משה דוד שׁוּבּ
כ“ב בתמוד תרי”ד – 18.7.1854 (מוינשטי, רומניה) י“ט באדר ב' תרצ”ח – 22.3.38 (ירושלים)
ר' משה דוד שוּבּ 🔗
מבוא זה של הספר נכתב בידי ד"ר חנה גלבר; לבנונה נוימן; מקסימה טרמברטי - נכדותיו של המחבר. (הערת פרוייקט בן־יהודה)
אבינו זקננו, ר' משה דוד שׁוּבּ, (לפנים יענקוביץ), נולד במוינשטי, רומניה, ביום כ“ב תמוז תרי”ד (18.7.1854), לאביו חיים יעקב, בן־תורה, סוחר ועורך־דין חובב, ולאמו ממשפחת רבנים מפודוליה. כמנהג הימים ההם למד ב“חדר” בבית־המדרש וקנה לעצמו בקיאות גדולה בתלמוד.
הראשון, שעורר בו את החיבה לציון והשאיפה לעלות לא“י היה דודו, אחי אמו, הרב יוסף אריה הכהן, שעלה בשנת תרכ”ד (1964) כדי להיות עובד אדמה בארץ האבות, אך כיוון שקשה היה לו להיאחז בקרקע הקים בית־חרושת ליין־שרוף בחיפה. הוא יצא כמה פעמים לרומניה בשליחויות ובאחד ממסעיו הגיע למוינשטי, הכין את בן אחותו משה דוד לבר־מצוה, השפיע רבות על הנער הרך בשנים ונטע בו את האהבה והגעגועים לציון.
בן י“ח נשא לאשה את שרה הינדה, בת ר' דב מבאקו. למד שחיטה ונעשה שו”ב (מכאן השם העברי שוב, שבחר לעצמו). הוא חכר טחנות והתפרנס בכבוד, אך תשוקתו לציון לא הירפתה ממנו ולא נתנה לו מנוח.
בשנת תרל“ד (1874) ייסד עם עוד כמה אברכים אגודה להכשרת עלייתם והתיישבותם בארץ. הם פנו במכתבים אל הרבנים צבי קאלישר ואליהו גוטמאכר ולקרל נטר וכן למרכזי כי”ח בפאריז ובלונדון, אך לא זכו לתשומת־לב מרובה.
בשנים תרמ“א–תרמ”ב (1881–1882, עם גל ההתעוררות לציון, שעבר על יהודי רוסיה ורומניה, שב ועורר את חבריו לעלייה ואף כתב על כך במאמרים בעיתונות. לאחר שאסף כשלושים בתי־אב, שביקשו לעלות ולהתיישב בארץ, פנה אל חברת כי“ח אך לא נענה. ר' משה דוד נשלח לארץ כדי לרכוש אדמה ולאחר יגיעות מרובות וטלטולי־דרך ממושכים ומסוכנים הגיע לביירות ומכאן, ברכיבה דרך הרי הגליל, הגיע לצפת ביום כ”ט בטבת תרמ"ב (1882). כשדרכו רגליו על אדמת צפת נפל אפיים ארצה, בכה מרוב התרגשות ובירך ברכת “שהחיינו”.
ר' משה דוד פתח בסיורים ארוכים וממושכים בארץ, בחברתם של י“ד פרומקין בעל “החבצלת”, אליעזר בן־יהודה וז”ד לבונטין. לאחר שיקולים מרובים בהצעות מהצעות שונות בחר באדמת ג’עוני, במורדו המזרחי של הר כנען. עם בואם של שליחים נוספים מרומניה קנו את האדמה ובנו עליה מושבה, שלפי הצעתו של ר' משה דוד נקראה בשם ראש־פינה, והוא נבחר לראש הוועד שלה.
עם חמישים המשפחות שהפליגו באניה “טיטוס” אל חופי הארץ, כדי להתיישב במושבה ראש־פינה, באו גם בני משפחתו של ר' משה דוד. בדרך לביירות חלתה ומתה בתו היחידה. מחשש שמא יעכבו את העולים בשל חשד כי חולים הם, החזיקה האם את גווייתה של הילדה בזרועותיה כאילו חיה היא, עד שירדו מן האניה.
מחמת מצבם הקשה של המתנחלים יצא בסוף שנת תרמ"ג (1883) לאירופה, לבקש עזרה. עם שובו כבר היתה המושבה בחסותו של הבארון ותחת שלטון פקידיו. הוא פוטר מן הוועד, נתמנה מורה לילדי המושבה והיה הראשון שהנהיג בבית־הספר שלו את שיטת ההוראה “עברית בעברית”.
בשנת תרנ“א (1891) עזב את משרתו כמורה וייסד את המושבה משמר־הירדן. הוא יצא לכמה מארצות אירופה לבקש עזרה למשמר־הירדן, אך שב בידיים ריקות. עם שובו מונה ע”י פקידי הבארון לנהל את המושבה עין־זיתים.
בשנת תרנ“ו (1896) יצא לברלין כדי לפקח על תערוכה חקלאית ארץ־ישראלית, שהוצגה במסגרת תערוכת התעשייה במשך ששה חודשים בברלין ושלושה חודשים בקלן. עם הופעת ספרו של הרצל “מדינת היהודים” יצא לווינה כדי להכיר את המחבר ומאז נקשרה ידידות ביניהם. הוא היה מלוום הנאמן של הרצל, וולפסון, בודנהיימר ואחרים בשעת ביקורם בארץ במרחשוון תרנ”ט (סוף 1898).
לאחר תקופת עין־זיתים ניסה להתפרנס מטחנה שייסד בצפת בשותפות עם וולפסון וקרמנצקי. כיוון שהעסק נכשל יצא לארה“ב כדי לצבור ממון, אך במקום זה עסק בהוראה, ייסד שם גני־ילדים ועשה נפשות למען ציון. בידיים ריקות חזר לארץ והיה במשך פרק זמן קצר מזכיר־המושבה זכרון־יעקב ואח”כ עבר לירושלים, שימש מורה ראשי לעברית בביה“ס של כי”ח וגזבר ביה“ס “בצלאל”. בשנים תר”פ־תרפ"ח (19201–1928) היה מנהל בית־יתומים “עזרת הגליל” בצפת והקדיש הרבה מכוחו, מרצו וזמנו להחייאת שפת העברית, אשר בימי מלחמת העולם הראשונה ירדה פלאים וכמעט שחרבה.
ר' משה דוד פירסם מאמרים בענייני היישוב בארץ ובחו"ל, בעברית, באידיש ובגרמנית.
ספריו: “תולדות האחוזות בגליל העליון” (תרנ"ב); “יסוד המעלה” (תרצ"א). את ספרו “זכרונות לבית דויד” הוציא במלאות לו 84 שנה ובמלאות שנה לפטירת בנו הרופא – אבינו ד“ר חיים יעקב דויד ז”ל (ט“ו באלול תרל”ט, 1879 – כ“ב בתמוז תרצ”ו, 1936), שעל שמו הוקם בית־מרגוע בטבריה בשים “בית דויד”.
ר' משה דוד נפטר בירושלים ביום י“ט באדר ב' תרצ”ח (22.3.1938) והובא לקבורה בראש־פינה.
משה סמילנסקי, איש העט והאת, תיאר והעריך יפה את אישיותו של אבינו זקננו:
– איש בעל צורה, גבה־קומה ורחב כתפיים, זקנו יורד לו על פי מידותיו ועל פניו מרחף תמיד צחוק של טוב־לב. אילמלא שערותיו מצבע ה“צפון”, דומה היה לאיש מן המזרח. גם קול ערב היה לו וידע פרק בשירה, וניגוניו מלנכוליים – הוא תמיד עליז וניגונו עצוב… – הם יוצאים מן הלב ונכנסים אל הלב. מחונן היה בכשרון הדיבור וידע לכתוב. הכל בו… ואף־על־פי־כן – כל ימיו ביקש מקום קבוע לעצמו, ולא מצא. נע־ונד היה כל ימי חייו.
("משפחת האדמה", ספר ראשון,
הוצאת “עם עובד”, תש"ג, עמ' 75–76)
במלאות שלושים וחמש שנים לפטירתו ראינו חובה לעצמנו, אנו נכדותיו, להוציא ספר זה, שאזל, במהדורה מצולמת. תפילתנו־תקוותנו שהדורות הבאים, בתוכם בנינו ובני בנינו, יקראו, יכירו וילמדו ממסכת חייו, תלאותיו, כשלונותיו והרפתקאותיו, חלומותיו ומפעלותיו של אדם מופלא זה, שכל חייו היו קודש לתחיית עמו, ארצו ולשונו.
ד"ר חנה גלבר, לבנונה נוימן, מקסימה טרמברטי
ירושלים, אדר ב' תשל"ג (1973)
הקדמת המחבר 🔗
אל אחי ורעי ונכבדי!
ראו נא ידידי, אני נותן לפניכם את ספר זכרונותי חלק א', זכרונות משבעים שנות עבודתי על שדה התחיה והישוב, וכל מה שאני מספר לכם בזה, לא מפי השמועה או הקריאה בספרים לקחתי אותם, אלא, הם עובדות שעברו על ידי, והם ידועים ומאושרים גם ע“י עדים נאמנים; את הספר הזה הקדשתי לזכר נשמת בני המנוח יעקב, המכונה ד”ר דויד ז"ל, שהיום הוא השנה לפטירתו.
כפי שתראו שמתי בראש הספר את טכס אבן הפנה ל“בנין” “בית מרגוע” שנבנה עתה בטבריה ע“ש בני המנוח ד”ר דויד ז“ל, ונקרא “בית דויד”, יען שגם הוצאת הספר לאור עתה הוא ג”כ כעין טכס הנחת אבן הפנה ל“החזקת” ה“בית מרגוע” כי את מחיר הספר אני מקדיש להחזקת הבית.
כפי שתראו בסוף הספר מספר אני לכם ומתאר את כל ההרפתקאות והצרות והיגון שבאו עלי בחתף בשנת ה’צ’ר’ו’ת, מלבד הצרות הכלליות שפצעו את נשמתי ולבבי כמו את כל לבב יהודי הדואג לעמו ולארצו, באו עלי ביחוד הצרות הפרטיות, הן באו כ“כ מקושרות ומשולבות זו אחר זו במדרגות זו למעלה מזו בקשין ובכבדן, ממש בבחינת צרות של “איוב” בזמנו. בראשונה מות ארבעת האנשים היותר קרובים והיותר אהובים לי זה אחר זה עד שהאחרון הכביד, ביחד עם זה התגברות מחלתי הקשה ומסכנת, שעודני סובל ממנה היום, נוסף ע”ז שני נתוחים קשים שכבר הייתי על ידיהם על סף המות. האין אלה יסורים של “איוב”! ועכ“ז ב”ה לא באתי לידי הטחה כלפי מעלה ח“ו. אני מביט על כל זה שעבר עלי מתוך מבט דתי ואמונתי, כי מתוך סדור המקרים בסדר כ”כ נפלא, כאלו יד נעלמה סדרה אותם מתוך כונה מיוחדת שלא עפ“י דרך הטבע, בזה אני רואה אצבע אלקים, השגחה פרטית. כאלו בחזון הראה לי השופט כל הארץ בזה שעלי לעשות חשבון עם נפשי בעת זקנתי, וביחוד בזה אשר אחרי כל מה שעבר עלי, אחרי הנתוחים הקשים שכלם התיאשו ולא האמינו עוד בחיי, הצילני ד' ונתן לי חיים, באתי לידי החלטה שחפץ ד' ממני שעוד אפעול בעולם הזה, ביחוד איזו פעולה לעלוי נשמת בני יחידי ז”ל, וכאשר עשיתי חשבון עם נפשי מה אוכל אני הזקן החולה החלש לעשות עוד דבר ממשי שיביא תועלת לצבור? אמנם “תשובה ותפילה וצדקה” מעבירים את רוע הגזרה: “תשובה ותפילה” עד כמה שיש בכחי הדל והחלש, אעשה. אך העיקר “צדקה”? לוּ היה לי רכוש ליסד איזה מוסד שיתאים לרוחו ופעולתו של המנוח בחייו, אבל הרכוש איהו? למרות שבעים שנות עבודתי על שדה התחיה והישוב לא קמצתי בשבילי לא בית ושדה, לא כרם ופרדס, לא שור וחמור. ולרש אין כל. ויחד עם איוב אוכל גם אני לומר: “ערום יצאתי מבטן אמי, וערום אשוב שמה, ד' נתן וד' לקח יהי שם ד' מבורך מעתה ועד עולם”. –
אך יגעתי ומצאתי. הנה הספר “זכרונות לבית דויד” שהוצאתי עתה לאור על שם בני המנוח ז“ל, אני מקדיש אותו למטרת החזקת “בית דויד” בטבריה, וזה הוא שאמרתי אם הטכס להנחת אבן־הפנה ששמתי בראש הספר הוא ל”בנין" הבית, הנה ההוצאה לאור של ספרי זה היא הטכס ל“החזקת” הבית, וזה מתאים לרוחו ופעולתו של המנוח, כשם שמאות ואלפים חולים נושעו על־ידו בחייו, כן יושעו מאות ואלפים חולים ב“בית־דויד” זה, ועד כמה שתתרבה מכירת הספר תתגדל ההכנסה בשביל החזקת הבית.
ועתה אחי ורעי, ידידי ומכירי, אני פונה אליכם בזה, כשם שרעי איוב באו לנחמו, כן בואו נא גם אתם לנחמני, אך לא לשם וכוח ע“א דרכי ההשגחה תבואו, יען אין לי על מה להתוכח, אני באמונתי אני חי, כי הכל בהשגחת הבורא ב”ה וד' הצדיק, ואני מקבל את היסורים באהבה. ואת הנחמה שאני מבקש מכם ידידי, היא לקנות את הספר, להשתדל להפיץ אותו בין ידידיכם ומכיריכם למען הרבות בזה את ההכנסה בשביל החזקת “בית דויד” וזו תהיה בשבילי הנחמה היותר גדולה וחשובה ותועלת גדולה לנשמת בני המנוח ז"ל. מלבד התועלת הגדולה הכללית למאות החולים האומללים העניים הבאים להתרפאות, וחסר להם אמצעים לשכור להם חדר למקום מנוחה, ובבית הזה ימצאו מנוחה בסכום פעוט, גם בחנם אם יהיה נחוץ. ובברכת הנהנים תבא עליהם, וזה יתן לי כח ואמץ להבליג על הכאב הגדול שקשה להשקיטו.
בתקותי כי דברי אלה היוצאים מלב כואב של אב שכול ימצאו מסלות בלבכם ובלב כל איש היודע ומבין את גודל וחשובת המוסד, הנני מאחל לכם חיים ארוכים ומזוני רויחי, ונזכה כלנו ביחד לראות בבנין ארצנו השלמה ובביאת גואל צדק אמתי.
יום הולדתי השמונים וארבע ויום השנה לפטירת בני ז"ל,
ירושלים, כ“ב תמוז תרצ”ז
מ. דוד שוב.
פרק א. ד"ר הרצל בארץ־ישראל 🔗
חשובת הזכרונות. – הכרתי הראשונה. – תערוכת א“י. – מדינת היהודים. – הרושם. – משלחת לווינה. – וולפזון. – במבוס. – התערוכה בקלן. – דרכי לווינה. – ליאו וויס. – במשרד ד”ר הרצל. – שיחתי עמו. – השולטן, – הברונים. – חתימות העם. – נותן לי פקודות. – הערה.
אל הקוראים: הזכרונות האלה היו שמורים בזכרוני כאוצר יקר, מהם זה ארבעים ואחת שנה (פרק ראשון), ומהם כשלשים ושמונה (פרק רביעי). קדושים היו לי הזכרונות הללו כדבר חזון נבואי שזכיתי אליו בימי חלדי. תמיד לבשתי גאות כי הכרתי את הרצל עוד בטרם יכנס כלו לעבודת הציונות, לפני הקונגרס הראשון, וכי לקחתי בה גם אני חלק קטן. בפרט החזקתי זכות יתרה לעצמי על שהייתי האחד בא“י, שהוזמן להיות המלוה של הרצל וחבריו דוד וולפסון, ד”ר שנירר, ד“ר בודנהימר ואינג' זידנר, במסעם בא”י להפגש עם וילהלם קיסר, (כמבואר הלאה בפרק י"ז).
קדושים ויקרים היו לי הזכרונות האלה, וכשהיו ידידי מציעים לפני לתת אותם לספר, היה פחד תוקפני שמא אם אוציאם לרשות־הרבים יאבד האוצר הזה מידי וקדושתו תחולל. אמנם, פעם בפעם, ביום זכרון של הד"ר הרצל, מספר הייתי לפני הקהל קטע קט מהזכרונות האלה, אבל בכללם נשארו הדברים שמורים עמי עד היום הזה.
במלאת עשר שנים למות הרצל, ביום כ' לחדש תמוז תרע“ד, וביום שלאחריו, ואני אז הגעתי לשנות־זקנה, כי נמלאו לי ששים שנה, – אמרתי: באה העת למסור את הזכרונות לקהל, הרציתי אותם לפני אחדים מאחי חברי המכבים הקדמונים בירושלים. ועל־פי בקשתם החלטתי להוציאם לאור. מסרתי אותם למדפיס החכם א.מ. לונץ ז”ל, והנה פרצה המלחמה והתחילו הרדיפות נגד הציונים. המדפיס פחד להחזיק את “הזכרונות” אצלו והחזירם לי. מובן כי גם אנכי החבאתי אותם, כי עלולים היו, כידוע, להעמידני בסכנה.
ואחר אשר בעזרת הבוחר בציון באה לנו התמורה והגאולה, הנני למלא את החלטתי לפרסם את זכרונותי ברבים. מלאתי את החלטתי ופרסמתי חלק מזכרונותי בשבועון “הבוסתנאי” תרצ"ד.
אמנם יודע אני, כי לוּא היה החומר הזה ביד סופר מהיר, היה יכול לעשות ממנו מטעמים ולכתוב עליו ספר שלם. אך אנכי אין הספרות אומנותי, ואין לי הכשרון להרחיב הדבור, והנני מספר לכם בשפה פשוטה דברים כהויתם, בלי כחל ובלי פרכוס, ומקוה אני כי הקוראים הנכבדים ימצאו בזה חפץ. והיה זה שכרי, שאזכה עוד לראות בהמלא כל הרעיונות הנשגבים אשר הגה מנהיגנו הגדול ז"ל. מפני חשיבתם אני נותן אותם בזה בתחלת ספר הזכרונות שלי בפרק מיוחד1.
הדבר היה בקיץ שנת תרנ“ו. בתערוכת התעשיה בברלין הוצגה גם התערוכה הא”י, שערכו הציונים בברלין, שבראשם עמדו ד“ר הירש הילדסהיימר, וילי במבוס ועוד. אותי הזמינו2 מא”י לנהל שם את התערוכה שלנו (על דבר התערוכה הא“י המענינת הזאת שנקראה עפ”י השלט בשם העברי “תערוכת מושבות בני ישראל בארץ־ישראל” אדבר במקום אחר, בזכרונותי ע"ד הישוב). בקיץ ההוא יצא לאור ספרו הידוע של ד“ר הרצל “מדינת יהודים”. שמו של ד”ר הרצל לא היה עדיין ידוע בין הציונים. גם בספרו זה לא הזכיר את ארץ־ישראל אלא דרך אגב; אבל הספר עצמו עשה אז רושם אדיר בעולם הציוני, ביחוד בברלין. נתכנסו לאספה רבים מעסקני הציונים בגרמניה, בהם ד“ר הילדסהימר, במבוס, ד”ר הינריך לווה, דוד וולפסון, טורף ועוד. באותה אספה הוחלט לשלוח משלחת לווינה, להשפיע על ד“ר הרצל ולהטות את לבו שיהיה כלו לציון. במשלחת השתתפו במבוס וולפסון. הראשון, שהיה ציוני מעשי, לא מצא בד”ר הרצל את אשר חפץ. הוא ראה ונוכח שהד“ר הרצל הוא כלו מדיני, אינו מחשיב את המעשים הפעוטים, שעסק בהם במבוס. הוא שב על עקבו בקרירות, מבלי הכנס אל המפלגה הציונית של הרצל, ונשאר בחוג “חבת ציון” כמקודם. ואח”כ היה גם למתנגדו של הרצל. לא כן דוד וולפסון. הוא שב מווינה מלא התפעלות, התלהבות ושמחה על שד“ר הרצל הסכים לציון; ומדי דברו בהרצל תאר אותו כנביא איש־האלהים. מאז היה חסידו הנאמן ולנושא כליו, ולא פסקה חליפת־מכתבים ביניהם עד הסוף, כידוע. לא אֵטעה אם אומר כי לוולפסון היה החלק הגדול ביותר בציונותו של ד”ר הרצל. בימי שהותו בווינה השפיע על הרצל השפעה מרובה. הוא לא הניח כל הזדמנות ושעת־כושר להטות את לבו לציון. כפי שספר לי וולפסון, דרש ממנו ד“ר הרצל, שישלח לו את כל הספרות העוסקת בעניני א”י והציונות – והוא, כמובן, מלא את בקשתו.
בחורף שנת תרנ“ז גמרתי את עבודתי בתערוכה, שעמדה ששה חדשים בברלין ושלשה חדשים בקלן. כשהחלטתי לשוב לביתי, לא”י, אמר לי וולפסון כי נחוץ הדבר מאד שאסע דרך וינה, להתראות עם ד“ר הרצל, המתענין הרבה בעניני א”י, וישמח לראות אותי ולשוחח אתי. אמרתי לוולפסון: אנכי אינני מכיר את האיש הגדול והנכבד הזה, כפי שתארת אותו לפני, ואין זה מן הנמוס לבוא אליו ואיש לא הציגני לפניו. וולפסון הבטיח לי שהוא ידאג לכך אשר בבואי אל הד“ר הרצל כבר יהיה שמי ידוע לו; עלי רק לשלוח לד”ר הרצל את כרטיסי.
ובכן עשיתי את דרכי לווינה. בבואי שמה לעת־ערב, נסעתי ישר לבית מר ליאו וויס, בעל בית חרושת למראות מלוטשות, שהזמינני לביתו עוד בהיותי בברלין, ברצותו להתיעץ אתי בדבר קנית פרדס בפתח־תקוה. הוא אמר לי שנתעורר לכך ע“י קריאתו את ספרי: “בּעשרייבּונג פאן דיא קאלאָניעס אין ארץ־ישראל, זייער געשיכטע אונד שטאַנד”, שיצא לאור ע”י הציונים בווינה. כשספרתי למר וויס, כי עלי לנסוע תכף לראות את ד"ר הרצל, הציע לי שיסע גם הוא אתי במרכבתו, כי משתוקק הוא מאד לראות ולהכיר את האיש, שמרבים כל־כך לדבר עליו בזמן האחרון.
נסענו למשרדו של ד“ר הרצל, אך לא מצאנוהו שם. השארתי את כרטיסי אצל המשרתת. למחרת היום, בבוקר, סרתי שוב אל משרדו, הד”ר הרצל יצא לנגדי וקבלני בחבה רבה, וגם הביע לי את שמחתו ותודתו על אשר באתי אליו. עוד ברגע הראשון לשיחתנו לקח את לבי: פניו היפים והעדינים, דבורו הנעים, המצלצל בנגינה יפה מעולם האצילות. פעלו עלי בכח הפנוטי. לעולם לא אוכל לשכוח את הרגעים ההם. כשעה שלמה ישבתי אצלו, והוא דבר אתי דברים על ישוב א“י. למרות ההתרגשות שתקפתני בבואי לפניו, פעלו עלי דבריו הנעימים עד שדמיתי כאלו אני יושב ומשוחח עם אחד מידידי הקרובים לי ביותר. על שולחנו לפניו עמד גלובּוס, המקום שבו נרשם חלק א”י היה לנגד עיניו, מנוקד בנקודות פה ושם. ומדי הזכירו איזה מקום בא“י, הראה לי באצבעו על הכדור; הרבה דברים, ששמעתי אז מפיו על דבר א”י ועתידה. קראתי אח"כ בספרו “תל־אביב”.
בהמשך השיחה אמרתי לו: טוב, אדוני הד“ר, אבל איך הוא מצב הענינים בקושטא? על זה ענה לי בחבה, שהוא מתעתד לנסוע לקושטא, להתראות עם השולטן, בקשר עם הרעיון על מדינת היהודים בא”י. אנכי, בידעי ובהכירי היטב את המצב בקושטא, ואת הקושי שיש בדבר, לא יכלתי להתאפק מלהגיד לו את אשר עם לבי, אמרתי לו: היודע, אדוני הד"ר, את גודל הסכנה הכרוכה בזה, לבוא אל השולטן עבדול חמיד ולדבר אתו על־אדות ארץ־ישראל בתור מדינת היהודים? אני ירא מאד שלא יצליח, ופה הוא המכשול הגדול ביותר העומד על דרכנו. דרושה זהירות גדולה.
הרצל ענה לי בצחוק על שפתיו: רק אל פחד! יודע אני היטב את מצב הדברים, כבר דאגתי לכך שהכל ילך כשורה. והיה־נא בטוח, כי יותר קל לי להכנס אל השולטן ולדבר עמו על מתן ארץ־ישראל ליהודים, מאשר להוציא מידי יהודינו הידועים את הכסף הדרוש לכך. דבר אחר עומד לשטן על דרכי: הדעה המקובלת אצל כל מלכי ארץ ושרי תבל, שהבּרונים הם הם ראשי העם היהודי ומנהיגיו, ואילי־הכסף שלנו הם הם דבּרי האומה. ברון פלוני ובּרון אלמוני ובאי־כחם מדברים תמיד בשם העם, מבלי שהורשו לכך; ואעפ“י שהעם היהודי איננו כלל תמים־דעות אתם, הם מופיעים ומדברים בשמו. ומפני שאין מוחה נגדם, לכן רואים בהם הכל את המנהיגים האמתיים של עם ישראל. עכשו, בבואי להתיצב לפני השולטן, לדרוש ממנו לטובת העם, הן לא אוכל לדבר בשם עצמי, כי אם בתור ב”כ העם. אמנם, בטוח אני, שעם ישראל המעונה כל־כך בגלותו, לא יתנגד לי בלכתי לדרוש את טובתו מאת השולטן, ויכול אני לדבר בשמו גם מבלי לקבל רשות קודם; אולם מה אעשה, אם אחרי דבּרי עם השולטן בשם עמנו, – ובטוח אני שהוא ישים לב לדברי, – יבוא הבּרון נ…. ויודיע לו במכתביו כי שקר דברתי, כי אינני ב“כ העם היהודי, שאיננו רוצה כלל לשוב אל הארץ, וכו'? הלא כמתעתע אהיה בעיני השולטן. (בדברו את הדברים האחרונים הזכיר גם שמות אנשים ידועים… ודבר במרירות ובכעס עצור, מפני שכבר נסה לפנות למקומות הגבוהים, והאנשים האלה שמו מכשולים על דרכו, ומצא דלתים סגורות). ובכן, – סיים הד”ר הרצל, – בהופיעי לפני השולטן עלי להביא אתי כח־הרשאה מרוב העם או מחלק גדול ממנו. נחוץ לאסוף כמיליון חתימות מבני־ישראל, היושבים ברוסיה וברומניה וכו', על תעודה המודיעה ראשית־כל על חפצם לשוב לארץ־אבותם, ועל בחירתם באיש אשר ידבר בשמם; ובזה אוכל להתיצב לפני השולטן.
אחרי שמעי ממנו את הדברים האלה, אמרתי לו: מדבריו נתבאר לי פסוק אחד בתורה – “הן בני ישראל לא שמעו אלי, ואיך ישמעני פּרעה?” – הרצל צחק ושמח לדברי: הנה כי כן, רואה אתה שצדקתי…
בהפרדי ממנו נתן לי אילו פקודות למלאותם, בקש ממני להשאר עוד אותו לילה בווינה לבוא לאספת האגודה “ציון” שתהיה בערב. בבואי שמה הציגני לפני החברים, שרבים מהם אמנם היו ידועים לי מקודם. הוא בקשני להמציא לו לפרקים ידיעות מא“י. וכיון שאנכי כתבתי את מכתבי בעברית, שלחתי אותם לוולפסון, והוא מסר את תכנם לד”ר הרצל. מאז הייתי המורשה היחידי של הועה“פ הציוני פה בא”י, ואלי היו פונים בעת הצורך.
היו בידי הרבה מכתבים מאת ד"ר הרצל3 וביחוד מוולפסון. אך לדאבון לבי הייתי מוכרח לשרוף אותם בימי המלחמה, מפחד ג’מל פחה, כמו שבערתי את הארכיון שלי מתולדות הישוב. וחבל.
פרק ב 🔗
מכתב מועה“פ הציוני. – נסיעתי לבירות. – תלגרמה בשלשה העתקות עברו בנס. – האורחים באים. – ד”ר הרצל והאשה העניה. – שלש עגלות, ואין. – עגלתו של ר' הרש הזקן. – ניגו, – במקוה ישראל. – ראשון לציון. – יודילוביץ. – המנהל חזן. – ד"ר מזיא. – ודי־אל־חנין. – ראובן לרר. – צעירים רוכבים לנגדנו. – רחובות. – זקן מברך שהחינו.
בחודש חשון תרנ“ט קבלתי מכתב מאת הועד הפועל הציוני בווינה, בו הוא דורש ממני להמציא לו ידיעות בדבר אגודת בע”מ בירושלים, שפנתה אליו בבקשת־עזר. באותם הימים הייתי פקיד של הבּרון, מנהל המושבה עין־זיתים אצל צפת. עניתי לועד הפועל, שבכדי למסור לו ידיעות נכונות ומפורטות, עלי לנסוע ירושלימה; ומכיון שהנסיעה לירושלים דורשת הוצאות לא־קטנות, יודיעני בטלגרמה, אם כדאי הדבר להוציא הוצאות לצורך זה. חכיתי לתשובה. בינתים הוכרחתי לנסוע לבּירות ולהרי הלבנון, בדבר חקירה ודרישה על־אדות עבודת המשי, שחפצנו לסדר במושבה ראש־פּנה, שהרבה עצי־תות היו נטועים בה. בדעתי היה לנסוע מבירות גם ליפו, לכן צויתי במשרד הטלגרף בצפת, שאם תבוא טלגרמה על שמי, תשלחנה אלי שתי העתקות ממנה – אחת לבירות על שם המלון רבינוביץ, ואחת ליפו על שם מר סוכוולסקי (עתה דנין). והנה עוד בהיותי בבירות קבלתי טלגרמה – אבל לא זו שצפיתי לה, ולא מווינה אלא מאיזמיר, וזה נוסח הטלגרמה:
David Shoub, Safed. Kome müit 4 Freunden. Mich erwarten Mitwoch früh Jaffa, awal hadavar Jehe besod gadol.
David Wolfsohn
יש להעיר, שבימים ההם התכוננו בארץ־ישראל לבואו של הקיסר הגרמני וילהלם, ושוטרי־חרש לאין מספר שוטטו בכל פנה ושמו עיניהם בכל עובר, וכל מי שנמצא עליו איזה חשד היו חייו בסכנה, או הושם במאסר, או עמד להגרש מן הארץ. טלגרמה זו שנשלחה לשלשה מקומות – לצפת, לבירות וליפו – עלולה היתה להביא במאסר אותי ואת כל אלה שהטלגרמה נשלחה על שמם, מפני חשד של רגול וכיוצא – אלמלי נתגלה פירוש המלים העבריות: “אבל הדבר יהא בסוד גדול”. באמת, עד היום לא אוכל להבין, כיצד לא הושם לב לכך, והענין עבר בשלום. מובן, שעוד באותו היום הפלגתי באניה הראשונה ליפו, וגם שם מצאתי את העתק הטלגרמה. שמרתי את הפקודה ולא גליתי לאיש את דבר בוא האורחים. שערתי מיד שד“ר הרצל הוא בין האורחים, כי וולפסון רמז לי עוד קודם במכתבו אלי על אפשרות בואו לא”י יחד עם הד“ר הרצל. הכינותי חדרים במלון קמיניץ בשביל האורחים, וביום הרביעי בבוקר הלכתי אל החוף להקביל פניהם. בבואי שמה, והנה סירה מתקרבת אל החוף, ומתוכה עולים חמשת האורחים הגדולים: ד”ר הרצל, דוד וולפסון, ד“ר בודנהיימר, ד”ר שנירר ואינג’ניר זיידנר מווינה. השוטר שעמד על החוף ובדק את כל איש ואיש בעינים חשדניות, הביט רק בתעודותיהם, בעת שד“ר הרצל אמר לו איזה מלים, הרשה אותם ללכת הלאה. נגשתי אליהם, ואחרי ברכת “שלום עליכם”, כנהוג, אמרתי להוליכם העירה לבית־המלון. והנה רואה אני שד”ר הרצל עומד במקומו מבלי לזוז ופניו מופנים אל הים, אל הסירות, שמביאות עוד אנשים מהאניה. הוא מביט בעיניו היפות והמאירות, כאילו מחכה הוא למי שהוא שיעלה מן הסירות. חשבתי שהוא ממתין כאן עד שיובאו חפציו. ובינתיים אנשים רבים מתאספים ומביטים בסקרנות על הרצל, אחד אף בא ולחש לי באזני – כמדומה לי שזה היה מר סוכובולסקי: “הלא זהוּ ד”ר הרצל! האין זאת?" הכירו אותו עפ“י תמונתו שהיתה כבר נפוצה בא”י. אחדים התחילו להדחק ולהתקרב אליו. בראותי זאת, פניתי אליו ואמרתי לו, כי עלינו ללכת למלון, והחפצים יובאו – אין לו לדאוג להם. אך הוא לא ענה דבר והוסיף להביט אל הים – וחכה. וכשהעירותי לו שוב, כי לא נכון הדבר לעמוד כאן, מפני הדוחק הגדול – רמז לי וולפסון שלא אפריע לו; בודאי מצפה הוא לדבר־מה, ואין להטרידו. לאחר שחכינו כחצי שעה, ראיתי והנה סירה מלאה נוסעים נגשת אל החוף, הדחק הוא גדול, השוטר מעכב את כל אחד ואחד, עד שהוא בוחן ובודק את תעודותיו, אולי ימצא בהן איזה פסול. באותה שעה עמד ד“ר הרצל ושם את מבטו ביורדים מן הסירה; כשעמדה, עלתה מן הסירה אשה אחת וילד בצדה. מיד נגש הד”ר הרצל אל השוטר והחליף עמו אילו מלים, הוריד את האשה, והציגה לפני, באמרו, אדון שוב, אנא תדאג לאשה הזאת ותשתדל שתוכל לנסוע לזכרון־יעקב.
מלאתי את פקודתו. כששאלתי אח“כ את האשה לפשר הדבר, ועל מה חרד הד”ר הרצל את כל החרדה הזאת בשבילה, – סחה לי האשה לפי תומה, כי אין היא יודעת ואיננה מכירה בכלל את האיש הזה, כי אין זה אלא מלאך מושיע, ברכות מאליפות תחולנה על ראשו! היא באה מרומניה אל בתה אשר בזכרון־יעקב, וכיון שלא היתה בידה כל תעודת מסע, חששה שלא תוכל לרדת ביפו. בראותה על האניה את האדונים האלה, לא ידעה תחילה כי יהודים המה; אבל אח“כ, בראותה שד”ר הרצל לטף בחבה את שערות הילד שלה, ובשמעה את המלים ירושלים, ציון, וארץ־ישראל, נאמרות תכופות בשיחותיהם–הבינה שיהודים הם, ופנתה אליהם בבקשתה, להשתדל בעדה, שתוכל לבוא אל בתה. האיש היפה הזה, בעל הזקן השחור, אמר לה בחבה רבה: “אל תדאגי, גברת, אנחנו נדאג לך שתבואי בשלום אל מחוז חפצך”. – והד"ר לא שכח את הבטחתו. בתוך הרעש והדוחק זכר את המסכנה, ובלי אומר חכה לה והורידה אל החוף, באמרו לשוטר שהיא שייכת לאורחתו. השוטר לא התנגד, כי הבין והרגיש שאין זה אדם פשוט.
אותה שעה ראיתי את גדולתו של הד“ר הרצל מתוך ענותנותו. אדם נוסע להפגש עם הקיסר האדיר, וכל רעיונותיו ומחשבותיו שקועים בהכנה לקראת הפגישה הגדולה הזאת – ועדיין נשאר מקום פנוי בלבו ובמוחו לזכור את הבטחתו לאשה העניה – אכן, רק בעל־נפש עדינה כד”ר הרצל מסוגל לכך.
כאמור, לא גליתי לאיש את דבר בוא האורחים עד יום בואם, רק לד“ר יפה שהיה אז ראש ועד־הפועל של חו”צ מאודיסה, הרשיתי לעצמי לספר בסוד, שהד"ר הרצל יבוא לארץ, אולם הוא סרב להאמין, באמרו שאיני אלא טועה…
אך באנו אל המלון, ומיד נודע בכל העיר שד“ר הרצל פה, ורבים באו לקבל את פניו ואת פני מלויו. אחר שנחנו מעט, אמר לי מר וולפסון כי עוד היום, תכף אחרי סעודת־הצהרים, עלינו לנסוע לראשון־לציון ולרחובות על־מנת לשוב מחר ליפו. למטרה זו יש לשכור שלש עגלות. באותו יום בא גם הקיסר וילהלם ליפו, וכל העגלות היו תפושות אל האורחים שבאו עם הקיסר; ובידעי כמה קשה להשיג עגלות, העירותי: אולי נשתמש בסוסים לרכיבה? או אולי נסתפק בשתי עגלות? ששה היינו, חמשה אורחים ואנכי, – יסעו ד”ר הרצל ווולפסון בעגלה אחת וארבעת הנשארים – בעגלה השניה, אבל הד“ר הרצל לא הסכים; דוקא שלש עגלות, ושנים שנים יסעו בעגלה. ושוב רמז לי וולפסון, שלא אנסה להתנגד: אם הד”ר אמר שלש, צריך שתהיינה שלש – ואין לשנות. יצאתי איפוא לרחוב, לחפש עגלות – אבל לשוא; אין למצוא בלתי אם עגלה אחת, כמעט שבורה, עגלתו של ר' הרש הזקן, בעל העגלה הידוע. היא נשארה, מפני שלא היתה ראויה לנסיעה, ולפיכך עזבוה הגרמנים ולא שכרוה. ובכל זאת לא בוש ר' הרש לדרוש בשכרה… מאה פראנק, בשמעי את דרישתו נבהלתי ממש. מיד חזרתי לבית־המלון והודעתי לוולפסון את דבר העגלה השבורה והסכום הגדול שעליה דורש. הצעתי לו שהד“ר יסע בעגלה ואנחנו נרכב על סוסים אחריו. על זה ענה וולפסון: ידידי, אל נא תדבר את הדברים האלה, שיש בהם כדי להרגיז את הד”ר הרצל, אם הוא אמר שלש עגלות, אין כל “תרוץ” ואין יכולת לשנות מפקודתו. עשה מה שתעשה, ושלש עגלות תהיינה!
בין המצרים, מה אעשה, ואנה אפנה? מוכן הייתי לשלם ככל אשר ידרש ממני, ובלבד שאשיג שלש עגלות. אבל לא יכולתי לברוא יש מאין. נשארה רק עגלתו של ר' הרש, ומחשש שמא יקדמוני אחרים, מהרתי ושכרתי אותה, ושלמתי לו כמה שדרש. בשובי מלא יאוש למלון – והנה ראיתי פתאם את מר ניגו, מנהל בית־הספר החקלאי מקוה־ישראל, כשהוא מדבר עם ד“ר יפה. נגשתי אליו ואמרתי לו: אדוני ניגו, היודע אתה איזה אורח בא לעיר? – איזו שאלה! – ענה מר ניגו – ודאי ידעתי: הלא הקיסר הגרמני בא הבוקר. – לא, אדוני; האורח שלנו אמנם לא מלך הוא, אבל לנו חשוב הוא יותר מן המלך הגרמני. – ומי הוא? – שאל בתמהון. – הד”ר הרצל – עניתי בגאון. ניגו לא האמין למשמע אזניו מרוב השתוממות על החדשה הזאת. ואני הוספתי: החפץ אדוני ניגו שד“ר הרצל יבקר במקוה־ישראל ויהיה אורחו לשעה קלה? וכשהשיב לי, שהוא משתוקק לכך בכל לבו, אמרתי לו: אם כן עליך לשלוח לנו את העגלה שלך. כדי שיסע הד”ר הרצל. הוא הסכים לכך בחפץ לב. חזר תכף למקוה־ישראל כדי לסדר את קבלת הפנים, ושלח לנו את העגלה. הרי לנו כבר שתי עגלות. ומנין אקח את השלישית? הצעתי לוולפסון שהוא עם הד“ר הרצל יסעו בעגלתו של ניגו, ד”ר בודנהימר וד“ר שנירר – בעגלה של ר' הרש, וזידנר ואנכי נרכב על סוסים, מבלי שידע הד”ר הרצל כי רוכבים אנו. מאין ברירה, נאלץ גם וולפסון להסכים לכך.
אחרי הצהרים נסענו לראשון־לציון דרך מקוה־ישראל. מר ניגו ואשתו קבלונו בכבוד ובחבה, כבדו את האורחים במשקאות קרים, והראונו את העבודות השונות במשק, בשדה ובגן, את חדרי האכילה והשנה של התלמידים, את חדרי הלמוד, את בית הכנסת היפה ואת היקב. ד"ר הרצל הראה התענינות רבה בכל דבר. שהינו כשעה ונסענו הלאה לראשון־לציון.
בבואנו לראשון־לציון שאלתי את הד“ר הרצל, אם ברצונו להכנס לבית הפקידות, ויענני: “אני לא באתי הנה כדי לראות את הפקיד. מטרת בואי היא התחקות על מצב אחינו האכרים הפועלים, ולדרוש בשלומם; לכן עלינו להכנס לבית אחד האכרים או הפועלים. ננוח שעה קלה, ואח”כ נסע הלאה לרחובות, ונלון שם”. – העגלה עמדה באמצע הרחוב, על יד בית הכנסת, ואיש מן המושבה לא ידע מי המה האורחים. כשירדנו מן העגלות, נגש אלי אחד ממכרי, ושאלני: מה הם האורחים האלה? לחשתי לו באזנו, שאלה הם ד“ר הרצל וחבריו. לא עברו רגעים אחדים ודבר בואו של ד”ר הרצל נודע בכל המושבה. הבשורה עברה מפה לפה ופשטה כזרם חשמלי בכל התושבים. אנשים נשים וטף, כולם נחפזו ובאו לראות את האדם הגדול. העירותי לד“ר הרצל, שלפי דעתי, עפ”י הערת אחד האכרים, עליו להכנס לבית הפקיד, כי המושבה היא של הבּרון, ומן הנמוס הוא לבקר את בא־כחו. מלבד זאת, אם יסור לבית אחד האכרים – ושם ודאי יקבלוהו בהתלהבות גדולה ובכבוד – ולא יבקר בבית הפקיד, יראה הלה בדבר עלבון לעצמו ולבּרון ויתן לכל הענין צביון של “פּוליטיקה”, התלויה ביחסים שבין הפקיד ובין האכרים – ויש לחשוש, שמא יגרום הדבר אי־נעימות לאכרים. עצתי, איפוא, שיעבור על מדותיו ויבקר בבית הפקיד מפני הכבוד. אבל, מובן, שהפקיד צריך להזמינו תחלה. על זאת ענה הד“ר הרצל, שאם יש חשש פן יהיה הדבר שלא לטובת האכרים, הריהו מוכן לעשות גם מה שהוא נגד רצונו. ובכן הלכתי לבית הפקידות (חזן היה אז הפקיד) להודיע את דבר בוא האורחים, כשנכנסתי לבית מצאתי שם את מר דוד יודילוביץ, שהיה אז מורה בביה”ס של המושבה, כשהוא יושב ומשוחח עם שתי גבירות, אחת מהן בעלת הבית, כשהודעתי למר יודילוביץ שד“ר הרצל הוא במושבה, תקפה אותו שמחה רבה והתרגשות עצומה, והוא מהר והודיע את הדבר לפקיד חזן שישב במשרדו בקומה העליונה. אף הוא התרגש מאד כשהודיע לו יודילוביץ ע”ד אורחנו הגדול, וכמעט נפל מלוא־קומתו בהחפזו לרדת מעל המדרגות.
הוא הלך עמי והזמין את האורחים לביתו. אחר שנחנו מעט בבית הפקיד, הוליך חזן את האורחים אל היקב והראה להם את כל מוצאיו ומבואיו. אח“כ נכנסנו לבית אחד הפועלים, ששם נתאספו פועלים אחדים, הד”ר שאל אותם על מצבם ועבודתם. יצאנו משם ונכנסנו לבית אחד האכרים, ומשם שבנו לבית הפקידות. בדעתנו היה, כאמור לנסוע לרחובות ללון שם; אולם האכרים והפקיד הפצירו בד“ר הרצל שילון בראשון־לציון – ויעתר להם. ואני כבר שלחתי רץ עם מכתב לרחובות להודיע ע”ד בואנו שמה! הייתי מוכרח איפוא לשלוח רץ שני, להודיע כי אנו לנים בראשון־לציון. ד“ר מזיא ז”ל הזמין את האורחים לארוחת הערב, ובאותו לילה באו אכרים אחדים מוודי־אל־חנין, ויחד עם האכרים מראשון־לציון התאספו בבית הפקידות לקבלת־פנים רשמית. הד"ר הרצל התענין במצבם, והציג את שאלותיו על כל דבר קטן וגדול, ורק אחרי חצות־הלילה הלך לישון.
בבוקר השכם, אחרי פת שחרית, בקרו האורחים את בית־הספר, ואח“כ עשינו דרכנו לרחובות דרך ודי־אל־חנין, שהתעכבנו שם כחצי שעה. תלמיגי ביה”ס והמורה בראשם יצאו לקראת האורחים בשיר, נכנסנו לפרדסו של מר ראובן לרר, שכבד אותנו בתפוחי־זהב. בצאתנו מודי־אל־חנין ראינו מרחוק, והנה באים לקראתנו כשלשים צעירים דוהרים על סוסיהם ויורים מרוביהם. כשראה הד"ר הרצל את הרוכבים מתקרבים, קפץ מעל העגלה ודרש בשלום כל אחד ואחד. רגעים אחדים לא זז ממקומו, הסתכל בצעירים, ודמעות נוצצו בעיניו המאירות, נראה היה, כי איזו מחשבה רוממה עברה במוחו אותו רגע…
בשער המושבה התיצבו זקני האכרים והפועלים בשתי שורות, בהופיע ד“ר הרצל ברכוהו בברכת “ברוך הבא”, והזקן בחבורה ברך בקול רם את ברכת “שהחיינו” בשם ומלכות. תלמידי בית־הספר שרו שיר לכבוד האורחים, מיד נכנסנו לבית־הספר, בחנו אחדים מן התלמידים, אח”כ באנו אל בית מנהל המושבה מר לוין אפּשטין. שם הוכנה לאורחים סעודת־הצהרים. אחרי הסעודה התאספו בבית המנהל כל האכרים והפועלים וערכו משתה ושמחה, וגם נאומים לא חסרו. אף הד"ר הרצל ענה להם בנאום קצר וחם.
פרק ג 🔗
שכי – פרופיסור הכלר. – שכי מתוכח עם וולפזוהן. – חרלפ וקומרוב. – מאמר ארטר בה“וולט”. – בבית סמיליאנסקי. – אשתו. – תמונת יהודית והוליפרנס. – החרב בשמאל. – וולפזוהן מצלם, – הרצל אומר הקץ למשחק. – להתראות. – פגישת הקיסר עם הרצל במקוה ישראל. – הקסרית.
באותה שעה נכנס הרה“ח נ. ה. שכי (שכוויטש ז"ל), סופר ידוע ואכר בגדרה. הצגתי אותו לפני האורחים. מר שכי, אשר שוחח הרבה עם הרצל ועם וולפסון כשהלכתי לנוח (כי הייתי עייף מאד), נעתר לבקשתי ומסר לי אח”כ בכתב ידו את כל הפרטים שהיו זכורים לו. את מכתבו, בשם “זכרון־לראשונים”, הנני מעתיק בזה מלה במלה, כדי להשלים את פרשת המסע ולבל יחסרו הפרטים שלא עברו לנגד עיני או שלא נחקקו בזכרוני…
“זכרון לראשונים”
“קול יצא, דבר נפל כמן השמים. הקול קרא לאמר: “הנה הרצל בא!” הלב מתרחב, מתגעש, חרד משמחה! ועיני הפרופיסור יוסף הכליר נוצצות. הזקן הזה, בעל הזקן הרחב והלבן כלבנת צמר צחר, אומר: “הנה משיחכם!” ואני אז ברחובות ומחכה אני להרצל שיבוא. יום רביעי. יוסף הכליר שב ונחם ואומר: “נשתנה הדבר; הוא יתמהמה, לא יבוא בימים האלה”. קמתי ושבתי לביתי (לגדרה) בפחי־נפש, כחולם חלום שלא נפתר. לפנות ערב והנה קול: “הרצל בא” – ולמחרת יבוא לרחובות. אך האיר היום החמישי, רתמתי עגלה ואקח את שני בני הקטנים עמי, ובני הגדול רכב על סוס והקדים ללכת. אנחנו עם כרמי רחובות, ובני הקטן משה, בן י”א שנה, שואלני: “אבא זה שלנו?” דמיתי כי טועה הוא בני וחושב שלפתח־תקוה אנו הולכים, במקום שיש לי כברת ארץ, ולכן החלותי לענות “לא”; אבל מיד הכרתי שבואו של הרצל נסך על בני רוח פּטריוטית, והוא מתכון לשאול אם כבר עברנו את שדות הערבים והגענו לשדות של עמנו. נכנסנו לרחובות – והיא הומיה. הרחובות מלאים חיים של ששון והמולת שמחה, כל פנים מלאות צהלה. – “איה הוא?” – “בבית הפקיד לוין־אפּשטין”.
“מהרנו ועלינו על הגבעה ונכנסנו לבית הפקיד. אני טרם הספקתי להזין את עיני מזיוה של השמחה ששרתה על העדה אשר בבית – והנה ידידי הר”ר דוד שוב קורא: “אחי, מה שלומך?” ונפל על צוארי; אך, כנראה, נזכר תכף לפני מי אנו עומדים – לפני הנשיא הראשון ששב לישראל אחרי שנות מאות, מאז נתבטלה הנשיאות והוסרה העטרה – ויהפוך את פניו אל מול הנשיא וסיעתו ויציגני לפניהם בהפלגה מוגזמת: הנה לפניכם “יהודי מלומד” (אח“כ הזכיר הרצל את הדבר ב”אלטניילנד" שלו…). מחיתי על ההפלגה, ואמרתי: “איני ראוי לאותה איצטלא כלל, ואני ניזון רק מכבוד אבותי וקרובי “הגאונים”. “ומי היו גדולי ישראל אלה?” – שאלני ר' דוד וולפזוהן, בהושיטו לי את ידו לשלום. “אחד מהם היה הש”ך” – עניתי, “שפתי כהן” – קורא וולפזוהן – “הנה אחד מנכדיו, פביוס שך בקאלין, עובד כבר יחד עמנו”. אחר נגש הד"ר בודנהיימר ויקרא את שמו לפני, ואומר לו: “את מחברתך Wohin mit den rusischen Juden קראתי עוד לפני עשר שנים”. החכם הזה נבא כבר אז שבימים הבאים תהיינה מסלות ממצרים אשורה דרך ארם־נהרים וממכה לבגדד דרך מדבר סוריה – וישראל יהיה לברכה בקרב העמים.
אח"כ נועזתי ואגיש את ידי הגסה והנקשה להרצל. והוא משש בחבה את הקרומים הגסים שעלו בכפי, בעוד שאני ברכתי “שהחיינו”, והוא ענה אמן ואמן.
“בימים האלה עסקני מאמר אחד ב”וולט" החתום ע“י ארטר. ארטר זה, ששמו פגשתי לא יותר מפעמים כמדומה, דבר במאמרו אל הקיסר וילהלם בלשון נוכח, כמדבר אל חברו, ויזכר לו את השעות הטובות והיפות, שבלו יחד בליל “הלדה” בארמון, כמדומה, בפּוטסדאֵם”. המאמר הרעישני – ממה־נפשך: אם אמת הדבר, הרי יש לנו אח בבית הקיסר הגדול הזה; ואם אין זאת אלא פנטסיה בעלמא – כיצד מעז איש יהודי לשאת את שם הקיסר לשוא ולהשתמש כנגדו בלשון כזאת? מה יאמרו על העזה יהודית זו מתנגדינו ומנדינו? גל עזות שטפני ועבר עלי לפנות בשאלתי זו אל וולפזוהן. הן משלנו הוא, בפלך קובנה נולד כמוני, וגם הר“ת של ש”ך ידועים לו… יכול אוכל איפוא לפנות אליו בשאלתי. ואלבש רוח עוז ואגש אליו לשאול אותו – והנה ידידי הרר“ד שוב קורא אלי: “הניחה־נא ליעף, זה ט”ו לילות אינם יודעים מנוחה”. ברגע זה, לא ידעתי שאמנם דברים כהויתם (בזה נוכחתי אח“כ מתוך קטעי דברים ב”וולט“: “הרצל וחבריו היו עסוקים בלונדון – והנה טלגרמה: עלו אחרי הקיסר לא”י”…) ואקרא בבת צחוק: “צדיקים אין להם מנוחה”. ויען וולפזוהן: “רחוקים אנו מהיות צדיקים, אולי רק באיזה מובן ידוע; אך הרצל הוא בכל אופן צדיק”. דבריו אלה, שיצאו מפיו בחן ובתמימות מיוחדים לו, הוסיפו בי עוד יותר רהב, ואשאלהו: “הואילה נא להגיד לי, אם ארטר הסופר הוא איש רציני, השוקל את דבריו במאזנים”. ויורד וולפזוהן את ראשו ויצלול במחשבותיו משך רגעים אחדים, שהיו בעיני כשעות, אחרי כן ענה בזהירות: “כן, רציני”. וסבלנותי פקעה… וולפזוהן עצמו שוקע במחשבות ומבקש למצוא רצינות באָפיו של ארטר הסופר, שכתב מאמר הדורש זהירות וחשבון מוקדם… המותר לבן־האומה הדוויה לנהֹוג קלות ראש בקיסר הגדול בעמדו לפניו לבקש על עמו? ובפקוע סבלנותי – העזתי פני במי שגדול ממני, ואשלח ידי ואתפוש במעילו מול חזהו, ואשאלהו: “ציוניות או שרלטניות”? עד היום הזה לבי נוקפי על עזות פני. גם שקלתי כבר למטרפסי משני ציונים, והאחד מהם הוא האדון הנכבד מר גרוס, חתן הגאון שפיציר. האציל וולפזוהן שהיה עתיד לשבת על כסא הנשיאות, לא התרעם ולא התרגז על אמרתי החצופה, וישלח ידו וישלבה מתחת לזרועי הימנית, ונצא אל הרחוב, ויתחל בנעימתו ויאמר: “שמע נא, אדוני”. וזעמי עדין לא נח ואקרא בחמתי: " אל־נא יקרא לי אדון, אינני אדון“. כאלו הרגשתי בעזותי, ואוסיף בבת־צחוק: “קרא נא לי ידיד, אח – אבל לא…”. והוא הפסיקני בנעימתו: “נעים לי מאד. שמע־נא, אחי. אין מלך – הז’רגון היה פעם שגור בפי, אבל עתה, לצערי, לא” – וכשאמרתי לו, שמבין אנכי, המשיך: “ובכן, אין לך מלך או שלטון בארץ, אשר לא יבקש לבוא בקשר עם הציונות”. ואף שבדבריו אלה לא היתה תשובה ישרה, שיש בה כדי להשקיט את רוחי, בכל־זאת נרתעתי לאחורי, כי הן לא מחוסר הגית כבוד לציונות שאלתי את שאלתי; אדרבא, לפי שנבא לי לבי, כי הקב”ה פלג לשטף חבת ציון תעלה חדשה, רחבה ועמוקה, לכן חרד לבי פן ישחית משגה קטן חלקה גדולה וטובה. היכולתי אז לדעת, כי הוא הרצל הוא ארטר. ושמר וולפזוהן שקע במחשבות ויפקפק: היחלק כבוד לאחד האכרים לגלות לו מה שהסתיר הרצל? מכיון שראשית דבריו כבר הרגיעה את רוחי, יראתי פן יגלה לי סתרי דברים שעתיק יומין אורג לו שם בפרגוד אשר במרומים, ואומר לו: די, מספיק לי.
“והנה חרל”פּ וקומרוב, שליחי הפועלים הראשונים, נגשים אלינו ומקיפים אותנו סביב סביב, מחוסר עוז להפסיק את שיחתנו, ואומר למר וולפזוהן: “העוד לא התיצבו האנשים האלה לפני כבודך?” נמוך הקומה הזה הוא למדן וכן גם רעהו“. ויקרא וולפזוהן: “הלא אלה הם ה”נחת” שלנו. אין אנו רוצים כלל שיהודינו יהיו דוקא אכרים".
אחרי כן חפצתי להוביל את מר וולפזון לבית ידידי הישיש המופלג הר' שמואל מוריר, שנמצא אז במצב דחוק מאד; והנה נודע לי, שהרצל וסיעתו נכנסו לבית ה' סמיליאַנסקי, ונלך לשם גם אנו. ויקר הדבר, כי ישב הרצל אל השלחן לפאת מערבו ולרחבו, ור“ד וולפזוהן – לצפון השלחן, לארכו, ואני ביניהם, בקרן זוית של השלחן. הרצל שהיה הולך קוממיות לתפארה, היה כופף את קומתו הנהדרה בשבתו שקוע ברעיונותיו. בשבתי על ידו, זנתי את עיני מזיו פניו וראיתי, שמעיניו ולמעלה היתה רוח הקודש שורה, ומעיניי ולמטה חתמה הגלות את מרירות רשומיה, רק זקנו שב ושוה לו הוד והדר בלתי מצויים. ואשת ס. ישבה על הספה מרחוק ודברה – בהדגשה, בגרמנית צחה – בשבח ארץ מולדתה, רומניה. הרצל לא הפנה את ראשו אל המדברת, ובחשאי גמגם כעין ערעור. והמדברת הוסיפה, שבימים האחרונים החלה רומניה לשפר את מעשיה – ויפסיקנה הרצל: “אבל לא בשבילנו”. בצאת המלים האלה מפי נסיכנו הזדקפה קומתו, אח”כ שב וישב כפוף־הקומה.
“ממעל לכסא וולפזוהן היתה תלויה על הקיר תמונה גדולה, תמונת יהודית האוחזת בימינה את ראשו של הולופרנס ובשמאלה נשענת על החרב. ואומר אל וולפזוהן: “ראה נא, אדוני, – החרב אינה עומדת לימינו של ישראל”. ויקרא וולפזוהן בהתפעלות להרצל: “בנימין! השומע אתה את דברי שך־אָויטש?” והרצל זוקף את קומתו, הפנה את עיניו אלי וישאלני: “מה?” ממבט עיניו הגדולות והיפות – נאלמתי ולא יכולתי למצוא מלים. וזכרתי מאמר חז”ל “לעולם ישתדל אדם לרוץ לקראת מלכי ישראל”. ואני, שלא ראיתי מעודי כל מלך ונסיך, היה הוד הרוממות שעל מרומי מצחו של הרצל שולל ממני את כח הדבור… ר"ד וולפזוהן הרצה את הדבר לפניו.
“אחר־כך יצא הרצל ויבוא עד לפני בית־הפקידות, במקום שנאסף המון גדול מאד. ור”ד וולפזוהן אמר לצלם את כל המחנה הנהדר הזה. ואשים את עיני לבקש את שני בני הצעירים, שיעמדו לימיני בתמונה – והנה הם נדחקו לעמוד דוקא על יד הנשיא, נטיתי ידי אליהם ורמזתי להם לבוא אלי; בני חיים, בן ט' שנים, הלביש פניו רצינות וימאן, וירמוז, כי הוא ואחיו בוחרים להצטלם על יד הד"ר הרצל… ויהי בהתמהמה וולפזוהן במעשהו, יצא הרצל מקרב ההמון וירטן: “הקץ למשחק זה!” וכמדומה לי, שההצטלמות אמנם בטלה. לאחר שנים רבות נקרה לי להשתתף בהצטלמות של כנסיה ידועה, והיושב־ראש הרבה לדקדק באחיזת קורנסו, למען תראינה בתמונה האותיות החקוקות עליו, והצליח בכך רק אחרי עמל של רבע שעה…
“ונשב כלנו ונעלה על ראש הגבעה לפני בית־הפקיד לוין־ אפּשטין, במקום שעמדו העגלות לצורך האורחים. הרצל ז”ל עלה בראשונה על העגלה וקרא: “להתראות” (אויף וידערזעהן?") “להתראות עם העם” – עניתי אני. באותו רגע עלה וולפזוהן על העגלה ויעמוד במלוא קומתו הנהדרה ויקרא קול גדול: “דאַס נאַַציאנאַלע ווידערזעהן” – פרושו: “לשנה הבאה בירושלים!” וקול רעם אדיר “לשנה הבאה בירושלים” פרץ מפי ההמון הגדול, ויחרש את קול גלגלי המרכבות, שעפו כעין הבזק למורד ההר.
“למחר התלחש הקיסר עם הרצל לעיני אלפי השרים והצבא אצל שער הכבוד ב”מקוה ישראל“. שם הונחה בראשונה לעיני העמים אבן הפנה למקוה ישראל. אשרי עין ראתה ההתחלה, אשרי המחכה ויגיע לקץ הימין”.
*
את כל הדברים האלה מסר לי מר שכוויטש בכתב ידו, ואיני צריך עוד לחזור על כמה פרטים שהוא כבר הזכירם.
*
ביום חמישי יצאנו מרחובות והגענו ליפו לפנות ערב. בלילה בקר הפרופסור הכלר את ד"ר הרצל במלון והתמהמה אצלו כשעה.
לפני לכתי לישון אמר לי וולפסון כי מחר בבקר השכם אנו צריכים לנסוע למקוה־ישראל. ד"ר הרצל חפץ להיות נוכח בשעה שהקיסר וסיעתו יעברו דרך שם, בדרכם לירושלים. כי הקיסר לא נסע ברכבת אלא הוא והקיסרית וכל המלוים אליהם רכבו על סוסים. מובן, כי עלי היה להכין עגלות כנהוג, ובבוקר נסענו למקוה־ישראל. נראה, כי לשם כך בא הפרופסור הכלר לבקר את הרצל בלילה – כדי להודיעהו את דבר נסיעתו של הקיסר להכין את הפגישה.
הפרופיסור הכלר, כפי שראיתיו, היה מחסידיו של ד"ר הרצל והעריץ אותו כאת איש האלהים. כפי שאמרו לי, על ידיו התודע הרצל אל הקיסר. הוא היה המורה של משפחת המלוכה, והשפעה רוחנית גדולה היתה לו על בית המלוכה וגם על הקיסר, מפני זה ידע את כל תכנית נסיעתו של הקיסר.
במקוה ישראל העמיד מר ניגו, מנהל בית הספר, שער כבוד מכוסה פרחים. בבואנו שמה מצאנו את ניגו עם תלמידיו ומוריהם עומדים אצל השער ומחכים לביאת הקיסר. כלם לבושים בגדי חג. גם מיפו ומראשון־לציון ומיתר המושבות באו פקידים ואכרים ופועלים רבים לראות את המלך. ד“ר הרצל ובני לויתו עמדו בצד השער. כל הקהל עומד ומצפה בכליון עינים לבוא המלך והנה – הס!… קול צעדי הסוסים נשמע. עברו בראשונה החילים התורכים, שומרי ראש־המלך, אחריהם הגרמנים, רוכבים על סוסיהם האבירים והצוהלים, ואחריהם השרים, ביניהם פון בילוב ועוד, וביניהם הקיסר והקיסרית רוכבים על סוסיהם בכל הפאר וההדר, אחריהם אנשי חיל ואורחים נכבדים. פתאום הפנה הקיסר את פניו וירא את הד”ר הרצל עומד וכובעו בידו. ויט את סוסו מן הדרך ויקרב אל הרצל, ובהתכופפו מעל גב הסוס הושיט לו את ידו, באמרו: “מה שלומך, אדוני הד”ר?" וצחוק קל רחף על פיו. “תודה” – ענה הרצל, ומה שלום הוד רוממות מלכותו?" – “חם מאד”, ענה המלך. ויט אל הרצל וידבר עמו עוד דברים אחדים מפה לאוזן, שלא שמעתי אותם, מפני שדבר אותם בלחש. אחר הושיט לו את ידו ורכב הלאה. גם הקיסרית הניעה בראשה לד"ר הרצל לאות “שלום” בצחוק קל על שפתיה, והאורחה נסעה הלאה…
התמונה הנהדרה הזאת של הפגישה הקסימה את הקהל. רבים בכו מרוב שמחה והתרגשות. מר וולפסון צלם את התמונה – אינני יודע איך עלתה, ואם הצליח…
פרק ד. בירושלים 🔗
מיפו לירושלים. – ד"ר הרצל חלה בדרך. – הולך רגלי מהתחנה נתמך על כתפי וולפזוהן ושלי. – במלון קמיניץ. – אין מנוחה. – יוצאים לבית שטרן. – מצטלמים אצל כותל המערבי. – בבתי כנסת החורבה ונסים בק. – משם רואים את מקום המקדש. – 3 עגלות. – הבקור באהל הקיסר. – החכם בשי אלישר והרב מאיר. – הכרטיס. – נטיעת העץ במוצא. – שני עסקנים. – מה שהקנאה מדברת?
ביום הששי אחה"צ נסענו לירושלים, ברכבת הרגילה אי־אפשר היה לנסוע, מחוסר מקום. נסענו איפוא ברכבת השניה, שיצאה כחצי שעה אחרי הראשונה, הגענו ירושלימה באחור חצי שעה מהזמן הרגיל, כמעט בין השמשות. ועד שהוצאנו את החפצים היה לילה. הלכנו ברגל מן התחנה אל העיר.
