לַכָּאוּב מִכְּבָר שִׁכְחָה לֹא יָכְלָה

וְלֹא יָכוֹל לוֹ גַּם זִכָּרוֹן.

הוּא שָׁמוּר עִמָּהּ כְּהִינוּמַת הַכַּלָּה

הַשְּׁמוּרָה בִּמְנוּחַת הָאָרוֹן.

עזרא זוסמן

 

רחוק מפנינים: פרק מחבר    🔗

לא אני בראתי את לאה ולא אני אוּכל לשנותהּ. אני מנסה רק לספר על אדם, שלא טוב ורע מתרוצצים בו, אלא טוב וטוב ממנו. אפשר? שאינו שוכב לישון לפני שכל הכלים לעבודת מחר ערוכים ומוכנים אצל מיטתו – והוא קם ומניח הכּוֹל וקופץ לדבר אחר לחלוטין אם שם הוא דרוש, אם יש תפקיד להציל.

היו לי ויכוחים רבים אִתָּהּ, אבל מיום שמתה אני מרגיש שהיא גוברת עלי בכולם. פרט לָאחד הזה שהתעורר עם מוֹתה, ועודני צובר ומכין את שלל הטענות והנימוקים למען אוּכל להוכיח תוּמָם כי אסור היה לה לשלוח יד בנפשהּ. ברור לי, כי בסופו של דבר היא תפוגג את התנגדותי גם בזה. אי־אפשר היה להתחמק מפניה, והיא אהבה לראות זאת, אהבה לחוש את רשת ההקשבה נמשכת ועולה לקראתהּ. דבּרנית – לפני צעירים, קבוצות אורחים – בכל לשון שתִיתן לה לצוד מבטים. ואם מישהו אינו מקבל את הצמח הזה, שיחפשׂ לו שדה אחר להתעניינותו. אצלנו פה יש לאה ואצלנו פה מנסים לקלוף קליפה עבה. ומה? שאינם־מדברים – תמיד שתיקתם באמת? שאינם מכניסים עצמם בכל צרה שבדרך־הילוכם – מגיעים לתכלית טובה יותר?

איך, למשל, נעשתה ציונית? כן, הבה ננסה את הקליפה הקשה. איך הגיעה לארץ־ישראל? לא נעשתה. פשוט הגיעה – ואפילו לא בחזקת עצמה. בחזקת מכבה־אש, פּוֹזַ’רְנִיק בלשון חיבת־אמה. וברגע שהיא לבדה על סיפון האניה בלילה, לאחר שהשגיחה על אביה בהיכנסו לתאם המשותף, גם אין לגמרי בטחון שהדבר יעלה יפה. לברוח ניחא, אבל להציל כיצד? – אין תשובה. רוב ימי חייה לא הבינה לאה את עצמה. בינה לבינה: רוב מעשיה היו משגים. את מיטב שנות עלומיה נתנה על דברים שנמחקו אחר־כך כלא היו. היא טיפסה על שבעים הרים – כשהדרך הישרה מצויה מפתח הבית הראשון והולכת אל פתח הבית האחרון. הרחמן הוא יוליכנו קוממיות לארצנו. והרי היתה אומרת ברכת המזון עם אביה ועם אמה עד שיצאה מן הבית.

אבל פּוז’רניק – זה כן. לכבות אש – תמיד. ואם התפארוּת יש כאן – תהיה התפארות. היא אהבה לספר על כך. ולבוש־המגן היה בדיחות־הדעת, שמחת־החיים. מה עושה לאה, למה יוצאת לאה אל הסיפון בלילה – אם לא שדרוש כאן איזה מכבה־אש בסביבה? אבא נכנס לתא, היא יוצאת לשוטט רגעים אחדים, מפני הצניעות, עד שיתפשט ויתכסה. אבל למה להרחיק אל הסיפון האחורי? נו, איזו שאלה באמת! לאה מעכה בקצה נעלהּ את הגחלת הקטנה שניצנצה פתאום על רצפת הסיפון. אניה גדולה, “הֶלוּאַן”, הלילה השני או השלישי בדרך מטריאֶסט לפוֹרט סעיד. היא היתה מספרת את הסיפור הקטן הזה, כשנדרש לה לקפל את כל תורת ההתנהגות שלה במשל אחד. איש במדים, מקציני האניה, חלף במקום וראה ונהם לעצמו בגרמנית: “מדוע, לכל הרוחות, על הסיפון? רק הבוקר הבריקו אותו… אין לכם, חזירים, די מאפרות באניה הזאת?”

הוא נדהם לשמע תשובתהּ, בגרמנית כמעט ביתית: “שלך הסיגריה, אדוני!”

“אבל אינני מעשן.”

“האניה מעשנת!”

וכמו נתבקשה לכך פלטה הארובה באותו רגע ענן מנצנץ של גיצי־פיח. הוא התנצל מיד, התקפד מרוב בהלה. הברנש לא שיער כי הגברת הרוסיה הזאת שומעת גרמנית. “אין דבר,” מחלה לו לאה, “האניה באמת נקיה. וצריך להשתדל שלא ילכלכו. אבל אם לא תנקו את הארובה – תהיה שריפה.” בחמשת ימי ההפלגה הבאים היה מצדיע לה כל אימת שנפגשו באחד המעברים. לא לוַתֵּר, היתה לאה מסכמת, לעמוד על צדקתך, להתקומם על כל מעשה עוול. אבל – ברוח טובה. “חיוך,” היתה מנידה אצבעהּ אל שומעיה, “קל מאויר. חזק מאבן.”

ובכן, מה לעשות, אין לי גיבורה בכיינית בשבילכם. אף כי הוּכּתה קשות בחייה. והמשהו הזה שאינו נמס לעולם, שחבוי לה מתחת לעורהּ תמיד, הדבר הזה אינו עצבות, גם לא כאב נמצץ – הוא האזנה. אשה בהאזנה מתמדת יש לכם כאן, במין הקשבה מתוחה לאותות קוראים, מן העולם הגדול, אולי מרבונו־של־עולם – באופן שהבינה אותו.

מן השיעורים הבודדים, הנחטפים, בנגינה בפסנתר לא נשאר דבר. אבל היא שרה הרבה והיטב. והיא שמעה קונצרטים – סולנים, תזמורות – בריגה, וינה, ברלין, פריס – הרבה קונצרטים – עד שהיא על סיפון אניה ההולכת לפורט־סעיד בקיץ 1913, כדי ללווֹת את אביה לארץ־ישראל, לבדוק שמא אפשר להקים לו שם אחיזה כלשהי בפרנסה של ממש, להביא אחריו את המשפחה. וקונצרטים לא יהיו עוד, ליזצ’קה, נלחש לה במוחה, תשכחי קונצרטים תשכחי חברים. וגם אותו בבקשה לשכוח… כאן כבר לא אירופה. כאן כבר מעבר לקו־החרטה. אם נפילה היא – קרובה היא לסוף. אם זו עליה – רק התחילה. הצחוק הוא, כמובן, שנוסעים לארץ־ישראל. הצחוק הוא, שאיש מן החברים אינו יודע, שבפעם הראשונה בחייה היא נוסעת למקום שבו לא תמצא – גם אם תחפשׂ – אף חבר תנועה אחד. מה יעשה טֶריטוֹריאליסט בפלשׂתינה – הבלתי־אפשרית, הלא־ריאלית, הבלתי מספקת, היאה לזקנים באחרית ימיהם או לנערים בראשית משחקיהם? ועיקר הצחוק הוא בכך, שבעצם אין צורך בהסבר, משום שאין שאֵלה, משום שהפעם היא נוסעת למקום, שבו לא יקביל את פניה שלט תחנה קנטרני: מה לך כאן?

בבוקר, לא במהרה התפכחה אל משמע אָזניה: אביה מתפלל. כשפנתה להציץ בחזיון הכמעט־נשכח־לה הוּכּתה בתדהמה. חוט היה משוך באמצע התא, מחלון לדלת, ועל החוט מקטורן, מגבות, סדין – לעשות חציצה בין האב המתפלל ובין בתו השוכבת. שידעה שכך הדין, לא עזר הרבה לשַׁכֵּךְ את העלבון. שאביה עודנו כזה! הרי בנסיעותיו זה כבר אינו מטריח עצמו בבוקר בהנחת תפילין. הנה ברכבת מוַארשה לוִינה היה בוקר – ושום טלית ותפילין לא היו בתא־השינה. אז מה הוא מתכשר לו פתאום להיות צדיק? זה מה שעושה לך כשמתחילים – ובתוך־כדי־אמירה החליק לה הרעיון מבין אצבעותיה והתהפך לניגודו: זה מה שעושה לך הדרך לארץ־ישראל. כבר עתה הוסר הפחד מפני תנואת הגוי. כבר ריח של יהודי מתרווח לו בביתו. ונכנעה למתיקות חוזרת בכל איבריה, ויָשנה למלמול התפילה עוד שעה ארוכה.

האם זה קץ הנדודים? לפני שמונה שנים יצאה מן הבית ומאז לא חדלו הנדודים. את הספר הזה צריך הייתי להקדיש לרכבות, בנוסח הידוע: “שלולא הן – לא היה בגדר האפשר.” נוסעים, אצים, מחליפים רכבות – אבל תחנה אין. רוצה לומר: אלה שהפחד דחק בהם למצוא מקלט, מיד, להמוני בית ישראל, אלה שלא יכלו להמתין לציון ולבארון (“כל הציוֹנים והבּרוֹינים – אין בהם אוֹינים,” היה הוּגוֹ אומר מלעילית) – לא מצאו כברת־ארץ. אוּגַנדה, אנגליה, טֶכסאס, אפילו קירנַאיקה – צפו ושקעו כתחנות לילה בערפל. שקשוק הרכבת נמשך – ועל אֵד־החלון רשומה באצבע המלה “לאן”.

במשך חדשים אחדים התעקש הוּגוֹ ברודסקי לקיים את פגישות ה“גֶנֶרל־שְטַאב” של התנועה בקפה “אינטֶרנציוֹנל”, סמוך לבוּרסה של וינה, רק משום שמתחת ללוחות הזכוכית שעל גבי השולחנות היו קבועות שם מפות העולם. היה מקדים לבוא לפני החברים, עובר על עתוני כל הארצות, ואחר־כך בוהה שעה ארוכה אל זכוכית השולחן סביב־סביב לספל הקפה שלו. “אין מנוח לכף־הרגל,” היה אומר. לקראת הסוף היתה לאה נענית לו תמיד, בתוך לבּהּ: “זו אני.” אבל אז כבר נטשו את קפה “איטרנציוֹנל”. חייבים היו לחסוך בדמי החשמלית.

אהר“ס (כשנעשה לה פתאום אינטימי כל־כך, ממש ערב נסיעתו לארץ־ישראל) הראה ללאה כמה ממכתביו של אורי ניסן, ושורות אחדות נטבעו בזכרונהּ. אחרי שלושים שנה, כשהיתה מנסה להסביר מה היה ה”טֶריטוֹריאליזם“, מה היתה מפלגת ס”ס שלה – היתה שואלת: “את גנֶסין אתם מכירים?” והיתה חוזרת וטוענת, כי הטריטוריאליזם לא היה פרוֹגרמה. הוא היה מצב נפש. “וגנסין היה המשורר של מצב הנפש הזה… שמעו: הצרה שלי שאינני נמצא בשום מקום. אני תמיד שם. כשאני פה – אני שם. ואני רוצה לשם, כן רוצה מאוד – אבל להיות שם שם. אני ברחתי מהסולדטצ’ינה….סולדטצ’ינה, ילדים, להיות חייל – ברחתי מהחיילוּת – אבל אני אהיה חייל. חייל של המהפכה… והנה עוד: וכשאני פותח שנית את מכתבך, ותחזינה עיני את המלה הנוראה ‘לאן’ ניצבת כמו הגזלן על פרשת הדרכים, וזוכר אנוכי את אותה המלה בשעה שראיתיה כתובה באצבע על זיעת החלון של עגלת־הקיטור, בשעה שיצאתי בפעם האחרונה שומם מהוֹמֶל…”

הומל שלה – כאשר נדמָה לה שעודנה יודעת לאן.

אוֹי אברם, אוֹי אברם –

להיות בלעדיך לא אוּכל לעולם.

אני בלעדיך אומללת

ואתה בלעדי, הוֹי ילד,

אתה בלעדי כמו ידית בלא דלת.

התזכור, התזכוֹרה, שם אצל השער,

איך סוד לחשתי באָזני הנער?

היא לחשה לו כי הכרוזים הגיעו, כי הם נמצאם אצלהּ, בדירתהּ, לא תחת המזרן אלא בתוכו, בתוכו – ולבּהּ פירפר בגרונהּ כשאמרה את המלה. אבל השיר ההוא התהלך אז בבּירְז’וֹת של התנועות הסוציאליסטיות ביידיש המחוצפת, העגבנית, של ה“בּוּנד”, יידיש עם קַסקֶט שמוט הצדה, יידיש עם זרעונים מתפצחים ומשרתות נשכבות מאחורי כל חבית. אז מי כבר מתרגש מלחישות על-יד השער?

היא היתה בטוחה כי הוא שומע את הלמוּת לבּהּ, ועל כך החיוך. על כך נמלטה מן המקום. זמן רב עוד היתה שואלת את עצמה אם באמת העביר את ידו על אָזנו אחרי הלחישה, או רק נדמָה לה, כי מבלי משים נגעו שפתיה, טעו מן האוזן על הלחי.

בעזבונה של לאה מצאתי גלוית דואר רוסית. חותמת הדואר שמורה יפה: ויטֶבְּסק. 2.12.1904. זוהי גלוית מצוּירת – עלמה בחולצה לבנה, קצרת שרווּל, בחצאית שחורה ארוכה – עומדת וצופיה בחלון, שוילונו סולק אך מעט. באור החיוֵר מלבינה צדודית פניה העגומות־היפות, מאחוריה מסתמנים שרטוטיה של מיטה לא־סדורה. צופיה – או גם מצפה? כותרתו של הציור: “מֶלנכוֹליה”. בצדהּ הכתוב של הגלויה – שני כתבי־יד שונים. אחד מהיר ומרפרף, אחד עז ושהוי. ביניהם קו עבה ושחור של מחיקה. מה רצתה האחת לומר ומה מחקה לה אחותהּ? מה ביקשו להסתיר?

מדוע נשארה לאה ערירית? שאלה גָלמית, תקועה ואסורה בהזזה. מה זה, מוּם? לא, זו שמש שבאורהּ יִטשטש כל היתר. זה הר שבצלו יתברך הכּוֹל בשלוָה. מדוע לאם החכמה הזאת, אמם של מאות ואלפים – לא היה ילד אחד משלה? בחייה לא הועלה הנושא בדיבור מפורש אף פעם. אבל זיוָה, בקצה שעת הכרת־טובה היתה לפעמים, כמותחת קו של פליאה שהיתה ותהי לפליאה, זיוה היתה שואלת על איש. לגבי זיוה לא היה ספק בכך: אין אַת אשה כל זמן שאין לך איש משלך. עם לאה עצמהּ לא דיברנו על כך אפילו ברמז. פשוט לא העזנו. גם כאשר נעשינו קרובי משפחה, לאחר נישואַי עם זיוה – גם לאחר שבעניָנינו שלנו לא היססה לאה לעסוק הלוך־ושוב – לא העזתי אף פעם לשאול אותה או אפילו לפתוח לה פתח לספר על עצמהּ בתחום זה.

היחידה ששאלה – ולה כמובן לא היה צורך בהעזה לשם כך – היתה ילדתנו הקטנה, בשעת התרפקוּת וחיבה. לאה למה אין לך ילד?

זיוה כבר היתה אז בחוץ־לארץ, וייתכן כי הקטנה ניסתה להציע ללאה עִסקת־אימהוּת. מכל־מקום, תשובתהּ של לאה היתה מעניינת כשלעצמהּ, אף כי בלתי־מנוחשת לחלוטין. היא שאלה את הקטנה אם היא יודעת מה זאת תזמורת. לכל כלי יש תפקיד משלו. האם אפשר לחלל בכנוֹר? הקטנה צחקה. האם אפשר לתופף על חליל? האם לחצוצרה יש מיתרים?

“אז מה אַת?” שאלה הקטנה.

“אני קוֹנטרבאס שמן,” אמרה לאה וחיבקה מתוך הצחוק המשותף את העקשנית הקטנה. ואני, מן הצד, דווקא חשבתי לי על מנצח התזמורת. הוא המיטיב לדעת מכולם כיצד ומתי ינגנו – הוא היחיד ביניהם שאין לו כלי משלו ואינו משמיע צליל משלו.

שמענו משהו כללי מאוד על הוגו. גם ראינוהו בביקורו בארץ, בימי דעיכתו. אבל רק לאחר מותו למדנו מרשימותיה של לאה על הכוֹל, גם על כך שהפילה את ילדו. היא אינה, אפוא, כלי נגינה כזה או אחר, גם אין בידהּ עטרה של מנהיג אומר ולא עושה. גם אין היא המנגינה, גם אין היא מנגנת. אולי משהו אדיר מנגן אותה. רק כך אולי אפשר יהיה להבין את פרשת הרצח שבוצע באלכסנדריה, באחד מימי הקיץ של שנת 1919. אבל על פרשה זו עודני מחפש חומר ראָיות.

היקום הוא פַרטיטוּרה, הוא הוראת־נגינה קיימת ועומדת – וחיינו הוצאתהּ אל הפועל. החופש שלנו הוא החופש להיטיב לנגן, להיטיב לבצע. על כך דיברה לאה בשעה שסיפרה על חוָיית ההאזנה למוסיקה גדולה. עד כאן היתה מודה לפני שֶלי שטיינר, כי אמנם יש בה סוג מסוים של אמונה דתית. אבל ליתר בטחון, וכדי שלא לזייף אף שמינית שבשמינית, היתה חוזרת לסימפוניות שלה. 1902 – 1903 – 1904 – ריגה, “התיאטרון הגרמני” – הוא אולם האוֹפֶרה העירוני – הקונצרטים הראשונים, שלוש האחיות עם המחזר הקבוע שלהן, הסטודנט לרפואה אלכסנדר שפירא. שתיִם מתעלסות באהבים עם הסביבה, עם האולם, גם קצת עם המוסיקה. אחת סחופה ונשטפת, מתוחה כצופיַת אסון, על־כן היחידה השוכחת להריע עם תום הנגינות. עוד זמן רב, עד שנעשתה באמת ותיקת־קונצרטים, היתה מאזינה מתוך פחד מתמיד, שמא תפּוֹל איזו תקלה באחד המנגנים. הסולנים החדישים שהגיעו מאירופה המערבית, שהפגינו את הנגינה ללא תוים, בעצימת עינים – קיצרו את נשימתהּ. השאלה היתה לתמיהה, להשתאוּת דתית באמת, כאשר ידעה כבר לזמזם את הלחנים הגדולים, כאשר הרגישה, כי הנה הנה היא מתחילה לשיר עם התזמורת: איך הם יכולים להמשך לָשֶבֶת? איך יכול מישהו לחשוב, כי מהכֵּלים האלה, עץ ומתכת וּשׁער סוס, שופעת האלוֹהיוּת הזאת? בשפה שמותר ואפשר היה לדבר עם האחרים – לעתים הרשתה לעצמה להחליף הערות מוסיקליות מהירות אפילו עם הוגו, בשולי איזו פגישה תנועתית – בשפה של הולכי־קונצרטים על כוס תה, היתה זו שאלת עדיפותו של ביצוע אחד ממשנהו.

היכן מצויה הסימפוניה? בוינה הציקה המחשבה יותר, משום שישבה תמיד ביציע העליון והרחוק עם סטודנטים נלהבים או עם מתמכרי מוסיקה עצבניים. הללו היו מעלעלים לצִדהּ בדפי פרטיטורות ומתקוטטים עם עצמם איזו קטטה כבושה על טיבם של הניצוח והביצוע שם למטה. הסימפוניה קיימת קיום עליון ומוחלט ובלתי־תלוי, בתוים סימניו ובתזמורת הצעה אחת מני רבות לקרוא אותם. הסימפוניה אינה ניתנת לשינוי, היא אינה ניתנת לצמצום. שום כתם או פגם אינם תופסים בה. גם אם לא תבוצע לעולם – היא קיימת. גם אם ישמיעו רבע ממנה – היא שלמה. גם אם ישבשוה בנגינה – היא מושלמת.

ויש פרטיטורה עליונה לחיי אדם. וכך הוא טיבהּ של ההשגחה העליונה בחיי עם. זו אינה השגחה של שוטר־הרובע, לא טורדנות של מורה־הוראה, בידו סרגל למדוד ולחבוט. צריך לנגן אותה, את ההשגחה העליונה. כך ביחיד. כך באומה. לנגן אותה – גם אם לא תשלים, גם אם תתאמץ ותפגום. יש גוררים כל ימיהם כנור, כן־תוים, דפים מרופטים מרוב עלעל והסס, ומכַוונים, ומכַוונים – ואל הניגון שלהם לא יקרבו. אבל החובה נשארת לעולם. לעולם נשארת ההזדמנות. קום ונגן! קפוץ ונגן! חטוף ונגן!

הפרטיטורה של עם ישראל היא בארץ־ישראל. כשהגיעה לכך לא נעשתה בבת־אחת ציונית – מי אמר שהתזמורת היהודית שלנו מסוגלת בכלל לבצע משהו ביחד? ומנצח, כידוע, אין! – אבל לשוב אל חיק התנועה כבר לא היתה מסוגלת. הכּוֹל קרה כאילו בבת־אחת: ניתוח ההפלה, אי־האפשרות לשוב ולהביט להם לחברים בעיניהם, הקריאה הביתה, לשמחה ולפורענות בעת־ובעונה־אחת. אידה התחתנה עם שפירא. אחר־כך חגגו את הבר־מצוה של גרישה, אחר־כך ניסו להציל את אבא מתוצאותיה של פשיטת־רגל. בת שלושים, על סיפון “הֶלוּאַן”, נוסעת יהודיה לארץ־ישראל. קוברת מאחוריה את שלש־עשרה השנים היפות – כן, היפות על אף הכוֹל – של חייה. הוגו היה אומר לה: “מדוע הפסלים והאנדרטות בגני העיר ובכיכרותיה מוצבים כה גבוהַּ? – כדי שיראו אותם מרחוק. כן, וכדי שלא יטנפו אותם מקרוב…” זה הוא הסיפור על האהבה הגדולה של לאה. על האהבה הראשונה, גם האחרונה, היחידה. היא היתה בת שבע־עשרה כאשר פגשה אותו. הוּגוֹ ברוֹדסקי היה בן עשרים ושתּיִם, ואת דרכו לא ידע, אף כי בחוגים מסוימים כבר העריכוהו כאיש נמרץ ומבריק.

הוא הגיע לריגה שנתים־שלוש קודם־לכן והספיק להכיר היטב את שׂכיות־החמדה של העיר העתיקה ואת רובע הפועלים. לנפשו בז, כי נדמָה לו שהוא מכיר אותה בכל זוהמתהּ. הוא נהג להתיַסר בחשאי, בהשווֹתו את עצמו לכמה דוגמאות נערצות ומפורסמות, ולדוגמה אחת קרובה: חיים רשקס. שעות הבוקר היו מסורות להתעסקות זו בינו לבינו. את היפים, המרעישים, במכתביו, היה כותב בשעות הללו. לעת הצהרים, אם היתה מזדמנת ארוחה, היה מזג־נפשו מתחיל להתבהר. בין שלוש לשבע היה עובד – שיעורים בגרמנית, בהיסטוריה כללית, בספרות קלסית – ואִמוֹת תלמידיו תרמו תרומתן להרגשה כי אף־על־פי־כן לא כלו כל הקצין. בערב, בויכוחים בחוגים האסורים כבר היה מרהיב. רק ידיד אחד היה לו שבפניו נתערבבו כל מצבי־הרוח האלה למערבולת אחת של כנוּת תוקפנית ועליזה, של צחוק רציני ונוקב. חיים רשקס היה פועל ממש – חותך הנייר בכריכיה של מעביד גוֹי, גרמני. עמו היה הכּוֹל מוכרח להיהָפך לבדיחה אחת גדולה, או מיד, בקפיצה – למסירת הנפש. “חידוש הקרבנות,” היה הוגו ברודסקי קורא, ואף ידע שקריאתו היא במובאות הנפוצות בין החברים, “חידוש הקרבנות זהו הדבר הנחוץ עתה לעם ישראל. אלא שהקרבנות צריכים להיות קרבנות אדם.” הכשרון לחיות בעולמות אחדים בעת־ובעונה־אחת, העתיד להשתכלל אצלו לכדי אמנות, עדיין לא היה מפותח בו. בכל־זאת עשה הוגו מעשה גדול. הוא ירד לגור עם חיים רשקס, בזיבורית של ריגה. רשקס לא הניח לו להשתתף בתשלום שכר־הדירה ובעניני מזון היו מסתדרים איש לעצמו. פעמים, כשנזדמנה לו פרוטה יתירה בעד איזה מאמר, היה הוגו קונה חצי שק פחמים, אבל רשקס היה גוער בו גם על בזבוז זה. הוגו סיפר לו פעם, כי הוא חוסך בשביל אוניברסיטה בחוץ־לארץ ורשקס תבע כי יעמוד בדיבורו. הפרולטריון היהודי זקוק למנהיגות בעלת השכלה. את מצבי־רוחו המתחלפים של הוגו לא הבין, וכשהיה הוגו נסחף אחר תעלולי־דיבור משעשעים, מחריב עולמות בהבל־פה או בונה היכלות בשמים – היה רשקס תוקע בו מבט צונן: “אתה כשרון ללא מצפוּן, זה מה שאתה!” לילה אחד מצא לו הוגו מענה גם על זה. “כן, אבל שמע נא – הכשרון שלי הוא כה גדול, עד שיש בכוחו ליצור את מנת המצפון הדרושה לו. אני אשׂחק את המצפון ככה – שהוא יהיה יותר משכנע מכל המצפוּנים האוריגינליים שלך. אפילו אמי לא תכיר שהוא מזוּיף.” רשקס לא התרשם. “אֵם אולי לא תכיר – אשה תכיר. אינטֶליגֶנט לא יכיר – פועל יכיר.” הוגו קפץ על המציאה: “כן? אתה בטוח? כמה נשים מרומות יש בעולם? מי יותר מרומה מן הפועל בעולם?” מכאן והלאה שטפה דרשה סוציאליסטית נהדרת, שבסופהּ אמר רשקס: “אתה צריך לכתוב את זה, ממזר, אתה מחוּיב לכתוב את זה.” דווקא באותה עת היה הוגו ברודסקי שקוע באמנות רוסית עממית, אף הרשה לעצמו לקוות כי רשימותיו בנושא זה תתפרסמנה בירחון חשוב בעיר־הבירה, בלוויית דוגמאות שהיה הולך ואוסף בבתי־נכות ובבתים פרטיים. את מיכאיל שליטין, קרובה של לאה (בן־דוד אמהּ), פגש בחנות לחפצי אמנות בעיר העתיקה ואחר־כך התחיל לבקרו בביתו.

שמו האמיתי: אברהם (ארנולד) נפתלי (הרץ) לוסטרמן. הוגו ברודסקי –השם הספרותי, אחר־כך התנועתי. לאה הכירה אותו בריגה, על סף המאה העשרים.

 

חלק ראשון 1900: לֵידָה    🔗

א    🔗

“הוא, כמובן מוכרח לאַחֵר,” אמרה אידה, עלמה בת ארבע־עשרה, שעמדה בחלון־הרכבת. “וירה, כמובן, מוכרחה להיעָלם ברגע האחרון,” אמרה לאה, אחותה בת השבע־עשרה, שישבה על תיבת נצרים קשורה בחבלים. “הנה הוא,” אמרה אִמָן של שלוש האחיות, ואת שהוסיפה לא נתן לשמוע בשל חריקת הבלמים ונישוף הקיטור. משפחת ברמן נכנסה באופן זה לריגה, בקיץ 1899, וראשונה לדלג אל הרציף היתה וירה בת התשע. “למה שנַיִם?” קראה שרה ברמן אל בעלהּ. לאה השגיחה על שני היהודים המזיעים בשעה שגררו את הצרורות מתוך הקרון, ואמהּ עמדה בריב עם אביה. עד מהרה רגש סביבם קהל קטן, שוקל ובודק אם אפשר להעמיס על מרכבה אחת חפצים כה רבים, בנוסף על חמש נפשות. גדליה ברמן ניסה להרגיע. “השגיחו!” צווחה פתאום אשתו, ומישהו שאיש לא ראהו עד אז משך ידו מעל אחד הארגזים, רקק והסתלק. גדליה ברמן סילק מטבע פיצוּי לאחד העגלונים, והאחר גחן אל אותו ארגז, ושב ונזקף, כשהוא משלח בחברו טענות שראשיתן באבי־אבות־אבותיו. “אבא הזדקן,” אמרה אידה, מחבקת את צרורהּ אצל לאה, שנשארה שוב להשגיח. “שכחת,” השיבה לה אחותה, “שבין המצָרים אסור לטפל בזקן.” היה זה, אפוא, בין סוף תמוז לתשעה באב תרנ“ט, ובדרכם דרומה, אל מחוץ לעיר, התנצל גדליה ברמן על שעדיין לא קיבל את תעודת ה”אַכציגער", ועל־כן יתגוררו לפי שעה מחוץ לעיר. “מוטב,” אמרה אם הבנות, “וַאשה – החזיקי חזק!” וירה (וַאשה - לאִמהּ) לא חדלה לפטפט ברכבת מסמוֹלֶנסק לריגה, ועתה המשיכה לפטפט במושבהּ אצל העגלון, בלא להפנות אליהם את מבּטהּ. היא לא שמעה לא את התנצלות אביה ולא את גערת אמהּ. יהודים לא הורשו להתגורר בריגה, אלא אם כן היו מצוּידים בתעודה המאשרת כי היו תושבי העיר לפני שנת 1880. על שם השנה הזאת נתכַּנו בעלי־הזכות “אכציגער”. יש, אפוא, גם שני סוגי יהודים. גדליה הפך בדעתו מנַיִן יקח לקנות את התעודה. יהודי רם קומה ואינו נראה כך לפי שעה, זקנו שאינו עשוי מצמצם את ארשת פניו, מבליט מתוכה את חָטמוֹ. אלא שלא כנשים הללו אין הוא נאחז בדָפנוֹת הכרכרה ועל־כן הוא מיטלטל יותר מהן. מעדיף הוא לסקור את בנותיו, שמהן יש לו נחת. בעיני אשתו עוד לא הישיר את עיניו. ומנַיִן באמת יקח לקנות את התעודה ההיא, ומבית־המרקחת העלוב שלו בליאדי חילץ בקושי את נשמתו ואת עור שיניו? הנה כאן מיטלטל עמו בדרך כל רכושו. הקודרת שבכולן היתה דווקא אידה, שראתה בזה סימן רע – הרי בכּוֹל היא רואה סימנים רעים, מיום שנולדה כאילו אשמה שיש עולם. והיא שירשה מאביה את הנטיה לקוצר־נשימה. לאה ראתה בזה עלבון. ולולא שמחה כל־כך לחוש את כתף אביה אצל כתפהּ היתה אומרת דבר. שרה ברמן לבדהּ היתה מרוּצה, שאין הם נכנסים אל העיר הגדולה. גדר זו שגדרו בפניהם היתה בעיניה חומה איתנה. כה איתנה, שעצם, עד כי אפשר להישָׁען עליה.

“זה כאן, אבא, זה לא כאן?” צווחה וירה פעם בפעם. “אוֹי, שתקי כבר,” מילמלה אידה בינהּ לבין עצמהּ. “אוֹי, חבל!” קראה וירה. היא לבדהּ מכולם היתה פנויה אל מראות הדרך – שדרת הצפצפות, בתי האיכרים, הנהר הנגלה מימין, כל פעם במין הפתעה מתחדשת ובמין שאלה חוזרת, שהיתה מנסרת בעצמות: זאת הדוִינה, אבא, זאת לא הדוִינה?"ופתאום השתתקה הילדה. שאון הגלגלים התרכך והמרכבה האֵטה את מהלכהּ. לקול נביחות כלבם באה משפחת ברמן אל ביתהּ החדש.

קיסרות־העצים של איציק בורך’ס (איסאק באריסוביץ) שַליטין היתה אחת מאגדות המשפחה. כאן היו רק ערימות קרשים, מתמשכות לאין־קץ – אחד העסקים. שני מבנים מכוערים הזדקרו מעל למשטחי הקורות השוממים. המנסרה, על ארובתה הגבוהה, ליד הנהר, משלה בנוף. סמוך לשער היה בית־עץ בן שתי קומות, ואצלו נעצרו. גדליה ברמן הלך לצוות כי יביאו עזרה, והיה מנפנף במטהו לטרוד את הכלבים – עד כי הקהיל את כולם על עקבותיו. “זה לא בית, זה מחסן!” קפצה וירה מעל מושבהּ, ומיד נבלעה בפתח, שדלתו היתה שמוטה על אחד מציריה. אידה הואילה ברוב טובהּ לרדת מעל המרכבה, צרוֹרהּ בידה והיה לה עתה ענין בעגלון, במבט של מבינוּת. שרה ברמן ירדה ממקומהּ מתוך גרירת שק של מצעות. “נוּ, לשקה – זמן לחלומות מצאת לך!” לאה (לשקה לאמהּ, ליזה לאחיותיה) התנערה והניחה ידהּ על סל הנצרים. לאחר רגע עמדה ומשכה אותו מלמטה, מלוא כָּבדוֹ על חזה. אמהּ הִשְׁביעה אותה לבל תזוז מן ה“קארזינקה” אף לרגע אחד. כל כלי הכסף והאלגביש! וירה חזרה ופרצה מן הבית, דבקה באידה, החלה מושכת אותה: “בואי, בואי – מהחדר שלי רואים את הנהר!” כשהעגלון נגע בה, להקל את הורדת התיבה, רעדה לאה. משהוקל לה רעדה. חשבה כי המאמץ עשה זאת לברכיה, אך לא ירחק היום והיא תדע, כי היתה זו התאמצות לא לצעוק. עתה טילטל העגלון את יתר הצרורות ארצה, והאֵם הזעיקה לעזרה את שתי בנותיה הצעירות. לאה גררה את תיבת הנצרים פנימה, ושם בלהכעיס, משכה אותה במדרגות העץ אל הקומה השניה, עד אל החלון וירה כבר היתה בוכיה למטה – זה לא יהיה חדרה. זה כן יהיה חדרהּ, נא לא לדאוג. גדליה ברמן חזר לבדו, איש עדיין לא בא לקבל את פניהם, ועתה הסתבך בריב עם העגלון. אשתו מנתה את הצרורות ותוך כדי כך סטרה על לחיהּ של וירה. סילון לבן, מחוצף, פרץ מארובת המנסרה, ומיד נשמעה צפירת־הצהרים. הסוס שלמטה נבהל והמסילות שבין סוארי העצים הצמיחו בבת־אחת בני־אדם. שורת גברים התיַצבה לנוכח ערימת קורות ואיזו בחורה נמלטה בבהלה. יהודי מכובד צעד במסילה אחרת, ופתאום נמלך ונעצר גם הוא. לאה סילקה את מבּטהּ וראתה את הנהר. “איפה הקארזינקה? מי ראה את הקארזינקה?” בקעה קריאת אמהּ מן החצר. לאה טיפסה על תיבת הנצרים, מילאה את החלון. אפשר היה לעוף אל המראה הזה. עכשיו ראתה את דוֹברוֹת העצים בנהר, את מישורי השדות שאחריו, את גושי האילנות האפפוים רעדה, ומעבר להם מגדלי העיר, כיפות, חוֹד צריחהּ של כנסיה. “עצור אותו!” צעקה שרה ברמן, כשהצליף העגלון בסוסו. דורכת על הקארזינקה, הציצה לאה למטה, מושכת את הרגע. אידה שוחחה עתה עם היהודי הנכבד. גדליה ברמן עמד מול הסוס וּוירה טיפסה על המרכבה ופשטה את זרועותיה: “אין!” – ברכיה נחשפו. הקול של לאה, היא הכירה אותו, הקול שלה לחש לה: “ואיפה אני? ואני איפה?”

לפני שקיעת החמה צפרה שוב ארובת המנסרה, ומניַן יהודים נאסף לתפילת מנחה בקומה הראשונה, לקול דפיקות פטישו של קארל. הגוי הלֶטי, שומר המנסרה, התעסק לקבוע את דלת המבוא על צירהּ, הולך ושב מאז הצהריִם, ועתה כבר הסתבך במלאכתו לאין תקנה. הדלת היתה מונחת על קרקע החצר, ובעד הפתח שטף פנימה אור אדמוני. בינתים נשי הבית סובבות במטבח – שולחן וספסל אצל התנור – מתלחשות עם חילוץ הכלים, ואֵם הבית פניה ירוקות. “מה יש לאמא?” הבחינה דווקא וירה, נשענת על החלון ובחיקהּ חתלתול שכבר אספה לה כאן. “דאגות חסרות לנו?” השיבה אידה, “אולי תעזבי את השרץ הזה ותבואי לעזור?” אך שרה ברמן, כמו קיבלה רשות, הושיבה עצמהּ לרגע על־גבי הספסל. אחר־כך הוטב לה, וכשתמה התפילה העמידה פנים שמחות. היא ידעה מה בא לה. גדליה בעלהּ, כטיבו, לא הניח ליהודיו עד שבאו כולם והקיפו את שולחנהּ. אמנם, שליטין בכבודו ובעצמו לא היה שם, אבל בן־דודו ר' הנשל גילמן יצג את השׂררה בלבוש נאה, בקרחת נכבדה ובמנהג ראוי. אסור היה לעשן בכל רחבי המנסרה, אבל הוא הצית לו סיגריה בתוך פומית עבה וקצרה וזקנו השחור, המדוד, הזהיב לרגעים. גם יתר היהודים היו קרובים, או מעין קרובים, וגדליה הציג לפניהם את אשתו ואת בנותיו במנוד ראש לכאן ולכאן, ובהעלותו בקבוק רמז לאשתו: “נו?” על נתחי עוגת דבש בירכו היהודים והתברכו, והריקו כוסותיהם. לאה הוציאה כוס לקארל, והוא נכנס ונדחק עם המרוקנת ומזג לו שניה ושלישית. “הלילה תישדו בלא דלת,” אמר גילמן, כשהוא נרתע מעט מפני הגוי המוזג לו רביעית. בקולו המאנפף היה זלזול. הוא נשמע כמלגלגל על הגוי, אבל גם על הדיירים החדשים ועד מהרה נענו לו היהודים בצחוקם, והיו טופחים לו לגוי על כתפו ומוזגים לו חמישית ושישית, שניה ושלישית לעצמם. שרה ברמן ישבה שוב, ולאה ראתה את מבטו הנשלח של אביה. היא סבבה בבית עד שעת לילה מאוחרת, וקארל ממשיך לחטט בעצהּ האכוּל של הדלת ולקלל על זאת ללא הרף, והאחרים במשכבם, הבנות למעלה, ההורים בחדרם הסמוך למטבח. לבסוף הלך קארל ולא שב, ולאה תפסה לה מקום על הספסל, למול הפתח הפרוץ.

בימים הבאים התיַדדה לאה עם קארל כדרך שמתיַדדים עם כלב זעפן. בין גילופים לגידופים היה שופך לפניה את נפשו. אשתו זנתה תחתיו עם כל פועלי המנסרה. “עם כולם עד אחד,” היה רטון, “אפילו עם היהודים!” יללות האשה המוּכּה היו נשמעות בלילה על־פני כל שטח המנסרה, אבל ביום היה צחוקהּ נשמע בין סוארי העצים. כשהיה הצחוק נבלם פתאום היתה לאה חשה מין נקיפת לב, שדומה היתה עליה אז כרחמים. עד מהרה למדה את כל מבואי־החצרות. רק וירה היתה זריזה ממנה לבוא פעם בפעם בגילוי חדש. בתוך ערימות העצים היו מחבואים, וּוירה היתה מושכת את לאה להראותם לה. מלחמה חשאית התנהלה כאן בין הפועלים ובין המשגיחים. הפועלים נהגו לזייף בעריכת הקורות, לשייר חללים גדולים ולחפות עליהם בקורות אחדות, הנשלפות בקלוּת. המשגיחים היו עורכים ציִד על המאורות הללו, וגדליה היה משתבח לפעמים, מתוך התרגשות: “גיליתי היום מאורה.” במאורות היו מחביאים חפצים גנובים, אליהן היו מסתלקים לשעת־נמנום או לשעת־קלפים – ובהן היתה נעלמת אשתו של קארל. יום אחד, בשעה שהיו המשגיחים ומנהלי־העבודה מתפללים מנחה אצל אביהן, משכה וירה את לאה מעם סירי המטבח והריצה אותה אל ערימת עצים מרוחקת, ליד סוללת הנהר. היא ראתה אותם נכנסים. היה פתח צר בערימה, סמוך לקרקע, אך לאה סירבה להתכופך ולהציץ, ובכל כוחהּ החזִיקה בקטנה לבל תתכופף. אבל שתיהן שמעו. אחר־כך נשמע מרחוק קולו של קארל, ולאה שילחה את וירה הביתה והיא עצמה הלכה לקראת הגוי, נצבה מולו, משכה והשהתה אותו בשאלות, שיקרה כי לא ראתה ולא שמעה את אשתו. החיים עלו על מסלול: אידה שוקדת בבית על לימודיה האֶקסטֶרניים, וירה מוסעת יום־יום אל בית הספר לבנות בפרבר הסמוך, ולאה שקועה בעבודות הבית, ופעם בפעם היא גונבת לה שעה קצרה להשתוממות בחוץ. עדיין היתה כולה השתוממות בעולם הקטן הזה. קארל היה נטפל אליה כל אימת שהיתה נגלית בחצר ומעט־מעט התרגלה להביא עמהּ בהיחָבא פרוסת עוגה או חלה, בקבוק שעמד להתרוקן. וכבר היו להם מהלכי־משחק קבועים. תחילה היה קארל צץ וזועק: “אסור. העלמה גדאליץ' – אסור!” אחר־כך, עם המתת בכיסו, היה נאות ללכת עמה ולהדריך אותהּ, או בעצם להגן עליה, כפי שהיה מבטיח לה בנאמנות. קארל היה רב־טוראי בדימוס של הצבא הקיסרי, והוא התנאה במין כובע־שרד בעל מצחיה ובשׂפם שהיה גולש ומסתיר את פיו נטול־השינים. כשהיה מדבר על המנסרה, מגרשים, תעלת המים – היה נוקט לשון רבים: אנחנו, שלנו. הוא היה בעל־הבית כאן – והיהודים כולם גנבים, רמאים, עושקי רכוש ולפעמים מצורעים. הוא כלל בזה, ללא הרמת קול יתירה, גם את שליטין בכבודו ובעצמו. גדליה ברמן ניסה לאסור על בתו את ההתרועעות המשונה הזאת, אך לאה כבר התחילה להצמיח את ניצני המרד: “יביאוני לארמון – אתרועע עם נסיכים!” כשלא היה מבוסם, היה קארל משעשע ומדהים. על־יד הנהר דיבר על סנאים ועל צבאים. היה לו סנאי משלו בחצרו, בבית, אבל לאה לא זכרה שראתה סנאי בחצר. אחר־כך הבינה: הוא דיבר על ביתו בכפר. הנהר היה מכוסה דוברות־עצים שטות, וקארל זכר את היערות הנשמדים. כל דבר שהיהודים נוגעים בו – מפסיק לחיות. העצים נהפכים לקרשים, הקרשים נהפכים לכסף, הכסף נהפך לשומן יהודי. הנהר היה מדוּפּן בסוללת עפר גבוהה, לבלימת שטפונות האביב. “זה לא טוב?” שאלה לאה. “כן, אולי,” טען קארל, “אבל מי קנה את האדמות המיובשות?” תעלה צרה היתה חפורה בסוללה, להוליך את משלוחי העצים של שליטין מן הנהר אל המנסרה. כאן היתה שמנונית של מים עומדים וענני יתושים התעופפו באויר כשהטיל קארל אבן במים. בלילה, כשהם באים למצוץ דם – את דמו של מי הם מוצצים? אבל הוא היה מלא גאוָה כשהראה לה את גלגל העץ העצום, שהיה שקוע מחציתו במי התעלה והיה סובב באטיוּת ובחריקות, לוכד בשלביו מן הקורות הצפות בבריכה שבקצה התעלה, מרים אותן שותתות מים ואחר־כך מטילן בצִדו האחר, אל מחסן המנסרה. במיוחד התפעל קארל מתנורי ההסקה, שבלעו שברי קורות וגדמי עצים וערימות של כפיסים ושבבים. דודי־הקיטור הזיעו, נשפו, פלטו סלילים לבנים, שרקניים, וקארל אמר כי לאניות הגדולות ביותר אין דוָדים כאלה. ומיד קילל את העשן ואת הסרחון. בחוץ הראה לה את ערימות האפר, שהיו חסומות בלוחות פח מחולדים, מתפקעים תחת לחץ האֵפר המצטבר. הרוח מפריחה את האבק השחור אל חלונותיו, שהרי בקתתו אינה מרוחקת מכאן, באמצע הדרך מן המנסרה אל השער הגדול. כל כמה שיתחנן לפני הפועלים שיטילו את האפר בזהירות, שלא יפזרוהו אל מעבר למחיצות הפח – לא ישמעו לו. וכשהגיע עתה לדבר בפועלים – לא חדל. “פועלים יש לנו – עֵדֶר בהמות פראיות. עצלים, מטומטמים. רק ניאוף יש להם בראשם, במחילה מכבוד העלמה.” אילו שאלו את פיו היו קושרים אותם בשלשלאות לשולחנות־הניסור שלהם, מאכילים אותם ככלבים ומשלחים אותם לבתיהם בקרונות חתומים. אבל עם מי אפשר לדבר כאן? היהודים משחיתים את העם, מפתים את בניו לנטוש את נחלתם ולבוא לעבוד אצלם בעד בצע כסף. האדמה נעזבת והיהודים קונים אותה בלא־מחיר, ואז הם מעבידים את פועליהם כבהמות, מרגיזים אותם נגד השלטונות, מפיצים ביניהם דברי־תועבה של התקוממות על המלכות, וכך הם מחזיקים אותם כמו כלבים בשלשלאות – מכפם הם אוכלים ולשריקתם הם רצים, והיהודי מושל בארץ. אין דבר, יבוא יום והכוֹל יחזור למקומו הראשון: האדמה, היערות וגם היהודים.

אשתו היתה אומרת כי הוא מטורף ויום אחד יהיה לרוצח. לאה היתה פוגשת אותה לפעמים כשהיתה זו מכבסת על שפת הנהר, ובינתים ידעה את שמה: קאטיה. האשה הכחושה והמצומקת, עם שׂער הפשתן הדליל שׁלה, נראתה כנערה קטנה ליד לאה, ואת קנאתהּ לא הסתירה, אף הוסיפה עליה חציפוּת, כאילו קניָנהּ היא: “היום חם, למה לא תפתחי קצת?” – והיתה שולחת את ידה אל חולצתהּ. היא סיפרה, כי אין לה ילדים משום שהיא מפילה בחודש השלישי. ממרחקים הביא אותה קארל. היתה יפה, שמנה, והנה מה שהותירו ממנה החיים. בנהר היתה מכבסת את לבניהם של הפועלים הרוָקים, בני־בלי־בית, או של אלה שהתגוררו כאן, הרחק מבתיהם. בעלהּ אינו מרשה, מכה וצורח, אבל שיתן לה פרוטה מזוהמת אחת – זה לא. אין להם בושה, חשבה לאה, ולנו יש יותר מדי. הם מגלים הכּוֹל, אנחנו מסתירים הכּוֹל. לשאול אם רק בעד הכביסה משלמים לה לא העזה. בהשכמת בוקר צוננת התגנבה לאה אל הנהר, בשביל כביסתהּ שלהּ, כתונת־לילה וסדין. המים חתכו באצבעותיה, העכירו בדמהּ, בשעה שטבלה את הכותונת. היה לה שטפון הלילה, ושוב הופתעה ושוב נתקפה פחד בושה. אידה היתה תמיד מוכנה, נערה מסודרת, והיו לה סימנים: הנשימה היתה מכבידה לקראת אותו יום. לאה חולמת ושוכחת, עובדת ושוכחת. פתאום נחטף הסדין שהיה מונח אצלהּ על אבן, נפרשׂ – קאטיה עמדה שם וצרור לבנים בידהּ האחרת: “מפחדים מאמא?” לאה תלשה מידהּ את הסדין וטבלה אותו במים. “ראו נא, ראו – היא מאדימה לנו את הדוינה!” זימרה האשה. אור השמש הגיח מאחור ופני המים בהרו. “אל תספרי מעשיות,” המשיכה קאטיה, משתופפת אצלהּ בברכּים פשוקות. “את האמת: מה מסתירים פה? אמא הטובה לא יודעת? שותתת כחזיר שחוט – זה לא החודש, נשמתי. הִפּלת! – ובכן, קארל הטוב שלי לא שיקר בכל־זאת!” עיוֶרת מדמעות דחפה לאה את קאטיה, תפסה את צרורהּ והטילה אותו לתוך המים. “דם כלבים!” צעקה האשה והחליקה בבוץ לעבר הצרור. לאה ברחה, והקללות רודפות אחריה. “ז’ידובקה – בת־זנונים יהודיה! – אני אלמד אותך לזרוק לנהר!”

באותו לילה הלכו צעקותיה של קאטיה בחצר. גדליה ברמן, בבטחון של קצת בעל־בית שרכש לו בימים האלה, אמר שכבר גמור עמו לסלק את קארל לכל השדים והרוחות. לאה חלתה ימים אחדים ונשארה במיטתהּ, כשגשם הסתיו מחפה על כל החיצוני, מרדים אותה אל ריח גופהּ. “התפנקי,” אמרה לה אמהּ, ולאה נשבעה בכר, דומעת במתיקות, כי לעולם לא תחשוב עוד על עצמהּ. התפנוקים כבר היו אז בגדר האפשר. כשהבית בחינם ועצי־הסקה בחינם נלקחת משרתת גוֹיה לעבודת יום־יום ויהודיה זקנה, אשתו של הניך העגלון, באה לעזור בערב שבת. אמנם, שרה ברמן לא התנחמה בכל הטובה הזאת. בליאדי שלה אפילו הגויים היו קרובים יותר. חסרו לה שכנותיה, חסר לה הקצב שלה, שהיה מחיש לה לביתהּ את החלקים הטובים ביותר, חסר לה בית־הכנסת וקצת עילוי־נפש: חצרו של הרבי, הקבצנים, הריצות אל ה“הֶקדש” שבקצה העיירה. היא באה לידי ריב עם בעלה, פזרן גדול היה לטעמהּ. הרי לא לעולם יישָׁארו תקועים במקום השומם והקודר הזה, הרי אחת מן השתיִם: או בחזרה אל מקומם הראשון, או באמת בשכונה יהודית טובה בעיר הגדולה. ומנַין, תואיל נא לומר, הכסף? על־כן נעשתה צייקנית, ומתוך כך סגורה לנפשה. מעט־מעט תתברר בדידותהּ בבית – שומרת הדברים הנעזבים, המחמירה במצווֹת. “לשה,” היתה אומרת ללאה, “את נחמתי.” אף־על־פי־כן לא סיפרה לה שהיא הרה. בעת ביקורו של שליטין התברר הדבר, במקרה. הוא היה דודהּ של שרה ברמן, אחיה הצעיר של אמהּ. רך וזהוֹב היה וכחול עינים, כמו אח בוגר לבעלת־הבית. באמת היה כאיש מעולם אחר בחליפתו העירונית הבהירה, במקלו, במגבעתו רחבת־השולים אשר סירב להסירה. היה זה ביקור פתע והברמנים היו אבודים לגמרי. שום דבר לא ביקש, שום דבר, ולמען יֵדעו החזיק בשעון־הזהב שלו בין אצבעותיו. קולו היה רך כמותו, רק בהקשיבו לזולתו עצם את עיניו בהתעמקות, או בקוצר־רוח. הוא ידע הכּוֹל ודיבר על הכּוֹל. הם חייבים להיות מרוצים במקום הזה. לנערות אינם צריכים לדאוג. יפהפיות כאלה ייחָטפו. אשר לליזה – אותה יש לשפר. היא גָלמית במקצת. “היא זהב טהור,” אמרה שרה ברמן. “בת טובה, אשה טובה – זה היום דבר אחד,” השיב לה דודה בשוויון־נפש מורגל, “כלה טובה – זה היום דבר אחר. זה סחורה.” לאה העבירה יד על צוארון חולצתהּ ומיד בערה מבושה על כך. אביה מילמל: “נו, באמת, כיצד…” אבל שליטין לא הרגיש בהם. “קצת קרוא וכתוב רוסית,” ביאר והלך, “קצת גרמנית, קצת פסנתר – יש עצה. ואיך כל האחרות? אפילו בנותי, שלא תחסר להן נדוניה, ברוך השם.” על זה התעורר בעל־הבית: “הוא הדבר, במחילה…” אך לסיים לא העז ואשתו עשתה זאת. “בקיצור,” פסקה שרה ברמן, “השׂכר החָדשי אינו מספיק.” עוד רך משהיה, כמעט מצטער, השיב שליטין: “זה לא. על זה ביקשתי לא לדבּר. מתחילים באחד ואין לזה סוף.”

“נו, אין דבר, לא עכשיו,” מנע גדליה את אשתו מנסיון נוסף, “אלא בוַדאי, כשתהיה נפש נוספת בבית, אם ירצה השם…”

“גדליה!” קראה שרה.

“מה אַת מאדימה, כלה?” ליגלג שלטין כלפי לאה, והיא נמלטה מן החדר. הוא היה נדיב, בכל־זאת, ולביקורו היו תוצאות. כרכרת המפעל, דו־אופנית רצוצה, ניתנה להם לשימושם פעמים בשבוע, ועל משרתיה של שרה ברמן נוסף הניך העגלון, יהודי כשר שבידיו הסכימה להפקיד את קניית הבשר בעיר. בעת שהיה הוא עושה בשליחותהּ של עקרת־הבית, חוטף תפילה וביקור בביתהּ של בתו, בקצה האחר של העיר – קיבלה אידה שיעור פרטי בגרמנית אצל מנהלת בית־הספר שבו נועדה לעמוד לבחינות. אין דרך טובה מזו להבטיח הצלחה מראש. לאה באותה שעה עשתה בבית שליטין, בנגינה בפסנתר. “פּאפּא” (בצרפתית) כמעט לא נראה בבית, אבל “מאמא” (ברוסית) היתה מקבלת את לאה בחיבוק ובנשיקה על הלחי. היו לה שלושה בנים ושלוש בנות, הבן הבכור ושתי אחיותיו גימנזיסטים, אבל היא היתה זקוקה לנזקקים לה. לבניה ולבנותיה לא חסרו משרתים, וגם גוּבֶרנַנְטקה צרפתיה הסתובבה בבית, אף כי צעיר הבנים היה כבר בן עשר. לאה (כאן – ליזצ’קה) למדה עם דונקה היפה, בת גילהּ, ובעצם – חטפה מן השירַיִם. תחילה היה לה תמיד לדונקה שיעור לעצמהּ עם מורתה הרוסיה קצרת הקומה וקצרת הראות. אחר־כך היתה לאה נכנסת ושומעת מן הצד את הפרק החדש, כשדונקה אצל הפסנתר. רק לבסוף, כשדונקה קמה לה והמורה כבר עמדה גם היא על רגליה, מחליפה לאט ובהקפדה את משקפי־הקריאה שלה במשקפי־הליכה עבי־זכוכית חובשת מגבעתהּ ומותחת כפפותיה – ישבה לאה אל הפסנתר והשמיעה את פרקהּ, והמורה שותקת, ורק פעמים פורצת ב“לא, לא!” מופגן ועיניה גדולות ומרושעות שלא במידה מעבר לזכוכית. מיד לאחר יציאת דונקה היתה מסתלקת גם המורה, ולאה היתה נשארת אצל הפסנתר עד שיקראוּה אל הכרכרה, או פעמים אל ארוחת־הערב, כשהיה הניך מתאחר. היא העבידה את הפסנתר, כמו נפל סוף־סוף גופהּ שלהּ בידיה, ובידיה להצילו. הנה הוא עם כל מה שיש בו, וצריך להוציאוֹ אל העולם. הוא לא ידע לדַבֵּר בתחילה, הדבר הזה, נסגר על גָלמיותו, מתעקש על תרדמה. היא שרה לו. שמיעתהּ היתה עדיפה הרבה מכָּשרהּ החזוּתי. התוים נכנעו לה בקושי, על־כן היתה מזמזמת מתוך מה ששמעה, בעת שריחפו אצבעותיה ומצאו את המצפה להן. היו לה אצבעות ארוכות וחזקות, ובַזיווּג הנכון, בַדיוק, היה עונג גופני. יש שהיתה רואה את הפסנתר בחלומהּ, כדמות לבוּש מהודק, שהיא בתוכו ובה־בשעה עומדת וקולפת אותו מעל משהו דחוף מאוד, נחוץ מאוד. בבקרים יש שהיתה משתוקקת אליו מתוך רחמים – כדרך שהיתה מרחמת תמיד, מילדותהּ, על שעון שנותר עם תקתוקו בבית. היא התחילה ללכת העירה ברגל, ובטחונהּ מגדיל את תאבונהּ ומתחזק. היא לימדה את עצמה להקדים שלום לכל אדם ולפתוח בשיחה עם נשים ועם ילדים. היא גילתה בהשתאוּת, ואחר־כך בהנאה שקטה, כי הכּוֹל מקבלים אותה במאור פנים. בחוץ אהבוה יותר, כיבדוּה יותר, ואומץ־לבּה גבר. היא ביקשה לה דרכים צדדיות, נכנסה לבתים, התעכבה אצל בעלי־מלאכה, או חדרה אל חָרשי־העצים שלצד הדרך, ללקוט גרגרים, להביא צרור פרחי־בר לחדרהּ של דונקה, לתתּוֹ בכד על־גבי הפסנתר. רק מן העיר עדיין פחדה ובהגיעהּ לפרברהּ המזרחי, סמוך לשער הברזל של בית־הקברות היהודי, היתה עולה על טרַאם־הסוּסים של הרחוב המוסקבאי, יורדת בפינת דינַבּוּרסקאיה, משם עד הפארק העירוני, עד לביתם ההדור של השליטינים, בלב הרובע המוסקבאי, רובע היהודים העשירים.

יום אחד קיבלה מחיאות כפים מעבר הטרקלין. הדלת נפתחה והבן מישקה (מיכאיל איסַאקוֹביץ שליטין), תלמיד הגימנסיה במחלקה העליונה, עדיין בגלימת־בוקר, חיבק שם את כתפו של בחור זר, ואמר: “ליזצ’קה – מישהו שקורא לעצמו הוּגוֹ ברוֹדסקי, אך אין לו בית־חרושת לסוכר, רוצה לומר לך בכל־זאת משהו מתוק. הוא טוען שאַת מנגנת יפה.” הבחור הנאה הביט בה כגולם והסמיק: “חשבתי שזאת אחותךָ מנגנת…” - “הא!” צחק מישקה, “אתה מתחנף רק לבנות עשירים? זאת היא קרובתי ליזה ברמן. היא גרה במנסרה שלנו, בין הפועלים. זה חומר שלך!” הבחור נבוך יותר ממנה, על־כן מצאה לה להגיד משהו בלא להתרגש. “במוסיקה, בכל־אופן, האדון לא כל־כך מומחה.” חיוכו של הבחור כיפר על המבוכה. הוא הרים ידיו: “מודה בטעוּת, נכנע. האמת היא, כי בשביל בת עשירים זה היה יפה למדי. בשביל אחת משלנו – רק התחלה.” עכשיו, בכל־זאת, הביט בה אחרת. “הוגו ברודסקי,” אמר מישקה כשהוא סוקר את חברו הבוגר ממנו, ואחר־כך מעביר את מבטו על־פני קו סמוי, עד אל לאה, “הוגו ברודסקי מומחה בשני נושאים שאינם קיימים, בפועלים יהודים ובאָמנוּת רוסית עממית.”

מנַיִן זה בא לה? על גמר משפטו החגיגי של מישקה – ניקשה לאה באצבע אחת ארבע נקישות בוטות, במורד הקלידים השחורים, וזה היה כה ברור, שהוגו פרץ בצחוק של תודה ומישקה משכוֹ מן החדר.

לאה עוד השתעשעה מעט בנקשוש הזה ואחר־כך, זהירת אושר חדש, דמוי־גאוָה – קמה ועברה אל הטרקלין.

היא מצאה את השנַיִם מול ארון הזכוכית, רותחים בויכוח. הוגו הציע לה שתתקרב ותחַווה את דעתהּ. “אבּסוּרד, מה היא יודעת?” אמר מישקה, ומיד כמתגרה: “בבקשה – נא להצביע. מה, לדעתך, כאן החתיכה היקרה ביותר?” לאה התבוננה, מרחוק, בצלמי החרסינה הצבעוניים, שהיו סדורים בשורות מאחרוי זגוגית הארון. הוגו נגע בה קלוֹת: “בבקשה, אין ממה להתיָרא. מה כאן מוצא חן בעיניך ביותר?”. לאה השתמטה מן המגע, קרבה משהו. “מוצא חן ויקר הם, לפעמים, שני דברים שונים,”. אמרה. “ומקוריוּת רוסית עממית – שוב דבר אחר!” כיוֵן מישקה את אצבעו אל חזהו של הוגו. “זה!” הצביעה לאה על איכר כחוֹל שישב בעגלתו וסוסו רץ לפניו. “ברַאבוֹ!” קרא הוגו. “גז’אל,” אמר מישקה, “מה אתה קופץ? מוח גרמני עם עבודה רוסית. בינתים אני מוכרח להתלבש!” הוא יצא, והוגו שאל אם היא אוהבת את הדברים האלה. “אוהבת?” היססה לאה. “למשל, היית רוצה שיהיו שלך?” לאה ראתה בזגוגית את ההשתקפות המטושטשת של דמויותיהם, גבר ואשה זה אצל זה, ולא ידעה מה היא רוצה בדיוק. הוגו דיבר: “אני טוען, זו טענתי, זה מה שאני מנסה להוכיח. באמנות הזאת, העממית, אתה מוצא את נשמתו של הרוסי. שימי לב: העגלון הזה שבחרת לך. שימי לב – הרי הוא תמים כילד. רגלי הגמד שלו. אין פרטים, אין דיוק, אבל יש תנועה, ודווקא תנועה שכאילו נעצרה פתאום. מה המכשול העומד לפניהם? התבונני בכלבלב. מה הוא מביט הצדה? מה ראה? לפני שבעים שנה בא גרמני ששמו קארל אוֹטוֹ והקים בגז’אל תעשיית חרסינה. התבונני בבקשה בגברת הזאת אחרי הרחצה, והמשרתת המנגבת את רגליה. איזה הוּמוֹר נפלא! תחילה היה זה באמת חיקוי גמור של הסגנון הגרמני. היה דיוק, היו פרטים. הקוּזין שלך טוען שכאן יש סימני ירידה. איזו שטות. האמן הרוסי העממי השליך את גבירות החצר העדינות, את המלכים ואת הנסיכים – והתחיל לתאר את עצמו. הפשטות האיכרית הזאת. היום האמנים המודרניים, במערב, רק מתחילים להבין מה שכאן עושים האכרים שלנו מתוך אינטוּאיציה. העם התחיל את המהפכה שלו – בצעצועים. זהו.” מישקה נכנס, לבוש לתפארה במדי הסטודנט שלו, וכמו לא ראה עוד את לאה, פלט: “הולכים?” – ושני הבחורים נעלמו להם.

לאה לא הלכה שנית העירה באותו שבוע, וכשהציג הניך את הכרכרה למול הפתח בשבוע שאחריו יצאו אביה ואמהּ עם וירה ולא נתבקש תירוץ. ובימים שאחריו גברה הקרה ושלג התחיל יורד. היא ידעה שתירוצים היא מבקשת לה, אבל התירוצים המציאו עצמם בזה אחר זה. החורף הכביד על הכּוֹל, וביחוּד על שרה ברמן, שהריוֹנהּ ניפח וכיער אותה. לאה עשתה את כל עבודות הבית מתוך התאכזרוּת עצמית, ומין הנאת־צדק משונה היתה לה בידיעה כי איש אינו מכיר לה טובה על כך, או בידיעה שאצבעות חבולות וקרושות אלו לא יצלחו עוד לפסנתר. בתוך כך היתה חוזרת בלבּהּ על כל משפט ועל כל מלה שנאמרו אותו בוקר בין שני הבחורים לבינהּ. בדבריהם של הבחורים היתה מהפכת, למצוא בהם גרעין של כוונה. דבריה שלה הבחילו אותה, כי היו שקר מתחזה. באמת! היא היודעת! מוצא־חן ויקר הם דברים נבדלים! “בראבוֹ,” צעקו לה. “אוהבת?” שאלה כבת־כפר פתיה. אלוהים! היא לא תוכל להראות פניה אחרי הצגה כזאת. “במוסיקה האדן אינו מומחה” – והיא מומחית, היא דווקא מומחית!

המיאוס פשט סביב. וירה היתה מתרפקת על אִמָן, מניחה יד על כרסהּ ונושקת לה. רעד שלא־לצעוק היה חוצה אז את לאה, מראש עד כף־רגל. ביציאות אל השלג מצאה מרגוע לנפש, ושרטוטי־העצים הדקים, השחורים, רוממו את רוחהּ. יש טוהר. יש כוח. יש גדלוּת אמיתית! בתוך סופת שלג חזרה אידה מאחד השיעורים שלה בעיר, ובקושי הגיעה אל מיטתהּ. למחרת בבוקר להטה בחום ונשימותיה ציפצפו בכל הבית. אסור היה לשרה ברמן לטפל בה, לבל יבולע לתינוק. אסור היה לוירה לגשת אליה, גדליה ברמן חייב היה לשמור על בריאותו. לאה היתה, אפוא, לאם ולאחות, ורק עתה חשה כמה זרה לה אחותהּ. כמו בנערה זרה התאהבה בה, מתוך כאב וקנאה ומתוך מתיקות של בעלוּת. היא שלה לבדה בחוסר־הישע שלה, בחִוורַת פניה, בעיניה הקודחות – ויופי לבן זה עלול לגווע. ככל שניסתה לטרוד אתה, חזרה המחשבה עם כל דקה של דממה. הניך נסע להביא רופא ושב ריקם. הוא אינו בבית. יש מגיפה של דיפטֶריה בסביבה. לאה לבשה את מעילהּ של אידה ואת כובעהּ וציוותה על הניך לקחתהּ אל הפרבר.

במזחלת היתה מאושרת. אמונה נפלאה בכוחהּ תססה בהּ לקול מצילות הסוס ואוושת השלג הנחתך. לכך נועדה, לשליחוּת. אשת הרופא יצאה אליה אל הדלת, ידהּ מהדקת קלפים אל חולצתהּ הדשנה והבל טוב של קפה ותופינים אופף אותה. הרופא איננו.

“היכן הוא, אמצא!” התעקשה לאה.

“היהודים מהמנסרה הזמינו אותו,” ניסתה הגברת.

“כיצד,” צעקה לאה, “הרי אני באה משם!” ומישהי קראה מתוך הבית בתרעומת על הקור החודר.

“נסי בשכונת הפועלים של המנסרה. הם נופלים שם כמו זבובים.”

לאה לא היתה שם מעולם. הזהירו את הבנות לבל יהינו להתקרב אל המקום הנורא ההוא. גם עתה פיקפק הניך, אך לאה עמדה על דעתּהּ. זה היה מעבר לסעיף המסילה שהוליך אל המנסרה, והמקום נראה כבית־קברות עטוף שלג. היו שם שתי שורות של בקתות־עץ ועיסה מרופשת ביניהן. רגלי הסוס שקעו והניך מילמל: “אני לא אצא מכאן, אני לא אצא מכאן.”

הבקתה הראשונה היתה אטומה לגמרי, חלון אחד מכוסה כפור ודלת לחוצה במוט. הסוס נבעת ונעצר פתאום. גופת כלב קפואה היתה שכובה על גבּהּ, רגלים זקורות, פה פעור מלא שלג.

“שום רופא ושום שד לא תמצאי כאן!” אמר הניך והסוס המבוהל נרתע ומצילתו נעה. לאה חשה את חיכוך הפרוָה בצוארהּ, כשהפנתה את ראשהּ שלא לאבד את מראה הכלב. פתאום היו קולות ואנשים בפתחי הבקתות, ועכשיו היה הזעזוע. הם חשבו שהרופא הגיע.

נשים עטופות בשמיכות צעדו אל המזחלת בתוך המדמנה, במין ריצה אִטית נואשת. הניך הצליף על הסוס והקולות היו לצעקות. “סע, ברח מכאן!” צעקה לאה.

צרור עטוף סמרטוטים הוטל אל חיקהּ. היא לא ראתה, היא ידעה כי זה תינוק מת, והיא דחפה אותו בכוח אל האשה פעורת הפה, הנחנקת, שנאחזה בפרוָתהּ. הצרור נשאר בשלג, האשה משכה את הפרוָה, ניסתה לפשוט אותה מעל לאה. הניך התרומם ועמד, התחיל מצליף בשוטו לכל עבר. קישור כובעהּ של לאה נפתח, כסכין חתך הקור באָזניה, כובע הפרוָה נחטף. לאה ראתה את האשה רוקדת בבוץ, הכובע מכסה כליל את ראשהּ. היא טמנה את פניה במעילהּ, ועוד שמעה צעקות, הניך גידף וחבט בשוטו והמזחלת היטלטלה. עוד זמן־מה שמעה צעקות. הרופא ישב במטבח, גוֹי טוב, שותה תה עם בעל־הבית ומטיף לו מוסר: “רק לא להתרגש, רק לא להיבָּהל.”

שרה ברמן שמעה את סיפורהּ של לאה כאילו היא ילדה קטנה. “שיהיה כפרתך,” אמרה על דבר הכובע.

כילדה קטנה נשבעה לאה: היא תשוב אליהם, היא תלך אל הבקתות, מדלת לדלת, היא תסביר להם, כי גם לה יש אחות, כי גם היא ביקשה להציל, כי היא כמותם, אינה שונה מהם, אינה שונה…

הרופא צחק, כששמע היכן ניסתה העלמה למצוא אותו. לא היה צריך כלל לנסוע אליו שנית. סופו שיגיע, סופו שיגיע. הכּוֹל סופו שיגיע. “אתם בהולים אתם תמיד,” הניח ידו על כתפו של גדליה ברמן. “אתה יודע מדוע רודפים אחריכם? – משום שאתם רצים. אתם רצים יותר מדי.”

צעד בצעד עלתה לאה לחדרהּ של אידה. העלמה, לחייה ורדים, ישנה במנוחה גמורה.

“יפה כמוך אילו הייתי,” לחשה לאה, “היה מתאהב בי במבט ראשון.”

את שמו עדיין לא העזה לבטא. אף לא בלחישה.

ב    🔗

הנהר קפא בראשית דצמבר. קארל העלה מזחלת עתיקה, שהיה מתעסק בהתקנתהּ כל הקיץ, ובוקר אחד התיַצב אצל דלתו של גדליה ברמן. יואילו נא למסור לידיו את הסוס עד הצהרים. בשולי מגרש־העצים צמחו אשוחים אחדים שהוא עצמו שתלם בבואו לכאן לפני שנים אחדות ועתה הוא מתכוון למכור מהם בעיר, לקראת חג־המולד. שרה אמרה תנו לו, בעלהּ סירב בתוקף. הסוס, אמר הניך, יתפגר או ייגָנב מתחת ידיו של הלא־יוצלח הזה, או פשוט יותר, אמר ר' גדליה, יימכר בשעת שכרוּת. מזחלות עליזות הפגינו את מצילותיהן ואת יכָלתּן על־פני הדוִינה הקפואה וקארל התחיל לכרות ולהעמיס. המזחלת הכבדה עמדה, סוס לא היה – קארל רתם את עצמו ואת אשתו והתאמץ לסחוב. יומים התקוטטו בנסיונות גרירה סביב הבית. ביום השלישי סירבה קאטיה להירתם, קיללה את בעלהּ, הרימה יד – והגרזן ירד עליה. השלג היה אדום סביב ראשהּ, עד שהשחיר. לאה הבריחה עורבים שהתחילו להתקהל על הפגר. קארל נעלם, גדליה הזעיק כמה מן הפועלים והם הדפו את ענפי האשוח מעל המזחלת, העמיסו עליה את הגויה הקפואה כקרש, והפעם נמצא סוס, והכבוּדה נגררה אל הכנסיה שבפרבר.

למחרת הגיעו שלושה ז’נדרמים והתישבו בניחותא במטבחהּ של אמא, התיַשבות לימים רבים. עד שהוזעק הֶנשל גילמן וביקש להישָׁאר עמם לבדו. הימים הרבים היו לשעה קצרה “עשׂירוֹדֶת לגדול, חמישוֹדֶת לכל קטן,” אינפף גילמן, “שיהיו כַּפָּרתֵדוּ, אומה של רוצחים וגַדָּבִים כולם.”

“הלֶטים גרועים מן הקאצאפּים,” אישר בתודה בעל־הבית.

“אני לא נשארת כאן,” פסקה שרה ברמן ואמרה לבעלהּ, אף הגביהה קולהּ היטב, למען ישמעו הבנות, “אני לא נשארת כאן ואני לא יולדת כאן, ואם אינך משיג רשיון לעבור העירה אנחנו חוזרים הביתה עוד לפני הלידה. בבקשה!”

“מזחלת כמו־שנאמר, גדולה משלנו,” הצהיר הניך. שלנו, שלו – שמחה במעונו. הוא הציב אותה למול הפתח, לאחר שמירק אותה היטב והטיל לתוכהּ קש ופרווֹת. “לעולם, לעולם לא אסע במזחלת הזאת,” הודיעה לאה, אבל שתי אחיותיה נהנו מאוד מן הנסיעות האחרונות העירה, לפני פגרת חג־המולד בבתי־הספר. הריונהּ של אִמן התקדם, מעתה אפשרות שבכל יום להילָכד יולדת בתוך הפראוּת הזאת. והאשה רדתה בלאה, ומי עוד היה לה להעביד? אמהּ של שרה, סבתא מינץ, שהתאלמנה בחורף שעבר, הוזמנה לבוא ולהיות עמם בהתקרב מועד הלידה הראשונה מחוץ לבית, אך עוד מכתבם בדרכו אליה – ומכתבהּ שלה הגיע. האם זוכרים הם את ראובן־אלתר של אסתר’ל ידידתהּ? ובכן, אסתר’ל ידידתהּ הלכה לעולמהּ, כידוע להם, לפני שנה, וראובן־אלתר מכניס אותה, את פרלה מינץ, לחופה ביום שלישי הבא עלינו לטובה, פרשת “מקץ”.

“הדם של השליטינים,” מצא גדליה ברמן צד של שמחה בעניָן, ומתוך השמחה קרץ אל אשתו: “סליחה, של השלייטנרים!” וכיוָן שהרעים אותה בזה עוד גברה שמחתו, והוסיף: “ואַת יונתי, גם אַת תעמידי חופה אחרי מותי?”

“שיהיה לה במזל טוב,” אמרה שרה, מצליפה באויר לעומת בעלהּ, מטשטשת את רגע התרעומת, ואמנם לא נתפסו הבנות לשאול מה כאן שלייטנר, אלא כדרך פתיות נענו לשמחה סתם, שמחת חתונה במשפחה. רק לאה בדל מחשבה נגרר לה ימים אחדים, כלומר, אם כן – לעולם לא מאוחר? והיה בזה מין גלגול של שמחה כלשהי ובחג, בנר ראשון, הוליכה לאה את הזמירות והמשחקים וההילולה. “אַת תהיי לי אמא שלי בימים הקרובים,” לחשה לה שרה ברמן בשעה שנותרו שתיהן לבדן במטבח בחצי־הלילה.

“והחופה הבאה,” אמרה לה למחרת בבוקר, ושוב שתיהן לבדן משכימות אל האפלה החיוֶרת, שקופת־השלג, “החופה הבאה במשפחה תהיה שלך, לַשינקה, שתדעי לך. ובבקשה להתחיל להתבונן מסביב, אם אינך רוצה שאני אבחר בשבילך.”

רק לבלום עצמהּ, רק לשתוק את מה שפירפר לה על שפתיה, כבר היתה בו כל המתיקות שבעולם. ובשבת חנוכה נפלה הפתעה על הבית. בעצם סופת הצהרים, מתוך סחרחורת השלג שבחוץ נכנסו ובאו השליטינים, האב והבן ואורח עמם, אלכסנדר שפירא, סטודנט לרפואה, ומישקה, עוד מעילו המושלג עליו, מסר ללאה מעטפה סגורה. “מהוּגוֹ.” היא רצה מיד אל חדרהּ. עוד לא היה לה, לא, עוד לא היה לה, הכוח לתלוש בשבת את המעטפה. שם נותרה תחת הכר, פועמת למעלה כמו לב, ולאה למטה עם האורחים כל היום, מחכה לצאת השבת. כל היום היו מסיחים בהצלת הבחור, שפירא זה, פיקוח־נפש ממש, שעל־כן התגלגלו בנסיעה בשבת עד לכאן. הבחור היה לפי שעה רק מועמד לסטודנט־רפואה, זה לא כבר עשה את הבחינות, ורישיון־ישיבה בעיר לא היה לו. הוא נתקע בעיר בעת שהפסיקו הרכבות מהלכן בשל סופות־השלג, ושמועות נפוצו שהמשטרה עומדת לטהר את ריגה פעם אחת ולתמיד מיהודים מתחכמים. עם שוב המתפללים מבית־הכנסת בערב שבת סיפור על נלכדים ראשונים, שלום עליכם מלאכי השלום. עם בוקר בא שומר־הבית הגוי והזהיר, והחליטו לעשות שלום עליכם גמור.

הכּוֹל חיכו, אפוא, לצאת השבת, אבל אי־אפשר היה לדעת מה הוא לילה ומה הוא יום עכור ואפל. שרה ברמן הכניסה בקבוק יין וכוס של הבדלה מן המטבח והכריעה את הספק. האורחים הנכבדים התנערו משיחותיהם הכבושות סביב השולחן, שעוד שיירי תקרובת עליו, וגדליה ברמן מזג לאטו עד שנתרוקן הבקבוק אך לא מלאה הכוס. "נו, שרה – " והיא בכל גופהּ הגדול כבד־הכרס, נעה אל המטבח ושבה ובלי אומר הטילה בצל בתוך הכוס וזו נמלאה וגלשה. האב בירך, טעם – ונשק לבתו הקטנה וירה שעמדה אצלו לטעום גם היא: “שבוע טוב!” לאה ניגשה להסיר את הכלים מעל השולחן.

“רבותי,” טפח הבחור האורח אלכסנדר שפירא, כמי שנעשה בן־בית. שרה לא רק חשדה, בטוחה היתה, כי כבר הוא לקוח לאחת מבנות שליטין, שאלמלא כן היו אלה מטריחים עצמם כך בשלג ובשבת? אבל חביבותו של הבחור כבשה כאן לבבות, בנועם קולו, בפניו העגולות ובזקנקנו הרך, וביתר שבחיו שנאמרו אגב שיחה במשך היום, לאמור: סוחר עצים מן הגדולים. משלח ספינות בים, עד אנגליה. “וגבירותי גם כן,” אמר. אף העיד על עצמו, במרוצת היום, כי הוא מן הציונים. מן הציונים הנלהבים. “שבוע טוב. ברשות מרנן ורבנן…” כמו למענו בלבד, מזדרזת, הכניסה אידה מנורה דולקת והציבַתָּה על השולחן. אבל בעל־הבית כבר עמד אצל החלון והעלה אש בחמשת הנרות ופתח בנגון הברכה, תוך כדי כך. אחרי “מעוז צוּר” קם האורח הצעיר שנית, הפעם גם ביתר העזה, אך גם במבוכת־מה, כמי שכבר התחייב. “לשה,” קראה האם לבתּהּ הבכירה, שהיתה ממילא בדרכּהּ אל המטבח, עמוסת כלים. האש התנפצה בתנור והבצק המתין על השולחן החשוף, להילבב ולהיטגן. מחדר־האורחים נשמע אביה שר “המבדיל בין קודש לחול” ואמהּ התעוררה על הדבר, כמושכת טרוניה מתוכהּ: “באים הגבירים – הוא לגמרי מתבלבל. אני הייתי אומרת להם משהו. להופיע אצלנו עם המזחלת שלהם בשבת, להתישב אצלנו כל היום ועוד להביא אורחים…”

“לא אורחים אלא אורח,” דיברה לאה בשפתיִם קפוצות, “ועשו מצוָה ואַת הרי רוצה… הנה הביאו לך… חתן לאידה….” “הם לא יוציאו אותו מבין ידיהם, אל תדאגי – הם כבר לא יוציאו אותו…”

כמה טוב היה לדעת שיש מעטפה תחת הכר, שם למעלה – ולאה על הבצק במטבח, עיניה בחדר־האורחים בעד הדלת. כל היום שמרה מוצא פיו של מישקה, שמרה קרבתו, אולי יוסיף ויגיד משהו בטרם תפתח את המעטפה. אבל הוא השתעמם והשתעשע עם וירה, חליפות, והיא ידעה כי לא תמהר עתה לרוץ למעלה, לא תוּכל, עוד תדחה ותדחה, עד שכאב הציפיה יהיה ללא נשוא.

אלכסנדר שפירא ניסה שוב להשיג איזו תשומת־לב, אך בעל־הבית הקדימוֹ במאור פנים: "נוּ, נאחל זה לזה שהשבוע סוף־סוף יתקיים בה במשטרת הצאר מה שנאמר ויפתח השם את רחמה – "

“רחמה – רחמיה. יפה נאמר, יפה…” צהל שליטין האב והסיט מבטיו, פעם ושתים, בין המטבח לבין הדלת החיצונה. טולטלה דעתו בין הלביבות לבין הנסיעה הביתה.

“לא מאמין,” פסק שליטין הבן, “הם רוצים פתיחה אחרת – עיר נקיה מיהודים לכבוד המאה העשרים.”

“המאה העשרים,” התרצה בעל־הבית, מתוך אותה התרצוּת שביישה כל־כך את אשתו, “רק לחשוב על כך! המאה העשרים! מה תאמרו? בעוד שבועים, מה? אני טועה? אני טועה?”

“שניכם טועים, לא שבועיִם אלא שנה ושבועיִם,” אמר שפירא, “שנת 1900 הבאה עלינו לטובה, לא תהיה אלא השנה האחרונה במאה התשע־עשרה…”

“כשנברא העולם, כאשר, רוצה לומר, לגמרי בהתחלה, בשבוע הראשון,” גימגם ר' גדליה ברמן ברוב התרגשותו, “כשהתחילו, זאת אומרת, אילו התחילו לספור – לא היו מתחילים באפס?.. אפס, כלומר אפס… ורק בסוף השנה אחד!” ומאחר שמחשבתו הקדימַתּוּ, נבוך ונשתתק – ונכנס במקומו שוב אלכסנדר: “יואיל נא ר' גדליה לרגע אחד. הרי כל מספר עשרה – הוא האחרון בכל עשור, אמת? ומספר מאה מה הוא? המספר האחרון במאה שנשלמה. 1900 – השנה האחרונה במאה התשע־עשרה. והמאה העשרים מתי תתחיל? אגיד לך בדיוק, לא אסתיר מפניך: באחד בינואר 1901, ועד אז עוד לפנינו שנה שלמה…”

מישקה לא ויתר על חידודו. “כה טובה היתה לך המאה התשע־עשרה שכך אתה נדבק אליה?”

שליטין האב טענה אחרת היתה לו, ומשהכריע לטובת הלביבות, לפי שעה, קפץ אל תוך הויכוח בעניָן חדש. כיצד אבדו לו, ליקירנו ר' גדליה, ארבעה־עשר ימים תמימים? אם כך הוא מאבד יתר דברים, ראוי שמעסיקיו יתנו אל לבם. מאי משמע עוד שבועיִם – והרי עוד חודש ימים לפנינו עד אחד בינואר לפי הלוח הנוהג במדינה, הלוח היוּליאני.

וקארל? חשבה לאה, ועצי האשוח שלו מה? וזכרה שהוא לֶטִי, לא מן הפּרָבוֹסלבים, לותרני מבטן ומלידה. ורִגשה קידמה פניה בחדר־האורחים, בעת שהוליכה שמה קערת לביבות ראשונה. מנַיִן שהם חייבים נאמנות ללוח־השנה הנהוג בקיסרות הרוסית? האם יהודים רוסים הם? האינם יהודים לֶטִים, יהודי קוּרלאנד, יהודי לאטביה לכשתרצו – וזו, על אף אביו הנכבד, תרומת מישקה בשם הדור הצעיר. לוח גריגוריאני דרוש לנו, לפרוץ אל מחוץ להסגר, לתת פנינו מערבה, להתחבר אל בני־התרבות שבעולם, ולרצונכם, אל היהודים בני־התרבות שבעולם. אלכסנדר, צלחת ולביבה לפניו כאדיבות כפיה של אידה, אלכסנדר שאֵלה אחרת היתה לו: “והלוח שלנו מה? הרי אצלנו כבר כסליו תר”ס, משמע כבר התחילה שנה חדשה. ואשר למאה חדשה – מאה חדשה תתחיל אצלנו רק בעוד ארבעים ואחת שנים. שנת תש“א, ארבעים ואחת שנים – ויהיה זה הלוח של כל היהודים, בארצם ובמדינתם בארץ־ישראל.”

“פְּחָה,” גירגר לעומתו שליטין האב, ובעל־הבית, בחיוך של סלחן־מבין, ריכך את התגובה. אולי… אפשר… הלואי… במהרה בימינו…

“ובכן, עשינו עסק,” קפץ שפירא על רגליו, “אם שומעים הלואי במהרה בימינו – עשינו עסק. ארבעים קוֹפֵּיקות בלבד!” בידו הניף צרור גליונות ובעיניו העתיר עתה אל הבנות, “ארבעים קוֹפיקות השקעה בגאולת ישראל!” וחזר אל בעלי הממון: “מניה במשיח!” לרגע היה כמהתל, לרגע כנחנק מעוצר רגש. אבל רק ההיתול נתפס. שליטין הושיט יד לראות מציאה זו מה טיבהּ, והצעיר שכנגדו – בהחלטיוּת, בחוצפה כמעט – סירב להניח לצרור שיילקח ממנו. “שקל,” ביקש הצעיר הבנה, גם סליחה, “שקל ציוני לקונגרס הציוני. המוּטב – עם ישראל. הריבית – בארץ־ישראל. ערבויות – צור ישראל. לא מאמינים? – בבקשה!”

שרה, שנכנסה מן המטבח, נעצרה להקשיב וקערת הלביבות החדשה בידהּ. “מזה,” לחש משקה, “הייתי עושה גלוית דואר.” בעמידה, קרא שפירא מן הכתוב בשולי השקל סביב סביב. “מי יתן מציון ישועת ישראל… ונתתי בציון תשועה לישראל תפארתי… בשובה ונחת תיוָשעו, בהשקט ובבִטחה תהיה גבורתכם… כי רצו עבדיך את אבניה ועפרה יחוננו… כי רצו – כי רצו! בבקשה, ארבעים קופיקות לשקל אחד – דמי חנוכה לעם ישראל!”

“לנסיעותיו של דוקטור הרצל בקרונות־השינה של אוֹריֶנט אֶכּספּרֶס!” קבע מישקה, שלף צרור מטבעות מכיס מקטָרנוֹ והטילו על השולחן. “ואת השקל תן לליזה,” אמר, “היא מאמינה בדברים האלה…”

היטב שנאה את השחצן המתגנדר הזה. וזה ידידו של הוגו, וכך אפשר לנחש מה כבר יכול להיות באותו מכתב. לאה רצה ועלתה במדרגות אל ארנקהּ שבמגירת השולחן, ומיד, באצבעות חשות, אל מתחת לכר. בתלישה פתחה את המעטפה. גליון כמעט ריק. שתי שורות ביידיש. את העליונה קראה פעמים אחדות ועדיין לא היתה בטוחה שהיא מבינה. יכולה להיות מהתלה? יש מרכאות, כסימן לציטטה. “וגדול הוא האדם אשר יבקש להיות גשר ולא ישאל לתכלית.” ותחתיה, בסוגריִם – שתי מלים קשות, ועוד שלוש מלים שלא יכלה לפענחן כלל. פרידריך? מי זה פרידריך? וחתימת הוגו אין. את השורה התחתונה, משהו אלכסונית, כנחפזת להדביק באיחור, תפסה מיד: להתקשר דרך חיים רשקס. וכתובת – ברחוב לא ידוע בקצה האחר של העיר, ודאי באחת מסִמטאות היהודים הישנות. והוא עצמו אין לו כתובת? תחבה את המכתב לפי ארנקהּ וירדה, אל מול חיוכו של מישקה: “מכתב פרידה?”

בקרירות מופגנת הזיחה את צרור המטבעות שלו אל קצה השולחן והציגה את ארנקהּ תחתיו. עכשיו הבינה מדוע נזכר מישקה במכתב: מחצית המעטפה הזדקרה אל מחוץ לארנק, עוד חפזון מתאחר. שפירא עמד עתה מול אביה, ידיו נשענות על כסא שנלקח ממקומו.

“עשרה שקלים אני מבקשת!”

“לשה!” צווחה אמהּ. שתי אחיותיה קמו להביא את כספן – מניִן “יש לך ארבעה רוּבלים לזרוק?”

“נו, ר' גדליה,” נתמלא שליטין שמחה, “יש ממי לבקש גמילות־חסד.”

האב כמו הבן – שניהם מעוררים בחילה. מדוע הוא אמר, בלעג כזה, מכתב פרידה? לא, היא לא תשאל אותו. היא לא תפנה אליו עוד. עכשיו יש לה כתובת ללכת אליה, פשוט ללכת ולבוא ולהיות עמו באשר הוא. זו תהיה לפי שעה הציונות הקטנה שלה – לקום וללכת ולראות במו עיניה ולא להיעָצר עוד מבוּשה. אלכסנדר שפירא עדיין עבד על אביה, הרחיב על הקונגרס השלישי, שהיה זה לא כבר בבאזל, באמצע חודש אוגוסט. שלושה קונגרסים בלבד – והרצל כבר היה בארץ־ישראל, כבר נפגש עם השׂוּלטן, עם הקייזר הגרמני. המושבות בארץ־ישראל קיבלו אותו בכבוד מלכים.

“אם הקונגרס כבר היה,” שאל גדליה ברמן, מהפך בשקל שהגיע לידו, “מה שוָה פיסת־הנייר הזאת? הרי השקל הוא בשביל לבחור את שליחינו לקונגרס…”

“אין בעיה,” גיחך שליטין, “הרי אומרים לך כאן בפירוש: ציון במשפט תיפדה ושביה בצדקה – וצדקה היא צדקה. הם מבקשים – ואתה נותן…”

וירה ואידה ירדו מלמעלה כמתחרות ולאה פנתה לשוב אל המטבח. חנחוני הפתיות הללו לא היו טובים מלגלוגי הזקנים. דורך על עקביה, מנשף בצוארהּ, נלוָה אליה מישקה. “נוּ, מה הוא מספר, הרֶבוֹלוציוֹנר שלנו?” היא לא ענתה, אבל הוא שיער כנראה כי לא שמעה את שאלתו. הוא אינו מסוגל כלל להעלות על דעתו, האדון הנעלה, כי מישהו – ובוַדאי לא מישהי – יעז לא לרצות לדבּר אתו. שאל שנית, וכבר שניהם במטבח: "מה מספר ידידנו המשותף?

