ביחד עם הציוניות המדינית נולדה “צרתה” הקולטורה, שבה מתחבטים כל הקולמוסים כמעט מן הקונגרס הראשון. פירושים לפירושים נעשו לה והיא היתה כעין “מָן”, שכל אחד היה מוצא בו טעם מיוחד. האחד דרש, ש“קולטורה” זוהי – “על פרשת דרכים”, השני – ה“אדם העליון” ו“שנוי ערכין”, והשלישי – מתתיהו אחד וז’רגון. וכך באה אנדרלמוסיא לעולמנו, עד שאנשים מישראל, המצוינים בחריפות־מוחם, עמדו הפעם תמֵהים ונדהמים ולא ידעו להציל דבר ברור מכל הערבוביה הזו של דעות ושל דברים. וכך באנו לידי המחזה המוזר, שיהודים לאומיים מטיפים לקולטורה עברית ומוציאים מתוכה את – הלשון העברית; כאילו אפשרית היא קולטורה עברית בלי הלשון העברית, שקולטורה זו נוצרה ונתפתחה בה!

אבל הרי דבר ידוע הוא, כי מה שאי־אפשר אצל אחרים הוא אפשר, ואפילו מצוי, בחיינו. במזרח ובמערב קמו מתוכנו “מניחי”־קולטורה חדשים! במזרח כבר הגיעה חבת־הז’רגון עד למעלת הרתיחה ולמדרגת ה“דביקות”. במערב עדיין לא הגיעה לידי כך, אבל למדרגת קדושה ידועה כבר היא מגיעה גם שם. שם בטוחים, שכל הציוניות שופעת וניזונית מ“לשון־העם”. בארצות המערב – ודבר זה הלא הוא מן המוסכמות שאינן צריכות ראיה – הולכים היהודים ונכחדים וכל צנורות התחיה נמשכים, איפוא, מרוסיה; ומהיכן כח עצום זה יונק, אם לא מן השדרות הנמוכות של ה“המון”, מאותו “בור סוד”, שאינו מאבד אפילו טפה מעצמותו? – ובכן – הבו גודל ללשונו של המון זה! זוהי הלשון הלאומית האמתית, החיה, הטבעית וכו' וכו' של עם ישראל כולו!

הלשון “היהודית” (חלילה לקרוא לה ז’רגון או אפילו יהודית־אשכנזית!) היא היתה, איפוא, מקור התחיה ותריס בפני ההתבוללות. – אבל הנחה זו מהיכן היא באה? יהודי המערב והמשכילים שבמזרח מדברים בלשון המדינה ואף על פי כן הם חיים וקיימים בתור יהודים! יהודי המערב הם הם שנתנו את הֶס, הרצל, נורדוי, ווארבורג ועוד ועוד, אף על פי שאינם מדברים “יהודית” – ואיך אפשר לסתום עליהם את הגולל? במקום שיש קהלות יהודיות, ספרות ועתונות מיוחדת, אי־אפשר לדבר על התבוללות. ההבדל בין היהדות הגרמנית והרוסית הוא – שהראשונה שנתה את לשונה, שלקחה מן הגרמנים כהיהדות הרוסית וזִ’רְגְּנָה אותה על פי דרכה כשהגיעה השעה לכך, בעוד שברוסיה, במקום שההמון שקוע בבערות, השתמר המבטא הגרמני העתיק אחרי שֶׁהִזְ’דַּרְגֵּן גם הוא. במערב אירופה נהנים כמעט כל אחינו מנכסי הקולטורה המודֶרְנית, וברוסיה היא גדורה ומוגדרה בפני הרוב, ורק מיעוט זוכה ליהנות מזיוה; ובתוך אותו המיעוט אנו מוצאים אותה התסיסה, שהיתה בין אחינו המערביים, בכל חלופיה וגוניה, מפני שכך היא כבר דרכו של האיש החושב לבלי היות שוקט על שמריו, לבדוק תמיד את אליליו ולהמירם כשאין לבו פונה אליהם עוד. תקופת התחיה מצאה