ילדה מאוהבת    🔗

היא היתה ילדה מאוהבת. תמיד מאוהבת במישהו. קודם כל באמא. אבל זו לא חכמה גדולה. כל המשפחה הייתה מאוהבת באמא. ראש וראשון לכולם: אבא. אבא היה פותח את שער הכניסה לחדר המדרגות, וכבר הוא צועק: “אלס! את בבית?” לאמא קראו אלזה ואבא קרא לה אלס. את גרם המדרגות עד לקומה הראשונה היה גומא בדילוגים ופורץ הביתה בסערה, חסר נשימה: “אלס, את בבית?” ולא יהיה הדבר קל בעיניכם. אבא היה איש מכובד, נוקשה ומרובע. לא כזה שנוהג לדלג על המדרגות. אך בכל מה שנוגע לאמא, היה מאוהב כנער. למשל: כל יום היה יושב לארוחת הצהריים, אוכל בכובד ראש ובנימוסי שולחן מדוקדקים, מתון־מתון, ונהנה מכל טעימה. אחר־כך היה מזיז מעט את צלחתו ומכריז חגיגית: “אלס, זו הארוחה הטובה ביותר שאכלתי בכל ימי חיי!” יום־יום חזר על אותו פזמון, לא חשוב אם היה זה בארוחה דשנה של חג או שבת או ביום חול בארוחה חסכונית של פנקייק וסלט. כל יום מחדש, זו היתה הארוחה הטובה ביותר של חייו. במשפחות היהודיות המעטות שחיו באותו פרוור של כורים התהלך סיפור על אבא: פעם ערכה משפחת הגביר העשיר בעיירה מסיבה. כֵירה גדולה לכבוד יום הולדתו החמישים של בעל הבית. כל המשפחות היהודיות הוזמנו לארוחה המפוארת, שלא הייתה כמוה לטיב. כולם התפעלו ושיבחו ולא יכלו להירגע, ממש ליקקו את האצבעות. רק אבא היה אדיש לחלוטין. “נו, אדון טריידל, מה דעתך על הארוחה הזאת?” שאלו אותו. “סביר בהחלט,” אמר אבא, “אבל האמת היא שכאשר אשתי מבשלת תפוחי־אדמה בלבד, זה עדיין טעים יותר מצלי אווז של כל בעלת בית אחרת.”

אמא באמת הייתה מבשלת נפלאה בעלת דמיון והמצאות. אבל זה לא הכול. אמא הייתה יפה, אלגנטית ומאירת־פנים מאין כמוה. היא הייתה כובענית מומחית. תעודת ההסמכה שלה לעסק הכובענות הייתה תלויה בבית המלאכה שלה, שבו העסיקה תלמידות לרוב. סמוך לחדר המלאכה הייתה החנות שבה נמכרו כובעים וחלקי ביגוד שונים. על המכירה היה מופקד אבא, אבל הוא לא היה מוצלח ביותר במשלח־יד זה. היה ישר מדי ולא ידע להתחנף ללקוחות. על האמרה: “הלקוח תמיד צודק” לא שמע כנראה מעולם. לאשה מבוגרת שחשקה נפשה בכובע מודרני, והייתה מתגנדרת בו לפני הראי, היה אבא אומר ברצינות תהומית: “אני חושב שזה לא מתאים לך. את זקנה מדי בשביל כובע כזה.” (למגינת לבה של אמא והלקוחה גם יחד). אבל אמא ידעה לתקן גם את המעידות של אבא. תמיד באה לעזרתו. כל שמלה או כובע שעברו את העונה ולא נמכרו, הייתה אמא לובשת ליום אחד ומטיילת בהם ברחוב. בפרוור הזה היה רחוב ראשי אחד וכל יתר הרחובות היו שיכוני הכורים הדלים. ברחוב הראשי היו בתי הספר, אחד קתולי ואחד פרוטסטנטי, וכן הכנסיות וכל יתר החנויות. אמא הייתה מחכה ליום ראשון. היום שבו כולם פנויים והרחוב הומה מטיילים. וכך הייתה אמא מטיילת לה ברחוב הראשי, לבושה באותה שמלה נשכחת או באותו כובע דחוי. ומכיון שהיתה יפה ואלגנטית מטבעה, כל דבר הלם אותה. במיוחד הכובעים. מהר מאוד נעצרו לידה נשים שהתפעלו מן ה“שיק” המיוחד הזה. ואמא היתה אומרת בתמימות גמורה: “כן. זה באמת כובע מוצלח במיוחד (או שמלה מיוחדת במינה). היה בחנות רק אחד כזה, לא יכולתי להתאפק ולקחתי אותו לעצמי.” “אוי,” אמרה הלקוחה, “את בוודאי תמצאי משהו אחר. את הרי מצויה אצל כל הסוכנים, וגם תוכלי להמציא לך משהו עוד יותר מהמם. אנא, מכרי לי את הכובע הזה, אני נורא רוצה בו.” “מילא,” חייכה אז אמא, “בשבילך אעשה זאת. לך במיוחד איני יכולה לסרב. אך, אנא, אל תספרי זאת לאיש. כל־כך הרבה לקוחות רצו את הכובע הזה.” וכך הייתה תמיד מצליחה למכור את כל “שומרי המדפים” מחנותו של אבא.

כאשר אמא הייתה נוסעת העירה, ולא חוזרת בדיוק באותה חשמלית שהייתה אמורה לחזור בה, היה אבא רץ בכל הדירה מחלון לחלון וצופה לרחוב בפאניקה גמורה, עד שגם הילדים היו נדבקים בחרדתו. למרות שכולם ידעו שמגיעה כל רבע שעה עוד חשמלית.

קל להיות מאוהבת באמא. כולם היו מאוהבים בה. אפילו הכומר שגר בקומה השנייה היה מסמיק כאשר היה מברך את אמא לבוקר טוב. ושתי אחיותיו, הבתולות הזקנות מריאנה ומרגרטה, באו אליה להתייעץ בכל דבר קטן וגדול. שתי האחיות האלה ניהלו את ביתו של אחיהן, הכומר הקתולי. לא הייתה להן עבודה רבה ולפעמים אכל בהן השעמום עד לדיכאון. אז היו לוקחות את גרדה, הילדה בת השלוש, אליהן הביתה ומלמדות אותה.

לראשונה רצו ללמדה לנגן בפסנתר ולהפכה לילדת פלא. שתיהן ידעו יפה לפרוט על פסנתר, אך ללמד תינוקת לא ידעו בכלל. הושיבו אותה לפני הפסנתר הגדול והשחור שלהן וניסו להפכה אחת ושתיים לגאון. זה לא הצליח. הקטנה פחדה מפני הכלי הגדול והשחור, וזה הפך לדידה מהר מאוד למפלצת. ידיה לא רצו להתייצב בדיוק בתנוחה הנכונה כדי להפיק צלילים. וכאשר שתי הזקנות החלו גם לכעוס עליה, הן נראו לה כמו שתי ציפורי טרף מאיימות. (הרי לשתי השיבולים השדופות האלה, לא היה מושג איך לנהוג עם ילדים). אז היא הפסיקה פשוט לבקר אותן. הן ארבו לה בחדר המדרגות וניסו נואשות להחזירה אליהן. שיחדוה בדובשניות ובעוגיות שקדים. אך גרדה הקטנה סירבה להתקרב אליהן. לבסוף, כמו תמיד, אמא התערבה. האחיות הבטיחו לא להכריחה להתקרב אל הפסנתר, קנו לה בובה תינוקת נהדרת ליום ההולדת הרביעי וגרדה חזרה לבקר אותן מדי יום להחיות את שיממון חייהן.

עתה החלו ללמדה קרוא וכתוב. זה דווקא מצא חן בעיניה וכך קרה שבת ארבע ידעה כבר לקרוא בעיתון ולדקלם שירים.

גם באחיות הכומר הייתה מאוהבת, רק לא ידעה במי יותר. הן היו תאומות זהות. שתיהן נמוכות קומה וכחושות, מקומטות וחסרות חן. רק העיניים היו כחולות ועירניות והציצו מפרצופי הציפור שלהן כשתי אבני ספיר יקרות. מרגרטה הייתה לבושה לרוב בשמלה כחולה־כהה ומריאנה בחומה. בשבתות ובחגים לבשו בגדים בהירים יותר, ואז לבשה מרגרטה שמלת משי תכלת, ומריאנה – צהבהבת. רק לפי צבע המלבושים אפשר היה להבדיל ביניהן. גרדה אהבה את שתיהן. את הליטופים הביישנים, את שירי העם שהיו שרות לה בקולות בהירים ומפתיעים בצלילותם. והכי אהבה את העוגיות המשובחות שהיו אופות במיוחד בשבילה. אחיהן הצעיר, כבוד הכומר, דווקא היה גבר נאה ורחב כתפיים. גם הוא חיבב את הילדה העירנית, וברצון היה מעביר אותה על דתה, לעשותה נוצרייה מאמינה. אך תנאי התנה אתם השכן היהודי: עד כאן! שירי דת ותפילות הן מחוץ לתחום. והם אכן הקפידו. לעומת זה האדון הכומר אהב מאוד את מזמורי השבת, שאבא היה מזמר כל ליל שבת אחרי הארוחה, בקול טנור ערב. אבא היה בן למשפחה אדוקה. הוא עצמו הפך לאיש העולם, לא מעט בהשפעת אמא, ולא הקפיד יותר על המצוות. אך בליל השבת אכלו תמיד ארוחה חמה, ואחרי הארוחה היה מזמר להפליא את כל זמירות ילדותו בדבקות רבה. גם את סדר הפסח עשה תמיד כהלכתו, עם שולחן ערוך לתפארת וארוחת מלכים, והיה מזמר כל־כך יפה שגם הילדים אהבו את סדר הפסח ולא חיכו אף פעם בחוסר סבלנות לארוחה ולסיום. לפעמים הכומר הקתולי עם אחיותיו היו מופיעים הדלת, חמושים בזר פרחי אביב ענק, ומבקשים להצטרף לשולחן ולהקשיב. תמיד הוזמנו בסבר פנים יפות והיו מזמזמים את הלחנים יחד עם כולם. “הרי גם הסעודה האחרונה של ישו, אדוננו,” היה אומר הכומר בנחת, “לא הייתה אלא סדר פסח כהלכתו.” משפחת הכומר ביקרה רק אם לא הגיעו אורחים אחרים לסדר. זה היה סוד כמוס ושמור ביותר. נו, באמת, איך ייתכן? כומר קתולי בסדר פסח יהודי כשר? אבל לנו זה היה מובן מאליו. כולם נהנו.

אך האהבה הגדולה באמת של גרדה הקטנה הייתה לאחיה הגדול. פליקס היה אלוף נעוריה, האביר על הסוס הלבן של האגדות. האמיץ ביותר, היפה ביותר והחזק מכולם. בסך הכול היה גדול ממנה בשנה וחצי, אך מיום היוולדה עמד לפניה ופרש את סמכותו עליה. הוא ענה על כל שאלותיה ולא הכזיב מעולם. הוא היה כל־יודע וכל־יכול.

כל עוד היו קטנים היתה אמא רוחצת אותם באותו אמבט. יום אחד, אחרי התבוננות מעמיקה, התאוננה הבת שלאח שלה יש פיפי כזה יפה וגדול ולה אין. היא הרגישה עצמה מקופחת. אמא לא מצאה הסבר מניח את הדעת, אבל פליקס, האח הגדול והידען, הרגיע אותה מייד. “טיפשה!” אמר לה, “הרי אני גדול ממך בהרבה. זה יגדל אצלך עם השנים.” הבטיח ולא קיים. אך לאחר השיחה הזאת החליטה אמא לרחוץ אותם בנפרד.

פליקס שלט באחותו הקטנה ביד רמה. נישק אותה והרביץ לה מכות וניסה ללמד אותה לשחק כדורגל. מה זאת אומרת לשחק כדורגל? זאת אומרת לעמוד בשער ולספוג את הגולים של פליקס. ככה הוא התאמן. לו היה מותר לנהוג בה ביד קשה, אך אוי לו לילד אחר שניסה לגעת בה. פליקס היה מגן עליה בשצף קצף. הוא היה קנאי גדול, וכאשר היו מגיעים בני הדודים ובמיוחד הבנות לביקור וגרדה הייתה משחק אתם, הרגיש עצמו נעלב ונעזב. ובקושי התאפק לא להתנפל עליהם, מפחד אבא אמא.

משחקים נפלאים היו להם ביחד. היו אוספים אבנים קטנות וחלקות ומחלקים אותן לסוגים ומייד פותחים בחצר הבית חנות לאבנים יקרות. ילדי הרחוב היו באים לקנות אותן וגם התשלום היה באבנים. לרוב כאלה נוצצות שמכילות מינרלים שונים. הם גם הציגו הצגות קוסמים מצחיקות, וילדי השכנים היו באים לחזות בהן חינם אין כסף. היו מזמינים אותם ומפצירים בהם לבוא ושמחו עם כל ילד שהצטרף לקהל. כל זה הגיע לשיאו כאשר הדוד יוסף הביא לגרדה תיאטרון בובות של ממש, וקדם לכך ביקור בפרק השעשועים של העיר הקרובה.

כל יום ראשון, היום החופשי, שבו החנויות סגורות, היו מתאספות אחר הצהריים כמה משפחות מיודדות ויוצאות לטיול רגלי קטן. כשהגיעו לאחד מבתי הקפה שבחורשה או על שפת הנהר, התיישבו סביב שולחן עץ, מתחת לאילנות המצלים. ההורים הזמינו קפה לעצמם ומיץ פטל בכוסות גבוהות עם קשית לילדים. אז הוציאו את הכריכים שהכינו בעוד מועד בבית, והתענגו על זיוו של יום אביב או קיץ זוהר. פעם או פעמיים בשנה הרשו לעצמם טיול גדול יותר בחשמלית, ונחתו בפרק השעשועים החלומי של העיר, שבו הסתובבו קרוסלות ונדנדות ענקיות. שם אפשר היה לשוט בסירות קטנות באגם, לעבור באולם המראות המפלצתי ואפילו לגלוש על קרח מלאכותי או לרכוב על פוני קטן בעל רעמה אדירה. ההורים התיישבו בצל עצי הערמונים לשתות קפה ובירה והילדים קיבלו הקצבה מסוימת, (שאף פעם לא הספיקה) לבידור. גרדה הלכה אחרי האח הגדול לנדנדות ולסוסי הפוני הקטנים. לרכוב על הפוני פחדה, בקרוסלה קיבלה סחרחורת ומן הנדנדות ירדה חיוורת עם כאבי בטן. אבל לפני שאזל הכסף היא עמדה בתוקף על שלה: “עכשיו ל’קספרלי־תיאטר'.” פליקס היה רוטן וכועס, אבל לבסוף הלך אחריה. באוהל הגדול הייתה במה גבוהה עם מסך עשוי קטיפה אדומה, שהיה נפתח לצליל מרש עליז, ולפני קהל הילדים היה מופיע קספרלי הגיבור, אהוב לבם.

“שלום ילדים!” צרח קספרלי והשתחווה.

מאה ילדים החזירו לו שלום.

“האם כולם פה?” היה שואל, ומאה ילדים נלהבים היו עונים לו:

“ככככןןןן!”

קספרלי היה תמיד שמח ונלהב למרות שצרות לא חסרו לו. שכנתו הייתה מכשפה ורצתה להפוך אותו לכלבלב. התנין הגדול רצה לבלוע אותו, השד השחור רצה לשפד אותו על כידונו, ורק חני’לי האהובה חיבבה אותו תמיד. וקספרלי כלא את המכשפה במרתף ושחררהּ רק לאחר שהבטיחה להיות טובה לנצח. הוא אילף את התנין והובילו בחוט של משי לטיול בעיר, והוא הרביץ מכות רצח לשד השחור שרצה לחטוף לו את חני’לי היפה. ויחד עם זה שר ורקד כל הזמן. תמיד ברגע הנכון, כשהמצב הולך ומסתבך – “הופל’ה! אני פה!” קספרלי מסדר את הכול על הצד הטוב ביותר, ומאה ילדים עוזרים לו. הם מחזיקים את הידיים ליד הלחיים המשולהבות, מזהירים ופוחדים, צוחקים וצוהלים יחד אתו עם כל הנשמה. כל עשרים דקות מתחלף הקהל. ילדים אחרים נכנסים אל האוהל ונשאלים: “האם כולכם פה?” “כככןןן!” צורחים הילדים והכול מתחיל מחדש. לוּ היו שואלים את גרדה, היא הייתה משלמת את כל תקציבה בשביל להישאר פעם אחר פעם ולראות את קספרלי מנצח את כל העולם. אבל לזה פליקס לא יסכים לעולם.

אמא, שהבינה את חיבתה הרבה של גרדה ל’קספרלי־תיאטר‘, הזמינה בחשאי אצל אחיה, הדוד יוסף שהיה בעל חנות צעצועים, תיאטרון בובות קטן. התיאטרון הזה הגיע בדיוק ליום הולדתה החמישי של גרדה והביא אושר בל ישוער. אפילו פליקס נתרצה להכין את ההצגות יחד אתה. מעתה עשו הצגות של ממש. אלה היו העתקים קלושים ממה שראו ב’קספרלי־תיאטר’. וכן היו צריכים להתחשב בבובות המוכנות שהיו ברשותם, אבל בעיניהם היו אלה הצלחות בימתיות נפלאות. הרי כל ילדי הרחוב שלהם אהבו את ההצגות. מעתה, כיוון שהיה תיאטרון של ממש, גבה פליקס גם דמי כניסה. בהתחלה זה היה כפתור לילד, אך מהר מאוד באו אמהות בטרוניות אל ההורים, על שילדיהן תולשים כפתורים מן הבגדים, ואז כרטיס הכניסה הפך לסוכרייה. את כל הסוכריות היו אוכלים אחרי ההצגה יחד עם הקהל. מי שלא הייתה בידו סוכרייה נכנס בהקפה, אבל מכיוון שאף אחד מן הילדים לא ידע לכתוב עדיין, נכתבו ה“חובות” על החול ולא שולמו מעולם. העיקר שכולם ראו את ההצגה. מסיבת הסוכריות אחרי ההצגה הייתה של גרדה בלבד. פליקס רצה לפתוח ליד התיאטרון גם קיוסק לסוכריות, אבל כולם אמרו לו: “מה פתאום?” הוא היה איש מעשים, ותעיד על כך שקית הגולות המלאה שלו. הוא תמיד ניצח את כולם במשחק הגולות והשקית שלו התמלאה עד להתפקע.

גרדה באמת הייתה ילדה מאוהבת. מאוהבת בכל הסובבים אותה. רק את הדוד יוסף, אחיה של אמא, זה שהביא לה את תיאטרון הבובות היפה, לא אהבה. ממש לא. למה? היא עצמה לא ידעה למה. אך בכל פעם שהדוד יוסף רצה לקחתה על ידיו הגדולות, ברחה מפניו.

 

הדוד יוסף    🔗

הדוד יוסף היה המבוגר מבין שבעת האחים והאחיות של אמא. הוא היה גבר גבוה ושמן מאוד. ממש הר־אדם. פרצופו סמוק וקולו בס רועם. רק עיניו היו קטנות. עיניים עגולות וחומות שהביעו טוב לב ללא גבול. אך בעיני הילדה היה ממש מפלצת. נשימתו הכבדה, האסטמטית מעט, הבהילה אותה. היה נושם ונושף בקולניות ותמיד ביקש נשיקה. “תני נשיקה קטנה לדוד יוסף.” היה מתחנן, אך היא תמיד סירבה. אז אמא הייתה צוחקת: “עזוב את הילדה הטיפשונת, יוסף, אני אתן לך נשיקות בחפץ לב.” והייתה נתלית על צווארו העבה ומנשקת אותו מכל הלב. והוא היה ראוי לזה, יוסף הטוב; אוצר של אהבה נשא בלבו. אהב לתת בלי גבול ותמיד הגיע עמוס מתנות. את אחותו הקטנה, אמם של פליקס וגרדה, אהב במיוחד. גם הוא, כמו אבא, אך נכנס לפרוזדור הבית, היה צועק בקולי קולות: “אלזה שלי, היכן את, ילדה? האח הגדול שלך בדרך אלייך!”

הדוד יוסף היה נשוי לדודה הדוויג. אשה קטנה ורזה בעלת פנים שנראו כאילו מעולם לא היו צעירים. היא הייתה בת השכן של הדוד יוסף. תמיד עמדה בחלון והביטה בצעירים שיצאו לבלות. היו לה עיניים עצובות. עיניים אפורות, גדולות ויפות. היא הייתה הבת הבכורה במשפחתה ודאגה לאחיה הקטנים. הוריה היו אנשים קשי־יום ושדכנים לא הזדרזו לדפוק על דלתם. אך יום אחד דפק על הדלת הדוד יוסף שהיה גבר צעיר, גבוה ויפה, והזמין את הדודה הדוויג למסיבה. סבתא בכלל לא הייתה מרוצה כאשר הדוד יוסף הכריז שברצונו לשאת את הדוויג הקטנה, חסרת החן והייחוס, אך הדוד יוסף התעקש. מבטה העצוב היה מלווה אותו בעברו ליד הבית והוא לא עמד בעצבות ששפעה ממנה. הם חיו כזוג יונים מן היום שהדוד קידשהּ לו לאשה, דאגו זה לזו באהבה ובמסירות ללא גבול. הוא נשאר בעיניה לנצח הנסיך היפה שלקח אותה אל ארמונו, והיא נשארה בעיניו אותה כלה, שנשא בזרועותיו מעל לסף ביתו, לעשותה מאושרת. רק צער גדול אחד היה בחייהם – לא היו להם ילדים. הרופאים אמרו שהדודה הדוויג עקרה היא ולא תוכל ללדת לעולם. שניהם אהבו ילדים אהבת נפש ואת כל שפע האהבה השפיעו על בני האחים והאחיות שלהם. יותר מאוחר אימצו להם גם בן. וילי, הבן המאומץ, היה ילד יפה ושקט והחזיר להם חיבה רבה. אך הוא ידע שאינם הוריו. הוא בא אליהם מבית היתומים כשהיה בן שמונה, לאחר שהוריו נספו במגפה. מרגע בואו הואר ביתם של הדוד יוסף והדודה הדוויג. הדוד היה מציג בגאווה לכל מכריו את תעודותיו המצוינות של בנו, והדודה הדוויג אפילו החלה לשיר. היא נראתה הרבה יותר יפה ואפילו התעגלה מעט, אך בזמן שעליו יסופר להלן, עוד לא היה וילי בביתם של הדודים. בגלל אהבתם הרבה לילדים ורצונם העז לקשר אתם, פתח לו הדוד יוסף חנות צעצועים בעיר קלן, ליד נהר הריין הרחב. לא רחוק מחנותם התנוסס ה“דום”, הכנסייה הגדולה ביותר בכל גרמניה.

יום יפה אחד בא הדוד יוסף אל ביתם של אמא ואבא בהצעה שקשה לסרב לה. “אקח עמי את גרדה לחופשה בעיר קלן. אקח אותה לשיט על הנהר, נבקר ב’דום' הגדול, והיא תהיה המלכה בחנות הצעצועים שלי.” אמא דווקא הסכימה בחפץ לב. גם גרדה רצתה מאוד לראות את העיר קלן היפה שכה הרבה סיפרו לה עליה אך קשה היה לה להסכים לנסוע עם הדוד יוסף. הוא כזה שמן ודוחה. תמיד מבצבצים אגלי זיעה על קרחתו העגולה. קולו בס רועם והוא בעיניה ענק מפחיד. כשסיפרה לאמא את חששותיה צחקה זו צחוק של ביטול גמור: “הדוד יוסף עוד לא איים על איש. אפילו זבוב אינו מסוגל להרוג וכולם רק מנצלים את טוב לבו. יהיה לך טוב אצל הדוד והדודה. חוץ מזה הם גלמודים מאוד ומאוד רוצים שיהיה פעם ילד בביתם, כמו לכולם. מה אכפת לך? את כבר ילדה גדולה, בת חמש, ותוכלי להישאר שבוע קצר אחד אצל הדודים.” הדוד יוסף מצדו הבטיח הרים וגבעות. נכונו לה ימי זוהר. ממש נסיכה תהיה בביתו.

וכך קרה שבוקר אחד נפרדה ילדה נרגשת בתחנת הרכבת מאמא ומהאח הכועס והרוטן על “הנסיעה המיותרת לגמרי” לפי דעתו. “מה רע לה בבית? ומי ישמור עליה כשאני לא אהיה לצדה?” אבל הרכבת שרקה, פלטה עשן שחור וסמיך ויצאה בשקשוק גלגלים לדרך. גרדה ישבה על ספסל מול הדוד והוא הביט בה בחיבה רבה ובחיוך מאושר. כל הדרך האכיל אותה סנדוויצ’ים וממתקים בכמויות כאלה עד שקיבלה בחילה והיא הקיאה מבעד לחלון. כך קרה שהגיעה לעיר קלן היפה, חיוורת, מותשת ועייפה מאוד. הדודה הדוויג קיבלה את פניהם בתחנת הרכבת והוליכה אותה אל הבית. בית מרווח ויפה. בקומת הקרקע הייתה החנות ובקומה העליונה חדרי המגורים. שם הכינו לה חדר מיוחד, גדוש צעצועים וחפצי חן. הם הגיעו לעיר בשעת הצהריים, אך הילדה הייתה כל־כך עייפה שהשכיבוה מייד לישון והיא אכן ישנה עד למחרת בבוקר.

בבוקר פתח הדוד יוסף את חנותו והדודה הדוויג לקחה את גרדה לטיול בעיר. הם טיילו ליד הנהר, שהיה כה רחב עד שבקושי ראו את הגדה השנייה. מעולם לא ראתה גרדה נהר כזה רחב. “בצהריים,” אמרה הדודה הדוויג, “נאכל דגים. דגי נהר הריין טובים מאוד. אבל עכשיו נלך שתינו לבית הקפה ונעשה חיים.” בשביל הדודה הדוויג, “לעשות חיים”, זה לשבת נינוחה בבית־קפה, ליד כוס קפה מהביל ועוגה משובחת. לא כל יום היא מרשה לעצמה מותרות כאלה. בכל אופן לא ביום חול. הדודה הדוויג שבכלל לא הכירה ילדים, חשבה לתומה שגם הילדה תיהנה מסוג בילוי זה. בית הקפה היה אפלולי מעט. ריהוטו כבד והישיבה הייתה בכוכים לאורך הקיר. הדודה הדוויג פגשה כמה מכרות והציגה לפניהם את הילדה “שלה”. וזו, בקולה הדק ענתה שוב ושוב על אותן השאלות: מנין באה? האם היא די גדולה לשהות לבדה אצל הדודים בלי ההורים? האם העיר קלן מוצאת חן בעיניה? “כן,” אמרה גרדה בנימוס, “כן, העיר יפה, ואני לא מפחדת בלי ההורים. כן, בארץ ווסטפליה אין נהר כזה רחב.” וכך הלאה. לכל המכרות אותן שאלות. כולן צבטו בלחייה וכולן הזמינו אותה לבקר אצלן עם הדודה הדוויג. הדודה זרחה מרוב נחת. היא שתתה קפה ואכלה עוגת קרם. גרדה הזמינה עוגת דובדבנים בקצפת, אך כשזו הוגשה לה, בקושי טעמה ממנה. זו הייתה מנה כה ענקית, שפחדה אפילו להתחיל. בכלל, הכול היה קצת גדול עליה. הנהר הרחב, הרחובות הסואנים, בית הקפה האפלולי ועוגת הקצפת הענקית שמולה. הדודה הדוויג הצטערה באמת על כך שגרדה לא יכלה להתגבר על העוגה שלה, ובלית־בררה גמרה בעצמה את החלק הארי של המנה.

היא לא נזפה בילדה, אך גרדה הרגישה באיזה מתח שנוצר בינין וזה לא הוסיף להרגשתה הטובה. אך שיא המועקה עוד היה לפניה. הדודה לקחה אותה לראות את ה“דום” מבפנים. ה“דום”, כנסייה ענקית שראשי מגדליה בשמים, כבר הבהיל אותה לפני שבאו בשעריו. גודלו היה מוחץ. שער הכניסה הגדול נראה לה כפתח מערה לעומת גודלו של הבניין. אבל הבהלה האמתית החלה בפנים. הגודל והגובה היו כה אדירים, שכל אדם הרגיש עצמו כמו חגב. כיסאות המתפללים עמדו שם אבודים במרחב העצום. אם הרמת מבטך למעלה, לקח לך זמן רב להגיע לתקרה. האור שחדר מבחוץ, הסתנן דרך חלונות זכוכית צבעונית, והיה מסתורי כל־כך. הדודה הדוויג נשארה לעמוד עמה בפתח. היא התכוונה רק להראות לה את הבניין, גאוות העיר, אך כיהודייה נאמנה שמרה מרחק. הילדה אחזה ביד הדודה בכל כוחה. בכל זאת הרגישה עצמה אבודה. הבניין הענק העיק עליה. היא לא יכלה לעמוד בגודל הזה וביקשה רק אחת: “בואי, נצא מכאן.” יודעי נפש האדם היו בוני ההיכלות האלה, הם רצו שהאדם ירגיש עצמו קטן ואפסי, אבוד בעולם, וייצמד ביתר צייתנות ויִרְאה לאביו שבשמים. הילדה יצאה משם מבוהלת ונבוכה.

בבית קיבל אותן הדוד בקולי־קולות, בתרועות שמחה של הבס הרועם שלו ובחיבוקים עזים ונשיקות שהיו מאוסים על גרדה. לארחת הצהריים היה טעם זר לחכה, לא כמו אצל אמא. הכול כבד יותר, שמן יותר ומתוק יותר. גם כוסית קטנה של יין מזגו לה. גרדה לא הייתה רגילה ליין. מייד כבד ראשה ועיניה נעצמו מאליהן. מאחר שנרדמה כבר ליד השולחן השכיבו אותה לישון. היא ישנה שינה טרופה, גדושת חלומות, שלא זכרה אותם בקומהּ. רק זכרה שהיו מבהילים.

אחרי שנת הצהריים לקח אותה הדוד יוסף אל חנותו. הוא הושיב אותה בחלון הראווה בין כל הצעצועים היפים ביותר ואמר: “הנה, הכול שלך. רק תגידי מה את רוצה.” ומה היא רצתה? היא רצתה רק הביתה. החנות הייתה נהדרת, ערוכה כמו ארץ חלומות. לא היה חסר בה דבר: סוסי עץ לרכוב עליהם, בובות שידעו להגיד “אמא” וגם ללכת, אם מתחו להן את הקפיץ שעל גבן; רכבת חשמלית רצה למענה בלבד סביב־סביב, דובונים וקופים עם פרוות משי או פרוות קטיפה רכות התחננו שייקחו אותם על הידיים וילטפום; כדורים בכל גודל וצבע, גולות, גלגליות, חישוקים, מאות משחקים. היה שם בית בובות ענק שהדוד ביקש לארוז לה מייד. שלוש קומות היו לבית הבובות, ובכל קומה דירה מאוכלסת בבובות יפות, חדרי מיטות, סלונים ומטבחים, דבר לא חסר. גרדה התחילה בלי חשק רב לשחק מעט בבית הבובות, עד שהדודה הדוויג נכנסה לחנות. הדודה הדוויג הייתה אשה טובה מאין כמוה, אך הייתה דקדקנית בכל פרט ופרט. הכול צריך להיות במקומו הנכון, אחרת אין לה מנוחה. היא הביטה במשחק של גרדה וחשכו עיניה. “לא כך,” הזדעקה. “הבובה עם כותונת הלילה צריכה להיות במיטה ולא על הספה. הילד מקומת הקרקע צריך להיות למטה ולא בעליית הגג. ככה, את רואה? ככה זה יפה ומסודר.” והדודה הדוויג הזיזה כל דבר למקומו והייתה מאוד מרוצה מעצמה. אך גרדה הפסיקה לשחק. מעט החשק שהיה לה נעלם כלא היה. הדוד יוסף היה באותו זמן עסוק עם קונה אחד. הקונה הביט בילדה היושבת בחלון הראווה ושאל בבדיחות הדעת: “את זו אתה גם מוכר, האדון הרץ?” הדוד יוסף צחק את צחוקו הרועם והשיב: “זה יקר מאוד, אדוני. כמה אתה מוכן להשקיע?” מייד פנה אל גרדה ואמר: “ילדה, רוצים לקנות אותך. מישהו צריך בובה כמוך. מה דעתך? כדאי לי למכור אותך?” הדוד יוסף רצה להתבדח, אך הילדה קיבלה את דברי הגדולים ברצינות גמורה ומייד פרצה בבכי תמרורים. אוי ואבוי! עכשיו ימכרו אותה לאיש הזר הזה ולעולם לא תחזור אל פליקס ואל ההורים. הדוד והדודה נבהלו. מייד לקחו אותה על הידיים. ליטפו והרגיעו והבטיחו שוב ושוב שכל זה היה רק בצחוק. סתם בדיחה גרועה של הדוד יוסף שהוא מצטער עליה. מעולם, מעולם לא חשבו למכור אותה. “לאיש בעולם אין די כסף לקנות אוצר כזה,” אמר הדוד יוסף. “אפילו למלך לא. ואת הרי הנסיכה שלנו.”

דמעותיה של גרדה יבשו. הדוד העמיס עליה הר של צעצועים, אבל היא חזרה הביתה עם הדודה הדוויג. בחנות לא הייתה מוכנה להישאר אפילו רגע אחד נוסף… שמא בכל זאת ימכרוה?

בערב הרגישה לא טוב וחומהּ עלה. הדוד והדודה, מבוהלים מאוד, קראו מיד לרופא. זה היה רופא זקן וחביב. הוא בדק אותה בכובד ראש ולא מצא שום דבר. “הילדה הזו בריאה לגמרי,” אמר. “אין לי מושג מנין בא החום הגבוה. ניתן לה משהו שתישן טוב בלילה ומחר נראה.” גרדה שכבה במיטה ולחייה להטו מחום. הדוד והדודה לא משו ממיטתה אף לרגע. השקוה תה חם עם לימון והיא בלעה, צייתנית, גלולה גדולה ומרה. הגלולה השפיעה מהר מאוד וגרדה ישנה כל הלילה. אך בבוקר שוב עלה חומהּ מעלה־מעלה. “ארבעים מעלות,” אמרה הדוויג, וקולה רעד. “מהר, יוסף, קרא שנית לרופא.” הרופא בא כעבור שעה קלה, אך הילדה לא הכירה כבר איש. היא הזתה בחום וקראה לאמא ולאח. שוב בדק הרופא. בדק וחזר ובדק ולבסוף אמר להם כך “אמנם הילדה בריאה ולא חסר לה כלום, אך אני חושש שהיא הולכת למות. הילדה חולת געגועים. לזה יש רק תרופה אחת: קִראו לאמא שלה.” הדוד התקשר אל אחותו וביקשהּ לבוא מייד. אחר־כך התיישב ליד מיטתה של גרדה ואמר לה שוב ושוב: “גרדה חמודה. אמא כבר באה. אמא בדרך אלייך.” לאט־לאט חדרו המלים אל הכרתה. היא החלה להבין את המלים: “אמא כבר באה. אמא בדרך.” פקחה עיניים אדומות מחום ובכי ושאלה: “גם אבא? גם פליקס?” “אמא תיקח אותך אליהם,”

הדוד יוסף ידע. כבר מזמן ביקש לאמץ לו ילד, אך הדודה הדוויג חששה וסירבה. שהותה של גרדה בביתם, עם כל ההתרגשות והצער, שברה גם אצלה את הקרח. גרדה הייתה נבוכה והרגישה אשמה, אך הדודה ליטפה אותה ואמרה: “עוד מעט ייסע הדוד יוסף אל תחנת הרכבת, כי הרכבת צריכה להגיע. ואת תהיי ילדה טובה ותאכלי מעט מרק עוף, כדי שאמא תמצא אותך די חזקה לנסוע עמה הביתה.” גרדה לא אהבה את מרק העוף של הדודה הדוויג, אך אם זה יכול לעזור לה להגיע הביתה, היא תאכל. ואכן הדוד יוסף נסע לתחנת הרכבת להביא את אמא, ועד שגרדה גמרה לגמוע את המרק השמן, עמדה כבר אמא בפתח הדלת. אמא צחקה ובכתה גם יחד. גם לה היה קשה בלי הילדה הקטנה שלה בבית. פליקס, כך אמרה, רב עם כולם ולא רוצה לאכול. הוא צריך את האחות הקטנה שלו בבית, והרי זה כל מה שגרדה רצתה, רק להיות שוב העיזה המטופשת של פליקס. חומה ירד מייד כאילו לא הייתה חולה מעולם.

בתחנת הרכבת נפרדה מן הדוד יוסף. הפעם לא הצטרך לבקש ממנה נשיקה, גרדה נשקה לו ברצון, חיבקה את בטנו הגדולה ולחשה באוזניו: “דוד יוסף, אני אוהבת אותך.” כן. היא באמת אהבה את הדוד יוסף, מעתה ועד עולם. הדוד יוסף היה נרגש ונרעש. עוד באותו יום הכין את כל הניירות הדרושים לאימוצו של ילד יתום, וכעבור שנה היה כבר וילי בביתם. הכול היה לטובה. גם הביקור הלא מוצלח של גרדה בעיר קלן.

 

השכנים    🔗

ב“ברמאואר”, פרוור הכורים הקטן, שבין דורטמונד ללינן, פתחו להן שתי ידידות בנפש, זלמה טריידל ואלזה הרץ, סדנה וחנות לכובעים. שתיהן היו צעירות ובעלות יזמה ועצמאיות מאוד. הן למדו את מלאכת הכובענות באותו מקום וקיבלו את ההסמכה למקצוע, ה“מייסטרבריף”, באותו יום. הן היו החברות הטובות ביותר בעולם. שתיהן עליזות, חרוצות, יפות־מראה ומסבירות־פנים. יחד החליטו להקים עסק. במקום הקטן ההוא לא הייתה שום חנות כובעים, והן מילאו את החסר והכול נראה היה מבטיח ונעים. באו בנות צעירות שרצו ללמוד אצלן את המקצוע והסדנה התמלאה במהירות. בחלון הראווה הוצגו כובעים יפים ומפתים, והמוכרות הצעירות היו חביבות הקהל. אלזה, שהיה לה חוש פדגוגי מובהק, ניהלה את הסדנה, וזלמה, שלא הייתה לה סבלנות ללמד, הייתה מוכרת מוכשרת ביותר.

לידן בבית השכן, גרה משפחה יהודית, שניהלה חנות מכולת. הייתה להם בת רווקה בגילן של אלזה וזלמה. שמה היה לינה. היא הייתה גבוהה ורזה מאוד, היה לה אף ארוך ומחודד כסכין חדה ועיניים צרות וקרות. אבל על אף זאת הייתה יהירה מאוד. למרות פזילתה המעוררת רחמים, חשבה עצמה אלגנטית מאוד, מלומדת ומפוטמת בכל המעלות הטובות. תמיד התלבשה לפי צו האפנה וחשבה שאי־אפשר לעמוד בפני קסמיה.

שתי הכובעניות הצליחו מאוד, חנותן הייתה מלאה תמיד וכולם חיבבו אותן. אבל דווקא בזמן הראשון, כשהכול התחיל כל־כך טוב, קרה במכרה הפחם הגדול ביותר בגרמניה – מכרה מיניסטר שטיין – אסון כורים מחריד שהתפרסם בכל הארץ. מאות כורים נלכדו בבטן האדמה ומצאו שם את מותם. חבורות הצלה מכל הארץ עמלו יומם ולילה ועשו ככל יכולתם, אך יכולתם היתה מוגבלת מאוד. בשטח המכרה עמדו נשים בוכיות וחיכו לידיעה על בניהן ובעליהן שנלכדו בתוך המכרה ההרוס. חיכו וחיכו – עד שאפסה כל תקווה. מאוחר יותר עמדו בחנותן של אלזה וזלמה, כדי לקנות כובעי־אבל שחורים עם צעיפי תחרה שחורה סביבם. עמדו בחנות ובכו בכי תמרורים, ולבן הרגיש של הכובעניות הצעירות נשבר. כל היום בכו יחד עם הנשים המסכנות ועשו מעל ומעבר לספק כובעים יפים וזולים במיוחד.

לינה, השכנה הגאה, נדה להן בראשה היהיר: “זהו סימן רע מאוד, להתחיל כך את הקריירה שלכן.” היא אמרה. “אני, במקומכן, הייתי מחפשת לי מקום אחר.” באמת היא הייתה משלחת אותן משם ברצון. אלזה וזלמה היו הרבה יותר צעירות ויפות ממנה, והרווקים היהודיים המעטים בעיירה אהבו לטייל סחור־סחור סביב חנות הכובעים החדשה. אבל יחסהּ העוין של לינה השתנה כבמטה קסם, כאשר הופיע פריץ טריידל בביתן של השכנות.

פריץ היה אחיה של זלמה וזו הזמינה אותו לבוא לבדר אותן קצת, כי סביבן היה רק אבל וכאב לב. פריץ, שהיה באותו זמן סוכן נוסע של חברת ביגוד גדולה, אהב לבלות עם אחותו וחברתה היפה. הוא היה אמור להשכיח מלבן את הנשים הבוכיות ואסון המכרה, ואת זה הוא עשה ברצון. הוא הגיע עם מזוודה קטנה, צעיר בלונדיני, כחול עיניים ולבוש היטב, ויצא עם הבנות לתיאטרון ולקונצרטים בעיר דורטמונד, לקח אותן לבתי־קפה רומנטיים ביערות הסביבה, וערך עמן טיולים רגליים בשדות וביערות. באדיבות הזמינו הבנות גם את השכנה, וזו לא סירבה, לפתע הפכה לידידתן הטובה ביותר. כל השבוע, שפריץ בילה אצל אחותו, לא זזה מהן והשתתפה בהתלהבות יתרה בכל המבצעים. גם כאשר פריץ עזב, נשארה ידידותית, ובאה מפעם לפעם לשאול לשלומו.

לאמתו של דבר חיבבה רק את זלמה. זלמה הייתה כבר מאורסת לגבר ולא נשקפה ממנה שום סכנה. אבל אלזה היתה מיותרת לגמרי. לרוב לא שמה לב אליה. לדאבונה הייתה אלזה יפת מראה מעל ומעבר המותר, ולכן נהגה בה לינה זלזול מופגן.

מוזר, אבל פריץ טריידל הגיע לעתים קרובות יותר לביקור אצל אחותו. לפתע היו לו הרבה עסקים בסביבה זו דווקא, ובכל פעם היה לן לילה או שני לילות אצל אחותו. בהזדמנות זאת היה מזמין את הבנות לבילוי לילי, ולינה הייתה תמיד מצטרפת. היא זרחה. היא ידעה שרק בגללה מרבה הגבר המקסים הזה לבוא. הרי בכל פעם היה מזמין אותה במאור פנים. חבל, שאחרי ההצגה או הקונצרט הייתה צריכה ללכת לביתה ולהיפרד עד ליום המחרת. אבל בבוקר היא שוב הסתובבה בחנותן של הבנות. רק בחנות, כמובן. לסדנה של אלזה לא נכנסה אף פעם. למה שתיכנס? הרי פריץ אהב לבלות דווקא שם ובכל פעם הייתה צריכה לקרוא לו. בכל ערב הייתה שותפה לבילויים, ובחוסר רצון השאירה את הגבר המסעיר הזה בלילות עם החברות הצעירות, אך סמכה על אחותו זלמה שזו תשמור עליו למענה. היו אלה תקוות שווא.

פריץ ניצל את זמנו בצורה יעילה ביותר. זלמה, אחותו, הייתה תמיד עייפה מאוד, פיהקה, ביקשה סליחה, והלכה לישון, משאירה את אלזה ופריץ לבדם בסלון הקטן. הם בילו לגמרי לא רע. בכל ערב שוחחו עד אחרי חצות. איש לא יודע על מה שוחחו ביניהם, אך כעבור זמן קצר הודיעו אלזה הרץ ופריץ טריידל על אירוסיהם.

לינה הרגישה מובסת ולא באה עוד לבקר. כך התחילה עוינות ממושכת. גם לאחר ששידכו את לינה לאיש, נשארה עוינת, ואף לבעלה, שדעתו כלל לא נחשבה בעיניה, לא הרשתה לבקר אצל השכנים.

פריץ נשאר עם אלזה שלו בברמבאואר וזלמה התחתנה עם הדוד אלכס ועברה עמו לפרוסיה המזרחית, אל העיר קניסברג.

בינתיים נולדו ילדים. קודם ילדה לינה ליון את ילדיה, את גרטה ואת ארנסט, ורק כעבור ארבע שנים, אחרי שפריץ טריידל שב מן המלחמה נולדו פליקס וגרדה, ילדיה של אלזה. גם הילדים לא התאימו אלה לאלה. לינה ליון הרגישה עצמה מן האריסטוקרטיה וחינכה את ילדיה חינוך קפדני ביותר. גינוני ההתנהגות שלהם היו מוגזמים. למשל, אסור היה להם להגיד: “אני רוצה לעשות פיפי.” אלא להכריז: “יש לי בקשה קטנה.” ועל קאקי היו מכריזים: “יש לי בקשה גדולה.” גרדה ופליקס לא הבינו זאת. יום אחד, כשארנסט שיחק עם פליקס בחצר בגולות, הוא אמר: “שמע, יש לי בקשה קטנה.” פליקס היה בן שש וארנסט כבר בן עשר. “אז מה אתה רוצה?” שאל פליקס לתומו, אבל ארנסט רק התעקש: “יש לי בקשה קטנה.” “אמא,” צעק פליקס מן החצר, “ארנסט רוצה משהו.” אמא באה מסבירת פנים, כתמיד, ושאלה: “מה בקשתך, חמודי? אתה רוצה עוגיות טובות? מייד אביא לכם.” (ארנסט תמיד אהב לקבל עוגיות טובות אצל אמא של פליקס). זה היה יותר מדי. ארנסט ברח מלא זעם הביתה כדי לספק את הבקשה הקטנה שלו, וגברת ליון לא הרשתה עוד לילדיה המחונכים לשחק עם ילדי הרחוב שבבית השכן. כך קרה שלילדי לינה לא היו בכלל חברים למשחק. הם ישבו תמיד לבדם בחצר ורבו ביניהם.

