי שבאו באיחור, הם נאלצו להתרחק מהשבט ולהתנחל בוואדי־עַ’רְבֵּה בפתח נַקֵב אַל־הַוַה ובמזרח נווה־פַארַאן. היו מאנשיו שקבעו לעצמם מושב במקומות נידחים בין הקניונים התלולים של מרומי־סיני, כמו ואדי־בַּעַ’אבֵּע'. המשפחות שמצאו תעסוקה בעבודות במנזר רכשו חלקות שהתפנו ממשפחות הצואלחה ונאחזו בהם. לאחרונה הרחיב הפלג את אחיזתו באֲבּוּ־סֵלַה ואף קבע בו לעצמו מרכז רוחני משלו.

התבדלותו מגוף השבט והיחס המסתייג כלפיו פיתחו בפלג אולאד־ג’ונדי נטייה להתגבש בנפרד. בעוד שיתר הפלגים מקיימים פעילות רוחנית ודתית ליד קברו של שיח’־נַהֲמַה – בפתח הוואדי שבו מצוי מנזר סנטה־קתרינה – מקיים פלג זה את הטקס ליד קברו של שיח’־עואד במישור שבפתחו הצפוני של נקב אל־הוַא.

בני הפלג מתגוררים בנפרד באבו־סלה, בשכונת חַ’רוּבַּה שבבקעת־רַבַּא, ובמזרחו של נווה־פאראן. על ראשית ימיו של הפלג מספרים זקניו כי המנזר היה זקוק לשומרים. נציגיו פנו אל אבי הפלג שישב במצרים ושהיה חייל במקצועו, והציעו לו לשמור על המנזר ועל המנזרים הקטנים בסיני. האב החייל – בערבית: ג’וּנְדִי – הסכים לבקשת המנזר בתנאי אחד: שוויון באמצעי הקיום בין הנזירים לאנשיו: “כַּאס זַי כַּאס!” – כוס כנגד כוס.

הזקנים של אולאד־ג’ונדי מספרים כי לפני בוא אבותיהם שמרו על המנזר אנשים אחרים. שכרם ותנאי חייהם היו קשים, עד שקמו והסתלקו והשאירו את המנזר ללא שמירה, חשוף להתקפות. אין לדעת למה המנזר לא לקח שומרים מתושבי המקום. ייתכן שהמרעה היה בשפע, והנזירים לא יכלו לגייס אנשים מתוך הבדוים. כך הגיע ג’ונדי עם בני משפחתו והם היו לשומרי המנזר.

הזקנים מוסיפים שהג’ונדי אינו אלא שיח’־עַוַאד הקדוש עצמו, ולפי שיש מסורת מפורשת עליו שלפיה הוא חי לפני שבעה דורות. ניתן לקבוע כי הם הגיעו לפני כמאה וחמישים שנה. אין כל בסיס לנסיונם של חוקרים אחדים לייחס אותם לעבדי יוסטיניאנוס.

התַבַּנַה

בנווה־פאראן שכנו בעבר הרחוק בדוים שעסקו בחקלאות ומכרו תבואה לשבטים אחרים, מכאן בא להם הכינוי “תַבַּנַה”. בורקהרדט מזכירם בסיפור מסעו בסיני בראשית המאה התשע־עשרה, ומייחס אותם לשבט הג’יבאליה. אך לפי עדות בני השבט הם מעולם לא נכללו בתוכו ואף לא נחשבו לבדוים. יתר־על־כן: הם עבדו בשכירות ונעלמו לבסוף בלא להשאיר סימן. כיום הביטוי “תַבַּנַה” הוא כינוי בוטה, לאדם בזוי שערכו כערך אותם עובדי אדמה עלובים החיים על מעט התבן שהם מוכרים.

בני התבּנה היו מומחים לתמרים, והיו מאביקים אותם ומטפלים בהם בשכר. מעמדם כאריסים אצל הצואלחה מלמד על מצבם הנחוּת. עקבותיהם של התבנה התגלו לי באקראי בעת ביקור שערכתי בשנת 1983 אצל הבדוים משבט גַ’הִילִין, השוכנים בין חברון לים־המלח. לדבריהם, בשנת 1948 הגיעו למדבר יהודה כמה משפחות מסיני שקראו לעצמן תַבַּנַה. אלה באו והתנחלו באזור זיף. בשנת 1967, בעקבות הכיבוש הישראלי, עזבו את זיף ועברו לעבר־הירדן. למוסרי ידיעה זו לא ידוע מאיזה אזור בסיני הגיעו בדוים אלה. לא ייתכן שהם ישבו בנווה־פאראן, כי אחרת בדוי סיני היו מכירים אותם. בהיותם גוף זר בסיני, נדדו בשעת משבר ועברו לעבר־הירדן ולפיכך אין יסוד לטענה שמוצאם מהג’יבאליה.

עד סוף המאה התשע־עשרה, שבט הג’יבאליה היה קטן למדי. לדברי הזקנים, בתחילת המאה העשרים שכן כל השבט בגיא קטן בשם חְ’רֵיזֵה לא הרחק מהמנזר וכל אוכלוסייתו לא מנתה יותר משבעים נפש. לפי מפקד שנערך בשנת 1976 מונה השבט כ־1,370 נפש – גידול שבא בעקבות צירוף משפחות.

הנהירה של משפחות מחוץ לסיני לתוכו מעידה על שיפור התנאים האקולוגיים באותם ימים. בימי מלחמת־העולם הראשונה שררו בו תנאים קשים שגרמו סבל רב לתושבים, אך לאחר מכן באו שנים טובות בהן ירדו גשמים אפילו בקיץ והמרעה היה בשפע. הסתלקותם של התורכים מהמזרח־התיכון וחיזוק השפעת המדינות האירופיות הקלו על העלייה־לרגל למנזר. הממשלה המצרית גילתה יחס אוהד ואף סייעה בשיקומו. תנאי הקיום הטובים עזרו להרחבת האוכלוסיה על־ידי קליטה מבחוץ וכיום שווה השבט בגודלו לאחרים.

יחסי שבט הג’יבאליה עם יתר שבטי סיני

שבט הג’יבאליה דומה לכל יתר השבטים באורח חייו, במנהגים ובתרבות. בפגישה בין איש ג’יבאליה לבני שבט אחר אין כל זרוּת והסתייגות, ומי שאינו בקי בהרכב האוכלוסיה בסיני לא יוכל להבחין בהבדל כלשהו בין ג’יבאלי לאחרים. כאשר בן ג’יבאליה מתארח אצל שבט אחר הוא נהנה מכל הגינונים והטקסיות לפי הנוהג, ללא כל אפליה. אמנם קיימת הסתייגות אך זו נובעת מגאווה שבטית. כל שבט מהלל ומשבח את עצמו ואת בעלי־בריתו ומזלזל בערכו של שבט אחר. זהו הדבק המלכד את בני השבט.

העליקי אומר: “הנה אנחנו אופים לאורח לחם גדול שאפשר לעטוף בו את הגוף, ואילו הצואלחה קמצנים ואופים לאורח לחם כרוחב היד!” בזה אין יותר מהתפארות עצמית. הצואלחה בשום פנים לא נוהגים כך. התפארות דומה מצויה אצל הג’יבאליה כלפי אחרים ואצל אחרים כלפי הג’יבאליה.

במרוצת הדורות למדו הג’יבאלים לחיות בתנאי האקלים המקפיאים של ההר־הגבוה, בעוד שבני שבטים אחרים מתרחקים מאותו אזור בעיקר בימות החורף. התוצאה היא ניתוק בין השבט ליתר השבטים. ג’יבאלי שהופיע במאהלי שבטים אחרים נראה כזר, משום שעבר זמן רב מאוד בין ביקור לביקור.

הג’יבאלים עסקו במקצועות שאינם מקובלים במדבר. החיים בהרים הגבוהים חייבו אותם ללמוד את מלאכת הבנייה על־מנת לבנות בתים לימות הקרה. ישיבתם בתחום מצומצם פיתחה אצלם נטייה לעסוק במלאכות כמו מסגרות, נגרות וצורפות. בני השבטים האחרים ראו בג’יבאליה בעלי־מלאכה והדבר גרם להפחתת ערכם כבדוים. העיסוק בחקלאות בוסתנים אינטנסיבית, שכפו תנאי הקיום בהר־הגבוה על הג’יבאליה, גרם אף הוא לניכורם. אף שבעיקרון אין בכך משום פחיתות כבוד, הרי כאשר היתוסף עיסוקם זה למלאכותיהם האחרות, נראו בני השבט כאנשי עבודה וחקלאות והדבר תרם להסתייגות מהם.

הג’יבאלים היו המשרתים במנזר, וגם דבר זה הפחית מערכם בעיני אחרים. במיוחד ירד ערכם מכיוון שהיו מוכנים לשרת נוצרי ולהישמע להוראותיו. כמוסלמים, רואים הבדוים בשירות אצל נוצרי פחיתות כבוד. העובדה שרק מעטים מבני השבט משרתים במנזר, לא מנעה מלהחיל את הרושם הרע על כלל בני השבט.

הבדוים אינם נוטים לנישואי תערובת. הם מוכנים לקבל נשים משבטים אחרים, אך אינם מוכנים לתת לאחרים את הצעירות שלהם. שכנוּת ממושכת מפתחת תהליך של התקרבות וסילוק מחיצות. ההסתייגות מנישואין עם הג’יבאליה חלה לא רק כלפי הג’יבאליה כי אם כלפי כל השבטים. ואולם, בנווה־פאראן מצויות משפחות מעורבות כתוצאה משכנות מעורבת. צאלחיות וקרארשיות נשואות לג’יבאלים וג’יבאליות לבני שבטים אחרים. בני שבט המזינה שמגעם עם הג’יבאליה רופף לא פיתחו יחסים כאלה, והם מגלים הסתייגות קיצונית כלפיו, וכך הם אומרים: “את בתי לא אתן לג’יבאלי כי הוא בן־המנזר!” בו־בזמן הם מחפשים לבניהם כלות מבנות הג’יבאליה.

כיום מתרחש תהליך של דיפוזיה מואצת בין כל שבטי דרום־סיני. בריתות נכרתות בין השבטים בהרכבים שונים. הזרויות שהיו ביניהם כתוצאה מבידוד טריטוריאלי הולכות ונעלמות. שבט הג’יבאליה, שהתרכז בהר־הגבוה, מגדיל בהדרגה את תחומי התפשטותו, ובניו משוטטים ברחבי סיני יחד עם בני שבטים אחרים בחיפוש אחר עבודה. עליקים וג’יבאלים, מזינים וְחוֵּיטִים, מקימים קופות משותפות לקניית מזונות במקומות העבודה וגם יוזמים מבצעים משותפים בתחומי תחבורה, דיג ובנייה. שבט הג’יבאליה, שהיה מבודד במרומי סיני, יורד אל בין יתר השבטים, ומחזק את קשריו אתם. היום אין שומעים הערות בגנותם של בני שבט הג’יבאליה כבעבר.

(ראה הגניאלוגיה של שבט־הג’יבאליה בנספח 3.)

שבט הג’יבאליה בצפון־סיני

בין אל־עריש לרפיח, במקום שנקרא “קַבְּר־עִימֵר”, שוכן שבט בדוי בשם ג’יבאליה, כשם השבט אשר בדרום־סיני. השבט מונה כאלף ומאתיים נפש לפי מפקד שנערך בשנת 1981 (19). משפחות השבט שוכנות בבתים בנויים מלבנים, הפזורים במרחב החולי. פרנסתן ממרעה וחקלאות ומעבודה שכירה ברפיח ובאל־עריש. זקני השבט טוענים שיש להם קרבה אתנית לשבט הג’יבאליה בדרום־סיני. לדבריהם, לפני מספר דורות ברחו שני ג’יבאלים יחד עם בני משפחתם מדרום־סיני לאזור אל־עריש בעקבות מעשה רצח שביצעו. על ימיהם הראשונים של אבות השבט מתהלך הסיפור הבא:

אבות הג’יבאליה מתנחלים באזור אל־עריש

לפני דורות רבים עזבו שני אחים את דרום־סיני ונדדו צפונה עד שהגיעו לאזור אל־עריש. יש אומרים שנמלטו בגלל רצח שביצעו, ואחרים טוענים כי נקלעו למקום זה מסיבות אחרות ונשארו בו.

לאח האחד היו שבע בנות ולשני ארבעה בנים. בבואם לאל־עריש נטע כל אחד מהם עץ תמר. הם עיבדו את העצים והתפרנסו מכל הבא ליד. מזלם לא שיחק להם ופרנסתם הלכה והצטמצמה. אבי הבנות ראה כי אין מחיה במקום. הוא גידר את עץ התמר, וביקש שאיש לא יגע בו. אחר כך ארז את חפציו ויצא עם כל בני משפחתו למצרים. אבי הבנים התעקש להישאר במקום. יחד עם בניו זיבל את העץ שלו, השקה אותו ועשה ככל האפשר כדי שיניב פרי ויהיה להם מעט מזון. אללה ראה אותם בחריצותם והביא ברכה למעשה ידיהם. התמר הניב פרי ואילו עץ התמר של אבי הבנות הידלדל. משנה לשנה גדל רכושו של האיש, בניו נשאו נשים מבנות המקום ועשו חיל. נולדו להם בנים ובנות לרוב, ובמרוצת הדורות היו לשבט גדול.

בבדיקה שערכתי בשבט הג’יבאליה בצפון־סיני לא מצאתי עדות שתאשר את סיפור מוצאם של הבדוים של אל־עריש. הנשים לבושות כיתר נשות השבטים המקומיים, בצורה שונה מזו המקובלת בדרום־סיני. הרפואה העממית מדרום־סיני אינה ידועה לנשות המקום. ביקשתי לשמוע סיפורים על הימים בדרום־סיני, ולא מצאתי. הם עצמם אינם מכירים את שבטי דרום־סיני, ולא מגלים עניין בהם.

לפי הרושם הראשוני אין ביניהם לבין שבט הג’יבאליה בדרום־סיני כל קשר היסטורי. אולם ייתכן שאכן יש קשר היסטורי אך השפעתה של הסביבה החדשה טשטשה את מוצאם, בלי שתשאיר אצלם דבר כלשהו מתרבות הג’יבאליה המקורית. עם החלת השלטון הישראלי על כל סיני נוצרו קשרים בין הג’יבאליה בדרום־סיני לאלה שבאל־עריש. כל שבטי דרום־סיני החלו בחיפוש “קרובים” בצפון, מתוך רצון ליצור בסיסים חברתיים מחוץ לסיני, כדי להימנע מהמלכוד שנקלעו לתוכו עקב מלחמות ישראל ומצרים. שבט המזינה חיפש ומצא קרובים כביכול בבאר־שבע והג’יבאליה באזור אל־עריש. באחד ממסעותיהם במרחב התארחוּ כמה מנכבדי השבט הדרומי אצל הצפוניים.

שיח' הג’יבאליה באל־עריש טוען, שלפי המסורת בני שבטו יצאו משבט הג’יבאליה בדרום. מוקדם לפסוק האם יש בזה ממש, או שמא פועל כאן הדמיון המסייע לשני השבטים לראות את עצמם כיחידה אתנית אחת.

סביר להניח כי אין כל קשר אתני בין השניים. ראשיתו של שבט הג’יבאליה בצפון אינה יכולה להיות קדומה, אם מביאים בחשבון את קצב ההתרבות שהביא לגודלו הנוכחי של השבט. ברשימת המשפחות הצפוניות אין רמז לקשר כלשהו עם הדרומיים. אולם יש להביא בחשבון את העובדה שאוכלוסיות שלמות נטשו את דרום־סיני ונדדו לצפון־סיני. לפיכך שאלת המוצא של שבט הג’יבאליה בצפון־סיני נשארת פתוחה.

המְזֵינֵה

מוצא המזינה משבטי חַרְבּ בחצי־האי־ערב, מעידים בני השבט על עצמם. לדבריהם, ראשוני המזינה היו שבעה אנשים וביניהם עבד, שברחו מערב לאחר מעשה רצח שביצעו שם. הם חנו באזור ואדי־סְעַאל, ונשארו במקום במשך דורות. בהיותם מעטים ביקשו להיספח אל שבט הצואלחה שהיה אז השבט החזק בסיני. בקשתם נדחתה והם אף נתבעו לראות עצמם גֵרִים־תושבים בסיני, ללא זכויות שמוקנות להם מקביעות בשטח. הצואלחה ניאותו להרשות להם להתהלך בשלום בסיני, אך בתמורה דרשו את בנותיהם בלי שיקבלו בנות צאלחיות לבניהם.

בני שבט העליקאת היו מסוכסכים באותה תקופה עם הצואלחה. אנשי המזינה פנו אליהם בהצעה לכרות ברית; אלה הסכימו וברית אחים נכרתה בין שני השבטים על יסוד שוויון מוחלט. לא עבר זמן ופרצה המלחמה באל־ואטיה, בין בעלי־הברית האלה והצואלחה. המלחמה הסתיימה בנצחון בעלי־הברית. בני השבט טוענים כי מלחמה זו היתה לפני שש־מאות שנה, ושבטים אחרים טוענים שהדבר היה לפני שלוש־מאות שנה.

המיתוס על ראשיתו של השבט מחייב הרחבה ובדיקת הנתונים בשטח. אין חולקים על כך שמוצאו של השבט מחצי־האי־ערב. כל עוד ראשוני המזינה ישבו במזרח־סיני הם לא היוו גורם מתחרה ומפריע מבחינה כלכלית. עם גידולו של השבט, הופיעו בעיות קיום שדרשו את פתרונן.

כל עוד כבש שבט המזינה שטחים ריקים במזרח־סיני לא התעוררו בעיות כלכליות. בשלב מאוחר, כאשר היה לכוח פוליטי רב־משקל, יכול היה לתבוע חלק בעבודות המזדמנות בסיני ולהציג תביעות להרחבה טריטוריאלית. שבט העליקאת, שגם אנשיו היו זקוקים להרחבה טריטוריאלית והיו במצוקה כלכלית, מצאו במזינה בעל־ברית טבעי. בהיותם מאוחדים יצרו כוח שקול כנגד כוחו של שבט הצואלחה.

בימיו הראשונים של שבט המזינה, מזרח־סיני היה ריק כתוצאה מנטישתו של שבט בני־ואסל. המגע עם הצואלחה היה רופף, מה עוד שהצואלחה לא נטה להתנחל במקומות הצחיחים במזרח. שבט המזינה שאף לחדור לשטחי המרעה הטובים במרכז ובמערב סיני. ממקום מושבו ליד קבר אַל־פַרַנְגִ’י הקדוש, אבי השבט, ניסה להתפרס למערב ולא יכול, כי שאיפה זאת נתקלה בהתנגדותו העזה של שבט הצואלחה. על־כן לא נותר לו אלא להתפשט בכיוון דרום לאזורים הצחיחים.

שבט בני־ואסל היה אז בשלבי נטישה אחרונים, ואחרוני בניו עשו מאמץ להישאר בסיני. מאותה תקופה נשאר הסיפור על רכישת אדמת ד’הב בעורמה. כבר בראשית המאה העשרים נמצא שבט המזינה פרוש על־פני כל מזרח־סיני, כשנחלתו מקיפה את כל ההר־הגבוה, החל מוואדי־סְעַאל בכיוון לנויבעה ודרומה על־פני אשדות ההרים שמקיפים את גוש הרי אוּם־שַאוּמַר, עד לוואדי־תַ’מַאן (ראה מפה 2.)

בצפון נחלתו של שבט המזינה באזור נויבעה קם לו מתחרה – שבט התרבין, ששאף אף הוא לזכות בשטחיו של שבט בני־ואסל. שבט זה שוכן כיום באזור ואדי־וַתִיר וזַלַקַה. המזינה מנעו מהתרבין להתפרש בכיוון דרום ועצרו אותו במבואות מניפת־הסחף של נויבעה. המסורת המזינית מספרת על פַטוּם, אחד מאבות המזינה, שגירש באלימות תורבאני שקצר דוחן־אשון בפתח ואדי־רסאסה מצפון־ד’הב. התורבאני התכוון לנצל את שפע הצמחייה כדי למכור אותו לשיירות שעשו את דרכן צפונה, וכידוע הדוחן־האשון הינו צמח מאכל טוב ומזין לגמלים. מעשה התורבני שקצר בנחלת המזינה כמוהו כהכרזה על אחיזה טריטוריאלית, ומובן שהדבר הביא לידי התנגדות חריפה מצד המזינים.

שבט המזינה הינו הדינמי ביותר כיום והוא מגביר את אחיזתו בסיני. כל השבטים המערביים נמצאים בתהליך חיסול. המזינים עוקבים אחר העליקאת ומיד כאשר אלה מפנים מקום, הם תופסים אותו וקובעים בו את אחיזתם. שבט המזינה רואה עצמו כיורש טבעי לעליקאת מכוח הברית ההיסטורית ביניהם. לפעמים נעשה הדבר ללא תיאום הדדי, כפי שזה קרה בביר־איקנה, השייך לעליקאת.

יום אחד מצאו אנשי העליקאת את נווה ביר־איקנה תפוס בידי המזינה. לסלק אותם לא יכלו, כי איש מהעליקאת לא ישב בנווה, עצי התמר נשארו ללא פיקוח והיתה סכנה שפירותיהם ינוצלו על־ידי המזינה. לפיכך מינו איש משבט הג’יבאליה שישמור עליהם, ולא מסרו את השמירה למזינים, כדי שלא תימצא להם עילה לשים יד גם על העצים.

אם עד לדור האחרון גבולו הצפוני־מערבי של שבט המזינה היה על קו פרשת המים של אזור הקוּנַּה, שוכנות כיום משפחות המזינה ברמלות ובאזור צרביט אל־ח’אדם. משם חולש השבט על כל הוואדיות שיורדים לנווה־פאראן, כמו עַאקִיר, לַבְּוַה, אַחַ’דַ’ר ואחרים. במזרח חדרו בני השבט לוואדיות שבאים מההר־הגבוה. ואדי־זַעְ’רַה ונַצְב על כל יובליהם מצויים בידי המזינה. בדרום הם חדרוּ לוואדיות אוּם־עַדַוִי ואִיסְלַה, תַ’מַּאן ושִׁידִיק. רובו של דרום־סיני הפך לנחלת השבט, למעט פְּנִים ההר־הגבוה שבו יושבים שבטי־הג’יבאליה ואולאד־סעיד.

שבט המזינה הינו הגדול בשבטי דרום־סיני – יותר משלושת־אלפים נפש. גודלו משתנה בהדרגה הודות לריבוי הטבעי וקליטת משפחות משבטים אחרים. גודלו היחסי לגבי יתר השבטים נובע מכך שמעטים מאנשיו נוטשים את סיני. השבט חי בחבל ארץ צחיח וייתכן שדבר זה פיתח בו כושר קיום בתנאים קשים ויכולת־סבילות גבוהים. הים מאפשר לו לגוון את מזונו בדגים וחלזונות, ובכך הוא יכול לעבור שנים שחונות ביתר קלות מאשר אחרים. גם הריחוק ממצרים כמקום מפלט אינו מאפשר לאוכלוסיה לעזוב את המרחב בקלות.

צעיר אימזיני סיפר לי כי בילדותו גר עם אמו ואחיו בּנַבֵּכּ. כאשר פקד את סיני רעב כבד, עבד אביו כספן בחבש ואיש לא היה במקום כדי לסייע למשפחה. כשאזל המזון הלכה האם עם ילדיה הקטנים במשך שבוע לאורך שפת־הים, כשהם סובלים מרעב וחולשה, ומכלכלים עצמם בחלזונות וסרטנים. כך הצליחו להגיע לד’הב ושם נעזרו על־ידי אנשי המקום שהיו יורדים לים ומביאים דגים.

שבט זה נשאר אפוא במקומו עד שתבוא קטסטרופה אקלימית שפוקדת את סיני לפי חוקיות קבועה, וגם הוא יצטרך להיכנע ולפנות את סיני.

המבנה והקשר החברתי

המיתוס המדבר על שבעה אבות לשבט – אלה הנזכרים בסיפור מלחמת אל־ואטיה (ראה לעיל) – אינו מתיישב עם התמונה הגניאלוגית של השבט כיום. בשבט מצויים שבעה פלגים, שאינם זהים כלל לשבעת האבות שבמיתוס. לא האב הקדמון, שאין לו שם, ולא אותם שבעה אבות הם נקודת ההתחלה שממנה נפלגו חלקי־השבט, כי אם פראג' – הוא הקדוש “פרנג’י”, הקבור במעלה ואדי־סעאל (ראה נספח 1). מבניו של פראג' נוצרו ארבעת הפלגים העיקריים של השבט: העַ’וַאנִימֵה, הדַרַארְמֵה, העְ’צֵינַאת והמְחַאסִינֵה, שמהווים את רובו של השבט ותופסים את רוב שטח ההתפרשות שלו. לפראג' היה אח בשם עַלַיַאן שממנו נפלגו השַדַאדְנֵה. הסְמֵיחַאת, והעַלַאוּנֵה. “אח” זה של פראג' בא לציין כי שלושת הפלגים של עליאן נחותים לעומת אלה שמתייחסים לפראג'.

בראשית ימיו של השבט היתה הבכורה בידי הע’וַאנימה שממנו יצאו השיח’ים. עם ההתרחבות והפריסה הגדולה על־פני כל סיני, העמידו הפלגים שיח’ים לעצמם. גם שבט המזינה קלט לתוכו משפחות חיצוניות. מתוך שלושים ושבע המשפחות המיוצגות בשבט, שש הן חיצוניות. אפילו משבט בני־ואסל, שאותו דחק וירש, יש משפחה בשם חַג’אחִיגֵ’ה שנספחה אליו.

לפריסה הרחבה של השבט יש השלכות על זיקת הפלגים למסגרת הכללית. יש סימנים שמעידים כי על השבט עובר תהליך של התפרקות ויצירת מסגרת על־שבטית, שכוללת שבטים עצמאיים. כבר עתה יש בריתות תוך־שבטיות בין פלגים כנגד פלגים אחרים, שמעידות על התפצלות השבט ליחידות עצמאיות.

הע’צינאת יחד עם הדרארמה והמחאסנה מהווים גוש קואליציוני כנגד הע’ואנימה. פגיעה שפגע ע’אנמי באחד מבני הפלגים האלה, מחייבת את שלושתם לסייע בידו. וכנגד השדאדנה קיימת קואליציה של השלושה יחד עם הע’ואנמה.

הריחוק שבין הפלגים מחייב ניהול עצמאי. השיח' הראשי עַבְּדַאלַלה בְּרֵיק שמוצאו מהדרארמה, לא היה מסוגל בתקופה הישראלית לפקח על המתרחש בתחומי כל הפלגים. במיוחד התקשה ליצור מגע עם בני השבט ששכנו בוואדי־עאקיר, במרחק מאתיים קילומטרים ממקום מושבו בד’הב. מאורעות שפקדו פלג אחד בקצה הטריטוריה לא קרו בקצה השני ולכך יש השלכות על אחדות הגורל, שקובעת את עוצמת הסולידריות הפנים־שבטית.

במלחמת יום־הכיפורים בשנת 1973, הגיעו אנשי המודיעין המצרי לוואדי־עאקיר, שם שוכנים בני פלג השדאדנה. שיח' השדאדנה בחר לסייע בידם בה בשעה שבני השבט במזרח־סיני שמרו על נייטרליות. תמיכתו של השיח' במצרים עלתה לו במשרתו, והאוכלוסיה נותרה ללא ייצוג בפני השלטון הישראלי.

לתפרוסת הרחבה יש השלכות בתחום הכלכלי, שגורמות להבדלים ברמת הקיום. האוכלוסיה המזרחית זכתה לפריחה כלכלית הודות לפעילות הישראלית בתחום התיירות וההתיישבות והודות לקרבה לאילת, שם נמצאה פרנסה בשפע. בעוד אלה צברו כסף מעבודה, בני השדאדנה התקשו לאזן את תקציביהם.

נוהג קיים אצל שבטי דרום־סיני, שהם עורכים זוארה, כלומר עלייה־לרגל לקבר קדוש – אחת לשנה – שבה כל השבט מנער ועד זקן נפגשים ומבלים יחד. הפעילות החברתית בצוותא בריקוד ובארוחה משותפת, והחוויה הדתית ליד קבר קדוש, מהווים גורם מלכד. שבט המזינה אינו יכול לנהוג כך מפאת גודלו והוא מקיים זוארות אזוריות. כל פלג נפגש אחת לשנה בנפרד. במקביל קיימת זוארה שנתית של באי־כוח המשפחות ליד שיח' פרנג’י, ובה מלבנים דברים ברמה על־שבטית. תהליך הפיצול של השבט מתרחש אפוא לעינינו. אין להניח שאכן יתפתחו אמצעים להתכנסות כללית, ובהכרח ייחלשו הקשרים בתוך השבט.

(ראה פירוט הגניאלוגיה של שבט המזינה בנספח 1.)

התרבין

במזרח־סיני שוכן שבט התרבין. ה“חַסַאבְּלֵה אִבְּן־גַ’אזִי”. הוא חלק ממטה התרבין הגדול שפרוס על־פני שטחים נרחבים, מארץ־ישראל ועד מצרים. בעבר שכן התרבין גם באזור המרכזי של סיני, לאורך הרי הֶחֲזִים במזרח והַתִיהּ במרכז ועד למפרץ סואץ בּגַ’בַּל־אַ־רַאחַה. הגורמים האקלימיים אילצו שבטים לנטוש את סיני וגם שבט התרבין נאלץ לסגת ולהתיישב בדרום ארץ־ישראל. בתי־הקבורה וקברי השיח' מג’בל־א־ראחה ולכל רוחב סיני הם עדות להיסטוריה של שבט זה. מכל שלוחות מטה התרבין שרד שבט החסאבלה אִבְּן־ג’אזי השוכן באזור המזרח, באגן הניקוז של ואדי־ותיר והזלקה, כשהוא שומר על אחיזה במזרח־העיג’מה (ראה מפות 1, 2).

כאשר בני שבט העליקאת הסתלקו ממזרח־סיני, בני שבט התרבין רכשו מהם את התמרים בצפון מניפת־הסחף של נויבעה. כך נמצא בידי התרבינים קרש־קפיצה להתפשטות לדרום־סיני, אך מולם ניצב שבט־המזינה, שקנה את עצי התמר מידי העליקאת בדרום מניפת הסחף. נטייתם של התרבינים לחדור לאזורים דרומיים לא יכולה היתה שלא להביא ליחסי איבה בינם לבין המזינים.

בשנות השבעים של המאה העשרים פרץ סכסוך בין המזינה לתרבין בקשר ל“וַאסֵיט”, הנווה המרכזי בנויבעה. שיח' המזינה, מוּסַא סְפֵרַאן, טען, כי ואסֵיט וכל אזור ואדי־מאלחה נמסרו לשבטו על־ידי העליקאת, וישיבת התרבין שם אינה חוקית. כנגדו טוענים התרבינים כי אִבְּן־סְרֵיע, אחד מראשי השבט, קנה בכסף מלא את ואסיט, וכדי לחזק את דבריהם הסתמכו על העובדה שהמושל האנגלי פרקר הציב גבול בין שני השבטים.

מוסא ספֵראן תבע משפט עוּרפי בטענה שהתרבין משקרים. נציגי שני השבטים התייצבו למשפט אצל שופט מסעודי שתפקידו לשפוט בענייני קרקעות. נציג התרבין, איש בשם אִימְפַרִיג', נתבע להישבע בבִשְעַה – ליקוק ברזל מלובן – כי ואסיט נקנתה בכסף מלא מיד העליקאת. האיש עשה כך ונמצא כי נשבע ביושר. אחרי מבחן אמת זה פסק השופט המסעודי כי אִבְּן־סְרֵיע קנה את ואסיט מידי העליקאת, וכי התרבין הם הבעלים החוקיים.

אולם הסכסוכים בין שני השבטים נמשכים, ובוודאי יימשכו הרבה זמן, כי שבט התרבין זקוק לנחלה גדולה וטובה שתספק את צרכיו, נטישת הנחלה הקדומה שלו שהשתרעה למלוא רוחב סיני, נגרמה כתוצאה מרעב כבד.

מסעי השוד הם עדוּת נוספת למצוקה הגדולה שממנה סבל שבט התרבין ושבטים אחרים בסיני. תכיפותם היא קנה־מידה ברור לעין למצב כלכלי קשה. אוכלוסיית בדוים שעדריה מידלדלים מחמת בצרות ופגעים אחרים, מגייסת את לוחמיה למסעי שוד. סיפורי התרבינים מתארים מסעי שוד מרובים שעשו בהם שבטים אחרים שבאו מהצפון. כדי להתריע על מסעי שוד מבעוד מועד הם הציבו צופים בראש ההרים ועל דרכי הגישה לנחלתם. בהתקרב מסע שוד, הכול מהרו לקחת את הצאן ומה שאפשר מהרכוש ולברוח אל ההרים הרמים בלב סיני. בתקופה שמצבו הכלכלי של שבט התרבין היה קשה, הוא נאלץ לבצע מסע שוֹד. כך מסופר על סְלִים אִמְעַ’נַּם, שהיה מפקד לוחמי התרבין, שיצא בראש מסע שוד כדי להביא צאן לבני שבטו על־מנת שיהיה להם ממה להתקיים (על עלילותיו ימצא הקורא בפרק הכלכלה).

בניגוד לדרום־סיני, שם עבר תהליך ההתנחלות תוך כדי מאבקים מתונים, ההתנחלות בצפון־סיני מלוּוה במאבקים קשים. הדבר נובע מחדירת שבטים רבים לאזור צפון־סיני, שהוא פתוח ורחב, ובו תנאי הרעייה טובים יותר. דוגמה טובה לכך משמש שבט העַיַאיְדֵה. בגלל הרעב נאלץ שבט זה לנטוש את מכורתו בסיני ולעקור להרי החזים, שם ניסה להשתקע אך נתקל בהתנגדות התרבין ששכנו באותו אזור. מחוסר ברירה המשיך בנדידתו. דברי ימי התרבין מרובים בסיפורי מלחמות קשות שהיו לו עם העַזַאזְמֵה והתִיַאהַא שנדחקו לצפון סיני.

שבט התרבין שוכן כיום בשלוש מובלעות נפרדות בסיני, כפי שמתאר י' ביילי (19): בגַ’בַּל־אַ־רַאחַה, בגַ’בַּל־מְעַ’ארַה, ובוואדי־וַתִיר. פיצול זה משקף את השינויים שחלו במערך האוכלוסיה כתוצאה מהרעת תנאי הקיום. הרציפוּת שהיתה בפריסתו של המטֶה למלוא רוחב סיני הופרה, וכך נמצא שבט החסאבלה אִבּן־ג’אזי מבודד מגוף המטה.

רצונו של שבט התרבין בדרום־סיני להתנחל בזכות, ולא בחסד, הוליד מיתוס המצביע על קשר ישיר בינם לבין תושבי סיני הקדמונים, בני־ואסל, במטרה להעניק לגיטימציה לישיבתו באזור. עַטִיַה, אבי השבט, נשא אשה ואסלית, וכל התרבינים הינם צאצאיה. אם מישהו יבוא ויערער על זכותם להתנחל בסיני, תבוא אמם הקדומה ותסלק כל ערעור.

עַטִיַה והַנַעאמִי באים לסיני

עטיה והנעאמי הסתבכו במעשה רצח בחצי־האי־ערב וברחו לסיני. עטיה איש גוץ וקרח, והנעאמי גבר גבה־קומה ויפה־תואר. השניים הגיעו לאזור ואדי־ותיר והתארחו באוהלו של איש משבט בני־ואסל. האיש, שראה אותם במצוקתם, הציע להם לעבוד אצלו ולרעות את גמליו, ובשכרם ייתן להם את שתי בנותיו לנשים. השניים הסכימו. שתי הבנות היו שונות זו מזו, האחת נאה והשנייה מכוערת וקֵרחת. שנים מספר עבדו השניים את הוַאסלי ויביאו לו ברכה במקנהו ויהי לאיש עשיר. הבת היפה התאהבה בנעאמי, ולבה לא נמשך אחר עטיה הגוץ. כשחלבה עזים היתה משקה את הנעאמי מכלי החליבה, ואילו את עטיה השקתה בדרך אחרת: הוא היה עושה קפל בפרוותו ולתוכו יצקה חלב וכך שתה, כי אהבה את הנעאמי ולא אותו. באחד הימים התקרב מסע שוד וכל מקנה הואסלי היה בסכנה. עטיה, שהיה אמיץ, הורה לשתי הבנות לסייע בידו ולטעון את הרובה באבק שריפה. והנעאמי, שהיה רך־לב, אסף את הגמלים והחל לסגת אתם אל ההרים. בהזדמנות הראשונה ברח והסתתר בין יריעות האוהל.

מלחמה קשה היתה בין השודדים ועטיה. הם ירו בו וכל הכדורים נפלו לרגליו כגללי עזים. ולעומת זאת יריותיו היו קטלניות. השודדים ראו כי כוח מופלא לוחם בהם והבינו כי איש קדוש מונע מהם לבצע את זממם. הם קמו ונסו על עקביהם כל עוד רוחם בם. עטיה חזר ואסף את עדר הגמלים שהתפזר ללא רועה והבנות המשיכו ברעיית צאנן.

כעבור כמה ימים שם עטיה פעמיו לאוהל הואסלי בתקווה, כי יעריך את גבורתו ויִתן לו את הבת היפה לאשה. בבואו למאהל מצא כי האיש השיא את בתו היפה לנעאמי. בלית־ברירה קיבל את גורלו בהכנעה ונשא את הקֵרחת לאשה. הנעאמי לקח את יפתו צפונה ועטיה נשאר בסיני והוליד בנים ובנות. מצאצאיו נוצר שבט התרבין. אם השבט היתה קֵרחת ועל־כן מכנים את התרבין “בני־הקֵרחת”. במותו נקבר עטיה על אם הדרך בוואדי־ותיר. על קברו נבנתה קוּבֵּה והיא עומדת שם עד היום הזה.

ששה־עשר דורות עברו מאז ימי עטיה, ושמותיהם שמורים בזכרון התרבין לפרטיהם לפי הסדר הבא: עַטִיַה, נַבִּע, חַסַבְּאַלַלה, סַאלִם, אבּוּ־זְוֵיר, אִמְטַאוִיע, עְשֵיש, מַעִיש, סְלִים, אִמְעַ’נַּם, זֵידַאן, אִמְטַאוִיע, סְוֵילִים, רַאשִיד, עַבְּדַאלַלַה, גַ’אזִי, אַחְמַד.

המיתוס על עטיה אבי התרבין מהווה רקע אידיאולוגי למגמות הפוליטיות של השבט. כל גבר מבני השבט רואה בו את הצידוק למאבק נגד שבטים אחרים על שטחי מחיה, שהרי הוא צאצא של בני־ואסל אשר היו אדוני סיני בשכבר הימים. לעומת יחסי האיבה עם השכנים מדרום, בגבולם צפוני שוכן מטה האַחְיַוַאת, שאתו כרתו ברית ידידות, המבוססת אף היא על המיתוס.

סְלִים אִמְעַ’נַּם נושא אשה אחוית

בנעוריו התיידד סלים אִמע’נם עם איש משבט האַחְיַוַאת. לאַחֵוִי היתה אחות פנויה. רבים נישאו לה ומתו ביום חתונתם. בערב היו מתחתנים ובבוקר מתים. אִמע’נם התאהב בה וביקש לשאתה לאשה. אמר לו האַחֵוִי ידידו: “אל תבקש אותה לאשה, כי תמות ביום הראשון לנישואיכם!” אמר לו סלים: “איני מוותר על רצוני ואיני ירא ממנה!”

ערכו את החתונה. בלילה השני, בו לפי המנהג מתייחדים החתן והכלה, הכניס סלים חמור לאוהל והוא ישן במקום אחר. בשנתו חלם חלום, ובחלומו ראה בַּקְרַז, קומקום הקפה, שראשו קטום. הוא הבין כי אחד מבניו ימות. בבוקר קם אחי הכלה להכין את קבורת החתן ומה הופתע לראות אותו בריא ושלם, וחמור שוכב מת באוהל החתונה. לקח סלים אִמְעַ’נַּם את אשתו והלך לארצו. ממנה נולדו לו שלושה בנים. אחד מהם מת והשניים האחרים נותרו בחיים, הלא הם: זֵידַאן ועַלִי. לכשגדלו נשאו נשים וילדו בנים ובנות. לצאצאי סלים קוראים ה“עֲרַאיִדֵ’ה” – רחבי־הגוף – על שם אביהם סלים, שהיה רחב גוף.

כיווּן התנחלותו של שבט התרבין הוא כלפי דרום ולא כלפי צפון, וזאת בשל טיב האדמה. נחלתו של שבט האחיואת צחיחה ביותר ונתקפת בבצרות תכופות, ואילו בנחלת המזינה יש תנאי קיום טובים יותר.

עד עתה לא הצליח שבט התרבין לקנות אחיזה בדרום־סיני ונחלתו מהווה מובלעת בין שבטי הצפון לשבטי דרום־סיני. גם אין לו חלק במרקם היחסים שבין השבטים המסורתיים. על רקע זה אפשר להבין את הברית שיש לו עם האחיואת שמבטיחה לו עוצמה כנגד שכניו מדרום וממערב.

(ראה פירוט הגניאלוגיה של החַסַאבְלֵה בנספח 2.)

החַוֵיטַאת

החויטאת הוא מטה גדול אשר כולל שבטים רבים שעיקרם מצוי בחצי־האי־ערב. שלושה שבטים מצויים בסיני: הדְבּוּר, הפַרְעִיֵּה והקַרְעַאנֵה. כיוון שמוצאם ממטה החויטאת, נוהגים לכנות אותם בשם זה.

לפי המסורת שבידי בני השבט, רעב כבד אילץ את אבותיהם לעזוב את חצי־האי־ערב ולחפש מחיה במערב. על נוכחותם של החויטאת בצפון־סיני ידוע כבר מלפני מאתיים וחמישים שנה (19). אִיבְּן־סְעוּד, השליט הוהאבי שהקים את הממלכה הסעודית שאנו מכירים היום, נתקל בתחילת המאה העשרים בהתנגדות קשה מצד מטה החויטאת ונלחם בם. בני שבט אל־קרעאנה נאלצו להימלט על נפשם מאימת חרבו של איבן־סעוּד ובאו לסיני. שבט הקרעאנה מונה כיום כשלוש־מאות נפש והוא נמצא בשלבי התנחלות ראשונים, כי החיפוש אחר אזור פנוי טרם הגיע לסיומו. משפחות שונות מפוזרות בנחלות של שבטים אחרים, או שוכנות במקומות נטושים מאדם.

בתקופת השלטון הישראלי היו מאהלים קטנים של השבט בפתחי הוואדיות באשדות ההרים המערביים של ההר־הגבוה, ואדי־תַ’מַּאן, אִימְלֵחַה, שִידִיק, וּמֵיעַר. ריכוז גדול יותר מצוי בוואדי טַר מערבית לנווה־פאראן. אפשר למצוא משפחות מהשבט אצל הג’יבאליה בנווה־פאראן ואצל אולאד־סעיד בוואדי־צלאף וחיבראן. חולשתו של השבט הופכת לו לברכה, כי אינו מגלה רצון להתארגן ולתבוע זכויות בכוח הזרוע, והוא מציית לחוקה המקובלת על הבדוים שמגדירה את חובותיו וזכויותיו של הגֵר. הודות לכך אין השבטים שבהם הוא שוכן נוטרים לו איבה ויש לו יחסים טובים עם שכניו.

כאשר משפחה חויטית נקלעת למצוקה, מגלים בני השבט המארח מסירות ודאגה ומסייעים בידה, או שמְאמצים את שרידיה. זקנים ערירים נצמדים לבני שבטים אחרים ויתומים גדלים במשפחות ממוצא שבטי אחר.

קיומם של הגרים החויטים בסיני הוא מודל נאמן למצבם של השבטים שהגיעו בחוסר־כל ולא היו שותפים להתרחשויות שבין השבטים הדומיננטיים באותו זמן. כך ודאי היה מצבם של בני שבט המזינה והעליקאת בראשית התנחלותם בסיני. החויטאת נמצאים כיום בשלב ראשוני, אך ניכרים הסימנים שהם עומדים לשנות את מנהגם, על־מנת לזכות בליגליות מלאה ככל השבטים הוותיקים.

בהיותי ברמת א־תּיהּ אצל בני שבט הפרעיה, ראיתי כיצד בני שבט התיאהא מקפחים את פרנסתו של צעיר מהפרעיה. לשאלתי, מה ראה לוותר על פרנסתו אמר, כי זו היא ארצם של התיאהא, וזכותם קודמת לזו של החויטאת. הפרעיה והדבוּר יושבים ברמת א־תיה משלהי המאה התשע־עשרה, ואף־על־פי שקנוּ חזקה על נחלתם, הם זקוקים להתחזקות פיזית כדי לעמוד בפני אנשי התיאהא.

בוואדי־טר יש אוכלוסיה של הקרעאנה – שהוא פלג בשבט החויטאת – הקבועה במקום ובעלת חזקה עליו. התושבים המקומיים, משבט הקרארשה, פינו את האזור וירדו מצרימה. החויטים ניצלו את ההזדמנות והתנחלו שם. יתר השבטים מנעו מהם לבצע פעולות שיש בהן משום הכרזה על בעלות טריטוריאלית, כמו בניית בתים וחפירת בארות או קניית עצים ובוסתנים.

עם כניסת ישראל לסיני, הבחינו אנשי החויטאת כי נוצרו תנאים נאותים ליצירת ליגליזציה. בשנת 1976 ביקשו נציגי השבט מהמושל הישראלי שיסייע בידם לחפור באר מים בפתח ואדי־טר, כדי שיוכלו להמשיך ולשכון במקום בימות הקיץ. השיח’ים של השבטים האחרים הגישו מחאה לממשל, ובמיוחד שיח' המזינה, סְפֵירַאן מוּסַא.

מחאתו של שיח' המזינה מובנת מאחר שבני שבטו לוטשים עיניהם לכל שטח פנוי, ולדעת השיח', שבטו הוא זה שצריך לרשת את הקרארשה, ולא בני שבט החויטאת. המושל הישראלי הורה להמשיך לחפור, ובעומק של כמה עשרות מטרים נמצאו מים, לרווחתם של בני החויטאת. כך הם זכו לראשונה לבאר משלהם ולאחיזה לגיטימית בין השבטים הוותיקים בסיני.

על ראשית הישיבה של החויטים בנחלת הצואלחה בוואדי־חיבראן מסופר, כי הצואלחה התירו לחויטים לשכון בוואדי־חיבראן כגֵרים, תמורת מס שהטילו עליהם: גדי אחד על כל נפש אחת לשנה. לכשנחלש כוחם של הצואלחה לאחרונה, בוטל המס בעקבות ברית שנכרתה בין שני השבטים. בני שבט החויטאת הופכים, אפוא, מגֵרים ליושבי קבע למחצה, עד שלבסוף יתנחלו בזכויות מלאות.

בגלל פיזורו השבט אינו יכול להתכנס כפי שעושים יתר השבטים. הפיזור גם מנע מהשבט ליצור מרכז רוחני ליד קבר שיח' קדוש, משום שאינו יודע היכן נחלתו. בשעת חתונה או ברית־מילה מתכנסות רק המשפחות הקרובות לחגיגה, אך אין פגישה של כל השבט.

ישיבתו הארעית מתגלה גם באופי הרכוש של השבט, הצאן והגמלים. כיום כל מי שרוצה יכול לרכוש עצים ובוסתנים בנווה־פאראן ובמקומות אחרים. לו רצו, יכלו בני החויטאת לעקוף את האיסורים שקיימים על מכירת רכוש דלא־ניידי לבני־שבטם, אך הם אינם נוהגים כך בשל תחושת הארעיות. על־אף חוסר זכויותיו ומעמדו הארעי בסיני, יתר השבטים נוהגים בחויטאת בהערכה. שבטי סיני רואים בהם את נושאי התרבות המקורית; שפתם משמשת דוגמה ומופת למשוררים, חוקיהם מהווים בסיס לשופטים המקומיים ובעניין קשה פונים לשופט חויטי.

בני השבט בסיני מקיימים קשר עם אלה שבסעודיה. אלמלא המכשולים הנובעים מהמצב הפוליטי, היו בני השבט מביאים כלות מסעודיה ואף מעבירים לשם את בנותיהם.

בתקופה הישראלית השתנתה נקודת הכובד של המערכת הכלכלית, והדבר הביא לפירוק מסגרות והסרת מחיצות. בני שבט החויטאת, יחד עם בני שבטים אחרים, עבדו במפעלים ובמקומות עבודה ברחבי סיני ובישראל. המרחב נפתח לפני בני השבט הצעירים. וכבר נראו בני שבט החויטאת מעורבים בכנסים ובשמחות במקומות שונים בסיני שלפני כן לא נראו בהם. שבט־החויטאת, שמהווה דגם של שבט בשלבי התנחלות ראשונים, עומד בפני השתלבות מלאה עם שאר השבטים, בתנאי שכניסת המצרים לסיני לא תביא לפירוק המסגרות השבטיות.

נספח 1: שבט המזינה

(המקור: זקני השבט)

שרטוט: אילן יוחסין

חלוקת הרוּבּוּע לעֵילֵה

חלוקת עֵילֵה לתת־עֵילֵה

חלוקת עֵילֵה לבֵּית

נספח 2: מטה התַּרַבִּין

(המקור: זקני החַסַאבְּלֵה)

שרטוט: אילן יוחסין

רשימת האבות לפי סדר יורד של הדורות

1. עַטִיַה 2. נַבִּע 3. חַסַבְּאַלַלה 4. סַאלִם 5. אבּוּ־זְוֵיר 6. אִמְטַאוֵיעַ 7. עְשֵיש 8. מַעִיש 9. סְלִים 10. אִמְעַ’נַּם 11. זֵידַאן.12 אִמְטַאוֵיעַ 13. סְוֵילִים 14. רַאשִיד 15. עַבְּדַאַלַּלה 16. גַ’אזִי 17. אַחְמַד.

חלוקת השבטים לתת־שבטים

(המקור: זקני השבט וי' ביילי)

חלוקת תת־שבט הערַאיְדֵה לעֵילֵה

[שרטוט: אילן יוחסין]

נספח 3: שבט הַגִ’יבַּאלְיֵה

(המקור: זקני השבט)

שרטוט: אילן יוחסין

חלוקת הרוּבּוּע לעֵילֵה

נספח 4: שבט הצַוַאלְחַה

(המקור: שיח' סְלֵימַאן אוּמְבַּארַכּ)

שרטוט: אילן יוחסין

חלוקת הרוּבּוּע לעֵילֵה

חלוקה לתת־עֵילֵה

נספח 5: שבט הקַרַארְשֵה

(המקור: שיח' צַאלַח נַצִיר)

חלוקת הרוּבּוּע לעֵילֵה

נספח 6: שבט החַמַאדַ’ה

(המקור: זקני השבט)

חלוקת הרוּבּוּע לעֵילֵה

נספח 7: שבט אַוְלַאד־סְעיד

(המקור: רַאשיד אִרְשִידִי)

השבט הזה הינו תאגיד של משפחות ממוצא שונה. לפיכך, חלוקתו כללית.

 

פרק שלישי: עקרונות ההתנחלות    🔗

קביעת גבולות    🔗

הצורך להבטיח את קיום השבט במרחב מביא אותו לידי קביעת טריטוריה שבה הוא מנצל את הפוטנציאל האקולוגי לצרכיו, מבלי לאפשר כניסת אוכלוסיות זרות. התחומים של הטריטוריה הינם פונקציה של עוצמת השבט לעומת היחסים הדמוגרפיים במרחב בכמות ואיכות.

תחומי הטריטוריה אינם קבועים ושכנות טריטוריאלית מסוימת אינה שומרת על צביונה לאורך זמן. הטריטוריה נמצאת במצב דינמי כתוצאה משינויים דמוגרפיים וגורמים חיצוניים, שפועלים לאורך זמן. בפרק זמן נתון יודעים בני השבטים היכן מתחילות ומסתיימות הטריטוריות שלהם ושל שכניהם, והם מוּדעים לכך שהחזקה שיש לשבט על הטריטוריה שלו עשויה להצטמצם, או להתרחב, בהתאם לתמורות שיחולו במעמדו.

מבחינה יורידית, העוּרְפִי – החוק הבדוי – אינו מכיר בבעלות על טריטוריה. לדעת הבדוים, הארץ נתונה מידי אללה ואינה רכושו של האדם. הבדוי ניזון מהצמחייה הטבעית. לפיכך איש אינו רשאי להכריז עליה כעל רכושו הפרטי. אף המים עומדים לרשות הכול ואיש אינו רשאי למנוע שימוש בהם, לבד מבאר שנחפרה בתוך בוסתן שהשתייה ממנה היא חופשית, אך לא לשימוש כלכלי. מכאן מקורה של מצוות הקמת סַבִּיל – מקור מים המוקם לצד הדרך למען עוברי אורח.

חפירת באר על־ידי בן שבט אחר משמעותה חדירת מתחרים לתוך הטריטוריה השבטית, וכמוה גם בניית בית, הקמת מחסן בצל הר, גידור בוסתן ונטיעת עץ. כל אלה מותרים לבני השבט לו שייכת הנחלה ואסורים לבני שבט זרים שבאו לגור בה. בדוי־גֵר רשאי להשתמש ללא הגבלה במים שנובעים מעצמם ובמרעה טבעי. בעונת האביב יוצאים הבדוים לכל מקום מרעה, גם אם הוא בתחום הטריטוריאלי של שבטים אחרים, ואיש לא ימנע זאת, שכן אללה הצמיח את העשב ומילא את הגֵבים מים. באביב אפשר למצוא את עדרי המזינה יחד עם אלה של אולאד־סעיד מעורבים אלה באלה ברַחַבֵּה. המזדמן בתקופה זאת יראה תמונה פסטורלית של עדרים המשחירים את מדרונות ההרים. להלכה המרעה חופשי אפוא, אך למעשה הדבר מחייב בדיקה מוקדמת ולא תמיד אפשר לרעות באופן חופשי.

שבטי סיני הגיעו לידי יחסי סובלנות הדדיים, כתוצאה משכֵנוּת ממושכת. נוכחות רועים משבט אחר אינה מעוררת תגובה מיוחדת. לעומת זאת, יש שבטים שחייבים להבטיח את זכות הרעייה החופשית בכוח הזרוע. שבט המזינה היושב לחוף מפרץ־אילת נהג עד לזמן האחרון להעביר את עדריו בסירות לחופי מדיין – היא סעודיה – כדי לנצל את מרעה האביב. שבט העמראן מתייחס באיבה לרועי המזינה שבאים לנחלתו במדיין, ומגרש אותם בכוח. לדברי המזינה, רעייה במדיין הכרחית להם והיא נעשית תחת משמר שמרתיע את העמראנים מלמנוע זאת.

ככל שהשבט גדול ופעיל יותר, כך גדלה יכולתו לשמור על האינטרסים שלו. זו הסיבה לקלות שבה מספחים אליהם השבטים משפחות מבחוץ.

לאקלים בסיני יש השפעה מכרעת על הרכב השבטים המתנחלים. אחת לכמה מאות שנים האוכלוסיה הקודמת נעלמת ואחרת באה במקומה. הפולקלור הבדוי בסיני מבליט את העובדה שהרעב הוא הגורם העיקרי שמחייב לנטוש את סיני בבהילות. המדבר מתרוקן ואחר־כך מאפשר קליטת אוכלוסיה חדשה. והרי דברי המשורר הבדוי בנושא זה:

קצידה על ימי מצוקה

(סְלִימַאן סַאלִם אַבּוּ־עוּמַרִיֵה)

מתולדותיהם של שבטי סיני עולה שכיווּן הנטישה מסיני מוביל למצרים. מי שיכול היה להיקלט במצרים נשאר שם והפך במרוצת הזמן לפלח. זה כמה דורות היו גלי הגירה של בני שבט עליקאת אשר התיישבו בדרום־מצרים על גבול סודן. מהגרים חדשים מבני השבט שהגיעו לשם בשנים האחרונות לא מצאו אצל צאצאי המהגרים הוותיקים זיקה לשבט ולא זכרונות היסטוריים, לבד מהידיעה שיש להם שייכות לשבט העליקאת. שבט ששיחק לו מזלו, כמו העיאידה, ומצא נחלה חליפית בצפון, השתקע ונשאר שם לצמיתות. תוֹפעת אי־חזרה אופיינית לכל האוכלוסיות בסיני, אף שניתן היה לצפות ממשפחות בעלות רכוש בעצים ובוסתנים שיחזרו. שבט הנפיעאת, שנטש ושיש לו עד היום רכוש בסיני, שומר על רכושו ממקום מושבו במצרים. י. ביילי מצא כי 85% משבט העיאידה יושבים דרך קבע במצרים כעובדי אדמה ורק 15% עדיין עוסקים בגידול צאן. לפיכך, יש להניח כי גם רועים שנדדו ומצאו שטחי מחיה נאותים, אינם חוזרים למקום מושבם הקודם. ידועים לנו מקרים רבים של משפחות אשר חזרו ממצרים לסיני, אף־על־פי שהתרוששו בינתיים.

לפי תנועת השבטים אל סיני וממנו נמצא כי כיוון התנועה העיקרי לתוכו בא מחצי־האי־ערב, ומסיני הוא ממשיך למצרים. כוח המשיכה של סיני היה גדול במיוחד בתקופות שנתרוקן מאדם, לאחר שתושביו נאלצו לנטוש אותו מחמת רעב. אוכלוסיה שמחפשת טריטוריה נמשכת לשטח הריק ומתבססת בו. התנחלות בתנאים אלה אינה כרוכה במאבקים ובחיכוכים עם שכנים. בפולקלור של שבט־הצואלחה, בני־ואסל והחמאד’ה אין רמז לכך כי בימים הראשונים של ההתנחלות נתקלו אבותיהם בהתנגדות. בין אם הגיעו במסות גדולות או שהיו מעטים, לא היה מי שיעמוד בדרכם, אולם כעבור זמן הם עצמם התנגדו לאלה שרצו להתנחל בסיני. בשלב הראשון שלאחר התרוקנות סיני כולו או בחלקו, המתנחלים יכולים להתקיים ברחבות. עם בוא אוכלוסיות נוספות פועל תהליך של צמצום הטריטוריות, בין בצורה שקטה ובין בצורה אלימה. שבט שהיה חופשי לגור באזור בעל ממדים מסוימים, מתייחס אל בני שבט אחר שחודרים לאזור כאל מסיגי גבול. אולם אין כל משמעות חוקית לבעלות טריטוריאלית. כל עוד השבט המתנחל יכול לשמור על זכויותיו, שייך לו המקום שבו הוא מצוי. אם אינו מסוגל לכך, הוא נדחק ואחרים משתכנים במקומו. אחרי ככלות הכול, הנוף לפי תפיסתו של הבדוי הינו אוניברסלי, ולפי המימרה: “ארבעה דברים בידי אללה – האש, המים, הרוח והארץ!” שרטוט מפות וקביעת גבולות באמצעות גלי אבנים, אינם מקובלים על שבטי הבדוים לציון התנחלותם במדבר. לעומת זאת מקובלת עליהם הכרה בנכסים שיצר האדם במו־ידיו, בין אם אלה נכסי־דלא־ניידי ובין אם נכסים אחרים. נכסים אלה נחשבים לקניינו של מי שיצר או רכש אותם והם עומדים לו לעד. עץ שאדם נוטע או בוסתן שהוא גודר, מעזק ומעבד שייכים לו לנצח. שבט יכול לעזוב את נחלתו ולנדוד הלאה, אך העצים והבוסתנים יישארו רכושו, והמתיישבים שזה עתה באו לא יערערו על כך.

מבחינה מעשית, בני שבט שנדדו מתקשים לשמור על העצים שהשאירו אחריהם. רובם מוֹכרים את העצים למתיישבים שבאים אחריהם. בני־ואסל מכרו את עציהם בד’הב ובנאות־מדבר אחרים למזינה; הנפיעאת מכרו לעליקאת ואלה לתרבין ולאחרים. נווה־פאראן, שהיה במשך דורות רבים בידי הצואלחה, מצוי כיום בבעלותם של כל שבטי סיני. הבדוים מכנים את העצים לפי בעליהם וכך אפשר לקבוע מי נטש בינתיים את המקום. הם מצביעים על עצים ואומרים: “זה עץ וַאסְלִי וזה עץ נְפֵיעִי!”

ההשקפה הבדוית לפיה אין בעלות על הטבע, מחייבת את השבט שיושב במקום מסוים לאפשר לכל מי שבא לשכון לידו לעשות זאת. מכאן תופעת ה“גֵרוּת”, לפיה משפחות זרות שוכנות בקרב השבט המקומי ללא זכויות. דוגמה לכך מהווה שבט החויטאת, שמפוזר בין כל השבטים מבלי שתהיה לו נחלה משלו.

המעבר מגֵרוּת למצב של קבע הוא הדרגתי. כך, למשל, שבט העיאידה השאיר אחריו כמה משפחות. אלה ישבו בקרב משפחות אולאד־סעיד, וכעבור דור אחד או שניים ביקשו להיספח לשבט. כיום הן חלק מאולאד־סעיד.

שבט הפרעיה ממטה החויטאת ישב כמה דורות ברמת א־תּיה ואחר־כך זכה להכרה מצד יתר השבטים כשבט קבוע. שבט המזינה התחיל כגֵר במזרח־סיני, התרחב, יצא למלחמה על השגת זכויות של קבע, וכיום הוא שולט על רוב דרום־סיני. מי שאינו משנה את עמדתו בכל התמורות הפוליטיות שבסיני הוא המנזר. בעבר הכיר בקביעותם של השבטים שפעלו בסיני: הצואלחה, העליקאת, אולאד־סעיד והג’יבאליה. אלה זכו לקבל עבודות שירות והובלה. כיום העליקאת והצואלחה אינם פעילים כבעבר ולמרות זאת הם עדיין מוּכרים על־ידי המנזר. המזינה, השבט הגדול והפעיל ביותר בסיני, אינו מקובל על אב־המנזר, ואינו מקבל שום עבודה.

תופעת העגינה    🔗

צורכי העדר מחייבים את הבדוי לעקור ממקום למקום. יש שהוא מעתיק את מקום מגוריו למרחק קילומטרים ספורים, ויש שהוא מרחיק לכת מקצה דרום־סיני עד לאזור באר־שבע. הוא אינו יודע כמה זמן יגור במקום אחד. חוסר הוודאות המלווה את הבדוי יורד לחייו. עובדה זו יוצרת בנפשו תגובה נגדית שמביאה אותו לעשות פעולות “עגינה” שמקנות לו הרגשה של קבע. הבדוי אינו מסתפק בידיעה שהוא חופשי בנחלת השבט, והוא זקוק למשהו ממשי שיקנה לו הרגשה שהוא מושרש במקום. הדעה שלפיה הבדוי נושא בתוכו התנהגות תורשתית של נווד מופרכת מעיקרה. נהפוך הוא. אם יתנו לבדוי לבחור בין נדידה לישיבת קבע, יבחר ללא כל היסוס בישיבת קבע.

הצורך התת־הכרתי של הבדוי לישיבת קבע מביא אותו לביצוע פעולות שהן סמליות בעיקרן, על־אף שהן נראות מעשיות. אין בדוי שאין לו עץ או בוסתן. יש מי שתוחם חלקה קטנה בגדר אבנים, או בחוטי תיל, ושותל בה עץ כסמל ליציבות ולשורשיות, שמהווה תחליף למשאת נפשו הכמוסה לקבע. יש בדוים שהעץ שלהם מצוי בפינה נידחת, מרחק יומיים־שלושה ממקום מושבם, והם יפקדו אותו ויטפלו בו פעם בשנה, על־אף שאינם נהנים מפירותיו. כך ממשיך הבדוי לשמור על קשר עם העץ ועם הבוסתן, לא בשל התועלת החומרית שהוא מפיק מהם אלא מתוך רצון לשמור על הסמל, שבא למלא את העדר השורשיות.

כלכלנים אירופים השתאו נוכח חוסר האיזון בין השקעת המשאבים וכוח העבודה של הבדוי לעומת הכנסותיו. אף כלכלן אירופי לא רכב עם בדוי ולא שמע אותו אומר: “הבה נסטה מהדרך ונראה מה שלום העץ!” כשמגיע הבדוי לעץ ניתן לראותו עומד במקומו וכשהוא מביט בו ארוכות, מתרשם ומפנה את גמלו חזרה. יש להתייחס למה שמתרחש בלבו באותה שעה, ולא לבחון את התועלת שבגידול העץ.

איחוד השבטים    🔗

התנחלות השבטים היתה מלוּוה במאבקים ובמלחמות. במרוצת הזמן נעלמו הגורמים שהביאו לחיכוך בין השבטים, ונוצרו דפוסים של קיום בשלום.

גורם חשוּב בתהליך יחסי שכנות טובים הוא התחבורה, שהיתה יסוד מאחֵד כי דרשה לויאליות מכולם. השבטים בסיני מצויים במרחק רב משוקי מצרים, שבם נמכרת תוצרתם ומשם מביאים את מצרכיהם. לכל אב משפחה היה עניין להבטיח לעצמו תנועה חופשית בשטח, אם ביחידות או בשיירה. מי שבא מצפון עם מטען למנזר או לשַרְם־א־שיח' היה מעוניין לקבל יחס לויאלי מצד שבטי הדרום, ולהיפך. נמצא שהשיקול של כל שבטי דרום־סיני לכך הוא בטחוני. בני שבט התיאהא שבצפון מערב־סיני לא פעלו מתוך שיקול כזה. לשבט זה היתה גישה ישירה לשווקים בסואץ ובמצרים, והוא לא נצרך לדאוג לבטחון דרכי המעבר. על־כן הוא נוֹקט עד היום מעשי איבה ותוקפנות כלפי שכניו, ושמו נישא לשמצה בפי כל שבטי הדרום: “תיהי” הינו שם נרדף לאדם גס רוח חסר כבוד.

סיבה אחרת שחייבה הסדר קבוע בין השבטים היתה הגמלים. הבדוים נוהגים לשלח את נאקותיהם וגמליהם לרעות בחופשיות. לעתים קרובות קורה שגמלים מרחיקים לכת וחודרים לנחלותיהם של שבטים אחרים. שבט שרואה גמל משבט עוין יעלים את הגמל וימכור אותו או ישחט אותו ויאכל את בשרו.

הבטחת שלומם של הגמלים האובדים היוותה גורם שחייב התחשבות הדדית ועודדה את היסודות החיוביים ביחסי השבטים. כתוצאה מכך, נקבע הסכם החזרה שנקרא חִילְף (מילולית: ברית, הסכם), לפיו בני שבט שמצאו גמל השייך לשבט אחר, יחזירו לו אותו. אף נקבעו סימנים כדי לזהות את הבעלים, הוַסם, שטובעים באש על הגמל. לכל שבט וסם משלו. בין שבטי הדרום לשבטי הצפון אין חִילְף וגמלים רבים נשדדו ונעלמו אצל שבט התיאהא בשנות השבעים.

תהליך איחוד השבטים בדרום־סיני היה מהיר למדי וכבר במאה השמונה־עשרה היו לחטיבה אחת וכונו בשם הכללי טַוַארַה – ההרריים. אולם האוכלוסיות בדרום־סיני וצפון־סיני לא התאחדו לחטיבה אחת. הדבר נובע מהתנאים הגיאוגרפיים השונים. הנוף בדרום מבותר וסגור, עם קניונים עמוקים, בעוד שבצפון יש מישורים רחבי ידיים. מצוֹקי א־תּיה והחזים יוצרים קירות תלולים כעין חומה, שמקשים על המעבר בין הצפון לדרום.

לפיכך המצב הגיאוגרפי אינו מאפשר איחוד של כל אוכלוסיית סיני לחטיבה אחת. יש לכך גם סיבות פוליטיות. שבטי הצפון מצויים על דרך־הים ונתונים בתוך מערבולת היחסים הבינלאומיים של עמי הסהר־הפורה. אלה נסחפים בעל־כורחם, עד היום הזה, לתוך מאבקים פוליטיים. ואילו דרום־סיני מעניק לשבטים המצויים בו בידוד המונע מהם מעורבות כזו.

איחוד שבטי דרום־סיני מתבטא אף בערכים התרבותיים. יש אופי אחיד של הלבוש והקישוט, השירה והסיפורת. קצידה (שיר) דרומית אינה מעוררת את יושבי הצפון כפי שהיא עושה אצל שבטי דרום־סיני. הלבוש של הנשים והגברים שונה, שלא לדבר על אמצעי הרפואה, מסורת של טקסים והיחסים החברתיים.

להתנחלות יש דיאלקטיקה משלה, שתחילתה גֵרות ונוודות חסרת נחלה, אחר קביעוּת והתגבשות לכדי יצירת השבט, ובסופה התהוות קשר בין השבטים השונים, לכדי יצירת חטיבה אחת.

אולם לא לעולם חוסן. בדרך הטבע תבוא תקופה, שבה ייאלצו כל השוכנים לבטח על נחלתם לקום ולעזוב את סיני מחמת הרעב שיבוא עליהם ושוב יתחיל הסיפור מחדש וההיסטוריה תחזור על עצמה.

 

פרק רביעי: החברה הבדוית    🔗

המשטר החברתי של הבדוים הוא דמוקרטי ועקרונותיו נקבעו תוך כדי השתלבותם במערכת האקולוגית המדברית. גורמים רבים חברו יחד לבניין הדמוקרטיה הבדוית: הפיזור החברתי, חופש ההתנחלות בטריטוריה השבטית, אחידות במקורות הפרנסה וההסתמכות על המרעה הטבעי. הפיזור נובע מכושר הנשיאה של השטח, ומחייב את פירוק החברה לקבוצות קטנות.

המאהל    🔗

בסיני מהווה המאהל – מחנה שבו מצויים כמה אוהלים – יחידה חברתית בסיסית בתוך המסגרת החברתית הכללית של השבט. גודל המאהל עומד ביחס ישר לגודל העדרים ולשפע המרעה. ככל שהעדרים גדולים והמרעה מצומצם, קטן מספר המשפחות במאהל. המרחק בין המאהלים אף הוא תלוי בשפע הזמני, וככל שהשפע גדול המרחק בין המאהלים קטֵן. בכל מקרה אין אפשרות שייווצרו תנאי מרעה שירכזו קבוצות גדולות. המאהל הגדול בסיני מגיע לכדי עשרה אוהלים.

בפיזור יש אי־נוחות חברתית. ועל־כן אין הבדוים ששים לכך. הכלכלה בחברה הבדוית מונוקולטורית ומבוססת על המרעה הטבעי, ואין להם ברירה אלא להיענות לצרכים המשקיים. בחירת מקום למאהל מעוררת בעיות רכוש וחברה, משום שלאיש אין רשות להפוך מקום לרכוש פרטי. “סיני שייך רק לאללה!” אומר הבדוי.

המרחבים הריקים במדבר מאפשרים לבדוי לנטות את אוהלו בכל מקום שיחפוץ, וכך ניתנת לו האפשרות להשתחרר מלחצים משקיים וחברתיים. אב משפחה שמחליט כי במקום מסוים אין די מרעה לו ולשכנו, אורז את אוהלו ונודד למקום אחר מבלי שהדבר יעורר תרעומת ויתפרש כמעשה לא־חברתי. אם מישהו מסתכסך עם שכניו, אין מי שימנע ממנו להיפרד מהמאהל.

ההתאגדות לחבורת מאהל היא על בסיס יחסי ידידות וקרבת משפחה, אך הגורמים הסביבתיים הם שקובעים את הרכבו של המאהל. המאהל המשפחתי נוצר מנישואי בנים או בנות שהתמידו לשמור על קשר עם הוריהם.

חופש ההתנחלות והעצמאות המשקית על רקע תנאי החיים הקשים במדבר, יוצרים את האופי המיוחד של החברה הבדוית.

חברה ללא ממסד    🔗

הדמוקרטיה הבדוית היא מוסדית ולא ממסדית. כל הפונקציות החברתיות מתבצעות באמצעות נושאי תפקידים שנתמנו אך ורק לצורך הנושא העומד על הפרק. כאשר יש צורך לבצע פעולה חברתית מסוימת בוחרים אחד מבני השבט המעמיד עצמו לרשותה לצורך זה. אחד המוסדות החברתיים החשובים הוא מוסד השפיטה. כעקרון אין שופט מקצועי, וכל איש יכול לשבת על שטיח המשפט ולמלא תפקיד של שופט, אך הדרישה למומחיות מצמצמת את מספר האנשים שמסוגלים לכך (ראה פרק המשפט).

בתחום הדת לא נמצא כוהן דת מקצועי. כל איש הוא כוהן לעצמו ולבני־ביתו. החוקה אינה נשמרת על־ידי משטרה. פסקי הדין נגד מפירי חוק מבוצעים על־ידי הצד הנפגע, ומי שאינו עומד בפני דרישות החברה ומהווה בה גורם הרסני, מגורש ממנה אל בין יושבי הערים, שם הוא אובד.

חיוניותה של הדמוקרטיה הבדוית ניכרת בהקפדה הקיצונית של כל בני השבט על קיום הנורמות, ובסולידריות שלהם. ביחסים בין־שבטיים פוחתת הסולידריות אך כל הנורמות נשמרות. כמו, למשל, אצל בני־שבט התַרַבִּין שמסוכסכים עם בני־שבט המְזֵינֵה אשר בשכנותם. כשנקלע בן שבט אחד לתחומו של השבט השני הוא נתקל ביחס קר, אבל כשהוא נכנס למלון האורחים שלו הוא זוכה לאירוח וליחס של כבוד ככל אחד אחר. בהשוואה לחברות דמוקרטיות אחרות מצטיינת החברה הבדוית בהעדר מעמדות. צבירת הון בידי יחידים אינה מקנה כל יתרון על אחרים, לא במעמד חברתי, לא בגישה אל מקורות הקיום ולא ביכולת השלטון. הבדוי אינו מתיר לאחרים לקבוע את מהלך חייו. מבחינה מסוימת הוא אנרכיסט, ואף־על־פי־כן קיימים גורמים חברתיים שמלכדים אותו ואת חבריו ליצירת משטר שבטי בעל נורמות וחוקים.

מוסד השֵיח’וּת    🔗

אחד הדברים המופלאים בחברה הבדוית הוא, שעל־אף העדר ממסד, למעט מוסד השֵיח’וּת, מתנהלים החיים באופן מסודר וללא הפרעות. תפקיד השֵיח' אינו מקנה לאיש עמדה אוטוריטרית, שבעזרתה הוא יכול לכפות את רצונו על בני השבט. תפקידיו – תיאום בין בני השבט, פתרון בעיות חברתיות וייצוג השבט כלפי חוץ. תפקיד זה מחייב כושר מנהיגות ופיקחות, ולא מעט הבנה בהוויות העולם. בחירתו של השיח' נעשית בדרך דמוקרטית, אם השלטונות אינם מתערבים בתהליך הבחירה, תפקיד השיח' גורם לתחרות אישית, ולמאבק בין הגושים החברתיים השונים בשבט. כי יש בצדו הנאה. המשפחות המורחבות, בתי־אב שיש להם אב קדמון משותף, מעוניינות למנות לתפקיד השיח' איש מתוכן.

מוסד השיח’ות אינו עובר בירושה, אך השתלשלות הדברים מובילה לכך שהשיח' מתמרן כך שלא יהיה פתחון־פה למי שרוצה לערער את מעמדו. במותו אין התפקיד עובר לבנו. נציגי המשפחות המורחבות בוחרים בדרך דמוקרטית את השיח‘. ברוב הפעמים נשארת השיח’ות בתוך המשפחה. עוד בחייו דואג השיח’ לחיזוק משפחתו ומגבש כוח אלקטורלי שיתמוך באחד מצאצאיו או מבני משפחתו לתפקיד השיח'. אחד האמצעים של השיח’ים להגדלת כוח זה הוא ריבוי נשים. יש שיח’ים שמערימים על חוקי הפוליגמיה ומבלים בימי חייהם כשלושים נשים, כדוגמת האב הקדמון של אַבּוּ רְבֵּיע בבאר־שבע. נשים אלו מעמידות צאצאים, נשלחות לדרכן ובמקומן באות אחרות. ידועה משפחת המלוכה הגדולה בסעודיה, שמייסדה סעוד אִיבְּן עבּד אל־עזיז זכה לכמה מאות נכדים במהלך שלושה דורות.

אף־על־פי שבידי השיח' מצוי הכוח להפוך את השיח’ות לתפקיד שעובר בירושה, כדרך המלוכה, אין הוא יכול לעשות זאת. כנגד נטייה זו פועלים כוחות המונעים את הקמת שושלת־שיח’ים. אם קבוצת משפחות מסרבת לקבל את מרותו של שיח‘, הוא מאבד את הבסיס השלטוני על חלק מבני שבטו, ומביא לפיצול השבט ובחירת שיח’ נוסף שיעמוד בראש המתנגדים.

יש משפחות שנהגו להעמיד מתוכן שיח’ים במשך דורות, אך כתוצאה משינויים דמוגרפיים נלקח מהן תפקיד זה. כדוגמה לכך יכול לשמש שבט המזינה. עד אמצע המאה העשרים פלג העַ’וַאנְמֵה היה ממנֶה מתוכו את שיח' השבט. כיום פלג הדַרַארְמֵה הוא שמעמיד את השיח'.

אם השיח' ממלא את תפקידו כראוי, מעמדו בשבט מתחזק והוא ממשיך בתפקידו עד יומו האחרון. אם חדל לתפקד כראוי, בשל מחלה או זקנה, מחליפים אותו. הנה דוגמה להעברת תפקיד השיח’ות ממשפחה אחת לשנייה:

שיח' צַאלֵח אַבּוּ־אִמְסַאעִיד שנמנה עם פלג אַוְלַאד־סַלִים בשבט הגִ’יבַּאלְיַה ניהל את השבט שנים רבות. בשנות הששים תבעה ממנו משפחת אַל־הֵימַאת את השיח’ות. טענתה היתה, כי השיח' זקן ואינו מצליח בתפקידו. משפחה זו גייסה לצדה משפחות אחרות והצליחה להשיג רוב שתמך בה, וכך נבחר מוחמד אַבּוּ־אַלְ־הֵים לתפקיד זה. לתפקיד השיח’ות יש יתרונות וחסרונות. בשנות החמישים הנהיגו המצרים מתן סעד לבדוים בסיני. הם מסרו את האספקה לידי השיח’ים, על־מנת שיחלקו אותה לפי שיקול דעתם. מנות גדושות של אספקה נכנסו למחסני משפחתו של השיח' המחלק על חשבון יתר המשפחות. דבר זה עורר את זעמם של האנשים, אשר התלוננו והפיצו דברי אשמה בכל המדבר. השיח’ים ראו כי התפקיד הזה, יותר משהוא מעניק להם עושר הוא מערער את היחסים בינם לבין בני שבטם וביקשו להתפטר מהתפקיד, אך המצרים לא שחררו אותם מהנטל.

לאחר מלחמת ששת הימים הם ביקשו מהשלטון הישראלי לשחררם מתפקיד מחלקי האספקה. תחילה נקטו השלטונות הישראליים את השיטה המצרית, אלא שמידת הצדק לא אפשרה להמשיך בשחיתות, ובקשת השיח’ים התקבלה. וכך אמר לי שיח' שבט אַוְלַאד־סְעִיד: "בכל פעם שחילקתי את הצַדַקַה – הסעד – הייתי נתון להתקפות מצד האנשים. לא היה מי שלא האשים אותי בכך שאני מקפח אותו. אני רוצה לסייע לבני שבטי ואלה מתלוננים יותר ויותר, וככל שאני משתדל לנהוג בצדק, ההאשמות עלי גוברות, עד שקצה בכך נפשי ואמרתי למושל: ‘קח את המכשלה הזאת ממני. הוא לקח, וַאלְחַמְדֻלִלַה נפטרתי מצרות!’ "

עד אמצע המאה העשרים, כל עוד היה סיני ארץ נידחת, מילא השיח' את התפקידים הבאים:

א. שמירה על יחסים הרמוניים בתוך השבט, ברמה של הפלג, המשפחה ואפילו היחיד.

ב. ניהול יחסי חוץ עם השבטים השכנים.

ג. ייצוג השבט כלפי השלטון והעברת הוראות השלטון לשבט.

ד. גיוס אמצעים וביצוע מפעלים ציבוריים, כמו בתי קבורה לקדוש השבטי, באר, גדר ועוד.

ה. זימון אירועים ציבוריים וניהולם, כמו הזוארה השבטית (ראה להלן).

העֲקִיד    🔗

נושאי הבטחון לא היו מוטלים על השיח'. תפקיד זה היה מוטל על העֲקִיד. הוא שר־הצבא. כיום נעלם תפקיד זה מסיני. לכשנוצר בעבר איום מבחוץ, היה העקיד מגייס את לוחמי השבט ויוצא בראשם כנגד האויב.

גם כאשר השבט היה יוזם מסע־שוד או מלחמה היה העקיד מגייס את הלוחמים ופוקד עליהם. החיים בעבר התנהלו תוך סכנת מסעי־שוד שיבואו בחתף מבחוץ. מסעי־השוד היו חלק בלתי נפרד מהווייתם של הבדוים בסיני עד לתחילת המאה העשרים. במיוחד סבלו שבטי הצפון ממסעי־השוד. דרום־סיני הנידח סבל מכך פחות. באחד התיאורים של מסעי־השוד מפי בדויי סיני מסופר על חְמֵיד אַל־עֲקִיד משבט הצואלחה שהציל את הרכוש והשבייה מידי מסע־שוד שנהג את ביזתו מאזור אַ־טוּר ועד למצוקי א־תִיהּ (20).

בחירתו של העקיד נעשתה לפי שני קריטריונים. משפחה שהעמידה מספר לוחמים גדול מזה של האחרות לה היתה הזכות להעמיד איש לתפקיד זה. וכשהוכרה זכותה לכך, נתבקש גבר בעל תכונות מתאימות לעמוד בראש הלוחמים.

מעמד השיח' מול עקרון שוויון האדם

ביסוד פעילותו של השיח' מצויה הנטייה לרכישת מעמד מועדף, וכנגדה עומדת חוקת הבדוים, המבוססת על עקרון שוויון האדם ללא הבדל גיל, מין ומוצא. את יסוד החיים החברתיים מגדירים הבדוים כך: “יש רק אחד שהוא נעלה על כולם. אללה שמו!” קביעה זו בחברה אשר חיה בתנאי חיים קשים ופשוטים הינה מופלאה. וזאת כמה אלפי שנים לפני המהפכה הצרפתית.

אצל הבדוים אין אצילים ונחותים, ולאדם אין כל זכות להתנשא על חברו. אדם שכפה רצונו על זולתו או השמיע דברים שמפחיתים מערכו של אחר, ייתבע לדין וישלם קנס כבד. ההקפדה על השוויונות כמעט שאיננה נזקקת לערכאות, משום שהיא טבועה בנפש הבדוים. במשך ארבע־עשרה השנים שעשיתי בסיני לא שמעתי אף לא מלת עלבון אחת.

אין בסמכותו של השיח' לכפות את רצונו על בן שבטו. אם ינסה לעשות זאת, יעורר התנגדות ויפגע בעקרון השוויון. יחס בני־השבט אל השיח' נקבע על־פי התנהגותו ופעליו. כל זמן שייטיב עם שבטו, ויידע ליישב הדורים, אף יסייע בזמן הנכון ויקפיד על כבוד האנשים – יזכה להערכה ויוקרה.

על אופיה של מערכת היחסים בין השיח' ובני שבטו עמדתי באחת הזוּארוֹת של שבט העליקאת. היה צורך בכמה אנשים לתפקיד מסוים. השיח' פנה אל בני השבט וביקש בלשון עדינה: “לו הואלת והחלפת פלוני שעייף מלהגיש כיבוד לאורחינו!” בדרך פנייה זו גייס אנשים לתפקידים השונים ובמשך יומיים ניצח על הזוארה בלי שתישמע מפיו אפילו פקודה אחת.

נוהג קיים אצל הבדוים שאם אדם מצטרף ליושבים בצוותא, קמים לכבודו. כך נוהגים לכבד שיח' ולכבד איש פשוט. עם זאת בני השבט מוקירים את השיח' ומגלים כלפיו כבוד בדרכים שונות. כך הייתי בחתונה שבה הגישו לאורחים לחם ובשר על ענפי חמאדת־השיח, ולפני השיח' הניחו טס נחושת מהודר. אף־על־פי שדחה את המחווה וביקש כי ינהגו כלפיו כמו עם האחרים. לא ויתרו לו והוא אכל מתוך המגש. יחסם אליו בא מתוך הערכה למעשיו, מאחר שהיה משכמו ומעלה.

המשטר החברתי של בדוי סיני מושתת במובן מסוים על יסודות דמוקרטיים. שוויון ערך האדם, העדר ממסד כפוּי מלמעלה, חופש הבחירה של הפרט בכל הנוגע לניהול חייו הפרטיים וקביעת יחסיו עם כלל החברה, מהווים את יסודותיו. אך עם כל זאת אין זהות בינו לבין התפיסה המערבית המודרנית של המושג דמוקרטיה.

זקן המשפחה – כַּבִּיר אל־עֵילַה    🔗

המסגרת הכללית של השבט מתבססת על התאים הפטריארכליים של המשפחות המורחבות. בראש כל משפחה מורחבת עומד זקן־המשפחה, כַּבִּיר אַל־עֵילַה, ובה שוררים יחסים המושתתים על בסיס רגשי. המשפחות הביולוגיות שמהן מורכבת המשפחה המורחבת מקיימות ביניהן מערכת כלכלית המבוססת על יחסים קואופרטיביים. רגשי השייכות והסולידריות הטבעיים הם הכוח המניע את המערכת, ורגש השאֵרות מהווה את הכוח המלכד. יחסים כאלה אינם יכולים להתממש במשטר דיקטטורי.

דוגמה להווי משפחתי ולמערכת יחסים כזו משמשת אותה משפחה של מגדלי גמלים ועזים משבט המזינה, שקבעה לה מושב למרגלות מצוקי א־תּיהּ. בראשה עומד זקן שמנהל את המשק הכללי ועל־פיו יישק דבר. חתניו ובניו חונים מסביב לאוהלו ועדריהם רועים במשותף, אם־כי לכל אחד אוהל ועדר משלו. הסמכות של ראש המשפחה מתבקשת באופן טבעי ומתגבשת תוך כדי התפתחות המשפחה שהוא ייסד. אמירותיו והוראותיו אינם ניתנים כפקודות. הוא פונה אל בניו, בנותיו וחתניו, כאב עתיר נסיון הדואג לצאצאיו. סמכותו נובעת מההערכה שבני־המשפחה רוחשים לו. ראיתי אותם יושבים יחד ודנים בסוגיה זו או אחרת, נמלכים בדעתו של האב היושב בראשם בהדרת כבוד, והיה נדמה לי שאני חוזה ב“אב המון גויים”.

יש שמשפחות מורחבות מתפרקות ומתפזרות ואינן מקיימות משקים קואופרטיביים בסגנון פטריארכלי. הבנים והבנות נישאים ומקיימים משקים במקומות שונים. למרות הניתוק, הקשרים ביניהם נמשכים ואם אחד מהם נקלע למצב קשה, או נזקק לעזרה, באים קרוביו לעזרתו. בכך נוכחתי בכל מקום ובכל זמן. פעם ביקרתי אצל התרבינים בוואדי־ותיר, כשאחד מבני המשפחה חלה. אחיו שמעו על־כך ובאו ממרחק של חצי יום רכיבה על־מנת לדאוג לו. כשהתברר להם כי משפחת החולה חייבת לנדוד לשטחי מרעה חדשים, הם הביאו את גמליהם והעבירו את המשפחה על כל ציודה למקום החדש.

במשפחה המורחבת שוררים יחסי אחווה טבעיים. הדאגה ההדדית וקשר הדם נוסכים בפרט הרגשת בטחון. היחס הסלחני של קרובי המשפחה מטשטש ניגודים וגילויים, שבמקרים אחרים נתקלים בתגובות זועמות.

יחסי האחווה הללו באים לידי ביטוי אף בשירה הבדוית כמו בקצידה הבאה:

געגועים לאח

הדמוקרטיה הבדוית מבוססת אפוא על ערכים אנושיים שנובעים מחיי המשפחה המורחבת. והיא מותנית בקיומם של התנאים המסורתיים. שינויים עקרוניים במערכת האקולוגית יביאו לשינויים מהותיים בתרבותם של הבדוים. דוגמה לכך מצויה בחצי־האי ערב. שם אוכלוסיות הבדוים שולבו בעל־כורחן בתוך מערכת כלכלית של טכנולוגיה מתקדמת. אורח חייהם הולך ומשתנה בהתאם למצב הכלכלי המתחדש. החוקר קוֹל (46), שחקר את חיי הבדוים בּרוּבְּע אַל־ח’אלִי (המדבר הגדול) בסעודיה, מתאר את השינויים שחלו במרקם החיים של הבדוים האלה, אשר נאלצו לעבור תהליכים של פרולטריזציה. בעוד שמערכות החברה המסורתיות הולכות ומתפרקות. כל עוד יהיה סיני מחוץ למעגל הפיתוח המודרני צביונה הדמוקרטי של החברה הבדוית עשוי להישמר.

השבט    🔗

ממדי השבט מוגבלים. ראשיתו מגרעין קטן שהתרחב וגדל במרוצת הדורות, עד שהוא מקיף כמה מאות אנשים. ככל שהשבט גדול יותר מתחזק הניכור בין היחידים. לפיכך גודלו של השבט נמצא ביחס הפוך לרגש האחווה. שבט שהתרחב לכדי כמה אלפי נפשות – כמו התרבין – מתפרק לשבטים נפרדים. המסורת אמנם שומרת על ליכוד מסוים אלא שאין בו ערך מעשי. עובדה היא שבני שבט החַסַאבְּלֵה, נמנה עם קבוצת שבטים המתייחסים על התרבין, מנותקים מבני שבטם ואינם זוכים לסיוע במאבקים נגד המזינה. מחוסר ברירה כרתו ברית עם שבט האַחְיַוַאת.

השבט – קַבִּילֵה – מתחלק לרוּבּּוּע (פלגים) וכל רוּבּוּע כולל כמה משפחות מורחבות – עֵילַה – אשר כוללות כמה משפחות גרעיניות – בֵּית. שבטים רגילים מתחלקים לארבעה רוּבוּע. אך שבטים גדולים, כמו המזינה, כוללים מספר רובועים גדול יותר. ושבטים קטנים, כמו החמאד’ה – פחות.

זהותו של בדוי נקבעת על־ידי החלוקות הנ"ל. לפי הדוגמה הבאה:

מוּסַא עִיד, מעֵילַת עֲפַאלְיֵה, מֵרוּבוּע אולאד־ג’ונדי. מִקַּבּילת ג’יבאליה. חלוקה זו מייצגת את מידת הקירבה של הפרט אל חברו בשבט. ככל שיורדים מהמסגרת השבטית אל המשפחה הגרעינית עולה מידת האחווה בין הפרטים.

התהוות השבט נעשית מכיוון המסגרות הקטנות כלפי המסגרות הגדולות, משפחות מורחבות שגדלו ומידת האחווה והאחריות במשפחה לפרטים בתוכה פחתו בהתאם, מתפצלות ומהוות את הרובוע תוך שמירה על קשר רגשי כלשהו ביניהן. לכך יש גם סיבות מעשיות ארגוניות. כי הנהלת השבט על־ידי השיח' נעשית קשה ככל שהוא גדל. לפיכך נוצר תפקיד של ניהול הרובוע על־ידי העוּמדה המסייע לשיח' בניהול השבט.

מיתוס האב הקדמון    🔗

השבטים יוצרים לעצמם תנאים להגברת תחושת הפטריוטיות והזהות העצמית. המיתוס השבטי יוצר דמות של אב קדמון שאליו מתייחסים כל בני השבט. סיפורי עלילות ונסים נקשרים לאישיותו של אבי השבט ואלה נעשים לחלק מהווייתם הרוחנית של בניו. האב הקדמון, שהוא יציר רוחם של הבדוים ולאו דווקא אמת היסטורית, מלכד את בני השבט לגוף חברתי אחד. אין שבט ללא אב קדמון. כך אנו מוצאים את עַטִיַה כאבי התרבינים, פַרַאג' למזינים, צַאלֵח לצאלחים, בַּחִ’ית' לג’יבּאליה, וַאסֵל לבני־ואסל ועַלֵיק לעליקים. הפולקלור של השבטים מתאר מלחמות ומאבקים בין השבטים, מתוך אותה המגמה – לפאר ולרומם את הרוח השבטית ולהגביר על־ידי־כך את הפטריוטיות.

ביטול שבט מתחרה    🔗

לבד מיצירת דמות אב־קדמון כגורם מלכד, מוצאת הפטריוטיות ביטוי גם בלגלוג ובביטול כל שבט אחר, כדי לחזק את השייכות לשבט. הלגלוג הוא עיסוק משעשע שמוסיף לחלוחית לחייו הקשים של הבדוי.

בני שבט העליקאת טוענים כי הם נוהגים ברוחב־לב ובאצילות. “כשבא אורח אלינו,” כך הם מתפארים, “אנו אופים עבורו לחם בקוטר מכסה חבית והם (יתר השבטים), אופים לחם בקוטר ראשו של ילד. מאכילים ומסתלקים, ואילו אנחנו עומדים על האורח שיאכל עד שייאנח מרוב שובע!”

בני שבט הצואלחה מספרים על בני שבט הג’יבאליה את הסיפור הבא, ששמעתי מבן שבט הצואלחה שעה שרכבתי לצדו במעלה ואדי־לַבְּוַה בדרכנו לוואדי־בֵּירַאק. בצדי השביל ניצבו ערימות אבנים, הרוּג’וּם. אלו נערמו במרוצת הדורות על־ידי עוברי־אורח שלפי המנהג היו מניחים אבן לברכה בעוברם באותו מקום. כששאלתי למשמעות הרוג’ומים סיפר לי האיש:

נאמנותם המגוחכת של הג’יבאליה

פעם אחת הובילה שיירה של בני הג’יבאליה, שמנתה עשרים גמלים, מטען פולים מהסואץ למנזר סנטה־קתרינה. לפני צאתם לדרך מהעיר סואץ אמר להם הנזיר: “הנני מפקיד בידיכם את המטען ואני סמוך ובטוח שתביאוהו למנזר סנטה־קתרינה בשלום. אל תחסירו ממנו אפילו גרגר אחד!” הג’יבאלים שמעו את דבריו ונשבעו באביהם כי ישמרו על המטען כעל בבת עיניהם, העמיסוהו ויצאו לדרך.

ששה ימים עשו הג’יבאלים בדרך עד שהגיעו למעלה ואדי־בֵּירַאק. למראה ההרים הרחוקים אמרו: “הנה הגענו לארצנו. הנה ההרים מקום מגורינו נשקפים מרחוק. הגמלים מכירים את הדרך מעצמם. למה נתאמץ ונלך לפניהם?” קשרו את הגמלים זה לזה, והלכו במאסף השיירה, מלווים את הליכתם בשיחה ובשירה. הגמלים עשו את דרכם מעצמם, ראש קשור באפסר אל אחוריים, עשרים גמל בזה־אחר־זה. הגמלים היו רעבים כי הג’יבאלים לא האכילו אותם כדרוש, מרוב שמיהרו לעשות מצוותם של הנזירים. ריח הפולים בשקים היה עולה באף הגמלים ומצער אותם צער רב. בהגיעם לשַרַפַה, היא פרשת המים בין שני הוואדיות בֵּירַאק וְלַבְּוַה כרסם אחד הגמלים את השק שעל גב הגמל שהיה לפניו. והיו הפולים נופלים ומתפזרים מאותו שק זה אחר זה, עד שנתרוקן, וכמוהו השקים האחרים. כשהגיעו לסוף הירידה הבחינו הג’יבאלים בשקים הריקים שעל אותו גמל. מיד עצרו את השיירה, הבריכו את הגמלים, והחלו לחפש את הפולים האבודים, עד שמצאו אותם פזורים לאורך המורד בשביל. הם כרעו על ברכיהם, אספו את הפולים והחזירו אותם לשקים. משסיימו לאסוף את הפולים הסתבר להם שחסרים פולים כמידת קערת אורז. ולפי שהתחייבו שלא לאבד אפילו פול אחד, הרימו כל אבן ובדקו מה יש תחתה. מרימים ושמים בצד בערימה, כדי שחלילה לא יאבד ולו גרגר פול אחד.

כך ערמו ערימות אבנים לאורך השביל ובדקו בשבע עיניים אם לא נשאר דבר. שלושה ימים שהו הג’יבאלים באותו מעלה, כורעים על ברכיהם ומחפשים. מי שנהנה ממעשה זה היו הגמלים, שבזכות חברם שהתפתה לקרוע את השקים, פירקו מעליהם את המשא ויכלו לרעות בין השיחים הטעימים בוואדי־לַבְּוַה.

הג’יבאלים דאגו שמא אבד פול כלשהו ויהיו חוטאים לאלוהים. הם חזרו ובדקו, עד שהשביל היה חלק כלחיה של כלה ביום חתונתה, ורוג’ומים רבים נערמו לאורכו. בסוף היום השלישי העמיסו את השקים על גב הגמלים והלכו למנזר.

התרבינים מלגלגים על בני שבט הַתִיַאהַא, שהיו ממררים את חייהם כאשר שכנו בקרבתם. לדברי התרבינים אין בסיני טיפש גדול יותר מאיש התיאהא. ולראיה הסיפור הבא:

התיהי שלחם בסלע ופצעו

ויהי היום ואיש תיהי בא מהעיג’מה מארץ התיהים הוא וגמלו עמו. עד שהגיע, עייף ויגע, אל סלע־המדבר בצדי ואדי־לַבְּוַה. הבריך את גמלו. והגמל המסכן, שהיה עייף כבעליו ולהוט לקום לרעות בוואדי, הכעיס משום־מה את התיהי. וכידוע, אין רגזן גרוע מהתיהי. החל התיהי זועק וגוער בגמלו. להפתעתו שמע קול בסביבה שחזר על דבריו מלה במלה. פנה כה וכה לגלות מיהו שמתערב בגערותיו ובצעקותיו, ולא מצא. המשיך להוכיח את גמלו והקול חוזר אחריו כהד. לבסוף גילה כי הסלע הוא שמתערב בשיחתו עם הגמל. פנה אל הסלע ואמר לו: “מה לך ולדברים שביני לבין גמלי!” והסלע השיב לו באותן המלים. אמר האיש לסלע: “אני תיהי, אם לא ידוע לך, ואין לי עניין בגמלך!” ענה לו הסלע באותן המלים. אמר האיש לסלע: “ממתי אתה תיהי!” ענה לו הסלע באותן מלים. והיו מתנצחים זה עם זה שעה ארוכה. כשראה התיהי כי אין כסלע זה חצוף ושלוח לשון, שלף את חרבו, הסתער עליו והכה בו עד שנפצע הוא עצמו מחרבו. מאז יש סדק בסלע. על־כן ייאמר ברחבי סיני: “תיהי נשאר תיהי”.

מקור התכונות הרעות של התיאהא

לא מצאתי אצל השבטים בדרום־סיני מחוות או ביטויי שנאה בין־שבטית, לבד מהשנאה כלפי שבטי התיאהא והעזאזמה. מקור השנאה לבני שבט התיאהא בעובדה שבני השבט הם גנבים וחמסנים. יתר השבטים מונים בהם תכונות אלו שרכשו מאבותיהם – שלא היו אלא בני־ישראל יוצאי מצרים. והרי הסיפור:

כשהוציא מוסא את בני־ישראל ממצרים הביא אותם לסיני. אולם, במקום להודות לאללה על הצלתם, עשו אלה את הרע והרגיזו אותו. וכל מה שעשה אללה כדי שיהיו טובים לא הועיל. נתן להם את המן ולא היו שבעי רצון; הוציא מים מהסלע להשקותם בצמאונם והמשיכו במריים. נתן להם את התורה ולא האמינו בו. ולמרות הכול עוד המשיכו לגנוב ולרצוח וללסטם את הבריות כמנהגם תמיד. מרוב כעס הושיב אללה את בני־ישראל ברמת א־תּיה. את המאמינים הוביל לארץ היעודה ואילו את הרעים השאיר שם. מהצאצאים שנותרו נוצר שבט התיאהא. על־כן אין פלא שהתיהים גנבים, פושעים ורוצחים. לאמיתו של דבר הם ראויים לרחמים, משום שלא בהם האשם, אלא במולידיהם.

הנה־כי־כֵן, בני השבטים מנסים ללמד סניגוריה על בני התיאהא, אף־על־פי שהם סובלים ממעשיהם ומשמיצים אותם בו בזמן.

המשפחות הזרות    🔗

שבטי סיני פתוחים לקלוט משפחות זרות שנקלעו למדבר מסיבות שונות. הקליטה אינה אוטומטית, והיא מחייבת החלטה של מועצת הזקנים שמייצגים את המשפחות המורחבות בשבט. האב של המשפחה הנקלטת מגיש את בקשתו למועצת הזקנים. הזקנים מביאים את הנושא לדיון במשפחותיהם. כבוא הזמן, הזקנים מתכנסים שוב ומחליטים. על־פי עדוּת נכבדי שבט המזינה, קבלת משפחה חייבת להיעשות בהסכמה כללית. על המשפחה להוכיח שהיא יכולה להיקלט בשבט מבלי להיות מטרד או נטל על אחרים. ולפי שהמבחן מחייב זמן, הבקשה מוגשת לאחר שנים רבות של מגורים בקרב השבט הקולט.

השבטים מעוניינים לקלוט משפחות כדי להגביר את כוחם ביחס לשבטים אחרים, ולכן הם אינם מערימים מכשולים מיותרים בדרכן של משפחות שרוצות להסתפח אל השבט. אחרי שבקשת המשפחה הנקלטת אושרה על־ידי מועצת הזקנים חלים עליה כל חוקי השבט ללא הפליה.

הקליטה מחייבת את צירוף המשפחה החדשה לקבוצת־ערְבוּת, חַ’מְס, של אחת המשפחות כדי להבטיח את שלומה. אבי המשפחה הנקלטת, שהספיק בינתיים למצוא לו משפחה מאמצת, מצטרף אליה במעמד של דור רביעי, ובניו מהווים את הדור החמישי בח’מס. כעבור שלושה דורות תיפרד המשפחה מהח’מס המאמץ ותהווה ח’מס עצמאי. כך מובטחת קליטת המשפחה כחלק אורגני בשבט.

תהליך הקליטה עצמו מעיד על גישה דמוקרטית בתהליך קבלת ההחלטות ובמעמדה של המשפחה הנקלטת. מעמד המשפחה לפני הקליטה ולאחריה זהה לאחרות, ולא ייווצר מצב שבו משפחה חסרת זכויות תחיה לצד משפחות מועדפות. המשפחה הנקלטת נכנסת למסגרת שממילא אינה מעמדית.

העבדים המשוחררים – העַבִּיד    🔗

בשבט העֲלֵיקַאת ובעיירה אַ־טּוּר מצויות כמה משפחות של כושים המכונים עַבִּיד, כלומר: עבדים. סביהם של העביד היו עבדי הבדוים. בראשית המאה העשרים הכריזו התורכים על שחרור העבדים. האנגלים הקפידו על ביצוע הדבר והביאו לביטולה הסופי של העבדות.

תהליך השחרור לא יצר כל תנאים לכך שהעבד יוכל לעמוד ברשות עצמו. משהוכרז על השחרור, בעלי העבדים נאלצו לשלח אותם מעל פניהם. אלה יצאו אל המדבר חסרי בית ורכוש ועמדו ללא תמיכה. מי שעבר למצרים מצא פרנסה אך יש מי שבחר להישאר במשק אדונו. זקני הבדוים משבט־העליקאת מספרים שהאנגלים אילצו את זֵידַאן מְדַחִ’יל, בן־שבטם, לשחרר את עבדו סְלֵימַאן ואת שני בניו פַרַאג' וסַלִים. סלימאן בחר להמשיך ולשרת את אדונו כעבד למחצה ובלבד שפרנסתו תהיה בטוחה. במשך הזמן גדלו בניו והצליחו להקים משקים עצמאיים. צאצאיהם חיים כיום בקרב שבט העליקאת.

זכר התקופה שבה היו עבדים בסיני רענן כאילו קרו הדברים בימים אלה. לדברי הבדוים, ציידי העבדים היו לוכדים ביערות אפריקה ילדים ומוכרים אותם במצרים ומשם היו מובאים לסיני. הילדים האומללים שנותקו מהוריהם, גדלו יחד עם בני אדוניהם עד הגיעם לגיל העבודה. ציד ילדים היה עדיף על ציד מבוגרים. ילד שנותק מהוריו בגיל רך והובא למקום אחר אינו מסוגל לברוח.

היחס לעבד היה משפיל אך לא אכזרי בדרך־כלל. ובכל זאת, לפעמים חשש הבדוי מפני עבד גברתן שמא תתפתה אשתו לשכב אתו. כדי למנוע זאת נהגו לערוך ניתוח אכזרי מיוחד בגוף הילד העבד, ובו הצמידו את אמתו לירכו (פרטים על כך להלן, בפרק העוסק ברפוּאה). לאחר הניתוח לא היתה עוד סכנה שיבעל את בעלת־הבית, גם אם היא היתה מעוניינת בכך. החשש מפני בגידת הנשים נובע מן העובדה שהבדוים נאלצים להיעדר מאוהליהם לפרקי זמן ארוכים. אמנם הם יכלו לסרס את עבדיהם, אך לדבריהם, סירוס העבד מביא לפגיעה בכושרו הגופני וביכולת העבודה שלו.

בדוי רגיל בסיני לא היה צריך כלל עבד. העדר היה קטן, העבודה מועטה והחזקת העבד יקרה. בדוים שהיו מעוניינים במספר עבדים גדול, היו משיאים עבד עם בת משפחה, וגם בניהם נחשבו לעבדים.

אין בידינו נתונים מדויקים לכמה משפחות בדויות היו עבדים. אם נצא מתוך הנחה שרוב העבדים נשארו בשבט, הרי שמספרם בתקופת העבדות היה קטן ביותר. הדבר נכון בהתייחס לדרום־סיני, אולם בצפון־סיני מצויות משפחות רבות של כושים שהם צאצאי העבדים. אלה שירתו את יושבי הכפרים והערים לאורך חוף הים.

לאחר שחרור העבדים נשארו משפחות עבדים אחדות במקומן, ונקלטו בתוך השבט במעמד שווה למשפחות המקוריות. לשבחם של הבדוים ייאמר שרגש החופש אשר קיים בלבם הביאם ללמֵד גזירה שווה על העבדים. מבחינה חוקית לא קיימת אפליה גזעית כלפי צאצאי העבדים, אך הם לא מתערבים באוכלוסיה המקורית. למרות הכול קיים מחסום רגשי שמונע נישואי תערובת. בדוי לא יתן את בִּתו ככלה לכושי ולא יישא כושית. אמרה לי אם בדוית: “אשחט את בני אם יעז להתחתן עם כושית!” אולם באזור צרביט אל־ח’אדם מצאתי משפחה מעורבת שבה האב בדוי־ערבי והאם כושית. הדבר קרה כיוון שהאב היה עני וגלמוד עד שנאלץ לשאת אשה ענייה; בנו הבכור, שהגיע לפרקו, לא יכול לשאת אשה בדוית, או אפילו פלחית שמוצאן ערבי. לדבריו, יצטרך לשאת אשה כושית.

משפחות העַבִּיד משתתפות בכל האירועים החברתיים כשווֹת בין שווים. באחת החתונות בנווה אל־ואדי שליד העיירה א־טּור, ראיתי את צעירי העבּיד לוקחים חלק פעיל בשמחה ובשירות האורחים בחתונה של משפחה בדוית מקורית. הנשים הכושיות ישבו עם יתר הנשים ושרו בצוותא.

יחס חסר פניות זה כלפי הכושים מתגלה גם בתחום הדת. בעיירה א־טּור מינה השלטון הישראלי את הכושי מרזוק לשיח' הדייגים במפרץ סואץ. מרזוק, זקן ורווק, נחשב לאיש מופת בעיני הבדוים והם שולחים את בניהם אליו כדי לשרתו. הצעירים שוהים אצלו שבועות, מבשלים ומכבדים את ביתו, וזוכים להשראה וחינוך מכוח אישיותו. כששאלתי לפשר השירות של הילדים נאמר לי: “על־מנת שתשרה רוחו הצדקנית על הילדים שלחנו אותם אליו, שישרתו אותו ואף יתחנכו לאור מידותיו הטובות, כי האיש צדיק וישר דרך!”

משפחות העבּיד מתפרנסות ממרעה. הבנות רועות את העדר והגברים עובדים בעבודה שכירה. יש ביניהם בעלי־מלאכה, כגון מסגרים ומכונאים שלמדו את המקצוע במפעלי המכונות בּאוּם־בּוֹגְ’מַה. הכושים אינם מרשים שיקראו להם עביד לפי שהם רואים בכך עלבון. על־כך מסופר המקרה הבא:

עד מתי צאצאי עבד נקראים עַבִּיד

מעשה בבדוי כושי, צאצא לעבד שהובא לסיני לפני שבעה דורות, שהסתכסך עם בדוי ממוצא ערבי ובא עמו בריב. השניים התנצחו זה עם זה, עד שנתרתחו הרוחות והערבי ביקש להשפיל את בעל ריבו ואמר: “כלך לך יא עַבְּד, יא בן עבדים!” הכושי נעלב ותבעו לדין. השופט הקים אוהל משפט, נפרשו בו שטיחים, והמשפט החל. התובע ישב בצד אחד, הנתבע בצד אחר והשופט ניצב מולם. לאחר שתיית התה כמנהג, ביקש השופט לשמוע את הטענות. פתח הכושי את דברו ואמר: “זה האיש העליבני קבל עם ועדה וכינה אותי עבד!” טען הנתבע: “לא העלבתי אותו, לפי שבכינוי עבד אין כל עלבון. שהרי התובע מוצאו מבית עבדים ודברי מתבססים על מצב קיים!” ועוד הוסיף: “אילו כיניתי בן־חורין עַבְּד היה בזה משום עלבון!” השופט שמע וציווה שיביאו שבעה ספלים. הוא הורה למלא ששה ספלים בחלב, ובשביעי לתת קפה. לאחר שעשו כדבריו. אמר השופט: “עתה נערב את הספלים ונראה, מה יהיה צבע התערובת ולפיה אפסוק את הדין.”

יצקו את הקפה אל תוך קערה והוסיפו עליו את ששת ספלי החלב. ולא ניכר כי בא הקפה אל תוך החלב.

פסק השופט ואמר: “במשך שבעת הדורות שעברו מיום שאבי־זקנו של התובע היה עבד, נעלמו תכונות העבדוּת שבו. לפיכך כל המכנה איש בשם עבד בין אם מוצאו מבית עבדים או מבני־חורין, פוגע בכבודו!”

חרץ השופט דינו: “עליך, הנתבע, לשלם לבעל־דינך דמי בושת: אִירְבַּאע, שהוא גמל צעיר ורענן כבן ארבע שנים!”

מאז הבדוים שומרים על לשונם ואינם מכנים אדם בשם, עַבְּד, לפי שאללה ברא את בני־האדם שווים.

האירוח    🔗

החיים בסיני העלו בפני יושביו בעיה חברתית, שנוגעת לאדם העושה דרכו ברחבי המדבר. עובר־האורח נכנס לתוך הישימון והוא חשוף לסבל ולסכנות מידי טבע ואדם. ההליכה ביום בטוחה, אך הבדוי חושש מן הבדידות. תיאורים על מר גורלם של אנשים שנפגעו בהיותם לבדם ולא היה מי שיעזור להם, הם חלק נכבד בפולקלור המקומי. כך מסופר על עבד שנמצא נשוך נחש וללא רוח חיים. מהתמרים שהיו באמתחתו צמח עץ תמר הלא הוא “נַחְ’לַת אַל־עַבְּד” בוואדי־רוּמְחַאן. הכרתי את עַאוּדַה אַל־עַגְ’רַם הזקן שגמלו חזר לבדו עם אוכף ריק. ימים אחדים חיפשו אחריו עד שמצאו אותו מרוסק איברים לרגלי המצוק.

הבדוי יודע כי איש לא יעזור לו בבדידותו ויש לכך ביטוי שגור: “אם תצעק מי יענה לך?” יש מי שחייב לעשות דרכו למרחקים גדולים במשך ימים רבים. גם אם יש לו גמל, מגיע רגע שבו המים בנאד אוזלים. לפיכך ישאף בדוי ללון בלילה בין אנשים, ולא רק מחמת החיות הטורפות והנחשים הארסיים שיוצאים לפעילות דווקא בלילה. אין בדוי ששערותיו אינן סומרות בזוכרו את אשר קרה בלילות לאותם מסכנים שנפלו קורבן לתעלולי השדים והמזיקים למיניהם.

לפיכך מוטב כי מי שעושה דרכו במדבר – ולפי הביטוי התנכ"י, “אורח”, שעושה דרכו באורחות המדבר – יסטה מהשביל הראשי ויפנה אל המאהל הקרוב ביותר כדי ללון בו.

הזיקה שבין עובר האורח ויושבי האוהלים יוצרת מערכת יחסים מיוחדת. האורח נוהג כמי שזכה למעשה חסד, והמארח רואה עצמו כמי שעוצמתו הכלכלית והפיזית נדרשת להגנת האורח שבא לחסות בצל אוהלו. מכאן יש להבין את הסייגים והחוקים הקיימים ביחסי אורח ומארח, שהבדוים מקפידים מאוד לשמרם.

מלון האורחים – המַקְעַד

כיוון שתנאי החיים עושים כל בדוי לעובר־אורח בכוח והבעיה היא כלל חברתית, נוהגים הבדוים להקצות מקום מיוחד ללינת עובר אורח שהוא “מלון־האורחים” המסורתי. הבדוים בסיני מכנים את מלון־האורחים בשם מַקְעַד או מַגְ’מַע, מלשון “מושב” או “מקום התכנסות של הגברים”. בכל מאהל, גם אם הוא בן אוהל אחד, יש מקעד. הגברים המקומיים נוהגים להתכנס בו בשעותיהם הפנויות ולבלות בו בשתייה ובשיחה. אצל הבדוים של סיני המקעד נמצא במקום מבודד ומרוחק מהמאהל, כך שהגברים האורחים לא יוכלו לראות מה שמתרחש בתוך האוהלים (ראה להלן פרק המגורים).

לבד מההיענות המוסרית שיש בקבלת אורח, יש גם ביטוי לרגש האחווה שקיים בין בני השבט. האורח מתקבל לתוך חבורת המאהל כחלק אינטגרלי, וזוכה לכל מחסורו כאילו היה אחד ממנה. כדי להאדיר את כבוד המארח, מטפלים באורח טוב ככל האפשר. ארבעה דברים מספקים לאורח: בטחון, אכילה, שתייה ולינה.

דברים אלה הם זכותו של האורח, ואף־על־פי שהם בגדר רשות למארח, הם הפכו במשך הזמן לחוק מחייב.

מתוך עשרות פעמים שהתארחתי בסיני, מתקבל הדגם הבא של תהליך האירוח: אורח שבא, בין רכוב על גמל ובין ברגל, פונה היישר אל מלון־האורחים שניכר למרחוק. גם אם לא הבחין האורח במקעד, תמיד ימצא אותו בצדי המאהל ויאתר אותו לפי המוקד. משהגיע האורח אל המקעד, הוא מבריך את גמלו ומחכה עד שמישהו יבוא ויקביל פניו. אם בא ברגל יעמוד ויחכה. אם השתהו אנשי המאהל ולא באו, רשאי האורח להיכנס ולשבת במקעד עד שיבוא מישהו לטפל בו. אנשי המאהל שמבחינים באורח ימהרו אליו, ולא יתנו לו להמתין זמן רב משום שיש בכך בזיון. הנסיון מלמד שהאורח לא מחכה זמן רב עד שבא מישהו לקבל את פניו.

האירוח השגרתי

המארח שרואה אורח במקעד, הולך אליו כשבידו עצי בעירה, קומקום עם מים ושטיח. ארגז המצרכים שבו יש תה, קפה, וסוכר – סַנְדוּק אַל־מַקְעַד – מצוי דרך קבע במקעד. המארח מברך את האורח, גם אם אינו יודע מיהו ומהו.

המארח פורש את הג’וֹלַג, הוא השטיח הארוך, מבעיר אש ושופת עליה את הקומקום. המנהג מחייב להשקות את האורח בשלוש כוסות קפה. מכיוון שמצרך זה יקר והתה זול יותר, נוהגים לתת לאורח שלוש טעימות קפה מר בתחתית כוסית קטנה הנקראת פִינְגַאל. מיד לאחר שהאורח גומע מנת קפה קטנה, מוזג לו המארח את השנייה ואת השלישית. די בשתייה סמלית זו של קפה כדי שהמארח יקיים את חובתו המסורתית. בינתיים התה רתח. ממתיקים אותו בכמות גדולה של סוכר ומגישים לאורח.

לפני שהמארח מגיש את הקפה או התה, הוא חייב לטעום אותו בהפגנתיות, כדי לעורר את תשומת־לבו של האורח. למנהג זה הסברים רבים. יש מי שטוען כי הטעימה באה להוכיח, כי אין בקפה רעל. דעה אחרת טוענת כי מנהג זה נועד לחייב את המארח לבדוק אם המשקה ראוי להגשה, בגלל מעשה שהיה: בדוי אחד הכין משקה לאורחיו כדת וכדין. כשגמעו ממנו התעוותו פניהם ונתכרכמו והיו מעיהם מצערים אותם מטעמו הרע וממה שהיה בו. המארח שראה את אורחיו אוחזים בבני־מעיהם, מתפתלים מכאבים ומשמיעים זעקות ואנחות, מיהר לבדוק את סיבת הדבר ומצא נחש ארסי במשקה. היצור בחר לשבת בתוך הקומקום, והתבשל יחד עם הקפה. כך הביא לידי אי־נעימות את אורחיו ללא כל כוונת זדון. מאז נוהגים לבחון את המשקה המוגש ונמנעים מאי־נעימות.

הטענה שבטעימה מוכיח המארח את כוונותיו הטהורות, ושאין בלבו להרעיל את אורחיו, אינה מתקבלת על הדעת. מארח שירעיל את אורחיו ייעקר במוקדם או במאוחר מתוך שבטו ושמו יצא לדיראון בכל המרחב. כמו כן, מטבע הדברים אורח לא ילך להתארח אצל שונאו. לפיכך, הטעימה באה לבדוק את מידת המתיקות של המשקה ואם טעמו אינו פגום.

המנהג מחייב את האורח לגמוע שלוש פעמים מהקפה, ולעבור אחר־כך לשתיית שלוש כוסות תה. הכוס השלישית רשות והשתיים הראשונות – חובה. על־כך נאמר הפתגם: "אַוַל כַּאס לִלְדֵ’יף, אַ־תַ’אנִיֵה לִלְכֵּיף וַאַ־תַ’אלִיתֵ’ה אִקְטַע רַאסוֹ בִּסֵּיף!'' – כוס ראשונה לכבוד האורח, השנייה להנאתו והשלישית ישתה בעל כורחו.

אורח שאינו רוצה לשתות כוס שלישית יגיש את הכוס השנייה, וינדנד אותה בידו כאילו היתה ענבל ויאמר: “עַמַאר!” כלומר, ייבנה ביתך. זו ברכת הסיום. המארח יענה לו: “וְיִעְמִר בֵּיתַכּ!” כלומר, וגם ביתך ייבנה. לאחר שתיית הכוס הראשונה והשנייה יברך האורח “שוּכְּרַן!” – תודה. התשובה: “עַפְוַן!” – לבריאות. וכמו לגבי כל אירוע בחייהם, נוהגים הבדוים לתאר את מעשה האירוח בדברי שיר:

האירוח המשובח

אם האורח מגיע למאהל אחר־הצהריים, אין מגישים לו אוכל אלא רק תה. גם אם הוא מגיע בלילה, לאחר שכוכב נוגה שקע, אין מגישים לו אוכל. לכן מכנים הבדוים את נוגה בשם “נוּגְ’מַת אַל־דֵ’יף” – כוכב האורח. הבדוים נוהגים לאכול עם חשיכה. אורח שמאחר, מחייב את האשה לאפות ולבשל שוב, ולפי שמיד לאחר הארוחה המשפחה שוכבת לישון והאשה משכיבה את ילדיה, אם לא נרדמה בעצמה, אין מי שיבשל לו.

לפני הארוחה נוהגים ליטול ידיים. המארח מביא קומקום מים ויוצק על ידי האורח. אם יש כמה אורחים, יאכלו הם תחילה בעוד המארח עומד עליהם לשרתם. המנהג מחייב את האורח שלא לאכול הכול, כי אם להותיר למארח ולבני ביתו. בגמר האכילה רוחצים את הידיים שנית. הבדוים נוהגים לאכול בידיים.

אם יש במאהל כמה אוהלים, אבות המשפחות יקבעו תור שלפיו יכובד האורח. תור זה נקרא קַרְוַה. הכנסת אורח היא אות כבוד. יש שהתור משתבש, ואז מתעורר ויכוח נלהב בין אנשי המקום. שם כל אחד “להוט” לכבד את האורח. זה אומר: “תורי לארח!” וזה אומר: “תורי לארח!” הם בודקים את האירועים שחלפו, מזכירים נשכחות עד שמגיעים לעמק השווה. לפעמים אנשי המאהל מעוררים את הוויכוח בכוונה תחילה, אף־על־פי שידוע להם היטב מי צריך לארח, כדי להשתבח בפני האורחים. אלה רואים עד כמה אנשי המקום נלהבים להאכילם ולהשקותם, רווים נחת ובהמשך דרכם מהללים ומקלסים את יושבי המאהל ההוא, והתענוג הוא של כולם!

אם אורח מזדמן למאהל לפני הצהריים, יפצירו בו שיישאר עד לאחר הסעודה. אם גילה כי ברצונו להמשיך בדרכו, יפצירו בו להישאר וללון במקום. אם האורח נשאר כל היממה יש בכך משום הרגשה של מילוי חובה במלואה. קבלת אורח מכבידה, ועל־כן ישתדל כל בדוי לשהות כאורח זמן קצר ככל האפשר. הנימוס מחייב את האורח שלא להקדים כדי שלא להטריד את הגברים בני־המקום מעיסוקיהם. מי שמתכוון ללון צריך להגיע סמוך לשעת בין־ערביים לא לפני מנחה.

מצורך מעשי שבא להקל על עוברי־אורח, עבר האירוח תהליך של הפשטה והרחבה אל תחומי היחסים החברתיים. אדם שעובר בקרבת מאהל מבלי שתהיה לו כוונה להתארח, מתבקש אחר כבוד לשבת במקעד ולשתות את שלוש כוסות התה. על האורח להיעתר לבקשת המארח שאם לא יעשה כן, יפגע בכבודו.

לכבוד האורח חייבים כל הגברים במאהל לבוא ולשבת אתו, אפילו לרגעים מועטים. מי שתורו לארח חייב להימצא לידו כדי שהאורח לא יישאר לבדו ולא ירגיש עזוב. לאחר הסעודה יושבים המארחים והאורח יחד, מלפפים סיגריות, מעשנים ומשוחחים. רק לאחר־מכן יפרשו אנשי המקום לאוהליהם. לפעמים שיחת חולין הופכת לדיון בדברים שברומו של עולם, או שמישהו מביא רַבַּאבַּה ומנגן ויש מי שיודע לדקלם קַצִידוּת, והוא מנעים בשיר את לב שומעיו. זו ההזדמנות לשמוע אגדות ולהאזין לזמרה.

כשעתיים לאחר רדת החשיכה מגיע מועד השינה, והמארחים מביאים מצע ושמיכות לאורח. המארח עומד על־ידו ודואג לכל מחסורו. לאחר שהאורח נינוח הוא מברכו ופורש לאוהלו. המהדרים מחכים עד שישמעו את נשימתו או נחירתו של האורח הישן.

למקעדים בסיני אין גג, להוציא את אלה במרומי סיני, שם שורר קור גדול. אורח לן במקעד בכל ימות השנה, בקיץ ובחורף, ברוח ובשרב. רק אם יורד גשם, דבר שהוא נדיר למדי, יכניסו את האורח לאוהל.

בבוקר, עם אוּר ראשון, מגיע המארח למקעד לפני שהאורח קם משנתו, מבעיר אש ומבשל תה. האורח שותה תה, וכעבור זמן הוא מקבל ארוחת בוקר שנשלחת אליו מן האוהל, ושהוכנה בידי עקרת־האוהל. ארוחה זו נקראת פַטוּר – מפסקת – ומבדילה בין לילה ליום. התפריט קל ומגוון. יש שמגישים פַתַה שהוא לחם דק חתוך לפתיתים, שרוככו בחמאה. יש פַטוּר מלחם דק וביצה טרופה. לקינוח מגישים תה או חלב חם ממותק.

בינתיים עולה השמש, ומגיע הזמן לעסוק בענייני היום. אם האורח בא על גמל ייגש לחבוש את האוכף והציוד בעוד המארח מסייע בידו. לאחר־מכן האורח פורש לדרכו. מקובל שאורח רשאי להתארח במקום אחד שלושה ימים. בכל מסעותי לא מצאתי אדם שיישאר יותר מיממה אחת. מי שיוצא לדרך אינו מתכוון לנצל את טוב לבם של הבריות. מלבד זה, כל בדוי טרוד בכל ימות השנה בענייני משקו. הוא יוצא מהמאהל בעל כורחו, ואין לו פנאי לבלות סתם כשנאקותיו פזורות ואינו יודע מה גורלן, או בשעה שהוא עושה דרכו לשוק להביא מזון לבני ביתו. ערכו של אדם שמשוטט במדבר אך ורק כדי ליהנות מהכנסת אורחים יורד בעיני בני שבטו.

ביקור ממושך מתקיים אצל קרובי משפחה. בדוי שנעדר מהמדבר זמן ממושך ולא ראה את משפחתו, ינצל את חופשתו לסור אל אחיו ואחיותיו או אל אוהל הוריו הפזורים במרחבי סיני. הוא יֵשב אצל זה יום או יומיים ואצל אחר יבלה זמן כרצונו.

אירוח יוקרתי – הזבח

קבלת האורחים נעשית בשתי רמות. האחת רגילה והשנייה יוקרתית. רמת־האירוח הרגילה תוארה לעיל. לעומתה, ברמה היוקרתית מקבלים אורח נכבד בארוחת בשר. המארח זובח גדי או עז לכבוד אורחו ומגיש את הבשר על גבי קערה מלאה אורז. בדוי סיני עניים והזבח מחייב הוצאה כספית ניכרת. לא כל בדוי יכול להרשות לעצמו להפריש בהמה לאירוח. המארח שזבח לאורחו מפגין בזה את הכבוד שהוא רוחש לו, ושמו יוצא לתהילה ברחבי המדבר.

הכבוד שעושה המארח לאורחו אינו מסתיים בזבח. המארח מגיר מדם הזבח אל תוך כלי, ובלילה, בלי שאיש יבחין בכך, הוא מורח את הדם על צוואר גמלו של האורח. כאשר האורח יוצא לדרך, רואים הבדוים את הדם על הגמל, ומתעניינים לדעת מי האיש הנדיב שמרח את הדם. כך הם משבחים ומרוממים את שמו, ותהילתו עוברת מאוהל לאוהל. לאחרונה התמעטו הגמלים ורבו המכוניות, ואף אורח שבא במכוניתו, ימצא בבוקר את דם הזבח מרוח על השמשה.

קורה לפעמים שהמארח רוצה לכבד את אורחו בזבח, אך באותה שעה עדרו מצוי הרחק מהמאהל ואין בידו עז. לפי חוקי הבדוים, האיש רשאי לגשת לעדר כלשהו ולבקש עז מהרועה. לרועה אין זכות למנוע ממנו לקחת את העז, לפי שכבוד האורח גדול. ואולם, הרועה תחליט איזו מן העזים ייקח. זבח מסוג זה נקרא עַ’יַאר, והלוקח עז צריך להחזיר תוך שלושה ימים עז שתהיה דומה לזו שלקח, או שישלם תמורתה. אם לא יעשה כן יהיה חייב לשלם ארבע עזים במקומה.

אירוח שונא

בדוי שמסוכסך עם חברו או עם משפחה כלשהי לא יתארח אצלם. לפעמים חלה אי־הבנה והמארח מוצא שאורחו הוא שונאו. המנהג מחייב לנהוג באורח זה כאילו היה אדם רגיל. הפולקלור מבקש להעלות את קרנו של מנהג האירוח, ומתאר מצבים שבהם רוצח נקלע בטעות כאורח אצל משפחת הנרצח, ובמקרים קיצוניים אפילו אצל אחיו או בנו של הנרצח. המארח חייב לנהוג באורחו כרגיל, לכבוש את זעמו ושנאתו עד לכתו. מארח נדיב אף מצייד את אורחו־אויבו במזון ובנשק להמשך דרכו. משיצא האורח מתחום הטריטוריה השבטית, רשאי המארח לנקום את הדם השפוך.

במציאות קיימים סיכויים מעטים שהדבר יקרה. מצב של “אורח־רוצח” אינו מציאותי בסיני.

עם זאת, יש שאורח־שנוא מזדמן מסיבות אחרות שלא על רקע דם. אם איש כזה בא להתארח אצל יריבו, המארח יוכל לגמול לו בדרך עדינה. הוא יכין את התה כמקובל ויגיש לנוכחים לפי תורם. כאשר יגיע תורו של האיש השנוא, יהפוך את הכוס וימזוג מעט על תחתיתה ויגיש לו. יוצא שהמארח פעל לפי כל המנהגים, והגיש תה כמקובל. הבזיון של הכוס ההפוכה כה גדול – ועוד לנוכח קהל אורחים – עד שאין מי שיוכל לעמוד בכך.

חובות האורח

האורח נמצא תחת חסות המארח, ואסור לו לעשות כל מעשה שיפחית ממחוות הכיבוד. אסור לאורח לשרת את עצמו, כי שירות־עצמי פירושו המעטה בערך הכיבוד וזלזול ביכולתו של המארח לטפל באורחיו. לא פעם משתהה המארח באוהל ואינו מגיע אל האורח לשרתו, אך אל לו לאורח להכין לעצמו משקה או דבר אחר. מי שיעשה כך ייחשב כמי שפגע בחוקי המקעד וייתבע לדין על עלבון שהסב למארח. יש מארחים שאינם יכולים להיפנות לאורחיהם והם מודיעים לו על־כך ומתירים לו לשרת את עצמו.

האשה כמארחת

התרבות הבדוית מצניעה את האשה ומגבילה את המגע בינה לבין הגברים. לפיכך קובעים את המקעד הרחק מן המאהל כדי שהאורח לא יראה את האשה. האשה מבשלת באוהלה, והגבר מביא את התבשיל לאורח. הבדוים המסורתיים מקפידים שלא לשתף את האשה בעת קבלת האורחים, ולכן היא אינה לוקחת חלק בהווי שנוצר בזמן האירוח. בסיני נוהגת האשה לבוא למקעד לכמה רגעים לאחר שהאורח אכל, ולכבד אותו בנוכחותה. ברוב המקרים שראיתי, הנשים ישבו בפאתי המקעד. אם האורח היה מוֹדע או קרוב הן היו מחליפות אתו דברים, ואפילו מתבדחות או משמיעות הערות. לאחר זמן קצר היו פורשות.

כשבעל־הבית נעדר, ממלאה האשה את תפקיד המארח. היא מברכת לשלום, מזמינה את האורח לשבת במקעד, מביאה עצי הסקה, מבשלת את התה ומגישה לאורח. היא עושה את מעשיה בצניעות, כשראשה מכוסה בצעיף ורק ידיה חשופות. אפילו עיניה מוסתרות. לאחר מזיגת הכוס השלישית היא קמה ומבקשת מהאורח שירגיש בנוח ופורשת לאוהלה. בשעת הארוחה היא מסתלקת מיד לאחר שהיא מביאה את האוכל. המנהג מחייב אותה שלא לשבת ליד הגבר בשעת סעודתו. בלילה היא מגישה לאורח את ארוחתו, שואלת אותו האם הוא זקוק לשמיכות, ומשאירה אותו לבדו במקעד. בבוקר היא מביאה את הפַטוּר והולכת לה. לאחר שסיים האורח לאכול עליו ללכת, בלי להיפרד.

במשפחה שיש לה ילד שמסוגל לשרת את האורח, האשה שולחת אתו את השתייה והאוכל, מבלי שתבוא להקביל את פני האורח. מצב שבו גברים ונערים נעדרים מהמאהל שכיח בסיני, ובהרבה מקרים התקבלתי כאורח על־ידי נשים.

הייחוד באירוח הבדוי

הכנסת אורחים אינה מנהג שמקורו במדבר דווקא, ואולם כאן האירוח מקבל משמעות מיוחדת. לכן מנהג האירוח הפך לטבע שני בתרבות הבדוים. בדוי שרואה אדם עובר ליד אוהלו פועל בצורה אינסטינקטיבית ועורך את עצמו לקבלת אורח. אדם שלא נעתר לבקשתו להתארח גורם לו תחושות תסכול ואכזבה. אף־על־פי שבמעשה האירוח יש משום טרחה ואיבוד ממון. בערים ובכפרים אדם יכול לעבור ברחוב ואיש לא יזמין אותו להתארח. נושא זה נדון בין הבדוים בדרכים שונות ולא נעדר מתוך הפולקלור:

בני סיני לעומת בני תרבויות אחרות

מעשה באב שהיו לו חמישה בנים. את הבכור קרא זוּעַאם – אציל; השני זַקַאם – עליז וקל־דעת; השלישי גַ’מִיל – יפה; הרביעי כַּרַאם – נדיב: והחמישי פַקַאר – עני. לכשגדלו הלכו והתפזרו ברחבי תבל, נשאו נשים והולידו בנים ובנות. במהלך הדורות רבו ועצמו מאוד, כל אחד בארץ שלו. זוּעַאם הלך לסעודיה, ממנו נוצר העם הסעודי. ולפי שאביהם נקרא אציל, כך טבעם. אם תבוא אליהם תזכה ליחס מתנשא, אוי לך ואוי למנהגיהם. זַקַאם הלך למצרים. ממנו נוצר העם המצרי, שהוא עליז וקל־דעת. אם תבוא למצרים תשמע קול רינה וצהלה. יזמינו אותך להתהולל, ולא יבדקו שֶמא חסר לך משהו או שאתה נזקק לאשפוז. גַ’מיל הלך לסוריה וממנו נוצר העם הסורי. כולם יפים כאביהם הקדמוֹן, אך בכל העולם אין רשעים כמותם: תבוא לרחוב בעירם יגרשוך ככלב, תשכב רעֵב תחת חלון ביתם ותמות – והם יאטמו את לבם. כּרַאם וּפַקַאר הלכו לסיני. מהם נולדו הבדוים, עניים אבל נדיבים כשם אבותיהם: אורח יזכה לכבוד ולנדיבות שאין כמותם בכל ארצות תבל. לדעת הבדוים, האירוח הוא יסודו של העולם, והם אומרים: “כל עוד יישאר בדוי אחד בתבל ויקבל אורחים – לא יחריב אללה את העולם!”

האירוח הבדוי בהשוואה לאירוחו של אברהם אבינו

בספר בראשית (י"ח א–טז) מתואר האופן שבו אירח אברהם שלושה אנשים. הטקס דומה להפליא למנהגי האירוח של הבדוים, הן בפרטים והן במהות.

התנ"ך מספר על שלושה אנשים ניצבים ועומדים מרחוק, מחכים להזמנת המארח. הם אינם פונים ישירות ומבקשים שיארחו אותם. אברהם יושב אותה שעה בפתח האוהל ונהנה מהרוח הקרירה. תמונה שכיחה באוהלי הבדוים היום. הוא רואה את השלושה ומבלי לבדוק את זהותם ממהר אליהם, מברכם ומשתחווה אפיים ארצה. יש לשער שגם הם השתחוו, שכן פגישה בין אנשים במדבר מלווה בטקסיות. והוא מפציר בהם שיבואו להתארח אצלו. תחילה הם מסרבים בנימוקים שונים כדי שלא ישתמע כאילו הם להוטים להתארח, וגם אינם חפצים להכביד על בעל־המקום. אולי הוא עסוק, או יש חולה באוהל, ואין השעה טובה לאורחים. לבסוף הם נאותים להתארח, ומובלים אחר כבוד למלון־האורחים תחת העץ, רחוק מהאוהל, כמנהג בני המדבר.

הם יושבים, נחים רוחצים ומעסים את רגליהם. אברהם ממהר אל אשתו שרה, ומאיץ בה לאפות את ה“עוגות”, לחם עגול בשם פתיר שמצוי עד היום בסיני. היא לשה ואופה ואברהם ממהר וזובח, כי מנהגו היה לקבל אורחים ביד רחבה. הוא מערב את הבשר בחמאה כדי שטעמו יהיה משובח ומגיש את התבשיל והמאפה לאורחים. השלושה טובלים פתם בתבשיל ומוסיפים גמיעת חלב לבליעת בשר, והוא עומד עליהם, ומשדלם לאכול עוד ועוד.

עם תום הסעודה הם מבקשים להודות לו על האירוח הנאה, מתעניינים במצבו המשפחתי, ולהפתעתם מתברר להם שהאיש הנכבד הוא ערירי וחשוך בנים. הם מברכים אותו ומאחלים כי בשנה הבאה יוולד לו בן. שרה יושבת באוהל, שומעת את הברכות וצוחקת…

כך קיבל אברהם את אורחיו.

לאחר אלפי שנים מצאתי את עצמי רוכב עם ידיד בדוי על גב גמלים, בנחל רחב. לפתע נתגלה לעינינו אוהל מוסתר בין שיחי רותם, ועץ שיטה עומד יחידי לא הרחק ממנו. איש זקן והדוּר פנים, שזקנו המלבין יורד על חזהו, יצא לקראתנו והורה לנו לעצור. עצרנו. לכשהגיע בירכנו אותו, כשאנו עדיין יושבים על גמלינו ולא יורדים, שלא ייראה כאילו אנו להוטים להתארח. בלי לשאול מאין ולאן, הפציר בנו לסור אליו ולאכול לחם. הוא מפציר ואנו מסרבים כפי שהמנהג מחייב. תוך־כדי החלפת דברים אחז באפסרי הגמלים ומשך בהם אחריו, להודיענו שאין לנו ברירה ועלינו לכבדו בנוכחותנו. הגענו עד העץ, ירדנו מהגמלים והברכנו אותם, כשהוא מסייע לנו בפירוק המטען והאוכפים. אחר ישבנו בצל העץ והוא מיהר להביא עצי בעירה, שטיחים ומים. משהבחין בי שאני ישראלי שיבח את אללה על שהקרה לו אחד מבני־אברהם, האב הנערץ, אבי הבדוים והישראלים. כעבור שעה רצינו לקום ולהמשיך כדרכנו, אך הוא הורה לנו להישאר במקומנו. הלך ובא עם כלי מים ואמר: “הואילו ורחצו ידיכם!” הבינונו כי מזומנת לנו ארוחה. רחצנו ידיים ובא נער נושא קערה על ראשו. הוא הניח לפנינו אורז ונתחי בשר גדי. אכלנו בעוד האיש יושב לידינו ומאיץ בנו: “כּוּלוּ כּוּלוּ, חֵ’יר אַלַּלה וַאגִ’יד!” – אכלו, אכלו, טוב האל מצוי בשפע! – והוא דוחס אורז ומפורר נתחי בשר ליד אצבעות ידינו.

הותרנו מעט בקערה כמנהג וישבנו לפטפט עוד זמן־מה. משראה שאנו רוצים לפרוש הפציר בנו להישאר לארוחת הערב וללון אצלו. עשה עצמו מתקשה להשתכנע שעלינו ללכת, ולבסוף נעתר לנו וסייע בידינו לחבוש את הגמלים.

בטרם נרכוב אמר לו ידידי הבדוי: “ברך את האשה שהנעימה את תבשילנו ולוואי ואללה ירבה לה בנים ובנות!”

אמר לו מארחנו: “אשתי זקנה ולא תצלח ללידה!”

אמר לו: “אללה הוא כל יכול וּבִדְבָרוֹ, אינשאללה, יפתח רחמה!”

ואחר־כך רכבנו לדרכנו.

הרגשתי כאילו אני אחד האורחים של אבינו הקדמון. הכבוד, האצילות ורחבות המידות שזכינו אצל אותו בדוי, טשטשו את התחומים ואת עומק הזמן, והסמיכו עבר להווה עד שלא ידעתי להבחין בין דמיון למציאות.

משמעות הכבוד בחברה הבדוית    🔗

החברה הבדוית מצטיינת בטיפוח יחס של כבוד הדדי בין אנשיה. החוקה נועדה לשמור על הכבוד, ועונשים כבדים מוטלים על פרט שהקל ראש בכבוד הזולת (ראה פרק המשפט). ההקפדה מפני הזלזול בערכו של אדם נובעת מהצורך לשמור על עקרון “שוויון ערך־האדם”, שהוא הבסיס ליחסי אנוש בחברה הבדוית. לכבוד נודעת משמעות בתחום הכלכלי כמו בתחום האישי. אדם בעל כבוד יזכה לסיוע כלכלי, בעוד שאדם בזוי יסבול מנידוי גלוי וסמוי. לפיכך מקפיד כל בדוי לשמור על כבודו ולגלות יחס של כבוד לזולת. יותר משהכבוד נשמר על־ידי החוק, הוא נשמר מתוך מניעים שנתחזקו על־ידי החיים עצמם. בשמירת כבוד הזולת נקבע ערכו של האדם. ולמזלי נקלעתי לתוך מערכת של יחסי כבוד שלימדה אותי עד כמה הדבר מושרש בתרבות הבדוית.

פַרַאג' שומר על כבוד עיד

בהיותי מסייר עם עִיד עְבֵּיד, בן שבט התַרַבִּין, בגיאיות סיני, עלתה בעיה משפטית שלא ידעתי להסבירה. פניתי אל עִיד עבּיד ואמרתי לו: “הסבר לי בטובך למה כשגבר מכריז בנוכחות אשתו; ‘הרי את מגורשת!’ והם מחוץ לאוהל, ההכרזה קבילה, אבל הכרזה כזאת בתוך האוהל, מביאה אסון על הגבר, ואחריה הוא מועמד למשפט ויוצא מנושל מכל רכושו וילדיו?”

שמע עיד את שאלתי ואמר: “לדאבוני אינני יודע לענות לך. הנה אנחנו בדרך אל השופט פַרַאג' והוא בוודאי ימצא מענה לשאלתך!”

רכבנו למלון־האורחים של פראג'. התכבדנו בשתייה כמקובל ואחר־כך הצגתי את שאלתי. האיש נאלם, נעץ מבטו בשמים, קם, נפנה לעיסוקים שונים ולא ענה לשאלתי. חשבתי שגם הוא לא יודע את התשובה. לבסוף נפרדנו ללא הסבר.

כעבור ארבע שנים ישבתי עם בדוים, שותה תה ונהנה מחברתם. גם פראג' היה ביניהם. הוא כיוון את ישיבתו לידי, פנה ואמר: “הזוכר אתה את השאלה ששאלת אותי לפני ארבע שנים?”

אמרתי לו: “זוכר!”

אמר לי: “דע לך שאת התשובה אכן ידעתי, אלא שלא רציתי לומר לך, שאם הייתי מפרש את הסוגיה, הייתי שם עצמי כחכם מעיד עביד, ומוריד את כבודו בעיניך ובעיני אחרים. על־כן שתקתי!”

הפרטיות והעלמת הזהות    🔗

תכונה מיוחדת לחברה הבדוית היא השמירה הקנאית על הפרטיות והימנעות מכל חשיפה אישית בפני זרים. עקרון הפרטיות נשמר באמצעות חוקים ודרכי התנהגות מתאימים. כדי ליישם את הדרישות בתחום זה ננקטים אמצעים מעשיים בלבוש, במגורים וביחסי אנוש.

העלמת הזהות על־ידי מסווה

הבדוים סבורים שזהות האדם מתגלה במראה־פניו, בקולו ובחזותו, וכי פניו מייצגים את אישיותו ומהם מתגלה מה שמתרחש בנפשו.

התביעה להעלים את הזהות קיימת אצל שני המינים. אצל הנשים תביעה זו חזקה יותר. הבדוית מכסה את פניה במסווה הנקרא לַתְ’מַה, עשוי בד, או מסווה מקושט שנקרא בּוּרְקוֹע. המסווה אינו נוח לאשה מהרבה בחינות ומהווה מטרד בעת האכילה, השתייה או העישון.

בינן לבין עצמן משמיטות הנשים את המסווה לצד הפנים, כדי שיהיה מוכן בכל רגע לכיסוי. כאשר מגיע גבר, אפילו בן משפחה, הן מזדרזות לכסות את הפנים. בצאת הבדוית לרשות הרבים. פניה מוסווים בלת’מה. בעת התכנסות חגיגית, כמו זוּאַרַה, חתונה ואירועים אחרים, היא מתכסה בּבּוּרְקוֹע. הדרישה לכיסוי הפנים באה מצדה של האשה. אילו הדבר היה נכפה עליה על־ידי גורמים חיצוניים היתה משתחררת ממנו במוקדם או במאוחר.

הבדוית מתחילה לכסות פניה מתקופת המעבר מן הילדות לנעורים, בגיל שבין שתים־עשרה לארבע־עשרה. בתקופה זו חלים שינויים בהתפתחותה הנפשית של הנערה, והיא מתחילה להתערות בענייני חברה. היחס האדיש שאפיין את תקופת ילדותה כלפי בני השבט מפנה את מקומו ליחס של התעניינות ושל קביעת עמדה. בד־בבד עולה בה דרישה להתכנסות אישית ולשמירה על אישיותה. היא מבקשת לכסות את פניה מיוזמתה ומקבלת לכך עידוד ממשפחתה. כאשר נערה מציצה דרך חריצי האוהל ובוחנת בהיחבא כל זר שמתקרב למאהל, עליה להתחיל לכסות פניה. סביר להניח שהאשה תסיר את המסווה בחברת בעלה, אך לא כך הדבר. באחד הפעמים הייתי עד למקרה שבו הפתיע בעל את אשתו שישבה מאחורי האוהל. אותה שעה היתה גלוית פנים, כי כאמור, כשהיא נמצאת לבדה או עם ילדיה, המסווה שמוט על צווארה. משהבחינה בבעלה הפנתה גבה אליו, מיהרה להסדיר את המסווה וקראה “אוי לי ממה שראה!” בראשית חייהם המשפחתיים המשותפים פני האשה מוסווים גם כשהיא בחברת בעלה. פעם נזדמן לי לשבת מול אשה שהיניקה את תינוקה, דיברנו והתינוק אחז במסווה שעל פני האם ושמט אותו. היא כיסתה במהירות את פניה, יבבה ואמרה: “אוי לי שראית אותי עירומה!”

הרועות נוהגות לצאת אף אל הוואדיות ובהרים הנידחים כשפניהן מוסוות. למרות שאין כל חשש לפגוש גבר, הן מתהלכות עם המסווה על כל אי־הנוחות שבכך. כיוון שרציתי לעמוד על שורש מנהג המסווה, ערכתי מארבים באמצעות משקפת. מצאתי אשה שרעתה את גדייה בעמק מרוחק כשפניה היו מכוסות. כשישבה ושתתה תה, הפשילה את המסווה ושתתה באי־נוחות.

במרוצת השנים נוצרו יחסי ידידות ביני לבין בדויות מכל שכבת גיל, צעירות וזקנות. כבן עם זר הן הרשו לעצמן לנהוג בחברתי ביתר פתיחות, לפי שכלפי זרים הרבה איסורים בטלים, אך תמיד הקפידו להסוות עצמן. אשת ידיד היתה חופשיה ביחסיה אתי ושוחחנו על דברים אישיים ביותר. פעם כשישבנו לבדנו, שאלתי אותה: “הנה אנחנו שותים ביחד תה, אני נהנה ואת מתענה בשתייתו בגלל הלת’מה. הורידי ושתי בניחותא, כי לי זה לא משנה!”

אמרה לי: “יראו אותי!” אמרתי לה: “ומה בכך? האם לא יודעים שאת היא זו?” אמרה לי: “אלוהים יהיה בעזרך, האם רצונך שכולם יכירו אותי?”

פַאטַמה והמסווה במרפאה

אשת מיודעי הבדוי, פַאטְמַה, היתה חולה וירקה דם. יעצתי לה ללכת למרפאה ישראלית והיא סירבה. הסברתי לה שיש לה שחפת בריאותיה, מחלה נוראה שעלולה להדביק את כל ילדיה, אך היא המשיכה בסירובה לגשת לרופא. עברו ימים ושבועות ואימת המוות גברה על מעצוריה. העלינו מחדש את נושא הביקור אצל הרופא, והיא טענה שהמרפאה מצויה בלב בקעת־רַבַּא, שם יש חנויות ואנשים רבים ואיך תבוא ביניהם? לאחר שידולים הסכימה שאסיע אותה היישר למרפאה. כיסיתי את חלונות המכונית בשמיכות וכך הובאה למרפאה. הרופא הישראלי ביקש לבדוק את חזהּּ וחשש שמא הבדוית הביישנית לא תסכים לכך. אך במצוות הרופא נאותה לעשות זאת ללא שמץ התנגדות. לאחר שבדק ולא מצא דבר, ביקש לבדוק את בטנה. גם לזאת נאותה וחשפה את כל פלג גופה התחתון. גם הפעם לא מצא דבר. הוא החליט לבדוק את פיה וביקש שתסלק את המסווה. בקשה זו נדחתה בצורה החלטית. בלית־ברירה הטיפול הרפואי נפסק כאן. פאטמה זו גילתה את משמעות המסווה: היא הקריבה את בריאותה אך לא את אישיותה.

הדעה המקובלת שהמסווה בא לשמור על האשה אך ורק מפני גבר חושק אינה נכונה. מכל תצפיותי למדתי כי תכליתו העיקרית של המסווה היא להעלים את זהותה של האשה מתוך דרישתה ל“התכנסות האישיות”. פאטמה וכל הבדויות שואפות להיות רואות ואינן נראות אך מכיוון שהדבר בלתי אפשרי, הן נאלצות להסתפק במסווה.

החמדה המינית והמסווה

לאמיתו של דבר, לא רק גורם אחד פועל בדרישה לכיסוי הפנים. בין היתר פועל גם הגורם המיני מצדו של הגבר. מטבעה של האשה להיות נחשקת על־ידי גברים אחרים מלבד בעלה. כך שהבדוי מקנא לאשתו ומחפש דרכים כדי לבודד אותה, ולהרחיקה ממחשבות וממעשים של גברים אחרים שחומדים אותה. הכיסוי שהאשה שמה על פניה תואם את האינטרס של הגבר, כנגד החמדה המינית. האשה אינה מקבלת את הפירוש שהגבר נותן למסווה. אין היא מרסנת את יצריה באמצעות המסווה, ומחוות החמדה והמשיכה אל גבר חושק אינן מתבטלות בגללו. יופיה של האשה נשקף מבעד למסווה ויכול להיות כאבן נגף לבעלה. הנסיון מראה שהבדוים יודעים מי יפה ומי מכוערת בין נשות השבט, למרות הכיסוי.

הנשים מעוניינות להתהדר ולתת פרסום ליופיין. המסווה מפריע ליצר הקוקטיות של הבדויות, וקיים בנפשן מאבק חריף בין הצורך להעלמת־הזהות לבין הרצון בהופעה נאה. במאבק הזה גבר הרצון להסוות. ובאשר לחמדה המינית של הגבר אל אשתו, זו נותרת עניינו שלו ואינה נוגעת לאשה. הבדוים עצמם היו מוכנים לוותר על המסווה, משום שהם יודעים מנסיונם שאין בו כדי להבטיח את הנשים מפני גברים אחרים. הם יודעים שלחושקים אין כל סיכוי לממש את מזימותיהם במדבר, שם הכול גלוי והמסווה אינו מקטין את עוצמת המשיכה המינית של הנשים. בסתר לבם הם מודים שאין המסווה אפקטיבי.

הבדוים דנים מעת לעת בבעיית המסווה. באחד מדיוניהם פתח גבר אחד ואמר: “בהיותי בכנס נכבדים שערכו המצרים לקראת החזרת אזור נְוֵוה־פַארַאן לידיהם, נשאה סגנית שר התרבות המצרית את דבריה ואמרה כי החזרת סיני לידי המצרים תביא קדמה ופיתוח. הישראלים בנו מרפאות בכמה מקומות (ודרך אגב, בימי שלטונם הקודם של המצרים לא היתה אף מרפאה אחת) ואנחנו נבנה פי עשרה. הם פתחו בתי־ספר עממיים ואנחנו נגדיל לעשות וכל בניכם ילמדו עד שיסיימו בתי־ספר תיכוניים. כן הוסיפה ואמרה: לבדויות האומללות שנדרסות תחת רגלי הגברים כחצץ בוואדי, יינתנו זכויות שנלקחו מהן, והן יורשו להוריד את המסווה כמו אחיותיהן המצריות!”

כששמעו זאת הנוכחים אמרו זה לזה: “הלוואי, הלוואי שיורידו את הבוּרקוֹע מעל פניהן ונדע סוף־סוף איך הן נראות!”

רוב הגברים הסכימו לכך שנשותיהם יורידו את הבורקוע, אך הנשים עצמן מתנגדות לכך. “האם תסכים שבנות משפחתך יהיו חשופות פנים?” שאלתי. התשובה תמיד שלילית. וכששאלתי, “האם תתנגד שבנות משפחה אחרת ילכו בלי כיסוי?” התשובה: “אין זה מענייני, הן חופשיות לעשות כרצונן!”

יש מי שמתלהב מן הרעיון שתינתן לו ההזדמנות לראות את פני הנשים של משפחה פלונית, דבר שאליו הוא משתוקק. ויש בעלים שהמסווה מהווה מטרד עבורם. בדוים העידו כי הם רואים את פני האשה במעומעם, לאור הירח והכוכבים. חתנים התלוננו על כלותיהם שאפילו על ערש־דודים הן מקפידות לכסות את פניהן.

הגורם הפסיכולוגי בהעלמת הזהות

מנהג העלמת הזהות נוצר מתוך יחסי האדם וסביבתו. האדם במדבר שרוי בבדידות נצחית. משפחות הבדוים יושבות מסוגרות בין ההרים, ומנהלות את חייהן במסגרתן המצומצמת. הבדוי נולד אל תוך הריקנות ומבודד משחר ילדותו. ילדיו משחקים ליד האוהל תחת עינה הצופיה של האם. אם יתרחקו מעט לא ישמעו קול אדם, הם יראו רק סלעים ומדרונות זקופים ואפילו חיות ועופות כמעט ולא יראו. וכמו הילדים כך האשה. חייה מתנהלים בתוך הריקנות המדברית. כשהבת גדלה מעט היא יוצאת למרעה ומבלה ימיה בבדידות, הרחק מהמאהל. בהתבגרה, היא נישאת לאיש ומרותקת לאוהל. יסוד הבדידות הופך להיות העיקר בחיי האשה, ומכאן התגובות שלה כלפי שינויים סביבתיים.

כניסתו של אדם מבחוץ אל תוך הנוף מעוררת אי־נוחות וחשדנות. הנשים או הרועות שמבחינות בתנועה כלשהי במרחב המדברי, מסתתרות ועוקבות אחר האיש שהולך לתומו, גם אם אין כל סיבה לחשוש ממנו. במקום להקביל בגלוי את פני הבא, כפי שנוהגות הנשים בארצות המזרע, מתכנסות הנשים הבדויות באוהלן ככל שניתן ועוקבות אחר המתרחש בסביבה. כל זמן שאין אפשרות למנוע את ההפרעה הסביבתית, מוטב שלא להיראות. יש להסתתר או להתכסות ובכך ליצור אשליה של ריקנות.

בקיץ נוהגים הבדוים לגור תחת כיפת השמים. אב המשפחה מצוי רוב הזמן במרחקים, והאם חייבת להשאיר מעת־לעת את הפעוטות לבדם כדי לשאוב מים מהבאר או לקושש עצים. כל זמן שאין שינוי בסביבה, הפעוטות משתעשעים והם רגועים. ברגע שבו מופיע מישהו בשטח, תוקף אותם אי־שקט והם עוקבים דוממים, אחר מקור התנועה.

באחד מסיורי עם סְלִים הגענו לחורש עצי שיטה. בצל העצים שכנו באותו קיץ כמה משפחות. לפני שהגענו למקום מיהר לקראתנו ילד אחד ואמר: “הילדים בין העצים מבוהלים ובוכים, הגדולים – כלומר ההורים – אינם במקום ואנחנו לבדנו. הואילו ולכו בדרך אחרת!” עשינו כבקשתו, סטינו מהדרך וחיכינו עד שהנשים חזרו מהבאר. חזרנו לחורש עם שיירת החמורים נושאי המים והתארחנו שם אותו לילה. הערתי לסלים על ההתנהגות המבוהלת של הילדים והוא אמר: “כך הם כל הילדים. גם אני הייתי כמוהם!”

בביקורי במאהלים היו באות אמהות שכבר הכירו אותי ודורשות בשלומי, כשהן נושאות תינוקות על ידיהן. בעוד האם מאירה לי פנים, מגלה התינוק סימני פחד, מתכסה בצעיף אמו ואף פורץ לעתים בבכי. פעוט שאמו השאירה אותו לבדו או עם אחיו הקטנים, יודע שהבכי לא יעזור כאשר זר מגיח, ועל־כן הוא מתכנס בתוך עצמו ויושב באי־שקט. הילד לומד מינקות את מהות “ההתכנסות־העצמית” שבאה להבטיח אותו מפני השינויים הסביבתיים. לפי שמבחינה מעשית אין אדם מסוגל ליצור מצב של ריקנות סביבו, מתפתחת ההתכנסות־העצמית לכדי התנהגות של העלמת־הזהות ובשלב מתקדם לכדי תביעה החלטית לפרטיות. לפיכך העלמת הזהות הינה תכונה מדברית מובהקת, שהסביבה גרמה אותה. בארצות צפופות אוכלוסין התכונה הפוכה ועל־כך נדון במקום אחר.

היחס השלילי לצילום

הבדוים אינם מתירים לנשותיהם להצטלם והן עצמן מסרבות לכך. זר שמנסה לצלם בדוית מעורר את זעמה כאילו פגע בה. לעומת זאת, הן סקרניות לראות תמונות של נשים אחרות. כשפגשתי אשה שגילתה התעניינות בצילום הייתי מציע לה להצטלם. לרוב היתה התגובה לכך: “איך עולה על דעתך מין דבר כזה – הלא יראו אותי!” בסתר לבן רוצות הבדויות לראות תמונה של עצמן. הן מתלבטות בין הרצון לזכות בצילום לבין החשש מפני חשיפה. במשך הזמן מצאתי דרך לתת להן את מבוקשן. בכל המקרים היוזמה באה מצד הנשים שראו את המצלמה בידי. היה עלי להבטיח כי התמונה תהיה חסויה ותגיע אך ורק לידי המצטלמת. בכל המקרים נאלצתי להישבע בשבועה חמורה כי כך יהיה הדבר. הן היו משביעות אותי במלים הבאות: “עד האלוהים ביני ובינך שתקיים את ההסכם בינינו ומלבדי איש לא יראה את התמונה!” פעם כמעט הסתבכתי בגלל תצלום שצילמתי. בעל־משפחה בנווה אל־ואדי ביקש ממני לצלם את משפחתו. צילמתי ושלחתי את התמונה בידי בן־משפחתו, באזהרה שישמור עליהם מעין איש. איני יודע כיצד קרה הדבר, אך איש אחר מבני־משפחת האשה שראה את התמונה, בא אלי ואיים עלי במשפט לאמור: “אתה פגעת בצניעות אשה ממשפחתי ואני אקים אוהל למשפט!”

חרדתי למה שיקרה ומיהרתי אל שופטי השבט. טענתי בפניהם שהתמונה הוזמנה על־ידי הבעל וכי עטפתי אותה ושלחתי בידי בן־משפחה, שהבטיח להסתירה מעין אחרים. הם הרגיעו אותי ואמרו: “האשם הוא בבן־המשפחה שהראה את התמונה. חובת השמירה היתה מוטלת עליו!” האיש שביקש להפעיל את המערכת המשפטית נסוג מכוונתו, לאחר שהתברר לו שלא בי האשם. כך יצאתי בשלום מהעניין.

צעירה תוּרְבַּאנִית שהיתה להוטה לתמונה, שידלה אותי לצלם אותה כפי שעשיתי לבת־דודה. התנאי שהיה שאמסור את התצלום לידה. אולם היא נמצאת רוב הזמן בהרים עם העדר, ולא היתה כל אפשרות שאגיע לשם. רעיון עלה בראשה: “הנה חבית ריקה עומדת שם ליד הגבעה. שים את התמונה תחתיה, ואני אבדוק בכל יום אם היא שם!”