לה אולי בתחלת בריתה קרקע יותר פוריה ברוסיה, מפני שגלגל ההיסטוריה הסתובב כאן באופן אחר. במערב היו אחינו בין “עושי־ההיסטוריה” וגדלו יחד עם המאורעות. רוחות האֶמַנְצִיפַצִיָה נשבו להן לאט לאט, ויובלות נמשכו עד שהספיקו הרוחות האלו להפריח את נשמתה של היהדות ההיסטורית ולהפכה לגל של צֶרֶמוניות שאוּלות וריקות. הציוניות מצאה שם כבר יהדות עם־הארצית, וצריכה היתה להתחיל מאלפא־ביתא, “מתחית־מתים” לכשתרצו. ברוסיה לא התרקמה ונִטְוְתָה הקולטורה האירופית ואנחנו לא היינו שותפים ביצירתה. גם להרוסים וגם לנו הובאה מן המוכן מעבר לגבול. ואלהי האֶמַנציפציה, שדרש להקריב על מזבח “ההשכלה בת־השמים” את הנשמה, את העצמוּת, את כל האדם וישותו, הופיע שם בשעה שבמערב כבר התחילה שמשו לשקוע, ואלהים אחרים הרעימו דברות חדשות, וכבר הוּטף לשמירה־עצמית ונוּטעה שנאה עזה להתבטלות הישות. חתימת תקופה אחת והתחלת חברתה חדרו לרוסיה כשהצטלבו זו בזו; לא הספיקו היהודים עוד להתדבק באלֹהַ הראשון, – וכבר באה דחיה גדולה ועצומה מבחוץ, שהפרידה בין הדבקים. וכשנתעוררה ההכרה העצמית הלאומית של ישראל שאבה את הכחות החיוניים שלה מ“דפים בלים ואותיות מתות” לכשתרצו: מן המסורת העתיקה, מן הישיבות, בתי־המדרש, החדרים – “המקום, ששם עוד יעשן נֵרנו במסתרים”, ולא מאגדות־העם הז’רגוניות, ולא מן הז’רגון ו“ספרותו”, שאז בודאי לא היתה במציאות. אֵלו, שהרימו את דגל התחיה, לא שאלו ב“אוריו ותומיו” של ההמון כשחזרו בתשובה כמו שלא שאלו בהם כשהלכו למחנה אחר. הם היו דור של גבורים, לא דור של חנפנים: הם ידעו, כי את ההמון הם צריכים להרים אליהם, ולא להגרר אחריו. ולא על כתפיו של ההמון הז’רגוני נבנה בנין התחיה. המון זה אף אבן אחת לא הביא ליסודו, אבל אבנים אין מספר הביא להריסותו ולרגום בהן את בּוֹנָיו. ואם בימי שכרון האֶמַנציפציה לא התכחש המון זה לאלהיו כמו שעשו המשכילים, לא היה זה מתוך ה“אינסטינקט הבריא” שלו, לא מתוך אהבה לחיי־עולם ושנאה לחיי־שעה, לא מתוך הכרה־עצמית לאומית וחבה ליהדות המקורית, אלא מתוך חבה לאלילים ולתורות, שגם אותם הרכיבו עליו בזמן מן הזמנים במקל וברצועה על אפו ועל חמתו, – מתוך חבה ללשון, שבשעה שעל כרחו נכנס בעולה היתה זרה לו לא פחות מן הלשון, שרצו לזכותו בה בתקופת ההשכלה: הוא נהרג על שטריימל ומלבושים, שבשעה שזכוהו בהם נלחם במסירות־נפש נגדם; והוא יֵהָרג על שטריימל, שמכניסים אותו בה עכשיו על כרחו, אחרי שיתרגל בה ויחשבה לשֶלוֹ, אחרי יובלות שנים. כך הוא דרכו של ההמון: דורי־דורות עוברים עד שהוא מתרגל לאלהים חדשים, ומתדבק הוא בהם בשעה שזקנה כבר קופצת עליהם; אבל כשהם נעשים שלו הוא מגין עליהם באותה קשיות־העורף, שקודם בעט בהם, – ואז הוא רוגם