בדרכנו מיפו לירושלים, מרוב הדחק והחום ברכבת, חלה הד“ר הרצל בקדחת עזה שהפילה אותו למשכב עד יום א'. (הרופא בקרהו בליל שבת). משום כך, בלכתנו מן התחנה העירה, בראותי שאין לו כח ללכת ברגל, אמרתי לו שמפני היותו חולה מותר לו לנסוע בעגלה, כי מלון קמיניץ היה מחוץ לעיר, והדרך רחוקה מאד. אבל הרצל לא רצה בשום אופן לנסוע בעגלה, שלא לחלל את השבת. למרות מה שבארתי כי לגבי חולה אין כאן משום חלול שבת – הוא באחת: זו לי הפעם הראשונה בירושלים עיה”ק, איני חפץ לנסוע. וכן הלך ברגליו, כשהוא נתמך על כתפי שנינו, של וולפסון ושלי. וכך הולכנו אותו לאט לאט, במשך שעתיים, עד שהגענו למלון; בלילה ההוא לא טעם מאומה, ושכב במטתו כל יום השבת. לא יכול גם לצאת לפגוש את הקיסר שבא באותו יום ירושלימה. ובכל זאת לא נמנע עתון ידוע להודיע אח“כ, שהד”ר הרצל וחבריו – גם שמי נזכר בתוכם – באו ביום השבת… לירושלים. אותו עתון הודיע ג“כ שבקרנו את מקום המקדש – וזה שקר גמור. אל מקום המקדש לא הלך ד”ר הרצל, כשאמרתי לו שיש אסור בדבר שבירושלים רואים בזה אסור חמור. בקרנו את חורבת ר' יהודה החסיד, ואת בית־הכנסת של ר“נ בק, שם עלינו על המעקה של גג בית־הכנסת ומשם ראינו את מקום המקדש, משם הלכנו אל הכותל המערבי, ושם צלם וולפסון את האורחה. בעתון “אָסט אונד וועסט” מאותה שנה אפשר לראות את התמונה הזאת בין שאר התמונות של המסע לא”י. לפני הכותל המערבי עומדים ד“ר הרצל, ד”ר בודנהיימר, ד"ר שנירר, אינג' זידנר ואנכי.
בכל זמן נסיעתי עם ד“ר הרצל לא ראיתי שיתענין בעניני כספים. באלה היה פונה תמיד אל מר וולפסון, שקרא לו בשם “דוד” (גם וולפסון היה קורא לד"ר הרצל בשם “בנימין”). בלכתנו לכותל־המערבי, אמרתי לד”ר הרצל כי נמצאים שם עניים רבים פושטי־יד, ויש לחלק ביניהם איזה סכום. הוא פנה אל וולפזון בבקשה לתת לי סכום כסף לצורך זה. מר וולפסון נתן לי אילה נפּוליונים שפרטתי אותם וחלקתים שם לעניים. כאשר שבנו מן הכותל הגענו לרחוב הבּטרק, הוגד לנו שהדרך הקרובה ביותר למקום שעלינו ללכת שמה, היא דרך הרחוב שבו קבור הנוצרי לפי מסורת המאמינים בו. אני העירותי שהיהודים אינם עוברים ברחוב זה. כי יש בזה משום סכנה. הרצל נעלם לרגע ועבר את הרחוב, אבל לתוך הכנסיה של הקבר הקדוש לא נכנס. עלינו על “מגדל דוד”. משם השקיף ד"ר הרצל על פני העיר ושתק, שקוע כלו במחשבות.
מלון קמיניץ, שאליו סרנו בראשונה, היה מלא אורחים, מאלה שבאו עם הקיסר ולכבודו, ולא מצאנו בו מנוחה. למרות מה שכתבתי קודם לה' קמיניץ שיכין חדרים הגונים בשבילנו, היינו נאלצים לצאת משם תכף במוצאי ש“ק, ובהשתדלותם של ד”ר גרינהוט ומר גרוס, מצאנו אכסניה טובה בבית פרטי של האחים שטרן, יהודים גרמנים. שם נתנו לנו חדרים טובים, וגם אוכל מצוין, וכמובן, בכסף מלא. בירושלים התעכבו האורחים עד יום חמישי. ביום השלישי נסעו למוצא, שם נטע הרצל וחבריו את הארז הידוע. ביום הרביעי החלה התכנית לבקור הידוע אצל הקיסר, אחר שבקרנו עוד מקומות מענינים ביותר.
כל הלילה ישב ד“ר הרצל וערך את התזכיר, שעליו לקרוא לפני הקיסר, וביום ההוא לא קבל שום איש בחדרו; שוב אמר לי להכין שלש עגלות יפות. כנראה, שזהו לפי חוקי הנמוס. וכך דרכם של מלכים ושרים ואצילים, לנסוע שנים־שנים בעגלה, לא פחות ולא יותר. וכדי למלאות את המספר של ששה, שנים בכל עגלה, פקד עלי שגם אני אסע עמהם, אף שאני לא הייתי בין צירי המשלחת לקיסר, שבאו למטרה זו, ואף בתור מתורגמן לא היו צריכים לי שם. גם בגדים רשמיים, כלומר “שחורים” לא היו עמדי, כי כנוסע בדרך בבגדי כאַקי באתי לירושלים. מר וולפסון השאיל לי חליפת־בגדים שחורה, שבמקרה התאימה לי, בלבד שאסע עמהם יחד – שנים, שנים בעגלה. וכן נסענו: ד”ר הרצל ו־וולפסון בעגלה הראשונה, ד“ר בודנהימר וד”ר שנירר – בשניה, אינג' זידנר ואני – בשלישית.
באנו עד לפני האהלים, שבהם התאכסנו הקיסר ובני לויתו. האהלים היו נטויים על מגרש שלפני מאה־שערים (עתה שם בית־הספר של הגרמנים). מי שלא ראה את ד“ר הרצל בצאתו מחדרו כדי לנסוע אל הראיון עם הקיסר, לא ראה איש יהודי אציל ויפה מימיו. פניו המזרחיים, עיניו המזהירות כשני כוכבי־ נוגה, מביעות שמחה ועצב כאחד, תלבשתו השחורה הרשמית, ואות הכבוד, כוכב־זהב של השולטן, מתנוצץ על חזהו – כל אלה נסבו עליו רוח של חן וכבוד, ממש נסיך־ישראל מימות מלכינו הקדמונים… בידו החזיק את האדרסה יחד עם אַלבּום יפה של כל מושבות היהודים בא”י, כדי להגישם לקיסר.
בהגיעם עד לפני אהלו של הקיסר, יצא לקראתם איזה שר והכניסם האוהלה. אני, כמובן, לא נכנסתי עמהם, כיון שלא הייתי בין אלה שעליהם הודיעו לקיסר כי יופיעו לפניו, ונשארתי יושב בעגלה עד צאתם מן האוהל. הדברים שנדברו בפנים, בפני הקיסר, הלא הם כתובים בעתונים של הימים ההם. ביומן של ד"ר הרצל ודאי יבואו יתר פרטים. כחצי שעה ארך הראיון, ובצאתם היו פני הרצל מאירים מהתרגשות ושמחה, ויאמר: “את העיקר כמעט גמרנו. עתה יכולים אנו לנסוע”.
היה בדעתו של ד“ר הרצל לבקר את החכם־בּשי הרב אלישר בביתו, בא אליו הרב החכם יעקב מאיר (נשיא הרבנות הראשית עתה) ולאחר שהצגתי אותו לפניו בקש סליחה מאת הד”ר הרצל בשם ה“חכם־בּשי” על אשר לא בא לבקרו, וגם אינו יכול לקבלו בביתו מפני–פשוט–פחד הממשלה (הן בימי עבדול חמיד היו הדברים… ובלי ספק נמצאו גם מאחב“י שהטילו פחד על ה”חכם בשי"). אחרי שמוע הרצל את הדברים האלה מפי הרב מאיר, אמר בצחוק על שפתיו ובעצב על פניו: “הה, איש מסכן!”.
ביום החמישי נסעו ד"ר הרצל וחבריו ליפו, ובאותו יום הפליגו באניה. ואני שבתי הביתה לעין זיתים. בהפרדי ממנו, נתן לי למזכרת את כרטיס תמונתו, וכתב בכתב־ידו על העבר השני את המלים האלה בגרמנית:
''Zum freundlichen Andenken an den Arabischen Kawallerichen David Schoub. Theodor Herzl''
נראה, שבקש להגיד לי בזה, שראה את רכיבתי על הסוס בנסענו מיפו לראשון־לציון, אף כי חפצתי להסתיר ממנו את הדבר, שבדרך ממקוה ישראל לראשון־לציון הראיתי את אומנותי ברכיבה. התמונה היקרה הזאת נגנבה ממני, לצערי הגדול. אמנם, נשתמרה אצלי העתקה; ואולם מוכן אני לשלם סכום כסף לצורך ענין לאומי, אם ימצא מי שיגלה לי מקום־המצאה. התמונה היא בצורת כרטיס־בקור כנ"ל.
לפני נסעם נשלחו גלויות ממראות הארץ לכל המכירים והקרובים, חתומים בידי כלנו, בתאריך היום של הראיון עם הקיסר.
מענין להזכיר כאן, שרבים ממתנגדי הד“ר הרצל, לאחר שראו פעם אחת את פניו, נהפכו למוקיריו ומעריציו. בימי שהותו בירושלים פגשו אותי ברחוב שני אנשים ידועים ממתנגדיו של הרצל, ה”ה כ' וא', ובידעם שאני מעריץ את הד“ר, שאלוני בצחוק: “נו, מה שלום הרבי שלך?” – מבטיחכם אני – עניתים – אם תזכו לבקר את ד”ר הרצל, לדבר אתו מלים אחדות, לא תוסיפו לדבר עליו בטון כזה! – טוב, – אמרו – עשה איפוא עמנו אות לטובה והציגנו לפניו“. קבעתי להם זמן. כשבאו קבל אותם ד”ר הרצל בחדרו; בצאתם שאלתי אותם: ובכן, רבותי, מה אתם אומרים עכשיו על הרבי שלי? – “אמנם נענינו לך, ידידנו – ענו – פלאי הוא האיש, אין בזה כל ספק”. האדונים האלה היו מעסקני חשובי קרתא דירושלים. הם הפכו למעריצי הרצל, אף־על־פי שלא היו ציונים.
עכשו, כשכל נבואותיו, חלומותיו ודבריו של ד"ר הרצל הולכים ומתקימים ומתגשמים לעינינו, כמה צריכים להתבייש בפני עצמם אותם האנשים שדברו אז מה שדברו – אם מקוך קנאה, או מתוך בטלנות… אחד מטובי חובבי־ציון ביפו, שהיה אז עסקן ראשי בעניני הישוב, ברצותו להחליש את רושם הפגישה עם הקיסר במקוה־ישראל, הרשה לעצמו לומר במסבה אחת, שהקיסר טעה בחשבו את הרצל שהוא המנהל ניגו ולכן נתן לו את ידו, וכו'… כמה מן הבטלנות יש בסברה זו! ניגו, מנהל בית־הספר, עמד לפני שער־הכבוד לבוש בגדי חג רשמיים שחורים, והרצל עומד מן הצד, לבוש בגדי נסיעה כאַקי וכובע־דרך אנגלי בידו, והקיסר טועה ומחליף אותו במנהל, בניגו! הקיסר אינו רואה את העומד מוכן ומזומן בבגדיו הרשמיים לקבל את פניו, ומוצא דוקא שהרצל, העומד מן הצד, הוא הוא המנהל. אין המלך מקפיד כלל על תלבשתו הפשוטה, ולא עוד אלא שהוא מתפעל מזה כל כך, עד כדי לצאת מתוך שורת מלויו, לתת את ידו למנהל ולהתלחש עם אדם שאיננו מכירו כלל… עד היכן מגיעה בטלנותו של איש חכם כשהקנאה מדברת מתוך גרונו! – עוד אחד, מטובי המלומדים העסקנים בארץ־ישראל, הרשה לעצמו לומר במסבה אחת, כי אין זאת בלתי אם הבטיח הרצל לקיסר להכניס תחת כנפי הדת הפרוטסטנטית את כל היהודים אשר התישבו במדינת היהודים, אם יעזור לו בהשגת הצ’ארטר מהשולטן. הבוש לא יבושו עתה האנשים האלה?4
פרק ה. הקונגרס הרביעי בלונדון 🔗
בוינה. – ד“ר הרצל על אפנים, פוגש אותי ברחוב. – שיחתי עמו. – ממציא לי מנדט לקונגרס. – בלונדון. – ד”ר הרצל על כסא־הנשיאות. – מטה את רגשות הקהל, אין כמוהו מנהיג. – נורדוי מנדלשטם ועוד. – גולי רומניה. – נאום מכס נורדוי. – בוילת הקיץ בוינה. – אשתו ואביו. – מוסר לי פקודות.
בקיץ שנת תר“ס, לפני הקונגרס הציוני הרביעי, נסעתי לווינה לרגלי עסקי. ויהי בלכתי ברחוב והנה ד”ר הרצל לקראתי רוכב על אפנים. בראותו אותי קפץ מעל אופניו, ובחביבות רבה שאל בשלומי ועל מצבי, ועל סבת בואי לווינה. לאחר שעניתי לו על כל אלה, בקשני לסור למשרד הציוני בטירקנשטראסה, למען יוכל לשוחח אתי ארוכות. מובן כי עניתי להזמנתו ובאתי למשרד, ואחר שדבר עמי על ענינים שונים, הציע לי שאסע לקונגרס, והמציא לי מנדט בתור ציר מווינה.
מר שטרנברג, הרוקח בטבריה, שהיה במקרה באותו מעמד והצגתיו בפני ד“ר הרצל בתור יליד ארץ־ישראל, הזכירני, כי ד”ר הרצל אמר לי שהוא מצטער מאד על אשר לא הלך לסעודת ברית־מילה שהוזמן, ושמע אח"כ שאני הייתי שם ושרתי שירי ציון יפים. את המלים “שירי ציון” אמר בעברית.
הקונגרס הרביעי בלונדון היה, כידוע, הגדול והפומבי ביותר, מכוון כלפי חוץ. שם ראיתי את גדולתו של הרצל בתור נשיא הקונגרס ובתור מנהיג.
בשעת פתיחת הקונגרס היה האולם הגדול מלא מפה אל פה עד אפס מקום. העריכו, כי עשרת אלפים איש הצטופפו בתוך האולם, מלבד רבים שעמדו בחוץ, מחוסר מקום בפנים. כשהופיע ד“ר הרצל על הבמה, קם כל הקהל על רגליו, ומחיאות־הכפים נמשכו כשעה ארוכה ולא פסקו עד שהרים ד”ר הרצל את ידו לאות השקטה. ברגע הושלך הס. כבמגע־קסם קמה דממת־השקט באולם, עד אשר יכלו לשמוע גם זמזום הזבוב. וכן בכל זמן הקונגרס. כשבת הד“ר הרצל על כסא הנשיאות, הורגש שיד חזקה מנהלת את האספה. אף בשעת התרגשות גדולה ביותר די היה בשתי המלים “בבקשה, מנוחה” שיצאו מפי הרצל כמנגינה ערבה בקולו המתוק, המעורב בהברה נחירית, כדי להשליט שקט גמור באולם. לעומת זה, כשעיף הרצל, על כסא הנשיאות עלה אחר במקומו, ד”ר מאכס נורדוי, הפרופיסור מאנדלשטאם, דוד וולפסון ועוד – מיד נכר שנוי בהנהלה. אין אותה יראת כבוד, אין אותה המשמעת. מי לנו גדול ממאכס נורדוי, אשר בכח דבורו הטה את רגשות הקהל לכל אשר חפץ? דבריו המתלהמים היו נוקבים ויורדים עד תהום הנשמה. כמה פעמים הביא את הקהל לידי בכיה. לעולם לא אשכח את הרגעים ההם כשבאו גולי רומניה ועמדו מעבר לקיר של אולם הקונגרס, ונורדוי תאר את מצוקת יהודי רומניה ואת מצבם… גם כתלי האולם בכו… בכל זאת לא חונן נורדוי בכחו הפלאי של הרצל. סגולה עליונה זו, חסד אלהים, לשלוט על הקהל בתנועת יד בלבד, ואף במבט־עין – רק ד"ר הרצל נתנה.
כשאנשי האופוזיציה בקרו קשה אותו ואת ההנהלה, אנשי הימין היו גוערים בהם ומפסיקים אותם, היה ד“ר הרצל מתנגד לכך, ואומר: התאספנו כאן למען דבר כל איש את אשר בלבו, ויש לתת את החופש הזה לכל אחד ואחד. אני בשמעי את הדברים הקשים של המבקרים, חשבתי בלבי, שלאחר גמר דברי הפולמוס, יקום הרצל ויאמר: רבותי, לכו לכם לשלום עם כל העסקים שלכם, מה לי ולצרה הזאת? כי ידוע ידעתי היטב את עבודתו הקשה ואת כל סבלותיו שהיו למעלה מכח אנוש, ולא יכולתי להבין, כיצד יעיזו אנשים, שעם כל ציונותם אין עבודתם אלא כטפה מן הים לעומת עבודתו הוא, – כיצד יעיזו להטיח כנגדו בקורת קשה כל־כך? אבל הד”ר הרצל לא כן, הוא ישב בקרירות בשעת הוכוחים ורשם לפניו את טענות המבקרים. ולאחר שגמרו כלם, קם וענה בדברים מעטים ובנעימות רבה, עד אשר כל מתנגדיו מחאו לו כפים, כאילו נתרצו להם, כל קושיותיהם…
בשובי מן הקונגרס לווינה בקרתי את הד“ר הרצל בווילת־הקיץ שלו, עפ”י הזמנתו, בכדי לקבל ממנו אילו פקודות בשביל עבודה ציונית בא"י. בבואי אליו בבוקר מצאתיו יושב אל השלחן, כותב וקורא את המכתבים אשר לפניו. בראותו אותי הניח מיד את המכתבים והתחיל לשוחח אתי. נכנסה אשתו ויציגני לפניה בתור אכר ארץ־ישראלי. בניו לא היו אז בבית; כשנכנס אביו הזקן החדרה, הלך הרצל לקראתו עד הפתח, הכניסו והושיבו על הכסא, ובכל עת שבת אביו בחדר עמד הרצל על רגליו, כלפני שר גדול, בכבוד וביראת־הרוממות, לבסוף, לאחר שמסר לי את הפקודות הנחוצות, נפרדתי ממנו בברכה, והוא אמר לי: “לשנה הבאה עוד פעם בירושלים”.
זו היתה פגישתנו האחרונה, עוד אילה מכתבים שקבלתי ממנו ומוולפסון – אך לא זכיתי לראותו עוד. מקץ ארבע שנים, בעשרים לחודש תמוז תרס“ד, קבלתי טלגרמה בראש־פנה: “הרצל מת”! כהלום רעם נפלתי באותו רגע על המטה ונתעלפתי. האנשים שהיו אתי בבית השתוממו בראותם כי לקריאת הטלגרמה החוירו פני כפני מת, ובקושי העירו אותי והושיבו את רוחי. זמן רב, רב מאד, עבר עד שיכולתי להשלים עם הרעיון שד”ר הרצל מת, זה האיש החי, הרענן, השליט על כל ברוחו.
הרצל איננו, אבל עודנו חי בתוך נפשנו ורוחו מתהלכת בתוכנו. רבו מעריציו, וגם מתנגדיו הודו בעל־כרחם כי איש המופת היה. ביחוד עתה, כשרעיונו הולך ומתגשם לעינינו. עתה רק בנו הדבר תלוי. אל לנו להזניח אף רגע אחד משעת הכושר שנתנה לנו לגשם את נבואתו־שאיפתנו. הנבואה שנזרקה מפי ד“ר הרצל ז”ל בספרו “אַלטניילאַנד”: “אם תרצו אין זו אגדה” – מתקימת. ועוד נזכה לראות – אם רק נרצה – בהתקימות כל נבואותיו, וישראל ישכון לבטח בארצו, איש תחת גפנו ואיש תחת תאנתו, באין מחריד. וזכרון ד“ר בנימין זאב בן יעקב הרצל ז”ל יהיה לברכה בפי כל.
פרק ו. ראשית הישוב בגליל העליון 🔗
מטרת הזכרונות. – חוברות על הישוב. – מושבות שאינן. – אדמת יהודים לפני הישוב החדש. – מסעות שמעון. – חברת ישוב א“י בטבריה. – תכנית. – ר' ישראל בק מיסד ישוב על הר אסמון. – מאמר ב”חבצלת" תרל“ב. – אברהים פּחה. – רעידת הארץ. בני יהודה. – אישגום. – “גמלה”. – האם והבן שנהרגו. – הקבורה בטבריה. – לפדות האדמה מ”עזרה".
כעין הקדמה לראשית הישוב 🔗
כל מטרת כתיבת זכרונותי אלה היא בעיקר לתולדות הישוב, וביחוד בגליל העליון. אמנם, כבר כתבו רבים על אדות הישוב בארצנו בכלל ועל אדות הישוב בגליל העליון בפרט, וגם אנכי כתבתי על זה בעתונים ובחוברות מיוחדות, כמו: “תולדות האחוזות בגליל העליון”, שנדפס ב“פרי הארץ” של החכם יעבץ ז“ל, וגם באידית: “בּעשרייבּונג פאן דיע קאָלאָניעס אין ארץ־ישראל”, שיצא לאור ע”י האגודה “ציון” בווינה; אבל כל זה היה לפני ארבעים שנה, ואני בטוח שיש עוד דברים רבים בתולדות המושבות בגליל ובהתפתחותן שהנם כספר החתום בפני רבים, ויהיו עכשיו כחדשים בעיניהם, – ובפרט ע"ד הישוב בגליל העליון. יודע אני, שאף אלה שחושבים את עצמם כבקיאים בישוב, כשבאים לדבר על הישוב בגליל העליון, הם מגששים בו כעורים באפלה, כי נעלמו מהם ענינים כאלה אשר בלעדיהם יצאו דברי־הימים מזויפים.
אינני חפץ עתה לחשב לפניכם את כל הדברים הזרים שנכתבו בעתונים וגם בספרים אל אדות המושבות בגליל העליון, בטרם היה הישוב ידוע כמו עכשיו; כי זה יוליכני הרחק מהענין שאני עומד בו. אסתפק רק בזה שאזכיר, כי פעם קראתי בעתון אחד שחשב את המושבות בא“י, ובין מושבות הגליל חשב גם את המושבות: “גשר הירדן” “נחלת מרדכי” “גולן” “בית יהודה” – מושבות שלא היו ולא נבראו וגם משל לא היו, ומה שזר ביותר – כי גם לאחר שהישוב החדש כבר נתפרסם פחות או יותר בין שדרות העם המתענין בו וכבר נחקר ונדרש למדי ע”י המבקרים את ארץ־ישראל. מאלה הקרובים אל הרעיון, בכל זאת, בכתבם על אדות המושבות בגליל העליון אין דבריהם מכוונים אל האמת: עפ“י הדברים שקראתי לפני זמן, דברים שנכתבו ע”י אנשים בעלי סמכא, יוצא כי לפני חמשים וחמש שנה בערך, לא היתה לבני ישראל בארץ־ישראל אף אמה אחת קרקע השייכת להם, מחוץ לירושלים, חברון, צפת וטבריה; ובנוגע למקוה־ישראל – הלא רק שכורה היא מהשולטן למשך 99 שנה. אינני בקיא כל כך ביהודה ובמצב קרקעותיה לפני חמשים וארבע שנה; ודאי ימצא מי שיאיר גם בזה על דברי ימי הישוב ויוכיח כי גם שם נמצאה איזו חלקת אדמה בכפרים שקנו יהודי ארץ־ישראל. יודעים אנו על דבר פרדס שקנה השר מונטיפיורי, לפני יותר מששים שנה, אצל יפו. אך אנכי אדבר רק בגליל העליון. פה בגליל היו גם לפנים כפרים שישבו בהם יהודים עובדי־אדמה מזמן קדום. בבואי לארץ־ישראל לפני חמשים ושש שנה, מצאתי עוד בכפר פקיעין בין צפת ועכו יהודים כשלשים משפחה שישבו שם מימים קדמונים, – לפי דבריהם, נשארו במקום עוד מזמן החורבן. כמעט כלם עבדו אדמתם בכפר, והמעטים שעזבו את עבודת האדמה ועסקו במלאכות שונות, לא עשו זאת אלא מפני עול המעשר והמסים ששלל מאתם את חלק אדמתם, ומוכרחים היו לסובב בכפרים כבעלי מלאכה שונים, אבל נשיהם וילדיהם עבדו בגני ירקות מסביב לבתיהם בכפר. בבואי לכפר פקיעין קשה היה לי להבדיל בין משפחות היהודים למשפחות הפלחים הערבים, תושבי הכפר. ועוד נשארו בפקיעין משפחות אחדות שיש להן שם מעט אדמה. כן מצאתי אז בכפר “שפרעם” בין עכו לחיפה, משפחות אחדות מאחינו שהיתה להן אדמה בכפר וגם בית כנסת עתיק היה שם. חצי הכפר “מירון” היה של יהודים ספרדים מצפת, ומצאתי שם משפחות אחדות מיהודי מרוקו שעבדו שם גני ירקות בנחל על יד המעין, שיהודי צפת קוראים אותו בטעות בשם “מי מגידו”. בכפר חיטין, אצל טבריה, היה ליהודי טבריה חבל אדמה, מלבד גן האתרוגים שלכולל ורשא. לא הרחק מטבריה, לצפון העיר, יש חבל אדמה הנקרא מזמן קדום עד היום בשם “בוסתן אל־יהוד”. בעיר טבריה נוסדה בשנת תרל“ג חברת ישוב א”י, למטרת עבודת אדמה, ע“י איש אחד יליד הונגריה, ר' שמעון ברמן, שבא מאמריקה ונהל תעמולה בין יהודי א”י לרעיון עבודת אדמה, ביחד עם מר שמואל אונגר. הוא חבר גם חוברת בשפה המדוברת בשם “מסעות שמעון”, בה הוא מתאר את טוב הארץ ואת דבר הישוב בה. הוא נותן גם תכנית מענינת להתישבות, ובדברים חמים המושכים את הלב הוא מתאר ומשבח את הארץ, שהיא ארץ זבת חלב ודבש גם היום. מודה אני שבין יתר הדברים שהשפיעו עלי ועוררו את רוחי לחבת הארץ ולישוב, יש חלק לא־קטן גם לחוברת הזאת שקראתיה אז. לאחר שיסד האיש את החברה בטבריה, יצא לחוץ־לארץ ועבר גם בארץ רומניה ועשה נפשות לציון ולרעיונו.
עוד אחרי הרעש הגדול בצפת, בשנת תקצ“ז, יסד הרב ר' ישראל בּק מירושלים ישוב בגליל העליון על הר “אסמון”, אצל כפר ג’רמיק, לא הרחק מכפר פקיעין. והנה מה שכותב ר' ישראל בק בעצמו בעתונו “החבצלת” מספר 14, שנת תרל”ב, בתשובתו לאלה המתנגדים לישוב א“י ע”י עבודת אדמה וביחוד למו“ל העתון “איזראַליט”: " על דברת בני האדם במ”ע שונים זה בכה וזה בכה, דעותיהם שונות זו מזו כרחוק מזרח ממערב, ישנם אנשים רבים אשר יגורו מפני החוסר אשר ימצאם באוסף הכסף, ויש אשר הרעיון הזה כמצחק בעיניהם מפאת כובד משאו, אלה ירגיזו את מנוחתנו תמיד מבלי הפוגה, ואלה יתנו מורך בלבבנו. כי ע“כ אמרתי, כי לא למותר יחשב אם אספר לפניכם, קוראים אהובים, את מעט מקורות ימי חיי בארץ הק‘, ואתם תבחנו הכנים הם דברי האנשים אשר בלי חשך יניאו את לבבינו. זה לי ארבעים שנה בארץ הק’, רבות ראו עיני, ולבבי הבין תלאות רבות העוברות על ראשי, נתנו לי למדי להשכיל על כל דבר. הדבר אין בפי להגיד ולספר אף אפס קצתם, אף כי אינם קולעים אל המטרה, אשר כוננתי לי היום, ע”כ אעזוב אותם כלם לעת כזאת ואחל בנוגע לעניננו. בראשית שנת תקצ“ב באתי אל עיה”ק צפת, אשר אויתיה למושב לי. לא ארכו הימים, ואבּרהים פּשה, פחת מצרים, בא כנחל שוטף לכבוש את ארצנו. בעכו החל את מעשהו ובירושלים כלה, וד' נתן את חני בעיני השר הזה, ואת כל אשר שאלתי ממנו לא אָצל מאתי. התנפלתי לרגליו ואבקשהו חסד ורחמים, את עמי בבקשתי, ונפשי ונפש ביתי בשאלתי. והשר הזה חמל עלי ויתן לי כפר קטן הנקרא “ג’רמוק” לאחוזה. הכפר ההוא עומד על ראש הר תבור (הוא החליף את הר אסמון" בהר “תבור”; כה היה המו"ל בקי בכתיבת הארץ…) ומעינות מים סביב לו, אינו רחוק מכפר “מירון” כי אם חצי שעה. לפנים היו בכפר הזה גם גנות ופרדסים, אך בעת הזאת אין שם כי אם יער ואבנים גדולות, וכל מזרע הארץ ההיא בין פלחי האבנים ההן. בשנת תקצ“ז, בירח טבת, בארבעה ועשרים בו, היה הרעש הגדול אשר הפך בחמתו את צפת וטבריה. אז נאלצתי לבוא בהכפר אשר נתן לי הפחה, בניתי לי בתים לשבת, עשיתי לי גנות, זרעתי שדות, ועוד בשנה ההיא אכלתי לשובע מזרע הארץ. בשנה השניה היה לי בקר וצאן, שה כבשים ושה עזים, סוסים וחמורים, ובעה”ש גם את השבת שמרתי כל פרטיה ודקדוקיה, גם כל מצוות התלויות בארץ קימתי באופן נעלה. גם ביתי היה פתוח לרוחה, וברכת ד' היתה על כל פעולותי בבית ובשדה. אף כי המקום ההוא איננו מקום זריעה, כי אבנים רבות בו, בכל זאת ידי עשתה חיל וד' היה לי בעוזרי, ולולא הנסבות הרבות וצרות שונות אשר באו עלינו בשנת צ“ט לרגלי המלחמה הנוראה בין אדוננו השולטן ובין פחת מצרים, אשר בעבורן הוכרחתי לעזוב את הכפר הנחמד ההוא ולבוא ירושלימה, כי עתה הייתי מאושר. כל משכיל יבין, אם כה הוא בארץ הגליל העליון, ואם כה היה בשנת צ”ז, ובכל זאת חפצי הצליח בידי לנטוע ולזרוע ולהרבות בו בקר וצאן, וכל רע לא אנה לי, ― מה רב הלעג של האנשים אשר יפחדו היום מעשות זאת בארץ ברוכה, בארץ אשר עיני אדוננו השולטן יר“ה פקוחות עליה! באין ספק אם חפץ ד' בנו, ויתן בלבות אחינו לעשות הדבר הגדול הזה, יתענגו על רוב שלום ברב טוב וברכת ד' בכל אשר יפנו, המדבר באמת ובתמים, ישראל בק, מדפיס”.
קראתי פעם בעתון ע"ד מושבה “בני יהודא”, כי המיסדים היו יהודים מטבריה, וזה לא נכון; כי לא יהודי טבריה, אלא יהודים מצפת יסדוה. אלה האחרונים קנו אמנם קודם חלקת אדמה מעבר־לירדן מזרחה, בדרך לדמשק סמוך לעיר “קוניטרא” מושב הטשרקאסים, ליסד שם מושבה, וקראו את שמה בית יהודא; אך מסבות שונות לא עלה בידם לגמור את הקניה שם. ויעזבו את המקום ההוא ויקנו את האדמה בכפר “אושגום” מעבר לים כנרת מזרחה, מול עיר טבריה, סמוך למבצר “גמלה”, ויסדו שם את המושבה “בני יהודא”. ומאין תומך וסעד פרפרה המושבה כל הזמן בין חיים ומות. הרבה יש לספר על תולדותיה והרפתקאותיה ותלאותיה של המושבה הזאת – וזה יבוא בחלק שני. עוד לפני שלש עשרה שנה ישבה שם משפחה, אשה ושני בנים שעבדו את האדמה, ויתנפלו עליהם שודדים משכני הכפר, ויהגו את האם ובן אחד, והשני ברח ונצל בדרך נס; ורק מקץ שני ימים, מצאו את ההרוגים בין ההרים, שהרוצחים השליכו אותם שמה, ויהודי טבריה הביאו אותם לקבורה. את האם והבן קברו בקבר אחד, אנכי הייתי אז בטבריה והספדתי אותם בכאב לב.
אלה היו השרידים אחרונים במושבה. אדמת המושבה ממושכנה אצל החברה “עזרה” בעיר ברלין – ואין מי שיפנה את שימת לבו להציל את המקום ולהחיותו וליסד שם ישוב של יהודים עובדי אדמה, ויש סכנה שנאבד את המקום לגמרי. וחבל: הלא יש שם מקום רחב להגדיל ולהרבות את הישוב.
מכל דברי ההקדמה הזאת הנכם רואים, כי חסרי ידיעות אנו בדבר הישוב בגליל העליון. אני, שלקחתי חלק גדול ביותר, חלק עיקרי, בהתחלת הישוב ובהתפתחותו, סבורני שזכרונותי, שהנני נותן לפניכם, יאירו את תולדות הישוב ויענינו אתכם, קוראים נכבדים, ויתנו חומר רב לכותבי תולדות הישוב בכלל. ובזה אבקש סליחה אם דברי באים מעורבבים הרבה ענינים השיכים רק לתולדותי אני; כי תולדותי וזכרונותי מקושרים ומשולבים כל־כך בהתפתחות הישוב, עד שבלעדיהם לא תהיה לי האפשרות למסור לכם את הפרטים והעובדות כהויתם.–
פרק ז. נסיעה מוקדמת לא“י, ויסוד חברת ישוב א”י 🔗
עיר מולדתי.– חנוכי.– משפחתי.– עסקי.– אני לומד שו“ב.– מורי.– התפתחות הרעיון.– נסיעת דודי הרב עם משפחתו לאי.– ע”י תעמולתו נוסעות עוד משפחות.– היוקר והרעב בא“י.– רבים שבו.– אני, תלמידו של דודי הרב.– הנני מקבל עלי לנסוע לא”י.– הרבנים צבי קולישר ורבי אליהו גוטמכר.– קרל נטר.– יסוד חברת ישוב א"י.– אני נוסע עם עוד שנים.– בקור אצל הפחה בטולצי בירת מדינת דוברוג’א.– הצעת הפחה לתת לנו אדמה בדוברוג’ה.– המלחמה בבלקן.– אנחנו בסכנה.– שבנו.– הענין נשתקע.– אנחנו מקוים לשעת הכושר.
נולדתי בעיר מונשטי, רומניה, בשנת תרי"ד בחודש מנחם־אב. חנוכי היה, כנהוג, עד שלש עשרה שנה בחדר, מאז עד שמונה־עשרה בבית המדרש. עיר מונשט היתה מצוינה בארץ רומניה כעיר של תורה. רוב תושביה היו למדנים ותלמידי חכמים, וממנה היו לוקחים רבנים לרוב הערים. תמיד נמצאו בה קרוב למאה בחורים ואברכים לומדי תלמוד בבתי המדרש, ואני הייתי כאחד מהם. העיר מנתה כשלש מאות בעלי בתים יהודים. עיר יהודית כלה, כי מלבד פקידי הממשלה והעיריה ושוטריה ובעל־חנות אחד, לא נמצאו בה בלתי אם יהודים. בעיר הזאת ובסביבותיה נמצאים מקורות שמן־הנפט ובתי חרושת רבים לזקוק הנפט ולעשית נרות מפסולת השמן אחרי זקוקו. תושביה היהודים התפרנסו בכבוד, ביניהם היו גם עשירים ואמידים. בעלי המקורות ובתי החרושת כלם יהודים. העיר קרובה לגבול מדינת זיבּנבּרג (עכשיו רומניה הגדולה), אוירה – אויר הרים משיב נפש. פועלים למאות מאכרי הכפרים של הסביבה עובדים במקורות הנפט, בעוד אשר בבתי החרושת הפועלים הם יהודים.
אבי ז“ל היה סוחר נכבד בעירו הנז' ובר אורין. היה גם עורך־דין בממשלה לעת הצורך. הוא ידע את “חושן המשפט” הרומני על־פה ובשעת דחקו התפרנס מעריכת משפטים, מכתיבת בקשות וקובלנות לבתי המשפט. משפחתי מצד אמי היתה משפחת רבנים, לומדים וסוחרים נכבדים. אחי אמי היה הרה”ג ר' יוסף אריה הכהן ז“ל, שהיה קודם רב בעיר מונשט ואח”כ רב בקהלת רומניה בעה“ק צפת, ובסוף ימיו נתקבל לרב במושבה ראש־פנה, ובה נפטר ונקבר שם, ואחריו ירש בנו את מקומו כרב המושבה. דודי הנ”ל יש לו חלק גדול בתולדות הישוב בגליל העליון, כמו שאדבר עליו להלן בזכרונותי. ש“ב מצד אמי היה הרה”ג ר' מנדל מונשטר ז“ל, שנפטר לפני זמן בעה”ק ירושלים, הרה“ג ר' גדליה וסטיל ז”ל שהיה רב בעיר מונשט, ש“ב הרב הצדיק הר' לוי יצחק הכהן ז”ל שהיה רב בקהלה הרומנית “שערי שמים” בעיר נויארק באמריקה, ועוד.
כפי שספרה לי אמי ע"ה באו אבות משפחתה מרוסיה מעיר שרגראד. ספרה לי, שאבי אביה הר' ר' משה הכהן בשרגראַד, בהיותו עוד צעיר לימים, וזה היה לפני יותר ממאה וחמשים שנה, נעלם פתאום ביום בהיר אחד מהעיר, איש לא ידע לאן נסע, ואחר שנתים שב מחוץ־לארץ לשרגראַד, והביא אתו מכונות אריגה לארג בד בשביל שמלות. הוא למד את המלאכה הזאת בחוץ־לארץ – ויש לדעת, למוד מלאכה נחשב בזמן ההוא כפריצת גדר, – אבל אחרי איש כהרב ר' משה הכהן לא הרהיב איש להרהר, כי היה מוחזק כאיש צדיק מפורסם, “בעל שם”, וכן נמצאים במשפחתי עוד אנשים ערים בעלי מרץ המתאמצים ליצור יצירה של ממש…
בשנת השמונה־עשרה נשאתי אשה, היא רעיתי, אשת נעורי, שנפטרה ביום א' דחוהמ“פ שנת תרצ”ו, ז“ל. אחרי החתונה התחלתי לעסוק במסחר. בשותפות עם אבי ז”ל חכרנו טחנות; אך ההצלחה במסחר רחקה ממני, וכל כסף הנדוניה שלי הלך לטמיון. דוד אשתי, עשיר מחזיק יערות, הציע לפני משרה באחד היערות, אולם אבותי שהיו חרדים, וביחוד אמי, ע“ה, התנגדו לכך, בחששם, שאם אכנס במשרה כזו, אפסיק במשך הזמן את למודי התורה ואולי גם אוכרח לא לשמור את השבת כראוי, ח”ו. ולמען יהיו בטוחים שאשאר יהודי נאמן וחרד, גזרו עלי ללמוד את מלאכת השו“ב. ואני בכבדי את אבותי מאד, מלאתי את רצונם. את המלאכה הזאת למדתי בעיר פוקשאן אצל הרב ר' יצחק שוב, אבי הפרופיסור זלמן שכטר הידוע, שהיה אז צעיר והיינו חברים בבית אביו ז”ל, קבלתי את תעודתי מהרה“ג ר' משה אהרן גולדרינג ז”ל, שבנו היה בעל אחותי, וממלאכתי זו מצאתי אח"כ את פרנסתי בריוח בעיר מונשט – עד נסיעתי לארץ־ישראל.
כפי שתראו להלן בזכרונותי, התפתח אצלי הרעיון ע“ד ישוב א”י ולא הרפה ממני כל אותו הזמן.
לפני שבעים וארבע שנה, ואני עודני ילד, עוד לא הרגישו היהודים עול הגלות ברומניה. הפרנסה היתה מצויה בריוח, ובעיר מונשט היה רב, הרה“ג ר' יוסף אריה הכהן זללה”ה (הוא היה דודי, אחי אמי). ביום בהיר אחד עזב הרב את משרתו, והוא אז כבן ארבעים וחמש שנה, ונסע עם משפחתו בת שש נפשות, לארץ־ישראל, ולקח עמו גם את בנו עם משפחתו בת חמש נפשות. מטרת עליתו לא"י היתה: ליסד שם ישוב של יהודים במקומות (חוץ לירושלים, צפת, חברון וטבריה) – אם לא על יסוד של עבודת אדמה (מפני שהיה אז קשה הדבר, כידוע), הנה, לכל הפחות, שאף ליסוד ישובים בערים שאין עוד בהן ישוב של יהודים, על יסוד חרושת ומסחר. הוא עם משפחתו התישבו בעיר חיפה, – ועוד אחרים עמו אשר משך אחריו מצפת. – הוא יסד שם בית חרושת לעשית אַלכוהל. דברים מענינים על כך יש למצוא בספר “מסעות שמעון” שהזכרתי.
הרב היה בא לפרקים לחו“ל לנהל תעמולה לרעיונו. בדבריו החמים והנלהבים, שתאר בהם את הארץ, עלה בידו למשוך אחריו עוד חמש משפחות, כשלשים נפש, במטרה להתישב בעיר חיפה. זה היה בערך בשנת תרכ”ה. בני המשפחות האלה היו כלם אנשי עבודה ומסחר עם צרור כספם בידיהם. ביניהם היו גם שני בעלי מלאכות, חיטים, אך בבואם לארץ, בקיץ ההוא, היתה שנת בצורת ורעבון, והיוקר היה גדול מאד. מחיר הרוטל קמח היה שמונה־עשר גרוש ויותר. מחיר כזה בזמן ההוא היה שלא כדרך הטבע5. ולזה הצטרף גם החום הגדול ששרר אז בארץ, ותקפה אותם מחלת הקדחת, – כל זה השפיע עליהם לרעה, והרוב מהם שבו על עקבם לרומניה, ורק אחדים נשארו ונתפזרו בערים ירושלים, צפת וטבריה וכו‘. אחד מאלה היה הרה"ג ר’ מנדל מונשטיר ז"ל, שנפטר לפני שנים אחדות בירושלים.
דודי הרב לא אמר נואש, ועוד פעם בא לחו“ל והלהיב את הלבבות ליסד ישובים בכפרים מסביב לערים, ובפרט תאר בצבעים מרהיבי עין את הכפרים בגליל העליון, מסביב לעיר צפת. אני הייתי אז נער בן שלש־עשרה שנה, ובעת שהותו בעירנו נתעכב בה כל ימי הקיץ, ויקח אותי להיות תלמידו וילמד עמי בכל יום שעור בתלמוד. אז היתה לי שעת הכושר לשמוע בכל פעם את דבריו המחוכמים והמפליאים על ארצנו. הוא ספר על השדות והכרמים, על הגנות והפרדסים, על המעינות הרבים הנמצאים מסביב לעיר צפת. דבריו הנלהבים השפיעו עלי כל־כך, שקבלתי עלי כי בכל אופן שיהיה עלי לעזוב את ארץ רומניה ולעלות לארץ־ישראל. דודי הסכים לקחת אותי עמו; אך אבותי, שהייתי אצלם כמן בן יחיד, – יען כי אחי הגדול שלמה היה רחוק מאתנו: הוא גר במדינת דוברוג’א, שהיתה אז עוד בממשלת תוגרמה, – אבותי לא נתנוני לנסוע עם דודי. ומפני שגם אבותי החליטו לגמור את עסקיהם במשך הזמן ולנסוע גם הם להתישב בא”י, ואף גם התחילו להכין את עצמם לכך, נשארתי גם אנכי לע“ע בבית אבותי, ודודי שב לא”י. אך שלהבת האש הקדושה שהדליק בי דודי הרב, ואשר אח“כ, מדי בואו לחו”ל, הוסיף עליה שמן, כי תמיד היתה מטרתו להלהיב את הלבבות, – השלהבת הזאת לא כבתה ותבער בי ולא נתנה לי מנוח. תמיד היתה מחשבתי שקועה בבקשת עצה ותחבולה, איך אוכל להוציא את רעיוני אל הפועל. תקותי לנסוע לא“י בזמן הקרוב הוכזבה. ע”י סבות שונות נהרס מצב אבותי והופרה גם מחשבתם על אדות הנסיעה. כמובן, הייתי מוכרח להכנס במלחמת החיים, כאורח כל ארעא, כפי שבארתי לעיל, ומצאתי לי את פרנסתי בריוח. אך הרעיון ע“ד א”י לא עזבני, וקוה קויתי כי יבוא היום שאוכל למצוא את הדרך להגיע למטרתי.
בשנת תרל“ד, לאחר שנוסד ביה”ס מקוה־ישראל אצל עיר יפו ע“י המנוח קרל נטר ז”ל, ב“כ חברת כי”ח, – ואז היו עוד הציונים הראשונים הרבנים הגאונים ר' צבי קולישר, ורבי אלי' גרידיציר־גוטמכר ז“ל, – קראתי את ספריו של הראשון על רעיון ישוב א”י ע“י עבודת אדמה; אז בא לידי גם הספר הקטן “מסעות שמעון” שהזכרתי לעיל, וכן קראתי הרבה מאמרים ב”המגיד“, מאת החכם הר”ד גורדון ז“ל; וביחד עם דברי דודי הרב המושכים את הלב, התעוררה בי עוד פעם התשוקה העזה והאהבה הטהורה לציון, ולא נתנו לי מנוחה. עם עוד אחדים מבני עירי, שהשפעתי עליהם, החלטנו להחל בעבודה הקדושה הזאת. אני קבלתי עלי לאסוף את הידיעות הנחוצות על אדות הרעיון הזה. יסדנו חברה מאנשים מספר, כי הרעיון היה עוד זר לרוחם של רבים. אחד החברים הפעילים היה הרב המנוח ר' חיים פוליק ז”ל,6 שהיה אח“כ אכר בראש פנה, ואח”כ שמש בתור רב במושבה זכרון יעקב, ומפני התנגדותו לפקידות הידועה בשנים הראשונות, כידוע בדברי ימי המושבה זכרון יעקב, נדחה ממשרתו ויתישב ביפו ויקדיש את עצמו לתורה ועבודה עד יומו האחרון, ויתפרנס מהפּנסיה הקטנה שהקציב לו הנדיב ז“ל. הוא נפטר ויקבר בעיר יפו. הוא היה מהחלוצים הראשונים לבנין הישוב החדש בגליל העליון בא”י. – תנצב"ה.
ביסדנו את החברה הנ“ל פנינו במכתבים אל הרבנים הגאונים קולישר וגוטמכר ואל מר קרל נטר, ואל החברות כי”ח בפריז ולונדון, וגם אל הרב הראשי בירושלים יקיר גירון. הרבנים קולישר וגוטמכר ענו לנו בדברים חמים ונעימים ועודדו אותנו ונהלו אותנו בעצות וחזקו את רוחנו; אך החברות כי"ח בפריז ובלונדון ענו לנו בשלילה, והמסו את לבבנו. לדאבוני, נשארו המכתבים בעירי מונשט ואבדו במשך הזמן, ואלה שהיו בידי שרפתי בימי המלחמה העולמית, כמו ששרפתי את כל הארכיון שלי בתולדות הישוב מאימת ג’מל פחה הידוע… ואני מוכרח לכתוב עכשיו הרבה מאשר נשתמר בזכרוני. מובן כי בהרבה זכרונות יחסרו לי – וחבל.
אני ועוד שנים מאגודתנו – ר' דוד בוקשטטר,7 שהיה אח“כ אכר בראש־פנה, והר' זידיל ארדיני – שמנו לדרך פעמינו, בשם החברה, לנסוע לא”י על־מנת לתור את הארץ ולמצוא אדמה מוכשרה ליסוד מושבה לבני חברתנו. זה היה בקיץ תרל“ה. בדעתנו היה לפנות בבקשה אל השולטן בקושטא, שיתן לנו אדמה חנם להתישב עליה. נסענו דרך מדינת דוברוג’א, שהיתה אז, כאמור, תחת ממשלת תוגרמה. באנו לעיר טולצא, שבה גר אחי מלפני שנים. חפצנו שהוא ילוה אותנו בדרכנו והיה לנו למליץ ולמתורגמן ולפה בקושטא עיר הבירה. (כי השפה התורכית, שהיתה זרה לנו, היתה שגורה בפיו). נתעכבנו בעיר טולצא זמן קצר, עד שגם אחי יכין א”ע לנסיעה. עיר טולצא היתה אז עיר המחוז, שבה ישב הפחה המושל על ארץ דוברוג’א. אחי היה ממכרי הפחה, ונתן לנו עצתו, שבטרם נעשה דרכנו הלאה לקושטא טוב שנתראה עם הפחה הנ“ל, שהוא איש ישר ואוהב־ישראל, והוא יורנו את הדרך נלך בה. ובכן בקרנו את הפחה, שקבל אותנו בסבר פנים יפות, באהבה ובכבוד. הרצינו לפניו את כל מטרת נסיעתנו. הוא שמע את דברינו בכובד ראש והתענין מאד במצבנו ברומניה ובמטרת נסיעתנו. שאל אותנו על אדות הסבה שהניעה אותנו לעזוב את ארץ רומניה, אשר לפי ידיעותיו היא ארץ טובה ודשנה. אנחנו, כמובן, לא נכנסנו עמו בדברי מדיניות, אלא פשוט בארנו לו, כי קודם, בהיות ארץ רומניה תחת ממשלת תורכיה, ישבנו גם אנחנו היהודים במנוחה; עכשיו שפרקה את עול תורכיה מעליה, החלה להציק לנו בחוקים מעיקים וגזרות רעות, עד שנעשה לנו צר המקום לשבת בארץ הזאת. על כן החלטנו לעזוב את הארץ, לבקש חסות תחת כנפי אמנו הקודמת, ולהתישב במדינת תורכיה בממשלת השולטן. ויחד עם זה, הנה אנחנו נותנים היתרון לארץ־ישראל, מפני שהיא קדושה לנו עפ”י מסורת דתנו… בדעתנו לפנות בבקשתנו אל ממשלת השולטן, הידועה בטוב לבה לעמנו, מאז קבלה בזרועותיה את אחינו בעת שגורשו מארץ ספרד… ובודאי גם עתה תקבל אותנו ותתן לנו כברת ארץ בא“י, להתישב עליה. – בנוסח כזה היתה ערוכה גם בקשתנו לשולטן. הפחה, אחרי ששמע את דברינו בשים לב ובהתענינות עמוקה, פנה אלינו בדבריו הנעימים ואמר לנו: “אחי, לצערי מוכרח אני להגיד לכם, כי לא הצלחתם למצוא עת מוכשרה בשביל להוציא רעיונכם זה אל הפועל. ואף אמנם שאסור לי עפ”י משרתי לגלות דברים העומדים כעת ברומו של עולם המדיניות, ובפרט בפני אנשים זרים, שאינני מכיר אותם, אבל הכרת פניכם תענה בכם כי אנשים כנים אתם ואין לכם כל כונה זרה, ולכן הנני מרשה לי לגלות לכם סוד, ששמי תורכיה מעוננים עתה, ואולי בזמן לא רחוק עתידה מלחמה גדולה להתפרץ במדינות הבלקן. הממשלה בקושטא טרודה מאד ועסוקה בעניני מדיניות, ובקשתכם לא תמצא שם אזנים קשובות. הממשלה לא תוכל, וגם לא תחפוץ להתענין עכשו בענינים כאלה. וחבל על הוצאותיכם וטרחתכם”.
דברי הפחה היו דברים המתקבלים על הלב, אעפ“י כן לא יכולנו לרדת לסוף דעתו, אם באמת כונתו בדבריו אלה רק לטובתנו אנו היתה, או אך רצה להטותנו מדרכנו, למען משוך לבנו להתישב במדינת דוברוג’א. כי עם הדברים שדבר אלינו, הציע לנו אדמה חנם בכל מקום אשר נבחר בדוברוג’א, שהיא תחת ממשלתו, וגם הבטיח לנו הנחות רבות, כגון לפטר את אדמתנו ממס המעשר למספר שנים, ועד תמיכות שונות מצד הממשלה. אבל מגמתנו לא היתה בעיקרה לחפש לנו מקום פרנסה, כי זו לא חסרה לנו גם ברומניה, וגם עול הגלות עוד לא הציק לנו כל־כך, עד שנעזוב את ארץ־מולדתנו, ונבקש לנו ארץ מולדת אחרת, ― מטרתנו היתה יותר רוממה ונשגבה: “חבת ציון וארץ־ישראל”. לכן לא שמנו לב להצעתו של הפחה, ורק למען צאת ידי חובתנו לנמוס ביחס לכבודו של הפחה, שהיה כה חביב אלינו, קבלנו את הצעתו, לנסוע לבקר אילה מקומות שהוצעו לנו, ולראות את אדמתם. ואמנם האדמה היתה טובה מאד. בכל זאת לא יכולנו לקבל את ההצעה, וענינו לפחה, שעלינו לטכס עצה עם חברי אגודתנו בארץ רומניה, ואז נדע מה להחליט. – לנסוע הלאה בדרך מטרתנו, שעליה חשבנו תחלה, לא היה עוד באפשרות, כי אמנם נודע לנו, שהאויר המדיני מתחיל להתענן, ומלחמה גדולה עתידה לפרוץ בין רוסיה ותורכיה. וכך שבנו לארץ רומניה בלב נשבר ונדכה על אשר הוכזבה תקותנו לפי שעה. – לא עבר זמן רב והמלחמה הידועה בשם מלחמת פליבנה פרצה, והענין נשתקע עד שנת תרמ”ב – השנה שבה נוסדה המושבה ראש־פּנה. מובן, שבכל העת הזאת לבי ולבבות חברי כלו והתגעגעו מאד לארץ חמדתנו. חכינו בכליון עינים לשעת־הכושר שנוכל להחל עוד פעם את עבודתנו.
בטרם נשוב לרומניה חשבנו, איך נשיב לנו את הוצאות הדרך שעשינו בנסיעה הזאת. החלטנו לקנות דגים מלוחים מדוברוג’א, להביא אותם לרומניה, ולהרויח בדרך זו את ההוצאות. נסענו לעיר סולינא, עיר החוף של הבוהס, ששם משתפך נהר הדונא לתוך ים השחור, ושם מקום ציד הדגים, ושם גם מולחים אותם. ימים אחדים ישבנו על חוף הים, מקום ציד הדגים, ומאכלנו היה רק לחם ודגים. בשבת אמרנו לבוא העירה, צוינו ליהודי, שעל ידו עשינו את הדגים, שאשתו תבשל בשבילנו תרנגולת לכבוד שבת, למען נאכל מעט מרק. בליל ש“ק נכנסנו לבית היהודי בעיר, ואשתו הגישה לנו את המרק. הבעל לא היה בבית. והנה אך הגשנו את הכף לפינו, וחברי החל לצעוק: יש סם במרק! הרגשנו שרפה נוראה בקיבה. קראנו לאשה ושאלנו אותה מה יש במרק? בשמעה את שאלתנו חטפה את המרק ושפכה הכל, יחד עם הבשר. אנחנו לא יכולנו להשקיט את הבערה, רצנו לרחוב ונכנסנו לבית מחלבה, שתינו חלב חמוץ הרבה, עד שנרגענו מעט. בעיר הזאת כמעט לא היו יהודים – והמעט שישבו בה היו מחזיקי בתי־בושת, מלבד יהודי אחד שען, איש ישר ומשכיל, והיהודי אשר על ידו עשינו את הדגים. נכנסנו לשעוני וספרנו לו את הדבר ובקשנו שיתן לנו עצה, איך להודיע זאת למשטרה, ויעץ לנו האיש “שלא נעשה מזה רעש”, כי חיינו בסכנה. בבית היהודי הנ”ל כבר קרו מקרים כאלה, והכל בידיעת המשטרה, ― והלא הממשלה היא ממשלת תורכיה, והכל אפשר.
לא נחנו ולא שקטנו, ועוד ביום הראשון עזבנו את העיר. הוצאנו את הדגים בטרם קלטו את המלח, ונסענו לרומניה. מובן, שהפסדנו באותו מסחר סכום לא קטן – על כל פנים נצלנו ממות.
פרק ח. חברה גדולה ונסיעתי כציר לא"י 🔗
אחרי הקונגרס הברליני.– תקוה נכזבה.– יסוד חברה גדולה ונסיעתי לא“י.– ה' גרינברג ז”ל. – החברות בפריז ובלונדון. – הסתדרות לעלות לא“י. – החלטה לשלוח ציר לא”י.– מכתב בקשה להשולטן.– אמי ז“ל מעכבת.– נתינות עותומנית.– ה”ה יוסף אבלס ושמואל פיניליס.– אני עולה על האניה.– סערה בים.– סוחר נפשות.– בקושטא.– החכם בשי.– ד“ר אליאש פחה.– עצתו.– בירות, צידון, גבול א”י.– מצדון לצפת.– מראה הארץ.
עפ“י הקונגרס הברליני שלאחר המלחמה הנ”ל יצאה רומניה מרשות תורכיה, ובמקום תארה הקודם “נסיכות” – נתן לה התואר “ממלכה”, ונסיכה קרל הוכתר למלך. אחינו תושבי רומניה קוו לקבל זכות אזרח, בהתאם להבטחת המדינה ולהחלטת הקונגרס, – אך תקותם הוכזבה; כי רומניה זו שיצאה עכשיו לחרות, לרשות עצמה, שכחה הכל, ולא רק שלא נתנה ליהודיה זכויות אזרחיות, אלא התחילה גם להציק להם בחוקים מעיקים ומציקים חדשים לבקרים. ולמען סמא את עיני הממשלות יצאה ידי חובתה במתן זכות אזרח למתי מעט מן היהודים העשירים, שמכרו את עמם בנזיד עדשים ובגדו בו – כידוע בדברי ימי היהודים בארץ ההיא, ואין פה המקום להאריך בזה.
ושוב נתעורר הרעיון ע“ד ישוב א”י, והקול נשמע כי בערים שונות נוסדו חברות למטרה זאת, והד קול בא גם מרוסיה ע“א יסוד אגודות כאלה. אז עלה בידי לעורר עוד פעם את אנשי עירי מונשט מתרדמתם, ויסדתי אגודה גדולה מכל נכבדי העיר בשם “חברת ישוב א”י על ידי עבודת אדמה”. ביחד עם החובב ציון הנלהב מר מ. גרינברג, ז"ל, צעיר בר אורין ומשכיל ממשפחה עשירה ואצילה בעיר מונשט.
ראשית עבודתנו היתה גם עתה לפנות אל החברות הגדולות, חברת כי“ח בפריז, חברת היהודים בלונדון ועוד. תארנו לפניהן את מצב היהודים ברומניה ובקשנו מהן שתנהלנה אותנו בעצתן ותפנינה לנו את הדרך למטרתנו. הן ענו לנו בשלילה – אך לבנו לא נפל עלינו, ובכח “אם אין אני לי מי לי” נגשנו אל עבודתנו במרץ. אנכי לא נחתי, אף לא אכלתי סעודותי כראוי. – רצתי ודברתי על לבות ידידי וקרובי ומכרי להסתפח אלי, להסתדר לחברת נוסעים לא”י. כתבתי מאמרים בעתונים: בעתון “היועץ” היו“ל ברומניה כתבתי בשם “המדבר הי” (ר"ת: הק' משה דוד בר' חיים יעקב), וכל כך הייתי שקוע ברעיון עד ששכחתי את כל עניני הפרטיים והזנחתי אותם. רבים מידידי וקרובי התחילו להתלחש ביניהם, חשדו בי כי… חולה אני (בזה חפצו – אך התביישו – לאמר פשוט, כי משוגע אני). בכל זאת עלה הדבר בידי לסדר כשלשים משפחות – מאה נפשות – במטרה לעזוב את הארץ ולהתישב בארץ־ישראל, במושבה שניסד. יחד עם זה עלה בידי ליסד אגודה גדולה שנכנסו בה כל טובי עירנו, מן העשירים ובעה”ב, במטרה לעזור לעולים בחומר וברוח, לתמכם ולסעדם, ולדאוג להם עד שיבוסס מצבם בא"י על בסיס נכון וקים.
הפעולה הראשונה להתקרב אל מטרתנו היתה לשלוח ציר לתור את הארץ, ולבחור את האדמה אשר עלינו להתישב עליה. השאלה היתה, מי ילך לפנינו? לא כל אחד יכול וחפץ לעזוב את ביתו ואת משפחתו ואת עסקיו, וללכת לנוע למרחקים למשך זמן רב. כי הלא אין לחשוב שהענין יגמר על רגל אחת. נחוץ היה איש שיסכים להקריב לכך את זמנו ואת עסקיו. הימים היו ימות החורף, אמצע חודש כסלו, והנסיעה בים לא היתה אז נעימה כל־כך. ידעתי שאם לא ינוגד הברזל בעודנו חם נחמיץ את שעת הכושר, ואם לא נשלח תיכף ומיד ציר לא“י יעבור הזמן, וכל הרעיון יבוטל. אף יראתי, שאם גם ימצא איש שיקבל עליו את הטורח לנסוע, מי יודע אם יהיה מוכשר וראוי לכך? ומי יודע אם לא יזיק בנסיעתו במקום להועיל? כי אם לא יהיה האיש נלהב הרעיון וחבת הארץ עד כדי להבין שהרעיון הזה דורש קרבנות – מי יודע אם לא ישוב האיש כמרגל – ואבדנו הכל. לכן קבלתי אני על עצמי את השליחות הזאת. עזבתי את משרתי, משרת שו”ב, ונסעתי…
גם בפעם הזאת היתה תכניתנו לפנות בבקשה אל השולטן שיתן לנו אדמה חנם, ליסד עליה מושבה. האגודה בעירי מסרה בידי כח הרשאה ומכתב בקשה לשולטן, וגם מכתב לחכם־בשי בקושטא, שיעמוד לעזרתי בדבר הבקשה לשולטן. על הבקשה, שהיתה ערוכה בשביל שלש מאות משפחה, חתמו גם האגודות לישוב א“י בערי בקוי, גלץ, ועוד. הכינותי את עצמי לנסיעה, והנה אמי הזקנה ז”ל שתמיד קותה גם היא לנסוע לא“י (אבי ז"ל כבר שבק חיים לכל חי), כיון ששמעה שמוכן אני לנסוע לא”י, אמרה בשום אופן לא תתן לי לנסוע, אם לא אקח גם אותה אתי. אבל הדבר הזה היה אז בלתי אפשרי, מפני עת החורף והקור החזק; פשוט סכנה היתה לאשה זקנה וחלשה לנסוע בעת כזאת, וגם האמצעים לא הספיקו לי. לשוא התחננתי לפניה והבטחתי לה כי לא אשקוט ולא אנוח עד שאביא גם אותה לא“י כעבור זמן קצר – היא באחת: לא תתן לי לנסוע. לעשות נגד רצון אמי לא יכולתי, כי ידעתי שהדבר עלול לסכן את חייה ח”ו, – וכמעט שבטלה הנסיעה. ישבתי עמה לילה ויום, עד שהוכחתי לה את גדלו וחשיבותו של הרעיון, ואם לא תתן לי לנסוע, הלא תהיה היא הגורמת לבטול הרעיון הזה, ח"ו. וזה גם ישפיע על רוחי ונשמתי וכ'… והיא כחובבת ציון אמתית, הבינה את הדבר, והתחזקה, והבליגה על צערה, ונתנה את הסכמתה לנסיעתי.
ביום י“ט לחדש כסלו שנת תרמ”ב יצאתי מעיר מונשט. כל בני העיר לוו אותי בברכה ובתקוה שאצליח. נסעתי מביתי, למרות מה שאשתי היתה אז בחודש התשיעי להריונה. ארבעה ימים אחרי נסעי, קבלתי בדרך, בעיר גלץ, טלגרמה, שאשתי ילדה בת. בני היחיד, הוא הד“ר דויד ז”ל, היה אז בן שנתים. להוצאות הנסיעה נתנה לי החברה שלש מאות פרנק. מובן, שה“הוספה” היתה מכיסי.
התעכבתי בבקוי, בגלץ ועוד, בכדי שהאגודות תחתומנה על הבקשה. בעיר גלץ היה עלי להכין את תעודת המסע אצל הקונסול התורכי בתור נתין תוגרמא, אף כי בארץ רומניה הייתי נתין אוסטריה; אך מכיון שהחלטתי להתישב בא"י, בקשתי מהקונסול לקבל אותי בתור נתין תוגרמה, והוא נאות לבקשתי ונתן לי תעודת מסע עותומני כחוק.