למזלה הרע לא הזדמנתי לסביבה ושלחתי את התמונה בידי צעיר שיעביר לה אישית את התמונה. כעבור כמה חודשים ראתה אותי עובר לא הרחק מהאוהל, קראה לי אליה ושאלה על התמונה. כשאמרתי שהתמונה היתה צריכה להגיע אליה מזמן, ישבה על הארץ והחלה לבכות ולהטיח בידיה על ראשה. "הוא יראה אותי לכולם!'' אמרה. סופו של דבר שהכול נגמר בשלום, איש לא ראה את התמונה מלבדה, והנערה התפארה בה לעיני בנות שבטה. כך הפכתי להיות צלם במחתרת של הרבה נערות מבנות־סיני.

מצב הפוך היה באיזור ואדי כִּיד. צלם אחד צילם בדוית תמימה והפיץ את תמונתה על־גבי גלויות בכל רחבי הארץ. קודם לכן כל בנות המזינה היו מבקשות כי אצלם אותן. וכשהבעתי את רצוני לצלם צעירה אחת אמרה לי: “די לי ממה שעשה אותו צלם, שתלה את תמונתה של הבחורה שלנו בכל החנויות בישראל!” חלומן של הנערות בישראל הוא שתמונתן תופיע בכל עיתוני הארץ, ועל מרקע הטלוויזיה. ואילו במדבר, ככל שנחשפים פחות, גדלה ההנאה.

שמירה מפני חשיפה מילולית

כמו שהצילום פוגע בעקרון העלמת הזהות כך פוגע תיאור מראה אשה באוזני אחר. הדבר אסור בתכלית, וגבר שיתאר אשה באוזני אחר ייתבע לדין על עאר שאין חמור ממנו. מעולם לא שמעתי שיחת בדוים שנגעה לנשים בצורה אישית, ולא זכיתי לדבר עם בדוי על אשה מסוימת. העיסוק בענייני נשים נעשה בצורה אנונימית וערטילאית. ומה יעשו הבדוים שלבם כמה לתאר את רחשיהם וערגתם אל דמות אשה בדברי שיר? חשש גדול יש בלב כל משורר, שמא מישהו ימצא בשירתו תיאור של אשתו או אחותו, והסוף שיצטרך לשלם את כל חסכונותיו כדמי פיצויים. לפיכך, משורר שרוצה לתאר את אהובתו לא יעשה זאת בדרך גלויה. המשורר נוהג לתאר את יפי הנאקה, והשומעים משליכים זאת אל דמות האשה. כך הוא יוצא מתחום הסכנה, ודמות הנערה עומדת בכל הדרה בדמיון המאזינים.

שמירה מפני חשיפת הקול

הטכנולוגיה המודרנית גורמת לבדוים מבוכה. לאחרונה נפוצו ברחבי סיני רשמי־קול, ואין אוהל שאינו מצויד במכשיר כזה. פגעיו של הרשמקול, מבחינת התרבות הבדוית, גדולים מיתרונותיו. הנשים מתחלחלות למחשבה שקולן נשמע באופן מדויק וחי מתוך המכשיר הזה, ושהוא עלול לעבור ממקום למקום ולהכריז עליהן קבל עם ועדה.

הבדויות הבינו שאפשר לזהותן באמצעות הקול, וסירבו להתיר לי להקליט אותן. כך נגזל מחוקר התרבות הבדוית אמצעי לתיעוד הנשים.

פעם השתתפתי בחתונה, וביקשתי מנערה ישראלית, שהתלוותה אלי, להקליט את שירת הנשים שישבו באוהל הכלה ושרו שיר כלולות. הנערה נכנסה לשם עם הרשמקול והדבר עורר התרגשות אצל הנשים. אחת התריעה וקראה: “נשים, היזהרנה, המכשיר שבידי הישראלית פתוח!” מיד נפסקו השירים והנערה התבקשה להפסיק את ההקלטה.

באחד הימים ביקרתי בלוויית ידיד בדוי אצל קרוביו, שם גרה משוררת שהצטיינה בחיבור קצידות. תוך־כדי אירוח השמיעה המשוררת קצידה חדשה שחיברה. ביקשתי להקליט את השיר מפיה, ונתקלתי בסירוב מוחלט בטענה: “ישמעו את קולי וידעו מי אני!”

מדוע בדוית אינה זועקת בייסוריה

ידעתי כי הנשים הבדויות רובן ככולן אינן זועקות בלידתן על אף הסבל והכאבים העזים שכרוכים בצירי הלידה.

שאלתי: “מדוע אינכן צורחות ומקילות על עצמכן בייסורי הלידה הקשים?”

השיבו לי: “הלא ישמעו אותי!”

בתשובה זו כלולה כל תורת העלמת הזהות והפרטיות. האנשים אשר שומעים את זעקות היולדת, משתתפים בהתרחשות אישית ואינטימית שלה, דבר שאינה רוצה בו. לכן הבדויות עושות מאמץ עליון וסובלות בדממה את הלידה ובלבד שישמרו על עקרונותיהן.

שמירה על דממה מדברית

בדוים אינם צועקים ברצותם לפנות אל חברם הנמצא במרחק מהם, אלא־אם־כן נקלעו לסכנה. בכל האירועים ההמוניים שבהם השתתפתי, זוּארות וחתונות, לא שמעתי קול המולה ורעש כמו שנמצא בכפרים ובערים. כמה מאות בדוים יכולים להימצא יחד, מבלי להקים רעש. מקורה של תכונה זאת בתנאים הסביבתיים. הפרת השקט במדבר פירושה חשיפת הבדוי והבלטתו במרחב. יציאתו של הבדוי מאוהלו מכניסה אותו לתוך הדממה המדברית. הוא עושה את כל מעשיו במרחב בדממה. גם אם ירצה להשמיע קולו, אין איש שאליו יוכל לפנות. השקט כפוי על הבדוי והופך לחלק מאישיותו. יש מי שסובר כי הליכתו החרישית בתוך הנוף נובעת מתוך נקיטת אמצעי זהירות כנגד אויבים.

דעה זו אין לה על מה שתסמוך. בתוך הטריטוריה השבטית מתנהלים החיים בבטחה גמורה. סכנות עלולות לאיים על בדוי רק כאשר הוא רחוק מבני שבטו. אם בעבר היתה קיימת אימת השוד הרי היא לא הדריכה את מנוחת תושבי המקום יתר על המידה, משום שלא בכל יום היה מסע שוד. בארצו שלו, דרום סיני, הבדוי היה בטוח; מנהג נקמת הדם היה מצומצם בעבר וכמעט שאינו קיים בדור הזה. החברה הבדוית ביטלה למעשה את מוראות נקמת הדם. על אף שהחשש הזה אינו מדריך את מנוחתו, הבדוי בכל זאת שומר על דממה, מתוך התאמה לסביבתו.

שמירה מפני חשיפת השם

השם מייצג את זהותו של האדם, וגילוי שמו של אדם לאחרים כמוהו כחשיפת האישיות. מטעם זה נוהג הבדוי להעלים את שמו מזרים. בדוי שאינו מקומי אינו שואל לשמות האנשים באיזור שאליו נקלע. אם האנשים יתוודעו אליו מה טוב. ולא – הוא מחכה ששמותיהם יתגלו לו בדרך עקיפה.

כאשר התחלתי לבוא בין הבדוים שאלתי לשמם, בלי שאכיר את מנהגיהם. על־פי־רוב קיבלתי שמות בדויים. כשהתלוננתי לפניהם אמרו לי: “מי אמר לך לשאול לשמו של אדם?”

שמה של אשה חסוי עוד יותר מזה של הגבר, והוא מתגלה לזרים רק לאחר תהליך היכרות ממושך. שם של אשה לא יימסר לידיעת אחרים אלא אם כן יש סיבה הכרחית לכך. אדם זר ששואל לשמה של אשה מגלה חוסר נימוס, ובדרך־כלל לא יענו לו. היתה בדוית ששמה נודע לי בימים הראשונים להיכרותנו. משום־מה פניתי אליה בשמה אך במקום לענות לי, דרשה במפגיע שאגלה מי מסר לי אותו.

שאלתי אותה למה הדבר כה חשוב, והיא אמרה: “אוציא את רוחו מקרבו!”

הילד לומד מגיל צעיר מאוד לא לגלות שמות. פעם שאלתי שני ילדים, שהכרתי את אמם, לשמה. השניים הסתכלו נבוכים זה בזה כדי להחליט כיצד להגיב, ולא ענו. כשהפצרתי בהם ענו: “שכחנו את שם אמנו!” כדי שלא להיות חסרי נימוס ענו בלשון עדינה.

מתוך עניין במבנה החברתי של הבדוים, ערכתי את אילן היוחסין של המשפחות השונות. הקושי הגדול שבו נתקלתי היה בקבלת שמות הנשים. ברוב המקרים הצלחתי לקבל את שמות הגברים אך לא את שמות הנשים. אבות ובנים נמנעו מלגלות את שמותיהן של בנות המשפחה.

לאחרונה חל שינוי בגישתם של הבדוים. המגע עם החברה הישראלית וההתערות בכלכלתה, חשפו את הבדוים וחייבו אותם להיות פתוחים יותר בגילוי שמותיהם. כדי לקבל עבודה היה הכרח להם להירשם בשמם המדויק. השלטון חייב אותם לשאת תעודות זהות, והאבות היו חייבים לרשום את שמות כל בני משפחתם כדי לקבל את מנת הסעד שמגיעה להם. אב שהחסיר שם הפחית ממנתו, ואם מסר שם מזויף הסתבך הסתבכות מיותרת. אף במרפאות שהנשים קיבלו בהן עזרה היה צורך למסור את השם המדויק. באשר למוסדות הרשמיים לא היתה לבדוים כל ברירה, והם הרגיעוּ את מצפונם בהנחה שהשמות נשארים בספרים, ואינם מגיעים לידיעת הבריות. בו בזמן המשיכו הבדוים להסתיר את השמות מהאנשים המזדמנים במדבר, אך בכל זאת הורגש יחס שונה לנושא זה. כך שניתן היה לקבל גם את שמות הנשים באילנות יוחסין.

קושי גדול היה לי ברישום מקום המגורים. כשביקשתי לקבוע מי גר באוהלים כדי שאוכל להבין את העקרונות שלפיהם מתארגן המאהל נתקלתי בסירוב. איש לא רצה למסור פרטים על זולתו. ידעתי שאוכל להפעיל לחץ על מארחי בשם ידידותנו כדי שיתרצו ויגלו את שצריך הייתי לגלות, אך לא נקטתי דרך זו, שיש בה חוסר נימוס. מי שאינו מכובד אצל יושבי המדבר, לא יזכה לחדור אל נבכי תרבותם. על־כן בחרתי ללכת בדרכים עקיפות. ולרוב בהצלחה.

שמירה מפני מסירת מידע

אף אצל הגבר קיימת דרישה להסתגרות מפני זרים. אולם, הגבר משוטט ברחבי המדבר ובא במגע עם אנשים רבים. כך שהדרישה לכך פחות מוחלטת בהשוואה לאשה. בעבר נהגו הגברים לצאת מדי שבועות אחדים למסע אל השוק בארץ השכנה כדי להביא אספקה. העלמת הזהות באמצעות כיסוי הפנים במסעות אלה לא היתה מעשית, כי המגע עם הבריות בשווקים ממילא חושף את הזהות, והגבר חייב היה אף לבוא במגע עם כל בני שבטו. ביתר התחומים נוהג הגבר כמו האשה. העברת מידע הקשור באדם אחר, כמוה כחדירה אל תחום הפרט. הבדוי מקפיד לשמור על פרטיותו ומגיב בחריפות על כל נסיון של חשיפה. לפיכך אי־אפשר לקבל אינפורמציה מפי בדוי אחד על רעהו.

הזכות להיות אנונימי מעוגנת בחוק העורפי. בדוי שימסור מידע על חברו ייתבע לדין, אך מקרים כאלה נדירים ביותר, משום שאי־חדירה לתחום הפרט הפכה לטבע שני. מלשינים, סופם להיות מבודדים ומגורשים מן המדבר. עם העברת השלטון על סיני מידי הישראלים למצרים, בחר אחד הבדוים לשמש “עיניים בולשות” למצרים. הוא סיפר להם על מעשי חבריו בעת השלטון הישראלי. לשאלתי: “למה אינכם נוקטים את השיטות שלכם להרחיקו?” נאמר לי: “קודם ניתן לאללה לעשות את שלו ואחר־כך נעשה את שלנו. בינתיים הוא חלה במחלה קשה והוא עושה כיום את דרכו אל היושב במרומים!”

ומעשה שהיה אחרי מבצע “קדש”, בשנת 1956. שניים הלשינו על בדוי בעל־בעמיו על שקיים מגע עם הישראלים. האיש נידון למיתה, וברוב עורמתו נמלט מן המאסר והסתתר בהרים. לא עבר זמן והוא שם ידו על המלשינים והודיע למשפחתם, כי ישחרר אותם בתנאי שיעמדו במשפט העורפי. השניים נשפטו ושילמו כופר גמלים כקנס על הלשנתם. לדבריו: “אני רשאי להורגם אם יוסיפו להרע לי!” הנה עוד שתי דוגמאות לרגישות הבדוים ביחס למסירת מידע.

הבת נשוכת הנחש

מוסא, מכרי הבדוי, ידע שאני מתעניין ברפואת הבדוים, וסיפר לי כי בנו ריפא בת שנושכה על־ידי נחש ארסי ערב קודם לכן. אותו זמן חיפשתי בנרות מקרים של ריפוי עממי ומיהרתי אל בית הנערה. הסתבר לי שהיא בתו של אחד מידידי. מצאתי כי אכן נושכה על־ידי אפעה ואף נראו בה סימני ההרעלה. לאחר טיפול של החַאוִי – רופא נשוכי נחשים – חזרה לאיתנה. למחרת סיפרתי למוסא בשמחה כי שלום לבת וכי ראיתי אותה בעיני. כשמוע מוסה את דברי קפא במקומו, וכשהתאושש פנה אלי כמי שאסון ירד עליו ואמר: “הורדת אותי למצולות ים!”

לשאלתי על מה ולמה כל ההתרגשות הזאת אמר, “אבי הבת ידע שאני סיפרתי לך על מה שקרה. ועתה יתבעו אותי לדין ויחסי עם המשפחה ייפגעו!”

הוא התעניין לדעת, האם שאלו אותי מאין ידעתי על־אודות המקרה, ואיך ידעתי שהדבר קרה אצלם. הרגעתי אותו בטענה, שהבת היא בתו של ידידי, וכי הייתי אצלו לאחר מכן, ושהוא אינו מתעניין במקור המידע. שבוע ימים קבל מוסא על כך וחשש מפני תוצאות חמורות. משעבר השבוע ולא אירע דבר, נרגע.

השניים שחיפשו גמליהם

באחד הערבים התארחתי בוואדי כִּיבְּרִין, וישבתי בחברת אנשי המאהל עם אורחים נוספים. בטרם יחשיך הופיעו שני צעירים רכובים על גמלים הדורים. הם הבריכו את הגמלים, הצטרפו לחבורה היושבת והתקבלו לפי כל כללי טקס האירוח. אותו ערב נהנינו מאירוח מכובד ובילינו בשמיעת קָצידות ובשיחה בענייני דיומא עד שפרשנו לישון.

למחרת, אחר שרכבו ופרשו לדרכם, נשארתי עם אנשי המקום, ותוך־כדי שיחה שאל אחד מהם לדעתם של האחרים לפשר בואם של השניים. מישהו הביע דעתו ואמר: “בוודאי הם מחפשים גמל תועה, שהרי אחד מהם הוא גשש גמלים!”

השניים לא ראו חובה לעצמם להציג את סיבת בואם. כל הערב ישבו דוממים ולא דיברו, כי כך נוהג אורח שבא למקום אחר. דוממים באו ודוממים הלכו. איש לא ניסה לשאול אותם לסיבת בואם.

בחיי היום־יום יש והבדוי זקוק למידע חיוני. מותר לתת מידע בדברים הבאים: היכן מצויה באר המים, כי ייתכן שהאיש צמא; היכן המאהל הקרוב, כי ייתכן שהאיש זקוק לעזרה; לאן מובילה הדרך, ובאיזו דרך אפשר להגיע למקום פלוני. אסור למסור מידע אחר, כמו למי שייך הצאן, היכן אפשר למצוא אדם מסוים או כל דבר אישי.

הפיצול לחברות חד־מיניות    🔗

אף שהחברה הבדוית דמוקרטית, היא מתחלקת לחברת גברים ולחברת נשים. בין שתי החברות קיימת חציצה ברורה, ובפועל אלה הן חברות חד־מיניות נפרדות, כאשר זו של הנשים מופלית לרעה. אלמלא התלות הביולוגית בין השתיים, ספק אם היו שוכנות זו בצד זו, לפי שחברת הנשים לא היתה מסכימה להימצא בחברת גברים שהם שתלטניים מטבעם. התלות המינית ההדדית בין הגברים לנשים, מחייבת אותם לשמור על קשר ביניהם. אולם בו־בזמן, המיניות פועלת אף להפרדה ביניהם. יחסו המסתייג של הגבר מן האשה קובע את מערכת היחסים ביניהם. היחסים הם חד־צדדיים. לצד חברת הגברים, שמנהלת את חייה בחופש מוחלט, מצויה חברת הנשים מקופחת מבחינת החופש האישי.

הטאבו על האשה

החברה הבדוית אינה מתירה את המגע החופשי בין גבר לאשה. איסורים אלה יוצרים חומה שמבודדת את האשה ומרחיקה אותה מחברת הגברים. איסורי הטאבו חלים על כל גבר שאינו ממשפחתה הראשונית של האשה, דהיינו: אחים ואב. הטאבו נשמר על־ידי המשפט העוּרפי. גבר זר מנוע להתקרב אל אשה, לדבר אתה, ומעל הכול: אסור לו לגלות יחס רגשי אליה. הרקע האידיאולוגי של הטאבו מורכב מכמה גורמים.

מסתבר שהריקנות של המדבר אינה מסייעת לבעלי העורמה משני המינים לעקוף את איסורי הטאבו. דווקא הריקנות היא שמהווה תריס בפני חדירת זרים לתחום הבעל. מסופר על אבות שבט אַוְלַאד־סַעִיד שנאלצו לברוח מארצם בגלל נקמת דם. הם השאירו את נשותיהם בסיני, ולא ביקרו אותן שנה שלמה. פעם באו בלילה וישנו אצלן ועם שחר חזרו על עקבותיהם. הנשים שהיו פיקחיות, כיסו בקערה את העקבות שהבעלים השאירו לפני האוהל. לא עבר זמן ובטנן תפחה בהריונן. כשקמו עליהם הגברים להרגן באשמת זנות, גילו את העקבות וכך ניצלו.

מי שעושה דרכו במדבר בין המאהלים ובוואדיות, נבדק באופן סמוי על־ידי כל יושבי האזור. כך, לא יוכל להסתיר את קשריו עם אשה מבנות המקום. שכן מיעוט האנשים בסיני מבליט כל תנועה בשטח. הגורם העיקרי למנהג הטאבו הוא קנאת הבעל לאשתו. הטאבו חל על הנערה מרגע שמופיעים אצלה סימני בגרות מינית. בת שבגרה ובשלה להולדה נתבעת לכסות פניה במסווה. הגם שלכיסוי פני האשה יש סיבות נוספות, החלת הטאבו על המתבגרות היא סיבה מכרעת. 

גורם אחר להחלת הטאבו על הבדוית הינו “טומאת האשה”. ההפרשות שמלוות את תהליכי הרבייה וההולדה, מטמאות אותה, לפי מושגי הטהרה המקובלים על הבדוים. שלא כמו אצל עמי טבע אחרים, שם מרחיקים את האשה בנידתה אל מחוץ למחנה, מסתפק הבדוי ברחצת הטהרה וממשיך לחיות אתה באוהל. בזמן נידה או לאחר לידה, אין הבדוי מקיים עמה יחסי מין.

המשגל כרוך בטומאה ועל־כן מחייב רחצה מיוחדת של בני־הזוג. לדעת הבדוים להפרשות האשה יש השפעה מאגית. לפיכך הם אוסרים על אשה לרכוב על גב גמל באוכף של גבר, כי לפי אמונתם יביא הדבר לעקרותו של הגבר שישב באותו אוכף. מאותה סיבה האשה מנועה משחיטה. האשה מצדה טוענת שהיא אינה רוצה לשחוט בגלל הקשר הנפשי שלה אל העוף או העז שהיא מגדלת. שמעתי רועה בוכה ומתלוננת באומרה: “אני מגדלת את העזים והגברים חסרי הלב באים ושוחטים אותן!”

הבדויות הצדקניות תומכות בהשקפת הגברים עליהן כ“טמאות” בעת הנידה. אשה שנפגשת עם מכר, מושיטה לו ידה לשלום, אוספת את ראש הגבר אל מצחה ומברכת אותו. הצדקניות עוטפות את ידן בצעיף שמכסה את גופן, כדי שלא לטמא את הגבר במגע ידיהן החשופות.

כנגד הטאבו קיים במערכת היחסים החברתיים יסוד של קדושת האשה. ככל שהגבר מבטל את האשה, אין הוא יכול להתעלם מן היכולת שלה ליצור חיים. אחד הגורמים שמעצבים את דעתו עליה הוא הערצה בלתי מפורשת לאישיותה. ביטוי לכך ניתן בשמירה על כבוד האשה ובקנס הגדול שמוטל על מי שפוגע בה.

הדרישה להעלמת הזהות משפיעה על עיצוב הטאבו. ביטוי לכך מצוי בהתנהגות הנשים בהיכנסן לתוך סביבה גברית. אשה שהולכת בדרך וגבר זר בא מולה, תסטה מן הדרך ותתרחק ובלבד שלא יעמוד על זהותה. אם נפגשו במיצר, האשה תפנה את גבה אל האיש ותכסה גופה בצעיפה עד שיעבור. התנהגות זו אופיינית לנשים זקנות. הצעירות, סקרניות, והן נוטות להקל בהתנהגותן בשעת פגישה.

על כך אומרת הקצידה:

האוהל נכלל אף הוא בטאבו. זר שייכנס לאוהל ללא רשות ייענש (ראה פרק המגורים). העונש על פגיעה בטאבו של האוהל חמור ביותר. דינו של גבר שנכנס לאוהל ללא סיבה הוא מוות. על שלושה דברים יהרוג הבדוי ולא ייענש: “על כניסה לאוהל, על אילוץ אשה לפנות אליו בדיבור או במראה, ועל גניבת גמל!”

פרויד, במאמרו על “הטוטם והטאבו” (49) מצביע על הכיוונים המנוגדים שמרכיבים את הטאבו. האחד הוא כיוון “הקדושה” והשני הוא “הטומאה והאימה”. שני כיוונים אלה מצויים באופן ברור במנהג הטאבו של בדויי סיני. לדעת פרויד “הטאבו הינו קובץ החוקים הבלתי כתוב הקדום ביותר של האנושות.”

מעמד האשה

הדרישה של האשה לשינוי יסודי במעמדה נתקלת בחומת ה“טאבו”, שנועד לבודד את האשה ממגע עם גבר זר. למעשה, הפך הטאבו לאבן נגף במערך היחסים החברתיים בכל התחומים.

הטאבו אוסר על הבדוית לשבת בקהל גברים, ומונע ממנה לקחת חלק בהחלטות חברתיות, כלכליות או פוליטיות. התהליך ההיסטורי שהוביל לכך נקבע בידי הגברים. לבדוית אין כמעט יכולת תמרון במסגרת החברתית. אין הבדל בין הבדוית לבין נאקה, באשר לגורלה ולמהלך החיים. זו נועדה להעמיד גברים וזו גמלים. לפעמים משלמת הבדוית בחייה בגלל החלטות פוליטיות של הגברים, מבלי שתישאל אם היא מוכנה להקריב עצמה לשגיונותיהם. הגברים יכולים להחליט על פעולת איבה, שאי־הצלחתה תגרום סבל למשפחותיהם, כדוגמת המקרה של כמה מבני שבט־החויטאת שניסו לפגוע במצרים, ובסופו של דבר נטבחו כולם, על נשותיהם וילדיהם.

אין משתפים את האשה בחיים הפוליטיים וגם לא בהנהלת המשק. אף־על־פי שהמשק נישא על כתפיה, והצלחתו תלויה במסירותה, אין לה כל סמכות להחליט על המדיניות המשקית. אם הגבר ירצה, ימכור את כל העדר, מבלי שיהיה לאשה מה לומר. ולדותיה אינם שייכים לה כי אם לבעלה. אין אשה שאינה חרדה מגזילת ילדיה. כל נערה יודעת שגורלה נחרץ להיות יצור מוליד. לנגד עיני עולה דמותה של נַאצִרַה, שגורלה אילץ אותה להחליף בעלים כאילו היו שמלות. היא ילדה להם ילדים ולאחר שגירשו אותה לקחו ממנה את ילדיה. באחד מרגעי יגונה אמרה: “אוי לי שנולדתי אשה ונפלתי בידי הגברים האכזריים!”

האשה מוגבלת בתנועתה. מיום נישואיה היא רתוקה אל האוהל ואל ילדיה, אי־שם בפינה נידחת במדבר. אין לה קשר עם העולם החיצוני. היא משתוקקת לדעת מה קורה מעבר להרים ולחולות, ואינה יכולה לראות זאת במו עיניה. הגבר הוא שיוצא למסעות, נפגש עם בני עמים אחרים, קולט את ערכיהם התרבותיים ומרחיב את ידיעותיו. בביקוריו בערים הוא מתוודע לחידושים שבעולם הגדול ואינו מדיר עצמו מהתענוגות המוצעים לו שם. בבואו למאהל הוא ממעט לשוחח עם אשתו ואינו משתף אותה בחוויותיו.

הגברים נוהגים לשבת ערב־ערב במקעד, ואילו על הנשים נגזר להישאר באוהל. הן כורות אוזן בתקווה לתפוס קטעי זמרה או דבר חכמה. לאחרונה יש לנשים מקלטי־רדיו והן מעורות יותר מאמותיהן במה שיש מעבר למדבר. חופש התנועה של הגבר מקנה לו נסיון ומרחיב את דעתו, וּבה בשעה הסדנטריוּת של האשה גורמת לה להיות צרת אופק וחסרת השכלה. יתרונו של הגבר על האשה מביא אותו לחשוב שהוא נעלה ממנה. יש מי שביטא רעיון זה כך: “ראש האשה סתום כאבן מיום שנולדה. וכי מאין תקנה דעת, הלא כל ימיה היא חיה בין סלעים אטומים כמוה!”

לא פעם הבחנתי במתח ששורר בין הנשים שנשארות באוהל לבין בעליהן המבלים במקעד. בדויות רבות ביקשו ממני למחרת לספר להן ממה שסיפרתי ותיארתי לגברים בערב הקודם. כשהייתי מתארח במאהל שבו לא היו גברים, הנשים היו מתקהלות סביבי ומעלות נושאי שיחה רבים ומגוונים. החופש שניתן להן על־ידי שהותי ביניהן נוצל כדי להרוות את הצמאון שלהן להשכלה וידע. היו מקומות שבהם מצאתי עצמי נותן שיעורים בהיסטוריה, ובמקום אחר שיעור באמבריולוגיה. פעם קיימתי דיון מעמיק בבעיות דת. מנסיוני למדתי שיש נשים פקחיות וחכמות ובעלות אישיות עשירה ואצילה בצד נשים פשוטות. והדעה שהן מוגבלות מטבען מופרכת. האשה אינה יכולה למרוד בשלטון הגבר. בידו היכולת להרעיבה ולא לספק לה את צורכי הקיום הבסיסיים שלה. החוק מרשה לו להכות אותה במקל על כל גילוי של מרדנות, כי הכול מתנהל לפי רצונו של הבעל. אף־על־פי שהבדוית מקופחת היא מגלה נאמנות לתרבותה ולחברתה. היא מצייתת לחוקים, גם אם הם מקפחים אותה, ואף מלמדת סניגוריה עליהם. השתעבדותה לסדרי החברה ואי־התמרדותה, נובעים מהתפקיד הביולוגי שלה כאם, המאזן את הצדדים השליליים בחייה. יש ונעשים מעשי מרדנות בזעיר אנפין, או מתגלים גילויי רצון להשתחרר מהמגבלות שמטילה עליהן החברה הבדוית, ואפשר להבחין בכך דרך התנהגותן של הבדויות. אולם התנאים החיצוניים של המדבר שאוטם את המגע עם העולם החיצוני, וחולשתן הפיזית של הנשים הם גורמים שמעכבים את השינויים. בכל השירה והספרות שבעל־פה אצל הבדוים, לא שמעתי כי יהללו וישבחו אשה בזכות אישיותה. הגברים אך מתארים את תשוקותיהם ויוצרים דימויים של אשה אידיאלית, מזווית ראייה מינית. אשר לאישיותה, ההתייחסות היא של ביטול, כמו בסיפור הבא שדן במגבלותיה השכליות של האשה.

על הנשים שבחרו שֵיחַ’ה

כדרכן, ישבו הנשים ושוחחו שיחה בטלה. אמרה אחת: “ראינה, אחיות, איזה אי־צדק יש בעולם. לגברים יש שיח' ולנו אין שֵיחַ’ה, הבה ונדרוש לנו שֵיחַ’ה!” הן שלחו משלחת אל זקני השבט ואמרו להם: “כמו שיש שיח' אנחנו מבקשות שתהיה שיח’ה!” אמרו להן: “אין אשה מסוגלת למלא תפקיד של שיח', כי הוא מחייב חוכמה ובינה. כידוע אתן נשים, שמטבעכן חסרות מה שצריך!”

אמרו הנשים: “לא ננוח ולא נשקוט עד שתמנו עלינו שיח’ה!”

הנשים חזרו אל חברותיהן, בעוד הגברים מושכים בכתפיהם בביטול לשמע הדרישה המשונה של הנשים, ואמרו: “עד שתחזורנה למקומן תשכחנה את הרעיון הטיפשי הזה כי מוח נשים להן!” הנשים נאספו ושאלו את חברות המשלחת לתוצאות המשא־ומתן עם הגברים. אלה אמרו: “הם מסרבים ואומרים כי אין לנו שכל. אף השוו את מוחנו למוח העזים!”

כל הנשים כעסו והחליטו לערוך עיצומים וללמד את הגברים לקח, כדי שכורח החיים יוציא מראשם את הזלזול כלפיהן וכדי שייאלצו לבחור שיח’ה. וכך אמרוּ: “או שיח’ה או כלום!”

כשחזרו הבעלים ממסעותיהם עייפים וצמאים ונכנסו לאוהלים וביקשו כדרכם מים לשתות, ולא קיבלו. אם ביקש גבר מאשתו מעט מים, אמרה לו: “לך תשאב בעצמך!”

“האם יש משהו לאכול?” הוא שאל.

והיא ענתה: “לך אפה בעצמך!”

כך נהגו כל הנשים. לשאלה מה פשר השינוי שחל בהתנהגותן ענו: “או שיח’ה או כלום!” אמרו להן: “איך ייתכן שתהיה לכן שיח’ה אם לזה נדרש שכל?” והנשים בשלהן. הגברים שהיו רעבים וצמאים קיוו כי הנשים הטיפשות תשכחנה את העניין והחיים יחזרו למסלולם. אך הנשים עמדו בשלהן.

אז נשמעה צעקה גדולה ומרה במחנה הגברים מרוב הסבל שבא עליהם. הם זימנו עצרת־עם והחליטו להפיס את דעתן של הנשים על־ידי מינוי שיח’ה, ובלבד שישובו לנהל את משק ביתן. הנשים שמחו שמחה גדולה, כינסו עצרת נשים ובחרו להן שיח’ה שתעמוד בראשן, שיבחו ופיארו אותה ועשו אותה כעין מלכה.

והשיח’ה נהגה ככל השיח’ים. היתה יושבת באסיפות הזקנים ושומעת את דיוניהם, שוקלת כל הזמן את טובת הנשים. לבסוף כינסה עצרת נשים ואמרה להן: “הנה הגברים קובעים חוקים לטובתם, הבה ונקבע אנחנו חוקים משלנו!”

ישבו ודנו עד שהחליטו: “לגבר מותר לשאת ארבע נשים, מעתה ואילך מותר יהיה לאשה לשאת ארבעה גברים בו־בזמן!”

יצאו משם שמחות ועליזות, והחלו לחפש גברים ולמשוך אותם לאוהליהן. הגברים לא הבינו במה העניין. בעל חזר לאוהלו ומצא גבר נוסף וכך בכל האוהלים. קמה צעקה גדולה בין הגברים, מיהרו אל שיח' השיח’ים והתלוננו על נשותיהם. חרון גדול תקף את זקני השבט וביקשו לכנס אספה על־מנת להחליט מה לעשות כנגד דעתן של הנשים. כל נכבדי השבט באו וישבו באוהל השיח' וביניהם ישבה גם השיח’ה.

ציווה השיח' על העבד להגיש את הקערה לפני השיח’ה. שאלה אותו: “מה לקערה ולי?” אמר לה: “התאזרי בסבלנות!”

השיח' הורה לו לשפוך כד מים אל תוך הקערה, ואחרי זה שישפוך כד חלב על המים. וכשעשה זאת ציווה עליו לערבב את החלב במים. כולם רואים ומחייכים נוכח חכמתו של השיח‘. השיח’ה ישבה ולא הבינה דבר, וכי איך תבין – הלא היא רק אשה! פנה אליה השיח’ ואמר לה: “הואילי נא בטובך והפרידי בין המים והחלב.” אמרה לו: “וכי מלאך אני שאפריד בין השניים!”

ענה לה: "וכי מלאכים אנחנו שנדע מזרעו של איזה גבר נולד הבן בו־בזמן שאתן מערבות ברחמכן זרע בזרע? קומי והסתלקי מכאן כי אין לאשה שכל על־מנת להיות שיח’ה!''

היא חזרה אל הנשים בבושת־פנים ואמרה, "הגברים צודקים. אנחנו ריקות מדעת. לגברים הבינה והחכמה, מה לנו כי נלין עליהם!''

הנשים חזרו לאוהליהן, ומאז הן כנועות וצייתניות, ושקט שורר באוהלי הבדוים.

בידוד הנשים באירועים ציבוריים

הטאבו, שנועד לענות על צורך מסוים, מחבל באפשרות של אינטגרציה חברתית בין המינים. פעם בשנה נוהגים הבדוים לערוך זוּארה כללית שבה מתכנסים כל בני־השבט במקום אחד. לנשים זו ההזדמנות להיפגש ביניהן אף־כי אינן רשאיות לבלות בשירה ובריקודים. זכות זו נתונה לגברים והנשים יושבות עטויות בצעיפיהן השחורים וצופות במחולות.

כדי שהריקוד יהיה בעל טעם, יוצאת נערה או אשה מכוסה בצעיפה, ורוקדת מול הגברים כדי להלהיבם ולעורר את חשקם לרקוד. הנשים הצופות מן הצד יושבות בצפיפות כעדר עזים שרובץ ליד הבאר בשעת הצהריים, ולבן עורג לצאת במחול.

מפה מס' 3: אתרי הזוּאַרוֹת השבטיות

הצעירים והצעירות שאינם מקבלים את גזירת הטאבו, מבלים יחד בריקודים מתוך מרדנות. חופש זה נמנע מהנערות מרגע שהן נישאות. ועליהן לשבת בצד ולצפות באחרים. החיץ שבין חברת הגברים לנשים ניכר בעליל בכנסים כאלה.

הפרדה קיימת גם בתחום הדת: הגברים מתפללים והנשים יושבות באוהליהן. ואם יש אשה שרוצה להתפלל, היא מתרחקת מתחום הגברים ומתפללת בנפרד יחד עם נשים אחרות. בחתונה מבודדים את הנשים באוהל מיוחד. בדרך־כלל הגברים יושבים תחת כיפת השמים. ואילו לנשים מקימים אוהל כדי להעלים אותן מעינם של הגברים.

מי שמזדמן לאירועים הציבוריים של הבדוים. אינו יכול שלא להבחין במעמדן הנחות של הנשים לעומת זה של הגברים. דומה שהנשים מובאות לאירועים חברתיים אך ורק כדי לבשל ולשרת את הגברים.

הזוארה השבטית כמפגש חברתי    🔗

פיזור האוכלוסיה מעורר בעיות בתחומים שונים, ובעיקר בתחום החברתי. משפחות שהתרחבו נאלצות להתפצל ליחידות קטנות, מתרחקות זו מזו, ללא אפשרות של מגע סדיר. נערות שנישאו עוברות לגור במאהל החתן ואינן יכולות עוד להסתופף בחיק משפחתן, כך שהצורך במפגש משפחתי הולך ומחריף. זו הסיבה שהבדוים קבעו להם מנהג שלפיו נפגשים אחת לשנה במקום שמיועד לכך. למפגש הזה קוראים זוּאָרַה, והוא נמשך יממה עד שלושה ימים.

שיח' השבט, יחד עם האקטיבה השבטית, קובעים מדי שנה את יום הזוּארה, כיוון שאין לה מועד קבוע. משנקבע המועד, הולך השיח' אל מקום הזוּארה, מתקין מכלי מים ומטפח את קבר השיח‘. לכל שבט יש מקום זוּארה קבוע, ליד קבר של אחד הקדושים העיקריים. הוא נבחר לא בהתאם לקדושתו של השיח’ הקבור שם, אלא לפי מיקומו הגיאוגרפי, כך שיהיה נוח לגישה לכל בני השבט.

מיקום זוארות השבטים בדרום־סיני

שבט אַוְלַאד־סְעִיד התנחל באיזור הררי וקשה למעבר במרומי סיני, ואינו חופשי לנוע לכל כיוון. לפיכך בחר את ואדי־צְלַאף הנמצא בשולי הטריטוריה שלו כמקום התכנסות, והזוארה נערכת ליד נבי אַבּוּ־טַאלִיבּ.

בני השבט ששוכנים באיזור הקניונים במערב מרומי סיני, כמו ואדי־מֵיעַר וכִּיבְּרִין, באים דרך ואדי־חִיבְּרַאן. אלה שנמצאים בוואדי־רוּמְחַאן וְאִיסלַה באים דרך נַקֵב אֵל־הַוַה, ואלה ששוכנים ממזרח לגַ’בַּל אוּם־עַלַוִי באים דרך טַרְפַת אַל־קַדְרֵין.

שבט המזינה, שנחלתו פרוּשׂה על־פני כל סיני, אינו יכול להתכנס במקום אחד. לפיכך הוא מכנס את נציגי המשפחות ליד שיח’־פַרַנְגִ’י. בחירת מקום זה נובעת מטעמים היסטוריים. זהו המקום הראשון שבו התנחל השבט בבואו לסיני ובו קבור אבי השבט.

שבט העַלֵיקַאת מתכנס ליד אַבּוּ־קְרַי ברמלות שבתוך המישורים הגדולים. הגישה לשם נוחה, ורוב השבט שוכן סביבו. כיון שכך, בעוד שבשבטים אחרים ההתכנסות מקיפה כ־10% מכלל השבט, הרי 50% מבני העליקאת באים אליה (20).

שבטי הצַוַאלְחַה והַקַרַארְשֵה שנהגו לערוך את הזוּארה ליד נַבּי־צאלֵח, אבי הצַוַאלְחַה, כבר אינם מקיימים אותה שם וזאת בגלל תנועת התיירים שבאה מכיווּן שדה התעופה הר־סיני. שרידי שבט הצַוַאלְחַה מתכנסים בנווה־פאראן ליד שיח’־אַחְמַד אַבּוּ־שַבִּיב. ושבט הקַרַארְשֵה מתכנס ליד שֵיחַ’ה סְוֵירְחַה, או שיח’־סְלִימַאן אַ־נַפַאעִי בוואדי סִידְרִי.

שבט הגִ’יבַּאלְיַה שנהג עד לזמן האחרון לערוך את הזוארה ליד נַבִּי־הַרוּן, מול המנזר, חדל לעשות זאת עקב הפרעות שנגרמו כתוצאה מריבוי התיירות והפיכת בִּקְעַת־רַבַּא למרכז מנהלי.

פלג אַוְלַאד־ג’וּנְדִי משבט הגִ’יבַּאלְיַה, שקשריו עם השבט רופפים, מקיים זוארה בּשֵיח’־עַוַאד. מקום זה נמצא במרכז הטריטוריה שלו והוא שואף לקבוע אותה כתחליף לנַבִּי־הַרוּן עבור השבט כולו. עד לשנת 1978 לא הצליח בכך (ראה מפה 3 לעיל).

כדגם לזוארה שבטית יובא תיאור זוארה שהתקיימה ליד שיח’־עואד.

זוארת שֵיח’־עַוַּאד

קבר שיח’־עואד, מן המושלמים בסיני, מצוי בפתח נַקֵב אַל־הַוַה המקשר את ואדי־צְלַאף עם איזור סנטה־קתרינה. במקום יש מקעד קיצי, מקורה בגג קנים, ומקעד חורפי אטום. לפני שני המקעדים יש חצרות, אליהן צמוד מסגד־שדה גדור ללא גג. הקבר עומד בצד המזרחי של המבנים; זהו בית־קובה מסויד לבן.

בדרום, במרחק של חמישים מטר, נבנתה בריכה המקבלת מים בצינור פלסטיק מבאר המקֵרה את מימיה בנקב אל־הַוַה.

שיח’־עואד מתייחס על פלג אולאד־ג’ונדי, ומוצאו ממשפחת הַדְגוּנִיֵה (20). הפלג נבדל מגוף השבט והדבר המריץ אותו לקיים את ההתכנסות בהתאם לצרכיו הפנימיים, ללא תיאום עם יתר פלגי השבט.

הזוארה שהתקיימה בשנת 1976 נקבעה ל־5 באוגוסט, ביום חמישי בשבוע ונמשכה יומיים. מועד זה נקבע בהתאם לתנאים הנדרשים. לבדוים אין אמצעי תאוּרה מלאכותיים ולכן הם מכוונים את מועד הזוארה לחצי החודש הירחי. צום הרמד’אן חל בחודש ספטמבר, כיוון שאי־אפשר לאחר את הזוארה בגלל הקור שמשתרר באוקטובר ואף לא להקדים לאביב, שאז כולם מצויים בנדידה, התבקש התאריך שנקבע.

שבועיים לפני תחילת הזוארה הודיעו זקני הפלג לאנשיהם על המועד. תוך שבוע עברה הידיעה בין כל אנשי הפלג ויתר שבטי סיני, ומי שהיה מעוניין לבוא התאים את עצמו ליום המיועד. גם מי שלא היה מקבל את ההודעה יכול לחשב בעצמו את היום המדויק.

בבוקרו של היום שנקבע העמיסו המשפחות את החפצים הדרושים על הטנדרים: מצעים, יריעות לצל, עצי בעירה, כלי בישול, עז לקורבן ומצרכים שונים. יותר מעשרים כלי־רכב קטנים הגיעו לזוארה. רובם הגיעו בשעות הצהריים המוקדמות. הבאים הגיעו מוואדי־רַסִיס וסְּבִעֵיה, מסביבות טַרְפַת אַל־קַדְרֵין ומנווה־פַארַאן. שיח' טעימה־מוסא, ראש פלג אולאד־ג’ונדי, הגיע אף הוא מנווה־פאראן. אלה שבאו מן ההרים, מוואדי בַּעַ’אבֵּיע' וּטְלַאח‘, הגיעו על־גבי גמלים. בנוסף על אנשי אולאד־ג’ונדי באו כששים אורחים, איש־איש על גמלו. הם הבריכו את הגמלים במישור שממערב לקבר השיח’ ובאו וישבו במקעד הפתוח. אחר התכבדו בשתיית תה על־ידי אחד מנכבדי אולאד־ג’ונדי. האורחים באו בגפם, ללא בני משפחה נוספים וללא ציוד; כל מחסורם של האורחים הוא על הפלג המארח. יש מי שבא מטעמי נימוס ויש מי שבא מטעמי מקח־וממכר, ולפי מה שנאמר לי היו גם כאלה שבאו למצוא כלה לבן־משפחתם.

האורחים ישבו דוממים שעה ארוכה. שני סוחרים בדוים עמדו מחוץ למקעד והציעו סחורתם. על דרגש הסמוך לבית־הקובה הציגו הסוחרים פירות, תכשיטים, בדים ודברי סדקית. כאן יכלו למכור מרכולתם במרוכז מבלי להטריח עצמם ממאהל למאהל. האורחים שבאו היו משבט המזינה ואולאד־סעיד הנמצאים בשכנות לפלג זה. משבטי הצואלחה והקרארשה לא בא איש אף־על־פי שמשפחת הדג’וניה גרה בשכנותם. בלטה במיוחד היעדרותם של יתר הפלגים הוותיקים של שבט הג’יבאליה, שלא באו בגלל ההסתייגות שקיימת בינם לבין פלג אולאד־ג’ונדי.

המישור שבין קבר־השיח' לחומת ההרים בדרום היה מלא גמלים שהוברכו על־ידי האורחים. בשעות אחר־הצהריים היה המקום מלא תנועה ופעילות. ביום זה היה החום כבד. המשפחות התקינו סככות צל מיריעות בד וצמר בצלע המכוניות. שם בישלו ואכלו את ארוחותיהם בנפרד.

הרכב ציבור החוגגים היה כדלקמן: ארבעים נשים עם תינוקות, חמישים ילדים משני המינים, ששים גברים וכששים אורחים. ציבור המתכנסים מנה יותר ממאתיים נפש. בין הגברים היו הרבה צעירים. הנשים הצעירות נשארו עם העדרים במאהלים ולא באו.

בשעה ארבע וחצי אחר־הצהריים נערך טקס הזביחה. כל הגברים התקבצו בשטח הפתוח מדרום לקבר השיח', תחת חסותו הקדושה של שיח’־עואד. לא הרחק משם התקבצו כשלושים נשים, שעמדו ופניהן אל מרכז הקבוצה. מלוות את הזביחה בשירת קודש.

שליח הציבור קרא את הפאתִחה כברכה על השחיטה, ולאחריה אחז העוקד ברגלי הקורבן, והשוחט שחט. הנשים שעמדו בצד נשאו קולן במקהלה ושרו את שירת העלאת הקורבן לרוחו של שיח’־עואד:

כך חזרו פעמים מספר על דברי השיר במנגינה שנסכה אווירת קדושה על מעשה השחיטה.

כל משפחה הביאה את הבשר על קערה למקום הריכוז. הטבחים פרסו אותו לנתחים קטנים, והכניסו אותו לסירים גדולים. בעוד נציג המשפחה מגיש את הבשר קרא הטבח הראשי: “וַאלְבַּרַכֵּה!” לפי המנהג, ארוחה זו היא ארוחת קודש והיא נאכלת במשותף. המשפחות מסרו את כל הבשר לבישול משותף, ואף הביאו את חלקם בעצי בעירה – אלה היו ענפי יפרוקים שנתלשו ממישור היפרוקים הוא “עִילוּ אַלְ־עַגְ’רַמִיַה”. המשפחות אוכלות בנפרד את כל הארוחות האחרות בעת הזוארה.

שיח' טעימה־מוסא ניצח על הכנת הארוחה ודאג כי הגשת התה לא תחדל, וכי לטבחים לא יחסר דבר. אם חסרו מלח או עצי בעירה, שלח רצים אל המשפחות הפזורות וביקש שיואילו ויספקו את החסר. פנייתו היתה בדרך של בקשה ולא הוראה. כשנזקק לעזרה היה פונה אל האיש ואומר: “יש צורך לעשות כך וכך, שמא אתה מוכן לעשות זאת?” היחסים בין השיח' לבני שבטו היו על בסיס של שוויון. העבודות נעשו מתוך התלהבות. מי שלא היה עסוק במטבח הכללי, סייע לנשים בהכנת הפתיר, הוא הלחם הדק. מי שסיים את האפייה הוביל את הלחם אל המטבח והניח אותו על ערימת הלחם. תוך שעה הבשר התבשל וערימת הלחם גבהה עד לחצי מטר.

הטבח הראשי ועוזריו הוציאו את הבשר מהסירים ופרסו אותו שוב לפי מספר הנוכחים. עד לשעה שש בערב ישבו האורחים במקעד, שותים תה ומדברים. אנשי אַוְלֵאד־ג’וּנְדִי ישבו עם משפחותיהם ובילו בשתייה ובמנוחה.

משהגיעה השעה נערכה תפילה בציבור, במישור שמדרום לקבר־השיח', מול נקב אל־הַוַה. במשך כל היום נכנסו נשים אל בֵּית־הַקּוּבַּה, כשהן מקטירות קטורת עם ילדיהן וקוראות את הפאתִחה.

לאחר שקיעת השמש המאדימה מאחורי הר הסִירְבַּל, פרשו הנשים וילדיהן אל מקום המשכן ובא־כוח כל משפחה ניגש למטבח הכללי וקיבל מנת בשר בהתאם למספר הנפשות במשפחתו. הוא עצמו יאכל עם האורחים.

לכשנשמעה הקריאה: “הגיעה שעת הלַחִם!” כלומר – הבשר, התאספו הנערים סביב המקעד הפתוח, והגברים הצטרפו אל האורחים, מוכנים להשתתף בסעודה. כעשרה צעירים עמדו בשורה, נכונים להעביר את המנות ממקום ריכוז המזון אל הסועדים. בראשם עמד הכרוז שהיה מזהה את האיש שתורו הגיע לקבל את מנתו. הוא קורא: “האת!” כלומר: “תן!” והמחלק ליד ערימת הבשר עוטף מנה בלחם הדק ואומר: “יחְיַיִכּ!” כלומר: “יתן לך האל חיים!” המנה נמסרת למעביר הראשון, וממנו לשני, וכך הלאה עד שהיא מגיעה לתעודתה. בזוארה זו החלוקה נעשתה ללא זיהוי המקבל, כדי שלא לפגוע בכבודו. המחלק לא ידע למי הוא הכין את המנה, וכך לא היתה כל אפשרות של קיפוח. יש שבטים שנוהגים להכריז על שם האיש שהגיע תורו לקבל את המנה, והמחלק מכין מנה בהתאם. דבר זה עלול לפגוע בכבודו של מישהו.

לאחר שהגברים אכלו הם ישבו ופטפטו. בגמר הסעודה, בשמונה לערך, נערכה ברכה ציבורית לסיום הסעודה. אחד מזקני המקום התבקש להיות שליח הציבור אך התעורר ויכוח בינו לבין האנשים, משום שהוא לא רצה לזכות בכבוד זה וביקש מאחרים שיתכבדו בתפקיד. בסופו של דבר הסכים. כולם פשטו את ידיהם לפניהם ובירכו יחד אתו. לאחר התפילה התפתחה שיחה בין הנאספים. צַאלֵח־אוּמְבַּארֵכּ, הרופא הפלאי המקורב משפחתית לשֵיח’־עַוַּאד, הפליא את שומעיו בדברי חידוד וחכמה. אחר־כך יצאו הצעירים אל המישור והתארגנו לריקודים.

בינתיים שכבו הפעוטות לישון וקולות צריחותיהם נפסקו. הירח היה כמעט מלא והאיר את קהל הרוקדים. לאורו נראו הגמלים הרובצים כסלעים גבנוניים מסביב. ההרים השחירו כחומה מסביב והד קול הרוקדים ענה ממרחקים. הצעירים הסתדרו בשתי שורות מקבילות, מחאו כפיים ורקדו לקצב השירה. לא היו נערות שירקדו אתם כי רק נשים נשואות באו לזוארה. כעבור שעה נפסקו הריקודים כמו לפי פקודה, וכל מי שהיה שם בא וישב סביב קבוצת אנשים משבט המזינה. ניכר שמשהו מיוחד עומד להתרחש.

סיבת ההתקהלות היתה סכסוך שחל בין איש משבט המזינה לאיש מאולאד־ג’ונדי. המזיני ניצל את ההזדמנות שנפלה לידו בזוארה זו כדי לפגוש את יריבו שהשתמט מפניו. הדיון סחף את היושבים שלגלגו וצחקו לבעל־החוב, אשר ניסה להצדיק את עצמו בנימוקים חסרי טעם. סופו של דבר שהאיש פרש בבושת־פנים.

מעשה זה מלמד על חשיבותה של הזוארה כמקום ויעוּד לבני המדבר הפזורים במרחב. כאן הכירו בני השבט זה את זה וחיזקו את הקשרים ביניהם. ילדים שגדלו הכירו את בני שבטם הצעירים והזקנים. נשים בחנו את התלבושות של חברותיהן ושמעו על מה שעבר עליהן מאז נפגשו לאחרונה.

קרוב לחצות הלילה השתרר שקט על־פני המישור. ובבוקר למחרת, ביום הששי, עם אור ראשון התחילה פעילות מחודשת. הנשים קמו ראשונות, הבעירו מדורות שהפציעו באורן את אפלולית הבוקר. כמנהגן הכינו את ארוחת הבוקר, הפַטוּר, ובישלו תה. משפנה החושך ואור גילה את הר סִירְבַּאל ואת כל הרמה מסביב קמו הגברים והתפללו, כל אחד ליד מקום לינתו. האורחים שישנו במקעד טיפלו בגמליהם, ואחר־כך באו לאכול את הפטוּר. האיש הממונה על האורחים כיבד אותם בתה והגיש להם מהלחם שהשאיר מאתמול לארוחה זו.

תוך שעה סיימו כולם את ארוחתם. הנשים הביאו קטורת וגחלים, נכנסו עם ילדיהן לבית־הקובה, הקטירו וקראו את הפאתִחה לרוחו של שיח’־עואד, מתוך תקווה כי רוחו תשרה על ילדיהן ותשמור על כל בני משפחתן.

משפחת השיח' טְעֵימה־מוּסא באה כולה על הקטנים והגדולים להקטיר קטורת לקברו של שיח’־עואד, שהיה ממשפחתם, בטרם יעזבו את המקום. הכול סיימו את מלאכת האריזה. הנשים והילדים עלו וישבו בארגזי המכוניות הפתוחות.

בשעה שש בבוקר המקום היה ריק לחלוטין ולא ניכר בו כי עם רב התקבץ בו בלילה. המכוניות פנו צפונה, מעירות ענני אבק. מי שבא מההרים רכב על גמלו ונבלע בתוך הגיאיות.

פרק חמישי: המשפחה הבדוית    🔗

המשפחה הבדוית מותאמת לתנאי המערכת האקולוגית המדברית. כחברה הצמודה באופן הדוק לתהליכים טבעיים, והתלויה באופן מוחלט בטבע, מערכת היחסים בתוכה היא ייחודית.

היסוד הביולוגי הוא היסוד העיקרי בבניינה. בין הגבר לאשה אין מערכת יחסים מאוזנת. האשה מקופחת ונשלטת על־ידיו. הקשר הביולוגי בין השניים הוא שמאגד אותם לקיום התא המשפחתי.

מבחינה משקית־קיומית, המשפחה הבסיסית יכולה להיות בלתי־תלויה באחרות, הודות לאופי המשק המבוסס על ניצול משאבי הטבע. בגלל כושר הנשיאה הנמוך של המערכת האקולוגית, נאלצת האוכלוסיה המדברית להתפזר במרחב. המשפחה הבדוית מנהלת את חייה בשיטה אוטרקית: היא מספקת את צרכיה בכוחות עצמה ותלויה במידה מועטת בגורמים משקיים אחרים. לעובדה זו יש השלכות ביחס לקשרים הכלל־חברתיים, שהם רופפים ביותר.

יחסים בין גבר לאשה    🔗

תפקידי האשה

הגבר מעריך אשה ולדנית שמעמידה לו צאצאים רבים ככל האפשר, והאשה מוקירה את בעלה כמי שמפרה אותה. “אין לי טענות אל בעלי, יהיו חסרונותיו אשר יהיו. כיוון שהוא מפרה אותי ויש לי בנים ממנו, אין על מה להתאונן, ואלחמדללה!” אומרת הבדוית.

כפי שנראה בהמשך, אין איזון בין השניים במיצוי החוויה המשפחתית. הבדוי רואה עצמו עליון על אשתו בכל המובנים – בעוצמה הפיזית, בתבונה וברגש. כמי שנאמן לתפיסה ה“שמית” הוא טוען, כי האשה הינה תופעה צדדית, שבאה לסייע לגבר לקיים את הישות הגברית עלי אדמות. לביסוס הדעה הזאת הוא מסתמך על העובדה ההיסטורית כביכול, שלפיה: “האשה נוצרה מהצלע העקומה של אדם, האב הקדמון!”

האשה, לפיכך, היא חלק מהישות הגברית, ולא ישות עצמאית. השקפה זו מעוגנת בפילוסופיה החברתית של הבדוים, והיא משמשת יסוד להצדקת היחסים בין שני המינים. הדברים התפתחו כך, שהנשים מקבלות את הגישה הזאת כאמת שעליה מבוססת הבריאה. האשה מקבלת את תיאוריית ההולדה, שמהווה את היסוד האידיאולוגי ליחסי המינים. תיאוריה זו אומרת כי בגוף הגבר מצוי הנבט המושלם של האדם. האשה קולטת את הנבט אל תוך רחמה ומגדלת אותו עד שהוא מוכן לצאת לאוויר העולם, כך שתפקידה משני, והיא קיימת ככלי עזר ביולוגי. מיום שהיא עומדת על דעתה מתחנכת הבדוית על־פי הרעיון שלא נועדה לדבר אחר, לבד מהעמדת צאצאים וגידולם.

האמהוּת מעיקה ומוצצת את לשד האשה, ואף־על־פי־כן היא מקבלת עליה את הגזירה ותורמת את כל יכולתה וישותה לבניין המשפחה. לא נמצאה בדוית שתמרוד בסדרי החברה ותמאן להיות אם מתוך הכרה, גם אם יש גילויי מרדנות שאינם מפורשים בצורה ברורה.

החברה הבדוית נאמנה לאידיאולוגיה שלה ביחס לייעודה של האשה, ומעמידה לרשותה את כל התנאים כדי שתוכל לקיים את תפקידה כאם. עד ליום חתונתה עוסקת הנערה בעבודות הקשורות למשק המרעה. מיום חתונתה ואילך היא מתמסרת לתפקידה החדש של העמדת ולדות, ואינה יוצאת עוד אחר העדר.

האשה שהיתה רועה עד ליום חתונתה, מפסיקה לשוטט בהרים ונעשית יושבת־אוהל. עבודותיה מצטמצמות בניהול משק הבית, ובחליבה. מבחינת עומס העבודה זוכה הבדוית בסיני לתנאים טובים לעומת אחותה אצל שבטי אזור־הספר בבאר־שבע או במדבר־יהודה, שבהם החקלאות תופסת מקום נכבד. הבדויות שם הן פלחיות לכל דבר, עמוסות עבודה לעייפה, בעוד חברתן בסיני פנויה ברוב ימות השנה לעסוק אך ורק בגידול ילדיה.

בסיני כמה מקומות שבהם יש חקלאות זעירה. מעולם לא ראינו בדוית עודרת, משקה או עושה עבודה אחרת. הבעל יכול לעבוד בבוסתן ואשתו תשב בצד ותעשן סיגריה או תחבוק את ילדה. לא יעלה על דעתו להעביד את האשה עמו. תמונה אופיינית שמתגלה לעובר אורח בסיני, היא מראה האוהל הבודד בפאתי הוואדי ובחזיתו ילדים משחקים, בעוד אמם יושבת בו ועוסקת בענייניה.

הבדידות שנגזרה על הבדוי, מחייבת את האם להימצא ליד ילדיה ואינה מאפשרת לה להינתק מהם למילוי עבודות שונות. ההסתפקות במועט שהיא פועל יוצא של הרצון לחיות במדבר, משחררת את הבדוית מלחצים של פרנסה וחיפוש אחר רמת חיים. החופש שנותן המדבר לאשה להתמסר אך ורק לאמהות, מעורר בה את רגשי הנאמנות לחברה שמקפחת אותה, ולמערכת האקולוגית שבה היא חיה בתנאים שאינם רחוקים מאלה של יתר חיות המדבר. כשמציעים לבדוית לעקור מהמדבר ולעבור לאזורים הירוקים בצפון, היא טוענת: “מה חסר לי כאן שאלך לנוע בארצות ניכר?”

הנקה

מיום שהתינוק יוצא לאוויר העולם, הבדוית מעמידה עצמה לרשותו. היא עומדת מזומנת ונכונה לחלוץ את שדה לתינוקה, כל אימת שיגלה רצון לכך. לכך מתאימה האמרה: “יותר משהעגל רוצה לינוק, הפרה רוצה להניק!”

תינוקות שמגלים כי אמם ערוכה לבקשתם, נעשים בהדרגה תובענים ואדונים לשדיה. תינוק שרוצה להימלט מאי־נעימות, נצמד לחזה אמו וכבר השד נחלץ לקראתו, ללא כל ערעור. הוא מוצא אצל האם חום גוף ושובע, ונפש שופעת רחמים. הוא ממהר לנוח בחיקה מתוך עייפות או מתוך פינוק. כשתוקף אותו רצון לישון, הוא מושך בצעיף אמו כדי שתפסיק את עיסוקיה, והיא ממהרת לשבת ומשכיבה אותו על ברכיה, חולצת לו שד ומיניקה אותו עד שהוא נרדם.

באחד מטקסי ברית־המילה הייתי עד לסבל הנורא שנגרם לתינוק כבן שנתיים בעת הניתוח האכזרי. האם הגישה את בנה לניתוח הזה כמי שמגיש קורבן לאל נערץ, שדורש דם אדם, שלמה באמונתה. בתום הניתוח, אספה אותו ברחמים רבים אל חיקה, חלצה לו את שדה והרדימה אותו.

הילד הבדוי גדל בדרך טבעית בחיק אמו ומשפחתו. תמונה של ילד מוצץ אגודלו, שקוע בעולם הדמיון, איננה קיימת בסיני. לא ראיתי ילד בדוי שמוצץ אצבע, שכן עומד לרשותו משהו טבעי וחמים, שנועד על־ידי הטבע לשפוע חום וניחומים. בעצבונו הוא שוקע בתוך רכות השד, וכך מתנחם מלחצי הסביבה הקשוחה. שפיעת החלב של האם נמשכת כמה שנים. זו תכונה הכרחית בתנאי המדבר, שבו נקלעת האוכלוסיה לרעב ולחוסר מזון. הבדוית שופעת חלב עד לתקופת ההריון הבא. הרבה בדויות העידו על עצמן כי הניקו שלוש שנים ויותר. התינוק שגדל בינתיים והיה לפעוט, אינו מפסיק לינוק והוא נהנה מחלב אמו לצד המזון הרגיל. כך הולך ונמשך הקשר הפיזיולוגי בין האם לילדיה. במרוצת הזמן הולך הקשר הזה ומתפתח לקשר נפשי הדוק.

הבדוי רואה בהנקה אקט מאגי שקושר את האם עם היונק בקשר ביולוגי. אחיו, הם אלה שינקו מאותו שד ולאו דווקא אלה שיצאו מרחם אחד, שכן יש ותינוק מתייתם מאמו, והוא נמסר לבדוית אחרת להנקה. התינוק הזה ובניה נחשבים כאחים בזכות היניקה מאותו שד. התפיסה המאגית של האחווה שנוצרת מיניקת שד אחד היתה רווחת גם בימי קדם, אם נשפוט לפי הפסוק בשיר השירים (ח' 1): “מי יתנך כאח לי יונק שדי אמי!”

הבדוים נמנעים, בשעת שעשועי אהבים, לינוק את שדי האשה. מעשה זה הופך את הגבר להיות לה לבן, ואז הוא אסור עליה כבעל. עד כמה שהיחס לשד קובע את הקשר האחוותי, ניתן ללמוד מבנים של אב אחד ואמהות שונות. בין אלה יש זרות מסויגת. בה בשעה שרגש האחווה גדול יותר בין בנים שנולדו מאם אחת ואבות אחדים, במקרה של גירושין.

גידול הילדים

הילדים צמודים לאם במשך כל שנות ילדותם. בשעה שהיא מבשלת, הם יושבים סביבה ומשתתפים במעשה הבישול. כשמגיעה שעת השינה, היא יושבת ליד המוקד כשעל ברכיה התינוק ה“תורן”, ושאר ילדיה יושבים סביבה ומשעינים ראשיהם על ברכיה, האחד מצד זה והשני מצד אחר. בשל הריבוי בילדים, ובאין עוד מקום על ברכי האם. הם נשענים אף על גבה, כדי לספוג מחום גופה ונרדמים. בצעיפה השחור היא סוככת על כל בניה כמו תרנגולת דוגרת, ומעבירה אותם אל ארץ החלומות בחום ואהבה. משנרדמו כולם היא נושאת אותם אל מקום הלינה בפאתי האוהל. משכיבה ומכסה אותם.

עד תום תקופת הילדות, בגיל 10–8 לערך, מתקיימים יחסים של היצמדות גופנית וקרינה נפשית בין האם לבניה. מגיל זה ואילך הבנים נכנסים למסלול הכשרה לקראת כניסתם למעגל העבודה. והבנות עובדות כרועות. בין האם לילדיה שעזבו את מעגל היחסים האינטימיים והתבגרו מתקיים קשר תמידי שאינו ניתק לכל חייהם, ושורשיו נעוצים עמוק בתת־הכרתם. דוגמה ליחסו של ילד שהיה כבר לעצמאי – אל אמו, עולה לפני במקרה הבא: רביע הוא ילד בן עשר, ששימש לי מורה־דרך בעלותי אל אחד ההרים בדרום־סיני. הוריו הורו לו ללוות ולהדריך אותי באותו הר סבוך במצוקים. בילינו את היום על ההר כשהוא מובילני בין חגווי הסלעים בנתיב שהיה ידוע רק לו. משהחשיך היום וטרם חזרנו למאהל, פנה אלי רביע ואמר בלשונו הילדותית: “האיחור הזה יפגע באמי ויביא עליה מחלה מרוב דאגה. לא טוב עשיתי!”

הוא לא הזכיר את אביו ולא את סבו; רק אמו הדאיגה אותו. כי היא זו שנתנה לו את חייו. בהגיענו לאוהל. מצאנו את ההורים חרדים לגורל הילד. האב שעמד בחוץ אמר. “אמו בוכה ומתייפחת. למה איחרתם?”

מושג האם הופך במרוצת חייו של הבדוי לערך בפני עצמו. הבדוי רואה לעצמו חובה קדושה לשרת את הוריו ובמיוחד את אמו בעת זקנתה או במחלתה. אין בנמצא אם בסיני שבניה יזנחו אותה. גם אם נשארה זקנה ערירית, אין היא נעזבת והחברה הבדוית תקיים אותה לפי דרכה.

הבדוים חייבים לנתק עצמם מהוריהם ולגור בריחוק־מה מהם. ופיזור האוכלוסיה יוצר מתחים ומחייב את המשכיות הקשר התמידי. לעתים קרובות אתה פוגש בדוי עושה דרכו למאהל הוריו על־מנת לערוך ביקור. כששואלים אותו למגמת פניו יאמר: “הריני הולך לבקר את אמי!” לעתים רחוקות יאמר שהוא הולך לבקר את אביו.

הבדוי מבדיל בין מושג האשה למושג האם. הוא מתייחס אל אמו בהערצה המקבילה לעתים לקדושה. ואילו אל אם־בניו הוא מתייחס על־פי הנורמה המקובלת, כאל יצור שנלווה אליו, משתתף בהווייתו אך אינו בבחינת חבר שווה ערך. יחסי הערכה, ביטול, שנאה וזלזול מצויים בערבוביה בין גברים לנשותיהם. לא כן היחס לאם.

הריבוי והיחס למות ילדים

רבות מן הבדויות מתקשות להעמיד ולדות רבים כפי שרצו. ואם כבר זכו לכך, בא המוות וחוטף את קורבנותיו. הפחד מפני המוות האורב לפרי בטנה מקנן בלב האם הבדוית כל ימי חייה. השכול הפוקד את ההורים עלול להחליש את כושר העמידות של האדם במדבר. כנגד תחושות האובדן וההרס שיכולים להתחולל בנפש הורים שרואים את ילדיהם מתים בזה אחר זה, מצוי בידיהם אמצעי פסיכולוגי שמשמש כתריס מפני התוצאות השליליות הנלוות. הבדוי יצר כמעין צידוק הדין, והוא מעביר בכך את תופעת המוות אל תחום ההשגחה האלוהית. הוא מתרחק מהמוות ומתוצאותיו, ומטיל את הסמכות לכך על אללה, שאין לערער על פסיקתו. כך נעצרים שטפי רגשות האבל והסבל של ההורים, בטרם יורדים הם למעמקי נשמתם וגורמים להרס פנימי. “על מעשי אללה אסור לערער לעולם. אללה צדיק!” זו השקפת הבדוי שיש בה אמנם בריחה מן המציאות, אך היא מצילה את נפשם.

ראיתי אמהות שלבן נקרע בקרבן למראה בנן הגוסס. עיניהן דומעות. והן מתהלכות כסהרוריות בלא דעת על מה ולמה בא האסון ולקח מהן את ילדן. יש הרבה נשים ששיכלו ילדים, וכעבור זמן קצר ראו זאת כאפיזודה מצערת, והמשיכו את חייהן מבלי לשאת את הנטל הכבד של השכול.

לפני התקופה הישראלית בסיני, בשנות הששים, היתה תמותת התינוקות גבוהה ביותר. מחוסר רישום, אי־אפשר להביא מספרים. עובדה היא שאוכלוסיית דרום־סיני לא גדלה במשך מאה השנים האחרונות והיא עמדה על ששת־אלפים נפש. מעדויות הבדויות, למדתי כי בדור הקודם עמדה רמת השרידות על 40% מהנולדים. אמהות שילדו עשרה ילדים, היו מאושרות אם ארבעה נותרו בחיים. כיום רמת השרידות כמעט מלאה. המרפאות שהקים הממשל הישראלי הגישו טיפול לכל המרחב וכך נבלמה תמותת הילדים. אמבולנס והליקופטר היו נכונים בכל שעה להעביר מקרים קשים לבתי־חולים.

באחד הסיורים, כשהיינו בתוך אמבולנס בדרכנו אל הישימון, מצאנו בדוית שחיכתה לרופא, מאחר שתאומיה לקו בהתקררות קשה. הוגשה להם עזרה מתאימה, והיא חזרה אל נבכי המדבר עמוסה בתרופות ובהוראות טיפול, רגועה ובטוחה מפגיעת המחלה. חברתה לפני דור אחד בלבד היתה נתונה לחסדי שמים.

רמת הבריאות שעלתה בסיני בשנות השבעים משתקפת באופן ברור באילן היוחסין של כל משפחות הבדוים. אתן לכך דוגמה אחת, שאינה שונה מאחרות.

אילן יוחסין של משפחה בדוית משבט המזינה בשנת 1982, ד’הבּ

שרטוט: אילן יוחסין

דור מס' 3 הוא דור הבנים הצעירים שחיים כיום וגילם הוא עד 24 שנה. כולם בריאים ושלמים. דור מס' 2 כבני 40–30 שנה, חי ברובו. בדור מס' 1 בגיל 50, נשאר רק בן אחד. לחמישה זוגות נשואים בדור מס' 2 יש עשרים וארבעה צאצאים ועוד היד נטויה. בדור אחד הכפיה המשפחה את מספרה והיא מתקרבת אף לשילושה. בעבר היתה תמותת אמהות גבוה בעקבות הלידה. בתקופה הישראלית השתנה המצב. בשעת סכנה היו מזעיקיםהליקופטר שהעביר את היולדת תוך דקות מספר לבית־החולים באילת.> על־פי־רוב הנשים נהגו ללדת באוהליהן. עם תגברות האמונה ברופא הישראלי בחרו הבדויות, שידעו כי תתשינה בלידה, ללדת בבית־החולים הקטן שנבנה בבקעת־רַבַּא ליד מנזר סנטה־קתריה.

תפקידי הגבר    🔗

לפי האידיאולוגיה הבדוית, הגבר מזוהה עם המשפחה: הוא זה שיוצר אותה והוא זה שמפרנס ומקיים אותה. שלומה ובטחונה מותנים בשלומו. לפי השקפתו של הגבר, האשה אינה מייצגת את המשפחה ואינה קובעת את מעמדה החברתי. המשפחה הבדוית הינה פטריארכלית במלוא מובנו של המונח הזה. באופן מעשי וחוקי, הנהגת המשפחה נתונה בידי הגבר לשבט ולחסד.

ניהול המשפחה

בסיני אמנם אפשר למצוא נשים שמגלות כשרון ויכולת מנהיגות, שעולה לעתים על זו של הבעלים. אולם כיוון שהגבר הוא זה שזוכה לגיבוי משפטי שמבטיח את מעמדו העדיף, אין המשפחה מנוהלת בידי האשה כי אם בידי הבעל. לכך יש השלכות רבות על רקמת החיים החברתיים.

סיבות היסטוריות ומשקיות גרמו לשלטון הגבר במשפחה. הבדוית חייבת להיות רתוקה לאוהל ואינה יכולה לשוטט במרחבי המדבר על־מנת לצוד או לרעות כגבר. לאחר הלידה היא רתוקה לתינוקה, וכשזה נגמל היא מתחילה בהריון נוסף, וחוזר חלילה, עד שהיא מצטמקת מרוב לידות. היכולת להגן על הנפש והרכוש נתונה בידי הגבר ולא בידי האשה.

החרב שבידי הגבר היא שמעניקה לו מעמד מועדף על־פני האשה. כשגבר מאיים על אשתו, הוא אומר: “אַד’בַּחִיכּ!” כלומר, אשחטך. די באימה שמתעוררת למראה החרב או המאכלת שבידי הגבר, להכניע כל מרי מצד האשה. אשה הרבה עם גבר אינה יכולה לאיים עליו פיזית כמות שהוא עושה. הבדוית מבליגה על עלבונה ועל קיפוחה ואינה מרשה לעצמה לבטא דברי מרד.

החברה הבדוית קבעה עונשי מוות לנשים בפשעים שאינם פליליים. אשה סוטה, כלומר אשה שבינה לבין בעלה חל נתק רגשי והיא בוגדת בו, דינה הרג בסקילה. גבר סוטה אינו קיים בכלל לפי ההשקפה החברתית. אשה מרדנית או אשה שאינה מצייתת לבעלה ומתרשלת במילוי חובותיה, דינה מלקות מידי בעלה.

לפיכך, שבויה האשה בידי הגבר. אלמלא רגש האחריות של ההורים לבנותיהם, לא היה מי שיעצור בעד הגברים מלהתעמר בנשים. בעומק נפשו של הבדוי יש הערכה לאשה שמגדלת את ילדיו, ושאותה אהב בעבר. אף זוהי סיבה המרסנת את הגבר ומגבילה את שלטונו.

השהייה המבודדת במדבר שנגזרה על האשה מגבירה את תלותה בגבר. על הגבר להיעדר מאוהלו ולצאת אל השווקים הרחוקים כדי להביא אספקה. בעת היעדרו האשה וילדיה שרויים בציפייה מתוחה. עם שובו סרה מועקה מלבם ושמחה ממלאת אותם. את חוויית השמחה על שיבת הגבר ממרחקים, מתארים הבדוים בהקשר לקַאפִילֵה, שהיא שיירת האספקה.

הבדוים נהגו לצאת בצוותא להביא אספקה ממרחקים. ראשי משפחות שבאותו אזור התאגדו יחד ורכובים על גמליהם היו יוצאים בשיירה אל העיירה סואץ. שבוע ימים נמשך המסע עד שהגיעו לשם. לאחר שהייה של כמה ימים, כשסיימו לקנות ולמכור את הדרוש, העמיסו את מטענם על גב הגמלים וחזרו לביתם.

הגברים ידעו כי הילדים והנשים מצפים במתיחות לבואם. על־כן נהגו לשמח את בני משפחתם בדרך מיוחדת. בהגיעם למרחק כמה דקות מן המאהל, היו מבריכים את הגמלים במקום סתר ושולחים שליח להודיע כי הקאפילה הגיעה. הבשורה היתה מעוררת שמחה. הנשים היו פורצות בקולות זִיע’רוּד, שנשמע כצרצור, נושאות את תינוקותיהן וכולם יוצאים לקראת הקאפילה בקולות צהלה ובמחיאות כפיים.

כשמוע הגברים את קול הצהלה, העמידו את הגמלים ויצאו בצוותא להקביל את בני משפחתם. משנפגשו היו הילדים מקפצים אל זרועות אבותיהם והנשים עומדות ונהנות ממראה בעליהן שחזרו בשלום. בדוי סיפר לי: “כילדים ידענו כי בכיסי אבותינו יש ממתקים. בעת שהתרפקנו עליהם, היו האבות מוציאים סוכר גבישי מכיסיהם ומעניקים לנו כפיצוי על היעדרם!” הבנות היו זוכות במחרוזות וקישוטים אחרים והבנים בבגד חדש. יום הקאפילה היה יום שמחה לכול!

גם השמחה על שוב הקַאפִילֵה, אינה מעלימה את התלות המוחלטת של הנשים בגברים. לא פעם נאלצה הקַאפִילֵה להתעכב בדרכה מחמת השודדים או השלטונות ואז רעב שרר באוהלים. כדי להקל על הרעב היו הנשארים באוהל שמים אבן על בטנם ומהדקים ברצועה. אחרים היו מבלים את הימים בשכיבה על הבטן.

במצב רגיל משפחת בדוי מקיימת עצמה מעדר עזים בן כמאה ראש, יחד עם כמה גמלים. הטיפול בעדר מוטל על שכם האם והבת הבכירה, אשר יוצאת עם העדר לשטחי המרעה. בסיני הגבר לא רועה עזים. הוא מבלה את רוב זמנו במרחב, בעקבות גמליו או עובד כשכיר. אף־על־פי שהמשק מנוהל על־ידי האשה, אין היא קובעת את המדיניות המשקית. הגבר חוזר לאוהלו, בוחן את המצב ומחליט.

גבר נבון מתייעץ עם אשתו ואינו מחליט מבלי להימלך בדעתה. הוא יודע שלאשה יש תוכנית משקית וקבלת החלטה בניגוד לדעתה היא פגיעה בפוטנציאל העדר. יש בעלים גרועים שמנצלים את הסמכות שבידיהם כדי לספק את יצריהם, גם אם הדבר גורר הרס משקי. ראיתי בדוי שאיבד את כספו בקלפים. הוא הימר על עזיו והפסיד כמה מהן בזו אחר זו. אשתו עמדה בפתח אוהלה וראתה איך העזים נלקחות ממנה מבלי שתוכל לצאת נגד מעשי בעלה.

חיזוק המעמד המשפחתי והחברתי

גורל בני־המשפחה נתון בידי הגבר. האב הוא שמחליט מתי ולמי ישיא את בתו ואת בנו. באמצעות הנישואים יכול הוא ליצור קשרים חברתיים ולחזק את מעמדו החברתי והכלכלי. לעתים יש לאם דעות אחרות מאלו של האב בקשר לנישואי ילדיה. מבחינה חוקית, האם אינה קובעת בנושא זה.

המשך הקשר בין בעל לאשתו נתון לשיקול דעתו של הגבר. האשה נמסרת לו ככלי רבייה וכשעולה רצון לפניו לסלקה ולהחליפה באחרת, די אם יכריז ויאמר לה: “הנני מגרשך ממני!”

הכרזה כזאת מנשלת את האשה מכל הישגיה, ללא כל זכות ערעור. היא חייבת להשאיר את ילדיה אצלו ויוצאת בגפה שבורת לב ושכולה (ראה פרק המשפט). נשים רבות התלוננו בפני על העוול שנעשה להן, כשנותקו מילדיהן בעת גירושיהן. ככל אם נקרע לבה של הבדוית לגזרים בראותה את ילדיה נלקחים ממנה.

הנשים שיודעות את שיעלה בגורלן אם ימרו את פי בעליהן, נכנעות ואינן תובעות את זכויותיהן. האמהות הצייתניות משמשות דוגמה לבנותיהן הקטנות, שרואות את המתרחש, חושבות כי כך נברא העולם ומקבלות את הדין.

ניתוק האם מילדיה, עם כל האכזריות שבו, מקבל משמעות מיוחדת כשהאשה מתאלמנת. אלמנה ששיחק לה מזלה ואחי המת נושא אותה לאשה, זוכה לכך שילדיה נשארים אצלה. אולם אם נישאת היא לגבר ממשפחה אחרת, עליה לעזוב את ילדיה במשפחת בעלה המת ולצאת בגפה. הבדוית אינה רשאית להישאר אלמנה בודדה. היא חייבת להינשא כדי שיהיה גבר לצדה, כי הטאבו מבודד את האשה ומונע ממנה לבוא במגע עם הסביבה החברתית שמחוץ למשפחתה (ראה לעיל בפרק החברה).

הכרתי נשים רבות שהתאלמנו או התגרשו ונישאו שנית. ברוב המקרים נאלצו לעזוב את מאהל הבעל המת ולעבור למקום המגורים של הבעל החדש. ילדיהן נשארו בידי משפחת הנפטר. סיפורה של כל אשה הוא טרגי כשלעצמו. הילדים הקטנים שנלקחים מאמם, נמסרים לטיפול לבנות המשפחה של הבעל הנפטר. בדרך־כלל הטיפול גרוע והפעוט נזנח ומקופח. רחמנותם של הבדוים מרשה להם להתיר לאם שיש לה תינוק, להמשיך ולהניק אותו עד שייגמל ויעמוד ברשות עצמו. משהגיע לגיל שלוש או ארבע, בא אליה גבר ממשפחת הבעל ולוקח את הפעוט על גמלו. והאם רואה ונקרעת. נערים ונערות כאלה המגיעים לגיל שמונה־עשרה, יכולים לבחור את מקום מגוריהם, אם במשפחת האב או אצל אמם. מצאתי כמה צעירים שחזרו לאמם לאחר שבילו את ילדותם אצל משפחת האב.

בעלות על הילדים

הקביעה של החברה הבדוית שהילדים שייכים לאב ולא לאם, מתפרשת מעשית ביחסים המשפחתיים. סב רשאי לחבוט בבן־בנו והוא מנוע מלעשות זאת לבן בתו. בן בתו שייך לגבר אחר ובן בנו שייך לו.

להעדפת גבר על האשה בפני החוק בתחום המסגרת המשפחתית, יש הסבר הגיוני מסוים. אשה אינה יכולה לכלכל משפחה בתנאי מדבר. היא חייבת להיות רתוקה לאוהל, כי אם תלך לחפש גמל אובד או תצא למסע אל השוק במצרים להביא אספקה, תביא כליה על ילדיה שיישארו ללא הנקה וללא טיפול. כיוון שהטבע חנן את הגבר בכושר נוודות, הוא זה שמקנה למשפחתו את הדברים החיוניים לקיומה. מכאן האמרה הבדוית: “הגבר הוא המשפחה!” הגבר הוא המאפשר את קיום המשפחה והדבר מתבטא באופן מעשי בהבטחת שלומו. נוהג קיים אצל הבדוים שהגבר אוכל ראשון ואת הנותר אוכלים האשה וילדיה. אמר לי בדוי נכבד: “אני אוכל קודם, כי אם אמות כל בני המשפחה שלי ימותו!”

הסיבה להשארת הילדים במשפחת האב נעוצה ברצון לשמור על שלמות היחידה המשקית. המשפחה המסורתית נוהגת לקיים קואופרציה משקית בין האחים. מותו של אחד השותפים, עלול לגרום לפירוק הארגון המשקי המשותף. על־כן, כוח העבודה שנוצר במשפחת האח המת חייב להישאר במסגרת המשק להמשך תפעולו ואף להרחבתו. מסירת ילדים לאם העוברת למשפחה אחרת, מעבירה את כוח העבודה ומחלישה את משפחת האב. לפיכך, האינטרס המשפחתי מעדיף להתעלם מהאכזריות שבניתוק האם מילדיה ולהבטיח את קיום המשק. על הטרגיות שבניתוק מהאם אביא מעשה שהיה:

אִינְבֵּיעַה השכולה

גורלה של אִינְבֵּיעַה לא שפר עליה. היא נישאה לעַאוּדַה ושניהם נטו את אוהלם באחד הוואדיות היורדים לנווה דַ’הַבּ. היא רעתה את צאנם והוא יצא למרחקים על גמלו ושניהם ניהלו חיי משפחה טובים ושלווים ככל בני ערב.

שנתיים לאחר נישואיהם נולד להם בן, סְלֵימַאן שמו. בטרם הספיק התינוק להיגמל מחלב אמו, מת עַאוּדַה אביו והשאיר את האם אבלה ואומללה. אַלִ־מיספַרַה, אבי אִינְבֵּיעַה, ראה את בתו אלמנה ועזובה, לקח אותה אליו ודאג לכל מחסורה. לפי שהיתה אלמנה, התקשה להשיאה לגבר אחר מבני־המקום, כי אנשים מעטים היו בימים ההם בכל סיני.

באחד הימים מצא האב בעל לבתו, איש מבני שבטו, שבט הַמְזֵינֵה, אשר חי בהרים ממזרח לעקבה. האיש נשא את אִינְבֵּיעַה כדת וכדין, הרכיב אותה על גמלו והסיעה למקום מגוריו וסלימאן הפעוט נמסר למשפחת עַאוּדַה. לאִינְבֵּיעַה לא היתה ברירה והיא נפרדה מבנה סְלֵימַאן בבכי ובצער גדול, עלתה על הגמל ונלקחה לבית בעלה לקראת עתיד חדש.

בעקבה רעתה את הצאן ולבה מר עליה. געגועיה לבנה ולמשפחתה הלכו וגברו מיום ליום. בכל יום, בצאתה עם העדר, היתה פורצת בבכי. בשובה היתה מוחה את דמעותיה ואיש לא ידע מה בלבה.

כעבור שנה ביקשו שכניו של הבעל שיסכים כי אינבֵּיעה תדריך את בתם הקטנה במלאכת המרעה. הילדה התלוותה אליה יום ויומיים ובשלישי חזרה והודיעה להוריה כי אינה יכולה להמשיך ולהילוות אל אינבֵּיעה.

שאלו אותה לפשר הדבר. אמרה להם: “כל היום היא בוכה ומתייפחת. הולכת ובוכה. יושבת ובוכה. דמעותיה מתערבות בתה שהיא מגישה לי!”

שאלו אותה: “ומה היא אומרת בבכיה?”

אמרה להם: “כך, בדברים הבאים היא ממררת בבכי כל היום!”

אמרו לה האנשים: “האם כך היא שרה?”

אמרה להם: “אכן כך הדבר ואני אינני יכולה לעמוד בפני צערה, ולא ארעה אתה!”

פנו האנשים אל בעלה ואמרו לו: “רחמנות על האשה, לבה נשבר על בנה, מחובתך להשיבה לבית אביה!”

האיש שהיה טוב באופיו, החזיר את אינבֵּיעה לד’הבּ ובהגיעה, רצה אל סְלֵימַאן בנה, חיבקה אותו ובכתה עליו מרוב שמחה.

יחסי אבות ובנים

היחסים בין האב לילדיו שונים מאלה שבינם לבין האם. כמוה הוא מגלה אהבה וחיבה ללא מצרים אל ילדיו. תמונה שכיחה היא לראות אב יושב באוהלו וילדיו מתרפקים עליו ומשתעשעים אתו. במיוחד ניכר הדבר כשהוא חוזר ממסעותיו לאחר היעדרותו. הפעוטות רצים לקראתו ומזנקים אל בין זרועותיו ותוך כדי כך הוא מרעיף עליהם נשיקות. מקור החיבה ההדדית נעוץ בתפקיד שהאב ממלא במשפחתו. האב מייצג את הבטחון הפיזי של המשפחה. אימת חרבו מרחיקה שודדים וחיות רעות. לו הכוח לרדות בגמל ולאלפו. הוא זה ששוחט את הבהמות. בעת הנדידה הוא המדריך והמכוון ובבואו ממרחקים, הוא מביא מזון וממתקים.

חינוך    🔗

חינוך במסגרת המשפחתית

עד לגמילה, הקשר בין האב לילדו מתקיים על בסיס רגשי. לאחר שהילד נעשה עצמאי האב מתחיל לחנך אותו. הבנים והבנות לומדים ממנו מה אסור ומה מותר. הבת נכנסת אל תוך מגבלותיה של מערכת הטאבו, והיחסים בינה ובין אביה משתנים ומתפתחים ליחסים מורכבים, מיניים ביסודם, אשר מביאים להסתייגות הדדית. הבן משתלב במערכת המשקית, משתתף בטיפול בגמלים ויוצא עם אביו לשוטט במרחב. בהדרגה נוצר קיטוב בתוך המשפחה. ככל שהבת מתבגרת, חינוכה עובר לידי האם, והבן המתבגר נכנס אל תחום השפעת האב. לקראת גיל הנישואים, המשפחה מפוצלת כשהאם והבנות מהוות יחידה נפרדת לעומת האב ובניו.

לאב יש אוטוריטה טבעית. היראה כלפיו נובעת ממערכת היחסים שנרקמו ביניהם בתקופת ילדותם. בניו רוחשים לו כבוד ומתייחסים אליו באיפוק. לא מצאתי גילויי חוצפה או עזות פנים כלפי האב. הבן שמתבגר אינו יוצר יחסים שיש בהם פתיחות עם האב. המושג חברוּת בין אב לבנו הבוגר לא קיים כלל. בנים שבגרו יוצאים לעבודה וחוזרים לאחר היעדרות ממושכת, נוהגים באיפוק כלפי האב, והכול מתייחסים אל הבן כאל אורח. הברכות וטקס הפגישה מתקיימים על דרך הפשטות ולרוב בצורה לקונית.

לברית־המילה יש חלק בחיזוק האוטוריטה של האב על בניו. הבדוים נוהגים למול את בניהם בדרך אכזרית ואגרסיבית. (ראה פרק הרפואה). באמצעות המילה משיג האב הכרה תת־מודעת מצד הבן כלפיו בכל הנוגע לאוטוריטה שלו. אקט טראומטי זה קובע את מערכת היחסים בין האב לבניו. גם הבנות עוברות ניתוח ממין זה, שבמהלכו כורתים להן את קצה הדגדגן. משמעותו זהה, אלא שעוצמת האגרסיביות שבו פחותה.

בנים סוררים

המשפחה הבדוית אחראית לבניה והיא סוברנית בקביעת גורלם. קיימים מצבים שבהם ניתנת לאב הסמכות הבלעדית על חיי ילדיו. מרי, בספרו Sons of Ysmael מתאר כיצד לקח אב את בנו שנתפס בגניבה וזרק אותו לים באומרו: “זה לא בני!” בדורות האחרונים לא הגיעו הדברים בסיני להרג ילדים בידי אביהם. שפיכות דמים אינה רצויה לבדוים, ובמקום הרג הפושע, מרחיקים אותו מהמדבר. אב שאינו יכול לרסן את בנו הסורר, מְשַׁמֵס אותו על־ידי הכרזה שהבן מופקר ליובש השמש ואין לו מחסה (ראה פרק המשפט). מאותה שעה הגנת המשפחה אינה חלה עליו והורגו אינו נענש. המשוּמס מוקצה מחמת מיאוס בהיותו פושע מועד, נדחה באופן טבעי על־ידי החברה. חייו בתוך שבטו נתונים בסכנה תמידית ועל־כן ישא את רגליו ויברח מהמדבר כל עוד רוחו בו. כך פוטר האב עצמו מן הצורך לשפוך את דם בנו.

בת שזנתה דינה סקילה. הוריה חייבים לעשות זאת. בסיני, אף־על־פי שהיו כמה בנות שהסתבכו והרו מחוץ לנישואים, נמצאה דרך להמתיק את דינן. בדור זה לא היה בסיני אף מקרה של הרג בת על רקע כבוד המשפחה. לפנטיות העיוורת והאכזרית שמציינת את האוכלוסיות העירוניות בארצות־ערב, אין אחיזה בחברה המדברית. המדבר אינו מרשה הקלת ראש בחיי אדם.

בין הורים וילדיהם

גישתם של ההורים אל ילדיהם אינה זהה. האב מתייחס אל ילדיו על־פי אמות מידה של עקרונות חברתיים, ואילו האם נוהגת בבניה על־פי הרגש. האב רואה עצמו אחראי להתנהגותם הנורמטיבית של בניו ושומר את צעדיהם מכל סטייה. לפעמים הוא מגיב באלימות. האם סולחת ומעלימה עין.

הדבר בולט במיוחד בהגיע הבנים לגיל הנעורים, כאשר הצעירים והצעירות נמצאים בקונפליקט קשה עם החברה בגלל הטאבו והאיסורים השונים. בנים ובנות משתפים את האם בלבטיהם וב“פשעיהם” ומכניסים אותה לסודותיהם. האב, מצוי מחוץ לזה. הבן והבת מספרים לאמם על אהבותיהם האסורות. האם שומעת ומייעצת ומהווה גורם מקדם בחייהם האישיים של בניה.

פעם הייתי אורחו של אחמד הצעיר במשכן משפחתו תחת שיח רותם, אי־שם בוואדי אשר ברמת א־תִּיהּ. אותו יום נעדר אביו, ולפיכך ביקש ממני להשמיע ברשמקול שלי הקלטה שעשה בגניבה בפגישתו עם אהובתו. לבו יצא אל אהובתו שאותה לא ראה כחודש ימים. לפי שחששתי כי אחותו הבוגרת ואמו שישבו במרחק־מה מאתנו ישמעו את ההקלטה, הבעתי את חששותי. והוא אמר: “אמי ואחותי יודעות את כל סודותי. אין ממה לחשוש!” האם ששמעה את קול הנערה אהובתו עולה מן המקלט, נזעקה, החרימה את הסרט ואמרה: “משפחת הנערה תשמע את ההקלטה ותשחט אותך!” היא מיהרה וזרקה את הסרט אל תוך הלהבות, לקול מחאותיו של אחמד והוסיפה: “מוטב מותו של הסרט ולא מותך!”

צעירים ביקשו ממני שלא לספר לאב על שראיתי או שמעתי, אך לא חששו מהאם. בדויי סיני מגנים את התופעה של העדפת בנים על בנות. המנהג שהיה רווח בימי קדם לקבור ולד־בת מעורר אצלם פלצות. מי שאשתו יולדת רק בנות, מחפש פתרון לבעיית עתידה של המשפחה, כי זה מותנה בזכרים שישאו את הנטל המשקי על גבם – אך לא על חשבון הבנות. האב נושא אשה שנייה בתקווה שייוולדו לו בנים זכרים. יחסו אל בנותיו לא משתנה לרעה בעקבות נישואיו השניים.

בילדותם נבדלים הבנים מהבנות ביחסם לאב. הבנות מחפשות את החמימות של חיק האב ויוזמות התנהגות שתכליתה לרכוש את תשומת לבו ואת אהבתו. האב מצדו מעניק חיבה, ושכיח לראות אב שיושב באוהלו ועל ברכיו בתו שמלטפת את זקנו ומחבקת אותו. הבנים, שאף הם מעוניינים באהבת האב. שקועים בשעשועים משלהם, ואינם יוזמים מעשה שימשוך את תשומת לב האב.

הבדוים רגישים מאוד לשלום ילדיהם ואינם מרשים לאיש לייסר אותם או לפגוע בהם. פגיעה כלשהי בילד מעוררת התמרמרות ותגובה חריפה אצל הבדוים. התעללות בילדים בלתי אפשרית בחברה בדוית, כי היא אוסרת תוקפנות בכלל ובמיוחד כלפי ילדים.

השוני בגישה אל הילד אצל הבדוים לעומת חברות עירוניות בארצות ערב, בולט מאוד. אביא דוגמה ממעשה שהיה.

סופו של המורה מאֵל־עַריש

כשראו בּדויי נווה־פאראן כי ילדי השבטים האחרים לומדים בבית־ספר, פנו אל המושל הישראלי וביקשו ממנו שיקים בית־ספר במקום. המושל נאות לבקשתם; בנו בית־ספר בין עצי התמר של הנווה והביאו מורה מאל־עריש.

ביום הראשון באו הילדים לבית־ספרם וישבו קשובים וממושמעים מתוך נימוס. הם ריסנו את עצמם ככל יכולתם, כי לא היו רגילים לשבת שעה ארוכה על ספסל הלימודים. מימיהם לא ישבו על ספסל כשרגליהם תלויות תחתם ולא ליד שולחן שמפריע לתנועותיהם. כעבור כמה ימים, כשסקרנותם באה על סיפוקה, היו מקשיבים לדברי תורה שעניינו אותם וביתר הזמן, הסיחו דעתם מהמורה וניהלו שיחה חופשית. המורה בשלו והם בשלהם.

המורה מאל־עריש, שרצה להחדיר בהם מנהגים של בני־תרבות לפי המושגים שלו, ראה לעצמו ייעוד להציל את בני המדבר מפראותו של הטבע. שידוליו לישיבה מאובנת ולמשמעת לא נשאו פרי. לפיכך פנה אל האמצעי הבדוק: הוא לקח מקל לח והיה חובט ומכה בו את הילדים.

והם, שמימיהם לא ראו איש זר חובט בילד, נאלמו וישבו מבוהלים. בגמר הלימודים, מיהרו לספר להוריהם על המורה המלקה. שאלו את הילדים: “איך היה חובט בכם?” ענו להם: “כך היה עושה: תופס את היד ועושה זר מהאצבעות ומכה על קצותיהם בכל כוחו. אנחנו בוכים והוא מכה!”

מיד יצאה משלחת אל המורה, נכנסה לבקתה שלו ואמרו לו: “יש לך זמן עד מחר בבוקר להסדיר ענייניך ולהסתלק מנווה־פאראן. אחר־כך אם נמצא אותך כאן, לא נהיה אחראים לשלומך!”

שאל אותם: “וכי למה כך אתם גוזרים עלי?”

אמרו לו: “אצלנו לא מכים ילדים!”

אמר להם: “כך נהוג אצלנו בּאל־עריש ובכל העולם הגדול!”

אמרו לו: “לך לשם ונהג כמנהגם, אצלנו העולם אחר!”

נטל המורה את חפציו וחזר לעירו תמה על הורים שלא אפשרו לו לאלף את ילדיהם.

חינוך בבית־הספר

עד לתקופה הישראלית לא היו בתי־ספר בסיני, והילדים לא למדו קרוא וכתוב. זאת מכיוון שלא היה מי שיקדם אותם לאחר מיצוי הפוטנציאל האינטלקטואלי הטבעי. בבדיקה שערכתי אצל ילדים בגיל 8־12, שלא למדו בבית־ספר, מצאתי שלא ידעו לחשב מעל המספר עשר ולא ידעו לענות לשאלה פשוטה עם נעלם אחד בתחום העשרת. משחקי החשבון שערכתי להם, נפסקו לאחר דקות ספורות מחוסר ריכוז. סיפור שנמשך יותר משלוש־ארבע דקות היה עבורם מאמץ שכלי רב מדי.

לעומתם ילדי דַ’הַב ונביעות שלמדו בבית־ספר, גילו יכולת חשיבה וריכוז גדולה יותר. הממשל האזרחי פיתח רשת גדולה של בתי־ספר שכללה למעלה מעשרים מוסדות. מאות ילדים למדו בבתי־הספר וניתנה להם הזדמנות להוסיף ולהתפתח במובן האינטלקטואלי.

מספר הבנות בקרב התלמידים בבית־הספר קטן, משום שהבדוי אינו רוצה להביא את הבנות לכלל יחסים פתוחים עם סביבתן. היתרונות של הלימוד ודוגמת בתי־הספר במדינות ערב הניעו כמה הורים לשלוח את בנותיהם ללמוד, ויש דור של בנות בדויות שיודעות קרוא וכתוב. לימודי הבנים מתקבלים על דעת ההורים, ביודעם שהקריאה והכתיבה נחוצים לבנים, אך לימוד הבנות לא נראה תכליתי.

בגיל 12–13 מסיים הילד את הלימודים ומשתלב בעבודות המשק. לאחר החזרת סיני קבעו המצרים לימוד חובה עד סוף בית־ספר העממי, ויש תוכניות להקים בתי־ספר תיכוניים בכמה מקומות ריכוז בסיני.

יחס בנים לאבות זקנים

הבדידות שמתחייבת מן החיים במדבר מכבידה על קיומו של הזקן, שאינו יכול לנוע ולנדוד אחר שטחי המרעה, ואין בכוחו ללכת אל מקור המים שבדרך־כלל נמצא הרחק ממקום מגוריו. הזקן תלוי בצורה מוחלטת בצאצאיו. תלות זו מפתחת תחושת סולידריות בין בני דורות שונים. אחריות הצעירים לגורל הוריהם מובנת מאליה, כמו ההרים והוואדיות שמסביב. שורשיה נעוצים במערכת יחסים שהתפתחה בין ההורים לילדיהם בשלבי המשפחה הראשונים. הורים קשישים שיש להם בנים, מבלים את ימיהם באוהל צמוד לאוהלו של אחד הבנים; ואם אין להם בנים, הם נצמדים למשפחת הבת.

היחס לזקנים הוא יחס של הערכה וכבוד. יכול בן להיות פוחז וטרדן כלפי חבריו, אך כלפי הוריו יגלה יחס מסור. הכרתי צעיר שכל הזמן רב עם חבריו, גנב וגזל והביא רעה על כל מי שבא אתו במגע. אביו של צעיר זה היה חולה אנוש, והבן טיפל בו ברחמים ובמסירות למופת. מראה של צעיר שמושך אחריו גמל ואביו או אמו הזקנים רוכבים עליו שכיח בסיני.

הבדוי מקבל את קשיי החיים מתוך כניעה שהוא גוזר על עצמו בהחילו את גורלו על אללה. אולם אין הוא גוזר אלם על עצמו והוא משמיע ברבים את צערו.

צער הזִקנה

החברה הבדוית מצטיינת בעזרה ההדדית ואינה מפקירה את זקניה. כשחי בה זקן ערירי, תמיד נמצא מישהו שרואה חובה לעצמו לקיים מצווה ולטפל בו והוא מאמין שבמעשהו יזכה להיכנס לגן־העדן. זקנים עריריים מאומצים בדרך־כלל על־ידי משפחות. הכרתי זקן שבילה את ימיו אצל משפחות הבדוים שבאזור נווה־פאראן. עם צרור חפציו היה הולך ממקום למקום ומתארח אצל כל משפחה שבועות אחדים, אחר־כך עובר לאחרת. במקום בו בחר להתארח, קיבל את כל הדרוש לו באוכל ובגדים. פגשתי זקנה שאוהלה היה צמוד למשפחה זרה והיא נחשבה לאחת מאנשי המשפחה. לעומתה, זקנה אחרת בחרה לחיות לבדה בוואדי־חיבראן, תוך־כדי שמירה על עצמאותה. זה שלושים שנה היא חיה כך והבדוים באזור פוקחים עליה עין ומגישים לה סעד בשעת הצורך.

הפולקלור הבדוי מטיף לדאגה לזקנים עריריים ומעלה על נס אדם שדואג לזקן גלמוד. הפקרת אב על־ידי בניו מולידה מוסר־השכל, שמזהיר את הבנים שאף גורלם יהיה רע.

על כך יעיד הסיפור הבא:

הבן שהחליט לא להפקיר את הוריו

נוהג היה בימי קדם לקחת זקנים שחדלו לתפקד ולהפקירם למוות ברעב ובצמא על סלע בלב מדבר.

מעשה באשה צעירה שנישאה לאיש זקן וילדה לו בנים ובנות. בא היום ובעלה הגיע לזקנה מופלגת. הוא לא ראה ולא שמע, ואף לא יכול היה להניע את אבריו, עד שהיה מטרד לאשתו הצעירה. אמרה האשה לבנה הגדול: “בני, קח את אביך והשליכהו על סלע הרחק בתוך המדבר!” הבן, שהיתה בלבו יראה כלפי אביו, מיאן לעשות זאת, אך הפצרות אמו אילצוהו להישמע לה. לפי שאין קדושים כדברי אם, קם, נשא את אביו על כתפיו והלך עמו שעות רבות עד שהגיע לסלע שטוח. שם הניח את אביו והסתלק. לאב היתה מקטרת ארוכת קנה, בִּיבֵּה, שלא נפרד ממנה גם בשעתו האחרונה. באה השמש וקפחה על ראש הזקן. ביקש לשתות ולא מצא דבר. קרא לבניו ולא נענה, עד שנקפדו חייו ונשמתו נפרדה ממנו והלכה לאן שהלכה. וברבות השנים נפזרו עצמותיו ורק המקטרת נשארה על הסלע.

עברו שנים והבן הגדול, שנשא בזמנו את אביו בדרכו האחרונה, היה לזקן, לא ראה ולא שמע, שיניו נשרו מפיו וכולו צפוד ומצומק. כיוון שלא היה יכול לנוע, נאלצה אשתו לטפל בו עד שהיה עליה לטורח. פנתה האשה אל בנה הגדול ואמרה לו: “בני, קח את אביך והשאירהו על סלע הרחק בתוך המדבר!” תחילה מיאן הבן לעשות כן, כי זכר את הימים הטובים שהיו לו בחברת אביו. אולם מצוות האם קדושה. וכיוון שדחקה בבנה והיתה אומרת לו: “בני, סלק ממני את גל העצמות הזה שאין בו תועלת!” השתכנע לבסוף לעשות כרצונה. נשא הבן את אביו על גבו, והלך עמו שעות רבות עד שהגיע לסלע שטוח, ולא ידע כי על סלע זה הושם סבו לפני אביו. שם הניח את אביו ופנה ללכת. בשוכבו על הסלע, מצא האב הזקן את מקטרת אביו. נזכר במעשה והחל לצחוק בקול גדול. אמר לו בנו: “אני הבאתי אותך למקום רע, ומעתה יעברו עליך שעות נוראות, מה לך לצחוק בזמן כזה?” ענה האב ואמר: “בני, הרואה אתה את המקטרת הזאת? זו מקטרת סבך. כפי שעשית לי עשיתי לאבי, לכן צחקתי לגורלי!” הבן, שלבו היה גס תחילה, קם והלך, אך כעבור רגעים ספורים נמלך בדעתו, וחזר על עקבותיו. שאל אביו לפשר השינוי שבהתנהגותו. אמר לו: “אבי, בוא ונחזור לאוהלנו. איני רוצה שבני יעשה לי מה שעשית לאביך!” נשא את אביו והחזירו לאוהלו. ומאז חדלו לנטוש זקנים על הסלע.

ילדוּת    🔗

הבדוי נולד אל תוך הריקנות של המדבר. בצפון־סיני מקדם אותו נוף חולות, במרכז־סיני מישורי הגיר המבותרים, ובדרומו – נוף הרים אדירי פסגות ורבי גוונים. כל ימי ילדותו עוברים עליו באוהל ובקרבתו תחת עיניה הפקוחות של האם. מגיל ארבע הילדים מגיעים לעצמאות יחסית והם חופשיים לבלות מסביב לאוהל במשחקים. בגיל זה חלה הפרדה בין שני המינים. הבת מתקשטת ומקדישה תשומת־לב ללבושה, בעוד הבן מתפלש בעפר ומתלכלך. הבדוית אינה מקדישה מאמץ לשמירה על נקיון הבן, באומרה: “ממילא יקרע את בגדיו ויטנפם. למה להקפיד אתו?”

בגיל זה חיים הילדים בצמוד לאמם, ויש כאלה שמבקשים לינוק משדיה. כשהיא יוצאת עם החמור לבאר לשאוב מים או לכבס, הם יוצאים אתה ומבלים בקרבתה. בגיל 5–6 מגלים הילדים עצמאות מלאה ואין הם מסתפקים באירועים שמתרחשים באוהל ובקרבתו. הבנים כמו הבנות ממלאים שליחויות, יוצאים להר לחטוב ענפים או לאסוף גללי גמלים לבעירה וכן לעניינים אחרים. כתמריץ להגברת השתתפותם בנשיאת עול המשפחה, יש מי שמעניק גדי לבנו או לבתו. בין השניים מתפתחים קשרי רעות עד־כדי חברות צמודה, ושניהם הולכים בצוותא לכל מקום.

משחקי הילדים

יומם של הילדים מחולק בהתאם לעיסוקיהם. בשעות הבוקר הם מסייעים במשק הבית ומשעה עשר לערך, הם פנויים לעצמם. זו שעה שמוקדשת לפעולות חברתיות וילדי המאהל מבלים יחד. דרישתם למשחקים אינה מוצאת תנאים וציוד מתאימים. ועל־כן, ככל ילדי העולם, ילדי הבדוים משחקים במשחקי דימוי, חושים ותנועה. הילד הבדוי אינו מכיר צעצוע שיוצר במפעל. לא נותר לו אלא להתגבר על החסרון הזה באמצעות יצירה עצמית.

החסרון הצמיח ישועה ממקום אחר. הדחף ליצירה מחדד אצל הילדים את חוש ההמצאה, ומלמד אותם להפיק ממה שיש בסביבה. ההורים אינם מודעים לכך שיש לספק אמצעי משחק לילדיהם, מכיוון שהם עצמם בילו את ילדותם באמצעים שהטבע העניק להם.

הנושא העיקרי למשחק הוא “בית־בובות”. כיוון שאין בדים, עושים את ה“אוהל” מלוחות אבנים, האנשים עשויים מקלות עטופים בגזיר־בד, עזים וחמורים עשויים מגללים וקוצי שיטה. הנטייה לבנות בית־בובות גדולה אצל הבנות מאשר אצל הבנים. הבנים, לעומתן, בונים מחסנים, גודרים גנים ועוסקים מעט בהווי המשפחתי. בבית־הבובות יוצרים הילדים מצבים שמתאימים למתרחש באוהל. בשעות הבוקר מוצא העדר מהאוהל למרעה. רועה עשויה ממקל וכד שחור עומדת מאחורי עזים שנוצרו מגללים ומובילה אותן למרעה. האם יושבת בפתח האוהל ליד המוקד ומבשלת. גזירי קסמים מייצגים את המדורה ויש מי שאפילו מבעיר אותם. אותה שעה ממשיך האב לשכב על ערשו, משום שזהו מנהג האבות לאחר לקום אחרי האשה.

לקראת הלילה מכניסים את הכול פנימה, את העזים באגף האוהל, כשההורים שוכבים זה ליד זה, מכוסים בשמיכות. וכדי שלא יתקררו, סוגרים בלוח אבן את פתח האוהל כתחליף ליריעה. יחס הילדה למתרחש באוהל הוריה, אינו נעדר מבית־הבובות. בבית־בובות אחד ראיתי אם וילדה שוכבים צמודים. שאלתי את הילדה שלה היה שייך בית־הבובות, למשמעות תנוחה זו והיא אמרה: “זו אמא שהילד שלה אוהב אותה!”

ילדה אחרת התקינה בובת־אם שהשכיבה אותה לבדה באוהל. לשאלתי: “היכן האב?” ענתה לי: “השכבתי אותו בחוץ כי אמא כועסת עליו משום שהוא רוצה להביא לי עוד אם!” בתי־הבובות מצויים ליד המאהל, אך אפשר למצוא אותם בהרים ובמישורים, כי הרועות ממשיכות לבלות במשחקי דימוי.

בנים מגיל עשר ומעלה אינם מסתפקים בבניין בתי־בובות. יש מי שבונה מכונית מקופסת פח וחוטי ברזל. יש מי שבונה כלי רכב מארגז וקופסאות גדולות המשמשות כגלגלים. נסיון הילדים הגדולים עובר אל הקטנים. הזריזים ובעלי כושר ההמצאה בחבורת הבנים, זוכים לעמדת יוקרה.

גודלה של חבורת ילדים יחסי לגודל המאהל. בכל אוהל מצויים שניים־שלושה ילדים בגיל משחק. חבורה ממוצעת מונה בין ששה לעשרה ילדים. חבורה בגודל זה אינה יכולה להתפתח לכדי יצירת מחנות שיש ביניהם יריבות ומתחים. הילד הבדוי נינוח, שקט וחסר עצבנות. במקומות שבהם מרוכזת אוכלוסיה גדולה, כמו בד’הב ונויבעה, מתעוררות בעיות חברתיות על רקע סכסוכים ומאבקים בין הילדים. במאהל לומד הילד להתחבר עם מי שזימן לו גורלו. במקומות הריכוז מתהוות חבורות על בסיס שכונתי או סימפטיה. כל תקופת החביון החבורה מעורבת משני המינים. עם ההתבגרות חלה הפרדה, והבנות אינן מתערבות בחברת הבנים.

משחקי תנועה כמעט שאין למצוא אצל ילדי הבדוים. הילד אינו יודע מהו כדור. רק לאחרונה, עם הקמת רשת בתי־ספר על־ידי המינהל הישראלי, הובאו למדבר כדורי משחק. הדרישה למשחקי תנועה קיימת והילדים בוחרים שיפוע מתאים לצורך זה. בעזרת פחית או לוח עץ, הם מחליקים עליו, ובמקומות שיש בולדרים (סלעי ענק), הם מטפסים עליהם ומאמנים את גופם בקפיצות וטיפוס.

הבנים במרחב המדברי

החל מגיל 7–8, הולך ופוחת מספר הבנות שמשתתפות במשחקים, משום שהן נדרשות לצאת למרעה. הבנים ממשיכים להתכנס ולשחק יחד. הם עוברים מבניית צעצועים ובתי־בובות לציד ולשיטוט במרחב. במדבר יש עופות מתאימים לאכילה, כמו חוגלות, קוראים וקטות. הבנים מציבים את המלכודות, שבהן צדים את העופות. יש מי שמשתעשע באפרוחי קורא, מגדלם ומשחררם ליד אוהלו. אלה, לאחר שהתרגלו למקום, שומרים על קשר עמו ואינם מתרחקים ממנו.

הבטחון העצמי גובר בגיל זה ומאפשר לילדים לשוטט באופן עצמאי במרחב. הם עורכים סיורים למקומות שונים ולומדים את מסתרי הנוף וכל אשר בו. האבות מסייעים לילדים להכיר את הסביבה והם מצרפים אותם למסעותיהם. כך לומד הילד להכיר את תכונות הצמחים והחי, כיצד לגלות נוכחות בני־אדם לפי עקבותיהם, הוא משתלב בהדרגה בנוף, ותופס את מקומו בתוך המערכת האקולוגית. חושיו מתחדדים להבחין בשינויים שחלים בסביבה והוא נעשה ער למתרחש סביבו.

אִמְסַלַּם לוכד אפרוחי קטות

בשעת בוקר רכבנו אִמְסַלַּם בן העשר ואני על גמל אחד. הוא היה בן עשר. אביו רכב לפנינו על גמל אחר והדריך אותי בדרכי סיני. כשעברנו בחורש עצי שיטה, שמענו קולות קטה שהזהירה את אפרוחיה מפנינו. לא הרחק מאתנו ראינו חמישה אפרוחים שהתפזרו לכל עבר. אִמְסַלַּם קפץ מעל הגמל, ומיהר להסתתר מאחורי ‘חַמַּאדַת־הַשִׂיחַ’. הוא לא שם לב לגערות אביו שהורה לו להפסיק את תעלוליו.

האב הורה לי להמשיך לרכוב, ואִמְסַלַּם נשאר שם לבדו. כעבור שעתיים חזר הילד ובידו חמשת האפרוחים. “איך צדת אותם?!” שאלתי אותו.

הוא זרח מרוב הצלחה, וסיפר את סיפורו: “שכבתי מאחורי השיח וצייצתי כאפרוח. האחד בא ותפסתי אותו. בשלב זה כבר היינו שניים מצייצים. כך בא השלישי ואחריו האחרים!” באותו יום נהנה אִמְסַלַּם מצלי אפרוחי קטות.

הכשרת הבן נעשית בעיקר על־ידי האב. משהוא גדל ומסוגל לעמוד בטלטולי הדרך, הוא יוצא עם האב למסעותיו. הוא פוגש בני שבטים אחרים ומבקר בארצות שכנות. בגיל 12–13 משתלב הילד במערכת הכלכלית של המשפחה. אב שיש לו גמלים, נעזר בבנו בטיפול בהם, וכשיש צורך להוביל גמלים מגייסים את הילדים לכך. בעת הנדידה יש לילדים בגיל זה תפקיד קובע בהעמסת הציוד ובהובלתו. לבדוים השקפה מוגדרת באשר לאופי החינוך ולהקניית ההרגלים של ילדיהם. לדעתם יש הכרח לחשל את אופי הילד ולהקשיחו בצורה מכוונת. לפי הפתגם: “תְחַ’אשִינוּן יַנוּעוּם וַלַא יַדוּם!” שמובנו: הקשיחו, אם תנהגו בדרכי נועם, תביאו עליו כליה!

אב מקשיח את בנו

מעשה שהיינו רוכבים, האב עִיד, בנו פַתְחִי ואני, בגיאיות סיני. פתחי היה בן אחת־עשרה לערך. היה זה יום שרבי. הגענו לגבעות של סלעי־חול באזור ואדי־זַלַקַה, פנה פתחי אל אביו ואמר לו כי בגבעה מרוחקת, מצוי מיכל מים שנשאר מהנדידה שערכו לפני שנתיים וכי אמו ביקשה ממנו להביא אותו.

עִיד הסביר לבנו כי היום חם והדרך ארוכה ואין זו שעה כשרה לחפש את המיכל. פתחי לא שעה לדברי אביו והלך אל הגבעה בלי להצטייד במים. המשכנו בדרכנו עד שמחמת חום חנינו במקום מוצל. כעבור שלוש שעות, התחלתי לדאוג לילד שהיה ללא מים בחום של שלושים ושמונה מעלות. לקחתי מימיה ורציתי ללכת לקראת הילד, אך כשעמד עִיד על כוונתי, פקד עלי לחזור בי. התרסתי בפניו ואמרתי לו כי ייתכן שהילד בסכנה. אמר לי: “אם לא יסבול לא ילמד, כי יש לו ראש של אבן!” כעבור שעה, חזר פתחי ללא מיכל, שמח ועליז ולא ניכר עליו שהצמאון והחום הציקו לו במיוחד.

הבנות במרחב המדברי

בדומה לבן המתערה בנוף, כך גם הבת מרחיבה את ידיעותיה ואת נסיונה בצאתה למרעה אחר העזים. הרועות מאותו מאהל וממאהלים שכנים נוהגות לבלות בצוותא בשעת המרעה. מאחר שהן ממשיכות ברעייה עד ליום נישואיהן, נוצרת חבורת בנות רב־גילית. הבדוים נוהגים לכוון כך שהרועות יהיו בנות גילאים שונים, מתוך רצון שהרועה המנוסה תלמד את הטירונית.

הרועות הבוגרות חדלות לשחק והן מקדישות את עיקר זמנן להתייפיפות, לקליעת שיער ראשן ולקישוט. תשומת־לבן מופנית לאירועים חברתיים ולגילויים אישיים, והן עוקבות אחר יחסי בני המאהל והוריהן. בשביל הרועות הטירוניות, זהו בית־ספר מעולה שמסייע להן להתפתח. רועה שהגיעה לפרקה, נישאת ונשארת באוהל כדי למלא את ייעודה כאם וחברתה הצעירה ממלאה את מקומה.

הרועות מבלות בגפן, חופשיות לפתח את מושגיהן על תעלומת הקיום. כך מתפתחת אצלן השקפה פשוטה וטבעית על סדרי העולם. האמונה בשדים וברוחות, במאגיה ובכוחם של יצורים על־טבעיים, נקלטת על־ידן כדבר מובן מאליו. בהגיע הרועה לגיל הנישואים, בשנתה השש־עשרה ואחריה, יש בה רגש רליגיוזי עמוק, אשר כפי הנראה עולה על זה של הנער הבדוי.

שנות הרעייה נותנות לבדוית הצעירה הזדמנות לבנות את אישיותה ללא לחצים. זוהי תקופת חיים יצירתית שבה מתגבשים מאווייה, שמקבלים ביטוי בדרך של סמלים עד לכדי יצירת אגדות. הפולקלור הבדוי שואב את השראתו מאותה תקופה שבה התגבשה אישיותן של הנערות במרעה. מיום שהנערה הופכת לאשה והיא מטופלת בילדים, מוסטת התעניינותה לתחומי עיסוק אחרים. החברה הבדוית אינה יוצרת נכסים אמנותיים ברמה מקצועית כך שהרועות אינן זוכות לשום סיוע. הזמר מנוגן בחליל פשוט שמתיש את כוח המנגן. אין צבעים וכלי ציור, גם התנועה התמידית אחר העדר אינה מעודדת עיסוק באמנות. בסיני לא שמעתי רועות שרות, ומאף גיא לא עלה הד לשירת רועה. אך יש רועות שמנגנות בחליל.

הרועות עוסקות בשאלות מין, ללא כל חשאיות. ילדי הבדוים, כבני הטבע, מודעים לתופעה המינית על כל היבטיה. כרועות הן חייבות לדאוג להפריה מירבית ומבוקרת של העזים והאתונות, שאם לא כן המשפחה תרד מנכסיה. הן מפעילות את התיישים ומכוונות את ההרבעה, בוחנות מי מהם אינו כשיר ומוציאות אותו מהעדר, ובתקופה שבה לא צריכה להתבצע הרבעה הן מונעות את הפריית העזים. פעולת ההפריה היא גלויה ומהווה חלק טבעי של ההוויה בחיי הבדוים. הנאקות מופרות באופן מבוקר ויזום על־ידי הבדוים, שמביאים גמלים מיוחדים לכך ומקיימים את ההרבעה לעיני כול. הבנות משתתפות בתהליכים אלה מיום שעומדות הן על דעתן, ומתייחסות לכך באופן טבעי.

גם החוויה המינית של ההורים אינה זרה לילדי הבדוים, ובעיקר לא לבנות הבוגרות שחייבות ללון באוהל הוריהן. הן שומעות את הרחשים בעת התעלסות הוריהן והמין הופך לדבר טבעי. בשיחה עם רועות, אפשר לדבר על ענייני בריאות הקשורים לבעיות מין, מבלי שהדבר ייראה לא טבעי. כנגד ההתייחסות הטבעית ליחסי מין מקיימים הבדוים את הטאבו.

הכנסת הדור הצעיר בברית חברתית

הכנסה בברית החברתית נעשית בצורה לא מפורשת בשני אירועים: בברית־המילה ובמלחמה. בטקס ברית־המילה מורח זקן העדה מדם הזבח על ידיו של הנימול ומכריז: “מעתה הנך מוסלמי!”

ההכרה בצעיר כחלק מהחברה נעשית ברגע שהוא מקבל רשות לשאת נשק על מותניו. מיום שהוא יכול ללחום, הוא נחשב לחלק מן החברה הבוגרת. לא כל צעיר נושא פגיון על מותניו, כי הפירוש לנשיאת נשק הוא הכרזה על היותו שווה לאחרים מבחינת החובות והזכויות, וחוקי הדם חלים עליו. כניסת הצעיר לחברת הבוגרים נעשית ללא הכרזה וללא טקס.

היחס למוכי גורל

יחסם האנושי של הבדוים מתגלה בגישתם אל אנשים מוכי גורל וחשוכי מרפא. סביר היה להניח כי במדבר יתחזק הרצון להיפטר מהנחשלים, אך דווקא בגלל מלחמת הקיום הקשה מתחזק רגש העזרה ההדדית בשעת צרה.

הבדוי מייחס סיבות מאגיות מתחום הנעלם והסוד לכל סוגי העיוותים הגופניים והנפשיים. רגש הרחמים עולה לרמה של קדושה מיסטית, שנותנת את הצידוק ליחס החם ולמסירות כלפי מוכה הגורל.

עַטְוַה חסר הגפיים

עטוַה נולד בשנת 1940 בפתח ואדי־אִיסְלַה, ללא גפיים; זרועותיו חסרות ושתי רגליו מעוותות. רגלו האחת קטנה ואין בה שימוש והשנייה, ארוכה יותר ובקצותיה בוהן ואצבע ארוכים מן הרגיל. בבוהן זו הוא לוקח את מאכלו ומגישו לפיו, ומעשן סיגריה שמציתים לו. ברצותו לנוע, הוא מתגלגל כחבילה לאורך הדרך. ראשו גדול וגופו קטן, אך מחשבתו צלולה ואורח דיבורו ברור והגיוני. על לידתו מספרים כי בשעה שאמו כרעה ללדת וראתה מה יצא מרחמה, אמרה למיילדת: “הרגי את הילד הזה, כדי שלא יתענה כל ימי חייו!” ענתה המיילדת, “מורא אללה עלייך, איך תאמרי דבר כזה והלא הוא ברואו של אללה, הוא שמחיה והוא שימית!”

המיילדת מיאנה להמית את הילד ושיכנעה את האם כי תשלים עם היצור שאללה נתן לה. האם הניקה וגידלה אותו ברחמים. כך גדל ונמצא כי הוא ילד נבון. בהיותו נער מת עליו אביו ובני משפחתו טיפלו בו. הוא מבלה את ימיו במאהל שבוואדי־אִיסְלַה. יש והוא רוצה לבלות בנווה אל־וַאדי, וקרוביו מביאים אותו לשם על גב גמל או במכונית ומארחים אותו אצלם. אמו נוהגת לתפור לו בגד חדש מדי פעם כי בגדיו מתרפטים במהירות, משום שהוא מתגלגל כדי לעבור ממקום למקום.

השנים עברו, עַטְוַה התבגר ובלבו התעוררו רגשות כמו אצל כל נער. יש והוא עורג לנערה וחולם על מישהי שתינשא לו. בלבו קיימת קנאה כלפי האנשים הבריאים ויש לו טענה כלפי אללה על העוול שעשה לו. חוסר האונים שלו מעורר בו אי־ביטחון. לפעמים הוא דורש להימצא ליד אמו על־מנת להתרפק עליה ופעמים אחרות הוא זועק ומבקש שיצילו אותו מידיה, מפני שגילה בה כביכול, רצון להמיתו.

כל מי שיכול לסייע לעטוה ולאמו, עושה זאת מתוך הכרה פנימית. אנשי המקום מאמינים כי דאגה לעטוה יש בה משום הבטחה למקום בגן־העדן.

מְנֵיפִי הבן הנכה

להלן מקרה אחר שראיתי בסיני. לאיש בשם רַאשִׁיד נולדו בנים ובנות בריאים ויפים, חוץ ממניפי שנולד עם פגם מוחי והתקשה בדיבור ובהליכה. אביו הקדיש לו תשומת־לב רבה יותר מאשר לאחיו, ומנֵיפי כרוך אחרי אביו ומוצא אצלו לב חם ודואג.

בשנת 1979 היה מנֵיפִי בן שלוש־עשרה. למרות שהתקשה בדיבורו, הוא חשב בהיגיון והשמיע משפטים של טעם. אביו נהג לקחת אותו לבוסתן ולהעסיק אותו בעבודות שונות. כאשר מְנֵיפִי נראה שרוי במצוקה, פנה אליו אביר במלים חמות: “יַא וַלַדִי יא רוּחִי, עשה כך וכך ותצליח!”

בשעת קבלת אורחים, רַאשִׁיד התייחס לבנו כאל בן רגיל. אם רצה מְנֵיפִי להבעיר אש לאורח או שמזג תה ונכשל, האב לא גער בו, אלא העתיר עליו דברי חיבה וסייע בידו.

היחס הטוב אל מוכי הגורל הוא תגובה למצב הקשה של האדם במדבר. ולדרך החיובית ביחסי אנוש, שמובילה לשיתוּף גורל ולא להתנערות מאחריות דווקא כלפי החלש ועלוב הנפש.

אהבת נעורים    🔗

משעה שהנערים והנערות מגיעים לגיל בגרות, הם בתקופה שכולה רצופה יסורים רומנטיים. הנערים מבקשים לתנות אהבים עם הנערות, והן עצמן עורגות עליהם ומוכנות להיענות למחוות שלהם. חברת המבוגרים יוצאת למאבק באמצעות מערכת איסורים כדי לבלום נטייה זאת באִיבּהּ.

בין שני המחנות, הבוגרים והצעירים, נטוש מאבק שבחלקו הוא גלוי ורובו סמוי מעין אדם מבחוץ. לפי הגזירה שנקבעה בחוקה הבדוית, האהבה אסורה עד ליום שבו יינתן היתר לכך, כלומר עד ליום הנישואים. ומה יעשו בני הנעורים עד אותו יום רחוק בעוד רוחם סוערת?

הבוגרים מכירים את המציאות ויודעים כי כל החוקים והאיומים אינם מסוגלים לכפות על בני הנעורים התנזרות מאהבה. זאת הם יודעים מעצמם. במקום להיענות לדרישות גיל הנעורים ולמצוא את שביל הזהב, ולאפשר אהבה חפשית, הם מעמידים בפני הצעירים את הברירה: “חיים או אהבה!” לחברת הבוגרים יש סיבה לשלול את האהבה מטעמים שלה. אב שיש לו תוכניות כלכליות והוא אחראי לקיומה של המשפחה, אינו רוצה להיות מופתע מהתקשרות לא מכוונת של בניו ובנותיו עם בני משפחות אחרות. הקשרים חייבים להיות תואמים לאינטרסים שלו. באמצעות הנישואים מחזקים את קשרי הדם, שהם תנאי לעמידוּת במאבק נגד משפחות אחרות. לפי השקפתם לא ייתכן שהבת תלד בנים למשפחה יריבה. החשש מפני קשר בין בת לאחד מבני שבט עוין אינו חשש שווא. לדעת הבדוי האהבה היא תופעה אנושית יפה לשירים ולא לבניית משפחה.

הבוגרים שזה עתה נישאו והזקנים שקנוּ נסיון בחייהם, מודים שהאהבה היא מתנת האל ואין מתוק ממנה. יחד עם זאת, היא מחלה שמחייבת ריכוך ואפילו הדברה. על־כן יאמרו הבדוים: “אַלְ־חוּבּ לֵיהַא חַבּ!”, כנגד האהבה יש גלולה. לפי מושגיהם, הגלולה היא רשף אש מקנה רובה. 

אף־על־פי שהצעירים מכירים את כל הנימוקים ההגיוניים כנגד האהבה ומוּדעים לאימת הנוקם, הם אינם מוותרים. סיני מלא באהבה אסורה שמתרחשת במסתרים. הגיאיות והנקיקים בסיני כולם אומרים שירת אהבה וחברת הבוגרים אינה רוצה להודות בכשלונה. כששואלים את הזקנים: “האם אהבתם בנעוריכם?” התשובה אצל רובם: “וכי ממה קורצנו?” ולפי שאין לחסום את קול האוהבים מתעשרת השירה הבדוית במסות של אהבה.

שיר על אהבה אסורה

אולם, החברה הבדוית הולכת לקראת הדור הצעיר ומקלה עליו בתחום הלחץ המיני. נערה שמגיעה לפרקה והיא פורייה, משיאים אותה בהקדם אם אין כל נימוק משקי מעכב, שכן לעתים קיום העדר מותנה במציאת רועה שתחליף אותה. בדור זה גיל הנישואים של הנערות נע בין 15–16 שנה. בדורות הקודמים היה גיל הכלות בין 18–20. לדברי הבדוים, חיי הדור הנוכחי טובים משל הדורות הקודמים. בעבר, גם אם היתה הנערה בשלה לנישואים, אי־אפשר היה להשיאה ולוותר בכך על התפוקה של עבודתה מחמת העוני. הרפואה מכירה בעובדה שתנאי חיים קשים מעכבים את תחילת תקופת הפוריות. כך נוצר אפוא מצב שהטבע דואג לבדוים שלא יביאו צער על בנותיהם בנוסף על מצוקת העוני, והן בשלות באיחור, כאשר אפשר לשחררן לנישואים.

כיום חייבים נערים לרסן את עצמם זמן רב לאחר שהגיעו לגיל הנישואים. עליהם לצבור רכוש וממון להחזקת אוהל ואשה. ברוב המקרים, הצעירים הנישאים אינם עוברים את גיל העשרים. אצל בדויי סיני, הנישואים אינם מחייבים צבירת אמצעים כספיים רבים. די באוהל קטן, בגדים ומעט עזים. ברוב המקרים מסתייעים הצעירים בהוריהם או בקרוביהם, ואינם מתקשים להשיג את האמצעים ההכרחיים לתחילת חיי משפחה.

החיזור

צעיר שרוצה לחזר אחר נערה, בולש אחריה עד שהוא לומד היכן היא רועה ובאילו שעות תימצא במקום מתאים לפגישה. לשם הוא מזדמן, כביכול באקראי, פעם אחר פעם ומכלכל את תנועותיו בסתר. הרועה שרואה את הצעיר, מבחינה בכוונותיו ואם לבה נמשך אליו היא מוצאת דרך מתאימה להחליף אתו מלים.

אם הנערה היא בת משפחה שכנה, חייהם קלים יותר ואהבתם מוצאת הזדמנויות רבות להיפגש בין אוהל לאוהל. מלות החיבה ודרכי הבעת אהבה הידועות, מתנהלות ביניהם ברציפות. לדברי הצעירים, ידידות עם בת מאהל מסוכנת בגלל העיניים הרבות של הנשים המנוסות שיודעות לפרש כל מחווה.

הבאר היא מקום טוב להבעת אהבה ולתחילת קשר. כל איש רשאי לשתות ממנה בכל שעה, גם אם הרועות מצויות שם. זו הזדמנות לנער לשבח את הנערה בפניה, ואף להציע לה תכשיט או ממתק מבלי שיחשדו בו.

החיזור אחר נערה חייב להיות חסוי מעין משפחתה וקרוביה, ובעיקר מעין אחיה. הדאגה למוסריותה של הבת מוטלת על האח, משום שהוא מצוי בקרבתה יותר מן האב. הנער המחזר אינו חושש מבני משפחתו. אלה רואים אותו בחיזוריו, נהנים מהצלחתו ואף מסייעים בידו.

הפגישה האינטימית בין האוהבים מאופקת בתחילה. שוחחתי עם צעירים בדוים על אהבותיהם. כששאלתי צעיר על ראשית רומן האהבים שלו, אמר: “אותה ראיתי לראשונה ליד הבאר ולא דיברנו, אני הסתכלתי והיא עשתה כמוני. כמה ימים אמרנו שלום זה לזה מרחוק, עד שהגיע היום ושתיתי אצלה תה במרעה!”

הבדוים מבחינים בכוונותיהם של הצעירים לפי סימנים הידועים להם. פעם הגעתי עם ידיד בדוי למעיין ברמת־א־תּיה ומצאנו שם שני נערים יושבים על הסלעים וכמה נשים משקות את הצאן. ידידי פנה אלי ואמר: “דע לך כי השניים באו לחזר אחר הבנות, ואמותיהם הן שמפריעות!”

במקרה אחד ראיתי נער הולך בשעת הצהריים לבוש בגדי חג ובידו רדיו, ואותו יום לא היה חג ולא מועד. אמר לי אחד הבדוים: “זה הולך לפגוש את אהובתו!” שאלתי אותו כיצד ידע על כך. אמר לי: “מי זה הולך בצהריים עם רדיו ללא כל מטרה אם לא כדי להיפגש עם בנות. הרי כולנו עשינו כך!”

הרועות מצויות רוב הזמן יחד, ובמשך השנים נרקמים ביניהן יחסי ידידות ונאמנות ללא גבול. כשמגיע מאהב, הן יושבות אתו בצוותא ושומרות את דבר הפגישה בסוד. הרועות הבוגרות והנשים הצעירות מעידות שאין חבֵרה מלשינה על רעותה.

היוזמה לפתיחה במעשי אהבים באה במקרים רבים מצד הבנות, כך מעידים הבדוים. דוגמה לכך הם מביאים מהתנהגותן עם הנמרים. לדבריהם הבנות אוהבות נמרים, ומפתות אותם בכל מיני תכסיסים שיתקרבו אליהן ויתנו אתן אהבים. כשהן רואות נמר מרחוק, הן מפשילות את שמלותיהן, מגלות את ירכיהן ומסתרי גופן וקוראות להם: “בוא ראה ותיהנה, גש ולא תתאכזב!” כך הן קוראות כמה פעמים עד שהם באים. די להחליף את הנמר בדמות גבר והכוונה מתבררת מאליה.

הרועות שרואות את הנערים משוטטים בוואדי אינן נשארות אדישות, והן פונות אליהם ומזמינות אותם כפי שמתארת הקצידה הבאה:

הכרתי נערה בדוית שהיו לה שלושה מחזרים בו־בזמן. אשה שבעלה מאס בה טענה בפני: “כמו שאתה רואה את הגבר הזה, אני הבאתי אותו אל חיקי, וראה מה שכרי!”

מקומות המפגש

כשמתחזק הקשר בין בני זוג צעיר, הם מחפשים מקום מסתור למפגש. המקום צריך להיות חבוי ושיאפשר כיווני גישה ובריחה שונים. דרום־סיני מצטיין בעמקים וגיאיות שמתאימים לתכלית זו. דורות של אוהבים קבעו מקומות כאלה והריהם מוכרים לכל אנשי האזור ואף נקראים בשם “עמקי־הרועות”, ללמדך כי אל המקום הזה מזמנת הרועה את אהובה. הוואדיות והעמקים מגובבים בבולדרים זה על גבי זה, היוצרים מבוך ונקיקים מתאימים מאין כמוהם למטרה זו.

הבילוי במקומות אלה נערך בדרך־כלל בשעות הצהריים, בהן העדר נח מחום היום וכל תנועה נפסקת. הרועות מבטיחות את עצמן על־ידי הצבת תצפיות. יש ביניהן עזרה הדדית; כשאחת מהן מצויה במחיצת אהובה, חברתה עומדת על המשמר. בלילות לא ייתכנו מפגשי אהבה כי כולם מכונסים באוהליהם, ועין המשפחה פקוחה על הליכות הבת. ואולם בכל זאת יש מפגשי לילה. כשכלה המרעה בקרבת המאהל, שולחים את הבת עם העדר למקום מרוחק למשך כמה ימים. כדי שלא תהיה לבדה, מצרפים אליה בנות נוספות עם עדריהן. בלילה הן ישנות במרחב הריק ויש שאחד הגברים בא לשמור עליהן. מקום הלינה נקרא עַזִיבּ והרועה הלנה נקראת עַזַבֵּה. רוב זוגות האוהבים מנצלים את ההזדמנות הזאת על־מנת לבלות יחד. בעזיבּ יכולים להיפגש בו־בזמן זוגות אחדים. פגישה עם עזבּה טומנת בחובה סכנות רבות, בגלל השמירה שהמשפחה נוהגת להעמיד על הרועות מחשש לחיות טרף, אך בעיקר מפני להיטותם של הצעירים. הרועות שמשתוקקות לפגישה עם אהוביהן, מדריכות אותם מבעוד מועד ומציעות את מקום הלינה. הורים קפדנים, בודקים אם לא מצויים עקבות שמובילים אל העזיבּ. גם לעניין זה יש פתרון: בבוקר מעבירים את העדר על העקבות וכך נפתרת הבעיה.

לא תמיד העזיבּ הוא מקום בטוח. צעירים רבים עלו על מארבים וסופם היה מר (48).

דרכי הבילוי של זוג נאהבים

הבדוים אינם אוהבים את הסגפנות, וכאשר בני הזוג הצעירים מבלים יחד, הם מביעים את רחשי־לבם בטבעיות, מתנשקים, מתחבקים ומתלטפים. מידת פעילותם תלויה באופיים וביכולתם לנהוג בחופשיות. הצעיר משבח את יפי אהובתו ואת תכונותיה והיא עונה לו בדרכה. בין מחווה אחת לשנייה הם שופכים את לבם זה בפני זה. זכיתי לשמוע שיחה כזו של זוג נאהבים מתוך הקלטה שנעשתה על־ידי הצעיר בגניבה. הופתעתי לשמוע את שיר־השירים בנוסח בדוי, בצורה חיה. הנערה התייפחה ואמרה לו: “שלושה ימים לא ראיתיך ולבי כאב מרוב געגועים; אהובי, למה זנחת אותי, הלא ידעת כמה יקר אתה לי!”

והוא ענה: “אל נא תזילי דמעותייך על לחייך ואל תכאיבי ללבי בקולך העצוב, דברי בשמחה והאירי פנייך, ראי את צמותייך השחורות היפות מבודרות מבכייך, צחקי אלי והראיני את שינייך הצחורות!” והיא לו: “נשקני!”

הוא נושק אותה והיא הוסיפה: “טובות זרועותיך, חבקני ונשקני!” היו שם הרבה דברי אהבה, שמחה וצחוק שהתערבו בנשיקותיהם, ובקולות העזים הפועות מסביב. לשאלתי האם כך מבלים כל הצעירים עם נערותיהם, ענה לי, “וכי מה חשבת, כולם אוהבים כך, אפשר אחרת?!” 

אישור לכך ניתן מפי צעירים אחרים ואפילו מפי נשים שתיארו את ימי נעוריהן העליזים.

אך גם אם הפגישה סוערת וחושנית, בני־הנעורים אינם מרשים לעצמם לקיים יחסי מין מלאים. נערה שתהרה לפני נישואיה, דינה סקילה בידי בני משפחתה ודינו של הצעיר שהפרה אותה – הרג. שני האוהבים נזהרים באותה מידה מיחסי מין. למרות הסכנה, יש מקרים של הריון. בתקופה הישראלית היו כמה מקרי הריון של נערות לא נשואות, ונמצאה דרך לחלץ אותן מגורל אכזרי. הבדוים מוצאים דרך שלא להרוג את הבת, ומשיאים אותה בטרם ייוודע דבר הריונה ברבים.

והרי תיאור של צעיר שמחפש את נערתו, בקצידה ששמעתי בנווה־פאראן.

שיחה בין רועה לאהובה

פירוד בין אוהבים

אבות משפחה מחכים לרגע שמישהו יבוא וידבר נכבדות בבנותיהם, ואינם יוזמים את נישואיהן. לעומתם, אבות הבנים שמגיע זמנם להינשא, בוחרים להם כלות. הסמכות לזווג זיווגים נתונה להורים ולא לצעירים. בעבר נהגו האבות להודיע לבניהם המופתעים כי יש להם כלות עבורם. אם שררו יחסים גלויים בין האב לבנו, האב היה מתאר לו את היעודה לו. לעומת זאת, לא נהגו להכניס את הכלה בסוד בחירתם, כי עליה להיות “מופתעת”. שכן, כדברי הבדוי, “לעז לא מודיעים שישחטו אותה!”

אצל הבדוי קיים מנהג שלפיו בן־אח זכאי להינשא לבתו לפני כולם. כוחו של מנהג זה מספיק על־מנת לבטל רצונו של בן שבחר כלה כלבבו והוא מחויב לשאת את בת־דודו. ואם אין בת־דוד מתאימה, האב מועיד לו נערה לפי שיקוליו. לצעיר אין חופש בחירה בגלל תלותו במערכת הכלכלית המשפחתית. בתנאי הקיום במדבר, קיימת תלות משקית של הזוג הצעיר באב, לפחות בשלבים המשפחתיים הראשוניים. לפיכך, מצוות האב כמוה כחובה שקשה להתעלם ממנה.

אם הצעיר רוצה להיות עצמאי בבחירתו, קיים מחסום שאינו מאפשר לו להגשים את רצונו. לפי מנהג הבדוים, בקשה ישירה של צעיר כמוה כפריצות, ויש בה כדי להפלילו בגילוי עריות, כמי שעבר על הטאבו ושם עינו בנערה.

לאחרונה חלה פתיחות בנושא זה ומאפשרים לצעיר להצביע בפני אביו על הנערה שהוא מעוניין בה. בכל מקרה ההחלטה הסופית, נתונה בידי האב. גם הנערה זוכה ליחס שונה מבעבר והיום כבר שואלים לדעתה. ליצני הדור אומרים, “שואלים לדעתה וחובטים בה עד שתאמר: הן!”

כפועל יוצא מהתערבות האבות בחיי בני־הנעורים, כל האהבות הנלהבות מגיעות לקץ מעציב. מבין עשרים חתונות שהשתתפתי בהן, חמש היו מלוות בשברון־לב שנגרם על־ידי הפרדת אהובים. ביתר החתונות היתה השלמה, או שבני הזוג המיועדים לא תינו אהבה במסתרים. מי שיערוך מחקר בנושא זה ודאי ירחיב את המידע הקיים.

האהבה הנכזבת מוצאת ביטוי בפולקלור כמו בקצידה הבאה:

על נער שאהובתו ניתנה לאחרים

 

יש מקרים לא מעטים שבהם בני־זוג נאהבים, שאינם מיועדים זה לזה, לוחמים על זכותם להינשא ואף מצליחים. הדבר מותנה במידת הפיקחות שלהם ובמידת הפתיחות של ההורים. על הצעיר לזכות באהדת אביו. אהובתו אינה רשאית לגלות את לבה לאביה, כי אם תגלה לו את אהבתה, יאשים אותה ביחסים חופשיים עם הצעיר, דבר שהדעת הבדוית אינה סובלת. לנערה זו יכולה לבוא הצלה מצד אמה כי כל נערה מכניסה את אמה בסוד חייה הפרטיים. האם הרוצה בטובת בתה, שוקלת את הצעדים הדרושים למימוש אושרה, ולפי שאין הבת יכולה לדבר ישירות עם אביה, עושה זאת האם בדרכים עקיפות ומשדלת את בעלה שיסכים. אם שיחק לנערה מזלה והיא זכתה בהסכמת אביה, הדרך לשידוך מוצלח פתוחה לפניה. ואכן, פגשתי זוגות מאושרים אשר זכו להינשא מתוך אהבה, והתגברו על המכשולים הרבים שנערמו בדרכם.

יש מקרים של התנגדות לבחירת ההורים. מצאתי כמה צעירים שבחרו להישאר ברווקותם ולא לקבל את בחירת האב, גם אם הדבר חייב אותם לעמוד בפני לחץ כלכלי ואפילו במחיר ניתוק הקשר עם המשפחה. כששאלתי את אחד הרווקים לתכלית חייו, אמר: “האל שבשמים הוא שמזווג והוא שידאג לי!” בלבו יש תקווה כי יבוא יום ונערת חלומותיו תופיע.

אם צעיר יכול לדחות את בחירתו של האב, בהיותו עצמאי וחופשי לנוע לאן שיחפוץ, הרי שלצעירה אין היתרונות האלה. ואף־על־פי־כן יש מרדניות. הכרתי כמה צעירות שלחמו על זכותן להינשא למי שהן חפצות באהבתם. יש צעירות שזכו לאהדת האב ונישאו לבחירי לבן בחן ובחסד. הכרתי את פאטמה שהתענתה בכל מדורי העינויים עד שהשיגה את מטרתה, ונישאה לאהובה. אל המנוחה הגיעה פגועה וחבולה לאחר שהשיאוה לשלושה גברים, ולאחר שאהובה נאלץ לשאת אותה כאשה שנייה, והיום שניהם קורנים מאושר.

אם תשאל בדוי צעיר, “היש אהבה?” יחייך וישיב: “אם אין אהבה, מה יש במקומה?”

קשישים יאמרו, “אלה משחקי ילדות ואין שעתנו פנויה להרהר בכך!”

הפוריטניות שקיימת ביחסי גבר ואשה דוחקת את הרגשות. כשלונם של הזקנים מביא ליצירת אידיאולוגיה שכופרת בלגיטימיות של האהבה.

בנוסף על המכשולים שיוצרת החברה הבדוית בדרכם של האוהבים, מיתוֹספים קשיים שנגרמים בשל אורח החיים במדבר. בני־זוג אוהבים משתי משפחות שונות נתונים לסכנת פרידה עקב הנדידה. בשנות בצורת קשות נוטשים הבדוים את אזורם ויוצאים אל אזורי מרעה במרחקים. הנדידה, שמטבעה איננה מרנינה את לבם, גורמת עוגמת נפש לזוגות צעירים.

שוחחתי עם צעיר בדוי על נושא הנדידה ויחס ההורים לנושא הקשר הנפשי שבין בני הנעורים, והוא התלונן על שהנדידה גורמת קרע בין ידידים. ההפרדה בין אוהבים, עולה בפולקלור באופן דרמטי (48). בסיפורים מתוארים זוגות שבורי־לב, שבהם יוצא הנער לפגוש את נערתו ומוצא כי הוריה נדדו והרחיקו אותה ממנו: והאהובה הולכת עם הוריה, בוכה ומתייסרת מרוב שנפשה נמשכת אחר בחיר־לבה המשוטט על ההרים ואינו מוצא אותה. הצירוף של אהבות אסורות וחיי נדודים מתבל את האהבות בסבל כפול ומכופל ומעלה אותן לרמות רגשיות נעלות. הכמיהה אל האהובה הנעדרת מעוררת רגשות עצב ויאוש, כמו בקצידה הבאה:

נער מחפש את אהובתו

האוהבים אינם מחוסנים מפני אכזבה. נערה יכולה להיות שבויה בברק אישיותו של נער אוהב, ולאחר זמן־מה יסור חנו מפניה. באותה מידה הולך נער שבי אחר נערה וזו משתעשעת באהבתו כאילו היה גדי שעשועים. אלה ואלה מוצאים אהבה בחיק אחר ומשאירים איש את רעהו שבורי לב. לנערים יש יתרון על הנערות כי הם יכולים ליזום מגע עם אהובה, ואילו הנערות מוגבלות ואינן יכולות ליזום בקלות כזאת כשל הנערים.

אני זוכר נערה שהתעניינה בנעשה אצל משפחת ידידי ובעיניה עצבות גדולה. בשאלותיה היתה בודקת דברים של מה בכך. לתומי הזכרתי שם בנו של ידיד שיצא עם גמלו למערב, ודמעות זלגו מעיניה. היא כיסתה פניה והלכה. לימים נודע לי כי הוא מתנה אהבים עם נערה אחת במערב. בכיה של הנערה לא היה בכדי. מעשה בגידתו היה ידוע לה ושבר את לבה.

על מקרה של נער הזונח את אהובתו, שרה הנערה בקצידה הבאה:

נער זונח נערה אוהבת

מצב הפוך נוצר כאשר נער נזנח על־ידי אהובתו הבוחרת באחר במקומו.

אהבה נכזבת ליד באר מים

השראת אהבה באמצעים מאגיים

האוהבים המאוכזבים מחפשים אמצעים להשיב ואף לחזק את לב בן הזוג. בין היתר הם פונים לעזרת הקוסמים, זו המאגיה הכול־יכולה, ואל הכוחות העליונים והנעלמים, ומגייסים אותם לענייניהם. תורת המאגיה ממליצה על כמה אמצעים שיכולים לעזור, בתנאי שלא יתערב גורם מפריע.

אוהב שאינו נענה ילך אל איש היודע לעשות קסמים, ויסביר לו במה המדובר. הקוסם יכתוב בדיו על גב ידו של האוהב את שמות כל השדים והרוחות, ויוסיף דברי השבעה על נייר. עתה על האוהב להתקרב אל הנערה מבלי שתבחין בכך – בשעה שהיא שקועה בבישול, כביסה או בשנתה – יגע בה בידו שעליה נכתבו הדברים, יסתלק ויחכה בסבלנות, שכן הקסם אינו פועל מיד. לא יעברו שעות אחדות, והשפעת הקסם תורגש בבירור. עתה יגש אליה, ומובטח לו כי תשיב לו אהבה. מגבלה גדולה קיימת בכל מעשי הקסמים, שהם כולם פועלים אך ורק על בתולות לא נשואות, לא על בתולות נשואות ולא על נשים בעולות בעל, והמבין יבין.

דרך אחרת היא שישחט האוהב דוכיפת ויקברנה במסעף דרכים כשראשה למערב ורגליה למזרח, כדרך קבורת מוסלמי. לאחר ארבעים יום, יאסוף את עצמותיה, יפרקן וישים אותן בתעלה שמימיה זורמים למערב. כל העצמות תיסחפנה ורק עצם אחת תיסחף למזרח. זו העצם בעלת כוח הקסם שמתאימה לעניינו של האוהב. בעודה נסחפת, תתלקח בזוהר גחלת. האוהב יחפוֹן אותה בידו – לא חשוב באיזו יד, ימין או שמאל – יניחנה על האדמה עד שתכבה מעצמה. אז יקח מטפחת ויכרוך בה את העצם וישים בכיסו. ולפי שהקסם מצוי בכיסו, ילך אל הנערה ויגע בה בידו. טוב ביותר אם יגע בה בעצם עצמה. כך מובטח לו שתשיב לו אהבה, אפילו בניגוד לרצונה.

כן יקח האוהב בעורמה כמה משערות אהובתו ויביא אל הקוסם. הלה יטביל את קצה השערה בדיו, ירשום על פתק את שם האוהב ואת שמה של האהובה, יוסיף עליהם כמה מלים קדושות מהקוראן ויצרף מלות קסם הידועות רק לו. את הפתק יגלול ויטמין בתוך תיק עור. האוהב ישא את התיק כקמע על צווארו, והתוצאות לא יאחרו לבוא.

מזלן הרע של האוהבות שאינן יכולות לעורר אהבה אצל בחיר לבן בניגוד לרצונו באמצעות דברי קסם, כי אסור להן לגלות את אהבתן בפרהסיה. וכך אומר הבדוי:

“בושה לנערה לחזר אחר גבר. נערה שמעזה להשמיע דברי אהבה נחשבת לחצופה ורעת מידות!”

על־כן, לא תימצא בדוית שתגלה את מסתרי לבה. אם תעשה כך, מובטחים לה חבטות וייסורים ממקלו של אביה. זו הסיבה לכך שכל הנערות כנועות. ואף־על־פי־כן האוהבות פונות בחשאי אל קוסמות, ואלו עושות בלהטיהן ומסובבות את הדברים לטובתן של המאוכזבות, והנערים שלבם גס אינם יודעים איך קרה שיחסם השתנה והם מצויים בחיקן של נערות חושקות, וכבר היו דברים מעולם.

אהבה בין בני אוכלוסיות עוינות

הבדוי מאמין כי הזיווגים נעשים לפי רצונו של אללה, והוא בקי במעשיו. לפעמים נולדות אהבות מוזרות ולו הידע והתיכלה. עובדה היא שיש אהבות בין בני משפחות זרות ואפילו עוינות; אהבות נרקמות בין בני שבטים רחוקים, ורק אללה יודע כיצד נפגשו השניים והתאהבו.

יש וצעיר ממשפחה פלונית הולך לחפש גמל באזור מרוחק, רואה נערה זרה, ועוד לפני ששאל אותה אם ראתה את גמלו התועה, שניהם כבר יושבים ונהנים מזיווה של האהבה. ויש מקרים נדירים שבהם בן שבט אחד נקלע למחיצתה של בת שבט אויב והם נקשרים בעבותות אהבה שאין להתירם. ולפי שעל האוהבים האלה נגזר להתחמק ממכשלת האיבה שבין שבטיהם מקבלת אהבתם עוצמה דרמטית, המשמשת יסוד לסיפורים מרתקים (48).

אגדת זֵיד וּמַי

כשנפגשו זֵיד וּמַי אי־שם בהרים נקשרה ברית אהבה ביניהם, והשניים משני שבטים עוינים זה לזה – היא משבט הַתַרַבִּין והוא משבט הָהִילַאלִיּין. את אהבתם שמרו באמונה ובסוד, עד שתוכשר השעה שיהיו לבשר אחד. הוא חי בארצו בְּגַ’בַּל אַדַ’לַל והיא בוואדי־וַתִיר.

ויהי היום וגשם שוטף ירד בְּגַ’בַּל אַדַ’לַל וזיד ידע כי יתחולל שטפון מסוכן שיגרוף את אוהל מַי אשר בוואדי. רכב על נאקה מהירה ובא אליה בלילה להזהירה מהשטפון המתקרב, כדי שתעביר את אוהלה מהוואדי אל מקום מבטחים, ואף ביקש ממנה להזהיר את בני שבטה מסכנת השטפון, כי לבו היה טוב ולא נטר להם איבה. מי ששמע לאזהרתה של מַי ניצל, ומי שלא שמע לאזהרתה – נספה!

השניים החליטו באותו מעמד שלא להיפרד. בחסות הלילה חבשה מַי את גמלה ועם שחר רכבה כשזֵיד חבוי באחד משׂקי החוּרג'. בהגיעם אל הגבעה האדומה אל מול וַאדִי־עַרַאדֵה, הבריכה את הגמל. אותה שעה, הגיעה למקום זקנה רעת־לב רכובה על גמל ועבדה הולך לפניה. כדרך הזקנות הרעות בלשה אחר מעשי מַי והבחינה שהיא מסתירה משהו.

ציוותה הזקנה על עבדה שיבדוק את מטענה של מַי, ומשגילה את זֵיד חבוי, סיפרה זאת לאנשים שנזדמנו למקום. האנשים הרגו את זֵיד ואת מַי וטמנו את שניהם בנקיק אשר בסלע. עודם עוסקים בענייני הקבורה, ועדת אנשים מבני שבטה של מַי, שניצלו מהשטפון בזכותה, הגיעו אף הם לשם. כשנודע להם מה עוללה הזקנה למציליהם, הרגו אותה ואת עבדה.

השמועה על מותו של זֵיד הגיעה אל בני שבטו, הָהִילַאלִיִּין. כל הלוחמים התאספו ויצאו למלחמה על בני שבטה של מַי. ותהי המלחמה קשה מאוד וחללים רבים נפלו וכיסו את כל הסביבה. שנים עברו וגוויות החללים התפוררו ונעלמו. רק ציפורני הלוחמים שנפלו במלחמה כיסו בהמוניהן את המקום. כשבאה רוח ומזעזעת את הציפורניים נשמע קול רשרוש עד למרחוק.

אהבה עם זרים

בתקופה הישראלית, באו הבדוים במגע הדוק עם אוכלוסיה זרה שהגיעה לסיני ליהנות מנופיו ואלמוגיו. כתוצאה מכך נוצרו קשרי ידידות ואהבה בין צעירי הבדוים לצעירות מישראל ומאירופה. פרשיות אהבה בין בדויות לישראלים כמעט שלא קרו, בגלל האיסורים שחלים על הבדויות בתחום זה. ידוע על מקרה אחד שבו בדוית התאהבה בחייל ישראלי והיא נרצחה בידי בני משפחתה.

צעירי הבדוים ניצלו את פתיחותן של בנות העמים האחרים וקשרו יחסי אהבה אתן. הזוגות המעורבים לא יכלו להתמיד באהבתם, בגלל הרקע התרבותי השונה. בתחילה היתה האהבה ניזונה מטעמה של השונות ומהסיפוק המיני, עד לרגע שבו נדרשו בני־הזוג למלא את חייהם בתוכן תרבותי. כאן הם נתקלו במחסומים של אי־התאמה ונשמט הבסיס לאהבתם. רוב הזוגות המעורבים נפרדו. הבדוי חזר לתרבותו ולמסגרתו החברתית, והצעירה שבה לארץ מוצאה.

יש זוגות שנולדו להם ילדים שלא יכלו להתמיד בחיים משותפים מאותן סיבות של אי־התאמה תרבותית. לאמיתו של דבר, היתה אהבתם של צעירי הבדוים והצעירות מבוססת על הרפתקנות וקלות דעת. בכמה מקרים הדבר גבל בטיפשות נואלת, כפי שיעיד סיפור אהבתה, כביכול, של אותה צרפתיה.

הצרפתיה שרצתה להינשא לבדוי

סיפור זה שמעתי מפי בדוית בנווה אַל־וַאדִי.

בדוי צעיר בא להוריו בלוויית נערה צרפתיה חיננית והודיע כי הביא כלה. ההורים התנגדו להחלטתו, אך הוא לא נכנע להפצרותיהם. לבסוף הסכימו לקבלה. הנערה נשארה באוהל, והוא יצא לשרם א־שיח' על־מנת להביא את משכורתו וכן ללוות סכום כסף כדי שיוכל לבנות לעצמו ולכלתו בקתה.

בימים הראשונים הציעו לה את המזרן הטוב והרך, כיסו אותה בשמיכות יפות והאכילו אותה במיטב המאכלים. משחלפו כמה ימים, לא יכלו לשרת אותה יותר. בגללה נאלצו לשאוב מים פי כמה מכפי שהיו צריכים, כי היא התרחצה בלי הפסק ובלי להתחשב בקושי של ההליכה אל הבאר.

ביום היתה יושבת ללא מעשה, ישנה או מתייפייפת ולפעמים יוצאת החוצה ומדברת עם הבחורים ללא כל בושה. כשעבר שבוע, אמרה אמו של הצעיר: “אם את רוצה להיות לי לכלה, התחילי לעבוד!”

אחיותיו של הבחור ביקשו ממנה ללכת לשאוב מים ולקושש עצים כמותן, והיא עשתה עצמה לא מבינה וכשהבינה, לא רצתה ללכת. הראו לה איך אופים ומבשלים, ניסתה וקלקלה הכול. היחס של המשפחה כלפיה הורע מיום ליום, עד שנמאסה עליהם. כשרצתה להתרחץ, תבעו ממנה שתשאב בעצמה מים מהבאר.

פעם הגיעו אורחים לאוהל, והיא ישבה עם הגברים ועוררה את זעמה של האם. לא אמרו לה דבר ורק השתמטו מפניה. בוקר אחד פרצה בבכי ולמחרת הלכה לכביש וברחה. יותר לא ראו אותה. מקרה זה הסתיים בכי טוב.

גורלו של דַרְוִיש סוֵילִים היה שונה.

דַרְוִיש סְוֵילִים זונח את משפחתו

דַרְוִיש סְוֵילִים היה גבר צעיר, בעל אשה ואב לילדים. הוא ואחיו הבכור פתחו חנות שהעשירה אותם מאוד וחייו התנהלו על מי מנוחות עד לבואה של נערה הולנדית אשר נמשכה אליו ועד מהרה היו לבשר אחד. במקום לחזור אל אשתו וילדיו בלילות, היה ישן עם אהובתו בבקתה שליד החנות.