באבנים את אלה הבאים להניף גרזן עליהם כמו שרגם קודם את אלה, שבאו להטיל אותם עליו. זהו סוד־קיומו של הז’רגון, ממש כסוד־קיומם של כמה ממנהגי־העם הטפלים – אלו הם פרי תחום־המושב, פרי החוקים המיוחדים, פרי העניות המנוולת! ואין כלל ל“העמיק חקר” ולגלות אורות במקום שאין אלא צללים, גבורה והכרה עצמית – במקום שאין אלא אמונה עוּרֶת וחוסר־טעם; ואין לקשור כתרים לההמון, האוחז בקשיות־עורף ב“לשונו”, ולהאשים את האינטליגנציה, הפורשת מן ההמון ומסגלת לעצמה את שפת הארץ, בשאיפה להתבדל ממנו כלפי פנים ולהאפיל על גזעה כלפי חוץ. הן גם אבותינו הביאו לאשכנז מארץ־גלותם הקודמת “לשון יהודית”, שהמירוה בלשון הגרמנים – ה“לשון היהודית” של עכשיו. כך עשו גולי ספרד, גולי צרפת ושאר נדחי ישראל; והם, שנשאו את דגלם ביד רמה ומקומות מושבותיהם לא היו להם אלא כ“פרוזדור” להגאולה, ש“חכו לה בכל יום שתבוא”, – הם הלא לא עשו דבר זה כדי להאפיל על גזעם!… ובכן, לא כל החזיונות ההיסטוריים שלנו מתבארים ב“מלחמת מעמדות”, במפלת האריסטוקרטיה ובנצחון הדימוקרטיה. הסבות הן יותר פשוטות. בלי לשון המדינה אין אנו יכולים להתקיים אפילו רגע. גם ההמון מתאמץ לסגלה לעצמו, אלא שמחוסר־יכולת וגם מפני שצרכיו הרוחניים מועטים וחושו האֶסתֵּיטי בלתי־מפותח, הוא מסתפק בגמגום ובמבטא משובש. והמשכילים – צרכיהם הרוחניים מרובים וטעמם דק, וחוץ מזה יודעים הם, איזה כח־מניע היא הלשון בחיי הפרט והצבור, ומכירים הם, שאותו כח הולך ותש כשמדברים במבטא מסורס או כותבים בסגנון בלתי־מלוטש, ויודעים הם גם זה, שידיעת הלשון על בוריה אינה נקנית “בין השמשות”, אלא ע“י “גירסא דינקותא”, – ועל כן הם עושים את לשון־המדינה ללשון המדוברת בביתם, כדי שלא להטיל על בניהם כמה וכמה לשונות ולעשותם לעלגי־לשון. ואם ירצו להראות להם את האור הגנוז שבנשמת האומה, הרי יש תורה־שבכתב ותורה־שבעל־פה וספרות עתיקה וספרות חדשה. היכן היא בזה הנטיה להתבוללות? – והבין לא אוכל את הסלסול, שרגילים לנהוג בז’רגון אפילו הרבה מן המקנאים קנאת הלשון העברית, שמבַכְּרים אותו על לשון־המדינה. אפשר עוד להבין את הזלזול, שנהגו החרדים והאדוקים בלשון־המדינה, ואת השתדלותם לקיים דוקא את הז’רגון, ההולך ונדחה בדרך הטבע – אם נאבה ואם נמאן – מפני הלשונות האירופיות: הם מאמינים בנסים, ובדרך שלמעלה מן הטבע הכל אפשר. אפשר עוד להבין את הזלזול, שנוהגים בלשון־המדינה האדוקים החדשים, המאמינים “במשיחי־אבטונומיות” ו”סיימים יהודיים" וכיוצא בזה. אבל הללו, שאינם מתנחמים בפנטסיות כאלו, הללו שיודעים ומכירים, כי גאולתנו לא תוכל להיות “משיחית” וגם לא תבוא בארצות הגלות, – באיזו דרך באים הם לידי הדרישה, שהז’רגון יוכר בתור לשון לאומית ושהוא