ריב השכנים התלקח כל שנה מחדש, כאשר הבשילו השזיפים הכחולים. עץ השזיפים הענף עמד בחצר משפחת ליון, סמוך לגדר הגבוהה שהפרידה בין החצרות, אך ענפים רבים עבים ומלאי פרי עברו לחצרה של משפחת טריידל. הילדים אף פעם לא עמדו בפיתוי הכחול והרענן הזה וכל יום קטפו שזיפים. בצד של הליונים היו שזיפים רבים והאנשים המעודנים האלה אפילו לא אכלו אותם. לינה ליון לא אהבה פירות בעונתם, כשהשווקים מלאים בהם והם זולים כל־כך. היא אהבה תות שדה בינואר, מן החממה, ובקיץ העדיפה בננות ותפוזים או אננס. בשזיפים כחולים ופשוטים זלזלה. היא הרשתה למשרתים לקחת מהם הביתה, אבל עדיין היה שם שפע. הפרי נשר לאדמה, נרקב וטואטא החוצה. אבל היא לא הסכימה בשום אופן שילדי השכנים ייהנו מן השזיפים. גרטה, ארבה מתחת לעץ ושמרה עליו. כשפליקס וגרדה באו לקטוף – מייד החלה לצרוח: “אמא’לה, הטריידלס גונבים את השזיפים שלנו. אמא’לה, אל תרשי להם! תגידי להם! תגידי להם! אמא’לההה.” ואמא’לה, באה והתרתה בהם באצבע מורמת ובגינוני אצילות, ולא הרשתה בשום פנים ואופן! זה לא עזר לה. פליקס ישב למעלה על ענף עבה והתחצף: “הרי יש לך די שזיפים בצד שלך, אבל אם את מאוד רוצה אקטוף גם לך. את רוצה? רק תגידי.” גברת ליון לא רצתה. גברת ליון שלחה את גרדה להביא את אמא. אמא באה ואמרה שהגברת ליון צודקת בהחלט, כי העץ פשוט שייך לה ולה בלבד. היא אסרה על ילדיה לקטוף שזיפים מן העץ הזה, מן היום ועד עולם. “מה התענוג לקטוף דווקא שזיפים חמוצים כל־כך מן העץ? הרי הוא באמת לא שלנו. קניתי אתמול בשוק כמות אדירה של שזיפים מתוקים, גם לריבה וגם לאכילה. המון שזיפים, מתוקים כדבש. תאכלו כמה שאתם רוצים. עץ השזיפים של משפחת ליון אסור עליכם מן היום הזה והלאה.” כמה חבל. פליקס וגרדה לא רצו שזיפים מתוקים. הם אהבו דווקא את השזיפים הכחולים־כהים, המבריקים, החמוצים־מתוקים שקרצו להם מן העץ בחצר. יום־יומיים התרחקו מן העץ. אבל אז נשרו השזיפים הבשלים על הארץ בחצרם. איך אפשר לראות ולהתאפק? בתחילה הלכו בסתר ואספו מן הארץ. אבל אלה היו לרוב בשלים מדי ורכים מדי. ומעל הראש, על הענפים, תלו הפירות היפים ביותר. האם יחכו עד שגם אלה יתרככו וייפלו? לא בא בחשבון! אם כן, הלכו בשקט־בשקט לקטוף מן הענפים הנמוכים, וכאשר אלה התרוקנו, עלו קצת יותר גבוה. אבל כבר ביום השלישי ישב פליקס שוב למעלה על הענף הגבוה ביותר וקטף לכל ילדי השכונה מעץ השזיפים “שלו”. מובן שגרטה לא שתקה. היא צעקה כמו כרוכיה: “אמא’לה! הטריידלס יושבים שוב על העץ שלנו. אמא’לה, פליקס טריידל גונב שוב את השזיפים שלנו! אמא’להההה!” הפעם הזמינה גברת ליון את המשטרה. אחרי זמן מה הגיע שוטר מרשים, עם שפם וכובע מפחיד. כשגרדה ופליקס ראו אותו דרך הסדק בגדר נחה דעתם. השוטר הזה היה אנטון, חברו של אבא למשחק הכדורת, וארוסתו עבדה אצל אמא בסדנה. גם הוא כמו כולם היה מאוהב קצת באמא. אנטון השוטר שמע בכובד ראש את תלונתה של הגברת ליון ורשם משהו בספר הפרוטוקולים שלו. הוא לא סבל את הגברת ליון. הוא הביט בעץ מכל הצדדים ואמר: “טוב. העץ הוא שלך. גדל בחצרך. זה ברור. עכשיו אלך לצד השני לראות מה קורה עם הענפים.” מייד בא לחצר השכנה, קרץ לפליקס ואמר: “מה עיני רואות? העץ שלך, גברתי, שולח ענפים אל חצר זרה. זה לא בסדר. הפירות נופלים כאן על הארץ ומלכלכים את הכול והענפים תופסים המון מקום לא להם. אם זה העץ שלך, גברתי, דאגי לכך שלא יפריע לשכנים. אבל אם השכנים, בנדיבות לבם מסכימים, אז לפחות הפירות שתלויים כאן, שייכים להם. אם אינך מסכימה, הזיזי את העץ שלך לאמצע החצר. אם העץ ימשיך ללכלך חצר זרה, אצטרך לרשום לך דו”ח."

גברת ליון השתתקה מרוב תדהמה, אבל הצדק ניצח. אנטון קטף לעצמו ולילדים שזיפים אחדים והלך לבקר את ארוסתו בסדנה של אמא.

מאותו יום קטפו הילדים כל קיץ שזיפים ואכלו עד להתפקע. אבל מי שהתפקע באמת, הייתה הגברת ליון וילדיה החמודים.

 

התאונה    🔗

שקית הגולות של פליקס הלכה ותפחה, “קניקר” קראו להן. רוב הילדים פחדו לשחק נגדו, כי הוא היה מנצח את כולם.

לגרדה לא היו גולות. בשביל בנות המציאו משחק אחר, דומה. הן שיחקו באבני זכוכית שטוחות, צבעוניות, “קניפס־שטיינה” קראו להן. היו מניחים אבן “ברקת” שכזו על הרצפה ומעיפים אותה באצבע כפופה אל עבר האבן של היריבה. אם פגעת – הרי שזכית באבן. אם החטאת – עבר התור לחברך וזו הייתה מנסה לפגוע ולזכות באבן היפה שלך. האבנים האלה נראו לילדות ממש כמו אבנים טובות ויהלומים. היו בהן ירוקות וסגולות, כתומות ואדומות, כחולות כים ולבנות ושקופות כמו כלי הבדולח של אמא. גרדה אהבה להביט בהן ולשחק בהן לבדה. הייתה מסדרת אותן בשורה על השולחן ונהנית מזיוון. היתה מניחה אותן בצורת פרח או אפילו יוצרת גינה שלמה של אבני־חן. במשחק עם הבנות לא הצליחה כלל. ה“קניפס” – תנועת היד שבה היו מעיפים את האבן – לא הצליח לה. וכך נעלמו אט־אט הסגולות, הכחולות והאדומות, עד אשר נשארה עם שקית מדולדלת כל־כך, שרחמיה של אמא נכמרו עליה, והיא קנתה לה מלאי חדש של אבנים יפות מן הראשונות. שוב הייתה גרדה ברקיע השביעי, שיחקה לה בהנאה באבנים היקרות שלה ולא רצתה כלל לשחק עם חברותיה ב“קניפס”. במיוחד לא אהבה לשחק עם גרדה זנדהוף, בתו של היהודי העשיר ביותר במקום. זו הייתה מפונקת ויהירה, קבעה כללים חדשים למשחק והצליחה להכריח את כולם לשחק לפי כלליה. מובן שהיא הייתה הרבה יותר מוצלחת ב“קניפס” מאשר גרדה שלנו. הגרדה האחרת, הייתה ילדה מוצלחת מאוד, וגם ידעה לנצל זאת היטב. גרדה שלנו, למשל, אף פעם לא הצליחה לקפוץ בחבל. בכלל היה לה קשה לקפוץ. רגליה לא רצו להינתק מן הקרקע, וכל קפיצותיה דמו לדשדוש במקום. גרדה השנייה צחקה ולעגה לה כל הזמן בפני כולם: “הנה באה השלומיאלית,” הייתה מכריזה, "יש לך עודף של קניפס־שטיינה? את רוצה להפסיד כמה? אז היום נשחק רק באדומות, חסרות לי כמה אדומות. קדימה, הוציאי את שלך? וגרדה הייתה חוזרת הביתה, בוכייה, ובלי אבניה האדומות.

פליקס לא ראה בעין יפה את החברות הזאת. היטב חרה לו שאחותו כל־כך גרועה במגרש הספורט. הוא עצמו היה אלוף. מלך המגרש שעל פיו יישק דבר. כבר בן שש נתן פקודות לבנים גדולים ממנו ותמיד היה הטוב מכולם. הרבה זיעה וקללות בזבז על אחותו הלא יוצלחית, ללמד אותה לקפוץ ולרוץ. זה פשוט לא הלך. היה מרביץ לה מכות ואחר־כך מתאונן שהיא הלשינה עליו בפני אמא, כי זו החזירה לו את החוב בריבית. ההורים לא היו הורים מכים במיוחד, אך פה ושם טעמו הילדים את נחת זרועם. במיוחד אבא היה מהיר חמה וידו נטויה תמיד להוריד מכה נאמנה. את חלק הארי קיבל פליקס כי היה חצוף ומתפרע ומרביץ לאחותו הקטנה עד שזו הייתה פותחת בצרחות, ובסוף שניהם בכו. אולם בדרך כלל העריצה הילדה את אחיה הגדול וגם הוא אהב אותה מאוד. וכאמור, כפי שגרדה הייתה שלומיאלית במשחק האבנים של הבנות, כך היה פליקס אלוף הבנים בגולות, וכל מי שראה את שקית הגולות המלאה שלו אמר: “היזהר, היא עוד מעט תתפקע.” וזה באמת קרה ביום אחד.

ביום אביב בהיר לקח פליקס את גרדה והלך עמה לשכונה אחרת לשחק בגולות. ילדי השכונה שלהם פשוט סירבו לשחק אתו, כי תמיד היה מנצח אותם. אם כן, עלו במעלה הרחוב המוביל לעיר הגדולה, שבו נוסעת החשמלית לדורטמונד, שכונה של אנשים מכובדים, פה גרו המשגיחים של המכרות, ה“שטייגרים”, עם משפחותיהם, בבתים נחמדים עם גינות קטנות ומטופחות. משכורתם הייתה גבוהה בהרבה ממשכורת כורה פשוט, ולילדיהם לא היה מחסור בגולות יפות. שם מצא לו פליקס במהרה חברים למשחק. אך המשחק לא עלה יפה. פליקס, כדרכו, ניצח וניצח, וכיסיהם ושקיותיהם של ילדי השכונה התרוקנו מגולות ממש כפי שקרה ברחוב שלנו. אבל ברחוב שלנו היו כולם חבריו של פליקס, עמם שיחק, התרוצץ, ועשה תעלולים. להם היה גם בסופו של קרב מחזיר קצת מן השלל, כדי שיוכלו להמשיך ולשחק. אולם כאן היה זר ונדחק למקום לא לו. הילדים החלו לרגוז ולרטון, עד שאחד מהם אמר: “אל תשחקו אתו! הוא יהודי. היהודים תמיד מרמים את כולם.” פליקס היה רק בן שש, אך שמר על כבודו. מייד התנפל על המלעיז באגרופים קפוצים. קטטה גדולה פרצה. הילדים צפו מן הצד ולא התערבו. הילד היריב היה גדול וחזק מפליקס וגם הרבה יותר מבוגר. פליקס היה נמוך־קומה, אבל זריז כשד. התפתח שם קרב כהלכה. גרדה עמדה מפוחדת בצד וביקשה כל הזמן: “די! די! הפסיקו כבר.” אבל מי שמע לה? למזלו של פליקס, שספג מכות למכביר, יצא איש אחד לרחוב והפריד בין הנצים. זה היה המורה, ד“ר טילה. המורה ד”ר טילה היה איש מיוחד בעיירה. למרות תואר הד"ר שלו, לימד רק בכיתות היסוד, וכל הילדים פחדו מפניו. הוא ניגש, הפריד בין הדבוקים, הוריד לכל אחד מהם סטירה מצלצלת ושלחם מייד הביתה.

פליקס וגרדה עברו בצומת הומה למדי. פליקס אחז בידה של גרדה, הביט ימינה ושמאלה, כפי שהבטיח לאמא, וחצה עמה את הרחוב. אבל אז קרה דבר בלתי צפוי. למה בלתי צפוי? דווקא צפוי מאוד. שקית הגולות של פליקס המלאה על גדותיה התמרדה ופקעה. כל התפרים נפתחו בבת־אחת, והגולות התפזרו על הכביש. זה קרה קרוב לשפת המדרכה וגרדה נחלצה מייד לאסוף את האוצר היקר. היא קשרה את השקית הפרומה למטה ויצרה שוב כלי קיבול לגולות. גם לכיס הסינור הכניסה, וגם פליקס גדש את כיסיו. אבל פתאום ראה שגולה אחת הזהובה ביותר והגדולה ביותר, פאר האוסף שלו, התגלגלה לאמצע הצומת. בן־רגע רץ פליקס אחריה. הפעם לא הביט ימינה ושמאלה. רץ ישר אחרי הגולה היקרה שלו אל מתחת גלגלי משאית גדולה ומפחידה. האוטו נעצר בחריקת בלמים מחרישת אוזניים וכל הרחוב עצר את נשימתו; את פליקס לא ראו.

גרדה עמדה לבדה מתייפחת: “האח שלי שם מתחת לאוטו! האח שלי נדרס! “שקט, ילדה,” אמרו לה, תיכף נראה מה קרה. תיכף יוציאו את אחיך מתחת לאוטו.” אך לא היה שום צורך להוציא את פליקס. לעיני כל המתקהלים המשתאים למחזה, זחל פליקס והגיח החוצה מבין הגלגלים הגבוהים. המשאיות בימים ההם היו גבוהות מאוד. פליקס קיבל מכה חזקה מעל לאוזן ונפל. הוא שכב על הכביש והאוטו כגג מעליו. אחרי דקות אחדות התעשת ויצא החוצה. מעל לאוזן תפחה חבורה הגונה, אך בידו החזיק בגולה היקרה. לא ילד כפליקס יוותר בקלות על רכוש כזה. האנשים לא האמינו למראה עיניהם. היו שנשמו לרווחה, אך היו שהתאכזבו מן הפתרון הפשוט הזה, כבר היו מוכנים למחזה אימים, והנה, הכול הסתיים בחבורה בראש. גרדה המשיכה לבכות. היא היתה כה מבוהלת ומפוחדת, ולמרות שראתה את פליקס שוב לידה, קשה היה לה להאמין שהוא כאן. עכשיו הגיע גם שוטר. הוא שאל שאלות וכולם העידו מה שהעידו. הרי לאמתו של דבר לא קרה שום דבר. האנשים החלו להתפזר. השוטר ליטף את ראשה של גרדה, הציע לה להפסיק ליילל, עשה “נו, נו, נו!” לפליקס ושלח אותם הביתה.

פליקס אחז שוב בידה של גרדה והוציאהּ ממעגל האנשים. בתחילה ניסה להרגיעהּ אך בכל פעם נזכרה מחדש איך האוטו עבר מעל פליקס שלה ובכיה הלך וגבר. “עיזה מטופשת!” צעק פליקס, “אי־אפשר לדבר אתך! נמאס לי מהיללות שלך. עוד יחשבו שאני עשיתי לך משהו. לכי לבדך הביתה. אני לא ממשיך אתך!” והוא פנה לה עורף והלך בדרך אחרת.

גרדה הגיעה הביתה בוכייה ומתייפחת. הדמעות שטפו את פניה, האף נטף וכל הפרצוף היה מרוח בדמעות, נזלת ואבק. מייד קמה בהלה בבית. מה קרה לילדה? מרוב בכי כמעט לא יכלה לענות, רק חזרה שוב ושוב על משפט אחד: “מתחת לאוטו! האוטו דרס”!… “אוי ואבוי!” נבהלה אמא “אוטו דרס את הילדה שלי? איפה כואב לך חמודה? מה קרה בדיוק?” אך זו רק המשיכה לבכות: “האוטו דרס… מתחת לאוטו!” מייד השכיבוה במיטה והבהילו את הרופא. ד"ר זיברכט הגיע. הוא היה רופא הבית שלהם והכיר אותם מיום היוולדם. “ובכן,” אמר הדוד רופא, (כך קראו לו הילדים) “אוטו דרס אותך? איך זה קרה? איפה כואב לך?” בדק בכובד ראש ידיים ורגליים, אם חס וחלילה אין לה שבר. הקשיב ללב ולריאות, משך בכתפיו ולא מצא מאומה. אבל קרה בוודאי משהו, הרי לא סתם בוכה הקטנה ומתייפחת וחוזרת שוב ושוב על אותו פזמון: “האוטו דרס… מתחת לאוטו!”

“מי היה אתה באותה תאונה?” שאל הרופא, ועינו החדה צדה את פליקס בפינת החדר, מנסה לקרר את חבורתו בשמשת החלון. “בוא הנה, בנדיט קטן!” אמר הדוקטור, "מה החבורה הזאת בראשך? אה?

כולם נפנו להביט בפליקס. עד עכשיו כולם סובבו את הילדה ואיש לא שם לב לבואו. חבורתו הלכה ותפחה והוא בקושי עמד על רגליו. “את מי, לעזאזל, דרס האוטו?” רעם הדוקטור בקול הבס שלו. “יש לי הרושם שאין רנו מטפלים בפציינט הנכון.” מייד פנה אל גרדה, החזיק בידה, הביט בעיניה ושאל לאט־לאט: “את מי דרס האוטו?” “את פליקס,” התייפחה הילדה מרות, “את פליקס דרס האוטו. הוא היה לגמרי מתחת לאוטו.” אמא הייתה ממש בהלם ולא ידעה אם לצחוק או לבכות. מייד שחררו את הילדה מן המיטה והשכיבו בה את פליקס. הוא לא חשב אפילו להתנגד. ראשו כאב והיה מסוחרר. הרופא ציווה לו תחבושות קרות ומנוחה מוחלטת לשבוע.

יומיים שכב פליקס צייתני במיטתו, אחר־כך התמרד. אין לו כלום והוא בריא. אולי ישכיבו שוב את גרדה במקומו? היא עדיין לא נראית כל־כך טוב. זה לא עזר לו. הוא נאלץ לשכב כל השבוע. כל הזמן המה הבית ילדים שבאו לבקרו, וגרדה מילאה בנאמנות את כל שליחויותיו. כמו מלך בחצר המלכות היה, ונתן לכולם פקודות. וכעבור ימים אחדים שוב התרוצץ עם שקית הגולות כאילו לא קרה דבר. אבל הצלקת נשארה לו, וטוב שנשארה, כי הודות לה הכירה גרדה את אחיה לאחר פרידה של שלושים שנה.

החיים הפרידו בין האחים ושנים רבות לא ראו זה את זו. כאשר התחילו מהומות הנאצים בגרמניה, נסע פליקס לארגנטינה וגם הביא את ההורים אחריו. גרדה הגיעה לארץ־ישראל. רק כעבור 30 שנה נפגשו שוב. היא עמדה בתחנת הרכבת בארץ זרה וחיכתה שהוא יבוא לקבל את פניה ולקחתה אל ביתו. והנה ניגש איש אחד, חייכני וטוב סבר ואמר: “אם אינני טועה, הרי את אחותי הקטנה.” והרי פליקס קרא לה תמיד: “אחותי הקטנה”, למרות שהיה גדול ממנה בשנה וחצי בלבד. “כן, כנראה שזו אני.” ענתה גרדה, ולא הכירה בו את אחיה. איש זר עמד לפניה והדבר העציב אותה. הוא נשק לה ואמר: “בואי ניסע הביתה ותכירי את משפחתי.” נכנסו יחד לאוטו. האיש הזר נהג והיא ישבה לידו. “דווקא איש נעים” חשבה. “אבל האם זה האח שלי? הוא כל־כך שונה, כל־כך זר”. ואז, ראתה את הצלקת. מעל האוזן בתוך השיער הייתה קרחת קטנה ועגולה, במקום שלא צומחות בו שערות, ומייד הכירה את אחיה. הקרחת הקטנה הזכירה לה אותו. התכופפה אליו ונשקה את הקרחת הקטנה ואמרה: “אתה עוד זוכר את התאונה, פליקס?” “ועוד איך,” אמר פליקס וצחק, ושוב היו אחות ואח כמו בימים ההם.

 

הים והקקאו    🔗

בפרוסיה המזרחית חיו שתי משפחות של קרובים. אחות של אבא ואח של אמא. הדודה זלמה, חברתהּ הטובה ביותר של אמא חיה עם הדוד אלכס בעיר הגדולה קניגסברג, והדוד פאול עם הדודה פאולה גרו בעיר קטנה קרובה לים. הדודה זלמה הייתה מפנקת את חברתה מפעם לפעם במשלוחי מרציפן מקניגסברג, וגרדה הייתה להוטה אחר המרציפן. לחג הפסח הייתה שולחת ביצי מרציפן עם ציפוי שוקולד משובח. בחורף היו אלה מרציפנים ורדרדים, כי אלה, כידוע לכל תינוק, מביאים מזל. לכל יום הולדת הגיעה תמיד עוגת מרציפן גדולה ומשגעת. פעם שלחה הדודה זלמה בשביל גרדה מחרוזת פנינים קטנה. זה שימח רק את אמא, שידעה להעריך את ערך השי. גרדה ופליקס ציפו למרציפן והיו מאוכזבים.

הדוד פאול היה שולח כל שנה לחג החנוכה אווז מפוטם. פרוסיה המזרחית הייתה מפורסמת באווזיה הטובים. כל השבוע כולו אכלו מן האווז. יום אחד כנפיים ברוטב, יום אחד את השוקיים, אחר־כך את הצוואר הממולא. ביום הרביעי אכלו ממרח כבד עם הרבה בצל מטוגן וביום החמישי פריקסה. בסוף השבוע חגגו עם טשולנט של עצמות אווז. את השומן הייתה אמא מתיכה ושומרת בעמקי המרתף, בקנקן מיוחד לפסח, להכנת הכופתאות הטובות.

פרוסיה המזרחית הייתה רחוקה מאוד, והקרובים ראו זה את זה לעתים רחוקות, אבל כשזה קרה, הייתה השמחה גדולה מאוד. הרי אלזה וזלמה היו ידידות בנפש והדוד פאול היה האח המועדף והאהוב ביותר על אמא.

יום אחד, בימי החופש הגדול, יצאה כל המשפחה לדרך הארוכה לפרוסיה המזרחית. איזו דרך! הרכבת התגלגלה דרך כל גרמניה ממערב למזרח. ביום הראשון הגיעו רק עד ברלין, עיר ענקית ומסעירה. שם התאכסנו במלון ולמחרת המשיכו, דרך הפרוזדור הפולני עד לקניגסברג. גרדה הייתה בימים ההם רק בת ארבע. מעט מאוד נשאר בזיכרונה. מהנסיעה המרגשת הזאת היא זכרה יותר מאוחר רק את הפחד הגדול. הפחד מהים. שם ראתה לראשונה את הים הגדול והירוק. גלים רחבים מעוטרי קצף לבן נשברו על החוף ברטינה עמומה. את שאון הגלים שמעו כבר מרחוק, הרבה לפני שראו את הים עצמו. אמא רצתה להיכנס עם הבת הקטנה למים. לשתיהן היו בגדי־ים חדשים, שחורים, עם חצאית קטנה סביב המותניים, לפי צו האפנה. פליקס רץ קדימה, קפץ אל הגלים כמו הפרא ברמלי והתיז מים מלוחים על כל מי שהעז להתקרב אליו. גרדה שמרה מרחק. הים כל־כך גדול והיא כל־כך קטנה… אפילו אמא, העוגן החזק בעולם, נראתה קטנה וחלשה לעומת הים. לאן שמביטים רואים רק מים ומים עד לאופק. גרדה רצתה ללכת בחזרה לתחנת הרחצה על נהר הליפה, הקרוב לבית. המים שם היו שקטים וחלקים ולא הקימו רעש כזה.

“אמא, אני לא נכנסת לשם,” היא אמרה. “אני רוצה להתרחץ בליפה.”

“איזו טיפשונת את,” אמרה אמא ומשכה אותה אחריה אל המים. “מה יכול לקרות לך פה? הרי אני אוחזת בידך.”

המים היו קרים וגרדה רעדה בכל גופה ולא רצתה להמשיך בשום אופן. הפחד צִמרר את עורה. הדוד פאול בא לעזרתה. הדוד פאול איש יפה ותמיר, ומאוד דומה לאמא. גם הוא לא אהב ביותר את הים, למרות שגר לחופו.

“לאט, לאט לך עם הילדה. צריך להרגיל אותה למים,” אמר פאול לאחותו, ואמא השאירה את גרדה ליד הדוד על החוף. הדוד שכב לידה על החול, ושניהם הושיטו רגליים אל המים, אל הגלים שבאו ונסוגו ובכל פעם שטפו קצת את רגליהם. אחר־כך זזו קצת קדימה ונתנו לים לשטוף אותם עד לבטן. זה קצת דגדג והיה נעים וידידותי. רק אחר־כך קמו. הדוד פאול נתן לגרדה יד, ומתון־מתון נכנס עמה למים. לא רחוק, קרוב־קרוב לחוף מבטחים. גם לא יותר עמוק מאשר עד לחזה. הרי גם הדוד פאול לא אהב להיכנס יותר עמוק למים. הוא הקפיץ את הילדה מעלה מטה בתוך הגלים, וזו נהנתה מאוד. אפילו צהלה מרוב תענוג. כשכולם כבר אמרו די ורצו לחזור מן הים, קשה היה לגרדה להיפרד. עכשיו כבר לא פחדה כלל מן הים הגדול. הים היה נחמד אליה והיא החלה לחבב אותו.

על הפחד מן הים הצליחה גרדה להתגבר, אך לא כך היה עם הפחד מפני הדוד אלכס. הדוד אלכס, בעלה של הדודה זלמה, ידידת הנפש של אמא, היה איש גבוה מאוד. הוא התנוסס לגובה של שני מטרים לפחות. גבר רחב־כתפיים, ועל ראשו בלורית אדומה כאש. פרצופו הנאה היה מנומש מאוד. הכול היה גדול אצלו, רגליים, ידיים, אפילו העיניים והפה נראו לגרדה בגודל מוגזם. גם לדודה זלמה ולדוד אלכס היו שני ילדים. בן ובת. בת גדולה, בוגרת מגרדה בארבע שנים, ובן בגילה. גם לבן הזה קראו פליקס.

זהו סיפור מימי המלחמה. סיפור עצוב. אח בכור היה לאבא ולדודה זלמה. פליקס שמו. כאשר פרצה המלחמה הגדולה נשלח אבא מייד לחזית, והדוד פליקס נשאר בעורף. הוא היה איש מכובד מאוד וסוחר מצליח, לכן מינה אותו הצבא להיות אחראי על האספקה הנשלחת לחזית. הדוד פליקס הצליח מאוד בתפקידו וזה העלה אותו במעלה הדרגות הצבאיות, בשעה שאבא, חייל קרבי פשוט, נשאר צמוד למכונת הירייה בחפירות בחזית המזרחית, מול הרוסים. יום אחד, נשלחה שיירת אספקה בדיוק למקום הימצאו של אבא, האח הקטן של הדוד פליקס. “זו הזדמנות לבקר את הנער,” אמר הדוד פליקס, שהיה גדול בשתים עשרה שנים מאחיו, והצטרף אל השיירה, אך לא הגיע ליעדו. השיירה הותקפה מן האוויר והדוד פליקס נהרג. דווקא אבא שהיה חשוף לאש רצחנית במשך כל שנות המלחמה, חזר בשלום ללא שריטה. הדוד פליקס השאיר אשה קטנה וחיוורת ובן קטן, ראשון הנכדים של סבא וסבתא. כל הבנים שנולדו במשפחתו אחרי מותו של הדוד פליקס, נקראו על שמו ותמונתו תלתה במסגרת עץ כבדה בחדר האוכל של כל האחים והאחיות.

פליקס, הבן של זלמה, היה גבוה ורחב כמו אביו, אבל נוסף לכך היה ילד משעמם וחסר דמיון לחלוטין. הוא שמע בקול אביו בפחד ויראה והיה צייתן עד לזרא. הדוד אלכס אכן היה רגיל לשלוט ביד חזקה. רק לאשתו זלמה העליזה והצחקנית ויתר בכול, ותמיד שמע בקולה. זה בהחלט היה לטובתו, כי הדודה זלמה הייתה חריפת־שכל ואשת עסקים לתפארת. בעצם כך היה גם בביתם של פריץ ואלזה. אמא ניהלה את הבית והעסקים טוב יותר מאבא, וזה אהב אותה ושמע בקולה, אך בילדים היה רודה לתיאבון. אבל מה ההבדל? אבא לא היה מפחיד. קומתו ממוצעת, ועיניו הכחולות צוחקות לרוב בטוב לב. אמנם היה מהיר חימה, אך התפייס במהרה והילדים ידעו להתהלך עמו. הדוד אלכס לעומתו היה מפחיד. בעיני גרדה היה הענק הרע מן האגדות, וכזה נשאר בזיכרונה. היא התהלכה על בהונות סביבו ותמיד חיכתה להתפוצצות. וזו אכן הגיעה.

יום אחד, מימי הביקור הארוך בעיר קניסברג, החליטו אמא והדודה זלמה לצאת לקניות. רצו להיות חופשיות ולהיזכר בימי נעוריהן העליזים. הן יצאו שמחות וצוחקות והשאירו את שני האבות להגיש את ארוחת הארבע לילדים. ארוחת הארבע בביתם של זלמה ואלכס הייתה ארוחה של ממש, עם הרבה עוגות טריות וקקאו לילדים. גרדה לא אהבה קקאו מעודה ואבא אמר זאת לדוד אלכס, אבל הוא רק צחק בביטול גמור: “אצלי תשתה קקאו,” הוא אמר. אבא צחק בטוב לב: “אתה יכול לנסות,” אמר, “אנחנו לא הצלחנו.” כולם התיישבו ליד השולחן המלא כל טוב: ריבת תות טובה ועוגת שמרים ריחנית, וליד כל ילד ספל מלא קקאו. כך היה כל יום, אבל אמא הייתה מחליפה לילדה שלה בכל פעם את הקקאו בקצת קפה ואיש לא הרגיש. הכול היה נחמד מאוד. הדוד אלכס חד לילדים חידות, ומובן שילדיו הכירו את החידות, ופתרו אותן מהר מאוד, ואלכס היה מרוצה ומדושן עונג. בסוף הארוחה התחשק לאבא לעשן, הוא יצא עם הסיגר שלו החוצה והילדים נשארו עם הדוד אלכס, פתאום, איש אינו יודע בדיוק למה ומדוע, התחילו ילדי הדוד לריב ביניהם. לא עברה דקה וידו של הבן הייתה בתלתליה של אחותו. הילדה החלה ליילל והדוד יצא מכליו. סטירת הלחי שהוריד לבנו הייתה מרשימה ומצלצלת, ועכשיו גם הוא צרח. הבת החזיקה את ראשה הכואב שחסרו בו כמה תלתלים יפים ואחיה ישב עם צרור קטן של תלתלים שחורים בידו והחזיק את לחיו הבוערת מן הסטירה. הצעקות בקעו השמיימה והדוד אלכס איבד את עשתונותיו לחלוטין.

ברגע קריטי זה נפל מבטו על ספל הקקאו המלא של גרדה. “למה אינך שותה את הקקאו?” צרח. כל כעסו הופנה פתאום אל הילדה האורחת.

“אינני אוהבת את הקקאו,” אמרה גרדה בנחת, כי כך היה נהוג בביתה: לא רוצה לא צריך. אך לא כך סבר הדוד אלכס.

“תשתי את הקקאו תיכף ומייד!” הוא כעס, “מייד לשתות את הכול. אחת, שתיים שלוש!”

“לא רוצה,” אמרה גרדה וקמה מן השולחן.

אבל הדוד אלכס, הגבוה הזה, שבילדותו היה שחקן כדורסל, לקח את ספל הקקאו שלה בידו הענקית והתקרב אליה. הוא התקרב והיא נסוגה. היא הלכה אחורה והוא בא ממולה. עד שהגיעה לקיר ולא יכלה יותר לסגת. מייד דחף לה את הספל לידה, עמד מולה, התכופף אליה, פניו המנומשים עם הפה הגדול והעיניים הזועמות קרובות־קרובות אל פניה. “שתי מייד את הקקאו ולא, אוי ואבוי לך!” הדוד אלכס היה באמת מרוגז. גרדה חיפשה בעיניה את אחיה פליקס, שיבוא לעזור לה, הוא לא נראה בחדר. רק בני הדודים עמדו שם. הם היו מבוהלים מכעסו של הענק המשתולל, אך גם קצת שמחים היו שלא עליהם הוא כועס הפעם. מה לעשות? איפה פליקס? הספל עם הקקאו המאוס רעד בידה. היה זה ספל גדול ומלא, ועלה ממנו ריח מתקתק ומבחיל. גם קרום נוצר בינתיים על הקקאו, וגרדה תיעבה קרום יותר מכול. בא לה להקיא. היא הייתה ממש קרובה להתעלף מפחד. פרצופו של הדוד עם בלוריתו האדומה גדל וגדל והיא צעקה צעקה גדולה ומרה.

באותו רגע בא קול מעם הדלת. קול חד כתער. “עזוב את הילדה שלי!” זה היה קולו של אבא, שהוזעק לעזרה. פליקס שלה לא סתם נעלם. הוא ראה שאין לו סיכוי לנצח את הדוד הענק ורץ אל אבא. הוא מצא אותו מעשן בגינה וצעק: “אבא בוא מייד! הדוד אלכס מכריח אותה לשתות קקאו והיא לא יכולה. הוא תיכף ירביץ לה. בוא מהר, אבא!” ואבא בא בריצה. קולו התקיף של אבא השפיע מייד. הדוד אלכס נסוג, התפכח מכעסו והבין שהגזים הפעם.

“רק רציתי לחנך אותה שצריך לשתות מה שמגישים לשולחן. זה חוק אצלנו. לא התכוונתי לנגוע בה לרעה.” גמגם הדוד.

“ילדי אינם חייבים לאכול או לשתות מה שהם לא רוצים.” אמר אבא. “אין מכריחים ילדים לאכול בביתנו. גם זה חוק.” והוא לקח את הספל עם הקקאו ושפך את תוכנו לכיור.

“בואו, ילדים,” אמר בנחת. “הדוד אלכס יחסל את ארוחת הארבע ואני בינתיים אספר לכם סיפור, איך שפעם נפלתי מכל המדרגות ולא בכיתי.” גרדה הבינה מייד את הרמז ופסקה מבכיה. התיישבה על ברכיו של אבא שסיפר סיפור ארוך ומשעמם, אבל כולם הקשיבו לו. גרדה התכרבלה במקטורן של אבא ושאבה את ריחו, ריח עשן וסבון גילוח, מוכר ונאמן ומנחם. היא ידעה שכלום לא יקרה לה, כל עוד אבא כזה בסביבה, ואח כזה שיודע מתי להזעיק אותו.

יתר הימים שעוד שהו במחיצתם של הדוד והדודה עברו בנעימים. הדוד אלכס חיזר אחרי גרדה לפייס אותה. כל יום הביא לה מתנה קטנה והרעיף עליה ממתקים לרוב. בכל פעם ליד השולחן האוכל היה שואל אותה: “גרדה, את אוהבת כרובית? את אוהבת כופתאות?” ונזהר בה כאילו הייתה עשויה חרסינה סינית. למרות זאת לא אהבה גרדה את הדוד אלכס ופחדה מפניו. מאז ועד היותה סבתא לא שתתה קקאו ולא חלב חם. רק הריחה את ריחם, מייד ראתה עצמה עומדת עם הספל הגדול והמגעיל ולפניה הדוד המאיים. ומכל הנסיעה לפרוסיה המזרחית ולים הבלטי לא זכרה דבר מלבד הפחד מן הים הגדול ומפניו הגדולים של הדוד אלכס והקקאו שלו.

 

הברוגז הגדול    🔗

לאמא היו שני אחים וארבע אחיות, ואמא הייתה היפה מכולם והאהובה על כולם. כאשר הדודה הלנה נישאה לדוד זיגמונד, וחיפשה מקום לפתוח בו עסק, נענתה ברצון להזמנתה של אמא, לבוא אליה לאותו פרוור כורים קטן, ולעבוד במשותף. מעט מאוד יהודים גרו בעיירה ולכולם היו חנויות ברחוב הראשי. רוב התושבים היו כורי־פחם קשי יום, שעבדו במשמרות מתחת לפני האדמה. פעמיים ביום נשמעה ברחבי העיירה צפירה ממושכת, המבשרת סיומה של משמרת, והתחלתה של משמרת חדשה. שורות ארוכות של אנשים כהים עברו הלוך ושוב ברחוב ונבלעו. אחת בבטן האדמה והשנייה בבתים הקטנים והצפופים שדמו זה לזה בדלותם ובחוסר החן שבהם. הכורים היו אנשים נטולי חיוך וחסרי תקווה. בני ארבע־עשרה ירדו לראשונה אל המכרה, ובדרך כלל בגיל ארבעים וחמש נאלצו לפרוש בגלל בריאות לקויה וריאות שהתמלאו בפיח ובאבק. הם נשארו חולים, מיואשים ומחוסרי עבודה. כל שבוע, במוצאי שבת, היו הפועלים מקבלים את המשכורת ומייד ממלאים את בתי המרזח, שעמדו בשני הקצוות של הרחוב הראשי. שם ישבו ושתו עד אבדן החושים. רוב־רובה של המשכורת, שבה היו אמורים לקנות אוכל לילדים, טבע בבירה ובשיכר. הנשים היו צובאות על דלתות בתי המרזח ומתחננות שיבואו הביתה ולא יבזבזו את כל הכסף, אולם הם לא שעו אליהן ואף הרביצו להן לעיני כול. מאוחר בלילה היו רבים שוכבים על המדרכות, נוחרים ומקיאים. ונשים גם ילדים התאמצו להקים אותם ולסחוב אותם הביתה. סולם הדרגות האזרחי בעיירה כזו היה ברור מאוד: בשלב התחתון היו מחוסרי העבודה, מעליהם הכורים. גבוה יותר המשגיחים או ה“שטייגרים”, כפי שנקראו בפי כורי הפחם. אחר־כך בא תורם של הסוחרים ובעלי המלאכה, שאמא של גרדה, שהיה לה כתב הסמכה (מייסטרבריף) לכובענות, השתייכה אליהם. רוב הסוחרים היו יהודים. חנויות הבדים והלבוש וגם האטליזים היו כולם בידיהם, לכן גם התחרות הייתה בינם לבין עצמם, וזו הייתה לא פעם תחרות פרועה למדי. השלב העליון בסולם החברתי היו המורים, הרופאים, השופטים, ומעט בני האצולה שנשארו במקום אחרי שמכרו את אדמותיהם למכרות. במקום כזה היה ברור לכולם שהמשפחות היהודיות חייבות לחיות בידידות. לרוב זה היה כך, אבל לא תמיד: משפחת ליון השכנה הצליחה להיות ברוגז עם כל יתר בני הקהילה הקטנה. היתוסף לזה גם ה“ברוגז” של שתי האחיות, אמא והדודה הלנה. איך זה קרה שאמא, שהייתה אהובה על כולם, הסתכסכה עם אחותה? הכול בגלל הדוד זיגמונד.

לדודה הלנה ולדוד זיגמונד הייתה חנות דומה לזו של אבא, רק בלי כובעים. בתחילת הדרך עבדו במשותף, אבל היה זה קשה מאוד להיות שותף של הדוד זיגמונד. להלנה ולזיגמונד היתה בת יחידה. אדית שמה. אדית הייתה קטנטונת ורזה מאוד וכמעט הלכה לאיבוד ליד אִמהּ שופעת הבשרים בעלת החזה הענק. פליקס וגרדה אהבו מאוד את אדית הקטנה. היא הייתה ילדה טובה וצייתנית שאף פעם לא העיזה לעשות מאומה על דעת עצמה. אבל פליקס דאג לכך שגם אדית תהיה מעורבת בכל ההרפתקאות וזה הרגיז את הדוד זיגמונד. אף אחד לא אהב את הדוד זיגמונד חוץ מבתו הקטנה. כמו בתו, גם הוא היה נמוך ורזה, וכאילו הלך לאיבוד ליד אשתו המרשימה, אך הוא השליט את עצמו בצעקות וברוגז בלתי פוסק. תמיד רב עם כל העולם ואיש לא הצליח להפיס את דעתו, מלבד בתו היחידה, עליה שמר כעל בבת־עינו. לכן גם כעס מאוד על פליקס וגרדה שסחבו את ילדתו למעשי קונדס לא מכובדים.

גם בעניני עסקים היה מעורר כל הזמן ריב ומדנים. תמיד חש שעושים לו עוול. הוא הצודק תמיד וכל היתר חשודים עליו. בזמן שעשה עם אבא של גרדה עסקים משותפים, בלש אחריו בשבע עיניים ותמיד מצא במה להחשיד אותו. חוץ מזה לא פסק להתאונן על פליקס. פליקס היה, לפי הדוד זיגי, נער מועד לפשע. הוא ניבא לו עתיד מזהיר על עמוד התלייה, או, לפחות, כאסיר עולם. קולו הגבוה והצורם של הדוד מילא את חלל הבית. הוא רגז וכעס, ומירר את חיי כל בני ביתו. גם אבא היה מהיר־חמה ואיש־כבוד, ולא אהב שיחשדו בו לחינם. רק אמא ביקשה לשמור על שלום בית.

אמה אהבה מאוד את הלנה, אחותה הגדולה. (הילדים קראו לה דודה היאה, בגין גמגום תינוקות של פליקס בזמנו, שלא יכל להגיד הלנה). לא תמיד הייתה הלנה אשה שמנה. בנעוריה הלנה עלמה נאה מאוד ומאורסת לרב צעיר, תלמיד חכם, והייתה אהבה צעירה ויפה ביניהם. אך הרב הצעיר נפל במלחמת העולם הראשונה, והלנה נשארה כלה שכולה. כאשר התבגרה, שידכו אותה לדוד זיגמונד, אך אהבה לא פרחה ביניהם מעולם. לאמא, המוקפת תמיד אהבה, כאב הלב לראות את אחותה, שלא ידעה אושר. לכן הציעה לה להשתכן עם בעלה באותה עיירת כורים, כדי שתזכה לקרבת משפחה ולחום. אך הדברים לא עלו יפה.

יום אחד פקעה סבלנותו של אבא. הדוד זיגמונד בא שוב עם חשדות והאשמות. לאבא נמאס להסביר ולהצטדק. הוא דפק חזק על השולחן וזרק את הדוד זיגמונד החוצה. מייד רצה אמא אל הדודה הלנה, כדי להשכין שלום כדרכה, אך הפעם זיגמונד נעלב מדי. אשתו עמדה לצדו וטרקה את הדלת בפני אמא – וכך התחיל הברוגז הגדול.

זיגמונד והלנה עקרו לבית אחר בקצה הרחוב, שם פתחו חנות מתחרה לעסק של הורי גרדה ופליקס, ומשם זָרַם זֶרֶם בלתי פוסק של השמצות וחשדות, מלוּוים בתחרות פרועה. האחיות לא נפגשו עוד. כאשר ראו זו את זו ברחוב, היו מפנות גב ומעמידות פנים כלא רואות. לאמא זה כאב מאוד, אך הילדים התמרדו. גרדה ופליקס המשיכו להתרועע עם אדית הקטנה. הביאו אותה בלי חשש הביתה, ואמא שמחה לפנק אותה במיטב מאכליה ועוגותיה. אל ביתה של אדית אמנם לא נכנסו מפחד הדוד זיגמונד שלא אהב ביותר את פליקס ותעלוליו, אך את אדית הקטנה לא הזניחו. אחות קטנה הייתה להם. הדוד זיגמונד רגז ורגש ופעם אפילו הרביץ בכעסו לבתו הקטנה, האהובה עליו כל־כך, על שהיא מתיידדת עם הפושעים הצעירים. אבל דבר לא עזר. אדית המשיכה ללכת אחרי בני הדודים שלה. אלה היו אחיה ואחרים לא היו לה.

יום אחד הדוד זיגמונד ראה את בתו משחקת ליד ביתו ממש, עם גרדה ופליקס, בני גיסו השנוא. הוא רצה לפתוח את פיו לגרש בכעס את הפרחחים, אך כנראה שגם הוא הבין שהרחוב הוא רשות הכלל ואין לו סמכות לגרש אותם. הוא רצה לקרוא לבתו הביתה, אך זו הביטה בו בבקשה אילמת ובעיניים מתחננות. מה שיצא מפיו היה בערך ככה: “המממ…המ…, למה לא תיכנסו לשתות משהו? חם היום. ביום כזה צריך לשתות הרבה.”

“יופי, אבא’לה!” צהלה אדית הקטנה וחיבקה את הדוד זיגמונד, וזה המהם עוד כמה המהומים סתומים וליטף את ראשה. אחר־כך כולם נכנסו לשתות מיץ פטל אצל הדודה היאה, וזו פרסה מייד את עוגת הצימוקים שאפתה לשבת, והחגיגה הייתה שלמה. מן היום ההוא נפרצו כל הסכרים. הילדים צפצפו על ה“ברוגז” של המבוגרים. אדית הקטנה הייתה אורחת קבע בביתם של בני הדודים, ואלה מאוד אהבו את עוגת הצימוקים של הדודה היאה. הדודה אמנם לא הייתה מומחית בבישול ואפייה אבל כל שבוע, לכבוד שבת, היא אפתה את העוגה הנצחית שלה. עוגה בחושה, שמנה מאוד, עם המון צימוקים. אבא היה מתבדח, שצריך לשכור סבל כדי להביא את עוגת־הצימוקים של הדודה לשולחן, אך זו אף פעם לא לקחה סיכון לאפות משהו אחר. בשביל גרדה, העוגה הזאת הייתה שֵם דבר. למרות שאמא שלה הייתה טבחית לתפארת, שכולם ביקשו את עזרתה בכל אירוע חגיגי, וכל מאכל הכי פשוט יצא מתחת ידה מאכל תאווה, אהבה גרדה, מפעם לפעם להצטרף אל ארוחת הצהריים אצל דודה היאה. שם הכול היה כל־כך צפוי וקבוע, תענוג. אף פעם לא צריך היה לנחש מה יהיה בארוחת הצהריים. הלנה הייתה אשת עסקים עסוקה וטרודה תמיד. לכן כל בוקר הייתה מכניסה חתיכת בשר לסיר המרק, מבשלת קדרה מלאה תפוחי־אדמה וקדרה שנייה עם ירק כלשהו, ומשאירה את הסירים להתבשל על הכיריים עד לשעת הצהריים. אז היתה חוזרת למטבח, מועכת את תפוחי האדמה יחד עם הגזר או הלפת, מוסיפה הרבה שומן אווז ומגישה את הנזיד הזה ליד הבשר ששתלה מן המרק, תמיד מבושל מעל המידה, רך ותפל. ואז הייתה זורקת כמה אטריות דקות למרק (קנויות כמובן, ולא כמו אצל אמא, מעשה בית), והנה יש ארוחה. לקינוח תמיד נתנה חתיכת שוקולד וקפה. וראה זה פלא, גרדה אהבה את זה מאוד ואִמהּ ספקה כפיים על כיווני הטעם הקלוקלים של בּתהּ. כמובן שאדית הקטנה אהבה לאכול אצל דודה אלזה שלה. היא הייתה מאוהבת בה וזו פינקה אותה ברצון. לא פעם היו הילדים מתחלפים בארוחת הצהריים, ולא עזרו לדוד זיגמונד שום טענות ומענות.

אבל ה“ברוגז” של המבוגרים נמשך ונמשך. הוא אפילו החריף עם הזמן. אמא הייתה הכובענית היחידה בעיירה וכולן קנו אצלה את כובעיהן. אך הדודה הלנה נסעה העירה לקנות לה כובע חדש ויעצה לכל מכריה ולקוחותיה לעשות כמוה. הדוד זיגמונד היה מוסיף בארסיות: “אני מצטער מאוד אבל לגברת טריידל אין מושג באפנה. היא מדשדשת במקום ועושה שנים על שנים את אותם הכובעים. אשה אלגנטית, המכבדת את עצמה, לא קונה שם.” זה הגיע כמובן לאמא וגרם לה צער.

כמעט שנה עברה מאז דיברו האחיות זו עם זו וראש השנה התקרב. בראש השנה היו כל יהודי העיירה הולכים אל בית הכנסת בעיר. מה זאת אומרת הולכים? העיר הייתה מרוחקת עשרה קילומטר מן העיירה ואיש לא חשב ללכת את כל המרחק הזה ברגל. כולם נסעו בחשמלית העירה, בכלל, יהדותם של האנשים האלה הייתה נינוחה מאוד. בשבת אמנם היו החנויות פתוחות, כמו בכל המדינה, והיו סגורות ביום ראשון, כמו כל יתר בתי העסק. אך בליל שבת בישלו ארוחה חמה וחגיגית והשאלט המפורסם חגג על כל שולחנות היהודים במדינה. אחרי האוכל היה אבא מזמר את מזמורי השבת, והנרות הבהבו בפמוטי כסף מגולפים. לבית הכנסת הלכו, זאת אומרת: נסעו, פעמיים בשנה: בראש השנה וביום כיפור, שבו הקפידו על הצום. כמו כן ערכו את ליל הסדר ברוב טקס ושמרו על מצוות אכילת מצות וביעור חמץ. בחנוכה, כאשר זהרו עצי האשוח בכל בתי הנוצרים, דלקו הנרות בחנוכיית הכסף העתיקה. הילדים נהגו לבקר אצל השכנים החוגגים את חג המולד. ישבו מתחת האשוח ואכלו את העוגיות המיוחדות של החג. אגב, אבא לא אהב את המנהג הזה והיה אומר: “גויים־נחס”. (נחת של גויים).