השניים החליטו לעזוב את סיני, לעבור להולנד ולהתקשר שם בקשר נישואים. אני עקבתי אחר מעשי משוגתו, ואמרתי לו: “יא דַרְוִיש, אם ראית את אשתו של אִיבְּלִיס – הוא אשמדאי – הריהי לפניך!” אמר לי: “אחרי שהכרתי את הנערה הזאת מצאתי כי חיי פה הם חיי־בהמה. מעתה דומה אשתי בעיני לעז ואין לי כל הנאה מילדי. נערה זו גילתה לי את טעם החיים. ולפי הבטחתה, נבנה לנו חיים טובים בהולנד!” כל דברי הכיבושין, האזהרות והשידולים לא עזרו להניאו ממעשיו. דרויש צרר את כספו וירד לשרם א־שּיח'. בגלל חסרון הכיס ודרישות הוריה, נאלצה הנערה לחזור למולדתה ודרויש יצא אחריה. כעבור חודש חזר כלעומת שבא.

“מה עם הנערה ולמה חזרת?” שאלתי. “חַ’לַס, העניין נגמר כאילו לא היה!” ענה. דַרְוִיש, שהוא אנאלפבית, הגיע לשם, נבלע בין ההמונים ומצא עצמו פחות מושך משהיה בסיני. אותה נערה קלת דעת שנהגה לעבור מהרפתקה אחת לשנייה, לא ראתה בו דמות הולמת לדרישותיה. נעלב, מנושל ומרומה, חזר לסיני. לאחר הרפתקאות אהבים נוספות חזר אל חיק משפחתו וילדיו אך שילם בנפשו וברוּחו.

בין איש לאשתו    🔗

הגבר והאשה נתונים לצו הטבע ועליהם להשלים זה את זה כדי למלא את ייעודם. כפי שראינו, החיים במדבר יוצרים מצב של תלות מלאה של האשה בגבר. הוא סבור כי העולם נברא רק בשבילו, ובכלל זה האשה. שיטת הזיווג הבדוית יוצרת מחיצות שגורמות לניכור בין בעל לאשתו. הנישואים המאולצים גוזרים על השניים חיים משותפים כשהרקע המשותף צר ורדוד.

מערכת היחסים ביניהם מבוססת על־פי־רוב על אי־שוויון בין מעמד האשה לגבר. אשה שמלכתחילה נגזר עליה לחיות עם גבר מבלי שניתנה לה הזכות לעמוד על אופיו, אינה משתדלת לתת מעצמה למשפחה מעבר ליכולתה. נסיונם של הבדוים מלמד שיש שלושה סוגי נשים: אדישה, טובה ורעה. הראשונה משלימה עם גורלה כגזירה משמים, והיא מגלה אדישות למצבה המשפחתי וממלאה את תפקיד עקרת־הבית מתוך צייתנות. לעומתה אשה ששיחק לה מזלה ובעלה תואם לטעמה ולדרישותיה, שומרת על יחס נבון וחם אל בעלה. יש ותימצא גם אשה שמרוב אכזבה ותסכול ממררת את חיי בעלה, ואין לכך תקנה אלא בגירושין (53).

הבדוים מכירים בעוולה שהם גורמים לנערות שעוברות לאוהל נישואיהן כאילו היו בהמות שנמכרות בשוק. מתוך שיקול אנושי כלשהו. הם נותנים להן פתח להימלט מעונשם של נישואים רעים. על נערה שבורחת בלילה הראשון, בטרם נבעלה, ומצליחה להסתתר, אין חלים חוקי כלה נשואה.

אשה שקיבלה את גזירת הוריה והתאכזבה מבעלה או שחייה הפכו לבלתי נסבלים, אינה יכולה להתגרש ממנו בטענה של העדר אהבה או מסיבות רגשיות אחרות. כל עוד היא יולדת לו והוא מפרנס אותה אינה זכאית לגירושין. אך יש ביכולתה לחייבו לגרשה.

איך תשתחרר אשה מבעלה

אשה פיקחית משיגה את שחרורה החוקי מהבעל בעורמה. עליה לזלזל בטיפול בעדר העזים ובעבודות הבית. ובלית־ברירה ייאלץ בעלה להיפטר ממנה, אם אינו רוצה שחייו יהיו בלתי נסבלים. נשים רבות השתחררו כך ולאחר מכן בחרו בן־זוג לפי טעמן. מתברר כי שיטת הנישואים בכפייה אינה יכולה תמיד לטבע האדם. בחלק מהמקרים מתבטלים הזיווגים הראשונים, ובמקומם נוצרים זיווגים חדשים על בסיס של התאמה ובחירה חופשית. מספר הנשים המתגרשות מגיע לכדי 25–30 אחוז מכלל אוכלוסיית הנשים.

עיצוב אופי האשה על־ידי הגבר

החברה הבדוית מלמדת את הגבר שהוא נעלה על האשה והוא שמעצב את אופיה. מקור הכלל הזה בהנחה שהאשה היא יצירה משנית, שנתגבשה מהווייתו של הגבר. על־כך באו הקדמונים וסיפרו מה שראו אצל העליונים, כיצד נוצרה האשה מצלעו העקומה של האדם הראשון. האשה היא כחומר ביד היוצר, ואינה ממין הדברים שיש להתייעץ בהם. וכמו שמאלפים בהמה, להיות ראויה לחברתו של אדם, כך גם האשה חייבת חינוך. על־כן, גבר שמצא אשה שאינה מעוצבת כראוי יחבוט בה, ויעצב את אופיה.

קשר הנשים לילדיהן משמש אמצעי להכנעתן. אם הן ממין הסרבניות, מספיקה להן אימת הגירושין וגזילת ילדיהן כדי להכניען ולהקנות להן דרכי התנהגות נאותות.

קיימת השקפה הטוענת, כי אופי האשה מותנה בכשרונו של הבעל לאלף אותה. לפי השקפה זו האשה מטבע ברייתה הינה רעה ומושחתת ואין לתת בה אמון. ומי שמצוי בין הבדוים שומע את הטיעון הזה מתהלך פה ושם. למעשה אין זו דעת הרבים. אדרבה – רוב הנשים מתגלות כנאמנות וישרות דרך. הגברים שלא הצליחו ליצור אווירה טובה במשפחתם הם שמלעיזים על הנשים. בדוי שמתייחס אל אשתו בזלזול מגיע לרגע שבו הוא מתמלא חרדה בשל כך. המחשבה שהשאיר בהיעדרו את אשתו לבדה באוהל, מעלה בדמיונו מחשבות של ניאוף ובגידה שלא מן המציאות. וכבר ראיתי כמה קטני מוח כאלה שירדו לחיי נשותיהם באשמת חוסר נאמנות. אם תאמר לו: “הלא יש עוד נשים באוהל וכל דרכי אשתך נמצאות בפיקוח השכנות!” יאמר: “כל הנשים נוכלות והן סוככות אחת על חטאי חברתה!” בפולקלור הבדוי יש דיון בנושא זה, ובכמה סיפורים הופכת האשה קורבן לחשדנותו המטעה של הגבר (53).

אשת־חיל

לדעת הבדוי אשת־חיל הינה זו שאוהלה מרווח, נקי ומסודר, ויריעותיו שלמות, אשה שאינה מרבה לישון אלא מטפלת באוהל ובמשק הבית; אשה שמקבלת את בעלה בחוזרו מנדודיו בסבר פנים שוחקות. בטרם יבריך את גמלו, היא ממהרת לבעלה לסייע לו לפרוק את המטען. עם שובו ממסע ובהיכנסו לאוהל ימצא שטיחים פרושים לפניו ותה מהביל בקומקום. בישבו תכביד עליו דברי כבוד ועיניה יביעו שמחה לבואו. את ילדיו ימצא בריאים ולבושים כהלכה, והעדר שבע, העזים שופעות חלב ואין פוצה פה ומצפצף.

אשה טובה ניכרת בעקבה שהוא שזוף מקרסולה ומטה. עקב אשה רעה לבן מרוב עצלותה, כי רבצה כל ימיה בצל האוהל ולא יצאה לעמול בשמש. על אשת־חיל שר המשורר הבדוי לאמור:

בעל ואשתו שיש ביניהם יחסי חיבה הדדיים ונפגשים לאחר היעדרות, ינהגו בצורה מאופקת. לא יימצא בדוי שינשק את אשתו ויחבק אותה מרוב שמחה, ולא ייראו צעירים שהולכים חבוקים עם נערותיהם, אפילו לאחר שקיבלו היתר של הסדר הנישואין. הרתיעה שקיימת אצל הבדוי מפני חשיפת רגשות מביאה לידי הדחקת החיבה אל תוך נפשו.

לאדם מן הצד נדמה כי השניים אדישים זה לזה, אך אין הדברים כך. בשניהם מתעורר ריגוש של אהדה ושמחה שאינו מתבטא כלפי חוץ. 

בני־זוג שביניהם שוררים יחסים עכורים, משמיצים זה את זה ומטיחים דברי עלבונות. הבעל משמיע דברי נאצה על אשתו בפני קרובים כזרים. והאשה אינה מעזה לגעור בבעלה בפרהסיה מחשש לעונש. שמעתי דברי עלבון קשים שהוטחו באשה שישבה לצד הגברים. היא הבליגה וניכר עליה כי היא נעלבת עד לעומק נשמתה, ולא היה לאל ידה להשיב לו באותה מטבע.

גבר כהלכה

הבעל האידיאלי לדעת הנשים, הוא זה שכל מעייניו נתונים לגרום אושר לבני ביתו. בבואו ממרחקים ייכנס לאוהלו בסבר פנים יפות, יביא לאשתו שלל בגדים ותכשיטים, ולא יקמץ מלהביא לה תשורות לרוב. אם שכנתה קיבלה מבעלה לבוש יפה, ימהר ויביא גם לה ואף יוסיף וירבה. ילדיו יהיו לבושים במיטב המלבושים ובנותיו תעדינה את היפים בעדיים.

המזווה באוהלו יהיה מלא מכל טוב, וכל ציוד אשר יישחת, יחליף ולא יקמץ. גמלו יהיה מקושט ביפי הגדילים ובמעשה אריגה, ורכיבתו הדורה ואצילית. רק את אשתו יאהב ולא יישא אחרת על פניה. בהיותם לבדם ישמיע דברי חיבה ויפנק אותה ולא יחסיר את עונתה. בנים ובנות יעניק לה והיא תקיף אותו בצאצאים רבים. גבר נבון לא יאמר, “כל אשר בביתי, מעוצם ידי בא לי כל זאת!” אלא יודה לאשתו על כל מפעלותיה וישבחנה על כל הטוב שיש לו בזכותה.

העדרות ממושכת והשפעתה על חיי בני־הזוג

המשק הבדוי בנוי, כידוע, רק על בשר עזים וכבשים. שאר מוצרים, כמו תמרים, אין משקלם ניכר בפרנסת הבדוי. בדוי חייב להביא את כל המצרכים, משרוך ועד סוכר, משוקי הארצות השכנות ומבלה את רוב זמנו בתנועה אל השוק וממנו.

אם יש שנות שפע והירק מספיק לגידול גמלים, הוא נדרש לצאת עם העדר ולהישאר אתו ימים רבים בשטח הפתוח. העדרות זו הינה תופעת קבע בחיי הבדוים. הבדוי מבלה יותר זמן מחוץ למשפחתו מאשר בקרבה. ההעדרות יורדת לחייו ופוגעת במישרין באשה ובילדים. דאגת האשה נובעת מהאי־ודאות שבה מצוי הבעל ומהתלות בהצלחתו להשיג אספקה למחיה. וזאת לבד מהניתוק שפוגע בה באופן נפשי ומהגעגועים שמתפתחים בעקבותיו. הקצידה הבאה מבטאת את ערגתה של האשה לבעלה:

אף הגברים מתלוננים על־כך שהם נאלצים להיות הרחק ממשפחותיהם. פעם עשיתי את דרכי בוואדי־איסלה בלוויית איש מאותו מקום. עמדנו על מדרון שהשקיף אל נַקְבּ־חַ’טְרֵיף.

פנה האיש אלי ואמר, רואה אתה את הנַקִבּ ההוא? היה בדוי שכעס עליו, משום שעליה וירידה בנקב הזה יש בה הרבה סבל, פעם בגלל המאמץ לעשות בו את הדרך ופעם בגלל שזה לא הספיק לשבת בחוג משפחתו וילדיו, וכבר נאלץ לצאת לנדודיו כדי להביא מזון. על־כן קילל אותו ואמר: “יַא עִישת אַשׁוּם כַּאן יוֹמֵין עַלַא חַ’טְרֵיף וּמְתַ’נִּי!”. הוי מה רעים חיי, הלא רק לפני יומיים עליתי בנַקִבּ חַ’טְרֵיף וכבר אני נאלץ לחזור על עקבי!

געגועי הגבר אל משפחתו, מעדנים את יחסו אל האשה. המשיכה של הגבר אל הבית ואל האשה והרצון לנוח מן הנדידה ותלאותיה, והציפייה של האשה לְבוֹא בעלה מאחדים אותם רגשית.

לפעמים שני בני הזוג נקשרים זה בזה בצורה כה עמוקה עד שהם הופכים לנפש אחת כדוגמת הסיפור שמאחורי הקצידה הבאה:

הבעל האהוב שנעלם

מעשה בזוג צעיר שזה עתה התחתנו ונכנסו לגור באוהל. ככל הבעלים, נדרש הצעיר לצאת ולנדוד למרחקים. חבש גמלו והלך. עברו ימים ושבועות והוא בושש לחזור. געגועי הכלה הצעירה על בעלה האהוב הלכו וגברו. משלא יכלה לשאת את נטל הפרידה, יצאה לחפש אחריו:

והמשורר מסיים: –

האומללה מסרה את אהבתה לידי האל שהפקיד אותה בידיה, וביקשה ממנו כי יתננה לאחרות. ואז נפלה ומתה.

יפי האשה והגבר

יופיה של האשה הבדוית מתואר בצנעה ובעקיפין, משום שאסור לגבר לחשוף פרטים אישיים עליה בתוקף איסורי הטאבו. הבדוי רואה אשה יפה, נהנה ממראה ושומר את הנאתו לעצמו. מכיוון שפני הבדוית מכוסים תמיד, תווי הפנים אינם מהווים קנה־מידה עיקרי ליופי. יופיה נקבע על־פי הופעתה ואופיה. משמיעת דעות של הגברים והנשים על יפי האשה, לוקטו הדברים הבאים: קומת האשה הקלסית תמירה, גופה מלא אך ללא מפלי שומן. עיניה כשקדים, שריסים סוככים עליהן. גבותיה עדינות ואפה אינו מגובב כתפוח. שיניה סדורות בפיה, לבנות כפתותי ברד, ושדיה מזדקרים על חזהּ כשתי גבעות קטנות. שפתיה קטנות ומלאות, וצבע פניה כצבע הקפה הבהיר. שערותיה שחורות כעורב וצמותיה מלאות וקלועות על מצחה. כפות רגליה דקות ועדינות והליכתה מרחפת על אבני המדבר. קולה דק ומצלצל כפעמונים וכולה עדויה באצעדות, מחרוזות ושביסים. דבריה שקולים ומלאי טעם. תיאור יפי האשה מופיע בקצידות רבות:

גבר חלומותיה של נערה בדוית הוא זה שקומתו גבוהה וכתפיו רחבות. עיניו כשקדים נשקפות מנקרות צבועות בפוך. שיניו מבהיקות בלובנן ושפמו עבות. לזקן על פניו אין חשיבות רבה. קולו צלול ורחב. ידיו חזקות ולטיפותיו נעימות. רכיבתו על גמל אצילית. יש נשים שסבורות כי ליפי הגבר אין כל חשיבות, שהרי ממילא הוא בוחר את כלתו מבלי לשאול את דעתה. לא מצאתי ביטוי אמנותי ליפי הגבר, משום שאסור לנשים לחבר קצידות בנושא זה, ואם יש בידן תיאורי יופיו, הן נזהרות שלא יגיעו הדברים לידיעת הבעלים.

הַוֻטַאיַה

הבדוים מודעים לעובדה שהנשים נמשכות אחר יפי הגברים. הם אוהבים להפגין את יופיים בפני הנשים. אולם ההתנגשות בין הרצון להעלים את יופיים מעיני הנשים מחד גיסא, והרצון לשמוע את דעתן על־כך מאידך גיסא, מעמידה אותם בפני בעיה. כבדוים נאמנים לטבעם, הם מתעלמים לשעה קלה מסתירה זו ולאחר שהם מביאים לסיפוק את מאווייהם לראוותנות, חוזר המצב לקדמותו. הם מספקים מאוויים אלה בזוּארה שבטית או בחתונות. בכנס זה רשאיות הנשים להביע את הערצתן לגבר זר במנהג שנקרא וֻטַאיַה, מלשון כפיפה.

בעת הזוארה נוהגים הגברים לערוך תחרות רכיבה על גמלים. המתחרים נדרשים להציג רכיבה אצילית נאה ועדינה, ולא מהירוּת. הרוכבים מסתדרים בשורה חזיתית וצועדים יחד לאורך מסלול. כשהם עוברים ליד הנשים, שבדרך־כלל מתכנסות לחוד כדי לחזות בתחרות, הן משמיעות קולות צרצור בלשונן, אם גבר כלשהו מעורר את התלהבותם.

כאשר רכיבתו של פלוני מוצאת חן בעיני מישהי, היא מכינה מגדנות – לחם מרוח בסמנה וממותק בסוכר, ביצים שלוקות, שקדים וסוכריות – וכורכת אותן במטפחת צבעונית. בסוף הזוּארה או הרכיבה, היא ניגשת אליו, כשהוא רכוב על הגמל לעיני בעלה וכל הנאספים, מושכת בגדילי האוכף, והוא יודע מה היא רוצה ממנו. הוא מתכופף – מכאן השם וֻטַאיַה – וזו מכסה ראשו בצעיפה, נותנת לו את תשורתה והולכת בלי לומר דבר. הוא בורח עם המגדנות כי מיד יקיפוהו המקנאים ויחטפו את התשורה. אף שבעלה רואה – הוא אינו רשאי לומר לה דבר, שכן זו זכותה.

משחזר הגבר הנערץ לביתו, הוא כורך תשורה חוזרת במטפחת צבעונית – דברי חן, טבעת ואבנים יקרות ומחרוזות – ושולח לאשה שהביעה אליו הערצה. אם הוא אינו מכיר אותה, הוא חוקר ובולש אצל נשות השבט, עד שהוא מזהה אותה. משגילה, הוא מוסר את התשורה לאחותו או לילד, ואלה הולכים היישר אל האשה ומוסרים את השי לידה.

בעבר נהגו השבטים לערוך זוארה אצל נַבִּי־צַאלֵח. שבט שיצא לערוך את הזוארה שלו, היה מתכנס תחילה בּטַרְפַת אַל־קַדְרֵין ולן שם. בבוקר, היו הנשים מקדימות לצאת לפני הגברים, ומחכות במעבר אל־ואטיה כשבידיהן מעדנים.

אותה שעה עמדה קבוצת הרוכבים בין האשלים והתכוננה לתחרות. בהינתן האות, היו הרוכבים דוהרים על גמליהם וממהרים להגיע למעבר אל־ואטיה. מי שהגיע, קיבל מאחת הנשים את תשורתה בלוויית דברי ברכה. כיוון שמספר הרוכבים היה גדול ממספר הנשים, נמצאו רבים שלא זכו בתשורה. מי שקיבל, היה בורח מהרוכבים שלא קיבלו דבר, והיו מעוניינים לזכות בחלק מהמגדנות.

יחסי נישואים עכורים

לא תמיד משחק מזלם של הזוגות הנשואים, יש וסכסוכים פורצים ביניהם שלא באשמתם. לפי אמונתם, השטן, שמתפקידו להשחית כל חלקה טובה בין בעל לאשתו, מתערב ביניהם ועושה את שעושה. יחסים עכורים בין בני־הזוג תלויים בשלושה גורמים: הגבר, האשה והאב שזיווג אותם. גבר שמתאכזב מאשתו, יוצא מתוך הנחה שטבעה של האשה הוא רע מטבע ברייתו, שהרי היא נוצרה מצלעו העקומה של אדם ולא ייתכן שתהיה ישרה באופיה.

ברוב המקרים חייבים השניים להמשיך ולחיות יחד כי הוא המפרנס והיא שמעמידה ולדות. כשנכנסים לאוהל של זוג כזה, מבחינים בהזנחה שבאה בגלל חוסר החיבה ששורר בין היריעות. הגבר מאשים תמיד את האשה ולא עולה על דעתו לבדוק בציציותיו.

הבדוי נותן סימנים באשה: מי שרוצה להישמר מפני אשה רעה, יסתכל על גרגרתה: “אשה ללא גרגרת – רעה, שכן אפילו מאללה אינה מפחדת!”

על ארבעה דברים יכול גבר להתגבר: ים, מלחמה, עבד ומדרון – אך לא על אשה. ים מהו? אדם שרוצה לעבור את הים – יבנה ספינה ויחצה את הים.

מלחמה מהי? אם קם עליך אויב להורגך – קום ושלוף את חרבך וצא להילחם בו. או שתנצח אותו או שתכרות אתו שלום. יש מוצא ממלחמה!

עבד מהו? אם פשע עבדך ולא עשה את עבודתו נאמנה – למֵד אותו לקח ויחזור למוטב.

מדרון מהו? אם הלכת בהרים והגעת למדרון – סטה ועקוף אותו, או עשה דרכך בו צעד אחר צעד.

האשה רעה מטבע ברייתה, ואין כל אמצעי כנגד רשעותה!

מובן שבמציאות לא כל הנשים הן בעלות תכונות שליליות. אך יש כמה מהן שהתנהגותן מאשרת את דברי הקטרוּג שתולים בהן הגברים. כפי שמסופר להלן:

צַבַּאח שהיה קרבן לנכליה של שכנה

אשתי ואני – כך מספר צַבַּאח – חיינו בשלום כל הימים, גידלנו ילדים וראינו חיים טובים, עד שיום אחד חזרתי הביתה ומצאתי שאשתי עִידַה אינה נוהגת עמי כתמול שלשום. לא פרשה לפני את השטיח, לא דיברה אתי ושום דבר.

אותו יום הגיע אורח אלי. לקחתי עצים ומים והלכתי למקעד לשרת אותו כנהוג. אמרתי לעִידַה: “אפי לִיבֵּה כי בא אורח!” ליבה הוא לחם שנאפה על הגחלים. כשחזרתי לאוהל לקחת את הליבה, מצאתי אותו עבה מכרגיל והוא לא אפוי דיו. כיבדתי את האורח ככל שעלה בידי עד שהלך.

באתי אל האוהל ואמרתי לה: “יַא אשה, מה לך שאת זעפנית!” אמרה: “לא כלום!”

“האם בני־אדם יכולים לאכול מין מאפה שכזה?” שאלתי אותה.

אמרה: “אוכלים!”

חשבתי בלבי: אם היא סוררת עד־כדי־כך, אלמד אותה מוסר. לקחתי מקל רך וטוב, תפסתי אותה והשכבתי אותה על הארץ, הפשלתי את שמלתה על ראשה וקשרתי את רגליה. וכדי שתדע לאפות כראוי, הכנסתי את הבצק לפיה ואמרתי לה: “בלעי!” חבטתי בה כהלכה והרפיתי ממנה. בלילה ישנה רחוק ממני. היא בכעס ואני כולי חרון ואינני יודע על מה ולמה נכנסה בה המרדנות. בבוקר קמתי והאשה איננה. מצאתי אותה דַחִ’ילַה – חוסָה – אצל איש נכבד.

אמרתי לה: “מה יש לך נגדי?”

אמרה: “כלום!”

סיפרתי לאיש שנתן לה חסות את סיבת המכות שהענקתי לה. הוא שמע את טענותי ואמר לה, כי אין לה הצדקה לקבל חסות כל זמן שאינה מגלה לבעלה את הסיבה לרוגז.

ענתה ואמרה: “שכנתי סַעְדִיֵה סיפרה כי הוא, צַבַּאח בעלי, מבלה את כל הימים אצל אשה שנייה!”

אמר לה האיש: “דעי לך כי לפי חוקי האיסלאם, הרשות נתונה לגבר לשאת ארבע נשים, ואין כל הצדקה להתנהגותך!”

ראתה שאין לה ברירה וחזרה הביתה. מיד הלכתי בזעף גדול אל בעלה של סַעְדִיֵה שהיה ידידי. האיש כיבד אותי כתמיד וכשהגיעה השעה המתאימה, אמרתי לו, “שים לך ערֵב, כי אני אטביע אותך ביוון מצולה שלא תעלה ממנה לעולמים!” כך פונה מאשים אל חברו.

האיש ישב פעור פה מרוב תמהון כי לא ידע על־מה ולמה הרוגז. סיפרתי לו את העלילה שאשתו העלילה עלי שלא היתה ולא נבראה כי מימי לא הרהרתי באשה שנייה.

האיש קפץ כנשוך נחש, מיהר והביא את סַעְדִיֵה אשתו, לקח מקל ולעיני החל להצליף בה, תוך שהוא שואל אותה: “האם אמרת משהו על צַבַּאח בפני אשתו?” כיחשה. המשיך להצליף בה עד שמרוב כאבים אמרה, “הנני והודיתי במעשי!”

וכך סיפרה: “רציתי לשתות תה מתוק. כיוון שאזלו אצלנו הסוכר והתה, הלכתי אל עִידֵה ואמרתי לה: אם תתני לי מה שאבקש ממך, אספר לך דבר נורא על בעלך. בדיתי מלבי כי צַבַּאח מבלה אצל אשה שנייה וקיבלתי מה שביקשתי. יותר לא עוויתי ולא פשעתי!”

וצַבַּאח הוסיף וסיפר: “חזרתי לאוהלי וסיפרתי לְעִידֵה, איך היינו שנינו קורבן לתעתועיה של סַעְדִיֵה, והתפייסנו!”

יש מידה מסוימת של פחד מפני הנשים. הבדוי הנבון אינו מקל ראש בערכן של הנשים והוא יודע כי יש להן שני פנים. באחד הן טיפשות ואטומות שכל, ובשני – ערמומיות ונוכלות שיש להיזהר מהן. כדי להוכיח זאת, מובא הסיפור הבא:

נקמת אשה נעלבת

מעשה באורח שבא לאוהלו של מַרְזוּק לרגל עניין סודי. ישב האורח באוהל, וּמַרְזוּק כיבד אותו לפי כל החוקים והכבוד. בגמר הכיבוד, פנה אליו האורח ואמר לו: “רצוני להמתיק אתך סוד, אלא שאני חושש מפני אשתך!” אמר לו מַרְזוק: “אין לך מה לחשוש מפני אשתי. ראשה ראש אתון, ואינה מבינה דבר!”

שמעה האשה את דברי בעלה ושמרה את הדבר בלבה. השניים דנו בענייניהם, וזו יושבת ושומעת, עד שפנה אליה מַרְזוּק וביקש ממנה שתביא נאד ריק לשימושו של האורח. אמרה לו אשתו: “האם אינך יודע כי ביום שרצחת את האיש ההוא נבקע הנאד, ומאין אקח נאד בשביל האורח?” כשמוע האורח את הדבר, נדהם מאוד וּמַרזוּק קפא במקומו. בגמר ענייניהם הלך האורח לדרכו, ולא עברה יממה וּמַרזוּק נמצא הרוג באחד הוואדיות. כך נקמה האשה בבעלה.

על־כך יאמרו הבדוים, “ארבעים גברים לא יוכלו לאשה אחת!”

חשדנות הגבר

התכונות המגונות שהגברים מייחסים לנשים הן פרי טיפשותם. הנשים השבויות בידי הגברים, שומעות את דברי העלילה, ולבן מפרפר בתוכן מבלי שתוכלנה להתגונן. לעתים אי־אפשר היה שלא להתמלא רחמים על עלובת־נפש שנפל בחלקה לחיות עם כסיל. מולי ניצבת התמונה של אותו בדוי שעבד באילת, והיה מגיע לביתו בנווה־פאראן אחת לחודשיים. כאן היה מבלה כמה ימים וחוזר למקום עבודתו. יום אחד מצאתי אותו ואת אשתו יושבים לפני הבקתה תחת עץ שיטה, והיא מבוהלת ומבטה כבוי. כשישבתי, מיהר להטיח בה את האשמותיו בפני באומרו, “זו אשה בוגדנית. בזמן היעדרי היא מבלה עם גברים אחרים!”

האשה הצנומה והחולנית הביטה בי נואשות לשמע העלילות. כשניסתה ללמד סניגוריה על עצמה, הרים עליה את קולו והיה מגדף ומשמיץ אותה על מעשי הזימה שכביכול עשתה. שאלתי אותו: “יש לך הוכחות להאשמות אלו?”

אמר לי: “איך יהיו לי הוכחות ואני באילת? לא ייתכן שלא זנתה בהיעדרי!”

האשה שהיתה אובדת עצות, פנתה בקול תחנונים: “יַא רַג’אל (כלומר, גבר נכבד), יסלח לך אלוהים על דבריך. למה תתעמר בי!”

כיוון שידעתי כי אין דופי באשה, גערתי בו ואמרתי: “אללה לא סולח למעלילים ודינם אש הגיהינום!”

האיש ישב והרהר זמן־מה על תענוגותיו של הגיהינום, התעשת ואמר: “אינך יודע עד כמה אין אמון בנשים!”

ניכר עליו שהוא מאוכזב מחיי המשפחה שלו ואינו יודע במי להטיל את האשם. כעבור כמה ימים פגשתי את האשה וזו אמרה לי: “סלח לבעלי על דבריו, אינו יודע מה הוא סח!”

ניאוף ובגידות בנישואים

תופעת הבגידות קיימת בחברה הבדוית כמו בכל חברה אחרת, אם כי איש לא חדר אל נבכי חייהם של הבדוים עד־כדי־כך שיקבע מה מידת שכיחותה. הדעה שהופצה על־ידי עוברי־אורח מזדמנים שבאו מחוץ לסיני, שלפיה כל הבדויות שטופות זימה, היא פרי דמיון פרוע.

הישראלים שסבורים כך מסיקים זאת מבדידות הנשים, כאילו היעדרם של גברים במשך תקופה ארוכה מגביר את התביעות היצריות שלהן ומביא להתרת כל רסן מוסרי, אולם האמת היא הפוכה. דווקא התנאים הסביבתיים אינם מאפשרים לבדויות להתפתות להרפתקות מיניות. הריקנות שבמדבר משמשת מחסום בפני גישה חופשית לנשים, והאיום שבעונש המוות מונע התנהגות קלת דעת. הטאבו שיש על האשה, מרחיק ממנה מחזרים ומקשה עליהם את הגישה אליהן.

בחברה הבדוית קיימים גם מעשי בגידה, אך יש להבדיל בין יחסים חוץ־משפחתיים המתפתחים על בסיס רומנטי לבין יחסי זימה. זהו הבדל משמעותי שמוציא את הבדויות לחלוטין מקטגוריה של ניהול חיים פרועים. (דיון מפורט יותר בנושא זה, ימצא הקורא בפרק חיי המין.)

החברה הבדוית מטילה את האשמה לסטיות המוסריות בחיי המשפחה על שני הצדדים במידה שווה. הפולקלור הבדוי, המשמש אספקלריה להווי החברתי, מביט בעין מבודחת על תופעת הבגידה. אילו היתה התופעה חמורה, היינו שומעים עליה סיפורים מסמרי שיער ולא היא. ללמדך שאין הדבר כה חמוּר.

אשה נבעלת בנוכחות בעלה

מעשה באשה שהיה לה בעל ישר־דרך ואיש תמים שהיה טורח מבוקר עד ערב לפרנס את משפחתו. לב האשה לא נמשך אחר בעלה כי היתה קלת־דעת ובוגדנית, אך למגינת לבה לא מצאה בחורים להתנות עמה אהבים. פעם אחת פגשה גבר ליד הבאר שהיה כלבבה.

האשה שפכה את לבה לפניו ושידלה אותו, כי לא יעזוב את המקום עד אשר ירווה אותה ממה שהעניק לו אללה. והוא עמד מולה חסר אונים, רוצה לגמוע ממנה את עסיס תאוותה ואינו יודע כיצד לעשות זאת, כי לא היו לבדם. בשעה שהיה חוכך בדעתו ואינו מוצא עצה, עלה רעיון בראשה אמרה לו: “הנה יש עננים בשמים, בוא בלילה והסתתר בין הסלעים מאחורי אוהל מגורי. את היתר כבר אעשה אני!”

הערב בא. האשה הכניסה עצי־הסקה לאוהל, הבעירה אש ובישלה וסגרה את האוהל ביריעה. שאל אותה בעלה, “מה הסגירה הזאת, הלא יום קיץ היום והחום גדול?” אמרה לו, “בעלי, מאור עיני, הכי אינך רואה את העננים בשמים שהם עומדים להמטיר בכל רגע?”

קיבל האיש את דבריה. אכלו ושתו ושכבו לישון. כעבור שעה קמה האשה על־מנת לצאת אל מחוץ לאוהל. שאל אותה הבעל, “לאיזה עניין את יוצאת החוצה?” אמרה לו, “רוח חזקה נושבת בחוץ וגשם מטפטף, אלך ואטפל בעזים!”

כעבור כמה דקות חזרה ונכנסה אל האוהל, הפשילה את היריעה האחורית, התכופפה כשגבה החוצה. שאל אותה הבעל, “מה לך שאת עומדת כך?”

אמרה לו, “הגשם הרטיב אותי ועלי ליייבש את שמלתי!”

ובחוץ לא גשם ולא רוח אלא ליל קיץ רגיל. הפשילה האשה שמלתה וחשפה את עכוזה. המאהב ראה משהו מבהיק באור הכוכבים, הבין מה עליו לעשות, בא ונצמד אליה והיו שניהם מגדילים את תענוגם ותוך־כדי־כך היו מזעזעים את האוהל. הבעל אשר שכב בקצה האוהל השני, הבחין בתנועה שתקפה את האוהל ושאל את אשתו, “מה כל הרפרוף של האוהל?”

אמרה לו, “הרוח הולכת ומתחזקת ואני מחזיקה בעמוד שלא יכרע תחתיו!” כך זיעזעו השניים את האוהל שעה ארוכה, בעוד הגבר טומן ראשו וחושש מהסערה. כשנרגעו השניים פסקו תנודותיו של האוהל. היא חזרה אל בעלה וישנה לידו והמאהב המשיך בדרכו.

הבדוים בדרום־סיני אינם ממהרים לרצוח אשה שנתפסה בבגידתה. הרצח, לדבריהם, מגלה את חרפת הגבר. לאמיתו של דבר יש רתיעה של ממש ממעשי רצח ובעלים נבגדים מסתפקים בשילוח האשה לבית הוריה מבלי לגלות את הסיבה. בכך עוסק הסיפור הבא:

עִיד אַ־נַּקַאוַה

סיפור זה נפוץ בכל רחבי סיני. שמעתי אותו באזור אל־עריש ולרגלי אוּם־שַאוּמַר בדרום. מעשה באיש עשיר ומכובד, עִיד אַ־נַּקַאוַה שמו, ולו גמלים ועזים לרוב ואשה צעירה ויפת תואר. כמו כל בדוי היה האיש יוצא למסעותיו וחוזר כעבור כמה ימים לאוהלו. לעִיד אַ־נַּקַאוַה היה עבד צעיר בעל גוף נאה שרעה את גמליו.

לימים נתנה האשה את עיניה בעבד ולבה חשק בו. בהיות עיד באחד ממסעותיו, הזמינה האשה את העבד אליה לשתות תה. העבד היה נבוך נוכח מחווה זאת, כי קודם לכן לא הורשה להיכנס לאוהל גבירתו. משלא יכול היה לסרב, ישב ושתה. למחרת הושיבה אותו לידה, ובהדרגה קירבה אותו אליה ויצריו הלכו וסערו. עד מהרה מצא את עצמו צולל בים התענוגות עם אשת אדוניו, ומאז הפך הדבר למנהג קבוע כשהוא מחלק את זמנו בין הגמלים לבין ערשה של גבירתו.

עִיד אַ־נַּקַאוַה הבחין בשינוי שחל באשתו וחשדו גבר. ומכיוון שיש לנהוג בעורמה נגד אשת מזימות, הודיע לה כי הוא יוצא למסע שייארך זמן רב. בלילה נכנס בחשאי אל תוך האוהל וראה מה שראה. שתק והלך לישון במַקְעַד, הוא “מלון־האורחים”. למחרת הבחינה האשה בעִיד אַ־נַּקַאוַה שישן במקעד ולא באוהלו. פנתה אליו ושאלה אותו בלשון מליצית:

עִיד אַ־נַּקַאוֵה, שלא רצה לפרסם ברבים את חרפתו, לא פגע בה אלא הכריז על שילוחה ונפטר ממנה מבלי שאיש ידע על מה ולמה. האשה ישבה מעט בבית אביה ולפי שהיתה נאה, נשא אותה גבר אחר לאשה, והעבד המשיך לעבוד במשק ביתו של עִיד אַ־נַּקַאוֵה, כאילו לא היה לו קשר למעשה הבגידה. כך נהג עיד א־נקאוה כדי להסתיר את חרפתו. ובהגיע היום הוביל את עבדו למכירה.

האשה אשר שמעה כי העבד מוצע למכירה, דיברה על לב בעלה שיקנה אותו. האיש, שהעריץ את יופיה וקסמה, נאות לבקשתה. קנה את העבד והביאו לביתו כדי להשביע את רצון אשתו. אחר־כך יצא האיש למסעותיו והשניים המשיכו בהתהוללותם.

לילה אחד הפתיע הבעל את השניים ומצאם במצב שמביא כל בעל לידי רתיחת דמים. שלף הבעל את חרבו, ובעודם צמודים הרחיף את נשמותיהם לשערי שמים. השמועה יצאה בכל המדבר. בכל מקום שהבעל הנוקם הגיע אליו נתקל בלעג, וחרפתו היתה גדולה מנשוא.

עִיד אַ־נַּקַאוֵה שמע בהנאה על סופם של השניים ואמר: “עִיד בַּרַח מַא גַ’רַח וּמַא דַ’בַּח!”, עיד לא גילה חרפתו, לא פצע ולא הרג!

יש גברים חמומי מוח שנלכדים ברשתם של נוכלים ומביאים כליה על נשים תמימות. לפיכך מזהירים את הבעל מפני מעשה נקמה נחפז בפתגם, “אל תאשים את הצמר עד שלא הרטבת אותו!”

הרטבת הצמר הינה מבחן לטיבו. צמר חדש מתחזק במים, וצמר ישן אינו מתחזק. מכאן, כלל גדול נהוג אצל הבדוים, שאין להרוג אדם על־פי שמועה, כי אם רק על־פי דברים שראה במו עיניו. ואף־על־פי־כן, הרבה נשים תמימות וצנועות נפלו קורבן לטעויות ולעלילות שווא. ועל־כך מתריעה החברה הבדוית באמצעות הפולקלור.

הגבר שהרג את אשתו בטעות

מעשה באיש שהיתה לו אשה מסורה ונאמנה ללא דופי. פעם רצה ללכת לחוף הים לדוג דגים. קשר את סוסו ליד האוהל וציווה על אשתו לשמור עליו ולהאכילו. האשה שנצרכה לדבר־מה משכנתה סרה אליה. בינתיים התיר הסוס את החבל וברח עד שהגיע לשפת הים. ראה הבעל את סוסו וחשד באשתו באומרו: “ראשה של אשתי שקוע בענייני זימה, והיא מבלה עם מישהו ולא דואגת לענייני האוהל!”

מיהר לרכוב חזרה לאוהל והגיע בשעת לילה חשוכה. האשה שלא רצתה לישון לבדה, הזמינה את חברתה לישון אתה. כשהבעל נכנס לאוהל, ראה שניים ישנים זה ליד זה. אפו חרה בו עד להשחית, שלף את פגיונו, נעצו בלב אשתו והרגה. אולם לתדהמתו במקום לשמוע צעקות גבר שמע צעקות אשה שהתעוררה בבהלה.

משגילה כי במו ידיו הרג את אשתו הטובה, קרע בגדיו והשמיע את דברי השיר:

מעשה ניאוף נתקל במכשולים כה גדולים, עד שהוא מחייב מידה גדולה של תחכום ותכנון, ואין לכך רקע טבעי בהווייתם של הבדוים. קיימת טענה שבמקומות הריכוז הגדולים כמו בנווה־אלוואדי שליד א־טור, בד’הב ונוּיבְּעֵה, התפתחו תנאים נאותים לתופעה זו. אולם מי ששהה בקרב האוכלוסיה הזאת, אינו מביא עמו דוגמות ממשיות של בגידה, אלא שמועות והשערות בלבד.

גירושים

דומה שאצל הבדוים, יד אחת אינה יודעת מה עושה יד שנייה. הקמת המשפחה אינה מבוססת על שיקולי התאמה בין בני־הזוג. יש שבמשך חייהם המשותפים היחסים הולכים ונעכרים, המשק נהרס והקיום נעשה קשה מנשוא. כדי להיחלץ ממצב שבו אחד מבני־הזוג אינו מאפשר את קיום המשפחה, מקלה החברה על פירוק המסגרת. נושא זה יידון בהרחבה בפרק על המשפט.

יחסי הורים גרושים וילדיהם

עם גירושיהם מנתקים הבדוים את הילדים מאמותיהם, ומשאירים אותם בידי האב. במשפחתו החדשה של האב, הילדים אינם זוכים לטיפול כזה של אמם הטבעית. הקיפוח והעזובה הם מנת חלקם.

אצל בני הגרושות שהכרתי מצאתי הרגשת יתמות. נערה אחת אמרה בעצב, “אמי נישאה לגבר באל־עריש ולעולם לא אראה אותה!”

ילד כבן שמונה נראה לי מדוכא מכיוון שאמו נאלצה לנטוש אותו לאחר גירושיה, “אין לי אם!” כך אמר כשנשאל, היכן אמו. אילו הבדוים היו מנתקים את הילדים מאמם בעודם תינוקות, הניתוק לא היה גורם להם טראומה כפי שזה מתגלה אצל ילדים יותר גדולים. הבדוים מטילים על האם המגורשת להניק את תינוקה ולגדלו אצלה עד שייגמל, ובגיל שלוש או ארבע מנתקים אותו מן האם ומעבירים אותו אל סביבה חסרת חום ואהבה.

מצאתי תופעה מעניינת של שיבה אל חיק האם. צעירים אחדים שמילדותם גדלו אצל אביהם, ומנותקים היו כמעט כליל מאמותיהם, עברו למאהל אמם בהגיעם לגיל שמונה־עשרה, כאשר הם רשאים להחליט בעצמם איפה יחיו. בנות אינן יכולות לנהוג כך כי אב מזדרז להשיא את בתו ואינו מרשה לה לעבור לאמה.

הכרתי צעיר אילם שילדותו עברה עליו באוהל אביו ובגיל שש־עשרה נטש אותו ועבר לאמו. עד לאותו זמן היה סגור ומופנם, ומיום שעבר אל בקתת אמו השתפר מצבו הנפשי.

בני הגרושים שהכרתי לא שומרים טינה לאביהם. יחד עם זה, אין הם קשורים אליו באופן רגשי. פעם הייתי עד לפגישה בין צעיר, בן לאם גרושה, עם אביו. האב לא התעניין במעשי הבן, למרות שלא ראו זה את זה כמה חודשים. כשפנה האב אל בנו היה זה בנוסח לקוני. אלמלא נדרשו להצטרף אל קהל האנשים שהיו שם ושתו תה, לא הייתי מבחין בכך שלפני בן ואב.

פירוק המשפחה מביא רעה על הילדים גם בחברה מתוקנת, ואילו אצל הבדוים סבלם גדול פי כמה. קשה ללמד סניגוריה על הבדוים במה שקשור לגירושים ולגורל הילדים. גם אם יש לשמור על מסגרת המשפחה, אפשר למצוא דרך שלא תנתק את האם מילדיה.

יחסי מין    🔗

תחום זה בחיי המשפחה חסוי באופן הקפדני ביותר, בשל הצניעות המופלגת שנוהגים הבדוים בחייהם הפרטיים. יחד עם זאת, המיניות מותרת ומתייחסים אליה כאל דבר טבעי שמלווה את הוויית האדם. גישת הבדוים בדרום־סיני לנושא יחסי המין מצטיינת בפשטותה. במיניות אין אקט של קדושה ולא אקט של חטא, כמו בתרבויות אחדות. אמנם יחסי פרייה ורבייה בין בני־הזוג הצנעה יפה להם, אך אין הבדוי רואה את המיניות כדבר כמוס. אפשר לשוחח עם בדוי על מין מבלי שהדבר יתקבל כשקיעה בענייני טומאה.

הבדוים, גברים ונשים כאחד, דנים בפרייה וברבייה, בתנאי שהדבר נחוץ. אין הבדוי מעלה על דעתו לשוחח עם הזולת בנושאי מין מתוך גישה עוקצנית, ואין הוא עוסק בתיאורים פורנוגרפיים לצורך גירוי מיני.

הנורמה החברתית שוללת את הפורנוגרפיה, וכנגד זה מעודדת כל דבר שמסייע לפרייה ורבייה. לכאורה קיימת סתירה בין שני הדברים, אך באשר לבדוי היא מדומה – כאיש טבע שגורלו תלוי בהצלחת ההפריה אצל האשה, הוא אינו מוצא כאן סתירה בין השניים. שיחה עניינית וגישה פשוטה הינם לגיטימיים, ואילו חשיפת מצבים לצורך גירוי, אסורה.

הבדוית מגלה פתיחות רבה יותר מן הגבר העצור ממנה לשוחח על עניינים שקשורים בפרייה וברבייה, אך תוך הסתייגות מוחלטת מתיאור האקט עצמו.

המחקר בנושא הזה לוקה בחסר ואינו יכול להיות מושלם. שלא כמו נושאים אחרים, אין אפשרות לבדוק אותו אלא באמצעות שיחה. היה מי שהציע לחוקרת לקיים יחסי מין עם בדוי על־מנת לעמוד על סוד התנהגותו ואין לך שטות גדולה מזה, לפי שיחסי מין ארעיים אינם יכולים להקיף את מכלול הנושא ולעולם לא יגיעו לעומק. לכך דרושים תנאים טבעיים של חיי בדוים.

ניצלתי את קשרי הידידות שהיו לי עם הבדוים גם לשיחה וללימוד הנושא מפיהם, אף יכולתי לשמוע את שני הצדדים, גברים ונשים. לפעמים ישבתי עם אשה ביחידות בעוד בעלה עסוק בחוץ, או עם נשים שישבו בחבורה חד־מינית סביבי. ולא היה לי כל קושי להציג בעיה בפניהן בתחום המין ולדון עליה במשותף. כל הסתייגות לא היתה להן. כלל אחד שמרתי, שלא להפליג בדברים אינטימיים ולא לעסוק בתיאור האקט המיני עצמו. יתר הדברים היו קולחים ללא סייג.

מדריכי הדור הצעיר בנושאי מין

האב מדריך את הבן בהלכות פרייה ורבייה והאם מדריכה את הבת. לאב אין הרבה מה להוסיף להשכלת בנו בנושא זה; הבת, אף שיש לה ידע בנושא המין זקוקה להדרכה מצד אמה לקראת חיי הנישואין. בעונת ההפריה לוקחים הילדים חלק פעיל בהפריית עזים על־ידי התיישים והם עדים לתהליך המורכב של הפריית הנאקות על־ידי הגמלים. נכחתי בעונת הייחום של העזים, כאשר האם הורתה לילדיה להביא תיש להפרייתן והם נכחו במעשה ואפילו כיוונו את דרכו של התיש אל העז.

תפקודם של אברי המין הזכריים והנקביים של האדם מוכרים היטב לילדים. אף בדוי שפוי בדעתו לא יחשוב כי ילד יכול להופיע בדרך נס, ואֵם לא תספר לבנה כי אחיו הובא על־ידי חסידה. ולא יקרה שנערה תשתעשע עם בחיר לבה ולא תדע מהי משמעות ההזדווגות.

הילדים ישנים ליד הוריהם עד גיל הנעורים, ומבחינים בחוויותיהם המיניות, אף שומעים את שיחתם בשעת מעשה. הם יודעים מדוע ההורים ישנים יחד ומהו תפקידו של כל הורה. ילדי מאהל בגיל שבע אפילו הצביעו על גבר אחד שלדבריהם הוא שונה מיתר הגברים. “את אשתו הוא בועל,” כך אמרו, “בשעות היום ולא בלילה!” כשהצעירים מגיעים ליום נישואיהם, הם מכירים את תהליך ההזדווגות ואת הפעולות שעליהם לעשות. מרגע שהותר לבני זוג לקיים יחסי מין, הם חופשיים לנהוג כרצונם. סייג גדול נוהגים בני־הזוג שלא להיחשף בשעת ההתייחדות.

האם מדריכה את בתה ביום חתונתה, כיצד לנהוג בשעה שהחתן יבוא אליה להתייחד אתה. חברותיה של הכלה שבילו יחד אתה את שנות נעוריהן במרעה ונישאו, מספרות לה על חוויית ההזדווגות.

התייחדות ראשונה

הבדוים נוהגים להשאיר את בני־הזוג בלילה השני לחתונתם לבדם באוהל החתונה. כל הנוכחים מסתלקים, והחתן נכנס אל תוך הבירזה, הוא האפיריון, שבו “נשמרה” הכלה במשך יומיים. גם הכלה וגם החתן יודעים כי ניתנה להם הרשות לפתוח ביחסי מין שהיו אסורים עליהם עד עתה. בגלל מנהגי הנישואים שלפיהם אין הכלה יודעת מי הוא חתנה, היא נרתעת ממנו, ולפעמים אינה מתמסרת לו. יש כלות שהחתונה בשבילן היא משבר שגורם להפנמה ורתיעה. הניתוק הפתאומי מתקופת הרעייה הרומנטית משבש את בטחונן ואת רצונן לקחת חלק בחתונה ובחוויה המינית, גם אם הן השתוקקו לכך. כך שבשעה שהן נדרשות להאיר את פניהן לבוא הבעל ולהיות לו לאשה, הן נרתעות ממנו. גם רגש הבושה הוא גורם מעכב בפגישה הראשונה. יש זוגות שאינם מזדווגים לא בלילה השני ולא בשבועות הראשונים לנישואיהם בשל כך.

הצניעות שהיא אופיינית לתרבות הבדוית, פועלת גם על החוויה המינית האינטימית החסויה. כמה גברים סיפרו, שרק שבועות מספר לאחר החתונה יכלו לקיים יחסי מין עם כלותיהם עקב הבושה שהפריעה להם, ועוד יותר מכך לכלותיהם. גם התכונה של הסתגרות אישית שמפתח הבדוי בחייו, מונעת פתיחות ביחסי מין. דרוש זמן מסוים, כדי לקבל את בן־המין השני אל תוך המסגרת האישית. לרוב בני־הזוג הנשואים אין מעצורים והם מקיימים יחסי מין כבר בפגישה הראשונה. בני שבט המזינה סיפרו כי בדור הקודם הבנות היו מתביישות לחזור לאוהל. לאחר החתונה הכלה היתה מתרחקת מן האוהל וחיה לבדה באחד הגיאיות, מתוך שידעה כי הם גילו כי הזדווגה, ובכך חשפה את מעמקי נפשה. האם היתה שולחת לבתה מזון. כעבור כמה ימים, משהשלימה עם המעשה והטראומה של החשיפה נמוגה, היתה חוזרת לאוהל אמה.

הבדויות מספרות שמלבד רגש הבושה אין דבר אחר שמרתיע את הכלות מהחתן. לדעתן הכלה מוכנה לאי־הנוחות שמתלווה להזדווגות הראשונה, וכל בדוית משתוקקת שייעשה בה המעשה מתשוקתה הרבה לחבוק בן.

דם הבתולים

הבדוים אינם מחשיבים את הופעת דם הבתולים, ואינם מודעים לו כלל. לדבריהם אם מופיע דם אם לאו, אין כל חשיבות לכך באשר להמשך חיי הנישואים. הצגת דם הבתולים קְבַל עם ועדה לקול מצהלות ומחיאות הכפיים של ההמון, היא בעיני הבדוי דבר שהדעת אינה יכולה לשאתו, כיוון שהתרבות הבדוית שומרת בקפדנות על פרטיות האדם.

כשנוגעים בנושא זה בשיחה עם בדוים, תחילה הם אינם יודעים על מה מדובר וכשמתחוור להם העניין, הם מגלים יחס של אדישות וביטול. הם מוּדעים לאפשרוּת שנערה נחבלה, או שסבלה מתקלה אחרת שמונעת את הפרשת הדם.

לשאלתי, מה עושה חתן שלא גילה דם בתולים בכלתו, נעניתי: “אם אללה לא רוצה, אין דם!”

הזימון למשגל

הבדוים רואים פחיתות כבוד בכך שבן־זוג מזמין באופן מילולי את בת־זוגו למשגל. הגבר והאשה נוהגים איפּוק רב ומביעים את רצונם בעקיפין וברמזים. אשה שבעלה חזר לאחר היעדרות ממושכת, יודעת שתשוקתו אליה רבה, והיא מכינה עצמה לכך כאל דבר מובן מאליו.

הצעירות שייצרן עדיין רוגש, מגלות את תשוקתן לבעל ברמזים על־ידי התנהגות מתאימה, ושניהם מגיעים לכלל מעשה בדרך טבעית ובזימוּן פשוט. יש מי שתובעת מבעלה שלא ייעדר בערב ושלא יילך לבלות עם גברים, והוא מבין את הרמז. יש מי שטוענת כי אינה יכולה להירדם בגלל הקור, למרות שהלילה שרבי. אין סוף לדרכי ההזמנה.

הגבר נוהג ביתר פשטות ובא אל אשתו כדבר מובן מאליו. אם אין סיבה מיוחדת, היא נענית לו.

אצל נשים מבוגרות נחלש הליבידו עם הזמן ועם ריבוי הלידות, כך שהן עצמן אינן יוזמות זימון של הגבר ומתאימות עצמן לקצב שלו. שמעתי מכמה נשים כי חדלו ליהנות מיחסי מין, וכי הן עושות זאת כדי לספק את בעליהן. אחרות טענו כי הדבר גורם להן סבל והן נעתרות לבעל משום שהן חייבות לספק את דרישתו ואם לא יעשו כך, ייקח אחרת על פניהן.

הבדוים מודעים לכך, כי הנאתם מהמשגל מחייבת גם את הנאת האשה. לפי עצתו של בדוי זקן, רצוי לגבר שישדל את אשתו שתהיה מעוניינת להשתתף אתו בחוויית המשגל שאם לא כן, לא יפיק את מירב ההנאה. לשם כך עליו לעורר את תאוותה בדרכי נועם. וכך יעשה: אם הוא מוצא אותה שוכבת וגבה אליו ואינה מגלה עניין במשגל, יחליק בידיו בעדינות על גופה, ילטף את ראשה ולחייה, יירד אל כתפיה ואל זרועותיה ויחליק עד לירכיה. טוב אם יוסיף נשיקות על לחייה וצווארה. באותו זמן יחניף לה במלים, כי רוב הנשים אוהבות דברי קילוס וחיבה. כך יתמיד עד שתתעורר תאוותה, תפנה אליו ותקבלו בחיקה.

לדעת אותו זקן, יש מצבים שאשה משתוקקת למין ובעלה אדיש. אם היא רוצה לעורר את תאוותו, עליה לנהוג ברגש ובטעם. תצמיד גופה אליו, תחבק, תלטף ותנשק אותו. תשחק בזקנו ובשפמו. אם כל זה לא עזר, סימן שאין לגבר תקנה. מישוש אברי־המין של הצד השני פסול.

אשה תובענית ניכרת בעצבותה ובכעסה: עצי הבעירה נשברים בידיה בזעם וכל תקלה פעוטה מלווה בקללות. הארוחה והמשקה מוגשים על־ידה באי־רצון והיא מרבה לעשן. אשה חייבת להיות כנועה לבעלה. יש דברי משל מקובלים שבאמצעותם האשה רומזת על רצונה במשגל כמו: “מה קרה לרובה שניצב בצד בלי שימוש!” והרמז עושה את שלו.

עצותיו של אותו זקן, שנועדו לעורר את האשה להיענות לגבר בדרכי נועם, לא תמיד מתקבלות על דעת גברים מסוג מסוים. יש נשים שאינן מתרצות לבעליהן, ואלה מנצלים את החוק שמכיר בזכותם לשלוט בהן. החוקה הבדוית מכירה בדרישותיו המיניות של הגבר ובחובת האשה להיענות לו. גבר רשאי לחבוט באשתו אם אינה נענית לו. אשה שתטען בפני שופט כי תובענותו של הגבר מציקה לה, לא תיענה. סוג זה של יחסים כמעט שלא נמצא בין הבדוים. בני־זוג שיחסים עכורים שוררים ביניהם, מתפרק במהרה וכל צד מחפש תחליף. אצל הבדוים לא קיימים נישואים קתוליים.

טובים תענוגות האהבה מארמון הדור

הבדוים נוהגים חירות גמורה בעת המשגל, וכל מצב שיכול לגרום לבני־הזוג הנאה מנוצל על־ידם. בדוי נבון יודע כי שעת המשגל מחייבת הדדיוּת, וכי עליו לוותר על מעמדו השליט ולהתחשב ברגשותיה של בת־זוגו. ולא מקרה אחד בלבד אירע, שבו עזבה אשה את בעלה וחזרה לבית הוריה בטענה: “הוא חושב שאני בהמה!”

בני־הזוג מסתגרים בתוך האוהל לרוב בשעת חשיכה, ודואגים לסגירת הפתח. הלבוש שעליהם בזמן ההזדווגות מותנה בטמפרטורה. בימות הקיץ נוהגים למתוח ולהקים באוהל בירזה, שהוא תא מבד כנגד יתושים. רבים מתערטלים כליל בקיץ. חודשים אחדים לאחר הנישואים, כשהזרות והבושה נמוגים, שני הצדדים מגלים יוזמה.

בתקופת ההריון חייב הגבר להתחשב באשה. משך זמן המשגל מותנה באופיים של בני־הזוג. מי שלהוט ביותר ואינו ממתן את יצרו מסיים כעבור כמה דקות. רבים טוענים כי משך המשגל אינו עולה על דקות מספר, אך הזוגות הצעירים מתייחדים לעתים מזומנות.

הבדוים מקפידים לשמור על טהרה הקשורה למשגל. המהדרין, גברים ונשים, רוחצים את אבריהם לפני שהם מתייחדים. לאחר המשגל חובה על שניהם להתרחץ. יש לזכור כי במדבר אדם מתרחץ אחת לשבוע או שבועיים. בקיץ אם הזוג אינו נרדם לאחר המשגל, הוא יוצא לרחוץ אבריו בחסות החשיכה. לרוב דוחים זאת עד לשעת הבוקר. גבר שמתרחץ בבוקר, אינו מעורר תגובה מיוחדת מצד השכנים שרואים זאת. הבדוים אינם רואים ביחסי מין דבר שיש להסתייג ממנו.

מקומות ומועדים לקיום יחסי אישות

השעות המתאימות לקיום המשגל הן שעות הלילה. לאחר השכבת הילדים לישון, פנויים בני־הזוג לבלות יחדיו. זוגות צעירים שאין להם ילדים מקיימים משגל בכל שעה שנוחה להם. אוהל הבדוי בסיני מחולק לשניים, מדור אחד למשפחה ומדור אחר לעזים. מדור המשפחה מכוסה ביריעת צמר שמסתירה את פְנִים האוהל מן הצופה מבחוץ. מנהג קדושת החיים הפרטיים של בני־הזוג הביא גם לקדושת האוהל. אדם, ויהיה זה הקרוב ביותר, לא ייכנס לאוהל אלא־אם־כן הוזמן. והוא עצמו לכשירצה לבוא בדברים עם יושבי האוהל, ישמיע קול מבחוץ ולא ייכנס פנימה, עד אשר ייקרא. בימות החורף הקרים, יש הנוהגים לקיים את המשגל ביום. לדברי הבדוים, טוב לחכות לשעה שהשמש חיממה את האוויר. מי שיש לו ילדים קטנים, מצווה עליהם לשחק בחוץ, או שולח אותם בתואנה כלשהי.

בן בוגר אינו ישן באוהל הוריו. הוא עושה את לילותיו במקעד, או במקום מרוחק מן האוהל, ובעיקר שלא יהיה עד לקיום יחסי המין של הוריו. הבת הבוגרת אינה מורחקת מן האוהל, מכיוון שהיא נתונה לשמירה קפדנית עד יום נישואיה. מיום שהיא מגלה סימני בגרות ועניין במין, היא חדלה לישון ליד הוריה, והיא ישנה במדור העזים, שבו מתקינים לה פינה נקייה ומוקד. אם הקדימה לקום, היא מרתיחה לעצמה תה, יוצאת לטפל בעזים ומכינה את העדר למרעה. הבת הבוגרת שומעת את הרחשים ואת שיחת הוריה בזמן המשגל. כך היא לומדת להתייחס בצורה טבעית ליחסי מין, וכמוה יתר בני המשפחה.

משגל יכול להתבצע גם מחוץ לאוהל. בעל ואשה שנמצאים במרחב הפתוח ומתעורר בהם חשק להתייחד, הולכים לפינת סתר ומתייחדים שם. לדברי הבדוים, אין פסול במשגל שנעשה בחוץ בתנאי שלא יהיו גלויים לאחרים. מעשה שהייתי מסייר עם ידיד בדוי במשך כמה ימים, וכשחזרנו ראה את אשתו רועה בהר. ביקש האיש שנמשיך בדרך ושנחכה לו במקום מסוים, ולאחר כמחצית השעה חזר. על פגישתו לא סיפר דבר, כמובן, אך שנינוּ ידענו לשם מה הלך, והתייחסנוּ לכך כאילוּ לא קרה דבר. תדירות יחסי המין מותנית בגיל. יש צעירים שמתייחדים פעמים מספר ביום. לאחר כמה שנות נישואים, כשבריאות הגברים והנשים יורדת והיצרים נחלשים, חיי המין מתנהלים ללא קפריזות ובקצב אטי יותר. אין כל מידע על מידת תביעתן של נשים לקיום יחסי מין בגיל מתקדם, משום שהקצב נקבע על־ידי הגבר, בין אם מתעורר חשקה של האשה ובין אם היא אדישה. על־כך אמרה אשה, “אין לי עניין בזה אבל אני אשה בשביל הבעל!”

המבוגרים מסדירים את מועדי המשגל לימים קבועים. הימים המומלצים הם ימי שלישי וששי בשבוע. ליום שלישי הם מייחסים כוח מאגי; פעולתו של האדם ביום זה מתקבלת בברכה על־ידי הכוחות העליונים. יום הששי, שהוא יום קדוש מטעמי הדת, משרה מקדושתו על יחסי המין. הנשים, שיודעות כי בא יום המשגל, מתהדרות במתכוון.

במשפחות הפוליגמיות קיימת בעיית קצב ההתייחדות, מאחר שעל הגבר לחלק את אונו בין הנשים שנשא. הבעיה אינה בולטת משום מספרן המועט של משפחות פוליגמיות. בעניין זה קיים נוהג שמנוסח על־ידי האיסלאם ושמחייב אף את הבדוים. לפי חוק זה, חייב הגבר לחלק את אונו במידה שווה בין נשותיו. כשיש שתי נשים במשפחה, הבעיה אינה חריפה. על־פי רוב אין סינכרוניזציה במצבן הפיזיולוגי של הנשים, וכשאחת אסורה מטעמי טהרה בקיום יחסי מין, השנייה פנויה.

קשיים מתעוררים במשפחות שיש בהן שלוש וארבע נשים. אלו נופלות קורבן לאינטרסים של הוריהן. בדרום־סיני יש עשר משפחות פוליגמיות שבהן שלוש וארבע נשים. סבלן של נשים אלה גדול מאוד. הן משוכנות במקומות שונים לרוחב סיני ולאורכו, מכיוון שהבעל נשא אותן מתוך חישובים כלכליים. יש בין הגברים הפוליגמיים מבריחים, שיצרו באמצעות נישואיהם בסיסי הברחה בטריטוריות של שבטים אחרים, והשיגו לגיטימציה בנושאם את בת השבט.

הכרתי נשים שהבעל היה פוקד אותן אחת לכמה חודשים. ילדיהן אינם רואים את אבותיהם לעתים קרובות וקיימת זרות בינם. יש ילדים שכמעט שאינם מכירים את אביהם, והם גדלים על טהרת חינוכה של האם.

לכאורה חייב הגבר לחלק את אונו באופן שווה בין כל נשותיו. אך חוק לחוד ומציאות לחוד. האשה הצעירה מבין הנשים מושכת את הבעל, והקשישות והבלות נמצאות מקופחות. הנשים המוזנחות עשוקות מבחינה מינית, והן עשויות לשמש מטרה קלה לגברים זרים. כדי להבטיח שזה לא יקרה, מצמידים אליהן שומרי מוסר. הבעל “מצמיד” את האשה אל מאהל משפחתו, או אל מאהל משפחתה בשבט אחר. בדרך זו נשמרים צעדיה ומעשיה של האשה. לבעל כזה יש בעיה של ביקורת תמידית על נשותיו, והוא מבקש עליהן מידע מכל הבא ליד.

פעם חזרתי מאחד הסיורים ונפגשתי עם בעל לשלוש נשים. כשנודע לו כי ביקרתי במערב־סיני, חקר אותי באופן מוסווה על המתרחש שם, ובין היתר שאל, האם התארחתי אצל פלוני. כשאישרתי את הדבר, ביקש לדעת, האם הצעירה, שכנתו של אותו איש, בריאה או שמא עדיין סובלת ממחלתה. האשה, שאכן ראיתיה, היתה חולה, אך מחלתה היתה מן הסוג שרק בעל מסוגל לרפאה. פגשתי נשים ממשפחות פוליגמיות והן נראו סובלות ומתוסכלות. החרדה מפני הבאת אשה שנייה למשפחה מערערת את שלוותן של נשים רבות. נוכחתי בשיחה בין אשה לבעלה שהודיע לה, כי הוא עומד להביא לה “ידידה” כאשה שנייה. זו פרצה בבכי וביקשה על עצמה באומרה, “אבר מינך הגדול מדבר מגרונך ולא לבך. האם היית מקופח אצלי, האם לא עינגתי אותך בחיקי, מה פשעי שאתה מביא לי שותפה?!”

מזלן של רוב הבדויות, שבעליהן אינם רוצים או אינם מסוגלים מטעמים כלכליים להביא שותפות לערשן.

הפעילות המינית בגילים השונים

מכיון שאין לנו מידע מדויק על־כך, לא נותר לנו אלא להסתמך על מה שהבדוים מספרים. לדבריהם, הבנים מתבגרים ובשלים להולדה כבר מגיל ארבע־עשרה. נער בן חמש־עשרה שאינו פורה נחשב מפגר. הבנות מתבגרות כבר בגיל ארבע־עשרה ובתקופה זו פוקד אותן בדרך־כלל המחזור החודשי. בעבר היה המחזור החודשי מופיע אצלן בגיל 17–18. לדברי המדענים, דבר זה נגרם עקב תנאי הקיום הקשים. בגיל חמישים חלה תקופת הבלוּת אצל גברים ואצל נשים עוד לפני־כן. הליבידו אינו נעלם כליל והוא מצוי בעוצמה נמוכה אצל קשישים. זקנים וזקנות ממשיכים לקיים יחסי מין בתדירות נמוכה ביותר.

על מיניות בגיל הזקנה, מסופרים הדברים הבאים:

חַגַ’ר אַל־עַג’וּז

במעלה נַקְבּ אַל־הַוַוה, שמשמש דרך מעבר מהאזורים הנמוכים אל מרומי סיני באזור סנטה־קתרינה, מצוי סלע בדמות מצבה כזכר לאשה זקנה שנהרגה בנסיבות מיוחדות. הבדוים קוראים למצבה, חַגַ’ר אַל־עֲג’וּז – סלע הזקֵנה. ומעשה שהיה כך היה:

איש היה בסיני ולו אם זקנה, צמוקה מרוב שנים שלא היה בכוחה ללכת. ברצותה להגיע למקום כלשהו, בנה היה נושאה בסל על גבו ומוביל אותה למחוז חפצה. פעם נשא אותה על גבו במעלה נַקְבּ אַל־הַוַוה בדרכו לאַבּוּ־סֵלַה. כשעייף מן העלייה הקשה, עמד לנוח, השעין את הסל על סלע והחליף כוח.

עבר שם צעיר יפה תואר, בירך אותם לשלום ועמד להחליף אתם דברי שיחה. ומכאן לכאן התבדח ואמר לצעיר: “אמך זקנתך מצאה חן בעיני, שמא תשיאנה לי?” אמר והלך לקול דברי חידוד וצחוק של הבן. הזקנה שמעה מה שאמר הצעיר ואמרה לבנה: “בני, אם רצונך להיות לי לבן טוב, השא אותי לצעיר הזה!”

הבן שהתייגע מנשיאת אמו המצומקת, התרתח ואמר: “אם בצעיר חפצת, לכי והינשאי לו!”

זרק את הסל והלך והיא התגלגלה במדרון ושם מצאה את מותה. אנשים שעברו שם כרו לה קבר והניחו עליו מצֵבה מסלעי המקום. וזה סלע הזקנה שעומד שם עד היום הזה.

הבדוים טוענים שיש נשים זקנות תובעניות יותר מהזקנים. כשגובר עליהן יצרן, הן יורדות לחיי בעליהן. ליצנים אומרים שמספר הזקנות הגדול לעומת הזקנים הוא תוצאה של תובענותן. זקנים עריריים שיש להם עדיין עדנה והם רוצים להמשיך לקיים יחסי מין, יכולים להינשא לפי הסדר מיוחד שנקרא גַ’וַאזַת אוּם־סְפֵירַה שפירושו “נישואי הילקוט”. זקן שמצא זקנה ערירית כמוהו, שיש לה עדיין תביעה לקיום יחסי מין, נושא אותה כדת וכדין. מאחר שהיא תלויה בחסדם של צאצאיה והוא חי אצל צאצאיו, הם לא עוברים לגור יחד. כל אחד מהם מבקש להמשיך לחיות בתוך סביבתו הטבעית. יש הסכם ביניהם שבכל עת שירצה לבקרה, הוא מוזמן אליה וביתה ייראה בעיניו כביתו. אצלה יבלה כמה ימים עד שימצו השניים את הדרוש מיצוי. אחר־כך, הוא יחזור למקום מגוריו. בבואו אליה הוא מביא דברי מתיקה בילקוט שעל גבו, ומכאן הכינוי “נישואי הילקוט”. לדברי הבדוים, זקנים בגיל מאה עדיין יכולים לקיים יחסי מין כל־עוד הם עומדים ומהלכים על רגליהם.

תקופות אסורות בקיום יחסי מין

בשלושה מצבים אסור לאשה לקיים יחסי מין: בעת נידתה, סמוך ללידה ולאחריה. אשה אשר המחזור החודשי פקד אותה, יושבת באוהלה שבעה ימים בנידתה. בימים אלה היא טמאה ומשום כך אינה מקיימת יחסי מין.

החברה הבדוית קבעה יחס של טומאה אל הפרשות אברי המין הזכריים והנקביים כאחד. זוהי התייחסות שאינה נובעת מרצון לשמור על היגיינה של ממש אלא היא נובעת מגישה בלתי רציונלית. הבדוי אינו יודע היגיינה מהי, והוא נוגע בדברים מזוהמים ללא כל הסתייגות.

יש מי שאיסורים אלה אינם מהווים לו מעצור והוא מאלץ את אשתו לקיים אתו יחסים בימי נידתה. המסורת הבדוית מאיימת כנגד התנהגות זו בעונש משמים. היא מאמינה שילדים שנולדים מהזדווגות כזאת יהיו פושעים ויביאו כליה על עצמם. סמוך ללידה, חל איסור על ההזדווגות. מרווח הזמן נתון לשיקול דעתם של בני־הזוג, ולמעשה תלוי ביכולתה של האשה להיענות לתביעותיו המיניות של בעלה. יש גברים שמפסיקים את מגעם המיני עם האשה שלושה חודשים לפני הלידה.

המסורת הבדוית באה להגן על האשה מפני להיטותו המינית של בעל, אשר תובע ממנה להיענות לו בשלבי הריונה האחרונים. האגדה מספרת שמגע אבר מינו של הגבר בעובר ברחם האשה, יגרום לעובר למומים ואפילו לנפל.

לאחר הלידה מתנזר הבעל מקיום יחסי מין עם אשתו במשך ארבעים יום שנקראים אַרְבִּיעִינִיֵה. תקופה זו מוגדרת במדויק ומחייבת כל גבר.

אמצעי מניעה

עד לתקופה הישראלית לא נעשה בסיני שימוש באמצעי מניעה, מכיוון שהבדוים מעוניינים להרבות בצאצאים ככל האפשר. כששוחחתי עם בדוית על־אודות אמצעי מניעה אמרה, “לא ייתכן שאשה תרצה לעצור את רחמה, אנחנו הבדויות משתוקקות למספר ילדים רב, ולא להיפך!”

הגבר והאשה לא היו מודעים לצורך בקיום יחסי מין ללא הולדה. תמותת התינוקות הגדולה הגבירה את מאמציהם ללדת. החשש מפני הריון לא העסיק מעולם את הבדוים. עד בוא השלטון הישראלי ניצבה בפני הבדוים בעיה חריפה של עקרות או הפסקת הפוריות שנגרמה כתוצאה של תנאי קיום קשים. עם הטבת התנאים התברואתיים והכלכליים, פחתה תמותת הילדים, בריאותן של הנשים הוטבה ופוריותן עלתה.

בתקופה הישראלית הוכפלה האוכלוסיה בדרום־סיני. הגיע המצב לכך שהמשפחות לא יכלו לגדל ילדים רבים, ובפעם הראשונה נוצר הצורך לעצור את הילודה. נשים וגברים החלו לבקש אמצעי מניעה. בתחילה נדרשו הסוחרים מאל־עריש להביא תכשירים מקובלים כמו קונדומים לגבר, או טבעת נגד הריון. כאשר גילו הבדויות את הגלולות למניעת הריון הן קפצו עליהן כעל מוצאות שלל רב, ונהגו בהן בצורה לא נכונה כאילו היו גלולות רגילות.

באמצע שנות השבעים, כשלושים אחוז מכלל הנשים שבנווה אל־ואדי השתמשו בגלולות. לבדויות לא ניתנה הדרכה באופן השימוש ובהרבה מקרים הגלולה לא פעלה. פעם באה בדוית אל החובש בנווה אל־ואדי והתלוננה כי הגלולות אינן פועלות עליה והיא הרה. כאשר שאל אותה כיצד היא משתמשת בהן, ענתה כי היא בולעת אותן סמוך למשגל.

סוחרי אל־עריש שרצו לנצל את הביקוש, הסתירו מהנשים את הצורך בהתאמת הגלולות על־ידי רופא, והציפו את המאהלים בגלולות. הודות להדרכה שקיבלו במרפאות. למדו הנשים כי יש צורך לנהוג בכובד ראש בגלולות וכי השימוש בהן אינו דומה לשימוש בגלולות נגד כאב ראש.

התייחסות הפוכה מזו לשימוש בגלולות גילתה זקנה אחת. זו פנתה אלי ואמרה: “ידוע לי שבישראל יש למצוא גלולות נגד הריון, לי אין צורך בהן ולהיפך, אני זקנה וחדלתי ללדת, שמא תביא לי גלולות לטובת ההריון?”

דרכים להגברת כוח הגברא

בדוי שמגיע לגיל ארבעים, בדרך־כלל אינו מתפקד מבחינה מינית כבימי בחרותו. ולא מעט גברים סובלים מאימפוטנציה מלאה.

הרפואה העממית ממליצה על כמה תרופות שמגבירות את כוח הגברא. תרופות אלה מפוקפקות ביותר (41). גברים רבים בסיני מתהלכים כשהם מתוסכלים מאימפוטנציה. והיו כאלה שפנו וביקשו גלולות. לדאבונם ולשמחת נשותיהם, לא יכולנו להמליץ על גלולה מתאימה. מי שיפנה את מרצו להמציא גלולה להגברת כוח הגברא, חייב להשקיע מאמץ מקביל כדי להגביר את חשקן של הנשים הזקנות. אם לא יעשה כך. יביא עליהן צרה גדולה.

צעיר שלקה באימפוטנציה ואינו מספק את דרישותיה המיניות של אשתו, חייב, במוקדם או במאוחר, לשחרר אותה. אם תבוא למשפחתה ותאמר, “הרובה של בעלי עומד ללא שימוש בצד!” יבינו את הרמז, ויתבעו משופט לחייב את הבעל להתגרש, ותביעתם תתקבל.

היחס לאונס ולזנות

בסיני לא יכול להתבצע אונס אפילו על־ידי פסיכופט, מכיוון שדין אנס מיתה, והוא לא יוציא את יומו לאחר מעשה. ההחמרה בעונש באה כתוצאה מכך שהבדוים אינם יכולים להציב שמירה על הנשים. הרועות הצעירות נמצאות לבדן במרחב, והנשים הולכות לבדן אל הבאר לשאוב מים. אדם שייצרו תקף אותו, עלול להתפתות ולאנוס אחת הרועות, או הנשים. על־כן מורא העונש מרתיע גם את חסרי המעצורים. הבדוים סיפרו על חיילים מצרים שאנסו את בנותיהם. כנגדם היו הבדוים חסרי אונים. משפחה שהרגה מצרי שאנס את בתה הושמדה בידי הצבא, ואוהליה נשרפו.

בחברה הבדוית לא יכולה להיות זנות, ולא תימצא אשה שתספק מין לגברים מזדמנים תמורת כסף. החברה הבדוית סגורה בפני התנהגות חופשית בתחום זה. אשה שתקיים חיי זנות, תיהרג בידי קרוביה או בידי בני שבטה.

גם זנות במחתרת לא יכולה להתפתח, מכיוון שנדרש לכך מנגנון שמרכז את השותפים לה, והדבר ממילא יחשוף אותם. הפיקוח הטבעי על מעשי הגברים במרחב ועל תנועות הנשים במאהל, מונע אף הוא את חופש ההתנהגות המינית. שיטת הנישואין בכפייה, כאשר הנערה אינה נשאלת לדעתה על הבעל המיועד לה, עשויה להוביל לקיום יחסי מין חוץ־משפחתיים. הבדוי מגדיר יחסי מין אלה כזנות.

יחס הכבוד הוא היסוד לקיום הפיזי. בני משפחתה של זונה יסלקו אותה בלי רחמים. דין זונה לסקילה. תגובת הבדוים כלפי זנות היא כה חריפה, עד שאין להעלות על הדעת זנות במדבר. בדוי שנצרך לשירותי זונה, כבודו יורד. עד כמה שהבדוי מסתייג מן הזנות, יגלה הסיפור הבא:

מעשה באיש זקן שישב לנוח למרגלות הר. פתח את כיס הטבק וליפף סיגריה. בעודו מעשן ניגשה אליו צעירה נרגשת ואמרה לו, “עשה עמי חסד ותן לי מעט טבק כי אזל אצלי ואני סובלת מחוסר עישון!”

הזקן ראה כי היא מכורה לעישון ונפשה יוצאת למעט טבק. אמר לה, “אתן לך קומץ טבק בתנאי שאבעל אותך תחילה!”

כששמעה את הדבר, רגזה וחזרה על עקבה. לא עברה דקה והיא חזרה אליו כנועה ואמרה לו, “הנני מוכנה שתפעל בי כרצונך ובעיקר שתתן לי מן הטבק שלך!” הזקן חרד חרדה גדולה ובהתרגשות זרק אליה את שקית הטבק כולה ואמר לה, “קחי ולכי לך ואלוהים ירחם עליך!”

קם ועשה קו לפניו ונשבע, “מיום זה ואילך קונם עלי אם אעשן!”

מאס בעישון עד־כדי־כך שהיה מוכן להתענות, ולא להביא לכך שנערה תחטא בזנות.

דברי זימה

הבדוים אינם מרשים כל הופעות פורנוגרפיות. התבוננות במראות מגרים אינה מקובלת, בגלל גישתם העקרונית של הבדוים לנושאי חשיפה וצניעות. איש לא ירשה לנערה להתערטל כדי להנעים לגברים את זמנם ולספק את יצריהם.

הטאבו על האשה והשמירה על כבוד הזולת מונעים שימוש בקללות. איש שיקלל קללה שיש בה מין ייהרג בו במקום, או שייתבע לדין על עאר שהוא משפט עריות חמור.

זִיבּ חִ’ידִ’יר

מעשה בשלושה צעירים משבט הַתַרַבִּין שרכבו בדרך למאהלם באחד מיובלי ואדי־וַתִיר. והנה למולם הגיעו ארבעה רוכבים צעירים אחרים. השמחה היתה רבה, כי היו הם ידידים שלא ראו זה את זה משך זמן רב. לאחר הברכות ישבו לבלות יחד, לספר ולשמוע על ההרפתקות והמעללים שלהם. כבדוים אמיתיים, ביקשו להסב על שתיית תה. והיה ריב גדול בין שתי החבורות. זו אומרת: לנו מגיע שנכבד אתכם – וזו אומרת: לנו הזכות!

בעל־תושייה אחד אמר: “ידידי היקרים בני־ערב האצילים, שמעו לעצתי, הבה ונפיל פור, וזה אשר יזכה בו, לו זכות הכיבוד!”

הצעירים ביקשו להפיל פור ולא מצאו במה. קם אחר מהם ואמר: “כל חבורה תבחר נציג. מי שאבר מינו הוא הגדול ביותר, יזכה את חבורתו במצוות כיבוד אורחים!” הדבר התקבל על דעתם, וכל חבורה פרשה ובחרה את נציגה. האחת בחרה את חִ’ידִ’יר והשניה את מַנְצוּר. והפשילו השניים את גלימותיהם. ונמצא כי קבוצתו של חִ’ידִ’יר זכתה בשל אברו הגדול.

מיד פנו אל אמתחותיהם, הוציאו תה וסוכר וכלי בישול. בישלו ובילו בדברי לצון וחידודים. לזכר המאורע הזה חרטו בסלע את דמות אבר מינו של חִ’ידִ’יר, כדי שדור אחר דור יהיה עד לנצחון קבוצתו. כל יושבי ואדי־ותיר יודעים ומשבחים את מעשיהם. כשבא אדם זר שרוצה להגיע אל הים דרך ואדי־מאלחה, ואינו מכיר את המקום יאמרו לו: “מִזיבּ חִ’ידִ’יר תלך כמחצית השעה ומצאת דרכך!” ויש שאחד רוצה לזמן את חברו למפגש במקום ברור, אומר לו: “בשעה זו וזר ניפגש ליד זִיב חִ’ידִ’יר!”

הכינוי זִיבּ אינו בלתי שגרתי בפי הבדוים. מקומות אחדים נקראים בשם זה. על פרשת המים בין וַאדִי בַּרַאח לוואדִי לַבְּוַה מצוי הר שנקרא זִיבּ אַל־בַּחַר, כלומר אבר מינו של הים, בגלל שהוא מזדקר כאבר מין שמפסגתו משקיפים אל הים. מעל גַ’בַּל נַדַה הצופה אל וַאדִי־צְלַאף מצוי סלע בולט שננעץ בחדות בשמים ושמו “זִיבּ ריבְּעִי”. יש דברים בדת שבהם הבדוי אינו נוהג קדושה גמורה. לפי סאטירה אחת, נהגו האנשים בעבר להתפלל ולשלב את הזימה בתפילתם. בהגיע זמן התפילה היו בני־הזוג מתכוננים ומטהרים עצמם. האשה פורשת את שטיח התפילה, מתערטלת ושוכבת על גבה. הגבר כורע בין רגליה, משתחווה וכורע ומלווה כריעותיו בבעילה, ובכל בעילה האשה משמיעה את השם המפורש “אללה” מתוך התעוררות רבה.

קיום יחסי מין עם זרים

הבדוי מרשה לעצמו לפרוק עול מחוץ למסגרתו החברתית. עם התרחבות התיירות בסיני, באו לשם צעירים רבים מאירופה. הנערות התערטלו מבגדיהן ומצניעותן ואפשרו לצעירי הבדוים לפרוק את יצריהם המיניים, מבלי שיהיה עליהם מורא החוק. זקני הבדוים לא ראו פסול בקיום יחסי המין עם התיירות, ואולם לא ראו בעין יפה את מנהג הצעירים האלה להתהלך עירומים כביום היוולדם.

הגישה לפיה חל איסור על אותה פעולה מסוּימת בתוך המסגרת השבטית והיא מותרת בחוץ, נראית לבדוי טבעית לא רק בתחום המין כי אם גם בתחומי הכלכלה והחברה. גניבה, למשל, היא פשע אם היא מתבצעת כלפי־פנים, אך היא נראית כדבר שאין בו דופי אם גונבים מזרים.

ראיתי נערה בדוית שפניה מכוסים ברעלה, מציעה מחרוזות מעשי ידיה לבחורים אירופים שעמדו עירומים כביום היוולדם על שפת הים בד’הב. היא ניהלה בחופשיות את המשא־ומתן ולא ראיתי אצלה כל השתוממות. הבקתות של הבדוים בד’הב היו מוקפות באנשים שהתהלכו עירומים לגמרי, אך חיי הבדוים התנהלו כאילו הרחק בלב המדבר. הם השכירו את סוכותיהם לתיירים שהתהלכו עירומים על שפת־הים, ובו־בזמן הקפידו על תפילותיהם ומוסר בנותיהם. אמר לי בדוי, “כשם שבאה מכת טבע בצורת ארבה או שטפון, כך בא עלינו העירום, ועלינו להרכין ראש!”

אחרית הימים באספקלריה מינית

לפעמים הבדוי שוכב על גבו ומפליג בדמיונות, ובונה בהם עולמות לפי צרכיו. יש והבדוי שוגה בהזיות שכולן תענוג וחמדה כאמצעי להתחמק מקשיי החיים. באחד הדמיונות האלה הוא יוצר עולם אידיאלי שבו מתמלאת תשוקתו אל האשה עד לרוויה, לפי הנוסח הבא.

ימים טובים יבואו, אומרת האגדה, שבהם מספר הגברים במדבר יהיה כה מועט, ומספר הנשים כה רב, עד שכנגד גבר אחד יעמדו שבע נשים. והן תהיינה חסרות גבר שיספק את תאוותן, תשחרנה למצוא גבר ולא תמצאנה. גבר שיופיע באקראי במקום מושבן, ימצא את עצמו מוקף נשים, ירצה ללכת לדרכו ולא יוכל כי יזדנבו אחריו ויתחננו אליו שירעיף עליהן מחסדיו וירווה את צמאונן ממעיינות גבריותו. והוא, מרוב רחמים, יעתיר מאונו לכמה מהן, ורבות תישארנה רעבות מבלי לדעת איך להשקיט את סערת רוחן. תשוקתן תגבר מיום ליום עד כי תיכנס בהן פראות ותהיינה מסוכנות כחיית־טרף. כראותן גבר תאחוזנה בו בכוח רב ותשכבנה אותו בעל־כורחו. הוא יבקש רחמים על עצמו, והן לא תשעינה לתחינותיו, ותמצוצנה את לשדו עד שנפשן תשבע. אכזריותן תלך ותגבר עד שמחוסר ברירה, יברחו הגברים אל ההרים ויסתתרו שם. בלילות יצאו לרעות ולבקש מעט אוכל. אל האוהלים יבואו כגנבים כדי למצוא מעט מזון להחיות נפשם.

הנשים שתאוותן קודחת בעצמותיהן, תרדופנה אחריהם, תתפושנה את קורבנותיהן ותבצענה בהם את זממן.

כראות הגברים כי גם בהרים אין תשועה, יסתירו עצמם בסדקים ובנקיקים מפחד הנשים. והן, הערמומיות, בלהיטותן למצות את און הגברים, תצאנה חבורות חבורות ומוטות ארוכים בידיהן בין הצוקים, תוחבות את המוט שבידיהן אל תוך כל סדק, מושכות ומרחרחות את קצהו. אם מצאה אחת הנשים ריח גבר בקצה המוט, תצעק: “נשים, מצאתי גבר!” וכולן באות בחבורה גדולה, מנפצות את הסלע ומוציאות את הגבר כהוצא חרדון מסלע. אז תמשוכנה ותשכבנה אתו על הארץ, ותעשינה בו מעשים קשים. אם גמרה האחת, תבוא אחריה חברתה וביתר להיטות תמוץ את לשדו, ומרוב סבלו, יזעק וישווע למעט רחמים ויאמר: “אנא נשים, רחמו נא עלי, אויה לי כי נבראתי גבר!”

ולפי שלבן של הנשים לב אבן, תלפותנה אותו ותבצענה בו את מעשיהן הנואלים. ובתום מעשיהן ייוותר שרוע על הארץ פשוט אברים וחסר־אונים. והוא יקום, יחפש מסתור חדש, וכולו חיל ורעדה, ותפילה יישא אל אללה ויבקש ממנו כי יציל אותו מהצרה הגדולה בדמות אשה.

אכן, ימים קשים יבואו שאין נעים מהם!

נישואים    🔗

התהוות המשפחה

בני־הדור הצעיר משתלבים בהדרגה במערכת הכלכלית של המשפחה תחת הנהלתו וסמכותו של האב. בין ההורים לבניהם ובנותיהם הבוגרים נוצר מתח סמוי. האב מעוניין שבניו יישארו תחת חסותו ככוח עבודה והבנות כרועות. תקופת הבגרות היא תקופת המתנה שבה הצעירים מפתחים את כושרם לקראת עמידה ברשות עצמם. אורכה של תקופת המתנה זו מותנה בגורמים כלכליים ואנושיים. אב אוהב יוותר על נוחיותו וייתן דעתו לצורכי יוצאי חלציו. תלותם של ההורים המזדקנים בצעירים מתגברת ואינה מאפשרת להם לשחרר את בניהם מהמסגרת המשפחתית בנקל. החברה הבדוית מסרה את הסמכות לקביעת גורלם של הצעירים בידי האב, מתוך רצון למנוע את פירוקה ופיצולה כאשר הבנים מגיעים לגיל הנישואים. האב הוא שיוכל לבוא בדברים עם אב שני ולנהל משא־ומתן, כדי שייאות לתת את בתו לבנו לאשה. הצעיר מנוּע מלעשות זאת ובכך עומד בפניו מחסום לעצמאות. צעירה אינה נשאלת לדעתה כי מעמדה במשק המשפחתי הינו משני ואינו קובע.

ככל שהתנאים המשקיים והאנושיים מורכבים וקשים, כך מתמשכת תקופת ההמתנה של הצעירים. והרי כמה דוגמות: צאלח אבו־עַלוַאן התאלמן ולו שבעה ילדים מגיל שנתיים ועד שבע־עשרה. נוּרַה, בתו הבכירה, הגיעה לגיל שמחייב להשיאה. רבים דרשו אותה לבניהם לאשה אך צַאלֵח סירב. לדבריו, עליה לבוא במקום אמה ולדאוג לאחיה ולעדר העזים. היא תישאר בבתוליה עוד שלוש שנים, עד שאחותה גְ’מֵיעַה תגדל ותעבוד במקומה.

מקרה שני נוגע לאב ובנו. עיד היה איש עשיר בעל בוסתנים ועדר צאן גדול. את זמנו בילה בחנותו על אם הדרך ומשק ביתו נוהל בידי עְבֵּיד בנו. האב עיד לא עשה דבר כדי להשיא את עְבֵּיד, למרות תחינותיו ומחאותיו של הבן. במשך הזמן הלך רכושו של עיד וגדל הודות לעבודת הבן ובמקום לפתור את בעיית בנו לקח עיד אשה צעירה לעצמו, נוסף על אשתו הזקנה, אם עְבֵּיד. והבן ראה ועיניו כלות. מרוב רוגז קם עְבֵּיד וברח לישראל.

עִיד קיווה כי עְבֵּיד יחזור בו לאחר שייטלטל חסר בית בניכר. עברה שנה ועְבֵּיד לא חזר ואיש לא ידע היכן הוא. הבוסתן וגני הירקות והטבק היו הולכים מתנוונים. בלית ברירה, שלח עִיד שליחים אל בנו והבטיח להשיאו, להקצות לו חלקה ולתת לו כסף בתנאי שיחזור. עְבִּיד חזר לבסוף.

כנגד האבות שמעכבים את נישואי בניהם, יש כאלה שמזרזים אותם. מי שיש לו כמה בנות, ימהר להשיא את הבוגרת ויטיל את הרעייה על אחותה הצעירה. הוויתור של האב בהשיאו את הבת, נובע מהעול הכרוך בגידול בנות. אם הפרנסה אינה מצויה, יכולתו הפיזית של האב ירודה ואין לו בנים בוגרים שיסייעו בידו, אין לו ברירה אלא להקטין את מספר התלויים על צווארו.

גיל הנישואים של הנערות נע בשנות השבעים בין 14–16 שנה, וגיל הצעירים – בין 20–25 שנה. ההבדל בגיל הנישואים בין הנערים והנערות נובע מהתלות של האב בבנים, שעובדים כשכירים ומביאים את משכורתם לאביהם. הבנות במצב זה, הופכות למעמסה. נוסף על כך, קיימת דאגה לנערות שיש עליהן לחץ בתחום המין מהסביבה החברתית.

גבר שמתאלמן משתחרר מבנותיו מהר ככל האפשר. אם עדיין לא הגיע זמנם של הבנים להינשא, הם נשארים אצלו.

השאת הבנות בגיל צעיר מביאה לתופעות מוזרות. מעשה בגבר שבחר לבנו נערה צעירה. ביום החתונה לא רצה הבן להינשא לה. האב ראה כי כל השקעתו הכספית במאכלים ובמתנות לכלה ירדה לטמיון, והחליט שהוא עצמו יישא את הנערה. הוא היה כבן ששים והנערה כבת ארבע־עשרה. החתונה נערכה, וכעבור כמה ימים הביא האב את הכלה למרפאה וביקש מהרופא שיעשה בקסמיו כדי שזו תהיה כשרה להולדה משום שטרם פקד אותה המחזור החודשי.

במקרה אחר, אב שהתאלמן מסר את בתו בת הארבע לגבר אחר שיגדל אותה ויישאנה לאשה. בהיותה בת שתים־עשרה, כבר בעל אותה. ברוב המקרים, האבות מקפידים להשיא את בנותיהם רק לאחר הופעת המחזור החודשי.

נישואים תוך־משפחתיים

עד לדור האחרון לא היתה לצעירים זכות בחירה. האב הוא שבחר לבנו את כלתו ורק לאחר שעשה זאת, בישר לו על בחירתו. בת לא ידעה עד ליום חתונתה מיהו החתן, אם צעיר הוא, או זקן.

שלילת החופש של בחירת בן־הזוג מהצעירים איננה מצטמצמת בזה. בהתאם לנוהג הרווח אצל הבדוים, הבת מיועדת לבן־דודה וזה דבר מובן מאליו. מנהג זה בא לחזק את משק המשפחה המורחבת, לעומת זאת הוא יוצר מכשלה נוספת על זו שכבר קיימת. לא די שהאב הוא הקובע מי יישא את מי, אלא שמרחב בחירתו מצטמצם ביותר. מבחינתם של הצעירים, יש בנישואים התוך־משפחתיים משום פגיעה ברגשותיהם. בני־דודים, בנים ובנות, גדלים יחד עד שהם מגיעים לגיל הנישואים. יחסים אלה מהווים גורם לדחייה או למשיכה, וכשמגיע הזמן לנישואים הבנות הן הנפגעות העיקריות, כי האב אינו מתחשב ברגשות בתו ומשיאה לבן־אחיו, גם אם בהרבה מקרים קיימת סלידה בין השניים. גורם שלילי נוסף מצוי בייעוד האוטומטי של הבת לבן־הדוד. צעיר כזה גדל מתוך ידיעה כי פלונית מיועדת לו, וכבר מגיל צעיר הוא שומר על מוסריותה ומהווה גורם מגביל לחופש חייה. בהגיע זמנם להינשא מוצא הצעיר כי בת־דודו אינה מגלה בו עניין ואפילו שונאת אותו. בבדיקת נשים אחדות שהתגרשו מבעליהן הראשונים, מצאתי כי שורש הכשלון בנישואין הראשונים במגבלה שיוצרים הנישואים התוך־משפחתיים.

מנהגם של הבדוים בעניין נישואי הבנות מעורר תמיהה. מצד אחד, רגשותיה של הבת אינם נחשבים בעיני הגברים, והיא מובלת אל נישואיה כאילו היתה בהמה חסרת רגש. מצד שני, בלב האבות מקננת אהבה עמוקה לבנותיהם. לא ייתכן שלא תהיה חפיפה רגשית בין האב לבתו, ולא יכול להיות מצב שבו אהבת אב לבתו תהיה דומה לאהבת אדם את בהמתו. ואף־על־פי־כן, כאשר היא מגיעה לפרקה ובא מישהו לבקש אותה לאשה, האב רואה בבתו כעין חפץ.

התשובה לכך מצויה באופי חייו של האדם במדבר. הבדוי מצוי בתוך מערכת אקולוגית קשוחה. חייו הם מאבק קשה עם המדבר. פת לחמו אינה ניתנת בחסד, וקיומו נמצא לעתים קרובות על הסף. עניינים של רגשות ונוחיות הם מותרות, ואין מקום לתת לבת את הפינוק של בחירה חופשית.

מנהג נישואי קרובים מעורר בעיה אחרת מתחום הבריאות, שהרי נישואי קרובים מגדילים את תדירותם של פגמים תורשתיים באותה משפחה. אך במציאות חייהם של הבדוים אין הדבר כך, משום שהם מצויים תחת לחץ הברירה הטבעית ככל חיית השדה, מבלי יכולת לעקוף אותה באמצעות הרפואה. השיטות והתרופות של הרפואה העממית יעילותן מיזערית ואינן יכולות לשמר סטיות גנטיות שליליות. פרט שנולד עם מום גנטי הרסני נשמד, ובכך מטוהרת האוכלוסיה הבדוית מתכונה זו.

נישואים חוץ־משפחתיים    🔗

הצדקה מסוימת לנישואים התוך־משפחתיים אפשר למצוא בצורך לדאוג לשלום הבת. כלה שנלקחת למשפחה אחרת, נכנסת לתוך רקמת יחסים בין נשות המשפחה. אשה זרה וצעירה שאין לה נסיון חברתי, לבד ממה שהכירה בחוג משפחתה, נתקלת על־פי־רוב ביחס בלתי אוהד ועלולה לסבול מניצול. ההורים שמכירים את הבעיה מנסיונם האישי, חוששים לשלוח את בתם, שמא גורלה יהיה כגורל אשה שהובאה אליהם. גורלה יהיה מר במיוחד אם תגורש ותתאלמן שם, אז תיאלץ להשאיר את בניה במשפחת בעלה. דוגמה לכך יכולה לשמש מַעִ’ידַ’ה שעם בעלה קשרתי יחסי ידידות.

סְוֵילִים הוא בן למשפחה גדולה השוכנת בסביבות עֵין אוּם־אַחְמַד. האיש התאלמן ואחר־כך חיפש אשה מבנות־שבטו, הוא שבט התרבין. באחד ממסעותיו בגבול מצרים מצא אשה אלמנה מבנות־שבטו, מַעִ’ידַ’ה שמה. כשהביא אותה למקום מגוריו, קמו עליו כל נשות האזור והקימו עליו קול צעקה: “למה הבאת לך אשה מבחוץ, הלא יש אצלנו נערות פנויות!”

הנשים לא ידעו כי היו לו קשרים כלכליים עם משפחת מע’יד’ה, לכן נשא אשה מקרבם. הימים עברו ולסוילים נולדה בת. כעבור כמה שנים מת. לאחר מותו מַעִ’ידַ’ה לא יכלה לעזוב את סיני ולחזור אל משפחתה כי לא רצתה להיפרד מבתה. עאמר, אלמן ואב לבת, נשא את מַעִ’ידַ’ה לאשה. גם הפעם הופנה זעמן של הנשים כלפיה וביתר שאת. המסכנה מצאה עצמה מבודדת בחרם סמוי שהוטל עליה על־ידי נשות המשפחה המקומית. לא היו לה לא ידידות ולא שכנות. היא חיתה לבדה עם בתה הקטנה באוהל בודד לרגלי גַ’בַּל בַּרקַה.

היא התלוננה על מר גורלה: “במה פשעתי לנשים הרשעות של משפחת סְוֵילִים? הן טוענות נגדי כי פעמיים לקחתי גבר משלהן! הלא אין כאן אשה פנויה שזקוקה לבעל. כולן נשואות, ולא קיפחתי אף אחת!” מפי נשות המשפחה נשמעה טענה נגדית: “אין לה זכות על הגברים שלנו, שתלך אל משפחתה ותיקח לה גבר משם!” הסולידריות המשפחתית אינה חלה על אשה זרה, ובשעת מצוקה היא מנושלת ומופקרת ואין איש שיגן עליה. לעזוב את המקום אינה רוצה, כי כך תיאלץ להיקרע מעל ילדתה. הנשים מעוניינות בגברים פנויים למקרה שמישהי תתאלמן או תגורש; כך תוכל להינשא בתוך המסגרת המשפחתית ולהימנע ממצב של נישואים עם זרים על כל השלכותיהם הגרועות. מַעִ’ידַ’ה נמצאה בפני דילמה, והיא בחרה להישאר בקרב נשים עוינות ובלבד שלא להפקיר את בתה.

כיום האבות נוהגים ליברליות מסוימת בבחירת חתן. יש ששואלים לדעתה של הנערה ומתארים לפניה את החתן. ליברליות זו באה מתוך יחס אנושי של הורים ליוצאי חלציהם, אלא שלא תמיד עובר הדבר את גבול המידע. האב שומע את תגובת בתו; אם נאותה לבחירתו מה טוב, ואם לא, הוא משמיע דברי כיבושין ומפעיל אמצעים עקיפים כדי לשכנע אותה שתקבל את בחירתו מרצון.

נהוג שהחתן שולח מתנות למשפחת הכלה. מתנות אלה נמסרו בעבר להורים, ולא לבת, שלפעמים לא ידעה ולא שמעה דבר על המשא־ומתן בדבר גורלה. לאחרונה שולחים תכשיטים אל הכלה המיועדת כדי לרכך את לבה. אם כל זה אינו מועיל, לאב נגרמת אכזבה קשה. אב מאוכזב משנה את טעמו ומשכנע את בתו בשיטת הָחַ’יְזַרַאן, הוא המקל. אם הבת תנמק את סירובה בכך שהיא אוהבת מישהו אחר, תקבל מנה כפולה: לא די שאינה מקבלת את דעת אביה, היא גם מודה בפשע שעשתה בניהול רומן, דבר שהוא אסור בתכלית.

חלקה של האם בקביעת גורל הבת קטן למדי מכיוון שאין לה כל סמכות לכך. האב הוא הפוסק האחרון ופסיקתו מחייבת. ואף־על־פי־כן, טוב יעשה האב אם יימלך בדעתה וישתף אותה בהחלטתו. האם מכירה את בתה יותר מן האב, קיימת הבנה בינה לבין הבת, ונטיותיה של הבת מובנות לאם יותר מאשר לאב.

הליברליות המסוימת בבחירת כלה נהוגה גם בעניין החתן המיועד. כיום אין עוד מצב שבו האב פונה אל בנו ומודיע לו כי הגיע זמנו להינשא, והבן מצפה בקוצר רוח ליום שהאב ישים לב למצוקתו הנפשית. האבות נוהגים לשאול את הבן אם כבר בחר בנערה והבן מקדים את אביו ופונה אליו בעניין הנישואים. פנייה ישירה של צעיר אל אבי הכלה אסורה בתכלית. בקשת הכלה חייבת עד היום להיעשות בידי האב, אם הוא חי – ואם מת, מתבקש מישהו מקרובי הצעיר לתווך.

הנוהג של נישואים לבנות־דוד קיים עד היום, אם כי אינו רווח כבעבר. בבדיקת הרכב המאהלים של משפחות שנוסדו בשנות הששים, נמצא שהנישואים הפנים־משפחתיים עדיין רווחים בסיני. כן נמצא כי ברוב המקרים היה קשר משפחתי בין הבעל לאשתו.

ברישום הגניאלוגיות המשפחתיות בולטת הנטייה להפחית בנישואי בנות־דוד, ובנישואים במסגרת המשפחה־המורחבת. אם בעבר הנישואים היו בתוך הח’מס, כיום הם מתבצעים בין ח’מסות קרובות. (על הח’מס ראה פרק המשפט).

נישואים א־סימטריים    🔗

יש אבות שמשיאים את בנותיהם לזקנים, והן מגלות נאמנוּת להוריהן ומקבלות את הגזירה כדבר מובן מאליו. לשאלתי, תוך כדי שיחה עם צעירה כבת שמונה־עשרה שנישאה לזקן כבן שבעים, האם היא מרוצה מבעלה הזקן, ענתה: “מאחר שהוא מפרה אותי, יש לי ילדים ממנו ויש לי כסף מספיק לכלכל אותי ואת ילדי בכבוד, אין לי כל טענות!”

ואולם, כעבור שנתיים ברחה מבעלה הזקן. צעירה אחרת התלוננה בפני אמה: “אמי, למה הישאת אותי לזקן, ראי את חברותי, כמה שמחה יש להן עם בעליהן הצעירים ולי רק השעמום!” אמרה לה אמה, “זוהי החלטת אביך והלא ידעת כי לא אני רציתי בזה!”

נישואים אלה מבליטים את האכזריות שנוהגים כלפי הצעירות שנגזר שעליהן לנבול בדמי ימיהן. אחדות מהן לא מודעות כלל למידת הקיפוח שעלה בגורלן. מצאתי צעירות שנישאו לזקנים, שאינן יודעות כי לאשה יש זכות כלשהי על חייה. החינוך שקיבלו הביא אותן לכלל תודעה שכך בנוי העולם, ותמימותן מסייעת להן לקבל את הגזירות בהכנעה ובהשלמה. כלפי חוץ החיים במשפחות א־סימטריות מתנהלים כסדרם, אך בבדיקה יותר מדוקדקת ניכרת האנומליה. רוב רובם של ההורים מודעים לעובדה, כי נישואים א־סימטריים הם רעים, ושומר בתו ירחק מהם. בכל מקרה של נישואי זקן עם צעירה, נמצא כי אבי הצעירה היה זקוק לזקן בדרך זו או אחרת. מי שאגר כסף בתקופת השפע של השלטון הישראלי, מנצל זאת בין היתר לנשיאת אשה שנייה ושלישית. מזלן של הצעירות שאין אבותיהן נזקקים לחסדם של בעלי המאה, ואינם נעתרים ללחצם של אותם זקנים שמעוניינים באשה צעירה. כמה וכמה פעמים שמעתי גברים קשישים שמבקשים את חבריהם להשיא להם את בנותיהם. תופעה זו של נישואים א־סימטריים, עדיין לא נעלמה מסיני.

הנושא של צעירה הנישאת לזקן נפוץ מאוד בפולקלור הבדוי. והרי קצידה בנושא. 

מעשה בזקן שחבט באשתו הצעירה. זו נשאה רגליה וברחה. בשיר הטיחו דברים זה בזה:

זכותם של זקנים לשאת צעירות אינה עומדת לנשים זקנות. לדברי הבדוים, יש זקנות שהיו רוצות להינשא לצעירים אילו ניתן להן, אך אינן יכולות לחייב צעירים להינשא להן. תשוקתן של הזקנות להינשא לצעירים נוגעת לפעמים ללבם של הבדוים, אך אינם יכולים לסייע. נושא זה משמש רקע לסיפורים משעשעים, כמו בסיפור הבא:

בַּרְד אַל־עֲגוּ’ז

עשרה ימי קור תוקפים את סיני באביב לאחר כמה ימי חום. לימים אלה של קור שבאים באופן לא צפוי, קוראים בַּרְד אַל־עֲג’וּז כלומר, ימי קור הזקֵנה, וכל כך למה? מעשה בזקנה ערירית שרצתה להינשא. הלכה אל קרוביה והפצירה בהם שישיאוה. הציעו לה זקנים פנויים ולא רצתה; הציעו גברים בגיל העמידה, ולא רצתה. רק בצעיר חשקה. תחילה דחו אותה. כשראו צאצאיה כי כלה ונחרצה עם סבתם להינשא לצעיר, החליטו להעמיד אותה במבחן כדי שתיווכח כי לא תוכל לתנות אהבים כצעירה. אמרו לה: “לכי לרעות בהרים, ובעוד שבוע חזרי ואת חבוקה בזרועות צעיר!”

והחודש היה אחרון חודשי החורף, היו ימים חמים ומיד אחריהם הגיע גל קור עז. צאצאיה וקרוביה ידעו כי לא תצליח לעמוד בקור ותוך יום יומיים תחזור למאהל. הזקנה יצאה לרעות ולא הכינה עצי הסקה ולא אספה גללי גמלים שיפיצו חומם בעת שריפתם. חום הימים טשטש את זכרונה. בערב שכבה לישון ועם רדת החשיכה תקף אותה קור עז. היא התכווצה והתכרבלה בבגדיה, אך הקפאון קיפד את חייה, ומתה. על־כן יאמרו המשלים:

החתונה    🔗

החתונה מעלה את זכר מנהג חטיפת הכלה שהיה רווח בעבר. כל פרטיה סובבים סביב הרעיון שהנערה “נחטפה” והורחקה מבית הוריה שלא בהסכמתם. משפחתו של החתן יוזמת ונושאת בארגון ובהוצאות הכספיות של החתונה, בעוד שמשפחת הכלה משתתפת רק באופן חלקי. לטקס החתונה המקורי חדרו במשך הזמן יסודות נוספים. אצל שבט הג’יבאליה נותרו בטקס הנישואים רק הדים מועטים ל“שמחת החטיפה”, ואולם אצל שבטים אחרים, כמו העליקאת, המזינה והתרבין, מקיימים את טקס החטיפה כמעט בשלמותו. להלן תתואר חתונה טיפוסית בשנות השבעים.

טקס חתונה אופייני

בבוקר השכם יוצאת הכלה לרעות את צאנה כבכל יום, מבלי שתדע מה יקרה בערב. לאחר צאתה באים בני־משפחת החתן ומקימים את “מחנה החתונה” במקום מוסתר ככל האפשר בקרבת מאהל הורי הכלה. הם מקימים שני אוהלים, אחד לנשים ולכלה ואחד לאורחים. באוהל הנשים מתקינים תא לבן וסגור הנקרא בִּירזֵה, שהוא אפיריון עשוי בד שבו תשכון הכלה ה“חטופה”. עד שעות הצהריים עסוקה משפחת החתן בהקמת מתקני החתונה, מקוששת עצים, עורכת את מקום הבישול וממלאת כלים במים. משפחת הכלה כמעט אינה מסייעת בעבודות.

אחר־הצהריים מתכנסים האורחים שהוזמנו אך ורק על־ידי אבי החתן. מכבדים אותם בקפה ובתה. לפני שקיעת החמה מבשלים אורז, אופים לחם דק (פַרַאשִיח) וזובחים. זבח זוטא נערך ליד אבן שענף דקל תקוע בצדה. אם החתן מביאה גחלים, מקטירה קטורת ומקדשת בעשנה את הזבח. את הבשר יאכלו לעת ערב.

בעוד הבשר והאורז מתבשלים, מתקיים טקס הקוּסְלַה: דיון בין אבי הכלה ואבי החתן בפני שופט ושני עדים בנוכחות החתן. לאחר הצגת התנאים מצד אבי הכלה ואישורם על־ידי אבי החתן, מתקיים טקס ההשבעה: החתן קושר ענף רותם הנקרא קוּסְלַה בקצה העֲמַאמֵה הלבנה המכסה את ראשו, ומוסיף לקשר שטר כסף. כל הנוכחים – השופט, העדים, האבות והחתן – שמים יד על יד, והשופט מכריז ואומר: “נשאת פלונית בת פלוני, לפי תורת האל והנביא שליחו וספר האל הנערץ!” והחתן עונה: “קיבלתי.” השופט מכריז: “השאתי אותו!” אחרי זה קוראים כולם את הפַאתִחה וחוזרים שלוש פעמים על טקס זה.

החתן מסתלק ונעלם עד לחשיכה. עם השקיעה משטחים את האוהלים על הקרקע ומעלימים את הציוד והגמלים. כל הנוכחים מסתתרים אחרי השיחים והסלעים כדי שהרועה לא תגלה אותם בשובה ותברח כי “מי רוצה להיחטף ולהינתק מהוריה?” ברדת הלילה, חוזרת הכלה מן המרעה לאוהל הוריה, ואינה מבחינה בתכונה שליד ביתה. היא יושבת ואוכלת ואחר־כך מטפלת בצאן עם אמה. אותה שעה מתקרבים בחשאי אחדים מבני־משפחת החתן, שמחכים לרגע שבו הכלה תשב ותנוח באוהל. החשיכה מסתירה את קבוצת החוטפים ואת כוונותיה. ברגע הנכון פורץ החוטף, שהוא אחד מקרוביו של החתן, אל תוך האוהל, מכסה את הבת בעמאמה לבנה (יש שמכסים בצעיף שחור), נושא אותה בריצה, לקול זעקותיה, אל אוהל החתונה. באותו זמן הנשים משמיעות זַעְ’רַטַה, קול צרצור המופעל על־ידי הרעדת הלשון תוך צריחה. בני־משפחת הכלה נשארים באוהל, ואילו הכלה מובלת במהירות לבִּירְזֵה. הכלה צריכה להתנגד לחוטפה ככל יכולתה. תפארתה של הכלה בזעקותיה. הכלה מושאת לבירזה, שם עומדת עליה שומרת לבל תברח. החתן לוקח מדם הקורבן, שנשחט קודם לכן, נכנס לבירזה, ומורח דם על מצח הכלה ועל ראשה. אקט זה בא לסמל את “ברית הדמים” שנכרתה בין השניים, החִינֵּה. בני המזינה והתרבין מספרים, כי כבר בערב הראשון מחכה גמל הדור ומצויד במזון ובמים בפאתי מחנה החתונה. החתן, שהסתתר בינתיים, מבריך את הגמל, אמו מביאה את הכלה אליו, ושניהם מסתלקים אל מרחבי המדבר רכובים על גמל אחד. הם שוהים במקום רחוק למשך שבוע ימים. שם, במקום שאיש לא יפריע להם, הם מבלים בנעימים וחוזרים בסופו לאוהל החתונה שהוקם קודם לכן. שבט הג’יבאליה ואחרים מכניסים את הכלה לבירזה, שם היא שוהה כלואה בתוך תאה. אשה חונכת יושבת לידה יום ולילה לשרת אותה ולשמור עליה שלא תברח. החתן יושב בלבוש הדור בראש הקרואים עד לערב השני. רק אז יוכנס אל הבירזה ויתייחד עם כלתו.

שמחת החתונה

בליל “החטיפה” מתקיימת שמחה כהִלכתה אך ורק במחנה החתונה, בנוכחות קרובים וקרואים שרובם ממשפחת החתן. הגברים יוצאים בריקוד הדַחִיַּה, כשלפניהם רוקדת נערה חיננית. הנערים עורכים ריקודים במקביל, וקול השירה והשמחה עולה עד שעות הבוקר. בבוקר היום השני סועדים שחרית וממשיכים בשתיית תה. אורחים נוספים, שאינם קרובי החתן, באים ביום זה ומתכבדים בתה באוהל האורחים.

בשמונה בבוקר ביום השני מתקיים הזבח העיקרי. עזים וכבשים שהובאו על־ידי החתן והאורחים מתקדשים בעשן קטורת ונשחטים. זהו טקס דתי, והוא עיקר תוכנו של היום השני לחתונה. החתן והכלה אינם משתתפים בסעודה, אלא יושבים באחד ממקומות הסתר במדבר ומבלים בנעימים.

הרכב האורחים משתנה ביום השני. אם ביום הראשון היה על טהרת משפחת החתן, ביום זה מיתוספים אורחים ממשפחת הכלה, וממשפחות אחרות בהתאם לאינטרס של אבי החתן. ההזמנות, כמו הנשיאה בהוצאות החתונה, נעשות אך ורק על דעת אבי החתן, שכן הוא המשתתף בשמחת בנו שהצליח לחטוף בת מבלי שהוריה יידעו כביכול מי חטף אותה והיכן היא מצויה.

ככל שהחטיפה משחזרת אירוע קדום, אין הדברים יכולים להתנהל בלא נוכחות אבי הכלה וקרוביה. ביום השני הם לוקחים חלק בשירות האורחים כמסייעים לאבי החתן. קרבת החתונה למאהל הורי הכלה יוצרת תנאים הגיוניים לשיתופם בחתונה. פעם ראיתי אב לכלה שעמד מהצד והסתכל בפסיביות בכל הפעילות שהיתה ביום השני.

לאחר הסעודה מסתלקים כל האורחים, ובמקום נשארת משפחת החתן בלבד. למקרה שהזוג נשאר במקום החתונה, אם החתן ואם הכלה משרתות את הכלה עד הערב. עם חשיכה נכנס החתן אל הבירזה, מתייחד עם הכלה וישן אתה. משעה זו הם בעל ואשה לכל דבר. למחרת, ביום השלישי, שניהם יוצאים מהבירזה ומצטרפים אל המשפחה ומבלים את היום באכילה ובמנוחה. אם ירצו, ישתתפו בפעילות הקשורה לשהיית המשפחה, ולא, הם יבלו לבדם באוהל. כך הם שוהים או מבלים שבוע ימים יחד עם כל המשפחה.

זוג שבילה בנעימים כל השבוע, חוזר ביום השביעי לאוהל החתונה. המשפחה עורכת טקס זביחה לסיום ולמזל טוב, מפרקת את האוהלים, אורזת וחוזרת למקום מגוריה. נהוג להשאיר את הכלה במאהל הוריה למשך כמה חודשים. החתן מצטרף אל כלתו כבר בימים הראשונים. יש חתנים שאינם גרים אצל כלתם ובאים לבקר אותה לעתים מזומנות. לכשמבשילים התנאים, הם מצטרפים אליה או מביאים אותה אל מאהל הוריהם, ושם הם חיים באוהל משלהם.

קורעת המיתרים

החתונה יכולה להסתיים בכשלון. כלה עשויה לברוח מחוטפיה ולהינצל מידי האיש שרוצה לשאתה לאשה בניגוד לרצונה. הבדוים מניחים לנערה אפשרות תיאורטית להימלט מחתונתה, תוך שהם ממשיכים להציג את החתונה כחטיפה. מנהג זה נותן פתח למעט התחשבות בכלה.

כלה שבורחת מכונה אִימְפַתִיכַּת אַל־אֲחִ’לֵּה, “קורעת המיתרים”. כינוי זה בא לסמל את הפלת האוהל על־ידי קריעת המיתרים שכמוה כהרס המשק והחיים המשותפים. חתן שכלתו “קורעת המיתרים”, אינו יכול להחיל עליה את חוקי האישות, והיא לא צריכה אישור של הרשות המשפטית כדי להיות חופשיה, שהרי ברחה לפני שהחתן בעל אותה. אם בישלה לו, גם אם לא בעל אותה, היא נחשבת אשתו לכל דבר. התופעה של בריחת כלה מחתן לא רצוי קיימת עד היום. בדוית זקנה מספרת על נישואיה: “הייתי צעירה כשחטפו אותי ולא רציתי להתחתן. בלילה ברחתי להרים והסתתרתי בין הסלעים. שלושה ימים לא בא אוכל אל פי. אבי שלח לחפש אחרי ולא מצאו אותי. שוטטתי בין הצוקים כדי להציל את נפשי, והרעב התיש את כוחי וכשהלכתי בלילה לשתות מים, נפלתי חסרת כוח. שם נתפסתי והובלתי לאוהל חתני כמו בהמה!”

בשנת 1982 קרו שני מקרים של בריחת כלות באיזור טַרְפַת אַל־קַדְרֵין. שתי הכלות ברחו בנפרד לאוהל אחד הנכבדים וביקשו את חסותו. אם זכו בחופש או לא, אין בידינו מידע.

צעירים שאכלו בשר בעורמה

במאהל אחד השתוקקו הצעירים לאכול בשר, כי לא בא בשר אל פיהם זה עידן ועידנים. היה ביניהם בחור פיקח וערום שהבטיח לחבריו כי יאכלו בשר עד שיהיה להם לזרא. באותו מאהל חי זקן ערירי ולו כמה עזים והוא כילי. מימיו לא זבח לאורח ולא הטעים את שכניו בבשר.

הצעיר פנה אל הזקן והציע לו שידוך עם נערה צעירה. אמר לו הזקן: “אם תשיא לי כלה צעירה, אקדיש את כל העזים לשמחת החתונה!” הלך הצעיר אל נערה פיקחית, הסביר לה את תפקידה והם עשו יד אחת על־מנת להתקלס בזקן. הצעיר פנה לזקן ובישר לו שצעירה פלונית מסכימה להיות לו לאשה. שמח הזקן שמחה גדולה, מינה את הצעיר על הטקס, ומסר לו את כל העזים שיזבח אותן ואף שלח מתנות לאותה צעירה.

הגיע יום החתונה. הוקם אוהל, נשחט קורבן, הכלה נחטפה והובאה לאוהל הכלה. גמל עמוס כל טוב חיכה בחוץ ובשעת לילה אפלה יצאו הזקן והצעירה רכובים על אותו גמל כדי לבלות כמקובל את שבוע התענוגות במדבר. הכלה כיוונה את הרכיבה למקום רחוק במיוחד כדי לטלטל את הזקן ולהתיש את כוחו. כשהגיעו לבאר שלידה אמרו לבלות את ימי עינוגם, הלכה לקושש עצים והתעכבה שם יתר על המידה. הוא השתוקק אליה, והיא האריכה במעשיה. שעת חצות הגיעה והיא עדיין לשה ומבשלת בטענה שארוחת חתונה חייבת להיות משובחת.

לבסוף האיש הזקן נרדם, והכלה אספה את חפציה, חבשה את הגמל וחזרה למאהל, שם מצאה את הצעירים זובחים עז אחר עז, מבשלים את הבשר, אוכלים ושמחים. בראותם אותה לבדה, תקפה אותה התלהבות ויצאו בריקודים עד אור הבוקר. ובין ריקוד לריקוד היו אוכלים מבשר העזים.

לכשהחליפו כוח, קמו משנתם והיו מסובים וסועדים באורז ובבשר ומשתבחים במעשי ידיהם. לקראת הערב, חזר הזקן, נשען על מקלו, כואב ונאנח מן הדרך הארוכה, והצעירים עשו עצמם משתוממים לפשר הליכתו ביחידות. אמר להם: “ברחה ממני כלתי!”

אמרו לו: “אם כך עשתה, היא משוחררת ממך כי היא קורעת המיתרים!”

“והיכן העזים?” שאל.

אמרו לו, “באי החתונה אכלו אותן, כפי שציווית.”

הזקן השדוד חזר לאוהלו. ולא היתה כאכילת הבשר הזאת בכל סיני.

מנהג המוהר

בדוית אינה נקנית וערכה אינו נמדד בכסף. המוהר בסיני משמש להוצאות החתונה ולפעמים גם כדי לסייע לאבי הכלה למלא את החלל שנוצר בכוח העבודה אצלו. לפי השקפת הבדוים אבי הכלה תורם את חלקו במסירת בתו לרשות משפחת החתן ואינו חייב להוסיף דבר. החתן שהשמחה במעונו מעוניין בהילולה.

לפי תעריפי שנת 1982, חתונה בינונית עולה כעשרים אלף שקל, בזבח, אורז ושתייה. אורחים שבאים להשתתף בחתונה, נוהגים להביא אתם עז או דברי־אוכל אחרים, כדי להקל על עומס ההוצאות של משפחת החתן. הייתי עד אף להשתתפות כספית: אורחים שלא הביאו עז, נתנו כסף לאבי החתן והוא דאג להביא עז.

אב יכול לבקש סכום כסף שהוא “מוהר”, ובשום פנים גובה המוהר אינו בהתאם לתכונות הכלה. בדוי סיני אינם נוהגים בבנותיהם כבבהמות ואינם מעריכים את המוהר על־פי יופיה וגילה. אבי הכלה יכול לטעון כי ההפסד שנגרם למשקו מהוצאת בתו ממשפחתו מחייב אותו לשכור רועה. ויש מי שמחשב גם את הוצאות החזקתה וגידולה. לאחר כל החישובים, ערכו של המוהר אינו עובר על כמה אלפי שקל בתעריפי שנת 1982. אין סכום קבוע לכך.

בני־דודים אינם חייבים לשלם מוהר, מכיוון שבדוי לא ייקח תשלום מאחיו. ולאחר ככלות הכול, היא נשארת בתחום המשפחה. ויש קשרי ידידות ויחסים אישיים שמבטלים את הדרישה למוהר.

יש מוהר מסוג אחר שנקרא סוֹק, שהוא “מוהר שמור”. אב שמוסר את בתו למשפחה חיצונית מבטיח את שלומה ב“מוהר שמור”, לפיו הוא קובע את גובה המוהר ואינו לוקח אותו מהחתן. זכותו של אבי הכלה לקבל את המוהר בכל עת שידרוש, אם הבעל אינו מתנהג כראוי. עיקרו של “המוהר השמור” הוא איום מתמיד על החתן שמחייב אותו להתנהגות הולמת עם אשתו. בלחץ המוהר השמור מבטיח האב את בתו מכך שבעלה לא יישא אשה נוספת עליה.

פוליגמיה    🔗

ריבוי נשים מקובל על הבדוים, והוא מעוגן בחוק המוסלמי, שמתיר לגבר לשאת עד ארבע נשים. בארצות המזרע, שבהן מצויים אנשים עשירים, הפוליגמיה מנוצלת בעיקר לשם סיפוק יצריו המיניים של הגבר. אשה שגורלה חייב אותה להיות במשפחה כזו, מקריבה את אישיותה ואת רגשותיה על מזבח התענוגות של הגבר. במדבר, משמעות הריבוי בנשים שונה מיסודה, אף־על־פי שיש דמיון לתופעה זו בארצות המזרע. במדבר זוהי בעיה סוציאלית שדורשת מהגבר להקריב את רווחתו. משקיהם של הבדוים אינם מסוגלים לכלכל נשים אחדות, והפיזור שמחייב המדבר אינו מעודד תופעה חברתית זו. הבצרות התכופות וכושר הנשיאה הנמוך של המדבר מגבילים את גודל העדרים. קיימת סלקציה טבעית אשר שומרת על מאזן ביולוגי בין צפיפות עומס החי, לרבות האדם, לבין הצמחייה. גבר שיש לו כמה נשים, מגיע במוקדם או במאוחר לשוקת שבורה.

כפי שמצאתי בסיני, גבר שנשא אשה שנייה ואפילו שלישית, עשה זאת מתוך רצון לקיים מצווה חברתית, מתוך ידיעה ברורה שהוא שם ריחיים על צווארו.

הבדוית מנועה לבוא במגע עם גברים אחרים. על עקרון זה מקפידה הבדוית גם כשהיא עגונה או אלמנה. בדוית שבעלה מת עליה והשאיר אחריו ילדים קטנים, חייבת להמשיך ולקיים את משק המרעה. היא אינה יכולה למלא את תפקיד בעלה במשא־ומתן עם הסוחרים, ואינה רשאית להיעזר בשכן או במכר כמתווך בינה לבין סביבתה הגברית.

נמצא כי גורלה של האשה נגזר להיות עֲזַבֵּה, עזובה ובודדת. בתנאי המדבר, משמעות הדבר היא הכחדת האשה וילדיה. לפיכך קבעה החברה הבדוית שיש הכרח לפתור את בעייתה ולמלא את תפקיד הגבר. אם תמותת הגברים מתקזזת בתמותת הנשים, האלמנים והאלמנות היו מתאחדים מחדש לזוגות. מצב אידיאלי כזה איננו יכול להתרחש. אחוז תמותת הגברים והנשים אינו שווה.

כשיש עודף נשים באזור מסוים מתעוררת בעיית סידורן של העזבות. ואכן, זה כיום המצב בדרום־סיני. בבדיקות מרשם התושבים משנת 1976, נמצא כי מספר הגברים עד גיל שלושים שווה למספר הנשים בגיל זה. מגיל זה ומעלה מספר הנשים הפנויות גדול ממספר הגברים. אי־התאמה מספרית זו, מחייבת את הפעלת הפוליגמיה כדי לפתור את הבעיה הסוציאלית. גבר שנושא אשה נוספת על־פני אשתו, חייב לפרנס אותה בצורה שווה לאשתו הראשונה. ולפי שהכנסתו מיגיע־כפיו אינה מרובה, הוא מוגבל ונאלץ לגייס את כל כוחו ומשאביו. על כן, הפוליגמיה מכבידה עליו מאוד. כפיצוי למאמציו הוא נהנה מקיום יחסי־מין ללא הפרעות והפסקות שנגרמות אצל כל אשה. אך אחרי ככלות הכול, האיזון בין תענוגותיו של הגבר לטרחה ולדאגה הוא לרעת התענוג.

החוק המוסלמי מחייב את הגבר לספק את צורכי נשותיו באופן שווה, ללא אפליה, במזון וביחסי־מין. כדי להקל על עצמו, הוא מקים לכל אשה אוהל משלה ומצייד אותה בעדר לטיפולה הבלעדי. בשנים כתיקונן יכול העדר לכסות את רוב ההוצאות של האשה וילדיה, ובכך מקל הגבר על עצמו את טרחת הפרנסה. ברוב המשפחות הפוליגמיות, הנשים חיות מרוחקות זו מזו. יש שאחת מהן גרה במזרח סיני והשנייה במערב, והגבר צריך להיטלטל ביניהן. תולדות המשפחות הפוליגמיות מראות בבירור את הרקע הסוציאלי שבהתהוותן. ביקרתי אצל אחד מנכבדי שבט העליקאת, אשר הצביע על אשתו השנייה ואמר לי, "מצאתי אותה אובדת עצות באחד הוואדיות וילדיה סביבה. בעלה מת ולא היה מי שיעזור לה. אמרתי: ‘בואי אלי, היי לי לאשה ואדאג לכל מחסורך!’ "

לעתים נקלע גבר למצב מביך והוא שם על צווארו עול אשה נוספת שלא לרצונו, כפי שקרה באזור סנטה־קתרינה.

חְמֵיד הבטיח את בתו לפַרחַאן, בן למשפחה אחרת. כל הנוגעים בדבר קיימו את טקס הקוּסְלַה – אישור הנישואים – וקבעו מועד לחתונה. שמע זאת מוּסַא, בן־דודה של הכלה המיועדת, ואילץ את חְמֵיד לבטל את הנישואים בטענה שאין לו רשות להשיא את בתו לגבר מחוץ למשפחה, ומוּסַא איש נשוי, בעל אשה וילדים. לחְמֵיד לא היתה ברירה אלא לבטל את הנישואים ולהחזיר לפַרחַאן את כל ההוצאות שהיו לו בעקבות השידוך.

הנערה נשארה ללא חתן ולא היה סיכוי שמישהו ממשפחתה יישא אותה לאשה. העוול שנעשה לה היכה גלים בשבט הגִ’יבַּאלְיֵה. הלעג למוסא הלך וגבר, עד שמישהו אמר לו מפורשות, “חכם היית להתיר שידוך, ועתה השארת נערה בבתוליה לכל חייה. איך לא תבוש!”

זקני המשפחה התאספו ודנו בבעיית הנערה. לפי שגם הם לא רצו שתינשא מחוץ למשפחה, גזרו על מוסא לשאת אותה לאשה שנייה על אשתו. כך נקלע מוּסַא למלכוד, והתקומם נגד הוראת הזקנים. בני־המשפחה תבעו ממנו לשאת את הנערה בעל כורחו. לא היתה לו ברירה אלא לשאת אותה לאשה, ולהתענות בדאגה לשתי נשים, בשל תככיו.

בעבר הרחוק, בתקופה שמסעי־השוד היו עניין שבשגרה הובטח ללוחמים שנשותיהם וילדיהם לא יופקרו. אז היה קיים חוק, לפיו הגברים שחזרו בשלום מן המלחמה, ישאו את אלמנות החללים בנוסף על נשותיהם ורק שלא יופקרו לעזובה. אחוות הלוחמים יכלה להביא לגיוס כוח גדול למלחמה, הגבירה בעקיפין את כוח עמידתו של השבט בפני כוחות חיצוניים ויצרה תנאי בטחון שדחו סכנות מבחוץ.

אורח החיים במשפחה פוליגמית

הנשים חיות בחרדה תמידית מפני האפשרות של הבאת נשים נוספות על פניהן. הסמכות הבלעדית שיש בידי הבעל לשאת עוד נשים, יוצרת אי־ודאות שהורסת את מרקם היחסים המשפחתיים. האכזבה מגבר אהוב שמביא אשה נוספת גורמת להשמטת כל בסיס לשיתוף רגשי במהלך החיים המשותפים.

בדוית שיש לה ילדים אינה מקבלת אשה שנייה בעין יפה. ברוב המקרים כרוכה הבאת אשה נוספת ברוגז ובפעולות מחאה. לעומת זאת, אשה עקרה נותנת הסכמתה בלב נשבר לכך שבעלה יישא אשה נוספת, כי היא מודה בחשיבות הילדים להמשך קיום המשפחה. בעומק לבה היא כואבת אך משלימה. הבדוי יודע כי הבאת אשה נוספת תלווה מריבות ותערער את השלום המשפחתי. מטבע האשה לקנא לבעלה ולילדיה והיא אינה רואה בעין יפה מתחרה על המשאבים. תחרות זו מביאה לשנאה בין השתיים ומכאן השם צרה כמו בעברית, שבו מכנה האחת את השנייה.

שכנוּת של צרות כמעט ואינה אפשרית. במוקדם או במאוחר הן רבות ומסתכסכות ואינן יכולות לקיים חיי משפחה מסודרים. עד כמה שלא תהיינה נבונות וּותרניות, לא תוכלנה לעמוד בפני הגורמים המסכסכים. הגבר חייב לשפוט ולנסות להשכין שלום, אך יותר משהוא מרגיע, הוא מגביר את החשדנות ביניהן, מתוך שהן סבורות כי הבעל מעדיף את האחרת. מי שנשא כמה נשים במוקדם או במאוחר ייאלץ להרחיקן זו מזו. וכך מתאר בעל אחד: “אשתי האחת גרה כאן ליד בור המים, את השנייה שיכנתי באוהל מעבר להר הרחוק כדי שלא ייפגשו. לכל אחת מקור מים משלה. אם ייפגשו, יזדעזעו ההרים מרוב צעקות ומריבות!”

כדי להמחיש את ההווי במשפחה רב־נשית, אתאר כמה משפחות.

יחסי נשים במשפחת בְּרֵיק

בְּרֵיק הינו איש שבט הָעֲלֵיקַאת, בעל לאשה אחת, חַאמְדַה שמה. שניהם חיו בשלום ובזכותה חייו היו טובים. היא אשה נבונה ובעלת מרץ, ולאחר נישואיה עם בְּרֵיק הצליחה להגדיל את העדר ולמלא את מחסן המשפחה בכל טוב. בנוסף על כך היתה חַאמְדַה ולדנית והעמידה לבריק הרבה צאצאים. כל שנתיים היתה יולדת. ככל שהוסיפה ללדת, פחתו סגולותיה המיניות וחינה ירד בעיני בְּרֵיק אף־על־פי שנאה ובריאה היתה במראיה.

שמועה גונבה לאוזני חַאמְדַה כי בְּרֵיקְ מְחְפש אשה נוספת עליה. חיפשה דרך לבטל את רוע הגזירה, וביקשה מיודעי סוד כי יעשו לה קמעות לאהבה. שאלה רופאים לעשבי מרפא שמשרים אהבה על הבעלים, אך דבר לא עזר. היא אף פנתה לרופאים ישראליים לעצור את רחמה, כדי שתהיה כשירה לספק את תאוותו של בריק, אך הם לא נענו לה בגלל התנגדותו.

באחד הימים, לאחר הלידה האחת־עשרה, נלקחה לבית־החולים באילת לאשפוז בעקבות סיבוכים גינקולוגיים. בריק ניצל את ההזדמנות וערך לעצמו חתונה בעוד אשתו שוכבת על ערש דווי. ברוב עורמתו, הצליח לפתות את פְרֵיזַה, היפה בצעירות השבט, שתינשא לו לאחר גירושיה מבעלה הקודם. כשחזרה חַאמְדַה מבית־החולים לא מצאה את בעלה באוהל. נאמר לה כי הוא מבלה אצל אשתו החדשה אי־שם במדבר.

היא לא גילתה את עלבונה ואת סבלה בשל האשה הצעירה שהצטרפה למשפחתה. בלבה ערכה תוכנית שתיטול את עוקצם של היופי ושל הסקסיות של פְרֵיזַה. את קנאתה בה לא יכלה להסתיר ואף אמרה: “פְרֵיזַה זו היא מושחתת, את לב הצעירים היא מושכת בעת הריקודים ומנצלת את יופיה כדי לסחרר את מוחם!” חַאמְדַה התנהגה כידידה של פריזה, וכבעלת נסיון העמידה עצמה כמי שרוצה רק בטובתה ומלמדת אותה איך לעורר את חשקו של בְּרֵיק ואיך להחיש את ההריון.

במשך השנה הראשונה לנישואיו עם פְרֵיזַה, בְּרֵיק בילה אצלה יותר מאשר אצל חַאמְדַה. ביתה היה רחוק מבית חאמדה מהלך כמה שעות ברגל. והנה התבשר כי פריזה בהריון. חַאמְדַה הציעה לבְּרֵיק שיביא אותה לגור לידה, כדי שתוכל להדריך אותה ולסעוד אותה בלידתה. וכמו שהציעה, עשה. משהקים לפריזה אוהל ליד חאמדה, השתלבה פְרֵיזַה בעל כורחה בעבודות המשק. העומס פחת מעל חַאמְדַה והיה לה פנאי לפתח את גופה ויופיה כקדם. לא עברו ימים רבים ופְרֵיזַה, שילדה בת, הפכה בת חסות של חַאמְדַה. ובלי שאיש יידע איך ולמה, חַאמְדַה היתה לאשה החשובה ופְרֵיזַה נדחקה הצדה. כך השתלטה חאמדה מחדש על בְּרֵיק ועל פְרֵיזַה, והיא מנהלת את משק הבית ביד רמה כפי שהיתה עושה בימיה הטובים, כאשר היתה לבדה עם בעלה.

לא כל הנשים מגלות פיקחות כמו זו של חַאמְדַה. רובן הולכות בדרך המנוגדת ומביאות צרות על עצמן.

סַבַּאח נאלץ להרחיק את נשותיו זו מזו

לאחר שלושים שנות נישואים נס ליחה של עַאִידֵה, אשתו של סַבַּאח, והוא היה עדיין גבר שכוחו במותניו וזקוק לאשה. ביקש ומצא נערה כבת שמונה־עשרה, ושמה פַאטְמַה, שהיתה יתומה מהוריה, ונשא אותה לאשה. שמעה עַאִידֵה כי סַבַּאח עומד להקים אוהל לפאטמה סמוך לאוהלה, התמלאה חימה והיתה זועקת, מקללת ומרעישה עולמות. היא הזעיקה את בניה ממרחקים שיבטלו את נישואי אביהם, והיתה זורקת כלים וחובטת בעזים מרוב רוגז ואף הודיעה כי רק לאחר מותה יעמידו אוהל לפַאטְמַה לידה. היא איימה להכות את צרתה אם תראה את פניה בקרבתה. בלית־ברירה נאלץ סַבַּאח להקים אוהל לפַאטְמַה בריחוק שעת הליכה ובלבד שלא יאונה לה רע מֵעַאִידֵה. עברה שנה ופַאטְמַה ילדה בת. קרובי המשפחה ניסו להשלים בין הצרות, כדי להקל על חיי סַבַּאח, ולא הועילו דבר. הוא מכתת רגליו בין השתיים, ומרוב העלבונות שֶעַאִידֵה היתה מטיחה בו, קפצה עליו זִקנה וכל תקוותו להיבנות מצעירותה של פַאטְמַה היתה כלא היתה.

ויש גם חיים אידיליים בין צרות, כמו במשפחת רוּבְעִי.

רובעי ושתי נשותיו הידידות

לרוּבְּעִי שתי נשים, פְרֵיחַה וְסוּבְּחִיַה, והם חיים בקרבת נווה־פאראן. את פְרֵיחַה נשא ראשונה. לאחר שנולד בנם הבכור נעצר רחמה. רוּבְּעִי אהב את פריחה על יופיה ואצילותה ואף היא העריצה אותו, כי שמו יצא בכל רחבי סיני כאיש חכם, נעים הליכות ויודע את סוד הרפואה. ראתה פְרֵיחַה שאין רחמה נפתח והציעה לבעלה שיישא לאשה את סוּבְּחִיַה, שהיתה אלמנה ואם לבת מבעלה המנוח.

רוּבְּעִי הביא את סוּבְּחִיַה אל מקום מגוריו, הקים לה אוהל ליד פְרֵיחַה והשתיים נעשו ידידות וסייעו האחת לשנייה. הרבה ילדים העמידה לו סוּבְּחִיַה לרוּבְּעִי והוא ראה חיים טובים בין שתי הנשים. ילדי סוּבְּחִיַה מתייחסים אל פריחה כאל אמם השנייה, כי ברוב שעות היום שתיהן מבלות יחד, או מסייעות לרובעי בעת גידוד התמרים. בשבתם יחד, באים ילדי סוּבְּחִיַה ומתרפקים על פְרֵיחַה והיא מרעיפה עליהם אהבה כאילו היו בניה. צער עקרותה לא יכול היה להישאר טמון בלבה ופעם השמיעה דברי תפילה: “יַא אַלַּלה, ראה את צערי, תן לי עוד בנים!”

נאמנות בנישואים פוליגמיים

גבר שלוקח אשה שנייה, בוחר בדרך־כלל באשה צעירה ומושכת משום שאשתו הראשונה בלתה. זקן שרוצה לחדש את נעוריו בחיק אשה, רצוי לו לקחת נערה צעירה. סגולותיה של הצעירה עומדות לה בתחרות על הבעל, והיא דוחקת את הזקנה לקרן זווית.

נשים קשישות שנס ליחן, מעמידות בסופו של דבר את הגבר על טעותו, ומוכיחות לו עד כמה לקשישות יש יתרון על הצעירות.

זקנה נאמנה מצעירה

גבר אחד, זקן, בחל באשתו הזקנה. הלך והביא אשה צעירה. הקים לזקנה אוהל ולצעירה אוהל, ושתיהן גרו במרחק מה זו מזו, שכן כלל גדול אצל הבדוים: ככל שהמרחק בין הנשים גדול – הצרות מועטות. באחד הימים באו נושים אל הבעל וביקשו את חובם. משלא היה בידו, החלו חובטים בו לעיני אשתו הצעירה. זו נבהלה וברחה להרים. שמעה הזקנה קולות צווחה עולים מאוהל הצעירה, הכירה את קול בעלה הזועק לעזרה, עקרה את עמוד האוהל, רצה אל בעלה והפליאה את מכותיה באנשים, עד שנאלצוּ לברוח.

הזקנה טיפלה בבעלה, חבשה אותו, מרחה על פצעיו סַמנֵה, חמאה מבושלת, והשקתה אותו בתה חם. בגמר כל הטיפולים, יצאה להודיע לצעירה כי היא יכולה לחזור לאוהלה.

לימים, כשישבה המשפחה ליד המוקד, יצאו השתיים בדברי שירה:

דברי הצעירה

דברי הזקנה

התעשרות ופוליגמיה

מנהג הריבוי בנשים מהווה גורם כלכלי וחברתי. בשנות השפע, כשהעדרים גדולים, נדרש כוח עבודה רב. בידי בעלי משק גדול היו האמצעים לקיים כמה נשים כדי שתלדנה ילדים רבים וכוח העבודה יגדל. אולם תקופות השפע נדירות וקצרות, ועל־פי הגניאלוגיה של אבות המשפחות כיום נראה שהפוליגמיה לא היתה שכיחה יותר בעבר.

לאחרונה נוצלה הפוליגמיה להברחת סמים וסחורות דרך סיני למצרים. רשתות ההברחה כללו בני־שבטים שונים בהתאם לטריטוריה שבה עבר מסלול ההברחה. ראשי הרשתות, נשאו נשים בכמה מקומות לאורך נתיב ההברחה, אם מבנות שבטם או מבנות שבטים אחרים. האשה וילדיה שכנו באזור הולדתם ומשם יכלו המבריחים להפעיל את עסקיהם ולנהלם. הצורך בבסיסים אחדים הביא לנישואים עם שלוש וארבע נשים.

בעל לארבע נשים מעיד על עצמו שהינו רב־מבריחים. מתוך 1600 משפחות שנרשמו בדרום־סיני בשנת 1974, היו ארבע משפחות ובהן ארבע נשים, עשר משפחות בנות שלוש נשים וששים ושבע משפחות עם שתי נשים. אלה שנשאו אשה שנייה, עשו זאת, כאמור, מטעמים סוציאליים אלטרואיסטיים, או בגלל סיבות משפחתיות שהמקום גרמן. מספרים אלה מלמדים כי אין הפוליגמיה נפוצה בסיני.

צפייה בחיי הגברים בעלי שלוש וארבע נשים, מעלה כי אין השמחה שורה במעונם. ברצותם לקיים את מצוות השוויון בין הנשים, הם נקלעים למצבים לא נוחים. בתקופה הישראלית פחתה מאוד תופעת ההברחה והגבר הפוליגמי היה צריך לטלטל עצמו אך ורק כדי למלא את חובתו לנשים ולילדיהם.

נשים של רבי־מבריחים חיות כיום כאלמנות אף שהן עדיין רעננות. הכרתי אשה צעירה שחלתה ונשים זרות טיפלו בה. הקשר בינה לבין בעלה מתקיים באמצעות אנשים מזדמנים, ודרכם ביקשה ממנו כסף לתרופות ולמזון. והיתה אשה אחת שהבעל בא לפקוד אותה ואת ילדיה אחת לשלושה חודשים. ברוב המקרים, חיי הנשים במשפחה דו־נשית היו טובים לעומת משפחות של שלוש וארבע נשים.

 

פרק ששי: הלבוש    🔗

לבושם של הבדוים כיום אינו דומה ללבושם בימי קדם. התפתחות הלבוש עוקבת אחרי הטכנולוגיה של ייצוּר חומרי הלבשה. מתמונות של בדוים בסיני לפני מאתיים שנה, נראה כי לבושם היה שונה קצת מזה הנהוג בסיני כיום.

הבדוים מספרים כי בימי קדם שררו עוני ודלות. אבות אבותיהם לא יכלו להשיג בדים והתכסו בעורות עזים שנקראו עֲרַארֵה. הגברים כיסו את מותניהם ופלג גופם העליון היה עירום. בימות החורף היו מתכסים ביריעה מעל הכתפיים ומטה. כיוון שלא היתה סגורה היו מכוונים את הפתח לפי כיוון הרוח. אם הלכו כנגד הרוח, היתה היריעה מכסה את הגוף מלפנים, ולהיפך. בקיץ הנשים היו מסתפקות בכיסוי על הבטן והערווה.

מי שהכיר את לבוש הבדוים לפני התקופה הישראלית יכול להעיד כי חל שיפור ניכר בלבושם. מגלימות פשוטות ומטולאות, עברו הבדוים לגלימות משובחות, מעילים ארוכים ונעליים משובחות לרגליהם.

לבוש האשה    🔗

הבדוית חייבת לשמור על עקרונות לבוש מוגדרים. עליה לכסות את כל גופה עד לקרסוליה. בלכתה רצוי שלא יראו את כפות רגליה. זרועותיה צריכות להיות מכוסות גם בשעת עבודה. בדרום־סיני מכסה האשה את ראשה ופניה ומגלה רק את מצחה ועיניה.

הלבוש השחור

הבדויות בסיני ובמדבריות אחרים מקפידות ללבוש שחורים. מנהג זה נוגד באורח מוחלט את התנאים האקלימיים במדבר. הצבע השחור סופג את הקרינה ומעלה את החום לדרגה שאין הגוּף החי יכול לסבול אותה. בבדיקת קליטת החום בבגדי הבדויות מצאתי את ערכי הטמפרטורה הבאים:

ערכי טמפרטורה מתחת לבד שחור

מטבלה זו מסתבר כי הבדוית מוסיפה על חם גופה עוד 30–20 מעלות. זהו עומס חום בלתי נסבל. ניתן היה לצפות שהבדויות יגלו את יתרון הבד הלבן ויעדיפו אותו על הבד השחור, אך אין הדבר כך. הזקנות מספרות כי בעבר, כאשר היה מחסור בבד שחור, היו צובעות בד לבן כדי להתאימו לצורכיהן. מקובל על הפיזיולוגים כי לצבע השחור יש תכונות של סינון הקרניים הקצרות שמונע חדירתן אל הגוף. נבדקו כל סוגי הבדים שהבדויות משתמשות בהם בלבושן ונמצא שהן אינן בררניות, ואין סוג בד מסוים שאותו הן בוחרות בגלל תכונת הסינון שבו. מסתבר איפוא שלצבע השחור אצל הבדויות אין אותו אפקט כמו לצבע השחור אצל החיפושיות השחורות, שאצלן מצאו את הסינון לגבי חדירת קרניים קצרות.

מקובל שהלבוש השחור אצל הנשים בארצות המזרח נובע מן הצניעות. כאן במדבר הצבע השחור אינו קשור כלל לצניעות. הקריטריון שלפיו נבחר הלבוש השחור אצל הבדויות, שונה בעיקרו מזה של הנשים בערים ובכפרים שבארצות המזרח. ללבוש זה יש תכונות העולות על הלבוש הלבן במה שקשור להתאמה למדבר. במבט ראשון נראה הדבר תמוה. אלא שבבדיקת התפקיד שממלא הלבוש במדבר, נמצאו נימוקים שמיישבים את הסתירה הזו.

התבלטות בנוף    🔗

הבדוית חייבת לצאת מאוהלה אל תוך הריקנות שבמדבר לצורך שאיבת מים או איסוף חומר לבעירה. הרועה מבלה את יומה לבדה בגאיות, נתונה לאי־ודאות של אירועים. בין הנשים והרועות שיוצאות למרחב לבין האוהל חייב להיות קשר תמידי. זוהי דרישה שבאה להשרות הרגשת בטחון לגבי שלומה במרחב הריק. עליה להיות בולטת על רקע ההרים והמישורים כדי שניתן יהיה להבחין בה ולחוש לעזרתה בעת צרה.

בעבר היו בני־שבט אויב אורבים לרועות על־מנת לחמוס, לאנוס ואף לחטוף. סכנה זו חלפה. קיימות, עדיין, סכנות אחרות. נחשים פוגעים לעתים ברועות, סלעים מידרדרים ופוצעים, חיות־טרף מתנפלות על העדר, ואין גבול לסכנות שמצויות במרחב. הרועה שנמצאת לבדה וזקוקה לעזרה, מי יידע היכן היא. מבין כל הצבעים הלבוש השחור מבליט אותה.

בדוי שרואה רועה מקפצת ורצה ללא מטרה ובלי עדר, יודע כי היא בצרה. עדר מפוזר ואין רועה בקרבתו, מעיד שקרה לה משהו.

הלבוש השחור נוסך ברועה בטחון מתוך ידיעה שהיא נמצאת בקשר תמידי עם אנשים אלמונים מסביב. לא פעם נוכחתי במאהל שבו התעוררה דאגה לגורל הרועה כמו במקרה הבא: מעשה ברועה עם עדר שבוששו לחזור עם ערב. האם נתקפה בבהלה והלכה לאהלי שכנותיה להיוודע אצלן על־אודות בתה. החושך ירד והיא עדיין לא חזרה. הגברים שהיו במאהל התכנסו והחליפו מידע ביניהם. כל מי שראה אותה במשך היום הודות לבגד השחור תיאר את המקום בו ראה אותה. כך שחזרו את מסלול הרעייה וקבעו את מקומה. לאחר מכן התארגנה קבוצה שיצאה לקראתה ומצאוה חוזרת לאטה ואחריה העדר. הסתבר כי אחת העזים סטתה ואבדה והיא נאלצה להתעכב עד לאחר החשיכה.

במקרה אחר היתה ילדה כבת עשר, יתומה מאביה, רועה את צאן אמה. שתיהן גרו לבדן באוהל ואין איש בסביבה מהלך יום לכל כיוון. הערב בא והילדה בוששה לחזור. דאגת האם לשלום בתה הלכה וגברה. עלתה על הגבעות לצפות מאין תבוא, כי המרחב פתוח ואין לדעת מאיזה כיוון תחזור. הדמעות והיבבות התערבו אלו באלו ואין בת ולא עדר. עם דמדומים אחרונים, כשעוד אפשר להבחין בין שיח לסלע, נראתה הבת במרחק כמו פסיק שחור שנע בין השיחים. האם מיהרה אליה לראות שמא היא זקוקה לעזרה. כשנפגשה אמרה לה: “מה זה שגרמת ללבי שיהלום כל כך?” אמרה לה: ''הזאב נשך את העז ואני הולכת אתה לפי כוחה, ראי את צווארה החתוך!"

הפיקוח על האשה

אמנם הצבע השחור מסייע לאשה אך יש שהוא בעוכריה. כידוע, אשה מנועה מלצאת למרחק ללא סיבה סבירה, כמו לשאוב מים או לחטוב עצי הסקה. עיסוק אחר אין לה שיצדיק שוטטות בחוץ. הבדוי טוען כי בדוית שמשוטטת לבדה ללא עז וללא נאד על גבה, חשודה בבגידה. החשד ידבק בה גם אם תישמר לנפשה ולא תבוא בדברים עם גבר זר. מעשה ופגשתי אשת ידיד אשר סירבה להיעצר לשיחה בנושא שהייתי מעוניין בו. נימוקה היה: “יראו אותי!”

ואין איש מסביב, רק הרים, פסגות וסלעים.

הלבוש השחור להעלמה בלילה

כשיש גבר במאהל, בין אם הוא זר או שכן, הדבר גורם אי־נוחות לנשים. נוכחותו מחייבת אותן להתאפק מלעשות צרכיהן לאור יום. בהיותן ביישניות, הן אינן יוצאות למקום סתר לטפל בעצמן מחשש שמא יראו אותן בלכתן ויידעו לשם מה הן הולכות. לפיכך, הן דוחות זאת לשעות האפלה.

הבדוית שדרכה להשכים עם שחר, מתרחקת מהאהל בחסות האפלה ומתחמקת אל מקום מתאים לעשיית צרכים. הלבוש השחור מצניע את תנועתה ומשרה בה בטחון מפני עין צופיה.

הבגד השחור והלכלוך

הבדוי נאלץ לשכון באוהל על החול והאדמה. הבישול נעשה באוהל ואפר מתפזר סביב. העזים נכנסות פנימה, הופכות כלים וחפצים. בגד שחור אינו מבליט את הלכלוך. מי שיושב רוב זמנו באוהל, חייב להביא זאת בחשבון אם הוא אינו רוצה להתבזות. דרישה זו מופנית יותר אל האשה מאשר אל הגבר.

הבדוית חייבת לחסוך במים. היא אינה יכולה לכבס כל בגד מיד לאחר שהתלכלך. הבגד השחור משמש כדי שלא להבליט את הלכלוך ולחסוך בכביסה. הגבר הבדוי שנוהג ללבוש בגדים לבנים, ולא מכבס אותם לעתים מזומנות, נראה מלוכלך יותר מהאשה, אף־על־פי שהיא מעופרת יותר ממנו.

קליטת אנרגיית השמש

בימות החורף יש ערך גדול לבגד השחור. האמהות וילדיהן יושבים בפתח האוהל או לפני הסלעים כשפניהם אל השמש ומתחממים לאורה. הרועות שיוצאות למרעה בוחרות מדרונות דרומיים, כדי ליהנות מחום השמש. לבוש האשה והרועה היה דל ביותר עד לתקופה הישראלית, וכלל שמלה וחולצה ועליה צעיף. ימות החורף במדבר קשים בכל מקום, ובמיוחד ברמות הגבוהות של סיני. לאחר הזריחה האוויר מתחמם בהדרגה ובשעות היום נעים להימצא בשמש. עם השקיעה יורד שוב קור על סיני. יש ימים שבהם רוח קרה נושבת ומקפיאה גם אם השמש מאירה. באזורים הגבוהים בסיני, המצויים בגובה שמעל שמונה מאות מטר מפני הים, שורר קור מחודש אוקטובר ועד לאפריל.

התיאבון גובר בגלל הקור ומחייב הגדלת מנת המזון. הבדוי אינו משופע במזון והוא חייב לחסוך בו. מנת הרועות דלה ומכילה לחם דק, מלח ותה. קשה להשיג עצי בעירה לחמם את האוהל, וחום המדורה אינו נעים בגלל העשן. בלילות מתכרבלים היטב מתחת לשמיכות, כשבאוהל שורר קור גדול, ומחכים לזריחת השמש כדי שתשרה מחומהּ. זו הסיבה שכל מי שנמצא באוהל, יוצא החוצה אל השמש וסופג את חומה. על־ידי כך חוסכים במזון ולא נזקקים לכמות גדולה של חומרי בעירה כדי לחמם את הגוף. הבגד השחור הוא שיכול לענות על הדרישה לספיגת חום יעילה. הבדוי למד מהעזים השחורות להשתמש בצבע השחור. בעבר לבש עורות עזים, ועבר ללְבוּש עשוי צמר עזים שחור. העבאיה המסורתית, הגלימה שבה מצויד איש המדבר, היתה עשויה מצמר עזים שחור. במרוצת הזמן רכש הבדוי אריגים עדינים יותר, ויכול היה לבחור כל צבע שרצה. מתוך נסיונו בחר בצבע השחור. העז והבדוי משתמשים בצבע השחור לאותה מטרה של חימום (23).

הצבע השחור והקישוט

הבדויות אוהבות צבעים חמים כאמצעי לקישוט, ואם היה נימוק כלשהו נגד הצבע השחור, באו תכונותיו כרקע מתאים לקישוטים של הבדויות והכריעו את הכף. שמלות הבדויות אינן מכוסות רקמה כמו אצל הפלחיות שאצלן הרקמה מכסה שטח גדול מהשמלה. הבדוית מקשטת את שמלותיה בצמצום ומסתפקת בהבלטת הקווים העיקריים של הלבוש, כמו שולי השמלה והצעיף. על רקע הבד השחור מוסיפה הבדוית קישוט מסרטים דקים בצבעי אדום, צהוב וירוק. אלו הם שלושת הצבעים החביבים עליהן, שיוצרים אפקט מתאים על הרקע השחור.

התגוננות מפני הקרינה

השאלה שנוגעת להשפעה ההרסנית של עומס הקרינה, הנגרם בשל הצבע השחור על גוף האשה, בעינה עומדת. הבדוית מודעת לדבר מתוך נסיונה. כנגד הקרינה הישירה, נוהגת הבדוית להסתתר ולא להיות חשופה לה. כך נוהגים כל באי המדבר, עופות וזוחלים, חרקים ויונקים, וכן האדם. כולם מפסיקים את פעילותם בשעות הקרינה הקשות ומסתתרים במקום מוצל.

הבדוים קוראים לשעות הפסקת הפעילות בגלל החום קִילֵה, ויש בפיהם פועל שנגזר משם זה. הבדוי אומר, “אני ‘אַקַיֵיל’ במקום פלוני,” ובכך הוא מודיע על שהייה ללא תנועה באותה שעה. משך זמן הקילה מותאם לעונת השנה. בחודש יולי נצרכנו ל’קייל' משעה עשר וחצי לפני הצהריים ועד לשעה שתיים וחצי אחר־הצהריים. עד שלא למדנו את מנהגיהם של הבדוים, היינו מסתכסכים עמם על המשך הרכיבה ותובעים להמשיך בה בשעות החמות. במשך הזמן עמדנו על חשיבות הקילה. שעת הקילה מוקדשת למנוחה ולשיחה. המקומות הטובים לקילה נקבעו כבר בידי הקדמונים. מעשה והיינו זקוקים למקום קילה. בני־החבורה משכו אל שרשרת גבעות שהיתה רחוקה מהדרך בה הלכנו. בבואנו למקום חנינו בצל צוק ומערה אשר סביבה נמצאו כתובות נבטיות וציורי סלע רבים. היתה זו הרגשה נעימה להימצא במקום שבו אלפי שנים נוהגים שוכני סיני להסתתר בתוכו מחמת השמש.

יש מצבים שבהם הבדוי נקלע לתוך הנוף הפתוח, ואין לו ברירה אלא להיות חשוף לקרינה. כדי שלא ייפגע הוא מכסה את עצמו במעיל או בעבאיה. במבט ראשון הדבר נראה בלתי הגיוני, אולם כשבודקים את התאמתו לקרינה החזקה, מוצאים שיש בו טעם. כדי שהכיסוי בכסות עבה ביום חום לא יעיק, על הבדוי להיות מורגל לחום גוף גבוה קצת מהרגיל שנוצר על־ידי הבגד העבה. כך הוא יוצר בידוד בינו לבין הסביבה החיצונית ואינו סובל מקליטה של חום. את החום שהוא פולט מגופו הוא מקרר באמצעות זיעה ואִוורור.

מי שאין לו ברירה וחייב להיות חשוף לשמש, מבטיח את ראשו על־ידי כיסוי בעַמַאמֵה, הצעיף הלבן. וכשגם זה אינו מועיל, הוא לוקח ענפי שיח כמו לענת־יהודה או רותם, ומכסה את ראשו וגבו.