יהיה הלשון המתהלכת בבתי־הצבור ובבתי־הספר שלנו? אנשים, שרואים את המצב כמו שהוא ועיניהם לציון, האיך הם נגרפים בזרם ונוטלים מן ההמון את הנשק היחידי במלחמת־הקיום שלו, את לשון־המדינה, שבעצמם הם משתמשים בו ושכשהוא לעצמו אינו מסוכן כלל לקיום היהדות? ושוב אני חוזר על שאלתי: מה היה תריס בפני ההתבוללות לאחינו המערביים, המדברים בלשון ארצם? או אפשר שאנו חושבים את עצמנו באמת לטובים מהם? –

“בעלי התשובה” שבין “בני־העליה” בין אחינו המערביים והמזרחיים התחילו להתקרב בעצמם אל אחיהם הנענים, שלפניו היו יראים לבוא עמהם במגע ורוצים הם לקרב אחרים ולהראות להם את זעזועי הנשמה ש“בעמק הבכא”, את אבני־החן המתגלגלות שם תבוא עליהם ברכה! זֶנגביל, פראַנצוז, קוֹמפֶרט ודומיהם לא הצליחו להראות את כל הטראַגידיה העמוקה של חיי הַגֶטו כהיוצרים של הספרות הז’רגונית – יהא כך! אבל אין מן הצורך להחליט, ש“הנשמה היהודית” הצטמצמה רק בּגֶטו המזרחי העתיק. העניות אינה נותנת לו “פריווילֶגיה” זו, העניות היא מכת מדינות וארצות, היא שאלה סוציאלית עולמית. ולפיכך אין להוציא גם את “הגטו החדש” מכלל גֶטו, כי גלות היא גלות, בין שיוצאת היא סמרטוטים ובין שיוצאת היא מחלצות. היא מתחלת במקום שהאדם הוא עלוב ונדרס, ואחת היא, אם הוא בא לידי כך בהיכל־גזית או בבתי־חומר ומרתפים, ואחת היא אם העלבון מתגלה בדמות פרעות או בדמות “חרמות ונדויים חברותיים”. הן גם בעולם המערבי, שלִכאורה הוא כלו אורה וזמרה, יש “עמק הבכא” שלו וזקוק הוא לרחמים לא פחות מן הגטו המזרחי, – ובמה הוא פחות יהדותי ממנו? ובמה המיסטיקה הערפלית, שנבראה בגטו המזרחי ונתבטאה ב“רַבּיוּת” וב“ספורי־נפלאות” משונים, היהדות הלקויה והטרופה, שהתכנסה באמונות לא־לה ובמנהגים לא־לה, – במה היא יותר מופתית ופחות גלותית מאותה שבמערב, שגם היא הלא השתמרה סוף סוף, אם גם בצורה מוֹדֶרְנית? הרי שתיהן כאחת רחוקות מן היהדות הקדמונית, הנבואית, החפשית, שלא משכה בעול ושלא נבראה בין הפטיש והסדן; ואם היהדות המזרחית נשתמרה בתוך קבוצים יותר גדולים בכמותם הרי לא נעשתה בשביל זה יותר מעולה. כי מה יצרו הקבוצים האלו במאת השנים האחרונות חוץ מן הספרות העברית החדשה, שהכורעים ברך לפני ההמון והז’רגון שלו מבטלים אותה בלבם או גם בפיהם ובעֵטם? ואין, איפוא, לשלוח אותנו לבית־מדרשו של ההמון, שדוקא ממנו נקח תורה, ואין לנהוג קדושה וסלסול בקובצי “שירי־העם” יותר מבספרים הַמְתַנִים את “יסורי וֶרתֶּר היהודי”, ואין צורך לומר, שאין לראות בהפצת הראשונים, “הנחת־קולטורה”, בשנוי־השם מז’רגון ל“יודיש” – ערכין חדשים ובה“עושר”, שמעשירים את דרי “הגֶטו החדש” בנכסי דרי “הגֶטו העתיק” – אתחלתא דגאולה והפחת רוח חיים ב“עצמות היבֵשות”.