“ממני אתה צריך לשמוע את סיפורי ידידיך?”

אמהּ, או נדמָה לה, העבירה מבטהּ בינהּ לבינו, בעת שנשאה אל חדר־האורחים קערת לביבות נוספת.

“חשבתי שיש לו הסבר משכנע לנסיעתו הפתאומית…”

“לאן?” כמעט צעקה. אבל הוא סיפק לה את התשובה מאליו: “מה ברלין, מה פתאום ברלין?”

מה פתאום ברלין? אטימות ירדה עליה עד לסופו של אותו ערב, עד שיצאו השליטינים לשוב לביתם ולשפירא הוצעו שני ספסלים מחוברים במטבח. ואחרי האטימוּת, אחרי לילה ללא שינה, התמונה הבהירה, בפרטי־פרטים, כיצד גופתהּ נמשית מן הנהר, ולא הפריע כלל שבחוץ הנהר מקשת קרח, והשלג פרוש בשלוַת־סדין על מלוא כל העולם, בבוקר צח ויפה, הבנות מקימות גולם שלג וצוחקות ושפירא מתבונן בהן בעד החלון, מקפל את הטלית שהשאיל לו בעל־הבית, מחזיר את התפילין השאולות לתיקן ומחייך והיא רואה את גופתה נוטפת מים, נלקחת אל המקום הזה על רצפת הבית הזה, בדלת פרוצה לרוָחה, אל חצר העצים הנמשכת בלי קץ, הנמלאת פועלים מנידים ראש. ואז מישקה בא ומי זה בא אִתו? מי מי זה הבחור היפה העגום הזה שבא יחד עם מישקה ללוָייתהּ של לאה?

“די לחלום, צאי גם אַת לשחק קצת,” סנטה בה אמהּ, וראתה את בתהּ הבכירה, הרצינית, כמו נעקצת באיזו להבה, פורצת החוצה, הורסת את גולם השלג שבנו אחיותיה ומושלת בהן מיד לקום ולבנות אחד גדול יותר, יפה יותר – ואז ראתה אותה רומזת וקוראת אל עבר הבית, אל הבחור הזה שפירא, ובהיותו משהו אטי ומהסס בפתח רצה לקראתו ומושכת אותו החוצה – ואחר־כך נמלטת מעליו ומטיחה בו כדורי שלג, ובהצטרף שתי אחיותיה למשחק – מפנה את כל כדוריה על הבנות השתיִם, ואז היא עם שפירא מזה נגד שתי הבנות מזה.

שפירא עשה כמחצית היום בחברת ר' גדליה, נכנס לבנין המנסרה, סקר את שולחנות־הניסור הגדולים, שיער כוחהּ של מכונת־הקיטור. הוא יעשה עמם כאן את עסקיו. בצאתו לדרך – הניך הוֹליכוֹ במזחלתו של קארל – השאיר חמש נפשות חושבות. וּוירה, כרגיל, פיטפטה אחריו בוקר וערב. “ומה? אני למשל אני לא הייתי מתחתנת עם אחד כזה שלבסוף יקח אותי לפלסטינה…” אבל בעיני ההורים גדל חינו מביקור לביקור. היכן מוצאים בימינו איש צעיר רציני כל־כך, שלא לדבר על משפחה, שלא לדבר על טבין־ותקילין, ולמחר האיש דוקטור, והיום הנה עד מהרה, עוד לא חלף שבוע מבריחתו מאימת המשטרה – וכבר הצליח להשיג רשיון־מגורים בעיר, וכיצד? כמו שאמרו: טוב שם וגם שמן טוב, קצת קשרים וקצת מריחות. “ואנחנו מתי?” שאלה אידה.

שבועיִם אחרי חנוכה, בליל ירח מלוטש, בא האדון במזחלת שסוסיה שניִם ופעמוני־צואריהם מיטלטלים בקוצר־רוח. יצא – ולאה ישבה בגבּהּ לעגלון, אידה ושפירא מולהּ יחדיו. ברכי לאה, מתחת לערימת הפרווֹת, היו מול ברכיו, וכדי להימנע מנגיעה הגביהה עצמה לאחור, עיניה מבקשות מפלט ברחבי חצר־העצים. טורים־טורים של תלי שלג מעל לסוארי העצים – ותל שלג משונה אחד, לעצמו ושלא במקומו, סמוך לבקתתו הנטושה של קארל. ופתאום – שפירא בקושי פלט הברה – נעקרה המזחלת ולאה נזרקה אל חיקו של שפירא וצחוק־הבהלה התפרק מיד מבהלתו ונשאר תלוי ומצלצל עם המסע. כנזכר באיחור, ניסה שפירא לעשות קצת סדר, ולאחר שעלו על הדרך הראשית: “מארינסקאיה… בית־הכנסת… הגדול…”

“בית־הכנסת!” צווחה אידה. אפילו העלבון היה מצחיק, “אמרת נשף. נשף חנוכה אמרת!”

“כמו שחנוכה – ככה נשף,” ציינה לאה, “אגודת חובבי ציון…”

“אבל מה אתכן,” הסביר שפירא, בנעימת־עלבון, “איך אפשר לעשות אסיפה ולנאום נאומים אם לא בבית־כנסת? איפה אתן חיות?”

“נשף…” לחשה אידה, ועוד צחוק פרץ לה מכך.

ענן לבן נתלה ועמד מעל לפיו של שפירא בעת שהיה מדבר. יש מוסרים בכל מקום ומלשינים לא חסרים, בשכר ובהתנדבות. אבל בבית־כנסת יש מעין רשות. באים להתפלל. מהללים את הצאר ולוחשים שפוך חמתך. מברכים את הממשלה ומתכוונים שיאחז הרקב בכל עצמותיה. כנגד זה מספיק לקחת את הסידור ביד ולקרוא בקהל – ויש לך אסיפה ציונית. מה שנוגע לאיסוף כסף? – מתי אין איסוף כסף בבית־כנסת? ובכלל, מה השאלה – בבית־כנסת אין היהודי זקוקים לרשיון כדי להיות יחדיו. בכל מקום אחר, כידוע, למעלה משלושה זו התקהלות בלתי־חוקית.

ברחוב מארינסקי דלקו פנסי־הגז והחנויות היו מקושטות ומוארות לכבוד חג־המולד הפּרבוֹסלבי הקרב, והיתה תנועת מזחלות וכרכרות, ועליצות היתה בכולן, אבל משפנו אל סִמטת בית־הכנסת הקיפה אותם דממה, כאילו ארבה לבאים. “אוי־ויי, שוב דחו?” ביידיש, אל הבנות, ובלֶטית, אל העגלון: “לא, לא, עמוד, חכה!” – ושוב אל הבנות: “אַל תרדו. תנו לי לברר!”

שפירא נחלץ בכבדות, ידוֹ על כתף לאה, אבל משנחלץ, ולהרף־מגע היה כל משקלו עליה, דילג על השלג ורץ במדרגות אל פתח בית־הכנסת. הבנין הגדול היה שרוי כולו בחשיכה ומבין עמודי־הפתח הגיחה דמות מכורבלת. שפירא הסתודד עמה שעה קלה.

מישהו הרגיז מישהו, גבאי אחד אישר וחברו פסל, בקיצור – את הנשף, סליחה, את האסיפה, העבירו לבית־הכנסת הישן. והלז הוא המודיע, שקבעוּ כאן להפנות את הבאים אל המקום החדש.

“בקושי הבנתי את דבריו… הוא קופא מקור, המסכן.” ועם הצחוק עוד היה לו לשפירא לרטון. עסקים היו לו בנמל כל היום. אניה נתקעה, מטען עצים גדול צריך היה להעביר אל אניה אחרת. ליום אחד אי־אפשר להניח להם ליהודים עד שיקלקלו ויבלבלו כל עניָן. עם מעלת עליצות נוספת הקיפו את העיר העתיקה ולא חשו בזמן העובר והגיעו אל רחובות־יהודים ישנים ואל בית־הכנסת. פה, באחת הסִמטאות, זכרה לאה, יש אדם ששמו חיים רשקס. היו חילופי־דברים בין שפירא לבין העגלון, אך הלה עמד על דעתו והפליג בטיעוניו ושפירא שב וחלץ את ארנקו שלוש פעמים. הוא נטל את שתיהן בזרועותיהן וניגש עמן אל הפתח, ופתאום ניצב. אשה נפרדה כאן מן הגבר המלווה אותה ופנתה אל ירכתי הבית. במקום שימשיך קדימה פנה שפירא – ושתי האחיות לו מזה ומזה – בעקבות האשה. היה גרם־מדרגות לצד הבית וכתובת בעברית וציור יד מושיטה אצבע.

“לעזרת־נשים?” מחתה אידה.

“בואי,” עברה לאה לצִדהּ ונטלה זרועה. היא לא ידעה מה היא עושה. אולי רק זאת, שהחשוב לה מכּוֹל ברגע זה הוא לא להשפיל את שפירא, לא בעיניה של אידה לפחות. מבוא ודלת חורקת ועוד אחת, והן בעזרת־הנשים – ונשים בודדות, קשישות, משלחות בהן מבטים תמהים.

“קראי לו, אני רוצה הביתה!”

“קראי לו בעצמך. או מוטב לכי הביתה בעצמך!”

כשהיו שתיהן ילדות קטנות היו לפעמים שונאות כך זו את זו, לרגע. אבל המראה למטה היה באמת גם עלוב וגם מעליב. איש לא נשא עיניו להציץ בנשים, האמורות לרתק את מבטיהן מטה ולידוֹם בהכנעה. אפילו שפירא לא ניסה לראות אם הגיעו בשלום למקומן.

“הנה הוא,” אמרה אידה והצביעה על התקהלות קטנה אצל התיבה, שם היה בחור צעיר, כמעט נער, מרכז לשידוליהם ולהפצרותיהם של גברים אחדים, וביניהם, ראו נא ראו, הֶנשל גילמן, היחיד בכל הקהל בחליפת־ערב שחורה, בצילינדר.

עכשיו זכרה לאה את תל השלג המשונה, המבודד, סמוך לבקתתו של קארל. איך לא הבינה מיד? ערימת עצי האשוח הכרותים, שהושלכה שם כאשר פינו את המזחלת בשביל להעביר את קאטיה אל הכנסיה.

“אני הולכת,” אמרה אידה וספסל נפל בחבטה. היא לא נתנה דעתהּ על כך, כמובן, גם לא על הנשים המתבוננות – יפה־יפה נועצות מבטים בנערה זרה זו, מבוגרת מכפי גילהּ בצוארונהּ הגבוהַ, באמרוֹת הפרוָה לשרווּליה, לשולי שמלתהּ. היא שבה ולבשה את המעיל, תחבה ידיה זו בשרווּל זו. לאה התכופפה והרימה את הספסל. “לי,” אמרה לאה, “יש החלטה אחרת.”

על המדרגות בחוץ תקף אותן ליל הכפוֹר. הרחוב היה ריק, לא עגלון ולא מזחלת. החלטתהּ של לאה היתה, אפוא, גם מעשית יותר: “אני נכנסת פנימה. נראה שיגרשו אותנו.” וכך, שלובות זרוע, נכנסו שתי העלמות לבית ברמן בפתח הראשי. מידת האומץ הספיקה, בכל־זאת, רק עד ספסל שבפינה מאחורי עמוד. גילמן דיבר מעל הבימה.

שני יהודים, שנראו כחבריו של אביהן, ישבו לא הרחק מהן, אצל המעבר שבאמצע. אחד מהם, גבו אליהן, דיבר בקול רם, כאילו אין שומע סביבו זולת חברו. חבר זה טילטל ראשו בהסכמה ומתוך פיזור־דעת והתבונן בשתי הגבירות הצעירות ושב והתבונן, כמי שרואה חזיון־תעתועים ואינו מאמין למראה עיניו, ושב להציץ, שמא נעלם התעתוע.

גילמן דיבר על מזלן הרע של הקוֹלוֹניוֹת בארץ־ישראל. “קוֹדוֹדיוֹת,” אמר, “פַּדֶסטידָה.” כאן, מעל הדוכן היה באינפופו משהו נוגע ללב, מעין קריאה־מרחוק. על קדחת דיבר ועל שודדים ועוני ועל הצורך לפדות את אחינו מצרותיהם. היהודי שבסמוך דיבר על מזלו הטוב. הכפור העז הזה, השלג שהתהַדק בדרכים, ביערות – מתנת־שמים ממש. הובלת העצים על הנהרות תהיה השנה בזיל הזול. ומחסני אשתקד, בגלל הקור, מתרוקנים ממש חוטפים מתחת ליד. הפסולת להסקה – בזהב. מה? שומעו הגיד לו כנראה דבר, ובמקום העורף המבוצר בקפלי פרוָה היה פתאום למול שתי הנערות גלגל פנים מוקף גלגל שׂיער אדמוני. טפיחות כף מאצל הבימה השתיקו את הבית. האמן הדגול, השחקן הידוע, שהקהל התלהב ממנו בתפקיד הוצמך, האדון סולומון ארוֹנוֹביץ לפידוס.

“סולומון? שלוימוֹ, שלוֹימו די טוב בשבילי!” ואותו עלם צעיר, ששפירא חיזר אחריו כל הערב, עמד על הבימה וחיכך כפותיו זו בזו, שולח מבטי תאוָה בקהל שלפניו.

“מה שייך טוב לי? טוב לי. וכי אפשר שליהודי לא יהיה טוב? להיות יהודי! אמת, אין קשה מזה. אבל טוב מזה יש? ברוך השם, אין שום צד של דמיון בין יהודי לגוי. ומדוע באמת קשה להיות יהודי? רבותי – הקושי הזה עצמו הוא חסד ממרום, מתנה מהקדוש־ברוך־הוא. שאלולא היה קשה, היו הגויים ממהרים לבוא ולחלוק אתנו בכל הטוב הזה, מנת חלקנו ופת חסדנו מאת הרבונו־של־עולם. שני סיפורים קצרים תחילה על מה שבין יהודי לגוי. ואחר־כך, רבותי, מעשה בשתי אנחות.”

היתה דממה באולם בית־הכנסת, רק נחרות־רצון נשמעו זהירות.

העולם מצפה.

“שתי אנחות,” אמר שלוימו, “אבל לפני־כן שני חידודים. איך הגוי מביא דג אל שולחנו? קם בבוקר מקלל את אשתו, מכין את חכותיו מכה את בניו, משיט את הסירה בנהר מקלל את שכניו, מטיל את החכה יושב ומקלל את כל העולם, מתגרד ומקלל את הדגים, מזיע, עובר למקום אחר ומקלל את הסירה, ושוב מתגרד, מזיע, טורח, ולבסוף, פעם אחת מאלף, מושך את החכה – והדג בא. ואיך מביא יהודי דג אל שולחנו? מתיַשב לו יהודי אל השולחן, מושיב את אשתו בצד אחד, ואת בנו בצד שני: נוּ, מחמל נפשי, הבן יקיר לי אפרים – אמור נא לי, למשל, את האלף־בית שלמדת בחדר כסדרו, ישר מן ההתחלה ועד הסוף, ועולה הבן על הכסא ועוצם את עיניו ואומר את האלף־בית־גימל־דלת וכן הלאה, עד הסוף. ועכשיו, אומר היהודי לבנו ורומז לאשתו כי תתאפק לה בנשיקותיה ובדמעותיה ובהשלכת המטבע לפני העילוי הקטן שלה, עכשיו אמור לי את האלף־בית בסדר הפוך, מן הסוף להתחלה, והבן היהודי, רבותי, בלי פיק־ברכּיִם, בעינים עצומות ובידיִם ריקות, גומר ואומר: תשרק צפ עסן? מלך יטחז – והדג בא!”

הגברים סביב עלזו, מעין אותן גניחות־רצון נענות זו לזו. אידה לא הבינה ולאה הסבירה לה, אף צדה בהרף־מבט את חיוכו המרוּצה של שפירא, שקם על רגליו ובפעם הראשונה שלח מבטו למעלה, לעבר עזרת־נשים, מה שהאפיר את פניו מדי, לתת מקום לדאגה. אבל שלוימו לא הניח לקהלו וכבר יצא שוב לדרך.

“במינסק, לפני שנה, היתה התכנסות חשובה של יהודים, ברשיון המלכוּת, בפומבי גדול. ‘רואים, רואים’ אומר גוי נכבד אחד, עורך־דין מפורסם, למַכּרוֹ היהודי הנקרה לפניו ברחוב, ‘רואים שיש קונגרס של יהודים בעיר. מחיר השוּם והבצל בשוָקים הרקיע שחקים.’ מסתכל לו היהודי ישר בעיניו ומשיב לו: ‘אין זה מפליאני. בהחלט לא. הנה בחודש שעבר היתה כאן מועצת כמרים שלכם, גלחים מכל הסביבה – ואי־אפשר היה למצוא מקום פנוי לא בבית־מרזח ולא בבית־במחילה־מכבודך הסמוך אליו’.”

הפעם נתמלטו מבין הגברים פרצי צחוק, וכנגדם מיד קולות של מחאה: פֶה, מקום קדוש. לאה חשבה שהיא מבינה. חשבה שהיא מסמיקה, כאשר נשלחו לכאן מבטים. בראש מורכן סיננה: “אל תביטי. לא הבינותי. נו יי”ש, גוי שיכור… זה הכּוֹל…"

“בלילה, כל לילה, עולות נשמותיהם של ישראל למרום,” נשמע שוב קולו של השחקן מעל הבימה. היתה ממשוּת בקול הזה, כמספרים החותכים על־גבי השולחן באריג של קטיפה. לאה חשה אותו בלסתותיה. גם הקהל היה מרותק.

“מעשה בשתי אנחות – בשתי אנחות יהודיות. לילה־לילה עולות נשמות יהודיות לשמים. מסתדרות בשקט זו אצל זו. השאירו למטה את הנחרות, את החלומות הרעים – צחות ולבנות הן משתטחות למול אור שבעת הרקיעים…”

בהצצה ראתה: ידיו פרשו סדין אין־סוף, ראשו נמשך אל אור אין־סוף על תואר־פניו לא העזה לשהות. אינו בעל־קומה. לא. קולו החריש והלך.

"כבר חצות. למטה על־פני האדמה קורא התרנגול. המלאך הממונה כבר עומד לנעול את השער. והנה – ברגע האחרון נדחקות ובאות שתי נשמות. רק עתה קראו בעליהן “שמע”. על המיטה, שכבו לישון. ועם הנשמות, נדבקות בשוליהן, ממש נאחזות כתינוק בסינר אמו – מגיעות שתי אנחות. אנחה לזו ואנחה לזו. רעש ברקיעים. מה זה? מי הניח לאנחות הארציות לפרוץ ולהיכנס? מה טיבן של אנחות אלו? נתחיל להרשות לכל גניחה יהודית להמריא למרומים ולהזדחל אל כסא־הכבוד – יתמוטטו הרקיעים ויהיה מבול על הארץ! לא, לא ייתכן. ומיד חקירה ודרישה – ומתברר: שני היהודים הם מאותה העיירה, כמעט מאותו הרחוב, אחד ממעלה הרחוב והשני ממורד הרחוב: הגביר – והרב. שָׁה… שקט… מביאים אותן לפני המלאך הממונה. הוא בודק מיד בספרים, מה להן לאנחות אלו השתיִם שהבקיעו עד לכאן? – ואצבעו קופאת על הדף והוא ממש יוצא מכליו מרוב זעם. מה קורה פה! הרי היה זה יום טוב, מה שייך טוב? – יום מצוּין ומשובח מכל הימים – לשני היהודים גם יחד, גם לגביר, גם למרא דאתרא, רב העיר. שניהם קיבלו בשורות טובות, שניהם זכו בשמחה גדולה. מה האנחות הללו עליהם פתאום באמצע הלילה?

"הגביר, שומעים אתם, הגביר, כך מתברר, קיבל היום הודעה שהכרטיס שלו בהגרלה הממלכתית הגדולה זכה בעשרת אלפי רובלים טבין־ותקילין, והתאספו אצלו כל העיירה, והוציאו את הבקבוקים ואת כל המטעמים – והכניס את כל החנפּנים ומבקשי הטובות ומלחכי־הפּנכּה, ולא חדל קול שמחה וברכה בבית עד קרוב לחצות. אז מה עוד חסר לו? על מה האנחה?

"אין יודע! קוראים לנשמה וחוקרים אותה. זכתה? זכתה. שמחה? שמחה. בריאות? כשוֹר. בנים ובנות – עשוֹר. אז על מה האנחה? ומפרכסת הנשמה, ומתלבטת – ולבסוף היא פולטת עוד אנחה אחת, אוֹי, רבונו־של־עולם – שוב כסף… שוב זהב… אילו אפשר היה… מנַין מושכים – קצת, משהו, קורטוב של כבוד. לא, לא תמורת כסף… כבוד של אמת. כבוד לעצמו. לא במחיר. במהות, באהבה. מצד הבנים והבנות, מצד החתנים בעיקר… מצד הקהל. הנה מתקרבים הימים הנוראים. ויחזור המעשה משנים עברו: מקום מכובד, מקנת כספו – אבל לא היושב בו מכובד. לא ולא. איש אינו אוהב אותו. איש אינו רוחש לו אף שמץ חיבה. אם חס ושלום יִפּוֹל וימות מחר – והיה יום חג לעיירה… ופרחה עוד בת־אנחה ברקיע.

"נו, והנשמה השניה? והאנחה השניה? גם הרב היה לו יום גדול. בין מנחה למעריב הגיעה אליו איגרת מאת הרב הגאון מורנו ורבנו הרוֹז’יני מדוִינסק, ולא בדרך הדואר הגיע האיגרת, אלא שלוֹח שלח אותה הגאון בידי חתנו, העילוי המפורסם, הרב בזכות עצמו, שבא והוסיף על דברי האיגרת מאמרות פיו, להודיע עד כמה הילל הרוֹז’יני ושיבח את ספרו של הרב, שנדפס זה עתה וכבר הפיק דברי התפעלות מכל צד ובא הרוֹז’יני לסמוך ידיו על דברי ההסכמה ולהכביר עליהם, שהרי בספרו זה, ‘יקר מרדכי’, ירחף המחבר ברוח שׂכלו על־פני ים התלמוד וישוט בנבכי נחלי הפוסקים המפורסמים לאָרכּם ולרָחבּם, לחשוף ממעמקיהם דינים חדשים הנוצצים מבין שבכי משכיותיהם אשר עוד לא שיערום ראשונים ולא ידעום אחרונים. בקיצור, כבוד רב ושמחה גדולה, וכל בני־ביתו מתרפּקים על אביהם הרבה באהבה ומנשקים ידיו הקדושות בהערצה. אם כן – אנחה למה? אוֹי, נאנחה נשמת הרב, מנַין לוקחים חמִשים – מאה רוּבּל להתחיל לשלם למדפיס ולכורך את הוצאות הספר הזה – שלא לחינם קוֹרא שמו ‘יקר מרדכי’? הרי יודעים אתם, רבותי, מה אמר החכם מכל אדם במגילת קוהלת – עת ספוֹד ועת רקוֹד. ספוֹד – אותיות דפוּס בעברית. רקוֹד – אותיות דרוּק ביידיש. מי שמדפיס בעברית – הספד הוא לו. מה שאין כן הריקנים שמדפיסים ביכלעך ביידיש, עת רקוד היא להם. וזה הוא סוד אנחתו של הרב. אוי, רבונו־של־עולם – כבוד ושוב כבוד… כבוד יש לי, ברוך השם, שיספיק לי ולבני ולנכדי לכמה וכמה דורות… אבל קצת… אם אפשר… חס וחלילה – לא להמיר את הכבוד בכסף. לא, לא יהיה כדבר הזה בישראל שיפגום אדם בכבודו בעבור כסף… אבל לעצמו… קצת רווח והצלה…שלא לבוא לידי התבזוּת…

"עומדות שתי הנשמות מעורטלות מכּוֹל, רק אנחתן לבשׂרן, אינן מצטרפות אל כל יתר נשמות היהודים, מפריעות את הסדר הטוב, גוזלות מנוחה מן המלאך הממונה, המבקש גם הוא להתנמנם קמעא – ומה עושים בהן? האם ילכו ויטריחו את הכביכול בכבודו ובעצמו על קטנות שכאלו? מה יש כאן סוף־סוף? – לא שום חטא או עווֹן להרעיש שמים וארץ, לא שום מעשה צדיקות גדול ואף לא סימן של פיקוח־נפש. סתם שתי אנחות יהודיות שהזדמנו יחדיו ושיבשו סדרי רקיע. תלכנה להן, במחילה מכבודן, ותסתדרנה בעצמן, ילכו ויתפרנסו זה מזה! החוצה!! והמלאך הממונה טורד את שתי הנשמות ומחזירן אל האדמה בעצם חשכת הלילה… השעה אחת ומשהו, אפילו לא חצי שתיִם – ושני יהודינו מתעוררים במיטותיהם, איש במיטתו לא יוכלו לישון, והפלונית נוחרת בצד. מתהפכים לימין, פונים לשמאל – ואין תנומה. קמים ומגששים תחת המיטה למצוא את מנעליהם, נותנים על גופם דבר כלשהו של לבוש, מפני הצינה – אף כי אין זו אלא צינת סוף־הקיץ – ואז הם אוזרים עוז, שני היהודים, ויוצאים החוצה, אל האצטבה שלפתח הבית. מה יש לו ליהודי לעשות בחצי הלילה מחוץ לביתו? – נושא עיניו לשמים. והשמים שמים לאדוני – משובצים בכוכבים, ממש לעמוד ולספור, כאברהם אבינו. כף־ידו של הקדוש־ברוך־הוא מונחת על הארץ ומגוננת על בתי ישראל הכשרים, באשר הם שם, ושני היהודים מתחילים לפסוע לאטם, עיניהם בשמים, לבּם בשמי־השמים. זה פוסע מבלי משים במעלה הרחוב, זה פונה מבלי משים צעד־צעד במורד הרחוב. נפשם לא בעולם הזה, נשמתם כאילו זה עתה ירדה אליהם משפריר עליון, רחוצה ומטוהרת, והם עוברים זה על־פני זה בלי לחוש ובלי להרגיש.

"עד שמגיעים אל קצה הרחוב, זה אל השדות והיער, זה אל שכונת הגויים. ועומדים. לאן הולך יהודי, לאן? בושה גדולה מתלהטת ועולה ובוערת בלבּו של הרב. איך יכול היה להיאָנח ולהעלות על דעתו קצה־קצהו של קמצוץ־תלונה על סִדרו של עולם? איך אירע לו שנפשו נכספה פתאום לממון, לחומר עכור זה? הרי גם המעט שנתן לו הקדוש־ברוך־הוא בחסדו הוא אלף אלפי מונים למעלה ממה שהוא ראוי לקבל. הרי על כל פירור לחם שהוא בולע, חייב הוא באלף אלפי ברכות ותודות. מי הוא ומה הוא שיותן לו כל החסד העצום הזה, שאמנם ניתן לו: עינים לקרוא ומוח להבין וכסא לשבת – ללמוד תורת השֵם הקדושה? עוד יש לו מקום לבקש טובה? עוד יש לו להגיד ‘חסר לי מה’ – ולא יבוש ולא ייכָּלם?!

"ומצדו האחר של הרחוב הגיע הגביר אל תחום בתי הגויים שבמורד – וגם אותו תקפה בושה נוראה ויסורי חרטה התחילו לכרסם בלבּו. מי הוא ומה הוא שיבקש כבוד, שידרוש אהבה? הרי בכל יום ויום, בין מִיקח לממכר, בין גוי ליהודי, בין שחרית למנחה ובין מנחה למעריב, עושה הוא מעשים של נבזות וצרות־עין, של כחש ומרמה, שדי באחד מהם בלבד לגזור עליו תיכף ומיד וללא דיחוי עשר מיתות משונות ושבעה מדורי גיהנום – ההוא יעז להתאונן שאין אוהבים אותו? ואת מי, דרך משל, הוא עצמו אוהב, לבד מאשר את הוא עצמו? ומתי נטל קמצוץ משלו ונתן לאחר – ואפילו בנו או בתו? הרי ראויים כל יהודי העיירה שיעבור וינשק רגלי כולם בתודה על שאינם רוקקים לעברו כל אימת שהוא נקרה לפניהם, הרי כל אחד מבני־משפחתו ראוי לכתר של חסידות ולעטרה של צדיקות על שמקדימים פניו ב’שבת שלום' בערב שבת ומברכים אותו ב’שבוע טוב' במוצאי שבת. והלכה וגברה החרטה ואכלה בוֹ הבושה עד תחתיוּת קרבו וכליותיו.

"באותה שעה נעשו שני נדרים ברחובהּ של העיירה. במעלה הרחוב עמד הרב ונדר, שמהיום והלאה לא זו בלבד שיחדל לכסוֹף ולהשתוֹקק לפרסם את שמו בעולם ולהזדקק לממון בשביל להדפיס את דברי חכמתו ולהפיץ מעיָניו חוצה – אלא היהודי הראשון שיפגוש, מרגע זה ממש, היהודי הראשון שיופיע לפניו – ויהי זה שואב־המים או הסנדלר, העגלון או אחרון הקבצנים – ימשוך אותו מיד אל בית־המדרש וישב עמו יום־יום, תמידים כסדרם, ללמוד תורה ולחלוק עמו חלק כחלק בכל אשר נתן לו השֵם בדעת ובתבונה, ברוח ובאמונה.

"ועמד הגביר במורד הרחוב ונדר, שמעתה לא זו בלבד שיפתח את כל אוצרותיו ונכסיו למעשי צדקה, אלא אף יעשה זאת בסתר, לבל ייוָדע לאיש ולבל ידבק בוֹ אבק חשש של בקשת כבוד או שכר כלשהו בעולם הזה או בעולם הבא תמורת כספו, בכל דרך שהיא. ולא זו בלבד, אלא שהיהודי הראשון שיופיע לפניו, מרגע זה ממש – ימשוך אותו אליו לביתו, יתן בידיו את מפתחות ארגז הכסף ויאמר לו: ‘קח! קח כל מה שתחפוץ נפשך ולכל עניָן ותכלית שתחפוץ! קח, כל מחסורך עלי – בלבד שלא ייוָדע לאיש!’ וכל אשר נתן לו השם, בפועל ובכוח, בנכסים ובחומר – יהיה לאחיו בני עמו, ישראל קדושים.

“נו, ומכיוָן שהנדר נָדוּר, הרי זה כאילו המעשה עשוי. ירדה שלוַת־נחת על שני לבבות והגיעה השעה לחזור איש לביתו. הואיל והתרחקו קצת איש מביתו, ובבית יכולים, חס ושלום, להתעורר ולהיבָּהל – מיהרו לשוב על עקבותיהם, זה במורד הרחוב וזה במעלה הרחוב. נשמותיהם טהורות ושמחות, זכּוֹת מכל רבב של ארציוּת, מכל השתוקקות שלא לשם שמיִם – והרב הולך כלפי מטה והגביר עולה ברחוב כלפי מעלה, ובאמצע הדרך, הגביר מכאן והרב מכאן… והנה השניִם…לא!!”

ובטפיחת כף על־גבי התיבה, עם צווחת ה“לא”, נדם שלוימו, רק העביר מבט מזרה־אימים על הקהל הנבעת ואז, במין שמחה לאיד, חזר שלוש פעמים, “לא!.. לא, רבותי, לא…” והוסיף בקול שקט, מוחנק משהו, צונן “נפגשו? כך אתם רוצים! בודאי, מכירים אתכם – תן לנו סוף יפה! ספר לנו שהרב והגביר נפגשו, שאירע נס. הרב לומד עם הגביר יום־יום בבית־המדרש, הגביר נותן מכספו לצרכי צדקה ותורה והדפסת ספרי קודש… קצת כבוד לבעל הכסף… קצת כסף לבעל הכבוד… שתי הנשמות שׂשׂות ושמחות, יוצאות במחול שתי האנחות – ובא לציון גואל… לא, רבותי, ועוד פעם לא! הם לא נפגשו. אל תשאלוני מדוע. הם לא נפגשו, והם חזרו איש למיטתו, ועם בוקר לא נשאר מכל מאורעות הלילה אלא זכרון משונה של איזה חלום מטושטש… שום דבר. אל תצַפו ממני לצפיחית בדבש. יש מקום אחד, רבותי, מקום אחד בלבד, שבו אוצרות הרוח של עם ישראל יכולים להיפגש, לבוא בברית, להתאחד, רוצה לומר לעשות שותפות עם נכסי החומר שלנו – והמקום הזה הוא כאן.” ועוד טפיחת כף מרעידה על־גב הבימה, ומכאן ולהבא בשטף סוער אחד: “כאן, בחיבת ציון, בארץ־ישראל, בקוֹלוֹניות החדשות, ואם חפצים אתם שהרב והגביר גם יחד יפסיקו להיאנח לשוא ויתחילו לטרוח יחדיו למען עצמם וכבודם, למען ביתם ועדתם, למען כל עדת בני ישראל – אוֹ אז פתחו כיסיכם, רבותי, קומו והתנדבו איש כהישׂג ידו וכנדבת לבּו!”

“שלוש פעמים ח”י רוּבּל," התרומם שפירא במקומו ופניו אל השחקן, ומיד הפך פניו אל הקהל: “שלוש פעמים ח”י רוּבּל, בשמי ובשם האורחים הנכבדים ממשפחת ברמן. חמשים וארבעה רובלים, בבקשה ר' הנשל."

גילמן בא והתיַצב אצלו, ידו האחת אוחזת בצילינדר ההפוך לקלוט את התרומות, האחרת מתקינה את הכיפה ברום הקרחת. כספו של שפירא נשר אל תוך הצילינדר. אבל הקהל לא נענה. החלה המיה של אדישוּת. ספסלים ניזוחו. מאחור נפתחו דלתות ולא נסגרו היטב. צינה חדרה פנימה. “בהמות,” לחשה לאה, “הבאת אתך משהו? אצלי רק פרוטות אחדות.”

פיסת־נייר כלשהי ריפרפה וצנחה מעזרת־הנשים. נוצרה מהומה קטנה סביבהּ, אך משהגיע אל גילמן התבונן בה אחת ומעך והטיל לרצפה.

“רבותי!” קרא שוב שפירא, “הרי לא ייתכן!”

“מה גילמן נותן?” נשמעה קריאה מן הקהל. עלו מלמולי הסכמה, שטפוּם קולות הס.

“אני… אני…” קפצה אידה על רגליה. לאה משכה אותה ואידה הצליפה על היד המושכת. לשתיהן כאב.

התחיל מלמול חדש מסביב. מה להן לנשים במקום הזה? מי הרשה להן להיכָּנס? עזוּת־פנים! לצאת!

היהודי בעל גלגל השׂיער האדמוני קם והלך. אחריו חברוֹ המקשיב.

“הנה! בבקשה!” העתיר שפירא ולב לאה יצא אליו, “הנה זה מתחיל לזוז. לכאן, לכאן ר' הניך. כל סכום יירָצה. מי עוד עכשיו?”

הניך שלהם, העגלון, קם והטיל כמה מצלצלים אל פי הצילינדר ונשא מבטו אל עזרת־הנשים ומודאג שב אל מקומו. ובכן, בכל־זאת לא לגמרי סמכו ההורים על שפירא ועל הילדות, שלחו את הניך בעקבותיהם. רק על עצמה יכלה לאה לזעום, ואם כן אולי בכל־זאת לצחוק. עד להיכן סינרהּ של אמא… היו עוד קִימוֹת בפינות האולם, רוּבן לצאת וללכת. גילמן ושפירא הסתודדו, ובפנים מאירות הכריז גילמן על ההמצאה החדשה. הם יעברו שלָשתם, הוא ומר שפירא והמשחק הדגול מר לפידוס בין הספסלים ויאספו את התרומות. “אני?” צוַח שלוימו, דילג מעל הבימה, ובהרכנת גוף נעלם בירכתי האולם. המולת צחוק ופליאה כיסתה את יתר דבריו של גילמן: “אָדָא בטובכם, ישבו המכובדים במקובותיהם ויכידו עצמם, עוד דקות אחדות.. מה זה אֲדִי מבקש, רבותי – בה קורה שם?”

שתי הגברות הצעירות משכו עתה תשומת־לב יותר מן האדונים המנהלים את הנשף. גברים קמו בספסלים מרוחקים ועמדו להיטב ולראות, אצבעות נשלחו לעברן. מעזרת־הנשים נשתרבבו ראשים, סודר צנח והשתלשל מטה ומישהו הושיט יד וחטף אותו. לאה ראתה את שפירא אץ לאורך הקיר, להגיע אליהן – אך הניך הקדימו. “אני פה עם המזחלת… הייתי אצל הבת שלי… הבטחתי לשפירא שאקח אתכן הביתה… נו, נצא כבר, נצא… נדבּר בפלוּש…”

ובכן, לא ההורים. שפירא. “וגם את הכסף לתרומה נתן לך?” לא היה טעם עוד במעשה הגבורה, לא היה טעם להתעקש ולהישאר במקום, הרי הניך יקח אותן הביתה… ושפירא – שירדוף אחריהן החוצה. אם לא מלאה עד עכשיו מנת האכזבה והתפלוּת בערב הזה – הנה עכשיו לא היה דרוש עוד שום דבר.

בפלוש עיכב אותם קבצן מגוּבּן, תחב ידו הרועדת אל מתחת לסנטרי הגברות הצעירות, גרר רגלו, מקפץ על האחרת – לא הניח להן כשפנו מעליו. הניך הוא שפישפש והעלה לו פרוטה. שפירא הגיע, חיור, אומלל. עכשיו נטפל הקבצן אליו. ראשו היה מלופף כולו, עד לעיניו, במין סמרטוט. “מה זה, קוֹנקוּרֵנציה?” הפטיר כנגדו שפירא, הטיל מטבע לכפו, ומבטו בשתי האחיות, מיַסר ומתחנן: איך יכָלתן לעשות לי כדבר הזה? פתאום הגיח קולו של גילמן מתוך גופו הכפוף של הקבצן: “לטובת הקדחת שלדו, גבירותי ורבותי, בארץ אבותידו… סדיחה,” אינפף הקבצן, “לטובת הקוֹדוֹדיוֹת שהקדחת, בפּדֶסיטדה…”

הם לא הספיקו לדעת על מה הם תמהים – אם שׂחוק או טירוף לעיניהם, ושפירא ממש בפה פעור – כאשר גבירה אחת בכל עתרת פרווֹתיה, אכן מרת גילמן הנכבדה, דבורה־צירל גילמן אשתו של הֶנשל, הסתערה פנימה מן החוץ, נעצרה, קפאה על מקומהּ כאינה מאמינה שאמנם ראו עיניהם מה שראו, הסתערה שוב בכיווּן הפוך, היישר על הקבצן האומלל, ובמחי־יד משכה מעליו את הסמרטוט. סוּדרהּ של הגבירה מזה – והשחקן סולומון ארונוביץ לפידוס מיַשר קומתו, מחייך, מזה.

“שלוֹימוֹ, מה – למען השם!” שפירא כמעט בכה, כיסה פניו בידיו, אבל צחוקהּ של אידה היה כה טבעי, כה משוחרר. לאה נסחפה, ולבסוף גם הניך. רק שפירא עמד על מרת גילמן, ניסה להרגיעהּ.

“בואו ונלך,” לחש שלוימו עם חיוכו, “לפני שיהרגו אותנו כאן.”

“קוֹמדיַאנט!” הוטחה בו צווחת־אשה, ומרת גילמן הפליגה החוצה עם כל פרווֹתיה, וסודרהּ בידהּ בידהּ כדגל נצחוֹן מתנופף.

“אינני יכול,” התנצל שפירא, “אני מוכרח להישאר. חכו עוד חצי שעה.”

“לאן?” שלאה אידה.

“מה הבוּשה להיות קוֹמדיַאנט?” לחש שלוימו, ללא חיוך. אבל שפירא כבר לא היה להשיב לו, חזר אל מקומו ותפקידו בפנים. בן־רגע היה הקומדיאנט עם הקהל שנשאר לו.

לאן?" דיקלם בתנועה מוגזמת וברוסית, “הלילה לבדי אצא לדרך. שביל הסלע מנצנץ בערפל… הוי ילדוֹת, ילדוֹת, כמה יש לכן עוד ללמוד. לֶרמוֹנטוֹב? לא? לא שמעתן? נו, ופּוּשקין?”

“אני נוסע הביתה ואני חושב שאתן נוסעות אתי,” אמר הניך מן הצד.

“הביתה, יהיה הביתה,” נטל שלוימו זרועהּ של אידה, “כוס תה או טיפת משקה לחימום העצמות בוַדאי אפשר יהיה לקבל אצלכם…”

“אנחנו גרים מחוץ לעיר,” אמרה לאה.

“נו, אז אלווה אתכן החוצה…”

אבל בחוץ קיפץ אחריהן אל תוך המזחלת, התכנס תחת הפרווֹת, ליד אידה.

“איך היתה בעיניכן ההופעה שלי?”

לא היה די אור, ובאמת לא היה גם די עוז, להתבונן בו היטב. אבל דבר אחד ניכר מיד: כל אפיוֹ היה בלסתו התחתונה, הבולטת. ופתאום דיבר הניך. “את המעשה עם שתי האנחות לא גמר האדון יפה… לא, לא גמר יפה. כלומר – לא נכון. בסוף קילקל…” הרחובות היו קצת יותר שקטים עכשיו ודבריו נשמעו ברורים למדי ואפילו מודגשים משהו, מסתייעים כאילו בפעמונו של הסוס היחיד. לאה שאלה את עצמה אם אמנם, בניגוד לשבועתהּ, היא נוסעת בפעם הראשונה במזחלת של קארל. ואמר הניך, גבו אל שומעיו: “מאי משמע לא נפגשו? דווקא כן נפגשו. בלילה, בעיירה, כמה אנשים יש ברחוב? וכמה גדול רחוב בעיירה? עובר בן־אדם מולך – אינך רואה? תינח, בפעם הראשונה, עוד התרדמה עליהם, לא לגמרי התעוררו. אבל בדרך בחזרה? ובכלל. פעם אחת – מקרה. אבל פעמיִם? הא, לא מתקבל על השכל…”

שלוימו ניקר באצבעו על ברכּה של לאה, כבא להסב תשומת־לבּהּ לענין משעשע. מחייך, עיניו בלאה, דיבר לאחוריו: “ומה… מה היה נפקא מינה לך אם כן היו נפגשים? אז היית מאמין? הגביר נותן מכספו – בסתר – זה נכון?”

“אתה בעצמך חיברת את הסיפור?” שאל הניך. הם פנו עתה אל רחובהּ הראשי של העיר, והעגלון הרים קולו. “לא,” השיב שלוימו. “טוב,” המשיך הניך “תגיד לו למחבר… ככה. להיפגש הם מוכרחים. אין מפלט. עכשיו, כשנפגשו צריך לדעת מה קורה. מה קורה? שכחו את הנדר שלהם? שניהם שכחו? אחד הם שכח? – יפה. אז יש לך מוסר־השׂכל. איזה מוסר־השכל? קל לעשות נדר. קשה לקיים. או, תאמר, תשמע, תשמע – כן קיימו. בסיפור זה יכול להיות. קיימו. עמדו בדיבורם. ובכן – שוב יש לך מוסר־השכל. עוד יותר יפה. השנַיִם, כלומר שתי האנחות, שני היהודים – השיגו את מה שביקשו בהתחלה. זה את הכבוד. זה את הכסף. אבל מתי? ואיך, אדוני, איך? – רק אחרי שויתרוּ על זה…”

“אם זה אצלכם עגלון, “אמר שלוימו,” הייתי רוצה להכיר את בעל־הבית. משום ש… אתה שומע? המחבר באמת כתב סוף כזה. בדיוק כזה. הם נפגשים…. מקיימים את הנדר… מוסר־השׂכל… אלא אני היום, פתאום, מתוך איזה להכעיס, כשראיתי את כל הפרצופים הקהים הללו… בשביל להוציא מהם כסף – לעורר אותם… אבל המחבר, הוא עצמו היה מתעלף אילו שמע מה עשיתי לו – ועוד באסיפה ציונית!”

“מי המחבר?” שאלה לאה.

“חבר שלי. הוא לא בריגה עכשיו. אילו היה בריגה לא הייתי מעז. נסע לברלין, ללמוד. בחור מוכשר מאוד. צעיר…” ובלחישה בסוד, מעביר פניו וכף־ידו עד צמוד לאזניהן של שתי העלמות, בזו אחר זו: “סוציאליסט…”

“ומה שמו?” שאלה אידה.

“נא… נא… אסור!” איים שלוימו באצבעו, “אחרי שגיליתי שהוא סוציאליסט – לא אגיד את שמו בעד כל הון שבעולם.”

“גם הבדיחות היו שלו?” שאלה לאה.

“מה זה עלה על דעתך. הוא – ובדיחוּת כאלה! הוא בחור רציני. עוסק באָמנות. אָמנות העם הרוסי. מבין במוּסיקה. כותב. בחור רציני מאוד…”

“ויש לו חבר ששמו חיים רשקס?” שאלה לאה.

שלוימו אחז בשתי ידיה, נדהם ומשועשע. “אף מלה, העלמה ברמן, אף מלה אחת אני מבקש. בכל הכֵנוּת שבעולם, העלמה ברמן. זהו זה, רבי יהודי, פה אני יורד!”

הוא קפץ מעל המזחלת לפני שהשלים הניך בקשתו, וכבר אץ בשלג לעבר הבנין הגדול, שאצלו עצרו עתה, בנין האוֹפֶַּרה העירונית.

ג    🔗

ובכן, מביא יהודי דג לביתו. לאה ראתה בזה סיפור עצוב. אידה ניסתה לשעשע בו את בני־הבית ונפלה לגמגום, כי לא ידעה להגיד את סדר האותיות בתשר"ק. ר' גדליה ברמן לא התפעל. חכמה ישנה שהוסיפו לה עוקץ שלא ממין העניָן. ולאה חשבה, האוֹמנם? מדוע, אפוא, אינך יודע להוליך סוס אל בין יצולי העגלה או המזחלת? מדוע אינך מסוגל לרתום סוס, מדוע אינךָ יכול, לפחות, להחזיק במושכות ולהוליך את המזחלת למקום שאתה צריך?

הניך, מכל־מקום, נעשה חשוב בעולם. אם לא יחוש, בבוא העת, להביא את המיַלדת, היא פשוט לא תהיה. מכאן שהשאלות יש להן חתירה רחוקה מזו, חתירה אל היהודי העגלון, שבאותו ערב־נשף ציוני חזר והציב את העולם על מכוֹנוֹ. בהיפך מן הקוֹמדיאנט, בהיפך מן הדוברים מעל הדוכן – הוא יהודי שעושה בהירוּת סביבו. עושה אור. כגון סיפורו של הוגו, כוונתו האמיתית של הוגו, שרק הוא הבין. ושלוימו, מה שהוא מרשה לעצמו כליצן מן השוק. רק אחרי שויתרו – ישיגו את מה שביקשו, הוא אומר. האם כך באמת אומר גם הוגו? רק בדרך הויתור יש הישג לאדם? הרי גדול הוא האדם אשר יבקש להיות גשר ולא ישאל לתכלית. תכלית אמנם לא – אבל גשר כן! וגשר צריך לבקש להיות, טוב לבקש להיות גשר ואסור לוַתּר על להיות גשר, וטוב להשיג את זה להיות גשר. היא ידעה בעל־פה את הכתוב באותו פתק. גם את אשר לא הבינה בו ידעה בעל־פה. ואת כתָבתּוֹ של רשקס. צריך היה ללכת אליו בהקדם ואי־אפשר היה ללכת אליו – אפילו אספה את האומץ הדרוש לכך – משום שקרבו ימי שרה ברמן ללדת. אבל זה רע. כי אם פוגש אותו שלוימו וסח לו שהיא יודעת את שמו, והאיש רואה כי אף־על־פי־כן אין היא באה אליו, מה הוא למד מכך, אם לא שאין לה ענין בקשר, כפי שהוא אומר שם, להתקשר דרך חיים רשקס. להתקשר. מלה שאפשר להוליך בה גלוית־דואר ואפשר להכיל בה את החיים כולם.

ערב אחד בחוץ – וכל העולם נפתח. בשאלות, בחששות, בנקיפת־לב – אבל נפתח. עומדת בחלון, צופיה – אינך רואה אלא את עצמך. יצאת מן הבית אל החוץ, אל הרחובות – אל בין האנשים יצאת. לא עוד העולם מקיף אותך, אלא אַת מקיפה אותו, רואה אותו מכל צדדיו. הניך נעשה נכבד יותר, אך גם קרוב יותר להתגאות בו. אם זה אצלכם עגלון – ובכן, אביה, היא עצמה, חייהם, מעוררים במישהו השתאוּת מן הצד. אם הליצן הזה כך – למה לא הוגו? הניך שמר את סודן, אבל אידה לא יכלה להתאפק וכעבור ימים אחדים סיפרה על ההרפתקה שידעו במחיצת הגברים בבית־הכנסת. ר' גדליה חייך ונסתבר ששמע על כך ושתק לו, אבל אֵם הבנות זעמה. אילו הלכו עמהּ לבית־הכנסת כסדרן, אפילו הרהור כזה לא היה עולה על דעתן. בושה וכלימה. לאה לא התרגשה. הרי גם אמהּ נעשתה אחרת, דומה לה יותר, שוה עם שוה, ובו־בזמן רחוקה יותר, לא עוד אמא־להתרפק. הצורך להשיב לה, להוכיח כי צדקה, נחלש והלך. מה שנאמר תחילה בבדיחות־הדעת הסתמן מעט־מעט במעשה: הבת מפקחת על האם. תמה פגרת חג־המולד וממילא לא נותר אדם בבית לבד מן האֵם ובתהּ הבכירה – הבנות יום־יום ללימודיהן, האב כמעט יום־יום לטרחותיו, להשיג רשיון־מגורים בעיר. הניך מוציא, הניך מביא. אידה היתה רומזת על פגישות־אקראי עם שפירא, שלימודי הרפואה שלו החלו סוף־סוף, בלא שזנח את עסקי העץ, איש עסוק מאוד, חרוץ מאוד. גם הוא נעשה אחר, וכשהופיע לשעה קלה לעסקיו במנסרה ושאל על אידה חשה לאה, לרַווחתהּ, כי אינהּ נפגעת. להיפך, נעים היה לעמוד על־ידו כשהוא מחכך כפותיו אצל התנור, לעמוד כשוה עם שוה ולהשיב על שאלותיו בעניני המנסרה, שהרי המנהל הנכבד אביה הנכבד משוטט שוב בעיר. גם על נשף חנוכה כבר אפשר לדבר ממרחק. לדעתו היתה האסיפה הציונית מוצלחת למדי. גם כסף אספו בסופו של דבר. ככה הן האסיפות הללו והפעם הראשונה, כן הוא יודע, גם לו גרמה הפעם הראשונה זעזוע. אנשים צעירים, אידיאליסטים, מצפים למשהו אחר. והאחיות ברמן הן אידיאליסטיות לדעתו, אפילו תמימות במקצת. בחוץ העמיסו הפועלים את נסרי־הפסולת שלו על שני קרונות רכבת, שהצליח להשיג ולהסיע עד המסילה הצדדית שבכאן. הוא שואף לארץ שכולה שמש. בלימודיו הוא מתרכז במחלות טרוֹפּיוֹת, להיות רופא בארץ־ישראל. ותָכנית יש לו, והוא מנסה לעַניין את שתי העלמות ברמן – לנסוע לארץ־ישראל לביקור לקראת הפסח הבא עלינו לטובה. הוא ישׂא בהוצאות. נסרי העץ הללו, דלק התנורים, מכניסים השנה יפה מאוד. והנה קראה לו סשה ודבר לא אירע. כך פשוט, ודווקא משום שדבר לא היה בלבּהּ, אלא פלטה סשה והוא השיב ליזה – והעולם פתוח. רק אביה עמד במקומו, אולי משום שכמעט לא נראה בבית. שערוריה גדולה נפלה בליאדי, והר' שמואל שניאורסון בכבודו ובעצמו, שלח אל חסידיו לריגה שיקומו להושיעו. נכדתו בּריינה, המכנה עצמה בֶּרטָה, נעלמה מן הבית והשמועות אומרות כי ברחה עם איזה סטודנט, ואומרים כי הסטודנט הוא בן ריגה, חבר ה“בּוּנד”, רחמנא ליצלן. היא היתה בוגרת מלאה בשנתים־שלוש ולאה זכרה אותה היטב, צנומה, חיוֶרת־פנים, רק עיניה ושׂערהּ בשחור תקיף כזה, רע. מעולם לא השתתפה עם הנערות בפטפוט או במעשי שטות. נכדתו של הרבי, כך הובנה מאליה היהירוּת שלה. ולמדנית גדולה, גם על כך סיפרו, ודוחה מעליה שידוך אחר שידוך. “אוֹי בנות, אוֹי בנות…” היה גדליה ממלמל, מציץ באשתו, למעלה מכּרסהּ. אבל מתכוון לְמה שבתוכהּ, התיַסרה לאה, השם יצילנו מעוד אחת, מעוד פרשת שידוכין, מעוד נדוניה, מעוד דאגה בלילות.

ופתאום היה בוקר שקט והיתה אמא רגועה וקמצנית־בדיבור. היא הקדימה לשלוח מן הבית את בעלהּ ואת שתי הבנות הצעירות והיו אפילו חבילות קטנות ארווזת בשבילן מבעוד לילה. מתי הספיקה? לאחר שעות בית־הספר הן תעשינה את שארית היום ואת הלילה והיום שאחריו אצל שליטין – והניך בשובו עתה יביא עמו את המיַלדת. אין שאלות ואין הסברים. זהו זה, והכּוֹל לובשים אדרותיהם. ומה על לאה – אין שאלה. היא מעלה מים מן החבית בסירים גדולים ושופתת אחד מהם על התנור. היא פורשׂת סדינים על השולחן במטבח. היא נשארת. קול שוט ומצילה מן החוץ ובבית משׂתררת דממה. כמה שונה היה הכּוֹל בליאדי. אמנם, גם שם היו משלחים אותן, את הבנות, אבל היה זה מהלך רגל אל ביתם של סבא וסבתא מינץ וניתן להן להציץ בחלונות הקומה השניה אל עבר ביתן. שם היתה התעסקוּת עליזה כל שעות היום. שכנות היו באות ויוצאות, ילדי החדר היו מגיחים פעם בפעם, מצפים לשעה שיוזעקו לקרוא שמע אצל מיטת היולדת וליטול שׂכרם בפרוטה ובממתקים. הרחוב לא חדל את שאונו, הסבתא היתה הולכת ושבה, מרגיעה את כולם ורוֹדה בכולם. ואילו כאן – ריקנות, דממה, שלג צח מסביב וערימות עצים קבורות תחתיו. לאה היתה בת שמונה, אידה בת שש, כאשר נולדה וירה – אבל היו אחר־כך עוד שתיִם. עוד שתי בנות שלא הוציאו את שנתן. לאה כבר היתה אז בת שתים־עשרה, בת ארבע־עשרה, ומעולם לא נשארה ליד אמהּ בשעת לידה. ומה היא יודעת עתה, חוץ מלחשושי שטוּת וסיפור זוָעה?

אשתו של הניך באה ושׂרה נשכה שפתיה כשקמה והלכה לפניה אל חדר־השינה. “אַת, לשה, הישארי כאן, הכיני תה,” אמרה הזקנה וגניחה ראשונה התמלטה מעבר לדלת הנסגרת.

הזקנה לא באה לקחת את התה, אף שהמיחם רתח ורטט בקיטורו. לאה ישבה, מתוחה, מאזינה, מבקשת אחיזה למבט. משחק מילדוּת – להתבונן ולהתבונן עד שיבצבץ ויעלה ציור של דמות מלוח עץ, מקפל אריג. נעלים תמיד יש בהן פרצוף, חוטם עבה, מעוקם־להצחיק. הנה סיר ושתי אָזניו וכובעו על ראשו. המיחם היה מודע מכבר, בריה המיתית שקלסתר פניה משתנה עם מצב רוחהּ. נכבד וזועם היה התנור. והנה המצחיקה הזאת, החבית, שרויה ברטיבות תמיד וריח לה משלה. זו שרה־צירל גילמן. הניחי עליה פרוָה – והיא פותחת את פיה. אבל התנור הוא באמת יהודי בעל־בית, ואם הארובה כצילינדר שחור ופתח ההסקה הוא הפה ופתח הבישול הוא האף הסתום תמיד – הרי שרה־צירל אינה נשארת לבדהּ, בעלהּ על־ידהּ. הניך ואשתו בזוג הנעליִם, נעלי אבא הישנות לשימושו בבית. ואם כן, מיהו הרותח ומזמזם, היהיר שבראש השולחן, אם לא שלוימו לפידוס? כתר על ראשו, פיו חותה גחלים, כולו לוהט ומזיע. רק אחד אין היא מצליחה לראות לא בעינים פקוחות ולא בעיניִם עצומות. ומה יש לה בעולמהּ לראות? את מי היא אוהבת?

צעקת אמהּ החרידה אותה. “התה מוכן?” נכנסה הזקנה, נטלה כוס, מזגה, נטלה סוכר, שבה אל חדר־השינה, השאירה שאלה בחלל האויר: “והניך איפה?”

עוד צעקה, נכבשת־בכוח ועל־כן מבהילה יותר, הקפיאה את לאה על הספסל, אבל כהרף־עין היתה על רגליה, היתה על הדלת הסגורה, בניקוש מהר: “אמא, אמא. אפשר. אני אולי…”

“הישארי שם ושבי בשקט,” הפתיע אותה קול אמהּ ברגילותו “אני לא צריכה אותך ואַת לא יכולה לעשות שום דבר. עלי לחדר שלך. אוֹי.”

אל החלון, אפוא, אל מראה השלג בחצר השוממת. ערימת השלג הרחוקה, אצל בקתתו של קארל, כבר היתה תל גדול. ומזה אל התנור, אל השולחן ואל הספסל. שוב בישיבה, רק הצעקות, כל צעקה חותכת מחדש בבשר. כשנשמע פעמונהּ של המזחלת התחילה לבכות. הניך הרעיש הרבה במבוא, כדי להזהיר על גבר, ולבסוף נכנס לבדו. הזקנה יצאה לקראתו, לרגע היססה בסגירת הדלת ולאה ראתה את אמהּ, עצומת עינים, נשוכת שפתיִם, ובהיסָגר הדלת היתה הצעקה כאן: הניך לא הביא את המיַלדת ואין ולא תהיה היום מיַלדת. זו עסוקה בעיר, האחרת חולה ובמזג־האויר הזה ממילא אי־אפשר להזיז אפילו מלאך ממקומו. לא, אדון ברמן אינו יודע. בקיצור, השם ירחם והרחמן יושיענו.

לאה מזגה לו כוס תה והוא ישב אל שולחן המטבח. “מזגי גם לך,” אמר כשהוא מפצח פיסת־סוכר בין אצבעותיו ותוחבהּ לבין שיניו. “אמך, ברוך השם, ואשתי, ברוך השם, כבר יודעות את המלאכה. וגם אַת תדעי אותה בבוא היום. זה דרך העולם. רק אורך־רוח, רק לבטוח בַּשֵם. אביך מצא את נכדתו של הרבי שלכם…”

שתה. דיבר. יצק לו נוספת, דיבר שוב. לאה ישבה מעבר לשולחן, מן הצד. דיבר אל עצמו, או כאילו אל מעֵבר לדלת, אל אשתו. על פניו הקטנות, שהרבה מקום לא נותר בהן מפני הזקן, התפשטו הקמטים, נתרווחו, התכווצו שוב. הוא לא מיהר. כבר הכניס את הסוס לאורוָתוֹ. נוּ, אלא מה? שם לפניו שחת. רק אורך־רוח. כן, נמצאה האבידה, כלומר האמת היא שרק הודיעו לו לאדון ברמן שהנערה נמצאה, ועוד על רגל אחת הספיקו להגיד לו, שאמנם בריגה היא ואמנם בביתו של אותו סטודנט. והצרה היא באמת צרה צרורה מאין כמוה. היא מסרבת לשמוע דיבור או לראות אדם מטעם אביה ואמהּ ואין צריך לומר שלא יעלה על קצה דעתהּ לשוב הביתה. כלה ונחרצה. היא יוצאת לחוץ־לארץ עם הסטודנט שלה, לכשתרצה, תתחתן עמו. הוא ראה הרבה יסורים בחייו. ראה אנשים שעולמם חרב בִּן־לילה, נשברים כאילו גרזן ירד עליהם. אבל לא ראה אדם אומלל יותר ממי שילדיו אימללוּהוּ. אין כאב גדול מזה, אין אסון נורא מזה. אם מבקש הקדוש־ברוך־הוא להכות אדם שלא תהיה לו תקומה עוד – זו המכה שהוא מוריד עליו. ואין אושר גדול יותר, אין נחת מתוקה יותר – ממה שמביאים לך ילדיך. בֶּרטה זו, ודאי לאה מכירה אותה? ואולי אפילו היטב? ושמא חברתהּ היא? כאשר בריינה מחליטה, כי שמהּ ברטה כבר קשה לצפות לדבר טוב. מסוּכן, מסוּכן מאוד ללכת בדרך הזאת. ולא כלפי צערו של אביה ואביה־זקנהּ הדברים אמורים. לא. כלפי עצמה. כלפי חייה שלה.

צעקת אמהּ קורעת פתאום הכּוֹל. הניך משתתק ולאה חשה את הצעקה שנית, עולה מן הרצפה, חודרת ומטפסת בגב, בידיִם, עד אל הראש, אל שַרשי השערות. ואחר הגניחה משם לחישות הזקנה. הניך מתגבר ושב לדבר, להסיח את דעתּהּ. והוא מדבר על נערה כלפי עצמה, למען עצמה, כן בבקשה. מי הוא ומה הוא שיבוא להטיף לבנות־ישראל מידות גדולות של דרכי מוסר ומצווֹת? וגם אין בידו חָכמה גבוהה, ולהפחיד בודאי לא בא. לא בפחד מדובר. לא מוכרחים לחשוב על המוות. קוהלת זה קוהלת.

עת לרקוד ועת לספוד. אבל גם שלח לחמך על־פני המים. מותר ואפשר לחשוב על החיים. ואדרבא, בואו ונחשוב על החיים. רק על החיים. אתה לא יכול לבוא ולספר לאנשים צעירים שהחיים זה דבר רע או קצר. לא. זה דבר טוב. ואפילו טוב מאוד. ודי ארוך. ומי שרוצה לעשות חיים שיעשה ויהיה לו לבריאות. ואתה רוצה לחשוב רק על עצמך? על האושר הפרטי שלך? בבקשה. אין מצוָה בתורה להיות אומלל. להיפך. יש הרבה ושמחת. אז איך? נו, איך עושים בשׂכל, ביושר, לא לרמות את עצמך, בבטחון – שיהיה לך טוב ובאמת טוב?

היום טוב מאוד ומחר רע מאוד – זה טוב? לא. זה לא טוב. שלח לחמך על־פני הימים, לא המים – הימים. יש הרבה הרבה ימים בחיים. אז אולי בלי מאוד. לא צריך מאוד. טוב, טוב רגיל. טוב לנפשך, כפי רצונך. טוב היום וטוב גם מחר – ובעוד עשר שנים, ועשרים – וארבעים. עד מתי? עד חמישים? ולמה לא ששים? ויש גם שבעים ושמונים. ותרצי שגם באותן עשרים, שלושים ואולי ארבעים אחרונות יהיה טוב, טוב כפי שאפשר, טוב לנפש – תרצי? ומה זה טוב כפי שאפשר לנפש? לא להיות לבד. פת לברך. גג לראשך. דלת אל שכנך. שולחן לאורחים שיהיו ויבואו. אנשים מסביב. מישהו שאוהב אותך, שיזכור אותך, שיהיה על מי לחשוב, שיהיה למי לדאוג. יפה? יפה. אז איך עושים את זה? איך מבטיחים שיהיה לך טוב גם כשתהיי בת ששים, בת שבעים, בת שמונים? אני אגיד לך איך: מכינים היום למחר. מפרישים חלה מהיום – חצי, רבע, כזית – למחרתים. קונים סחורה שתחזיק ארבעים שנה – זה מה שעושים. שהעץ יהיה עץ, שהמסמר יהיה מסמר, שהבד יהיה בד – ושהבן אדם יהיה בן־אדם. הבן־זוג זאת אומרת. לא איזה סטודנט אורח־פורח, לא בלהכעיס לאבא ולאמא, לא בלהוריד שׂיבתם ביגון שאוֹלָה. צריך לומר לה לברטה זו, לומר לה בלי רחמנות: חשבת לאן זה מוביל? חשבת מה יהיה מזה בעוד ארבעים שנה? הגעת לגשר – מוכרחים לעבור? – לא חשוב מה מחכה לך בצד השני?

“מאמע, מאמעניו!” צעקה נואשת, קריאה אחרונה להצלה – ועם הצעקה פרצה אל המטבח אשתו של הניך, ידיה לפותות בסינרהּ, משוכות אל לבּהּ כמתחננת. “יש דם. זורם אצלהּ. אני לא יודעת מה עושים. הניך מוכרחים…”

הראש כבר היה בחוץ, רק את זה ראתה לאה, בתדהמה שקטה. לא אַת," שמעה את גניחת אמהּ, “איפה הזקנה המטומטמת הזאת? איפה היא, מה היא ברחה? לא אַת. לכי מפה. קראי לה!”

הדם פיכפך ונזל מסביב לראש, דמה של האם, גם ידיה היו אדומות. כשגיששו לעבר כרֵסהּ, והיא מנסה להתרומם וללחוץ כלפי מטה. הראש נשלף אט־אט קדימה נראו הכתפים.

“מה כבר רואים? מה יצא כבר?” לחשה האם.

“הראש. קצת כתפיִם.” לאה קרבה אל המיטה הגבוהה, טיפסה על גבהּ בברכיה, באה אל בין רגלי אמהּ.

“לא בראש!” צעקה האם, “לא בראש. בכתפיִם. לאט־לאט… משכי. לאט!”

אמהּ נִבקעה לעיניה. כתפי הוָלד הרחיבו, מתחו את פתח היציאה. בשׂרהּ של האם נפרם לכל עבר והדם שתת. לאה חשה את הוָלד בין ידיה. עוד אחות אחת, חשבה, חלקלקה, רטובה. היא חשה תענוג של עשׂיה נכונה, כשולפת קוץ ללא פגע. עוד תנועה, עוד משיכה קלה, היציאה הוקלה, הופיע צנוֹר השרר ומיד אחריו הידיעה שזה בן. אֵיבַר הזכרוּת והידיעה שזה הוא. ואיזו שמחה, איזו תרועה גואה ועולה בחזהּ, עכשיו הרגליִם הקטנות והיא כבר אוהבת אותו אהבת עולם, בעוד השרר נמשך והולך אל תוך גוף האם והפתח הוא פצע, חוט נמשך אל תוך הפצע. והתינוק שבידיה פלט פעיה.

“אמא, מזל טוב, בן,” וכמו להוכחה הרימה רגליו כלפי האם.

“אוי טיפשה, אוי טיפשה… נו, קראי כבר לזקנה, קראי לה. דבוישֶה!”

התינוק הגביר קולו בפעיה תובענית, קצרת־רוח.

“מזל טוב, מזל טוב!” נכנסה הזקנה. “בן זכר!” קראה בשעה שנטלה אותו מידי לאה “נו באמת מזל טוב. הניך נסע להביא את אדון ברמן. איזה בחור גדול ונחמד!”

היולדת משכה עצמהּ לאחור ופס של דם נמשך אחריה על־פני המיטה, יחד עם השרר הנמתח. בעצימת עיניִם צנחה לאחוריה.

לאה ירדה מן המיטה, הלכה אל פני אמהּ. שמעה נקישת מספריִם, קרבה עוד אל אמהּ, שטופת זיעה, דומעת, מרוחה בדם. שמעה שכשוך מים והתינוק פועה לו ומפסיק, שותק ושוב פועה.

“נגבי לי את הפנים,” לחשה אמהּ. כפות־ידיה היו מונחות ברפיון על לוח־לבּהּ, מגירות בלאט את דמן מתוך פצעי־נשיכה עמוקים.

ד    🔗

שרה ברמן לא ירדה ממיטתהּ בעת שהוכנס בנהּ בבריתו של אברהם אבינו. עד כדי כך חולה, הסבירה לאה לדודים תאבי שמחה. המשפחה נפלה על הבית כמו מצלתיִם ושרה אטמה את אָזניה. גם אמהּ באה ורחשה סביבהּ, אך היולדת שכבה רוב היום בעצימת עיניִם ובתינוק טיפלה רק לאה. האב לא העז להיכָּנס, אבל גיבור היה בחליצת פקקים. דיבור חדש נשתגר אצלו משהיה בא ומתיַצב מול נכבדי האורחים: “נו, עכשיו…” שהרי מכאן ולהבא ירד סדר על העולם ויש תכלית וכדאי לעמול ולטרוח.

רוב מהומה היה גם בשֵמוֹת. התחילו במשה ויוסף, אבות האב והאם, וכשהיתה מין בהלה לבריאות התינוק עוד בשבוע הראשון לאחר הברית הוסיפו לו ירחמיאל, והאם בינהּ לבינו, לא שומעת ולא רואה, צייצה אליו בהֶרשל והֶרשלֶה שלי, ואיש לא ידע מה הטעם. רק אמהּ כאילו ניחשה משהו, והיא היתה אחרונת אורחי השמחה, כמו שובל של רטינה נמשכת. דווקא הרשל? להכעיס? – ונסעה הביתה.

לאִיטהּ החלימה האֵם ולעת האביב עדיין חששה לצאת מפתח הבית, והטיפול בגרישה היה כולו בידי לאה. הרשל יהיה עד מהרה לגרישה, בפי אחיותיו תחילה, והוא עתיד לומר: “אמא שלי – היא לאה. אמא היא הסבתא.” שרה שקעה בזִיקנה מוקדמת. “אני לא אלד עוד,” אמרה בינה לבין לאה ופתאום התלקח הכּוֹל, חזרה השעה ההיא, כשהיו ברכי האם פשׂוקות לעומתהּ. הֶרשלה היה מרוח כולו בצוֹאתוֹ והאם ממיטתהּ התבוננה בלאה המנקה אותו בסבלנות. היתה משרתת, היו שתי משרתות, אחת במטבח ואחת אצל האם החולנית, לאחר זמן היתה אפילו מינקת, אבל את הטיפול בקטן לא הוציאה לאה מידהּ, ויש שהיה מחפש ודוחק בראשו בין שדיה. “אני לא אלד עוד,” אמרה אמהּ, “וכשאני רואה איך אַת מטפלת בתינוק…” שרה ברמן לא היתה צריכה להשלים את המשפט כדי שבתּהּ הבכירה תבין. מאז ליל הלידה לא היה דרוש לה ללאה אלא הגירוי הקל ביותר ותמונת הגוף המגיח מתוך הפתח הנקרע בהכנעה ובעינוי תשוב ותעמוד לנגדהּ. וירה היתה לבת עשר – יפתה, בגרה, ניצני שדיה הסתמנו, והיא ללא בושה חולקת שמחתהּ ומודדת חוָיותיה עם אחיותיה הגדולות. חכי, חכי, הוגה לאה, עד שיפתח מקור הדמים. אידה נשארת בעיר אחרי שעות הגימנסיה, פעם ופעמים מחזיר אותה שפירא בכרכרתו הפרטית. בלאה מתעוררת תשוקה להימָדד עם אחותהּ או עם כל אשה – להימָדד גוף מול גוף. גם במשרתות היא שולחת פתאום מבטים קופאים, עד שהיא ננערת ומסמיקה ועם עצמהּ, על משכבהּ בלילות, בא גל ומכסה אותה, משתטח ומכסה, נפרש ומכסה. היא בהפתעה, היא כאילו בפחד – והיא בתשוקת־דעת. כך כל אשה? אמהּ היא אשה גדולה, בריאה. אבל הגרוגרת המצומקה הזאת, אשת הניך – איך לא מתה, איך לא נבקעה לשנַיִם בשעת הלידה, ולידוֹת רבות היו לה. כאן מרפרף וחוֹלף בפעימת בושה הרהור על הניך. צדיק ממש, חכם ממש, איש לבטוח בו – וזה? איך תוכל היא עצמהּ, בבוא היום? ראש התינוק עצמו, יותר מאגרוף – איך מתרחבת לו הדרך עד הפתח? הרי העצמות, הנה היא נוגעת בעצמות מזה ומזה, הרי העצמות לבדן פוקקות את המבוא. היא מניחה כפות־ידיה על מתניה, מחליקה אל הירכים, אל מתאר האגן. אגב כך נוגעות זרועותיה ברכוּת אל שדיה ונרתעות. אחר־כך היא מודדת את רוחב בטנהּ, בין ירך לירך. מגע השיער מקפיא אותה שוב. בדממת הלילה, תחת שׂמיכתהּ, ערה ובודדה, קודחת לאה בבושה, בתשוקת חטא – וידיה ניגשות אל פתח החיים.

השלג נמס והלך בחצר־העצים הגדולה. לאה הלבישה את הקטן עטיפה על־גבי עטיפה והוציאה אותו, חבוק בזרועותיה, ביום שמש אביבי. מתחת למתאר השלג הרך נחשפו קוי־הקורות הישרים. השלג נמס וטיפטף ואדמת החצר היתה לעיסה שחורה. פועלים משכו קורות עץ שמוך השלג עוד מונח עליהן ואחר־כך בוססו לאִטם אל עבר מגררות־המשא הגדולות, הנמוכות. סוסים בלגיים כבדים העלו אֵדים, כאילו הם מתבשלים. אביה וגילמן עמדו ורבו, שניהם בפרווֹת, בזקן מול זקן – ולבסוף נעקרו איש לעברו.

אצל בקתתו של קארל נחשׂפה ערימת עצי האשוח. הענפים היו שחורים וקירחים, רוב מחטיהם נמרטו עם סחיפת השלג הנמס. ופתאום ראתה לאה כי דלת הבקתה פתוחה. היא אימצה את הקטן אל גופהּ, במין תגובת־בהלה, ולא העזה להתקרב, גם לא להפנות את גבּהּ. היא פסעה בקשת רחבה, מחזירה מבט מעבר לכתפהּ. פעם אחת נדמָה לה שהדלת נעה. היא מיהרה הביתה. כאשר יצאה שנית, לבדהּ, היתה דלת הבקתה סגורה, במבט מרחוק.

כל יום פחת הלובן. שרה ברמן התחילה לנוע בבית, וביום שהרגישה שהיא יכולה לעלות במדרגות אל הקומה השניה ציוותה להעביר את מיטתהּ ואת עריסת התינוק למעלה, שינתה את כל סדרי הבית בלי לשאול פי איש. אידה עוברת לחדרהּ של לאה, וירה תישן עם אמהּ במיטתהּ. מיטתהּ של וירה יורדת למטה, שם יישן האדון אם מוצא חן בעיניו ואם לאו.

היה ריב גדול אך קצר בין האיש לאשתו. הבנות שמעו קרעי משפטים “אפשר מישהו רוצה גט?.. אל הרב נלך, אל הרבי…פירוש כלומר אשה מורדת…” דבר לא הועיל לו לר' גדליה. “אני לא אלד עוד,” שמועה ברורה ונחרצת.

הימים התארכו, פנאי למריבות ולעסקי משפחה לא היה, כי החצר נתמלאה שוב פועלים ומשק קורות העץ עלה שוב מן הנהר. המנסרה צפרה וטירטרה ושומר חדש הובא אל החצר, גם הוא קארל. שני כלבים היו עמו, לא אשה. הוא הוציא מן הבקתה את כל סמרטוטי קודמיו והטיל אותם על־בי ערימת ענפי האשוח המתים. לאה התיַמרה לטייל עם גרישא בחצר, קרבה, סקרה את הערימה. היו שם סמרטוטי אישה, אבל את קארל החדש מקרוב עוד לא ראתה. אחרי פורים הובאה תופרת להכין בגדי־חג חדשים לכבוד הפסח. הכּוֹל שָׁמנו כאן. שרה היניקה את בנהּ בחֳדשיו הראשונים, פיטמה עצמה למענו. ר' גדליה רחב וכמדומה אף גָבַהּ. הבנות פשוט צמחו. הניך הביא בכרכרתו את התופרת – הגרמניה הגוֹיה – את ה“זינגר” שלה ואת העוזרת היהודיה הקטנה. התופרת הוסעה יום־יום הביתה, אך פרוּמה’לה – בת חמש־עשרה אמרה, בת עשר נראתה – ישנה על הדרגש במטבח, ליד מכונת־התפירה, אחרונה לשכב, ראשונה לקום. במכונת־התפירה לא נתנה לה הגוֹיה לגעת, קודש זה היה שמור להּ לבדהּ, אבל את כל תפירות־היד העדינות, ההכלבות, הכפתורים, העיטורים – הטילה עליה. פרומה’לה לא נשאה עיניה מעל מלאכתהּ, לא התלוננה, לא זימזמה שיר, גם לא השיבה הרבה על שאלות לאה, גם לא כשנשארה עמהּ לבדהּ בחדר. לאה הוסיפה לה מזון. אך זו לא שמחה בו במיוחד. היתה משיירת, מן ההרבה ומן המעט. לאחר הערה קלה ביום השני פרץ ריב ראשון למחרת. לאה דרשה שפרומה תאכל עמם אצל שולחנם. התופרת הגברת שטאובר לא אכלה כל היום. לדבריה – והיא היתה דווקא פטפטנית גדולה – אוכלים אצלם רק פעמיִם ביום, בבוקר ובערב, ופעמיִם ביום היא מכינה לבעלהּ. ואשר לעוזרת – הגברת שטאובר לא הסכימה שזו תאכל על שולחן בעלי־הבית. זה יהרוס את המשמעת ואת סדרי־העבודה ולא נשמע כדבר הזה. לאה חדלה, אפוא, לאכול עם בני־הבית. פרומה’לה לא נתנה דעתהּ על כך שפעם או פעמיִם התיַשבה לאה בצד ונגסה בפרוסתהּ.

ביום חמישי בערב נדמה היה שהנערה מבקשת לומר משהו, אך רק למחרת בבוקר, עוד בטרם תגיע גבִרתהּ, אחזה פרומה בלאה להגיד בראשונה דבר על עצמהּ. היא ביקשה שיתירו לה להישָׁאר לשַבָּת. ובין תמיהה של לאה והשתוממות רגוזה של בעלת־הבית מילמלה פרומה את סיפורהּ. משפחתהּ בעיירה הרחק מכאן. בעיר היא אצל דודתהּ, ואפילו כדרגש הזה אין לה, ואין צלחת ואין מה לתת בצלחת אילו היתה. הם ישמחו אם לא תבוא בשבּת ואפילו אין צורך להודיע. ר' גדליה, כדי לתת את הסכמתו, התעקש: כשיוליך הניך לעת הצהריִם את הגברת שטאוּבר העירה – יסור לבית קרוביה של פרומה ויודיעם שהנערה נשארת לשבּת אצל הברמנים. לרגע שקעה לאה בהמיית תודה חשאית. הרי ידעה שבאמת אביה ואמהּ צדיקים בלבבם. כמעט החמיצה מה נאמר כאן מיד: ובית קרוביה של פרומה’לה היכן? שטאובר ידעה. היא תוֹרה לאדון העגלון, הרי לא הרחק מביתהּ שלהּ, ברחוב השער השבדי הישן. ולב לאה נפוג. זה היה רחובו של רשקס, הכתובת להתקשר, כפי שנהגתה בעל־פה, בלא קול, מאות פעמים, מאז ליל חנוכה ההוא. למחרת לקחה לאה את גרישה על זרועותיה והלכה לטייל אל הנהר וגררה את פרומה עמהּ. רחוב השער השבדי הישן נקרא על שם השער השבדי הישן, כן, מעברהּ האחר של העיר העתיקה. והיא מכירה את חיים רשקס, מי ברחוב לא מכיר את חיימקה המשוגע. המשוגע? צווחה לאה, והקטנה נבהלה ונשתתקה. ובכל־זאת? למה ומדוע לוקחים וקוראים לבן־אדם משוגע? לאה ניסתה שעה ארוכה עד שהתחילה פרומה’לה שוב למלמל. ככה קוראים לו ברחוב, שמבקש תמיד ריב עם השוטרים, שעושה צעקות בבית־הכנסת בשבת, שסוציאליסט אומרים, שהולך בין הפועלים ומסית אותם נגד בעלי־הבתים, שאפילו אִתּהּ דיבר פעם. היא לא זכרה אם ראתה חבר שלו ואולי כן ראתה מישהו פעם ברחוב הולך עמו, אבל זה כבר שבוע שהוא איננו, לבית־החולים לקחו אותו. נחתכה לוֹ היד, ככה אומרים, בעבודה, בכריכיה.

כמו התפוצץ ברק בתוכהּ ונאחז בהּ. מוארת בפנים ידעה לאה מה היא עושה. פרומה נשארה מאחור עד שהתאוששה להדביק אותהּ. לאה החזירה את הרשל לאמהּ, הֵשִׁיבָה לה אחת: “הולכת העירה,” לא קלטה צווחתהּ: “בשבת?” לקחה את ארנקהּ ואת מעילהּ ויצאה לדרך, ברגל. השבת נחצתה מפניה, פשוט נמסה, גם כשחלפה על־פני צריף בית־הכנסת וכמה יהודים בטליתותיהם מתבוננים בעד החלון. אל הפרבר הגיעה קודחת, לחה בזיעתהּ, והיה שם טראם־הסוסים בתחנתו. השער השבדי הישן, היא שיערה אותו, ודאוּת לא היתה, והיא דיברה אל אנשים ושאלה – ונסיעה סקרנית כזאת לא היתה לה מעולם. והנה הוא, מעליו קומתים וחלונות וגג רעפים יפה, והוא מוליך סִמטה אל סִמטה. אחר־כך היתה צריכה ללכת הרבה, כמו קונה את המקומות, לוקחת אותם לעצמהּ ורושמת. הרחוב, העיר – יש חיימקה המשוגע, תהיה ליזה המשוגעת. לבסוף היתה כניסה לחצר אחורית, מדרגות יורדות למרתף, סנדלר גוֹי וריח עורות מאובקים, מורה בסכינו אל אחורי גבו – ועומדת ברטה בשלַת־נפש, מהפכת באיזה תבשיל, לא מופתעת: “חיים אמר שאַת משלנו.” ידהּ האחרת החזיקה סיגריה ולחיצת־יד לא באה בחשבון.

האיש הסב במיטת־ברזל, כרים תחובים בינו לבין הקיר, פניו לבנות, ידו הימנית חבושה אך שלמה. לאה היתה מה שהם ראו בה. היא ידעה מה הם רואים והיא רצתה בזה, היא מילאה תפקיד. כן, כך הם ראו: לבושה היטב, נערה מבית נכבד, בריאה ותקיפה, מכירה ברצונהּ ושואלת על כל שאינהּ מכירה עדיין. רושמת בדעתהּ וזוכרת. למשל וקודם־כּוֹל: מה קרה לחיים רשקס?

“הגיליוֹטינה!” הוא צחק. לא, זה לא קרה בפריס, זה קרה באגף חיתוך הנייר בכריכיַת שילדקראוּט ובנו. היא לא היתה מחוזקת היטב, הגיליוטינה, וכשהריחה פתאום בשר יהודי התנפלה לבלוע. משהרים את ידו, צנח שרווּלו למטה וזרועו נחשפה, כחושה ומגוּידת, מין מקל עטוף בסמרטוט. שפמו הגדול שלא במידה תפס כמחצית פניו, צנח עד מתחת לסנטרו, ועל השפם כפוף אף ועל האף רכונות מזה ומזה גבוה עיניִם עבותות, והראש גלוח עד קרחה וכתמי יוֹד סגולים עליו. כינים? שחין?

“מספיק להתפנק. יש לנו אורחת נכבדה. הוּגוֹ ביקש שאתן לך ספר. איפה הספר לכל השדים? הוא מזכיר אותך כמעט בכל מכתב.”

הוא ירד מעל המיטה, מחזיק במכנסיו בידו האחת. החדר היה רחוש בלכלוך אבל ברטה היתה לבושה ומהודקת מפני סביבתהּ. על רגליה נעלי שׂרוכים גבוהות, יקרות. לאה חשה בקצות אצבעותיה: פתיחת החלונות, כמה דליי מים על הרצפה, נפט למיטה – היו סימני פשפשים ברורים – וכביסה טובה־טובה לסחבותיה, אם לא שריפה אחת יפה. אבל רשקס חלף על־פניה, התעכב פתאום בפקיחת עינים, כמו רק עתה באה עליו ההפתעה, וריחו עמו שקע שוב במיטה, ספר בחיקו. ברטה הרימה את מנורת־הנפט עד אל פניה – יפה איזה יופי שטני – והציתה סיגריה חדשה. “הם נוסעים אל הוגו, לברלין,” אמר חיים. ברטה נטלה את מכסה הסיר, הציצה פנימה, העוותה פניה ושבה וכיסתה אותו. לא, אין היא מכירה את הוגו בּרדסקי. הוא בשבילם רק כתובת קישור. תחנה.

“אַת קוראת רוסית?” נזכר חיים לשאול.

“אקרא,” אמרה לאה, מרגישה ספר בין סחבות, בחיק, בריח כלשהו. וזה, כן, זה, זה לקחת.

“נו, לֵא’קֶלֶה,” התמתקה פתאום ברטה, אבל ההתגרות המרושעת היתה, “אולי אַת בורחת יחד אתנו?”

“אתם דֶזֶרטירים, אַת והסטודנט שלך ירום הודו, דזרטירים אתם!” צעק רשקס. “לברוח לברוח,” ניגשה אליו ברטה, כף הבישול בידה למדקרה, “מהארץ הזאת. מהחיים האלה. מהעם הזה שלכם ומהגויים הארורים גם יחד. אני אצא מהארץ הזאת פעם אחת – ושוב לא אחזור. לא תראו אותי עוד בגיהנום הארור הזה.”

חיים הזדקף לעומתה ובתנועת־יד ניסה לסלק את הכף מנגד פניו – והתנועה היתה נחפזת מדי ופניו התעוותו בכאב. “לעזאזל אתם! אַל תאזיני לה, ליזה! אסור לברוח.”

לאה נכנסה בין ברטה לבינו, התכופפה ותחבה ידיה אל מתחת לגופו וראתה את עיניו נקרעות בתדהמה בעת שגופו הקל נשמע לה. השעין ראשו בחבטה אל הקיר מאחוריו. “מה יש?” הנעימה ברטה מן הצד כמי שמרחם על תינוק שנעלב. “לא רוצים לשמוע? אסור להגיד פעם אחת את האמת? בעוד חמשים שנה, שמונים, מאה – יחיו פה בני־תרבות? זה אפשר בבית־הסוהר הענקי החשוך הזה ששמו רוסיה? מה יש לנו לחפש פה – בין אם אבא שלנו הוא רב קטן ונבער־מדעת באיזו עיירה נידחת ובין שהוא אבינו הגדול, הצאר של כל הרוסים? בִּצה, בִּצה מכל עבר, רשעוּת וטמטום. אזרח רשקס – ממה, למשל, תחיה עכשיו? הרי לבהמה ולכלב הם דואגים יותר, הרי הגוי שלך זרק אותך מהעבודה כי הוא לא צריך פועל בלי אצבעות והיהודי שלך עומד לזרוק אותך מהחור הזה, כי הוא לא צריך דיירים שלא משלמים. היהודי הטוב, החסיד שלך, שיושב כל היום ולומד בבית־המדרש.”

רשקס, על דאגתהּ של לאה היה דאוג. “עוד לא זורקים אותי… לא כל־כך מהר… לא כל־כך בקלוּת… מרשקס המשוגע מפחדים קצת… ולרשקס המשוגע יש גם שנַיִם־שלושה חברים…”

מה היא מבשלת שם, חשבה לאה. האם תימָצא חנות בסביבה היהודית הזאת להביא לו משהו? וברטה, בצוָחה של מוצאת שלל: “כן! חברים! גם הבּוּנד שלך שוֶה הרבה. איך זה לא השכיבו את הגוי השמן הזה תחת הסכין – שישלם לך פיצויים? דיברתם, דיברתם הרבה. לילות שלמים, עד שהראש התפקע. אבל לעשות משהו?”

“אין להשתמש במאבק המהפכני כדי לפתור בעיות אישיות,” דיקלם רשקס, והוא עצמו ידע שזה מצחיק וצחק עם ברטה יחדיו. לאה התקרבה אל הסיר, כמעט דחפה את ברטה, וזו – באותה מתיקות עוקצנית: “הו, הו! מה בוער?” – היתה קטנה מִלאה, אבל משהו בה, שוצף ומחוצף, מילא את החסר. העינים השחורות היפות, החריפות. ובכל־זאת הניחה ללאה שתִיקח מידהּ את כף־הבישול. היה כרוב במים מבעבעים ותפוחי־אדמה אחדים. “אני הולכת לקנות משהו,” אמרה לאה.

“אני אלך,” קפצה ברטה, “ראיתי בדרך הנה חזיר מעושן שמילא לי את הפה בריר… ממש נזל לִי…”

נקישותיו של פטיש הסנדלר נותרו אחר צעדיה, כמו איזו דוגמא טובה למתינוּת. רשקס חייך בעיניו ודיבר עצוב: “נכדתו של הרב מליאדי, נכדתו של צדיק. לא תאמיני. היא אמרה לי, באחד הויכוחים. אם להישָאר ברוסיה – אז להתנצר. חכּי, אַל תלכי.”

הוא לא הבין נכונה את נטילת הארנק. נרגע, חייך, כשהושיטה לו את מכתבו של הוגו. “מה זה?”

הוא הבחין בהתרגשותהּ, הוא הביט במכתב הקצר, בעלמה העומדת עליו, שהה בין מבט למבט, הוא היה עמהּ בחשיבותו של הרגע, בידיעה כי לכך באה.

“כן. טיפוסי להוגו. ממזר. הוא משוגע לניטשֶה. זה כבר הרבה זמן אצלך, מה? הוא הודיע לי שעלמה אחת, מקרובותיו של מישקה שליטין, תתקשר אתי. אני כבר מחכה לך כמה חֳדשים. זה בטח מתוך זרטוּסטרא. אינך מבינה על מה אני מדבר כמו שאינך מבינה מה הוא מדבר. טיפוסי לו לממזר. אני לא הייתי אומר להיות גשר. אני הייתי אומר לעבור את הגשר…”

מכל הדברים הלא־מובנים היה דבר אחד נחוץ:

“לעבור – לאן?”

“קודם־כּוֹל לקרוא ספרים. קודם־כוֹל ללמוד.”