הבדוית, שאין לה מעיל ועבאיה כמו לגבר, מגנה על ראשה על־ידי גיבוב הצעיף לכדי גוש גדול, שבו היא עוטפת את ראשה. כך היא יכולה לעשות את דרכה בשמש. סדר יומה מאפשר לה להסתתר מן הקרינה יותר מאשר הגבר, והבעיה אינה מטרידה אותה ביותר. ראיתי את הבדויות בזמן הנדידה, כאשר היו חייבות לעבור מרחק גדול בכל יום. ההליכה נעשתה בבוקר ואחר־הצהריים. הקילה נשמרה גם אם היו מוכרחים למהר. אחרי ככלות הכל החום שבמדבר מעיק. הסתגלותו של הבדוי לחום אינה מלאה, והוא משלם על כך בבריאותו. אין בדוי בגיל ארבעים שבריאותו אינה לקויה וירודה, בעיקר בגלל תנאי האקלים.

פריטי הלבוש והעדיים    🔗

לבדוית שתי מערכות בגדים, האחת לימות חול והשנייה לאירועים חגיגיים. על גופה שתי שכבות: שמלה פרחונית ובעלת שרוולים ארוכים עד לכפות הידיים; ומעליה בגד שחור שעשוי משני חלקים. חלקו העליון של הבגד השחור, העִיבּ, הוא אפודה חסרת שרוולים שממנה מתגלים שרוולי השמלה הפרחונית. החלק התחתון, הת’ובּ, הוא חצאית רחבה ומגובבת בקפלים שיורדת עד לכפות הרגליים. העיב והת’וב תפורים ביחד. המכנסיים, אִלְבַּאס, עשויים בד צבעוני, יורדים עד לקרסוליים ומסתיימים בתיתורת.

הבדוית חוגרת על המותניים חגורה, חִיזַאם, שעשויה מצעיף אדום שקוּפל כמה פעמים. יש מי שעושה חגורה מחרוזים זעירים וצבעוניים הנקראים נִימְנִים. מהם היא עושה חושן, מַלַבֵַּה, שמכסה את כל החזה. מחרוזים בצבעים שונים יוצרת הבדוית דגמי קישוט לפי טעמה.

ראש האשה מכוסה במטפחת הדוקה שנקראת, רִידְפֵה, ממנה משתלשל כיס ארוך שמגיע עד למותניים ובו מחזיקה הבדוית את כלי האיפור וחפצי ערך לשימושה היומיומי.

הבדוית מסווה את פניה בימות החול בבד שנקרא לַתְ’מַה. באירועים חגיגיים ובשעה שהיא יוצאת לרשות הרבים היא מכסה את פניה בְּבּוּרְקוֹע – מסווה מקושט בשרשרות ובמטבעות. דגם הַבּוּרקוֹע בדרום־סיני אחיד ושונה מזה הנהוג בצפון־סיני. בדרום־סיני הַבּוּרְקוֹע מכסה את כל הפנים מן העיניים ומטה. אצל נשות שבטי הַסַוַארכַה והְרַמֵילַאת בצפון־סיני, הַבּוּרְקוֹע מכסה את האף והפה בלבד.

כל אשה רוקמת הבורקוע בעצמה. הבעל קונה את האביזרים הדרושים לפי הוראות אשתו. בדיקת הבורקוע בסגנון הישן, שמצוי בידי הזקנות, מלמדת שלא חל שינוי בדגם, לבד מהעושר והרב־גוניות של הקישוטים.

בעבר לא זכו הנשים בבורקוע מהודר והסתפקו בקישוטים דלים. נאמר לי כי מחוסר צבעים השתמשו בצבעי אדמה, וגם בלשלשת ירוקה של תרנגולות, כדי להוסיף צבע. בדויות מעטות זכו לקשט את הבורקוע בזהב וכסף. אלה היו נשות השיח’ים או נשות בעלי־רכוש שהתעשרו. לאחר מלחמת העולם הראשונה הופיעו בשוק מתכות זולות בעלות גוון של זהב וכסף. הודות לכך כל גבר יכול לרכוש לאשתו את פרטי הקישוט, ואפילו לגוון אותם בצורות מצורות שונות. גם החרוזים הצבעוניים, נִימנִים, שלא היו קיימים בדורות הקודמים, מגוונים את הקישוט. כיום אין אשה בסיני שאין בידיה בורקוע מעוטר בשלל תכשיטים.

מבנה הבורקוע

הרקע לתכשיטי הבורקוע הוא בד בצבע ארגמן או כתום, שאורכו 35–40 ס''מ ורוחבו 12–15 ס''מ. לבורקוע שני חלקים: הנושא והמסווה.

החלק הנושא: כולל את הָעִיצַאם שעשוי משתי רצועות בד צולבות, ומחגורת בד נִימנִים. תפקידו לשמש כמתלה לבורקוע, בהיותו מונח על הראש ככיפה. נשות רוב השבטים, לבד מנשות שבט המזינה, מוסיפות את הקוּצַּה – הבליטה על המצח העשויה מקליעת שיער – כאמצעי נוסף לקביעת הבורקוע על הפנים.

החלק המסווה: כולל כמה אלמנטים, ושטחו מחולק לשניים. לרוחבו של השטח העליון יש חמישה טורים של דַמַאמִיע, שהם קישוטי מתכת דמויי זהב או כסף בצורת דמעות. בשטח התחתון יש כמה טורים – שמספרם מגיע עד לששה־עשר – ובהם מטבעות בשם אֲשַאמִיש. לאורך הבורקוע במרכזו יורד הַחֲ’רִיטַה, אלמנט עשוי מטור מטבעות. בסופו יש עדי בשם רַזַּה.

שפתו התחתונה של הבורקוע מסתיימת בזר של חרוזים ודמאמיע שנקרא עִירְג' ומשני צדיו יורדות שרשראות, שלוש בכל צד, שנקראות מַעַארִי. הדגם הינו אחיד ואין משנים אותו, אך לכל אשה ניתנת יד חופשית לגוון אותו בחרוזים צבעוניים וברקמה כיד הדמיון הטובה עליה.

כלה שזה עתה נישאה, מכסה את פניה במסווה שנקרה נוּקְבַּה העשוי שרשרות ומטבעות. הנוקבה קצרה ומכסה את הפנים מהעיניים ועד לגרגרת. כעבור שנה או שנתיים לאחר הלידה היא מחליפה אותו בבורקוע ארוך כשל כל אשה אחרת.

בצפון־סיני נוהגות הנשים לכסות ראשן במטפחת שחורה ארוכה שנקראת קוּנְעַה אשר משמשת תחליף לצעיף. רוב הזמן הולכת האשה גלויית פנים ובשעת הצורך מושכת את שולי הקוּנְעַה ומכסה את אפה ופיה. הקוּנְעַה נהוגה אצל המצריות ומהן חדר לבוש זה אל הבדויות. בדרום־סיני, לבד מנווה־אַלוַאדִי שבו ניכרת השפעה מצרית חזקה, אין הבדויות נוהגות ללבוש אותה.

הצעיף, חִ’רְקֵה, הוא יריעת בד שחורה שמכסה את האשה מראשה ועד לברכיה. הצעיף משמש גם לאיסוף חומרי הסקה, ירק לעזים למאכל, הסתרה מפני הרוח שלא תכבה את האש ועוד. בהיותו רב־שימושי מצטיידות בו גם הבנות הצעירות. יש נשים שיש להן חִ’רְקֵה שמיועדת רק לימי־חג ומקושטת בפעמונים קטנים שמצלצלים למרחק ובתִירְתִיר, שהם כפתורים נוצצים באור פז.

בּוּרְקוֹע לאה נשואה משבט המזינה

1. עִיצַאם 2. נִימנִים 3. בַּסְמַה 4. חֲ’רִיטַה 5. רַזַּה 6. מַעַארִי

7. גַ’בִּין 8. כְּחֵיל 9. דַמַמִיע 10. אֲשַׁאמִישׁ 11. עִירֵג'

הבדוית מקדישה תשומת לב לתסרוקתה. הנערות קולעות שתי צמות אל מצחן שנקראות קוּרוּן. ויש שהן קולעות מספר גדול של צמות אלו – הנקראות קִיבְּלֵה – שיורדות מן הראש לצידי המצח אל הצדעים ונמשכות אל מתחת למטפחת הראש. נשים נשואות קולעות את השערות בגוש גדול על המצח שהוא הקוּצַה.

העדיים

בכל מה שנוגע לקישוט בעדיים הבדוית בעלת סגנון עצמאי שהפשטות מציינת אותו. מלאכת הצורפות לא היתה קיימת בדרום־סיני עד לתקופה האחרונה, שבה למדו כמה מבני־שבט הג’יבאליה ליצור עדיים. הבדוית נושאת על ידיה צמידים שנקראים שְׁמֵילַה, עשויים כסף או חומרים אחרים. אין שימוש בצמידים שנעשו מחיתוך צדפות. לרגליה היא שמה אצעדות, חִיגִ’יל, עבות ועשויות מכסף. על אצבעותיה היא עונדת טבעות, חַ’אתַם, שבהן משובצות אבנים צבעוניות, בעיקר טורקיז שמובא מאזור סַרַבִּיט אֵל־חַ’אדִם. יש נשים שתולות נזם באף, שְנַאפֵה, בחור שהן נוקבות בנחיר הימני. הן עונדות על צווארן מחרוזות, חֲ’רַז, מכל הצבעים והמינים המובאות ממצרים. אין הבדוית תולה עגילים באזניה, כי האוזניים ממילא מכוסות.

הזהב לא נמצא בשימוש הבדוית מחוסר אמצעים כספיים. כתובות־קעקע נהוגות בצמצום: שלוש נקודות על המצח בין העיניים וכמה נקודות מסביב לפה. יש מי שמוסיפות כתובת קעקע על הידיים.

אחדוּת הלבוש והקישוט

דגמי הלבוש והקישוט הינם אחידים אצל נשות הבדוים בדרום־סיני. עובדה זו מעידה על אחדות תרבותית וחברתית של השבטים. סגנון הלבוש הינו תולדה של היסטוריה ארוכה, ככל סגנון שעובר אבולוציה. בניגוד לארצות־המזרע, שם לבוש האשה משתנה משנה לשנה, כאן התהליך איטי ביותר. אשה שלבשה בגד מסוים לפני עשרים שנה, תמשיך ללבוש אותו גם היום.

אולם למרות הכול יש חידושים ושינויים בלבוש הבדוית. הקצב האיטי בשינוי נובע מהקשר הרופף שיש בין הנשים ובריחוק מקורות החומרים ממושבותיהן. הנשים נפגשות פעם ופעמיים בשנה בחתונה או בכנס שבטי, ובהזדמנות זו הן בוחנות את לבוש חברתן ומחליפות מידע. חידוש שהכניסה אחת עובר ביקורת לשבט או לחסד. ראיתי בדויות שבעת כנס שבטי ישבו שתיים־שתיים, כיסו עצמן בצעיף והסתודדו כשהן בוחנות את העדיים שרכשו בין פגישה לפגישה. מי שרואה חידוש אצל חברתה, מבקשת מבעלה שיביא לה כמוהו. וכידוע, הבעלים בסיני ששים למלא את מבוקשן של נשותיהם. הנשים לא קונות תכשיטים. הבעל שיוצא לשוק במצרים מחליט אם לקנות עדי או לא והוא קונה לפי טעמו. בכך נוצר גורם שמעכב את קלות־הדעת שמלווה בדרך־כלל את יצר הקישוט. מאידך נוצר שיתוף של טעם בין הגבר לאשה. ואין אופנת הנשים הופכת לעניין הגורם לפגיעה בטעם של הגברים.

הגורם העיקרי שמעכב את השינויים התכופים בלבוש ובקישוט, הוא הנורמה החברתית הקשורה להופעת האשה. יש חוקי ברזל שעל האשה לשמור, ואשר בחלקם נקבעו על־ידי נטיותיהם של הגברים וברובם על־ידי הנשים עצמן. כיסוי כל הגוף והצנעת האיברים הם הדרישה העיקרית.

לאחרונה הכניסו נשות העליקאת חידוש. הן לובשות חולצה פרחונית תחת הָעֵיבּ, ומוסיפות קישוט מבד פרחוני בצורת תיתורות מקופלות סביב החזה. נשות המזינה, במזרח־סיני, שנוהגות לחקות את נשות העליקאת במה שקשור לאופנה, עדיין לא הכניסו חידוש זה.

הנעליים

רוב הזמן הולכים הבדוים יחפים. במקום שיש בו אבנים וסלעים, או לאירוע חגיגי, הם נועלים לרגליהם סנדלים. בעבר היו אלה סנדלים התפורים מעור בהמה. כיום נועלים הבדוים, נשים כגברים, סנדלי פלסטיק.

לבוש הגבר    🔗

הגבר מצוי בתנועה מתמדת; רוב זמנו הוא משוטט במרחב הפתוח בהליכה או ברכיבה. תפקידו כמפרנס המשפחה מחייב אותו להימצא בתוך המרחב עם הגמלים או לצאת למסע אל השווקים בארצות השכנות, כך שבגדיו מותאמים להליכה ולרכיבה.

הוא חייב שלא להבליט עצמו במרחב הריק, ועל־כן הוא משתמש בצבעים בהירים. כך היה בעבר וכך גם היום. לבושו כולל את הפריטים הבאים: מכנסיים רחבים, אִלְבַּאס, בצבע לבן שיורדים עד לקרסוליים. צורתם כעין קונוס שהולך וצר כלפי הקרסוליים. את גופו מכסה גַ’לַבִּיֵּה, השמלה, שיורדת עד לקרסוליו, ומעליה בַּנְטוּ, מעיל. בעבר היה מתכסה בעַבַּאיַה, הגלימה, שהיה מקפל אותה אם לא נדרש לה ושם על כתפו. חִיזַאם, חגורה, מהדקת את הג’לביה למותניו ועליה תלוי הפגיון, השיבריה. לראשו עֲמַאמֵה, צעיף לבן, שפתיל כפול, הַמַרִירַה, מהדק אותה לראשו. לכפות רגליו הַנְעֵל, סנדלים. בדוי אינו נועל נעליים סגורות.

לגבר יש חליפה נוספת באוהל שנשמרת לאירועים חגיגיים.

הגבר אינו נושא עדיים על גופו. הפגיון הוא תפארתו. יש מי שעונד טבעת על אצבעו. בעבר היה הזקן מהדר את פני הגבר, אך כיום מסתפקים בשפם.

 

פרק שביעי: המשפט הבדוי בדרום־סיני    🔗

החברה הבדוית גיבשה במהלך ההיסטוריה מערכת חוקים שנגזרה מקיומה בתוך המערכת האקולוגית המדברית. הפיזור שנגזר על האוכלוסיה, בגלל כושר הנשיאה הנמוך של המדבר, מרחיק את המשפחות הגרעיניות, עד לידי ניתוק גמור שיכול להימשך זמן רב. המרחק בין המאהלים בסיני הוא כה גדול עד שהוא מחייב סדרי ארגון ותחבורה מיוחדים על מנת לקבוע מגע הדדי ביניהם. ולפי שהגמל הוא אמצעי התחבורה היחיד בשטח ההררי והמבותר, לא נותר לבדוי אלא לרכוב שעות מספר כדי להגיע אל המאהל הקרוב.

לבדידות שבה מצויות המשפחות הבדויות יש השלכות על אופי היחסים בין אדם לחברו ובמסגרת החברתית־קיבוצית. המשטר, כפי שראינו בפרק על החברה, הוא דמוקרטי, ואין בו סמכות מרכזית אחת אשר יכולה לכפות את רצונה על מרכיבי החברה השונים. אמנם קיימת פעילות של העלית החברתית שנושאת בתפקידי הניהול ונותנת ביטוי לתהליכים החברתיים, אלא שזו חסרה כוח שלטוני מחייב. מכלל חסרון בא היתרון. הודות לפיזור במרחב נמנע תהליך ההשתלטות של חוגים אינטרסנטיים על מערכת החוק. החרות שמעניק המדבר לכל פרט לקבוע את מקום מושבו היכן שירצה, וכן חופש הניידות בהעתקת המגורים, מונעים התפתחות כוחות כפייתיים. משפחה שתרצה לנצל משפחות אחרות לטובת האינטרסים שלה לא תוּכל לעשות זאת, כי בכל מקרה של התהוות מוקד לחץ חברתי, כל משפחה יכולה להעתיק ממנו את מושבה ולהתרחק ממקורות הלחץ.

החוקה הבדוית מצטיינת בגישתה הקפדנית ביחס להבטחת זכויות הפרט. ביסודה קיים העקרון הבסיסי, שהוא תמצית הווייתו של הבדוי: “כל אדם שווה בערכו לשני!” וזאת אלפי שנים קודם למהפכה הצרפתית. אין אחד שהוא נעלה על חברו. בחברה הבדוית בסיני, אין בנמצא אצולה לעומת פשוטי עם. יתרונות כלכליים והעוצמה שהם מעניקים, אין בכוחם לערער יסוד חוקתי זה. ההקפדה על שוויון ערך האדם מובנת מאליה. מידת החופש שמוענקת לפרט בחברה הבדוית היא פונקציה של החופש בהשגת אמצעי הקיום במדבר. הודות לערך זה, קיימת אוכלוסיה במדבר, ולולא היה המדבר מעניק מתת זו, איש לא היה קושר גורלו למערכת האקולוגית הצחיחה.

עד לראשית המאה העשרים היתה נהוגה עבדות בסיני, כמו בכל המזרח־התיכון. ויש כיום אנשים שהוריהם היו עבדים. מאז בוטלה העבדות, קיים שוויון מוחלט בין כל מרכיבי החברה הבדוית, ואין מי שרשאי להתנשא על צאצאי עבדים. פיזור התאים החברתיים במרחב, מעלה בעיות שמחייבות נורמה חברתית ספציפית וחוקים שנועדו לשמירתה. הריקנות שמאפיינת את נוף סיני מעמידה את הפרט בפני בעיות חברתיות־בטחוניות שאינן קיימות בחברה אחרת. מי שסייר במדבר סיני עֵד לעובדה של רכיבה או הליכה במשך ימים מבלי להיתקל בנפש חיה. ויש שרועה בודדת עם עדרה נמצאים יחידים בנוף וגורלה נתון בידי כל עובר־אורח לשבט ולחסד. המציאות של רועות מפוזרות במרחב הריק מחייבת קביעת תקנות שירתיעו חוטף ואנס, וימְנעו ניצול חולשתן ולקיחת צאן מעדרן. רועה בודדה או גבר יחידי במדבר, עלולים להוות מטרה לגזלנים ולשאר פורקי־עול. כך, באה החוקה ומגינה מפני פורעי חוק אלו.

לבדוים בעיה של שמירה על הרכוש. הצורך ללכת בעקבות העדרים ולהעתיק את המגורים, מחייב אותם לרכז את הרכוש הכבד – בגדים, מזון וכלים – במחסן. בדוי נודד אינו יכול להציב שמירה על מחסנו ורכושו. זו בעיה שאינה קיימת באוכלוסיות צפופות, ומכאן הדרישה לאמצעים שירתיעו גנבים.

חוקת הבדוים – העוּרְפִי    🔗

הבדוים מכנים את החוקה שלהם בשם עוּרְפִי. יש למלה שני הסברים אטימולוגיים. ההסבר המקובל הוא, שהכינוי נגזר מהשורש ערף, שפירושו לדעת, להכיר; משמעותו לפיכך כי החוק והמשפט ידועים ומקובלים על כל הבדוים. עוּרְף פירושו גם מחיצה ומחסום. ומכאן החוקה, שמציבה סייגים בפני החופש הבלתי־מוגבל של הפִרט.

כנגד החוקה העוּרפִית מצויה החוקה השַרְעִית אשר משמשת את החברות העירוניות שמתייחסות אל דת האיסלאם. גישתן שונה האחת מן השנייה באופן עקרוני. החוקה השרעית מחייבת את הפרט לציית לה תוך איום במוות במקרה של חריגה מהנורמות, והיא מתבססת על העקרון הפרימיטיבי של עין תחת עין. החוקה השרעית אכזרית, ואינה רואה באדם ערך שיש לשמור עליו ולתקנו אם סרח. זוהי חוקה מותאמת ומנוסחת לחברה צפופה שבה מלחמת הקיום חריפה, ושבה אובדנן של כמה נפשות תועות אינו מעלה ואינו מוריד.

הגישה העורפית שונה בתכלית; אף־על־פי שהחברה הבדוית חיה בתנאי קיום קשים, הופנו יעדיה, בדרך דיאלקטית, לכיוון ההומניזם. אמנם הבדוים הם מוסלמים, והם חייבים לציית לחוקת האיסלאם, אלא שדת לחוד, ואורח חיים לחוד. הבדוים מסיטים את הגישה השרעית וקובעים את פסיקתם לפי תפיסתם המיוחדת. הכלל של נפש תחת נפש, כפי שיפורט בהמשך, שהוא יסוד מהותי בחוקה השרעית, קיים להלכה גם בחוקה העורפית אך למעשה הוא מוסט לתחומי ענישה כלכליים.

בחברה הבדוית לא יעלה על הדעת מעמד של הוצאת אדם להורג, כפי שקורה בחברות ערביות עירוניות. האכזריות בענישה שנהוגה עד היום אצל עמי ערב לא קנתה לה שביתה בתרבות הבדוים. מעשים כמו תליית ארבע־עשרה נפשות מול קהל צמא דם, או עריפת ראשים קבל עם ועדה כמו בסעודיה, מעשים אלה זרים לחברה הבדוית.

גם במקרים של חריגות מהנורמה בחיי האישות, כמו ניאוף או יחסי־מין מחוץ לנישואים, שלפי המקובל דינם כרת, החברה הבדוית אינה מבצעת את החוק כהלכתו. נערה שהרתה בטרם נישאה, ודינה סקילה, תטופל ברחמים על־ידי קרוביה, ותימצא דרך לפתור את בעייתה.

גישתם ההומנית של הבדוים אינה נובעת מכך שהם יפי נפש, והם בוודאי לא למדו בבית־מדרשם של רוּסוֹ או של הילל. דווקא תנאי החיים הקשים במדבר לימדו אותם לנהוג כך. המדבר אינו מפנק את יושביו. התמותה גבוהה, והמאבק על החיים מחדד את רגישות הבדוים לערכם. השופט, כנציג החברה, אינו יכול לתת יד להריגת אדם. מיעוט האנשים במדבר מבליט את ערכו של כל פרט כמי שמסייע לזולתו במאבק על הקיום. מכאן הרתיעה מהמתת אדם, גם אם הוא מפריע, וגם אם קרתה תאונה וקיפד את חיי חברו.

הבדוי תובע נקמה על רצח, ככל בני האדם, אלא שהחברה הבדוית אינה מרשה השתוללות של יצרים, ומשתמשת בשיטה מיוחדת למנוע מעשי נקמה.

המדבר מאלץ את הפרט להיות נאמן לזולתו. הבדוי ניכר בגילוי העזרה ההדדית שהוא נוהג בחברו, משום הבדידות שבה הם מצויים. המצב שבדוי מצוי לבדו והוא זקוק לעזרת זולתו מגבירים תכונה זו. החוק העורפי אינו יכול לפסוק קיצוץ אברים במקרה של עבירה, כמו החוקה השרעית, משום שהוא גוזר בכך כרת על הפרט. בדוי שהוענש בכריתת רגל, כפי שנפוץ הדבר בסעודיה ועתה באיראן, נידון לכליה. מכיוון שכך לא יוכל להחזיר את גמלו שברח ועליו כל אספקת המזון למשפחתו.

המשפט העורפי קונס את הפושע בכיסו ובכבודו. אדם שכבודו נפגע יורד לשפל המדרגה מבחינה כלכלית, ומי שנקנס בתשלום כבד עומד לפני בעיה קיומית ממדרגה ראשונה. קניסה ופגיעה בכבוד הם אמצעי ענישה יעילים מאין כמותם. חסד עשה המדבר עם הבדוים שאילץ אותם לקיים משטר דמוקרטי.

החברה הבדוית אינה מסוגלת לקיים ממסד קבוע של פקידים ושוטרים; אין לה צבא ולא בתי־סוהר. גם אם מישהו היה משדל את השופטים לפסוק לפי הגישה השרעית, ולגזור קיצוץ אברים, הדבר לא יוכל להתבצע ללא ממשל מרכזי. מתוך הכרח היסטורי, נאלצה החברה הבדוית, שהיא הומנית במהותה, לפנות אל אמצעי הרתעה כלכליים שהאפקט שלהם הוא כה חזק עד שאין מי שיוכל לעמוד נגדו.

מקורות החוקה העורפית

ניסוח החוקה העורפית עבר תהליך התאמה היסטורי ממושך. שבטי ערב הבדוים בחנו לכל אורך ההיסטוריה שלהם את ההיבטים השונים של עקרונות השיפוט, והם שהנחילו אותה לשבטי סיני. לא במקרה שואבת החוקה הבדוית בסיני את השראתה משבטי ערב, משום שמוצא שבטי סיני מערב, ועד היום קיים קשר רוחני ותרבותי בין שתי הארצות.

כשעולה בעיה משפטית, או כאשר נזקקים שבטי סיני למופת בענייני תרבות, נושאים הם את עיניהם אל חצי־האי ערב. שבט החויטאת, שרובו מצוי עד היום בערב, משמש דגם לחוקת המשפט. לשבט זה מסורת ארוכה ומתמשכת, והוא פיתח חוקה שמסכמת את צורכי החברה הבדוית בהתאמה מירבית. לכן התקבלה חוקת החויטאת כאוטוריטה. בַּנִי־עוּקְבַּה, שהם פלג משבט החויטאת, הוציאו מתוֹכם שופטים שפסקי דינם משמשים יסוד למשפט בסיני. סגולתה של חוקת העורפי בכך שהיא גמישה ואינה קופאת על שמריה. סוגיות משפטיות חדשות זוכות לשיפוט בהתאם למהותן והן משוחררות מהניסוח המאובן והיבש של החוקה השרעית. לשופט יש הסמכות לחרוג מן המקובל ולפסוק את דינו מתוך התחשבות בנסיבות המיוחדות לסוגיה הנידונה.

אדם נייטרלי, ובמיוחד משפטן אירופי, יראה בעורפי חוקה שרירותית ואנרכית. אבל אם יורדים לשורשיה נמצא שהיא מדקדקת ובודקת כל פרט, עד שהיא מנסחת את עמדתה.

פסקי־הדין ניתנים תוך הנמקה, ובכך יש תריס בפני הפכפכנות וחוסר־עקביות. החופש שניתן לשופט לפסוק דינו, חייב להיות מבוסס על הנמקה בלתי משוחדת, ולפיכך הוא אינו יכול לפסוק ככל העולה על רוחו.

הבדוים אינם כותבים ואינם מחוקקים חוקים חדשים לבקרים. שופט פוסק את דינו לפי הבנתו, ופסיקתו עוברת את הביקורת החברתית. גיבוב חוקים ושקיעה בחוקות ישנות שנערמו בדורות הקדמונים, אינם מהווים מחסום בפני תהליך ההתאמה של החוקה לצורכי השעה. כפי שכבר נאמר, הבדוי אינו מחשיב את העבר, ואינו מוטרד מן העתיד מתוך חוש בריא שממילא זה יגיע על כל מצוקותיו. מבחינתו, הזיכרון של שניים־שלושה דורות מספיק לו כדי להציג בפניו את נסיון כל הדורות שעברו. ההסתמכות על הזכרון ההיסטורי הקצר והעדר הכתיבה, גם אם יש בכך פגם בתחומי חיים מסוימים, מהווים במקרה זה גורמים חיוביים. כך לא ייתכן שפסיקה מימי הביניים תחייב שופט לפסוק באופן אנכרוניסטי.

מערכת השפיטה    🔗

הבדרים אינם מקימים מוסד שפיטה קבוע, ולא מצאנו בכל סיני מבנה המיועד לענייני שפיטה. מערכת שפיטה נבחרת לטפל בבעיה אד־הוק. לאחר שטיפלה, בדקה ופסקה את דינה, בטל ייעודה, וכל מי שלקח חלק במשפט חוזר לחייו הרגילים.

לפי גישתם, כל איש יכול להיות מועמד לאחד מתפקידי השיפוט, ואין מקום לממסד כלשהו. גישה זו תואמת את ההשקפה על סדרי החברה, לפיה אין מקום לשום מוסד קבוע ולשום גורם סמכותי. לכשעולה הצורך קובעים את בעלי התפקידים, בהסכמת הצדדים הנוגעים בדבר, ואלה פוסקים את דינם. מבחינה עקרונית המשפט הוא אירוע חולף, ככל האירועים החברתיים האחרים, שאינם מצריכים פונקציונרים שפרנסתם מזה.

ניתן היה לחשוב שארגון מערכת משפטית לכל מקרה שמזדמן יהיה מסורבל ובלתי יעיל. אולם המערכת המשפטית מתפקדת כראוי, והיא עונה על כל הדרישות שהביאו ליצירתה. בעלי־הדין עצמם בוחרים את השופטים. מנהג זה מבוסס על עקרון אשר שומר על הפרט מפני השתלטות מערכת שלטונית על חייו.

בחירת השופטים נעשית תוך כדי משא־ומתן בין שני הצדדים. לבעלי־הדין, התובע או הנתבע, ניתנת הזכות לערער, ומשפט יכול להתנהל שלוש פעמים. פסק־הדין מקבל תוקף חוקי, לאחר שניתן פעמיים. הערעורים נידונים לפני שופט שלא ישב במשפט הקודם.

חילופי שופטים אינם משנים את עקרונות המשפט, שכן העורפי מוכר לכול, והשופט אינו יכול לנהוג בשרירות לבו. השופט מתגלה מתוך החברה, ואדם בעל ידע ושיקול דעת שהליכותיו מעוררות הערכה יתבקש להיות לשופט. בחירת בעלי התפקידים נעשית בידי האנשים הפשוטים שעורכים סלקציה חסרת פניות עד להעמדת האדם הנכון בתפקיד הנכון. זהו יסוד חשוב של משטר דמוקרטי מובהק.

מסקירת השופטים הפעילים בסיני נמצא שכולם בעלי רמת אינטליגנציה גבוהה יחסית לחברתם. תכונותיהם נבחנו מילדותם והביקורת ליוותה אותם במשך כל השנים.

עד לתקופה הישראלית היה מיתאם ברור בין הנתונים האישיים של בעלי התפקיד השיפוטי – השופטים ועורכי־הדין – לבין העוצמה הכלכלית שלהם. משק בריא בתנאי מדבר מחייב יוזמה וחכמת חיים. לא במקרה נמצא שרוב השופטים באים ממשפחות בעלות מעמד חברתי נכבד שמצבן הכלכלי איתן.

עם זאת, ההשפעה שיש לעוצמה כלכלית על קביעת בעלי התפקידים, מועטה בהשוואה לחברות אחרות. לא ייתכן מצב שבו משפחה בעלת אמצעים תוכל לכפות רצונה על־ידי הטלת סנקציות ולחצים כלכליים על אחרים. מערכת היחסים ואי־התלות בחברה הבדוית מבטלים את גילויי ההשתלטות.

השקפתם של הבדוים היא שלכישורים הטבעיים שיש לשופט, יש השלכות לגבי הורשת התפקיד לצאצאיו. התכונות שהעלו את השופט לכהונתו הן תורשתיות, ולפי תורת ההסתברות יש לו סיכויים טובים להעמיד צאצאים כמוהו. כך שלבניו יש גם נתונים טובים משל אחרים ללמוד את תורת המשפט. מיום שהבן עומד על דעתו, הוא מצוי קרוב למשפטים שעורך אביו, שומע ובוחן ומרחיב את השכלתו. בהגיעו לגיל מתאים יתבקש לקחת חלק במשפטים, תחילה כיועץ מאחורי הקלעים, וכעבור זמן מה כעורך־דין ולבסוף כשופט. בסיני יש כמה שופטים בעלי שם שקנו את השכלתם בדרך אוטודידקטית. הידע שלהם התגלה בשיחות בחוג הגברים, ואחר־כך התבקשו לשבת על שטיח המשפט.

מכל האמור נמצא שלא כל אדם יכול להתבקש להיות לשופט, ובכך נמנעת מן המערכת המשפטית רמת משפט ירודה ולא יציבה.

השופט ודרך מינויו

המנהג קובע כי במשפט יישב שופט אשר שני בעלי הדין הסכימו לקבל את פסיקתו, ושתהיה אפשרות לערער בפני שופט אחר. בכל משפט יושב רק שופט אחד. עורכי־הדין משני הצדדים מגישים מועמד לשופט. אם צד אחד פוסל שופט שמוצע על־ידי הצד השני, מתבטלת ההצעה. כך עושים פעם שנייה. אם ההצעה התקבלה, מה טוב, ולא – בוחנים הצעה שלישית. לפי המנהג אחת משלוש ההצעות חייבת להתקבל. כבר בתחילת המשא־ומתן מעמידים את שלוש ההצעות, שתיים מהן מובאות על־ידי כל צד, והשלישית מומלצת על־ידי צד אחד כאלטרנטיבה. מאחר ששלוש ההצעות מונחות לפני בעלי הדין, תימצא אחת שתתקבל על דעת שני הצדדים. ממילא אין שופטים רבים, ובעלי הדין חייבים להסתפק במה שיש אצלם. בדרך־כלל בחירת השופט אינה מלוּוָה בלבטים קשים, בשל אמינותם הגבוהה של השופטים.

אשה אינה רשאית לשפוט. פסילה פסקנית ומוחלטת זאת נובעת מהטאבו שמקיימת החברה כלפי האשה. הבדוית נאלצת להסתגר בתחום הצר של ביתה ואינה רשאית להתהלך בין הבריות. כיוון שכך, היא אינה יכולה להחליף דעות עם בני־שבטה, ואין באפשרותה לרכוש את ההשכלה הדרושה בנושא השפיטה.

גם אם תהיה אשה חכמה ונבונה, שיודעת את רזי המשפט, היא תידחה על־ידי הגברים, משום שהבדוי רואה בישיבה בחברת אשה דבר שיש בו חרפה. נפשו מזדעזעת למראה אשה שיושבת בסמוך לו. הבדוי אינו מרשה לעצמו לשוחח עם אשה זרה, ויותר מכך, הוא רואה פחיתות כבוד בכך שאשה משמיעה כלפיו דברי כיבושין ומוסר. פסק דין שייגזר עליו מידי אשה יהיה עלבון צורב.

סוגי השופטים

רקמת היחסים בחברה הבדוית בסיני אינה פשוטה כפי שהיא נראית ממבט ראשון. אמנם החיים במדבר פחות מורכבים מאלה שבארצות המזרע, ואף־על־פי־כן, ניצבות בעיות סבוכות בפני החוקה המדברית.

כדי לפשט את הבעיות המשפטיות. הבדוים מסווגים אותן לתחומים מוגדרים לפי מהותן. כך מצטמצם תחום התמחותו של השופט, ושמו של שופט שהתמחה בתחום מסוים מתפרסם במרחבי המדבר. שעה שמישהו נזקק לשירותו הוא יודע אל מי לפנות. מומחיותו של שופט מתפרסמת מחוץ לאזורו, ויש מקרים שבדוֵי סיני פנו אל שופטים מומחים בסעודיה.

עוּקְבִּי

שם זה ניתן לשופט לפי שמו של שבט העוּקְבַּה במטה החויטאת אשר בצפון־סעודיה. הבעיות שנידונות בפניו נוגעות לענייני נשים שנכללים בכינוי עַאר – מלשון גילוי עריות. פגיעה בכבוד האשה, אונס, בגידת האשה והגבר מובאים אל שופט עוקבי. הבדוים מתייחסים בחומרה רבה כלפי מי שחוטא בעאר, ומטילים עליו את העונש החמור ביותר.

גם עניינים פחות חמורים מעאר נידונים בפני העוקבי, כמו דיני אישות – בעיקר סכסוכים בין זוגות נשואים שמחייבים גירושים. מורא העוקבי גדול על האשה יותר מאשר על הגבר. חלחלה תוקפת את האשה אם בעלה מעמיד אותה למשפט בפני העוקבי. הבדויות אומרות: “המוות ולא העוקבי!” הסיבה לפחדן של הנשים מפני שופט זה נובע מפחיתות זכויותיהן בהשוואה לגבר. בענייני אישות, חלים על האשה איסורים שכמעט ואינם חלים על הגבר, לפי שהוא רשאי לשאת נשים אחדות. אשה מנועה מלהתקרב אל גבר אחר לבד מבעלה. אשה שבעלה מביא אותה למשפט, דינה נחרץ מראש.

אשה שחפצה להתגרש מבעלה חייבת לקבל את פסיקתו של השופט העוקבי, שכן היא זכאית לכך. אולם הבדיקה והחיטוט בענייני האישות הכרוכים בדיון המשפטי, מרתיעים את הנשים מלתבוע את גירושיהן.

סְלֵילְמִי

בפני שופט מסוג זה מובאים דיני נפשות שנכללים במושג “דם”. בעיות של רצח שלא יושבו בדרך של נקם ועברו לפסים של התדיינות, מובאות בפני שופט שמומחיותו בכך.

תביעות משפטיות שנוגעות לפציעה וחבלה אף הן נכללות בתחום שיפוטו של הסלילמי. דרגת החומרה שרואה העורפי בפשיעה מסוג זה דומה לעאר והעונש שמוטל על רצח זהה לעונש המוטל על עאר.

חְמֵידִ’י

בתחום השיפוט של החמיד’י נכללים פגיעה במגורים ובמנהגים הקשורים לחדירת אדם לתחומו הפרטי של הזולת.

האוהל הבדוי מקודש על בעליו ואסור לזר לחדור אליו. ברוב ימות הקיץ האוהל מקופל ותלוי על עץ ללא שמירה עד בוא ימות החורף. המחסנים אף הם מפוזרים במקומות מוסתרים ללא שמירה ובהם מזון וחפצים. העונש שגוזר החמיד’י על פורקי־עול יכול להביא אדם לידי התרוששות מוחלטת.

מַנְשַד

בפני שופט מסוג זה מובאים עניינים שנוגעים לפגיעה בכבודו של אדם. הכבוד מהווה את אמת־המידה ביחסים שבין אדם לזולתו, ולפי שכל הבדוים שווים מבחינת ערכם האנושי, אין איש רשאי לזלזל בכבוד הזולת.

זִיוּד

כל הסוגיות הקשורות לגמלים, נכללות בתחום השיפוט של הזיוד. הנאקות משוטטות במרחב יחד עם בכריהן ללא השגחה. כל גנב עלול להעלימן, מבלי שיהיה מי שימנע זאת ממנו, ולהביא בכך הרס למשק הבדוי. חשיבות הגמל במדבר הביאה למינוי שופט מיוחד שיתמנה בנושא זה. לפעמים נדרשת מומחיות של מגדל גמלים כדי לזהות זיופים ופשיעה.

שַאזְלִי מַאל

כל הסוגיות המשפטיות שקשורות לעדרי העזים ולכבשים נכללות בתחום זה. מכיוון שהכלכלה הבדוית מבוססת רק על המרעה, עולות בעיות רבות שמחייבות פסיקה של שופט מומחה.

מַסַאעִיד

בתחום זה נכללות בעיות משפטיות בחקלאות של שדות וגנים. אמנם החקלאות אינה מהווה במדבר יסוד קובע בפרנסת הבדוי, אך הוא חורש במידת האפשר בשטח שהיה בו שטפון בימות החורף. אם בדוי מוצא מים טובים לחקלאות הוא מקים לו בוסתן, נוטע בו כמה עצי פרי ומגדל מעט ירקות. במקומות שמי התהום גבוהים, כמו בשפכי נחלים לים או בוואדיות שבאפיקיהם ניקווים מים כמו בנווה־פאראן, מגדלים עצי תמר. בעיות החקלאות מחייבות מומחיות מיוחדת, ועל־כן נקבע לכך שופט מיוחד.

עַגַ’אר

בתחום זה כלולים דיני מקרקעין. הבדוי רואה בקרקע אובייקט שאין בעלות יכולה לחול עליו. כל מי שרוצה לעסוק בחקלאות מקצה לכך חלקה, שהופכת לנחלתו כל־עוד היא מקיימת את ייעודה החקלאי. הפעילות החקלאית מחייבת הסדר ופסיקה בסכסוכי קרקעות. מקום בעל פוטנציאל חקלאי מושך אליו אנשים רבים ועולות בעיות של יחסי שכנות והסגת גבול.

חמישה סוגי השופטים – העוקבי, סלילמי, חמיד’י, מנשד, זיוד – מבוססים על דגם שפיטה שקיים אצל מטה החויטאת, ולא במקרה. מבחינה תרבותית ואתנוגרפיה סיני שייך למרחב של חצי־האי־ערב, ולא למצרים.

שכרו של השופט – רוּזְקָה

השופט מקבל שכר בעבור ישיבתו על שטיח המשפט, ושכר זה נקבע לפני תחילתו. שכר השופט נקרא רוּזְקַה. שני הצדדים מפקידים את שכר השופט במלואו. בתום המשפט מחזיר השופט את הרוזקה למי שיצא זכאי, ומשאיר אצלו את הסכום שהופקד על־ידי זה שנמצא אשם. החוקה הבדוית מטילה על הצד שיצא אשם את כל ההוצאות שנגרמו בעקבות מעשיו, מלבד סכומי הכסף שהוא משלם כקנס.

עורך־הדין – המַחַאמִי

עם כל פשטותה של חוקת העורפי, לא כל אדם יכול לטעון טענותיו במשפט ללא מתווך. קורה שצד אחד מתנכל בתכסיסי מרמה למשנהו ולא כל אחד יכול להבחין בכך. אי לכך, בבעיות כבדות משקל, מעמיד כל צד אדם שממלא תפקיד של עורך־דין, שיטען בשבילו. המחאמי חייב להיות בעל אינטליגנציה, פיקחות וכושר שכנוע. הוא לומד את תורת המשפט בכוחות עצמו, ועליו להיות בקי בכל מסתריה כדי להצליח.

עקרונית, כל אדם יכול להציע עצמו לתפקיד זה, וכל צד בוחר לעצמו עורך־דין לפי טעמו. בדומה לשופט, גם מחאמי נבחר לאחר שעמד בביקורת חברתית: הטוב מבוקש והגרוע מסולק. במרוצת הזמן יכול עורך־דין להתבקש אף לשבת על שטיח־המשפט, ושופט יכול לשמש עורך־דין במשפט מסוים, בהתאם לאיוש בעלי התפקידים.

המחאמי מקבל בעבור טרחתו שכר שגודלו נקבע מראש בינו לבין שולחו.

הערֵב – הכַּפִיל

במערכת השיפוטית הבדוית ישנו בעל תפקיד נוסף, והוא הכַּפִיל, מלשון עָרֵב. מכיוון שאין הבדוים ממנים שומרי חוק, שמתפקידם לכפות על אדם את ביצוע גזר־הדין, יכול היה להיווצר מצב של פסיקה חסרת תוקף. כל פורק עול יכול היה להתעלם מן הדרישה לעמוד למשפט ואם כבר נכח במשפט, יכול היה להתייחס בזלזול אל פסק־הדין שהרשיעו.

לפיכך, נקבע כי לכל צד יהיה כַּפִיל, אדם שאין לו קשר עם המשפט, שמעמיד עצמו ערב לצד שבחר בו. אדם שמזלזל בתוצאות המשפט ומשתמט מן התשלום, נאלץ לשלם לכפיל פי שלושה, כי הכפיל משלם מכיסו את אשר נפסק לנאשם. כעונש משלשים את הסכום. אם הנאשם משתמט מתשלום לכפיל, יופעלו נגדו לחצים שיביאו לעקירתו מן השבט.

המשפט הבדוי מנצל את מומנט הכבוד של הכפיל, כדי להבטיח את מרותו על פורקי עול. הכפיל, שהוא אדם נייטרלי, מעמיד את יוקרתו החברתית על־מנת לערוב לכך שפסק־הדין יבוצע.

הערבות נדרשת במצבים שונים, ולכן נקבעו סוגי ערֵבים כדלהלן:

כַּפִיל סוּאַק

הכפיל ערב לכך שהנתבע יתייצב במקום ובזמן שנקבע למשפט. למקרה של היעדרות, משלם הכפיל קנס מכיסו, והנאשם יחזיר לו את התשלום כפל־כפליים.

כַּפִיל דַפַה

תפקידו להבטיח את שלום הנאשם לאחר המשפט, למקרה שמתפתחת איבה שיכולה להביא לשפיכות־דמים. מצד אחד, מי שפוגע בנאשם כאילו פגע בכפיל דפה, ומצד שני הוא אחראי לכל פגיעה מצד הנאשם.

כַּפִיל וַפַה

הכפיל ערב לתשלום הקנס. הפסיקה המשפטית אצל בדוֵי סיני נעשית תמיד בשווה־כסף, או בפשרה שאינה מחייבת את הנאשם בעונש. בעיות רכוש מחייבות פיקוח על ביצוע הפסיקה.

כַּפִיל סַאמִיל

תפקידו להבטיח את שלום הנאשם בעַאר עד לקיום המשפט. אשמה זו, כאמור לעיל, נוגעת לדיני נשים והיא חמורה ביותר. החוק הקדום מרשה להרוג מי שפגע בכבודה או בגופה של אשה. היום מפעילים במסגרת המשפט מערכת של מחילה, תוך־כדי הטלת קנס כבד על החוטא. כל עוד לא עמד הנאשם למשפט, קיימת סכנה לחייו.

כפיל פַרַאק

תפקידו להבטיח שלא יהיה משוא פנים בדין. אם התובע ימצא כי פסק הדין מעוות. ידרוש הכפיל משפט חוזר.

העד – השַאהִיד

העדות מהווה גורם חשוב בקביעת עמדתו של השופט. כל צד משתדל להביא עדים לחיזוק טענותיו. לפעמים אדם אינו רוצה להעיד במשפט כי הדבר גורם לו טרחה ואיבוד זמן. אולם החברה הבדוית מחייבת אותו לתת עדות, גם אם נגרמת לו טרחה, כי העדות נחוצה לשופט על־מנת לעמוד על מהות הבעיה שעומדת לפניו. לפיכך קיים מנהג וּדַאעַה, שבו יכול אחד הצדדים שנזקק לעדות לאלץ את העד לבוא ולסייע בידו. לשם־כך הוא עושה קשר בכנף הכַּפֵיַה שעל ראש האיש שבחר לעד, והקשר הזה נשאר בכפיה עד סוף המשפט. כך יראו כולם את הקשר ויידעו כי על האיש מוטלת חובת עדוּת. הקשר בכפיה כמוהו כשבועה, שלפיה מתחייב העד שלא ישתמט מלמלא את תפקידו במשפט. לאחר פסק־הדין מתיר העד את הקשר.

הייתי נוכח בעת מריבה בין שני בדוים בנוכחות קהל צופים. תוך כדי רתחה העליב האחד את חברו. הנעלב פנה אל אחד הצופים ואמר לו: “אתה תהיה לי עד!” האיש התחמק ממנו ולא רצה לערב עצמו בעניין. הנעלב מיהר וקשר קשר בכנף הכפיה של האיש ואילצוֹ להיות לו עד.

לדברי הבדוים, מנהג הקשר הולך ונעלם. ומי שנזקק לעד, בורר לו את ידידו מבין אלה שראו את שהתרחש בשעת מעשה, ומסתפק בהבטחתו שיבוא להעיד.

השופט בודק את מהימנותם של העדים בטרם ישמע את עדותם. במידה והוא מוצא שהעד משוחד, יפסול את עדותו. את העד משביעים בקוראן ובנביא מוחמד, שיאמר רק את האמת. עד שקר ייתבע לדין וישלם קנס כפול מזה שהוטל על הנאשם.

אחד מבעלי הדין יכול לטעון כי האיש שמעיד נגדו הוא עד שקר. במקרה זה יידרש העד לעבור טקס שבועה רבתי בפני כל בני־משפחתו. כיוון שהבדוי מאמין בכוחות עליונים, הוא יימנע משבועת שווא במעמד פומבי כזה. לפי האמונה המקובלת על הבדוים, עד שקר מביא על עצמו אסון.

להוכחת האפקטיביות שבאמונה זו מספרים הבדוים סיפורים מתאימים כמו סיפור העונש שירד משמים על עד שקר משבט הג’יבאליה: מעשה בחַג' מוּחַמַד אֲבּוּ־אִימְסַאעִיד, משבט הג’יבאליה, שמסר עדות שקר במשפט של אדם שנאשם בהלשנה. הנתבע אילץ אותו להישבע שדבריו אמת. באותו יום ששי התכנסו כמה אנשים והוא נשבע בנוכחותם שדבריו אמת.

עברו חודשים אחדים ובנו ואשתו חלו. הוא מכר כל רכושו כדי לרפא אותם, אך ללא הועיל. תוך שנה מתו שניהם והוא נשאר קרח מכאן ומכאן. משפחת הנאשם הכריזה: “כל אסונו של מוחמד אבו־אמסאעיד בא לו בגלל שנשבע לשקר!”

לפי החוקה הבדוית כל יוצא צבא זכאי להעיד, כלומר, כל מי שמסוגל לקחת חלק במאבק על הקיום. אשה אינה פסולה לעדות. כשאין עד אחר זולת אשה, מתקבלת עדותה. בגלל מנהגי הטאבו אין מגע ישיר בינה לבין השופט, והיא מוסרת את עדותה באמצעות קרוביה או בעלה, שהם מותרים לה בשיחה.

ילדים וילדות יכולים לשמש עדים, אם אין עד אחר. קבילות עדותם נובעת מכך שהם מצויים רוב הזמן בשטח כרועים, והם עשויים לראות את הדברים בהתרחשותם. חוכמתו של השופט נדרשת לו כדי להבדיל בין דמיון למציאות בעדותו של ילד. עדותם של ילדים מוגבלת לתחום המרעה והרכוש. ילדה יכולה להפליל גבר בענייני טאבו והוא ייתבע לדין על עאר. בתחומי שיפוט אחרים – רצח, כבוד, אישות – הילדים פסולים לעדות.

ההזמנה למשפט

הכפיל־סוּאַק הוא שחייב להביא את הנתבע, אך קיימת דרך נוספת לזימון איש למשפט. אדם יכול לתבוע את חברו למשפט שלא על־ידי כפיל, כי מציאת כפיל לעניין זה קשה לפעמים. כדי להבטיח שהנתבע יופיע למשפט, מביא התובע שלושה עדים ויחד אתו מזדמנים הם אצל הנתבע, ושם הוא מודיע לו את דבר תביעתו. השניים קובעים בתיאום ביניהם, מי יהיה השופט, וכן מקום ומועד למשפט. העדים לוקחים בידיהם אבן קטנה, טומנים אותה בחול ואומרים: “זו האבן שלי!” בפעולה סמלית זו, הם נותנים תוקף לדרישה כי האיש יבוא ויתייצב בפני השופט. אם התובע משתמט ואינו מופיע בפני השופט, הוא משלם את הוצאות המשפט ואת הקנס שמוטל עליו. בשלושה מקרים של היעדרות ממשפט פוטרים את הנאשם מקנס: אם היה צריך להשתתף בלוויה או נעדר בשל מחלת בני־ביתו, ואם היה שטפון שמנע ממנו להמשיך בדרכו.

זימון יריב למשפט

הבדוי תובע את חברו לדין בכך שהוא מכריז על אשמתו ומזמינו לדין בדרך טקסית. לדוגמה מובא המקרה של עְבֵּיד שהזמין את עאודֵה למשפט: מעשה באשת עאודֵה שהעלילה עלילת שווא על עביד, בעלה של פַרְחַאנֵה. הדבר עורר את חמתו של עביד, אשר הלך לעאוּדה לתבוע אותו לדין. זה קיבל את עביד במקעד בכבוד גדול, הגיש לו תה כמנהג, עד שהגיעה השעה שלשמה עביד בא. פתח עביד את דבריו ואמר לו, “וַאלַּלה יַא עַאוּדֵה אִינִי אֲחַ’לִיכּ פִיל־בַּחַר תִיעְ’רִיק וּפִיל־נַאר תִיחְרִיק!” – “באלוהים נשבעתי, יא עאודה, כי אורידך ליוֵן מצולות ים, ואשרוף אותך באש נוראה!”

שתי פתיחות למשפט

הודאת נאשם, או אי־הודאתו, קובעים את אופי המשפט. השופט שבפניו הובאה התביעה פונה אל הנאשם ושואל אותו, האם הוא מבקש משפט מַסְבּוּתַה או מַגְ’ד’וּלַה. המַסְבּוּתַָה הוא משפט שבו הנאשם מודה מראש, והשופט צריך רק לפסוק את דינו. במקרה כזה, ההליכים פשוטים וקצרים, והעונש אינו חמור. הנאשם יכול לזכות במחילה.

המַגְ’ד’וּלַה הוא משפט שבו הנאשם אינו מודה באשמה המיוחסת לו. במקרה זה ייערך משפט כהלכתו וההוצאות יהיו רבות.

כללי הטקס במשפט

המשפט מתנהל בטקסיות, עם פנייה לשופט בנוסח מסורתי. משפטים חמורים כמו ענייני דם ונשים, מסתיימים באורח חגיגי ובהדרת כבוד. לצורך משפט גדול מקימים אוהל משפט, וממנים איש מיוחד כ“בעל האוהל”. מתפקידו לקבל את באי המשפט ולכבדם בתה ובקפה.

במרכז האוהל נפרש שטיח לכבוד השופט, ומשני צדיו נפרשים שטיחים לתובע, לנתבע ולאנשיהם. השופט יושב במרכז כשהוא נשען על כרית ונהנה מיוקרת מעמדו, לבוש ברוב הדר, בהתאם למעמד שהוא מייצג.

ראיתי שופטים שבחיי יום־יום הם נראים ככל האדם, ואילו על שטיח־המשפט נהגו ברוב הדר ואצילות. דבריהם נשמעו בנחת וברוב חשיבות, והם נהגו גינונים של יוקרה שהשרו אווירה רצינית על הקרואים. ראשון נכנס השופט, ואחריו באים בעלי הדין עם עורכי־הדין והכפילים. אלה יושבים בשורה מצדו האחד של השופט, ובצדו השני יושבים בעלי הדין האחרים.

אחרי שכל בעלי התפקידים תופסים את מקומם ומבלים זמן מה בשתיית תה וקפה, קם הכפיל של התובע ומניח לפני השופט חרב, שמסמלת את הרוּזְקַה, השכר שיקבל השופט בתום המשפט, ואת עוצמתו של השופט. דין פגיעה בכבוד השופט כדין פגיעה בחרב.

כעת מגיע הזמן לשמוע את הטענות. זהו עניין טקסי יותר משהוא נדרש באמת לצורך עריכת הבירורים. זמן־מה לפני מעמד זה מתנהל משא־ומתן בין שני הצדדים ונעשות פעולות לפשר ביניהם. באוהל המשפט מסיימים את כל ההליכים, כשפסק־הדין כבר ערוך במחשבתו של השופט, והוא מכיר את השתלשלות העניינים, ויודע מהן טענותיהם של הצדדים.

במשפטים שאינם על הרג או עאר, הטקסיות קטנה יותר. קורה שאין כלל טקס והכל מסתפקים בישיבה במקום רגיל לפני שופט, והוא פוסק את דינו ומסיים את המשפט. במשפט הנערך לפי כל כללי הטקס, השופט פותח בנוסח דברים מסורתי ומודיע שהוא עומד להוציא לאור משפט אמת וצדק. עורך־הדין של התובע משמיע את טענותיו בדרך מליצית, וכנגדו עונה, באותה מליציות, עורך־הדין של הנתבע. הנה נוסח שנמסר מפי שופט בדוי משבט אולאד סעיד, שנדרש לפסוק במשפט שנושאו היה השמעת דברי עלבון.

נאום השופט ובעלי הדין    🔗

דברי התובע:

דברי השופט:

פסק הדין:

במשפט אחר נתבע בדוי לדין על־ידי בן שבטו בטענה, שהעליל עליו בפני השלטונות.

דברי התובע:

דברי הנתבע:

דברי התובע:

דברי השופט ופסק הדין:

לאחר שנושאי התפקידים במשפט מסיימים את דבריהם, והשופט נותן את פסק־דינו, נשמעות הטרוניות שיש לצד שנמצא חייב בדין. תחילה פוסק השופט את העונש המירבי שמחייב חוק העורפי. במשפט עַאר, שהוא מן החמוּרים ביותר, גוזרים על הנאשם קנס של ארבעים וארבעה גמלים בריאים וטובים, או שווה כסף. גנב שפרץ למחסן יידרש לשלם עשרים גמלים בנוסף על ערך הגניבה. סכומים אלה הם למעלה מכפי כוחו של הנאשם.

לאחר שהשופט מפרסם את פסק־דינו, מתחיל שלב הכַּרַאמֵה – המחילה. החברה הבדוית משאירה לעצמה את חופש ההחלטה, אם להכביד או להקל על הנאשם. לפעמים יש צורך לעקור פושע מתוך החברה, ומחייבים אותו לשלם את הקנס שנגזר עליו במלואו. מאחר שאין באפשרותו לעשות זאת, הוא מנושל מכל רכושו ונותר בחוסר כל. אולם ברוב המקרים מסתפקים בעונש קל, ומפחיתים את הסכום שנפסק לנאשם עד לגודל סביר, שאין בו כדי להזיק לו ממש מבחינה כלכלית.

הפחתת הסכום נעשית בדרך של הכַּרַאמֵה. הנוכחים במשפט, בדרך־כלל נכבדי העדה, ממשיכים לשבת, לאחר שהשופט נתן את פסק־הדין. תוך־כדי עישון ושתיית תה, פונה אחד הנכבדים אל הצד הזכאי, ומבקש ממנו שיפחית מהסכום לכבוד אישיות מסוימת, כמו: “היה רחמן וראה את האיש כמה הוא מצטער על מעשיו והפחת שני גמלים לכבוד השופט!”

הצד שמגיע לו לקבל את תשלום הקנס, כלומר הזכאי בדין, שנפגע מידי הנאשם, מסכים. כאן פועלים גורמים אחדים. אם לא יסכים כבודו יוכפש, ויחסיו עם בני־שבטו מחייבים אותו להיות אדיב. אם לא כן, יגמלו לו באותה מטבע. הנוכחים ממשיכים לשבת ומשוחחים בענייני דיומא, עד שמישהו מבקש הפחתה נוספת לכבוד אישיות אחרת. כך מפחיתים את גובה הקנס עד שמגיעים לסכום שאין להפחיתו.

השופט קם ראשון ואחריו קמים האחרים, וכל אחד חוזר למקומו.

פסק־הדין

החברה הבדוית מטילה את ביצוע פסק־הדין על מי שזכה בדין. ההנחה, שבמסירת הביצוע לידי הזוכה פסק־הדין יבוצע, מסתמכת על כוחה של משפחתו. ההתארגנות במשפחות סגורות מבטיחה את שלום היחיד ומגישה לו סיוע בתחומים רבים.

החוקה הבדוית מגדירה את הכללים לפיהם יש לבצע את פסקי־הדין. מי שחויב בדין יודע מה נדרש ממנו ומהן זכויותיו. כנגדו, מי שזכאי לקבל את הפיצוי, יודע מהן הפעולות שהוא רשאי לעשות כדי לקבל את המגיע לו. כך נמנעת התנגשות פיזית בין שני הצדדים, והדבר חשוב במיוחד במקרה של שפיכות דמים. במקרה זה ניתנת למשפחת הרוצח אַרכה של שלושה ימים ושליש, שבהם אסור לפגוע בה, על־מנת לאפשר לה להסתלק.

החוקה הבדוית קובעת שכנגד רצח אפשר להרוג כל אחד מהח’מס של הרוצח, בין אם הרצח היה במזיד ובין בשוגג. המבצעים את הנקמה הם האחים והאב של הנרצח. הנזק החברתי שיש בפעולת נקמה ידוע לבדוים, ועל־כן הם מתגייסים לעצור את פעולת האיבה, ומביאים לידי השלמה בין שני הצדדים בדרך של פיצוי כספי. כיום אין בסיני מעשי נקמה, משום שכמעט אין מקרי רצח. במשך חמש־עשרה שנות השלטון הישראלי בסיני היו שני מקרי רצח; האחד על רקע ניאוף והשני בשל סכסוך כספי. בשני המקרים לא הגיעו הדברים לכדי נקמה.

יש מי שמסביר את ריסון שפיכות הדמים באימת השלטון. דעה זו אינה מבוססת, משום שבתקופת השלטון התורכי והאנגלי בסיני היו מקרי רצח רבים, אף־על־פי שיד השלטון היתה קשה ביותר. את העדר שפיכות הדמים כיום יש להסביר מתוך שני גורמים; יחסי־אנוש ותנאי הקיום הנוכחים. תנאי הקיום השתפרו לאחרונה לעומת הדורות הקודמים ועל־כן פחתו החיכוכים על מקורות המחיה, והבדוים רגועים בכל הנוגע לפרנסה. הטרוניות שהיו ביטוי למצוקה בראשית התקופה הישראלית, פחתו בצורה משמעותית לקראת סופה.

אימת המוות של הבדוי כתוצאה מהמחלות והפגעים שמשחיתים בבני־משפחתו, מונעת ממנו לפגוע בחיי זולת. אין זאת אומרת, שאין פעולות אגרסיביות בין הבדוים, אולם הידיעה שהעונש על רצח יביא להרס משקי ולהתרופפות הקשרים החברתיים, מרתיעה את חמומי המוח.

כיצד מאלצים סרבן לשלם חובו

גביית הכסף, שנקבע כקנס, מהנאשם נעשית בידי הצד הזכאי. ניתן לצפות מבעל קנס שיתעלם ממה שפסקו לו ולא ישלם. לכן החוקה הבדוית מאיימת על החייב בהרס משקו על־ידי פעולת החַ’ט (הקו). היה ובעל הקנס דוחה את חובו בלך־ושוב וכל השידולים שישלם אינם נושאים פרי, הולך הזכאי אל חמישה אנשים ומכריז בפניהם על כוונתו לבצע את פעולת החַ’ט. העדים אינם חייבים להיות נוכחים, אלא נותנים את הסכמתם למעשיו.

לאחר קבלת הסכמתם, הוא תופס גמל מבעל החוב, מביא אותו לפני אהלו, מבריך וכופת אותו ומסמן קו לפניו. בקו זה יש מעין הכרזה על תחום שאין לעבור ממנו והלאה, ושהדברים הגיעו לקצה גבול הסובלנות. אין מאכילים ואין משקים את הגמל, אפילו ימות. בינתיים נשלח שליח אל בעל הקנס שאומר לו: “דע לך כי לגמלך עשו קו!”

אם בעל הקנס אינו בא ואינו פודה את גמלו, משאירו הזכאי בדין כפות עד שימות, וכן ממשיך הוא לקחת ממנו גמל שני ושלישי עד שלא נשארים בידיו גמלים. אם גם לאחר כל זאת ממאן בעל החוב לשלם, יעשה הזכאי קו לעזים וכן הלאה, עד שמשקו ייהרס כליל. במציאות, אין בדוי יכול להישאר ללא גמל, מכיוון שהוא משמש לו אמצעי התחבורה העיקרי ומקור פרנסה. במוקדם או במאוחר ייאלץ לשלם את הקנס. קורה שלבעל הקנס משפחה גדולה ותוקפנית, ואילו הזכאי חסר הגנה, ובשעה שמפעיל כנגדה את ה“קו” תבוא היא ותשחרר את הגמל בכוח. כנגד אפשרות זו פועלים כמה גורמים. הזלזול בחוקה ובהלכות החיים יגרמו בהכרח לתגובת כלל השבט, שכן יש בכך משום ערעור בסיסו האידיאולוגי. משפחה פורקת־עול וחזקה מעוררת אי־בטחון במשפחות אחרות, ותביא להתנגדות הכלל.

מתצפיותי בקרב שבטי סיני נוכחתי עד כמה אין בעלי הדין רוצים להסתבך בענייני קנסות שהטיל עליהם השופט. מעשה בצעיר מבני שבט התרבין באזור נויבעה, שרצה לנקום ביריבו, והעליל עליו דברי כזב לפני השלטונות. אבי הצעיר שנפגע מכך בא אל אבי המעליל, כדי לזמן אותו לדין. השניים ידעו מה יהיה פסק־הדין, וכדי שלא יוגדלו הסכומים שיחויב לשלם בעבור תעלולי בנו, בחר אביו לשלם בו במקום את הסכום שנגזר עליו, וכך חיסל את התביעה נגדו. אילמלא התוקף שבפסק־דין, ספק אם האב היה משלם את הסכום הדרוש.

כוחה של החוקה הבדוית תקֵף בקרב שבטים שונים, גם אם אין שוררים ביניהם יחסי ידידות. מעשה בשני בני שבט הג’יבאליה שהגיעו אל העיג’מה ומצאו שגמליהם נגנבו בידי בני שבט התיאהא. השניים תבעו את הגנבים לדין בפני שופט תִיהִי שפסק לטובתם, והנאשם שילם בו במקום את הקנס שנקבע לו והחזיר את הגמלים. החברה הבדוית אינה יכולה לכפות את רצונה על אלה שיצאו את תחומה. במשך כל הזמן מתקיים תהליך של יציאת פרטים מתוך החברה הבדוית אל הארצות השכנות, וכנגד מי שעקר אין החברה הבדוית יכולה להפעיל את סמכותה.

מעשה בבדוי שקנה כמות גדולה של סחורה אצל בדוי מנויבעה ועקר לאילת לפני ששילם חובו. עברו חודשים ושנים והאיש התחמק מתשלום. בעל הסחורה ביקש להעמידו למשפט עורפי, אך האיש התעלם מתביעה זו וביטל את ערכה. לסוחר לא היה כל אמצעי לאלץ את בעל חובו שישלם, ועל־אף שהוא רואה את האיש יושב באילת אין הוא יכול לעשות דבר, כי אין ברשותו התעודות המתאימות כדי להביאו למשפט אזרחי.

התַשְמִיס

ישנם פורקי־עול שפועלים ללא מעצורים, מבלי שהחברה הבדוית תוכל לרסנם. אנשים כאלה עלולים להרוס את החברה מבפנים, ועל־כן היא נוקטת פעולה דרסטית ומוציאה אותם ממסגרתה אל מחוץ לחוק. למצב חוקי זה קוראים תַשְמִיס, מלשון הפקרה וחשיפה לשמש, שסופה מוות. משעה שהוא מופעל עליו נעשה הפושע המועד חסר הגנה לחלוטין.

בני־המשפחה של פושע מוּעד מעוניינים לא פחות מאחרים ל“שמֵס” אותו, משום הנזק שהוא מביא. הפרט אינו בר־ענישה עד גיל שמונה־עשרה, ומשפחתו אחראית למעשיו, ומשלמת כופר על כל מעשה פשע שלו. מכיוון שפושע מוּעד מחייב את המשפחה לשלם הוֹן כנגד הנזקים שהוא גורם, והדבר יביא בהכרח להתרוששותה, היא מעוניינת להיפטר מעונשו.

משעה שהפושע “משוּמס”, דמו הפקר. כיוון שה“משומס” הוצא אל מחוץ לחוק, איש לא ידרוש את דמו, ופחד הנקמה אינו מרתיע את יריביו מלהורגו. בדוי “משומס” יודע שחייו בסכנה ועליו לשאת את רגליו ולהימלט כל עוד רוחו בו, להיעלם מעיניהם של בני שבטו וכל שכן מבני שבטים אחרים. למעשה, עליו לעזוב את המדבר.

ל“משומס” יש אפשרות להינצל, אם הוא בורח אל שבט רחוק, ומבקש חסותו של איש נכבד. הלקח שלמד מן התגובה החריפה מחזיר אותו לשפיות כלשהי, והוא מתחייב אצל נותן החסות להתנהגות טובה. כעבור שנים מספר יכול נותן החסות להמליץ כפני השבט של ה“משומס” להחזירו לחיקו, ולסלק ממנו את ה“שימוּס”. האפקטיביות של ה“שימוס” היא כה גדולה עד שכמעט ואין מקרים שמגיעים לכך. אלמלא אמצעי זה, היו הפושעים המועדים הופכים למכת הבדוים.

בשבט הג’יבאליה היו שני גברים אשר “שומסו” בצעירותם, והם חיים אי־שם בסיני רחוקים מבני שבטם. מסופר כי התנהגותם עתה היא למופת ואינם גורמים טרדה לנותני חסותם. בני שבט הקרארשה טוענים כי מקרה ה“שימוס” האחרון היה לפני כמה דורות.

בתקופת השלטון הישראלי, בשנות השבעים, קרה מקרה הפוך. משפחה ביקשה ל“שמס” אחד מבניה, ונכבדי השבטים בדרום־סיני התנגדו לכך. לאותה משפחה משבט הג’יבאליה, היה בן יתום מאב אשר דודו אימצו אליו. הוא היה בן חמש־עשרה וגנב מכל הבא ליד. השופטים נהגו לקנוס את דודו בגלל מעשיו, והנער המשיך בשלו. משראה הדוד כי כל משכורתו והכנסותיו יורדות לטמיון בגלל בן אחיו, ביקש שהצעיר “ישומס”. השיח’ים מכל השבטים התכנסו לדון בבקשתו והם התנגדו לכך בטענה שהצעיר ימצא מקלט בישראל אחר כל מעשה רע וכי אין לפגוע בו בהיותו עדיין נער. הדוד שראה כי הישועה לא תבוא מראשי השבטים, קשר את הצעיר בשלשלאות לחצר ביתו.

התשמיס היא דרך לנפות מתוך כלל החברה את יסודותיה השליליים. החברה הבדוית אינה מצדיקה בשום פנים ואופן פושע מועד – לרבות מקרים, שבחברה מתקדמת היו מוגדרים כפסיכוטים, נפטרים מאחריות למעשיהם וזוכים לטיפול פסיכיאטרי. באמצעות ה“תשמיס” היא מטהרת את עצמה, וגוזרת השמדה פיזית בהתאם לתהליך שקיים בטבע.

מבחני־אמת    🔗

ישנם משפטים שבהם השופט מתקשה לקבוע עמדה לכאן או לכאן מחוסר הוכחות מסייעות, ואינו יכול להוציא פסק־דין שרירותי מטעמי מצפון ויוקרה. כדי לצאת מהמיצר נעזרת המערכת השיפוטית בָּאמונה לגילוי האמת.

הבדוי הוא אדם רליגיוזי, ומאמין במציאותם של כוחות על־טבעיים אשר קובעים את מעשיו וגורלו. בהאמינו כי חייו תלויים בחסדי כוחות אלה, הוא ירא מפניהם ועושה כל שביכולתו כדי לרצותם שלא יזיקו לו ולגייסם לעזרתו. השופט משתמש באמונה זו ומעביר את התפקיד השיפוטי לידי כוחות עליונים אלה, שלפי תפיסת הבדוי, אין דבר נסתר מעיניהם. אדם שכופר באשמתו חי בידיעה שהכוחות העליונים יודעים את האמת, והכחשת מעשיו תביא אותם לכך שיענישו אותו בצורה חמורה ביותר.

הבדוי מאמין שלדברים מסוימים – כגון רוחו של איש קדוש, אבן חן, קערת האוכל, הקוראן והמוקד – יש תכונות אנימיסטיות, ושבכוחן להשפיע על גורלו. אלה צופים על הליכות כל אדם ויודעים מה מעשיו ומה קורה בסתרי לבו, ואי אפשר להסתיר מהם דבר – אם יכזב ימיטו עליו רעה. בשעת צורך מביא השופט את הנאשם למבחן אמת בפני עצמים אלו, כדי שישמעו את הכרזתו של האיש, והוא מניח להם לטפל בו. במידה ששיקר. הכרזה זו היא שבועה.

השבועה – החִילְף

ההכרזה בפני הכוחות העליונים מחייבת מעמד של קדושה, ודברי חולין אינם יכולים לעבור את המחיצה שבין אדם לבין הסְפֵירה שלהם. הבדוי מזדהה עם התפיסה המאגית של השבועה ועל־כן יסרב להישבע לשקר. בפני שופט הוא יכול לשקר על־מנת להשיג את מבוקשו מבלי שיקרה לו דבר, אך הוא אינו מעז לשקר מול הכוחות העליונים. הוא מאמין שבניו ובני־משפחתו האחרים ימותו בגללו, ואין בדוי אשר ירצה להישאר ערירי במדבר.

השבועה היא הפוסק העליון באשר לאשמה שאי־אפשר להוכיחה או לדחותה. לאחר שהנאשם נשבע, מסיימת המערכת השיפוטית את תפקידה, והוא נתון לחסדי הכוחות העליונים. אם במשך הזמן יתברר כי אכן נשבע לשקר, יוטל עליו קנס כפול ומכופל.

שבועה על קבר וַלִי

טקס השבועה נערך ליד קבר איש קדוש שכינויו בפי הבדוים וַלִי. אף יום השבועה חייב להיות קדוש, ולפיכך הוא חל ביום הששי בשבוע. במקום קדוש זה מתכנסים צוות מיוחד של מומחים לשמיעת־השבועה ואלה שיש להם חלק במשפט. המומחה, כלומר מי שיודע להשביע, משמיע את מלות השבועה והנאשם חוזר על דבריו, כשידו מונחת על הקבר, שלוש פעמים. המעמד הטקסי של השבועה משפיע פסיכולוגית על הנשבע ומערער את בטחונו.

אפשר להערים על המשביעים, אם בעת השבועה משבשים מלה. כך השבועה נפסלת והיא אינה מעוררת את זעם העליונים. זו הסיבה שמעמידים מומחים לשמיעת השבועה.

לאחר טקס השבועה פונה איש איש לביתו מתוך בטחון שהכוחות העליונים דנים בסוגיה שהובאה בפניהם ושוקלים אותה, והם שיוציאו משפט אמת לאור. הבדוים טוענים שלא קרה ולא יקרה בסיני שאיש יישבע לשקר. וכהוכחה לכך הם מספרים שהיה מי שנשבע לשקר, ולא הספיק לפנות כה וכה ומת בטרם יצא מתוך בית־הקבורה של אותו ולי. בסיפור על סַלַאמֵה אִיבְדֵרִי (20) מתוארת הודאה שניתנה מאימת השבועה.

שבועה על קוראן

טקס שבועה זה מתבצע במסגד המקומי והוא דומה לטקס השבועה על קברו של ולי, אלא שבו הנשבע מניח את ידו על הספר הקדוש, הקוראן.

שבועה על אבן חן

בידי צאצא של הולי שֵיח' עַוַאד משבט הג’יבאליה, מצויה טבעת משובצת באבן חן שחורה. על־פי האגדה, ירדה האבן משמים ונמסרה לשיח' עואד (20). טקס השבועה נערך בנוכחות נכבדים וצוות המשפט.

השופט ממלא כוס מים ומשקיע בה את הטבעת. הנאשם נשבע שלוש פעמים ולבסוף שותה את המים שבכוס. לפי האמונה, מי שנשבע לשקר ושותה את המים, ימות בו במקום. ידוע על משפטים שבהם נדרשו הצדדים להישבע בשתיית מי אבן החן ובהגיע תורו של הנאשם לשתות הודה בו במקום. אבן החן סובבת בין שבטי דרום־סיני ועושה נפלאות עד היום הזה.

שבועה על אפר המוקד

לאפר המוקד, הזַעַפְרַאן. יש כוח מאגי, כי ממנו עלו להבות האש ובו גלום כוח על טבעי. אם החשוד בגנבה מכחיש, והשופט אינו מוצא הוכחות לכאן או לכאן, הוא לוקח את הזעפראן מתוך המוקד שבאוהלו ולא מאוהל אחר, לפי שאין אדם ישר כשופט. לאחר מכן הוא מסמן ריבוע על הארץ, אמה לכל צד, ומניח קומץ מהאפר בארבע פינות הריבוע. אז הוא פונה אל בעלי הדין ושואל אותם אם הם מסכימים להישבע. על־פי־רוב התובע יסכים להישבע ראשון בשבועה הנוראה.

הנשבע יעמוד בתוך הריבוע, יושיט ידו לפניו, כמנהג המברכים לאחר הסעודה, ויאמר:

אם איש נשבע לשקר, בניו ימותו, והוא יהפוך לחסר אונים. על־כן יישמר אדם מכל משמר שלא להיקלע למצב שיצטרך להישבע בשבועה זו.

שבועה על קערת אוכל – הִינַאבֵּה

מגישים לנאשם שצריך להישבע קערת עץ המשמשת לאכילה, ומניחים אותה לפניו. הנאשם שם את ידו בתוכה ונשבע. לפי האמונה, הנשבע לשקר ידו תיבש ולא יוכל למשוך אותה מתוך הקערה.

השפעת החילוניות על כוחה של השבועה

בדור האחרון, כאשר יצא סיני מבידודו כתוצאה מהתהליכים הפוליטיים במזרח התיכון, ניתנה לרבים מן הצעירים הזדמנות להכיר מקרוב תרבויות מודרניות, ובכלל זה השקפות חילוניות ואתאיסטיות. לדבר זה נודעה השפעה על האמונה במסורת האבות, ויש צעירים שהחלו מזלזלים באמונה בשבועה, ובמנהגים המבוססים על מאגיה. הכפירה באמונת אבות תביא בהכרח לאיבוד האפקט שיש לשבועה ולהגברת הפשיעה.

מבחן האש – הַבִּישְעַה

הבישעה הוא אמצעי נוסף לגילוי האשם בפשע. הנאשם מוכיח את חפותו בכך שהוא מלקק בלשונו תחתית של מחבת מלובנת באש. אם לשונו נכוותה וצבתה, סימן שהוא אשם. זהו מבחן אכזרי, שרק איש חף מפשע, שאינו ירא מאימת המעשה, יסכים לעבור. האמונה בצדקתו נותנת בו את העוז לסכן את עצמו בעינויים נוראים. ואכן, יש אנשים שעשו זאת וזכו.

מעניין לעמוד על המובן הפילולוגי של המלה בִּישְעַה. מקורה בפועל בשע, שהוראתו מעשה מיאוס שאֵין הדעת סובלת אותו. בעברית מצוי פועל מקביל, “פשע”, שהוראתו דומה. מכאן שהאיש שנאלץ “לבשוע” עובר תהליך לא נעים שאם יצא ממנו בשלום הוא מעיד על עצמו שהוא זכאי. בשורש המבחן הזה מצויה האמונה המאגית בכוח האש לגלות אמת.

לדברי בני שבט התרבין בנויבעה, לפני דור אחד היה סכסוך קרקעות בין המזינה והתרבין בעניין בעלוּת של חלקה בואסיט אשר בנויבעה. אלה טענו כי שלהם היא ובעלי ריבם טענו כי שלהם היא, והשופט חסר אונים. כי מי שקנה את הקרקע מהעליקאת כבר לא היה בחיים. קם תורבאני זקן שטען כי הוא יודע לבטח שהחלקה שייכת לבני שבטו, ושהוא מוכן לעבור את מבחן הבישעה. ואכן האיש עמד במבחן, לשונו לא נכוותה, והחלקה נשארה בידי התרבין.

אין מידע על מקור המבחן המוזר הזה. מה שידוע, שהוא נפוץ בקרב כל שבטי ערב ומכאן יש להסיק כי הוא יעיל, שאם לא כן, לא היה בשימוש. חוקרים שהיו עדים למבחן זה ולתוצאותיו המוזרות, לפיהן לא ניזוקו “דוברי אמת”, מסבירים זאת בעובדה שלשון האיש שמאמין ויודע כי אין בו דופי רטובה מרוק, ולשון המכזב יבשה בידעו כי האש מבחינה בין כזב לאמת.

עריכת טקס הבישעה מחייבת מומחיות ולא כל שופט יכול לערוך אותו. מהירות הליקוק ומידת לחיצת המחבת המלובנת אל לשון האיש אסור להן שתעבורנה גבול מסוים. ה“מְבַּשֵעַ” מבקש מהאיש לשטוף את פיו במים, להושיט את לשונו, וה“מבשע” מחליק בעדינות ובמהירות כך שהחום פוגע בדרך מינימלית בלשון עצמה. אם ה“מבשע” אינו יודע את מלאכתו וגורם לכוויית הלשון לאיש חף מפשע, וכעבור זמן מתגלה הטעות, איש לא ירצה ל“התבשע” אצלו.

תיאור טקס הבישעה הובא לפני על־ידי בדוי, שאביו עבר זאת:

הבדוי ש“בשע”

אבי, כך מספר האיש משבט התרבין, מכר לאיש משבט המזינה גמל, וזה שחרר אותו בהרים על־מנת שירעה שם. למזלו הרע, הגמל מעד ושבר את רגלו. אבי עבר אותה שעה באותו ואדי, מצא את הגמל הפגוע, טיפל בו, גדר גדר מסביבו שלא ינוע והאביס אותו. לאחר מכן הודיע למזיני שיילך לגמלו וימשיך בטיפולו.

המזיני האשים את אבי בכך, שהוא גרם לשבירת רגלו של הגמל ולא הועילו כל הסבריו. כיוון שכך סוכם ביניהם ללכת אל “מבשע” שיוכיח, האם דברי אבי נכונים או בשקר יסודם. השניים רכבו במשך כמה ימים עד שהגיעו ל“מבשע” מפורסם משבט העיאידה אשר בצפון־סיני. האיש קיבל אותם באוהלו, השקה אותם בתה כמקובל, ולא שאל דבר לסיבת בואם אליו אם כי ידע כבר על־כך.

בצהריים אכלו ממה שהגיש להם, ולא אמרו דבר. אחר הצהריים כיוון ה“מבשע” דבריו לעניין הבישעה ושאלם לסיבת בואם. סיפרו לו את מעשה הגמל, זה בגרסתו וזה בגרסתו וביקשו ממנו שיוציא את האמת לאור. בינתיים התקבצו אנשים רבים מסביב. כי שמעו את דבר השניים שבאו ל“התבשע”, ואין לך דבר מופלא למראה ממעשה זה.

ה“מבשע” הבעיר אש בעצי הסקה מיוחדים ששמר לתכלית זאת, וכשהיו לגחלים שם עליהם את המחבת המיוחדת שנועדה אך ורק למטרה זו ותחתיתה עבה וחלקה. לאחר שהמחבת התחממה דיה פקד על אבי שיוציא את לשונו ויראה אותה לכולם. אבי עשה כך, ולשונו נמצאה אדומה וללא פגם. אחר הוא הגיש לאבי כוס מים. וביקש ממנו לשטוף את פיו.

ה“מבשע” לקח את המחבת, הרים אותה מול קהל הנאספים, החליק עליה בידו והראה לכולם כי לא קרה לה דבר. כך הוכיח קבל עם ועדה כי המחבת הזאת מבדילה בין דובר אמת למכזב. לבקשתו, הוציא אבי את לשונו וליקק את המחבת תוך שה“מבשע” מחליק אותה עליה. ה“מבשע” בחן את הלשון ומצא שאין עליה כל יבלת. אבי הציג את לשונו לעיני הנוכחים, וגם הם בחנו אותה ואישרו את האבחנה. ה“מבשע” הכריז כי אין דופי באבי ועדותו אמת. המזיני, בעל ריבו, שילם לאבי קנס מאה לירות מצריות שקולות כנגד חמשת־אלפים שקלים, לפי ערך המטבע הישראלי בשנת 1982, או מחיר עשרה גמלים בשווה כסף. נוסף על־כך שילם את שכרו של ה“מבשע” ונשא בהוצאות הדרך.

אבי חזר למקום מושבו, ושמע הבישעה שעשה והאמת שהתגלתה נפוצו בשבט. ימים רבים באו אורחים והלכו והזבחים היו רבים, כאילו היתה זו חתונה.

מסיפור זה מתברר כי מעשה הבישעה מחייב מקצועיות מעולה, שלא כל אחד מסוגל להגיע לרמתה. וזו הסיבה שיש “מבשעים” בודדים בכל המזרח התיכון. 

שמירת החוק    🔗

הבדוי מגלה משמעת פנימית והוא שומר חוק באופן קפדני. המוסר שלו מושתת על העקרון לפיו “כל השנוא עליך אל תעשה לחברך!” לקורא צריך להיות ברור, שהתנהגות הבדוי כלפי פנים שונה בתכלית מזו שהוא נוקט כלפי בני עם זר. בעוד שכלפי פנים חלים עליו חוקיו, כלפי חוץ הוא מרשה לעצמו חירות.

בתוך חברתו, הבדוי שומר על הנורמה החברתית, מתוך גזירה שווה ליחס שהיה מבקש אחרים כלפיו.

יום אחד רכבנו סלים ואני לרגלי מצוקי אַ־תיה, והגענו לביקתה נידחת, ובביקתה היו חפצים שימושיים, מהם תלויים ומהם מונחים בסדר לאורך הקירות. כיוון שחסר לנו חבל הצעתי לסלים להיכנס ולקחת בהשאלה ממה שהיה בביקתה, בידיעה שנפגוש את בעל המקום ונחזיר לו את החבל.

סלים סירב לבקשתי, וביקש במפגיע שלא נתקרב אל הביקתה כלל. לשאלתי: “ממה אתה חושש והלא כוונתנו טובה ונגלה לאיש מה עשינו בביקתתו!” אמר לי: “זה בית ואין לאיש רשות להיכנס, אלא אם כן בעליו ירשה זאת!”

הכבוד כגורם לשמירת החוק

המערכת הנורמטיבית בתרבותו של הבדוי עוצרת בעדו מלעשות כל פעולה הנוגדת את האינטרס של הכלל. הכבוד הוא גורם מכריע במערכת הזו. לכבוד יש השלכות על היכולת להתקיים במסגרת החברתית במדבר. אדם שחורג מן המקובל, יסבול מחרם סמוי ויתקשה לקבל סעד מבני שבטו. הבדוים דורשים רמה מוסרית גבוהה מחבריהם. אדם שפשע פסול לעדות ולמנהיגות. האיש פסול למלא תפקיד של רופא, שופט או כל תפקיד אחר. במצבים מסוימים מתבטא היחס השלילי של החברה אל פורצי הגדר בדחיקתם לשוליים. יוקרתו של אדם כזה פוחתת ובסופו של דבר כולם מתרחקים ממנו.

הכרתי צעיר שמנעו ממנו את ארוסתו ונתנוה לאחר בגלל התנהגותו הרעה. ידועים גברים המבודדים מבחינה כלכלית ומורחקים מעבודות שיש בהן שיתוף, מסיבות דומות. נוכחתי בעת שיחה שהיתה בין איש ידוע כבעל ריב ומדון, שביקש משכנו כי יסייע לאשתו להעביר את האוהל למקום חניה חדש, מכיוון שהוא עובד באילת ואינו יכול להתפנות לכך. האיש נענה בשלילה בטענה כלשהי. כעבור זמן מה בא שכן אחר באותה בקשה ונענה מיד בחיוב. אין בסיני חרם גלוי אך חרם סמוי קיים.

דוגמה לכך מצאתי בשבט הג’יבאליה, כאשר פגשתי את חמיד. בראשית התקופה הישראלית בסיני, מעמדו החברתי היה תקין. אנשים היו הולכים ובאים אצלו והוא היה מעורה בקרבם. אולם, היתה לו חולשה למשקאות חריפים, שהם אסורים על־פי חוקי האיסלאם. בנו שהגיע לבגרות החל לשלוח ידו ברכוש זרים, ואף־על־פי־כן, האנשים התעלמו ממעשיו והמשיכו לקיים יחסים רגילים עם חמיד. לא עבר זמן והבן נתפס בגניבה גדולה, וזאת לאחר שאביו חיפה עליו עד שהתגלה. מאז התפתח חרם סמוי על חמיד. החרם הלך וגבר עד שחדלו לבקר אצלו ומשפחות סירבו לגור אתו במאהל אחד. 

חוק אחד לבדוי וחוק אחר כלפי חוץ

הבדוי מתואר בידי זרים כאדם שאין לו מעצורים מוסריים והוא שודד, רוצח וגונב ללא כל ייסורי מצפון. המקטרגים עליו מביאים לדוגמה את יחסו הפראי כלפי עולי־הרגל, שעושים דרכם למכה כדי לקיים אחת המצוות העיקריות של האיסלאם. בעבר, הבדוים היו מזנבים בנחשלים שבשיירות עולי־הרגל, גוזלים מהם ככל יכולתם, ואף הורגים בהם.

אבותיהם של בדוֵי סיני נהגו כך גם בעולי־הרגל שעשו דרכם להר־סיני ולמנזר. לכאורה יש כאן סתירה, אך היא מתיישבת עם תפיסתו של הבדוי את סדרי העולם. מבחינתו יש שני תחומי שייכות. האחד הוא המסגרת החברתית שבה הוא חי, המשפחה והשבט; והשני הוא הטריטוריה הגיאוגרפית שבה הוא מוצא את פרנסתו. כל זר שאינו שייך לשני תחומים אלה, אינו נכלל בתוך המערכת המוסרית שלו והוא מוּעד לניצול: שדה זרוע שאינו שייך לשבט ועולה־רגל זר שייכים לקטגוריה זו. הבדוי, כאיש שחי בדוחק ובמחסור כל ימיו, אינו יכול לחלוף על־פני שדות זרועים כשעזיו משוועות למעט עשב, והוא אינו רואה כל פסול במעשה שוד כלפי זר. על־פי תפיסתו, אללה מעניק לברואיו את צורכיהם על־מנת שיבואו ויעשו בהם שימוש חופשי: במרעה, מים וכל מקור חיים אחר – ובכלל זה נכסי זרים. המדבר שואף, אפוא, לספוג אל תוך ריקנותו את הנכסים של ארצות המזרע.

הפשיטות של הבדוים על אזורי הספר נערכות רק בשנות בצורת. הבדוים אינם נוטים לסכן את עצמם כשיש להם פרנסה מספקת.

עד לתחילת המאה העשרים המזרח־התיכון היה חשוף למעשי שוד של הבדוים. הבטחון בדרכים התערער, ואפילו יושבי הערים הסתגרו בלילות מפחד השודדים שבאו מהמדבר. עם התחזקות השלטון המרכזי והתפתחות אמצעי התחבורה, נוצרו תנאי הרתעה יעילים, שאילצו את הבדוים לרסן את עצמם.

המתחים שבין המדבר לארצות המזרע קיימים וימשיכו להתקיים כל עוד תהיה חברה מדברית ברמת קיום ירודה, וכנגדה יהיו חברות שפע. דוגמה לכך יכולה לשמש תקופת המעבר של מסירת סיני מידי ישראל לידי מצרים. הבדוים שטעמו את טעמה של תחבורה ממוכנת, אין באפשרותם לרכוש רכב לצורכיהם. כל עוד השלטון הישראלי הטיל מרותו על תושבי סיני התאפקו הבדוים, אך בתקופת המעבר פרצה מכת גניבות שהפכה למגיפה. מכוניות מכל הסוגים, חפצים ואספקה, הוברחו למדבר. צעיר בדוי שהיה בן־טיפוחיו של קבלן יהודי, ברח עם מכוניתו של הקבלן ונעלם ללא כל נקיפות מצפון.

חוק המדינה שסיני מצוי תחת שלטונה אינו מחייב את בני השבטים. השלטון הזר נוהג לשפוט את הבדוי על־פי החוק הנהוג במדינתו. לאחר שהוא מרצה את עוונו ויוצא מהכלא, או משלם לקופת אוצר המדינה את הקנס שהוטל עליו, הוא מועמד מחדש למשפט במערכת השיפוטית הבדוית.

הבריטי ג’ארוויס, שהיה מושל סיני בראשית המאה־העשרים, מספר על מקרה רצח שבו נהרג בדוי בידי חברו. הרוצח נשפט בידי שופט אנגלי, ולאחר שריצה את עונשו נאלץ לעבור את כל הליכי המשפט הבדוי כאילו לא נענש כלל.

השליטים הזרים בסיני, לרבות המימשל הישראלי, למדו כי יש לתת לבדוים אוטונומיה שיפוטית בדברים שבינם לבין עצמם. 

דיני רכוש    🔗

רכוש הכלל

החברה הבדוית מבחינה בין שתי קטגוריות: רכוש הפרט ורכוש הכלל. הקרקע במדבר אינה יכולה להיות רכושו הפרטי של אדם, אלא אם כן הוא משתמש בה לייצור חקלאי. חוק זה בא להבטיח את הדרישות שמחייבים חיי נדודים. חוסר הוודאות שקיים במדבר ביחס למקום הרעייה העתידי, אינו מאפשר לתפוס שטחי קרקע בדרך של קבע. אם בדוי חנה במקום מסוים השנה, הוא אינו יודע אם בשנה הבאה ייחנה באותו מקום.

מי שרוצה לזרוע תבואה בפאתי מישור או ואדי, רשאי לסמן את החלקה הדרושה לו, לחרוש ולזרוע, אך אין הוא יכול לקנות חזקה עליה. אם זנח אותה במשך שלוש שנים רצופות, פוקעת זכותו עליה וכל איש אחר יכול לעבד אותה במקומו ללא כל פיצוי. מי שחפר באר ומצא מים יכול להקים גדר סביב החלקה, לפתח בוסתן, לנטוע עצים ולגדל ירקות. הבוסתן הגדור הופך לרכושו הפרטי לצמיתות גם אם יזניח אותו, כל־עוד הבאר מקרה מים ועצים גדלים בו. גודל הבוסתן עומד ביחס ישיר לכוח העבודה ולכמות המים. אין איש רשאי לגדור חלקה שלמעלה מיכולתו לעבדה.

הגידור אינו נעשה כדי לקבוע גבולות, אלא כדי להגן על השטח המגודר מפני עזים וגמלים. העצים הם רכושו הפרטי של הבדוי. מי שנטע עץ תמר אינו יכול לגדור סביבו חלקת קרקע גדולה יותר מרדיוס של גַ’רִיד, שהוא מידת אורכה של כף תמר. מעשה שהיה בשנת 1974 בבני שבט הקרארשה, שקנו עץ תמר בקַאע ממערב לסירבאל. הם התחכמו וגידרו סביבו חלקה גדולה, מבלי לנטוע בה. קמו בני שבט אולאד־סעיד ואילצו אותם להצטמצם כחוק. החוק הזה מתייחס אף לעצים אחרים. בעל העץ גודר סביב העץ באבנים או בתיל במרחק של שני מטר לערך, שלא לאפשר לגמל להשחית את העץ. כך מבטיחה החברה הבדוית את עצמה מפני השתלטות בודדים על קרקע חקלאית.

כאמור – בוסתן נטוש, שאין בו עץ ובעליו נעלמו, יכול לעבור לרשות מי שירצה לעשות בו שימוש. בוסתנים שבעליהם נטשו אותם והיו בהם עצי תמר ועצים אחרים, נשארים בבעלותם במשך שנים רבות, עד שיימצא מישהו שמעוניין לעבד אותם. שבט העליקאת, שנטש את נויבעה, מכר לפני שניים־שלושה דורות את הבוסתנים שלו לבני שבט המזינה והתרבין. מאחר שהבדוים אינם כותבים שטרי מכר, לאחר כמה דורות התעוררה שאלת הבעלות החוקית על הבוסתנים. בין המזינה לתרבין יש עד היום סכסוכי בעלות. עצי בר, שרובם עצי שיטה, הם רכוש הכלל.

העקרון שקרקע אינה עוברת לרשות הפרט אלא אם כן הוא עושה בה שימוש, קיים גם ביחס למקום מגורים. שטח שמוקם עליו אוהל אינו מקנה למשתכן חזקה עליו. כל־עוד האוהל עומד על תלו, שטחו ושטח המרחק ממנו ברדיוס של זריקת מקל, נחשבים על־פי החוק לשטח מגורים שחוקי הטאבו חלים עליו. משעה שהאוהל פורק והמקום התפנה, רשאי כל מי שחפץ בכך לנטות את אוהלו באותו המקום. מי שנטה את אוהלו שנה קודם לכן במקום אחד, ובא ומצא אוהל של איש אחר נטוי במקומו, אינו רשאי לתבוע ממנו לפנות את המקום מכיוון שהזכות למקום המגורים נתונה למי שהקדימו. מתקנים, גדרות ואבנים שקובע אדם במקום מסוים לצורך מגוריו, אינם מקנים לו זכות עליו. כך החברה הבדוית מבטיחה את חופש המרחב, שיעמוד לרשות הכול ללא כל בעלות.

המרעה

כל צמח, בין אם הוא שיח או עץ, שגדל מעצמו, נחשב לרכוש הכלל ואין איש רשאי להופכו לרכושו הפרטי. בסיני יש ואדיות שבהם גדלים עצי שיטה שמשמשים מקור למזון בהמות משובח. ולפי שכל בעל עדר זקוּק לעלוות העצים אין אדם רשאי לכלול אותם ברכושו הפרטי.

כיסוי העשב אינו רציף בסיני, ובדוי אינו יכול להיות בטוח שאזור שבו היה עשב בשנה זו, ייתן מרעה גם בשנה הבאה. על־כן נשמרת החברה הבדוית מלהתיר חזקה על שטחי מרעה, כדי שלא תהיה למישהו עילה למנוע אותם מאיש שאזורו צחיח באותה שנה. כך רשאי בדוי לנדוד עם צאנו לכל מקום שיש בו עשב.

בשנות ברכה תחומי הנדידה מצומצמים ואף קבועים, ואילו בשנות בצורת נאלץ הבדוי לנדוד אל מחוץ לסיני. לפני כשלושים שנה נדדו בדוי שארם־א־שיח' עד לבאר־שבע וצפונה ממנה, והיו שנדדו לעבר־הירדן המזרחי ולצפון־ערב. כאשר בכל המזרח־התיכון יש בצורת, נודדים הבדוים למצרים.

אף־על־פי שהמרעה נחשב לרכוש הכלל, יש מצבים שבהם אין זה כך. שבט שבנחלתו היתה ברכה בשנה מסוימת והוא מסוכסך עם שבט מסוים, ימצא עילה למנוע ממנו לרעות בנחלתו.

מקורות המים

כל מקורות המים שנובעים מעצמם הם נחלת הכלל. באר שאדם חופר באמצעיו האישיים היא רכושו, והוא רשאי לנעול אותה כדי למנוע שימוש חופשי במימיה. כל באר פרטית חייבת להיות מצוידת במתקן שממנו אפשר לשאוב מים לשתייה למען עוברי־אורח. הבדוי רואה במניעת מים מאדם צמא חטא ופחיתות כבוד.

מי שנכנס לבוסתן כדי לשתות מים לא ייתבע לדין, ואילו מי שנכנס לקחת פרי או אפילו לנוח בצל עץ ייתבע לדין.

מנהג קיים במדבר להתקין סַבִּיל, שוקת וברז מים, מחוץ לבוסתן, כדי לאפשר השקאת הצאן והגמלים של כל מי שזקוק לכך. המרחק בין מקור מים אחד לשני רב, ועל־כן חשיבותו גדולה. מי שמתקין סַבִּיל רואה עצמו מקיים מצווה גדולה, לפי שאין דבר גדול יותר מהשקאת צמא. כשיש באר ציבורית בקרבת בוסתן, ויש גישה חופשית אליה, אין עושים סביל.

המים בבאר ציבורית שייכים לכלל ואיש אינו רשאי להגביל את רעהו בשימוש בהם לשתייה ולהשקאת בהמות. בכל מקום של התכנסות קיצית, שבה חוזרת כל משפחה לאזורה הקבוע לימות הקיץ, יש באר או מקור מים טבעי. כשיש הכרח להתכנס בקיץ באזור שאין בו מים, מתגייסים הגברים לחפירת באר. באר זו שייכת לכלל.

הציוד ליד קבר השיח'

בשעת מצוקה או מחלה עולים הבדוים לרגל אל קבר שיח' קדוש, ומקיימים לידו טקס מסוים (ראה פרק האמונה) לפי כללי הטקס הקרואים מבשלים את בשר הזבח, אופים ושותים קפה ותה. עולה־רגל אינו יכול להצטייד בכלים המתאימים, ולפיכך נוהגים לצייד את קבר השיח' בכלים אלה. בגמר העלייה לרגל, הזוּאַרַה, הכלים נשארים במקומם, נקיים ומוכנים לשימושם של אלה שיבואו בעתיד. אין במקום שומר על הכלים וכל מי שרוצה לסלקם יכול לעשות זאת בלי שמישהו ימנע זאת ממנו, ואף־על־פי־כן לא יהיה בדוי שיעז לשלוח ידו בכלים אלה, שלעתים הם יקרים ביותר.

בדוי ששולח ידו בכלי הקדוש דינו כרת בידי שמים, או שהוא ירחיק עצמו מהשבט בחרפה. בן שבט זר לא יפגע בכלי קדוש של שבט אחר בגלל יחס היראה של כל בדוי לישותו של השיח' הקדוש, יהיה מוצאו אשר יהיה.

רכוש הפרט

בתחום רכוש הפרט נכלל כל מה שאדם יצר או רכש בכסף מלא: צאן, בהמות, אוהל, ציוד המגורים, עץ שנטע במו ידיו, או שקנה וכן בוסתן. מצאתי אצל המזינה מנהג שלפיו משפחה שהתנחלה במקום קבוע מחלקת את עצי השיטה בין אנשיה, כדי להסדיר את האבסת הגדיים ולמנוע קיפוח. החלוקה יכולה להשתנות ואפילו להתבטל אם יבוא איש מבחוץ ויערער על־כך. בבִּיר אַל־עוּקְדַה שמצפון לד’הב, העצים חולקו בין המשפחות, אך לאחרונה בטלה החלוקה וכל איש יכול ליהנות מכל עץ.

בעיות רכוש ייתכנו בתוך המשפחה ובין בני־זוג. כשנוצרת משפחה חדשה מביא עמו כל צד רכוש משלו. האשה מביאה עמה תכשיטים ובגדים מבית הוריה, ולפעמים גם עדר עזים קטן שטיפחה וגידלה בעצמה. יש שבעת חתונתה יעניקו לה חמור ואפילו גמל. לפי המנהג הגבר קונה את האוהל על ציודו – מצעים וכלי בישול – ומביא עמו עדר עזים ובהמות כיסוד למשק המשפחתי. אם חל פירוד במשפחה, האשה עוזבת עם הציוד שהביאה עמה ולוקחת עמה את העזים ואת צאצאיהן.

אם הפירוד חל כעבור שנים רבות, כשהרכוש האישי שלה כבר איננו בגלל התבלות או זקנה, כל הרכוש הקיים שייך לבעל. האשה מקבלת בעת גירושיה אוהל, שבע עזים וחמור. הכרתי אשה בגיל העמידה שהתאלמנה ונישאה בשנית. אל נישואיה השניים הביאה כעשרים עזים, אוהל עם ציוד לבית וגמל. הבעל הביא עמו עזים ושני גמלים. אירע מקרה ביש ושני זאבים התנפלו על העדר והרגו כמה עזים משל האשה. צער גדול תקף אותה על אובדן רכושה. במר לבה טענה כלפי השמים בזו הלשון: “יא אללה, למה גזרת מוות על העזים שלי ולא על האחרות?” האשה שמרה על רכושה ביודעה כי אובדנו יפגע בעצמאותה. הרכוש המשותף לה ולבעלה לא יעמוד לה במקרה של גירושים, ועדר ששייך לה, יש בו כדי לקשור את הבעל אליה.

הרכוש העיקרי של הבדוי הוא העדר והגמל. הנוודות אינה מאפשרת צבירה של חפצים. עודפי הייצור נמכרים בשווה כסף, ואינם מושקעים בחפצים או בקרקעות. השימוש בכסף להגדלת העדר מוגבל כתוצאה מכושר הנשיאה הנמוך של המדבר. וכי מה יעשה בדוי עם מספר גדול של ראשי צאן כשאין במה להאכילם? לפיכך הבדוים נוטים להפוך את עודפי הייצור לכסף, או זהב, שניתנים לשמירה ולשימוש בכל עת. השליטה על קופת המשפחה היא אך ורק בידי הגבר. בעת התפרקות המשפחה, האשה אינה מקבלת דבר מהכסף שנצבר. 

הכרזת בעלות על רכוש

קיים מנהג במדבר שאם אדם מוצא חפץ, או מניח חפץ במקום כלשהו, הוא שם עליו אבן לסימול בעלות. החפץ יישאר במקומו ללא שמירה, ואיש לא ייגע בו ולא יעשה בו שימוש. בעת סיורי ברחבי סיני נמצאו גזעים, קרשים, מכלים וחפצים אחרים מונחים על מקומם ועליהם אבן. עוברי אורח חולפים על פניהם ואינם לוקחים דבר. תופעה זו קיימת בכל סיני, והיא מלמדת עד כמה התרבות הבדוית מיושמת בכל המרחב, ועד כמה שורר בטחון שמאפשר לבדוי לשוטט כשהוא סמוך ובטוח שרכושו לא ייפגע.

תמונה אופיינית בסיני מתגלה באוהלים הנמצאים תלויים על העצים. האוהל מתבלה בשמש הקיץ. משמגיעים הימים החמים מקפלים ותולים אותו כדי שהמכרסמים לא ישחיתו אותו. הוא נשאר תלוי ובעליו עוברים לגור במקום אחר. איש אינו חושש מפני גניבה. בסיור אחד הייתי עושה דרכי עם מלווי הבדוי באחד הוואדיות הנידחים שלרגלי מצוקי התִיה. חלפנו ליד עץ שיטה שעליו היה תלוי אוהל. הבדוי הצביע על האוהל ואמר לי: “אוהל זה שלי הוא והוא תלוי כאן כבר שלוש שנים!” שאלתי אותו, “כל כמה זמן אתה פוקד אותו לראות אם לא נגנב?”

אמר לי, “אין לי צורך לפקוד אותו, בדוים לא גונבים!”

העונש על גניבת אוהל חמור מאוד. על כל יום שאוהל היה בידי גנב עליו לשלם אלף שקל (לפי ערך המטבע ב־1982), וזאת בנוסף על תשלום ארבעים וארבעה גמלים שהוא נקנס בו. החומרה שנוהגים כלפי גונבי אוהל נובעת מהתוצאות הקשות שהיא יכולה לגרום לבעליו בסתיו, כאשר תבוא המשפחה ותהיה חשופה לקור ולקפאון. הבדוי מייחס לאוהל ערך קדוש, והפגיעה בו מהווה עבירה חמורה.

יש מקומות שאין בהם עצים לתלות עליהם את האוהל. במקרה כזה מקפלים את האוהל ושמים אותו על סלע הרחק משיני המכרסמים והעזים ושמים עליו אבנים שלא יתגולל מהרוח. הבדוי נוהג שלא לשלוח יד בחפץ שניכר בו כי הוא שייך לאחר. למשל, מכל מים הטמון תחת סלע, מרמז שהונח שם למשמרת ואיש לא ייגע בו.

השבת אבידה לבעליה

בדוי שמצא חפץ, יחשוש להביאו במו ידיו אל בעליו, שמא יואשם בכך בגניבה. כדי להסיר כל חשד יסדיר אליבי שיעמיד את הדברים על אמיתותם וימציא את החפץ לבעליו, או שיודיעו על מקום הימצאו. במקומות הרחוקים מאזורי התיירות זכו ישראלים ותיירים שאיבדו את רכושם לקבלו חזרה מידי הבדוים. הגישה המסורתית לאבירות פעלה גם על זרים. לאחרונה חלה הרעה גם בנושא זה של החזרת אבידות.

תיעוד חוזי רכוש

הבדוים אינם יודעים קרוא וכתוב, והם נוהגים לאשר את החוזים ביניהם באמצעות עדים. מי שקונה מחברו חפץ, בהמה או כל דבר אחר, עליו לעשות זאת בנוכחות עדים, ובכך יהיה תוקף לקנייתו. אם העדים מתו ונתגלעו חילוקי דעות לגבי הבעלות, יישבע האיש שבידו הדבר. ובכך מתאשרת בעלותו.

רכוש שאין לו קיום ממושך, כמו בהמות, נמכר גם ללא עדים. די באמון שרוחש אדם לחברו לצורך העברת הבעלות. 

רוב הסכסוכים בחברה הבדוית מתייחסים לענייני רכוש, בעיקר משום שאין תיעוד בכתב. כך, למשל, בסכסוך שתואר לעיל בין בני שבט המזינה לבני התרבין בנויבעה בקשר לחלקה שהיתה בידי התרבינים. לא היה תיעוד ושני הצדדים טענו לבעלות.

מקרה אחר קרה בד’הב. בעל עץ תמר שהיה במצרים, הגיע לסיני וראה איש מקומי קוטף מפירות העץ. המקומי טען כי העץ שייך לו מקדמת־דנא. בעל העץ טען כי מעולם לא מכר אותו. המקומי נתבע להישבע כי העץ הוא מקנת כסף אביו. כאשר עמד בפני הצורך להישבע, נרתע האיש והודה כי הוא מטפל בעץ כבר כמה שנים, מאחר שבעליו נעדרו. כך חזר העץ לרשות בעליו.

החסרון שבהעדר תיעוד בכתב ידוע לבדוים. אך הם אינם מסוגלים לשנות את הדבר משום שאינם יודעים קרוא וכתוב. השבטים במרומי־סיני פתרו את הבעיה בעזרת אנשי מנזר סנטה־קתרינה. כשיש צורך ברישום ובחתימת חוזה מכירה, פונים הם לנזירים ואלה כותבים חוזה ומחתימים את הנוגעים בדבר. החוזה נכתב בשני עותקים. אחד נמסר לקונה והשני נשאר בארכיון המנזר. הודות לכך מצויים בארכיון המנזר חוזים מלפני מאות שנים, אשר לבד מערכם המעשי, הם מקור חשוב ללימוד עברו של סיני.

דיני פריצה וגניבה    🔗

פריצת מחסנים

משק המרעה שהוא מקור הפרנסה הבלעדי במדבר, מחייב נדידה. אדם שמגיע לגיל ארבעים כבר העתיק את מקום מגוריו קרוב למאתיים פעם. עובדה זו קובעת את אופי ציוד המגורים. המאהלים רחוקים מהשווקים, מהלך ימים ושבועות, ועל־כן חייבת המשפחה הבדוית לאגור כמות גדולה של מזון, שאינה ניתנת לטלטול ממקום חניה אחד לשני. לפיכך נוהג הבדוי להתקין מְחַ’יְזִין – מחסן – במקום סתר.

החוק העורפי פוסק עונשים חמורים ביותר לפורצי מחסנים, משום שלעתים חיי אדם תלויים במה שיש במחסן, בגלל הקושי בהשגת אמצעי קיום במדבר. יכול להיווצר מצב שבו אבי המשפחה הולך להביא אספקה לילדיו, ובבואו למחסן לא ימצא דבר. עד שיילך לשוק או למאהל של שכנים להצטייד במזון, משפחתו עלולה לגווע ברעב. אם יקבל אספקה משכניו, הרי שגניבה זו גרמה לאזילת המזון אצל כמה משפחות, שממילא אינן משופעות במלאי מזון.

בגלל התוצאות החמורות האלה, פוסק העורפי עונש כבד על פורצי מחסנים. וכך מתאר שופט בדוי את דרך פסיקתו בדבר גניבה: “על כל צעד מהדרך הקרובה, שחייבה סטייה בכיוון למחסן, ישלם ארבעים שקל (לפי שער המטבע בשנת 1983). על כל פעולה במחסן, כמו דחיפת הדלת, מספר הצעדים במחסן, והפניות הראש לצדדים שהגנב חייב לעשות כשהוא מחפש את הדברים, או נשיאת הגניבה, על כל פעולה כזו – ישלם גמל.” לפי חשבונו של השופט, הקנס יכול להגיע לסכום של ארבעים גמלים, לבד מהוצאות המשפט. זהו סכום שבדוי אינו מסוגל לשלם אותו. ואכן, לבד ממקרים בודדים אין החברה הבדוית סובלת מפריצת מחסנים. והסיבה לכך אינה העונש הכבד שצפוי לגנב, אלא בכך שהבדוי מטבעו אינו שולח ידו ברכוש של בדוים אחרים. מילדות מצויה בו ההכרה בערך השמירה על רכוש הזולת. בדוי לעולם לא יגנוב מבדוי אחר, אלא־אם־כן הוא מבני שבט התיאהא הידועים במידותיהם הרעות.

גניבת בהמות

גניבת גמל או חמור פוגעת באופן חמוּר ביכולת הקיום של האדם במדבר. הגמל הוא כלי התחבורה העיקרי, ולפי שמשפחות הבדוים מפוזרות ומרוחקות זו מזו, גניבת הגמל גורמת לניתוק ממקורות האספקה ומשאר חלקי השבט.

על־כן מחמיר העורפי בעונש ומחייב את הגנב בתשלום קנס כבד פי חמישה וששה משווי הגמל. המסורת מתירה לבעל הגמל להרוג את גונב הגמל, מבלי להיענש. גם לגניבת חמור יש משמעות הרסנית בתנאי המדבר. הבדוי נוהג להחזיק חמור במשק ביתו אך ורק לצורך הובלת מים כי הבאר רחוקה ממקום המאהל. מאחר שהגבר נעדר מאוהלו רוב הזמן, מוטלת שאיבת המים על האשה. חמור שנגנב מעמיד את האם עם ילדיה במצב חמור. אם הדבר נעשה ביום שרבי הדבר עלול לקפח חיי תינוקות וחולים. הרועה משתמשת בחמור להעמסת נאד־המים לשתייה במקומות הצחיחים, וכן לצורך העמסת הגדיים שנולדים בעת המרעה.

גניבת חמור פוגעת בהכרח בקיום, והעורפי מתייחס אל גניבתו כאל רצח. הקנס על כך הוא ארבעים גמלים בתוספת קנס על כל צעד שהגנב עשה ממקום הגניבה עד למקום שבו נתפס.

גמלים וחמורים רועים באופן חופשי במרחבי המדבר. אדם יכול לנצל מצב שבו הבהמה מתרחקת ממאהל בעליה, להשתמש בה, ולשחררה כעבור זמן. גם מעשה כזה עלול לשבש את החיים במדבר, שכן בעל הגמל או החמור עשוי להזדקק לו, ייצא לחפשו ואם לא ימצא אותו בסביבה הקרובה ייצא למרחקים לחפשו וישתהה הרבה זמן מחוץ למאהל. באותה שעה המשפחה תסבול מהעדר הבהמה. העורפי מחמיר כלפי מעשה מסוג זה, וקונס בסכומים גדולים אדם שעושה שימוש בבהמת זולתו ללא רשות.

גניבת עז פוגעת בהכנסה בלבד. על־כן העורפי אינו מחמיר כל־כך וקונס את הגנב בתשלום ארבע עזים, בנוסף על קנס עבור כל צעד ממקום הגניבה עד לבית הגנב. גניבת עזים אינה נפוצה.

החוק מרשה לאדם לקחת עז בהשאלה לזמן קצוב. לקיחה כזו נקראת עֲדַאיֵה, מלשון החזרה. לפעמים אדם נקלע למצב שבו הוא נזקק לעז לשם קבלת אורח נכבד, או לצורך קיום טקס דתי, ובאותה שעה עדרו מצוי במרחקים. השואל עז חייב להחזיר עז תמורתה תוך שלושה ימים בדיוק, אחרת ישלם שלוש עזים.

לנזקקים לעז הרשות ניתנת בתנאים מסוימים: כשהרועה נוכחת והיא בוחרת עז לפי שיקוליה. אם העדר מצוי ללא רועה, ייקח עז שאינה שופעת חלב. תיישים אסורים בעדאיה, כי מספרם מועט.

גניבת תמרים

לאדם במדבר מותר לאכול מפרי עץ תמר לשובע אך אסור לו לשים ממנו בכליו. מי שגונב פרי במטרה להעבירו למקום אחר משלם קנס כבד. על עצם הרעיון הוא משלם גמל, ועל כל צעד מהשביל אל העץ – משלם בגמל צעיר (21). בסיני אין לכך משמעות רבה משום שקיום הבדוי אינו על התמרים. כנראה שמקור החוק בערב, שם נודעת לעץ התמר חשיבות רבה במשק הבדוי.

גניבת רשת דיג

גניבת רשת דיג היא מעשה חמור, משום שהבדוי מסתייע בה להשגת מזונו. לעתים קרובות המזון מן הים הוא המזון היחיד שמצוי בידי הבדוי. גניבת רשת דיג מביאה למצוקה. הסיפור הבא ממחיש עד כמה מחשיבים הבדוים את רשת הדיג.

דייג אחד שיצא עם רשתו מן הים הגיע למקעד ופרש אותה לייבוש על גדר. משסיים, ישב עם האנשים שהיו במקעד ושתה בחברתם קפה. באותה שעה הגיע פרש, ירד מעל סוסו וקשר אותו ליד הרשת.

אמר לו הדייג, “הרחק את הסוס מרשתי כדי שלא יקרע אותה!”

הפרש לא שעה לבקשתו והצטרף ליושבים במקעד. עוד הם יושבים שקועים בשיחה, קרע הסוס בשיניו את הרשת עד שהשחית אותה. הדייג תבע מהפרש שיפצה אותו על השחתת רשתו, אך הפרש היהיר זלזל באיש והמעיט בערך הרשת. הדייג שחמתו בערה בו על מעשה ההתעללות, שלף את פגיונו וכרת את שפתו של הסוס עד שהתגלו שיניו. זה צעק על הרשת וזה על הסוס. אמר הדייג, יש שופט ויש דיין, ניגש אליו ויפסוק את דינו.

כשישבו במשפט טען הפרש כדברים הבאים:

וכך טען הדייג:

השופט שמע את דברי שני הצדדים והטיל קנס על שניהם: את הפרש קנס בגלל שסוסו פגע בקיומו של בעל ריבו ואת הדייג קנס על כי השחית את פי הסוס. הקנס שהוטל על הפרש היה גדול מן הקנס שהוטל על הדייג. 

דיני נפשות    🔗

הבדוי משלים מתוך יגון עם אובדן אחד מיקיריו שמת מוות טבעי, ואינו נוטר טינה לאללה על גזירתו. מלבד הצער והאומללות שיש בשכול וביתמות נפגעת עוצמתה הכלכלית של המשפחה. כוח העבודה של הנפטר חסר ולפעמים יש בכך כדי להביא להרס מוחלט של משק המשפחה. רצח בן־משפחה דוחף את הנפגעים לנקמה. כנקמה יש משום פיצוי נפשי לסערה הרגשית שגורם הרצח.

בחברה הבדוית אין כוח משטרתי שיבטיח את שלום הפרט, והיינו מצפים כי העדר כוח מרתיע ישמש חממה לרצחנים למיניהם. ואולם, כנגד חמומי מוח ופסיכופטים, החברה הבדוית מעמידה כוח שיגן עליה מפניהם. תפקיד ההגנה נמסר ליחידה החברתית הטבעית, החַ’מְס, ששייכים לה אנשים שהקשר ביניהם הוא על בסיס של קרבת דם. לח’מס הסמכות לנקום ברוצח או באחד מבני הח’מס שלו (ר' להלן). קיומו של הח’מס ככוח מגן מרתיע את מי שמתכנן לקפד חיי זולתו. הבדוי המתהלך לבדו במדבר יודע שאם ייפגע, יהיה מי שיגיב על־כך.

סוציולוגים טוענים שהנקמה באה בעיקר לצורך יצירת שיווי־משקל חברתי. הרג בן ח’מס מביא להחלשתו של הח’מס, וכדי שהצד של הרוצח לא יתחזק, יש לסלק אחד מהח’מס של הרוצח.

נמצא כי בין פעולת הנקמה לבין חישוב יחסי כוחות אין ולא כלום. במדבר לא תיתכן עוינות אינטרוספקטיבית.

מקרה רצח בתוך שבט יוצר מצב של אי־נוחות המתפתחת לשנאה אך לא לעוינות, כי מצב של עוינות מוליך לכדי התנגשות דמים, והמסגרת השבטית אינה מרשה שהדברים יגיעו לידי כך. ההיסטוריה של שבטי סיני אינה מכירה מקרה שבו פלג אחד נלחם בשני, ותושבי סיני אינם זוכרים מלחמות בין משפחות. גם העוינות ההיסטורית שבין השבטים נעלמת במשך הזמן. י' גינת, בהתייחסו לבדוֵי באר־שבע והגליל, קובע כי עוינות מאפיינת את המסגרות הגדולות, ברמה של שבטים, ולא קיימת בתוך שבט, כלומר בין פלגים או משפחות (52).

הדחף לנקמה נחלש ונעלם ככל שיש לרוצח – או להורג בשגגה – קשרי דם אצל משפחת הנרצח.

רמת החיים של משפחת הנרצח אמנם יורדת, בעיקר אם הנרצח הוא אבי המשפחה והמפרנס העיקרי, אלא שלא תמיד מביא הדבר להרס אמצעי הקיום, בגלל עקרון העזרה ההדדית שהוא מיסודות החברה הבדוית. אשה שבעלה נרצח והשאיר אחריו ילדים קטנים, תאומץ עם ילדיה על־ידי משפחות אחרות, ואף תינשא שנית, ויימצא לה פתרון כלכלי.

אם אחד הבנים נרצח, בן אחר ממלא את מקומו. אם היה זה בן יחיד והמשק היה כבר על שכמו, הוריו הזקנים יאומצו על־ידי קרוביהם, או אפילו על־ידי משפחות אחרות. הנקמה לפיכך אינה אלא ביטוי לכעס על השכול שמביא הרצח ואין בה חישובים של מאזן כוחות.

נושא הנקמה הוא תיאורטי, משום שבמציאות העורפי לא נדרש לקבוע בו את עמדתו. על־פי המסורת, קיים מנהג שלפיו, משפחת הרוצח מעבירה, לאחר הסולחה, נערה למשפחת הנרצח, והיא מכונה עוּרַה וּבוּרַה, האיש הקרוב ביותר לנרצח נושא אותה לאשה ומעמיד לה ולדות. לאחר שילדה בן וגמלה אותו היא רשאית לחזור למשפחתה והבן נשאר במשפחת הנרצח.

מנהג זה בא למלא את חסרונו של הנרצח, כמי שנושא באחריות להורים שכולים לעת זקנתם. הרצח משבש את קשר הדורות שהוא יסוד קובע בקיום האדם. זקן אינו יכול לקיים עצמו במדבר, כי מי יביא מים מהבאר, ומי יקושש חומרי בעירה, ויעשה כל הדרוש לקיום?

מנהג זה מגלה שהעמדת בת ממשפחת הרוצח לרשות משפחת הנרצח, לא באה אלא להסדיר את הקיום. ומכאן שאין ממש בראיית הנקמה כסילוק פרט מהצד הנגדי לשם איזון.

עקרון החַ’מְס

הבדוי מצוי במסגרת חברתית מצומצמת שמתפקידה להגן עליו. למסגרת זו, הח’מס, שייכים כל מי שקשור בקשר דם ישיר, והמשפחה המצומצמת היא יחידת בטחון אופרטיבית כלפי סביבתה החברתית. המשפחה גם אחראית למעשי בניה. מעשה של פרט אחד מחברי הח’מס מחייב את כולם. הגדרת הח’מס אומרת: “כל מי שיש לו קשר לאב קדמון מדור חמישי כלול בח’מס” (ראה תרשים).

למה דווקא חמישה דורות? זה ההסבר ששמעתי מפי אחד השיח’ים: “מנסיון אבותינו בגידול גמלים נמצא, שכל מי שחפץ לזכות בגמל משובח צריך לבדוק את שושלת היוחסין שלו עד דור חמישי. אם מצא שהוריו והורי הוריו הם מגזע משובח עד דור חמישי, מובטח לו כי בידו גמל טהור!”

במשך השנים המשפחות מתרחבות, ולא נשמר עקרון קרבת הדם. הח’מס מבטיח את הקרבה המרבית הדרושה לליכוד ולאחדות הגורל.

כיוון שההתפצלות באילן היוחסין אינה שווה לכל סעיפיה נקבעו כללים שמציינים עד מתי אדם קשור לח’מס, ומתי הוא פורש ממנו. הח’מס בנוי אך ורק מהגברים. להלן תרשים של ח’מס לדוגמא:

בדור הששי חלה התפצלות בח’מס של מוּסַא לח’מס של רַבִיע וח’מס של צַאלֵח.

ח’מס A אינו אחראי למעשי ח’מס B.

צַבַּאח וּמַרְזוּק בח’מס מוּסַא נשארים קשורים לשתי הח’מסות ל־A ו־B. כי טרם העמידו דור ששי.

אם הרוצח היה סעיד, או בניו, אין הדבר מחייב את ח’מס B, ואילו ח’מס A אחראי על מעשי סעיד להוציא את מְנֵיפִי ואִימְסַלִּים, כיוון שהם בני הדור הששי. אם מְנֵיפִי רצח, סעיד ובניו אחראים למעשיו מכיוון שיש ביניהם קשר לאב בדור השני שהוא עדיין כלול בחמשת הדורות הנדרשים.

בחינת השייכות לח’מס נעשית בדרך מעשית. כשרוצים לבדוק אם אדם שייך לח’מס נותנים לו מקל ביד, ואומרים לו למנות את שמות חמישה הדורות מצד האב לפי הסדר. עם כל שם, הוא משחרר אצבע אחת מהמקל. אם הרוצח היה צַבַּאח, ונתפש בידי הנוקמים, המקל יישאר תפוס בין האגודל והיד כשימנה את מוסא ודמו בראשו. אם מניפי ייתפס המקל ייפול והוא לא יינקם.

מספר אנשי הח’מס

הח’מס אינו יכול להקיף הרבה אנשים, כי משפחה ממוצעת במצב טוב מונה שני בנים. ואם יוצאים מתוך ההנחה כי בפועל קיימים רק שלושה דורות נמצא כי ח’מס כולל אחד־עשר זכרים. זהו מספר קטן מכדי שיהווה איום על החברה כולה. עם הגידול הכללי בילודה בתקופה הישראלית גדל, כמובן, מספר הזכרים והורחבו ממדי הח’מס.

גילוי הייחוס של אדם

הגניאלוגיה של אדם בחברה הבדוית ידועה רק בין הח’מסות הקרובות, או לבני־המשפחה המורחבת. מי שרוצה לנקום את דם קרובו חייב תחילה לערוך בדיקה, ולאתר את המותרים בנקמה. עניין זה אינו פשוט, כי במקרה של הרג או רצח בין ח’מסות קרובות, יש רתיעה מנקמה והעניין יועבר לפסים של סוּלְחַה. נקמה היא עניין שבין בני שבטים שונים. לצורך זה על הנוקם למצוא מישהו שיסקור בפניו את אילן היוחסין של הרוצח וכידוע לא יימצא בדוי שימסור פרטים אישיים על זולתו, גם לא על שונאו, ואם יעשה כך ייתבע לדין וגם יסבול מחרם סמוי.

הנקמה מתמקדת מאליה ברוצח ובמשפחתו הביולוגית, הקושי בזיהוי הח’מס של פלוני אינו מרכך את הזעם וכתוצאה מכך השבטים נוהגים לנקום ללא הבחנה בבני שבט הרוצח. טזיגר, החוקר האנגלי בדרום־ערב, מספר כי מלוויו נקלעו למאהל של שבט, עמו היה להם חשבון דמים; הם הרגו נער לעיני אמו כשנודע להם על־כך.

שינויים שחלו בדיני נפשות

בהיסטוריה של בדוי דרום־סיני בדור האחרון לא היו מקרי רצח, לבד משניים שבוצעו בשולי סיני מחוץ למסגרת השבטים. החוק הקדום – נפש תחת נפש – אשר מקובל על העורפי לא הועמד במבחן. נסיון הדורות הקודמים העמיד את החברה הבדוית על ההשלכות ההרסניות של הנקמה, ואי־שם בעבר החל תהליך של יצירת מערכת, שמתפקידה לעצור את הרצח החוזר. 

הזכות לנקמה אמנם קיימת להלכה, אלא שמעמידים בפניה מחסומים שמתפקידם להביא לסוּלְחַה, פיוס.

לפי החוקה הקדומה, קיימת אחריות קולקטיבית למקרה רצח, לפיה כל מי שנכלל בח’מס של הרוצח נחשב כאובייקט לגיטימי לנקמה. כנגד חוק זה הנהיגו את האפשרות של ביטול האחריות הקולקטיבית על־ידי מנהג של קוּעוּד אַ־נַּאוֹם: בני הח’מס של הרוצח, אשר הגיעו לגיל שבו הם עלולים להירצח, כנקמה – מוסרים גמל, או שְווה־גמל למשפחת הנרצח ובזה הם יוצאים ממעגל הנקמה. רק הרוצח ומשפחתו הביולוגית – כלומר: אח ואב – רק הם נשארים מטרה לנקמה.

כדי שגם המשפחה הביולוגית לא תיפגע, כופים שביתת נשק, עַטְוַה, על משפחת הנרצח, למנוע את ביצוע הנקמה. בינתיים מופעלת המערכת המשפטית, שמובילה בסופו של דבר לסולחה. זכותה של משפחת הנרצח שלא לקבל את העטוה, אך מופעל עליה לחץ חברתי נגדי, ואין משפחה שמסוגלת לעמוד בו.

העורפי קובע כי לרשות משפחת הרוצח עומדים שלושה ימים ושליש, שבהם אסור לפגוע בה. בזמן זה היא יכולה להימלט על רכושה ועל כל בניה. בינתיים מפעילים את העטוה ומתנהל משא־ומתן לסולחה. לבסוף הכול חוזר לתקנו ללא שפיכות דמים.

העורפי מטיל על הרוצח, או ההורג בשגגה, עונש כספי כבד, שיש בו כדי להוריד אותו מנכסיו ומנכסי כל משפחתו.

שבטי דרום־סיני מקיימים ביניהם יחסי סובלנות וידידות. פגיעה בשלומו של פרט מעוררת תגובות בכל רחבי סיני. כאשר מחסן נפרץ, או כשרופאים ישראלים פגעו ברגשותיהם של קרובי נפטר בביצוע נתיחה שלאחר המוות, הדברים נידונוּ בכל המאהלים, ועוררו תרעומת רבה. אחדות הגורל וההיסטוריה המשותפת של שבטי דרום־סיני הביאו לכיוון חיובי במערכת היחסים שבין השבטים, למרות החיכוכים הקיימים בתחומים השונים. לפיכך, הנקמה כתגובה לרצח אינה רצויה להם, והיא עוברת לפסיקה של התדיינות והטלת קנס, כדי לשים קץ לסיכסוך בדרך של פיוס. האיבה הנצחית שאנו מוצאים בקרב משפחות הפלחים בכפרים מסוימים בערים ובישראל, מובילה למעשי נקמה אכזריים עד היום הזה. ואכן, יושבי הכפרים והערים אכזריים יותר בהשוואה לבדוי סיני. בחברת הפלחים ויושבי הערים, פועלים תהליכים שונים מאלה שבמדבר.

מצוות לא תרצח    🔗

בחוקה העורפית אין בנמצא הדיבר “לא תרצח”, ולא במקרה. החברה הבדוית פזורה ביחידות קטנות במרחבי המדבר, ולכל איש ניתנת רשות להרוג את המתנכל לקיומו. עקרון ההגנה העצמית התיר את שפיכות הדמים לכל אדם, ועל־כן דיבר כמו “לא תרצח” לא יכול היה להיווצר בחברה הבדוית.

אין פירוש הדבר שהחברה הבדוית מתירה שפיכות דמים. ישנה עמדה מוסרית מפורשת שמגנה שפיכות דמים. מסעי השוד בעבר התנהלו על־פי כללים מיוחדים. השודדים והנשדדים נזהרו מפגיעה בנפש. רק במקרה של התנגדות היתה מתפתחת תגרה והרג, אך עדיין אסור היה לפגוע בנשים, זקנים וטף. 

הרג ורצח דינם אחד

העורפי קובע גזירה שווה כלפי רצח יזוּם והרג בשוגג, משום שבשני המקרים התוצאה זהה, ובשני המקרים יש לפתור את הבעיות המתעוררות אצל משפחת ההרוג.

מי שדרדר אבן במדרון וקיפח חיי אדם, היה חייב להיות ער לסכנה המתרחשת ובאה. מי שהניף גרזן, והגרזן נשמט מידו והרג אדם, היה צריך להיזהר מראש. גם אם ההרוג הביא על עצמו את אסונו, האחריות חלה על ההורג, לפי שהיה צריך לצפות מראש מה יקרה.

מעשה בנהג שנסע עם משאיתו בקרבת מאהל באַבּוּ־עֲ’רַאקִיד שליד וַאדִי מוּכַּתַבּ. פעוט ששמח למראה המשאית רץ לעברה ונדרס. בני משפחת הפעוט התנפלו על הנהג, ודקרו אותו בפגיונותיהם. הוא התחנן בפניהם על חייו וטען, כי לא בו האשמה.

הנהג נלקח לטיפול בבית־החולים, ונכבדי המשפחות התגייסו על־מנת להעביר את המקרה לפסים של משפט ולא של נקמה.

אשר להעדר ההבחנה בין רצח והרג בחוקה העורפית, הרי שמקרי רצח והרג הם כה נדירים, עד שלמערכת המשפט לא היתה סיבה לחוות דעתה בנידון.

רצח אשה

רצח אשה שקוּל כנגד רצח ארבעה גברים, והנוקם רשאי להרוג ארבעה גברים במקומה. הקנס שמוטל על רוצח אשה, אם נשאר בחיים, יסתכם במאה ושבעים גמלים לבד מהוצאות המשפט. בפסיקה זו מתגלה ההערכה שרוחשת החברה הבדוית לאשה. מבחינה חברתית האשה היא חסרת מעמד, ואילו מבחינה אנושית ערכה בעיני הבדוי עולה. מכאן מסתבר שלמרות יחסו המתנשא, ערכה של האשה גדול בעיני הבדוי מזה שהוא מייחס לגבר. ההשלכות של רצח אשה, בעוד הגבר משוטט במרחב, פירושן מוֹת ילדיה.

מושג האם מקודש בחיי המדבר. לבד מערכה של האשה כמעמידה ולדות וכיוצרת המשפחה, היא נתפסת באור מאגי. הפוגע בה פוגע ביסוד קדוש שהוא מעל למערכת היחסים הרגילה.

חולשתה של האשה מחייבת זהירות ביחס אליה. אשה אינה מסוגלת ללחום. יש בדויות אמיצות שמחרפות נפשן לשמור על נפש ילדיהן, אך הן אינן יכולות לעמוד מול התקפת גבר. האשה מצויה רוב הזמן בשלבי הריון או הנקה, ואם חדלה להעמיד ולדות היא כבר מדולדלת מבחינה גופנית. גם אם היא מגייסת את כל כוחה היא אינה מסוגלת להיאבק בגבר אלים.

היחס המיוחד כלפי האשה בחוק העורפי נובע גם מתפקידה המשקי. העדר נתון לפיקוחה ולהנהלתה של האשה. אם האשה נרצחת, הבהמות עלולות למות מצמא, או להיות הפקר לחיות טרף.

היחס אל האשה מורכב ביותר. אפילו במצבים של סכסוך ומלחמה, שבהם השוד והמלקוח מותרים, קיים חוק שלפיו מותר לשבות נערה ואפילו אשה, אך אסור להורגן.

בדוי שרוצח אשה ומשלם את כל הקנס שהוטל עליו יורחק מהמדבר ויוחרם. הסכום שיידרש ממנו עצום, ומחייב את כל השבט להשתתף בתשלומו. בכך מעורר הוא את זעמם של בני השבט.

עבירות מין ודיני אישות    🔗

בחברה הבדוית קיימת הבחנה ברורה בין מעמד הגבר למעמד האשה. לפי תפיסתה של האשה הגבר הוא התנאי לקיום המשפחה. הוא שמספק את המזון ואת הבטחון, ואילו האשה באה להשלים את הגבר בתור מי שמעמידה לו ולדות. הגבר משול למי שחורש וזורע והארץ נוצרה עבורו, והאשה משולה לאדמה שברחמה נטמנים זרעי הגבר על־מנת שתנביט אותם ותגדלם. גישה זו מעניקה לגבר יתרונות על האשה. לגבר יש סמכות מוחלטת לקבוע עמדה בשאלות פוליטיות ומשקיות. לעומתו האשה חסרת סמכות לחלוטין, והיא תלויה בכל החלטה של בעלה או קרוביה, גם אם זאת החלטה קפריזית.

חרף השתלטנות שלו הגבר אינו יכול להתעלם מהמהות האנושית, ומהקשר הטבעי שיש בינו לבינה. החוק, שהוא אספקלריה ליחסים החברתיים, אמנם מעדיף את הגבר על־פני האשה בכלכלה, במשפחה ובחברה, אלא שבתחום הזכויות האישיות אין הוא מקפח אותה, כפי שיפורט בהמשך. יש תחומים שבהם החוק מקפיד על זכות האשה יותר מאשר על זכות הגבר.

אונס

גבר שיצרו גובר עליו יכול לכאורה לפגוש בנקל נערה או אשה, לבדה במדבר, ולאנוס אותה. עונשו של האנס גדול פי כמה מעונשו של רוצח. וכך מפרט שופט בדוי את העונש: “אם נאנסה ומיד התלוננה והזעיקה את קרוביה, או את אנשי המאהל האחרים, יתגייסו בני משפחתה ויודיעו למשפחת האנס ולנמצאים בסביבה על כוונתם לנקום.” לאחר שלושה ימים ושליש יתנכלו לח’מס של האנס, יהרגו גברים ככל שיוכלו וישמידו את הגמלים והצאן שלהם.

אם האנס לא נהרג בפעולות אלה, מפעילים את העטוה, שביתת נשק, ומביאים אותו למשפט. שלושה שופטים יישבו על שטיח המשפט ולא אחד, כנהוג במשפטים אחרים.

העורפי מבדיל בין נאנסת שהתלוננה לבין מי שהסתירה את המעשה. אשה או נערה שנאנסה ונאבקה עם האנס, ולאחר מעשה מיהרה להתלונן ולמחות על המעשה שבוצע בגופה בעל כורחה נקראת צַאיִחַה, זועקת. עונשו של האנס במקרה כזה כולל קנס של שבעה סְתַרַאת (אוהלים). כל סְתַאר שקול כנגד שבעה רַבַּאע, שהוא גמל צעיר מאוּלף, זאת מלבד הוצאות המשפט.

נאנסת שלא הזעיקה את האנשים מיד לאחר מעשה וסיפרה רק כעבור שעות אחדות על מה שקרה לה הריהי מִתְחַאלְמֵה, מלשון הוזה בחלומות. אם ייוודע כעבור זמן מיהו האנס, יקנסוהו בגמל אחד ותו לא. אשה שגרה באוהל בודד ונאנסה, עליה להבעיר מדורה במקום נישא, להזעיק את אנשי המאהלים האחרים ולהתלונן בפניהם. אם בא אליה ביום ייענש כרגיל, ואם בא בלילה ישלם פי ארבעה, כלומר, כמאתיים גמלים. החמרה זו באה להרתיע אנס שמנסה לנצל את שעות הלילה לזממו.

דין אונס במקום רחוק מן המאהל חמור מדין אונס באוהל, שכן בהיות הנאנסת במרחב אין מי שיבוא לעזרתה. דינו של אונס נערה חמור מזה של מי שאנס אשה. כי המשיכה אל אשה פחותה מזו אל נערה, וכדי להרתיע את האנס מחמירים בדין. נערה בתולה, צַאיִחַה, שהרתה ממעשה אונס וזהותו של האנס אינה ידועה, תינשא לגבר שהמשפחה תבחר בו למענה. אם זוהה האנס והתאים לדרישות המשפחה, היא חופשיה להשיא לו את אנוסתו. וייתכן שידחו אותו וישיאוה לאחר, אך הוולד ייחשב כבנו, והאנס יקבל אותו לאחר גמילתו. דין נערה בתולה שנאנסה, לא הצהירה על האונס והרתה – הוא מוות בסקילה. כך קובע החוק, אך למעשה מוצאים דרך שלא להורגה. אף־על־פי שהיו נערות שהרו מחוץ לנישואים, הבדוים אינם זוכרים מקרה של סקילת נערה כזו.

נשים אינן נענשות על הריון מאונס משום שאי אפשר לדעת, האם ההריון נגרם על־ידי בעלה, או על־ידי האנס. דין אלמנה או אשה עגונה שהרוּ, כדין נערה בתולה שהרתה מחוץ לנישואים. בתקופת השלטון הישראלי היו כמה מקרים של הריון מחוץ לנישואים, שנפתרו בדרכי נועם.

דיני ניאוף

בעל שמוצא את אשתו שוכבת עם גבר אחר רשאי להרוג את שניהם. אסור לו לנהוג כך אם נודע לו מפי השמועה כי אשתו נואפת, מחשש שנמצא מי ששונא את חברו ומעליל עליו.

הפולקלור הבדוי עשיר בסיפורים על טעויות בנושא זה. העורפי רואה בניאוף חטא שאין לו כפרה ודינו מוות. החברה הבדוית כיום אינה מקבלת גישה זו. בעל שמוצא את אשתו בזרועות גבר זר יעשה כל שבידו כדי להסתיר את הדבר מן הבריות. הבעל מעדיף לגרש את אשתו בצורה מוסווית ולהתעלם מן ההיתר שבידו לרצוח אותה ואת המאהב שלה.

תגובה מאופקת זו נובעת מסיבות אחדות. גבר שרוצח את אשתו ואת הנואף מגלה את חרפתו ברבים. רצח האשה אף מסבך אותו עם קרוביה, שרואים בו כמי שחדר לתחום אחריותם. שכן לפי השקפת הבדוים, האשה מושאלת לבעל אך ורק למטרת הולדה, ואינה יוצאת מן המסגרת המשפחתית שלה. משפחת האשה תעניש את הנואפת בכל עונש לבד מרציחתה. ובאשר לרצח גבר בעוון ניאוף, יש בידינו רק עובדה אחת של ממש, כפי שמובאת להלן:

מותו של איפהייד הנואף

הצעיר אִיפְהַיִיד משבט התרבין נמשך אחר אשה משבט אַחְיַוַאת באזור אִי האלמוגים. באחד הלילות חדר לאוהל שבו האשה היתה לבדה וניסה לתנות עמה אהבים. האשה סיפרה על־כך לקרוביה. איפהייד, שידע כי דינו מוות, נקט אמצעי זהירות והחליף כל לילה את מקום לינתו.

בעלה של האשה ושני עוזריו ארבו לו וירו בו. ומיד שלחו אשה מבני שבטם להודיע לבני התרבין, “הרגנו את האיש והריהו מוטל תחת העץ במקום פלוני!” בני שבט האחיואת בחרו לשלוח אשה שתודיע על הרצח, כדי שיבינו כי הרצח בוצע על רקע עאר, ואין לאיש רשות לנקום. בני שבט התרבין שידעוּ על מעשהו של איפהייד, טענוּ שהרצח בוצע על רקע אחר, כדי לזכות בתשלום נכבד, כפי שנהוג במקרה של רצח רגיל. הבעל הנוקם וכל הח’מס שלו נמלטו והסתתרו בין שבטי הצפון.

מעמד האשה במשפט

מנהג הטאבו מונע מהאשה לקחת חלק באירוע שבו משתתפים גברים ובכלל זה במשפט. כשיש לה תביעה משפטית או שהיא נתבעת היא אינה יכולה להופיע בעצמה אלא היא מיוצגת על־ידי מתווך – אב, אח, או קרוב משפחה אחר.

אם יש צורך בשבועה, הוא יישבע בשמה. אם היא נתבעת לעבור את מבחן האמת על־ידי בישעה, ליקוק מחבת מלובנת, המתווך יעשה זאת במקומה. בתולדות המשפט הבדוי אין מקרה שבו נתבעה אשה לעבור את הבישעה.

עדות האשה שנמסרת באמצעות מתווך קבילה. אם אשה טוענת שגבר פגע בכבודה, ושידל אותה לקיים עמו יחסי־מין, והגבר טוען כי היא מעלילה עליו ולא היו דברים מעולם, עליו להישבע ולא יואשם. אם טוענת האשה שהגבר נכנס לאוהל בהיותה לבד וניסה לשכב אתה, והוא טוען כי היא מעלילה עליו, עליו להישבע ולא יואשם, אך ייענש על כניסה לאוהל. על כך מטיל עליו השופט לשלם ארבעים גמלים ועשרים גלילי בד לבן, כשאורך כל גליל שמונים אמה (אמה = 76 ס"מ).

אשה שעוברת עבירה מואשמת כמו גבר, אך העונש שמוטל עליה יהיה חמור פחות. מאחר שאין לאשה כל שליטה על הרכוש, מחייבים את הבעל או את משפחתה לשלם את הקנס ואת הוצאות המשפט.

אשה שרצחה אין פוגעים בה. הנוקמים רשאים לפגוע בזכרים בח’מס שלה, ולא בגברים בח’מס של בעלה. משפטה יהיה בפני הסְלֵילְמִי, וינהגו בה בחומרה הנדרשת. הקנס משולם על־ידי בעלה.

העורפי ואהבת נעורים

הטאבו שמבודד את הנשים והנערות חל גם על הצעירים שהתבגרו. הצעירים מנועים להביע לנערות את רגשותיהם, לא ברמז אף לא בהרהור. איסורי הטאבו קשים לבני הנעורים, משום שהם מפריעים לתהליך הטבעי של התקרבות והתאמה בין שני המינים. אהבה חופשית, כדרך טבעית לזיווגים, אינה מקובלת בחברה הבדוית. נערה שתתנה אהבים תספוג מלקות מידי אביה, גם אם הבחור הוא בן־דודה. צעיר שפיתה נערה עלול לספוג מכות מידי בני־משפחתה בתוקף החוק שמתיר להם לעשות זאת. בנוסף לכך הוא נתבע לדין ומוטל עליו קנס, שאינו עולה על גמל. החוק אוסר רצח על תינוי אהבה.

דיני חטיפה

דין צעיר שחוטף נערה בניגוד לרצונה – מוות. אם שניהם בדעה אחת והם נתפסים לאחר בריחתם הם עלולים ליהרג בידי בני משפחתה. כדי להימנע מנקמתה של משפחת החטופה, החוטף נוהג להימלט עם חטופתו אל שבט אחר, רצוי בארץ רחוקה. שם מבקש הוא חסות של איש בעל השפעה והופך דַחִ’יל, בן־חסות.

הנערה נלקחת אל אוהל הנשים והצעיר מבלה עם הגברים. כדי להוכיח כי החוטף לא קיים יחסי־מין עם החטופה, טוב יהיה אם ייקח אתו מלווה שיעיד כי לא היה כל פסול בהתנהגות השניים. נותן החסות מקבל על עצמו לתווך בין זוג הנאהבים לבין הוריה. אם אבי הנערה הסכים לזיווג מה טוב. ולא, השניים ייאלצו להיפרד. זוג שאינו מקבל את הסכמת הורי הנערה, ובוחר להישאר תחת חסותו של השבט הזר, חייו אינם בטוחים. יד נוקמת עלולה לפגוע בשניהם ביום מן הימים.

הפולקלור הבדוי עשיר בסיפורי חטיפה, לא מפני שהיא נפוצה כל־כך אלא משום היסודות הדרמטיים. מקרי הבריחה של זוגות נאהבים קיימים בסיני עד היום.

הרקע החוקי לנישואים

יחסי אישות בין גבר לאשה חייבים לקבל אישור רשמי מצד הורי האשה וקרוביה. מהרגע שגבר קיבל את הסכמתם, הריהי מותרת לו ואסורה לאחרים. על־כן קוראים לנערה נשואה מַחְלוּלַה, כלומר: מותרת לבעלה. כלפי אחרים היא חוּרְמֵה – אסורה. הכינוי הכללי של אשה בשפת הבדוים הוא חורמה, לפי שמעמדה בחברה הוא של חורמה ולא של מחלולה.

ההכרזה על התרת אשה לבעלה, כלומר על נישואים, מלווה בפעולה טקסית. על־פי המנהג הקדום הקשר בין השניים נעשה באמצעות “ברית־דמים” שמכונה בשם חִינֵּה. החתן מורח מדם הזבח על מצח הכלה ובכך נוצר קשר חוקי. אדם אחר אינו יכול להתיר את קשר הדמים הזה, אלא אם כן השניים ירצו בכך.

המנהג המאוחר מחייב אישור של המוסד השיפוטי. השופט מאשר את חוקיות הקשר בין השניים, בטקס הַקוּסְלַה, שפירושו הענף. החתן מכריז על רצונו לשאת את כלתו כשהוא מחזיק בידו ענף רותם, או צמח מקומי אחר. והשופט מכריז: “השאתי אותה לך” כך יעשוּ שלוש פעמים (ראה פרק "המשפחה).

גירושים

הגבר והאשה יכולים לבטל את קשר הנישואים ביניהם. החברה הבדוית מקלה על הגבר ומקשה על האשה בנושא הגירושים. אם גבר רוצה לגרש את אשתו, מספיקה ההכרזה: אִינְתִי מְטַלַקַה עֲלַאיֵה – הרי את מגורשת ממני. להכרזתו יש תוקף חוקי מרגע שנאמרה. אשה שרוצה להתגרש חייבת להביא את טענותיה בפני שופט, באמצעות קרוביה. לאחר תהליך ארוך של בירורים, אם נמצא שיש ממש בטענותיה, השופט מתיר את הקשר בינה לבין בעלה ומאשר את הגירושים. בשלוש האשמות יכולה אשה להשיג את גירושיה: אם הגבר אינו מסוגל לכלכל אותה ואת ילדיה; אם אינו מפרה אותה, ואינו מספק לה את עונתה; ואם אינו דואג ללבושה.

החברה הבדוית מכירה במצבים של חולשה ביחסים בין בני־זוג, ולכן היא מאפשרת פתח לחרטה. לשם כך נקבעו שתי דרגות לגירושים. בדרגה הראשונה הגירושים הם על תנאי. האשה משולחת לבית־הוריה לאחר הכרזה אחת. שם היא יושבת ואם לא נישאה בינתיים, יכול בעלה לבטל את הכרזתו, להתפייס אתה ולהחזירה אליו. בבואה לאוהלו שוחטים עז בנוכחות עדים, והשניים מתחילים תקופה חדשה בחייהם המשותפים.

גבר יכול לשלח את אשתו שלוש פעמים. לאחר ששילח אותה פעם שלישית הוא אינו רשאי החזירה על־ידי ביטול ההכרזה ביוזמתו.

אשה שהתגרשה מבעלה ביוזמתה ורוצה להתפייס עמו, שולחת אליו שליחים. אם הוא מסכים, יקיימו השניים טקס צנוע, יזבחו זבח בפני שני עדים ויחזרו לחיות כמקודם.

כאשר הסכסוך בין בעל לאשתו מגיע למצב שבו היא איננה יכולה עוד לחיות אתו, עליה ללכת לאוהלו של איש נכבד ולבקש את חסותו להיות דַחִ’ילֵה. נותן החסות, המְּדַחִ’יל, מטפל בבעיותיה ומייצג אותה. הוא זה ששולח להודיע לבעלה שהיא נמצאת אצלו ומנסה לפייסם. אם אינו מצליח במשימתו, הוא דורש מהגבר להכריז על גירושיה. במשך כל ימי שהייתה של האשה אצל המדח’יל חייב הבעל לספק לאשתו מזון וביגוד, או לשלם תמורתם.

הרקע לגירושים

תהליך הגירושים, כפי שהוא נהוג אצל הבדוים, הוא פשוט וקל ואין זה מקרה. המאבק היומיומי הקשה במדבר מחייב גישה ליברלית בסוגיה זו של קשר חיים בין גבר לאשה. אי־התאמה בין השניים עלולה להכביד עליהם ולהוביל להרס המשק, אף להכחדת המשפחה.

אשה עקרה גורמת לחיסולה הפיזי של המשפחה, מכיוון שלעת זקנה, בני־זוג ללא צאצאים חייהם קשים מנשוא. אשה שאינה מטפלת בילדיה ואשה עצלנית שמזניחה את משק ביתה ואת משק המרעה, מביאה את משפחתה עד לפת לחם.

במקרים כאלה יש צורך לפרק את המשפחה. לא תמיד הגורם לכך הוא האשה. לפעמים הגבר אינו מוכשר לנהל את חיי המשפחה או שאינו מסוגל לקיים את אשתו וילדיו, כי הוא עצל או מופקר. במקרה כזה החוקה הבדוית מצדיקה את פירוק המשפחה בהתאם לתביעת האשה. מספר הגירושים, שמגיע לחמישה־עשר אחוז מכלל המשפחות (52), מראה עד כמה שיטת הזיווגים הנהוגה אצל הבדוים אינה יעילה ומובילה לכשלון.

הקלות שבה גבר יכול לפרק את משפחתו, לעומת הקשיים שמערימים על דרכה של האשה, נובעת מהגישה העקרונית של החברה הבדוית כלפי האשה, שכבר נדונה בפרוטרוט לעיל.

גורל הילדים והרכוש

משמעות הגירושים, לפי גישת הבדוים, היא פירוק הקשר בין הבעל לאשתו, אך לא פירוק המשפחה והמשק. הבעל הוא הגורם היציב במשפחה, והאשה חיה לצדו על תנאי. עם גירושיה היא משולחת ללא בניה ובנותיה. אם היה לה תינוק בזמן שילוחה, תשאיר אותו אצלה עד גמילתו, ומיום שהפעוט עומד ברשות עצמו, אוכל בעצמו ומטפל בגופו ובלבושו, היא מחזירה את בנה או את בתה בעל כורחה לידי האב. תקנה זו אכזרית במיוחד והיא מביאה לא אחת לזעקות שבר בתוך דממת המדבר. מרוב גירושים אין פינה או מאהל שם לא תימצא אשה שקרעו ממנה את ילדיה. פעם אמרה לי בדוית אחת, “הם לקחו ממני את ילדי וקרעו את לבי לגזרים. אל העז מתייחסים ביתר רחמנות מאשר אלי. למה לא הרגו אותי לפני שחטפו מידי את עוללי?”

גבר שגירש את אשתו על רקע סכסוך פנימי חייב לתת לה על־פי החוק: אוהל, שבע עזים, כל תכשיטיה, לבושה וחמור שחור. לבד מזאת עליו לציידה במזון לשלושה חודשים. אם יש לו גמלים אחדים, עליו להעמיס את כל רכושה על גמל, ולשלח אותה עם הגמל, שיישאר ברשותה.

האשה משולחת למשפחת אביה. אם היו לה עזים ורכוש משלה, היא לוקחת אותם עמה. אשה שבעלה מצא אותה מתנה אהבים עם גבר זר, ולא הרג אותה בשעת מעשה, רשאי לשלוח אותה ללא כל רכוש, כשרק שמלתה וצעיפה על גופה. הבעל הנבגד רשאי אף לקחת ממנה את תכשיטיה ומלבושיה, והיא חוזרת לבית־הוריה יחפה וכמעט עירומה.

בבואה לבית־הוריה צפוי לה עונש מוות על החרפה שהעטתה עליהם. אולם כפי שצוין במקום אחר הבדוים אינם נוקטים במקרים כאלה שפיכות דמים.

אשה שתובעת גירושים מבעלה ונמצאים לה נימוקים שמצדיקים את תביעתה, מתגרשת ומקבלת את כל רכושה, כאילו היו הגירושים ביוזמת הגבר.

קדושת האוהל והגירושים

האוהל נחשב לביתה של האשה והוא חלק מאישיותה. קדושה ערטילאית אופפת את האוהל ואת האשה. מחובת הגבר לנהוג יחס של כבוד כלפי האשה בהיותו באוהל. לפיכך עשיית דבר שיש בו פגיעה בה בעודה באוהל, דינו כפגיעה בקדושת המקום. גבר שרוצה לגרש את אשתו חייב להכריז על־כך מחוץ לאוהל ובפני עדים. ההכרזה בתוך האוהל פוגעת באשה, מבזה אותה ואת קדושת האוהל. לפי החוקה הבדוית, גבר שמכריז על אשתו שהיא מגורשת, ועושה זאת בתוך האוהל, מביא לחורבנו החברתי והמשקי. אז האשה תלך אל משפחתה ותתלונן על־כך. כתוצאה מכך יעמוד הגבר למשפט וייגזר עליו עונש חמור. הוא יגורש מאוהלו יחף ורק כתונת לגופו, והרכוש כולו, העזים והגמלים, יעברו לרשות האשה.

הסבר לחומרה שבעונש הזה שמעתי מפי שופט בדוי מכובד: “האוהל והאשה חד הם. דין פגיעה בכבוד האשה כדין פגיעה באוהל, ואין לך משפט שנוא על אללה כמו הכרזת גירושים. בחוץ יעשה הבעל ככל העולה על רוחו, באוהל יש אשה!”

דיני ירושה    🔗

לבן־המדבר אין רכוש רב ועל־כן בעיה זו אינה מעסיקה את הבדוי יתר על המידה. רוב זמנו חי הבדוי מהיד לפה, וכמעט שאינו צובר רכוש. ממה שמצאנו בדרום־סיני בנושא זה מתברר, כי בדוים בודדים בלבד צברו כסף שיכול להיות נושא לירושה. גבר שנפטר והשאיר אחריו אשה וילדים, הרכוש נשאר בידיה. אם נישאה בשנית ובניה בגרו בינתיים, הרכוש עובר אליהם. אם הם קטינים, הרכוש עובר לרשות משפחת הבעל עד שהבנים גדלים. אם אין לה ילדים והיא נישאת בשנית, עובר הרכוש למשפחת הבעל. במקרה שהאשה נפטרה ובעלה נשאר בחיים, תכשיטיה ובגדיה עוברים לבנותיה. עצים ובוסתנים עוברים בירושה, ואינם הופכים נחלת הכלל עם מות האב.

אם אדם נפטר והשאיר אחריו עץ בודד, הבנים יתחלקו בעץ לפי שיטת החלוקה המקובלת. בסיני נהוגה מידת הקראט, לפיה מחלקים את הרכוש לעשרים־וארבעה חלקים. הקראט הוא משקל גרגיר חרוב. בעת דיון בנושא רכוש בעבר היו נוהגים לקחת עשרים־וארבעה גרגירי חרוב ומחלקים אותם בסדר מסוים, וכמספר הגרגרים שנופלים בחלקו של היורש כן גודל ירושתו.

הירושה אינה מתחלקת באורח שווה בין הבנים לבנות. הבת מקבלת חצי מחלקו של אחיה. במשפחה שיש בה ארבעה בנים ושתי בנות, הבכור מקבל כפליים מאחיו והבת חצי מהאח. מכאן שהבכור מקבל ארבעה חלקים, שלושת האחים ששה חלקים ושתי הבנות שני חלקים – בסך הכול שנים־עשר חלקים. הרכוש מחולק בהתאם לכך לשנים־עשר חלקים.

דוגמה נוספת: במשפחה שיש בה שני בנים ובת. הבכור מקבל ארבעה חלקים. הבן, שניים. והבת, אחד – בסך הכול שבעה חלקים. את הרכוש מחלקים לשבעה חלקים. אשה שנישאה בשנית ויש לה בנים מבעלה הקודם, הרכוש שנצבר עם בעלה החדש עובר לבניהם המשותפים ולא לבני הבעל הראשון.

נכסי־דלא־ניידי שאשה ירשה מאביה נשארים תמיד במשפחת הוריה. אם יורשת היא עץ ולאחר מכן התאלמנה, התגרשה או נפטרה, חוזר העץ לרשות משפחת הוריה; בניה אינם רשאים להעביר את רכושה למשפחת אביהם. תקנה זו באה ללמד על הקשר בין האשה למשפחת אביה, גם לאחר שנישאה למשפחה אחרת. כך שומרת תקנה זו על שלמות משק האב מפני פיזור והתפרקות בעקבות נישואי בנות. האחים, שבדרך־כלל מקיימים יחסים שיתופיים בענייני משק, מוגנים מפני הרס המשק. אדמה אינה יכולה לעבור בירושה, משום שלאיש אין זכות להכריז על אדמה כלשהי כעל רכושו. במקומות שבהם הבדוים הפכו לפלחים, כמו באזור באר־שבע, מתעוררת בעיית ירושת הקרקע (22). גישה זו תואמת את העקרון הנהוג בדרום־סיני, לפיו המסגרת המשקית נשמרת במשפחת האב.

חוקים לשמירת הכבוד    🔗

היחס שמגלה אדם אל חברו משמש אבן בוחן למידת הכבוד וההערכה בין איש לרעהו. למחווה הכבוד יש פנים ודרגות שונות, מיחס מאופק ואדיש ועד לדרגת התבטלות, התלהבות והרעפת כבוד.

פירוש הכבוד ביחסים החברתיים הוא, שאדם קובע כי מעמדו של הזולת מקובל עליו, או להיפך: מעמדו פסול בעיניו וזכותו להתקיים לצדו אינה מובנת מאליה. עבד יכבד את אדונו, אזרח את מלכו, ועני את איש חסדו העשיר והגביר, ואדם חלש יתרפס בפני החזק. בחברה הבדוית כולם שווים זה לזה, ואין עוצמה כלשהי שמקנה יתרון על הזולת. איש אינו רשאי לזלזל בכבודו של הזולת. התרבות הבדוית גיבשה דפוסי התנהגות מוגדרים, לפיהם אדם חייב לנהוג כלפי חברו. מי שאינו מגלה יחס אדיב כלפי חברו מעורר חשד של זלזול בכבוד. גם אדם שהגיע לעמדה חברתית רמה חייב לנהוג בבן־שבטו העני והעלוב כמקובל.

העונשים על פגיעה בכבוד הזולת

דברי גנאי

בדוי שמכנה את חברו במלות גנאי נתבע לדין, בתנאי שיש לכך עדים. אם הדברים נאמרים בין השניים בהיותם לבד אין לכך כל משמעות משפטית, כי פגיעתו של העלבון אפשרית רק בקרב קהל מאזינים. גודל הקנס מותנה בעוצמת העלבון. מי שאמר:

חַ’איִין (בוגד) – ישלם ארבעה גמלים.

כַּדַ’אב (שקרן) – ישלם ארבעה גמלים.