מן הקונגרס הראשון מתחבטים בשאלת הקולטורה ועדיין אין הרבה מאתנו יודעים פירושה או מפרשים אותה במובן הפצת “יודיש”. “אחד־העם” שמשנתו תמיד ברורה, גם כן נכשל הפעם בטשטוש המושג ע“י הרחבתו היתרה. אמנם, בהערה לאחד ממאמריו השיב לאחד מן המערערים עליו, שהקונגרס היה יכול להטיל חובה על כל ציוני ללמוד בעצמו עברית וללמדה לבניו; אבל אותה הערה לא הודגשה די צרכה ובאה רק דרך־אגב. ובאמת, אלמלי במקום המלה האומללה “קולטורה” היו משתמשים במלות יותר ברורות והיו מחייבים בקונגרסים את הציוניים לעשות מה ש”עבריה" אומרת לעשות, לא היו הקומיסיות הקולטוריות שבות בכל קונגרס כלעומת שבאו ולא היו חוששים משום פירורי־דעות. בערכה של הלשון הלאומית הכירה ההנהגה הרשמית. הרצל, ששאל את גאַסטר: “קולטורה זו מה טיבה”?, לִמֵד את בנו עברית ולמדה בעצמו כמה שהיה אפשר לו. אבל המלה “קולטורה” נתחבבה ואיש לא חשב ע"ד “שנוי־השם”, ועל כן לא רק “יהודים מאתמול” כהרצל לא ידעו פירושה, אלא אפילו “יהודים מכבר” כגאסטר לא הבינוה. כי, כשֶשכחו הערה קצרה זו של “אחד־העם”, יצא, שלדעתו עומדת הקולטורה על מוסר היהדות ויעודי הנביאים; וקולטורה וההסתכלות־בעולם הפרטית של “אחד העם”, שהיא רק חטיבה מן הקולטורה, היו – אולי שלא בכונתו ורצונו – לשמות־‏נרדפים. ואז בא זאב יעבץ ואמר להעמיד את הקולטורה על “השכלה טהורה ואמונה צרופה”, וברדיטשובסקי רצה לעקור את הכל עד עברית, ואחרים הרחיקו ללכת והורו: גם “עד” בכלל. וככה נִכְוֵינו בגחלתנו…

ובאמת, כל אותם הווכוחים, איזוהי “קולטורה עברית”, באים שלא במקומם. הכרת יעודי הנביאים לאמת נצחית – זוהי השקפה פילוסופית סוביֶקטיבית. לציוני היא רשות ולא חובה. אנו מגינים על שלמות נפשנו וחירותנו הפנימית ולא על יעודים ומוסר קבועים לדורי־דורות. ההטפה לשבירת לוחות ישנים ולחקיקת חדשים אינה סותרת לא רק את עיקרי הציוניות המדינית, אלא אף לא את הציוניות “הרוחנית”. מְשַני־הערכין באמת אי־אפשר להם להפקיע את עצמם משעבודו של העבר: בלוחות החדשים תמיד יבהיקו איזו נצוצות מן הישנים. בלתי־ציוניים ובלתי־לאומיים הם רק