אחרי שהכינותי בעיר גלץ את שאר הדברים הנחוצים לנסיעה (והרבה עזרו לי בזה ראשי חברת חו"צ בעיר הזאת, הר' יוסף אבלס והר' שמואל פיניליס) עליתי על האניה בליל הדלקת נר ראשון של חנוכה, זו היתה האניה האחרונה שיצאה מעיר גרץ על נהר הדונה באותו חורף, כי כבר החלו גושי הקרח להתקבץ בנהר לבלי תת יכולת לאניות לעבור בנהר עד סוף החורף. למחרת, בעש“ק לפנות ערב, נכנסה האניה להבוהאס אצל עיר סולינא, שם משתפך נהר הדונה לתוך היום השחור. האניה נכנסה לתוך הים – ורוח סערה התחוללה, והים סוער מאד, והגלים רועשים ומתגעשים, האניה מתרוממת עד לשמים ויורדת תהומות. נזכרתי בפסוקי פרק ק”ז בתהלים. פעם חשבתי כי האניה תשבר ותטבע, ואמנם נשבר התורן של האניה. רב החובל ירד ממקומו לתוך האניה והודיע לנוסעים על הסכנה המרחפת עליהם, ואמר להם כי יתפללו לאל… אין לשער את הרושם שעשו דברי רב החובל על האנשים. אנכי שכבתי כל הזמן בתא שלי, הייתי כשכור, ולא יכלתי לזוז ממקומי. אך בשמעי את דברי רב־החובל התעוררתי והתאמצתי מעט, ועליתי על מכסה האניה, והנה פני כל הנוסעים חורים כפני מתים, רובם שכבו והקיאו – ואלה אשר מחלת הים לא נגעה בהם, השתחוו והתפללו. כמעט כל הנוסעים היו רוסים הנוסעים לירושלים להתפלל על קבר קדושם, וכן שאר האנשים מאומות שונות כורעים ומשתחוים ובוכים. חשבתי כי אני הנני היהודי האחד בין הנוסעים, ונזכרתי ביונה הנביא. אמנם ראיתי בין הנוסעים איש אחד, שעפ“י חטמו חשדתי בו שהוא יהודי; אבל בשמעי שהוא מדבר בשפה הרומנית, ובראותי שהוא יושב בין שלש או ארבע נקבות שמראה פניהן והתנהגותן העיד עליהן כי לא מהצנועות הנה, – הבינותי, שהאיש הזה עוסק ב”סחורה חיה", והחלטתי שבודאי איננו יהודי. ומה השתוממתי בפנות אלי האיש ז’רגונית בדברים האלה: “רבי יהודי, הבה נתפלל גם אנו לאלקים, כמו יתר האנשים המתפללים”. למרות מצב־רוחי הרציני באותה שעה לא יכולתי להתאפק מצחוק, בידעי את האיש ואת מעשיו היפים… אמרתי לו בצחוק: שמע נא אדוני, אני הייתי מיעץ לך שתרד ותסתתר בתוך האניה, ולא תראה פניך לפני שרו של ים, לבל ידע כי גם אתה פה. מפחד אני מאד, שאם ישמע שרו של ים, את קולך, יטביע אותנו כלנו בזכותך. האיש נשתתק, הסערה נתגברה מאד. רב־החובל והמלחים וגם רבים מן הנוסעים עבדו ועזרו יותר מכפי כחם, עד שהצילו את האניה, אך תחת לכת האניה מגלץ לקושטא שלשה ימים, כרגיל, הלכה הפעם ששה ימים.
בבואי לקושטא פניתי אל החכם־בּשי הרב ר' משה הלוי ומסרתי לו את המכתבים והבקשות, ובארתי לו מטרת נסיעתי. הרב, בכל היותו אדיש לרעיון ישוב א“י, התענין בדברי וקרא לאספה בביתו מנכבדי העיר קושטא, ביניהם היה גם השר אליאס פחה אפנדי, רופא השולטן. הרב הציג אותי לפני הנאספים. הרציתי לפניהם על מטרת נסיעתי. אחרי ששמעו את דברי התיעצו ביניהם, והשר אליאס פחה פנה אלי בדברים האלה: ידידי, לפי דעתי לא טוב הדבר בשבילכם שנבקש מהשולטן לתת לכם אדמה מאדמתו חנם. אמנם הדבר לא רחוק כלל, ובטוח אני שהשולטן ימלא בקשתנו, ויתן בערכם נחלת שדה מאדמתו, אדמת הג’יפטליק, כמו שהוא נותן גם לאחרים ומקבל החומש מתבואות האדמה. אך בשבילכם לא טוב הדבר הזה, מטעמים אלה: א) אם תקבלו מאדמת השולטן ולא תצליחו ח”ו, אז יהיה בזה חלול שם ישראל, וסרה מעלינו אמונת השולטן ולא נוכל לבקש עוד שום דבר בעדכם; ב) נניח שהשולטן ימלא בקשתנו ונתן לכם אדמה, הלא אז מוכרחים תהיו לקחת את האדמה שהממשלה תבחר בשבילכם, ולא במקום שתבחרו אתם – עפ“י המשל הידוע: “אין בודקים בשני סוס הנתן במתנה”… ומי יודע באיזה מקום תהיה האדמה שיתנו לכם? אולי קשה יהיה לכם להתישב עליה; כי סמוך לחוף הים, או סביב הערים שבני ישראל יושבים בהן, אין אדמה בלתי מיושבת או בלתי מעובדת, ובודאי יתנו לכם אדמה שהיא רחוקה מהישוב, כמו שאירע לאחד מבני צפת, הר שמואל שולמן, אשר השתדל על ידינו וקבל פירמן מהשולטן להושיב כארבע מאות משפחות מילידי א”י על אדמת הג’יפטליק מסביב ליריחו, ― ועכשו, מבלי יכולת ליסד שם ישוב נתבטל הענין, ולפי מצב הארץ עכשו, אין לחשוב כלל ע“ד יסוד ישוב חדש במקום רחוק מהישוב הישן; ג) אם תהיו מוכרחים לתת חומש מהתבואה (כי רק בתנאי זה יתנו לכם אדמה), ועלה לכם הדבר הרבה יותר מאשר אם תקנו אדמה בכספכם אתם; כי לפי מחיר האדמה עתה בא”י יכולים אתם לקנות אדמה טובה בזול, בקרבת הישוב.
מפני כל הטעמים האמורים מיעץ לנו השר אליאס, שנקנה אדמה בכספנו אנו, והוא מבטיח לנו שאם תהיה לנו אדמה ונתישב עליה, אז הוא וחבריו יפעלו לטובתנו אצל השולטן שיוותר לנו על המעשר במשך שנים מספר. אף נוכל לקנות לנו אדמה כחפצנו, במקום מתאים לנו ולמטרתנו.
דברי הד"ר אליאס פחה, שנאמרו ברוח חכמה ובינה ומתוך אהבה, נכנסו ללבי, ונוכחתי כי הצדק אתו. הבעתי לו את תודתי בשמי ובשם המבקשים, והודעתי את הדברים לרומניה, ואני עשיתי את דרכי הלאה באניה לארץ־ישראל.
עוד בהיותי בקושטא מצאתי שם יהודי אחד יליד עיה“ק צפת, הר' משה יוסף רוזנצווייג, איש משכיל וחו”צ. עמו התיעצתי ע“א נסיעתי וע”א עבודתי בא“י. הוא היה אח”כ, בשנים הראשונות, מזכיר של המושבה ראש פנה. מגמתי היתה לנסוע תחלה לעיר צפת, שבה גר דודי הרב שהזכרתי לעיל. מר רוזנצווייג יעץ אותי לא לנסוע דרך חוף חיפה, אלא דרך עיר־החוף בירות: כי בחיפה אהיה מוכרח להפגש עם הסרסור הידוע א.י. ועם החמרים הידועים, לפי שתארו אותם בספר “ארץ הצבי”, שנדפס גם ב“השחר” תר“מ. – הרי”מ רוזנצווייג נתן לי מכתב המלצה להר“ר בצלאל ברשך בבירות, בעל אכסניה, איש משכיל וישר, להיות לי ליועץ בכל אשר אצטרך, וכן, נתן לי מכתב להר' שואל ציפריס בצפת, צעיר בעל מרץ ובקי בארץ ובמנהגיה, להיות לי למורה דרך בא”י.
האניה שנסעתי בה מקושטא לבירות, היתה אניה רוסית, מלאה נוסעים רוסים, ואנשי צבא תורכים. “הנקיון” על האניה היתה למטה מכל בקורת. סבלתי מזה מאד. רק שני יהודים היינו על האניה – אני וזקן אחד ששב מחוץ־לארץ לצפת. הנסיעה מקושטא לבירות ארכה כשבועים. בעש“ק כ”ב טבת הגעתי לבירות. האכסניה בשבת אצל הר' בצלאל ברשך היתה נעימה. אחר השבת, ביום השני, שכרנו אני והזקן שתי פרדות מחמרים ערביים “מותואלים” לנסוע צפתה. ביום ההוא נסענו מבירות ולנו בעיר־צדון. בעברנו את נהר הקוסמיה, הראה לי הזקן את מקום הגבול של א“י. כבר אנו דורכים על אדמת ארצנו הקדושה! אין בפי מלים לתאר את רוב התרגשותי אז. צנחתי מעל הפרדה, ונפלתי על האדמה בנשיקות ובדמעות גיל מעיני, וברכתי ברכת “שהחינו”, על שזכיתי לדרוך על אדמת קדשנו. לא יכולתי לזוז ממקומי, עד שהחמר הערבי סחב אותי בעל כרחי, לרכוב הלאה. בצדון קניתי תפוחי זהב. נתנו לי חמשים תפ”ז בחצי בּישליק (לערך גרוש אחד א"י), בעת שברומניה שלמתי בעד תפו"ז אחד את הסכום הזה.
מנהר קוסמיה רכבנו מזרחה, דרך ההרים ארבעה ימים. ביום עש"ק בבוקר הגענו לצפת. יפי הארץ מצדון לצפת, ובפרט הרי הגליל העליון, לבבו אותי והלהיבו את נפשי. במכתב הראשון ששלחתי לחברה שלי במונשט (נדפס אז בעתון “הלבנון”) תארתי את נסיעתי זאת, וסימתי בדברים אלה: ארץ־ישראל היא כמו כל המצות: “פושעים יכשלו בם וצדיקים ילכו בם”, לאמר, כי כל אחד הבא לארץ־ישראל, מוצא בה מהרהורי לבו, לפי רוחו. בזאת נוכחתי וזה נתאמת לי במשך ימי שבתי בארץ זה חמשים וחמש שנה. בין האלפים שבאו במשך הזמן ראיתי כאלה שמצאו את הארץ כי טובה היא מאד, ואף החסרונות שיש למצוא בה נהפכו אצלם למעלות, כי מצאו בהם את הצד הטוב; ולהפך, ראיתי כאלה, שבעיניהם הכל רע, הארץ בעיניהם כלה חסרונות, וגם בטוב שבה חפשו את הצד הרע, יען ככה חפצו. אם חסר לאדם הרגש הקדוש והחבה האמתית לארץ, אז הוא רואה הכל מן הצד השחור. – אני הייתי מן הראשונים וחבתי לארץ היתה בלי גבול.
פרק ט 🔗
בעיר צפת.– המנהג עם הבאים ומלחמתי בו.– בבית דודי.– ר“ש ציפריס.– בחיפה.– השלג.– מימינים ומשמאילים.– פרי הארץ.– בגן שלי.–כפר ג’יאוני.– הדואר בא”י.– סביבות טבריה.
בצפת לא היה אז כל מלון. כביש לא היה עוד. עגלות לנסיעה בבל יראה ובל ימצא. אלה אשר באו אל הארץ להתישב, או יותר נכון – להקבר בה (כי רק זקנים וזקנות באו לצפת) – החמרים היו מביאים אותם מבירות או מחיפה רכובים על חמורים או פרדות, ובהגיעם לצפת היו שבורים ורצוצים, באפס יכולת להזיז אבר, מנסיעתם ברכיבה יומים מחיפה או ארבעה ימים מבירות לצפת. החמרים היו מניחים אותם ואת חפציהם באמצע המגרש לפני העיר, הנקרא מגרש הפחמים, ששם היתה המזבלה העירונית הגדולה, ואז יבוא שמש הכולל, ולקח מכל נפש מס מסוים. – בשביל מה ומי היה המס הזה? לא נתנה רשות לשאול, והמסכנים היו מוכרחים לתת. וככה שכבו האנשים הזקנים ברחוב עד שבא איזה מודע או קרוב ומכיר ומכניס אותם לאיזה בית, עד שימצאו להם דירה. אני הייתי הראשון שהתחלתי ללחום בהנהגה הפראית הזאת, ובטלתי את המס, ומאז הוטב לאט לאט גם הסדר.
בבואי לצפת, נכנסתי לבית דודי הרב ואצלו התאכסנתי, כי בכל העת עמדתי עמו בקשרי מכתבים ע“א הישוב וע”א נסיעתי, והוא הורה לי את הדרך אלך בה. בבית דודי (אגב, היה בו גם בית־מדרש לתורה ולתפלה) הייתי מוכרח לישון על מטת אבנים, כי לוכסוס של מטת עץ או ברזל עוד לא הרשו להם בני צפת, ובפרט דודי, שבביתו שררה העניות בכל תקפה. אחרי ימים מספר מצאתי את הצעיר ר' שואל ציפריס ומסרתי לו את המכתב שנתן לי בשבילו הרמ“י רוזנצווייג בקושטא, ולקחתי את ר' ש. ציפריס שיהא בן לויתי ומורה־דרכי בנסיעתי בא”י. ואמנם נוכחתי בו שהוא צעיר בעל מרץ ויודע את דרכי הארץ ומנהגי תושביה הערביים, ויכולים לסמוך עליו. תיכף אחרי השבת, ר“ח שבט, שכר ר' ש. ציפריס שני חמורים, שרכבנו עליהם מצפת צפונית מערבית, דרך הכפרים עין־זיתים, מירון, בידג’ן, ג’ירמוק (הוא הר עסמון), פקיעין, כפר תרשחא, ועוד – עד עכו, ומשם לחיפה. בכל מקום מהמקומות האלה עמדנו, חקרנו ודרשנו, אם ואיך יכולים לקנות אדמה, ובכל מקום קבלו אותנו הערבים בכבוד ובסבר פנים יפות, והציעו לנו הצעות נכבדות. רשמתי הכל והודעתי על כך לחברתי ברומניה. בחיפה מצאתי את ר' שמואל אינגר, יליד רומניה, שען, איש פקח וחרוץ, אחד ממיסדי החברה ישוב א”י בעיר טבריה, שהזכרתי לעיל. ביחד עמו בקרנו את נשיא המושבה הגרמנית של ה“טמפּלר גזלשאַפט”. הנשיא הזקן מר שומאכר קבל אותנו בחבה ונתן לי אילו ידיעות ע“א יסוד מושבה וע”א אדמה שאפשר לקנותה בסביבות חיפה. מחיפה שבנו דרך הכפרים שפרעם8, רמה, כפר חנניה, דרך ודי־למון עד צפת. בדרך לנו בכפר רמה. בקומנו בבוקר, ביום עש"ק, לנסוע הלאה, החל השלג לרדת, ועד שהגענו לצפת לפנות ערב, כבר כסה השלג את כל הסביבה, וביום השבת בבוקר היה כבר השלג בגובה מטר על פני הארץ, ובקושי יכלו האנשים לצאת ולבוא, וגם החמין מן התנורים לא יכלו להביא אל הבתים, ורבים היו מוכרחים להתענות ביום השבת ההוא. קרו גם מקרי אסון: בתים אחדים נהרסו. באחד הבתים שנפל, נהרג בחור בן שמונה־עשרה, שבאותו שבוע התכונן להכנס לחופה. הוא היה בן למשפחה מיוחדת בצפת, והדבר עשה רושם עגום בעיר. זה היה בשבת־שירה, “חמשה עשר בשבט”.
עוד בהיותי ברומניה, לפני נסיעתי לא“י, התענינתי, כמובן, בתנאי א”י. עמדתי בקשרי־מכתבים עם מכירים בא“י, שהודיעו לי מזמן לזמן ע”א המצב וע“א קרקעות שעומדים למכירה וכו'. היו גם כאלה שהזהירו אותי שלא ארהיב עוז לעשות איזה צעד בזה, כי בנפשי הוא ובנפשות הנלוים עלי, כי הארץ שוממה ואוכלת יושביה, והחיים אינם בטוחים מפני התנפלות. ועוד דברים כאלה. אלה האחרונים – לא רק שמתי לב לדבריהם, אלא גם גערתי בהם בנזיפה, וזה גרם לי אח”כ אי־נעימות וסבל בבואי אל הארץ, כאשר תראו להלן בזכרונותי.
בעת ההיא, בהיותי עוד בחוץ־לארץ, בא לעירנו איש יהודי מצפת, איש פשוט ותמים, וספר לי לפי תומו, שבסביבות צפת נמצאים כפרים הראוים מאד בשביל ישוב של יהודים. היהודי הזה הביא עמו מברכת הארץ, ממינים שונים, וביחוד שמן זית. הוא חלק מזה בין ידידים ומכרים, שכמובן לא קפחו את שכרו ושלמו לו בעין יפה והעניקו לו מנות יפות. זכות גדולה נחשבה לאדם, שזכה להשיג איזה חלק ממה שהביא האיש. גם אנכי לא הזנחתי את שעת הכושר והשתדלתי להשיג ממנו מעט שמן זית שטעמתי בו גן־עדן. השגתי ממנו שינים אחדות של שוּם, וזרעתי אותן בגני לפני ביתי בחו“ל, והשום הזה גדל ועלה לגובה כפלים מבין שאר השומים שבגני. נתנה לי איפה היכולת להתפאר בא”י שלנו, ונתן לי חומר לתעמולה, בהראותי על השום: הנה ראו את פרי ארצנו, איך גדל להפליא… כן. תמים הייתי אז…
אותו יהודי ספר לי כי יהודים אחדים מצפת קנו אדמה בכפר ג’אוני סמוך לצפת, ומפני שאין להם אמצעים לעבד אותה, רוצים הם למכרה. אני רשמתי לי את הדברים לזכרון, ועכשו בבואי לצפת, לאחר שעברתי בכל המקומות הנ“ל, נסעתי עם רש”צ בן־לויתי לכפר ג’אוני, שגם לר"ש היה חלק באדמה שנקנתה שם. על האדמה ההיא מצאתי שלשה בתים כבתי הפלחים הערבים, בשנים מהם ישבו שתי משפחות של שני אחים עניים, שלא עבדו את אדמתם אלא התפרנסו מהלקט שלקטו, בין הלוקטים הערביים, בשדות הפלחים הערביים השכנים, כמנהג הארץ, ולפעמים נתנו להם הפלחים מברכת גרנם מתוך רחמנות; העניות שררה בשני הבתים האלה ממשלה בלתי מוגבלת, ובבית השליש גר ערבי שעבד חלק מהאדמה.
אחר שראיתי את אדמת הכפר ואת שלשת המעינות העוברים בה, וחקרתי ע“א מחיר האדמה, מצא המקום חן בעיני, והודעתי את הענין לחברה שלי. היה עלי לחכות לתשובה מהאגודה שלי ולהוראות איך להתנהג והדואר היה בלתי־מסודר כל־כך, שעברו שני חדשים ויותר, עד בוא תשובה למכתב מא”י לרומניה. ומשרד לטלגרמות טרם יהיה בצפת. בינתים נסעתי לטבריה, לתור גם בסביבותיה אילו מקומות שהציעו לפני – אדמות אבו־שושא, כפר חיטין ועוד.
ספרתי לכם לעיל, כי משום שגערתי בנזיפה על אלה מא“י, שהוציאו דבתם רעה על הארץ במכתביהם אלי, נגרמה לי אח”כ אי־נעימות, ― וכך היה מעשה: שאר־בשר היה לי בעיר וטבריה, בנו של דודי הרב שהזכרתי לעיל. הבן הזה היה ההפך מאביו הרב. האב היה חובב־ציון נלהב, ובנו שהיה ממונה על כולל רומניה, התנגד כמו רוב הממונים לרעיון ישוב א“י ע”י עבודת אדמה, והוא הוא שכתב לי אזהרות ולעג לרעיון. לעומת זה נמצא בטבריה צעיר אחד שכתב לי, כי טובה הארץ מאד מאד, וגם שלח לי רשימת חלקי אדמה, שיכולים לקנותם, וגם את עתון “החבצלת” שלח לי שבו היו רשומים מקומות שהממשלה מוכרת אותם. ומכיון שלצעיר הלז כתבתי דברי־תודה, והצעיר התפאר בהם בפני כל, – נתעוררו שנאות ודיבות דברים בין משפחת קרובי ובין משפחת הצעיר, וכנראה לא חסרו גם ענינים אחרים בקשר עם עניני הכולל, שגרמו לריב ומחלוקת ביניהם. אך אני, בבואי עתה לטבריה, לא ידעתי מכל זה. למען הראות לי ידידות והתקרבות, הזמינני אותו צעיר לביתו לסעודת רעים. אני בתמימותי לא עלה כלל על דעתי שיש איזו שנאה בין קרובי ובין הצעיר, וקבלתי את ההזמנה ברצון. אך בהודע הדבר לקרובי, החל להציק לי, בתארו לפני את החרפה והבזיון וחלול־הכבוד אם אלך לבית הצעיר. כאיש זר, וכצעיר תמים, לא היה לי כל מושג מכל הענין. האמנתי לכל, וקרובי ומשפחתי פתוני ואפת והשיבותי את ההזמנה ריקם, ואמנם היתה זאת מכת לחי נוראה לצעיר, כי לפי שנודע לי אח“כ, הכין סעודה בשביל מספר הגון של אנשים נכבדים, שעלתה לו הוצאות הגונות, והכל לכבודי – ולסוף גרמתי לו גם הפסד וגם בזיון! נודע לי אח”כ כי כל זה לא היה אלא חרחור ריב ולשון־הרע מצד אנשים זרים, ועד היום הנני מתחרט על המעשה ההוא. הדבר גרם לי אי־נעימות וסבל, כי האנשים ממשפחת הצעיר וידידיו היו לי לשונאים וחכו לשעת הכושר להנקם בי, כמו שתראו להלן.
באותו זמן שהייתי סובב לתור את הארץ נוסדו ברומניה, על יסוד המכתבים ששלחתי שמה, אגודות רבות לישוב א“י. המרכז היה בעיר גלץ. נקראה אספה כללית של באי־כח כל האגודות ברומניה9 ובה הוחלט לשלוח צירים לא”י, לחקור את הארץ ולהתיעץ עמי פה בנוגע לעניני הישוב. נבחרו שלשה צירים. גם האגודה שלנו בחרה בציר – את מר דוד בוקשטטר, איש בקי בטיב עבודת אדמה, שיצטרף אלי, וביחד עם הצירים של המרכז נבחר את האדמה הראויה להתישב עליה. שלשת הצירים מהמרכז היו ה"ה אלתר קלפּר מגלץ, איש סוחר מבין בעסקים ויהודי פקח; מר שלמה בריל10, בקי בטיב האדמה (כי גם ברומניה עסק בחכירת נחלאות מבעלי האחוזות הבּויאַרים), וה' אברהם עזרא פרידמן, בקי בשפת הארץ, כי היה יליד העיר צפת. על אלה הוטל לעבוד ביחד עמי וחברי, ולחקור אחרי אדמה בשביל הישוב.
הצירים האמורים באו שלשה ימים לפני חג המצות דרך חוף חיפה לטבריה, להתראות עמי ולהתיעץ על ענינים שונים. אך בראותי את הצירים והליכותיהם נפל בי רוחי, כי בעוד אשר אני בעברי את כל ארץ הגליל עם בן לויתי ר“ש ציפריס, שכרנו לנו שני חמורים, ושנינו לבשנו בגדים לפי מנהג תושבי הארץ ועשינו דרכנו בלי רעש, – הנה הצירים האלה באו לטבריה רכובים על סוסים, כמו תיירים אנגלים ואמריקנים הנוסעים עם חברת קוק, ומלובשים בבגדי תיירים אירופיים, תושבי הארץ לא היו עוד רגילים בזמן ההוא לראות יהודים כאלה באים לשם ישוב א”י. מובן הדבר, כי בעברם בארץ עשו רושם חזק, והקול יצא כי יהודים אדירים וכסף תועפות בידם, באו לקנות אדמה בארץ – דבר שלא היה כל־כך לטובת רעיוננו… אמרתי לצירים שבאו, כי גרמו רעה לרעיון ברעש שהקימו. ואשר יגורתי בא כי באמת לא הצליחו, וכלעומת שבאו כן שבו כולם ומאומה לא העלו בידם. אחדים מהם גם הוציאו את דבת הארץ רעה.
חגיגת ל“ג בעומר בכפר מירון אצל צפת, ידועה; וכיון שגם אני הרבה שמעתי על אדותיה, נסעתי עם יתר הצירים לראות בחגיגה. אל החגיגה באים אנשים למאות ולאלפים מכל קצוי ארץ, וביחוד מארצות המזרח ומבוכריה ועוד. בערב ל”ג בעומר מביאים ס“ת מצפת ברוב עם, בהלולא וחנגא, בליל ל”ג בעומר מוכרים את ההדלקה, ומדליקים אבוקה גדולה על ציון התנא רשב“י, וכל על קברי שאר התנאים: ר' אליעזר בנו של ר' שמעון, רבי יוחנן הסנדלר, ועוד. ההדלקה נערכת קרוב לחצי הלילה, בפנים מערת הקבר של רבי שמעון בר יוחאי עומדים אנשים ונשים, זקנים וזקנות, בוכים ומתפללים על צרותיהם בתפלות ובתחנונים ובאמירת תהלים ובקול־יללות ובכיות נוראות, ומבחוץ, בתוך החצר הגדולה סביב הציוּן, הלולא וחנגא, בכלי זמר מנגנים, האנשים רוקדים ושמחים, וחסידים רוקדים בהתלהבות קדושה סביב האבוקה של ההדלקה, גם ערביים פלחים מהסביבה לוקחים חלק בשמחה, וקוראים לחג בשם “חג הצדיק רבי שמעון”. כמובן, גם משקה לא חסר. ביום ל”ג בעומר בבוקר מביאים את הילדים, שגוזזים את שערות ראשיהם בפעם הראשונה. האנשים נושאים את הילדים על כתפיהם ורוקדים. אבות הילדים מכבדים את האנשים החשובים בגזת קווצת־שער. יש כאלה ששוקלים אח“כ את השערות בזהב ומחלקים את הזהב לעניים; “מכבדים” את האנשים במגדנות ובמשקה, ― וזה נקרא: “חג החלקא”. יש מהערבים, וגם מן היהודים, שלאות ששון ושמחה יורים בקנה־רובה. בעת היריה הזאת הוציא אחד מהצירים שלנו את קנה־הרובה שלו וירה גם הוא לאות שמחה, – והנה אחד מאנשי טבריה, מבני המשפחה שהזכרתי לעיל, אשר כפי הנראה חכה לשעת הכושר לנקמה, מצא כאן מקום “לגבות את חובו” ולהראות עם זה גם את חסידותו. הוא התנפל על האיש שירה, בדברים גסים ובחרפות, לאמר: איך אתה, מגולח זקן, מרשה לעצמך לירות במקום הזה? – אנכי, בחפצי להגן על האיש שהיה אורח זר ונעלב מאד, עניתי למתנפל: “יש יהודי בלי זקן כמו שיש זקן בלי יהודי”; כי ידעתי את האיש המתנפל, אשר למרות זקנו הגדול והרחב, אין תוכו כברו, ולמרות יראת השמים שעל פניו – שבע תועבות בלבו. אז התנפל האיש גם עלי בחרפות ובגדופים; אך אנכי התאפקתי ולא עניתיו עוד, לקיים מה שנאמר: “אל תען”… נמצאו אנשים, ודוקא מחסידי קרלין מטבריה, שהכירוני מימי היותי בטבריה, והם בשמעם את החרפות ובראותם את ההתנפלות הגסה, העירו למתנפל כי חטא נגדי חנם ועליו לפיסני. כיון שראה האיש שהחסידים, שגם הוא היה שייך לכתתם, מתרעמים עליו, בקש סליחה ממני, ומחלתי לו. האיש פקד להביא משקה על חשבונו, והושיט לי את ידו בשתותו כוס “לחיים” – והנה פתאום זנק מן הצד אחד מהמשפחה והכה בידו על ידי שנינו, והכוס נשפכה. “מה? – קרא – עם האפיקורוס הזה אתה שותה לחיים?” ― ויברח. לא יכולתי עוד לעבור בשתיקה וקראתי בקול: מי הוא זה שהרהיב לעשות בחוצפה כזאת? – האיש שב והתחצף כנגדי, ואמר: נו, ואם תדע מי הוא האיש – מה תעשה לו? – זהו עסקי, – אמרתי. – אם כן, ענה החצוף, אני הנני זה! – אני בהתרגשותי לא יכולתי עוד להתאפק והענקתי לו מכת־לחי, שצלצלה בכל החצר. למעשה כזה לא הורגלו בני ה”שבב" הצפתים והטברינים, שהחצוף היה אחד מהם… (ה“שבב” – זוהי חבורה של מופקרים, עזי פנים, שהיו מוכנים תמיד להכות, וגם להרוג את איש ריבם. בחברה הזאת השתמשו ראשי הכוללים ומנהיגיהם בערי צפת וטבריה בשעת מחלוקת. החברה הזאת היתה לה שם בימים ההם, וסכנה רחפה על אדם שהיה לו עסק עמהם. על־אדותיה מדובר הרבה בספר “ארץ הצבי” שהזכרתי לעיל. הודות לישוב החדש נתבטלה החברה, כי אבדה את כחה). אחדים מבני אותה חברה התנפלו עלי – ולולא חסידי קרלין הייתי יוצא ממירון ב“שן ועין”. אך “פטור בלא כלום” אי אפשר: אחד מהם, והוא ראשם, שנקרא “שייך־אל־שבב”, הכני על ראשי בדבזא שלו (מקל עם גולה עבה ועגולה, ויש בו כדי להמית), ולולא הטיתי את ראשי הצדה, כי עתה רוצץ את מוחי. המכה שהכני היתה אמנם חזקה למדי, אך לא היה בה משום סכנה. את כובעי הפיל מעל ראשי, ואנשי החבריא חטפו אותו ונתנוהו במשכון בעבור יי“ש לשבב, ששתו והשתכרו. הוכרחתי אח”כ לפדות את הכובע מידי מוכר־משקאות במג’ידיא אחת.
פרק י 🔗
נסיעתי לירושלים.– רי“ד פרומקין.– א. בן־יהודה.– חג השבועות בירושלים.– יו”ט שני של גלויות.– סביבות ירושלים עם רי“ד פרומקין.– רז”ד לבונטין.– ועד חלוצי יסוד המעלה.– כפר גיאוני והר כנען.– יתרונות המקום.– השם גיאוני.– בדואר בא"י.– טלגרמה שנשתבשה.– גמירת הקניה בערב יום החורבן.– בשורת הקניה לרומניה עושה רושם.– פונים מאגודות שונות למונשט בבקשה לתת להם חלק ונחלה.
אחרי ל“ג בעומר שבו הצירים של המרכז לרומניה, ואני עם חברי בוקששטיר, הציר מעירי, נסענו לירושלים, לתור גם ביהודה אילה מקומות שהוצעו לנו. מצפת לירושלים רכבנו על פרדות דרך טבריה, ג’נין ושכם, ארבעה ימים. באנו ירושלימה שני ימים לפני חג השבועות. מכיון שעוד ברומניה קראתי בעתון “החבצלת” ע”א קרקעות שהממשלה הכריזה עליהם למכרם, בקרתי תיכף בבואי את הרה“ח רי”ד פרומקין ז“ל, עורך “החבצלת”, להתיעץ עמו, במערכת עבד אז גם החכם הסופר אליעזר בן־יהודה ז”ל, שהיה עוד צעיר לימים. הרי“ד פרומקין הזמין אותי לחוג אצלו את החג, ומובן כי קבלתי את הזמנתו ברצון. נתעוררה השאלה, איך אתנהג ביו”ט שני של גלויות, לאמר: אם עלי לחוג גם את היום השני כמנהג בני־חוץ־לארץ, או רק יום אחד במנהג בני הארץ. הלא אני החלטתי בכל אופן להשאר בארץ ולא לשוב לחו“ל, וחשבתי את עצמי כבן א”י; ואמנם, בהיותי בצפת בחג המצות, פסק לי דודי הרב, ביום אחרון של פסח, לקולא: רק לא לעשות מלאכה ולא לאכול חמץ; אבל בענין התפלה והנחת תפילין, כיון שהחלטתי – בין אם אוציא לפועל את הרעיון בשביל החברה ובין אם לא אוציא – אני אביא את משפחתי לא“י, עלי להתנהג כבן א”י. אך עכשיו הנה אמרו לי, שאפנה בשאלתי אל הרב הגאון רי“ל דיסקין, וזה האחרון פסק שעלי לחוג את החג שני ימים כבן חוץ־לארץ, וכיון שמרא־דאתרא פסק כן, הוכרחתי להתנהג על־פיו. אינני יודע משום מה הקל דודי והרב דיסקין החמיר; אולי ההשקפות השונות שהיו לכל אחד מהם ע”א הישוב החדש בא“י השפיעו והכריעו גם בדין… איך שהוא, הרי”ד פרומקין הוכרח להכין בשבילי סעודת יו"ט כהלכתה, גם ביום השני של החג.
אחר החג שכרנו חמורים, ורי“ד פרומקין נסע אתנו למקומות שונים שבין יפו וירושלים, לתור אותם ולראות עד כמה ראויים הם לישוב בשבילנו. בעברי בכל המקומות ביהודה נוכחתי לדעת כי קשה יהיה להשיג מקום שיצטיין בכל המעלות הנחוצות לישוב: גם אויר טוב וגם מים טובים וכו'. בימים ההם התאספו ביפו עוד צירים מרוסיה ומרומניה בשם חברות ואנשים פרטיים, לתור את הארץ לשם ישוב. בבואי ליפו מצאתי את רז”ד ליבונטין, שיסד שם את הועד “חלוצי יסוד המעלה” במטרה לאחד את כל הצירים שבאו לארץ ולנהלם בעצה ותושיה. ה' ליבונטין היה ראש הועד וסגנו היה ר' יצחק משה ברנר, יהודי עשיר מעיר פוקשן ברומניה. ואני בידעי את בני חברתי, שרגילים הם באויר הרים, באויר קר ובמקומות של מעינות מים, וכאלה לא מצאתי בסביבות יפו, ובעיקר מצאתי בכל המקומות שעברתי חסרון עיקרי, שבלעדיו אי־אפשר לעשות ישוב של יהודים: מעינות מים, – ויהיה נחוץ איפוא לחפור בארות עמוקות למצוא מים, ומי יודע אם ימצאו מים בנקל? – לכן החלטתי לשוב לגליל העליון ולהחל במו“מ בענין הכפר חוטין או כפר ג’יאוני ואבו שושא, שבהם נמצאו מעינות־מים קרים. סו”ס החלטתי לקנות את אדמת הכפר ג’אוני אצל צפת, והר"ד בוקשטטר, הציר השני, שב לרומניה.
הכפר ג’יאוני עומד כידוע, בשפוע הר, מול הר הנקרא בפי הערביים “הר כנען”, והם מראים על מקום אחד שעל פסגת מרום־ההר, ששם קברו של כנען11. גובה ההר כנען הוא למעלה מאלף מטר מעל פני הים התיכון, הכפר ג’יאוני הוא מהלך שעה מעיר צפת ברגל, שלשה מעינות־מים חיים יוצאים בנחל, שבין ההר שעליו עומד הכפר, ובין הר כנען. המעינות יוצאים למעלה מן הכפר בגובה שלש מאות מטר, הם משקים את הגנות והפרדסים שבנחל, ולכן מצאתי כי טוב הוא המקום בשביל חברתנו. אדמת הכפר מעורבת אדמת הרים ומישור, כי ההרים עומדים לצד מישור גדול ורחב, הנקרא מישור אל־חט, ע“ש החטים הרבים הגדלים עליו, והמשתרע עד לירדן מזרחה, ועד “מי מרום” צפונה ולכנרת דרומה, ורואים מהכפר את כל עבר הירדן מזרחה. גובה המקום שלש מאות וחמשים מטר. מצד דרום רואים את ים כנרת, ומצד צפון את מי־מרום, ומעל פניו מתנשא לנגד עינינו הר החרמון, וממנו מנשבת רוח צפונית, שמקררת ומבריאה את האויר מחום הקיץ. בהתבונני אל כל אלה ואל הכפר עם אדמתו הפוריה ומימיו המתוקים ואוירו המצוין – לבבני המקום ולא יכולתי להפרד ממנו, וכך החלטתי ליסד פה את מושבתנו. אמנם, ותרתי על מעלות אחדות שנעדרו פה: חוסר חבור־דרכים ע”י כבישים עם ערי החוף וקשי הנסיעה ברכיבה על סוסים וחמורים, והאבנים על חלק מאדמתה, הטעונות סקול – – אבל אמרתי בלבי, שחסרונות כאלה יכולים להמנות במשך הזמן בידי אדם (כמו שעינינו רואות, כי כל אלה החסרונות הוסרו כבר ובטלו ואינם עוד), בעוד אשר מים טובים ואויר טוב קשה לברוא במקום שאינם, ולפיכך, לאחר שתרתי את כל הארץ כשמונה חדשים ועברתי בה לארכה ולרחבה ואחרי מו“מ ממושך עם האגודה ברומניה ע”י מכתבים וטלגרמות שגזלו זמן לרוב – הוחלט לקנות את אדמת הכפר ג’אוני – היא ראש פנה.
השם ג’יאוני, לפי השערת הסופר אלעזר רוקח הוא “אלון בצעננים”, יען מצא בתרגום יונתן שתרגם אלון בצעננים “גי־אוניא”. אך השערתו זו אינה נכונה, כי “אלון בצעננים” היא בעמק אצל מי־מרום, ועפ“י הירושלמי נקרא “אגניה”, והכפר גי־אוני הוא על שפוע ההר. אני כתבתי פעם ב”הצפירה" השערה כי היא אולי “עיון” ובניתי את ההשערה על זה שהעין העברית תבוטא בערבית בקירוב כ־ג' כמו למשל “עזה” תבוטא בערבית “ג’זה” ועוד כאלה. ובודאי גם “עיון” בטאו בערבים “ג’יון” והרומאים בטאו עפי“ז גיון = “”Geun ונהיה אח”כ ה“ג” לג' כמו “גוש חלב” מבטאים הערבים “ג’יש” = “Lish” ומזה נהיה השם “ג’יאוני”. אבל אח“כ נוכחתי כי גם השערתי זו לא נכונה, כי “עיון” הוא ב”עמק־עיון" אצל “מתולה”; גם מר סוקולוב בספר “ארץ חמדה” של אוליפנט, מביא את ההשערה הזאת, ואומר ע"ז: “bono trovato nono vers”, – “המצאה טובה ולא אמת”.
לתאור הסדר היפה של הדואר בעת ההיא, בנוגע למשלוח מכתבים וטלגרמות מא“י בכלל ומצפת בפרט, מענינת העובדה הזאת: את המכתבים מצפת היו שולחים לבירות ע”י רץ מיוחד, – דבר שנמשך שלשה ימים – ומבירות נשלחו המכתבים הלאה לחוץ־לארץ באניות; את הטלגרמות היו שולחים ע“י רץ לעיר עכו, הרחוקה מהלך יום אחד מצפת, ושם היה משרד הטלגרף. כך שלחתי טלגרמה לחברה ברומניה, בשאלה אם אשתתף עם שאר הצירים, שבאו לארץ מטעם הועד המרכזי בגלץ; הטלגרמה היתה כתובה בשפה גרמנית כזו: “Sich anschliessen oder nicht”, לאמר: “להצטרף או לא”. כמובן, שהתשובה להטלגרמה באה מקץ שבועים, ובה כתוב “Sich anschliessen” לאמר, שאשתתף. עפ”י התשובה הזאת התחלתי במו“מ עם הצירים על תנאי ההשתתפות שבינינו, למען התחבר עמהם לקנות ביחד איזו נחלה. בינתים עברו שבועות אחדים, והנה קבלתי מכתב מהאגודה שלי, שבו הזכירו את תשובתם הטלגרפית, והיא ממש ההפך. הם כתבו בטלגרמה “”nicht anschlissen – לא להשתתף. נודע לי שכאן שבשו את הטלגרמה, במקום “nicht” כתבו “Sich”… אך מפני שלא יכולתי לבוא עם הצירים לעמק־השוה באילה תנאים, לא יצא כלום מן ה”השתתפות“. הסוף היה שלא הצליחו, כאשר אמרתי לעיל, ואנכי התחלתי במו”מ על קנית הכפר ג’יאוני. וביום שמונה בחודש אב, ערב יום החורבן, שנת חמשת אלפים ושש מאות וארבעים ושתים לב“ע קמו לי למקנה שני שלישים של אדמת הכפר, ושליש האדמה קנו משפחות אחדות שבאו אז מרוסיה אל הארץ. בהשתדלות הר”ד מ. סגל (עיין בחלק האזכרות).
באותו היום שלחתי טלגרמה לאגודה שלי במונשט והודעתי להם ע“א הקניה. הבשורה הזאת נפוצה בכל ארץ רומניה במהירות הברק, ומכל הערים נהרו אנשים רבים לעיר מונשט והתחננו לתת להם חלקים בנחלה שקניתי. גם הועד המרכזי בגלץ, לאחר שהצירים שלו שבו ריקם, פנה בבקשה אל אגודתנו שתחלק לו חלק בנחלה בשביל עשרים משפחות שהוא שולח לא”י ביחד עם חברי אגודתנו. בין אלה היו המשפחות מעיר ברלד, ובראשן הרב מרדכי קרניאל ועוד, שבאו אח"כ עם המונשטאים.
פרק יא 🔗
יציאת חמשים משפחות מרומניה לא“י עושה רושם. – האניה “טיטוס” – רמז.– קבלת פנים בכל מקום ובקושטא.– בתי חלתה בדרך.– אשתי מוכרחה לכבוש את צערה.– הנוסעים ע”י המרכז מתפרדים.– קנית אדמת זמרין.– האספה הראשונה ליסוד המושבה.– הרכוש של המתישבים.– המושבה מתיסדת על יסוד קומונה.– השם ראש פנה.– תקנות המושבה.
בסוף חדש מנחם־אב לשנה הנ“ל יצאו מעיר מונשט שלשים משפחות, כמאה ושלשים נפש, בהן גם משפחתי – אמי הזקנה עה”ש, אשתי ושני ילדי: בני בן שלש שנים (הוא הד“ר דויד ז”ל, שהיה מנהל “הדסה” צפת־טבריה (נפטר בטבריה כ“ב תמוז תרצ”ו, עין בחלק האזכרות), ובתי, בת תשעה חדשים, שנולדה, כאמור, ארבעה ימים אחרי צאתי מביתי לנסוע לא“י. אל שלשים המשפחות האלה נספחו עשרים משפחות שנסעו מטעם הועד המרכזי בגלץ, מערים שונות ברומניה. ביחד יצאו מרומניה חמשים משפחות. כל הנוסעים היו צעירים וחזקים, ביניהם היו גבורים: הזקנים שבהם לא היו למעלה מבני ארבעים שנה. בכל עיר שעברו הנוסעים יצאו לקראתם אנשים ונשים וטף מבני־עמנו ושלא מבני־עמנו, וקבלו אותם בתרועה ובשמחה ובכבוד גדול, קבלו פניהם בלחם ובמזון, וכו'. היציאה הזאת והשמועה ע”ד קנית הנחלה עשו רושם כביר בארץ רומניה, גם על הארץ וגם על הממשלה. כל העתונים היו מלאים מאמרים על הדבר הזה. מענין הוא, כי האניה שבה נסעה השיירה הזאת הראשונה מגלץ, נקראה בשם “טיטוס”. העתונים דרשו סמוכים: טיטוס הגלה את ישראל מא“י, ו”טיטוס" משיב את ישראל לא"י…
בהגיע הנוסעים לעיר קושטא יצאו לקראתם כל חברי הועד לחברת ישוב א“י בעיר ההיא, שבראשה עמד הד”ר שוורץ, ויקבלו את הנוסעים בלחם ובכל מיני מזונות ובסמי־רפואה. משם נסעו הלאה – לבירות ולחיפה.
האניה עגנה בחוף בירות, כדי להוריד שם משפחות אחדות. בין אלה היתה גם משפחתי. עוד בדרך, בין קושטא ובין בירות, חלתה באניה בתי הקטנה, ובטרם תגיע האניה לבירות גועה ותמת. סחו לי כל הנוסעים, שלא ראו עוד כמוה ליופי ולערוּת, ובפי כלם היתה לתהלה ולפלא. רק מפני עין־הרע מתה – אמרו. אך פחוד פחדו, שמא תשים הממשלה הסגר על כל הנוסעים באניה הזאת ותכריחם להשאר בבירות מי יודע כמה זמן, לכן בקשו רחמים מאשתי, שתסתיר בכל כחה את דבר מות הילדה ותכבוש יגונה ותשא בדממה את הילדה המתה בזרועותיה, כאילו היא חיה, לבל ירגישו שומרי החוף בדבר. נקל לשער, כמה סבלו אשתי המסכנה ואמי הזקנה, אשר נוסף לצערן ולכאבן נטל עליהן, לטובת הנוסעים, לעצור בבכין. וכך נשאה האם המסכנה את הילדה המתה עד לפנים העיר, ושם הובילוה לקבורות. זה היה קרבני הראשון בבוא משפחתי לא"י.
בנסוע המשפחות מבירות דרך עיר צידון, באו עד כפר חולדה, והנה אחת מהחלוצות, אשת הר' משה רוזנפילד, שהיתה הרה ללדת, תקפו עליה חבלי לדה. על הנוסעים היה להתעכב לטפל עם היולדת עד שילדה למז“ט בת, אח”כ המשיכו את נסיעתם הלאה.
הנסיעה מבירות לצפת דרך ההרים ברכיבה על פרדות וחמורים שלשה־ארבעה ימים רצופים, בדרכים עקלקלות, והבהמות כורעות ונופלות כפעם בפעם מפני חלקלקות הצורים והסלעים, הנשים והילדים צועקים מפחד, והערביים המחמרים אחרי הבהמות, במקום להתנהג ברחמים ובסבלנות עם המהגרים הנוסעים, – אמנם גם הם, המחמרים, אינם לוקקים דבש, בהלכם ברגל שתים־עשרה שעות ביום תחת השמש הלוהט – הם שופכים את כל חרון אפם על הנוסעים המסכנים בקללות ובלהג, וגונבים מן המאכל ומן הרכוש של הנוסעים; בחשבם שיש להם עסק עם אלה היהודים תושבי הארץ שקוראים להם “ולד־אל־מית”, עד שפקעה הסבלנות, וצעירי החלוצים שהיו כלם אנשי מדה גבורי חיל, שלא היו רגילים לדברים כאלה, העמידו את המחנה, וכבדו את הערבים במתנות ידים הגונות, ואלה האחרונים השתוממו בראותם דבר אשר לא פללו כלל, שיהודים ירהיבו ככה נגד ערביים. אבל הדבר הזה פעל עד מאד שישלימו עם הנוסעים ולהכנע בפני האגרוף…
כל חמשים המשפחות באו לא“י במטרה להתישב על האדמה שקניתי בכפר “ג’יאוני”, אף על פי שלא הספיקה לישב עליה כל חמשים המשפחות, כי אמרו לקנות עוד אדמה מסביב, אשר יכלו אז לקנותה במחיר מצער, בחמשה פרנקים הדונם. אך בבוא המשפחות לחיפה, הציע בא־כח הועד המרכזי מגלץ לקנות אדמת “זמרין” בשביל עשרים המשפחות שלו: הודיע טלגרפית את הדבר לועד בגלץ, וזה נתן פקודה למר פרנק, איש נכבד וידוע בבירות, שיקנה את הכפר “זמרין” אצל חיפה (עכשו זכרון־יעקב). עשרים המשפחות של הועד המרכזי נשארו בחיפה, להתישב על האדמה הנ”ל, ושלשים משפחות המונשטאים באו לצפת ימים אחדים לפני ראש־השנה תרמ"ג. (אח"כ שבו גם הברלדים לחיפה).
במוצאי שבת שובה, קראתי לאספה את כל אלה שבאו במטרה ליסד את המושבה, להתיעץ בדבר הצעדים הראשונים שעלינו לעשות בהתחלת העבודה, ובסדור ההנהגה, לבחור בועד ולקבוע חוקים ותקנות שעל פיהם יצאו־ויבואו כל עניני המושבה.
למען דעת את הכחות החמריים ואת האמצעים שיש לכל אחד כדי לגשת אל העבודה, הצעתי שכל אחד ואחד יודיע את סכום הכסף שהביא אתו, ועד כמה כחו החמרי גדול, בכדי שיוכל לעמוד ולהתקיים עד שתתן האדמה את יבולה… והנה יצא, שלרובם אין כסף מספיק, והיו בהם עניים חסרי־כל וזקוקים לתמיכה, וכבר חסר להם לצרכי לחם־חוקם. בתכנית שהצעתי להם עוד בהיותם ברומניה, קבעתי את המינימום הנחוץ למשפחה בת חמש נפשות – אלפים פרנק זהב, מלבד האדמה. כמובן, עכשיו אני מודה שטעיתי מאד, כי אז לא חשבנו כלל על כל הדברים הללו, שאנו יודעים אותם היום, – וככל אלה שלקחו חלק בעניני הישוב, כידוע מדברי ימי הישוב החדש, וכמנהג גוברין יהודאין שמחשבים חשבונות קצת עפ“י פלפול, וקצת עפ”י גזרה שוה וקל וחומר… וכך יצא שאמנם לאחדים מבין הבאים היו מאלפים עד ארבעת וחמשת אלפים פרנק, ולרבים מהם פחות מאלפים פרנק, כי כל אחד מאלה חשב ומצא, שאם יש לכל אחד אחד מחבריו אלפים פרנק ויותר, הלא יוכל גם הוא לנסוע עמהם, אף אם יחסר לו מעט מהסכום הדרוש. והיו כאלה שאמרו בלבם: אם לכלם יש כסף למדי, מה יזיק אם אחד כמוני יסתפח אליהם בלי כסף ויהיה עני אחד ביניהם? די אם יש לי להוצאות הדרך. ושם בא“י? יעזור ה'… והלא ישנם גם אנשים טובים. – כך יצא, כי לחלק גדול מהבאים לא היה די כסף ואחדים היו עניים לגמרי. ראיתי ונוכחתי, שאם נתן כי כל אחד ידאג לו לנפשו וכל אחד יעבוד את אדמתו בפני עצמו, ויתחלקו לאמידים, לבינונים ולעניים, – והיו התוצאות רעות מאד, ולא תהיה אפשרות למושבה להתקיים, והחורבן ימהר לבוא. כי גם אלה שיש להם סכום גדול לא יוכלו להתקיים בכחות עצמם. כבר נפקחו עיני לראות את הטעות שטעיתי בחשבוני שעשיתי תחלה, והיה כי נגש לעבודה מעשית, נוכח עוד יותר בטעויותינו. את כל זה בארתי לנאספים ותארתי לפניהם את המצב כמו שהוא. ולמען יוקם בניננו על יסוד איתן ולא יפול ח”ו תיכף בתחלתו, יעצתי שלכל הפחות בשנה הראשונה נעבוד כלנו יחד את האדמה בשותפות, וכל אחד ואחד כאמיד כעני, יביא את צרור כספו לידי גזבר אחד אשר יבחר מתוך החברים, והועד אשר יבחר יקבל עליו להתעסק בבנין הבתים הנחוצים, בסדור העבודה בשדה ובכלכלת הנפשות, וכלם כעני כעשיר יקחו חלק בין בעבודה בשדה ובין בשכר, וכך תתחלק האדמה חלק כחלק בשוה. הכל מוכרחים להסכים לכך, וכל איש הירא ורך הלבב יצא מהחברה ויוכל לשוב על עקביו לרומניה, ולא ירך את לבב אחיו. כלם הסכימו להצעתי, מלבד שש משפחות שמאנו להסכים; הושב להן כספן ושבו לרומניה. אח"כ התחרטו מאד…
וכך יסדתי את המושבה הראשונה ראש־פנה בגליל העליון על יסוד חברותי־שתופי, ודוקא עם יהודים יראי־שמים ושומרי תורה ודת, כאשר תעידינה התקנות שתקנו ביסוד המושבה. ואם אמנם הדבר לא הצליח כל־כך, הנה אחת הסבות לכך היתה, שהרעיון עוד לא חדר ללבב האנשים, ועוד סבות רבות, הידועות לאלה הבקיאים בתולדות הישוב, גרמו לאי הצלחת הרעיון.
למען הראות על אילו יסודות הקימו המיסדים את המושבה ראש־פנה, הנני נותן בזה את ספר התקנות שבפנקס המושבה בהוסדה, בלשון המיסדים הפשוטה והתמימה, בלי תקונים.
את השם “ראש־פנה” קראתי למושבה עפ"י הפסוק אבן מאסו הבונים היתה לראש פנה…
ב"ה
שנת ה’ס’ד ל’י’ש’ר’א’ל לפ"ק
תקנות עבור מושה“ק “ראש פנה” תובב”א
תחילת שנת תרמ“ג לפ”ק.
קפ' א. בחירת הועד ועל כמה זמן נבחר ותכלית מעשה הועד.
א) במוצש"ק משבת תשובה נבחרו באסיפת כל הקהל מהמושבה ועד אשר ישא עליו את השם ועד ראש פנה.
ב) נבחרי הועד הם, הר' מאטיל כץ “ראש הועד” (פּרעזידענט), הר' משה דוד שוב, הר' העניך בערגמאן, הר' דוד בוקשעשטיר, הר' ישראל גלדינבערג, הר' דניאל בענדיל, – נבחרים (אויסשוסלייטע).
ג) עוד נוסף עליהם החכם הספרדי הר' יעקב חי “ראש הנכבד” (עהרין פרעזידענט) ואחיו החכם האדון הר' יצחק מרדכי ל“חבר נכבד” (עהרין מיטגליד) יען שפעלו ועשו הרבה לדבר הזה, ועבור הרעיון בעת קניית האדמה, וחלקנו להם הכבוד שיהיו לנו לחברים ויתנו לנו עצות נכונות בידיעתם בהנ"ל.
ד) הר' מאטיל כץ מלבד שהוא ראש החברה עוד נוסף לו מאתנו שיהי' סוכן הועד (קאַסיער) וגם הר' משה דוד שוב מלבד שהוא א' מהנבחרים עוד נוסף לו שהוא “סופר ומזכיר הועד”.
ה) הנבחרים הנ“ל נבחרו על משך שנה תמימה, ומיום א' ג' תשרי התחילה השנה בעזה”י.
ו) תכלית עבודת הועד לעבוד בכל כחם עבור טובת החבורה אשר ישבו בהמושבה ראש פנה.
קפ' ב. מהות הועד ותהליכותיו
ז) הועד לא יוכל להיות רק מאלו אשר נבחרו בעת האסיפה כאשר נתבאר בסעי' א' ב' קפ' א'.
ח) הנבחרים הם עבור אהבת החברה והרעיון שלא על מנת לק"פ.
י) כשיהי' האדון הר' יעקב חי ראש הנכבד באסיפה אז ירד הר' מאטיל כץ ממקומו, והראש הנכבד יעלה על מקומו, והר' מאטיל כץ ישאר אז רק כאחד מהנבחרים.
יא) כשלא יהי' שני הראשים באסיפה, ימלא מקומו איש אחר מהנבחרים אשר ישימו הראש על מקומו.
יב) כל א' וא' מהנבחרים יהי' לו חלק ודעה בעניני מו"מ והמעשים אשר יעשה בועד לטובת החבורה והמושבה.
יג) הסוכן הנ“ל יקבל המעות אשר יתנו לו כפי המבואר בסעיף כ”ד קפ' ג'.
יד) הסופר יסדר עניני ומהות האסיפה, מראה הספר והחשבונות מעשה הועד והחבורה יקרא בכל האסיפות המכתבים אשר יצאו ונכנסו להועד, יבאר השאלות הנחוצות לדבר בעת האסיפה, והוא יעשה ההודעות בשביל האסיפה שלא בזמנה.
טו) אסיפות התדירות מהועד יהיו בכל שבוע ושבוע ביום ד' לע"ע משעה ז' עד שעה ט', בבית אשר יבחרו הועד.
טז) בזמן הנחוץ יכול כל א' מהחבורה להכריז ולהודיע בשביל אסיפת הועד שלא בזמנה.
יז) לאַשר ולקיים או להוציא איזה רעיון מכח אל הפ' לא יוכל להיות רק שיהיו ארבעה נבחרים מהועד בעת האסיפה.
יח) כל דבר אשר יאושר ויקוים לא יהי' לו שום כח רק אם יהי' מוסכם וחתום בו רוב הנבחרים אשר יהיו בעת האסיפה.
יט) אם בעת שקלא וטריא עבור דבר אחד ויהיו הדעות מהועד מחצה על מחצה או ימנה דעת הראש (או ממלא מקומו) בשני דעות.
כ) א' מהנבחרים אשר לא יבא להאסיפה שלשה פעמים כסדרן בלו שום סבה אז יחשב כאלו פטר א"ע ממשמרתו, ואין לו עוד שום דעה בהועד, אז יש בכח הועד לבחור אחר מהחבורה במקומו.
כא) בעת האסיפה אין לשום א' מהנאספים לדבר ולעסוק בשום דבר חוץ מהשאלות והדברים אשר המה לתכלית ולטובת החבורה והמושבה (קאלוניע).
כב) הועד יש לו כח וזכות לשכור עוד איזה משרתים אשר יהיו נחוצים לעבודתם עבור טובת החבורה ויהיו תחת הסופר מהחבורה והשכר יקצוב הועד וישלם.
כג) הועד הוא ברשות עצמו בכל מעשיו ואין רשות לשום אחד מהמושבה לערער אחר מעשי הועד ולשאול אותו למה יעשה כך וכך. אחריות הועד הוא רק כשיוציאו המעות הנאסף שלא בשביל החבורה והמושבה (קאלוניע).
קפ' ג. מהות הקרן מהקאלוניע
כד) הקרן מהמעות אשר על ידו יגיעו החבורה אל תכליתה והמושבה תתגדל על ידו הוא – א‘, מהמעות אשר נתן כל א’ וא' מהחבורה ליד הסוכן כפי אשר נכתב בהפנקס. ב‘, מהנדבות אשר יגיעו להחבורה מחוץ־לארץ מנדיבי עמנו בכל קצוי ארץ. ג’, מהלואות אשר יעשה הועד בארץ ובחוץ־לארץ.
קפ' ד'. התחיבות הסוכן
כה) הסוכן כשיקבל מעות הן מאת בני המושבה (קאלאניסטען) הן מנדיבי עמנו מחו"ל, הן מכל מקום יתן קבלה להועד (להקאמיטעט) כפי הנוסחאות.
כו) הסוכן לא יוכל ליתן לשום אדם מעות בלי פקודת הועד ורק כשיתנו לו שטר חתום מראשי הועד כפי הנוסחאות.
כז) הועד מחויב ליתן לכל הנותנים הנ"ל קבלה על נתינתם כפי הנוסחאות.
כח) הסוכן יהי' לו פנקס האוצר אשר בו נכתב כל ההכנסות וההוצאות שיעשה עפ"י פקודת הועד.
כט) בכל חודש וחודש יתן הסוכן חשבון צדק מכל ההכנסות וההוצאות שיעשה, בכדי שידע הועד איך להתנהג.
קפ' ה. ההוצאות והכנסות המושבה
ל) הסכמת הועד עבור איזה הוצאה להמושבה יהי' כתוב וחתום בפרטי־כל מראשי הועד אשר יהיו בעת האסיפה הנוכחת.
לא) כל ההוצאות אשר יעשה הועד יהיו מאושר ומקוים ע"י מכתבי צדק על מה ולמה הוציאו המעות.
לב) הועד מחויב להראות חשבון צדק ממעשיו ומהוצאותיו לתכלית המושבה בכל סוף שלשה חדשים, גם המכתבים הנכנסים והיוצאים להועד יהיו נכתבים ומסודרים בפנקס עפ"י נומערין על הסדר.
לג) מעשה הועד וחשבונותיו מחויב להיות על סדר ומשטר נכון נכתב בפנקסים על פי הבוכהאַלטערי הישר.
קפ' ו. הועד הראשון – להועד השני
לד) בצאת השנה הראשונה יתאספו כל אנשי החבורה מהמושבה כפי הקפ. א', ויבחרו ועד חדש עפ"י רוב הקהל.
לה) הועד הישן מחויב למסור להועד החדש כל הדברים והמכתבים והפנקסים בכדי שיהיו להם לעינים לכל מעשיו.
קפ' ז. כללות החבורה ותכלית מעשיהם
לו) מטרת החבורה בכלל היא להטיב מצב החומרי והמוסרי של המושבה והיה למופת לאחב“י, בכל מקום שהם, לעודד לבות בני ישראל לישוב א”י ובנין הריסות הלאום ולעזור בכל יכלתם לחובבי ארה"ק במוסרי.
לז) בני החבורה מחויבים לעבוד בכל יכלתם ובכל נפשם לטובת הכלל ולטובת הרעיון ישוב א"י, ולהתהלך לרוח תורתנו דתינו הק' ולאום ישראלי.
לח) עליהם לעשות כל אשר ביכלתם לטובת המושבה ולהשתדל ליסדו על יסודות חזקים ונאמנים להפריח אשרו ולדאוג לקיומו ולמלא המטרה אשר הציגו למו בסעי' ל"ו.
לט) בני החבורה יש להם החוק והמשפט כחוק אזרחים ויש להם הזכות לחוות דעתם בכל הענינים אשר הם לתכלית המושבה.
מ) חוק אזרחים יש להם רק לאלו אשר נתישבו עד היום בהמושבה. אבל אלו אשר יבואו מהיום להמושבה ויקנו חלק בהמושבה שלנו יש להם רק זכות כתושבים ולא יוכלו לחוות דעתם כמו האזרחים עד שישבו בהמושבה שלש שנים כסדרן ויתנהגו כהוגן עפ"י רוח הדת ורוח המושבה ואז יהי' להם זכות אזרחי.
מא) פנקס יהי' מונח בבית הועד וכל אחד מבני החבורה יוכל לדרוש אותו מן הסופר ולכתוב כו דעה או עצה בנוגע לטובת החבורה והמושבה או אם יהי' לו טענה על מעשה הנבחרים. ובכל אסיפה ואספה המזכיר קורא לפני הנאספים את מה שנכתב בהפנקס, והנבחרים שמים עיניהם עליהם וכותבים תשובה בצדם ועורכים פסק דינם בכתב ומוסרים אותו לחבר ההוא.
מב) אי“ה בצאת השנה הראשונה תחלק האדמה לגבולין עפ”י בית ועד הנבחרים הנ“ל וכל אחד יקבל ספר מקנה מהועד ע”י הממשלה ההוצאות על חשבון המקבל, רשום בהגבולין בעידיות ובבינונות ובזיבורית וחלקו בהמושבה ובית שלו והחלוקה תהי' עפ"י גורל.
מג) כל דבר מסחר או מלאכה המיוחד כלו או רובו לבני המושבה לא יוכל העשות מהמושבה מאחד מחבריו ומכש"כ מאיש זר בלתי הסכמת הועד. בדרך כלל על הועד להשגיח כי כל אלו המסחרים ובתי המלאכות יוסדו על יסודות חברותיות למען אשר יהנו מהם כל בני המושבה ולא יאכל איש אחד על חשבון רעהו. והיה בבוא איש אחד אל הועד ויחפוץ לפתוח חנות או בית־רחיים וכדומה לזה דברים אשר בני המושבה צריכים להם ואך מהם פרנסתו תמצא לא יוכל הועד לתת הסכמה על זה מבלי שאול מתחילה פי העדה באסיפה כללית פן ירצו אחרים מבני המושבה להשתתף בעסק הזה, אבל אם איש אחד יחפוץ לייסד בית מסחר גדול או בית חרושת המעשה אשר מרכולתו תצא מחוץ להמושבה לא יוכל הועד לעצור בעדו, ורק יטיל עליו מס־שנתי לצרכי העדה כאשר תחזינה עיניו.
מד) כל בני המושבה מחויבים לקיים כל מצות התלויות בארץ אם לא בהיתר הרבנים וגאוני הדור.
מה) כל סכסוך דברים אשר פרץ בין בני העדה עד הועד יוגש והמה יפשרו ביניהם עפ“י ד”ת, והדבר הקשה יגישו אל האסיפה הכללית או בהסכמתה לא' מהרבנים מצפת"ו אשר יבחר הועד.
מו) בהעדר ח“ו אחד מבני המושבה על החבורה להשגיח על אלמנתו ויתומיו ולתמכם בכל יכלתם, ואם יהי' הנעדר אחד מאלה אשר יעבדו בידיהם את אדמתם על כל בני העדה לעבדה ולשמרה, ואם ע”י פועלים נעבדה אדמתו תעבד גם הלאה ע"י פועלים על הוצאות האלמנה, ומשגיח יעמד עליהם מאת העדה כל זמן אשר ימצא זאת הועד לנחוץ.
מז) לא יוכל א' מבני המושבה למכור מאדמתו לאיש אשר לא מבני־המושבה הוא ואף לא לאחד מבני המושבה אם לא בהסכמת הועד מהמושבה עד משך עשר שנים מעת התיסדות המושבה.
מח) אחד מהעדה אשר ירצה לעזוב ישיבתו מהמושבה ולעבור לעיר אחרת ישיבתו, אז ביתו ואדמתו וכל חלקו וזכותו אשר יש לו בהמושבה יוחלט על ריווח המושבה, וכל זה הוא עד עשרה שנים ומעשרה שנים אם ירצה לעקור ישיבתו מהמושבה אז הועד ישימו חלקו בהאדמה וביתו ויוכל למכור אז חלקו כפי אשר יעריכו הועד בצדק לאיש אשר יסכימו הועד.
מט) אם המצא ימצא איזה כברת ארץ אצל וסמוך להמושבה שלנו אשר יעמד להמכר לא יוכל לקנות אחד מהעדה רק מי שירצה לקנות יגיש ההודעה להועד והועד יקנה אותו, והועד ימכור אותו למי אשר יבין מדעתו.