יותר מזה לא רצה לפרש. מה עושה הוגו בברלין? – “לומד” – וחטט והעלה מתוך מיטתו את הספר. “לומד מה?” – והבליעה את הספר בתוך ארנקהּ בלִי להציץ בו, שלא להיחשד בהיסוס קל־שבקלים. רשקס שאל יותר משהשיב, והנה הוא חוקר אותה על בית הוריה. “הוא נמצא שם לשנה – שנתיִם – חמש?” האם יש להם בית גדול, היש לה חדר, פינה משלהּ? בקיצור, האם תוּכל בשעת הצורך להחזיק אצלה קצת חומר? רשקס לא הסתיר הנאתו מן המאבק הזה, מהתאמצוּתהּ של העלמה לשמור על זכויותיה, על שוויוֹנהּ. על שאלותיו הטיחה משלה: איך הוגו מזכיר אותה בכל מכתב, הרי כך אמר, לא כך? והאם אפשר לקבל את כתָבתּוֹ, ואם דרוש לו – הרי הכתובות שלה, כבר הכינה, על פיסת־נייר, למקרה הצורך או למקרה הרצון.

“הוא כתב לי שיש לך אופי חזק ואני רואה שהוא צדק. אַת תעברי את הגשר.” ואחרי שתיקה קצרה, הוסיף: “בלי לעשן. בלי לאכול חזיר.”

ר' גדליה גמר לעשות את ה“הבדלה” בשעה שנכנסה לאה הביתה והבנות שוררו עמו “שבוע טוב” והרשל היה על זרועות אמו, עיניו נוצצות מול הנר. לאה עלתה לחדרה והוציאה את הספר, שכבה על המיטה בבגדיה, פתחה, רוסית: ההיסטוריה של הצי… של הציבי…ליזציה. ובכן, “ההיסטוריה של הציביליזציה” מאת פרדיננד בוקל. מה זה ציביליזציה בדיוק? בדף הבא התחיל הספר לרעוד בידהּ. חלשוּת ציעפה את עיניה עד שקראה, יידיש תודה לאל, בדיו שחורה: ללֵאה’קה. בשביל לקרוא. בשביל לתת למחשבה טובה. וקצת גם בשביל לזכור את. הוגו.

טיפשה, טיפשה. בהמה שכמותך, תינוקת פתיה. ארבע חֳדשים לתת לזה לחכות. היא היתה מוצפת אושר וגועל מפני עצמה, זיעה של בהלה ובוּשה והתמכרות. זה היה רק באגדות – ספר, הקדשה, זכרי אותי. שם גבר. בפעם הראשונה, אליה, עם שמהּ כתוב כה פשוט, כה נוגע. מה פתאום לאה’קה, איפה שמע לאה’קה. כי הוא המציא. זה שלו, כך הוא קורא לה. בלבּוֹ. לא היה. מעולם. כה נפלא. לא היה מעולם. שתכעס כך על עצמה. הוא כתב לו שיש לה אופי חזק. אופי חזק, רבון־העולמים – ככה? לא לחכות לברטה עד שתחזור? אפשר היה למסור עמה שתי שורות של תודה על פתקה, ואז היה כל־כך הרבה יותר קל להתחיל את המכתב הראשון. אבל יש כאן בארנק פיסת־נייר ועליה הכתובת בברלין והיא תכתוב. רק שאיש כאן לא יֵדע, לא על הספר, לא על המכתבים, לא על שום דבר. ולא על הפגישה עם ברטה, כמובן. רשקס הספיק לספר לה, ממש לפני שמיהרה ללכת – כדי שלא להיתקע בעיר לאחר חשיכה, והיא ללא רשיון־שהות – לאחר שאמר כי לה בכל־אופן אין לחשוש, הרי היא נראית כגויה גמורה בשׂער הזהב העשיר שלה ובבגדיה הטובים, ולעומת זאת ברטה, ברטה היא בדיוק הז’ידובקה השחרחורת היפה שהם אוהבים כל־כך להטריד, להספיק לספר איך היא וולדימיר, הסטודנט שלה, בורחים ממקום למקום איך הוריו אינם מתירים לו להלין אותהּ אצלם, והוא מתרוצץ כל יום לחפש לה מחבוא חדש. השודדים כולם עשו יד אחת, הבולשת של הצאר עם הבולשת של החסידים, נו בודאי, הרבי מליאדי יש לו מהלכים אצל השׂררה. הללו מעוניינים עכשיו בחיזוק השפעתם של הרבנים והצדיקים, מזמן כבר התחרטו על ההשכלה שניסו לכפות על צעירי ישראל. היום הם יודעים שבחור־ישיבה לא יזרוק פצצה וכלה נאה וחסודה שמתחילה ללדת בגיל ארבע־עשרה לא תעביר כרוזים מתחת לסינָרהּ. אבל לברוח אסור. בכל־זאת ועל אף הכּוֹל אסור לערוק ולנטוש את המערכה ויש אור בקצה המנהרה.

הרשל בכה למטה ולאה שמעה את הבכי הולך וקרב, הולך ועולה במדרגות. כבר היתה רגועה ממילא, הספר והארנק מתחת הכר והנה נדחפה הדלת ואידה נכנסה, צלחת וספל בידיה. לאה קמה וישבה על המיטה, ניערה את שערהּ. בעד הדלת ראתה את התינוק הצורח נכנס על זרועות אמו אל החדר האחר. מיד הופיעה גם וירה, רגושה ומפטפטת. “אמא רותחת, היא לא תדבר אִתך!” אידה הניחה את הכלים על הכסא שאצל המיטה, רצינית וחשאית: “תגידי משהו. לא חשוב. אנחנו נעזור לך. אבל אבא ואמא, ודווקא יותר אמא. היא התהלכה משוגעת כל היום. תספרי מה שאַת רוצה. רק תגידי מה – ונעזור לך. נכון וירצ’קה?”

“רק שתגיד.”

“את האמת ורק את האמת,” קמה לאה והלכה אל צעקותיו של הקטן, שגברו מאוד. היא נכנסה אל חדר אמהּ ונטלה את הקטן מעריסתו והוא השתתק מיד. אמהּ עמדה אצל החלון, גבּהּ אל החדר.

“איפה היית?”

“בעיר.”

“נסעת העירה?”

“נסעתי.”

“היה איזה פיקוח־נפש?”

“ביקור־חולים”.

“מי חולה?”

“ידיד שלי. נפצע בעבודה.”

“ידיד שלך!” אמהּ פנתה אליה, נטולת־מלים, חיוֶרת. היא לקחה את התינוק מידיה והשכיבה אותו בעריסתו.

“לא היה אפשר לחכות למחר?” התינוק חידש בכייתו, אך לאה לא זזה עכשיו.

“למה לחכות למחר?”

אה קרבה אליה: “כי היום שבת.”

“יש דברים יותר חשובים.”

“מה?”

“אני בן־אדם עצמאי, אמא, ואני מחליטה…”

סטירת לחי קטעה את דבריה. היא לא תעבור שום גשר. היא תחצה בנהר. עד צואר.

 

חלק שני 1905: מהפכה    🔗

א    🔗

לזה קורא מירקין מישוּש. מוּתר לך להמריא בדמיונותיך עד קצה כל העולמות, אבל היד, היד תמיד על הדופק. ההמון, אומר מירקין, מאמין רק במה שניתן למשש, ואת ההמון עצמו אין להבין אלא במישוש. בתוכו ובפנימו, לרבות ריח הניחוח העולה ממנו, בבקשה. ולא לחדול, באותה שעה, מלשׂאת מבּטך אל המרחקים. זו זכות המנהיג – להיזָקק לחוש הנפלא ביותר, לראִיה – שככל שהיא נשלחת הרחק יותר היא מקיפה דברים גדולים יותר. אבל היד – על הדופק. הרגליִם – בקרקע המציאות. ולזה קורא מיריקן מישוש – לעמוד כך באמצע הרציף של תחנת־הרכבת של דוינסק, על גופך כרוזים אסורים ביידיש וברוסית – וסביבך השטפון הזה, המוסיף ובוקע מתוך הרכבת שהגיעה מוִיטֶבּסק ומסמוֹלֶנסק. ולא לזוז ולא לפנות מקום ולא להתרחק, אלא לתת להם לזרוֹם סביבך כמו מים סביב סלע בנהר. הנה הם אחיך. הנה אתה ניצב בתוך ההגירה היהודית הגדולה, וההגירה היהודית הגדולה אינה חשה כלל באדון ארנוֹלד הֶרץ לוסטרמן, הידוע לחבריו כהוגו ברוֹדסקי. עומד האדון במעילו ובכובע הפרוָה שלו, עומד בערדליו ותיק־מסע צנוע בידו – וההגירה היהודית הגדולה זורמת מימינו ומשמאלו, משלחת קריאות, רוקקת, בוכה, מקללת, כאילו הוא, ובכן לא סלע בנהר, כי איזה נהר ואיפה נהר ומה להם ולנהר, אלא עוד עמוד אחד מן העמודים התומכים את גג העץ שמעל לרציף. או סתם עוד גוֹי מפריע אחד. מלב תחום־המושב הגיעו, מעיירות רוסיה הלבנה, והרכבת מקיאה אותם כמו שמטחנת־בשר מקיאה מתוכה את הקציץ. אבל ברור היה דבר אחד: הם לא התביישו בעצמם. הוגו התבייש. כל חבריו, סופריו, מוריו, תנועתו, כל עולמו היה בנוי על הבושה מפני הקיום הזה והרחישה הזאת, הכנימתית כמעט לעזאזל, כן, יד על הדופק, אבל הם עצמם לא ידעו בושה. בקפּוֹטוֹת שלהם, בטליתות הקטנים של תינוקותיהם גלוּחי הראש התלויים להם על צואר ועל שדיִם, משונים, מצחינים, קולניים – הם בתנועה ללא בושה, הם בבריחה מתמדת, בנדודים, בחיפוש אחר מקום טוב יותר, שאפשר יהיה להמשיך בו בלי להתבייש.

גם בחלומותיהם הרעים ביותר לא ינחשו כי האיש הזר הזה והמוזר, שרק בהצצה טובה ממש ייוָדע כי יהודי הוא, אבל למראית־עין אינו אלא רופא או פקיד רוסי מן הרגילים, לא ינחשוּ, כי כאן עומד וניצב דומם – המנהיג שלהם. דחפו נא, דחפו, השתוממו נא, השתוממו, על האיש כל מעייניו בכם, בטובתכם, בגורלכם. האיש שהקדיש את חייו לפתרון בעיותיכם, האיש שכבר ישב למענכם בבית־כלא, ועלול לשוב ולהיאסר כל רגע ולהישלח לארץ־גזירה או היישר אל עמוד־התליה. ולא על דיבורים בלבד, אלא על מעשים. מישהו מכם ראה כבר צורת אקדח מימיו? הרי ספק אם קרא מישהו את מה שהואיל כבודו לכתוב, נשמעה לו תשובתו של הפנימי ההוא, מחליף־הזהויות הזריז, וכבר הוא שוב מן הצד כלפי הזרם: כמה קורבנות פוֹגרוֹמים יש ביניהם? קבּים אלה, למשל, הם מתנת־שמים או מתנת ידיִם? מיריקין, אילו היה כאן, המששן הגדול, היה עוצר מישהו מהם, הנה למשל את היהודי הזה, הנראה קצת מתון מאחיו, קצת פחות מטופל בצרות ובצרורות, היה מעכב אותו ושואל מנַיִן ולאן ומה־נשמע־שהוא במקומותיכם. והנה היהודי באמת נעצר ממש בסמוך, כתוהה על המשך דרכו, אבל לא. הוגו יש בו רתיעה מפני מגע מזדמן. המון כן, אבל לא מנהגיו. אותו מעניינים הנבחרים המוליכים את ההמון, הצועדים הרחק לפניו, חלוצים בראש המחנה, הבודדים למען יירָאוּ. אילו אפשר היה, חשב פעם, אילו אפשר היה לקחת את כל היהודים המתאבדים, את כל הצעירים השולחים יד בנפשם מדי שנה, ולהקים מהם בריגדת־העשויים־לבלי־חת, בריגדת־העולים־לקרבן. המחשבה חוזרת, חוזרת כל פעם שמתבוננים ימינה ומתבוננים שמאלה ואין מושיע. “פּוּרָה דרכתי לבדי ומעַמִי אין איש אתי. לא מעמים, מעֵמִי אין איש אתי…” דרש אל לשון ישעיהו הנביא, ומירקין התפעל. בקיאותו של הוגו בעברית, ביידיש, ברוסית היתה בעיניו אחת מסגולותיו החשובות ביותר לעבודת התנועה. את יתר סגולותיו עוד רצה לבחון. ועל־כן יש עכשיו בעיה אחרת: מכאן לריגה עליו לעלות אל הרכבת הזאת. היא יוצאת – כך אמרוּ לו בלשכת מנהל־התחנה – בעוד חצי שעה, וזה הוא אמנם איחור, אבל איחור־שבחסד בימים אלה. בשנה האחרונה משתבשת הארץ הגדולה בכל פינה מפינות חייה. והדילמה זו היא: לקנות כרטיס זול למחלקה השלישית, או יקר יותר לשניה או יקר מאד לראשונה – והכּוֹל תלוי במה שאין לשום אדם שום אפשרות לנחש מראש – מי ומי יקבל את פניך בתחנת ריגה ואיזה מין רושם ראוי ורצוי לך לעשות על מי שיבוא אם יבוא – ושאלה לא פחות מציקה: אם תתעכב הרכבת בדרך, או יעכבוה בכוח, או יעבירו רק קרון או שניִם – איזו מחלקה תזכה ביחס טוב יותר מצד – מצד מי, לעזאזל, שהרי המעכבים והמחליטים מי יעוכב ומי לא יעוכב יכולים להיות שובתים שיצאו מגדרם, פועלי־רכבת מתפרעים – או להיפך, שלוחי השלטון, ז’נדרמים או חיילים, המבקשים למנוע כניסת אורחים לא רצויים, או להחרים לצָרכיהם קרון או עשרה קרונות, להסיע חיילים או סוסים…

“דחַף אותם, לעזאזל, פלס לך דרך,” ועם נחיתת היד על כתפו אפף את הוגו ניחוח מעורב של ווֹדקה ומי־קוֹלוֹניה וטבק. היד היתה כה כבדה, החיבוק הדוחף קדימה היה כה החלטי, עד כי לא ניתן לו להוגו לפנות ולראות מי הדובר. האיש אומנם היה עליז מאוד, אם לא שיכור, אבל הוגו לא היה מסוגל להניע רגל, כי די היה בהצצה אל קצה השרווּל שחיכך את לִסתּוֹ: קצין בצבאו של הקיסר ירום הודו. ובכן, זה מה שאמרו פחד משתק. הכרוזים בבטנת המעיל היו הֶדפסים חדשים של הפּרוֹקלמציה הדוינסקאית, קריאה ליהודים לקום ולהגן על עצמם בכוח ובנשק. הוא פשוט נתפס. זה פשוט הסוף.

“כל תזנוני ערוַת אמך, סטיווֹפּקה – עשה לנו דרך! אינך רואה כיצד תקועים כאן שני נוצרים מהוגנים בתוך זרם של צואה יהודית?”

הקצין ניסה לבעוט ותוך כדי כשלונו השעין את מלוא משקלו על הוגו, בחיבוק שתי זרועות. סטיוֹפקה, שָׁרת־קצינים במדיו, נושא שתי מזוָדות, הגיח מאצל כתפו השמאלית של אדוניו והתחיל דוחף קדימה. ובכן, אליו היתה מופנית הקריאה מלכתחילה. היהודים לא התרשמו ממנו והוסיפו לבוא. המזוָדות שמזה ומזה מנעו מן המטומטם העלוב כל אפשרות לזוז. ממש נתבקש שיקום אדם ויעשה. הוגו חש שוב את רגליו ואז התחיל השכל לפעול. הוא משך מזוָדה אחת מידו של השרת והגביהָהּ מעל לראשו. ממילא נחלץ מחיבוקו של הקצין וסוף־סוף פנה אליו. המראה הרגיע אותו סופית, הרנין אותו: במרומי הגוף הכבד התנדנדה גולגולת מוקרחת, פנים מקומטות וזקן־לחיַיִם דליל. ונוסף לכך, רופא צבאי, לפי סימני השׂרד.

“לריגה?”

זו היתה אותה רכבת עצמה אשר ממנה יצא ההמון היהודי. אלה ממשיכים מערבה, לוִילנה, לוַארשה, לנמלי היציאה אל מעבר לים. כאן ממשיכים שני נוצרים הגונים צפונה, אל עיר־החוף הבאלטית האצילה. חמש שנים מאז נפרד הוגו מן העיר, והנה הוא פוסע ראשון, נדחק בין יהודי ליהודיה, מבקש סליחה בצרפתית, מגדף ברוסית, מסנן משהו בגרמנית שתישָׁמע כיידיש, הנה הוא מוליך קצין רוסי ומשרתו, ואפילו מוצא סיפוק כלשהו במחשבה שלכל הדעות, לכל הדעות המצויות כאן לעומתו, אלו הנרתעות מפניו ואלו הנשׂרכות אחריו, לכל הדעות הוא אזרח נוצרי הגון, ולא סתם הגון אלא אפילו בעל תושיה.

אצל הקרונות האחרונים היה הרציף פנוי והוגו הניח את המזוָדה לרגליו. ברכיו, פרקי־ידו, היה בהן רטט של מאמץ. הקצין ניקש בעקביו והציג את עצמו, ואף כי לא נקלט השֵׁם במלואו נקבע כי צלצולו גרמני, שייפרט או שלייפר. אָפייני בסביבה הזאת, ככל שאתה קרב אל ערי־הנמל הבאלטיוֹת. איזו תחושה של בית, של בוקר קריר, אפור. ברגע האחרון נבלם מלהשתפך על עצמו, לאמור: ברלין, גרמניה, על־כן באיחור־מה הושיט הוגו את ידו ועמהּ את השֵם מן הדרכון המזוּיף, אשר בו עבר את הגבול לפני שנתים כמעט. “לשירותך תמיד – אַרקָדי מיכאילוֹביץ' גראניטין.” כדי להבטיח מפני השכחה, אולי כדי להתגרות בהיסטוריה, בשר־ההיסטוריה, כדי להוכיח למישהו, לאיזה משקיף עליון שותף־לבדיחת־החיים, כי לא שכח שאין כל זה אלא משחק, החליט הוגו בינו לבין עצמו, כי השֵם שלו ישׂא את חותמו האישי: א. מי. גראנט. מהגר. איש בלי־עוגן, אדם־ברוח, גבר נסחף־לו. אֶמיגרַנט. ארקדי מיכאילוֹביץ גראניטין. ואיש לא שם לב לכך. גם לא מירקין, שנתפס בהתלהבות משלו, למגמת פירוש אחרת. יפה, ארקדיה, ארץ הפשטוּת והחיים הטבעיים. ויפה שבעתיִם – איש הגראניט, איש הסלע האיתן. גם לא ברטה, שסלדה מפני עצם רעיון השיבה – ולו שיבה זמנית – אל הגיהנום הרוסי. אף־על־פי שכבר היתה אשתו הזהירה אותו, שאם יפול למאסר או יוּגלה לשנים רבות – תִּקח לה איש אחר. וצחקה כאשר איים להשאיר את ילדו בקרבּהּ למשמרת ולמשמר. גם לא השאיר. בלילם האחרון נמנעה מלהפָּשׂק לו, כי נפקדה דמים, אך בכתה הרבה אל חזהו. וזֵכר הלילה ההוא כולו ברטיבות. גם היהודי הקטן, מלופף הצואר, שעשה את מלאכת הזיוף והוציא מקופת “התחיה” את המארקים האחרונים לא שאל לפשר ולא ניחש. והסיבה לכל אלה פשוטה ביותר: רק בכתיב העברי תפסה המהתלה.

המשימה הקרובה ביותר כרגע היתה, כמובן, להינתק מעל השיכור הזה. "לא, לא, לא! בשום פנים ואופן! קרא המאיוֹר שלייפר או שייפרט, “האדון הצעיר יחלוק עמי את תאי המיוחד. ויש עוד כמה שׂכיות־חמדה להתחלק ולהתלקק – שהשֵד ייחָנק. סטיוֹפקה – איפה סלסלת־הבקבוקים אינני רואה אותה, איפה היא הסלסלה? ולהתמתק!” שילח עוד כלפי הוגו, להשלים מנין החָכמה והתענוגות.

“הרי הואיל האדון לצווֹת להשאיר…” גונן המשרת בשתי ידיו על לוח־ לבּוֹ.

“מה להשאיר, איפה להשאיר?”

“האצל העלמה… הגבירה לבית…”

עכשיו עמדו, מתנצחים טעון־ושוב בשותפות אבודה של אדון שיכור ועבד מטומטם. הקצין־הרופא עלה פעם בפעם מתוך אדי הערפל והקשיב והודה שהוא מבין, אבל כשהבין שהוא מודה היה מתלקח שוב בבת־אחת. אלא שלא לגמרי איבד את עשתונותיו, כי כל פעם שניסה הוגו לזוז וללכת, הקדימָה אותו ידו של הקצין, כאילו היתה מצוּידת בעין משלהּ, ולפתה לו את זרועו. צרור הגליונות שמתחת לשרווּל באותו מקום היה נמעך, בשעה שהאצבעות הגוי המזמזניות נעשות סקרניות. הוגו החליף מקום. לא הועיל אלא להחליף יד נלכדת.

המאיוֹר כבר נואש, כבר שכח את בקבוקי המשקה. עכשיו היו טענותיו על קרון המחלקה הראשונה, תא־הקצינים. הוא אינו מוכן לשבת בשום מקום שנשאר בו סרחון יהודי, צריך יהיה לעבור באֵש על כל הקרונות, בטרם יהיה מוכן לטנף את אריג המדים המלכותיים. מדוע אין להם לפשפשים היהודים רכבות משלהם? רכבות־משא הוא רוצה לומר, אם בכלל, שהרי השאלה לאמיתהּ היא: מדוע מרשים להם בכלל.

“אני יהודי, אדוני, יהודי אני!” כן, במוחו היתה הצעקה נהדרת. צווחת נשר גומא שמים. אבל היא היתה רק במוחו. מפיו לא העזה לצאת, וכאשר בא לבסוף פקיד־התחנה והצדיע והראה את הדרך אל קרון המחלקה הראשונה, לא ניסה הוגו להתנגד. ואפילו מין שׂישת־אושר קטנה כשהכריז שלייפר או שייפרט, שהאדון גראניטין הוא אורחו בתא־הקצינים שלו ואין צורך בשום כרטיס. גם הוא יהיה, אפוא, מטעם הצבא לאותה מטרה עצמה, שאסור לגלותהּ לשום אדם, בשליחות דחופה ביותר לעיר ריגה. לנסוע חינם על חשבון חזיר אנטישמי, ובמחלקה הראשונה בתא־הקצינים, הרי לך משהו שאפשר יהיה לספר עליו ולהצדיק בו, פנימה וחוצה, כמה וכמה עניָנים. אין שום סיכוי. אין שום תקוה. זה לעולם לא יעבוד ביחד. לא משום שהלה קצין, לא משום שהוא מן האצילים, הפריצים, בעלי הנכסים, השולטים־הדורסים, אלא פשוט משום שהוא גוי, והוגו כבר מדבר אל חיים רשקס, שבשבילו, בעיקר בשבילו, הוא מגיע לריגה, לחלץ אותו מן האשליות של ה“בּוּנד”, אשליות הכאן- כאילו אפשר למצוא כאן תקנה לכל החֲלאים המרים, כאן בארץ הזאת, מתוֹכה ובעזרת הטוב והטובים שבה. אין שום סיכוי. זה לא יעבוד. לא אנו טובים יותר ולא אנו רעים יותר ולא הם כנגדנו ביתרון לכאן או לכאן. פשוט אחרים. עולם אחר. שמש אחרת. לילה אחר. יכול כסא להיות טוב יותר או רע יותר מאבטיח?

סטיוֹפּקה עמד מחוץ לתא, איש אבטיח, המזוָדות לרגליו. את תיק־המסע שלו, הפרטי הקטן, הידק הוגו אל צלעו ליד החלון. הרכבת עדיין עמדה. היו צלצולים, היו נישוּפים הרחק, היה אפילו איזה זעזוע עם חיכוך ברזל. ושלייפרט שקע במלמול, בדרך לתנומה או להתפכּחוּת. החליטו לשים קץ. מזיזים סוף־סוף גדודים. פתאום פקודת־מסע לריגה. בלי קוֹזאקים זה לא ילך. בלי מגלב קוֹזאקים לא יהיה שקט, ואם מזיזים גם את הבריגדה של הצלב האדום, רוצה לומר בית־חולים של שדה וכל הקשור בו, הרי זה סימן שמישהו שם למעלה החליט סוף־סוף לשים קץ.

חכה חֲזִיר חכה, ונשים קץ לך ולכל החזירויות שלך.

אילו אמרו לך שהוא יהודי, לא היית מאמין? הנה הוא מוּלך, הגוֹי המטומנם, המנומטם – גם אותך אדוני התנומה מתחילה ובחוץ מתחיל באמת להחשיך ערב אוקטובר אפרורי, יכול להתחיל להשליג. כשם שהוא טועה בי וחושב שאני גוי, אולי גם אני יכול לטעות בו. שטויות. מאיוֹר בצבא. הם בודקים היטב. מפשיטים אותם. ונניח שהוא יכול להירָאות יהודי. ונניח שאין הבדל. בכל־זאת, בכל־זאת, רשקס יקירי, יש חומה של אש. יש נהר של דם בינינו וביניהם. הרי זה מסוגל לזרוק אותי בעד החלון בשעה שהרכבת דוהרת – אם רק ייוָדע לו פתאום. כמה פעמים כבר זרקו יהודים מרכבת נוסעת? דבר חדש? היו שגססו שלושה ימים בתעלה לצד המסילה. הגיע השעה של הגנה עצמית. הדם רותח. מלחמה, מלחמה לזכות קיום חָפשי.

הגיעה השעה של הגנה עצמית. היתה יד שכתבה את המלים הללו בפעם הראשונה, בשחור על־גבי לבן, בשפה של יהודים, והיד הזאת מונחת עתה על תיק־מסע קל, ליד החלון, מול קצין רוסי ברכבת רוסית שאינה זזה ממקומהּ ומי יודע אם ומתי תזוז. הוא ידע בעל־פה את הכתוב בגליונות הדבוקים אל גופו. זה היה לפני קצת למעלה משנה, כמעט שנה וחצי. מלאה אז שנה לפוגרום בקישיניוֹב. אל הציבור היהודי! לפני שנה פרצה השחיטה הקישיניוֹבית. אומרים שהכרוזים הגיעו עד אל לשכת הצאר, אומרים ששר־הפנים רתח, נשבע לתפוס, לחַסֵל. דעת הציבור המזועזעת של אירופה דרשה להעמיד את הרוצחים למשפט, כלומר: דרשה ששלטון הצאר ידון את עצמו. לא כתבו כך, יהודים לא כתבו כך לפני־כן, בלעג כזה, בזעם של גאוָה כזאת. ביום שהגיעה לברלין הידיעה על הפוגרום הוחלט שהוגו חוזר לרוסיה, הוחלט לנסות ולהחזיר את הפעילות התנועתית למקום שאליו היא שייכת. כל מה שה“בּוּנד” עושה – יכולים גם אנו לעשות, וטוב יותר, קבע מירקין. והנה בוּימה הקומדיה של המשפט הקישיניוֹבי, שחשפה את צביעותו של בית־המשפט הרוסי ואת כל החלאה והזוּהמה של המשטר הצאריסטי. האפשר לבקש צדק במדינה שבה מעשי העושק של הממשלה קורים כל יום? שבה שרירות־לבּם של הפקידים היא החוק היחיד? שבה זכויות עם ואדם נרמסות ברגלי עריצים? הפוגרום הקישיניוֹבי קורא אותנו – לנקום נקמת חורבננו יום־יום, נקמת העלבון והלעג. הגיע הזמן לחדול מן ההתפרסות של השתדלנים, מן האשליה שבשוחד־כסף נקנה את חיינו, לחדול מלכרוע ברך לפני חלאת המין האנושי. חלאת המין האנושי, חלאת המין האנושי – הנה הוא כאן, החזיר האנטישמי. הגיעה השעה של הגנה עצמית.

“מה קורה פה, לעזאזל?” התנער שלייפר בבת־אחת, חלץ שעוֹן, החזירו למקומו, התרומם על רגליו ופתח את הדלת. “לכל השדים והרוחות,” שאג אל סטיוֹפקה, ואחר־כך בעד החלון שממול אל הרציף, אל התחנה, “מדוע לא זזים?”

הוגו לא זע במקומו, כאורב לרגע־ספק שיחלוף. רגעי־מעבר אחדים היו דרושים עכשיו, כדי שיהיה בטוח שהמשפטים המסוכנים ההם לא דוּבּרוּ כאן איכשהו בקול רם. כאילו צריך לכסות עצמו בשמיכה ולהתלבש מתחת לשמיכה. האיש השוגה בחלומות. אתה פתאום נעלם לי לארץ אחרת, היה מירקין אומר. ברטה, עוקצנית ופיקחית – ומתפרכּסת לצאת – אהבה את המימרה על שני סוגי חלומות. יש בריחה מן המציאות, ואפשר לחיות עם זה. אבל יש סהרוּריוּת, קפיצה ישרה אל תוך הקיר, הראש קדימה – ועם זה אפשר רק למוּת. כמו זו, למשל, שלא יכול לבלום אותה. הוא קם וניגש עד אל סטיופקה, לראות מה קורה פה, לעזאזל.

המאיור כבר היה על הרציף, וכבר היה שומע לשאגותיו: מנהל־התחנה, מגלגל שני דגלונים, אדום וירוק, בשתי ידים קפוצות, מאחוריו סגנו, הוא פקיד־התחנה שהורה להם להִיכָּנס לכאן, משרוקית תקועה לו עתה בפיו, ומן הצד שני קוֹנדוּקטוֹרים, ידיהם שובתות מאחוריהם. דלת הקרון היתה פתוחה והקולות נשמעו. “לירות בו!” צעק המאיור. דגלוני המנהל התגלגלו ביתר מהירות. שלייפר (או שייפרט) אמר שאינו מתלוצץ ואין אלה ימים להלצות, כידוע. הוא ממליץ לתקוע כדור בראשו של נהג הקטר ולהציב אחר במקומו. “ואם אין לך מי שיעשה את זה, אני מתנדב בנפש חפצה,” הכריז וטפח על מעילו באזוֹר החגורה. “אתה,” שילח אצבעו אל סגן־המנהל “תפסיק למצוץ את הזרג הזה ורוץ תודיע לנהג הקטר שאם לכל השדים הוא אינו מזיז את חתיכת הרכבת הרקובה הזאת שלו – אני בא ויורה בו על המקום!”

המשרוקית נשמטה מעצמהּ אל חזהו של הסגן והוא גימגם לאמור, שאם יואיל האדון הקצין להבין, הרי נהג הקטר אינו מן השובתים וגם המסיק נוצרי ישר והגון נאמן למלכו, אבל הפחידו אותם. לפני שעה קלה עברו פה אנשים וחילקו כרוזים, לאמור עוצרים בדרך את הרכבות ומורידים את הנהגים והורגים אותם על המקום, לאמור את אלה שאינם מסכימים להצטרף תיכף, ומיד אל השביתה הכללית הגדולה של כל הרכבות בכל רחבי הקיסרות, רוצה לומר שביתה כללית. כל הרכבות.

עתה התברר, כי יש עוד שומעים. מעין המיה חלפה לאורך הקרונות, סביב העומדים על הרציף. המאיור נעשה מהיר, תכליתי: “אז תשלחו אִתָּם שני ז’נדרמים. עם נשק! יש לכם פה פלוגת משמר? – מוכרחה להיות. ובכן – קח שנִיִם, עם רובים – והצג אותם אצלו. זה טוב מאוד גם נגד המפחידים – וגם נגד הפוחדים. בוא אתי!”

סטיופקה החזיר מבט אל הוגו. הנה, כשהוא רוצה, יודע האדון להטיל מרות. כל החבורה התחילה צעוד, ובמקביל ליוותה אותה גיחת ראשים מחלונות הרכבת. נשמעו מחיאות־כפיִם אבל גם שריקות. זו אינה רוסיה שהוא מכיר. לא שיש פחד – שאין פחד. מחיאות־כפּיִם, שריקות – הרי לועגים להם, לועגים לנציגי השלטון.

החשיך. מדליק־הפנסים עבר ברציף והעלה אור לסירוגין, פנס נפקד ופנס נעזב. סטיופקה ניסה לקרוא אליו, לשדל אותו שיעשה אור גם בקרון, אך הלה היה כלא שומע. במתינות, בשיטה, התרחק והלך.

הקרון נשאר חשוך גם בעת שחזר שלייפר, ומרטינתו התברר כי כבר ידוע לו הדבר. אז הכניס אחד הקוֹנדוּטוֹרים פנס מפוּיח וסטיוּפקה הציגו על הרצפה, בין שני האדונים. מיד נראה המאיור כמו שד זקן. הוגו חש בטוב, חש שהוא גדל, שהוא מתרומם אל קומתם של הצודקים היום. המהפכה התחילה והם מתמוטטים כטירות־חול על שפת הים, והוא יודע את עונג הגל המגיע אליך ושוטף אותך. משלנו המהפכה הזאת, שלנו ובשבילנו, גם אם שבע פעמים, ועד מחנק, תפיל אותנו ארצה. לקרוא אל הסערה – ולעמוד בתוֹכהּ. מי היה מאמין, לפני שנה – והוא עוד יכול לחזור על תנופת־הידד, כמו חתימה מורגלת – כאשר סיים את הכרוז: “הלאה שלטון־היחיד! יחי החופש הלאומי! תחי הציונות! יחי הסוציאליזם!” – מי היה מעלה על דעתו שבתוך שנה תשוּתק כל הקיסרות הרוסית הגדולה בשביתת רכבות כללית אחת, שהפועל הרוסי יקום יום אחד ויוכיח סוף־סוף מי הוא כאן בעל־הבית באמת. ופתאום נרתעה הרכבת. תרועה ונישוף קיטור מלפנים, והנה זעה ממש, מחליקה קדימה ומנהל־התחנה, בדגל ירוק מורם, מתרחק אחורה. וזה עוד יותר שמח. כיצד? הרי זה בניגוד ובלהיפך. אבל איך אפשר להכחיש שמחה? עכשיו היה שותה משהו, אפילו לכבוד החזיר הזה שהוציא אותנו סוף־סוף לדרך. נשא מבט עם חיוך אל היושב מולו. בחצי החשיכה היו עיניו של זה כשתי גחלים. שנאה בוערת או בוז ואולי דמעות.

“אני רואה שאתה מאושר, אני רואה,” בא קולו, קר ושקט. שכרותו חלפה, כנראה. ידיו השלובות על חזהו השלימו את התמונה. “אוני אומר לך: טינוֹפת. הר אחד גדול של טינופת, מן העבד העלוב הנדפק מאחור ועד ראשׁ־המינסטרים המלקק מאחור. את העם הרוסי אלוהים לא ברא. הוא חירבן אותו על האדמה. כדי להבריא את רוסיה יש לשמיד תחילה את כל האוכלוסיה שלמעלה מגיל עשרים וחמש. ככה בדיוק. זה נשמע נורא וזה ככה בדיוק. שמעת על פיוֹטר טקאצ’וב, איש צעיר?”

כמו קודם־לכן: “אבל אני יהודי!” כך גם עתה, צעקה אמיצה, כמעט צחוק־הנאה מתגלגל, בתוך המוח: “פיוֹטר ניקיטיץ' טקאצ’וב, אדון מאיוֹר, לא דיבר על להבריא את רוסיה. הוא דיבר על לחסל את העריצות ברוסיה. לחסל את העריצות, אדון גיבור, על טקאצ’וב שמעתָּ ועל ניצ’איֶב אדוני – להחרים את האקדח שלך ולהשליך אותך מן הרכבת…”

“לא,” המשיך שייפרט, “יותר מדי טוב לכם בתוך גל הצוֹאה החמים הזה. אתם משתכשכים לכם באוֹ־דֶה־קוֹלוֹן של טוֹלסטוֹי. אלה שרוצים ליהנות קצת מגירוד ביצים לוקחים את דוֹסטוֹיֶבסקי הבתולות שלכם נרדמות עם טוּרגֶניֶב ועם אצבע בפה או במקום ההוא. ואני אומר לך שפיוֹטר ניקיטיץ' צדק. וניצ’איֶב עוד יותר. להרוס הכּוֹל לפני שמתחילים לבנות מחדש.”

ובכן, גם ניהיליסט נוסף לכּל? או פּרוֹבוֹקטוֹר. הרכבת רעשה עכשיו והדם רעש בעורקיו. לשתוק, לסתום את הפה. בתחנה הקרובה הוא קם ומסתלק. ואפשר, אחד משלנו, ממשֵש דופק? לשתוק, אחת. להאזין בזהירות, שתַיִם. ואחר־כך שוב לשתוק, שלוש. טוב שכל הזיעה הזאת פתאום מצאה לה את הגב. והוא מאזין בזהירות.

“למה שהפועלים יעבדו? המנהל עובד? הפרופסור חושב? המיניסטר מחליט? השליט העליון שולט? למה שהחייל יילָחם, תגיד לי, למה שהשוטר יעשה סדר תגיד לי? הקצין שקוע עד כאן בווֹדקה ובזנונים, מפקד המשטרה שקוע עד כאן בשוחד ובשלמונים, אז למה באים בדרישות אל הקטנים? קח לך, למשל, את הקדוש החדש של הכנסיה הפרָבוֹסלבית הגדולה, קח לך את סֶרַאפים קח לך. חדיש חדש, שנתיִם. יש מאמינים שעדיין לא כרעו לו?.. אצלכם, למשל, בכנסיה…”

הוגו הימהם משהו, אבל המענה לא היה דרוש לו למאיור בשביל המשך תנפתו. הדברים נבעו עתה כמו מפצע פתוח.

“הקדוש מסַרַאטוֹב מביא־הישועה. גל של עצות רקובות מציל את רוסיה מאבדון. בשמו נולדים ובשמו מתים. מחליטים לצאת למלחמה ביפאנים? בבקשה. קצין בצבאו של הקיסר ירום הודו לא שואל שאלות. אבל שתהיה מוכן למלחמה. אַל תסמוך על עצמות קדושים. לא דרושה המלחמה? – לא אִכפּת לי. מספרים לי שהיא דרושה בשביל לאחד את העם, להפסיק את המהומות, לחזק את הכתר, להפחיד את המהפכנים – זה מספיק לי – אבל תדאג גם לנצֵחַ בה, לא? תדאג שיהיו רובים ותהיה תחמושת ואַל תכניס את הצי שלך למלכודת, כמו שדוב מטומטם ומסומם מכניס את חָטמוֹ לתוך כוורת דבורים. אבל לא. יש סֶראפים, יש קדוש חדש. כולו שלנו. ואנחנו הצאר ניקולאי בחסד האֵל – אנחנו מכתירי האֵל ומכתירי קדושיו. והקדוש החדש הזה יכתיר אותנו בכתר נצחון, כשם שנתן לנו בן זכר, יורש עצר. אני רואה שכל הדברים האלה תמוהים בעיניך, מעולם לא שמעת, איזה מין נוצרי אתה, לעזאזל – תן ואספר לך. הקיסרית ירוּם הוֹדהּ, הפרה הגרמנית, יולדת בת אחר בת – ומי יתן יורש עצר? חלפו הימים הגדולים של הרוּסיוּת האמיתית, כאשר הקיסרית יֶקטרינה שלנו לקחה לה כל לילה סוס־הרבעה אחר. עכשיו צריך לצאת כל דֶגֶנרַט היישר מחלציו של הדגנרט המלכותי הקודם. אבל ניקולאי עושה הכּוֹל בחסד האל – רק לבן זכר לא נמצא לו די חסד. אז מתחילים לחפש ישועה והשמועה עוברת מהר בכל מחנות הצוענים ובכל סימטאות היהודים ובכל לשכות הנוכלים והרמאים והגנבים שבעולם: יש קונים לזבל שלנו! ככה מופיע בחצר מֶסיֶה פיליפ הצרפתי, שבקושי נמלט מן המשפט בארצו – והוא מקבל תואר דוקטור ודרגה של גנרל, גנרל בצבא הקיסרי – והוא מתחיל לבשל להם את כל התבשילים שחשקה בהם נפשם. והתבשיל הלוהט והמפולפל ביותר: קדוש חדש. קדוש שיהיה כולו של אבינו הצאר ירום הודו והוא יברך גם את זרעו וגם את זרועו. אז לוקחים עצמותיו של זקן מבית־הכנסיה של סַארַטוֹב, סֶראפים שמו, טורדים אותן מקברן השקט והצנוע – מעבירים אותן לכנסיה, למען יוכל כל העם, הצולעים והחיגרים, העיורים והזבים, לבוא ולנשק את האבן החדשה אשר הונחה שם, והכמרים שרים ומפיצים את ריח הניחוח והציירם מציירם והאיקונות נמכרים בשוק – והקיסרית ירום הודהּ יורדת לטבול במימי הווֹלגה של סאראטוב, שלתוכם השתין הקדוש בילדותו ונעשו קדושים לעולם, והצאר כורע יום תמים אצל מזבחו של הקדוש, ובו־בלילה, הללויה כל המאמינים, ובו־בלילה, הללויה כל המאמינים, בו־בלילה זרם הזרע הקיסרי אל הרחם הקיסרי ומעליו ריחף הקדוש – ובעוד תשעה חדשים: בן! כל רוסיה נדלקת, כל הלבבות פועמים. הקדוש סראפים נתן יורש עצר לכסא הקיסרי! וכך יצאוּ למלחמה – עם תמונות הקדושים והקדוש החדש בראש. וכך זה היה: היפאנים בכדורים, היפאנים בפצצות – ואנחנו להם בתמונות!”

והגוי בכה. הנה בוכה, מדהים יותר מכל שגעון, בוכה בשתיקה, ואחר־כך אוטם בידו את פיו, לוחץ ברעדה נאבקת, מחזיר את היד אל חזהו. “קדושים. כן… הכי חדשים שיש! ראיתי אותם. הבאו לי אותם בלי פנים. עם מעיִם בחוץ, נעליִם מלאות דם. גוססים והרוגים. את רעמי התותחים שמענו מרחוק, ואצלנו על רצפת אדמה מזוהמת, תחת כיפת השמים, בשלג בחוץ או בסרחון מחניק במרתפים – הקדושים האמיתיים של אמא רוסיה, הבנים שלה הקרועים לגזרים… כשאתם הסטודנטים הסתובבתם פה ברחובות או השכבתם את החברות שלכם בפּארקים, קראתם שירים של נדסון או חילקתם כרוזים נגד רוסיה… הם שם שפכו את דמם, הם שם נשחטו כמו כבשים, הם שם נרמסו כמו פשפשים, טבעו כמו גורי כלבים או חתולים. משחק נחמד יש לכם: מהפכה. במה אתם יותר טובים מהצאר? במה הפטפוטים שלכם מועילים יותר מהזמירות המעופשות של הכמרים? במה הקדושים שלכם יותר קדושים מהפוּחלצים של הצאר? – לאן אתה הולך, לעזאזל?”

הוגו חש שהוא נסחף, שהדמדום המטורף, חסר־הפשר, הסותר את עצמו, גואה והולך בתוכו. בעוד רגע יפול על צואריו של הפרוֹבוֹקטוֹר השיכור המטורף הזה וינשק אותו ויבכה על כתפו ויגלה לו את כל סודותיו.

נחוץ היה לשבור משהו, לקום ולנוע להיכן שיש אולי אנשים אחרים. בשביל זה לפחות דרוש תירוץ, ורוח־ההפקר כאן התירה הכּוֹל. “להשתין אני הולך.”

“בדיוק מה שרציתי,” התרומם גם הקצין. “לך להביא משהו,” בעט בגוף שהיה מכורבל על הרצפה במסדרון. סטיוֹפקה קפץ על רגליו. “אסור להישאר בלי נוזלים, ואת זה אומר לך רופא! נו, זוז כבר!” לאחר עוד בעיטה כבר רץ סטיופקה במורד המסדרון החשוך, ואדוניו אחריו. דלת בית־השימוש היתה סגורה, אף כי מעליה היבהב הפנס היחיד בכל המסדרון. שלייפרט צעק, איש לא ענה. ניסה לפתוח בכוח, הלם באגרופיו דבר לא זז. “קוֹנדוּקטוֹר! בן תזנוני ערוַת אמך – איפה אתה?” אך דומה שלא היה אדם זולתם בקרון המחלקה הראשונה. שטייפר השעין יד שמאלו על היקר, פתח את מכנסיו פתיחה רחבה והשתין על הדלת. תוך זיזה, לפַנות מקום, הפנה מבט: “נו, מה אתה עומד כמו בתולת… לאן זה? אתה מתבייש, גיבור שלי?” ונפיחתו ענתה על שאלות. הוגו הרתיע עצמו עד אל החלון. רוסיה החשוכה בחוץ. חשוכה ממנה בפנים.

“ואולי אתה מפחד שאראה את הזרג היהודי הקצוץ שלך? גיבור שלי, אתה חושב שלא ידעתי מן הרגע הראשון שאתה יהודי?”

עתה עמד על־ידו, משלים רכיסת מכנסיו, מביט עמו החוצה.

“רוסיה – באֵר אפלה.”

בור־שופכין, התדפקה עוד תגובה אילמת על כָּתלי המוח, בור־שופכין, אם לשפוט לפי הצחנה המתנשפת עלי מפיך ברגע זה. חזיר, בהמה מטונפת והשיר שידע אותו בעל־פה לפנים או לאחרו, שלם או מפורק, שיר האומץ שלו באסיפות, בשיחות, בויעודי־סתר, השיר נעשה נחוץ מאוד ברגע זה. צֶדֶק מיד – או ימוגר לעד. ותהומות מחשכים. ומוסדות הארץ הנמקים.

“בוא, יהוּדוֹן, בוא ואסביר לך כמה דברים,” משך הקצין הרוסי והלך, “ונתחיל בזה שאין לך מה לחשוש מפני. ואַל תשאל מדוע, משום שאם לא תגלה זאת בעצמך לא תדע לעולם. שמע…”

סטיופקה הביא בקבוק ואדונו שלח אותו מיד להביא עוד אחד. “שיהיה לאורחנו הנכבד בקבוקוֹן משלו…” ולא אכפת אם יסכן שוב את חייו בהשׂגתו, כשם שאירע לו בראשון. “שמע,” גנח הקצין אגב חילוץ הפקק, ולגם וקינח בכף, “שמע! יהודי לא יכול להסתתר. אתה שומע? לא יכול. בכל־אופן, לא מפני מי שיש לו עיניִם בראשו. איפה היית רואה רוסי הגון, לבוש כאזרח מכובד, עומד שם בתחנה של דוִינסק בתוך הזרם ההוא של סרחון יהודי, בלי לזוז, בלי לנסות להסתלק, לא מנפנף אותם לכל השדים שיפנו לו דרך, לא מקלל – איפה? מיד ידעתי שאתה יכול להיות או גרמני מטומטם שהגיע היום מחוץ־לארץ וכבר הלך לאיבוד בתוך הבִּצה הרוסית הגדולה – או יהודי. אבל לא סתם יהודי. יהודי ממזר. מורד במלכות, טיפוס חשוד לפי כל הסימנים. אולי מבריח גבולות? טֶרוֹריסט?? מפני שהשֵם הזה שלך שאמרת לי שָם – גראניטין? – לא משכנע. אתה מנסה להסתתר. אז עזוב את זה, נפש תמימה, עזוב את זה.”

אם זה נכון, למה תרגילי ההפחדה? אין מה לחשוש? או פשוט מנסה להרדים אותך, לשבור את התנגדותך? כמו החידה השניה: אם לא תגלה בעצמך – לא תדע. מה תגלה? שהוא עצמו מהפכן? שהוא עצמו מסתתר וגם מצליח להסתתר? שהוא עצמו יהודי, אולי, ואולי יהודי משומד?

“עזוב את זה. לא תצליח. אפילו תתנצר, אפילו תדביק לך את החתיכה המקוצצה למטה – לא תצליח להסתתר. ואני אגיד לך למה: אתה מסריח. ואתה לא רק מסריח – אתה יודע שאתה מסריח. אתה לא רק יודע – אתה מתנהג כמו אחד שיודע שהוא מסריח, שיודע שהזיעה שלו צועקת אותו כל רגע לכל צד, בדממה או ברעש, באור או בחושך. שמעת על משפט דרייפוּס?”

“אם שמעתי –” הפעם, היה הוגו בטוח, הפעם הוא יגיד כל מה שיש לו להגיד, אפילו יהיה זה המוות שלו, כמו למשל: הבקיאוּת הזאת שלך במצבו של היהודי מסקרנת אותי מאוד. כן, זה יהיה כך, בקור־רוח ובחוד־סכין: האם אין זה מקרה מבוסס על נסיון אישי? אבל שום דבר לא עמד מול השטפון הגועש. סטיוֹפקה הגיע עם בקבוק שני, מיַבּב, מורח את דם אפו על פניו בשרווּלו. “אַל תשכב, טיפש,” גער בו אדוניו, “כמה פעמים צריך להכניס לראש־הכרוב שלך. לשבת. הראש למעלה – רק כפוּף אחורה! אז אגיד לך משהו על משפט דרייפוס. שאף אחד עוד לא אמר ואתה לא שמעת. מה השמחה הזאת שהקפיצה את בני העם שלך כאשר הוא זוּכָּה מכל אשמה? מה הנצחון היהודי הגדול כאן? ואם הוא כן היה מרגל גרמני – אז מה? מדוע יוצא מזה שכל היהודים הם מרגלים? מדוע אתם מתחילים כולכם לצעוק אנטישמיות ברגע שתופסים איזה גנב יהודי? או אין גנבים יהודים – או כל היהודים גנבים – רק שתי האפשרויות האלה ישנן? אתם מוכרחים להיות יותר טובים מכולם?”

וזהו, עכשיו זה בא: “אנחנו לא מוכרחים. אנחנו פשוט יותר טובים.”

“נכון מאוד. אתה צודק. זֶה הסרחון שלכם.”

“יותר טוב מריח הניחוח שלכם, אדוני…” אולי עזרה גם הווֹדקה, ועוז־הרוּח גבר והלך. אבל מה שרצה להגיד לו באמת אי־אפשר היה להגיד, כי מכל האפשרוּיות להבין את השתיין המטורף הפיקח השטני הזה, הקרובה ביותר היא שהוא פרובוקטור, שבא לשלוך ממך את סודותיך, אבל אם כך הדבר, מדוע הוא מסתובב סחור־סחור? אולי באמת יש לו מה להסתיר ואולי הוא אומלל ומפוחד לא פחות מן היהודי היושב מולו, ועל־כן הוא נטפל אליו כך, נאחז בו, כאילו מתחנן בלא־מלים שיפתח לפניו את סגוֹר לבו, שיאמר לו את האמת. ובכן, אתה צודק. זוהי האמת, יושבים אנו ומגדפים זה את זה ומרעילים זה לזה את הנשמה, אבל האמת היא שזה בדיוק הדבר שלמענו אני עובד: להסתלק מכאן, להניח לקיסרות הרוסית להירָקב בתוך הבִּצה הגדולה שלה, וּבינתיִם לעזור כאן לקעקע אותה עד היסוד. ואז להיות מסוגלים פעם אחת, פעם אחת ראשונה אחרי אלפיִם שנה, להגיד לכם מעבר לימים ולגבולות: אנחנו שונאים אתכם, אנחנו מתעבים אתכם. הלואי שתעלו כולכם בלהבה השמימה ותשאירו אחריכם את אפרכם המצחין. והוגו כמעט התחיל לדבר.

“עכשיו שתוק קצת,” עצר בו שלייפר, מושיט יד לפנים, “עכשיו אני רוצה לנמנם. ותדע לך, זה לא יעזור. אין לנו אֵמון בכם, אפילו תגידו את הדברים הנכונים ביותר ותעשו את המעשים היפים ביותר. היו לי גם יהודים בין הפצועים ובין ההרוגים שם. והיו ביניהם גם כאלה שביקשו אוכל כשר. רציתי לתלוש להם את המוח שלהם מתוך הגולגולת, אם היפאנים לא עשו את זה לפנַי. אוכל כשר! במַנג’וּריה. תחת הרעשות התותחים. כשאין די מוֹרפיום להשתיק את הכאבים! אתה רוצה לדעת למה אין לנו אֵמון בכם? בבקשה, אגיד לך, ואחרי זה נלך לישון. אנחנו הרוסים, כל דבר רע שאני שומע או רואה על רוסיה עושה אותי עצוב יותר. אתה – כל כיעור שאתה מגלה בנו עושה אותך שמח יותר. אבל תשמע, תשמע – אמרתי לך לשתוק אז תשתוק! מפני שהדבר הראשון שאני יכול לעשות כשנגיע לריגה הוא למסור אותך לז’נדרמים בתחנה – אבל אני, אחרי שנהייתי עצוב ואחרי שנהיה לי רע על הנשמה ואני מקלל את רוסיה ושולח אותה לכל השדים השחורים – אני יותר ויותר נדבק אליה. יותר רע – יותר אוהב. אין לי אמא אחרת. אתה, אדוני הנכבד, אתה כל מה שיותר רע לך ברוסיה – אתה יותר שונא אותה! זה הוא!”

הוגו עצם את עיניו. זכוכית הבקבוק הריק נגעה חרש, עם טלטול הרכבת, ברגלו. הוא לא טרח להתכופף ולסלק את המטרד. זה מרט לו בעצב חשׂוף וזה הגיע לו, גם הוא בדיר חזירים. המפלצת שממול נחרה חרש, הרכבת לא היתה מהירה. אפשר היה לחשוב שנוסעים אחורה, אל הכיווּן שהגב נשען עליו. האנטישמיות נעשתה ותיעשה קיצונית יותר ומסוכנת יותר ואלימה יותר, בזאת הוא צדק. אי־אפשר להסתתר ואי־אפשר ליפול אל מחנה האויב. דווקא ההשתחררות משלטון הדת עשתה זאת. הפסיקו לשנוא את הדת היהודית. שונאים את היהודים. עד שלהי המאה השבע־עשרה – בריגה עוד יש עקבות ניכרים של השבדים, השער השבדי הישן – בסך הכּוֹל מאתים שנה, עם קרב פּוֹלטַאבָה זה בעצם נגמר. היתה זו עת קדרוּת וסער, פותח פוּשקין בתופים עמומים. מאזֶפָּה מופיע. אלף שבע מאות ותשע, ראשית המאה השמונה־עשרה. בעוד מאה שנה יכתוב עליו בּיירוֹן. אחר־כך פוּשקין. ועל ההבדל ביניהם, על שני מאזפּה, אל שני קארל השנים־עשר השבדי, על שני עמים, שתי תרבויות, שני משוררים, יש מסה כמעט כתובה. הוגו ברוֹדסקי: אמת ודמיון בשתי פוֹאֶמוֹת על נושא אחד. ואצל פושקין למעלה – מוֹטוֹ מביירון. הכוח, התפארת של הקרב. עד סוף המאה השבע־עשרה עוד היו מלחמות־דת באירפה. בני אותו עם ואותה לשון נלחמו אלה באלה משום שדתם היתה שונה. אפשר היה לו לאדם שהיה בן דת אחרת, שונה משלך ואויבת לך, אפשר היה לו שיצטרף אל המחנה שלך על־ידי המרת דתו. הכריז שהמיר את דתו, שינה משהו במנהגיו – וזהו. לא ניכר כי היה אַחֵר לפנים. היום השתנה הכּוֹל מן היסוד. היום שואלים על הגזע שלך. לא במה אתה מאמין – אלא מי אתה ומי אבותיך. ואת זה אי־אפשר להמיר. שום כוח שבעולם לא יוכל לתת לך אב אחר ואם אחרת. לא את לבושך הם שונאים, את גופך ואת בשׂרך הם מתעבים. אבל בעצם מדוע, מדוע?

בעינים עצומות מתרחב ונפתח חלל אדיר, אולם שקירותיו כה רחוקים, שתקרתו כה גבוהה, שאתה בתחנת־הרכבת של ברלין והיא ריקה ושוממת ואתה יחידי בה. ושם עמוֹד וצעק מדוע. מדוע שונאים אותנו? לא, לא כל התיקים האלה הסדורים בשורה הגיונית, מנכבד ואוביֶקטיבי עד נקלה ונבער־מדעת, אלא הגרעין הזה האחד, הקטן, הנוקשה, החמקני, שנשאר אחרי כל התשובות הנכונות. מדוע גם אוהבינו הגדולים ביותר, מעריצינו עד־אין־גבול, מדוע כל אלה המנשקים את פצעינו – מתעבים אותנו, נוגעים בנו רק בערפל של חלומות היופי של עצמם, או מבעד לזכוכית משקפיו, עדשותיו, מבחנותיו של החוקר? מדוע עצם המגע בנו מעורר חלחלה, או לפחות סלידה, או לפחות השתוממות או לבסוף התפעלות עצמית של בולעי סמים להתרפא?

אבל את הנשים שלנו הם רוצים. גוִיות קדושות תחת בשר חמורים, הבת לעיני אמהּ והאֵם לעיני בּתּהּ לפני שחיטה ובשעת שחיטה ולאחר שחיטה. בכל אחד מסניפי התנועה חייבת להיות חברה אחת לפחות, המסוגלת להשתמש בנשק. הם נפרדו בהומל, מירקין ירד לכיווּן קיוֹב, ברודסקי עלה צפונה, לכיווּן ריגה. מאז הפוגרום והנסיון הראשון להגנה עצמית היתה הומל המענה, הסיסמה. להכות בהם עד מוות. גם ליהודי מותר לנקום, גם ליהודי מותרת תאוַת־רצח, כן לעזאזל. כאשר אתה שומע שבאחרונה משוטט איזה אנס רוצח בערי אגן הדניֶפר העליון, ואולי חבורה שלמה של אנסים רוצחים, והם אורבים דווקא לחברות שלנו, אחרי הפגישות ביער, אחרי אסיפה בבית־המלאכה. והמשטרה רושמת. בהוֹמל הציע מירקין את ההשערה שהמשטרה עצמה מפעילה את זאבי־הטרף האלה, כדי להטיל פחד ואימה. שלפה כנופיה של פושעים מבתי־הסוהר, הרביצה בהם הוראות לאן ונגד מי ללכת – ושילחה אותם. חברת התנועה שלנו! המהפכנית היהודיה! מרחוק, במבט שקט ושופט, על כל דיבור, על כל מעשה, על כל כשלון – ליווּ אותו תמיד עיני אשה. הבוחנת, שאינה נפתית לקסמי־גנדרנים. ואולי זו לאה ברמן. מירקין מצטט את טוּרגניֶב על הנערה המהפכנית. חולשה היתה מקוממת אותה, טיפשות הרגיזה אותה, שקר לא סלחה לעולם. אתה שומע, חבר דוֹן ז’וּאן? מירקין היה בטוח, כי הוגו מתחיל ומסיים רוֹמַן־אהבים סוער אחת לשבוע, והוגו לא העז להביע לפניו את הסברה, שאין זה אלא סימן לדמיונו הרעבתני. אבל לאה ברמן היא היום רוָקה בת עשרים ושלוש, הזהירוֹ מירקין, והיא אחת התקווֹת הגדולות שלנו. אם כל הסיבות האחרות לא תפעלנה לנצחון המהפכה, טען מירקין, יישארו שתיִם שתעשינה זאת. האחת – שהיהודים עובדים למען המהפכה. המשטר הצארי לא השאיר להם ברירה. והשניה – שהנשים עובדות למענהּ. המשטר הצארי מחזיק את האשה הרוסיה בעבדוּת מוחלטת כשפחה וזונה או כבובת־חרסינה מקושטת. האשה המהפכנית – שאינה מוכנה לשתף פעולה עם השלטונות, שמוכנה להקריב את בעלהּ ואת בנהּ – היא סוד נצחונהּ של המהפכה. וההרגשה עכשיו של נפילה אִטית לתוך תהום רכה, כבר לא בין קדימה לאחורה נעה הרכבת, אלא צונחת צניחה לא נפסקת בתוך אין־סוף אפל. הוא היה ער בתוך שינה, חולם שהוא בהקיץ, ותחושת האושר היתה קשורה כולהּ בזרימת הביטוי. הכּוֹל התנהל בגרמנית, והגרמנית היתה כה משובחת, עד כי הופיעה מהרה סוללה ארוכה של פרופסורים מנידי ראש ומחייכים. בקלוּת אנו מחליפים, רבותי, בין מטה ובין מעלה, בין קדימה ובין אחורה – כי אין מטה ומעלה, אין קדימה ואחורה. עִצְמוּ את עיניכם, כמוני עכשיו, אני ברכבת דוִינסק־ריגה, אבל אני גם מרחף אל השמים ואני שוקע תהומה ואני נמשך אחורה וצריך לרצות מאוד, להתאמץ מאוד, כדי שאחוש שאני מוּסָע קדימה. ורק דבר אחד לפנַי, רק מהות אחת ממשית שאני דוהר אל תוכהּ, רק היא קיימת, היא הלא היא זמן העתיד, השניה הבאה, הדקה הבאה, השעה, השנה, המאה הבאה. רק זה בלתי־נמנע, רק זה ממשי וקיים אִתי או בלעדי. יש יום אתמול בלעדי או בלעדיכם? יש עבר, רבותי ההיסטוריונים, או יש מַראָה מנופצת לאלף אלפי שברירי זכוכית, אשר אל כל אחד מכם אחד מהם בלבד שולח את נצנוצו? אתם מראים לי סימנים בסלע – על מה הסימנים האלה מעידים, על מה שחלף או על מה שלא חלף? הה, רוסיה, חלפה תפארת עברך. הנשר כפול־הראש הושלך לרחוב. אם יש עבר הראו לי אותו. קרן אור חוזרת. הד חוזר בזכרוננו. צעקה? צ – היה או – עקה? דֶגֶל מלכות היה או מל או חוט? היה קיסר? היה עבד? עתה נשאר רק ההד החוזר מן הקירות הרחוקים, השרויים בערפל אין־סוֹף, סלעי הממשוּת שלעולם לא נקרב אליה, לעולם לא נדע אותה. היום יש סמרטוטי דגל, שאריוֹת בד מטונפות בבוץ. השיר של ולָדימיר סוֹלוֹביוֹב, רבותי, שמת לפני חמש שנים וראה את העתיד, כלומר, את מה שקורה לנו היום, ביתר בהירות משאנו רואים היום חמש שנים לאחור. ולדימיר סוֹלוֹביוֹב, רבותי, השאיר לנו שיר. האם השאיר? האם השיר קיים? רק באופן אחד, כאפשרות ברורה והחלטית בעתיד. רק כלידה מתחדשת הוא קיים. אם וכאשר אקום ואפתח את הספר ואקרא בו. ואז ישאיר השיר את המשורר. חלפה תפארת עברך. היום ילדי הגזע הצהוב בסוצ’ימה, בפּוֹרט־ארתוּר, בכל מנג’וּריה, משתינים על קרעי דגלך. ועל ערימת קדושים רוסים.

עכשיו, בהתעוררות מבוהלת, בפה יבש, היה ברור לו שהנסיעה היא לאחור. הפנס שעל הרצפה היבהב כנחנק והקצין שממול חדל לנחור. או הסתלק. אבל אם הסתלק, מי זה הגוש כאן במקומו? היה נדנוד, היה קול גלגלים. אבל שום מאמץ להתעוררות נוספת לא הועיל למציאת הכיווּן האמיתי. אם יש דבר כזה, כיווּן אמיתי, הרי קרה משהו, נרדם ונעצרו בעת התרדמה והתחילו נסוגים לאחור, והכּוֹל יכול להיות בימינו, או פשוט אין דבר כזה כיווּן אמיתי. הראש כמו ניתק מן הכתפיִם ונתלה באויר, כמנורה סובבת לאִטהּ. היי“ש הומה בעורקיך, חבר דוֹן ז’וּאן. רצית לומר משהו? יש לך בכלל מה לומר? שמועות יפות שמענו מריגה. אתה מספר שהשארת איש נאמן, את חיים רשקס השארת – ומה אנחנו שומעים? האיש חדל לעבוד. נעשה מהפכן מקצועי. מקים סניף של ה”בּוּנד" בריגה, מושך את טובי חברינו וחברותינו. החלטית: אחותה של לאה ברמן, אידה. אומרים שהאהבה פורחת שם, והידיד שלה, סוחר עצים גדול, אלכסנדר שפירא אחד, נותן כסף, נותן דירה לאסיפות, נותן חסוּת. והוא עצמו ציוני, אומרים.

לקפוץ מן הרכבת הרי לא יקפוץ, עכשיו בעֵרוּת קיצונית, שמתסיסה בו תמיד את הצורך לדבר עם עצמו ולהחליט החלטות. לשלוט בעצמו, ליטול, חבר, את הפיקוד על עצמך, כמו שאומר מירקין. ובכן, לקפוץ הוא לא יקפוץ. ונשאר רק להיות מכוּון אל העתיד. להגדיר נכונה: הממשוּת היחידה היא מה שאפשר להגדירו כבלתי־נמנע. המוות, למשל. כל מי וכל מה שמסוגל לשאול שאלה (לרצונך, הטובה בהגדרות המין האנושי) סימן שהוא חי. שאלה כלשהי, חיים כלשהם – ממשות בלתי־נמנעת אחת בלבד: המוות.

ושוב התעוררות, הפעם בבהלת־המחנק. גוף מצחין גוהר מעליו, משיכת התריס כלפי מטה, בחבטה, מרוּבּע חוץ אפור מכה בעינים ומעל לכל אלה איזה רעש אדיר, מין יללה מתמשכת, מין שצף שממלא את כל חלל העולם. סטיוֹפקה הסריח והתנצל ואמר: “ריגה.” אחר־כך התכופך אל המושב שממול והתחיל להתעסק בחפצי אדונו.

“ריגה?” הוגו אימץ מבט החוצה, אך דומה היה שגם מבטו – כמו קופסת־הראש כולה – נהדף אחורה בשל הרעש שבחוץ. את שאלתו הבאה צעק: “איפה המאיוֹר?”

“ריגה. פה ריגה” השיב המשרת, ששמע כנראה רק את המלה הראשונה. בדבר אחד לא היה ספק: הרכבת עומדת. הוגו משך את תיק־המסע אל חיקו בלי לקום ממקומו. כאילו מבקש לדחות את גמר הדרך. “אני שואל. מה שמו…” גם בדיבורו היתה עייפות. סטיוֹפקה אפילו לא חש שהיתה שאלה. “הֵי,” צעק הוגו, “אני שואל על האדון שלך. מה שמו? מה שמו הקצין?”

“שניידר.”

“לא שלייפרט?”

סטיוֹפקה גיחך. הוא עמד עתה על המושב, משך מזוָדה מן האצטבה, הפנה ראשו וצעק, הברה אחר הברה. “שְלַייט־נֶר!”

מטומטם. או שד משחת. הגיחוך היה מוטבע עתה על מלוא פרצופו של המשרת. שלייטנר? מישהו בוַדאי מטומטם כאן. הוגו יצא אל המסדרון, אל הדלת, ולא היתה כלל תחנה. היה חצץ של מסילת בתחתית המדרגות והיו עוד פסי־ברזל ומעבר לעוד פסי־ברזל עמדו נטושים קרונות של רכבת־משא. והרעש באויר.

“מה זה? רֶבוֹלוּציוֹנרים פוחדים לקפוץ מרכבת עומדת?”

שניידר או לעזאזל שְלַייטְנֶר שלח אליו את הקריאה הזאת מתוך קבוצה של לובשי־מדים, שעמדה במרחק לא רב הלאה מהם, כלפי הקטר. הוגו ירד אל הקרקע וראה את התמונה כולה. תחנת־הרכבת של ריגה היתה במרחק מאה או מאתיִם צעדים לפניהם. הקטר עמד וקיטוֹרוֹ מזנק בסילון לבן ושוצף אל השמים. זה היה הרעש. ועוד כמוהו במרחק, סילונות קיטור מטיחים זעמם וחוצפתם כלפי מעלה. מתוך הערפל החלבי הזה רק כיפת פטרוס הקדוש, וצריח מגדל־הפעמונים מבהיקים באור שמש שאינו שייך לכאן. כן, ריגה, אין מקום לטעות.

כעשרים צעדים לפני קבוצתו של הקצין עמדה שורת חיילים, רובים בידיהם בכינון ישיר מן המתניִם. מולם, מעבר לקטר, עמדה קבוצה של פועלי־רכבת. בתווך, למרגלות הקטר, רגשה קבוצה של בעלי מדים מעורבבים, עובדי־רכבת, ז’נדרמים.

“אתה אִתנו או אִתם?” תפס שלייטנר בשרווּלו, מישמש, לחץ. “משום שזה הוא זה. המהפכה פרצה. הם מוציאים את הקיטור מן הרכבת הקיסרית.”

שלייטנר נצמד אל הוגו, נשף את רוחו לתוך נחיריו: “ומה נשאר לנו? – רק הכבוד. רק לשמור על הכבוד. לשמור, לשמור על הכבוד!” העיק באחרונה על שתי זרועותיו של הוגו, כמצַווה.

הוגו ראה מה שאוהבו לא היה יכול לראות. הורידו גופה מן הקטר. הקבוצה נחצתה שם ועל הקרקע חיכתה אלונקה והועמסה מיד, ומיד גם תהלוכה אִטית עם אלונקה וגופה בראש. הפועלים נעו לאט ובזהירות בעקבותיהם. החרדה התקרבה והלכה, התדפקה על הקצין מאחור. פתאום היה בתפקידו. רץ קדימה, חצה בשורת הרובאים, הגיע אל האלונקה וגהר אליה בכפיפת כל הגוף. לפקודתו נעצרה התהלוכה. הקבוצה שבכאן התקדמה לעברו לאט־לאט, והוגו בתוכהּ. שלייטנר נזקף מלוא קומתו, יִשר את מדיו, הורה לנושאי האלונקה להמשיך ללכת. הכול היה עכשיו בתוך גוש אחד של בעלי־מדים, גוש קפוא אחד שבתוכו מיטלטלת גופה באלונקה. אי־אפשר היה להתחמק. אי־אפשר היה לעסוק עכשיו בגניבות קטנות. רק קדימה אפשר היה ללכת, כי הצעקה היתה עכשיו אחת: “הם הרגו אותו!”

המהפכה פרצה. אִתָּנו או אִתּם. הם הרגו את נהג הקטר שהעז להפר את השביתה ולהסיע את הרכבת עד תחנתהּ האחרונה. הקיטור זעק בשמים. השמים זירזפו מטה תמיסה אפורה של אדים וזיעה ואבק־פחם. אתנו או אתם? רק לשמור על הכבוד.

הקיטור המתפרץ היה עכשיו בתוך דמו של הוגו, בלי שום פקפוק. הוא התחיל ללכת.

“עִצרו אותו!” צעק שלייטנר, “הוא מוביל חומר בלתי־ליגָלי. עצרו אותו. הפשיטו אותו, אני אומר לכם. הפשיטו. עירום. הוא יהודי!”

התיק בידו – מחליף ידים – חלץ הוגו את מעילו. בפרימה אחת היו צרורות הכרוזים על האדמה הוא התכופף, התרומם, ראה שנַים־שלושה רצים לעומתו – הטיח צרור כרוזים לנוכח פניהם. פרץ בריצה והכרוזים האחרים בידיו, לעבר הפועלים המתקדמים בשורה אחת. היו צעקות פקודה מאחור. הוגו רץ, נושא ידיו לבקש ישועה, או לעוף, או לחבק, ותוך ריצה צועק: “משלכם אני. משלכם. תחי המהפכה. תחי החירות. הבאתי חומר בלתי־ליגלי. חברים, ואחים – אני משלכם. תחי המהפכה.”

קיבלו אותו. בחיבוק גדול. בריח פחם וברזל חרוך.

ב    🔗

מכתבים רבים היו מוכנים וסדורים במוחהּ של לאה, ואילו בא מכתב מהוגו היה פותח להם את הדלת. היא היתה כותבת אותם במוחהּ, בלילות, בשעת ריב עם אמהּ, בהֶבזק של ניחוּם עצמי, כאשר היו החברים שוקעים בקשקוש ארוך ואיש לא ידע מה לעשות. הם נאספו בזכרונהּ שנה אחר שנה, והיא היתה מסוגלת לדפדף בהם בלא לבלבל בין מוקדם למאוחר. היא קראה כל אות מפרסומי התנועה, ידעה לפענח את כל הרמזים, במבט ראשון הבחינה בכל דבר שיצא מתחת ידיו של הוגו. אבל רק את כרוז ההגנה העצמית כינתה הכרוּז של הוגו. היא השמיעה אותו פעמים רבות בקול, לצד מנורה מפוּיחת, למול חלון באבק מרתף, עם עיגולי חמה בין עצי יער, ביידיש, ברוסית. לבסוף ידעה אותו בעל־פה. את השורות האחרונות היתה מתפללת בלילה על מיטתהּ. שעת משבר קשה היא לנו. הלב מתכווץ מעוצר יגון ובדידות. ואף־על־פי־כן קוראים אנו אתכם לעבודה לאומית, למלחמה לאומית. לא פעם נמצא העם היהודי בבדידות כזאת… הרימו בגאוָה את הדגל הפצוע של עבד העמים. אל יבהילו אתכם לא צעקת הנצחון של שונאי־ישראל ולא דברי התהפוכות של “ידידינו”. יותר מדי משכנו בעול זרים… הגיעה השעה לפרוק עול העבדוּת…

הלב מתכווץ מעוצר יגון ובדידות. לאה חשה בעונג את לבּהּ, בשעה שהיו המלים היפות צפות פתאום, באמצע היום, והלב מתחבט להיות ראוי להן. “משורר,” ליגלג חיים רשקס, “מה פתאום לב מתכווץ באמצע כרוז פוליטי?” אבל כאשר היתה מגיעה אל המשפט הזה, ודווקא בקריאה בציבור, היתה עוברת בה צמרמורת של תענוג, לפני המשפט, ועוד אחר־כך, בלטיפות מאוחרות, עד הסוף. עם רשקס שוב לא היה טעם להתוַכּח. בעצם, לא היה טעם להיפָּגש עמו, אלא כדי לתפוס שיחה על הוגו בלי להיתפס. הוא ידע זאת והיה מגיש לה מנות קטנות של הוגו כמתעלל בה. הוא לא ידע, הרשע, איזה עונג הוא גורם לה. הנה באמת, מה פתאום בדידות באמצע כרוז להמונים – והנה מה שמשפט אחד יכול להכיל. גם את הוגו בנדודיו – כל שבוע בא רמז ממקום אחר, והיו פעמַיִם בתי־כלא – גם את עצמהּ, גם את העובדה שמאז חזר לרוסיה אחרי פוגרום קישיניוב שמעה עליו כל־כך הרבה ולא ראתה אותו אף פעם אחת. ומנַיִן שהוא בכלל זוכר אותה? בינתיִם הרי נשא אשה. ואת מי! באותו משפטו עצמו – גם הצער על כך, גם ההשלמה. הרי הבדידות היא האיסור המוחלט, הסופי, שמשהו בעולם ידע כי יש יגון! והבדידות היא הכסא הפנוי על־ידך, בתיאטרון הגרמני, הכסא שאַת יודעת למי הוא מיועד. כשלשמאלך אידה וּוירה מתלחשות עם סשה.

רשקס הראה לה את הכרוז מיד עם הופעתו. הוא כבר היה אז חבר ה“בּוּנד”, אבל הוגו הוסיף להעביר אליו את החומר של התנועה. “אילו חשבתי שהוא מסוגל לאהוב, הייתי חושד שהוא אוהב אותי,” אמר באָזניה ובאָזני אידה, המקשיבה מוקסמת. הנבל ביקש להרגיז את לאה, והיא השיבה לו ברחמים. קודם־לכן נעתרה לבקשת אחותהּ ולקחה אותה אל דירתו, בתוך הזוהמה המלהיבה של סמטאות העוני. רשקס משך את הכרוז מתוך ערימת סמרטוטים מושלכת בפינת החדר ומסרוֹ ללאה, שתקרא ותיוָכח בעצמה שאביר־לבבהּ – ובוש הוא להודות בכך: גם ידידו הטוב לשעבר – הסופר המחונן הוגו ברודסקי, מכר את עצמו לגבירים ולבעלי־בתים, נעשה ציוני. נוסע בן־אדם לברלין, ללמוד סוציאליזם וחוזר עם סמיכה לציונות. איך אפשר להיות גם סוציאליסט וגם ציוני? הרי זה בפירוש אחת מן השתּיִם! והכפילות, טעם רשקס, הכפילות חודרת ומכרסמת בכל שורה בכרוז הזה. ודאי שפוגרומים הם ענין רע ומר, וּודאי שממשלת הצאר היא שהכינה וביצעה אותם. ודאי שיש להציל את העם היהודי ואת המוני היהודים ממשעבדיהם – אבל איך עושים זאת? בורחים? לאן? איפה יהיה אחרת, אם לא יקומו בני־אדם ויעשו איש במקומו שיהיה אחרת? כאן צריכים אנו לעבוד ולהילחם, אם חפצים אנו לשמוע אל הקריאה לעבודה ולמלחמה. כאן. להפוך כאן סדרי בראשית. לשנות כאן מן היסוד. להושיט יד אחים לסוציאליסטים הרוסים והאוקראינים, כן, גם לאלה שמבין אחיהם יצאו הגרועים שבפורעים, ללֶטים, לפולנים ולגרוּזינים – וכאן להקים חברה חפשית. הרי הוגו עצמו אומר דברים נכונים: לא לברוח… ואף לא להתפזר – והנה עוד: לא להסתתר – ופתאום: הגירה, טֶריטוריה, ציונות… פתאום ציונים־סוציאליסטים – ס"ס – גימנזיסטים וקוּרסיסטיוֹת – זה מה שאתם. מרטיבים בחיק אבותיכם ומוצצים שדי אמותיכם. מדוע אינך עוזבת את הבית, גיבורה גדולה? אם באמת צריך לעזוב, אם מצוָה היא לעקור וללכת – לשנות מקום ולשנות מזל – מדוע העלמה המהפכנית הנכבדה ליזה גדאליץ' ברמן עדיין יושבת בדירת הנוחיות והשובע של הוריה ברחוב מטבייבסקי ברובע המסוקבאי?

זה מה שהוא לא הבין, או לא רצה להבין. הכפילות, כן הכפילות. כל חיינו כפילות כפולה ומכופלת. וה“בּונד” הריגאי? – הוא הוחבא בבית בוגרני לגמרי, בביתם של הברמנים, שהרי לאידה כנראה מותר, כי היא חברתו של רשקס ומעריצתוֹ ומי יודע מה עוד, והיא חברה ב“בוּנד” ללא שאלות ואת הדגל הביאה יום אחד ואמרה צריך להחביא. ומי הציע את המקום? ומי דאג שיהיה מקום? ביום שבו תלו את הירש לקרט בוִילנה, געשה ריגה היהודית הצעירה ומאות הצטרפו בבת אחת לסניף ה“בוּנד”, לחוגי הירש לקרט, גם אידה ביניהם, כה טבעית ואמיתית בתערובת של אהבה ושנאה. אותנו לא מַלקים. לא יתעללו בפועלים יהודים ויֵצאו נקיים. היהודי אינו כלב והפועל היהודי אינו עבד. ולרשקס זה יכול לקרות כל יום. ורשקס הוא צדיק־הדור, והוא קדוש מעוּנה, והיא תלך למענו באש ובמים. בינתיִם היא מבקשת להחביא את הדגל האדום, והיכן מוצאת לה לאה את המקום? הדגל האסור, המסוכן, מוטמן בידיעת אֵם הבית – אלא מה, בלא ידיעתהּ? איך אפשר להחביא במקום כזה בלא ידיעתהּ? – בידיעת אמן, אפוא, בשתיקת אביהן, הם חיוך ותמיהה מצד הסבתא, מוטמן הדגל בארגז הנדוניה. שם, בין הסדינים הצחורים, בין ציפּוֹת התחרה, ליד הינומת הכלה, ברֵיח הסתרים הטהור של בתולות בית ברמן, היה מקופל הדגל האדום.

את המזל ואת השינוי הביא גרישה. מיום שנולד לפני חמש שנים התחילו תהפוכות, התגלגלו והתחלפו סדרי החיים. וכמו בכל מהפכה – ראשונה באו יסורים רעים. גרישה עצמו נטרד ביִסורים ובחֳלאים, אף־על־פי שלאה לא זזה מאצלו. לא היתה ספחת שלא דבקה בו. אויר חצר המנסרה, אבק חצר המנסרה, זוהמת הפועלים, הכּוֹל היו אשמים לפני שרה ברמן, ויותר מכן לפני אמה. סבתא מינץ הוסיפה על היסורים. אחרי שהביאה לקבורה את בעלהּ השני התעקשה לגור אצל בּתּהּ – כי מהימנה היתה עליה לכשרוּת ולשמירת שבת יותר מכל ילדיה – אבל הוסיפה עוד והתעקשה להביא עמהּ מקצת רהיטי ביתה, ומכלי הבישול והאוכל הביא הכּוֹל, ופינה מיוחדת וארגז מיוחד להם ואִצטבה לחוד, כי מעולם לא טעמה אלא מקדירתהּ. אימת הבית היתה – ולאה דווקא נמשכה אליה. היא אהבה את חריפות לשונהּ ואת ישרוּת דיבורהּ. כאן לפחות אין זיוף. בקיץ, עוד בטרם התחיל גרישה ללכת, כאשר נהגה לאה להעמידו בתוך חבית בחוץ, בעת שהיתה נדרשת לאיזו מלאכה נחוצה אחרת, פרצה הדליקה הגדולה בקרפיפי העצים של המנסרה. העשן הגיע לשמים וגם בעיר ראוהו, ור' גדליה, שהיה בעיר לרגל עסקיו, לא יחדל לספר עד יומו האחרון איך ידע בבירור, מרגע שראה באופק אבכת־עשן אחת, כי שלו היא השריפה הזאת. התפרצות האש היתה בבת־אחת. במקומות אחדים, מרוחקים זה מזה, ועד הבית איימה להגיע. לאה היתה בקומה השניה, הסבתא נימנמה אצל הכירה במטבח ושרה ברמן צווחה והתעלפה. היכן לאה? היכן התינוק? היכן וירה? אידה היתה בעיר, אבל יתר הילדים? שרה ברמן לא התאוששה עוד ימים רבים, אף־על־פי שאיש מיקיריה לא נפגע. גרישה נלקח על זרועות לאה, שרה הוצאה מעולפת גם היא אל החצר, ואמהּ שוקדת עליה להחיותהּ. בערב, בשקוֹע האש, חזרה וירה, עם שכנים טובים שלקחוה בעת המהומה בלא להודיע על כך למישהו מבני־הבית. ר' גדליה הגיע עם עגלות הכבאים, באיחור. הכּוֹל היה מבטוח, אבל מי היה אשם בשריפה? ריב קשה פרץ בן גדליה ברמן לבין שליטין, וגילמן מסכסך ביניהם. כלומר, לא מי אשם בהצתת האש ממש, אלא מי אשם בכך שאותו סוחר־עצים קטן, ר' פנחס הדוינסקאי, נעשה מר־נפש ונואש עד כדי כך שעשוי היה לשחד את אחד הקארלים, את קארל לשעבר שחזר להסתובב בחצר ולבקש לו את צריפו ונכנסיו וסמרטוטיו ומשׂרתו כאן, או את קארל החדש, שפחד אחזהו, שמא יסלקוהו ממשרתו – מי אשם בכך שר' פנחס תחב לידם מטבע שיציתו אש? ושאלה נוספת הרתיחה את הריב: ר' פנחס עצמו למה נעשה מר־נפש מלכתחילה? מבעוד חורף, בתחילת העונה, קיבל הלוָאה משליטין, על־מנת שיביא את עציו לניסור ולאחסנה ולאחר שימכרם ישיב את ההלוָאה לאיש־חסדו בתוספת חצי מן הרווח. העצים הגיעו, נכנסו לניסור, הורבדו במקומם, מסומנים בקרפיפם – והנה אין כסף. כמוּתם לא הספיקה, איכוּתם לא־כל־שכן. אפילו את הקרן לא היה בידו להחזיר. ואיך מגיע יהודי לידי כך, אין שאלה. מלכתחילה הלכה מחצית ההלוָאה לא לקניית עצים חדשים אלא לתשלום חובות ישנים ולפרנסת משפחה רעבה. והנה עתה, זה אומר שַחרר לי את העצים ואחזיר לך את כספך וזה אומר לא אשחרר לך עד שלא תראה לי צורת מטבע או שטרות־חוב של קונה טוב. היהודי העלוב עמד בחצר וצעק ואף נכנס אל הבית בעת התפילה וטפח על העמוד ובאחרונה חטף סכין – ודווקא מסכיני החלב של סבתא מינץ, שלא ראו צורת בשׂר מימיהם – וצוַח והודיע כי כאן הוא שוחט את עצמו, כאן על המקום, ואת אשתו ואת ילדיו ישחטו הם.

ר' פנחס הכחיש, כי יש לו נגיעה כלשהי באסן השריפה. והרי אף הוא ניזוק וחלקו בביטוח מפוקפק, שהרי תחילה ינכה לו שליטין את חובו בתוספת ריבית. אבל סחר העצים היה עסק חשוב בגלילות הללו והמשטרה היתה תקיפה מאוד בעסקי הצתות, כי חברות־הביטוח ידעו לעמוד על זכותן ולזַכּוֹת את העומדים לימינן. ר' פנחס נלקח להיחָבש ולהיחָקר ושני הקארלים נלקחו גם הם צוֹוחים ומוחים ומאיימים, ושרה ברמן פסקה: “סוף. אני הולכת לישון ברחוב עם הילדים. גמרנו עם המקום הזה…” ור' גדליה התבונן אל החוץ, שפתאום שטוח היה מאין ערימות עצים, ומילמל: “ועם האנשים האלה… מה המסכנים האלה אשמים?”

סוף ולא כל־כך סוף. יום יוצא ויום נכנס, הקיץ בא, הרוח מערבלת בחוץ ונושאת אל תוך הבית אבק־פיח שחור. הכלים, אפילו הסדינים, התכסו בשכת זוּהמה. על אמריקה דיברו ואפילו על סיביר, שגם שם הזהב מתגלגל ברחובות. בונים את המסילה הגדולה עד מנג’וּריה וערים חדשות צצות בִּן־לילה. אמנם גם שם זקוק יהודי לרשיון־ישיבה. לאן, אפוא? בא שפירא, ביקש סליחה על שהוא מגלה להם כי כל אלה הם הבלים, והזכיר כי יש להם בן בבית, ברוך השם. בעוד שנתים־שלוש יתחילו לבקש לו מורים. איפה? בסיביר? פה בריגה, רק פה יכול אתה לגדל את בנך גם כיהודי וגם כבן העולם הגדול. כאן התחיל מזלו של גרישה לפנות אל צד הטוב. שפירא היה בידו להשיג לזמן קצר דירה בפרבר הסמוך, עד שיֵאוֹת מר ברמן לקבל עצתו לשם השגת רשיון־ישיבה בעיר עצמהּ. אשר לפרנסה, אין הוא מבקש לתת עצה או לעשות טובה, אלא להיפך – הוא המבקש כי מר ברמן יעשה עמו חסד גדול. עכשיו, שלימודי־הרפואה גוזלים את כל עתותיו, העביר את עסקיו להשגחת גיסו, רק עזריאל שוסטר, הוא שוסטר בעל המחסן לצרכי בנין ונגרות שבמרכז העיר. מקום טוב – רחוב רומנוב, פינת הרחוב הקתולי והרחוב הפולוצקי. שוסטר זה מבקש שותף, שיֵשב בחנות וישמש את הלקוחות, ואם ר' גדליה ברמן מוכן להיות שותף בהשקעה לא גדולה, שאף אפשר לממן רובה־ככולהּ על־ידי הלוָאה על חשבון חלק מרווחי העסק לעתיד – שהרי גם למשוך משהו תהיה הצטרכוּת, בהיות חמש נשים ונער אחד על צוארך – אם מוכן הוא, אפוא, להשתדך (להשתדך, אמר!) עם משפחתו – הרי העסק הוא עסק. נוסף לכך הוא חושב, בהזדמנות זו, כי הגיעה השעה שהעלמה אידה, הנכנסת בקרוב לקורס של טכנאי־שינים, תחדל להתפנק ותתקין לעצמהּ משקפיִם, שבלעדיהם ממילא לא תוכל ללמוד. “היא בכלל אינה מסתכלת נכון בזמן האחרון…” נענה ר' גדליה בהסכמה, על זאת ועל כל היתר.

עוד היו רוב חפציהם מקושרים בצרורות באותה דירת־ארעי שבפרבר ואידה הופיעה יום אחד ועל עיניה משקפים נוסח־אמריקה, זכוכיות ללא מסגרת, מצבט־אף ורצועת קטיפה שחורה. נוסף לה יופי ונוספה לה חציפוּת. “היא התחילה לראות ונוכחה שהעולם אינו מוצא חן בעיניה,” אמרה סבתא מינץ, “הדם של הדוד גרישה…” והציצה סביב, אם שמעו.

לא שמעו, כי בחוץ אירע דבר משונה. מרכבה הגיעה, סוס וגלון – והמרכבה ריקה. העגלון שאל על משפחת ברמן – וירד והושיט להם מקל, מטה ההליכה כפוף הראש של אבי המשפחה. עוד זה מדבר והם תמהים – וכרכרה שניה ניגשה ריקנית. בזו הגיעו תיקו של האב ומקטָרנוֹ. שתי כרכרות ניצבות לפתח הבית. “אני מתעלפת,” אמרה שרה. שכנים ועוברי־אורח התעכבו סביבם. וירה טיפסה על הכרכרה השניה, לקול גערת הסבתא. והנה מגיעה כרכרה שלישית. ר' גדליה בחולצתו, טלית־קטן שלו מנפנף ציציותיו עם הרוח, פורש ידיו לחבק עולם ומלואו. יש, יש. התקבל הרשיון. מחר עוברים העירה. “איך מחר? מה מחר?” שאלתהּ של שרה ברמן נשארה תלויה באויר. ר' גדליה שילם לשלושת העגלונים ביד רחבה ונכנס ועלה לביתו ככובש בראש צבאותיו. כוס תה עוד אפשר לקבל בבית הזה?

על כוס תה ישבה בעלת־הבית, רגוזה וטוענת, אך כל הנשים האחרות בבית גוננו על הגבר המנצח. ואם לא מחר מה – העיקר שיש רשיון. הנה פורש אותו בעל־הבית על השולחן, בחותם מלכות מתנוסס, ומיד הוא מברך שהחיָנוּ וגומע כוס לחיים. נו, לייצ’ה, הוא אומר, צריך לגשת אל המנסרה, להביא עגלה ואפשר שנים־שלושה פועלים – “מה, מי לאן” – הסתערה עליו שוב זוגתו, “ודירה כבר יש לך?”