כַּלְב (כלב) – ישלם ששה גמלים כי אין טמא ככלב.

מְגַ’יְיף (מסריח) – ישלם שמונה גמלים.

מי שמכנה אשה שַרמוּטַה (זונה), ישלם ארבעים גמלים, משום שפגע בקדושת האשה בתחום המיניות. קרובי האשה יתבעו אותו בשמה על עִ’ירֵה (התגרות מעליבה), ולבד מהקנס שיצטרך לשלם יהיה עליו לקיים טקס של טיהור השם (21).

טקס טיהור השם

האיש שהעליב מקים גלעד בקרבת מאהל האשה, על השביל הראשי שלידו עוברת התנועה למאהל. גלעד כזה נקרא רוּג’וּם בֵּידַ’ה, גלעד לבן. את הגלעד יכסה בעמאמה לבנה, הצעיף הלבן בו מכסה הגבר את ראשו, ולפני אנשי המאהל יכריז שלוש פעמים: “המלים אשר אמרתי כאילו לא נאמרו!” אם עשה זאת יסולח לו עוונו. בטקס זה יש משום השפלה, ואם בהטחת דברי העלבון היה משום התנשאות, הרי שברוג’ום ביד’ה שבים שני הצדדים לרמה שווה.

דיני תקיפה גופנית

מי שחובט או בועט בחברו פוגע בכבודו. העונש על מעשה זה הוא גמל צעיר והוצאות המשפט. אשה שמרימה ידה לחבוט בגבר ומגלה בית שחיהּ, וקם עליה הגבר המוכה וחובט בה נמרצות – לא ייענש, שכן גילתה ערוותה.

גבר שחובט באשה, גם אם העליבה אותו ייתבע על עַאר.

דיני אירוח

המנהג מחייב את המארח לגלות יחס של כבוד כלפי האורח. אמנם האירוח עצמו הוא מחווה של כבוד, אלא שיש לשמור על הכללים ולהימנע מכך שהאורח ירגיש שעושים עמו חסד. המארח שמכבד אורח, כבודו מובטח לו מאליו. על האורח מוטלות כמה חובות. עליו להקפיד שלא לפגוע באדנותו של המארח; לא ישרת את עצמו; רק במקרה שהמארח טרוד הוא יכול להתיר לאורח לשרת את עצמו. מי שפורש לעצמו שטיח במקעד – מלון האורחים – לפני בוא המארח או מי שמבעיר לעצמו אש ומבשל קפה, מגלה יחס של התנשאות שיש בו פגיעה במנהגי האירוח ובמארח עצמו. אם עשה כך ייתבע לדין.

אורח שהגיע ונכנס לאוהל במקום למלון האורחים ייתבע על פגיעה בכבוד האוהל.

אורח שהעליב או תקף אורח שני במקעד, דינו כמי שהעליב את המארח.

הכבוד כאמצעי לחץ חברתי

כנגד אדם שמשתמט מלשלם חוב נוקטים באמצעי פגיעה בכבוד. התובע מקים על השביל הראשי בקרבת האוהל של הנתבע גל אבנים בגובה ניכר, ומכסה אותו בצעיף שחור של אשה. אחר הוא הולך בין האוהלים ומכריז: “הקמתי רוּג’וּם אַסְוַד, גלעד שחור, כנגד פלוני.”

הידיעה על הקמת רוּג’וּם אַסְוַד כנגד אותו אדם משבשת את יחסיו החברתיים ופוגעת כבודו.

פעם בשנה יורד שלג על מרומי סיני (ג’בּל אוּם־שַאוּמַר).

בעזרת הכּילון ישאב הבדוי מים מן הבאר להשקות את גנו (נווה כִּיד).

את גמליו המשוטטים ימצא הבדוי בבואם אל הבאר (ג’בּל אַדַ’לַל).

ברדת הגשם על הרי סיני, יזרמו המים בערוצים עד היותם לשיטפון גועש (ואדי אַרְבְּעִין).

אלמלא היו הנשים נזקקות לעזרה בהובלת מים מן הבאר, ספק אם היה אפילו חמור אחד בסיני (העִיגְ’מֵה).

בעת הנדידה לשטחי מרעה רחוקים עושים דרך ארוכה ומפרכת (ג’בּל פוקַה).

ימין: הרועות מתַבלות את מזון העזים בעלי שיטה מתוקים (עין אום־אַחְמֵד).

שמאל: סובחיה הרועה אומרת: “כשהעזים שומעות את נגינת החליל הן שמחות!” (ואדי רִימְתִ’י).

כמידת יכולתו של גמל לשאת בעת נדידה כך כמות מטלטליו של הבדוי (ואדי יַחְמֵד).

הקפה יוגש לאורח ברוב טקס.

לעת ליל ימרח המארח את צוואר גמלו של האורח בדם הזבח, ושמו יצא לתהילה (ואדי בַּדַן).

משפחה הולכת לזבוח ליד קבר הקדוש אבּו־קְרִי ביום הזוארה השבטית.

הזבח ההמוני בחסות רוחו של הקדוש הוא חלק מהטקס בעת הזוארה השבטית, אחת לשנה (אבּו־קְרֵי).

מחבר הספר בחברת משפחה משבט העליקאת

ברכת השלום הבדוית: הגעת מצח אל מצח והשמעת דברי הברכה (שבט הָעֲלֵיקַאת).

קורות מלחמות ומסעי שוד יסופרו בציורים על סלעי סיני (ואדי זַלַקַה).

בעת אירוע חברתי חשוב, חתונה למשל, יזבחו הבדוים גמל (נווה פַארַאן).

ביום השני לחתונה מכבדים בעלי השמחה את האורחים במנת בשר עטופה בלחם דק (בקעת רַבָּא).

קרובו של החתן “חוטף” את הכלה מאהלה. כך נפתח טקס החתונה (רמלת חִימַאייר).

האם להוטה להניק את ילדה ומצפה לכל יוזמה ממנו (שיח' זְוֵיד).

מורה צעיר מלמד את בני שבטו קרוא וכתוב (ואדי טַרְפַה).

למעלה: צעצועים מגללים וקוצי שיטה: אשה וחמותה שבים מן הבאר (ואדי כִּבְּרִין).

למטה: עם הגיל, רמת הביצוע של הצעצועים עולה (ואדי טַר).

העבאיה, זו הגלימה השחורה, משמשת את הבדוי ביום ובלילה (ואדי חַסִי).

הבורקוע המקושט משווה לכל הבדויות יופי אחיד (ואדי בַּעלַאת).

הבדוית מבקשת שישבחו את יופיה ומקדישה זמן לאיפור העיניים (ואדי נְפוּס).

ברית־מילה: חתכו, והדם זורם, והכאב נורא (נווה פַארַאן).

לדיני נפשות או כבוד האשה יוקם אוהל מיוחד למשפט (אֲבּוּ־סלַה).

רופא בדוי חופר גומה בחול, בה ישכיב חולה ויכסהו בחול החם (ואדי זַלַקַה).

עץ התמר נותן לבדוי קורות וכפות תמרים להקים מהם סוכה נאה (נווה פַארַאן).

בחורף תלון המשפחה בבית, ובקיץ – בסוכה (ואדי טינְיַה).

כשאין לדייג אבנים בהישג־יד, אין טוב מצדפים להקמת מחסן (ראס אֲבּוּ־קַלוּם).

תפירה מסחרית היא מלאכתו של הגבר, בגלל הטאבו על האשה (נווה פַארַאן).

בדוים החיים לחוף הים עוסקים בדיג. את הדגים מייבשים, ממליחים ומוכרים (דַ’הַבּ).

הבדוי מתפלל בכל מקום במדבר, אך אם יושב הוא ישיבת קבע יגדר משטח באבנים ויסמן בו את הכיוון למכה (נַקבּ וּרְסַה).

בקיחַאזֵה מזה האשה ממי הים על העזים לאות ברכה (נְוִיבְּעה־תַרַבּין).

הרופא צַאלֵח אומְבַּארכּ. שמו יצא לתהילה בכל רחבי סיני (ואדי עַ’רְבּה)

קמע שנעשה בידי יודע־לחש מגן על הילד משדים ושאר מרעין בישין (ואדי רומְחַאן).

רַשיד אִירְשִידִי, שופט משבט אוּלַאד־סְעִיד (ואדי נַפְח').

גבר משבט האַחְיַוַאת (ואדי חַסִי).

אב ובנו משבט הגִ’יבַּאלְיֵה (ואדי אַרְבְּעִין).

כל הצילומים בספר מעשה ידי המחבר

 

פרק שמיני: הרפואה וההיגיינה    🔗

תורת הרפואה וההיגיינה של בדויי סיני שונה מאוד מהמקובל בארצות־המערב. רמת הנקיון של הבדוי ירודה, ותודעת ההיגיינה שלו מוגבלת ביותר. בן תרבות המערב שרוצה לחיות במחיצת הבדוים זקוק לזמן־מה, עד שיתגבר על הדחייה שמעוררים מנהגיהם ותנאי מגוריהם.

מלבד הבגדים, הבדוי אינו מכבס דבר. מצעו הולך ומתלכלך ואין מחליפים אותו. בלילות הוא ישן בבגדים שלבש במשך היום. התינוקות לבושים בגדים מזוהמים, וענן זבובים מכסה את פניהם המטונפים. דומה כי הבדוי אינו מודע לנקיון והוא אדיש לזוהמה וללכלוך. לאמיתו של דבר, הבדוי משתדל לטהר את עצמו והוא מקפיד על נקיון גופו, אלא שאינו יכול לעשות הרבה. כמות המים מוגבלת, בעיקר בימות הקיץ. הבאתם מחייבת מאמץ, וכל טיפה מחושבת ומיועדת קודם כול לבישול ולשתייה. לרחיצה עצמה מוקצבת כמות קטנה.

הבדוי מבחין בין לכלוך לבין זוהמה. הוא מתייחס בשוויון־נפש אל הלכלוך, ומהזוהמה הוא מתרחק. הבדוי לובש בגדים שהתעפרו מחול או מאפר מדורות, לעומת זאת אין הוא סובל הפרשות גופו או הפרשות הבהמות, כשהן מטנפות את בגדיו וגופו. רמת ההיגיינה הירודה היא אפוא תוצאה של מחסור במים.

הבדוים אמנם שמעו על קיומם של מיקרואורגניזמים וסכנתם, אך הם אינם מתייחסים לכך ברצינות. הבדוי יודע שיש מַקְרוּבּ, כלומר חיידק, שאומרים עליו שהוא גורם מחלה, אך לדעתו, “אם הוא כה קטן ואינו נראה בעין, לא ייתכן שיהיה לו הכוח לסכן בני־אדם. ומלבד זה, אללה הוא שקובע מי יחלה ומי יבריא!” הבדוי אוכל את תבשיליו בידיו, ואינו משתמש בכף ומזלג. החולים והבריאים שותים מאותו ספל. את אפו הוא מקנח על החול שבאוהל, וכעבור זמן בא אדם אחר ויושב באותו המקום.

לאחר ארוחה נוהג הבדוי לרחוץ את ידיו בסבון ולייבשן באוויר החופשי. ראיתי כמה בדוים שרצו להיות מודרניים והנהיגו שימוש במגבת. לא פעם, בזמן שהתארחתי אצלם הוגשה מגבת מטונפת שצבעה הבהיר הפך שחור. לדעת בעל־הבית די בכך שהמגבת מייבשת את הידיים. נקיונה אינו חשוב, מה עוד שכל הלכלוך מצטבר עליה וידיך נשארות יבשות.

אם חלה מישהו מבני־המשפחה במחלה מדבקת, אין הם עושים דבר לבודדו. כתוצאה מכך כל בני־המשפחה נדבקים באותה מחלה. פעמים רבות נתקלתי בכך שכל האוכלוסיה במאהל אחד חלתה בדִישְבֵּה, היא השפעת. אימתה של השחפת הצליחה לשכנע את הבדוים שיש לבודד את החולה. בן־משפחה שלקה במחלה זו אוכל בכלים מיוחדים וישן על מצעים משלו.

החיים על הקרקע החשופה גורמים לכך שזוהמה תדבק בבגדים. ריצוף האוהל לא בא בחשבון, משום שהבדוי חייב להעתיק את אוהלו ממקום למקום. מאותה סיבה אינו יכול לבנות בית עם כל הסידורים הסניטריים הדרושים. 

יובש המדבר המגביל את יכולת הקיום מחד־גיסא, מהווה גורם חיובי מאידך־גיסא, משום שהוא מחטא כל זוהמה במהירות. שאם לא כן המחלות והמגיפות היו מכלות את הבדוים ומשמידות אותם כליל. הלחוּת היחסית שיורדת בקיץ לדרגה הקרובה לאפס, משמידה את המיקרואורגניזמים, גורמי המחלות.

הבדוים עושים את צרכיהם לא הרחק מהמאהל מאחורי מסתור כלשהו. האוויר היבש גורם להתפוררות ההפרשות ולהשמדת גורמי המחלות, ולכן גם אין מתפשטת צחנה. במגוריהם של הבדוים אין בתי־שימוש, אפילו בכפר שבבקעת־אַרַבַּא ובריכוזי הבדוים בְּדַ’הַבּ. כולם – זקנים וטף, נשים וגברים, עושים את צרכיהם לא הרחק ממקום מגוריהם.

מצב התברואה הירוד מגביר את גורמי המחלות. בהשוואה לאוכלוסיות אחרות, רמת הבריאות של הבדוים ירודה ביותר. בדוי כבן ארבעים הריהו כקוּפּה מלאה מחלות. לא פגשתי בדוי אחד שלא התאונן על מיחושים ונראה בריא וחסון.

בהעדר רישום סטטיסטי אין כל אפשרות לקבוע מהי תוחלת החיים אצל בדוי דרום־סיני. אפשר להעריך זאת על־פי התרשמות כללית בלבד. בראשית התקופה הישראלית, השכבה המסיימת בחברה הבדוית היתה בגיל חמישים שנה לערך. לבד מזקנים בודדים לא נראו קשישים רבים שהאריכו ימים מעבר לששים שנות חיים. שינוי בולט חל לקראת סוף התקופה הישראלית. אז עלתה תוחלת החיים ושכבת הזקנים היתה של בני ששים ומעלה. יש לזקוף זאת לזכותם של שירותי הבריאות הישראליים שפעלו בסיני.

נקיון הגוף    🔗

בתרבות הבדוית קיימת מסורת בתחום הנקיון והטהרה. הבדוי עושה מאמצים ניכרים כדי לשמור על נקיון גופו. רוב הזמן הוא מצליח בכך, למרות כמות המים המעטה שעומדת לרשותו (41). מי שהמים מצויים אצלו בשפע מתרחץ לעתים מזומנות. אם הבאר רחוקה, הוא מתרחץ בקיץ אחת לשבוע ובחורף אחת לשבועיים־שלושה.

אם בדוי נמצא בדרך ומזדמנת לו באר מים הוא מנצל אותה לרחצה. בימות החורף פוחתת תדירות הרחצה. הרחצה נעשית באוהל או במקום נסתר בינות לסלעים. הרחצה באוהל נעשית ליד גיגית גדולה שממלאים אותה בחורף במים חמים ובקיץ במים רגילים. המתרחץ כורע ליד הגיגית ובכלי קטן גורף מים ושופך על גופו. לאחר מכן הוא מסבן את גופו ושוטף את התסבין במים על החול שברצפת האוהל. רוב המקומות בדרום־סיני שעליהם מקימים את האוהלים עשויים מארקוזה, שהוא חול גס־גרגר, או מחול רגיל. מי הרחצה נספגים בחול ואינם יוצרים בוץ.

הנשים נוהגות להתרחץ באוהל מטעמי צניעות. הגברים מתרחצים בין הסלעים, ואם אין תנאים לרחצה בחוץ, אף הם מתרחצים באוהל. בשעת הרחצה מכסה האשה את פתח האוהל ביריעה ונזהרת מפני כניסת הזכרים הבוגרים. גבר שרואה אוהל סגור ביריעה יודע כי מישהי מצטנעת בתוכו. מבחינה זו הבדוים רגישים ביותר ואין צנועים כמותם. ביישובי הקבע יש מקומות קבועים לרחצת גברים. כך, למשל, ביישוב הבדוי בִּ’יר־זְעֵ’יר יש באר ולידה מקום שנקרא חַמַּאם אַ־רִיגַ’אל, “מרחץ הגברים”, שהוא מוסתר אחר גדרות.

הרחצה נעשית ביום. כל הפעילות נפסקת עם חשיכה בהעדר מאור. האמהות רוחצות את תינוקן פעם ביום, ואת הפעוטות אחת לכמה ימים. פעם ראיתי אשה שרחצה את בנה הפעוט והלבישה אותו בגדים מטונפים. כשהערתי לה על חוסר ההגיון אמרה: “אם אלביש אותו בגד נקי, מיד יתעפר ויתלכלך, מוטב שילבש בגד מטונף ולא אצטרך לכבס בכל יום!”

מלבד רחצת הגוף יש “רחצות קטנות”. לפני ארוחה הכוללת תבשיל שמחייב לתחוב את האצבעות כדי לגרוף מנה מהקערה, נוטלים את הידיים וכן גם מתרחצים בסיומה. כשיש אורחים מתקיים טקס מיוחד לרחיצת ידיים. כשהתבשיל מוכן להגשה, אחד מצעירי המשפחה מביא כלי מים ומודיע על הרחצה. האורחים במקעד רוחצים את הידיים על החול סמוך למוקד. ויש מי שיוצא מחוץ למקעד לרחוץ ידיו.

בשעה שהצעיר יוצק מים על ידי האורח, מברכים אותו: “יַרְחַם וַלַדִינִי וּוַאלִידַכּ!” כלומר: “יברך האל אותך, ילדי, ואת הוריך מולידיך!” והוא משיב: “אַלַּלה לַא יַקְדַר עַדוּוֵן עֲלֵינַא וַלַא עֲלֵיכּ!” כלומר: “האל לא יגביר את האויב לא עלינו ולא עליך!” ויש מי שמברך בנוסח אחר. אותו תהליך חוזר עם תום הסעודה. המהדרין מוסיפים סבון לרחצה כדי להסיר את השומן מהידיים.

מי שהולך להריק את בני־מעיו, מנקה לאחר מעשה את אזור פי הטבעת במים. לשם כך הוא מצטייד בקופסת פח מלאה במים. קופסות אלו נזרקות בין הסלעים לאחר השימוש. לא תייר אחד טעה והשתמש בקופסאות פח זרוקות ממין זה כדי לגרוף בהן מים לשתייה ואפילו לבישול. משפחה מסודרת מצטיידת באִיבְּרִיק, שהוא קומקום בעל זרבובית דקה וארוכה המיועדת לכך.

רחיצה אחרת נהוגה לפני התפילה. בהתאם למצוות האיסלאם, המאמין חייב לטהר עצמו לפני שהוא מתייחד עם אלוהיו. לפני התפילה שוטפים את הידיים והזרועות, הראש והרגליים. מי שמקיים את מצוות התפילה מתרחץ חמש פעמים ביום.

הנשים, שהן להוטות להתהדר בתסרוקותיהן, חופפות את ראשן במים וסבון פעמיים בשבוע. בעבר נהגו למרוח את שערותיהן בשתן עזים וגמלים כדי לתת להן ברק. היום הן מורחות את שערן במשחות מוכנות. ריח השתן אינו חריף משום שהאמוניה מתנדפת מיד וגם כתוצאה מריכוזו הגבוה שנגרם מהסינון שעושות כליותיהם של בהמות המדבר. הוא מתייבש מהר ומשאיר קרום גבישי עבה הנותן ברק לשיער.

הטהרה

הבדוים רואים בהפרשות הגוף דבר שבטומאה, המחייב הלכות נקיון מיוחדות. עיקר ההקפדה היא בתחום ההפרשות הגינקולוגיות.

טהרת האשה

אשה או נערה שפקד אותה המחזור החודשי, יושבת באוהלה שבעה ימי נידה. המחזור החודשי נמשך שבוע ולעתים קרובות תקופה קצרה יותר. בתקופה זו האשה ממעיטה בפעילותה ויושבת באוהל. בשעה שמופיעה הפרשה היא שוטפת את אבריה ונזהרת שלא להתלכלך. היא רוחצת את כל גופה פעם ביום.

לאחר שהמחזור החודשי נפסק, היא ממשיכה לשמור על טהרתה עוד כמה ימים. אם המחזור היה קצר, היא משלימה לשבעה ימים. בזמן הזה אין האשה נחשבת טמאה, והיא מבשלת ומטפלת בכלי האוכל ללא שום הגבלה. נשים חסודות נוהגות לעטוף את כף ידן בשולי הצעיף, בשעה שהן מושיטות ידן ומברכות גבר לשלום. לדבריהן: “טוב לעטוף את היד כדי שהגבר לא יחשוש שאני מצויה במצב טומאה ונוגעת בידו!”

רועה שפקד אותה מחזור חודשי והיא בהרים, חוזרת למאהל לשבת בו כל אותם ימי נידה, ורועה אחרת יוצאת במקומה אל העדר. הבדוים נוהגים להשיא את בנותיהם סמוך להתבגרותן, ולפיכך הרועות אינן סובלות מאי־הנוחות שיש במחזור החודשי. הנשים הנשואות מצויות רוב הזמן בין הריון למשנהו. ומשום כך בעיית הטהרה אינה חריפה במיוחד.

טהרת המשגל

לאחר המשגל חייבים בני־הזוג לרחוץ את אבריהם. אם מזג האוויר מאפשר זאת, הם מתרחצים אחרי המשגל. בחורף נדחית הרחצה לבוקר. האשה רוחצת את אבריה באוהל והגבר יוצא למקום מסתור בין הסלעים. הבדוים מבחינים במה שקרה בין בני־הזוג לפי ההליכה למקום הרחצה והם מתייחסים לכך באופן טבעי, ללא כל רינון וחיטוט, שכן הבִּיאה נראית להם כדבר טבעי שהצניעות יפה לה, ואין בה כדי להביא לגיחוך.

יש בדוים מן המהדרין אשר רוחצים את אבריהם לפני השינה, כדי להיות טהורים במקרה שיזדקקו לאשה. לדעתם מלאך־הלילה בודק כל איש, אם שוכב הוא לישון בטהרה או בטומאה, והוא מעניש את המזלזלים. מעשית, טומאה מביאה מחלות זיהומיות, ומה טוב יותר מגוף נקי?

משגל בתקופת המחזור החודשי אינו מקובל, ואפילו אסור. מי שעובר על איסור זה ייענש בידי שמים. בניו יהיו שחצנים ופושעים ויביאו פורענות על הוריהם. ידוע לי מקרה שבו ברחה צעירה מבית בעלה ובאה לבית־הוריה כשבפיה האשמה: “בעלי מתנהג אלי כבהמה ותובע ממני להיענות לו בימים האסורים!”

הדבר הובא לפני שופט, אשר ללא הרבה היסוסים התיר לאשה להתגרש מבעלה.

הישראלים הטמאים

כשהייתי יושב במחיצתן של בדויות ולא היה אתנו אף גבר, הייתי מנצל את ההזדמנות לברר דברים שהעסיקו אותן. אחת מהן העזה ופתחה כנגדי בדברי תוכחה ואמרה: “אתם הישראלים פראי אדם!”

שאלתי אותה לפשר ההתקפה הזאת, והיא הסבירה: “ראיתי את המטיילים הישראלים באים בהמוניהם בטיולית, גברים ונשים יחד. בלילה הם ישנים ובבוקר קמים ופותחים באכילה מבלי שירחצו את אבריהם תחילה!”

שאלתי, “לאיזה צורך ברחיצה ממין זה?” אמרה, “בלילה הריהם מזדווגים והם חייבים להתרחץ, האם הם כחיית השדה שאינם יודעים הלכות טהרה?”

עניתי לה: “אין המטיילים נוהגים להזדווג בטיולים, ועל־כן הם פטורים מרחצת משגל!” והיא המשיכה: “אם אינם מזדווגים בלילה, לאיזה צורך באו נשים יחד עם גברים?” לא הצלחתי לשכנע את בנות־שיחי שיש לכך מטרות אחרות, והן משוכנעות עד עתה שהישראלים נוהגים כבהמות. 

עקרות האשה ודרכי ריפויה    🔗

הבדידות שבחיי המדבר מגבירה את הדרישה להקמת משפחה גדולה ככל האפשר. עיקר ייעודה של הבדוית הוא בהרחבת המשפחה. לפי הגדרה שאינה כתובה, הבדוית נוצרה כעזר לבעל ואינה אלא יצור יולד. הבדויות עצמן מקבלות את הייעוד הזה כדבר מובן מאליו. מי שאינה יולדת מאבדת את ערכה כאדם. בדוית עקרה נדחקת לשולי המשפחה או מגורשת ומוחזרת לבית־הוריה ובמקומה באה אשה ולדנית. תופעת העקרוּת מצויה בקרב הבדויות אך איננה שכיחה עד כדי כך שתהווה פגע חברתי. אי ריבוי האוכלוסיה בדורות הקודמים היא תוצאה של תמותת תינוקות ולא של עקרות. אצל הבדוית נפוצה “העקרות ההתחלתית”: הכלות נלקחות היישר מן המרעה לאוהל הכלולות, ובראשית נישואיהן גופן עדיין קשיח וצנום מרוב טיפוס בהרים והזנה לקויה. הכלה הצעירה זקוקה לשנים אחדות עד שהיא מבריאה ומגיעה לפוריות. זוג צעיר שאינו מצליח להעמיד צאצאים נתקף בחרדה ופונה לעזרת הרפואה העממית, ואם זו אינה עוזרת, הוא שוטח את תחינתו על קבר של קדוש ומייחל לטוב.

מבין התרופות שרשמתי מפי הבדוים כנגד עקרות מומלץ על הצמחים הבאים: פרי השיזף, לענת יהודה, שורשי תלתן ותמצית של ארבעים מיני צמחים שגדלים באביב. הם חולטים את הצמח והעקרה שותה כוס אחת שלוש פעמים ביום. במשך שבוע ימים. אצל נשים מסוימות המחזור החודשי פוסק לפתע מבלי שתהיינה הרות. במקרה זה ממליצים על שיקוי עשוי מקזוּח־עקום.

אמצעי אחר הוא מרחץ־אדים, עֲרִיקַה בלשון הבדוים. מבעירים גחלים בגומה שנחפרה בקרקעית האוהל ושופתים עליה סיר ובו מים ועלי נענה קטנת־עלים שנקראת חֲבַּק. האשה מתעטפת בשמיכה וכורעת מעל האדים המתאבכים מן הסיר עד שהיא מזיעה. עליה לחזור על הפעולה בכל יום משך שבוע ימים.

אמצעי נוסף הוא רחצה בתמיסת מיץ חלבי שנסחט מפתילת־המדבר, עוּשׁוּר. האשה ממלאה דלי מים, קוטפת ענפי פתילת־המדבר ומפיקה מהם את המיץ תוך טבילה במי הדלי. משמלבינים המים וצבעם הופך חלבי, מתרחצת היא בהם בציפייה שהדבר יעזור. אם כל האמצעים הרפואיים הטבעיים לא עוזרים פונים לאמצעים מאגיים או פסיכולוגיים.

אחד האמצעים הפסיכולוגיים הללו הוא “הבהלה”. הבעל יוזם מסיבה ומארח כמה משכניו וידידיו. אלה יושבים לחוד והנשים יושבות במקום אחר. בשעה שהעקרה שקועה עם יתר הנשים באכילה או בנושא אחר, הוא מתקרב אליה חרש, וזורק כלב שחור על ראשה. הכלב נבהל ומיילל, הנשים נתקפות בהלה ועמן אשתו העקרה. בהלה זאת אמורה להיות מעין טיפול בהלם. האשה צורחת ובוכה, ובלב בני־הזוג עולה תקווה.

מלבד הרחצה הרפואית יש רחצות המבוססות על מאגיה.

רחצה ליד דַיְק

הדַּיְק הוא מֶחְדָר אנכי והוא מופיע בנוף כפס צבעוני שמתמשך על צלעות ההרים הבנויים מסלעי יסוד. דיקים נפוצים מאוד בדרום־סיני. לרחצה טקסית של אשה עקרה נבחרים דיקים היורדים מצלע ההר אל הוואדי ומתמשכים בעברו השני. העקרה בוחרת לה אשה “חכמה”, בדרך־כלל זקנה שיצאו לה מוניטין כיודעת פרק בהלכות רפואה. שתיהן מצטיידות בסיר מים, עצי הסקה, שמיכה ומגבות, וכן גם בלחם, קפה וכלי בישול.

עם חשיכה, בלילה האפל ביותר מלילות סוף החודש של חודשי הקיץ, יוצאות השתיים בחשאי ובדרכי עקיפין אל הדיק שנחשב בעיני הבדויות כ “דיק קדוש”. הן מרתיחות את המים למרגלות הדיק ומכינות ארוחה. הן מאמינות כי באכילת הלחם ושתיית הקפה הן מפייסות את רוחו של הדיק, והוא ייענה להן ויאציל מסגולתו, כדי לרפא את העקרה. בגמר הארוחה קוראת החונכת מפסוקי הפאתחה שבקוראן, ואם היא יודעת פרק בתפילה היא מתפללת.

עם גמר הפעולות הטקסיות הללו יושבת העקרה עירומה על אבן, בעוד החונכת מכניסה לסיר אבן בגודל אגרוף, שהושמה קודם לכן בין הגחלים והתחממה. האבן תגרום לבעבועים ולקולות רחש ותעניק למים סגולה רפואית. כאשר המים פושרים, היא יוצקת אותם על ראש העקרה ואומרת את המשפט: “מוֹיֵה בְּאִימַאן וַחְדַ’ר אַ־רַחְמַאן!” – “יהיו המים למרפא בזכות התפילה ובזכות האל!”

העקרה משפשפת את גופה במים אלה, ולאחר מכן מתנגבת. השתיים אוספות את הכלים ויוצאות בדרך הקצרה ביותר לאוהלן, כאשר החונכת תלך בדרך אחת והעקרה בדרך אחרת. העקרה לא תסטה ימין ושמאל ולא תברך איש בדרכה ותימנע משיחה. בהגיעה לאוהל יחכה לה בעלה, ואלוהים יהיה בעזרהּ.

טקס זה יכול להתבצע גם ליד עצים קדושים. ואפילו ליד קן נמלים. הברוש במנזר אַל־בּוּסְתַאן שבבקעת רבא ידוע בסגולתו לרפא חולים ובמיוחד עקרות. כמו כן ישנם עצי שיטה קדושים המסוגלים לרפא חולים.

ריפוי עקרה בקסמים

דרך אחרת להירפא מעקרות הפתוחה בפני נשים היא באמצעות השבעות. לשם־כך הן פונות לנשים ידעוניות שמפורסמות במומחיותן בתחום זה.

הדברים הבאים נרשמו מפי זקנה בת ששים וחמש המשמשת רופאת נשים בדויות. העקרוּת, אומרת פְתֵיחַה הזקנה, היא מידי אדם ולא מידי שמים. מישהו רע באופיו, שיש בו כוח רוחני רע, נתן “עין רעה” בבני־אדם. איש או אשה בעלי סגולה של עשיית עין רעה יגרמו לאשה שתהיה מַחְ’רוּעַה, כלומר שרחמה ייסגר ולא תוכל ללדת. רק אשה שיודעת את מלות הקסם – עֲזוּמַה – כנגד החֲ’רִיעַה, תוכל לרפא עקרות.

תנאי חיוני לסילוק השפעת עין הרע, הוא שהעקרה תצביע על המקום בו “ח’רעו” אותה. דבר זה חשוב לעקרה אשר לא ילדה מאז ראשית נישואיה. אם רחמה של האשה נעצר אחרי כמה לידות, היא לא צריכה להראות את המקום שעשו בו את הח’ריעה, מספיק אם תציין את המקום שבו עמד האוהל בעת לידתה את ילדה האחרון, ואין זה משנה אם הוא בן או בת.

אם העקרה אינה יודעת היכן “ח’רעו” אותה – כי בעלי עין הרע מסתירים את מעשיהם – התרופה היא סַבְּעַה בְּסַבְּעַה, כלומר, שבעה בשבעה. 

מעשה סַבְּעַה בְּסַבְּעַה

העקרה תיקח ארבעים ותשעה גללי גמל שלמים, תחרוץ בקרקע תחת משכבה באוהל שבעה חריצים ברוחב גופה, כך שהראשון יהיה רחוק מהאחרון כמידת גופה מראשה עד לירכיה, ובכל חריץ תשים שבעה גללים. את הגללים תדליק עד שיאדימו ותכבה אותם בחלב שנלקח רק מדד אחד של העז. תכסה את הגללים בחול, תפרוש עליהם מצע ותישן. כך תעשה שבעה לילות בזה אחר זה, ותמנע מבעלה לשכב אתה. שעה שתכסה את הגללים תבוא הידעונית החונכת ותאמר את המשפט הבא – “יַא פִילַאנֵה (קוראת בשמה ובשם אביה ואמה) אִינְסִי אַל־חֲ’רִיעַה זַי מַא נַסֵינַא אַ־נִּיסִיֵּה בַּאַלַּלה קוּדְרַת אַלַּלה!” כלומר: “פלונית… שכחי את הפגע שסגר את רחמך כפי ששכחנו את הדברים השכוחים ויהי האל בעזרך!”

מרגע זה נעשית העקרה מוכנה לקיום טקס דחיית הח’ריעה.

טקס דחיית הח’ריעה

בערב, עם רדת החשיכה, יארזו השתיים במסתרים את אביזרי הטקס – קמח ומלח, קפה וסוכר, סיר וכלי־מאפה, קומקום וספלים – בצעיף (לא חשוב הצבע) וימלאו נאד מים. בצרור אחר יקחו גללי גמלים, קטורת, מגבת וסיר להרתחת מים. באין אומר ובאין דברים ייצאו השתיים בחשאי אל המקום שנעשתה בו הח’ריעה בגוף האשה, ואם אינו ידוע, ייצאו למקום סתר שתבחר הידעונית.

שלב סתימת פתחי המזיקים

השתיים לשות בצק ומבעירות אש. כאשר הגחלים לוחשות הן עושות “צליל לחם” הנקרא לִיבֵּה. הידעונית לוקחת את צליל הלחם בידה, חובטת בו בקרקע שבע פעמים ואומרת: “אַלְ־מִילְח וַא־זַּאד תְסִיד סַדִיע אַל־אִיבְּלַאד!” כלומר – “המלח והקמח יסתמו את סדקי הארץ!” שכן על־פי האמונה הבדוית, רוב המזיקים, ובמיוחד אלה הגורמים לעקרות, מצויים בסדקים שבקרקע. לכשנאמרים דברים אלה היא לוקחת את הסיר, יוצקת בו מים די כדי רחצת גוף העקרה, זורה עליו חִינֵה ומלח מחוף הים, ולא ממכרות שבהרים; שכן מוצאו מהים בו שוכן מלאך הים שעושה חסד לבני־אדם, ואילו במלח שבהרים יש סכנה שחס וחלילה מצוי בו השד המזיק. אחר־כך היא חובטת בסיר שלוש פעמים על הקרקע ותאמר: “חַטֵינַא אַ־שַׁר פִי הֲבַּאיֵה וַסַדֵּינַא עֲלֵיה בִּילְ־אֲדַאיֵה!” כלומר: “הטמנו את הרעה בנבכים וסתמנוה בידיים!” תכליתו של שלב זה היא מניעת הפרעות לא צפויות. מכאן מתחיל שלב ההשבעות וסילוק הפגע על־ידי השריית קסם במים.

שלב השבעת המים

העקרה מתרחקת כעשרים עד שלושים צעד, כך שתוכל לשמוע את מלות הקסם אך לא להבין את משמעותן, בעוד הידעונית עושה את מעשיה. זו האחרונה לוקחת שבעה גללי גמלים, חגה עיגול סביבה וסביב האש, מניחה את הגחלים בעיגול במרחק שווה, מדליקה אותם ומניחה על כל אחד קמצוץ קטורת. בעוד עשן הקטורת מתאבך יושבת הידעונית ליד האש, שופתת את הסיר על האש, ועורכת את העצים שלא יחסרו להבות. ובעוד אור הלהבה מהבהב בין תמרות עשן הקטורת המתאבך סביב, נושאת הידעונית את אמרותיה במלות קסם:

עם תום ההשבעה יוצאת הידעונית מתוך חוג־אובך־הקטורת ומזמינה אליה את העקרה. זו פושטת את בגדיה העליונים, והידעונית מזה עליה ממי הקסם שבסיר. בזאת תם הטקס, והח’ריעה בגופה של העקרה בוטלה. הכלים נאספים ושתיהן חוזרות באישון לילה לאוהלן. זו פונה לאוהל בעלה וזו לאוהל ביתה, כשמובטחת לה רפואה שלמה וברכת רחם פורייה. לדברי הזקנה שמסרה לי דברים אלה, עקרות רבות נרפאו בעזרתה.

הזוארה ליד קבר שיח'

אם כל האמצעים הללו אינם מועילים, פונים אל הסמכות העל־טבעית העליונה, אל הקדוש המקומי. עורכים זוארה רבתי ליד קברו. זובחים, מתפללים ומקטירים תוך תחינה ובקשה לסיוע. בלילה לנים ליד הקבר, וזוכים לחסות של שכינת הקדוש, שכוחה גדול בריפוי. על־כך ימצא הקורא פירוט להלן, בפרק האמונה.

הסיבות לעקרות ודרכי ריפוין    🔗

לדעת הבדוים כל תינוקת יוצאת מרחם אמה שלמה באבריה ואין בה מום. בבגרותה יכול גורם חיצוני לחבל בפוריותה. והרי כמה גורמים לעקרות:

עקרות שנגרמה על־ידי גִ’ין

יש מקרים אשר שד (גִ’ין) יושב ברחמה של האשה והורס את זרעו של הגבר. לצורך זה מציע הרופא הבדוי משבט הג’יבאליה את התרופה הבאה: ידוע שג’ינים בוחלים בשכנותן של חיות ובמיוחד של שועלים. גבר שאשתו עקרה יצוד שועל ויתלוש ממנו בידו את אבר מינו. את האבר הזה יתלה על גגו וייבשו עד שיתקשה. אחר־כך ינקוב בחלקו האחורי חור וישחיל בו חוט באורך של חצי מטר. מי שיש לו חוט ברזל דק ורך, מוטב שישתמש בו במקום בחוט רגיל. בלילה ישכב הגבר אצל אשתו, ולפני שיבעל אותה יקשור את אבר המין של השועל מעל ירכו, סמוך לאמתו. האשה העקרה רואה את ההכנות וכך נמסר המידע לשד שבתוך רחמה. הגבר מפרה את האשה והשד רואה את אבר מינו של השועל, ומיד הוא פורץ החוצה בבהלה ומסתלק. זרעו של הגבר נשאר שלם וכך הוא מביא להצלחה ולפוריות.

עקרות שנגרמה על־ידי בני־אדם

עקרות שנגרמה על־ידי אנשים אחרים נקראת קִיבַּאסֵה. אשה שילדה צריכה להיזהר בשבוע הראשון אחרי הלידה, פן תהיה לעקרה ובנה יסבול ולא יתפתח. אשה הרה הנכנסת לבקר אותה ולברך על הרך שנולד תביא עליה קיבאסה. לפיכך בדוית הרה לא תבקר אצל יולדת, אף לא אצל אמה.

אשה שאינה מקיימת את מנהגי הטהרה ואינה מתרחצת בבוקר שלאחר המשגל ומבקרת יולדת גורמת לה עקרות. אשה או גבר העונדים על ידם טבעת זהב משובצת באבן טורקיז יגרמו לאותו פגע.

יש ובטעות נכנסת אל היולדת אשה הרה, או מי ששכחה להתרחץ, או מישהו עם טבעת זהב, או טורקיז. במקרה כזה תמלא האשה ש“קבסה” פיה במים, ותתיז על היולדת ועל הילד. אשה שהפכה לעקרה כתוצאה מ“קיבאסה” הולכת אל בריכת־מלח בחוף הים, לוקחת מן המלח. ממיסה אותו במים מתוקים ורוחצת את כל גופה. בערב מביא בעלה מצעים. פורש על שפת הים ובועל אותה שם. הים. שלדעת הבדוים הוא מלאך, ירפא את העקרה מהקיבאסה.

עקרות שנגרמה מקבורה שלא כהלכה

מעשה באשה שילדה פעם אחת, ולמזלה הרע בנה מת. והיא לא הוסיפה ללדת, למרות כל מאמציה. בצר לה פנתה לדרוש בעצת איש שמלאכתו בכך. כיוון שהמע’רבים נחשבים כרופאים וכיודעים לגלות נסתרות, הלכה ומצאה מְעֵ’רְבִּי שנזדמן למדבר. האשה סיפרה לו מה שמעיק עליה. לקח המע’רבי את ספריו ועיין בהם, הקטיר קטורת וגילה כי בנה המת נקבר שלא כהלכה, ובהיותו בקבר התנפח והתהפך על בטנו. והרי ידוע שבן הנקבר על בטנו גורם לקיבאסה. בעלה חפר את הקבר ומצא כי נכונים דברי האיש. הניחו את גוויית הבן כראוי וסתמו עליו את הגולל. כעבור זמן לא רב גילתה האשה לשמחתה כי היא הרה.

עקרות שנגרמה מאשה שכולה

לאשה שבנה מת אסור להיכנס לבית אשה הרה במשך חודש, כי היא תביא עליה בכך עצירת רחם. מעשה באשה שילדה ולד מת. לא ידעה, או שמא שכחה, כי באותו זמן היא יכולה להביא לידי עצירת רחם, עצירת מי מעיין ובאר, או עקרות לעזים – כל דבר שיש בו משום בריאה חדשה. הלכה האשה לשאוב מים לצורכי ביתה בעין־סַקִיֵה, שבוואדי עֲלַאיַּאת ליד נוה פַארַאן, כדי לרחוץ עצמה מסימני הלידה האומללה. לא הספיקה להושיט ידה לשאוב מים והמעיין חרב כהרף עין. בבוא האנשים למעיין התפלאו לראותו חרב. בדקו ומצאו שהדבר קרה באשמת היולדת. כדי לפטור אותה מהתכונה הרעה שנדבקה בה, מחשש שמא תביא רעה על סביבותיה, שלחו אליה אשה חכמה היודעת לטפל בבעיה כזאת. לקחה האשה קערת קמח, קשרה מטפחת לעיני היולדת, שלא תשלח בעיניה מבט ותביא בכך רעה על סביבתה. החזיקה האשה בידי היולדת והובילה אותה למעיין אחר, שלא חרב. זרתה היולדת בידיה את הקמח אל מי המעיין, תוך כדי כך שהאשה החכמה אומרת פסוקים קדושים מהקוראן. כך חלפה התכונה הרעה ויצאה מגוף היולדת, וזו יכלה ללכת לכל מקום מבלי להזיק. עֵין־סַקִיֵה חזר לנבוע רק כעבור שנתיים.

עקרות הגבר ודרכי ריפויה    🔗

לעתים קורה שגבר ואשה אינם יולדים בגלל עקרות הגבר. עקרותו מתגלה לאחר שהוא מחליף את אשתו באחרת. מטבעם של הגברים שהם מאשימים קודם כול את האשה, וכדי לתקן את הפגם שהביאה על המשפחה, נושא הבעל אשה שנייה. אם גם זאת אינה יולדת ממנו, עדיין אין בטחון שהפגם הוא בו. קורה שהאשה הראשונה ששולחה ממנו נישאה והעמידה צאצאים לבעל החדש. אך גם זה אין בו כדי להוכיח שהבעל עקר, לפי שיש זיווגים שאינם מתאימים אצל אחד ואצל השני הם טובים. ואם הבעל מגרש את אשתו השנייה או לוקח על פניה אשה שלישית ואינו יולד, סימן שהוא עצמו עקר, והנשים פטורות מאשמת עקרות. 

יש אפשרות לקבוע, האם זרעו של אדם פגום או בר־חיים, בכך שישים את זרעו לתוך כוס מים ויסתכל בשינויים שחלים בהם. זרע חי מתפשט במים ומדליח אותם כחלב. זרע שאין בו מועיל צף כמות שהוא ואינו משנה את צבע המים.

ריפוי בדברי מאכל

יש כמה תרופות כנגד עקרות הגבר. לגבר עקר מומלץ לשתות מרק בצל מרוכז במשך ארבעים יום. כמה רופאים בדוים טענו שיש בתרופה זו תועלת רבה.

תרופה שנייה מצויה באספרג ארוך־עלים. הזקוק לריפוי זה לוקח פקעות של אספרג ומייבש אותן, אחר טומן אותן בכיס פנימי בבגדיו, שהוא מתקין לצורך זה במיוחד, ונושא אותן מתחת לחולצתו משני צדי אצילי ידיו. מי שיש לו מקטורן וכיסים פנימיים לצדי החזה יכול להשתמש בו. הגבר העקר מזניח את עיסוקיו האחרים ומקדיש את עצמו לריפוי עקרותו. הוא יוצא לשוטט בין אנשים במשך שבועיים. בכל יום עליו ללון במאהל אחר, לפגוש אנשים, לשבת עמם ולשמוע את שיחתם. האנשים שהוא בא עמם במגע אינם יודעים מה יש בחיקו, ואילו הוא יודע כי בריאותם קורנת ומתרכזת בפקעות החבויות שבכיסו.

בתום שבועיים הוא חוזר לביתו, כותש את הפקעות לאבקה, ואוכל שלוש פעמים ביום כף אחת תוך כדי גמיעת מים. אם יעשה כך אין לו סיבה שלא להירפא, שכן כל הבדוים מעלים על נס תרופה זו.

אימפוטנציה וריפויה בדברי מאכל

יש מצבים שבהם אין הגבר מסוגל להפרות את האשה למרות שהוא פורה. ליקוי אימפוטנטי מסוג זה שכיח בקרב הבדוים בעיקר בגילים שמעל לארבעים. רשימת התרופות לכך גדולה. הבדוי מאמין כי אם יאכל אבר מין של בעל־חיים אחר, או יאכל את בשרו של בעל־חיים דמוי אבר מין זכרי – יבריא.

רשימת התרופות כוללת אכילת בשר חילזון־שבע־האצבעות לאחר צלייה על אש; אכילת אבר מינו של צב ירוק או של תריסנית, דג ממחלקת דגי הסחוס; כן טוב לאכול בשר נחשים ארסיים כמו עכן גדול או אפעה.

עקרון הניצול של הפוריות הזכרית בבעלי־חיים חל גם על עצים. מומלץ על שימוש באבקת פרחי עץ התמר. הנזקק מערב את האבקה הנלקחת מתפרחת זכרית, מערב אותה בסמנה (חמאה מבושלת), מורח על לחם ואוכל. אם עשה זאת מובטח לו כי כוח הפוריות שהוא אחד אצל כל ברואי עולם – בין בעלי־חיים ובין צמחים – ימלא את החסר אצלו.

ריפוי אימפוטנציה במחטים

הרופא צַאלֵח אֻמְבַּארֵכּ, שיצאו לו מוניטין כרופא בעל דמיון פורה, היה מרפא אימפוטנטים באמצעות מחטים שהיה נועץ באבר מינו של הנזקק מתוך אמונה שהדבר יעזור לו. לדבריו, אצל גבר עקר פתחי צינורות הדם סתומים לאורך האמה, ויש צורך לפרוץ אותם. הוא נהג לנעוץ את המחטים ולהשאיר אותן נעוצות זמן־מה עד שפתחי הדם נפתחים כליל. כעבור שעות אחדות הוא שולף את המחטים וגורם להקזת דם. יש מי שדקירות במחטים עוזרות לו והוא חוזר לתפקד כרגיל. הבדוים טוענים כי נעיצת המחטים מחייבות את אמת הגבר להתקשות בין אם תרצה או תמאן, ודי בקישוי אחד כדי להחזיר את האבר לתקנו.

שימוש באמצעים פסיכולוגיים כנגד אימפוטנציה

כמו שעקרה נרפאת בשיטת הבהלה, הדבר מועיל גם לגבר. אולם מכיוון שאי־אפשר להפתיעו בכך שיזרקו עליו כלב שחור, משתמשים להבהלתו בשיטת הסכנה. הנזקק לרפואה הולך אל מערה ומבעיר בה מדורה. כשהאש בוערת בעוצמה הוא מטיל לתוכה כמה כדורי רובה. כאשר הכדורים מתלהטים בחום הם מתפוצצים, ואדם שעומד בקרבת האש בשעת ההתפוצצות עשוי להיקרע לגזרים. לכן שם האיש את הכדורים ונמלט על נפשו. אם הצליח ויצא בשלום, מובטחת לו זקפה ראויה לשמה.

ריפוי בהיפנוזה

יש מומחים שמסוגלים להביא על החולה פחדים שמחייבים אותו להתגבר עליהם. אם הצליח ועבר את מבחני הפחד, גופו יהיה כאילו סכו אותו בשמן המור, רענן ונכון לרוץ. להלן מעשה ריפוי שנעשה בְּעֲנֵיזַאן שהביא לו את מבוקשו:

עֲנֵיזַאן, האימפוטנט שהבריא

עשר שנים חי עֲנֵיזַאן עם אשתו והיא עדיין בבתוליה. כלפי חוץ נראו השניים מאושרים, אך למעשה עצבות שררה באוהלם, ולמרות יחסה העדין אליו לא סרה דאגה מלבו. עניזאן רצה כי יהיו בנים לאשתו האהובה ולא ידע מה לעשות. באחד הביקורים שלו במצרים אצל אחיו עְנֵיזִי סיפר לו את אשר הטריד אותו. אחיו, שהבחין בעצבותו וידע על הליקוי הרציני שבבריאותו, הפנה אותו אל אדם בשם אַחְמַד, שמלאכתו בריפוי פגמים כאלה.

הרופא, שהיה בעל שם במקצועו, פנה אל עניזאן ואמר: “אוכל לרפא אותך בתנאי שתגלה אומץ ולבך יהיה חזק כברזל, כי תצטרך לעבור מבחנים קשים, שלא כל אדם יכול לעמוד בהם.” עניזאן, בחושבו על אהובתו, הסכים. אחמד הרופא לקח כמות גדולה של קטורת והוביל את עניזאן לבית בודד. הדליק אש באמצע החדר, הושיב את עניזאן ליד האש וקירב אליו את הקטורת. וכך אמר לו: “עליך להוסיף קטורת בכל פעם שתחדל להתאבך. ואם יקרה משהו אל תירא ותמשיך להקטיר קטורת.” אחמד הרופא ישב בפאתי החדר, פתח את הקוראן והחל לקרוא בלחש. עניזאן הוסיף כף קטורת אחת ושנייה ושלישית והחדר כולו התמלא עשן הקטורת. בעודו עושה זאת הופיע באש רבע אדם, רק עד הכתפיים. לאחר זמן־מה הופיע רבע שני וכך רבע שלישי ורביעי. עם הופעת החלק האחרון התלכדו ארבעתם לגוף אחד והיו לאיש אחד שעמד ניצב על עניזאן. למרות צורתו המבהילה ומראהו הפלאי של האיש, לא איבד עניזאן את עשתונותיו והוסיף קטורת לפי הצורך. והאיש עמד ובחן את עניזאן, בעיניים מזרות אימה. לפתע נשמע רעש והאיש נעלם ובמקומו הופיעו שלושה גמדים. בשלב זה הפסיק אחמד הרופא לקרוא בקוראן, ניגש אל השלושה ושלח אותם בשליחות, כל אחד למקום אחד: אחד לים ושניים ליבשה. זה שהלך לים הביא שבלולים מוארכים. השניים האחרים הביאו ראש אדם והניחו לפניו. “פתח את הראש,” ציווה עליו אחמד. משך עניזאן בשערות הראש והרים את החלק העליון של הגולגולת, ומה הופתע לראות בתוכה את שמלת הכלולות שלבשה אשתו בעת החתונה, שמלה מקושטת בזהב וכסף ממתנת ידו, כי מרוב שחשק באהובתו לא חסך כספו ונתן לה דורונות ובגדים רבים. עוד הוא עומד ומשתאה, נעלמו כל הדמויות יחד עם הראש. פתח אחמד את הדלת ובירך את עניזאן לשלום. חזר עניזאן לביתו והיה עליז ושמח כפי שלא היה מימיו. לא עברה שנה ושניהם, הוא ואשתו, חבקו בן. וכך במרוצת השנים התמלא אוהלם בצהלת בנים ובנות.

הריון ולידה    🔗

תרופות למניעת הריון

הבדויות ממליצות על כמה תרופות למניעת הריון, כמו אכילת פול, שתיית תה עם עוקצי ציפורן במשך ארבעים יום, או שתיית מים שהורתחו על ברזל מלובן. אם תרופות אלה אינן מועילות, מייעצות הנשים לבצע הפלה. מי שמבחינה בסימנים ראשונים של הריון ורוצה להיפטר מהעובר, בוחרת מדרון חלק ומתגלגלת עליו, כדי שבטנה תיחבט, ותנתק את העובר מן הרחם. יש מי שממליצה על שתיית שיקוי של סמר שהתבשל במים כאמצעי להפלה. לאחרונה החלו הבדויות להשתמש בגלולות למניעת הריון.

שמירת הריון

בדוית תשאף תמיד להגברת פוריותה ולא לדיכויה, ולכן החברה הבדוית מקלה על האשה בעת הריונה. עד לסוף ההריון ממשיכה הבדוית לעבוד במשק הבית. היא עושה את כל העבודות הרגילות, ובהדרגה היא נמנעת מנשיאת משאות כבדים, כגון הבאת עצי הסקה או שאיבת מים. בחודשי ההריון האחרונים מסייעות השכנות לאשה ההרה בעבודות הבית. הן מקוששות עבורה חומרי בעירה מן השיחים, שואבות מים ואפילו חולבות את העזים. במקרים רבים נשארת הבדוית בודדה באוהלה בלב המדבר ואינה יכולה להיעזר בנשים אחרות; בלית ברירה היא מקיימת את כל חובותיה כלפי המשק והילדים, ואף יולדת, ללא עזרת איש. הגבר עצמו, שכרגיל יש לו עיסוקים במרחב והוא משוטט בו, ממעיט בהיעדרותו מן האוהל ומתגייס לסייע לאשתו. שלושה חודשים לפני הלידה חדלים רוב הגברים לבוא אל נשותיהם. מעטים ממשיכים בזה כל עוד בריאות האשה ונכונותה לדרישותיו מאפשרות זאת.

האמונה הרווחת אצל עמי־המזרח, לפיה יש להמציא לאשה הרה כל מאכל שהיא מתאווה לו, אינה קיימת אצל הבדוים.

הלידה

לקראת הלידה, מכינה האשה מבעוד מועד את המזון שיידרש לה. תרנגולות במספר הדרוש נשמרות ולא נשחטות באירועים אחרים. גדי או עז אף הם מיועדים לכך. הגבר מכין במזווה את המצרכים הדרושים בכמות מספקת ומשתדל שלא להיעדר מן המאהל. השכנות מבשלות מאכלי תפנוקים: מרק ובשר עוף, תבשילי ירקות מתובלים בתבלינים שאינם עולים על המגש בימים רגילים, דייסות מתובלות ומרובכות בסמנה (חמאה מבושלת).

המיילדות הן לרוב שכנות שהתנסו בלידה. יש גם מיילדות מקצועיות הנקראות מַחְ’לַסִיֵה, חַסְנִיֵה או דַ’יֵה. הן קנו כבר נסיון רב ומוזמנות לסייע בלידה תמורת שכר. עם הופעת צירי הלידה ויציאת הבלל, שהם מי השפיר, מתקינים את האוהל למאורע: מנקים את האוהל וסוגרים את פתחו ביריעה. פורשים מצעים ומתקינים משכב ליולדת, והיא שוכבת עליו, נשענת על כרים רבים, גבה מורם ומחכה לרגע שבו תתחיל הלידה.

כדי להקל על היולדת שתקפו אותה צירים קשים מנשוא, עורכים לה מרחץ־אדים. אל תוך סיר מלא גללי עזים מוסיפים מים. חופרים גומה בקרקע האוהל, כדי שהאשה תוכל לכרוע עליה. מבעירים אש ושופתים עליה את הסיר, וכאשר המים רותחים היולדת כורעת ליד האדים המתאבכים מן הסיר. יש מי שמשתמשת בנענה קטנת־עלים במקום גללים, בקלמינטה שנקראת דִיפדַאף, או בבן־חרצית גזור הנקרא מִיר. עם התחלת הלידה היולדת יושבת ישיבת כריעה על כפות רגליה, כשכל לבושה עליה, לבד מהמכנסיים, שממילא לא לבשה בתקופה האחרונה. שמלתה השחורה משתפלת סביב גופה עד הרצפה ומכסה את כל אבריה. המיילדת כורעת על ברכיה מאחוריה וכורכת על בטן היולדת אבנט מצעיף כלשהו. בעזרתו היא מסייעת לרחם לדחוף את הוולד החוצה. עם כל לחיצה שנעשית על־ידי הרחם, מוסיפה המיילדת לחיצה משלה. נשים נוספות מסייעות בידי היולדת ומחזיקות בידיה. יש שתולים חבל והיולדת מחזיקה בו בעת המאמץ. כשאין נשים במאהל הבעל משתתף בלידה, תומך ביולדת מאחוריה, חובק אותה ולוחץ בהתאם להתכווצויות הרחם. צניעות האשה נשמרת מאחר ששמלתה מכסה את גופה עד לקרקע.

יש לציין את סבילותן הרבה של הבדויות ביחס לכאבים. הבדוית הרגילה אינה צורחת. “אני מתביישת להשמיע את קולי ברבים, אשה לא רוצה שיידעו מה קורה לה!” אמרה לי אחת. ישנה דעה לפיה הבדוית יולדת בקלות יחסית לחברתה האירופית, שכן הודות לברירה הטבעית מגיעות הבדויות למצב שבו הלידה נעשית בקלות. לפי דעה זו, אלו שהתקשו בזמנן בלידתן מתו תוך־כדי־כך, ולא הנחילו את התכונה של לידה קשה לצאצאיהן.

הלידה נעשית על הקרקע. עם צאת ראש הוולד מבטן אמו, שולחת המיילדת את ידיה אל מתחת לשמלת היולדת וקולטת את הוולד, כדי למנוע לידה על החול – שהרי אין הבדוים מרצפים את אוהליהם ולא את בתיהם, ואינם פורשים דבר כלשהו על הארץ.

בשלב זה מחכה היולדת, אם עדיין יש לה כוח לכך, במצב כריעה עד לצאת השליה, בעוד הוולד מחובר אליה בחבל השרר. אם יציאת השליה משתהית משכיבים את היולדת בשיפוע על כריות בעוד הוולד מונח לצדה ומחובר אליה, ומחכים ליציאת השליה.

כדי להחיש את יציאת השליה יש שנותנים בידי היולדת בקבוק, ובעודה כורעת היא שמה את פי הבקבוק בפיה ובנשיפות מאומצות דוחסת אוויר לתוכו. נשיפות אלו מלוות בתנועות מאומצות של שרירי הבטן, שמסייעות לרחם לנתק ולהפריש החוצה את השליה. יש מיילדות שתוחבות את ידן המרוחה בסמנה אל תוך הרחם ומנתקות את השליה. בצאת השליה קושרים את חבל השרר כעשרה סנטימטרים מהטבור, מניחים אותו על בטנו של הוולד, וקוצצים מן הקשר והחוצה.

את כל הרקמות הנפרשות בעת הלידה – קרום השפיר, חבל השרר והשליה – אוספים בתוך בד (29) וטומנים באדמה, הרחק מן המאהל. יש שמשאירים קצה של חבל השרר באורך של 2־3 סנטימטרים. שיבלוט מעל פני־האדמה כדי שישמש לברכה לתינוק ולאם. אל תוך הקצה הבולט תוקעים ענף רותם, או ענף משיח אחר, שבכוחו לרצות את מלאך המקום שיעניק מברכתו לתינוק. בנוסף לכך, השד הרוצה להזיק נטפל לחבל השרר ולא לוולד.

לאחר הלידה היולדת שוכבת במשך יומיים ואינה עושה דבר. היא אינה מתרחצת ואינה מחליפה את בגדיה. ביום השלישי היא קמה ובסיוע שכנותיה רוחצת את כל גופה ומחליפה את בגדיה. היולדת קמה לעבודתה בהדרגה, ובהתאם לעזרה שהיא מקבלת משכנותיה. אם שכנותיה אינן פנויות היא ניגשת ביום השלישי לבשל ולטפל בילדים, ואין לך בדוית שאינה מטופלת בפעוטות אחדים. כעבור שבוע, אם אין סיבוכים, יוצאת הבדוית לעיסוקיה כרגיל.

יולדת שבכל זאת מתקשה בלידתה, מקבלת טיפול מיוחד. משכיבים אותה על שמיכה וארבעה גברים מחזיקים בפינותיה. אלה מרימים ומטלטלים את היולדת כבנדנדה. תנועות הנדנוד נעשות מכיוון הראש לרגליים, לאורך הגוף. הנדנוד נועד להגביר את הלחץ מכיוון הבטן אל מקום יציאת הוולד.

הלידה ביחידות

המדבר אינו מפנק את יושביו הבדוים, לא כל שכן את הבדויות. חיי המצוקה והמלחמה הקשה להשגת אמצעי הקיום מחשלים את הבדוית. היא משלימה עם תנאי הקיום ומקבלת את הייסורים כגזרה משמים. מתוך שעל הבדוי לנדוד אחר המרעה, קורה שבדוית נשארת בודדת, היא וילדיה בלב המדבר, וזמן הלידה מוצא אותה ללא שכנות וללא גבר.

עם הגיע זמן הלידה היא מכינה לעצמה את המצעים ואת האוהל, דואגת שמכלי המים – נאדות וג’ריקאנים – יהיו מלאים, שמצרכי המזון יהיו בנמצא ועצי ההסקה ערוכים בערימה. עם התחזקות הצירים היא כורעת, כפי שלימד אותה נסיונה מלידות קודמות, וקולטת את התינוק בידיה. לאחר צאת השליה היא קושרת חוט סביב חבל השרר וגוזרת אותו לפי כל הכללים. לאחר שהיא נחה שעתיים־שלוש היא קמה לבשל לעצמה ולילדיה וחוזרת לשכב. ביום השני היא יוצאת לעבודתה ומטפלת בעדר העזים, שקיבל חופשה אותו יום ורעה ללא השגחה.

לא יקרה שנערה צעירה תישאר בודדת בלידתה הראשונה. המנהג להשאיר את בני הזוג הצעיר בשנה הראשונה בבית הורי הכלה בא להבטיח, בין היתר, לידה תוך הדרכה ועזרה.

תרופות ואמונות הקשורות ללידה

תרופה ליולדת מדממת

לוקחים פרחי סמר־חוף בכמות של שמינית הכוס, מבשלים במים ומשקים את היולדת. יש שלוקחים פרחי ורד ופרחי אגמון הכדורים או פרחי סמר החוף בכמות שווה, ומבשלים אותם בסַמְנֵה־שִׁיחִי (חמאה מבושלת). שמים כפית מהתבשיל בתוך כוס תה חמה ומשקים את היולדת.

לידת עכוז

במקרה של לידת עכוז הצלחת הלידה תלויה במיומנותה של המיילדת. אם היא נוכחת בזמן הלידה. במקרה כזה דרושה הפיכת הוולד בעודו ברחם אמו. שאם לא כן סופה של היולדת למות עם הוולד ברחמה.

בתקופה הישראלית היו כמה מקרים של לידת עכוז. הודות לעזרה המהירה שניתנה על־ידי הרופא והזעקת הליקופטר שהעביר את היולדת ללא טלטולים לבית־החולים ומבלי לאבד זמן ניצלו כמה נשים ממוות בטוח. לדברי הבדוים מקרי המוות של יולדות בעבר היו נדירים. לעומת זאת היתה נפוצה תמותת תינוקות לאחר הלידה. כתוצאה מזיהום.

הטיפול ביילוד

הטיפול ברך הנולד אינו אחיד בשבטים השונים. בשבט הג’יבאליה נוהגות המיילדות לרחוץ את הרך הנולד, סמוך לצאתו לאוויר העולם, במים פושרים שהומס בהם מלח. יש נשים שמשאירות את התינוק בתוך הליחה של הלידה למשך שלושה ימים, מתוך אמונה שהדבר מחסן אותו כנגד מחלות. ביום הרביעי רוחצים את התינוק במי מלח. נשי התרבין נוהגות לרחוץ את הרך הנולד בשתן עז או חמור, כדי לחסנו מפני מחלות.

לאחר הטיפול הראשוני נוהגות הבדויות לרחוץ את תינוקותיהן במים פושרים כל יומיים־שלושה. את התינוק עוטפים בחיתולים ומלבישים אותו במכנסיים ובחולצה. החיתולים הצואים נשטפים במים. האמהות מקפידות שלא להשאיר את התינוק בהפרשותיו.

קביעת אופי התינוק

האשה הגוזרת את חבל השרר משרה עליו מאופיה. אשה נבונה תשרה תבונה; אשה אצילה – אצילות; רשעית – רשעות, וכיוצא באלה. לפיכך מקפידות נשים שחברותיהן האהובות יחתכו את חבל השרר.

חיסון מפני פצעים – ד’ירַאעַה

יש אמהות שמקפידות לחסן את היילוד: עושים חתך בזרוע השמאלית של התינוק ותוחבים מתחת לעור קטע בגודל של חצי סנטימטר רבוע מהשפיר. הרקמה של השפיר תיספג ותקנה לילד חיסון נגד דברים רבים. ילד כזה נקרא מַדְ’רוּע.

הבדוי משוכנע שחבטות מקל לא יכאיבו לילד כזה, מכות חזקות לא תשבורנה את עצמותיו ואף כדורי רובה לא יחדרו אל גופו.

יש שמשתמשים בקמע לד’יראעה: מכניסים קטע מהשפיר לשקית עור ותולים על צוואר התינוק. כל החיסונים שנזכרו לעיל יפעלו על התינוק. אך הקסם יפוג אם יאבד הקמע. לפיכך שיטת הניתוח טובה יותר. 

הנקה

התינוק נהנה מחלב אמו מיומו הראשון ועד סמוך ללידה הבאה. יש בדויות שמניקות את בניהן במשך שלוש שנים. לדבריהן, שפיעת החלב תלויה בדרישה של התינוק: ככל שהתינוק ממשיך ביניקה, כך הן יוצרות חלב. בדוית אחת ספרה, כי בכל לידה נוספת, שפיעת החלב אצלה גדולה יותר.

מועדי ההנקה אינם קבועים. הבדוית משתדלת להיניק את התינוק מדי כמה שעות: אם צעירה, שטרם פיתחה את יצירת החלב בשדיה, מוסרת את התינוק למינקת בימים הראשונים. לאחר מכן היא מיניקה אותו בעצמה. אם אין מינקת במאהל, וליולדת אין חלב, וכל התרופות אינן עוזרות – מגישים לתינוק חלב בבקבוק, וכעבור שבועיים מתחילים להאכיל אותו בדייסה.

הנקה זרה מקרבת צאצאים

אשה שהיניקה את בתו של אחי בעלה, הופכת את הבת לאחת מילדיה, ולפיכך לא יוכלו בניה לשאת את בת־דודם, שהרי היא אחותם. בסיני, כבכל שבטי הבדוים, הזכות הראשונה לנשיאת בת לאשה נתונה לבני־הדוד מצד האב, הנקראים בַּנִי עַם. יש נשים שאינן רוצות, מתוך שיקולים כלכליים או רגשיים, להשיא את בנותיהן לבניו של אחי הבעל, ובדרך ערמומית הן מוסרות את בנותיהן לגיסתן להנקה, ובכך הן מבטיחות את בנותיהן לאחרים. כשבא נער כזה ומבקש להינשא, הן טוענות ואומרות: “שניכם ינקתם משד אחד.” על נשים כאלה יאמר הבדוי שהן מַכַּארַאת, כלומר ערמומיות.

תרופה לשפיעת חלב

הבדויות מיניקות תקופה ממושכת. רוב הבדויות ממשיכות להיניק את התינוק הקודם משך כמה חודשים מתחילת ההריון החדש. לעומת זאת, יש מקרים של עצירת חלב. אז תבשל המיניקה משקה מעלי שיזף מצוי: היא לוקחת שמינית הכוס עלים, מוסיפה מים, מבשלת וממתיקה. עליה לשתות מהמשקה הזה פעמים אחדות ביום.

גמילה

ילדי הבדוים יונקים במשך שנתיים, או שלוש, וקונים הרגלי יניקה שקשה להם להיגמל מהם בדרכי נועם. החיבוק של האם ומציצת השד הופכים לדרישה שהפעוט אינו מוותר עליה בנקל, ואילו האם אינה מסוגלת להיענות לפעוט ולתינוק חדש גם יחד. לשם כך הופכת האם את היניקה לדבר דוחה בדרכים הבאות:

השיח לונאה קוצנית – קַבַּאת' – צמח זה נפוץ במדבר ומכיל מוהל חלבי מר ביותר. האם מורחת את פטמתה במוהל המר ומגישה את שדה לפעוט מבלי לדחות אותו במלים ובמעשים. התינוק מוצא להפתעתו כי היניקה מרה ואינה טעימה. לאחר נסיונות אחדים, הוא מוותר על ההנאה שביניקה ומסתפק במזון רגיל. מעניין לציין שלא נמצאו תינוקות בדוים שמוצצים אצבע. ייתכן שהדבר קשור ביניקה הממושכת. יש אם שמורחת את הפטמה בפלפל חריף והדבר גורם לפעוט שיצרח מרוב כאבים.

יש מי שמורחת על הפטמה שרף שחור של עץ שיטה, שהוא מריר וטעמו דוחה. הרבה נשים מפוררות גללי עזים, טובלות אותם במים ומורחות על הפטמה. הטעם הדוחה של הגללים משיג את מטרתו.

התינוק והאם

בלילות ישנה האם כשבנה צמוד אליה. נהוג שכל הבנים ישנים זה בצד זה על הארץ, מכורבלים בשמיכותיהם. האם ישנה ביניהם לבין התינוק, מחשש שאחד האחים יתגלגל עליו בלילה.

חלק ניכר מזמנה עובר על הבדוית בהליכה. עליה לשאוב מים מהבאר הרחוקה, לקושש עצים, או ללכת אחר העזים והגדיים. הבדוית אינה יכולה להשאיר את תינוקה ולצאת לעיסוקה. לפיכך צמוד התינוק אליה בכל אשר תלך. לצורך זה היא מתקינה לה ערסל בד (מַזְפַר), שאורכו כמטר אחד ורוחבו כששים סנטימטרים, והוא מחובר בשני קצותיו הצרים אל מקלות הבולטים מצדי הבד. לכל מקל מחובר חבל בשני קצותיו באורך שיתאים לנשיאת הערסל על הגב, כשהחבל נשען על הראש. היא שמה את התינוק לרוחב הערסל, מקפלת את הבד ומצמידה את המקלות זה לזה, מרימה את הערסל אל גבה ותולה אותו על ראשה. הצעיף השחור המצוי אצל כל בדוית מכסה את הערסל כך שהמתבונן לא יודע אם היא נושאת נאד מים או את תינוקה.

נשיאת התינוק בערסל אינה מעיקה עליו, כי הוא שוכב על גבו וכולו חבוי. בתוך הערסל נוצר חלל מפולש המאפשר זרימת אוויר בעת ההליכה.

תליית הערסל על הראש נעשית ללא קישורים מיוחדים, משום שהחבלים נכרכים סביב מצח האם ונתונים לשליטתה. התינוק שוכב על גבו ונמצא נשען על גב האם באחד מצדי גופו. כדי למנוע טלטולים מיותרים מקפידה הבדוית לקבוע את מידות החבלים כך שיתאימו לנשיאת התינוק על הגב, באזור אגן הירכיים, שאינו מושפע כל־כך מתנועות הגוף בעת ההליכה.

יש בדויות שתולות ערסל באוהל ומשכיבות בו את התינוק: קושרים חבלים בפינותיו של שק, תולים את השק ומרחיקים את שולי השק זה מזה באמצעות מקלות.

נקיון הילדים

כאשר התינוק מגיע למצב שבו הוא הולך בחופשיות, הוא זוכה לטיפול מוגבל יותר. יש אמהות שממשיכות להקפיד על נקיון התינוק ויש שמלבישות אותו בחולצה, או בשמלה קצרה, ללא מכנסיים, על מנת שיוכל לעשות את צרכיו באופן חופשי. רוב התינוקות שפגשתי, מגיל שנתיים ויותר, היו לבושים בבגדים מלוכלכים ומרופטים. כששאלתי אחת האמהות משבט הצואלחה מדוע אינה דואגת לנקיון התינוק, ענתה ואמרה: “אין זה נכון שאינני מחליפה את בגדיו לעתים מזומנות. שעה לאחר שאלביש אותו בבגד נקי כבר יהיה מלוכלך. לצערנו אנו חיים על החול, ומים רבים אין ברשותנו שנוכל להרשות לעצמנו לכבס הרבה. והילדים, כפי שאתה יודע, אפם מפריש תמיד ליחה המטנפת את בגדיהם ולפיכך ילדי מלוכלכים!”

למעשה מותנים הדברים בחינוך שמקבלת האם. יש אמהות שמקפידות על נקיון תינוקותיהן ואחרות, שמצויות באותם תנאי מגורים, מקלות ראש בנקיון. התינוק, שמתרגל לחיות בלכלוך, אינו בוחל בכך בהיותו בוגר, וכך ישנם הורים אדישים לנקיון ילדיהם.

הזוהמה שמכסה את התינוקות אינה מוסרת מהם במשך כל שעות היום והלילה. אף בשנתם שוכבים כל בני הבית בבגדיהם. כתוצאה מזוהמה זו, נתקפים התינוקות במחלות עור זיהומיות שאינן מרפות מהם. ראיתי תינוקת שכל אוזניה ופניה כוסו בפצעים, שהתפשטו וסיכנו את החלקים הבריאים. ההורים לא היו מודאגים מפצעים אלה, כי ידעו שבשלב מסוים ייעלמו ולא יחזרו. אך עד אז סובלים התינוקות מאי־הנוחות של הפצעים ומחשרת הזבובים המטרידה אותם. רבים מילדי הבדוים סובלים מגרדת.

כשהתינוק הופך להיות עצמאי מתחיל שינוי במצב נקיון הגוף. הילד יודע להישמר מפני הזוהמה ובגדיו נקיים יותר. את הבנים מלבישים בשיירי בגדים שנותרו מבני המשפחה הגדולים, שהם על־פי־רוב מרופטים וקרועים, ואילו לבנות מקדישות האמהות יתר תשומת לב. מתאימים להן בגדים לפי מידתן, הנתפרים מאריגים טובים יותר.

עם עליית כושר הקנייה בעקבות התעסוקה בשוק העבודה הישראלי, עלתה רמת הלבוש של הילדים. הילדים הנשלחים לבית־הספר לובשים בגדים נקיים ומסודרים, ובנות הנשארות בבית מתהלכות אף הן בבגדים טובים.

לימות החגים מכינות האמהות בגדים מיוחדים. בימים אלה הן מלבישות את ילדיהן בבגדים נאים, המשווים להם חגיגיות. לפני החגים, בעיקר הרמדאן, תופרים בגדים חדשים. יש אמהות הנוהגות להשאיר לילדים את בגדי החג שייהפכו לבגדי חול ויש הגונזות את הבגדים מחג לחג, כפי שנהוג ביחס לבגדי המבוגרים.

הבנים מתרחצים לפי רצונם. עם הופעת רגש הבושה חדלה האם מלרחוץ אותם והם מתרחצים כמו המבוגרים העושים זאת בצנעה.

הבנות צמודות אל האם. בנות שבט הג’יבאליה, שמימיהן מצויים בשפע, אמרו לי כי הן חופפות את ראשן מדי שלושה ימים ורוחצות את כל גופן אחת לשבוע. האמהות מסייעות בידי הבנות בקליעת הצמות וביתר הדברים, עד שהן נעשות עצמאיות. בעיית הכינים קשה ביותר. ילדים רבים נגועים בכינמת ושערות ראשם מלבינות מרוב ביצי כינים הנדבקות לשערותיהם. נקיון הראש מכינים מותנה ביחסה של האם ובמסירותה. ראיתי עקרות־בית גרועות, שמגוריהן מוזנחים וראשי ילדיהן מכונמים. הכינמת מביאה לחיכוכים בין המשפחות. יש אמהות האוסרות על ילדיהן לשחק עם ילדי האוהל השכן בגלל הכינים.

ברית המילה    🔗

בהתאם למסורת מלים הבדוים את ילדיהם, הן את הבנים והן את הבנות. את הבנים מלים בגיל בלתי קבוע. מכיוון שהוצאות האירוח והתשלום למוהל גבוהים, משתדל הבדוי לרכז את כל בניו הזכרים ולמול אותם יחד, מגיל שנתיים ועד חמש־עשרה, ולעתים אף מעבר לגיל זה. יש שעורכים מילה משותפת לכל ילדי המאהל.

את הבת מלה אמה לאחר שהגיעה לגיל שבע.

התיאור שלהלן מבוסס בחלקו על מה שראיתי ובחלקו על סיפוריהם של בני שבט הג’יבאליה. בשבטים אחרים המנהגים שונים מעט, אך עקרונית הטקס דומה. בעבר התמחו בדוים מקומיים בעריכת המילה. כיום מסתייעים במוהלים מאל־עריש. ב־1975 שולמו מאה לירות ישראליות למילה.

העונה הטובה למילה היא האביב, אחרי פריחתו של הרותם.

החגיגה

כל בדוי שמכבד את עצמו, וכולם כאלה, מקציב לכל נימול עֵז אחת. השיחה סביב המאורע תופסת מקום חשוב בעיסוקיהם של הבדוים. הבנים המועמדים למילה משלימים בהדרגה עם הרעיון שיצטרכו לעבור חיתוך מכאיב בגופם. הדוגמה של בנים אחרים שעברו ניתוח זה ניצבת לעיניהם, וההכנות המתמשכות מכשירות את לבם לכך. הזמנות נשלחות לקרובים לבוא ולהשתתף ביום השמחה שנקבע מראש. בחירת המוהל, הזמנתו והמשא־ומתן על המחירים מעסיקה את כולם. הבנים סקרנים לראות את המוהל, שהוריהם מייחסים לו על־פי־רוב מיומנות מופלאה.

האב שואל לקראת המאורע סירי בישול גדולים. נשלחים גמלים או משאית להביא עצי הסקה. הנשים ממלאות את מכלי המים. נקנים ממתקים בחנות או אצל סוחר מאל־עריש, שבא במכונית עמוסת מצרכים.

טקס ברית המילה נמשך יומיים. היום הראשון נקרא “חצי” – נוּסַה – כי הפעולה הטקסית הראשונה, של הקמת האוהל, נעשית בחצי היום, מהצהריים.

ביום זה מתכנסים האורחים ומביאים מתנות ועזים לזביחה. בעלי השמחה שואלים מהקרובים שלושה אוהלים ומקימים אותם בשטח פתוח סמוך למאהל: אוהל אחד לגברים, אחד לנשים ואחד לנימולים.

האורחים יושבים באוהלים, משוחחים, אוכלים, נחים או ישנים. קרוביהם של בעלי השמחה מתגייסים לעזרתם בהכנת הארוחות. בערב ובמשך הלילה מבלים הכול בשירה ובריקודים.

עם בוקר היום השני זובחים את העזים, עז לכל נימול. אם יש צורך להוסיף בשר, שיספיק לכל הנאספים, שוחטים עזים נוספות. מבשלים הכול בסירים גדולים, שגויסו במיוחד למאורע זה. הנשים מכינות לחם בכמות מספקת.

בין השעה עשר לאחת־עשרה אוכלים את ארוחת־הצהריים. בסיומה, בשעה אחת אחר הצהריים לערך, מתפנים הכול לקיום מצוות ברית המילה. לאחר ביצוע הניתוח מסתיימת החגיגה, וכל האורחים אורזים את חפציהם ומסתלקים.

הטקס

חתני המצווה רוחצים את גופם במים ובסבון ריחני ולובשים מחלצות חגיגיות. לראשם כפיה ועקאל ועל גופם הג’לביה. הם אינם לובשים מכנסיים. עם תום הרחצה והחלפת הבגדים הם נשארים באוהל. המוהל מכין את התער ואת תרופותיו, וכן מטליות לספיגת הדם, ואז הוא נותן סימן כי הכול מוכן.

הבנים אינם הולכים בעצמם לאוהל המילה. האב או הקרוב ביותר נושא את הבן. בין הגברים יש תחרות על קיום מצוות נשיאת הנימול. כל מועמד נישא על גב מבוגר, וזה משמש לו כחונך בעת המילה. הבנים עוברים בתהלוכה, נישאים על גב החונכים, ומקיפים את האוהל שלוש פעמים. הנשים מרעידות בלשונן ומשמיעות צליל כקול צלצול פעמונים קטנים, והאורחים מלווים את התהלוכה בדרכה. אחר־כך מכניסים את הבנים לתוך האוהל שם הם עומדים, כל חונך ליד חניכו. אסור לאנשים אחרים להיות נוכחים בעת המילה.

אצל שבט המזינה הסדר הפוך: ביום הראשון בשעות הצהריים מלים את הבנים ללא כל טקס. אחר הצהריים זובחים ההורים, ורק עם ערב באים האורחים עם מתנותיהם ועזיהם ולמחרת בבוקר הם זובחים בשנית, לאחר לילה של שירים וריקודים.

מצוות מילה כהלכתה מתקיימת רק אצל משפחות בעלות אמצעים. אב עני, שאין ידו משגת לכבד אורחים, מקיים את המילה בצנעה, ללא טקסיות וללא קבלת אורחים.

המילה

יש המלים כשהנימול עומד, יש שמושיבים ויש שמשכיבים אותו. החונך מפשיל את הג’לביה מעל ראשו של הנימול, עומד מאחוריו ומחזיק בידיו כשהן מקופלות אל הכתפיים. המוהל לוקח חרוז, או גלל עז בקוטר שיתאים לקוטר אבר הזכרות של הנימול, ותוחב אותו בתוך העורלה. על־ידי משיכת העורלה הוא דוחק את העטרה אל מעבר לחיבור העורלה אל האמה. העוזר קושר בחוט משי את העורלה בקשר מוט, מותח ומבטיח שהחרוז נמצא במצב המתאים. בעזרת סכין גילוח או תער גוזר המוהל את העורלה בין הקשר והחרוז. החרוז נפלט החוצה, מכיוון שאין עורלה שתאחז בו. העטרה מזדקרת וחוזרת למצבה הקודם, כשהעורלה קטועה עד לבסיסה, והעטרה חשופה לגמרי. מוהל שמוצא כי בסיס העורלה מכסה חלק מהעטרה הופך אותו ודוחקו עד כדי גילוי מוחלט של העטרה. יש מוהלים הסופגים את הדם במטלית, ויש שנותנים לדם לזרום עד לקרישה.

נהוג לטבול את האמה בשתן הנימול שהומס בו מלח, או במי מלח פושרים, כי לדברי הבדוים הם מקרישים את הדם במהירות. כיום יש מוהלים המורחים את החתך ביוד, ומפזרים עליו אבקת דרמטול.

סבלו של הילד הנימול אינו ארוך, משום שכל הניתוח, מרגע שמתחילים הכאבים בעקבות הקשירה והחיתוך, אינו נמשך יותר משתיים־שלוש דקות. לפי העדויות לא היה מקרה שילד נימול נתקף פחד וברח מהמאהל, אך בברית־מילה שנכחתי בה, צעקות הנימולים היו כה חזקות, עד שגרמו פחד בקרב יתר בעלי המצווה, והיו נאלצים להזעיק תגבורת על־מנת לרתק את הנימולים לכסא המילה. ישנם מוהלים המשתמשים בהרדמה מקומית ומבצעים את המילה ללא כאבים.

המוהלים הבאים מאל־עריש משתמשים במקום החרוז בלוחית מתכת מגולוונת, שבמרכזה חריץ ההולך ומתרחב כלפי שפתה. את העורלה מושכים לתוך החריץ, מותחים אותה תוך כדי דחיסת העטרה אחורנית אל מעבר לחיבור העורלה, ועל־ידי דחיקה למרכז הלוחית. במקום שהחריץ צר ביותר, נתפסת העורלה ואינה חוזרת אחורנית. באמצעות תער מיוחד למטרה זו, מחליק המוהל על־פני הלוחית תוך כדי משיכה בעורלה וחותך בתנועת החלקה. כשהעטרה מוגנת מפגיעת התער. בתום החיתוך משתחררת הלוחית והעטרה מזדקרת ומופיעה גלויה ללא כיסוי של עורלה, בדיוק כמו בשיטת החרוז. לאחרונה התחילו גם המוהלים הבדוים המקומיים לרכוש את כלי המילה המודרניים.

המועמדים האחרים למילה מחכים לתורם לקיום המצווה. בגמר הניתוח הראשון, מביאים את השני בתור והראשון הולך אל קצה האוהל ויושב שם על מתקן שהוכן עבורו.

אצל הקרארשה ראיתי כי תלו את העורלה הקטועה על זרוע הנימול, ולאחר שחיטת העז לקח אחד הזקנים מדם הזבח, קרא אליו את הנימולים, ולעיני כולם מרח מהדם על ידם ואמר: “מעתה נכנסת בברית האיסלאם!”

לנוחיותו של הנימול אחרי המילה מתקינים מושב מיוחד, העשוי משתי אבנים בגובה של עשרים סנטימטרים, המוצבות כמרחק מתאים זו מזו, על־מנת שהנימול ישב ביניהן וישעין את ידיו עליהן. בנוסף על כך מציבים מאחורי שתי האבנים לוח אבן המשמש כמשענת לגב. על המתקן הזה פורשים שטיחים. כדי שהאמה לא תזדהם מגוללים מטפחת בגודל מתאים ויוצרים ממנה עיגול. מתקן זה נקרא וִיתְ’ר אַ־טִיהַאר (אוכף המילה). את האשכים מכניס הנימול לתוך הוית’ר, והאמה נמצאת מושטת לפנים מבלי שתיגע במצע או באדמה. כך מתחיל תהליך ההחלמה, אשר עשוי להימשך ימים ואף שבועות. בשבוע הראשון הנימול צמוד למושבו ביום ובלילה. לאחר שבוע, כשהפצע מגליד, מרשים לו לישון על מצע כרגיל.

במשך כל הזמן הזה יושבים הנימולים באוהל סגור. הבדוים מאמינים כי אשה הרה או גבר ששגל ולא התרחץ, יכולים לגרום לסיבוכים ולאי הצלחת המילה. כדי למנוע אי־הבנות ופגישות מקריות, סוגרים את האוהל בפני אנשים זרים, ורק הורים ובני הבית רשאים להיכנס פנימה ולשרת את הנימולים. הם מרוקנים את שתנם בבקבוק או בכלי אחר, וכן גם את הפרשות בני מעיהם. ההורים לוקחים את הכלים האלה ומרוקנים אותם במקום המתאים. כשהמצב משתפר, מרשים לנימולים לצאת לצרכיהם לשדה הפתוח, תוך כדי שמירה מפגישה עם זרים ונשים הרות. פעוטות שנימולו נישאים על גב ההורים. באחד מטקסי ברית המילה ראיתי כי לאחר שעתיים יצא אחד הנימולים מלווה בחונכו לעשות את צרכיו.

בדרך כלל מבריאים הנימולים לאחר שבוע ללא כל סיבוכים. אך יש שהחתך אינו מגליד והוא מעלה מוגלה. בעבר טיפלו בזיהום כזה באבקת חומר מר הנקרא חִילוּ, או הכינו משרה מצמחים מבושלים של אכילאה ריחנית או לענת המדבר.

אם כל אלה אינם מועילים, משתמשים באמצעי דרסטי הנקרא אֲתַ’רֵין. הולכים לפרשת מים בין שני הרים ומביאים משם צפיעי כלב לבנים. מקובל על הבדוים שלצפיעים אלה סגולות מיוחדות, שאין בצפיעים המופרשים במקום אחר. קולים את הצפיעים המיוחדים על גחלים עד שמשחירים, מפוררים אותם וזורים על הפצע. כיום כמעט שלא משתמשים בתרופות אלה, ומסתייעים במשחות ובתרופות המקובלות ברפואה המודרנית.

לאחר יומיים־שלושה הפצע חדל להציק לנימול, אף כי טרם הגליד. האמה, בעיקר אצל המתבגרים, מתקשה ומזדקרת, אם מתוך גירוי פיזי, או פסיכולוגי, דבר שגורם לפצע שייפתח. לצורך זה תולים לפני כל נימול רגל של עז מאלה שנשחטו לכבודו. עם כל הזדקפות מכה הנימול ברגל העז על ירכיו ובזה הוא מרגיע את האמה ומביא אותה למצב של הרפיה.

כל האמור עד כה נלמד מפי הבדוים עצמם, ולדבריהם אלה המנהגים והדרכים לביצוע המילה.

בשבט הג’יבאליה נהוג לעשות “סעודת מצווה” הנקראת בַּרַכַּה בתום ארבעים יום.

קרובי המשפחה ומוזמנים מתכבדים לשבת באוהל־אורחים שהותקן במיוחד לצורך זה. לפנות ערב שוחטים עזים שנתרמו על־ידי אבי הנימולים או על־ידי האורחים. לאחר הסעודה נערכת הילולה כנהוג עד אור הבוקר.

מילת הבנות

הבדוי בסיני מל גם את הבנות. בהגיע הבת לגיל שבע היא חייבת במילה. לדברי הבדוים ניתוח זה נועד לשכך את תאוותן של הנשים. אמרה לי בדוית אחת: “אם לא ימולו את הבת, היא תהיה תאוותנית וחשקנית ותמשוך אליה את הגבר בכוח, ואותנו הזקנות יזניחו הגברים, כי ימצאו אצלה חיק חם. בנוסף על כך תעביר התאוותנות את הנערות על דעתן ותביאן למעשי בגידה בבעל.” הבדוים סבורים גם שבת ערלה נעשית מרדנית ואינה מצייתת לבעלה, וסופה שהיא מטרד למשפחתה ולילדיה. סברה זו נדחית, כמובן, על־ידי המדע. מקורו של מנהג זה בימים קדומים ביותר לוט בערפל. יש אנתרופולוגים הרואים במילה משום סירוס טקסי של הבנים. אולי יש לחפש ברוח זו את ההסבר גם למילת הבנות.

כל אם מלה את בתה בעצמה או נעזרת במוהלת מומחית. כאשר הבת מגיעה לגיל המתאים, שש או שבע שנים, היא מושיבה את הבת על הארץ. מפשקת את רגליה ומושכת בקצה הדגדגן. בעזרת סכין גילוח או תער היא קוצצת את ראש הדגדגן ואינה פוגעת בשכבת העור הפנימית. היא מקפידה שלא לחתוך יותר מדי ומסתפקת בפעולת קיצוץ סמלית. הניתוח מלווה בדימום מועט. עם גמר המילה, קמה הילדה ויוצאת לעיסוקיה. יש כאלה היוצאות מיד לאחר המילה לרעות את העדר. תוך יום אחד המילה כבר לא מטרידה את הילדה והדבר משתכח מלבה.

האחיות שעקבו אחר מעשה מילת הבנות במרפאות שבסיני, מעידות כי ברוב המקרים הניתוח שנעשה בדגדגן הוא סמלי. יש מקרים שבהם הכריתה גדולה. רוב הבדויות מעידות כי הניתוח נסבל ואינו גורם לטראומה כפי שזה קורה אצל הבנים. ישנן נשים המעידות שסבלו מכריתה גדולה שלוותה בזרימת דם שיכלה למלא כוס גדולה.

הנביא שגזר על מילת הבנות

לנביא מוחמד היתה בת שתשוקתה לא ידעה שובעה. מכל הגברים בחר לה בעל שהיה גם הוא בעל תשוקות מיניות גדולות. בכל לילה היה בועל אותה שבע פעמים ואף־על־פי־כן לא באה בת הנביא על סיפוקה.

ימים ושבועות עברו מיום חתונתה ותובענותה שלא ידעה גבול הציקה לה, והיא לא מצאה דרך להירגע. בצר לה פנתה אל אביה ואמרה לו: “זה הבעל שבחרת עבורי משאיר אותי צמאה!” הנביא שידע כי השיא את בתו לגבר בריא שיצריו עזים, הבין כי היא לוקה בתובענות מינית מופרזת.

ציווה ונערך בה ניתוח מילה על־מנת שתרגע. משעשו בה את הניתוח נרגעה והיתה נוחה וחסודה. המאמינים שראו מה עשה הנביא בבתו, מיהרו ועשו כמוהו. מאז מלים את הבנות. 

הרופאים הבדוים    🔗

הטיפול הרפואי במחלות ובפגעים שגרתיים כמר פצעים, כאב בטן, חום והתקררות, נעשה בידי הנשים. את הידע בענייני רפואה רוכשת האשה מאמה וחברותיה.

מקרים מסובכים וקשים נמסרים לטיפולם של רופאים בדוים שיצאו להם מוניטין בקרב שבטם. לבדוי יש אמון מלא ברופא השבט, והוא סומך עליו יותר משהוא סומך על רופא מודרני.

הבדוי מתפאר ביכולתם של רופאים בני שבטו. וכך אמר לי צעיר בדוי: “חליתי במחלה קשה והובלתי לבית־החולים באילת. הרופאים הישראלים לא הקלו עלי את סבלי ומחלתי הלכה וגברה. עזבתי את הישראלים וחזרתי לנויבעה. שם פניתי אל ג’וּמְעַה הרופא שהבטיח לרפא אותי, עשו לי כמה כוויות ותוך שבוע הבראתי לחלוטין, ואלחמדללה מאז אני ככל האדם!”

האמון ברופא הבדוי, שמעשיו לרוב חסרי תועלת ובמקרים רבים אף מזיקים, נובע מהשיטות שבהן הוא משתמש והתואמות להשקפותיו של הבדוי על סדרי העולם ועל כוחה של המאגיה. בעיניו, הרופא המודרני אינו יודע להשפיע בכוח לחשים על הכוחות העליונים, שייתנו לתרופות ולמעשיו את התוקף הדרוש. ההצלחות והכשלונות שיש לרופאים העממיים הם פועל יוצא של רצון הכוחות העליונים. הבדוי מוכן לקבל את ההנמקה הזאת משום שהיא מתיישבת עם אמונתו. וכך יכול הרופא העממי לרקוח מרקחות, ולעשות דברים שאינם נסבלים ברפואה המודרנית. הרי אם ייקח צפיעי צבועים וישקה בהם את חוליו, אללה יראה במעשיו דבר רצוי, ואין סיבה שתרופתו לא תצליח. עיקר התרופה ברצון אללה ויתר הכוחות העליונים ולאו דווקא במה שיש בה.

הרפואה הבדוית מתחלקת לכמה תחומים: טיפול בפצעים, ניתוחים, מחלות פנימיות, עצמות שבורות, הכשות נחשים, עקרות, מיילדות, עקירת שיניים ומחלות רוח. את מומחיותם רוכשים הרופאים מדור הרופאים שקדם להם, ויש מי שממציא שיטות ודרכי ריפוי מנסיונו ומדמיונו. ויש מי שהיה במצרים ולמד לקרוא, עיין בספרי רפואה עממיים כמו זה של אַ־רֵיחַאנִי מימי־הביניים, והרחיב את השכלתו. הכרתי רופא בדוי חשוב שלא ידע קרוא וכתוב אבל היה לו ספר רפואה. קריין בדוי היה קורא לפניו והוא למד מהספר את חוכמת הרפואה. כדגם להתמחות של רופא בדוי אביא את סיפורו של הרופא שהכרתי, אשר זכה להערכה אצל בני שבטו, שבט הג’יבאליה, ושמו יצא לפניו גם מחוץ לסיני:

צַאלֵח אוּמְבַּארֵכּ הרופא

לשבט הג’יבאליה קם רופא יחיד ומיוחד בדמיונו והמצאותיו. הוא חי בוואדי־עֲ’רְבֵּה בדרך נַקב אַל־הֲוַה. צאלח אומבארכ, שהתפרסם כרופא ראשון במעלה, מתאר את מקור מומחיותו בדברים הבאים: "בהיותי במצרים בצעירותי, הייתי משרת את נזירי סנטה־קתרינה במנזר אשר בקהיר ומהם למדתי קרוא וכתוב. במקרה נפל לידי ספר רפואה קדום שבו גיליתי להפתעתי דרכי רפואה מופלאות.

"כשחזרתי לסיני ביקשתי לרפא את בני שבטי ולא היו בידי צמחים כאלה שנזכרים בספרים. אימצתי את מחשבותי עד שעמדתי על תכונותיהם הרפואיות של הצמחים אשר באזור מגורי. לפי צורתם, ריחם וטעמם ידעתי למה יכשר כל צמח. בעזרתם ריפאתי את החולים מבני שבטי וראיתי ברכה בעמלי. ומי שמת – אללה ירחמו! מיום ליום התעמקתי במחלות ובדרכי ריפוין ופיתחתי שיטות משלי. יצרתי שיקויים שסודם ידוע רק לי, עשיתי כוויות לפי מה שמוחי אמר לי לעשות, ובעזרת אללה סייעתי לנזקקים. גולת הכותרת היתה דרך הרפואה שהמצאתי למחלת הסוּכֶּרֶת. הבדוים בסיני משתמשים בסַמְוַה – באשן עגול־עלים – לרפא את חולי הסוכרת. יעילותו לא הניחה את דעתי. עד שבאה אלי דוקטורית מאירופה – אשה נכבדה ואצילה – וביקשה את עזרתי לרפא בה את הסוכרת שממנה סבלה, וכך הקדשתי תשומת לב למחלה הזאת, לפי שאינה נפוצה אצלנו בסיני.

"למראה האשה העדינה שנתנה אמון בכוח הריפוי שלי, לבי לא נתן לי לסרב לה. ועל־כן אמרתי לה: ‘שבי בזה כמה ימים עד שאללה ימציא לי דרך לרפא אותך!’ פיניתי לה בקתה בחצרי, ואני הסתגרתי באוהלי יום ולילה ואימצתי את מוחי, עד שמצאתי את הדרך והשיטה לרפא את האשה הכבודה מן הסוכרת.

"תחילה בחנתי אותה אם אכן היא חולה בסוכרת, או שמא היא סובלת ממחלה אחרת. ליקקתי את כף ידה ומצאתי כי היא מתוקה באופן שאין לפקפק במחלת הסוכרת שתקפה אותה. הלכתי להרים והבאתי שבעה ועוד שבעה צמחים נבחרים, קליתי ושחקתי אותם עד שקיבלתי אבקה שחורה. בללתי את האבקה במים במנה קטנה והשקיתי את החולה זהובת השער. בבוקר שתתה כוסית אחת בטרם תעשה דברים אחרים. כך עשתה שבוע ימים. והיא שכנה בבקתה שפיניתי לה, ואני בבקתה סמוכה, כדי להיענות לה בשעת הצורך. מיום ליום גבר האמון שלה בי, ואני ידעתי כי רק אני אוכל להושיעה.

"כתום שבוע ימים של שתייה, עברתי לשלב טיפולי נוסף. שמתי מחט בין שפתי וקידשתי אותה על־ידי שאמרתי את הפאתחה שלוש פעמים והמחט שומעת ומתקדשת בין שפתי. עם הזריחה הושבתי את האשה על סלע מחוץ לבקתה, חשפתי את כתפה וביקשתי ממנה לפנות לכיוון דרום אל חוג השמש בשמים. לקחתי את המחט ושרטתי את כתפה השמאלית שלוש שריטות, ופיזרתי עליהן אבקה שנעשתה מִשַבָּר־לָבָן מסוכר ואבן אלאון – זו אבן המתגלחים. בצהריים, בעודה יושבת מול השמש, שרטתי שלוש שריטות בראשה. בערב שרטתי את כתפה הימנית כשפניה לדרום והשמש בשקיעתה. ובכל פעם פיזרתי על השריטות מאותה אבקה, אשר משכה את המחלה החוצה ופטרה את לבנת־הפנים ממחלתה.

“לא עברו ימים רבים והיא היתה בריאה ככל האדם. הסוכרת נעלמה. מרוב התפעלות נישקה את ידי והיתה יושבת מולי שעות רבות ורואה אותי בעבודתי.”

הסוכרת אכן נעלמה. העיד על־כך הרופא הישראלי שהיה במרפאה בבקעת־רַבַּא. החולה האוסטרית, שהיתה דוקטור לפסיכולוגיה, נבדקה לפני שהלכה לעבור טיפולים אצל צאלח אומבראכּ ונמצאה חולה בצורה חמורה, וכשחזרה ונבדקה לא נמצאה אצלה סוכרת. אולם השיפור במצב בריאותה נמשך ימים ספורים, והסוכרת חזרה אליה שנית. שאלתי את צאלח לסיבת הדבר והוא אמר: “רופא צריך להיות מוכן להתערבות השדים אשר משבשים ברשעותם את מעשיו. בלעדיהם לא היו מחלות, ולא הייתי חייב לעסוק ברפואה!”

שמעו של צאלח אומבראכ נפוץ בכל מרחב סיני והגיע אפילו אל הגליל העליון. לדבריו באו אליו חולי סוכרת מלבנון. לאחר שטיפל בהם שבו לארצם, והוא מקווה שהבריאו. לדבריו, ההוכחה לכך היא, שלא באו אליו שנית.

כיוון שהבדוים נתנו בו אמון רב, החלו מעריצים אותו, והוא נמצא בתהליך של מעבר לספירות על־טבעיות עוד בחייו. לדבריו היו שבאו אליו כדי לזבוח בהשראתו במקום לעשות זאת ליד קבר שיח'. הוא מת בקיץ 1984, והוא בן שבעים שנה.

לוּגְ’מַאן הרופא הפלאי

לרופאים הבדוים יש דמות רופא מיתולוגית כמו אסקלפיוס הרופא היווני, שהפך לאל. לפני דורות רבים חי בערב רופא אגדי בשם לוּגְ’מַאן. כוחו היה מופלא והיתה לו השפעה על־טבעית על תרופות. הוא נהג להכין תרופות שונות, לשים כל תרופה בשקית ולתלותן בבקתתו. בגלל הריבוי במחלות היו תלויות בה מאות שקיות. בבוא חולה אליו ידע מהי מחלתו, מבלי שהחולה יתאר את כאביו. הוא היה מושיב את החולה בסוכה שלפני הבקתה, אחר־כך נכנס לתוכה, עומד דקות מספר ומחכה לאות. השקית שבה היתה התרופה המתאימה התנדנדה כמטוטלת כאומרת: “אני היא זו שמתאימה למחלת האיש!” יתר השקיות היו תלויות שם ללא ניע.

הרופא לוג’מן היה לוקח ממנה מנה כדרוש ומרפא בה את החולה, ולא יצא איש מלפניו כמו שנכנס.

אישיות הרופאים

חברת הרופאים הבדוים שהכרתי בסיני יוצאת דופן. יש והם בעלי דמיונות ומלהיבים את האנשים שבאים אליהם, כמו צַאלֵח אוּמְבַּארֵכּ, ויש שהם אצילים ונכבדים על בני שבטם; אחרים הם אנשים הממלאים תפקיד מרכזי וזוכים לאמון רב מכולם, ומשרתים את האנשים אף בתחומים אחרים, כמו אִימְחַנַּה מוואדי כִּיד. מספרם של רופאים בעלי־שם אינו גדול.

רופאים אחרים, סגולתם לרפא לא ניתנה להם מכוח אישיותם, אלא ממקור מיסטי נעלם, כמו החַאוִי, שמסוגל לרפא אך ורק נשוכי־נחשים. על איש כזה לנהל אורח־חיים למופת. עליו להיות ישר וחלים עליו איסורים מוגדרים. אסורה עליו הריגת נחשים ושרצים. עליו להקפיד לאכול אך ורק בשר בהמה שנשחטה, ולא בשר בהמה שנהרגה. אסורה עליו אכילת ציפור שנמעכה במלכודת. אף בשר עז שמעדה מצוק ונפחה נשמתה, גם אם בותרה בו־במקום, אסור עליו. חובה עליו לומר דברי אמת בלבד, ומעשי רמאות אסורים עליו בתכלית. על־פי אמונת הבדוים, מקור כוחו ניתן לו מהבנים שנולדו מ“זיווג” של גבר ונחש נקבה.

בעבר היו רופאיהם של הבדוים המע’רבים, שמוצאם בצפון־אפריקה. הם נהגו לשוטט יחידים בין המאהלים כבעלי־מלאכה וכרופאים. באמתחתם היו קמעות ותרופות שעשו מצמחים ומכל מיני חומרים אחרים. האמון בהם היה רב, על־אף המוזרות שבהופעתם, ועל־אף היותם בני־בלי־בית.

הנשים אינן לוקחות חלק פעיל ברפואה מעשית, לבד ממיילדוּת ואִבחון מחלות בדרך מאגית. נשים אלו יוצאות דופן בהתנהגותן ובהליכותיהן ושמן יוצא לפניהן בכל המרחב המדברי. כל הרופאות הבדויות קשישות, ולא מצאתי אף רופאה צעירה. עובדה זו יש להסביר בכך שצעירה מהווה אובייקט מיני וחלים עליה איסורי הטאבו, בה בשעה שזקנות יוצאות באופן חלקי ממעגל הטאבו, והן אינן מרתיעות גברים מלבוא אליהן להירפא.

אבחון מחלה    🔗

גורמי מחלה שאין לה הסבר או שאין לה תרופה, נקבעים בעיקר על־ידי נשים ידעוניות. הן מגיעות בשתי דרכים לידי הכרת סוד המחלה: השַׁבֵּה והאִיסְתִירְכַּאד.

הַשַׁבֵּה

חולה שרוצה לדעת באיזו שיטת רפואה עליו לנהוג כדי להירפא ממחלתו, בא אל הידעונית ומבקש שתעשה לו שַׁבֵּה, שפירושו גבישי האלאון. בעזרת הקטרת קטורת ושינוי צורת גבישי האלאון, זוֹ אבן הגילוח אשר הגברים נהגו להחליק על עור פניהם לאחר הגילוח, וכן בצירוף השבעות ופעולות נוספות, מגלה הקוסמת את גורמי המחלות ומורה לחולה מה לעשות.

בחרתי שיעשו בי את השבה כדי לעמוד על טיבה. על־מנת לעמוד על מידת האחידות במעשה זה ביצעתי מספר שבות והריני נותן תיאור של אחת מהן. מסתבר כי השיטה היא אחת.

גְ’מִיעַה הקוסמת עורכת לי שַׁבֵּה

הוזמנתי על־ידי גְ’מֵיעַה לעריכת שבה בשעת בוקר מאוחרת שנקראת דִ’יחַה. היא נעתרה לי רק לאחר שידידי המליצו עלי בפניה. ישבתי לפני המקעד בחברת כמה נשים וביניהן הזקנה ג’מיעה וגמענו תה, שהרי אין ניגשים למעשים גדולים ללא רגיעה תחילה וישוב הדעת.

כעבור חצי שעה פרשו הנשים מחברתנו והשאירו אותי עם הזקנה. לפי הוראותיה, נכנסתי למג’מע לצורך ביצוע השַׁבֵּה. ג’מיעה יצאה ובאה כמה פעמים כשהיא מביאה פחית עם גללי גמלים יבשים ופחית אחרת עם חול דק, וכן זרדים וכלי מים.

כאשר כל האביזרים היו בידה ישבה ליד הקיר האחד וערכה את הדברים הנחוצים. אני ישבתי מולה ליד הקיר השני, במרחק של כמטר ממנה. ידידי הסבירו לי קודם לכן, כי עלי להגיש לה סכום כסף השווה למאתיים שקל (לפי ערך המטבע של שנת 1983). צררתי את השטרות במטפחת שהגשתי לה. היא לקחה את המטפחת, פתחה ומנתה את הכסף ואמרה: “השבה דורשת סכום יותר גדול!” הוספתי עוד מאה שקל.

היא לקחה את הכסף וטמנה אותו בין חולצתה לשדיה, ריכזה את מחשבותיה והיתה מוכנה לעשות את המעשה הגדול. היא שאלה: “הנה אנו הולכים לעשות דברים גדולים ועצומים. אמור במה העניין?” אמרתי לה: “לא בי הדבר מדובר כי אם בבת שלי. זו אינה מתחתנת ומי שהיא רוצה בו איננו בנמצא!”

“האם היא חושקת במישהו בזמן הזה?” שאלה.

“חשקה ומת!”

הזקנה שדיברה בכובד ראש הבינה את הרקע ואמרה: “אם כך מבקש אתה שנעשה משהו כדי שמזלה יאיר פניו?”

“מה שאמרת הוא הנכון!” 

היא ביקשה לדעת אם הכסף שנתתי לה הוא כספי או כסף הבת. אמרתי לה כי הכסף הוא כספי וכי המטפחת היא של בתי. כששמעה את תשובתי ביקשה ממני כי אוסיף עוד מטפחת משלי, כדי שאני בתור מתווך אעביר את הקסם אליה, וכל מה שתעשה בי יחול על הבת. נתתי לה עוד מטפחת. לקחה, הלכה להביא פולי קפה. באה וצררה אותם בתוך מטפחת אחת והוסיפה עליה את הכסף מתוך הנמקה שהפעולה מסובכת ודרושים אמצעים יעילים להצלחתה. פולי הקפה הם הדרגה הגבוהה של מעשה הקסם, והם מסלקים כל הפרעה במעברו של הקסם ממנה אלי וממני אל הבת.

היא לקחה את המטפחת שלי ושפשפה אותה בצרור שבע פעמים לשם מיזוג האישיות שלי וזו של בתי, לאישיות אחת. לאחר מכן הדרך היתה פתוחה למעשים הבאים. היא לקחה את החול שהביאה, שפכה בערימה ביני לבינה, ועשתה ממנה בימה קטנה. בצד המג’מע, שהוא כעין מועדון הגברים, הבעירה את הזרדים ושמה עליהם את גללי הגמלים. לגללי הגמלים יש תכונה שהם הופכים לגחלים אדומות המפיצות חום רב ללא להבה. בעוד הגחלים על האש מילאה את פיה מים והתיזה ממנו על בימת החול שלוש פעמים. אחר שאלה אותי לשמי ולשם הבת. מסרתי לה את הפרטים, וכשהגללים האדימו העבירה עשרה מהם וערכה אותם במעגל על הבימה שהיתה גבוהה כחמישה סנטימטר מהרצפה. שמה על כל גלל קטורת שהתאבכה ומילאה את חלל המג’מע בריח נעים ובאובך מסתורי.

כאשר האובך התפזר לקחה אבן גילוח שקראה לה חִילְוֵה – ואחרים קוראים לה, כאמור, שַבֵּה – ריסקה ממנה ארבעה גושים בקוטר סנטימטר אחד ושמה על הגללים.

הגבישים נמסו בחום הגללים, שינו את צורתם והפרישו מתוכם נוזל שכיבה את הגללים, ומיד נָדַמוּ והבעבוע שהיה בתחילה נפסק. הם קיבלו צורות מצורות שונות. היא בחנה אותם וגלגלה אותם מצד אל צד והניחה אותם במרכז הבימה.

בשלב זה ציוותה עלי לחלוץ את נעלי השמאלית. תחילה לא הבינותי מה היא רוצה ממני, מכיוון שהוראתה לא היתה מילולית, אלא כיוונה באצבעה לעבר רגלי. חוסר ההבנה שגיליתי עורר בה אי־שביעות רצון. בינתיים באה אשה משכנותיה שרצתה לצפות בנעשה או ללמוד את המקצוע. הזקנה הקוסמת פנתה אליה והתלוננה עלי, שבאתי לעשות שבה מבלי שתהיה לי ידיעה מינימלית בדברים שעלי לעשות. משפירשה לי את רצונה, חלצתי נעלי ונצטוויתי אף לפשוט את הגרב. אחר, נתנה בידי גביש אחד שבחרה אותו במיוחד לאחר התבוננות מדוקדקות בגבישים והורתה לי לשפשפו מתחת לכף רגלי.

עשיתי זאת בדרכי שלי, לפי שהדבר כרוך בדגדוג, ולא רציתי לצחוק. שוב פנתה אל האשה והתלוננה על חוסר הידע שלי. התאמצתי ועשיתי את הדבר במרץ עד שהנחתי את דעתה. משסיימתי הורתה לי לנעול את נעלי. רגלי הימנית, כידוע, היתה עדיין בנעל. לנעילת הנעל היתה כוונה מרחיקת לכת, כפי שיראה הקורא בהמשך. כל מעשי ג’מיעה היו בכוונה שכולה מלאה רזין. האווירה במג’מע היתה אפופת מיסתורין. בתוך האפלולית ישבתי מול שתי הדמויות השחורות שרק עיניהן התנוצצו, ואובך העשן עם נצנוצי הגללים הבוערים השפיעו עלי מאוד. תחילה הייתי סקרן לראות מה יתרחש, ובהמשך הייתי כסהרורי וקמתי מבולבל, כשבטחוני סר ממני ולא ידעתי היכן אני נמצא. 

משסיימתי את נעילת הנעל ציוותה עלי הקוסמת להושיט ידי מעל הגחלים, יצקה לתוכן מים והורתה לי לרחוץ ידי ולהתיזם על הגחלים. רסיסי המים שנשפכו על הגללים הבוערים העלו מהם אדים בקול תסיסה ושריקה, וכל המג’מע התמלא ברחשים מוזרים. לאחר רחיצת הידיים בא תור רחיצת הפנים. שלוש פעמים רחצתי את פני מעל הגחלים הכבויים. התזתי מים אך לא עליהם, והיא היתה גוערת בי ומתלוננת על שאני לקוח שאינו יודע דברים שכל גבר שמכבד עצמו יודע לעשות. משסיימנו את פרשת הרחצה, נתנה בידי את הגבישים והורתה לי ללכת אל הוואדי מאחורי הסלעים ולהשתין עליהם.

יצאתי וחזרתי. כדי להבטיח שלא יהיה נתק בין כל שלבי השבה שאלה אותי האם אכן הצלחתי להרטיב בשתן את הגבישים. משאישרתי את דבריה נחה עליה דעתה ופנתה לשלב הבא. קמה וכרעה ברך אל מול הפתח והשמיעה דברי השבעה בנוסח שמובא במעשה “סַבְּעַה בסַבְּעַה”. כשסיימה ישבה דוממת. כמה רגעים לאחר מכן אספה את הכלים ויצאה, ואני נשארתי יושב עם האשה האחרת. הזקנה ג’מיעה חזרה כעבור כמה רגעים ובידה קומקום תה. מזגה לי ולאשה והשקתה אותי כמנהג אורחים. כיוון שהשעה היתה קרובה לצהריים ושעת הסעודה הגיעה, התבקשתי להישאר זמן מה כדי לסעוד ממאכלה. היא יצאה וחזרה עם קערת תבשיל אורז שהיה בו כדי להשביע אותי ולהחזיר אותי לאיתני לאחר העלילות וההפלגות בעולם הקסמים שהצריכו כוח והביאו עלי חולשה של ממש.

לתומי חשבתי כי אקבל תדריך למעשים שיש לעשות כדי שהשבה תשיג את מטרתה, שהרי לשם דברים של ממש באתי. ג’מיעה ישבה וראתה אותי אוכל ולא אמרה דבר. לפיכך העזתי ושאלתי אותה: “יא ג’מיעה, הנה עשית מעשי קסמים. ומה הלאה?” היא ישבה כאילו לא שמעה את דברי. עשיתי עצמי כאילו דברי נאמרו בלחש. הגברתי קולי ואמרתי: “יא ג’מיעה, מה אעשה עם הבת? כל אשר תאמרי אעשה!” לקול דברי הביטה בי בעין בוחנת ואמרה: “קח את בתך שעשיתי בה את השבה והביאנה אל חוף העיירה א־טור, ושם במקום הנקרא מַמְלַחַה לרגלי ההר, עליה להתרחץ, והיתר במאמר אללה!” אמרה ולא יספה. קמה והלכה.

האִיסְתִירְכַּאד

שיטה אחרת שבאמצעותה משפיעים על הכוחות העליונים להביא תרופה לנזקקים היא האִיסְתִירְכַּאד, שפירושו הזיה ודוממות. גם פעולה זאת נעשית בידי אשה. חולה שכל תרופה אחרת לא עזרה לו, הולך אל ידעונית על־מנת שתתערב לטובתו אצל העליונים. לא כל אשה מסוגלת למלא תפקיד זה, אלא רק זו שהיא בעלת תכונות עילאיות, שבאו לה מאללה.

החולה ומלוויו באים אליה ונותנים לה סכום כסף שבכוחו לפתוח את שערי הקסם. היא שומעת מה מציק לחולה, היכן הכאבים ומה היה הטיפול שקיבל עד בואו אליה. לאחר ששמעה את תשובת החולה, היא אומרת לו לשבת בשקט ולא להפריע לה במעשיה. היא מתרחקת לפאתי האוהל, ובעוד המבקרים יושבים סביב המוקד, היא יושבת ושוקעת בדממה והוזה עד שנופלת עליה תרדמה והיא שוכבת על גבה. היא רדומה אך עיניה פקוחות, בבחינת “נופל וגלוי עיניים”. רוחה מפליגה אל הספירות העליונות של הכוחות העל־טבעיים. היא מסתופפת בצלם ועושה מה שעושה.

משמסיימת היא להפליג בהזיותיה, היא קמה ויושבת ליד החולה כאילו דבר לא קרה. איש לא שואל אותה מה ראתה ומה קרה לה, אם ביקשה רחמים ואם שוחחה עם העליונים. כולם יודעים שאסור לשאול דברים כאלה. היא מכבדת את היושבים בתה. ובין לגימה ללגימה, היא נותנת הוראות לחולה. ברוב המקרים עליו לזבוח ליד קבר שיח' מסוים שהיא מציינת את שמו. לעתים רחוקות היא נותנת הוראות אחרות. היא אינה מתייחסת כלל לסיבת המחלה משום שאללה יודע את מעשיו ואין להתערב בהם.

יש מי שבוחר לעשות שַבּה ויש מי שמחשיב יותר את הָאִיסְתִירְכַּאד.

סוגי המחלות    🔗

ההבחנה בין המחלות השונות אצל הבדוים אינה מגיעה לסיווג מדוקדק, ומחלות רבות נכללות בקטגוריה אחת. מחלות מערכת הנשימה מוגדרות כמחלה אחת שיש לה גילויים שונים. מחלות המעיים – בין אם זה טיפוס או קלקול קיבה – מוגדרות במושג כולל מַעַ’ס.

חולשתה של הרפואה הבדוית וחוסר יעילותה נובעים מהעדר הגדרות של גורמי המחלה, ולכן שיטות הרפואה ואמצעי הריפוי הם חסרי תועלת ברוב המקרים. הרופאים הבדוים אינה מתעלמים מהסיבתיות שבהופעת המחלות, אך ההסבר שניתן להן חסר ערך ריאלי. לפי דעתם קיימים גורמים אחדים למחלות.

יש מחלות שמקורן באדמה. הבדוי מבלה את חייו בישיבה או בשכיבה על הארץ, ומחלות מסוימות נגרמות לדעתו בגלל כוחות על־טבעיים השוכנים בתוך האדמה. סוג זה של מחלות, כמו כאבי שרירים, נקרא אַרְדִ’יֵּה. מחלות שמופיעות בימות הקרה נקראות בַּרִדֵּיה. אך לא חסרים גורמים מיסטיים כמו עין רעה שיש בני־אדם העושים חַ’רִיעַה באחרים ומשבשים את בריאותם, או שדים רעים שאף הם לוקחים חלק במעשי ההתעללות בבריאות האדם.

הנקיון כתנאי לבריאות אינו מקובל על הבדוים, ואין הם קושרים בין זיהום למחלות. פצע עמוק נשטף במים שאינם תמיד נקיים, ולאחר מכן הוא נתפר בחוט ומחט כאילו היה זה עור נעל. הזיהום שנגרם כתוצאה מ“טיפול” זה והמוגלה שבאה בעקבותיו אינם נחשבים בעיניהם. לדעתם המוגלה היא חומר שהגוף מייצר ובעזרתו המחלה נשאבת החוצה.

הבדוים מתייחסים בשוויון נפש לסכנת הזיהום, מכיוון שיש להם חיסון טבעי שהם רוכשים מילדותם. לפי עדותם של רופאים ישראלים, נרפאים פצעיהם של בדוים צעירים במהירות יחסית.

להלן מובאת רשימת המחלות לפי הגדרת רופאים בדוים:

עַ’אשְיֵה – מחלה זו ניכרת לפי הכאבים בצד הבטן, בנפיחויות ובחוסר תיאבון.

דִילְדִמֵּה – אותם סימנים כמו ע’אשיה, אלא שיש ביניהם הבדלים הידועים לרופא המומחה.

מְלוּע – כאבים במותניים, בחזה ושבר בשרירי הבטן.

דַ’הְר – כאבים במותניים ובגב. 

חַ’איִבֵּה (נקראת גם דִישְבֵּה) – כאבי־ראש ופרקים, ונשימה קשה. הפה יבש. היא נגרמת על־ידי התקררות.

עַאקְבֵּה – שעלת שמלווה בכאבים בחזה.

קַלְבּ־לַאיִח – הלב שוקע ויוצר בליטה מתחת למפתח החזה. כאבים מלווים את הנשימה.

חִילְוֵה – פצעים מופיעים על הלב ויש כאבים בעת הפעימות, הגורמים למוות.

וִיתַ’אד – שלשול והקאות.

אִיסְפַר – כאבים בין הצלעות ובשרירי הגוף.

קַטִיע – כאבי גב שנגרמים על־ידי הרמת משא כבד.

עִירְק־אַנִּיסֵה – כאב שנמשך מהמותניים ועד לעקב לאורך הרגל. כיפוף הרגל מלווה בכאבים.

שַאוּכַּת אַרִיח – נפיחות בבית השחי ובמפשעה.

אוּם־דֵ’יל – תבלול בעין.

רַמַד – עין דומעת ומאדימה.

דַ’בַּאחַה – פצע בתוך הגרון, שגורם לחנק (דיפתריה).

חֲבַּטַת־נַוַאבֵּה – פצע בגרון שאינו גורם לחנק.

חֲבַּטַה רַעַאיֵה – פצעים שנגרמים על־ידי אקזמה על העור.

פַקַאק – נקע.

סוּהַל – שלשול. } מקורם במזון רע.

מִיסַאכּ – עצירות }

קוּרְחַה – פצעים שגורמים כאבים בקיבה.

וַגַ’ע דְ’רוּס – כאב שיניים שנגרם מהבליה הטבעית של השיניים.

זוּקַאם – נזלת. מקורה בהתקררות. יש לה גילוי נוסף שנקרא בְּרוּדֵה.

שְקֵירַה – מחלת ריאות, הנשימה קשה ומלווה בהפרשת כיח.

חֲסַסִיֵּה (נקראת גם חֲרַארַה) – גרדת בעור. מקורה בקרקע.

קַרְח – פצעים על הראש והפנים, המופיעים מעצמם.

סְחֵיקֵה – נשירת שערות.

גַ’דְרִי – אבעבועות שמקורן בקרקע.

אִילְתִיהַאב אִידִ’ין – מוגלה באוזן שמלווה בכאבים.

עֲיַה אַלְכַּלַאוִי – כאבים בכליות.

חִסְוֵה – דם בשתן.

סוּכַּרִי – סוּכרת.

סְקוּע – פוליפים בגרון שסותמים את הלוע.

עִיצַאב – כאבי שרירים.

עֲיַה אַל־מַפַאצִיל – כאבים בפרקי הגפיים.

סַהַר – נדודי שינה.

חוּבּ – אהבה. זוהי מחלה שמביאה רעה על האדם.

שיטות הריפוי    🔗

הבדוים משתמשים בכמה שיטות ריפוי, לפי סדר יעילותן, וכשאחת מהן אינה מועילה עוברים הם לשנייה ולשלישית. אלו הן תרופות טבעיות מן הצומח ומן החי, כוויות באש ופסיכותרפיה.

שימוש בתרופות

רוב התרופות ניטלות דרך הפה. הבדוי מבשל עלי צמח במים ושותה. לשימוש חיצוני, בטיפול בעור או בעיניים, מטפטפים את התרופה או מכינים משחה מן הצמח בעזרת חמאה. ישנה שיטה של ריכוז תרופה ב“גלולות”: אוספים מספר רב של צמחים, בדרך כלל ארבעים, ממצים אותם על־ידי בישול ואידוי. מן העיסה שנשארת גוללים גלולות, מייבשים אותן ונעזרים בהן בשעת הצורך.

הסובל ממיחושי גוף כלליים עושה “סאונה” באדים העולים מסיר שבו מתבשלת התרופה. הכלל הוא שעל הגוף להזיע ולספוג את אדי הצמח. לשם כך ממלאים כשליש מנפח סיר של חמישה ליטרים בצמח המתאים ומוסיפים מים עד מתחת לשפתו. שופתים את הסיר על אש עד לרתיחה. במקום מתאים באוהל חופרים גומה בגודל הסיר, כך ששפתו תהיה מתחת למפלס הקרקע. שמים גחלים בגומה ומכניסים את הסיר המהביל. חום הגחלים ממשיך ומרתיח את המים שמעלים אדים. על פי הסיר שמים שני לוחות עץ או אבן, כך שאפשר יהיה להרחיקם זה מזה ולווסת את כמות האדים שתתאבך ביניהם. החולה סוגר את האוהל מכל עבריו מפני נשיבת רוח, מתכרבל בשמיכה, עומד על הלוחות ורוחץ באדים. רצוי שיהיה עירום. לאחר חצי שעה או יותר, בהתאם להרגשתו, החולה מנגב את עצמו מזיעה, לובש כותונת נקייה, ושוכב על יצוע, מתכסה ושומר על חום גופו עד שחדל הוא מלהזיע. רוב הרופאים ממליצים על שינה בגמר הטיפול. החולה עושה “סאונה” כזאת בכל יום במשך ימים אחדים ומחלים.

לפעמים משתמשים בשיטת העישון. חולה שחש בראשו שם צמח מרפא מתאים לכך על גחלים ומריח את העשן.

סל התרופות

הבדידות במדבר והריחוק ממקורות האספקה מחייבים כל אם בדוית לאגור תרופות לשעת הצורך. מקור רוב התרופות בצמחים. צמחים הגדלים בקרבת מקום אינם נאגרים, והם נלקחים ישר מהשטח בשעת הצורך. בדוית המצויה בהרים תאגור צמחים שהובאו מאזור נמוך. ואילו היושבת בחוף תבקש מבעלה שיביא לה מצמחי ההרים. יש תרופות שמקורן בצמחים או במינרלים שונים המובאים ממצרים. כאשר הגבר מגיע לאל־עריש הוא קונה אותן ומביא לאשתו.

לאחרונה למדו הבדוים להשתמש בגלולות לשיכוך כאבי ראש ולהורדת חום. אלו נקראות אצלם בשם בַּרְשַאם וכל עקרת אוהל מצטיידת בהן. באוהלים רבים אפשר למצוא גם גלולות למניעת הריון. כן אוגרות הנשים קטורת המובאת ממצרים, וזו נועדה לשימוש בטקסים שבהם מתפללים לקדוש שירפא חולה שלא הועילו לו התרופות הרגילות. תרופה מודרנית בעזרת זריקות זכתה להצלחה בקרב הבדוים. ערכה של תרופה הניתנת בזריקה גדול מאוד בעיניהם.

החרדה מפני כוחן המאגי של התרופות

מצאתי שיש לבדוים לבטים המתייחסים לשימוש בתרופות. לפי מושגיהם, הכוח הרפואי של הצמחים ושל כל מקור ריפוי אחר נובע מהמהות המאגית שלהם. על־כן, השימוש בתרופות חייב להיעשות תוך קבלת השראה המושגת בשיטות מאגיות. בשימוש בתרופות יש משום התערבות במעשיהם של הכוחות העליונים, שהרי בדיבור הם מרפאים ולא בתרופות. כפי הנראה בעבר הרחוק היה ויכוח בסוגיה זו בין המחייבים והשוללים, עד שהמציאות הכריעה את הכף לטובת המחייבים. כהנמקה לביטול ההסתייגויות מתרופות נוצרה האגדה על הנביא שניתנה לו הרשות להשתמש בתרופות.

אללה מתיר את השימוש בתרופה

באחד ממסעותיו פגש הנביא באיש קופטי, לא מוסלמי. הקופטי שוחח עם הנביא ונהנה מחוכמתו ומרוחב לבו. מרוב שהיה להוט לגמול לנביא טובה על השעה הנעימה שבילה במחיצתו, הציע לו במתנה שלושה דברים, שיברור לו את חלקם או את כולם: פרה, בת ותרופה. והתרופה ההיא אין כמוה בעולם כולו משום שהיא מרפאה כל מחלה. הנביא לקח את הפרה ואת הבת, ואילו את התרופה דחה. שאל אותו הקופטי: “למה דחית את התרופה?” אמר לו: “אללה הוא שמרפא ולא עשבים ותרופות!” אותו רגע ירד אליו המלאך גבריאל ואמר לו, “קח את התרופה, כי היא עשויה במאמר אללה לשימושם של בני־האדם!”

לקח הנביא את התרופה והתיר למאמינים להיעזר בכל דבר שיש בו לרפא אותם.

ריפוי באמצעות כוויות – הכַּי

כנגד מחלות שאין להן תרופה אחרת משתמש הבדוי בכוויה. במקום הכוויה נוצר פצע שמעלה מוגלה. לדעת הבדוים, היא מושכת אתה את המחלה החוצה. למעשה הכוויה קוראים כַּי. את הכוויה מבצעים בדרך הבאה: מסמנים בפחם או בעט את המקום המיועד לכוויה. שמים על גחלים מסמר באורך שמונה סנטימטר או סיך (שפוד) ברזל בקוטר ארבעה מילמטר ובאורך המתאים, עד שיתלהט כראוי. בעזרת מטלית לוקח הרופא את המסמר המלובן בקצה המרוחק מן האש ונוגע בו קלות בעור החולה, חורך אותו מעט, עד שעולה ממנו עשן חריכה. הטיפול בכוויה נעשה בהתאם לסוג המיחוש. כוויה שנועדה “למשוך” כאבים מהבטן מורחים בסמנה (חמאה מבושלת) ושמים עליה עלה גפן או עלה רחב מצמח אחר המצוי במקום. כוויות באזור החזה, הצוואר והראש יישארו כמות שהן, ללא מריחה בסמנה. לפעמים מורחים בסמנה גם כוויות הנעשות על הידיים והרגליים.

מיקום הכוויה נקבע לפי מקום המיחוש. לכאבי כבד, בטן ומותניים נעשות כוויות באותם אברים. במקרה של התקררות עושים ארבעים כוויות על החזה, הכתפיים והגב. כנגד פרונקלים – כוויות בבסיס האבר או בראש. כנגד ליקוי עיניים – בעורף. כנגד מיחושים ברגליים, כוֹוים סמוך למקום המיחוש. לאדם במצב קשה עושים כוויה טבעתית סביב צווארו וכוויות בצורת פסים על קדקודו.

כוויה קשה נעשית למי שסובל משבר בשרירי הבטן או במפשעה. לכך הבדוים קוראים מְלוּע או עַ’ל. מושכים את עור המותניים בצביטה, מחדירים סיך מלובן ותוחבים אותו במקום המשיכה עד שהוא עובר לצד השני. בצורה כזאת נעשית מנהרה בעור שדרכה נמשך המיחוש החוצה על־ידי המוגלה.

כנגד המלוע עושים כוויה אחרת, היא הנוּר: אוספים מוך מגבעולי צמרנית־הסלעים או מעפצים המתפתחים על לענת־המדבר, וגוללים אותו לכדור בקוטר שני סנטימטרים. מורחים מי סוכר סמיכים על המקום שבו נדרשת הכוויה – על־פי־רוב במותניים. מצמידים את כדור המוך ומדליקים. המוך יוצר חום רב, שמדליק את הסוכר על העור בהבזק וכבה. הכוויה הזאת משאירה צלקת בקוטר של כחמישה סנטימטרים. לדברי הבדוים אין כמו נוּר לרפא מיחושים שונים. הבדווים בסיני אינם עושים כוויות בפנים.

כוסות־רוח

הבדוים בסיני משתמשים בכוסות־רוח כנגד מיחושים שונים והתקררות. שמים מעט חול במרכז מטלית קטנה, כורכים חוט מסביב לחול ויוצרים גוש כעין כפתור. שולי המטלית מסתדרים כלפי מעלה כפרח. לוקחים שמן, מטבילים את הפרח בלבד, מציבים את הכפתור על גוף החולה ומדליקים את הפרח המשומן. כאשר עולה להבה מתאימה, כופים קופסת פח קטנה או כוס זכוכית על הלהבה ומצמידים לגוף.

יש שמחממים את הכוס וכופים אותה על עור החולה. מי שיש לו כוהל משתמש בו במקום בשמן.

הקזת הדם

הקזת דם מבוצעת בתער גלבים או בסכין־גילוח, בחיתוך קל של וריד דק ביד או ברגל. יש והרופא מחליט שבגוף החולה הצטבר דם “מלוכלך” ושיש להוציאו, ואז הוא מקיז כמות דם הגונה. במקרים אחרים הוא מסתפק בהקזה זעומה.

במקום שבו יש נפיחות משטף דם פנימי, יש שמקיזים דם תוך שהם דוקרים בסיכות, וכך משחררים את האבר מדם זה. הקזת דם אינה נפוצה בסיני ומשתמשים בה לעתים רחוקות.

החַאוִי

איש מחוסן יכול לרפא נכישות נחשים ועקיצות עקרבים, והוא נקרא בשם חאוי, כלומר – מְחַיֵּה. החאוי יכול לרפא בשיטות אחדות. יש וחאוי רוחץ את גופו לפני הטיפול, מפריש את שתנו ומשקה את הנשוך. חאוי אחר שוטף את פיו במי מלח ומוצץ את הדם הנשוך עם הרעל ממקום הנשיכה. יש שהוא משפשף בידו, בעדינות, את האבר הנשוך. לפי עדויות הבדוים, נשוכי נחשים רבים ניצלו בדרך זו. אך יש גם עדויות על מקרים שהסתיימו במוות. כיום מביאים למרפאות את הנשוכים שהחאוים לא הצליחו לטפל בהם, ומשם מועברים צפונה לטיפול מודרני.

חאוים שדיברתי אתם מכריזים כי נשיכת נחש ארסי או עקיצת עקרב, הן עבורם כדקירת סיכה. הם עצמם מחוסנים ובגופם יש נוגדנים להשפעת הארס.

איך נעשים חאוי?

אם הרוצה שבנה או בתה יהיו חאוים, צריכה להתחיל לטפל בהם בעודם בני שלושה־ארבעה חודשים. האם לוקחת כפית אחת מרוקו של חאוי, ממתיקה בסוכר ומלעיטה את התינוק. מיום זה ולכל חייו הופך התינוק לחאוי והריהו מחוסן מפני ארסם של הנחשים.

תינוק יכול להיות מחוסן גם מפני עקרבים ודבורים, אם החאוי שחיסן אותו היה מחוסן מפניהם. אם שרוצה שבנה יהיה מחוסן מפני עקרבים ודבורים בלבד לוקחת דבורה ועקרב, שוחקת אותם ובוללת אותם במי סוכר או בחלב ומשקה את התינוק. יש גם דרך טיפול שונה מעט, כפי שסיפר לי חאוי כבן חמישים. “בהיותי תינוק קלתה אמי עקרב על האש, שחקה אותו, בללה במים ומרחה את פטמותיה. בעת היניקה מצצתי את החלב עם השחק. כשגמרתי לינוק הפכתי לחאוי וכל עקיצת עקרב אינה יותר מדקירת סיכה בגופי.”

חאוי אינו יכול לחסן את בני משפחתו. רק חאוי מפלג שבטי אחר יכול לחסן. גם אשה יכולה להיות חאוי. מסופר על נשוך נחש בסביבת גַ’בַּל סַבַּאח בדרום, שנרפא על־ידי חאויה שהובאה משארם א־שיח'.

החאוי הראשון

כאמור, חאוי מחסן חאוי, צבת בצבת עשויה. ואיך חוסן החאוי הראשון? בראשית היו שני חאוים, לא אחד. פעם הבריך בדוי את גמלו וישב לנוח בצל עץ. כשנשבה רוח טובה קם ורתם את הגמל והתכונן לצאת לדרך. בעודו מחזיק בקרני האוכף, הבחין בנחש גדול ומבריק שרבץ בתוך הח’ורג' – השקים שלצדי האוכף. הבדוי לא איבד את עשתונותיו, זינק במהירות, לקח את חרבו ורצה לשסף את הנחש. עוד הוא מניף את חרבו, פתח הנחש את פיו ואמר: “אבקש את רחמיך, אתה איש הרחמים. חוס עלי ואתן לך את בתי לאשה.” הבין הבדוי שיש לו עניין עם יצור פלאי, ואמר לנחש: “אני בן־אדם ואיך אשא לי בת נחש לאשה?” אמר לו הנחש: “חכה ותראה!” עודו עומד ומן הוואדי באה נערה מקושטת ומהודרת כנאה בבנות הבדוים, התקרבה ועמדה מולו. החזיר הבדוי את חרבו לנדנה ופנה אל הנערה לבקש את ידה. אמרה לו הנערה בת הנחש, כי בתנאי אחד תיאות להינשא לו: שייתן לה אוהל משלה והיא תגור באוהל אחד והוא באחר, ולעולם לא יבוא לאוהלה מבלי להודיע מראש ומבלי שיקבל אישור להיכנס לתוכו. הגבר, שעיניו הסתנוורו מיופיה, הסכים לתנאי זה ושחרר את הנחש.

הוא נשא את הנערה והוליד שני בנים. יום אחד חזר האיש מדרכו עייף ויגע. הלך, ומרוב בלבול נכנס לאוהל של אשתו. לתדהמתו מצא במקום אשה נחש גדול ויפה, רובץ על המצעים. עוד הוא עומד תמה, נעלמה הנערה בדמות נחש ואתה כל בגדיה ואוהלה, והגבר נשאר עם שני הבנים. מאחר שאמם היתה נחש ואביהם בדוי, היו בהם סגולות הנחשים וסגולות הבדוים. נחש שיישך אותם לא יגרום להם רע. אלה הם החאוים הראשונים.

באשן עגול־עלים מרפא נשוכי נחשים

לבד מריפוי נשוכי נחשים על־ידי חַאוִי, גילו הבדוים באקראי, כי הצמח באשן עגול־עלים ניחן בסגולות מרפא כנגד נשיכות נחשים. ואלה תולדות התגלית: מעשה בבדוי שהיה יושב וצופה אל עדר גמליו שרעה במדרונו של הר. תוך כדי כך הבחין בכוח – הלטאה הגדולה – שהיה נאבק באפעה. בעת ההאבקות היה האפעה נושך את הכוח, וזה היה מרסק בפיו את צלעות האפעה, מפסיק את מעשיו והולך ומתחכך בענפי הבאשן. כך עשה עד שהמית את האפעה מבלי שתהיה לרעל השפעה עליו. לכשהתעמק במראה עיניו הבין אותו רועה כי הבאשן הוא שביטל את השפעת הרעל בגופו של הכוח. לכשחזר לאוהלו סיפר את שראה ולמד. התגלית הזאת נפוצה בכל המדבר, ומאז משמש הבאשן עגול־העלים כתרופה נגד נשיכת נחש.

ניתוחים

ככלל, הבדוים אינם מבצעים ניתוחים, אולי בגלל העדר תנאי סניטציה נאותים. יש רופאים שנוהגים לתפור חתכים עמוקים בידיים מלוכלכות וגורמים בכך לגנגרנה ואפילו למוות. פעם ראיתי כיצד טיפל ‘מוהל’ בחתך שעשה בעורלה, לאחר שעיפר את ידיו בחול, כדי שאברו של הנימול לא יחליק מבין אצבעותיו.

ומעשה בגבר שגמל נשכו ברגל ופער בה פצע עמוק, שאותו חיטא ה“מומחה” המקומי בשמן מכונות שרוף, ותפר את החתך בחוט ומחט. כעבור כמה זמן מיהרו עם הפצוע המסכן לבית־חולים ושם קטעו את רגלו.

יש והטיפול מצליח, כמו זה שבוצע על־ידי הרופא צַאלֵח אוּמְבַּארֵכּ שתהילתו מתהלכת בכל המאהלים. מעשה בנער בשם מוחמד אבו־עלואן שהיה משתעשע כדרכו, ודוחף לפניו קנה ארוך שקצהו חד. בדמיונו היה הקנה למכונית שנוסעת כרצונו. והנה, הקנה נתקע בקרקע ומוחמד נתקע בו. כיס אשכיו נקרע והאשכים נראו מציצים מתוכו כשתי ביצים תאומות ומאדימות.

הצעקות והיללות שהוא הקים הזעיקו את הוריו. למזלו, צאלח אומבארכ הרופא האגדי הזדמן למקום, ומיד החל לעשות ברוב כשרונו למען הצל את אשכיו של מוחמד. האיש פנה אל הורי מוחמד ואמר: “הבו לי שערה ארוכה ומחט!” הביאו לו דוגמאות שונות של שיער שלא היו לטעמו כי היו קצרות. עד שנמצא נער בשם נאצר שגידל שיער ארוך. לקחו שערות ממנו ואלה סיפקו את דרישתו של צאלח הרופא. הוא חיטא את הפצע באבקת גבישי אלאון, אבן הגילוח, ותפר את כיס האשכים כמי שתופר נאד מים. מוחמד הבריא, אך השערה נשארה בשק־האשכים. ועל כן אמרו ליצני סיני: “שַׁעַר נַאצֵר פִי חִיסְוַת מוּחַמד!” כלומר: שערות נאצר באשכי מוחמד.

ניתוח לעבד כתחליף לסירוס

הרופאים הבדוים ניסו בעבר את כוחם בביצוע ניתוחים, והכירו את תכונות הגוף לאחות חתכים, אלא שהכשלונות הרבים מנעו מהם ליעל את שיטותיהם. יש בכל זאת ניתוחים שמסתיימים בהצלחה. דוגמה לכך היא ניתוח שבוצע בעבד כתחליף לסירוס. בעבר, כשהיו עבדים בסיני, נהגו בעלי יכולת להיעזר בשירותיו של עבד. אולם נשיהם המיוחמות נהגו לנצל עבדים גברתניים לסיפוקן. כתריס בפני בוגדנות הנשים, היו מבצעים בעבד ניתוח, כדי למנוע ממנו לקיים יחסי מין. וכך כאשר העבד היה עוד ילד קטן היו מבצעים חתך לאורך עור אבר מינו, וחתך מקביל בירכו ליד המפשעה. האמה הוצמדה לירך כך ששני החתכים יקבילו זה לזה. באמצעות חבישה וכפיתת הקורבן, דאגו שלא יזוז עד שהאבר יתאחה עם הירך. לאחר ימים אחדים, בתנאי שהניתוח הצליח, התירו את המסכן שימשיך בשירותו כעבד.

מצב זה מאפשר לעבד להשתין אך לא לזקוף את אמתו, ובוודאי שלא יכול הוא לחדור לגוף אשה. כך הבטיחו עצמם הבדוים מפני בגידה.

כריתת הענבל

הבדוים בסיני נוהגים לכרות את הענבל המכונה זוֹר, שבפתח הלוע, כשהתינוק הוא כבן שנה. הדבר נעשה באמצעות אנקול חד, או על־ידי תחיבת אצבע לפה וכריתתו בציפורן. זאת מן הסיבה, לדברי הבדוים, שאדם כרות־ענבל מסוגל לשאת צמא זמן ממושך. מדעית, אין להסבר זה שחר. מקור המנהג אינו ידוע, והוא מצוי רק בדורות האחרונים. ה. נתן (42) בדק את השינויים האנטומיים שגורמת הכריתה לחלל הפה, ומצא שכריתת חלק זעיר מהענבל אינה משפיעה על הקול, ואילו כריתת כל ענבל גורמת לנזקים ברורים בקול.

פסיכותרפיה בדוית

כאשר תרופות וכוויות אינן עוזרות לחולה, פונים הבדוים אל כוחות על־טבעיים. הרופאים מורים לחולה לפנות למקורות בעלי כוח על־טבעי, ולבקש מרפא באמצעות פעולות מאגיות. בשלב זה, הרופא מודה בחוסר יכולתו להושיע, והוא מוסר את הטיפול לכוחות חזקים ממנו. מובן מאליו שמחלות אשר מקורן בתפקוד לקוי של מערכות הגוף אינן ניתנות לריפוי, אך בתחום המחלות הפסיכוסומטיות יש לבדוים הישגים נכבדים בשיטת טיפול זו. יש מקרים שבהם נתקף החולה בהפרעה פיזיולוגית כתוצאה ממועקה נפשית. מקרים כאלה ניתנים לריפוי באמצעות פסיכותרפיה. בסיני הפסיכותרפיה זוכה להצלחה מרובה, מאחר שמתקיים התנאי הראשוני להצלחה והוא הזדהות מוחלטת עם הרופא ומתן אמון מלא במעשיו. הבדוי מאמין במאגיה, ומעריך את הכוחות העליונים.

הבדוי מוכן לבצע כל הוראה שמצווה עליו הרופא. באמצעות המאגיה הוא מחדיר בלב החולה בטחון בכוחם של המעשים שיעשה לרפאו. האמונה במציאותם של שדים מאפשרת לקבוע שהם הסיבה למחלה, ופעולה מאגית מתאימה מבטלת את השפעתם הרעה. גם האמונה במלות קסם מאפשרת לרופא הבדוי לסלק הפרעות שמקורן פסיכוסומטי.

יש מלות קסם – עֲזוּמַה – שיש להן סגולות מאגיות מופלאות. ג’ין שנכנס לאדם או רוח רעה שדבקה בו, מסולקים בכוח העזומה. אהבה נכזבת נרפאת באמצעות עזומה ובעזרת יודעי חן. לעתים יש לפסוקים מהקוראן השפעה מאגית. נשיאת הפסוקים או אכילתם, כשהם כתובים על נייר, מביאות לריפוי החולה.

יש פעולות פרופילקטיות המבוססות על מאגיה. אשה הרוצה שבנה יישן בלילה בלא שהשדים והרוחות יטרידו אותו, עונדת לו קמע שנקנה באל־עריש ומוסיפה חרוזים אחדים שיש בהם סגולה מיוחדת. בתוך הקמע, שהוא כיס עור, מוכנס נייר ובו פסוקים מן הקוראן, חרוזים, אבנים או מטבעות, שעברו תהליך של “השראה מאגית” בידי בעל מקצוע.

לנשים מקום נכבד בתחום הרפואה המאגית. הן קוסמות את הצאן כנגד חיות רעות ומגרשות את השדים מן הבית. מכיוון שאין לאשה רשות לטפל באנשים זרים, הם מטופלים על־ידי כַּאהִן, שהוא רופא אליל. מחלות שלא נרפאו באמצעים המקובלים מטופלות באמצעים מאגיים. על אף שבטיפול זה יש יותר נזק מאשר תועלת, ולפעמים הוא אפילו מביא לתוצאות טרגיות, הבדוים סומכים עליו מתוך אמונה עיוורת.

הרחקת רוחות רעות

הבדוים מאמינים שקיימות רוחות רעות הקובעות את משכנן באוהל, גורמות נזקים ומביאות על יושביו מחלות שאינן מרפות מהם. כן מביאות רוחות אלה קללה על האוהל, והן הגורם לכלים הנשברים ללא סיבה, לבגדים המתכלים מהר מדי ולכך שהחיים הופכים בלתי נסבלים. כנגד תופעות אלה מניחה הבדוית מגש במרכז האוהל, מפזרת עליו קמח וזורה עליו מלח תוך כדי אמירת פסוקים מהקוראן. המגש נשאר כך שעות אחדות. אם האשה אינה יודעת פסוקים מהקוראן אומר אותם הגבר במקומה.

השדים גִ’ין ועַפַארִית

העולם הגלוי של הבדוי אפוף בעולם בלתי נראה, הרוחש חיים מוזרים, יצורים משונים, ושדים – עַפַארִית – מצויים בו על כל צעד ושעל. אדם שהולך בשביל נדחק בין העפארית ואינו רואה אותם, אך מבחין בנשיבת הרוח בשעה שהם מפנים לו דרך. במיוחד מבחינים בהם בעת ריצה. בדוי שמבין בהלכות שדים אינו מיידה אבן, משום שהדבר פוגע בשדים. יידוי אבנים מרגיז אותם והם משמיעים קול נשיפה כתגובה לכך (ראה פרק האמוּנה).

העפארית נקראים גם גִ’ינִים. יצורים אלה דומים בכול לבני־אדם. הם מולידים ולכל אחד מהם יש שם. את לילותיהם עושים הג’ינים על עצי שיזף מכיוון שהם שונאים עצי־זית ותמר. מי שרוצה להרחיק ג’ינים מגנו מגדל שיחי רוזמרין.

הג’ינים נחלקים לטובים ורעים. הטובים נקראים עוּמַאר והרעים שַיַאטִין. ביניהם יימצאו שקרנים ודוברי אמת. יש להם מפקדים מכל הדרגות והם מאורגנים בחבורת־חבורות. אפשר היה לשאת את מנהגיהם הרעים של הג’ינים ואת התנכלותם לבני־אדם, אלמלא מנהגם המשונה למצוא אכסניה בתוך גוף־האדם. יש רוחות רעות אחרות שגורמות לאדם נזקי גוף, אך אף מזיק לא גורם נזק כפי שגורם ג’ין שנכנס לגופו של אדם.

הג’ין חודר לתוך האדם, משתלט על נשמתו ומשתק אותה. הוא משתמש בקולו ומדבר מתוך גרונו. הוא מוליך אותו לאן שירצה ומשתק את הכרתו. דברי הג’ינים אינם מאורגנים ואינם מובנים, והם מלהגים דברי שטות. המַגְ’נוּן – האדם שג’ין נכנס בו – אומר דברים ללא מובן. לפעמים כועסים הג’ינים על בני־אדם ומתנפלים עליהם בעזרת המג’נון. במקרה הטוב נכנס עוּמַרִי לתוך אדם, אך יש מקרים שבהם שֵיטַאן נכנס בו, ואז המצב רע ומר. קללות ודברי השמצה וזימה יוצאים מפי המג’נון ולפעמים מתחשק לו לרקוד בצורה מוזרה, תוך שהוא שר שירים דוחים. אין גבול למשוגות הג’ין המתגלה באמצעות המג’נון. אדם שנתקף על־ידי ג’ין חסר־אונים נגדו. אינו מבחין במצבו ועל־כן יש להצילו. קיימים רופאים מיוחדים שבכוחם לגרש ג’ין.

בחברה הבדוית מקרים כאלה נדירים למדי, וברובם זוכים לרפואה שלמה. יש מקרים בודדים שאין להם תרופה, בגזירת האל. מספר הרופאים מוציאי־הג’ינים מועט, ורובם משבט הג’יבאליה. בדוים מכל קצווי סיני נזקקים לשירותם.

הוצאת ג’ין טוב

לפני מלחמת ששת הימים היה מעשה בהוצאת ג’ין טוב. בדוי מסביבות נווה־פראן נתקף על־ידי ג’ין. האיש הפך למג’נון, השמיע דברי שטות, והיה שוכב ומתגולל בעפר וקורע את בגדיו. התנהגותו זו נמשכה ימים רבים. לאחר שראו קרוביו שהג’ין אינו מרפה ממנו, הלכו והביאו רופא ג’ינים. בא הרופא למאהל, פינה אוהל מיוחד, הכניס את המג’נון פנימה וכפת אותו, כי יש והג’ין משתגע בזמן הטיפול ומסכן את שלום הבריות, שלא לדבר על הרופא שחייו בסכנה. ישב הרופא וכתב על נייר פסוקים מיוחדים מן הקוראן. המעניין היה שהג’ין לא השתולל, כדרכם של אחרים, שכתיבת הפסוקים מרגיזה אותם ומביאה אותם לידי אלימות.

פנה הרופא אל הג’ין ושאל: “מי אתה, ג’ין?” ענה לו: “אני הוא זה וזה.” “מניִן אתה ומאיזה מקום באת?” ענה לו: “מפה ומפה.” “עצתי לך,” הוסיף הרופא, “שתצא בטובות ולא ברעות, שיהיה לך טוב וגם לאיש שאתה בתוכו.” כך היה הרופא משדל את הג’ין בדברי נועם, כי לא רצה להרגיזו. למזלו של המג’נון, הג’ין היה עומרי. הסכים לצאת ואמר: “אתה הרופא פלוני אלמוני, אעשה למענך את הדבר ואצא.” המעניין היה שהג’ין ידע את שם הרופא. שאל אותו הרופא, “מניִן תרצה לצאת?” ענה הג’ין ואמר: “מן העין.” לא הסכים הרופא, מתוך נימוקים שלו. “אצא מן הטבור.” לא הסכים הרופא. “אצא מהאוזניים.” לא הסכים הרופא. הבין שהג’ין רוצה להתמקח ולצאת במקום שנוח לו ולא לחולה. פנה הרופא אל הג’ין ואמר לו: “יא ג’ין! עד עתה נענית לי ודיברנו בטובות, אל נא תקלקל את יחסינו.” ומכיוון שהג’ין היה בעל אופי נוח, נמלך בדעתו ואמר: “אצא מן הרגל.” הסכים הרופא והרשה לו לצאת מן הרגל. תוך שניות יצא הג’ין ושִחרר את האיש מנוכחותו. קם האיש וזורר פעמיים ושלוש, מתח את ידיו לצדדים כדרך מי שישן כל הלילה, ראה את האנשים סביבו ולא הבין את המתרחש. קרא האיש לאשתו ואמר לה, “אשה, האינך רואה אורחים באוהל? קומי והביאי קפה.” הביאה האשה קפה, ישבו ושתו כאילו לא קרה דבר.

הוצאת ג’ין רע

במקרה שמשתלט ג’ין רע משכיב הרופא את המג’נון על מצע וכופת אותו. אחר־כך הוא מביא ענף של רימון חמוץ, דבר השנוא על הג’ין. את הענף הוא מגלף לארבע פאות ועל כל פאה הוא כותב מלת קסם, המעוררת את רוחות המתים לבוא לעזרתו. אין ג’ין בעולם שאינו מפחד מרוחו של מת. וכך כותב הרופא על מקל שגילף: “קַמְטַם, טַיְקַל, מַאזִיר, קַסְוַרַה” (מלים חסרות משמעות). מביאים את ספר הקוראן ופותחים בשורה המתאימה וכן מביאים נייר וכלי כתיבה. הטיפול נעשה בשלבים, וכל שלב קשה מקודמו. אין פועלים מיד בקשיחות, כי הדבר קשה לכל הצדדים, גם לג’ין וגם למג’נון. לפיכך מתחילים בפעולה עדינה ועוברים במידת הצורך לפעולות חריפות בשלבים.

בשלב הראשון, שלב ההשבעות, עומד הרופא ליד החולה במשך כל הלילה וקורא פסוקים נבחרים מתוך הקוראן, שיש בהם סגולה מיוחדת. הג’ין מתרגז, צועק ומיילל, אפילו מקלל. ישנם ג’ינים מושחתים שמקללים אפילו את אללה, דבר ששום ברייה בעולם, אפילו האחרון שברמשים, אינה עושה. לפעמים מבין הג’ין עם מי יש לו עניין ואז הוא מבקש לצאת. אך רובם רעים ומאוסים, ואינם מסכימים לצאת. יש רופאים שאינם מסתפקים בקריאה אלא עושים פעולה חריפה יותר וכותבים את הפסוקים על נייר.

בשלב השני, שלב התביעה והאיומים, מחזיק הרופא את מקל הרימון בידו, מניף אותו באוויר ואומר לג’ין, “להווי ידוע לך שאתה נתבע לצאת בטובות. אם לא תאות לדרישה זו, יבוא מקל זה שבו כתובות המלים האלה והאלה ויכה בך.” כדי להראות לג’ין מה טעמה של מכה, מצליף הרופא במקל הצלפה קלה וסמלית אחת על גב הג’ין, כלומר על גב החולה, ומחכה לתגובת הג’ין, תוך כדי קריאת פסוקים מן הקוראן. פעולה זו חוזרת ונשנית עד שנמלך הג’ין בדעתו ויוצא. אם הוא אינו יוצא מתבצע שלב העינויים.

בשלב זה מכה הרופא את הג’ין, כלומר את החולה, החל מרגליו וכלה בגבו. הג’ין מקלל את כולם, מנסה לתקוף את הרופא ואת עוזריו, ואינו יכול כי הוא כפות. מכיוון שהוא מקלל מגבירים את המכות, והצעקות מרקיעות שחקים. אבל הרופא מכיר את טבעם של אלה ואינו מפסיק, עד שהג’ין נחלש ומבקש רחמים, ומגלה את רצונו לצאת. כאן מתחיל השלב שבו מתנהל משא־ומתן עם הג’ין. הרופא שואל את הג’ין מאין הוא רוצה לצאת, מכיוון שהבחירה בידיו. רוב הג’ינים שנכנסו מתוך אבר מסוים אינם חפצים לצאת משם, אלא מאבר אחר, ודבר זה אינו רצוי לרופא. הג’ין מציע הצעות שונות, עד שהרופא מסכים. בשעת יציאתו של הג’ין אומר הרופא דבר השבעה בזו הלשון, “אַלַלה בֵּינִי וּבֵּינַכּ שַאהִיד אינַכּ טַלַעְת.” כלומר: “אלוהים שָׂהֲדִי ביני ובינך כי יצאת.” השבעת שדים היא דבר קשה, מאחר שאין הם יראים אפילו מאלוהים. רוב הג’ינים מפעילים את כלי הדיבור של המג’נון ומנהלים משא־ומתן בלשון בני־אדם. יש ג’ינים רשעים ופיקחים, שקושרים את לשון המג’נון וגורמים לכך שלא יהיו מסוגלים לדבר או לנהל משא־ומתן. כנגדם מפעילים אַיַאת – פסוקי הקוראן. הרופא קורא את הפסוקים אלף פעם. לפי הידוע עד עתה לא עמד שום ג’ין בפני איאת. ג’ין היוצא בכוח האיאת נשרף. איש לא רואה אותו בשריפתו, רק המג’נון רואה זאת. מעשה באשה מג’נונה, שסיפרה כיצד נשרף הג’ין שהוצא ממנה בכוח האיאת, בעוד האחרים לא ראו דבר. אשה זו נרפאה כליל.

אין הרופא חדל מלהכות עד שהג’ין יוצא כליל מתוך גוף החולה. עם תום הטיפול אין לדעת מה יקרה בעתיד, משום שג’ין שקרן עלול להבטיח לא לחזור, אך למחרת להיכנס בחזרה, כאילו לא הבטיח דבר.

ישנם מקרים שאין להם תרופה, כמו זה שקרה בד’הב בה חיה אשה אחת, מג’נונה, שכל טיפול שקיבלה לא הצליח. אשה זו חיה במשך שלושים שנה אצל אחיה. היא מדברת בצורה לא מובנת, אך על־פי־רוב היא שקטה ואינה גורמת לאי־נעימויות. ברחבי דרום־סיני חיים מג’נונים ספורים שלא נרפאו.

קורה שרופא מג’נונים מתאהב במג’נונה. פעם נכנס ג’ין לתוך גופה של נערה חיננית, שהובאה אל רופא מג’נונים, אשר טיפל בה והוציא ממנה את הג’ין. מזלה הרע היה שהג’ין, שהיה מן הטיפוס השקרן, חזר ונכנס לגופה וכל אמצעי לא הועיל להוציאו.

במהלך הטיפולים התאהב הרופא במג’נונה ונשא אותה לאשה. והריהו אוהב אותה יותר מאשר את אשתו הראשונה. מסירותו לנערה המג’נונה אינה יודעת גבול. בספטמבר 1974, למשל, ביקש הג’ין מפי הנערה, שישבה אז בד’הב, ללון במישור היפרוקים. האיש לקח את נערתו ולן אתה במישור היפרוקים.

ידוע שהג’ינים שונאים לשכון בגוף בהמות, במיוחד בעזים ובכבשים. לפעמים הבדוים אינם רוצים להזעיק רופא אליל כדי לטפל במג’נון, והם נוקטים בפעולה קיצונית, שוחטים כבש גדול ופושטים את עורו מבלי לקרוע פתח באזור הגוף. הם משאירים פתחים רחבים באזור הרגליים הקדמיות והאחוריות, וכן באזור הצוואר. לוקחים את המג’נון ומכניסים אותו לתוך האדרת. הג’ין חושב שהוא מצוי בתוך גוף כבשה. יוצא כל עוד רוחו בו, ובורח.

דרך נוספת להוצאת ג’ין היא בקבירתו בעודו חי. חופרים קבר רגיל עד גובה החזה, ומושיבים את המג’נון בתוכו, כך שראשו יהיה מתחת לפני הקרקע. עומדים ליד הבור ואומרים לג’ין: “באת זו ובמעדר זה נקבור אותך.” לוקחים מעט רגבי אדמה ומכסים את רגליו. הג’ין קשוח ואינו מתרגש. מוסיפים לכסותו בעוד רגבי אדמה ושואלים אותו שוב, “אתה יוצא?” אם אינו יוצא, מוסיפים לכסות את המג’נון באדמה. רוב הג’ינים יוצאים כאשר האדמה מגיעה לגובה החזה. העקשנים ביותר מחזיקים מעמד עד למצב שבו מגיעה האדמה לסנטר. לא ידוע על מקרה כלשהו שבו נאלצו לקבור ג’ין באופן סופי. כל הג’ינים יוצאים בשלב זה.