ובכן, הגיע ראש השנה וכולם יצאו לנסוע בחשמלית העירה להתפלל בבית הכנסת. בית הכנסת בעיר דורטמונד היה בניין מפואר, בעל כיפה מוזהבת ובפנים עוגב ענק. היהודים החרדים, אשר בעיר הזו, לא התפללו בו אף פעם, בגלל העוגב שהיה מלווה את החזן והמקהלה וגרם, לפי עמדתם הקנאית, לחילול שבת וחג. אבל רוב היהודים אהבו את בית הכנסת היפה עם העוגב החגיגי והמקהלה הטובה. לחגים היו מביאים חזן מפורסם שהיה מנעים בקולו את ימי החג. רק בימי החג היה בית הכנסת מלא מפה לפה, כי אז הגיעו כולם מן העיר ומחוצה לה, לבושים במיטב המחלצות. הגברים חבשו צילינדרים גבוהים ושחורים. אבא של גרדה אהב מאוד לחבוש צילינדר. זה שיווה לו מראה מהודר וגם הגביה את קומתו, שהייתה כקומת אשתו, עם יתרון קל לאשתו, אך כאשר חבש צילינדר חגיגי, היה גבוה ממנה, וזה נעם לו מאוד. גם גרדה אהבה לראות את אבא בצילינדר. זה הלם אותו. על אנשים גבוהים הצילינדר נראה מיותר. על נמוכים הוא נראה מגוחך ועל הדוד זיגמונד הוא היה פשוט בדיחה. אף פעם לא השכיל להתאים צילינדר לראשו הקטן, הקירח והמחודד. הצילינדר תמיד נפל על עיניו ורקד על ראשו כמו שיכור. אך לאבא התאים בדיוק ושיווה לו חשיבות ונוי.

ובכן כל המשפחה התלבשה במיטב בגדי החג החדשים ויצאו אל החשמלית לנסוע העירה. רק התיישבו והנה, משפחת גומברט, משפחתו של הדוד זיגמונד, נכנסה גם היא אל החשמלית. ראשונה קפצה אדית הקטנה ומייד הלכה לשבת ליד גרדה, אבל הפעם הדוד זיגמונד לא ויתר לה. הוא בא אחריה, הביט לצד השני של החשמלית וסינן בין שיניו: "אדית, קומי מייד ובואי לשבת במקום שאני אגיד לך. "אדית הקטנה עשתה פרצוף ואמרה: “איזה זבל!” אבל בכל זאת קמה והלכה אחרי אביה. אחריהם צעדה הדודה הלנה. גם היא עברה ליד ספסלם של הטריידלס כמו ספינת מלחמה במלוא הקיטור, בראש מורם ובבגדי חג מרשרשים. הדוד זיגמונד, התיישב כמובן בקצה השני של הקרונית, רחוק עד כמה שאפשר ממקום מושבם של אויביו. גם הדודה הלנה חתרה לשם, אך בעברה מושבים אחדים בלבד נעצרה. עמדה במקומה מהורהרת, מתלבטת, וחזרה על עקבותיה. עכשיו שוב עמדה ליד אחותה. הביטה בה בעיניים דומעות ואמרה: “שנה טובה לך אלס, וחג שמח לכולם”. כל זאת אמרה בחטף והסתלקה מהר. מרוב תדהמה לא הספיקה אמא לענות לה, וכאשר התעשתה, הייתה כבר הדודה הלנה רחוקה ממנה. בעיר, בבית הכנסת, רצתה אמא למצוא את הדודה הלנה, ולא הצליחה. בזמן התפילות החגיגיות אי־אפשר להתרוצץ בבית הכנסת, והדודה הלנה עמדה רחוק. בקצה השורה האחרונה. היא גם הסתירה את פניה בתוך מחזור התפילות ולא הרימה עיניה. גם בחשמלית הביתה לא נפגשו, כי הדוד זיגמונד מיהר לנסוע משם עוד לפני גמר התפילה. אך כאשר הגיעה משפחת טריידל הביתה, רצה אמא מייד אל הטלפון. “מה קרה?” שאל אבא וקולו היה מרוגז. “נוח לי בלי זיגמונד והמַדַם שלו. אל תתחילי שוב”. “זאת אחותי,” אמרה אמא, “והיא רוצה להתפייס. אחרת לא הייתה מאחלת לי שנה טובה. שכחת שהיום ראש השנה? ביום כזה מצוּוים להתפייס.” אבא, נסתמו טענותיו, ואמא ביקשה במרכזייה את מספרהּ של אחותה. זו כנראה כבר חיכתה ליד הטלפון, כי מייד הרימה את השפופרת. “לני,” אמרה אמא וקולה רעד, “לני, בואו לאכול עמנו ארוחת ערב. יש אצלי טחול ממולא, והרי זיגמונד אוהב את זה. כן, כן, בוודאי, בוודאי שהוא מזמין אתכם. הוא ישמח מאוד. לא, זו לא טרחה. הכול מוכן אצלי, ושנה טובה לך לני, וחג שמח! אוי, אני כל־כך שמחה, לני.” אמא הניחה את השפופרת והחלה לבכות. זה דבר שאבא לא יכול לעמוד בו, אפילו אם היו אלה שמעות שמחה וריגוש. מייד חיבק את כתפי אמא ואמר: “אלך אל המרתף ואביא יין. את היין מנהר המוזל אביא, הטוב ביותר שיש לנו. נחגוג הערב, חביבתי, משפחה זו משפחה.” הילדים עמדו שמחים ומשתאים. רק דבר אחד קשה היה להם להבין: איך אפשר לקרוא לדודה הלנה השמנה והמגושמת “לני”? מילא, “היאה” עוד הולך, אבל “לני”? אבל אם אמא אומרת…

כך נגמר הברוגז הגדול. הדודה הלנה והדוד זיגמונד באו לארוחת הערב והביאו קופסה ענקית של שוקולד משובח וזר פרחים יפהפה. כולם התחבקו והזילו דמעות והילדים השתוללו והרעישו עולמות. הדוד זיגמונד סיפר כל הערב בדיחות ישנות בהצלחה גדולה ואף אחד לא אמר: “מכירים, מכירים”. כולם קצת השתכרו מיין המוזל ושרו שירים. גם הילדים הורשו להישאר ערים עד שאדית נרדמה על כתפיו של פריץ טריידל, וגרדה על ברכיו של זיגמונד גומברט. רק פליקס לא נרדם והקשיב לכל מה שנאמר, אבל בסוף גם הוא שמח ללכת לישון.

מן היום הזה לא נפרדו עוד שתי האחיות. את הכול עשו במשותף, והילדים ממילא היו כאחים לכל דבר. מדוד זיגמונד כבר לא התרגשו יותר מדי. הוא הורד לדרגת ליצן החצר, ואיש לא לקח עוד ללב את ארסיותו. הוא המשיך לרטון ולחשוד, לקטר ולמלא את אוויר העולם בקולו הצרחני. עיניו פלבלו בעצבנות ותמיד כעס על כל העולם. רק על בתו, אהבת חייו, לא כעס. גם לגרדה שלח מדי פעם חיוך מעוקם מלווה בסוכריית מנטה שגרדה מאוד לא אהבה. את פליקס לא יכול לסבול גם להבא וראה בו אחראי לכל קלקול המידות של הנוער. אבל כל טרוניותיו לא הטרידו איש, וקמצנותו המופלגת ומושגי החינוך שלו היוו חומר לבדיחות דעת ולצחוק סלחני. כך גם אבא הסכין עמו. העיקר שאשתו תהיה מאושרת. וזו שוב יכלה להרים טלפון לאחותה הגדולה, לפטפט וללכת רכיל וגם להתייעץ. והכול באהבה מחודשת. הדודה הלנה אפילו נשבעה לפני כל לקוחותיה שאין כובענית מוכשרת כאחותה, והכובע שקנתה בעיר בכסף רב, אינו מוצלח והוא מונח אצלה בארון כאבן שאין לה הופכין. לעומת זאת, הכובע שאלזה טריידל עשתה לה בידיה הברוכות אינו יורד מראשה! בשביל אמא והדודה הלנה השתנה כל העולם. לא כך בשביל הילדים, שהמשיכו בשלהם. הם לא השתתפו ב“ברוגז” ותמיד היו להם שני בתים, לשחק, לאכול ולתכנן עם פליקס את מעשה הקונדס הבא על אפו וחמתו של הדוד זיגמונד.

 

הכלבה פריקה    🔗

חצר נפלאה הייתה לילדי משפחת טריידל: בקציהָ ארגז חול, ומאחוריה גינת הירקות של אמא עם משוכת הלילך, שהייתה בימי האביב מבשמת את האוויר וצובעת בסגול את כל הסביבה. על עץ השזיפים של משפחת ליון כבר ספרנו. מתחתיו היה ספסלעץ גדול וגם נדנדה. שם הייתה גרדה עורכת את הצגות הבובות שלה, ושם נרקמו תכניות המלחמה של פליקס.

החצר הייתה גדולה דיה לשחק בה אפילו כדורגל. השער היה בארגז החול, ושם, בתוך השער, עמדה גרדה וניסתה נואשות לעצור את בעיטות המחץ של פליקס ושל כל בני הרחוב. סדנת הכובעים של אמא פנתה בחלונותיה אל החצר וקולות התופרות, ששרו כל היום שירי אהבה וערגה נוגים נישאו באוויר. החצר המתה תמיד קולות זמרה, קולות מריבה, צחוק פרוע וצהלת ילדים. זה הפריע לאלבין.

אלבין היה, מה שקוראים רווק זקן. שתיין, כעוס תמיד ומעורר שערוריות. הוא עבד במכרות הפחם במשמרת הלילה. תמיד במשמרת הלילה, כי כך הוא רצה. מי שעובד במשמרת הלילה, ברור שעליו לישון ביום. חדר השינה של אלבין פנה לחצר, וכאמור החצר מלאה תמיד רעש ומהומה. אלבין היה מתעורר, קורע את החלון וזועק את קללותיו מעל לראשם של הילדים: “אני אמלוק את ראשכם הארור,” היה צועק. “ארצח נפש כל דרדק שיעז להרעיש בחצר! אני רוצה שקט! שמעתם? שקט !!!” הילדים פחדו מאלבין פחד מוות, ולזמן מה השתדלו לשחק בשקט, או ללכת למקום אחר. אבל החצר הזו הייתה אהובה על כל ילדי השכונה ומהר מאוד חזרה המהומה לקדמותה. הילדים רועשים ואלבין מקלל. הגרוע ביותר היה לפגוש את אלבין בימי ראשון, היום החופשי שלו, בחדר המדרגות. בימי ראשון הלך אלבין לשתות במסבאה והיה חוזר משם שיכור כלוט וכעוס שבעתיים. אוי ואבוי לילד שאלבין תפס בחדר המדרגות. מייד היה צורם את אוזנו של זה ומאיים לזרוק אותו מכל המדרגות. לרוב היה האבא של אלבין מופיע בעוד מועד, מרגיע אותו ומוביל אותו הביתה, להפיג את שכרותו בשינה.

בעיני הילדים היה אלבין מפלצת; שערו וזקנו שלא ראו מסרק זה שנים, חומים ופרועים. שיניו עקומות ושחורות מטבק, עיניו קטנות ומבטן מרושע. אלבין היה גוץ, אך שרירי מאוד ומוצק. לרוב היה מתהלך בצעדים כבדים ומתנדנדים מרוב שכרות. בבית הוריו היה מקים שערוריות, מנפץ כלי בית וצורח. הוא היה הרוח הרעה של הבית כולו.

בוקר אחד הרגיזו אותו כנראה יותר מידי. הוא היה עייף מן העבודה הקשה, ראשו כאב משתייה מופרזת ורעש הילדים העיר אותו משנתו הכבדה. בדיוק באותו יום תקע פליקס גול אדיר וביצע ריקוד ניצחון אינדיאני, מלווה בצריחות ומחיאות כפיים. אז נפתח החלון בקומה השלישית והופיע בו ראשו הפרוע של אלבין. ראשית כל זרק על הילדים מכל הבא ליד. קערות ודליים. צנצנות ומטאטאים. לבסוף עקר את מסגרת החלון וזרקהּ לחצר. אבל ברגע זה כבר ברחו כל הילדים הביתה. עד למחרת לא העז אף אחד מן הילדים להופיע בחצר, אך כאשר הגיעו למחרת חשכו עיניהם. באמצע החצר היפה שלהם ניצב כלוב ברזל ענקי, כלוב שתפס כמעט את כל רוחב החצר, ומאחורי סורגי הברזל השחורים התרוצצה כלבה ענקית לוטשת עיניים שטופות דם וחורצת שן. ברגע שהופיעו הילדים פתחה החיה בנביחות נרגזות ורמות וניסתה לצאת אליהם לטרוף אותם. ליד הכלוב עמד אלבין, בכבודו ובעצמו, ובישל בתוך פח צבע ישן כל מיני בשר פיגולים, מעיים וראשים שקיבל מן הקצב. הנזיד הזה הסריח כמו הגיהנום וכל החצר התמלאה עשן סמיך ומבחיל. התופרות שבסדנה סגרו את החלונות והפסיקו לשיר, והילדים עמדו חפויי ראש ומפוחדים בפני האיום החדש. אלבין האכיל את חיית הטרף ונהנה הנאה מרובה ממפח נפשם של הילדים. “מעכשו,” הוא רעם, “כל מי שיפריע לי לישון, אני ארד אליו, ואשחרר את פריקה והיא תטרוף אותו. נכון פריקה?” פנה אל המפלצת וזו נבחה ביתר שאת וקפצה לגובה הסורגים.

מיום שבאה פריקה אל החצר, לא הייתה שם שעה אחת של נחת. רק התקרבו אל הכלוב (והכלוב הרי עמד באמצע החצר, ומוכרחים היו לעבור לידו), פתחה פריקה בנביחות אימים, פערה את פיה וחשפה את שיניה החדות. ניכר בה שברצון הייתה טורפת איזה ילד. מה עושים? צרה גדולה באמת. אך לא ילד כפליקס יאמר נואש.

“צריך להתיידד עם פריקה.” אמר פליקס. “אם נהיה חברים שלה והיא תכיר אותנו, לא תנבח עלינו.”

“אין לנו שום סיכוי,” אמר ידידו אוטו יונגבלוט, שבא לשחק אתו כל יום. “הרי אלבין משסה אותה בנו. בל פעם הוא אומר לה: ‘תפסי אותם, פריקה!’ אז איך אתה רוצה שתאהב אותנו? אין כל סיכוי.”

“אולי ננסה להאכיל אותה,” הציעה גרדה.

“אולי,” אמר פליקס, “תביאי משהו.”

גרדה הביאה קציצה אל סיר הפיגולים שלה. בשביל מה נחוצה לה קציצה קטנה כזו? הרי אלבין מבשל לה מטעמים של מעיים מסריחים, מחיה נפשות! מה אפשר לעשות לפריקה שתאהב אותם, ולא תנבח עליהם? אדית בת דודתם הקטנה אמרה: “חבל שאסור לתת לכלבים עוגיות.”

“מה פתאום עוגיות!” צעק פליקס. “תפסיקי לקשקש שטויות!” הוא היה באמת מרוגז אם צעק אפילו על אדית, שתמיד פינק אותה.

“סתם,” אמרה אדית הקטנה. “פעם נתתי לבולדוג האיום של השכן שלנו עוגייה, והשכן כעס עלי ואמר שזה אסור. כלבים גדולים שאוכלים עוגיות, מתקלקלים.”

“אהה,” אמר פליקס מהורהר, “אם כן, הם מתקלקלים? וכלב הבולדוג אהב את העוגייה?”

“אהב מאוד,” אמרה אדית, “אבל אסור.”

“גרדה,” פקד פליקס, “הביאי מהר עוגיות.”

קופסת העוגיות של אמא הייתה פתוחה תמיד וילדיה יכלו לקחת מהן כאות נפשם. וכשהיא התרוקנה, מייד הייתה אמא אופה עוגיות חדשות. גרדה רצה, רוקנה באחת את הקופסה והביאה לפליקס. הוא התחיל להאכיל את פריקה. זו הייתה משימה לא קלה. רק התקרב אל הכלוב ופריקה פתחה בנביחה נרגזת וביצעה קפיצות מסוכנות לעבר הסורגים. פליקס זרק לה עוגייה מטווח בטוח. פריקה תפסה אותה באוויר, טחנה אותה כהרף עין, הרימה את ראשה וחיפשה עוד. מובן שהיא קיבלה עוד. עוגייה אחרי עוגייה נעלמה בלועה של פריקה, ועם כל עוגייה נוספת התקרב פליקס יותר אל הכלוב. עם העוגייה הארבעעשרה הוא כבר עמד לידו. הושיט יד אל החיה הגדולה וליטף בזהירות את עורפה. פריקה נהמה בשביעות רצון גמורה. מן הרגע הזה רכשו הילדים את לבה הפרא של פריקה. כל יום הביאו לה עוגיות והיא חיכתה לזה. רק ראתה אותם ומייד כשכשה בזנבה, התקרבה אל הסורגים ופתחה את פיה. אבל לא כדי לנבוח ולהשתולל, אלא כדי לטחון עוגיות. אלבין לא ידע על כך דבר. כאשר היה מכין פעם בשבוע את הנזיד המצחין נעדרו הילדים מן החצר. מי צריך את העשן ואת הסרחון הזה? אבל כל שאר הימים הייתה החצר שוב ממלכתם של הילדים. אפילו תור קבעו להם להאכיל את פריקה, וגם יתר הילדים הביאו עוגיות.

יום אחד קרה דבר איום. פליקס הצליח להרים כדור עד לחלונה של אחות הכומר. השמשה התנפצה והגברת המבוהלת הופיע בחלון. היא החלה לצרוח בקול סופרן צורם וגבוה ומיאנה להירגע. חלונה היה בדיוק מתחת לחלונו של אלבין, והגרוע מכל התרחש. אלבין הופיע בחלון, זועף ושוצף כמו מפל הניאגרה ורותח מכעס הוא צעק:

“פריקה, תראי להם מי פה בעל הבית! אני יורד. אני משחרר את הכלבה והיא תשסע אתכם לגזרים!” הוא ציפה לכך שכל הילדים יברחו ויסתתרו באימה – אבל לא כך היה.

פליקס החצוף צעק לו בחזרה: “פריקה לא תעשה לנו כלום. פריקה כבר מכירה אותנו.” והוא התקרב אל הכלוב, קרא לפריקה, הושיט יד וליטף את ראשה המדובלל. אלבין עמד בחלון המום. הוא לא האמין למראה עיניו ולא ידע אם לכעוס על פריקה או על הילדים. לבסוף, להפתעת כולם, פרץ בצחוק צרוד ואמר:

“חברים של פריקה, הה? אבל אם לא תסתלקו מייד מן החצר, ואם לא יהיה כאן שקט, ארד בכל זאת ואמלוק את ראשכם הארור!” הילדים, כמובן, לא חיכו לו ונפוצו לכל עבר.

אמא השתוממה שעוגיותיה נעלמות כלכך מהר. היא כמעט לא הצליחה למלא אחר הביקוש המוגבר, אך לא שאלה שאלות. פריקה נעשתה מיום ליום יותר ידידותית וגם הילדים חיבבו אותה. רק בישול הבשר שאלבין היה עוסק בו כל יום שני בשבוע ברוב טקס, היה ונשאר מטרד.

אחרי שאלבין ראה שהילדים התיידדו עם כלבתו האהובה, התחיל גם הוא להיות יותר ידידותי כלפיהם. אפילו כשהיה פוגש אותם ביום ראשון, יום השכרות שלו, בחדר המדרגות, לא צרם יותר את אזנם, ולא קרא להם “זבלגנים מאוסים”, כמנהגו. רק היה מגחך ופולט בקולו הצרוד: “או, הנה החברים של פריקה.”

יום אחד נפל דבר בין אלבין להוריו, ובגלל זה נדרש אלבין לחפש לו מקום מגורים אחר. הוא הגיע באותו יום שיכור מאוד הביתה ושבר את כל הבא ליד, קילל את אמו ואביו, ועשה שערורייה כזאת שאפילו אמו נשברה וביקשה אותו לפנות את הדירה. “אתה איש מבוגר, אלבין,” אמרו לו, “מרוויח את לחמך ויכול לגור בדירה משלך.”

אלבין קנה לו בית קטן, מין בקתה נטושה בקצה העיירה, ליד הפארק העממי, ועבר לגור שם עם פריקה. החצר התפנתה מן הכלוב הגדול, אלבין לא קילל מבעד החלון, ואיש לא הצטער על כך. שוב הייתה החצר כולה של הילדים. עד לימי הקיץ והחופש הגדול לא שמעו מאומה מאלבין ומפריקה, וגם לא התגעגעו אליהם ביותר.

בתחילת החופש הגדול מבשילים פירות הפטל השחור בפאתי היערות, ובקצה העיירה מאחורי הפארק העממי הגדול הייתה משוכה ענקית של פטל שחור ודוקרני. הפארק היה יפה מאוד. היו בו עצי־אלון עבי גזע ורחבי צמרת, וקרחות יער עם ברכות צלולות ושושני מים. בתוך הפארק היה גם מגרש שעשועים לילדים, בית קפה מוצל מתחת העצים, והרבה דרכים סלולות ורחבות לטיול. כל יום ראשון היו אנשי העיירה מבלים בפארק המטופח, אבל היער האמתי התחיל מאחורי הגדר של הפארק, שם צמחו השרכים לרגלי העצים באין מפריע. שם אפשר היה לחפש תותי יער ואוכמניות, ו… כאמור, המון פטל שחור. הפטל האדום, זה שעושים ממנו את הסירופ המפורסם, צמח רק בגינות, אך הפטל השחור, אחיו הפשוט, צמח ביערות, במיוחד בפאתי היערות. הוא היה סבוך ודוקרני. כל שנה, בתחילת החופש הגדול, היו כל ילדי השכונה יוצאים לקטיף הפטל, וחוזרים משם שרוטים, מוכתמים ומאושרים. מן הפטל הכינו קריש נפלא, צבעו היה אדום כהה והתנוצץ כזכוכית ונציאנית אל מול האור. טעמו היה טעם גן עדן והצדיק כל פצע וכל שריטה. אך כולם ידעו שהפטל הטוב ביותר צומח דווקא מאחורי הגדר של הפארק העממי. זה היה בקצה היישוב וקרוב מאוד לבקתתו של אלבין. הילדים הראשונים שניגשו לבדוק את מצב הבשלתו של הפטל, חזרו מבוהלים. אלבין, כך סיפרו, עמד בפתח ביתו, שיכור כלוט, ופריקה, קשורה בשרשרת לידו. הוא איים עליהם, שאם לא יסתלקו מייד, ישסה בהם את הכלבה. הם כמובן, ברחו כל עוד נפשם בם.

“צריך לחפש פטל אחר,” הם אמרו. בתחילה אכן עשו כך. הלכו למקומות מרוחקים יותר, וגם משם הביאו שלל רב. אבל פליקס הוא פליקס. הפטל השחור, המתוק והמבריק, שמבשיל לחינם מאחורי גדר הפארק, לא נתן לו מנוח. נו, אמרו אתם, אפשר סתם כך לתת לפטל הזה להירקב על השיחים? פליקס החליט שאי־אפשר.

למחרת ניווט את ילדי השכונה אל מאחורי הפארק. “רק אל תצעקו,” הזהיר אותם. “נוריד מהר את כל הפטל ונחזור לפני שאלבין יתעורר. הוא שותה לפני השינה בקבוק שלם של משקה חריף, וישן כמו דב.” ביום הראשון זה באמת הצליח להם. הם מילאו פחים שלמים בפטל.

אפילו האמהות אמרו שפטל כזה גדול וריחני לא ראו מימיהן. אמא בישלה המון קריש וביום השבת אפתה גם עוגת פטל נהדרת עם כובע של קצפת. המממ..! אבל שיחי הפטל שם, מאחורי הגדר, היו כה רבים וכה מניבים, שעוד נשאר הרבה מה לקטוף. מכיוון שהניסיון הראשון כל כך הצליח, הלכו שנית. הפעם כבר לא נזהרו כלכך. הפטל הנהדר הזה ממש העביר אותם על דעתם. הפירות קרצו כמו יהלומים שחורים מבין הענפים הדוקרניים, עטורי הקוצים המכאיבים. “זה כמו היפהפייה הנרדמת, שבאגדה. גם היא הייתה מוגנת עלידי קוצים דוקרניים אבל הנסיך בכל זאת מצא אותה.” אמרה גרדה, המומחית לאגדות.

“יופי,” צחק פליקס, “הרי כולנו נסיכים אבירים. קדימה אל הנסיכות השחורות!” כל הילדים פתחו בצעקות וצהלות ו… דלת הבקתה נפערה פתאום ואלבין הופיע. פרוע שיער וזקן, עיניו אדומות משינה ומבירה, והוא רותח מזעם.

“אני אראה לכם להרעיש כך ליד ביתי!” הוא צרח. “הזהרתי אתכם. מי שלא רוצה לשמוע – שירגיש! לא תצאו מכאן חיים, שרצים שכמותכם!” הילדים המבוהלים השאירו את הדליים ואת הפחים וברחו לכל רוח. אלבין שחרר את פריקה ושיסה אותה בצעקות רמות: “תפסי אותם, פריקה! לתפוס! לתפוס! לתפוס!” ופריקה יצאה לדרך בעקבות הבורחים. לשונה שלוחה ומלתעותיה מוכנות לטרף. גם גרדה ופליקס החלו לברוח, אבל גרדה, כדרכה, נתקלה בשורש ונפלה. פליקס, כמובן, לא עזב אותה ונשאר לשמור עליה. פריקה התקרבה קִרבה מסוכנת. היא הייתה באמת מפלצת אמתית, חיה רעה! אלבין לא טרח מעולם לרחוץ או לסרק אותה. עיניה היו שטופות דם והיא נבחה נביחות נוראות. אך פליקס הוא פליקס. הסתובב על עמדו. נעמד לפני אחותו הקטנה, להגן עליה ופניו אל פריקה השועטת אליו. “פריקה,” קרא פליקס, “פריקה’לה! בואי, בואי לפליקס. פריקה טובה, טובה…” ופריקה, לא יאומן כי יסופר, אכן נעצרה. היא עמדה והחלה לכשכש בזנבה. היא זכרה אותו וחיכתה לעוגייה שלה. איזה מזל שאמא ציידה אותם לדרך בעוגיות. מייד הוציא אותן והאכיל את פריקה. ופריקה האיומה, ישבה לידם, נתנה שילטפוה ויפנקוה, כשכשה בזנב בידידות ואכלה עוגייה אחר עוגייה. יתר הילדים שראו את המחזה חזרו גם הם אל הפחים שלהם. כולם עמדו במעגל סביב פריקה הגדולה. ואלבין? אלבין היה המום. התחילה עוד צרח: “פריקה, תפסי אותם! קרעי אותם לגזרים!” אך כשרבצה ליד הילדים הוא לא האמין למראה עיניו. הזאת כלבת הזאב שלו, המפחידה את כל רואיה? הרי היא ממש כבשה תמימה. הוא התקרב אל הילדים בצעדים נמרצים וקילל נוראות. הילדים שוב החלו לברוח. כולם חוץ מפליקס וגרדה. אלה נשארו עם פריקה וחיכו לאלבין הנורא.

“שלום אדון אלבין.” אמרה גרדה, “הרבה זמן לא ראינו אותך. אתה רואה, פריקה הכירה אותנו.” אלבין עמד כבר קרוב אליהם, מצמץ בעיניו נפוחות השינה והבירה והכיר אותם, את ילדי החצר הישנה. מייד פרץ בצחוק פרוע ואמר:

“הו הו… אלה הרי החברים של פריקה. מה אתם עושים כאן רעש כזה? הערתם אותי.” הוא נכניס ידו לאחד הפחים, טעם מלוא החופן פטל וציווה שיקטפו גם לו.

“בטח,” התחנף פליקס, “בטח שנקטוף לך, אדון אלבין, רק תביא כלי.”

אלבין הביא מן הבקתה תוף קטן ומקולקל שחמס במסבאה, וכל הילדים עשו מגבית למען אלבין. מייד התמלא התוף ואלבין חזר מרוצה אל בקתתו. בפתח הסתובב אליהם וצעק:

“מזה אני ארקח לי שנפס. לא אכפת לי שתקטפו כאן פטל, אבל בשקט! אחרת בכל זאת אמלוק את ראשכם. אפילו אם אתם החברים של פריקה.”

 

בובה בעלת ראש חרסינה    🔗

כל שנה, בקיץ, הייתה מגיעה אל משפחת טריידל חבילה גדולה וארוזה היטב מן הדודה אממה. בחבילה היו דובדבנים שחורים ומתוקים כלכך, שאין בשום מקום אחר בעולם כדוגמתם. אז אבא היה נאנח ואומר: “אכן, אחותי אממה חיה בגן עדן ממש,” אמא הייתה צוחקת ואומרת: “אבל אחותך אממה איננה דמות שמיימית כלכך, שמתאימה לגן העדן.”

הדודה אממה הייתה אחותו הגדולה של אבא. מבוגרת ממנו בחמש־עשרה שנים. עד עצם היום הזה הייתה קוראת לו “דרדק טיפשון”. לא היה אכפת לה לקרוא לו כך לפני ילדיו ולפני אשתו, וזה הביך אותו בכל פעם מאוד מאוד. אך את פליקס וגרדה זה דווקא שעשע.

הדודה אממה הייתה אשה גבוהת קומה וגרמית. תמיד לבושה בקפידה ונקייה באופן קיצוני. כשהייתה אמורה להגיע לביקור, הייתה אמא מנקה ומצחצחת את הבית עד ברק, אך הדודה אממה הייתה מוצאת בכל פעם פגם כלשהו. היו לה גם שיטות חינוך מיוחדות. בכל פעם שראתה את אחד הילדים עושה מעשה שלא מצא חן בעיניה, (שותה קפה, מתכופף מחוץ לחלון, או, חס וחלילה, מלכלך את בגדיו), הייתה אומרת בקול רווי אימה: “פעם היה ילד, שאני הכרתי, שעשה מעשה כזה – וסופו היה רע ומר!” כל הייתה מאיימת על גרדה ובמיוחד על פליקס, לפחות עשר פעמים ביום. בניה שלה, אוסקר ואלפרד, שהיו הרבה יותר מבוגרים מגרדה ומפליקס, היו נערים עליזים וצחקו מאיומי אמם. “אמא בחייה עוד לא הרגה אפילו יתוש,” הם אמרו, “היא אשה נהדרת ומדברת המון שטויות.” רק התחילה דודה אממה את המשפט המפורסם שלה: “פעם היה ילד, שאני הכרתי אותו…” מייד היו בניה מסיימים במקהלה: “וסופו היה רע ומר!” אז נעלבה הדודה אממה והשתתקה לזמן מה.

בתחילה חששה גרדה מן הדודה אממה. אך במהרה התברר לה שהיא אשה טובת לב שאין כמוה. אממה זאת אף פעם לא הייתה מנשקת את הילדים בעסק גדול וחיבוקי דב, כמו יתר הדודים. אבל בכל פעם בעברה הייתה מעניקה לטיפה חטופה, מלווה בחיוך ביישני. תמיד היה לה משהו טוב בכיס, או בתיק הקטן, שלא הייתה נפרדת ממנו לעולם. דמעות לא יכלה לראות. כשילד היה בוכה גם בעיניה התנוצצו דמעות. מייד הייתה מכניסה את היד אל כיסה או אל תיקה, ומוציאה חיות מרציפן מצחיקות וטעימות, שרק היא ידעה איפה משיגים אותן. עוגיותיה היו גדושות אגוזי אילסרים, והיה לה תמיד גם משמש מיובש, שאיש לא ידע את סוד הכנתו. המשמש גדל בגן העדן שלה, ליד הדובדבנים, והיא הייתה רוקחת ומייבשת ועושה מטעמים שגרמו לאבא להיאנח מרוב תשוקה אליהם.

הדודה אממה הייתה הבת הבכורה של סבא וסבתא. סיפרו שהיו לה עשר בובות גדולות עם ראש של חרסינה. היא שמרה עליהן כל הזמן ומעולם לא נשברה לה בובה. היא חשבה להוריש את כל הבובות היקרות לבתה, שתיוולד, אך לדאבונה הרב נולדו לה רק בנים. בכל ביקור, הייתה מבטיחה חגיגית שכאשר גרדה תגדל קצת ותהיה ילדה די אחראית, היא תקבל אחת מן הבובות. גרדה פחדה מזה יותר מכל וגם אמא כך. בכל פעם הייתה אמא עוצרת בעד אממה מלהביא לגרדה בובה, בנימוק שהיא עדיין צעירה ואינה די אחראית, והבובה, חס וחלילה, עלולה להישבר בידיה. בינתיים הלכו בובותיה של אממה ופחתו. אנחנו כבר יודעים שהייתה טובת לב מאוד. ובכן, כאשר נפתח בעיר הקרובה בית יתומים לילדים יהודיים, התרימו את יהודי האזור לרכישת צעצועים. מייד תרמה הדודה אממה חמש בובות עם ראשי חרסינה. היא עשתה זאת בכאב לב, ומעולם לא שאלה מה עלה בגורל הבובות האלה. כנראה שלבה אמר לה שלא החזיקו מעמד זמן רב. אמנם, כאשר מסרה את הבובות בטקס חגיגי, אמרה: “פעם היה ילד, שאני הכרתי אותו, ששבר בובה, וסופו היה רע ומר,” אבל זה לא עשה כל רושם. בובה נוספת ניתנה לילדה חולה, בת שכניה של הדודה, שהייתה מאושפזת זמן מה בבית החולים. הילדה אהבה מאוד את הבובה וכל החולים הקטנים קינאו בה. ראתה זאת אממה, ותרמה בובה נוספת לציוד של בית החולים. משלוש הבובות האחרונות אחת הלכה לבתה של הדודה זלמה, וגורלה לוט בערפל, ואחת שבר הדוד יוליוס, אוי לאוזניים שכך שומעות! לא בכוונה, כמובן. הדוד יוליוס חיפש דבר מה בארון. הבובה נדחפה על ידו ונפלה. אוי ואבוי לדוד יוליוס! מאז עליו לשמוע כל יום דרשה נרגשת על אנשים פזיזים, שלא יודעים להיזהר, ואין להם שום יחס לדברים שברגש! אבל בובה אחת נשארה. היפה והעדינה בבובות. דודה אממה שמרה אותה לגרדה. כל המשפחה קיוותה שעוד ירחק היום בו תגיע הבובה היקרה מפז לידי גרדה, אבל היום הגורלי הזה אכן הגיע.

באותו קיץ, שבו מלאו לגרדה חמש שנים, באה הדודה אממה עם בניה לבלות שבועיים בעיר, והתאכסנה בבית האח. הם הגיעו עמוסים כפרדות משא. הבנים נשאו תיבות ענקיות, מלאות פרי מגן העדן של הדודים: גבינות ממחלבתה של הדודה אממה, ודגים מפלג ההרים החוצה את גנם. גם הדודה הייתה עמוסה. ביד אחת נשאה חבילה מאורכת, שמייד עוררה חשד כי יש בובה בתוכה. ביד שנייה, סחבה חבילה גדולה מאוד, עטופה בהרבה נייר, וארבעה גלגלים הציצו מן האריזה.

“אהא,” אמר אבא, “גם את עגלת הבובות העתיקה שלה היא הביאה. העגלה כלכך ישנה שתתפרק מאליה מרוב שנים. אני עוד זוכר שאחי פליקס הכניס אותי לתוכה ואממה צרחה עד לב השמים. ואת, בתי,” פנה אל גרדה, “תהיי מצווה לשמור גם עליה מכל משמר. איחולי!”

בזה דווקא אבא לא צדק. אמנם הדודה הביאה את העגלה הישנה שלה, אך זו הייתה במצב מצוין ולא עוררה שום חשש שתתפרק אי־פעם. כל החשדות של אמא וגרדה הופנו אל החבילה השנייה, שם הייתה הבובה. בובת ראש החרסינה האחרונה של אממה, בבת־עינה, היקרה והיפה מכולן. איזה יופי של בובה! גופה היה חזק, ממולא בחומר כלשהו, אך הידיים, הרגליים והראש היו מחרסינה עדינה ביותר. לחייה היו ורודות כוורד צעיר. עיניה כחולות, והן נפתחו ונסגרו בהתאם לתנוחה שבה החזיקו את הבובה. והיו לה שערות אמתיות, זהובות ומתולתלות. גרדה לא ראתה מעולם בובה יפה כזו. הבובות שאמא קנתה לה היו פשוטות יותר. לא שבירות ולא מתוחכמות. וכשפליקס הוריד להן זרוע במשיכה חזקה, יכלה אמא לתקן מייד את הנזק. לבובות האלה היו הרבה בגדים, שאמא תפרה להן, וגם כובעים וצעיפים. גרדה וחברותיה היו מלבישות ומפשיטות אותן, מוחצות אותן וזורקות אותן, ודבר לא הזיק להן. ממילא לא השאיר פליקס הרבה זמן לגרדה לשחק בבובות. היא הייתה נחוצה לו לכל הרפתקאותיו ולבובות לא היה בהן שום תפקיד. אבל העניין היה אחר לגמרי. ראש הבובה היפהפייה היה עשוי מחרסינה דקה ביותר, זועקת ממש: “זהירות, שביר!” ובגדי הפאר שלבשה זו… תחרה, משי ומלמלה, הכל בלבן וּורוד, מנופח ויקר. הדודה אממה הוציאה את בובתה הנהדרת מן הקופסה ומעשרת עטיפות נייר המשי. היא יישרה את שמלתה, החליקה על תלתליה ומסרה אותה לידיה של גרדה. היא הייתה נרגשת מאוד ודמעות נראו בזוויות עיניה. “תשמרי היטב על הבובה הזאת,” אמרה הדודה אממה. “אני הכרתי פעם ילדה ששברה את בובתה, וסופה היה רע ומר.” אחרכך נתנה לה גם את העגלה, גם היא הייתה ורודה, כמובן, והיו בה כריות משי ושמיכת קטיפה, ואמרה: “עכשיו את יכולה להוביל את בובתך לטיול, אבל היי זהירה, כי פעם הייתה ילדה…” גרדה פחדה נורא שגם סופה וסוף הבובה יהיה רע ומר וחששה לצאת, אבל גם אמא אמרה: “לכי לבי שלי, תטיילי קצת עם הבובה היפה. כל חברותייך יתפעלו ממנה.” והדודה הוסיפה: “אבל אל תיתני להן להחזיק בה. רוב הילדות הקטנות אינן יודעות להיזהר.”

גרדה יצאה אל הרחוב בזהירות־בזהירות. מזל שפליקס לא היה בסביבה. הוא רץ מייד עם בני הדוד, אוסקר ואלפרד, למגרש הכדורגל של העיירה, להראות להם את נפלאותיו. גרדה פחדה פחד מוות שפליקס ירצה לבדוק את הבובה אם היא באמת שבירה כל־כך. ומה יהיה הסוף? אבל דווקא פליקס לא עשה שום דבר רע לבובה, היה מישהו אחר שהתנכל לה.

רק הופיעה גרדה ברחוב, ומייד התאספו סביבה כל בנות השכונה. כולן התפעלו מיופיה של הבובה, מן העגלה הוורודה ומכרי המשי. כולן, כמובן, רצו למשש ולהחזיק, וגרדה החלה להרגיש חשובה ובעלת רכוש יקר. לאחת נתנה ללטף את השערות, לשנייה להרים את השמיכה, כדי לראות את השמלה היפה, אך אף לאחת לא הסכימה להוציא את הבובה מן העגלה ולהחזיק אותה. אפילו לידידתה, גרדה השנייה, לא נתנה וזו נעלבה קשות. “זאת בכלל בובה מיושנת,” היא אמרה. “רק הסבתות היו משחקות בבובות כאלה. לי יש בובה חדשה, מודרנית, מגומי מלא ולא שבירה. בובה מסדנה מפורסמת שמכירים אותה בכל העולם, והיא יקרה מאוד.” מייד רצה הביתה והביאה את הבובה שלה בתוך עגלה. ועכשיו טיילו שתי הבנות היריבות־חברות עם עגלות הבובות שלהן ושובל ארוך של מעריצות נשרך אחריהן. למרות שהמעמד היה נעים למדי, נשמה גרדה לרווחה כשהגיעה בשלום הביתה. גם הדודה אממה שמחה. היא כבר חיכתה בפתח הדלת ומייד בדקה אם לא קרה דבר לבובה. היום הראשון עבר בלי פגע. ביום המחרת לקחה הדודה אממה את כל הילדים לבילוי בעיר וגם לפארק השעשועים. היא הייתה חביבה מאוד ובניה עשו חיים משוגעים ביחד עם גרדה ופליקס. בכלל, בנוכחות בניה הגדולים, בני העשר והארבע־עשרה, לא הקפידה כל־כך על נימוסים ולא על ניקיון מושלם. הבנים פשוט צחקו לה ולקחו את הטפותיה בבדיחות הדעת. בכל פעם שהייתה נותנת כסף לסחרחרת או לנדנדה הגדולה והחלה להתריע על הסכנות האורבות להם, היו הבנים אומרים בצחוק גדול: “כי סופנו יהיה רע ומר.” מייד הייתה הדודה אממה מתקפלת ועושה רצון בניה השובבים. הוי, כמה ייחלה אממה זו לבת צייתנית, נקייה ומנומסת. גם גרדה לא הייתה בדיוק התגשמות החלום הזה. אבל היא הייתה בתו של אחיה האהוב, ואממה קיוותה שעם השנים תהיה מושלמת בכל המעלות. המבחן החשוב ביותר: איך תעמוד בטיפול בבובת־ראש־החרסינה.

גם ביום המחרת טיילה גרדה עם עגלת הבובות הלוך וחזור ברחוב, ועברה בשלום את כל המכשולים. אך יותר מאוחר הגיעה גרדה זנדהוף לביקור. “באתי לשחק קצת עם הבובה שלך,” היא אמרה. “בואי נשחק באמהות ותינוקות, נשיר שיר־יערש ונשכיב את הילדות שלנו לישון.” מייד תקעה את בובתה החדשה לזרועותיה של גרדה ולקחה לה את בובת החרסינה. “טוב,” אמרה גרדה המבוהלת, “באמת כבר מאוחר. צריך להשכיב אותן.” ובלבה חשבה: אם הבובות ישכבו בעגלתן, שום רע לא יקרה להן. מיד נענעה את בובתה של גרדה, חברתה, בזרועותיה ושרה לה שיר ערש נחמד. “זהו,” אמרה, “נרדמה כהרף עין.” אך לא כך בובת החרסינה. בובת החרסינה, כך אמרה גרדה זנדהוף, בכתה ועשתה צרות ולא רצתה להירדם בכלל. ה“אמא” שלה ליטפה אותה, שרה לה בקולי קולות, טלטלה אותה בזרועותיה, ולבסוף כעסה עליה מאוד. “הפסיקי כבר לצרוח!” צעקה עליה, “נמאס לי מן הבכיות שלך! עכשיו תשכבי במיטה ודי!” אמרה ותקעה את הבובה לתוך הכרים. תקעה במרץ רב ובכעס, ו…טרח! נשמע מין קליק כזה ו… סדק ארוך נבקע בראש הבובה, מן הרקה ועד לצוואר. אוי ואבוי! אך את גרדה ההיא זה לא הטריד כלל. “מייד אמרתי לך שהבובות האלה לא שוות.” היא אמרה. “איאפשר בכלל לשחק אִתן.” הרימה את אפה ביהירות והסתלקה מן המקום. מה עושים? מזל שהדודה אממה יצאה עם אמא לקניות ולא תחזור כלכך מהר.

גרדה שלנו פרצה בבכי כגול ורצה אל וורוניקה, השוליה של אמא בסדנת הכובעים. וורוניקה הייתה חברה טובה ומייד מצאה תרופה למכה. “בשביל מה אנו מומחים לכובעים?” היא אמרה. “אני אתפור מייד כובע מפואר מתחרה לבנה עם שני סרטים רחבים ממשי ורוד. נלביש לבובה כובע ואיש לא ינחש מה קרה. הדודה תיסע מכאן בקרוב ולא תדע ולא תרגיש כלום.” מייד החלה במלאכה. בסדנה היו הרבה פיסות של משי ותחרה והכובע התקדם במהירות. גרדה ישבה לידה וחיכתה לגמר המלאכה, ופחדה פחד מוות שהדודה תחזור לפני הזמן. אך לא. הכובע הושלם מהר. הוא הלם את הבובה להפליא ולא ראו את הסדק. שני הסרטים הרחבים גם החזיקו את הראש השבור היטב שלא יתפרק… גרדה שמה את הבובה בזהירות־ בזהירות בעגלה. זמן קצר אחריכך חזרה הדודה אממה. כמובן שניגשה מייד אל עגלת הבובות. גרדה הוציאה מהר את הבובה מן העגלה, אימצה אותה אל לבה ואמרה: “וורוניקה תפרה לבובה כובע חדש. נכון שבכלל לא היה לה כובע?” דודה אממה הביטה בילדה, ליטפה את ראשה ואמרה: “יפה, יפה את מטפלת בבובה שלך. אני מקווה שעוד הרבה זמן תיהני ממנה.”

עברו עוד יומיים. הדודה אממה כבר לא באה כל יום לראות את שלום הבובה. כנראה סמכה על גרדה והניחה לה. אחרכך חזרו האורחים לביתם. לא בלי התראה אחרונה של הדודה אממה, שאמרה: “פעם היו ילדים, שאני הכרתי אותם, שהשתוללו יותר מדי, ולא שמרו על הצעצועים וסופם היה רע ומר.”

 

פטפטנית    🔗

גרדה לא ידעה לשמור סוד, וזה הרגיז את פליקס. הוא היה שתקן מטבעו, רוקם מזימות בשקט. אבל היו לו תכונות של מנהיג וכולם נהרו אחריו, גם אם לא הִרבה במלים. גרדה, לעומתו, הייתה פטפטנית איומה. הפה שלה לא נסגר לרגע. הייתה מפטפטת, מספרת, מרכלת ומגלה סודות. למרות שהבטיחה, למרות שלא התכוונה, הסוד יצא לה מן הפה. לפליקס היו הרבה סודות, ולמי יספר אותם אם לא לאחותו־יחידתו? בכל פעם היה משׁביע אותה בשבועות נוראות, לא לספר לאיש שמחר הוא מתכנן להתפלח למגרש הכדורגל ולראות משחק חינם אין כסף. עוד באותו יום ידע על כך כל הרחוב. הוא הרביץ לה מכות נאמנות והיא הייתה צורחת עד לב השמים, עד שאמא באה להצילה מידו. אבל למחרת סיפר לה סוד חדש והשׁביע אותה לא לגלות לאיש. היא התכוונה בכל הרצינות לא לגלות לאיש… אבל אולי רק לוורוניקה? אולי לגרדה השנייה שתדע איזה אח מוצלח יש לה? הרי לזו הייתה רק אחות קטנה ויללנית. ואיך לא תתפאר באח האגדי שלה שזו תתפוצץ מקנאה? מכיוון שהיה לה גם דמיון עשיר, הייתה מפארת את הסודות של פליקס, עד שהיו רחוקים מרחק רב מן המקור. הוא קרא לה “שקרנית!” קרא לה “פטפטנית!” ציווה עליה לסתום את הפה… כלום לא עזר. גרדה הייתה כמו מסננת, כל מה שנכנס – יצא, אבל גם משופץ. אפילו כשלא היו לה סודות לגלות, לא סגרה את הפה לרגע. היא אהבה מאוד להמציא סיפורים ולספר אותם לקהל שומעים מילדי הרחוב, שהקשיבו רוב קשב והאמינו לכל מלה באמונה עיוורת. רק שאלו מפעם לפעם: “מנין את יודעת את כל זה?” “למה לך קורים דברים שלא קורים לנו אף פעם?” מה תגיד להם? שאין להם דמיון?

השומעת הנאמנה ביותר שלה הייתה אדית הקטנה. זו הייתה יושבת פעורת פה ועיניים ובולעת כל מלה היוצאת מפי בת דודתה הגדולה. מה חשוב איך קוראים לזה: דמיון? גוזמאות? שקרים? או אולי סתם מעילה באמון, עלידי גילוי סודותיו של פליקס, ושיפוצם כיד הדמיון הטובה עליה? מחלתה זו הייתה חשוכת מרפא. “עיזה מטופשת!” היה פליקס צועק. “אי ־אפשר לסבול אותך, סגרי את הפה. רק מפטפטת מן הבוקר עד הלילה. נמאסת ודי!” סר וזועף היה פונה ממנה והולך לו. וכך קרה פעם שהיה לפליקס סוד שרצה מאוד לספר, שהציק לו מאוד, אבל פחד לפתוח את לבו בפני אחותו הפטפטנית.