אלה, המזלזלים בהעבר ורוצים מטעם זה להפסיק את הקשר שבינם ובינו לגמרי: השתחררות גמורה מהשפעת התורות, שנקלטו לתוך חלבנו ודמנו, אינה אפשרית, כי במשיכת קולמוס אינן נמחקות; ולפיכך אלו, שמכירים את כל העבר לשגיאה גסה אחת, אין להם תקנה להנצל הימנו אלא ע“י כליון חרוץ – ע”י טמיעה בין עמים מתוקנים. מי שאינו רוצה בכך צריך לראות את עצמו ואת דורו כחוליה בשלשלת הדורות; ושלשלת זו היא הלשון בלבד. הרוחות משתנות, אלים חולפים ואלים באים, והלשון לעולם עומדת, וימיה כימי חיי העם היוצר בה. אם תהיה לכולנו לשון אחת, ולא תהא לפי שעה אלא לשון שבכתב בלבד, ממילא תהיה לנו קולטורה שלנו, בין שתלך בדרך שהתוָה לה “אחד־העם”, בין שתלך בדרך, ש“מהפכי־הקערה” שלנו רצו להוליך אותה, ובין שתכבוש לה בעצמה דרך, שאי־אפשר כלל לראותה מראש ברוח־הקודש ההיסטורית. וקולטורה זו תהיה ממילא קולטורה אנושית ויהודית: אנושית, מפני שתינק מצנורות הקולטורה הכללית, ויהודית, מפני שתהא מלאה רוח הלשון העברית. כאן לא התוכן חשוב, אלא הקנקן. בתְכָנים עבריים עסקו גם הֶבל, גם בַּיִרון, גם אֶליוט, ובכל זאת אין היוצרים הגדולים הללו יוצרי הקולטורה העברית ויצירותיהם אינן קולטורה עברית. יתר על כן: “המנגינות העבריות” של היינה נשארו זרות לנו, אף על פי שקוראות הן “כמה קטן הוא הר סיני, שמֹשה עמד עליו”, והשירים ה“יוניים” של טשֶרניחובסקי יהיו שלנו, אף־על פי ש“חרפו את מערכות אלהי ישראל”: הלשון כבר מקדשת אותם – בלשון אחרת אי־אפשר “לאסור את יופיטר ברצועות של תפלין”. ה“אדם העליון”, מכיון שנכנס לרשותנו, כבר נשתנה, אף על פי שברדיטשובסקי השאירוֹ בצורתו ה“ארית” ולא אצל עליו מרוח הנביאים, כמו שרצה “אחד־העם”. כתבי־הקודש, “התורה שבלב”, החסידות, הקבלה, הפלפול, הפילוסופיה והשירה בתקופת ספרד וחכמת־ישראל והשירה בתקופת ה“מאספים” ו“בכורי העתים” – כמה רחוקים וכמה קרובים הם! זה כחה של הלשון, שמקרבת גם את הרחוקים. ולפיכך, תכנים עברים בלשון זרה “מתנכרים” אפילו כשהם נכתבים ע"י יהודים מלאים יהדות כרמון, ותכנים זרים, אם הם נכתבים עברית, מיד הם “מתיהדים”.