יש ומגרשים ג’ין באמצעות תרופה. כל הג’ינים מסריחים, והמג’נון סובל מהרגשה רעה ומפיו נודף סרחון שמקורו בג’ין. לריפוי החולה משקים אותו בדברי־כתב שנטבלו במים: הרופא רושם על נייר את שם החולה ואת שם הוריו. אחר־כך הוא מחשב את השמות בגימטריה, ולפי התוצאה הוא יודע מהו היום המתאים לשתיית התרופה ומה הם פסוקי הקוראן המתאימים לאותו יום. טובלים את נייר הפסוקים במי רוזמרין, או שמאבכים אותו בעשן קטורת. בגמר תהליך זה שמים את הנייר בתוך מי גשם, מי מעיין או מים טהורים ממקור אחר. החולה שותה את המים ומבריא, כי אין ג’ין שמסוגל לעמוד בפני פסוקים קדושים.

בשוק באל־עריש, או בשוקי מצרים, אפשר להשיג מעין קמע רב־תכליתי כנגד עין הרע וכנגד ג’ינים. הוא עשוי עור ובו נייר שעליו כתובים פסוקים מן הקוראן, לרבות הפאתחה. יש שמוסיפים לתכולתו חרוזים, או אבנים בעלות תכונות מתאימות. הבדוי תולה הקמע על צוואר ילדיו, אף על צווארו. יש שתופרים את הקמע לכנף הכפיה.

עין רעה

הבדוי מאמין שלאדם רע יש כוח מאגי שביכולתו להביא על בני־אדם חולי או מוות. איש כזה נקרא חַאסִיד ופעולתו נקראת חַסַאדה. איש זה “מחַסֵּד” במבט עינו ומביא רעה לכל אדם.

לשאלתי, מדוע אין מגרשים את החאסיד מקהל הבדוים, נאמר לי, “אם נגרום לו רעה, הוא עלול להביא עלינו אסון. לכן עושים משהו נגדו מבלי שירגיש.” חולה מַחְסוּד, שאיבד את תיאבונו בגלל עין רעה, יירפא בכך שיעשה שַפַה – תצוגה. מחברים נתח בשר לראש עמוד ומציבים את העמוד בפרשת דרכים, שם מתנהלת תנועה רבה של אנשים. כל אדם שיעבור ליד הבשר יישא את עיניו ויאמר: “הלוואי שהיתה לי מנת בשר זו, כי אז הייתי משביע את רעבוני.” וכן יאמר: “יַא רַבּ, אִילִּי חַ’לַקתוֹ, תִּד’חַר שַרוֹ.” כלומר: “אלוהים, שבראת אותו – תרחיק רשעותו.” באמירה זו יש משום השבת התיאבון לנפגע.

ישנה דרך אחרת לסילוק החסאד. בהתכנסות, כמו חתונה, עלייה לרגל (זוּארה) וכדומה, המחסוד עובר בין היושבים עם בשר מבושל, תפוז, או מעדן אחר, ומציע את הבשר לראשון ואומר לו: “רצונך בבשר זה?” אך בשעה שהאיש מושיט את ידו לקחתו, ימשוך החולה את הבשר, יתרחק וישאיר את האיש מלא תאווה. כך הולך המחסוד לאיש שני, לשלישי ולכמה שיותר אנשים – לאחר מכן מובטח לו כי יסור ממנו חוסר התיאבון.

יש והריפוי הוא בעזרת הקוראן. החולה הולך אל איש שמלאכתו בכך, האיש מעמיד לפניו כוס מים וקורא מהקוראן את “סוּרַת אַל־חַאסִידִין”. בגמר הקריאה ישתה המחסוד את המים ויירפא.

בליעת חלק מבגדיו של החאסיד על־ידי הנפגע, מבטלת את קללת עין הרע. החולה – או אחר – יקצוץ חלק מכנף בגדו של החאסיד בסתר, ומבלי שהחאסיד יבחין בכך; אחר ישים את הבד על גחלים, יעשן אותו וישאף את העשן. בדרך זו תתבטל פעולתו הרעה של החאסיד, מכיון שחלק מכוחו עובר לחולה.

יש הלוקחים בהסתר משתנו של החאסיד – כי אם ידע שלוקחים ממנו, הוא יגרום לכך שדרך זו לא תפעל. החולה שותה את השתן – “לא צריך הרבה, רק טיפות אחדות” – ומבריא.

יש שמעדיפים להשתמש ברוק החאסיד. בוללים אותו במים ומרתיחים. הרוק מתנדף עם המים, ובזה מתבטלת פעולתו הרעה של החאסיד.

יש שעין רעה פוגעת בציָד. ציידים במדבר מחלקים מבשר הציד לאנשים מזדמנים. קורה שאחד המוזמנים מקנא בציָד ועושה לו חסאד. לאחר מכן כל מאמציו של הציָד לא יועילו לו ורובהו יחטיא תמיד את המטרה. ציָד־פגוע בעין רעה יעשה את הדברים הבאים וישתחרר ממנה: ייקח שבעה זחלים של סס הנרתיק (ממשפחת ה־Pyralidae) האוכלים את עלי־השיטה הסלילנית, ישים אותם בשבעה שיחי סילון, זחל לשיח. ישרוף סילון אחד וידלג עליו וכך יעשה לשבעת השיחים. בגמר הדילוגים רובהו ישוב לפגוע אל מטרתו כחוט השערה.

אף זוארה משמשת כנגד עין הרע.

קברו של שֵיח' אוּחְבּוּס, ברמלות (חולות) בסביבות סרביט אל־ח’אדם, הוא מקום קדוש, שהבדוים הולכים אליו לצרכים דתיים ורפואיים. שיח' אוחבוס טוב במיוחד כנגד עין הרע. הפתגם אומר, “שֵיח' אוּחְבּוּס ד’וּט אוּנְפוּס”: “שיח' אוחבוס כנגד עין הרע”. החולה עולה לרגל לקבר השיח' עם מלווים, ושם שוחטים זבח קודש, דַ’בִּיחַה. לאחר שאוכלים ומתפללים, מבקשים משיח' אוחבוס שיביא תרופה לחולה. לדעת הבדוים אין טוב מזוארה כזאת לשחרור מעין הרע.

אמצעי נוסף למניעת עין הרע, כשיש חשש לכך, הוא ענף אקליפטוס תלוי על האוהל שמבטל כל השפעה מסוג זה.

אם נמצא חאסיד בתוך קהל אנשים באוהל והסכנה רבה, מבטלים את כוחו מבלי שירגיש: מבשלים קפה ושמים גרגיר עופרת בכל הכוסות, שכן ידוע כי עופרת בידי החאסיד היא תריס בפני עין רעה: הוא שותה ומאבד את כוחו להרע.

רפואה עממית לעומת הרפואה הקונבנציונלית    🔗

כל עוד היה אזור סיני מבודד, הרפואה העממית שלטה בכיפה. עם החלת השלטון הישראלי על כל סיני חדרה הרפואה הקונבנציונלית לכל מקום והיתה נכונה לשרת כל מי שרצה בה. כך הבדוי לא נאלץ לצאת למסע מייגע עד למצרים כדי להירפא שם. עובדה זו העמידה את שתי המסורות הרפואיות, העממית והמדעית זו מול זו. דומה היה כי הרפואה הקונבנציונלית תדחק את הרפואה העממית, אך למרבה הפלא, הדבר לא קרה.

הבדוי ממשיך להאמין ברפואה העממית ורק בלית ברירה, כאשר הרופא הבדוי אינו מצליח לרפא את החולה, פונה לעזרת הרפואה הקונבנציונלית.

ככל שהאמונה חזקה, המציאות חזקה ממנה. בהדרגה גדל מספרם של הבדוים שפנו למרפאה הישראלית, וכוחה של הרפואה העממית פחת. לקראת סוף התקופה הישראלית החולים הבדוים צבאו בהמוניהם על המרפאות. נשים שידעו כי יהיו להן קשיים בלידה באו וילדו תחת פיקוח רפואי. כל התינוקות חוסנו ככל ילדי ישראל והתמותה פחתה. נשוכי הנחשים, שבורי העצמות, וכל הנגועים במחלות משונות נרפאו באמצעות שירותי הרפואה הישראליים.

המעבר לרפואה זו אינו מביא בכל מקרה ברכה לבדוים, ובתחזית לעתיד ייתכן מאוד שהוא יהיה להם לרועץ. כל עוד אין המדבר יכול לקיים רמת חיים גבוהה בהזנה, היגיינה, לבוש ואיכות חיים – רפואה מתקדמת תיצור מתחים ותפריע לרקמת החיים של הבדוים.

מבחינה אקולוגית, יש אכן הצדקה לרפואה העממית על פני הקונבנציונלית, כל עוד הבדוי חי במדבר, שזור בתוך המערכת האקולוגית המדברית, ונתון לחוקיה ולתהליכיה. רפואה חדישה, המצליחה לשמר כל דגנרציה, גורמת לפגיעה במערכת ולהריסתה מבפנים. המלחמה של הרפואה הקונבנציונלית נגד חוקי הברירה הטבעית מובילה, בפרספקטיבה של דורות אחדים, לשיבוש ולהרס קיומו של הבדוי במדבר. הרפואה הקונבנציונלית נתקלת בהתנגדות הבדוים לא רק מטעמים מאגיים ומיסטיים, אלא בגלל שיש להם מושגים תמימים על תהליכים שונים בגוף האדם ובסביבתו.

הבדוי מאמין שהדם הוא מקור החיים. אמונה זו מסתמכת על העובדה, לפיה שפיכת דמו של אדם מביאה למותו. עם יציאת הדם מן הגוף יוצאת הרוח ממנו ועל־כן יש להיזהר מאיבוד דם. מכיוון שהרפואה החדישה נעזרת בבדיקות־דם לאבחון מחלות, נרתעים ממנה הבדוים והיא מעוררת בהם חלחלה. אף מי שכבר מתייאש ממצב בריאותו ומסכים להתאשפז בבית־חולים, רואה בלקיחת דם דבר נורא, ובלית ברירה משלים עם הפגע הזה. חולים שחזרו בריאים מבתי־חולים בישראל, לא יכלו לסלוח לרופאים על גזילת חלק מנשמתם בדם שהוצא מגופם.

סיפור משעשע בנושא זה שמעתי מפי איש בנווה־פַארַאן:

צַאלֵח דְעֵ’ישִׁי מציל עצמו מידי הרופאים

“עוד לפני התקופה הישראלית,” כך סיפר האיש, "חליתי בסוּכרת. הלכתי לסואץ, לרופאים המצרים, כדי להיעזר בהם, ומיד עזבתי אותם משום שרצו לקחת מדמי. כשסירבתי להם אמרו לי: ‘או שתיתן מדמך או שתמות מהמחלה הזאת!’ אמרתי, ‘מוטב מותי מידי אללה ולא מידכם. אם תרפאו אותי בלי לקחת דם הנה מה טוב, ולא – מַעַ סַלַאמֵה!’

"כששמעו את תשובתי אמרו לי להסתלק. חזרתי לסיני. ראשי היה סחרחר עלי וכוח לעשות מלאכתי לא היה בי מרוב המחלה. עד ששינה אללה את העניינים והביא את הישראלים לסיני. אמרתי בלבי, הישראלים ידועים כחכמים וכבעלי רפואה פלאית. אלך אליהם!

שלחו אותי לתל־השומר. באתי לשם והתקבלתי בכבוד. אמרו לי להתרחץ. התרחצתי. אמרו לי ללבוש בגדים אחרים, ולבשתי. הבגדים הלבנים שהלבישו אותי הדאיגו אותי, לפי שבתכריכים מלבישים מת, ואני באתי להירפא ולא למות. אמרתי בלבי, אלוהים גדול. נראה מה יהיה בהמשך.

לפני שהכניסו אותי לאותו בית מהודר באה אשה יפה וצעירה, ובנעימות מתוקה הזמינה אותי ללכת אתה. עברנו באולם ארוך שבו היו מיטות רבות זו ליד זו ובהן שכבו אנשים עם רגליים תלויות, ראשים חבושים, מינים ממינים שונים של תנוחות מבהילות. דאגתי שמא עומדים להביא אותי לידי מצב משונה כזה, אך סמכתי על אללה ובטחתי בישועתו.

והאשה היפה שמינו אותה עבורי, כאילו כבר הייתי בגן־העדן, הכניסה אותי לחדר שבו שכב חולה עם פנים בהירים, ספק חי ספק מת. כאשר ראיתי אותו אחז בי יאוש וברכי פקו. ידעתי שהביאו אותי לסוף דרך חיי לחדר שנועד למי שצריך לגסוס. ואני עוד משתוקק לראות חיים בעולם הזה! וזאת יפת המראה – כאותה ע’וּלַה (מין שדה) שמפתה גברים על־מנת לטרוף אותם – הראתה לי מיטה מכוסה במצעים לבנים כחלב וציוותה עלי לשכב. שמתי את יהבי באללה ואמרתי, יהיה אשר יהיה – את מאמיניו לא ייטוש!

שכבתי בין הסדינים הלבנים והייתי סקרן לראות, מה יעשו בי ואיך יובילו אותי לעולם השני. קראתי את הפאתחה ונרדמתי.

"למחרת האכילוני והשקוני במיטב המעדנים; חלב, ריבה ולחם מתוק. הכול הוגש לי למיטתי כאילו הייתי מלך. אבל חשד היה בלבי שכל המאכלים האלה לא באו אלא להכשיר את מותי. הכינותי את עצמי לכל צרה שלא תבוא והעמדתי את מקלי לידי. שלושה ימים התפנקתי על מאכלים משובחים, ועל רחצה במין צינור שמזרזף סילונים דקים של מים מלמעלה, והמים קרים וחמים לפי רצונך. עלמות חן באות בזו אחר זו ומודדות את חומי, מסדרות את מצעי ואלמלא הכוונות הרעות של אותם רופאים, הכול היה שפיר.

ביום הרביעי השתנתה התנהגותם מקצה לקצה. אותה צעירה נאה באה כשהיא דוחפת עגלה לפניה ועליה מגש ובו מיני כלים, גביעים, כוסות ומטפחות. באה אלי ונעצרה ליד מיטתי. אמרה לי להפשיל את השרוול, ובידה החזיקה מזרק כמו זה שראיתי בסואץ. שאלתי אותה לפשר המזרק. אמרה לי, שהוא נועד לקחת דם. אמרתי לה: עד כאן התלתם בי בלבוש ובמאכל. מכאן ואילך איני מתכוון שתקחו ממני דם. רצוני להמשיך ולחיות!

היא ביקשה לקחת מדמי בכוח, הדפתי אותה והשמעתי לה דברים כדורבנות. נבהלה והלכה. הודיתי לאללה שסילק מעלי את בתו של אשמדאי שהתחפשה ליפהפייה. לא עברו כמה דקות והיא חזרה שנית בלוויית רופא ושני בחורים. הרופא שידל אותי ואמר מה שאמר. עניתי לו, אם אתם רוצים לרפא אותי בדרך טובה, אהלן וסהלן, ואם בדרך של הוצאת דם מגופי, לא נראה לי שאסכים לכם.

כששמע הרופא את תשובתי הורה לשני הבחורים להחזיק בידי. תפסתי את המקל וקפצתי אל פינת החדר והזהרתי אותם שלא להתקרב אלי. ראה הרופא אותי בכעסי, הורה לעוזריו ללכת. כעבור כמה זמן הביאו לי את בגדי ושילחו אותי לסיני. והסוכרת ממשיכה לעשות את שלה בגופי. ולפי שאללה אינו מזניח את יראיו, באה לי עזרה ממקום אחר. הלכתי אל רַבִּיע אֲבּוּ־חַרְבִּי שכוחו גדול במעשי כוויה והסברתי לו במה דברים אמורים. הוא עשה לי כמה כוויות בקרסול, בברך ועל הראש. ואלחמדלְלַה, כעבור שבוע הייתי בריא ככל האדם. ללא סוכרת וללא מיחושים."

פַרְחַאנֵה שדם גבר בעורקיה

וכמו שהקזת דם משבשת את חייו של אדם, החדרת דם זר לגופו היא דבר שאין גרוע ממנו. והרי סיפורה של פַרְחַאנֵה, שהיתה לצחוק בעיני חברותיה בנות שבט הג’יבאליה. כשהיתה בבית־החולים קבע הרופא כי יש הכרח לערות דם לגופה. חיפשו אדם בעל דם מאותו הסוג, ולא מצאו איש מלבד ישראלי. בעודה שוכבת על ערש דווי ואינה יודעת מה יהיה בגורלה, נעצו מזרק בידה והזריקו לתוך עורקיה את דמו של אותו ישראלי. לא עברו ימים רבים ופרחאנה הבריאה וחזרה לביתה. בריאות גופנית אמנם באה לה, אך לא בריאות חברתית. מאותו יום היו הנשים מדברות בה ביניהן מלגלגות ואמרות: “ישראלי מצוי בתוך פרחאנה” השמועה הגיעה לאוזניה ולבה התכווץ בקרבה, משום שאין בזיון גדול יותר מאשה שיש לה מגע עם גבר. לפרחאנה יש עד היום טענות כלפי הרופאים. “לו לפחות היו מערים לתוכי דם אשה, ולא הייתי לכלימה בגלל הגבר שיש בגופי!”

רשימת המחלות ודרכי ריפוין    🔗

כדי שהקורא לא ילך שולל אחר רשימת התרופות המובאת להלן, עליו לדעת שאף לא תרופה אחת מכל אלה אושרה על־ידי גוף רפואי מוסמך. ייתכן שתרופה מסוימת יעילה ויש בה ממש, אך עדותם של הבדוים אינה אסמכתה רפואית, כי הם מאמינים בתרופותיהם אמונה עיוורת. בדוי יכול לקבוע באופן שרירותי שתרופה זו או אחרת מועילה למחלה מסוימת, וכבר כולם מחרים־מחזיקים אחריו. חוסר הצלחה נובע, לדעתם, מכך שאללה לא הסכים כי התרופה תפעל.

יש כמה צמחי רעל ששימוש לא מבוקר בהם מביא תוצאות שליליות. ערך הרשימה במתן מידע לחוקר תרבויות. לרשימת התרופות דלהלן יש ערך פולקלוריסטי בלבד ואין בינה לבין הרפואה ולא כלום. ייתכן אף שיש סכנה בשימוש בהן.

את השמות הלטיניים והערביים של הצמחים ימצא הקורא בנספח שבסוף הפרק.

חום (חִימַה, או סְח’ונִיֵה)

לענת־המדבר: א. מוסיפים לכוס מים ענף רענן באורך 6־8 סנטימטר, על כל עליו, מבשלים, ממתיקים בסוכר ושותים. ב. דייסת חיטה גרוסה (ג’רישה): מוסיפים לדייסה סַמְנֵה שִיחִי – חמאה מבושלת שמקורה בחלב עזים שרעו בשטח שגדלה בו לענת המדבר. אם הלענה אינה גדֵלה באותו אזור מבשלים את הלענה בחמאה, מסננים, מקרישים ושומרים במזווה.

עלי אקליפטוס: מוסיפים לכוס מים 2־3 עלי אקליפטוס ירוקים. מבשלים, ממתיקים ושותים פעמים אחדות ביום.

עשן קוצי קיפוד: צדים קיפוד או משתמשים בעורו של קיפוד מת. תולשים חופן קוצים ומניחים על גחלים. על החולה להריח את העשן.

שפן הסלעים: תולים את הבשר לייבוש במשך יומיים, אחרי זה מבשלים מרק ושותים.

עטלף: צולים עטלף על גחלת ומריחים את העשן.

כוויות: במקרים חמורים וממושכים עושים כוויה על הצדעים, מימין ומשמאל, בעזרת מסמר מלובן באש.

קופסינון (דג): מבשלים את בשרו ואוכלים.

כאבי ראש (וַגַ’ע רַאס)

פיגמית מגובששת: סוחטים עלה לכף, מוסיפים מים, מסננים ומטפטפים לתוך האף. יש המייבשים את העלה, שוחקים אותו ומריחים. חוזרים על הטיפול פעמים אחדות.

אבטיח הפקועה: שוחקים פרחים אל תוך כף ומוסיפים מים, מסננים ומטפטפים אל תוך האף. תרופה זו אינה נפוצה.

באשן זהוב־הפרחים: מניחים את שרף הצמח על גחלים. החולה מריח את העשן במשך כמה דקות. חוזרים על הטיפול פעמים אחדות.

הקזת דם: פעולה זאת צריכה להיעשות על־ידי רופא בדוי. יש לשרוט ארבע שריטות במחט באורך 3 סנטימטרים מעל הגבה הימנית וחמש שריטות מעל הגבה השמאלית.

קשירת הראש: כורכים במהודק מטפחת על המצח וסביב הראש. אם ההידוק לא מספיק, שמים אבן קטנה בין הראש למטפחת וכורכים חוט סביב הבליטה שנוצרה על־ידי האבן. מהדקים את המטפחת בקשר באמצעות החוט.

שלשול (סוּהַל)

כתלה הררית: לכוס מים מוסיפים ענף רענן על כל עליו באורך 10 סנטימטרים, מבשלים, ממתיקים ושותים.

אשליל הנגב: כנ"ל.

חרוב: שוחקים פרי חרוב, בוללים את האבקה במים ושותים.

בצל: בישול מרק: חותכים בצל בגודל אגס, מבשלים, ממליחים ושותים.

רימון: שוחקים קליפה יבשה של רימון, מוסיפים מלוא הכף לכוס מים, מבשלים, ממתיקים ושותים. יש האוכלים את השחק כמות שהוא.

ארבעים צמחי אביב: בתקופת האביב צומחים במדבר מינים רבים של צמחים. מאחר שאין הבדוי יודע איזה מהם טוב למה, הוא אוכל את כולם, מתוך הנחה שאחד הצמחים ירפא את המחלה שהוא סובל ממנה אותה שעה, והאחרים לא יזיקו הרבה. הכנת התרופה נעשית בדרך הבאה: אוספים ארבעים מיני צמחים וממלאים בהם סיר. מוסיפים מים ומבשלים עד שהעלים מתפוררים. מסלקים את החלקים הקשים והעציים ומשאירים את הירק הרך. ממשיכים לאייד את התבשיל עד שנוצרת דייסה צמיגה. גוללים ממנה כדורים קטנים, מייבשים ושומרים לשעת הצורך. כנגד חום אוכלים מכדורים אלה פעמים אחדות ביום. יש השוטפים את הכדור אל גרונם בתה מתוק.

עצירות (מיסַאק)

פרי אבטיח הפקועה: ליבת הפרי הירוק מכילה חומר משלשל חזק ביותר, עד כדי סכנה. לכן מכינים את התרופה כך שחותכים את הפרי לשני חצאים ומסלקים אותה. בקליפה של מחצית הפרי נותנים חלב או מים ומעמידים למשך שתים־עשרה שעות. שותים את החלב או את המים שספגו מעט מהחומר המשלשל.

עלה: סוחטים עלה של אבטיח הפקועה אל תוך כוס מים ושותים, או אוכלים אותו כמות שהוא.

שימוש חיצוני: חותכים פרי לשניים, קולים אותו על גחלים עד שהוא מתחיל להצהיב. שמים את אחד העקבים בתוך הפרי למשך שעה.

כסיה מדברית: מבשלים עלה ירוק או מיובש בכוס מים ושותים. יש האוכלים את העלעלים כמות שהם.

טפרוסיה נאה: כמו כסיה.

חבלבל קוצני: מקלפים את שורש הצמח, שוחקים אותו ואוכלים מלוא הכף מן השחק.

לענת־יהודה: אוכלים חופן פרחי לענת־יהודה ומקנחים בסוכר או בממתק כנגד המרירות (מר כלענה).

קורנית סיני: שמים רבע כוס עלים בכוס מים, מבשלים ושותים.

כאבי בטן (מַאעַ’ס)

כתלה הררית, לענת המדבר, געדה מצויה, אכילאה ריחנית: שמים ענף באורך 3 סנטימטרים בכוס מים, מבשלים ושותים. כל צמח לחוד יכול לשמש לאותה מטרה. רצוי לבשל את כולם ביחד, ליתר בטחון.

אגמון הכדורים: שוחקים גבעול. מבשלים, ממתיקים ושותים.

אשל המן: שוחקים עפצים, מבשלים, מסננים ושותים.

לענת־יהודה: מבשלים ענף עם 2־3 עלים בכוס מים, ממתיקים ושותים. יש שאוכלים ענף כמות שהוא.

נענה קטנת עלים: מבשלים כשמינית הכוס עלי נענה בכוס מים, ממתיקים ושותים.

אוג קוצני: שוחקים עצה יבשה. מבשלים שתי כפיות מהאבקה בכוס מים, ממתיקים ושותים.

באשן עגוֹל־עלים: מבשלים ענף רענן באורך 4־5 סנטימטרים, או שלוש כפיות של אבקה שנשחקה מצמח מיובש בכוס מים, ממתיקים ושותים.

רותם המדבר: משמש במקרה של הרעלת קיבה מבשר מקולקל. מבשלים רבע כוס של אבקה שנשחקה מענף ירוק בכוס מים ושותים.

נגד כאב־בטן ניתן לבשל משקה ממותק מכל אחד מן המינים הבאים: רכפתן המדבר, פרעושית גלונית, קזוח עקום, בת־קורנית סיני, חמאדת השיח, רכפה, אוכם מדברי, אזוב מצוי, חרגל המדבר.

הקאה (איסתינטאק)

נגד הקאה

באשן עגול עלים, געדה מצויה, חמאדת השיח, נענה קטנת עלים, בת־קורנית סיני, אוג קוצני: מבשלים ענף רענן באורך 4־5 סנטימטרים מכל אחד מהצמחים בכוס מים ושותים.

קשקשי פרפר: מגרדים קשקשים אל כף מים ושותים.

לגרימת הקאה

מי שסובל מבחילה כתוצאה מאכילת מזון מקולקל, ישתמש בתרופות הבאות:

אשל המן: מבשלים שמינית כוס פרחים בכוס מים ושותים.

לענת־יהודה: אוכלים קצה ענף ירוק באורך 3 סנטימטרים.

צרבת (חֲמוּדַ’ה)

ערטל מדברי: מבשלים ענף באורך 10 סנטימטר בכוס מים ושותים.

חרוב: שוחקים חרוב ואוכלים כף מלאה. חוזרים על כך פעמים אחדות.

תירס: קולים גרעיני תירס עד שיאדימו. אוכלים אותם כמות שהם. יש הטוחנים אותם ואוכלים את הקמח כשהוא בלול במים. משתמשים בכמות של חצי כוס גרעינים.

כיב קיבה (קורחה)

געדה: מבשלים ענף באורך 10 סנטימטרים בכוס מים, ממתיקים ושותים.

קישוא הנביאים וכסיה מדברית: שוחקים קישוא יחד עם עלה בעל שבעה עלעלים של כסיה מדברית ובולעים.

תולעי בטן (דוּד)

לענת יהודה: מבשלים ענף רענן באורך 5 סנטימרים בכוס מים ושותים.

כסיה מדברית וורד ערבי: מוסיפים לכוס מים עלה של כסיה מדברית הנושא שבעה עלעלים לפחות, עם 5 ורדים. מבשלים לפנות ערב ומעמידים את הכוס על הגג ללא כיסוי, שתהיה חשופה לכוכבים (תִּיתִנַגַ’ם). בבוקר שותים את תוכן הכוס יחד עם תבשיל בשר ומסיימים במרק בשר. רפואה זו באה לפעול נגד פגעים אחדים שנגרמו בגלל התולעים.

רפואה זו תביא תחילה למַרעַה – כלומר ליציאת המזון המקולקל שהצטבר במעיים בגלל התולעים. אחר־כך התולעים ינתקו עצמן מן המעיים ויופרשו החוצה. ויֵצא האִילְבַּה, שהוא דם שחור כקפה; בשלב האחרון יופרש סַלַע – נוזל צלול שמופרש מהמעיים לאחר שהכול מתנקה. אדם שלא הפריש סלע יסבול מהקאות.

השיניים

כמעט שאין בנמצא בסיני בדוי בגיל ארבעים שכל שיניו בפיו. עקב תזונה לקויה וסיבות אחרות נפגעות השיניים וגורמות לכאבים בלתי נסבלים. הבדוי עוקר כל שן כואבת או רופפת. כך מוצא הבדוי את עצמו חסר שיניים, אף שאפשר היה לטפל בכך בשיטות רפואיות מודרניות. שיניהם של הבדוים החיים באזורים הקריסטליניים של דרום־סיני משחירות בגיל ההתבגרות. התופעה אינה מצויה אצל הבדוים באזורי סלעי הגיר, ואין לה כל הסבר.

כאבי שיניים (וג’ע דרוס)

כנגד כאבי שיניים משתמשים הבדוים בצמחים הבאים:

שַׁבָּר לבן: השבר הוא צמח רעל ואכילתו אסורה. מבשלים בכוס מים שורש של שבר באורך 10 סנטימטרים ובעובי 2 סנטימטרים לפחות, מגרגרים ויורקים. יש השוחקים את השורש ומניחים את השחק על השן הכואבת ונזהרים שלא לבלוע אותו. יש המעשנים את השורש וממלאים את הפה בעשן.

זוגן לבן: מבשלים את השורש ומגרגרים.

אבטיח הפקועה: מועכים שורש במים, מוסיפים מלח ומגרגרים. יש השוחקים את הזרעים, מבשלים אותם ומגרגרים.

חַרְגָל המדבר: טוחנים עלה ושמים על השן.

קפה: טוחנים פולי קפה קלויים ושמים על השן.

תמר: שוחקים את העלעל התחתון של התמר, מבשלים בכוס מים ומגרגרים. יש השוחקים את קוצי העלעלים ושמים את האבקה על השן.

קורנית סיני: שוחקים עלים ושמים על השן.

אביצניה ימית: שמים את השרף על השן.

רכפתן מדברי: שמים את השרף על השן.

חמדת השיח, דֶמְיָה לבידה: מבשלים ענף בן 15 סנטימטר בכוס מים ומגרגרים.

כוויה: אם הכאבים הם כתוצאה של מוגלה מתחת לשן (חַבַּטַה) מבצעים שלוש כוויות: על המצח, באזור שבו מתחיל השיער; בעורף, מקום שעצם הגולגולת נכנסת לתוך העורף; בקדקוד.

התעלפות (דוֹחַ’ה)

בצל: חותכים בצל ומגישים לאפו של המתעלף.

נזלת (זוּקאם)

לענת המדבר: לכוס מים מוסיפים סמנה שיחי ושותים פעמים אחדות ביום; מוסיפים לכוס חלב ענף רענן באורך 10 סנטימטרים, מבשלים ושותים.

שום: סוחטים שום ומטפטים טיפות לאף.

שבר לבן, סוכר: שמים ענפים על גחלים ומריחים את העשן.

גללי חמורים: מניחים על גחלים ומריחים את העשן.

הצטננות (בְּרוּדֵה)

לענת המדבר, צלף סחוסי, פרעושית גלונית, כתלה הררית, מרוה רחבת גביע, אזוב מצוי: על לענת המדבר נאמר: “אַ־שׁיח לַרִיח” – היא טובה למחלות הנגרמות על־ידי הרוח. מבשלים שמינית הכוס עלי לענה בכוס מים, ממתיקים ושותים. כך נוהגים אף עם יתר הצמחים. המרוה טובה במיוחד לטיפול בכיח בגרון.

שכרון סיני: מעשנים עלים ונושמים את העשן.

געדה מצויה: מוצצים את העלים.

שיעול עמוק וכאבי חזה (דִישְבֵּה)

אוג קוצני: מבשלים עצה יבשה ומרוסקת בגודל משוער של אגס בכוס מים ושותים.

גללי חמורים: עיירים בני שנתם אוכלים עשב ואינם מעכלים אותו כראוי. בבטנם מתערבבים רוב הצמחים של האזור ועל־כן חייב להימצא בהם עשב מרפא מתאים. מבשלים גלל אחד בכוס מים, מסננים ושותים.

באשן עגול־עלים, נענה קטנת־עלים, לענת המדבר: עושים סאונה, ממלאים סיר במים ומוסיפים צמח כרבע מנפחו. מרתיחים ומציבים את הסיר בתוך גומה עם גחלים להמשך הרתיחה. מתכרבלים ורוחצים באדים. אחרי חצי שעה לערך, כשהזיעה ניגרת, שוכבים לישון. חוזרים על הפעולה בכל יום עד שמבריאים.

פיהוק (תַ’וַאבּ)

פגוניה ערבית: מבשלים ענף רענן באורך 10 סנטימטר בכוס מים ושותים.

מחלת ריאות (שְקִירַה)

צלף סחוסי: מבשלים כחמישה עלים בכוס מים, ממתיקים ושותים.

שכרון סיני: מעשנים עלים על גחלים ונושמים.

כוויות: מבצעים שלוש כוויות מימין החזה מול הזרוע וכן שלוש מצד שמאל.

שפעת (פְלֵנְסִיַה)

כתלה הררית: מבשלים במים ושותים.

שחפת (סִילֵה)

אספרג ארוך־עלים: טוחנים פקעות מיובשות, מערבים עם מים עד לקבלת דייסה ואוכלים כשתי כפות, שלוש פעמים ביום.

שליית אתון: מייבשים באש שליה של אתון ואוכלים.

גרדת (חַסַסִיֵה)

בני שבט המזינה טוענים, כי פרסטיה מצרית גורמת לגרדת.

לענת יהודה: מבשלים במים ושותים.

אשליל הנגב: מרתיחים ענפים אחדים בסיר ורוחצים את כל הגוף.

פרסטיה מצרית: מבשלים רבע סיר ענפי פרסטיה במים ומתרחצים.

גרדת (חַרַארַה)

באשן עגול עלים: מבשלים במים ומתרחצים בהם.

יבלות (תַ’אלוּל)

קוצי תמר: דוקרים את היבלת עד זוב דם ושמים עליה אדמה שנלקחה מעל קבר קדוש.

גמל־שלמה מדברי: מגישים את היבלת לפי החרק, על־מנת שינשוך, ילקק ויפריש מרירו. יש המסתפקים בכך שמחליקים פעמים אחדות את החרק על היבלת.

אקזמה

זוארה: החולה הולך לקבר מע’רבי, שהוא איש זר שנקבר בסיני, או לקבר שיח' שיש לו מוניטין בתור רופא חולים, ועורך זוארה.

אימפטיגו (קַרְח)

פגוניה ערבית: קולים את הצמח, בוללים את האפר בשמן זית ומורחים.

פרונקולים (חֲבַּטַה)

כוויות: כווים שלוש כוויות בעזרת מסמר: במצח, בקדקוד ובעורף. יש שעושים כוויה במוך צמחי דולק באבר הפגוע.

שום: בוצעים שום, שמים על המקום הנגוע וקובעים אותו בעזרת תחבושת.

חלבה: שמים חלבה בגודל מתאים על המקום וחובשים.

נשירת שיער (סְחֶיקֵה)

רכפתן מדברי: מרתיחים שמינית סיר ענפים בסיר מים וחופפים בזה את הראש לחיזוק השיער ולשמירת קצותיו מפני התפצלות.

חטמית זיפנית: מועכים עלים במים. מתקבל נוזל צמיג שחופפים בו את הראש.

מוהל גפן: לאחר השלכת, קוטמים קצה דלית גפן ותוחבים אותו לתוך בקבוק. תוך זמן מסוים מטפטף מוהל הגפן וממלא את הבקבוק. חפיפת הראש במוהל זה מחזקת את השערות ושומרת מפני התפצלות קצותיהן.

באשן עגול־עלים: מרתיחים שמינית סיר ענפים במים ורוחצים בהם את הגוף כולו.

אבעבועות (גַ’דְרִי)

באשן עגול־עלים: מרתיחים שמינית סיר ענפים במים ורוחצים בהם.

דלקת עיניים (רַמַד)

פרגה ערבית, אלקנה מזרחית, פרעושית מסולסלת: כורכים עלה בבד נקי וסוחטים טיפה לתוך העין. הכאבים חזקים ביותר.

אכילאה ריחנית, לענת המדבר: מבשלים חצי כוס עלים וענפים בכוס מים ומטפטפים לעין טיפות אחדות, עד כדי שטיפה.

רותם המדבר: מרתיחים שתי כפות אפר של ענפי רותם שרופים בכוס מים, מקררים ושוטפים את העין.

כוויה: מלבנים מחט באש ועורכים כוויות אחדות על העפעף העליון. מספר הכוויות נקבע לפי שיקול דעתו של הרופא.

רימות: הורגים נחש שאינו ארסי. פוצעים את גופו במקומות רבים ומעמידים אותו על הגג שיעלה רימה. אוספים את הרימות וקולים אותן. את אפרן מורחים סביב העין ועל העפעפיים.

פתן שחור: הורגים פתן שחור, מייבשים אותו באש, טוחנים ומערבים בכוחל המובא ממצרים. מורחים את העין.

פצעים בעיניים (חֲבַּטַה פִיל־עֵין)

אשל המן: לועסים עלי אשל מן ומורחים את הפצע.

ראייה שנחלשה

כוויה: מבצעים שתי כוויות במסמר מלובן בעורף, בבסיס הגולגולת, בדיוק מאחורי העיניים.

לחלוחית בעין

שרביטן הערבה: גוזרים קיסם מקצה ענף עדין וחלק, מרימים את העפעף ומחליקים את הקיסם הלוך ושוב על הקרנית עד לסילוק הלחלוחית.

אוזניים

כאבי אוזניים (וַג’ע דַ’אן)

מלח: ממיסים שתי כפיות מלח בכוס קטנה ומטפטפים שתיים־שלוש טיפות.

בצל: מבשלים בצל בגודל אגס בכוס מים ומטפטפים שתיים־שלוש טיפות.

חלב אשה: מטפטפים לאוזן חלב מאשה המיניקה בפעם הראשונה.

חרוז: תולים חרוז ססגוני על צוואר החולה.

מוגלה באוזן (אִלְתִיהַאבּ אִידִ’ן)

סרטן נזיר: מבשלים סרטן נזיר בשמן זית או בשמן מאכל עד שמאדים. לאחר שהשמן מתקרר מטפטפים לתוך האוזן שתיים־שלוש טיפות.

טיפול בנקב בתנוך האוזן ובאף (ח’וּרְם)

נהוג בין הבדויות לנקב חור באוזן לתליית עגילים. לעתים קרובות מזדהם הנקב ומעלה מוגלה.

פרסטיה מצרית, סילון קוצני, דמיה לכידה: תוחבים בנקב קיסם מענף הצמח. הפצע אינו מעלה מוגלה ומבריא. בטיפול בסילון קוצני מורחים שמן על האוזן.

טחול (תְחַאל)

כוויה: מבצעים כוויות על הבטן בצדי הטבור. הרופא קובע את מספרן לפי שיקוליו.

כבד

הבדוים מייחסים לכבד את כל המיחושים באזור הבטן שאין להם קשר לאברי העיכול.

כוסות רוח: מצמידים כוסות רוח על הטבור ומושכים במשיכות קטנות את הבטן, כשהחולה שוכב על גבו.

כוויות: לכאבים מתמשכים עורכים עשר כוויות סביב הטבור.

עיסוי: משכיבים את החולה על שמיכה ומנערים אותו כמה דקות, ואחרי זה מעסים את בטנו באמצעות מסרק. חוזרים על זה במשך שלושה ימים. בכל יום טיפול אחד.

זוגן אדום, באשן זהוב־הפרחים: מבשלים ענף רענן בגודל 10 סנטימטרים בכוס מים, ממתיקים ושותים.

כליות (עֲיֵה אל־כַּלַאוִי)

זרעי חַבּ־רַשַאד: אלה זרעים הנאספים מצמח ממשפחת המצליבים הגדל בגינות, ופריו דומה לפרי האליסון. שוחקים כפית זרעים, מערבים בחלמון אחד של ביצה, ואוכלים. תרופה זו באה לשכך כאבים הנגרמים על־ידי הכליות.

דם בשתן (חַסְוֵה)

קזוח עקום: מבשלים ענף רענן באורך 10 סנטימטרים בכוס מים, ממתיקים ושותים.

אוג קוצני: מבשלים עצה יבשה בשיעור של אגס לכוס מים ושותים.

סילון קוצני: קולים כף זרעים ואוכלים.

נענה קטנת עלים: לסיר מים מוסיפים רבע הכמות מהצמח, מרתיחים ומתאבכים (עורכים אמבט־אדים, סאונה).

מחלות לב (קַלְבּ)

חרגל המדבר: מבשלים ענף רענן באורך 10 סנטימטרים בכוס מים, ממתיקים ושותים.

אוג קוצני: שוחקים חתיכת גזע בגודל אגוז, מבשלים בכוס מים, ממתיקים ושותים.

לענת המדבר, שיזף מצוי, צלף סחוסי: מבשלים במים ושותים. את לענת המדבר ממתיקים.

שכרון סיני: מייבשים עלים ירוקים, שוחקים, מלפפים סיגריה ומעשנים.

כוויות: עורכים ארבע כוויות במפתח החזה, בין הצלעות לבטן.

סוכרת (סוּכַּרִי)

באשן עגול עלים, חבלבל קוצני: מבשלים כף עלים יבשים בכוס מים ושותים כוס כל בוקר.

תורמוס, באשן עגול עלים, גרגרנית ערבית: שוחקים ומערבבים כמויות שוות של עלי באשן יבשים, תורמוס וגרגרנית ערבית ואוכלים כף אחת ביום.

כוויות: מבצעים שלוש כוויות מאחורי שריר הקרסול שבשוק הרגל. יש להימנע במשך שבועיים מאכילת בשר ומלח. אחר־כך יש לעבור בהדרגה לאכילת מלח וכעבור ארבעים יום נוספים אפשר לאכול בשר.

פוליפים (סְקוּע)

ניתוח: הנשים מומחיות בביצוע ניתוח זה. לוחצים את הפוליפים שבצדי הצוואר אל הלוע. המנתחת מכניסה את אצבעה ובציפורנה היא קוטמת את הפוליפים. יש נשים המשתמשות בסכין אנקולי למטרה זו.

כאבי שרירים (עִיצַאבּ)

חמדת המדבר, חמדת השיח, צלף סחוסי, רכפתן המדבר, שיזף מצוי: מבשלים רבע סיר ענפים במים ורוחצים באדים. יש המחממים גומה באוהל בגחלים, מסלקים אותם ושמים במקומם ענפי רכפתן המדבר או שיזף מצוי. מכסים בחצץ ושוכבים עליו, בעוד האדים מהצמח מתאבכים.

יש המשתמשים בצמחי סחף נחל שהביא השטפון, מתוך אמונה כי בסחף מצוי בלי ספק הצמח המועיל. אמבט אדים עורכים גם עם אשליל, מלוח קפח, אשל הפרקים, שבר לבן, נענה קטנת עלים.

חול (כַּתִיב): בוחרים מקום שבו נערם חול דק ועדין. חופרים בשעת הבוקר גומה בעומק 20 סנטימטר לפי מידות גוף אדם ומקפידים שיהיה מספיק חול לצד הגומה לכיסוי. עם התחמם החול פושט החולה את כל בגדיו לבד מבגד קל על גופו. האשה תשאיר עליה את שמלתה התחתונית. החולה שוכב בגומה על גבו והרופא מכסה אותו בחול חם בגובה 15 סנטימטר לפחות. ראשו של החולה מורם על כרית וסוכה קטנה סוככת על עיניו מהשמש. ידי החולה חופשיות ולידו כלי מלא מים לשתייה. אם יש מי שיטפל בו, האיש ישקה אותו וידי החולה יכולות להיות מכוסות בחול. החולה שוכב בתוך אמבט החול במשך שעה, עד שהחול סביב גופו מתקרר קצת. אם החול חם מדי יש לסלק את שכבת החול העליונה. חוזרים על הטיפול בכל בוקר במשך שבוע ימים.

רכפתן המדבר: חופרים בחול גומה לפי מידותיו של אדם. מבעירים אש ושורפים חצי שק של ענפי רכפתן המדבר. לכשנשרפו הענפים כליל, מכבים בשתן עזים או גמלים, לא במים. מערבים את החול באפר ובשתן ונטמנים בתוכו למשך שעה. רצוי להיטמן בתוכו ללא בגדים, לפיכך נעשה הטיפול הזה בלילה במקום סתר. חוזרים על הטיפול שלוש פעמים בהפסקות של יומיים־שלושה בין טיפול לטיפול.

סמר החוף, נענה קטנת עלים: מבשלים רבע כוס תפרחות בכוס מים ושותים. כן מבשלים 40 מיני צמחים רב־שנתיים בסיר עד לקבלת דייסה. את הענפים מסלקים ומשאירים את העיסה הירוקה. מערבים בדבש ומשאירים את הסיר 40 יום במסעף דרכים, כשהוא טמון באדמה. בגמר ההכנות לוקחים לחם וצורכי קפה עם התבשיל, הולכים לקבר שיח', עורכים זוארה ואוכלים את התבשיל.

שיטה סלילנית: ממיסים שרף של שיטה במים, מורחים את האבר הכואב ומעסים. פעולה זו טובה במיוחד לכאבים בצדי הגוף. חוזרים על־כך 2־3 פעמים ביום.

נענה קטנת־עלים, מסמור סיני: מבשלים, מורחים את האבר ומעסים. חוזרים על־כך 2־3 פעמים ביום.

נענה קטנת־עלים: שורפים ענפי נענה ובעוד האפר חם שמים על האבר הכואב. בגלל החום תתהווה שלפוחית. הנוזל שמתרכז בה משכך לפי אמונת הבדוים את הכאבים. משאירים את השלפוחית כמות שהיא בלא לבקע אותה.

כוויה בקרסול: אם אגן הירכיים כואב עורכים חמש כוויות בצדי הקרסול. אין מטפלים בהן ומאפשרים להן להתייבש.

כוסות רוח: טוב נגד כאבים בגב או בבטן.

כאב בפרקי הרגליים (עַיֵה אל־מַפַאסִיל)

אבטיח הפקועה: מבשלים פלחי אבטיח פקועה ירוק בשמן זית. סכים את הפרקים בשמן זה, מתעטפים בשמיכות ומתחממים בשמש.

צלף סחוסי: כובשים פרי צלף סחוסי, חותכים וקובעים אותו על הפרק.

מים בברך

כוסות רוח: עושים חתך קל בצדי פיקת הברך ומצמידים כוס־רוח.

שיטת המשחולת (תַהְלִיבּ): מושכים את העור שמעל פיקת הברך ותוחבים סיך דק כך שייכנס לעור מצד אחד ויצא מצד שני. אל החור שבעור משחילים חוט ברזל דק. דרך החור ניתזים המים שבברך. משנסתם החור, פותחים אותו על־ידי משיכת החוט לכאן ולכאן להוצאת המים. משאירים את חוט הברזל בברך וממשיכים בטיפול עד שהנפיחות תרד.

פצעים קלים (גַ’רְח)

חמדת המדבר, חמדת השיח: מבשלים כמחצית הסיר ענפים ירוקים בסיר מים, עד שהענפים רכים. מסלקים את החומר העצי וממשיכים לבשל עד לקבלת דייסה. מורחים אותה על הפצע.

רותם המדבר, באשן עגול־עלים, אכיליאה ריחנית, תה רגיל: שוחקים ענפים ירוקים עד לקבלת אבקה. זורים על הפצע.

גללי עז: מפוררים גללי עז אל תוך הפצע וחובשים.

שטיפת פצע קל

מי מלח: ממיסים שתי כפות מלח בכוס ושוטפים.

קפה: מבשלים שתי כפות קפה בכוס, מקררים ושוטפים.

שתן: שוטפים פצע קל בשתן אדם, עז, גמל או חמור.

גללי חמורים: מבשלים שני גללי חמורים בכוס מים, מסננים ושוטפים את הפצע.

כוויות (כַּי)

גולנית ערבית: מבשלים חצי כוס עלי גולנית בכוס מים עד שהעלים רכים. מסלקים את החלקים העציים וממשיכים לאייד עד לקבלת משחה, אותה מורחים על הכוויה.

אטד ערבי: שורפים אטד ומורחים את האפר על הכוויה.

פצעים מוגלתיים (דִימִין)

אספרג ארוך עלים: מבשלים ענף ירוק באורך 10 סנטימטרים בכוס מים, מסננים ושוטפים את המוגלה מתוך הפצע.

בצל וחַבּ־רַשַאד, באשן עגול־עלים: מבשלים בצל יחד עם זרעים של צמח תרבותי הנקרא חַבּ־רַשַאד ושוטפים.

עצם כלב: קולים עצם של כלב, שוחקים את אפרה השחור ומפזרים על הפצע.

עור בהמה: מגרדים את צדו הפנימי של נאד מים עשוי מעור עזים או כבשים ומפזרים על הפצע.

בצק ובצל: מבשלים בצק ובצל בשמן ושמים על הפצע.

פצעים עמוקים (גַ’רְח עַ’אוִיט)

תפירה: מנקים את הפצע במי סבון ותופרים במחט וחוט משי. יש המנקים את הפצע במרק באשן עגול־עלים.

שברים בגפיים (קַסְר)

מקרבים את העצמות זו לזו, ובעזרת מקלות דקים וחזקים מקבעים את האבר. כורכים תחבושת סביב המקלות ומורחים בצק על התחבושת. בשבר פתוח שוטפים ומנקים את הפצע לפי המתואר לעיל ואחר מקבעים. רצוי להשתמש בקמח עדשים, המתקשה ומהדק את האבר הפגוע.

שברים בצלעות

מותחים את העור על־ידי צביטת העור שעל הצלע, השחלת חוט בעזרת מחט מצד לצד וקשירת החוט סביב קפל העור.

נקע (פַקַאק)

יד או רגל שנקעו וחזרו למקומן, נחבשות לאחר שנמרחה עליהם דייסה שבושלה מענפי רותם. למקרה שהאבר מידלדל ואינו חוזר למקומו, מותחים את העור להחזרת האבר, כמתואר ביחס לשבר בצלעות.

נענה קטנת עלים: קולים ענף עד שישחיר, מאבכים את האבר הנקוע בעשן, מורחים את המקום באפר וחובשים את הנקע.

הרעלות

הרעלה משכרון סיני (עַיֵה מוּסַמִּים)

הבוגרים מודעים לתכונותיו הרעילות של הצמח. קורה ואחד הפעוטים אוכל עלה או פרח. האוכל ממנו מאבד את ההכרה וסובל מכאבי ראש ומיחושים אחרים. קיימת סכנת מוות אם לא מטפלים בנפגע. התרופה לכך היא להשקות את הנפגע הרבה תה מתוק ביותר.

הכשת נחש (נַהִש)

הריפוי העיקרי נעשה, כאמור לעיל, בעזרת החַאוִי.

עז: בוקעים בטנה של עז שנשחטה ותוחבים את האבר הנכוש פנימה.

כוויה: מבצעים כוויה במקום הפגיעה, עד כמה שאפשר מיד לאחר ההכשה.

באשן עגול־עלים, אשל המן: מבשלים מחצית הכמות עלים בכוס מים ושותים.

פי־כושי: לחילזון פי־כושי, שיש עליו ציור של פס שחור, מכניסים קמח, בצל ושמן. שמים על הנשיכה. החילזון יספוג אליו את הרעל.

כוח: מורחים את מקום הנכישה בשמן ומכסים בפיסת עור מיובש של כוח.

פגיעות מבעלי־חיים ימיים

כנגד דקירות זהרון: ממיסים סוכר ושמים על מקום הדקירה.

כנגד דקירות קיפוד ארוך הקוצים: מורחים את המקום בשמן להקלת הכאבים.

נרקומניות (מוּדְמִין מְחַ’דַ’רַאת)

הבדוים בסיני עסקו בהברחת סמים, שאִפשרה להם להשתמש בהם, אך רק בודדים מתמכרים לסמים. יש בידנו עדות אחת בלבד על תרופה לגמילה מנרקוטיות. ואלה דברי הנרקומן: “עשרים שנה סבלתי מעישון האופיום ומשתייתו. הגעתי למצב שהייתי נזקק לו כל שלוש־ארבע שעות. עבודתי כמכונאי ניזוקה. כספי הלך ואזל ולא ידעתי את נפשי. החלטתי להיגמל ויהי־מה. כל בוקר לפני שאכלתי שתיתי כוס משקה מרוכז ביותר שבישלתי מלענת יהודה, ואכלתי כמה ביצים בלתי מבושלות. הרביתי במיוחד באכילת הביצים. שבועיים סבלתי קשות ואחר הבראתי. וַאלְחַמְדוּלִלַה – מאז איני נזקק לאופיום.”

נדודי שינה (סַהַר)

הסובל מנדודי שינה שם מתחת למצעו שבעה גללי גמל. בכל יום הוא מסלק אחד. בגמר הפעולה יחזור החולה לאיתנו.

קמע: באל־עריש ישנם מומחים היודעים לחשים והשבעות כנגד נדודי שינה. אל תוך כיס עשוי עור מכניסים פיסת נייר ובה רשומים פסוקים קדושים מהקוראן, שיש להם השפעה. הנזקק עונד את הקמע על חזהו או על דש בגדו.

השראת אהבה

לדעת הבדוים, העדר אהבה מצד האהובה (או האהוב) אינו אלא מחלה, שאפשר לרפא אותה. הרוצה לעורר אהבה ישתמש באמצעים הבאים:

הדג “כְּחַי”: דג זה צבעו אדום וליד פיו מצויים שני בִּינִים דוקרניים. הרוצה למשוך אליו את לב אהובתו ייקח את הבינים האלה וישמור בבגדו. ברגע מתאים ינעץ את הבין בבגד של המיועדת (אשה – אצל המיועד לאהבה) וכך יזכה להשיג את מטרתו.

קמע: הרוצה לזכות באהבת בן המין השני ותוחלתו נכזבת יבקש ממי שמלאכתו בכך שיכין עבורו “קמע אהבה”. על האוהב להביא שערה משערו של המיועד (או המיועדת), לציין את שמו (או שמה) ושמות ההורים. הקוסם רושם את שמם של השניים, זה ליד זה, מוסיף פסוקים קדושים מהקוראן, לוחש לחשים ומכניס את הכול לשקית עור, שהיא הקמע.

רשימת צמחי מרפא

 

פרק תשיעי: מגורי הבדוים בדרום־סיני    🔗

ברוב חלקי סיני מזג־האוויר אינו מאפשר מגורים בתוך מבני־קבע אטומים. בימות הקיץ קרינת־השמש חזקה ומחייבת מבנה מפולש, שבו יהיו תנאי אוורור טובים. חסד עשה המדבר עם יושביו וברוב המקומות נושבת רוח נעימה בלילות, ואין אז לאדם מקום טוב יותר ללון בו מאשר תחת כיפת השמים. ביום נאלצים כולם, אדם ובהמה, זוחל ועוף, למצוא מחסה בצל. כיוון שלבדוי אין כל אמצעי קירור מלאכותיים, עליו להסתפק באפשרויות הקירור הטבעיות. בחורף על אף שתנאי האקלים משתנים עדיין אין בהם כדי לחייב את הבדוי לשכון בתוך מבנה אטום. ברוב חודשי החורף (מנובמבר עד מרץ) פוקדים גם את סיני גלי קור, שמתקרבים לאפס מעלות. הגשמים נדירים ביותר, עד־כדי־כך שאין הבדוי נותן דעתו עליהם. פעם ופעמיים בשנה פוקדים את האזורים הנמוכים גשמים שמרטיבים כל דבר שאינו תחת קורת גג. הבדוים מתייחסים לכך בשוויון נפש.

בהרים במרומי־סיני, התנאים קצת שונים. האוויר בקיץ נעים ביותר, ואילו בחורף באה קרה שמקפיאה את הגוף. בחורף הבדוים מתכנסים באוהלים ואף בבתים מאבן, ובקיץ הם גרים בסוכות ובאוהלים.

מלבד האוהל, הבדוי אינו משקיע מאמץ בבניין משכנו, משום שהוא יודע כי ישיבתו במקום אחד היא זמנית. לפיכך, כל צורות המגורים הן ארעיות. כאשר הבדוי עוזב את מקום מושבו ועוקר למקום אחר, הוא משאיר אחריו רק אבנים ספורות שיעידו על המקום בו היה המשכן.

תדירות החלפת מקום המגורים גבוהה. בדוי בגיל חמישים החליף את מקום מגוריו לפחות מאתיים פעם. הארעיות המאפיינת את חייו אינה מאפשרת לו להתבסס ולפתח תרבות דיור כפי שהיה רוצה. מצאנו כמה משפחות אשר יושבות בקביעות במקום אחד, ואשר טיפחו את מקום משכנן ואף גילו נטיה לקשטו בתמונות. דבר זה מעיד על־כך שאין זה מטבעו של הבדוי לחיות כנווד דווקא. אם אין סיבה לעקירת המשכן, יתמיד הבדוי לגור במקום קבוע.

מיקום המגורים באזורי סיני השונים    🔗

מזג האוויר בדרום־סיני אינו אחיד. בעוד שבמרומי־סיני שורר אקלים נוח, הרי שבאזורים אחרים ייתכן שבאותה שעה נושבת רוח שרבית או מתחוללת סופת חול קשה. גם כשיורד גשם במקום מסוים אין ערובה לכך שאף בשנה שלאחריה יפקוד אותו שנית. הגשמים יורדים בפיזור לא מסודר לאורך הזמן והמרחב. שוני זה במזג האוויר ובאופי האזור מכתיב לבדוי את תנאי המגורים ואת הרגלי החיים, והוא עובר מאזור לאזור בהתאם לצורכי הרעייה.

האזור ההררי

בקיץ עולים בני שבט הג’יבאליה מן האזור הנמוך של ההר־הגבוה אל מרומי־סיני, גוש הרים שממערב להר־קתרינה, הנמצא בגובה 2,000 מטר ויותר מעל פני הים. שם הם שוכנים בסוכות שכל תכליתן להגן מצינת הלילה. הסוכות נבנות אל מול השמש. בשעות הבוקר הקרות נהנים התושבים מקרינת שמש חמימה, ובשעת הצהריים הם חוסים בצלן.

חלק מבני שבט הג’יבאליה וכן בני שבט אולאד־סעיד נשארים כל השנה באזור הנמוך לרגלי הר־קתרינה, ובקיץ הם שוכנים בסוכות או באוהלים שנותנים צל בשעות הצהריים. גם כאן התנאים האקלימיים נוחים ביותר.

בני שבט הג’יבאליה שעולים בקיץ למרומי־סיני יורדים בסתיו אל הוואדיות שלרגלי הר־קתרינה. כאן הם גרים במבנים אטומים, שנועדו לתת מחסה משלג וקור צורב. אלה שפרנסתם על המרעה ואינם יודעים היכן ישכנו בשנה הבאה, מקימים את האוהלים בתוך גיאיות חסויים מרוח ושלג.

גם באזור ההררי של רמות התִיהּ, מעתיק הבדוי את מגוריו בהתאם לעונה. בסוף הקיץ הוא מעתיק מגוריו אל המקומות הנמוכים ובאביב עובר הוא אל האזורים הגבוהים. כיוון שאין באזור זה עצים לבניית סוכות בקיץ, נוהגים בני שבט העליקאת ושבט החויטאת, השוכנים באזורים אלה, לגור כל ימות השנה באוהלים.

אזור הרמלות:

בין מצוקי אַ־תיה ובין גוש ההרים הקריסטליניים מדרום, קיימת רצועה רחבה של מישורים, אשר התהוו מבלייתם של סלעי אבן החול. רוחב החלק המערבי של הרצועה הזאת מגיע עד חמישה־עשר קילומטר והוא נקרא רמלות בפי הבדוים, מאחר שכולו מכוסה חול.

אזור זה עשיר בצמחייה ובמרעה, והאקלים מאפשר לבדוים להיאחז בו במשך כל השנה, לבד מחודשי מרץ־אפריל ואוקטובר־נובמבר, בהם מתחוללות סופות חול קשות, שאינן מאפשרות מגורים באזור הפתוח.

בחודשים אלה נודדים הבדוים אל המקומות הנמוכים, הקרובים אל מצוקי התיה, וכן לתוך הוואדיות שבין ההרים מדרום לרמלות. בעיצומו של הקיץ הם מטים את אוהליהם במישור הפתוח ומקבלים את מימיהם מההִרַאבּוֹת, בורות מים חצובים בסלע ומטויחים במלט.

בחורף הם שוב מטים את אוהליהם במקומות הנמוכים, כדי להסתתר מהרוחות הקרות.

אזור החוף המערבי

בכל רצועת החוף מאשדות ההרים המערביים ועד לים, אין מים, מלבד כמה מקומות לאורך הים כמו וַאדי־עַ’רַנְדַל, אבּוּ־זְנֵימַה ואַ־טוּר. ברצועה זו יש מרעה, אך אי־אפשר להביא אליה עדרים מחוסר מים לשתייה. לפיכך הבדוים אינם יכולים להטות את אוהליהם במישורים ובינות לוואדיות הקרובים לים. מה עוד שמלבד מחסור במים, משתוללות באזור סופות חול עזות חמות ויבשות.

באזור זה שוכנים בני שבט העליקאת ואוּלַאד־סְעִיד. מֵרַאס־סוּדַר ועד לקאע נטויים אוהלי העליקאת. דרומה משם, עד לא־טור, נטויים אוהלי אוּלַאד־סְעִיד. משכנותיהם מצויים בין ההרים ובאשדותיהם על הגבול שבין המישורים לפתחי הוואדיות. מכאן הם עוברים פנימה לתוך הוואדיות, בהתאם לזמינוּת המים ועונות השנה. בקיץ הם חודרים עמוק להרים, ובחורף יורדים עד פתחי הוואדיות.

כשפוקד גשם את הקאע ואת מערב־סיני, נודדים בני שבטים אלה לזמן קצר לתוך אזור החוף. שם הם רועים את עדריהם עד שמקורות המים מתייבשים.

האזור הדרומי

ברצועה שמקיפה את הרי דרום־סיני מא־טור עד לנבק אין מים, אין גשם ואין צמחייה.

בני שבט המזינה שמאכלסים את האזור הזה, שוכנים בוואדיות שיורדים מגוש ההרים אוּם־שַאוּמַר וצַבַּאח. ואדיות אלה מושכים את מימיהם מערבה כמו וַאדִי־תַ’מַּאן ואִיסְלַה, ואחרים לדרום כמו וַאדִי־חְ’שֵבִּי, ולמזרח – אוּם־עֲדַוִי, לַתְחִי ויַהְמֵד.

מדי פעם פוקד גשם כבד את ההרים ומרווה את הוואדיות. כאשר מתפתחת צמחייה בעקבות השטפון, נוהרים כל הבדוים שבאזור ואפילו מאזורים אחרים אל הוואדיות האלה. משכלה העשב הם חוזרים להרים. בגלל מיעוט העצים והשיחים, נאלצים הבדוים באזור זה לגור באוהלים במשך כל ימות השנה.

אזור החוף המזרחי

שבט המזינה שוכן בכל מזרחו של סיני. מקיף את דרומו ומגיע עד לא־טור. מכיוון שהאזור שחון, תנועת חילוף המגורים בו גדולה יותר משבטים אחרים. חוף הים מרחיק את הבדוים להרים בגלל הרוחות החמות בקיץ ומשבי הרוח החזקים בחורף. ברוב ימות השנה שוכנים בני שבט זה בהרים. בחורף הם יורדים אל הוואדיות הנמוכים והחמים הקרובים לים, ובאביב הם עוברים לגור בוואדיות הגבוהים. משפחה שמטה בחורף את אוהלה בקרבת ואדי־ותיר ליד עֵין־פוּרְטַאגַה, נודדת ועולה בימות הקיץ עד לוואדי־צמע’י.

יש משפחות מאזור ואדי־סְעַאל שיורדות בחורף עד לאזור כביש שארם־אילת, ובקיץ הן מטות את אוהליהן ליד שדה־התעופה הר־סיני.

בימי הקיץ חוזרת כל אוכלוסיה למקום “ההתכנסות הקיצית”. אלה המקומות הקבועים שאליהם נוהגים הבדוים לשוב בכל שנה. כאן יש מים והם מסתפקים במרעה המקומי.

מי שחייבים לגדוד את תמריהם, עוזבים את מקום מגוריהם הקיצי, ויורדים למשך חודש או חודשיים לחוף כדי לאסוף את יבול העצים. לשם הם מביאים את משפחותיהם ואת צאנם וגרים בסוכות. לאחר גידוד התמרים, ממהרים לחזור למרעה הקיצי בהרים.

מי שאוהלו בוואדיות הסמוכים לים כמו בבִּיר־עוּקְדַה, וַאדי־רַסַאסֵה ואחרים, יורד לכמה ימים אל החוף, צד דגים ומייבשם ומביא לבני ביתו. יש מי שפרנסתו על הדגים, וגם הוא משכן את משפחתו הרחק מהים בין ההרים כשהיא חסויה מרוח מייבשת.

עקב השינויים הפוליטיים שנכפו על תושבי סיני, ובעקבות שליטת ישראל, חלו שינויים בריכוזי המגורים של הבדוים. הדרישה למקורות פרנסה חליפיים למרעה, והבצרות הרצופות הביאו ליצירת ריכוזים גדולים, בני מאות תושבים, בנויבעה, דַ’הַבּ ואַ־טוּר.

מאחר שהדרישה לחומרי בניין לסוכות היתה מעבר להיצע שעצי תמר יכולים לספק, נאלצו הבדוים לחפש מקורות אחרים. בזריזות ובהסתר, פירקו את המחנות הנטושים של הצבא המצרי וכן את מחנות העובדים במיכרות אוּם־בּוּגְ’מַה, אֲבּוּ־זַלִימַה ואחרים, ובנו מהם קוּשְק – בקתות בלשון הבדוים. מכיוון שהחומרים לא היו מותאמים מלכתחילה להקמת סוכות, נוצרו בקתות הבנויות טלאים. לוחות העץ הוצמדו לתריסים, ופחים אל משטחי ארגזים וכך נוצרו קירות וגגות. מרוב גיוון לא דמתה בקתה אחת לחברתה.

מי שצפה על משכן הבדוים בד’הב ראה את אוסף הגרוטאות שאמורות להוות משכן לבדוים. מכיוון שאין הבדוים מאמינים כי יגורו לאורך זמן במחנות אלו, הם גם אינם מגלים רצון לשפר את הבקתות שלהם ולשוות להן צורה, סדר ויציבות.

אזור ואדי־וַתִיר

באזור זה שוכנים שבטי התרבין ואחיואת, ומשכנם נמשך מנויבעה בדרום ועד לאילת בצפון, בתוך אגן הניקוז של ואדי־וַתִיר וחֵיסִי, ובאזור ההרים שממזרח לוואדיות אלו וכן גם ליד חוף הים.

באביב הם רועים את עדריהם בהרים הגבוהים, בעִיגְ’מֵה, בחֲזִים ובאַדַ’לַל. בקיץ הם חוזרים ל“מקום ההתכנסות הקיצית” שהוא אזור הניקוז של ואדי־וַתִיר וחֵיסִי.

בחורף חם באזור זה, שלא כמו בהר הגבוה. על־כן שבטים אלה אינם מרחיקים ממקום ההתכנסות הקיצית, והם נודדים בתוך תחום צר בהתאם למצב המרעה. בעונת התמרים יורדים בני שבט התַרַבִּין לנאות המדבר. הגידוד מתרכז בנְוַיבְּעֵה־תַרַבִִּין, בחלקה הצפונית של מניפת הסחף הגדולה ובעֵין אוּם־אַחְמַד.

בנְוַיבְּעֵה־תַרַבִִּין הם גרים בבקתות מטולאות. שבט האַחְיַוַאת איננו גר בשתי נאות־מדבר אלה שכן נחלתו רחוקה, והגישה ממנה לנויבעה או לעין אוּם־אַחְמַד קשה יותר בגלל ההרים.

מגורי קיץ    🔗

בימות הקיץ בוחר הבדוי מקום צל לחסות בו, ובלילה הוא יוצא לשטח הפתוח, ללון תחת כיפת השמים. ככל שהשטח פתוח יותר, הנעימות גדולה יותר. הבדוים בוחרים להתרחק מן הוואדיות ולשכון במקומות פתוחים. בדרום־סיני האוויר בקיץ יבש, והלחות היחסית מתקרבת לאפס. לפיכך לא נוצרים בלילות טללים שמחייבים תנאי מגורים מתאימים.

משכן תחת העצים

באזורים המזרחיים והמערביים הסמוכים למפרצים, מנצלים הבדוים את עצי־השיטה כמקום מגורים טבעי, שאין צורך להשקיע דבר בהתקנתו ובציודו. מי שבחר עץ למשכן מסמן בדגל לבן את העץ או עושה תחתיו רוּג’וּם – גל אבנים – כדי שלא יקטפו את העלים ויאביסו בהם את הצאן. כך יזכה לצל עבות כאשר יבוא לגור תחתיו.

על העץ תולים את הבגדים וכל מיני חפצים כתריס בפני העזים המשחיתות. מתחתיו מכשירים משטח חלק כמקום בילוי לבני־המשפחה. המתקן היחיד שמצוי במשכן זה הנו המוקד, עיגול קטן עשוי מכמה אבנים, שבו מבעירים את האש לצורכי בישול. במשך שעות היום מבלה המשפחה בצל העץ. בדרך כלל תימצא שם האם וילדיה; הנערה יוצאת אחרי העדר, והגבר יוצא למסעותיו. בשעות הלילה מתרחקים קצת מעלוות העץ, כדי להימצא תחת כיפת השמים. שם מצויים המצעים, המכוסים במשך כל שעות היום כנגד סופת החול. לידם נמצא המוֹקַד – המוקֵד – וכלי הבישול. לא הרחק ממקום הלינה מתוח חבל המרבק הקשור אל יתדות נעוצות בקרקע. בחבל המרבק רובקים את העזים כדי שלא ישוטטו בחופשיות, ולא יהיו מאכל לחיות טרף. בשעת הערב הפעילות ליד המוקד רבה. בני־המשפחה מטפלים בעדר שזה עתה חזר מן המרעה. הרועה מסייעת לגדיים למצוא את אִמותיהם. כאשר מופיע גבר המשפחה כל טרדות היום מסתיימות. העזים נקשרו בלולאות חבל המרבק, אש בוערת במוקד, וכל המשפחה מתפנה למלאכת הבישול. כשעה לאחר רדת החשיכה מסתיימת כל הפעילות המשפחתית, וכולם שוכבים לישון.

הלילה הוא שעתו הענוגה של בן המדבר. אם מזדמן אורח, יפרוש בעל הבית מבני־ביתו ויישב עם אורחו במקעד. לפי המנהג, יקבע המארח את המקעד הרחק ממקום הלינה כדי שעין זרה לא תבחין באשה ובמעשיה. לאחר ארוחת־הערב, יושבים גם האורחים ומתכבדים על־ידי בעל הבית, נהנים מעישון ומשיחה ואחר פורשים לישון. עם אור ראשון, קמים בני המשפחה ועושים את הסידורים לקראת היום החדש. הרועה מתירה את העזים מחבל המרבק, האם מבשלת את הפטור, היא ארוחת הבוקר. לאחר האוכל, יוצא העדר למרעה. האם אוספת את הכלים, מקפלת את המצעים ועוברת עם ילדיה מתחת לעץ.

מי שיכול לבלות את חודשי הקיץ תחת עץ, חוסך לעצמו את הטרחה של התקנת משכן למשפחתו. בחורף יצטרך לתת דעתו על המשכן החורפי. עד אז, משך ששה עד שבעה חודשים, הוא פטור מכך.

משכן תחת שיחים

ברוב האזורים שבהם השטפונות נדירים, אין עצי־שיטה. אולם שם גדלים שיחי הרותם שאפשר להשתמש בהם כמקום משכן. הרותם נפוץ ברוב שטחי העִיגְ’מֵה והתיה, וברוב הוואדיות שבסיני הדרומי.

צלו של הרותם אינו מלא כצל עץ השיטה. לפיכך פורש הבדוי יריעת בד או שמיכה על הרותם וחוסה בצל. אם אין לו יריעת בד, הוא כורת ענפי רותם, מניח על השיח שנבחר למשכן ויוצר סכך שנותן צל.

אם שיח הרותם אינו מספיק גדול, חוגרים אותו בחבל ומהדקים עד־כדי יצירת אלומה גדולה ועבותה. את מקום הישיבה משנים סביב הרותם החגור לפי תנועת הצל. בערב מתרחקים מהרותם ושוכנים תחת כיפת השמים.

קיר מצל

אם אין באזור המשכן עצים ולא שיחי רותם, בונים קיר מאבנים או שיחים או מכל דבר המצוי בשטח. אם הבדוי מוצא שיחי לענת־יהודה, לענת־המדבר או חמדת השיח, הוא כורת כמות מספקת ומגבב אותם זה על זה עד לגובה של מטר ויותר. כך נוצר קיר קשתי, כעין חצי גורן. הצד הקמור של הקיר ערוך כנגד כיוון דרום, כך שבשעות הצהריים החמות יש תמיד צל.

אם אין שיחים אך יש אבנים, בונים קיר בצורת חצי גורן לאותה מטרה. הבדוי מעדיף תמיד קיר שיחים ולא קיר אבנים, שכן בנייה מאבן מחייבת מאמץ.

יש מקומות שבהם מצויים שיחים ואבנים ונדרש צל רב, כמו במקומות כינוס ליד קברי שיח' קדושים וכפי שמצאנו לרגלי גַ’בַּל־מְנֵיגַ’ה, ההר הקדוש בנווה־פאראן. המעוניינים בונים שני קירות מקבילים בגובה קומת אדם, כשהמפלש ביניהם פונה לכיוון שממנו באה הרוח. על הקירות מניחים קורות אחדות או מותחים חבלים ומכסים בשיחים או ביריעה. כך נוצר סכך שמעניק צל.

כאשר הבדוי אינו מוצא שיחים ולא אבנים הוא קובע שתיים־שלוש כלונסאות בקרקע, ומותח יריעה עליהם. כך נוצר קיר שנותן צל כלשהו.

הסוכה

בכמה מקומות בסיני גרים בסוכות. כל אוכלוסיה בונה את הסוכה לפי אופי המקום והחומרים הזמינים. מי שמתהלך ברחבי סיני מוצא סוגים שונים של סוכות. בנאות המדבר, למשל, שונה מבנה הסוכה מזו שבהרים הגבוהים. המשותף לכל הסוכות הוא, שהן משמשות כמקום משכן לתקופה ארוכה.

הסוכות בנאות המדבר

רוב הסוכות נבנות בנאות המדבר. בעונת התמרים, מיולי ועד ספטמבר, יורדות משפחות הבדוים לנאות המדבר על־מנת לגדוד ולטפל בעצים. משנאספו התמרים ונארזו, או לאחר שהוכן עֲסַל, דבש התמרים, חוזרות המשפחות אל שטחי המרעה עד לשנה הבאה. אז נשארת הסוכה במקומה ריקה ועזובה, ורוחות המדבר מבלים אותה. בעונת הגידוד הבאה, חוזרים לנווה ומשפצים אותה.

נווה מדבר שבו יש אוכלוסיה קבועה במשך כל השנה, כמו בנווה־פאראן או ואדי א־טור, משמשת הסוכה למגורים במשך כל ימות הקיץ. בנאות המדבר עומדים לרשות הבדוים חומרי בניין בשפע. עץ התמר מספק קירות וסכך, עלעלים לקליעת מחצלות וסיבים לשזירת חבלים.

הסוכה הטבעית

שני סוגי סוכה מצויים בסיני: הסוכה הטבעית והסוכה הבנויה.

הסוכה הטבעית מתקבלת מעצי תמר שבהתפתחותם יוצרים הִישֵה: התמרה הראשונה מגדלת חוטרים שמתפתחים לעצי תמר. במשך הזמן גם הם מפתחים חוטרים ומגדילים את מספר העצים שנוצרו מן האם הראשונית. כעבור כמה שנים האם וצאצאיה הראשונים, מזדקנים ומתים ובמקומם נוצר חלל. כך מתקבל זר של עצי תמר עגול, הוא ההישה. חלל זה מנוצל על־ידי הבדוי לבניית סוכה, העשויה מקלעות של כפות תמרים. הסוכה יציבה, וצמרות עצי התמר מעניקות את הצל.

הסוכה הבנויה

את הסוכה הבנויה ניתן למצוא בנאות מדבר כמו ד’הב, עין־אום־אחמד ואחרים, שבהם הבדוים בוחרים להקימה הרחק מעצי התמר. מציבים ארבעה עמודים מגזעי התמר, עליהם מניחים קורות, אף הן מגזעי תמר. כך נוצרת מסגרת יציבה לסוכה. הקירות עשויים מקלעת כפות תמרים והגג עשוי כפות תמרים צפופות. בחבלים עשויים מסיבי גזע התמר קושרים את הכפות שלא יעופו ברוח.

בחזית הסוכה מקימים גדרה, עשויה אף היא מכפות תמרים, ויוצרים חצר, שבה מצויים המוקד ועצי ההסקה. במשך היום מבלה המשפחה בצל הסוכה ובלילה פורשים מצעים במשטח החצר ולנים תחת כיפת השמים.

יש סוכות שאינן משמשות למגורים והן מיועדות לתת צל בלבד. סוכות אלה בנויות ללא קירות. ניתן למצוא סוכות כאלה לידי קברי שיח’ים, לשימוש עולי הרגל. יש שמקימים סוכה כזאת ליד המאהל כמלון אורחים.

הסוכה במרומי־סיני

ההרים במרומי־סיני, שגובהם כאלפיים מטר מעל פני הים, טובים במיוחד למגורים בחודשי הקיץ. במשך היום שורר שם חום שאינו מציק, רוח לוטפת – טַרַאוֵה – נושבת בקלילות בגיאיות, ובלילה פוקדת קרירות נעימה את האזור. כן מצויים שם בוסתנים, מעיינות נובעים בוואדיות ופלגי מים קרירים זורמים בין הסלעים. יחד עם אור השמש שמבהיק מאדמומיתם של המצוקים נוצרת אווירה קסומה שרק כאן אפשר למצוא אותה.

בני שבט הג’יבאליה נוהגים להעלות את בני משפחותיהם אל ההרים שממערב לג’בל־קתרינה לכל ימי הקיץ, עד סוף חודש אוקטובר. מכיוון שתנאי הבנייה שונים ממקום למקום, קיימים סוגים שונים של סוכות.

סוגי סוכות

סוכת־הגדֵרה: זוהי הרווחת ביותר שבין הסוכות. מקימים מאבנים גדרה עגולה בקוטר שניים־שלושה מטרים ובגובה מטר לערך. משאירים פתח ברוחב המתאים לכניסה. על הגדרה משעינים כלונסאות באורך מטר וחצי כשכל קצותיהם צמודים יחד ומרותקים בחבל. כך נוצר גג חרוטי שאותו מכסים בקנים או בשיחי לענה. מי שיש לו יריעות משתמש בהן. הסוכה נראית כאוהל קטן, ומשמשת למנוחה ביום וללינת לילה. המוקד והמטבח מצויים מחוץ לסוכה.

סוכה צמודה: בבוסתנים מצויים דרך קבע בתי אבן ובהם חדר אחד או שניים. בבתים מאכסנים את הציוד והפרי, ובימות החורף, כאשר באים לטפל בבוסתן, לנים בתוכם. בחזית הבית מקימים סוכה שיוצרת כעין מרפסת בעלת גג אך ללא קירות.

הסוכה בנויה מעצי צפצפה, ועל הגג פורשים קנים המצויים בשפע על גדות הפלגים. יש מי שמגדל גפנים ליד הסוכה ומַדְלֶה פארותיהם על הגג. באופן זה מתקבל מחסה ירוק ונעים, והפרי עצמו תלוי מעל ראשו של היושב בתוכה.

סוכת יריעות: יש מי שבוחר להקים סוכה בצורת בית. המסגרת עשויה כלונסאות שנכרתו מעצי צפצפה, צלעות בסיסה הן באורך שני מטרים וגובהן כקומת אדם. אוטמים את הקירות בשמיכות או ביריעות שק, ועל הגג מניחים קנים או ענפי סמר. יש המקשטים את קירות הסוכה בגובלנים ובתמונות שנלקחו מעיתונים מצוירים. על הרצפה פורשים שטיחים. אף כאן הבישול, הכביסה, והטיפול בעזים נעשים מחוץ לסוכה.

סוכה זאת אינה נפוצה בסיני, מאחר שהיא מצריכה חומרים מיוחדים והקמתה מחייבת עבודה רבה.

חג הסוכות היהודי וסוכות הבדוים

יוצאי מצרים שהגיעו לסיני לא יכלו לגור בסוכה כל ימות השנה, וכמו הבדוים. נאלצו לעבור לקראת החורף למשכן אטום. בכל מקום בסיני, בין באזורים הנמוכים ובין באזורים הגבוהים במרומי־סיני, החורף קר ואינו מאפשר מגורים מתחת לכיפת השמים.

מכאן, שאין לסמוך על הקביעה במקרא, לפיה יוצאי מצרים גרו אך ורק בסוכות. אנו יודעים בבירור כי אקלימו של סיני כיום דומה בכל לאקלים ששרר באותה תקופה. את מקור החג יש לייחס לתרבות של עובדי האדמה וגם לתרבותם של יושבי המדבר. חג הסוכות המקראי הוא חג חקלאי מובהק. האיכר חוגג את גמר עבודות הקיץ, באוספו את התבואה והפירות אל תוך הממגורות, כדי לשמור עליהם מפני הגשמים. ועם זאת, האיכר מחליף בסתיו את מקום מגוריו, כמו הבדוי, ועובר למשכן חורפי. המקרא משלב שני אירועים דומים, וכך יוצר את הרקע האידיאולוגי של החג. הסוכה של יוצאי מצרים כוללת בתוכה את סוכתו של האיכר.

מגורי חורף    🔗

מחסה מרוח

בחורף ובאביב נושבות בסיני רוחות עזות. מי שגר באזור החוף – מקום המועד לרוחות חזקות – מקים קיר מאבנים בחצי גורן, כאשר פתחו מנוגד לכיוון נשיבת הרוח. בלעדי מסתור כזה השהייה בשטח קשה מאוד, גם מחמת הרוח וגם מחמת החול הנישא בה. הדייגים שמבלים על החוף רחוק מאוהליהם, בונים מגורים מסוג זה. במרומי־סיני הכרח להקים מחסה מפני הרוח, בגלל הקור שהיא מביאה אתה. זוהי הסיבה להמצאותם של גדרות־אבן בדמות גורן.

הַמַשְׁתַה – מחסה מגשם

רוב הזמן נמצאים הבדוים והרועות בנוף הפתוח, חשופים לרוח ושמש. כנגד אלה אפשר למצוא מחסה רגיל, ואילו כנגד הקור והגשם נדרש מחסה סגור. לעתים מזומנות נאלץ הבדוי לבלות בליל חורף מחוץ לאוהלו. אי אפשר לישון תחת כיפת השמים, ולכן הוא בוחר מדרון שאינו חשוף לרוחות, מוצא בו צְנִיר בגודל מתאים ומכשיר אותו ללינת לילה.

בפתח הצניר הוא בונה קיר מאבנים שאסף בקרבת מקום, מבעיר אש לחמם את הקירות ופורש את מצעו ללינת לילה, לאחר שהבריך את גמלו במקום קרוב למקום הלינה. מחסה כזה נדרש רק בימות הגשמים והוא מכונה מַשְתַה, שפירושו “מגורי חורף”.

הַמַשתַה נדרש במיוחד כאשר יורד גשם, והוא משמש גם את הרועות. ברוח חורפית אין טוב מאשר להסתתר בתוך משתה בעוד העדר רועה במדרון שממול.

יש נקיקים גדולים כעין מערות, שמשמשים את הבדוים למגורים ממושכים בימות החורף. במשך הזמן מצטברת לפני המשתה ערימת גללים גדולה ממרבץ העדר, וקירות המשתה משחירים מרוב מדורות.

הַמַשְׁתַה בצפון־סיני שונה מזה של דרום־סיני. צפון־סיני בנוי מסלעי גיר שכבתיים שיוצרים צנירים רבים במדרונות ההרים, ובמשך הדורות נוצרות משׁתות רבות בכל רחבי צפון־סיני.

בדרום־סיני אין דרגשים מכיוון שהסלע בנוי מחומר מגמאטי. לעומת זאת יש ואדיות שבהם נערמו סלעי ענק שנתגבבו זה על זה. מתחתם וביניהם ניתן להקים את הַמַשְׁתַה.

באחד מסיורי באזור גַ’בַּל־סַבַּאח עשינו דרכנו באחד הוואדיות העמוקים, כששלג נח על ההרים ורוח חורפית קרה נשבה. שני הבדווים שליוו אותנו כיוונו אותנו למקום שבחרו מראש, בין בולדרים ענקיים.

אחרי הליכה בלבירינט שבין הסלעים, הגענו למקום שבו התגבבו סלעי ענק זה על זה ויצרו חלל בגודל חדר קטן. לפי שיחי חמאדת־השיח הרבים למדנו כי זה זמן רב לא פקד איש את המקום, אך השניים הכירו אותו היטב כי השתמשו בו לאותה מטרה בעבר. האדמה היתה רטובה.

השניים אספו זרדים ומילאו בהם את חלל הנקיק, הבעירו אש, וכעבור כמה דקות התייבשה האדמה וחום נעים קרן מסלעי הגרניט שמסביב. אותו לילה בילינו בנקיק סביב מדורה, בנוחיות ובהנאה.

האוהל    🔗

חיי הנדודים שנגזרו על הבדוים הביא לעיצוב האוהל כצורת המגורים המתאימה ביותר. לפי הממצאים הארכיאולוגיים בסיני מהתקופות הפרהיסטוריות נמצא כי הנוודים הקדמונים בתקופה הניאוליטית לא גרו במבנים אטומים, מאותה סיבה שמחייבת את הבדוי עד היום לא לעשות זאת.

גורמים ביולוגיים פועלים כנגד מבנה אטום במדבר. בין כל המרכיבים של המערכת האקולוגית, הצמחים והחיות, קיימת תחרות על מקורות הקיום, וקשה במיוחד התחרות בין המכרסמים לאדם. האדם צובר מזון במעונו, ובעלי־החיים עושים מאמצים גדולים כדי להשיגו. המכרסמים, שהם זריזים מן האדם, מוצאים דרך להערים עליו, חודרים דרך הסדקים ונהנים ממזון עשיר. הודות לכך הם מתרבים בקצב מהיר ומגדילים את הלחץ על האדם. התרבותם משפיעה גם על שרשרת המזון שבמערכת. הנחשים שעיקר מזונם על המכרסמים, מוצאים טרף בשפע ומתרבים בצורה פרופורציונלית לרביית המכרסמים. הם חודרים למעון האדם ומסכנים את קיומו.

מעשה בבדוית זקנה שגרה לבדה בוואדי־חיבראן, והמנהל האזרחי רצה לסייע לה ונענה להפצרותיה להסדיר את מגוריה. היא ביקשה אוהל אחר במקום זה שהתבלה עליה. הישראלים מצדם הציעו לבנות לה בית. הזקנה דחתה את הצעתם מכול וכול. למנהל האזרחי לא היה אוהל, ועל־כן בנה צריף למען הזקנה.

כעבור שלוש שנים הזדמנתי לשם ומצאתי שהזקנה גרה בחוץ. לטענתה הקוצנים־הזהובים – עכברי המדבר – מרובים מאוד ואינם נותנים לה מנוח. בלילות ריקדו עליה ובימים חטפו את מזונה תחת ידיה. בגדים ושקי מזון הושחתו, ובמשך כל חייה לא סבלה כמו שסבלה בצריף הזה. כבדוית מנוסה, ביקשה בשעתו אוהל כדי שתוכל לנדוד אתו לאורך הוואדי. בבדיקה שערכתי בסביבות הצריף מצאתי כי אוכלוסיות הקוצנים־הזהובים גדלה שם בממדים לא רגילים.

במקום אחד גדלה אוכלוסיית הנחשים באופן שסיכן את התושבים. בצדו של ואדי־צלאף, במקום שנקרא אַל־אוֹדַ’עַה, הראה לי איש המקום גבעה שהתפרסמה בנחשי האפעה הרבים שהיו מצויים שם. הסתבר כי עשרות שנים נוהגים הבדוים לשכון לרגלי הגבעה. לאחר נדידת האביב הם חוזרים למקום זה ומקימים אוהלים בין הגדרות שנבנו פעם סביבם. כך נוצרו תנאים לאוכלוסיית מכרסמים צפופה, ובעקבותיה מצאו הנחשים אף הם מקום משובח ומתאים למשכן.

בדוים רבים הודו כי הם מעתיקים את אוהליהם בגלל הלכלוך ובגלל העכברים והחרקים. ההפרעה האקולוגית שמביא האדם בריכוז הגדול של המזון שהוא אוגר, והצורך להעתיק את המגורים, הם הגורמים לכך שהבדוי יגור באוהל. על כך יש להוסיף את האוורור הנדרש בקיץ, שעליו נדון בהמשך. לדעת החוקרים, בתקופה הניאוליטית התגוררו הבדוים באוהלים עשויים מעורות (3). הודות להמצאת האריגה הקלה, יכול הבדוי להשתמש בצמר עזים וכבשים לטוויית חוטים ואריגת יריעות לאוהל.

היתרון של האוהל על פני מגורים אחרים הוא בכך שניתן לפרקו ולהקימו מחדש במהירות ובקלות, מבלי שיהיה צורך להכשיר מקום מיוחד לכך. מבנה האוהל עוצב בתקופות היסטוריות קדומות ותיאורו בתנ"ך מתאים למתכונת שבה הוא מצוי כיום אצל בדוי סיני.

האוהל מעניק לבדוי צל בקיץ ומחסה מרוח וגשם בחורף. כשיורד גשם, חוטי היריעות סופגים מעט מים, מתהדקים ונאטמים. הגשם נשטף לצדיו ואינו מרטיב את יושביו. כאשר היריעה יבשה, היא נותנת צל והאוויר חודר דרך הרווחים שבין חוטי היריעות. חסרונו של האוהל בכך שחייבים לחדש אותו כל אימת שהיריעות מתבלות ואינן מסוגלות עוד לעמוד בפני הגשם.

הטוויה ואריגה האוהל

מעשה אריגת יריעות האוהל מוטל על האשה. באביב גוזזים את הצאן, אוספים את השערות והצמר בפקעת לצורך טוויית חוטים. בשעות הפנאי בין עבודות הבית מתפנה הבדוית לטווייתם.

הפלך שבו טוֹוים עשוי מקל דק באורך 30 סנטימטר לערך, שבתחתיתו משקולת מאבן או מעץ שמשמשת גלגל תנופה. אניצי הצמר מונחים בתוך יריעת בד שתלויה על כתפה הימנית של הבדוית. בזמן הטוויה היא מושכת מעט מהצמר ושוזרת ממנו חוט.

היא מסובבת את הפלך הנקרא מַעְ’זַל סביב צירו באצבעותיה ובו בזמן היא מושכת מנת צמר מבוקרת. תוך כדי סיבוב ציר הפלך, נשזר הצמר לחוט בעובי הדרוש, והוא מתארך והולך עם הוצאת צמר נוסף מהיריעה של כתפה.

כשהפלך מתמלא בחוט היא מתירה אותו ועושה ממנו פקעת כדורית.

לאחר שנאספה כמות מספיקה של חוטים, הבדוית ניגשת למלאכת הטוויה שנקראת מִינְסַאג'. טובלים במים את פקעות החוטים למשך יום או יומיים, כדי לרככם ולהקל על מלאכת האריגה. לפעולה זו קוראים עִיטוּן, מלשון בְּלִילָה. צמר כבשים אינו עובר הרטבה משום שהוא רך.

סוגי הצמר לטוויית האוהל

שער העזים מהווה את החומר העיקרי באוהל, כיוון שאינו סופג הרבה מים אינו נעשה כבד. נוסף על כך, הוא מתהדק ואוטם את הנקבוביות שבאריג ומונע מן הגשם להרטיב את פנים האוהל. לפיכך אורגת הבדוית את יריעות הגג – השוּקַה – אך ורק משער עזים. מכאן שמו של האוהל בפי הבדוים בֵּית־שַׁעַר, בית שערות.

צמר הכבשים, הַצוּף, אמנם נוח לאריגה יותר משער עזים, אך הוא סופג מים בכמות רבה ואינו מתאים ליריעות גג. אוהל שיריעות גגו עשויות צמר כבשים עלול להתמוטט על יושביו מרוב המים שספג.

קיימים שני סוגי צמר כבשים. הָחֲוַאלִי, הצמר הרך והעדין, והַשַׁעְרוּרִי, הגס והעבה. מהשערורי עושים את הרוּאַק – אלו היריעות לקירות האוהל – ומהחואלי עושים את הַח’וּרְג, השקים לגב הגמלים וכן שטיחים ותיקים לשימוש אישי.

מי שחפץ לארוג בצמר צבעוני שולח את הצמר הגולמי של הכבשים למצבעות באל־עריש. בצמר צבוע משתמשים בעיקר לאריגת שטיחים וח’ורג’ים.

כבודו של הבדוי גדֵל אם הוא מופיע ברבים רכוב על גמל מקושט במעשה אריגה מסוגנן וצבעוני, ומקבל את אורחיו על ג’וֹלַע', שהוא שטיח צבעוני.

צמר הגמלים נקרא וַבַּר. גם הוא, כצמר הכבשים, סופג מים. מאחר שאינו עדין משתמשים בו לאריגת קירות האוהל.

הנוּל הוא המַנְסַג'

לבדוית אין מַנְסַג' – נול – ממוכן, על־כן מכשירה הבדוית חלקת קרקע שטוחה ונקייה מאבנים, ותוקעת שתי יתדות במרחק של מטר זו מזו ועוד שתיים במקום שיהיה הקצה המרוחק של היריעה. אורך היריעה הוא הקובע את המרחק בין שני זוגות היתדות. (ראה האיור להלן).

מידת האורך המקובלת נקבעת לפי היקף ראש אדם, כששים סנטימטר. אשה צעירה שזה עתה התחתנה מכינה יריעות באורך עשרה ראשים, ולכשמתרבים ילדיה היא אורגת יריעה באורך חמישה־עשר ראשים.

אל היתדות מצמידים מוט עץ חזק, הנקרא מַסְחַה, שיכול לעמוד במתיחת חוטי השתי. החוטים שבין מוט אחד לשני מהווים שתי שכבות שביניהן מצוי רווח שנוצר מעובי המסחה. לחוטי השתי קוראים מַשְחַה.

מעל לחוטי השתי, במקום שבו מתחילה האריגה, מתקינים מוט שמונח לרוחב ונשען על שתי אבנים מוגבהות כעשרה סנטימטרים מחוטי השתי. מוט זה נקרא מַנִירַה או עֲמוּד. קושרים לולאות לחוטים שבשכבה התחתית, לולאה לכל חוט, שנכרכת סביב המנירה. כאשר מורידים את המנירה מעל האבנים שוקעת שכבת השתי התחתונה, ובשעה שמשעינים אותה על האבנים היא מוגבהת מעל לשכבת השתי העליונה, וכך מתאפשרת הסרוגיות של חוטי הערב כשחוטי השתי מצולבים.

בין שתי השכבות המצולבות מאחורי המנירה מכניסים מוט לרוחב שנקרא מַחַפַה – ותפקידו לשמור על ההצלבה של חוטי השתי.

חוט הערב נקרא אַל־חֲמַה. כורכים אותו על הבוּכייר שנקרא מֵישַע, והוא מעבר בין שתי השכבות של השתי המצולבות הלוך ושוב. עם כל העברה לאחד הצדדים מרימים או מורידים את המַנִירַה, כדי ליצור הצטלבות מסורגת בין חוטי השתי. כשעבר הבוכייר לצד אחד והערב נמתח ביד, מהדקים אותו בעזרת חודה של קרן צבי הנקראת מַסְעַד, ובלחיצה בצדו הדק של לוח הנקרא מִינְסַג'.

הוספת חוטי הערב מחייבת מיומנות וזריזות. בסוף האריגה מתקבלת שוּקַה עשויה משער עזים, או רוֹקַה אם היא מיועדת לקירות.

שירטוט: מַנְסַג' – נול לאריגה

איחוי היריעות וחידוש האוהל

בדוית שארגה מספר מספיק של יריעות מצמידה אותן אחת לשנייה ותופרת בחוט צמר. את התקרה תעשה משוּקוֹת של שער עזים, ואת הקירות מיריעות שחוטיהן מעורבים משער עזים ומצמר כבשים. הַסְתַאר, שהיא יריעה גדולה, נועדה לכסות את פתח האוהל.

זוג צעיר שאין לו אוהל רוכש יריעות מוכנות. אוהל שמתבלה אינו מוחלף כולו בבת אחת. הבדוית מחליפה את היריעות בהדרגה, אחת או שתיים לשנה, מכיוון שאינה יכולה לארוג יותר וגם אין לה מספיק צמר לכך. עם התרחבות המשפחה, האשה מאריכה את השוקות והרואק.

אריזת האוהל

במקומות שבהם לא נוהגים לגור באוהלים בקיץ, מפרקים את האוהל, מקפלים, תולים אותו על עץ, כשכל עמודיו מונחים בין הקפלים, כדי לשמור עליו מפני המכרסמים. אם אין עצים בסביבה הקרובה, מניחים את האוהל על סלע מוגבה, ומניחים עליו אבנים. כנגד חרקים, מכניסים ענפי־צמחים בעלי ריחות חריפים בין קיפולי היריעות, כמו: אזוב מצוי, לענת יהודה, שבר, ואפילו עלי טבק הגדל בסיני. האוהל נשאר תלוי על עץ עד ימות הגשמים. לפעמים הוא נשאר שם שנים אחדות ללא שימוש.

מבנה האוהל

האוהל בסיני ניצב על תשעה עמודים שגובהם כקומת אדם ויותר. העמודים ניצבים בשלוש שורות מקבילות כשלכל עמוד כינוי משלו. שני העמודים בפינות החזית נקראים דַיֵה, עמוד החזית המרכזי הוא המִיקְדִים, שלושת עמודי הירכתיים מכונים זַפְרַה ושני העמודים הקיצוניים בטור האמצעי קרויים קַסְר. העמוד האמצעי בחלל האוהל נקרא וַאסִיט, מלשון אמצע. העמודים עשויים קורות עצים המצויים במדבר, על־פי־רוב, עצי־שיטה. מייצבים את העמודים בעזרת מיתרים שנקראים וַתִיר, העשויים מצמר עזים. המיתרים נקשרים אל יתדות (וַתִיד), או אל אבן גדולה (מִירְגַ’אד).

האוהל מחולק לשני מדורים: המדור השמאלי לחיות הבית, נקרא אַ־רַפַה אַ־סִיפְלֵה, המדור הימני, אַ־רַפַה אַלְ־עַאלְיֵה, משמש למגורי בני־המשפחה. במדבר יהודה ובאזור באר־שבע, מצוי מרעה בשפע לעומת מדבר סיני, כך שהעדרים גדולים, ויש די צמר לטוויית אוהל גדול. במקומות אלה האוהל גדול יותר ומורכב משלושה מדורים.

בין המדורים מצויה מחיצה שנקראת אִיעְנַאד. בסיני נוהגים להכניס את העדר למדור השמאלי כדי להגן עליו מפני הקור השורר בימות החורף ומפני זאבים ונמרים. בלילות מכסים את פתח האוהל ביריעה שנקראת סְתַאר.

יריעות הקירות מחוברות לגג בעזרת סיכים עשויים מענפי רותם שנקראים מַעַלִיל, ושאותם משחיזים בסכין וחורכים את קצותיהם באש כדי שיהיו חדים. יש שמקימים חצר חסויה בקדמת האוהל שנקראת חֲדַ’ר. לצורך זה משתמשים ביריעת צמר או בשקים. יש אף שבונים חד’ר גדוּרה מאבני המקום, כמו באזור ההר־הגבוה. החד’ר שומר על פרטיות מפני עיניהם הבולשות של עוברי אורח. 

שירטוט: חלקי האוהל

שירטוט: חלוקה פנימית של האוהל

ארגון פנים האוהל

מדור המשפחה משמש למגורים, לבישול וללינה. בחד’ר (האיור לעיל) מצויה ערימת עצי ההסקה ולידה המוקד (16), שמשמש לאפייה ולבישול. עיגול האבנים, הרַפִיד, סביב האש נועד לכך שהאפר לא יתפזר. על המַנְצַבּ, מיתקן שלוש רגליים העשויות ברזל, שופתים את הסירים. הארוחות נערכות סמוך למוקד במטבח (18). הלחם והתבשיל מובאים מהמוקד ישר אל ידיהם של בני־המשפחה, שיושבים סביבו, מחכים לארוחה או משתתפים בהכנתה.

בתום הארוחה שותים תה ואת השיירים שופכים לתוך המַתְלַה, שהיא גומה צמודה למוקד. תא קטן מאבנים הקרוי זַרְבּ א־צַעַן (22) נועד להכיל נאד צמוד למוקד, ובו שמים את נאד החלב על־מנת שיחמיץ בחום האש.

הדחת הכלים נעשית סמוך למוקד. בימות הקיץ מבלה המשפחה את השעות שלפני הצהריים בצדו האחורי של האוהל, ומוקד נוסף, אחורי (20) משמש לבישול בשעות אלה. בחורף סוגרים את פתח האוהל בסְתַאר, מבעירים אש בקערה שנקראת מַנְקַד (19) ומכניסים אותה לפנים האוהל לחימום ולבישול.

מצרכי המזון עומדים לאורך הקיר הימני על גבי דרגש מאבנים (14). בירכתי מדור המגורים (8) עומדות מזוודוֹת על גבי דרגש (12), ובהן מאחסנים את הבגדים והתכשיטים (11). אף המצעים נערמים על אותו דרגש (10). בלילה פורשים את המצעים על הקרקע. בימות הקיץ תולים בִירְזֵה, תא עשוי מבד קל, שמונע את כניסת היתושים. הבעל, האשה והילדים הקטנים ישנים בבירזה. במדור העזים (7) לאורך הקירות מתוח חבל הנקרא רִיבַּאק (9), אליו מחוברות לולאות שכורכים אותן על צוואר העזים כדי לרתק אותן לאוהל, שלא ישוטטו בלילה. משפחה שיש לה בת בוגרת “שמבינה” מה קורה בלילה בין האם לאב, מלינה את הבת במדור העזים. מתקינים מוקד מיוחד (13) לשימושה.

יעילות האוהל

האקלים היבש והחם בקיץ מחייב אוורור מרבי כל ימות השנה, ולכך אין טוב מאוהל. בחורף חושפים את פתח האוהל ומתחממים אל מול השמש. בלילה סוגרים את האוהל, אך בפנים שורר קור כמו בחוץ, וזה חסרונו היחיד של האוהל בהשוואה לבית אבנים. כנגד הקור נוהג הבדוי להתכרבל בשמיכות רבות.

תושבי סיני שחיים באזור ההרים הגבוהים, סובלים בחורף מקרה וקפאון. לכן עליהם לגור בבתים אטומים, שאותם הם מחממים על־ידי מַנְקַד. כדי למנוע הצטברות עשן ואדים מרעילים מתקנים ארובות אוורור. עם בוא האביב מזדרזים תושבי מרומי־סיני לצאת מבתיהם ועוברים לגור באוהלים או בסוכות. יש משפחות במרומי־סיני שבוחרות לגור באוהלים גם בחורף.

פירוק האוהל והקמתו

ההחלטה על פירוק האוהל והקמתו במקום אחר בסמכות הגבר. הדרישה לעקור ממקום אחד ולעבור למקום אחר באה בעיקר מן האשה, משום שהיא מנהלת את משק הבית ומצב המגורים משפיע עליה יותר מאשר על הבעל. משהוחלט לנדוד ונקבע היעד, נקבע אף המועד לכך.

ביום שנקבע לנדידה משכימים לקום. האשה מכינה את ארוחת הבוקר ואופה יותר מהרגיל כדי שיספיק לדרך. לאחר הסעודה, יוצאת הרועה עם העדר בדרך שמורֶה לה האב, תוך ציון מקום המגורים החדש. הבעל, אשתו וכל מי שיכול לסייע בידיהם מוציאים את העֲדַאיִיל, חפצי האוהל. הם מפרקים ופורסים אותו על הארץ כשיריעות הגג והקירות נשארות צמודות. משעשו זאת מקפלים את יריעת הקירות על יריעת הגג ומוסיפים לקפל שלוש פעמים, עד ליצירת יריעה ארוכה וצרה כרוחב גב גמל.

במרכז היריעה מניחים את העמודים לרוחב בשתי אגודות במרחק מטר זו מזו כאשר קצותיהם בולטים משני צדדיה. במצב זה מושכים קצה אחד של היריעה ומקפלים עד למצב שבו העמודים עוצרים את הקיפול. הקצה השני של היריעה נשאר פרוש. עתה מביאים את הגמל הנושא אוכף משא הנקרא וִיתְ’ר, ומבריכים אותו ליד הקיפול שבחיקו העמודים. שני אנשים מרימים את אגודת העמודים עם היריעה ומעמיסים אותה על הגמל, ואחרי כן הם מושכים את היריעה שנשארה פרושה ומעבירים אותה מעל הגמל תוך הרמת אגודת העמודים השנייה לצדו של הגמל. לאחר הסדרת האוהל על האוכף קושרים ומחזקים אותו בעזרת המיתרים. בשיטה זו נדרשים המעמיסים להרים בכל פעם רק מחצית האוהל, שמשקלו כבד. לאחר העמסת האוהל ממשיכים בהעמסת המצעים, הארגזים ושאר כלי הבית. על ערימת החפצים שהתגבבה על גב הגמל שמים את העִיקְפֵה, לול התרנגולות, ומושיבים את התינוקות.

מעשה הפירוק וההעמסה אינו נמשך יותר משעה. הגמל פוסע בראש, הגבר אחריו והאשה אחרי הגבר. אם יש לה תינוק, היא נושאת אותו במַזְפַר, מין ערסל תלוי על גבה.

בהגיעם למקום החדש, הבעל והאשה מתייעצים ביניהם ובוחרים את המיקום המדויק להקמת האוהל. גבר נבון סומך על שיקול דעתה של האשה, כי יש לה נסיון רב בקביעת המקום. רצוי שהמקום יהיה שטוח, חולי וללא אבנים. משנבחר המקום מבריכים את הגמל, מסקלים משטח בגודל מתאים. התינוק והפעוטות יושבים בינתיים בצל סלע או שיח. הציוד מורד. הגבר והאשה עובדים יחד. האשה מכוונת את חזית האוהל ועל פיה יישק דבר. לפי הוראותיה פורשים רק את יריעת הגג ואת המיתרים על הארץ. בקצה כל מיתר תוקעים את היתד. אם השטח קשה לתקיעת יתדות, משתמשים באבן גדולה, המִירְגַ’אד.

קושרים את המיתרים ליתדות ומחלקים את העמודים לפי מיקומם כאשר הגבוהים בטור האמצעי. האוהל כבר מוכן להטיה, ועתה מרימים כל עמוד במקומו כשעליו רק הגג. כעת מגיע שלב תליית יריעות הקירות. אורך המיתרים מחושב כך שאין צורך למתוח אותם לאחר הרמת יריעות הגג. מחברים את יריעות הקירות אל הגג באמצעות המַעַלִיל.

חצי שעה מרגע שהורדה היריעה מעל גב הגמל, כבר מוקם האוהל. משהסתיימה הקמתו, פונים לסידור החפצים בתוכו. יש מי שמותח חבל שנקרא סְרִיר לרוחב האוהל בין העמודים ועליו תולים את הבגדים. האשה משאירה את הגבר שיסיים את הסידורים באוהל, והיא יוצאת לקושש עצים.

משסיים הגבר את הסידורים הוא מתפנה לגמל, בוחר אבן גדולה בקרבת מקום, קושר אותו אליה ומגיש לו מעט עַלִיק, מזון עשוי מגרעיני תירס, שמעורר את תיאבון הגמל. על־פי מזון זה לומד הגמל שיש טעם לחזור למקום החדש. באותו אופן מרגילים את העזים למקום החדש. עם שובן מהמרעה מגישים להן אוכל מרוכז מחיטה או שעורה גרוסה לפני הרִיבַּאק. הן באות לאכול ותוך כדי אכילתן שמים את הלולאות על צווארן. נוהגים כך ערבים אחדים עד שהעזים מתרגלות למקום החדש. העברת המגורים למקום אחר מכונה בשמות שונים בהתאם לעונה. באביב, שהוא הרַבִּיע, אומרים שהאיש מְרַבֵּיע; בקיץ – סֵיף, האיש מְסַיִיף; ובחורף, שְׁתַה – יִשְׁתִי. העקירה ממקום המגורים הישן לחדש מלווה בפעולות טקסיות.

טקס המעבר למקום חדש

לאחר פריקת האוהל והעמסת החפצים על גב הגמל, הולכת האשה אל שיח רותם, קוטפת קוּסְלַה, שהוא ענף בגודל זרוע, ותוקעת אותו במוקד, לאות תודה למלאך הפטרון של המקום אשר בחסותו גרו ומטובו זכו.

במקום החדש, לפני שמכשירים את המשטח להקמת אוהל, מבעירה האשה אש, מבשלת תה, שותים ואוכלים ארוחה קלה. לארוחה זו יש ערך שבקדושה והיא נקראת טַהְוַה. בני־הזוג שבאו למקום החדש מלאים יראה וחרדה מפני מלאך המקום, והם מייחלים ליחסו הטוב. מעשיהם בעת הקמת האוהל נעשים מתוך אמונה שהכוחות העליונים צופים על הליכותיהם.

לאחר הקמת האוהל, כאשר כל החפצים ערוכים בתוכו, האם תולה ענפי רותם על עמודיו הקדמיים כמחווה לכוחות העליונים. עתה פונים לקיים את הטקס העיקרי, המוקדש לסֵעֵדַאן וּרְפַאעִי, שני פטרוני האוהלים. לפי אמונת הבדוים שני אלה ממונים על הנחשים והעקרבים ועל יתר השרצים שעלולים לפגוע ביושבי האוהל. שלום הבדוי תלוי בחסדם של שתי הדמויות המאגיות הללו.

האם מקבצת את ילדיה מסביב למוקד באוהל. האשה ובעלה מושיטים ידיהם לפניהם והגבר אומר: “הפאתחה הזאת מוקדשת לסעדאן ורפאעי!” הם אומרים בלחש את הפאתחה, ובסיומה מנשקים את קצות אצבעותיהם. והגבר אומר: “הפאתחה הזאת למלאכי המקום!” כי לכל אזור, נחל והר יש מלאך משלו. לאחר שמלמלו את הפאתחה בפעם השנייה מכריז הגבר: “הפאתחה הזאת לרוח אבותינו המתים!” שכן רוחות המתים מרחפות על־פני הארץ ועוקבות אחר קרוביהן. משקראו את הפאתחה שלוש פעמים מסתיים החלק השני של הטקס. יש שכבר בחלקו הראשון מקטירים קטורת.

בערב מתקיים החלק השלישי של הטקס. לפני השינה מביאה האשה גללי גמלים יבשים מלפני שנה ומבעירה אותם. הגללים אינם עולים בלהבות אלא בוערים כגחלים. היא מניחה את הגחלים בארבע פינות האוהל ובמרכזו, ומפזרת עליהם פירורי קטורת. עשן הקטורת מתאבך לכבודו של מלאך הדַקְעַה, הוא המלאך הממונה על המשטח שעליו נטוי האוהל. בשעת מעשה אומרת האשה את הפאתחה, כפי שעשתה לאחר הקמת האוהל.

אווירה חגיגית שוררת בעת הכנת ארוחת הערב. האם מכינה תבשיל מיוחד, אורז ממותק, גרגירי חיטה מבושלים וממותקים, או זַלַאבִּיֵה, שהוא בצק שנאפה עם סוכר שמרבכים אותו בשמן. מגיעה השעה וכולם שוכבים לישון, מתוך הרגשה שלא באו כפריצים אל תחומם של המלאכים. אם כמה משפחות הגיעו יחד, יש מי ששוחט עז ומכבד את שכניו. לאחר הארוחה, עורכים ביקורים הדדיים ומברכים: “מַבְּרוּכּ אַל־מַנְזַל אַל־גַ’דִיד!” – יבורך המשכן החדש. בתשובה לברכה זו עונים: “יִבַּארִכּ פִיכּ.” בזה מסתיימים המחוות הטקסיים; הבדוי עשה את שלו והיתר נתון לחסדם של הכוחות העליונים.

המיקום

מיקום האוהל נקבע לפי עונת השנה. בימות הקיץ נבחר מקום לרגלי מדרון או מצוק בעל תפנית צפונית, שמעניק צל ברוב שעות היום ורוח נושבת בו מכל כיוון. חשיבות כיווני הרוח בקביעת המקום גדולה מחשיבות מצב הצל, מכיוון שרוח נעימה אינה תלויה באדם וצל יש מתחת ליריעות האוהל. במקומות שבהם יש עצים מטים את האוהל תחת עץ. ברמלות שמצפון לצרביט־אל־ח’אדם, אין צל או סלע, ומסתפקים שם ברוח הטובה הנושבת בכל ימות השנה ובצלו של האוהל.

בסתיו ובאביב קיימת סכנת שטפונות פתאומיים. בעונות אלה מטים את האוהל בצדי ואדי, במשטח שמעל לערוץ. רצוי שהמקום יימצא בעמק בעל אגן ניקוז קטן, שבו לא עובר השיטפון.

בחורף נושבות בסיני רוחות חזקות ושורר קור עז. בעונה זו בוחרים שקע או ערוץ מוגן מן הרוח, ובתנאי שלא ינקז לתוכו את מי הגשמים. באזור הפתוח של הרמלות, יורדים אל האזור הנמוך שלרגלי מצוקי התיה. באזור ההררי מטים את האוהלים על גבי דרגשים או בשקעי קרקע, כשפתחי האוהלים פונים דרומה. מי שנטה בקיץ את אוהלו לרגלי מדרון צפוני, יעביר את אוהלו לרגלי המדרון הדרומי, לפעמים באותו ואדי. כך יוכל ליהנות משמש רוב שעות היום.

אוכלוסיות בדוים שבילו את הקיץ באשדות ההרים ובפתחי הוואדיות הגדולים, בוחרות להתכנס בחורף בין ההרים ובעמקים הסגורים, במקום מוסתר מרוח. לאורך מפרצי סואץ ואילת נושבות בחורף רוחות חזקות שמקשות על המגורים.

תושבי ד’הב ונאות מדבר אחרים לאורך המפרצים, גרים בסוכות בעונת גידוד התמרים בשלהי הקיץ, ובסיום עיסוקם הם ממהרים להרים. בדוי חייב להעתיק את משכנו לפחות פעמיים בשנה בגלל תנאי האקלים, לבד מצורכי הנדידה.

מי שנטה אוהלו במקום מסוים ונדד משם, אין לו זכות עליו גם אם הקים גדרה בחזית האוהל ומתקנים לבהמות ולתרנגולות. לבדוי מותר לבוא למקום שבו חנה אחר ולהקים שם את אוהלו. איש אינו רשאי לתבוע ממנו להסתלק בטענה של חזקה על המקום. כל הקודם להשתכן במקום, זוכה בו, ואין מי שדוחק את רגלי חברו בשל כך. הבדוים נוהגים לשכון יחד במאהל והם חוזרים יחד לאותו מקום. יש ובדוי עוזב את מאהלו לגור במקום אחר. אם מצא מאהל נטוש זמנית, לא יטה את אוהלו על יסודות אוהל קודם, שמא יחזור מי שייסדם.

אמצעי תאורה באוהל

עד לזמן האחרון לא היה בידי הבדוי כל אמצעי להאיר את מעונו בלילה. משהחשיך, היו הוא ובני משפחתו אוכלים לאור המדורה ושוכבים לישון. באין תאורה מלאכותית היה לבדוים סדר יום טבעי, כשל יתר בעלי החיים במדבר.

הבדוי יכול היה לקנות נרות או שמן למאור. גם אם יש ברשות הבדוי נר לא יוכל ליהנות מאורו כי הרוח מכבה אותו. כאשר יש הכרח להאיר, מבעירים אש במוקד. אמצעי התאורה הקדומים האלה לא היו יעילים וגם דרשו השקעה כספית. כדי לחסוך נהג הבדוי לארגן את יומו בהתאם לאור הטבעי.

בתקופת השלטון הישראלי נפוץ השימוש בפנסי רוח של נפט. עד אז אי־אפשר היה להביא נפט לאוהלים, שכן אי־אפשר היה להעמיס נפט על גב גמל, בגלל תכונתו לפגל כל דבר שבא אתו במגע. הריבוי בכלי הרכב בסיני הביא להקמת תחנות דלק במקומות שונים, ובהן יכלו הבדוים לקנות נפט ולהסיעו ברכב לאוהלים. גם פנסי יד חשמליים חדרו לסיני אך הבדוי משתמש בהם מחוץ לאוהל. ככלות הכל, אין לבדוי סיני תאורה של ממש באוהליהם.

התנאים הסניטריים באוהל

חיי הבדוי מתנהלים על קרקע חולית, כי תנאי הנדידה והארעיות אינם מאפשרים לו לרצף את האוהל. המצעים והבגדים מתעפרים במהירות, ולכן בוחרים להקים את האוהל על גבי משטח חולי ולא על אדמה. הגורם העיקרי ללכלוך הוא אפר המוקד. גיצים נשלחים מעצי הבעירה וחורכים את הבגדים: האפר מתפזר מסביב ומשנה את צבע הבגדים גם אם הם אינם מטונפים. העזים, ובעיקר הגדיים, מתפרצים אל תוך האוהל, מטילים את גלליהם ושתנם על החול וגורמים לכלוך.

התרבות הבדוית היא תרבות של ישיבה על הקרקע. הבדוי ישן על הארץ באוהל ובכל מקום, ואינו יודע מיטה מהי. המצעים שמרוכזים בפאתי האוהל נפרשים מדי לילה על החול, מתרפטים ומתלכלכים. מחוסר במים אין הבדוים נוהגים לכבס את המצעים והשמיכות, ואינם יודעים סדין מהו. במשך הזמן מעלים החומרים שדבקו למצעים ריחות קשים, אך הבדוי אינו בוחל בהם.

האשפה שנוצרת בכל יום משיירי האוכל ואפר המוקד, נזרקת במרחק של כמה צעדים מהאוהל. במשך הזמן נוצרת ערימת זבל גדולה. במדור העזים באוהל הקרקע מתהדקת מרוב שתן ושכבת זבל. לאחר שהייה במקום אחד במשך כמה חודשים, גובר הלכלוך עד־כדי־כך שהבדוי נאלץ להעתיק את מקום מגוריו.

את האוהל מעתיקים לקרבת מקום או שמסתלקים מהאזור. ראיתי מאהלים שהועתקו ממקומם למרחק של מאה מטר בלבד, למשטח חול נקי. רוב הבדויות מקפידות לשמור על נקיון מדור המגורים – מסלקות את החול המלוכלך והמעורב בגללי העזים, ומפזרות במקומו חול חדש.

לא קיים אצל הבדוים מבנה מיוחד לעשיית צרכים והם עושים את צרכיהם בחיק הטבע, לא הרחק מהאוהל, מאחורי סלע, שיח, או בקפל קרקע. הפעוטות יוצאים לקרבת האוהל לעשיית צרכיהם. למזלו של הבדוי, האוויר יבש וההפרשות מתייבשות במהירות. יש והרוח מפזרת אותן לאחר שהתפוררו, או שהחרקים ושאר בעלי־החיים ניזונים מהן.

תנאי ההיגיינה הירודים גורמים למחלות זיהומיות שפוגעות, בעיקר, בבריאותם של הילדים.

קדושת האוהל

גבר ואשה בדוים מצניעים את אורח־חייהם מעין זר. האוהל הוא המקום היחיד שבו בדוי יכול לנהוג בחופש, לחייך לאשתו ולהביע את רחשי לבו אליה. היא מצִדה, יכולה להתהלך באוהל גלוית פנים, ולדבר עם בעלה ככל העולה על רוחה.

זר שנכנס לתוך האוהל, פוגע בערכים המקובלים על הבדוי ובזכותו הבלעדית לפרטיות. האידיאולוגיה שביסוד הפרטיות הפכה לחוק שמאשר את קדושת האוהל. בדוי המתפרץ לאוהל דינו מוות.

האוהל הוא המקום שבו חיה האשה, בו היא מופרית ויוצרת חיים חדשים. המשחק המיני בין הגבר לאשתו מתקיים אך ורק באוהל. נערה שנישאה מרותקת לאוהל ואינה מתרחקת ממנו. מכאן התפתח היחס המאגי לאוהל שמקורו במהות הנשית. הבעל שנכנס לאוהל רואה עצמו כמי שנכנס לממלכתה של האשה.

הזהות שבין הישות הנשית לאוהל מעוגנת בחוקה הבדוית וקשורה במנהגים מאגיים. כשקוברים אשה נוהגים לבשל לסעודה שלאחר הקבורה שמונה מנות אורז, כמספר המיתרים שבאוהלה. בקבורת גבר מבשלים שש מנות, לפי ששת שרוכי סנדליו. תחומו של האוהל אינו מסתיים ביתדותיו. גבולות האוהל נמצאים הרחק ממנו, כמטחווי זריקת אבן או מקל החובלים שבו דופקים בגמל והמכונה מַטְרַקַה. מי שמתקרב לאוהל חייב לשמור על המרחק הזה כדי שלא לפגוע ברגשות יושביו. המנהג מחייב לחלוף על־פני מאהל מאחור כדי שלא לצפות בנעשה בו. התחום שמבדיל בין האוהלים במאהל עצמו יהיה חַבְּל אַלְ־בֵּית, דהיינו: אורך המיתרים.

המאהל    🔗

פיזור המאהלים

על הבדוים נגזר לגור ביחידות קטנות, אף־על־פי שמקננת בהם נטיה טבעית לגור בריכוזים גדולים. הפיזור מתחייב מכושר הנשיאה הנמוך של המדבר. המרחק בין המאהלים מותנה בשני גורמים עיקריים: המים והמרעה. יש מקומות שבהם הצפיפות גדולה מאחרים הודות לשפע של מים ומרעה.

בשנות שפע מספר המשפחות שגרות במאהל אחד גדל לעומת שנות רזון. בשנת 1978, שהיתה שנת שפע כללו המאהלים ברמלות שלרגלי מצוקי־התִיהּ עד חמישה־עשר אוהל. העדרים היו גדולים, והמרחק בין המאהלים היה קטן. אותה שנה ההִיראבּוֹת – בורות מי הגשמים – היו מלאות ואפשרו למשפחות רבות להתקיים מהן.

בזמן רגיל כאשר אין מרעה בשפע מספר האוהלים במאהל אינו עובר את הששה. המרחק בין האוהלים בהר הגבוה מגיע לשלושה קילומטרים, ואילו בבקעת חַגַ’אג' המרחק ביניהם הוא עד עשרה קילומטרים.

לפעמים הבדוים מתפזרים למגורים באוהלים בודדים. הדבר קורה כשמקור המים אינו מספיק, או בעונת הנדידה, באביב, כשיש צורך לנצל את המרעה לפני שיקמול. ההצטופפות מכלה את המרעה בקצב מוגבר, ומקץ זמן קצר כולם צריכים לעקור למקום חדש. משפחה בודדת מנצלת את המרעה בקצב איטי יותר וכך נמנעת מנדידה.

השפעת כמות המים על גודל המאהל ניכרת בעליל. בשנת 1972 היה בוואדי־אִיסְלַה במקום שנקרא אַל־קַצַבַּה, מאהל שכלל שבעה אוהלים, שנהנה מזרימת מים בנחל. בשנת 1978 יבש הנחל ורק אוהל אחד נשאר שם.

הצטופפות גדולה של אוהלים היא תוצאה של שפע או מחסור. בעת בצורת העדרים קטנים והמצוקה גדולה. הגברים יוצאים לעבוד בשכירות כדי לפרנס את משפחותיהם. מכיוון שממילא אין מרעה, מתקרבים אל מקור מים, וחיים במאהל שיש בו הרבה אוהלים. כך היה לקראת סוף שנות השבעים, לאחר כמה שנים שחונות. המאהלים ברוב חלקי דרום־סיני גדלו וכללו כעשרה אוהלים ויותר.

השיקולים החברתיים להתקבצות במאהל

כעקרון, שואפת כל משפחה להימצא לבד במרחב, כדי להבטיח את כל המרעה לעדר שלה. כנגד זה פועל כוח ההתקבצות המשפיע על המשפחות להיצמד זו לזו ככל שניתן בתנאים הסביבתיים. ההסבר לכך מצוי בתחום הרבייה וגידול הילדים. הבדוית מצויה רוב הזמן לבד במדבר. הגבר נודד במרחב. כשמגיע זמנה של הבדוית ללדת היא זקוקה לעזרתן של נשים אחרות. במיוחד חשובה עזרה זו בלידה הראשונה. הבדויות עוזרות לחברתן היולדת במשק הבית ובטיפול בצאן, מבשלות וסועדות אותה ואת בניה בימים הראשונים שלאחר הלידה. משום כך חייבים הבדוים לגור בשכנות, גם אם הדבר גורם לניצול מהיר יותר של המרעה.

לבד מהעזרה ליולדת נדרשת עזרה הדדית במצבים אחרים. בריאות הגוף אינה תכונה חזקה אצל הבדוים, המחלות והמוות פוקדים אותם לעתים מזומנות. אם שמתעלפת באוהלה והפעוט זועק למים כי הוא צמא ואין מי שיענה לו, סופה וסוף ילדיה מיתה. זקן שנשימתו כבדה עליו והוא זקוק לסעד, ואין מי שיעבירו מתחת לשמש אל מקום צל, סופו רע. בעיית הבטחון אף היא מחייבת שכנות. לא פעם התנפלו חיות טרף על העזים, ואלמלא היו כמה נשים באזור ספק אם היה מי שיגרש אותן ויציל את העדר. הגורם המשקי אף הוא מחייב את השכנות. משפחה שאין לה בת רועה מצטרפת למשפחה אחרת ומוסרת לרועה שלה את העדר.

אם במאהל יש גברים אחדים, ניתן לחלק את העומס ביניהם ולהקל בכך על הפרט. במקום שכל אב־משפחה יצא למסע־אספקה, מטילים על מספר מצומצם של גברים לעשות זאת והאחרים פנויים לעבודתם הרגילה.

גורם נוסף שמחייב התקבצות גדולה מצוי בתחום החברתי. הגברים אוהבים להחליף דעות, לשוחח ולבלות בשעות הערב. הנשים אף הן נמשכות זו לזו ויושבות בשעות הפנאי בצל אוהל או עץ, רוקמות ומשתעשעות עם ילדיהן.

הקשר המשפחתי אף הוא משמש גורם להתקבצות. אמהות ובנותיהן מתקשות להיפרד לאחר נישואי הבנות. בת שנישאה נשארת שנים מספר ליד אמה, כדי להתמחות בניהול חיי המשפחה. הנטייה להתקבצות היא חזקה ביותר, ואלמלא הגורמים האקולוגיים היינו עדים להתקבצות במאהלים גדולים. כשחדלו הבדוים להסתמך על משאבי המדבר כמקור פרנסה התכנסו ושכנו יחד בהמוניהם. זאת ראינו בכפרים שהתפתחו באַלְ־וַאדִי שליד אַ־טוּר, בדהב ובנויבעה.

הרכב המאהל

השכנוּת במאהל היא על־פי־רוב על בסיס של קרבה משפחתית, אך למאהל מצטרפות גם משפחות זרות. יש שנדחו על־ידי בני שבטן, ויש שהן ידידות של אב־המשפחה המורחבת הנמצאת במאהל. 

צירוף משפחות זרות למאהל נמצא בעיקר במקום המפגש בין טריטוריות של שבטים שונים. בין שבטי העליקאת למזינה קיימת ברית של כמה דורות, והם מגלים משיכה הדדית. יש שכנות על בסיס אלטרואיסטי: זקנים עריריים מוצאים מאהל כלשהו ומצטרפים אליו.

להלן יוצגו כמה תרשימים של מאהלים.

מאהלו של עַטְוַה עֲלַיַאן

המאהל כולל שמונה אוהלים שנטויים במעלה ואדי־נַצְבְּ. אנשיו מתייחסים על שבט המזינה מפלג השַׁדַאדְנֵה. גרעין המאהל נוצר משני האחים עַטְוַה ומוּסָא, בניו של עֲלַיַאן. לעטוה יש שתי בנות ושני בנים נשואים, ולמוּסָא יש בן ושתי בנות נשואים. בין צאצאי השניים יש קשרי חיתון.

שירטוט: הרכב מאהל עטוה ומוסא עליאן

מאהל מוּסָא פְתֵיח

מאהל זה שוכן בוואדי־טרפה הנשפך לוואדי־רוּמחאן. אנשיו מתייחסים על שבט אולאד־סעיד. גרעין המאהל מבוסס על שתי אמהות ובנותיהן, כשבני מוסא פְתֵיח משמשים את הקשר בין שתי האמהות. 

שירטוט: הרכב מאהל מוסא פתיח

מאהל עֲלַיַאן גַ’בַּלִי

מאהל זה שוכן בפתח ואדי־איסלה, מול מפרץ סואץ. במאהל שבעה אוהלים של בני שבט העליקאת וחמישה של בני שבט המזינה. בין שתי הקבוצות הללו אין קשרי חיתון. השכנות נובעת מהאינטרס המשקי המשותף בשטחי המרעה והמים.

שירטוט: הרכב מאהל עליאן ג’בלי

אוהלי העליקאת עומדים בנפרד מאלה של המזינה. קיים מקעד אחד משותף לשתי הקבוצות. בקבוצת העליקאת, הגרעין נוצר משני האחים עֲלַיַאן וּחְסֵין, שביניהם יש קשרי חיתון.

שלושת המאהלים האלה מייצגים את הנטייה להתגורר יחד על בסיס של קרבה משפחתית. לא מצאתי בסיני מאהל של משפחות זרות ללא קשר כלשהו ביניהן.

המַקְעַד – מלון האורחים

התרבות הבדוית מקפידה לשמור על הצניעות והפרטיות. בדוי אינו נוהג לקבל אורח באוהלו, ויהיה זה קרובו היקר ביותר. האורח מתקבל ברוב כבוד במַקְעַד, שהוא מלון־האורחים (ראה לעיל פרק החברה). יש מי שמכנה את מלון האורחים בשם מַגְ’מַע, מלשון התכנסות, אך רוב הבדוים בסיני משתמשים בכינוי מַקְעַד – מושב גברים.

מקום המקעד נקבע בריחוק־מה מהמאהל, כדי למנוע מן האורח לצפות במתרחש באוהלים. בכל השנים שסיירתי בסיני התארחתי בעשרות מלונות־אורחים וכולם נמצאו במקום שממנו לא היה אפשר לראות דבר ממה שהתרחש באוהלים ובסביבתם.

מיקום המקעד מותנה בתנאים הטופוגרפיים של המאהל. אם הוא מצוי בוואדי צר ושטוח, יורחק מקום המקעד בהמשך הוואדי עד לערוץ שיסתיר את המראה באוהלים. אם המאהל מצוי במישור פתוח, יוקם המקעד מאחוריו. המרחק בין המאהל למקעד נע בין שלושים לחמישים מטר.

המקעד הוא מבנה פתוח, עגול ולא מקורה, שקוטרו כשניים־שלושה מטר. הגדר שמקיפה אותו עשויה אבנים או שיחים, וגובהה מעט מעל לראש אדם יושב. במקומות שקועים, מהם לא רואים את המאהל, לא בונים גדר. במרכז המקעד חופרים גומה ומקיפים אותה באבנים; בה יהיה המוקד.

המקעד מצויד בארגז – סַנְדוּק אַל־מַקְעַד – ובו כוסות, מחבת, מכתש וכלים נוספים לבישול תה וקפה. ציוד זה הוא רכוש הכלל ונרכש מתרומת המשפחות שבמאהל. בארגז יש גם סוכר ותה, אף הם נתרמים על־ידי אנשי המקום. אין ציוד לאוכל במקעד, ואת הארוחות מבשלים לאורחים באוהל המארח. לצורך ישיבה מכובדת מצוי במקעד שטיח צר וארוך שנקרא ג’וֹלַע, עליו יושב האורח.

במרומי־סיני – שם קר מאוד בחורף – בונים מקעד מקורה בגג. באזורים הנמוכים שבהם שורר מזג אויר נוח רוב ימות השנה, אין מקרים את המקעד. כשהתארחתי באזור ואדי־זלקה לנתי בלילות החורף במקעד פתוח. בבוקר השמיכות היו קפואות וכפור כיסה את כל מי שישן בו. לדברי המארח, הכפור יבש ואינו מזיק. רק כשיורד גשם מכניסים את האורח לאוהל.

בערבים נוהגים הגברים שבמאהל לשבת בצוותא במקעד, גם כאשר אין מגיע אורח. אשה שמזדמנת למאהל אינה מתקבלת במקעד, ואחת הנשים מארחת אותה באוהלה. באותו לילה לן בעל הבית במקעד מטעמי צניעות.

באזור באר־שבע ובמקומות אחרים בישראל, מלון־האורחים מצוי באוהל מיוחד, או שמקצים מדור מיוחד באוהל המגורים. מכאן שמו, שִיק, שפירושו המדור הצדדי.

הווי המשפחה במאהל

הבדוית יוצאת לעבודתה עם אור ראשון. היא מבעירה אש, אופה את הלחם הדק, הפַתִיר, ומכינה תבשיל כלשהו ותה. אותה שעה מתאבך עשן מעל האוהל, שמעיד על פעילותה זו. משגבר אור היום מתעוררים הפעוטות. הבת הרועה ממהרת לשחרר את העזים שכבר נכונות לצאת החוצה ולשוטט סביב האוהל.

כאשר זורחת השמש הגבר קם, יוצא מתוך הבִירזֵה ומתכונן לפעילות. הוא ניגש לגמל לבדוק מה חסר לו. ותוך־כדי־כך הוא נותן לאשתו ולילדיו הוראות בענייני המשק ומכין את עצמו למסע. הילדים, שהשינה עדיין נסוכה על פניהם, יושבים מסביב לאמם ליד המוקד ומביטים בתבשיל. הם לובשים את הבגדים שבהם ישנו, ואינם פושטים אותו מעליהם כמה ימים. רחצת בוקר אינה נהוגה אצל ילדי הבדוים. רק ההורים שוטפים את פניהם ואת פיהם במעט מים.

כאשר הארוחה מוכנה, כולם יושבים מסביב למוקד ולקערת האוכל, תוחבים את אצבעותיהם בתבשיל, גורפים ואוכלים. משסיימו לאכול ולשתות תה ממשיכים לשבת. ההורים מלפפים סיגריות, ושוקעים בהנאת העישון. האב נותן את הוראותיו האחרונות.

הבת שתפקידה לצאת עם העדר למרעה מקבלת מאמה מעט מזון שאותו היא שמה בתרמילה. היא ממלאת נאד קטן במים למשך היום, מפשילה את התרמיל על גבה ואת רצועתו משעינה על מצחה. לאחר שאמה הורתה לה, היכן ולאן ללכת לרעות באותו יום, קוראת הרועה לעזים בקולות צריחה מיוחדים, והן יוצאות אחריה להרים. האב חובש את הגמל, כשהפעוטות עומדים סביבו ועוקבים במבטיהם אחר מעשיו, עד שהוא יוצא לדרך ונעלם מהעין. האם מסדרת את המצעים ואת האוהל. לאחר מכן היא מעמיסה את נאדות המים הריקים על גב חמור ואם יש לה תינוק היא נושאת אותו במַזְפַר על גבה ויוצאת לשאוב מים. הפעוטות נשארים ליד האוהל וממשיכים במשחקיהם.

בתי־הבובות שנסגרו בערב לקראת שנתם של דייריהם, נפתחים מחדש. “אמהות” ו“אבות” שהושכבו על ערשם מוצאים החוצה ומוצבים במצבים אופיינים לבוקר. מי שבובותיו “לא הספיקו” לשאוב מים מהבאר, מסדיר את שיירת החמורים. כל מה שקורה וקרה בין המבוגרים מתרחש גם במאהל הבובות, ליד סלע בוואדי.

כעבור שעתיים, כשהשמש כבר ברבע חוג השמים – חוזרת האם עם המים. היא מפרקת את הנאדות מעל גב החמור ויושבת בצל האוהל לנוח ולשתות תה. זו השעה לסרק את שיער הבת ולהטליא בגדים שנקרעו. השכנות, שגם הן התפנו מעבודת הבוקר, מתאספות תחת עץ או אוהל. התינוקות מתרפקים עליהן והן נהנות מישיבה בצוותא. הן מורידות מעליהן את הצעיפים והמסווה, ומי שיש לה דבר רקמה מנצלת את הזמן לעסוק בקישוט בגדים.

סמוך לשעה עשר הולכות הנשים להכין את ארוחת הצהריים. לאחר האוכל הם שוכבים לישון. זו שעת הקִילֵה, וכל המדבר דומם בזמן הזה. הילדים אינם שוכבים על מצע במנוחת הצהריים, אלא על החול בצל האוהל.

בשעה שתיים אחר־הצהריים מתחילה לנשב רוח נעימה הנקראת טַרַאוַה. האשה רוכנת על הנול המתוח על הארץ ומוסיפה קטע ארוג על מה שכבר נארג. בין אריגה לאריגה, היא חולצת שד ומניקה תינוק שדורש זאת.

בשעה שהשמש נוטה לערוב חוזרת הרועה עם העדר. האם פונה לטפל בעזים. היא מגישה להן מעט מזון מרוכז ומפגישה את הגדיים התועים עם אמותיהם. קול פעיות הגדיים מתערב בקולות הילדים.

כשיורד החושך חדלה כל הפעילות בחוץ. הילדים נכנסים לאוהל ויושבים מסביב למוקד לראות את אמם בשעה שהיא מכינה את הארוחה. אור הלהבות שמשתלהבות ומרקידות צללים מרגיע את הפעוטים העוקבים בפליאה אחר מעשי אמם.

קול נחרות הגמל מכריז על בוא האב. הפעוטים יוצאים החוצה, מתרפקים על אביהם ונהנים מהממתקים שהביא. משקיבל הגמל את העֲליק בשקית שנתלתה על פיו, הוא חדל לחרחר ומתרכז בגריסת גרעיני תירס.

הגבר נכנס – ברכתו היא כניסתו – וללא אומר ודברים הוא יושב ליד המוקד, מוציא את קופסת הטבק ומלפף סיגריה. אשתו סקרנית לשמוע מה שעבר עליו במשך היום אך היא אינה שואלת, כי לא יאה לאשה לעשות כך. הוא שואל אם יש חדש, ונראה מרוצה כשאין בשורות רעות ולא פונים אליו בדרישות לקישוטים, מלבושים ושאר דברים, שרק דעת נשים יודעת להמציא. האשה ממהרת למזוג לו כוס תה. ביד אחת הוא שותה את התה ובשנייה הוא מלטף את ילדיו.

האשה מגישה את התבשיל שהכינה לארוחת הערב. כולם מקיפים את הקערה, תוחבים את אצבעותיהם וגורפים מזון אל פיהם. לאחר האוכל האב והאם מלפפים סיגריות ונהנים משתיית תה ומעישון בצוותא. הילדים מניחים את ראשיהם על ברכי האם ונרדמים. הבת הגדולה פורשת אל מדור העזים ושוכבת לישון על המצעים שלה, מופרדת מהוריה. זו השעה שבה ההורים נפתחים זה לזה. הוא מתעניין בשלום העדר, מביע דעתו ומורה מה לעשות, והיא שומעת ומביעה את דעתה.

השעה כבר שמונה בערב. שניהם פושטים את בגדיהם העליונים ושוכבים לישון בצד הילדים בתוך הבירזה.

המְחַ’איְזִן – המחסן

כדי להימנע ממסעות ארוכים אל שוקי אל־עריש או סואץ נאלצו הבדוים להצטייד בכמות מזון גדולה לזמן ארוך ולאחסן אותו במקומות מתאימים לכך.

המלחמות בין העמים השכנים גרמו לחסימת דרכי האספקה ולרעב. מצבם של הבדוים היה קשה במיוחד בעת המלחמות בין ישראל ומצרים, והדבר דרבן אותם לאגור מזון.

כמויות האספקה שבמחסנים מותנית בשני גורמים – ביכולתו הכספית של הבדוי ובתכונת המזון. הבדוי שואף שתהיה לו אספקה לפחות לשנה אחת. רק מעטים יכולים להגיע למצב זה, משום שרוב משפחות הבדוים חיות מהיד אל הפה.

אפילו יש אמצעים בידיו המבחר של המזון שהוא יכול לאחסן הינו מצומצם. מזון גרעיני ויבש ניתן לאיחסון לזמן ארוך בה בשעה שפירות אינם משתמרים.

הבדוי מכניס את האספקה לתוך מחסן שנקרא מְחַ’איזן או קַסְר. לצורך זה בוחר הבדוי נקיק במדרון בעל תפנית צפונית, שם יש צל תמידי. הוא אוטם את הנקיק באבנים וטיט, ומשאיר פתח לדלת אותה הוא עושה מלוחות עץ.

המְחַ’איזן חייב להיות אטום. לשם אוורור קובעים אשנב בקיר ואוטמים אותו בפח מחורר כדי שהמכרסמים לא יחדרו פנימה. לעומת זאת, קיימת בעיה של חרקים, שנגדם כמעט אין אמצעי יעיל. יש בדוים שמכניסים לתוך המחסן צמחים בעלי ריח חריף כמו אכילאה ריחנית או אזוב מצוי, שיש בכוחם לדחות את החרקים.

קורה לפעמים שכל אמצעי ההגנה אינם מועילים והמכרסמים מערימים על הבדוי ומכלים את מזונו. תיאור משעשע על פגיעתו של עכבר נמצא בקצידה שחיבר שיח' טעימה מוסא אשר חי בנווה־פאראן.

סופו של עכבר שהזיק בקַסְר

הבדוי שומר במח’איזן חיטה, אורז ושמן, כן הוא מאחסן שם חפצים שאינם בשימוש יומיומי כמו בדים, תכשיטים, כלי נשק וכלי עבודה.

הָחֲ’רִיג'

באוהל של הבדוי מצוי מלאי מזון שמספיק לשבועיים־שלושה. בשעת הצורך הוא הולך למחסן ומוציא כמות מזון. פעולת ההצטיידות במזון מכונה ח’ריג', מלשון הנפקה.

כיוון שהבדוי נוהג להעתיק את מקום מגוריו לעתים קרובות, קורה שהמחסן רחוק מהמאהל וצריך זמן כדי להביא אספקה. בשעה שביקרתי את בני שבט המזינה ברמת־התיה נאלצו הגברים לצאת לח’ריג' למחסנים שבסביבות בּיִר־סְעַאל, מרחק של ארבעה ימי רכיבה. ויש מי שעושה דרך ארוכה יותר.

השמירה על המחסנים

המחסנים מוסתרים בוואדיות צדדיים ואין עליהם שומר. אורח חיי הבדוים אינו מאפשר להם לשמור על המחסנים מפני גנבים. בחברה אחרת, מחסנים ללא שמירה היו נבזזים, אך במדבר הבדוי מניח את מחסנו מתוך בטחון גמור שאיש לא ייגע בו. פריצת מחסן עלולה לגרום קטסטרופה, והדבר פיתח אצל הבדוים יחס של קדושה כלפי המחסנים. משפחה שנמצאת לבד במרחב ומחסנה נשדד, עלולה למות מרעב. בדוי אינו מעלה על דעתו לפרוץ למחסן זולתו. התביעה החברתית מן הפרט שלא לשלוח יד במחסנים, מלווה את הבדוי מרגע שהוא יוצא מרחם אמו ומהווה רקע חינוכי רב משקל. במקביל לכך קיים העונש המרתיע שגוזרת החברה הבדוית כלפי גנב (ראה פרק המשפט).

ואף־על־פי־כן, מצויים אנשים שפורצים למחסנים. אלה נתפסים, נענשים בכל חומרת הדין ועוברים אילוף פסיכו־ביולוגי כדרך שמאלפים גמל שלא יגדל פרא. ואם כלו כל הקיצים ואמצעי ההרתעה המקובלים לא עזרו, משמסים את העבריין ומשמידים אותו באופן פיזי.

השימוש במחסנים בתקופת השלטון הישראלי

עם כניסת צה"ל למדבר בשנת 1967, באו בעקבותיו סוחרי אל־עריש במשאיותיהם, והביאו סחורתם עד לפתחי המאהלים. הדבר השפיע מיד על תנאי החיים של בדוי סיני, והצורך לאחסן מזון לתקופה ארוכה התבטל לחלוטין. משאיות האל־ערישים הגיעו אחת לשבוע, לכל פינה, ואפשר היה לפגוש אותן בכל שעה בצירים המרכזיים של סיני. הבדוי לא נדרש עוד לצאת למסעות אספקה ארוכים.

במקביל לתופעה זו החלה להתפתח תופעת החנויות הבדויות. בכל מקום מרכזי נוסדה חנות שקיבלה את אספקתה מסוחר אל־ערישי, והבדוי קיבל אספקה מהסוחר או מהחנות במקומו. לכן השתנתה תכולת המח’איזנים. למעשה, אלה עמדו ריקים מאספקה במשך התקופה שבה שלטה ישראל בסיני. לקראת החזרת סיני למצרים חודש השימוש במחסנים. הבדוים שחששו מחילופי השלטון וזכרו את המצב הקשה שהיה בימי המצרים, הצטיידו במזון לתקופה ארוכה. למזלם, היה בידיהם כסף רב שצברו מעבודה בישראל.

הרכב האספקה שהצטברה במח’איזנים השתנה באורח מהותי. נאגרו קופסות שימורים מכל המינים, החל מבשר וכלה בחמאה. לפי עדוּת הבדוים, לכל אחד היתה אספקה לשנה ויותר. בעלי היכולת שהכרתי צברו אספקה אף לשנתיים ימים. המח’איזנים המוזנחים חזרו לשימוש. דלתות שנשחתו וקירות שהתפרקו תוקנו. עתה אף הותקנו מנעולים של ממש, שכן התכולה היתה בעלת ערך רב.

 

פרק עשירי: משק וכלכלה    🔗

הכלכלה הבדוית כפי שנצפתה בשנות השבעים בדרום־סיני, מבוססת על ניצול לא יצרני של המשאבים הטבעיים של המדבר. הענף המשקי העיקרי הוא גידול עזים וכבשים, ולעתים גידול גמלים. הבדוי מסתמך על הייצור הראשוני, כלומר, על הצומח, ואינו מייצר מזון לבהמותיו. הכלכלה הבדוית תלויה באופן מוחלט בטבע. אוכלוסיות שמתגוררות בקרבת הים מנצלות את החי שבו כמזון. בדוים החיים במקום שבו מצויים מים בשפע, עושים מאמצים בתחום החקלאות.

כשהבצורת פוקדת את המדבר, ותנאי הקיום נעשים קשים, הבדוי מחפש פרנסה חליפית למשק המרעה. גם כשהבדוי משחר לפרנסה מחוץ לסיני, הוא משאיר את משפחתו במדבר ודואג לכלכלתה.

משק החי    🔗

העז

לפני כשמונת אלפים שנה התחיל האדם לייצר את מזונו. לפני כן הוא ניזון מליקוט זרעים ופירות ומציד. המחקר הארכיאולוגי גילה כי כבר באלף השביעי לפנה"ס גידלו בסיני עזים (3). בתקופה זו חל מהפך חקלאי שנגרם בעקבות לחץ כלכלי וביקוש רב למזון. יש להניח כי האוכלוסיה גדלה והמזון לא הספיק לכולם, והיה צורך לחפש תחליף למזון הטבעי. לעז נודע תפקיד מפתח בתהליך זה.

הודות ליתרונותיה יכולה העז לעבור את תהליכי הברירה־המלאכותית על מנת שתהיה מבויתת. לבד מהגמל והפרא, לא נמצאו בסביבתו של האדם בעלי־חיים אחרים שיוכל לבייתם ולהקים מהם משקו: היעל שהוא קרוב מבחינה סיסטמטית לעז לא גילה את התכונות הנדרשות לכך.

גדי העזים שומר על קשר תמידי עם האדם ואינו נמלט בבגרותו, כמו היעל. תכונה זו הביאה ליצירת זן עזים שהותאם לדרישות הבדוי. אמנם הגדיים של העז מחייבים אילוף והטבעה התנהגותית מחדש, כדי להבטיח קיום הקשר עם האדם. קושי זה אינו מטריד את הבדוי וההטבעה מצריכה מאמץ קטן.

עקרונית, אין הבדל בין ציד לרעייה. בשני המקרים מנצל האדם את שרשרת המזון הטבעית והוא זוכה בבשר שנוצר מעצמו. העז שומרת אמונים לאדם וקל לתפוס אותה ולהובילה לשחיטה.

הברירה המלאכותית של העז לא תבעה מהאדם מאמצים מרובים, לעומת זאת הברירה נמשכה תקופה ארוכה, משום שבין העז ההררית ובין העז הבדוית קיימים הבדלי תכונות קיצוניים שחייבו אלפי דורות של ברירה. העז, מכל מקום, עמדה לרשותו של האדם, ולפי הידוע עז זו נמצאה בחצי־האי ערב (23).

גדי העזים חייב לעבור הטבעה ואילוף בחודשי חייו הראשונים, כדי להרגילו למשטר של עדר בפיקוח האדם. פעולה זו מועברת לבדויות הבוגרות. בדוית בעלת ניסיון מוציאה את הגדיים מתוך המכלאה ומושכת אותם אחריה לקול קרקוש של קופסת פח ובה אבן קטנה. הגדיים שומעים את קול הקרקוש והולכים אחריה עד לעץ־שיטה קרוב, שמתחתיו מחכים להם עלים שנקטפו למענם. טעמם המתוק של עלי השיטה ערב לחיך הגדיים ובמשך הזמן, הם מקשרים את טעמם לקול קרקוש קופסת הפח. וכך יוצרת הבדוית רפלקס מותנה. כעבור כמה ימים מוסיפה הבדוית לקול הקרקוש קריאות שמקובלות על הרועות, מהן קריאות יציאה למרעה ומהן קריאות התכנסות או חזרה למאהל. בהדרגה ממעטת היא להשתמש בקופסה כדי שייענו לקריאותיה, עד שהגדיים נענים לקריאותיה בלבד.

תהליך גמילת הגדיים נעשה בדרך כפויה, בגיל ארבעה חודשים בערך. חולבים את העזים ולא משאירים בעטיניהן חלב, והגדיים מתחילים לצאת למרעה יחד עם אמותיהם.

הבדוי נוהג לתת לעזים מעט אוכל מרוכז כאשר הן חוזרות מהמרעה. דבר זה נעשה בעיקר כשנודדים למקום חדש. הסיבה לכך היא, ששינוי מקום מבטל את הקשר שהיה לעז עם מקום המגורים והיא עשויה להיעלם. העז, שיודעת כי לקראת הלילה מזומן לה מזון טעים, מכוונת עצמה למקור המזון עד שהדבר נעשה למנהג קבע אצלה. לא פעם השתתפתי בהחזרת עדר שהתבלבל ותעה בגיאיות סיני, כי לא הכיר את מקומו החדש.

תכונות העז

ממחקר תכונותיה של העז, שערך ע. שקולניק (23), נמצא כי העז הבדוית מותאמת ביותר לתנאי המדבר.

כיוון שהעז חייבת לחיות במדבר, בלי שתהיה אפשרות לשתות מים, היא אוגרת בגופה כמות גדולה של מים עד כדי העלאת נוזלי גופה לכדי 85%, לעומת 65% אצל העז ההררית. כאשר העז מצוידת בכמות נוזלים שמספיקה לכמה ימים, הבדוי יכול שלא לגור קרוב לבאר, ובכך להתרחק לתוך שטחי המרעה.

במדבר קיימת בעיה קשה של ספיגת חום. ככל שהגוף גדול יותר בנפחו כמות הספיגה גדולה, וכן גם פליטת עודפי החום. העז הבדוית התאימה את עצמה גם לכך והקטינה את נפח גופה. משקל עז מבוגרת אינו עולה על שלושים קילוגרם.

צבעה השחור של העז עומד בניגוד לצורך של הקטנת מנת הקרינה הנספגת על־ידי גופה, שהרי הצבע השחור קולט את הקרינה ומעלה את חום הגוף מעל לרמה הפיזיולוגית הסגולית. לכאורה זוהי תכונה שלילית, שהעז הבדוית לא הצליחה להיפטר ממנה. ולא היא! מתברר שהצבע השחור עונה על בעיה אקולוגית חשובה. המרעה בחורף הקר הוא דל ביותר. באמצעות הצבע השחור של השערות מאזנת העז הבדוית את חום גופה ללא צורך בהזנה מוגברת. כנגד הקרינה החזקה בקיץ נוהגת העז, כמו כל יצורי המדבר, להסתתר עד לשעה שהקרינה פוחתת. 

אברי העז

שירטוט: עז

מזון העז

הצמחייה בדרום־סיני מרירה ואינה טובה למרעה. בעלי־חיים צפוניים אינם יכולים להתקיים עליה. עז־סיני סיגלה עצמה לקשיים שמעמידה הצמחייה המדברית בפני מערכת העיכול, והיא אוכלת את רוב הצמחים הרב־שנתיים והחד־שנתיים (25), למעט כמה צמחי רעל.

הרותם הוא צמח רעיל, לבד מהלבלוב והפריחה. עז שאכלה מענפי הרותם סובלת מאיבוד שיווי המשקל, וחלבה גורם סחרחורת למי ששותה אותו.

שכרון־סיני הוא צמח מסוכן לבהמה ולאדם ואינו נאכל על־ידי העז. פריחת השכרון לדברי הבדוים אינה ממיתה אותה, והחלב של עז שאכלה ממנו יגרום לשותה סחרחורת וטשטוש. בבדיקת הצמחים שאוכלת העז מצאתי שכמו כל בעלי־החיים, היא נמנעת מעלי השכרון. העזים עוברות ליד הצמח ומתעלמות ממנו אפילו בלי להריח אותו.

הסילון־הקוצני רעיל בשלבי הגידול הראשונים. העזים והגמלים אוכלים אותו כשהוא גדל לשיח. יפרוק־המדבר, שמכסה שטחים נרחבים כמו במישור־היפרוקים שבמרומי־סיני, אינו נאכל על־ידי העזים בגלל הרעילות שבו. המישור הענק הזה הינו סטרילי מבחינת הרעייה.

העז מסוגלת לאכול חלקי צמח עציים ולהתקיים מהם. תכונה זו מאפשרת לה להתקיים על הקמל ועל חלקי שיחים יבשים. בנאות־המדבר, אין כל מרעה, והעזים ניזונות מעלעלי עץ־תמר יבשים. שלושה דברים בעץ השיטה־הסלילנית מהווים מזון חשוב לעז ולגמל:

הוַרַק. אלה העלים שמשמשים בעיקר כמזון לגדיים, משום שאין בהם חומרים חריפים ומרים. מכיוון שאין צמחייה חד־שנתית בעונת ההמלטות, זה מה שנשאר לגדיים. בעונת הלבלוב נוהגות הרועות להכות במוט ארוך ולנער את הענפים עד שהעלים נושרים. עץ־השיטה הוא מקור המזון היחיד לגדיים.

הבַּרם. זו פריחת עץ־השיטה שחלה בחודשי הקיץ. כמות גדולה נושרת ומכסה את מרגלות העץ. העזים אוכלות את הבַּרַם בתאווה רבה.

העִילֵּף. אלה התרמילים שהתפתחו מהפרחים המופיעים בחורף. משילים אותם במוט ארוך בעודם ירוקים ומאכילים בהם את העזים ואת הגמלים.

דברים אלה שהשיטה־הסלילנית נותנת לבדוי בדרום־סיני קושרים את גורלו בגורל העץ. וכמי שיודע עד כמה העץ חשוב, הוא שומר עליו מפני כריתה. בתנאים אחרים, העץ היה נשמד בסיני ועולה בלהבות המוקדים כבר לפני דורות רבים (43). הבדוי אינו מתכנן ואינו יוזם חידוש של העצים או הגדלת מספרם.

הפולקלור הבדוי בדרום־סיני עשיר בסיפורי אגדות שתכליתן ללמד את הדור הצעיר כיצד להעריך את העץ. במקומות מסוימים יש שמקדשים עצי־שיטה (20). שיטה־סלילנית, עז ואדם מהווים שרשרת־מזון שחוליותיה רתוּקות זו לזו.

המרעה

הפיקוח על עומס הרעייה

שבטי דרום־סיני, שהגיעו לדרגה ארגונית המאפשרת פיקוח על שטחי מרעה, נוהגים לתחום שטח במקומות מסוימים ולהכריז עליו כעל אזור מרעה סגור זמנית. הכרזה כזאת נקראת חִילְף, או עַנוַה, והיא באה להבטיח את התאוששות הצמחייה במקום. הגמלים רגילים להתהלך בחופשיות ועל־כן מקימים מחסומים מגדרות אבנים, או מותחים חוטי תיל כדי שלא יעברו. מסבירים לרועות היכן מצויה העַנוַה והן נשמרות שלא לבקר שם עם עדרן. בימות הקיץ מבטלים את העַנוַה ומאפשרים לעדרים ליהנות מהצמחייה המרובה שגדלה בינתיים. בני שבט הג’יבאליה מכריזים ענוה על כל הוואדיות שבמרומי־סיני. בקיץ הם גרים שם כשהצמחייה המרובה משמשת את העדרים והרועות אינן נאלצות להרחיק נדוד. גם אם היו רוצות להרחיק, לא יוכלו לעשות זאת בגלל המדרונות התלולים.

בני שבט הַעֲלֵיקַאת סוגרים ואדיות באזור אַ־תִּיה והרמלות, כדי לאפשר לשיחי הרותם ללבלב בצורה מרבית ולאפשר לצמחייה החד־שנתית להגיע לגודל מתאים.

כמוהם נוהגים גם בני שבט המזינה במזרח־סיני.

על נאות־המדבר מכריזים עַנוַה מהאביב ועד לעונת גידוד התמרים בחודש אוגוסט, מחשש שהגמלים יאכלו את הפרי מן העצים הנמוכים. קנס כספי כבד מוטל על בעלי הבהמות שחודרים לאזור. שטחי המרעה המצויים תחת הפיקוח של העַנְוַה הינם מזעריים. לאדם מן הצד נדמה כי הבדוי נוהג בענייני רעייה בהפקרות, ואין הדבר כך. התנהגות זו נובעת ממהות שילובו במערכת האקולוגית המדברית. הבדוי מבטא את השילוב הזה בדברים הבאים: “אנחנו נתונים בידי אללה. אם יביא לנו שפע מזון נודה לו, ואם יחליט להרעיבנו מה לנו כי נלין עליו!?”

הנדידה

הבדוי היה בוחר לשכון במקום אחד ולא לנדוד. התלות שלו בעז, והתלות של העז בצמחייה הטבעית, מחייבים אותו לעקור ממקום שדוף למקום שיש בו מרעה. בקיץ המרעה מצומצם והוא מחייב אותו להיצמד למקור מים. בחורף נוצרים גבים בוואדיות הגבוהים שבפסגות ההרים. אלה מאפשרים לבדוי לצאת עם העדר ולנצל את שטחי המרעה ששם.

כדי שהבדוי לא ייאלץ להעתיק את אוהלו פעמים רבות, משום הטרחה ואי־הנוחות שבכך, הוא נוקט בשיטת הנדידה החלקית, שנקראת עֲזִיבּ. כאשר כל המרעה בסביבה הקרובה, מהלך יום רעייה לכל כיוון, נוצל לגמרי, נוהגים הבדוים לקבוע בסיס משני בריחוק יומיים־שלושה של הליכת עדר. הרועה נשארת שם עם העדר וחוזרת מדי ערב אל הָעֲזִיבּ, הוא המקום שבו ריכזה משפחתה מזון עבוּרה. בלילות היא ישנה לבדה או עם רועות אחרות. לרוב בא גבר לשמור עליהן בלילה. במקומות בטוחים הרועות נשארות לבדן ואתן כלבים שנועדו לגרש זאבים. הבדוים באזור נַבֵּק וְדַ’הַב מספרים כי הם נהגו לרעות במדין, באי טִירַאן ובאי סַנַאפֵר, ובדוי שארם מעידים על עצמם שהגיעו עד לבאר־שבע. בדוים משבטי הַצַוַאלְחַה וְהָעֲלֵיקַאת שבמערב־סיני נדדו עד מצרים.

לאיש אין חזקה על שטחי המרעה במדבר, כי הצמחייה לפי השקפת הבדוים היא מתנת אללה. תנאי מוסכם על כל שבטי המזרח־התיכון, שלפיו אין לאיש זכות לרעות את צאנו בנחלת שבט אחר, כל עוד לא כלה המרעה בנחלת שבטו. עונת הנדידה חלה בָּרַבִּיע שהיא עונת האביב. בחודשי אפריל־יוני יוצאים עם העדרים לשטחים הרחוקים, וכשקמל העשב החד־שנתי חוזרים למקום הקבוע הסמוך למקור מים. מכיוון שזוהי תופעה שחוזרת על עצמה, היא מכונה בשם “התכנסות־קיצית”. העדר מעביר את עונת הקיץ כשהוא מסתפק בצמחייה הדלה שנשארה מהאביב.