פליקס, שהיה כבר בן שש, החל לבקר בבית הספר. גם שם היה כוכב וכל ילדי הכיתה נהו אחריו. הוא קפץ גבוה מכולם, בעט היטב בכדור והכניס גולים רצחניים אפילו לילדי כיתה ד. גם בלימודים לא היו לו בעיות. אבל הייתה לו בעייה עם המורה, האדון טרון. האדון טרון היה ידוע כאיש בעל דעות קיצוניות ואנטישמיות. בזמן ההוא האנטישמיות עוד לא הייתה מורגשת בגרמניה אבל פה ושם בצבצה בכל זאת והמורה טרון היה נציגהּ של תורת הגזע. מאוד הכעיס אותו שפליקס מנצח את כולם, שהוא זריז ושרירי כלכך ונוסף לזה הילד היפה ביותר בכיתה. גם, שומו שמים, עיניים כחולות כספירים היו לו, ויחד עם השיער הכהה, היה נחמד להביט בו ולהתפעל ממנו. כך עשו כולם, פרט למורה טרון. אמא ואבא לא היו מרוצים כשנודע להם שהבן נקלע לכיתתו של האדון טרון אך לא יכלו לשנות דבר. הם הזהירו את פליקס שעליו להיות שקט וחרוץ ולא לתת לאדון המורה טרון פתחון פה להיטפל אליו. פליקס עשה כמיטב יכולתו, אך המורה טרון התעלם ממנו לחלוטין. גם כשהיה מצביע יחידי בכיתה וידע את התשובה לשאלת החשבון, המורה לא היה פונה אליו, והיה אומר בפליאה מאוסה: “מה, אף אחד אינו יודע? חבל, חבל.” "פליקס היה צועק: “אני, אני יודע!” כל הכיתה הייתה מחזיקה אחריו וצועקת: “פליקס טריידל יודע!” אבל המורה טרון לא ראה ולא שמע. לעומת זאת כל שגיאה קטנה של פליקס זכתה להערה עוקצנית ופוגעת. פליקס לא היה מן הנעלבים ולא מן העולבים. הוא חיפש נקם. גם יתר הילדים לא חיבבו את אדון טרון הנוקשה, ולכן לא היה קשה לשכנע אותם לכל מיני תעלולים. עד סוף ימיו לא הצליח האדון טרון לפענח מי מרח את כיסאו בדבק מגע. האדון המורה התיישב ונדבק מייד. הכיסא היה מחובר כלכך חזק למכנסיו, שהוא נאלץ להשאיר בכיתה את המכנסיים ולברוח בתחתוניו אל השירותים. למרבה הפלא עבר המקרה ללא תגובה. האדון טרון התבייש כלכך שנאלץ להישאר בתחתונים, שלא רצה להזכיר יותר את המקרה האומלל. זה לא הוסיף ליוקרתו בעיני הכיתה. המצב הגיע למשבר. הכיתה שנאה את המורה טרון והמורה טרון שנא את הכיתה. פליקס עוד הגדיל לעשות וחיבר עליו שיר לעג, שהיו שרים לו מאחורי גבו. זה נשמע בערך כך: “המורה טרון/ יש לו חיסרון/ בכבד ובריאה ובגרון.” לא היה בזה הרבה היגיון. המורה טרון היה גבר בריא, חזק ואלים למדי, והוא גם הוכיח זאת. הוא תפס כמה ילדים ששרו בקול רם מדי את שירם, מרט את אוזניהם במשיכות מכאיבות, ודרש לדעת מי חיבר את החרוזים הנבזיים האלה. הילדים עמדו בניסיון בגבורה ולא הסגירו את פליקס, ולכן החליט המורה להעניש את כולם: אם לא יסגירו את מחבר השיר, הוא יכה את כולם לפי התור.

זה לא היה מקובל על פליקס. הוא אמנם קטן, גבר בן שש וחצי, אך הגון. פליקס הצביע והודיע קבל עם ועדה, שהוא חיבר את השיר. המורה טרון השתולל. היהודי הקטן העז להעליב גרמני טהור ושורשי כמוהו. פליקס הושכב על הספסל והוכה קשות לעיני כל הכיתה. אחרכך עמד בפינה, ראשו מופנה אל הקיר, במשך כל יום הלימודים כולו. פליקס היה המום, כאוב ופגוע. הישבן הקטן שלו להט וסימני המכות היו כחולים ועטורי שטפי דם. בבית לא סיפר מאומה. כאשר אמא רצתה, כדרכה, לרחוץ אותו לפני השינה, הודיע לה חדמשמעית שהוא כבר גדול, ומהיום והלאה יתרחץ בכוחות עצמו. כך מנע את גילוי חרפתו. אבל לגרדה הוא רצה צאוד לספר על כך. רצה לספר לה איך עמד בגבורה בכל הניסיונות ולא צעק, למרות שכאב לו נורא. שבוע ימים אחר־כך לא יכול היה לשבת בלי כאבים.

יום אחד לקח את אחותו לטיול קטן לפארק כדי לספר לה את סודו. שוב הפציר בה נמרצות שלא תעיז לגלות דבר בבית. “אוי ואבוי לך, אם תגלי אפילו מלה אחת,” אמר לה. “את הלשון אני אעקור לך אם תלשיני עלי.” גרדה הבטיחה. גרדה תמיד מבטיחה, אך לא תמיד עומדת בהבטחותיה. היא שמעה את סיפורו של פליקס ונחרדה. כך עשו לאח שלה? היא הייתה מוכנה לטרוף את האדון המורה טרון. היא רצתה לקרוע אותו לגזרים, בגלל האח שלה. פליקס לא בכה לאורך כל הדרך, אבל גרדה, רק שמעה את הסיפור והזילה דמעות כמים. “כמה הוא הרביץ לך? חמש־עשרה מכות עם המקל הארוך? איזה מנוול! כשיעבור מתחת לחלון שלנו, אני אירק עליו.”

“שתקי!” אמר פליקס, “שום יריקות. זה עוד חסר לי. הוא הרי יהיה בטוח שאני עשיתי את זה. ותפסיקי כבר לבכות. אני אמצא כבר דרך לסדר אותו. די, נו, קחי לחם עם ריבה.” פליקס הוציא את הצידה שלקחו לדרך. מנהג כזה היה להם בבית. יוצאים לטיול קצר, אפילו לשעה קלה, מייד צוררים צרור עם צידה לדרך. זה מעניק לטיול משנה חשיבות. זה הופך סתם הליכה למסע. מה כבר יכלו לשים בצרור כזה? לחם עם ריבה. פליקס הושיט לאחותו המתייפחת פרוסת לחם מרוחה בריבת התפוחים השקופה והנהדרת של אמא. בינתיים המשיך לספר את סיפורו והשמיע איומים נוראים, אם רק תעיז לספר ולגלות אפילו שמץ.

“אהרוג אותך!” אמר. “פעם אחת תסגרי את הפה שלך ולא תפטפטי.” וראה זה פלא, הפעם גרדה לא פטפטה. מה קרה לה? היא לא יכלה לפתוח את הפה. הכיצד? מעשה שהיה כך היה: גרדה הייתה כלכך רתוקה לתיאוריו של פליקס, שהלכו ונעשו דרמטיים יותר ויותר. מרוב התלהבות, אפילו פליקס היבש התחיל קצת להגזים בהשפעת השומעת המכורה, שכלל לא שמה לב לפרוסת הלחם שהגיש לה. פרוסת הלחם הייתה אחוזה בידה, ומפעם לפעם הובילה אותה אל פיה. ממש בהיסח הדעת. כך גם לא יכלה לראות שדבורה רעבה לצוף, התנחלה על פרוסת הלחם עם הריבה המתוקה. אוזניה של גרדה שתו בצימאון את סיפורו של אחיה: איך שכל הילדים אוהבים אותו עכשיו כפליים, ושונאים את המורה טרון פי שבע. מבטה אבד איפה שהוא בצמרות העצים וידה הובילה את הפרוסה אל פיה, יחד עם הדבורה. הדבורה שנסגרה בחלל הפה, ראתה עצמה מותקפת. היא לא התמהמהה ונקצה את גרדה בלשונה. איזה כאב! גרדה קפצה בצעקות אימים ורקעה ברגליה מעצמת הכאב. היא ירקה ויללה וצעקה בקולי קולות. פליקס נבהל. אך אחרי שגרדה ירקה את הדבורה מן הפה, הבין מה קרה. הוא רץ מהר ככל שניתן עם אחותו המייללת הביתה. גרדה המשיכה ליילל, אך קול היללות נעשה עמום יותר ויותר, הלשון העקוצה התנפחה והתנפחה, עד שמילאה את כל חלל הפה של גרדה המסכנה. עד שהגיעו סוףסוף הביתה, ועד שהובהל הרופא, כבר התקשתה הילדה לנשום. אוי ואבוי! כל הפה התמלא בלשון, והלשון הוסיפה והתנפחה. גם הדוד הרופא (כפי שקראו לד"ר זיברכט הזקן) נבהל. שעות ישב ליד הילדה הנחנקת וזילף מים קרים וחומרי הרגעה על לשונה. זה לא היה פשוט כלל. הרי הלשון הזו מלאה את הפה כולו ואיאפשר היה לפתוח אותו. הלשון כלכך גדולה ולחצה בגרון, עד שגם דרך האף היה קשה לנשום. זו הייתה לשון בוערת, קשה כאבן וכואבת.

“אם לא ישתפר המצב, נצטרך לחשוב על ניתוח,” אמר הרופא וכולם נחרדו.

אבא אובד עצות אמר: “דבורה קטנה אחת, מה שזו יכולה לעולל! איני מבין את זה.” אבא לא אהב שהדברים יוצאים משליטתו, אבל הפעם זה היה ממש כך, והוא היה מודאג.

הכי אומלל היה פליקס. הוא האשים את עצמו. מי נתן לגרדה את פרוסת הלחם עם הריבה? הוא נתן לה. ומה שיותר גרוע: מי איים עליה, שיוציא לה את הלשון אם תפטפט? הנה, עכשיו לא תוכל לפטפט ולגלות את סודותיו. אבל עכשיו היא חולה כל־ כך אולי אפילו תמות. את זה הוא לא רצה. לזה לא התכוון. ומי יודע אם לא באשמתו קרה הדבר. האם לא איים עליה? האם לא אמר לה שתשתוק אחת ולתמיד? עכשיו כולם רוצים שתפתח את הפה והיא אינה יכולה. “אוי”, חשב פליקס בלבו, “שתספר הכול. מה אכפת לי. שתפטפט כל הימים, למי זה מזיק? אני רוצה אותה כמו שהיא. בריאה, שלמה ומפטפטת, כך אני אוהב אותה”.

הוא עמד לידה כל הזמן ושלח מברקי תפילה לאלוהים עם הבטחות ונדרים מכל הסוגים. הוא כבר יהיה אח טוב. הוא לא ירביץ לה יותר לעולם. הוא ילמד אותה לקפוץ על חבל, בלי להתעצבן עליה. הוא ישחק אתה ב“אמא ואבא” (משחק שגרדה אהבה, אבל פליקס תיעב). כל זה הוא הבטיח לאלוהים בימים הקשים ההם. הוא גם סירב ללכת לבית הספר ואילץ את אבא לכתוב לו מכתב התנצלות עם כל מיני תירוצים. לא, הוא לא ילך לבית הספר, כי מה יהיה אם בינתיים תיחנק לו האחות היחידה שיש לו עליו לשמור עליה. אמא לחצה לה על הלשון עם קוביות קרח קטנטנות, ופליקס עזר לה.

בימים הראשונים היה מצבה של גרדה קשה: לא לאכול, לא לשתות, לא לדבר ובקושי רב לנשום. ביום השלישי החלה הלשון להיות יותר גמישה, ונכנס יותר אוויר. כולם נשמו לרווחה, מעכשיו ילך הכול וישתפר. ביום הרביעי כבר שתתה מים ומרק מקשית ואמרה את המלים הראשונות. מה היא אמרה? היא אמרה: “איפה פליקס?” “אני פה.” ענה פליקס. “עיזה מטופשת שכמותך, את חושבת שאני אעזוב אותך ככה סתם?” אבא צחק: “עכשיו כבר תעזוב אותה קצת. ממחר אין יותר תירוצים. אתה חוזר לבית הספר כמו ילד טוב. אגב, מן המורה טרון אין לך מה לחשוש יותר. הילדים סיפרו למנהל כמה הוא הרביץ לך. זה נגד כל התקנות לכיתה א. המורה טרון קיבל נזיפה חמורה והתנצל לפני. כך נודע לי גם על מעללי התכשיט שלי. מילא, אני לא כועס עליך. המורה טרון הוא פגע רע. ממחר תלמד אתכם הגברת מולשטיין, שהיא חברה טובה של אמא וקונה אצלנו. האדון טרון ביקש העברה למקום אחר, כי כל בית הספר כבר שר אחריו את השיר המחורבן שלך.” אבא צחק. אמא צחקה וגרדה ניסתה גם כן לצחוק, אבל זה עוד לא יצא לה כלכך טוב. עבר עוד יום והיא יכלה כבר לאכול, לשתות ולדבר, לחזור לחיים רגילים ולהמשיך לפטפט. פליקס השתדל להגשים את כל מה שהוא הבטיח לאלוהים בשעות הקשות. אבל כעבור יומיים נמאס לו מזה, ושוב קילל והרביץ כתמול שלשום. אבל מה זה חשוב כשאוהבים?

 

בית הספר    🔗

סוף־סוף גם גרדה הולכת לבית הספר. כבר שנתיים היא יודעת לקרוא כי אחיות הכומר המשועממות לימדוה. לכן גם ברור לכול שאת שיעורי הבית תעשה יום יום אצלן, כי להן יש הרבה יותר פנאי מאשר לאמא. וכך היה. אחיות הכומר שמרו בקפדנות על שורות ישרות במחברת ועל שוליים נאותים. מעולם לא נתנו לגרדה לכתוב ישר במחברת. הו, לא! קודם כותבים טיוטה, ורק אחרי בדיקה קפדנית ותיקון מעתיקים למחברת. בעיני המורה, ד“ר טילה, זה מצא חן מאוד, וגרדה הפכה במהרה לתלמידתו החביבה. גרדה הייתה מאוהבת במורה ד”ר טילה. מה יש כבר לאהוב במורה ד“ר טילה? הוא היה איש מרובע, ממושקף, קפדן, ודי מכוער. שערותיו הדלילות, הלבנוניות, היו חלקות ונחו על חצי הקרחת בסדר מופתי. משקפיו, במסגרת מוזהבת, נצצו ברשעות וקולו היה חד וצרחני. המורה ד”ר טילה צלע על רגלו הימנית, מזכרת מפציעה במלחמת העולם הראשונה. הייתה לו אשה גדולה ושמנה ששלטה בו ביד רמה, ושמונה ילדים, שהוא רדה בהם קשות. בעצם הוא היה דוקטור לספרות גרמנית ורשאי ללמד בבית הספר התיכון ואפילו באוניברסיטה, אך משום מה רצה ללמד אך ורק בכיתות היסוד. כאן הוא הרגיש עצמו מלך. על פיו יישק דבר. הילדים הקטנים פחדו מפניו פחד מוות. הוא התהלך תמיד עם מקל חזרן צהוב בידו וגם השתמש בו מדי פעם. בכיתה א' הייתה זאת עדיין צליפה כמעט ידידותית בגבם של הילדים, בעברו בין השורות. אך בכיתות גבוהות יותר שרק המקל באוויר ונחת על ידיים קטנות ורועדות, והמכה הייתה מלווה בכי מר. אולם גרדה הייתה חביבתו של ד"ר טילה. הוא שיבח אותה ואת כתיבתה בכל הזדמנות. ובצדק. מכיתה א' כתבה גרדה חיבורים ושירים קטנים. המורה הקפדן צחק מרוב נחת, כי את הצלחת תלמידיו הוא זקף לזכותו בלבד.

אצל פליקס נשארה גרדה עיזה מטופשת, אבל בכיתה א' הייתה הגאון התורן של המורה ד“ר טילה. בשיעורי זמרה לא כל־כך הצטיינה וגם בשיעורי הציור לא התבלטה לטובה, אבל כל המקצועות האחרים היו בידיו של ד”ר טילה ואצלו הלך לה. לכן אהבה את המורה טילה אהבה עזה.

בית הספר היה בניין לבנים אדומות גדול ויפה אך הכיתות היו צפופות ומחניקות וספסלי הילדים היו נוקשים ולא נוחים. בכל שולחן הייתה גומה בשביל כסת הדיו, עם הרבה כתמי דיו סביבה. בכיתות הראשונות עדיין כתבו הילדים בגיר על לוח קטן, יותר מאוחר – בעיפרון, אך כשהגיעו אל הכתיבה בדיו – נשפכו הרבה דיו והרבה דמעות, כי המורה היה מעניש על כל כתם בחיבור בצליפת מקל החזרן.

בית הספר היה מוסד קתולי ועבדו בו גם נזירות. חלקו האחד של הבניין היה כולו של בנים וחלקו השני רק לבנות. הנזירה גריזלדיס לימדה את הבנות מלאכת יד. היא הייתה אשה צעירה ויפה מאוד. בגדי הנזירה השחורים נחו עליה כגלימת מלכות. גבוהת קומה ודקת גזרה הייתה. שביס הנזירות הלבן כשלג הלם לפניה היפות והשלוות. תמיד התהלכה בצעדים חרישיים, ושולי השביס הלבן התנופפו ברוח ככנפי ציפור. סיפרו עליה שבאה מבית אצילים, התחנכה במנזר מילדות, ולא יצאה ממנו, אלא לטיפול בנצרכים ולהוראה בבית הספר. גרדה אהבה את הנזירה היפה הזו אהבה נואשת, אך זו מעולם לא התייחסה, אליה. גם לילדים אחרים היא לא התייחסה, פרט, אולי, ליוספינה הקטנה והחלשה. גריזלדיס הייתה שוות נפש ושלווה כלפי כולם. המשימה הראשונה שהטילה על תלמידותיה הקטנות הייתה לסרוג מטלית בשביל לאחוז בה סירים חמים. כאשר אמא שמעה על כך, הזדרזה להכריז שזה מה שחסר לה במטבח. גרדה רצתה מאוד לעשות לאמא מטלית כזו, אבל זה לא הלך.

כל ילדה קיבלה מהאחות גריזלדיס מסרגה עם וו קטן בקצֶהָ, סליל של כותנה לבנה והוראות. האחות גריזלדיס צעדה כמו מלכה בין שורות הספסלים, אחזה קצת בידיים הקטנות והדגימה את הפעולה הנכונה. רבות תפסו את העניין מהר. גרדה לא. בשעה שכל התלמידות כבר התחילו את השורה הראשונה, אחרי שרשרת הלולאות, היא עדיין נאבקה עם השרשרת. כאשר האחות גריזלדיס התקרבה אליה, כל־כך התרגשה, עד שידיה רעדו והלולאות שוב התבלבלו ללא תקנה. בשיעורים הבאים לא היה יותר טוב. השורה השנייה שלה הייתה כל־כך מבולבלת וסבוכה, רטובה מדמעות, וכל העבודה נראתה דביקה ומלוכלכת. לא היה לזה שום דמיון למטלית. גם כאן עזרו אחיות הכומר. הם פרמו את כל הסבך, לקחו סליל חוטים חדש והחלו במלאכה.

ימים ארוכים סרגה גרדה רק לולאות. שרשרת ארוכה של לולאות, עד שהאחות גריזלדיס העירה בקולה השלו שצריך גם להתחיל לסרוג. עכשיו הידיים כבר התרגלו לאחוז במסרגה. גריזלדיס עמדה לידה ופקדה: “להכניס את המחט אל הלולאה, לתפוס חוט ולהעביר אותו דרך הלולאה, ולמשוך.” גרדה משכה במרץ והחוט התארך לה עד לאף. כל הבנות פרצו בצחוק וגריזלדיס תיקנה ואמרה: “עכשיו העבירי את החוט דרך הלולאה.” איך עושים את זה? זה פשוט לא הלך. רחמיה של גריזלדיס נכמרו על גרדה והיא סרגה למענה את השורה הראשונה, הקשה, עד סופה, אך פקדה עליה לסרוג בבית עוד שורה. שוב ישבה גרדה כל אחרי הצהריים אצל מרגרטה ומריאנה, אחיות הכומר, ולמדה מחדש את התורה. כשהשורה הייתה גמורה, נראתה העבודה שוב מבולבלת ומלוכלכת. “אין דבר,” אמרה מריאנה, “אנחנו כבר נתקן לך את זה. הרי עבדת בנאמנות, וזה העיקר.”

וראה זה פלא, למחרת, כאשר באה גרדה לקחת את המטלית המותחלת, הייתה זו שוב נקייה וסרוגה עין־עין, כמו פנינים. השורה שנסרגה אחר־כך בכיתה הייתה שוב סבך אחד גדול. אבל אחרי טיפולן של השכנות הטובות, חזרה ולבשה צורה. את האמת לא גילו לה האחיות הזקנות. בכל יום אמרו לגרדה להשאיר את העבודה לשם תיקון, ובזמן זה היו פורמות, מתקנות ומכבסות את העבודה שלה. האחות גריזלדיס הרגישה משהו, אבל לא הגיבה. ומה אכפת לה? העיקר שלכל הבנות הקטנות תהיינה מטליות. על המטלית הזו עבדו בכיתה חצי שנה.

אחר־כך עברו ללמוד סריגה בשתי מסרגות וסרגו צעיף לבובה. על הצעיף של גרדה מוטב לא לדבר, הוא היה עקום, סבוך, והעיניים הרבות שנפלו לה בזמן הסריגה היו דוגמה בפני עצמה. גרדה טרחה בו רבות, אבל הנזירה גריזלדיס כנראה התייאשה ממנה ולא ניגשה אליה שוב, הפקירה אותה לשלטונן של המסרגות הזדוניות, הגדולות והדוקרניות. גם פה נכנסו אחיות הכומר לעובי הקורה ובסוף השנה סרגו לה צעיף חדש. הן אמרו: “הילדה טרחה כל כך הרבה בלי לראות ברכה בעמלה. רחמנות עליה.” בתערוכת סוף השנה תלתה גם גרדה את עבודותיה על הלוח, יחד עם כל הבנות, הציון שלה לא היה רע. “כמעט טוב” כתבה לה הנזירה, וזה היה הרבה יותר ממה שגרדה קיוותה.

מיותר לציין שאצל המורה להתעמלות היה המצב גרוע הרבה יותר, וגם הציון. אבל אצל המורה ד"ר טילה, קיבלה רק ציונים מעולים. בסוף השנה נראתה התעודה שלה בדיוק כמו הנגטיב של תעודתו של פליקס. פליקס הסתפק בכל המקצועות העיוניים בציונים בינוניים למדי. די כדי לעלות כיתה. אבל בספורט, בזמרה ובמלאכת־יד היה הכול מצוין ומעולה. “מה לעשות?” נאנחה אמא, “כאלה הילדים שלנו, וכאלה נאהב אותם.”

אמא הייתה מאוד מאוכזבת משלומיאליותה של בתה הקטנה. לה עצמה היו ידיים טובות כל־כך. הכול השתנה עם בואה של סבתא פלורה. סבתא פלורה, אִמהּ של אמא, צחקה ואמרה: “הרי בתחילה גם את לא הצלחת בשיעורי המלאכה. בכל פעם הייתי פורמת לך את הסריגה וסורגת מחדש. רק אני לימדתי אותך לסרוג, וכך אעשה גם לבתך. הנכדה שלי עוד תהיה סרגנית מהוללת.” אמא רק אמרה: “אוי ואבוי.” אבל זה לא הרתיע את סבתא פלורה.

סבתה פלורה הייתה אשה קטנטונת ונמרצת. מי שראה אותה לא הבין איך אמא קטנה כזו ילדה שבעה ילדים גבוהי קומה. אך היה לזה הסבר: סבתא פלורה הייתה תאומתו של אח גבוה כתומר, וגם סבא לוי המנוח היה איש גבוה ותמיר, וכך קרה שגם סבתא פלורה, בגובה של מטר וחמישים, התהלכה בין ילדיה הגבוהים כמו גמדה. אבל מעמדה היה תמיד רם. כולם שמעו בקולה. היא הייתה תקיפה ולא נהגה לוותר. גם לגרדה לא ויתרה. היא הושיבה אותה לצדה, החזיקה בידה והן סרגו ביחד. “להכניס את המסרגה ללולאה, לקחת את החוט, להעביר, לגלגל את החוטים חזק מסביב לאצבע ו…ככה! וככה! וככה! זה על האצבע וזה על המחט! אוי, ילדה, כמה שאת לא תופסת שום דבר! הרי זה כל־כך פשוט. כך סורגים, כך וכך!” גרדה ישבה לידה שעות, הביטה בערגה דרך החלון אל הקיץ בחוץ ואל פליקס המשתולל בחצר, וסרגה… וסרגה… ולבסוף באמת סרגה. בזמן שהותה של סבתא בביתם, למדה גרדה את כל המלאכה. הידיים החלו לציית לה, המסרגה הפסיקה לדקור אותה ועשתה מה שצריך. זה אפילו התחיל למצוא חן בעיניה. עד לנסיעתה של סבתא הספיקה גרדה לסרוג לפליקס כובע חורפי. הכובע היה קצת צר לראשו, אבל פליקס אהב אותו. סבתא הייתה מרוצה. היא שכחה שהתלוננה שגרדה לא תופסת שום דבר. נהפוך הוא. היא שיבחה אותה מאוד ואמרה אפילו: “לילדה הזאת יש ידי זהב.” ואמא אמרה: “מילא, שיהיה כך.”

גרדה הביטה אל העתיד של שיעורי מלאכת היד בביטחון עליז. אפילו לא נבהלה מן העובדה שבשנה הבאה תצטרך לסרוג גרביים בחמש מסרגות. היחסים עם האחות גריזלדיס, הנזירה, השתפרו מאוד. זו אפילו חייכה אליה מפעם לפעם. זה תמיד גרם ללבה הקטן של גרדה להחיש את פעימותיו. למען האשה היפה הזו הייתה מוכנה לעשות כל דבר, אך לא תמיד הצליחה בכך.

האחות גריזלדיס לימדה את הילדים גם לשיר שירי דת, על מריה הקדושה, אֵם ישו. כל זמן השיעורים היו שרים שירים יפים, בעלי לחנים פשוטים ומקסימים. אבל גרדה הייתה מאוד מודעת לכך שילדה יהודייה אינה שייכת למריה הקדושה, למרות תמונותיה עם התינוק, שהיו כה יפות ונוגעות ללב. אבא של גרדה אמנם הפסיק כמעט לחלוטין לשמור מסורת, אבל תמיד התגאה ביהדותו, וידע להעביר זאת לילדיו, ולפני כניסתם לבית הספר הקתולי, הזהירם היטב מפני כל השפעה נוצרית.

כל השיעורים בבוקר החלו בבית הספר הזה בתפילה. הילדות הצטלבו ואמרו בדבקות: “בשם האב, הבן ורוח הקודש.” גם גרדה עמדה אתם, אך היא רק עמדה דום, עמידה מכובדת, ולא הצטלבה ולא התפללה עם כולם. גם מן הביקורים המשותפים בכנסייה הייתה משוחררת. אך לעומת זאת כל שבוע בא מורה יהודי ללמד את כל ילדי העיירה היהודים דת. המורה הזה, אדון בר, היה איש קטן ועצבני והיה קשה מאוד לאהוב אותו. קולו היה חד־גוני ומשעמם והוא שמח יחד עם הילדים על כל שיעור שנגמר. איך אפשר בכלל להשוות אותו לאחות גריזלדיס היפהפייה, עם קול האלט היפה ושירי מריה הנוגים. אבל כאן לא היו פשרות. ילדים יהודיים לא מתפללים לישו ולמריה, וזהו. למזלה של גרדה היה המורה ד"ר טילה כופר גדול וכלל לא הקפיד על תפילות הבוקר. הוא לימד ספרות בהתלהבות גדולה, וגרדה, שידעה כבר מכיתה א' שירים ארוכים של שילר וגתה בעל־פה, חגגה אצלו. וזה עורר את קנאתה של גרדה זנדהוף. גם היא למדה בכיתתו של טילה. הן היו הבנות היהודיות היחידות בכיתה ואמורות היו להיות חברות. זה גם היה כך לכאורה, אבל בכל זאת היה לכל אחת מהן חוג משלה. גרדה זנדהוף, ילדה עשירה ומפונקת, הייתה תלמידה מוצלחת ברוב המקצועות, אך דווקא בענייני שפה וספרות, ציפור נפשו של המורה טילה, לא הצטיינה. בחשבון הייתה מעולה, גם בזמרה ובמיוחד בהתעמלות. שם הייתה בין הראשונות. ואילו במלאכת יד הייתה לא מוצלחת כמעט כמו גרדה, אך לגרדה הייתה סבתא פלורה ולזו – לא. לכן, כאשר המסרגות בידיה של גרדה טריידל כבר זימרו זמר עליז, נאבקה עדיין גרדה זנדהוף עם הלולאות הארורות. “ממילא לא אצטרך אף פעם לסרוג.” היא אמרה וכל הבנות המזדנבות אחריה אמרו אמן.

לגרדה זנדהוף היו תמיד “זנבות” אותן הייתה מזמינה אל ביתה השופע כל טוב, והייתה מחלקת להן צעצועים שנמאסו עליה. אך על גרדה טריידל לא יכלה לוותר אף פעם. זו לא הייתה “זנב” זו הייתה חברה, שכדאי לשמור אתה יחסים טובים (בשביל הכנת חיבורים לאדון טילה, למשל). חוץ מזה היה לה גם אח. פליקס האגדי, שכל הבנות התפעלו ממנו. אתם יודעים איזה ייחוס זה? היה לו שיא בית הספר לכיתות ב' ו־ג' בקפיצה לגובה. ובזכות מי ניצח בית הספר הקתולי את בית הספר האוונגלי בריצה ובמחניים, אם לא בזכות פליקס? פליקס הביא את אחותו כל בוקר לבית הספר ולא הרפה מידה עד לדלת הכיתה. גרדה זנדהוף הלכה תמיד לידם, אך פליקס מעולם לא נתן לה יד, מה פתאום? פליקס שנא בנות. גרדה היא אחותו, וזה דבר אחר. חוץ מזה היא עיזה מטופשת ויכולה להיקלע לצרות אם הוא לא ישמור עליה. אבל מה פתאום לתת סתם יד לאיזו בת? איכס! רוב הבנות בכיתה היו בנות כורי פחם, שעזרו בבית מגיל צעיר. בית הספר היה עבורן מעמסה מיותרת ושיעורי הבית – סיוט. הרי צריך לעזור לאם אחרי הלימודים ולשמור על האחים הקטנים. ולמי יש זמן לשיעורי הבית? המורה טילה הטיל עליהן עונשים וגם הרביץ במקל החזרן, אך גם זה לא עזר. היו בכיתה גם בנות מיוחסות יותר. בנות הפקידים והשטייגרים, בנות החנוונים ובת הרוקח. הן לא היו חכמות יותר מיתר הבנות, אך התנאים בביתן היו טובים יותר והיה להן יותר זמן פנוי. בשבילן היה בית הספר מקום טוב לבילוי. בנות אלה היו חברותיה של גרדה זנדהוף.

גרדה טריידל ישבה ליד אננה מנקה, בת של כורה, אך ביתה היה תמיד נקי ומצוחצח. היו לה שני אחים גדולים ממנה, ואמה עבדה ככובסת בבתי עשירים. גם אל ביתה של גרדה הייתה מגיעה ואננה הייתה תמיד מתלווה אליה. לגרדה, היו ימי הכביסה חגיגה. באותו יום אכלו בצהריים סנדוויצ’ים ושתו קפה, יחד עם הכובסת. לאחר מכן הייתה אמא נותנת לשלושת הילדים, גרדה, פליקס ואננה, כסף לקנות גלידה, אחר־כך היו הולכים עם הכובסת ועם סל הכביסה לתלות את הכביסה. אננה וגרדה התרוצצו שם בין הסדינים התלויים כמו בעולם קסום, ונהנו מאוד. מכיוון שהכירו זו את זו מקודם, ביקשו גם בכיתה לשבת ביחד, והיו חברות טובות מאוד. אננה מנקה הייתה טובה בחשבון והייתה לוחשת לגרדה ברגעים קשים את התשובות הנכונות. גרדה הייתה מתקנת לאננה את שגיאות הכתיב בשיעורי הבית ושתיהן זכו תמיד לציונים מעולים. בסך הכול היה להן נעים בבית הספר ואדון טילה קרא להן: “שני חרוזים בשרשרת הצלחות החינוך שלי”.

כך זה נמשך גם בכיתה ב‘. אפילו גרביים בחמש מסרגות נסרגו בהצלחה. המורה להתעמלות השלים עם הישגיה העגומים של גרדה ועזב אותה לנפשה. וד"ר טילה הילל ושיבח. רק בכיתה ד’ היה משבר ביחסים, אך זה כבר סיפור אחר.

 

בעל עין הזכוכית    🔗

למשפחת באום היו שלושה בנים: וורנר, הלמוט וגינטר. המשפחה התגוררה במרחק חמישה קילומטר מהעיירה, ביישוב קטן שלא היו בו עוד משפחות יהודיות. לכן באו בני משפחת באום כל שבוע לשיעורי הדת היהודית, כדי ללמוד יחד עם בני היהודים במקום. גם אמם הייתה באה לעתים קרובות אל אמא של גרדה ופליקס, ותמיד הייתה מתאוננת על בניה, שלא ידעו לחיות בשלום. וורנר, הבן הבכור, היה דווקא נער שקט ומנומס, למדן ורציני, שלא עשה בעיות מיותרות. אבל שני הצעירים, שגילם היה קרוב זה לזה, הרעישו עולמות במריבותיהם. הלמוט, האמצעי, קינא בגינטר הקטן וטען שמפנקים אותו. גינטר הקטן רץ אחרי האח הגדול ודרש כל דבר שהיה לו, גם לעצמו. “אני רוצה בדיוק כמו של הלמוט.” היה צועק כל הימים ולא נרגע עד שהשיג את שלו. צעקות מריבותיהם הדהדו כל היום בבית. זה התחיל כבר מגיל הגן, אך ככל שגדלו יותר הלכה התחרות ביניהם והחריפה. שני הבנים הגדולים היו תמירים ויפים ודמו לאביהם, אבל גינטר הקטן היה עגלגל ושמנמן כמו אמו. הלמוט צחק לו כל הימים. צחק, צחק, אבל גינטר היה רחב גרם וחזק דיו כדי להשתמש בהצלחה באגרופיו, ולא פעם ניצח את האח היהיר והפילו על הקרשים. וורנר ניסה מפעם לפעם להשכין שלום ביניהם, אך לבסוף גם הוא היה נגרר לקטטה, ונוספה מהומה על מהומה. בקיצור: לא היה שמח בבית באום. לאמא המיואשת זה היה יותר מדי. “הם אינם נוהגים כאחים,” הייתה אומרת.

“יש שנאה ביניהם. למה זה כך?” אמא הייתה מרגיעה אותה. “הם יגדלו ויהיו לאנשים.” היא אמרה, “ישכחו את המריבות ויהיו לחברים, צריך רק סבלנות.”

גינטר היה חברו הטוב של פליקס. הם היו בני גיל אחד וגינטר תמיד קינא בפליקס שיש לו אחות קטנה ולא אחים גדולים. “כיף לך.” היה אומר לו. “אחות, זה עניין אחר לגמרי. היא נחמדה ועושה מה שאתה אומר לה.” “זה רק נדמה לך,” הרגיע אותו פליקס. “היא יודעת היטב להרגיז, ותמיד צורחת וקוראת לאמא. ואז כועסים עלי בגללה. אתה יודע כמה סטירות כבר ספגתי מאבא בגלל האחות הנחמדה הזו?”

“אבל אתה אוהב אותה,” אמר גינטר. “בעצמך סיפרת לי שאתה די אוהב אותה. ואני שונא את הלמוט והוא שונא אותי.”

“אתה צודק,” נכנע פליקס, “הלמוט באמת בלון נפוח וגנדרן. גם אני לא סובל אותו.” כן, הלמוט היה מאוד גנדרן. לא היה דבר ששימח אותו יותר מבגד חדש או כובע מיוחד. הוא התרחק ממשחקי הרחוב של הילדים ושמר על צורתו המהודרת. גם לא דיבר אף פעם בסלנג המקומי כמו כל הילדים ושמר על שפה נקייה ומנומסת. רק כאשר היה מתקוטט עם גינטר היה מקלל כמו מנקה ארובות שיכור. אוי לגינטר, אם בשעת קטטה קרע או לכלך את בגדיו של האח המגונדר. אז באמת היה הלמוט מסתער בשצף קצף, ואם היו מפרידים ביניהם, היה עומד מרחוק, זורק אבנים, בוכה ומקלל, צורח ומשתולל.

גינטר הקטן לא היה טלית שכולה תכלת. הוא היה עקשן נורא ועשה להכעיס את כל הדברים שהיו שנואים על הלמוט. פעם אפילו זרק את נעליו החדשות אל בור בית השימוש שהיה בחצר הבית. היה זה בור עמוק שעליו הציבו מושבים. הלמוט כמובן רתח מזעם, כי נעליו, לאחר שמשו אותן ברוב עמל מן הבור המצחין, איבדו את כל הדרן. גם אי־אפשר היה להיפטר מריחן הרע, שחדר אל נחיריו המפונקים. בתור עונש העבירו את הנעליים לגינטר וקנו להלמוט נעליים חדשות. זה דווקא לא היה אכפת לגינטר. מסריח קצת? אז מה? בכל מקום שהיה נפגש בהלמוט דאג לכך שזה יקבל מנה נדיבה מריח נעליו, ולעג לאפו המעודן. “הם עוד יהרגו זה את זה,” בכתה הגברת באום במטבח של אמא. “אני ממש פוחדת מפני מה שיקרה יום אחד ביניהם.” כאשר אמרה את הדברים האלה לא ידעה כלל מה שהיא מנבאה.

יום אחד באמת קרה אסון בבית משפחת באום בגלל מריבות האחים. הנפגע היה גינטר הקטן. שוב רבו ביניהם, כמו תמיד, מריבה על לא דבר. אולי גינטר נגע במעילו של הלמוט, או שהלמוט, לעג לציוניו הבינוניים של גינטר. מי יודע? בסופה של אותה מריבה עמדו שניהם בחצר, כל אחד בפינה אחרת וזרקו ערמונים זה על זה. בחצרם צמח עץ ערמון ענף ויפה שפרותיו לא נועדו למאכל. כשהיה העץ משיר את ערמוניו ארצה, הייתה כל אדמת החצר מכוסה בפירות החומים והקשים, כך שבתחמושת לא היה מחסור. שעה שלמה עמדו האחים וזרקו ערמונים, פגעו ולא פגעו וקיללו זה את זה בקללות נוראות. וורנר, שבתחילה רצה להרגיע אותם, הסתלק מהר מאוד מן המשימה. הוא חשב בלבו: “מילא, יזרקו קצת ערמונים. זה טוב יותר מאבנים.” היה קריר והילדים לבשו מעילים, וכל ערמון שפגע, נתקל בריפוד רך ולא הכאיב ביותר. העניין החל למצוא חן בעיניהם. הם התאמנו בקליעות ושיפרו את קליעותיהם לראשו של היריב, ומפעם לפעם גם הצליחו לפגוע. בכל פעם שאחד הילדים צעק: “איי!” צהל הצד השני. ואז נפל דבר. הלמוט כיוון היטב, זרק ופגע. גינטר השמיע זעקה איומה ונפל ארצה. הרבה דם פרץ בין ידיו שבהן כיסה את הפגיעה. הלמוט נבהל וברח כל עוד נפשו בו. הגברת באום נזעקה לקול הייללות. היא הרימה את הלמוט, השותת דם מעינו הימנית והבהילה אותו אל הרופא. זה שלח אותם בהול לבית החולים. אבל גם שם לא הצליחו להציל את העין.

ימים רבים שהה גינטר בבית החולים. אחרי שהפצע הגליד נסעו עמו אל מומחה בעיר הגדולה והתאימו לו עין־זכוכית. כאשר חזר גינטר לבית הספר ולחברת הילדים, היה ילד אחר. עין הזכוכית שבפניו הייתה קצת גדולה מן העין הטבעית, ובהתה ללא תנועה. אך מי שלא ידע את הסיפור, לא הבחין כמעט במום. גינטר עצמו הזכיר זאת בלי הרף. הוא היה מבולבל ונבוך. בתחילה כיסה את מבוכתו בעליצות יתר, עד כדי כך שהיה מתגרה בילדים האחרים, שהוא יכול להוציא את עינו החוצה מתי שמתחשק לו, והם לא יכולים. הוא גם צירף מעשה לדיבוריו. באמצע שיעורי הדת אצל המורה היהודי הזקן, שלף לפתע את העין החוצה, והביט בילדים עם חור גדול ושחור בפרצופו. זה היה מבעית. הילדים המבוהלים לא ידעו לאן להביט מרוב מבוכה וגינטר שיחק עם עינו על השולחן. נראה שדווקא נהנה ממבוכתם של האחרים. בתחילה שתקו לו, כדי לא לצער אותו עוד יותר, אבל כאשר זה עבר את גבול הטעם הטוב, אמרו לו “תפסיק עם זה, אף אחד לא רוצה לראות את החור השחור בפרצופך. זה לא יפה. זה מגעיל ולא מעניין אף אחד. אם תמשיך ככה, אף אחד לא ישחק אתך ולא יהיה חבר שלך.” ילדים יכולים להיות אכזריים מאוד. הם החרימו את גינטר. “אתה מגעיל,” הם אמרו לו, “אתה סתם רוצה להרגיז ונמאס לנו ממך,” גינטר ניסה לצחוק, ניסה להתעלם מהם, אך נכנע לבסוף. העין נשארה במקומה וכולם שכחו ממנה. שוב היה כאחד הילדים, אבל רק כלפי חוץ. בתוך לבו כרסם כעס גדול והוא נעשה עצבני ופגיע, מתפרץ ומרוגז. בבית נעלב וצעק על כל דבר. במיוחד על הלמוט. הוא האשים אותו על כל דבר ושנאתו אליו הלכה וגברה. הלמוט, שבתחילה היה מבוהל מתוצאות המריבה והרגיש רגשי אשם, השתדל לפייסו, אך מהר מאוד נמאס לו ממנו.

“יש לו כבר עין אחרת,” אמר הלמוט. “הוא לא עיוור, ואני לא אשם לו. שירד ממני.” והמריבות בין האחים פרצו שוב.

יום אחד כלו כל הקצים. גינטר שוב העליב וקילל את הלמוט וזה ענה לו בבוז.

“שתוק, שתום עין אחד!” זה היה הקש ששבר את גב הגמל. למחרת נעלם גינטר מן הבית. נעלם ואיננו. חיפשוהו בכל מקום. הזעיקו את והילד המשטרה. ארגנו קבוצות ילדים מבית הספר לחפש אחריו – והילד איננו. אמא באום רק ישבה ובכתה כל הזמן. סגרו את החנות ועסקו אך ורק בחיפושים. השוטרים התרוצצו בכל היערות בסביבה, יחד עם כלביהם, ולא מצאו כל סימן לגינטר. מה עושים?

גם פליקס, חברו הטוב של גינטר, היה במחפשים. הוא דווקא סבר שצריך לחפש קרוב לבית. “אני מכיר אותו טוב,” אמר פליקס. “הוא לא אוהב ללכת למרחקים. הוא עצלן מדי. אף פעם לא אהב טיולים ארוכים. הוא בטח מסתתר בסביבה. אני בטוח בזה.” אבל הוא עצמו לא שיער עד כמה גינטר קרוב.

ביום השלישי להעלמו של גינטר נסע פליקס שוב לבית באום. הוא רצה לחפש על דעת עצמו. רק נכנס לחצר האחורית של הבית ופתאום שמע קול. מישהו עשה לו: “פססס..” כזה. פליקס הסתכל סביב ולא ראה דבר. אבל שוב שמע: “פססס..” עכשיו נדמה היה לו שהקול בא מלמעלה. הרים ראשו וראה לתדהמתו שגינטר מציץ אליו מעליית הגג של הבית. היה זה בית די קטן, דו קומתי, ועליית הגג הייתה בסך הכול כוך קטן ואפל, עם צוהר זעיר שבזעירים. שמרו שם כמה מזוודות ישנות, שרפרף שבור, ואי־אלו ספרים ישנים. בפינה אחת היה גם מזרן קרוע וישן ובקיץ היו הילדים מורידים אותו לפעמים לגינה ושוכבים עליו מתחת העצים. היה זה מקום צפוף ודחוס, חשוך ומאובק, ושם הסתתר לו גינטר כבר שלושה ימים. בלילה היה יורד במרזב אל החצר כדי לעשות את צרכיו, ולקחת לו קצת אוכל במרתף, בו אִחסנו תפוחי עץ, צנצנות מרקחת, ירקות ופירות משומרים וחביות עם כרוב כבוש. מאלה הרכיב לו גינטר את מזונותיו ולא סבל רעב, חס וחלילה. כזאב טורף פרץ אל הלפתנים והמרקחות של אמו ועשה בהם שמות. לאחר מכן ספרו שם בעליית הגג כעשרים צנצנות ריקות. אבל בכל זאת נמאס עליו התפריט החד־גוני והוא הרגיש צורך להשיג לו לחם. איך? בעזרת פליקס, ידידו. לכן, כאשר פליקס נכנס לבדו לחצר, רמז לו: “פססס…”

“מה אתה עושה שם?” צעק פליקס, אבל גינטר שם מייד אצבעו על שפתיו ורמז לו להנמיך את הקול. פליקס, המום לגמרי, שאל בלחש שנית: “מה אתה עושה שם? מטומטם אחד!”

“בוא התקרב,” לחש לו גינטר מלמעלה. “אתה החבר הכי טוב שלי. אתה לא תלשין עלי. תשיג לי קצת לחם. אני רעב.”

“אתה תרד משם מייד הביתה.” פקד עליו פליקס, “אמא שלך בוכה. כולם מחפשים אחריך. תעזוב שטויות!”

“עוד לא,” לחש גינטר. “אני לא אשאר כאן לנצח. אני אצליח לילה אחד לגנוב כסף מן הקופה בחנות ואברח לאמריקה.”

“לאמריקה לא תגיע לעולם. רד מייד הביתה או שאני אשלח את ההורים שלך.”

“אתה חבר שלי!” השביע אותו גינטר. “אני סומך עליך. אתה לא תספר כלום להורים שלי. לא יפה להלשין.”

“ושום לחם לא אביא לך!” אמר פליקס בזעף. “לא אכפת לי שתמות שם מרעב. מה אתה מסתבך ומסבך גם אותי, מטומטם אחד!”

“למות מרעב?” צחק גינטר, “אולי אתה רוצה שאשפוך לך קצת רסק תפוחים על הראש? יש לי אספקת שימורים שוטפת. רק קצת לחם אני צריך כי הבטן החלה לכאוב לי מרוב לפתנים. אבל אם אתה לא רוצה להביא לי – לא צריך! רק אל תלשין. תזכור… אתה חבר שלי!”

גינטר נעלם מאחורי הצוהר הקטן ולא הופיע עוד.

מה עושים? פליקס הבין היטב שעליו לגלות את מחבואו של גינטר. איך הוא יכול לתת לאמא של גינטר לבכות, ולתת לכולם להתרוצץ ביערות ולחפש אחריו בשעה שהוא יודע את מחבואו. זה פשוט לא ייתכן. אסור להתמהמה אף לרגע. אבל אסור בהחלט להלשין. כולם יודעים שהמלשין הוא נבל מאוס, ואין להלשין על חבר, אפילו במצבים קשים ביותר. אז מה לעשות? במצב נואש זה פגש פליקס את אנטון השוטר, ארוסה של וורוניקה, העובדת בסדנת הכובעים של אמא. פליקס הביט באנטון כמו במשיח, ורעיון גדול עלה במוחו:

“אנטון,” אמר פליקס, “למה אתם מחפשים תמיד במרחקים, ביערות? הוא הרי לא לקח אפילו מעיל. ראיתי את המעיל שלו בבית. למה לא תיתן לכלב להריח את המעיל, וזה כבר ימצא את גינטר לפי הריח.”

“נו, נו,” צחק אנטון, “שוטר חדש צומח לי פה. אין לי בכלל כלב. עזוב את זה ילד, יש מי שדואג.” אבל פליקס לא הרפה ממנו.

“אנטון,” הוא הפציר, “אם לא לקח את המעיל היפה שלו, אולי לקח את המעיל הישן מעליית הגג? כדאי לבדוק את זה. זה פרט חשוב. בעליית הגג היו לגינטר תמיד המון דברים.”