כבר היתה דירה. היה הכּוֹל. ר' גדליה הסביר, בהנמכת קול ניסה להחדיר למוחהּ של אשתו קצרת־הרוח את עובדות החיים. הרי הדברים קשורים זה בזה, ואין לנתק. וכי אפשרי רשיון־ישיבה, בלי כתובת בעיר המדוברת? היכן גר אותו בעל רשיון, שעליו נאמר כאן במפורש כי הוא “אַכציגער” כשר למהדרין, כלומר, כי מאז שנות השמונים של המאה שעברה הוא ומשפחתו מתגוררים בריגה? מתגוררים – היכן? הרי זה כל הקושי ומכאן כל הדחיות! וגם הגוי צריך לקבל את שלו. ולא מעט. אבל איִך נותנים לגוי צדיק ומפורסם בצדיקותו – בלי להזיק לשמו הטוב חס וחלילה? לשם כך הלא יש יהודים. יהודי מתווך, יהודי משדך, יהודי מוציא ויהודי מביא. יש דירות, ברוך השם, בעד כסף יש הכּוֹל. דירה של ארעי ודירה של קבע וליום ולחודש ולשנה. ובכן, את הכסף מקבל היהודי. המתווך. דמי תיווּך. כשר וישר. אתה מקבל כתובת, אתה משלם דמי תיווּך ושכר־דירה. היא אינה מוצאת חן בעיניך? מי מפריעך לחפש אחרת? העיקר שכתובת כבר יש לך. ועיקר־שבעיקר – רשיון, והמחיר כלול. מזל טוב. מזל טוב!

באבק הקיץ הלכה לאה אל המנסרה. דבר לא השתנה במשך השבועות המעטים מאז עזבו את המקום. ערימות העצים החדשות היו סדורות ממש כדרך שהיו סדורות אלו שלפניהן ופועלים סבבו ביניהן ועשן עלה מארובת המנסרה ונפיחת קיטור לבנה קלה לצדו, ואז התיצבה פתאום מול הבית ודלתו פתוחה והוא ריק. פחד מוות תקף אותה כששמעה קול זר מאחור: “הם אינם. אין פה אף אחד.”

איש זר. לא נראה כיהודי, אבל ודאי לא מן הפועלים. איש נאה, לבושו נאה, אם גם כבד משהו ליום קיץ זה. אולי מבני הסוחרים. לא נמצאה לה מלה, מלה אחת לא נמצאה לה, והבושה על כך נמהלה בפחד, כצבע עכור. “אני,” התחילה, ונדמָה שהוא מצפה למפלתּהּ בהנאה. “הניך,” נתלתה בהצלה, “הניך… העגלון…” פתאום תפסה שהיא מדברת אליו יידיש, והרי הערתו שלו היתה ברוסית. ובכן, ברוסית: “אנחנו צריכים עגלה… להובלה… הניך היה העגלון שלנו פה…”

“העלמה ברמן! איזה כבוד! ליזצ’קה…” מישקה שליטין הופיע מאחורי ערימת־עצים, מהודר בחליפת־קיץ בהירה. מקל בידו, מגבעת רחבה על ראשו – העתק מדוּיק של אביו. מבוכתם של השניִם גרמה לו הנאה. “יוסלה,” פנה אל האיש הצעיר, “זוהי ליזה ברמן, קוּזינָה שלנו. אני רואה שאינכם מכירים. ממנה צריך להיזהר. פצצה כפולה – גם ציונית, גם סוציאליסטית… את המנסרה שלנו הם כבר הספיקו לשרוף. עכשיו היא חולמת לשרוף את כל רוסיה”.

“לא,” חתכה בו לאה מיד, “רק את הטיפשים.”

“ליזה,” התחנחן שליטין הצעיר, “כבר אסור להתלוצץ בין קרובים? הלא אַת יודעת שאני מעריץ שלך! ועל המקום אני מוסיף לך עוד אחד. אוסיה. אוסיפּ שלייטנר. קוּזין שלי. גם שלך. יותר נכון – של אמא שלך.”

מישקה היה במצב רוח מרומם. הוא נטל את השנים בזרועותיהם והוליכם הלאה מן הסביבה הקודרת הזאת, כמו שאמר הוא בעצמו, הקשורה בוַדאי בזכרונות קודרים. הוא הסביר בעליזות, ולא בלי שמץ לגלוג, את מערכת קשרי המשפחה שלהם. שלייטנר הוא למעשה, ולאמיתו של דבר ומלכתחילה, שם המשפחה. רק אביו, לאחר שעלה לגדולה בריגה, החליט להחליף את הצלצול הגרמני בצלצול רוסי. במקום שלייטנר – שליטין. לסבתא של ליזה, שהיא הדודה שלו ושל אוֹסיפּ כי אחות היא לאבותיהם – ואומרים כי באה באחרונה לגור עם בּתּהּ, היא אמהּ של נערצתנו היקרה כאן – לסבתא של ליזה היו הרבה אחים ואחיות. לא כמו בימינו, ארבעה־חמישה ולכל היותר שמונה למשפחה. חמשה־עשר, עשרם. השלייטנרים עשרים היו, כך מספר לו אביו. וטיפוסים היו ביניהם. הֶרשל שלייטנר, למשל, הוא הֶרמַן שלייטנר. הלגלוג בקולו של מישקה התחלף, בהמתקת סוד מרושעת: “תשאלי פעם את סבתא שלך על אחיה הצעיר גרישה…”

“הֶרמַן שלייטנר?” נכנס כאן אוֹסיפ, “מעולם לא שמעתי…”

“או את אמך,” המשיך מישקה כלפי לאה, “תשאלי את אמך על הדוד שלהּ,” ונידב מיד הערה נוספת אל צדו האחר: “שאל את אביך כשהוא במצב רוח טוב…”

“כלומר, לעולה לא,” זרק אוֹסיפ, ושני הבחורים צחקו לעצמם.

“אנחנו צריכים את הניך,” עמדה לאה ונפתעים עמדו השניִם. “הניך?” תמַהּ מישקה.

“העגלון.”

“שעבד אצלכם?”

“אצלכם!”

“נכון, אצלנו. הרי גם אתה עבדתם אצלנו. את כולם סילקנו. לא נשאר אף אחד מהישנים. אחרי השריפה – הכּוֹל חדש. הנה אוֹסיפ, עכשיו, המנהל. אם אַת רוצה משהו – רק הוא יכול לתת לך.”

כמו שעושים לכלב. הסילקנו הזה, את כולם סילקנו הזה, ברוסית – אי־אפשר היה לשאת את התמונה: בעיטת מגף, יללת יצור מוּכּה.

“לא אותנו, אדוני,” פתחה במשהו בוז ומיד נשטפה מתוכהּ בזעם דרוש־לה, “אנחנו נמאס לנו עד גועל כל הלכלוך כאן. אבל את הניך, את הזקן החביב הזה, והחכם והחרוץ כל־כך, שעבד אתכם כאן באמונה עוד בטרם נולדת – את הניך לסלק כמו כלב?”

“מי אמר כמו כלב, ליזצ’קה?” נדהם מישקה, גימגם התנצלות, “הרי ממילא האיש זקן… נשאר לבדו…”

“מה לבדו? סיפורים תספר…”

“הזקנה מתה, ליזצ’קה,” והאדון הצעיר התחייך לו מתוך שליטה חוזרת, “מתה… מי שמרחם כל־כך על המסכנים – צריך לפחות לדעת מה קורה אצלם!” וכבר שט לו בנחת־נצחון, הוסיף: “על־כן, אם אתם זקוקים למשהו – נשמח לשמוע…”

“תודה,” והיא הלכה, באבק הקיץ, הביתה. רשקס הוא האומר זאת, ולא לא יכוֹלה לקבל אף פעם, והנה זה תוקף אותה מתוכהּ, כמו בושה חוזרת: בלי שנאה אין מהפכה. ולשנוא את הגוֹיים לא קשה. יהודים, לדעת לשנוא יהודים. שלך. מהמשפחה. את אביך ואת אמך. הם מצאו עגלונים אחרים וסבלים עמהם – יהודים כולם – והרהיטים הועלו אל הקומה השניה ברחוב מטבייבסקי. פעמון אצל דלת הכניסה, דלתות זכוכית בין החדרים. בסלוֹן – קמין־אבן, שעליו פרצה וירה בקריאת־התפעלות: “שיש!” ואידה פלטה: “שטויות,” אך ניגשה למשש. וירה התרוצצה בדירה החדשה ופיזרה בה את קריאותיה. גרישה הופקד בידי אביו, שהתהלך מחדר לחדר בעקבות הסבלים, לשמור ולהשגיח, והקטן מצווח כל העת בזרועותיו. לבסוף גברו רחמיה של לאה והיא חילצה אותם זה מזה. עוד לה חשבון עם אביה לשעת־הכושר הראשונה. הרי מוכרח היה לדעת על הניך, על מות הזקנה. הוא הרי כל הזמן עדיין נפגש עם הבעלי־בתים שלו לשעבר בעניני עסק, ובבית־הכנסת הוא נפגש עמם – ולא ידע? כאשר סיפרה על כך, בשובהּ מן המנסרה בידִם ריקות, אמר אביה: “אז מה? אז הם נשארו בלי עגלון, בלי עגלות?” וכלפי אשתו: “הקרובים הטובים שלך! לא יכלו לשלוח לנו שני פועלים עם עגלות?” לאה התביישה להודות כי לא ניסתה אפילו לבקש עזרה מעין זו, ואמהּ אמרה מתוך כלים וצרורות, כי ודאי הלך להתגורר אצל בתו, בקצה העיר. וזהו. ונמחק. היה ואיננו. ואיה כל המצוות? וניחום־אבלים? ואם באדון שליטין האשמה – הוקל לך? ואם הדוד שליטין הטוב והמטיב הוא האשם בחרפה, כי לא טרח להודיע לקרוביו בית ברמן, כי המשרתת שלהם לשעבר מתה וכי העגלון שלהם לשעבר סולק – האם על־ידי כך הוסר הכתם? פחתה במשהו החובה לכַפֵר? כולם היו עסוקים ברוב התלהבות בסידור הדירה החדשה. אידה והסבתא – שתי טיפות מים, ציינה לאה בלבּהּ, כאשר ראתה אותן מתעסקות יחדיו בריפוד החדר שהוקצב להן. לסבתא פרלה נמצא סוף־סוף די מקום בשביל רהיטיה, בעיקר השידה השחורה, הכבדה. ואידה סוחבת לעצמהּ כל דבר יפה בבית, זימרה וירה, ששום דבר לא יכול להשבית את שמחתהּ. לאה תישן עם גרישה. היא כבשה את התפעלותהּ, אבל לא יכלה להתכחש לה. בית־כסא בתוך הבית, אמבטיה בחדר־הרחצה, ונקב להוציא את המים. ובו־בזמן, בכל זאת – סביבה יהודית. מרחק לא רב מבית־המדרש של חסידי לוּבּאביץ', מהמקוֶה, מסִמטת החנויות הכשרות. סביבה יהודית מרוּוחת, בעל־ביתית. שרה ברמן תהיה בחדר אחד עם וירה, והאב – האב בסלוֹן. ממילא מאַחֵר הוא שֶבֶת בלילה על ניירותיו ומשכּים קום להנחת תפילין.

הקבצנים גילו את שרה ברמן חיש מהר, ובזכותם הופיע חיוך ראשן על פניה לאחר זמן רב. כאילו ידעה מה חסר לה כל אותו זמן. היא הנהיגה סדר ומשטר בענין, כדרכהּ בטרם גלתה מעירהּ, ואת אמהּ ואת בנותיה צירפה למעשה. כך וללא שינוי, יום שני ויום חמישי. בים שני – דברי מאכל משיירי שבת טובים ונקיים, רפוסות חלה, פלחי סוכר, מקל של סבון מנותח לנתחים, הבחירה בידי הקבצן – שני דברים ולא יותר. ביום חמישי – חמש קופיקות לכל אדם, צמד נרות ליהודיה, בגדי גרישה הישנים למי שבאה ותינוקהּ עמהּ, וביום שני וחמשיי גם יחד, לכל אחד, קערת חמיצה – כרוב בחורף, סלק בקיץ, ותמיד עם משהו בשר ותפוחי־אדמה. הבית שב ונתיַהד, יש שוב ריח יהודי בין כתלינו, שיבח ואמר אבי המשפחה, ואף הוא תרם לכך משלו, משהתחיל מזַמֵן את חבריו לקידוש שלאחר התפילה בשבת. לפי חבריך ולפי קבצניך תדע את טיב שנותיך, לימדה סבתא, ואמנם השנים הוטבו והלכו, שנה אחר שנה. שפירא היה אומר: רָעות לרוסיה – טובות לרוסים, רעות לעם היהודי – טובות ליהודים. אם לפי הקבצנים – לבושם, תביעותיהם – אם לפי עומס שלחן השבת – לא היו שנים טובות מאלה לישראל.

לא היתה שנה טובה משנת המלחמה היפאנית. רוסיה מתבוסס בדמיה והיהודים מתבוססים בזהב, אמרה אידה מפי רשקס.

היא נעשתה חברה פעילה ב“בוּנד”, אף כי הוסיפה להתגורר בבית וללכת לקונצרטים בבית־האופרה העירוני להסתופף עם שתי אחיותיה בתאו המיוחד של הסטודנט לרפואה שנה רביעית, סוחר־העצים, המצליח בניד־אצבע להכפיל את הונו מדי שנה, אלכסנדר גברילוֹביץ שפירא. לא די היה לו לשפירא שהוא תומכם של מהפכני ה“בוּנד” ובה־בשעה סַפָּק ראשי בדרגת יועץ־חצר לצבאות הצאר הנלחמים במרחקי מזרח סיביר, הרי בה־בשעה הוא גם חסיד נלהב בבית־המדרש של הלוּבּאביצ’ים וציוני פעיל מוכר שקלים ואוסף כספים לקוֹלוֹניוֹת, מבקר קבוע בכל הקונצרטים והצגות האופרה – ולא יחסיר לעולם את הקידוש בבית הברמנים, בשבת לאחר התפילה. אף זאת – מאז מות הרצל לא עשה את זקנו, אף כי גידולו האִיטי שימש בקושי מזכרת לזקן המלכותי הנהדר של המנהיג המת. לכאן, אל הקידוש בבית הברמנים, הביא עמו שבת אחת את רעהו השחקן שלוימו לפידוֹס, וּוירה אז כבר נערה בת ארבע־עשרה, ושלוימו ניצת בלהבה – והקיפה הלהבה את כל הבית.

“למה לא?” אמר ר' גדליה ברמן, “בימינו… תיאטרון… שחקן – עסק מכובד למדי… אם רק לא ילך לרעות בשדות זרים..” שרה כמעט נטרפה דעתה מרוב זעם על בעלה, שבטוחה היתה כי הוא חומד לו לצון בגורל בּתּהּ הצעירה. אבל ניצוץ השוֹבבוּת שהיה בו באבי המשפחה, תאוַת השחוק והשמחה שהיתה בו תמיד – הדביקוהו אל שלוימו. הוא אהב אותו, דווקא הוא יותר מבנותיו, וכשהיה שלוימו מפליא בריקוד ובזמרה ביום השבת, או כשהיה מספר את מעשיותיו המפתיעות על יהודים ויהודיות ואביהם שבשמים ורבניהם עלי אדמות – היה הקהל כולו מפסיק ללעוס. ראי, ראי, הם ממש מפסיקים ללעוס! עוד לא היה כדבר הזה! – היו לאה ואלכסנדר שפירא מתלחשים. כשנדרשה שימת־לב של תבונה מעט – לא היה תחליף ללאה.

“הוא רציני,” היה אומר בעל־הבית. “הוא רציני. אין אלו מהתלות,” היה מדגיש ומוסיף, בעודו מוזג לאורחיו או משגיח כי יובאו בקבוקי משקה למלא את הפרצות, “תנו דעתכם למה שמסתתר אצלו מתחת לצחוק.” בשבת מלפני ראש־השנה היה מרוֹץ הבקבוקים המלאים אחר הריקים מהיר מכרגיל. “הם שורפים את הצלחות,” התלוננה הסבתא, אך שרה בּתּהּ בּירכה אותם בבריאות ובאורך־ימים. קונצרט השבת של לפידוס בבית ברמן כבר היה לעסק קבוע, “ורק נציג המאה השחורה חסר כאן, כדי שתהיה התמונה שלמה,” אמר שפירא, ולאה חשבה: הוא חיוֵר מכרגיל. רק היא ואביה ידעו כי כל הבקבוקים הם מקנת כספו של הסטודנט־לרפואה, דבר שבת בשבתו. לא על כך היה החוָרון, ולאה אמנם לא היתה מעלה על דעתּהּ כי חשבון רוּבּלים אחדים יתירים יטריד את מנוחתו של ידיד הבית הנדיב, אף לא היתה מעלה על דעתּהּ לתהות מה סיבת החיוָרון, אילולא עמד שוב להתלחש עמהּ, כהרגלו, בפינת הטרקלין, וגילה לה, כי בעוד ימים אחדים, ולצערו עוד לפני החגים, הו אנלקח לצבא, עם כל הסטודנטים־לרפואה של השנה הרביעית. אם יקרה נס, בעזרת קשריו כספק־עצים, אולי יֵאוֹתוּ להשאירו בבית־החולים הממשלתי בריגה, שאף הוא כבר מלא בפצועי מלחמה. הם מפזרים את הפצועים על־פני כל הממלכה הנרחבת, עד וַארשה הגיעו, כדי להעלים את הזוָעה מעיני הציבור. איש אינו יודע על כך, עדיין, גם לא משפחתו המתגוררת בקיוֹב, וּודאי לא אידה, שזה חדשיִם ימים היא מתגוררת בעיירת־חרושת קטנה באוּרָל, כטכנאית־שיניִם, עם חברתהּ ללימודים ולהרפתקה. להיות עם הפועלים, להיות עם המון העם. איזה בית מעורב, איזה שפע מפותל ומסובך, הציצה לאה באלכסנדר, שנראה לה פתאום צעיר וחרד, כשהיה מורט לו חרש, מתוך היסח־הדעת, באניצי זקנו הבהירים. שְלוֹימוֹ היתה לו דרשה לשבת, לראש־השנה, וגם המתלחשים נתבקשו שלא להפריע. ריש סמך הא, הטעים שְלוֹימוֹ כל אות בפני עצמה, תחילה כסתם־מקשה, אחר־כך כמי שבאמת משתומם, ועיניו עם קולו כלפי מעלה – מה הן ריש סמך הא אם לא אותיות רוסיה. ותיו מה היא? תיו הרי היא לשון עתיד. ועל־כן רבותי, שנת תרס“ה – שנת עתידות לרוסיה. מה תהא רוסיה, מה תהא על רוסיה, - בשנה הבאה עלינו לטובה? תיו, רבותי, הא, רבותי, ריש, רבותי, סמך רבותי.”

כמו באמצע דבריו נשתתק. כמו נבהל מעצמו. ובחדר עבר מלמול. “תיהָרס” אמרה לאה, ספק שואלת. שפירא ניענע לה בראשו. מבין הצעירים, חבריה של אידה שהוסיפו לבוא אל הבית אף כי עצמה איננה, חבריה של לאה, כולם חסידיו של השחקן – עלה רחש של רצון, פרץ צחוק, נוסתה מחיאת־כפיִם. מעם אורחיו של בעל־הבית היו רק גניחות של מחאה. “אלא מה?” שלט מיד שלוימו בקהלו, “יש בפי דבר יפה מזה, בשורת ישועה. הרי העולם קיים, ויש מי שמקיים אותו. למדנו, ל”ו צדיקים שבזכותם העולם קיים, ואף רוסיה עולם היא. אבל מי הם ומה הם אותם ל"ו צדיקים? על כך יש לי בשבילכם דבר יפה. וירצ’קה, "קרא וביקש בעיניו את נערת־החמד, שעמדה להוטת־פנים מאחוריו ממש והוא לא ידע, “איפה היא אהובתי, וירצ’קה!” בנגיעת כף בכתפו הדמימה אותו הנערה, רק מעבר למטבח נשמעה טריקת־דלת רגוזה. עוד משהו לשתות ביקש השחקן – והנערה היתה מוכנה. “מי הם אותם שלושים וששה צדיקים נסתרים – ונסתרים מדוע? ואיך נדע ונכיר ונבין?”

את זה, את כל זה, את כל הערבוביה הזאת, את כל הרצונות המסוכסכים האלה, המושכים לכל הצדדים – לב לוהט של חב“דניק, מוח חריף של מהפכן, עיניִם תמימות, אחוזות־מרחק, של ציוני, דם מזמר של נעורים, של שחוק ומשחק, יד אחוזה ודבוקה בידהּ של אמא, רגליִם ללכת ולהינָגף בכל דרך קשה, ו… ו…. כן, גם הדברים ההם… וכל מה שיש לאהוב, וכל מה שיש להתמסר עד כלות הנשימה, נדמָה לה, היתה בטוחה, כי הציונים הסוציאליסטים שלה, שתי פעמים ס' רוסית, ס”ס, הם־הם שיאפשרו לה, שיחזקו אותה, להכיל את כל הדברים הללוּ בבת־אחת, את כל הניגודים המעורבבים הללו. כי הנה כאן שני עולמות מתאחדים. לעמך ולכל העמים, לך ולכל בני־האדם עלי אדמות. וזה שהוגו ברודסקי הוא הכוכב המבריק שלהם – לא זה היה הגורם הראשי לכך, שפתאום נעשית חכמה כל־כך בעניני יהודים והגירה וטֶריטוֹריה? אנום חיים רשקס. המריבות אִתּוֹ נעשות מרות יותר ויותר – ומשעממות יותר ויותר. אבל יום אחד הצהירה אידה, כי היא מאוהבת, כי לרקשקס תמסור את נפשהּ ואת חייה, ולאחר שנתפס הבחור בענין קל ונשלח לאותה עיירה שבאוּרָל – מיהרה לחפש לה תואנה, ועד מהרה נמצאה לה. היא תתקן להם את השיניִם – והוא יתכן להם את המוח, לפועלי־החרושת המדוכאים. “הרשל,” אמרה סבתא בעת שסיימה אידה את אריזת תרמילהּ בצאתה לדרך, “בדיוק הרשל, זה הדם של הרשל תוסס שוב במשפחה…”

“אגלה לכם, אפוא,” משך ודרש שלוימו בשבת שלפני ראש־השנה תרס“ה, “אגלה לכם שני סודות בעת־ובעונה־אחת, שניהם מפי אליהו, בעת שנלוָה אלי כאשר רצתי ל’סליחות' לפני כמה לילות. הסוד הראשון – אין ל”ו צדיקים. הסוד השני – יש ל”ו צדיקים."

דומה שגם לנשום חדלו. הכוֹל היו אחוזים בו, במסַפּר, מתמכרים לקסמי חידתו. רק סבתא פרלה אספה שתי צלחות זו בזו לשם הרעש, ומיהרה אל המטבח. כל חשבונהּ הארוך עם חתנהּ פרץ בהפגנה הקטנה הזאת. אותה לא ימשכו באף במעשי קונדס. לה לא יספרו מעשיות. המעשיות שהיא עצמה סיפרה היו כולן מעובדות החיים. רוח רעה נכנסה בהרשל אחיה, הרשל שלייטנר, שהיום אומרים שמו הֶרמַן ואף אומרים השתמד, נטבל לנצרות. רוח רעה היתה בו בנער מילדותו. הוא היה בכור הבנים הזכרים. שבעה היו צעירים ממנו והבנות בסך־הכּוֹל שתים־עשרה, והיא, סבתא פרלה, השניה. משנסעה אידה דרשה הזקנה כי מישהו אחר יישן עמהּ בחדרהּ ולאה טרחה עמהּ הרבה להרגיעהּ במרוצת שיחותיהן הארוכות נזדמנה השאלה על אותו הרשל, שרוחו הרעה עברה אל אידה ואולי גם אל גרישה האח הצעיר. ומדוע באמת בחרה שרה ברמן לקרוא את בנהּ על שם דודהּ הנעלם? היא אהבה אותו בילדותהּ והוא אותה חיבב מאוד, הדוד הטוב הזה. וככל שגדלה – גדלה הערצתהּ אל הדוד המשונה. סיפורים היו לו, מעשי דמיון מופלגים, מִשׂחקים, טיולים היה מטייל ליערות, סירות היה משייט בנהרה של קיוֹב עירם, בדנְיֶפר, הרי מאותהּ עיר הם כל השלייטרנרים, הרי משם גם ידידותם עם משפחת שפירא הנכבדה, שאת אלכסנדר בנהּ הכניסו לבית זה. בנָסעהּ עם אמהּ ואחיה לבקר את משפחתהּ בקיוב לא היתה ידהּ של שרה זזה מידו של הדוד הרשל, עד שנפל הריב הגדול עם המשפחה, בעת שהודיע כי הוא הולך לצבא. על זאת גדלה עוד הערצת שרה אליו, בסתר היתה כותבת ומקבלת ממנו מכתבים – עד שהגיעה השמועה כי בשביל להתקבל לבית־הספר לרפואה – ועד לפני עשר שנים אי־אפשר היה אחרת – נטבל לנצרות. מי היה משער כי כך נשאה את זכרו בלבּה כל השנים הללו? והרי היא יהודיה כשרה. מה הגעגועים האלה לדוד שהתפקר? רוח רעה…

“מה פירוש אין ל”ו צדיקים?" ריחם שלוימו לפידוס על קהלו והתחיל חושף בזהירות את שולי חידתו, “ובכן, דעו לכם, כי צדיקים שלמים, ללא רבב, מיום היוָלדם עד יום מותם, או אפילו מיום עָמדם על דעתם, או אפילו מיום כיפור ליום כיפור – אין בנמצא. אין. כלומר יש להבין. אין ל”ו ואין אפילו מניָן ואין אפילו אחד שבטחונו קבע להיות צדיק תמים, להיות יסוד עולם. מי לנו גדול ממשה? מי לנו צדיק מאהרון? מי לנו חסיד מאליהו? ועוד זאת להבין" הֲאם כל האחרים, שאינם מל“ו – מוּתר להם להיות רשעים גמורים, ואף־על־פי־כן העולם מתקיים? – אלא זה מה שיש…”

בעוד חדשים אחדים ימלאו לגרישה הקטן חמש שנים, והנה הוא יושב על ברכי אביו, בראש השולחן, ואצבעותיו זוממות תעלול. אין הוא אוהב את לפידוס, אין הוא מוכן לוַתּר לו על מקומות בראש/ תשומת־הלב של אביו ושל אמו ושל אחיותיו. מלחמה ממש נטושה בין שני הגברים, בן העשרים וחמש ובן החמש, על חיבוּביה של וירה. הוא שׂבֵע מדי, הילד, מפוטם מדי, ולאה אצלו משרתת. גם בהּ מצטרפות לאט־לאט טענות כלפי הרוח הרעה. ללכת לשרת בצבא הצאר? להתנצר בשביל להיות רופא? לטפס אל הכבוד – על ברכיך? ועתה ריב בבית על חינוכו של הקטן – חדר רגיל או חדר מתוקן? הבנות מפריזות ואומרות גימנַזיוּם, ולאה מוצאת עצמהּ לצד סבתא: חדר. חדר רגיל כהלכתו. שיהיה יהודי קודם־כּוֹל. אפילו שפירא לא הבין אותהּ, אבל היא גילתה בעצמהּ באחרונה צוהר קטן שמעביר להּ, במסונן, כמו בלחישה, מה טוב ומה רע, מה נוח להּ ומה אינוֹ נוח. אינסטינקט, אז מה? אני סומכת על האינסטינקט שלי, היתה פוסקת בויעודי החבוּרה, לגבי אדם, לגבי מעשה, לגבי ביטוי שנדרש להם. והאינסטינקט הזה שלהּ אמר להּ: חדר, חומש עם רש"י – והעיקר עם ריח יהודי אמיתי. אצבעותיו של גרישה זחלו על־פני מפת השולחן, קרבו לאִטן אל בקבוק היין שלמול אביו. לאה ניתקה ממקומהּ, ידעה מה עומד לקרות כאן, בזהירות שלא להפריע התקרבה אל השולחן. ושלוימו מספר.

“יש מי שהוא צדיק כמעט שנה תמימה, וזאת מדרגה עליונה. ויש מי שהוא צדקי לחודש, לשבוע. בשבת, ליום אחד, יש הרבה צדיקוּת בישראל. ויש לשעה. ויש לדקה. ולהרף־עין יש. כדי מעשה אחד. כדי מחשבה זכה אחת. יש קונה עולמו בשעה אחת, אמרו חז”ל. ובאותהּ שעה, רבותי, באותה שעה שאתה עושה מעשה של צדקה, בלב שלם, ברצון מלא ועיקר־העיקרים: בשמחה, גם אם כואב אתה ודָווּי בכל גופך ונשמתך, גם אם עולה לך הדבר הטוב הזה ביסורים נוראים אתה שמח בו – באותהּ שעה אתה, עתה עצמך, אחד מל“ו. ואין עודף. אין. תסמכו על שמועתו של אליהו. אין יותר מדי. ולפעמים עושה מישהו מצוָה ברגע האחרון ממש – וממלא את החסר. על־כן, מורי ורבותי, מצוָה היא לחטוף מצוָה בכל רגע ובכל שניה, ולמהר ולקיים אותהּ בכל נפשך ובכל מאודך – שמא דווקא עכשיו, ברגע זה, בשניה זו, חסר הצדיק הל”ו למנין, ואם חס וחלילה תאחר אתה לעשות את שלך – יתמוטט העולם כולו. ובכן, רבותי, זה המעשה כולו. אין ל“ו צדיקים – יש ל”ו צדיקים – מאי נפקא מִנה? אתה, את הרגע שלך היום – כבר נתת לקיום העולם?"

לאה איחרה, נמצא שהתעכבה גם היא בקסם הדרשה – ובו־ברגע התנועע הבקבוק על־גבי השולחן, חג ורעד וצנח – אל ידו המושפטת בשלוַת־רוח של בעל־הבית. התעלול נהפך לנס קטן, למין חוט מקשר בין סופו של סיפור, לחרדת אסון, ליד מושטת מעדנות בשעה טובה.

בראש־השנה הופיע שפירא בבית־הכנסת במדים של קַדֶט־רפוּאה והגברים הקיפוהו. לאה גערה בוירה, שהתחילה מקפצת על מקומהּ מרוב התרגשות ואחר־כך לא ראתה דבר בדף המחזור שעל ברכיה עוד שעה ארוכה. כל אותה עת, לפתה את זרוע וירה ולחצה אותהּ אל מקומה והילדה יבבה וקירטעה. לבסוף נשמטה ממנה ורצה למטה עם יתר הפתיוֹת, לעמוד בפלוש ולהציץ בגיבור היום. בדרך הביתה, וגשם טורדני מועך את המבט לקרקע, היה שפירא מהלך עם לאה עד פתח הבית. הוא ביקש להיפָּרד. ולמסור בשמו את ברכתו לאידה. ועוד דבר קטן, אם יהיה להם צורך, כפי שכבר עשו פעמים אחדות בשנה האחרונה – הנה מפקיד הוא בידהּ את מפתחות דירתו. והנה עוד על פתק – כתָבתּוֹ בצבא. בבית־חולים צבאי, לפי שעה לא הרחק מן העיר. ולחתום הִנֵה הוא חותם בנקישת עקבים, בנשיקת כף־יד.

אחרי החגים נמסר גרישה ל“חדר מתוקן”, ומי הוליך אותו שמה ומי ישב עמו עד שיתרגל ומי הוסיף להוליך אותו בוקר־בוקר, ושב לקחתו ערב־ערב, כאשר ירד החורף, על העולם? בשובהּ הביתה בבוקר או בהקדימהּ לצאת אליו אחר־הצהרים יש שהית לאה מאריכה דרכּהּ ברחובות המושלגים ועולה אל דירתו של שפירא. הדירה לא היתה מוסקת, ואותו יום עמדה לאה במעילהּ, בכפפות־הצמר, בערדליִם, עמדה בחדר־הכניסה וקראה את הגלויה שהיתה תחובה מתחת לדלת, לוהטת בכל גופהּ מחרדה ומהשתוממות. מדוע כותבת אידה אל סשה, סשה היקר, מוִיטבּסק? הפכה את הגלויה פעם ופעמים. מה פשר הציור הזה – מֶלַנכוֹליה? באה לרמוז דבר? סשה היקר, קראה שוב ושוב, אני כאן ואני בדרך הביתה, וחושבת עליך וזוכרת וטוב לדעת שאתה שם, כי אחרת לא הייתי יכולה לשוב וזֶ’ניה חברתי תעיד עלי שאיני מגזימה כלל. ואחרי זה שורות אחדות מחוקות בקוים עזים, ושתי שורות ברוסית רהוטה וטובה יותר של ז’ניה. כן, היא ילדה טובה ותמיד היתה ילדה טובה ולא חדלה להזכיר אותך לטובה. ז’ניה. מה מחוק כאן? מה כתבה ומה מחקה – ומי מכן כתבה ומחקה? ואיך זה ויטבּסק, פה כמעט על־יד הבית, בהשוָאה למרחקי אוּרָל – והביתה אף לא מלה.

לא היתה כתובת לתשובה, ושוב הפכה לאה את הגלויה ושקעה בדמות האשה הצעירה, שניצבת אצל החלון בחדר צר ועגום, מיטה סתורה, עזיבוּת, מלנכוֹליה. ואני מה? ומה עלי? לא זכרה לאה אם נעלה את הדלת כהלכה, וחזרה ומצאה כי אמנם נעלה, ושבה אל הרחובות והזעם מפעפע בהּ וגופהּ לוהט בהליכתהּ המהירה. אני אדמה. יש עצים, יש פרחים, עושים פרי, משירים עלים, צפֳּרים באות, צפֳּרים נוסעות – ולבסוף הכּוֹל נופל על האדמה. יש להם לאן ליפול, יש להם על מה לרקד ולפזז. יש להם על מי לירוֹק. אבל באמצע ינואר הגיעו השמועות על יום א' העקוֹב מדם בפטרבּוּרג, על מצעד המוות של חסידי הכומר גאפּוֹן. ובסוף החודש בגיעה אידה הביתה, אטומה, שותקת, כנתונה בתוך בועה של זכוכית.

שמחי, אמר האב, מה אַת מבהילה שאלות על שאלות, אינך שמחה ששבה לך בתך מעבר להרי־חושך, בריאה ושלמה, בימינו אלה? אבל אֵם הבנות לא הרפתה. היא לא יכלה לסלוח לאב שינו נוהג בביתו כאָב, ולעצמהּ לא יכלה לסלוח שהתירה לבתּהּ לצאת אל בין הפראים. הסיפור של אידה אין בו דבק, טענה באָזני לאה, לאחר שלא הצליחה להוציא מאידה אלא חצאי משפטים, בהפסקות גדולות, ובכל אחד מהם מעשיה חדשה. וטענה על לאה היתה לה, שמסתובבת דווקא עכשיו עם עסקי הרֶבוֹלוּציה שלהּ. האין היא חשה, כי אידה משהו חונק אותהּ בלבּהּ? מדוע אינהּ אוכלת? ואיך היא נראית. מעשיות יש לה! המשקפים נשברו ותיקונם לא עלה יפה. כסף היא חסכה שם? הרי צריכה היתה כאילו לחסוך כסף. ומה המעשה הזה על בית־החרושת שבעליו ברח מזעם הפועלים? ומה צורך בשתי המעשיות הללו, אם יש שלישית, על משטרה הדורשת מכל הזרים בעיר לשוב אל מקומותיהם? כל בוקר חזר ר' גדליה והציע לאידה שתתלַווה עמו אל חנותו, לעזור אצל הקופה, כי העסקים בוערים ואין עוזר. “היא אינהּ יוצאת מן הבית, ואני הולכת אתךָ ואני חוזרת עם רופא,” פסקה אשתו בוקר אחד, ואיד אפילו לא הגיעה אל השולחן. כאשר התרוקן הבית נכנסה אידה אל המטבח, יצקה לעצמהּ כוס תה. שׂערהּ היה כרוך לה ברישול, בצמה אחת עבה, פניה היו רעות מאוד, שפתיה כחולות. “אמא מביאה לך רופא,” אמרה לאה, בלי להביט אחריה. “שתביא,” החזירה לה מאצל החלון, כוס התה בידה. “טוב,” נטלה לאה כסא וישבה, “עכשיו אני רוצה את כל האמת. איפה רשקס? גם הוא חזר? ומה הגלויה הזאת שכתבת לשפירא מוִיטֶבסק – מה מחקת שם?” אידה התאמצה לשתוק עוד שניות אחדות, ואפילו החזירה אל השולחן כוס מלאה – ואז פרץ הבכי הגדול.

רשקס עזב לפני חודש ימים. הוא בפטרבּוּרג, או בקיוֹב, או אינהּ יודעת היכן. מטעם המפלגה, בפעולה. עזב, לא השאיר כתובת. המנוּוָל. היא לנסעה לוִיטֶבסק כאשר הגיעה שמועה שועידה חשאית מתכנסת שם, ולא היה רשקס, ולא היתה ועידה. והיא הולכת למוּת, משום שדרך אחרת אין להּ, משום שהיתה סמוֹלֶנסק, לפני ויטֶבּסק, ושם, סמולֶנסק, היתה אצל רופא־נשים.

“כן, זה בטוח!” צעקה אל מול פרצוף סיד מבולה של לאה. ולחישה, אחר־כך: “שני או תחילת שלישי לכל היותר. אמא תמוּת…לאן??”

“אַת, ילדונת,” דיברה לאה, ואחותהּ אצה אחריה אל חדרהּ, “אַת, ילדונת, נשאֶרֶת בבית ומתחילה לאכול ומתחילה לדבר ומתחילה להיות שמחה ועליזה,” התלבשה מכל הבא ליד, חטפה את אדרתּה, התעכבה בחדר־המבוא על ערדליה, “ואני כבר אדאג לכל היתר. ואַת אל תדאגי. אשוב לפני אמא ולפני הרופא שלה. לא אתן לו לגעת בך… חייכי, טיפשונת.”

אידה לא שאלה ועד מהרה גם לא דאגה. שפירא ענה על המברק למחרת, ויום אחר־כך פגש את לאה בדירתו. נדמָה לה שהוא מהרהר אם לחבּקהּ או לאו. העבירו אותם לפּסקוֹב. בחצי הדרך לפטרבורג, ופתאום משלוח חדש של פצועים, אזרחים. היא בודאי שמעה על מה שאירע בפטרבורג. הם אספו שם את הפצועים מהרחובות ושילחו אותם אל מחוץ לעיר, עם המלצה ברורה להניח להם למות ולקבור אותם ללא ציוּן. השמועות אמרות אלף הרוגים? כן, במקום. הוסיפי עליהם עוד אלף בבתי־חולים צבאיים בכל האזור. כאשר שני גדודי קוֹזאקים יורים מעל סוסיהם היישר אל תוך המון צפוף… מה שלום אידה? מה היא כותבת?

“סשה,” קטעה אותו לאה, מעשׂית, “הרי לא קראתי לך כדי לספר לך מה נשמע אצלי במשפחה. שמע. אני צריכה ממך, מיד, עוד היום, המלצה אל רופא־נשים. מנתח. והבטחה, שאפילו לא תציץ אל הידרה שלך בשבועיִם הבאים.”

הוא הביט בהּ בשקט שניוֹת אחדות, זקנו גדל קצת הבגירוֹ יותר, אחר־כך עבר אל מכתבתו, חלץ גליון נייר מעוטר, נטל את העט מקסת השיש הירקרק – ונעצר.

“על שם מי? איך לקרוא לגברת אשר תפנה אליו?”

על כך שיש בכלל שאלה העמידה לאה את פליאתהּ. “מה זאת אומר מי? – ליזה ברמן!”

ידו התעכבה. טיפת דיוֹ נטפה שם, כנראה, הוא שחה להוציא גליון חדש. בעודו כפוף דיבר.

“אַת בטוחה? הוא יקבל אותך בכל שֵם שהוא. הוא לא ישאל שאלות. אַת צריכה כסף?”

“השאלה היא אם הוא בטוח. אם זה האיש הטוב ביותר.”

“והיקר ביותר.”

כמעט אמרה: חייה של אחותי יקרים יותר. וכמעט אמרה: חייה של אמי יקרים יותר.

“העלמה ליזה גדאליץ' ברמן,” דיבר שפירא בקצב כתיבתו, “זקוקה לפי החבנתי לניתוח דחוף של אַפֶּנדיציט. אודה לך מאוד אם תעשה את כל הסידורים הנחוצים בהתחשב במקרה המיוחד.” מבטו האחרון, בעת שהושיט להּ את המעטפה, אחרי שתיקה ארוכה, כשסירב הגליון המקופל להיכָּנס למקומו, מבטו האחרון היה סקרני וכמעט משועשע. בדרך הביתה הבינה מה הרגיש אותהּ במבט הזה. הוא ידע, הוא היה בטוח, כי בהּ מדוּבּר, וקשה היה לו להאמין, כי לה זה קרה.

ואידה, כמובן, עם כל הרכרוכיות האומללה, עם הדמעות המתחדשות בעת שהיא מתלבשת לצאת ומהדקת תחת בית־שחיהּ את הארנק עם כל כספי חסכונותיה, ואידה עוד היה בהּ נוסף לכּוֹל איזה משהו של גאוָה. הכתובת היתה כתובת דירתו הפרטית של הרופא. משרתת לקחה את המכתב והנידה בראשהּ כלפי שני כסאות ליד הקיר, בחדר־הכניסה. אידה נתקפה רעדה בכל גופהּ ולאה חיבקה אותהּ, עד ששבה המשרתת ואמרה את שמהּ. אידה לא הבינה, אפילו נאבקה לרגע, בעת שמשכה לאה את ארנקהּ מידהּ. ונשארה מכוּוצת על כסאהּ. לאה הוכנסה לחדר אפלולי, ראתה רק גב רחב ואניצי זקן־לחייִם משני צדי הראש, אצל שולחן־כתיבה גדול. הראש דיבר בלשון רהוטה, מורגלת, בקול חסר־צבע. שלש מאות עכשיו, שלש מאות אחרי הניתוח, למנתח. הרי המכתב אליו. בהעתק הנשאר כאן כתוב ניתוח אפנדיציט לעלמה ליזה גדאליץ' ברמן. במכתב עצמו נשאר מקום ריק והעלמה תכתוב על אחריותהּ כל שם שיירָאה להּ. אין צורך להשמיע קול, על כל השאלות יש תשובות על גב המעטפה, כתובת, שעה, הצטיידות. בהצלחה. את הכסף בבקשה להניח על השולחן.

“אבל את הניתוח, יקירתי, לא אוּכל לעבור במקומך,” פסקה לאה לאחותהּ, בעת שזו כיסתה אותה בנשיקות בדרך הבית. לאה לא שמעה את הצפצוף המוחנק משהו בנשימתהּ של אידה, סימן להתקף אסתמה. רק זה היה חסר לה, למסכנה. אידה לא שכחה, בכל־זאת, להציץ בארנק, לראות אם נשאר לה משהו. אבל לבסוף נשאר לה מעט מאוד. ביום הניתוח הן יצאו שעות אחדות לפני הזמן, התקינו את דירתו של שפירא. הן פשוט לא חזרו הביתה שלושה ימים. לאה השאירה פתק לאביה, בחנוּת, כי אין לדאוג, כי שתיהן מצויות יחדיו במקום בטוח, ודי לחכימא. כל זע הּ של האֵם ניתך על לאה, בשובן הביתה. “אני מאשימה את לאה, לא אותך, מה אַתּ מיַללת?” גיפהה זרה את אידה, שנראתה לה אף יותר חולנית לאחר ההרפתקה המהפכנית החדשה הזאת, שהאחות הבכירה המציאה. “אני לא יודעת מה אתם עושים שם, אבל בדבר אחד אני בטוחה – שלושה ימים בלי אוכל, בלי שינה, באיזה מרתף מזוהם וחשוך, עם כל הטיפוסים המסוכנים האלה.”

“אני שואל מה התכלית,” תרם ר' גדליה־בר את חלקו להרגעת הרוחות, להשלטת קצת שׂכל בכל המהומה, “עכשיו הוא עסוק עם היאפּוֹנצ’יקים – אז הוא מתיר קצת את הרצועה בבית. אבל ברגע שיגמור שם – הוא יקח מטאטא גדול ויעשה נקיון כזה שלא יישָׁאר אף רבולוציונר אחד לרפואה בכל רוסיה הגדולה. ומי ישלם? מי ישלם בדם ובאש ובתימרות עשן? – אנחנו נשלם, היהודים.” ושכח ר' גדליה שהוא בא להרגיע, ושכח שביקש קצת שׂכל וקצת תכלית, וזעק בעלבון של נביא, שאיש אינו מוכן להטות לוֹ אוזן: “כי היהודים הם רבולוציונרים ובשבילם ורבולוציונרים בשבילם הם יהודים. זה היינו הך בשבילם, היינו הך ממש – אותו דבר. וזה באמת אותו דבר, ואתן, שתי בנותי היקרות – אתן ההוכחה.”

רק וירה ניחשה משהו, וחשוב היה לה הדבר, מציקה לדעת מה באמת עשו שתי אחיותיה הגדולות באלה שלושת הימים, נערה בת חמש־עשרה שגופהּ מתפרץ ביָפיו, כאילו מבקשת רשיון לכל המזימות הרעות שנרקחות להּ במוחהּ, שהיא כל־כך מוכנה לקראתן. “כשרון לרוע־לב, זה הכשרון שיש לך,” טענה כלפיה אמהּ, בשעה שזו היתה מתחמקת משיעורי הנגינה בפסנתר, ופסנתר כבר היה בבית. וירה ניחשה וגם ידעה,

משום ששְלוֹימו היה פוקד את הבית יום־יום, בשעה קבועה, קורא להּ שירים, סיפורים, מספר מעשיות מפולפלות וללא בושה, בגלוי, היו שניהם יושבים ומרעישים בטרקלין כאילו אין עוד אדם בעולם. הוא כמובן לא נגע בהּ, אף לא באצבע קטנה, אבל סיפורים מסמרי־שיער לא חסך ממנה, ועד שעה ארוכה לאחר שהיה יוצא היו לחייה לוהטות. לפידוס – היא, דווקא היא, לא קראה לו בשמו הפרטי – לפידוס יודע הכּוֹל וכל ריגה אצלו בכיסו הקטן, הוא נשבע להּ, שלא היה שום ויעוד של שלושה ימים בעת האחרונה, ובבקשה, אם היה, אם באמת היה, אולי אפשר לשמוע מה? היא גייסה לעזרתהּ את גרישה, אילפה אותו לקפוץ ולשאול בכל שעה ובכל הזדמנות שאינה יאה: “ליזה, אידה – איפה הייתן כשלא הייתן,” וצחוקהּ המצלצל של וירה היה שכרוֹ. צביטות בחשאי, צליפות יד והטחות לשון נעשו מנהג, מעין גיהנום קטן, שבתוכו צפה להּ, שומעת פחות מיום ליום, רואה פחות, אִטית ותמוהה, סבתא פרלה. ר' גדליה היה מקדים לברוח אל עסקיו כל בוקר, וכשהתחילה צינת החורף לפוג התעקשה לא כי יימָצא מישהו אחר לקחת את גרישה מדי בוקר אל החדר. פתאום התברר לה שהיא בכלא.

האביב הקדים להגיע ולאה הקדימה לצאת יום־יום אל סִמטאות המלאכה של העיר. כל בוקר היתה קריאתהּ של אמהּ מלווה אותהּ: “אני כבר לא אחזיר אותך למוטב. בעלך יעשה את זה.” אם הבנות החליטה לא להשאיר את גורל בנותיה בידיהן. השנה הם נוסעים כולם לפסח אל דודהּ מצב אמהּ בקיוב. שנה־שנה הוא מזמין אותם אליו, ויהודי גביר כמוהו יכול להרשות זאת לעצמו – והשנה סוף־סוף ייעָנוּ לו. שם יש הרבה משפחה והרבה ידידים יש שם, ובכלל, קיוב עיר יהודית, לא כמו ריגה הגוֹיית הזאת, ושם היא תשדך אותן, את שתיהן, והשנה יהיו שתי חתונות. “נדוניה, לכל הפחות, יש…” היה האב מעיר, במין הנאה מן הספק. לפעמים היה מוסיף ומזכיר כי אידה, כמדומה, כבר יש לה, אלא שאשתו היתה מהסה אותו. “תן לה לדבר. מדוע היא שותקת? מדוע שתיהן שותקות, מדוע רק הגדיה הפתיה הזאת מפטפטת כל הזמן?”

כבכל שנה בין פורים לפסח הוזמנה הגברת שאטובר לתפור לגברת הבית ולבנותיה, אך הפעם באה עם עוזרת חדשה. לאה לא הניחה להּ למדוד אותהּ, רק הספיקה לשמוע כי פרומקה איננה ולא תהיה עוד. היא גירשה אותהּ בחרפה, אחר שהעזה, החוצפנית הזאת, האוכלת לחם־חסד הזאת – להשתתף בשביתת החייטים בסוף השנה שעברה, בעת שהיתה עסוקה למעלה ראש בתפירות של עונת חג־המולד. לאה רשמה להּ בדעתהּ למצוא אותהּ עוד היום. השורות היו מתמלאות והולכות כמעט מאליהן, כל גל של התנגשויות בין הצבא לבין ההמונים היה מביא גל של חברים חדשים למפלגות המהפכניות. למפלגות היהודיות היה נלוֶה תמיד חיזוק נוסף, עם כל גל של פוֹגרוֹמים. לאה עסקה הרבה בצעירים, בפרחי הס“ס, והיתה בהּ תאוָה אליהם, עד שהיתה פעמים נעקצת מתוכהּ: מתי תתבגרי? התאוָה היתה להכניס שמחה במקומות האפלים. על־כן נמשכה גם לתעלולים. “לצעירים, ליזצ’קה,” היה אומר דוּבניקוֹב, “לצעירים דרוש רסן. לא שוט.” חבורת פרחי הס”ס שלה עסקה בעיקר בהפצת כרוזים, בהולכת הודעות בין דירות־סתר, וביותר אהבו לשוטט סביב בתי־כנסת ושאר מקומות שהיו מאכסנים אסיפות אסורות. בימים שהיתה המתיחות עולה במדינה ובעיר היו הוריהם של הנערים והנערות נלחמים בהם מרה למנוע אותם מלצאת לרחובות, אך הללו היו תמיד מתחמקים ובאים, מוצאים זה את זה, מוצאים את לאה, להוטים לכל תעלול שהעלה דמיונם. בראשית חודש מַארס פירסמה לשכת הצאר את המנשר על דבר כינוּנהּ של אסיפה מיָעצת ובשבת הראשונה פשטה מגיפה של הטמנת נעלים בריגה היהודית. ההורים לא רצו שילדיהם יצאו אל בתי־הכנסת, שבהם בכולם – זאת כבר ידעו – יפרצו מפגני המחאה נגד המנשר המגוחך, הבלתי־מספיק, הכוזב והמרושע של הכתר. נערים אחדים קפצו יחפים בעד חלונות בתיהם הנמוכים – והגיעו אל הבירז’ה של הנוער המהפכני, אל מקום הכינוס הרגיל שלהם, בפינת מארינסקאיה וסִמטת בית־הכנסת הגדול. עוד היה שלג ברחובות, וכששמעה לאה את הסיפור חלצה את ערדליה – והתחילה להתרוצץ יחפה בראש פרחחיה מבית לבית, תהלוכה יחפנית גדלה והולכת, רעשנית והולכת – עד שיללת האמהוֹת שמה לה קץ. בנעליהם לרגליהם חילקו נערי הציונות הסוציאליסטית את הכרוזים. רק מאכּסים, שכינויו “הריגאי”, אך חידה הוא בריגה כמו בכל מקום אחר, רק מאכּסים היה מסוגל לכתוב כך, והכּוֹל היו בולעים בשקיקה את גידופיו. “צחוק עשו לנו חכמיו של הקיסר ירום הודו. דוּמָה מיָעצת? הרי כבר יש לו דוּמה מיָעצת, אסיפה של מטומטמים, מושחתים ושיכורים – שאת פרי חכמתהּ אנו רואים במנשר האחרון. מה הם חושבים להם, יועצי הקיסר – האם בזה ירגיעו את המוני רוסיה? את מיליוני העמלים העשוקים? את האיכרים המשועבדים? לא לתת עצות מבקשים עמי רוסיה – אלא לקחת את גורלם בידם. הלאה פתיונות הכזב של רוצחי הפועלים. אין אמונה בארמונות. פנו דרך לשלטון החוק, הצדק והחירות.”

“את זה יכול לכתוב גם לא־יהודי,” אמר דוּבניקוֹב, “אבל טוב שהגבנו בזמן, וטוב שידוע כי נערינו עשו את זה.”

“ונערותינו,” דייקה לאה. דוּבניקוֹב היה מורה בחדר המתוקן שבו למד גרישה, יהודי כשר וישר, חב“דניק לאמיתו, ולאחר שנכנס פ]עמים אחדות לקידוש של שבת אחר התפילה בבית אביה, הגיעה עמו לאה לידי שיחה וגילתה להיכן רוחו מוליכה אותו. אצלו הצינות היתה עיקר. ישיבה של חב”ד יש בחברון, ולשם הוא מבקש להגיע, אבל לעת־עתה הוא מוכן לעזור לכל מי שמבקש להוציא את עם ישראל מבוֹר הטומאה הזה של הקיסרות הרוסית. בור של דמים, קבורת חמור, גיהנום עלי אדמות – אבל שלוש בנות כבר היו לו ואשה שלא הבינה לרוחו כלל. הוא הושיב את תלמידיו לצייר את עשר המכות שהיו לפרעה במצרים וישב עם לאה בצד לסכם את מאורעות השבת. דממת עיר גוֹיית של יום ראשון סגרה על שלושת החדרים הקטנים ועל רחש יושביהם, וללאה היתה שעה נעימה עם היהודי הזה, רק הקול והבוטח במשפטו. הוא תהה על חידתו של מאכּסים הריגאי, לאה הזכירה כי מאכּסים, בלא שביקשוהו, כתב, השיג את הנייר, הדפיס, הוביל אל מקום הריכוז – ורק אז נעלם. על כך בדיוק היתה תמיהתו של דוּבניקוֹב, מסיר את משקפי־המצבט שלו ובוהה אל עבר החלון. עפמים תמַהּ אפילו אם מאכּסים זה הוא יהודי בכלל. כל מראהו – שׂערו הזהוב, החלק, מצחו הישר, האף הקאצאפּי, עיני התכלת. “ואני?” העזה לאה עם איש חביב זה מה שלא היתה מעיזה עם שום אדם, “ואני כל־כך נראית לך – יהודיה?” ובעת שהתבונן בהּ כאילו בפעם הראשונה, בחיוך אִטי, סקרה לאה את השׂיער השחור, המסולסל, את המצח הרם, המתעגל, העריצה את החוטם הגדול, העט על השפם וכמעט אל הזקן מגיע. השפתיִם העבות, המתלקקות עתה במבוכה, הביעו משהו שהקים אותה, מסמיקה, על רגליה. “טוב, לעבודה!” נתנה על ידיה את כפפות־הצמר ורק אז הושיטה לו את ימינהּ ואמרה: “כאשר אתה חושב על הלגיונות שיש לך – אתה שואל פחות שאלות…” יצאה בהרגשה לא טובה, שבמקום לפייסוֹ הוסיפה על צערו. האם גם הוא מאלה שפשוט אין טובים מהם? והנפש נהתה על מישהו ברור, אל משהו מוחלט. הנה היא הולכת אל שכונתו של רשקס, למצוא את פרוּמה, והנה כבר בתחילת הגיטו היהודי, סִמטה אחת מעבר לחומת המנזר שפוכת הצמחיה, היא יודעת שהיא הולכת אל שכונתהּ של פרומה למצוא את רשקס. את עקבותיו לפחות, שמועות, רֵיחַ, רכילות! אילו רק יכלה לנקר את עיניו – והיא מוצאת את הניך! למעשה, רק כאשר כבר היה קרב ובא, בידי אב פרושות לכמעט־חיבוק, הכירה את הניך ביהודי הכחוש הזה, שכולו שׂיבה. הוא מצא לה את פרומקה, והוא עצמו התגורר על דרגש בפינת המטבח של בתו. מתפרנס היה בקושי במאפיית מצות, ופרומקה, בתולה בת עשרים כמעט, סגופה ונלהבת, דבּרנית, לא זו שהיתה כלל, אמרה ראשונה: “שביתה!”

בין פורים לפסח ניהלה מפלגת ס"ס את שביתת אופי המצות בריגה. נסיעת המשפחה לקיוב בוטלה, לפי מברק אזהרה בהוּל, שכל הנסיעות ברחבי אוּקראינה מסוכנות ליהודים, עם גל חדש של רציחות ופוֹגרוֹמים. לאה עשתה ביעור־חמץ משלהּ עוד קודם שהכשירו אביה ואמהּ את הדירה לפסח, וזה היה דבר בעתו. בערב החג פשטה המשטרה על דירות יהודיות רבות, וגם בבית ברמן חיטטו למצוא ספרות מהפכנית לא חוקית. הניך ערך לו סדר משלו אצל בתו, על־כן לא יכול לקבל את הזמנת ר' גדליה, ואילו פרומקה לא האמינה בכל השטויות הללו. “הַיום, האלוהים שלכם הוא לצד האדונים. לא לצד העבדים. גמרתי עם כל משחקי הילדוּת…”

אדונים? איזה אדונים? התשובה לפרומקה רתחה בלאה, אף כי הבתולה הקשוחה הזאת לא רצתה לשמוע, והתשובה שטפה ובאה גם מן הדרכים, עם הפליטים הבאים ברכבות, ובאה בשמות ברורים, נקובים כפצעים. וכי איזה אדונים היו שם בז’יטומיר למשל, בעלֵי החנויות השרופות או אבותיהן של הנערות האנוסות? והאדונים האלה, שראו בשם האלוהים שלנו ומתו ושמו על שפתיהם – משולפי הסכין היו הם או משחוטי הסכין? אבל כשהתחיל להגיע נשק להגנה עצמית, אקדח לחוּד, קצת כדורים לחוּד, חומר והוראות להכנת פצצות־בית – לא היה אפשר להסתפק עוד בארגן הנדוניה שבדירה ברחוב מטבייבסקי. פרומה והניך היו טובים לכך, כי בשכונה היהודית היו עוד כוכים מימי־הבינים. ככל שנסוג החורף ועלה וגבר הקיץ – עלה גם הלהט המהפכני במדינה. הנשק שנועד להגנה עצמית המיר יעודו לאט־לאט, וכמחט־מצפן נמשך לסילוק הרשע מעל פני האדמה, למהפכה. באחד במאי טייל הדגל האדום אל היער, ושם שימש בשתי אסיפות, של ה“בּוּנד” ושל הס"ס. בסוף החודש נפל על רוסיה צל של ענן ומיד התרומם כנגדו עמוד של אש. הצי הרוסי כולו, כמעט כולו, אחר מסע ארוך של ראוָה ושחצנות סביב מחצית כדור־הארץ, הצי הרוסי צלל כתינוק בגיגית, כאשר הגיע אל מימי טסוּשימה, בים שבין יבשת אסיה לאי היפאני. עשרים ושבעה במאי – הים הצהוב. כעבור חודש ימים בדיוק נדלק הים השחור: מרד אניית־המערכה “פּוֹטיוֹמקין”, קרב־התותחים בינהּ לבין ביצורי החוף, העיר העולה באש – והטבח באזרחיה שנהרו אל החוף, לראות ואולי גם לזעוק ואולי גם להיעשות חלק מן הקרב. כעבור עוד חודש אחד בדיוק, 27 ביולי, נפתח הקונגרס הציוני השביעי בבאזל, הראשון ללא הרצל, אבל איש מאנשי המפלגה ברוסיה לא נסע. הוּגוֹ העביר את דעתו הפסוקה אל כל הסניפים. אין זו שעה לטיולים בחוץ־לארץ. המערכה היא כאן עכשיו, בהגנה עצמית ובמהפכה ובהכשרת העם להגירה הגדולה. דוּבניקוֹב חזר מאושר מפגישת נציגי הסניפים של לאטביה, ליטא ורוסיה הלבנה בוילנה, ודיוַח לתא הפעילים הריגאי: הוגו מבקר קשות את החלטתו של מירקין לפרוש מן הקונגרס, יחד עם הג’נטלמן מן האיסט סַייד של לונדון, הטֶריטוֹריאליסט ישראל זנגוִיל. לא לכך התכוַנו כאשר זעקנו כי קודם־כּוֹל יש לצאת מגיא־המוות ולמצוא מנוח לכף־הרגל היהודית. להיות בחבורה אחת עם הרצל – זה דבר אחד, ולהישָׁאר תקועים עם אדון רומנטיקת־הגיטו זה דבר אחר. מה פירוש להיות ציונים ולא להיות בו־בזמן חלק מן ההסתדרות הציונית? והיתה לבסוף דרישת שלום פרטית, מיוחדת לחברה ליזה ברמן, בתקוָה להתראות בקרוב.

ועוד חורף חלף, והצאר המתחמק פירסם מנשר נוסף, על עריכת בחירות לדוּמָה מיָעצת. אומנם לא יהיו אלה בחירות כלליות, פתוחות לכּול – רק בעלי נכסים ודרגה יהיו בבוחרים – אבל בחירות, השם המפורש בחירות שתמול־שלשום גורשתָ לסיביר על השמעתו, יצא מעם הכתב בפעם הראשונה בתולדות הקיסרות. מיד הצמיתו התנועות המהפכניות את התעוֹררוּת הרִגשה ופליאה. באו כרוזים, נואמים, מסבירים – להבהיר היטב מדוע וכיצד יש לפעול להחרמת הבחירות. וכעבור עוד חודש אחד תמה המלחמה. שבוע ימים לפני ראש־השנה תרס"ו חתמו שגרירי ניקולאי השני בפּוֹרטסמוּת שבדרום אנגליה על חוזה שלום עם שגרירי יפאן – בברכת המעצמות. ההשפלה הנוראה לכתר הקיסרי היתה לא רק בהפסד שטחים ונמלים ובהודאה בתבוסה ובחרפה – אלא בכך שהמעצמות נתנו את חסותן ואף לא הסתירו את הנאתן מכניסתם של השרצים עקומי־העינים אל טרקלין הכבוד הבינלאומי, בעת שארץ־אחות נוצרית מתבוססת בקלוֹנהּ ובדמיה. בראש־השנה הופיע שפירא בבית־הכנסת בבגדים אזרחיים חדשים.

“נו, רב שלוימו, אמור, נראה נא, איזו מלה טובה,” קידם ר' גדליה־בר את כוכבהּ של חבורת הצעירים שנכנסה הביתה לאחר התפילה. לאה הקדימה לשוב וסייעה ביד אמהּ לערוך את התקרובת. וירה לא זזה מאצל שלוימו. אידה ושפירא עיין לא נכנסו. “מה פירוש מלה טובה?” מזג לעצמוֹ שלוימו ונשא כוסו, “אמרתי תיהָרס בשנה שעברה – והשנה? – תסוּר. אותיות תרס”ו תסור אימת חרב, תסור מלחמה…" בכוס מול כוס גילה בעל־הבית את תפילתו שלו: “אולי תסור גם אימת רבולוציה?”

אידה ושפירא נכנסו יחדיו. שניהם רזו בשנה האחרונה, נראו כמעט דומים זה לזוֹ. מאוחר יותר תלמד לאה כי שפירא חזר העירה כבר לפני כשבועים־שלושה, נפגש עם אידה לבדהּ מכל בני־הבית. ברור היה להּ ללאה, כי בעיקר מנסה הוא להשתמט מפניה. בבית־הכנסת מוקף היה מברכים וידידים, אבל כאן, כשהוא אורח בביתהּ, ויושב לו בנחת, מחליק את זקנו בנחת – אינו יכול לקום ולגשת? יעבור עוד הרבה זמן עד שתבין, עד שתזכור, בנקיפות־לב חוזרות פתאום, נפרדות זו מזו במרחקי שנים ומקום – עד שתיזכר ותבין כי עוול עשתה לו בראש־השנה החדש של השלום ושל החזרה הביתה. הרי מתוך עדינות־נפש החליט להשאיר בידהּ את ההחלטה אם לגשת לחבר מחדש את החוט. התוכל? התוכל לשקר? ואת האמת – האם תוכל לגלות? היא לא ניגשה, ולשולחן הצהריִם ישבה אידה אצלו ולאה הגישה עם אמהּ, וגירשה הקטן חידש את ריבו עם שלוימו על דבר אחותו. בעצם הארוחה זרק פתאום הנער לעבר שלוימו, והכּוֹל שומעים, “שלוימו, מה ההבדל בין סוס לאיש?” כפף שלוימו ראשו, כאילו היו משקפים רכובים על אפו והוא מבקש להיטיב להביט בו בתכשיט: “אם ידוע לך שיש הבדל בין סוס לאיש, הרי זה סימן שמשהו בכל־זאת למדת בחדר המתוקן של אדון דוּבניקוֹב.”

“נו, מה ההבדל, מה ההבדל?” ציפה האב לקצת נחת מן הקדיש שלו.

“סוס מחרבן והולך,” פתח הנער ברוסית של רחוב, “אבל בשביל להשתין הוא מוכרח לעמוד, ואיש…” לא הניחו לו להמשיך. אידה לא יכלה לבלום את צחוקהּ עוד שעה ארוכה, והיה אז איזה הרף־מבט אחד בין לאה לסשה.

לפני סוכות פרץ ריב צעקני, מלוּוה במהלומות ובקטטות, בין הציונים ־הסוציאליסטים לבין ה“בּוּנד”. לאה שמעה כי רשקס חזר העירה וכי ידוע היתה בכרוזים שהודבקו על דלתות בתי־הכנסת ויתר בתי־הציבור היהודיים בעיקר, נגד מוצצי הדם היהודים, נגד הקפּיטליסטים ועושי דברם הכלי־קודש, שעומדים להוציא השנה רבבות רוּבּלים, שסחטו אותם מזיעתם ומדמם של המוני העמלים – לקניית אתרוגים יקרים מקוֹרפו ולולבים וכמות תמרים מתורכיה ויין מפלסטינה וּווֹדקה ושאר סממני הילולה ושכרון־חושים, לקראת חג־הסוכות האלילי ושמחת־תורה הפראי. “החזירו את הכסף השדוד הזה לבעליו. חלקו אותו לפועליכם, כל אתרוג – מאה כיכרות לחם.”

דוּבניקוֹב ולאה גייסו את פרחי הס"ס – ושילחום להסיר את הכרוזים. מקטטת נערים הגיעו הדברים לקטטות בן פועלים במקומות העבודה, בין כרוז מסולק לכרוז חדש מודבק התנפצו חלונות בבתי־הכנסת. “פוגרום יהודי,” אמר ר' גדליה. אבל בשמחת־תורה רקדו אצלו על השולחנות, ואחרי שמחת־תורה התחילה השמחה האמיתית, התחילו ההכנות לשביתה הכללית הגדולה הכּוֹל־רוסית.

למחוק את הכּוֹל, לשכוח את כל החשבונות הישנים, לסלק את המחלוקות ולהצניע את כל ההבדלים – איש לא אמר זאת במפורש, לא נכתבו הדברים לא באיגרת־סתרים ולא בעתון־מחתרת, אבל רוח פיוס ואחוָה, רִגשת תכונה לימים גדולים מאוד, תססו בכל התנועות והמפלגות. מאכּסים הריגאי שב והופיע – “והפעם לא פליאות יש לי ולא חידות יש לי – פתרונות ותשובות יש לי. שמעו. עכשיו, שחדלנו לפחוד מפני הצאר ותלייניו, אולי גם נחדל סוף־סוף לפחוד איש מרעהו, מפלגה מחברתהּ? אני סוציאליסט דֶמוֹקרט, ליבּרָל רֶבוֹלוּציוֹנר, אני בוּנדאי ציוני, אוקראיני, יהודי ליטאי טאטארי, פטריוט פולני לוחם חופש פיני, אני איכר פועל־חרושת רופא חייל סטודנט אם לבנות משורר מהנדס אני, דייג הררי, חוטב־עצים בים הבאלטי – ואני הקטן, החולה, החלש, העלוב אחרון־אחרונים בארץ הזאת – אני המלך האמיתי של הארץ הזאת. נכון – או לא נכון, זהו זה או לא זהו זה?”

רק מאכּסים היה יכול לדבר כך, שׂער הזהב גולש על עיניו, שפמו טובל בשפתו התחתונה, הרכה, המנושקת. הוא הציע להקים מיד מטה של חמש הגדולות בעיר – ס“ס, ס”ד, ס"ר, בּוּנד, קַדֶטים – ולצורך זה להזמין נציג אחד מכל ארבע האחרות לפגישה דחופה. עוד הלילה. היכן? “אצל ידיד המשפחה שלכם,” הציע דוּבניקוֹב, “אצל שפירא, הרי תמיד, אני בטוח שאם תבקשי… הרי אצלנו תמיד אמרנו המקום הבטוח ביותר. סוחר עשיר, ועכשיו עוד רופא קצין, שזה עתה השתחרר מן הצבא…”

“זה בדיוק מה שמפריע לי,” מיהרה לאה להיאָחז במשהו תירוץ, כשהיא בתוכהּ מבוהלת מעָצמת החלחלה וההתנגדות שהרעיון מעורר בהּ.

“איך זה בדיוק?” שאל מאכּסים בחיוכו.

“איך זה בדיוק… זה עוד יותר בדיוק משחשבתי, כשאני חושבת על כך. אל”ף, אחרי שנה בצבא ייתכן שהאיש הפך את עורו, מי יודע, ואם לא השתנה, ואפילו יסכים, דווקא לא הייתי מכניסה אותו עכשיו בסכנה כזאת, כי דווקא כאיש צבא, כקצין, אם ייתּפס – הם יתנקמו בו…"

ועוד המולת התמהון באִבּה – חיסלה לאה סופית את הויכוח: “אצלנו.”

בדרכּהּ הביתה הבינה, כי הנה היא לא מחקה דבר ולא שכחה דבר, כי פשוט אינהּ מעיזה לחזור אל הדירה ההיא, או אפילו לחזור ולהחליף משפט או שניִם עם שפירא. היא לא תחזיק מעמד, היא תפלוט פתאום חצי משפט. בבית נבהלו מארשת השלטון בפניה, לאמור, כי הלילה אין אורחים בבית, ולא נכנסים שכנים. הכּוֹל ייסָגרו בשקט בחדריהם, הטרקלין לרשותהּ ושאלות לא מתקבלות. אשר לשתי אחיותיה – האם אין איזה קונצרט הערב בבית־האופּרה? אם כן, בבקשה, אפוא, לא לחזור הביתה לפני אחת־עשרה.

הגיעו רק יהודים. גרישה עמד ליד הדלת הראשית וליוָה כל נכנס בשאלה: מי זה, ליזה? על ריטונהּ החוזר: לך לישון, ילד, לך לישון, לא הגיב, ועוד יותר הרגיש שאמא ואבא כאילו ובכוונה הרשו לו לרגל בשבילם. המהפכנים הגיעו במרווחי זמן ארוכים ולאה סחבה את גרישה לחדרו, אף השאירה אחריה מלה ושתיִם לאמהּ ולאביה. את אלו שהוחזרו להּ לא קלטה. בשובהּ אל הטרקלין כבר ישב רשקס בראש השולחן. אצלו היתה פרומה, נציגת ה“בּוּנד”, לפי דבריו. “מכל תנועה צריך להיות אחד,” העיר דוּבניקוֹב, כמדווח ללאה על ויכוח שכבר התנהל כאן בחדר. “שני דברים,” העיר רשקס, כחוש משהיה, ללא שיניִם, כמעט קֵרֵחַ לגמרי. מה עשו לך, חשבה לאה, ואיך הצלחת לגזול את פרומקה ואיך זה שאינני זורקת אותך מכל המדרגות. הוא מנה את שני הדברים, האחד שה“בּוּנד” הוא המפלגה הגדולה בעיר והשני שהרי ממילא הוא נמצא כאן כנציג עיר־הבירה, בשֵם הסוציאל־רבולוציונרים והסוציאל־דמוקרטים גם יחד. ואז: “חברים, אני מבקש לשבת. לא נחכה עוד.” היתה דפיקה על דלת הזכוכית של הטרקלין ולאה ראתה את צלליתו הקטנה של גרישה. יצאה אליו מיד, הוא כבר בכתונת־לילה, והוליכה אותו לחדרוֹ וחזרה מיד. “טוב, נתחיל,” אמר רשקס, “חברה ליזה, שבי על־ידי,” ועוד הספיק למלמל לה בשבתּהּ היכן אידה והספיקה היא לדחותו, “אחר־כך. תישאר.”

בעשרים באוקטובר, לאמור בעוד פחות משבוע, יגיע גל השביתות המקיף את כל חלקי הממלכה לשיאו, בשביתה כללית של הרכבות, הדואר והטלגרף. יש להכין את העיר ואת ההמונים, הסביר רשקס, בשני מאמצים עיקריים. אחד – להצטרף לשובתים, להפגנות, לאסיפות, להפצת כרוזים. השני – לחסום את כל מבואות העיר בפני תגבורות של הצבא. בקיצור, יש לקיים את השביתה ולעשותהּ כללית עד הסוף. מי שלא יצטרף לשביתה מרצונו – יאולץ לעשות זאת ללא רחמים. ובו־בזמן – יש להגן על השובתים מפני כל מיני מתנכלים.

גרישה דפק על הדלת, והפעה השמיע את קולו: “אני רוצה גם להיות…”

“זה לא מפריע,” הניח רשקס ידו על זרוע לאה, וגדמי שתי אצבעות נלחצו אל בשׂרהּ. היא כפתה את ידהּ על ידו חסרת־האצבעות ובכך קמה. “אתם המשיכו. הרי אני כאן רק מארחת. דוּבניקוֹב מיַצג אותנו,” והלכה אל הדלת. הפעם ברח גרישה בטרם פתחה. אבל היא הלכה אחריו, לא מצאה אותו, התחילה בקריאות כבושות, המשיכה בהרמת הקול. גרישה, הרשל, איפה אתה, אני רוצה אותך מיד. דמותו חלפה בין חדר לחדר. אביה הרים ראשו מפנקסיו, קצר מבט, אינו יודע, אמהּ סגורה היטב בחדרהּ עם הזקנה. חלפה דמותו שוב בין חדר לחדר. לאה ארבה לו, כמעט תפסה אותו, הוא נשמט מידהּ, שרווּלו כמעט נקרע, היא רדפה אחריו, הוא נמלט, הוא הסתער באגרופים שלוחים על דלת הזכוכית של הטרלין.

קול הנפץ החריד את הבית בשני ראשים – אלה כנוסים בטרקלין זה מאחורי זה בדאגה, ואלה, ההורים, בהתפרצות עיוֶרת מחדריהם. לאה, בתווך, צריכה היתה להיאָבק עם הקטן, כדי שיניח לה להרים אותו על זרועותיה. הדם נזל מכתפיו, מזרועותיו, ומשורש כף־ידו הימנית קילוח של דם ממש. הרקע היה צעקות אמא, גערות האב באורחיו בדרישה כי יואילו בטובם להסתלק. אבל הקטן דווקא יִבּב בחשאי ורשקס הופיע בחדר־האמבטיה, תלש את כּותָנתּוֹ של גרישה מעל גופו והידק לו קשר במעלה זרועו, אצל כתפו, ולא חדר לדבר.

“את היד החזק למעלה, למעלה, הרשלה, כמו דגל, כמו גיבור. זה רבוֹלוּציונר. זה רבולוציונר אמיתי. למעלה, הרשלה!”

ג    🔗

שבוע ימים לא יכלה לאה לצאת מן הבית. גרישה רצה אותה ורק אותה על־ידו. היה מחזיק בה, באצבעות נלפתות, דקות ארוכות, לפני שהיה מתרכך בלטיפותיה ומניח לה לזוז מעל מיטתו. בטוח היה כי היא עשתה לו את פיצוץ הזכוכית, כי זה עָנשו, ואם לא היא – מי יגן עליו? לא עלה על הדעת לשלוח אותו לבית־הספר כל זמן שהתחבושת על ידוֹ. לאה נשארה בבית, מנותקת מעל החברים. אידה וּוירה, שחזרו מאוחר מן האוֹפֶּרה, התחילו לשאול את שאלותיהן רק למחרת. עברו עוד יומיִם עד שתפסה אידה את לאה בפינת אחד החדרים וביקשה לדעת מי היה אותו זקן משונה, שאמהּ מספרת עליו בהתפעלות כזאת, שחבש את הילד ואחר־כך שר לו ביידיש עד שנרדם, וחזרו לו אצבעות ביד אחת.

את החשבון עם עצמהּ לקחה לאה אל הרחוב, כעבור שבוע. שלושה אנשים היא מחזיקה בשקר, עם שלושה קרובים ויקרים לה כבר יש לה סתימוֹת־בושה. לאן מגיעים עם אופי שכזה? עם אידה, עם רשקס, עם שפירא. מכל אחד היא מסתירה משהו. בבקשה, הנה כל החשבון עוד פעם… היה בוקר אפור, מנוקר בטיפי גשם הססני, ולאה ירדה במארינסקיה, בהתה מול חלונות־הראוָה הגדולים, ומשכה לעבר הנהר, אל מרכז העיר. כאב לה, משונה היה, שבימים כאלה היא פתאום פרטית כל־כך, לא יודעת לאן הרגליִם. ההרגשה היתה, כי כל רגע יתפוס אותה מישהו, ומי זה יהיה! יצמיד פה לאוזן, ויד גדומת אצבעות תהדק את זרועהּ: עכשיו הגיע תוֹרך, אחרי שגמרתי עם אחותך. והנה התחילו אנשים להיעָצר ברחוב. כן, הנה יד מהדקת זרוע – אדון נוטל את גבִרתּוֹ מאצל חלון־ראוָה ומורה במקלו כלפי מעלה, שם עננה לבנה בשמיִם, מתנפחת מתוך עצמהּ, מתאבכת מעל גגות במורד העיר. ועוד זוגות נעצרים, מרכבה בולמת וסובבת על מקומהּ. זַ’נדַרם עוצר את טראם־הסוסים וכמעט נדרס ומנער את בגדיו ומקלל. נוסעים התחילו לרדת מן הטראם, באמצע הרחוב, ומיד נשפכו לשני פלגים. אלה מהססים, עומדים לשאול ולהשתומם – ואלה במרוצה ממשיכים למטה. והרצים הלאה, במורד הרחוב, היו בחבורות, סטודנטים ברוּבּם מהם במדיהם.

מחסום המסילה, במקום שחצתה את הרחוב בדרכּהּ סביב החומה הישנה ואל רציפי־הנמל, היה מוּרָד. שומר־המחסום לא נראה, לא ליד הביתן הצהבהב שלו, ולא בחלונו, כפי שהיה נוהג בימי־כְּפוֹר קשים. אנשים טיפסו מעל למחסום או השתופפו וחמקו תחתיו. למטה משם, בכיכר יֶקטרינה, היו בתי־המלאכה של הרכבות, אחריהם המחסנים ומוּלם, נבדלת ומתיַהרת – חזית התחנה. אבל לא היו בני־אדם לפני התחנה, ולא כרכרות וסוסים. ולא ז’נדרמים. כל ההצטופפות היתה סביב הפתחים המרובעים של בתי־המלאכה שמעולם לא העזה אפילו להציץ לתוכם. כך בערך היתה ציירת לה את פתחי הגיהנום תמיד, יהודי לא יהיה שם – רק לעתים היו מבזיקות החוצה להבות אש כחולות מתוך איזה פְּנים עמוק ורחוק. אפילו ה“בּוּנד” לא היה יכול להתפאר כי יש לו פועל־רכבת מאורגן אחד. עכשיו היו שלושת הפתחים רחושים בזרמי אדם ולאה נשאבה פנימה. היתה לחוצה מכל צד והראש נישא אל מרומי התקרה השחורה. כובע פרוַה אחד היה נמעך כנגד אפּהּ מִלפנים, וריח כבשים מרגיז־מגרה, ולשמוע או להשמיע דבר אי־אפשר – כי בירכתי האולם האדיר, מזה ומזה, עמדו קטרים והשציפו מעלה סילוני קיטור. אנשים סביבהּ צעקו איש באזני רעהו ולא שמעו דבר, אבל היתה איזו המולה רוגשת של ים, נעשה חם בין הגופים והדחיפה לא נפסקה, ההתקדמות לא נפסקה. בחטיפה ניתן לראות, כי יש שולחן באמצע ורעש הקיטור נפסק פתאום, ועננות הקיטור נמוגו. עכשיו התרומם כגל שאונו של הקהל. התקרה הגבוהה, הפרוצה הרבה, החזירה הד, כאילו מעבר לקטרים הדוממים מתקיימת עוד אסיפה אחת. “חברים! אזרחים! אזרחיות!” מישהו כבר היה על השולחן. הלחץ לא נפסק, אבל ההמולה התחילה שוככת. זה היה רשקס. הוא הרים את ידו קטועת שתי האצבעות. הרחש התחדש, אפשר היה לשמוע שברי מלים: “במלחמה… איפה מלחמה? המשטרה חתכה לו אותן…” רשקס הרים את ידו האחרת, בהּ היה גליון נייר – וגליון הנייר האחד הזה הדמים את הקהל הענקי בבת־אחת. לאה חשה את מעשה הקסם בצמרמורת כל גופהּ. רק להתכנס לתוך לבּהּ המתכווץ ולמלמל ביטוי של אביה: ימות המשיח. עומד יהודי ומניף כרוז בפני קהל של אלפים והם מצייתים בגלוי ולאור היום, ובאולם האדיר הפתוח של בתי־המלאכה של הרכבת הקיסרית. רשקס קרא וקולו המריא עד התקרה וחזר כמו הדגש של סמכות. הקרב על החירות – החל. ברחובות פטרבורג קמו המתרסים הראשונים – מגופות של הרוגינו. דור אחרי דור נלחמים עמי רוסיה למען הסוציאליזם, למען החופש המדיני – והשלטון הצארי השיב לנו בכידונים. בהרג, בגירוש, בפרעות, בבוז. אני השקינו את האדמה הרוסית בדמנו – והיום התחילה לצמוח מן האדמה הזאת – החירות!

מילמלו, בכו סביבהּ, הצטלבו. קבוצת סטודנטים, במרחק משהו, ניסתה להגיב בתשואות, אך הקהל עדיין היה מכושף־לשמוע, והדברים נגמעו בצמא. מה הוא היום הזה? מה היא השביתה הכללית של כל פועלי רוסיה – זו היא התחת המהפכה. “אנו ננצח או נמוּת! נכבוש את החירות – או נפוֹל חללים במלחמת־הצדק. חברים!”

עכשיו סבב רשקס לאטוֹ בעמידתו על־גבי השולחן, הושיט ידו לפניו, באופן שהיו הדברים מכוּונים אל כל יחיד באלפים. הוא דמם לשניות אחדות – ואז שילח בקהל פקודות: “חברים – עִזבו את מקומות העבודה! את בתי־החרושת! את המכרות, את מכשירי הדואר והטלגרף, את המחסנים והמשרדים והחנויות. העם יוצא היום לרחוב. העם יוצא היום להילָחם בעריצות – ולחסל אותה!”

“איפה יש לו פה מכרות? פטפטנים!” בסמוך עמד ברנש מרוּבּע, קֵרֵחַ, מפצח זרעונים ומלגלגל. “הדגל האדום!” קרא רשקס – “אל הרחובות. שאו אותו ברמה.” תשואות־פתאום שיסעו אותו באמצע דבריו. אנשים הצביעו כלפי מעלה. איזה שֵדוֹן זריז טיפס על מרישי התקרה הגבוהה והתחבט שם לתלות יריעת בד אדומה. כשהצליח בכך סוף־סוף נופף בידו אל הקהל למטה, והתשובות התחדשו. “כאלה גומרים בריסוק עצמות,” אמר מפצח הזרעונים, ולאה תמהה על עצמה שהיא לבדהּ נותנת דעתהּ על השחצן הזה. רשקס לא סיים, אבל גם לא המשיך. מישהו ניסה לטפס אליו אל השולחן ומישהו אחר היה מושכו לאחור. כל העת היתה לאה נדחפת אט־אט קדימה, לעבר השולחן. סביב האיש המנסה לטפס ולעלות פרצה קטטה מקומית. מצד שני הושיט רשקס ידו לפועל־רכבת בעל גוף מגושם, שצריך היה לדחוף בו מאחור עד שרבץ מלוא גופו על השולחן. בעזרת רשקס עמד, ולרגע התנודד עם השולחן. הוא עצם את עיניו, בלע בליעה קשה ונשא את ידו. בקול צרוד אמר דברים פשוטים. השביתה הזאת היא שביתה. כלומר, שביתה של ממש. לא תיפָּסק. לא נחזור לעבודה. עד אשר ימולאו דרישותינו. הוא פקח את עיניו, וכאילו נוכח שדבריו לא הובנו כהלכה. הוא הסביר, לאחר בליעה קשה: “עד אחרי, עד אחרי שימולאו דרישותינו. נגמרו הימים שזירגגו לנו את האִמהוֹת שלנו!”

“והדרישות הן….” הוא הביט בדאגה סביבו, אל העומדים בסמוך, אך ישועה לא באה משם, הוא בלע והעלה דרישות, בלע ומנה אותן זו אחר זו. כינוס אסיפה מכוֹננת של נציגי העם לאחר בחירות. חבירות חָפשיות וכלליות של כל האזרחים במדינה. בחירות. התשואות היו רמות, אך קצרות, הקהל ציפה להמשך. ביטול שלטון הצאר ויסוּד רפובליקה דמוקרטית. אנשים הריעו, קפצו על מקומם. המגושם הצרוד הזה דיבר סוף־סוף דברים של תכלית, רציניים, מעשיים. הדחיפה מאחור גדלה, ולאה קרבה עוד אל השולחן. במבט מהיר לאחוריה ראתה, כי הלחץ מגיע באמת מצד הפתחים, מן הרחוב הראשי. מפצח־הזרעונים נעלם לה. דרישה שלישית היתה לקבוע מיד, בתוקף, ובטרם יחזור אף פועל אחד לעבודה – יום־עבודה של שמונה שעות. הוא בלע בליעה ושתיקה ארוכה מקודמותיה, כאילו הגיע לפְנִיה בדרך ואינו יודע להחליט. עכשיו באה סוף־סוף ישועה מלמטה וגליון נייר הועבר אליו מיד אל יד. הוא קרא מחדש את הדרישות שכבר מנה קודם־לכן, בבטחון נוסף, במין שמחה של גילוי. ואז בא משהו ונתקע לו בגרונו. פעמַיִם ניסה, עד שהצליח בשלישית להגיד: זכויותיו האישיות של האזרח בביתו. דמעות חילחלו בגרונו הצרוד, כאשר קרא כי מעתה אסור יהיה לשוטר ולז’נדרם להיכָּנס לבית פרטי ולבצע בו חיפוש או מאסר ללא הוראת בית־דין. הוּרראאה – תשואות הקהל העלו חיוך על פניו. ואשר לחופש, כן לכך היתה כוונתו, אשר לחופש, כל חופש שהוא, חופש המצפון, חופש הדיבור, חופש הדפוס, חופש האסיפה, השביתה, האיגוד המקצועי. ולא היה לו צורך לקרוא את הדרישה הבאה, כי בצעקות באה מכל עבר, והוא קלט מיד וגילגל הלאה בהסכמה מלאה, כן, שחרור מיָדי של כל האסירים הפוֹליטיים. להחזיר את חברינו מסיבּיר, לבטל את כל גזרי דין המוות. ובעוד התשואות ירד הנואם על ידיו ועל ברכיו, שילשל רגליו מטה – וכמעט הפך את רשקס עם טלטלת השולחן. מישהו צעק אל רשקס שיתכבד ויפנה גם הוא את מקומו, אך היהודי הצנום נאפד גבורה באותו רגע. מה זה? מה כאן? ברגליו חמק מידיִם שלוחות אליו להורידו ובאגרופיו נופף וצעק: “ומה בענין הזכויות האזרחיות? מה בענין שיווי זכויות לכל העמים והלשונות ברוסיה? לא יהיה שוויון לפועל – אם לא יהיה שוויון ליהודי – ולא יהיה צדק ליהודי – אם לא יהיה צדק לפועל. זו דרישתנו, ממנה לא נזוז. אפשרות לקידום כל עם, חינוך וחיי תרבות בשפת כל עם, כבוד לשפת כל עם במוסדות המדינה. תחי אחוַת עמלי כל העמים וכל הארצות!” עוד תשואות, ומאחור פתאום זעקת אשה: “ומה בענין הנשים? מה בענין שיווי זכויות לנשים?”

איפה האומץ שלי, נוּ, נוּ בוא אומץ, בוא, רחשה לה ללאה התרגשות מתקרבת בתוך בּטנהּ. קול גבר בקע מלפנים, מאצל השולחן, ומשם קומתו הגבוהה של מאכּסים: “תנו לאשה לדבּר. מדוע אשה אינהּ מדברת?” כגל חם התפשטה בלאה הנכונות עתה לכּוֹל, על גוף ריק וריקן עם רגליִם כבדות ללא נוע. “אשה! אשה!” תכפו קריאות, שריקות מחוצפות מנגד, ולאה התקרבה עוד. רשקס נסחב למטה ותחתיו עלה בזריזות פועל־רכבת צעיר, מטורזן בכובע־מצחיה מבריק, שהוחרם מציוד־השׂרד של איזה מנהל־תחנה. בניגוד למראהו, בניגוד לאִוושת הצחוק שניסתה לקדם אותו, פתח זה בשאגה נהדרת. “חברים, אזרחים – שקט אני מבקש!”

עוד מוקדם לעשות חגיגות. הבוקר היה נסיון להפר את השביתה, רכבת ניסתה להגיע, מפר השביתה שילם בחייו. מן הצד השני – מן הצד שלנו – כמעט שילם בחייו החבר גראניטין, ארקדי גראניטין, והוא ידבר עכשיו, החבר ארקדי גראניטין!

זה היה בלתי־אפשרי לגמרי, זה לא יכול היה להיות – שום דבר לא התאים, לא השם, לא השׂפם העבה, לא רעמת השׂיער – אבל לאה ידעה שזה הוגו. היא שמעה קטעי משפטים. שהוא מסכים עם החבר רשקס. שהוא מסכים עם כל אלה שדיברו לפניו… שהוא מגיע הבוקר מנסיעה ארוכה מתוך תוכי רוסיה – והוא יכול להגיד, הוא חייב להגיד. מכל השמות – לא נמסר להם גראניטין. מסתבר: בשם זה הוא נוסע, בשם זה הדרכון שלו – והיום, בפעם הראשונה, מוּתּר. אותה הוא בוַדאי לא יכיר. אחרי חמש שנים. ילדה היתה. והכּוֹל השתנה אצלהּ, אם נחשוב אפילו רק על התסרוקת, על נזר הצמות. אבל האומץ סוף־סוף ישנו. הוא קורא שם לא לפחוד, לא להסס, והיא חותרת אל עבר השולחן. ואם זה לא הוא? אם זה לא הוא ואם זה כן הוא, ואם היא נרגשת ואם אינה נרגשת, ואם היא אשה ואם אינהּ אשה – היא הנואם הבא. היא הולכת וקרבה ובאה ומטפסת ועומדת ונואמת. בהקשבה מגוֹרה, ברוח של תחרות, האזינה עתה לדברי הנואם. הראשון בנואמים שלא צעק ולא הִזה קצף על סביבותיו. בנאומים לא עושים מהפכה, אפילו לא בשביתות. צריך לתפוס את השלטון, ובלי כוח לא תופסים שלטון. כוח זה הרבה אנשים, וכוח זה הרבה נשק להרבה אנשים. הצאר וכל הכנופיות שלו מכינים מכת־נגד. כל יום. כל שעה. אנחנו צריכים להיות מוכנים כבר עכשיו. ברגע זה. להחרים את מחסני הנשק. לחלק את הנשק בין חיילי המהפכה. שיֵדע הצאר וידעו כל משרתיו – על אש נשיב באש. חברים – לקרב, לנשק, למלחמה! מוות לעבדות – מוות לעריצים! הלאה הצאריזם! תחי…

גל־המולה, שהתחיל בשלושת הפתחים מאחור, הציף את האולם כולו, כיסה את בדל קריאתו של הנואם, אם עוד היתה קריאה. כל הראשים פנו אחורה. היתה נסיגת אנשים מאצל הפתחים, נשמעה צעדת רגליִם מן החוץ, נתרווח שטח אצל הפתחים פנימה. בכל אחד מהם ניצב פתאום חייל ורובהו מכוּדן. בפתח האמצעי נכנס קצין גבַהּ־קומה, אחריו חייל גורר ארגז. הקצין השקיף ממרומיו לכל עבר וחייך. פתחים נוספים נפתחו מבחוץ לאורך הקיר בצווחת צירים, בגרירת מתכת – והקצין חבט בשוטו על כף־ידו, עד שנתפס פתאום השוט בכף קפוצה.