נ) הועד מפקח על כל צרכי העדה והוא ממלא מקום כל העדה בכל הדברים הנוגעים להתייחסות העדה אל הממשלה ועליו – או על אחד אשר יבחרו בני הועד מאתם – להיות המליץ בין העדה בין הממשלה להגן על כל יחיד מחברי המושבה ולהגיש כל דבר משפט אשר יהי' לו בדבר האחוזה או עניני עצמו אל הממשלה ולהוציא לאור ענינו, אם על הוצאות העדה או על הוצאות היחיד כפי ראות עיני הועד, כן גם לגבות מסי ממשלה מכל אחד ואחד ולשלמם לה בפעם א'.
נא) כל מעשי ופסקי דינים של האסיפה הכללית ושל ועד הנבחרים צריכים להיות לשש“מ בלא פניה ובלא קטרוג ובלי משא פנים, ולדברים הנמסרים ללב עליהם נאמר ויראת מאלקיך. בעת האספה ובעת המו”מ אין אחד רשאי לכנוס לתוך דברי חברו ואין רשאי לומר קבלו דעתי, ומי שלא נפסקה הלכה כמותו בין שהיה בעת האסיפה בין שלא הי' לא יכעוס ולא יתרעם ומכ“ש שלא יערערו אחרי פ”ד של הועד ואל יזלזלו בו, והעושה כן הרי הוא מצער את הצבור וגורם לשלום שתחלק מישראל אבל כל המחזיק בתקנות צבור ומסייע על ידיהן הרי זה רודף שלום, ויזכה לראות בשוב ה' ציון.
קפ' ח'. התנהגות החבורה בני המושבה בכלל
נב) אם המצא ימצא א' מחברי המושבה איש נרגן מחרחר ריב ואשר יהיה למורת רוח העדה בתהליכותיו יתרה בו הועד שלש פעמים, ואח“כ תוכל האסיפה הכללית עפ”י רוב דעות להרחיקו מעל נחלתו ולשלם לו בעד אחוזתו הכסף כפי אשר יעריכו ביושר לבבם ואפילו לקבל מאת את אחוזתו בלא כסף.
נג) כל אחד מחויב לעבוד עבודתו אשר ישימו עליו הועד מהמושבה ואם אחד יעבור על פקודת הועד בענין העבודה אז הכח ביד הועד להעניש אותו עפ"י רוב דעות מהועד.
נד) בכל יום ויום בבוקר בשעה ששית פראנקא או שנים עשר טורקי מחויב כל אחד ליצא לפעלו ולעבודתו עדי ערב שעה הנ"ל.
נה) בכל יום ויום בחצות היום יש לכל אחד ואחד זמן שתי שעות להנפש מעבודתו.
נו) לא יבזה איש את רעהו או לכנות לו שם של בזוי רק שלום ואחוה ואחדות יהיו ביניהם בכדי שיהיו לשם ולתפארת בכל קצוי ארץ, וכל אשר יבזה את רעהו או יכנה לו שם של בזוי יענישהו הועד לפי המבייש והמתבייש, והעונש לא יהי' פחות מן א' פראנק בפעם ראשון, ובפעם שני שני פראנק ובפעם שלישי כפי שאשר ישימו עליו הועד.
נז) בני המושבה לא יצאו לעבודה בשדה רק כשיסכימו הרוב מה העבודה יעבודו ואיזה מין לזרוע, בזמן החרישה יחרשו כלם כאחד, בזמן הזריעה יזרעו כלם כאחד ובזמן נטיעת אילנות יטעו כלם כאחד ובזמן הקצירה ברנה יקצרו כלם כאחד, וכן בלקיטת הפירות, בכל העבודות יעשו כלם עבודה אחת המרוצה להכלל, לא זה פונה לזיתו וזה יפנה לכרמו.
נח) כל אחד ואחד מחויב לעשו משמר שלו ליצא בתוך המושבה לעמוד על המצפה ולשמור בלילה כפי אשר יסדר הועד לא יוכל אחד לבטל המשמר שלו רק יוכל להחליף עם שכנו או איש אחר שילך זה היום והוא ילך למחר, והמשמר מחויב לעשות בעצמו או לחלוף עם איש מהקאלוניע ולא יוכל לעמוד איש אחר על מקומו בשכר.
נט) קימו וקבלו עליהם שלא יצא שום אחד מבני המושבה בכלי נשק (רעוואלויער או הנקרא בלשוננו ביקס) עם כדורים משחיתים אשר יש בהם כדי להמית, רק בלילה כשיצא על המשמר ישאו כלי נשקם ורק להשמיע קול.
ס) כל התקנות האלו קבועות וקיימות ודבר אחד מהם לא יפול ארצה ורק הרשות בידי האסיפה הכללית אם יסכימו למצער שני שלישי חברי המושבה להוסיף או לגרוע לתקן תקנות חדשות.
קפ' ט'. אודות העבודה בהמושבה עפ"י סדר ומשטר אשר יעשה הועד
סא) הועד יעשה סדר ומשטר נכתב בספר (רעגולעמענד) איך כל איש ואיש מהמושבה יעבוד עבודתו בבית ובשדה ובגנות, חוק ולא יעבור, ואיך יתנהגו בכל מעשיהם וזה יעשה על משך שנה זו, וכל אשר יעבור מחוקי הרעגולעמענד יענש עפ"י רוב דעות הועד.
טב) כשיגמור הועד את סדר הנ"ל (הרעגולעמענט) יכול הועד עוד להוסיף איזה דברים בהרעגולעמענט בכל משך שנה זו אם יהי' לנחוץ לטובת הנהגת המושבה.
כל אלו התקנות עשינו וגמרנו והסכמנו ברצוננו הטוב ובאעה“ח יום ד' אדר”ח אד“ר שנת תרמ”ג לפ“ק פה מוש' הק' “ראש פנה” תובב”א.
נאום שלום בן דוד ליפא חלפן
נאום ליב בן יצחק בלום
נאום זאב וואלף בלום – שמעון קענדליר
נאום מרדכי בערינשטיין
נאום יעקב בלום – שמואל ב"ר מרדכי כץ
נאום גרשון בן שבח – צבי בענדיל
נאום יחיאל פישל רובינשטיין
נאום בעריל בן מאנלי' – אברהם רוטנברג
נאום ברוך גאלדרינג
נאום מענדיל בערגמאן
נאום בנימין כץ – יוסף וויידענפעלד
נאום חיים פאליק – משה רוזנפילד
נאום חיים יונה בן שמעון סתם ושוב סגל
גם אנחנו ראשי הועד הסכמנו על כל התקנות הנ“ל וחתמנו עליהם מרצוננו הטוב יום ושנה הנ”ל.
ראש הנכבד יעקב עבו ס"ט (קונסול צרפתי בצפת)
ראש הועד מרדכי מוטיל כץ
חבר נכבד יצחק עבו (אחי הקונסול)
נבחרי הועד
חנוך העניך בערגמאן
ישראל גולדנבערג
דניאל בענדיל
דוד בוקששטיר
סופר ומזכיר הועד הק' משה דוד שוב
העתקה מהמכתב אשר מסרנו להרבנים החכמים הנכתבים בתוך המכתב.
ב"ה
אדונים נכבדים! להיות כפי שיצא שמועה לא טובה עלינו יושבי הקאלוניע ראש פנה ת“ו אשר שונאינו המלשינים הוציאו דבה עלינו בעה”ק צפת“ו כי יש בינינו פרוד הדעות והלבבות והאי אחדות שורר בין יושבי הקאלוניע, גם על הועד הקאמיטעט מהקאלוניע הוציאו דברים שלא כהוגן כי אינם עושים בהקאלוניע לטובת הכלל באמת וצדק, ולקול השמועה באתם כלכם השלשה אחים מטיבי לכת, הרבנים החכמים נ”י בני הצדיק המנוח הרב כש“ת מו”ה שמואל עבו ז“ל נ”ע והועד שלנו הראה לפני כבודכם הרמה כל החשבונות וראיתם בעיניכם כל התהליכות וההתנהגות מהועד והמושבה בכלל גם שמעתם כל הטענות ומיושבי הקאלוניע וראיתם כי שקר בפי משטינינו אשר הוציאו עלינו, אדרבה שלום ואחדות בינינו ואנחנו מרוצים כלם בהתנהגות הקאמיטעט כמו שראיתם בעיניכם החשבונות וההתנהגות שהם בצדק ויושר ובאמת, ואין להו שום טו“מ ופ”פ אדרבה אין כאן שום סכסוך בעולם, ונקוה גם עתה מהיום והלאה שהשלום ישורר בינינו ותשואות חן חן לכם על טרחתכם אשר טרחתם ובאתם לכאן ואנחנו הח“מ כלם מבקשים מכבודכם שתודיעו כל זה לחוץ־לארץ לכל גדולינו כי על כן באתם בצל קורתנו ולראי' באנו הועד וכל בני המושבה עה”ח יום ד' עשרים לחדש אדר שני שנת תרמ“ג לפ”ק פה מוש' ה“ק ראש־פנה ת”ו. בפרט שהזמין ה' לפנינו את ידידנו הנכבד הרב מו“ה אהרן דוד ב”ר זאב נ“י מבאטאשאן וגם הוא ראה ושמע וידע ונוכח לדעת כי כל הדברים הנ”ל הם אמת וצדק ובא גם הוא על החתום יו“ש הנ”ל.
נאום אהרן דוד בן זאב וואלף
נאום זאב וואלף בלום
נאום בנימין כץ
נאום ליב בן יצחק
נאום בעריל שנידר
נאום יעקב בלום
נאום מרדכי בערינשטיין
נאום ברוך גולדרינג
נאום יחיאל פישיל בן חיים יוסף רובינשטיין
נאום צבי בענדיל
ראה ראינו אנן הבאים עהח“מ מה שכתבתם למעלה ראש, ועתה עדותנו היא זאת שאנן עם השר אחינו הי”ו לקחנו הפנקסים של החשבונות הן קנית קרקעות וחלוק בתים לכל אחד ממעלתם וכן בחלוק המעות הבאים מק"ח וכן מהרווח של האנשים ההולכים, והיו מעלתם כולם יושבים לפנינו ושאלנו את פיהם והודו שכל אחד קבל חלקו בכל מכל וכלם שמחים וטובי לב, וגם עינינו ראה את הנהגתם ובפרט מהקאמיטעט של מעלתם שהולכת באמת ויושר וכושר אנן דאמרי יהא רעוא שתצליחו בכל מעשה ידכם ותזריעו ותחצירו ותגילו ותשמחו, ואבן מאסו הבונים היתה לראש פנה, ונועם ה' עליכם ובזה יסכרו כל פיות המסטינים עליכם, ואנן נגילה ונשמחה בראות מעלתם מוצלחים ביראת ה' על פניכם ושלום.
כה דברי נאמנים אהבתם אשר הם יושבים בצל קורתם החותמים פה בכפר ג’י־אוני אשר היתה לראש פנה יום ד' עשרים לחדש אדר שני שנת תרמ"ג ברוב עוז ושלום.
אהרן דוד בן זאב וואלף
הצעיר אברהם חיים ב"ר שמואל עבו, ס"ט
הק' יצחק בן מרדכי עבו ס"ט
הן היום הזה חתמו כל ק“ק ראש פנה הי”ו וכל אחד ואחד בא וחתם בידו לפני וכלם ענו ואמרו על אנשי הועד והפרעזידענט מקודש מקודש כאשר כתבו למעלה ראש וגם אנכי מעיד בעדות גמורא שהוא מקודש אחרי ראותי סדר ההנהגה וסדר החשבון היטב הדק והכל ביושר ועושר וכל המהרהר אחריהם כאלו הרהר אחרי השכינה ולראי' אמוץ פה ראש פנה כ' אד“ש שנת תרמ”ג.
קונסול צרפת בצפת הצעיר יעקב חי עבו ס"ט
ב"ה:
אדונים נכבדים!
בשם כל בני המושבה מודיעים אנו כי לפי התקנות הנ“ל הסכמנו כל החתומים מעל”ד למען הקים את השלום על מכונו לחלק את האדמה הנ“ל לשלשה ועשרים האכרים הנ”ל שוה בשוה לערך מאה דונם לכ"א, ומעתה אין פרץ ואין צוחה במושבתנו, והכל על מקומו יבא בשלום.
וגם אנחנו ראשי הועד נגיש בקשתנו לפני כבודכם ואנחנו מודים על כל הא דכתוב לעיל כי אנחנו שלום ואחדות עם כל בני המושבה כמו שראיתם הכל באמת ובצדק וביושר.
ובאנו על החתום יו“ש הנ”ל
ראש הועד מרדכי מוטיל כץ
נבחרי הועד העניך בערגמאן
דוד בוקשטטער
ישראל גולדענברג
דניאל בענדיל
סופר ומזכיר הועד הק' משה דוד שוב.
פרק יב 🔗
הכנה לבנין. – צפיפות הבנינים. – הסבות. – קנית הבהמות והתבואות. – סגירת השער ע“י מלשינות. – עכוב הבנין. – התאוננות. – נסיעתי לדמשק. – אצל השיך בבניס. – ששה שבועות בדמשק. – הרה”ג אלקלעי, חכם בשי. – ה' יעקב עדס, מזכיר הוואלי. – רשיון הבניה נשלח לצפת. – המושל הצפתי בר"פ. – נאומו לפלחים. – סכסוך על־אדות הקברים. – המושל משקיט.
עוד בטרם באו הקולוניסטים מרומניה אל המקום, החילותי להכין את החמרים הנחוצים בשביל בנין הבתים, כמו אבנים, עפר, חול, סיד וכו‘. עץ לבנין הביאו רבים מן הקולוניסטים עמהם מרומניה. וכיון שבעת קנית האדמה מצאתי שני בנינים בנויים כבר על המקום – אמנם בתכנית ערבית – ובקרבת הכפר הערבי, אצל בתי הפלחים, וגם בשים לב למצב בארץ, למען נהיה יותר בטוחים ברכושנו, – הוחלט לבנות גם את יתר הבתים בקרבת שני הבתים הנ“ל, אף כי המקום היה צר, ולא הספיק לבנות בהרחבה, בתים עם חצרות גדולות וגנים מסביב וריוח ביניהם לפי תכנית אירופית. מלבד האמור, גרמו עוד סבות שונות שלא להרחיק את הבנינים שלנו מהכפר הערבי: א) מפני שהאנשים היו חדשים ולא ידעו עוד את טבע הארץ ויושביה, ואחינו תושבי עיר צפת הזהירו אותם, באמרם להם, כי לא יהיו בטוחים מהתנפלות, אם ירחיקו את הבנינים הרחק מהכפר (אח"כ נוכחנו לדעת את ההפך מזה; אבל בעת ההיא, בהתחלת הישוב, היינו מוכרחים לסמוך על מה שיעצו לנו תושבי המקום); ב) שלשת המעינות יוצאים בנחל למעלה מן הכפר ויורדים מבין ההרים בין גנים ופרדסים של פלחי הכפר; ולוא היינו מתרחקים מן הכפר למטה היינו סובלים מחוסר מים, כי לא היה לאל ידינו להביא את המים להמושבה ע”י צנורות (הצנורות והשרברב שישנם כעת בר“פ, נעשו, כידוע, בכחות של הברון רוטשילד, ז”ל, אחרי עבור זמן רב מעת התיסדות המושבה); ג) פשוט מפני הקמוץ; כי לוא היינו בונים את הבתים הרחק מן הכפר ובהרחבה, עפ"י תכנית אירופית, עם חצרות וגנים, – היה עולה לנו כל בית בסכום גדול כזה, שאוצרנו הדל לא הרשה לנו אז; ד) בין כך וכך חשבנו, כי הבנינים הראשונים הם רק זמניים, עד שנכיר היטב את טבע המקום ואת טיב האדמה ומזג האויר; וכאשר תעבורנה אילו שנים, ונהיה כבר בקיאים במקום, והמצב ירשה לנו, אז נבנה בתים חדשים, במקום יותר מתאים, ואז, כמובן, נרחיב את גבולנו; ה) לפי חוקי תורכיה קשה היה אז לקבל רשיון לבנות בתים על אדמת מירי, במקום שלא היו עוד בנינים מקודם. – מכל הטעמים האלה הוכרחנו לבנות את הבתים סמוך לכפר “ג’י־אוני”, במקום צר בשתי שורות, צפופים, בית בבית נגעו, בלי כל ריוח ביניהם. כל בית ― שני חדרים ורפת, וחצר קטנה, ורק למשפחות אחדות, הגדולות ביותר, נבנו בתים של שלשה חדרים. אחדים מהקולוניסטים התישבו במושבה בבתים שנגמרו, ובשני הבתים שנמצאו במקום, וחלק מהקולוניסטים נשארו עוד לשבת בצפת עד שנגמרו יתר הבתים. בכל יום בבוקר היו הולכים למושבה לעבוד, ובערב שבו. התחלנו להכין את הדרוש לעבודת האדמה, קנינו את הבהמות הנחוצות לעבודה ולחליבה, ותבואות שונות לאכילה ולזריעה וכו’ – וחכינו ליורה שנתאחר בשנה ההיא, למען נוכל לצאת לשדה לעבודה.
בשנה ההיא, תרמ“ג, גדלה ההגירה לא”י. באו יהודים מרוסיה, אלה שרז“ד ליבונטין קנה בשבילם את אדמת עיון קרה (עכשו ראשון לציון) אצל יפו. גם הועד המרכזי של חו”צ בגלץ של רומניה החל לשלוח את המשפחות המתישבות על אדמת זמרין, אשר קנה אצל חיפה ע“י מר פרנק מבירות, – ופתאום, מפני איזו מלשינות, הגיעה פקודה נמרצה מהשער־העליון בקושטא לעצור את כניסת היהודים לא”י, וגם לעכב ולהפסיק את הבנינים במושבות. הממשלה המקומית בצפת שלחה חילים למושבה ראש־פנה, לעכב ולהפסיק את הבנין, וגם זה גרם שהרבה מהמתישבים הוכרחו להשאר ולשבת בצפת, כי לא הספיק הועד לבנות את בתיהם, וגם אלה שהחלו לבנותם, היו מוכרחים להפסיקם באמצע. הדבר הזה, והפחד מפני הגשמים הממשמשים ובאים, הביאו מורך גם בלבב אלה שכבר ישבו במושבה, וההתאוננות וההתמרמרות החלו… ועל מי, אם לא עלי? כי הלא אני, ורק אני, הנני כל הגורם לצרות, ואני אשם… זו היתה השגתם של המתאוננים…
בראותי כל זאת, החלטתי עפ“י עצת האחים החכמים עבו (שאחד מהם, החכם יעקב עבו חי, היה קונסול צרפת בצפת, ושעזרו לי הרבה בקנית האדמה), לנסוע לדמשק, שבה היה מושב הוואלי מושל סוריה וא”י, למען השיג רשיון לבנין הבתים. הם נתנו לי מכתבי־המלצה להחכם בשי בדמשק, הרה“ג מרקדו אלקלעי ז”ל, ולעוד אנשי־שם. ואני נסעתי לדמשק.
יחד עמי נסעו גם שני יהודים תושבי צפת לרגלי עסקיהם. עשינו את דרכנו צפונה, דרך מי מרום והחולה עד הכפר בניאס, שם “מערת פמיס” שממנה יוצא אחד משלושת המעינות המהוים את הירדן. עוד בדרך, לפני בואנו לבניאס, ועלינו היה ללון בכפר בניאס, אמר לי אחד מבני־הלויה שלי, כבקי במנהגי הערבים, כי השייך של הכפר הוא מכניס אורחים ידוע בכל הסביבה, ועלינו להיות אורחיו, כי מלון אין בכפר, ועלינו לסדר עפ"י מנהגי הארץ, שאחד מאתנו יהיה הגדול שבינינו והשנים האחרים – המלוים אותו. ולכן בחרו בי שאהיה הגדול, והם המלוים. כה באנו לפני בית השיך. הוא יצא לקראתנו וקבל אותנו בשלם־עליכום, וצוה למשרתיו לקחת מאתנו את הסוסים, להביאם לחצר ולתת להם מספוא, ואותנו הביא השייך בעצמו לחדר האורחים שלו, חדר רחב־ידים, ועל רצפתו שטיחים יקרים. השיך איש זקן, כבן שבעים וחמש, יפה תואר, וזקנו ארוך ולבן, יורד עד לחזהו, פניו כפני אחד האבות, מקבל כל אדם בסבר פנים יפות ובחבה. בחדר האורחים מצאנו כחצי תריסר אורחים, עוברי דרך. כשעה ישב השיך ושוחח עמנו על דא ועל הא, בני לויתי דברו ערבית ותרגמו את דברי לשיך, ששאלני על מטרת נסיעתי בארץ ועוד. הוא פקד על משרתו להביא אוכל לאורחים, ומיד הביאו טס־נחושת גדול, ועליו לחם, עוגות־מצות, וגם קערות עם בשר וחמאה ולבּן, זיתים ודבש. השיך הזמין גם אותנו לסעודה, אבל כיהודים לא יכולנו לקבל את ההזמנה. נכר היה בפניו שהוא מתרעם מאד על כך ומצא את עצמו נעלב. אבל כאשר באר לו אחד מהמלוים שאנחנו יהודים ודתנו לא תרשה לנו לאכול את המאכלים האלה, פקד מיד להביא בשבילנו מגש נחושת וללבן אותו באש ולבשל בה ביצים, וגם טס חדש צוה להביא, ולרחוץ אותו היטב ועליו סודרו דבש וחמאה וזיתים וביצים שלוקות, והוא בעצמו ישב אתנו לאכול, ושמחתו היתה רבה. כאיש חדש בארץ, חשבתי שצריך לשלם לשיך בעבור כל זה; אבל בני לויתי הסבירו לי שעלבון גדול אעליב את השיך בהצעה כזאת. בבוקר השכם, לאחר שכבד אותנו בקהוה וצוה לתת אוכל לסוסים, אמרנו לנסוע, – אבל הוא הזמין אותנו להשאר לסעודת הבוקר. אמרנו לו כי ממהרים אנו לדרך, למען נוכל להגיע לדמשק בכי טוב. הוא שלח אתנו איש מאנשיו שילונו עד לדרך המלך. הודינו לו על כל החסד – ונסענו מבניס לרגלי הר החרמון לעיר דמשק.
בבואי דמשקה מסרתי את כל התעודות ומכתבי המליצה למקומות הנחוצים, הרה“ג מרקדו אלקלעי, החכם בשי, הלך אתי לבקר את הוואלי, ובשם המתישבים במושבה ראש פנה הגשתי בקשה להוואלי, בה בארתי לו: את דבר התיסדות המושבה על יסוד עבודת האדמה וע”ד הבנינים שהתחלנו לבנות בה. המתישבים הם כלם מהגרים מארץ רומניה, שהיו לפנים תחת ממשלת השולטן, ומפני הרדיפות והגזרות שעברו שם עליהם לאחר שיצאה רומניה מתחת רשות השולטן הוכרחו לצאת מן הארץ. המתישבים חושבים את עצמם כנתיני תוגרמה, שבאו לחסות בצל ממשלת השולטן יר“ה. את האדמה קנו מכספם הם, לעבדה, למצוא לחמם בכבוד, בזעת אפם. ועתה אין הם מבקשים אלא רשיון לבנין בתים ורפתים. הרה”ג החכם בשי באר להוואלי גם בעל־פה את הדברים. הוא עזר לי הרבה בענין הזה. פעמים אחדות הלך עמי להוואלי, ובהשתדלותו ובהשתדלות האדון יעקב עדס (שהיה אז המזכיר הראשי של הוואלי, והשפעתו היתה גדולה במקומות הגבוהים) קבלני הוואלי בסבר פנים יפות, ושמע את דברי בהתענינות, וקבל את בקשתי, ושלח אותה לקושטא לשער־העליון, ולי אמר, שאחכה עד שתבוא תשובה מקושטא. אחר שנתעכבתי כששה שבועות בדמשק, וחכיתי לתשובה, הודיעוני מטעם הוואלי, כי כבר הגיעה התשובה בחיוב, והרשיון נשלח ישר למושל בצפת, ואני יכול לנסוע הביתה.
בדמשק נפגשתי עם הרב החכם ה“ר חיים אלחדיף, ביחד הוזמנו אל החכם בשי למסבת תה והתידדנו. בנו הוא כעת ראש עירית טבריה, זכי אל חדיף. החכם אלחדיף היה אז בדמשק ג”כ בענין צבורי.
בשובי לראש־פנה בא למושבה המושל מצפת ואסף את האכרים ובשר להם את דבר הרשיון שבידו. יחד עם זה הציע לפניהם שכלם יתעתמנו ויתאזרחו רשמית – לטובתם. האכרים קבלו ברצון את הצעת המושל, וכך נהיו כלם לנתיני תוגרמה. המושל אסף גם את הפלחים מכפר ג’יאוני הסמוך למושבה, ונאם לפניהם נאום ארוך בשבח היהודים והתישבותם בארץ, שיביאו תועלת גם לפלחים, ועליהם לחיות בשלום ובטוב עם היהודים. את הרשיון מסר לועד המושבה, והבנין התחדש בלי מפריע.
בעת הבנין נתעורר סכסוך בין היהודים ובין הערבים השכנים לרגלי התגלות קברים בקרקע, הערבים הפריעו את הבנין, באמרם שאלה הם קברי מושלמים, אך בבוא הדבר לפני המושל שכּך את הערבים באמרו לפלחים, כי בכלל לא נכון הדבר שיניחו קברים מושלמים על אדמת יהודים, ואם באמת קברי מתים מושלמים הם אלה, צריכים הפלחים בעצמם להוציא את העצמות משם ולקבור אותן בכבוד הרחק מאדמת היהודים. כך הוצאו העצמות, והבנין התקדם בלי מפריע. מובן הדבר, כי כל זה – הרשיון מדמשק וטוב לבו של המושל – עלה לנו בסכום לא קטן.
בימים ההם מת במושבה זקן אחד, שבא עם האכרים מרומניה. שלחנו לצפת להב“ד שיבוא להקציע מקום לקברות. הב”ד התנגד לכך, – אולי מפני שרצו כי המושבה תהיה תלויה בצפת, או אולי מפני שלא האמינו בקיום המושבה, ואז ישאר המקום הפקר במקום שמם. אך דודי הרב, שהזכרתיו לעיל, התנגד לדעת הרבנים, והוא בא עם עוד אילו זקנים למושבה והקציע מקום לקברות, באמרו כי בכל מקום בא"י האדמה קדושה. וכך יצאנו בזה מרשות העיר צפת…
פרק יג. “מי מריבה” 🔗
אחור הגשמים.– יוצאים לחרוש. – שמחה ושירים. – חג ההתיסדות של המושבה. – חתונה במושבה. – ששון ואסון. – יגון ופחד. – התנפלות. – השיך והפלחים מגינים. – הצעיר במאסר. – האחים עבו והקונסול הצרפתי. – חילים. – הקושנים של המושבה. – נסיעתי לבירות. – הממונים של כולל רומניה. – אנו בונים ברכה. – הבדואים גוזלים מאתנו את המים. – התנפלות הבדואים. – נצחוננו. – המצב העגום. – הצעיר יוצא זכאי מקץ שמונה חדשים.
בשנה ההיא נתאחרו גשמי היורה עד סוף חדש כסלו, והאכרים לא יכלו לצאת לעבודתם בשדה ולחרוש אדמתם ולזרעה, עד ר“ח טבת. ביום השני לחדש טבת יצאו האכרים בפעם הראשונה לחרוש את אדמתם. גם אני יצאתי עם כל האכרים אל השדה. אין מלים בפי לתאר את התרגשותי הגדולה בקחתי בידי את המחרשה, לחרוש את אדמתי שלי, בארצי, ארץ חמדתי, שהתגעגעתי אליה כל־כך, וביחד עם יתר אחי האכרים! בדמעות־גיל הלכנו אחרי המחרשה, בראותנו שחלומנו הגדול, לשבת על אדמת ארץ־אבותינו, ולעבדה בידינו, נתקיים, וזכינו לחרוש בידינו את אדמתנו, בארץ הזאת שאליה ערגה נפשנו. וכשכלינו את עבודתנו נתאספנו בשדה, וכמובן לא חסרו גם נאומים נלהבים וגם שירים. אנכי בחרתי לנושא נאומי את “שיר המעלות בשוב ד' את שיבת ציון”… השמחה היתה גדולה עד למאד. החלטנו לקבוע את היום הזה, יום ב' טבת, לחג יום התיסדות המושבה. בשמחה ובשירים שבנו מן השדה אל המושבה, מקום בנין הבתים. שם, באמצע הרחוב, ערכנו שלחן; כל אחד מאתנו הביא את ארוחתו, וכלנו ישבנו אל השלחן יחדיו, לאכול ולשמוח ולברך על הטובה שעשה עמנו הקב”ה…
ביום ההוא הוחגה גם חתונה של זוג צעירים מבני המושבה, שהתחתנו עוד באניה, בדרך נסיעתם לא“י, וביום הזה נועדה להיות החופה. כשישבנו כלנו מסביב לשלחן, הוגד לנו, כי הביאו את הכלה מעיר צפת אל המושבה, וכנהוג, בבוא הכלה עם מלויה לפני המושבה רוכבים על סוסים, יצא אחד האכרים לקראתם וייר בקנה־רובהו לאות שמחה ולכבוד הכלה. צעיר אחד אשר עמד אצל הבנינים, ששם עבדו הבונים עם פועליהם, ערביים מצפת, נשא בחיקו אקדח טעון. אחד הפועלים הערבים פנה אליו וישאלהו מדוע אינו מורה באקדחו גם הוא, ויבקש מהצעיר שיראה לו את האקדח. ויהי כאשר הוציא הצעיר את האקדח מכיסו להראות לפועל, יצא ממנו פתאום כדור ויפגע בראשו של הפועל הערבי. הפועל נפל ארצה מתבוסס בדמו, ומקץ רגעים אחדים מת. הפועל הערבי הזה היה בן למשפחה גדולה בצפת, שמתיחסת על משפחת הנביא מחמד. שמחת האכרים הושבתה ונהפכה לאבל וליגון ואנחה וגם לפחד… אמנם האכרים, כאנשים חדשים שלא ידעו עדיין את מנהגי הארץ תושביה הערביים, לא ראו אותו רגע במאורע הזה כל דבר סכנה, העלול להיות למכשול גדול על דרך התקדמות המושבה והתפתחותה, ולהפריע את מפעלה זמן רב, ולא ידעו כי גם סכנה גדולה, סכנת־נפשות, מרחפת עליהם. הם רק הצטערו מאד מאד על האסון מצד עצמו, כי נהרג איש צעיר, בעצם ימי עלומיו, במושבה שלהם וע”י אחד מבניה – ולוא רק בשגגה. אבל אני, שכבר הספקתי לדעת מעט את פשר הדבר הזה, הבינותי את חומר הענין, אם כי לא חפצתי להטיל אימה יתרה על האנשים המסכנים.
אפס כי עוד באותו יום נוכחו האכרים לדעת שהמצב הוא רציני. הר"ש ציפריס, המשגיח על הבנינים, שהיה יליד הארץ ובקי בעניניה, הבין את הסכנה וראה את התוצאות מהאסון הזה. הוא הסביר לאכרים, כי פה יש ענין עם גואלי־דם, ולא רק האיש ההורג הוא בחזקת סכנה, אלא כל המשפחה שלו, וגם כל בני עמו תושבי המקום. – כך נתוספו על האבל גם פחד ומורא…
את הצעיר מר ציפריס שלחתי תומ"י, רכוב על סוסו, לצפת להודיע את הדבר לקונסול הצרפתי, הרב החכם יעקב חי עבו, שבדרך בלתי־רשמי הגן עלינו בעניני המושבה מיום בואנו לארץ. גם השיך של פלחי הכפר רכב בחפזון על סוסתו האצילה, ומהר להודיע את הדבר לממשלה בצפת. בינתים נודע הדבר גם למשפחת־ההרוג בצפת, במהירות הבזק באו כמאתים איש ואשה וילדים ערביים מבני המשפחה, מקלות ואבנים בידיהם, ויתנפלו על המושבה בצעקות וביללות נוראות, וישליכו אבנים בחלונות הבתים וינפצו את השמשות. האכרים התחבאו בתוך הבתים וסגרו את הדלתות, ובכו והתפללו לד'. אחדים מהמתנפלים אימו גם בסכינים.
רואה אני חובה לעצמי לציין בזה, כי השיך חג' עלי גילבוד והפלחים של הכפר הם שהגנו עלינו בהתייצבם כקיר ברזל בפני המתנפלים ובמנעם אותם מלשפוך דם. לולא הפלחים והשיך בראשם, מי יודע אם לא היו גואלי־הדם עושים בנו כלה בשעת כעסם ורתיחת דמם; כי מספר היהודים היה מעט, ולא קמה בהם רוח לעמוד בפני בני המשפחה בשעה שמתם מוטל לפניהם. – רק פלחי הכפר הם שעמדו כחומה בצורה לפני בתי היהודים ויקראו בקול, כי אין היהודים אשמים ובשגגה קרה האסון. בינתים הגיעו החילים ששלחה הממשלה מצפת, וגם הקונסול הצרפתי הנ"ל ושני אחיו הרב החכם הזקן ר' אברהם עבו והחכם ר' יצחק עבו עם הקאוואַסים של הקונסול באו. החיילים של הממשלה לקחו תיכף את ההרוג ואת הצעיר ההורג, להביאם צפתה ולמסרם בידי הממשלה. שבו לצפת גם גואלי הדם, לנקום נקמתם בצעיר. בדרך זרקו בו אבנים עד שהתעלף. המתנפלים חשבוהו למת, וחמתם שככה מעט וירפו ממנו, והחילים יכלו להביאו לבית האסורים בצפת, ששם השיבו את נפשו.
לנוכח האסון הזה, ומפני היגון והצער והפחד, אמרנו לדחות את החופה לימים אחדים, עד יעבור זעם, אך האחים הנכבדים עבו והקונסול בראשם, וגם זקני הפלחים מהכפר חזקו ואמצו את לבבנו והשפיעו עלינו שלא לדחות את החתונה. אמנם שמחתנו לא היתה שלמה, אבל פלחי הכפר הערביים, שלקחו חלק בשמחה, רקדו כל הלילה.
אנו בתומנו חשבנו כי במאסרו של הצעיר ובהמסרו למשפט כבר נגמר הענין ובטלה הסכנה, ומעתה נוכל לעבוד בשלוה את עבודתנו במושבה ולחכות עד שיצא המשפט, – כמו שנהוג באירופה במקרים כאלה, אבל טעינו. כי רתיחת הערביים גואלי הדם לא שקטה וההתנפלות על בני המושבה מצד בני משפחת הנהרג לא פסקה, ואי אפשר היה לבני־המושבה ללכת לעיר צפת מבלי לוית חיל מאלה החילים שהעמידה הממשלה בתוך המושבה לשמרה.
מובן, שהמושבה שלמה במיטב כספה בעבור כל זה. הדרך, שבה היו צריכים בני המושבה לעבור בלכתם לעיר צפת עברה ברובע העיר שבו גרה משפחת ההרוג, ובני אותה משפחה היו יוצאים כנגד בני המושבה בעברם שם, ומתנפלים עליהם באבנים ובמקלות, ויש גם שירו עליהם מקנה־רובה, ומשום כך היו בני המושבה מוכרחים ללכת בכנופיה, בשיירה, אנשים־מספר יחדו, ובלוית חיל. פעם אחת שבה שיירה כזאת בתחלת הלילה מצפת, ובתוכה גם הזוג החדש “בעל החתונה” הנ“ל, – ויתנפלו עליה בני משפחת הנהרג ויירו על האנשים, ורק בדרך נס הצליחו אלה לברוח ויתפזרו לכל רוח. מפני החושך לא ידעו המתנפלים אנה ירדפו אחריהם, ובבוא הנרדפים למושבה, ראו והנה הצעירה מהזוג הנ”ל איננה… רק אחרי חפושים רבים עד חצות הלילה מצאו אותה תועה בין ההרים והסלעים, עיפה עד אפס־אונים, והביאו אותה למושבה. אמנם, מצד הממשלה הושמו אחדים מהמתנפלים בבית האסורים, וזקני המשפחה הוכרחו לחתום שהם ערבים לבניהם, שלא יגעו לרעה בבני המושבה; אבל מה אפשר לעשות כנגד ילדים ונשים שהיו יוצאים פעם בפעם בהמון ומשליכים אבנים בעוברים? על כל אלה אין דין ואין משפט בחוקי תורכיה – ו“לך צעק חי וקיים”…
עסק־ביש זה עלה למושבה בסכומים גדולים, שהריקו את אוצרה, אשר גם בלעדי כך לא היה עשיר ביותר. גם העיר צפת סבלה מזה ועזרה בנדבות שנאספו למטרה זו מנדיבים שונים בחוץ לארץ. הקולוניל מיכאל גולדשמיד, הציוני, שבקר בזמן ההוא את המושבה, שלח עזרתו מאה לירות אנגליות. ואחרי ככלות הכל – פחד הצעיר להשאר בסביבות צפת, ויעזוב את הארץ וירד מצרימה.
הסופר ר' אליעזר רוקח היה אז מזכיר הועד המרכזי של חובבי־ציון בגלץ של רומניה, והיתה לו איזה תביעה מן המוכרים את אדמת ג’אוני. מסבה זו או מסבה אחרת, הוציא קול ברומניה, שהקניה שקניתי את האדמה איננה קניה, שרמו אותי, שאין לי קושנים רשמיים על האדמה. מובן, כי הדבר עשה רושם לא טוב ברומניה. הועד ממונשט הודיע לי על כך ובקש ממני להוכיח בראיות ברורות את אמתות הקניה, ולאַשר את הקושנים הרשמיים ע“י משרדים רשמיים – ע”י קונסולים אירופיים וע“י האדון עמיל פרנק בבירות, שהיה בא־כח הועד המרכזי בגלץ. מובן, שתיכף ומיד אשרתי את הקושנים אצל הקונסול הצרפתי, וע”י הרבנים מצפת. עלי היה לנסוע גם לבירות, לאַשר את הקושנים אצל ה' פרנק. אמי הזקנה היתה אז חולה אנושה – ואיך אעזוב אותה במצב כזה? אבל אמי הצדקת ז"ל, בשמעה את הדבר, שאלה אם אין אחר יכול לנסוע במקומי, וכאשר בארו לה כי הקושנים הם על שמי, ולכן מוכרח אני לנסוע, וגם אין אחר מוכשר לכך – אמרה, שאם הדבר הוא לטובת המושבה, עלי לנסוע, ומחויב אני לנסוע. הדבר היה שלשה ימים לפני פטירתה, בששה ימים לחודש ניסן.
בבירות אשרתי את הקושנים אצל ה' פרנק, ושלחתי הכל לרומניה, ובזה נסתם פי דוברי שקר.
גם בצפת נמצא מי שכתב נגדנו. כי כידוע התנגדו הממונים של כולל רומניה לישוב החדש: פחדו שמא יזיק להחלוקה. פעם אחת בלכתי ברחוב עם אחד הממונים הנ“ל, ר.י. ב., והנה עברה לויה של נפטר – ובאותו היום כבר לוו בעיר שני נפטרים. כל שלשת הנפטרים היו זקנים בני שמונים ותשעים ומעלה. כידוע, היו אז בצפת יותר מעשרת אלפים נפש (כעת יש פחות מאלפים נפש), כמעט כלם זקנים וזקנות, כי רק כאלה היו באים אז לא”י בכלל ולצפת בפרט, – באים למות ולהקבר באדמת קודש. אין פלא, איפוא, אם קרה שנפטרו שנים שלשה ביום אחד, שהרי אלה עודם בחייהם, לפני בואם לא“י, היו קרויים מתים! וכאשר פנה אלי הממונה ר. י. ב. הנ”ל ואמר: ראה, כיצד מתים בא“י שלשה ביום אחד, ארץ אוכלת יושביה… – עניתי לו במשל: מספרים על איש אחד שנכנס לביתו אחד מחבריו שהיה כבד־פה, ובכניסתו התחיל לגמגם: צ־צ-צ־פ-רא טבא. פנה אליו בעל הבית ואמר בלצון: ידידי, אתה צריך להתחיל את ה”צפרא טבא שלך" בעודך רחוק מהבית ובפתחך את הדלת תגמור “צפרא טבא”, ולא תצטרך לגמגם בביתי. כך גם הזקנים הללו: הם מגמגמים את מותם עוד בהיותם בחוץ־לארץ, בשעה שמרגישים כי קרב קצם. כאן בא“י הם רק גומרים את גמגום־גויעתם. לא כן האנשים שיבואו הנה צעירים, במלוא חייהם, לעבוד ולחיות פה, – אלה יחיו ויזדקנו בארץ בעהש”י… הממונה נשתתק.
“מי מריבה” 🔗
שלשה מעינות מים יצאו מבין ההרים עד להמושבה, עוד לא נסדרו הצנורות להמשיך את המים מהמעינות עד להמושבה והלאה, ולמען השקות את הבהמות של המושבה בנו בריכה עם שוקת, שלשם נמשכו המים מהמעינות ע“י תעלה מעל פני האדמה, וחצי מהמים נאבדו בדרך משיכתם עד שהספיקו בצמצום בשביל העדר של המושבה, וגם בשביל העדר של פלחי הכפר הערבים השכנים שגם להם חלק במים; ועל גבול אדמת המושבה ראש פנה שוכן שבט מבדואי זנגריה, וגם להם היה עדר גדול של בהמות, רק מים אין להם די, והם רגילים להשקות את עדרם בכל מקום אשר ימצאו מים מוכנים, וכיון שנבנתה הברכה והשקת, באו הבדואים עם עדריהם להשקות אותם, עד שבהמותינו נשארו צמאות; התוכחנו עם הרועים לבאר להם את העוול שעושים לנו. נסינו לגרש אותם, ולא עלה בידינו. התאוננו באזני השיך שלהם בדרך שלום, והוא הבטיח לנו לסדר את הענין, וכל הבטחותיו לשוא, ונוכחנו כי בדרך שלום לא נשיג את המטרה, החלט לצאת בכח לגרש את הבדואים. העמדנו שומרים על הבריכה וגרשנו את הרועים ואת עדריהם ביד חזקה, ע”י מתנת יד. הרועים הלכו והתאוננו לפני השיך שלהם, כי ה“ולד־אל־מית” גרשו אותם; בזה ידענו כי הענין לא יעבור ככה בלי התנפלות מצד הבידואים, סדרנו הגנה חזקה, וחכינו לכל מקרה פתאומי.
למחרתו בצהרים הופיע השיך הגאה רוכב על סוסתו האצילה, וחרבו על ירכו, ואתו מחנה של פרשים ורגלים מוכנים למלחמה. אנחנו פתחנו בשלום, דברנו והתוכחנו בכבוד עמהם, בינתים הגיעו הרועים עם עדריהם אל ברכת המים, ואנחנו עוצרים בעדם. והנה פתאום מטר של אבנים נתך עלינו, והמלחמה פרצה בכל תקפה! שני גבורי הרוח ואמיצי הלב, הקיפו את הבדואים מאחוריהם, והשומרים שלנו על הברכה מלפניהם נלחמים. אנחנו אמנם קבלנו מכות דינו, אך גם הם, הבדואים, קבלו מנה יפה לזכרון; אחד מהאכרים, גבור היום, קלע באבן ישר בראש השיך, שהתהפך ונפל מסוסתו ארצה מתבוסס בדמו; כאשר ראו הבדואים כי גבורם נפל, נפלה רוחם ורצו להקימו, ובעוד הם מטפלים עם גבורם להרימו, הספיק לנו הזמן לגרש את הרועים, והעדרים נתפזרו לכל רוח; הבדואים לקחו את השיך שלהם ופנו לנו עורף ממש לברוח. אחר שלוינו אותם במתנות יפות וגדושות, למען תהיה זאת להם לזכרון עולם. אנו חזרנו אל הבריכה והשקינו את העדר שלנו, ושבנו אל המושבה עיפים ורצוצים. גם מספר פצועים היו לנו, כי הלא המה היו רבים מאתנו, ובכל זאת לא יספו עוד לבא בתחומנו, כי פחד גבורתנו נפל עליהם, ואחרי שהשלמנו עמהם ע"י השתדלות מתוכים, נמשך השלום אתם עד היום…
שלשת הגבורים האמורים שהצטינו בגבורתם, היו פסח ליבּ בוקששטר, מנחם גרבּווסקי, (שניהם הם כבר בעולם האמת, ז"ל), והשלישי מר שמואל כץ, עודנו בגבורתו, שיחי' לאורך ימים. הוא ראש ועד המושבה כעת.
המצב העגום שגרם לנו האסון ארך כשמונה חדשים, עד שמצד אחד נגמר המשפט, והצעיר יצא זכאי בדינו, כי הרג נפש בשגגה; ומצד שני הנה ראו בני משפחת ההרוג, שהמשפט איננו על צדם, ויסכימו לכרות ברית שלום עם בני המושבה. כמובן, לא הסתפקו במשפט הממשלה, כי להם חסרה הנפש; ולפי מנהג הערביים, למען שכך חמת גואלי־הדם ולמען העמיד את השלום על בסיס חזק וקים, שלמה המושבה לאבי המת “כופר נפש” שלשים ושלשת ושלש מאות ושלשים ושלשה גרוש סג' תורכים, שהם בערך שמונת אלפים פרנק זהב. מלבד זה נערכו אילו טקסים, כמנהג: סעודה בבית אבי ההרוג בשביל שתי המשפחות, של המומת ושל הממית; אבי ההורג, או זקן משפחתו, מכסה את אבי הנהרג בעביה חדשה, שנשארת אצלו בתור מתנה שלא על מנת להחזיר. – ובזה הוקם השלום.
פרק יד 🔗
קולוניל גולדשמיד בבית קונסול צרפת בצפת. – בקור הקולוניל במושבה וברכתו. – המצב הורע. – עזרה לא באה. – יאוש. – התאוננות. – בשורה מר"ד גורדון. – ויניציאנו. – תקוה נכזבה. – השר אוליפנט. – אלפים פרנק מהברון הירש. – “למה הוצאתנו”. – החלטה שאסע לחוץ־לארץ. – נחמה פורתא.
באמצע הקיץ, תרמ“ג, הייתי לרגל עסקי המושבה בעיר צפת, בבית הקונסול הצרפתי החכם יעקב עבו חי, ― והנה נכנס צעיר אנגלי, יפה תואר. אשת הקונסול, ילידת ארץ אנגליה, ממשפחת הרה”צ רבי נפתלי ז“ל, דברה עם הצעיר בשפה האנגלית, והציגה אותי לפניו בתור מיסד המושבה ראש־פנה. הכרתי בפני הצעיר, כי הדבר עשה עליו רושם טוב והוא שמח על כך מאד. הוא פנה אלי בשאלות על פרטים בעניני המושבה. בקשתי ממנו סליחה, באמרי לו כי משתוקק אני לדעת עם מי יש לי הכבוד לדבר, והוא לא אחר להגיד לי בבת־צחוק על פיו את שמו: “קפּטן מיכאל גולדשמיד”. אז היה עוד “קפּיטן” (אח"כ עלה למדרגת “קולוניל”). השתחויתי לפניו בכבוד ובארתי לו פרטים ע”ד מושבתנו. הגברת ובעלה הקונסול הזמינו אותי ואת גיסי מר מוטיל כ"ץ, ראש ועד המושבה, לסעודת הערב שהוכנה בביתם לכבוד האורח. בשעת הסעודה בקש ממני ה' גולדשמיד, שאשיר לפניו שירים עבריים, ומלאתי את בקשתו. הוא שמח מאד בשמעו את השירים, וכששרתי את השיר “נודי למיללת” של לורד בּירון (בתרגום נפתלי הרץ אימבּר) בקש ממני לחזור עליו פעמים ושלש. ככה בלינו עמו בשמחה עד חצי הלילה. הוא הביע את חפצו לבקר למחרת היום את המושבה ראש־פנה, בדרכו לדמשק. הזמנו אותו לסעוד סעודת הצהרים אצלנו במושבה. למחרת רכב על סוסו לנסוע דמשקה, דרך המושבה, וסעד את סעודת הצהרים ביחד עם בני המושבה. אחרי הסעודה שאל עוד על ענינים שונים. נאַמתי לכבודן נאום קצר והוא ענה בנאום ארוך, ודבר על לבנו דברים מעודדים וחזק את רוחנו. הוא הבטיח לנו כי מיד לכשישוב ללונדון, ישתדל בעדנו עד כמה שיהיה לאל ידו. עלי לצין, שבתוך יתר הדברים שדבר עמי בבית הקונסול בצפת פנה אלי בשאלה: אם אנחנו הקולוניסטים מוכנים לצאת למלחמה, להגן על הארץ בשעה שהדבר יהיה דרוש. כמובן, לפי המצב בזמן ההוא. עניתי לו, כי מקוים אנו שלא נצטרך לכך… בעזבו את המושבה נפרד מעם כל אחד ואחד באהבה רבה. לאחת הנערות, בת אכר שדברה עמו צרפתית, נתן במתנה את תמונתו. וברכבו על סוסו לעשות דרכו הלאה לדמשק, קרא12 לנו: שלום! שלום! ובקול רם סים את ברכתו בעברית במלים אלה: “ראש פנה – לתפארת ישראל”!
מקרה האסון שספרתי עליו בפרק הקודם, והפחד התמידי מפני התנפלויות, גרמו להפרעת העבודה בשדה, וגם הכסף אזל, ולא היה לאכרים במה לעבוד את אדמתם, ויראו את עצמם בצרה גדולה, שאי אפשר להם להתקים בלי בקשת עזרה ותמיכה מן החוץ. נפל רוחם עליהם, וגם אבדו את מרצם שהביאו אתם בבואם לארץ, – ויודיעו את מצב הדברים לועד בעירם מונשט ולועד המרכזי בגלץ, אף פנו בבקשת עזרה לנדיבי עמנו בחוץ־לארץ, ע“י העתונים, הועדים וביחוד הועד ממונשט, שבראשו עמד ידידי החו”צ הנלהב מר מנדל גרינברג ז“ל. כל אלה פנו מצדם לנדיבים שונים, לבקש עזרה למושבה; ואמנם באו סכומים קטנים מחברות אחדות ברוסיה, ברומניה ובגרמניה, – אבל איך יכול הקומץ להשביע את הארי? אדמת המושבה לא נעבדה כראוי, האכרים של ידעו עוד את טיב האדמה ולא היו בקיאים בעבודתה (כי לא היו אכרים מעולם) מוכרחים היו לשתף בעבודתם את הערבים כאריסים, ואלה האחרונים גנבו יותר מאשר זרעו, ורוב האדמה גם לא נחרשה, מפני שעוד לא נקבעו הגבולים, לדעת איזה חלק הוא של היהודים ואיזה של הערבים פלחי הכפר. כל זה גרם לכך שעם גמר הקציר ובהגיע האסיף לא היה מה לאסוף, וסכנת חורבן נשקפה למושבה. האנשים גועו ברעב ממש, החוב של המושבה לאנשים מצפת עלה לסכום עצום, ורבית נתוספה בכל יום. האדמה והבתים כבר היו ממושכנים למלוים, ואלה לא חפצו לתת עוד אף פרוטה אחת. הדוחק והלחץ היו נוראים מאד. היאוש התגבר, ואין מוצא – ו”כד משלם שעורי מכדא, נקש ואתי תגרא בביתא": הדבר גרם להתאוננות והתמרמרות וריב ומחלוקת.
רק הודות לידיעה המעודדת שבאה לנו מאת המנוח החכם ר' דוד גורדון ז“ל, מו”ל עתון “המגיד”, שהתענין מאד במושבה והרבה עבד לטובתה ולעזרתה (הוא בשר לנו ע“י גלויה, כי ציר מיוחד מטעם הברון הירש נוסע לא”י “וכסף תועפות בידו” והתשועה קרובה לבוא), ― רק הודות לבשורה הזאת שקטה רוחם של בעלי החובות, וגם היאוש רפה מעט. ואמנם, לא עבר זמן רב, מברק הגיע לנו מחיפה, שמר ויניציאנו, ציר שלוח מהברון הירש, קורא את חברי ועד־המושבה לבוא לחיפה, לתת לפניו דו“ח על מצב המושבה וצרכיה. הועד לא היתה לו אף פרוטה להוצאות הנסיעה לחיפה, אך התקוה לישועה קרובה נתנה לנו את העוז לדרוש מהמלוים בצפת שיתנו לנו עוד איזה סכום – ואלה, בתקותם שעוד מעט יסולק חובם, התרצו ונענו לבקשתנו ונתנו לנו כדי צרכי הנסיעה הנחוצים ביותר. חברי הועד13 נסעו לחיפה מלאי תקוה, וגם האכרים שנשארו במושבה נתנחמו בתקותם, שמר ויניציאנו יתן את התמיכה הדרושה לשכלולם, לפי הידיעה של דוד גורדון ז”ל. ומה נורא היה מצב רוחם של בני־המושבה בשוב חברי הועד לראש פנה בלב נשבר ונדכה והביאו את הידיעה כי ויניציאנו דחה את בקשתם, כמו שדחה את כל הבקשות של יתר המושבות אשר פנו אליו ואשר גם בקר אותן בעצמו. הוא לא מצא לנכון להציע לפני הבּרון הירש שיקבל את המושבות תחת מחסהו, מטעם ידוע לו. היו כאלה שאמרו, כי הסבה היא – אותו משפט שבין ממשלת תורכיה ובין הברון הירש בענין מסלת הברזל המזרחית… הוא לא יחפוץ לקבל את המושבות, שהממשלה תוכל לשים יד עליהם אח“כ בתור רכוש של הברון. ויש שאמרו כי הברון הירש הכיר היטב את ממשלת תורכיה, וידע שאין יסוד איתן להתפתחות הישוב תחת ממשלתה, וכאיש מעשי לא רצה “להכנס בעסק”… ואני סבור פשוט, שויניציאנו דחה את הדבר מפני שדעתו, כמו דעת הברון הירש וכמו דעתם של כל הבּרונים ואילי־והכסף בעמנו – חוץ מיוצא מן הכלל – היתה נגד הרעיון של ישוב א”י, כי פחדו מפני המלה “ארץ־ישראל” והמלה “ציון”, אשר כבר מחו אותה לא רק מסדור התפלה, אלא גם מלבם… איך שהוא, תקותנו נכזבה ותהי למפח נפש. אמנם, ויניציאנו הבטיח לנו שישתדל בשביל מושבתנו במקום אחר, כמו גם בשביל שאר המושבות. אך תחת תקוה הבאנו עמנו “הבטחה”, ואתה גם יגון ואנחה…
בעת ההיא התגורר בחיפה השר האנגלי אוליפנט, הידוע בתולדות חבת ציון. הוא התענין במושבה ראש־פנה, קנה בה גם מעט אדמה, ונתן אותה לארבע משפחות – שתים מצפת ושתים שבאו מרוסיה, וגם מעט כסף נתן להן. הוא בא לראש פנה, ראה את מצב האכרים, השתדל להשיג בעדם תמיכה קטנה מאנגליה, הזמין את הועד למקום מגוריו בכפר “חספיה” על מרום הר הכרמל, כפר של דרוזים, ומסר לידי הועד אלף פרנק זהב לחלק בין האכרים, וגם בגדים שנשלחו אליו מלונדון נתן בשביל הנצרכים. אף הוא נתן לנו הבטחות; אבל בהבטחות בלבד אין משביעים את הרעבים; גם בעלי החובות לא חפצו לקבל אותן בתור שוה־כסף… בהיותנו אצל מר אוליפנט בכפר חספיה מצאתי שם את המשורר נ. ה. אימבר, שהשר ואשתו החזיקו אותו שם כבן.
היאוש התגבר עוד יותר, והמושבה הגיעה עד משבר, ואין מציל. אמנם לאחר שעברו שבועות מספר מיום נסעו מא“י, שלח ויניציאנו למושבה סך אלפּים פרנק, בתור נדבה מהברון הירש, ע”י הגנן דיגור שחלק אותם בין האכרים. אך בזה נפלה רוח האכרים עוד יותר, כי לא לתמיכה כזאת קוו, שאינה אלא “חלוקה”, ולא לשם כך באו לא“י. זה רק השפיל את ערכם וטבל את לחם־ענים בדמעות ואנחות. הם בקשו הלואה של סכום כסף לבסוס מצבם, לעבוד את אדמתם, ולהתפרנס מזעת אפּם בכבוד. וכיון שראו שגם התקוה האחרונה הוכזבה, גברה ההתמרמרות על כל גדותיה, ובצעקות ויללות ובכיות התנפלו האכרים על הועד, וביחוד עלי, בטענה הידועה: “למה הוצאתנו”? והיו רגעים שנמצאתי באמת בסכנה – כי את מי יאשימו אם לא אותי, ורק אותי: עלי היו כלם: תן לנו אוכל! ומה יכולתי להשיב להם? הלא הבינותי היטב את מצבם, וגם אנכי עמהם בצרה… רק לאחר שבארתי להם בתחינה ובבקשה כי לחנם הם קמים עלי ומכבידים את המצב עוד יותר, וכי אין להתיאש, וכו', וקבלתי עלי לצאת לחוץ־לארץ, בתור ציר שלוח מהמושבה, להשיג עזרה ותמיכה, לעורר לב נדיבי עמנו לעזרת המושבה, עזרה ממשית ע”י הלואה של סכום ידוע שיסולק במשך שנים מספר, – רק אז חזקתי מעט את רוחם. גם בעלי החובות נתנו אמון בי הפעם, והצלחתי להוציא מידם סכום כסף קטן, עד שאשלח את הסכום הראשון מארץ מצרים בדרך נסיעתי לחוץ־לארץ.
פרק טו 🔗
נסיעתי דרך מצרים. – תפלה עושה מחצה. – החלירע במצרים. – הבשורה. ציר הברון מר שיד. – תשועה למושבה. – תמיכה חדשית. – פקודת שיד, שאשוב. – טעות במברק. – התעלפות. – נשף שמחה. – ההסגר על אי יון. – בחיפה אצל ורמזר. – הצעתי לקנות אדמה. – תשובה מעניינת. – תחלת עבודתי במושבה. – הנהלת המושבה ע"י הועד אינה מצליחה. – דיגור הגנן.
ובכן, בשנת תרמ“ג בחודש רחמים, יצאתי בלוית עוד אחד מהאכרים, מר צבי בּנדיל, שלוה אותי בדרכי, לחוץ־לארץ. נסעתי במטרה לנהל תעמולה ולמצוא איזה מקור לעזרה. לפי המצב שתארתי לעיל, לא היה בידנו די כסף להוצאות הנסיעה בדרך ישרה לאירופה, והיינו מוכרחים לנסוע דרך מצרים, כי קרובה היא, ולבקש שם מוצא לכסף, כדי לשלוח מעט למושבה, וגם בשביל הוצאות הנסיעה הלאה. הימים – ימי לפני ראש השנה, ואם “תפלה עושה מחצה” – תפלתי כש”ץ בימים הנוראים בבית־הכנסת בעיר קהיר עשתה יותר ממחצה, כי קבלתי סכום הגון בעבור תפלתי כש"ץ, משום כך היינו מוכרחים להתעכב עד אחרי החגים. וכשהיינו מוכנים לנסוע הלאה, והנה פרצה במצרים מגפת החלירע, ולא נתנוני לצאת מן הארץ. יכולים אתם לשער את צערי ויסורי: ידעתי באיזה מצב עזבתי את המושבה – בפנים מצוקת רעב, ומחוץ אימה ופחד, וידוע ידעתי איך עיניהם של האכרים צופיות אלי, כי אביא להם תשועה כל־שהיא, – ואני סגור ומסוגר במצרים כבבית־האסורים!…
ככה ישבנו כאל עקרבים בעיר אלכסנדריה וחכינו ליום שנוכל לצאת משם. וביום ג' לחודש חשון תרמ“ד הופיע במושבה ראש־פנה האדון אליהו שיד, ציר שלוח מהברון אדמונד רוטשילד (אז לא גלו את שמו ונקרא בשם “הנדיב הידוע”, הוא לא רצה שיגלו את שמו – אולי מפני שגם הוא פקפק בהצלחת נסיונו זה, כי אחיו התנגדו לו מאד, וגם לעגו לו, כפי שספּר לנו פעם מר שיד). האכרים נתנו לא' אליהו שיד את תכנית בקשתם, והוא קבל את המושבה אל תחת מחסהו של הנדיב, שלם את כל החובות הכלליים והפרטיים, לאמר: של המושבה בכלל ושל כל אחד בפרט, וגם תקציב נתן לכל אחד ואחד כפי שנחוץ לו לעבודת השכלול. כל הסכום שדרשו האכרים עלה לסך ששים אלף פרנק, – ומכאן אפשר לשפוט איזו השגה היתה אז למתישבים בתורת הישוב, כי חשבו שבששים אלף פרנק ישכללו שלשים משפחות על האדמה ולא יצטרכו עוד לתמיכה. גם לו הרהיבו לבקש יותר, משום “תפשת מרובה וכו'”; וכמובן, הטובע גם חודה של סכין הצלה היא בעיניו. ה' שיד נתן לכל או”א את הסכום הדרוש לגמר הבנינים הנחוצים, לקנית הבהמות לעבודה ולחליבה וכו‘, ולכל צרכי צבור. קצב גם תמיכה חדשית לכלכלת הנפשות, עשרה פרנק לכל נפש; למשפחת בת שתי נפשות – שלשים פרנק, לבת שלש נפשות ארבעים פרנק, – וכך הציל את המושבה מחורבן. האכרים יצאו מאפלה לאורה ומיגון לשמחה. ה’ שיד פקד על ועד המושבה להודיעני בטלגרמה שאשוב תומ"י הביתה, כי הנסיעה אינה נחוצה עוד ובאותו היום שלח לי הועד את הבשורה לאלכסנדריה.
בכל ימי שבתי באלכסנדריה הייתי מקבל מכתבים מועד ראש־פנה על המצב האיום שהולך ורע מיום ליום, מחמת הרעב המציק ומפחד התנפלות; וברעיוני התרוצצו תמיד מחשבות נוגות ומבהילות, ותמונות שחורות נוראות נצטיירו לפני על מה שמתהווה בעת הזאת שם במושבה… מי יודע, אם יוכלו להחזיק מעמד עד שיעלה בידי לחלצה מן המצר ומן החורבן? ובהתהלכי כה וכה ברחובות אלכסנדריה, שקוע במחשבות על המצב, ועל כי נוסף לזה הנני סגור כבבית האסורים מבלי יכולת לזוז מן המקום, ― והנה פתאום רואה אני את ר' פנחס רומן (תושב אלכסנדריה, יליד צפת, שעל שמו היו באים מכתבי) רץ לקראתי ומושיט לי טלגרמה. בפחד פתחתי את המברק, והוא מראש פנה, ואני מתחיל לקרוא, ולבי מתחלחל, וכהלום־רעם אני נופל ומתעלף. ר' פנחס נבהל מאד ובקושי השיב את רוחי, וישאלני: מה קרה? לא יכולתי לענות לו, וכשעה שלמה עברה עד שיכולתי לקרוא את הטלגרמה בישוב הדעת. נוכחתי, כי מפני שרעיונותי היו מעורבבים עלי ומלאים אימות, טעיתי פשוט, ובמקום הבשורה הטובה שנתבקשתי בטלגרמה רחף לנגד עיני רעיון של שמועה רעה. וזה הדבר: בטלגרמה היה כתוב לאמר: “Gestern Gänzlich installiert, Schnell Kommen!”!" אני, נרעד ונפחד, קראתי: “Gestört Gänzlich” – ולא הספקתי עוד לקרוא הלאה, כי נתעלפתי. רק כעבור שעה, כשנתעוררתי ונתישבה עלי דעתי, יכולתי לראות מה שכתוב במברק. מובן, כי לשמחתי לא היה גבול. ועוד באותו לילה פקדתי על בעל האכסניה שלי להכין סעודה ולסדר נשף לידידי האחדים שהיו לי בעיר הזאת, ושמחנו כל הלילה על הבשורה הטובה. לשוב תיכף לא“י לא יכולנו עוד מפני מגפת החלירע שלא נעצרה עוד בארץ מצרים, וגם אנכי לא נצלתי ממנה אך יצאתי ממנה ב”ה בשלום. רק מקץ שבועיים עלה בידינו לנסוע באניה שסבבה עמנו דרך ארץ יון, ושם עמדנו בהסגר במשך עשרים ואחד יום על אי קטן שמם, סמוך לעיר אתונה, באמצע חדש כסלו שבנו הביתה, לראש פנה.
בשובי היתה ראשית דרכי לחיפה, כדי להתראות עם ה' שיד, ב“כ הנדיב, ולהודות לו על התשועה הגדולה שהביא לנו. אך בבואי לחיפה – והנה הוא כבר נסע לפריז, ובמקומו השאיר את האדון ורמזר, אבי ה' ורמזר שהיה מזכירו של הברון, ז”ל. הצגתי את עצמי לפני ה' ורמזר, ואחר שגמרתי לדבר עמו על ענייני הפרטיים, – שהאכרים לא הכניסום בתקציב ה' שיד, ונטל עלי לדאוג לכך בעצמי, – העירותי לו כי האדמה שיש לנו איננה מספיקה לפרנסת שלשים המשפחות וכי נחוץ לקנות עוד אדמה שיש לרכוש בסביבה במחיר לא יותר מחמשה פרנקים הדונם. אף אם יוחלט שלא על חרישה וזריעת תבואה תתיסד המושבה, אלא בעיקר על נטיעת כרמים וזיתים, גם אז יש צורך, לפי דעתי, לקנות עוד אדמה, כדי להרחיב ולהגדיל את הישוב, ורק בזאת נבטיח את רכושנו. אח“כ תקשה הקניה: האדמה תתיקר לרגלי הישוב הסמוך לה… כך הסברתי למר ורמזר. מענינת היא תשובתו של ה' ורמזר להצעתי: “על הראשונים אנו מצטערים ואתה בא להוסיף עליהם”… זו היתה השקפת פקיד על רעיון הישוב בא”י, הפקיד שנתמנה לפקח על המושבות בא“י ולדאוג להצלחתן… ויש לצין, כי ה' ורמזר זה היה, במובן ידוע, גם בר־אורין. הוא יצא מבית מדרש הרבנים בצרפת בתעודת רבנות ונשלח לא”י ע"י הברון למלא גם משרת רב במושבה זכרון־יעקב. מובן, כי התשובה הטפוסית ההיא מפי איש שבידו נמסר גורל הישוב החמרי והרוחני, העציבה מאד את רוחי, ומאז נבא לי לבי, שעתיד לא־מזהיר נכון לישוב תחת מנהלים כאלה. – ודברי הימים הראשונים של המושבה זכרון יעקב, בהנהלתו של ה' ורמזר (בעת שהחכם ר' זאב יעבץ שרת כרב ומנהל בה"ס במושבה זו) יוכיחו. – אנכי הבלגתי על יגוני, שבתי הביתה לראש־פנה, בניתי לי הבית, ויצאתי השדה לחרוש את אדמתי, בתוך יתר אחי האכרים.