עכשיו עלה חשד בלבו של אנטון. “תגיד לי, ילד,” אמר, “אתה מנסה לרמוז לי משהו?” והביט בפליקס במבט מלא חשד. בראשו של פליקס התרוצצו המחשבות. הוא לא רצה להלשין, אבל רצה לגלות את מה שהוא יודע. רגע אחד חשב, וגינטר ביקש לא להלשין להורים. על אנטון השוטר הוא לא דיבר. לא. ככה זה לא הולך. להלשין זה להלשין. אנטון הביט בו במבט חוקר וחזר ושאל:

“אתה יודע משהו שעלי לדעת בעניינו של גינטר באום? דבר!” פליקס לא דיבר אך הנהן קלות בראשו. אנטון חייך אליו: “לא יפה להלשין, מה? טוב, נבדוק פעם מה השאיר גינטר באום בעליית הגג.” אנטון הלך לכיוון הבית ופליקס קפץ על החשמלית הראשונה, ונסע הביתה. לא היה לו כל רצון להיות נוכח כאשר ימצאו את האבדה. כשאבא סיפר בערב שמצאו את גינטר באום בעליית הגג של ביתו, עם מלאי גדול של ריבות ולפתנים, ועם קלקול קיבה, מסריח ועלוב למראה, אמר פליקס, מלא פליאה: “באמת? לא הייתי מאמין עליו.”

 

חתונת הזהב    🔗

ריב מצחיק וקולני היה בין אבא ואמא על כבישת המלפפונים. אמא הייתה כובשת אותם בתוספת של עלי דובדבן, כי בארץ וסטפליה, בסביבה שהיא נולדה וגדלה, היו עצי דובדבנים רבים – אבל גפנים לא היו. לעומת זאת, ליד נהר הריין והמוזל, מקום שבו נולד אבא, צמחו מיליוני גפני יין, ולכן כבשו שם את המלפפונים בתוספת עלי גפן. אבא אמר: “רק כך!” ואמא: “להד”ם! רק עם עלי דובדבן." הוויכוח הזה הצחיק תמיד את הילדים והם התערבו במשחק. לחשו לאבא שהפעם אמא שמה עלי גפן במלפפונים. אבא מייד שיבח את הטעם הנפלא של המלפפונים ואמא אמרה, מופתעת ושמחה, “יופי שהתרגלת סוף־סוף לעלי דובדבן במלפפונים.” וכך היו מתנצחים וצוחקים והמלפפונים היו ממילא משובחים.

במשפחתו של אבא היו בעלי כרמים, קצבים וסוחרי בהמות, וגם הרבה חזנים, רבנים ואקדמאים. לכל הטריידלים היה קול צלול ויפה, ובמיוחד לאבא. סבא היה איש אדוק בדתו ושמר על המצוות קלה כחמורה. כאשר היו הסבים האלה באים לביקור, היו מסתירים אפילו את כתבי היינה (המשומד), כדי לא להרגיזם. אז גם הקפידו על מטבח כשר למהדרין, עם כיור לכלי בשר וכיור לכלי חלב, ובכל ארוחה סבא היה מברך על הלחם.

בביתם של הורי אמא הייתה היהדות נינוחה יותר. אמא קלקלה לאבא את השורה והוא נדבק לתפיסת הדת הנוחה שלה ברצון. שני עולמות היו הבתים של הסבים משני הצדדים. שני עולמות שונים. כבר בנסיעה אליהם הרגשת בהבדל בולט בין הנופים בדרך. בסביבת בית אמא היה הכול שטוח, חלק ואטי, מדושן ומיושן. שם אכלו מאכלים כבדים ומשביעים, שתו בירה ויין־תפוחים, שיכר־שיפון עם לחם שחור, עגול ולח. מגוון הירקות היה מדהים והפירות נפלאים. הנהרות לא היו עמוקים ביותר וזרמו בנחת, ותענוג היה לשחות בהם. אך הדרך להורי אבא, הובילה אל ההרים. הנוף נעשה פראי יותר ואת מקום עצי האלון תפסו עצי מחט והרבה שיחי אגוזים – האִלסרים הקטנים והעגולים. הנהרות היו שוצפים יותר, וכל מורדות ההרים לאורך גדותיהם היו מכוסים בכרמי גפנים לרוב. שם שתו בכל ארוחה כוס יין טוב. סבא בירך על היין, לא רק לקידוש ולהבדלה, אלא בכל ארוחת חול פשוטה. זה היה סבא כהלכה. איש גבוה ותמיר, מלא מרץ נעורים עד גיל תשעים. אחותו הרווקה, שהגיעה בשעה טובה לשנת המאה שלה, הייתה מביטה בו, כאשר התהלך ברחוב, וצועקת לו מן החלון: “תראו, תראו, הדרדק הטיפש הזה הולך שוב בלי מעיל.” “הדרדק” הזה כבר הגיע לשנתו התשעים. גם בנו של סבא היה בן דמותו ממש, גבוה ויפהפה. אך הוא הרי נספה במלחמה ועל שמו קראו לכל הבנים שנולדו במשפחה אחרי מותו בשם פליקס. הבן שני של סבא, אבא של פליקס וגרדה, היה הצעיר במשפחה. רק הדודה זלמה הייתה קצת צעירה ממנו. הוא היה בנה האהוב של סבתא וגם דומה לה מאוד. סבתא רוזליה הייתה אשה קטנה ועגלגלת, וגם אבא לדאבונו היה כזה. תמיד נשאר הקטן במשפחה. הוא השתדל להיראות רציני ומיושב, אבל אף אחד במשפחתו לא נתן לו את הכבוד הראוי. זה הרגיז אותו בכל התכנסות של האחים לבית טריידל, לכן גם לא אהב ביותר כנסים משפחתיים, ולא פעם התחמק מהם. אבל הפעם סבא וסבתא חגגו חתונת זהב והוא לא יכול היה להעדר.

חמישים שנה עברו מן היום שבו שידכו לסבא את סבתא רוזליה הקטנה, סמוקת הלחיים והעגלגלת. מייד פרחה אהבה ביניהם. הרבה מכות גורל ניחתו על ראשם. מתשע לידות, נשארו בחיים חמישה ילדים. היתר מתו בכל מיני מגפות ומחלות. וכאמור, גם בנם, פליקס, שנולד אחרי שתי בנות והיה כל גאוותו של סבא, יפה, חכם ומצליח בכל מעשיו, נספה במלחמת העולם הראשונה. הוא השאיר בביתם את אלמנתו הצעירה ואת בנו הקטן, שאך זה נולד. הדודה פרידה נעשתה, אחרי התאלמנותה, חרישית וחיוורת. היא פחדה כל חייה מסמכותו של סבא ומפעלתנותה של סבתא. חיה בביתם כמו צל, והקדישה עצמה אך ורק לגידול הילד. לעומתה היה הבן, היינץ, שובב גדול, ולא התחשב כלל באמו החיוורת. הוא היה הילד של סבא.

בכליון עיניים חיכה היינץ לבואם של בני הדודים לכבוד חתונת הזהב, והפעם הרי הגיעו כולם ביחד. אמם של פליקס וגרדה נסעה כמה ימים קודם אל הסבים, כדי להכין את סעודת החג. היא הייתה חביבתה של סבתא רוזליה, וזו סמכה רק עליה בענייני בישול ואפייה, יותר מאשר על בנותיה. רק את עוגות השמרים שלה לא הפקידה בידי איש. אותן לא ידע אף אחד לעשות כמוה. שמן יצא למרחוק. כל יום שישי הייתה ממלאה גיגית ענקית בעוגות שמרים ושולחת שליחים לכל נצרך עם המטען הטרי והמבושם הזה. לילדים הייתה מכינה עוגות קטנות ואישיות, ממולאות בהפתעות. פעם בתפוח עץ, פעם בגבינת שמנת טרייה, ופעם בקרם פודינג, שרק היא ידעה להכין. את המתכון לא נתנה לאיש וסודה ירד עמהּ לקבר. גם הפעם אפתה מן הבוקר עד הערב, והגיגית עברה על גדותיה. סבתא רוזה הטובה, בעצמה לא יכלה לאכול מן העוגות, כי הייתה חולת סכרת והמתוקים היו אסורים עליה באיסור חמור. רק מפעם לפעם, בהזדמנות חגיגית, הייתה מבקשת בבדיחות הדעת: “נו, הגישו גם לי חתיכת עוגה. לפחות אדע מה לא טוב לי.”

סבתא רוזה אף פעם לא ידעה להתלבש בהידור. תמיד לבשה שמלות ארוכות מדי וקצת מרושלות, הייתה חובשת את הכובע הפוך, לשמחתם של הנכדים. הייתה נרטבת בגשם ושוכחת לפתוח את המטרייה, שלא הייתה יוצאת בלעדיה גם בימי שמש בהירים. בקיצור: סבתא רוזליה הייתה מצחיקה. צחקו לה ואהבו אותה, החל מסבא הרמן ועד לקטון הנכדים.

ליום הגדול, חתונת הזהב, הביאה לה אמא של גרדה שמלה נהדרת ממשי אפור ורדיד מחוטי כסף. אמא גם הכינה עבורה זר כלולות, לשים על ראשה. אך מכיוון שהייתה זו חתונת זהב, צבעה את עלי ההדס ופרחיו בצבע זהב. להתפעלותה של גרדה לא היה גבול. היא עצמה חיברה שיר לחג הכלולות. שיר רגשני על חתונת זהב, זר של זהב ולב זהב. כולם התפעלו מן השיר ומן המשוררת בת השמונה. את השיר היה עליה לדקלם לפני הסעודה. אדית, הבת של זלמה, הכינה קטע נגינה על פסנתר, ואלפרד עם אוסקר, בני הדודה אממה, הכינו, בעזרת אביהם, הצגה קטנה והיתולית על סבא וסבתא. היינץ, בנו של פליקס, וגינטר ורודי, שבאו מן העיר טריאר, נועדו להגיש את המתנות והפרחים. הם דווקא ידעו לשיר יפה מאוד, אך התביישו להופיע ברבים. לעומתם, פליקס של גרדה והיינץ השובב וגם פליקס השני, של דודה זלמה, רצו דווקא לשיר – אלא מה? אחרי חזרה אחת אמרו להם: “תודה. אתם מזייפים.” וּויתרו על תרומתם המוסיקלית.

ובכן, הכול היה מוכן לשעה הגדולה. אמא אמרה שהסעודה תוגש בשעה אחת. את הילדים כבר הלבישו במחלצות. לגרדה הייתה שמלת מלמלה לבנה, עם הרבה פסי בד מסולסלים סביב לחצאיתה. היא נראתה ממש כמו פעמון קטן וצחור והיא שנאה את השמלה הזאת. “אמא, למה לא את השמלה האדומה עם השרוול התפוח והקישורים מלפנים, היא הרבה יותר יפה.” אמא לא ויתרה לה: “את האדומה תלבשי בשבת. לחג הכלולות הזה, עלייך להיות חגיגית במיוחד.” אמא הייתה קצת נרגזת. היא חשבה שהבת שלה תהיה היפה והמקושטת מכולם. אך לא כך היה. אדית קאופמן הופיעה בשמלת משי מרשרשת מטפט חום בהיר, עם תחרה אמתית סביב לצוואר ולשרוולים. שיא האפנה האחרונה. אמא כמעט התפוצצה מקנאה, כי אדית, מה לעשות, הייתה גם יפה מגרדה שלה. היו לה תלתלים שחורים בשפע, לחיים אדומות ועיניים כחולות. משהו מיוחד באמת, וגרדה נראתה לידה חיוורת ולא מלוטשת כלל. שני הפליקסים לבשו חליפות מלחים. אחד בלבן עם צווארון כחול ואחד בכחול עם צווארון לבן. יתר בני הדודים, שהיו גדולים יותר, היו ענובי עניבות מעל לחולצות צחורות כשלג. בקיצור: אף אחד לא הרגיש בנוח.

כדי שלא יפריעו להכנות האחרונות, נשלחו כל הצעירים אל החצר והוזהרו לשחק אך ורק משחקי חברה נקיים, וחס וחלילה לא להתלכלך. השעה הייתה רק אחת־עשרה וחצי ותשעת הנכדים המקושטים כטווסים עמדו קפואים בחצר. הדוד יוליוס, אביהם של אלפרד ואוסקר, הביט בהם בהבנה, קרץ בעיניו הטובות והציע: “יש לכם שעתיים לבילוי. אולי תלכו קצת לטייל ביחד? העיר כל־כך יפה, נעים לטייל. הזמן יעבור ביעף, ומטיול שקט גם לא מתלכלכים.” באמת כך חשב הדוד יוליוס הטוב. בוודאי, אם הוא הולך לטייל עם אממה שלו במוצאי שבת, בשפי ונחת לחוף המוזל, הם אינם מתלכלכים כלל. אך כאן הרי מדובר בכנופיה אחרת לגמרי. הם קיבלו את ההצעה בהתלהבות ומייד יצאו לרחוב. לאן הולכים?

תחילה הלכו לראות את מבצרה של גנופפה הקדושה. המבצר היה גאוות העיר, מרשים בגודלו וחומה רמה סביב לו. פליקס שלנו רצה מייד לטפס על החומה כדי לבדוק את המבצר מבפנים, אך הבנות עצרו בעדו. אסור להתלכלך, נכון? ואז הייתה לגרדה הצעה נהדרת. הצעה שקשה לסרב לה. מעל העיר התנוסס הר קטן, לא גבעה, אלא הר ממש. אך מכיוון שכל העיר הייתה הררית, הייתה פסגתו קרובה. אנשי העיר קראו להר שלהם “קניפכן”, זאת אומרת “כפתורון”. בכל החופשות אצל הסבים היו מטיילים אל הכפתורון הזה, כדי לאסוף אגוזים. ההר כולו היה מכוסה שיחי אִלסרים ובעונה זו היה שם שפע בל יתואר. גם המבט משם על העיר היה מרשים. ההר היה קרוב למבצר גנופפה.

“נלך ל’קניפכן',” הציעה גרדה לתומה. “עד שעה אחת נהיה בחזרה ואולי נביא לסבתא קצת אִלסרים. היא מאוד אוהבת אִלסרים בשביל עוגות ובשביל מרקחת.”

הצעה נפלאה ממש. אף אחד לא התנגד. כל החבורה של בני הדודים ההדורים בלבושם החלה לטפס על ההר. הייתה שעת צהריים של יום קיץ בהיר וחם. כבר אחרי עשר דקות התאוננה אדית, שקשה לה לטפס. צווארון התחרה נדבק מזיעה ונעלי הלכה התאבקו באבק הדרך. אך מי הקשיב לה? החבורה הייתה עליזה ביותר. פה רודי וגינטר לא התביישו לשיר, וזימרו כל מיני שירי רחוב וכולם החרו החזיקו אחריהם. (“מה עושה אדון מאיר על ההימליה?”). אחרי עשרים דקות הגיעו אל הפסגה. לאחר שנחו קצת החלו באיסוף האִלסרים. הצרה הייתה שלא הביאו כלים או שקיות לשים בהם את היבול. אך שני הפליקסים הסירו את כובעי המלחים מעל ראשיהם ואלה התמלאו כהרף עין. גם כיסי המכנסיים של יתר בני הדודים תפחו מרוב אגוזים. דבר משונה קורה עם איסוף פירות הבר. התחלת – קשה לך להפסיק. בכל פעם מתגלה שיח חדש, מלא בפירות גדולים יותר. כך קפצו משיח לשיח ולא שמו לב, לא לזמן ולא לבגדים. והבגדים זיוום הלך והועם. טבע האגוזים להשאיר כתמים שאינם יורדים בקלות. שמלתה של גרדה כבר מזמן לא הייתה צחורה, והיא לא הרגישה כלל. כל־כך נעים היה פה למעלה על ה“קניפכן”.

הם לא הרגישו בזמן החולף ועד שהשגיחו, היה כבר מאוחר מאוד. רק באחת וחצי החלו לרדת מן ההר. בדרך חזרה כבר לא שרו. כל אחד הביט ברעהו וחשב: “האם גם אני נראה ככה? אוי ואבוי!” ככל שקרבו לבית סבא, נעשו שקטים יותר. השעה הייתה קרובה לשתיים וחצי כאשר נראה הבית. לא. לא ראו כלל בית. רק ראו עדה של אבות זועמים ורעבים שהתנפלה עליהם בכעס נורא. פגשתם פעם באבות זועמים ורעבים? לא כדאי לכם! הם חיכו לילדים למעלה משעה. האוכל על הכיריים הלך והתבשל מדי וטעמו הטוב נפגם. הריח גירה את הנחיריים. סבתא וסבא לא הסכימו להתחיל את הסעודה החגיגית בלי הנכדים. כך ישבו ודאגו, וריח האוכל שעלה מן המטבח שיגע את בלוטות הרוק. האבות, שרתחו לא פחות מן המאכלים, פרצו אל קבוצת הילדים בחמת זעם. אפילו הדוד יוליוס הטוב הוריד שתי סטירות מצלצלות על לחיי בניו. הדוד אלכס יצא לגמרי מכליו. שערותיו האדומות להטו עוד יותר. הוא משך משיכות כואבות ופראיות בשערותיה של הבת ולבן החטיף מכות רצח. גם הדוד ליאו מטריאר היה רעב ונרגז ובניו לא יצאו נקיים תחת ידו. אבא של גרדה ופליקס לא היה פחות מרוגז, והסטירה הראשונה שפליקס ספג הייתה מרשימה. אבל אבא היה בעל הומור. הוא הביט בכל האבות המשתוללים והחל פתאום לצחוק. המחזה היה מצחיק באמת. ארבעה גברים, לבושים הדר, אדומי פנים מכעס ועיניהם יורות גצי זעם, מתנפלים על עדת ילדים מבוהלים. אבא משך את גרדה באוזנה, לקח ביד שנייה את אוזנו של היינץ, ואמר צוחק: “אתה חושב שתצא נקי כי יתום אתה? הא גם לך מכה הגונה על הישבן.” אך זה כבר לא היה רציני. גם יתר האבות נרתעו, מבוישים מעט, והשאירו את השטח לאמהות. זה לא היה הרבה יותר טוב. האמהות ראו את הבגדים המושחתים, ועיניהן חשכו. תוך צעקות ודחיפות משכו את הילדים לחדר האמבטיה להחליף את בגדיהם המלוכלכים. שם לבשו מהר מה שיש. כבר לא חולצות לבנות וחליפות מלחים. גרדה דווקא הרוויחה. אמנם אמא, כאשר סירקה אותה, משכה בשערותיה בלי רחם, אבל היא קיבלה את השמלה האדומה האהובה עליה. עכשיו, בשמלתה האדומה עם השרוולים התפוחים והסרטים האדומים בשערות, הייתה אפילו יותר נחמדה מאדית. זו באה עכשיו בחולצה סתמית וחצאית חול. גם משיכות שיער קיבלה אדית במנה גדושה יותר כי תלתלים סבוכים דורשים סבלנות, ולא הייתה לדודה זלמה סבלנות.

סוף־סוף כולם התאספו בחדר האוכל היפה. גם שם נגלתה להם תמונה עגומה. רק פה הרגישו ממש עד כמה הגדישו את הסאה. סבא ישב זקוף בכורסתו, החזיק בידה של סבתא לנחמה ולתמיכה, אך לא היה כלל נינוח ולא שמח. אחותו בת המאה נרדמה בכיסאה וראשה התנודד אנה ואנה. בכל פעם ניעורה בבהלה ושאלה: “באו כבר? אין דבר, תיכף יבואו.” ושוב נרדמה. מעוררת רחמנות וחרטה הייתה סבתא. בעיניה עלו דמעות. היא ישבה שם, בשמלת המשי החדשה, שנראתה זרה עליה. הרדיד גלש מזמן מכתפיה והתגולל מאחורי הכיסא, וזר הדסי הזהב שעל ראשה גלש הצדה והיה תלוי על בלימה. תמונה קצת מצחיקה, אך גם כואבת. הילדים קרבו בראשים מורדים וביקשו סליחה. את התכנית האמנותית דחו לאחרי הסעודה. הייתה זו אמא של גרדה שהשיבה לטקס את החגיגיות: היא החזירה את הזר לראשה של סבתא בצירוף נשיקה חמה. סבא הרים את הרדיד ושם על כתפיה, והחל לברך על הלחם. וראה זה פלא: הסעודה, למרות האיחור, הייתה נפלאה. עם כל מנה נוספת השתפר אצל כולם מצב הרוח. בכוסות הגבוהות התנוצץ היין הזהוב. תוך כדי הסעודה החלו בהרמת כוסות חגיגית ובנאומי ברכה. הדג היה נפלא והאווז הממולא בשזיפים ובתפוחים, רך ונימוח, החיוכים חזרו אל הפרצופים. אמנם לחייהם של הנכדים עדיין להטו מן הסטירות, אבל עד ללפתן הדובדבנים שכחו גם הם כל שעוללו. סבתא קרנה שוב מאושר וזר ההדסים שוב זז וישב על העוקם, אבל עכשיו זה שיווה לה הבעה מבודחת. אחרי הסעודה התרווחו כולם בכורסאות מוכנים לשמוע את התכנית. אדית ניגנה איום ונורא וסבא הרמן, שהיה מאוד מוסיקלי, סבל קשות, אך הבטיח לה גדולות ונצורות בתור… כובסת. אלפרד ואוסקר שכחו את כל הטקסט שאבא יוליוס חיבר להם, אבל היו משעשעים מאוד וזכו למחיאות כפיים. בסוף הגיעה שעתה של גרדה לדקלם את שירה. היא הייתה נרגשת מאוד. אמנם בחלוקת המכות קיבלה רק חלק מזערי, אך מראה הסבתא העצובה השפיע עליה מאוד וקולה רעד קצת.

גרדה גמרה בקול חנוק לגמרי. היא רצה לסבתא, חיבקה אותה ואמרה בבכי: “לא רצינו להרגיז אתכם. רצינו רק להביא לך אגוזים.”

"משהו קרה בעיר. הגידו לי מה?

שמש כה זהובה תאיר, על שום מה? על שום מה?

לסבתא רוזה יש זר מזהב, וסבא נושק לה, כולו אהבה.

אז אנא, הגידו לי עכשיו – מה כל המהומה?

עברו מאז חתונה אחת, חמישים שנה באושר רב.

אז סבא אמר לה: הרי את… ועתה חתונת הזהב.

אז כל הנכדים אומרים יחדיו: ברכות, ברכות, ברכות!

שתהיו לנו סבים של זהב שנים רבות, רבות."

“אגוזים?” תמהה סבתא, “איך ידעת שבדיוק את זה אני צריכה היום. יופי!” ונשקה לה נשיקה גדולה ומצלצלת וזר הזהב גלש עוד יותר, מרוב שמחה ונחת.

 

הלמוט המסכן    🔗

קראו לו “הלמוט המסכן”, ואכן הוא היה מסכן מאוד. כאשר היה בן שנתיים נכווה הלמוט שטרן הקטן קשה, וזה הרס את חייו. איש לא זכר איך היה נראה קודם התאונה, חוץ מאמו ומאביו. כולם הכירו אותו כפי שהוא עכשיו, והוא היה מכוער מאוד. חצי פניו וכל צווארו היו מלאים צלקות אדומות וכחולות, וכך גם חצי ראשו, שהיה כמעט קירח.

פרצה שרפה גדולה בבית שטרן. וילון התנופף על תנור הפחמים ונדלק. הלמוט הקטן, בן השנתיים, רץ ישר אל האש. הלהבות אפפו את כל ראשו, ועד שאחיו הגדולים, היינץ וליזל, משכו אותו מתוך הלהבות, היה כל ראשו שרוף. ההורים שהו אותו זמן בחנות וכלל לא הרגישו בנעשה. עד שהילדים הזעיקו אותם, ועד שהגיעו מכבי האש, נשרפה הדירה כולה. הלמוט היה פצוע אנוש. הוא חזר מבית החולים פגוע כל־כך בראשו שקשה היה להביט בו. נסעו עמו מרופא לרופא ומניתוח לניתוח, אך הוא נשאר כולו מצולק, קירח וגם פגוע בשכלו. קולו היה צרוד וכל מראהו דוחה ומעורר סלידה. לבית הספר לא קיבלו אותו. הביאו לו מורה הביתה, וזה הצליח בקושי ללמדו את האלף־בית ולהכיר מספרים. ליותר מזה אי־אפשר היה לצפות ממנו. בסופו של דבר הניחוהו לנפשו. כל ימיו בילה בחדר אחורי של חנות הסדקית והבדים של הוריו, ושיחק בכפתורים.

המשפחות היהודיות הרבו להיפגש ביניהן ומשפחת שטרן, משפחה לבבית ונחמדה, הייתה מאוד מקובלת ומוזמנת לכל בית ולכל אירוע. ארבע משפחות נהגו להיפגש אחת לכל שבוע בבית אחר למשחק ה“סקאט”. זהו משחק קלפים שהגברים להוטים אחריו מאוד. בעלת הבית הייתה מכינה לערב זה מטעמים, וכל אחת רצתה לעלות על חברתה בטיב הכיבוד. הגברים היו משחקים, שותים הרבה בירה ואוכלים בכמויות מסחריות, והנשים היו יושבות ומחליפות רשמים על הצגת האופרה או האופרטה האחרונה, לפעמים גם קראו שיר יפה, או דיברו על ספר של תומאס מאן, שיצא לאור לאחרונה. הגברים היו משחקים את ה“סקאט” שלהם על סכומי כסף קטנים אבל איש לא היה מרוויח מזה. כל הכסף היה נכנס לקופה משותפת, ופעם בחודש היו עורכים כירה גדורה כיד המלך. ליום זה, כדי שלא יהיה בו רק אוכל טוב ותו לא, היה על הילדים לדאוג לתוכנית אומנותית. בדרך כלל הייתה אז גרדה זנדהוף מנגנת, והיא ניגנה יפה מאוד, היינץ שטרן היה מתחפש לקוסם וגרדה טריידל הייתה מדקלמת שיר. פליקס ואדית הקטנה השתמטו מן ההצגות האלה וגם ליזל שטרן הרגישה את עצמה לא בנוח על הבמה. הקהל היה אוהד ואסיר תודה, ולרוב כולם היו מרוצים. בני משפחת שטרן היו מביאים את הלמוט לכל המפגשים. הוא היה יושב בודד לפני צלחת ממתקים, וכולם התעלמו ממנו, באמת היה קשה להביט בו. הוא עורר רגשי סלידה יותר מאשר רגשי חמלה, ולכולם הייתה הרגשת אשם עמומה כלפיו. לפעמים נדמה היה כי גם הוריו מתביישים בו. היינץ וליזל לא התייחסו אליו במופגן ושניהם השתדלו לא להבליט את השתייכותו אליהם. הילדים בכלל לא התעסקו איתו, וגם הוא לא נטפל לאיש. נתן לכולם לשכוח ממנו עד לשעת הפרידה. אז הייתה אמא ברטה שטרן אומרת לו: “הלמוט, תגיד יפה שלום,” ומלבישה לו את המעיל. הלמוט היה מנסה לחייך ואומר: “שלום.” ושוב שכחו ממנו עד לפעם הבאה.

יום אחד חישב האדון זנדהוף ומצא שקבוצתם הקטנה של שחקני ה“סקאט” עורכת את מפגשיה זה שנה תמימה ברציפות. הוא החליט כי זו סיבה למסיבה. "הפעם נחגוג בגדול. אמר האדון זנדהוף. “נעשה נשף בדירתי, שהיא הגדולה בדירות. הגברות שלנו יכינו מכל טוב וכל הילדים ישחקו לפנינו.” והוא פנה אל הילדים: “יש לכם חודשיים להתכונן, הפעם אני רוצה שתכינו משהו גדול.” יוליוס זנדהוף רוצה – יוליוס זנדהוף מבצע. בשבת שלח לכל הילדים הזמנות לקפה ועוגה בסלון שלו, ודרבן אותם לערוך תכנית. כולם באו חוץ מהלמוט, כמובן. הם החליטו שגרדה טריידל תכתוב מחזה שיהיה בו תפקיד לכל אחד. הגדול לפי גודלו והקטן לפי קטנותו.

ואז אמרה אדית הקטנה פתאום: "גם להלמוט צריך לתת תפקיד.

" עזבו את הלמוט," אמר היינץ שטרן באי־נוחות, “הוא לא מסוגל”.

“הוא דווקא כן מסוגל.” התעקשה אדית הקטנה. “אנחנו נמצא לו תפקיד שיוכל לבצע אותו יפה מאוד. הוא כל־כך ישמח להשתתף עם כולם. אני שאלתי אותו. הוא רוצה.”

אוי ואבוי! הפטפטנית הקטנה כבר הכניסה את הלמוט בסוד העניין. עכשיו כבר יהיה קשה לאכזב אותו. מה אעשה עם זה חשבה גרדה. איך אצא מזה? כולם ביחד תכננו את המחזה שעליה לכתוב, על כל אחד היה להראות מה שהוא יודע, כדי שכל ההורים יהיו מרוצים. היינץ וליזל שטרן כבר למדו בבית הספר קצת אנגלית – על כן הם ידברו אנגלית על הבמה. אדית הקטנה למדה לאחרונה שיר ילדים בצרפתית, לכן היא תשיר ותרקוד. פליקס יעשה נפלאות בתרגילי התעמלות וגרדה זנדהוף תנגן בפסנתר, כמובן. כל זה, כך אמרו לה, עליה להכניס למחזה.

גרדה כתבה מחזה על קבוצת ילדים שנמאס להם לשבת בבית. הם מחליטים לטייל בעולם. בתחילה מגיעים לצרפת, ושם, על גשר אביניון, כפי שמסופר בשיר, רוקדים סביב־סביב, ושם תופיע אדית הקטנה. את השיר והריקוד תלווה גרדה זנדהוף בפסנתר. הילדים ירקדו עם אדית על הגשר המפורסם עד שיימאס להם. כמה זמן אפשר להסתובב על גשר אביניון? הם מחליטים לקחת את אדית הקטנה אתם לאנגליה. שם מקבל את פניהם שרלוק הולמס בכבודו ובעצמו. הוא ידע לפתור להם את כל הבעיות, אבל לפתע פורצת פנימה אשתו היפה נרגשת מאוד ושרה את השיר המזעזע על לונדון הבוערת. “לונדון בוערת,” שרה ליזל, “ולי אין מים לכבות.” (גם את השיר הזה כמובן מלווה גרדה זנדהוף). כולם מחליטים לברוח מהר משם, יחד עם זוג השרלוק הולמסים. לאן? לאפריקה כמובן. כולם נוסעים לאפריקה ומי מקבל את פניהם שם? טרזן כמובן. אלא מי? הטרזן הזה, פליקס, היה קצת ראש שבט, קצת אוכל אדם וקצת איש קרקס. הוא עשה נפלאות בקפיצות ראש, עמידות ראש והליכת ידיים, וצרח נוראות. נפנף בגרזן אימים והציע לקרקף את כולם ולבשל אותם בסיר גדול. אבל בסוף, באי־רצון גלוי, (כי כך כתבה לו גרדה בטקסט) ביקש מהם לקחת אותו בחזרה לאמא שלו. פה יתברר לכולם שהם נורא מתגעגעים הביתה, ואומרים לנהג: “אחורה פנה!” וחוזרים הביתה, מלווים במרש עליז שמנגנת גרדה זנדהוף. בסוף שרים כולם שיר סיום שבו נאמר שהכי טוב בבית, ובכל אחד מבתי השיר, יסופר על אחת מארבעת המשפחות, ומה שטוב בה: האדון זנדהוף תמיד שמח, האדון שטרן יודע לנדנד באוזניים לפי קצב המנגינה, הגברת טריידל מבשלת כמו אלוהים בצרפת ואחותה הלנה גומברט, שלא יודעת לבשל כלל, מחלקת לכולם עוגות־צימוקים כבדות כמו גוש אבנים. (אוי ואבוי, כמה שהדודה הלנה כעסה אחר־כך על השיר הזה היא כמעט התפוצצה מרוב כעס). “הביתה, הביתה,” שרה החבריה וזה הסוף הטוב.

ומה יעשה הלמוט המסכן בהצגה כזאת? לשיר ולנגן אינו יודע. גם לרקוד לא יוכל ואפילו לדבר קשה לו. “הלמוט יהיה הנהג שלנו,” אמרה גרדה. “אני ואדית ביחד נלמד אותו מלים בודדות שעליו לאמר. הוא יהיה כל הזמן על הבמה והתפקיד שלו חשוב מאוד.” היינץ שטרן היה נבוך מאוד ולא רצה לשמוע על כך, אבל לא הייתה לו בררה. אדית כבר הבטיחה להלמוט. “נחיה ונראה. אני לא מאמין בזה,” אמר אביו.

גרדה ואדית החלו במצווה. גרדה היתה בת תשע ואדית בת שבע. הלמוט שטרן היה כבר בן עשר, אך היה קטן ורזה והלך תמיד שפוף. אין לתאר כמה שמח שנזכרו בו לשתפו בשמחה, הוא רצה מאוד ללמוד מהר את תפקידו. אבל זה היה קשה, ממש קריעת ים סוף. הלמוט שטרן לא ידע ללמוד וכל מה שזכר היום, הוא שוכח מחר. כל יום, אחרי בית הספר ושיעורי הבית, היו שתי הבנות באות אליו ללמדו. הן ישבו מולו והגו את המילים לאט־לאט, והוא חזר אחריהן בקולו הצרוד, והשתדל לדבר ברור. ממש ראו עליו עד כמה שהוא מתאמץ. הוא לחם עם כל מלה היוצאת מפיו, כיווץ מצחו, הביט בשתי עיניו הקרועות לרווחה בבנות בתחינה אילמת ולחם מלחמת גיבורים. גרדה איבדה לא פעם את הסבלנות, אבל אדית הקטנה הבינה טוב יותר את התחינה בעיניו של הלמוט, וכל הזמן עודדה אותו.

“יופי, הלמוט, אתה כבר עושה את זה יפה מאוד.”

“לעולם לא ילמד את התפקיד. הוא יהרוס לנו את כל ההצגה,” אמרה לה גרדה. “מה ראית להתעקש עליו? גם להורים שלו לא יהיה נעים.”

אבל ידה של אדית הקטנה הייתה על העליונה. אותה אדית, שרצה כל חייה אחרי בת הדודה הנערצת, תפסה פתאום פיקוד. מתברר שלא לראשונה היא מבקרת אצל הלמוט. מפעם לפעם הייתה נכנסת אליו לחדר האחורי ומשחקת איתו קצת, וכך גם למדה לחבב אותו. גם הוא בראותו אותה, אורו עיניו. אמו ראתה אמנם ששתי הבנות באות מדי פעם לשחק עם הלמוט ושמחה מאוד, אבל לא קשרה זאת כלל למסיבה ולהצגה. לא עלה כלל על דעתה שהלמוט שלה ישתתף. גם הבנות שמרו זאת כסוד כמוס.

חודש ימים לימדו את הלמוט יום־יום. התוצאות היו עלובות.

“אין דבר,” ניחמה אותו אדית, “גרדה הרי תלחש לך כל הזמן, אתה רק תקשיב לה ותחזור אחריה.” אבל גם זה נראה כמשימה בלתי אפשרית.

“מה עשית לי!” צעקה גרדה על אדית הקטנה. “הוא לא יכול. את לא רואה שזה בלתי אפשרי?”

גרדה הייתה די מיואשת, אבל היא דבקה במשימה בעקשנות הולכת וגוברת. כמו אדית היא הביטה ישר בעיניו של הלמוט, הגתה את המלים לאט־לאט, והוא חזר אחריה פעם, פעמיים, מאה פעמים. עד לתחילת החזרות, בחודש הבא, היה על הלמוט להיות מוכן. הן לא רצו שמישהו יצחק לו או שאחיו ואחותו יבואו בגללו במבוכה. הן הזניחו את כל יתר העיסוקים שלהן, בקושי הכינו שיעורים, וכל זמנן התעסקו עם הלמוט.

“אתה יודע, הלמוט,” אמרה לו גרדה, “יהיה לך כובע גדול של נהג. יש לי חברה בבית הספר שאבא שלה נהג חשמלית, והיא תביא לי כובע בשבילך.” הלמוט זרח כולו, ובאותו יום זכר משפט שלם בעל פה.

גרדה השתדלה מאוד בעניין הכובע. אם להלמוט יהיה כובע די גדול, זה יסתיר מעט את הצלקות שעל לחייו. מתברר גם שחלק אחד של ראשו פחות פגוע, ואם יעמוד בפרופיל בצד הנכון, יוכל להיראות כמעט כאחד האדם. גם הכינו לו חולצה עם צווארון גבוה ומעומלן, כך שגם צווארו הנורא לא ייראה. עשו הכל ליפות ולהסוות אותו. הלמוט חיכה לביקורן בכליון עיניים. הכין להן סוכריות דביקות לכיבוד, והיה מוכן לעשות למענן כל דבר. בסופו של המאמץ הוא גם למד את הטקסט. הן בעצמן לא האמינו בהצלחתן, אך בסוף החודש ידע הלמוט את המשפטים הספורים שעליו לדקלם. עדיין לא ידע מתי ובאיזה הזדמנות להשמיעם, אך המשפטים ישבו כבר חזק בראשו.

עתה הגיע הזמן להתחיל בחזרות. איפה יכלו לעשות חזרות? דווקא החדר האחורי של משפחת שטרן היה מתאים ביותר וגם זמין מאוד. היינץ שטרן, שהיה כבר תלמיד גימנסיה, ולא תמיד מצא זמן ל“שטויות”, הציע בעצמו את החדר הזה. “אז לא אצטרך לבוא לחזרות. אתם רק תקראו לי כשאצטרך להופיע.” “בחפץ לב,” אמרה גם הגברת שטרן. “אני שמחה שתעשו את החזרות כאן. כך גם הלמוט יראה משהו.” הגברת שטרן לא העלתה על דעתה שהלמוט המסכן שלה יהיה שחקן מן המניין.

בתחילה היו החזרות בלאגן אחד גדול. מתברר שאם אדית בצרפת, היינץ וליזל באנגליה, אלכס באפריקה וגרדה זנדהוף ליד הפסנתר, לא יהיה מי שיעזוב את הבית, חוץ מגרדה והלמוט הנהג. ככה זה לא יכול להיות. אם כן שינו שבתחילה כולם ביחד מחליטים לעזוב את הבית ויוצאים לדרך. אך מייד אחרי הפתיחה תתחמק אדית ותלבש תלבושת צרפתית כדי לקבל פניהם על גשר אביניון. שם, בזמן הריקוד הסוער, ייעלמו היינץ וליזל, כדי להופיע יותר מאוחר כאנגלים, אבל באנגליה פליקס כבר לא נמצא, כי עליו להכין את עצמו להופעת טרזן. ובסוף יחזור הנהג, הלמוט, עם אוטו מלא ילדים שמחים הביתה. לגרדה זנדהוף היה הכי קשה. היא רצה מן הפסנתר לבמה הלוך וחזור, כי היו לה שני תפקידים. אבל היא הייתה זריזה מכולם והצליחה להיות תמיד במקום הנכון בשעה הנכונה. להלמוט היה קשה מאוד להשתלב ולהגיד את המילים המעטות שלו, אבל כולם עזרו לו ובסוף הצליח. בתלבושתו השקיעו המון מחשבה. הוא הופיע לפני הקהל בצד הפחות שרוף. הכובע כיסה את ראשו ואת מצחו. הצווארון חיפה על הצוואר והוא נראה ממש בסדר גמור. כך הוא הרגיש. פתאום היה לאחד מן החבריה. הילדים לא גילו לאיש דבר מכל הקשור להצגה הזאת. הם רק ביקשו מאמא של גרדה סרט ודוד בשביל הצרפתייה ורפיה צבעונית בשביל פליקס־טרזן. האנגלים התלבשו בחליפות ההורים שלהם, ויותר לא היה נחוץ. את ההצגה שִׁכתבו במשך החזרות כולם ביחד. גרדה רק דאגה להעביר את הכול לחרוזים. כן היא גם ביימה, ובלית ברירה כולם שמעו בקולה.

כך הגיע הערב הגדול. כולם באו בבגדי חמודות, ואמא הייתה שוב האלגנטית והיפה מכולם (למורת רוחה של לינה זנדהוף). מתחילת הערב הייתה האווירה נינוחה ועליזה. היין נצץ בכוסות הבדולח, והאדון זנדהוף נשא נאום מתובל בבדיחות. האוכל היה משובח וכולם ליקקו את האצבעות. למנה האחרונה כבר לא היה להם כוח.

“נפנה אל התכנית האמנותית,” אמרו, “את המנה האחרונה נאכל אחר־כך עם הקפה והעוגה.” כולם התיישבו לפני הבמה הקטנה, שהאדון זנדהוף דאג להקים, וחיכו למופע. הגברת שטרן חיפשה את הלמוט שלה. “איפה הלמוט,” שאלה את הילדים, “אני רוצה שישב כאן לידי.” “עוד מעט,” אמרו הילדים, “הלמוט עוזר לנו עם התפאורה.” “אִמרו לו שהכנתי לו מקום לידי,” אמרה הגברת שטרן, והילדים צחקו. בתחילה באמת איש לא ראה את הלמוט והגברת שטרן התעצבנה קצת: “למה הוא לא בא לשבת?” על הבמה הופיעו יתר הילדים והחלו “להשמיץ” את הנוכחים:

“משעמם כאן,” אמרו. “יוליוס זנדהוף מספר בדיחות ישנות. זיגמונד גומברט כל הזמן כועס. הלנה מאכילה אותנו בעוגה כבדה מדי. הגברת טריידל מתגנדרת כמו טווס והאדון שטרן, כל מה שהוא יודע זה לנדנד את האוזניים. נמאס לנו לשחק בגולות עם פליקס, כי הוא מנצח תמיד. בקיצור – נמאס, נמאס, נמאס! אנחנו יוצאים לתור את העולם הגדול.” איך? מזמינים רכב פלאים ויוצאים לדרך. כולם מוחאים כף ואומרים מלות השבעה. רכב הפלאים מגיע. הרכב עשוי קרטון. הלמוט עמד בתוכו והחזיק בהגה וכל הילדים דחפו אותו עד שהגיע לאמצע הבמה. שם לחץ על צפצפה: טו, טו, ושאל: "לאן אתם רוצים לנסוע? אני והרכב מוכנים. "איש לא הכיר אותו. הוא נראה ממש חמוד ודיבר בקול צרוד קצת, אבל ברור לגמרי. באמת קשה היה לזהות אותו. הדודה הלנה אפילו שאלה בקול: “מי זה?” כאשר הבינו שזה הלמוט, היו כולם המומים. “מה היא עושה הילדה המטורפת שלי”, חשבה אמא של גרדה. פתאום היו כולם מוטרדים וחיכו לתקלה, שלפי דעתם חייבת לבוא ולהשבית להם את כל השמחה. אבל לא. היינץ שטרן מציע לנסוע לצרפת, כי שם אפילו ילדים שותים יין וכל הזמן שרים ורוקדים. הלמוט תוקע בצפצפה שלו ואומר בקול עליז כזה: “קדימה לצרפת! החזיקו חזק! אני נוסע כבזק!” (לא היה עוד אף פעם עליז כל־כך, חשבה הגברת שטרן וניגבה דמעה). בצד הבמה הופיע שלט מאיר: צרפת. אביניון. על הגשר הגדול. “הגענו.” הודיע הלמוט וכולם צפו באדית הקטנה הרוקדת ושרה בצרפתית. גם זו הייתה הפתעה לא קטנה. לא מזמן התארחו בבית גומברט שתי אחייניות של הדוד זיגמונד. אלה באו ממחוז קרוב מאוד לגבול הצרפתי וידעו לפטפט מעט צרפתית. מכיוון שהיה להן משעמם בבית הדוד, לימדו את בת הדודה הקטנה לשיר שיר ילדים צרפתי: “על הגשר של אביניון, רוקדים כולם סביב־סביב.” מחיאות כפיים סוערות ליוו את המופע הקטן והחביב הזה. כל הילדים הצטרפו אל הריקוד עד שעייפו. מחו את הזיעה ואמרו: “ננסה מקום אחר. ניקח את הצרפתייה הקטנה אתנו וניסע לאנגליה.” “הו אנגליה,” התלהב פליקס, “שם שרלוק הולמס תופס את כל הפושעים. שם יש ספרי בלשים, שאבא לא מרשה לי לקרוא. את זה אני אוהב.” “היכנסו לאוטו שלי,” פוקד הלמוט. “אני זז, מחכים לנו באנגליה.” והוא לוחץ על הצפצפה בשמחת נפש. על הבמה מופיע עכשיו שלט אחר: לונדון, אנגליה. “הגענו לאנגליה.” מודיע הלמוט ומצפצף. האמת היא שהלמוט הגזים עם הצפצופים, אבל איש לא העיר לו על כך. שיצפצף! היינץ שטרן, שרלוק הולמס תקני לגמרי, מקבל את פניהם. הוא שואל: “את מי שדדו? איפה רצחו?” הוא יכול לעזור. “שודדים ורוצחים לא פגשנו בדרך,” אמרו הילדים, “אבל אנחנו מוכנים לשמוע את כל סיפוריך.” נו, בשביל לספר סיפורים לא מספיקה האנגלית של תלמיד הגימנסיה שלנו. מזלו שלונדון החלה לבעור. פתאום הופיעה מנורה עטופה בנייר צלופן אדום, ומאחורי המנורה פרצה גברת אנגלייה מבוהלת מאוד. “מה קורה?” שואלים הילדים וגברת ליזל שטרן האנגלייה, עונה בשיר: “לונדון בוערת, לונדון בוערת ולי אין מים!” (באותו זמן כבר עזב פליקס בשקט את השטח כדי להפוך לטרזן). “אוי, אוי!” צעקו הילדים, "זה מאוד מסוכן! בואו מהר נברח מכאן. העמיסו גם את האנגלים על האוטו ושאלו את הנהג: “לאן עכשיו?” “עכשיו נוסעים לאפריקה,” עונה הלמוט ללא היסוס. “החזיקו חזק. סִגרו ת’עיניים. אגיע לאפריקה תוך דקתיים!” ומצפצף ומצפצף. ובאמת, רק הלמוט גמר לצפצף כבר היה שלט חדש על הבמה וכתוב עליו: בג’ונגל של אפריקה. הקהל, זאת אומרת ההורים והמשרתים, היו מוקסמים. הכל היה כל־כך קליל ושמח, והלמוט עשה את שלו בלי בעיות. גברת שטרן ישבה ובכתה חרש ובעלה החזיק בידה. אך היו אלה דמעות טובות.

הילדים על הבמה היו מאוד זהירים בג’ונגל של אפריקה. הם החליטו שלא כדאי לצאת מן הרכב, כי יש כאן חיות גדולות וטורפות, ופליקס עשה “ווואאוא!” “צצצצשששש!” שכולם נבהלו. אבל אז יצא טרזן מן המחבוא שלו והבטיח שאין מה לפחד. הוא מלך היער והוא יגן עליהם. מיד נעמד על ראשו, הלך על ידיו והתהפך כמו גלגל. הילדים מחאו לו כף והלמוט צפצף בצפצפה שלו. אחרי שטרזן התעייף, שאלו אותו הילדים: “זה מה שאתה עושה כאן כל היום? ומה אתה אוכל?” “בננות,” השיב טרזן. “כל יום בננות וזה נמאס נורא. אולי תיקחו אותי אתכם הביתה? מתחשק לי לאכול ארוחה טובה אצל אמא אלזה.” “גם לנו,” אמרו הילדים, “אנחנו אפילו מתגעגעים לעוגת הצימוקים של הלנה גומברט, לבדיחות של יוליוס זנדהוף. והאדון שטרן יודע כל־כך יפה לנענע את האוזניים. אפילו טרזן לא יודע לעשות ככה. מה לנו אפריקה. מה לנו אנגליה וצרפת? אנחנו רוצים לאמא ולאבא, לשחק גולות עם פליקס, ואפילו רוצים שהדוד זיגמונד יכעס עלינו קצת. למי אכפת? בואו ניסע כולנו הביתה. קדימה!” גרדה זנדהוף רצה לפסנתר לנגן את מרש הסיום ולצליליו חוזרים הבנים הסוררים לכור מחצבתם.

בפריז שותים יין, בפריז רוקדים.

ובאנגליה מעניין מאוד.

באפריקה יש פילים גדולים

וזה מפחיד מאוד.

אך כל הדרכים הביתה רצות,

ולכן אנחנו חוזרים.

בשמש בגשם, ברוח פרצים,

מוטב לחזור להורים.

מחיאות כפיים סוערות. כולם היו מאושרים. רק הדודה הלנה קצת כעסה על יחסי הציבור שעשו לעוגה שלה, אך גם היא התלהבה מן ההצגה. הלמוט בכלל היה גיבור הערב ובפעם הראשונה בחייו ממש מאושר.