הנדידה – הרִִיחְלֵה – מתבצעת במתכונת שהתגבשה במרוצת הדורות. כל משפחות המאהל, או של מאהלים אחדים, יוצאות יחד למקום מרעה האביב. הציוד והאספקה מועמסים על הגמלים, והתינוקות – על הציוד. הנשים הולכות לצד החמורים העמוסים בנאדות מלאי מים למקומות החניה הלילית. הנערות המנוסות נוהגות בעדר העזים, ודואגות להזין את העדר בדרכן לחניית הלילה (26). המסע מתנהל במשך כמה ימים, עד שמגיעים לאזור שנקבע למקום מרעה. בתום המרעה באותו מקום נמשכת הנדידה למקום חדש.

הווי המרעה

גילן של הרועות משתנה בהתאם למצב המשפחה. אם במשפחה יש בנות אחדות, הבכירה רועה ואחיותיה הקטנות מסייעות בידה. כשהבכירה נישאת היא חדלה לצאת עם העדר, ואחת מאחיותיה תופסת את מקומה. אם למשפחה יש בת אחת, מכשירים אותה להיות רועה כבר מגיל שבע־שמונה, ובגיל עשר היא כבר רועה את עדר המשפחה באופן עצמאי.

לתופעה זו כמה סיבות. הגברים והנערים חייבים לצאת למרחקים – אם לעבוד, לדאוג לנאקות שרחקו מהמאהל או להביא אספקה. בסיני שוררים זה דורות אחדים תנאי בטחון טובים, כך שהנשים והנערות אינן חוששות מחוטפים ומשודדים. בדורות הקודמים, כשתנאי הבטחון היו מעורערים, רעו גברים את העדרים יחד עם נערות.

בדרום־סיני אי־אפשר לפתח עדר גדול. לפני דור אחד, כשהתנאים היו טובים, עדר ממוצע מנה מאה ראש, ונערה היתה מסוגלת לפקח על עדר בגודל כזה. בצפון־סיני ובישראל העדרים מגיעים לכמה מאות ראשי־צאן, והדבר מחייב כוח פיזי גדול.

סדר יומו של העדר קבוע. שעת היציאה למרעה תלויה במזג האוויר. בחורף יוצאים בשעה מאוחרת כאשר השמש כבר מגביהה לעלות. בקיץ נוהגים לצאת למרעה מעט לפני הזריחה כדי להגיע לשטח המרעה לפני החום הגדול. בשטח המרעה העדר מתפזר, וכל עז משוטטת באופן חופשי. כשעה לפני שעת הצהריים החום גובר, כך שהרועה והעזים חייבות למצוא מחסה בצל. אם יש סלעים, חוסים בצלם. אם אין סלעים, מסתפקים בעצים או שיחים. בעוד העזים רובצות ומעלות גרה, יושבות הרועות מסביב למדורה, מבשלות לעצמן תה ואוכלות את ארוחתן. בזמנן הפנוי הן משחקות, מטפחות את יופיין או רוקמות את בגדיהן. הרועה הוותיקה מלמדת את הטירוניות הלכות רעייה ומשמשת להן דוגמה בהתנהגותה. זו גם השעה שהבוגרת מספרת את סיפוריה לחברותיה ומנהלת עמן שיחה. משפג החום הכבד, מגלות העזים רצון להמשיך לרעות. זהו סימן לרועות לשים קץ לבילוי ולצאת לשטח. זמן זה ביום חם יכול להתאחר עד לשעה שתיים אחר־הצהריים.

שעה לפני המועד שבו העדר צריך להגיע למאהל, משמיעות הרועות קולות־קריאה מיוחדים ומפנות את העדר לעבר המאהל. העזים שיודעות כי עליהן למלא כרסן לקראת הלילה, מחפשות דבר מאכל תוך כדי הליכה. הרועות מגיעות למאהל כחצי שעה לפני השקיעה, כדי שייוותר להן זמן לטפל בעדר באור יום. הבדוים קוראים לשיבה אל המאהל לפנות ערב בשם דַ’אוְיֵה, מלשון אור. כשאם מורה לבתה לבוא מוקדם היא אומרת: “יַא בַּת, תִידְ’וִי אַלְיוֹם בַּכִּיר!” כלומר: יא בת, הקדימי שובך! כשהעדר מתקרב לאוהלים העזים נתקפות בולמוס של ריצה ופעייה. האמהות שזכרון הגדיים היה רדום אצלן בעת הרעייה, נזכרות ביוצאי חלציהן וממהרות להניק אותם. הגדיים שמבחינים באמותיהם עונים בפעייה. קולות הפעייה הופכים למקהלה רבתי, הרעש גובר וההרים עונים בהד. עד מהרה הכול חולף והשקט חוזר לשרור. יש עזים שמתרחקות מן האוהל, והן עלולות להיות טרף לזאבים ולכלבי הפרא. לפיכך נוהגים לאסור אותן בחבל המרבק שנקרא רִיבַּאק. בחורף הָרִיבַּאק מצוי באוהל ובקיץ מתחת לכיפת השמים.

אם למשפחה אין בת בגיל מתאים, היא מוסרת את העזים לרועה מבנות השכנים. בערב פונות העזים אל אוהל בעליהן, ביודען כי שם מחכה להן מזון מרוכז. המשפחה משלמת לרועה במלבושים, במזון ויש מי שמעניק לה עז.

אויבי העדר

הנמר, הזאב והצבוע היו אויבי הבהמות בסיני. כיום אין בסיני נמרים (27). הזאב והצבוע יחד עם הנחשים הארסיים מטרידים את הבדוים. על הנמר מסופר כי היה מתנפל על העדר והורג עזים רבות מתוך בולמוס של הרג לשמו. על בני־האדם לא התנפל ולא פגע ברועות. לפעמים היה מתגנב אל העדר בשעות הלילה ומושך מתוכו עז או גדי. כנגד מעשי הנמרים העמידו את הכלב לשמירה. ונאלצו להכניס את העדרים אל תוך האוהל. לא היה ואדי שלא היה בו נמר. כשראו שהנמרים מסכנים את העדרים, תיקנו תקנה לפיה כל מי שבאזורו מצוי נמר, היה חייב ללכוד אותו. מאותם ימים מצויים בדרום־סיני מאות מלכודות נמרים שנקראות בפי הבדוים נוּצְרַת אַ־נִימְר. היום עומדות המלכודות כמצבה לעברם המפואר והמחריד של הנמרים. המלכודות, ומן הסתם גם הנשק החם, הם שהביאו להכחדת הנמרים בסיני.

הזאב עדין פעיל ובסוף שנות השבעים נעשה מטרד גדול לעדרים. מצפון ועד לדרום סיני זועקים הבדוים ומבקשים מהשלטונות שיעמדו בפרץ ויסירו מהם את אימת הזאבים. החבלה שהם עושים בעדרים מרוששת משפחות. בשנת 1982 הזדמנתי באביב אל משפחה בְּוַאדִי־זַלַקַה. מצאתי את האשה מיואשת ממה שקרה לעדרה הקטן. בתה הקטנה הרועה את העדר באה אליה לאוהל כשהיא מבוהלת והזעיקה אותה להציל את העדר מפי הזאבים. ארבעה בני שחץ – לדבריה – היו נוהגים בעדר כפריצים. והיו משתוללים בחמת זעם. מקיפים עז אחת ונושכים אותה בצוארה, עד שהיו עושים בו חיתוכים כמעשה שוחט. משנפחה נשמתה פנו אל עזים אחרות עד שהרגו שבע מהן. ואחרות נשארו גוססות בשטח. האם מיהרה למקום ההרג בצריחות ובניפנוף מוט שלקחה מעמודי האוהל. וביחד עם זריקת אבנים, הבריחה את הזאבים. כך נשמד חצי העדר של אותה עלובה, שגורלה ממילא לא שפר עליה בהיותה אלמנה ובודדה במדבר. בתחילת שנות השמונים היו סימנים כי הזאבים התרבו, ובכמה מקומות אף נמצאו עקבות נמרים. פגיעתו של הצבוע אינה קטלנית כמו זו של הזאב מכיוון שהוא מסתפק בפגרים, וכאלה יש בסיני בכל מקום. לפעמים כשהרעב מציק לו הוא טורף עז או חמור.

הנחשים הארסיים מהווים סכנה לעזים, אך פגיעתם אינה שכיחה כמו זו של הטורפים הגדולים. מבין הנחשים הארסיים, האפעה הוא הנפוץ ביותר. הוא פוגע לפעמים גם ברועות. השועל נפוץ מאוד בסיני אך אינו מטריד את העזים, כי הוא מחפש תרנגולות.

יחסי אדם ובהמה

בין העז לרועה מתפתחים קשרים רגשיים. הבדוית שמתפקידה לאלף את הגדיים, מבחינה באופי האישי של כל אחד מהם ומפתחת אליו יחס מיוחד. בהצביעה על העזים בעדרה, אמרה לי אחת הרועות: “זו חצופה ותוקפנית, זו פקחית ויודעת איפה העשב הטוב וההיא שם חכמה וערמומית, ומבינה כל מה שאני אומרת לה, וזו, בעלת הרגליים הלבנות היא העז האהובה עלי!”

הרועה מכירה כל עז ומבחינה בהעדרה של אחת מהן, גם אם יש מאה עזים בעדר. לכל רועה יש עז פרטית שקיבלה במתנה בעודה גדיה מאביה. בין השתיים מתפתחים יחסים אישיים. היא מטפלת בה ומאכילה אותה מידיה בלחם ובמזון משובח, ובלילה רובצת הגדיה ליד ערשה.

הבנים אינם מגלים עניין מיוחד בגדיים. הדבר נובע מאופי המשחקים של הבנים לעומת אלו של הבנות.

בכל עדר יש כמה תיישים אך אין ביניהם לבין הרועה קשרים אישיים. הרועה רואה בתיש יצור נבדל, שכל ערכו בהפריית העזים. לא נמצאה אף רועה שיהיה לה תיש אישי.

אין גבר בדוי שמחבב עז ומשמיע דברי הערכה או חיבה אליה. התעניינותו של הגבר בעז מתייחסת למצב בריאותה ולכמות הבשר שהיא מספקת. ערך העז נמדד לפי המחיר שהוא יכול לקבל עבורה. הוא מחליט מתי ואת מי למכור, את מי לשחוט לכבוד אורח ואת מי לשחוט ביום חג. בשעה שאבי המשפחה מושך עז מהעדר לשחיטה או למכירה, נוצר קונפליקט בין הרועה ובינו. הוצאת עז מהעדר פוגעת בקשריה הנפשיים של הרועה עם העזים שבילו אתה שנים אחדות.

יחסו של הבדוי אל העז גס מאוד. בדוים שלבם גס בנשותיהם משווים אותן לעז. הסמכות הבלעדית של הגבר בהוצאת עזים מן העדר מעוררת לא פעם מחאה, ברורה ומפורשת, כנגד חוסר ההתחשבות שיש בכך. באחד מטקסי החתונה, כשהשוחט עשה במלאכתו, צעירה זועפת שהביטה בבעתה במחזה אמרה: “אנחנו הרועות מגדלות את העזים והגברים שוחטים אותן באכזריות כאילו אין להן נשמה!” התברר שלקחו ממנה את העז האישית שלה וזבחו את אהובתה.

יש בדוים שמעדנים את מעשה השחיטה בטענה שכל עז וכבשה מעוניינות לעלות כקורבן. לדעתם, העז יודעת שנשמתה תעלה לשמים ושם תמלא תפקיד חשוב בחבורת שוכני מרום. לפי האמונה, כשנשמת אדם עולה לשמים ומגיעה לשערי האלוהים עליה לעבור בעמק הבכא עד שתעמוד לפני בורא עולם. ובאותו עמק שורצים כל מיני שרצים נוראים, עקרבים, נחשים ושרפים. לכן בדוי שהולך רגלי לא יגיע אל מחוז חפצו בגלל יצורי הבלהות שיטילו בו את ארסם. העז שנשחטה כדת וכדין מתקדשת, ושרצים אלה אינם פוגעים בה. כאשר הבדוי מגיע לפתחו של עמק הבכא, באות לקראתו כל העזים שזבח. הוא רוכב על אחת מהן, מתרחק מהמקום הרע ומגיע לשער ומתייצב לפני שלוחי אללה. לדעת הבדוים, אין עז שלא תרצה לשאת נשמת אדם על גבה, כי זה ייעודן של העזים.

פעם בשנה מביעה החברה את הערכתה לעז, בחג מיוחד שנקרא עִיד אַל־עֲשׁוּרַה. יום זה הוא ראש השנה בארצות האיסלאם, ואילו אצל הבדוים הוא חג הצאן. ביום זה זכאית העז לפינוק. הרועות צובעות בצבע ששר את ראש העזים ומכינות להן מזון טעים, כמו גרעיני חיטה בלולים במי סוכר או לחם ועליו מרקחת מתוקה. לא כועסים על עז שנכנסת ביום זה לאוהל ומחטטת בשקי המזון אלא משדלים אותה בעדינות לצאת. הרועות בִּנוֵוה־פַארַאן נוהגות להעלות את העדרים לפסגת ההר־הקדוש, הוא הַמְנֵיגַ’ה. פטרון העדרים – משה הנביא – יברך שם את העזים בבריאות ובפרי בטן.

הכבשה

טעם בשר הכבשה ערב מזה של העז. אלמלא תכונה זו ספק אם הבדוי היה מגדל כבשים. אין בידינו מחקר פיזיולוגי על כבשים, אולם מתצפיות בהתנהגותה ובדרישותיה נמצא שאיננה מותאמת למדבר הצחיח. הכבשים בסיני אינן מגזע הָאֲוַאסִי המצוי אצל הפלחים בישראל. בסיני הכבשה קטנה ופחות שמנה ואלייתה קטנה. 

הכבשה הבדוית מתנהלת בכבדות. בררנותה ביחס למזון גדולה מזו של העז, והבדוי חייב להאביס אותה במזון מרוכז. כשהכבשים חוזרות לפנות ערב לאוהל, מחכה להן מזון משובח עשוי גרעיני חיטה, תירס טחון ואפילו בצק מקמח מלא. הרועה עומדת על המשמר ומונעת מהעזים מלהתפרץ לאוהל, כי הן מבחינות באפליה ורוצות לזכות במעט מזון טעים.

הכבשה עוברת את החורף ללא קושי הודות לצמר שעליה. בראשית הקיץ רוחצים את הכבשים וגוזזים את הצמר. ובימות הקיץ החמים גופן מתכסה מחדש בשכבת צמר עבה. הקרינה החזקה בקיץ אינה פוגעת בבריאותן של הכבשים, כי הצמר הגדל מונע ממנה להגיע לעור.

המרעה הדל ובררנות הכבשה, אינם מאפשרים קיוּם עדרי כבשים גדולים. האבסתן באוכל מיוחד מהווה גורם מגביל למספרן בעדר. בראשית התקופה הישראלית כמעט ולא היו כבשים בעדרים. לקראת שנות השמונים התרבו הכבשים עד־כדי־כך שהן מהוות כ־15% מכלל ראשי הצאן. הבדוי מתאמץ לגדל כמה מהן, כדי להתענג על בשרן בימות החג.

תוצרת הצאן

הבדוי מפיק מהצאן מזון ולבוש. בשנות רזון עיקר התוצרת הוא בשר, ובשנות שפע גדל חלקה של תוצרת החלב.

הבשר

העז נמכרת לסוחרים שבאים ממצרים ומהצפון. אלה קונים מידי הבדוי את העזים והגדיים, ומעבירים אותם לשווקים שבערים. בעבר נהגו הבדוים או הסוחרים להביא את העזים לנמל כלשהו, כמו אַ־טוּר, דַ’הַבּ, שַׁארְם אַ־שֵׁיח', להעמיס אותן על ספינות ולהפליג אתן לערי מצרים, ובעיקר לעבר־הירדן ולישראל.

תוצרת חלב

במשך כל התקופה הישראלית לא היו עודפי חלב בשל השפל במשק המרעה, שנגרם על־ידי הבצרות. בשנים כתיקונן כאשר מצויים עודפי חלב, מכינים ממנו חמאה וגבינות. הבדוי חובץ את החמאה בנאד שנתלה על חצובה. לנאד מכניסים חלב עד למחצית נפחו, מנפחים וסוגרים אותו. אחר מנענעים במשך שעה את הנאד התלוי עד שהחמאה נפרדת מהחלב. הבדוים קוראים לחלב לַבַּן ולנאד קוראים צַעַן (מכאן נגזר השם העברי, צועני).

החמאה נקראת זִיבְּדֵה, והיא עלולה להבאיש כעבור זמן קצר מחום המדבר. לפיכך מבשלים אותה ומקבלים ממנה את הַסַמְּנֵה שמשתמרת למשך תקופה ארוכה. יש שמתבלים את החמאה, תוך־כדי בישולה, בלענת־המדבר – הַשִׁיחְ' בפי הבדוים. הַסַמְּנֵה מהווה את השומן בתפריט של הבדוים.

הגבינה מיוצרת מחלב מלא או חלב רזה. מרתיחים את החלב לאחר שמוסיפים לו חלב חמוץ. ההרתחה יוצרת גושים של גבן שצפים במים. התערובת מוכנסת לשק בד שנתלה לסינון על עץ או חצובה. משנוזלים כל המים מתקבלת עיסה של גבן, עליה זורים מלח ותבלינים כמה פעמים, עד קבלת עיסה הומוגנית. אחר, גוללים ממנה כדורים קטנים או משטחים עוגיות קטנות ומייבשים. הגבינה המיובשת נקראת עֲפִיק והיא משתמרת למשך חודשים ושנים מבלי שתתעפש. יש שכותשים את גושי העפיק לגרגירים וכך הוא נשמר טוב יותר. בדוי היוצא למסע מצטייד בעפיק, וברצותו לאכול הוא כותש ובולל אותו במים.

הבדוים שותים חלב חמוץ, מכיוון שהחלב הרגיל מתקלקל במהירות, ואילו החלב החמוץ ניתן לאכילה במשך כמה ימים. בגלל טעמו משמש החלב החמוץ כתוספת לאורז־המבושל. פעם כיבדו אותי בחלב חמוץ שבתוכו היו פלחים ירוקים של פרי צלף־סחוסי. החמצת החלב נעשית על־ידי הוספת חלב חמוץ והעמדתו לחימום קל ליד המוקד. הבדוי מכנה את החלב־החמוץ בשם לבן־חַאמוּד.

לפי עדותה של אילת פרבולוצקי, כמות החלב אינה גדולה (25). התנובה הממוצעת לעז היא 140 מ"ל חלב ליום. זוהי כמות קטנה בהשוואה לעז הבַּלַדִית. בעונת ההמלטות נהנים הבדוים משפע חלב והם שותים בבוקר חלב במקום תה.

הצמר

צמר העזים חיוני לבדוים בהיותו החומר העיקרי לאריגת יריעות האוהל. צמר זה מתאים לכך יותר מצמר הכבשה, משום שאינו סופג הרבה מים ובעונת הגשמים אינו נעשה כבד. כן עושים ממנו חבלים ומיתרים לאוהלים. צמר הכבשה משמש אף הוא לאריגת יריעות לקירות האוהל ולשטיחים. בעבר נהגו ללבוש פרוות כבשים ועזים. עד לתקופה האחרונה נהגו הבדוים לרפד את משכבם בפרוות כבשים ולהתכסות בהן.

עור

הבדוי אינו משתמש בכלי חרס, מכיוון שהטלטולים על גב הגמל והחמור גורמים לשבירתם. במדבר אמנם יש בנמצא חימר בשפע, אך אין כל דרישה לכלי־חרס. הנאד עשוי מעור העז.

הבדוי אינו פושט את עור העז השחוטה בחתך לאורך גופה. הוא חותך את העור סביב הצוואר ובדחיסת האגרוף בין העור לשרירים הוא מנתק את רקמת־החיבור שאינה חזקה ביותר, עד להפרדה סביב כל גופה. תוך־כדי־כך הוא מפשיל את העור כגרב, ודואג שהעור על הגפיים יישאר בשלמותו. בגמר הפשטת העור נשארים פתחים בגפיים, בצוואר ובפי הטבעת, ושאותם תופרת הבדוית.

משהופשט העור הוא עובר תהליך עיבוד בורסקי. קליפות עצים המצויים בסיני משמשות חומר שימור, והבדויות משתמשות בעיקר בקליפות עצי־שיטה. שוחקים את הקליפות ומשרים במים למשך כמה ימים, עד שהמִשרה מחמיץ. בתהליך זה נוצרת תמיסה שמכילה את הטנינים שהם חומרי הבורסקאות.

משרים את העור הטרי בתמיסה שנעשתה מעלי דֵמיה־לבידה במשך יומיים שלושה. לתמיסה זו יש סגולה להשיר את השיער מהעור בנקל, ולאחר ההשריה טומנים אותו למשך שבוע באדמה, כדי שהשיער יינתק ממנו בנקל. לאחר מכן משרים את העור הנקי משיער בתמיסה שנוצרה מהקליפות, כך שהיא תחדור פנימה. לאחר שבוע ימים ויותר שוטפים אותו פעמים אחדות כדי שלא ידיף ריח רע, תופרים וסותמים את פתחי הגפיים, הזנב ויתר הפתחים, מלבד פתח הצוואר שמשמש פתח הנאד. בשלב זה מוסיפים לנאד רצועות לתלייה, ממלאים אותו במים ותולים אותו במצב זה תוך־כדי החלפתם מדי פעם עד שטעמם אינו דוחה יותר.

תפירת הנאד ועריכתו הסופית תוארו בפני על־ידי בדוית משבט הָעֲלֵיקַאת: את החתך הגדול בחלק האחורי של הנאד יש לתפור בעזרת תוספת צמה שנקראת סַפוּפַה. צמה זו נקלעת בעובי אצבע מסיבי גזע תמר. מסיבי תמר דקים מכינים חוטי תפירה דקים ביותר שנקראים חֲ’רַאז. חוטים אחרים אינם טובים כי הם אינם תופחים וסותמים את החורים. את הָחֲ’רַאז משחילים בקוף של מחט שנקראת מֵיבַּר. אותו מורחים בשומן עז – שַחמַה. למריחת שומן קוראים מִירסֵה. את הַסַפוּפַה ואת כל הָחֲ’רַאז מורחים בַּשַחֲמַה. את שפות החתך מקרבים זה לזה כשביניהם שמים את הסַפוּפַה. בעזרת המרצע – מַחְ’רַז – נוקבים חורים בחלק שמתחת לַסַפוּפַה ותופרים, ואחרי זה תופרים מעליה באופן שהיא חבוקה משני הצדדים לאורכה. בעת הרטבת הנאד הסיבים והספופה מתהדקים ואוטמים כל נקב.

מאותם סיבים שנלקחו מהליפה הדקה שבגזע עץ התמר קולעים חוט דק אַלְוּקַה, שמשמש לקשירת פי הנאד. מהם קולעים חוט שנקרא קֵיד', בו מחברים אל הרגליים חגורה שנקלעה מסיבים יותר גסים שנקראת עֲצַאם. תיקון חורים קטנים נעשה בכמה אופנים. חור קטן נסתם על־ידי הכנסת אבן עגולה מבפנים וכריכת חוט סביבה מבחוץ. לחור גדול עושים טלאי – רוּקְעַה – ותופרים אותו על גבי הנאד.

בנאד משתמשים לאחסון נוזלים כמו: מים, חלב ושמן. בשעת המסע, בנדידה, או בהליכה ממקום למקום, תולים נאד מים בצד הגמל לשתייה. הנאד הטוב מזיע ומקרר את המים והרוכב יכול להשיב בם את נפשו. הנשים תולות נאד בצל האוהל לשימושם של בני המשפחה. אף־על־פי שיש מיכלי מים שהובאו מהצפון אין הבדוי מוותר על הנאד. בגלל תכונתו לקרר את מי השתייה, אין אוהל שהנאד נעדר ממנו. לנאד יש שימוש נוסף. הבדוים נוהגים לשמר תמרים על־ידי דחיסתם לתוך נאד שנקרא שַנַּה. תמרים מהזנים הרכים נדחסים יחד עם חֲבַּק שהוא נענה־קטנת־עלים, אשר נותנת לפרי טעם מיוחד. השנה המלאה עומדת כמה זמן עד שטעם הָחֲבַּק חודר לכל פינותיה. בשעת הצורך חותכים גוש מהשנה יחד עם העור ואוכלים.

הטיפול בעדר

הבדוים מכוונים את ההמלטה כך שתחול בעת ובעוֹנה אחת אצל כל העזים. עונת הייחום הטבעית אצל העזים היא בסוף הקיץ. התיישים מפיצים ריח ייחום חריף שמעיד כי הם מצויים בתקופת ההפריה. לא כל העזים מתייחמות באותה עונה, ועל־כן נוצרת אנדרלמוסיה בעדר. כדי להביא לאחדות ההפריה תולים מתחת לבטנו של התיש בד שימנע ממנו הרבעה פראית. בחודשי אוגוסט־ספטמבר מסלקים את אמצעי המניעה מהתיישים ומאפשרים הרבעה אחידה. הריון העזים נמשך חמישה חודשים, ובינואר־פברואר מתחילה ההמלטה.

בתקופה זאת מתחיל הָרַבִּיע, הוא האביב. במידה ולגדיים אין עשב מתאים, משירים עלי שיטה הערבים לחיכם. אם השנה היתה ברוכה, יהיה שפע חלב והגדיים יהיו בריאים – ואם שנת רזון פקדה את המדבר מצב בריאותם יהיה רופף ולא כולם יחיו. העז שופעת חלב עד לחודשים יולי־אוגוסט בתנאי שיש מרעה מספיק.

השיטות לריפוי הצאן אינן מפותחות בקרב הבדוים והם משתמשים בשיטות עממיות, שערכן אינו גדול. הבדוי נותן לטבע לעשות את שלו, ובכך נחשפת העז לברירה הטבעית. הבדוים מבחינים במחלות שונות ומטפלים בהן לפי שיטותיהם:

גַ’דְרִי – שפתי העז וראשה מתנפחים. כנגד מחלה זו אין תרופה, ובסופה מתה העז.

קְפֵיס – עווית תוקפת את העז בבטנה. כנגד זה עושים כוויות על הבטן.

חֲ’רַאק – שלשול וכאב בטן המחלישים את העז. זורים אפר, או אבקת קפה על גב העז. יש שמקיזים דם מאוזן העז.

חֲנַאק – הגרון נסתם והעז מתקשה בנשימה. כנגד זה עושים כוויות בצורת צלב על לחיי העז.

דַרַאדִיר – תפיחה בצוואר, בעיקר בימות החורף. לדברי הבדוים הסיבה לכך במגע שהיה לעז עם שתן יעלים. אין עושים דבר.

קוּמַל – שיער העז מתמלא בכינים. שוחקים עלי שכרון ומורחים על השיער.

מחלות שונות פוקדות את העזים מבלי שתהיה לבדוים הגדרה מדויקת להן, וכאמור האמצעים שהבדוים נוקטים לריפוין אינם יעילים.

ריפוי שברים, למשל, הוא ענייני. אם עצמות כף היד (שהיא ארוכה ויחידה) או האמה נשברים נוהגים הם להדק מקלות מסביב לשבר, לכרוך בתחבושות, ולמרוח על הכול בצק עדשים. כשהוא מתייבש הוא מתקשה ושומר על מצב העצמות.

הבדוים נזהרים שלא לאכול בשר של עז חולה, ולכן אין שוחטים עז חולה או גוססת. עזים מתות תולים על עצים, כדי שהכלבים לא יתרגלו לאכול בשר, ולמנוע אפשרות שיהפכו לטורפים ובשעת רעב יטרפו עזים חיות.

כינויי העז והכבשה

גידול הבהמות מחייב הבחנה בין המינים והגילים, מתוך טעמים מעשיים של גידול ושיווק, על־כן כינו הבדוים כל גיל בשם.

שם כללי לעזים – דַבַּש. לכבשים: דַ’אן.

כינויי גזעי העזים

בדרום־סיני שמות גזעי העזים אינם זהים בשבטים השונים.

 

הגמל

ג’מל בערבית פירושו: יפה, הדור. שם זה מביע את הערכתו המרובה של הבדוי אליו.

יש בלשנים שאומרים כי הכינוי נגזר מצורת גופו של הגמל שדומה לגַ’בֵּל, הר.

שיר הלל לגמל

תכונות הגמל

אלמלא הגמל ספק אם הבדוי היה יכול להתקיים במדבר. עיקר תפקידו של הגמל לשמש לרכיבה ולהובלה. הגמל נמנה עם קבוצת בעלי־החיים המדבריים, העוקפים ברובם את הקשיים שהמדבר מעמיד בפני מי שחי בו. ואילו הגמל בגלל גודלו, מתמודד ישירות עם קשיי המדבר ופיתח תכונות פיזיולוגיות שתאפשרנה לו לעמוד בפניהם.

הגמל מסוגל לאבד נוזלים עד 30% ממשקל גופו, ולהחזירם לגופו בשתייה (28). בקיץ הוא יכול לצמוא זמן ארוך, ובאביב, כשיש מרעה עסיסי, הוא אינו שותה כלל. כל עוד הטמפרטורה בגופו אינה עולה על 44 מעלות, הוא אינו זקוק לקירור על־ידי הזעה. אברי העיכול שלו מותאמים למזון המורכב מצמחי המדבר המרים והחריפים. במיוחד חביב עליו עץ־השיטה.

הגמל הוא בעל־חיים פראי ומסוכן. כשמאלפים אותו הוא שומר על קשר עם האדם ומגוריו. חשיבות הגמל כבהמת משא גדולה הואיל והוא מסוגל לשאת על גבו משקל של 300 ק"ג ויותר.

מהירות הגמל שונה בהתאם לגזעו. יש גמלי מירוץ ויש גמלי משא. בסיני יש גמלי משא בלבד. מהירותם נעה בין ששה לשמונה קילומטר בשעה. הם מסוגלים לדהור במשך דקות ספורות בלבד, ולהגיע למהירות של 30–20 קמ"ש. המרחק שגמל יכול לעבור ביום אינו עולה על ארבעים קילומטרים. הוא נחלש במיוחד כשהוא עושה את דרכו בהרים. בעת שהגמל נחלש ואין בכוחו להמשיך ולשאת את המטען על גבו, הוא רובץ ומודיע בכך כי אפסו כוחותיו.

עבירותו של הגמל בהרים מוגבלת, והיא טובה יותר במישורים. במדרון תלול שמחייב טיפוס על מדרגות, הגמל אינו יכול ללכת. לפיכך מכשירים את השבילים על־פני מדרונות תלולים, ומפתלים אותם לפי מידת השיפוע הנוחה לגמל. למעלות כאלה קוראים נַקִבּ. הגדרת מעבר הרים כנקב בפי הבדוים היא “שביל שגמל יכול לעלות בו”.

הגמל הופיע במדבר עוד לפני שהאדם הגיע אליו, והתאמתו לתנאיו של המדבר שלמה. לפיכך לא נדרשה מהבדוי פעולת השבחה והתאמה של הגמל לתנאי המדבר.

רביית הגמל

תקופת הריון הַנַאקַה, נקבת הגמל, היא שנים־עשר חודשים. ההנקה והגמילה נמשכות שנה נוספת. אם תנאי הרעייה טובים, נאקה מסוגלת להמליט מדי שנתיים. תקופת ייחום הגמלים חלה בחודשי החורף, מינואר ועד מרץ. גמל מיוחם נקרא גַ’מַל־סַאיִק. הגמלים הזכרים חדלים לאכול בתקופת הייחום, אם הם אינם עובדים. הם מפרישים בשתנם ריח ייחום חריף.

זכר מיוחם שנפגש עם נקבה, מפשק את רגליו האחוריות, משתין לאחור. ובד בבד מתיז את סילון השתן בתנועות זנב לצדדים ומרססו באוויר. הרוח נושאת את התרסיס הזה, מעבירה את הריח אל הנאקה ומעורר בה את הרצון להפריה.

אם הדבר אינו מגרה אותה, ממשיך הגמל לגרותה בנשיכות בצווארה ובראשה. נאקה מיוחמת, מְיַסִּרֵה, מתקרבת מיוזמתה לגמל, ומשחקת אתו במשחקי אהבה, ברחרוח ראשו וצווארו.

בעורפו של הגמל מצויה בלוטה בשם מַסַן, שמפרישה חומר שמנוני חום המדיף ריח חריף בעת הייחום. בצד הפנימי של לחי הגמל מצויה שקית שהוא יכול להפשיל אותה מחוץ לפיו ולמלא אותה באוויר. גמל מיוחם הרואה את הנקבה מפשיל את השקית, מנפח אותה ומשמיע תוך־כדי־כך קולות גרגור. בדרך זו הוא מכריז על נכונותו להזדווג.

גמל מיוחם מנפח את השלפוחית גם כלפי גמלים אחרים. כשגמל אחר מופיע במרחב מנפח הגמל את השלפוחית ומאיים בה על הזכר השני. בפעולה זו מכריז הגמל בעלות על נאקותיו והיא באה להרחיק את הגמל הזר מסביבתן. על פעולות הראווה של הגמל בעת הייחום אומרים הבדוים: “אַל־גַ’מַל יִהְדִיר!”

לאחר שהגמל והנאקה גירו זה את זה במשחקי אהבה, בהפרשת ריח, בהשמעת קולות ובנשיכות, היא רובצת על הארץ ומכריזה בכך שהיא נכונה להזדווג. הגמל מבריך עליה מאחור כשרגליו האחוריות חובקות את מותניה וכל גופו נשען עליה והוא לופת את דבשתה ברגליו הקדמיות. אבר מינו שכרגיל מופשל לאחור, מזדקר לפנים, וחודר לגוף הנאקה. ההפריה נעשית תוך שניות ספורות.

בסיני הגמלים אינם משוטטים בין הנאקות. כל משפחה מחזיקה גמל להובלה ולרכיבה, והזכרים העודפים נמכרים לבשר. הנאקות משוטטות באופן חופשי במרחב. כשמגיע זמן ההפריה של נאקה, בוחר הבדוי גמל משובח שיפרה אותה. כדי למנוע הפריה פראית תולים על אחוריה של הנאקה שק, שמתפקידו למנוע הזדווגות. רק כשמזדמן גמל משובח מבצע הבדוי את ההפריה. לא תמיד הנאקה מוכנה להפריה ועל־כן מאלצים אותה להזדווג בכך שמבריכים אותה וכופתים את רגליה. הגמל שנבחר להפרותה רואה אותה, עולה עליה ומפרה אותה. פעולת ההפריה מכונה חֲשַארַה. הנאקה המופרית נקראת מְחַשִירַה, או – מְלַקִיחַה.

הגמל מסוגל להפרות שתיים עד שלוש נאקות ביום. נאקה שלא התעברה מחדשת את ייחומה כל שבועיים. הסימן שנותן הבדוי להצלחת ההפריה, הוא אם למחרת ההזדווגות הנאקה זוקפת את אוזניה ואת זנבה.

לאחר ההפריה שולחים את הנאקות לרעות באופן חופשי. בימות הקיץ הנאקות באות לבאר פעם בשבוע. זו ההזדמנות לבעל הנאקות לפקח עליהן. אם לא הגיעו לבאר, מתעורר חשד שמא קרה להן משהו, ואז יוצאים לחפש אחריהן במרחב. בעל הנאקות אוסף מידע מפי עוברים ושבים, ובהתאם לו הוא עוקב אחריהן עד שהוא מוצא אותן. חלק נכבד משיחות הגברים מתייחסות לאיתור גמלים. החיפוש אחר הנאקות עשוי להימשך כמה ימים. הגמלים מתרחקים מהמאהל בעיקר בימות החורף, כשאינם צריכים לשתות. ראיתי בדוי שגר בוואדי־אִיסְלַה והגיע עד הַסִרְבַּאל, מרחק של כשמונים קילומטר מאוהלו, כדי להחזיר את גמליו. יש מקומות סגורים ושמורים למרעה גמלים. בעונת החורף, כשהצמחייה הרב־שנתית מגיעה לשיאה, מכניסים את הנאקות ואת הגמלים הפנויים מעבודה לשטח סגור בגזעי עצים או גדרות. בדוי נויבעה הקימו גדר בין ההר והים מצפון לוואדי־אִימזֵירִיק, כדי למנוע מהגמלים שרועים בוואדי־אִימזֵירִיק ובוואדי־חְבֵּיק להתרחק לוואדיות אחרים.

אמיר יחיאלי (29) מספר שעל גַ’בַּל אֲבּוּ־מַסְעוּד יש שמורת מרעה מיוחדת לנאקות. ההר חסום, וגמלים אינם יכולים להיכנס ולהפרות אותן.

הנאקות ממליטות את הבכרים באביב. הדבר מחייב את הבדוי לפקח עליהן ולבדוק אם הן זקוקות לטיפול. הגבלת תנועתן בשמורות מרעה מקלה על הפיקוח.

פוריות הנאקות מותנית ברמת המרעה שבמדבר. שיווי המשקל הביולוגי ניכר היטב בקצב ההתרבות של הנאקות. כשהמרעה ירוד והנאקות סובלות מחוסר מזון, פוריותן פוחתת. עדרי גמלים בני מאות ראשים, כמו בסהרה ובחצי־האי ערב, אינם יכולים להתפתח בסיני, בגלל הצמחייה הדלה שבו.

הפולקלור עוסק בהרחבה בגמל על שום התפקיד המרכזי שהוא ממלא בחיי הבדוי. כן נוהג הבדוי להתייחס לנאקה בדרך אלגורית, כמייצגת את האשה. כשהמשורר הבדוי מתאר את יפי הנאקה ומייחס לה את כל המעלות הטובות, כולם יודעים שכוונתו לאשה. זאת, כדי להימנע מחשד שמא הדברים מכוונים לאשה מסוימת.

הנאקה שרחקה מהמאהל

(קצידה מאת סוילים סלים משבט התרבין)

שמות הגמל לגיליו

הבדוי מעניק שם מיוחד לכל גיל. מנהג זה נועד למיין את הגמלים, שכן בכל גיל היכולת הפיזית שונה.

כינויי הנקבה דומים לאלה של הזכר עם הסיומת הנקבית המקובלת. נאקה צעירה נקראת בכרה, ולאחר ההמלטה מכנים אותה נאקה עד לסוף ימיה.

בגיל שלוש מאלפים את הגמל ועל־כן הוא נקרא אַוַּל־סַרִימֵה, כלומר – כפיתה ראשונה.

בגיל שבע מתחלפות כל שני החלב.

כינויים אחרים: בְּעִיר – גמל בוגר. בִּיל – עדר גמלים. חֲלַאל – גמלים. בַּכְּרַה – נאקה בהריון ראשון.

בקצידות שבדרום־סיני מצאתי את הכינויים הספרותיים הבאים לגמל: אַלחֲרַאסֵה – האילם; עַאוּג’־אַלְעֲרַאקִיב – כפוף העקב; הֲגִ’יג – הפרא; עֲקִילֵה – נאקה; זַמַל – ידיד; בְּכַּאר־אַלְמַעַאצִיר – בעל המהירות; גַ’יִּד – אדיר כוח; רַחַאל – הנודד.

אילוף הבכרים

אם הגמל אינו מאולף מקטנותו הוא גדל פראי ומסוכן ולא יצלח לרכיבה ולעבודה. כבר בגיל שלוש מסוגל הבכר לשאת משא ורוכב. בגיל זה נוהגים הבדוים להתחיל לאלפו. לפעולת האילוף קוראים טִיבַּאעַה והפועל הוא טַבַּעַ.

האילוף מתבצע בידי בעלי מקצוע מיוחדים שמקבלים תמורתו שכר. האילוף נמשך כחצי שנה, ולפעמים יש צורך לחזור על כל התהליך כעבור שנה או שנתיים.

הבכר מתנגד לאילוף והוא תוקף את המאלף, עד כדי סיכון חייו. האילוף מחייב נסיון ומיומנות והוא מתבצע בשלבים. בראשונה מרגילים את הבכר שיהיה קשור למקום אחד. ברוב המקרים הוא מתנגד ומשמיע קולות חרחור, ומבקש להמשיך להילוות לעדר הנאקות־האמהות כפי שנהג עד כה. כאשר הורגל לקשירה כורכים רסן מסביב לראשו ולפיו. פעולה זו מחייבת זריזות ועורמה כי הוא מתנגד ונושך. בעזרת הרסן מבריכים אותו בעל כורחו. אם הרסן אינו מספיק לכך, קושרים את רגליו ומחייבים אותו לברוך. שלב זה מלווה באילוף אכזרי. המאלף מכה אותו על ראשו וצווארו, עם סיבה וללא סיבה, תוך שהוא מניף לנגד־עיניו את הַמַטְרַקַה, הוא מקל החובלים. הכוונה היא ליצור רפלקס מותנה בין המקל והעינויים. הבכר מתמרד ומחרחר, קם ומשתולל, והמכות נוחתות עליו בלי הרף כשכל הסביבה נרעשת מכך.

כך נוהגים עם הבכר במשך כמה ימים עד שהוא מציית לפקודה, ועם משיכת הרסן הוא מבריך ללא התנגדות. המאלף משמיע את הקול המקובל להברכה: חיח' חיח', שנקלט בתודעתו של הבכר. השלב הבא באילוף עוסק בחבישת האוכף.

המאלף שיודע כי הבכר יסרב לשאת על גבו אוכף, כופת את ראשו אל צדו מבלי שיוכל לפשוט את צווארו ולנשוך, וכך מניח עליו את האוכף. הבכר צורח ומנסה לנער מעליו את האוכף, וככל שהוא מתמרד יותר, המכות גוברות. דם יורד מהפצעים שנפערים על צווארו ועל ראשו. הוא מנסה להזדקף ואינו יכול כי רגליו כפותות. הוא מסתובב ברביצה על מקומו, והמאלף מדלג מימינו לשמאלו, מחרף ומגדף, והאוכף נשאר על דבשת הבכר עד שהוא מתעייף ונכנע.

המאלף חוזר על פעולה זו במשך ימים אחדים עד שהבכר כבר אינו עושה דבר מלבד הבעת מחאה, שכן למד לדעת כי האוכף אינו מזיק. משעבר את השלב של הנחת האוכף בא תור החגורה שמהדקת את האוכף לגוף הבכר. המכות הולכות ופוחתות משלב לשלב, מאחר שהבכר רואה את המקל ומציית ביודעו כי אי־ציות פירושו כאבים חזקים. הבדוי אינו מפצה את הבכר במזון משובח על תרגילים אלה.

עתה הבכר מוכן לשלב האחרון והקשה של הרכיבה. המאלף מבריך את הבכר וקושר סביב רגליו חבל כך שיוכל להתירו ברוכבו באוכף. בתנועה זריזה הוא מזנק ויושב באוכף. הבכר שלא היה רגיל לשאת משקל כבד על גבו מנסה לקום ואינו יכול. הוא מתנגד ורוצה לנשוך. אך פיו חסום בחבל שנכרך סביב לסתותיו. כל תנועת ראש שכוונתה נשיכה, “מזכה” אותו בחבטה קשה.

המאלף יושב על גב הגמל ומתיר את החבל הכרוך סביב רגליו. הבכר מבחין בחופש שכביכול ניתן לו ופותח בדהרה ובדילוגים. הוא מנסה לנער מעליו את רוכבו, אך הרוכב שומר על אחיזתו באוכף, אינו נופל ומכוון את הבכר ברסן ובמקל.

הדבר נמשך כך מדי יום במשך כמה שבועות. משלב זה הבכר לומד הרגלי הליכה ומשמעת. המאלף מוליך אותו למקומות קשים להליכה כמו ואדיות שיש בהם סלעים ומהמורות. הבכר לומד לעלות במדרגות סלעים וללכת על שביל צר ליד תהומות. קריאות מיוחדות משמשות להליכה מהירה ולדהירה, לעמידה ולהברכה.

כעת המאלף מפצה את הבכר במזון משובח של גרעיני תירס, חיטה או ירק עסיסי. בשלב זה מרגילים את הבכר לשאת מטען על גבו כדי שיוכל לסייע לבעליו. בדרום־סיני אין מעבדים שדות ולכן לא מאלפים גמל למשוך במחרשה.

האילוף כולל סיורים ארוכים. אם עדר נאקות נראה בסביבה, הבכר רוצה להצטרף אליהן והמאלף מרגיל אותו ללכת בדרך הישר. גמל מאולף שעובר ליד נאקות שולח אליהן מבט מלא ערגה, שניכר בו כי הוא יודע את מגבלותיו, ולבד מראייה אינו יכול לעשות דבר.

גמל שאולף כראוי נעשה נוח לבעליו. גמל טוב אינו מתלונן בעת חבישת האוכף ובעת הטענת המשא. כשעולים ויושבים באוכפו אינו קם אלא מחכה להוראה שיזדקף. אולם, רוב הגמלים אינם מחכים להוראה זו. בזמן האילוף, התרת החבל – שכפת את הרגל הקדמית – היתה אות להזדקפות. אם לא ממשיכים לקשור את רגל הגמל, הוא מזדקף בטרם ישבו על גבו ומי שאינו זריז נופל ארצה.

גמל מאולף הולך ישר, אינו סוטה מהדרך לימין ולשמאל, אינו נמשך אל ענפי שיח טעימים ואינו נותן דעתו לנאקה עוברת. אם ייתקל בגמל לא ייצא עליו למלחמה בעוד אדונו רוכב עליו. אם אדונו פוגש חבר שבא רכוב על גמלו, ושניהם יורדים מעל הגמלים ויושבים לשוחח ביניהם, הגמל יעמוד על מקומו ולא יזוז. אם אדונו יקשור אותו לשיח חלוש או לאבן קטנה לא ינתק עצמו, ויחכה עד שיתירו אותו מהם. הבדוים מאלפים רק את הגמלים כי הם דרושים לרכיבה ולעבודה. אין מאלפים נאקות מכיוון שעיקר תפקידן הוא להעמיד ולדות. על־כן הנאקה חופשיה לרעות ולגדל את העובר בבטנה. משא על גבה מסכן את הריונה. אילוף נאקה יש בו ברכה לבטלה, כי לאחר ההמלטה תשכח הנאקה את ההרגלים הטובים של האילוף. האילוף עולה כסף ולכן לא מאלפים נאקות. מי שאין ברשותו בכר אלא בכרה, מנסה מזלו באילוף. מעשה כזה מתואר על־ידי שיח' טְעֵימֵה מוּסַא, הבדוי הנכבד מנווה־פאראן.

 

סמיחה, הנאקה הטובה

פגיעתם הרעה של הגמלים

רוב המומים בגוף בדוי דרום־סיני נגרמים על־ידי גמלים ומיעוטם על־ידי נחשים. בעונת הייחום, בחודשי החורף, הגמלים פראיים ותוקפניים. בעל הגמל שלא אולף כראוי עלול להיות מותקף על־ידו באופן מסוכן ביותר. הרבה בדוים איבדו את רגליהם וידיהם מנגישותיהם של הגמלים. מוּסַא עֲלַיַאן בן שבט הַמְזֵינֵה, איש כבן ששים. גידם ידו השמאלית כתוצאה מתקיפת גמל. מספר:

"הדבר היה באביב של שנת 1974. גמלי הצעיר היה אז כבן שש, מיוחם ופראי, אך לא גילה סימני תקיפה. אותו יום הרה אסון הייתי הולך ומושך אחרי את גמלי. ולמזלי הרע, הופיעה מאי־שם להקת נאקות. הגמל המיוחם רצה להשתחרר מהאפסר שהחזקתי בו כדי להגיע אל הנאקות. החזקתי באפסר בכוח וגערתי בו. במקום להירגע הגביר את השתוללותו, זינק עלי בכעס. פער את מלתעותיו ותפס אותי בראשי. נעץ את נִיביו בגולגולתי והפיל אותי. אחר־כך תפס בקרסולי וניער אותי כאילו הייתי סמרטוט. ברוב אכזריות פיצח את עצמות רגלי. תחילה הייתי מבולבל, כטרף בפי חיה רעה. הכאבים הנוראים החזירו לי את שפיות דעתי. הכיתי בו בראשו, והוא, שלא ציפה לכך, פער את פיו לראות מה חובט בראשו. משכתי במהירות את רגלי ממלתעותיו, והרשע מיהר ותפסני בזרועי, טלטל אותי וזרק אותי הצדה, וזרועי קרועה עד העצם.

“כשכילה את זעמו בגופי עזב אותי לאנחות וברח לנאקות. למזלי הזדמנו אנשים לאותו מקום ואלה הסיעוני על גבי גמלם לאוהלי. יצקו על פצעי עשבי פרא ונפט. תרופות אלה לא יכלוּ להציל את זרועי. נסענו לעזה ושם כרתו את הזרוע עד הכתף.”

אויבי הגמל

בדרום־סיני, הנמר היה אויבו היחידי של הגמל. לכל בדוי מעל גיל ארבעים יש סיפורים על פגישות עם נמר (27). לא גמל אחד היה לברות לשיני הנמר. שיטה מיוחדת היתה לו לנמר בעניין טריפת גמל. נמר כשרצה לטרוף גמל היה רודף אחריו, מזנק עליו מאחור ונועץ את טפריו בגבו. הגמל היה מנסה ללא הצלחה להתנער ממנו, ובייאושו היה מטה את צווארו כדי לנשוך את הנמר אשר חיכה לתנועה זו. בתנועה זריזה נעץ בראש הגמל את טפריו ומשכו בכוח אליו. תנועה זו אילצה את הגמל ליפול על צדו. וכך החזיק בראש הגמל, נעץ את שיניו בגרונו וביתק אותו עד למותו.

הבדוים שסבלו מהנמרים התקינו מלכודות והשמידו אותם. הרועות כראותן את הנמר היו משמיעות את דברי השיר: “יַא נִימְר יַא אֲבּוּ־נוּמַּאר יַא מְבַטִיח אַל־קִיעְדַאן!” כלומר: יא נמר אבי הנמרים אתה הוא המדביר תחתיך את הגמלים! מאז שהנמרים נעלמו אין אויבים לגמל בסיני לבד מהנחשים.

מזון הגמל

הגמל אוכל את רוב הצמחים שבמדבר למעט כמה צמחים רעילים. לכשהתרגל למזון מסוים קשה לו להתקיים על מזון אחר. בני שבט הָחֲוֵיטַאת, שנאלצו לעקור מהצפון לאזור הָרַמְלוֹת טענו, כי גמליהם מתו בגלל חילופי המרעה.

הגמל אוכל בתאווה את עץ־השיטה, ואין חלק בו שאינו אהוב עליו לאכילה. והוא מעדיף אפילו את ענפיו הדקים והיבשים על פני צמחים אחרים. מבין כל השיחים חביבים עליו צמחים ממשפחת הדגניים כמר הדוחן־האשון, וממשפחת הפרפרניים, כמו הקרוֹטלריה.

הגמל אינו יכול להתקיים על אכילת צמחים מרים בלבד. מישור היפרוקים במרומי־סיני שהוא עשיר בשיחי יפרוק־המדבר אינו משמש אזור מרעה לגמלים, כי מלבד צמח זה אין שם צמחים רב־שנתיים אחרים. במישורי הרמלות לרגלי מצוקי התיה מצויים כמה מיני שיחים שמאפשרים רעייה טובה לגמלים. בין הצמחים הרעילים שאין הגמל אוכלם מצויים: אבטיח־הפקועה, קישוא־הנביאים, שכרון־סיני, מסמור־סיני, חרג’ל־המדבר ורותם־המדבר. הבדוים מונעים מהגמל את בר־לוע סיני, כי לטענתם צמח זה גורם להתפרקות שיניו.

גמל שעובד מקבל תוספת מזון – עֲלִיק, אוכל מרוכז עשוי גרעיני תירס או דורה. בכל יום הוא אוכל 3־5 ק"ג מזון מרוכז, בהתאם ליכולת הכספית של אדוניו. הגמל שטרח ונשא על גבו מטען כבד, מחכה לשעה שבה יקבל את מנתו. לא אחת, בהגיענו למקום הלינה, הגמל היה בא ועומד עלינו כמבקש בשפה אילמת את המגיע לו. הבדוי נוהג להגיע לחניית לילה באור היום, כדי לתת לגמל שהות לרעות במשך שעה אחת לפחות. עם חשיכה הוא מבריך את הגמל ונותן לו את מנת המזון המרוכז.

התוצרת מגמלים

מהגמל אפשר להפיק צמר, חלב ובשר. בסוף החורף גבו של הגמל מכוסה בצמר. ערכו של הצמר אינו גדול כי הוא גס. הצמר נגזז או שהוא נושר מעצמו לקראת הקיץ. בגלל טיבו הירוד אורגים ממנו רק שטיחים או שקים.

נאקה יכולה לשפוע חלב עד ארבעה ליטרים ביום. חולבים אותה פעמיים ביום. החלב מתוק ומכיל הרבה שומן. הבדוים חובצים ממנו חמאה. החלב הרזה עובר תהליך החמצה. הבדוים אינם נוהגים לגבן ממנו גבינה.

בשנות השפע בסיני גידלו גמלים לבשר. הבדוים שחיים כיום בדרום־סיני אינם זוכרים את הימים האלה. שוחטים גמל רק לרגל אירוע חברתי מיוחד או לרגל טקס דתי המוני. רק בעלי אמצעים שוחטים גמל בחתונה ובטקס־מילה. בזוּאַרה שבטית, או בעִיד־אַ־תַ’מִיר – בסיום גידוד התמרים – מנדבת כל משפחה סכום כסף לקניית גמל. הבדוים בוחרים לזבוח בכרה שבשרה רך וטעים עדיין.

הַוַסַם, סימן הזהות

מכיוון שהגמלים והנאקות נשלחים לרעות באופן חופשי, נוהגים לסמן אותם בסימן זהות מיוחד שנקרא וַסַם. הסימון נועד לזהות את הבעלים ולדווח לו במקרה שאבדו, ולמנוע משודדי הגמלים לעשות את מלאכתם בקלות.

לכל שבט ואפילו לכל פלג יש וסם משלו, הנקבע על־ידי חריכת העור בברזל מלובן. אי אפשר למחוק או לזייף חריכה כזו. הוסמים מוטבעים על הראש והצוואר. להלן כמה מהם:

שבט המזינה לפלגיו:

יחסי אדם וגמלו

האשה מתקשרת לעז והגבר מתקשר לגמל, שכן הבדוי מבלה את רוב זמנו בחברת הגמל. במשך השנים מתפתחת ביניהם הבנה שבשתיקה. ככל שהגמל מזקין מעמיקה ההבנה בינו לבין בעליו, ושלומו של הגמל הולך ונעשה יקר לבדוי, מעבר לחישובים התועלתיים שיש בגידולו.

ראיתי בדוים שהשמיעו באוזני גמלם דברי חיבה ונהגו לנשק אותם על לחייהם. כתגובה לקול החיבה היה הגמל מגיש את לחיו אל בעליו לנשיקה. הבדוי מתפאר בגמלו והוא מייפה אותו בעדיים. בסיני מקובל לקשט את הגמל לפי דגם מיוחד. על שכמו מניחים מעטה מעור מקושט ושזור בשרוכי עור שנקרא מוֹרַקַה. האוכף מכוסה בְּח’וּרְג' – שטיח צבעוני שמשני צדיו תלויים שקים. וגדילים – אלה הַסַּפַאיִף – שנתלים משני צדי בטנו, מתנפנפים לצדדים בהליכתו ומעניקים לה לוויית חן.

הבדוי מתפאר במיוחד באצילות גמלו. בהתכנסות ציבורית בחגיגה או בזוּאַרַה שבטית, כשנערכות תחרויות רכיבה, הוא מפגין את תכונות הגמל ואת דרך רכיבתו. הבדוי אינו מתחרה על־פי הקריטריונים המקובלים על התרבות המערבית. התחרות באה לקבוע, מי מהרוכבים רוכב בחן רב יותר, ומיהו הגמל בעל התנועות האציליות ביותר. הפגנת מהירות וכוח בתחרויות אינה מקובלת על הבדוים, והמנצח אינו מתנשא על חברו.

בעת התחרות מסתדרים הרוכבים בַּמִּידַאן, מסלול רכיבה ארוך, בוואדי או במישור, אל מול עיניהן הצופות של הנשים. תחרות בלי נשים לוקה בחסר, כי הגברים רוצים להתהדר בפניהן, יותר מאשר בפני הגברים. הן מְזַעְ’רְדוֹת בלשונן ומשמיעות קול דק כצרצר לאות הערצה. הגברים מסתדרים בשורה חזיתית ורוכבים הלוך ושוב במהירות קבועה, שהיא בין דהירה לריצה קלה. הרכיבה נמשכת זמן רב. מי ששומר על יפי רכיבתו עד סוף התחרות זוכה לתשבחות. הגברים הצופים בתחרות מביעים בבוא העת את דעתם על הרכיבה.

שמו של בדוי, שרכיבתו נאה, הולך לפניו. בשבתי בין גברים באחת החתונות, הוזכר שמו של פלוני, ואחד משכני העיר לחברו: האיש הזה הוא רַכִּיב, כלומר, אמן הרכיבה.

אברי הגמל ושמותיהם

שמות האברים של הגמל המקובלים בסיני זהים לשמות הנהוגים בסעודיה. להלן פירוט שמות אברי הגמל החיצוניים כפי שהם מקובלים על בני שבט הצואלחה, לבד משינויים קלים, הם זהים לאלה של יתר שבטי סיני.

שירטוט: גמל

שמות אברים אחרים

אשכים – חיסַאן, בַידַ’א

אבר מין של הזכר – חִ’יף, זוּבּ

אבר מין של הנקבה – סַבַּא. חַיֵא

פי הטבעת – מַבְּעֲרַה

עטין – דֵיד

פטמה – שַטוּר

חלקי האוכף והכיסוי

שירטוט: אוכף

תפארת הגמל

(קצידה מאת עניז סאלם התורבאני)

החמור

החמור נועד לשמש את עקרת־האוהל, בעיקר להובלת מים. המאהלים רחוקים מהבאר, ועל האשה מוטל לשאוב מים ולהביאם לאוהל. על־כן מכונה החמור קִיֵנא אַלמוֹיֵּה, שפירושו תעלת המים. ומי שרוצה למצוא באר במדבר יילך בעקבות החמורים ומובטח לו שיגיע אל מקור המים. כאשר החמור פנוי מהובלת מים, הוא משוטט חופשי בסביבה ואוכל מהצמחייה המקומית. הקשר למאהל נשמר באמצעות המזון המרוכז שניתן לו ובתלותו במים. שלא כמו הגמל, החמור שותה מים בכל יום מימות הקיץ. והוא חייב לחזור למאהל כדי לשתות.

בעונת ההמלטות בעדר, החמור משמש גם את הרועות להובלת הגדיים.

באזור ההררי שבו השבילים תלולים משתמשים בחמור להובלת משאות. באזור ההררי של אוּם־שַאוּמַר נאלצתי להחליף את הגמל בחמור, בגלל המתלולים הקשים. החמור מסוגל לדלג ממדרגה למדרגה כשהוא עמוס משא, דבר שהגמל אינו מסוגל לבצע. הבדוי מחשיב יותר את החמור השחור, שצבעו מבליט אותו במרחב ומאפשר את איתורו בשעת הצורך.

בעת הנדידה החמור מלווה את האנשים, כשהוא נושא נאדות מים על גבו. בדרום־סיני לא משתמשים בחמור לרכיבה, ורכיבה עליו היא פחיתות כבוד לבדוי.

שמות החמור לגיליו

החקלאות המדברית    🔗

מיעוט הגשמים והיובש אינם מאפשרים גידולי בעל. על גידולי שלחין, כמובן, אין מה לדבר. ואף־על־פי־כן, הבדוים מנצלים מי שטפונות ומקורות מים מצומצמים, אף כי אינם יכולים להגיע לחקלאות של ממש. עיקר הפעילות בתחום זה נעשית בבוסתנים, בנאות־המדבר ובמזרעות.

חקלאות הבוסתנים

במקום שבו יש מקור מים קבוע באר או מעיין, ולידו חלקת אדמה, יימצא בדוי תושב המקום שיעשה לו בוסתן של עצי פרי וירקות. רוב הבוסתנים מצויים במרומי־סיני, בנחלת בני שבט הַגִ’יבַּאלְיֵה ומיעוטם במקומות אחרים ברחבי סיני.

כאשר מחליט הבדוי לטעת בוסתן, הוא בוחר חלקת קרקע מתאימה, חופר באר וגודר את החלקה. גידור חלקה והכרזת בעלות עליה אינם חוקיים אלא אם כן היא מפרנסת את בעליה. הבעלות על בוסתן שהבאר בו יבשה ואין מעבדים אותו במשך דור אחד, פוקעת.

גודל הבוסתן הממוצע, לפי מחקרו של אבי פרבולוצקי (25), במרומי־סיני מגיע ל־1220 ממ"ר. ממדי הבוסתן נקבעים לפי כמות המים שעומדת לרשות המעבד, ולפי טיב הקרקע. נטיעת בוסתן מחייבת השקעה כספית גדולה אף על הקמת מבנים מתאימים ורכישת ציוד.

הגדר מסביב לבוסתן נועדה למנוע חדירת עזים וגמלים. מקום המתאים לנטיעת בוסתן נקבע על־פי מי התהום שיש מתחת לקרקע, ולא על־פי איכות הקרקע. הבדוים יודעים לאתר מקור מי תהום ללא מיכשור מודרני. באזור הגרניטים יש כמה נתונים ברורים, שמקלים על קביעת מקור מים תת־קרקעי. הבדוים מגלים מקור מים על פי הלחות שמתגלה במקום מסוים במשך כמה שנים, ובמיוחד אחרי כמה שנים גשומות, והיא משמשת סימן לבדוי למציאת מים.

במרומי־סיני עומק הבארות מגיע לשניים־שלושה מטר, ובמישורים כמו בְוַאדִי־זַלַקַה וּוַאדִי־מַאלְחַה שליד צַרַבִּיט אַל־חַ’אדִם הבארות מגיעות לעומק של עשרים מטר ויותר. הבדוים אינם מגיעים לעומק רב יותר בגלל קשיים טכניים, ובעיקר משום שעומק כזה אינו מאפשר לגלות סימנים שמסייעים לאיתור המים.

במקום שיש מי תהום סמוך לפני השטח, נוצר נווה־מדבר עם חקלאות אופיינית. לא כל מקורות המים ניתנים לניצול. יש בהרים מקומות שבהם קיימת נביעת מים אך אין קרקע מתאימה. המנזר ניצל את מקורות המים האלה באמצעות תעלות וגשרים, והוביל אותם אל חלקות מרוחקות בעמקים שבין פסגות ההרים. הבדוים, בהיותם אינדיבידואליסטים, לא גילוּ יוזמות קואופרציה כדי לבצע מפעלי השקאה. לפעמים נמצא בדוי חרוץ שגילה תושייה ומשך מים בתעלות מאולתרות בכשרון הנדסי גדול, כמו בוואדי קְנֵי־אַרַיַּאן מדרום לדַ’הַבּ.

אילו היה במפעלי המים כדי לפרנס משפחה, הבדוים ודאי היו עושים כמוהו בכל מקום. אולם השקעת המאמץ במשק המרעה כדאית יותר ולמעשה אי־אפשר להתפרנס מבוסתן.

לאחרונה רכשו בעלי הבוסתנים צינורות פלסטיק להעברת המים. ראש הצינור טבול במקור המים ועל־ידי כוח היניקה מעבירים את המים לבריכות אגירה בבוסתן. כאשר כמות המים מספיקה להשקיה, פותחים את האביק ומזרימים את המים בתעלות אל הגומות והערוגות. לפעמים מגיע אורך צינור כזה לארבעה קילומטרים. צינורות הפלסטיק הקלו מאוד על הנשים. הגברים העבירו מים ממרחקים ומילאו בריכות ליד המאהל, וכך נחסך הצורך לשאוב מים מהבאר.

הקלה נוספת היתה בתחום הרעייה. בוואדי אוּם־עֲדַוִי למרגלות גַ’בַּל אוּם־עֲדַוִי אפשר לרעות רק בימות החורף. הבדוים ניצלו מעיין בעמק שבפסגת ההר ומשכו מים בצינור פלסטיק אל הוואדי. הודות לכך יכלו לגור גם בקיץ באותו מקום. דא עקא – הצבועים נגסו מהצינור ושתו מים במרומי ההר, וכל הזמן צריך היה לתקנו.

הגידולים שבבוסתן

ברוב הבוסתנים גדלים עצים נשירים כמו תפוחים, אגסים, משמשים ושזיפים. על אלה נוספים הגפנים והתאנה, שלפעמים הרכיבו אותה על פיקוס בת־השקמה הגדל רק במקומות הגבוהים והקרים.

מסורת הבוסתנים הושפעה מנסיונם של הנזירים בסנטה־קתרינה, שהביאו את הזנים המתאימים מיוון ומאירופה. עד לפני דור אחד, יכלו משפחות ספורות בלבד להתקיים מבוסתן. עיקר הפרי שימש את האוכלוסיה המקומית ומיעוטו נשלח לעיירה אַ־טוּר ואפילו לסואץ. הבוסתן, במקרה הטוב מוסיף על ההכנסות מן העדר. אך לכלל בסיס כלכלי עיקרי אינו מגיע.

ערך הבוסתן הוא במגוון המזון שהוא מספק לבעליו. מיוני ועד אוגוסט יכול היה הבוסתן לספק למשפחתו של הבדוי מעט ירקות ופירות. תושבי ההר הגבוה ונאות־המדבר סיפקו לעצמם את הירקות, בו בזמן שבמרחבי סיני הצחיחים הסתפקו הבדוים בתפריט רגיל של גרעינים ותוצרת חלב. עובדה זו השפיעה, כמובן, על בריאותם.

סוחרי אל־עריש חדרו לאחרונה במשאיותיהם לפינות הנידחות בסיני, וסיפקו בין היתר גם ירקות טריים מיבולי הפלחים באל־עריש ורצועת עזה. כך זכו כל יושבי סיני להעשיר את מזונם. עם בוא הסוחרים נפסק כמעט כליל גידול הירקות בבוסתנים ובנאות־המדבר.

יוקר הסיגריות המיובאות הביא לגידוּל טבק. בסיני מגדלים זן טבק שנקרא חַ’דְ’רִי, העמיד בפני היובש. בזכות מחירו הנמוך והאפשרות לגדלו באופן עצמי, ניתנה לו עדיפות על־פני הטבק המיובא. כל בדוי מחזיק באמתחתו קופסה ובה פירורים מיובשים של טבק וברצותו לעשן הוא מלפף לעצמו סיגריה. הביקוש הגדול לטבק מקומי ממריץ את בעלי הבוסתנים להרבות בגידולו. דבר זה הרחיב את מקורות הפרנסה של בעלי הבוסתנים ומנע את זרימת הכסף אל מחוץ לסיני.

המַזְרַעוֹת

יש מקומות בסיני שמתאימים לחקלאות־בעל, ומנצלים אותם לזריעת תבואות חורף או למקשה. למקום כזה קוראים מַזְרַעַה. לאחר גשם או שטפון, זורעים שם שעורה, שהיא הגידול המתאים ביותר בתנאים צחיחים.

בעוד האדמה רטובה זורים את הגרעינים בידיים, וחורשים במחרשת מסמר בעזרת גמל או חמור. הזרעים נטמנים באדמה ונובטים ברטיבות המעטה שבה. יש צורך להשקות פעם אחת לפחות, ומובן שברוב השנים הזרעים מתייבשים אחר הנביטה ואינם נותנים יבול נוסף. לדברי הבדוים, התבואה מצליחה להניב יבול אחת לחמש שנים. הבדוים חוזרים וזורעים בכל שנה ומצפים לנס. לאחר הזריעה שמעתי בדוי אומר: “את מה שאני צריך לעשות עשיתי. עכשיו תורו של אללה!”

שמחה פוקדת את הבדוים כאשר יורד גשם. ביום כזה מבשלות הנשים אורז ממותק בסוכר, והגברים מזמינים את שכניהם לסעודת שמחה, כאות תודה לאללה על הגשם שהואיל להמטיר. לאחר הארוחה ממהרים לשדות לזרוע אותם. בדרום־סיני אין שדות תבואה, להוציא מקומות בודדים.

מי שטוען כי הבדוים אדישים לגורלם ימצא כי טעות בידו. אדישותם לתוצאות עבודתם נובעת מאי־הוודאות ביחס לעתיד. כך אירע שמדריכי בית־ספר שדה צוקי־דוד שליד סנטה־קתרינה, הדריכו טיול שבו רכבו חמישים איש על גמלי הבדוים. בסוף היום הראשון ירד גשם ברכה, והבדוים נתקפו חוסר שקט, כי הם היו צריכים להסיע את המטיילים יומיים נוספים, ובפסק־זמן זה האדמה עלולה להתייבש. לאחר שסיימו להסיע את המטיילים כמתוכנן, פירקו במהירות את הציוד ויצאו בדהרה למזרעות, מרחק יום רכיבה.

בוואדיות שבין ההרים הגבוהים בדרום־סיני מתחוללים שטפונות מדי שנה. הבדוים נוהגים להכשיר חלקה בפאתי הוואדי, מקימים סוללה שתפנה את מי השטפון אליה ומקווים לחסדי שמים. השטפון מציף את החלקה ומעשיר את הקרקע ברטיבות עד לעומק שמספיק להצמיח תבואה. כדי שהתבואה תצליח להניב חייב להתחולל שטפון נוסף, כי אחרת סיכויי היבול זעומים.

לאורך ואדי־פַארַאן אפשר לראות מזרעות אחדות. כן נמצא מזרעות באזור הבנוי מסלעי חול בין מצוקי־הַתִיהּ והמאסיב הפלוטוני בדרום. בין הגבעות נוצרים עמקים מכוסי חול, ואפשר לגדור אותם ולנצלם לחקלאות. אם יורד גשם בסוף החורף זורעים שם אבטיחים, ובדרך־כלל זוכים לכמות מסוימת של יבול.

בכל התקופה הישראלית לא נמצאה מזרעה שהניבה אבטיחים. מי שרגיל לחקלאות מודרנית אינו יכול שלא להעריץ את יוזמתם ואת דבקותם של בעלי המזרעה.

נאות־המדבר

נאות־המדבר נוצרים כאשר מי התהום גבוהים דיים כדי שעצים יצמחו מאליהם. חפירה במקום זה מגלה מים שמאפשרים גידולים חקלאיים. בדרום־סיני הבדוים אינם נוהגים לגור דרך קבע בנווה־מדבר. אחת הסיבות לכך היא, שהרבה משפחות מעמיסות מספר עדרים גדול על המקום, מה שמביא להשמדת המרעה עד לסטריליות מוחלטת. גם מכת היתושים מונעת את המגורים שם. בדרך־כלל באים לנווה כדי לטפל בעצים ולגדוד את הפרי, יושבים בו שבועות מספר ועוזבים.

בנאות־מדבר שקיימים בהם תנאים אופייניים לאזור הסוּדַאנוֹ־דֵקַאנִי, גדל התמר באופן טבעי. זהו העץ היחיד המנוצל על־ידי הבדוים ויושבי המדבריות. אף־על־פי שגם עצים אחרים, כמו המורינגה והשיטה־הסלילנית, יכולים להתקיים כאן, אין מוצאים אותם בנאות־המדבר מאחר שהאדם בחר לגדל עצים נותני פרי. ואכן בכמה מקומות גדלים עצי שיזף שטופחו במיוחד בגלל פריים הטעים. 

עץ התמר    🔗

עץ התמר מסמל את המדבר כיוון שהוא מקשט את המדבר ומעניק לאדם פרי. לאמיתו של דבר, הזכות לסמל את המדבר מגיעה לשיטה־הסלילנית ולא לתמר, כי עץ־השיטה גדל במקומות היבשים ביותר, וקיומם של מי תהום אינו תנאי הכרחי עבורו.

הבדוים קוראים לעץ התמר בשם נַחְ’לַה ולפרי תַ’מִיר. כתנאי הכרחי לקיומו דורש עץ התמר אספקת מים סדירה וקבועה, ובית השורשים שלו חייב להימצא קרוב למי התהום. מלבד זה העץ מגלה התאמה מובהקת לתנאי המדבר. כאשר יובש פוקד את המדבר לתקופה ארוכה, התמר אינו מאבד מים במהירות הודות למבנה הקסרופיטי של עלוותו (32). השינויים שחלים במפלס מי התהום אינם משפיעים על קיומו במשך שנים אחדות. מכיוון שהתמר דורש חום לגידולו, אין הוא מטפס מעל גובה של 1200 מטר. אמנם הוא יכול לגדול שם, אך לא ייתן פרי. בביקעת־רַבַּא שליד סנטה־קתרינה מצויים כמה עצי תמר עקרים, כי גובה המקום מגיע ל־1600 מטר. נווה־המדבר הגבוה ביותר מצוי בראש ואדי־נַצְבּ. התמר מנצל מים בריכוז מלחים עד לשני אחוזים. לפיכך הוא גדל גם בחוף הים ובמקומות שבהם נפגשים מי התהום הנקווים באפיקי הנחלים עם מי הים ומביאים למהילתם. דוגמה לנווה חופי היא הדקלייה לאורך חוף הים התיכון בין רפיח ואל־עריש, ובסיני – נְוֵיבְּעֵה, דַ’הַבּ, נַבֵּכּ ווַאדִי אַ־טוּר. בלב סיני יש מקומות שבהם מי התהום מצויים בקביעות ואינם עמוקים, ושם התפתחו נאות־מדבר בממדים שמתאימים לזמינות מי התהום. הגדול בנאות־המדבר הפנימיים הוא נווה־פַארַאן.

עץ התמר מתרבה בשני אופנים: ברבייה זוויגית ורבייה וגטטיבית. הבדוים נמנעים מרבייה באמצעות גלעינים, מאחר שאינם יודעים מה טיבו ומינו של הנבט. הפצתו של התמר בנאות־המדבר נעשית באמצעות החוטרים שמתפתחים סביב העץ, ובכך מובטח שתכונות החוטרים יהיו כמו אלה של עץ המוצא.

התמר הוא חד־מיני ודוּ־ביתי. יש עץ זכרי ועץ נקבי. בחודש מרץ חלה הפריחה. האשכולוֹת – קִינוּ בערבית – מתכסים בפרחי נקבה בגושים קטנים חסרי עלי כותרת. בעץ זכרי מתפתח מַתְחָל, שבתוכו מצוי אשכול שעל עקציו מתפתחים פרחי זכר – אַבַּאר. פרחים אלה מכילים מאבקים שיש בהם אבקה בכמות גדולה. לפריחת התמר ריח עדין.

ההפריה נעשית באמצעות הרוח. עץ זכרי אחד מסוגל להפרות עשרות עצי־נקבה. הבדוים נוטעים עצי זכר בודדים בין עצים נקביים. הם אינם סומכים על ההפריה הטבעית ולא על הגידול הטבעי של עצי זכר. ההפריה המלאכותית נעשית על־ידי בעל מקצוע שנקרא מְאַבִּר – המאביק. גורל הפרי תלוי במומחיות המאביק.

המאביק מטפס לצמרת של כל עץ ומניח בתוך כל אשכול כמות קטנה של פרחי זכר. אם אין מספיק פרחי זכר, בוללים במים כמה עקצים עמוסי פרחי זכר, ומרססים את אשכול פרחי הנקבה. זן העץ הזכרי אינו חשוב, כי ההפריה נעשית על־ידי כל זן, בלא לשנות את תכונות השחלות שהופכות לפרי.

התשלום למאביק נעשה בשתי דרכים. יש מי שמשלם לו בכסף ויש מי שנותן לו חלק מפרי העץ. הבדוים בוחרים לשלם בפירות כדי למנוע התרשלות ומרמה. המשורר שם בפי המאביק את השיר הבא, אותו הוא שר בזמן ההאבקה: 

הפרי בשל בחודשי יולי־אוגוסט. נאות־המדבר החופיים עזובים כל ימות השנה מחוסר מים מתוקים ומרעה. בתקופת הגידוד באים בעלי עצי התמר עם משפחותיהם ושוהים במקום כחודש ימים. משאספו את הפרי, ייבשו אותו, ארזו והטמינו במחסנים, עוזבים את הנווה וחוזרים לשטחי המרעה בין ההרים. לדברי הבדוים, ממאה עצי פרי מניבים יכולה משפחה להתפרנס במשך שנה שלמה. ואולם לכל המשפחות בסיני יש עץ או עצים בודדים. לפיכך אין מטע התמרים יכול לשמש תחליף לענף הצאן.

הלוח האסטרולוגי של גידול התמרים

לוח העבודות העונתיות במטע התמרים נקבע לפי תחזית אסטרולוגית:

כשמופיעה הכימה – תְ’רַאיִי: התמרה נושאת פרי לראשונה וזה הזמן להפריה. העץ מכונה בַּאהְיַה.

כשמופיע מזל שור – מְקֵידַח: האשכולות כבר נטויים. לכך הם אומרים רַזַן־אִיקְנַה, שפירושו: היטה את אשכולותיו.

כשמופיע מזל כסיל – ג’וֹזִי: מבחינים כבר בזן התמרה, והעץ מכונה זַאהִיֵה.

כשמופיע פרוקיון – בַּרְבַּארַה: יודעים כי הגיע הזמן לגידוד, והעץ מכונה קַטְע־קְנֵי.

הנטיעה

עץ התמר מניב את פריו שנים אחדות לאחר הנטיעה. יש מי שנוטע עץ ויודע כי לא יזכה ליהנות מפריו, אלא עושה זאת מתוך דאגה לעתיד צאצאיו, כפי שאבותיו דאגו לו. הדאגה לעתיד הדורות הבאים באה לביטוי בברכות הנהוגות בעת הנטיעה והגידוד. העץ מתחיל להניב פרי לאחר שבע שנים.

אדם שנוטע עץ תמר מברך ואומר: “יַא רַבּי אִינִּי מַה עַקַּד עֲלֵיכִּי צַוַאבּ!” (אלוהי, הריני מקיים בנטיעה זו מצווה!)

ובשעה שאדם אוכל מפרי העץ הוא מברך ואומר: “יַא רַבִּי אִינִּי אַגְ’רַה וַצַוַאבַּה עַן רוּח אֲבִּי!” (אלוהי, יהיה פרי זה שכר ומצווה לנשמת אבי!)

כאמור, הבדוים נוטעים עצים אך ורק מחוטרים, כדי להבטיח את מין העץ. חוטר נקרא צוֹרַה ובלשון הקטנה צְוֵיר. קליטת החוטר מחייבת כי שורשיו יהיו שקועים באדמה רטובה. בעת הנטיעה חופרים בור עד שמגיעים לרטיבות, ונוטעים את החוטר. גודרים סביבו כדי להגן עליו מגמלים ועזים ומשאירים אותו. במרוצת הזמן הבור נסתם מאליו והשטח חוזר להיות מישורי, עם שקע קל סביב החוטר. השקע מרכז מים בעת שטפון.

הטיפול בעצי התמר מועט. בכל שנה כורתים את הכפות היבשות כדי שאפשר יהיה לטפס לצמרת העץ. 

זני התמרים

להלן רשימת זני התמרים המצויים בדרום־סיני, כפי שנמסרה לי מפי זקן בדוי שידוע במומחיותו בתמרים.

גַ’אמְעִי – פריו גדול וכמותו רבה, ונפוץ ביותר.

הֲדַ’ג' – פריו קטן ואינו משובח.

סַפְרַה – פריו קטן וצהוב.

מַגַ’ארִי – הפרי הוא בעל כתמים כהים על רקע צהוב.

מְרַאוִיד – פרי ארוך וצר.

פַשַאפִיש – ציפתו רכה ונמעכת במגע קל, קליפתו מתקלפת ממנו.

גַ’וַזַאת – הפרי מופיע בזוגות באופן נגדי לאורך ציר התפרחת.

חוּמֵיר – פרי שחור וקטן.

קְסֵיבּ – פרי אדום וקטן.

עץ התמר ותוצרתו

עץ התמר מספק לבדוי כמה דברים. הפרי מגוון את המזון החדגוני ומוסיף לו מתיקות, ועד שנות החמישים שימש כתחליף לסוכר. התמר משתמר זמן רב והוא משמש מאכל בסיסי במסעות.

עד היום דואג כל אב משפחה שיהיו לו עצי־תמר אחדים, כדי להבטיח פרי לבני ביתו. מי שאין לו עץ תמר זוכה במנת תמרים בזמן הגידוד. לפי מנהג הבדוים פרי בשל שנשר מיועד לעניי השבט. מי שאין לו עץ תמר מצטייד בזמן הגידוד בקוּרְבֵּיטַה, מעין אלונקה עשויה מבד קל, פורש אותה מתחת לעץ וקולט את הפרי שנופל בזמן הדליית האשכולות והורדתם לקרקע. במקומות מסוימים מגיע הפרי הנושר לכדי 30% מהיבול. בן שבט הָחֲוֵיטַאת אמר, כי בכל עונה הוא אוסף בדרך זו כשלוש מאות קילוגרם פרי.

שאלתי בעלי עצים, מדוע הם מסכימים לכך שאנשים זרים יקחו מפריים. אמרו לי: “הפרי שעל העץ הוא של אללה ולא שלנו. מה שנושר במאמר אללה ניתן לחסרי עצים!”

הגידוד בנווה שיש בו עצים רבים נעשה בעסק גדול. הגודד מטפס לצמרת העץ ומשלשל את האשכולות בחבל. הסבלים מעבירים אותם על גמל למקום הריכוז. קולות זמרה וקריאות העובדים מתערבים עם צריחות הילדים, שבאו לקחת חלק בארוע.

ויש מי ששר בזמן הגידוד כדברים האלה:

יש שני סוגי תמרים – רכים ויבשים. את הסוג היבש משטחים על גבי מחצלות או על משטח של כפות תמרים, בתוך מבנה סגור שנקרא סוּוַה. יש שמשטחים את הפרי היבש על משטח סלע מגודר שנקרא מַשַׁרַה. הגידור נועד למנוע כניסת בהמות. הפרי נשאר שם עד שהוא יבש במידה הרצויה. לאחר מכן מאחסנים אותו בסלים שנקראים כּוּפַה.

הפרי הרך נדחס בתוך סל לגוש עיסתי שנקרא עַגְ’וֵה. יש שמוציאים את הגלעינים לפני הדחיסה כדי להקל על האכילה. יש האורזים את הפרי בתוך נאד שנקרא שַנֵּה. דוחסים פנימה את הפרי בלי הגלעינים ומוסיפים חֲבַק – נענה־קטנת־עלים – כתבלין. כשיש עודף פרי עושים ממנו דַבִּיס, שהוא דבש תמרים.

דבש התמרים

התמרים הפגועים או העודפים מועברים לסיר כגודל מתאים. מכסים את הפרי במים, מרתיחים ובוחשים ללא הפסק עד שהציפה הרכה של הפרי נמסה ומתקבל נוזל בצבע כהה. הפסולת מהקליפות והגלעינים שוקעת.

לאחר קירור, יוצקים את התמיסה לתוך סלסלה שמשמשת כמסננת, והיא נקלטת אל תוך סיר שני. כך מפרידים בין התמיסה הרצויה לפסולת. מרתיחים שנית את התמיסה תוך־כדי בחישה והתאדות המים עד שהיא מגיעה לדרגת צמיגות מתאימה. זו נקבעת לאחר שהמבשל טובל מקל חלק לתוך התמיסה ומוציא אותו במאונך. אם הדבש נדבק למקל ואינו נשטף ממנו, זהו סימן לגמר הבישול ולצמיגות הראויה. הדבש נשמר בתוך כלים סגורים, כדי חרס, בקבוקי זכוכית ועוד.

ייצור משקאות חריפים

הפרי משמש להפקת משקאות חריפים הודות לכמות הסוכר הגדולה שבו. מכיוון שהאיסלאם אוסר על שתיית משקאות אלכוהוליים, אין מכינים משקאות כאלה. יש אומרים כי המנזר נהג בעבר לייצר יין תמרים.

גזעי התמר וכפותיו

עץ התמר מספק לבדוי חומרים לבניית סוכּה. הגזע משמש להצבת העמודים ולהנחת קורות עליהם. הכפות משמשות לבניית קירות הסוכה במעשה מקלעת. עלעלי הכפות משמשים למחצלת שבה מכסים את האדמה בסוכה.

מהגזע מפיקים סיבים – שנקראים לוּף – מהם שוזרים חוטים וחבלים, המשמשים לריתוק הקורות לעמודים.

מעשי מקלעת

עלעלי כפות התמרים משמשים לעיצוב כלי־קיבול מגוונים. בעלי המקצוע אומרים כי עלעלי עץ זכרי מתאימים במיוחד למעשה המקלעת. תחילה מכין הקולע סרט קלוע ברוחב של שבעה סנטימטרים לערך, באורך הרצוי לו, וממנו הוא מתקין את כל מעשה המקלעת. סרט זה מכונה וַדִ’ין. הַחוּצְרַה היא מחצלת עגולה שנוצרת מתפירת הַוַדִ’ין הקלוע.

הַמַּרְג’וּנַה, שהיא סלסלה נפוחה כביצה ובעלת מכסה נעשית על ידי הַוִד’ין. קוטרה כארבעים סנטימטר. הַכּוּפַה הוא סל גדול דמוי חרוט שאף הוא עשוי מִוַדִ’ין. פתחו הולך ומתרחב, ומשתמשים בו להעברת הפרי על גבי הגמל.

כחבלים לנשיאת הכלים הללו עושים את הָעִירְבֵּה. לעשייתם משתמשים בַּלּוּף.

הקולע שוזר מהסיבים חבל, תוך־כדי הצמדת קצהו השזור אל בוהן רגלו, ובידיו הוא מוסיף סיבים. על־ידי החלקת כף יד אחת על השנייה משתזר החבל. ליצירת חבל עבה הוא שוזר שני חבלים זה עם זה. הבדוי משתמש בפועל פַתל למעשה השזירה. מכאן השם פתילה בעברית.

מֵהָעִירְבֵּה עושים את המתלים לַמַּרְג’וּנַה ואת אוזניה של הכופה, ועוד שימושים שונים יש לה.

ההגנה על עצי התמר

רוב ימות השנה העצים עזובים, מבלי שמישהו יפקוד אותם ויטפל בהם. כדי למנוע פגיעה בעצים תיקנו תקנה, לפיה כל הפוגע בעץ תמר דינו כדין אונס בת שמיהרה והתלוננה על אונס. הפתגם אומר: “תַפְרִיעַת אַ־נַּחְ’לֵה תַפְרִיעַת בִּינְת צַאיחֵה!” כלומר: מי שפורע את צמרת העץ, דומה למי שפורע בגדי נערה ומנסה לאנסה. דינו תשלום ארבעים גמלים.

מקורות פרנסה אחרים    🔗

ציד

בימי קדם היה הציד מקור הפרנסה העיקרי של הבדוים. זאת אפשר ללמוד ממתקני הציד הקדמונים המפוזרים בדרום־סיני בדמות עפיפונים (30, 31). הציד התחלף בהדרגה ברעיית עזים, ובימינו נעלם כליל. חיות הציד העיקריות היו היעלים. בציורי הסלעים של הקדמונים מופיעים בעיקר יעלים, ומעט צבאים ויענים.

בוּרקהרדט, שביקר בסיני בראשית המאה התשע־עשרה, מספר על מנחות של ביצי יענים שהושמו על קברו של נַבִּי־צַאלֵח, אבי שבט הַצוַאלְחַה. בכנסיה על שם מריה במנזר סנטה־קתרינה תלויות ביצי יענים לקישוט על הנברשות.

מכל חיות הציד שהיו בסיני בעבר, נותרו כיום רק עדרים קטנים ובודדים של יעלים. כשמספרם גדל והסיכוי לצודם גדול, יש מי שעוסק בציד גם היום. כיום נוהג הצייד לארוב ליעל ליד מקור המים. שם הוא בונה עמדת מארב, ומחכה במשך כמה ימים. ליעל אין ברירה אלא להתקרב למקור המים ולשתות אחת לכמה ימים, בעיקר בימות הקיץ.

הבדוים בוחרים להציב עמדות מארב מעל צוק הצופה אל גב מים. בְּמוֹיַת־טְבֵּיק נמצאו למעלה מעשר עמדות מארב. לפי מספר בדלי הסיגריות שמניתי באחת העמדות, ההמתנה נמשכה כמה ימים.

הבדוי קורא ליעל בשם בַּדַן, טֵיטַל או צֵיד. השלטון הישראלי ולפניו המצרי אסרו את ציד היעלים מטעמי שמירת הטבע. חוק לחוד וציד לחוד.

עם העופות הניצודים נמנים הקורא והחוגלה. עופות אחרים נדירים ביותר בדרום־סיני. הבדוי מכין מלכודת – רַדַאחַה – שהיא לוחית אבן הנופלת וכולאת את העוף בגומה שמתחתיה, כפי שמתואר בציור להלן.

כיום עוסקים בכך הילדים כשעשוע, וכשהם מצליחים הם זוכים בסעודת בשר צנועה. 

מלכודת לחוגלה – רַדַאחַה

שירטוט המלכודת

מסביב לגומה, בקוטר עשרים סנטימטר לערך, מניחים ארבע אבנים שטוחות (6,7) ומתאימים להן מכסה מאבן שטוחה ודקה שנקראת רַדַאחַה (5). למקל שמשמש כמֵצד באורך המכסה (4) משעינים מקלות דקים (1,2) בפיסוק מהמצד ואל אבן המכסה, ומקל יחידי (3) מראש המצד לאבן המכסה. בתוך הגומה מפזרים כמה גרעיני חיטה האהובים על הקוראים והחוגלות.

העוף הנכנס פנימה דורך על המקלות וגורם לנפילת אבן המכסה.

דיג

מפרצי אילת וסואץ מספקים לאוכלוסיית דרום־סיני, ובעיקר לזו השוכנת לידו, מזון משובח. דגים, צדפות, סרטנים ותמנונים.

יש בדוים שמתפרנסים אך ורק מדיג. עד לימי השלטון הישראלי נהגו הדייגים לייבש את הדגים ולמכור אותם לאוכלוסיה בסיני. פעולת הייבוש נעשית לאחר שחותכים את הדגים לשני חלקים לאורך בטנם. אז ממליחים אותם ומניחים אותם לייבוש בשמש למשך יומיים שלושה.

בשר הדגים נקרא בפי הבדוים חוּת. מבשלים ממנו מרק ומוסיפים את הבשר לאורז לאחר הבישול. כשאין בשר צאן מכבדים אורח בבשר דגים. בארוחה חגיגית כוללים דגים. התמנונים והדיונונים מכונים בשם גַרְנֵיטַה. נהוג לבשל תמנון שעבר ייבוש טבעי על סלע או עץ, ולצרפו לתבשיל אורז או עגבניות יחד עם בצל. טעמו ערב לחיך, ויש אומרים שהוא עולה על תבשיל דגים.

עם סלילת הכביש מאילת לשַׁארְם אַ־שֵׁיח', אפשר היה להוביל את הדגה בקירור היישר לשוק הישראלי. הדיג הפך לענף פרנסה מכניס, שהעסיק הרבה משפחות לאורך החוף. בדוים רבים עסקו בדיג בסירות. או בפריסת רשתות, ונהנו מפרנסה טובה. שיטת הייבוש בוטלה כמעט כליל, כי רוב הדיג הופנה לשוק הישראלי.

הפחם – הַבְּשׁ

ייצור הפחם במדבר גורם להשמדת הצמחייה ולכריתת המרעה. הבדוים מוּדעים למשמעות ההרסנית שבייצור הפחם, ונוקטים אמצעים כנגד הרס הטבע. 

לפי חוקי הבדוים בדרום־סיני, הפחמי רשאי להשתמש רק בענפים יבשים. כריתת ענפים ירוקים יש בה משום פגיעה בקדושת עצים. שלושה צמחים בלבד משמשים לעשיית הפחם – השיטה, הרותם והאשל. מכיון ששלושת הצמחים האלה הם יסוד חשוב בהאבסת הבהמה הדקה והגסה, היתה סכנה שייצור הפחם יכחיד אותם מסיני. על־כן בא האיסור לכרות ענפים ירוקים לעשיית הפחם.

בדרך־כלל ייצור פחמים מתבסס על הבליה של הצמחים. אחוז מסוים של הצמחים מתייבש בשל זִקנה, או בשל פגע חיצוני. ייצור הפחמים העסיק בתקופת השלטון הישראלי משפחות אחדות.

כאשר מחזור בַּצָרות פוקד את סיני והעדרים נכחדים, מכינים הבדוים פחם, שנמכר במצרים. כך הבדוים אינם נאלצים לנטוש את המדבר, שכן הם יכולים לחיות בכסף שהם מקבלים תמורת הפחם. הבדוים מספרים שכמות פחם של משא גמל הספיקה לפרנס משפחה למשך חודשים אחדים.

בשנות השבעים המאוחרות סבלה הצמחייה בסיני מיובש. שיחי הרתמים בוואדיות העיג’מה ודרום־סיני יבשו והותאמו לעשיית פחם. אך הבדוים לא נזקקו לתעשייה זו, מכיוון שנמצאה להם פרנסה טובה בשוק העבודה הישראלי.

כדי לפחֵם גוזרים את הענפים היבשים ומסדרים ערימה בקוטר שמתאים לכמות שנאספה. מקיפים את הערימה באבנים ומכסים בעלים ירוקים או בקש, ועליהם מכסים בשכבת אדמה שמונעת את האוורור. מבעירים אותה דרך פתח בתחתיתה וסותמים את הפתח. כמות החמצן מספיקה ליצירת חום עד כדי התפחמות. כשכל החומר התפחם הערימה שוקעת והאוויר שנכנס גורם להתאבכות עשן. כדי למנוע את התלקחות הערימה שופכים עליה מים או מחניקים אותה בחול. לבסוף מסלקים את החול שנשפך על הערימה, בוררים את הפחם ומטעינים בשקים.

יש לפעמים אנשים המעדיפים להתפרנס מפחמות, ולא ממרעה. אלה עלולים היו להוות גורם הרסני לגידול הצאן אלמלא היו כוחות מעכבים שפועלים נגדם. החברה הבדוית משתמשת באמצעי לחץ חברתיים כדי למנוע זאת. בדוי שמחבל בצמח ירוק, וכורת אותו לעשיית פחם מוחרם על־ידי בני שבטו ומשפחתו ללא אומר וללא הכרזות ופרסום. מבלי שיבחין בכך הוא מורחק מהחברה ומעמדו יורד לשפל המדרגה. לבד מהתגובה החברתית והכעס על מי שגוזל מזונן של הבהמות, הלחץ שמופעל מקורו באמונה הבדוית. הפולקלור עוסק בסוגיה זו ומתאר מצבי ענישה מסמרי שיער מידי הכוחות העליונים. לפי אמונת הבדוי, פגיעה בעץ ירוק יש בה משום חטא. עונש כבד צפוי לחוטב, והוא מתואר לפרטיו באגדות וסיפורי מעשיות.

הפחמי שנענש

דוגמה לכך היא הסיפור על הפחמי שנענש. מעשה באדם שזילזל במסורת אבותיו. אמרו לו שיש מלאך השומר על כל עץ ורואה בחומרה מי שגורע ענף ירוק מן העץ שלו, והוא המשיך לזלזל בדבריהם, לכרות ולפחם. פעם אחת כרת ומילא שקיו בפחם, ואת מסעו למצרים למכירתו קבע לבוקר יום המחרת. עם אור ראשון חבש את הגמלים, העמיס עליהם את השקים, והלך לאוהל לשתות קפה בטרם יצא לדרכו. ישב באוהלו ובידו כוס הקפה, מתענג למחשבה על הרווחים הצפויים לו. לפתע קרה משהו מופלא. להבות אש ירדו מהשמים היישר אל השקים והבעירו אותם במהירות רבה. צעקות ויללות פרצו מתוך אוהלי השכנים, שחששו כי האש תתפשט גם באוהליהם. מיהרו השכנים אל השקים הבוערים כדי להציל את הגמלים ולעיניהם נגלה פלא גדול. הפחם נשרף לגמרי ולגמלים לא אונה כל רע.

האנשים נפלו על פניהם, השתחוו והודו לאללה על כל נפלאותיו. האיש הפחמי הודה בפשעו, ומאותו יום שינה את מנהגיו הרעים והיה מפחם רק ענפים יבשים.

עשיית הריחיים

עד היום נוהגות הבדויות לטחון את גרעיני החיטה בריחיים. אבני הריחיים מובאות מהאזורים שיש בהם אבן חול קשה בעלת גרגירי קוורץ גדולים יחסית, או סוג גרניט מיוחד. בסיני מצויים מקומות מיוחדים שבהם אפשר למצוא את האבן המתאימה. בצפון מישור־היפרוקים מצוי מקום שנקרא אַ־רִיחַאיֵה, שבני שבט הגִ’יבַּאלְיֵה וְאַוּלַאד־סְעִיד נהגו לחצוב ממנו אבנים לריחיים. גם ממערב לעֵין־עֲקוּלַה שבמזרח־סיני ניתן למצוא אבנים מתאימות לכך.

בשנת בצורת, כשאין מרעה ואין ממה להתקיים, נוהגים הבדוים ללכת אל המחצבות, לסתת מהן אבנים ולבנות מהן ריחיים, שאותם מוכרים במצרים.

הברחות

מצוקתם של בדוי סיני שפרנסתם השתבשה בעקבות הבצרות והמצב הפוליטי שיצרו המלחמות, ואשר ניתק את סיני מארצות ערב, הניעו אותם לחפש מקורות מחיה חליפיים למרעה. הלהיטות שגילו בני עמים שונים לשימוש בסמים משכרים סיפק לבדוים פרנסה טובה. ייצור אופיום וחשיש, התרכז במיוחד בלבנון ובפקיסטן. בעבר הועברו הסמים ישירות למצרים ולאירופה. מכיוון שנתיבי המסחר נחסמו, חיפשו הסוחרים נתיבים חליפיים. סחר הסמים שינה את נתיבו, התרכז בירדן ופנה משם לסיני וממנו למצרים. הפיקוח של שלטונות מצרים על סיני היה רופף, ואִפשר העברת הסמים תוך סיכון מוגבל.

הבדוים גילו כי העברת הסמים משתלמת, וגייסו לכך את כשרונותיהם הטבעיים ואת ערמומיותם. כל גבר שהצליח להשתלב בחבורת המבריחים זכה בתשלום הגון. המצרים שנוכחו לדעת כי רשת הברחת הסמים הבין־לאומית פועלת מסיני, הקימו יחידות צבא מיוחדות למלחמה במבריחים.

לאחר מהפכת הקצינים החופשיים במצרים, ב־1952, הוחמר הפיקוח על הנעשה בסיני וההברחה נעשתה מסוכנת. לדברי הבדוים: “הגיעו הדברים לידי כך שלא היה אפשר לדעת אם תחזור מההברחה חי או מת!” ואף־על־פי־כן, הם לא נטשו את העיסוק החדש. בתחילה ליוו את שיירות הגמלים נושאי הסמים בכוח הגנה צבאי. וכיוון שזה לא עזר החלו לחלק את הסחורה לאנשים בודדים, ואלה התחמקו בין המשמרות המצרים, והעבירו את הסחורה לתעודתה בצדו המערבי של סיני.

המאבק בין הבדוים לצבא המצרי יצר שנאה הדדית. המצרים לא נתנו דעתם לטפל בשורשי הבעיה – שדרשה פתרון לכלכלה הרעועה של הבדוים. כך שהמצרים אמנם לחמו בהברחות, אך הצלחתם היתה זעומה. בין היתר, הם אסרו על הבדוים להכניס כלי רכב ממוּנעים לסיני. בדוי שרכש ג’יפ נחשד כמי שמתכוון להבריח. לדברי הבדוים, בכל סיני היו ארבעה כלי רכב קטנים, שניתנו לאוהדי השלטון.

המצרים ראו בכל בדוי מבריח בכוח. סיפר לי בדוי צעיר: “רציתי לבקר במצרים ולבשתי את בגדי החגיגיים. כשהגעתי לגבול הכניסו אותי למשטרה ושם חבטו בי ועינו אותי. לשאלתי, למה ועל מה? אמרו לי: לבדוי אין כסף לבגדים מהודרים אלא אם כן הוא מבריח, ספר מי שלח אותך ולאן פניך מועדות! התחננתי על נפשי ואמרתי להם כי אין לי קשר להברחה. והם המשיכו להכות בי, עד שהתעלפתי. התאוששתי, חזרתי על עקבי ומאז אני שונא מצרים!”

סיפורו של הצעיר חזר ונשנה במקומות שונים. האמת היא שלא היה בדוי שלא ידע על מעשי ההברחה, ולא הכיר את רבי־המבריחים ועוזריהם. לשאלתי, למה סיכנת את חייך בהברחה? אמר לי אחד המבריחים: “לו היתה לי עבודה אחרת, ברצון הייתי עושה אותה ובלבד שיהיה אוכל לילדי. כשאלה גוועים מרעב לפני, אני חייב לסכן את חיי ובלבד שאביא להם אוכל!”

ממשל נאצר החל לדאוג לבדוים, וסיפק להם מזון במחירים מוזלים (פעולה זו נקראה תַמְוִין, שפירושה המילולי: אספקה). בעיירה אַ־טוּר הוקם מרכז אספקה ושם כל תושב סיני יכול היה לקנות כמות מזון למשפחתו, לפי תלוש מיוחד שקיבל. אמצעי זה הקל על הבדוים אך לא פתר את הבעיה.

באותן שנים היתה בצורת קשה, ולבדוים לא היה מה למכור כדי ליהנות מֵהַתַמְוִין. סוחרי הסמים שילמו הרבה תמורת ההברחות, והבדוים לא עמדו בפיתוי.

עם פתיחת שוק העבודה הישראלי, בדוי סיני מצאו תעסוקה אחרת ופעילות ההברחה פחתה עד מאוד.

מלבד סמים כללה ההברחה גם סחורות אחרות כמו טרנזיסטורים, שעונים, ועוד. כאשר שדות הנפט בחוף מפרץ־סואץ נמסרו למצרים, הוברח לסיני בנזין זול.

ממדי ההברחה פחתו ככל שהבדוים מצאו תעסוקות אחרות. היו כאלה שניצלו את הכסף, שהצטבר מהברחת הסמים, לפתיחת חנויות. אלה שעבדו כשכירים בישראל, השקיעו את כספם במזון ובביגוד טובים יותר. הם הזינו את עדר העזים באוכל מרוכז וכך יכלו להגדיל את מספר העזים בעדר.

הקלות שבהשגת עבודה הסיטה כאמור את הבדוי מההברחה. הסכנה שהיתה בכך עמדה לפני עיניו, וגורל כמה בדוים שנתפסו על־ידי המצרים בזמנו שימש להם דוגמה מרתיעה.

לקראת סוף התקופה הישראלית התפתחה הברחת סחורות שהובאוּ באניות. הבדוים היו מפליגים בסירה אל האנייה שעשתה דרכה לעקבה. בחסות החשכה נפרק מהאנייה מטען לסוחר הבדוי, שמכר סחורתו ללא מכס ברחבי סיני וישראל.

תחשיב ההכנסות מהברחה

לפי הנתונים של אחד מרבי־המבריחים, הכנסת הבדוים מהברחה היתה טובה למדי. להלן תחשיב שנעשה לפי ערך המטבע המצרי בשנת 1978. הַגְנֵי המצרי היה שווה אז 26 לירות ישראליות.

הובלת סחורה במשקל 300 ק“ג לפי שכר של שלושה גני על כל ק”ג 900 גני

העברת הסחורה בסירה מחוף מדין לחוף סיני לפי חמישה־עשר גני

על כל ק "ג 4500 גני

סה"כ 5400 גני

בסיני היו חמש רשתות הברחה שהובילו פעמיים בחודש. ההכנסה השנתית של כל הרשתות היתה 648,000 גני.

לכל משפחה מקרב 1,600 המשפחות בדרום־סיני, היתה זכות להבריח פעם בשנה. יוצא אפוא שכל משפחה זכתה בהכנסה של 405 גני שהם 10,530 ל“י. הוצאות משפחה בחודש בממוצע עמדו אז על 1,750 ל”י. ההכנסה מההברחה כיסתה ששה חודשי קיום. הכסף אמנם לא התחלק באופן שווה בין משפחות הבדוים בדרום־סיני, ורבי־המבריחים שלשלו לכיסם סכומים גדולים. למרות זאת, הכסף הגיע לכולם, ובו בוצעו מפעלי בנייה והוקמו בוסתנים.

תיאורה של הברחה

את תיאור ההברחה להלן שמעתי מפי מבריחים אחדים. ממקום מושבו שבעבר־הירדן מודיע הסוכן הראשי על יציאת “הסחורה”, הסמים, בדרכה למצרים. הרַאִיס, רב־המבריחים, שאתו התקשר הסוכן מבעוד מועד, מחכה לַנַּקְלֵה כלומר, למנת ההובלה, בחוף־המזרחי של סיני, במקום שנקבע מראש. כשקיבל את הידיעה, שלח הראיס לחוף הסעודי סירה שתחכה לסחורה. בינתיים הזעיק כמה מובילים בהתאם לכמות המטען. אלה המתינו במקום סתר בהרים, קרוב למקום העגינה, ועתה התקרבו והסתתרו על חוף הים.

בלילה הגיעה הסירה ממדין. האנשים שעליה הדליקו גפרורים להודיע על בואם. מהחוף ענו להם בּאיתות דומה, וכך כיוונו את הסירה למקום הדרוש. המטען פורק במהירות והועמס על גב האנשים, שמיהרו אל ההרים, שם חיכו להם הגמלים. הסירה נעלמה במהירות. עם בוקר היא נראתה כסירת דיג תמימה ועליה שני דייגים עוסקים במלאכת יומם.

גשש נשלח לבדוק את המסלול. לאחר שהגשש הודיע כי הנתיב בטוח, ואין משמרות מצריים בקרבתו, הביאו את הגמלים. העמיסו את הסחורה ויצאו לדרך.

בטריטוריה של השבט המקומי, קיבלו מידע מפי בני השבט שתפקידם היה לעקוב אחר תנועת המצרים. אם יחידת צבא מצרית, מאלו שנועדו להילחם בהברחות, היתה בשטח, סטו לשבילי סתר וחיכו עד פינוי השטח. לאחר מכן המשיכו לטריטוריה של שבט שני, ואף כאן קיבלו מידע על תנועת המצרים. לבסוף היו מגיעים לחוף סואץ. המטען פורק לסירה שהמתינה שם והכול היו מתפזרים.

המטען נמסר ליחידה שפעלה בצד המצרי, ובכך נגמר תפקיד הבדוים. הסוכן המצרי הודיע לסוכן בעבר־הירדן כי הסחורה הגיעה לתעודתה, ללא פגם ובשלמות. הודעה זו הפעילה את מערכת התשלומים. בחוף מדין או בְעֲקַבַּה נפגש הראיס עם הסוכן הראשי בעבר־הירדן, וקיבל ממנו את התשלום.

העבודה השכירה

הבדוי מוכן לעבוד בכל עבודה כדי שהפרוטה תהיה מצויה בכיסו. בדורות הקודמים לא היתה בסיני שום עבודה אחרת לבד מהובלת תיירים עולי־רגל או משאות למנזר. עבודות אלה נמצאו אך בצמצום, ולא היה בהן כדי לענות על הביקוש הרב אחר פרנסה.

בתקופה המצרית יכלו הבדוים לעבוד במכרות המנגן ובשדות הנפט, אם בשירותים או בעבודה שחורה. גם עבודה זאת לא ענתה על הדרישה של הבדוים לתעסוקה. עם פתיחת שוק העבודה הישראלי, לא היה גבר שרצה לעבוד ולא מצא עבודה בסיני או בישראל. לפי הרישום בלשכות העבודה של מפקדת מרחב־שלמה מהשנים 1975–1976, עולה כי מכלל האוכלוסיה שמנתה 12,000 נפש, 4,000 היו מועסקים. ובשנים 1979–1981, אחרי מסירת מערב־סיני למצרים, מכלל האוכלוסיה שמנתה 4,000 נפש רק 950 היו מועסקים.

שנות הבצורת בסוף התקופה הישראלית דלדלו את העדרים, ואלמלא שוק העבודה הישראלי, האוכלוסיה הבדוית היתה ניצבת בפני נטישה או מאבק פוליטי חריף. מצב דומה שרר לפני התקופה הישראלית, והוא הביא למתחים ולקונפליקטים עם השלטונות המצריים.

התעסוקה המלאה השתקפה בצורה ברורה בעליית רמת החיים. כוח הקנייה של הבדוים גדל בכל תחומי הצריכה: בביגוד, בתזונה, בבריאות במוצרי קוסמטיקה ועוד. מצב זה השפיע באורח שלילי על המשק המסורתי. הבוסתנים הקטנים נעזבו. בעלי הבוסתנים טענו כי יום עבודה בישראל שקול כנגד כמה ימי עבודה בבוסתן. צעירים רבים שבתחילת התקופה הישראלית התפרנסו מהובלת תיירים על גמליהם, חדלו מכך בטענה שיום עבודה עם גמל מכניס פחות מחצי הסכום שאפשר לקבל תמורת עבודה בישראל.

היציאה לעבודה בישראל הפגישה את הבדוים עם התרבות המודרנית. הבדוי גילה רצון טוב ומסירות לעבודה, והיה חשוף לניצול בתוך מערכת חברתית בעלת ערכים שונים משלו.

המפגש הראשון של הבדוים עם הערבים הישראלים והפלסטינאים היה קשה ועורר טינה ושנאה. וכך אומר בדוי: “אני חופר לתומי, שקוע בעבודתי, והנה מופיע לפני פלסטינאי ודורש ממני לעבוד יותר לאט. אמרתי לו: ‘הלא בשביל זה שכרו אותי ולא בשביל ישיבה בטלה.’ כשראה שאינני מוכן להונות את מעבידי, איים עלי במכות ובגזל!” הבדוי לא היה מוכן להתחרות על מקום העבודה. הפועלים הפלסטינאים הציקו לו ואיימו עליו שיסתלק ממקום העבודה, מהפרדס או מאתר הבנייה שבו ביקש לעבוד. כשעבדו זה בצד זה לא הסתדרו. לפי תיאורי הבדוים הם היו במצב של התגוננות תמידית מפני הפועלים הפלסטינאים.

סיפר בדוי: “בלילה, כשהיינו סגורים בפרדס כי לא ניתנה לנו רשות להסתובב בעיירה הישראלית, הפלסטינאים היו מגרשים אותנו מבית האריזה ומכריחים אותנו לשבת מסביב למדורה בין העצים. שם היינו לנים.”

המגע עם הישוב הישראלי היה על־פי־רוב חיובי. לעומת הגילויים השליליים מצד קומץ ישראלים נטולי מוסר, התייחסה החברה הישראלית בחמימות ובאהדה לבדוי סיני. לקראת סוף התקופה הישראלית, כאשר הבדוים רכשו נסיון ביחסי עבודה, ואף התמחו בעבודות שונות – מנהיגה ועד למלצרות – כבר לא נשמעו מצדם טענות על קיפוח.

הבדוים בחנו את התרבות הישראלית, התרשמו מהישגיה החומריים והטכנולוגיים וחשו רגשי נחיתות לנוכח רמת החיים של האזרח הישראלי.

בדוי נכבד שהתארח אצלי בקיבוצי ימים אחדים, סיכם את ביקורו כך: “עכשיו אני רואה כי חיינו דומים לחיי בהמות!” 

המנזר כמקור פרנסה

המנזר מספק עבודות שירות לבדוים מבני המקום. בעבר עשו הנזירים בעצמם את עבודות המנזר. עולי־רגל מהתקופה הביזנטית תיארו את הנזירים כאנשי עבודה (4). כיום נמצאים במנזר כשנים־עשר נזירים בלבד והם עוסקים בפיקוח ובהנהלה. כל העבודות האחרות – הנקיון, הבנייה, הכנת הטקסים – מבוצעות על־ידי הבדוים. לבד מהמנזר המרכזי מפוזרים סביבו בהרים עוד ששה מנזרים קטנים. בשניים מהם יושב דרך קבע שומר בדוי.

המנזר מעסיק כשלושים איש. משכורתם זעומה ואינה מספיקה לקיום משפחה. לכל בדוי מעובדי המנזר יש עדר. בעבר סיפק המנזר לבדוים עבודות הובלה. אחת לכמה שבועות היתה יוצאת שיירה לעיירה אַ־טוּר או לסואץ כדי להביא אספקה. בראשית שנות הששים רכש המנזר משאית שנסעה בדרכים שפרץ הצבא המצרי ובכבישים שנסללו לצורך פיתוח שדות הנפט. המשאית הזו הכריתה את פרנסתן של כמה משפחות.

לקיומו או לאי־קיומו של המנזר אין כל משמעות כלכלית בחיי הבדוים, לבד מאותן משפחות ספורות שקיומן תלוי במנזר. בכל מסעותי בסיני בתקופה הישראלית, לא שמעתי בין הבדוים דיון על המנזר בענייני כלכלה או פוליטיקה. בעבר זיהו עולי־רגל את המנזר עם כלל סיני, ותיארו את ההיסטוריה החברתית והכלכלית של הבדוים באספקלריה שלו. מבחינת האמת ההיסטורית אין לכך שום סימוכין.

מסעי השוד באספקלריה כלכלית

מסעי השוד אפיינו את התרבות הבדוית עד לתחילת המאה העשרים. פשיטות ומסעי שוד התקיימו בעיקר בין השבטים ובין עצמם ולפעמים כוונו לאזורי הספר של ארצות המזרע.

תכליתם של מסעי השוד היתה לחלק את אמצעי הקיום שהצטברו במקום מסוים בין כלל האוכלוסיה.

מסע השוד לא נועד להשמיד אויב, אלא לענות על בעיות כלכליות. לפעמים הצטרפו למסע השוד חשבונות דמים עם שבט שנוא, ואז קיבל אופי של מלחמת השמד. מסע השוד התנהל על־פי חוקים והגבלות ברורים.

הנוהג המתיר לשודדים לקחת את הצאן, הגמלים והחמורים של הצד הנשדד, אוסר פגיעה בנשים, זקנים וטף. אם הנשדדים מתנגדים מתפתח קרב שמביא להרג בשני הצדדים. כתוצאה מכך מתפתחים יחסי איבה בין שבט השודדים לשבט הנשדדים, המביאים לשפיכות דמים במשך דורות.

מסעי שוד בין שבטים שכנים היו נדירים בגלל ההכרח לשמור על יחסי שכנות תקינים. אולם הסיבה העיקרית היא אקולוגית. אם המשאבים הטבעיים באזור מסוים פוחתים בעקבות שינוי אקלים, כל המרחב נמצא במצב זהה של מחסור ואין מה לשדוד אצל השכן. לפיכך, מסעי השוד כוונו לשבטים רחוקים מרחק מאות קילומטר.

בעבר ליוותה אימת מסעי השוד את הבדוי לאורך כל חייו. שבט הָעֲזַאזְמֵה שישב בנגב ובעבר־הירדן מעורר עד היום את חמתם של בדוי סיני, בגלל מסעי השוד וההרג שעשו בני הָעֲזַאזְמֵה בסיני. 

מסע השוד של סְלִים אִימְעַ’נַּם

על מסעי שוד שהתרחשו בעבר מסופרים סיפורים רבים עד היום בסיני. מסעי השוד שנערכו על יושבי סיני אילצו אותם לערוך מסעות דומים על יושבי חצי־האי ערב. מצב זה מתואר בסיפור מסעם של בני הַתַרַבִּין בימיו של סְלִים אִימְעַ’נַּם, לפני מספר דורות לא רב. כך סיפרו לי בני שבט הַתַרַבִּין שבְּוַאדִי וַתִיר:

באותם הימים פקד רעב כבד את סיני ולא היה לאנשים ממה להתקיים. באו אל סְלִים אִימְעַ’נַּם ואמרו לו: “בני משפחותינו גוועים מרעב. עשה משהו שיצילנו ממנו!” מיד שלח סְלִים אִימְעַ’נַּם ממקום מושבו בוואדי־וַתִיר רצים להזעיק את כל הלוחמים להתייצב לפניו נכונים למסע. ובראש כמה עשרות לוחמים רכובי גמל יצא סלים אל ארץ ערב אל מקום שבו יש שפע צאן וגמלים. כשהגיעו אל המקום המיועד לבוז שלל לא מצאו דבר. השבט שהיה שם נדד ואיננו.

ימים רבים רכבו בני התרבין בחפשם אחר שבט בעל רכוש לשדוד ממנו ולא מצאו. כי השמועה יצאה לפניהם, וכל בעלי העדרים נסו מפניהם אל לב המדבר. משאזל המזון בכלי האנשים שחטו גמלים ואכלו את בשרם. מיום ליום פחת מספר הגמלים, עד שלבסוף נשארה רק נאקתו של סְלִים בחיים. הרעב הציק ללוחמים ולא העזו לשחוט את נאקת מפקדם. בייאושם פנו אל סְלִים מפקדם ואמרו לו: “יא סלים, הבה ונשובה על עקבינו ומוטב מותנו ליד נשינו וטפינו ממותנו בנכר!” אמר להם: “קחו את נאקתי שחטו אותה ואללה יעזור!”

בצער גדול ניגשו אל הנאקה לקחת אותה לשחיטה, ולא יכלו להזיזה ממקומה, כי רגלה היתה שקועה בחול ותפוסה בתוכו ביד נעלמה. האיצו בנאקה שתמשוך ברגלה, ולאחר שמשכה בכוח את רגלה, ראו כי רגלה הסתבכה בקישורי חבלים. חפרו ומצאו שם מטמון: שקים מלאים קמח, אורז, קפה ושמן בקנקנים, ולא חסר דבר לסעודה דשנה. הלוחמים ידעו כי התשועה באה להם בגלל צדיקותו של סְלִים, כי האיש קדוש ומקובל על הכוחות העליונים.

אכלו ושתו ולאחר שאגרו כוח יצאו להמשיך במסע השוד. לא עבר זמן רב, והגששים שיצאו לפני המסע הודיעו, כי עדרי גמלים וצאן לרוב מצויים בין ההרים ומעט רועים נוהגים בהם והם שאננים. הפקודה יצאה מפי סְלִים, והלוחמים התחלקו לפלוגותיהם, עטו על העדרים והניסו את הרועים. אחר מיהרו לנהוג את שפע הצאן והגמלים לפניהם היישר לסיני. את דרכם עשו במהירות ובעורמה, עד שהגיעו לארצם בסיני. כל איש מהלוחמים זכה בעדר צאן ובגמלים, ותהי תשועה לשבט התרבין. כך הציל סְלִים אִימְעַ’נַּם את שבטו ממוראות הרעב. במותו קברו אותו בְּעֵין אוּם־אַחְמַד ומצבת קבורתו מצויה על הגבעה הצופה על הנווה עד היום הזה.

מסעי השוד כוונו פעמים רבות כנגד יושבי הקבע בכפרים ובעיירות באזורי הספר. הישובים ביהודה ובשומרון סבלו מפשיטות של יושבי המדבר. הסיפור התנ"כי המתאר את מלחמת גדעון במדיינים הוא דוגמה מושלמת לפשיטות, שכמותן התקיימו עד לראשית המאה העשרים.

באמצעות הרכב הממונע והתחבורה האווירית הצליחו השלטונות להשליט בטחון במרחב ולהפסיק את מסעי השוד. שבטי הבדוים נאלצו להשתלב במערכות הייצור, כפלחים ובעובדים שכירים, ולהסתפק בחלומות על ימי זוהר של שוד. 

תצפיות כנגד מסעי שוד

דרום־סיני היה חטיבה אחת מבחינת המערכת האקולוגית, והאינטרס של התושבים היה זהה. דבר זה הביא ליצירת אחדות כלכלית. היה עליהם לדאוג לעצמם ולשמור על רכושם מבלי להסתמך על שבטי הצפון. לכן נהגו להציב תצפיות במקומות אחדים לאורך מצוקי הַתִיהּ והחזים שהתריעו על בוא מסע שוד. אם מסע שוד נראה ממרחק, היו מובילים את העדרים בין ההרים הגבוהים, בקירבת גַ’בּל קַתְרִינַה וְאוּם־שַאוּמַר. שם היו בטוחים מפני מסעי השוד לפי שיכולת ההגנה היתה רבה בין ההרים. סביב אותן תצפיות נוצרו כמה אגדות.

בני שבט הגִ’יבַּאלְיֵה מספרים כי בעבר היתה נערה בעלת ראייה חדה במיוחד. הציבו אותה על ראש גַ’בַּל עַבַּאס־פַּאשַׁא כדי לצפות אם באים מסעי שוד מצפון. כשראתה שיירה יורדת מאחד הנקבים של מצוקי התִיהּ, ידעה לקבוע לפי לבושם והתנהגותם של הבאים אם פניהם לשלום או למלחמה.

פעם אחת ראתה קבוצת אנשים שלבשו בגדים לבנים, כדי שלא יבחינו בהם ברדתם ממצוקי התיה. מיד הזעיקה את האנשים, ואלה אספו את מקניהם, טמנו את רכושם ונמלטו למקומות סתר. כשבאו השודדים לא מצאו דבר לבד מאוהלים ריקים ורמץ חם במוקדים. השודדים ידעו כי אם ישתהו בין ההרים תבוא עליהם הרעה בהפתעה. הם נסו על נפשם ובני השבט ניצלו משוד.

אגדה אחרת מספרת על תצפית בראש גבעה בעלת שתי פסגות המתנשאת דרומית לפתח וַאדִי־אִיסְלַה, בודדת ומנותקת מן ההרים. בעבר קראו לה רוּרֵיס־דַ’וַה שפירושו: גבנון האור, על שום המדורות שהיו מדליקים על ראשה. כיום קוראים לה קוּרֵין־עַטּוּט שפירושו: “גבעת בעלת־הצמות”.

האגדה מספרת על ימים שבהם ישבה זקנה על ראש הגבעה וצפתה אל המישור הרחב שבין ההרים לשפת הים, כדי להזהיר מפני שודדים. אם היתה רואה מסע שוד, היתה מדליקה אש גדולה וכך מזהירה את בני שבטה.

פעם באו שודדים מהצפון, ולא ידעו כי המישור הגדול הוא מלכודת נוראה לסוסים. הרוכבים ראו את האש על הגבעה ונמשכו אליה, כי חשבו ששם מצויים בדוים עם צאנם וגמליהם. הם התקרבו לגבעה, הקיפוה ותעו סביבה עד שכל סוסיהם עייפו ומתו.

בינתיים העיזו הנשים את הצאן והגמלים. הגברים, שראו את המדורה, מיהרו לשוב ולעזור לנשים למלט את רכושם. כך הצילה הזקנה את רכוש בני שבטה. הגבעה מכונה קורין־עטוט, על שם צמותיה של הזקנה.

גם בצפון ריחפה על הבדוים סכנת השוד. שבט הָעֲלֵיקַאת, שסבל ממסעי שוד שבאו מן הצפון. שכר צופים מבני שבט הדְבּוּר השוכן ברמת־הַתִיהּ. אלה ישבו במצפים ובשעת סכנה הבעירו מדורות והתריעו על בוא אויב. במזרח, על מצוקי־הַחֲזִים. הציבו בני שבט התרבין צופים מבני שבטם. כאן מדורה לא יכלה להועיל, שכן האזור מוקף הרים, ולכן נקטו התרבין בשיטה אחרת. נאקה עמדה הכן לרגלי ההר, ובבוא אויב היה הצופה דוהר למאהל. לרגלי גַ’בַּל חוּרְתַ’ה יש גל אבנים שנקרא חֲגַ’ר־נַאזְלַה. אותו גל אבנים שימש לקשירת הנאקה נַאזְלַה שהיתה מהירה כרוח. הצופה ישב בתצפית על ראש ההר וְנַאזְלַה עמדה הכן למטה. בשעת צרה היה הצופה דוהר עליה, מתריע ומזעיק. 

שודדי הגמלים

בעבר היו בסיני עדרי גמלים, והם היו פתיון מתמיד לשודדים. בהקשר זה יש אגדות רבות. יש מהן שמתארות הווי ועלילות הקשורות לבדוים, ויש שמתארות את שוד הגמלים עצמו. אוזלת ידם של בעלי הגמלים שנשדדו יצרה את האגדות האלה, שבהן קורה נס והשודדים נוחלים כשלון. כמה מקדושי סיני קשורים בנסים אלו במיוחד נַבִּי־צַאלִח ואֲבּוּ־קְרֵי (20).

כיום אין עדרי גמלים מחוסר מרעה. כל משפחה מגדלת גמל להובלה. לשם כך מצויים עדרי נאקות קטנים, המספקים את הביקוש לזכרים. שוד גמלים בקנה מידה גדול פסק בסיני, אולם גנבי גמלים מדירים שנתם של הבדוים, במיוחד באזור הקרוב למצוקי־הַתִיהּ. גנבים מהצפון גונבים נאקות וגמלים המתהלכים חופשי ומוכרים אותם לבשר בערים הגדולות.

מקח וממכר

המערכת המשקית של בדוי דרום־סיני איננה אוטרקית, כפי שהיתה בימי קדם. המבנה המונוקולטורי של משק המרעה מחייב אותם להיצמד לשוקי הארצות השכנות, בעיקר למצרים. מלבד בשר אין לבדוי מה להציע למכירה.

על הבדוי לייבא את מזונו ואת לבושו. פיזור האוכלוסיה והנדודים אינם מאפשרים הקמת מרכז מסחרי בלב סיני שבו יוכל כל תושב להשיג את מצרכיו ולמכור את תוצרתו.

עד לשנות הששים נאלצו תושבי סיני לצאת למסע ממושך אל הארצות השכנות כדי למכור את תוצרתם, ולהצטייד באספקה. יציאתו של אבי המשפחה למסע ממושך יצרה מתיחות בתוכה. הגברים נהגו לצאת למסע יחד. סכנת השודדים חייבה זאת, והבילוי בחבורה הפיג את הקושי שבמסע. המסע נקרא קַאפִילֵה – שיירה. הקשישים מספרים בנוסטלגיה על הימים ההם.

הַקַאפִילֵה

הגברים שבאזור היו מתכנסים ביום שנקבע מראש ליד מאהל מרכזי על מנת לצאת לקניות בשוקי מצרים. מספר היוצאים במסע הַקַאפִילֵה הגיע לפעמים לעשרים איש ויותר. ככל שמספר המשתתפים היה רב יותר, תחושת הבטחון גברה, וניהול המסע היה נוח יותר. כל איש הצטייד במזון, מים וטבק לדרך, ובאמתחתו סכום כסף ככל שהשיגה ידו.

האם ובנותיה הבוגרות היו מציגות לפני האב את בקשותיהן ומפרטות מה עליו להביא. הן ידעו כי השגת חפץ כלשהו דורשת זמן ואם לא יובא להן בפעם הזאת יצטרכו להמתין חודשים. הילדים שמחו למחשבה על המתנות והמעדנים שיקבלו בשובו של האב מֵהַקַאפִילֵה.

המסע היה עושה דרכו מאזור סנטה־קתרינה במשך עשרה ימים עד לעיירה סואץ. הגברים שהו שם וקנו את הדרוש להם. בינתיים בילו בבתי־הקפה בעיר ונהנו ממה שיושביה הציעו להם. הם נזהרו שלא לבזבז את ממונם על תענוגות הבל אך היו כאלה שהתפתו ויצאו בכותנתם לעורם.

עיקר המשא על הגמלים כלל מצרכי מזון כמו אורז, חיטה, דורה, שמן, סוכר וקפה.

סוחרי סואץ התאימו עצמם לדרישות הבדוים בסיני, והשוק בעיר זו הפך לבסיס אספקה מיוחד לסיני. מי שהיה קרוב לאל־עריש, כמו שבטי צפון־סיני, ערך את קניותיו שם.

הַקַאפִילֵה היתה מתנהלת לאטה במשך שבועיים, עד שהגיעה לאזור סנטה־קתרינה. בערבים היו מבריכים את הגמלים יחד ומבטיחים את הרכוש מפני שודדים. עם שובם למקום מושבם היו חונים במקום סתר ושולחים שליח למאהל להודיע כי " הַקַאפִילֵה הנה זה באה!"

הנשים והילדים היו יוצאים לקראתם בקול שמחה: הנשים היו מְזַעְ’רְדוֹת – משמיעות קול צרצור בלשונן – והילדים קוראים בקול שמחה. אז יצאו הגברים ממקום הסתר, עלו על הגמלים והלכו יחד לקראתם. משנפגשו היו הילדים קופצים אל זרועות אבותיהם, מתחבקים ומתנשקים. והנשים עומדות ליד בעליהן, רואות אותם מתרפקים, ומתמלאות נחת.

אותו יום, כך אומר המספר, היה יום חג: “אנו הפעוטים זכינו בממתקים שהיו האבות מוציאים מכיסם. במיוחד אהבנו את הסוכר הגבישי. רכבנו על הגמלים עד למאהל, ושם היה האב מעניק לנו ממתנותיו. הבנות זכו אותו יום במחרוזות ועגילים, וכל מיני דברים שמרחיבים דעתה של כל נערה. ואנו הבנים קיבלנו בגד חדש לשמחתנו הרבה.”

מכירת התוצרת

הצאן והגמלים נמכרו לסוחרים שנהגו לבוא למאהלים ולשלם במזומן. הסוחרים היו מובילים אותם רגלית לאחד הנמלים. עיקר הייצוא היה לעבר־הירדן ולישראל.

בני שבט הגִ’יבַּאלְיֵה נהגו להעמיס את האגסים והתפוחים בסלים, ולמכור אותם בסואץ או באַ־טוּר. ההכנסה מהבוסתנים היתה זעומה, ולא היוותה גורם משמעותי בכלכלת הבדוים. גם התמרים שנארזו בסלים בנאות־המדבר, בעיקר בנווה־פַארַאן, נשלחו לעיירה סואץ.

מהפכת המסחר

בראשית התקופה הישראלית חל שינוי מהפכני באמצעי המסחר בסיני. צה"ל פרץ דרכים בוואדיות הראשיים, ואִפשר תנועת רכב לפינות הנידחות של סיני. סוחרי אל־עריש גילו זריזות ובאו עד פתחי האוהלים במשאיות עמוסות סחורה: קמח, אורז, ירקות, ביצים ועל כל זה כלובים מלאים תרנגולות חיות, וביניהם בדים, כלי תפירה, סידקית וקוסמטיקה.

עד מהרה נעשה הסוחר בן־בית בסיני, ויש שהתקשר באופן מיוחד לקבוצת משפחות, עד שהפך לסוחר המשפחה. סוחר כזה מכר לפעמים בהקפה. כך השתחררו הגברים הבדוים מהצורך לצאת לשווקים במצרים, והתפנו לעבוד בשוק העבודה הישראלי.

הסוחרים הביאו הקלה, אך פגעו באיזון בין ההכנסות שהבדוי יכול היה להפיק מהמדבר ובין הוצאותיו. ההיצע הגדול העלה את רמת הצריכה ואת רמת ההזנה. בולמוס הקנייה עבר את גבולות הדרישה הבסיסית לקיום, וסכומי כסף גדולים הוצאו על מותרות. 

לאחר מכן באו חנויות מקומיות שנפתחו במאהלים. הבדוים הגיעו למסקנה שאפשר להקים מרכזי אספקה משלהם שבהם אפשר לערוך קניות בכל עת. חנויות כאלה נפתחו בנווה־פַארַאן, בקעת־רַבַּא ליד המנזר ועוד. באחד המקומות הנידחים בתִיהּ מצאתי חנות ובה המצרכים הבסיסיים הדרושים לבדוי.

החנויות הקטנות של תחילת התקופה הישראלית התרחבו לקראת שנות השמונים והיו לבתי־מסחר של ממש.

אין בידינו מידע על המערכת המסחרית בסיני בתקופה המצרית שלאחר התקופה הישראלית. המצרים סללו כביש אספלט שמקשר את אזור סנטה־קתרינה עם סואץ דרך נווה־פאראן, והדרכים שפרץ צה"ל פתוחות לכל סוחר. סיני, כמדבר, אינו יכול לספק במצב הנוכחי של בצרות וחוסר מרעה את רמת החיים שהבדוים הורגלו אליה בתקופה הישראלית. לשם כך דרושה הכנסה של כספים מבחוץ. אם המצרים לא ימציאו תעסוקה מתאימה לבדוים הם ייאלצו לחזור לרמת חיים נמוכה יותר.

הסעד הכלכלי, הצַדַקַה

כבר לאחר מהפכת הקצינים החופשיים בראשית שנות החמישים, נוכחו המצרים לדעת כי עיקר הבעיה בסיני נעוץ בחוסר אמצעי הקיום לבדוים. גַ’מַאל עַבְּד אל־נַאצֵר הנהיג שיטת סעד בשם תַמוִין שהקלה על הבדוים אך לא פתרה את הבעיה מעיקרה. בתקופת השלטון הישראלי הונהגה שיטת סעד שנקראה צַדַקַה, מלשון מתת חסד. חברת צדקה אמריקאית בשם “קֵר” תרמה מצרכי מזון בסיסיים כמו קמח, אורז, שמן, סויה, וממשלת ישראל הוסיפה את החסר ואף העניקה לזקנים תמיכה כספית חודשית. מנת הצַדַקַה ניתנה חינם אחת לחודש בעשרים ושתיים תחנות אספקה. כשנים־עשר אלף נפש נהנו ממנה.

אספקה זאת כיסתה, בראשיתה, כמחצית מצורכי ההזנה של המשפחה. בסוף שנות השבעים, כשרמת החיים עלתה, נשמעו טענות מפי הבדוים לפיהן האספקה אינה מספיקה ליותר משבוע אחד. היו אבות משפחה שוויתרו על הצדקה, בטענה שהפסד ימי עבודה הכרוך בהגעה למקום החלוקה, אינו שקול כנגד השכר שהם משיגים בעבודה.

יום הצדקה היה יום מפגש לאוכלוסיה. מי שגר רחוק היה מקדים ובא ערב המועד. היו בדוים שבאו על גמלים ממרחק של ששים קילומטרים. בין הבאים היו נשים, גברים, זקנים וטף. הנסיון לימד כי העברת הקִצבה והאספקה לקשישים, באמצעות שליח, נוצלה לרעה. לכן תוקנה תקנה לפיה הנזקק היה צריך לבוא ולקבלה באופן אישי. לחולים שלא יכלו להגיע היה הסדר מיוחד.

ההכרח לקבל את הסעד באופן אישי גרם לכך שהרכב הבאים שיקף את המצב הסוציאלי של האוכלוסיה. אלמנות שלא יכלו להשאיר את ילדיהן לבדם נאלצו להביאם אתן. אפשר היה לראות אשה מושכת גמל ועליו רוכב פעוט ושני ילדים קטנים יושבים בתוך השקים לצדי האוכף.

בעת החלוקה הנשים ישבו בנפרד מהגברים. כך הן יכלו להחליף אינפורמציה ולהתרפק על ידידות. ראיתי קבוצת נשים שקיבלה את פניה של אשה שזה מקרוב פקד אותה אסון ובעלה מת. כשבאה, עטו עליה והרעיפו עליה ברכות ונשיקות. ניכר שזו ההזדמנות הראשונה שהיתה להן להשתתף בצערה של חברתן. 

רוב הבאים היו מתקבצים בבוקר יום החלוקה ומחכים בסבלנות לבוא השיירה. וזו כללה משאיות, רכב הפקידוּת וליווי של הצבא. השיירה נוהלה בידי פקידי רשות מאל־עריש ועזה, פקיד ישראלי ונציג חברת “קֵר” האמריקאית.

המשאיות פירקו את המטען ונערכו לחלוקה. מחלק השמן שם את פחי השמן סביבו, ומילא גיגית בשמן, ממנה לקח לפי המידה שבידו ומילא את כליו של הבדוי. מחלק הקמח העמיד את המאזניים הגדולות וסביבם את שקי הקמח. וכמוהו עשו מחלק האורז ומחלק הסוכר והתה. הפקיד הרושם הציב שולחן בצל המשאית, וכל הנזקקים נקבצו סביבו.

לא אחת הייתי עד לחלוקה. המקום רחש כמו שוק, אך ללא מהומה ורעש. תוך שעתיים חולקה אספקה לשבעים נצרכים. כל מי שסיים את אריזת האספקה שקיבל, העמיס אותה על גב גמלו או חמורו ויצא לדרכו.

אלמלא העזרה שניתנה לבדוים באותן שנים מוכות בצורת, חייהם עלולים היו להיות קשים מנשוא. הקצידה הבאה עוסקת במצוקת העוני:

חישוב הצריכה

בשנת 1978 ערכתי חישוב צריכה אצל שני סוגי משפחות, האחת חיה בדחקות והשנייה ברחבות. לצורך החישוב נבדקה הצריכה עם המרואיין, ולשם השוואה נבדקה לאחר־מכן אצל החנוונים בבקעת־רַבַּא שליד המנזר ובנווה־פַארַאן.

הוצאות משפחה בשנת 1978 היו כדלקמן:

משפחה ברמת קיום נמוכה, שהסתפקה במזון בסיסי ומעט ביגוד, הוציאה בחודש 1,100 ל“י. משפחה ברמת קיום גבוהה – 2,800 ל”י. מרשימת המזון והלבוש של משפחה ברמה גבוהה עולה כי הבדוי עדיין לא הגיע לרמת חיים של יושבי הערים. אלה הוצאות משפחה שמנתה שש נפשות וחייתה בשנת 1978 ברמה גבוהה: 

מזון למשפחה לשנה

ביגוד למשפחה לשנה

שונות

תחשיב כלכלי למשפחה

בשנת 1978 היתה ההוצאה החודשית לנפש לחודש 250 ל“י וההוצאה השנתית 3,000 ל”י. הוצאות משפחה בת שבע נפשות (הורים, זקן וארבעה ילדים) היו 21,000 ל“י. מחיר עז באותה שנה היה 500 ל”י. כדי לאזן את הוצאותיו נאלץ הבדוי למכור 42 עז. גודל עדר שמייצר 42 עז לשיווק צריך להיות מחושב לפי הריבוי שאינו עולה על 80%. כי אין העדר מתרבה במלואו בשל עקרות ותמותה. 50% מההמלטות הם זכרים שנשחטים או נמכרים בעודם גדיים והכנסתם מועטה. מכאן שהגידול הריאלי הוא 40%. כדי לייצר 42 עז לשיווק נדרש עדר בגודל של 105 אמהות. לפי מפקד ראשי צאן. שנעשה בעקבות חיסון העזים בשנת 1979 נגד קדחת השבר הסורי־אפריקאי נמצא. כי לכל משפחה היה עדר ממוצע של 28 ראש. מספר זה משקף את המצב הכלכלי הקשה ששרר באותם ימים, בעקבות שנות הבצורת הרצופות שפקדו את סיני.

בחלוקה אזורית מתברר כי גודל העדרים קטֵן ככל שמדרימים. משפחות רבות חדלו להתפרנס מהעדר, והן מגדלות עזים רק לפולחן ולכיבוד. הבדוי רואה חובה לעצמו לזבוח עז או כבשה בחג הקורבן, או בעת זוּאַרַה ליד קבר־שיח'. לפעמים זובחים גם לכבוד אורח. כל משפחה חייבת לגדל שבע עזים או כבשים למטרות אלו.

הבדוי מתעקש להחזיק עדר קטן באופן קבוע למרות הגירעון הכלכלי. כאיש מדבר הוא יודע כי התנאים האקולוגיים עשויים להשתנות תוך שנה, ועליו להיות מוכן לפריחה כלכלית בכל עת.

הודות למקורות הפרנסה בשוק העבודה הישראלי יכלו הבדוים לכלכל את משפחותיהם, למרות המשבר הקשה שפקד את ענף הצאן בתקופה הישראלית.

 

פרק אחד־עשר: האמונה והפולחן    🔗

מקורות האמונה הבדוית    🔗

עד שלא התהלכתי בקרב בדוי סיני ולא הכרתי אותם, סברתי שהם מוסלמים ומקיימים את מצוות דת האיסלאם. אולם מצאתי שאמונת הבדוי שונה מזו של יושבי הכרכים. וכי תחת מעטה האיסלאמיות מצויה אמונה שעקרונותיה מיוסדים על הוויית המדבר.

האיסלאם והוויית המדבר

הבדוי מכריז על עצמו כעל מוסלמי. אך התפיסה הדתית ודרכי הפולחן שלו אינן עולות בקנה אחד עם ערכי האיסלאם. המסורת שקיבל מאבותיו, שנתנו דעתם לתופעות טבע והסבירו אותן, משמשת לו מקור לפירוש האירועים שמתרחשים סביבו. השקפתו אנימיסטית ומצטיינת בתמימות ובפשטות. הוא מייחס כוחות על־טבעיים לעצמים דוממים, לעצים ולחיות. המסתורין מהווה יסוד חשוב בתפיסתו, משום שאין לו הסבר אחר לתופעות שמעוררות בו פליאה.

רוחות נושבות, עונות השנה המתחלפות, גרמי השמים הנעים במסילתם, הים שפעם מתחוללת בו סערה וביד נעלמה הוא רוגע – לבדוי אין הסבר לכל אלה. הוא מאמין שכוחות מסתוריים שולטים ביקום ומגלים את קיומם בתופעות הטבע למיניהן. ככל שהבדוי מתבגר גובר בו הרגש הרליגיוזי. בדוי יכול להיות אדיש למצוות הדת אך אין בדוי שלבו ריק מרגש רליגיוזי.

בהיותו מבודד במדבר, הבדוי יצר לעצמו סמלים ונתן פירוש משלו לתופעות הטבע. שילובו של הבדוי במערכת האקולוגית המדברית הביא לכך שיהיה פטליסט. מכיוון שאין ביכולתו להשפיע על המערכת שתתנהל לפי רצונו, הוא בבחינת נפעל התלוי בהליכים המתחוללים בה. כשהוא רואה עננה העוברת בשמים ואינה ממטירה גשם, הוא מתעצב אך מקבל זאת כגזירה שאין לשנותה.

הבדוי מודע לעובדה שהוא נולד למציאות שרובה צער ומיעוטה אושר, ולא יעלה על דעתו להתקומם נגד סדרי עולם. פגעי הטבע אינם אלא פרי מעשיהם של כוחות נעלמים וחזקים ממנו, שאין לו שליטה עליהם. המחלות שפוקדות את האדם אינן באות מעצמן, ויש מי שעושה זאת במתכוון.

הבדוי אינו קושר את כשלונותיו ואסונו לערכי מוסר ואמונה. שלא כמו בדתות אחרות, אין הוא רואה בפגע שתקף אותו עונש שבא משמים על חטא שעשה. טבעם של הכוחות הנעלמים שהם מתעללים לפעמים באדם וקובעים את גורלו, ויש לקבל זאת כעובדה ולהמשיך בחיים. מבחינה זו הבדוי משוחרר מתסביכם של בני הדתות המורכבות ורואה את הדברים בפשטותם בלי כחל ושׂרק.

ראיתי במרחבי סיני זקנים עריריים שהיו במצוקה, במחלה ובעוני. הם לא האשימו את הכוחות העליונים במר גורלם. הכרתי את עִיטַאיִקה, הזקנה היושבת לבדה בוואדי־חִיבְּרַאן זה שלושים שנה. ילדיה מתו עליה בעודם באיבם; בעלה, אחיה וקרוביה הלכו לעולמם, והיא כואבת את אסונה ואינה מתלוננת. היא השלימה עם גורלה ולא עולה במחשבתה לחקור את התכליתיות שבמסכנותה. לדעתה, אללה יודע מה הוא עושה ועל מה כך גזר עליה מה שגזר. את שלו הוא עושה לפי שיקוליו, והיא ממשיכה לחיות ומודה על מה שבכל זאת יש לה.

המוות הוא תופעה שכיחה בהווייתו של הבדוי. הדלות ותנאי החיים הקשים מחלישים את גופו ומגבירים את מחלותיו. הבדוי משלים עם כך בלי טענות. פעם ראיתי אשה שבנה גסס על ברכיה. היא חיבקה אותו ברחמים, ליטפה את ראשו והנעימה לו את רגעיו האחרונים. היא לא זעקה ולא התריסה כלפי שוכני מרום ולא ביקשה רחמים על בנה. הצעתי להביא רופא. היא התנגדה ואמרה, “בני עומד למות ואני רוצה להנעים לו את רגעיו האחרונים על ברכי. ארבעה בנים כבר שיכלתי, וזה החמישי עומד להצטרף אליהם!” בהתנהגותה ראיתי את ההשלמה עם המציאות המרה ואת צידוק הדין כלפי מי שחיי אדם בידו.

הבדוי לא יצר מיתולוגיה ולא עיצב דמויות ממשיות לכוחות העל־טבעיים שבמציאותם הוא מאמין. מאז תקופת הַגַּ’הִלִיַּה, התקופה שקדמה לאיסלאם, לא שינה הבדוי את דפוסי אמונתו. כאז כן עתה הוא מגלה בעצמים ישות על־טבעית שיש בכוחה לעשות מעשים שאין בכוח אדם לעשותם. עצים וסלעים, רוחות המתים, מים ואש, חורף וקיץ, גרמי שמים וכל מה שיש ביקום – כל אלה אינם אלא גילויים של כוח סמוי. הבדוי אינו מתאמץ להגיע לכלל מחשבה על יצירת אחדות בין הכוחות הללו. אם לעצם כלשהו מיוחס כוח על־טבעי, הבדוי אינו מתעמק בתכונותיו ואינו מפתח דמיונות ומעשיות סביבו. הוא הדין באללה, הכוח העל־טבעי, שאת שמו מעלים השכם והערב, והמצוי באופן מעורפל בהכרתו של הבדוי.

באמונת הבדוים יש לאללה תפקיד מרכזי, אך לא בלעדי. הבדוי, כאיש המדבר, ביקש דרך להתחמק מעקת הכשלונות והאסונות שמלווים אותו במאבקו על קיומו. במדבר, כשלונו של הפרט הוא קטלני: באר שיבשה, גמל שמעד ואבריו נשברו – עלולים להביא כליה על משפחה שלמה. כדי להקל מבחינה פסיכולוגית על כובד האסון, שלא יביא את האדם לכלל משבר, מטילים את האחריות על “אללה”. כך יכול אדם ליפול שבע פעמים ושבע לקום, ולהמשיך לחיות במדבר כאשר “אללה” משמש וסת כנגד לחצים נפשיים.

הבדוי מאמין במאגיה, שבאמצעותה הוא יכול לפנות אל הכוחות העליונים ולשדל אותם. בהיותו ריאליסט ומפוקח דיו אינו מרחיק לכת ואינו משלה את עצמו שיוכל לכפות עליהם את רצונו. כשעוברת עננה בשמים הוא מתפלל אל אוּם אַל־עַ’איְת' – היא אלת הגשמים – ומשדל אותה בתחינה, שתשפיע על העננה כדי שתביא מעט לחלוחית למדבר. עם זאת, אינו נוהג כמו “שַאמַּאן” אפריקאי, שמתיימר להשביע את העננים ולכפות עליהם שימטירו גשמים. הבדוי יודע את גבולות יכולתו ועל־כן הוא נשאר בתחום המציאות, ואינו עורם מכשולים נוספים על קיומו בדרך של הזיה כפי שזה קיים בדתות אחרות.

כוחות על־טבעיים

באמונת הבדוי קיימות שתי מערכות של כוחות על־טבעיים שפועלים ומנהלים את היקום. המערכת העליונה כוללת את אללה, המלאכים והעצמים האנימיסטיים.

במערכת התחתונה נכללים אותם יצורים מסתוריים בדמות שדים ומפלצות, אשר רוחשים בסביבתו הקרובה של האדם. ומתערבים במהלך חייו היומיומיים. אדם שמעד ללא סיבה, מי שמילא את נאדו במים ומצאו ריק, או מי ששמע קול מבלי שיהיה אדם לידו – יסביר זאת בפעולתם של השדים, שיש והם נראים ועל־פי־רוב אינם נראים. אם אשה מסורה בוחלת לפתע בבעלה, אין זה אלא מעשה ידי שד זדוני. שלא במודע, ומתוך שהוא מסיח דעתו כמתכוון, הוא משתמש בדרכי ביטוי לאמונתו מאלו שלימדו אותו כוהני הדת המוסלמית. לאמיתו של דבר הוא אשר ביקש דרכי ביטוי הולמים לרוחו ומצאם בדת המוסלמית, והריהו משתמש בהם מתוך מניעיו הנפשיים. ולא מתוך הכוונה דתית צרופה.

הבדוי שוקע בתפילה מתוך ריגוש רליגיוזי. אמנם התפילה מנוסחת ומוגדרת. אולם אין לנוסח חשיבות. העיקר בתפילה לשפוך את הנפש. כך קורה שבדוי כורע לפתע בין מצוקים, פורש כפיו ומתפלל, שוקע באווירה שבקדושה כאילו מתפלל הוא בתוך מקדש. מראה של בדוי מתפלל ביחידות מדגיש את האחדות הקיימת בינו לבין נופו המדברי. הצורך שלו להתפלל נובע מתוכו, וללא כל חשש מאימתו של יום הדין, או מסיבה תיאולוגית מתוחכמת. זהו צורך טבעי, שמילויו גורם עונג – בחוויה הרליגיוזית שהתפילה מקנה.

מושאי האמונה    🔗

הבדוי מאמין, על דרך האנימיזם, בעצמים ובתופעות טבע והוא מתייחס אליהם בטקסים פולחניים. לכל עצם יש תכונות אלוהיות בעלות רמת חשיבות שונה. יש עצמים שמיוחסים להם תוקף ועוצמה, כמו קבר־השיח‘, ויש כאלה שעוצמתם פחותה. קבר־השיח’ מייצג את רוחו של איש קדוש, והבדוי מתייחס בקדושה ובהערצה בלתי מסויגת אל רוחו של אדם שקודש על־ידו. הבדוי מעניק לקדוש סמכות מטפיזית ויכולת השפעה על מהלך חייו. רוחו של הקדוש ממשיכה להשפיע על החיים אף יותר מהשפעתו בהיותו בין החיים. הוא מופיע כמושיע, מסייע ובעיקר מנחם, והאמונה בו גובלת בהאלהה.

שיח' הוא כינוי הקדוש. ובשעה שהבדוי נדרש לכוחות העל־טבעיים הוא מכוון את לבו אל דמותו הערטילאית, או שהוא עולה לרגל לקברו כדי לחסות בצל השכינה. הבדוי אינו רואה סתירה בין יחסו לקדוש לבין יחסו לאללה. אם לדון על־פי מנהגיו ומעשיו, ולא על־פי הכרזותיו, לאללה תחום אחד באמונה ולקדוש תחום אחר. מבין שניהם יש לשיח' הקדוש תפקיד עיקרי באמונה זו.

האיסלאם ופולחן הקדושים

השיח' הקדוש מייצג דמות אבהית להתרפק בחיקה ולהיעזר בה. לצופה מן הצד נדמה שקיימת סתירה בין הצהרתו של הבדוי על אמונתו המונותיאיסטית לבין הפעולות הפַּגַניוֹת שמלוות אותה, אולם הבדוי אינו רואה בכך כל סתירה. החזקתו בשתי ההשקפות הדתיות, האמורות להיות מנוגדות זו לזו, אינה מטרידה אותו, ואין הוא מתעמק בשורשיה. וכשהוא עולה לרגל לקבר־השיח' וזובח לכבודו הוא משלב בכך תפילה לאללה כדרך כל מוסלמי מאמין. 

פעם השתתפתי בַּקִיחַאזֵה, טקס עלייה־לרגל לחוף הים, שבו זובחים לים ומבקשים את ברכתו ואת עזרתו בענייני רפואה. הזבח נועד לים בעוד הברכות והתפילות נועדו לאללה. מעמד זה שילב סמלית את כל הניגודים הדתיים באמונת הבדוים: התפילה היתה מוסלמית אך המעמד היה בחסותו של “אל הים”, שלשמו זבחו זבחים, ובהשראתו אכלו בשר מקודש.

האיסלאם האורתודוקסי, בשם המונותיאיזם הצרוף, מנהל משחר קיומו מאבק עיקש נגד פולחן הקדושים. ברוב ארצות האיסלאם נאלצה האורתודוקסיה להתפשר עם הנהייה העממית החזקה אחר פולחן הקדושים. לעומת זאת, בסעודיה שלטת המגמה האורתודוקסית בדמות תנועת הוהאבים; תנועה זו, שבית המלוכה הסעודי יצא ממנה, ביקשה לחזור לשורשיו הקדומים, “הטהורים” של האיסלאם (36), וביטלה את פולחן קברי הקדושים בסעודיה.

בשנות החמישים העבירו בדוים מסיני את צאנם למדין, בחוף הסעודי. סיפר לי אחד מנכבדי הבדוים מִדַ’הַבּ: “יצאנו לחפש קבר־שיח' כדי לזבוח לידו זבחי תודה על המרעה הטוב שהיה שם. הסעודים שראו אותנו זובחים ומתפללים ליד קבר־השיח' גערו בנו ומנעו מאתנו להמשיך במעשינו, באומרם, שאין קדוש זולת אללה, ושאסור לקיים פולחן ליד קבר־שיח' כי יש בכך משום עבודה זרה. אצלנו בסיני אין אדם זובח זבחי תודה אלא אם כן הוא עושה זאת לכבוד הים או לכבוד שיח' קדוש, וכך מנהגינו מימים ימימה. לסעודים מנהגים מוזרים. וכי איפה רצו שנזבח, תחת השמים, לכוכבים ולשמש?”

הממסד המוסלמי נוכח לדעת שאי אפשר לשרש את פולחן הקדושים, ובחר להתפשר אתו. על כן נקבע בכל ארצות האיסלאם כי השיח' הקדוש אינו אלא המתווך בין האדם לאללה. בדרך זו, שיש בה סתירה פנימית, יצא המאמין ידי חובתו ולא גרם לערעור יסודות האמונה המוסלמית. כך המוסלמי מתפלל בפנייה ישירה לאללה ומביע את בקשותיו בגוף שני. על־אף שהעמדת מתווך בין האדם לאללה, בדמות השיח'. יוצרת סתירה דתית־אידיאולוגית, הדבר אינו מדאיג את הממסד המוסלמי. וכך, חמש פעמים ביום, פונה המוסלמי לאללה, ובו בזמן אינו זונח את אמונתו ברוחו של הקדוש.

אוהלו של הבדוי נמצא רוב ימות השנה בסביבה קבועה. אמנם הוא מעתיק את אוהלו ממקום למקום. אך אינו יוצא מתחום סביבתו המוגדרת. אף מי שנודד למרחקים בעונת האביב, חוזר בקיץ יחד עם האחרים למקום ההתכנסות הקבוע שלו. במקום התכנסות קיצית זה התפתח צורך ביצירת מרכז רוחני בדמות קבר־שיח‘. ועל כן בוחרים הבדוים בין מתיהם ועושים אחד מהם לאיש קדוש, מטפחים את מצבתו, ובדרך זו נוצר קבר־שיח’. בסיני קיימים קברי־שיח' רבים שהתקדשו כבר בידי הקדמונים ומי שבא לגור בסביבתם יש לו קבר־שיח' מן המוכן ואינו צריך להמציאו. סביב כל קדוש נוצר מיתוס שנועד לאשר את קדושת השיח‘. ככל שהקבר מרכז סביבו פעילות רבה יותר, המיתוס מתרחב ונפוץ למרחקים. קברי־שיח’ עזובים משתכחים וסופם שהם ניצבים בצד קברי־שיח' פעילים. בסקר שערכתי בדרום־סיני מניתי כמאתיים קברי־שיח', והוא עדיין אינו כולל את כולם (20). 

מקומות מקודשים    🔗

קברי־השיח'

על קבר־השיח' להיות בקרבת מקום כדי שאפשר יהיה לפקוד אותו בכל שעת רצון, ומיקומו נקבע אך ורק מתוך שיקולי נוחות. כך שקבר־השיח' ובית־הקברות נמצאים במרכז אזור ההתכנסות הקיצית. אף בישוב גדול, כמו בנווה־פַארַאן או ביקעת־רַבַּא, קבר־השיח' נמצא במרחק כמה דקות הליכה.

אין בנמצא קבר־שיח' בראש־הר. במאבק בין הרצון להאדיר את שם השיח' ולהציבו בראש הר שיתנשא על הכול, לבין הרצון ליצור גישה נוחה אליו, גבר האחרון. שבטי סיני נוהגים להתכנס פעם בשנה ליד קבר־השיח‘. לתכלית זו הם בוחרים קבר מתאים שלידו יש מישור גדול, עליו נוטים את אוהלי המשפחות ובו מקיימים מירוצי גמלים. אם אין תנאים טופוגרפיים מתאימים מקימים קבר־שיח’ במקום נוח להתכנסות, כך שלא קבר הקדוש קובע את המיקום כי אם התנאים הטופוגרפיים. שבט אולאד־סעיד, למשל, לא מצא מקום כינוס מתאים בתוך נחלתו, מכיוון שהוא שוכן במקומות התלולים ביותר בסיני, בסביבות גַ’בַּל־קַתְרִינַה. לפיכך בחר למקם את אתר ההתכנסות בוואדי־דְהַיְסֵה ושם הקים קובה על שמו של נַבִּי־טַאלִיבּ, דודו של הנביא מוחמד.

בני התרבין הציבו את מקום קבורת אביהם בואדי־ותיר. הדעה האומרת כי דרכי הגישה קובעים את המיקום אין לה על מה שתסמוך. משום שברוב המקומות קבר־השיח' שמשמש את מקום הזוארות השבטיות מצוי באזורים צדדיים, או במקום מרכזי של השבט, אך לא מרכזי מבחינה גיאוגרפית עבור כלל שבטי סיני.

קברי־השיח' לסוגיהם

קברי גדרה

קבר אינו על־פי־רוב אלא שכבת אבנים ושתי אבנים ניצבות הנקראות מַנְצַבּ. אחת מהן בראש הקבר והשנייה למרגלותיו. את המצבה מקיפה גדרה בקוטר 3־4 מטרים בגובה מותן אדם לערך, ובה פתח המאפשר גישה אל הקבר. קבר זה מצוי לרוב בין מצבות קבורה רגילות, ואין איש יודע את זהותו של הקדוש המכונה שיח' – או וַלִי – הטמון תחת המצבה. תנוחת האבנים שמהן בנויות המצבות והפטינה – היא הקרום הדק בצבע שחום המכסה עם השנים את האבנים – מעידות שהן מונחות כך זה עידן ועידנים.

בדוי הנשאל על בית־קברות ממין זה יאמר לך, “הַאדִ’י הִיא תוּרְבֵּה מַנְסִיֵּה!”כלומר: זהו בית־קברות שכוח. אולם דווקא עתיקותם מעניקה להם סגולות מרפא החסרות לקברים החדשים.

בסיני לא ראיתי בית־קברות קדום מטופח בידי בני הדור הזה, וכולם נטושים. אלמלא אבני המַנְצַבּ הניצבות, איש לא היה יודע כי במקום מצוי בית־קברות. לרוב אלה בתי־קברות קטנים ומכילים רק קברים אחדים. כנגד זה, מספרם רב והם נפוצים בכל רחבי סיני. לדברי הבדוים, בתי־קברות אלה נותרו מהדורות שסבלו מחוסר מרעה ונפוצו במרחבי סיני.

במבט ראשון יחשוב הזר שקבר־השיח' בתוך הגדרה עזוב ונשכח, אבל לאחר שמחטטים בתוך החול ומתחת לאבנים מגלים חרוזים, שברי זכוכית, מראות, אצעדות ודברי ערך אחרים – שנטמנו על־ידי הבדויות שעלו לרגל. שרידי מדורה ליד הגדרה יעידו על זוארה שנערכה זה לא מכבר במקום. הבדוים של היום עורכים את הזוארות ליד קברי הַקוּבַּה, שטיבם יוגדר להלן. אך יש בדוים – בדרך־כלל הנשים – הפוקדים גם כיום את קברי־השיח' השכוחים.

בצדי דרכים ובשבילים שונים בסיני מצויים קברי קדושים ללא גדרה, ואף ללא אבני מַנְצַבּ. הבחנתי בהם באקראי, בשל שיירי מדורה שהותירו מבקרים שפקדו את הקבר. לפעמים זוכה קברו של קדוש שהיה מוזנח, לשיפוץ ולהחייאת קדושתו. בוואדי־בַּרַאח ראיתי קבר בודד על דרגש סחף גבוה ובתוך גדרה. סופר לי שזהו קבר של קדוש קדום, ששוקם מהריסותיו שלוש שנים קודם לכן לאות הערכה על המרעה הרב שהיה אותה שנה בוואדי. לדעת הבדוים, שפע המרעה הוא בזכותו של השיח‘. על קברי־השיח’ עובר תהליך התבלות ושכחה, וכנגדם מופיעים קברי־שיח' חדשים המקודשים על־ידי אוכלוסיות אחרות. בשיח’־נַהַמַה שעל־יד סנטה־קתרינה, מצוי קברו של שיח' עַ’אנִים, שבו הוקם מבנה קבורה מעל הקבר. נכדו של עַ’אנִים מעיד על סבו שהיה “איש מופת” ונחשב כוַלִי על־ידי כל בני משפחתו. בפתח ואדי־סַהַאבּ התפתח מקום התכנסות קבוע סביב הבאר שנחפרה על־ידי המִנהל־האזרחי. מכיוון שנזקקו לְוַלִי מקומי, הבדוים קידשו את הקבר הקדום הנקרא סְלֵימַאן־אַל־עִיַאדִי. “יצירת” קברי־שיח' חדשים נמשכת כל הזמן, בעקבות חפירת בארות בידי המִנהל האזרחי הישראלי ובידי הבדוים עצמם.