“טוב ויפה,” אמר ומבטו נלכד לרגע במרום, בדגל האדום התלוי שם והחיוך נמחק, “הצבא תופס את הרכבות ומפעיל אותן מהיום בצהרים. לא מעניין אותי מה סיפור לכם כאן ומה אתם עושים כאן. אותי מעניין לפַנות את האזור לשם הפעלה תקינה של סדרי החיים. לא מעניין אותי מי קרא לכם הנה ומי כאן האחראי – אני דורש להתפזר מיד, לפנות את בתי־המלאכה ואת הרחובות שמסביב. לזוז!!”

צפירת קטר נענתה לו, ואחריה שצף קיטור משתחרר. איש בקהל לא זז. כבר קשה היה להבין את צעקות הקצין. אקדחו שנשלף דיבר ברורות. עוד קטר אחד צפר, שאון הקיטור גבר. נראתה תנופת היד המכוונת את האקדח לעבר העננות הלבנות, המתקבצות שוב במרומי התקרה. לא נשמעה היריה. הקצין פנה לאחור, ציוָה דבר על זקיפיו – ובעוד כל קיטור כל הקטרים בחלל האויר – צעדו פנימה חיילים עם רוביהם בכל הפתחים הפתוחים. הקהל לא זז. הקצין צרח, החיילים הסתדרו בשורה ארוכה לאורך הקיר, הוא הרים ידו פעם והורידה, החיילים לא זזו. הוא מנה פעמיִם, החיילים לא הזיזו את רוביהם. הוא מנה שלוש – הוא צרח וירה שוב באויר. החיילים לא ירו.

שצף הקיטור נחלש, כמו איזה כאב נמוג, ולא בא רעש אחר תחתיו. ההמון ניצב בשקט ולא האמין למראה עיניו. החיילים עמדו לאורך הקיר, רוביהם צמודים לכל אורך גופם, כמוכנים להִיָּרוֹת. הקצין קפץ מן הארגז, רץ אל פתח אחד, אל פתח אחר. ההמון התבונן בשתיקה. לאה בכתה, מישהו נגע בכתפהּ ופתאום היתה חבוקה עם איזה גבר זר, בוכה. מסביב בכו והתחבקו. צחוקים ראשונים התחילו לצלצל. פקודה צבאית קצרה הצטווחה לרגע ושקעה. הלמות צעדי החיילים – והם יצאו בפתחים בשורה מסודרת. מחיאות־כּפּיִם, תשואות, ליוו אותם בצאתם. על השולחן ניצב לבדו הפועל בעל כובע־המצחיה. “זו רק ההתחלה… זו רק ההתחלה…” ואיפה הוגו, חשבה לאה, מפלסת לה דרך לעבר השולחן, “הערב,” הכריז הפועל, “הערב בכל תיאטרוני ריגה, בכל האולמות – אסיפות־עם. בואו כולכם, הזעיקו את כל אזרחי עירנו…”

“ליזצ’קה, נוּ מה תגידי, ליזה!” חסם את דרכּה, מן הצד, גבר צעיר, אף הוא בכובע־מצחיה חדש, קטן על בלוריתו. זה היה לפידוס. שלוימו לפידוס, בהתעוררות־נפש שאינהּ מצויה אפילו אצלו. שדדו כנראה מחסן של כובעי־שרד ולפידוס כרגיל בכל מעשה הוללות. “שמעי נא, לשה,” נעשה פתאום משפחתי, תפס את ידהּ, “אני מוכרח לדבּר אתך. עכשיו. ליזה!” הוא הבחין שעיניה משוטטות ממנו והלאה, על־כן הוסיף, עובר ליידיש: “זה אישי מאוד, אבל גם בשבילך, גם, זאת אומרת, למשפחתך – אני מתכוון – וירה. לשה, בבקשה ממך, לשה.”

האולם התרוקן במהירות, השולחן כבר היה מיותם והיא לא הצליחה לגלות, לא את רשקס, לא את הוגו. הרגשה היתה בה, כי ביום גדול זה נמחקים כל ההבדלים, מתחדשות כל האהבות. ודאי שני הגברים יחדיו עכשיו, בצהלה של חברוּת והיא? והוא כאן, הליצן הזה עם עניָניו הקטנים. היא, לעומתו, תחדל מכל עניָניה הקטנים. ילך לו הוּגוֹ לאשר ילך. מותר לו, נא לא לשכוח, שיחפש הוא אותהּ. הלב מתכווץ מיגון ובדידות, אבל היא מוכרחה ללכת ולגייס את הכנופיה שלה, את קבוצת הנוער של פרחי הס"ס – והיא מוכרחה והיא הולכת. אבל שלוימו נטפל, אינו מניח. “וירה, תארי לך – מחפשת ריבים. גירשה אותי, אינה רוצה לדבר, אינה רוצה לראות. ועל מה – על בדיחה…”

ברחוב כבר היה גשם של ממש. היו פחות אנשים, אבל בקרנות־הרחובות חזרה תמונה משוּנה, מעבר מזה משמרת חיילים ושוטרים ללא נוע, ומעבר מזה קבוצות רוגשות של אזרחים. שלוימו צעד אצל לאה, הביט לאשר הביטה, נעצר באשר נעצרה בעת שגבר הגשים ונמצאה איזו חסות. הרי מי כמוה יודעת שהוא מעריץ את אחותהּ הצעירה וכל כוונותיו טהורות כזוהר הרקיע. הבית הזה שלהם, בית ברמן, הוא בשבילו יותר מבית. כשהוא יודע שבעוד יום־יומיִם, בשעה־שעתיִם, הוא ייכָּנס ויעלה ברחוב מטבייבסקי – פשוט מתרחב לו הלב, פשוט הכוֹל נעשה טוב יותר, יפה יותר. מי כמו לאה יודע כי דווקא לב רך ורגיש גורם לפעמים להעמדת פנים של ליצנות או קשיחות. בפינת מארינסקאיה וסִמטת בית־הכנסת הגדול לא היה איש מן התנועה. גם בפינה שממול, זו שהיתה משמשת את אנשי ה“בּוּנד” לא היו פנים מוּכּרות. פעמונים שילחו באויר רעדות נמוכות, כמו צל עננים פתאומי, מהיר. כנסיות ריגה הטיפו מוסר לעיר החוטאת, קראו לחרטה. שעה שתים־עשרה בצהרים. הצלצולים נמשכו בלי־סוף. סיעה של פרשים קוזאקים עברה ברכיבה אִטית ופתאום היו אנשים ברחוב, החנויות פלטו גברות ואדונים. קריאות, כובעים, הופרחו. “לַמדו אותם. תנו להם! הוד וכבוד לצבא הקיסרי!”

“ותארי לך,” אומר לפידוס, “הילדה הזאת… אני מדבר אִתּהּ ברצינות. כמו אל אדם מבוגר. אם היא שואלת – אני מנסה לענוֹת…”

“לא מעניין אותי מה היא שואלת ולא מעניין אותי מה ענית. עזוב אותי!” לאה נבהלה מעָצמת הזעם שפרצה ממנה, ומה המסכן אשם בסך־הכּוֹל, אבל המסכן איבד הפעם את כל פיקחותו. “היא קוראת את דוסטוֹיֶבסקי ושואלת אותי אם כל הגברים הולכים אל נכשים כאלה, ואם אני הייתי הולך אל אשה כזאת…”

את סוף הסיפור שמעה מפי וירה עצמהּ, בבית. רק כשראתה את שורת הקבצנים הממתינים על המדרגות זכרה לאה כי יום חמישי היום, גם הם כבר נמאסו. זו דרך לגרש רעב מן העולם? וירה פתחה לה בעיניִם נפוחות־בכי ונשארה לריב עם זקנה אחת שביקשה להתפרץ פנימה, ובפנים עוד לא היה שום דבר מוכן. החמיצה עוד ביעבעה על האש במטבח, בקערת עץ היו המטבעות מוכנים, ועל השולחן כמה חבילות של נרות לשבת וצרור בגדים ישנים. נכנסה האֵם ומיד נפלה על שתי הבנות – והשלישית איה היא ביום אשר כזה? רק השֵד יכול להבין מה אירע להן לכולן בעת האחרונה. מדוע לא הלכה וירה לגימנסיה היום? איפה היתה לשה עד עכשיו? והאב, שהבטיח לסגור היום מוקדם, מפחד הבריונים המשתוללים בעיר, הלך לפטפט קצת שמועות עם חבריו בבית־המדרש? והזקנה חולה ומציקה כל העת. וירה ברחה בוכיה לחדרהּ, ולאה דיברה עם אמהּ קשות, כשהיא מעסיקה עצמהּ בהכנת הכלים לחמיצה. מה פירוש לדבּר כך על אבא, הרי בוַדאי דאג והלך להחזיר את גרישה מן החדש.

“הילד כבר למעלה משעה בבית,” השיבה שרה ברמן בהטעמה קלה של נצחון, ועוד בטיפות רוע הוסיפה: “לא נגע באוכל. מיד נרדם.”

“בא בעצמו, כל הדרך?”

“הוא עוד חלש, הוא עוד חלש מאוד, והדם שאיבד…”

“איך הגיע?” חזר בהּ בלאה הזעם ההוא, הלא־מובן.

“דוּבניקוֹב הביא אותו. השאיר לך מכתב.”

לאה שמעה את בּכיהּ של וירה מעבר לדלת ונכנסה אליה, המעטפה הסגורה בידהּ. “נוּ, טיפשונת,” פתחה להּ, ופתחה את המעטפה בה־בעת, “אַת חושבת שמפנַי יש לך סודות? ראיתי הבוקר את שלוימו שלך. הוא בוכה יותר ממך…”

דוּבניקוֹב הודיע כי האסיפות מתקיימות בשלושת התיאטרונים ונפתחות מוקדם, בארבע אחרי־הצהרים. “הוא לא בוכה, הוא נבל, הוא רמאי ונוכל, אינני רוצה לראותו אותו עוד כל ימי חיי. אַת יודעת מה הוא סיפר לי?” בתיאטרון הגרמני תהיה לאה, והצעירים ופרוּמקה. אם תיתן אפשרות – צריך לעלות ולדבר. מאכּסים יהיה בתיאטרון הלֶטי. דוּבניקוֹב – ברוסי. “שאלתי אותו על כל הדבר הזה של הנשים הרעות, אַת יודעת, כמו סוֹניה… אַת יודעת מה הוא אמר לי?” הוגו ברודסקי ישתדל להיות בכל שלושת התיאטרונים. “אַת שומעת – או שהפתקה הזאת יותר מעניינת? הוא אמר לי שהוא הלך אל המשרתת. כן. הוא בעצמו אמר לי שהוא הלך אל המשרתת, כשהיה בקיץ אצל הדוד שלו בכפר… אַת לא שומעת?” ולבסוף, וזה העיקר, מיד אחרי גמר האסיפות – התכנסוּת בביתו של דוּבניקוב עם הוגו בורסקי.

ובשולי המכתב, בכתב־י אחר, בשורה אלכסונית חפוזה: “להתראות, ליזצ’קה – הוגו.” מדוע צחקה לאה, כאשר חיבקה אל חזהּ את וירה הבוכיה? מדוע הציעה להּ, בהתלהבות וכמתנת־פיצוי נפלאה, לבוא יחד אִתּהּ היום אחר־הצהריִם לתיאטרון הגרמני, לאוֹפֶּרה?

התיאטרון הגרמני ניצב כמו בעל־בית בוטח בלב אדמותיו. חזיתו של הבנין היתה כולה שׂדֵרת־עמודים, שמעליה נמשכת מרפסת מקצה לקצה. מאחוריו ומשני אגפיו היה הבנין מוקף בפארק, אלא שבגלל סכסוך ישן בין הכנסיה לבין העיריה, לא נפתח הפארק זה שנים לציבור. גדרות הפארק, העשויות חניתות־ברזל זקופות, נשתלחו אפוא משני צדי הבנין, משני צדי הכיכר שלפניו, עד אל הרחוב שבו פנו להן, זו שמאלה וזו ימינה, עד קרנות־הרחוב הבאות. מעבר לרחוב היה המשכו של הפארק, חלקו הלא־מגודר, היורד עד הנהר. בשעות אחר־הצהרים של יום חמישי, עשרים באוקטובר אלף תשע מאות וחמש, חדל הגשם, השמים התבהרו, וקהל חגיגי, מהודר בלבושו, זרם אל התיאטרון במין עליזוּת מחוצפת של בעל־אחוזה טרי, הסוקר את נחלתו החדשה. הכּוֹל כאן היה שלהם סוף־סוף, ומישקה שליטין, שכך הגדיר את סיבתהּ של העליזות הזאת, היטיב להבחין בה משום שלא האמין בה והיה זר לה, ועם־זאת נהנה להיסָחף עם כולם והיה מניד ראשו, מסיר כובעו על ימין ועל שמאל, למול מכּרים ומכּרוֹת, רובם צעירים, חלקים הגדול יהודים. זו היתה מעין תהלוכה של אפנת ההידור השובב. מספר מפתיע של כובעי־מצחיות שמוטים וכובעי־פרוות־כבשים משוכים אחורה. הוא עצמו פתח את מעילו לרוָחה, להציג מתחתיו את חולצת־האיכרים השחורה, הקשורה ברצועת בד מעל למכנסיִם ולמגפיִם. ריבוי היהודים לא הפליא אותו. בינם לבין עצמם היו יהודי ריגה מאשרים את מה שהיו מטיחים כנגדם האנטישמים, לאמור, שהתיאטרון הגרמני הוא בעצם התיאטרון היהודי, והיו אפילו גאים בכך. בצהריִם שמע שהוגו ברודסקי נמצא בעיר, ובתחילה כמעט לא זכר במי מדוּבּר. “חברך,” הטעים לו בכפיפת־לחישה מוכר־העתיקות שלו הקבוע, שהיה תמיד כאדי להיכָּנס אליו משום שהיה תמיד משהו מיוחד שבמיוחד שמור אצלו בשביל מֵבין אמיתי כמו האדון מיכאיל איסַאקוֹביץ', “חברך המומחה, זה שכתב על צלמי החרסינה באמנות הרוסית העממית, נוּ, זה שנסע לברלין ללמוד!” כאן ידעו תמיד את חדשות האינטליגֶנציה האחרונות, וכאן ידעו הפעם כי הוגו ברודסקי כבר הספיק לנאום הבוקר וככל הנראה ינאם היום לפחות עוד פעם אחת, בתיאטרון הגרמני. הקהל היה מצטופף והולך בכיכר הרחבה שלפני התיאטרון, ואיש לא שׂם לב לכך, שהשעה כבר אחרי ארבע ושדלתות התיאטרון אינן נפתחות משום־מה. לאה ומישקה הבחינו זה בזו בעת־אחת, והוא ראה כיצד היא מפנה אליו את תשומת־לבּה של עלמת־חן שעל־ידהּ. הקטנה היתה יפה עד להבהיל, כלומר עד לחשוב שאולי בכל־זאת תנצח המהפכה. היה מין עצב לוהט, מתמכר ומרדני גם יחד, במבטהּ התמים. מישקה פילס דרכו אליהן, קד ונטל תחילה את ידהּ של לאה לנשיקה, אך זו נרתעה בצחוק. כאן אסיפה סוציאליסטית, קוּזִין יקר, הנימוסים הישנים מתו. “ובכן, על הלחי?” קירב את ראשו אל ראשהּ של וירה. אחר־כך כשנפתחו הדלתות והתחילה ההיסָחפוּת פנימה, נעלם מהן, וּוירה נמשכה אחר לאה. הן נדחפו פנימה ובפנים לא הוּקל. הלחץ גדל והלך, ודאגה ראשונה ביצבצה בלאה. “למעלה,” אמרה, “בואי ואקח אותך ליציע, אחר־כך אראה מה עם יתר האנשים…”

על היציע, בצדדים, לאורך הקירות, בחצי אפלה, עמדו בשקט אנשים. לאה משכה אחריה את וירה אל אחד התאים, ובתא גחנה אל המעקה וכבר שמעה מה שבעוד שתי שניות תראה. למטה, בירכתי האולם, מאחורי המסך הסגור, בכניסות הצדדיות, הסתתרו אנשים רבים, במדים, במדי צבא. ברגע שהגיע זרם הקהל הנכנס עד אליהם, עד אל תחום הבימה – התחילו הקוזאקים להכוֹת ולצעוק, לצעוק ולהכוֹת. “החוצה!” – בגרמנית, בלֶטית, לא ברוסית. עוקצי־המתכת שבזנבות המגלבים סימנו קוי־הבהק על כל צעקה. הקהל הידרדר לאחור כגל אבנים. הקוֹזאקים בעטו בנופלים ופסעו עליהם והצליפו הלאה, ורק צעקות הקהל נשמעו עתה. הד להן גם כאן, מעבר לדלת התא הפתוחה, וקודם־כּוֹל להוציא מכאן את הרועדת הזאת. בפרוזדור נדחסה המהומה כלפי המדרגות, כלפי מטה. עוד יאשימו אותך שיצאת בשלום. “החוצה!” – וצליפה קרובה של מגלב. ודאי אמרו להם כי יהיו כאן רק לֶטִים וגרמנים ויהודים – ואין לרחם.

במורד המדרגות עמדו מצליפים משני הצדדים וכיוונו במגלביהם את הגברים אל עבר דלתות הכניסה ואת הנשים אל שולי אולם־המבוא. כאן היו גם ז’נדרמים של המשטרה, והללו השתמשו באלות לדחוק ולצופף את הנשים לאחור. הצעקות היו שמות, קריאות אשה אל אחותהּ, אֵם אל בּתּהּ ויותר מכּוֹל אל גברים אבודים. באזור הגברים היו אחדים על הרצפה, דוממים או נגררים. הם נלחצו כעדר מבוהל אל שתי דלתות־הכניסה, שמחציתן העליונה עדיין היתה אור יום, אשה שניסתה להתפרץ אל הדלתות הוכתה אחורה, נסחבה בשׂערותיה והושלכה אל בין אחיותיה. מבחוץ, מן הכיכר שלפני התיאטרון, עלו קריאות־זעם של גברים. הנלחצים לצאת נלחצו פתאום בחזרה. הם הוכו מלפנים ומאחור. על גרם־המדרגות הופיע קצין צעיר, נעים למראה, פנה אל גוש הנשים כאחד מושיע. “הגבירוֹת, אני מבקש, כל הנשים – אנא לכאן, אל המדרגות למעלה.” אחרי הראשונות נדחק זרם, האחרונות שעוד ביקשו את הגברים שלהן כבר הוצלפו למעלה, ולמעלה דחפו את כולן אל המרפסת שבחוץ וכבר הן לחוצות אל מעקה האבן. לאה אספה את וירה אל חזהּ, לבל תראה את המתרחש למטה בכיכר. פישפשה וחלצה את מטפחתהּ מתוך תיקהּ, ריפדה את כובעהּ של וירה וחזרה וחבשה אותו היטב על ראשהּ. הצבא לקח את נקמתו על חרפת הבוקר בבתי־המלאכה של הרכבת. שורות צפופות של פרשים קוֹזאקים על סוסיהם חסמו את כיכר התיאטרון מכל עבריה ובתוך הכיכר התרוצצו חבריהם על סוסיהם וחבטו במגלבים ובאלות כקוצרים בשדה, על ימין ועל שמאל. עד מהרה לא היו עומדים עוד בכיכר. רק שוכבים ורק כורעים על ברכיהם, בידים פרושות בתחנונים. הסוסים צעדו על גבי השוכבים ואת המתחננים מחצו המהלומות ארצה. היה שם שדה־גופות שטוח. הפרשים נסוגו אל ירכתי הכיכר ועתה נכנסו הז’נדרמים לפעולה. הם ביטאו את הרחמים ואת החוק. במגפיהם הקימו את השוכבים, זירזו אותם להסתדר בארבעות, הצעידו אותם אל הרחוב, ופרשים הולכים ונלוים אליהם מזה ומזה. בכיכר נשארו השוכבים אשר לא קמו, ועל המרפסת נחנקו יללות, נשים התמוטטו ושכנותיהן רגשו עליהן. עגלות־צבא גדולות, מחופות, צלבים אדומים על יריעות־החֲפָאִים, נכנסו לאִטן בעקבות סוסיהן הכבדים. אותו קצין נעים הופיע שוב, וטובו מנטף ממנו גם הפעם: “בבקשה, גבירותי – בלי התרגשות, לטובתכן – נא לרדת למטה. הדרך פנויה.” מן העגלות קפצו חיילים והתחילו להעמיס את השוכבים, מתים לחוד, גונחים לחוד, וכאשר כבר כל הנשים למטה עוד לא השלימו את המלאכה. קצין אחד צעק להוריד את המתים ולקחת קודם־כּוֹל את הפצועים. הם עוד היו בכיכר המחשיכה והולכת, כאשר התחילה תהלוכת הנשים לנוע. פנסי־הגז, התלויים באשכולות של שלושה על עמודיהם הגבוהים, פיזרו צללים מתנועעים על החזיון. טיפות הגשם המתחדש ניצנצו באור. הפרש הרוכב בראש משך את ברדס מעילו מעל לראשו, וכמוהו עשו הפרשים משני צדי התהלכוה. הנשים הצטופפו זו אל זו, וקול צעדיהן נשתנה מנקישה לטפיחה. אף־על־פי־כן היו אנשים רבים יותר ויותר משני צדי הרחוב. היו שהעזו לפעמים בין סוס לסוס ובאו ופסעו עם השיירה כברת־דרך, ושוב היו שמות צפים באויר. עד שנכנס סוס ורוכבו אל בין הנשים והמגלב ירד בתוכן ללא אבחנה. נזרקה המלה שריפה ומיד אחריה באה החרדה היכן, ולא היה צריך הפחד שבלב לחכות הרבה עד שנדמה היה שמישהי אומרת בתיאטרון הרוסי. את האולם, על יושביו, באש – האם אינם מסוגלים לכך? ודאי ידעו, כי שָם יתרכזו כל ראשי התנועות. “שמעת?” פרומה נדחקה אל לאה וצעדה עמהּ. “אינני מאמינה, ואסור להפיץ שמועות,” הקיפה לאה את הגוף הכחוש, חשה בו־בזמן את רכות זרועהּ שלה, “לא ראיתי אותך עד עכשיו. ספגת?” הדגישה דברהּ בתנועת חיבוק. פרומה ראתה אותה, חייבת היתה לראותהּ, הרי אמרו כי החברה ברמן תהיה האחראית בתיאטרון הגרמני. מה עושים עכשיו? “קודם כּוֹל – לשיר!” בא לה ללאה מאיזה חלום, מאיזה סיפור תמים, והתחילה לזמזם בפה סגור את המרסליֶזה. הזמזום רץ בשורות, ועמד בצדדים קהל ושמע את התהלוכה השרה, עד מהרה בפיות פתוחים, במלים מלאות. גם בשיר הבא, ודווקא בהימנון ה“בּוּנד”, פתחה לאה, ולא חסרו מזמרות גם לזה, ודאי רוּבּן אם לא כולן יהודיות. הפרשים לא הגיבו, מן המצטופפים לאורך המדרכות נוספו קריאות חדשות, הוּררה, בּראבוֹ, תחי המהפכה.

פתאום התחילו הפרשים המלווים לוחצים את השורות פנימה, ופלוגת פרשים חדשה באה ממול, דוהרת על־פני המדרכות. הזוָעה התחוללה בִּן־רגע, סוסים על המדרכה, מגלבים ואלות על ראשי הנמלטים, הנופלים זה על־גבי זה. אחרי היד הרכה – שוב אגרוף. תהלוכת הנשים הגיעה עד אל מטה המשטרה ובית־הסוהר העירוני. כאן היה מוקד ההתרגשות. כמו תל־נמלים מותקף התרוצצו אזרחי ריגה, חברים, קרובים, ניגשו ונסוגו, נהדפו מוּכּים במקום אחד ושבו להסתנן במקום אחר. כאן התעוררה וירה לראשונה, לאחר שצעדה נדהמת ושתוקה כל הדרך. “לשה,” משכה בשרווּלהּ, “שמעתי את אבא. אני שומעת את אבּא!” לאה חייבת היתה להחזיק בהּ בכוח, שלא תרוץ בין פרסות הסוסים. “אי־אפשר לשמוע דבר, אַת רוצה שסוס ירמוס אותך? החזיקי בי חזק!” וירה שוב רעדה כולהּ: “מה זה פה? לאן לוקחים אותנו? פה הורגים, אני יודעת – פה הורגים!” והתחילה צועקת, אבא, ביידיש, אבא ברוסית, כמו להרגיז, להעניש את לאה, לחפש חסות טובה ממנה. על צעקתהּ נענו צעקות מקרב הנבהלים סביב. “תגידי לה שתשתוק, או שאני אשתיק אותהּ!” נופפה פרומה אגרוף מעבר לשתיִם־שלוש נשים, מפלסת להּ דרך. לאה חיבקה את ראשהּ של וירה אל חזהּ והחניקה את הצעקה. בכך גם הגנה עליה, כי עיניה של פרומה, מקרוב, ביקשו טרף. היו נימים של רוק לבן בקצות שפתיה, נמשכוֹת עם קולהּ האטום. “ההורים כבר באו לחלץ את הנסיכות המסכנות שלהם? – זה לא יהיה. אני אמסור אותך. אם את חושבת שתשאירי אותי פה עם כל הזבל – ואַת תצאי לך הביתה – אַת טועה…” גל נהדף מאחור כמעט והפיל אותהּ ארצה. סוס אחד הספיק שם, והנשים נדחפו והתחילו להיתָּקל זו בזו, למעוד ולעלות במדרגות המעטות אל פתח הכניסה.

היה פרוזדור ארוך, ללא דלתות, ולאורך קירותיו עמדו קוֹזאקים, מגלביהם שמוטים לרצפה. דלת הכניסה נסגרה מאחור, ועם החבטה קריאת גבר: “כמה יש לך?” ותשובת גבר “ארבעים־חמִשים.” – “כולם נקבות?” – “כולם!” ועכשיו זה היה צריך לבוא, מטר ההצלפות על כל ארבעים הנשים הצועדות בין שתי שורות הקוזאקים. הן צעדו בדממה, מתיַפּחוֹת פה־ושם, ראשי כולן מורכנים, וזה לא קרה. תחת זאת נפתחה לפנים דלת ואור גדול אחריה. בתוך האור עמדו שני קוזאקים וכיוונוּ את הנשים, אחת־אחת, אל שלושה שולחנות, שניצבו בירכי האולם. לאה סירבה להיפָּרד מוירה. היא חיבקה אותהּ אל גופהּ וחזרה ואמרה, בכל צליל אפשרי: “זו אחותי… אחותי היא… זו אחותי הקטנה… אחות שלי…” אבל אחד תפס בוירה בכוח והאחר הרים את מגלבו. הילדה הובלה אל תור אחר ומאחור התחילה מהומה חדשה מושכת את תשומת־הלב. פרומה השתוללה בשל החלוקה לשלושה תורים. היא לא תזוז. למה שלושה תורים? כבר יש כאן מיוחסים? כבר שילמו שוחד למישהו? ואַל נא תעזו לגבעת בהּ. היא התגוששה עם שני קוֹזאקים, עד שהטילו אותה על הרצפה ודשו אותה בשוטיהם. אחד לחץ את ראשהּ לקרקע במגפו – ושניִם שנזעקו להשתתף בשמחה הצליפו מזה ומזה. אצל השולחנות כבר עמדו נשים, אשה לשולחן, נחקרות. פרומה הוסיפה לשכב על הרצפה גם לאחר שהניחו לה הקוזאקים ותוֹרה של לאה הגיע. היא ראתה תחילה רק את שרווּליו וצריכה היתה להתגבר בשביל להרים מבטהּ, והאיש היה זקן מאוד, כאילו נתמך בתוך מדיו הנוקשים, ומתוך זקנו כמעט רק עיניו, מוקפות קפלי זיקנה וקמטי מצח. שאל לשמהּ ואמרה, ומיד הוסיפה, כי אחותהּ הקטנה כאן והיא דורשת במפגיע כי יצרפו אותה אליה. הוא שאל לכתָבתּהּ, ואמרה אף זאת והוסיפה ביתר הדגשה, כי היא דורשת שאחותהּ תהיה כאן עמהּ. הוא שאל לשמות הוריה ולאה נעצרה. האם לא הואיל האדון הקצין הנכבד לשמוע את דבריה? שתי עיניִם כחולות מצומצמות, עייפות, הביטו בה. “מה העלמה מבקשת? האם אני סידרתי את התור? האם אני קבעתי מי יבוא לפנַי? יכולה העלמה להביא לכאן את אחותהּ – בבקשה. מצדי אין מניעה.” בהרף־עין מהיר קלטה לאה את המראה כולו, שלושת התורים המדוכדכים, הקוזאקים לאורך הקירות, העלובות האלו כל אחת בפני עצמה. פרומקה אולי גיבורה גדולה, אבל היא בוַדאי מטורפת. המשימה הראשונה היא להישָאר בחיים. לשמור את הכוחות. לא להתבזבז בדרך. לזחול להם בתוך הבוץ שלהם – ולהגיע. ולא לעשות הצגות, רק לא הצגות, רק לא אוֹפֶּרה. כן, היא מוכנה לענות על שאלותיו, אחותהּ תוּכל לדאוג לעצמהּ. היא הלכה עם אחותהּ הקטנה להצגת תיאטרון. האם היתה לוקחת אתה ילדה כזאת לאסיפה פוליטית? היא אינה יודעת שום דבר על מה שהתכוונו לנהל בתיאטרון היום ואיך התכוונו לנהל זאת ומי התכוון. דבר לא השתנה בארשת פניו של הקצין הזקן, גם לא הרים את קולו. הוא רק אמר כי היא מספרת סיפורי מעשיות, כי היא משקרת כמו כל היהודיות האחרות כאן ואַל נא תחשוב כי אין הוא יודע שבגללהּ ובגלל כל הדומים להּ החושבים כי כל העולם חוץ מהם מורכב מטיפשים בלבד, בגללם ממשיכים אויבי הממלכה והעם להסתובב בארץ ולהעביר את האש ממקום למקום. “אנחנו נמעך אתכם כמו שמועכים פשפשים מסריחים,” הוסיף ואמר בלא שינוי ארשת, בלא הרמת קול, “אנחנו נחסל אתכם לפני שאתם תחסלו אותנו ואַת יכולה לשכוח עכשיו את ביתך ואת הוריך. לפחות עד המשפט ומה שיהיה במשפט עוד נראה. עכשיו לאוּרוָה, לאורוָה – ללכת!” האורוָה היתה אורוָה לפנים, אבל מעבר לחצר סגורה פנימית היתה היא היום קומתו הראשונה של בית־הסוהר המרכזי של ריגה, וארבעים הנשים הוכנסו אליו בקבוצות צפופות, לא מסודרות. מיד התברר כי הן באגף הנשים והפחד האחרון התפוגג. מאחורי סורגים הצטופפו להציץ בהן האסירות, ולאחר התדהמה ההדדית הראשונה התחילו הותיקות לפרוק את התרגשותן בתחרות של קריאות שהיו כנראה משעשעות מאוד. לאה לא תפסה אפילו באיזו שפה היו הצוָחות. עוד פחד אחד נשאר בכל־זאת, שיפצלו אותן לקבוצות קטנות ויפקידו אותן בכלובים העליזים הללו, שנעשו מרגע לרגע עליזים להפחיד. עד שהוכנסו כולן לחדר גדול, שלאורך קירותיו היו פזורות מיטות־קרשים עירומות. הדלת נסגרה מאחריהן – והשמחה פרצה. הנה כולן ביחד, ומכות לא היו, ועם זונות וגנבות לא השכינו אותן. לאה חיבקה את וירה, וחיבוקים ונשיקות הוחלפו סביב בין כולן. מישהי פצחה בשיר, לאה סבבה להכיר את כולן, להסדיר את חלוקת המיטות בטרם יתחילו המריבות. בחלון הגבוהַּ והחשוך היטלטלה פתאום נקודה לבנה קטנה, נעלמת ומופיעה באור הקלוש שהפיק כאן פנס־נפט אחד. וירה היתה הצעירה וקלת־המשקל בכולן ועל כתפי אחת חסוּנה, מן הלא־יהודיות הבודדות שבחבורה, התרוממה עם הושטת יד והגיעה אל בין סורגי החלון. כאשר ירדה נמשך חוט אחרי כפּהּ הקמוצה ובקצהו היה פלח סוכר עטוף בנייר. וירה מצה לה בחשאי ולאה קראת האת הכתוב ביידיש ותירגמה לרוסית. חזקו, גיבורות המהפכה, אמר הכתוב, יש הרוגים ופצועים אך לא נרכין ראש. כמה אתן? מה מצבכן? יש נפגעות? המכתב מלמעלה, כתיבת המענה בחוג מצטופף של נשים סביב חוג האור הרפה, טקס הקשירה אל החוט, וּוירה שוב על כתפי האשה, להוציאו אל מחוץ לחלון – הן הסתדרו לישון כמשפחה אחת, ברחש חמים של מבקשות־להועיל, זו לזו בכיסוי־מה, זו לזו בהצטופפות על קרש. וירה נרדמה, לאה התפללה כל הלילה.

עביט השופכין בבוקר התחיל את התהליך הנגדי: התפוררות החבורה, הבחילה ההדדית. היו צעקות סביב אחת שדרשה כי יובילו אותהּ אל בית־הכסא, כי היא עיוֶרת, ללא משקפיה היא עיוֶרת. אמש על המדרגות, בכניסה למשטרה, בעת שנדחפו כולן לעלות, נפלו משקפיה ונעלמו. נדרסו בודאי. עד שלא יהיה אור מלא היא לא תראה דבר. שתי חביות נדחפו אל החדר בידי אסירות תורניות מן הותיקות, באחת מים לרחצה, ובאחרת תה. עוד העיוָרת יושבת על העביט שבפינת החדר ועוד אחרות בתור על־ידהּ, נכנס סוהר ומינה שלוש מהן לתורנות, והראשונה להביא את הלחם. לאה ניסתה להתנדב ולהציע כי תקבענה בעצמן את סדרי־העבודה – הוא לא שמע, היא פשוט לא היתה קיימת. וירה ליוותה את העיוֶרת בחזרה אל מקום משכּבהּ. הגיע ארגז מלא פרוסות לחם שחור ותהליך ההתפוררות נמשך. הארגן התרוקן והיו עוד עשר נשים ללא פרוסה ביד. לאה בחינה שוירה יושבת לה בשקט ולועסת, ליד העיוֶרת, הלועסת גם היא, וציינה לעצמהּ שהיא מרוצה מזה. לצד חבית התה היו תלויים ספלים אחדים והנשים שאבו בספלים, ושלולית התרחבה סביב החבית. זבובים הופיעו. חתיכת הסוכר הציצה בחלון, והפעם הזדרז זוג אחר על המציאה. הסוכר נעלם מיד והפתקה הגיעה לידי לאה חסרה את מחציתהּ. היה בהּ משהו על האנשים בחוץ, על שמשתדלים ועל שצריך להחזיק מעמד. בצהריִם גולגל אל החדר דוּד מצחין, מלא במין תבשיל עכור, שכל בחישה בו הגדילה את סחרונו. הרעב עוד לא הציק במיוחד ועוד אפשר היה להתלוצץ. “המתי הספיקו לבשל? – הרי רק עכשיו הוציאו את זה מפה!” וירה באה ומשכה את לאה אל מיטתהּ של העיוֶרת. האם היא מכירה אותה? “למה אינכן שרות?” נשאה העיוֶרת את עיניה, שמשהו נפקח בהן באור הצהרים, “צריך לשיר. שישמעו. אינך מכירה אותי? קיבלת אצלי שיעורי פסנתר, יחד עם דונקה שליטין. לפני כמה? חמש שנים?” כן, וירה פטפטה וסיפרה לה מי היא ומי אחותה, והיא התחילה לשיר. קרה משהו לאלמנה יֶליסַבטה איבנוֹבנה בחמש השנים הללו, נסדק עור פניה, נסדק קולהּ. בין שיר לשיר התעוררה לחיים, דיברה. עכשיו היתה מעלה יותר נרות לקדושים בחגים שלהם והיתה שונאת יותר ויותר את המשטר הנתעב הזה, שגזל ממנהאת שני בניה בתוך שנה אחת, הבכור במלחמה והצעיר במהומות פטרבורג בראשית השנה. היא רצתה שישמעו שהיא שרה, רחוק יותר ככל האפשר, עד הצאר, עד האלוהים הטוב. ההתכוונות התקיפה הזאת היתה בקולהּ, ושכנותיה נמשכו אחריה, ועד מהרה היה החדר כולו אחוז שירה. תחילה לא הבחינו בכך, אבל בין בית לבית בשיר שמעו פתאום את הגברים, ממלאים אחריהן מלמעלה. עם תום השיר היו תרועות הידד משם, ואחר־כך פתאום צעקות בהלה.

קצין נזעם דחף לפניו את פרומה ונכנס ועמד. מישהי היכרה אותו, זה היה משונה, לחשה: “גוֹלוֹביוֹב”, רק זאת" “גוֹלוֹביוֹב” – והוא ניצת בבת־אחת. סילק ידיו מפרומה והיא התמטטה על הרצפה:, “ובכן, מכירים אותי! טוב מאוד!” לאה חשה אל פרומה וזו הרימה אליה פנים נפחות, עדין סתומה ־וירקה לה דם אל תוך עיניה. “אותי רוצחים – ואתן שרות? אַת יודעת מה עשוי לי?”

“היא תספר לכן מה עשו להּ. יהיה לה די זמן לספר לכן, ולכן יהיה די זמן לשמוע אותההּ, עם כל הפרטים. האוכל הרוסי לא מוצא חן בעיניכן, אני רואה. אולי אתן רוצות בשר כשר? יש לכן כוח לשיר, לא אוכלות ויש לכן כוח לשיר. מהדם הרוסי שאתן ואבותיכן מוצצים כל השנה – יש לכן כוח. ובכן, אני מודיע לכן, שאם לא תאכלו את האוכל שהממשלה הרוסית ברוב טובהּ מגישה לכן – לא תקבלו שום דבר אחר. זה יעמוד פה עד שתלקקו את הכף האחרונה. לא תה, לא לחם. לא שום דבר. תפלו לכן את הכינים אחת מחברתהּ, ותאכלו – יהודיות מזוהמות, אנחנו נראה לכן מהפכה!” תוך כדי דיבור צעד על־פני קו שסימן לו במאצע, סוקר לחפש פנים מוּכּרות. “גולוביוב,” חזרה הקריאה, הפעם בתחינה ברורה, “אני לא יהודיה.” “בואי הנה, לא יהודיה, הראי את עצמך,” המתיק לה הקצין את קולו. אך הוא לא הספיק להטיף לה את לקחו, או אפילו לראותה “הִרגו אותהּ,” התרוממה פרומה על שני מרפקיה וזחלה משהו והתיַשבה בעינִם לטושות, “הרגו אותהּ, אל תתנו לה לפתוח את הפה!” בין העולות עליה, על האומללה, היתה גם הגויה החסוּנה מיום אתמול. לא היתה שם התנגדות והמהלומות נפסקו מיד, תוצאתן מסותרת מאחורי קבוצת הנשים הצפופה. גולוביוב לא התרגש. הוא חזר ועמד אצל הדלת, מכין עצמו לצאת. “אני רואה שגם אתן אינכן מחבבות בוגדים. אז בבקשה לזכור: מה שעשיתן עכשיו לטינופת העלובה הזאת – תעשה לכן רוסיה. אין תקומה לבוגדים!”

חברותיה של פרומה טיפלו בה. היתה ביניהן תלמידת קורס־מיַלדות, היו שלוש פועלות, אם ושתי בנות, מבית־חרושת לטבק. הן טיפלו בה יפה, רחצו אותה מכף־רגל ועד ראש, אל הפצעים הפתוחים הצמידו פיסות בד טבולות בשתן. כאשר הגיעה אליהן לאה עם בקבוקון בושם, שהצליחה למצוא אצל אחת הנשים – קיבלה היריקה השניה. פרומה אפילו לא רצתה להסביר את רוּגזהּ לפני לאה, לדעתהּ היה הדבר מובן מאליו ומעבר ומתחת לכל ויכוח. לאה הלכה לטפל בבוגדת המוּכּה הבודדת בפינתהּ, והיא שמעה את המשך נאומהּ של פרומה מרחוק. כולן שמעו, משתתקות בהדרגה ומקשיבות. פרומה דיברה רק אל חברותיה המקיפות אותה, ידברה בקושי, בשפתיִם שאינן יכולות להגיע זו אל זו, בקצותיהן נימים של רוק אדמדם. הם לא היו מעיזים לעשות לה את זה אילולא ראו שהחברות שלהּ משאירות אותהּ לבדה. הן היו צריכות כולן להישָׁכב על הרצפה שם על־ידהּ, אבל כשהמנהיגה שלכן היא בעצמהּ נסיכה וכל מה שמעניין אותה זה להגן על אחותהּ היקרה מפז. פרומה ניסתה להרים יד ימין ונכשלה, ניסתה בשמאל והגיע אל מצחהּ, אל נזילה רכה שם, מתחדשת. היד, מעצמהּ, נרתעה אחורה. נשאר רק לנקום. מה הן שרות? מה הן מנסות להוכיח? היא דיברה אל חברותיה הקרובות וידעה כי היא שולטת עכשיו בעולם כולו, גוזרת חיים ומוות. להפוך את החדר הזה לגיהנום, את זה היא מתכוונת לעשות. להציק להם, לצעוק, לתבוע אוכל. ולנקום צריך בכולם ולחסל צריך את כולם, אלא מה, אנחנו המסכנים, אנחנו הזבל – אותנו ירמסו האדונים והגבירות משני הצדדים? בשביל אלה נעשה את עבודת הממלכה – ובשביל אלה נעשה את עבודת המהפכה? לי דוחפים מקלות מכל צד, בפה ומלמטה ובצד השני – וכאן מחלקים תה ושרים? לצעוק. אני רוצה לשמוע צעקות. לדרוש שיביאו לי רופא. רופא שיביאו לצעוק. אני הולכת למות, אני זורמת למטה כל הזמן.

הצעקות נמשכו כל שעות אחר־הצהרים, עד חשיכה. הגברים למעלה, בלי לדעת מה הדבר, הצטרפו אל הצעקות. בשתי הקומות לא חולק בערב תה. בלילה התמוטט הכוח, פעם בפעם עלתה יללה מקומת הנשים. לקראת בוקר נותרה מיַללת אחת. עם אור ראשון גילו שהבוגדת המוּכּה מיום אתמול מתה.

כאשר סילקו את הגופה לקחו גם את פרומקה, לבנה ועצומת עינים, על־גבי אלונקה. באותה שעה סילקו את דוד התבשיל מיום אתמול והכניסו דוד תה וארגז לחם. גוֹלוֹביוֹב שכח, או לא היה אכפּת לו, או פרומקה ניצחה. הנשים היו בטוחות שפרומקה ניצחה. חברות ה“בּוּנד”, ובראשן פועלות־הטבק, השתלטו על החדר וקבעו תורנות צעקות.

פרומקה הובלה בעגלה סגורה של הצלב האדום אל בית־החולים העירוני, אל האגף המיוחד שנמסר לצבא לצרכי חירום. המאיור שלייטנר ציוָה על אחיות מִסדר הלב הקדוש לרחוץ אותהּ ולהלבישה כותונת נקיה. הדופק שלהּ היה חלש, הוא השאיר הוראה להזעיקו ברגע שתהיה מוכנה לבדיקה. באגף הגברים חיכה לו מקרה משונה של בחור שלא רצה בשום פנים ואופן למסור את שמו. היוּ בו רק סימני חבטות אחדים על גופו, אבל היה חשש לזעזוע־מוח. שלייטנר הביא בחשבון כי הבחור פשוט אינו מבין מה נדרש ממנו, ומכל־מקום אין ספק שהוא שרוי בהלם.

מישקה השליטין היה שרוי, למעשה, ברקיע השביעי. הוא ראה מראות אלוהים. ההקאות התכופות – מאז הבוקר כבר הקיא רק נוזל צהבהב, לאחר שקיבתו התרוקנה כליל עוד בעגלה המיטלטלת בדרך לכאן – נרשמו אצלו כמעשי נצחון מושבים ומסודרים על כל אויביו. הוא היה נזכר במנהל הגימנסיה והקבס היה עולה בגרונו, המלקחיִם היו לופתים את ראשו וכל גופו היה מתכווץ החוצה. אבל כשלא התפתל בהקאה, כשלא רעד מקור, היה מלהט לאט־לאט וזוכר בבהירות חגיגית את כל פרטי גבורתו. הוא לא הניח להם להכות אותו, כשהתחילו להכות באוּלם ואחר־כך, כשהמשיכו בחוץ, מעל־גבי הסוסים. הוא לא התכופף, ואחרי שנפל המשיך לזקוף את ראשון ולצעוק כי הם מתנפלים על חפים מפשע עד שנפלה עליו חשיכה. בבית־החולים רשמו את כל הפצועים, כולם מסרו את שמותיהם ונכנסו לטיפול. מישקה כמעט פתח ואמר – ונתקע. הוא ראה לנגד עיניו את בהלת אביו, ראה את אמו היפה משליכה עצמה בכל שמלותיה על הרצפה. מנהל הגימנסיה חייך להודיעו כי לאחר מאורעות היום הזה הריהו מסולק מן הלימודים. “אבל אני כבר גמרתי את הגימנסיה, אני כבר שנה שלישית באוניברסיטה,” הבקיע מישקה מתוך הסיוּט, ואפשר היה שוב לנשום. היה אור בחדר וליד מיטתו ישב איש גבוהַּ, קצין רוסי. “באיזו אוניברסיטה?” שאל הקצין. פעימות הכאב בראשו היו למישקה כהבהקים של התעוררות, או אפשר שהמאמץ להתרכז הביא עליו את הכאב. עכשיו זכר שיחות קודמות עם הקצין. לאחר שסירב להגיש את שמו בפעם הראשונה עבר הטיפול בו לידי האיש הזה, שיש לו קלסתר מרושע, בקרחתו, בזקן־הלחיַיִם הקוצני שלו, בהעוָיוֹת החיוך החמוץ שלו. אבל הופעתו היתה קשורה יותר ויותר מרגעי הקלה, במין תחושה של התחזקות מבפנים. “הפוֹליטֶכניקוּם בעיר־הבריה,” אמר מישקה עם שלוש פעימות כאב. “הדופק שלך מהיר למדי,” אמר הקצין, רק עתה חש מישקה בכף היד המכסה את שורש כפו שלו, “אבל עליך להמציא שקרים משכנעים יותר. יהודים אינם מתקבלים לפוֹליטכניקוּם הממלכתי של סַנקט פטרבוּרג.”

לא חסרה סבלנות לשלייטנר. סיקרנה אותו התופעה, שעם אותהּ מידה של התנכרות ואפילו שנאה לרקע היהודי שלהם – רבים יותר היהודים הצעירים המוכנים למות בחיק המהפכה מאלה המוכנים לחיות בחיק הכנסיה הנוצרית. באחרונה נדמה היה שלא נטישת היהדות יש כאן, אלא המשך ההליכה במסלול המסוֹרתי שלה. היהודים עושים שוב עסק טוב ומצטרפים שוב אל הצד המנצח. הסבלנות שלו היתה בּהּ גם בקשת הפוגה, בטרם יחליט על המהלך הבא בעסקיו שלו. רופא, אפילו צבאי, יש לו סיכויים רבים יותר לקבל חנינה ואפילו פרס מן האויב המנצח. הבחור הזה, שבגדיו נחקרו ונהפכו מצד לצד וגופו העירום נבלש מכף־רגל ועד ראש – היה בן־עשירים מפונק והרוסית שלו היתה מושלמת. אולי לא היה הוא עצמו מנהיג בקבוצה כלשהי כאן ואולי אפילו לא פעיל באחת החבורות המהפכניות, אבל מתאים להם שינצלו אחד בן יקיר כזה, ומתאים לו שייהָנה להתחכך במחיצתם בין שעמום לשעמום. הוא הוסיף להחזיק בידו של הבחור ודיבר בנחת.

“רק לעצמך את מזיק בכך שאת המסרב למסור את שמך, ואני כרופא קודם־כּוֹל אני אומר זאת, והרי כרופא אני זקוק לשמך, לא כחוקר־משטרה. הקשב נא היטב ותבין אותי, משום שחושש אני כי אתה פשוט לא לגמרי יודע מה אתה עושה, ואולי פשוט אינך מפרש נכון את צו השתיקה שהטילו עליך. קודם־כּוֹל עליך להבין דבר אחד: על־ידי סירובך זה אתה מעלה את דרגת החשד כלפיך בכמה וכמה מעלות. האם אתה שומע אותי? האם אתה מבין מה אני אומר לך?”

היתה סיבה טובה לשאלתו של הרופא. הדופק נחלש והבחור עבר התקף חוזר של צמרמורת. זה היה זעזוע־מוח, ללא ספק. אסור היה, אפוא, להניח לו להירדָם והרופא שׂם את ידו השניה על חזה הבחור וטילטל אותו קלות. העיניִם שנפקחו עתה היו שלֵווֹת ועֵרות והרעדה בדיבורו כמעט לא הורגשה. “לא עשיתי שום דבר. לא ידעתי שום דבר. אני רק מתוך סקרנות…”

“שאלתי אותך מה עשית?” השהה הרופא את ידו על חזה הבחור, “שאלתי אותך מה שמך. זה הכּוֹל. אין שאלות נוספות. אל תישן. אסור לך לישון. פקח את עיניך ועשה לי סימן שאתה מבין את דברי…”

ככל שהקצין המתיק את שידוליו – גברה חשדנותו של מישקה, ועמה מין ערמומיות של ילד. הוא יהיה פיקח ותמים, פעם כזה ופעם כזה, מטושטש וחריף לחלופין. יקח לו רשות של שיכור. יתן לו – יעשה שיהיה נדמה לוֹ שהוא נותן לו – את כל רצונו. הנה, הוא עיפעף בעיניו עם כל משפט שהגיע לאזניו.

“כולם מסרו את שמותיהם ורק אחד מסרב למסור. האם תועיל לך המסקנה שאתה בעל סוד כה בלתי־רגיל…”

“שאתן לך שום בדוי?”

“אילו היה לך, היית נותן אותו מזמן. לא, אתה פשוט בחוּרוֹן טיפש. כבר אמרתי לך כי לא נשחרר אותך בלי לדעת את שמך. ואם תמוּת – נקבור אותך עם המתים האלמונים. משפחתך תחפש אותך לנצח. אגב, אשר למשפחתך – אם נדמה לך שאתה בן טוב – איני משער, שאתה כבר בעל לאשה, או שמא אני טועה. אצלכם הרי מתחתני מוקדם – האם אינך מבין שהוריך מתרוצצים כמטורפים מבית־חולים לבית־חולים ומתחנת־משטרה לתחנת־משטרה ושואלים על בנם – ובכל מקום אומרים להקם: אין כזה אצלנו?”

“ההורים שלי אינם יודעים שום דבר, אינם יכולים לדעת… הם לא בריגה… הם לא יודעים אפילו שאני בריגה… נתקעתי פה באמצע הדרך, בגלל השביתה… נתקעתי למקום ההוא, הכו אותי – מה אני אשם? מה הורי אשמים? אני הרי יודע מה יעשו להורי…”

“לפחד שלך אני מוכן להאמין,” אמר שלייטנר, וקם ועמד על רגליו, “אבל לי אין ברירה, כשם שלך אין ברירה. אני חייב להניח, שאתה אינך סטודנט תמים אלא מהפכן מסוכן, או שאתה מסתיר מאחוריך תא מסוכן של מהפכנים – כשם שאתה חייב כנראה להניח, שאני לא רופא תמים, אלא סוכן של משטרה אכזרית ושואפת נקם. בזאת אנחנו קרובים מאוד – ונפרדים. כאשר תחלים – אם תחלים – נעביר אותך לידי המשטרה. קצת קר פה – האחות…” והוא יצא לאחר שציוָה להוסיף עצים לתנור החרסינה הגדול שניצב באמצע אגף הגברים. באגף הנשים הגידה פרומקה את שמה בקול חלול, פעמַיִם, כי בראשונה לא נקלט. היו לה דימומים קשים בפי הטבעת ובאבר־המין, ופיה יה מלא שיניִם שבורות. לפני ששקעה בעלפון עוד הספיקה להגיד כי חברה ב“בּוּנד” וכי הם ישלמו בעד זה, עד טיפת הדם האחרונה.

צלחות העץ עדיין היו מונחות על הרצפה, ליד דוד המרק. זה יומיִם, למן היום השני בכלא, סוחבות אותו האסירות החדשות בעצמן, אף כי לא היה בכך לשנות את היחס אל תָכנו. לא נגעו בו. כפות העץ כבר היו חבויות בקפלי בגדיהן של האסירות, אך לא היה בהן שימוש, אלא לגירודי גב וצלעות שהיו להתעסקות הנפוצה ביותר. ביום הרביעי התעלפה מחולשה אחת הנשים שהגיע תורן לצאת ולהביא את דוד התבשיל החדש ולא התנדבה לצאת במקומהּ. במטבח הכלא היתה הדלת אל החצר פתוחה ומשב אויר קר הפעים בלב אומץ עליז. בשעה ששפכו את דליי ה“בּוּרדָה” העכורה אל תוך הדוד שלהן אפשר היה לראות איך שוקעים תפוחי־אדמה גדולים אל התחתית. פזמון נושן החל לזמזם בראש, “זונטיג בּוּלבּעס, מאָנטיג בּודלבּעס…”, והוסיף לזמזם בעד השיניִם המהודקות, בעת שסחבו את הדוד צעד־צעד, אוחזות מזה ומזה בלוח־העץ העבה, המושחל בין אָזני הדוד. בחדר־הכלא היה אויר מעופש וצחנה עומדת. אשה לא זזה. גם חברות ה“בּוּנד” לא אספו די כוח לקום לקראת החרפה הרקובה הזאת ולהרים את קול הצעקה היומי. וירה שכבה על הקרש המשותף להן, חיוֶרת, עצומת־עיניִם, ידהּ שמוטה אל הרצפה. חיוכהּ הרפה, אל לאה המטלטלת אותה, היה גרוע מכּוֹל. לאה הלכה אל הדוד, לקחת לה שתי צלחות מראש הערימה, הקישה אותן זו בזו – “אוכל! אוכל!” – והשקיעה את המצקת עד שנצרבו אצבעותיה למגע הנוזל. עם תפוח־אדמה אחד בצלחת אחת – פצחה בשיר. “זונטיג בולבעס, מאָנטיג בולבעס, דינסטיג און מיטוואָך בולבעס” – וכן שרה הלאה, כל ימי השבוע בולבוסין בולבוסין שרה, עד שבת וכולל שבת ושוב ביום ראשון… הנשים גיחכו. אחת ושתיִם קמו מעל הקרשים, ניגשו. לאה הביאה את שתי הצלחות אל מקומהּ של וירה, התיָשבה על־ידהּ והושיטה לה צלחת וכף, בלא להמתין לה – התחילה לאכול. נוצר תור ליד הדוּד, והעומדות בו תפסו את הפזמון והמשיכו בו, עד שסתמו הכפות המלאות את פיותיהן. וירה התחילה בחשש, והמשיכה בנקישות להוטות. הנשים גרפו את תחתית הדוד. חפיסת הדואר הלבנה שלהן היטלטלה בחלון שעה ארוכה, עד שנתנה מישהי את דעתה עליה. בפעם הראשונה קיבלה לאה את פיסת־הנייר כשפלח הסוכר עודנו בתוכהּ. היא הרשתה לעצמהּ את השי הקטן הזה וקראה ולא הבינה. שלוש פעמים הוּררה – יפה מאוד, נעים לשמוח – אבל למי ההוּררה, ובעיקר למה? כי ההמשך היה חידה, אולי שעשוע מרוב שמחה – אבל בכל־זאת חידה: “המנצח מסולק. החיים חוזרים.” החוט נמשך למעלה, בידי שולחיו – כנראה בשורה נוספת להם – וכאן רחש החדר בשאלות ובהשערות. הגוֹיה החסוּנה שלהן, שעמדה עד עתה אצל הדוּד, הִטתה אותו על צדו וקירצפה את תחתיתו, ביקשה עתה לדעת מה המהוּמה. תירגמו לה מיידיש לרוסית – והיא עם המתרגמת קפצו בבת־אחת על הפתרון, על מחצית הפתרון: – פּוֹבּיֶדָה. פּוּבּּיֶדוֹנוֹסצֶב אם כן, הנבל, הרוצח, הריאקציונר – ראש־הממשלה המתועב – מסולק. אבל מה זה ומי זה החיים? לא היה שום ז’יזנסקי או ז’יזוֹב או זיזנאצוֹב ידוע להן, ואז קמה וירה הגימנזיסטית הלומדת לטינית, ואמרה: ויטה. ובכן, הגראף סרגיי יוּליביץ' ויטה חוזר ותופס את מקומו.

הפתק הבא השתלשל מלמעלה בהמשך העליזות. “נו?” אמר, “כבר גיליתן? – אז נא לדעת, כי הצאר עומד לפרסם מנשר חדש. ובקרוב משתחררים.”

רק לאה נשארה יושבת. כולן רקדו ושרו והתחבקו. על מיטת־הקרשים שלהּ ליד הקיר חשבה לאה, כי לולא כבר הסריחו הן עצמן, לא היו יכולות להתגבר ולאכול את הבּוּרדה הזאת. וגיהוק עלה לה במעלה חזהּ, עד אל גרונהּ.

ד    🔗

עשרה ימים, יום־יום מבוקר עד ערב, היתה התגודדות של הורים וקרובים והתרוצצות של שתדלנים ליד שערי המשטרה העירונית. אבל לא ניתן לעשות דבר למען האסירים והאסירות, גם לא משהו מן השירותים הקטנים ומעשי החסד הקלים, שברגיל מתירים אותם לאחר ריכוך מתאים, בקצת דמעות ובהרבה מעות. רב המתגודדים היו יהודים, כי רוב האסירים והאסירות היו יהודים, שהרי רק התיאטרון הגרמני הותקף בידי הקוֹזאקים באותו ערב. שביתת הרכבות שנמשכה כל אותו זמן, השיבושים בשירותי הטלגרף, הגבירו את מבוכה בקרב ראשי־המשטרה ובלשכת שר־הפלך. הצבא שלט בעיר, ועד שתתאמתנה השמועות – ואולי אפילו הציפיות – להקלה גדולה, למנשר חדש מאת הקיסר – גברה לפי שעה הנטיה המורגלת להכביד את היד. אי־אפשר היה להשיג אפילו רשימה של שמות העצורים, שום שוחד והשתדלות לא עזרו. למעשה היתה הנוּקשוּת הזאת חלק מן ההפקר שתסס והתפשט בעיר באין עוצר. מתוך ההפקר ננעלו פתחים ונאטמו אזניִם, ומתוך אותו הפקר עצמו לא בוצעו בעיר מעצרים נוספים, נפסקו החיפושים אחר מתגנבים־לגור ללא רשיון.

ברחובות שלט הצבא, בבתים שלטה המהפכה. שפירא חזר ולבש לימים אחדים את מדי הרופא הצבאי וכך הצליח לקבל רשימה מלאה של כל הפצועים. אמנם, איש לא הורשה לבקר אצל האסירים המאושפזים – זה היה כינויָם הרשמי של הפצועים – אבל משפחות החללים קיבלו את מתיהֶן, ולא היה יום בלא לוָיה בבית־העלמין היהודי. היו שתיִם־שלוש לוָיוֹת גם אצל הגויים. משפחת ברמן ומשפחת שליטין החליטו, אפוא, כי שתי הבנות והבן נתונים בתפיסה, והשם ברחמיו יקרא להם דרור במהרה. הגברת שליטין, מכל־מקום, ידעה במי כל האשם. הוא הרי העריץ אותהּ, זאת יודעת היא היטב, מאז ומתמיד דיבר על ליזה בהערצה, ומה שאי אפשר להבין בשום פנים ואופן הוא מדוע צריכה בחורה כה מוכשרת, כה יפה, כה בריאה, להיכָּנס בתוך השגעון הזה, ולהכניס יחד אִתּהּ את אחותהּ – “את אחיותיה!” סייע להּ בעלהּ מן הצד, שולח מבטו באידה החיוֶרת – ועד גם את דודנהּ התמים, הילד הזה, מה לו למישה שלנו ולכל המהומה הזאת! מה הם אוכלים שם? על מה הם ישֵנים? במה הם מתכסים בקור הזה?

“ואלה ששלחו אותם?” הרחיב שליטין את הטענה ואת הזעם, “איפה אלה המנהיגים שלהם שלחו אותם לכל זה?” הצרה המשותפת קירבה שוב את שתי המשפחות, ההורים לבית שליטין ישבו אצל ההורים לבית ברמן, לאחר עמידת יום תמים אצל שערי בית־הסוהר. אדון שליטין לא הסיר את הסודר מעל צוארו, כמו להודיע שמוכן הוא לקפוץ ממקומו בכל רגע. בבית־הכנסת שלו אומרים, שהמנהיגים לא נתפסו כלל. כרוזים שונים מסתובבים בעיר. מי כתב אותך? מי הדפיס? אין ספק כי מכינים הם את הנבזות הבאה במקום־סתרים. גרישה ישב ליד השולחן בעיניִם בוערות ואידה הגישה תה, בכל־זאת. שרה ישבה אצל מיטת אמהּ, שנפלה למשכב עם בוא הבשׂורה הרעה ולא קמה. “איפה המנהיגים שלהם, איפה הם?” חזר שליטין על שאלתו לאין מענה, “מדוע הם אינם מנסים לעשות משהו? מדוע הם אינם מודיעים לנו מי יושב ומי אינו יושב – הם בוַדאי יודעים. אצלם יש דרכים. יש, יש – מי לא יודע שיש להם!”

המנהיגים לא ידעו דבר. יום־יום היו יושבים ומתפזרים, מתקוטטים ושבים ומתאחדים. לעת־עתה הוציאה כל מפלגה כרוז משלהּ, ואף כי כל הכרוזים היו מלאי אמונה ובטחון, כי תם תור העריצות ועידן החופש והשוויון הגיע, דאגו להחליף את מקום פגישותיהם כל יומיִם שלושה. לידי כרוז משותף אחד לא הצליחו להגיע, ולרשקס לא היה ספק במי האשם. הוּגוֹ היה חושב על סכין־הנייר הכבדה בכריכיה של שילדקראוט כאשר היה רשקס גורס בין שיניו, בדייקנות מלגלגת, את שמהּ המלא של המפלגה. סיוֹנִיסטֶסקאיָה סוֹציאליסטיצ’סקאיה ראבּוֹצַ’איָה פּארטיָה. הוא גם חמד לו לטעות כל פעם ולהתנצל ולשוב לטעות בין שמותיו של הוגו. החבר גראניטין, הו, סליחה, הוגו – ברוֹדסקי? ארקדי? עליו להחליט, מכל־מקום, טען רשקס – ונציגי המפלגות הרוסיות הסכימו עמו, אף כי מה שהרגיז את רשקס יותר מכּוֹל הוא שהוגו היה בעצם הגיבור היחיד כאן ביניהם, גיבור במידת־מה, אבל בכל־זאת גיבור, שהרי עבר בתוך מטר כדורים – הסיפור תפח לאט־לאט על שמריו – אלא היא הנותנת, איך זה לא יבין מהפכן אמיתי, כי עליו לחסל פעם אחת ולתמיד את התנודות הבלתי־פוסקות לכאן ולכאן. האם הכּוֹל מסור עכשיו למען המהפכה, והכול משמע הכול, או שמא מעל למה שמעל־לכול נשאר לו תמיד הענין היהודי, וגרוע מזה – הציוני? הוגו המשיך להתעקש – וזה מה שהעלה את חמתו של רשקס – המשיך לתבוע לשתף את כל הארגונים היהודיים האפשריים, לרבות פועלי־ציון ולרבות סתם ארגונים ציוניים, במסגרת ההכנוֹת להגנה עצמית, ולדידו זה הוא נושא הפגישה ולא שום נושא פוליטי כללי. מודע תקף הצבא רק את התיאטרון הגרמני, חזר ושאל ולא הרפּה, יום אחר יום, בראשית ובאמצע ובסוף כל ישיבה – מדוע לא ניסו לערוך מעצרים ברוסי ובַלֶטי? הקוֹזאקים אף פעם אינם בוחרים להם במקרה לאן ללכת, אלא הם הלכו על היהודים, והם רוצים לבודד את היהודים, יותר נכון להמשיך בבידוד היהודים. בסוף השבוע, כאשר הגיעו ידיעות על משבר וחילופי־מיניסטרים בבירה, החריף הוגו את עמדתו. מי שחושב כי לא תהיה מכת נגד נוראה, נוראה כמו שלא ידענו ולא שיערנו בחלומותינו הרעים ביותר – מי שמַשלה את עצמו כי בזה תמה המלחמה, אינו אלא שוטה מסוכן, ומכת־הנגד הזאת תונחת על היהודים – והמהפכנים כולם, כולם בלי יוצא מן הכלל, חייבים להתגייס בשביל להדוף אותהּ.

“זה מובן מאליו… זה חלק,” ניתזו כלפיו הערות של קצר־רוח, “זה חלק מהמהפכה. עכשיו יש נשק בידינו, ואם יהיה צורך…”

בהוגו נמתח אותו חוט פנימי רוטט, מכף־רגל ועד ראש, שהיה מפעים אותוֹ תמיד כאשר לא היה ספק, לא היה שום צל של ספק, והוא הטיח: “איפה הוא הנשק? חַלקוּ אותו. למדנו, מכל מורי המהפכה היטב למדנו: נשק להגנה או נשק למהפכה – מחלקים לעם, מפזרים ככל האפשר. אבל אם מישהו מרכז את הנשק, מחזיק אותו אצלו במחסנים – זה יכול להיות רק להתקפה – או לדיכוי. אז בבקשה – את מי מתכוננים פה לתקוף? את מי מתכוננים פה לדכא? מי כבר מתכונן פה לרכז כוח?”

יום אחר יום, והוגו עם נציג פועלי־ציון שבינתיִם צורף לשיחות לפי דרישתו, לא ויתרו. הנשק מיועד להגנה, ויתירה מזו: רק בנושא ההגנה העצמית ואף ורק בנושא זה, בהגנה מפני הפורעים והצבא, יש מקום לשיתוף־פעולה, משום שבכל הנושאים האחרים אין זהות השקפות, כידוע, ועל־כן אין מקום לשיתוף־פעולה. אין המפלגות הציוניות־הסוציאליסטיות מתכוונות להשליך אל בין הגלים הסוערים של המהפכה את הדגל הלאומי היהודי שלהן. אחד הגויים דיבר אחריו, ורשקס דחף אל הוגו פיסה תלושה מאחד הכרוזים, כתובה בצִדהּ החלק. במבט מהיר הכיר הוגו את הכתוב. “גבירישע קינדער, משכילים, רבנים…” ועוד שלוש שורות של שיר־לעג, ביידיש, על הציונים. “הרי בַּשׁוּרָה הפותחת לבדהּ – שלוש מארבע המלים הן עבריות!” התנצח הוגו עם עלמת ה“בּוּנד” להוטת־המשקפיִם, הצווחנית, שניסתה להפריע לו על־ידי קריאת השיר בקול רם, באחת האסיפות הרחוקות. אחר־כך, על ספסל לילה בודד וחשוך, בקרון־רכבת, השתעשע בתרגום השיר לעברית. מתחת לשורותיו המעוקלות של רשקס כתב עכשיו בכתב־ידו הנקי והרהוט. ילדי הגבירים, משכילים, רבנים – לציון את עמי הם שולחים. נגינה נושנה מפיהם של שונאים: “תנו גיטוֹ לז’יד הנצחי!” הביט בכתוב לפניו ובחיוך שקט לעצמו נענה להתבהרוּת המתבקשת. גם את רגעי־החסד שלו הכיר היטב בבואם. העביר קו דק על שתי המלים הראשונות בשיר, לבל תימָחקנה כליל, וכתב מעליהן: גבירים, פועלים, – וסימן מקומן. בשורה השניה החליף את המלה האחרונה. קוראים – במקום שולחים. בשורה השלישית כתב חדשה על־גבי הנושנה ואת המלה בונים נתן במקום שונאים. כאשר היתה ברורה לו השורה הרביעית בכל ברק חוצפתהּ כבר לא שלט בעצמו. הוא קם על רגליו, פיסת־נייר רועדת בידו, ובאמצע דברו של הגוֹי, כשיכור, כמשורר שיכור, הכריז: “חברי כאן, החבר רשקס מהבונד, המציא לי ברגע זה את התשובה המוחצת על כל הויכוח המתנהל כאן לשוא. והרי היא לפניכם, אחי היקרים. אני קורא אותהּ לפניכם בשפת אבותי, בשפת עמי, בעברית – שפת הנביאים. ואם תרצו, אתרגם לכם אחר־כך. ובכן.” “משוגע,” סינן רשקס, ביידיש. “אני מבקש,” טפח הדובר שנקטע על־גבי השולחן, ומישהו הביע ברוסית את לחשו של רשקס: “האיש יצא מדעתו.” אפילו נציג פועלי־ציון ניסה למנוע את הבזיון: “לא עכשיו, חבר ארקדי…” אבל הוגו כבר לא יכול לבלום.

גבירים, פועלים, משכילים, רבנים –

לציון את עמי הם קוראים.

נגינה חדשה מפיהם של בונים:

“תנו בית לעם העברי!”

“מחר בבוקר,” אמר רשקס.

ביום שלושים באוקטובר אלף תשע מאות וחמש, כאשר צנחו שלגים ראשונים על כל מחוזות הצפון של הקיסרות, כאשר התעטפה גם ריגה לבן, פרץ האביב הרוסי הגדול.

הצאר ירום הודו, ניקוֹלאי אלכסנדרוביץ' רוֹמנוֹב, השני בחסד האל, פירסם מנשר אל כל עמי קיסרותו ואזרחיה, ובו הכריז על כינונהּ של אסיפת־נבחרים מחוקקת – או אסיפת־מחוקקת נבחרת – היינו הך בחזקת היינו הך, שהרי שתי המלים הללו כשלעצמן הן כה טעינות, כה מפתיעות, כה מבטיחות. לא ממונָה מטעם, לא מיָעצת לטמיון. גם נבחרת, גם מחוקקת. פּוֹבּיֶדונוֹסצֶב וכנופייתו המרושעת והמושחתת וטאטאו החוצה, תחתיהם הושב על מכונו ויטה השקול, המתקדם, ראש־ממשלה הרוצה להאזין לרחשי העם. הוגו נדחק ופילס לו דרך בתוך ההמון שנאסף בחזית בית־הכלא העירוני, להקביל עם כולם את פני הגיבורים המשתחררים. השמחה התפוצצה מבפנים חוצה, סוחפת קרעי הגיון, בדלי ספֵקות, שיירי כאב. בלילה חדל השלג לרדת, והבוקר, הבוקר השני למהפכה, היו השמים בהירים והשמש זרחה. המפלגות הכינו אסיפות מחוץ לעיר, ב“הר גרוּזנברג” רחב־הידים, וכאן הלך השלג ונעשה עיסה שחורה למדרך רגליִם לא־שקטות. בשולי הקהל עוד לא ידעו דבר, וסביב לא נראה שום בעל־מדים לשאול אותו מתי ואם אמנם ישוחררו כל האסירים. דלתו הראשית של הבנין היתה נפתחת כלשהו ומיד נסגרת במשיכה מבפנים. ובתוך הצפיפות כבר נתהווּ פקעות אדם, מהודקות סביב יקירים שזכו לצאת ראשונים. כבר היו בעלי־מזל וכבר היו בעלי־קנאה, מחצית חיוכם אל כיסי השמחה, מחצית חיוכם צופיה אל הדלת. נשמעו רק שמות, בתחנונים, בשאלה – ומעין מלחמה מחונקת התנהלה בין קרובים המבקשים לחלץ את גיבוריהם לבין מי שלא זכו עדיין וניסו להציל מפיהם דבר על שלהם. “מישה, מישקה,” קלטה אָזנו של הוגו קריאת אשה, שנקטעה פתאום בשל דחיפה. היא לא יכלה להכיר אותו – הרי חברים רבים היו נכנסים ויוצאים אצלו – אבל הוגו הכיר את אמו של מישקה השליטין. כבר אז, בביקוריו המעטים בביתם, שׂם לב אל היהודיה היהירה הזאת, שהנחילה לבנהּ את תוי־פניה החדים, האציליים – ואחר־כך כאילו הקפיאה אותם אצלהּ מאחורי זגוגית. עכשיו הבין, כי היא פשוט לא רצתה בו בסביבתהּ השקטה והמהוגנת, ועוד יותר הבין עכשיו שהיא צדקה. אם עלם התפנוקים שלה הגיע גם הוא אל האסיפה ואל הכלא, חייבת היא להיבָּהל, ואחרים מוּתּר להם לשמוח: סימן נוסף שהמהפכה תצליח. עכשיו היתה יפה אף יותר בלבושהּ המהודר – הכּוֹל היו כאן חגיגיים ומגוהצים, ריגה היהודית, הבעל־ביתית באה לאסוף אל חיקהּ את השׂיות האובדים – הבעת הדאגה המרוכזת כמו קבעה את יָפיהּ במסגרת. “מישקה?” ראה הוגו את שפתיה מבטאות, את קולהּ לא שמע. על־ידה עמד גבר גבוהַּ ממנה, כובע עגול נוקשה על ראשו ועל זרועו מעיל פרוָה יקר, נוסף – אביו של מישקה מכין לו לעטוף אותו בצאתו. הוגו לא פגשוֹ מעולם, אך עתה בהיפָּתח שוב הדלת, נאחזה בו האשה והוא עצמו תקע מבט קופא לפנים. הדלת זזה עוד קצת – ועכשיו יצאה פתאום אשה, ועוד שתיִם אחריה. “מישקה,” שמע הוגו קריאה מחונקת, כאילו עם צאת שלוש הנשים תמו הגברים היוצאים, אך מיד יצא שוב איזה גבר, והדלת נסגרה אחריו. הקהל התנודד לפנים ולאחור בהתרגשות גוברת, עם צאת הנשים הראשונות. גל סקרני לחץ מאחור ונדחק. הוגו ביקש את ליזה בין שלוש היוצאות ותפס פתאום, בתדהמה, בבושה, כי אולי לא יוכל להכיר אותהּ. הוא התפתל להתקרב אל השלוש אך הן לא היו להן מחבקים אלא שואלים בלבד. הלא־היהודיות שבין האסירות שוחררו ראשונות, ואיש לא בא לקבל את פניהן. פועלות פשוטות, דלות לבוש, איש לא התעניין בהן, לא משפחוֹתיהן ולא מפלגותיהן. במסקנה הזאת חש הוגו, אולי יש קצת גאוָה יהודית אבל הרבה יותר מזה קנאה בגויים. הוֹי, כמה בזבוז הם יכולים להרשות לעצמם. ר' גדליה ברמן – ואשתו שומרת קצת מרחק מאחוריו – נאחז בגדולה מבין השלוש, והיא סירבה להתעכב עד ששמעה את שם בתו. כן, וגם בתו הצעירה אתּהּ. בנות־חיל, שתיהן גם יחד. ולא יהיה פלא בעיניה, אם החברה ברמן תהיה אחרונה לצאת, כמו אֵם טובהּ היתה לכל הנשים. שרה פערה את פיה, החוִירה, הסמיקה, בראותהּ את גדליה שלהּ מחבק ומנשק את הבריה הגסה הזאת. הוא נתן להּ כסף, תחב להּ כסף לידהּ – והיא לקחה והלכה. הוגו החליט להיצָמד אל הוריו של מישקה, הרי קרובים הם לליזה, וקרוביה של ליזה בוָדאי ישתפו אותם בכל המתרחש, ואמנם עד מהרה קרבו הברמנים, מנסים להעניק משמחתם לגוז שליטין.

שמהּ של ליזה ממש ריקד באויר בין האב המתפקע והאם המתאפקת, ולידו צף, שקע וצף מעט, שמו של מישקה. הוגו ראה, אפוא, בפעם הראשונה, את הוריה של ליזה, ומה שהיה תחילה השערה נעשה עד מהרה בטחון מלא. הצעד הבא צריך להיות מצדו. אם יש בו גם קצת אומץ אנושי, לעזאזל, ולא רק אומץ מקצועי מהפכני, חייב הוא להתיַצג ולהגיד את שמו ואת קרבתו אל ילדיהם. ביחוּד נמשך אל הוריה של ליזה. התפוגגה איזו התנגדות פנימית סמויה שהיתה בו אל זו שטבועה היתה בזכרונו בחוֹתם של קרובה עניה, מלקטת השיירים מן הפרבר. רשאי היה ללגלג על עצמו, ובכך היה מיוּמן היטב מאז ומתמיד, אבל החמימות הנקבעת בו עתה, ליד שערי בית־הסוהר, ביום נצחון המהפכה, בבוקר הדגלים האדומים הנפרשׂים ברוח – החמימות המתפשטת בו ביקשה את שאהבה נפשו: עלמת־חן יהודיה, עליזה וגיבורה, חכמה וטובה. ועשירה.

עוד בערב הקודם ציוָה המאיוֹר שלייטנר להחזיר לכל הפצועים את בגדיהם. היו מהם שהתלבשו והלכו לבתיהם במשך הלילה. בשעות הבוקר גברה תכונת היציאה. מישקה נאחז במיטה כאשר קם על רגליו. הוא עצם את עיניו, אבל החדר עוד נע לאטו הלוך ושוב לאחר ששב ופקחן. בקושי רב התלבש, וכל תנועה הציפה אותו בגל של זיעה. לא היתה סביב אחות להיעָזר בהּ ואנשים היו רצים וחולפים על־פניו בלי לתת עליו דעתם, גם לאחר שישב, תשוש מן המאמץ. הוא קם שוב והחליט לוַתּר על לבישת המעיל, שהיה קרוע ומזוהם בבוץ. ממילא לא היה מסוגל להרים אותו מן הרצפה. וחם היה לו, חם. בפרוזדור בא מולו ענק מתנודד, והיה לו צורך באימוץ של כאב פולח להיזָכר ולהיאָחז בידיעה שכאן לפניו הקצין הרופא. שלייטנר היה אחרי ליל־שתיה כבד, בכל מדיו ובמעילו, בדרך החוצה. “לאן אתה הולך, טיפש?” בשתי זרועותיו הפרושות חסם כמעט את כל רוחב הפרוזדור. “הביתה, כמו כולם,” נשען מישקה בכתפו אל הקיר החיצוני. טור אחיות צעד ובא מעומק הפרוזדור והתעכב בגלל זרועו המתוחה של שלייטנר. הוא שמט את זרועו והן המשיכו בדרכן. את האחרונה לפת פתאום בזרועו, והיא התקפדה ועמדה שותקת. “כלות המשיח!” צעק השיכור, “מי אמר לכן שהעבודה נגמרה? מי מרשה לחולה מסוכן כזה לקום מהמיטה?” – אבל זרועו עם קולו נשמטו מיד, והנזירה רצה להדביק את אחיותיה. “אתה רוצה שאקח אותך?” שאל שלייטנר, “אתה רוצה שאביא אותך הביתה? אני חושב שאתה כבר לא מבין מה אומרים לך…” שלייטנר התכופף אל הבחור המסכן ומתוך דחף לאין שליטה לחש לו משפטים אחדים, מבולבלים, ביידיש. אבל הבחור לא הגיב. הכניס בו, לתוך אָזנו, “שמע ישראל…” והקיף את כתפו הרועדת והוליך אותו אל היציאה. כל הדרך דיבר, וכף־ידו מגששת פעם בפעם עד אל המצח הלוהט. היה ברור לו שהיהודי העקשן הזה גזר על עצמו מיתה, אך יהי כך, מוטב שתִּפּח נשמתו אישהו ברחובות העיר ולא כאן בין זרועותיו. כל הדרך דיבר אליו, גם כאשר הוריד אתו רגל אחר רגל במדרגות. “אני מקווה שתצליח להגיע חי אל ההורים המסכנים שלך. אם אתה זוכר איפה הם גרים. הפחד שלכם, טיפש קטן, הפחד שלכם הוא האסון שלכם. היזָהר פה. לאט… עכשיו יש לכם מהפכה, ומה, מה תעשו בּהּ? – תיבָּהלו. לא תאמינו. תדרשו אישורים, חיזוקים, סימנים, הבטחות נוספות. והעיקר: זכויות. זכויות־יתר לבניו־בכוריו של אלוהים. אני כבר רואה את הסטודנטים שלכם ממלאים את האוניברסיטאות ומבאישים את האויר בהבל הפה הפטפטני שלהם… דווקא אתה שתקן… מסכן שלי, יכולתי לאהוב אותך בימים אחרים…”

העגלונים הקיפו אותם ברגע שיצאו אל הרחוב, שוטיהם בידיהם, נדחקים לחטוף נוסע. שלייטנר ברר לו אחד בעל פרצוף יהודי, הלך בעקבותיו אל כרכרתו ואחר שהושיב בה את מישקה תחב לידו שטר כסף. על מבטו השואל של העגלון אמר, במין חוצפה נואשת, ביידיש: “הוא יגיד לך!”

“בעזרת השם, יהיה טוב,” אמר העגלון והצליף בשוטו. ראשו של הנוסע נע ונד עם טלטול הכרכרה, כאילו היה כבר מת.

לאה שלחה את וירה עם קבוצת הנשים השלישית, לא מוקדם, מדי, אך גם לא מאוחר מדי. הקוֹזאקים כבר לא היו והשוטרים היו מלאי בשורות טובות – על קהל ההורים והחברים המצפה בחוץ ועל מתנות־הכסף שהם מקבלים מכל אחד. לאה החליטה להישָׁאר עד שתצא הקבוצה האחרונה. היה ברור לה כי היא לא תעזוב את המקום, את הכיכר שלפני בנין המשטרה, לפני שיצאו גם אחרוני הגברים. בלילות האחרונים, בין תנומה חטופה לגלגול על הקרש נדרה לעצמהּ נדר. אם לא יהיה הוגו בחוץ, כאחד האסירים המשתחררים או כאחד הבאים להקביל את פניהם, היא תאלץ את עצמהּ להבין סוף־סוף, להבין בבהירות וללא רחמים, כי אין לה מה לחכות לו עוד. שם ועכשיו תיקָָבר הטפּשוּת, או תיוָלד חָכמה חדשה.

כאשר עמדה בדלת החיצונית, כאשר צעדה צעד ראשון בחוץ – פרצו תשואות בקרב הקהל, ולא עלה על דעתּהּ כי אליה הן מכוּוָנות. אידה רצה במעלה המדרגות, חיבקה אותה אחת, ומיד נטלה את ידהּ ומשכה אותה אל שפירא, אל לפידוס, אל חבורתהּ שלהּ. “ההורים לקחו את וירה הביתה. אתן מסריחות. אתן מלאות כינים.” הפעם היו קריאות, מחיאות־כפּיִ סביבהּ ממש, אך מחבקים ומנשקים לא היו עוד. לרגע חשבה כי שלוימו ניגש לחבּקהּ, אך הוא הסתפק בלחישה עליזה: “הקטנה התפייסה, סלחה לי, אפילו נשיקה נתנה” – והבליחה המחשבה בו־ברגע, כי סבלנות לחכות גם לגדוֹלה לא היתה להם. והוגו. קָרֵב בזרועות פרושׂות – אמנם מישהו מאחוריו כאילו נאחז בו לעכבו – מתגבר וקרב ואין עוד ספק: מחבק אותהּ, וידיה שלהּ מוצאות גם הן את מקומן להפתעתהּ, מנשק לחיהּ האחת, לחיהּ האחרת, מצח, והגבר גבוהַּ מן האשה, בושׂם בשולי מעילו, שׂפמו רך, נשיקה לכל עין, והוא מצהיר, ביותר מן הנשמע להּ, “אני אוהב אותך ליזצ’קה, אני אוהב אותך, אנחנו גאים בך… בואי מחכה לנו…”

“איפה מישקה, שָׁמַעַתְּ משהו על מישקה?” זו היתה דונקה היפה לבית שליטין, נחנקת בדמעותיה, נאחזת בשרווּלה של לאה. הוגו הקיף את לאה בזרועו ומשך אותה אחריו, מתחמק שוב מן העלמה: “הן אמרתי לך. אחיך לא היה בין העצורים. אינני מבין מה עושים מזה טרגדיה.” בכרכרה כבר ישבו שפירא ואידה. “ובכן, איפה הוא? לאן נעלם? מי ראה אותו?” רדפה אותם צעקה אך חיבוקו של הוגו היה חזק ובמרכבה מיהר להוסיף להּ, כאילו הבין, “אמרתי להוריִך כי אין להם מה לחכות לך. אנחנו לוקחים אותך היישר להר גרוזנברג. החברים כבר מחכים לך. העם אוהב אותך, העלמה ברמן!” צחוקם העליז של אידה ושפירא התאים לרוח הגילופין שהשרה הוגו על דבריו. הוא ישב וּזרועו על מתניה, גבם אל כיווּן הנסיעה, והיא הביטה בו. הצחוק נדם ולאה המשיכה להביט בהוגו. “היא מוקסמת,” לחשה אידה. הוגו חשב שהוא מתחיל להתחרט על פרץ הרגשות המוגזם. לפי הבעתהּ הנדהמת, השוקקת, של האשה הצעירה, ניכר שחמש שנים בחוגי המהפכנים עוד לא הרגילו אותהּ אל הקלוּת המשועשעת, אל נוסח הדקלוּם הרעשני, שנכנסו גם לביטויים של חיי יום־יום. פוגרום הוא לא כל־כך פוגרום ואהבה היא לא כל־כך אהבה. אבל על־כן, כדי שיהיה ברור שזו חגיגה, שזה יום־טוב, הסיר – במשיכת קישור אחד – את גלימת הגשם שעליו והטִילה על כתפיה של יקירתו. “צפור־הפלאים שלנו, שלא תאבד את קולהּ,” ובעוד ידיו מהדקות את הקשר סביב צוארהּ של לאה, בנגיעות־אגב קלילות בין סנטרה לחזהּ, קבע עובדה: “את יודעת שאַת תהי הנואמת היחידה? האשה היחידה שתנאם בריגה ביום המהפכה תהיה אשה יהודיה, ציונית, סוציאליסטית!”

“כל מה שאני יודעת…” ניסתה לאה להתנצל.

“כל מה שאַת יודעת!” הפגיש הוגו את כפות־ידיו בטפיחה ועשה אותן כמתחננות, “יקירתי – שבוע שמתחיל בפוגרום קוֹזאקי על מאות אנשים בתיאטרון – ונגמר בפתיחת שערי בית־הכלא העירוני – מה עוד צריך לדעת?”

הוגו ושפירא התחרו ביניהם בדברי התפעלות מן ההישׂג העצום של המהפכה. אבל לאחר שהשלימו את רשימת ההישׂגים לפרטיה – חוּקה חדשה, בחירות, בית־נבחרים בעל זכויות חקיקה ופיקוח על הממשלה, חופש הדיבור וההתקהלות – התחילו להתרחק זה מזה במסקנותיהם. שפירא המשיך בקו הישר של ההתפעלות, לא התרומם מעליו. כמו סוכן־קניות חריף ובקי ראה בעיקר את ההנחות והויתורים שעשה למענו מוכר־הסחורה. לאמור: עסק מצוין. הצאר נתן הרבה יותר סחורה במחיר הרבה יותר נמוך. והוגו כבעל־מלאכה, אולי כעובד־אדמה, ראה את הכר הנרחב שנפתח מעתה לעבודה הנוספת, העיקרית, הצריכה להיעשות. הצאר לא נתן ולא יתן דבר – שלא נִקח ממנו. הוא לא נתן שום סחורה והוא לא עשה שום ויתורים. מצדו, מבחינתו – זה נסיון לקצץ את צפָּרניה של המהפכה. הוא רוצה לראות בנו כלבים החוזרים אל מאורותיהם לאחר שהשליכו להם עצם. אבל הוא טועה טעות חמורה, הוא אינו מכיר אותנו המהפכנים, זעקה לאה מעל למצבו עצים כרותים שהועלתה עליו בידים מתרוננות, אני ראיתי אריות בין המהפכנים, ראיתי נשרים, ראיתי נמרה פצועה, והיא זכרה את פרומה וחשה את גרונהּ מתמלא דמע ונתנה לקולהּ שיברח ממנה, מרוסק בכאב אמיתי. היו עשרות אסיפות במישור המדרוֹני הירוק, הפתוח, של הר גרוזנברג, אבל הקהל שלה הלך והתרחב, “הכלבים נמצאים אצל הצאר, מלקקי העצמות, חוטפי הבשׂר וצוברי השומן, החנפנים, הפחדנים, הרמאים והערמומיים – כל אלה עדיין נמצאים בביתו של השליט ובחצרו.” היא ראתה את עיניו של הוגו הנשואות אליה ושטף הדברים גאה בהּ עד לאין־הכיל. “אנחנו שמחים היום הזה, אבל לא משום שקיבלנו מתנה או משום שהעניקו לנו חסד ממרום. אנחנו שמחים, משום שהקרבנות לא היו לשוא, האחים והאחיות אשר נפלו במערכה הקשה – לא נפלו רק לשם תהילה. הביטו סביב – אף שוטר אחד, אף ז’נדרם, אף קוזאק ואף חייל…”

ובכן מה, נפערה לה תהום תחתיה, מה אַתּ מבקשת לומר, מה נחוץ, מה נכון לומר אחרי קריאת־תיגר כזאת? מכאן ליפול או להמריא, והיא נאחזה וקראה אל האופק, כאילו נשר נושא אותה. “להתחזק, אחים – להתחזק. הם לא יסלחו לנו את השמים הכחולים, את האדמה השקטה. אם לא נהיה מוכנים – הם יבואו בחזרה. לא נִתּן להחזיר את הפרגול. יחי החופש והשוויון של כל עמי רוסיה הגדולה. תחי המהפכה! יחי הסוציאליזם!”