 

גם היא בספורטאים    🔗

הלך לה, לגרדה, בבית הספר. את חיבוריה היה המורה ד"ר טילה קורא לפני התלמידים בכיתות אחרות, בתור דוגמה. מן השיעורים למלאכת יד יצאה בשלום, בעזרת סבתא ואחיות הכומר. בחשבון לא הבריקה, אך איכשהו נשארה מעל המים. התלמידות האחרות היו לרוב ידידותיות, וגרדה השנייה נסחבה הרחק מאחוריה, גם בחיבת הבנות וגם בהערכת המורה. הכל היה ממש טוב, לוּ רק לא היו שיעורי ההתעמלות. פה נקברה כל היוקרה שלה. היא רצה כמו צב, קפצה כמו תנין, קיבלה סחרחורת במרומי הסולם, וסוס הקפיצות והמקבילים היו עבורה מחוץ לתחום. לעומתה הייתה גרדה זנדהוף אלופה של ממש. מלכת המגרש.

פליקס עשה כל מה שביכולתו לאמן את האחות השלומיאלית שלו, אך זו עשתה לו רק בושות. המורה, האדון פרנץ, היה מיואש ממנה. “קשה לי להאמין שאת אחותו של פליקס,” אמר. באמת קשה להאמין. פליקס היה אלוף בית הספר בכל ענפי הספורט. החזיק בשיא בית הספר בקפיצה ובריצה. הוא שיחק כדורגל והיה בנבחרת בית הספר מכיתה ג' יחד עם בנים גדולים ממנו. הוא היה החלוץ המרכזי, וזה שהכניס את הגולים.

המורה פרנץ היה איש כבן חמישים, גבוה ורזה, שזוף ושרירי. הוא לא אהב ללמד כיתות של בנות. היה רווק זקן שבז לנשים ודמות היגון של גרדה בבגדי ההתעמלות הוציאה אותו לגמרי מכליו. מהר מאוד התייאש ממנה ועזב אותה לאנחות. עם תחילת השיעור היה אומר לה: “גרדה טריידל, את תתאמני בעצמך ליד הסולמות. עלי ורדי כאוות נפשך.” והיה פונה ליתר התלמידות. גרדה המסכנה, שלא ידעה להתחכם, הייתה כל שעת השיעור עולה ויורדת בסולמות, ויוצאת מן השיעור בברכיים פקות.

“את משוגעת?” שאלה אותה אנה מנקה, חברתה לספסל. “למה את ממשיכה לטפס כשכולם יוצאים למגרש? הפסיקי להיות טיפשה ושבי לנוח” אבל גרדה פחדה להמרות את פיו של פרנץ האיום. בעצם, לא היה איום כל־כך. גם הוא היה משוכנע כנראה שגרדה תשב בשקט מתחת לסולם עד גמר השיעור, והיה מופתע ביותר כאשר יום אחד חזר לאולם ההתעמלות לקחת את כובעו ומצא אותה עולה ויורדת בחירוף נפש בסולם המטופש.

“נו, נו,” נהם. “לא צריך להגזים. מספיק לטפס. בואי לשחק עם כולם מחניים.” גרדה אמנם השתחררה מן הסולמות, אך גם זה לא היה הרבה יותר טוב. כולם נהנו לזרוק עליה את הכדור והיא לא ידעה לברוח. בקיצור: שיעורי ההתעמלות היו סיוט בשבילה ופליקס אמר רק: “בושה וחרפה!” פרנץ הפסיק לשלוח אותה לסולמות והשתדל לשלב אותה בשיעורים, אך לא דרש ממנה יותר מדי. היא הייתה אסירת תודה. אך יום אחד קרה משהו:

בכתה הייתה ילדה אחת, יוספינה שמה, כולם קראו לה “פיפי” (פ' רפויה). יוספינה הייתה בת האצולה הגרמנית העתיקה, ממשפחת נסיכים ושועים. שמה המלא היה: יוספינה אינגבורג אירנה פון נויקמפ. שם ארוך ומצלצל. אך לעומת שמה המפואר הייתה דמותה קטנה ומצומקת. היה לה ראש גדול על גוף קטן, שערותיה לבנבנות ודלילות ושתי צמותיה דקיקות כמו זנבות עכברים. פרצופה היה פרצוף זקן, מקומט וחיוור, עם עיני תכלת מימיות ומפלבלות.

פיפי הייתה קתולית אדוקה מאוד והכריזה השכם והערב שעתידה היא להיכנס למנזר. “במנזר כל־כך טוב,” היא אמרה, “שם עוזבים אותך במנוחה ואת יכולה כל היום להתפלל ולשים ורדים ליד פסלו של ישו.” עיניה המימיות התגלגלו בהתחסדות כלפי שמים. גם יוספינה הייתה מעוררת רחמנות בשיעורי ההתעמלות, אבל לאחר שהתברר שהיא נגועה במחלת הנפילה, שחררו אותה מטעמי בריאות. היא הייתה נצר מנוון של משפחה עתיקה שבניה התחתנו יותר מדי דורות זה עם זה. קצרת ראייה הייתה וכבדת שמיעה ובכתה לא הייתה מורגשת כלל. רוב הזמן הסתובבה סביב המורות הנזירות, ואלה פרשו חסותן עליה.

כך גם באותו יום. האחות גריזלדיס ביקשה מפיפי להביא לה דבר־מה מחנות מכשירי הכתיבה שהייתה מעבר לרחוב. יוספינה רק יצאה משער בית הספר לחצות את הרחוב, ועגלה רתומה לשני סוסים פגעה בה. היא לא שמעה את העגלה המתקרבת, לא הביטה לצדדים והלכה ישר, מלאת חשיבות של שליחת מצווה, אל עבר החנות. זה קרה בהפסקה הגדולה וכל הילדים שיחקו בחצר. רק גרדה, שלא הייתה כל־כך להוטה אחרי משחקי החצר, עוד הסתובבה בחדר המדרגות. היא ראתה את המתרחש דרך החלון. גם המורה לספורט, האדון פרנץ, ראה את שקרה מבעד לחלון. מייד קפץ החוצה ורץ ברגליו הארוכות אל מקום התאונה. הוא רץ בכל כוחו, אבל היה מי שהקדים אותו. לפניו רצה גרדה טריידל. טסה כמו טיל. עוד לפני שאיש הספיק להתעשת, היא כבר כרעה ליד הילדה המעולפת. בתחילה המורה פרנץ לא שם לב לעובדה זו. אך לאחר שהתברר כי הקטנה לא נפצעה כלל, אלא נבהלה והייתה בהלם, עשה המורה פרנץ חשבון נפש. מה קרה שם? איך הילדה הזו, גרדה טריידל, חרפת שיעורי ההתעמלות, רצה יותר מהר ממנו? יותר מכל ילד אחר שהיה קרוב ממנה למקום התאונה? אם היא רצה פעם אחת, סימן שהיא יודעת לרוץ ואם כך – רוץ תרוץ אצלו! גרדה בעצמה לא ידעה מה הריץ אותה באותו רגע, אבל עובדה – היא רצה. היא טסה במדרגות והגיעה ראשונה. המורה פרנץ לא שכח לה את זה והוא הכריח אותה לרוץ. הוא נתן לגרדה זנדהוף הזריזה לרוץ לפניה וצעק: "הדביקי אותה! יותר מהר! זוזי! רוצי! אני יודע שאת מסוגלת. " גרדה לא חשבה שהיא מסוגלת, אבל בכל זאת רצה. רצה כל עוד נפשה בה. אמנם לעולם לא הדביקה את גרדה זנדהוף האלופה, אבל בכל זאת למדה קצת לרוץ. בסוף השנה, בתחרויות עם בית הספר האוונגלי, הכניסו גם אותה לנבחרת הבנות לריצת שליחים והיא לא ביישה את הכיתה. אבל לקפוץ לא למדה מעולם ופליקס היה מרוצה רק למחצה.

אך גם לפליקס, הכול יכול, היתה חולשה. פליקס שהיה אלוף מקצועות הספורט, לא היה טוב בשחייה. הוא פחד מן המים. אמנם לא גילה זאת לאיש, ונכנס לנהר יחד עם כל הכתה ולמד לשחות. אבל תקוותו של המורה פרנץ, שגם בשחייה יהיה פליקס בין הראשונים, התבדתה. פליקס נכנס למים, עבר את הנהר הקטן בשחייה אטית ותו־לא. ברגע שנשמטה הקרקע מתחת לרגליו, איבד את כל בטחונו, שמח לצאת מן המים ולחזור לדרוך על האדמה המוצקה. אין מה לעשות. אלוף שחייה לא יהיה.

כל הילדים בבית הספר הובלו לראשונה אל הנהר בכתה ב'. בקיץ בילו שם כל שבוע במשך שעתיים. המורה פרנץ לימד כל ילד לחוד ושחרר אותו מזרועותיו המחזיקות בו, רק כאשר היה בטוח שזה אכן תפס את העניין. רק אחרי שכל הכתה ידעה לשחות, החל לאמנם בסגנונות, ורק אז התגלו הכשרונות. פליקס לא היה ביניהם. גרדה ידעה שפליקס אינו אוהב את שיעורי השחייה והייתה בטוחה שגם היא לא תוכל למי הנהר. המציאות הייתה אחרת לגמרי. גרדה עשתה את תנועות השחייה בדבקות רבה. תוך כדי כך כלל לא הרגישה שהמורה עזב את אחיזתו בה. עד שהרגישה, הייתה כבר בצידו השני של הנהר. נהר הליפה לא היה רחב ביותר וגם לא עמוק כל־כך. לא קשה לעבור אותו בשחייה. אך כאשר עמדה גרדה בגדה השנייה וידעה שעליה לחזור בשחייה אל חבריה בצד שמנגד, היה מרחק זה נראה לה עצום ובלתי עביר. ים של מים. מה לעשות? היא עמדה שם על החוף, לבושה בבגד־ים שחור וכובע ים לבן, קטנה ואבודה. מסביבה שדות וחורשות ואין איש שיכול לעזור לה. כל חברותיה בצדו השני של הנהר נראו לה כל־כך רחוקות. הן עומדות שם וצוחקות ורומזות לה להיכנס למים ולחזור אליהן. הייתכן? בעצם, למה לא? אם המים נשאו אותה עד הנה, הרי שיישאו אותה גם באותה דרך בחזרה.

“מהר!” צעק האדון פרנץ. “אין לנו זמן לחכות לך כאן. השיעור נגמר. אם לא תבואי עכשיו, נלך כולנו ונשאיר אותך כאן.” גרדה חשבה: בעצם לא נורא אם ישאירו אותה כאן. הם ילכו להם, והיא תצעד את חצי הקילומטר עד הגשר הקרוב. שם תעבור לצד השני ותחזור ללא פגע. על כל פנים, זה פחות מסוכן מאשר שוב להיכנס לנהר הזה. אבל יגידו לה “פחדנית!” יצחקו עליה ולשחות לא תדע כבר. גרדה נשמה נשימה עמוקה ואמרה לעצמה: “עכשיו או לעולם לא.” נכנסה לנהר, פרשה את זרועותיה והחלה לעשות את התנועות שלימדהּ האדון פרנץ. בתחילה נפנפה רק בידיה ושכחה את הרגליים, והחלק התחתון כמובן שקע. אבל זה עוד היה במים רדודים. המורה, בצדו השני של הנהר, החל לפקד עליה: “לפרוש ידיים, לכופף רגליים, למתוח, לפרוש, למתוח, לפרוש…” ומפה לשם כבר הייתה בחזרה בצד השני. המים נשאו אותה. עובדה. מאושרת יצאה מן המים וכל הבנות מחאו לה כף. אפילו גרדה זנדהוף מחאה כף ורצתה להיות חברה שלה. היא עדיין לא ידעה לשחות. אבל גרדה שלנו חיפשה מעכשיו את המים והלכה בכל הזדמנות לשחות. היא נהנתה הנאה גדולה מזרועותיה החוצות את הגלים ומרגליה הדוחפות אותה קדימה. במים לא הייתה כבדה כאבן. היא צפה כמו נוצה וזה מילא אותה אושר גדול. לא עזר לפליקס שום דבר. הוא זלזל בה, צחק עליה, קרא לה סרדין וזנב דג מלוח, אבל בכל זאת נסחב אחריה לתחנות השחייה שעל הנהר או לאגם המרוחק. לפחות ענף ספורט אחד נפתח לפני גרדה, ועתה תרה אחרי יעד שני שיתקן את דימוי השלומיאליות שלה. ומי שמחפש – סופו שימצא.

זה קרה כאשר קנו לפליקס אופניים.

הילדים אמורים היו לבקר בבית הספר העממי שבעיירה שלהם רק ארבע שנים. אחר־כך היה עליהם להיכנס לגימנסיה שבעיר הקרובה. לשם היו מגיעים בדרך כלל באוטובוס צהוב, מיטלטל כמו שיכור ומדיף ריח רע של בנזין ועשן. כרטיס המנוי השנתי לנסיעת תלמיד היה יקר למדי וההורים החליטו, לשמחתו של פליקס, לקנות לו אופניים. הוא טס על אופניו החדשים כמו ציפור דרור, נסע לטיולים גדולים של קילומטרים רבים והתהדר לפני כול. אף פעם לא נפל מאופניו. גרדה קנאה בו קנאה עזה. גם היא רצתה אופניים, מה יש? בעוד שנה גם היא תצטרך לנסוע העירה לגימנסיה של הבנות, הליצאום, והיא לא תיכנס לאוטובוס המסריח הזה. כשהיא רק רואה אותו מבחוץ היא כבר רוצה להקיא. גם היא רוצה להיות ציפור דרור – כמו פליקס. והיא רוצה את האופניים עכשיו! נחוצה לה לפחות שנה כדי להתאמן. הרי מעולם לא עלתה על אופניים. לגרדה נחוצים אופניים והיא רוצה אותם עכשיו! אף פעם לא הייתה כל־כך החלטית בדרישותיה. אך אף אחד לא תמך בה. כולם אמרו שתיהרג על האופניים. שאין לה שיווי משקל טוב. לא. הם לא מוכנים להסתכן. בסוף הושגה פשרה: אם יראוה רוכבת לבטח על אופניים – יקנו לה, אך לא לפני כן.

מה עושים? איך לומדים לרכב על אופניים בלי אופניים? פליקס שומר על שלו בשבע עיניים. חוץ מזה אופניו של פליקס הן אופני גברים עם צינור באמצע הנקרא “רמה”. לבנות אין רמה כזו כדי שלא יצטרכו להניף את הרגל מעל המושב. פליקס עשה זאת בצורה מרשימה, אבל גרדה ידעה שזה אבוד לה מראש. לגרדה זנדהוף היו אופני אשה, חדשים, מבריקים ויקרים. לעולם לא תרשה לשלומיאלית כמו גרדה טריידל להתאמן עליהם. ולמה שתתן לה? רק אתמול הקריאו את החיבור של זו באוזני הכיתה כדוגמה לחיבור מעולה, ולה רק אמרו: “אין לך טיפה של השראה וחיבורייך יבשים כמו המדבר.” לא. גרדה זנדהוף לא באה בחשבון. איפה, לכל הרוחות, אפשר למצוא זוג אופניים ישן, שלא חבל עליהם?

ההצלה באה מן הבית שממול. הייתה בו חנות טקסטיל של משפחת כהנא. משפחת כהנא הגיעה לעיירה יותר מאוחר מאשר הוריהם של פליקס וגרדה. הם פתחו חנות צנועה מול ביתם. הם היו אנשים סגורים מאוד ואדוקים בדת ישראל. לא נסעו בשבתות ובחגים ושמרו על כשרות. האדון כהנא הניח תפילין והלך עם כיפה קטנה על ראשו, כולם כיבדו את משפחת כהנא, אך איש לא היה מיודד אתם ביותר. היו להם שני ילדים גדולים: קורט ואירמה. קורט היה בן ארבע־עשרה והלך לגימנסיה, ואירמה הייתה כבר בת שמונה־עשרה, ולאחרונה נעשתה אפילו כלה. לארוסיה של אירמה הזמינה משפחת כהנא את כל משפחות היהודים אשר בעיירה, וכולם באו והגישו מתנות מכובדות. אמא, כשכנה הקרובה ביותר, לקחה את אירמה היפה הצדה ואמרה לה: “אני רוצה להזמין אותך עם ארוסך לסעודה קטנה ואינטימית. מה אתם אוהבים לאכול במיוחד?” אירמה התייעצה עם בחיר לבה ואמרה: “אנחנו אוהבים לאכול כרובית ברוטב הולנדי.” נו, עכשיו הייתה אמא צריכה לבנות תפריט מתאים לכרובית ולרוטב ההולנדי. בסוף הגישה שניצל עגל גדול עם תפוחי אדמה אפויים היטב וכרובית ברוטב המבוקש. גם הסלטים של אמא היו נפלאים: סלט חסה עם רוטב צרפתי וסלט אספרגוס, סלט מלפפונים עם שמיר וסלט סלרי עם מיונית, שהחתן הצעיר לא הפסיק לאכול ממנו ולהיאנח מרוב עונג. “מן הסלטים שלך בלבד אפשר לשבוע וליהנות,” אמרה אירמה ורשמה לעצמה את המתכונים. כאשר הגיעו לשטרודל הווינאי ולקפה, ושוחחו על דא ועל הא, עלה עניין האופניים של גרדה. “לא נקנה לה אופניים עד שלא תדע לרכוב,” אמרה אמא. “איך אדע לרכוב, ואין לי על מה להתאמן,” קוננה גרדה, ודמעות עמדו לפרוץ מעיניה. “בשביל להתאמן אני צריכה אופניים.”

“לא אכפת לי שלא תתאמני,” אמרה אמא בשלווה. “את עלולה לשבור ידיים ורגליים, כפי שאני מכירה אותך. מוטב שתיסעי באוטובוס כמו כולם.”

“לעולם!” צעקה גרדה, “לעולם לא אכנס לאוטובוס המסריח הזה. תשכחו מזה. אני רוצה אופניים. למה לפליקס יש?” רקעה ברגליה בחוסר נימוס ונמלטה החוצה בבכי גדול. אמא התנצלה על התנהגותה של הבת הקטנה, אבל אירמה אמרה: “אין דבר אני מבינה אותה. גם לי לא רצו לקנות אופניים.”

למחרת כאשר גרדה חזרה מבית הספר, קראה לה אירמה היפה מן החלון. גרדה ניגשה קצת נבוכה, כי הרי באמת לא התנהגה יפה בסעודה של אתמול.

אבל אירמה חייכה אליה ואמרה שתחכה לה בחצר האחורית. היא ירדה אליה, הובילה אותה אל סככה נמוכה בקצה המגרש ואמרה: “יש לי כאן זוג אופניים ישנים. כבר שנים לא רכבתי עליהם ויכול להיות שקצת החלידו. עכשיו אני מתחתנת ואלך לגור בברלין הרחק־הרחק מכאן. אם את רוצה את האופניים האלה, הם שלך.”

איזה אושר! לא יאומן כי יסופר. גרדה הגיעה לחצר ביתה והובילה לפניה זוג אופניים. אבל עדיין לא היה זה ניצחון שלם. פליקס הביט מלא בוז על האופניים האלה ואמר רק מלה אחת: “גרוטאה!” זו אכן הייתה גרוטאה. כל חלקי המתכת היו חלודים. הדגם ישן ומגושם וגלגלי הגומי מנוקבים. לפני שאפשר יהיה להתיישב עליהם יצטרכו לטפל באופניים האלה טיפול נמרץ. ומי יעשה זאת? עיניה של גרדה נדדו בבקשה אילמת מן האחד אל השני ונשארו בסוף דבוקות אל פניו של אבא. אבא נקרא לעזרה – אבא מתייצב לעזור. הוא בדק את האופניים, רכן אל השרשרת, בדק את המושב והגלגלים בכובד־ראש מרובה. בסוף התיישר ואמר: “לא נורא. אלה אופניים חזקים מאוד. כבדים ויציבים. צריך להחליף את הפנימיות, לשמן את כל הצירים החלודים ולצבוע את הכול. אחר־כך גרדה תצא לדרך. אם תוכל.” “היא לא תוכל,” אמר פליקס וגרדה הוציאה לו לשון. היא הייתה מאושרת. האופניים נדדו לפי שעה אל בית המלאכה של הוניג, לתיקון, והאדון הוניג הבטיח שהם יצאו אצלו “כמו חדשים”. האדון הוניג שהיה מאוהב בדגמים כאלה מלפני המבול, היה ממש מאושר לטפל בהם ועשה זאת באהבה רבה. הוא שימן ויישר, החליף את הפנימיות ואת השרשרת, ולבסוף צבע את האופניים בצבע ירוק בהיר. מה יש? האדון הוניג אהב צבע ירוק בהיר והוא רצה שאלה יהיו אופניים יפים ומיוחדים.

“הם נראים כמו מרכבת צפרדעים,” צחק פליקס וכל ילדי הרחוב צחקו יחד אתו. השם הזה דבק באופניים. גרדה זנדהוף קיבלה אותו בצהלה: “איך מרכבת הצפרדעים שלך?” הייתה שואלת במתק שפתיים וצוחקת בזדון. אחר־כך הייתה מספרת לכולם על אופניה ה“חדשים” של גרדה. אך ראה זה פלא, הילדות לא צחקו. רובן היו בנות פועלים קשי־יום. כולן ידעו כמה עולה לקנות אופניים חדשים, ואם לאחת מהן, כמו גרדה, היה מזל לקבל אופניים ישנים במתנה ולשפץ אותם, היה זה בעיניהן מעשה גדול וראוי להערכה. הן גם התנדבו לעזור לה ללמוד לרכוב על האופניים. גרדה עלתה על האוכף באי־ביטחון מעורר רחמים. הילדות החזיקו באוכף מאחוריה והיא יצאה לדרך. זה היה קשה. היא נפלה שוב ושוב, נקעה רגל ופתחה ברך. הייתה שרוטה וחבולה בכל הגוף. כל הניסיונות נגמרו בבכי. לא פעם הייתה קרובה לייאוש. פליקס צחק: “מתי תשתתפי במירוץ ששת הימים?” שאל. מירוץ האופניים של ששת הימים היה כמעט אירוע לאומי וכולם עקבו אחריו במתיחות. “לא נחוץ לי מירוץ ששת הימים” ענתה לו גרדה. “נחוץ לי אח שיעזור לי ללמוד לרכוב על אופניים במקום לצחוק ממני. אתה חמור בגלל שאתה לא עוזר לי.” זה דווקא עזר. למחרת לקח פליקס את אחותו אל מאחורי בית הקברות, שם היה כביש ריק ופנוי שהיה בשימוש בזמן לוויות.

“פה אני התאמנתי לרכוב על אופניים,” אמר פליקס. “לא יצאתי מכאן עד שלא ידעתי. כמה זמן אפשר לרוץ אחרייך ולהחזיק לך את האוכף? פה תתאמני לך, ואני לא רוצה לראות אותך עד שתיסעי חופשי־חופשי.” בכל זאת רץ אחריה שעה שלמה, עד שקיבלה קצת יותר ביטחון. אבל רק אחרי שהוא הלך ועזב אותה לנפשה עם האופניים, התחילה ללמוד.

עוד בכתה הרבה. עוד נפלה הרבה וישבה לבדה בכביש השומם, ליד האופניים הירוקים (צבע התקווה, הצבע הירוק. כך אמר האדון הוניג), והייתה מיואשת ואומללה. בכל זאת, אחרי כמה רגעים קשים, שוב קמה ועלתה על האופניים. נסעה כמה מטרים ושוב מעדה. עדיין שיווי המשקל היה ממנה והלאה. כל ערב חזרה הביתה דוחפת את האופניים לפניה. פליקס הביט בה מן הצד, אבל כבר לא צחק לה. אפילו עודד אותה מדי פעם. הוא בא גם מדי כמה ימים, לבדוק איך היא מתקדמת. האם היא מתקדמת בכלל? פליקס אומר שכן. פליקס אומר שעוד מעט, הנה, הנה, היא תבוא הביתה, רכובה לבטח על האופניים. כך פליקס אמר, אבל כאשר זה קרה גרדה הרגישה פתאום שחל בה שינוי. האופניים לא שלטו בה עוד – היא שלטה באופניים פתאום החזיקה בכידון לבטח והיטתה את האופניים לרצונה. רוצה, נוסעת לצד ימין, רוצה, פונה לצד שמאל. האופניים נכנעו. היא נוהגת לבטח במרכבת הצפרדעים שלה. כל בני הבית, כולל עובדות סדנת הכובעים של אמא, יצאו לרחוב לראות את גרדה מגיעה ברכיבה בטוחה עד לפתח הבית. אי־הביטחון נשר ממנה. האופניים שלה והיא שלהם. מעתה ועד עולם.

מן היום המאושר ההוא לא ראו את גרדה בלי אופניה. האופניים הירוקים היו לסמל המסחרי שלה. “גרדה ומרכבת הצפרדעים שלה!” היא נסעה בהם לכל מקום והייתה קשורה אליהם כל־כך, שאפילו כאשר רצו ההורים לקנות לה אופניים חדשים לרכוב בהם לבית הספר התיכון, לא הסכימה. אלה אופניה. אותם היא אוהבת ואליהם היא קשורה ורגילה. כמו שהם: כבדים, מיושנים וירוקים כצפרדע. לימים לא הכירו אותה בלי אופניים. כשרצו להסביר למישהו במי מדובר אמרו: “זו הקטנה עם האופניים הירוקים…” ואז כולם ידעו למי הכוונה.

גרדה לא נעשתה ספורטאית, והאדון פרנץ לא יכול היה להתפאר בה. אבל שני מקצועות בכל זאת כבשה לעצמה: היא יודעת לשחות ויודעת לרכוב על אופניים. וככה זה נשאר כל החיים.

 

טיול יפה ואחריתו מרה    🔗

זה התחיל כל־כך יפה: טיול כיתה אל הבָּתָה הפורחת. למקום המקסים הזה קראו ה“לינבורגר־היידה”. (“היידה” – בגרמנית: בָּתָה). מישור רחב ידיים, זרוע אגמים קטנים וביצות, שהיה מתכסה כולו בפריחה בימי סוף הקיץ. הדבורים רחשו כל היום בפריחה של האריקה, או האברש, כלשון הבוטניקה בעברית. הבתה הייתה מכוסה בשיח נמוך, זוחל, שבעונה זו התכסה כולו בפריחה ויחד עמו פרחה הבָּתָה כולה באשכולות־אשכולות סגולים־וורודים. חגיגה לעיניים. הדבורים מצאו כאן שפע של צוף, ולכן הפיקו במקום זה את הדבש הטוב ביותר בארץ כולה.

לפני הטיול היה על הבנות ללמוד את האזור. הן עקבו בעיפרון אחרי מהלך הרכבת עד לעיר לינבורג. הן קראו סיפורים על המקום ואנשיו, אורח חייהם, ניבם וסיפורי הווי שלהם. שבוע לפני הטיול לא הסירו את עיניהן מן השמים. שרק לא ירד גשם. “אלוהים, אנא, שלח לנו יום יפה!”

כשהגיע היום והשמים נשארו כחולים ובהירים, ארזו בעסק רב צידה לדרך, והתייצבו בשורה, שתיים־שתיים, אוחזות זו ביד זו, והד“ר טילה צולע בראש השיירה הצועדת לתחנת הרכבת של העיר הגדולה. שם כבר הרגישו ממש כמו בחוץ לארץ. ד”ר טילה ספר אותן בעצבנות שוב ושוב ופקד לא לעזוב זו את ידה של זו, וללכת אחריו מבלי להביט ימינה ושמאלה עד לתחנת הרכבת. הבנות הרגישו עצמן כמו בכוכב אחר. שתיים שתיים צעדו ברחוב ותרמילי טיולים על גבן, והעוברים ושבים ברחוב הביטו בהן בחיוך. היו גם כאלה ששאלו: “לאן הרגליים?” ואז כולן ענו במקהלה: “אל הלינבורגר היידה!” והמורה טילה גער: “שששש!”

ברכבת נדבקו כולן לחלונות לראות יערות, כפרים, עמודי חשמל רצים אחורנית, ופרות רועות באחו. את שמות כל התחנות, שעברה בהן הרכבת, הכריזו במקהלה יחד עם הכרטיסן, והמורה טילה היה צריך לא פעם לחזור וללחוש: “שששש!” מאיים. רק טרודל טפפה, שנקראה בפי כולם “פומלכן” (איש לא זכר את שמה האמתי), ישבה לה בשקט בפינת הקרון ואכלה סנדוויץ'. פומלכן הייתה ראויה לשמה. הייתה עגולה וּורודה ואצבעותיה כמו נקניקיות שמנמנות. פניה חלקלקות ולחייה תפוחות ואדומות. היא תמיד לעסה דבר מה, ולא ראתה שום סיבה בעולם לא לעשות כך גם ברכבת.

בעיר לינברג ירדו מן הרכבת והלכו כעדר קטן אחרי הרועה, המורה טילה, עד שהגיעו אל הבָּתָה הפורחת. כל מי שהיה בזמן פריחת האריקה במקום ההוא לא ישכחנו במהרה. הילדות יצאו מתוך חורשת האורנים הדלילה ועמדו על שפת ים סגול־ורוד־ארגמן שהשתרע עד לאופק. כולן השתתקו באחת. המראה המלהיב הלם בהן. פה ושם עלו מתוך העשב הפורח כמה עצי מחט. סלעי ענק אחדים בלטו מתוכו כמו פסלי נפילים, והשמים ממעל היו כחולים בהירים כמו חרסינה סינית. דבורי הדבש ושפע של חרקים אחרים התעופפו, שבעים ושיכורי צוף מתוק, סביב הפעמונים הסגולים, מחוממי השמש וכבדי הצוף. כשטבלו גם הבנות בים הפרחים נשמע סביבן זמזום חרקים אין־סופי ופרפרים בשלל צבעים התעופפו מכל עבר. השמש הלהיטה מרום השמים את שדה הפרחים שנפרש לפניה בסגול מרהיב. ים עצום ורחב ידיים וכולו סגול עז. הן רצו לתוך הסגול־הסגול הזה, טבלו בו, מרטו מן הפריחה האין־סופית ולא ידעו את נפשן. קדחת אחזה בהן. לתפוס ולגמוע עוד ועוד מן הצבע ומן הבושם. הן היו שיכורות אריקה. קלעו להן זרים ושמו על ראשיהן וקטפו צרורות להראות בבית. רק כעבור זמן רב התיישבו בצלו של עץ ופתחו את חבילות הצידה שהביאו אתן. כמעט לכולן הייתה אותה צידה: פרוסות לחם עבות עם נקניק או גבינה, בקבוק קפה או תה קר וצנצנת עם סלט תפוחי־אדמה. הן טעמו זו מן הסלט של זו, וצחקו עד דמעות מן הרועה הזקן שהלך אחרי העדר וסרג גרב. ממש כך. גרב ארוך השתלשל מן המסרגות למטה. הזקן, בכובע רחב־שוליים ובגלימה כהה, הלך באטיות בתוך העדר וסרג עין אחרי עין. שלוות אלוהים עליו. רק הכלב רץ סביבו ועשה מהומות. הרועה והכבשים המשיכו בנחת בדרכם, הכבשים פעו ואכלו עשב והרועה סרג לו תוך הליכה, וכך עברו ליד הבנות הקטנות מבלי לשים לב אליהן. אחרי הפסקת האוכל קמו הבנות והמשיכו לטייל בתוך הפריחה עד שכאבו להן הרגליים. אז הגיעו לאגם קטן, שם חלצו את הנעליים וקיררו את רגליהן במים הקרים. גם שני עדרי צאן באו אל האגם והן הרגישו עצמן כעדר בתוך העדרים שבאו להתרענן ליד המים.

לפנות ערב שבו כולן עייפות מאוד, וזרי אריקה נבולים וממורטים בידיהן. איזה יום היה זה! גרדה ישבה בבית ליד השולחן וסיפרה וסיפרה והוסיפה לספר בהתלהבות הולכת וגוברת. “אוף!” אמר פליקס “אני הייתי שם. מה יש כל־כך הרבה לדבר על זה? אפשר לחשוב!”

“תראה, כמה שונים הילדים שלנו זה מזה.” אמרה אמא לאבא. “גם פליקס היה באותו טיול, כשהיה בכיתה ד', ומה שהוא ידע לספר אחר כך – שואף לאפס. והקטנה הזאת מלאה חוויות כרימון.”

אבא צחק: “בדיוק כמוני וכמוך,” הוא ענה, “גם את נהנית מדברים שלי אין חלק בהם. ככה זה טוב ויפה.”

גרדה הייתה מלאה את הבתה הפורחת ההיא, ולא תשכח אותה לעולם, למרות כל הדברים הרעים שבאו בעקבותיו של אותו טיול. בלילה, בחלומה, התהלכה שוב בים של פריחה והלכה עם הרועה הזקן אחרי הצאן והחזיקה בגרב ארוך המשתלשל מן המסרגות. פתאום החלה אחת הכבשים לכרסם וללעוס את הגרב שלה. החזיקה בו בפיה ומשכה ומשכה… וגרדה התעוררה. אמא עמדה מעל מיטתה ומשכה ממנה את השמיכה. “קומי קטנה,” אמרה אמא, “צריך ללכת לבית הספר.”

בשיעור הראשון סיכם המורה הד"ר טילה את הטיול. הוא שיבח את התנהגותן הטובה של בנותיו, והיה חביב להפליא. הוא שאל על מצב הרגליים, ואיך ישנו בלילה אחרי הטיול הארוך הזה. בקיצור, הוא היה נחמד ושופע חיוכים וראו עד כמה הוא מרוצה שהחזיר אותן בשלום לחוף מבטחים. אבל אז, ממש כך, שופע טוב לב, כביכול, הוריד עליהן את המהלומה. “עד סוף השבוע עליכן להגיש חיבור של ארבעה דפים לפחות בכתב צפוף. שם החיבור, כמובן: ‘הטיול שלנו אל הבָּתָה של לינבורג’, ואינני רוצה לראות חיבורים בנוסח: קמתי, התרחצתי, נסעתי וחזרתי,” הוא אמר. “בנות כיתה ד' כבר חייבות לכתוב חיבור קצת יותר ספרותי, לכן אני נותן לכן שהות עד סוף השבוע.”

לגרדה באמת לא היה אכפת לכתוב חיבור על הבָּתָה של לינבורג. דווקא התחשק לה להעלות את החוויות ההן על הכתב. בשבילה לכתוב חיבור כזה זה כיף. הצרות התחילו בהפסקה הגדולה. כל חברותיה הטובות הקיפו אותה וביקשו את עזרתה. אז איך תסרב לאננה, שכנתה לספסל? אננה הייתה נהדרת בחשבון, ותמיד לחשה לגרדה את התוצאה הנכונה, כשזו הסתבכה. אבל בחיבור הייתה ממש כפי שאמר ד"ר טילה: היא יכלה למלא ארבעה דפים ב… קמתי, התרחצתי, אכלתי ארוחת בוקר, הלכתי לבית הספר וכו‘… חוויות ספרותיות לא היו לה. דומה מאוד לזה היה מצבה של גרדה זנדהוף. היא אפילו לא טרחה להתחנן, פשוט אמרה: “גרדה, את תכתבי לי את החיבור על דף ואני אעתיק. ושיהיה חיבור יפה.” ומה תעשה פומלכן הטובה, הוורדרדת? לכל היותר זכרה במה מילאה אמא שלה את הסנדוויץ’, ואת מיץ הפטל שקנו בלינבורג, כאשר היו צמאים אחרי הטיול. גרדה הייתה אובדת עצות. מה תעשה עם הבנות האלה?

“אתן לא זוכרות את הפרפרים?”

“אנחנו דווקא זוכרות,” אמרו לה, “אבל לא יודעות לעשות מזה חיבור יפה. את יודעת. עִזרי לנו.”

טוב. לבסוף היא הסכימה לכתוב ארבעה חיבורים, שכל אחד יהיה שונה מהאחר. בהפסקה הגדולה ניגשה אל גרדה יוספינה הקטנה. היא הביטה בה בעיניה המימיות ואמרה בפשטות: “תכתבי גם לי את החיבור. גם אני רוצה שיהיה לי לפחות פעם אחת חיבור יפה. מן הטיול כלל לא נהניתי. התעייפתי מדי. היה לי חם מדי וכל היתושים עקצו דווקא אותי, כי לי יש דם כחול. עור פני וזרועותי נשרף בשמש, וברכבת הקאתי מבעד לחלון. כל כך רע לי.”

אז מה? רחמיה של גרדה נכמרו על הקטנה החלשלושה הזאת. זו עמדה לפניה על רגליה הדקיקות כגפרורים, פרצופה אפרורי ומאורך ועיניה ממצמצות בעצבנות. לא טוב לה לפיפי הקטנה ממשפחת האצולה העתיקה. נצר חלוש ומנוון. גם להוריה לא היה נעים להביט בה. דמות יגון שדופה עם שתי צמות קטנות, לבנבנות ודקות עד רחמים. היא עצמה חיכתה בכליון עיניים ליום בו תוכל סוף־סוף ללכת למנזר. היא הייתה בטוחה ששם ייגמרו כל צרותיה אחת ולתמיד. ישו המתוק יהיה חתנהּ. ויאהב אותה עם כל מומיה.

ישבה לה גרדה כל אותו השבוע וכתבה חמישה חיבורים. ואיך עושים את זה שלא יהיו דומים מדי? הבָּתָה – אותה בָּתָה, האריקה הפורחת אחת היא לכולם, וכולם הרי היו באותו טיול עצמו. בחיבורה של אננה האריכה לספר על הכוורות והכבשים. בחיבורה של גרדה זנדהוף הדגישה את מספר הקילומטרים שעברו ברכבת, בחשמלית וברגל. לפומלכן נתנה להתעניין בתוצרי המשק ובדבש הטעים שטעמו אצל אחד הכוורנים, והשכיבה הנינוחה בתוך הפריחה. את החיבור היפה ביותר כתבה לפיפי הקטנה. פה השתפכה על כל היופי שראו עיניהן. בחיבור הזה התעופפו הפרפרים הצבעוניים כפליים מאשר במציאות. שם הזכירה את עיני הכבשים הטובות וסבלנותו של הרועה הזקן. זה היה בעצם החיבור שרצתה לכתוב לעצמה, וכאשר גמרה אותו כבר היה לה קשה ללקט לעצמה חוויות נוספות. כך קרה שחיבורה שלה יצא די חיוור וסתמי, וכבר לא הייתה בו כל התלהבות. סתם יצאה ידי חובה ותו־לא. גם ד“ר טילה חשב כך והיה קצת מאוכזב מתלמידתו הטובה. ממנה ציפה לחיבור יפה יותר. אולי הייתה עייפה, חשב המורה טילה, והיה עדיין מפויס, ומוכן לסלוח ולעבור לסדר היום. אך בכתיבתה היפה של אננה התעורר חשדו. מה פתאום יקום אצל זו דווקא הרגש הפיוטי, שהיה כל־כך נסתר עד עצם היום הזה? מוזר מאוד. אחר־כך הגיע לחיבורה של גרדה זנדהוף, ופה כבר לא יכול היה שלא לחשוד חשדות כבדים. החיבור הזה היה יפהפה ולא היה לו ולא כלום עם סגנונה היבש של הכותבת. מוזר מאוד! פעמיים מוזר מאוד! את החיבור של יוספינה הקטנה כמעט ולא קרא בכלל, כי מה כבר היה אפשר לצפות מגרוגרת יבשה שכמוה? “ניתן לה בשקט לעבור את בית הספר וללכת למנזר”, חשב טילה והעיף מבט עייף לעבר המחברת של זו האחרונה. אלא מה? היו פה ארבעה וחצי דפים, כתובים בכתב צפוף. אי־אפשר להתעלם מזה. הד”ר טילה נאנח והחל לקרוא. זה היה מרתק. הבָּתָה הפורחת נפרשה לנגד עיניו בצבעים לוהטים. הפרפרים התעופפו, הדבורים זמזמו והעדר עבר לנגד עיניו בין הפריחות. הכול היה מתואר בדייקנות, צבוע בצבעי חלום וגעגועים. יוספינה הקטנה התפרקדה כביכול בין הפרחים, הביטה אל השמים הבהירים, והשוותה את ענני הכבשים שלמעלה עם הכבשים בשר ודם שלמטה, וְנָשְׁמָה יופי ורוגע אין קץ. לא. זה היה יותר מדי! את זה לא היא כתבה, הפיפי הקטנה הזאת. בשום פנים ואופן לא! את זה יכלה לכתוב רק אחת בכיתה הזאת: גרדה טריידל. הד“ר טילה רתח מזעם, וכאשר הגיע לחיבורה של פומלכן, כבר מוכן היה להתפוצץ. הזללנית השמנה הזאת מעולם לא כתבה חיבור כזה. להד”ם! היהודייה הקטנה הערימה עליו! רימתה אותו! בוודאי שילמו לה על כך בכסף מלא. ד“ר טילה חשב שאיש לא יכתוב חינם חמישה חיבורים כאלה. זה לא יעבור בכיתה של המורה ד”ר טילה. על כך ישלמו לו ביוקר!

בבוקר צעד האדון טילה, זועף ובטוח בצדקתו, אל בית הספר והחיבורים כולם תחת זרועו. הוא התיישב לפני הכיתה והכריז: “יש לי כאן ארבעה חיבורים, דומים מאוד זה לזה, ואני בטוח שאף אחת מן הבנות החתומות עליהם, לא כתבה אותם. גרדה זנדהוף, אננה מנקה, טרודל טפה, ויוספינה פון נויהאוס – נא לקום.”

אחת, אחת קמו הבנות ועמדו דום לפני הספסלים שלהן רועדות מפחד.

“ענו לי בבקשה,” אמר המורה טילה, בקול לחישה הרה סכנות: “מי כתב לכן את החיבורים האלה?”

שקט. אף אחת לא פצתה פה.

“נו,” אמר טילה, “אני מחכה לתשובה. אם לא תענו מייד, אגיד אני מי כתב אותם. וזה יהיה לכם הרבה יותר גרוע.”

שקט. ואז בתוך השקט נשמע קולה הדק של פיפי הקטנה:

“את כל החיבורים כתבה גרדה טריידל.” אמרה ומייד התעלפה. כן. פשוט כך. יוספינה הייתה בין יתר מעלותיה גם נגועה במחלת הנפילה. זה בא לה בקלות עם כל ההתרגשות. מייד קראו לאחות גריזלדיס וזו הרימה את הקטנה על ידיה והוציאה אותה מן הכיתה. שלוש הבנות הנותרות נשמו לרווחה. הסוד כבר גלוי, ולא הן שהלשינו.

“טוב מאוד.” אמר ד"ר טילה, “כל הכבוד לך, גרדה טריידל. קומי גם את ועמדי לפני הספסל.”

המורה הביט בהן במבט רע ובחיוך מרושע. עכשיו יבוא מסע העונשים. בימים ההם נהגו להכות תלמידים שסרחו במקל חזרן דק, שהיה שורק באוויר ונוחת על ידיהם של הפושעים הצעירים. לא פעם ראתה גרדה את המקל נוחת על ידה המושטת של אחת הילדות ושמעה את הבכי הכאוב. בדרך כלל הייתה זו מכה אחת ליד השמאלית, כדי שהתלמיד יוכל להמשיך ולכתוב ביד ימין. במקרים חמורים יותר נחתו מכות על שתי הידיים והבכי היה כפול ומכופל. אבל בה עדיין לא נגעו.

ראשית נצטוו ארבעתן לכתוב עד מחר מאתיים פעמים במחברת מיוחדת: אסור לרמות! אחר־כך עמדו בשורה לפני האיש עם המקל. “הושיטי יד!” פקד המורה על אננה מנקה, וזו הושיטה את ידה בהיסוס ובחרדה, אבל החִזרן כבר שרק באוויר וצעקת הכאב של אננה עלתה לחלל הכיתה. “הלאה!” צעק המורה וטרודל טפה, בוכה מראש הושיטה יד. המקל עשה את שלו ופומלכן צרחה כמו חזירון שנשחט. הגענו לגרדה זנדהוף. גם זו, עד עצם היום הזה לא טעמה את טעם המקל, אך תמיד צחקה מן הבכי ומן הצעקות שהקימו הנענשות. “אני,” כך אמרה, “לא אבכה!” אך מייד, אחרי שריקת המקל באוויר נשמעה יללת כאב נוראה מפי הגיבורה, והיא חזרה בוכה ומתייפחת למקומה. “עכשיו הגענו אל הפושעת העיקרית,” אמר המורה טילה. “את עשית את המעשה המכוער ביותר. אלה רימו אותי פעם אחת. את רימית ארבע פעמים וכך יהיה גם עונשך.”

כל הכיתה נבהלה. ארבע מכות? פעמיים לכל יד? עוד לא היה כדבר הזה. גרדה חשבה רק על דבר אחד: לא לבכות. רק לא לבכות.

“יד שמאל,” פקד המורה וגרדה הושיטה יד שמאל. הצליפה ירדה על ידה כמו נשיכה פתאומית. הדמעות עלו מעצמן אל העיניים, אך פיה נשאר חסום, שיניה הדוקות ומחשבה אחת לה “לא ליילל. רק לא ליילל לפניו”.

“יד ימין,” אמר טילה, והביט בה במבטו המרושע, ומייד נחת המקל מגובה רב יותר ונשך בידה השנייה. הכאב היה איום והידיים התנפחו והכחילו מייד. אבל המורה הנרגז לא ידע רחמים.

“יד שמאל,” פקד שוב. איך אפשר? חשבה גרדה, עוד מכה כזו על אותה יד כואבת ונפוחה, איך אפשר!

“מהר,” האיץ בה טילה, “הושיטי מייד יד שמאל. לרמות ידעת? תדעי גם לשאת בעונש.”

אילו גרדה הייתה מתחילה ליילל, ייתכן שהיה המורה מסתפק בשתי המכות. אך זו, להכעיס, לא הוציאה הגה. ד“ר טילה הביט בה בחיוך רע. עיניו המימיות נוצצו מאחורי משקפיים במסגרת מוזהבת, וגרדה ראתה פתאום וגם הבינה שהמורֶה הדגול שלה נהנה להכות, נהנה להכאיב. הוא רוצה לראות אותה בוכה ומייללת, רק זה ירָצה אותו. היא הידקה שיניה, הושיטה את היד והכיתה עצרה נשימתה. שוב להכות באותה יד? החזרן הורם גבוה־גבוה והורד בכל הכוח על היד הקטנה. איזו שריקת אימים זו הייתה! הפעם התפוצץ העור ומפיה של גרדה נפלטה אנחה. פס דם נראה על היד. גרדה עצמה עיניה והידקה שיניה עד כאב, ולא צעקה. רק עיניה לא צייתו לה והזילו כל הזמן דמעות. עכשיו נבהל גם ד”ר טילה. הוא לא חשב להרחיק לכת כל־כך. המכה האחרונה הייתה חזקה מדי, אבל לוותר לא רצה. “יד ימין.” אמר, וגרדה הושיטה גם יד ימין בפעם השנייה.. הפעם לא שרק המקל בחזקה. המורה טילה הסתפק במכה סמלית בלבד. רק כדי לעמוד בדיבורו. אבל גם זה היה בלתי נסבל על היד הפגועה. גרדה חזרה אל מקומה והניחה שתי ידיים לוהטות ונפוחות על השולחן. הן היו מונחות שם כמו חפצים זרים. הכאב שכך לאט, אך הנפיחות עוד גברה. עד שהגיע הזמן ללכת הביתה היו הידיים נפוחות כמו בלון.

פליקס חיכה לה לפני החצר. הוא כבר שמע על מסע העונשים של המורה טילה וכעס נורא. “אני אראה לו,” הוא אמר, “אני אשבור לו את המשקפיים. אני אסגור אותו בבית השימוש ואאבד את המפתח,” המשיך.

גרדה הלכה בשקט, מחזיקה את ידיה הקטנות זו מול זו, וכל הזמן זלגו דמעותיה. כשהגיעו קרוב לביתם ראו לתימהונם שהמורה טילה יוצא מן החנות של אבא. בין אבא והמורה טילה הייתה מעין ידידות. אחוות לוחמים שכזו. שניהם היו חיילים קרביים במלחמת העולם הראשונה, ובאותו הזמן ילדו נשותיהם את ילדן הראשון וגם ביניהן הייתה ידידות מסוימת. עכשיו, כאשר הרגיש וילהלם טילה שהגדיש את הסאה, הלך לספר לאבא, למה היה נאלץ, לצערו, להעניש את בתו.

אבא החל לכעוס על גרדה ברגע שנכנסה לבית. היה מוכן, אפילו, להוריד לה סטירה על הבושות שהיא עושה לו בבית הספר.