קולטורה – זהו סכום כל הקנינים, שיצר הגאון הלאומי. הקנינים שלנו הם פזורים ומפוזרים; כל מקום שהגלינו לתוכו נטל מאתנו חלק מיצירתנו, שבכל לשון, שנתגלגלה בה, לא מצאה את הניב הדרוש לה, ועל כן הקציעה בה לעצמה פנה מיוחדת וז’רגנה אותה. וכך היה מספר הלשונות, שהשתמשנו בהן מיום שגלינו מארצנו בפעם הראשונה, מספר הז’רגונים השונים שלנו. ודוקא בהז’רגון הגרמני עדיין לא השקענו כחות לאומיים, שאבֵדתם תזיל הרבה דמעות מעינינו. יחשבו ה“גרים” שלנו, ש“אגדות־העם” הז’רגוניות האחדות הן פניני השירה היותר יפה שלנו, ויאמינו למצא בהן אותו הקסם, שכל עם צעיר מוצא באגדותיו, אשר טל־הילדות שוכן עליהן ומתוכן מפכה שירת־העלומים, – יאמינו נא ה“גרים” בזה עד שיכנסו לפני ולפנים וידעו, כי אחרי כתבי־הקודש, התלמוד ושירי־ספרד אינן מצלצלות אגדות ילדותיות כאלו אלא כאירוניה מרה על הירידה הגדולה שירדנו, וכי לגבי עם עתיק כמונו אין כאן בחרות וילדות, אלא זקנה עוברת־ובטלה, שהיא “מיַלדת” את עצמה ומגמגמת מתוך אפיסת־הכחות. באמת נשתקעו גאוני המחשבה והאמנות שלנו – הגאונים הללו, שהם הם מורי־דרך לכל העמים וכל הזמנים – דוקא בלשונות אחרות. לא בז’רגון הגרמני אבדנו את ההיינים והבֶּרנים, את השפינוזות ואת המארכסים ואת הלאסאלים שלנו – אבדות יותר גדולות משירי העם! אלו הן אבדות שאינן חוזרות, ואם נבוא לקבץ את כל הנדחים הללו, כדי לסַכֵּם את כחות העם, אין אנו מספיקים. והקולטורה הצריכה לנו היא זו, שתתן לכל היצירות ההולכות ומתרקמות ניב אחד, כדי שלא יהא גורלן כגורל היצירות שאבדנו. וכשאנו שואפים לקולטורה אחת לכולנו אוסרים אנו בשאיפה זו מלחמה נגד הכפילות המאכלת אותנו בכל פה, ובכן אי־אפשר לנו להסתבך בכפילות חדשה. אם אין אנו רוצים להרוס בידנו האחת מה שאנו בונים בשנית, אין אנו יכולים להחזיק בשתי לשונות ברצוננו הטוב ולמצא זכות לקיום “השפה המדוברת”. כי היוצר אינו בבחינת “תלוש” לגבי הלשון, שבא להשרות עליה שכינתו בשעת רצון. אין הוא יכול להסתלק הימנה ולהשרות שכינתו על לשון אחרת בכל שעה שירצה: הוא מחובר באלפי נימין אל הלשון, שהוא יוצר בה, חי וגדֵל עמה, והם מושפעים וניזונים זה מזה. הסגנון הוא האדם, לפחות כך הוא צריך להיות – חלק בלתי־נפרד מנשמת היוצר, גלוי־עצמותו ותמצית־רוחו. ומפני שאין עצמותו של האחד דומה לזו של השני, אין יצירה חדשה מתרוקנת מכלי לכלי בלי שהיא ממעטת דמותה, והתרגום אינו מתרומם מעולם למדרגת המקור. כשהיצירה נעשית בלשון, שהיא בבחינת “אורחת נוטה ללון”, משמיטה יצירה זו מתחתיה את הקרקע, שמתוכה שופעים כל הכחות החיוניים שלה, מדלדלת את אוצרותיה, שאינם יכולים להיות בלתי־פוסקים אלא כשנובעים הם ממקור אחד, ופוגמת את שלמותה. הסופרים העבריים, הכותבים בעצמם את יצירותיהם גם ז’רגונית, חוטאים חטאה כפולה: חוטאים הם לכח־יצירתם, הדר בשתי רשויות ואינו יכול להכות שרשים לא בזו ולא בזו, באופן שמפני אותו “רבוי הרשויות” אין סגנונם יכול להעשות בטויה של עצמותם, אלא סתם אוצר בלום של ניבים ומבטאים משונים; וחוטאים הם ללשון