קברים מקודשים שאינם קברי־שיח'

בעבר התהלכו בסיני אנשים שבאו מצפון־אפריקה ונקראו מְעֵ’רְבִּים, שעסקו ברפואת אליל ונחשבו ליודעי סוד ונסתרות. כמה מהם לא חזרו לארץ מוצאם, והם מתו ונקברו במקום מותם. כעבור שנים רבות התקדש קברם ויוחסו להם סגולות מרפא. בדרום־סיני פזורים קברי מע’רבים אחדים.

בשני מקומות מצויים קברי נערות שהיו קורבן לעלילה הקשורה בטוהר המשפחה. גם ליד קברים אלה נערכות פעולות טקסיות.

מבני קבורה

בדורות האחרונים נהגו הבדוים בסיני לקבור את מתיהם בבתי־קברות מרכזיים. ובהם מבני קבורה משני סוגים. הסוג האחד – מבנים בעלי כיפה המכונים קוּבֵּה, והסוג השני – מבנה רגיל בעל גג שטוח. גודלם אינו קבוע, אך בכולם הקבר מצוי בתווך. כך שעולי־הרגל יושבים סביבו בתוך המבנה. מבנה כזה יכול להכיל כתריסר אנשים.

ברוב בתי־הקברות מצוי לפחות קבר־שיח' אחד, אך ישנם מקומות שבהם נמצאים קברי־שיח' אחדים. בבקעת־רַבַּא, לרגלי ג’בל־צַפְצַפַה, המתנשא מעל מנזר סנטה־קתרינה, מצויים ארבעה קברי־שיח‘, בין קברות אחרים. בבית־קברות של רובוע שהוא פלג מוגדר של שבט השומר על אחדות, לא תהיה נטייה להוסיף קבר־שיח’ על זה הקיים: במקום שבו קיימת התפלגות פנימית מסיבות כלשהן, יוקם קבר־שיח' חדש בצד קבר־שיח' אחר. 

שמות כל השיח’ים הקבורים בתוך מבנים חדשים ידועים. ועד היום מספרים באוהלי הבדוים על מעשיהם. סיפורים אלה נרקמו סביב אישיותם של הקדושים והפכו למיתוס בקרב האוכלוסיה שהעלתה מתוכה את הקדוש. וַלִי שמעריציו נעלמו מסיני יישכח. ומלבד המצבה לא יישאר אחריו דבר. אך קדושתו של קבר־שיח' לעולם עומדת. גם אם בני שבטו נעלמו. מציאותו של קבר־השיח' בבית־קברות גורמת לכך שבדוים רבים נוטים לקבור את מתיהם סמוך לקבר־השיח'. מתוך אמונה שרוחו תסייע למתים בעומדם למשפטם ביום־הדין.

הַקוּבֵּה

זהו מבנה מרובע או משושה. שגגו עשוי כיפה ובראשה ניצב סמל עמי ערב, הסהר, עשוי ממתכת. הנקרא מֵידַנֵה. השם קוּבֵּה בערבית זהה לשם העברי – כיפה. הגובה הממוצע של קירות הקובה הוא כשני מטר. אורכה ורוחבה כשלושה מטרים. נכנסים דרך פתח בגובה אדם; דלת. הצבועה בדרך כלל בצבע טורקיז, סוגרת אותו. במרכז הקובה נמצאת מצבה המתנשאת לגובה מטר. אורכה כשני מטרים ורוחבה כשמונים סנטימטר. המצבה מכוסה בבד משי דק שצבעו ירוק הנקרא כִּיסְוֵה, מלשון כיסוי. המצבה בנויה לפי חוקי האיסלאם – ראשו של המת כלפי מערב ורגליו כלפי מזרח. בקיר המערבי, לצד המצבה, מצויה גומחה הנקראת מַבְּחֲ’רַה, ובעת הזוארה הנשים מקטירות בה קטורת או מדליקות נר־נשמה.

בקבר־שיח' פעיל, מצויים באופן תמידי כלי הפולחן. לצורך הקטרת הקטורת מצויה מחתה עבה עשויה פח, בעלת ידית ארוכה שאף היא נקראת מַבְּחַ’רַה. על המחתה שמים גחלים ועליהם את הקטורת. במקום שאין מחתה, משתמשים בקופסת פח. בעבר שימש לבדוים כקטורת שרף שהפיקו מעצי האלה־הפרסית, המכונה בפי הבדוים בשם בּוּטוּם, וכן מעצי המורינגה־הרתמית הנקראת אִילְבַּאן. כיום הבדוים משתמשים בחומרים המיובאים מארצות אחרות ונמכרים בשוקי מצרים ואל־עריש. לקובה נכנסים יחפים. בתום הביקור נוהגים הבדוים להשאיר שם חפצים קטנים כמזכרת, כפי שצוין ביחס לקברי הגדרה. יש כאלה שתולשים ענפי שיח ונועצים אותם בסדקי הקיר מסביב לדלת. השמירה על תקינות המבנה אינה נתונה בידי עובד שכיר. הדבר נעשה בהתנדבות על־ידי המבקרים. מצבה של הקובה מעיד על מידת מסירותם של המתנדבים. לרוב יתגייסו בני השבט שקידשו קבר־שיח' ויאספו כסף, בו יממנו את שכרו של בנאי שישפץ את הקבר. הטיפוח השוטף נעשה בידי האוכלוסיה המקומית, לרוב בדוים בגיל העמידה שרוח דתית מפעמת בלבם. דלת המבנה אינה נעולה. כל מי שחפץ יכול להיכנס לקבר בכל מועד שיחפץ. כל הבדוים מכבדים את קברי־השיח' ולא יקרה שמישהו ינהג בזלזול ויגרום להשחתה. המתנדב האחראי פוקד את הקבר מדי פעם, מתקן את הדרוש תיקון ויוצא לעיסוקיו הרגילים. בסיני ישנם גם בתי־קבורה ללא כיפה. בעלי גג שטוח. אלה נבנו לפני כמה עשרות שנים. כאשר בידי הבדוים לא היה חומר־הבנייה המאפשר לבנות כיפות. אוכלוסיה שאינה מצליחה לגייס אמצעים כספיים בונה בתי־קבורה בעלי גג שטוח. השימוש במלט הוא שאפשר בנייה מורכבת של מבני קבורה.

לפי אמונת הבדוים, כל הפוגע במבנה קבר או גונב ממנו דבר־מה, לא יוציא את שנתו. הסיפור הבא. ששמעתי מפי אחד מזקני שבט הָעַלֵיקַאת, מדגים יפה אמונה זו. 

אֲבּוּ־קְרַי פוגע בחיילי צה"ל

“מעשה בחיילי צה”ל שהזדמנו לקובה של אֲבּוּ־קְרַי. ראו את סמל הסהר על הכיפה וחשקו בו, עקרו ולקחו אותו אתם. החיילים לא ידעו שכל מי שלוקח דבר מקבר־שיח' ימות ולא יוציא את שנתו. בעודם נוסעים, והנה יד נעלמה הפכה את מכוניתם. שלושה חיילים נהרגו והאחרים יצאו בשן ועין. כשנודע הדבר לשיח' שבט הָעַלֵיקַאת – שקבר־השיח' מצוי בשטחו – מיהר למחנה צה"ל כדי למנוע אסון שיבוא חלילה על יתר החיילים. הוא פנה אל הקצין ואמר לו: ‘דע לך כי כל הלוקח דבר מקבר־שיח’, דינו מיתה!'

“הקצין שמע את דברי השיח' והורה לחייליו שיחזירו את הסמל למקומו. לאחר שעשו זאת נחה דעתם של הבדוים וחיילי צה”ל ניצלו מן הפורענות…"

הַמִיחְרַאבּ

במבני קבורה אחדים נמצא שקע בקיר הדרומי, המסמן את הכיוון למכה, שאליה פונים המוסלמים בתפילתם. המיחראב מצוי ככל בית־תפילה מוסלמי, בין שהוא בנוי ובין שהוא מסומן באבנים על הקרקע. קביעתו במבנה אינה הכרחית, אך המהדרין קובעים אותו מתוך דבקות דתית.

מקעד קבר־השיח'

פירוש השם הוא “מקום ישיבה”, והוא מיועד לצורכי הזוּאַרַה, כמחסה משמש ומקור. מבנה זו מקורה בגג ופתחים רבים קרועים בו מכל צד. באזור ההר הגבוה בונים ליד המקעד הפתוח מקעד סגור לימות החורף. יש אשר אוטמים את המקעד הפתוח כדי שישמש בכל עונות השנה. במקומות שם הזוארות מתקיימות רק בקיץ, מסתפקים במקעד פתוח. יש שמסתפקים בסוכה הבנויה מגזעי תמר וחומרים קלים אחרים.

ליד כל מאהל בדוי מצוי מַגְ’מַע, מקום התכנסות של הגברים שבמאהל וכן מקום לקבלת אורחים, ואילו המקעד ליד קבר־השיח' מיועד לעולי־הרגל. בדוי שרוצה למצוא מקום לינה הולך אל המאהל הקרוב ושם יקבל את השירות המקובל לפי מנהג הבדוים. לעתים רחוקות בשעת הדחק, קורה שבדוי נזקק לקורת־גג והוא לן במקעד קבר־השיח', אך הדבר נדיר ביותר, משום שבדוי אינו נוטה ללון בבית־קברות.

המקעד מצויד בכלים המאפשרים לעולי־הרגל להכין את הסעודה הקדושה, הנקראת טַהְוַה, מבלי שיצטרכו לטלטל עמם כלים מאוהלם. לעתים קרובות הבדוים באים “לזוּר” ממרחק של כמה מאות קילומטר. (“לזור” – פועל הנגזר מלשון זוּאַרַה, עלייה לרגל.)

מקובל על כל עולי־הרגל שאיש לא שם בכליו ציוד ציבורי מקודש. יתר על כן, קיימת אפילו נטייה להוסיף על הציוד המצוי במקעד משום המצווה הקשורה למעשה זה. העולים־לרגל מצטיידים במצרכי מזון מתאימים כגון קמח ומלח, תה וסוכר, ובשעת הצורך גם בעז שתועלה לקורבן. ברוב המקרים אין המקעד מצוי ליד מקור מים והבא “לזוּר” חייב להצטייד במים. מקובל על הבדוים להשאיר מצרכי־אוכל יבשים במקעד, למקרה שמישהו מעולי־הרגל יזדקק להם. 

הציוד השכיח במקעד של קבר־שיח'

בַּקְרַג' – קומקום נחושת לבישול קפה בעל פִּייה קשתית, מרוקע ומקושט.

בַּרַאדֵה – קומקום רגיל המיועד לתה.

כּוּפַּאיֵה – (ברבים כַּפַּאפִּי) – כוסות מזכוכית המיועדות לשתיית התה.

פִינְגַ’אל (ברבים פַנַאגִ’יל) – גביעים קטנים עשויים חרסינה המיועדים לשתיית קפה.

מַחְמַס – מחבת פח עבה, המיועדת לקליית פולי הקפה.

הוֹן – מכתש ועלי שבהם כותשים את פולי הקפה.

טַחוּנַה – מכונת יד לטחינת הקפה.

סַחַן – הקערה ללישת בצק.

סַאג' – משטח פח עגול, בקוטר חצי מטר, שעליו אופים את הפַתִיר, הוא הלחם הדק.

חַלֵּה – סיר קטן מנחושת, או ממתכת אחרת, שתכולתו, מששה עד עשרה ליטרים.

קִידְרֵה – קדירת ענק מנחושת, או מתכת אחרת, שתכולתה 40–20 ליטרים.

אִיבְּרִיק – קנקן שמתוכו נוטלים את הידיים לפני הסעודה.

מַנְצַבּ – תלת־רגל עשוי מברזל, בגובה של כעשרים סנטימטר, להעמדת סירי הבישול על האש.

מַרְג’וּנַה – סל קלוע מעלי תמר, המשמש לאחסון מצרכים, שתולים אותו מתחת לתקרה, כדי למנוע מן המכרסמים את השחתת המזון.

סַנְדוּק אַל מַגְ’מַע – ארגז עץ שמכיל את הכלים הקטנים והמצרכים.

גַ’רַה – כד חרס שתכולתו 30–40 ליטר. אותו ממלאים לשימושם של המבקרים.

מסגדים בדרום־סיני

הבדוי המאמין מתפלל, ככל מוסלמי, חמש פעמים ביום. תפילתו לרוב ביחידות, לפי שהוא חייב לשוטט ברחבי המדבר לבדו או בחבורה קטנה. בשעת התפילה הוא מבריך את גמלו, מחליק לו חלקת קרקע חולית, כורע ומתייחד עם אלוהיו.

אם במאהל מזדמנים גברים אחדים, אנשי המקום או אורחים, הם אינם נוטים להתפלל בציבור. אופיו האינדיבידואלי של הבדוי קובע גם בתחום זה, כך שכל אחד מהם פורש למקום אחר, מחליק פיסת קרקע ומתפלל לפי דרכו ואופיו. במקומות שבהם יש ישוב קבע ליד קברי־שיח', בונים מסגד בסגנון מדברי.

סוגי המסגדים בסיני

בסיני מצויים שני סוגי מסגדים: “מסגד שדה” ו“מסגד בנוי”.

מסגד שדה: צורתו פשוטה בתכלית והוא נקרא מַצַלַּה. זוהי חלקת אדמה עגולה, או מרובעת, מסוקלת, מוחלקת ומוקפת בשורת אבנים. שטחה אינו עולה על עשרה מטרים רבועים. קשת קטנה מובלטת כלפי דרום מציינת את המיחראב.

דוגמה יפה למצלה מצויה בד’הב. בצפון מניפת־הסחף של ואדי־ד’הב מצוי נווה־המדבר עֲסַלֵה. בין הבקתות המזרחיות שבו, על גבי גבעה קטנה שאת ראשה יישרו והחליקו, הקיפו באלמוגים ובצדפות גדולות, הלבינו אותם בסיד. גדרו את המעגל בכפות תמרים מפני פגיעת העזים והגמלים. 

הרוצה להתפלל, פותח את הפשפש הקבוע בגדר, נכנס למסגד ומתפלל בו כשהוא גלוי לסביבה. התפילה נערכת במקום רק בימי התכנסות המונית, כמו עונת גידוד התמרים. מאז 1976, מצוי באותו מקום גם מסגד מלבני בנוי לבני בטון, כדוגמת המסגדים האחרים בסיני.

מצאתי מסגדי־שדה במקומות הבאים: בד’הב, בנויבעה, בשפך ואדי־סוּח’וּן, ליד קַבְּר־אַלְבִּנַיֵה מדרום לד’הב, שיח' אוּחבּוּס שברמלות, לרגלי נַקִב־וּרְסַה, ובוואדי־עַ’רְבַּה המשתפך לוואדי־צלאף. אין ספק כי מספרם רב יותר. מצאתי גם דגם מפותח יותר של מסגד שדה, כמו בשיח’־עוואד, בפתח נַקִב־אל־הַוַה. המסגד הזה מוקף גדרה בנויה אבן ובטון בגובה מטר אחד, ויכולים להיכנס לתוכו כמאה מתפללים. גם מסגד זה מבטא את העקרון לפיו במצבים של אי־קביעות עדיפה בנייה פשוטה. בתהליך הקיבוע שחל באוכלוסיה מסוימת, צפופה יחסית, בונים בניין של ממש, כדוגמת זה שבד’הב וזה שבבִּיר־זְעֵ’יר, שנבנה בשנת 1978, בסיוע הממשל הישראלי.

המסגד הבנוי

זהו בית שיש בו אולם אחד בלבד. אין בו מֵידַנֵה – הצריח שמעליו קוראים את המאמינים לתפילה – אין בו מים והוא מצוי במקומות בודדים. לא בכל מקום שבו קיימת אוכלוסיה קבועה נבנה מסגד, אלא רק במקומות שבהם יש ציבור גדול. תפילות בציבור במסגדים נערכות רק בחגים ובימי ששי.

מסגדים בנויים מצויים במקומות הבאים: טַרְפַת אַל־קַדְרֵין, בִּיר־נַצִּיב, וַאדִי אַ־טּוּר, פסגת ג’בל־מוסא, ד’הב, ביר־זע’יר ונווה־פאראן. כל המסגדים הללו, נבנו בעשרים השנים האחרונות מתרומות של בני השבטים.

לא במקרה אין מידנה במסגד הבדוי; הבדוים אינם רואים טעם במגדל כזה משום שאין למי לקרוא: במצב רגיל, הגברים לא מצויים במקום. ולעניין זה אומרת הקצידה:

במסגדי סיני אין עזרת נשים. אשה שרוצה להתפלל מוצאת לעצמה מקום ומתפללת. ראיתי זקנה שפרשה בין סלעים והתפללה לבדה, בזמן שהגברים התפללו ליד קבר־השיח'. בשנות השמונים רבו הנשים המתפללות. ראיתי רועות מתפללות על שפת הים, בעוד אחת מהן שומרת על העדר לבל יתפזר. בגלל מגבלות הטאבו לא תיתכן קירבה של אשה למקום תפילתם של הגברים.

הרים מקודשים

שלושה הרים קדושים מצוים בדרום־סיני והם: ג’בל־מוסא, המניג’ה בוואדי־פאראן וְהַמְנֵיגַ’ה בוואדי־סַהַאוּ. הבדוים סבורים כי על הרים אלה דיבר משה עם האלוהים. מכאן השם מניג’ה שפירושו: מקום השיחה והמתקת סוד. אין בסיני הרים אחרים שלידם מתקיים כיום פולחן של הבדוים, אך יש הרים נערצים ואפופי אגדות, כמו ג’בל אוּם־שַאוּמר וג’בל נַקוּס ליד העיירה אַ־טוּר.

התרבויות הקדומות בסיני לא הותירו אחריהן אתרי פולחן על ההרים, מלבד שני מקומות. האחד נמצא על פסגת הר סירבאל והשני על פסגת המניג’ה שבנווה־פאראן שבהם מצויים שרידים נבטיים. בוואדי־בַּרַאח, מעל “לסלע־המְדַבֵּר”, מצויות במות אחדות שגובהן כמטר אחד, והן צופות מראש ההר לכל עבר. אין לדעת אם אלה שימשו לפולחן בידי הקדמונים, כמזבחות או לתכלית פולחנית אחרת.

בסקירות ההרים שנעשו בידי החוקרים מישראל, לא נמצאו הרים נוספים שעליהם יש שרידי פולחן.

אישיותו של משה, מוּסַא, היא היחידה הנערצת על הבדוים בסיני. הנביא מוחמד אמנם קדוש להם והערצתם אליו גובלת בהאלהה, אך הוא אינו נטוע בנופי סיני כמשה.

הנזירים בסיני, שמקדישים את חייהם להתבודדות במקום הקדוש שבו נתן האלוהים את התורה לבני־ישראל, הם שהקנו לבדוים את סיפורי התנ"ך ואת ההערצה למשה. הקוראן גם הוא כולל כמה מסיפורי המקרא, ולדמותו של משה, בין נביאים נוספים שקדמו למוחמד, יש מקום חשוב באיסלאם. באמצעות כוהני הדת הגיעו סיפורים אלה ותפיסה זו של האיסלאם לידיעת הבדוים בסיני. הערצתם של הבדוים את משה מוצאת את ביטויה בשמות שהם נותנים לילדיהם. כמאתיים בדוים (מתוך כששת אלפים סך־כל הגברים שבאוכלוסיה) נקראים כיום בשם מוסא. משה רועה הצאן התאים להוויה הבדוית ונעשה לפטרון העדרים. רוחו מרחפת על־פני כל סיני ומביאה ברכה לעדרי צאנם. זקני הבדוים מספרים כי לפעמים נושבת רוח חרישית שמשמיעה קול איוושה בין הסלעים והשיחים, וזה הרי משה שנוהג לרחף ולשוטט על־פני סיני לברך את ההרים והוואדיות.

משה השאיר אחריו סימנים של ממש. לדברי הבדוים, משה ברח מפרעה והגיע לסיני רכוב על גבי נאקה. זו דילגה וגמאה מרחקים בכמה דילוגים, ובכל פעם שכף רגלה נגעה בקרקע נעשה בו שקע בצורת כף רגל גמל. לזה קוראים הבדוים אֲתַ’ר אַ־נַּאקַה, שפירושו: עקבות הנאקה. על כל מניג’ה מצויה טביעת רגל כזאת.

במעבר אַל־וַאטְיַה מצוי סלע ולידו חוטר של תמר. לדברי הבדוים נהג משה לשבת עליו ולצפות ממנו את הליכות הצאן. מולו מצויה אבן שטוחה ולבנה. לדבריהם בזמן בריאתה היתה אדומה ככל הסלעים מסביב. ופעם נשארו עז עם גדי על הסלע. משה שהיה רועה בעל לב חם הבחין בהעדרה של העז, מיהר לחפשה בכל מקום ולא השאיר פינה שלא בדק אותה, עד שמצא אותה פועה על האבן. לקח את העז עם הגדי בחיקו והחזירה אל העדר. אללה שראה את המעשה הטוב שעשה משה, מינה אותו נביא לעמו ואותה אבן התקדשה והפכה לבנה. בשנת 1979 נבנתה במקום זה קַפֶּלָה על־ידי המנזר.

שלוש המניג’ות המצויות בסיני אינן אלא אחת. זו שנמצאת בנווה־פאראן היא המקורית, והשתיים האחרות, בוואדי־סַהַאו וג’בל־מוסא, הן חיקוי. בבדיקת הממצאים הארכיאולוגיים שערכתי, מצאתי שרידים של ממש רק על המניג’ה שבנווה־פאראן. סביר להניח כי בנווה הזה, שהוא הגדול ביותר בדרום־סיני, התרכזה אוכלוסיה גדולה וקבועה. שרידי הישוב הנבטי הגדול בתל־מחרד מלמדים שהיה כאן ישוב של ממש. אוכלוסיה זו, שקיימה פולחן הרים, קידשה את המניג’ה מתוך נימוקים דתיים. הנזירים שהכירו את המניג’ה מהתקופה שבה היה פעיל, העבירו את הסיפור אל הבדוים. אלה, כידוע, אינם התושבים הקדומים של סיני. המקום המרכזי שהיה פעיל בראשית הנזירות בסיני בסוף המאה הרביעית לספירה היה נווה־פאראן. לפי מה שנמצא על המניג’ה לא נראה שהנזירים קידשו אותו. 

כאשר המרכז הדתי הנוצרי עבר לאזור ג’בל־קתרינה, קבעו הבדוים את ג’בל־מוסא כמניג’ה. לפני דורות אחדים שינו את שמו לג’בל־מוסא. המניג’ה שעליה מצביעים כיום כהר המשחיר ממזרח למנזר, זכה לשם הזה לאחרונה ואין עליו כל פעילות דתית של בדוים.

בתחום נחלת העליקאת בוואדי־סהאו מצויה המניג’ה השלישית. השילוש הוא תוצאה של התהוות מוקדים בשלוש חטיבות חברתיות נפרדות – העליקאת ובעלי בריתם, הצואלחה ובעלי בריתם, והג’יבאליה. אלה התפצלו כתוצאה מתהליכים חברתיים והיסטוריים. עם יצירת המוקדים החברתיים, נדרש הר כמו זה שהיה קיים בנווה־פאראן, ומכאן השילוש.

מניג’ת מוסא בנווה־פאראן

בצדו הדרומי של ואדי־פאראן מתנשאת מניג’ת מוסא כפירמידת ענק. אפשר להבחין במשקפת במבנה שיש על הפסגה. בשנת 1977 שמעתי בדוים בנווה־פאראן, אומרים כלאחר יד, כי יש הר אחד עליו הם מקיימים טקס דתי. הידיעה הזאת שנראתה לי יוצאת דופן הניעה אותי לחקור את ההר (20).

ניתן לעלות לפסגה בשני נתיבים. מרגלי המניג’ה במזרח הנווה עולה שביל שמתחיל מתוך דרדרת סלעים, ומוואדי־עֲלַיַּאת במרחק שני קילומטרים מתל־מַחְרַד. השביל הקדום במזרח הרוס בחלקו הגדול, אך חלקים ממנו שנבנו על־ידי הקדמונים השתמרו. בחצי הגובה לערך יש כתף שממנה נגלה מראה מרהיב של הנווה. כתובות רבות בכתב נבטי חקוקות על הסלעים בכתף ולצדי השביל.

בהמשך העלייה מהכתף מתגלים עשרות משטחים במקומות שונים מסביב לפסגה, שנחצבו במדרון בידי עולי־הרגל הקדמונים. ממדי המשטח בקוטר של 3–4 מטרים. כנגד המדרון ניצב קיר תומך, שבאמצעותו יישרו את מפלס המשטח. כל משטח מספיק כדי לאכסן בו משפחה אחת בלבד. התקנת משטחים מעידה על מנהג הנבטים עולי־הרגל ללון בלילה במשך הפולחן.

על הפסגה מצויה גדרה בנויה בגובה קומת אדם שקוטרה הפנימי כארבעה מטרים לערך. נכנסים לתוכה דרך פתח שפונה למערב, והתצפית ממנה מרשימה: בדרום מתנשא הסירבאל, ומסביב כל ההרים, עד שהנוף הכחלחל מתלכד עם השמים. בגדרה יש הרבה כתובות נבטיות שבהן נזכרים שמות כוהנים וכוהנות נבטיים (38). הממצאים על ההר מעידים על קדושה שייחסו הנבטים להר בהיותם יושבי המקום במאות הראשונות לספירה. פלמר, שביקר במקום בסוף המאה ה־19, הבחין בהריסותיה של הגדרה בכמה כתובות אשר התפרסמו בשעתן. בשנות החמישים של המאה הזאת הקימו הבדוים את הגדרה מהריסותיה תוך שימוש באבנים המקוריות. הבדוים מקיימים עד היום פולחן הקשור לאישיותו של משה, פטרון העדרים. בְּעִיד אַל־עַשוּרַה, שהוא ראש השנה, מעלות הרועות את העדרים אל הגדרה ומקיפות אותה שלוש פעמים, ואחר־כך הן מכניסות את העזים לתוכה, שם הן חולבות אותן על הארץ לכבוד משה. משהן עושות זאת הן זורות חול שלקחו מרצפת הגדרה על ראשי העזים מתוך אמונה כי בזה יברך משה את העזים ויעניק להן פוריות ויופי. לאחר הטקס עורכות הרועות סעודת קודש מחוץ לגדרה, על גבי משטח שפונה למערב. ביום זה הנערים רשאים להתערב בין הבנות ולשוחח אתן באופן חופשי.

רועה שלא עלתה לשם בעיד אל־עשורה, תעלה בעיד אַ־דִ’יחַה, חג הקורבן, ותקיים את הטקס כהלכתו. בעיר אל־פִיטְר, בסוף הרמד’אן, מתאספים הבדוים לרגלי המניג’ה ומקריבים קורבן. העז שעולה כקורבן מועלית תחילה אל הגדרה, שם חותכים באוזנה ומקיזים מדמה לאות קדושה. לרגלי המניג’ה זובחים אותה. לפעמים זובחים גמל.

ליד הגדרה מצוי סלע ובו שקע בדמות כף רגל של גמל, שהבדוים טוענים כי היא אַתַ’ר אַ־נַאקַה – עקב הנאקה שעליה רכב משה בברחו ממצרים. למרגלות המניג’ה הקימו מסגד ונהגו להתפלל מולה בימי ששי. המסגד נהרס בשטפונות ובגלל מיעוט האנשים בטלה התפילה.

לדברי הבדוים, הפולחן שמתקיים על המניג’ה בנווה־פאראן הוא קדום ביותר. בין הבדוים לבין הנבטים לא היה כל קשר. קדושתו של ההר יכלה להימסר להם אך ורק בידי הנוצרים שישבו בנווה־פאראן. כאשר הבדוים קיבלו עליהם לקדש את המניג’ה קיימו עליו את הטקסים לפי המסורת שלהם. לא נראה שמשהו ממנהגיהם של הקדמונים נשאר בטקס הבדוי. הבדוים נוהגים ללון ליד קבר־השיח' בעת הזוארה, אך כאן אינם עושים זאת, אף־על־פי שהנבטים נהגו כך, כפי שמעידים המשטחים הרבים סביב פסגת ההר.

גַ’בַּל־מוּסַא

הנוצרים קוראים לו הר־סיני, ללא כל אסמכתא היסטורית, אף תוך זלזול בעובדות ארכיאולוגיות. כדרכם, הם עושים במקומות היסטוריים ככל העולה בדמיונם. אירוע היסטורי שהתרחש אי־שם הועבר למקום שבחרו בו לנוחיותם, וכשעולה הצורך להעתיקו למקום אחר הם עושים זאת. כאשר מרכזם היה בנווה־פאראן, נמצא להם שם הר־סיני בקירבת מקום. הבדוים טבחו בהם במאה הרביעית והם העתיקו את מושבם למקום הנוכחי שבו מצוי מנזר סנטה־קתרינה. יחד אתם העתיקו את הר־סיני למקומו החדש. יש אומרים כי ג’בל־סירבאל היה להם הר־סיני, ובמרומי־סיני מצאו את מישור אַ־רַאחַה כמתאים למעמד מתן תורה. בלי פקפוק קבעו את ג’בל־צַפְצַפַה כהר־חורב ואת ג’בל־מוסא כהר־סיני.

הבדוים הלכו בעקבות הנוצרים, קידשו את ג’בל־מוסא, וייחסו לו את תכונות המניג’ה. הפולחן שהתקיים ליד מניג’ת נווה־פאראן הועתק לג’בל־מוסא. בחצי המעלֶה מעמק־אליהו לפסגה, מצויה גדרה ובה “את’אר א־נאקה”.

הנוצרים מקיימים עד היום פולחן על ג’בל־מוסא, וכל עולה־רגל נוצרי רואה חובה לעצמו לעלות ולהתקדש בקדושת ההר, וכך גם הבדוים. הפולחן הצנוע שמתקיים על המניג’ה בנווה־פאראן הורחב, ובחג הקורבן, עיד־א־ד’יחה, באים בדוים רבים לטקס מיוחד על ההר. בהגיעם אל עמק אליהו הם חולצים את הנעליים ועולים יחפים, כמעשה משה שהשיל את נעליו מעל רגליו.

הנשים עולות השכם בבוקר עם העדרים ומקיימות את הטקס המקובל, שתואר לעיל. עולי הרגל הבדוים באים מהסביבה הקרובה. אין נהירה מכל המרחב, ומכאן שקדושת המקום אינה מחייבת את שבטי דרום־סיני לבוא ולהתייצב ביום חג. באותן פעמים שהשתתפתי בעלייה־לרגל לג’בל־מוסא נוכחתי עד כמה הבדוים יודעים להתעלות מעל החולין, ועד כמה הם מקיימים את טקסיהם בקדושה. כבני מדבר, הם כמהים לחוויות שבקדושה, מהן יוכלו לשאוב כוח להמשיך במאבקם עם המדבר. אני כישראלי מימי לא זכיתי לחוויה עמוקה, כפי שהיתה לי בהיותי בין הבדוים שעלו לרגל לקדש את ההר. כאן בחברתם זכיתי לחוש את שירתו של משורר התהילים ששאל: “מי יעלה בהר יהוה ומי יקום במקום קדשו?” (תהילים כ"ד 2) ההתכנסות על פסגת ההר יש בה כדי לרומם את רוחו של עולה־הרגל ביום חגו. הנוף המתגלה מסביב מהווה תפאורה רבת רושם, שבה העין רואה ואינה מוצאת מלים לתאר את עוצמת המראות.

סביב ג’בל־מוסא קשרו אגדות רבות. סיפורי התנ"ך מפי הנזירים לא סיפקו את דמיונם של הבדוים והם עיבדו אותם בדרכם שלהם.

הגומחה שנוצרה על־ידי משה

אותו יום ישב מוסא על ההר והיה משוחח עם אללה בנושאים שונים. מוסא שומע את קולו של אללה ואינו רואה אותו. אללה משוחח אתו ומלמד אותו איך להנהיג את עמו והוא רואה את מוסא, ומוסא לא רואה, רק שומע. מוסא היה סקרן לדעת מה מראה אללה ולא העז לשאול אותו בעניין זה. כשסקרנותו גברה פנה לאללה ואמר לו: “יא אללה, הנה אתה מדבר אלי ואני לא רואה אותך ולא יודע מה מראך, יש בי תשוקה גדולה לראות ולדעת מה דמותך!” אמר לו: “הסתכלות במראה שלי מסוכנת מאוד־מאוד, ולא כדאי לך!”

אמר לו מוסא: “ראה כמה אני מעריך ומגדיל את שמך על בני־עמי ואתה מסרב לי!” אמר לו: “על אחריותך, אם יקרה לך דבר רע מהמראה שלי, לא בי האשם!” אמר לו מוסא: “יהיה אשר יהיה, אני רוצה לראות, אפילו קטע זעיר מגופך כהתחלה וההמשך יבוא מאליו!”

חשף אללה את זווית עינו והראה לו. המראה שנגלה לעיני מוסא היה כה נורא הוד, עד שמרוב בהלה רצה לברוח, אך לא הצליח כי סלע ניצב מאחורי גבו. דחק מוסא את עצמו אל הסלע ומרוב שלחץ עצמו נעשה בו שקע. מאותו שקע נוצרה הגומחה. אמר לו אללה: “אתה רוצה לראות עוד משהו?”

אמר לו מוסא: “די, מספיק לי. אם זווית עינך כה איומה ביפעתה, מי יוכל להכיל בעיניו את דמותך כולה?”

עקבות נאקת־מוסא

בהרי דרום־סיני מצויות ארבע “טביעות רגל שהשאירה נאקתו של משה”. לדברי הבדוים רכב משה בבורחו מפני פרעה על נאקה שדילגה על ההרים והשאירה בכל דילוג עקב טבוע בסלע. עקב אחד מצוי על ג’בל־מוסא, לצדו המערבי של השביל העולה לפסגה. ליד המדרגות האחרונות, על משטח סלע משופע, בנויה גדרה עגולה בקוטר של כשני מטרים ובגובה ששים סנטימטר. במרכז הגדרה ניכר שקע הדומה לעקב גמל. בין אבנים תחובים ענפי רותם ואכיליאה שהושמו שם על־ידי עולי־רגל. העקב השני מצוי בוואדי־סַהַאבּ, בתוך גדרה עגולה, והוא מכוסה חול. המבקרים משאירים שם חפצים שונים כמנחה, מתחת לאבן במרכז הגדרה. העקב השלישי מצוי על פסגת המניג’ה שבפאראן, בסלע הסמוך לגדרה. אין סביבו דבר, אך יש עליו ערימות אבנים גדולות שכנראה באו להסתירו. העקב הרביעי נמצא בוואדי־סַהַאוּ לרגלי המניג’ה. העקב נשטף, לדברי הבדוים, באחד השטפונות. וקיים עוד עקב, חמישי, שאינו מקובל ביותר בדרום־סיני לרגלי נַקִב־וַטַא. ויש מי שמוסיף כי ליד עיון־מוסא, בצפון מפרץ סואץ. מצוי עוד עקב אחד, ששי.

בתהליך הטבעי של הבליה וההתפוררות של סלעי היסוד נוצרים שקעים בעלי צורות שונות. בין אלה נוצרים שקעים הדומים להפליא לטביעת רגל נאקה. הבדוי התמים, המקדש כל דבר יוצא דופן, קשר את התופעה לאישיותו של משה, וכך הפך המקום לקדוש. לפנינו תופעה אתיולוגית ברורה המחזקת את תיאוריית הסיפורים האתיולוגיים במקרא.

בניגוד לעצמים אחרים – דייקים, עצים, פרשיות־מים – “העקב” אינו מקום בעל סגולות ריפוי. חולים ומוכי גורל אינם עורכים זוארות ליד ה“עקב”. בדוים, גברים ונשים, העוברים ליד “עקב הנאקה”, עומדים בדחילו ורחימו ויש הכורעים ומנשקים את העקב ואומרים לידו דברי תפילה, וכמו בכל מקום קדוש, גם תוחבים ענפי שיחים בין אבני הגדרה. כל העקבות נמצאים על קו אחד המחבר את נַקִב־וַטַא במצוקי־הַתִיהּ ועד לג’בל־מוסא. קו זה מציין גם את הריכוז הגדול של קברי־השיח' ומקביל למפרץ סואץ.

דמויות הקדושים    🔗

מסקירת תולדותיהם של קברי־השיח' נמצא כי אין דרך אחידה בתהליך קידוש שיח'. די בצורך בקדוש בקרבת מקום, על־מנת להניע את התושבים להמציא אותו.

הקדוש המשפחתי

רוב הקדושים בדרום־סיני קודשו בידי משפחותיהם. משפחה שהתרחבה וקבעה מושבה באזור מסוים מקדשת מישהו מאבותיה שהשאיר אחריו זכרונות מרשימים ודמותו עטורה הילה אגדתית. גם אם יש קדוש מקומי, המשפחות הגדולות מקדשות לעצמן שיח‘. במקומות רבים הביא הדבר לכך שקברי־שיח’ רבים יהיו ביחד.

ליד מנזר סנטה־קתרינה מצוי בית־קברות מרכזי לתושבי המקום. בין הקברים עומדים בתי־קבורה של הקדושים נַהֲמַה, חִ’ידִ’יר, עַ’אנִים וְסוּבְּחִיֵה. הקובה של נבי הארוּן נמצאת על גבעה סמוכה והיא יכלה למלא לבדה את הצורך למוסד מקודש. בוואדי־סַהַאוּ עומדות הקובות של חַשַׁאשׁ, סַלִים אִיחְרֵינֵה, וּמוּחַמַד אַל־הַשְׁמֵרִי שקודשו על־ידי בני משפחתם. בנווה־פאראן מצויים למעלה מארבעה־עשר קברי־שיח‘, רבים מהם יוצאי משפחתו של השיח’ אחמד אֲבּוּ־שַבִּיבּ.

אנשי־שם

יש מקומות שבהם מצויים קברי־שיח' של אנשים אשר היו נערצים בחייהם, ובמותם זכו להתקדש על האוכלוסיה מבלי להתחשב במוצא ובקשר המשפחתי. אלה היו מפקדים שעמדו בראש לוחמי השבט וניהלו את מלחמותיו, כמו סַלִים אִימְעַ’נִים הַתוּרְבַּאִני שקברו ניצב על גבעה בעין אוּם־אַחְמַד; פַאטְמַה בִּתוֹ של אַחְמַד אַבּוּ־שַׁבִיבּ, שקברה מצוי בוואדי־נִיצְרִין; חְמֵיד אַל־עֲקִיד משבט הַצַוַאלְחַה שקברו מצוי בנווה אַל־וַאדִי ליד העיירה אַ־טוּר; וְחִ’יד’יר אַל־עֲקִיד בוואדי אֲבּו־גַ’עְדַה.

אבות־שבט

בתהליך ההתהוות של השבט קיים שלב בו חלקי השבט מתרחקים זה מזה, כתוצאה מריבוי טבעי או בשל קליטת משפחות חוץ. בשלב זה עולה הצורך בסמל, בדמות אב השבט, שיאחד את כל בני השבט לחבורה אחת. בדרך כלשהי נוצר קבר של אותו אב שבט, בין אם היה במציאות או לא, והריהו משמש גורם מאחד ומרכז רוחני לשבט. קברי אבות־שבט הם אלה: נַבּי־צַאלֵח, אבי שבט הַצַוַאלַחה, אשר קברו מצוי בראש ואדי־אַ־שֵיח'. שיח’־עֲטִיַה, אבי שבט התרבין שקברו מצוי בוואדי־וַתִיר, בַחִ’ית, אבי שבט הגִ’יבַּאלְיֵה בוואדי־סַבְּעִיֵה, וּפַרַנְגִ’י, אבי הפלגים העיקריים בשבט הַמְזֵינֵה שקברו מצוי בראש ואדי־סְעַאל. ליתר השבטים אין אב־שבט והם קידשו דמויות מרכזיות כמו נַבִּי־טַאלִיבּ לשבט אַוּלַאד־סְעִיד וְאֲבּוּ־קְרַי לשבט הָעֲלֵיקַאת.

דמויות שחציין אדם וחציין חיה

מיתוס מיוחד במינו נוצר סביב דמותם של סֵעֵדַאן וּרְפַאעִי. לדברי הבדוים אמם היתה נחשה ואביהם בדוי, לפיכך יש בהם מן הנחש ומן האדם. רוחם שולטת בעקרבים, בנחשים ובשאר שרצים, והם יכולים לצוות עליהם שלא יפגעו בבדוים. שתי הדמויות הללו הן פטרונים למשכנו של הבדוי, וכאשר בדוי מקים את אוהלו במקום חדש הוא פונה אליהם ומבקש את חסותם (ראה פרק הרפואה).

נשים קדושות

מתוך כמאתיים קברי־שיח' שמניתי ופקדתי בדרום־סיני, יש שמונה קברי נשים. מיעוט הנשים בקרב הקדושים נובע מסדרי החברה הבדוית, לפיהם האשה אינה רשאית לקחת חלק בחיים הפוליטיים והחברתיים, כי חלים עליה חוקי הטאבו שמבודדים אותה מחברת הגברים. אף־על־פי־כן זכו נשים אחדות להתקדש, ביניהן בולטות פַאטְמַה בת הקדוש אַחְמַד אֲבּוּ־שַׁבִּיבּ, ועִידַה אַל־עוּמַרִיֵה. סיפורה של פאטמה מובא בפרק ההיסטוריה. להלן המיתוס הקשור לאישיותה של עִידַה אַל־עוּמַרִיֵה.

עִידַה אַל־עוּמַרִיֵּה (שיח’ה)

מוצאה היה משבט הָחֲוֵיטַאת, אך מכיוון שנישאה לאיש המְזֵינֵה, נחשבת לאחת משבט המזינה והיא קבורה בְּבִּיר־אִיקְנַה. אחד מצאצאיה הוא שיח' סְפֵירַאן השוכן בפתחו של ואדי־סַהַאבּ וממונה על חלק משבט המזינה.

בחייה ידעה עידה לגלות נסתרות. אם למישהו אבד חפץ, או נעלמו בהמות, ידעה להצביע על מקום הימצאם. כוחה היה רב גם באבחון מחלות. חולה שבא אליה להירפא, לא היה צריך לספר לה מה כואב לו. לפני שיפתח את פיו לדבר, אמרה לו מהי מחלתו והציעה לו את התרופה המתאימה – עשבי מרפא, כוויה, או זוארה. היו באים אליה להתייעצות לפני מסעי שוד ולפני כל יציאה מתחומי השבט, ולפי הנחיותיה נקבעו מועדי המסע ותוואי הדרך. בנוסף על סגולותיה אלה, ידעה לגמוא חבלי ארץ בקפיצת הדרך. על זה יסופר הסיפור הבא, ששמעתיו מפי השיח' אבוּ עַאוּדַה:

עידה, השיח’ה הגומאת מרחקים

באחד הימים, עלו ובאו אל עידה כמה מן הגברים בשבט לשאול בעצתה, מכיוון שהיה בדעתם להגיע למקום מסוים, מעבר לתחומם של שבטים עוינים. יעצה להם עידה ללכת בדרך מסוימת שהיתה בלתי שגרתית. טענו האנשים כנגדה ואמרו לה שאין מים בדרך זו, ועל־כן לא יוכלו להגיע למחוז חפצם. אמרה להם: “צאו לדרך שאמרתי לכם והיו בטוחים שתמצאו שם מים!”

מאחר שעִידַה היתה בעלת סמכות המקובלת על כולם עשו כדבריה. חבשו את גמליהם ויצאו לדרך.

רכבו שלושה ימים, והמים בכליהם הלכו ואזלו. כל תקוותם למים שצריכים להימצא במקום עליו הצביעה עִידַה. ואמנם, נמצא שם שפע של מים, ועידה עצמה ישבה ליד המים והסתכלה בהם…

האנשים ירדו מגמליהם, השקו אותם ומילאו את נאדותיהם מים ולא דיברו אתה דבר, כי ידעו שאשה פלאית היא ואת הדרך עשתה בקפיצה אחת…

נס־המים

בימי חייה של עידה, נהגו הגברים להיעדר זמן ממושך מהמאהל. הנשים והילדים היו נשארים לבדם. באחד הימים הגיעו כמה אורחים למאהל שלה בוואדי־וּרְסַה, ישבו במרחק־מה וציפו שמישהו יבוא לארח אותם.

באין גברים במקום, יצאה עִידַה לקראתם. הזמינה אותם לשבת במַגְ’מַע, מושב הגברים, ויצאה להכין להם מזון ומשקה.

בהיכנסה לאוהל נוכחה לדעת שנאד המים ריק. עצב גדול ובושה פקדו אותה. מחוסר ברירה, העמיסה את הנאד הריק על חמור ושמה פניה לְבִּיר־אִיקְנַה להביא מים, מהלך יום לכל כיוון. לבה נשבר בקרבה למחשבה שהאורחים ישבו ללא כיבוד ואולי אף ילכו לדרכם צמאים ורעבים.

ירדה עִידַה במורד נַקִבּ־וּרְסַה והלכה כמרחק שעה, עד שהגיעה לגַ’בַּל־פַרְדַה הקרוב ליער־העמודונים. נעשה נס. החמור חיכך ברגלו בקרקע, עשה גומה, וממנה פרצו המים. עידה שאבה מים מהגומה כמי שרגילה לשאוב מים במקום הזה. חזרה למאהלה, בישלה והשקתה את האורחים וקיימה את מצוות הכנסת האורחים כנהוג במדבר. לאחר שחזרה לאוהלה, נעלם מקור המים ואיש לא ידע היכן היה. במותה קברו אותה בביר־איקנה.

קדושים חיצוניים

כשעולה הצורך בקדוש, ואין בית־קברות שבו אפשר לקדש אחת הדמויות, מעלים דמות היסטורית ומקדשים אותה. כך הוא אֲבּוּ־קְרַי המקודש על בני שבט העליקאת. מקום קבורתו אינו ידוע ולזכרו הקימו מַקַאם – בית־זכרון בדמות קובה – הזהה למאוזוליאום היווני. מי שבא מֵאֲבּוּ־זַלִימֵה לְבִּיר־נַצִיבּ יראה מדרום לכביש, מעל המישור החולי, קובה לבנה ניצבת למרגלות גבעת אבן חול. זהו המקאם על שם אֲבּוּ־קְרַי. מַקַאם נוסף, מקודש לְנַבִּי־טַאלִיבּ מצוי בוואדי־דְהַיְסֵה אשר נשפך לוואדי־צְלַאף. 

אנשי חסדים

גמילות חסדים היא מצווה גדולה מאין כמוה, משום שלפעמים נקלעות משפחות למצבים קשים והתעלמות מהן בבקשן עזרה עלולה להיות קטלנית. על רקע זה קודשו כמה מקדושי הבדוים ובמיוחד אַבּוּ־כַּרִימֵה, שקברו מצוי בראש ואדי־רוּמַּנֵה שמשתפך לוואדי־עַאקִיר, וכמוהו אֲבּוּ־זַלִימֵה על חוף הים לא הרחק משפך ואדי־טַיְבֵּה.

אַבּוּ־כַּרִימֵה מציל אנשים מרעב

בימיו שרר רעב כבד בסיני ושנות בצורת באו בזו אחר זו. העדרים נשמדו ולאנשים לא היה מזון. כשראו האנשים בסביבת ואדי־רוּמַאנֵה כי כלתה אליהם הרעה אמרו: “הבה ונלך לדרך השיירות, שמא יעבור שם מישהו עם מזון וייתן לנו משהו.” הלכו לוואדי־מוּכַּתַבּ, ישבו על הדרך הבאה ממצרים וחיכו למזלם. לא עבר יום והנה אֲבּוּ־כַּרִימֵה בא עם גמל עמוס מזון שהביא ממצרים לבני־משפחתו. שאל אותם לפשר ישיבתם על אם הדרך. אמרו לו:

“בנינו ונשינו גוועים ברעב ואין במה לקיים את הנפש!”

מבלי להרהר ולפקפק הרבה, הבריך אַבּוּ־כַּרִימֵה את גמלו, פתח את שקי החיטה והדורה שלו וחילק לכל איש, לפי מספר הנפשות שבמשפחתו, ולו עצמו ולבני ביתו השאיר כמות כזו שנתן לאחרים. חזרו האנשים למאהליהם והשביעו את בני ביתם בנדבת ידו של אַבּוּ־כַּרִימֵה.

לזכר המעשה הזה, הקימו גלעד בוואדי־מוּכַּתַבּ, כשני קילומטרים מדרום לכתובות הרבות על דרגש סלע, וקראו לו “רוּג’וּם אֲבּוּ־כַּרִימֵה”. שרידי הגלעד נמצאים שם עד היום הזה (1979).

בעת תחרות גמלים באֲבּוּ־עֲ’רַאקִיד הסמוכה, יצאו הרוכבים בדהרה אל רוּג’וּם אֲבּוּ־כַּרִימֵה ויחזרו, לזכר המעשה הגדול שעשה אבו־כרימה. במותו קברוהו בוואדי־רוּמַנֵה במסעף הוואדיות לרגלי גַ’בַּל־בַּנַאת. הבדוים מייחסים לאֲבּוּ־כַּרִימֵה סגולה לריפוי פצעי עור זיהומיים.

רשע שנתקדש

אנשים בעלי־כוח אלימים שמנעו מזרים לעבור בתחומם, עשו רושם על בני דורם ובמותם הפכו לקדושים שנואים, שיש להיזהר מהשפעתם הרעה. יחד עם זה, אפשר לגייסם מכוח על־טבעיותם לטובת בני־האדם. בשלושה מקומות מצויים קדושים מרושעים שמכנים אותם בשם גנאי “אֲבּוּ־דַ’רְטַה” כלומר: בעלי הנפיחוֹת. האחד בוואדי־סַהַאוּ והשני בוואדי־בַּרַאח. השלישי בשם אַלחַ’ס אֲבוּ־זַנֵּה בוואדי עַ’רַנְדַל.

תמימות שהביאה לקדושה

נערה שהיתה תמימה ויפה, נפלה קורבן לקנאת אשה ונהרגה על לא עוול בכפה, הפכה במותה לקדושה. יש שתי קדושות כאלה. האחת בוואדי־בַרַאח והשנייה במקום שוואדי־שַלַאלֵה נשפך אל ואדי־בּוּדְרַה שליד אוּם־בּוֹגְ’מַה. המיתוס אצל השתיים זהה, ומקום הריגתן נקרא מַדְ’בַּח אַל־בִּינְת (48). 

קדושים בדוים כנגד קדושים נוצרים

לצד בית־הקברות שבפתח ואדי־אַדֵיר שבו מצוי מנזר סנטה־קתרינה ניצבת גבעה ועליה קובה לבנה בשם “נַבּי־הַארוּן” הקובה נבנתה לפני כמה מאות שנים בידי הבדוים לזכר מעשה העגל שעשה אהרן הכהן.

הצבת קובה קדושה בדוית־מוסלמית מול המנזר, נובעת מרצון הבדוים לקדש את המקום לפי דרכם ואמונתם. מקום קדושה דומה מצוי ליד חומתו הצפונית של המנזר. אל החומה צמודה בקתה קטנה שנבנתה בראשית המאה העשרים לזכרו של חִ’ידִ’יר, גלגולו של אליהו התשבי.

למרגלות ג’בל־קתרינה עומד מנזר אַל־אַרְבְּעִין טובל בגן עצי זית. לידו מצויות שתי בקתות שנקראות אַל־אַרְבְּעִין הנחשבות למקום הקדוש ביותר אצל בדוי דרום־סיני. הם מאמינים כי במקום הזה כינס מוחמד הנביא את ארבעים נביאי העמים שחיו בכל הדורות – לרבות אברהם, משה, אליהו וישוע – ודן עמם בסדרי העולם. המקום הוא בעל סגולות אפקטיביות ביותר בענייני רפואה. חולה שלא נרפא בדרכים אחרות יבלה במקום במשך שבוע ימים, יזבח ויתפלל, ואם נקבע לו בידי העליונים שיירפא, מובטח לו שיבריא. אל המקום הזה נוהרים בדוים מכל קצות סיני.

יש מי שרואה בהצמדת קדושים בדוים לקדושי הנצרות מעין התגרות ורצון של הבדוים להמעיט מקדושת הנוצרים. יחסי הסובלנות הקיימים בין שתי הדתות בסיני מפריכים דעה זאת. אדרבא, הבדוים משרתים במנזר בנאמנות כאילו היו נוצרים, ומכינים אותו לחגים ולטקסים באותה מומחיות של נוצרים מאמינים. בין האיסלאם והנצרות קיימת בסיני הרמוניה ואפילו אידיליה. יש בדוים שטוענים כי סַנטַה־קַתְרִינַה הינה מוסלמית במקורה ומשום מה נאלצה להתנצר. ביסוד דעה זו מצויה ההודאה של הבדוים בקדושתה של סנטה־קתרינה.

כוחם המאגי של הקדושים

המיתוס אשר קושר כתרים לדמותו של הקדוש מתאר אותו, בעיקר, כמי שהיה בחייו בעל כוח מאגי. יש מקרים אחדים שבהם הועתקו מיתוסים מקדוש אחד לשני, לפי שתכנם היה באפנה. אחד המוטיבים מעניק לקדוש ראייה והבחנה במה שמתרחש במרחקים. כאשר אֲבּוּ־זַאיִד הקדוש היה במצרים, ראה בעיני רוחו שטפון שזרם בוואדי־נַצְבּ אשר בסיני. עִידַה אַל־עוּמַרִיֵה ידעה באיזה מקום חונה האויב ואיזו דרך פנויה. אַחְמַד אַבּוּ־שַבִּיבּ, עַוַאד, ואֲבּוּ־קְרַי הבחינו ממקום ישיבתם בצרתם של אנשים בודדים ואף באו להושיעם, כשהם מגמאים ארץ כהרף עין, או שהצילו אותם בכוח הקסם שהפעילו ממקום שבתם.

המוטיב של עזרה לאדם הנמצא לבדו במדבר, ושאין מי שיושיעו בצרתו, חוזר במיתוסים של בני המדבר. הבדוי מבלה את רוב זמנו בבדידות בגיאיות המדבר, והוא נקלע למצבים קשים בהם הוא משווע לעזרה, ואין מי שיושיעו. רק נס יושיע אדם ממצב כזה. לפיכך מעניק הבדוי לקדושיו תכונות של בעלי נסים.

אַחְמַד אַבּוּ־שַבִּיבּ שהציל פצוע

מעשה באחד מבני דורו של אַחְמַד, סַאלִם אַל־חְנֵינִי, שהלך לוואדי־אַחֲ’בַּר לקטוף עלי שיטה להאכיל את גדייו. כשהגיע לאותו ואדי נידח, המשתפך לנווה־פַארַאן, טיפס על עץ שיטה והחל קוטף עלים. בעודו קוטף, נשבר הענף וסַאלִם מעד, נפל ממרומי העץ וריסק את עצמותיו. הוא ניסה להניע את אבריו ולא הצליח. נפלה עליו אימה גדולה. שכב וחיכה לישועה שתבוא. פתאום נזכר סַאלִם אַל־חְנֵינִי, שבור העצמות, באַחְמַד אַבּוּ־שַבִּיבּ. פתח את פיו ואמר:

“יַא אַחְמַד אַבּוּ־שַבִּיבּ, בוא והושיעני!”

אותה שעה ישב אַחְמַד אֲבּוּ־שַבִּיבּ באוהלו בוואדי־עַבּוּרַה, המרוחק כמהלך יומיים רכיבת גמל משם, והכין גחלת למקטרתו. בתו פטמה העמידה מים בקומקום על הגחלים כדי להכין קפה לאביה. עוד הוא מניח את הגחלת על המקטרת, והנה קול קריאה לעזרה הדהד באוויר ונקלט בחושו הפלאי. הקול גרם לאַחְמַד שייאלם דום זמן־מה. אחר־כך אמר אַחְמַד אַבּוּ־שַבִּיבּ לבתו: “יש לי עניין לעסוק בו, מיד אשוב!” אמר, ולא פירש. לבש את בגדיו ויצא. בתו שהכירה את סגולותיו, הבחינה בשינוי שחל באביה וידעה שהוא יוצא לאחד ממסעות הפלאים שלו, החרישה ולא אמרה דבר. היא העמידה פנים שאינה מתייחסת להסתלקותו הפתאומית, והמשיכה בהכנת הקפה.

אחמד דילג על הרים, גמא מרחקים והגיע בקפיצת הדרך למקום המעשה. לפני שיבחין בו אותו איש שעצמותיו נשברו, שינה אחמד את צורתו, הפך לגמל, ובדמות זו התקרב אל הפצוע והבריך עצמו לצדו. הבדוי שהתענה ביסוריו, שמח לבוא הגמל ולא הבחין שאין איש מלבדו ומלבד הגמל. הוא ניסה לקום ולהיאחז באוכף אך לא הצליח. קרא לבעל הגמל שיבוא ויסייע בידו, אך לא נענה. ראה הגמל שהאיש מתקשה לקום, שכב על צדו וקירב את קרני האוכף אליו. האיש החזיק בקרני האוכף ומשך את עצמו בכל כוחו. הגמל הזדקף וסייע בראשו לפצוע לשבת באוכף, בעוד זה משמיע קולות אנחה מרוב כאבים. לפני שהגמל עמד על רגליו, הבחין האיש במקל הגמלים שהיה תקוע באוכף, לקחו בידו וכיוון אותו לביתו.

בהגיעם לפתחו של נווה־פַארַאן, סטה הגמל מהשביל. האיש משך באפסר כדי להחזירו לשביל, אך הגמל המשיך בשלו.

סַאלִם־אַל־חְנֵינִי היכה בלחי הגמל מכה חזקה, ופצעו לכל אורך לחיו, עד ששתת דם, אך הגמל התעקש והמשיך ללכת בין הסלעים. האיש לא ידע כי הגמל רוצה להובילו בדרך נוחה, ללא מהמורות. האיש שלא ידע את נפשו מרוב תדהמה על הנס שנעשה לו אמר בלבו:

“אם יביאני הגמל בשלום לביתי, אקריב את עזי היקרה לי ביותר, כקורבן לאַחְמַד אַבּוּ־שַבִּיבּ הצדיק.”

לא עבר זמן רב והוא הגיע אל בין הדקלים שבנווה־פַארַאן, לא הרחק מאוהלו. הגמל הבריך את עצמו ואַל־חְנֵינִי הוסיף לשבת עליו כמשותק. לקול קריאותיו באו אנשים, הורידוהו מהגמל והשכיבוהו באוהל. אמר להם אַל־חְנֵינִי: “לכו ותנו לגמל הזה תמרים שיאכל, שאלמלא הוא לא היה מי שיושיעני!”

כשבאו לתת לגמל את התמרים לא מצאו אותו כי נעלם בדרך פלאית. עמדו נבוכים ושמרו את הדבר בלבם.

אַחְמַד אַבּוּ־שַבִּיבּ שסיים את מעשה ההצלה חזר להיות אדם ושב לאוהלו. בעוד בתו בוחשת עדיין בקפה.

בעל המופת חזר לשבת ליד המוקד, הרים את מקטרתו ומצא בה את הגחלת לוחשת עדיין כפי שהשאירה. התקין עצמו על המחצלת, ישב לו בניחותא והמשיך לעשן ולשתות קפה, כאילו יצא מן האוהל לעניין של מה בכך. הוא לא סיפר לבתו דבר על מה שקרה כשנעדר. היא אמנם הבחינה בצלקת שעל פניו, אך החרישה.

לימים, בא סַאלְמֵה־אִיבְּדֵרִי, שגם הוא נעשה וַלִי לאחר מותו, לבקר את אַחְמַד אַבּוּ־שַבִּיבּ ובתום ביקורו אמר לו אחמד:

“בוא ונלך אל סַאלִם אַל־חְנֵינִי לראות מה שלומו, שכן לאחרונה נחבל בגופו.” השניים הלכו, ישבו אצל אַל־חְנֵינִי והתכבדו כמנהג הבדוים. שאל אַחְמַד אַבּוּ־שַבִּיבּ את האיש:

“האם קיימת את נדרך אשר נדרת?”

האיש התחמק ממתן תשובה, ושינה את נושא השיחה. לבסוף שאל בהיתממות: “על איזה נדר אתה מרמז?”

אַחְמַד הראה את הצלקת שעל לחיו ואמר:

“אתה זוכר את החבטה על הלחי?”

האיש הבין שעניין הגמל אינו אלא מעשה נסים של אַחְמַד, ומאחר שלא היה יכול להכחיש זאת ציווה שיביאו בו במקום עז ויערכו כרה. הנער הביא את העז, אך אַחְמַד מיאן לקבל אותה, ואמר, כי לא זו העז היעודה לו.

“וכי לאיזו עז אתה מתכוון?” שאל האיש.

“העבר לפני את העדר!” אמר אַחְמַד.

הביאו את העדר, שמנה כמה עשרות ראשי צאן, והעבירוהו לפניו. כל העזים עברו לפניו והלכו. עז אחת באה ורבצה לידו.

“זאת העז!” אמר אַחְמַד אַבּוּ־שַבִּיבּ. זבחו את העז, אכלוה וראו בטוב.

קפיצת הדרך אף היא מוטיב שכיח. אֲבּוּ־זַאיִד עובר ממצרים לסיני וחוזר תוך דקות ספורות; עִידַה אַל־עוּמַרִיֵה מופיעה בדרך פלאית לעיני בני שבטה שיצאו לדרך ימים אחדים לפניה.

קדושים גיבורי מלחמה הם חסינים מפני כדורי־הרובה. כך הכדורים שנורו אל פַאטְמַה וצבאה הפכו לגללי עזים ונפלו מבלי שהזיקו. כך מסופר על עֲטִיַה אבי שבט התרבין.

המוטיב של הפיכת הגמלים לאבן במאמר הקדוש, חוזר פעמים אחדות אצל אבו־קְרַי אֲבּוּ־טַאלִיבּ, וְאִימְטֵיר. גם מוטיב זה התפתח כתוצאה מרצוֹן למלא משאלת לב. בעבר סבלו הבדוים בסיני ממסעי שוד, ולא פעם הופתע רועה הגמלים משודדים שחמסו את גמליו ולא היה מי שיושיעו.

סיפורי העלילות על הקדושים והמוטיבים שהתפתחו בהם באים להאדיר את שמם במעשי נסים שעשו בחייהם. הקדוש משמש כדמות אבהית כל־יכולה, שבחיקה אפשר להתרפק ואצלה אפשר למצוא עזרה בעת צרה. מי שגורלו מר עליו עולה לרגל אל קבר־שיח‘, משיח את לבו ומבקש את עזרתו, בין אם זה זוג צעיר בראשית דרכו המשותפת או לוחם שיוצא להכות באויב. נוכחות הקדוש בתודעת הבדוי שומרת על הסדר ועל רמת המוסר. אדם שפשע, לא הודה בפשעו ואין הוכחות כנגדו, יובא אל קבר־השיח’, ושם יישבע כי הוא חף מפשע. שבועת השקר תעורר את זעמו של הקדוש שיביא כליה על הפושע. מבין הקדושים שכוחם גדול בעניין זה נזכרים שיח' נַהַמַה, אִיבְּדֵרִי, עַוַאד וְעַטִיַה.

בדוי שגמלו אבד עולה לרגל לקבר־שיח', מקיים את הטקס המקובל, ובלילה יופיע הקדוש בחלומו ויגלה לו היכן הגמל.

לקדוש ניכרת השפעה אף בתחום הרפואה. חולה שאינו נרפא ממחלתו – ואין בדוי שאינו סובל ממיחוש כלשהו – ילך לקבר־השיח‘, יקיים את הטקס, ילון שם ויבריא. יש קדושים מומחים למחלה זו ויש לאחרת. יש מי שמרפא בהמות כמו שיח’ סְלֵימַאן אַל־עִיַאדִי; שיח' זַארִיע מרפא עיוורים ומשותקים; הַמְעֵ’רַבִּי מרפא עקרות. אם אינם עוזרים, עולים לרגל אל ה“ארבעין” לרגלי גַ’בַּל־מוּסַא, או לְרַאס־מוּחַמַד. אם גם זה לא עוזר סימן שכך גזר אללה, ואין מה לעשות.

הַזּוּאַרַה    🔗

העלייה לרגל נקראת זוּאַרַה, מלשון ביקור. יש זוארה משפחתית מצומצמת; וזוארה המונית, כאשר כל השבט או האוכלוסיה המקומית עולה לרגל ומתכנסת במקום אחד.

הַזּוּאַרַה המשפחתית

כשעולה הצורך להיעזר ברוחו של הקדוש, יוצא הבדוי עם כמה מלווים אל קבר־שיח' ומקיים זוארה. בחירת קבר־שיח' נעשית בהתאם למטרת הביקור ולסגולותיו של הקדוש. בכל אזור יש קבר־שיח' “אופנתי” ואותו פוקדים יותר מכפי שפוקדים קברים אחרים. כך הם: אַחְמַד אֲבּוּ־שַבִּיבּ בנווה־פַארַאן, שיח’־עַוַואד בפתח נקב אַל־הַוַוה, שיח' עֲטִיַה בוואדי־וַתִיר, חְמֵיד אַל־עֲקִיד בנווה אַל־וַאדי ועוד רבים אחרים, כל אחד באזורו. הזוארה נערכת ביום הששי, שהוא היום המומלץ ביותר, או ביום השני. ביום הביקור מגיעים לקבר־השיח' בשעות אחר־הצהריים. מקיימים את הטקס ובלילה לנים ליד הקבר. למחרת בבוקר עוזבים את המקום.

טקס הזוארה קבוע ותכליתו להעלות את המבקר לדרגת קדושה מתאימה שבלעדיה לא ייתכן מגע עם רוח הקדוש. משהגיע לדרגת ההתעלות מתמזג המבקר עם רוח הקדוש באמצעות סדרת פעולות מתאימות. הטקס מורכב מכמה יסודות: הקורבן, הסעודה, הקטורת, התפילה, נר הנשמה, ההתמזגות והלינה.

הקורבן

הבדוי מכנה את הקרבת הקורבן בשם דַ’בִּיחַה – זביחה. מקדשים את העז לפני זביחתה באובך עשן קטורת. אכילת בשר הקורבן שהתקדש היא פעולה מאגית המשתפת את האדם בקדושה של הקדוש. אם אין אפשרות לקיים את הטקס ליד קבר־השיח‘, ורוצים לקדש קורבן ולזבוח אותו ליד המאהל, יש לקדש את הקורבן על־ידי חתך בבדל האוזן ובהקזת דם על אבן הזבח שלפני קבר־השיח’. משם מובל הקורבן למקום המגורים, נזבח ונאכל.

מי שאינו יכול לזבוח מחוסר אמצעים, יקדש את הלחם והתבשיל וכך יצא ידי חובתו. הד’ביחה עדיפה על תבשיל רגיל. 

הסעודה

בתחילתה של סעודת הזוארה אופים לחם ושותים תה ובינתיים בשר הקורבן, עיקר הסעודה, מתבשל. את הבשר אוכלים כשהוא עטוף בלחם הדק, הַפַתִיר, ושותים מרק. ככל שמספר המשתתפים בסעודה גדול יותר – כן גדול ערכה של הזוארה. מי שמזדמן למקום מוצא לעצמו שעה לקיים מצווה, שתיחשב לזכותו כאשר יתייצב לפני בורא עולם. לסעודה שאין בה ד’ביחה קוראים טַהְוַה – מלשון בישול – שיש בה כדי לצאת ידי חובה. אשה שעוברת ליד מקום קדוש, ולאו דווקא ליד קבר־שיח' אלא ליד עץ או סלע קדוש, וזמנה בידה, תערוך טהוה.

הקטרת הקטורת

להעלאת עשן קטורת יש משמעות מאגית. בשלב מסוים של הביקור נכנסים למקום הקבר, אם הוא במבנה או בגדרה, ומקטירים. בראש כל מצבה מצויה גומחה שבה שמים את המחתה או את כלי־הקטורת. לקטורת קוראים בְּח’וּר.

התפילה

באיסלאם תפילה קצרה ומרכזית בחשיבותה הנקראת פַאתְחַה (הסוּרָה [פרק] הפותחת של ספר הקוראן), שמשמשת את המאמין במצבי קדושה שונים. בשעת תפילה לזכר נשמת הורים, קידוש קורבן, או קידוש מקום חדש לאוהל, כורעים ברך, מושיטים את כפות הידיים לפנים וקוראים את הפאתחה.

נר נשמה

בדור האחרון חדר לדרום־סיני מנהג שבא מארצות ערב, לפיו מדליקים נר נשמה ליד הקברים. בעבר לא היו במדבר נרות שעווה, כי השעווה נמסה בחום המדבר. בקברי־שיח' קדומים אין גומחות לנרות.

התמזגות

לפני שהבדוי בא “לזוּר” אצל קבר קדוש הוא קוטף ענף רותם – אם אין רתמים בסביבתו הקרובה אפשר להסתפק בענפים של שיח אחר – ותוחב אותו בין אבני המצבה או בתוך מבנה דמוי גביע עשוי משלוש אבנים שמותקן לפני הקבר. הנחת הענף נועדה לסלק את מחיצות החולין ולהעביר את המבקר לספירות של התעלות רוחנית. כך מתמזג הבדוי עם רוח הקדוש והוא יכול לפנות אל הקדוש בחופשיות. כשנפרדים מהקדוש נוהגים להשאיר בקבר דבר ערך, כהבעת רצון להתמיד בקשר עמו. המבקר כאילו אומר בכך: “אמנם השארתי אותך בבדידותך, אך נפשי ולבי קשורים אליך בחפץ הזה!” יש מי שמשאיר מטבעות, צמידים, חפצי חן, פריטי לבוש וכל דבר בעל ערך. בנווה־פאראן יש קדוש בשם אַל־שְוֵיח' שמצבתו עומדת לא הרחק ממוסך לתיקון מכוניות. ראיתי על המצבה גלגלי שיניים וחלקי חילוף עדינים שהושמו שם בידי מבקרים.

במשך השנים מצטברים חפצים רבים על מצבות הקדושים והם נשארים שם. בדוי אינו שולח ידו באוצרות אלו, כי מי ששולח את ידו בהם לא יוציא את שנתו.

פעולת התמזגות אחרת נעשית באמצעות החול שליד הקבר. בתום הביקור נוהג הבדוי לקחת חול מגומה שליד ראש הקבר, ולזרות אותו על ראשו, על ראש ילדיו ואפילו על ראשי העזים. בכך הוא מאמין כי לקח אתו חלק מהוויית הקדוש. בגלל השימוש הרב בחול שליד המצבה נוצרת גומה עמוקה ליד ראשה.

הלינה

הבדוים לנים ליד קבר הקדוש בליל הזוארה, ולצורך כך הם מביאים עמם שמיכות. הציוד הנוסף מצוי במקעד דרך קבע. לפני השינה חוזר המבקר ומקטיר קטורת וקורא את הפאתחה. הקדוש יכול להופיע בחלום ולשוחח עם הבדוי ואף להורות לו מה לעשות ביחס לסוגיה המסוימת שהוא מתלבט בה. בבוקר אוכלים את ארוחת הבוקר, הַפַטוּר, אורזים ומסתלקים.

תיאור זוארה פרטית של בני שבט אחיואת

מִכּוּנְתִילֵּה, השוכנת בין אילת לאל־עריש, יצאה קבוצת בני השבט השוכן שם, הָאַחְיַוַאת, לערוך זוארה בדיר־ארבעין שליד סנטה־קתרינה. לאחר הסעת הציוד על גמל עד מפרץ אילת, הגיעה לוואדי־מוריח', ביום שישי, 12.8.77.

הקבוצה כללה גבר ואחיינו, שתי נשים ובניהן כבני שתים־עשרה ואשה זקנה. בוואדי־מוּרַיח' שכרו רכב השייך לבן שבט התרבין, במחיר 1,100 ל"י. הם רכשו שלוש עזים ובלוויית שני צעירים משבט התרבין הגיעו בשעות אחר־הצהריים לפתח ואדי־ארבעין, שליד מנזר סנטה־קתרינה.

משם צעדו אל מנזר־אל־ארבעין העומד בבוסתן הזיתים, בקצה ואדי־ארבעין, כאשר המזון והשמיכות על שכמם ושלוש העזים הולכות בעקבותיהם בנאמנות. לפנות ערב הגיעו לבקתה שבה נפגשו, לדברי הבדוים, “ארבעים הנביאים”. שם הניחו את חפציהם ונערכו לקראת הזביחה. פַרַאג‘, בן שבט הג’יבאליה השומר על מנזר־אל־ארבעין, שימש להם שוחט ולידו סייעו גברים שהזדמנו למקום, מאחר שבקבוצת עולי־הרגל לא היו די גברים. בטרם הניף השוחט את המאכלת, הניחה אחת הנשים גחלים לפני אבן השחיטה והקטירה קטורת. כשניתן האות להקרבת הקורבן, פראג’ וכל העומדים לידו הגישו את העזים ואיבכו את ראשן בעשן הקטורת. לאחר מכן בירכו את ברכת השחיטה, שחטו אותן, פשטו את עורן, ערכו עצים למדורה ושפתו עליהם סיר שבתוכו התבשל כל בשר העזים. הנשים בישלו בינתיים אורז בשמן זית. במשך הכנת האוכל הגישו שני גברים משבט התרבין תה לאורחים שישבו מסביב למדורה שעל משטח החול לפני המנזר. בשעה 18.30 עבר ילד ורחץ את ידי היושבים כאות לתחילת הסעודה. בראשונה הוגש האורז לאורחים שהתקבצו סביב הקערה. לאחר מכן החלה תנועה חפוזה של הנוכחים. עשרה מבוגרים וכמספרם ילדים, ישבו בעיגול מסביב למדורה וחיכו לחלוקת הבשר על־ידי פראג'. הוא כרך אומצת בשר בתוך הפתיר, הלחם הדק, והגיש לפי הסדר ליושבים. בגמר סעודה קמו אחדים מן האורחים וחזרו לאוהליהם, משום שראו עצמם כמי שכבר מילאו את מצוות ההשתתפות בזוארה. לבסוף נשארו עולי־הרגל לבדם בחצר שלפני הבקתה, ישבו שעה ארוכה ושתו תה. בשעה 22.00 נכנסו לבקתה, הקטירו קטורת וקראו את הפאתחה. בטקס זה הסתיים הצד הרשמי של הזוארה.

למחרת עם שחר שתו תה, אספו את כליהם, מיהרו למכונית שחיכתה להם בפתח הוואדי, מתוך כוונה לנצל את שעות הבוקר הקרירות לנסיעה אל ואדי־מוּרַיח'. אנשי קבוצה זו לא התפללו כלל, אך הדבקות וההתעלות הדתית ניכרו בהם. ההשקעה הגדולה לא הרתיעה אותם לבוא ממרחקים. לפי החישוב, ההוצאה הכספית למשפחה הסתכמה ב־2,700 ל"י, סכום נכבד באותם ימים לבדוי בסיני.

הזוארה השבטית

אחת לשנה נוהגים שבטי דרום־סיני לערוך זוארה שבטית ליד אחד מקברי־השיח'. על כך ימצא הקורא פירוט בפרק “החברה”.

האוניברסליות של השיח' הקדוש

משעה שאישיות כלשהי מתקדשת והופכת לוַלִי, הקדשתו מתקבלת על־ידי כל הבדוים ללא עוררין, גם אם מוצאו משבט יריב. קדושתו של שיח' אינה מחייבת הוכחה. די בהכרזה של מישהו כי במקום פלוני קבור איש קדוש, כדי שכל אנשי המקום יקבלו זאת כעובדה.

האוניברסליות של הקדושים מביאה לעידון היחסים בין השבטים עד כדי קשירת יחסים והתלכדות. המקומיים משתתפים בזוארה של עולי־רגל זרים, אוכלים אתם לשם קיום המצווה, ועוברים בצוותא חוויה דתית שטבעה לאחד לבבות. במהלך הטקס נוצרים תנאים מתאימים לאחדות תרבותית. מנהגי העלייה לרגל זהים אצל כל השבטים. בשעה שהנאספים יושבים ושותים תה, הם דנים בבעיות בוערות ומציקות, ומוצאים פתרונות מתאימים.

השבטים מוציאים מוניטין לקדושיהם, ובכך מגבירים את המשיכה של בני השבטים האחרים אליהם. הטריטוריות השבטיות, החסומות בפני בני שבטים זרים, נפתחות לתנועה שמגבירה את תהליך הדיפוזיה הבין־שבטית.

ביחסיהם הבין־שבטיים שומרים שבטי סיני על־כך שלא יתפתחו סכסוכים ביניהם, ומעודדים יחסים חיוביים. לכל שבטי דרום־סיני יש מוסד מרכזי המורכב מהשיח’ים השבטיים, שבו דנים בבעיות ומתקבלות החלטות בדרך שכנוע. הוראות מלמעלה לא יכולות לפעול בגלל המבנה החברתי המיוחד של הבדוים. דוגמות לכך מעידות על ההשפעה החיובית של קברי־השיח' בעידון היחסים הבין־שבטיים. בני שבט הַתִיַאהַא שנוהגים להזיק לאחרים, באים עד ל“ארבעין” לערוך זוארה ומתקבלים בסבר פנים יפות אף־על־פי שכמה מבניהם גנבו גמלים ורוקנו מחסנים של תושבי המקום.

זוארה כלל־שבטית ליד נבי־צאלח

בדרום־סיני מצויים עשרה שבטים, השוכנים בחלקם בהרים הגבוהים ונקראים “טַוַארַה” “הרריים”. היחסים בין שבטי דרום־סיני לא היו תקינים בדורות הקודמים, ומדי פעם התלקחו מלחמות בין־שבטיות. שיפור תנאי הכלכלה והבטחון הביא להרגעת הרוחות. שבטי הטוארה נהגו לערוך זוארה ליד נבי־צאלח, בקרבת מנזר סנטה־קתרינה. שבטים אלה כוללים את הג’יבאליה, הצואלחה, אולאד־סעיד, הקרארשה והמזינה. הזוארה הכלל־שבטית שבה מדובר התקיימה בנוסף על הזוארה שערך כל שבט ליד המרכז הקדוש שלו. השבטים באו בנפרד, כל שבט בזמן הנוח לו, כשאורחים מבני שבטים אחרים מתלווים אליהם. 

עלייה לרגל כלל־שבטית זו מעידה על יחס משותף של כל השבטים למקום זה ועל אינטרס זהה לכולם. זוארה זו לא הפכה מעולם לכנס כלל־שבטי בו בזמן.

אל זוארת נבי־צאלח הצמידו זוארה נוספת לרגלי ג’בל־מוסא, בקרבת מנזר סנטה־קתרינה. כך נוצרו שלושה מקומות לזוארה השבטית. האחת ליד קבר־השיח' הבלעדי של השבט, השנייה ליד נבי־צאלח, והשלישית – לרגלי ג’בל־מוסא. שבט שבא לזוארה ליד נבי־צאלח היה ממשיך לוואדי־אַ־דֵיר, שם מצוי המנזר, חונה לרגלי נבי־הַארוּן ומקיים את הזוארה של ג’בל־מוסא. שבט המזינה היה עורך זוארה ליד שיח' פַרַנְגִ’י אשר שימש כמרכז התכנסות שבטית, עובר משם לזוארה ליד נבי־צאלח, ומגיע לבסוף לזוארת ג’בל־מוסא. באופן כזה נוצרה אצל המזינה זוארה משולשת. כאשר במעבר מזוארה לזוארה היה מספר המשתתפים פוחת והולך.

שבט הג’יבאליה נהג לערוך זוארה אחת לרגלי ג’בל־מוסא ונבי־הארון ושנייה ליד נבי־צאלח. שבט הצואלחה יחד עם שבט הקרארשה היו עורכים זוארה אחת ליד נבי־צאלח. הכפילות והשילוש של הזוארות מלמדים על מניעים זהים שפעלו אצל השבטים, להוסיף זוארות על זו שלהם.

נבי־צאלח היה מקום הזוארה הבלעדי של שבט הצואלחה. נביא זה נחשב על־ידי הצואלחה לאבי השבט. מכל השבטים המצויים כיום בדרום־סיני, שבט הצואלחה הוא השבט הוותיק ביותר. נחלתו השתרעה בעבר על פני כל השטח מאַ־טוּר ועד לסירבאל בדרום; כל השטח שבין ואדי־פאראן ועד למצוקי־התיה בצפון; ובמזרח – קו פרשת המים שבין הר־קתרינה ואַדַ’לַל. כיום נחלתו מצומצמת יותר. השבטים האחרים היו נתונים לשליטתו של הצואלחה ולהשפעתו.

במרוצת הזמן, עם גידול השבטים, נתגלעו סכסוכים בינם ובין הצואלחה על רקע הדרישות להרחבה טריטוריאלית. בני הצואלחה נאלצו להצטמצם עקב עליית כוחם של יתר השבטים, העליקאת והמזינה, אולאד־סעיד והתרבין. בני הג’יבאליה לא גילו נטייה להתפשטות ואינם נזכרים בפולקלור כמי שנאבק עם בני הצואלחה (33).

בסופו של תהליך ההתנחלות, לכל שבט בדרום־סיני היתה טריטוריה מוגדרת ומוכרת על־יד השבטים האחרים. עובדה היא שגבולות השבטים האלה נפגשים באזור נבי־צאלח. מי שבא לזוארה בנבי־צאלח, אינו מסיג גבול כלשהו.

נבי־צאלח הפך למוסד המקודש על כלל שבטי הטוארה הודות למיקומו במפגש גבולות, ומקדוש בלעדי של הצואלחה היה לנַבִּי בעל קדושה כללית. את הזוארה לג’בל מוסא – שאין לה קשר לזוארות קברי־השיח' – מצמידים מטעמי נוחות או מתוך רצון לחזק משאלה מסוימת; כיוון שכבר מצויים ממילא ליד נבי־צאלח, אין טעם לחזור למאהלים ולבוא שנית לאותו אזור.

לאחר פתיחת סיני לתיירות חופשית, חדלו הבדוים לעלות־לרגל לנבי־צאלח. לעתים נערכות שם זוארות פרטיות, אך אין זוארות שבטיות. הדבר נובע משתי סיבות. ראשית, בתקופת הממשל הישראלי חלה רגיעה ביחסים שבין השבטים. הסכסוכים נפסקו לחלוטין בעקבות השפע, היציבות והבטחון ששררו בתקופה זו. הצורך במרכז קדוש, כמקום של סמכות לבירור בעיות חברתיות, שוב לא היה קיים, וכך איבד נבי־צאלח את ערכו. שנית, כּלי הרכב הרבים העוברים לידו, פגמו בתנאים האינטימיים שהבדוי נזקק להם במקום ההתכנסות. קובתו של נבי־צאלח עומדת על אם הדרך כזכר לימי הזוארות רבות המשתתפים.

כוחות טבע מקודשים    🔗

הים

הבדוים בדרום־סיני מייחסים קדושה לים. הים נחשב ליישות על־טבעית, שבכוחה להביא ברכה לאדם ולהשפיע על מהלך חייו. שמעתי בדוים שמכנים את הים בשם נביא או מלאך, שמות שאינם אלא הסוואה לשם המפורש של אלוהות. כיום יודע כל בדוי שאסור להעמיד אלוהות אחרת מלבד אללה. אולם, כדי להיות ישר בעיני אלוהים ולא לבטל אמונה ביישות האלילית מכנים את האלילים בשמות מתקבלים על הדעת.

ליד שפת־הים במקום שנקרא קִיחַאזֵה, עורכים הבדוים פולחן לים. כל מקום שהגישה אליו נוחה ואין בו שוניות ואבנים כשיר לפולחן, כי הטקס מחייב להיכנס למים. בשפכי הנחלים מצויים התנאים הנדרשים לכך, מכיוון שהחול הנסחף לים מונע התהוות שוניות, ואין במקום קיפודי ים או אבנים חדות. הנחלים נשפכים אל המפרצים מסביב לכל סיני כך שהבדוי מוצא קיחאזה סמוך לאזור מגוריו. ערכה הפולחני של הקיחאזה גדול בעיני הבדוים, משום שבקיחאזה נפגשים כל מלאכי הנחלים הקטנים. לכל נחל יש מלאך משלו וכשהמים זורמים אל האפיק הראשי, מלאך הנחל מלווה אותם. כאשר מגיע נחשול השטפון לים מגיעים לשם כל המלאכים. איזה אדם יהיה שווה נפש נוכח מפגש כזה של מלאכים?

טקס זוּאַרת הים בקיחאזה דומה לזה שמתקיים ליד קבר־השיח'. מי שחפץ ל“זוּר” את הים יעשה זאת בימי שני וששי. זוארה מושלמת כוללת, כאמור, זבח. מי שאין בידו לזבוח מסתפק בטהוה. כשמגיעה שעת התפילה המוסלמית משלבים אותה בטקס לפי הכלל שמחשיב את הכוונה ולא את המעשה: כורעים ומשתחווים ומשבחים את אללה, ובינתיים ממשיכים האחרים לספק את דרישותיו של אל הים. הבדוי עורך את זוארת הים למקרה של מחלה שתקפה אדם ואינו יכול להירפא ממנה. יש מי שמבקש את ברכת הים לשלום עדרו, ויש מי ששהה בין עצי התמר, גדד ואסף פרי כמה שאסף ולפני שהוא חוזר אל ההרים הוא פונה אל הים להודות לו על הימים ששהה תחת שכינתו. מי שבא לגדוד את עצי התמר מביא אתו את משפחתו ועדרו, ושוכן על החוף במשך כמה שבועות. בעת טקס הקיחאזה עורכים גם טקס ברכה לבני־אדם. בחסות החשיכה נכנסים בני־המשפחה לטבול טבילה שבקדושה, נשים לחוד וגברים לחוד.

בבוקר עורכים את הטקס הקשור לעדר. עם זריחה מכנסים את העדר ומכניסים אותו למים. איש מכובד נכנס ומַזה ממי הים על העדרים ועל הרועות. משסיים להזות על כל הצאן, מושכות הרועות את העדר אחריהן בעוד השמש מפציעה על הרי מדין בגבן, והן מתרחקות לבין ההרים. בני־המשפחה אורזים את כליהם, מעמיסים על גמל ויוצאים למקום החדש להקים בו את האוהלים. מי שבא לחוף לריפוי זובח זבח ולן ליד המים. בלילה טובל במים ולמחרת חוזר למקום מגוריו בתקווה להבריא. עד מה תמימה אמונתם של הבדוים מעיד הסיפור על אל הים המרפא את איוב:

אל הים מרפא את איוב

כשהיכה אללה את איוב בשחין ובצרעת, לא נמצאה לו כל תרופה, ומצבו הלך ורע מיום ליום. תולעים החלו לכרסם בעורו ומראהו היה כגוש בשר אכול רימה. אשתו, שאהבה אותו מאוד, לקחה אותו לחוף אל־עריש, כדי שיתרחץ בים. יום אחד, עזבה אותו והלכה לקושש עצים. בא מלאך הים, ראה את איוב בסבלו, הזה עליו ממי הים וריפא אותו. כאשר חזרה אשתו של איוב לא מצאה את איוב במקומו. מיהרה לחוף לראות, שמא אונה לו רע. עמדה וצעקה:

“יא איוב!” איש לא ענה. פנתה ימינה ושמאלה, קראה בקול גדול, ואיש לא ענה. הלכה לאנשים ושאלה שמא ראו את איוב בעלה ולא ידעו. משחזרה אל המקום שבו השאירה את בעלה ראתה איש יושב על שפת הים וכולו זוהר ומחייך. שאלה אותו: “האם ראית איש מתהלך על שפת הים?” אמר לה: “ומה סימן יש עליו?” אמרה לו: “צלקת יש לו בראשו.” הרכין איוב את ראשו וגילתה כי האיש הזה אינו אלא בעלה איוב. אמר לה: “לא הכרת שאני אישך איוב? הודי למלאך הים שבא והביא לי מרפא!”

האשה נשקה לבעלה על ראשו והודתה למלאך הים על חסדו.

אלת הגשמים – אום אל־ע’ית'

אנשי המדבר תלויים בכל טיפת גשם, והם חשים צער עמוק בלבם כשעננה ששטה בשמים אינה ממטירה גשמים. שנה של עצירת גשמים מביאה למותם של עדרים רבים ומעמידה בסכנה את קיומם של הבדוים. הבדוי נושא את ראשו לשמים מתפלל לאלוהים, ומבקש כי ימטיר גשם. בסיני נשתמרה אמונה שעל העננים ממונה “אם הגשמים”, הנקראת אוּם אַל־עַ’יְת', שהיא גלגול אלת הגשמים הידועה מתרבויות אחרות.

עם הופעת חשרת עבים מתכנסות כל נשות המאהל, צעירות, צעירים וטף. לוקחים מוט ומלבישים אותו כדחליל במבחר בגדי נשים, ואף יוצרים לו כעין ראש ומקשטים אותו בבורקוע. המאמץ נועד לשוות לדחליל צורת אשה הדורה. על־פי־רוב אין הגברים נמצאים באותה שעה במאהל. ואם מצוי גבר מבוגר אינו משתתף בשעשוע זה כי זהו “עניין לנשים”. עם גבור העננות שמות הנשים נאד מים יבש מול הדחליל, עומדות בחצי גורן סביבו, נושאות כפיהן לשמים ואומרות את התפילה הבאה:

נוסח זה מקובל בכל רחבי סיני וכמעט שאין נערה שאינה יודעת את התפילה הזו. נשים באזורים אחרים של סיני משנות במקצת את נוסח התפילה. נשות שבט הָחֲמַאדֵ’ה, השוכן בסביבות אוּם־בּוֹגְ’מַה, מתפללות כך:

ויש שלאחר הגשם מתפללות הבדויות בזו הלשון:

תוך כדי הפעולה הטקסית סביב הדחליל הנעשית בשובבות ובשמחה, מחלקות הנשים ממתקים לילדים, בעוד הם חובטים במקלות בנאד היבש. כשמזכירים לילדי הבדוים את אום אל־ע’ית', פניהם מאירות משמחה. היא מעלה בהם זכרונות משעשעים, ואין ילד שהגיע לגיל עשר ולא השתתף בטקס זה. הילולת אום אל־ע’ית' הנהוגה בכל רחבי סיני, מעידה, שוב, עד כמה הבדוי צמוד למסורות קדומות, למרות היחס השלילי של האיסלאם לתופעה אלילית זו. בשעת התפילה לאום אל־ע’ית' משתרבב שמו של אללה באופן שיגרתי, כי זו דרך הביטוי של הבדוי בכל מצב. אללה אינו רלבנטי בטקס זה.

עד כמה הבדוי מאמין ביכולתה של אום אל־ע’ית' להביא גשם, בזכות תפילתו ופנייתו, יעידו דברי בדוי צעיר שאמר:

בתחילת החורף חלפו עננים על־פני השמים, עשינו דחליל וקיימנו את הטקס על כל חוקיו ודקדוקיו. משסיימנו אותו, התקדרו עבים וגשם ניתך על הארץ, במאמרה של אום אל־ע’ית'.

הרוח הקרה – טוּבַּה

בחודש אפריל יורד על סיני גל חום ואחריו בא גל קור. הבדוים פונים אל הרוח כאל ישות “אנושית” ומייחסים לה ערך של אלוהות. הרוח הקרה, המכונה טוּבַּה, הבאה לאחר גל החום, מורידה גשם. לפעמים היא מאכזבת ואז קורא הבדוי:

הירח

עם הופעת חרמש הירח מתחילים הבדוים למנות את ימי החודש, כפי שנוהגים היהודים וכל עמי המזרח־התיכון המוסלמים. הבדוי המצוי לבדו בלב סיני קובע על־פי הירח את המועדים. עד להופעת השעון והטרנזיסטור הירח היה האמצעי היחיד לכך.

עם התגלות הסהר הדק בשעות בין הערביים, הבדוים מתמלאים התרגשות, והם פונים אליו ומברכים אותו לפי דרכם. בשעה זו נוהג הבדוי לקרוא את הפאתחה. בשעת התפילה, מושיטים הבדוים את הידיים לעבר הירח כפי שהם עושים במעמדים שיש בהם קדושה, כמו זבח או ברכת המזון, ובתום התפילה, הם מוסיפים לברך בצורה חופשית כל אחד לפי המסורת שבידו. יש האומרים:

התגלות הסהר מחדש לאחר ש“נעלם” בסוף החודש הקודם, מעוררת תמיד התרגשות. פעם ישבתי בחברת בדוים באחד המאהלים בשעת בין הערביים. מישהו הכריז: “אנשים, הנה הירח!”

התעוררות רבה אחזה את כולם, במהירות קמו, פנו למערב, לכיוון הירח, שהבהיק על רקע שמי הטורקיז של סיני, הושיטו ידיהם ובירכו.

הבדוי מצפה להופעת הירח בעיקר בחודש רמד’אן, בגלל הצום הממושך שנגזר על המוסלמים. לקראת סוף חודש זה, מחכה הבדוי לסימן מן הירח שתם חודש הייסורים.

אלת הרעמים על גַ’בּל אוּם־שאוּמַר

הר אוּם־שאוּמַר מתנשא מעל כל ההרים שמסביב וממנו נשקף כל דרום־סיני מֵהָעִיגְ’מֵה ועד ים־סוף. לרגליו משתפלים ההרים לכל עבר, ונחלים מושכים את מימיהם בערוצים עמוקים ותלולים. המכלול ההררי אשר בשיאו מתנשא הר אום־שאומר, מביא לעליית זרמי אוויר למרומים אשר גורמת להתקררותם. בימות החורף מתהווים מעליו עננים כבדים שמרעימים בקול אדיר הנשמע למרחוק. לפעמים יורדים גשמים עזים אשר יוצרים שטפונות גדולים. הודות לגובה, זוכה סביבת ההר בכמות גשמים רבה יותר מאזורים אחרים. רעמים, עננים וגשם הם בעיני תושבי המקום כדבר הבא מידי אלוהות אשר שוכנת בהר. הבדוי מאמין כי על ההר שוכנת אשה, וכשהיא רואה עננים כבדים עוברים על ההר, היא מרעימה בקול אדיר ומאלצת אותם להמטיר גשם. במיוחד היא יוצאת לפעולה בשעה שהיא מבחינה במצוקתם של הבדוים, כאשר לצאן אין מרעה. היא דואגת במיוחד לאנשים השוכנים מסביב להר שלה. הבדוים מכנים אותה מַלַכַּה שפירושו מלאך, והיא אינה אלא אֵלה. איש לא ראה את האלה הזאת, ואיש לא יראנה, שכן היא מופיעה בחשאי ונעלמת כלעומת שבאה. יש בדוים הטוענים כי שמה הוא שַאוּמַר ומכאן שם ההר. לאמיתו של דבר, שאומר נגזר מהפועל שמר שהוראתו שינוס מותניים וטיפוס. ואכן מדרונות ההר תלולים כקיר זקוף, ומחייבים את הבדוי לשנס מותניו ולהתאמץ כשהוא עולה על מדרונותיו. שבטי הַמְזֵינֵה וְאַוּלַאד־סְעִיד השוכנים מסביב להר אינם מקיימים כל פולחן לאלת הרעמים. אולם קדושת ההר באה לידי ביטוי באגדות המקובלות עליהם.

פאטמה, בת הנביא, בהר אוּם־שאוּמַר

הבדוים מאמינים כי פַאטְמַה, בתו של הנביא מוחמד, נמצאת על ההר, וכי היא רועה את עדרי היעלים שמצויים שם. ומעשה שהיה כך היה:

בת הנביא, פאטמה, נהגה לרעות את צאנה על הר אום־שאומר. מלבדה לא היה איש בסביבה. מדי יום ביומו היתה מובילה את העזים ואת הכבשים לשתות ממי הבאר שלרגלי ההר. כדרך כל הנשים, התאוותה באחד הימים לחפוף את מחלפות ראשה. היא התירה את קישורי צעיפה, גילתה את ראשה. בידרה את צמותיה והיתה רוחצת את שערה במי הבאר.

בעוד היא רוחצת נשמע קולם של רוכבי גמלים שבאו להשקות גמליהם. חלחלה תקפה את פאטמה ולא ידעה מה תעשה. הלא חרפה היא לבת מדבר לגלות שערותיה בפני גברים, ואין שום מקום להסתתר בו! פנתה כה וכה לראות מי יעמוד לה בצרתה אך לבד מעדרה, לא היה כל מסתור. כאשר שמעו העזים את קולות האנשים הקרבים ובאים, נשאו רגליהן וברחו, אך הכבשים שהבחינו בחרדתה של פאטמה, התקבצו סביבה, כיסו אותה בצמרן והסתירו אותה מעין הרוכבים. כשהסתלקו, קמה פאטמה ממחבואה, קלעה את צמותיה, כיסתה את ראשה בצעיף, תלתה את המסווה על פניה וחרדתה סרה מעליה.

אז בירכה פאטמה את הכבשים והודתה להן על עזרתן ואילו את העזים הבוגדניות קיללה ואמרה: מעתה תהיו ליעלים!

לפי שכוחה של פאטמה נודע בקסמים, הפכו העזים ליעלים, שהן היעלים הראשונות בסיני. מאז שעזיה של פאטמה הפכו ליעלים, היא נוהגת לרעות יעלים על מדרונות הר אום־שאומר עד עצם היום הזה.

וכדי לתת סימנים ביעלים אומר המספר:

“הרוצה לעמוד על אמיתות הדבר, יבדוק וימצא כי זנב היעל קטן ומתקפל כלפי מעלה כזנב העז.”

עצים ושיחים קדושים

עץ השיטה

לעץ השיטה חשיבות גדולה בחיי הבדוי. הוא מאביס את הגדיים בעלי השיטה המתוקים, כי במדבר אין צמחים אחרים שיתאימו לכך. בשנים שחונות, עץ השיטה קמל רק לאחר שכל השיחים והצמחים נבלו. בזכותו יכול הבדוי להאריך את שהותו במדבר, עד ליום בו ירד גשם. תחת נופו חוסה הבדוי מפני השמש הלוהטת. הודות לערך העץ כמקור מזון מתוק, שומר עליו הבדוי מפני כורתים ואינו משתמש בו לבעירה. אלמלא יחס זה, ספק אם בכל סיני היה נשאר ולו עץ שיטה אחד לפליטה (43).

התלות שלו בעץ השיטה מביאה את הבדוי לידי הערצתו. בכמה מקומות בסיני יש עצי שיטה קדושים שמייחסים להם כוח על־טבעי. ליד עץ כזה מקיימים זוארה שתכליתה לבקש מהעץ רפואה לבני־אדם. מצאתי כמה עצי שיטה קדושים בנווה־פאראן ואחד בוואדי־סידרי לא הרחק מקבר־השיח' סְלֵימַן אַ־נַפַאעִי (20).

ריכפתן המדבר

אף שיח זה מקודש על בדוי דרום־סיני, ואסור להשתמש בו לבעירה ולהאבסה. אולם הצאן והגמלים רשאים לאכול ממנו. הסיבה להיותו מקודש אינה ברורה. ייתכן שערכו כמזון משובח וטעים, בתוך צמחייה מדברית שאינה ניתנת לאכילה, הוא שיצר את היחס המיוחד כלפיו, שהביא לקידושו. כדי לנמק את מקור הקדושה, מקשר הבדוי את שיח הריכפתן אל קדושתו של הנביא, ובכך הוא יוצא ידי חובתו האתיולוגית. האגדה מספרת כי הנביא מוחמד נמלט מרודפיו ונכנס למערה. אלמלא הריכפתן שראה אותו בצרתו וצמח במהירות עד שכיסה את פי המערה, היה סופו אבדון.

סהרון משולשל

בוואדי־מוּרַה, המשתפך לוואדי־סְעַאל, מצוי סהרון־משולשל המקודש על הבדוים. בצד ההר מתנשא גבנון סלע בגובה של כעשרה מטרים, שהסהרון מכסה אותו כצעיף על ראש בדוית. צורתו ומיקומו מעוררים פליאה, שכן אין מדרך סלעים בודדים להעניק מים לסביבתם, ואילו הסהרון רענן תמיד כאילו הוא נטוע על מקור מים סמוי. ליד הסהרון הזה מתקיים כנס שנתי על־ידי בני שבט המזינה השוכנים בסביבה. כן מתקיימות זוארות פרטיות לצורכי ריפוי.

עץ התמר בְּעֵין־חִיגִ’יַּה

בְּעֵין־חִיגִ’יֵּה עומדת קבוצת עצי תמר סבוכה, המקודשת על אנשי המקום. זוהי קבוצת עצים שהתפתחה באורח וגטטיבי מעץ־אם אחד. מעל קבוצה זו מתנשא דופן הוואדי במתלול זקוּף ומסתיים בדרגש סלע בגובה של כארבעה מטרים, כשעליו משתרע משטח. במקום זה עומד מבנה עגול דמוי גדרה, השייך לקבוצת מבנים קדומים. סביב המבנה יש גדר נמוכה, המקיפה אותו ויוצרת חצר המבודדת אותו מסביבתו. הבדוים מטפלים בעץ ואין הם מנסים לפגוע בו, משום שהוא קדוש בעיניהם ואינו שייך לאיש. אסור לקטוף את פירותיו. פרי שנשר, מותר באכילה. סביב עץ זה נרקמו אגדות, שאחת מהן מספרת על האיש הפלאי והתמר:

דורות רבים עמד עץ התמר בעין־חיג’יה ללא פגע, הבדוים שומרים עליו ומקדשים אותו. בצלו הסתתרו בשעות החום ובלילה ישנו בחסותו.

פעם אחת הגיע למקום בדוי שכפר בקדושת עץ התמר. החליט לגזום אותו, להכשירו ככל העצים ולהפוך אותו לרכושו. לקח גרזן והחל מכה בחריות היבשות. בעודו עוסק במעשה זה נשמע קול זעזוע מן ההרים. מן המבנה העגול יצא ענק עוטה שריון ברזל וקסדה לראשו. בידו האחת החזיק רומח ומגן ובידו השנייה החזיק חרב גדולה. הבדוי לא ידע שענק זה הוא שומר התמר הקדוש. הניף הענק את חרבו, יישר מבטו בזעף אל הבדוי וצעד לעברו מתוך כוונה להרוג את הפוגע בעץ התמר הקדוש. מזלו של הבדוי עמד לו ולא איבד את עשתונותיו. הוא הבין שהענק הפלאי בא למנוע את הפגיעה בעץ. קם, נשא את רגליו וברח. הענק החזיר את חרבו לנדנה, פנה לאחור וחזר אל המצוק, הרים את רגליו ובצעד אחד נכנס אל תוך המבנה העגול ונעלם בתוכו. בהיכנסו נשמע רעש סלעים אשר זעו וסגרו על הענק הפלאי שנבלע ביניהם.

דַיְק – גִ’ידֵּה

הרי דרום־סיני בנויים מסלעי יסוד, גרניט ואחרים, המופיעים בצבעים שונים, ובהם שולט צבע חום־אדמדם. ישנם אזורים שבהם מופיעים בגוף ההר פסי צבע צרים השונים בצבעם ממנו. יש מהם שחורים, חומים וירוקים. רוחבם אינו עולה על מטרים ספורים. פס כזה נקרא בלשון הגיאולוגים “דַיְק”. 

הבדוים העניקו סגולות ריפוי לדיקים החוצים ואדיות לרוחבם ונמשכים למרחק גדול. לידם נערכות זוארות צנועות וחסויות. עקרות ועקרים וכן אנשים הסובלים משגרון נעזרים בדיקים כמקום ריפוי. אשה שזקוקה לעזרתו הרפואית של הדיק תלך עם אשה זקנה, קוסמת, היודעת לקיים את הטקס המתאים. הקוסמת תצטייד בעצי הסקה, בסיר מלא מים, בלחם ובקפה לצורך הזוארה (ראה פרק הרפואה).

הרוּג’וּם – גל האבנים

ההולך בשבילי המדבר ימצא גלי אבנים שנערמו בידי עוברי אורח. לפי אמונת הבדוים, יש לכל ואדי מַלַכּ משלו, שליט על כל אשר מתרחש בתוכו. בחינת ההתייחסות של הבדוים אל הדמות הזאת מורה שבעיניהם אין זאת אלא אלוהות במלוא משמעותה.

הבדוים מאמינים שיחסו של המַלַכּ לבני־אדם חיובי, וכי כל תפקידו לסייע לבני־אדם כנגד כוחות עוינים. המלכ עומד במקומות הקשים למעבר ו“מצפה” לבני־אדם שיעברו שם ויבקשו את עזרתו. בסיני מצויים מקומות רבים שקשה לעבור בהם, ויש אף כאלה שבהם המעבר מסוכן. אדם העולה בנקב, שביל המטפס בהרים ומותאם לתנועת גמלים, מוצא עצמו לפעמים במקום צר על־פי תהום. במקום כזה הוא זקוק מאוד לעזרתו של מלכ.

כל עובר אורח מניח אבן במקום כזה לאות ברכה למלכ וכך נערמות ערימות אבנים, המכונות רוּג’וּם, מלשון רגימה. הבדוי מאמין כי המלכ ליווה אותו כל העת ודאג שגמלו לא ימעד. בפתח הוואדי חדלה שליטתו של המלכ, והבדוי עובר לרשות אחרת.

מקום נוסף להנחת אבני ברכה ברוג’ום מצוי ב“אוכפים” שבין ההרים. מקום מפגש של ואדיות מצוי תמיד במקום הגבוה ביותר של הוואדיות ושם נוצר כעין אוכף. ההולך בדרך שעוברת על אוכף עולה בוואדי ראשון ויורד לוואדי שני. הבדוים נוהגים לשים אבני ברכה על האוכף. בעת הנחת אבן ברוג’ום מברכים בנוסחים שונים:

נוסח אחר: 

מי שעולה באוכף בין הרים ומראות סביבת מגוריו נעלמים אחריו ברדתו באוכף, יאמר דברים כנגד קללות שמישהו אולי שלח אחריו ויאמר:

הרוג’וּם ליד חֲגַ’ר־אַלְחַ’טַטִין

קרוב לקצהו המערבי של “נווה־פַארַאן”, בעיקול הראשון ממערב לוואדי־נְפוּס, מצוי סלע גדול, סדוק, הניצב לרגלי ההר. לידו מתפתל שביל גמלים ולרגליו מצוּיים רוּג’ומים המכילים עשרות אלפי אבנים, שהונחו על־ידי עוברי אורח, כאות ברכה, במשך דורות רבים. הסלע מקודש על הבדוים תושבי סיני בהיותו קשור לנביא משה. המיתוס הקשור למקום זה מבוסס על הסיפור המקראי המתאר את קורות בני־ישראל במדבר בהגיעם לרפידים (שמות י"ז). וכך מספרים הבדוים:

לפני דורות רבים יצאו בני־ישראל ממצרים והיו הולכים בדרכי המדבר, כשבראשם הולך משה. בהגיעם לקרבת נווה־פאראן, במקום שבו ניצב סלע חֲגַ’ר־אַלְחַ’טַטִין, שלח משה שליחים אל מלך הנווה לאמור:

“אני ועמי עברנו דרך ארוכה ונפשנו צמאה. תן לנו לעבור דרך נחלתך, נשתה מים ונמשיך בדרכנו. לא ניגע בגן או בבהמה ובכל דבר אחר לרעה!”

מלך הנווה שמע את בקשת הנודדים וסירב להיענות להם.

כשראה משה את עמו בצרה, נשא ידיו לשמים, התפלל לאללה ואחר היכה בסלע הח’טטין ויצאו ממנו מים. כל העם שתה והרווה צמאונו וכוחותיו חזרו אליו. מיד ערך משה את צבאו, עלה על נווה־פאראן, נלחם בעם היושב שם ובמלכם והביס אותם. וכך יכלו כל בני־ישראל לחלוף על־פני הנווה ולהתקדם הלאה.

מאז ועד היום, כל העובר ליד חג’ר־אלח’טטין שם אבן לידו, משום שהסלע קדוש ומביא ברכה לעובר על פניו.

פרשות־דרכים

במקום שבו מצטלבות דרכים ראשיות, שרובן ככולן עוברות לאורך ואדיות, מתקיימים מפגשים של המַלַכּ, אלו הדמויות האליליות המשמשות כפטרוניות לוואדיות. כל ואדי והמלכ שלו. לפיכך כל פרשת־דרכים מהווה מקום מקודש בעל תכונות טובות לריפוי. מי שסובל מעקרות או מיחושי גוף, במיוחד באבריו החיצוניים, יערוך זוארה בשעת לילה אפלה ויירפא.

מקום רצח

אדם שנרצח, מקדש בדמו את המקום, ולפיכך המקום ראוי לעריכת זוארות פרטיות. מנהג קיים אצל הבדויות שעורכות זוארה במקום רצח, לקחת מים בכלי חרס ובתום הטקס לשבור את הכלי. מנהג זה אינו קיים כיום, כי בדורות האחרונים לא נרצח איש.

קני נמלים

הבדוים מייחסים תכונות על־טבעיות לקני נמלים, בעיקר לאלה המתקיימים במשך כמה שנים. לקן הוותיק קוראים נמלה־עומריה כלומר: קן קדום. מבין כל סוגי הנמלים נערצות רק הנמלים שיוצרות שביל, הולכות בו בהמוניהן ומובילות זרעונים ומיני מזון אחר.

הקן משמש מקום מרפא למי שאינו שפוי בדעתו, או לאלה שכספם אזל מרוב פזרנות והם זקוקים לכוח עליון שיחזיר להם את שפיות דעתם. מי שנזקק לשירותן של הנמלים עורך זוארה ביום שבת או ראשון בלילה, עורך טהוה ומתפלל.

כוחות על־טבעיים    🔗

שדים ורוחות

בתמימותו מאמין הבדוי שכל הפגעים והאסונות נגרמים על־ידי כוח על־טבעי, שכל תכליתוֹ להרע לבני־אדם. גמל שמעד וריסק אבריו, פרי שנשר קודם זמנו, אשה שנפלה והפילה, כל אלה ואחרים, הם פרי מעלליו של אותו גורם סמוי שדרכו להזיק. יצור זה אינו אלא עַפְרִית, כלומר: שד. ידוע כי השד רואה ואינו נראה, ולפיכך הוא בא במפתיע ואי־אפשר להימנע מפגיעתו. לפעמים הוא מתקלס בבני־אדם ומופיע בדמות בהמה, חיה ואפילו עץ.

רוב השדים רעים ומיעוטים טובים. השדים נבדלים בתכונותיהם בהתאם לאופי המשפחה שממנה נולדו. יש ביניהם טובים ויש רעים. השדים הטובים נקראים: עוּמַר; הרעים שַיַאטִין, ואלה שהתמחותם להבהיל תינוקות ולהופכם לפחדנים נקראים זַעַק. שד אחר הוא הגִ’ין שנוהג להשתלט על האדם. גרועים מכל השדים הם המַארִידִין, שהם שקרנים מוּעדים ומרמים גם את אביהם.

ממלכת השדים

השדים מקיימים ממלכה משלהם ועליה מולך אביהם אִיבְּלִיס, בן־דמותו המוסלמי של אשמדאי. כל השדים הם יוצאי חלציו. הם פרים ורבים כבני־אדם. כל חייהם הם שקועים בזימה ובמעשים מגונים. איבליס בועל את בנותיו ונכדותיו ולפעמים גם את צאצאיו הזכרים.

גוף השדים מסריח ומפיהם נודף ריח מבחיל. הם שוכנים בקרקע, לשם הם נכנסים דרך סדקים. הם חיים במושבות תת־קרקעיות שנקראות מַסְכּוּנַה. אדם שנקלע לסביבת מסכונה אינו יוצא משם בריא בגופו ונפשו. וכדי שבדוי לא ייקלע לאיזו מסכונה, הן נחקרו ונתגלו אחת לאחת. כך הם נזהרים שלא להימצא שם, ואם אדם חייב לעבור בהן הוא עושה זאת מהר ומתוך זהירות מרבית. בהיותי במעלה ואדי־נצב הוזהרתי מפני מסכונה המצויה לרגלי ג’בל־חְ’זַאיְמֵה.

השדים חיים במשך שנים רבות אך לא לנצח, וסופם למות. לא פעם קרה שבדוי הרג שד (20). מספרם כה רב עד שאין מקום בלי שדים. הם נוהגים להתקהל במיוחד מאחורי אדם שמזדמן לסביבתם. מי שרוצה להיווכח בכך, די שיזרוק אבן לפניו, או יניף בעוצמה מקל באוויר. פעולה זו תגרום להתהוות קול נשיפה, זאת נשיפתם של השדים שנפגעו ורגזו.

לכל שד יש שם משלו שניתן לו על־ידי הוריו. מכיוון שהמשמעת המשפחתית גדולה לאין שיעור, הם סרים למרות האב ואינם מעיזים לעשות דבר שלא בהסכמתו. שד מרדן יוּמת בפקודת אביו. לבד מאביהם הראשי איבליס אין הם יראים איש. איבליס ירא מאללה וכמוהו כל צאן מרעיתו. מי שרוצה לגרש שדים מספיק לו שישמיע את שמו של אללה, ומיד תאחז בהם חלחלה והם ינוסו מנוסה שאין מהירה ממנה. במשך היום השדים משוטטים ועושים את מעשיהם המרושעים, ובכל ערב הם מתייצבים לפני אביהם איבליס ומוסרים לו דין־וחשבון על מעשיהם באותו יום. מי שאינו ממלא את ייעודו כראוי, כלומר אינו מתקלס בבני־אדם ואינו מגלה יוזמה וכשרון במעשי רשעוּת, מביא עליו את קצו. על־כן הם יוצאים מלפני אביהם בהולים ולהוטים לעשות את רצונו, ומתענגים על מעשיהם. מי שחפץ להרחיב את השכלתו בענייני השדים ודרכיהם הנלוזות יקרא את הסיפור הבא.

אִיבְּלִיס חונן את בנו שנידון למוות

בכל ערב נהגו בניו של איבליס להתייצב לפני אביהם כדי לפרט בפניו את מעשיהם ולקבל את ברכתו. אחד סיפר:

“ראיתי אשה הרה, שמתי מקל בין רגליה, מעדה ויצא הוולד מבין מעיה!”

“תבורך משדים!” אמר האב ושלחו לדרכו.

השני סיפר:

“סימאתי גמל על רוכבו ושניהם נפלו לתוך באר והתרסקו!”

“תבורך בקהל העֲפַארִית!” אמר האב ופטרו מלפניו.

“ואתה, בני הקטן, מה עשית?” שאל איבליס את הבן שעמד בצד ולא ניגש למסור פרטי המעשים הטובים שעשה.

שתק הקטן, כיוון שלא היה בפיו דבר להשתבח בו…

וכך, יום אחר יום, העפארית היו באים אל אביהם ומספרים על מעלליהם ומשמחים את לבו, רק הבן הקטן היה עומד תמיד חסר מעש ותושיה. כיוון שכך, אמר איבליס לבניו:

“ראו איזו חרפה ממיט הקטן הזה עלינו בכך שאינו עושה דבר! עוד יגיע היום ונהיה לחרפה בפני עם העפארית!”

ישבו כולם ודנו בסוגיה מה לעשות עמו, והחליטו להורגו, ולטהר בכך את שם המשפחה מבן סורח ובטלן. הועידו יום ומקום שבו יקפדו את חיי הקטן. בעוד אביו מתייאש ממנו, ראה את בנו עומד ובטנו נפוחה. שאלו לנפיחות זו מה עושה?

השיב לו הקטן:

“זו קדירה שאני מסתיר מתחת לחולצתי וכשאני רואה מוסלמי משתין, אני שם אותה תחתיו וכך ניתז השתן על גופו ומטמא אותו!”

שמח איבליס שמחה גדולה על בנו שהתגלה כפיקח ובעל תושייה, ואמר:

“רואה אני עליך כי היטבת את דרכיך ואתה עשוי עוד לפאר ולרומם את שמנו! לפיכך אני מבטל את גזר־דין־המוות שהוצאתי עליך, בתנאי שמעשיך יהיו משתבחים מיום ליום!”

בוגדנות הנשים באה מהשדים

הבדוי מאמין כי האשה היא צייתנית וטובה ביסודה. טבעה אינו נותן לה להתמסר לבגידה ולקלות דעת. ואם כל הנשים מתגלות כבוגדניות ורשעות הרי זה מעשה שדים. אין לתמוה על־כך שהרי לפתח חטאת רובץ: על ראש כל אשה יושב שד קטן שמבלבל את דעתה. בשעה שהיא פוגשת גבר בדרך או ליד באר, הוא מבלבל את דעתה והיא עומדת ומברכת אותו בחשק רב. הגבר שבתמימותו נושא עיניו לחזות באשה, רואה אותה קורצת לו. הוא לא יודע שהשד אשר על ראשה לוחץ ברגלו האחת על עינה ומאלץ את האשה לקרוץ, מבלי שתהיה לה כל כוונה לכך.

כיוון שקרצה לו, מתעורר לב הגבר והוא משמיע באוזניה דברי קילוסין, כשהשד מרכך את לבה להאמין בדברי החלקות. כך, שלא באשמתה, בלילה היא כבר בחיקו של אותו גבר. על־כן ירחיק כל איש את אשתו ואת בנות־משפחתו מגברים, כדי שלא יהיו קורבן למזימות השדים.

על מעשיו של הַגִ’ין

הבדוי מאמין כי ההפרעה הנפשית נגרמת על־ידי גִ’ין, שבחר משום מה להיכנס לתוך גופו של אדם ולהשתלט עליו. האישיות של האדם מתבטלת ובמקומה מתקיימת אישיותו של הג’ין. רצונו של אדם שנתקף על־ידי ג’ין אינו משקף את רצונו האמיתי כי אם את רצון הג’ין. לאדם כזה קוראים מַגְ’נוּן, תקוף־שד. רגלי האדם הולכות לאן שהג’ין רוצה.

למחלה זו יש רופאים מיוחדים שמנסים להוציא את הג’ין מגוף האומלל. (ראה פרק הרפואה).

הָע’וּלַה – דמות של מפלצת

יצור על־טבעי נוסף שמביא רעה על בני־אדם הוא הָע’וּלה, מפלצת שהיא תערובת של אדם ושד. הע’ולות שוכנות בבטן ההרים ביחידות. אין איש יודע איך נוצרו, לפי שכולן נקבות, ולא קרה מקרה שראו ע’וּלַה צעירה או ילדה.

שטניותן של הע’ולות עולה על זו של השדים. פעם בשנה הן יוצאות מתוך מגוריהן, משוטטות ומחפשות צעיר כדי לטרוף אותו. הבדוי מתאר את הע’ולה כאשה יפה מאין כמוה. גופה חטוב ונאה ושערותיה קלועות בצמות עבות ושחורות כמיתרי האוהל. עיניה כעיני הנאקה, וריסים שחורים עוטרים את עפעפיה. שיניה לבנות כחלב, וכולן מתאימות. שדיה מלאים, מזדקרים על החזה שלה כשתי גבעות בבקעת־חַגַּ’אג'. ועדיים מרהיבים תלויים על צווארה וידיה. אולם מבטנה ומטה גופה שעיר כי רגליה רגלי חמור.

מנהג הע’ולות שונה מאחת לרעותה. יש מי שמסתפקת בנער, שיהיה לה לטרף. יש מי שמהלכת על פסגות ההרים, וכשהיא רואה בדוי רוכב על גמל היא מדרדרת עליו סלעים, ולאחר שהרגה אותו היא יורדת וטורפת אותו.

בקולה הערב יש קסם שאין איש המסוגל לעמוד נגדו. צעיר שנלכד ברשתה נמשך בחבלי קסם אחריה, נבלע בהר ושם היא טורפת אותו. מזלם של הבדוים המעיט את פגיעתן הרעה של הע’ולות, כי הן יוצאות לשחר לטרף רק פעם בשנה. אלמלא זאת, מי יודע אם היה ולו צעיר בדוי אחד נשאר לפליטה.

הבדוים יודעים על מקומות אחדים שבהם שוכנות ע’ולות, והם נזהרים שלא ללון שם. מקום כזה מצוי בוואדי־סעאל לא הרחק מהבאר של הבדוי עְטֵוִי. לא מזמן ביקרה ע’ולה את המאהל במעלה ואדי־נצב. הכלבים הבחינו בה ונבחו עליה. מכיוון ששיבשו את מזימותיה והיא נאלצה להסתלק, התמלאה רוגז רב שהביא אותה להשמיע צריחות שזיעזעו את ההרים. האנשים טמנו את ראשיהם מתחת לשמיכות כי אי־אפשר היה לשאת את האימה. במיוחד התפרסמה הע’ולה שמעל עֵין אוּם־אחמד, שמקום משכנה היה בבטן ההר בַּרבּוּר אַל־עֵין, בנקיק שנקרא חְ’לַאיִל. היא נהרגה בידי איש שבנו נטרף על־ידה.

ע’ולות המים

רוב הע’ולות שוכנות בלב ההרים ויש ששוכנות במעמקי גבים ובריכות. ביום בו עליה להשביע את רעבונה, היא יוצאת מתוך מאורתה ומחכה לבדוי שיבוא וירחץ במים. המסכן שיורד לבריכה לתומו נתפס בידה ונמשך למעמקים, ושם היא עושה בו את מעשיה השטניים.

החוּרִיוֹת

כשם שיש ע’ולה שמייצגת את הפחד מפני מי שאינו יודע רחמים, יש דמות הפוכה ומסוכנת לא פחות: הלא היא החוּרִיָה. דמות זו זהה לנימפה היוונית. היא שוכנת יחד עם חברותיה באדמה, במקום קסום בו יש גן נאה, מים זורמים בפלגים ובשביליו מהלכות החוריות היפהפיות. אם גבר נקלע לחברתן הן מנעימות את זמנו עד בלי די. אין אושר גדול לאדם מאשר לזכות בחברתן של החוריות.

מי שמגלה את מקום החוריות יכול ליהנות משני עולמות: הוא יכול להימצא פעם בחיק משפחתו, ופעם בחיק החוריות. אבל הוא חייב לקיים תנאי אחד, והוא, שכל מה שמתרחש בחברתן הקסומה חייב להיות חסוי. מי שמגלה את הנעשה אצלן מביא על עצמו פורענות. גבר שמלשין עליהן באוזני מי שחי על־פני האדמה מגורש בחרפה, ורק אם יש לו מזל לא תבוא עליו פורענות מידיהן.

האמונה בעולם האגדי של החוריות מקבילה לאמונה בגן־העדן. הבדוי שהוא ריאליסטן יודע שלאחר המוות לא קיים דבר. והוא ספקן ביחס לגן־העדן והגיהנום. במיתוס של החוריות הוא קובע אנטיתיזה לאמונה בחיים שאחרי המוות. לדעתו, אם יש תענוגות ואושר בעולם, עליהם להתממש כל עוד הוא חי.

מלות קסם והשבעות

על פי אמונת הבדוי למלה יש כוח קסם, היכול להשפיע על האדם לטובה ולרעה; המלה היא בעלת ישות הקיימת בזכות עצמה, ואוצרת בתוכה כוח על־טבעי שאפשר לנצל אותו. כוחה המאגי של המלה יכול להיות משוקע בה באמצעות המחשבה שמייחסים לה. לא כל אדם נִיחן בסגולה זו. לפיכך יש ידעונים, נשים וגברים, שכוחם גדול בהפעלת “מלות קסם” בהתאם לרצונם. בדוים רבים נמנעים משימוש במלות קסם, גם אם יש ביכולתם להפעילן, משום הסכנה הכרוכה בכך. עיוות של מלה עלול להביא רעה על בעליה.

בכוח מלת קסם אפשר להשרות מצבים טובים ורעים על אדם שני. לצורך זה די בריכוז מחשבתי ואין צורך במגע כלשהו להשגת המטרה שלשמה נעשה השימוש במלה. מלת קסם מסוגלת להשחית עדרים, להביא מחלה על השנוא ועוד. הפעלת מלת הקסם אינה נזקקת לכך שתיאמר בפי ידעוני מנוסה. השמעת מלה בהיסח הדעת, ללא כל כוונה מאגית, תביא לפעמים להפעלתה. כוח הקסם של המלים גדול במיוחד לעת שקיעה ובשעת שחר. מי ששומע, למשל, את המלים חוּסְנִי סַמִינְת שפירושן: שועל שהשמין, מוטב לו להישאר באותו יום באוהלו ולא לצאת לשוטט במדבר, שכן ייתקל בפגעים.

בעזרת מלות קסם אפשר להשפיע על ג’ין שחדר לגופו של אדם. הידעוני שמלאכתו בסילוק ג’ין, שהוא דיבוק, יודע מלות קסם המבריחות אותו.

הקללה

אדם יכול להביא פורענות על חברו באמצעות קללה. האמונה בכוחה המאגי מרתיע את הבדוי, ומעולם לא שמעתי בדוי מקלל בפרהסיה. בקללה יש מעין הכרזת מלחמה על הזולת, ואין הבדל בין פגיעה באופן פיזי לבין פגיעה מִלולית. כנגד המקלל יגיב הבדוי בחריפות ואף יתבע אותו למשפט. לעומת זאת, אדם יכול לקלל את יריבו בלבו. בדרך זו יביא עליו פורענות, מבלי שייפגע. בדוי שנקלע למצוקה בודק ומחפש את מי שקילל אותו בלבו, כדי להשיב לו מידה כנגד מידה. והרי כמה מן הקללות:

יִנְפִיש חַאלוֹכּ – הלוואי ויתפקקו עצמותיך.

יִגְ’עֲלוֹכּ אַ־סַּם – רעל ימיתך.

יִגְ’עֲלוֹכּ אַ־דַ’מַה – יבוא עליך צמאון.

ע’וּר פִי סִיתִין דַאהִיֵה – שקע בים צרות.

וַגַ’ע פִי בַּטְנוֹכּ – מארה בבטנך.

יִגְ’עֲלוּכּ אַלמַוּת – יבוֹאֲך מוות.

יִחְ’רִיבּ בֵּיתוֹכּ – יחרב ביתך.

אַלַּלה יִקְרִיפַכּ – האל ימאס בך.

רַבִּנַא יִשִילַכּ – האל ייקח אותך אליו.

אַלַּלה יַקטַע נַצִיבּוֹכּ – האל יהרוס את אושרך.

יש מי שמנסח סדרת קללות בקצידה, כפי שעשתה אותה נערה משבט הג’יבאליה שאחיה הכעיסה:

כיצד מקללים שד

אדם שמבחין בשד שנטפל אליו ומשבש את מהלך חייו, יכול לפעול נגדו בקללה, וכך להרחיקו ממנו. עליו לקללו בזו הלשון: “יַלְעַן אַ־שֵׁיטַאן הוּדְס לַעְנֵה!” כלומר: יקלל האל את השד רק חצי קללה.

קללה שאינה שלֵמה מעוררת בשד רוגז גדול, משום שכנגד חצי קללה אין לו מה לעשות. כידוע, אין השדים נפגעים מקללות מלֵאות ושלֵמות משום שהם משתמשים במלים שסותרות ומבטלות אותן. חצי קללה מבלבלת את השד. נוסף על כך הוא נוחל אכזבה מקור רוחו של האיש, אשר לא יצא מכליו ושמר על שפיות דעתו.

הָעֲזוּמַה – ההשבעה

כשם שאפשר להביא רעה על האדם בכוח מלה, אפשר למנוע תוקפנות ורשע בכוח ההשבעה. הבדוי מכנה את ההשבעה למטרה זו בשם עֲזוּמַה. יש עזומות מנוסחות בצורה מליצית, כמו הקצידה. במיוחד גדול כוחן של הנשים ב“עיזום”, כי כוחן של הנשים בלשונן, ולא בזרועותיהן.

נשים אחדות שמהן ביקשתי ללמוד עזומות סירבו לי באומרן: “רחמנות עליך, אם תשבש את העזומה תביא עליך צרה גדולה, מוטב שלא תעסוק בדברים כגון אלה!” אשה שיוצאת אל תוך ריקנות מרחבי המדבר, והיא חוששת מפני חיות רעות תשמיע עזומה ומובטח לה שלומה. מוניטין יצאו לזקנה עִיטַאיקֵה אשר חיה לבדה בוואדי־חִיבְּרַאן. בה בשעה שעדרי הבדוים בוואדי השכן נתקפים על־ידי חיות טרף, העדר שלה אינו נפגע כלל. לדברי הבדוים יש בפי הזקנה עזומות יעילות מאין כמותן, שמרחיקות את הזאבים והצבועים מן העדר שלה.

יש עזומות נגד חיות, נגד שרצים ונגד גברים, המסוכנים לאשה יותר מכל חיה אחרת.

עזומה כנגד חיות רעות:

עזומה נגד גברים רעים:

האיסלאם באמונת הבדוי    🔗

השקפתו הדתית של הבדוי כמוסלמי

הבדוי מעריך ומקדש את אללה בכל מאודו. אין בדוי שיכפור בקיומו של בורא עולם. מיום שהתינוק גדל והוא מתחיל להבין את שפת הוריו הוא קולט את עיקרי אמונה זו. הוא לומד שיש יצור בשם אללה ושיש להעריצו; דמותו של אללה מואנשת, ומוצבת במקום עילאי כבעלת סמכות קדושה. לכוחות העל־טבעיים תחומי פעילות מוגדרים, והוא הדין ביחס לאללה. גורלו של אדם ומהלך חייו מותנים ביחסו של אללה. העתיד אף הוא נתון בידי אללה. הבדוי אינו יכול לחזות את מה שיקרה והוא מוסר עצמו בידי אללה. כך הוא פוטר את עצמו מאי־הוודאות שיש בעתיד. במדבר אין אדם שיכול להתחייב על צעדיו העתידיים. מי שיוצא לחפש את נאקותיו אינו יודע מתי והיכן ימצאן ומתי ישוב. לכן אינו יכול להתחייב על מועד שיתייצב לפגישה עם חברו, או למעשה אחר בזמן נקוב.

האקלים במדבר קפריזי, ואין לדעת האם יהיה מרעה באותה שנה, או שמא תחול בצורת שתאלץ את הבדוי לנדוד. אי־הוודאות שממלאה את הווייתו של הבדוי, מביאה אותו לתת בידי אללה את ההחלטה לגבי העתיד באומרו: “אִינשַא אַלַלה!” כלומר: ברצון האל. כוונתו לומר שאם סדר הדברים ישתבש אין הוא אחראי לזה. הבדוי מעניק לאללה סמכות שאין לערער עליה בניהול חייו, והוא מתייחס בפטליות אל קשיי הקיום. בכך הוא מבטל את עקת המציאות, ומסיט את האחריות מתחומו האישי אל התחום האלוהי. לכך יש משמעות פסיכולוגית מרחיקת לכת.

הסמכות שאין לערער עליה של אללה וקבלת הדין מהווים וַסָּת פסיכולוגי יעיל שמשחרר את הבדוי ממשברים נפשיים. הבדוי, מקבל את האסון בשוויון נפש, שכן הכול נעשה במאמרו של אללה. עקרון הסמכות האלוהית מנוצל על־ידי הבדוי גם לריכוּך תופעות המוות. עד התקופה הישראלית רמת תמותת הבדוים היתה כה גבוהה, עד שהאוכלוסיה כמעט ולא גדלה. פטרי, שחקר את סיני, מעריך שיכולת הנשיאה של דרום־סיני בכל התקופות לא עברה ששת אלפים נפש (39), וזה היה גודל האוכלוסיה הבדוית בדרום־סיני בשנות הששים של המאה הזאת. הכרתי בדוים זקנים ששכלו את כל בני־משפחתם. תמותת התינוקות הגיעה לפעמים לכדי 60%. האמהות הבדויות השלימו עם העובדה שעליהן ללדת ישירות לידיו של מלאך המוות.

בני־עמים אחרים נשברים כשפוקד אותם שכול, והם זקוקים לשבועות וחודשים עד שהם מתנחמים. הורים בסיני רואים את בניהם נספים לעיניהם בזה אחר זה ומתאוששים במהירות. הבדוים הבחינו בתוצאות ההרסניות שיש לצער ולאבל הממושך, הגורמים לרפיון גופני שיכול להביא לכך שאב משפחה לא יוכל להביא אספקה והמשפחה כולה תכלה. כנגד השפעתו הקשה של המוות נקטו הבדוים בדרך של מסירת הסמכות על החיים והמוות בידי אללה תוך החלטה שאסור לערער על פסיקתו. הרהור וערעור במעשיו כמותם ככפירה ופגיעה בקודש הקודשים.

תדמית אללה בתודעת הבדוי בדרך־כלל היא גשמית ואנתרופומורפית. אמנם קיים חוג מאמינים קטן האמון על עיקרי הדת המוסלמית הצרופה, אך הוא אינו מייצג את החברה כולה. לפי התיאורים ששמעתי מפי הבדוים, אללה הוא יצור שחי חיי נצח, יושב במרומים, רואה ואינו נראה, ומעולם לא ירד והתהלך בארץ. אללה הוא סמכותי, מטיל אימה על צאצאיו, וקובע את גורלם לשבט ולחסד. דמותו של אללה אינה שופעת אהבה, כי יראה ופחד אינם יכולים להימצא בכפיפה אחת עם אהבה וחיבה. מי שאינו נשמע למצוות אללה צפוי לעונש כבד באש הגיהינום, על־כן רצוי שלא לעורר את זעמו. אללה חי חיים גשמיים. הוא יולד את ילדיו, יש לו משרתים בדמות מלאכים, עובדה היא שעִיסַא, הוא ישו, הוא בנו של אללה. הוא כותב בספר חטאים ומעשים טובים, ותענוגו הגדול הוא לשפוט בני־אדם.

אללה והמוסר

הבדוי אינו מכוון את מעשיו בתחום יחסי אנוש לפי רצון האל. קנה־המידה למעשיו הוא המוסר החברתי, שעיקריו מבוססים על מציאות החיים במדבר. כך, למשל, אם ראה גמל ליד באר ואין איש לידו, הבדוי ייגש, ישאב מים וישקה את הגמל מתוך תחושת חובה ונוהג שאינם דורשים פיצוי. העוול שבהתעלמות מגמל צמא, נמדד לפי המצוקה הסובייקטיבית שאליה נקלע הבדוי בעצמו, ואין לכך שום נגיעה להתחשבנות עם אללה.

בדוים המעלים על נס מעשה טוב שעשו אחרים, לא ישתמשו בנימוקים של מצווה דתית, אף לא בעקרון של שכר ועונש מידי אללה. המוסר הבדוי שואב את כוחו מהנורמות החברתיות ומן הסולידריות החברתית. הבדוי לומד מילדותו שהערך הקיומי של האדם נקבע לפי הסיוע שהוא מגיש לזולתו. המוסר הבדוי מושתת בנוסף על עקרון העזרה ההדדית גם על עקרון ההדדיות השלילית שאומר: “די עלך שָׂני לחברך לא תעבד!” יש מי שבכל זאת משתמש בהווייתו של אללה ומעלה על נס את מעשיו הטובים של האדם. האימרה השגורה כאות תודה למעשה טוב היא “אַלַּלה יִרדַ’א עֲלֵיכּ!” – האל ישמח בך.

האמונה בחיים שלאחר המוות

הבדוי מאמין שרוח אדם ממשיכה להתקיים לאחר המוות, ושהיא מרחפת בסביבה שבה חי. נשמתו של אדם אינה עוזבת אותו במותו והיא יוצאת ובאה אליו בהיותו בקבר. לכן בעת הקבורה מקפידים על נוחות המת, ומסלקים מתחתיו כל גרגר חול שיכול להפריע את מנוחתו. מתחת לראשו מתקינים תלולית לנוחותו, ומקפידים שלא יישפך חול לתוך חלל הגומחה שבתוכה המת.

המוות מצטייר אצל הבדוי כצורת חיים דוממת ונצחית. הבדוי אינו משלה עצמו שבשל יכולת המעבר מארץ החיים לעולם המתים תתאפשר אף דרך חזרה לארץ החיים. המתים אינם מסוגלים לסייע לעצמם, והם עלולים לסבול מידי מי שחי על־פני האדמה. על־כן רצוי שאדם לא יעלה את המתים במחשבתו ולא יערב אותם ברגשותיו. הבדוי מעלים לחלוטין את זכרו של המת מתוך רצון שלא להפריע את מנוחתו, וכן כדי לתת לחיים לזרום באפיקם.

פעם שאלתי נכבד בדוי על עברה של אשה שמתה ללא עת. בראשית דברי העיר לי בעל שיחי ואמר: “הבה ולא נפריע לה, תן לה לנוח על משכבה!” ופעם אחרת הקלטתי את שיחתי עם זקן מופלג משבט התרבין. לימים נפטר האיש. כעבור כמה חודשים נפגשתי עם בנו ואמרתי לו: “הנה יש לי הקלטה של אביך. התרצה לשמוע אותה?” האיש סירב בטענה שהדבר ירגיז את מנוחת המת.

במקביל לאמונה העממית על הקיום הנצחי של נשמת האדם ומציאותה בעולם דומם ושקט, הבדוי מכיר את האמונה המוסלמית אודות השכר והעונש ותחיית המתים, אך אינו מכוון את צעדיו לפיה. הדתות השונות, ובכלל זה האיסלאם, משתמשות בתחיית המתים כאמצעי לאלץ את המאמין לקיים את המצוות. יום תחיית המתים הוא יום אַלקִיַאמֵה, שבו יידון כל אדם לפי מידת אמוּנתו. אין בדוי שלא שמע על־כך ואף־על־פי־כן לא ראיתי שהבדוים מכוונים את מעשיהם מתוך דאגה לחלקם בעולם הבא.

מצאתי אצל הבדוים כפירה מוסווית באשר לתחיית המתים, והיא נדונה בפולקלור, כמו בסיפור הבא:

הבדוי תריס בפני הפורענות

בכיכר כפר מצרי אחד ישבו פעם פלחים אחדים, עישנו ופטפטו כדרכם יום־יום. בעודם יושבים ומפטפטים הגיע זקן שנראה מבוהל ונרעש. שאלוהו הפלחים, מה אירע לו והוא אמר: “חלום חלמתי ובחלומי נודע לי כי יום הדין קרוב להתרחש מידי אללה!”

שאלוהו הפלחים, מתי יחול הדבר. השיב להם:

“על כך לא הודיעו לי בחלומי ואיני יודע!”

הפלחים נבהלו כי לא ידעו האם יספיק להם הזמן להיטהר מחטאיהם ולהכין עצמם כראוי ליום הדין. התייעצו ביניהם והחליטו לשלוח משלחת לְקַאדִ’י, כוהן הדת במכללת אַל־אַזְהַאר שבקהיר, ולבקש ממנו שידריך אותם לקראת יום הדין, וכן יודיע להם מתי יחול יום זה. המשלחת באה אל הקאד’י ומסרה את הדברים. אמר להם: “הביאו מיד אלי בדוי מסיני, שכן בלעדיו איני יכול להשיב לכם תשובה של ממש.” אמרו לו: “היכן נמצא בדוי מסיני, והרי מזה עידן ועידנים לא ראינו בדוי בעינינו!?” אמר להם: “בלעדיו אי־אפשר!”

הלכו לשווקים וחיפשו בדוי כלשהו. כעבור שבוע ימים, ראו בדוי אחד עומד לתומו ליד חנות, ובודק מצרכים לקנייה. שאלו אותו:

“כבודך בדוי?”

השיב להם: “כן!”

שמחו הפלחים וביקשוהו לבוא אתם לקאד’י. תחילה סירב, כי חשש שמא ימשכו אותו לפינה כלשהי וירעו לו. לאחר שנשבעו לו שדבריהם אמת, הלך אתם לקאד’י. כשהגיעו, הושיב הקאדי את הבדוי לפניו והשקה אותו, לאט לאט, שלוש כוסות תה, כדרך הבדוים. לאחר זמן מה שאל את הבדוי:

“אמור נא לי, כבודך בדוי?”

השיב לו הבדוי: “כן!”

“האם אתה מסיני?”

השיב לו הבדוי: “אמנם כן, אני מסיני.”

אורו עיניו של הקאד’י והוא נראה שבע רצון. המשיך ושאל: “אמור נא לי, יא בדוי, האם בסיני יש אוהל אחד, לפחות?” 

השיב הבדוי: “יש בסיני הרבה אוהלים!”

“האם נדלקת אש באותם אוהלים ומקבלים אורחים?”

השיב לו הבדוי: “עשן מיתמר בכל בוקר מכל אוהלי הבדוים, ואין אורח נעזב!”

הקאד’י שמח למשמע אוזניו. פנה למשלחת הפלחים ואמר להם: “תנוח דעתכם, כל עוד קיים בסיני אוהל בדוי אחד ואש יוקדת במוקד אחד, לא יחול יום הדין!”

מוחמד לעומת אללה

דמות הנביא מוחמד נערצת על הבדוים עד כדי האלהה, הוא נערץ עליהם אף יותר מאללה. אם בשעת שיחה, או בעת קריאת קטעים מהקוראן, נזכר שמו של מוחמד, הבדוי מתמלא התרגשות ומלווה את שם הנביא בברכה: “צַלּא אַלַּלה עֲלֵיהּ וַסַלַּם!” שפירושה: תפילת האל עליו ויבוא לו שלום. לעומת זאת הזכרת שמו של אללה אינה גוררת כל תגובה.

אין זאת אומרת שהבדוי מייחס למוחמד כוח אלוהי נעלה על אללה. אולם, אישיותו של הנביא מוחשית, וממלאה צורך נפשי לדמות אנושית סמכותית, שאתה יכול הבדוי להזדהות. אישיותו של הנביא משמשת ציר מרכזי בנאמנות של הבדוי לאיסלאם, והוא מוכן להקריב עצמו למען מוחמד. טול את דמותו של הנביא מאמונתו של הבדוי והשארת אותו מעורטל וחסר בסיס דתי.

חמש מצוות האיסלאם וקיומן במדבר

האיסלאם קובע חמש מצוות עיקריות, שכל המקיים אותן ממלא את חובתו לדת, והן: התפילה, הצדקה, עלייה־לרגל, צום הרמד’אן והעדות.

יש לזכור שהאיסלאם לא צמח מתוך החברה הבדוית אלא הובא אליה מבחוץ, והוא פרי יצירתה של חברה עירונית, שעיקר קיומה משליטה פיאודלית על אחוזות וממסחר, שפיתחה את דתה בהתאם לתהליכים היסטוריים שפעלו עליה. בינה ובין החברה הבדוית תושבת המדבר לא היה כל בסיס משותף, אם כי היתה הזנה הדדית כתוצאה משכנות ומקשרים היסטוריים משותפים.

גדולת דת האיסלאם היא בכך, שהיא מטילה על המאמין מצוות מועטות ונותנת לו מידת חופש גדולה. עובדה זו סייעה לבדוי ומסייעת עד היום לשמור אמונים לאיסלאם חרף האילוצים של המציאות המדברית. עד גיל הנישואים הבדוי אדיש לקיום המצוות, ואינו לוקח חלק בטקסים הדתיים. לאחר החתונה חל אצלו מהפך, והוא נעשה אדוק ומתחיל להשתתף באירועים הדתיים. את זאת יש לייחס לעובדה שעם החתונה הבדוי אחראי לעצמו ולילדיו. עם נישואיו הוא נכנס למאבק ישיר על קיומו, ועליו לגייס כל שאפשר כדי להתגבר על קשיי החיים. וכמי שגורלו מצוי בידיו, הוא מגלה יחס של יראה לכוחות העל־טבעיים.

התפילה (צַלַאה)

המאמין חייב להתפלל חמש פעמים ביום: בבוקר ובצהריים, בשעת המנחה, בערב ובלילה. בין תפילת הבוקר לתפילת הצהריים יש פסק זמן של שש שעות, ובין שלוש התפילות האחרות מרווח הזמן קטן יותר.

הריבוי בתפילות מפריע לשגרת היום של הבדוי. תפילות הבוקר והצהריים וכן תפילת הלילה יכלו לספק אותו. השתיים הנותרות מהוות מטרד לבדוי הואיל והוא נמצא בתנועה אחר גמליו, או שהוא יוצא למסעותיו. עצירת המסע לצורך תפילה מחייבת הברכת הגמלים, פירוקם וסידורים נוספים. לוח מועדי התפילות מותאם לסדר יומם של יושבי הערים שזמנם בידם, ולא ליושבי מדבר. מי שתיקן את מספר התפילות לא ראה לפניו את הבדוי ואת סדר יומו. מנסיוני למדתי עד כמה הדבר מפריע למהלך חייו של הבדוי, ואף־על־פי־כן הוא עושה כמיטב יכולתו לקיים כל תפילה בזמנה. הבדוים מוותרים על תפילות המנחה והערבית, כיוון שאינן תואמות את ההווי במדבר, ומסתפקים בשלוש העיקריות.

הצדקה (זַכַּאת)

מצווה זו אינה משנה דבר אצל הבדוי, הואיל והיא ממילא מהווה אחד מעיקריה של החברה הבדוית. בסיני לא יימצא אדם רעב כאשר שכנו שבע. השפע והדלות מחולקים במידה שווה. אם באזור אחד יש שפע מרעה ובשני שוררת בצורת, יעברו תושבי האזור המוכה לאזורי המרעה ויתחלקו עם המקומיים במה שהטבע מעניק. בדוי ששפר עליו גורלו וזכה בהכנסה גדולה יחלק ממנה לנצרכים. במדבר אין פושטי יד כמו בערים. זקנים עריריים שאין להם דבר לבד מגופם נתמכים בידי בני שבטם ולא יימצא זקן נעזב.

צום הרמד’אן

צום זה הוא אחת המצוות הקשות שגזרה דת האיסלאם על הבדוים. הצום נמשך חודש תמים. השתייה והאכילה אסורות במשך היום ומותרות בלילה. אין דבר גרוע יותר מאיסור שתייה במדבר. היובש בימות הקיץ הוא כה גדול עד שבכל שעה אדם מאבד ליטר מים מגופו. אורגניזם שאין לו מנגנוני שמירה על משק המים צפוי להתייבשות קטלנית. אמנם הבדוים משתדלים לקיים את הצום, ולפעמים הם הורגים עצמם על קיומו. אך מאחר שהקושי לקיימו רב, משתמטים ממנו לא מעטים בנימוק זה או אחר. מצאתי מקומות שמחצית האוכלוסיה אינה צמה. מי שיוצא אחר עדריו, ומי שנאלץ ללכת במשך כמה שעות לבאר כדי לשאוב מים, אינו מסוגל לעמוד במצווה הזאת.

יושבי הערים הספונים בבתיהם ונהנים ממשב רוח קרירה דרך חלונותיהם, יכולים לשאת בסבל בצום, ועל־כן בכל ההיסטוריה של האיסלאם לא קם איש־דת שיתחשב בסבלם של הבדוים ויבטל את רוע הצום הארוך.

העדות (שִיהַאדֵה)

כל מוסלמי הדבק בדתו מעיד פעמים אחדות ביום: “לַה אִילַאהַ אִילַּא אַלַּלה וּמוּחַמַד רַסוּל אַלַּלה!” כלומר, אין אלוה מבלעדי אללה ומוחמד שליחו. עדות זו שגורה בפי נער וזקן, והיא הכרזה על השייכות לדת האיסלאם. בן דת אחרת שרוצה להתאסלם, יעיד בנוסח זה וכבר הוא מוסלמי לכל דבר.

העלייה לרגל (חִיג’ה)

גם מצווה זו אינה מעשית לבדוים. בעבר, כל עוד הבדוי היה צעיר ולקח חלק בפרנסת משפחתו, הוא לא יכול היה להפנות ולעלות לרגל למכה, כי העלייה לרגל הצריכה כחודשיים ימים כדי להגיע למכה ולחזור ממנה. אדם זקן שהעמיד צאצאים אשר גדלו והוא סמוך על שולחנם פנוי לעלות לרגל, אך כוחותיו מדולדלים וגופו תשוש ואינו יכול לעשות דרכו למכה.

בתקופה הישראלית התפתחה תנועה המונית של עולי־רגל למכה. מאות עלו לרגל וזכו לתואר חַג'. הדבר התאפשר כתוצאה מהפריחה הכלכלית שפקדה את סיני תחת השלטון הישראלי.

מצוות אחרות

לבד מחמש המצוות העיקריות, יש עוד כמה מצוות שכל מוסלמי חייב בהן.

מאכלים ומשקאות

מלבד בשר חזיר, לבדוי מותר לאכול כל דבר מן החי, החל מחרקים וגמור בבשר חיית טרף. קיימות הלכות כשרוּת שמונעות אכילת בשר פראית. על הבהמה להישחט כדי שבשרה יהיה כשר לאכילה. בהמה חולה שאחד מאבריה הפנימיים פגוע פסולה לאכילה.

שתיית שיכר ויין אסורה. בסיני מזלזלים באיסור זה. בדוים צעירים שותים משקאות חריפים בפרהסיה. בתקופת השלטון הישראלי אפילו נציג הבדוים, השיח' הראשי, נהג לשתות משקאות חריפים.

ברית־מילה

הבדוים מקפידים למול את בניהם ובנותיהם. ביחס למקור מנהג המילה קיימת מחלוקת במדע. יש מי שטוען כי המילה היא שריד לסירוס זכרים שהיה נוהג הזכר השליט בתקופות פריהיסטוריות; לפי גירסה אחרת זהו אקט של הכנסה בברית עם החברה; ודעה שלישית היא שהדבר נועד להחליש את יצר המין.

הדת המוסלמית רואה במילה אחת ממצוותיה החשובות. הבדוים שהם מוסלמים לכאורה, נותנים לפרט את חופש ההחלטה אם למול את בניו. ויש מקרים שבהם הבדוים נשארים ערלים. שמעתי על בדוי שהשתמט בילדותו מברית־המילה והיה ערל כל ימיו. לעת זקנה, כשתורו לעמוד בפני שערי שמים נעשה ממשי, חשש מפני רוגזו של אללה, שמשלח ערלים לגיהינום. לקח הזקן הערל גרזן ובהנף יד אחת כרת את ראש אמתו עם הערלה, ומל את עצמו למעלה מהדרוש. כעבור כמה שעות כבר היה עומד מוכן ומזומן להיכנס בשערי גן־עדן והוא טהור ככל המאמינים. הבדוים מכנים את ברית־המילה בשם טוּהוּר מן הפועל טהר, שהוראתו, ממש כבעברית, היטהרות האדם מטומאה.

יום הששי

שמירה על יום מנוחה היא רשות, לא חובה. יום ששי אינו שונה בסיני מימים אחרים, כי מי שמתפרנס מרעייה, אינו יכול לשבות. יש נשים שמבשלות נזיד מיוחד ליום זה. הבעל ואשתו מכוונים את הייחוד ביניהם ליום הששי. מי שפנוי מעבודה מתרחץ ולובש בגדי יום־טוב ומבלה במנוחה ובביקורים. 

הדת היא תחום הפרט

החברה הבדוית מחייבת את הפרט להיות מוסלמי. לצורך כך די שישמיע את השִיהַאדֵה כדי שתאושר מוסלמיותו. בדוי שאינו מוסלמי יורחק מהשבט, משום שאיש לא ישיא לו את בתו לאשה.

הבדוי יכול לשאת אשה בעלת אמונה אחרת ולהתיר לה להמשיך באמונתה. ילדיהם ייחשבו מוסלמים. הליברליות כלפי נשים זרות נובעת מההשקפה הבדוית על האשה. מבחינתם, האשה היא יצור מוליד. לאחר שהאשה קיימה את תפקידה כיולדת חדל ערכה החברתי, ולפיכך אין כל חשיבות לאישיותה ולהווייתה הדתית.

בחברה הבדוית אין קנאות דתית. האמונה טבועה עמוק בלב הבדוי, ועל הכופרים יאמר: “הטיפש אינו יודע כי אללה ברא אותו אבל העובדה לעולם קיימת!” ההקפדה על מצוות הדת היא עניין נתון בין הפרט ובין אללה ולאיש אין רשות להתערב בכך. גישה זאת נובעת מעקרון השמירה הקפדנית על הפרטיות, דבר המונע מהזולת להכתיב לאדם את התנהגותו.

הליברליות שנוהג הבדוי בנושאי דת היא שאפשרה לישראלים להתקרב אל הבדוים בסיני ולהשתלב בתוכם כשווים בין שווים, בלי שהבדלי־הדת יפריעו. לא נתקלתי בהסתייגות בשל יהדותי. בשעה שנמצאתי בקהל בדוים והם היו פונים לתפילה, ישבתי מהצד ולא נוצרה כל מתיחות.

מצוות בדויות ייחודיות

ההכרח ההיסטורי חייב את הבדוים לקבוע מערכת מצוות ייחודיות עם סדר עדיפויות שנגזר מאורח החיים שלהם. כשמבקשים מבדוי למנות את המצוות לפי סדר חשיבותן, הוא מונה תחילה את המצוות שנוגעות לקיומו הפיזי, ורק לאחר מכן את המצוות הדתיות.

המצווה הגדולה ביותר לדעתו היא השקאת צמא, אדם או בהמה. אחריה באה מצוות העזרה ההדדית וקבלת אורח, שאף היא קשורה לעזרה הדדית.

לבד משלוש המצוות שנזכרו לעיל מקיים הבדוי מצוות רבות שכולן נגזרות מצורכי החיים החברתיים והמשקיים במדבר. מהן מצוות עשה ומצוות אל תעשה.

ההקפדה על פרטיותו של אדם היא עקרון מרכזי בחברה הבדוית. הדבר מגיע ליד כך שיש מצווה שאומרת: “אם ראית גנב בשעת מעשה, או ראית אשה בוגדת בבעלה, – ולא הלשנת, זכית במצווה גדולה.” ההסבר לכך פשוט: הפושע ייענש ממילא, ואדם מהצד אינו צריך להתערב.

הבדוי מעלה על נס את הריסון העצמי. אם אדם מצא עז תועה ולא שחט אותה ולא אכל את בשרה: אם ראה פרי בשל על העץ ולא אכל ממנו, קיים מצווה גדולה. שמעתי על מצווה מוזרה אך אופיינית לאורח מחשבתו של הבדוי: “אם אדם ראה נערה לבדה במדבר ולא אנס אותה קיים מצווה חשובה!” אכן מצווה נאה, אך גבר לא יכול לאנוס נערה במדבר בלי שישלם על כך בחייו.

תחום ההיגיינה והבריאות אינו כלול ואינו קשור למצפונו של האדם. השמירה על הטהרה ועל הבריאות היא מטעמים פרקטיים. מי שאינו מקפיד להתרחץ לאחר משגל ומי שניגש לסעודה בידיים מטונפות כבודו יורד בעיני אחרים. אך לא מופעל עליו שום לחץ חברתי בשל כך. 

“טוב שם משמן טוב” – הוא הכלל המעודד את הבדוי לקיים את המצוות. וכאשר הוא מקיים אותן, אינו מפנה פניו כלפי שמים ומחכה לשבחים מפי בורא עולם. הבדוי משוכנע כי התנהגות טובה ומעשים טובים, נחשבים בתחום החברתי ובתחום זה בלבד.

בקצידה הבאה מפרט המשורר הבדוי את המצוות העיקריות, והוא מביא אותן לפי דרגת החשיבות שהוא מייחס להן.

צדקה ושכרה

(קצידה מאת טְעֵימֵה מוּסַא מנווה־פַארַאן)

 

ביבליוגרפיה    🔗

1. W. M. F. Petrie, Researches in Sinai

2. ב. זאס, “סיני בין האלף הרביעי לאלף הראשון לפנה”ס", קדמוניות סיני, מחקרים בתולדות חצי האי סיני, בעריכת ז. משל, י. פינקלשטיין.

3. ע. בר־יוסף, “תקופת האבן בסיני”, קדמוניות סיני, שם.

4. י. פינקלשטיין, “שרידים מתקופת הנזירות הביזנטית בג’בל צפצפה”, קדמוניות סיני, שם.

5. י. צפריר, “נזירים ומנזרים בדרום־סיני”, קדמוניות ג‘, חוב’ 1 (1970).

6. E. H. Palmer, Desert of Exodus, 1872

7. נ. שוקיר, תאריח' סינא אלקדים ואלחדית', 1916 (בערבית).

8. M. Niebuhr, Travels through Arabia and other countries in the East, Vol. I 1792

9. י. שדור, “השויצרי שנישבה בקיסמי סיני”, טבע וארץ, כ"א, 5 (תשל"ט).

10. J. L. Burkhardt, Travels in the Holy Land.

11. י. ביילי, א. שמואלי, קץ הנוודות.

12. E. Robinson, Biblical Research in Palestine, Vol. I

13. א. מור, הבדוים, קובץ מאמרים בהוצאת משרד ראש הממשלה, 1971.

14. ח. בר־דרומא, הנגב.

15. S. Samuelove, “Have Bedouines a special physiology?”, Proc. R. Soc. Land, 263–271 (1974)

16. י. בן־דוד, שיבטי הבדוים בדרום סיני.

17. G. W. Murray, Sons of Yshmael

18. י. צפריר, “מנזר סנטה קתרינה”, דרום סיני, בעריכת ז. משל.

19. י. ביילי, ר. פלד, שבטי הבדוים בסיני, מפקדת אזור סיני, משרד הבטחון.

20. ש. לוי, אמונה ופולחן אצל הבדוים בדרום סיני, החברה להגנת הטבע.

21. א. פרבולוצקי, פרקים בחוק ובמשפט הבדוי בדרום סיני, החברה להגנת הטבע, 1979.

22. עארף אלעארף, שיבטי הבדוים במחוז באר־שבע, המשפט בקרב הבדוים.

23. ע. שקולניק, “התאמה פיזיולוגית של יונקים לחיים במדבר”, המדבר: קובץ מאמרים, בעריכת ע. זוהר, רשפים 1977.

24. R. Daniel, A. Perevolozky, A. Shkolnik, “Is the Black Goat in the desert a means of saving metabolic evergy?”, Nature, Vol. 283, No. 5749 (February 1980) pp. 761–762.

25. א. פרבולוצקי, חקלאות הבוסתנים ועדר הצאן, מקורות קיום מסורתיים של שבט הג’יבאליה, החברה להגנת הטבע. 1979.

26. ש. לוי, “הריחלה”, טבע וארץ, כרך כ‘, חוב’ 6 (ספטמבר 1978). 

27. ש. לוי, “נמרי סיני”, טבע וארץ, כרך י"ט, חוב' 6 (תשרי־חשון 1977).

28. ה. מנדלסון. “התאמת בעלי־החיים לתנאי המדבר”. טבע וארץ, כרך א‘, חוב’ ז’־ח'.

29. א. יחיאלי. הגמל. החברה להגנת הטבע 1981.

30. ז. משל. “עפיפונים בסיני”. קדמוניות סיני (סעיף 2 לעיל).

31. א. פרבולוצקי, “עפיפונים למרגלות ג’בל קונה”. קדמוניות סיני, שם.

32. ע. ראובני. “התמר וניצולו על־ידי הבדוים”. המדבר (סעיף 23 לעיל).

33. ש. לוי, אל מול הר סירבאל – סיפורים ואגדות בדוים מדרום סיני. ספרית פועלים 1986.

34. י. קסלר, איפיונים אקלימיים במרחב שלמה ודרום־סיני. השירות המטאורולוגי בית־דגן 1977.

35. Boyko, “On the climax vegetation of the Negev”, Palestine J. Bot. Rehovot, 7: 17–35.

36. י. גולדציהר, הרצאות על האיסלאם. מוסד ביאליק תשי"א.

37. ע. אבנר. “עדויות חדשות לנוכחות הנבטים בנגב הדרומי”, הקונגרס הארכיאולוגי השמיני בישראל, תקצירי הרצאות, 1981.

38. א. נגב. “כתבות דרום סיני”. קדמוניות סיני, שם.

39. י. בן־צבי. נידחי ישראל. הוצאת משרד הבטחון.

40. ח. ל. יפה. פרקים בתולדות הערבים והאיסלאם. רשפים.

41. ש. לוי. רפואה היגיינה ובריאות אצל הבדוים בדרום סיני. החברה להגנת הטבע.

42. ה. נתן. “כריתת העינבל אצל הבדוים לשם מה?”, מדע, כ"ד, 3 (1980).

43. ש. לוי. שימור עצי השיטה בסיני. טבע וארץ, כרך כ"ה, 4 (מאי־יוני 1983).

44. א. נ. פולק. דברי ימי הערבים. מוסד ביאליק תש"ו.

45. א. שמואלי, התנחלות הבדוים במדבר יהודה. ספרי גומא תש"ל.

46. D. P. Cole, “Nomads of the nomads”, Ed. Walter Goldschmidt, University of California

47. ספר האגדה, בעריכת ח“נ ביאליק, י. רבניצקי, דביר. תשכ”ב (מהדורה ב').

48. ש. לוי. מות סאריה היפה: סיפורי אהבה בדוים מדרום־סיני. הקיבוץ המאוחד.

49. ז. פרויד. טוטם וטאבו.

50. ז. פרויד. מסות נבחרות ב‘, דביר.. כתבי ז. פרויד כרך ג’

51. י. גינת, ניקמת דם בחברות בדואיות, אוניברסיטת חיפה, המכון לחקר ולימוד המזרח־התיכון, מאי 1978.

52. ישראל הרשקוביץ. ההשפעה של תבניות הזיווגים על הגדילה וההתפתחות של הילד בשבטים הבדוים של דרום סיני (חיבור לשם קבלת תואר דוקטור לפילוסופיה), אוניברסיטת תל־אביב תשמ"ד־1984.

53. ש. לוי, בסתר אהלי סיני, סיפורים מחיי נשואין, ספרית פועלים 1986.