“איזה דברים אני שומע עלייך?” כעס אבא. “הד”ר טילה כבר סיפר לי מה את עושה. בושה וחרפה!"

אבל פה נכנס פליקס לתמונה. “מה הוא סיפר לך,” הוא צעק. “מה הוא סיפר לך? את הידיים של גרדה ראית? הראי לו את הידיים שלך! ככה עושים לילדה קטנה?” וגרדה הושיטה שתי ידיים פצועות, כחולות ונפוחות, וסוף סוף בכתה בקול גדול. אבא נאלם דום. הוא היה המום. “ככה זה? ככה זה?…” הוא מלמל. “ככה הוא עשה לך, הנבל.” ובפרץ זעם פתאומי רץ אל הדלת וצעק: “אני אהרוג אותו! בשתי הידיים שלי אני אהרוג אותו!” אמא באה בריצה ועצרה בעדו, אבל קשה היה לו להירגע. “וזה הכול בגלל שהעיזה המטופשת הזאת רצתה לעזור לחברות שלה.” אמר פליקס. “תמיד היא עיזה מטופשת כזאת שחושבת שעליה לעזור לכל המטומטמות האלה.”

“נו, נו,” אמרה אמא, “גם לך היא כותבת פה ושם את החיבורים, ואתה הרי לא כל כך מטומטם.”

“אני אח שלה,” אמר פליקס. “זה דבר אחר.”

אמא לקחה את גרדה בזרועותיה, שמה קרח על ידיה ולאט־לאט הכול נרגע. למחרת הרשו לה ההורים לא ללכת לבית הספר. גם את המשפט שהיה עליה לכתוב מאתיים פעמים לא כתבה מעולם, והד"ר טילה לא שאל אותה על כך אף פעם.

יותר לא הרביצו לגרדה טריידל בבית הספר אפילו פעם אחת. פיפי הקטנה יצאה ללא פגע, גם מן העונש וגם מן ההלשנה. כששאלו אותה, למה הלשינה, אמרה בפשטות: “הרי היהודים צלבו את ישו, ליהודים אסור לעזור. פשוט מאוד.”

 

בגן העדן של הדודה אממה    🔗

בחופש הגדול, כאשר גרדה עלתה לכיתה ד', ופליקס לגימנסיה, הוחלט שהם די גדולים לנסוע לבדם לחופשה. הושיבו אותם בדורטמונד ברכבת לקלן, והם יצאו לדרך אל סבא וסבתא במיין, העיר היפה בין נהרות הריין והמוזל. זהו חבל ארץ הנקרא “אייפל”. שם יישאר פליקס עם היינץ, בן דודו השובב, ולשם תבוא הדודה אממה לקחת את גרדה אליה ל“גן העדן”.

כולם קראו למקום מושבם של אממה ויוליוס סלומון “גן עדן”, וכמעט שכחו את שם המקום. מזה זמן רב רצתה גרדה להכיר את גן העדן של הדודה אממה. כבר לא פחדה מפניה ומאיומיה על “סוף רע ומר”. כבר ידעה היטב שיש לדודה אממה לב רך ורחום ובעיקר שהיא מאוד אוהבת אותה. אם כן, יצאו שני הילדים לדרך. דרך ארוכה מאוד, עם תחנות רבות. אמא הכניסה את ילדיה לרכבת בעיר דורטמונד הגדולה, הושיבה אותם על־יד החלון וציוותה על פליקס להוציא את הסנדוויצ’ים בעיר אסן, כי היא בערך בחצי המרחק אל הדודה הדוויג.

קשה היה להכיר את הדודה הדוויג. מאז שווילי שוהה בביתם היא שמנה מרוב נחת, החלה לצחוק בקול רם, לשיר, ואפילו לא היה לה אכפת אם היה קצת אי־סדר בבית. הדודה הדוויג הכינה להם כל־כך הרבה מטעמים לארוחת הצהריים, שהצטערו על הסנדוויצ’ים שזללו ברכבת. לא היה להם כבר מקום בבטן לכל המטעמים, וחבל היה להשאיר.

הדוד יוסף זרח כולו. עיניו הקטנות נוצצו בעליזות ופרצופו העגול היה דומה לשמש בצהריים. הוא לקח אותם לשיט על נהר הריין. במעבורת ניגנה תזמורת כלי נשיפה, ולאורך הגדות עמדו ילדים ונפנפו לשלום. איזה כיף! בלילה נשארו ללון אצל הדודים בקלן. נפלו למיטות כמו שקים מלאים, מרוב עייפות ופיטום. למחרת הביא אותם הדוד הטוב שוב לרכבת והם המשיכו לנסוע, אבל לא נסעו רחוק. כבר בעיר קובלנץ הוריד אותם בן־דודו של אבא, הדוד אלפרד, אל הרציף, ולקח אותם ישר מתחנת הרכבת לסיבוב בעיר. הם ביקרו ב“הפינה הגרמנית”. זה המקום שנהר המוזל נשפך אל הריין הגדול, ונוצר משולש מקסים של נוף נהרות, חורשות וכרמים. ואי אפשר לבקר בקובלנץ מבלי לשתות קפה בבית הקפה על ההר, בקצה המשולש המשקיף על שפך המוזל.

עוד באותו יום, אחרי ארוחת הצהריים בביתם של הקרובים, המשיכו במסעם אל חבל האייפל לעירם של הסבים. הם הגיעו לשם לפנות ערב. הרכבת איחרה מעט וסבתא רוזה הייתה נרגשת מאוד ומודאגת. כל כפתורי מעילה הקיצי נפתחו וכובעה ישב על העוקם מרוב דאגה והתרגשות. היא דרכה מרגל לרגל, רצה לאורך הרציף והטרידה את מנהל התחנה בלי הרף. סבא עמד לידה גבוה ואיתן כמו סלע בים סוער, ולא היה מודאג אף לרגע. סבא צדק, כמובן. הם הגיעו בשלום.

“לעולם,” רגזה סבתא רוזה, “לעולם לא הייתי שולחת ילדים מסכנים לבדם ברכבת. כל מיני דברים יכולים לקרות. הרי הם היו בדרך יומיים תמימים. הם בטח מתים מרעב וצמא ועייפים נורא. בואו מהר הביתה, לסבתא.”

פליקס ניסה להסביר שהם אינם עייפים וגם לא רעבים. הרי ישנו, עשו אמבטיה ואכלו היטב אצל הדוד יוסף, ורק לפני זמן קצר אכלו ארוחת צהריים של דגי שמך נפלאים אצל הדוד אלפרד בקובלנץ. סבתא רוזליה לא השתכנעה. סלט תפוחי האדמה שלה היה מרשים, כמו הר גבוה על טס מוכסף, והנקניקיות הכשרות הוגשו במחרוזת. הן היו ממולאות עד להתפקע, התפוצצו בין השיניים כמו פיצוץ קל של חומר נפץ, וריחן שיגע את בלוטות הרוק. אצל הסבים במיין, מגישים יין בכל ארוחה וגם הילדים קיבלו כל אחד גביע. “זה טוב לעיכול,” אמרה סבתא. ייתכן שזה טוב לעיכול, אך מי שלא רגיל לשתות יין בכל ארוחה – היין יכול לעלות לו לראש. לפליקס ולגרדה באמת עלה היין לראש, וכל אחד מהם הגיב אחרת. גרדה הרגישה שראשה נעשה כבד כמו אבן, עיניה נעצמו מאליהן, והיא לא זכרה כלל, לאחר מכן, איך הגיעה אל המיטה. לעומתה פליקס נעשה עליז ופעלתני ביותר. מייד ירד לקומת הקרקע אל היינץ שחיכה לו באי־סבלנות, ושניהם השתוללו… אל תשאלו! הדודה פרידה קיבלה כאב ראש וסבא צריך היה לגייס את כל סמכותו כדי להשכיבם סוף־סוף במיטה. בלילה ישנו כל־כך טוב בין כסתותיה הרכות של סבתא שקשה היה להעיר אותם בבוקר. סבתא רוזה התרוצצה כל הלילה סביב מיטותיהם לכסות אותם שוב ושוב. בבוקר הפתיעה אותם בעוגות שמרים טריות שהכינה עם שחר, חמות ומבושמות בווניל, בלימון ובקוניאק. כמה נעים היה להתעורר לריח הקפה הטוב והמאפה הריחני שמילא את כל חלל הבית הגדול. אחר־כך לקח סבא את שלושתם, (כי היינץ לא זז מהם) לטיול במרכז העיר. על כל צעד ושעל פגשו קרובי משפחה. משפחתו של אבא הייתה משפחה מסועפת מאוד. היו לו שם בערך שלושים בני דודים. ואם לא די בזה, הרי גם אחותה של אמא, הדודה מטילדה, שהתחתנה עם בן דודו של אבא, גרה באותה עיר. את כל אלה צריך לבקר ולפגוש וזה היה די מייגע. בכל מקום דחפו להם עוגות וממתקים. אצל הדודה מטילדה, שהייתה לה חנות נעליים במרכז העיר, קיבלו שניהם נעלי בית נעימות ונוחות במיוחד. הם אהבו מאוד את הדודה מטילדה. מכל אחיות אמא היא הייתה הדומה לה ביותר, וגרדה הרגישה מין צביטת געגוע בלב, והייתה ברצון נשארת אצל הדודה מטילדה ושני ילדיה הצעירים, אוטו והנלורה. אלה נדבקו אל בת הדודה הגדולה. גרדה סיפרה להם סיפורים והם הקשיבו בפה פעור. כיף אצל דודה מטילדה. אבל בינתיים טרחה סבתא רוזה בבית להכין להם ארוחה כמו שצריך: מרק עם כופתאות מוח, צלי בשר משובח עם תפוחי־אדמה ושעועית צהובה, והרבה סלט חסה, וגם, כמובן, מלפפונים כבושים עם עלי גפן. שוב שתו יין בגביע ושוב רצתה גרדה לישון, ופליקס רצה להשתולל. אחרי שנת הצהריים הגיעה הדודה אממה לקחת את גרדה אליה. היא הבטיחה להיינץ ולפליקס חגיגית שאם לא יפסיקו להתפרע יהיה להם סוף רע ומר, והנערים צחקו ואמרו: “בוודאי – רע ומר!” אז נעלבה הדודה אממה, לקחה את ידה של גרדה והושיבה אותה לידה ברכבת.

הרכבת עלתה במעלה נהר המוזל. משני צדי הנהר התנשאו גבעות מכוסות כרמי גפן. נהר המוזל, נהר של יין הוא, חופיו מכוסים גפני יין. לכל אתר היין שלו. ריב גדול ניטש בין כל המחוזות – תוצרתו של מי טובה יותר. העולים באניית טיולים במעלה המוזל, מחויבים לטעום יין בכל תחנה, כדי שיוכלו לשפוט בין הנצים. אך בכל פעם, כשהיו מגיעים לסוף המסע, בעיר טרייר, היו כולם שיכורים ושיפוטם טבע בײן.

נהר המוזל מתפתל לו בין כרמים והרכבת מתפתלת יחד עמו. נעים לשבת ליד החלון ולהביט אל הנוף היפה. בתחנה הקטנה בעיירה בוליי, כבר עומדים הדוד יוליוס ושני בניו ומחכים להם. בדיוק בבואם התחיל לרדת גשם קיצי חם ומרענן. אוסקר, הבן הגדול, לקח את גרדה “שק קמח” על הגב ואלפרד החזיק מעליה מטרייה גדולה ושחורה. זה היה נעים וגם מצחיק. שני הבנים הגדולים של הדודה אממה שמחו מאוד עם האורחת הזו. “סוף־סוף יש לנו אחות קטנה בבית,” הם אמרו. “הבה נפנק אותה כהוגן.” והם הנחיתו אותה ישר בגן העדן.

הבית עמד בקצה הרחוב היורד אל הנהר. בית ישן עם גג אדום משופע ורפת קטנה לידו. תמיד היו כמה פרות ברפת, כי הדוד יוליוס עסק בסחר בהמות. לדודה אממה הייתה גם מחלבה קטנה, מבהיקה מניקיון. על קירות המחלבה תלו מצקות נחושת נוצצות ומבריקות. הדודים אכלו כל השבוע אוכל צמחוני, ורק בערב שבת ובשבת אכלו בשר. לבית הקטן הייתה עליית גג, ובה חדר קטן לאורחים. הדודה אממה סידרה שם צעצועים וספרים בשביל “הבת הקטנה” שלה (כך קראו לה שם כולם). אבל גרדה כמעט ולא שהתה בחדר. רוב היום בילתה בגן העדן, שהשתרע מאחורי הבית. היה זה גן רחב ידיים, ובו עצי פרי ושיחי פטל, גפנים ותותים. באמצע הגן עבר פלג הרים צלול, שמימיו דילגו בעליצות מעל חלוקי נחל בדרך אל הנהר הקרוב. בערבים היה הדוד יוליוס פורש רשת דייגים בפלג, ובבוקר תמיד היו דגי שמך מפרפרים בתוכה. מעולם לא לקח הדוד דגים רבים ביום אחד, רק את הנחוץ לארוחה. את היתר היה מחזיר לפלג. רק כשהיו מגיעים אורחים, נהג לקחת את כל השלל. הדודה אממה הייתה מטגנת את דג השמך הטרי בחמאה ובאגוזים ושמה לידם תפוחי־אדמה צעירים עם הרבה שמיר ופטרוזיליה. מעדן של ממש. אך בני הבית היו נהנים במיוחד ממרק הירקות הריחני שהייתה בו הרבה שמנת. המרק קדם למנה העיקרית, אבל כולם מילאו צלחות שוב ושוב. פשוט אי־אפשר היה להפסיק לאכול את המרק הזה. בתחילת הקיץ היו בו אספרגוס ואפונים צעירים, יותר מאוחר שעועית ירוקה ולבנה וסלרי ריחני, גזר ועלי תרד. עד שהיו מגיעים אל המנה העיקרית, הדג הנפלא, כבר היו מלאים ונושמים בכבדות. אז היו משוחחים מעט ליד כוס יין־מוזל טוב, שאפילו הילדים התחילו להתרגל אליו, וממשיכים במלאכת הקודש: לשבח את מאכליה של אממה. לבסוף היו מגיעים אל פשטידת הפירות החמה, שהייתה מתפוצצת מרוב קרם ביצים ופירות טריים, ישר מן העצים שבגן.

הדודה אממה מעולם לא חיפשה לגוון את תפריטיה במאכלים חדשים. גם מתכונים לא החליפה כמו הגברות בעיר. היא לא ידעה שום מתכון. אם לא היו לה דגים, הייתה מכינה פשטידת תרד, ששחתה בשמנת וביצים, או כיסוני גבינה לבנה ושמנה ממחלבתה. הדודה אממה הייתה בשלנית שמיימית שמעולם לא שמעה את המלים הנוראיות “כולסטרול” או “קלוריות”. אם שאלו על מתכון, רק צחקה ואמרה: “מתכון? מה זה בכלל? אני מבשלת מה שיש לי בבית, ומה שיוצא – יוצא.” לשבתות בישלה בשר: צלי בקר או עגל, או עופות ממולאים בתפוחי עץ וכמובן “שאלט”. השאלט הרי הוא החמין של יהודי גרמניה. הוא היה עשוי מתפוחי אדמה מגורדים, עם המון שומן בקר, קמח וביצים. הוא שהה בתנור רק ארבע שעות, ולכן היו אוכלים אותו בערב שבת. השאלט היה מגיח מהתנור חום כהה, נוטף שומן ומשגע בריחו אם בלוטות הרוק. בישלו את השאלט תמיד באותו סיר ברזל, ששום מאכל אחר לא הרשו להכין בו. אכלו אותו לוהט עם רסק צונן של תפוחי־עץ.

בסוף ימיו, גלה הדוד יוליוס מגן העדן שלו. הוא יצא את גרמניה ברגע האחרון לפני השואה הגדולה. מאז ישב כל הימים גלמוד ועצוב (הדודה אממה לא עמדה בצער הגירוש מביתה, ומתה משברון לב בבואנוס איירס) והתגעגע לגנו ולשאלט של הדודה אממה. את הגן איש לא יכול להחזיר לו אך את השאלט ניסתה כלתו הטובה לשחזר – בלא הצלחה. בלי הבית הקטן, לחופו של המוזל, בגנו הנפלא, בלי אממה שלו – מה טעם יכול להיות לשאלט? אוי, הגן היפה הזה! מי שביקר בו רק פעם אחת, חלם עליו כל חייו. הדוד יוליוס היה אומר: “כאן גן עדן אמתי. אין אצלי עצים אסורים.”

ברגע שנכנסה גרדה דרך השער עטור הגפנים, הייתה מוקסמת. הדבר הראשון שפגשה בגן, היה שדרת השיחים של גרגרי הדמדמניות והחזרזר. החזרזר הוא שיח המצמיח פרי סגלגל, ירוק ואדמדם. הוא שעיר ודומה לעינב. טעמו חמצמץ ומרענן, והדודה אממה שמה אותו על עוגותיה עם הרבה קצפת מעליו. הדמדמניות דמו יותר לענבים, הן גדלו אשכולות־אשכולות, אדומים לרוב, אך היו גם לבנים, ואפילו שחורים. שלושת הזנים גדלו זה לצד זה בגנם של הדודים. הטעימים ביותר היו האדומים. מהם הכינה הדודה קריש משגע שנקרא משום מה “הדייסה האדומה”. גם הדמדמניות שימשו למרקחות נהדרות, אך הנפלא ביותר היה להוריד אותם פשוט מן השיח ולאכול מלוא הפה. הטעם היה חמוץ־מתוק במיזוג מושלם. הפרי הלבן היה פחות מבוקש ואל השחורים כמעט לא ניגשו. הפרי השחור היה קצת מריר והיה לו טעם חזק של תבלין. מאלה הייתה אממה רוקחת ליקר טעים להפליא, שאמרו עליו שהוא משמש תרופה למיחושי קיבה. כל שנה הייתה הדודה אממה שולחת ל“אחיה הקטן”, קרי, אבא של גרדה, שלושה בקבוקים גדולים מאותו ליקר. יחד עם המשקה הגיעה התראה חמורה: “לפתוח רק במקרה של מיחושי בטן”. לאבא הייתה קיבה של ברזל ומעולם לא סבל ממיחושי בטן כלשהם, אבל את ליקר הדמדמניות אהב מאוד. אבא היה איש כבוד ולא עשה דבר בניגוד לחוק, והחוק אמר: “רק בעת חירום”. על כן ביום ראשון, יום המנוחה הרשמי, אחרי ארוחת צהריים טובה, היה אבא קורץ לאמא ואומר: “היום הזיק לי משהו בארוחת הצהריים. יש לי כאבי בטן.” אמא חייכה ואמרה: “אוי ואבוי, יש לך כאבי בטן? מייד אתן לך מן התרופה של אממה. גם לי לא תזיק מעט תרופה.” והוציאה את הבקבוק ומזגה לשניהם כוסית ליקר, וליתר ביטחון עוד כוסית שנייה. אבא, מייד אחרי ששתה את הליקר, הרגיש הקלה רבה. תרופת פלא ממש.

גרדה אהבה לשהות בסבך שיחי הגרגרים האלה. לא רחוק משם עמדו עצים שהצמיחו שזיפים שחורים־סגולים, שהיו עסיסיים במיוחד. גרדה הייתה קוטפת אותם, פותחת כדי להוציא את החרצן, ובמקום החרצן ממלאה אותם בדמדמניות אדומות ולבנות. את הממולאים שלה הייתה מסדרת יפה על מגשים קטנים ומזמינה את בני הדודים לסעודה. הם שיתפו פעולה במשחק ברצינות רבה. אוסקר אפילו ענב עניבה לכבוד ההזמנה של המארחת המכובדת, ואלפרד היה שר שירי הלל על מאכליה של הגברת הקטנה.

ועוד לא הגענו אל עץ הדובדבנים. עץ הדובדבנים שבגן היה עץ עתיק, אך מלא חיוּת ושופע פרי. כל אחיה ואחיותיה של הדודה אממה קיבלו שנה־שנה קרטון גדול, מלא דובדבנים שחורים ומתוקים, ועוד נשאר לדודה אממה פרי רב לשימורים, מרקחות ועוגות. העץ עמד בתוך עיגול דשא זעיר, וענפיו עמוסי הפרי שחו מטה כמעט עד לגבעולי הדשא. אפשר היה לשכב מתחת לעץ על הדשא ולקטוף דובדבנים ישר לפה. רק אסור היה לירוק את החרצנים סתם כך על הארץ. את זה הדודה אממה לא אהבה. גרדה החזיקה לידה שקית בשביל החרצנים. איזה כיף היה לשכב מתחת העץ הזה! הדובדבנים היו כל־כך מתוקים. אחרי זמן מה היו הפנים והידיים מרוחים במיץ האדום והדביק והעסיס המתוק חדר לכל מקום. אז פשוט היו ניגשים אל הפלג שזרם לו בעליצות בין עצי הגן, ונשטפים במים הצלולים והקרים.

בצד השני של הפלג, עמדו עצי פרי נוספים: אפרסקים ורודים־כתומים, משמשים, שבעונה זו כבר גמרו לתת פרי אך עדיין חגגו בעוגות ובלפתנים, במרקחות ובפשטידות של הדודה אממה. ושם מעבר לנחל היו גם הרבה עצי תפוח ואגס. שני סוגי אגסים היו שם – סוג אחד פריו ענקי, נוטף עסיס, ואלפרד היה אומר עליו: “כל אגס ארוחת צהריים.” וסוג אחר בעל פרי קטן, חום וקשה, ששימש רק לבישול. את האגסים האלה הייתה הדודה אממה אופה בשבת יחד עם צלי הבקר או העגל ובכל פעם היה הדוד יוליוס מכריז: “טעם גן עדן! אין דבר טעים כזה בשום מקום אחר בעולם.” הוא צדק, כמובן.

הו, כמה אהב הדוד יוליוס את גנו! הוא היה עומד מתחת עצי התפוח, מחזיק בידו תפוח אדום כהה עם נצנוצים צהובים בתוך הארגמן ואומר: “חבל לאכול יופי כזה. אבל אם לא נאכל, איך נדע שבפנים הוא לבן כשלג?” והיה נועץ את שיניו ומשאיר את העוקץ בלבד.

ביתה של הדודה אממה נדף כל הזמן ריח של תפוחים אפויים בקינמון ודבש. הדודה אממה הייתה מלכה בביתה. היא אמרה לכולם מה לעשות. לכולם היו תפקידים. הבית והגן, המחלבה והרפת, הכול היה מטופל ומצוחצח והדודה אממה אף פעם לא התעייפה. גם גרדה השתלבה בעשייה. היא עזרה לחבוץ חמאה. הושיבו אותה ליד מכל עץ עם מכסה. בתוך המכסה הסתובבה זרוע הבחישה, ועל גרדה היה להוריד ולהעלות את הזרוע בקצב, עד שהשמנת שבתוך הכלי תיהפך לחמאה. היא עשתה זאת בהתלהבות ולא היה גבול להתפעלותה לראות סוף־סוף את החמאה הטובה והצהובה עולה מן הכלי. אחרי ה“עבודה” נשלחה שוב לבלות בגן ולפעמים הצטרפו אליה גם בני הדודים, אחרי שגמרו לחלוב את הפרה ולנקות את הרפת. בגן טיפל הדוד יוליוס לבדו. הוא חי ונשם את הגן שלו. “עכשיו,” אמר לאורחת הקטנה, “הגן כבד בפרי. עכשיו הוא מקיים את מה שהוא הבטיח באביב. אם תבואי אלינו באביב, בפסח, תראי את ההבטחה. זאת הבטחה לבנה ורודה באלף פרחים, וכל עץ נראה כמו כלה ביום חתונתה. אז תעמדי מתחת העצים הפורחים והם יורידו עלייך גשם של פריחה צחורה, הבטחה לפרי הבא.”

“גם בחורף הגן שלנו יפה,” אמר אלפרד, “בחורף הוא מתעטף בצמר גפן לבן ורך, ואפשר לגלוש על הפלג הקפוא.”

גרדה רצתה מאוד לבוא לראות את הגן באביב, אבל משום מה זה לא קרה אף פעם. הגן באביב עם עציו הפורחים כמו חלום ורוד ולבן, נשאר בגדר חלום בלבד. היא ראתה את הגן תמיד בעת קטיף. אמנם היה זה גן בלי עץ אסור, אבל היה בו איסור אחר, והוא התגלה מאוחר יותר, בגלל לוטי.

לוטי הייתה בתו של הדוור. הדוור בעיירה הקטנה עשה את כל עבודות הדואר. הוא קיבל ושלח מכתבים, מכר בולים, החתים וחילק את הדואר. עם כל זאת היה שכרו זעום. לכן הייתה אשתו, מריה, עוזרת מפעם לפעם לדודה אממה בימי הכביסה הגדולה, או באסיף הפירות. בתה לוטי הייתה באה אחריה, כי בביתה של הגברת סלומון קיבלה תמיד משהו טוב. עכשיו, כשגרדה התארחה בבית הדודה אממה, באה לוטי לשחק אתה, לפי הזמנת הדודה. אבל לוטי לא אהבה לשחק בגן. היא ביקשה להראות לגרדה את פלאי העיירה, את תחנת המשטרה והדואר, וזה לא עניין את גרדה כלל וכלל. אפילו מנהר המוזל לא התלהבה ביותר. הנהר שראתה בקובלנץ היה מרשים יותר. אבל כאן הוא עוד לא היה רחב כל־כך, הוא היה צלול ונחמד וצר למדי.

“אני עוברת אותו בקלי קלות,” אמרה גרדה. “הנהר אצלנו, נהר הליפה, רחב ממנו.”

“באמת? את יודעת, לשחות?” שאלה לוטי.

“כמו כלום,” התפארה גרדה. “ואת?”

לוטי לא ידעה לשחות, אבל גם לא האמינה לגרדה והחלה להציק לה.

“את סתם משקרת,” אמרה, “לא תוכלי לעבור את המוזל. לא תוכלי ולא תוכלי ולא תוכלי!”

בלי אומר ודברים נכנסה גרדה הביתה, לבשה בגד ים ואמרה: “בואי ותראי.”

שתיהן ירדו אל הנהר. הדודה אממה לא ידעה ולא ראתה. היא חשבה שגרדה ולוטי יושבות תחת העץ וזוללות דובדבנים, אך כאשר קראה להן להיכנס הביתה, ולא מצאה אותן שם, נכנסה דאגה ללבה והיא שלחה את אלפרד לחפש אחר הילדות. הוא הגיע בדיוק בזמן.

גרדה נכנסה למים מבלי להניד עפעף, אך פה ציפתה לה הפתעה לא נעימה. היא הייתה רגילה לשחות במים רדודים, שקטים מאוד, סמוך לגדה, אבל פה נפלה בבת־אחת למים עמוקים. ולא רק זאת: הנהר, נהר הרים הוא, סוער ושוצף במורד במהירות רבה. גרדה נשטפה במערבולת ונסחבה עם המים העמוקים. מייד איבדה שליטה. ראשה הסתחרר ופיה נמלא מים. היא הרגישה שהיא נסחפת כעלה נידף, וחולשת חידלון איומה השתלטה עליה. שיתוק גמור. כל זה לא ארך יותר מכמה שניות. שתי ידיים תפסו בה והוציאו אותה אל החוף. זה היה אלפרד, כמובן, בן הארבע־עשרה. הוא לא ידע כלל לשחות, אבל רגליים ארוכות היו לו, וכאשר ראה את הילדה נסחפת בזרם גילה תושייה בלתי רגילה, רץ קדימה לאורך הגדה, נשכב אחרי העיקול הראשון ותפס אותה צפה אין־אונים בזרם. תפס וגם הוציא אותה לחוף.

בדרך הביתה פגשו בדודה אממה שהייתה נרגשת ונרעשת. מי סיפר לה? לוטי כמובן. היא הייתה להוטה מאוד לספר ורצה לבית עוד לפני שגרדה ואלפרד הגיעו לשם. סיפורה היה מסמר שיער. הדודה אממה הייתה בטוחה שאחייניתה הקטנה אבדה, היא רצה במורד הרחוב כל עוד נפשה בה ופגשה באמצע הדרך את הילדים, שעלו יד ביד. הדודה אממה בכתה וצעקה, כעסה וחיבקה ונישקה – הכול ביחד. מייד שמה וטו על הליכה לנהר. “תשחי לך בבית כאוות נפשך. כאן לא.” והחרימה את בגד הים. את לוטי לא הזמינה יותר לבלות עם גרדה. גרדה המשיכה לבלות בגן באין מפריע. שכבה לה בדשא, קראה ספרים שמצאה בבית: רומנים של הדודה, הרפתקאות של הבנים, ובלשים של הדוד יוליוס. הכול קראה בלי הבחנה, שכובה על הבטן, עם סלסלת פרי מובחר לידה ונתנה לעולם לשכוח אותה, עד סוף החופש.

החופש בגן העדן התקרב לסופו. יום אחד הגיעה אמא לקחת את הילדה שלה הביתה. הפרידה הייתה קשה. אלפרד ואוסקר הובילו אותה יד ביד אל הרכבת, וסיפרו לה סיפורים מצחיקים לאורך כל הדרך. והדודה אממה הזילה דמעות. אמא וגרדה נפנפו ידיים מחלון הרכבת ונסעו לעירם של הסבים לקחת משם את פליקס. בעוד ימים אחדים חוזרים לבית הספר. תמה פרשת גן העדן.

 

כשאמא נוסעת הביתה    🔗

מפעם לפעם הייתה אמא אומרת: “אני צריכה לנסוע קצת הביתה.” אורזת תיק קטן ונעלמת ליום־יומיים. בימים אלה הייתה וורוניקה, השוליה מן הסדנה, נכנסת מדי פעם הביתה ומחממת לאבא ולילדים את הארוחות שאמא הקפידה להשאיר לימי העדרה. אבא היה זועף ורוטן וכולם אכלו אוכל מחומם, וחיכו לאמא שתחזור. היא חזרה תמיד במצב רוח מרומם, עמוסה צנצנות ועוגות לרוב.

“מה זאת אומרת שאת נוסעת הביתה,” היה פליקס שואל, “הרי הבית שלך פה, לא?”

“בוודאי,” הייתה אמא צוחקת, “בוודאי, פה הבית שלי, אתכם ועם אבא. הבית הטוב בעולם כולו. אבל מה? תיכף תבין שיש להורים שלך עוד בית. לאבא במיין שבהרי האייפל ולי בוורנדורף שליד מינסטר. שם נולדנו ושם גם נשאר לנו בית, לעולם ועד. נניח, פליקס שלי, שאתה כבר גדול, מתחתן עם אשה שאתה אוהב וגר אתה במקום אחר. בעיר אחרת. עיר גדולה ויפה. יש לך שם בית וגינה וילדים חמודים. אבל כשיתחשק לך לבקר אצל ההורים הזקנים שלך בבית הישן שלנו, מה תגיד? מה תספר לילדים? אתה בוודאי תגיד: ‘אני נוסע קצת הביתה’. נכון?”

“מה פתאום!” צעק פליקס. “לא בא בחשבון. לעולם לא אתחתן עם שום אשה. מספיק לי צרות מן העיזה המטופשת שיש לי כאן. אני תמיד אשאר כאן אתכם וזהו. גם גרדה. נכון גרדה?” גרדה הנהנה בראשה בהסכמה שלמה ואבא צחק.

“ממש נוגע ללב. אבל כשתשנה את דעתך, תודיע לנו. אנחנו נבין.”

אמא נסעה מפעם לפעם “הביתה”, אל הבית הישן של סבתא פלורה בעיר ווסטפאלית קטנה, שבה גרה סבתא פלורה יחד עם בִּתהּ הצעירה יוליה ומשפחתה. כל שבעת הילדים של סבתא פלורה עזבו את הבית, רק הבת הקטנה נשארה. כשסבא לוי מת לפתע, והבית נעשה מיותם וריק, קודר ועצוב, החליטו כל האחים כולם שעל יוליה הקטנה לבנות את קנה כאן, ולהחיות מחדש את הבית הגדול. הבית חייב להישאר קן לכל הציפורים שיצאו לחפש מזלן במקומות אחרים. ויוליה עשתה זאת בנאמנות. היא הביאה את הדוד יעקב, השתקן וטוב הלב, אל הבית. ילדה לו שני ילדים חמודים, את הלמוט ואת אניטה, והבית שוב קם לתחייה.

איזה בית היה זה! מן הכניסה ועד החצר הגדולה הוביל פרוזדור מרוצף פסיפס צבעוני. זה היה פרוזדור ארוך שהורגש בו תמיד ריח טוב של עוגות חמאה, קינמון ודבש. משני צדי הפרוזדור היו חדרים: ליד הכניסה חדר האוכל הקטן שקירותיו מצופים בעץ חום, ושולחן אוכל ענקי מילא כמעט את כולו. מצדה השני של הכניסה היה “החדר הטוב”. כך קראו בימים ההם לסלון. זה היה חדר יפהפה, והיו בו הרבה קישוטים של בדולח, זהב וכסף על המדפים סביב. באמצע עמד שולחן מגולף, מעשה ידי אמן, עם כיסאות תואמים וארון ספרים כבד וגדוש, שאת דלתות הזכוכית שלו היו פותחים בחרדת קודש. היו בו הרבה ספרי דת כרוכים בעור חום ושחור, הגדה של פסח נפלאה, וגם ספרי שירה ורומנים גדולים. סבתא בחרה לגרדה את הספרים בחירה מדוקדקת. לרוב היו אלה ספרי אגדה מאוירים לתפארת, והרבה שירי גתה, המשורר הגרמני הגדול מכולם. למטה בארון הייתה שורה שלמה של חוברות כתב עת יוקרתי, מלא וגדוש דברי אומנות, רפרודוקציות נפלאות של תמונות מפורסמות, וגם שירים ורומנים בהמשכים. אל שורה זו הייתה גרדה שולחת מבטי ערגה, וסבתא פלורה הבינה ללבה והוציאה לה מפעם לפעם חוברת או שתיים. שני החדרים האלה, חדר האוכל וה“חדר הטוב”, פנו לרחוב. רחוב שקט, מרוצף באבנים עגולות שקראו להן, משום מה, “ראשי חתולים”.

ממול לבית הסבתא, מעבר לרחוב הייתה מאפייה ששלחה יומם ולילה ריחות של לחמניות טריות אל אוויר העולם. על קיר בית המאפייה היה כתוב באותיות שחורות וענקיות: “מאפייה וקונדיטוריה של פרנץ ורנר”, כשגרדה רק התחילה לקרוא, הייתה יושבת בבקרים מול החלון ומדקלמת את הכתובת בקולי קולות: “מאפייה וקונדיטוריה של פרנץ ורנר”, עד שזה היה נמאס על הדודה יוליה, והיא הייתה שולחת אותה לשחק בחצר.

בקצה השני של הפרוזדור הארוך היה המטבח הענקי של הדודה יוליה וממול חדר השינה של סבתא פלורה. שני החדרים האלה הביטו בחלונות גדולים אל החצר האחורית, שצמח בה עץ אגסים גדול וטיילו בה תרנגולות וברווזים יפים. כל יתר חדרי הבית משני צדי הפרוזדור הארוך, היו ללא חלונות וכל אורם בא להם מצוהר שבדלת. אלה היו חדרים אפלוליים, חדרי האמבטיה וחדרי האורחים. בכל חדר אורחים הייתה מיטה ענקית ורכה להפליא, עם כסת נוצות תפוחה וקלה, שתענוג היה לשקוע בה. אבל בכל פעם שבאה גרדה לבקר את סבתא, הייתה ישנה בחדרה במיטתו המיותמת של סבא לוי. בערב הייתה סבתא מתירה שתי צמות דקות ולבנות, מסתרקת בקפידה, ולובשת כותונת לילה ארוכה ורבת קפלים, מברכת את האלוהים ואת העולם כולו בלילה טוב, מנשקת את הנכדה הקטנה, מכסה אותה היטב, מיישרת את שמיכתה ועוצמת את עיניה. בבקרים הייתה משכימה לקום לפני כולם ומכינה לכל בני הבית את הקפה הטוב והריחני.

מאמצע הפרוזדור עלו מדרגות עץ רחבות אל הקומה השנייה שבה שכן חדר השינה של הדודה יוליה והדוד יעקב. היו שם גם חדרי המזווה של הדודה יוליה, עין לא ראתה דבר דומה להם, גם הם שפעו כל טוב. הדודה יוליה הייתה באמת אשה שופעת שכזאת. ראשית, הייתה שופעת בשרים. חזה ענקי, חיק רחב וחמים וסנטר עם שלוש פימות. לחייה אדומות, וגם שערותיה, הקלועות לצמות עבות סביב לראשה, היו שופעות. היה לה קול ערב והיא אהבה לשיר. צחוקה היה מתגלגל ומדביק, ואהבת הבישול שלה אף פעם לא באה על סיפוקה. רק כשהבית היה מתמלא אורחים, אחים ואחיות, אחיינים קטנים וחברים, הייתה מאושרת, והייתה מבשלת ושרה מן הבוקר עד מאוחר בלילה.

חדרי המזווה שלה היו עשויים מדפים־מדפים, וכל המדפים מאוכלסים עד אפס מקום. בחדר אחד שימורים וחמוצים, חדר שני ריבות ומרקחות, וחדר מיוחד לבשרים ונקניקים מעושנים. נוסף לכך היו החביות במרתף מלאות כרוב, סלק ומלפפונים כבושים, והרבה תפוחים משובחים נחו על הקרשים בתוך קש וחיכו לחורף. לאורך כל ימות השנה רקחה הדודה יוליה. זה התחיל באביב עם אספרגוס צעיר ואפונים קטנים ומתוקים. בהמשך באו לפתני הדובדבנים וריבות הפטל והגרגרים, המרקחות והקרישים. היא שימרה בצלצלים קטנים בחומץ, ושעועית ירוקה וצהובה. הכול בכול מכול נכנס לצנצנות של הדודה יוליה. אף אח או אחות לא היו יוצאים מביתה בלי להצטייד לדרך.

בחופש הגדול, היו נכדיה של סבתא מבלים בביתה לפי התור. הייתה להם גם תורנות לבחוש בחצר את משרת השזיפים השחורה שהייתה מתבשלת בדוד נחושת גדול שעל תחתיתו חלוקי נחל, למען לא תישרף הריבה הסמיכה, הם היו בוחשים וטועמים, בוחשים וטועמים והולכים משם ישר לאמבטיה הגדולה, מרוחים בריבה ובפיח.

אבל לא הדודה יוליה ולא הדוד יעקב, אלא סבתא פלורה הייתה לב הבית. כולם שאלו לדעתה וכולם כיבדוה וקראו לה “אומה” (סבתא בגרמנית), גם ילדי השכנים הנוצרים קראו לה “אומה”. אומה הֶרְץ הייתה מלכת הרחוב כולו. גברת פלורה הרץ הכבודה, ה“אומה” של כולם. היא הייתה מזמינה את השכנים בחג הפסח למצה ולקניידלאך, וכבוד גדול נחשב להם להתכבד במעשי ידיה של אומה. ריח עוגות החמאה של אומה הוציא אפילו את האופה פרנץ ורנר ממאפייתו. הוא היה מתכבד בהן ואומר: “גברת אומה, אני מוריד את הכובע. את פה הקונדיטור.”

אבל לרוב הייתה אומה יושבת בכורסה, בחדר הטוב, וסורגת או רוקמת. המשקפיים רקדו על קצה אפה והידיים לא נחו אף לרגע, את כל נכדותיה לימדה סבתא פלורה לסרוג ולרקום. היא לא הייתה סבלנית ביותר. מהר מאוד הייתה מתכעסת ואומרת: “מה אתך, ילדה? איך אפשר להיות כל־כך טיפשה.” אבל לוותר לא ויתרה עד שכל הנכדות סרגו ורקמו.

סיפרו עליה, על סבתא פלורה, שפעם הייתה חייכנית ושרה יפה כמו דודה יוליה. אבל מאז מותו של סבא לוי, שהיה איש נחמד, חכם וסבלני עד מאוד, הסתגרה סבתא פלורה ושכחה לחייך ולשיר. אך עדיין הייתה מכובדת ואהובה על כל סביבתה. קטנה ואמיצה התהלכה בין בנותיה הגבוהות ובניה הנפילים, וכולם שמעו בקולה וחלקו לה כבוד.

לסבתא פלורה היו תמיד כל מיני מיחושים, וכולם היו דנים במיחושיה בכובד ראש, אבל בתוך לבם לא ייחסו רצינות רבה למיחושיה הרבים. רגילים היו שסבתא פלורה אוהבת להיאנח ואוהבת לשאול בעצת הרופאים. ליד מיטתה הייתה תמיד סוללה של תרופות וכוס מים, ובעיני הבנים שלה היה זה סימן לבריאות. כל זמן שסבתא פלורה נאנחת ולוקחת תרופות – אין מה לדאוג.

בוקר אחד, לא רצתה סבתא פלורה לקום ממיטתה. היא לא לקחה תרופות ולא נאנחה. רק שכבה במיטתה ובהתה נכחה. לא ענתה לשאלותיה של בתה יוליה ולא זזה ממקומה. מייד הובהל אליה רופא וזה קבע: אירוע מוחי. שבץ קל. “היא תתאושש,” אמר הרופא, אך ביקש לשמור עליה יומם ולילה. מייד הוזעקה אמא של גרדה ופליקס לבוא ולשמור על סבתא. ומכיוון שהיה זה בימי חופשת האביב, לקחה את גרדה עמה. אמא התמקמה מייד ליד מיטתה של סבתא ולא זזה ממנה. יתר הבנים והבנות של סבתא באו והלכו מכל רחבי גרמניה, אבל אמא נשארה ליד סבתא, ויום־יום ראתה שיפור קל במצבה. אמא האמינה שמצבה של סבתא ישתפר, ואמונתה הקרינה ביטחון ותקווה על כל בני המשפחה. בכל זאת הייתה גרדה מבוהלת מאוד. המיטה של סבתא נראתה לה לפתע כל כך גדולה ורחבה וסבתא, בתוכה, כל־כך קטנה וזקוקה לרחמים. תמיד שכבה שם, רחוצה ומסורקת, מדיפה בושם טוב. ידיה העמלניות נחו על השמיכה, כאילו אינן שלה, ועיניה בהו לתוך חלל החדר. אבל אמא הייתה מלאת תקווה. יום אחד עפעפה סבתא בעיניה, הרימה מעט את ידה וניסתה לאחוז בכוס. למחרת לחשה משהו בשפתיה החיוורות ויום אחר־כך נתנה להבין שברצונה לשתות. כל הבית הלך על בהונות. לדודה יוליה הייתה עבודה רבה לארח ולהאכיל את אחיה ואחיותיה שבאו והלכו, מודאגים ודואבים. רק אמא הייתה כמו סלע איתן.

בוקר אחד נכנסה גרדה לחדרה של סבתא, להגיד בוקר טוב לאמא. כבר מן הדלת רמזה לה אמא בעיניים לחות ובורקות שתיגש קרוב ותראה: סבתא מתנועעת. כן, סבתא התנועעה ולפתע גם התהפכה על צדה. היא פקחה עיניים גדולות ואמרה בקול רגוז ומלא טינה: “למה אני צריכה להיות חולה ולשכב במיטה? לא עשית רעה לאף אחד.” כך אמרה ורצתה להתרומם. אבל אמא, בעיניים דומעות ובקול רועד, מנעה ממנה תנועה יתרה ואמרה: “נכון מאוד, מאמה, לא עשית רעה לאיש, ובקרוב תבריאי.” סבתא חזרה לשכב. הביטה בבתה ובנכדתה, הרהרה רגע ואמרה, עדיין בקול רגוז ביותר: “גם לאלוהים לא עשיתי דבר רע. נכון?” “בוודאי מאמה,” ענתה אמא, וליטפה את צמתה הדלילה של סבתא פלורה. גם גרדה הנידה בראשה חזק חזק ואמרה: “לא עשית שום דבר רע, סבתא. בטח שלא!” חיוך קטן ומבויש עלה על שפתיה של סבתא. היא חזרה לשכב בנוחות בתוך כריה הרכים, ומייד נרדמה וישנה שינה טובה ומבריאה.

מן היום ההוא הלכה סבתא פלורה והבריאה, וכבר כעבור שבוע ישבה בכורסתה הטובה בחדר הטוב ורקמה מפת שולחן חדשה בשביל הדוד יוסף ליום הולדתו. עדיין התהלכו סביבה על בהונות ונהגו בה זהירות יתרה, אבל סבתא פלורה לא רצתה להתפנק זמן רב. יום אחד שוב השכימה קום והכינה את הקפה הטוב שלה לכל בני הבית. אפילו הדוד יעקב השתקן אמר שזה הקפה הטוב ביותר ששתה אי־פעם, ופרט לסבתא פלורה אין איש יודע לחלוט קפה כמו שהוא אוהב. “ודאי,” אמרה סבתא פלורה, “הצעירים של היום, אין להם סבלנות לחכות שהמים ירתחו ויבעבעו כמו שצריך. תמיד הם ממהרים ושופכים את המים על הקפה לפני הזמן. חוץ מזה הם טוחנים את הפולים אחת ליומיים, וזה חטא שאין לו כפרה. הפולים הטחונים חייבים להיות טריים כל יום. טריים־טריים, והמים מבעבעים ומשתוללים בסיר, ואז הקפה יוצא כפי שהוא חייב לצאת.”

“זהו זה,” צחקה אמא, “אם כן, אנחנו כבר יכולים לחזור הביתה. סבתא פלורה שוב במיטבה ואבא שלנו מתגעגע.”

למחרת חזרו הביתה והיו מאושרים כל־כך, כמו אחרי זכייה גדולה. אמא אמרה: “סבתא פלורה קיבלה כרטיס נסיעה חדש ברכבת החיים, ועכשיו תהיה אתנו עוד הרבה שנים.” וכך זה היה. סבתא פלורה לא מתה ממחלה. אנשי היטלר הובילוה למותה בגיל שמונים ושתיים. אך לא נקדים את המאוחר.

 

אל ה“ליצאום”    🔗

על גרדה היה להתייצב לבחינה לליצאום בעיר לינן, והיא התרגשה מאוד. גם גרדה זנדהוף הולכת אתה לשם. גם אינגה וולטרס, טרודל טפה ומרגה ליטגה, בנות השטייגרים, כולן בנות הכיתה של גרדה, אפילו אנרוזה קוסטהוף, שאף פעם לא הייתה תלמידה מבריקה, מתייצבת לבחינה. חבל שאננה מנגדה נשארת בבית הספר העממי. היא בהחלט יכלה לצפות, בהמלצת המורה, למִלגה, אבל הוריה לא יכלו לוותר עליה בבית. המורה טילה היה מעוצבן כהוגן ודאג לשמו הטוב כמורה בכיתות היסוד. הוא אימן את המיועדות לליצאום במיוחד, עשה להן יום־יום בחינות הכנה, ולא היה מרוצה אף לא מאחת מהן. “אתן חייבות להיות הטובות ביותר,” הוא אמר, “בית הספר היסודי בברמבאואר, הוא שם דבר. מפה נשלחות רק הטובות ביותר לליצאום.” זה לא היה מדויק, והמורה טילה ידע זאת היטב. לליצאום בלינן באות רק כאלה שיכלו להרשות לעצמן מבחינה כספית.

הבחינה המבהילה הייתה קלה עד גיחוך, אבל התכונה והתפאורה מסביב היו בהחלט חגיגיות ומרגשות. כל ילדה קיבלה שולחן נפרד כדי שלא תוכל לראות מה נעשה בשולחן אחר. המורות טיילו בין השולחנות הלוך וחזור ושמרו עליהן. במהרה התברר שהן מתעקבות יותר אצל תלמידות מסוימות, כדי לעזור להן קצת. למשל, הייתה כאן בתו של רופא אחד, מבוקש ומכובד מאוד בעיר, שהייתה, לא עלינו, טיפשה כמו קיר. היא הייתה נאה ויהירה ומפונקת מאוד, ולא ראתה שום סיבה להתאמץ. גם בתו של ראש ועד בית הספר, איש עשיר ונדבן, לא הייתה מעוניינת ביותר בלימודים. המורות הוכנסו בסוד העניין ועזרו ככל יכולתן. כולם ראו את זה, ואיש לא מצא בזה פסול. אל התלמידות מעיירת הכורים הקטנה התייחסו בסלחנות מחויכת, אבל דווקא אלה היו מוכנות היטב. המטלות היו קלות ביותר וכולן עברו בלי קושי. גם כאן לא יכלו להתעלם מן החיבור של גרדה. היא אמנם הייתה נרגשת ומפוחדת ביותר מפני הבחינה “הנוראה”, אך ברגע שהושיבוה לפני דף נייר חלק, ונתנו לה נושא לכתיבה, כבר “הרגישה בבית” והכתיבה קלחה. אי־אפשר היה לטעות: הילדה מן הפריפריה כתבה את החיבור הטוב ביותר. למזלה גם שאלות החשבון היו קלות, ובשאלות הגיאוגרפיה והביולוגיה פשוט אי־אפשר היה לטעות, אם לא היית מטומטם לגמרי. כך התברר בסיום הבחינות, שהיא לא סתם עברה, כי אם גם קיבלה מלגה לשנה הראשונה. אמא ואבא שמחו מאוד, כי שכר הלימוד היה הוצאה מכובדת והעסקים לאחרונה היו יגעים ביותר.