העברית, שסוף סוף אינם “משוררים בה כמו שמשורר הזמיר”, אלא הם יוצרים בה אף בכוונה להחיותה ולהציל את העם מ“רבוי הרשויות”, ועל חשבונה הם מעשירים את הספרות הז’רגונית. אי־אפשר לעבוד שני אלים בבת אחת. מה שנותנים להאחד נוטלים מן השני, ונמצא, שכל עבודה ועבודה יוצאת לקויה. אולם, אם כל אדם הוא אדון לעצמו ואין אנו רשאים להתערב במעשיו אפילו במקום שאנו באים להצילו מבזבוז הכחות, – הרי רשאים וחייבים אנו למחות כשאנו רואים את האספות בהֶלסינגפורס ובהאַאַג באות לעשות את הציוניות סרסור לכפילות, כלומר, לאַשר בשם הציוניות את הז’רגון בתור לשון לאומית בצד העברית ולהפוך את הספרות הז’רגונית לספרות של יצירה. מ“מקלט־ליל” מדיני נערנו את כפנו, – ואנו באים להשקיע את מיטב כחותינו במקלט־ליל רוחני. אבל אנו יודעים כבר את טיבם של אותם מקלטי־הליל, שקודם שהונח בהם אפילו אריח אחד כבר בלעו כחות אין מספר, ולא רק שלא ישאירו כלום בשביל “מקלט־יום”, אלא אפילו את עצמם נלאו כבר לשאת. ואם אי־אפשר הדבר להאחז בארץ אחת ולקוות ש“בהתקע השופר” נצרור את ילקוטינו ונעבור לארץ אחרת, מכל־שכן שאי־אפשר להַגלות את הרוח ממקום למקום, כי הרוח מכה שרשים עמוקים באדמת מטעו ואינו נעקר אלא יחד עמה. ז’רגון בגלות ועברית בא“י – זהו להרוס בידנו האחת מה שאנו בונים בשנית. אילמלי היו יוצרי ספרותנו החדשה מסתפקים בקביעת מדור ללשון העברית בארץ־ישראל בלבד והם – בתור בני־הגולה – היו מטפחים את הז’רגון וספרותו, לא היתה לנו עכשיו לא ספרות עברית כאן ואף לא בית־ספר עברי אחד בא”י. שהרי כל אלו, שהכינו את עצמם לעלות לא“י ולברוא שם קולטורה עברית מקורית, כל אלו, שנלחמו מלחמה קשה נגד הלשון הצרפתית ושאר גידולי הגלות, שהרבה “מיטיבים” השתדלו להרכיבם בא”י, – כל אלו אינם מן הנולדים בארץ, אלא מיוצאי־הגולה ומחניכי הספרות החדשה, ילידת חוץ־לארץ. ואף להבא הרי יוּקח ה“חומר האנושי” לבנין הארץ במשך כמה עשרות שנים מארצות־הגולה; ואם כל בני־הגולה יהיו מחונכים ברוחה של לשון אחרת, שתֵּחָשב בעיניהם ליהודית, הרי נעביר את מלחמת הז’רגון והעברית לארץ־ישראל, ומי יודע את תוצאות הדבר…

ולפיכך, “עבודת־ההוה” של הציוניות אינה “פלאַטפוֹרמות מדיניות” ו“דגלים”, שהם בודאי ובודאי עבודת־ציוניים, אבל לא עבודה ציונית, אלא הצלת קנינינו הלאומיים, שהלשון היא אחת מן היותר יקרים שביניהם, וגם יצירת אפשרות של קולטורה עברית ע"י תחית הלשון העברית, שתצילנו מכפילות ותתן אפשרות לכל יוצרינו למנות את יצירותיהם־הלאומיות והאנושיות כאחת – בתוך ערכי הקולטורה העברית מפני שהלשון העברית תאחד אותן ותעשה אותן לחלקי הקולטורה העברית ממילא. ולפיכך צריכה עבודת הקולטורה במובן שהגדרתיה עד עתה להיות לחלק בלתי־נפרד מן הציוניות ולהעבד ביחד עם העבודה המעשית בארץ־ישראל. כי בלי העבודה להרחבת הלשון העברית במובן היותר רחב של מלות אלו אין תקוה להציוניות כמו בלי באַנק, קרן־קיימת ושקלים או בלי קנית קרקעות ויסוּד מושבות בארץ־ישראל.

שאלת הקולטורה העברית היא עתה – שאלת הלשון העברית!