הרביעיה העליזה הגיעה אל הבית ברחוב מטבייבסקִי בשעות הדמדומים, לאחר מסע נצחון ותענוגות על־פני העיר. שני זוגות, שני זוגות, הזדמזם לה ללאה, בין שיר לצחוק, בין מקשיבה בי נואמת הלאה, לחוצה אל אהוב־לבּה, שאינו יודע, שיכורת־תהילה. הוגו ניסה פעמים אחדות – בתחנות־המסע השונות, שכללו ביקור־רחצה קצר בדירתו של שפירא – להיפָּרד מן הזוג השני. במקום מסוּים בעיר, שעוד מוקדם לגלותו, נועדה כל אותן השעות, ישיבת סיכום ותכנון של נציגי המפלגות – אבל גם התירוץ הזה לא הועיל לו. לאה עמדה על כך שיביאו אותהּ סוף־סוף הביתה ולאמיתו של דבר נוח היה להּ, לפי שעה, לנהל את הפרק העדין של הרומן הראשון שלה – חטף־ביטוי של אידה, בעת הצצה משותפת בראי חדר־הרחצה – בחסותהּ של עין משגחת. כאשר עמדה הכרכרה אצל הבית הביטה לאה בהוגו בשתיקה, והוא נשק לה על לחיהּ נשיקת־פרידה. קול־החובה קודם לקול־הלב, והוא ממהר אל משמרת המהפכה. אידה הסכימה עם בן־זוגהּ כי אמנם אין זו שעה לאורחים, ושתי האחיות עלו הביתה לבדן. את הקולות הרמים שמעו עוד במדרגות ובפתח הדירה עמדה אמן ולא הניחה להן להיכָּנס. להתפשט, בחדר־המבוא – בגדי אידה ישר לכביסה, ובגדי לאה ישר לשריפה, ממש כמו שנעשה לבגדי הגיבורה האחרת, וירה. שתי האחיות עוד צחקו משהו תחילה, לא האמינו למשמע אָזניהן, אבל שרה ברמן עמדה בדלת כחיה רעה, וקולו של האב הגיח מאחור: “שמעו לה, שצמעו לה – אחרת תעמדו שם כל הלילה.” מאז נכנסו עם וירה הביתה רתחה אֵם הבנות רתיחה אחת ארוכה בלתי־פוסקת. את רוח הפיוס של בעלהּ מחצה מיד, כאשר ניסה להתנגד לשריפת בגדיה של וירה. הוא טען לה בבל־תשחית והיא טענה לו בכינים ובפרעושים. שוירה בכתה, בכה והתפשט, היה טוב בעיניה. שבוע ימים בדיר של חזירים – והיא תכניס את הצואה הזאת הביתה? “אבל למה לשׂרוף? – חבל…” אמר ר' גדליה. הוא הבין, אולי רק לא העז להביא את הבנתו לידי גמר־ביטוי, כי את הבנות עצמן כביכול מעלה אשתו באש, אתמה שהיו עד כה, את מה שהן בעצם שלָשתּן עד עצם הרגע הזה. הרי אי־אפשר עוד להכותן על לחיָן, וּודאי לא בשום מקום אחר. לדברי גינוי הן מזמן אטומות. שרה רצתה שירגישו שהיא מצליפה. גוזרת בחמת־תיעוב את הבד הכבד והמשובח של בגדי וירה, משליכה את קרעי הלבוש הנתלשים בזה אחר זה אל תוך תנור־החרסינה הלוהט, הכריזה באזני וירה, שישבה מעוטפת בחלוק־בית, מיַבּבת, מנגבת שׂערהּ אל מול פתח־האש הפעור: “שתדעו לכן, אתן ואבא שלכן, כמה אני מוכנה לאבד. גם את שתי עינַי אם תבקשו. שתדעו מה זה עולה לי כל יום שאתן שופכות את דמי…” סרחון הבד הנשרף הוטל על הבנות כאשמה נוספת, אבל מעל לכּוֹל, שוכחת ונזכרת בהתפרצות של זעם, האשימה שרה את בנותיה במצבהּ האנוּש של אמהּ הזקנה. ללכת ולחפש שעשועים בחוצות העיר – כאשר הסבתא שלכן על ערשׂ דוי? הרופא ביקר אצל הזקנה בצהרים, והוא היה אצלהּ שוב, כאשר לאה ואידה נכנסו עם ערב.

“אבל, אמא יקרה – עוד לא חיבקת אותי אחרי שבוע ימים בכלא,” מצאה להּ לאה עוד די שמחה בעצמהּ שלא להיבֶָהל מיד, “הרי אפילו אנשים זרים,” וגָבַר כמובן האומץ לזִכרם, “חיבקו ונישקו ובירכו…”

“כן?” השיבה מיד האם, לא זזה מחסימת הדרך, “דרוש לך כל־כך החיבוק שלי? – לאן רצת ישר מבית־הסוהר? איפה היית שלוש־ארבע־חמש שעות?”

“איפה היית אַתּ כאשר יצאתי?” הטיחה לאה בחזרה, “לא היתה לך סבלנות לחכות לי עוד כמה רגעים? וירה מספיקה לך?”

“הנה לְמה מגיעים…” ניסה ר' גדליה את כוחו, אבל אשתו לא נבוכה אף לשניה אחת, ובוערת בהרגשת הצדק שלה הרימה את קולהּ עוד יותר: “לָמָה אַתּ צריכה להישָׁאר אחרונה? ועד מתי צריך לחכות לגברת? – כאשר פה בבית עזבתי אמא זקנה חולה, ואֶת מצבהּ אינך יודעת – לא, זה לא מה שאַתּ יודעת… השבוע הזה הרג אותהּ. שתי נכדות שלהּ בבית־הסוהר – חיות, מתות, מי יודע, מי ביקש מהן להיכָּנס לזה, ישר תחת הסוסים של הקוֹזאקים… ואיפה מישקה? מי יודע איפה מישקה, שנעלם בדיוק לכל אותו השבוע? היו כאן שליטין ואשתו, וסבתא שמעה, והרגישה יותר מאשר שמעה, כל השבוע הזקנה בוכה, לא נוגעת בשום דבר, אפילו לא כוס תה. עושה תענית… תהילים יומם ולילה – שלושה ילדים מהמשפחה שלנו – זה מה שמגיע לה בימיה האחרונים? ולי זה מגיע? ולאבא זה מגיע? – אז בבקשה או שאַתּ משאירה את הבגדים שלך בחוץ – ואת כל המהפכה שלך ואת כל החברים שלך – בחוץ, לשרוף, לשרוף – ולשכוח – או שגם אַתּ נשארת בחוץ…”

“הרופא,” אמרה לאה. היא ראתה אותו נכנס מחדרהּ של הזקנה, מניח את תיקו על השולחן באמצע החדר. אמהּ הפכה פניה בבהלה, ואידה הזדרזה להיות טובה אליה: “נעשה מה שאמרת, אמא. אל תדאגי,” אמרה – ודחפה את לאה פנימה. הרופא אמר: “צריך לקווֹת,” ונטל את מעילו מעל הכסא. ר' גדליה סייע לו בשרווּל שמאל, שתי הבנות הגיעו לחדרן. שארית הערב התנהלה בלחישות.

סבתא לא תאריך ימים, זה ברור. הדירה גדולה והפרנסה ברוך השם, והדירה תתרווח עוד יותר. “אמא, איך אַת מדברת?” גילתה אידה את רגישותהּ. ריח הבגדים הנשרפים, ההתרגשות – היא מכל־מקום היתה מתנשמת בכבדות, מצפצפת שוב, כפי שאמרו מבטיה הדאוגים של אמהּ. אבל שרה לא נרתעה מלומר את דבריה הקשים, והיא רצתה שהכּוֹל ידעו כי היא נלחמת על ביתהּ. היא מוכנה, היא חותרת, לפרק חדש. ובכן, היא מוכנה לפנות שני חדרים לשתי הבנות הגדולות, חדר לבת, ואם ישאלוה כיצד, הרי תשובתהּ: אבא יחזור לישון בחדר־השינה. בחדר שיתפנה, איך היא מדברת? – ככה היא מדברת, בחדר שיתפנה יהיה חדר לאידה לבדהּ. עד החתונה. היא לא צועקת, היא לא דורשת. היא קובעת, בשקט, בלחישה. היא פשוט יודעת כי כך יהיה מהיום והלאה. אידה לבדהּ – עד החתונה. ולשפירא צריך לומר: תחליט, או שנלך לחפשׂ במקום אחר. שלוש הבנות שתקו, גרישה התנמנם על ספת אביו בירכתי הטרקלין, ושרה קבעה את עתידות ביתהּ. היא כבר דיברה עם אביהן והוא התיר לה לגלות. אדרבא, ידבר הוא, אם יש לו גניחות ורטינות. האב דיבר. בקיצור, אם יהיה צורך ובמידת הצורך, כמובן, מה יש פה לדבר, יש נדוניה. יש, כלומר: שמורה. פנויה וממתנת. כל כמה שצריך. ואפילו יותר. הרי יש עוד בת אחת. ובלבד שיימָצא חתן ראוי.

לאה חשה את ארג לבושהּ נוגע בהּ, ממשש אותהּ, על־פני כל גופהּ. זו ההתאפקות ההיא הישנה לא לצעוק, תאוַת הבשר לחיות בזכות עצמו. כל זה כדי תרומת לחישה אחת: “אני, כל בחור שניגש אלי, דבר ראשון שאני אומרת לו: נודניה – אין. ולא תהיה!” לאה לא האמינה כי היא אמנם רואה את החיוך הרע הזה בקצות שפתיה של אמהּ. “כמה כבר ניגשו?” שרה ברמן לא יכלה לשׂאת עוד בכל המעמסות גם יחד, השבוע הנורא שחלף התפרק על ראשהּ. “רק שתדעו, שמהיום אתן יושבות בבית. עוזרות לי, עובדות – ומחכות לחתנים שיוציאו אתכן. לא תצאו, לפני שתצאו – סופית!”

ר' גדליה קם אל חדר־המבוא ושׂם על כתפיו את מעילו. נדמה היה, כי גם הוא משהו התפרק בו. “לאן?” שאלה אשתו. “לאן בשעה כזאת? – לאן יהודי בשעה כזאת?” ענה, מתלבט בשרווּליו, “לבית־הכנסת.” אשתו לא השלימה: “יש שכיב־מרע בבית. פיקוח־נפש. תתפלל מעריב בבית” ר' גדליה הביט בהּ כאילו מהפך בדעתו מה יאמר אך לבסוף ויתר ויצא בשתיקה. הוא חזר לאחר שעה לא ארוכה, ושעה ארוכה התעסק להסיר את מעילו במבוא. מישקה. שליטין. הביאו אותו מת הבית. עגלון, אומרים, הביא אותו מבית־החולים. מת…"

שני הקברים לא היו רחוקים זה מזה. אפשר היה לראות את הקהל הגדול שבא ללווֹת את מישקה שליטין למנוחתו. שם היו גם הצעקות, ההתעלפויות. לוָייתהּ של דודתו, סבתא פרלה מינץ לבית שליטין, היתה קטנה ושקטה. היא הגיעה מאוחר והסתיימה מוקדם. אצל מישקה רק התחילו להיתלש בודדים מן הקהל, כאשר כאן כבר נעזב הקבר הטרי. הוגו הגיע אל לאה, המהססת מאחור, ואחז בזרועהּ. הוא הבחין במבטיה השלוחים אל עבר הלוָיה הגדולה. ובכן אל תעז להראות את עצמהּ שם. אמו של מישקה בהיסטֶריה מוחלטת. משפחה אחת – שתי לוָיוֹת ותהום. הוא הוסיף עוד להחזיק בזרועהּ זמן־מה, והוא דיבר על הסמל המחריד, על הטרגדיה היהודית כל־כך, צועד זהיר בשלב הצח. לאה הקיפה תלולית קטנה ולא החזירה לוֹ את זרועהּ, אבל התנגשה בו רכות, כששבה עמו אל המשעול. הוא דיבר על היהודים המטילים תמיד את האשם בעצמם, כמושׂכל ראשון, כהנחה לאין־עוררין, לפני כל מחשבה. הפילוסופיה הכִבשׂתית הזאת: לא תצא מן הדיר – לא יטרפוּך. ואין היהודי מעלה על דעתו כלל, כי לא היציאה מן הדיר שיסעה את צואר הטלה. צידוק־דין מלא, לא רק כלפי שמים – אלא גם כלפי הזאבים הסובבים פה עלי אדמות. אף לא צעקה אחת, אף לא קללה אחת, נגד הצאר, נגד הקוזאקים שלו, נגד בית־החולים שנותן לאיש צעיר ובריא למות כמו כלב. כל הטענות – כלפי הבחור המסכן עצמו, התמים, הן גם לאה הכירה אותו היטב, על כך שיצא לרחוב, על כך שהלך לאסיפה. והרוגז, איזה רוגז, על אלה שאולי הזמינו אותו, שאולי עוררו בו סקרנות. כאשר גוף האדם כבול בשלשלאות אפשר לנתקן, אבל כאשר נפשו היא נפש עבד – לא תהיה זו מלאכה קלה. לשחרר את הנשמות, קודם כּוֹל! ידיו נפרשו לצדדים, הוא קפץ איזו קפיצה לפנים ובאותן ידיִם פרושות פנה ועמד לקראתהּ. סֵבֶל השבוע שחלף, אֵבֶל היום הזה, שעוד לא חלף – לא יכלו לנעוריה. בגלגל שׂער־הזהב שלהּ, בלחייה הסמוקות, המוקפות בשולי כובע הפרוָה, בגופהּ הגמיש – המשיכה לפסוע, אֵד קל סביב שפתיה הרכות, רוֹךְ בעיניה, לא של דמעות, של אושר. היא בחרה לא להישיר אל זרועותיו, אבל הניחה לו להקיף קלוֹת את מָתניה, כי היתה באמת מאושרת. היטב ובאמת בכתה על קבר הסבתא, והלב התכווץ למחשבה על העלם החינני, העליז, גם גינוני האצילות שלו בעצם יום המהפכה, אבל היה לה עם מי להתחלק בכל זה. הלב התכווץ מיגון, אבל לא עוד מבדידות.

היא סיפרה לו על הויכוח בבית, על צו־המאסר שהוטל על הבנות – מאסר אַחַר מאסר – על הכרזת הנדוניה, וצחקה כי התביישה, ולמעשה התביישה כי היא צוחקת, ביום אשר כזה. רק כמו ברק באופן רחוק הבליח בּהּ פתאום: הרי הוא נשוי. ולמי! הוגו לא היה בטוח שלא כדאי לנסות קודם־כּוֹל לרכוש את לבּם של ההורים. הוא מעולם לא היה מן הממליצים על ניתוק מלא ממורשת הדורות. העם היהודי נודד תמיד עם כל אשר לו, ההגירה הגדולה באמת היא הגירת משפחות ובתי־אב ושבטים על דגליהם. אבל היום לא תהיה יציאת־מצרים עם מנהיג דגול אחד, היום דרושים אלפי מנהיגים, תנועה, חיל־חלוץ. והצעד הראשון – איש בסביבתו, איש בלב הקרובים אליו.

“כאן הייתי קוטפת פרחים ומביאה אל השליטינים,” הפסיקַתּוּ לאה. בשעה זו לא היתה מסוגלת לנחש, כי אין זה כל־כך מן הענין, להיזָכר פתאום בפגישה הראשונה עם הבחור הזר, המוחא להּ כפּיִם על נגינתהּ. עתה הגיעו אל הדרך, בין עצי הצפצפוֹת, שבּהּ עובר טראם־הסוסים. כאן היתה מצפה לטראם וצרור פרחי־הבר בידהּ. חמש שנים – וסככת העץ נטויה עוד קצת על צדהּ, ועדיין בנס עומדת, אולי אותהּ אשה שמאז נושאת סל מדוחק באוָזים לבנים. היא ממתינה לנסיעה, הם ממתינים לשחיטה. חמש שנים – וְעִמָהּ עכשיו הבחור שמאמין בשני דברים שאינם קיימים, באמנות רוסית עממית ובפועל יהודי. והנה הפועל היהודי שאינו קיים צועד היום בראש המהפכה הרוסית העממית – והלועג עליהם באדמה. בטראם הצטופפו זה אל זוֹ בעמידה, במחנק המהביל, והוגו הוסיף ללחוש להּ את אהבתו: ההגירה מארץ לארץ – צריכה להיעָשׂוֹת קודם־כּוֹל בלבבות. קודם־כּוֹל בשׂכלם צריכים האנשים להיחָלץ מן הכלא. יש אולי מישהו שיכול להסתפק בדינמיט, או רוצה להסתפק בדינמיט. אלה, בדרך־כלל, ממהרים מיד להקים כלא חדש. אבל אנחנו, הסוציאליסטים הציונים, שרוצים להניע את כל האנשים האלה, לעקור אותם ממקום אחד ולנטוע אותם במקום אחר – אנחנו חייבים לשתול עגלון בכל נשמה. זה לא מצחיק. אחד שמסוגל לקום, לרתום – ולזוז. מנהיג פנימי. כל אדם עם פּנס. העבודה שלנו היא בראש־ובראשונה חינוכית, בשלב הנוכחי. בפינת דינַבּוּרסקאיה עלו אנשים נוספים, חבורת צעירים צוחקים הטילה תזוזה בקהל “נרד כאן?” שאלה לאה, וסנטרהּ בחזהו של הוגו. “עוד תחנה אחת,” אמר הגבר וחיבק אותהּ היטב. היא זכרה את החיבוק ליד בית־הכלא ונענתה לו מלוא גופהּ.

לפני מחסום־הרכבת שבמורד מארינסקאיה נעצר הטראם, ועד מהרה התחולל לעיניהם חזיון כמעט נשכח: רכבת עברה לאטהּ, ראשים בחלונותיה. מחיאות־כפּיִם פרצו בין הנוסעים המצטופפים. בקרן מטבייבסקי ירדו, ועוד דרך ארוכה לפניהם ברגל. הוגו הקיף בזרועו את כתפהּ של לאה ומיתן את הליכתהּ. יש עוד כה הרבה לדבר, וכמה שכבר דיברו וסיפרה היא וסיפרו עליה על השבוע בכלא – עוד הוא רוצה לשמוע. “וַדאי,” אמר והציץ בצדוּדית הנקיה שלהּ, באף הישר והחזק, “וַדאי אותה שאלה במוחך כמו במוחי: מה עכשיו? מתי נפגשים? או אולי – נפרדים?” נדמה לו להוגו, שאם הוא רוצה – היא מסורה בידיו, וקצת התרגש מן האפשרות, אבל ידע שהוא הולך עכשיו לנַתֵּק לאט־לאט, בעדינות, בעוד מועד. “בת כמה אַת?” שאל, והתכוון גם לכל היתר. אבל לאה, בתמימות, בחרה לה בדיחה מקובלת: “כמה אתה רוצה?” מעבר לצחוק הזה אפשר היה לשוב אל הרצינות, כאשר שוב אתה מרגיש את היד ולא את מה שהיא נוגעת בו. “כן,” אמר, “הגיע הזמן לגלות. קיבלתי הבוקר מברק ממירקין. אני נוסע לברלין.” צִווחת לאה – “נוסע? לחוץ־לארץ?” – פרצה ללא כסוּת. “גם אני….” אמר הוגו. שוב הרגיש את גופהּ, “אם אני הייתי מתוַכּח, אילו אפשר היה. דווקא עכשיו? בשבוע הראשון של המהפכה? אבל אני יודע מראש את תשוּבתו של מירקין: כן, דווקא עכשיו – כי אסור לעבוד בלי תכנית מרכזית ובלי הדרכה מלמעלה.” הוא שאל אם ברור להּ כי התנועה ורק התנועה היא הקובעת מעתה לא רק את חייו, אלא גם את חייה. כן, זה היה ברור להּ, מזמן. ובכן! אם היא קובעת עוד לשנַיִם, שלושה, מאה, אלף, עשרת אלפי אנשים – ואולי בקרוב יותר – צריכה התנועה להחליט, צריכה להתארגן לחיים מלאים, עם קשר בין האנשים, בין דעותיהם – השונות לפעמים, עד שיהיו שוב שווֹת – ועכשיו, מתי אם לא עכשיו – חייבת התנועה להתכנס. ועידה גדולה, שבוע אם צריך, שבועיִם, בלי פחד מהמשטרה – אולי בחוץ־לארץ, אם עדיין מוקדם בבית – ועל כך צריך להחליט המרכז, והמרכז הוא בברלין. בת כמה אַת?

“עשרים ושלוש,” אמרה לאה, וחטף להּ הוגו את תשובתהּ מפיה: "אַתּ תהיי החברה הצעירה ביותר במרכז התנועה. אנחנו מוַתּרים עליך לזמן מה… עד שהוריך יירָגעו. אחרי־כן אַת באה אלינו. בברלין אפשר ללמוד מה הוא טעמו של חופש… אפשר ללמוד. אַת תהיי הברבור הלבן שלנו…:

“הברבור הלבן?”

“פני אחורה. עברי לצד השני. להתראות.” המעבר היה כה חד, המלים היו כה דחופות – עד כי לאה לא הבינה, פשוט לא הבינה מה מתרחש.

“מה קרה?” היא שלחה מבט מהיר לכל צד. הרחוב היה ריק. מאצל הכניסה לביתה בא מישהו במרוצה. הוגו כבר לא היה כאן, כאילו נבלע במבוא הבית הסמוך. היא היתה מאובנת מרוב פחד. מוּלהּ צעד איש מצחיק, מזמן, מניע ידים בתנועות משונות, שלוימו לפידוס, מדלג משמחה או מחפזון, התקרב, לקח אותהּ בכוח, הפך את מגמת פניה ומשך והתרחק עמהּ במורד הרחוב. “איזה מזל, איזה מזל, איזה מזל” שהלכה להּ לטייל עם המהפכן הפרטי שלהּ, ביום קבורת סבתהּ, זה היה המזל. שאיחרה לשוב הביתה, זה המזל. המשטרה היתה, כן. הם עוד שם. קצין ושני ז’נדרמים. באו להשתתף בסעודת ההבראה. לאה סירבה להאמין לשטף העליצות הזה, אך השתכנעה כששאל אותהּ איפה החבר גראניטין? היברח איש כמוהו – בשל בדיחה? הם באו ושאלו ללא חכמות על העלמה ליזה גדאליץ' ברמן. הצאר מעוניין בשיחה פרטית עם הגברת, הוא שמע על יָפיהּ ועל חָכמתהּ… איך ידע הוגו? כאשר מהפכן מנוסה רואה בן־אדם רץ ועושה תנועות של משוגע והוא מכיר את הבן־אדם הזה ויודע שהוא לא סתם מוקיון, כמו שאיזה בני־אדם אחרים התרגלו לחשוב עליו… בקרן־הרחוב הראשונה משך אותהּ שמאלה, לסמטה שלא היתה מוכרת להּ. שלוימו היה שיכור מתחושת הנס. זה לא ייאָמן, זה ממש תיאטרון. יש אלוהים בשמים. ככה, בכל־אופן, הרגישה בוַדאי הגברת שרה ברמן, שאם לא כן מנַיִן היתה לה כל החוצפה הזאת. פתחה עליהם את פיה – הצגה כזאת הוא לא זוכר. דרשה מהם שיגידו לה איפה הבת שלהּ. היא תרוץ עד מושל העיר, עד הצאר היא תרוץ – לאן נעלמה הבת שלהּ. לא ראו אותה בבית, את המבוקשת – מי יזכור כמה זמן. אדרבא, יביא להּ את בֶתֶהּ הסוררת, או מוטב אַל יביאו – אין היא רוצה לראותהּ עוד. הם עוד שם. שותם ואוכלים, קצין ושני ז’נדרמים, מתרככים משעה לשעה, כבר מתנצלים שבאו ביום־אבל, ביום של לוָיה. הסכימו לתת לאורחי המשפחה לצאת לדרכם, כמדומה מרח שם שפירא בחשאי את הקצין לפני שאמנם יצאו לדרכם.

“ומה עם כל ההכרזות,” מילמלה לאה, אף כי לא זה שהציק באמת. כמו קרום להרהורים מבעבעים פנימה: “המנשר של הצאר – חופש דיבור, אסיפות, ארגון… מה עם כל זה?”

“אַת לא יודעת שהשוטרים ברוסיה לא קוראים עתונים? עד שתדע יד שמאל מה יד ימין עושה, נמעך האזרח בין שתיהן. בכל־אופן –” הסִמטה התעגלה כאן והחזירה אותם לרחוב מטבייבסקי. שלוימו היה מרוצה. “אסור למתוח את המזל יותר מדי. נִקח כרכרה ונִסע לתחנת־הרכבת.” הם ירדו הרבה לפני התחנה, ולפידוס הסביר: “מי שמגיע בכרכרה מעורר יותר מדי תשומת־לב.” הוא נשק להּ על לחיהּ ונעלם, ותחתיו צץ שפירא. בידו היתה מזוָדה והוא שאל מדוע היא שותקת. ממש מזמינה רחמנות או בלש. לצחוק לפטפט. היא גברת נכבדה שנוסעת לטייל. “אני מרגישה כמו כדור־משחק,” אמרה לאה, “המזוָדה בשבילי? – אני מוכרחה לשבת… הרגליִם ממש רועדות…” שפירא חיבק את כתפהּ – סגנון חדש בא העירה – ולא הרשה להּ לשבת. צריך להמשיך להתהלך בתוך הקהל, אסור להיות מטרה קבועה. ונדמה לו בכלל כי משהו אחר מציק להּ.

מדוע בורחים? היא לא אמרה זאת, היא המשיכה להתהלך בחסות ידו הזרה. שאלה מה יש במזוָדה, ושפירא צחק: אם זה מה שמציק לה – שום דבר. קצת סמרטוטים ועתונים ישנים. היא תצטרך לקנות את כל הדרוש לה, והנה גם כסף לדרך. והכרטיס הוא לקיוב. הרי אי־אפשר לגברת נכבדה שתסע במחלקה ראשונה בלא מזוָדה. מדוע בורחים, עדיין לא שאלה, אבל זה מה שמציק. למשל, רק אני – רק אנחנו – או גם ה“בּוּנד”. גם איש כמו רשקס יברח – ומחשבה כזאת, כשזרועו של שפירא נוגעת, מציקה כמו זבוב על פצע: מי הבורח, וממי בורחים אחרי עשרה ימים גדולים כאלה! שפירא ביקש את תשומת־לבּהּ, לאמור שהיא נוסעת אל המשפחה שלו, והנה המכתב אליהם, והכתוֹבת על המעטפה. הם כבר יודעים עליה, כמובן. מודע התגובה הראשונה היא בריחה? עוד אפשר להבין באמא ובאבא ובמשפחה – יהודים זקנים, בני זמנים עברו, נבהלים מקצה מבטו של גוֹי. והצריבה ההיא הישנה, מן הימים השקטים והיפים, ימי הילדות בליאדי, המעשה בנער הגוֹי הקטן, החוזר לו מן החורש או מן השדה, לאורך מסילת העפר הקיצית הפתוחה, קרוב לנחל, בא לו למול קהל מעורבב של יהודים ויהודיות בטיול השבת שלהם, גברים ונשים וילדים לעשרותיהם מטיילים להם בנחת – והנער הגוי האחד בא וקנה ארוך בידו, והוא מטאטא בו לפניו, דרך שעשוע מטאטא לימין המסילה ולשמאלהּ, ושני ילדים יהודים סרים תחילה מעל הדרך, ואחריהם נבהלים ומסתלקים כמה בחורים, ועד מהרה בהלה בכל הקהל היהודי, ועד מהרה נמלטים, כל קהל השבת היהודי נמלט מפני גוי אחד קטן. אבל מדוע בורח הוּגוֹ? שלוימו, סשה – מודע דבר ראשון הם מבריחים אותהּ? איפה המהפכה? איפה הגבוּרה? מדוע לא יתיַצבו וידרשו את זכויותיהם? היא שתקה את כל זה ושפירא אמר כי יש עוד שעה עד הרכבת לקיוב. אם לא יהיה איחור. השביתה הסתימה והעסקים כרגיל. הוא לא שאל על הוגו – איש חכם, והיא לא סיפרה לו – אשה חכמה. כאשר כבר עמדה הרכבת שלהּ על הרציף והנוסעים התחילו לעלות הבחינה בדוּבניקוֹב, השולח בהּ מרחוק מבטים קצרי־רוח. היא נפרדה משפירא, נשיקתו היתה חמה משלהּ – נטלה את המזוָדה הקלה ועמדה על כך שיֵלך לו. דוּבניקוֹב היה חיוֵר ומלא יראת־כבוד. “חברה לאה,” לא שכח להקפיד, כדרכו, לקרוא לכּוֹל בשמה העברי כדיוקו, “עד לא הספקתי, מאז שהשתחררת מבית־הסוהר… נוּ, טוב, אין זה הזמן.” היחיד שאפשר היה לאהוב אותו כמות שהוא, כי לא התלבט לו על מקומו בחיים. הפעם חיבקה היא אותו, באותו אופן: “נכון, אין זמן.”

הוא מסר דרישת שלום מהוגו. דרך וילנה הוא נוסע. משם ימשיך לברלין. אשר לה – “אַת נוסעת להוֹמֶל. הנה מכתב מהוגו ובו הכתובת. מאכסים כבר נמצא שם. זה טוב שהמשפחה לא תדע. אם תנסה המשטרה לחקור.”

הקטר צפר ודוּבניקוֹב נפרד בלחיצת־יד, במלמול שפתים לא־נשמע. המחלקה הראשונה היתה כמעט ריקה. אחרי הכתובת בהומל, שבה יימָצא לה מאכּסים – היו במכתב רק שתי שורות. הברבור הלבן הוא בעל־הכנפים האצל בלהקת הברוָזים. ומעבר לשמים הרחוקים, אוהב אותו תמיד – הנשר השחור…

 

חלק שלישי 1910: תנועה    🔗

א    🔗

הבית מספר 28, במריה־הילפר־שטראסה, לא היה הגדול בבתי הרחוב, אולי גם לא המפואר בהם, אבל דוקטור צינברג, בעל־הבית ודיירו היחיד, ידע שאין לו מתחרה בהדרת־כבוד. חוּצוֹ השקט והמאופק העיד על הטעם העשיר והממוזג השורר בתוכו. דוקטור צינברג, רק זה היה כתוב לצד כפתור המצילה בשער הבית. לא היה צורך בשום תוספת. אלה שנסעו אליו מפטרבּוּרג, משטוקהולם, אפילו מברלין, ידעו למצוא אותו, ממילא לא היה מתקבל אלא מי שקבע ראיון מראש. לאה מתחה את שׂמלתהּ ניערה את שרווּלי אפודתה הדקה. היא הלכה ברגל עד לכאן בבוקר הקריר ועתה ציפתה לגמר הצלצלו התשיעי בפעמון הכנסיה הסמוכה. אחר־כך ספרה עד עשר – עוד היתה המיית מתכת באויר – ולחצה אחת על הכפתור. דוקטור צינברג רשם את הדיוק לזכותהּ. בשיחת הטלפון הקצרה אתמול – מיד ניחש כי היא צעירה, יהודיה – קבע להּ שעה מוקדמת זו כדי שיספיק לסיים עמהּ, לשַלֵחַ אותהּ או לסכם עמהּ את העסקה, עד שיתחילו הפּציֶנטים הראשונים להגיע. מעט ידידיו בין עמיתיו היו אומרים עליו, כי תאוַת הדיוק שלו היא בעצם צורה של היסטֶריה, ביטוי לפחד מתמיד מפני כשלון, מפני מה שהגעה המתפשטת מכנה “לאַחֵר את הרכבת”. הוא היה טוען כנגדם, כי הדייקנות היא הרפואה המונעת של הצדק ועל־כן היא העקרון הראשון של האדם המוסרי. זו תמצית ההתחשבות בזולת. התאוָה האחרת שלו היתה בדיקת הרושם שהוא עושה על אנשים הרואים אותו בפעם הראשונה. האסון שלו היה הצלחתו בכך. “אתה מכוסה כולך בפּוֹזוֹת, מכף־רגל ועד ראש, לרבות היהודון הפזיז, המתחבא לך בין רגליך,” פסקה לו אשתו, אִמן של שתי בנות שלא היה בטוח שהן בנותיו. בשעה שנטשה אותו לטובת צייר מטורף, שהתאבד פחות משנה אחר־כך. היא הסתובבה עתה בעולה ומכרה את ציוריו והבנות גדלו אצל הוריה, באחוזתם הכפרית על הגבול ההונגרי, כקתוֹליוֹת נאמנות. לבוש באפודת־הבוקר הקלה שלו, עם סיגר, קפה, עתונים על המגש – התמהמה לשאת עיניו אל הנכנסת. לאה אמרה “בוקר טוב” בגרמנית, בלא לדעת כי בפיה נוסח וינאי טיפוסי – והחישה בכך את נשיאת עיניו של הרופא. הוא הפסיד את כל המהלכים הראשונים. היא עשתה עליו רושם יותר משעשה הוא עליה. ליהודון הפזיז לא היה בלתי־נעים להודות בכך. “נא לשבת, עלמתי,” אמר וקיפל את עתון הבוקר קפל נוסף מיותר. “חייב אני להודות, כי אילו פגשתיך ברחוב לא הייתי מנחש מה שאני יודע: יהודיה, רוסיה, דור ראשון אחרי העיירה. מה שאני רואה לפנַי שייך יותר לרחובות וינה, או למעשה לאחד הכפרים האַלפּיניים שלנו, טוב,” ובמילה רוסית אחרונה זו ניגש לענין, וברוסית.

תחילה שאלות אחדות. “רק מה שבהחלט נחוץ,” הוסיף בחיוך. “אין לי מה להסתיר,” השיבה לאה. זה היה משפט מורגל אצלהּ. מאז הגיעה לוינה, לפני פחות משנה, כבר עבדה בשלושה מקומות ולא חדלה לחפש עבודה. מצבהּ של קבוצת החברים, הקוֹמוּנה של התנועה, היה על סף רעב כל הזמן, אבל רק לאה העסיקה עצמהּ לפעמים מחוץ למעגל ההתעסקויות החשובות, המרכזיות, העושות היסטוריה, של עיני התנועה. חֳדשים אחדים עבדה כמנהלת־חשבונות בחנות גדולה במרכז העיר, ואז הצליחו להוציא בכסף שהביאה שלוש חוברות־הסברה, ביידיש, ברוסית ובעברית (הוגו עמד על העברית בכל תוקף) – שהוחרמו והושמדו בעת שניסו להבריחן אל קהל היעד שלהן, אל מעבר לגבול הרוסי. כשהיו ישובים ימים שלמים בקפה “אינטרנציוֹנל” ואחר־כך בקפה “אַרקדיה” – היו החברים מחפשים מתוך עיון רציני במדורי הצעות־העבודה בעתונים. הללו, מתוחים במסגרת קני־החזרן שלהם, היו נמסרים עם קידת מלצר לכל דורש ליד ועם ספל קפה, או באין פרוטה אפילו בלעדיו. לאה כבר היתה מורגלת בסדרת השאלות הזאת, וכבר לא היתה בהּ חרדה. הפעם במיוחד היה לבּהּ רגוע – מה שהגדיל את חינה בעיני רוֹפא־הנפש המפורסם מדקה לדקה. במודעה שהביאה אותהּ לכאן צוּין שמדוּבּר בעבודה זמנית, מחוץ לעיר, לאשה דוברת רוסית. שלושת אלה לא היו מלבבים במיוחד. מחוץ לעיר היה הגרוע מכּוֹל. הרי בלעדיה לא יטעמו החברים ארוחה חמה, מה גם שברטה החולנית יוצאת בימים אלה לפריס, לביקור אצל אחיה. זמנית, בדיבור רוסי – פירושו בוַדאי לשמש משרתת או מעין אומנת־ילדים אצל איזו משפחה רוסית מפוטמת, שבאה להתהולל קצת במרכזי הרחצה וההימורים של אוסטריה. בשביל זה היא נודדת, עקרוה ממשפחתהּ ומביתהּ, יותר מחמש שנים, מלַבָּה ומפיחה ומלהיבה את אש המהפכה – כדי לשרת את החזירים האלה ולהושיט יד לשׂכרם! אבל בקצה המודעה היתה שורה מודגשת: תנאי־תשלום נדיבים. כבר נבנו לה חלומות מאליהם. והרי הוגו, כאשר ברטה איננה, יכול לבוא לבקר אצלהּ, לא כן? שמהּ כבר היה רשום אצל דוקטור צינברג. עכשיו שאל לגילהּ. “כמספר הבית שלי,” הגיב כששמע, “זה מספר טוב. מביא מזל. שמעת על התיאוריות של דוקטור פליס? נשואה?” כשהשיבה לא הביט בּהּ שתי שניות יתירות. אחר־כך חייך: “אני חייב להודות כי תשובה זו מוליד בי הרבה שאלות נוספו. אבל א אהיה הוגן אם אומר לך שהן נחוצות בשביל העבודה. למעשה, העובדה שאַת רוָקה יש בה תועלת מסוּימת…” היהודון הפזיז התפנק לו בחיקו, ובועות רכות של רעיונות ריחפו כלפי מעלה, אל מוחו, ושכבו שם לנוח.

על מבטו המחוצף, העשוי־לכך, הגיבה לאה כיאות. הוא רשם לו זאת: נגעה קלות בצוארונהּ, זקפה ישיבתהּ ואחר־כך גמרה בדעתהּ כי אין להּ באמת מה להסתיר. היא היתה ללא מחוך, והדוקטור לא יכול היה להתגבר על שאלתו הבאה. “בכל־זאת, מה עושה רוָקה כמוך בוינה המסוכנת?”

“ברגע זה, מחפשת תשובה על שאלה זו עצמה,” מהלה טיפת חוצפה משלהּ למהלך הדברים, “ועל כן הייתי רוצה לדעת באיזו עבודה מדובר…” כבר היה ברור לו שהוא לוקח אותהּ. היה אוכל אותהּ, כאן על המקום. כמו שני אגסים טריים, בנעיצת שינים תחילה. ורצה פשוט להאריך את השעשוע. השעון הניצב על שולחנו – מנגנונו נשקף מתוך קוביית זכוכית – התיר לו את תחושת הרוָחה. “מה ההשׂכלה שלך,” זרק לעומתהּ, נטל את עטו, הפוזה הרצינית עכשיו, “אם בכלל?”

“לא בכלל, כלל וכלל לא,” חייכה לאה, “באתי ללמוד.”

“ללמוד מה?”

“הכּוֹל. ללמוד. לראות. להכיר את העולם. אני בת־עיירה. כשהגעתי לריגה כבר הייתי בוגרת מדי בשביל ללכת לגימנסיה.”

“ריגה?”

היא לא תיסָחף עוד. הרי את האמת לא תוכל לגלות, את חמש שנות הלימוד בבית־הספר של המהפכה, את ההיסטוריה שלמדה בבתי־הסוהר, את מדעי־הטבע שלמדה במחסני הטבק, באבק המתפרות, את החשבן שלמדה במרתפים חשוכים, אשר על רצפתם נולדים אזרחי־המחר המיותרים, את הלשון והשירה שלמדה בבתי־דפוס חשאיים, את הכימיה שלמדה בדירות־מסתור קופאות. האם תוכל, דוקטור נכבד, האם תוכל לתת רֶצֶפּט אכילה־לשובע, על בסיס שני סלקים וחצי תפוח־אדמה וציר של דג־מלוח, רק הציר מתוך החבית – שיספיק משבת לשבת? היא זכרה את הוגו ולבּהּ נמלא גאוָה. כל ההתקוממות הזאת היתה שלו, כל חגיגת המלים הזאת היתה שלו. “במודעה,” קבעה עתה בשקט, “לא דוּבּר על השכלה. דוּבּר רק על ידיעת רוסית.”

“מדובר על אישיות. כל תפקידך,” נכנע דוקטור צינברג בעונג, “כל -אפילו לא הייתי קורא לזה עבודה – הוא להיות להימָצא, להילווֹת. אשה חולה, רוסיה, ממשפחות האצולה העשירות של מרכז רוסיה – זקוקה לבת־לויה, למישהי שתדבר עמהּ, תבלה עמהּ את הזמן, תטייל עמהּ – לאחר שמצבהּ ישתפר קצת – בגנים הנהדרים של הֶסָנָטוֹריוּם. עכשיו, כשהאביב מתחיל…”

“לכמה זמן?”

“חדשים – עד שלושה. אינני מאמין שתמרוני האביב יעסיקו את בעלהּ הרבה יותר מכך. הוא גנרל חושב בצבא הצאר. אבל – אי־אפשר להתחייב. אצל הגויים האלה, אַת יודעת – פתאום משתנה מצב־הרוח… הרי האצילות, אַת יודעת, האריסטוֹקרטיה, היא בעצם צורה של היסטֶריה מתמשכת… מין טירוף־דעת מסוגנן… אַת מסכימה?”

הז’ידובקה לא התרשמה והדוקטור עלץ. הוא אהב להרגיש חומר קשיח בין אצבעותיו. עכשיו חשבו שניהם על הנושא הבא, על השׂכר. “כן,” הכריז דוקטור צינברג, נתן את בדל הסיגר שלו במאפרת הזכוכית הרבועה, תאומתו של השעון, משך והניח לפניו את דף הנייר, “אַת תקבלי חדר ליד חדרהּ של הפציֶנטית, כל הארוחות כמובן על חשבוננו, כרטיס רכבת הלוך וחזור, הוצאות הדרך – נוסף על שׂכרך. מה אַת רוצה?”

“שלוש מאות לחודש.”

“גוּלדן? שלוש מאות גולדן לחודש?” היא לא היתה צריכה לענות, כדי שיובן כי אמנם לכך התכוונה, לשלוש מאות גולדן אוסטריים מלכותיים לחודש.

“אַת מוצאת חן בעיני. ידוע לך שזה סכום עצום?”

“זה מה שדרוש לי.”

“ואַת רגילה לקבל את מה שדרוש לך?”

הוא קם ממקומו, לאה היתה בטוחה שהכּוֹל אבוד, שהוא עומד להשליך אותה החוצה – אבל הוא הקיף את השולחן והושיט לה ידו: “התקבלת.” הוא הוסיף את כף־ידו האחרת, ליתר חמימות, ובתנועה מלומדה, ללא מאמץ, סובב אותהּ בעיגול שלם כמעט. “מה אַת אומרת על הבית שלי? רוצה לראות את יתר החדרים?”

“מתי אני מתחילה?”

“שובי אלי מחר. באותהּ שעה. בינתים אודיע ללוֹיבֶּרְסְדוֹרְף שאַתּ מגיעה, נכין לך כרטיסי רכבת. ואַת תספיקי לארוז. קחי קצת דברים חמים. יש לך?” והוא חייך חיוך גדול, אבהי, מלא הבנה, פתח מגירה והושיט לה שטר של עשרה גולדן. “ואיפה ללון – יש לך?” – וצחוק שניהם מחק מיד כל מחשבה זרה.

הוא ליוָה אותהּ אל הדלת. "מחר, אפוא, באותהּ שעה – ובאותו דיוק. יש לך שעון טוב, בוָדאי. "עינו תעתה אל צוארהּ, אל מפתח האפודה במורד החזה. לא היה סימן לענק או שרשרת. ולאה הודתה באמת: “אין לי שעון.”

"מחר בבוקר יהיה לך.

מדוע דרשה שלוש מאות? היא חושבת שהיא יודעת, וכאשר ישאל הוגו מנַיִן היתה לה החוצפה, יהיה להּ מה להשיב, וזה שהולכים עכשיו להוגו לא היה צריך אפילו לחשוב, כי בשעה מוקדמת זו עוד לא יגיע אף חבר אחד ל“ארקדיה”, ולבלום את כל השמחה המתפוצצת הזאת בתוך הבטן שעה כה ארוכה אי־אפשר. שלוש מאות הגולדן של דניאל טשרי התחילו את תקופת הרעב הגדול. היה גרוע גם לפני־כן. רק לזוג הנשוי – הוגו וברטה – היתה דירונת. האחרים עברו מפינה לכוך, ממיטת־חסד בבית־המחסה לפליטים של הקהילה היהודית לעליית־גג באחת משכונות־העוני הנרקבות. לא היה טוב. ישבו אז בוִינה כמה מחברי מרכז המפלגה המצוינים ביותר ולא ידעו מה לעשות בעצמם. דוּבָּה דוִידוֹביטש הגמלוני, שהיה הרוח החיה בעבודת המפלגה בקיוב ובסביבתהּ, נאלץ לברוח מרוסיה זמן קצר אחרי לאה וזה כשנה הוא מנסה לגדל זקן וללמוד גרמנית, בתוצאות קלושות. אהר“ס הסתובב, היה צץ תמיד בשעה שישבו לנגוס משהו והיה מסרב תמיד להתכבד ויוצא ריק כשם שנכנס. הוא ניסה לקבץ להוצאות נסיעה לארץ־ישראל ופעם הגיע עד טריאֶסט וחזר. בינתים אירגנו לו נשף־קריאה בבית הקהילה היהודית, קצת משלו ומשהו משל פרץ ושלום עליכם, והוא הוציא כמעט את כל הכנסות הערב על שני בקבוקי קוֹניאק, אחד לצריכה שוטפת ואחד לימים יבואו. איש לא עבד. לאה פוטרה ממשרתהּ בלחצוֹ של האיגוד המקצועי ו”כל האַדלֶרים של וינה," אמר הוגו, “כל נשרי הסוציאליזם האבירים – אינם מצליחים להתגבר על העורבים השחורים של האיגוד המקצועי.” היו לו מהלכים להוגו, למעשה היתה זו ההצלחה הגדולה של הקבוצה הוינאית, פריצת־הדרך החשובה ביותר של המפלגה, היישׁר אל לב־לבּוֹ של האינטרנַציוֹנל הסוציאליסטי – והוגו היטב להתהלך עמם, עם היהודים הפיקחים שביניהם ועם הגויים טובי־הלב, התמימים והטיפשים לפעמים, היטיב להציג את מפלגת הציונים־הסוציאליסטים כמפלגה היהודית הגמישה ביותר, הפתוחה למספר הרב ביותר של כיווּנים ואפשרויות. אבל כסף לא יצא מכל זה. ממילא סבלו כולם מן המחלה הנפוצה ביותר בין האֶמיגרַנטים: תסביך העריקה. כל לילה שקט במיטה, כל פרוסה נלעסת היטב, כל דיבור רם חָפשי ברחוב – היו כבגידה בחברים אשר נשארו שם. לחוש, מרחוק, את המלתעות הנסגרות והולכות של חיות־הטרף הצאריות, לשמוע, מרחוק, כיצד הן מרסקות עד תום את שרידי הישגיה וגיבוריה של המהפכה, אשר היתה ואיננה עוד – על היסורים הללו נשפכו נפשותיהם זו בחיק זו בלילות של רעב ואי־שינה. כתבי־יד היו נדחקים למגירה וגואל לא היה להם. ברוסיה נחשׂפו כל בתי־הדפוס, ירד שיתוק על פעולת ההסברה. את זעקת התלונה הישירה על חוסר־המעשׂ מצד החברים היושבים להם בחוץ־לארץ הביא רשקס. הוא בא להתרפא, שיעולו הסגיר אותו מיד: קוצר נשימה של חולה לב. הוא בא להתרפק על לאה, להפקיר את גורלו בידהּ. אבל גם לטיפול הגון, לסנטוֹריוּם, לא היה כסף.

“הבריגדות שלי,” נאנח פעם הוגו באָזני לאה, “או משוגעים או חולים.” “מכיון שאשתך היא החולה – אני כנראה צריכה להיות המשוגעת,” העירה על כך לאה, ושניהם צחקו. היו גם רגעים כאלה, להזין את הנפש. בֶּרטָה היתה חולה בבקרים ושומעת הרצאות באוניברסיטה בערבים. אצל מיטתהּ היה יושב האורח הקבוע של החבורה, דניאל טשרני, קצת מהפכן, קצת משורר, צעיר עגום ומכוּוץ, שהגיע לוינה לרפא את שחפת־העצמות שלו והיה מזמין לפעמים מישהו לקונצרט או לאופֶּרה. ברטה היתה אהבתו הגדולה, היא היתה חלושה כמוהו, שחרחורת כמוהו, והיא טיפלה בו ברחמים, כאילו הוא חתלתול מסכן, וכך גם קראה לו. בבתי־הקפה הספרותיים של וינה חשבו שהם אח ואחות מוזרים. הוא היה משלם. היה לו אח באמריקה. היה לו חדר משלו, ברובע שקט של העיר. לפעמים, במקום אל האוניברסיטה, היתה ברטה הולכת אליו.

אך את הגוף לא היה במה להזין, וכאשר התחילו חברים להשָׁאר במיטותיהם ימים שלמים, שבועות, ללא כוס תה – החליטו להעביר את כולם לחיי קוֹמוּנה. לקחו עוד דירונת ליד הוגו וברטה, צירפו פרוטה לפרוטה – ורעבו יחדיו. עכשיו היו מפגרים בתשלום שכרן של שתי דירות.

והנה מגיע בוקר אחד מכתב מן הסניף המרכזי של הבנק למסחר ולקרדיט – אל הדוקטור ארנוֹלד לוסטרמן (בוִינה התהלך הוגו בשמו האמיתי) – והוגו רץ. חוטף את הפספורט, את המגבעת, את המעיל – ורץ. בשתי הדירות דממה, חוששים להרגיז אפילו עכבר של עין־רעה. מתביישים להקיש מבט־שאלה בחיוך־תקוה. והלבבות מתקתקים. הוגו חזר רציני ומאופק. שלוש מאות גולדן הגיעו על שמו. הוא גם היה גאה, לאמיתו של דבר, גאה מאוד, על כך שלא עלה בדעתו לשאול על שום פרטים טפלים, כגון מי השולח ואם יש אֵילו הסברים על הסכום ועל יעוּדוֹ. מכיוָן שלא יכול להיות אלא יעוד אחד – עבודת המפלגה, והשולח אינו יכול להיות אלא מישהו שרוצה ביעוּד הזה. פקודת התשלום היתה על שמו – אבל לא בשבילו הכסף. זה ברור, ואין על זה ויכוח, ואל נא ינסה מישהו להטות אותו. ועד היום הוא נוסע לקראקוב, שם מונח הגליון האחרון של “עתיד הפועל היהודי” מודפס למחצה, בשל חוב קודם שלא שוּלם, ובסכום שבידו יוכל למסור לדפוס גם את החוברת החדשה. אולי אפילו יבטיח נייר עוד לשני גליונות. הוא חזר כעבור שבועים, בידיו צרורות מדיפי ריח דפוס – ואפילו קצת שטרות־כסף, לשיפור מצבן של הבריגדות. קיבלו אותו בפנים נפולות, ברטה צחקה וצעקה וקיללה חליפות, דניאל טשרני ישב בפינה, כמתנצל על עצם קיומו – ולאה הסבירה: לפני יומים קיבל דניאל מכתב מאחיו באמריקה ובו סיפר האח ברוך, הוא ולאדק, כי שלח לו, לצרכי ריפויו, שלוש מאות גולדן – בפקודת תשלום על שם ארנולד לוסטרמן, הכתובת היחידה הידועה לו.

שני גליונות חדשים בבת־אחת! אי־אפשר היה להעכיר את אָשרו של הוגו. ובכן, מה? לפי הצעתו קיבלו את דניאל טשרני כחבר מלא בקוֹמוּנה, ובלי נדר ועד מהרה יימָצא המקור ויוחזר לו כל כספו, עד הפרוטה האחרונה. עכשיו, הגתה לאה, במורד הרחוב הוינאי, עכשיו עם המשכורת שלי נוכל לקחת את דניאל לבדיקה אצל מומחה סוף־סוף.

נהג חשמלית חייכני הבט בהּ בסבלנות ממרומי מושבו, ולאה התעוררה להבחין כי אינהּ יודעת לאן היא הולכת וכי הקרון הנאה והריק למחצה ממתין להּ. היא נופפה אל הנהג בידהּ שימשיך בנסיעה. לא היו להּ, פשוט לא היו להּ, הפרוטות הדרושות לכרטיס־נסיעה, ומי משלם בשטר של עשרה. מתוך המבוכה פנתה שמאלה ברחוב הראשון. הבוקר היה נאה ומדוּיק, כן, אפשר לומר צח ומדוּיק ביום זה של סוף אפריל. הרחוב פעל כשעון משוכלל. רחוב אֶסטרהַאזי, חנות־פרחים, ופסל לבן של יפהפיה ערומה בחלונהּ, יוצקת מים מכד שעל כתפהּ אל אגן שלרגליה, ובו צפות שושני־מים. הוגו מנסה כל הזמן ללמד אותה כי לזה קוראים קיטְש והיא אינהּ לומדת. אסטרהאזי – כאן בסביבה צריך להיות הפארק הקטן והנאה על שמו – ובמצד אחר, מעבר לבית־הכנסת – ביתו של יוסף היידן. שמחת הגילוי החזירה להּ את חריפוּת התחושה של המקום והשעה. פתאום היה טוב, על אף הכּוֹל, להיות מזוּהָה, מצוּיָה בממש, בזיווּג הזה של רחוב ובוקר. והיא החליטה למצוא את בית־הכנסת. משם גם תכיר ביתר קלוּת את הדרך, אם גם בכיווּן הפוך. ואת החכמה הבאה לימדה אותהּ ברטה. גברת המוליכה של כלבּהּ לטייל תמיד תאיר לך פניה, אם דרוש לך לשאול על רחוב או על כתובת. הן משתעממות עד מוות, גבירות־הכלבים הללו. כן, הגברת ידעה היכן נמצאת הסינָגוֹגה של היהודים, הרי היא כאן בשמַאלצהוֹף־גאסה. חיוך התודה של לאה היה כה רחב, עד כי הגברת התבלבלה ומשכה בכוח ברצועתו של הכלב. רוחב הצחוק היה שייך לענין אחר. היא היתה כאן עם הוגו לפני חדשים אחדים והוא הקיש משמו של הרחוב על גנדוּרוֹ הצעקני של בנין בית־הכנסת. שמַאלץ כזה בארכיטקווּרה מתאים לרחוב עם שם כזה. הם באו לכאן בענין עצוב, לסידור קבורתו של רשקס. החברה קדישא של וינה סירבה להקצות לו חלקת־קבר ללא תשלום, הרי לא היה חבר הקהילה, הגיע כפליט מרוסיה חדשים אחדים לפני־כן – ואין להם לא המקום ולא האמצעים לטפל בפליטים מתים, ולמעשה גם לא באחיהם החיים. כסף לא היה, ולעזאזל צעקה ברטה, קִבְרוּ אותו בבית־הקברות העירוני, עם הפרולֶטרים, בחינם. אבל לחישתו האחרונה של רשקס לפני מותו היתה “לקבר ישראל”. יום תמים התרוצץ הוגו עם לאה מרב לרבּינר, מלשכה לבית־הכנסת. לבסוף הגיעו אל הרבּינר דוקטור פרלמן בבית־הכנסת של שמאלצהוף־גאסה. הוא היה ריגאי במוצאו, ולמחרת היתה הקבורה. “העולם מלא קברים יהודים,” אמר הוגו על הקבר, “אפילו ובארץ מולדתנו המתחדשת יש לנו יותר קברים מאשר אנשים חיים. האם אין תחת השמש חלקת אדמה אחת, ירודה ורעננה, שבה יינָתן לנו להתחיל מחדש – ולא על־גבי קבר? בדרך אל החיים היהודיים החדשים מצא לוחם נאמן וישר את מותו… הוא לא נתן לאחרים למצוא למענו את הדרך והלהורות לו איך ללכת בהּ. כאשר טעה, לא בוש להודות בכך. הוא שב אלינו, את תנועתנו, מאוכזב, מוּכּה, אולי אפילו מר־נפש, אבל את חמש שנותיו האחרונות נתן לתנועה בכל לבּוֹ, בכל לבּוֹ השבור – אשר לא החזיק מעמד. יש בינינו חברים אשר היו עמו בשנותיו האחרונות בעבודת התנועה…”

הוא ברח מריגה ביום שברחו לאה והוגו. לפני דוִינסק היו נקישות על דלת תאהּ, אבל איש לא פתח, רק קולו של הקוֹנדוּקטור נשמע מכריז והולך, כי הנוסעים לוִילנה יורדים בתחנה הקרובה ומחליפים רכבת. הנוסעים הממשיכים בקו ויטֶבּסק יכולים לרדת לעשר דקות. רעיון פראי תקף אותהּ, שאולי הוגו נמצא ברכבת הזאת, וכאן יֵרד, וכאן יעבור אל הרכבת לוילנה. היא עמדה בתוך סיוט של חוסר־הגיון, עד הרגע האחרון, עד שהרכבת לוילנה הרתיעה ממקומהּ – ואז חזרה רגועה אל התא שלה, והמזוָדה לא היתה שם. רחמנות על הגנב הטיפש, אבל היא החליטה בכל־זאת לא להתבלט, גברת ללא צרור, לעבור למחלקה שניה. בתחנה קטנה בדרך עשתה זאת. המחלקה השניה היתה ריקה מדי לטעמהּ. בשלישית, בין איכרים וצרורות ישב רשקס ולצדו חבילה גדולה, עטופה בשמיכות. זו היתה פרומה, מקופלת על הספסל, ורשקס אמר: “אלוהים שלח אותך, ליזה!”

פרומה כבר לא היתה מסוגלת להבחין מי היא המטפלת בּה. עור ועצמו כאשר התיַשבה בקושי מעל־גבי החור שברצפה, בבית־השימוש המצחין, ולא החזיקה בה מתחת לזרועותיה, צוארהּ על כתף מחודדה, הזרזיף המזוהם והמדומם ניתז עד אל עיניה. אל קרוביה היא רוצה, הגיד רשקס, למות בבית אצל הדוד והדודה. הורים כבר אין. בדרך אל העיירה הקטנה החליפו רכבות, וכהרגל חוזר – גרירת שק העצמות במדרגות, סידורוֹ בתוך השמיכות הנפזרות על ספסל או על רצפה בתחנות עלובות, הציפיה לרכבת הבאה, התחנונים לקבל מקום. ברכבת האחרונה, ההולכת לעבר מינְסק – סגרו בפניהם את הדלת. התפגרו בחוץ, יהוּדוֹנים מצורעים. אבל היו יהודים ברכבות, בתחנות, ליד דוּדי־המים החמים. עם כל יהודי גדל מספר הפוגרומים, ועם כל פוגרום גדל מספר היהודים המצטופפים בתחנות־הרכבת. מכת־הנגד הגדולה ניחתה על מושבי היהודים. ביום פרסומו של מנשר הצאר, המודע על החוּקה החדשה, קיבלו מושלי המחוזות והערים בכל רחבי תחום־המושב מברק קצר מן השלטונות: “לשמור על בניני הממשלה והדואר!” – על מה לא לשמור ידעו בעצמם. בתחנת בּוֹריסוֹב הסתערו המוני יהודים על דלתות הקרון, אך מקום לא היה. את פרומה נאלצו להושיב ביניהם צנוחת ראש, עצומת־עינים. לאה דחפה להּ תה פושר בכפית – היו גם נשמות טובות בקרון, שהשכימו להשאיל או למכור משהו – רשקס לחש לה כל העת: “כבר… כבר… הנה מגיעים… בתחנה הקרובה… עוד מעט….” בתחנה הקרובה לא היה אפשר לרדת, כִּי עמדו בעלי־גוף אצל הדלתות ולא הניחו לפתוח. רשקס הרים חלון – קרא אל המצטופפים בחוץ. הם היו מעיירתהּ של פרוּמה, אלא שעיירה כבר לא היתה. אתמול שטף הגל גם אותם, בית אחד לא נשאר על תִּלו, קרוביה לא נמצאו בין הפליטים בתחנה. או שבחרו להם דרך אחרת – או ששכבו תחת חָרבוֹת ביתם.

פרומקה מתה במינסק, ברחוב – והדבר נחקק באגדות ה“בּוּנד”. סיפרו שהמלה האחרונה אשר נפלטה משפתיה היתה “נקמה”, כשהיא צונחת על המדרכה בפינת גוּבֶּרנַטוֹרסקאיה והרחוב הזאכארוֹבי, שם בין חבריה בבירז’ה של המפלגה. למעשה כבר היתה מתה כאשר הורדה מן הכרכרה שהובילה אותם לכאן מתחנת־הרכבת. לאה עוד ניסתה לשאול בדרך על בית־חולים קרוב, אך רשקס הכיר היטב את מינסק וידע מה לפניו. ממילא היה מאוחר. אי־אפשר היה לעצור, לא את החברים הנרגשים ולא את האגדה וְלַאדֶק נאם על הקבר ונתן לאגדה את צורתהּ המושלמת: גיבורת ההגנה העצמית נולדה בקֶרֶב הפרולטריון היהודי, גדלה ונלחמה בתוכו – נפלה למענו – ומתה בשורתו הראשונה, ברחוב היהודי הפרוֹלטרי. אנו נחסום, בגופותינו נחסום, כמו שעשתה חברתנו פרומקה, אנו נחסום את גל הפוגרומים, צעק ולאדק, יחד עם אחינו וחברינו ממעמד הפועלים הרוסי.

אחר־כך דיבר על האשמים. לא רק הצאר וכנופיית המרצחים הסובבת אותו, לא רק בריוני “המאה השחורה”, חשוב היה לו להדגיש, אלא גם הבורגנות היהודית, המוצצת את דמי העמלים, הבורגנות היהודית המפוטמת, החוששת מארגון הפועלים, הפוחדת מרעיונות הקִדמה, השונאת את אחוַת העמים – היא, היא הבורגנות היהודית ועושי דברהּ – הרבנים והציונים. לא יינקוּ כל אלה כשאש ייעָשׂה החשבון הסופי. גם את פצעיך, חברה פורמקה, גם את דמך השפוך, גם את חייך הצעירים נגיש לגוביינא, בבוא יום התשלום. עד עכשיו, חמש שנים לאחר אותו יום באחת הפינות של בית־העלמין היהודי במינסק, עד עכשיו ועד כאן, כשהיא ברחוב הוִינאי השקט והנעים, כבר רואה את צריחי־מגדליו של בית־הכנסת של שמַאלצהוף־גאסֶה, עד הרגע הזה רותח בּהּ באלה העלבון ההוא, והיא מוצפת באותו אור־פיכּחוֹן אכזרי: כיעוּר, כיעוּר, גועל. רשקס לא הבין. הוא הדביק אותהּ כאשר נדמָה להּ שהיא מצליחה להסתלק לבדהּ. ליד שער בית־הקברות אחז בהּ מאחור ושאל אם היא יודעת לאן היא והלכת. הוא ניחש, הוא לא היה שוטה מעולם, אבל לא היה מוכן להבין. האם היא עצמהּ לא אירגנה שביתות אצל בעלי־בתים יהודים? לא רק לתשובה לא היה האיש ראוי – למבט לא היה ראוי. היא קראה לאחד העגלונים היהודים החונים אצל השער – ורשקס קפץ וישב אצלהּ. ונניח שהגזים ולַאדק – אין הוא סתם פרא־אדם שבורחים מפניו. האם לא שמעה על שלושת האחים הפייטנים, ברוך ודניאל ושמואל טשרני? – צריך לאבד את הראש? לעשות סצינות? אילו רצתה, היו נותנים גם להּ לנאום, אפילו לקרוא אל בני ישראל לצאת מארץ־מצרים. הוא חיכה לה מחוץ לחנות, בעת שקנתה מזוָדה חדשה. ומנַיִן להּ כל הכסף הזה? שאל, רץ בעקבותיה, לא מאיזה גביר? ומנִין לגבירים כל הכסף שלהם כבר שכחה? איך אפשר להכניס את הציונים ואת הרבנים ברשימת האשמים ברצח יהודים? זרקה לו, ונכנסה לחנות אחרת לקנות להּ קצת צרכי אשה להחלפה. הוא שוב חיכה להּ בחוץ. סביב כיכר סוֹבור היו החנויות היפות, בחסות בית המושל ושאר בתי מיוחסים. להוציא כל־כך הרבה כסף, מוּתּר? צודק? ולאן עכשיו? הוא לא הרפה ממנה ושאל אם אינהּ חושבת, כי גם לוֹ מגיע משהו, למשל ארוחה חמה טובה. מכיוָן שהיו ברומו של רחוב גוּבּרנָטוֹרסקי הציע שתלך עמו לבית־תה יהודי טוב, בית־התה של סְלֶפְּיָאן. שם יחגגו את פרידתם הסופית, לנצח. אלא אם כן היא מוכנה להתחתן אתו. רק אם הוא מוכן לנסוע עמהּ מיד לארץ־ישראל, השיבה לו ומשם ואילך כבר היו מהלכים וצוחקים יחדיו.

וכך גם חייכה עכשיו, ברחוב הוִינאי השקט והנעים. הוא לא הספיק לטעום מן המאכלים הטובים, המסכן. בבית־התה של סלפיאן ישבו נציגי ה“בּוּנד” והס“ס ו”פועלי־ציון" יחדיו בחדר הפנימי המיועד לפגישות של שעת־חרום – ודאגה חדשה מרכינה ראשי כולם אל שולחן אחד: ידיעות נוראות וזעקות “הצילו” מבּריסק דליטא, זה היום השני מתחולל שם פוֹגרוֹם בחסות השלטונות ויש להחיש נשק לאנשים ההגנה עצמית – ואם להחיש ממש הרי רק ברכבת, אבל הרכבת שורצת שוטרי הממשלה ובלשיה. “אצלי לא יחפשׂו,” אמרה לאה. “אבל גברת כה נכבדה בלי משרת? בלי מישהו שיסחַב את מזוַדתּהּ הכבדה?” ענה רשקס. רכבת מוסקבה־וַארשה, מחלקה ראשונה, קלטה למחרת בבוקר גברת בפרוַתהּ, ומזַדתה אחריה בידי משרת שבע־רצון.

“למה ומדוע צריך אני לוַתּר על הארץ הנפלאה הזאת?” רשקס ישב מולהּ, לא מסתיר, לא מסוגל להסתיר, את הנאתו מן השינוי שחל באורח חייו. “הנה, השדות האלה שאין להם סוף… שוכבים מחכים לשמיכת השלג…” עד בריסק־דליטא יהיו לבדם בתא היקר של המחלקה הראשונה. המזוָדה הכבדה היתה מונחת על ספסל בינו לבין החלון, אבל מבטו היה מרותק אל החוץ. “הדרכים האלו, שמוצצות לך את הנשמה עם האוֹרך שלהן… הנה שורה של חיילים מקש, ערימות חציר עם חגורות־מתנים, עד האופק. כל־כך הרבה מקום – ורק לא בשבילי? למה עלי להשלים עם זה?” למעשה הוא מילמל בינו לבין עצמו, כמי שמוֹנה את כספו בלחישה. לאה ישבה והביטה נכחהּ אל נקודה אחת, אל עין אחת באחד משני ראשי הנשרים, בסמל המלכותי המוזהב שעל הקיר ממול. הנשר השחור אוהב את הברבור הלבן. הקשיבה וחשבה, הקשיבה וזכרה. “למה אני צריך לברוח מן היערות האלה? עומדים להם, עומדים – אפשר לבנות ארמונות לכל חסרי־הבית בכל רחבי הארץ הזאת – בלי לגרד צפורן באצבעו הקטנה של מלך היער…” האם תהיה מסוגלת להמשיך ולשתוק כך עוד הרבה זמן – בלי לשאול על פרומקה, כלומר באמת לשאול, באמת מה קרה, באמת ממה מתה ובאמת אם חזרה ואמרה גם באָזניו מה שזעקה בפה השותת דם שלה, בבית־הסוהר העירוני של ריגה, שנראה רחוק מעֵבר לאלפי שנים? “למה אני צריך לשכוח את הנהר הזה, את המים הזורמים להם בשלוָה, את הזכות שלי, הזכות הטבעית שלי, לשבת בסירה ולנמנם, לנמנם, לספוג את האושר מן השמש ומן השמים ומן העננים ומן הזמר הרחוק של איכרים קוצרים בקמה? למה ומדוע?” ויש להּ זמן עכשיו, אפילו בעצימת־עיניִם, יש להּ די זמן לבדוק אם היא מסוגלת להגיע לגמר סילוק החשבון עם רשקס בנוגע לאידה. מתחנת־הרכבת של מינסק עוד הספיקה לשגר מברק הביתה. המשלוח לקיוב ולהומל נדחה. הסחורה במצב טוב. מכתב בדרך. וחתמה, בנוסף יידי: גרישעס שוועסטאר. הם יבינו יפה מי היא אחותו של גרישה. בטופס ראשון, שמעכה וזרקה, השתמשה בשמהּ של אידה. אבל אחר־כך רצתה לשלוח לנער דרישת שלום מיוחדת. היא ידעה שהוא יספר למחרת לדוּבניקוֹב, בלחישה מודגשת, למען יראו חבריו. היא לא תוּכל, לעולם, לשכוח את מה שהיה בין אידה לבין רשקס, כשם שלעולם לא תוכל להעלות את הנושא לפני הגבר הזה, אף לא ברמז. למעשה, הסיפור ההוא מת, ומטב אפוא שתקבור אותו לנצח. זה רשקס אחר, זו אידה אחרת, זו לאה אחרת, זה עולם אחר. באחרונה חדל רשקס ממנהגו לגלח את גולגלתו, ובמקום המבע הטאטארי הקשוח, עם עינים מצומצמות ושפם שמוט היה בשׂערו הרך, קצר־התלתלים, משהו נערי, כמעט שובב. אלא שהתחיל מאפיר בקצותיו. אם יקרה מקרה רע ומישהו ייכנס וישאל – הוא יכריז כי המזוָדה שלו. היום זה מוות. עם שתי אצבעות קצוצות. אין פלא שאידה אהבה אותו כל־כך.

הם הגיעו לבריסק־דליטא מאוחר מדי. החבר שהיה אמור לפגוש אותם בתחנת־הרכבת לא הופיע, ובאפלולית גשומה וצוננת של אחר־הצהרים הם הלכו אחרי ארונו, אחרי עוד עשרים ארונות שחורים. כל העיר הלכה אחרי ארונות. יצאו מבית־הכנסת הגדול, שרוב חלונותיו היו מנופצים. פנימה לא הצליחו הפורעים להיכנס. כאן נהרגו, על המדרגות, אנשי ההגנה העצמית. “זה פוגרום ראשון שלכם? כך שיערתי,” אמר להם חברו של החבר, המזוָדה כבר בידיו. הוא לא היה היחיד לשאת צרור או לדחוף עגלה לפניו. הלוָיה כולהּ נראתה כתהלוכה שבהּ החיים והמתים הולכים יחד למקום שלא ישובו ממנו. “בשביל קהילה כה גדול,” הסביר החבר, “זה הי הפוגרום קטן יחסית.” הרגלים ריסקו שברי זכוכית, התהלוכה כולהּ עקפה חנות שהיתה שפוכה עד אמצע הרחוב. שוטרים שלחו מבטים סורקים אל בין השורות והמזַודה החליפה ידים. רשקס הרגיש את לאה מבעד שתיקתהּ. “ולא האחרון,” לחץ את זרועהּ, “וצריך לשמור את הכוח.” הם חצו עכשיו באגם של נוצות, המשחירוֹת דבקו במגפיִם, הקלוֹת – עודן לבנות – ריחפו עד אל חיכוךְ האף. הרחק בראש, במקום שצדק לפניו יהלך, עצר משהו את התהלוכה, עד לעמידה במקום. ליד מדרגות של בית שדלתו עקורה עמדה אשה, ראשהּ, לבן כולו, צמרירי מנוצות. עיניה היוּ פעורות כאילו נשארו באיזה אמצע סיפור. נוצות קטנות היו דבוקות על פניה, על עפעפיה, כאשר נכנסה אל התהלוכה הזזה. היא עברה מאיש אל איש אחר, מוליכה את המבט הזה, הפקוח, עוברת ללא הגה אל איש אחר, מאבדת שוּרה, נסוגה. היא נעלמה מאחור, רק השאירה ללאה את זכר מבט האֵימה. עשרים קדיש נאמרו בבית־הקברות על עשרים קברים, עשרים אֵל מלא רחמים, הספדים רבים לאין ספור, קהילת ישראל הטבוחה הוסיפה את מלח דמעותיה, בתוך גשם הברכה, אל מלח האדמה. אצל לאה התחילה באותו יום הספירה. “ההיסטוריה שלי כלוחמת התחילה בבריסק־דליטא,” תודיע מעתה, “לפני־כן הייתי אחות רחמניה.” רשקס היה זקוק עוד לזעזוע אחד, כדי שגם אצלו תתחיל ספירה חדשה. בְּריסק לא הספיקה לו. היה דרוש לו הפוגרום של הוֹמל, כעבור חצי שנה, כאשר מהפכנים רוסים מן המחנה הסוציאליסטי לקחו חלק פעיל בתכנונו ובביצועו – כדי שיבוא – הוא אמר זאת – על הברכים להעמיד את עצמו לרשות המפלגה הציונית־הסוציאליסטית. זה היה בהוֹמל. עתה, חמש שנים אחר־כךְ, ברחוב שמָאלצהוף, מגיעה לאה עד לחזית בית־הכנסת המפואר. אור הבוקר נאחז במגדליו המחודדים, המודבקים כקישוטי תפאוּרה, ובחזיתו הופיעו בבת־אחת כרכרה מקושטת וכלה מקושטת. הכּוֹל היה מתוֹאם כבהצגה, וכעבור דקה הגיחו – חבושי צילינדרים, עטויי חליפות אפורות – הרַבּינֶר דוקטור פרלמן ומי שהיה בוַדאי אבי הכלה. חתונה בבוקר? יהודי וינה זרים להּ יותר מן הגוֹיים התמימים של העיר הזאת. הוגו, מכל־מקום, העדיף תמיד את נקודות־הענין הלא־יהודיות. אבל השמחה היתה, בכל־זאת, מידבקת. נקלטו מלים מוכרות, בתוך אויר צלול ושקט, בראשן מזל טוב וסימן טוב. הכלה הפגיעה פתאום בלאה מבט של בקשת עזרה, מעין: אַל תשאיריני לבדי. ואז באו עשרת צלצולי אותו פעמון כנסיה נכבד, וחזיון הכלולות נמוֹג. לאה תשוב עתה לרחוב מריה־הילפר ושם תעלה סוף־סוף על החשמלית, הקץ להיסוסים. לפני־כן תעבור בפינת רחוב היידן ותזכור את הביקור בביתו של הקומפוזיטור, שהוגו העדיף אותו מכולם. שום עיר בעולם כך אמר, אינה יכולה להתפאר בשלישיה כזאת: היידן, מוֹצרט, בטהובן. היתה לו אשה רעה להיידן, הציקה לו ומיררה את חייו. בנים לא נתנה לו. לא בהּ רצה, מלכתחילה, אלא באחותהּ, אבל כך זה בחיים, הורי הבנות כפו עליו את המרשעת. זה קורה. גם אצלנו. אבל אצלנו, לפחות לוקחים את שתיהן. גם את רחל, וגם את לאה.

היא תִסע עד הקיי, תעבור את תעלת הדנוּבּה בגשר השבדי ומשם שוב תלך – עדיין מוקדם מדי, אצל הוגו וברטה מאחרים לשכב בבוקר – משם תלך ברגל עד רחוב שטאדטגוט הקטן. מתאים יהיה להּ ל ברטה, להעיר באיזה משפט עוקצני, מנוסח ביובש, כי לאה מחמיצה את ההזדמנות הגדולה של חייה בזה שהיא נוסעת מוינה בשעה שהוגו נשאר לבדו בעיר לזמן כה רב.

ב    🔗

אחד קטן ואחד גדול, דניאל טשרני ודוּבָּה דוידוביטש, התדפקו על דלתו של הוגו בשעת בוקר שנראתה לו כאמצע הלילה מתוך שנתוֹ הכבדה. בפעם השלישית ניסו את הדלת וגילו שלא היתה נעולה כלל. הוגו כבר ישב על המיטה וחיפש איזה חידוד להשמיע, ויצאה לו חריקה. הוא רצה לומר: מה זה, מעירים לסליחות? אבל היה עייף מדי למשפט כה ארוך. “כבר תשע, ראה איזה יום יפה,” הרעים דובה בקולו הרענן והדף את התריס החוצה. הוגו עצם את עיניו ושמע את השני, את דניאל: “איפה ברטה?” כל אימת הקיום כל תפלוּת הקיום, נכרכו בתחושת הגועל העצמי שעלתה בו עכשיו בפה, בקיבה בראש. דובה בא לקחת את מעילו הטוב. יש רק מעיל טוב אחד למפלגה הציונית־הסוציאליסטית בוִינה של אביו 1910, כי המעיל הטוב השני נמצא בעבוֹט מאז ראשית החורף וכסף לפדותו אין. ובכן, מתחלפים, כי אמש היה הוגו זקוק למעיל ודובה ישב בבית. דניאל בא לשאול על ברטה. הוא יחכה קצת עד שינדב לו הוגו את האמת, אבל נקמות קטנות אינן עובדות. הנה גילה דניאל את האמת בעצמו, וללא שהיוֹת: “מה, היא כבר נסעה?” הוגו לקח אותהּ אתמול לתחנת־הרכבת המערבית, העלה אותה על קרון הלילה לפריס. האח שלח לה כרטיס לקרון־שינה והיא התלבשה כיאות. יד המשפחה השיגה אותה סוף־סוף ואצל אחיה שהתעשר מעסקי־הגירה מפוקפקים לחסידים ולסתם־יהודים, אצל אחיה תאכל כשר לאחר הפסקה של עשר שנים. הנה מקור הגועל. דובה מצא את מעיל הפרוָה שלו על אחד הכסאות במטבח, והיה טופח עליו במופגן לנקותו. הוגו, בחלוק־בית שסיבך כל תנועה מתנועותיו, התאמץ ללבות את האש בתנור־הברזל, שעליו התנודד קומקום המים לתה. “קר אצלך,” גילה דובה את אמריקה, תחב את עצמו אל תוך מעילו והתיַּשב בזהירות, “רק נשתה כוס תה ונלך.” וינה מיסמסה לגמרי את הבחור הנהדר הזה. כדוֹב היורד לשנת חורף צימצם את עצמו לפי סדרת הפעולות היסודיות של החיים. עכשיו ודאי יסחב עמו את דניאל למסע הבוקר שלו אל תחנת־הרכבת הדרומית. שם הוא משחר לטרף, מחכה לנוסעים המגיעים מרוסיה או מגליציה, אם לא אחד משלנו ממש, הרי מישהו שאפשר לשמוע ממנו חדשוֹת, להשמיעוֹ דבר של תועלת, אולי להפיק ממנו דבר של תועלת, להרוִיח משהו, בחומר או ברוח. דניאל טשרני נזכר עכשיו לשם מה בא הבוקר. הנה הוא מושיט להוגו את כרטיס־העתונאי שלו. הנה עוד מקור לגועל־הבוקר הזה. כרטיס־עתונאי על שם ארנולד לוסטרמן מטעם אחד מעתוני יידיש של ניו־יורק, איזה “מאָרגן” או איזה “זשוּרנאַל”, המעיד על נושאו, כי הוא הכתב שלו בוינה, והפותח לפניו את שערי התיאטראות ואולמי־הקונצרטים, אם לב המשגיח בכניסה טוב עליו, או אם יש די מקומות פנויים ביציע. מירקין שלח לו את הכרטיס לפני שנים אחדות, מיד עם הגיעו לאמריקה – ומאז התיַשן הכּוֹל, נפסד, השתנה הכּוֹל. מירקין נטש את התנועה, את בניו, את צאן מרעיתו, את חבריו נטש – והסתפח אל אותם פועלי־ציון היושבים דשנים וחביבים בגלות ניו־יורק, אותו עתון נסגר ובא אחר תחתיו והאחר נסגר אף הוא וחדש נכנס – ואף־על־פי־כן יש לפעמים שׂכר להשפלה שאתה משפיל עצמך בהושיטך את תעודת־השקר הזאת. הנה למשל מתהלך טשרני ומדבר. “משהו נהדר, משהו קוֹלוֹסלי. מראות אלוהים ממש!” מתהלך טשרני במטבח הקטן, יוצא אל החדר האחד וחוזר ושב אל המטבח. לקול זמזום הקומקום הוא מבעבע את דבריו. אמש שמע את “כה אמר זרטוסטרא” של ריכרד שטראוס, האם שמע זאת הוגו? הפלא ופלא וכל פלאי עולם. התרועות הראשונות מהממות אותך מיד, ואחרי זה התופים, איזה כוחות משתחררים. הנשימה שלך נפתחת למרומים – והשמים נפתחים אליך: הארץ זורחת. לא השמש. הארץ זורחת. ואחר־כך צומחות לך כנפיִם. אתה עף, נוסף למרומים – או צולל, אם רצונך בכך, אל תוך ים הטבע הנצחי. הטבע – אלף אלפי טיפות מבעבעות של חיים לא־נבלמים. “אדם,” ניצב טשרני באמצע המטבח, על רקע אדי הקומקום המתפרצים, “אדם – התמכר – והמרא. שכח הכּוֹל. הסכּת לקול הדם – היסחף והישטף עמו – והיית אלוהים!”

“מי היה המנצח?” שאל הוגו, סוקר את משקע עלי התה הרטבובי, המסריח כבר בקרקעית קומקומון־התמצית.

“בּרוּנוֹ וַאלטֶר,” באה תשובת המשורר הענוג, והוגו התלקח, לא ידע מה היה לו בהתלקחות הזאת: “שלֶזינגר! איזה וַאלטר? שלזינגר! נמאסה כבר ההתפעלות הזאת שכלם מן הגויים… ניטשה… כוח החיים! כל המתבוללים האלה של וינה המוסיקלית… כל המצליחים האלה שלכם. כל העם היהודי מחליף שמות – חלק משום שהוא יורד למחתרת וחלק משום שהוא עולה על דוכן־המנצחים. גועל־נפש. נמאסתם, שלום. תנו לי קצת שקט. אין תה. יש לי הרבה עבודה היום.”

“נמאסה עליו ברטה,” אמר דניאל חרש, אולי כדי שלא יקלוט דובה, בשעה שיצאו שניהם לדרכם הארוכה אל תחנת־הרכבת הדרומית. הוגו לא ידע בעצם מה היא העבודה הרבה המחכה לו היום. אמש היה זקוק למעיל משום שאחרי שנפרד מברטה הלך למשרדו של פרַנטישֶק, לא הרחק משם, ליד בית־המטבחיִם הישן של וינה. היה לו מזל והוא מצא את מזכיר איגוד־עובדי־הבשר, ומצא אותו אילו במצב רוח טוב. הגוי הצ’כי המרובע, המשופם, המתעלל כאילו בכוונה בגרמנית שבפיו ומדגיש כאילו בכוונה את העיצורים הסלביים הקשים שלו, חיבב את ידידו המהפכן הגולה מרוסיה חיבה רבה. היה מוכן לקחת אותו תחת חסותו ולפחות אל מרתף־הבירה, וזה מה שעשה אמש, והושיבו מולו והשקה אותו כוס אחר כוס והסביר לו מדוע היהודים מוכרחים להיות סוציאליסטים. “משום שזו הכניסה הטובה – הרחבה – המהירה ביותר אל העולם הגדול. אנחנו ההמונים, אנחנו, איך אתם קוראים לזה, אנחנו הרחוב הפרוליטרי – ואם מחפשים כניס, והנה יש לכם” – הוא פרש את זרועותיו, באגרופהּ של השמאלית רעדה הבירה בכוס, “הנה יש לכם כניסה עם חיבוק של אחים…”

ובכן, הבעיה הרגילה: הוא אינו מסוגל להתוַכּח עם הגוי, וככל שהגוי אומר יותר שטויות – כן מתפשטת בו מין חלשוּת בין החך ללשון, במקום שבו תאוַת הדיבור ממתנת. תנו לו דוכן־נואמים, תנו לו קהל של אסיפה או ועידה – והוא ירעים ויגעש לאין מעצור, גם אם יהיה האולם ותהיה בימת הנשיאות מלאים גויים. אבל בשיחה כזאת פנים־אל־פנים, אף־על־פי שברור שפרנטישק אינו מתחיל להבין, אף אינו מתחיל לרצות להבין ומי לעזאזל יכול לדרוש מגוי להבין יהודי שהוא רוסי, מהפכן שהוא ברחן, ציוני שהוא טריטוריאליסט, או להאזין כאן בשעה זו, על כוס בירה אוסטרית, למישהו המנסה לעשות בוינה עיר־גלותו מה שלא הצליח לעשות ברוסיה ארץ־מוצאו, סליחה, ארץ־גלותו, שממנה עקר כדי לשוב ולנסות – לא, זה מסובך מיד, ובכן, הוגו שותק וגומע גמיעות קטנות מכוס הבירה הכבדה, שמעבירה, אל תוכו מחצית כוֹבד מחצית קלוּת, מחצית תנומה מחצית קפיצנות. שעה ארוכה עסק פרנטישק בתורת הכניסות שלו. כל אדם מחפש כניסות כל חייו. לא החוצה בורח האדם – אלא פנימה, תורת ראש נקניקאֵי וינה. הוא בחור לא בלתי־משכיל – לפחות עשר שנים בוגר מהוגו, בעל משפחה לדבריו – והוא התחיל בזרעו של הזכר, הנלחם להיכנס לראשון, כידוע. ואחר־כך כבר הדברים זורמים מאליהם. מרגע שיצא את יציאתו הראשונה מרחם אמו – מחפש האדם להיכנס. “יש לך בחיים תאוה יותר גדולה?” דלת המרתף למעלה כבר היתה נפתחת בעיקר כדי להוציא את היוצאים, ועל המדרגות הצטופפו אלה בלבישת מעיליהם, אבל פרנטישק החזיק בהוגו היטב, והמשיך להטיף את תורתו. הוא רק מתחיל. הוא עוד יגיע לעיקר. אגב, הנשים לא יכולות להיכנס לך לגוף, אז הן נכנסות לך לנשמה. זה אותו הדבר. על כל כניסה שלך – הן נכנסות לך עשר!

“אני בסך־הכּוֹל רוצה להיכנס לאיגוד־עובדי־הבשר של וינה!” הכניס לו פה הוגו, ופרנטישק הודה לו בצחוק רועם. הבקשה הרשמית כבר הוגשה – להיות מוּכָּרים כארגון־עובדי־הבשר היהודים בוינה, ושוליות הקצבים ועובדי בית־המטבחיִם הכשר בעיר זו היו חבורה פרוליטרית אמיתית – אבל עד עתה לא ניתנה ההכרה הנדרשת, ובלעדיה קשה היה לשכנע את האנשים למסור את שמותיהם ואת תרומתם הכספית. זה היה, כמו שאומרים, מצב היסוד, הבסיס החומרי לידידות בין שני המנהיגים, אבל כבר היה גם בנין־על קטן, כבר היו, כמו שאומרים, אינטרסים משותפים. הסיבה הדחופה, המיָדית ממש, להתרועעות בין השנים היתה הנסיעה ללונדון. “ואצלנו,” המשיך הגוי, “אצלנו השער הרחב ביותר. ומדוע דווקא אצלנו, אצל הפועלים, השער הרחב ביותר לכניסתם של היהודים? – משום שלעת־עתה – ואולי רק לעת־עתה – לא מפריע לנו שנכנס אלינו קצת מוח מבחוץ, לא אִכפּת לנו שייכָּנסו כמה יהודים שיכולים, לכתוב, לדבר, להכניס קצת סדר בארגון. להביא קצת כסף. אתה מבין? – אנחנו המונים…. אצלנו תהיה סרבי, תהיה תורכי, תבוא לבקש עבודה ממש – עצור. לא טוב. אין די לכולם. לך הביתה. אבל יהודי? – לדבר סוציאליזם? – לשבת בשבילי בבית־הסוהר? – בבקשה.”

אחר־כך הלכו לאכול. הם כבר הלכו יחדיו פעמים אחדות במסלול הזה. במטבח־הפועלים שנוסד בידי האיגודים המקצועיים לפני שנים אחדות, יש לפרנטישק “זכות העצם הראשונה” וכל פעם שהוא חוזר על כך הוא פורץ בצחוק מאושר ופתוח. בחור משכיל בהחלט, יודע על זכות הלילה הראשון ונוטל לעצמו את זכות העצם הראשונה. בדרך השתינו על תוך הגשם, יחדיו, בזרועות כבדות חבוקות, ופרנטישק תקף את אנשי־המדע היהודים, את אלה המנסים להידָחק אל תוך העולם בכניסה העליונה. “צריך לדחוף למטה, למטה! דרך האוזן זה לא ייכָּנס לעולם!” שמו לפניהם גיגית גדולה מלאה עצמו שלאחר־בישול, מדובללות בנתחי בשר ושומן, ופרנטישק נטל, בשתי ידים, ונגס בתאוָה. היה שולחן עץ בשולי המטבח, ספסלי עץ – ועל הרצפה כבר נהרו מי השטיפה. “מרק? נשאר קצת מרק – מעוניינים?” עמדה עליהם טבחית וסיר גדול תומך את שדיה האדירים. פרנטישק רק העביר את השאלה במבט עין – פיו היה עסוק בעצם – והוגו הוסיף במנוד־ראש שלילי משלו. “יוֹאכים!” צעקה הטבחית והלכה עם כל טוּבה לעבר מועמד אחר. פרנטישק ברר לו את העצם הבאה והמשיך לטפל באנשי־המדע היהודים. הוגו כירסם חרש, התבונן מעבר לכתפי חברו אל המתרחש בירכתי המטבח, בין הטבחית לבין יואכים. טענותיו של פרנטישק נגד היהודים הנדחקים בכניסות העליונות הסתעפו בצורה מעניינת. בכניסות הללו – המוליכות את היהודים אל האמנות, המדע, הרפואה, המוסיקה, העתונות – יש רק סוֹליסטים, ואצל הסוֹליסטים הקנאה והתחרות והשנאה הן חלק מהמשחק. אין אצלם המון ואין אצלם סוֹלידריוּת של המון, אין אצלם עזרה הדדית ואין אצלם אינטֶרנַציוֹנליזם. כל אחד מהם הוא קפיטליסט תחרוּתי מנוּבז בפני עצמו, המוכן לטרוף את הקוֹלֶגות שלו. “שים לב לְמה שקורה לכם בענינים האלה!” – והוגו שם לב למה שקורה בין הטבחית לבין יואכים. הזקנה שוטפת הרצפות הגיעה עד אליהם עם מטאטא־הקרצוף שלה ודחפה אותם, צמודים, אל מעבר לדלת מיטלטלת שהיתה שם. אחר־כך דחפה אחריהם את הסיר. פרנטישק נשף בצִדהּ האחד של עצם חלולה ומוח צהבהב נפלט, שלם ומגרה, אל תוך צלחת־הפח הגדולה שלו. הוא דחף את הצלחת לעבר הוגו, בהזמנה חברית נאה, והניח את הכף היחידה לפניו. פניו קרנו טוּב־לב אמיתי. “אכול. אתם רעבים, אני יודע. אתם האחים העניים שלנו, עם כל העשירים שיש לכם… ואנחנו הצ’כים, אנחנו הכי קרובים אליכם בשלבים התחתונים של הסולם. לנו אין מדינה. לכם אין מדינה. לנו יש לכל הפחות ארץ. אבל אולי בסופו של דבר מצבכם יותר טוב: לכם יש עם… לנו יש שני חצאים…”

“מה עם הנסיעה ללונדון?” תפס הוגו הזדמנות לעלות על המסלול. כף אחת הספיקה לעורר בו בחילה עד כדי לשאול את נפשו איך נפטרים מן המיאוס הזה. פרנטישק הבחין ונהנה: “תירק אם זה לא מוצא חן בעיניך.” הוגו בלע, כדי לסיים את המשפט: “שם הכּוֹל מסודר. מחכים לנו. עכשיו הכּוֹל תלוי בך.”