תחלה נמסרה ההנהלה המקומית של המושבה ביד הועד שמצא ה' שיד בעת היותו במושבה. על הועד היה לשלוח פעם בפעם דו“ח לה' ורמזר בחיפה. בין חברי הועד נמצאו כאלה, שידעו איך להחניף לפקיד העליון ולשחד את לבו למען ינתן להם היתרון על האחרים, – וזה גרם לפרוד בין חברי הועד ולאי־אחדות בין האכרים. והיה בין חברי הועד מי שהרשה לו למשול על האכרים בכח הפקידות שהתחשבה רק עם האחד, מבלי שאול את יתר חברי הועד. אז התחילה ההתאוננות לפני הפקידות העליונה בפריז, וזו החליטה לשלוח פקיד זר מחו”ל. גם הגנן הצרפתי דיגור היה בא פעם בחודש למושבה, למד את האכרים הלכות עבודת האדמה, נטיעת כרמים, וכו'. עד כמה הגיעה ידיעתו של הגנן דיגור, ידוע לאלה הבקיאים בדברי ימי הישוב הראשונים. – הנטיעות שנטעו אז על ידיו לא נקלטו אף אחת מהן.
בעברי באניה דרך האי קפריסין וירדתי לעיר החוף לקנות דבר־מה, והנה יהודי צעיר ספרדי קורא לי: חכם! חכם! אני פונה אליו ושואל אותו, מה חפצו? הוא אומר כי זה שלשה חדשים נולד לו ילד ועוד לא נמול, כי אין מוהל במקום, ולהביא מוהל מבירות – יעלה לו בסכום שאין בכחו להוציא, כי עני הוא. על כן הוא שואל אותי אם אינני מוהל. טוב – אמרתי לו – קח סירה, ונעלה על האניה ואביא משם את הסכין ואמול את הילד (במלתחתי היו לי כל המכשירים). האיש עלה עמי על האניה. לקחתי והבאתי העירה את כל הדברים הנחוצים. בעיר לא היו יהודים בלתי אם אבי הבן ועוד שני יהודים ספרדים, ומוכרח הייתי לעשות בעצמי את הכל: חתוך ופריעה ומציצה וכו‘. בעברי אח"כ, מקץ שמונה עשרה שנה דרך האי קפריסין הראו לי על הנמול, שהיה כבר בחור כהלכה, משכמו ומעלה גבוה וכו’.
פרק טז 🔗
פקיד חדש. – צרות הפקידות. – עריצות. – מר לובמן המהנדס. – ההתאוננות לא מועילה. – ענשים על האכרים. – הפסקת התמיכה. – “הפרד ומשול”. – פינס ז"ל. – טלגרמה ממר שיד. – ה' ורמזר מבטיח בסוד. – תמונה נוראה של עריצות הפקיד. – החילים והשוחט. – ההכנעה מאונס. – אני מתפטר מהתמיכה. – מעבירים את הפקיד לזכרון־יעקב.
בתור פקיד למושבה נשלח צעיר אחד מאלה הצעירים שנשלחו ע“י חברת כי”ח בפריז, אחרי הפרעות ברוסיה, דרך עיר ברודי כידוע, במטרה שילמדו במקוה־ישראל הלכות עבודת אדמה. גם הצעיר האמור למד במקוה־ישראל את השפה הצרפתית, ונשלח לראש־פנה בתור מנהל המושבה וגם בתור מורה לצרפתית בביה“ס של המושבה. שמו היה יצחק אשרי – יליד ליטא, חניך הישיבה, ידע את השפה העברית. ראיתי אצלו גם שירים שחבר בעברית, אך כיון שנתן לו הממשל, נהג כמו “עבד כי ימלוך”, בעריצות כלפי האכרים, ודכא אותם עד עפר. הוא הביט על האכרים כמו על חבר קבצנים שפלים, והוציא פקודות וגזרות חדשות לבקרים, כדי להשפיל את כבוד האכרים. למנות ולספור את כל העובדות לא יספיק ספר שלם – אסתפק בעובדות אחדות: פעם הוציא פקודה, שבכל יום יעמוד אחד האכרים, לפי התור, אצל דלת בית־הפקידות, למען יהיה מוכן בכל שעת־צורך למלא שרות או שליחות, וגם נטל עליו לצחצח את נעלי הפקיד. – תמיכה חדשית נתנה לאכרים בסכום עשרה פרנק לנפש, כאמור – סכום שהספיק בצמצום למחיה. ומכיון שעדיין לא היתה להם תבואת אדמתם וגם מספוא לבהמתם לא היה, קצבה להם הפקידות, עפ”י חוזה עם מר שיד, סכום כסף בשביל מספוא לבהמות. והנה, במקום לתת לכל אחד את סכום הכסף המגיע עפ"י חלקו לקנית השעורים בשביל בהמותיו, מצא הפקיד לנכון, שהוא בעצמו יקנה את השעורים בשביל כל האכרים; ובמקום לחלק, לכל הפחות, את השעורים בפעם אחת, או למצעיר מדי חודש בחדשו, שם הפקיד את כל השעורים כלן במחסן כללי, וכל אכר צריך היה לבוא יום יום עם שק האבוס שלו, לעמוד בשורה ולחכות עד שיגיע תורו לקבל את מדת השעורים בשביל סוסו ליום אחד. והדבר עלה בהוצאות מרובות; כי היה צריך לשכור מחסן גדול ולהפקיד איש מיוחד שיחלק בכל יום את השעורים – מלבד הפחת שיש בשעורים המונחות זמן רב במחסן, במקום שהעכברים שולטים שלטון בלי־מצרים. אבל כל זה כדאי היה לפקיד – ראשית, משום חשבונו הפרטי, שעל ידי כך תשתבש הקונטרולה; ושנית, כדי להשפיל את כבוד האכרים ולהראות את ממשלתו עליהם, המתרפסים לפניו בעמדם כעניים בפתח…
זמן חלוקת השעורים היה בכל יום תמיד לעת ערב, בין השעה 6 ל־7; וקרה מקרה שאחד האכרים התמהמה בעבודתו בשדה, או נסע ביום ההוא לצפת לקנות צרכי ביתו, ואחר את השעה הקבועה, וכבר היה המחסן סגור. מה יעשה? הן לא יכול לעזוב את סוסו כי ירעב, הלך והשתדל להשיג את מדת השעורים מאחד הפלחים שבכפר הסמוך, בתנאי שישיב לו את השעורים מחר. אך למחרת היום, בבוא האכר למחסן לבקש שיתנו לו שתי מדות שעורים, אחת בשביל היום ואחת שלא קבל אתמול ושעליו להשיבו לפלח השכן, גזר הפקיד אשרי שאין לתת בשביל אתמול. מדוע? הנה הטעם ההגיוני: – הלא היה לפקיד מוח של בחור־ישיבה, ובהגיון פלפולי הוכיח את הדבר “ממש נפשך”… אם הסוס אכל אתמול שעורים, הרי כבר אכל, ולמה לתת היום עוד? ואם הסוס לא אכל אתמול, בודאי לא היה זקוק לכך וחי בלי שעורים, אם כן יסתפק במה שיאכל היום. ומה שטען האכר, כי שאַל שעורים מהפלח, ואפשר לחקור אצל הפלח אל אמתות הדבר, – כל זה הוא שקר; בודאי עשה האכר קנוניה עם הפלח… וסופו של דבר: האכר הוכרח לחסוך מפי נפשות־ביתו מהתמיכה הדלה, ולשלם לפלח בעבור השעורים. הפקיד שמח על כך שמחה רבה.
המהנדס מר מרדכי לובּמן ז“ל מראשון לציון, היה במושבה ראש־פנה, מטעם הפקידות העליונה, למדוד את אדמתה. באחד הימים, עומדים היו מר לובמן והמנהל אשרי לפני בית הפקידות, והנה עבר אכר אחד רכוב על חמורו, ובא מן השדה. מר לובמן שאל לתומו את האכר, מהו מספר הבהמות במושבה – השורים, הפרות, הסוסים והחמורים. האכר הגיד לו את המספר, שלשים מכל מין, כי כן היה גם מספר האכרים. על זה העיר המנהל החכם, כי במספר החמורים טעה האכר, יען כי יש ששים חמורים במושבה… ויצחק להנאתו. על פני האכר “אזל סומקא ואתי חורא” מבושה וכעס, ולובמן ז”ל מצא את עצמו נעלב מאד לשמע הדברים וגם על פניו נראו סימני רוגז. ויביע לפי אח"כ את צערו.
ועוד דברים כאלה וכאלה, – אבל חושב אני כי אלה שתארתי דים לתת מושג מסבלות האכרים המסכנים. מובן שהסבלנות פקעה, והאכרים התחילו להתאונן באזני מר ורמזר, המנהל הראשי של כל המושבות. אך לשוא; צעקת האכרים לא נשמעה, וכאשר ראה הפקיד אשרי ש“לית דין ולית דיין”, הוסיף לנהוג ביתר עריצות. את המכתבים ששלחו האכרים למנהל הראשי מר ורמזר, השיב זה האחרון ליד הפקיד המקומי – ובאחד הימים הזמין הפקיד את כל האכרים לבית הפקידות, והודיע להם את החלטתו להעניש את כל אלה שחתמו על מכתב־התלונה לה' ורמזר. הענשים נתנו במדרגות שונות; עשרים, שלושים וארבעים פרנק ויותר. היו אחדים שהעונש שלהם עלה לסכום כזה, שהיה בו כדי לכרות אוכל מפיהם חודש ימים. אנכי הייתי האחד שלא נגע בי לרעה, לא בפקודות וגזרות ולא בענשים, וגם בכבודי לא פגע, ועוד חלק לי לפעמים קצת כבוד, ובין הנענשים לא הזכיר את שמי, למרות מה שגם אנכי לקחתי חלק בכל ההתאוננות, והייתי חתום על המכתב לה' ורמזר, וכמה פעמים גם העירותי לו על התנהגותו. אינני יודע אם מפני שבאמת כבד אותי מכל האכרים, או אולי פשוט התירא מפני, יען כי אדמת המושבה היתה כתובה בממשלה על שמי, ואני הייתי גם מיסדה של המושבה, – איך שהוא, הוא הוציא אותי מן הכלל; אולי כדי שאעמוד מן הצד ואשתוק ולא אתערב. אבל מכיון שהייתי באותה אספה ושמעתי את דבר הענשים האכזריים מפי המנהל, לא יכולתי להתאפק, ויצאתי גם אנכי נגדו, באמרי לו: “הנני הראשון שאלחם בך בכל כחי ומרצי. לא אשקוט ולא אנוח עד אם תוכרח לעזוב את מושבתנו, כי כשל כח הסבל”. דברי אלה שדברתי ברגש ובכעס עצור, אמנם הפתיעו אותו, אבל מדרכו לא שב. ואז התחילו הצרות והענויים. הוא חדל לתת לאכרים את התמיכה החדשית, וגם אני עמם הייתי בצרה. עבר חודש עברו חדשים שלשה; רבים מכרו מה שנשאר עוד בביתם, בכדי לקנות אוכל. אני מכרתי את תכשיטי אשתי וחלק ממלבושי שהיו לי עוד מרומניה. חכינו שהפקידות העליונה תבוא ותעשה חקירה ודרישה, במי האשם תלוי, וכרגיל נמצאו בין האכרים (אמנם, מעטים) כאלה, שהתרפסו לפני הפקיד והחניפו לו, והוא השתמש בהם למען יהיו על צדו, והשתדל להביא פרוד בין האכרים עפ"י הכלל הידוע “הפרד ומשול”.
בימים ההם בא לצפת הרב החכם ר' יחיאל מיכל פינס ז“ל, בשם ועד חו”צ באודיסה, בענין סדור הקושנים של המושבה יסוד־המעלה. אז עליתי עם גיסי, ר' מוטיל כץ, ראש הועד של המושבה, לצפת, להתיעץ עם הרי“מ פינס. התאוננו לפניו ובקשהו ממנו שישתדל בטובו להתערב בדבר. להשפיע על המנהל שישנה את דרכו. הרימ”פ נסע לראש־פנה ונסה לדבר אליו; אבל לשוא היה כל עמלו, כי המנהל היה איש קשה ואכזרי.
הרימ“פ נתן לנו אילו עצות, איך להודיע את הדבר למר שיד, המפקח הראשי על המושבות בא”י. וכך הודענו למר שיד על כל ארחותיו של המנהל וכיצד הוא מחרחר ריב בין האכרים, למען צוד דגים במים עכורים. על זה באה טלגרמה מה' שיד על שמי, שאשתדל להשפיע על האכרים כי יכנעו, ואם הכל יסודר על הצד היותר טוב. גם ה' ורמזר הגיד לי, בהיותי אצלו בחיפה, לאמר: אף אמנם יודע אני היטב שאתכם הצדק, אבל מכיון שיש לנו פרינציפּ, מטעמים אדמיניסטרטיביים, לשמור על המשמעת, לא נוכל לתת לאכרים שינצחו את המנהל. הוא אף יעצני להשפיע על האכרים שיכנעו ויבקשו סליחה מהמנהל, והוא – מר ורמזר – מבטיח לי נאמנה (הדבר ישמר בסוד), כי בעוד זמן קצר יעבירו את המנהל מן המושבה למקום אחר, ותחתיו ישלחו אלינו מנהל אחר; וגם אמר לי את שם המנהל החדש.
עברו שלשה חדשים בלי כל תמיכה, והמנהל הציק לאכרים בכל אשר יכול. דוגמה אחת מרבות: באחד הימים, בערב שבת־קודש, נשלחו מטעם הממשלה ועפ“י בקשת המנהל, חילים למושבה, לתבוע מהאכרים את מס הוורקו. למרות מה שזה חל על הפקידות, לפי החוזה עם מר שיד, וזו שלמה תמיד את המס, פקד המנהל על החילים להכנס אל בתי האכרים לתבוע את המס. והלא ידוע איך התנהגו החילים אז, בזמן ממשלת תורכיה, בבואם לכפר לתבוע מהפלחים. ובפרט כאן, כשהמנהל רמז להם על חפצו. החילים, שלא מצאו איש במושבה, תפשו ברחוב את השוחט, הרב ח”י סגל ז“ל, יהודי ת”ח, ותלו לו אמתחת על צוארו וסחבוהו שילך עמהם מבית לבית לקבל שעורים בשביל סוסיהם, – ולמי מהאכרים היו שעורים בביתו? השעורים הלא היו במחסן, ברשות המנהל! החילים נכנסו אל הבתים והוציאו מן התנורים את הלחם שנאפה לשבת ולקחוהו בשביל עצמם, ובכל שעת השערוריה הזאת עמד המנהל על פתח בית־הפקידות, וצחוק־השטן על פניו…
אני וגיסי מוטיל כץ עלינו לצפת העיר, א) להתחנן לפני המושל שייטיב עמנו ויוציא את החיילים מהמושבה, וימתין ימים אחדים עד שנסדר את הענין ונודיע לפקידות העליונה; ב) אם המושל לא ימלא את בקשתנו, נבקש איזו הלואה, למען שלם חלק מהמס ולהפטר מן החילים. ישבנו עד הלילה בצפת, ורק אחרי השתדלות רבה מצד ידידינו בצפת, ולאחר שבארנו למושל כי תשלום המס לא עלינו הוא חל, אלא על הפקידות, כרגיל תמיד, וגם רמזנו לו כי נהיה מוכרחים להתאונן לפני הוואלי בבירות, – רק אז נתן לנו פתקא לחילים שיעזבו את המושבה. שבנו למושבה כשעתים בליל השבת.
אחרי כל הדברים האלה לא יכלו עוד האכרים נשוא את סבלותם, ועל יסוד ההבטחות של שיד וורמזר הוכרחו להכנע. כך איפוא התיצבו האכרים, וגם אנכי עמהם, לפני המנהל, אמרתי לו הנה באתי עם האכרים להכנע לפניך; אבל, אל נא תחשוב, כי נכנעים אנו מפני שהכרנו שהצדק אתך – לא! אלא מפני שלך היד החזקה ולנו הרעב המציק, וההכרח יאלצנו להכנע ולבקש סליחה ואתה עשה עתה כבינתך. – כנראה, גם לו נתנה פקודה מגבוה לא למתוח את החבל יותר מדי ולהשיב לאכרים את התמיכה, אם יאבו להכנע. אני מצדי אמרתי לו, כי מוציא אני את עצמי מן הכלל, ואני מוַתר מהיום על התמיכה, ואבקש לי מקור אחר לפרנסתי, מפני שאינני רוצה למכור את דעתי וחרותי בנזיד עדשים, – דברי אלה לא ישרו כלל בעיני המנהל, אך לא יכול לעשות נגדם מאומה, ומאז לא קבלתי עוד תמיכה מהפקידות. לשוא פנה אלי המנהל בדברי פתוי והציע לפני שישתדל אצל הפקידות הראשית כי תתן לי סכום הגון לסדר משק של גדול צאן ומחלבה, ושגם הוא ישתתף עמי בסכום הגון מכספו הפרטי. – אני דחיתי את כל הצעותיו, כי לא חפצתי להיות כפוף לתמיכה: כבר נוכחתי אז, שהתמיכה תשחית את הרוח ואת הנפש של מקבלה ותשפיל את ערכו עד לעפר, כידוע בדברי ימי הישוב.
אמנם, הייתי בדוחק, אבל קבלתי הכל באהבה. מקץ חדשים אחדים קימה הפקידות את הבטחתה, והעבירה את המנהל אשרי מהמושבה ראש־פנה ונתנה לו משרת מורה לצרפתית בביה“ס של זכרון־יעקב. גם שם לא האריך ימים ושב לחוץ־לארץ. אח”כ שמעתי כי התישב בעיר וינה והיה שם מורה לשעות בעברית ובצרפתית.
למען הראות שהתאוננות האכרים אינה לרצון הפקידות העליונה , ולמען ישמעו וייראו, קרא לפניו ה' ש., בבואו למושבה, את שני הצעירים, את יהושע בן אריה ודוד הורויץ. הראשון, בן־אריה, שעפ“י המלצת הד”ר ליפא מיאַסי שלח אותו מר מיכאל ערלנגר לא“י לאַכר אותו בראש־פנה, כתב לזה האחרון מכתב, שבו תאר את מעשי הפקיד, והמכתב נשלח בחזרה לידי הפקיד אשרי כדי לנקום בו, שם ה' אשרי את בן־אריה למנקה האשפתות והזבל באורות הסוסים של הפקידות. – כשנשלח ה' בן־אריה לא”י בקש ממר ערלנגר שיתנו לו רק את החמרים והוא בידיו יבנה לו את ביתו וכו‘, לכן גזר עליו ה’ שיד שיקים את דברו: שלא יבנו לו את הבנינים כמו לשאר האכרים, אלא הוא בעצם ידיו יבנה ורק חומר ינתן לו. אבל בן אריה לא היה לא בנאי ולא נגר, ואיך יבנה הבחור העני שאין אף פרוטה בכיסו והוא חי מזה שהוא שומר בלילה במשכרת שני בשליקים ללילה? לא היתה לו ברירה אחרת אלא לעזוב בכאב־לב את המושבה. אך חלק מהאכרים לא נתנוהו לנפול והתנדבו כל אחד עבודת יום־יומים בשבילו, וגם הפקיד החדש, בן־שמעון, שלא ידע מכל גזרותיו של הפקיד הקודם וגם חפץ להראות טוב־לב לאכרים, הקל מעט בעת מתן החמרים. וכיון שעבר הזמן וחמת ה. ש. שככה, בטלה גם הגזרה והבית נבנה, ובן־אריה נשאר אכר בראש־פנה עד היום.
השני, דוד הורויץ, צעיר מפותח שגמר גמנסיה ברומניה, וציוני נלהב, הרהיב לכתוב לה' שיד מכתב בגרמנית צחה על יחס הפקיד לאכרים. אותו גרש ה' שיד מהמושבה. הורויץ יצא לחוץ־לארץ במטרה לבוא לפריז ולהתלונן על העול שנעשה לו; אך בהיותו עני הוכרח להתעכב בארץ מצרים, להרויח שם להוצאות הדרך. מפאת דחקו חלה באלכסנדריה במחלת השחפת ושם מת. שלום לעפרו!
פרק יז 🔗
מנהלים חדשים. – אני מקבל משרת מנהל ביה“ס. – עברית בעברית. – ביקורי הנדיב ורעיתו בר”פ. – משכורתי ותשובת שיד. – נסיוני במסחר. – נסיעתי לרומניה. – בקושטא. – נחליתי בדרך. – בסולינא. – האניה דומה לרפת. – בבראַילא. – בגלץ. – מר פיניליס. – תפלה עושה מחצה. – האתרוגים. – הקונסומנט אינו נכון. – טלגרמות לר“פ. – שובי לר”פ. – תקופת בן־שמעון. – ועד המושבה. – חברת זרע אברהם.
למושבה ראש־פנה נשלחו שני מנהלים חדשים: אחד יהודי ספרדי צעיר, שהיה מנהל ביה“ס של חכי”ח במרוקו, והשני כסגנו, צעיר אלזסי מפריז, שנועד להיות גם מורה לצרפתית בביה"ס של המושבה. שם המנהל הראשי יעקב בן־שמעון, וסגנו מר אטינגר. עמהם נשלח מפריז גם גנן נוצרי שילמד את האכרים תורת עבודת האדמה.
בראותי את השיטה שהוחל בה בראשית הישוב, שיטה אשר יותר משתועיל תזיק להתפתחות המושבה, וגם מהיותי בעל משפחה קטנה (אני ואשתי ובני בן השש וילדה בת שנה14), – נוכחתי לדעת, כי אין לקוות להשגת מטרתי, להיות אכר המתפרנס מעבודת־האדמה, מבלי היות תלוי תמיד בתמיכה (שכבר הסתלקתי ממנה, כאמור). אף הרגשתי בעצמי שהנני מוכשר יותר לעבוד עבודה רוחנית, ובראותי את מצב החינוך והנה פרוע הוא מאד, בחרתי בעבודה חנוכית, שבה ראיתי כר נרחב לפעולה. הצעתי לפני ההנהלה העליונה, שיתנו לי משרת מנהל ביה"ס שבראש־פנה. ההנהלה קבלה את הצעתי ברצון ותתן לי את המשרה המבוקשת.
הייתי הראשון בגליל העליון, שהתחיל ללמד בביה“ס עפ”י השיטה של עברית בעברית. נקל להבין, עד כמה קשתה עלי העבודה אז, בעת שחסרו גם הספרים האלמנטריים, והוכרחתי לסדר בעצמי את שעורי הלמודים בכתב. בכלל לא היתה עוד השיטה הזאת מפותחת למדי כדי ללמד על פיה את הילדים, ששפתם היתה השפה הז’רגונית. נלחמתי בכל מאמצי כחי בכל המפריעים, הן מצד הלמודים עצמם והן מצד האבות, אשר התנגדו לשיטה זו שלא הורגלו בה, וגם את השפה לא ידעו. היו כאלה שלעגו לי ומלאו פיהם צחוק. מענין: כאשר הצעתי לפני בן־שמעון, מנהל המושבה, שיכתוב לפריז ויבקש תקציב לקנית הספרים הנחוצים, הביט בי המנהל בתמיה ויאמר לי: כיצד? האם בשביל ספרי־למוד בעברית יש צורך לכתוב לפריז? האין בצפת סדורי־תפלה וחומשים? וכאשר בארתי לו כי לא לספרים כאלה אני מתכון, אלא נחוצים לי ספרי דקדוק, דברי הימים, כתיבת הארץ וכדומה, ― השתומם עוד יותר וישאל בתמימות: האם באמת יש ספרים כאלה בשפה העברית? נתתי לו רשימת הספרים הנחוצים, והוא שלח אותה למר שיד בפריז וזה שלח אותה למו“ס בפרנקפורט ע”נ מאַין, – ואחרי זמן קצר הגיעו הספרים לראש־פנה. וכאשר ראה ה' בן־שמעון את הספרים, התפלא מאד, ויהי לו הדבר כחדוש מתמיה.
בשנה ההיא בקר הנדיב עם רעיתו את ארץ־ישראל, ויבואו גם לראש־פנה. כמובן, נתקבל בכבוד גדול, ובהכנסו למושבה הלך בראשונה לבה“ס. סדרתי את הילדים ששרו בכניסתו “ברוכים הבאים” – שיר שחברתי לכבוד האורחים ושמסרתיו אח”כ לידי הבּרון. בפניו בחנתי את התלמידים בבניני הפעלים – והברון, בשמעו את אלה יוצאים מפי התלמידים, שאל את בן־שמעון בצרפתית, מה הם הדברים השגורים כל־כך יפה בפיהם? בן־שמעון באר לו, כי זהו דקדוק לשון עבר (הוא כבר הספיק לדעת זאת). הברון התפלא על כך ופניו הזהירו משמחה: הוא בא מזכרון־יעקב, שגם שם בקר בביה“ס, וכשבקש מאת אחת הילדות תאמר “שמע” (לאמר, “שמע ישראל”) לא הבינה הילדה ולא השיבה דבר. מובן, כי כאן בראש־פנה, בשמעו את הדקדוק העברי יוצא מפורש מפי הילדים, שכח את כל ענין ה”שמע" והביע לי את תודתו. ולאות־רצון פקד לתת לי מתנה – מאתים פרנק זהב…
שלש שנים הייתי מורה ומנהל ביה“ס בר”פ. המשכורת הקטנה הספיקה בדוחק לפרנסת ביתי. את חלק אדמתי מסרתי לפקידות. לא הועילו כל בקשותי שיוסיפו לי סכום מצער על משכורתי. פעם אחת בא ה' שיד, המפקח העליון של הישוב, לסדר את עניני המושבה, כרגיל. נוהג היה בבואו להוסיף לפקידים על משכורתם; אך לבקשתי לא שם לב. התאוננתי לפניו, שמשכורתי איננה מספיקה לי לפרנסתי, ושאלתי אותו מדוע שונה מזלי משל יתר פקידי המושבה? העירותי לו למשל, כי הפקיד אטינגר, העובד פחות ממני – הוא נותן לבית־הספר רק שעה אחת ביום, שעור בצרפתית – והוא רוק, ובכל זאת הוא מקבל פי שלשה ממשכורתי אני, ואני הריני עובד בביה“ס כל היום, ואני בעל משפחה. האם מפני שהוא בבא מפריז דמו סומק טפי? – על זה ענה ה' שיד כדברים האלה: כן, אדוני שוב, אם לא נתן לאדון אטינגר משכורת טובה והגונה, יעזוב אותנו ויברח לו לפריז; אבל “דוד שוב” לא יעזבנו ולא יעזוב את א”י בכל אופן. ואטינגר נחוץ לנו כי ילמד את הילדים צרפתית… לא יכולתי לשאול, למה לנו בכלל השפה הצרפתית, כי ידעתי ששאלתי לא תמצא חן בעיני שיד וגם לא תקלע אל המטרה, – ונסתתמו טענותי. רק אחרי השתדלויות רבות הוסיף לי סכום פעוט.
נסיתי את כחי גם במסחר, אולי אוכל להבנות ממנו. בחודש אלול, בימי החופש בביה"ס, קבלתי רשות לנסוע לרומניה, ארץ מולדתי הישנה – ודרך אגב, אמרתי, מכיון שימי החג ממשמשים ובאים, אקח עמי אילו מאות אתרוגים למסחר.
בראש פנה היה לאכר יוסף פרידמן גן־אתרוגים, ועפ“י הזמנה מאוסטרליה, שלח מר פ. חמש מאות אתרוגים ע”י הקומיסיונר מר פרנק בבירות, שישלח אותם לאוסטרליה באניה הראשונה ההולכת לשם. והנה קבל מר פרידמן מכתב מה' פרנק, כי אין אניה הולכת ישר מבירות לאוסטרליה, ומוכרח יהיה לשלוח את האתרוגים לפורט־סעיד, ומשם ישלחו הלאה, אך לפי חשבון הזמן, כותב הא' פרנק, אין הוא בטוח כי יגיעו לאוסטרליה למועד הדרוש, ואיננו מקבל עליו כל אחריות לכך. לכן שואל ה' פרנק את מר פרידמן, מה לעשות באתרוגים?
כשנודע למר פרידמן דבר נסיעתי לרומניה, פנה אלי בהצעה שאקנה ממנו את האתרוגים המונחים בבירות, והוא יתן פקודה לה' פרנק שישלח אותם ישר לרומניה, עפ“י האדריסה שאתן לו. קבלתי את ההצעה וקניתי ממר פ. את האתרוגים, ונתתי לו את כתבתו של מר שמואל פינליס, החו”צ הידוע, שהוא קומיסיונר בגלץ, ואני הכרתיו עוד מעת נסיעתי לא"י. מר פרידמן הודיע טלגרפית לה' פרנק בבירות, שישלח את האתרוגים לגלץ, אל מר פינליס. מר פרנק עשה כפקודתו של מר פרידמן, רק דבר אחד שכחתי לומר למר פרידמן: שה' פרנק יודע למר פינליס, כי האתרוגים שייכים לי; לתומי חשבתי, כי מר פינליס, המכיר אותו, בודאי יאמין לי, אם אומר לו כי האתרוגים שייכים לי. ולא עלה כלל על דעתי, כי הדבר יגרום לי צער והפסד גדול, כאשר אבאר להלן.
בחיפה עליתי על האניה ההולכת דרך קושטא. רבות סבלתי בנסיעה זו. נחליתי ושכבתי בחום של ארבעים מעלות, וכמעט לא האמנתי עוד בחיי. רופא־האניה ואחותי, שנסעה עמי לראות את בניה ברומניה, טפלו בי – וירוח לי. כשבאנו לקושטא צריכים היינו לעבור אל אניה אחרת ההולכת לגלץ. הסרסורים היהודים בקושטא רמו אותנו והביאונו לאניה יונית, אשר רב־החובל שלה אמר לנו כי הולכת היא לגלץ. היתה זו קנוניה בינו ובין הסרסורים: כי אך יצאה האניה מתוך הבוספורוס נודע לנו שהאניה איננה הולכת בלתי אם עד סולינא, בדוברוג’י, שהיתה כבר רומניה. לשוא מחיתי על כך לפני רב החובל, לשוא צעקו ובכו כל יתר הנוסעים – ללא הועיל! וכך הגענו בעש"ק עם חשכה לעיר סולינא.
תבה של הדסים מא"י היתה לי באניה, ובהגיעי עתה השעה לרדת העירה על מנת למצוא אניה אחרת המפליגה לרומניה, – נצבה לפני השאלה החמורה: איך ארד? תעודת מסעי לא אושרה (הקונסול הרומני בקושטא סרב לאַשר את תעודתי התורכית לשם כניסה לרומניה), ונסעתי על סמך זה, שבגלץ יש לי מכרים אשר בודאי ידאגו לכך, שאוכל לרדת שמה; אבל פה בסולינא אין לי כל מכר ומודע… עמדתי נבוך ואובד עצות – והנה הופיע אצל האניה יהודי אחד. ספרתי לו את הענין ובקשתי ממנו עצה. האיש אמר לי, כי בדרך־כלל קשה הדבר שארד בלי תעודה, וביחוד לא יתנוני להכניס את ההדסים, מפני שאסור להביא נטיעות בלי תעודה רשמית שנקיות הן ממחלה, ולכן הוא מיעץ אותי אעביר את ההדסים באופן “בלתי־רשמי”, בלי מכס, וגם אני אעבור כן. כיצד? לזה ידאג הוא…
האיש הלך לו, ואני נשארתי שרוי בפחד: מי יודע לאיזה אסון יכניסני? כעבור רגעים אחדים בא האיש עם אחד הקומיסרים ומסרני לידיו, באמרו לי שאוכל לסמוך עליו. הקומיסר קבל ממני פרנקים אחדים, ובעצמו הוביל אותי ואת ההדסים עד אניה קטנה, ואח“כ ירד עמי אל העיר, שם כבדתיו בכוס יי”ש, והכל הלך למישרים…
עוד לא שבתי לאיתני, וגם תלאות המעבר מאניה לאניה פעלו עלי ועל הרגשתי לרעה. בקשתי מהיהודי הנ“ל שיוליכני לבית יהודי ― אולי אוכל להשיב שם את נפשי. הוא הביאני לבית השו”ב דמתא. בקשתי מעט מרק, כי חולה אני, ואשלם במיטב כספי. השו“ב היה טוב־לב, ומיד פקד על אשתו שתביא לי צלחת מרק חם. המרק שהוגש לי היה של בשר שור שמן; ואם אמנם מאן השו”ב לקבל ממני תשלום, אבל מהמרק חליתי עוד יותר, ובעלותי על האניה שכבתי כל הלילה בחום נורא, ורופא אין. האניה לא היתה אניה רגילה, אלא מין מחסן של תבואה, שנסחבה ע"י אניה קטנה אחרת, ומלוכלכת היתה כמו רפת של בהמות. באניה זו נטל עלי לנסוע עד יום א' בבקר – עד שנגיע לחוף עיר בראַילה וששם נרד. ומי יודע, איזה תקלה נכונה לי שם?
ביום הראשון, בבוקר השכם, הגיעה אניתנו לחוף בראילה ברומניה, ועמדה הרחק מן החוף. מפני חג השבתון לא נמצאו שומרי החוף במקום ההוא, ויכולתי לרדת עם ההדסים שלי בלי כל מכשול. מצאתי עגלה שהובילה אותי העירה. עיף ורצוץ וחולה באתי אל העיר, ורק מקץ שלשת ימים ש“בליתי” על ערש־דוי שבתי מעט לאיתני, והתחלתי לחקור ע"ד מכירת האתרוגים שלי. נודע לי כי לא פה המקום לכך, וגם האתרוגים נשלחו לגלץ ועלי לנסוע שמה.
בבואי לגלץ סרתי מיד אל מר פיניליס, שהכיר אותי ושאל לשלומי ולשלום האכרים בראש פנה. שאלתי אותו ע“ד האתרוגים, אם כבר הגיעו? – לא, אין לו כל ידיעה מזה; לכשיבואו, יודיעני תומ”י, ובינתים כבר הגיעו ימי הסליחות. מעט הכסף שהיה בכיסי אזל ואין לי להוצאות מחיתי. והנה גם פה הועילה לי תפלתי. השגתי מקום להתפלל כש"ץ באחד מבתי־הכנסיות בימי החגים, בסכום הראוי להתכבד.
עברו ימי ראש השנה, בא ערב יום־הכפורים, והנה הודיע לי מר פיניליס, שהאתרוגים הגיעו, אבל – צרה: כיון שלא נכתב בקונסומנט שם המקבל, לא יוכל למסרם לי. ובידי אין כל תעודה בכתב, שהאתרוגים שיכים לי! בקונסומנט כתוב כי מר פרנק שולח בפקודת מר פרידמן מראש־פנה למר פיניליס 500 אתרוגים, אבל למי ימסרם – לא הוזכר. ומר פיניליס, כקומיסיונר, מסביר לי, אינו יכול למסרם לי: את מר פרידמן אינו מכיר; אולי הוא איש כזה שיתבע ממנו, ממר פיניליס, מי יודע כמה, בעבור האתרוגים… ביחס לבן ארץ־ישראל יש מקום לחשד כזה, – לפי השגתו שלמר פיניליס…
לשוא טענתי ובארתי לו שאין לו כל סבה להתירא ולחשוש. לדרוש לא יכולתי ממר פיניליס, שיעשה לפנים משורת החוק, ובינתים ימי החג הולכים וקרבים, האתרוגים מונחים תחת כפת־השמים והגשמים יורדים על התבות. שלחתי טלגרמה לפרידמן, שיפקוד על מר פיניליס למסור לי את האתרוגים. כבר תארתי לעיל, מה היה אורח הטלגרמות מהתם להכא ומהכא להתם, – והנה באה תשובה מפרידמן, כי איננו מבין מה אני רוצה ממנו. מובן כי נשתבשה הטלגרמה עד לבלתי הבין אותה. שלחתי טלגרמה שניה, יותר מבוארת, וסוף־סוף באה הפקודה למר פיניליס. הוצאתי את האתרוגים מבית המכס – בתשלום סכום הגון – יום לפני ערב החג, פתחתי את התבות והנה מתלאה! מפני הגשמים שירדו עליהם כבר התחילו האתרוגים לנבוט, ואינם ראויים עוד לברך עליהם. הוכרחתי למכור אותם לצרכי מרקחת, ולא הכניסו לי אפילו את הוצאות ההובלה והמכס; אבל את ההדסים מכרתי במחיר לא רע. ותיכף אחרי החגים שבתי לא“י לראש־פנה לעבודתי בביה”ס.
בשובי מרומניה א“י לקחתי עמי שלשה בחורים מקרובי משפחתי, שבקשו לעבוד במושבה עבודת האדמה. על אדות הבחורים האלה עוד אשוב לדבר בזכרונותי. הנסיעה באניה מרומניה עד א”י היתה נעימה מאד, שלומים על הצרות שהיו לי בצאתי מא“י. בקושטא עלה על האניה גם החכם הסופר מר מרדכי בן הלל הכהן, ז”ל, שנסע בפעם הראשונה לא"י. אז נתוַדענו, והתענגנו על ימי שבתנו באניה. הבחורים שלי שרו שירים. בשבת התפללנו במנין, ור' מרדכי עבר לפני התבה לתפלת־מוסף.
מכל ימי המנהל, או המנהלים, בן־שמעון וחברו, אין לרשום דבר יוצא מן־הכלל. הם לא חדשו מאומה. בן־שמעון, המנהל הראשי, שמר את משרתו, חלק את התמיכה לאכרים, ושמח אם נתנו לו מנוחה. הוא לא התערב בענינים הפנימיים של המושבה, ומסר את הכל ביד ועד המושבה. – הועד הוציא גם שטרי־ניר, שכל הסוחרים וגם הערבים קבלו אותם ככסף עובר לסוחר. אז נוסדה בראש־פנה החברה “זרע אברהם”, ע"ש הבּרון, ככתוב בתקנות שהנני נותן לפניכם בזה.
שיל"ת
ראשי היסודות ותקוני האחדות מהחברה זרע אברהם שנתיסדה בין האכרים במושבה ראש פנה ת"ו במש“ק טו”ב לחודש סיון שנת תרו“ם קרנינו לפ”ק.
בשם זרע אברהם תקרא החברה למזכרת שמו הטוב של הבאראן הנדיב השר אברהם עדמונד לבית רוטשילד שיחי‘. גם מרומז השם זרע אברהם, כי מלבד מטרתה הכללי ככל מטרת החברה, היינו לדאוג כל אח בעד אמונת ישראל, היינו שע“י מטרתנו יתקדש ש”ש ושם עובדי אדמת קודש בארה"ק ברבים, להראות כי הולכים אנחנו בדרכו של אברהם אבינו ראש ואבי האומה עם ישראל כאשר יתבאר בהתקנות. והנה כל מטרתינו הראשונה אשר הצבנו לנו בראשית צעדינו, הצעד הראשון להרעיון אף כי חשבו רבים בכלל גם טובת עצמם, אבל המטרה העיקרית אשר חשבו אנשי אמת אוהבי עמם היתה רק עבור טובת כל הכלל, וידעו והבינו כי כל הצרות הנוראות והרדיפות אשר באו על עם ישראל מאת ה’ היתה זאת להעיר אותם מתרדמתם ולהקיצם משנתם הארוכה לאמר שובו לארצכם, ואנחנו המעטים אשר קמנו ונתעודד ועלינו לארץ ונתישבנו בארה“ק זעיר פה זעיר שם, הננו רק כחלוצי צבא, לפנות הדרך ולסול המסלה לכל בני הגולה אשר עיניהם תלויות אלינו לראות איך יפול דבר, ואז כאשר נעבור כל המכשולים – כאשר נקוה – ונבוא בעזרת הבורא אל הנחלה ואל המנוחה, אז תושע יהודה וישראל וכולם יענו ויאמרו לכו ונעלה אל הר ה' כאשר כונו חז”ל לזה (סנהדרין ד' צ"ה): אמר ר' אבא אין לך קץ מגולה מזה שנאמר (יחזקאל ל"ו) ואתם הרי ישראל ענפיכם תתנו ופריכם תשאו לעמי ישראל כי קרבו לבא, פי' רש“י ז”ל כשתתן א“י פריה בעין יפה אז יקרב העץ. ומובן הדבר שהכונה שתתן פריה לעובדי אדמה מב”י לא לזולתם, כי לעם הארץ נתנה מכבר את פריה ואינו דבר חדוש, אך לבני ישראל עוד לא נתנה את פריה זה קרוב לשני אלפים שנה מזמן החורבן, כי עוד לא עבדוה מזמן ההוא, ועתה רואים אנחנו כי בעזרת ה' תתן הארץ את פריה לאחינו בני ישראל. המושבה עקרון תצא בעה“י בשנה הזאת לרשות עצמה, היינו האכרים מעקרון יחיו מעתה מיגיע כפיהם ולא יצטרכו עוד לעזרת אחרים. גם המושבה ראשון־לציון תצא בקרב הימים לרשות עצמה ויאכלו מפרי אדמתם ולא ישלחו ידם לבקש עזרה, גם כל יתר המושבות התקוה תחזק אותנו כי תתננה האדמה לחם לעובדיהן. אך מושבתנו ראש פנה עודנה עומדת במדרגה התחתונה נגד יתר אחיותיה העומדות תחת מחסה הנדיב הבאראן שיחי', אף כי גם לה מעלות רוממות ונכבדות אשר ע”י יכולה לעמוד במעלה העליונה למעלה ולא למטה, לוא הי' לה מנהיג טוב ורועה נאמן אשר אהבת הכלל כל מגמתו ולא לאהבה עצמית, אבל לדאבון נפשינו לא כן הי' הדבר. רק הרועה הרע לנו בהראותו כי אהבת הבצע כל מטרתו ומעשיו הרבים הי' רק להרע ולא להטיב מצבינו והוא הי' המסבב הסבה אשר ע“י עמדה המושבה מלצעוד הלאה. כידוע, אשר ע”י הי' פרוד הלבבות בין האכרים וכל אחד דאג רק טובתו ולעצמו. זה שלש שנים אשר הבארון יחסה בכנפי חסדו על המושבה וכל מחסורה עליו, מה לעשות בה עוד ולא עשה? מדוע קוה לעשות ענבים ויעש באושים? איך שהי' הנה עתה ב“ה לשמחת לבבינו ולשמחת לבב כל חובבי ציון הוסר מאתנו הצור מכשול והאבן־נגף ובמקומו נשלח לנו שני מנהלים טובים השנים מן האחד, ומעתה נוכל לקוות שגם מושבתינו תפרח למעלה ראש. אף אמנם כי זהו העיקר אבל גם אנחנו מצדנו מוכרחים להראות כי לא רק לפשוט יד מגמתנו רק לאכול לחם מזיעת אפינו ומיגיע כפינו, אם אין אני לי מי לי, אמרו חז”ל, זאת אנו רואים מעצמנו, אם אנחנו לא נשמור את מטרותינו לשוא שקד שומר, ואם אנחנו לא נבנה את הריסותינו לשוא עמלו בוניו בו, ועתה מה הדבר הזה שואל מאתנו? את זה יודיעונו השם של החברה “זרע אברהם”. אחד הי' אברהם שהאמין באל אחד וישראל ג“כ גוי אחד בארץ ודרוש מאתנו ג”כ שנהי' אחדות. ואהבת לרעך כמוך, זה כלל גדול בתורה, כל ישראל ערבים זה לזה אמרו חז“ל, אהבת רעים היא יסוד גדול בדרכי האנושית, והדרך אשר ע”י נבוא אל האחדות הוא “חברה”, היינו שנייסד חברה אשר תציג לה מטרה, מטרה כזאת אשר תקשר אותנו בקשר אמיץ ותאחד את לבותינו שנהי' כאחים מלידה ומבטן וכל א' מהחברה ישליך מכל וכל את מטרת אהבת עצמו אשר תקלקל כל דבר טוב ומועיל. החברה בכלל תציג את האמת אשר הוא חותמו של הקב“ה שהוא אחד, החברה תבכר אהבת הכלל על אהבת הפרט, החברה תעשה באופנים מיוחדים אשר ע”י הרע מעצמו יבטל: החברה תשתדל בכל מאמצי כוחותיה לבטל ולעקור כל הסבות אשר ע“י תסבוב ריב ומצה בהמושבה. החברה תתיסד בזה האופן שהאחד ידאג בעד כלם וכלם בעד א'. מי לא ידע שאין כל דבר טוב יכול להתקיים בין הקיבוץ המדיני בלתי ההתאחדות ובפרט להרעיון שהוא כל תעודתנו נחוץ מאד האחדות, ורק ע”י האחדות נוכל להגיע למטרתינו, ע“י האחדות נושע תשועה נוכחית, וע”י האחדות האמיתית נקדש שם ישראל בכלל ושם עובדי אדמת הקודש בפרט: לכן נתאספנו היום אנחנו יושבי מושבה ראש פנה ת“ו ויסדנו חברה אשר בשם “זרע אברהם” תקרא למזכרת אהבה ותודה רבה לכבוד השר מושיענו הנדיב המרומם הבאראן אברהם בנימין עדמונד לבית רוטשילד הי”ו, ואנחנו תפלה לאלקי אברהם שיחי' לאורך ימים עם כל אהלו ומשפחתו הרוממה ויזכה לראות בבנין ציון וירושלים בב"א.
אלה המה ראשי התקנות שעליהם נוסד החברה ואל אלו החוקים שמנו פנינו לשמרם ולקיימם: א) החברה תשתדל בכל עוז למלאות פקודת האדמיניסטראציאן אופן שתהי' רוח האדמיניסטראציאן נוחה מהקאלאניסטען, ורוח הקאלאניסטען נוחה מהאדמיניסטראציאן, ולחזק השלום בכל צדדיו. ב) החברה תחקור אחר כל מעשה ועבודה ומלאכה שיוכל להביא ברכה לבני המושבה ותשתדל בכל עוז להביא אותה ת“י החברה למען יהי' לה יסודות חזקים ונאמנים לקיומה החומרי. ג) מהיות שהשם זרע אברהם ירמוז ג”כ לחזק האמונה כאשר נתבאר למעלה, לזאת תשתדל החברה בכל יכלתה להרים קרן התורה והדעת בכלל ישראל ובלבות החברה בפרט ולטהר הדעות לצרף המדות הטובות לאחד הכחות והרבות והשלום, ולהצמיח כל טוב ואמת חותם אל אחד אלקי אברהם אבי עם אחד, ובזה יתאחדו כל הכחות הרוחניות, הקב“ה, עמו, ותורתו, וארץ ישראל, אשר הם אחד כמבואר, וע”י התאחדות הכוחות הרוחניות יתאחדו גם כחות החומריות ויתבער הרע מהארץ, וכ“ז יהי' בלי ריב ומצה, כי אם בלב שלם ובנפש חפצה במלוא מובן המלה הכל לשם שמים. ד) העזר שעל כל אחד נטל להביא להחברה שלשה דברים עד שיכלתו מגעת והמה ג”כ אדני החברה שעליהם הוסדה, היינו גופני, רוחני, חומרי, או תורה, עבודה ג“ח. ה) כל אחי החברה יקבעו עת האסוף ובפרט בש”ק ללמוד תורה ודעת לחזק האמונה בכלל ולעורר אהבה לעבוד אדמת קודש בפרט, ובין יתר החובות ישתדלו החברים להרחיב שפתינו הק' ואיך יהי' האפשרות ידברו ביניהם לשון הק‘, בכלל ללכת בדרכי הת’ בשלום ובאמת. ו) כל אחי החברה יביאו בכל חודש וחודש מכסת כסף ידוע לקפת החברה כפי שתבין החברה ליסד עפ“י הסכמת כל החברים. ז) כל אחד מהחברה מחויב להקדיש מעתותיו לטובת החברה, ראשיה מנהיגיה שמשיה וכל חבריה יעבדו רק עבודת חוק האנושית ושלא ע”מ לקבל פרס, ורק לפעמים אם ימצאו החברה שנחוץ לשלם, אז יהי' עפ"י רוב דעות כל החברים.
הערה: לפי שעה יבחרו מתוך החברים שלשה אנשים, ראש, סוכן, וסופר, להנהגה, וכאשר יהי' נחוץ לעשות איזה פעולה אז יבחרו עוד ארבעה אנשים עפ“י גורל בכדי שיעשה עפ”י ש“ע החברים ועפ”י רוב הועד יקום דבר.
ח) החברה תסדר כל עניניה בסדר ומשטר למען לא תהי' כל דאלים גבר לבצוע בצע ולבקש גדולות לעצמו, ולהיות שערוריה ח“ו בהחברה, רק כאשר יאָמר שגם השטן בע”כ יענה אמן, ועיקר התחבולה להמלט מכל רע מעול ומחומץ ולהרחיק כל רע מהחברה הוא לבד מהאמור למעלה השלום והדעת ותכלית הזה והעיקר והמוסר והדעת והתורה בראשה, ובכל פעם יתראה שכל אחד עוזר לחברי והכלל לפרט והפרט לכלל. ט) את כל אמצעיה וכספה תוציא החברה מעת לעת, א) לעשות עסקים שונים ועבודות ומלאכות שונות מכל המינים למען הגדיל והאדיר בזה את כחות החברה, ב) להיות הרחבת הדעת ולהגדיל תורה ולהאדירה במוסר וחנוך טוב, ג) לתכלית תמיכות כל האחים בכלל ובפרט כאשר יהי' נחוץ. יוד) החברה תסדר תקונים וסדרים גם עבור בקור חולים שאם ח“ו יפול אחד מבני המושבה למשכב, ישבו אצלו תמידים כסדרם שני אנשים לשמשו לתמכו ולסעדו בכל משך ימי שכבו על יציע דוי עד שיעזור לו ה' ויקום וילך על משענתו בחוץ. – גם עבור הכנסת אורחים יעשו סדר ומשטר להראות בזה כי זרע אברהם אנחנו כאשר ירמוז השם של החברה. כמעשינו כן שמנו, אשר זרע קודש מחצבתה, ובזה נזכה שיקוים בנו הבטחות השי”ת לאברהם אבינו: “כי את כל הארץ אשר אתה רואה לך אתננה ולזרעך עד עולם ושמתי את זרעך כעפר הארץ אשר אם יוכל איש למנות את עפר הארץ גם זרעך ימנה”.
אלה הם העשר תקנות הראשיות
ואם החברה תמצא לנכון להוסיף עוד תקנות עבור טובת הכלל תוכל להוסיף עפ“י הסכמת רוב החברה, וע”ז באו החברים על החתום יום ושנת הנ"ל.
נאום מאטיל כץ
נאום דניאל בענדיל
נאום וואלף בלום
נאום אברהם רוטינברג
נאום העניך בערגמאן
נאום משה דוד שוב
נאום יוסף פרידמאן
נאום מענדיל בערגמאן
נאום יעקב בלום
נאום שמואל כץ
נאום ברוך גולדרינג
נאום בנימין בלום
נאום מרדכי בערינשטיין
נאום פישיל בן חיים רובינשטיין
נאום יהושע בן ארי'
נאום הק' חיים יונה סגל שוב דפה
נאום יעקב הורוחאווסקי
נאום פסח ליב בוקשטטיר בן דוד
נאום בעריל שנידיר
נאום משה רוזנפילד
נאום צבי בנדל
נאום שלום חלפן
נאום יוסף וויידנפילד
נאום גרשון בן שבח
נאום ישראל גולדנברג
נאום ליב בלום
נאום יוסף פיינשטין
נאום זלמן גורובווסקי
נאום אהרן קיליר
נאום נחום קליסקיר
בעז"ה
זה כתוב וחתום לזכרון דורות הבאים עד ביאת גו“צ בב”א.
לתעודה אמו“ץ מאתנו הח”מ איך שהנגיד הירא וכו' הנכבד מו“ה ר' יצחק ב”ר דניאל נדב עבור מושבתנו הק' אחד ספר תורה כשרה בלי שום פסול אשר מותר לקרות בתוכה בקהל לכתחילה ונתן אותה בתוך היכל הקודש על הוצאותיו ולכן קבלנו עלינו הח"מ לקיים את אלה התנאים המבוארים הלאה:
1. להתפלל במלא־רחמים הש“ץ או א' אשר יהי' במקומו בשלוחא דצבורא עבור נשמת אשתו אשת נעוריו מ' שרה בת ר' חיים, אשר ביום היאה”צ מוכרח השו“ב או איזהו אשר יהי' ש”ץ לזכור נשמתה, וגם ללמוד משניות עבור נשמתה ביום היארהרצייט שבעה עשר לחודש אדר שנת תרמ"ד;
2. הקב“ה יאריך ימי ר' יצחק ב”ר דניאל; ואך ורק אחר מאה ועשרים שנה קבלנו עלינו ג“כ לקיים כל המבואר לעיל היינו לזכור ולהתפלל כנ”ל ביום הקריאה וביום היא“צ, ונקוה כי בכל אשר יהי' בכחנו בודאי נקיים כנ”ל.
נאום משה דוד שוב
נאום יעקב הורוחאווסקי
נאום דניאל בנדיל
נאום וואלף בלום
נאום בנימין בלום
נאום שמואל כץ
נאום ליב בלום
נאום מענדיל בערגמאן
נאום יוסף פרידמאן
נאום פסח ליב בוקשטטיר
נאום יוסף וויידענפעלד
נאום ברוך גולדרינג
נאום שלום חלפן
נאום פישיל בן חיים רובינשטיין
נאום משה חיים רוזנפילד
נאום מרדכי בערינשטיין
נאום מיכל גרינברג
נאום מאטיל כץ
נאום אברהם רוטנבערג
נאום העניך בערגמאן
נאום יעקב בלום
נאום יהושע בן ארי'
נאום יעקב הורוחווסקי
נאום בעריל שנידר
נאום צבי בענדיל
נאום ישראל גולדינבערג
ב"ה,
אמו“ץ כי כל החתומים מעל”ד חתמו בחתימת ידם וכל החתומים למעלה כלם צדק ואמת וברצונם הט' עשו וקימו, וגם אני קבלתי עלי כנ“ל ובאם אשכח ח”ו אתו הסליחה.
הק' חיים יונה סגל שו"ב.
גם אני הח“מ באתי לאַשר ולקיים כנ”ל כי כלם אמו"ץ.
הק' יוסף ארי' הכהן דומ“ץ מעה”ק צפת תובב"א.
כעת רב במושבה ראש־פנה.
וגם אני באתי על החתום אשר ראו עיני כי חתמו בני המושבה א"ע וכדי לאשר ולקיים באתי על החתום.
הק' אליעזר כץ.
את התקנות הללו עבד וסדר מר “אברהם העברי” הידוע, זה שמל את עצמו אח“כ בירושלים, כידוע, הוא התגורר אז במושבה ראש פנה, ועורר להתיסדות החברה הנ”ל. הוא היה נואם יבן הערבים בשפה בעריבת לשלום ולאחדות ולתשובה והם היו שומעים אותו בשים לב.
פרק יח 🔗
הברון: מפילאַנטרופ לחובב ציון. – אוסוביצקי. – תקופה חדשה. – נטיעת כרמים ועוד. – פועלים למאות נוהרים לראש־פנה. – קנית אדמה. – יסוד מושבות ע“י מניות. – עין זיתים. – צירי אגודת האלף. – מרדכי לובובסקי. – יסוד משמר הירדן ע”י פועלים. – חוזה עם לובובסקי. – יצחק אפשטין ומשה ורהפטיג. – בונים בתים מלבנים. – “לבנים נפלו וגזית נבנה”. – אני מתפטר ממשרתי בביה“ס. – יסוד לשכת ב”ב בצפת ע“י אדלמן. – מכשולים. – אור וחושך. – פתיחת ספריה בצפת. – רדיפות מצד הקנאים ומצד הפקידות. – יציאתי לחו”ל. – משפט עם ערביים. – המצב במשמר־הירדן. – באה מעט עזרה. – נשברה רגלי בדרך. – המנוח ברזילי ואגודת “בני משה”.
כבר ספרתי שהברון עם רעיתו בקרו בא“י וסרו גם לראש־פנה. עד בקורו זה, הראשון, היתה כל פעולת הברון בא”י רק פילאנתרופּיה, תמיכה בדרך “צדקה” במתי־מעט היהודים המסכנים שהתישבו בא“י. אך מיום בקורו זה נעשה הברון חובב־ציון אמתי, נלהב, והחל לתת את כספו ביד רחבה לפתוח הישוב ולהרחבתו. ולאחר שהעבירו את המנהל בן־שמעון לזכרון־יעקב ובמקומו נשלח מר יהושע אוסוביצקי – יהודי צעיר, יליד רוסיה, משכיל ובר־אורין, חרוץ ובעל־מרץ – התחילה תקופה חדשה במושבה ובכל הגליל העליון והתחתון. אמנם, מר א. היה קודם מנהל המושבה ראשון־לציון, וחכוכים היה שם בינו ובין האכרים, וגם מתנגדים רבים הקים לו, עד שהורגש צורך להעבירו משם, – אבל למרות כל זה (או אולי הודות לזה) בבואו לר”פ החל לחשוב על הרמת מצב המושבה בחומר וברוח, ונתן את כל מרצו לטובת הישוב בגליל בכלל ולטובת המושבה בפרט, בהרחיבו את גבולה ע“י קנית עוד אדמה סביבה. הוא ראה כי מהפלחה לבדה לא יעמוד למושבה ריוח והצלה, וישלח רפּורט אל הברון ע”א נטיעת כרמים, ויבאר לו את נחיצות הדבר. הוא היה ספרא רבה וידע להלהיב את לבו החם של הברון לבנין הארץ. הברון הקציב סכום גדול לנטיעת כרמים, מאה הקטר גפנים, מלבד עצי תות וזיתים. מאות פועלים יהודים מצפת ומהסביבה נהרו יום־יום אל המושבה, לעבודה בכרמים, וזה הכניס חיים ופרנסה גם למושבה וגם לעיר צפת. ואוסוביצקי דאג לא רק למושבה ראש־פנה, אלא עבד והשתדל להתפתחות כל הישוב בגליל העליון והתחתון. כמעט כל האדמה שקנה הברון בגליל, קניתה – או לכל הפחות התחלת הקניה – נעשתה על ידי אוסוביצקי.
בימים ההם התעורר הרעיון של יסוד מושבות ע“י חברות מניות, בתשלומים לשעורים. אגודות כאלה נוסדו ביהודה. גם אני יסדתי אגודה כזאת בגליל, על יסוד של מניות, שכל חבר ישלם סכום קצוב בכל חודש, על מנת לקנות אדמה ולנטוע עליה כרמים, ובמשך שנות־מספר יזכה כל חבר בנחלה, לפי תקנות ידועות. בחברה נרשמו הרבה חברים, על הרוב פועלים שעבדו במושבות ראש־פנה ויה”מ. אז קניתי ע“י מר אוסוביצקי את אדמת עין זיתים בשביל האגודה שלי. ובזמן ההוא באו גם הצעירים של “אגודת האלף” הידועה מרוסיה, ה”ה חפץ וסליפיאן ב"כ האגודה, שגם היא נוסדה על יסוד מניות. הצירים האלה נתנו עיניהם בעין־זיתים, ואנכי ויתרתי על הקניה בעבורם, בלי קבלת פרס, והפניתי את כל מרצי ליסוד המושבה “משמר הירדן”.
בגליל העליון נמצא אז איש ושמו מרדכי ליובובסקי שבא מאמריקה וקנה לו אדמה. בערך 2800 דונם, אצל הגשר הנקרא “ג’שר־בנת־יעקב” – והתחיל לבנות לו בית על שפת הירדן במטרה להתישב שם, ליסד לו חוה כמנהג אמריקה. אבל בימים ההם אי־אפשר היה שמשפחה יהודית אחת תתישב לבדה במקום שמם כזה, בין בדואים פראים. מובן שליובובסקי הוכרח לעזוב את המקום עוד בטרם התישב שם והאדמה נשארה שממה. הוא פנה אלי, שאתן לו עצה ותכנית, כיצד לישב את אדמתו. הצעתי לפניו ליסד אל אדמתו מושבה של פועלים עפ“י האופנים האלה: הוא ימכור לי תשעה חלקים מאדמתו, בתנאי שאת הכסף מחיר האדמה יקבל רק מקץ שמונה שנים; הוא, ליובובסקי, ישאיר בשבילו רק את החלק העשירי מאדמתו. הוא הסכים להצעתי, ועשיתי עמו חוזה על הקניה: מחיר הדונם עשרה פרנקים. חלקתי את האדמה מחמשים עד מאה דונם החלק; מכרתי חלקים מאלה לפועלים שעבדו במושבות הברון ראש־פנה ויסוד המעלה, במחיר שקניתי את האדמה: עשרה פרנק הדונם; מי ששלם בעבור כל חלקו, ומי החצי מזה. וכן מכרתי חלקים גם לאנשים מחו”ל, או לאנשים שאינם מסוגלים לעבוד בעצמם והם מסכימים לעבוד חלקיהם ע“י הפועלים שיתישבו על האדמה. וכיון שבעד האדמה, כאמור, לא הוצרכתי לשלם תיכף, השתמשתי בכסף, מחיר האדמה שמכרתי, בשביל בנין בתים לפועלים שהתישבו במושבה ויעבדו את האדמה שלהם, וגם של אלה מחו”ל, או אחרים, שהסכימו לנטוע כרמים על חלקי אדמתם. וכך נתישבו עשרה פועלים במושבה.
בחלוקת האדמה של המושבה ובמדידתה, ובסידור התכנית של יסוד המושבה ובנינה עזרו לי הרבה ידידי הד“ר יצחק אפּשטיין ומר משה ורהפטיג ז”ל, שהיה אכר ביסוד המעלה. וכיון שבניתי את המושבה אצל הגשר שעל הירדן, ששם עומד תמיד משמר של אנשי צבא הממשלה, קראתי לה “משמר הירדן”, דוגמת Die Wacht am Rhein של הגרמנים.
כסף רב לא היה לי, זולת הכסף שנכנס ממכירת האדמה, היינו מוכרחים לקמץ עד כמה שאפשר – והחלטנו לבנות את הבתים מלבנים שהפועלים המתישבים ילבנו בידיהם מחומר הנמצא במושבה, ואת הגגות לכסות בפח. וכך בנינו שבעה בתים. עשיתי חוזה עם בית מסחר־עצים בצפת, שישלח לנו את העץ הנחוץ לבניני המושבה. כידוע, אז לא היו עוד כבישים בשביל עגלות; צריכים היו להוביל את הכל על גמלים. העץ לא היה מוכן בצפת – הסוחר הצטרך להביאו מעכו על גמלים. והימים – ימי תחלת חשון, ראשית ימי הגשמים. והיורה הקדים לבוא, והדרכים נתקלקלו. אי־אפשר היה להביא את העץ. קירות הבתים נבנו מלבנים בלתי־שרופות – הגשמים ירדו עליהם ונהרסו הקירות והבתים נפלו. אך רוחי לא נפל בי, אמרתי: “לבנים נפלו וגזית נבנה”.
עשיתי חוזה עם חוצב־אבנים ערבי שילמד את המתישבים מלאכת חציבת אבנים. ביחד עם האומן הערבי התחילו המתישבים לחצוב אבנים, ושוב נבנו הבתים, עשרה בתים של אבני גזית. בינתים הגיע גם העץ הנחוץ. כסינו את הגגות בפח. המתישבים התחילו לעבוד בשדה, לחרוש ולנטוע. נסינו גם לחפור באר, אך לא מצאנו מים. שתו ממי הירדן. רבות סבלו המתישבים מן הקדחת וכו', ורק הודות לאהבתם הגדולה ולמסירותם ולמרצם החזיקו מעמד. הכסף המעט אזל מהרה. ובראותי את מצב המושבה, שאני הייתי המתחיל בבנינה, הרגשתי חובה לדאוג לה ולתת לה את עתותי ומרצי. התפטרתי ממשרתי, משרת מנהל בית־הספר בראש־פנה, והקדשתי את כל זמני ועמלי לשכלול משמר־הירדן.
בימים ההם, שנת תרנ“ב, בא מר מרדכי אדלמן בשם לשכת בני־ברית בירושלים, והציע לפני ליסד לשכה לחברי “בני ברית” בצפת. הוא בקש ממני רשימת האנשים מצפת והמושבות הראויים, לדעתי, להכנס כחברים בחברה הרוממה הזאת. (כדי ליסד לשכה כזאת דרושים לכל הפחות עשרים חברים). קבלתי את ההצעה בשמחה, ויחד התיעצנו ע”א האנשים שנוכל להכניסם תחת כנפי האגודה. ידוע ידענו את המכשולים הרבים שיעמדו על דרכנו בצפת זו, שממשלת החושך וההזיה והבערות שלטה בכל פנותיה, וממשלת החלוקה משלה בה ביד תקיפה. ידענו, כמה יקשה לחדור לתוך מחשכיה באור מנורת־הזהב של ב“ב, וכמה יקשה למצוא בה מספר אנשים שירהיבו להכנס כאחים לאגודה, שכל עניניה מתנהלים בלשכות חשאים. לכן החלטנו להכניס תחלה לאגודה את טובי אחינו מאכרי ראש־פנה ויסוד־המעלה; וביום עשרים לחדש אייר תרנ”ב עלינו לצפת, ובבית אחינו מר יצחק אפּשטיין, שהיה אז מנהל ביה“ס בצפת, נתאספנו כעשרים איש – כלנו מראש־פנה, מלבד ה”ה יצחק אפּשטיין, יצחק יעקב הורוויץ (מורה בביה“ס הנ”ל) ופנחס הורויץ (פקיד בבית מסחר). אלה היו צפתים. פתחנו את הלשכה בשם לשכת “גליל”, ואני נבחרתי לנשיאה. פנינו במכתב אל הלשכה הגדולה בניו־יורק, וזו שלחה לנו את ה“צ’רטר” (התלוי עד היום בלשכת “גליל” שבצפת). לאגודה נכנסו אח"כ כארבעים חבר מהמושבות ומצפת. היו אלה ימים טובים ללשכה. לאספות שנערכו בכל חצי־חודש היו באים כל האחים, והעיר צפת היתה כמרקחה מדי בוא האחים מהמושבות רכובים על סוסיהם בלילה.