אנשים רבים באזור התעשייה הכבדה של חבל ריין־רור היו מחוסרי עבודה, והנשים ויתרו על כובעים. אפשר להגיד, שחבישת הכובעים יצאה מן המודה. אבא היה עצבני וזועף ואמא עשתה כמיטב יכולתה כדי לחסוך, בלי שזה יהיה מורגש באוכל ובביגוד. היא תפרה את כל הבגדים שלה ושל גרדה בעצמה. היא ויתרה על העוזרת בבית ואיש לא הרגיש שמשהו השתנה. הילדים לא היו בררנים גדולים וכל מה שאמא עשתה היה טוב בעיניהם. רק דבר אחד הציק לגרדה: היא רצתה ללכת יותר לקולנוע. כל הזמן התחננה לכסף לקולנוע. פה עזרה לה גרדה זנדהוף והזמינה אותה מפעם לפעם להצגת קולנוע, על חשבונה. וגם אדית הקטנה. היא וגרדה זנדהוף שלחו את גרדה לפעמים עם הכרטיסים שלהן לקולנוע כדי שתספר להן לאחר מכן את כל מה שהתרחש שם. אדית הקטנה הייתה משוכנעת שאצל גרדה יוצא הסרט הרבה יותר יפה מאשר באולם הקולנוע.

גם בליצאום הלך הכל למישרין. אמנם עם המתמטיקה לא יכלה להתיידד. המורה למתמטיקה התייאש ממנה וחשב אותה לטיפשה גמורה. אבל יום אחד קרה מקרה ששינה את דעתו – הגברת הובלמן, המורה הזקנה, חלתה, וד"ר ברנה, המורה למתמטיקה מילא את מקומה בשיעור גרמנית. לא היה בכוונתו להשקיע הרבה בשיעור הזה ועל כן נתן להן לכתוב חיבור. בסוף השיעור הוא שאל: “אמרו לי אתן, איזה חיבור לקרוא בפניכן. אינני מתכוון לקרוא את הכול, אני רק רוצה להינות מן החיבור הטוב ביותר. מי כותב כאן בדרך כלל את החיבורים הטובים”?

“גרדה טריידל,” צעקו הבנות במקהלה.

“חה, חה, בדיחה נחמדה,” צחק המורה ברנה: “אבל אני באמת רציתי לדעת מי כתבה את החיבור הטוב ביותר, ולא מי הכי נמושה אצלכן.”

“גרדה טריידל,” צחקו הבנות. “גרדה טריידל היא התלמידה הכי טובה בגרמנית.”

ד"ר ברנה צחק כמו מבדיחה נחמדה ואמר: “טוב, אם אתן מתעקשות, נעסוק פעם בחיבור של גרדה טריידל המהוללת.”

ד“ר ברנה קרא את החיבור בקול רם ומשועשע ולא האמין למראה עיניו. התברר שלטיפשה הזאת, שבכלל לא יודעת חשבון ולא מבינה את השאלות במתמטיקה, דווקא יש כשרון ספרותי. הסיפור הקטן, הכתוב בקלילות ובחן, מצא חם בעיניו. הוא היה איש ישר ומייד ביקש סליחה. “זה חיבור מצוין”, הוא שיבח. “חבל שאני לא המורה שלך לגרמנית ולספרות. אז כנראה הייתי נהנה ממך הרבה יותר.” אבל ד”ר ברנה רשם את הדבר לפניו, ובסוף השנה שיפץ מעט את הציון של גרדה, רק קצת כדי שזה לא יבלוט מדי בין הציונים המעולים, ולא יפגום במלגה שלה.

המחנכת הייתה גברת הובלמן, בתולה זקנה ומצומקת, קטנה וזריזה ומדברת בלי הרף על לב תלמידותיה וכך בסבלנות הסכינה להכניס בהן את תורתה. היא לימדה גרמנית וצרפתית, ושמה הפרטי היה “אנטואנט”. (כשם המלכה המפורסמת). בשיעור צרפתית, היה על התלמידות לקום ולדקלם בצרפתית: “בוקר טוב, העלמה הובלמן.” וכמו שנהוג בצרפתית טובה, אסור היה לבטא את ה–“ה” בתחילת המלה וצריך היה להגיד: “מדמואזל אובלמן”. אבל צרפתית אפשר היה ללמוד אצלה היטב. היא נולדה בלוקסמבורג והעריצה כל דבר צרפתי. בכלל הייתה טיפוס חולמני ונלהב. נשמה טובה שאין לה בעולם כולו קרוב ומודע. תלמידיה היו גם קרוביה, ולכן נאלצה להחליף את קרוביה מדי כמה שנים. גרדה אהבה את הגברת הובלמן והעריצה אותה. זו בכלל לא הייתה מעוניינת בפוליטיקה וכלל לא הרגישה שסביבה העולם משתנה.

בתחילה גם גרדה לא שמה לב, אך אי־אפשר היה להתעלם מגדודי הס.א. שצעדו ברחובות. הם שרו שירים סוחפים, היו צעירים ונלהבים ומלאי תקווה. “היום גרמניה שלנו,” הם שרו, “ומחר כל העולם!” מהר מאוד נשמעו גם שירי נאצה, ששרו אותם באותה התלהבות. “כשדם יהודי יותז מסכינינו יהיה מצבנו טוב יותר.” על עמודי המודעות הופיעו שלטים ענקיים שבישרו באותיות קידוש הלבנה: היהודים הם אסוננו! בחלונות הראווה של חנויות הספרים והעיתונים נתלה “השטירמר”. עיתון מכוער וארסי שהסית נגד היהודים, והיה לו כוח משיכה שטני. תמיד התגודדו אנשים ליד דפי “השטירמר”. בתחילה צחקו, כמו מבדיחה, אבל במהרה התחיל הארס לחדור ולהשפיע. פה, באזורי התעשייה, היו הרבה עוני, שכרות ואומללות. פה חיו אנשים נואשים כפופי גב, לפתע הסבירו להם מי אשם בכל אסונם. הרי זה כתוב בכל המודעות הגדולות של המפלגה הנאצית: “היהודים הם אסוננו!” “נו, כן,” אמר האדון הילסהורסט במתינות מרגיזה, בעמדו בחנותו של אבא, “אם חוקרים את הדברים לאשורם, הרי רואים בעליל שכל בתי המסחר הגדולים בידיים יהודיות. כל הכסף הגדול בגרמניה נמצא אצל היהודים, וזה לא יכול להיעשות בדרכי יושר. היהודים מרמים אותנו. לא אליך, פריץ טריידל, אני מתכוון, אותך מכירים כולם כאיש ישר מאין כמוהו. מלה רעה אי־אפשר ללחוש מאחורי גבך, לא אליך הכוונה. באמת שלא.” אבא התמתח לעמידת דום נוקשה, הראה בזרועו המושטת אל הדלת, וזרק את האדון הילסהורסט החוצה. בזה נגמרה תקופה ארוכה של שכנות טובה. פעם היו יוצאים יחד לטיולים ולפיקניקים, היו מצטלמים במצלמתו של האדון הילסהורסט ומבקרים זה את זה בחגים. לא עוד. האגון הילסהורסט הצטרף למפלגה הנאצית ואשתו מלבינה, שתמיד העתיקה את מתכוניה של אמא, שוב לא נכנסה הביתה.

הרבה השתנה בשנים שבהן פליקס וגרדה נסעו בוקר־בוקר על אופניהם לגימנסיום ולליצאום בלינן. יותר ויותר בנים בכיתה של פליקס הצטרפו אל נוער היטלר ובכיתה של גרדה אנרוזה קוסטהוף ואינגה וולטרס, שתיהן תלמידות גרועות מאוד, היו הדוברות. הן היו ב“איגוד הבנות הגרמניות”. אבל גברת הובלמן לא השתנתה וגם המורה המבהיל למתמטיקה, הד"ר ברנה, נשאר כשהיה. להיפך, הוא נעשה ידידותי יותר ולא פעם נעמד ליד גרדה והראה לה באצבע איך לצאת מן הסבך. בחדר המורים הוא צחק מעמיתיו הגאים בגזעם הארי ואמר להם: “הטרודל הקטנה לא מתאימה לתורת הגזע שלכם. היא ההיפך הגמור מתמונת האופי היהודי שלכם. היא בכלל לא יודעת חשבון אך לעומת זה, היא הטובה ביותר בגרמנית.”

“לי מספיק שיש לה אף ארוך ושיער שחור,” אמרה המורה לטבע, הגברת הלקה, אני אוהבת טיפוסים אריים כמו אנרוזה קוסטהוף."

שום דבר לא עזר לגברת הלקה, אחרי שהיא הסבירה לכיתה את הִתרבות השרכים, כתבה גרדה טריידל את הגרסה הטובה והממצה ביותר מכל הכיתה, ואנרוזה קוסטהוף לא הבינה שום דבר. הגברת הלקה ניסתה את מזלה בתורת הגזע וציוותה על תלמידותיה להביא אילן יוחסין לכיתה. “חזרו אחורה כמה שיותר רחוק,” היא אמרה להן. “הביאו את שמות הסבים וסבי סבים. מנין באו, איפה חיו ובאיזה מלחמות נלחמו בשביל גרמניה. האיש הגרמני צריך להכיר את שורשיו.” הגברת הלקה הכירה את שורשיה. היא באה ממשפחת איכרים והכירה את אבותיה בשמותיהם עד דור רביעי. חבל שרק עד דור רביעי. במהרה הסתבר שגרדה טריידל הביאה אילן יוחסין ששורשיו מגיעים עד המאה השלוש עשרה. וגם רשימת האבות של גרדה זנדהוף הייתה מכובדת מאוד. לעומתם, היו המקורות של רוב התלמידות האחרות דלים וצמוקים ביותר. במקרה הטוב הזכירו את הסבים וגם אלה באו לרוב מחוץ לארץ. אחרי מלחמת העולם הראשונה סבל האזור מחוסר ידיים עובדות במכרות הפחם, ולכן הגיע זרם גדול של פועלים מן המזרח. אלה “התגרמנו” ועתה היו גרמנים יותר מן הגרמנים עצמם, וכמובן שונאי יהודים מושבעים.

הגברת הלקה הייתה נבוכה. ממש הפתעה לא נעימה: “לא התכוונתי אליכן,” אמרה באי נוחות לשתי הבנות היהודיות. “התכוונתי לשתי הבנות הגרמניות.” גרדה הביטה בעיני המורה ואמרה באומץ: “אנחנו בנות גרמניות. הנה אילן היוחסין שלנו. את יכולה לבדוק.” זה היה עוד בשנת 1932 ולפני ניצחונו הסוחף של היטלר. הגברת הלקה לא יכלה ללכת רחוק מדי. “כן, אילן היוחסין יפה,” היא אמרה, “אני מקווה שהוא אכן אמתי.” ובלב כבד ותרה על המשימות.

באותה שנה הגיע פליקס לבר־מצווה. אמא הכינה חגיגה נפלאה. זו הייתה הפעם האחרונה שכל המשפחה משני הצדדים נפגשה ביחד. למרות כל הסימנים הרעים היו כולם אופטימיים, ואיש לא התייחס ברצינות למצב הקשה. “זה יעבור,” הם אמרו. “בגרמניה תמיד יחיה כל אזרח הגון וישר בבטחה. לא צריך להיבהל מכמה מאות צעירים מוסתים שעושים מהומות. בזמן קשה צריך להישאר עם הראש מעל למים ולעזור זה לזה.” הם היו משוכנעים בכך ולא מבוהלים כלל. הנכון הוא, שבערים הקטנות כמו וורנדורף של אמא, ומיין של אבא, היו ההתרחשויות הרבה יותר אטיות, מאשר באזורי התעשייה העניים של חבל ריין־רור. כאשר פליקס, בדרשת הבר־מצווה שלו אמר שברצונו לעלות לארץ ישראל, לא הסכים עמו איש, מחוץ לאבא. אבא, שכבר היו לו בני דודים בפלסטינה, הנהן בראשו.

פליקס לא הגיע לפלסטינה. אמנם מייד אחרי הבר־מצווה הצטרף לתנועת נוער ציונית וסחב עמו גם את גרדה, אבל כאשר העניינים הסתבכו, ומטה לחמם של ההורים נשבר, לא היה להורים די כסף לסרטיפיקט. ארגנטינה הייתה בהישג יד ופליקס, בן השש־עשרה נסע לשם וצירף אליו כעבור שנה גם את ההורים. אך כל זה התרחש הרבה יותר מאוחר.

 

שנה מוזרה    🔗

שנתה האחרונה של גרדה בבית הספר העממי הייתה שנה מוזרה. הרבה השתנה בשנה זו. פליקס וגרדה כבר לא הלכו יחד לבית הספר, אלא עלו כל בוקר על האופניים ורכבו ללינן לגימנסיון. הם נפגשו הרבה פחות והיו להם פחות ופחות עניינים משותפים. גרדה אמנם הלכה עדיין למגרש הספורט ועמדה, אפילו בשלג עמוק, דורכת מרגל לרגל, כדי לצעוק לעברו קריאות עידוד, אבל כבר לא נהנתה מזה כמו בעבר. הרבה יותר נעים היה לשכב על הבטן, על השטיח או על הספה, ולקרוא. היא קראה כל דבר שנקרה לידה. את ספרי הנעורים האהובים עליה זנחה מזמן וגם ספרי ההרפתקאות של פליקס לא משכו עוד את לבה. היא קראה רומנים, שלפעמים היו שיא התפלות, והתעמקה באותו להט בסופרי התקופה הגדולים, כתומס מן, רומן רולן וּורפל. רק השנה מלאו לה עשר שנים ולא כל מה שהיא קראה, גם הבינה, אך שום ספר שהגיע לבית ולקרבתה לא היה בטוח בפניה. היא קראה רומנים בהמשכים בעיתון “DIE JUEDIDCHE RUNDSCHAU”. היא קראה כרכים שלמים של ספרי שירה וידעה כמעט את כל שירי גתה, שילר והיינה בעל פה, מבלי שזה נדרש ממנה בבית הספר. לא היה לה שום חוש ביקורת. כל דבר מודפס שהזדמן לה נבלע בשקיקה. היא חיה את חיי הגיבורים שבספרים, ובמצבים דרמטיים, ויהיו הקיטשים ביותר, זלגו דמעותיה כמים. פליקס צחק לה: “אם תיתנו לה ספר טלפונים,” הוא אמר, “היא תקרא אותו ותלמד אותו בעל פה.” אמר והלך לשחק כדורגל.

בשנה זו החליפה המשפחה את הדירה. הם עזבו את הבית היפה עם החצר האהובה והגינה. עם השנים התברר שבמקום הקטן הזה יש יותר מדי חנויות של בגדים. אבא מעולם לא היה מוכר טוב ובתחרות עם אדון זנדהוף הממולח, לא היה לו שום סיכוי. גם סוחרים ממולחים הרבה יותר מאבא, לא יכלו להתחרות עם אדון זנדהוף. לעומת זאת, כובעים היו רק אצל אמא. היא הייתה מעצבת הכובעים היחידה במקום והייתה טובה מאוד במקצועה וחביבה על הלקוחות. בדירה החדשה הייתה חנות קטנה יותר, אבל מאחורי החנות, היה בית מלאכה גדול, ושם המשיכה אמא עם עוזרותיה לתפור כובעים לכל העיירה. אבא מכר עתה רק כובעים והיה מרוצה מזה מאוד. “הכובעים של אשתי,” הוא אמר, “הם תמיד טובים, ואיני צריך לפתות אנשים לקנות סמרטוטים שאינם מוצאים חן בעיני.”

בדירה החדשה לא הייתה חצר בשביל הילדים, אך הם כבר לא היו זקוקים לה. לפליקס היו הרבה שיעורים והוא באמת השתדל מאוד, אבל הכי חשוב היה לו לשחק בקבוצת הנערים של אגודת הכדורגל המקומית ולהיות כוכב. הוא תקע את רוב הגולים וכולם קראו לו: “הזברה הקטן”. למה דוקא “זברה קטן?” כי לאגודה היו חולצות פסים – שחור לבן – ופליקס היה קטן. הדבר הזה הרגיז אותו, אך אי אפשר היה להכחיש: פליקס היה אמנם האח הגדול שלה, אבל גרדה הייתה כבר גבוהה ממנו.

פליקס לא נשאר קטן. כשמלאו לו ארבע־עשרה שנים, הוא צמח לפתע לגובה מרשים והשאיר את אמא ואבא, ובוודאי את גרדה, אי שם למטה, אבל בזמן ההוא, עדיין קראו לו באגודת הכדורגל: “הזברה הקטן”. עתה היה זה שם כבוד. פליקס היה בהחלט כוכב עולה בשמי הכדורגל. אולי היה קצת יותר מדי כוכב. הוא לא אהב למסור את הכדור, כשהכדור הזדמן לפני רגליו, היה רץ עמו עד לשער. המשחק האלגנטי מרגל לרגל והמסירה לשחקן עם הסיכויים הטובים ביותר, לא היו ממנהגו. הוא רצה לכבוש את כל השערים בעצמו, ולרוב גם הצליח. במשך הזמן פליקס וגרדה, שהיו כה קרובים זה לזה, התרחקו מעט.

בשנה הזו מתה סבתא רוזליה והיא בת שבעים וחמש, ובני טריידל, שהגיעו כמעט כולם לגיל מרשים של תשעים ומעלה, אמרו: “האשה המסכנה מתה כל־כך מוקדם.”

שבוע ימים נשאר אבא עם סבא הרמן. ואחר־כך נשאר סבא הרמן לבדו. הוא לא רצה שום עזרה מילדיו. פעם בשבוע באה אשה לנקות את הבית. את האוכל הוא הכין לו בעצמו. לרוב חביתה ותפוחי־אדמה. רק בלילות שבת היה אוכל אצל כלתו האלמנה. הוא בירך שם על הלחם והיין, בירך את הנכד ושר את מזמורי השבת לתוך הלילה. שוב לא נסע לבקר את ילדיו בביתם, כפי שהיה נוהג מפעם לפעם יחד עם סבתא רוזה. סבא הרמן הודיע לכולם: “אני יושב בביתי. מי שרוצה לראותני יטריח עצמו לבוא אלי, כולכם רצויים בבית הזה, הרי כולכם נולדתם כאן, תותקפו בגעגועים – בואו הביתה.” מאז נתקף אבא לעתים קרובות בגעגועים ונסע לראות מה שלום סבא הרמן. הרבה פעמים נסעו כולם ביחד, ואז בישלה אמא בשביל סבא את כל המאכלים שלמדה אצל סבתא רוזה. אמא הייתה תלמידה טובה וסבא ידע להעריך את מאמציה. כשאמא בישלה בשבילו היה מעלה מן המרתף את היין הטוב ביותר. “בשביל החביתה היומית שלי,” היה אומר, “מספיק יין פשוט, אבל בשביל האוכל של אלס שלנו צריך לשתות משהו טוב.” ואז הוא חייך אל אמא חיוך עצוב ואמא הייתה מסמיקה כמו ילדה קטנה. אך מעולם לא אמר: “זה כמו אצל רוז שלי.” שום דבר לא היה כמו אצל רוז שלו. דודה אממה ודודה זלמה אפילו לא ניסו לעשות משהו כמו אמא שלהן. זה היה אבוד מראש. סבא הרמן הגיע לגיל תשעים שנה ויותר בריא בגוף ובנפש, בלתי תלוי באיש, גבוה זקוף וגאה. הוא מת בכורסתו וכך נחסך ממנו הגירוש של יהודי העיר אל מותם הוודאי.

העיר נשארה בלי יהודיה, ובמיוחד בלי הטריידלים. זאת הייתה משפחה נהדרת, שהיו לה בעלייה השנייה נציגים: שני בני דודים של אבא עלו לארץ ישראל בשנת 1900, כדי לבנות חיים חדשים, אבל גם הם נשארו “הטריידלים מן העיר מיין”. במלחמת העולם הראשונה הם חזרו ברגל, דרך תורכיה, כדי להילחם בעד גרמניה. בבדיחות הדעת קראו להם: “הבריונים ממיין”. למה? כי לכולם היה דם חם ומתרתח. גם סבא בצעירותו היה כזה, אבל הוא לא אהב כשסיפרו את מעלליו, ואחר מות אחותו גם לא נשאר מי שיספר.

שנת 1929־1930 הייתה שנה של תמורות – שנה מוזרה.

זו הייתה שנה להתחיל בחשבון נפש ובמחשבות חדשות. עד הנה היה לגרדה ברור, שהנה יהודייה כפי שחברותיה בבית הספר הן קתוליות, או מכרים אחרים הנם אוונגליים. לאט־לאט חדרה אליה ההכרה שבכל זאת להיות יהודייה, זה משהו שונה. יהודים מלוכדים יותר ודואגים יותר איש לרעהו. יש להם גם שפה מיוחדת שאינה מובנת לכול. מובן שדיברו גרמנית כמו כולם ולרוב אפילו יותר טוב מן האיש ברחוב, אך כשהיו בינם לבין עצמם השתמשו במלים רבות שמקורן בעברית. לרוב בעצמם לא ידעו זאת והרבה מלים עבריות התגנבו בגללם אל השפה הגרמנית. לא אמנה פה את כל המלים האלה, אבל כל הגרמנים טהורי הגזע היו מקבלים שבץ לו ידעו שהם אומרים מלים עבריות.

גם במאכלים היה ייחוד. בגרמניה מקובלים הרבה מאכלי עמים. הבאוורים אוכלים אחרת מן הפרוסים. לכל מחוז יש מאכלים מיוחדים לו כמו הפומפרניקל המפורסם של ווסטפליה או הקלופס מקניגסברג. אבל יהודי כל הארצות בישלו מאכלים ייחודיים רק להם. היהודי אדוק בדתו, אינו מבעיר אש בשבת ולכן מכינים את החמין, העומד בתנור מיום שישי, לפני כניסת השבת, כדי להגיח מתוכו בשבת בצהריים, חם, מדיף ריח מעדנים ומשגע את בלוטות הרוק. המשורר היינריך היינה שר שיר הלל על ה־ KARTOFFELSCHALET, של יהודי גרמניה, שבלעדיו השבת אינה שבת. מאכלי המצות וקמח המצה של פסח, אוזני ההמן של פורים, הטחול הממולא והדג הקצוץ – כל אלה היו מאכלים מיוחדים ליהודים, שנעמו מאוד גם לחך הגויים מסביב. גרדה חשבה כי כך זה צריך להיות. לפעמים הייתה בזה לא מעט יהירות. הסוחרים המצליחים ביותר, האקדמאים, האמנים והסופרים הטובים בגרמניה, היו יהודים. כשאבא היה מקמט את האף בבוז ואומר: “נחת של גויים,” הוא התכוון להילולת הסילווסטר שבה הרבו להשתכר, או לליל השברים שבו נפרד החתן הצעיר מרווקותו העליזה על־ידי שתייה ושבירת כלים וקטטות לרוב. כל אלה היו דברים זרים ליהדות. אי־אפשר להעלות על הדעת איש יהודי שיכור, מתגולל בקיאו ומעורר מהומות ברחוב.

על אף השינויים מסביב גרדה מצאה שהכול בסדר, עד שיום אחד נסדק ביטחונה. זה היה היום שבו כל התלמידים בגרמניה יוצאים לרחוב, הבנות בשמלות לבנות עם זרי דגניות על הראש, והבנים בחולצות צחורות עם פרח דגנית כחול בדש, כדי להפגין למען הגרמנים בארצות נכר. הסבירו להם בבית הספר, שיש המוני גרמנים בארצות חוץ שלא טוב להם שם, וכדי לעזור להם, יוצאים ילדי בית הספר, פעם בשנה, מקושטים בפרחי הדגנית, לאסוף למענם כסף. גרדה הרגישה שייכת ומצאה חן בעיני עצמה בשמלה הלבנה ובזר הכחול על ראשה. אנארוזה קוסטהוף הביטה בה בלגלוג ואמרה: “מה את עושה כאן בכלל? את הרי בכלל לא גרמנייה – את יהודייה.” גרדה הייתה המומה. ככה זה? היא אינה גרמנייה ואנארוזה קוסטהוף כן גרמנייה? לאנארוזה קוסטהוף קראו עד לפני זמן קצר: אנארוזה קוסטרובה, אביה עם משפחתו הענפה הגיע לגרמניה ולחבל הרור, כדי לעבוד במכרות הפחם. רק לאחרונה קיבל אזרחות גרמנית ו“גירמן” את שמו מקוסטרובה לקוסטהוף. עכשיו הייתה אנארוזה קוסטהוף גרמנייה כשרה שבכשרים ואמרה לגרדה טריידל, היהודייה שאבותיה ישבו בחבל הריין והמוזל זה שש־מאות שנה ושאביה שכב ארבע שנים במלחמה בחפירות בחזית המזרחית בשביל גרמניה, מי כאן גרמני ומי לא?

זה נתן לגרדה חומר למחשבה. “מי הוא בעצם האלוהים הטוב”, היא שאלה את עצמה. “למי הוא שייך? כל יום הוא בפי כולם. אומרים: ברוך השם! בשם האלוהים! בעזרת השם! יברכך אלוהים! למען השם! אלוהים שבשמים! אלוהים אדירים! עושים גלים עם האלוהים, אבל למי הוא שייך?” היא שאלה את פליקס, אבל הוא רק צחק לה ושאל אם אין לה דאגות אחרות. אמא אמרה שמדובר תמיד באותו אלוהים והעיקר להיות הגון וישר ולא חשוב לאיזה אלוהים בדיוק מתפללים. “אם זה לא חשוב,” שאלה גרדה, “אז למה אנחנו דווקא יהודים?” פה נכנס אבא לשיחה והסביר לה בגאווה רבה שהיהודים היו הראשונים שהאמינו באלוהים אחד. לפני זה היו אלים רבים שלכל אחד ייחסו תכונה אחרת וגם ביניהם הם היו מסוכסכים. זה היה מסובך מדי לראשה הקטן של גרדה. “ומה בדבר מריה וישו,” היא שאלה, “הרבה אנשים מאמינים בהם.” אבל אבא רק משך בכתפיו ואמר: “אנחנו יהודים ובשבילנו המשיח עוד לא בא. אגב, ישו היה יהודי טוב מאוד. הוא נולד בבית לחם וחי בנצרת. בן הדוד שלי בפלסטינה גר לא רחוק משם.”

באותה שנה עזבו גם הכומר ואחיותיו הטובות את העיירה. הכומר עלה לדרגת פסטור בכנסייה בעיר פדרובורן ואחיותיו היו מאוד גאות בו. אבל כאשר באו להיפרד מאמא ומגרדה בכו בכי מר. באותה שנה הילדים קיבלו מורה דת חדש. האדון הזקן וכבד השמיעה, שעד עכשיו ניסה נואשות להכניס בהם קצת יהדות, יצא לפנסיה ובמקומו בא מלינן איש צעיר ונועז יותר שלא הקפיד על מנהגי הדת, אבל סיפר להם סיפורים מרתקים מהתנ"ךְ, הורה להם לכתוב חיבורים וטייל אתם בסביבה למקומות חדשים לראות בתי כנסת עתיקים. כל התלמידים התלהבו ממנו ובשביל גרדה הוא היה אובייקט נהדר להתאהב בו. לצערה הגדול הייתה לו חברה בלינן, וזו באה בכל פעם באוטובוס, כדי לקחת אותו אחרי השיעורים הביתה. הילדים, שתמיד ליוו את המורה לאוטובוס כדי לבלות עוד קצת במחיצתו, בקשו בלבם שהגברת הצעירה תלך לעזאזל. מנפרד הקסטר (זה שם המורה) נעשה בכל פעם חסר סבלנות בקרבם לתחנת האוטובוס, ורצה להיפטר מהם, אבל הם דבקו בו כמו קוצים. לגרדה היתה זו שוב אהבה נכזבת, ובלב כבד הרימה ידיים. אבל היא הרגישה שאי־אפשר לה לא להיות מאוהבת במישהו וניסתה את מזלה קודם עם היינץ שטרן ויותר מאוחר עם קורט כוהנה.

וזה הסיפור על היינץ שטרן: לאמא ולגרדה היו כרטיסים לאופרטה אך ברגע האחרון אמא לא יכלה לנסוע. להיינץ שטרן כבר מלאו שש־עשרה שנה והוא היה די גדול ללוות ילדה קטנה ולשמור עליה. לכן נתנה לו אמא את הכרטיס שלה במתנה וביקשה אותו לקחת את גרדה להצגה. היינץ רק אמר: “בכיף! אני רוצה מאוד לראות את ההצגה ולא מפריע לי לשמור על גרדה.” הוא חיבב את גרדה בגלל שהייתה נחמדה אל אחיו המסכן. הוא הופיע, כמו מחזר אמתי, לקחת את “הגברת הצעירה” לבילוי, כך בפירוש אמר. גרדה הייתה מאושרת. הייתה לה שמלת משי מטפט מרשרש עם אִימרה ירוקה בהירה סביב לצוואר ולשרוולים, והיא הרגישה עצמה כמו נסיכה. היינץ שטרן הושיב אותה בחשמלית ליד החלון והוא עצמו התיישב ליד חבר שבמקרה גם הוא נסע לעיר הגדולה, ישב שם ופטפט ולא הביט בה במשך כל הנסיעה. בעיר לקח אותה ביד, כמו ילדה קטנה, הביא אותה אל האופרה והושיב אותה במקומה והוא עצמו ישב לידה. בהפסקה הביא לה סוכריות שוקולד וציווה עליה לא לזוז ממקומה, ובעצמו יצא, וחזר רק עם תחילת המערכה השנייה. היינץ שטרן לא למד בלינן כמו רוב ילדי המקום, כי אם בגימנסיה בדורטמונד, וגם פה באופרה מצא חברים. הוא וחבריו התיישבו והתחלקו ברשמים, פטפטו וצחקו ולא שמו לבם אל הילדה הקטנה. רק בסוף ההופעה נזכר בה. הוא ביקש בצחוק את סליחתם של חבריו, ואמר שעליו לשחק תפקיד שמרטף, לקח את גרדה ביד והביא אותה לחשמלית, הושיב אותה ונתן לה לנסוע לבדה הביתה, והוא נשאר עוד קצת בעיר ולא עלה על דעתו להזמין אותה.

אכזבה לאורך כל הדרך. והיינץ שטרן היה נער כל־כך יפה… לא הייתה ברֵרה אלא להתאהב בקורט כוהנה. קורט היה בן שלוש־עשרה וחוץ מזה הוא היה אדוק. בנות לא היו הצד החזק שלו. הוא היה שתקן וגרדה הייתה פטפטנית. קורט כוהנה לא חיבב אותה ביותר. כל שבוע הוא נפגש אתה בשיעור של המורה לדת, וזה בדרך כלל שיבח אותה. גם זה לא היה לרוחו של קורט. גם קורט רצה שבחים, אבל חיבוריו היו מזעזעים. העובדה שהוא ידע מעט עברית ואת כל התפילות והמצוות, לא עשתה רושם על מנפרד הקסטר. זה לא היה הצד החזק שלו והוא חשש שהתלמיד הזה עשוי לעלות עליו. הדבר הרגיז את קורט וגם גרדה הרגיזה אותו. כל הזמן רצתה לפטפט ולספר לו משהו. קורט ענה בקושי “כן” ו“לא” ואמר לאחרים שהיא נודניקית. גרדה שמעה את זה ושוב הייתה לה אכזבה. אין במי להתאהב.

אם לא הולך לה עם בנים, אז הכי כדאי להתאהב בשחקני קולנוע. ליזל הייתה משוגעת לקולנוע. היא עשתה כל דבר כדי לזכות בכרטיס לקולנוע. היא גם עמדה שעות ליד התמונות של הסרטים והביטוה בגיבורים הנערצים עליה. כולם היו מאהבים נפלאים. גיבורים ללא חת ויפים כמו אלים. לאחר שגרדה ראתה סרט, אספה סביבה את ידידותיה, ובראשן אדית הקטנה, וסיפרה להן את כל הסרט במדויק. היא אפילו בראה אותו מחדש. היא הציגה, תיארה את הבגדים עד לפרט האחרון, רקדה עם מאהב, רכבה על סוסים פראים במדבר, התחבקה עם הגיבור המושיע וסיפרה לבנות המשתאות, לא רק מה שהתרחש בסרט, אלא גם מה שהיא חשבה שצריך היה להתרחש. הרי היא לא יכלה לעשות עוול כזה לאדית הקטנה ולספר לה סוף אומלל. פשוט המציאה סוף אחר, הפי הנד, וכולם יצאו מאושרים. כאשר אדית הקטנה הלכה פעם עם הוריה לסרט שגרדה סיפרה לה אותו קודם, הייתה מאוכזבת מאוד: “אצל גרדה היה הסרט הרבה יותר יפה,” היא אמרה, “פה הוא בכלל לא נכון. אני חושבת שקלקלו אותו.” לאדית הקטנה היה ברור שאצל גרדה העניינים מתנהלים הרבה יותר נכון.

פעם, כשגרדה הייתה עוד קטנה, היא אספה מדבקות עם תמונות של מלאכים ופרחים שהיו מדביקים באלבום. עכשיו היא אספה רק תמונות של שחקני קולנוע. היו לה מגרות מלאות תמונות והיא הוסיפה עוד ועוד. כך היא חיה לה בעולם שיש בו רק גיבורים ומושיעים, ולא שמה לב איך העולם מחשיך סביבה.

שנת 30־1929 – שנה מוזרה.

 

אפילוג    🔗

1933 – עולמם של יהודי גרמניה התהפך. עדיין היו רבים שהאמינו בטוב. “זה יעבור,” הם אמרו. “זה לא כל־כך נורא, רק לא צריך להיכנס לפניקה.” אבל גם אלה שנבהלו, לא האמינו שהמצב באמת כל־כך נואש כפי שהיה באמת.

פליקס וגרדה הלכו יחד לתנועת נוער ציונית. הייתה להם תקופה נהדרת. כל יום ראשון יצאו לטיולים ארוכים בטבע, למדו שירים עבריים, והעריצו את החלוצים מייבשי הביצות ובוני ההתיישבות החדשה בארץ האבות. שם, בתנועה, התגעגעו ביחד לארץ ישראל, הארץ המובטחת. הם פשטו באופניהם על כל הסביבה הקרובה והרחוקה כדי לאסוף כסף לבניית הארץ. כולם חלמו והתלהבו. לבשו חולצות אפורות כשק, בירכו זה את זה בברכת “חזק”, הלכו בנעליים גבוהות ומסומרות וחגגו את חגי ארץ ישראל. אבל מסביבם התהפך העולם. גרדה המשיכה לנסוע באופניה הישנים, הירוקים והטובים, אל הליצאום. היו לה עדיין הרבה ידידות טובות ואלה שהסתייגו ממנה לא חסרו לה במיוחד. כמעט שלא הרגישה שיותר ויותר בנות התרחקו ממנה.

ואז בא היום שבו בחרו את היטלר לקנצלר של גרמניה. באותו יום, באו גרדה ופליקס יחד עם אדית אחרי הלימודים הביתה. לפני דלת החנות עמדו כמה אנשי ס.א. ולא נתנו לאיש להיכנס. “אסור לקנות אצל היהודים!” הם צעקו, וסירבו לתת לילדים להתקרב. היו אלה גברים מדורטמונד שלא הכירו פה איש. שמו אותם לשמור שאיש לא ייכנס לחנות יהודית והם שמרו. “אנחנו גרים כאן,” אמר פליקס, והמשיך ללכת, אבל איש הס.א. דחף אותו בגסות אחורנית. קשה להאמין, אבל מי שבא לעזרתם היה אלבין. איש ממכריו הישנים לא היה מכיר את אלבין. הוא היה מפקד החוליה, מסורק ומגולח ונראה אפילו רחוץ. הוא לבש את המדים בגאווה בלתי מוסתרת והחזיק את הכלבה פריקה בשרשרת ליד הרגל. ובדמותו החדשה נראה יותר מפחיד מאשר אי פעם.

“תנו להם להיכנס,” ציווה על האנשים, “הם גרים כאן.”

“אה, שרצי יהודים!” אמר אחד הקלגסים והתקרב בצעד מאיים לעבר הילדים, אבל אלבין צרח:

“עזוב אותם לנפשם!” ופריקה השמיעה נהימה מאיימת. כך הגיעו פליקס וגרדה בשלום הביתה.

אדית הקטנה הצליחה עוד יותר, היא הייתה בלונדינית וכחולת עין. כאשר התקרבה אל חנות הוריה עצר אותה איש במדים ודיבר אל מצפונה: “בושה וחרפה,” אמר האיש, “ילדה גרמניה כל־כך יפה הולכת לקנות אצל יהודים? לכי הביתה ואמרי להורייך שיתביישו להם!” הוא גם רצה לצלם אותה בשביל העיתון, כדי שכולם יראו איך ילדה גרמנייה מעיזה לקנות אצל יהודי, אויב העם. אבל אז הרימה אדית הקטנה את הראש ואמרה חגיגית: “אני בתו של בעל הבית!” וצעדה ישירות קדימה אל פתח החנות והשאירה את איש הס.א., פעור פה, מאחור.

פלוגות החרם נשארו שלושה ימים ליד חנויות היהודים ואחר־כך עזבו. החיים חזרו פחות או יותר למסלולם ומי שקנה קודם בחנויות היהודים, המשיך לקנות גם עתה, אבל הצלקות נשארו.

גרדה המשיכה לנסוע על אופניה לבית ספרה, ובערבים נסעה לפגישות הקן לדורטמונד. יום אחד זיכו אותה אופניה בפגישה עם שליח מארץ ישראל. כיצד? שליח תנועת “הבונים” הגיע לעיר קלן, המרוחקת מאה קילומטר מדורטמונד, למועצה גדולה, וכל הקנים נדרשו לשלוח נציגים. הקן הקטן בדורטמונד לא היה משופע בגבירים, ולא היה בידו לשלוח נציג ברכבת. המדריך, יופ הנערץ, הביט בגרדה ואמר: “הרי לך יש אוֹפניים. סעי בשליחות הקן לקלן. מסכימה?” אם היא מסכימה? בטח! היא מתה לנסוע לקלן! מה גם שהיא יכולה להתארח שם בכבוד אצל הדוד יוסף. מה זה מאה קילומטר בשבילה? היא תגיע בכיף! להורים כמובן סיפרו סיפור אחר כי לעולם לא היו מרשים לבת שלוש־עשרה לנסוע באופניים לקלן. יופ האגדי צייד אותה במסמך המאשר שהיא הנציגה הרשמית של קן דורטמונד, נתן לה הרצאה מלומדת שעליה לקראה בפני באי הכינוס, והיא יצאה לדרך.

זה היה הרבה יותר קשה משחשבה בתחילה. כבר אחרי שעתיים של נסיעה כאב לה הישבן נואשות. אבל היא ידעה להתחכם. בכבישים הבין־עירוניים, הייתה פשוט נתלית מאחורי משאית ונגררת על ידה עד לעיר הבאה. זה אסור, נכון שזה אסור. אבל בימים ההם המשאיות נסעו לאט מאוד, ביד אחת החזיקה בכידון האופניים וביד שנייה בדופן הארגז של המשאית, והאוטו סחב אותה עמו קדימה. הנוף היה מרהיב, מזג האוויר נפלא וממש בא לה לשיר ולצהול, אבל מפחד שתתגלה הייתה חייבת לשתוק. רק התחייכה אל העולם והעולם חייך אליה בחזרה. ליד הערים, בקרבה המסוכנת של שוטרים, הייתה מרפה מן המשאית וממשיכה בכוחות רגליה עד ששוב חזרה אל הכביש, ושם הייתה בוחרת לה גוררת חדשה עד לעיר הבאה.

וכך הגיעה לקלן ומייד ניגשה להירשם בתור כדי לקרוא בפני המועצה את ההרצאה של המדריך. שם שמעו על המבצע של הילדה הקטנה מדורטמונד והתרגשו מאוד. הסיפור שלה עבר מפה לאוזן. איך ילדה בת שלוש־עשרה מגיעה על אופניים כנציגת קן דורטמונד. “כל הכבוד,” אמרו לה וטפחו על שכמה, והיא הייתה גאה ומאושרת. רק השליח הנערץ לא ידע מאומה. כך קרה, שכאשר היא קמה לקרוא את המסה שלה, לא הייתה לו סבלנות לשמוע את כל הקשקוש (כפי שהתבטא), ואמר: מה זה כאן? גן ילדים? איפה הגרלתם את הטיפשונת הזאת?" גרדה שמעה, נעלבה קשות והתיישבה במקומה. האנשים סביבה נרעשו, ואמרו לו: “למה העלבת אותה? הילדה הזאת באה על אופניים ממרחק מאה קילומטר מכאן. קצת סבלנות!” והוא הצטער מיד על פליטת הפה.

הוא היה איש נפלא. אגדה. מאוחר יותר הוא היה בין הצנחנים שצנחו בעורף האויב ונספו. בינתיים, שם בעיר קלן, רבים ממאות הצעירים שבאו לשמוע אותו, התעסקו כל היום בניסיונות לפייס את הילדה הקטנה שנעלבה ממנו. אבל גרדה התרחקה ממנו. רק ראתה אותו מחייך אליה מרחוק – והופ, היא איננה. ברוגז! לפנות ערב, בסיום הכנס, באו נשי ויצו טובות עם דוודים של נקניקיות חמות להאכיל את ילדי ישראל הרעבים. כולם עמדו בתור לפני הסיר הגדול המבעבע וקיבלו לחמנייה עם נקניקייה. גם גרדה עמדה שם. השליח הגדול היה פטור מלחכות בתור לנקניקייה עלובה, אך הוא ראה את הילדה שהעליב עומדת בין המחכים, מיד התברג לפניה. הרי כל מי שראה אותו פינה לו מקום. הוא ביקש מן הגברת הנרגשת שליד הסיר שתשים שתי נקניקיות נוספות בלחמנייה, הסתובב אל גרדה, קרץ לה בעליזות ושאל: “עם חרדל או בלי חרדל? כדאי לך עם חרדל כי זה הרבה יותר מעניין בפה.” בעל כורחה התחילה גרדה לצחוק והברוגז נמס כלא היה. האיש היה באמת מקסים. הוא נתן לה את הלחמנייה הגדושה בשלוש נקניקיות, שקיבל מרוב הכרת כבוד לשליח החשוב, חיבק את הילדה ואמר: “את בכלל לא טיפשונת. באמת לא. רק אני קצת חסר סבלנות. אני ממש, אוהב אותך.” כולם ראו. כולם שמעו, וגרדה זרחה. קודם עוד הייתה עייפה. קודם חשבה באימה על הדרך שעליה לעשות כדי להגיע הביתה. עכשיו חזרוּ אליה כל הכוחות שבעולם.

בארבע אחרי הצהריים שוב עלתה על אופניה. בדרך חזרה הייתה מרוצה ומחויכת וכל הדרך זמזמה את השירים החדשים, שירי ארץ ישראל, שלמדה בכנס. גרדה חזרה בשלום מן הכנס והייתה לגיבורת בקן, לפחות במשך שתי פגישות. הרבה יותר מאוחר, כאשר הייתה עולה חדשה בארץ, תלמידה במשק הפועלות, פגשה את השליח באוטובוס מחיפה לתל אביב. האיש ישב לפניה. מפעם לפעם סובב ראשו והביט בה. היא חייכה אליו, "האין אנו מכירים מאיזה מקום? שאל. “בוודאי,” אמרה גרדה, “אני אותה טיפשונת מקלן שהגרילו אותה מגן הילדים.”

מייד הוא נזכר, התיישב לידה והם פטפטו כל הדרך בידידות גדולה.

שוב לא ראתה אותו. זמן קצר לאחר מכן הוא צנח בעורף האויב ונספה במחנה השמדה…

מעתה עשו גרדה ופליקס כל יום ראשון טיולים ארוכים יותר באופניים. אפילו עד לוורנדורף אל סבתא פלורה נסעו באופניים. שם כאילו היה העולם עדיין שלם. אמנם גם שם צעדו פלוגות הס.א. ברחובות, ויותר ויותר צעירים הצטרפו אליהן, אבל ב“ברינברדה”, הרחוב של סבתא, לא השתנה הרבה, סבתא הייתה עדיין ה“אומה” האהובה על כל הרחוב.

לנסוע על אופניים לסבתא הייתה תמיד חוויה. הכבישים עברו בכפרים רדומים ובשדות ירוקים, והיו לרוב עטורי עצי דובדבן, שבאביב המטירו פרחים לבנים ובקיץ הזמינו לקטוף פרי אדום, חמצמץ ונפלא. ב“ברינברדה” עמדה דודה יוליה בדלת בזרועות פתוחות וחיכתה לחבק ולפנק. פליקס וגרדה עברו את כל הארץ באופניים. נם ביקרו משפחות יהודיות בכפרים נידחים כדי לאסוף כסף לגאולת האדמה. בכל בית יהודי עמדה הקופסה הכחולה ובה נאספה פרוטה לפרוטה לקניית אדמה בארץ ישראל.

העסקים של ההורים היו בכי רע ושני הילדים עשו מאמצים להצדיק את המלגה. פחות ופחות נשים קנו כובעים, הם יצאו מן האופנה ולאמא לא הייתה עבודה. גם האנטישמיות בחבל המכרות עם מחוסרי העבודה והעניים הרבים, הייתה חריפה מאוד. פה ושם דובר על הגירה, על חיסול ומכירה, אבל בינתיים, למרות הכול, עוד קיוו לטוב. שוב לא היה די להיות תלמיד טוב. זמן קצר לאחר שהנאצים עלו לשלטון, נסגרו שערי הגימנסיה והליצאום בפני כל הילדים היהודים בלינן והסביבה.

זה היה בוקר יפה ובלתי נשכח. פליקס וגרדה הגיעו כמו תמיד בבוקר לבית הספר. השיעור הראשון אצל גרדה היה צרפתית עם הגברת הובלמן. הגברת הובלמן נכנסה והכיתה קמה ודקלמה כמו תמיד: “בון ז’ור, מדמואזל אובלמן”, אבל הגברת הובלמן לא ענתה כרגיל בצרפתית, אלא אמרה בקול רועד: “גרדה זנדהוף וגרדה טריידל, קומו וארזו את ילקוטכן. אתן הולכות הביתה. בינתיים לא ילמדו בבית הספר הזה ילדות יהודיות.” שתי הגרדות קמו, ארזו את המחברות, לקחו את התרמילים וצעדו יחד אל הדלת. הדרך לדלת הייתה פתאום ארוכה מאוד. כאילו לא נגמרה. בלי להוציא הגה אחזו שתי הבנות זו בידה של זו. הגברת הובלמן הלכה אחריהן אל הפרוזדור. הכיתה הביטה בגבן המתרחק. אנארוזה קוסטהוף צחקה צחוק צורם, אבל יתר הבנות לא הצטרפו אל צחוקה ושתקו. כשהגיעו אל הפרוזדור הארוך, ראו איך מכל יתר הכיתות יוצאות הבנות היהודיות. אדית הקטנה בכתה והמורה שלה עזרה לה ללבוש את המעיל. גם לגברת הובלמן הזקנה והטובה היו דמעות בעיניים. אלה היו תלמידותיה הטובות ביותר. היא אמרה בקול רועד: “הרי זה רק זמני. אתם בוודאי תחזרו אלינו עוד מעט.”

הן לא חזרו. לגרדה זנדהוף התאפשר יותר מאוחר ללמוד בדורטמונד, אבל גרדה טריידל גמרה את חוק לימודיה לתמיד.

בחוץ עמד פליקס וחיכה לה. “אני אקח את אדית הקטנה על האופניים,” הוא אמר. “לא נשאיר אותה פה לחכות לאוטובוס.” ושלושתם נסעו על הכביש היפה הביתה, דרך חורשות ושדות, וליד המכרה הפולט עשנו באדישות. ומאז חדלו להיות ילדים.