הגזים במקצת, אבל היה סיכוי. למעשה היה זה הסיכוי היחיד להוגו ולחבריו לצאת מן הקפּאון שהיו תקועים בו. אם לא יתחברו, מהרה אל צנוֹר החיוּת והנשימה מלונדון – יתפורר כאן הכּוֹל. לגבי פרנטישק היה זה עיסוק רצוי, אישי למדי, לא לגמרי דחוף, בחלומות לעתיד. הוא היה פַּטריוֹט צ’כי ומנהיג־פועלים וינאי בעת־ובעונה־אחת. הצירוף הזה קירב אותו אל הוגו, כי המהפכנוּת שלו היתה לאומית, לא חברתית. דרך הוגו ביקש קשר אל סוג מסוּים של מהפכנים רוסים, אל אלה שהם פטריוטים רוסים, שאין בהם התאהבוּת בעולם הגרמני. הוגו ניסח לו זאת פעם בקיצור והוא קיבל: כאלה שמוכנים ללכת במסלול הרוסי הלאומני – אף־על־פי שהוא מסלולו של הצאר – כלומר לתמוך בתנועות־המרד הלאומיות של כל העמים הסלביים המשועבדים, אתמול בולגריה, היו צ’כיה וסלובקיה. “ומחר,” חתם לו כאן פרנטישק את הסכמתו, “החלק הפולני של גרמניה.” ועל זאת חייך לו הוגו. “עד אז לא נהיה כאן לעזור לכם…”

קשה היה למצוא סוג כזה של מהפכנים רוסים באוסטריה או בגרמניה. אבל בלונדון נמצאת צמרת המפלגה הסוציאל־דמוקרטית הרוסית, כלומר דווקא החלק הפעיל והחזק ביניהם – הבּוֹלשֶביקים. האיש של לֶנין בלונדון – ליטבינוב – " הריהו משלנו," לחש הוגו באחת השיחות הראשונות, כשעוד היו מרחרחים זה את זה. קודם־כּוֹל הריהו יהודי רוסי, מאיר מוֹיסֵייֶביץ' ואלאך מבּאליסטוֹק. אבל יתירה מזו, וכאן כבר היה כמסגיר סוד לפקדון, הריהו ממש קרוב, נשוי לבת־אחיה של הגברת אידר, והרי דֵייוִיד מוֹנטגיוּ אידר הוא מראשי התנועה הטריטוריאליסטית, שבן־דודו הסופר היהודי האנגלי הנודע ישראל זנגויל הוא מיַסדה ומנהיגהּ, ועל־כן – נסיעה משותפת. אפשר לומר אפילו משלחת יהודית־צ’כית ללונדון, והרעיון הוא של שיתוף ממש: פרנטישק דואג להוצאות הדרך ללונדון ובחזרה, ואילו הוצאות האכסון ויתר עניני השהות בלונדון – על הוגו ועל חבריו שמהלכיהם שם מגיעים עד הרוטשילדים ועד בית־המלוכה.

“המצוף והמשקולת, יקירי,” זו היתה צריכה להיות עכשיו התשובה על השאלה בדבר הנסיעה ללונדון. הוגו כבר הכיר את הסיפור בעל־פה, אבל פרנטישק היה זורח כולו בהערכה עצמית כל פעם שחזר וסיפר אותו, ולא היה כמעט ענין שלא נמצא ראוי בעיניו להדביק עליו את חכמת אבותיו. הוא היה בן לעובדי־אדמה, מגדלי סלק־סוכר וחזירים בכפר קטן במוֹרַביה. הנהר מוֹרַאבה זרם בקרבת הכפר והוא למד את תורת הדיג מאביו. למעשה, התחיל את חייו בוינה בשוק־הדגים. עכשיו, כשהוא מצית לעצמו סיגר בלהבת־גפרור סבלנית, בשפתים ממוצמצות־שומן, היה העולם כולו שטוח לרגליו. כל חָכמת הרשת, אמרה אותה תורה, היא במצוף ובמשקולת. תשׂים רק משקולת – יעברוּ הדגים מעליך, תניח רק מצוֹף – יחמקו תחתיך. את כתבי־הקודש כתבו דייגים, כי מי הוא מנהיג ומורה, לפי ישו ושליחיו, אם לא דייג? על־כן זאת יחקוק המנהיג על לוח־לבּו. רצונך להעלות המוני אדם ברשתך – לשני דברים דאג: מצוף מלמעלה – ומשקולת למטה. חלומות, שאיפה לגובהּ, שיוט עם גלים באים וגלים הולכים, משיכה למרחקים – יפה מאוד. אבל למטה תמשוך המשקולת: אל האדמה, אל ההכרח, אל המצוקה, אל האין־מפלט. בין זה לזה, בין המציאות המרה והחלום המתוק – מתוחה הרשת. “רצונך לומר?” שאלה הוגו, חרד לדעת איך תשתלב תורת הדיג בנסיעה ללונדון, ופרנטישק לא כלא את חָכמתוֹ. “רצוני לומר, כי אני אצלך כבר ברשת. בשביל התכניות, בשביל החלומות שלי – אני רוצה את הנסיעה ללונדון. אבל דרושה לי עוד משקולת. אל תיחָפז, ידידי, שמא אתחמק לך. צריך שזה יהיה הכרחי לי. צריך שיהיה דרוש לי המסע הזה ללונדון – עכשיו. או בקיצור: משהו שיצדיק הוצאה של שלוש־מאוד ארבע־מאות גולדן בקופת האגודה. אגב, הלוָאה אם אתה רוצה, אפשר יהיה לסדר, אני מדבר על סביבות מאה, מאה וחמשים, בשביל החברים. אני יודע שאתם ממש גוֹועים ברעב. אכוֹל… קח עוד, יש… אולי בכל־זאת מרק?”

פרנטישק הסב ראשו לאחוריו, ימינה ושמאלה לתהות ולהשתומם על הטבחית שנעלמה, ולא ראה אלא את הזקנה המקרצפת בירכתי המטבח. “שַרלוֹטה,” הטיל אל חלל האויר, “לוֹטה, לוֹטכן…” הזקנה הניחה את המטאטא מידהּ, הוסיפה עליו בהטחה רגוזה את הסמרטוט – וניגשה ופתחה את דלת הירכתיִם לרוָחה והחזיקה בהּ, לבל תיטלטל להּ בחזרה. על שולחן־האוכל שם, בין כסאות מהופכים, היו אחורי גבר כחושים עולים ויורדים בתנועות דחיפה נמרצות ומשני עבריהם רגלי אשה איתנות נלפתות זו לזו בקצב מקביל, אף כי באיחור קל. “המצוֹף והמשקוֹלת,” נפלט לו להוגו מפיו, אך בטרם יִשׁוֹךְ את לשונו נענה לו פרנטישק בצחוק של התפרקות, עד דמעות.

הוגו חזר אל חדר־השינה ונגע במצעים הפזורים והתיַשב. על הכסא היו זרוקים בגדיו ומכיס המקטורן ביצבצו שני הסיגרים שדחף לו פרנטישק בשעת פרידה, אמש. היתה לו יד רכה, חזקה ורכה מאוד, כריוֹת־רוֹך שאפשר לטבוע בהן. הגועל עלה עתה בגרונו והוא אץ אל כיור הרחצה להקיא את נשמתו. ריח חמצמץ של בירה, של עשן סיגרים עלה מן הכיור ודבק בו ונלוָה אליו בשובו אל המיטה, כובש פניו בכר הלא־נכון, עם בושם האשה שאיננה. יש, אפוא, רק שאלה אחת: מתי הוא ייתפס? מתי יסחבו את השוטה המתגנב, את המוקיון הזה, שכל חייו הוא מתחפש, מתחמק, מתנפח או מסתתר, מעמיד פנים, פשוט משקר – ויעמידו אותו, עירום וחשוּף, מלמטה עד למעלה, עם קרירות מנשבת בין הרגלים, מלפנים ומאחור? הוצאות האכסון ויתר עניני לונדון – עליו ועל התנועה. מאיפה? כיצד? ופרנטישק, גוֹי פיקח וממולח, האם אינו יודע שאתה מקשקש בקומקום ריק – ולועג לך ומרחם עליך? שם הכּוֹל מסודר? מחכים לנו? מהלכים יש לי? אצל מי? מכתב אחד מסכן, הזמנה שנשלחה לעשׂרות אם לא למאות אישים. – שמע את המלה: אישים! – לבוא לפגישה בלונדון, למועד שכבר חלף. ונניח, אדוני, שאתה מגיע איכשהו ללונדון – מה תספר להם? מה תציג לפניהם? כבר אפשר לשמוע את המלים החלקלקות שהכּוֹל יודעים שאינן אלא חרוזי זכוכית. קשרנו קשרים עם איגודי הפועלים של אוסטריה, ואנו נתונים עתה בעצם תהליך הגיבוש של סֶקציה יהודית בכמה וכמה ענפים חיוניים. גועל־נפש. וטפיחות היד ומלות העידוד והחמלה וההשתתפות מצד האדונים האנגלים – רק מגבירות את הגועל. הנה יעמוד לו מולו המוקיון בעל השׂפתיִם העבות והחוטם הבשרני, לבוש בגוזמה, מדיף בושם גברים בגוזמה – הנה יתיַצב מולו ישראל זנגויל בכבודו ובעצמו, ויספר לו, כי הנה סוף־סוף הפעם יש משהו, יש, נמצאה טֶריטוריה העונה על כל משאלותינו – רק הַב יהודים. יהיו יהודים? יחדלו להידָחק לניו־יורק, לוינה, ללונדון – להצחין בצפיפותם שמות צחים־נקיים־גויים כמו הכנסיה הלבנה? זה מה שידע על לונדון היהודית, והוא אמר לעצמו, לא פעם, את האמת הנבזית הזאת, ובשעות כאלה של גועל נקי, חודר ונטל־רחמים, הוא חוזר עליה ומתענג לגרד בהּ את פצעי השחין המתיַבּשים. מדוע, שאלה האמת, מדוע תפס הטריטוריאליזם מקום כה נכבד דווקא במערב אירופה, מודע בין הצפרתים, הגרמנים, ועתה בעיקר בין האנגלים יש לו חסידים כה רבים? מסיבה פשוטה מאוד, ענתה האמת, אין להם סבלנות לחכות עד שתבטיח להם הציונות כי אחיהם המסכנים ממזרח־אירופה לא יבואו להתגורר אצלם. אם נתעקש על ארץ־ישראל, הם יודעים, ועל ארץ־ישראל בלבד – ייסָתמו אצלנו כל הצנורות ויתפקעו אצלנו כל המחסנים ותעלה צחנת אחינו עד לב השמים ברחובנו ובביתנו. כי ארץ־ישראל סגורה, נעולה על מסגר עם משמר תורכי מטומטם – וטוב שהיא סגורה, כי אילו נפתחה, היינו אז רק אז מגלים, כי אין שם שום דבר, לא רוח ולא חומר, לא הוֹוה ולא עתיד. רק שרידי חָרבוֹת עבר.

וזה, אדוני, זה – אתה. זה כל עולמך. על זה אתה מסובב בכחש את עצמך ואת חבריך ושנים־שלושה גויים סקרנים, כאשר בעולם הגדול שוטפות סופות־מחץ ומשנות את פני החיים, וחולפות ומשאירות אותך ואת כנופייתך הרחק־הרחק מאחור. באיזו זכות, באיזו חוצפה, הבטיח להפגיש את פרנטישק עם הבולשביקים היושבים בלונדון? מנַין לו שיצליח להגיע אל ליטבינוב? דרך טרקליני הגבירות? אתה כבר רואה את עצמך מעז ונכנס אל בית לונדוני ומגמגם בשברי האנגלית שבפיך? ואם דייויד מוֹנטֶגיוּ ידידך, כביכול, אם דוקטור אידר, לֹא יהיה? אם יתברר שהוא באחת הנסיעות שלו לאמריקה הדרומית, לאיזה אי מוּכּה־צרעת, או הלך לו לנבור במשכנות העוני של איזה כפר כּוֹרים במערב אנגליה? או מקים סיף חדש לחברה הפסיכוֹאנליטית אצל הסקוֹטים או האירים? אמנם אפשר לומר בדוחק, כי עם דוקטור אידר יש לו קשרים כלשהם. הוא נושא בזכרונו, לְחֵן ולנוֹעַם, את ארשת הגָלמיות החביבה של הדוקטור, הגאה להיות יהודי ולהכריז על כך, בלא לדעת בכלל במה מדובר, המעריץ כל דבר הבא מוינה, אבל בעיקר את תורתו החדשה של הדוקטור פרוֹיד – ומה הם יודעים על כך האנגלים התמימים האלה? מנסים להגיש במטבח היבש והכחוש שלהם את השטרוּדל התלת־קומתי מחוף הדנובה, עם הבצק הפריך, הנימוח, של אריסטוֹקרטיה מתנוונת, עם מאפה תפוחים חמצמץ של יצרים המוניים, ולמעלה, כמו קצפת רוטטת, להג פטפטני של בטלנות יהודית, שאין כמוה לדָבֵּר במקום לעשות. עכשיו התחיל להיות קצת יותר טוב. כאשר במקום שנאת עצמו התחילה לתסוס בו שנאת אחרים, ונושאים לא חסרים והצדק ממש ממתין בצד כערימת קמח רכה ונעימה, ליטול ולפזר ולהלבין כל פנים בינו לבין עצמו – התחיל להיות קצת יותר טוב. באיזה עולם אתה חי, אל נא תשכח. אם מישהו ראוי למלה טובה, שעל־אף־הכּוֹל ובכל־זאת מצליח שלא להזדהם לגמרי – לא קשה לדעת מי הוא זה. ואחרי שנאת אחרים תבוא עתה, עוד מעט קט, לפי שעתהּ – אהבת עצמו. ואז, עוד קצת אחר־כך, תבוא גם אהבת אחרים, ואם באזור הראש קצת לא־נוח פתאום, והוא נע ומבקש פינה אחרת בכר, הרי באזור המָתנים מין התעוררות חמימה, המושכת אליה את כל רחשי הגוף. האם באמת הוא מרמה אנשים כל ימי חייו? האם באמת הוא מנצל את חבריו ומשתמש בהם לצרכיו כל ימי חייו? האם מה שעושה לו ברטה, זו שנה עשירית כמעט, הוא רק תגמול על מה שהוא עושה לכל חבריו – מצוף והשלך את הקליפה הריקה? רשקס כבר שכב בבית־החולים היהודי של וינה, מתנת בית רוטשילד, כאשר הרשוּ לו הרופאים ביום שמש נאה אחד בסוף הקיץ שעבר, לצאת עם הוגו אל ספסל שבגן ולשבת עמו שעה קצרה. השעה היתה ארוכה – ורשקס כמעט לא הניח להוגו לפתוח את פיו. הוא דיבר, והיה לו על מה לדבר, והיתה זו אחת השיחות האחרונות, אם לא האחרונה והחבר מנהיג התנועה התבקש לשמוע משהו אישי. רשקס ישב כפוף לפנים, באופן ששתי כפות־ידיו הלפותות זו בזו היו טמונות העמק בין רגליו. זו ישיבתו האָפיינית, אלא הפעם בגלימת בית־החולים והרגלים מסתמנות כחושות תחתיה. הוא דיבר אל הקרקע רוב הזמן. “רכבת נוסעת על שני פסים. אדם אם הוא נוסע על שני פסים – לא יגיע לשום מקום. הוא בכלל לא נוסע הוא תקוע. כל התנועה שלנו תקועה בלי לזוז משום שהיא מנסה לרוץ על שני פסים. לא יֵלך. גם ארץ–ישראל גם ארגנטינה – לא ילך. אבל הוגו, לא על זה מדברים היום. כבר אין זמן. ואולי אתה יודע את זה יותר טוב ממני, רק מאוחר להודות בכך. היום מדברם על ליזה. באתי לוינה כדי לדבר אתךָ על ליזה. היא בן־אדם של פס אחד. היא לא מחזיקה לעצמהּ איזה כרטיס־נסיעה למקום אחר. אתה הוגו גם סופר, אתה גם משורר, מומחה לאמנות. שמע, תהרוג אותי אם אני מבין מדוע – אבל היא אוהבת אותך. לא סתם. חזק. פס אחד.”

היא, כמובן, מעולם לא אמרה את זה. כשם שלא דיברה עמו על שום צד אחר של חייה. אחותהּ היא אחרת. שתפּכנית, רכרוכית. אבל ליזה – והוא סיפר, בשלוש מלים פשוטות, כי הוא אוהב אותהּ. הוא ניסה, כל ארבע־חמש השנים הללו שעבדו ביחד בהוֹמל, בקיוב, בז’יטוֹמיר – להגיד לה ניסה, כטיפש חיפש דרכים להוכיח לה, אבל תמיד היה רגע שהיא חדלה לשמוע. כל אותן השנים שמרה על עצמהּ למען אהוב־לבּהּ האחד והיחיד, הוגו.

להתרחץ. עכשיו. במים קרים. האיש הטוב נטל את השלטון לידיו, והוגו עירטל עצמו עד לחלציו ודחף את ראשו אל מתחת לברז, בעוד התריס פתוח לרוָחה. הוא ישמור שבועתו לרשקס, שלא לגלות אף שמץ משׂיחתם ללאה, אבל זֵכר השיחה עצמהּ העביר אותו עכשיו, מעט־מעט, אל התחום המואר והמוּכּר של הבטחון העצמי. שם לא בובות־עץ מפלגתיות, שם רוחשים חיים בסניפי התנועה, ברחובות האלה הצפופים של היהודים. רשקס אהב אותהּ, אבל היא אהבה אותך, כאשר חבילה נמסרת מיד ליד בחדר חשאי, כאשר מדלגים בסמטה בוצית מבית־מלאכה מחניק לבית־מלאכה מסריח, כאשר כל מלה שלך היא כף־יד אמיצה מושטת לעזרה. הם האמינו, הם מאמינים – עד עכשיו. אהבו – ואוהבים – עד עכשיו. היא שמרה את עצמהּ למענך, נשבע רשקס, ושמרה פירושו שמרה, כמו שכתוב בתורה משכב זכר לא ידעה. בימים האחרונים צָפָה ברשקס העברית שלו כלפי מעלה, כמשתחררת מלחץ־מעמקים. לא כחבר ולא כאח, כאָב זקן דיבר אל הוגו. “איש צעיר – קח אותהּ. עשה משהו נבון ואנושי סוף־סוף. חייךָ עם ברטה הרי אינם חיים. ואם אתה מנסה להסתיר זאת, הרי היא הדואגת שכל העולם יֵדע. כלבתא! נכדה, כמאמר הבריות – דם מיוחס! ילד אין ולא יהיה. אני כבר מחוץ למשׂחק – אבל אתה, הוגו, בר־מזל ארור שכמותך – קח אותהּ.” אחר־כך מילמל זכרונות. מיום ששמע עליה בפעם הראשונה, עוד בטרם ראה אותה – הוחם אליה לבּו. אחר־כך, כאשר באה אליו לקחת את הספר – ניצת לגמרי. אולי לא הלך אל ה“בּוּנד” אלא כדי למשוך אותהּ אחריו – הרחק מהוגו. אף כי מיד ראה, כאשר רק נגעו אצבעותיה בספר, שהיא לא תהיה זקוקה עוד לשום אהבה בחייה, שלֶה התמלא עד תום, לעולם.

את הלילה הראשון שלהּ בוינה – בשנה שעברה, כבר היה קיץ – עשתה על המיטה הזאת. על מקומו השכיב אותהּ, לצד ברטה, שמילמלה משהו והתהפכה להמשיך לישון. כאשר שלחה בו לאה את מבט עיניה השקט – ושׂער־הזהב שלה מפוזר על הכר – תקף אותו רצון עז להתקרב, לשבת על ידהּ, להתלחש עמהּ על דברים פשוטים, נדמָה לו שהוא מבין לאיזו אהבה ראויה אשה כזאת, לאיזו זרימה אִטית ומתמדת של רגש שָוֶה ויציב היא עשויה, אבל עיניהם נעצמו והוא חזר אל החדר השני. על השולחן היו פזורים אז דפי כתיבתו שהופרעה. עכשיו עבר אל החדר, ועודו מעורטל בחצי גופו ניסה את מגירת השולחן. היתה נעולה, ומפתח מי ימצא בביתו של פרופסור מפוזר וכלבתא חולנית וגנדרנית, שמועלם לא נקפה אצבע? במשך הזמן נוסף צבע למאורעות לילהּ הראשון של לאה בוינה, והם נשמעו יותר ויותר משעשעים. פעם היה הוגו מוסיף נופך משלו, על משוגות הפרופסור המפוזר בעיקר, ובפעם היתה לאה נענית לתאוַת הלגלוג הפטרוני של חבריה ומוסיפה נופך משלהּ, על נערת־כפר נדהמת בעיר הגדולה. מן הצד היתה ברטה מוסיפה חריפוּת בעקיצותיה על חשבון שניהם. המהפכנית הנוראה, צחקו להם, שהוליכה שולל חצי ממשטרת הצאר, מגיעה מרוסיה אל ארץ־החופש – ואין תזמורת להקביל פניה! היא רואה שפם – וכבר אינהּ זוכרת, להוגו יש שפם – היה שפם – גזז אותו – האם אין הוא מכיר אותהּ? תחנת־הרכבת מתרוקנת סביבה, ולילה האם זוהי וינה בכלל? אולי היא נשארת כאן ללוּן על הספסל – ועולה מחר על הרכב בחזרה הביתה?! ואז מופיע איזה נער וינאי עליז – גילו ירד והלך ככל שעלתה מידת השעשעו – והוא מציע להּ ללכת. היא הלכה. את כל הדרך מתחנת־הרכבת הדרומית עד שטאדטגוט הקטן היא מקרטעת בעקבות המלאך הוינאי החמוד הזה, שעוד נושא לה את מזוַדתּהּ. והנה דלת נעולה. מה עושים מול דלת נעולה? הנער מתרומם על קצות אצבעותיו ולוחץ למענהּ על כפתור הפעמון. שומר־הבית יוצא אליה, בלבוש־השינה שלו, אינו מבין לרצונהּ, אינו יודע כלום על הדייר שהיא שואלת עליו. דבר פעוט אחד שכחו להגיד להּ, כי שמו של האדון מן הקומה הרביעית כאן הוא ארנולד לוסטרמן, ולא שום הוגו ברודסקי. דווקא שמהּ של בעלת־הבית, הגברת ברטה, הדליק איזה ניצוץ בעיניו של הגוי המטומטם, ולבסוף נתנה יותר מדי כסף לשניהם, גם לנער גם לשומר, כמעט את כל שארית כספּהּ. סחבה את המזוָדה בעצמה ארבע קומות חשוכות, ולבסוף לא ידעה על איזו מארבע הדלתות לדפוק. הצחוקים היו מגיעים כאן לשׂיאם. שניסתה ללחוש, ולחשה תחילה הוגו ונזכרה ארנולד והבינה כי כאן יש להקדים אדון לכל שֵם, בעיקר באָזני שכנים בלילה. אדון ארנולד? – לא: אדון לוסטרמן, בלילה, בלחישה – ואחר־כך בקול רם יותר. ושום דבר אינו קורה. ירדה למטה ארבע קומות – צחוק: עם המזוָדה, מפחד גנבים, מי משאיר מזוָדה ככה סתם? – העירה שוב את השומר והוא הסביר להּ בתנועות ובהפניית הגוף כלפי הדלתות המדומות כיצד עליה לעמוד ואיזה דלת היא לדלתּהּ של הגברת ברטה, ושוב ארבע קומות עם המזוָדה – צחקו ונהנו עד שהקישה על הדלת ופתח הוגו המופתע. כאן כבר היה השעשוע מושלם, כי נוסף עליו ריב, שלפעמים נעשה כמעט רציני. מדוע ומי אשם בכך שהוגו, אשר קיבל עליו ואמר סמכו עלי ואני רוצה בכך ולי מגיע הכבוד, כיצד קרה שהוגו לא היה שם בתחנה, כאשר ירדה לאה מרכבת לֶמבֶּרג־וינָה, כי שאמור היה במפורש במברקה? הוגו טען כי הוטעה, כי המברק נקב תאריך שלמחרת אותו יום, אבל המברק לא נמצא להעיד ודובּה דוידוביטש היה ראש־המקטרגים, וכאשר לאה היתה מסכמת “אין דבר, העיקר שהגעתי,” היה לבּו של הוגו נצבט. באה אשה צעירה מן התופת, גיבורה אמיתית כפי שרק בחלום אפשר לראות – אשה הגונה, סומכת עליך בכל תממותהּ – וברגע הראשון, ממש בדקה הראשונה לבואהּ, במשפט הראשון שאתה אומר להּ – אתה משקר. הרי פשוט שכחת! עכשיו ניסה לטלטל את המגירה החוצה, נואש, הלך אל המטבח להביא סכין. כאן טמונים דפי־הנייר האשמים, והוא ישבור להגיע אליהם, פתאום בתאוָה מחודשת לעשות משהו, ליצור משהו של ממש. נדמה, כאילו, לאחר כל הזמן הזה, תימָצֵא שוב המידה הנכונה של ערפל־חושים, של השתייטות בזרם ללא מאמץ. מאז שעות הערב המוקדמות של אותו יום סגר את עצמו בחדר הזה וכתב. מעולם לא נסחף כך, ובאמת שכח כי עליו לרוץ לתחנת־הרכבת לקבל את פני לאה. בכיווּן הזה, אפשר היה להאמין, דווקא בכיווּן הזה של היצירה האמנותית, אולי תימָצֵא התשובה. מה שעושים הרוסים בכוח, עושים הוינאים ביופי: הופכים את הישן ובונים את החדש. הכּוֹל משתנה, הכּוֹל משתפר, מתחת לכל גל רקבון צצים פרחי אביב. הוא ניסה לכתוב סיפור בגרמנית, ודמה היה, שהגרמנית נענית לו. העט לא היה מהיר דַיוֹ, התרוצץ אחר מחשבות, חצאי משפטים. הוא תפס היטב את הבארון האוסטרי, גיבור סיפורו הנפוח מרוב יהירות. רשם בשולי הדף פסוקי התחכמות שיאמר בהזדמנות מתאימה. מדוע הטֶנורים טיפּשים? משום שהם באמצע סולם הקולות. עומק ואמת יש רק בקצווֹת – בבּאס ובסוֹפראן. ככל שאנו יודעים יותר, אנחנו גם לא־יודעים יותר. “והחלומות,” היה צועק הבארוֹן האוסטרי שלו כל אימת שהאוָזוֹת הפותות סביבו היו נגררות לשיחה על אָפנות־היום ושערוריות־הלילה, “החלומות הם הַפְרָשָה…. תסלחנה לי הגבִירות בטובָן. כשם שהגוף מפריש את הפסולת, כך מפרישה הנשמה את הפסולת. שטויות והבלים ויסולח נא לי – צחנה מלוא הבית…” היה לו קלסתר של קדוש שמן, כמו אחד מקדושי הרֶנֶסַנס המוקדם, קרחת מעוטרת הילת־שׂיער, מעליה הילת־אור – ותחתיה פימת לחייִם ובשר. הוגו עמד בתיאור חלום הילדות של הבארון פון־שלייטנר, בשעה שהפסיקו אותו נקישותיה ההססניות של לאה על הדלת החיצונה. תחילה חשב שברטה קוראת לו אל המיטה, כהרגלהּ, בנקישות על מסגרת העץ, ללא מלה. החלום הזה היה המפתח לסיפור כולו, והוא היה צריך להיות מזעזע באיזה אופן צונן. הילד יודע שהוא שוכב אך גם יושב, גם יושב במין כריעה משונה ולא־נוחה, ופתאום הוא צף, נסחף קדימה בתנועה אִיטית, עודנו בישיבה – וזו כנראה עגלה או מרכבה, כי אחורים גדולים של סוס מתנדנדים לפניו, יש לו שוט בידו, הוא מצליף על האחוריִם בכל כוחו, משום שהם קרבים אליו, כאילו צונחים עליו, ואלה הם אחורי אדם, רק אחוריִם וקצת רגליִם שׂעירות, רק תחילה של גב מכוּסה בשולי איזה מעיל־שרד ושתי ידים מושכות את שולי המעיל לכאן ולכאן, הוא נתקף בזוָעה ואינו יודע אם משהו עומד להגיח אליו ולחנוק אותו, או הוא עומד להסָחף ולהיבֶָּלע בתוך הכוך האפל, הקרב והולך. פון־שלייטנר אינו מעז, כמובן, לספר את החלום הזה, אף כי זכוּר לו כחלום־ילדות חוזר, זכור לפרטיו יותר מכל מאורע ממשי שאירע לו באותן השנים. כי מה שקורה הוא, שהשוט נהפך לאקדח, לאמור: מיד יש לו רובה־ציד בידו – וכעבור רגע בוקע זרזיף של דם מגוש של אחוריִם, שאין רואים בו דבר לבד מן החור הפעור, אשר ממנו בוקע זרזיף הדם, והוא, ברור, הילד, ברור לגמרי – הרג את האיש, הנופל עליו עכשיו ומציף אותו בנוזל חם ודביק עד למחנק, ומתוך המחנק הוא מתעורר. הוא לא יספר לאיש, כמובן. הוא בדרך־כלל בּארוֹן עליז, שתיין ידוע, מן הבארונים הציידים הגדולים, ולוֹ אחוזה גדולה, מוקדפת יערות בדרום־מזרח בורגנלנד. העיקר בסיפור צריכה להיות הסביבה השקטה עד לטמטום, הנוחה־המטופשת עם הנקבות עטויות המלמלה – וכנגדהּ, כרעם ביום בהיר – הזוָעה של הסוף.

הוא תחב את הסכין בסדק שבין המגירה ודף השולחן, והסדר הלך והתרחב לאט־לאט ככל שהעמיקה הסכין לחדור. היה קול נפץ חרישי, דף השולחן זח משהו, ובלי ששלף את הסכין – נענתה המגירה ונמשכה אליו. על הדפים היתה מונחת גלויה צבעונית, שנשמטה מזכרונו – ביתן־הציד המצועצע של הארכידוּכּס פרַנץ־פרדיננד. היא היתה דרושה לו בשביל חציו השני של הסיפור, כי סמוך לביתן־ציד מעין זה יתחולל המאורע המזעזע, שעדיין אינו יודע מה יהיה בדיוק. סיפור עוד אין, אבל חלומות כבר היו, הכסף לתנועה, הפרסום לסופר המפתיע מן המזרח. הוא לא חזר אל הסיפור מאז ליל בואהּ של לאה, כי למחרת שוטט עמהּ כל היום למצוא להּ מגורים. ברטה לא היתה מוכנה לארח אותהּ אצלהּ אף יום אחד נוסף. בגלל המחלות, בגלל הפשפשים, הכינים, מי יודע מה מביאים עמם אנשים מן המולדת האהובה. הריב הכמוס מעין זר נמשך ימים אחדים, ומשפטהּ החוזר של ברטה נתקע מאז בזכרון: “איך העזת להכניס אותהּ למיטה שלי – בלי שאפילו התרחצה!”

היתה עכשיו נקישה על הדלת, והוגו ידע כי זו מוכרחה להיות לאה.

ג    🔗

רק ברגע שראה אותהּ בסדר הדלת הנפתחת תפס הוגו כי לאה אינהּ יכולה לדעת שהוא לבדו בבית. “אתם עוד ישֵנים? – אני מצטערת…” כך פירשה בלבּה את ערטול גופו, והלב הזה הלם בּהּ. הוגו ראה את הסומק המציף אותהּ, בשעה שעיניה מבקשות להן מפלט, והיא, על אף בקשת המפלט, הספיקה לקלוט את מראה החזה המוצק, הכתפיִם שפלוּמת־שׂיער דקה מדגישה את מִתאר שריריהן.

“ברטה נסעה אתמול לפריס,” אמר, אבל מיד" “ליזצ’קה!” בנזיפה שיש בּהּ כל הרכוּת האפשרית. נדמה שהיא בורחת, והוגו נמצאה לוֹ החכמה הדרושה לרגע טיפשי: “ממה אַת נבהלת? אל תגידי לי שבלי ברטה אינך מוכנה להישאר אתי בחדר אחד. או אולי אַת עומדת על כך שאלבש חולצה?”

“תלבש. קר.”

“אִתָּךְ נכנסה השמש.”

“בכל־זאת.”

היא נרגעה קצת, כאשר עבר אל חדר־השינה, תמהה על מגירה פתוחה ובהּ סכין – וסגרה אותהּ. עסקך הוא? ביתך זה? ובבת־אחת הציפה אותה התרגשות חוזרת. דיברה אליו בקול, מחדר אל חדר: “גם אני נוסעת.”

“לא. אַת מתלוצצת.” הוא חזר ונכנס פורף שרווּלי־כותָּנתּוֹ. “מה אַת עומדת ככה באמצע החדר, כאילו לא החלטת אם אַת נכנסת או יוצאת?”

אילו עמדה לקפוץ מגג של בית בן עשר קומות לא היתה זקוקה ליותר עוז־נפש. זרועותיה נפרשו לצדדים, כמזמינות חיבוק, ובלא לדעת מי עושה להּ את זה, מי דוחף אותהּ, הכריזה: “קיבלתי עבודה. שלוש מאות גולדן לחודש!”

“זה נפלא, אַת נפלאה!” הענק להּ הוגו חיבוק קצר, ונשמט מיד: “אבל למה נוסעת? איך נסתדר פה בלעדיך? ובכלל – לאן? – ולכמה זמן? אנחנו זקוקים לך, לאה, אַתּ שייכת לנו.”

“למענכם אני עושה את זה. אני מתחילה מחר.”

“מחר!..” היתה הקלה היה גם משהו של פשרה, של השלמה, ומיד, מעשית: “קודם־כּוֹל אַת מסירה את האפודה ויושבת לשתות אתי כוס תה ולדבר.”

ידיו נשלחו אליה, אל כפתורי האפודה העליונים. היתה איזו התנגדות מצדהּ, או נסיון להקדימו – וידיהם נפגשו. “אַת קרה כקרח! כמה שעות אַת כבר ברחובות? אַת מוכרחה…” הוא אכף את כפות־ידיו החמות על שלהּ. “אני, ליזה, אני לא מוכן לוַתּר עליך. מה זה נוסעים בלי לקבל רשות?” היא חלצה בעדינות את ידיה והתחילה להתיר, באצבעות עיורות, את הכפתורים.

“אני,” היא כיחכחה בגרונהּ כדי להמשיך אחרת, “מחר אני מקבלת את הפרטים. ואת כרטיס־הרכבת. והוצאות. זה לחדשים־שלושה, טיפול באשה חולה מרוסיה…” ובתוך כך, שלא־בנוח, ישבה להּ, אמר יושבת – ישבה, משלימה את הסרת האפודה בישיבה, אולי לשם צניעות. אבל יצא להיפך, כמין רמז חולשה, איזו התמסרות לחולשה. ומי שרצה הגזים להיבהל. “נדמה לי שאַת היא האשה החולה מרוסיה.” הוגו נטל מידהּ את האפודה ללא צורך, כי מיד הניחהּ אצלהּ על השולחן, במקום שיכלה בעצמהּ להניח אותהּ. מבוכה הולידה מבוכה. לאה שלחה ידיה אל נזר הצמות שלהּ, מאחור, בתנועת־תיקון קלה, ושדיה הגיבו כשני גורים מתעוררים לחיים. “הגידי נא לי, איפה כבר הספקת להיות הבוקר? מאין אַת באה? אני חושב שאַת זקוקה… דווקא…. חכי!”

הוא עבר אל חדר־השינה ולאה שמעה את סגירת התריסים. היה להּ קר והיא עָצמה את עיניהם ולא זזה. הוגו התמהמה שניה אחת להסכין לחשיכה, אחר־כך בעט כמה סמרטוטים אל מתחת למיטה, ותנועת־הרגל העזה היתה טובה לו. פתאום נעשה שקט ובוטח. היא שמרה עצמה למענך, והוא ראה שוב את תנועת הידיִם אל גלגל־השׂיער וידה מה שמרה. הרוך הזה המצפה לו, הוא חש אותו. הפנינה הצנועה בנרתיקהּ, כמוסה, מוגנת, כדי להיות מובאת אליו. הפנימיות הרכה, המטופחת הזאת בחשאי, שעברה ערים ומסילות־ברזל ורכבות, ששכבה כמוּוצת על רצפות בבתי־סוהר, ולפני זה בית אבא ואמא, כל שהוכן ונשמר והופקד – להיפתח בשבילך. ועכשיו זה בא, כל מה שישע על־אודות האהבה. הוא מוכן לשפוך את חייו למנעהּ, את תמצית היותוֹ הוא מוכן לתת. אליה, למענהּ, אל תוכהּ – הוא מוכן לחדול להתקיים. “בואי”, קרא, “ליזצ’קה, איפה אַת?”

היא לא היתה מסוגלת לזוז. הסתובב בתוכהּ משפט, “אני לא יודעת שום דבר. אתה צריך לעזור לי,” סחור־סחור הסתובב. הוגו נגע בהּ – היא לא ראתה איך חזר – והיא הלכה אחריו. בחדר־השינה היה אור אפרורי סביב פס אבק רועד בין התריס לרצפה. לרגע היבהבו פניו בחרג האור. קווּצת־שיער היתה צנוחה על עיניו, מתוך כפיפת ראש קלה, וחיוך לא היה על שפתיו. הרף־צילום של האיש שהיא אוהבת, בודד ומובס. היא יכולה להציל אותו, והיא ישבה על המיטה, כאילו שוב חלשו רגליה, ועל הצד שלו, על הצד שעליו שכבה אז, ישבה עכשיו. הוגו הניח ידיו על כתפיה והיא נענתה ושכבה. “קר לך עדיין?” הוא פרשׂ עליה את השמיכה והשיל מעצמו את בגדיו בישיבה על־ידהּ, אותהּ ישיבה על־ידהּ על המיטה, אשר רצה בהּ כל־כך בלילה הראשון כאן. הוא הרכין את ראשו אליה, ושפתיה היו יבשות תחילה. לאה זזה, לפנות לו מקום על־ידהּ, כך, לשכב ביחד, היתה התמונה היעודה. אבל הוא סילק את השמיכה וידיו ביקשו דרכן על־פני גופהּ. היו לו ידים חמות, זאת ידעה, מאז ומתמיד, ואחת באה אל שדיה. באחרת כיון את רגליה. אחר־כך כיון את עצמו, והיא חיכתה לו שם, בעת שחתם את פיו על פיה. במוחו הבליח, מטורף וצוחק, פסוק קדוש: “הרי את…” מילמל שוב ליזצ’קה, והמשיך את דרכו, “שלא לאחֵר,” החליף פסוק של ברטה את הפסוק הקדוש. הוא נתקל בקיר גמיש ולחץ ופרץ פנימה. לאה נרעדה מעוצם הכאב הפתאומי. הכּוֹל נזל שם למטה, הכּוֹל כבר היה אחרי. האם נדמה להּ שהיא שומעת צווחת תינוק? מכל־מקום, היו נקישות על הדלת החיצונה.

“אתה שומע?”

“חכי,” לחש, הניח אצבע על שפתיה, ירד מן המיטה, אסף את בגדיו. הנקישות נשמעו שוב. “אַת חולה, באת לשכב אצלנו. יש לך חום. התכנסי היטב. אפשר לעזאזל לפתוח את התריסים.” לאה ראתה אותו עירום באור המלא, חומק אל החדר הקדמי, צרור בגדיו בידיו. היא התרוממה להתלבש, מבטהּ נשלח במורד הבטן, שעוד רחש בו כאב. כל הסדין שם, שמלתהּ התחתונית, הכּוֹל היה מוכתם בדם.

הוא סגר אחריו את הדלת ובלי לפסוע פסיעה נוספת התחיל להתלבש. הנקישות נפסקו ופיסת־נייר נדחפה פנימה מתחת לדלת. לא עבר יום מאז נסיעתהּ של אשתו. לא עברו עשרים דקות מאז נכנסה אליו אשה אחרת. איזה אנשים אנחנו? אם זו האמת, מדוע ולמה שיקרנו עד עכשיו? ואם אין זו אמת, מי הוא המנובז הזה בתוכו, שצוהל כמו סוס, או כמו גנב שחמק משוטר? הנפילה היתה פתאומית ומהירה, כמו הזינוּק. עכשיו אולי רק, בעדינוּת, להחזיר את השׂכל. הוא הרים את פיסת־הנייר – בכתב־ידו הגדול של השוער הודעה על כך שהגיעה הכביסה הנקיה.

לא התעקשה לעמוד ולכבס הכּוֹל, את שמלתהּ התחתונית ואת מצעי המיטה, שם בכיור חדר־השינה, במי־הברז הקרים. הוגו העלה אש גדולה בתנור־הברזל וסוף־סוף היה גם תה לארוחת הבוקר. הוא הציע לצאת ולחגוג – את העבודה שקיבלה, אמר – במסעדה, או לפחות בקפה עם החברים, אך לאה רצתה להישאר. “יום אחד יש לנו יחד…” – הדיבור המשייך שלהּ היה קצת לא־נוח. אבל אהבתו אליה התחילה שוב להתחמם לאט־לאט, כשהיא סובבת בדירתו. סוף־סוף אשה טבעית בבית הלא־טבעי הזה. הוא הכניס את סל־הכביסה, שעמד ממתין מחוץ לדלת, ולאה הציעה מחדש את המיטה, החליפה את הסדינים, טפחה פה, הסיטה שם – והבית התחיל לתת את ריחו הטוב. משונה היה לראותהּ שוב לבושה, לחשוב שוב על הפנינה הכמוסה לה בין רגליה המהלכות, אבל לאה שיוותה פשטוּת מעשית לכל דקה מצטרפת. התה היה על השולחן בשתי כוסות שווֹת, פרוסות לחם ישן הושמו על התנור להיקלות ונתנו ריחן, צנצנת ריבה נטושה קורצפה להניח את שאריתהּ בצלחת – והם ישבו זה מול זו לחגוג. מכל־מקום, כך הרגישה לאה, וכאשר ריחפו ובאו פנימה שני צלצולים של מחצית השעה שאלה: “מה? כמה?” ונדהמה למשמע תשובתו של הוגו. “עשר וחצי? נדמה לי שאני כבר…” היא לא סיימה. היה משהו חקרני ומודאג במבטו של הוגו, והיא הקשיבה למחשבותיו עוד לפני שדיבר. “ליזצ’קה,” אמר, “הרי אנחנו כבר אנשים מבוגרים. אני רוצה להגיד לך תודה. גדולה. עד השמים. אבל אני מוכן גם לבקש סליחה.”

“נראה רק תעֵז. מה עולה על דעתך – שלי אין על מה להודות לך?”

אף לא פעם אחת, אף לא עשירית רמז, אף לא דומה לדומה לא שמע מפיה של ברטה. אלוהים, חשב הוגו, אני רוצה לצעוק מרוב הערצה לאשה הזאת, והוא חש את הכוננות שלו מתמלאת מחדש. אדם חי ומסתובב כל ימיו בנשף מסיכות, עד שפתאום הוא חוטף את המסכה מעל פניה של זו שהתחפשׂה למלכה ומגלה כי מאחורי המסיכה נמצאת – באמת – המלכה.

“עשר שנים,” התחילה לאה להתיר איזה סבך פנימי, נדמה לה, שאפשר עתה בעדינות. קיוותה שהוא יקשיב באותהּ שלוָה שבה היא מדברת, “עשר שנם אני,” אולי חשבה לומר אוהבת אך בכל־זאת עדיין בחרה להגיד “מכירה. אותך…”

“קצת. יותר.” תרם הוגו ברוֹך, משתלב ברצונהּ.

“קצת יותר. וזה היום השלישי שלנו יחד, כלומר: לבדנו יחד…”

“שלישי, אבל גם מיוחד,” אמר הוגו שואל, “מיוחד, לא?”

“הם היו מיוחדים, שני הקודמים.”

“בשלג של ריגה.”

“בשלג של קיוב.”

“אחרי המאסר.”

“ככה זה,” חתם הוגו, “ויתרנו על החיים הפרטיים שלנו.”

“בפעם השלישית לא באת,” נאחזה לאה בחוט הנפרם לאטו,

“פעמַיִם הייתי בכלא – ואתה היית בחוץ כאשר יצאתי. בפעם השלישית לא היית.”

“כי כבר הייתי בוינה.”

“והנה גם אני בוינה – ורק אחרי שנה, בפעם הראשונה, אנחנו לבד יחד.”

“ויתרנו על החיים הפרטיים שלנו,” לאה לא הבינה על מה קם, עד שהלך ושב וסיגָר גדול בידו. תוך שהוא מצית אותו בפיסת־נייר שהעלתה אש מן התנור פימפם וחזר על המשפט. “… החיים הפרטיים שלנו. הרי גם מה שיש מהם נהרס. אני לא יודע אם ברטה תחזור אלי.”

“אתה רוצה שהיא תחזור אליך?”

במקום לענות לה התרכז בהסרת האפר מקצה הסיגר, אל תוך כוס התה הריקה. לאה התחרטה על השאלה. גם בלי תשובה, גם בכל תשובה שהיא, הרי תאהב אותו לעולם. והיא, האם היא יודעת מה היא רוצה? איזו זכות יש להּ לדרוש ממנו שיענה להּ? ומנַיִן הסיגר פתאום אצל הקבצן הזה היא יכולה לשער. איזה ידיד גוי באיזו פגישה ספרותית בקפה. יודעים איך המסכן מתגנב לו, כמו אל פילגש, פעם בפעם, אל בתי־הקפה הספרותיים של וינה, להחיות את נפשו.

דבר מועיל למדה בתנועה, והוא מן הדברים שהיטיבה ללַמד לאחרים, לאחרות. הטוב המיוחד בתנועה שלנו הוא שאינה עוסקת כלל בהריסה, אלא בבנין בלבד. לוקחים את היהודים ושמים אותם במקום חדש ואומרים להם: בנו! על־כן המהפכן שלנו אינו מוכרח לשרוף את עצמו. לא, הוא חלוץ, הוא הולך עם ההמונים ובראשם, והוא יהיה ראשון הבונים והמצמיחים את החיים החדשים בארץ החדשה. ובסוף הדרך יש ערש, לא קבר. אבל בתנועה ידעו עוד כל מיני דברים מועילים. למוּת אמנם לא מוכרחים – אבל לחיות אין זמן. וגברים יודעים תמיד לנצל כל הזדמנות, כאשר אין פנאי והכּוֹל בתהפוכות ובשינוי־המקום תמיד. רשקס נהג להביא להּ את השמועות על מעללי האהבים של הוגו, והיא לא היתה מגיבה על כך אף בהברה אחת. רק בלבּהּ היתה להּ כל פעם חגיגה קטנה של געגועים. ולא יותר. אי־אפשר היה יותר. בתקופה ההיא, תקופתהּ הראשונה בקיוב, מסתיו 1906 ועד החורף של סוף 1907 חיתה לאה חיים כפולים במלואם. רשקס עבד מטעם התנועה בשכונת־העוני היהודית שמעבר לנהר, ב“סלובודקה”. שם, בתוך המדמנה הרוחשת חיים יהודיים בהיתר, אפשר היה לצלול ולהיעלם ולחיות איכשהו מן היד אל הפה, מן היד הריקה של התנועה, היה רשקס אומר, אל הפה הריק שלי. אבל לאה, בפעם הראשונה והיחידה, נקלעה אל החוגים האריסטוקרטיים של הקהילה היהודית אל קבוצות האינטליגנציה של התנועה. דוקטור מנדלשטאם הזקן, כולו כמן גמד טוב־לב, מחולל־נִסים, מן האגדות – בזקן לבן ארוך, בראש קירח ובשׂיער לבן גולש על ערפּוֹ – היה אביהם הטוב של חולי העינים ברחבי דרום רוסיה, היה אביהם הזועם והנלחם של כל היהודים המבקשים להגר, לברוח, להימָלט מן התופת הרוסית, והיה בסתר אביה הקפדן של התנועה, כי פסל תמיד כל נדנוד של תקוָה, שמא יש להּ תקנה לארץ־רשע אדירה זו. כך בפירוש: יש לחדול מכל דיבור על מהפכה, על תיקונהּ של חברה זו וארץ זו. עתה דרושים כל המאמצים לעקירה מן החיים הישנים וליציאה אל חיים חדשים, ויהיה מקומם אשר יהיה. שם נתחיל לתת את הדעת על תיקון, על מהפכה – על נשמה. עכשיו קודם־כּוֹל לתת עינים בריאות בראש העם האומלל הזה – ולצאת לדרך. והוא היה, לעת הצורך, אביה הטוב של לאה. עשרים וחמש שנים כבר עברו אמנם מיום שעזב את האוניברסיטה הנכבדה של קיוֹב, משום שעמיתיו הנוצרים נתנו לו להבין, כי רק אם יתנצר, יקבל דרגת פרופסור – ואף־על־פי־כן עדיין היה קולו נשמע במחלקה למחלות עינים. בזכותו התקבלה לאה לעבודה. אמנם יהודיה – אבל במרפאת־העינים שליד האוניברסיטה זקוקים היו לפקידת־קבלה עם ראש ועם לב גם יחד, ועם יכולת -רצוי – להסביר לחולי הגרענת העניים, הבאים לקבל טיפול חינם ולשמש חומר לימוד לסטודנטים, כיצד להשתמש במשחה הצהובה הניתנת להם וכיצד לא להדביק את בני משפחתם – להסביר היטב, חזור והסבר בסבלנות בלשונם שלהם, כלומר, לאלה ברוסית, לאה ביידיש ולבני המושבות הגרמניות אפילו בגרמנית. לאה רשמה אותם, השליטה סדר בחדר־ההמתנה, חילקה את התרופות – ועד מהרה למדה לקבוע במבט אחד למי גרענת ולמי לפלוף־עינים סתם, שיש להרחיקוֹ מעל האחרים. היא למדה ולימדה הלכות נקיון, שימוש תדיר בסבון ובחמרי־חיטוי. הזהירה אמהות מיניקות שלא להדביק את תינוקותיהן. היא היתה המלאך של המחלקה מבוקר עד ערב – ובערב הדפיסה כרוזים אסורים בחדרו של זלמן מייזנר. ראש סניף המפלגה בקיוב, משה ליטבקוֹב, איש דל בשר, מהפכן נוקשה, מפקד יעיל שאינו יודע רחם, עמד כל כך שלאה תהיה בת־זוגו היחידה של זלמן בענין הכרוזים. ריבוי אנשים מביא לריבוי פרצות ולריבוי תקלות. מדפיסי הכרוזים צריכים להיות גם אלה שיוציאו אותם ממקום הדפסתם ויעשו את הנתיב הראשון של ההפצה. לאה היתה חדשה בעיר, המשטרה לא הכירה אותהּ עדיין, היה להּ מעיל של בת־הפריץ או של פילגש המושל וכל הופעתהּ היתה כאחת מבנות מרום הארץ. אין טוב ממנה להעברת החומר ממקום למקום, ומן המקום הראשון – תחילה. בקיצור – זלמן מייזנר, עלם רך ועדין, בעל פנים עגלגלות וחתימת זקן בהירה. זכה בידידה שלא היה חולם עליה בחלומותיו הנועזים ביותר. הוא יהיה מוכן למות למענהּ. לא יעז לגעת בהּ בקצה אצבעו, ולפי שעה מצא להּ דיוּר אצל בעלת הבית שלו. הדירה היתה בקומה השניה של בית נכבד ברחוב ואסיליֶבסקי הגדול. באותו צד של הרחוב אשר אסור היה ליהודים לגור בו, אלא אם כן קיבלו רשיון מיוחד לכך. לבעל הבית, סוחר־דגנים שעסקיו מתנדנדים מעלה־מטה משנה לשנה, היה רשיון כזה. זלמן מייזנר, שהיה לו חדר משלו בירכתי הדירה, ודלת כניסה לו משלו, ושלט נחושת ממורקה על הדלת: ז.מ. מייזנר, רואה־חשבון – גם לו היה רשיון. הדיור שנמצא היה בסך־הכּוֹל – ספה. דרגש מרופד במקצת, בחדר־המשרד של בעל־הבית, שהיה פנוי יומם ולילה, כי את יומו בילה האיש בשוק־התבואות של קיוב ואת לילותיו בילה במשחק שח עם שכנו הצעיר מייזנר, בחדר־הסלון, על כוס תה. ההדפסה על מכשיר ההֶקטוגרָף המיושן היתה נעשית לאחר שפרש בעל־הבית לחדר־המיטות, ואת ההפצה היתה לאה עושה בשעות הבוקר בדרכּהּ אל האוניברסיטה, ברחובות הקרים והקודרים שמעבר לדניֶפֶּר, בסִמטאות שהיו מתמלאות אותהּ שעה בפועלים ובפועלות רצים בכפיפת ראש, כמחפשים דבר שאבד להם אתמול. לא היה לה רשיון־מגורים ועשתה מה שעשו כל היהודים שהתגוררו באזורים האסורים של העיר ללא חותם־ההכשר בדרכוֹנם: התפללה. התפללה וגם ניסתה לקדם את פני הרעה כעצת ותיקי המקום. היא נכנסה אל ה“דְבוֹרְנִיק”, הוא החצרן, מפקח־הבית, במאור־פנים ובחמישיַת־רוּבּלים ביד, ומסרה לו את הדרכון שלה. סדרי החוק חייבו כל זר הנכנס לבית כלשהו בעיר כשלהי ברחבי הקיסרות להודיע על כך למפקח־הבית, ואם נשאר ללוּן – להפקיד בידו את דרכונו. ההסכם בין לאה לבין האיש – תמורת חמישיה חָדשית – היה פשוט: אם יבואו שליחי הרשות בלילה לשאול על זרים – יציג את דרכונהּ של העלמה לבית ברמן ויעיד, כי רק בערב זה הגיעה, ללינת לילה אחד. כעבור חודש נתבקש עוד רוּבּל, בשביל שוטר־הרובע שהיה סובב ומרחרח, והדבוֹרניק הבטיח כי בבתים האחרים לוקח הברנש שני רוּבּלים, אלא הוא, כיוָן שהוא ידידו משכבר הימים ורעהו לבקבוק הוא עד היום הזה, הוא ולא אחר הצליח להוריד את המחיר בשביל עלמתנו הכבודה. בחורף הקשה של ראשית 1907 נערכו הבחירות לדוּמָה השניה, ואף שקיוב היתה עטופה שלג הילכה אש ברחובותיה. הקצב סטוֹליפִּין היה ראש־הממשלה, הוא לכד אלפי אנשים צעירים, הגלה אותם, תלה את מנהיגיהם – וקיוב היהודית ספגה חלק ניכר מן המהלומות והרתיחה כנגדו את רוב הזעם והנקם. ה“בּוּנד” השתתף בבחירות, כחלק מן המפלגה הסוציאל־דמוקרטית הכּוֹל־רוסית, אבל הס"ס ניסתה להשפיע על הפועלים היהודים שיחרימו את הבחירות. “מה לנו ולבחירות בארץ זו?” נאמר בכרוז שנכתב בידי רשקס, מתוך הקרָבַים של ההמון היהודי פרצה השאלה הזאת לדבריו, טבולה בדמם של טבוחי־פוגרומים, “האם עלינו לבחור בין הסכינים אשר ישחטונו? היש הבדל בין המגלבים המונפים עלינו? – הבה נשקיע כוחנו בהגנה עצמית ובהכנות לדרך…” הדברים הגיעו עד לידי קרבות־רחוב בין המפלגות השונות. ועל־כן נדרשו גם יתר פעילות וגם יתר זהירות. איך עושים זאת? – יתר פעילות, ציוָה משה ליטבקוב, עם פחות פעילים. לאה עבדה עם מייזנר בחדרו עד אחרי חצות באותו לילה, וכאשר נאספו שלוש ערימות כרוזים, מאה בכל אחת, עטפה אותן בסדין ישן ונטלה אותן לחדרהּ. למכשיר ההֶקטוֹגרף ולבקבוק הדיו היה מסתור מיוחד, מתחת לקרשי הרצפה, שעליהם היה פרושׂ שטיח ועליו שולחן. לאה חבה את הסדיר הנפוח מתחת לכר שעל ספתהּ ונרדמה מיד, והתעוררה מיד – לאחר שלוש שעות, למעשה, לפני עלות השחר – לשמע דפיקות על הדלת החיצונית של הדירה. בעל־הבית יצא אל הדופקים, שמע את קולו של הדבוֹרניק, פתח לו ולמשטרה שניצבה מאחוריו. הקצין התיַשב בחדר־האורחים, השוטרים עמדו ליד הפתח, וכל המתגוררים בדירה הצטּווּ להיאָסף ולהזדהות. “כולם”, הניד הדבורניק בראשו, “אלה כולם.” הקצין התעניין במייזנר – והאיש הצעיר קד קידה. הוא הולך את השוטרים לחדרו, לצורך חיפוש, והם שוהים שם הרבה ובינתיִם מקבל הקצין את דרכונם של בעל־הבית ואשתו, מעיין ומהפך מצד אל צד ושואל על דרכונהּ של לאה והדבוֹרניק מעיד, כי אצלו – הנה בכיס מעילו – הוא נמצא, כי רק הערב הגיעה העלמה. “אל מי?” הפנה הקצין את שאלתו אל העלמה, אך מייזנר חזר באותו רגע, ואחריו השוטרים בידים ריקות. לא מצאו דבר. והנה מצא הקצין דבר. אין לה לעלמה בדרכוֹנהּ שום סימן של רישיון־שהייה באזור זה של קיוב. “ידידתי היא,” אומר מייזנר, “באה לביקור ללילה אחד…” הקצין שיקע את כל חשדנותו בנושא זה. “ממחוז אוֹרשה עד קיוב – ללילה אחד, כדי לבקר ידיד?” העביר מבטו מזה אל זו, קַם על רגליו, “ובכן, היא תצטרך לצערי לבקר גם אצלנו. הולכים!” לא עלה על דעתו לערוך חיפוש ביתר חלקי הבית, ולאה חזרה לחדרהּ, העבירה את כלי־השינה מעל הספה, הטמינה את הכרוזים תחת המצעים בארגזם – והתלבשה ויצאה במעילהּ הטוב, המפורסם, אל הרחוב השקט, המלבין בחתימות־שלג. המעיל היה כבד מן הרגיל. עד שהתלבשה בחדרהּ הספיקה בעלת־הבית לתחוב לה שקית של צרכי־אוכל, שקית של צרכי נקיון. זלמן מייזנר אץ רץ בעקבותיה, לצד זה של השוטרים ולצדם האחר, מקרטע ומדלג בין מהמורות הרחוב ושלוליות השלג הנמס, כי ברחוב רק ברחוב מוליכים אסיר – ומסביר כי הכּוֹל אשמתו, כי הוא פיתה את העלמה להישָאר וללון, כי איחרה את הרכבת, כי ממילא היא נוסעת עם בוקר, והוא מוכן להישבע ולתת כל ערבות אשר תוּשת עליו. “את זה,” אמר לו הקצין על סף בית־המשטרה העירוני, “את זה תספר מחר, לשופט. עכשיו היא נשארת אצלנו.” אבל מייזנר נדחק ובא אחריהם פנימה. המפקח־הממונה, שיש באחרוי מכתבתו בלשכת המשטרה, היה יותר אנושי. בתדהמה אמיתית התבונן בלאה, במעיל שלהּ. ייתכן שניחש כי יש כאן מקום למתנה נדיבה מאת המשפחה העשירה, שבתּהּ נפלה בצרה כזאת. מכל־מקום, היא אסירה פלילית, כמו עוד כמה מאות יהודים שנתפסו הלילה ברחבי קיוב על אותה עבירה עצמהּ. “רוץ ודאג להוציא אותהּ מהר,” אמר למייזנר, הנקלע בין פחד לרחשי־תודה, וחילץ עצמותיו במתיחת ידיו לצדדים, ושתי כפותיהן מושטות כשתי קערות גדולות. לא היה צורך בהסברים יתירים, אך הוא הוסיף: “בחדר המעצר של הנשים? – היא לא תחזיק מעמד. הצפיפות אצלנו! גילו אצלן מגיפה של דיזֶנטֶריה – ואין מרשים לנו להוציא או להעביר אף אחד. אבל להכניס – כמה שרוצים. ובכן!”

זה היה ביבר של חיות רעות, ביבר צפוף, מחניק וצווחני. הפליליות היו זונות, רוצחות, גנבות – והן קיבלו אותה בתרועת שמחה. “כמה לוקחים ללילה עם מעיל כזה?”… “ותארו לכן איזה תחתוניות יש להּ!”… “תראו איך היא מעקמת את הפרצופון החמוד שלהּ – גם למטה מסתובב לך ככה?” – שלחו ידים, נטפלו אל המעיל, ניסו למשוך אותו מעל גופהּ, צבטו בלחייִם עם נשיפת יי"ש וצחנת טבק אל תוך פניה. היא מצאה, בכל־זאת, קבוצה מצטופפת, חרֵדה, של כמה יהודיות שנלכדו בעבירה דומה – ואחת מהן פינתה לה מקום על לוח העץ שלהּ. הפְּלאט הללו, לוחות העץ לאורך הקירות, היו עשויים לשכיבה לאורך, אך הצפיפות היתה כה גדולה עד כי נאלצו לשכב בראשן אל הקיר, רגליהם מכוּוצות אל בטנן או מידלדלות אל הרצפה. “מה יש?” נעתקה אחת הזונות ממקומהּ, עברה, עברה ליידיש שוצפת, “מה קרה שיש אצלכן פתאום מקום? אולי היא יהודיה? כן?” והיא נעמדה מול הקבוצה המצטופפת והמפוחדת, הציגה את אגרופהּ באצבע משולשת בשיפולי בטנהּ, אגודל נלחץ־מתנועע בין שתי באצבעות, וצעקה: “גם אני יהודיה. תנו גם לי מקום!” היא בחרה להּ זקנה אחת, יצור עלוב מעוטף בסמרטוטים, אחת מאלו הנעצרות יום־יום על קבצנוּת – ומשכה אותהּ אל הרצפה. בשתי תנופות גררה אותהּ עד אל הפָרַאשָה, עביט־השופכין שליד הדלת, דלי־הצוֹאה המכוסה בקרש עגול – והושיבה אותהּ. “שלא תעֵזי לקום מכאן. אַת השַמָש של בית־הכנסת!” שכנותיה של לאה החזיקו בהּ בכוח, רק נהמתהּ נמלטת מפיה, עד אל מבטן המלגלג, המצפה לאמתלת־ריב נוספת, של הזונה וחברותיה. מישהי תחבה ללאה פיסת סוכר להרגיעהּ, והיה טעם ידים מזוהמות לסוכר. לאה רצתה לגמול להן ושלחה ידיה אל כיסי המעיל – הם היו ריקים. כנופיית הפושעות פרצה בצחוק וידיִם התרוממו שם עם קריאות־תאוָה: “חלה מתוקה…” – “סבון! אוֹ־דֶה־קוֹלוֹן…” – “נקניק!” - ומיד פרצו שם ריבות על השלל, עפו מהלומות סטירות, אחת מהן נזרקה אל הרצפה, ובטענות באו אל לאה: “היהודיה החדשה הזאת – היא אשמה בכּוֹל!” הנזרקת, בידים לופתות בטן, אצה אל עביט השופכין, דחפה את הזקנה, בעטה במכסה העץ והתיַשבה מתיַסרת. גל של צחנה הציף את החדר, הזקנה ניסתה לחזור ולשכב על מקומהּ, אך זו שיעדה להּ את מקומהּ על עביט השופכין לא ויתרה. ברגע שהתפנה שם המקום שבה ומשכה אותהּ ממשכבהּ, דחפה אותהּ שתרים את המכסה ותשב עליו. לאה היתה על רגליה, המעיל נשאר בידי השכנות המושכות ואתהּ לאחור, והיא מוכנה למות ולהמית, “עזבי אותה, לעזאזל, טינופת אחת!” היא לא ידעה מנַיִן המלים, מנַיִן כוח הזעקה הנורא. הזונה באה לעומתהּ, גדלה והולכת, ולאה נכנסה בהּ, בראשהּ אל בטנהּ, השכיבה אותהּ ולא הניחה להּ לקום, בעיטה אחר בעיטה. המשיכה לזעוק, רצה אל הדלת, הלמה עליה באגרופים וראתה את דמהּ נוזל מתוך הקרעים הנפצחים בעורהּ, צעקה אל תוך חור־ההצצה, “הצילו! הצילו! שומרים! שוחטים כאן. הצילו!” קבוצת הגוֹיוֹת קמה עליה, ידים הוטחו על עָרפהּ מאחור, אל אָזניה – והיא הניפה ידיה, סוֹבבה על מקומהּ במהירות, בתנופת־אגרופים, בצעקות, והדלת נפתחה.

כמו מרוצת עכברים רחשו מאחוריה רגלי הנמלטות אל מקומותיהן, אבל לאה לא חדלה לצעוק. “היא, והיא!” נזרקו מן הקרשים הטחות, גיחוכים. ולאה זועקת מול שני שומרים נדהמים. הפחד לא היה, ואיזו ריקנות של חלל אדיר מסביב, אויר הרים, נשר שחור ממריא, היא חשה את הצדק, את החופש, את היופי, כמו חום גואה בתוך ראוֹתיה. עליהם, על השומרים במדיהם, הנחיתה את זעמהּ, גדולה מתוך עצמהּ ומנצחת: “אתם אחראים על כל טיפת דם כאן. את ראשכם יסירו מעליכם. הכּוֹל, הכּוֹל יימָסר מחר – והכּוֹל עליכם!”

“מי, מי, מה?” גימגמו השומרים.

“אינכם יודעים?” הוסיפה זעם בצעקתהּ, “זה חדש? לא יודעים מי עושה כאן מה עושים כאן?”

הם ידעו. גררו שתיִם אל הצינוק, באחרות הִתרוּ, ולאה לא עצמה עין עד אור הבוקר.

בבוקר היה הוגו בחוץ, ומייזנר היה, ורשקס. שיחררו אותהּ בערבות, על־מנת שתשוב ותתיַצב אחר־הצהרים במשטרה, אצל הקצין שדרכּוֹנהּ נשאר בידיו. היה שלג צח וחדש והיה הוגו. פעם שניה הנסיך המושיע, הממתין באויר הצלול, ביום החדש, פעם שניה החיבוק ומגע השפם בלחי. ולא יותר מזה – פעם שניה.

הוגו התבונן בעשן הסיגר, כאילו הוא קורא בו את הדברים שעליו לומר. “כן,” החליט לבסוף, “לא. אני חושב שלא. אין לי שום רגש אל ברטה, נדמה לי שזה כבר לא סוד, גם בשבילך, אבל המשונה הוא, שאראה את עצמי נפגע, אם היא תעזוב אותי.”

האיש, חשבה לאה, האיש שאינו מסוגל לבחור משום שניתן לו יותר מדי. מוכרח להבין, סוף־סוף, שיש לו כל פעם, אחרי כל אחת מן ההפסקות בפגישותיהם, יש לו ענין עם אשה קצת יותר מבוגרת, קצת יותר חכמה, קצת יותר בטוחה בעצמהּ. לא הרבה, אולי. נקודת־ההתחלה היא כל פעם, מחדש, בהתרגשות, אולי אפילו בפחד. הנערה רועדת כל פעם, מחדש. אבל כל פעם יש בהּ גם יותר כוח לצאת מזה, להיחלץ בהרגשה של גבעול נשלף ומתרומם. ומוּתר גם לדרוש חשבון, ומוּתר להישאר ולא לברוח ולשאול מה מוביל מכאן ולהבא ולאן. הוא אינו מוכרח להמשיך ולדבר אליה כמו אל תמונה שבקיר. לאה קמה ואספה את הכלים על השולחן ולקחה אותם אל המטבח, ושם בקערת הרחצה היו עוד כלים מיום אתמול, והרשתה לעצמהּ לכעוס על כך, וכמובן, עכשיו, אחרי שנטל ממנה את בתוליה, בחגיגה הזאת שהלב שלהּ מלא אותהּ, בחגיגה הזאת היא רשאית לצפות לדברים קצת יותר ברורים מצדו. הוגו עישן בשקט, עד שתשוב הפילגש שלו מן המטבח – לרגע לא יכול לכבוש את הנבזוּת המתרוננת במלים הוינאיות החפשיות, וזה אמנם הזדמזם לו בגרמנית, כאילו פרַנטישֶק, שכאילו ראה הכּוֹל עד עכשיו, שומע הכּוֹל עכשיו, כלומר: בוקר נאה של ביקוע בתולים, קפה מוגש אל המיטה, המשרתת לוקחת את הכלים למטבח, האדון מעשן סיגר בכורסתו. הנבזוּת, הסתירה המוחלטת לכל מה שחשב קודם ויאמר אחר־כך, הוסיפו רק גירוי מחוספס לרגע החולף, והכוֹננוּת המתחדשת עולה אט־אט. הוא יהיה טוב אליה, בשניה יותר מבראשונה. לאה דיברה מן המטבח, נזכרת בדבר דחוף, ונשמע שהיא רוחצת שם את הכלים. “את מה שלא אקח אתי – אני רוצה להעביר עוד היום הנה. חבל לשלם שכר־דירה לחֳדשיִם־שלושה שלא אהיה פה.” היא נכנסה לקבל את התשובה, מנגבת ידיה בסינר, בעלת־בית שלמה. “כן, כמובן,” אמר. בשעה שנגעה פה־ושם, עושה סדר ביד־קסם קלה, ניסה להציל תמונת־מצב שהתפוררה לו בין האצבעות, “למעשה, הרי התכוונתי ממילא להציע לחברים שיעברו עכשיו הנה. אם ברטה לא תהיה כמה זמן – למה לא לחסוך? למעשה, התכוונתי בעצמי, אַת יודעת, הנסיעה ללונדון, יש סוף־סוף אפשרות, ואם לעשות שם עבודה רצינית, הרי גם זה לפחות לחודש ימים. אבל עכשיו, אם אַת יוצאת – אני מבטל כמובן את הנסיעה שלי. שנינו בבת־אחת – אסור לנו להיעָדר מכאן. הכּוֹל יתפורר אם שנינו בבת־אחת לא נהיה בוינה.”

“לא ידעתי שיש לך תכנית לנסוע ללונדון. מישהו מהחברים ידע?” היא רצתה מאוד לעזור לו לצאת מן המבוכה, שהכבידה לו את דיבורו.

הם היו נהדרים כולם אותו בוקר בקיוב, והוגו עלה על כולם בשמחתו. הוא לא נפרד ממנה כל היום, ולאחר שהתרחצה וחבשה את ידיה בביתו של ליטבקוב, ולאחר שגמרו להחליף ביניהם דברי התפעלות על טיפשותם של הגויים, שלא חיפשו כלל בחדרים האחרים של הדירה, ועל חָכמתהּ של לאה, שהחביאה את הכרוזים במיטתהּ, ועל המזל בכלל, נשאר עמהּ לבדו. היו לו דברים לספר להּ, בין חולה לחולה בחדר הקבלה של מחלקת העינים באוניברסיטה. לאה שיערה שזה יהיה יומהּ האחרון כאן, ובאה להגיד ולהתנצל, כי קרוב לוַדאי שלא תוכל להמשיך, הואיל וקרוב לוַדאי תגורש מן העיר, והפקיד הממונה רק בהה בּהּ במבט אדיש ושאל אם תוּכל לפחות לגמור את החולים – כך אמר: " למור את החולים" – שיבואו עוד הבוקר. הוגו ישב בצד והתבונן והעריץ אותה בחצאי־דברים נלחשים, בקִימה גנובה בין חולה לחולה, להעביר פיו על עָרפּהּ, על אָָזניה. מצב הרוח בתנועה, בציבור היהודי, למעשה בכל רחבי רוסיה, שב והשתפר באותם הימים. הבחירות לדוּמָה השניה עוררו מחדש את כל החלומות. אנחנו אמנם מתנגדים, אנחנו מזהירים מפני אשליות, אבל עם־זאת אין אנו יכולים להתגבר על התסיסה הרוחפת גם בתוכנו, אישהו בין הלב המהסס ובין העינים המבקשות דגלים להיתלות בהם. ובכן, היתה כאן בקיוב פגישה טובה, מעין התכנסוּת כל־ארצית של ההגנה העצמית שלִשמָהּ הגיע מוינה במיוחד, והיתה הפעם אחדוּת־דעים ואחדות־נשק, והגיע גם נשק, הגיעו ארבעה ארגזים גדולים, דרך פריס, בלגיה, אניה בלב־ים, אוֹדֶסה. והוא פגש את מַניָה. כן, מניה הביאה את הנשק, וזה סיפור בפני עצמו, ומניה היתה עמהם יומים תמימים. היא עצמהּ חוזרת היום־מחר לפריס, לשוב לארץ־ישראל. בצהרייִם ליוָה הוגו את לאה אל בית־המשטרה, לקבל את צו־הגירוש מקיוב – את הדרכון תקבל העלמה הכבודה במשטרת אוֹרשה, עיר־המחוז של עיירת הולדתהּ ליאדי. משה ליוָה אותהּ אל הבית ברחוב ואסיליֶבסקי הגדול, חיכה בחוץ, למטה, עד שתשוב וצרורהּ בידהּ. אז אמר להּ: קחי אותי אִתך, ליזה, קחי אותי אל העיירה השקטה, אל הנחל שלכם, אל בית־המדרש הישן על הדרך המאובקת. “אתה רוצה אל הרבי הזקן?” צחקה לו, “אל הסבא של אשתך?” בחביון הכרכרה, בדרך אל תחנת־הרכבת, חיבק אותהּ.

“אסע ללונדון כאשר אַת תחזרי,” אמר ונתקע לו ההמשך בגרונו, כאשר ראה אותהּ פותחת את מגירת השולחן, מוציאה את הסכין, מניחה אותה על דף השולחן, שוהה לרגע על־פני הדפים הכתובים שבתוך המגירה – ושבה וסוגרת אותהּ. ידיעת הגרמנית של לאה לא הספיקה כדי לקרוא בכתב־ידו, אבל היא ניחשה בחָכמה טבעית. “כותב גרמנית?” והוגו חשב שהוא זוכר משהו מליל אמש – לגוף הן לא יכולות להיכָּנס אז הן נכנסות לנשמה – והתחזק לסיים את משפטו הקודם. “אולי אסע דרך פריס, אם ברטה לא תשוב עד אז…” לאה חזרה אל כסאהּ, מולו הסכין בידהּ. “אתה, בכל זאת…” בתחנת־הרכבת של קיוב, בתוך קבוּצה של חברי תנועה הולכים הלוך־ושוב בתוך קהל הנוסעים המצטופף, היתה גם מַניָה, מניה וילבוּש, אשה קטנה במשקפים, בשמלה רכוסה עד צואר, בלחיצת־יד עזה, והיא נסעה עמהּ אחר־כך. עד קוֹרוֹסטֶן ישבו צמודות, כשתי חברות מילדות, ורק כעבור ארבע שעות, בעיר־הצומת העשֵנה נפרדו דרכיהן, מניה מערבה, לאה צפונה.

“השכל אומר,” הסביר הוגו, “שאסור לנו להרשות לעצמנו קשרים שיש בהם, כמו שאומרים, אחריות… ובשביל זה – ברטה היא אידיאלית. אינהּ נותנת דבר – ואינה לוקחת דבר.”

“אפשר, אפוא,” היטיבה לאה להבין, “היא, כלומר, יכולה להגיד אותו דבר עליך. לא מקבל – כדי לא לתת.”

“ממך, ליזה – אני מפחד. כי אתך לא משחקים. אתך – זה עד הסוף.”

מניה הוציאה ממנה, בפרטי־פרטים, את סיפור ליל־המעצר שלהּ ואמרה: “אנחנו, הנשים, החברוֹת – חשבי על זה – עושות דרך כפולה מזו של הגברים – רק כדי להגיע אל קו־ההתחלה. לצאת מהבית? מלחמה שלמה. ואחר־כך, כשאנו כבר רצות יחד אתם, עם מלים יפות באויר – שוּתָפוּת, שוויון, – מתברר שיש לנו – החלשוֹת – משא כפול על הגב. אלי שלי הטוב – אני גאה להיות אשה!” כאשר נעצרה הרכבת לדקות אחדות בתחנת מַאלין שירבבה מניה ראשהּ בעד החלון ושיבחה את העיר שהוציאה מתוכהּ עלמת־חמד, את רחל לישנסקי. בת־גילהּ היא, כשלוש שנים בוגרת מלֵאָה, ורעננה וצוהלת כילדה. בקונגרס השביעי פגשה אותה בבאזל, ומיד חשה: נשמות אחיות. העיר קטנה, כמעט – כפר והבנות כבנים, בנות־כפר. נשמות בריאוֹת. פתאום, והן כבר שוב בתנועה, שאלה: “איך אַת מגינה על עצמך?” והסבירה מיד ללאה הנדהמת, כי גם בזה אין שוויון. יש להן, לחברות, הרבה יותר אויבים והרבה יותר סכנות אורבות להן, כל אחת משונה ורבת־פנים מן האחרת. “אקדח יש לך?” סבורה היתה כי כל אשה משלנו חייב להיות להּ אקדח קטן מוצנע, וכי שני כדורים חייבים לעמוד תמיד לרשותהּ לרגע המבחן העליון, האחרון. להרוג – וליטול את חייך. אשה שאינהּ מסוגלת לשים קץ לחייה – מוטב שתישאר תחת סינר אמהּ. עיניה בערו כאשר דיברה על כך, והדלֵיקה המטורפת, הממוקדת ההיא, והדברים הקודחים ההם שמורים מאז כגחלת לוחשת. זה מקור החיים הראשון והאחרון, זה בית־היוצר לרוחו של הלוחם והמהפכן – הנכונות, היכולת, אפילו התרגוּל, הלדעת־איך־ומתי – לגמור את החיים. “שאלתי את עצמי,” ניסתה לאה ללכת נגדהּ יחדיו, נגדהּ להיות להּ לעזר, “פעמים אחדות שאלתי את עצמי: איך אַת יודעת שהגיעה השעה, שזה המבחן האחרון? איך תדעי שאינך עושה טעות – והפעם ללא תקנה?”

“הו, תדעי, תדעי,” טפחה להּ הזקנה בת העשרים ושמונה לצעירה בת העשרים וחמש על ברכּהּ, “אשר זה יבוא – כמו הגבר הנכון – תדעי, תדעי, לא יהיה לך ספק…” ובחיוך, שגם להּ מותר סוף־סוף: “זה כמעט אותו דבר.”

“מפחד ממני?” שאלה לאה, הניחה את הסכין, כאלו בפחד מעֵין זה מדוּבּר, “שאקח יותר מדי? שאדרוש יותר מדי?”

“שתתני יותר מדי.” הוגו נטל את הסכין, וכמו מחפש צידוק לכך התחיל חותך את הסיגר, לשמוֹר לשעת־תפנוקים נוספת. “לא על השולחן,” נזפה בו לאה, והוא חדל – ודיבר, סיגר כבוי ביד אחת, סכין באחרת. “אותך, ליזצ’קה – אי־אפשר, אסור, לבזבז. אסור לשרוף אותך. לא אני, בכל־אופן. וינה זאת, הרקובה. אם היא תחנת־רכבת, אם היא סניף־דואר, חדר במלון – עוד אפשר איכשהו לסבול אותהּ. אבל לבנות כאן בית? לגדל כאן דור חדש, בתוך תל האשפה הזה המכוסה קצפת?”

היה ריח מיוחד לזכר מַנְיָה בלבּהּ, ריח ערפל, ריח דברים מתרחקים. ולאה אמרה להּ אז, כי אינהּ בטוחה כל־כך בעצמהּ, כי גם דברים פשוטים מזה אינהּ בטוחה שתדע. “תמיד, למשל, תמיד נדמה לי, שאפילו נניח מגיע הרגע – איך אדע מתי מגיע הרגע שמותר – שצריך – שמוכרחים – להרוג?”

“כאן, יקירתי,” העמידה בּהּ מניה מבט של אמונה גמורה – אמונה בהּ, בצעירה המאזינה לה – “כאן אין מקום להיסוסים. מוטב יריה אחת יותר מדי – מיריה אחת פחות מדי.” ואז התרככה ארשת פניה והציעה לספר להּ מה שרק היא ועוד שני אנשים בעולם יודעים. על לאה היא סומכת. “לפני שבוע הרגתי בן־אדם. באודֶסה. זה היה הדבר המצחיק ביותר” – והיה צחוק מחלחל בקולהּ, בעת שסיפרה סיפור ארבעת ארגזי הנשק – והחמישי המצחיק. הסיפור התחיל בזה שלהּ היה אקדח, ולא סתם אקדח, אלא אקדח קטן מיוחד, שקיבלה במתנה בלְיֶז‘, שבבלגיה, כאשר רכשה אצלם כמות נכבדה של אקדחים ותחמושת, כדי ארבעה ארגזים גדולים. לולא האקדח האישי הזה שלהּ, ומשתיק־הקול המיוחד הצמוד אליו – לא היה כל הסיפור הזה בא לעולם, והנשק לא היה מצוי היום בעשרות מחסני־סתר של ההגנה העצמית בכל רחבי דרום רוסיה – והיא, מַניה, כבר היתה מזמן מתנדנדת על עץ גבוהַּ. בוקר צח באודסה, וברחוב נאה, בשכונת עשירים, נכנסת עגלת־משא ואחריה שניה – והן מובילות ארגזי עץ גדולים וסבלים קופצים ומתירים את הקישורים ומעלים את הארגזים אל הקומה השניה, אל דירתם המרוּוחת של האדון והגברת שרירא, עשירים מפורסמים בכל דרום רוסיה. אבל לא הם, לא בעלי־הבית, פתחו לסבלים את הדלתות הכפולות של הדירה, אחת חיצונית ואחת פנימית, אל הטרקלין. שהרי הם יצאו עם ילדיהם לחופשה בקאוקאז, באחת מאחוזותיהם שלחוף הים השחור. ואם ישאל השואל איך מגיעים אל אדירי עולם כאלה, ישאל המשיב: ואיך מגיעים אל רוטשילד בפריס? פתחה להם המשרתת, שאין לא היה חייב לדעת כי רק לפני יומיִם ירדה מן האניה אשר ממנה ירדו גם ארבעת האגזים, ואיש לא היה חייב להבחין כי דומה היא דמיון מפליא לאותהּ אומנת גרמניה, אשר עברה לפני חודש את הגבול הגרמני־הרוסי בדרכהּ לאומְסק שבסיביר, שם תועסק אצל אשת הגנרל המקומי ועמהּ ארגז של שמלות וכלי־אשה, שדָפנותיו עבות במיוחד, ואף לא היה איש חייב לזכור, כי יהדוּת גַליציה שלחה לפני חדשיִם ארגז מלא ספרי־קודש לבתי־כנסת בעיירות אוקראינה – ובכלל, איש אינו חייב דבר, לבד מנאמנות לאל ולקיסר. קיבלה המשרתת את הארגזים, העניקה דמי־שתיה לסבלים, סגרה אחריהם את הדלת הכפולה החיצונית – והתחבקה עם פקידת המשרד להובלות, אשר שׂכרה את הסבלים וליוותה אותם עד הבית. בת־ציוֹן מירסקי, חברת סניף פועלי־ציון באודסה, פעילת ההגנה העצמית, לא השתהתה הרבה. היא יצאה מיד להזעיק את נציגי המקומות, שיתחילו להגיע איש בתורו עם תיקים ומזוָדות ושאר כלי־קיבול, ויתחילו לנקות את הדירה, להספיק עד לשובם של בעלי־הבית. שעה קלה לאחר שיצאה – חזרה, רועדת מפחד. כל הסביבה שורצת בלשים, העגלונים והסבלים היו משלנו – יש די מאלה באודסה היהודית – ועליהם אמנם לא הצליחה הבולשת להניח יד. הם פשוט נבלעו ונעלמו בסִמטאות העיר התחתית. אבל משהו בכל־זאת גוּנב כנראה לאָזני המשטרה, וכל רחובות השכונה נתמלאו פתאום כל מיני זרים לא־מכאן הבולשת ומרחרחים אחרי כל מיני זרים לא מכאן. מַניה הסכימה כי כדאי לדחות את הפעולה עד ליום המחרת, ומכל־מקום עד שיסתלקו סוכני־הבולשת. בת־ציון הלכה לדרכּהּ ומַניה השתעשעה לה במדידת אָפנה צרפתית חדשה. אחר־הצהרים צילצל פעמון הדלת. זה היה צעיר חיוֵר, שהיה יכול להיות יהודי, אבל לא מוכרח להיות יהודי, יכול להיות גם יוָני או ארמֶני. מכל־מקום, החולשה שלו, הניכרת, קולו המלוחש, רמזו לכיווּן של רחמנות. הוא שאל על אקימוֹב, סרגיי גברילוביץ’ אקימוב, סטודנט. האם אינו גר כאן? הוא צעד צעד קל לפנים, אך מַניה החזיקה בדלת ואמרה, כי לא ידוע לה שום סטודנט, בַשֵם הזה או בשם אחר. והאיש נפל מתעלף לרגליה, ראשו פנימה מן הסף. הדבר הבטוח ביותר היה להכניסו ולהגיף אחריו את הדלת. הדלתיִם אל הטרקלין היו סגורות, זהירות זוֹ היתה למניה טבע שני. היא הושיבה אותו על כסא בחדר־הכניסה, השקתה אותו מים והוא התעודד והתנצל. אחר־כך שב והתנצל, וניסה לקום ולצעוד אל עבר דלת הטרקלין. אך מַניה ברוב טוּבהּ הושיבה אותו, והוא התנצל שוב והסביר, כי זה כמה ימים לא בא דבר אל פיו. הוא ברדיפה הוא נתון, בחיפוש – וסיפור מבולבל ומפותל השתפך מפיו, ופעם בפעם משתלחות עיניו לצדדים והוא מנסה לרמוז כי אם לא יבוא קמצוץ אוכל או נטף תה אל פיו – ימוּת כאן על המקום. מניה הכניסה אותו אל המטבח, ועיניו הוסיפו להשתלח לצדדים, בעוד המשרתת מתעסקת בין הכוסות והצלחות. סיפור נוגע ללב היה לו. אקימוב זה שהוא מחפש אחריו נבל בן בנו של נבל הוא – היא בוַדאי מכירה את הסטודנטים הללו, המהפכנים, המתיַהרים, השולחים ידם במשרתות ובגבירותיהן גם יחד. סבור היה, כי ידיד הוא לו – אבל יום אחד חטף לו את אשתו ונעלם אִתּהּ, ואמרו לו כי כאן, בבית הזה, בדירה הזאת, מחבוא של מהפכנים יש כאן, לא כן? הרי היא, כמשרתת הבית, ודאי יודעת – ובעלת־הבית היכן? אולי גם אותהּ חטף אקימוב? אין היא מפחדת להיות לבדהּ בדירה? – וכלום יש כאן עוד מישהו בדירה? וכלום אפשר לראות את יתר חדרי הדירה היפה הזאת? והנה, אם נשאלת השאלה כיצד יודעים ואיך חשים, כי בא הרגע – הרי עד אותו רגע עוד לא בא הרגע, אבל ברגע שנצטמצמו עיניו הערמומיות של האיש המסכן ובקול לחישה שאל, אם לא שמעה במקרה המשרתת החביבה כי הובאו בזמן האחרון אל הבית הזה או אל דירה אחרת בימים האחרונים או אולי אל בית אחר בסביבה אתמול או היום – כמה ארגזי נשק? – באותו הרגע הגיע הרגע, והיה ברור, כי אחרי תשובה שלילית סתם, ואף התקיפה ביותר, תבוא הדרישה להציץ בכל־זאת ביתר חדרי הבית – ואחרי זה יחזיק בּהּ הבלש המתחפש הזה, ואולי המלשין־בהתנדבות הזה, סרוסור־התליינים החמדני הזה – וסוף להּ ולנשק ולבעלי־הדירה. והיא היתה מוכנה, זה העיקר. בלא שום שהִיוֹת: יד בכיס השמלה העמוק, שמתחת לסינר, הכיס העשוי לכך – והאקדח בחוץ והאיש לא ידע מה הכּה בו, רק עיניו המזוגגות שואלות עוד שאלה אחת שנותרה לו. אפשר שבאמת לא אכל ימים אחדים. כאן התחיל הצחוק מבעבע, כי לא היה כבד לסחוב אותו ולהטמינו באחד הארונות הגדולים שבדירה. מניה שטפה היטב את כל עקבות הדם, החזירה את כלי־המטבח למקומם, מחקה כל סימן וזכר למאורע הקטן שהתחולל כאן – והכינה במוחהּ את התכנית הדרושה לסילוק הגוִיה. בת־ציון הגיעה בשעות הערב ובשׂורה טובה בפיה: נעלמו משמרות המשטרה, הדרך פנויה, אפשר להתחיל בחלוקת הנשק. מַניה הראתה להּ את הגופה בארון והציעה, כי קודם־כּוֹל ייפָּטרו מן האורח הלא־קרוּא. בת־ציון לא התרגשה במיוחד ומיהרה להזעיק נגר חבר תנועה, בחור עגלגל, עליז ונאמן, שפרק את הארגז הגדול, הריק את תָכנו אל הרצפה, ברר מן המפולת את הקרשים הנקיים, שאין עליהם אף סימן־זיהוי, אות או כתובת – וניגֵר עד מהרה ארגז חדש. בעוד הוא מתקין לבר־מינן מצע נוח ועבה להיות מקופל בו בתוך הארגז, ואף טורח עם בת־ציון לגרור את הגופה למקומהּ בכל הכבוד – טבלה מַניה סמרטוט כָּרוך על כפיס עץ בדיוֹתת הדיו של בעל־הבית וייצרה על־פני הארגז כתובת נאה לתפארת, כבָתה של אשת הגנרל באוֹמְסק, סיביר – אשה שלא היתה לגנרל שלא נברא בכתובת שלא היתה ולא נבראה. הסבלים אשר הביאו את הארגזים לקחו למחרת את שאריותיהם ושרפו אותם, ואת האחד לקחו אל תחנת־הרכבת ושלחו אותו במחיר ובחותם – אל המען הרשום עליו. כאן כבר לא נבלם הצחוק, והוא נמשך עד כי דבק גם בלאה, והן יושבות יחדיו ברכבת הדוהרת לעבר קוֹרוֹסטן ומַניה מתארת להּ מעשה משונה בארגז המגיע לאוֹמסק ואיש אינו מכיר ואיש אינו יודע, והוא משתלח בחזרה לאודסה, ומאודסה משלחים אותו בחזרה לאוֹמסק, ככתוב, ועובר מקרון לקרון, ומיד ליד, ומעט־מעט מצחין להם לשלטונות את מחסניהם ורציפיהם ורכבותיהם – עד שיום אחד מצווה איזה מנהל־תחנה רגזן לפתוח – “ולא חיפשת,” שאלה לאה, משנרגע קצת הצחוק, “בכיסיו, בבגדיו – איזה סימן או זיהוי?” מניה לא נלהבת לשאלה הזאת. “מה עולה בדעתך? – שום דבר. אף לא רמז. זהיר מאוד היה הנבל.” לאה לא יכלה לשוב ולצחוק. או נבל זהיר – או שוטה מסכן, מין משוגע נידח, שניטפל וקווה להרוִיח משהו. היא לא אמרה זאת למַניה. הן נפרדו בחיבוק עז. “אחותי אַת,” אמרה מַניה, “להתראות בארץ־ישראל.”