בישיבה הראשונה של לשכת “גליל” נתקבלה החלטה ליסד בצפת ספריה. הלשכה הקדישה סכום הגון לכך וגם האחים נדבו סכומים הגונים וספרים. ספריה זו היא שהביאה את שביבי האור הראשונים לעיר צפת והפיצה אותם במבואות האפלים וסיעה הרבה לפתוח רוחם של צעירי הדור שהתגעגעו להשכלה. יסוד ספריה בצפת בעת ההיא… זה היתה מהפכה שלמה, ודרושים היו לכך אומץ־לב ומרץ ועזמה יוצאים מן הכלל. צריכים היינו להזדין למלחמה ב“עטלפים השחורים”. ואמנם, מקץ ימים הציקו לנו מאד. לא עברו שתי שנים והרדיפות התחילו. התעוררו קנאים מצפת, ובכחם כי עז בימים ההם רדפו את האחים מבני־העיר ואימו עליהם להפסיק להם את מתן החלוקה – חלק גדול של הפרנסה, ביחוד החלוקה של בני כולל אונגריה, – ורבים משכו את ידם מהלשכה ולא בקרו את אספותיה. גם את באי־הספריה רדפו בכל מיני רדיפות והתנפלו עליהם בקללות ובחרפות. אח מבני־ברית היה כמפלצת בעיניהם. כל מיני דבות רעות הוציאו על הלשכה ואגדות נוראות הפיצו בקהל אנשי־צפת. והפקידות של המושבה, שגם היא משלה בעריצות ודכאה את רוח האכרים בשיטת התמיכה הידועה, בהרגישה שאגודת ב"ב היא כח, ובראותה את הקשר והאחוה והאחדות ששורר בין האחים, – פחדה אף היא, שמא ביום מן הימים, יתעורר הכח הזה נגד עול העריצות וממשלתה ימוט – והתחיל לרדוף את האכרים שנכנסו לאגודה, ופקודה יצאה אליהם מאתה לצאת מן האגודה.
אנכי הוכרחתי לצאת לחוץ־לארץ בעניני המושבה משמר־הירדן כמבואר להלן, ולא יכולתי לעשות דבר כנגד הרדיפות – עד ששבתי מחוץ־לארץ. בשנת תרנ"ה שוב נתעוררו פעולות הלשכה. ואז התחזקה ביתר שאת, עד שנכנסו אליה גם מפקידי המושבות. פעולות הלשכה, דבר הבית שבנתה, התמיכות שנתנה במשך הזמן, ההרצאות שסדרה וכו' ― כל אלה כתובים בספר הזכרונות של הלשכה.
כאמור, התפטרתי ממשרתי והתחלתי לעבוד במושבה משמר־הירדן. חלקתי את המגרשים לנטיעת כרמים – והתחלנו לנטוע.
בעת שקניתי את האדמה ממר ליובובסקי, נמסרו לנו גבוליה. והנה, כאשר יצאו האכרים לחרוש את האדמה, התנפלו עליהם הערבים, שאדמתם גובלת עם אדמתנו, ורצו לגרשם, באמרם שהאכרים נכנסו לגבולם. הדבר הגיע לידי הכאות מצד הערבים, ויחמסו מאתנו כשבעים דונם. הגשתי קובלנה למשפט הממשלה. מטעם הממשלה נשלחו חילים ואסרו חמשה־עשר מהערבים עם השיך שהם בראשם. ודבר־משפט יצא שיבקשו מאתנו סליחה וישלמו את הוצאות המשפט ויחזירו לנו את שבעים הדונם שעשקו בשעת הריב. נצחנו – אך הנצחון עלה לנו בסכום לא־קטן; כי בתורכיה של הזמן ההוא לא יכולנו לזכות במשפט, – גם אם צדקנו בכל, – בלי מתן־ביד על ימין ועל שמאל, כידוע.
בינתים נתוספו עוד אכרים אחדים במשמר־הירדן, שקנו חלקות בכספם הם ובנו להם בתים לשבת. כנהוג, לא היה להם כסף די גמר בנין הבתים והקמת רפתים לבהמתם ונטיעת כרמים, – ויפלו גם הם למשא, עד כי הוכרחתי לדאוג גם להם: לקחת בהקפה חמרים לבנין ולהמציא כסף לכלכלת הנפשות.
המנוח ש. ברזלי התענין הרבה במשמר־הירדן, והוא הכניס אותי ואת ד"ר יצחק אפּשטיין לאגודת “בני משה” הידועה.
בעת ההיא היה המנוח בינשטוק, ראש הועד הפועל של חובבי ציון מאודיסה – ביפו, והוא התענין מאד במושבה משמר־הירדן. הוא בקר את המושבה והתכונן לשלוח דו“ח על מצבה לועד חו”צ באודיסה, ולהציע לו שיקחנה תחת מחסהו. בינשטוק שב ליפו, ובטרם הספיק להכין את הדוה“ח חלה ונפטר, והענין נשאר תלוי ועומד. אמנם, הועד האודיסאי שלח מעט עזרה, כי המושבה הלא נוסדה ע”י בא־כחה ה' אונגר – יהודי גרמני שישב אז בירושלים, והיה אח לבני־ברית בברלין. הוא כתב לי שאבוא לירושלים לקבל את כסף התמיכה שנשלח מ“עזרה” על־ידיו.
בשובי מירושלים עם כסף־התמיכה נסעתי בעגלתו של הר' סנדר חדד מפתח־תקוה, ובאמצע הדרך לזכרון־יעקב, לפני הכפר קלקיליה נהפכה העגלה ורגלי השמאלית נשברה. בקושי רב ובמכאובים נוראים, הובאתי לכפר לבית השיך, שהקצה בשבילי חדר עליה בחצרו, חדר ומטה בו וכסא ושולחן. הוא הביא גם איזה שיך מומחה שחבש את רגלי. כתבתי פתקא לד“ר שטיין ביפו ע”א האסון שקרה לי, והד"ר שטיין אמנם בא עוד באותו לילה לכפר קלקיליה; אך כיון שהרגל כבר חובשה, וגם צבתה, ראה שאין לעשות מאומה לפי־שעה. גם אחי שלמה (ז"ל) בא וישב עמי בבית השיך.
שכבתי בבית השיך שנים־עשר יום. השיך התיחס אלי בידידות רבה ועשה בשבילי יתר על המדה ודאג לכל צרכי. – מקץ שנים־עשר הימים רציתי לשלם לו כסף – אך הוא מאן לקבל ועוד מצא את עצמו נעלב ע"י כך. כעבור איזה זמן שלחתי לו שני בקבוקים סירופ טוב ומכתב תודה.
כשנודע בראש־פנה דבר האסון אשר קרני, באו שמונה אכרים מידידי וקרובי ואמרו להוביל אותי ליפו. נסו לקחת אותי בעגלה, אבל אי אפשר היה הדבר, כי הכאב היה גדול מאד; נסו לשאת אותי על מטה מקושרה בין שני גמלים, ולא עלה בידם. עד שסוף־סוף שכרתי ששה ערבים והם עם שמונת אכרי ראש־פנה נשאו אותי על מטה, לאט־לאט, שתים עשרה שעות, עד שהביאוני ליפו לבית אחי שלמה. שם שכבתי עוד כחודש ימים עד שיכולתי לרדת מהמטה ולנסוע הביתה. – רגלי השבורה, אמנם נרפאה אך נשארה קצרה מהימנית הבריאה בערך ס“מ אחד, כי השיך לא חבש את הרגל קשר אל קשר יחדיו. כעבור זמן מה ראה הד”ר מזיא את הרגל ואמר לי כי צריך לשוב ולשבור אותה ולחבשה עוד פעם למען הישירה. אך אנכי לא הסכמתי לסבול שוב את המכאובים שהיו זכורים לי היטב.
נסעתי הביתה, באתי למשמר הירדן וראיתי את המצב כי ברע הוא מאד; כי התמיכה שבאה שלא בזמנה ושלא כפי הסכום הנחוץ, לא הביאה כל תועלת ממשית.
כל מגמתי ומטרתי ביסוד משמר־הירדן היתה, להראות דוגמה של מושבת פועלים, העובדים עבודת אדמה, בלי פקידים שמקבלים משכורת גבוהה ובכלל בלי פזור כספים על ימין ועל שמאל, כמנהג הפקידות אז. לפיכך לא ישרה עבודתי בעיני הפקידות, וכל מה שהיה לאל ידה לעשות על־מנת להניח מכשולים על דרכי, לא מנעה ממני. ביחוד השתדלה שלא אשיג תמיכה מהברון. ובינתים נשתקעתי בחובות: לסוחרי צפת בעבור חומר לבנינים, וגם לויתי סכומי כסף לכלכלת האכרים ונפשות ביתם, ולהחזקת הקים, שלא יחרב.
בימים ההם הייתי בבירות לרגל עסקי המושבה, ונסעתי משם ליפו באניה. בעלותי על האניה והנה תמונה נוראה לפני: מטר־עוז בחוץ; האניה כבר מוכנה להפליג; הערבים בעלי הסירות הביאו יהודים, כחמישים נפש, מאניה אחרת שעמדה בה בהסגר, כדי להעלותם לאניה זו המפליגה ליפו; כחצים כבר עלו על האניה וכחצים עודם בסירות, והערבים אינם מעלים אותם עד שישלם כ“א סכום יותר מן הרגיל. בין הנוסעים יש נשים וקטנים. צעקה נוראה ובכיה. רב־החובל נוזף בספנים, על שהביאו את האנשים הללו: האניה צריכה להפליג, והשעה – תחלת הלילה, וגשם סוחף יורד… פניתי אל רב־החובל בתחנונים, שיחכה זמן קצר, וקבלתי על עצמי לסדר את הדבר. דברתי אל בעלי־הסירות הערבים דברים קשים, אף אמרתי להם כי ארד אל החוף ואפנה אל הואלי בקובלנה, כי אסור להם לקבל בעבור הסירות יותר מכפי הקבוע עפ”י החוק. כשמוע הערבים את דברי ואת ה“טון” שבו נאמרו, התרצו לקבל כפי שקבעתי בעד כל נפש. שלמתי להם את הכסף לפי מספר הנפשות והעליתי את כל האנשים עם חפציהם וסדרתים למקומותם בעזרת רב־החובל. עכשו נטל עלי לקבץ מהאנשים את הכסף דמי האניה, עשרה פרנק לכל נפש, וגם מחיר הסירות ששלמתי. התחילה סדרה חדשה: חלק מהאנשים אמרו שאין להם כסף… בקושי ובטורח, ובעזרת אחדים מן הנוסעים, עלה בידי לקבץ את הכסף, ונשארו אחדים שלא שלמו את כל הכסף, בטענה שאין להם. באניה ההיא נסעו גם שני האדונים סגל ושניאור מחדרה, מבירות ליפו נסעו, והיו עמי במחלקה השניה, והם שהשתתפו עמי בתשלום החסר לסלוק הוצאות הסירות ודמי האניה.
לאחר שגמרתי לסדר את כל הענינים האלה נגש אלי מבין הנוסעים אחד קצר־קומה ופנה אלי בדברים האלה: אדוני יסלח לי מאד, משתוקק אני לדעת את שם אדוני, שראיתיו עמל ומשתדל כל־כך בעדנו; הלא רואה אני שאיננו סרסור בשכר, ועוד נתן מכיסו. אמרתי לו את שמי. אז נפל עלי האיש בנשיקות והגיד לי את שמו: ― שיכוויטש; הלא אחים אנחנו, אדון שוב, אחים ל“בני־משה”. מובן כי שמחתי מאד על כך.
עכשיו עמדה לפנינו הדאגה להכנסת האנשים ההם ליפו. הדבר היה אז קשה עד למאד; רק בבקשיש גדול יכלו להכנס – ואלה היו כארבעים נפש! ביפו בא הסרסור חיים גדליה (כי רק על־ידיו היו נכנסים בבקשיש) ולא בוש לבקש חמשה־ששה נפּוליון ויותר לגולגולת. סוף־סוף השתויתי עמו: נפוליון אחד לכל נפש… וכיון שנמצאו בקרב הנוסעים גם אחדים עם תעודות אוסטריות (אלה יכלו להכנס בלי בקשיש, ע"י הקונסול), סדרתי שחלק מהם יכנסו בזכות התעודות, כך הבאתי אותם כלם ליפו.
כעבור ימים מספר מהלך הייתי ברחוב עם מר בינשטוק ז“ל, ראש הועד־הפועל של חו”ץ, ולפנינו הולכים שני אנשים ומדברים זה עם זה. והנה שומע אני אחד אומר לחברו ומרמז עלי: הנה הסרסור שהיה עמנו באניה… הוא קבל מאתנו ריוח הגון.
כדאי כאן להזכיר את האפיזודה המענינת דלהלן:
בעת נסעי עם ה' בינשטוק לבקר את משמר־הירדן (כפי שהזכרתי בעמוד קל"ז), נסענו יחד עם הר מרגובסקי וה' מרגלית קלווריסקי (ש"ב של ה' קלוריסקי הידוע) לבקר גם את המושבה בני־יהודה, בעבר הירדן. בדרך, נכנסנו לפי הזמנת הבידואים, לאהליהם לשתית קפה, ושם מצאנו גם שני בידואים אורחים. אחד מהאורחים הוציא מתוך כיסו את קלמרו וכתב לפנינו באותיות עבריות אשוריות את המלים: “אנכי ה' אלהיך”! על שאלותינו והתפלאותינו מנין לו זה, אולי הוא מבני חבר? לא קבלנו ממנו שום תשובה. תיכף ישבו על סוסותיהם נפרדו ונעלמו למדבר.
פרק יט 🔗
החלטה לנסוע לחו“ל. – שליחות ביה”ח “שער ציון”. – במצרים. – בני. – שני בחורים. – בני בבה“ס בקושטא. – רעידת אדמה בקושטא. – ד”ר העציוני. – בבולגריה. – גונבים ממני את כספי. – איש נוצרי עוזר לי. – הסבל בבודפסט. – האכסניה. – ראש הקהלה האורתודוקסית. – אצל האמרכל פרנקיל. – התעודות שלי אינן מתקבלות. – נחוצה תעודת כולל אונגריה. – הד"ר קיזרלינג. – הקהלה הריפורמית נבהלה מהשם ירושלים. – אלבומים וסרטים. – חושדים אותי. – חזנים. – יהודי מכיר אותי. – והתשועה באה. – מכירת האלבומים. – נסיעתי לוינה.
המצב במשמר־הירדן הלך הלוך ורע. לא באה כל תמיכה עוד. האכרים היו מוכרחים ללכת למושבות הברון, לבקש להם עבודה, ומשום כך היו עוזבים את מעט הכרמים שכבר נטעו, וזה גרם הפסד רב, וגם קשה היה לאכרים לעזוב את המושבה. ראיתי כי אין עצה אלא שאסע לחוץ־לארץ, להשתדל ולמצוא את התמיכה הנחוצה לשכלול המושבה.
כסף לנסיעה לא היה לי. נסעתי ליפו, להכין לי שם את התעודות בשביל הנסיעה ולמצוא מוצא לכסף להוצאות־הדרך. בהיותי ביפו הציעו לפני ידידי הרה“ח ר' יחיאל מיכל פּינס ז”ל ומר שמעון רוקח ז“ל, גבאי בה”ח “שער ציון” ביפו, שאקבל את השליחות לעשות תעמולה בחו“ל לטובת ביה”ח הזה, וביחוד, שאבקר לשם כך את לשכות ב“ב באירופה; כי בה”ח נמצא בהנהלת הלשכה “בני־ברית” ביפו. קבלתי את השליחות הזאת ברצון, בחשבי, כי עם זה וע“י זה אוכל להתראות עם גדולי היהודים וחובבי־ציון בגרמניה ובצרפת וכו' ולהשתדל לטובת המושבה. הכינותי לי את התעודות בירושלים וביפו, משתי הלשכות, ומהחכם־באשי, ומיתר אנשי־שם. הלשכה “שער ציון” ביפו נתנה לי להוצאות־הדרך הראשונות עד למצרים. וכך יצאתי מא”י בתקוה, כי עוד מעט ותושע משמר־הירדן, וכי יעלה בידי לעשות גם דבר גדול בשביל בה"ח.
בקרתי את לשכות ב“ב בקהיר, באלכסנדריה, בטנטא ועוד, ושלחתי את הסכומים בראשונים לבה”ח שביפו.
בצאתי מארץ־ישראל היה בני (ז"ל) כבן ארבע עשרה שנה, ולא יכולתי לעזוב אותו בלי השגחה. ובימים ההם קבלה הפקידות של הברון נערים ללמד אותם עבודת־אדמה וגננות, במטרה לישבם אח"כ כאכרים על האדמה. בין אלה נתקבלו גם שני בחורים קרובים ממשפחתי, מאלה שהבאתי עמי מחוץ־לארץ בהיותי שם בפעם האחרונה, וגם את בני (ז"ל) הכנסתי בין התלמידים האלה, שלמדו בהנהלתו ובהשגחתו של מר יצחק אפּשטיין.
בעת ההיא בא ה' שיד, המפקח הראשי על המושבות בא“י, לפקח, כדרכו תמיד, על הישוב, ומפני איזה סכסוך ע”ד שדוך של אחד משני הבחורים הנ“ל, שלא הסכים בזה להצעתו של שיד, גזר שיד להוציא את הבחור מתוך מספר התלמידים, והבחור הוכרח לעזוב את הארץ. עמו יצא גם חברו – הבחור השני. וכיון שידעו הבחורים שאני, הדוד, נמצא במצרים, עשו דרכם לשם, ולקחו גם את בני עמהם. והנה ביום בהיר אחד אני מקבל טלגרמה מאלכסנדריה שהבחורים באו שמה, ובני (ז"ל) בתוכם כתבתי להם שיבואו לקהיר וישבו עמי יחדיו עד אחרי חג הפסח, אז נסעתי אתם לאלכסנדריה, ושם השתדלתי בעזרת הרה”ג חזן, החכם בשי, והכנסתי את האחד אצל הברון מנשה, לנהל את עבודת הגנים והפרחים שלו באלכסנדריה וסביבתה, ואת השני הכנסתי אצל האחים אגיון, בתור מנהל המשקים שהיו להם בכפרים במצרים. זה האחרון, מר נתן כץ, נשאר במצרים עד היום, נשא לו אשה מא“י, בת ש”ב השו“ב מזכרון־יעקב, ויש לו בנים מלומדים. בנו הבכור, יוסף כץ, נהרג בנפלו מאוירון; הוא היה אופיצר בגדוד האוירונים ויד ימינו של ז’בוטינסקי (ז. הספיד אותו בעתונים). אביו מר נתן כץ (ז"ל) היה אגרונום־מומחה ועליו סמכו במצרים בקניות אדמה, והיה לו שם בין גדולי הארץ. משפחתו היא אחת המשפחות המצוינות בעיר קהיר, משפחה עברית במלוא מובן המלה. השני, מר דוב הרשקוביץ, שב לא”י, והוא אכר במושבה תבור (מסחה). ואת בני ז“ל, שהביע חפצו בהחלטה גמורה להשתלם בלמודים, לקחתי עמי בנסעי ממצרים, והכנסתיו בעיר קושטא לביה”ס של הממשלה “גלטא־סוריי”, לאחר ששכרתי לו מורה פרטי שיכין אותו למחלקה הרביעית.
בינתים התחלתי להשתדל בועד הקהלה העברית שתקציב איזה סכום בשביל בה“ח שער ציון ביפו. בהיותי פעם בבית הועד של הקהלה ברחוב פירו (הדבר היה בשעת צהרים), והנה שומעים אנו רעש נורא. תחלה חשבנו כי השולטן עובר ברחוב, בדרכו לנסוע בכל יום ששי להתפלל, ― ומכאן השאון; אבל מיד נוכחנו לדעת כי זו היא רעידת־אדמה שארכה רגעים אחדים. נחפזנו החוצה, ומה נבהלתי בראותי את הבתים מתנועעים והרבה מהם מתמוטטים ונופלים, ואנשים נהרגים. בני (ז"ל) היה ברחוב גלטא, – רצתי מהרה לראות את שלומו. מצאתיו בבית ר' אליעזר שכטר, השו”ב בקושטא, – לכולם שלום, אף כי באותו רחוב נפלו אבנים מעל קירות הבתים. במקום אחד, בביח"ר, ששם עשו כלי זהב וכסף, נפל האולם הגדול ורחב־הידים ונהרגו אנשים למאות. אנשי העיר, בפחדם פן יתחדש הרעש, ― כי כן נבאו אחדים, – יצאו כולם מן העיר לשבת בשדה. במשך שבועים ישבו באוהלים שהקימו מסדינים ושטיחים, וגם אני הוכרחתי להתגולל בשדה. מבית השולטן חלקו בכל יום ככר לחם ונר לכל איש.
הקהלה העברית בקושטא הקציבה סכום קטן בשביל ביה“ח. בקושי רב עלה בידי לעזוב את קושטא על מנת לנסוע הלאה, ובזה עזר לי הרבה ד”ר יהודה הולצמן, הסופר הידוע בשעתו, שהיה כותב ב“המליץ” וב“הצפירה” בשם “ד”ר העציוני" או “יהודה הרופא”. הוא היה רופא־חולים בקושטא ובלשן בשפות שונות. אח"כ שמעתי שנהיה ליועצו של השח הפרסי.
לא היה לי כסף בלתי אם להוצאות הדרך עד וינה, וברצותי לבקר גם את עיר רוסשוק בבולגריה, ובודפסט באונגריה, נסעתי מקושטא באניה עד עיר ורנא בבולגריה, ומשם ברכבת לעיר רוסשוק. ואחר שגמרתי את עבודתו ברוסשוק, עליתי בספינה שעל נהר הדונאו עד עיר אורסובא, ומשם אמרתי לנסוע ברכבת לבודפשט ולווינה.
באניה על נהר הדונאו התודע אלי צעיר אחד שהיה לבוש בגדים יפים, מדבר גרמנית, צרפתית, בולגרית ורומנית, ואמר לי כי גם הוא נוסע לווינה, להשתלם בלמודים. בסעודת הערב כבדתי גם אותו ממה שהיה לי במזודה שלי. בכיסי, כאמור, לא היה לי אלא כמה שנחוץ להוצאות עד וינה. ישנתי על מכסה האניה – והנה בבקר השכם אני קם, והילד איננו, וצרור הכסף ועוד נירות נחוצים נעדרו מכיסי, וגם כובע חדש, שקניתי בקושטא, איננו. נקל לשער מה מאד נבהלתי. פשוט כמוכה רעם הייתי. כי מה אעשה עכשו? אין לי אפילו במה לשלם לסבל שישא את חפצי מהאניה אל החוף באורסובא. לשוא התאוננתי לפני רב־החובל, – מה יכול הוא לעשות? מי יודע באיזה חוף ירד הצעיר, כי האניה עמדה כל חצי־שעה בתחנה אחרת. מאיזה מקום בא הצעיר – כמו כן לא ידעתי. ככה ישבתי בצער ובדאגה, כאיש אובד עצות. על האניה הזאת עלה יחד עמי ברוסשוק גם איש נוצרי ואשתו, ילידי שטייארמרק. האיש ראה את יסורי, ושאלני במה יוכל לעזור לי. ספרתי לו את הענין, ואמרתי לו, כי לוּ יכולתי להשיג הלואה להוצאות־הדרך עד בודפסט, והיתה זו הצלה־פורתא. שם אני מקוה למצוא מקור לכסף – ואשלם בתודה. והאיש השטייארמרקי הציע לי בטובו להלוות לי את הסכום הנחוץ, אך בתנאי שאשלם לו את הכסף תיכף ומיד בבואנו לתחנת הרכבת בבודפסט, כי עליו להפרד ולנסוע הלאה משם לארצו. התנאי היה, אמנם, קשה לי, כי איפה אקח כסף מיד לבואי אל התחנה? אבל באין ברירה שמתי מבטחי בעה"ש, ואף נודע לי שהרכבת שוהה כשעתיים בתחנת בודפּסט, והיה לי איפוא זמן כל־שהוא לחפש עצה. והלא יש לי חפצים ששוים יותר… קבלתי את ההלואה על תנאיה והאיש שלם בעדי לסבל, ובמלון, ובעבור הרכבת עד בודפסט. בבואנו שמה, נגש אלי סבל יהודי לקחת את חפצי העירה. אמרתי לסבל כי צריך אני לשלם לבן־לויתי סכום כסף, ובקשתי ממנו שיתן לי את הכסף, ובבואנו העירה אשלם, והחפצים יהיו אצלו עד שאשלם לו. הסבל היהודי שלם את המגיע לבן־לויתי וישים את החפצים על עגלת־היד שלו וילך עמי העירה. בדרך אומר לי הסבל, שאם טוב הדבר בעיני, אוכל להתאכסן בביתו, כי יש לו אכסניה טובה. שמחתי מאד להצעה, כי לפיה לא אצטרך לחפש מיד אחרי כסף כדי לשלם לסבל, וגם לחפש אכסניה. קבלתי ברצון את ההצעה להתאכסן אצלו: בינתים תהיה לי שהות למצוא מוצא לכסף. ואמנם, גם האכסניה היתה טובה, ונהניתי. האיש והאשה היו אנשים טובים, ויהודים נאמנים וישרים, האיש עבד לשעבר בצבא, ורק לאלה היתה זכות הסבּלות באוסטריה….
לעיר בודפסט באתי ביום עש“ק. בו ביום לא יכולתי לעשות מאומה, ביום השבת, בהוכחי בבעל האכסניה שלי שהוא יהודי טוב, ספרתי לו על האסון אשר קרני בדרך נסיעתי ושאלתי ממנו עצה, אל מי אפנה להשיג עזר בשביל ביה”ח, או לכל הפחות – להשיג הלואה שתספיק לי להוצאותי כאן ולנסיעתי עד וינה. האיש יעצני לפנות אל מר רייך, ראש הקהלה האורתודוקסית, שהוא איש ישר ויהודי טוב. שמעתי לעצתו, והלכתי ביום הראשון לבית הועד של הקהלה האורתודוקסית. מצאתי שם את האדון רייך, התודעתי אליו, הראיתי לו את תעודותי וספרתי לו את עניני, ושאלתי אם יוכל לתמוך במפעל שהנני נוסע למענו, ולהלוות לי כדי הוצאותי עד וינה ובעד האכסניה. ה' רייך קבל אותי בסבר פנים יפות; אבל… התעודות שלי היו מהרה“ג אלישר ז”ל, שהיה אז חכם בשי בירושלים, מר' יחיאל מיכל פּינס ש“ל, מהרה”ג ר' נפתלי הרץ הרב ביפו, ז“ל, וכמו־כן מה”ה יעבץ ובן־יהודה ומלשכות ב“ב וירושלים וביפו. כשראה ה' רייך את התעודות האלה אמר לי כי לצערו איננו יכול לעשות כלום בשבילי, כי יש להם תקנה שלא לתמוך אלא במי שיש לו תעודה מהרבנים והממונים של כולל אונגריה, ומכיון שאף אחד מאלה החתומים על תעודותי אינו ידוע לו, אי אפשר לו לעשות למעני מאומה. והוא יעצני לפנות אל הגביר פרנקיל, שהוא אמרכל של הכולל בא”י: אולי יוכל מר פרנקיל לעשות דבר־מה לטובתי
ההכרח לא יגונה, הלכתי לבית ה' פרנקיל. מצאתיו יושב על הספר ולומד. והאיש עשיר. ספרתי לו קצור את עניני והצעתי לפניו את בקשתי. אף הוא שאלני, אם יש לי תעודות מרבני כולל אונגריה וממוניו, וכשעניתיו בשלילה והוספתי כי אמנם יש לי תעודות מרבנים אחרים, אמר לי, שאם אין לי תעודה מכולל אונגריה, איננו יכול לעזור לי – והוציא מכיסו איזה מטבע, כמדומני קורונה, ובקש להושיט לי. נכלמתי מאד ופניתי לו עורף ויצאתי מביתו בבושת־פנים ובכאב לב. כמעט שנתעלפתי מהתרגשות. מצאתי את עצמי במצוקה גדולה ואובד־עצות.
ביום השני נודע לי כי בבודפסט נמצא הד“ר קיזרלינג. אמרתי בלבי: החכם הזה ודאי ידועים לו שמות אלה החתומים על תעודותי – אנסה לפנות אליו, אולי… הלכתי לביתו, ולדאבוני לא מצאתיו. המשרתת אמרה לי כי נסע לאיזה מעון־קיץ, ורק ביום הרביעי ישוב לביתו. חכיתי. ביום הרביעי שוב הלכתי לבית הד”ר קיזרלינג, והפעם מצאתיו. שלחתי עם המשרתת את כרטיסי, הוא קבלני בשמחה ושמע את דבר בשים־לב ואמר לי, כי הוא בעצמו אין בידו לעשות למעני אך נתן לי מכתב לאיזה ד"ר, שהוא מזכיר הקהלה הריפורמית, בבקשה להתענין בי ולעשות כל מה שיש ביכלתו. הלכתי עם המכתב לבית הועד של הקהלה הריפורמית, מסרתי את המכתב למזכיר, משרדו היה בקומה השלישית של בית הועד. המזכיר נתן לי פתקה וכרטיס, ואמר לי שארד למטה, לאולם שיושבים בו חברי הועד. בבואי שמה, ראיתי והנה כבר נצבת שורה ארוכה של אנשים ונשים, שבודאי גם הם מחכים לתורם, להכנס עם בקשותיהם. אף אני התיצבתי בשורה, כי לא היתה לי ברירה אחרת. וכשהגיע תורי נכנסתי לאולם גדול. מסביב לשולחן, כחצי גורן עגולה, יושבים כחצי תריסר אנשים מגולחי־זקן, כלם בעלי כרס, פנים שמנים… הכרת פניהם ענתה בם, כי לא מהם אושע. אמרתי לעזוב את האולם מיד, אך התאמצתי ונגשתי אל השולחן ונתתי להם את הפתקה של המזכיר. בפתקה היה כתוב שאני מירושלים. פתח אחד מהיושבים – כפי הנראה, ראש הועד – וקרא בכעס: לנו אין כל עסק עם ירושלים! לא! לא! אין אנו רוצים לדעת… לא נתתיו לגמור את דבריו, ואמרתי לו: אדון, אל נא יכעס; מקוה אני, כי עוד יבוא יום ואתראה עמך בירושלים שלי… ושלום! יצאתי בפחי־נפש, אבל בספוק נפש על שלא נהניתי מאלה.
סובבתי בעיר; לא יכולתי לשוב לאכסניה, ובהתהלכי ברחוב והנה רואה אני באחד החלונות של חנות־ספרים גדולה מוצגים כרטיסי “לשנה טובה” בשביל ראש־השנה הממשמש ובא. נזכרתי כי במלתחתי יש לי מספר הגון של כרטיסי “לשנה טובה” עם פרחי א“י, שקניתי מהרה”ח זאב יעבץ על מנת למכרם בחוץ־לארץ, וגם אלבומים נתן לי מר יעבץ לתעמולה… מיד שבתי לאכסניה והוצאתי ממלתחתי אלבום אחד וכרטיסים אחדים, והלכתי להראותם לבעל־החנות הנ“ל. האיש התענין בהם, וגם מצאו חן בעיניו; אבל, אמר לי, אדוני רואה כי בחנותי נמצאים רק דברים כאלה בשפות האונגרית והגרמנית. אצלי קונים רק היהודים הריפורמים שאינם יודעים עברית. איעץ לאדוני שילך לבית מסחר ספרים של האורתודוקסים; שם תוכל למכור את הסחורה שלך. הוא נתן לי כתובת של בית מסחר ספרים מכל המנים – והלכתי שמה. ואמנם, היה זה בית מסחר ספרים עברים, וגם כרטיסי “לשנה טובה” בעברית נמצאו בו. הראיתי לבעל החנות את הסחורה שלי, והיא מצאה חן בעיניו מאד, אף הוא שאלני, אם יש לי תעודות מירושלים על אישיותי וישרי, ובקש ממני סליחה על כך, באמרו, שאיננו מכיר אותי ואיננו יודע מי הוא זה יעבץ בעל האלבומים. לשוא הראיתי לו את תעודותי – הוא אינו מכיר את האנשים. ושוב: רק תעודה מאנשי כולל אונגריה טובה היא בעיניו. נוכחתי שהאיש חושד בי שאני מחברת המסיתים, וגם באלבומים הטיל חשד שזה מעשי המיסיון… בקשתי ממנו, שירשה לי לכהפ”ח להניח אלבום אחד וכרטיסים אחדים בחלון חנותו; אולי ימצא איש שיקנה אותם, ויקבל הוא מזה קומיסיון, – ובקושי הסכים לכך. כה עזבתי את הסחורה בחלון החנות, ושבתי אל האכסניה.
מהלך אני ברחוב, ראשי מלא מחשבות נוגות, ולפני הולכים שני יהודים. שומע אני שמדברים ביניהם בענין חזנות ל“ימים הנוראים” הקרובים, ועלה על דעתי: הלא גם אני יודע־נגן קצת, ותפלתי עשתה כבר לא־אחת יותר ממחצה, אולי גם עכשיו תבוא עזרתי ממנה? נגשתי אל האנשים, ואחרי בקשת סליחה שאלתי אותם על ענין התפלה שהם מדברים בה. נודע לי, כי שניהם חזנים הם, המחפשים מקום להתפלל כשליחי־צבור בימים הנוראים, וכעת הם הולכים למלון פלוני, שבאים שמה אלה מהסביבה הנצרכים לש“צ, וגם החזנים באים לשם. שם בוחנים את החזנים ומתקשרים עמהם ע”י חוזה לתפלות החגים. אמרתי ליהודים הללו ש“גם אני בחלומי”, ונלויתי אליהם ללכת עמהם. באתי למלון המדובר, שעמד באיזו סמטה צדדית. נכנסתי לאולם גדול, מסביב לשולחנות ישבו אנשים, אשר רק מתוך שהוגד לי, כי אלה הם הדורשים את החזנים בשביל ה“מנינים” שלהם בכפרים הסמוכים לבודפסט, יכולתי לדעת כי הם מאחינו בני ישראל. אצל כל שולחן עומד אחד החזנים כביכול, ומשמיע את קולו ואת נגינתו. גם אני הוזמנתי להשמיע את קולי; ואמנם מצאתי חן בעיני הבוחן, והוחל מו"מ עמי על אדות שכרי. לא עמדתי הרבה על המקח, ורק התניתי יתנו לי איזה סכום במוקדם, כדי שיהיה לי לשלם את חובי באכסניה. הענין נגמר בינינו – שאשוב עוד פעם למחרת היום, לקבל את התשובה. כך שבתי לאכסניה בקצת תקוה.
ביום המחרת לאמר ביום החמשי בבוקר השכם, הלכתי למקום המיועד לקבל את התשובה, ואולי גם קצת כסף, כפי המדובר. ובלכתי ברחוב והנה לנגדי יהודי, מעמיד אותי בנתינת “שלום עליכם” בהרחבה, כמכיר וידיד, בקראו בשמי. מביט אני על האיש בתמיהה, ואינני יכול לזכור מי הוא. תחלה לא רציתי להשיב לו שלום, וכמעט פניתי לו עורף. כי כבר ידעתי מקרים כאלה בערים הגדולות: נמצאים רמאים, הרואים איש זר מתהלך ברחוב, והרי הם חוקרים על שמו ועל מעשהו ומתודעים אליו כמכירים או כקרובים – עד שמתעים אותו ומוליכים אותו שולל, והוא נופל בידם כקרבן. אך האיש הזה לא הרפה ממני: מה?! איך?! מה שוב איננו מכיר אותי? הלא כמה פעמים הייתי ביתו בראש־פנה ובעין־זיתים, והוא עשה לי כמה טובות, ובהשתדלותו נתקבלה בתי למורה־עברית במושבה טנטורה אצל מאיר דיזנגוף, שהיה שם מנהל בית־חרושת של זכוכית, – ואיך לא יכירני? שמי הוא איסר, מעיר צפת. רק אז נזכרתי, כי אמנם זה הוא האיש. שמחתי מאד על האיש שהקרה ה' לפני, ואמרתי לו: שמע נא, ר' איסר ידידי, אמור לי, האם יש לך מכירים בזו העיר? – איזו שאלה? ענה האיש. כבן־המקום הנני פה, כמעט כל היהודים גרי העיר הזאת יודעים אותי. – טוב מאד, אמרתי לו; אם כן ידידי, לי נחוצה עכשיו טובתך, שלא תעלה לך בכסף – ואדרבה עוד תוכל להרויח ממנה. –
ח“ו, ענה האיש מוכן אני לעשות בשביל ר' דוד שוב כל מה שיש לאל ידי, וכל מה שיפקוד עלי אעשה. – טוב, אמרתי לו. המכיר אתה את בעל בית־מסחר הספרים פלוני? – כן, בודאי; אני נכנס שמה כמעט בכל יום ויום, והוא מכיר אותי וגם מכבדני. – אם כן, לך שמה וראית בחלון החנות מונחים אלבום וכרטיסים אחדים עם פרחי א”י. בעל החנות ודאי ישאלך עלי, כי מסרתי לו את כתבתי ואת שמי, ועליך רק לבאר לו מי אני, להסיר מעלי את החשד שהאיש חושד בי. – איך זה? התפלא ר' איסר, תיכף ומיד אני רץ שמה; איך אוכל לתת שיפול ח“ו אפילו צל חשד על ר' דוד שוב? – ור' איסר מהר לבית־מסחר הספרים האמור. הדבר היה לפני הצהרים. לא הלכתי עוד למלון־החזנים, כי אמרתי אחכה ואראה איך יפול דבר עם ר' איסר שלי. ואחרי הצהרים הלכתי לבית מסחר הספרים. בעל החנות קבל אותי בפנים אחרות, וגם בקש סליחה על הדברים שדבר עמי אתמול, שהיה בהם כעין חשד… ונכנס במו”מ עמי על האלבומים והכרטיסים שלי. הכרתי בפני האיש, כי השפעת ר' איסר היתה עליו. השתויתי עמו בדבר המחיר ומכרתי לו את האלבומים והכרטיסים בסכום שהספיק לי לשלם את חובי באכסניה, וגם נשאר לי להוצאות הנסיעה לוינה. אכן, גם את שכרו של ר' איסר לא קפחתי, חלילה.
פרק כ 🔗
בווינה. – הרצאתי בבית הד“ר שנירר. – הסופר ראובן בריינין. – ההרצאה נדפסה בחוברת לטובת בית החולים. – הוזמנתי לערי גליציה. – בלבוב. – הגאון שמלקיס. – בבית הכנסת של החסידים. – ב”ב בלבוב. – ד“ר זלץ. – יסוד מחנים. – בערי בהמן. – ד”ר ברוידא בפראג. – 33 לשכות ב“ב. – בגרמניה ועוד. – הח' “עזרא” בברלין. – הרה”צ ר' עזריאל הילדסהימר ובניו. – ד“ר הינריך לוה. – במבוס. – מר דוד ולפסון בקלן. – הירחון “ציון”. – בפריז. – הרב צדוק כהן והרב ויסקאפּף. – ביגר וחכי”ח. – הנשיא נרסיס לוין. – הרב לובצקי וחג המצות.
בבואי לווינה עוד היו בידי קרונות אחדות. ראשית־כל פניתי אל האגודה “ארץ־ישראל”, שבראשה עמד הסופר מר ראובן בריינין, ד“ר שנירר, המהנדס יוחנן קרמניצקי ועוד. גם ד”ר טשלנוב נמצא אז בוינה. דרשתי מהם שיתענינו בדבר עזרה לביה“ח “שער ציון” ביפו ולמושבה משמר־הירדן. בעיר וינה עצמה לא פעלתי מאומה. לשכת ב”ב לא היתה עוד בוינה, והיהודים בעיר הזאת היו רחוקים בכלל מרעיון ישוב א“י. פניתי לד”ר גידמן ולד“ר בלוך, מו”ל ה“יודישע וואכענשריפט”, וכלם דחו את בקשתי, ואני יושב באכסניה, וההוצאות מתרבות. עד פעם הועילה לי תפלתי: השגתי מקום להתפלל כש“ץ בביהכ”נ של חסידי טשורטקוב בוינה. כשני חדשים ישבתי בוינה בלי לפעול כלום. ידידי הסופר מר ראובן בריינין, שהייתי כבן־ביתו, לקח חלק במצבי ויעצני להכין הרצאה לפני אספה מצומצמת על הישוב בא“י והמושבות. עשיתי כעצתו ורשמתי לי ראשי־פרקים של הרצאה, ובביתו של ד”ר שנירר התאספו כשלשים איש מטובי הציונים, אלה האמורים לעיל ועוד, והרציתי לפניהם בדברים פשוטים על תולדות המושבות בא“י, ומצבן. הרצאתי עשתה רושם חזק על הנאספים, כי זו הפעם הראשונה ששמעו הרצאה מפורטת על הישוב החדש בא”י מפי אחד האכרים שבאו משם. אחרי שמעם את ההרצאה, הציעו לפני לכתוב את הדברים בספר, והחברה “ארץ־ישראל” תדפיסו על חשבונה ותפיץ אותו לשם תעמולה. הריוח ממכירת הספר יהיה לטובת בה"ח שער ציון ביפו. לי נתנו שכר־סופרים מאתים קרונות. החוברת בשם “דיע בּעשרייבונג דער יודישען קולוניען אין ארץ־ישראל, אונד איהרע געשיכטע”, נדפסה בעיר קראקא, בדפוסו של הציוני מר פישר. בסוף החוברת נספח מכתב בעברית מאת הסופר מר בריינין.
הידיעה ע“ד ההרצאה בוינה נפוצה במהירות בקרב הציונים, ועל אודותיה סופּר באגודות הציוניות בערי גליציה. החוברת שנפוצה עשתה תעמולה גדולה; ולא היו ימים מועטים, קבלתי הזמנות מאגודות רבות בגליציה שאבוא להרצות שם ע”א הישוב בא"י.
נסעתי לעיר לבוב, עפ“י הזמנת הציונים, והרציתי בקלובּ שלהם. הציונים רצו דוקא שאנאם בבהכ”נ של החסידים, ופנו אל גבאי בהכ“נ, שהיו מהנוטים לחבת ציון, ואלה נתנו את הרשיון לכך. צריך הייתי לנאום ביום החמישי בערב, באחד מימי חנוכה. כבר הודבקו מודעות גדולות בכל רחובות העיר, הכל היה כבר מוכן, וכלם חכו בכליון־עינים לשמוע חדשות מא”י מפי אחד האכרים משם. והנה פתאום באו והודיעו בשם הגבאים, שאינם יכולים להרשות לנאום בבהכ“נ, משום שישנם מתנגדים מבין המתפללים החסידים, יען כי ראוני ברחוב והנני מלובש בבגדים אירופיים. עד אז עוד לא ראו איש יהודי בא מא”י והוא מלובש בבגדים כאלה… הציונים, ובראשם האחים ד“ר קורקיס, מו”ל העתון הציוני בשפה הפולנית, ועוד כאלה, היו כנדהמים ולא ידעו מה לעשות; אך לא יכלו לעבור בשתיקה על הבזיון הזה, שהיה להם כמכת־לחי. שאלתי את חברי הועד של הציונים, אם אין בעיר מי שיכול להשפיע על החסידים. ויאמרו לי, כי לו יכלו להשיג תעודה מהרה“ג שמלקיס, שהיה אב”ד בלבוב, שתעיד על אישיותי, היה הדבר משפיע. מיד הלכתי לבית הגאון. קודם שנכנסתי אל חדר הגאון מצאתי שם את הרה“ג רבי אורי, אחד מרבני הב”ד. התודעתי אליו והראיתי לו את תעודותי; דברתי אתו ארוכות על אתרוגי א“י ועל א”י בכלל, והוא התענין מאד בדברים. תומ“י הכניסני לחדר הגאון והציגני לפניו, ואחרי חליפות דברים אחדים עם הגאון על עניני א”י ועל ענין הישוב החדש, הודעתי לו כי רוצה אני לדרוש בבה“כ על הישוב הא”י, ועל בה“ח “שער ציון” ביפו, והריני מבקש מכבוד תורתו שייטיב לכתוב שורות אחדות בפנקסי לטובת הענין שבשבילו אני נוסע. הגאון לא חשב הרבה וכתב בכתב ידו דברים חמים על מטרת נסיעתי, וגם העיד על ישרותי, ועפ”י בקשתי נתן לי גם פתקה מיוחדת לגבאי בהכ“נ של החסידים, כי יתנוני לנאום שם. כיון שבאתי אל הציונים והראיתי להם את התעודה והפתקה, אמרו: עכשו לא ירהיב עוד איש לפצות פה… אין לשער מה גדלה השמחה בקהל הציונים. זה היה בשבילם נצחון גדול. וככה נאמתי לפני קהל גדול של חסידים, שמלאו את בית הכנסת מפה אל פה. דברתי ע”ד חג החשמונאים, ע“ד הציונות והחרדים, – ורבים מהחסידים נרשמו בתור חברים בחברת ישוב א”י. – בלבוב בקרתי גם את הלשכה של ב“ב, ונאמתי בה על בה”ח שער־ציון. הלשכה הקציבה סכום מסוים לתמיכת ביה"ח. בעיר הזאת הכרתי את הסופר ראובן אשר ברוידס.
קבלתי הזמנה לבוא לקרקא, לטרנוב, לפּשמישל ועוד. (בקרקא פגשתי את מר שילר ז“ל, שהיה אז צעיר לימים; מצאתיו בבית הד”ר הורביץ, נותן שעור בתלמוד). בכל הערים האלה נאַמתי בחברות חו“צ, עוררתי תעמולה גדולה בשביל בה”ח, ועשיתי נפשות רבות מבין החסידים לרעיון הישוב. בטרנוב הכרתי את הד“ר זלץ, שבא עמי אח”כ בחליפת מכתבים על־דבר התיסדות המושבה מחנים, שמפני טעמים ידועים לא הצליחה, ונתבטלה, כאשר אספר להלן.
מגליציה נסעתי לערים קליביץ, רטיבור, פפילזין, קרלסבד, פראג, ועוד. בעיר פּראג התאכסנתי בבית הד“ר ברוידא, ששרת בתור רב בעיר הזאת. בכל הערים האלה נאַמתי בלשכות ב”ב, ודברי עשו פרי לטובת ביה“ח שער־ציון. הלשכות הקציבו כ”א סכום מסוים שנתי לביה"ח.
משם עברתי לגרמניה. הלשכה הגדולה בברלין פרסמה בירחונה את דבר נסיעתי ומטרתה, ובקשה לתמוך במוסד שאני נוסע בשבילו; ועפ"י הרשימה שנתנה בידי לדעת זמן הישיבות של הלשכות, כל אחת ביומה הקבוע, בקרתי כשלשים וחמש לשכה, שכלן קבלו אותי בכבוד ומלאו את בקשתי והקציבו סכומים לטובת בית־החולים. בקרתי את הערים: ברלין, שטטין, קטוביץ, פּוזן, שטוטגרט, ליפּציג, דרזדן, קלן, פרנקפורט דמיין, הנובר, ועוד.
בברלין פניתי אל חברת “עזרא”, שבראשה עמדו הד"ר הילדסהימר, וילי במבוס, דורן ועוד, ובקשתי ממנה לתמוך במושבה משמר הירדן, שעזבתיה במצב עגום מאד ובעבורה קבלתי על עצמי את כל טורח הנסיעה הזאת. בינתים כתבתי על כך גם לאודיסה, – ומכל אלה היו לי “הבטחות”, וההבטחות כבר שבעתי די.
בבואי לעיר ברלין היתה ראשית דרכי לבקר את הרב הצדיק ד“ר הילדסהימר ז”ל. באתי לביתו, מצאתי כתוב על הדלת ששעת הבקור היא משעה… עד שעה… ומכיון שבאתי אחרי השעה הקבועה שבתי לאכסניה, ולמחר, כמובן, באתי למועד. נכנסתי לחדרו של הזקן, אמרתי לו את שמי, ומאין באתי. הוא שאלני, מתי באתי לברלין וכשאמרתי לו כי עוד מאתמול הנני בעיר, וגם באתי לביתו אתמול, אך מפני שאחרתי את השעה הקבועה שבתי לאכסניה – התרגש מאד, ואמר: לא, יקירי! לא בשבילך נקבעה השעה. בשביל ארץ־ישראל אין שעה קבועה, בכל עת זמנה… הדלת שלי פתוחה לפניך בכל שעה שתבוא. – בליתי אצלו כשעה. הוא התענין בכל הפרטים שספרתי לו, שאל לשלום האכרים בא"י… מן היום ההוא, בכל ימי שבתי בברלין, הייתי כבן־בית אצל הרב ובניו.
בעיר הזאת הכרתי את הד“ר היינריך לוה שהוציא לאור את העתון “ציון”, שבו השתתפתי גם אני בידיעות מארץ־ישראל. הוא עם מר וילי במבוס נתנו לי כרטיסיהם עם כתובת מר דוד וולפסון בקלן, למען אבקר אותו, באמרם כי הוא ציוני נלהב. בבואי לקלן בקרתי את לשכת ב”ב ונאמתי על ביה“ח. אחרי הנאום נגש אלי אחד מן האחים והציג א”ע לפני בתור חו“צ שמתענין בישוב א”י, ובקש אותי לבקרו בביתו. בשמעי את שמו, “דוד וולפזוהן”, נזכרתי שיש לי כרטיסים אליו מה“ה לוה ובמבוס. מסרתים לו. מאותו רגע נהיינו לידידים, ומאז עמדתי עמו תמיד בקשרי מכתבים על כל מה שנעשה בא”י. הוא הוא שהשפיע על הלשכה בקלן שתתמוך במושבה מוצא אצל ירושלים, ע“י לשכת ב”ב בירושלים, ― ואז היה זה צעד חשוב מצד לשכה של ב“ב בגרמניה, כי אגודות ב”ב, כידוע, היו עוד רחוקות מהרעיון הזה. פעם בפעם כתבתי ע“ד א”י גם בירחון “ציון”, שיצא לאור ע“י הד”ר היינריך לוה ובמבוס.
לאחר שגמרתי את בקורי בלשכות ב“ב בגרמניה, נסעתי לפריז, להשתדל שם בשביל המושבה משמר הירדן, אצל חברת ישוב א”י שבראשה עמד הרב ויסקאפּף, וגם הרב צדוק כהן היה חבר לה. בקשתי היתה שהחברה תתמוך במושבה או תקבל אותה תחת מחסה. בבקרי אצל הרב צדוק כהן שמע בהתענינות רבבה את בקשתי, והבטיח לי להשתדל אצל אלה שיש בידם לעזור. הוא נתן לי מכתב למר ביגר, המזכיר של חכי“ח. אבל זה האחרון, כידוע, התנגד לרעיון ישוב א”י, ובכלל היתה לו דעה קדומה נגד כל מה שנעשה ע“י יהודי רוסיה. במו”מ שנהלתי עמו שאל אותי פעם על איזה ענין, בנוגע למספרים במשמר־הירדן, ובבקשי למסור לו את המספרים בדיוק, הוצאתי מתוך ילקוטי את “הידיעות מא”י" שיצאו אז לאור ע“י מר יהושע ברזלי ז”ל, והראתין לו. “באלה אינני מאמין, – אמר – על מה שכותבים הרוסים, לאמר: היהודים הרוסים, אין לסמוך כעל אמת”… אני אמנם לא הנחתי אותו בלי תשובה, ואמרתי לו: אדוני! יש לו, כנראה, דעה קדומה ביחס ליהודי רוסיה, אולי מני שפגש פעם אילה מהם שלא מצאו חן בעיניו, ומהם הוא מוציא משפט על כל היהודים הרוסים שלא בצדק. הנני מוכרח לומר לו, כי זה עתה בקרתי את רוב הערים בגרמניה ובאלזס והכרתי שם רבים מאחינו, – ונוכחתי לדעת שגם אלה אינם כלם, בלי יוצא מן הכלל, צדיקים גמורים, אך לא אוציא משפט מהמעוט על הכלל כלו. הוא לא ענה מאומה, אבל הכרתי בפניו כי הדברים לא היו לו לרצון כלל, ועל בקשתי בדבר משמר־הירדן אמר לי כי חכי“ח אינה מתעסקת בכך, ואין זאת מטרתה. בקרתי גם את נשיא חכי”ח מר נרסיס לון. הוא אמנם קבל אותי ביתר התענינות מביגר, וגם הבטיח להשתדל בזה עד כמה שיהיה לאל ידו; גם הרב יהודה לובצקי השתדל הרבה לטובת המושבה, – אך מכל זה לא יצא לפי שעה כל דבר ממשי – אולי השפיע על העתיד… בבית הרב לובצקי הייתי מוזמן לחוג את חג המצות, ונחת־רוח רבה היתה לי בחוג משפחתו הנעלה.
פרק כא 🔗
משרתי בעין זיתים. – תמיכה למשמר הירדן. – תערוכת א"י בברלין. – נסיעתי לשם בתור מנהל התערוכה. – מבקרי התערוכה. – פרופיסור שטרק. – מר סוקולוב. – המתבוללים מוציאים דבה על התערוכה. –משלמים קנס. – התערוכה בקלן.
בפריז קבלתי מכתב מביתי ובו הודיעוני שמציעים לי משרת פקיד במושבה עין־זיתים. המושבה הזאת נוסדה ע“י “אגודת האלף” מרוסיה ע”י מניות, ומפני שחסרו לאגודה האמצעים לעבוד אותה, מסרוה לברון. והנה כותבים לי מביתי שאשוב תומ“י הביתה, לקבל את המשרה. לאחר סובבתי שנה שלמה בארצות מצרים ותורכיה, בולגריה, אוסטריה, גרמניה ורומניה, ואח”כ בצרפת, ועשיתי נפשות רבות לציון, בהפיצי את הרעיון של חבת־ציון ובעשותי פרסום לא“י בין אחינו במערב־אירופה, בע”פ ובדפוס – שבתי לביתי ונכנסתי למשרתי כפקיד בעין זיתים (בשנת תרנ"ה).
לבני משמר־הירדן בא מעט עזר מפה ומשם, וביחוד מחו"צ שבאודיסה, וגם בלכתם לעבוד במושבות עמד להם רוח כמעט, שיוכלו להחזיק מעמד כל־שהוא.
בשבתי בעין־זיתים באו לא“י כתירים מר במבוס, ועוד. לעין־זיתים באו בלוית מר יהושע ברזלי ז”ל. הם הודיעו לי כי בדעתם לסדר תערוכה ארץ־ישראלית, מתוצרת הארץ, בתוך התערוכה הכללית שנועדה להיות בברלין, בשם Berliner Gewerbe Ausstellung“” הם הזמינו אותי לנסוע ברלינה על־מנת לנהל שם את התערוכה בתור אכר מא“י, ובקשו ממני לבחור שנים־שלשה בחורים ספרדים שישרתו בתערוכה הא”י. קבלתי את ההזמנה בחפץ לב. רק נחוץ היה רשיון לכך מהפקידות העליונה, מתן חופשה ממשרתי לששה חדשים – משך זמן התערוכה. נחוצה היתה גם הסכמת ה' שיד בפריז – והוא התנגד לתערוכה מטעם ידוע לו (אולי מפני שהאיניציאַטיבה לא יצאה מאתו). הוא אמר כי ירא הוא פן לא תצליח התערוכה ולא תהיה לכבוד לנו… איך שהוא, הוא לא הסכים לנסיעתי. אך עסקני התערוכה היו הד"ר הירש הילדסהימר, מר במבוס ועוד אנשים שאינם מתבטלים בפני ה' שיד, – והם פנו ישר לפריז, ושיד הוכרח, למורת רוחו, לתת רשיון לנסיעתי.
בחודש ניסן תרנ“ו נסעתי לברלין, ולקחתי עמי שני בחורים ספרדים מיפו, ושנים אשכנזים מירושלים. התערוכה שלנו נפתחה ע”י הרה“צ רבי עזריאל הילדסהימר ז”ל, בברכו ברכת שהחינו… על התערוכה הזאת, שנקראה עפ“י השלט שלה: “תערוכת מושבות בני־ישראל בארץ הקדושה תו”ב”, כתבתי באריכות בעתון “הצבי”, שיצא אז לאור בירושלים. ששה חדשים ישבתי בתערוכה בברלין. זו היתה תעמולה גדולה עד למאד לרעיון הא“י בכלל וליינות א”י ויתר מוצרי הארץ בפרט. בתערוכה השתתף הד "ר הנריך לווה בהנהלה.
בתוך התערוכה הכללית בנויה היתה בזעיר־אנפין עיר כמתכונתה של קהיר, עם הפירמידות במצרים, ונקראה “קירה בברלין”, – העיר על חנויותיה ומלוניה ובתי הקפה הערביים, והיאור העובר בתוכה. ארבע מאות ערבים וערביות על סוסיהם האצילים וגמליהם וחמוריהם, הראו את דרכי חייהם, ואת אמנותם ברכיבה, ואת ההתנפלויות על אורחות הנוסעות במדבר. התערוכה שלנו, הא“י, סודרה בתוך קהיר זו, באחד המסגדים הגדולים. ואני בשבתי בתוך התערוכה הרגשתי את עצמי כאלו אני בתוך עיר ערבית. את התערוכה שלנו בקרו אנשים לאלפים, יהודים ולא־יהודים, מכל הארצות, וכמעט כלם קנו מן היין ומשאר מוצרי א”י. מענין הדבר, כי הגויים שקנו מן היין שלנו בקשו למלא דוקא בקבוקים שכתבתם עברית, באמרם: תנו לנו בקבוקים עם ה“ביבל” (כונתם היתה לאותיות העבריות).
אחת התמונות שתארתי אז בעתון “הצבי” אזכיר בזה: פעם אחת עברה על פני חנותנו משפחה שלמה: איש ואשתו, ילד ושתי ילדות, וזקן – כפי הנראה אבי האיש או האשה. הם מביטים על השלט עם הכתובת העברית הזרה להם – מה פה? שואל האיש הצעיר; איזה כתב הוא זה על השלט? אולי נכנס – הלא מענין. הזקן מתחיל לקרוא “תעערוכות”15 – אינני מבין. “מושבות” – גם זה זר לי. "בני ישראל´– כן, כן, אני יודע; הרי זה מתפלת “שמע ישראל”… הוא לא הוסיף לקרוא עוד, ואמר: אכן מענין; צריך להכנס. – ונכנסו. הם התפלאו על כל דבר, ואני בארתי להם הכל באר היטב. הכרתי בעיניהם, שדומה להם כאלו באו לאיזה עולם חדש וזר, לא האמינו למראה עיניהם ולמשמע אזניהם. כשעתים ישבו בתערוכה שלנו ולא יכלו להפרד. זו היתה משפחה עשירה – את זאת ראיתי בקנותה בעבור סכום לא־קטן מתעשית הארץ: כלי עצי־זית וצדף ועוד, וגם יין וקוניאַק הזמינה. מהיום ההוא ואילך היתה המשפחה הזאת מבקרת בתערוכה לעתים קרובות, וקונה דברים רבים.
פעם נכנס לתערוכה שלנו איש נכבד, ודבר אלי עברית יפה. הוא התענין מאד בתערוכה, ובפרט בספרים ובעתונים הנדפסים בירושלים – “הצבי” ו“החבצלת” ועוד, שהיו מוצגים בתערוכה. לא ידעתי מי האיש כי אי־אפשר היה לשאול את כל איש הנכנס לשמו ולמעשהו. האיש הזמין בקבוק יין טוב, ושתה, וגם אותי כבד ובקשני לשתות כוס יין, ולכבודו טעמתי מן היין. האיש היה כ“כ נחמד ואהוד, שלא יכולתי לסרב לו. חשבתי אותו ליהודי. בינתים בא הד”ר הירש הילדסהימר, שהיה רגיל לבוא בכל יום לתערוכה ולא החסיר אף יום אחד, והנה הד“ר הילדסהימר פונה אל האיש בדרישת־שלום “רחבה” כדרכו ובחבה נושא־ונותן עמו בעניני א”י, ועוד. וכשהלך האיש מאתנו שאלתי את הד“ר הילדסהימר מי האיש? – ויאמר לי, כי הוא הפרופסור שטארק, מחבר המבוא לתלמוד. בשמעי זאת, אמרתי לד”ר הילדסהימר כי שגיתי בשתותי עמו יין – אמנם רק טעום טעמתי – בחשבי אותו ליהודי. אבל, – אמרתי – שגגה היא, וגוי כזה איננו מנסך, וה' יסלח לי…
גם מר נחום סוקולוב, היה אז עורך “הצפירה” בוורשה, בקר את התערוכה והתענין בה. כל העתונים כתבו על התערוכה המענינת הזאת ושבחו את הפירות ואת היין ואת כל התוצרת של ארץ־ישראל. הדבר לא נתן מנוחה למתבוללים, ואחד מאלה כתב באחד העתונים, שכל ענין התערוכה הוא זיוף; היין הנמכר שם איננו יין מא"י אלא מגרמניה, וכיוצא בזה. מר במבוס לא שתק והגיש קובלנא על הכותב, – והממשלה שלחה ועדה לחקור את הדבר, וענשה את הכותב לשלם קנס ולבקש סליחה.
אחר שגמרתי את עבודתי בתערוכה בברלין (ששה חדשים, במשך כל הקיץ), העבירו הציונים את התערוכה לעיר קלן, ועפ“י בקשת ידידי מר דוד וולפזון ז”ל הסכמתי לנסוע גם לקלן, לנהל שם את התערוכה. בקלן עמדה התערוכה שלשה חדשים.
ע“ד הכרתי את הד”ר הרצל בתחילת עבודתו הציונית (תרנ“ו – תרנ”ז), על מסעו בא"י, ראיונו עם הקיסר וילהלם בירושלים (תרנ"ט), על הקונגרס הרביעי בלונדון, ועל בקורי במעון־הקיץ של הרצל – על כל זה ספרתי בפרקים הראשונים בספר זה, בתור זכרונות מיוחדים.
כל ימי שבתי בברלין הייתי כבן־בית אצל הרב הצדיק רבי עזריאל הילדסהימר ובניו. בימי החגים, מר“ה עד אחרי חג הסוכות, הייתי מוזמן אל שולחן הרב, לעולם לא אשכח את הימים האחרונים של חג־הסוכות ההוא. מסביב לשלחנו ישבו כארבעים רבנים קרואי־מועד, כלם תלמידיו שבאו מערים שונות להקביל פני רבם בחג. אותי הושיב הרב בראש, בקרבתו, מפני שאני מארץ־ישראל, וכבדני לשיר משירי ציון. השמחה היתה באמת שמחת התורה, שמחה של קדושה, של השראת השכינה. וזוכר אני, כי בהגיע הרב ז”ל בברכת המזון ל“רחם נא על ירושלים עירך ועל ציון משכן כבודך” – זלגו עיניו דמעות ולא יכול להתאפק מבכי.
פרק כ"ב 🔗
שיבתי לא“י. – משמר הירדן במחסה יק”א. – המנהל קלוריסקי. – אוסוביצקי לבירות. – המנהל חזן. – מכת לחי בביהכ"נ. – המזכיר בבית האסורים. – טלגרמות להברון. – שיד מגן על חזן. – הרומן של חזן. – עכבר מגלה סוד. – מכתב אהבה. – חזן נותן המחאות על סך 24 אלף פרנק. – צלום המכתבים. – בן שמעון. חזן עוזב את המושבה. – ב' נוסע לפריז. – עוזב משרתו. – משרה באנטוליה. – נהרג בידי שודדים.
לאחר שגמרתי את עבודתי בתערוכה בקלן ובקרתי בוינה אצל הד“ר הרצל, (עיין פרק א'), התכוננתי לשוב הביתה לא”י. ה' שיד פקפק אם להשיב לי את משרתי בעין־זיתים. הוא שמר בלבו את עברתו לי על שנסעתי, למורת רוחו, לתערוכה הברלינית. אבל כיון שידע שיש לו עסק עם הד"ר הילדסהימר ועוד, לא יכול להרע לי, וגם מר אוסוביצקי – המנהל המקומי בראש־פנה, שהיה מידידי – השתדל בדבר, וכך שבתי למשרתי בעין־זיתים בתור פקיד מטעם הברון רוטשילד.
עפ“י השתדלות ה”ה ד“ר הרש הילדסהימר ובמבוס ועפ”י הבטחת הרב צדוק כהן וה' נרסיס לוין, ראש חכי“ח ויק”א, קבלה זו האחרונה את המושבה משמר־הירדן אל תחת מחסה. בעבור האדמה למר ליבובסקי שלמה חברת חו“צ באודיסה, ו”עזרה" מברלין, סך שמונה עשר אלף פרנק, והמותר – לתשלומי החובות ולשכלול המושבה – נתנה יק"א. לנהל המושבה נתמנה מר חיים מרגליות קלוריסקי.
ה' אוסוביצקי, מנהל המושבות בגליל העליון, הועבר לעיר בּירות – מקום מושב הואַלי, למען יתעסק שם בענינים הנוגעים לקנית אדמה ובעסקי הרשות. במקומו נשלח כמנהל צעיר ספרדי מחניכי חכי“ח, חזן שמו, יליד רומניה, שנשא לאשה אחת הבנות מזכרון־יעקב אשר נתחנכה בפריז ע”ח הברון עפ“י הצעת ה' שיד. הבנות הללו, כידוע, “מיוחסות” היו, ונקראו בפי כל “נכדות הברון”. צעיר שנשא אשה מתוך עדתן היה מקבל משרה נכבדה ומביט על הכל מגבוה; וחזן זה, שנשלח כמנהל ר”פ, היה כאחד מהם. אלא שהצטיין בשרירות־לבו יותר מכלם. הוא לא התחשב עם שום איש. לא אדבר על האכרים – את אלה בטל כעפרא דארעא אבל גם עם הפקידים אשר בהנהלתו התנהג בגסות, ובגסותו לא ידע מדה, והכל שנאו אותו. פעם אחת, בערב ראש־השנה, ומזכיר הפקידות מר פינסו – צעיר ממשפחה מיוחסת בדמשק – טרוד היה בגמר עבודתו, ולא הספיקה לו השעה ללכת הביתה ולהכין א“ע לכבוד החג. הוא הזמין את הספּר למשרד, וישב להסתפּר שם במסדרון. חזן בא ומצאו מסתפּר במסדרון, ויתנפל עליו ויעליב אותו. פינסו התרגז מאד ולא יכול להתאפק, ויחליט לנקום בו. ולמחרת, ביום הראשון של ר”ה, כשנגמרה התפלה בביהכ“נ, נגש פינסו אל חזן ובפני כל הקהל סטר לו על לחיו, באמרו לו: הנה לך שילומים על יום אתמול… מיד שלח חזן שליח מיוחד אל הממשלה בצפת, וזו שלחה חילים שלקחו את פינסו לבית האסורים. הדבר הזה, שיובא צעיר יהודי ביום ר”ה לבית האסורים, עשה רושם עגום מאד בעיר צפת. הכל ידעו היטב את חזן ואת מדותיו ומנהגיו – וטלגרמות עפו מאת חשובי הקהלה בצפת אל הברון בפּריז, להודיעו על חלול השם שגרם הפקיד חזן, כי כל הענין היה יכול להגמר בו במקום, ואם פינסו היה נמצא אשם – אפשר היה להענישו במושבה גופה. ואמנם, הגיעה פקודה מאת הברון להוציא מיד את פינסו מבית האסורים אך הדבר נגמר בפטורי פינסו. חזן נשאר על מקומו והוסיף לנהוג בעריצות. לשוא פנו הפקידים לפּריז במכתבי תלונה על התנהגותו של חזן, – כל זה היה ללא הועיל: הלא אשתו היתה חניכת פריז, מה“נכדות”, ושיד הגן על חזן בזכותה.
מכל הפקידים היה רק אחד, שאותו קרב עד מאד והיה שולחו תכופות למקומות שונים בפקודות נכבדות. זה היה מר ב‘, שהיתה לו משרת אַגרונום בעין זיתים, יחד עמי. אף הוא היה מאלה שנשא בת אחד האכרים שנתחנכה בפריז ונשלחה לר“פ בתור מורה לצרפתית בביה”ס. שיד הוא ששדך אותה לב’ ולו נתן את המשרה בעין־זיתים.
ב' היה נוסע בכל בוקר מר"פ לעין זיתים ושב בערב לביתו. אותו כבד חזן יתר על כל הפקידים, והשתמש בו בשליחויות שונות. הדבר היה לפלא בעיני כל, יען כי ידוע היה, שאין טבעו לקרב ולכבד את מי שהוא. אנשים התלחשו מפה לאוזן… אך מי ירהיב עוז בנפשו להוציא זאת מן השפה ולחוץ? והנה במקרה יצא סוד.
באחד מימי השבתות ישב ב' במשרדו וקרא בספר. פתאום הוא שומע והנה עכבר גורד ושורט במגרת השלחן. השריטה הפריעה לו, ויאמר לנער הערבי משרתו, כי יגרש את העכבר מהמגרה. אחרי רגעים אחדים – העכבר עודנו מפריע. ב' גוער במשרתו; אבל המשרת איננו אשם בדבר, כי העכבר איננו מחכה עד שיבואו לגרשו – הוא בורח בטרם יגיע המשרת, ושב למלאכתו. ב' התרגז ונגש בעצמו אל השלחן. הוציא את המגרה – והיה נופל מתוכה גליון ניר מקופל ומקומט. הוא לוקח את הגליון, פותח וקורא: מתלאה… מכתב־אהבה בצרפתית נמלצת לאשתו מאת חזן, דברי פתוי והבטחות לעתיד וכו'.
בקצור, הדבר נודע במושבה – ותהי כמרקחה. חזן קרא לראשי שתי המשפחות והציע לפניהם שישתיקו את הענין ובעבור זה ישלם לכל אחת מהן שנים עשר אלף פרנק זהב. אחרי התיעצות בין ראשי המשפחות ובין ב‘, הוחלט, כי ב’ יסע לפריז להתאונן לפני הברון ולגלות פני הלוט של עוד מעשים כאלה… ולמען יהיו בידי ב' דוקומנטים, הסכימו למראית־עין להצעת חזן ויקבלו ממנו שני צ’קים, כל אחד ע"ס שנים עשר אלף פרנק, וגם מכתב אל הסוכן בחיפה שישלם את הצ’קים. את כל אלה ואת המכתב שמצא ב' במגרה צלמו בשלש העתקות – אחד למסור להברון, אחת לה' שיד, ואחת לגנן הראשי הרמנס, אשר ב’ק' עמד תחת פקודתו. ב' נסע לפריז.
גם בני המושבה לא יכלו לעבור בשתיקה על הענין הזה, וביחד עם הפקידים התאוננו האכרים על חזן בפּריז. אך ההתאוננות לא הביאה כל תועלת. יתר על כן: בינתים הופיע בראש פנה ה' בן־שמעון, מנהל המושבה זכרון יעקב. הוא בא בפקודה נמרצה מפריז להוכיח את הפקידים ואת כל אלה שהם נגד המנהל חזן, ולנזף בם…
ה' בן־שמעון קרא את כל הפקידים, וגם אותי בתוכם. הוא רצה לקרוא לפנינו את מכתבו של ה' שיד, שבו הוא גוער בנו בנזיפה. אך בטרם יפתח בן־שמעון את פיו, הראינו לו את המכתבים ואת הצ’קים הנ"ל וספּרנו לו את כל הענין. בן־שמעון פקח את עיניו בתמיה ולא ידע איך ומה להשיב. וחזן, כמובן, היה כאלם לא יפתח פיו, ורק ספר לבן־שמעון שחייו בסכנה, כי מתנכלים להמיתו. בן־שמעון אמר שיתישב בדעתו, ושאל את הנאספים לדרישות בני־המושבה. תשובתנו היתה כי בני המושבה אינם חפצים דבר, אלא שחזן יעזוב את המושבה. בן־שמעון הבטיח למלא את בקשתנו מחר, ובקש שנשקיט את רוח בני־המושבה. הבטחנו לו שאין כל פחד, כי לא עלה על דעת מי־שהוא להתנהג באַלמות עם חזן. ובאותו הלילה, לאחר שכבו כל המנורות, עזב חזן את המושבה – וחמת תושביה שככה.
מר ב' לא פעל בפּריז מאומה. אמנם פטרו את חזן ממשרתו, אבל נתנו לו הענקה הגונה. ב' גרש את אשתו, אבל בהיותה אחת החניכות של ה' שיד, קבלה תמיכה ונסעה לרומניה ארץ מולדתה. ב' עזב בעצמו את משרתו בפקידות של הברון וקבל משרה באנטוליה, בקרבת איזמיר, אצל בעל אחוזה גדולה – משרה שהחזיק בה לפנים מר אהרן אהרנסון ז"ל. ב' נשא אשה ממשפחת אפרים כהן. בימי המלחמה התנפלו עליו שודדים או שונאים – ורצחוהו בביתו. המסכן! הוא נפל קרבן בגלל ישרתו ותמימותו, כי לא יכול לסבול את תועבת הפקידות ולעבור עליה בשתיקה במחיר משרתו. שלום לעפרו.
פרק כ"ג 🔗
חיי בעין זיתים. – משק כפרי. – בני שב מקושטא. – מושפע מחיי הכפר. – המושבות עוברות ליק“א. – שיטת הפקידות לא ישרה בעיני בני. – נוסע לפריז. – תקופה של טחנות בא”י. – עשרת אלפים פרנק מיק“א. – נסיעתי לחו”ל. – אצל ליאו ויס בוינה. – טחנתו. – ה' קרימיניצקי משתתף עמי. – נסיעתי אל הקונגרס הד' בלונדון. – “שיר הגאולה”. – מר וולפזון משתתף בעסקי וגם ה' איזידור גיויש. – בתערוכה בפריז. – הטחנה נגמרה בחוב גדול. – המלאכות מחו“ל ומהמושבות לפריז אל הברון. – אחד־העם. – הלואה מיק”א. – ארבע שנות עמל והתחרות. – סגירת הטחנה. – החלטה לנסוע לאמריקה.
כאמור, הייתי פקיד בעין־זיתים, וגם עסקתי בעבודת אדמה ובגדול בקר וצאן. חרשתי וזרעתי כברת ארץ. אז גמר בני את הגמנסיה בקושטא ובא הביתה לימי החופש. הדבר היה בימי האסף התבואה מן השדה אל הגורן. בני שבא מחיי עיר גדולה ומחיי בית־המדרש, הושפע מאד מחיי הכפר והשדה, והחליט להשאר בבית ולא להמשיך עוד את למודיו. אז עברו המושבות של הברון לידי יק“א, ובני הציע לי שאבקש מחברה זו, כי תחת העניקה אותי בעד משרתי, שבודאי אתפטר ממנה עם השנויים שיבואו בפקידות, תאכּרני בראש־פנה, בתתה לי אדמה וכל הנחוץ לשכלול, והוא – בני – ישאר כאן לעבוד את האדמה עמי יחדיו. אמנם ידעתי, כי קשה יהיה גם לי וגם לבני להיות אכרים בתנאים ההם, כי היטב הכרתי את דרכי הפקידות וכו'; אך לא חפצתי להרוס את האילוסיה של בני והתלהבותו. הוא התעכב במושבה עד אחרי החגים והתענין בחיי האכרים, ובמשך אותו זמן נוכח אף הוא לדעת, כי בלי תמיכה אי־אפשר עוד להתקיים מעבודת האדמה, וזמן רב יעבור עד שנגיע להשתחרר מן הפקידות והתמיכה ומשרירות לב הפקידות ושעבודה. כך אבד גם לו החשק לאכרות, ויסע לפריז להמשיך את למודיו. שם גמר את חוק לימודיו בחכמת הרפואה, וישא לו אשה ילידת א”י, בת אחת המשפחות הנכבדות בעיר צפת, אחות הד“ר יעקב סגל ז”ל.
בעת ההיא עמדה א"י בתקופה של טחנות. כל מי שהיה בידו סכום כסף ובקש עסק להתפרנס ממנו, יסד לו טחנה לטחון חטים. העסק הזה נתן פרנסה טובה לרבים בארץ. ומכיון שראיתי כי לא יעלה בידי, בלי עזרת בני, להיות אכר ולעבוד את האדמה ולנהל את המשק כראוי, וביחוד בהנהלת הפקידות, – הצעתי לפני הפקידות העליונה שתתן לי את האמצעים ליסוד טחנה בראש פנה. הפקידות הקציבה לכך עשרת אלפים פרנק, בתנאי, שאם הסכום הזה לא יספיק עלי להשתדל למצוא את השאר ממקורות אחרים. ידעתי שיש לי מכרים וידידים רבים באירופה, ובטוח הייתי שאשיג הלואה – או שותף – ליסוד הטחנה. והחלטתי לצאת שמה לתכלית זו.
ראשית דרכי היתה לווינה, ששם היו לי מכרים רבים. אגב, חפצתי לראות את הד“ר הרצל. (עין פרק ה'). שם בקרתי את ידידי מר ליאו ויס והגדתי לו את מטרת בואי לחוץ־לארץ. בשמוע מר ויס את הדבר, אמר לי: ידידי, טוב מאד כי באת. הנה יש לי טחנה גדולה בעיר הזאת, עם כל המכונות הדרושות. הטחנה עומדת על הנהר ואפשר לסדר אותה שתעבוד ע”י מוטור. ומכיון שיש לך עשרת אלפים פרנק תקנה אתה את המוטור ויתר הדברים הנחוצים לשכלול הטחנה ואם הדבר טוב בעיניך, אתן לך אני את טחנתי. נוכל לנסוע מיד לראות את הטחנה ולגמור את עסק השותפות בכי טוב. בדבר התנאים נשתוה. – ההצעה של מר ויס מצאה חן בעיני, ועוד באותו יום נסענו לראות את הטחנה. בבואנו שמה מצאנו את מנהל הטחנה. מר ויס ספר לו את ענין השותפות שהוא רוצה לגמור עמי. שאל המנהל אותי, איזו תבואה יש לנו בא“י לטחינה? וכאשר בארתי לו שבעיקר צריכה הטחנה לטחון חטה, וחטת א”י היא יותר קשה מחטת חו“ל, העיר מנהל הטחנה, כי לשוא כל המו”מ שלנו. יען כי הטחנה הזאת טוחנת רק שפון, שהוא רך גם מהחטה המקומית, ובפרט מחטת א"י. ובכן נפלה כל ההצעה של מר ויס, ושבנו הביתה.
בדרך לביתו אמר לי מר ויס: שמע נא, מר שוב, הנה נזכרתי כי לפני איזה זמן אמר לי האדון יוחנן קרימיניצקי, שהוא רוצה להשקיע סכום כסף באיזה עסק בא"י, אולי טוב נעשה אם נפנה אליו בהצעה שיכנס עמך כשותף בטחנה שתיסד. בטוח אני שיקבל ברצון את ההצעה. והלא הוא מכיר אותך.
נכנסנו לבית קפה, ומר ויס פנה טלפונית אל מר קרימיניצקי, לאמר: דע, כי מר דוד שוב מא“י נמצא פה עכשיו בוינה. הוא מיסד לו טחנה בא”י. יש לו עשרת אלפים פרנק, נחוץ לו עוד סכום כזה, והוא מבקש לו שותף שישקיע אף הוא עשרת אלפים פרנק. אתה אמרת לי פעם, שרוצה אתה להשקיע סכום־כסף באיזה עסק בא“י – הרי לפניך עסק ושותף הגון. מה אתה אומר לזאת? – טוב, ענה קרימיניצקי, בוא מיד עם מר שוב אל משרדי, ונדבר. – הלכנו אל המשרד של בית־החרושת שלו. הצעתי לפניו את כל הענין: חברת יק”א נותנת לי עשרת אלפים פרנק ליסוד טחנה בר“פ, ונחוצים לי עוד עשרת אלפים. חשבתי ליסד טחנה פשוטה – בנין פשוט, כמו שנבנו אז רוב הטחנות בא”י, לטחון קמח פשוט כמנהג הארץ.
מר קרימיניצקי קבל את הצעתי, והזמין את המהנדס מר זידנר, שהיה פעם בא“י, להתיעץ עמו בדבר בנין הטחנה. ה' זידנר עשה תכנית אירופית בשביל הבנין ובשביל הסדור הפנימי. שלחתי את התכנית לראש־פנה לגיסי מר מוטיל כץ ז”ל, שהיה מומחה לדברים כאלה. בתשובה שבאה מראש־פנה נשאלה השאלה: הבנין והסדור הפנימי יעלו, לפי התכנית ששלחתי, לסכום של שלשים אלף פרנק, ומכיון שאין לי אלא עשרת אלפים ומר קרימיניצקי משקיע אף הוא עשרת אלפים – מאין אקח עוד עשרת אלפים?…
כנ“ל נסעתי ללונדון אל הקונגרס הרביעי, כבר הזכרתי בפרק ה' שע”פ הצעת הד“ר הרצל ז”ל נסעתי להקונגרס ללונדון. נסעתי דרך פריז. בני היה אז תלמיד הפקולטה, ולכבוד הקונגרס חבר שיר ששרתי אותו בלונדון לפני מכרי הציונים. הד“ר ליאופולד כהן, שהיה יד ימינו של ד”ר הרצל התאהב בשיר הזה ולא עזב אותי עד שלמד אותו בע“פ, ואח”כ הפיץ אותו בין הסטודנטים בוינה, שעשו אותו לשיר הסטודנטים. וזה הוא השיר שנקרא “שיר הגאולה”, ושרו אותו לפנים גם בבתי־הספר בא"י: –
שיר הגאולה
קומו הגולים עֻלכם הסירו,
שמש האביב זרחה עליכם,
משנת הגלות התעוררו העירו,
פקחו עיניכם, הרימו ראשכם
הבינו כי פה לא תמצאו המנוחה
עלו ציונה, מזרחה, מזרחה!
הבינו וכו'…
עזבו הגיטו המקומות הצרים,
בם שנות אלפים חייכם אבדו,
גרשו מעליכם את רבבות הנשרים,
שבצפרניהם בשרכם גרדו,
רב לכם בכי, די לכם אנחה,
קומו התאוששו, מזרחה! מזרחה!
רב לכם…
התשמעו אחים קול בני עמנו,
די לנו חלומות, השנה חלפה,
אדיר חפצנו לשוב אל ארצנו,
מקום שם הגאולה לנו נשקפה.
אך שמה נמצא הנחלה והרוחה,
זו תשוקתנו מזרחה! מזרחה!
אך שמה…
די לנו לפנות לחזיונות נבערים,
“חופש” גם “אחוה” בם צדו לבנו,
נוכחנו דעת כי לא עוד מזָרים,
אך מידידינו תבא תשועתינו.
אך בארץ הצבי, אך שם המנוחה,
בציון ויהודה, מזרחה! מזרחה!
אך בארץ…
בינתים נסעתי ללונדון אל הקונגרס הרביעי, עפ“י דרישת הד”ר הרצל, בתור ציר מוינה. בלונדון פגשני ידידי מר דוד וולפזון ז"ל ושאלני לשלומי ולמצבי. ספרתי לו את ענין הטחנה. את דבר השותפות עם קרימיניצקי, ואת דבר המחסור בעוד עשרת אלפים פרנק. “אַל תדאג, – אמר לי מר וולפזון, – אני הנני משתתף בעסק בסך 5000 פרנק, ועל דבר עוד חמשת אלפים – נראה… ככה ישבנו ושוחחנו באחד האולמים של הקונגרס – ופתאם, והנה איש אשר לא הכרתי אותו מעודי, מן היושבים סמוכים אל שולחננו אנו, מתקרב אלינו, ואומר: תסלחו לי, רבותי, שומע אני שאתם מתעסקים בענין טחנה בא”י; גם אני רוצה להשתתף בעסק, התשתפוני גם אותי בעסק? גם אני ציוני, ציר אני לקונגרס מעיר וינה ומר קרימיניצקי מכיר אותי, וגם למר וולפזון אינני זר. – טוב מאד, אמר מר וולפזון, – מסכימים אנו… האיש התחייב לתת חמשת אלפים פרנק. כך נתמלא הסכום של שלשים אלף פרנק.
שבתי לעיר וינה, והעורך־דין ד“ר קוקיש, הציוני הידוע ז”ל, עשה את החוזה. מר קרימיניצקי משתתף בסכום 10.000 פרנק, אני בסכום 10.000 פרנק, ומר וולפזון בסכום 5.000 פר' ומר איזידור גיויש מוינה בסכום 5.000 פרנק. מוינה נסעתי לפּריז לקבל את העשרת האלפים מיק"א,– אגב, גם לבקר בתערוכה הגדולה של שנת 1900, כדי לחקור בדבר תכניות חדשות של טחנות. לאחר שגמרתי עסקי בפּריז שבתי לארץ־ישראל.
ה' קרימיניצקי ז“ל הזמין בבית מסחר גדול בוינה את האבנים וכו' לסדורה הפנימי של הטחנה, שעלו לערך עשרת אלפים פרנק; את המוטור הזמנתי אצל המכונן מר ל. שטיין ביפו, אשר הביא אותו מלונדון, – אף זה עלה לערך 10.000 פרנק; הבנין שמסרתי לקבלן עלה לשמונה עשר אלף פרנק; מלבד הוצאות ההובלה של המוטור והמכונות והכלים מחוף חיפה עד למושבה ראש־פנה – סכום גדול, כי כביש לעגלות לא היה עוד, ועלי היה לסלול דרך מטבחא אצל ים כנרת עד ראש־פנה. כך כבר עלה הסכום לארבעים אלף פרנק ויותר. הוכרחתי להכנס בחובות. לו עשיתי את הטחנה כפי שעלתה במחשבתי תחלה, טחנה פשוטה, לא היתה עולה בכסף רב כל־כך והיתה מספיקה לטחון קמח פשוט בשביל האכרים והפלחים של המושבה והסביבה. אך השותפים באירופה רצו דוקא שהטחנה תבנה עפ”י תכנית אירופית, לטחינת קמח טוב בשביל מכירה בשוק, ולכן עלתה יתר על התקציב, וגם נחוץ היה סכום כסף להנהלת העסק, לקנות חטה ולטחון…
באותו זמן, לאחר שבקר אחד־העם את א“י וכתב את ה”אמת" שלו, התעוררה ההתנגדות לאפוטרופסות של הפקידות ולשיטתה. הכל ראו כי בשיטה זו – אפוטורפסות ותמיכה – לא יצאו האכרים לעולם לרשות עצמם, ובהסכם כל המושבות והפועלים הוחלט לשלוח מלאַכות לפריז אל הברון, וגם ועד חו“צ באודיסה ישלח מלאַכות לפריז אל הברון, וגם ועד חו”צ באודיסה ישלח מלאַכות לפריז, וביחד עם שליחי האכרים יתיצבו לפני הברון. בא“י נבחרו באי־כח מכל המושבות וגם מהפועלים. אני נבחרתי כבא־כח המושבות בגליל העליון, מ. מאירוביץ – מראשון לציון, משה סמילנסקי – מרחובות, יודא רב – מפתח־תקוה, מ. קרניול – מזכרון יעקב, קומרוב וחרלפּ – ב”כ הפועלים. כל אלה נסעו לפריז להצטרף אל שליחי הועד מאודיסה. הלא הם: אברהם גרינברג, מ. אוסישקין, ברבש ואחד־העם. המלאכות האמורה מסרה לברון תזכיר מפורט על המצב ועל דרישת המעונינים בדבר. מה שענה הברון ומה שפעלה המלאכות ההיסטורית ההיא בכלל – הלא הדברים כתובים בעתונים של הימים ההם, וביחוד ב“השלח” של אחד־העם ז"ל, ואין להאריך בזה.
עברו ארבע שנות עמל ותלאה וחיפוש אמצעים למען אוכל להתחרות בטחנות הערביות בסביבות צפת, הבנויות באופן פרימיטיבי ועובדות בכח־המים בלי כל הוצאות, וביכלתן להוזיל את מחיר הטחינה והקמח. הטחנה שלי עבדה ע“י מוטור והוצאותיה היו גדולות. אמנם הקמח של טחנתי עלה בטיבו על אותו של הטחנות הערביות, וקנה לו שם טוב בסביבה; אבל רק מעטים היו שרצו לתת את היתרון לקמח של טחנתי ולשלם מעט יותר במחירו. לא היה לי גם ההון כדי להחזיק מעמד עד שאנצח ואכבוש את השוק. פניתי אל שותפי בדבר הזה; אך הם, כנראה, לא השקיעו מלכתחלה את כספם לשם עסק, אלא לנסיון – אם יביא ריוח מיד – מוטב, ואם לא, הם יצאו ידי חובתם. יותר מהסך הנ”ל לא רצו להשקיע. הם לא ידעו עדיין כי בא"י עולה הנסיון בקרבנות… כך הייתי מוכרח לסגור את הטחנה. ולמען אוכל להקים את הטחנה על יסוד איתן בכחות עצמי, החלטי לנסוע לאיזה זמן לאמריקה. כי לפי שיעצוני אנשים שבאו משם, קויתי שיעלה בידי לקבץ סכום הגון כדי לשלם חובותי ולשוב לכונן את הטחנה.
פרק כ"ד 🔗
אני עוזב את א“י. – אינני מצליח באמריקה. – תעמולתי לטובת הרעיון הציוני. – יסוד גן־ילדים עברי ות”ת בניו־יורק ובהרטפורד. – מר ליבווויטש מגדרה. – מר מסליאַנסקי. – הצגת בית־המקדש, בעיר גלזגוי. – שיבתי לא“י. – כל השערים ננעלו בפני. – אפ”ק. – מזכיר בזכרון יעקב. – מורה ראשי לעברית בביה“ס חכי”ח. – נסיעתי לרומניה לטובת בית מרפא לעינים. – תעמולתי לטובת הקה“ק והרעיון הציוני. – בבית האסורים ביאַסי. – שובי לירושלים. – פרופיסור שץ נותן לי משרה ב”בצלאל".
בחורף שנת תרס“ד עזבי את א”י בכאב־לב, אך בתקוה גדולה שאשוב במהרה מוכתר בהצלחה כסבור הייתי שיש לי כל המעלות הנחוצות באמריקה כדי להצליח ולאסוף כסף וגם להתעשר. ראיתי שם אנשים כגילי ומאומנותי, שהצליחו לעשות עושר, לו רק יכולתי לשנות את טבעי ולהסתגל לדרכי אמריקה ולמנהגיה! צריך הייתי להשפל ולשכוח את עַבָרי וכו'… וזאת לא יכולתי. ולמזלי – או יותר נכון, לרוע מזלי, הלך שמי לפני כמיסד המושבות ראש־פנה ומשמר הירדן, כעסקן צבורי מא“י, הראשון שבא מהישוב החדש. נשיא חברת בני ברית ועוד… כל זה גרם לי שאתביש לעשות דברים המשפילים כבודי. בבואי לניו־יורק הזמינני ידידי מר לוין־אפשטין ז”ל בליל פורים אל הנשף שערך בבית מסחר יין “כרמל”. אל הנשף באו כל שמנה וסלתה של משכילי ניו־יורק וסופרי עתוניה. כמובן, הציגני מר לוין־אפּשטיין לפני הנאספים בכל המעלות הנ“ל. נתכבדתי לשיר משירי א”י. למחרת היום נדפס בעתון “טאגעבלאט” מאמר ארוך על אדותי, מלא תהלות ותשבחות… כל זה עכבני מלהחל בדברים שאינם לפי כבודי, ובכלל – טבעי לא היה מסוגל לחיי אמריקה.
הקדשתי עתותי לרעיון הציוני. נאַמתי במקומות רבים. נסעתי עם המטיף הלאומי הידוע מר צבי מסליאנסקי בערים רבות. הראיתי בפנס־קסם תמונות מא“י מושבותיה ותמונות מתולדות ישראל, ומר מסליאנסקי נאם על התמונות ממבחר נאומיו. גם ראינוע פתחתי בניו־יורק לתמונות א”י – השתתף עמי צעיר אחד מרוסיה, שהציג את “בית המקדש” בנין הורדוס. יסדתי גן ילדים עברי בניו־יורק – גן הילדים העברי הראשון שנוסד בשיטה עברית בעברית. פתחתי ונהלתי ת“ת, עפ”י שיטה עברית בעברית, בעיר הרטפורד, וביחד עמי עבד גם מר ליבוביטש מגדרה, שהיה אז באמריקה. גם הגברת שכטר, בת אחיו של הפרופסור זלמן שכטר, מזכרון יעקב, עזרה לי כמורה בת“ת. אבל – ה”הצלחה" שקויתי לה לא באה. ולאחר שישבתי באַמריקה ארבע שנים וחצי נוכחתי לדעת כי לא אשיג שם את המטרה שבשבילה באתי. ואז באה הידיעה כי התורכים הצעירים הורידו את השולטן עבדול־חמיד מכסאו ולקחו את הממשלה בידם ונתן “חוריה” בארץ, חשבתי כי עתה גם בא"י ישתנה המצב לטוב. גם כתבתי אז מאמר בעתון “טאגע בלאַט” – “חוריה” או “טשארטער”. והחלטתי לעזוב את אמריקה ולשוב לארצי.
האניה שבה נסעתי מאמריקה היתה של סוחר אחד, שהיה שולח אניתו כסדר לגלזגו להביא משם דגים מלוחים; ובהשתדלות הד“ר ראדין, הציוני, מטיף במוסד אליאַנס, נתן לי הסוחר מכתב לרב־החובל של האניה להעיד שאני הנני בא־כח בית־מסחרו – ויתנני לנסוע באניה במחלקה הראשונה. כך נסעתי באניה עד גלזגו. האגודה הציונית בעיר הזאת הזמינה אותי לנאום באספה גדולה על א”י והמושבות. משם נסעתי דרך לונדון, פּריז, רומניה.
לראש פנה באתי לפני פורים, בלי פרוטה בכיס, את הטחנה שלי מצאתי במצב רע מאד, כי במשך זמן העדרי נפקדו דברים שונים בטחנה. לשוב ולפתוח אותה לא יכולתי מחוסר כסף. פניתי אל מכירי ומיודעי לפנִים בבקשה שיתנו לי איזה משרה, לעבוד ולהרויח לחם חוקי; פניתי גם אל מנהלי אפ“ק, שטרחתי כל־כך בהפצת מניותיה ותעמולה רבה עשיתי לה בהיותי בחו”ל, ― כל זה לא הועיל, כל השערים ננעלו בפני. פעם נצנץ לי שביב תקוה, בקראי בעתונו של מר בן־יהודה, כי נודע לו ממקור נאמן שנותנים לי משרה באפ“ק. חשבתי: ודאי שמע זאת מר בן־יהודה מפני המנהל, אך “לא דובים ולא יער”. אמנם עלתה הצעה כזאת ממי שהוא, אך המנהל דחה אותה; וכאשר שאלו אותו לסבת הדבר, ענה, כי יש לו “פּרנציפּ” שלא לקבל פקידים לאפ”ק מקרב אנשים שיש להם עבר כעסקנים ציונים. ופטורי מר יהושע ברזלי יוכיחו…
לפני הפסח נסעתי לירושלים לחפש שם עבודה. ובעברי דרך זכרון־יעקב הציעו לי משרת מזכיר־המושבה במאה פרנק לחודש. השכר, אמנם, לא הספיק לי די פרנסת ביתי, אבל שמחתי גם על זה, ונשארתי בזכרון־יעקב שמונה חדשים (אז יסדתי את לשכת בני־ברית במושבה).
בתחלת חורף תרע“א נסעתי לירושלים; שם הוצעה לפני משרת מורה־ראשי לעברית בביה”ס של חכי“ח, במשכורת של מאה ועשרים פרנק לחודש. קבלתי את המשרה. עוד איזה סכום השתכרתי בתתי שעורים פרטיים. בעד תרגום דרשה צרפתית לעברית, שנדפסה לשם תעמולה לטובת חכי”ח, קבלתי איזה סכום בתור הונורר. גם ידידי מר מרדכי אַדלמן ז“ל נתן לי עבודה – כתיבת מכתבים לחו”ל – במוסד בית־מרפא־לעינים אשר בהנהלתו.
מר אדלמן הציע לפני לנסוע לחוץ־לארץ, וביחוד לרומניה, כמשולח לטובת המוסד. קבלתי את הצעתו, ונסעתי ביחד עם איש אחד ירושלמי. באנו לרומניה, אך כיון שאני לא הורגלתי באומנות השנוררות שהיתה נחוצה לשליחות כזאת, וגם בן־לויתי לא התאים לכך, -– לא הצלחנו.
בהיותי בעיר יאַסי הלשין מי־שהוא עלינו. בא ראש המשטרה לאכסניה שלנו ולקחו את כל הספרים והנירות שנמצאו בחדרנו, ובהם עתוני א“י, ויביאנו למשטרה ויחקור אותנו למה באנו לרומניה, ומה מעשינו פה. אמרנו לו, כי סוחרי אתרוגים אנחנו. שאל אותנו, אם יש לנו כסף. הראיתי לו פנקס של אפ”ק מירושלים. הפנקס היה כתוב עברית, וראש המשטרה הביט בו כתרנגול ב“בני אדם” והחזירו לי ― ולפי שעה נתן אותנו בבית האסורים. הודענו את הדבר לאחד מידידינו, וזה “סדר” עם סוחר אחד שיבוא ויודיע עלינו כי הוא קנה אצלנו אתרוגים – ויצאנו לחפשי, אבל בתנאי שעלינו לבוא בכל יום למשטרה להתיצב לפני ראש השוטרים, כל זמן שהותנו בעיר יאַסי.
לא התעכבנו הרבה ביאסי, בן־לויתי נסע הביתה. ואני נסעתי לעיר גלץ, מקום מושב הועד הציוני, שהזמין אותי לנסוע בערי רומניה לשם תעמולה בשביל הקרן־הקימת הרעיון הציוני בכלל. כ־9 חדשים סבבתי בערי רומניה והרצאתי על המושבות בא"י, בלוית פנס־קסם ושירים עברים.
לחג הפסח נסעתי לביתי, לא“י. בדעתי היה לשוב לרומניה אחרי החג, למען המשיך שם את עבודתי; אך בבואי לירושלים ראני הפרופיסור שץ ז”ל, והציע לפני להכנס ל“בצלאל” בתור גזבר. קבלתי את ההצעה ברצון. אמנם השכר לא היה גדול, פחות בהרבה מזה שקבלתי מן הועד ברומניה, אבל היה לי יותר נעים לעבוד בירושלים, ובפרט במוסד חשוב כ“בצלאל”, מלעבוד ברומניה – אך כי גם שם עשיתי לטובת א“י. עבדתי ב”בצלאל" כארבע שנים – עד שפרצה המלחמה העולמית, בשנת תרע"ד.
פרק כ"ה 🔗
ביה“ס “בצלאל”, מחלקותיו. – בית הפרופסור ש”ץ. – ביתן בצלאל. – פקודת ג’מל פחה. – ועד “בצלאל” בברלין. – האמן גולדברג. – המנהל אסתרמן. – חכוכים בין האחרונים ובין הפרופסור. – נתפרדה החבילה. – מוסד חדש. – הרב הורוביץ. – האמן פרסוב והתימנים. – פרסוב נתפש לצבא. – לדמשק. – כבוש ירושלים. – סגירת המוסד החדש. – ביתן בצלאל ברחוב יפו בהנהלתי. – התפטרותי.
ביה“ס “בצלאל” שיסד הפרופיסור שץ, הכיל מחלקות שונות: א) מחלקה ללימודי אמנות, בה למדו התלמידים ציור, כיור ופסול, מפי הפרופיסור; ב) מחלקה לפליגרין, עבדו בה התימנים עבודת הכסף והזהב משובץ באבנים טובות, בהשגחת האמן פרסוב, תלמידו של הפרופיסור; ג) מחלקה לעבודת מקשה ובתיק בנחושת ובכסף; ד) מחלקה למלאכה בעצי זית, ומסגרות משובצים בצדף ועוד, בהשגחת האמן עֶדֶם; ה) מחלקה לעבודת שטיחים בצמר ומשי, עסקו בה צעירות בהשגחת המומחה קונטרוביץ, תלמידו של הפרופיסור; ו) מחלקת המוזיאום, כעין תערוכה של אמנות ועוד, מעבודת ביה”ס. אני הייתי הגזבר, וגם ההשגחה על מכירת החפצים נמסרה לי. מר ש. מבשן היה מנהל החשבונות ומזכירו הפרטי של הפרופיסור ז"ל.
על־יד בית־הספר בנה לו הפרופיסור את ביתו שבו גר עם משפחתו, ושם היה לו גם חדר עבודת אמנות פרטי; בצריף שנבנה אצל שער יפו היתה כעין תערוכה מכל עבודות בצלאל, בהנהלת מר י. ברוידא מנהל החשבונות ואני הגזבר, וגם מקום מכורתם לכל דורש. מצב הפדיון היה לא רע. בפרוץ המלחמה נהרס הביתן בפקודת ג’מל פחה הידוע, והחפצים הושבו לבית־הספר.
המוסד בצלאל נתמך ע“י ועד שנוסד לשם זה בברלין. הועד הזה שלח אמן מגרמניה, גולדברג שמו, להורות מלאכת האמנות בבית הספר, ואת מר אסתרמן להיות המנהל המסחרי בבתי המלאכה של המוסד; לפרופסור שץ, שהמוסד היה יציר כפיו וילד שעשועיו, קשה היה לקבל מרותם של אנשים חדשים מקרוב באו בגבולו, פרצו חכוכים וסכסוכים בינם ובין הפרופיסור שץ, שעברו גם לתלמידים ולפועלים של המוסד, וגם הם נחלקו לשתי מחנות, מי לצדו של הפרופיסור ומי לצד ג”ב וא“מ, וזה השפיע לרעה על מצבו של המוסד; חלק מהתימנים הפועלים ומר פרסוב בראשם פרשו ממנו ויסדו לעצמם בית־מלאכה. ובהיות כי בלי כל תמיכה מן החוץ לא היתה לו תקוה להתקים, פנו אלי למצוא להם מקור תמיכה, וגם לקחת את הנהלת המוסד תחת ידי. אז נזכרתי כי לפני זמן בקר במוסד בצלאל הרב י. ב. הורויץ, בא־כח כולל אמשטרדם התומך בבעלי מלאכה בארץ־ישראל, ואגב שיחה עמו אמר לי כי הוא לא היה נמנע מלתמוך במוסד כזה לוּ יוָסד ע”י פועלים והנהלה שומרי דת. פניתי איפוא להרב הורויץ, ותארתי לפני את התכנית של בית המלאכה החדש שנוסד ע“י תימנים שומרי דת, ובקשתי ממנו שיקבל את המוסד תחת חסותו, הרב הורוביץ קבל את הצעתי ותמך על ידי את המוסד בסכומים הגונים, שלפי המצב אז נתנה לו ע”י כך אפשרות של קיום במשך ימי המלחמה; גם הפרופיסור שץ לא מנע מאת המוסד את עצותיו האמנותיות, ובית המלאכה הנפרד הראה סימנים של התפתחות יפה. הרבה דברים יפים ומלאי ענין של אמנות נעשו בבית־המלאכה הזה, ונמכרו במחירים טובים. הרבה מעשי אמנות הוזמנו ע“י הקצינים הגרמנים; העדה העברית האוסטרית־אונגרית הזמינה תיק של מגלה יפה, עשוי כסף מלאכת פיליגרין משובץ בזהב ובאבנים טובות מעשי אמנות. בתוך התיק כתבת (אדרס) מצוירה ציור אמנותי מעשה האמן בן דוד ז”ל. זו היתה מתנת העדה לקיסר אוסטרי־אונגרי. גם הרב הורויץ הזמין הרבה דברים ושלח להועד בחו"ל.
כעשרים פועלים תימנים ושלשה אשכנזים, כלם פועלים אמנים עבדו במוסד תחת הנהלת האמן פרסוב, אולם בסוף שנת תרע“ז – 1917 השנה האחרונה של המלחמה, נתפס האמן פרסוב לצבא ונשלח לדמשק, ונמנה מטעם הממשלה למורה בבית־המלאכה לאמנות שפתחה שם; והוא הלא היה הרוח החיה במוסדנו, נוסף לזה החלו הנתינים הגרמנים והאוסטרים לעזוב את הארץ, כי כבר הורגש שקרוב היום שהאנגלים יכבשו את הארץ וירושלים בתוכה, ובתוך העוזבים היו גם שני הפקידים החדשים של “בצלאל” ה”ה גולדברג ואסתרמן, שהו נתינים גרמנים, והם עזבו את הארץ, וביחד עם הקונסול הגרמני ומשפחתו עזב את הארץ גם הרב הורוביץ ומשפחתו, והתמיכה למוסד הנזכר נפסקה גם היא. המצב הורע מאד, ופגע קשה בפועלים התמנים. רובם חלו במחלת טפוס הבהרת, ולא כלם נצלו ממות. הוכרחתי לסגור את המוסד, ועפ“י פקודת ב”כ הרב הורויץ נשארו המכונות וכלי־העבודה של ביה“ס בידי הפועלים האחדים הנשארים שעבדו עוד על חשבונם הם; בינתים הגיע יום כ”ד כסלו תרע“ח, בו נכנסו האנגלים לירושלים, ובית המלאכה עוד הספיק לעשות סכות ומדליים וגם טבעות של כסף למזכרת יום הכבוש, ועליהם אותיות בולטות מסביב בעברית: “כבוש ירושלים כ”ד כסלו תרע”ח", ובאנגלית: “The Conquest of Jerusalem 9x11 1917”.
בבית המלאכה הנפרד הנ“ל אחרי שסגרתיו נשארו כלי כסף, מהם גמורים ומהם בלתי גמורים, ונחרץ היה לגמור אותם ולמכרם, למען שלם חלק מן החוב לב”כ הרב הורויץ. והיות שגם לבית הספר “בצלאל” נחוץ היה חנות (ביתן) לממכר הדברים שנעשו בו, הצעתי לפני ה“ה ד”ר רופּין וד“ר טאהן, שתחת פקודתם היה המוסד בצלאל, לסדר ביתן ברחוב הראשי “רחוב יפו” בירושלים, ביתן משותף, שבו ימכרו מלאכת בצלאל ושרידי בית המלאכה הנפרד הנ”ל, אבל יקרא “ביתן בצלאל” בלבד, ואני מקבל עלי לנהל את המכירה זו, ומשכרתי תהיה אחוזים ידועים מהפדיון של הסחורה. החפצים יקובלו להביתן לפי המחירים שיערכו שוים. ה“ה הד”ר רופין וד“ר טאהן, הסכימו להצעתי, ופתחתי את הביתן כרחוב יפו, שהיה כעין תערוכה לאמנות מעבודות בצלאל. עוזרת במכירת החפצים היתה הגברת שרה בת רפאלי. זה היה בשנת הכבוש, והפדיון היה יפה. המושל מר סטורס היה מהמבקרים התמידים בביתן, והתענין בכל דבר, ועל הרוב היה מדבר עמי בעברית. שנה אחת עבדתי בביתן, את כסף הפדיון ממכירת החפצים שנשארו, כנ”ל, מבית המלאכה הנפרד, השבתי לבא־כח הרב הורויץ ע"ח החוב. וכיון שהעבודה בביתן היתה קשה עלי, כי זקנתי מלמלאותה כראוי, הוכרחתי לעזוב את משרתי, אחרי קבלי פצוים לא גדולים.
פרק כ"ו 🔗
המכבים הקדמונים. – ביהכ“נ יבנה. – נחום סוקולוב. – קנית כפר ענתות. – יסוד בתי לחם ותּה. – ד”ר רופין. – נסיעה ליריחו. – התנפלות חרמים בדרך. – ועד המאוחד האמריקני. – נסיעה לדמשק. – הצלה מסכנה. – האניה עם צרכי אוכל והמשלחת.
לפני פרוץ המלחמה בשבתי בירושלים, יסדתי יחד עם ר' אברהם זילברמן ז“ל ובניו מר מרדכי כספי, (עכשו קונסול ליטוי), ואחיו, וה”ה ש. רפאלי ז“ל, ז. לבוביץ, י. הולביץ ז”ל, א. ספורטו, ועוד, את האגודה “המכבים הקדמונים” שמרכזה היה בלונדון בנשיאותו של הזקן מר הרברט בנטוביטש ז“ל המצביא; הסניף הירושלמי נקרא בשם “משואות ירושלם” ואח”כ נפתחו “משואות” ביפו, בחיפה, בצפת ובטבריה; זו היתה אגודה חשאית ציונית מדינית, כעין אגודת “בני משה”, המשואה בירושלם יסדה את ביהכ“נ “יבנה” שהיה בימים ההם המרכז של האינטליגנציה הציונית, ובית מועד לכל האספות הציונית, הרצאות ונאומים ציוניים, וגם מר סוקולוב, ז”ל, בהיותו בירושלים נאם ברחוב שלפני ביהכ"נ במעמד קהל גדול.
אחדים מחברי “המכבים הקדמונים” התאגדו לקנות את אדמת הכפר “ענתות” לבנין שכונת גנים בשביל החברים. נעשה חוזה עם פלחי הכפר וכל אחד מן החברים הכניס סכום כסף לאפ“ק, אך בפרוץ המלחמה בטל הענין, וההוצאות ביחד עם הערבון שנתן לב”כ הפלחים הונחו על קרן־הצבי.
עפ“י הסכמת ועד האגודה נתן מהכסף הנשלש באפ”ק הלואה לאחר החברים, מר נ., שמצבו נהרס. בנסעו מרושלים אחרי המלחמה נמסר הענין למנוח מר ש. רפאלי ז“ל, בהיותו אז המצביא של האגודה, וכנראה שבזמן המלחמה נאבדו כל הנירות והמנוח מר רפאלי ז”ל לא השאיר כל חשבון; חלק מהחברים, ואני אחד מהם, תובעים את כספם שנתנו. אבל באין כל תעודה היה כספנו לממון שאין לו תובעים…
בפרוץ המלחמה היתה הארץ סגורה ומסוגרת אין יוצא ואין בא. צרכי אוכל נתיקרו מאד, ואין להשיג. התמיכה מחוץ־לארץ נפסקה לגמרי, אנשים גועו מרעב. פעם בלילה יצאתי מביתי עם מר שחראי ללכת לבית־העם לאספה, והנה ברחוב יפו שומעים אנו קולות בכיה “לחם” “לחם”, - נגשנו והנה אשה וארבעה ילדים יושבים ובוכים ומבקשים לחם, הוצאתי מה שהיה לי בכיסי, חצי לירה תורקי, ונתתי להאשה לקנות לחם לילדיה הרעבים. אז נפתח עפ"י התעוררות חברי “המכבים הקדמונים” שני “בתי לחם ותה”, אחד בבית־הכנסת “יבנה” תחת השגחתי, ואחד בבית־העם.
כסף להחזיק את שני המוסדות האלה אספנו מנדבות החברים ומבין שאר תושבי העיר, וגם המשרד הא“י שתחת הנהלת הד”ר רופין עזר במעט; בשני המוסדות קבלו הנצרכים בכל יום לחם ותבשיל חם, וגם תה וצוקר, ובשבת – גם בשר. מלבד זה נתן להנצרכים הביתה קמח, תה וצוקר בחנם, או בהקפה – שלא לביש; בהכנת האוכל ובחלוקה עזרו גבירות מבנות ירושלים, ובראשן בת המנוח ד“ר מזיא, ובת המנוח ש. רפאלי, ועוד. בשרות עבד הרבה הר' יוסיל עקיביס ז”ל, אח“כ נתעוררו גם צעירים אחדים מהחרדים במאה־שערים, ובראשם מר נ. פרנקיל, ופתחו גם הם במאה־שערים בית לחם ותה כנ”ל.
ויהי היום ואנכי ומר פרנקל שבנו מיפו, כי קבלנו שם ממשרד הא“י את התמיכה בשביל המוסדות, ונסענו בלילה בעגלה. והנה בדרך לפני הכפר אבו־גוש, הופיעו לפנינו ארבעה ערבים צעירים מזוינים ברובים ובפגיונים, שנים לפני הסוסים ושנים משני צדי העגלה, ואנחנו שנינו, אני ופרנקל ועוד יהודי ואשה אחת, בעגלה, ובעל־העגלה היהודי על הדוכן. בתחלה אמרו לנו הערבים כי רעבים הם ומבקשים אוכל, נתנו להם מהאוכל שהיה אתנו, ועזבו אותנו. אנכי ידעתי כי בזה עוד לא נפטרנו מהם, ושאין זה אלא בקור ראשון לחקור את המצב, ואחריו יהיה עוד שני. אמרתי זאת לחברי הנוסעים אתנו. מובן שכל אחד החביא את מעט הכסף שהיה בכיסו. עברו כעשרים וחמשה רגעים כאשר הגענו למקום יותר מוכשר, זנקו מתוך התעלה שאצל הכביש אלה ארבעה הערבים והעמידו את העגלה, שנים מהם עלו על העגלה עם הרובים נגדנו ודרשו לתת להם הכסף שבידינו, אנכי לא נבהלתי ולא נפל רוחי בי. החילותי לדבר עמהם רכות, באמרי להם: חביבי, הלא הכרת פניכם תעיד כי אינכם טפשים, ועליכם להבין כי לו היה כסף בכיסינו, האם בשעת חרום ובאין בטחון היינו נוסעים בעגלה בלילה? ולא ברכבת ביום? – הדברים פעלו עליהם קצת. – א”כ, אמרו, – תנו לנו מה שיש לכם. באין ברירה הסתפקו בזה שלקחו מאתי את המעיל העליון החדש שזה לא כבר קניתי אותו, וגם את השעון שלי. ממר פרנקיל לקחו את האדר שהיה מעוטף בו. לבסוף הרגישו שבעגלה נמצאת מלתחה חדשה, וחשקה נפשם לקחתה, בודאי חשבו כי בה מונח הכסף, ואמנם לפי דברי בעל המלתחה נמצא שם ארבע לי“מ וגם בגדים. היא היתה קשורה אל העגלה בחבל והתחילו לפתח את הקשרים. אולם היהודי חס על רכושו, והתנגד להם. הוא תפס בידיו את המלתחה ואת הקשרים, אבל השודדים לא חשבו הרבה ואחד מהם הוציא פגיון לחתוך בו את החבל ופגע גם באצבעות ידיו של היהודי שהיה מוכרח למשוך את ידיו השותתים דם מהמלתחה; אמרתי לו אַל תסכן את עצמך ואת כלנו, כי בסכנה אנחנו. הם לקחו את המלתחה וחשבו שהשיגו את מטרתם, ועל כן עזבו אותנו, – ונצלנו. אנחנו הודענו תיכף את הדבר למשטרה הקרובה, במוצא, וכן אח”כ בירושלים, אבל בלי כל תוצאות, כי הלא שעת חרום היתה אז…
ביום שבת אחד הבהילו אותי אל ד“ר רופין כי הדבר נחוץ. בבואי אליו אמר לי הד”ר רופין כדברים האלה: אדון שוב, למר חנקין צפויה גלות, והנה השגנו מכתבי המלצה בעדו לאחד השיכים הגדולים שהוא בעל השפעה ויכול להועיל, שיך זה נמצא עכשיו ביריחו, ונחוץ לנסוע תיכף ליריחו להמציא לו את המכתבים, וזולתך אין איש שימלא שליחות זו; הצעירים הם בחזקת נעלמים מן הצבא, ולא כל איש ראוי למסור לו דברים כאלה. עליך לנסוע תיכף עם בעל העגלה הזקן ר' חיים יעקב, הידוע, ולמסור את המכתבים ליד השיך הנ"ל! לכתחלה אמנם פקפקתי קצת, הלא שבת היום? אבל תיכף החלטתי שיש כאן סכנת נפשות וגם פדיון שבוים, והנני מוכן לנסוע, אך כעבור חצי שעה נודע שהשיך לא יבא ליריחו עד מחר, והנסיעה נדחתה עד למחר; ביום הראשון נסעתי ליריחו ואולם השיך לא בא, ושבתי עם המכתבים לירושלים.
כשהגיעה התמיכה מאת הג’וינט מאמריקה, נמנה מטעם הועד האמריקאי בירושלים, ועד מאוחד מכל הזרמים שבצבור, כעשרים וארבעה חברים ובתוכם גם אני, תפקיד הועד היה לחלק את התמיכה להנצרכים. הועד המקומי בחר בי לגזבר, ועלי היה לשלם את הפתקאות שהביאו הנצרכים יום יום למאות; הועד ישב שלש פעמים בשבוע לעיין בהבקשות שהוגשו לו ולהקציב את התמיכה לכל אחד ואחד. מאות נצרכים צבאו עלי במשרד לקבל את תמיכתם מידי, והדוחק היה נורא, ובימים ההם מחלת טיפוס הבהרת היתה מתהלכת וביחוד בין העניים, שהפילה חללים, ועלול הייתי להנגע ע“י הדחק הזה במחלה הנוראה; ומלבד חלוקת התמיכה במשרד נמסר לכל אחד מחברי הועד סכום כסף לחלק בין בעלי הבתים הנצרכים, כל אחד בסביבתו. פעם אחת הטיל עלי הועד לנסוע לדמשק, להחליף שם את הניר בזהב ובכסף, שהיה לנו לחלוקת התמיכה. אולם מטעם הממשלה אסור היה להוביל ולהשתמש בזהב אלא בניר שלה בלבד. החליפין היו איפוא שלא ברשות הממשלה. שבתי מדמשק ואתי סכום הגון של זהב וכסף, בתבות־פח של נפט מלאות מלח ומתחת למלח זהב וכסף מג’ידיות; ברכבת אתי נסע גם שוטר טורכי, ואלמלי נודע לו הדבר, כי אז היה הכסף אבוד. להצלחתי נסע עמנו גם מר אמדורסקי, בעל המלון הידוע שבירושלים. הודעתי לו את הדבר והוא העסיק את השוטר בענינים אחרים וכבד אותו בכוס קוֹניק שהיה אצלו, ועברתי בשלום את הדרך בלי מכשול. אבל בהגיעי לתחנת הרכבת בירושלים, זה היה בערב חג השבועות, עם שקיעת החמה, ואתי משא כבד, שלשה פחים מלאים, – ועגלה אין. העגלות היו כלן עסוקות בעניני הצבא, ולמסור אותם לסבלים ערביים פחדתי שלא יודע להם הדבר. ולכן נשארתי יושב על הפחים עד שתים בלילה, עד שהשגתי עגלה ונסעתי עם הכסף לביתי. הנסיעה ברכבת בין הצבא התורכי והפחד כנ”ל, השפיעו עלי לרעה, ואחרי מסרי ביום אסרו־חג את הכסף להועד נוגעתי בקדחת חזקה, בחום למעלה מ־390, וגם חששתי אם לא נדבקתי בטיפוס, כי מצאו על כתנתי כ… אשר עברה אלי בדרך ברכבת! מר ש. מבשן, שהיה מנהל החשבונות בועד, ועבדנו יחד במשרד אחד, כתב אלי פתקא: “אדוני מר שוב, בבקשה, למען השם, בל תחלה, כי זה אסון בשבילנו!”. ואני חושב באמת שרק זכות הצבור עמדה לי שב"ה נצלתי. המשכתי את עבודתי עד שבאה האניה עם צרכי האוכל ביחד עם המשלחת מאמריקה כל ענין התמיכה עבר לידה.
פרק כ"ז 🔗
הסתדרות המזרחי. – יסוד סניף בגליל. – המשרד בטבריה. – נמניתי למנהל הסניף. – הצעותי לא נתקבלו. – נתבטל הסניף.– יסוד ביח“ר הראשון ללבנים ממלט.– הפסד גדול. – התישבתי בצפת. – מגמתי. – חברת תחית הגליל העליון. – ועד העיר. – ד”ר קריגר. – המשרה במזכירות. – סדור עניני העיר. – הקצבים הערביים. – מחרחרים.- מהרסים את הארגון.
אחרי הכבוש התחילו לבנות את הריסותיהם של החיים הצבוריים שפסקו כמעט לגמרי מפחד ג’מל פחה. אז שבה לתחיה גם הסתדרות “המזרחי”. מרכזה היה בתל־אביב, ואותי הזמינה לנהל את הסניף אשר יסדה בגליל. פתחתי משרד בטבריה ששמש מרכז גם לגליל העליון, ואת מר א. מ. קליערס מנו למזכיר ולעוזר לי בעבודתי. במשך שנה רכשתי חברים גם בטבריה ובמושבות, וגם בצפת והסביבה, ואז הצעתי להמרכז בתל־אביב הצעות מעשיות נכבדות, כי נוכחתי לדעת שבלי עבודה ופעולה מעשית אין כל זכות קיום להסניף, אבל, מכל הצעותי אף אחת לא התגשמה, אם מחוסר האמצעים, ואולי גם רצון… לא מצאתי איפוא כל תועלת בהחזקת משרד וסניף בגליל, והתפטרתי. ומאז לא קים המזרחי בגליל, אם כי ישנם רבים שהיו יכולים להיות פעילים ברוח המזרחי, אבל אין מי שיארגן אותם ויעוררם לפעולה, וחבל, ומרכז המזרחי כאלו מחק את הגלילים מספרו, מלבד החנוך, שנקרא עוד על שם המזרחי.
אחרי שעזבתי את המזרחי יסדתי עם שותף בית חרשת ללבנים ואבני מלט בטבריה. זה היה בית חרשת ללבנים הראשון בגליל אחרי המלחמה. השקעתי את כל רכושי המעט שהיה לי. הכינונו מספר גדול לבנים ואבנים, כי קוינו שתתחיל להבנות השכונה החדשה “אחוזת־בית”, והנה פתאום ירד מחיר המלט מתשע לי“מ, כפי שעלה לנו, עד ארבע לי”מ הטון. הפסדתי את כל רכושי שהשקעתי בביה"ח, כי את הלבנים והאבנים שיצרנו מכרנו במחיר הירוד.
גם בשבתי בירושלים וכו' התגעגעתי תמיד להגליל העליון וצפת בירתו, כי מלבד המראה הנחמד של יפה־נוף זה, ואוירו המצוין, היה המקום חביב עלי גם בבחינת “מולדת”, יען כי בגליל העליון התחלתי את עבודתי הישובית הראשונה לפני חמשים וחמש שנה, בו יסדתי שתי המושבות “ראש פנה” ו“משמר הירדן”, וגם ב“עין זתים” השקעתי כח ומרץ לא־מעט, ותמיד היתה לי ההשקפה והאמונה שהרבה יכולים לעשות להחיות את הגליל העליון, וגם בעיר צפת פעלתי לא מעט: יסדתי את הלשכה “בני ברית” שפעלה הרבה להרמת החיים התרבותיים, כמבואר בזכרונותי בפרק י“ח. וגם עתה בשובי לצפת שאפתי לעבוד להחיאת העיר והגליל, ותיכף בבואי, בראותי כי העיר והגליל הולכים ונחרבים, יסדתי את החברה “תחית הגליל העליון” ביחד עם חברי לשכת ב”ב, שבחרו בי מחדש כנשיא הלשכה, ושלחנו תזכירים ומכתבים מפורטים על כל מה אפשר לעשות בכדי שגם הגליל יבנה ויקום לתחיה. התזכירים נשלחו להעתונים, למוסדותינו, לאנשים שונים מעסקני הישוב, ולועד הלאומי. כאשר נתפרסם יסוד אגודתנו, התעוררו גם המושבות בגליל העליון והתארגנו במטרה להתאחד עם האגודה “תחית הגליל העליון”; ויען שלתזכיר הזה יש ערך אַקטואַלי גם היום, הנני נותן בזה את תמציתו:
"למען הראות על האפשרויות הגדולות שבהן יכולים לתקן את המצב בעיר צפת ובסביבותיה, אנחנו מציעים את הדברים האלה:
א) מעוני קיץ. – הודות לגובה המקום של העיר וההרים מסביב, והאויר המצוין והמבריא בה, מסוגלת היא לבנות בה ובסביבותיה מעוני קיץ, וגם בתי הבראה לחולי שחפת, מעוטי דם, ורומטיזם. רבים מתושבי ערים אחרות משתוקקים לבא לבלות את ימי הקיץ בצפת בעצת הרופאים, אך חסרים בה מעונות מתאימים. גם הנציב העליון הרברט סמואל בלה בצפת את ימי הקיץ, והתפעל מאד מהאויר הטוב והמבריא, ולו ימצאו אנשים שישקיעו כספים לבנות מעוני קיץ כאלה ובתי הבראה, היו מכניסים ריוח גדול לעצמם ותועלת רב לעיר.
ב) יעור ההרים. – חלק גדול מאדמת ההרים סביבות להעיר שיך ליהודים, ואפשר להוסיף ולקנות עוד אדמה כזאת בזול, ואת האדמה הזאת צריך ליער במיני עצים שונים, אשר במשך הזמן יביאו גם ריוח הגון, וערכם רב מאד גם למעוני קיץ שיבנו שם.
ג) מטע טבּק – עפ“י הנסיון של מומחים, מסוגלה אדמת הסביבה מאד למטע טבק. לפני המלחמה נעשה נסיון בזה ע”י הפקידות של הברון, ויש תקוה גדולה להצלחה, צריך לאַרגן לשם כך קבוצה מבני צפת על יסוד מסחרי, ואין ספק שמשפחות רבות יוכלו להתפרנס בריוח. ידים עובדות לא חסרות בצפת, צריך רק לעורר ולעודד אותן.
ד) בתי חרשת – נמצאים פה חמרים שונים בלתי מעובדים שמוציאים אותם לחוץ־לארץ, ומשם מביאים אותם חזרה לארצנו בצורת תוצרת מעובדת, למכור אותה. אפשר, איפוא, ליסד פה על המקום בתי חרשת לעבוד את החמרים, כגון: עורות. צמר כבשים ועזים, בשביל עבוד שטיחים, אריגה וטויה; חלב שמור בקפסאות; גבינה אירופאית; סבון פשוט וטוב. כל החומרים למיני תוצרת אלה נמצאים על המקום במדה מספקת להעסיק ידים רבות.
ה) גדול בקר וצאן. – בסביבות צפת ישנם מקומות מרעה לרוב, בכל שנה באביב באים ממקומות רחוקים עם הבהמות לרעות אותן כאן. והמקום מוכשר לגדול צאן ובקר, המעשרים את בעליהם.
ו) הרחבת הישוב – צריך לפתח ולהרחיב את הישוב ע“י הוספת אנשים חדשים; המושבה “עין זתים” ו”מירון" שנחרבו, מצפות לישב אותן, ויש אדמה בסביבה לקנות ולהציל גם אותן משממותן.
ז) מוסדות – כדאי להעביר מוסדות חסד מערים אחרות לצפת, כמו “בתי־יתומים”, “מושבי זקנים” “בתי הבראה” וגם בתי ספר תכונים", כי מלבד אוירה הטוב והמצוין, כאמור, צרכי הכלכלה הם בזול יותר מאשר בערים האחרות. והרי בשביל היתרונות האלה יסד המסיון את הקולג' בצפת.
הצענו לפניכם הצעות מעשיות על יסוד הידיעות אשר בידינו, ובטוחים אנו, שאחרי חקירה יסודית ע“י אנשים מומחים, תמצאנה עוד תעשיות שאפשר יהיה להעסיק בהן משפחות רבות, ולהציל את הישוב העברי כאן הצפוי לכליון וחרבן גמור”.
את התזכיר הזה, כאמור, שלחנו לכל העסקנים בארץ ובחוץ־לארץ, גם פתחנו לשכת מודיעין בלשכת בני־ברית, שאליה יפנו המעונינים והמתענינים בזה, אך לדאבון לבבינו, כל עבודתנו נשארה בלי כל תוצאות. מוסדותינו הלאומיים עזבו את הגליל העליון, ואחד מגדולינו ענה לנו כי בשביל צפת אין לעשות מאומה. היא עומדת להחרב!…
בצפת היה אז ועד־עיר מסודר וחוקי, שנבחר ע“י כל הזרמים שבעיר, וגם הנשים השתתפו בבחירתו. בראש הועד עמד הד”ר מ. קריגר, וחברי הועד היו מחשובי הבע“ב בעיר. מזכיר הועד היה מר י.ב., וכאשר עזב את משרתו בהועד בלכתו לעבוד בבנק הלואות בירושלים, קבלני אז הד”ר קריגר לעבוד את עבודת המזכירות בועד־העיר. בעזרת חברי הועד עלה בידי לבנות את ועד־העיר על יסודות נאמנים וסדרים נכונים. מס השחיטה נמסר לרשות הועד, והוא שלם את המשכרת לארבעת הרבנים, לשלשת השוחטים, ולפקידי העדה המאוחדת משתי הקהלות, האשכנזית והספרדית, ועוד נותר לעזרה סוציאַלית. וככה נהל הועד את עניני העיר בשקט באין פרץ ואין צוחה, כל עוד הד“ר עמד בראש הועד. ורק עזב הד”ר ק. את העיר, בנסעו בזמן החופש לאירופא, נמצאו האורבים אחרי שעת הכושר, לחרחר ריב ולהרוס את הקים, ובקשתם נתנה להם, כי בימים האלה העלו הקצבים הערביים את מחיר הבשר שהקצבים היהודים קונים מהם את החלק המתכשר. ועד העיר פקד על השוחטים להפסיק מלשחוט להם, שיכנעו ויחזרו למחיר הקודם; אז התאספו המהרסים האמורים עם מספר ילדים, ובלי כל חקירה ודרישה, מבלי כל נתינת טעם קבלו החלטה שאין אמון בהועד הנוכחי, ובאותה אספה בחרו להם בעצמם ועד זמני, וכיון שזה היה נגד הסכמת הרבנים והשוחטים ונגד כל בני העיר, השיגו להם איזה שוחט צעיר זר שהסכים להם במשכרת פעוטה ועשו חוזים עם הקצבים הערביים, בלי להכריח אותם להוזיל את המחיר, וגם לא היה להם צורך, כי פטורים הם ממשא הרבנים והשוחטים וכו' מלבד משכרתו הפעוטה של השוחט הצעיר, שלהם, וכך נהרסו כל הסדרים, הרבנים והשוחטים הוכרחו להכנע לועד הזמני הנ"ל, וקבלו תחת ידם את המקולין ואת עניני הבשר הכשר, והכל שב למה שהיה בימים מקדם, לפני בחירת הועד, באין כל חשבון והשגחה כספית, ומאז, אין כל סדר בעיר, וחבל…
פרק כ"ח 🔗
בית היתומים ובית התבשיל של עזרת הגליל מאמריקה. – בחירה דמוקרטית לגבאות. – נבחרתי לגבאי. – הנהלת ביהי“ת. – למוד מלאכה. – תערוכה. – ביהי”ת של הרבי הגר. – אחוד שני ביהי"ת. – מחלתי. – התפטרותי. – יובל השבעים שלי. – זכיתי.
אחרי המלחמה העולמית היו תושבי צפת מדולדלים מאד, רבים נשארו בעירום ובחסר כל, ויש מהם שגועו ממש ברעב; גם הרבה אלמנות ויתומים השאירה המלחמה, באין כל תומך ומשען; השמועה על דבר המצב העגום הגיעה לאזני האנשים ילידי צפת, היושבים באמריקא, וביחוד בעיר נויארק, כי הגרו שמה לפני המלחמה, ומצאו שם את פרנסתם בכבוד, ויש מהם שגם מצאו עושר, ובהגיע אליהם הידיעה, התעוררו ויסדו חברה בעיר נויארק בשם “אגודת עזרת הגליל” במטרה לתמוך בעניי העיר צפת וטבריה וכו' ותהי ראשית פעולתה יסוד “בית תבשיל כללי בצפת”, אשר מאות עניים וזקנים וזקנות קבלו בו יום יום סעודת צהרים לחם ותבשיל חם, ובשבת, בשר וחלה; בחג המצות חלקו לכל עניי העיר בלי הבדל, מצות, בשר ויין, בצים ותפוחי אדמה; היא פתחה גם “בית יתומים” שקלט לתוכו את יתומי המלחמה; ועד מנכבדי העיר נמנה על ידה לעמוד בראש שני המוסדות שלה, ומנהל גבוה לבית היתומים שיטפל בחנוכם של היתומים, ובספוק כל צרכיהם בכלכלה, בהלבשה והנעלה וכו'; גם בטבריה פתחה “בית תבשיל”, אלא שנסגר לאחר זמן באשר התברר כי אין נחיצות בו, ובמקומו יסדה “בית הכנסת אורחים” בעיר החוף חיפה בשביל האורחים הבאים מחוץ־לארץ דרך העיר הזאת, גם קנתה שם מגרש לבנות בנין למוסד, וגם מוסד זה בטל אח"כ מתוך אי־נחיצות בו.
רצתה חברת “עזרת הגליל” להיות דמוקראַטית בבחירת ועד ההנהלה בצפת, ומנתה ועדת הבחירות שתשגיח על הבחירה של ועד ההנהלה שתהיה עפ“י חוק, היינו, לקרא לאספה כללית את כל תושבי העיר, והאספה תבחור את הגבאים עפ”י רוב דעות נעלמות, ואח“כ שולחת ועדת הבחירות את התוצאות לועד הפועל של החברה בנויארק לאשור, ובסדר זה נבחרו בכל שנה גבאים חדשים שעבדו שלא ע”מ לקבל פרס, מלבד המזכיר ומשרתי המוסד שקבלו משכרת.
בשנת תרפ“ג נבחרתי גם אני בתור אחד הגבאים להנהלת המוסדות של עזה”ג הנ“ל, ובהיות שאותי ענין ביותר החנוך של היתומים האומללים, שמתי את כל לבי, ואת כל מעיני במחלקת בית־היתומים, שראיתי בו עזובה רבה, ביחוד בצד החנוכי. ערכתי דו”ח מבית היתומים להועד המרכזי של החברה בנויארק, שתארתי את המצב הפנימי של המוסד, והצעתי תכנית שלמה איך לתקן את החנוך העזוב. הועד בנויארק שכל חבריו הכירו אותי היטב, קבל את כל הצעותי. אחת ההצעות היתה למנות מנהל מומחה בשביל חנוך היתומים, ולצרפו למנהל הנוכחי. קשה היה לי למצא איש הראוי למשרה הזאת, ושיסכים לדור בכפיפה אחת עם המנהל הקודם, אשר יביט עליו כעל מסיג גבול. הייתי מוכרח להסתפק בזה שעלה בידי להשיג, והתוצאה מזה היתה, להיות שופט יום יום בין שני המנהלים שלא יכלו לחיות בשלום. ואחרי הודיעי על המצב לועד הפועל בניו־יורק, פטר את שניהם אחר שקבלו פצוים עפ“י משפט הבד”צ בצפת, ואח“כ פנה הועד אלי לקבל את הנהלת המוסד ולפקח הן בעניני הכלכלה והן בעניני החנוך. קבלתי את ההצעה והתמסרתי בכל מרצי וכחי להרים את מצבו של המוסד בהביאי בו את התקונים הנחוצים. במקום המלמדים שהיו באים ללמד את הילדים במוסד, ואשר הם בעצמם חסרים כל חנוך, מסרתי את הילדים לת”ת של המזרחי, שבו נתחנכו ע“י מורים מומחים ומלומדים; המוסד קבל צורה שיכלו להתפאר בו, יסדתי גם בית מלאכה לנגרות ולנסירת עץ לחניכי המוסד, עד שעלה בידי לסדר תערוכה יפה במוסד, וחפצים יפים ומלאכת אמנות מעשי ידי היתומים נמכרו הרבה במחירים טובים. גם מושל העיר שבקר את התערוכה, קנה דברים אחדים, על עבודת האמנות היה מפקח מורה מומחה ואמן, שהיה גם מורה בת”ת המזרחי מר שיפמן, התערוכה קנתה לה שם טוב בכל העיר, אחדים מן היתומים היו לשוליות של בע"מ שונים כמו חיטים, סנדלרים, פחחים ועוד. גם תזמורת יפה מהיתומים יסדתי שנתנה כבוד להמוסד וגם להעיר.
מלבד ביהי“ת של “עזרת הגליל” האמור, נמצא עוד בצפת בית יתומים שני שנתמך ע”י הרה“צ רבי ישראל האַגר, הנקרא הרבי מרדואוץ, הוא גר בנויארק. והיה שולח כסף להחזקת המוסד שנתנהל ע”י גבאים שהנהלתם לא היתה שלא ע“מ לקבל פרס, וגם במוסד זה היתה העזובה רבה מאד, והגבאים היו מתנצלים, כי הרבי איננו שולח די כסף בשביל המוסד, ואחר שנודע להרבי מפי אורחים רבים מאמריקה שבאו לא”י ובקרו במוסדות, ע“ד מצב מוסדנו, פנה אלי עפ”י עצת המזכיר של החברה “עזרת הגליל” מר א. רוטברג, בהצעה לקחת גם את בית היתומים שלו תחת השגחתי. מלאתי את בקשתו, והשתדלתי לעשות את כל הסדרים והתקונים הנחוצים במוסד שלו, אך אח“כ אגב עבודתי נוכחתי לדעת כי שני מוסדות נפרדים מרבים רק בהוצאות שאינן שוות בתועלת, וגם העבודה מרובה, ולכן השתדלתי אצל שני הצדדים עד שעלה בידי לאַחד את שני המוסדות. הכנסתי את שנים עשר היתומים של בית היתומים של הרבי לתוך בית־היתומים של עזרת־הגליל תחת הנהלתי, ומספר היתומים הגיע לארבעים. שלש שנים עבדתי במוסד, ברור, שהנהלת בית יתומים של ארבעים ילד בלתי־מחונכים ועזובים מימי המלחמה, בכדי לתת להם חנוך הגון בתורה ועבודה, במדות ובמוסר, לבדי, בלי כל עוזר, עלתה לי ביגיעת בשר ורוח במדה מרובה, לא לעשות מלאכת ד' ברמיה. נמצאו גם אנשים חשכים שונאי קדמה שחפשו עלילות למרר את רוחי, וגרמו לי התרגשות רבה. וסוף סוף חליתי והודות לד”ר קריגר, שהיה אז מנהל ביה“ח “הדסה”, שטפל בי ביחד עם בני ז”ל, שבא לשם זה מטבריה, שבתי לאיתני, ועם כל זאת המשכתי עוד עבודתי עד שנת תרפ“ו, כי רחמתי על היתומים, כי כבנים יוצאי חלצי היו לי היתומים, ואב הייתי גם בעיניהם. אולם לבסוף כבדה ממני העבודה, גם בני ז”ל, ומשפחתו הפצירו בי לחדול מלעבוד, ולנוח לעת זקנתי; ולמרות מה שכל בני צפת בקשו ממני להשאר, וגם היתומים בכו והתחננו לפני לא לעזבם, כי גם כיום שעומדים כבר ברשות עצמם ומרויחים את לחמם בכבוד מעבודת כפיהם עודם מתגעגעים אלי, ולמרות שגם הועד מאמריקה הביע לי את צערו אחרי שהודעתי לו שאני עוזב את המוסד, הוכרחתי להתפטר ולהסתלק מעבודה; הבטחתי לועד לבקר את המנהל החדש ולמסור לו את הידיעות הנחוצות לעבודת המחנך, אבל לצערי לא חפץ האחרון לקבל כל הוראה ממני, והוכרחתי להפסיק את בקורי במוסד.
בשנת תרפ“ד ביום חמשה־עשר באב חגגו חברי לשכת הגליל “בני ברית” את חג יובל השבעים שלי, אמנם יום הולדתי חל עוד ביום כ”ב תמוז, אך כיון שאינני חפץ לחוג את החג בימי אבל הלאום (בין המצרים) קבעתי את יום החג ביום ט“ו באב, פרשת החג הזה נדפס אז ב”דאר היום" באריכות ביחד עם תמונתי. קבלתי אז תלגרמות רבות מהלשכה הגדולה בירושלים, מלשכות אחרות, מאחים ומכירים רבים, גם נאומים לא חסרו. חפץ אני רק להזכיר מה שאני אמרתי אז בנאומי בין שאר הדברים“:”רבי אלעזר בן עזריה אמר: “הרי אני כבן שבעים שנה, ולא זכיתי וכו'…” ואני אומר: “הרי אני בן שבעים שנה, וכן זכיתי”! כי מה היתה ארץ־ישראל לפני ארבעים ושתים שנה? (עתה כבר חמשים וחמש), בעת שהתחלתי את עבודתי בארץ? מדבר שממה. תושבי הארץ היהודים כמעט כלם חיו על החלוקה, ועתה זכיתי לראות בארץ יותר ממאה כפרים של אחינו היהודים עובדי האדמה, כורמים, יוגבים ונוקדים, והערים נושבות ע“י יהודים החיים על יגיע כפים, במסחר ובמלאכה וכ' וכו'… ואני חושב זאת לזכות גדולה לי שזכיתי עוד בחיי לראות שבנין “הבית הלאומי” הולך וצועד בצעדי ענק, ואני מקוה כי אזכה עוד בחיי ביחד עמכם לראות בגאולה השלמה בקרוב בימינו, אמן”…
פרק כ"ט 🔗
תרפ“ז־ח-ט. – קיטנים באים לצפת. – אינטיליגנציה. – מר ביאַליק בביתי. – קרא הזכרונות. – מכתבים מביאליק ורבניצקי. – זכרונותי ב”בוסתנאי". – שמועות מהתנפלויות בארץ. – ההתנפלות בצפת. – אדישות הממשלה. – התנפלות בביתי. – אנו מתחבאים במערה. – שברו יד לזקנה. – הכל נשדד. – חצר הממשלה. – בני לוקח אותי לטבריה. – שיבתי לצפת. – ועד קרן העזרה. – ועד העיר הזמני. – עזרה לנזוקים. – בנין מרכז מסחרי. – חברת הר כנען. – צופיה. – הרחבת הישוב. – תפארת כנען. – גיל. – שליש. – גברת שרה לוי. – קנאת הערביים. – עכוב הבנין עד למשפט.
בשנות תרפ“ז, ח, ט, נראה כבר שביב תקוה להתפתחות הקיטנות בצפת, הופיעו אורחים מתל־אביב, ממושבות יהודה, וגם ממצרים, רוב הקיטנים היו מהאינטיליגנציה הא”י, ביניהם היה גם המשורר הלאומי מר ח.נ. ביאַליק ז“ל. הוא בקר בביתי וקרא את הזכרונות שלי שהיו עוד בכתובים, ובקש ממני לשלחם לו בשביל ה”דביר" שידפיס אותם ב“רשומות”; בינתים, פרצו הפרעות בתרפ“ט ולא יכולתי לשלוח אותם עד שנת 1930 וקבלתי ממנו את המכתב דלהלן: “30 ליוני 1930, תל־אביב, לכבוד מר דוד שוב צפת, א. נ., בתשובה על מכתבו מיום ערב חג השבועות הנני להודיעו כי “הדביר” נכון לקבל את זכרונותיך בשביל ה”רשומות” בשכר שלש לא“י לגליון דפוס, מלבד זה נכון ה”דביר" להמציא לך מאה אכסמפלרים של זכרונותיך במחברת מיוחדת; מחיר הדפסת מאה אכסמפלרים אלה ינכו לך משכרך. בעוד ימים מספר אני יוצא לחו“ל וכבודו יוכל לבא בדברים בענין זה ישר עם משרד ה”דביר" או עם חברי י. ח. רבניצקי, הנני אומר שלום וברכה לאדוני. בכבוד רב ח. נ. ביאליק".
עפי“ז שלחתי את זכרונותי למר רבניצקי בחודש אב תר”ץ. אך כיון שמר ביאַליק ז“ל יצא לחוץ־לארץ, ומפני סבות שונות “הרשומות” לא יצאו לאור, ואחרי חליפות מכתבים עם מר רבניצקי נוכחתי לדעת כי יעבור זמן רב עד ש”הרשומות" יצאו לאור, דרשתי בתוקף להחזיר לי את הזכרונות. ואחרי שלש שנים החזירם לי מר רבניצקי בצרוף המכתב דלקמן: “תל־אביב, 7.12 תרצ”ג. כבוד הא' ר“ד שוב: היום החזרנו לכ' את מאמרי הזכרונות שלו שנשלחו על־ידו בשעתם בשביל “הרשומות”, אמנם לא בחפץ־לב עשינו זאת, שהרי עדין לא התיאשנו מלהוציא בזמן מן הזמנים את הספר השביעי של “רשומות”, אבל מוכרחים היינו לכך עפ”י מכתבו האחרון שכתב למר ביאליק. כיון שאין אנו בטוחים שיעלה בידינו להוציא את הדבר בזמן קרוב. בכבוד ובב"צ, י. ח. רבניצקי.
מסרתי חלק מזכרונותי למר מ. סמילנסקי בשביל ה“בוסתנאי” עפ“י התנאים הנ”ל, שהציע מר ביאליק ז“ל, והופיעו ב”בוסתנאי" תרצ“ד בעשרים וחמשה גליונות, ויען שמר סמילנסקי לא קים את התנאי להדפיס בשבילי מאה אכסמפלרים בחוברות מיוחדות, לכן, ועפ”י דרישת רבים, אני מוציא אותם בזה בספר מיוחד, והואיל שב“בוסתנאי” באו רק חלק מהזכרונות, עד לפני שפרצה המלחמה העולמית בשנת תרע“ד, זמן המלחמה, ועד שנת תרצ”ו ותרצ"ז, ועד השביתה הגדולה של הערבים וההתנפלויות של הכנופיות הרוצחים על היהודים, ומלחמות הצבא האנגלי נגדם בכלל.
בקיץ שנת תרפ“ט גדל מספר הקיטנים בצפת, עד שהורגש חוסר במלונים, ביחוד מלונים אירופאים, שגרם לרבים להמנע מלבא לצפת, והנה התחילה ההסתה הערבית הידועה בכל הארץ, וגם לצפת הגיעה, וכיון שבעת ההתנפלויות הקודמות ביהודה בשנת 1920, היה שקט בגליל העליון בכלל, ובצפת בפרט, לא פללנו כי תגע הרעה גם עדינו, ויהודי צפת לא התכוננו לה. מה שלא פללנו בא לנו, בחדש אב כבר נשמעו ע”ד ההתנפלויות במקומות שונים בארץ, ובאספה הגדולה שהיתה במסגד הצפתי ביום השבת הפיצו מסיתים שמועות שוא כי “היהודים שחטו את המושלמים” “היהודים התנפלו על כותל המערבי” ועל “מסגד עומר הקדוש”, ותיכף אחרי נאומי ההסתה התפרץ המון שובבים ועבר ברחוב היהודים בהפגנה. בראשה הלך הקצין כהן עם שוטרים ערבים אחדים. בדרך הלוכם זרקו השובבים אבנים בחלונות, בעברם לפני ביתי וראו אותי עומד אצל החלון לצד הרחוב התחילו לזרוק אבנים בחלונות ביתי, וחתיכות זכוכית פגעו בפני. הרושם היה שלוּ חפצה הממשלה היתה יכולה להפסיק תיכף את הסכנה; אח“כ היה האויר ברחוב מלא אבק־שרפה נכון להתפוצץ. הערביים שחיו תמיד בשלום עם היהודים, מסתובבים ברחוב ומביטים בעיני זעם ורצח וקללות בפיהם. מפה ומשם מגיעות שמועות מחרידות, השוטרים הערכיים עומדים ברחוב ופוקדים על היהודים להכנס לבתיהם, שלא להסתובב ברחוב; היום החמשי כ”ט באב, יום המר והנמהר, אחר הצהרים, ואני שומע לפני ביתי קולות של רעש והמולה (ביתי היה ברחוב הערביים, מול בית העיריה), ואני מביט דרך חלוני ואני רואה במגרש שלפני ביתי התאספו הערביים, ביחוד השבּבּ, ופניהם במרוצה אל רחוב היהודים. הם נשאו בידיהם מקלות ואַלות, בידי אחדים מהם גם חרבות וסכינים וכידונים. אחרי רבע שעה שמעתי כבר יללות ובכיות מצד רחוב היהודים, ואני רואה בעד החלון אש ותמרות עשן עולה השמימה מרחוב היהודים, וגבורי הפרעות שבים. בעברם על יד חצרי שמעתי אותם אומרים: “גם פה גרים יהודים, נעלה ונשחוט אותם”! ומטר אבנים התחילו מכל צד. החצר שלי היתה סגורה ומסוגרת בשער ברזל, ובקירות גבוהים למעלה מקומת איש, הבתים מסביב דלתותיהם נפתחות לתוך החצר. בביתי נמצאו אז מלבד אני ואשתי ז“ל, גם ש”ב ואשתו שבאו מרומניה לסיר את הארץ, גם אשת הרופא מרגלית ובנה שגרה ג“כ באחד הבתים בחצר, (בעלה הרופא יצא לפני זה לחפש מקום בטוח ברחוב היהודים בשביל משפחתו ולא יכול עוד לשוב), ועוד אשה זקנה אמו של אורחי ש”ב מרומניה; חשבתי כי אנו בטוחים בחצר, והנה פתאום אני רואה אחד הרוצחים עולה על הקיר של החצר, ידעתי שאם זה ירד לתוך החצר יפתח את השער להרוצחים שהיו במספר כשלשים ואז אבדנו… תומ“י הכנסתי את כל הנמצאים בחצר לתוך מערה אחת שהיתה בזוית אחד החדרים, וסגרנו את הדלת אחרינו. את הזקנה החולה לא הספקנו להכניס למערה, כי הרוצחים כבר היו בחצר, והשארנו אותה שוכבת על הארץ באמצע החדר. להצלחתנו לא הספיקו הרוצחים לראות אותנו בהכנסנו לתוך המערה. את הדלת של המערה ג”כ לא ראו, כי היה כבר לילה וחושך בחדר. בידיהם היו סכינים ומוטי ברזל וגרזינים, הם נכנסו לכל החדרים שדדו ושברו הכל. אבן אחת פגעה ביד הזקנה ושברתה. כנראה שהרוצחים מכיון שלא מצאו אותנו בחדרים זולת הזקנה השוכבת על הארץ, כמעט גוססת, חשבו כי אחרים כבר היו בזה וגמרו את עבודתם. ואולי פחדו מפני הצבא שעבר אז ברחוב, – עזבו את החצר וברחו. וב“ה שעשה לנו נסים ונצלנו ממות. כי לו מצאו דלת המערה היו שוחטים את כולנו כצאן… וככה נשארנו חבוים במערה עד שעה אחת־עשרה בלילה. בחדרו של הרופא מרגלית נמצאה צעירה אחת, שבשעת ההתנפלות התחבאה מאחורי ארון הבגדים. הרוצחים נכנסו לחדר ושדדו ושברו הכל, אך את הצעירה לא ראו מפני החושך ואחרי שהיא ראתה שהרוצחים עזבו כבר את החצר, יצאה ורצה אל המלון המרכזי ששם אספה הממשלה את כל היהודים להוליכם אל חצר ארמונה. הצעירה הודיעה להנאספים שם כי אותנו כבר הרגו. היא חשבה כך, מפני שבצאתה מן החדר קראה בשמנו ולא ענינו לה מפחד. אז נשלחו שני צעירים יהודים ושוטר ערבי להודע מה קרה אותנו. בבואם קראו בשמינו לפתוח להם הדלת. מתחלה פחדנו לפתוח, כי חשבנו אולי ערביים הם, אך כאשר שמענו אותם מדברים עברית, ואני הכרתי את הקול שלהם… פתחתי להם; הם הוליכו אותנו אל החצר של ארמון הממשלה, ששם הכניסו את כל היהודים של העיר. את הזקנה החולה הכניסו לבית החולים של “הדסה” ואחרי אלו ימים מתה בביה”ח “הדסה” בחיפה, ונקברה שם בין יתר הקדושים.
החצר של הממשלה הנ“ל היתה מלאה יהודים אנשים ונשים וטף, ערומים ויחפים, תנוקות מיללים ובוכים, מתעטפים ברעב, כי לא בא אוכל אל פיהם. יותר מאלפים נפש התגוללו בחצר המלאה רפש וטיט. השמש בוער מלמעלה כתנור, מים לשתות אין. רק מברז אחד נוזל מעט מים, וגם זה נפסק בכל פעם, ורק ביום הששי, נשלח מספר ככרות לחם מחיפה, ועוד, אבל מי היה יכול להשיג ככר לחם בדוחק כזה! כאשר אלפּים איש כולם עיניהם צופיות וכלות ללחם; מחלק הלחם הוכרח לעמוד למעלה על הגזוזטרה ולזרוק את הככרות למטה, וכל דאַלים גבר, וקבלת הככר קשורה היתה בסכנת נפשות! אני ואשתי שכבנו בחצר ולא בא אוכל אל פינו עד יום השבת בצהרים, אז רחם עלינו השוטר היהודי, מר קוטיק, שראה את צערנו, וחלק לנו מפתו פסת לחם והחיה את נפשינו. ורק אחרי הצהרים נתן הרשות לעזוב את החצר ולשוב לעיר בלוית משמר צבאי אנגלי. אז שבנו גם אנו למלון מרכזי וסעדנו את לבנו בלחם ועגבניות. מאכלים אחרים לא היו. אחרי יומים בבואנו הביתה מצאנו את החדרים ריקים, הכל נשדד, ונשארנו בעירום ובחוסר כל. כי באותו הלילה אחר ששחטו והרגו באכזריות נוראות שבעה־עשר איש, שרפו את הבתים ואת החנויות, ורחובות ההרגה היו עזובים מיושביהם, הלכו נשי הרוצחים ושלחו בבזה את ידיהן. גם למחרת ביום הששי נשאו לבתיהן שקים מלאים סחורות ורהיטי בית וכו'. לפי האומדנא עלה השוד ליותר מחמשים אלף לא”י!
באותו הלילה שהיינו בחצר הממשלה נורו יריות מכל צדדי החצר ונהרגו שני יהודים. היתה סברה כי היריות יצאו מבין השוטרים הערביים, ורק כשהגיע הדבר לידי כך, אחזה כבר הממשלה באמצעים ונתנה פקודה לירות בפראים ושני ערבים נהרגו ע"י הצבא האנגלי ויתרם ברחו. ואלמלא זאת היו שוחטים את כל היהודים, ורק במקומות שהיהודים בעצמם אחזו באמצעי הגנה, כזריקת אבנים מעל גגות הבתים וכדומה, נצלו מידם.
אחרי שלשה ימים בא בני ז“ל מטבריה ולקח אותנו לביתו. הוא רצה שנשאר לשבת בטבריה, אבל אני אמרתי, כי דוקא עכשו לא נכון לעזוב את העיר האומללה צפת, אלא צריכים שיראו הרוצחים הפראים וידעו כי מחשבתם להחריב ולהרוס, לא תקום ולא תהיה, ואת הישוב בצפת נקום ובנינו. וזו היתה גם כונתו של “ועד קרן־העזרה” בבנותו את “המרכז המסחרי”, אם כי לא הצליח, כאשר אבאר להלן; ולכן עזבתי את טבריה ושבתי לצפת והתחלתי להתעסק בעניני צבור ובהתפתחות הישוב בעיר; ביחד עם מר לונץ מנהל אפ”ק, וב“כ ועד קרן העזרה מר זהבי יסדנו את ועד העיר הזמני של “כנסת ישראל”, שאני נבחרתי ליושב ראש. ביד הועד הזמני הזה נמסר מקרן העזרה הכסף להנהלת עניני הצבור; מטעם “ועד קרן העזרה” באו ה”ה מר פסמן ועוזרו מר זהבי, והם עשו רשימה מההיזקות שנגרמו ע“י הפרעות בעיר, ושלמו לכ”א, ביחוד להסוחרים בעלי החנויות סכומים הגונים שיוכלו לבסס את מצבם כמקודם; גם הממשלה שלמה אחוזים מההיזקות.
באותו המקום שהחריבו הפורעים ושרפו את הבתים והחנויות נבנו ע“י “ועד קרן העזרה” החנויות החדשות שנקראו בשם “מרכז המסחרי”. כמו שאמרתי לעיל שכונתו של הועד היתה טובה, כי אמר: “הם הפרעים16 הרסו ושרפו, ואנו נבנה”! ודוקא באותו המקום שהחריבו; אבל למעשה לא הצליח הועד בזה, הוא השקיע בבנין יותר מחמשה עשר אלף לא”י, ועד היום עומדות החנויות ריקות ואין משתמש בהן, מפני שהמקום איננו מתאים ל“מרכז מסחרי”, ונשאר רק השם. לו בנו הכסף הזה בתים וחנויות למעלה ברחוב העליון, ועל המגרש שאצל המבצר על ההר, היה מביא יותר תועלת להישוב בצפת.
משה דוד שוב, מנהל ביה"ס בראש־פינה, בחברת אשתו ובנו יחידו חיים יעקב בן 9 (ד"ר דויד)
מ"ד שוב פקידו של הבארון בעין־זיתים
התערוכה הא“י בברלין בשנת 1896 לפני הפתח יושבים מימין לשמאל: פרופ' א”ה לוה, ד“ר צ”ה הילדסהיימר משמאל: ד“ר העציוני ומ”ד שוב (עומד)
מ“ד שוב, בחברת ד”ר הרצל וחבריו לפני הכותל המערבי מימין לשמאל: ד“ר
הרצל, ד”ר מ“א בודנהיימר, ד' וולפסון, ד”ר מ' שנירה, מ"ד שוב
חגיגת ל"ג בעומר במירון בסוף המאה שעברה
חברי התזמורת בבית היתומים בצפת.
ועידת בני־ברית בזכרון־יעקב
ר' יחיאל מיכל פינס, בביקורו בצפת מטעם ועד חובבי ציון בעניין יסוד המעלה.
חכם יעקב חי עאבו, הקונסול הצרפתי בצפת ורעייתו. מימין: הקאוואס שלו
ד“ר יצחק אפשטיין מנהל ביה”ס בצפת ורעייתו
חברי בני־ברית בצפת.
נוסד גם “ועד למען צפת” במטרה להשתדל להוציא את מותר הכסף שנשאר עוד בידי “ועד קרן העזרה”, ואני נסעתי ביחד עם המנוח מר ברזלי ז"ל ומר יואל ברשד לתל־אביב במטרה לענין את העסקנים שם שיש להם השפעה ושהם חובבי הגליל, – אך בלי כל תוצאות. על הועד הזה “למען צפת” יש לדבר הרבה, אך כבוד העיר צפת דורש “הסתר דבר”, וימים ידברו…
אחרי הפרעות בא גם מהלשכה הגדולה של בני־ברית בברלין מעט עזרה בשביל האחים הנזוקים בא“י, והגיע בחלקם של האחים בצפת מאה לא”י שהתחלק ביניהם, אך האחים השיבו את הכסף, ונוסדה ממנו קפת “גמ”ח ב“ב” בשביל תושבי העיר היהודים, בלי הבדל; יהודי שבא מאמריקה, מר יעקב קרימר, מקינזס סיטי, הוסיף משלו עוד מאתים וארבעים לא“י, וכן הניח אלף ומאה לא”י ברבית 6%, הרבית שייך ל’קפת גמ“ח, שנקראה בשם " חברת גמ”ח ב“ב יעקב קרמר” שמגדילה את הקרן מהרבית נ“ל, ואחרי פטירתו של הנדיב יעברו האלף ומאה לא”י לרשותו של הגמ“ח, מלבד מה שישאר מרכושו באמריקא, אחרי שיופרש אלף דולר בשביל “בית מרפא לחולי הרוח” בירושלים ואלף דולר בשביל “בית חנוך עורים” בירושלים, כפי שכתוב בפרוטרוט בהצואה שעשה, ומנה לאפטרופוסים את הנשיא והסגן של הלשכה הגדולה בירושלים, ואת הנשיא והסגן של הלשכה בצפת, קופת גמילות־חסד ב”ב זו מביאה תועלת גדולה בעיר העניה צפת.
באתו הזמן נתעורר הרעיון שצריך לבנות שכונת־גנים על הר “כנען”. המטרה היתה: - א) לבנות מעוני־קיץ על ההר, שהוא גבוה קרוב לאלף מתר17 מעל פני ים־התכון, ואוירו מצוין לעשות עי“כ את הר כנען למעין “לבנון הארצי־ישראלי”; ב) להתרחק משכנותו של הישוב הערבי; ג) יען כי בצפת העיר אין מקום לישוב להתרחב יותר ממה שהוא עכשו; ד) “הר כנען” הוא יותר גבוה מהעיר צפת במאתים מתר18, והישוב שיבנה עליו יוכל להגן על הישוב בעיר. למטרה זו נוסדו חברות וקנו אדמה על ההר; בתחילה פנו בהצעה ל”ועד קרן העזרה" לתת להן הלואות לבנין. אבל הועד דחה את ההצעה, והחברות החליטו להחל בכוחות עצמן לנטוע ולבנות. בראשונה התחילה החברה “צופיה”, שקנתה אדמה עוד מקודם מהפקידות של יק“א 2000 דונם, ונטעה מספר נטיעות. ההר כנען בכללו מחזיק לערך עשרים וחמשה אלף דונם; הרוב מאדמתו טוב לזריעה ולנטיעות. האדמה שיכת ל”חברת כנען“, שמכרה חלקים לחברות שונות: חברת “הרחבת הישוב”, שאני היו”ר בה, קנתה 1000 דונם, וחלקה ואותם למאתיים מגרשים, ונטעה על האדמה גן־צבורי יפה מאילנות שונים ומספר עצי זית ועוד, ובנתה בור למים; חברה אמריקנית בשם “תפארת כנען” קנתה 2000 דונם, וחלקה אותם ל 1366 מגרשים, והתחילה לנטוע ובנתה בור למים; אחריה באה חברת “גיל” 700 דונם, ואדמתה כבר כולה כמעט נטועה; אחריהן באות אדמה “שלוש” ואדמת מאירוף, ועוד.
אשה עשירה אחת, שרה לוי שמה, קנתה בהשתדלות מר זלמן ברזל מחברת “צופיה” מאתים דונם אדמה, ובנתה עשרה בתים בשביל עניים שידורו בהם חנם עפ"י גורל, גם מלון גדול ויפה בנתה עם ראי־נוע; וגם כמה מהחברים בנו בתים על מגרשיהם. האדמה של חברת צופיה נחלקה לשבע מאות מגרשים, כל מגרש – דונם ורבע עד דונם וחצי, ולולא התפרצות של הערביים היה כבר ההר בנוי לתפארת, אך עוד לא אבדה תקותנו, וסוף כל סוף יהיה לנו “הלבנון הארץ־ישראלי”!
הערביים בשנאתם ובקנאתם על התפתחות הבנין על הר כנען הגישו קובלנא לממשלה כי הר כנען שייך לוואקף (הקדש), אף שאין להם שום תעודה חוקית על זה, אבל הממשלה, כידועה וכדרכה, התנהגה כך גם כאן: כיון שהוגשה קובלנא, עכבה את הבנין עד שיצא המשפט עפ"י משפט־קרקעות (סטלמנט); ומי יודע מתי נזכה לגמר המשפט.. לעת עתה נתעכב הבנין! בזמן האחרון יצא המשפט לטובת היהודים בחלק מן הכנען בחברת “צופיה”.
פרק ל 🔗
התפתחות הקיטנות. – חגיגת יובל השמונים. – כרוז “אמץ”. – חותמים על מניות. – חסרה תעמולה. – מחלתי. – רפוי ברדיום. – “בצת התעלה”. – הנחת אבן פנה בחולה. – שמחתי. – מאמרי ב“שאר היום”. – מחלת אשתי. – בית החולים שויצר בטבריה. – ישיבתי בטבריה. – ארבעה אסונות: פטירת ד“ר סגל, נתן כץ, אשתי ובני. – חזרתי לצפת. – נסיעתי לירושלים. – ועידת ב”ב בתל־אביב. – בשובי נחלתי בדרך. – בביה“ח שויצר. – הנחת אבן הפנה לבית ד”ר דויד. – נשארתי בטבריה. – המחלה מתגברת. – 3 חדשים בביה“ח “הדסה” בירושלים. – שני נתוחים. – נתרפאתי ב”ה. – תודה לפרופסור, ועוד.
בשנת תרצ“ג התחילה הקיטנות בצפת עוד הפעם להתפתח. אורחים מכל הארץ וגם ממצרים באו. התקוה התחזקה כי הישוב בעיר ילך ויגדל. כל המלונים היו מלאים אורחים, והתחילו לבנות עוד מלונים. כך נבנה המלון הגדול על הר כנען, שגם הוא נתמלא אורחים. כן הגדילו את המלונים הישנים ותקנו אותם בכל התקונים לנוחיות. ואז התחילו לבנות גם את המלון החדש המרכזי, על המגרש שנגאל מחברת המסיון, ע”י מר י. מיברג, במקום הכי מרכזי והכי יפה, עם גן גדול של שלש דונם סביבו, מלון אירופי במלוא מובן המלה.
בשנת תרצ"ד חגגה לשכת בני־ברית את חג היובל השמונים שלי. קבלתי ברכות מידידים רבים; ויען כי אז לא עניתי עליהם, אני מביא בזה אחדים מהם ואני מביע בזה את תודתי הרבה להם וגם לכל אלה שלא אפרוט אותם בזה.
ברכה ליובל השמונים מאת הפרופ' דוד ילין.
פרופיסור דוד ילין, ירושלים 84 רחוב ישעיה
ירושלים, ט“ז תמוז, תרצ”ד.
ידידי יקירי ונכבדי, זקן שקנה חכמה, פועל חרוץ בתחית עמנו וארצנו, הר' משה דוד שוב,
מפי העתונים שמעתי שעתה הגעת לגבורות בהיותך בן־שמונים שנה, וממש ככלב בן יפונה בהיותו בן חמש ושמונים שנה תוכל לקרא: עודני היום חזק ברוחי כלפני חמש וארבעים שנה, ככחי אז וככחי עתה לצאת ולבוא!
יאריך ד' ימיך בנעימים ותמשיך לעבוד עבודת הצבור ברוב נחת ועונג ובריאות שלמה, אמן.
ידידך מאז ומלפנים ומכבדך אחיך בג"ח א. וא.
דוד ילין
ברכה מאת ד“ר יצחק אפּשטיין, ב”דאר היום".
לאחד משרידי הדור ההוא בהגיעו לגבורות,
מן הראשונים לראשית, חלוץ לנחלצים, כלפני חמשים ושתים שנה החל להתחלץ, נחה אז רוח המולדת זעיר שם זעיר שם גם בגלות רומניה, וכמאה בתי אבות החליטו לעלות לארץ ולעבוד את אדמתה, ורובם לא מחוסר פרנסה בעיר מגוריהם, כי אם מגעגועים לאדמת האבות ומתקוה לקרב את הגאולה. חלצו החולמים ההם מן הגלות, אבל לא ידעו כי חלוצים הם; טרם נתברר מעשה והמושג וטרם נתחיה השם המקביל.
ובין העולים האלה נמצא אברך בר אורין, יפה תואר ומראה, שוחט ובודק כדת ומביא את ילדי ישראל בברית האומה, חזן מנעים שיר, אבל גם משכיל וחובב שפתנו. בהתעורר רעיון הישוב היה מטובי הנלהבים והמלהיבים ונבחר כחבר למשלחת שהלכה לתור את הארץ כדי למצא בה נחלה, וזו נמצאה לרגלי הר כנען הסמוך לצפת, על אדמת הכפר ג’עוני, היא ראש פנה.
ומאז היה האברך הנדון לחלוץ־תמיד למושבה בתלאותיה, במצוקותיה ובישועותיה. הוא ראש הועד והועדים, ראשון בכל צרה ושמחה לצבור וליחיד, גם במלאכת החנוך נסה כחו, ושנים אחדות ניהל את ביה"ס במושבה, וכבר הוחל אז להורות בעברית.
עסקנותו הצבורית פרצה גם מחוץ לתחום המושבה: לצפת וליסוד־המעלה, אף מושבה חדשה יסד: את משמר הירדן. פעמים אחדות נבחר כשליח המושבה או הישוב, לגולה, וזה שנים רבות יפעל באמונה ובמסירות כנשיא או כמזכיר ותיק לשכת הגליל ל“בני ברית”, ובכל מעשיו לא פסקה רוח התחיה הטהורה לפעמו.
בעל זכרון מצוין, כל פרשת הישוב בגליל העליון שמורה במוחו כבמובחר הקופסות. רבים מזכרונותיו פרסם בעתונים או בצורת חוברות מטעם הקרן־הקימת, ובכל סגנון שוטף ולוקח לב באמונה ובתום, הנוספים מכל אלה.
מכובד על הבריות, על כל המפלגות והכתות, והנה זכה לגבורות בחברת רעיתו הכבודה המרדפת צדקה וחסד, והוא פעיל עודנו בצבור ועד לכל טוב ומועיל.
זהו רבי דוד שוב חביב הגליל ואהוב ארץ נפתלי.
ואל המוני מכבדיו ומוקיריו המברכים אותו היום פה אחד ולב אחד, ישמח להצטרף ידיד נעוריו
יצחק אפשטיין.
בשנת תרצ"ה בראותי שהקיטנות הגיעה למדרגה שיכלנו לקוות כי התשועה לעיר צפת קרובה לבא, אמרתי כי עת לעשות, והוצאתי כרוז דלהלן:
ב“ה, צפת, ח' תמוז תרצ”ה.
כרוז אל תושבי עיר צפת וחובביה!
א.נ., מי מכם איננו יודע את המצב העגום בצפת, שהולכת ומתרוקנת? ומי מכם אינו דואג לתחייתה וקיומה של העיר צפת?
כבר דברו דבריא וכתבו כתביא, שבעים אנו כבר עצות והצעות שונות לתחית העיר צפת, והענין איננו זז; אמנם, שאלת החיאת עיר צפת היא שאלה קשה המעסקת אותנו זה זמן רב, ולא על־ידי דבורים ומאמרים בעתונים נפתור אותה, וכל עוד שאנו חושבים כי מבחוץ תבא הישועה, שאחרים יבאו ויעשו, ועד אז אנחנו נשב בחבוק ידים, לשוא תקותנו כל עוד שההתחלה, באיניציאַטיבה, לא תבא מאתנו בעצמנו, לא יבואו גם אחרים לעזרתנו!
אם אין אנו לנו, מי לנו? ואם לא עכשו אימתי?
כי ישנם דברים רבים שיכולים לעשות בשביל להחיות את העיר ידוע לכלכם, את זאת יכולים לראות בענינים פרטיים, שאם רק היה רצון לאנשים, התחילו, ועשו והצליחו…
לכן, רבותי, לא נרבה דברים, הבה ונגש במרץ למעשה ולעבודה:
א) נתאחד כולנו תושבי צפת ונגש ליסוד חברה בשם אגדת “מחיָה צפת” על יסוד הוצאות 3–5000 מניות, בנות 1 לא"י כל מניה.
ב) כדי להקל את רכישת המניות נחלק מחירן לשני תשלומין במשך השנה.
ג) על תושבי עיר צפת להיות הראשונים לרכישת המניות, ועל כל יהודי הגר בצפת חל החוב: 1) לרשום על מספר מניות, 2) לנהל תעמולה בין מכרים וקרובים בארץ ובחוץ־לארץ לרכישת המניות.
ד) אם יעלה בידינו להראות על מספר הגון של מניות שיורשמו ע“י תושבי עיר צפת, אז נוכל להיות בטוחים כי יתר המניות עד לתשלום המספר הנ”ל יורכשו ע"י ילידי צפת וחובביה בארץ ובחוץ־לארץ שמספרם רב, והם מחכים להאיניציאַטיבה שתבא מאנשי במקום, ובזאת תבחנו…
ה) מטרת החברה אגדת “מחיה צפת” לפתוח בצפת בתי חרושת לעבודה ולמלאכה, לתת עבודה לפועלי העיר; הפעולה הראשונה העומדת על הפרק היא: ליסוד בית־חרושת לתפירת לבנים ובגדים זולים.
ו) הכסף מחיר המניות יכנס לבנק עד שתוסד החברה על יסודות נאמנים ותסתדר ההנהלה להחל בעבודה.
ז) אם במשך שנה מהיום רשימת המניות הראשונות לא יורכשו חצי מספר המניות הנ"ל, יושב הכסף לבעלי המניות.
ח) אם יהיו מאה חברים מסכימים ליסוד החברה, נקרא לאספה המכוננת ליסוד החברה.
החברים המסכימים להכנס כחברים לחברה, מתבקשים לחתום על התלוש דלמטה ולרשום מספר המניות ולמסור התלוש למר דוד שוב או למר פסח שמול.
בתקוה כי תקבלו הצעתנו ברצון, ו“אם תרצו אין זו אגדה”!
בשם החברים המציעים: מ. דוד שוב
את הכרוז הזה חלקתי בין תושבי העיר ובין האורחים הרבים, שקבלו את הרעיון ברצון, ורבים חתמו על מניות, אבל נחוצים היו אנשים שיעזרו בתעמולה ובעבודה, כי אני לבדי כזקן וחלש לא היה ביכלתי לעבוד בזה בלי עוזרים, ורק עזר לי בזה מר זונדיל ראטה. אז נחלתי במחלה שהרופאים חשבו אותה למחלת הסרטן על הלשון סמוך לבית הבליעה, הייתי מוכרח לנסוע לירושלים, שם טפל בי הפרופיסור הלברשטטר. שכבתי בבית החולים “הדסה”, והפרופיסור רפא אותי ברדיו, אך אני סובל מזה עוד עד היום. מסבת מחלתי נפסקה התעמולה, ע"ד הכרוז, והושב הכסף לבעלי המניות.
אז, בשכבי בבית־החולים בירושלים נודע לי ע“י העתונות כי “בצת החולה” עברה לידי היהודים! שמחתי מאד. זה היה בחנוכה תרצ”ה, ובז' אב הוזמנתי ע:י קבוצת השומרים בחולה להנחת אבן־הפנה לבנין הראשון שבנו על המקום, וכבדו אותי בהנחת אבן־הפנה.
הנחת אבן הפנה בבנין הראשון בחולה.
אז כתבתי את המאמר דלהלן בעתון “דאר־היום”, עם תמונה בראש המאמר: –
הבשורה, שזכיון עמק החולה עבר לידינו, הגיעתני ביום א' של חנוכה שעברה, ואני אז שוכב על ערש דוי בביה"ח הדסה בירושלים. בקראי את הבשורה בעתון – אודה ולא אבוש! קפצתי מעל מטתי והתחלתי לרקוד משמחה, באין אומר ודברים, כי הטיפול הרפואי עשה לי את הדבור לנמנע. חברי למחלה נבהלו מפני… לא יכולתי לבאר להם בפי, והראיתי להם את הידיעה המשמחת שבעתון! מסופקני אם הבינו האנשים ההם את שמחתי ואת חשיבותו של מאורע זה, שאליו חכיתי זה חמשים ושלש שנה!…
ושמחתי היתה שלמה כשקבלתי אח“כ (ז' באב שעבר) הזמנה לחגיגה של הנחת אבן הפינה לבנין הראשון על אדמת החולה שהקימו שם בשביל האנשים העובדים במקום והמשגיחים עליו. הזמינו אותי בתור “אבי הישוב בגליל העליון”, וכבדוני בהנחת אבן הפינה הראשונה בבנין. נאַמתי אז ע”ד החשיבות של הזכיון, מחמת גודל התרגשותי קצרתי במקום שראוי היה להאריך… לפיכך אני רוצה להשלים כאן מה שהחסרתי במקום אחר. אני רוצה לספר את ההשתלשלות של יסוד הישוב בגליל העליון, ולהראות שרכישת עמק החולה היתה מרכז הרעיון של כל הישוב ההוא, ועכשיו – גולת הכותרת של כל המפעל…
הנאום הראשון שלי בהנחת אבן הפנה. מימין: הזקן ר' ישראל אשכנזי מחלוצי יסוד המעלה.
*
לפני חמשים ושלש שנה (עכשיו 55) באתי לא“י בתור ציר שלוח מאת חברת ישוב א”י ברומניה, לתור מקום בא“י, כדי ליסד עליו מושבה לבני חברתי. באתי, דרך בירות וצדון עד לצפת. יופי הארץ מצדון לצפת, ובפרט הרי הגליל העליון, הלהיבו את נפשי, וכאשר ירדתי מצפת דרך הר כנען לראות את אדמת הכפר ג’יעוני, שהציעו בפני לקנותה, והנה בשפוע הר כנען, נגלה לפני מראה נהדר שהקסים אותי, ולא יכולתי לזוז ממקומי. הנה לפני מישור החט המשתרע בין שני האגמים, כנרת מדרום ומי־מרום מצפון, ועמק הירדן גובל אותם מפאת מערב, והלאה מעבר למי מרום משתרע מישור החולה, עד להרי החרמון, ששלג עולמים על ראשם; אמרתי: הנה הקרה ד' לפני את המקום אשר אני מבקש, פה יש להניח אבן הראשה לבנין הגליל! מפה נוכל לפרוץ ימה וקדמה, צפונה ונגבה. לבי אמר לי, כי אם נתחיל לבנות פה, יבוא יום והאגם הזה ושני המישורים סביבו, לנו יהיה בעזרת ד'. ואחרי שעברתי את כל הארץ לארכה ולרחבה, ביהודה ובשומרון ובגליל התחתון, שבתי לגליל העליון, למקום שלבי משך אותי, וכן יסדתי את המושבה ראש־פנה בשנת תרמ”ב, מאז שמתי לי את הרחבתו והגדלתו של הישוב בגליל העליון למגמת חיי ולמטרת עבודתי.
מקץ שנה, כאשר באו שני הצירים המזריטשיים, ה“ר פישל סולומן וה”ר ליב רובין, והתיעצו עמי ע"ד קנית אדמה בשביל חברתם, השתדלתי, שיקנו את אדמת איזבד, עתה “יסוד המעלה”, שהיא על חוף “מי מרום”. וכך צעדנו צעד קדימה, כדי להתקרב אל המטרה, ונוסדה המושבה “יסוד המעלה” מאנשי מזריטש מפּולניה. כמה שסבלו אלה המיסדים אין לשער, כי בתחילה לא נתנה להם הממשלה רשיון לבנות בתים, והם התגוללו ביחד עם בהמותיהם בבנין הרעוע שמצאו במקום ההוא, בנין ישן וחרב, והפרעושים ששרצו בו היו גדולים כזבובים אכלו את בשרם ממש. בחוץ אי אפשר היה לישון מפני הקור והגשמים, ומחמת – הפרעושים… בלילה אחד כאשר שבו בני המושבה הביתה, לא מצאו את השורים ברפת, כי בדואים ארבו להם סמוך לבנין, ובראותם כי האכרים הרחיקו מן המקום, גנבו את השורים והבריחום לעבר הירדן מזרחה, מקום מקלט גנבים. ככה התענו המסכנים קרוב לשנתים ימים, עד שכמעט קצו בחייהם.
והנה באחד הימים, קם ר' ישראל אשכנזי, אחד האכרים, איש עובד ובעל מרץ, והלך לבקר את השכנים הבדואים השוכנים באהלים על מישור החולה מצפון למי־מרום, וראה איך הם יושבים באהלים עשוים מקני־סוף וגומא. הוא חקר ודרש אצלם לדעת מהיכן הם לוקחים את החומר שממנו הם בונים את אהליהם־בתיהם אלה. גם ראה איך בדואי אחד מתעסק בעשית אוהל, והתבונן ר' ישראל למעשי ידיו ולמד את המלאכה. הוא בקש מאת הבדואים שיראונו את המקום אשר שם גדל הקנה והסוף, והם שלחו עמו אחד מהם להראותו את הדרך, ואמרו לו שיכול הוא לקחת מן החומר הזה כרצונו.
ר' ישראל שב אל המושבה, וספר לאכרים את כל הענין, ואמר, שטוב יהיה אם יעשו כמעשה שכניהם הבדואים וישבו באהלים כמוהם. האכרים שמחו על עצת ר' ישראל, וביחוד ה“ר פישל סלומן הזקן שבחבורה, שתמיד, על כל מאורע טוב, או רע ח”ו, היה מוצא רמז בתנ"ך, וגם על זה מצא רמז בנבואת הושע (י"ב, י'), “עוד אושיבך באהלים כימי מועד”… אמרו ועשו, הלכו האנשים לבצת החולה, וגם את הבדואי לקחו עמם להראותם הדרך למקום גידול הגומא; גם כלי עבודה לקחו עמהם. קצרו גומא, וחטבו קנים, ועשו מהם אלומות אלומות, סחבו אותם בתוך הבצה על לשפת האגם, שם חברו את האלומות זו לזו, שנעשו לרפסודה אחת. וככה השיטו אותה על פני מי מרום, עד שהביאו את הקנים ואת הגומא אצל המושבה; עכשו נשאלה השאלה, מאין לקחת עצים בשביל הגגות? וכסף לקנות עצים מצפת – אין! ללכת לעבר הירדן להביא משם עצים, כי שמה נמצא יער צומח עצים הראוים לשמש קורות לאהלים, – דרך זו בחזקת סכנה היא מפני הבדוים הנודדים שם, שעיקר פרנסתם מן הגזל, שאורבים לעוברים ושבים לגזול את רכושם. אבל ר' ישראל לא נרתע לאחוריו, ויחד עם עוד אחדים עברו את הירדן, וימצאו את היער, וחטבו עצים מספיק לקורות הדרושות להם, ולקחו אותם להעבירם אל המושבה, דרך “גשר בנות יעקב” שעל הירדן. אך האפנדי הערבי חוכר הגשר מהממשלה, ולו הזכות לקבל מכס ידוע, דמי מעבר על כל סחורה שמעבירים ממזרח הירדן למערבו, עכב את האכרים, בדרשו מהם, שישלמו לו מכס בעד העברת העצים דרך הגשר, – וכסף אין בידי האנשים. ככה עכב אותם יום תמים, ובראותו כי אין מה לקחת מהם, מצא עצה טובה: גן יש לו להאפנדי על שפת הירדן, וכיון שהיהודים אין להם כסף לשלם את המס, יעבדו לו את הגן תמורת הכסף! מאין ברירה קבלו האנשים את דברי האפנדי ועבדו בגן יום תמים, עד שעה מאוחרת בלילה, אז נתן להם האפנדי לעבור עם העצים אל מושבתם…
הביאו את העצים והקימו את האהלים הראשונים, כדרך הבדואים, שלא הצליחו אלא להחזיק בהם את התבן. וכאשר התמחו במלאכה הקימו עוד אהלים מתוקנים יותר, שיהיו ראוים גם למושב אדם. וככה קמה על שפת ים חולה מושבה עברית של אהלים, והמתישבים הכירו טובה לר' ישראל על עצתו הטובה, והודו ואמרו: “מה טובו אהליך ישראל!”…
תנורים לאפות בהם לחם, לא היה להם, וגם הלחם בעצמו חסר להם. וככה התלבטו בעמל ותלאה עד שהשיגו מעט דורה, טחנו אותם19 בריחים ועשו ממנה פתות עוגות מצות, כמנהג הערביים, וכן אפו אותם כמנהג הערביים על הסג‘, זו היא מין מחבת של פח, שגבה קעור, מעמידים אותה על שלש אבנים כדמות סגול גבה למעלה, מדליקים קוצים ודרדרים תחת הסג’, עד שתתחמם כל צרכה, ועליה אופים את הפתות. והנה ביום אחד בעת האפיה, יצא ניצוץ מתחת הסג‘, והרוח הפריחה אותו אל פני האהל הקרוב, והאש אחזה באהל, ונתפשטה, עד שנשרפו האהלים על כל מה שבתוכם, והאנשים נשארו בערום ובחוסר כל. אכרי ראש־פנה שלחו להם בגדים מעטים וצרכי אוכל. והאנשים שבו לעבודתם מבראשית: עוברים את האגם, קוצרים קני־סוף ומאלמים אלומות ועושים רפסודות ומשיטים אותן על פני ים חולה וכו’, הכל כסדר הראשון. – עד שהקימו להם אהלים חדשים וישבו בהן20.
ככה התענו האנשים, התגוללו באהלים של קנה סוף, שאחר כל החדושים והתקונים, עוד רחוקים היו מלמלאות את חוקי ההגיינה. האהלים, היו שקועים עד חצים באדמה, בלי חלונות, ואור השמש אינו חודר לתוכם, ובצת החולה מפיצה קדחת כדרכה, והתחילה להפיל קרבנות. אך האנשים לא זזו ממקומם ועבדו את אדמתם באהבה, ור' פישל סלומן מחזק את ידיהם ומעודד את לבם: “אסור להרהר ח”ו אחרי מדותיו, – ארץ־ישראל היא מ“שלשה דברים שבאים ע”י יסורים", וסוף הישועה לבא. הוא האמין באמונה שלמה, כי כל היסורים האלה הם חבלי משיח והגאולה קרובה לבוא. הוא קוה, כי כל אדמת החולה תהיה עוד ליהודים, ואמר, כי קרא באיזה ספר שכאשר תתעבד החולה בידי יהודים – יבוא המשיח…
ככה סבלו האנשים צרות על צרות ויסורים אין קץ. באריכות כתבתי אודות זה בחוברתי “יסוד המעלה”, שיצא לאור ע“י הקהק”ל.
פעם באה הצעה להעביר את אכרי יסוד־מעלה לפתח־תקוה ולעזוב לפי שעה את המושבה, אבל אכרי יסוד המעלה דחו את ההצעה בשתי ידים. הם אהבו את נחלתם, שבכספם קנוה ובזיעת אפיהם הרטיבוה, ואמרו כי נוח להם לסבול קדחת על אדמתם הם, מלילך למקום אחר. הם קוו, כי עתיד עוד הישוב להתרחב ולהתפתח, והחולה תתיבש ותהיה לברכה, להם ולכל הישוב…
בשנת תרמ"ז בא הברון רוטשילד לארץ־ישראל ובקר גם את הגליל העליון, ופקד לקחת את המושבה תחת חסותו, והתחילה תקופה חדשה בדברי ימיה של המושבה.
ובזה התקרבנו בכדי צעד חשוב אל מטרתנו העיקרית…
בשנת תר“ן בא יהודי אחד מאמריקה וצרור כסף בידו, וחפץ לקנות נחלה בארץ־ישראל, וגם בעיניו מצא המקום חן, ועפ”י עצתי קנה את הנחלה אצל “גשר בנת יעקב” על חוף הירדן, שעליו יסדתי את המושבה משמר־הירדן ע“י פועלים שעבדו בהמושבות של הברון ב”ראש פנה" ו“יסוד המעלה”, (עיין פרק י"ח). על יסוד המושבה משמר הירדן, על תולדותיה והרפתקאותיה וצרותיה אוסיף לכתוב אי"ה בפעם אחרת.
בשנת תרנ“ה יצאתי לחוץ־לארץ להשתדל ולמצוא את התמיכה הנחוצה לשכלול המושבה משמר הירדן, ועפ”י הצעת האגודה “ארץ־ישראל” בוינה, הדפסתי חוברת באידית ע“ד הישוב בא”י. החוברת נפוצה בערי גליציה, ועשתה רושם גדול, ועי“ז קבלתי הזמנות מאגודות רבות לבוא להרצות ע”א הישוב. אז הכרתי את הד“ר זלץ בטרנוב, שבא עמי אחר־כך בחליפת מכתבים ע”ד יסוד מושבה מאנשי־גליציה. עפ"י הצעתי קנה את הנחלה במישור החט בין שלשת המושבות ראש פנה, יסוד המעלה ומשמר־הירדן, ונוסדה המושבה “מחנים” מאנשי גליציה, שמפני סבות שונות לא הצליחו. המתישבים נתפזרו, הנחלה עם הבתים שבנו עליה הוחזרו להברון על חשבון חוב שהאגודה היתה חיבת לו. אבל סמוך לנחלה הזאת – בהשתדלות מר קלוריסקי, שהיה אז מנהל מושבות הגליל – נתישבה קבוצה של פועלים. המושבה נקראה בשם “אילת השחר”. והנה כבר היו לנו ארבע מושבות בדרומו של אגם החולה…
אז עברנו לצפון האגם. נוסדה המושבה מתולה קרוב להר־חרמון, ע“י הברון. ובזה צעדנו עוד צעד חשוב ורב ערך למטרתנו, וביחוד כאשר נוספו שתי הקבוצות “כפר גלעדי” ו”תל חי".
אחרי הגנת הגבורים של טרומפלדור וחבריו על תל־חי מפני התנפלות השודדים הערביים ששבו והתחדשו אח"כ כמה וכמה פעמים, אמנם הוכרחה הקבוצה לעזוב את המקום, אבל אחרי ששקטה הארץ שבו לעבודתם, והמקום הולך היום ומתפתח יפה.
אחרי שכבר היו לנו שבע מושבות בשני צדי ים החולה, ארבע מדרום ושלוש מצפון, עוד חסר לנו עמק החולה גופא, שנמצא עדיין בידים זרות. אבל אנכי הייתי תמיד מהאופטימיסתים, ואמרתי כי סוף כל סוף יהיו בעלי הקונצסיה מוכרחים למסור את הזכיון ליהודים, כי ידעתי שאין ביכולתם של בעלי הזכיון אפילו לגשת אל העבודה, שיש להם, לפי החוזה עם הממשלה, וגם אין להם שום חשבון להשקיע שם את הכספים המרובים הנחוצים לזה, בעת שלנו הוא ענין של כבוש, ובכבוש אין חשבון לקרבנות כסף – ואפילו לקרבנות נפשות…
ועתה, הנה בא היום! החולה היא שלנו, החולה שבה תלוי כל תחית הגליל העליון ובירתו צפת…
ואני תפלה: כשם שזכיתי לפני חמשים ושלש שנה להניח את אבן־הפנה הראשונה למושבה הראשונה בגליל העליון, ועתה אחרי חמשים ושלש שנה, (עכשיו חמשים וחמש), זכיתי שוב להניח את אבן הפנה בבנין הראשון בחולה, כן אזכה לראות בקרוב את עמק־החולה כולו בפריחתו ובהתישבותו השלמה.
בשנת “הצ’ר’ו’ת”, שנת תרצ“ו, שנה של חורבן והרס; שנה שנהרגו מאות איש, יהודים, אנגלים וערביים, שנה שנהרסו ונשרפו בנינים רבים ונעקרו אלפי עצים, וכו'; שנה של צרות הכלל ע”י השתובבות כנופיות הפורעים הרוצחים, – בשנה הזאת קרה21 לי בפרט ארבעה אסונות גדולים, במותם של ארבעה אנשים היותר קרובים אל נפשי, שזה השפיע על רוחי ונפשי וונשתברתי בחומר וברוח:
בתחילת שנת תרצ“ו, בחודש חשון, הגיעה אלי הבשורה הנוראה על מות הד”ר יעקב סג“ל ז”ל בפריז, שהיה אחד מהיותר יקרים ואהובים לי (עיין בחלק האזכרות). הבשורה הזאת שברה את לבי, וקשה היה לי להתנחם. – לא עברו ארבעה חדשים, בחודש אדר, באה לי הבשורה הנוראה על מות ש“ב נתן כץ, במצרים, שהיה חשוב אצלי כבן (עיין כנ“ל, ובפ' י”ט), – לא עבר חודש, חלתה אשתי, אשת נעורי, וביום א דחוה”מ פסח נפחה את נשמתה (עיין כנ"ל). – לא הספקתי להתנחם קצת, והנה האחרון הכביד: ביום ט“ו לחודש תמוז, חלה בני יחידי, בבת־עיני, חיי־רוחי ונפשי, ואחרי מחלה קצרה של ששה ימים, במוצש”ק אור ליום כ"ב תמוז, יום הולדתי ה־83 – נפח בני יחידי את נשמתו הטהורה.
בזה נשברתי כלי, אבדתי את כל חיי, ונשארתי גלמוד כערער בערבה… (עיין כנ"ל).
בשנת תרצ“ז התישבתי בצפת וחשבתי לשבת במנוחה לעת־זקנתי ולהקדיש זמני לעבודה רוחנית ותרבותית, עד כמה שיתן ה' בכוחי, ואמנם תודה לה' מצאתי בצפת את המנוחה בבית משפחת ש”ב מר יהודה מיברג ורעיתו ובניו, שדאגו לי כמו לאחד מהמשפחה.
אבל הצרות של שנת ה’צ’ר’ו’ת והאסונות הנ“ל השפיעו עלי, ומחלתי הישנה, מחלת הלשון, התגברה עלי והייתי מוכרח לנסוע עוד הפעם לירושלים להפרופסור הלבשטטר להתרפאות. הפרופסור אמר כי זה יעבור. זה היה בחנוכה תרצ”ז. נסעתי אז אל הועידה השנתית של ב“ב בתל־אביב. בשובי לצפת נחלתי בדרך והייתי מוכרח להכנס לבית החולים שויצר בטבריה. אחרי שכבי שם שנים־עשר יום הוטב לי, אך מפני הקור החזק ששלט אז בארץ, ביחוד בצפת, נשארתי לחרוף בטבריה. בט”ו בשבט היתה שם הנחת אבן־הפנה לבית מרגוע על־שם בני ז"ל.
בי“ב לחודש אדר התגברה מחלת הלשון והתחלתי לירוק דם, ועפ”י עצת הד“ר זס נסעתי לירושלים, והפרופיסור הכניסני לבית־החולים “הדסה”, והנה פתאום פרץ דם מגרוני. הרופאים מצאו כי פקע אצלי אחד מורידי הדם בגרון, והחליטו שנחוץ לעשות לי תיכף נתוח בצואר לסתום הנקב בוריד. הרופאים שאלו אותי על הסכמתי. אמנם חשבתי כי יש בזה סכנת מות, עכ”ז הסכמתי. כי אמרתי אם אמות אפטר פעם מהעולם הזה השקר והכזב. אך השי“ת הצילני מהמות! הנתוח נעשה לי ע”י הד"ר ג’וזף, ועברתי את הנתוח המסוכן בשלום ונתרפאתי.
אחר ששכבתי בביה“ח כחדשיים, אשר בינתים טפל בי הפרופ' ב”רדיום" וב“רנגטים” לרפאות מחלות הלשון, וגם בזה הוטב לי בערך, וחשבתי לעזוב את ביה“ח, – והנה תקפה אותי מחלת השבר, אף שמימי לא סבלתי מזה; וההתקפה היתה חזקה כל כך, עד שהרופאים לא מצאו תרופה אלא נתוח. ובכן עשו לי את הנתוח השני, ע”י הד“ר קוק, וגם על זה עברתי ב”ה בשלום. אחרי שכבי עוד כחודש ימים בביה“ח, אף אמנם ממחלת הלשון לא נתרפאתי לגמרי, אך ב”ה שהצילני ממות.
הנני משתמש בזה להביע את תודתי הרבה להפרופסור הלברשטטר הנכבד, לעוזרו מר וינר, להרופא הנכבד ד“ר אפרתי, להרופאים המנתחים ד”ר ג’וזף וד"ר קוק, להאחיות הכבודות בודניק ושפירא, ולהאחות הראשית, וכן לכל האחיות שטפלו בי ברחמים ובאהבה, ואני מברך אותם בהצלחה ובבריאות.
וכן אני מביע תודתי לכל אלה שבקרו אותי בביה"ח בעת מחלתי, ויקוים, והסיר ד' כל מחלה מקרבכם.
-
בספר־הימים דלג הרצל על הרבה דברים ביחס אלי ולא הזכיר את שמי, מפני שהייתי אז פקיד אצל הברון, בעין זיתים, והרצל חשש שמא יגרום לי אי־נעימות, ואמנים, הפקידות העליונה לא הביטה עלי בעין יפה – כאשר יבואר בזכרונותי. ↩
-
עין פרק י"ז. ↩
-
הוא מזכיר את שמי פעמים בספר הימים שלו. ↩
-
שלשתם הם כבר בעולם האמת, ז"ל. ↩
-
בשנים כתיקונן קנו במחיר הזה 12 רוטלים קמח! ↩
-
ר' חיים פוליק ז“ל היה ת”ח וחובב ציון. אחיו הגאון יהושע פוליק היה רב בפולטישן ברומניה. ↩
-
נולד ברומניה, עסק בחקלאות ובקי בהעבודה. ↩
-
משפחות אחדות יהודים ישבו בה ↩
-
האספה היתה בעיר פוקשאן, ד“ר ליפא מיאַסי היה נשיא ויו”ר. ↩
-
אביו של בריל שהיה פקיד במושבות יהודה. ↩
-
אולי ע"ש איזה שיך ששמו היה כן. ↩
-
קרה במקור המודפס ― הערת פב"י ↩
-
כותב הטורים בתוכם, וגם אחד האחים עבו נסע עמנו. ↩
-
מתה בהיותה בת שנתים. ↩
-
כך במקור ― הערת פב"י ↩
-
כך במקור המודפס – הערת פב"י. ↩
-
כך במקור. הערת פב"י. ↩
-
כך במקור. הערת פב"י. ↩
-
כך במקור. הערת פב"י. ↩
-
כך במקור. הערת פב"י. ↩
-
כך במקור. הערת פב"י. ↩
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.