כמה שקרים יכול אדם להכניס במשפט אחד, חשב הוגו. מגדף את העיר הזאת, אבל באמת כמה אוֹהב אותהּ. הנה הקולות האפיניים של שעת־צהרים מתקרבת, הנה פרסות הסוסים הכבדים, בקרון הבירה המיטלטל וקרב אל המסבאה שלמטה, ממול. וחילופי הקריאות היומיים בין המוזג והעגלון המגלגל – נה – את חביתו הראשונה. ובאותו משפט דברי הערצה כאלה ללאה – אבל הוא אינו אוהב אותהּ. מדוע? לך תשאל את זרטוסטרא, כי כה אמר. ולאה, נפש התמה הזאת, לא מנחשת, עדיין ומשתדלת להבין אותו, דווקא באותו רגע, כמו יש בכל־זאת קשר־נפשות: “פעם כתבת לי כי מוטב להיות גשר מאשר לחשוב על העתיד.”

“כן, ניטשה,” השיב הוגו, לבו נכמר בו והוא מבקש הצלה בהגהת־דיוּק, תכסיס מאוּס: “הגדלוּת, הגדלוּת שבאדם – לא סתם מוטב. מה זה מוטב? מוטב למי? הגדלוּת היא בוִיתור על התכלית. בויתור על ההישג.”

“מוכרחים למוּת בדרך?”

“אַת יודעת מה מפריע לך, לאה?” נכנס הוגו, כמחליק ותיק, אל נעלי הפיקח המתחכם. שום תמימות לא תדביק אותו עכשיו. “מה שמפריע לך הוא, שאַת עדיין מדברת בשפה הישנה מן הבית.” ברטה, בענין זה – חשב, לא אמר – היא דווקא משוחררת לחלוטין. “במהפכה לא מתים, ליזצ’קה – פשוט חיים אחרת.”

לאה רצתה באמת לברר מה מפריע לה ומה זאת לחיות אחרת, והרי כל חֶטאהּ שהיא אוהבת אותו, אף־על־פי שאינו חש אותהּ, לא, אין הוא חש אותהּ לגמרי. ומה, אפוא, מפריע, מה מפריע? הוגו בלי לחוש אותהּ, המשיך בשלו: “בואי ואספר לך איך זה קרה לי בפעם הראשונה,” אבל לאה רצתה לברר מה מפריע לה. “ספר לי איך קרה שהתחתנת עם ברטה.” מעולם לא אמרה דבר גלוי כל־כך, אולי עוד סימן לבטחון הבא בעקבות האושר, ועכשיו, אם יחדל להתחמק אולי סוף־סוף ידברו כשני אנשים מבוגרים. “זה חשוב לך?” היה הוגו משועשע למדי ולא־מופתע למדי, “הסטודנט שלהּ עזב אותהּ. הביא אותהּ לברלין ועזב אותהּ. נשארה בעיר בלי פרוּטה. היא הרי מהעיירה שלך – אַת הרי מכירה אותהּ, לא?”

“כן, טיפוס,” אמרה לאה, “ובכן”? תשובתו לא נשלמה, ולאה חשבה שאת ברטה לא היה לו קשה לחוש, משום שפשוט נעצה בו את שיניה. לפנים, בבית, נדמָה להּ שיש רק חיה אחת כזאת בעולם, מיוחסת, טורפת. בינתים חלפו ימים, והיא ראתה את אחיותיה, את בנות־דמותה – השחורות, הנמרצות, חדות־הקלסתר, המדרבנות את העולם בעוּקצי מגפיהן.

“ונוסף לכּוֹל עמדו לגרש אותהּ,” השיב הוגו, “ולי כבר היו ניירות של סטודנט מן המניָן, אז מתוך רחמים ובדידות. אַת הרי זוכרת את המשפט הזה תמיד: הלב צובט…”

“מתכווץ,” תיקנה לאה.

היו באמת רחמים, וקל היה לאסוף אותהּ, אבל כאשר שמע כי היא נכדתו של הצדיק מליאדי התחילה מלפפת אותו אש. הוא הציע את אבהותו. עד מהרה למד כמה תובענית ויקרה היא, אבל היא נתנה לו את רגעי ההתרגשות החריפים ביותר. כל פעם שנדרש לו לחדד לעצמו את הרגע, לבוא לידי רגשת־התפרקות עליונה – היה מעלה בדמיונו את הצדיק המזועזע. היה לו אוסף כזה של משחקי נבזויות, בינו לבין עצמו. ברטה היתה שוטחת את כל הנבזויות שלהּ בגלוי. תמיד דאגה להחזיק את לאה ברקע נמוך ואפור. משיחותיו של בעלהּ עם מירקין (שהיתה עמו באֵיבה הדדית) הבינה שמכבדים את העלמה ברמן מריגה, ואחר־כך בהוֹמל, קיוב, ז’יטוֹמיר, ואז דאגה לטפטף כבדרך־אגב. הו, הגָלמית ההיא, באמת יפה איך שהיא התפתחה, הרי כל העיירה היתה צוחקת על התמימות שלהּ. וחוזרת היתה על המעשה שכבר נכנס לאוצר בדיחות ליאדי, המעשה בלייצ’ה שרה’ס יוסף’ס, שעמדה והסיקה את התנור של בית־המרחץ, כאשר באחד מחגיהם לא באו המסיקים הגויים לעבודה, ובימי חג־המולד כנראה היה הדבר, מפאת זכר־החורף והשלג שבסיפור, והיא עמדה והמשיכה הגלמית ההיא והסיקה והכניסה את פסולת־הפשתן מבית־המלאכה של זקנה יוסף מינץ אל פי התנור – ולא נתנה דעתהּ לחשיכה ולא ראתה ולא ידעה, כי כל המתרחצים והמתרחצות כבר הלכו הביתה – וכיוָן שלא היה מי שיאמר להּ להפסיק לא הפסיקה, עד שיצאו אמהּ ואביה לחפשׂהּ בצעקות ובבכיות וראו את עשן בית־המרחץ עולה לשמים.

“ובכן, בואי ואספר לך,” חטף הוגו את רשות־הדיבור, לפני שתגיב לאה. הוא קם מאצל השולחן, נטל עמו את הסכין ואת הבדל הסיגר, הניחם שם באיזה מקום – ותוך כדי דיבור חזר אל לאה מאחוריה, כמעט נצמד אל כסאהּ, “בן שמונה־עשרה כבר עשיתי את הנסיעה הראשונה, הייתי אז אס־ארניק, אַת יודעת, משונה, כשאני חושב על כך – הזוגות אז, כולם היו מעורבים. ליהודיה – גוי. ליהודי – גויה. הן אהבו אותי, הגברות המהפכניות, את השפם הרך השחור שלי, שרק התחיל לצמוח. העברנו חלקים של בית־דפוס, מקֶניגסבֶּרג, דרך הגבול של פּרוּסיה המזרחית לסמוֹלֶנסק. זה היה הקטע שלנו. קאטיה, אמרה לי לקרוא להּ. זה כל מה שהיה מוּתּר לי לדעת. את היתר רק לנחש – הכסף, הבגדים, הרוסית שלהּ. בסמוֹלנסק הלכנו לישון אצל קרוּגליאקוֹבה. הן התלחשו והמארחת התנצלה שיש להּ רק שתי מיטות. קרוּגליאקוֹבה – זאת שֶתָלוּ אותהּ אחרי רצח המושל של רוסיה הלבנה, היו להּ רק שתי מיטות – אמרה שהיא חולה ואני שכבתי עם קאטיה במיטה אחת. והייתי תמים, ליזצ’קה…”

ידיו היו על כתפיה, אצבעותיהן לפנים, בגלישה אִטית, כְּרוצה לומר: תמים – כמוך, והמשיך: “נגעתי בהּ במקרה והרגשתי שהכּוֹל אצלהּ פתוח, הכּוֹל למעלה – ואז היא נגעה בי. לא במקרה. ישר שם. וזהו. העיקר, למחרת – לא אמרה מלה, לא רמזה, אני – חשבתי שאני מתפוצץ. אבל היא, כאילו שום דבר לא היה… כאילו נפטרה מאיזה מטרד – משהו היה, נשטף, נשכח…”

לאה התמכרה לידיו, נשטפת, נשכחת, ואז נשמעו שתי נקישות עדינות על הדלת.

ד    🔗

“זלמנקה!” – לאה שמעה מן המטבח את קריאת־השמחה של הוגו עם פתיחת הדלת, ומסתבר שמעשה־הזהירוּת החפוז שלהּ היה מיותר. התמים הזה, אהר“ס, הנפש החסידית הטהורה הזאת – כאן לא יהיו שאלות וחקירות. הוא לא יתמהּ אפילו בינו לבין עצמו. היא יצאה אליו להוסיף את שמחתהּ על מה שידעה שמוכרח להיות עוד מעט, איזה סיפור או איזה חידוד־לשון שלפני או אחרי כוסית משקה – אבל טעתה. האיש הצנום, הארוך, עמד בפנים מסוגפות באמצע הדרך בין הבחוץ והבתוך והיה כולו עָגמת־נפש. באתי להיפָּרד,” אמר והציץ בלאה, וראתה מיד בפשיקת שפתיו הקפואה, שלא כהרגלו, כי טעתה גם לגבי תמימותו. אהר"ס שיער כאן אשה אחרת, אף היא בת ליאדי, בת־עיירתו, אבל אחרת. ומיד קפצה עליו שמחה, שהעולם לא יֵדע עליה, כי יגנוז אותהּ באוצר שמחות־העלבון שלו, רק לו כאלה: כמו כל הדברים היפים, הטובים, שנקרו לו בחייו עד כה – נפלה גם לאה בידי טוב ממנו. אבל הוא לא יקנא, לעולם. הוא לא יניח אף לטיפה אחת של מרירות שתיסָפג בדמעותיו. אך ורק מתיקוּת תהיה בהן לעולם, ממש כברגע זה, שעיניו מתחילות לנצנץ. “להיפָּרד?” צעק הוגו, מכניסו, מושיבו. לאה קינחה ידיה בעוז, להכין ללחיצת־היד, אך האיש הגבוהַּ שחה עליה ונשקהּ על מצחהּ. חילופי־הדברים היו ביידיש, ובטעם המיוחד הזה, כאילו לא מן המציאות וכאילו אינו ניתן להיכָּחד, בה־בעת היה גם המענה: “אני הולך לארץ־ישראל.”

ומכיוָן שהפעם ברור היה שאין זו מהתלה, היו שלָשתם זקוקים עוד לסיבוב של כוסות תה, כדי להירָגע ולשמוע את הדברים כסדר. כל הנחלים הולכים אל הים! ואם לא יוליך הוא, זלמנקה, סופר של שניִם־שלושה סיפורים בעברית וכחצי תריסר פרקים לא־גמורים ביידיש של משהו שאינו סיפור ואינו אגדה, אינו קצר ואינו ארוך, אינו שלם ואינו מקוטע, אינו מציאות ואינו חלום, אם לא יוליך את הנחל שלו עכשיו אל הים שלו – לא יֵלך עוד לעולם, כי יבש המעיין כאן בארצות הגוֹלה וכמה אפשר עוד לנדוד ולקבץ על יד, ולכשייבש גם הנחל – איך יגיע אל הים ואיך יחצה אל הארץ המובטחת? הפעם לא ייגָמר המסע בטריאֶסט, לא. ומנַיִן שלא? – מן הכרטיס שבכיסו. והוא חוץ ומוציא בעסק גדול מן הכיס הפנימי של מקטָרנוֹ מעטפה גדולה חוּמה ומתוכהּ הוא שולף כרטיס־אניה כתוב וחתום מכל צד. הוא קיבץ פרוטה לפרוטה והפעם עשה בתחבולות והערים על השטן. הקדים וקנה את כרטיס־הנסיעה מטריאֶסט ליפו – לפני שקנה את כרטיס־הנסיעה מוִינה לטריאֶסט. אבל כרטיס־הרכבת זול יותר ופשוט יותר, אין שאלה של תאריך, קמים ונוסעים ברגע שמשיגים חמשה־עשרה גולדן עלובִים.

“עשרה יש לי,” חשבה לאה, “ואת החמשה נצטרך להוציא מהוגו.” אהר"ס היה בוגר ממנה בארבע־חמש שנים, זכר אותהּ כילדה קטנה בצמות־זהב, בליאדי, ואחר־כך בקפיצה, מעבר לשָנים, בהוֹמל של ימי הפוגרומים. מאוֹתם ימים התגלגל בתנועה הסיפור, שכאשר שיבחו באזניו את לאה ונקטו ביידיש לשון־שבח מקובלת: פנינה! העמיד פנים רציניות ואמר: “נוּ, רחוק מפנינים” – ועל תמיהת חסידיה השִיב במקרא מפורש: “אשת־חיל!”

“ומה למשל יעשה יהודי בפלסטינה?” הפך הוגו את הכרטיס בידו פעם ושתיִם, “נוסעים אמנם לארץ־ישראל – אבל לחיות חיים בפלסטינה, אתה יודע?”

“יחיה, כמו שכולם חיים,” אמרה לאה. לא היה כאן שום מקום לספק: היה להּ הרבה יותר נוח במחיצתו של זלמנקה. זה מה שחסר להּ כל־כך אצל המתנגד הזה, הלַאטבִי, אצל הוגו. קצת בגילופין מול מצוקות־החיים, קצת ריחוף מעל למעקשי הדרך. “שמע,” נטל אהר"ס את כרטיס־האניה ותחבוֹ בחזרה אל מעטפתו בתנועה אִטית וזהירה, “שמעתי דבר נורא. ממתנגד שלנו. לתת ליהודים ארץ, הוא אומר, זה כמו להטיל דגים אל היבשה. היהודי, הוא אומר, מקום חיותו בגולה, בנדודים – שם הוא כמו דג במים.”

אָפייני היה לו, במין פיקחות יהודית, למדנית־עממית, להטיל קושיה באויר, להציג את היפוך מגמתו, כדי שיבוא חברוֹ ויעשה לוֹ את מלאכתוֹ ויפרש את האמת הדרושה לוֹ פירוש מלא ושלם. אלא שהפעם לא נענה לו הוגו. חיבתו אל הבטלן הזה היתה מהולה בדאגה. “אתה מאמין, שבאמת זו השעה, דווקא עכשיו – בלי שום בסיס, בלי שום, אמת, פרוטה בכיס?”

“והרי ברנר שם,” אמר אהר"ס, “כבר למעלה משנה – ואם הוא, השלימזל, לא מת מרעב…”

“הוא כתב לך שתבוא?” ביקשה לאה לעזור.

“הוא דווקא כתב לי לא לבוא!”

טוב שעוד אפשר לצחוק, חשבה לאה, למראה שני הגברים הצוחקים זה אל זרועות זה. היא לא הכירה אותו כאשר נפגשו בהוֹמל, כבר היה אז בלא כיפה, מגולח, מצחו גבוהּ ופניו חרושי קמטים, כחושים, ואיש מבוהל היה, מיואש, רשקס חצה את הרחוב, מן הבירז’ה שלו הבּוּנדאית, אל הצד שלהּ, הס“סי, והוליך עמו את האברך הנכלם והציגוֹ ואמר: “החבר הזה מספר שהוא מכיר אותך מילדותך, וגם הוא חב”דניק הוא אומר.” וזלמנקה נתן בהּ אז את עיניו השחורות העצובות ואמר: “נו, לייצ’ה – משחקים בבירז’ה?” על מבט התמיהה שלהּ - בינתים הִטו סביב אוזן לענין שמוכרח להיות חשוב, אם גרם לו למנהיג ה“בּוּנד” המקומי לחצות את הרחוב ולגשת אל מנהיגת הס"ס המקומית. “אינך מכירה אותו?” צהל רשקס, “הוא היה פועל אצל סבא שלך, הגביר של ליאדי!”

“היֹה היו שלושה יאפוֹנים,” התחיל אהר"ס לפזם, “יאק, יאק־צידראק, יאק־צידראק־צידראק צידרוֹני. היֹה היו…” – “…שלוש יאפוֹניוֹת,” הצטרפה והמשיכה לאה, “ציפּה, ציפּה־דריפּה, ציפה־דריפה־דרימפּאמפּוֹני. זלמנקה!” הוא היה המורה הראשון שלהּ לרוסית, וכך, בפזמונים, בשירי־עם, במהתלות גסות, נתן את שיעוריו, הוא אז עוד לא בן עשר, היא עוד לא בת שש. לא הועיל לה שניסתה לטעון כי מעולם לא היה פועל אצל סבא שלהּ, בדוּתה משונה שהמציא רשקס, תעלול שחציו בדיחה וחציו זדון להכפשת שמהּ – הרי לפני שהיה זלמנקה לבר־מצוה כבר עזב את העיירה, עם משפחתו – ומאז לא ראתה אותו.

היתה תקופה טובה, היה קיץ יפה בהוֹמל, ועל הנהר הקטן, על הסוז', שטו עלמים ועלמות בסירות. אבל אהר“ס סירב להתעודד, סירב לצאת מדכאונו. היא חשדה בו, כי מין גנדרנות היא זו אצלו. העברית שלהּ לא היתה מספקת בשביל לקרוא את סיפוריו הראשונים, והוא דעתו עוד היתה מתנדנדת אם להתמיד בלשון־הקודש או לשפוך הגיגיו ביידיש “ולהגיע אל המוני בית ישראל, אל מעמד העובדים, אל אלה שבאמת ידעו להעריך את יצירותיך,” היה לוחץ עליו רשקס, שניסה לרכוש אותו בשביל תנועתו. הכּוֹל עדיין היה בכל־זאת, ברוח טובה. בהוֹמל התחרו התנועות היהודיות זו בזו, משכו כל אחת לעֶברהּ, אבל לידי מריבות או קטטות לא הגיעו. לשונות רעות היו מצליפות ברשקס ומלחשות כי הבּוּנד עם החבֵרה ברמן חשוב לו כנראה לו פחוֹת מן הבּוּנד עם הפועל היהודי. לאה אהבה את הומל, הומל שלהּ – עיר של פשטן ועץ, עיר שריח הכפרים והאדמה מפעפע ובא אל תוכהּ כל בוקר. איסור על ישיבת יהודים לא היה כאן והעיר היתה עיר יהודית בלא חכמות, אפשר היה להיות כאן חב”דניק וסוציאליסט בעת־ובעונה־אחת. ההגנה העצמית היתה חזקה כאן, ממש עד כדי חוצפה, ואמנם משכה אליה את שנאתם ואת נקמתם של השלטונות. שלוש שנים קודם־לכן, בקיץ שאחרי פוגרום קישיניוב, העזו יהודי הומל להתגונן מול פוגרום – ועל כך הועמדו עשרות צעירים יהודים למשפט. והנה עתה שוב הגנה עצמית חזקה, משותפת לכל הארגונים היהודיים, ציונים ובּוּנדיסטים בכפיפה אחת. ומהלכים בראש חוצות, אין מתבושש. ועורכים אסיפות, ונשפי־קריאה, כגון זה שהכין רשקס לאהר“ס בביתו של צירוּלניקוֹב, תומך ה”בּוּנד" העשיר, ולאה בַמוּזמנים. אל בין הקרואים, עוד כוסות התה לא גמועות כולן, עוד אהר“ס מפשפש בין ניירותיו, חוכך בגרונו – התפרץ איש ומברק בידו. רשקס קיבלוֹ וקראוֹ וקם. “כל חברי ההגנה העצמית. לראצִ’יצָה!” מעברו המערבי של הדניֶפר, מרחק שעתים-שלוש נסיעה ברכבת, שכנה העיירה – משם בא המברק: “החישו עזרה. מכים ביהודים” – ולשם מיהרו כמנין בחורים. רק שלושה חזרו למחרת, פצועים, רשקס ביניהם. המברק היה מזוּיף, הוא נשלח בידי אנשי “המאה השחורה”, והללו שמו מארב במבואי העיר. בין תחנת־הרכבת לעיירה עצמהּ נמשכה דרך צרה, מוקפת גדרות וגנים ובית איכר פה־ושם. בחורי הומל הלכו ברגל, פנסים בידיהם – ואש רובים ואקדחים קידמה אותם מתוך החשיכה. פנסים התנפצו ואש אחזה בשיחי הגדות, בבגדי הפצועים. הגויים עטו עליהם בגרזנים ובאלות וטבחו אותם לאור הלהבות. דווקא ההולכים בראש פצועי כדורים, הצליחו להימלט. הסיפור למחרה היה: היהודים ניסו לשרוף את משכנות האיכרים במבואי ראצ’יצה, ורק הודות לגבורתם של מגיניה ניצלה העיר משריפה גדול. בראצ’יצה היתה חינגה. בהומל – מאסרים. נמצאו כלי־נשק על גופם של הנרצחים. גם רשקס ישב זמן־מה. פצוע אחר, נקטעו שתי רגליו. “הומיה,” אמר אהר”ס, “זה שם העיר בכתבי אבותינו וכך יאה להּ, בוכיהּ.” עם רשקס, לאחר שיצא בהשתדלות עורכי־דין מקיוב ולאחר שניסו השלטונות לחפות על חלקם בתועבה, עם רשקס ניסה להתנחם בחידוד על “ברכת הגוֹמל” שכל אנשים העיר חייבים בּה. “איך הם ידעו למצוא אותי? איך הם ידעו לאן לשלוח לי מברק?” לא חדל רשקס לשאול. מחבריו פחד, משום שביניהם יש כנראה אחד פּרוֹבוֹקטוֹר, ב“בּוּנד” עצמו או באחת התנועות הסוציאליסטיות של הגויים, שה“בּוּנד” היה קשור עמן. מישהו סייע להם, מישהו ידע כי הם זוממים טבח, ועזר להם להפיל את ההגנה העצמית היהודית במלכודת. ואולי יש כאן איזה קו, יש כאן איזו כוונה, להרחיק את ה“בּוּנד” מיתר הארגונים היהודיים, לנתק בין היסוד המעמדי לבין היסוד הלאומי, כתאוָתם מאז ומתמיד, כי הגויים – מה להם דאגת לאום? לשמש שתזרח מחר הם דואגים? לדגים שיהיו בנהר הם דואגים? לשלג שיִמס וידשיא את שדות־הדגן – הם דואגים? רשקס נמשך אל לאה וביקש מענה לשאלותיו, והמענה בא לפני ראש־השנה, בהתקרב הסתיו, כשנמלאו חנויות היהודים סחורה לקראת החג. ברחוב היהודים היו חנויות היהודים והשנה היתה טובה והאויר היה נאה – והחנויות התפקעו מרוב טוב. ארגזי תה ושקי סוכר וקמח הובלו אל הרחוב ונפרקו בפרהסיה גדולה, וחביות מליחים עמדו אצל הדלתות בחוץ – ובחנויות ההדורות יותר הוצגו פרווֹת לראוָה ושמלות בגזרה חדשה מעיר־הבירה או מוַארשה, או אפילו מפריס, ונעליִם ומגפיִם התנוצצו בחנות אחרת – וכסף היה יוצא ובא, נכנס וזורם, ויותר מכּוֹל: נאסף ומצטבר בקופות היהודים. אֶכפרוֹפריַאציָה, פשטה הלחישה, כעצה רעה, כרעיון מביש – וכאש מלחכת: להפקיע את זהבם של הבורגנים היהודים. משהו גוּנב, אף כי נחסם בעוד מועד, גם אל חוגי ה ה“בּוּנד” ומהם אל ההגנה העצמית, עם ויכוח, כמעט עם ויכוח – אבל בסופו של דבר ללא ויכוח: לא ניתן לערוך פוגרום ביהודים במסוֶה של פעולה מעמדית־מהפכנית!

לעת־עתה יכלו רק לדבר. אך היתה איזו ריגשת ערב־חג בדיבורם. ההתיעצויות עברו מלילה ליום, מחדר סגור לטיול רחוב בצומת הבירז’וֹת המהפכניות. שם, בחוץ, היו נערכות התכניות הצבָאיות. יַשקָה פוֹליאקוֹב – “קוֹרוֹפאטקין” היה כינויו במפלגה – עסק בלילות בהכנת פצצות וביום היה מהלך ברחובות העיר. עם לאה ורשקס היה מהלך, היא באמצע במעילהּ הטוב ולפני צדדיה שני מחזירה. והם סוקרים ובודקים היכן עלולה להיות נקודת־תורפה והיכן עשויה להיות נקודת מגן טובה. יַשקה היה אמיץ ומחוצף, יהודי גיבור, זריז ושרירי, ממש היפוכו של רשקס, שכל כוחו היה בלהבת נפשו. סיפרו עליו, כי פעם אחת, כשהיה מוליך בסל של מזון מטען פצצות לסניף התנועה בצרקאסי שבפלך קיוב שמע רחישה לא נעימה מתחתית הסל, נכנס לגן העיר, ישב על ספסל, זימן עצמו לארוחה נאה עם ענבים, אבטיח, חצי כיכר לחם לבן, ותוך כדי כך ברר ובדק בכל אחת מן הפצצות אם היא מונחת כהלכה ואם לא חלה בהּ איזו תקלה, ואמנם מצא, כי באחת מהן התחילו הכימיקלים מתפשטים ונוגעים זה בזה – מיד הרחיק אותהּ מעל אחיותיה, פירק את הצריך פירוק, החזיר את השוֶה החזרה – וזה בגן העיר, לעיני שוטרים סובבים, בימי בתי־הדין הצבאיים שאחרי פיזור הדוּמה הראשונה, ימי תליות מהירות בבתי־דין של שדה. עכשיו המליץ קורופאטקין, בקור־רוחו, לחכות עד הרגע האחרון ולא להתחיל מיד בהצבת משמרות נושאי־נשק בפינות שונות של האזור היהודי. רשקס פחד ודאג, המריץ והמליץ להקדים בהיערכות ככל האפשר. אזור הסכנה לא היה גדול במיוחד. רחוב החנויות היהודיות נמשך מן הגשר אשר הולך את ה“רוּבּ”, שכונת־השפל היהודית, ועלה אל מרכז העיר. שם קטע אותו רחוב קצר שבו היתה תחנת מכבי־האש ומאחוריה, גב אל גב, בית־המשטרה ובית־ספר לפרחי־כמוּרה, מעין בית־יתומים. כל מה שדרוש כדי שהומל תחזור על סיפורן של ערי־פוגרום אחרות הוא להוציא תהלוכה דתית כלשהי אל הרחוב הצפוף. מישהו ידחף, מישהו יטיל אבן, מישהו יצוַח, מישהו ישמוט את האיקונה הנישאת בידו – ואז יתחילו לרוץ לכל עבר, ודי שאחד יצעק "הכו בז’ידים – הצילו את רוסיה, "ולא יהיה עוד מעצור להשתוללות.

יהודים שהשכימו לתפילה סיפרו שראו גדוד צבא נכנס לעיר והרוחות נרגעו. רשקס הסכים לקבל את דעתו של קורופאטקין – האנשים עם נשקם ירוכזו מחוץ לרחוב היהודים, כדי שלא לעורר את החשד הקל־שבקלים, כדי שלא לתת תואנה קלה־שבקלות לכל צורה של פּרוֹבוֹקציה. “לא לקרב גפרור לחבית אבק־השריפה,” היה נוסח שנחשב תמציתי וקולע. “לא לקרוא את הדוב מן היער” אמרו אלה המעדיפים נוסח עממי. יומיִם לפני ראש־השנה הצליח רשקס לשדל את אהר“ס שיסע לחג אל בית אביו, ולא הצליח לשדל את לאה שתעשה כך גם היא. בתחנת־הרכבת, משנותרו לבדם, נתנה לאה את זרועהּ בזרועו של רשקס. האיש היה זקוק לעידוד באורח דחוף, מעולם לא היה נבוך כל־כך. אבל לאה היתה תלמידה טובה. ללא רחמים דרשה את האמת. מה קרה? חיוֵר, עיניו בנעליו, היה כמהסס לברור אל האמת שיגיד. “שמעתָ משהו?” הוסיפה לאה זירוז. כן, הוא שמע. כל פעילי ה”לחם וחירות" של הוֹמל, ס"רניקים קיצוניים, ביניהם גם שניִם־שלושה יהודים, יצאו הבוקר לכפרים, כמעט לכל הכפרים שבסביבה. מסע הסברה מרוכז הם קוראים לזה, הקציר נגמר, העבודה בשדות תמה – לא יהיה הלילה כפר אחד בין הסוז' לדניֶפר בלי נאום מהפכני…. ופתאום, במין התעוררת ממזרית: “בואי ונברח, לאה – בואי נקום ונברח ביחד!”

במרכז העיר כבר היה הצבא מוצב בעמדותיו, ונראָה שהשלטונות החליטו לא להשאיר אף סדק צר בחומת־המגן שהקיפו על האזור היהודי. שרשרות שוטרים ואנשי־צבא, אלה במגלבים ואלה ברובים מכודנים, אלה ופניהם אל עבר הרחוב ואלה ופניהם החוצה, חסמו כל אפשרות של כניסה אל הרחוב – או יציאה ממנו. טוב ליהודים – או רע ליהודים? אין לדעת ממה יש להיבּהל יותר. אם להגן עליך בא הצבא, ובכוח כזה – משמע ששחיטה גדולה מכינים לנו, כלומר: עד כדי כך, שאפילו הצבא והמשטרה חוששים? ואם לא להגן עליך – מי יגן? לעת־עתה הלכו צעקות וקריאות משני עברי שורת החיילים. חנוָני שהגיע עם עגלת סחורה וביקש להיכנס לרחוב ולא נתנו לו, עמד על־גבי העגלה וצעק שיקראו לציפה־לאה או לאחד הילדים. כנגדו, מעבר לרובים המכוּדנים, עמדה יהודיה נושאת סלים, אחריה נער־סבל שהתיַשב ונשען על הסל שעל גבו, וקראה וביקשה גם היא, אלא שדמעותיה חנקו את גרונהּ ולא היה אפשר להבין מה היא מבקשת. קורופאטקין עדיין ניסה להרגיע, אבל תחילה צריך היה להרגיע את רשקס, והשנַיִם עמדו והתוַכחוּ. על מה ולמה סוגרים עליהם פתאום? וכל־כך עשו זאת בינם לבין עצמם עד כי כל הרחוב ראה שני יהודים רבים ונואשים זה מזה, ושבים ומתלכדים בכעס מוגבר לרגעים. לאה ניגשה אל מי שנראה לה כמפקד משמר החיילים, משום שניצב ללא נוע מחוץ לשורה. היא ביקשה שיתירו לכל הפחות לנשים, לאמהוֹת, לצאת ולשוב אל ילדיהם המחכים להן בבית. הוא הביט בהּ רגע בשתיקה ואחר־כך הסב את ראשו. שוטר בא ודחף את סוס של החנוָני לאחור ומתוך המהומה שקמה סביב נדחפה גם לאה. עכשיו היתה הורגת. אילו היה סיכוי כלשהו שזה יביא תועלת – הקצין הזה מושכב בדמו ועמו כל שורת החיילים והשוטרים פגרים על מרצפת הרחוב – לא היתה מהססת אף לרגע עכשיו. אני לא אִתָּם במין אנושי אחד – אז גם הם לא אִתִּי. פתאום פנתה היהודיה נושאת־הסלים אחורה והתחילה לרוץ במורד הרחוב, הנער הסבל מיטלטל עם משׂאו בעקבותיה. והחנוָני מעל עגלתו: “מה זה, פתחו למטה? פתחו על־יד הגשר?” ובִן־רגע נתגלו כל הממתינים כאן, המון רב ונדחק. כבר היו בטוחים שהוסרה הגזירה, וזריזים החציפו עד אל שורת החיילים, בנענועי ידיִם: “שם פותחים… שם פתחו… אז אולי בבקשה תתנו להיכָּנס מכאן?” טוּר כידונים שלוחים קידם אותם. הקצין שלף אקדח, הנסוגים הדפו זה את זה. “פתחו או לא פתחו,” טיפוס רשקס על עגלתו של החנוָני, “רואים משהו?” ואחר שהוּת קצרה: “כן, עשן…” החנוָני הִטה את סוסו ורשקס נאחז בערימה של סחורה. “מה אתה עושה?” כאילו שלו העגלה, והחנוני מסביר וממשיך: “ננסה למטה, אולי באמת פתחו.” רשקס נשאר על העגלה, הושיט יד אל לאה: “בואי וננסה את הצד השני. יַשקה – אתה תישָאר כאן.” הוא משך אותהּ למעלה והוסיף לתמוך בּהּ על־גבי הערימות המתנדנדות. למטה, בקצהו האחר של הרחוב, ליד הגשר, היתה הצפיפות עוד יותר גדולה. היה טור של כידונים, אבל הרחוב היה כאן בהתרוממות תלולה מאצל חוף הנהר, ואפשר היה לראות את הפוגרום.

החנוָני קפץ מעל העגלה – מבין החנויות נשמעו צעקות, בוזזים הגיחו מבין הבתים, גילגלו חבית אל הרחוב – צועק: “החנות שלי – הילדים שלי –” הסתער החנוָני עבר בין שני חיילים, נפל ארצה, התרומם, ואז יריווֹת – ושוב נפל. כבזק, ראתה לאה את ידו של רשקס נתחבת אל תוך מעילו, והיא חיבקה אותו, חיבקה אותו בכל כוחהּ “עזבי, תני לי!” חרק בין שיניו, אך היא לא הניחה לו. “הוא כן ואנחנו לא?” נאבק עמה רשקס והעגלה זעה תחתיהם. “אתה את עצמך,” הנשימה לו קטעי דברים, “את עצמך הרוֹג – אם אתה רוצה את עצמך – אבל פה הם ישחטו בגללך את כולם – את כולם, הם רק מחכים… רק מחכים…” לבסוף, בתוך הצעקות כרע רשקס ובכה. ברחוב היהודים היו עשנים אחדים, הופיעו עגלות־איכרים מעומסות, יללות מכל צד ומכל עֵבר, ורשקס בין קמח וסוכר התפתל ובכה. בערב סברו את החללים, יַשקה נהרג, שלושה חברים אחרים נפצעו כאשר ניסו לחלץ אותו, הוכנסו לבית־סוהר, עוד עשרה יהודים פה־ושם. כל רחוב החנויות נבזז. רשקס עזב את ה“בּוּנד”. יַשקה שלכם נהרג במקומי – אני אהיה אצלכם במקומו." בחורף שהקדים לבוא אותהּ שנה חלה רשקס קשה בראוֹתיו ואז נגלתה מחלת הלב שלו בראשונה.

“הוא אהב אותך,” אמר להּ אהר"ס, כאשר עלה אל קברו, זמן קצר לאחר שהגיע לוינה, ועכשיו תחב ידו לכיס מקטָרנוֹ הפנימי והתחיל לפשפש בו. “הבאתי לכם,” אמר, “הבאתי לכם… איפה זה… מתנת־פרידה.”

“חכה, עוד לא נפרדים,” הניח הוגו יד על מקום המרפק בשרווּל המקטורן, כמבקש לעכבו, ואהר“ס משך את היד והביט בלאה. “נפרדים, נפרדים,” אמר כלעצמו, כי את אשר ביקש לא מצא. הוא קם מכסאו, ומשהו נשמט ונפל לרצפה. הוא פנה והתכופף. מכנסיו, משופשפים ונוצצים, נמתחו על בשרו הדל מאחור. הוגו חשב שהוא יודע פתאום את סוף הסיפור על הבארון פון־שלייטנר, איך הוא נהרג, באותהּ צורה בדיוק שבהּ ראה את עצמו, בחלום הילדוּת שלו, כהורג. הילד הורג את האיש שהוא עצמו. “כן, זהו,” אמר אהר”ס והניח צרור דפים על השולחן. יש לו, הוא שומר עמו ומוליך עמו את כל מכתבי ברנר אליו, וגם אלה אשר חברים העתיקו בשבילו משלהם, ויש לו אחד, מלפני שבע שנים. בשביל החברים כאן העתיק העתקות אחדות על נקי, מתנת־פרידה, אם רצונם בכך. זה היה מיד אחרי פסח אלף תשע מאות ושלוש. הוא הפריש שני דפים מתוך הצרור. הניח אותם על־גבי השולחן כמי שמחלק קלפים למשׂחק, אחד לצד הוגו, אחד לצד לאה – הניח צרור של העתקים נוספים בצד, בשביל שאר החברים – והמתין.

הוגו חש את ריח הצמחיה, את הדחוֹסת הירוקה של המקום, בשולי היער, את חספוס המגע של העשב תחת הגוף. זה יהיה מוות בחיק הטבע, תחילה הַפְרָשָה בחיק הטבע, שחרור עליון של כל מעצורי הגוף בחיק הטבע – ואחר־כך דם ומוות בתוך הסבך הירוק. וההורג אותו יהיה ילד. אשר ישנא אותו ויבוז לו וירצח אותו בתאוָה בלי לדעת מי הוא. ההעזה שבדבר, החידוש – הבארון פון־שלייטנר נמצא למחרת מָרוּח בתערובת של דם וצואה, ואשמת הריגתו מאחור הוטלה על אלה, אשר משום שנחשב לאחד מהם מצא את מותו – העבירו תסיסה של עונג בהוגו. רק עובדות, רק אמת מזעזעת בקפאוֹנהּ. האצולה המחסלת את עצמהּ בתוך סחי ופאר – וגם את מותהּ היום, כמו את חייה בעבר, היא מטילה כמעמסה וכעונש על המון־העם האופה את לחמהּ ובונה את בתיה.

“אינכם קוראים?” שאל אהר"ס, “שאקרא לכם?” והוא נטל דף מן הצרור שמצד. “עשרים ושבעה באפריל, אלף תשע מאות ושלוש… שבע שנים בדיוק… זה קטע, זה רק קטע מן המכתב, הסיום. הצוָאה־בעודו־בחיים של חבר לחבר. ובכן, כך הוא כותב לי. ובעולם יש חדשות: קישיניוב! אם נעמוד ונצעק כל הימים וכל הלילות – אין אנו מספיקים, הקללות מתנדפות!.. ובנוגע לדידך, צריך אתה, אחי, להתחזק ו’לבלי לירוא מפניך'.”

הבארון פון־שלייטנר הוזמן ליום־ציד באחוזת רעהו הנכבד ממנו, הנעלה ממנו, בן משפחת המלוכה, הדוּכּס רודולף, ושם היו עבריינים בזמן האחרון, מבין איכרי הסביבה, שהיו נכנסים ליערות הדוּכּס לצוד ארנבות וצבאים. וציד הוכרז גם על האיכרים העברייינים, וצופֵי־חשאי מטעם הדוכס, מאנשיו, יוצאים יום־יום אל שולי היערות לירות בעבריינים, כפי שאומרת האזהרה המפורשת על שלטי העץ הגדולים על אם כל דרך ועל דלת כל מסבאה בסביבה. ובין ציידי־האדם האלה גם בנו המפונק, המושחת, הפיקח והזריז של אחד מבני־לוייתו של הדוכס. פון־שלייטנר שלנו, שזלל יותר מדי ושתה יותר מדי בליל אמש, פורש מחבורת הדוכס ומבקש לו פינה לשחרר את המועקה שבמעיו, והיער יפה וריחותיו משכרים והדממה מלטפת, והוא קושר את סוסוֹ אל עץ ומרחיק אל מעבר לסבך־שיחים מפתה, אל שלוַת חֵיקָהּ של פינת ירק נסתרת, לא־נגועה. שם הוא מפקיר עצמו, חָפשי ורגוע, לחסדיה של אמא טבע, כפי שהיא בתוכו וכפי שהיא מקיפה אותו סביב. אז מגיע חרש מאחור הנער צייד העבריינים, והוא בטוח כי אחד הנבלים הללו מן הכפר חמד לו כך לחלל את אדמתם הפרטית של האדונים, והוא מרים את רובה־הציד, מכוון אל הגב ואל גוש־האחורים החשוף…

“אם אני חי,” הטעם אהר“ס וקרא ועיני לאה נעוצות בו, “מותר לך לחיות בוַדאי. ארוכים החיים, אך גם ארור המוות. ומי יודע,” אחרי שצד את לאה ביקש עתה אהר”ס את עיני הוגו. הוגו נטל את הדף, להחביאן. קולו של אהר"ס העלה את השורות מתוך הדף, כמחותכות בסכין. “אם לחיים טובים אין לנו לחכות – אבל לחיים של ענין, לחיים של אהבה ורֵעות בעיר אחת ואפשר גם בחדר אחד – אפשר שיש לנו לקווֹת. מצא תנחומין בגדלוּתך, בהבנתך העמוקה והגדולה את העולם והחיים, ולכשתחפץ – גם באהבתי הגדולה והעמוקה אליך. קרא את הקריאה: ובכל־זאת! – – אחיך לנצח י.ח. ברנר…”

“חיים של אהבה ורֵעוּת!” הוגו, בתענוג של נבל משתעשע, חזר על המשפט, אבל למעשה גם בנדיבות, כלפי לאה, “חיים של אהבה ורעות בחדר אחד!” הוא הביט בּהּ, וקריצה קלה שניסה לא עלתה יפה. הוא רצה שתבין, כי הוא, בכל־זאת, אומר להּ תודה, וזוכר בסוף היום הזה, ויזכור. “תנחומין בגדולתך,” המשיך לצטט, “היום דיברנו על זה. להיות גשר…” היא הרימה עפעפיה להרף־עין והוא ראה שהיא מבינה יותר משנועד להּ להבין: היא הגשר והוא העובר עליו.

“ובכל־זאת!” קמה לאה, אוספת שתי כוסות, שוהה להתאפק. כמעט נמלט הבכי מבין לסתותיה, והרי מוּתר להּ היום, הרי הבינה יותר, הרבה יותר משיבין הוגו אי־פעם, שלמעשה אין ואי־אפשר ולא יהיה והמלים נושרות משום שמתו רוח קלה מטאטאה אותם, ושבע שנים, ריבונו־של־עולם, שבע שנים אבודות! ובכל־זאת! ניגון מן הבית נדבק למלים. וכשהרבי אלימלך נהיה לו זייער פרייליך – ובכל־זאת ובכל־זאת ובכל־זאת ובכל־זאת…

היא החזירה את הכוסות אל השולחן והושיטה ידיה אל אהר“ס. הוא הבין מיד, קפץ מיד על רגליו והים הניוח ידיִם על כתפים. אהר”ס היה קל וגמיש, הוא סבב ושר, קולו ליטף ועלה מעל לקולהּ של לאה, גלש וירד אל עמוק ממנו. ובכל־זאת ובכל־זאת – הוגו ניקש בכפית על הכוס. לאה הוליכה את אהר"ס סביב השולחן, הושיטה יד ומשכה את הוגו. על איזה קיר רחוק הלמה יד נרגזת, והשלושה המשיכו לרקוד, בכל־זאת.

 

רחוק מפנינים: פרק מחבר    🔗

האשה הצעירה ישבה ליד החלון בצדו השמאלי של תא המחלקה הראשונה. דומה היה שהיא מתמכרת לחמימותה של שמש הצהרים. עיניה העצמות יכלו עם זאת, לכסות על ההתמכּרוּת להרהור מתמשך, אפילו לעצבוּת, או לנמנום. אפשר שהנוף הכפרי היה משהו קטן מדי, מצועצע מדי, לטעמהּ. בהיותהּ מוסעת בדהרה דרומה־מערבה, אל תוך־תוכהּ של אוֹסטריה, ספגה לאה לאט־לאט את ההכּרה ששוב רימו אותהּ.

מיד אחרי היציאה מוינה נטל הקוֹנדוּקטוֹר את כרטיסה והתבונן בו פעמיִם ושאל: “לוֹיבֶּרסדוֹרף?” שתי הגברות שישבו מוּלהּ הפסיקו פטפוטן. אחרי שאמה “כן,” הפיקו השתיִם רק לחישות מקוטעות ומבטים חטופים. כאשר נכנסה הרכבת לשטף הילוכה אמרה לאה: “גם הגברות נוסעות ללוֹיבֶּרסדוֹרף?” והן טילטלו את ראשיהן בשלילה נמרצת ולאה התחילה לחשוד. היא הסבירה שזו להּ נסיעה ראשונה בקו זה. “האמת היא,” התחילה לומר, אבל צמד־המלים המטופש נתקע להּ בגרונהּ, ולרגע נדמָה לה כי כל העולם נוטה על צדו. לא לכך התכוונה. “לביקור?” הֵעֵזה זו הרחוקה ממנה. “לעבודה,” אמרה לאה, “לטיפול, באשה חולה…” אז התחילו השתים להפיק רחמים. כן, עבודה קשה מאוד, אחראית מאוד, הטיפול בחולי־רוח. הן שאבו את כל ההנאה האפשרית מתפקידן כחושׂפות האמת המדהימה. האם לא שמעה על הסָנָטוֹריוּם בלויבּרסדורף? הסנטוריום הידוע ביותר באוסטריה לחולי־רוח חשׂוכי־מרפא, אמרו ברחמים.

על סיפון “הֶלוּאַן”. כעבור למעלה משלוש שנים, יכלה האשה הצעירה לחייך, כששוב היא מפקירה עצמהּ לחמימוּת השמש, שקועה בכסא־נוח, מנמנמת ליד אביה, שאינו חדל לדבר עם שכנו מן הצד האחר, מין דוקטור החוזר ליפו, לעבודתו כמורה בגימנסיה. לוֹיבֶּרסדוֹרף – אולגה חולת־הרוח הנהדרת, חמשים הימים שהיתה כלואה במין גיהנום מפואר, חמשים הימים שבהם התרחשו וצמחו בתוך גופהּ חיים חדשים והיא כולהּ נדמָה להּ שהיא מרחפת בשבעה עולמות שונים בבת־אחת, כאשר שטף הטירוף גם אותהּ, ויום־יום הציפיה למכתב – לוֹיבֶּרסדוֹרף תהיה הסוד שלהּ לעולם. איך אפשר להסביר לילדים, לאנשים תמימים לחבריך בקיבוץ, לשלי היקרה – כי צריך לאהוב את כל בני־האדם ולא לשכוח אף לרגע אחד שכולם נבזים? איך אפשר להוכיח כי כל המלאכים בני־שטן – ולהיפך? היא חייכה, משום שהדוקטור החוזר לגימנסיה הכריז באָזני אביה, כי שום עסק לא יוכל להצליח בארץ־ישראל בשנים הקרובות כמו בית־משוגעים או משרד לשידוכים – שהרי הארץ מלאה משוגעים ורוָקים.

עיניה היו עצמות מול השמש, אבל כסאו של אביה חרק והיא הבינה שהוא פנה להביט בהּ. תעבורנה עוד שבע שנים עד שתפגוש אותו שוב, את דוקטור השילוני, לפי שעה שילוביץ', המורה למתמטיקה ולטבע, והוא כבר יהיה אז בירושלים. הוא לא יזכור אותה והיא לא תנסה להזכיר לו. שניהם עדיין יהיו רוָקים, ולענין חולי־רוח – רק אלוהים יודע. “אתה רואה את זאת?” נשמע שוב קולו של המורה העליז, “ההיא שם – השמֵנה?” אביה הימהם משהו. הסיפור בא עכשיו בלחישות, אבל אולי בכוונה לא חלושות דיָן, וכסא אביה אף חרק פעם ופעמים, כאשר בא הסיפור קטעים. ערביה אשתו של אפנדי עשיר מסביבות רמלה. זה בדרך לירושלים פרדסים היו אצל רופא־ילדים בוִינה. הילד השמן יש לו מינקת שחורה שסוחבים אותהּ לכל מקום כמו פרה חלב טרי שלוש פעמים ביום זהו המזרח שלנו. לאשתו הוא לא מרשה להיניק שומר אותהּ בשביל עצמו כאלה הם. ולאה חשבה על גרישה, שהיתה לו מינקת, שהמשיכו להחזיק לו מינקת עד שהיה בן שנתים. ועל כאלה הם חשבה ועל כזה הוא המזרח שלנו. דוקטור צינברג אמר להּ: “אם אַת כבר בהריון – מה אִכפּת לך?” ואמר: “במה הקבצן הרבוֹלוּציוֹנר שלך יותר טוב ממני? ואַל תגידי לי שבשבילו אַת לוקחת ממני את הכסף הזה?” ובכן, האמת היא שבשבילו היא לקחה את הכסף ההוא. והאמת היא שילד שמנמן, בן שלוש, יכול היה להימצא פה אתָּהּ, בדרך לארץ־ישראל. סיכום מכוער לשנים כה יפות. אולי לא התחלתְּ בגללו – אבל בגללו הפסקתְּ. היא שנאה את זה ושמעה את זה, היא לא האמינה בזה וידעה שזה שקר וזה חזר ושב וקדח בתוך מוחהּ. האמת היא – על סיפון “הֶלוּאַן” היו הקולות עמומים מעבר לחצי־שינה – האמת היא ששום דבר לא שבר אותה, וכבר היה להּ הכוח, אחרי שלוש שנים, להודות בכך, אף כי עדיין לא היה להּ הכוח, אחרי שלוש שנים להתנער מן הזמזום החוזר, הנטפל אליה עם מלת הגירוי הטורדנית הזאת, האמת – האמת היא, ששום דבר לא שבר אותהּ, לא משטרת הצַאר ולא העוני ולא הנדודים, ולא יסורי משפחתהּ, ולא תחנוני אמהּ. שום דבר לא שבר אותהּ – לא השממון, גם לא העליבוּת היומיומית אחר־כך בוינה, גם לא הידיעה שהם מדשדשים בשלולית בוץ קטנה ושום דבר אינו זז, אינו צומח, אינו עולה באש – אינו מת לפחות, שום דבר לא שבר אותהּ, עד שבא הוּגוֹ, עד שבאה האמת על מה שבינהּ לבין הוגו, והרי האמת היא שהיא, ורק היא, המשיכה להאמין, המשיכה להרדים את עצמהּ. היא רצתה, האמת, שיעצור בהּ עוד באותו בוקר, ועד לילה עוד היה יכול, אילו רצה, ואולי אילו אמרה היא משהו, כן, גם בזאת האמינה – שרק בהּ הדבר תלוי – היה עוצר בּהּ. וזה נמשך כל הלילה נטול־השינה, האחרון, בחדרהּ הבודד, שיבוא ויתדפק ויגיד: “אל תסעי!” ונמשך עד אל אור הבוקר ואל תחנת־הרכבת המערבית, בכל מדרגה, הציפיה שיעצור פתאום: “הישָארי עמי!” לפני ובתוך ואחרי כל פתח וכניסה, ולאורך הרציף ועם נישוף הקטר, ובלי לשנות דבר מן המנהג הצונן והנכון – גוף שכולו מחטי־ציפיה. ושום דבר – נשיקה – והיי שלום…. האמת היא, שהטיפשות לא הרפתה ממנה גם אחר־כך, בסנטוֹריוּם, הטיפשות המתוקה, שאַת מוצצת אותה ונמצצת אל תוכה, תמונות־תמונות של טיפשות, , בזו אחר זו, וחוזרות על עצמן, שהוא בא פתאום, כלומר נקישה על הדלת והדוקטור גיפיוס שואל אם העלמה מוכנה לקבל אורח, שמברק יכול, כמובן, להיות: בואי מיד, חדשות חשובות, או מכתב, ארוך, משתפך, מתוַדה, מבקש סליחה והבנה. אפילו על סיפון “הֶלוּאַן”, והיא כבר לבדהּ, כי אביה וחברו הצעיר גילו את שגעונם המשותף למשחק השחמט, והם דבוקים אל שולחן־המשחק מבוקר עד ערב, אפילו על סיפון “הֶלוּאַן” ריפרפו קרעי־טיפשות רכים, באו, ליטפו, חלפו להם. ז’יטלובסקי אומרים, כך אמרו, כך היו שמועות בריגה, לפני שעזבו, לפני שיצאה עם אביה, בעתון אמריקני ראה זאת, סח שפירא, בינתיִם כבר בעל־בית מכובד עם אשתו אידה ועם ילדם הראשון, רופא צולח שגם מעסקים לא משךְ את ידו לגמרי, ז’יטלובסקי, אמר להּ, מאנשיך – יוצא לארץ־ישראל, כך אומרים. ולא אמרה לאה “ואתה?”, עייפה היתה מלומר, ומי יגיד להּ מי הם אנשיה והיכן הם, כאשר למען המשפחה ובשביל מעשה ההצלה שלהּ ובתוך מהומת ההכנות הממושכות, נטולות־השמחה, המבולבלות, לקראת הנסיעה ארצה – אין היא מחפשת אותם ואין הם מחפשים אותהּ, וכאילו מעולם לא סבבה בעיר הזאת עם לפיד המהפכה ודווקא לאוֹפּרה הלכה פעם או פעמיִם, בלב חלל, ברגש קהה ופטור מזכרון. ועכשיו, אם ז’יטלובסקי הולך לארץ־ישראל – לא הולכת חבורה עמו? ואם הולכת חבורה עמו, מי ומי בחבורה? ובכן, זו האמת – ילדה בת שלושים ואחת חולמת חלומות. ועדיין מסוגלת לשכוח כי כאלה הם, כאלה הם כולם. היה להּ חדר נהדר משלהּ בבית הלא־גדול, המבודד משהו, שבו התגוררה הגרַאפינה הרוסיה אוֹלגה דֶניסוֹבה – וצינבּרג שבא לביקור אחת לשבוע (“קראי לי זיגי, קראי לי וועלוועלע – רק לא דוקטור, למען השם!”) היה נשאר ללון שם, היה לו קַבינֶט עם ספה משלו ובביקורו השני או השלישי כבר ניחש כי משהו אינו כשורה. את השעון המובטח הביא להּ בביקורו הראשון, ומיד התחיל לשלוח ידיִם (“בואי נראה איך הוא עליך?”) – והיא סירבה לקבלו. הוא היה נאלח. הוא לא הציק, אולי אפילו לא רצה כל־כך, היא פשוט היתה מונחת בצד הדרך ולמה לא להתכופף ולנסות להרים? כאלה הם – והיא ראתה עוד שניִם־שלושה דברים בסנטוֹריוּם המפורסם ביותר בארץ התרבותית ביותר באירופה. כרכרה מהודרת המתינה בתחנת־הרכבת לנוסעת היחידה ושתי הגברות הציצו מן החלון וראו את הרַכָּב בבגד־השׂרד קד קידה לפני לאה ונוטל את מזוַדתּהּ. נסיעת הערבּיִם הנוחה רוממה את הנפש משהו, והדרך היתה מעגל, מין מעגל ארוך־ארוך, מעגל כאילו לתת שהות, מעגל כאילו להוציא ממסלול קיים ולהכניס למסלול שאין לו סוף, ובאור הדמדומים המזהיב ראתה לאה את סוללת פסי הרכבת מימין. כבר היתה סחרחרה במקצת כאשר נפרדה הדרך מעל מסילת־הברזל ונכנסה בשער שנפתח מאליו. אז, כאילו בכוונה להבהיל, פרצה מן הכיווּן האחר יללת קטר מסתער ובא, והבחינה לאה בראשונה כי עד למרגלות הר הגיעו, ומן ההר, ממנהרה שבו, הגיחה ובאה היללה. בעוד שבועות אחדים, בשעת בוקר צחה תנסה אולגה להטיל עצמוּ תחת גלגליה של רכבת בכיוון נגדי.

בחצר הגדולה כבר דלקו פנסים והכרכרה נעצרה בפתחו של בית גדול, מואר אף הוא מתוכו. יד הושטה להּ לרדת, חצץ דק רישרש תחת הרגליִם, ריח פריחה עז עמד באויר הערב הדומם, והיו סביב ערוגות פרחים וצמרות עצמם מופזות באור אחרון. המזוָדה ותיק־היד נישׂאוּ אחריה אל הקומה השלישית, אל חדר רחב, מרוהט בנועם, ומי שהוליכתה עד לכאן – האיש נעלם, נשארה אשה בלבן – הודיעה, כי מחר יבואו לקַחתּהּ לפגוש את הרופא־המנהל, ומה תהא השעה הנוחה להּ? בצאתהּ הצביעה האשה בלבן על מפתח תקוע במנעול הדלת ואמרה כי מי שרוצה יכול לנעול. לאה לא נרדמה עד שהחליטה לקום ולנעול, בכל־זאת. בבוקר פירפר לבּהּ בהישמע נקישה על הדלת, אך זו היתה ארוחת־הבוקר על מגש. "אני אאבד אצלכם את הגִזרה היפה שלי, "ניסתה להיות חביבה אל הנערה, אך זו רק קדה עוד קידה אחת ואמרה: “אכן, גבִרתּי…” רק כאשר נותרה לבדהּ למול המגש העמוס ראתה את הנקניקיות הורדרדות ושיערה מה הן. היא מזגה מן הקפה ואיבדה את התיאבון. היא לא התכוונה להיעָשוֹת צמחונית, ועד ימיה האחרונים ממש לא יעלה על דעתּהּ כי באותה שעת־בוקר ראשונה בלוֹיבֶּרסדוֹרף התחיל הענין. הצמחונות היתה חלק מאישיותהּ, אבל מעולם לא תקעה בחצוצרות על כך, מעולם לא ניסתה להשפיע על מישהו שייעָשׂה צמחוני. לשלי שטיינר היו ספרי פילוסופיה ודת על הנושא – היא ראתה עצמהּ נציגת תורתו של קרישנאמוֹרטי בארץ־ישראל – ללאה היו מחברות־מַתכּוֹנים בכתב־ידהּ החפוז. “זה פשוט בריא וזול,” היתה אומרת. ובכן, מה בכל־זאת – וכיצד ומדוע מתנזרים פתאום מבשר ודגים? היו להּ יותר מתשובה אחת על השאלה. לפעמים היתה זוכרת את וינה, כאשר לא היה כסף לקנות בשר. יש שהיתה מקדימה את נימוק המחסור לימי ז’יטוֹמיר והוֹמֶל. בדפי־הזכרונות שלהּ על תקופת אלכּסנדריה, בימי מלחמת־העולם הראשונה, בין השורות הנלבבות שהקדישה לקֶפּטן הוֹרנבּלוֹאֶר היא מזכירה בחצי משפט, כי הוא היה צמחוני וכי זה התאים לאָפיוֹ הנעים של נציג הצבא הבריטי בועד הציבורי לעזרת פליטי ארץ־ישראל. את מותו היא מזכירה ברבע משפט, אינהּ רומזת כי היה זה רצח, ואת זה, כמו את ההשערה כי האיש האציל והחכם, היפה כל־כך, אולי אהובהּ האחרון, היה הוֹמוֹסכּסוּאל ועל־כן לא הושיט לעברהּ מעולם אף קצה אצבע, את ההשערה הזאת העליתי אני במהלך חקירותי, ועדיין אינני בטוח בשום דבר, והערפל על תקופת אלכסנדריה עודו מונח, כמו איזה חלום שלא נגמר. מה היה, למשל, בינהּ לבין אהרונסון? מכל־מקום, לפעמים היתה אומרת, כי אנגלי אחד חכם לימד אותהּ את תורת הצמחונות, מתוך רחמים על כל חי ומתוך התנגדות לכל שפיכות דמים שהיא.

רק ברשימות העזבון שלהּ, שבהן לא הוכחד דבר – אלא אם כן נשכח באמת – היא קושרת איכשהו את ענין הצמחונות אל הבוקר הראשון שלה בלוֹיבֶּרסדוֹרף, על פגישתהּ עם דוקטור גיפיוּס, המנהל המקומי של הסנטוֹריוּם. היא מדברת שם על חולשה חזקה. “לפעמים צריך שיהיה לנו רגע של חולשה, כדי שנגלה איפה נמצא החוזק שלנו וכמה הוא עדיין חזק. דווקא בלוֹיבֶּרסדוֹרף התחלתי להרגיש, יותר נכון פשוט נזכרתי, כי אמא שלי חושבת עלי לפחות פעם אחת בכל יום. פתאום היתה שוב קיימת, כאילו בחדר הסמוך. לא רציתי לאכול חזיר.”

היא באה מוכנה לפגישה עם המנהל – התיק, המכתב מדוקטור צינברג – ולאחר שקם לקראתה בהושטת־יד, גם שאלה אחת ישירה: “דוקטור, האם המוסד הזה הוא בית־משוגעים?” הוא היה כולו לבן, שׂער הראש, הזקן, החליפה, וחיוכו העלה קו של רעננוּת בפיו ובעיניו. היא האמינה לו מיד כאשר אמר, בעודו משחרר את מכתבו של צינברג ממעטפתו בתנועות של איש צעיר יותר, כי המוסד הזה הוא בית־מרגוע לשיקום חולי נפש ועצבים, כפי ששמו המלא והרשמי מעיד, אבל גם אם יהיה שמו בית־משוגעים, לפי הביטוי ההמוני המקובל, בכל־זאת יהיה זה מוסד שמידת החסד האנשי מצַווה עלינו להתיַחס אליו בכבוד ולהעניק לו את כל העזרה האפשרית. נתן עינו בכתוּב. בדרך, בתוך הפַּארק הנהדר, כאשר יקח אותהּ אל מגוריה של אולגה, ירחיב דיבור על הנושא בעזרת משל, העתיד לשמש את לאה הרבה בשנים הבאות. מה זה חושך? הרי זה מושג הקושר בחוש אחד בלבד, בחוש הראִיה. אור וחושך – ענין לעינים שלנו. אבל יש גם חושך של שמיעה, נכון? חרשים. אצלם לילה תמידי של הקולות. ותארי לך חושך של הטעם. תארי לך חושך של המישוש, המגע. ניתוק גמור. לילה גמור. לילה של השׂכל כולו, לילה של הנפש. הכּוֹל ישנו מסביב – כמו בלילה של כולנו – אבל כאילו מכוסה, נעלם, נסתר מפנינו, מפתיע ומפחיד. תארי לך. אבל לעת־עתה – הוא עומד נשען משהו אל מכתבתוֹ, היא עומדת – לעת עתה משהו מעכב אותו בשולי המכתב, והערתה הבאה של לאה – “דוקטור צינברג היה צריך לומר לי את זה בכל־אופן” – מסיחה את דעתו. “דוקטור צינברג,” קיבל דוקטור גיפיוס את המכתב עם הנקודה המטרידה בשוליו ותחבוֹ בכיס חליפתו הנאה, לשם עיון נוסף, “דוקטור צינברג אינו מתקשה בדרך־כלל להסביר את עצמו, ותוכלי לשאול אותו בעת ביקורו השבועי. אך בלי לפגוע בזכות ההתגוננות של כל נאשם אציע את השערתי, כי קשה היה לו להשיג אשה מתאימה…” הוא סקר את לאה במבט מופתע לטובה ושאל אם יש להּ תביעות או הגבלות כלשהן לגבי האוכל. אז אמרה לאה, שהיא צמחונית. במכתב היה כנראה רמז כלשהו על כך שהיא יהודיה. בדרך, אפוא, בפּארק המטופח, כאשר דוקטור גיפיוס החביב ממשל את המשל על הלילה של השׂכל, שאלה לאה את עצמהּ בתוך לבּהּ, למה לעזאזל, למה זה צריך להיסָחב אחרינו עד לכאן, טיפה מזוקקת וקטנה, לא מזיקה אבל גם לא נמחקת, של בדידות יהודית. ומכאן, כרגיל כבר, הדווקא והלהכעיס והאנחנו נַראה לכם. הגזימה: רוסית שפת אמהּ, שפת מולדתהּ, ולגברת החולה, סליחה המחלימה המשתקמת, לא יהיו בעיות להסתגל אליה מיד ולתת בהּ אֵמוּן מיד. אמוּן, אמר דוקטור גיפיוס, מוליך אל מעבר לערוגות פרחים ודשא אל שביל אבנים נוצץ באור הבוקר, האמוּן בסובבים אותהּ הוא הדבר החסר לאולגה המסכנה. היא צריכה קודם־כּוֹל לשמוע רוסית טבעית ואמיתית, מן הבית. כל מה שהעלמה ברמן תצטרך להעשות הוא להיות להּ לחברה, לבת־לוָיה. להכניס אותה לאט־לאט למסלול של חיים רגילים, להוציא אותהּ מבדידותהּ ומדכאונהּ. להחזיר להּ את התיאבון לחיים. היא עצמהּ בתוך הלילה של עצמהּ, אם נמשיך את הדימוי שהחילונו בו, אינהּ מתלבשת אם אין מלבישים אותהּ, אינהּ אוכלת אם אין מאכילים. כך גם בעניני ההיגיֶנה האישית, היומיומית או העונתית. אינהּ מכינה עצמהּ לקראת המחזור החדשי. כבר למעלה משנה היא אצלם ועדיין קורה שהאחות המטפלת אינהּ מצליחה לקדם את הרעה בעוד מועד. זה לא עניין הכביסה, אלא התקפת ההיסטריה הנוראה שהיא מקבלת למראה הדם בסדינים. מעבר לקצהו של הבנין הגדול, המשעול התעקל ופנה שמאלה, נגלה בנין קטן יותר, שתי קומות ועליית־גג וארובה, מושלם ותוֹאם במידותיו. לאה עוד תכיר היטב את הבית הזה, תלמד את כל פאֵרוֹ פנימה, גרם־המדרגות, דלתות העץ המחוטב, ציורי השמן כבדי המסגרת שעל הקירות, השטיחים הבהירים, הוילונות המכסים קירות שלמים. מכניסתהּ הרראשונה לכאן תזכור שני דברים. הרופא המנקש קלות על דלת בקומה השניה ופתחהּ מיד בלא לחכות לתשובה – והחדר הענקי מעבר לדלת, חלון הזכוכית הגדול אל איזו מרפסת והאשה השמנמונת בכורסה, רגליה אסופות תחתיה, כולהּ מכוסה במטפחת צמר אֶרנבּוּרגית גדולה, בעלת גוון אחיד ירוק־בהיר, שפוכה ברַכוּת על הגוף העגלגל, על משענות הכורסה, גולשת אל השטיח. “אולגה,” קרא דוקטור גיפיוס, אך האשה לא הפנתה את ראשהּ כלפיהם, ומן הצד נראה היה שעיניה תקועות בחלל האויר בלא לראוֹת, בלא לחוש דבר. ידו של הרופא נחה קלוֹת על כתפהּ של לאה והיא ניגשה אל הכורסה ואמרה שלום ברוסית, בכל הפשטות האפשרית, “זדראבסטבוֹיטיֶה!” וכמו חלף רעד ושכך, אחר־כך הופנו עינים גדולות, פקוחות, אפורות בצבע הרוסי־הגוֹיי שאין לטעות בו, שאין למצוא דוגמתו בשום מקום. “מי היא?” שאלה אולגה, אספה את שולי המטפחת. דוקטור גיפיוס שלא הבין מלה, השתאה על המראה. היהודיה הבריאה, הגבוהה, זהובת השׂיער, שופעת חיוּת טבעית ולעומתהּ מכוּוצת בת־הנסיכים הרוסיה, הבוגרת ממנה בשנתיִם־שלוש ונראית זקנה לעומתהּ. “ליזה,” אמרה לאה, “זה שמי, ואל גברתי באתי, להיות אתּהּ.” הוא לא הבין מלה, ונבהל מתגובתהּ הנזעמת של אולגה על הדיבור האחרון. “מי שלח אותהּ?” היה הזעם, ולאה עוד תבין, בימים הקרובים, את פשרוֹ. לפי שעה פעל הדיבור הבא להרגיע אותהּ. “הרופא שלהּ מוינה, דוקטור צינברג. הוא אומר שהיא רוצה שתהיה להּ חברה.” כנוטָה חסד החוותה האשה תנועת הזמנה והדוקטור גיפיוס הבין ראשון, מיהר אל קצה החדר והביא כסא. לאה ישבה ואולגה, בתנועת־יד אחרת, שילחה את הרופא. הוא לא הצליח ללכוד את מבּטהּ של לאה – להגידהּ כי טוב – בטרם יֵצא. “מה סיפורו להּ עלי? היא יודעת גרמנית? מאַין היא?” שאלה אולגה. “שגברתי זקוקה למישהו שידבר אתּהּ.” וכמו אצבעות שמצאו אקורד נקי מתברר שיש תשוּבה אחת לשלוש השאלות. סיפרו שיש כאן אשה רוסיה שאינה מבינה מה מדברים אליה, וביקשו מאשה רוסיה דוברת גרמנית, כי מריגה היא, שתבוא לעזור. “ריגה?” אמרה אולגה, “איפה זה? ברוסיה? זה לא ברוסיה! מה היא רוצה?” ואחר־כך שקעה מהר, ללא סימן, אל תוך קפאון פקוח־עינים. לאה לא תוַתּר. זה לא יהיה פשוט, והיא לא תוַתּר. נטשה את כל דקדוקי־הלשון, ידברה ישירות, כמו אל ילדה, אל אחות קטנה: “בואי החוצה, בואי לטייל באויר הנהדר בחוץ!” מעתה לא יהיה עוד דיבור של גוף שלישי.

לאה פתחה את החלון הגדול והוילון הגיב מדי, התרומם ככנף ברוח הבוקר הקלה. אור השמש בא משמאל, סימֵן את סורגי המעקה על רצפת הגזוזטרה. מלוטפת בכנף הוילון, ברוח, מנתה לאה את המראות. פרחים, ערוגות פרחים לכל אורך המשעולים, משני הצדדים, ואחריהם הדשא הירוק. אפשר לשבת על אחד הספסלים, יש בשמש ויש בצל עצים. אחר־כך הָעֵמק שם, רואים רק את מה שאפשר לראות בין העצים. מים וסירות, זה נחל או זה אגם. אבל קרוב יותר, צריך להתקרב כדי לראות את בתי הכפר הראשונים, האם באמת תקוע שם עץ ויוצא מסף הבית, וסולם רובץ אצלו על הקרקע ורעפי הגג כחולים, האפשר שהם כחולים? בעמק יש גם חלקות אדמה חרושות, ולהקות צפֳּרים מעופפות סמוך לקרקע. ואיזה שקט! סוסים – סוסים בראשים מורכנים אל העשב הירוק, קבוצת סוסים למרגלות ההר, ועל ההר, על ההר אי־אפשר לספר את היופי הזה. מן האשה לא באה תגובה. לא השתתקה, וכמו בהיפוך־לבוש מהיר חזרה אל עצמהּ. זה היה אחד הלקחים המצוּינים של עבודת התנועה בחמש השנים האחרונות" חזרה מהירה אל נקודת־המוֹצא, מדידה עצמית מחודשת, הערכת מצב במבט לא־משוחד. מעל לכּוֹל: שלא ינצלו אותך. והתרגיל פעל. אולגה המשיכה לשבת קפואה עוד דקה, ולאה יוצאת מתחום המבט שלהּ, משמיעה הזזת כסא, משמיעה צעדי התרחקות, אולגה ישבה קפואה עוד דקה – ואז דיברה.

“לשם מה? מה זה יתן?” דיברה חרש, “בריאות, מי צריך? חיים בשביל מי?” ידהּ ליטפה בתנועה אטית את המטפחת השפוכה על ברכיה. בלי להפנות ראשה, בסבלנות של אֵם המסבירה לילדתהּ משהו פשוט ביותר, הגיוני ביותר, בפעם המי־יודע־כמה אמרה: “כאשר כולם בגדו… כאשר לא נשאר אף אחד שאפשר להאמין בו… סיפור לך שאני חולת־רוח, אני יודעת… אבל זה שקר. הם רוצים להמית אותי לאט־לאט – ואני רוצה מהר. זה הכּוֹל. זה הכּוֹל…”

לאה פשוט לא ויתרה. היא פשוט נכנסה בשתי רגליה אל עולמהּ של הגרַאפינה אולגה ודיברה אליה כחבֵרה, בהגיון של הליכה לקניות בשוק. כאשר תבוא, בעוד ארבעים שנה ושנה ללַמֵד בישול וניהול משק־בית, היא בת קרוב לשבעים וחניכותיה עולות חדשות במעברת באר־יוסף, דוברות בעשר לשונות רק לא בעברית – תהיה זו אותהּ גָלמיות עקשנית שתפַנה להּ את הדרך אל האוהלים והבַדוֹנים. היא פשוט לא תשמע את התמיהות, או הטרוניות – ובחדר־האוכל של קיבוּצה החדש לא יגיעו לאָזניה רמזי הגיחוך. היא תהיה נוּדניקית זקנה, הפוסעת בצהרי־יום בחול הלוהט, בדרך למושבה, להשיג חָמרי־חיטוי לירקות, או גנבת פשוטה הנוטלת ללא רשות את אחד המאווררים מצריף־המזכירות של הקיבוץ לתִתּוֹ לצריף מרפאת־התינוקות במעברה. הו, כן, היא תשאיר פתק בכתב־ידהּ הלא־רהוט: “תודה בשם תינוקות אחדים. לאה.” אולגה, ליַפּות את כניעתהּ לבסוף, הושיטה שתי ידים רפויות, כפותיהן כלפי מטה, למען תיעָזר לקום – אך לאה פסקה להּ שהיא יכולה לקום בכוחות עצמהּ. הן פסעו במשעול החצץ עד פינת הבית הגדול, חצו את הדשא, ישבו על ספסל שעה קלה – וחזרו. דוקטור גיפיוס בא לקראתן, זוהר כולו, אך אולגה נמלטה מפניו פנימה וכשהחישה את צעדיה הבחינה לאה בפעם הראשונה בצליעתהּ. “כן, בודאי, זה חלק מהסיפור,” השיב המנהל על שאלתהּ של לאה, אך חשוּב היה לו יותר להתפעל מעצם העובדה שהחולה הסכימה לצאת. “בפעם הראשונה מאז היא אצלנו יצאה אל מחוץ לבית. עוד היום אכתוב לוינה, וגברתי עוברת עוד היום לבנין הזה, על־יד החברה החדשה שלך.” בלילה דלק האור במסדרון שבין החדרים, ולאה השאירה את דלתהּ פתוחה ושכבה ערה שעות רבות. כל הדברים הטובים הם שקר. רק הדברים הרעים הם אמת, והמוות הוא האמת הגדול מכּוֹל. צליעתהּ של אולגה הזכיר להּ את סוֹניה מז’יטוֹמיר ואת ליל־הוידוי הארוך שלהּ, שבסופו לקחה המסכנה את מזוַדתּהּ והלכה והטילה עצמה מעל הגשר, אל תוך הנהר. מכל משפחתּהּ נותרה להּ, לסוניה, אחרי הפוֹגרוֹם הגדול של ז’יטוֹמיר, רק אחות נשואה. היא אמרה שהיא נוסעת אליה, נענית סוף־סוף להפצרותיה הרבות, אך מעל לזרם המים גבר הפיתוי של האמת הגדולה מכּוֹל. כל הלילה סיפרה איך התחנן אביה על חייו. גם אחרי ששחטו את אשתו, גם אחרי שרצחו את בנו, גם בעת שאנסו את בתו, ועד שנתקע הסכין בגרונו. כל החברים ריחמו על סוניה ברקוביץ, אבל גם קצת התרחקו ממנה. והיה נוח, כנראה, שהיא שותקת. היה נוח שכולם ישתקו. היתה להם עצובה אחת ביניהם, הסתובב להם פצע פתוח ביניהם ואוסר לגעת. רק לאה נגעה, והיטב נגעה. היא אמרה להּ: סוניה ברקוביץ! אַת יפה, אַת עדינה, את משכילה, אַת צריכה לחיות ואַת יודעת לעבוד. היא שלחה אותהּ אל מקומות העבודה של הפועלות הפשוטות, היא עזרה להּ להפיץ את הכרוזים המהפכניים ביניהן, היא הצטלמה אִתּהּ וסחבה את פפרמן שיוליך אותן אל סטודיו “דיקאדאנס” ברחוב הברדיצ’בי הגדול, ויֵשֵב לצדן אל מול הצלם – אבל גם לאה, כמו כולם, ידעה רק את השקר הטוב. את האמת הרעה לא ידעה. איך האדון הנכבד ברקוביץ התחנן על חייו. איך הציע להם, מה שהציע להם, מה אמר, מה היה מוכן לעשות, מה היה מוכן לתת, כדי שישאירו אותו בחיים. פפרמן היה מדוִינסק, הביא דרישת שלום מהסביבה הריגאית, בא לביקור מטעם המרכז, להזהיר מפני האשליות של הסיימיסטים, המחסלים את היסוד הציוני בתנועה, הגורמים לפילוג בכל מקום, ונשאר. נשאר משום שהיה מקום להתפעל, כך אמר, ובעיקר, אמר, להתפעל מן העבודה הרצינית בקרב הפועלות. בז’יטומיר ובמיוחד היה ציבור הפועלות, הנשים העובדות, ציבור גדול ותוסס. רובן עסקו בתעשיית התכשיטים הקאוקאזיים המזוּיפים, ופפרמן, בן החייט מדוינסק, התאהב בסוניה. בביישנותו, בקומתו הגבוהה, הרופפת, במשקפיו הצונחים לו מעל חטמו לרגעים, בא אל לאה וביקש כי תדבר למענו עם סוניה. הוא לא ידע עליה דבר, פרט למה שראה את שתיקתהּ, את עדינותהּ, את מסירותהּ ללא גבול ואת יָפיהּ העגום, אבל בטוח היה כי נועדו זה לזו. שתסכים רק לטיל אִתו, לדבר אִתו. הרי שתקנית כזאת היא. וחמקנית כזאת. היידיש המתפנקת שלו הזכירה ללאה את לפידוס והיא לא היתה בטוחה שהיא מאמינה בזיווּג הזה, אבל היא תשאיר בידי סוניה עצמהּ את ההחלטה אם לספר ומה לספר. אותו ערב הזמינה אותהּ שתיכָּנס אליה לכוס תה, ימי רוָחה קצרים באו להּ ללאה, חדר משלהּ בדירת עורך־דין עם כניסה ישירה מן הרחוב, וסוניה נעתרה בשתיקה, לגמה בראש מורכן, נגסה נגיסות־צפור ברקיק יבש. בראשונה לא נקלטו להּ רמזיה של לאה. כאשר קלטה משהו קמה ללכת. התלבטה אצל הדלת וחזרה לשבת. “הוא יודע? הוא יודע משהו, משהו הוא יודע?” היא הרתיחה והלכה מתוך עצמהּ, ונסיונות ההרגעה של לאה רק הפיחו בּהּ יתר רתיחה. החבר מבקש לו בתולה רכה ועדינה והחברים משאירים בידיה את התפקיד לספר מה הוא מקבל באמת. והם יודעים? והם עצמם יודעים משהו? עברה כבר כמעט שנה מאז הפוגרום ולאה חשבה כי החברים לא רק יודעים כל מה שיש לדעת, אלא גם מבינים, גם כואבים על כל מי שנפגע. והחבר, במידת הידוע להּ, לא בתולה רכה ועדינה הוא מבקש לו, אלא חברה לחיים. “לשאת ביחד בעול המשותף…” המשיכה סוניה בניגון מוגזם, בלעג מר. חיוך משונה של תאוַת־נקם הופיע על פניה, שיישָׂרפוּ אִתּהּ כולם ביחד. חברה לחיים? ואולי גם אֵם לילדיו? הוא לא שם לב שהיא צולעת? הוא לא שאל – לא ישאל – מדוע? הרופא – לא רופא, נוכל – הסנדלר שסילק את העובר, בגניבה, מאוחר מדי, ביוקר, בחרפה, עשה בהּ מלאכה של רוצח. עד היום הכאבים, לילה־לילה… איך למשל מציעה לאה להגיש את התבשיל הזה לחבר מדוִינסק? עד אור הבוקר כך, בהתיפחויות קצרות, בהתלקחויות, שעה אחר שעה, כל דקה ודקה מזוועות יום הפוגרום, באחוזה הכפרית השקטה והמבודדת, איכרים שכנים, מהם ידידים ומכּרים, הם בבית עם סכיניהם – ונשותיהם וילדיהם עם עגלות ושקים בחוץ. עד שלפנות בוקר אמרה לאה כן, ועכשיו בכל־זאת צריך לדעת להתגבר, לנשוך את השפתים ולחיות כי יש, כי יש דבר לרצות, יש דבר לקווֹת – ואז באה היריקה על כל השקרים הטובים האלה, שלא יספרו להּ על דברים לרצות ודברים לקווֹת. היא היתה להם שקטה עד היום, דוממת בנעימוּת כמו קבר. אז בבקשה, אם רוצים לפתוח את הקבר – הנה הקבר פתוח, ובו הפגר המובס, הגויה המצחינה של האב היהודי. הסכינים היו מונחות על השולחן, יותר קרובות מאורך היד שלו, שכיסתה על עיניו, בזמן שהיא צעקה מתחת לגויים ובכתה עירומה ומבוקעת – והם לא חששו אף לרגע אחד להניח את הסכינים שלהם על השולחן, במרחק קטן מאורך הזרועות שלו, שלחצו את אגרופָיו המרטטים על עיניו. ואיך התחנן אחר־כך על חייו, ואיך יצא וחזר, יצא וחזר לו, חזר עם קופסת תכשיטי אשתו. ובין תכשיטים לכסף, וקופסת האתרוג, ופמוטות השבת, בין כל אחד מאלה – גוי אחד שוכב עליה, שניִם מחזיקים אחר שוכב ואבא מתחנן על חייו, אשתו שחוטה, בנו הרוג, בתו שכובה והוא מתחנן על חייו, רץ להביא וחוזר, רץ להביא וחוזר. עם בוקר שתתה עוד כוס תה, רחצה פניה בקערת מים, אמרה בדיבור החלטי, כי אחרי הלילה הזה היא מרגישה, בפעם הראשונה, כי תוכל לנסוע אל אחותהּ ולפגוש אותהּ, צלעה אל חדר־מגוריה בקצה האחר של העיר, נטלה את מזוַדתּהּ ומעל הגשר קפצה אל הנהר.

“הם ירו בי,” אמרה אולגה למחרת, משכה את שמלתהּ עם כל שלל תחתוניותיה עד מעל לברכּהּ והצביעה על צלקת מכוערת, מדובללת, בסובך הרגל, “ניסו להרוג אותי. אני בטוחה שזה היה בעלי.”

הן ישבו באותהּ כרכרה נאה שהביאה את לאה מתחנת, הרכבת יומים קודם־לכן, ואולגה הסבירה בהגיון ובקור־רוח מדוע היא מתעקשת שהטיול שלהן ייעָשׂה בכרכרה. ההליכה קשה עליה מאז נפצעה ברגלהּ, כאשר ניסו לרצוח אותה. ביום שלאחר־כך הוסיפה עוד שנים־שלושה פרטים קטנים. משכו אותה, ממש אילצוה, להשתתף ברכיבת־הציד. שיחדו את הרופא שיניח לפצע להירָקב, איזה רופא צבאי שיכור ומושחת, שפוטר מכהונתו בצבא והוגלה לדרום. כל זה היה באחוזתם שליד פּוֹלטַאבָה, על צֶרקאסי? בן השתיִם. משחק קבוע נוצר יום אחר יום, ולאה נדרשה למלא בו את תפקידהּ. הבוקר נפתח בקָדרוּת, בהתנכּרוּת גמורה. הנערה המשרתת יוצאת בוכיה מחדר־השינה של הנסיכה ובמיטתהּ יושבת זו, זוללת, מפזרת ומזהמת על סביבהּ. אחר־כך היא מתיַשבת להּ בכורסתהּ, עטופה במטפחתהּ, בעת שלאה והנערה ממהרות להכניס סדרים בחדר־השינה. אז חייבת לאה לבוא ולהתחיל לשדל אותהּ שתצא עמהּ לטיול הבוקר שלהּ. היא פותחת את החלון, ומספרת על היופי בחוץ, מבקשת, צועקת ולבסוף חייבת, חייבת איכשהו למצוא נימוק חדש, וככל שהוא מזעזע וגס יותר, מוּטב – והגברת נוטה חסדהּ לבסוף ומסכימה להתלבש ולצאת אל הכרכרה. בחוץ מתחילה מיד מחציתו השניה של היום – הגראפינה כולה הגיון ונועם, מדברת, חוקרת את לאה על חייה שלהּ, על עברהּ – ומיד שוכחת. ואז משהו מזכיר להּ את עצמהּ והסיפורים שופעים מאליהם. היא כבר יודעת כי לאה עודנה רוָקה והיא מקנאה בּהּ והיא רוצה להגיד להּ דבר או שנים על גברים. דבר אחד ויחיד, למעשה: הם זאבי־טרף ואנו האומללות כבשים “זכרי!” היתה אולגה מניפה אצבע למול פניה של לאה, ולאה זכרה שהוּגוֹ ליוָה אותה לתחנת־הרכבת, אך לא מביתו הוציאהּ אותו בוקר, אלא מחדרהּ העלוב, כי בביתו לא העז להשאירהּ עד הלילה ולמשך הלילה עד הבוקר, והרי אילו רק רָמַז היתה נשארת, והיו עוברים את הלילה הטוב הארוך יחד, אבל הוא נישק אותהּ על שפתיה בתחנת־הרכבת ואחר־כך צעק אל החלון המתרחק כי יחכה להּ, למכתביה יחכה, כי יכתוב להּ, כי אם יוכל יבוא לביקור. בעלהּ, אמרה אולגה, לא אהב אותהּ מעולם, לא רצה בהּ מעולם, והיא ידעה זאת מן הרגע הראשון, וכאשר סירבה בליל־החתונה להתפשט ולשכב בשבילו, הוא קרא לאמהּ, ואמהּ הפשיטה אותהּ בכוח, יחד אִתו, ונשארה שם, החזיקה בּהּ, בשעה שהוא עלה עליה. אבל הוא שפך החוצה, ילד הוא לא רצה לתת להּ, זוּ היתה המזימה. אחר־כך לקח את אמהּ, עשר שנים זקנה ממנו, לקח את אמהּ לחדר הסמוך, ועוד לפני שסגרו את הדלת כבר היתה חצי ערומה. אבל גם את אמהּ לא רצה. רק את הרכוש רצה, רכוש גדול. אביה גסס שנים, ופּּיוֹטְר יֶגוֹרִיץ' דֶנִיסוֹב הסתובב סביב הבית, וחדר אל הבית והתרוצץ בתוך הבית כמו זאב רעב. מזימתו של האדון המשתדך היתה להחיש את מותו של הזקן ולקחת את האלמנה לאשה, עם כל הרכוש הבא עמהּ – אך הזקן הגוסס לא היה שוטה כה גדול חושיו לא ניטמטמו עד כדי כך, וכאשר הוציא את נשמתו סוף־סוף התברר כי השאיר את כל רכושו, עד הפרוטה האחרונה, לבתו היחידה, אולגה. וזאת מזימתו של הזאב עתה: להיפָּטר מן הבת, ולהעביר את הרכוש על שם אמהּ, לשאת את האם לאשה – ואז להיפּּטר גם ממנה. המטפלת הקודמת, שהיתה כאן לפניה, הם שלחו אותהּ, שילמו להּ הרבה כסף, וכאשר היתה מביא להּ את הארוחות היתה מטפטפת כל פעם קצת רעל, היא כבר היתה על סף המוות, והרופאים לא הבינו מה קרה, עד שנשבר פעם הבקבוק וכל הבית הסריח וגירשו אותה בחזרה לרוסיה. דוקטור גיפיוס צחק על תמימותהּ של לאה, כאשר ביקשה לדעת פרטים על משפחתהּ של אולגה, בהניחהּ שאולי יש משהו בסיפורי־הזוָעה האלה. “שום משהו לחלוטין!” צחק האיש בלבן. הוא הכיר את המשפחה, את בעלהּ של אוגלה. אחד מהמתוקנים שבאצילי רוסיה, איש־צבא משכיל ועדין־נפש. כל הסיפורים הללו הם המצאות הדמיון של החולה המסכנה שלנו, הם־הם עצם התופעה של מחלתהּ. מחברת יחדיו ומטליאה מיני שברים וקטעים מרומנים ומפטפוטי־רכילות. קרה להּ אסון נורא, וכדי לברוח ממנו, כדי למחוק אותו מתודעתהּ, תפרה להּ חיים חדשים. שני בניה הקטנים נשרפו בסוכת־הגן שבחצר האחוזה שלהם, בשעת נשף לילי גדול, עם לפידים. גם הקטנים עשו להם נשף – והציתו את הסוכה על עצמם. היא ניסתה לפרוץ אל תוך האש, אך בני־משפחתהּ החזיקו בהּ בשעה שכל האורחים התרוצצו לחפש דליים. לא הניחו להּ לראות את הגויות המפוחמות, ומאז היא חולה. אסור, אוסר לדבר עמהּ על כך, אסור להזכיר להּ את בניה. “אפרופו,” אמר דוקטור גיפיוס, “גם לגלות להּ שאַתּ יהודיה לא כדאי. זה עלול להחמיר את המצב. האם לא סיפרה לך על דוקטור שלייטנר?” לאה חשה כאילו עטלף כהה חולף על־פניה, בקושי פלטה: “שלייטנר?” והתברר, כי אותו רופא צבאי שיכור ומושחת, שהוגלה לדרום – לפי המצאת דמיונהּ החולה של אולגה – אותו רוצח שמינתה כביכול משפחתהּ לקרב את קִצהּ – היה יהודי מומר. "והפצע שלהּ, ברגל? שאלה לאה. “השליכה את עצמה תחת הכרכרה,” השיב דוקטור גיפיוס בניד־יד של ביטול.

“ומה אַת אמי היקרה ומה אתה אבי היקר ואחיותי היקרות וחברים יקרים והוגו היקר כותב הסיפורים ולא־כותב המכתבים – מה אתם יודעים, הרי אינכם יודעים דבר!” כמעט זעקה את המלים על הסיפון השקט, ודווקא הפעם לאור היום, כאשר היא שוב על כסא הסיפון בצמצום עינים, כאשר דוק כחולו של הים נשקף הרחק מתנועע חרש בתוך סורג־המעקה, כמעט נוגע בפס העליון, כמעט שוקע עד אחד מתחתיו. והדוקטור מגימנסיה “הרצליה” מתקרב אל אביה ובפיו חדשות מרעישות. “מה אנחנו יודעים על בני־האדם?” הוא אומר בתרועת נצחון. הערביה הזאת, אמו של התינוק, אשתו של האפנדי מרמלה – לא ערביה היא אלא מצריה, ולא אצל רופא־תינוקות היו בוינה אלא אצל רופא־נפש, הוחולה היא אפוא האם היפה ולא התינוק השמנמן. בפעם הבאה הוא יביא את שמו של רופא־הנפש, חשבה לאה, ולא אוכל סוף־סוף להתאפק אם יהיה זה מי שאני חושבת מוכרח להיות, כדי שתהיה הבדיחה גדולה כמו החיים. מה הם יודעים. הים שקט ו יש רק עוד היום הזה והלילה הבא ועוד חצי יום עד אלכסנדריה ויש המון פנאי ועוד יותר מחשבות המסרבות להסתכם. הלכת להציל את העולם, אמרה להּ אמהּ במנוד ראש. כן היא הלכה להציל את העולם ועכשיו היא הולכת להציל פושט־רגל אחד. ואת נפשהּ. על סיפור “הֶלוּאַן” אומרת לאה לנפשהּ: אַת רוָקה בת שלושים ואחת, יקירתי, בת שלושים ואחת, ומה הם יודעים, מה הם יודעים בכלל על בּתָּם הגיבורה הגדולה, הפוֹזַ’רניק לשה? “מה אתם יודעים עליה?” היא כמעט צועקת. איש בעולם לא ידע כי מיד אחרי לויברסדורף, בחדר־ניתוחים קטן בברלין, קטלה לאה את בר־בּטנהּ בן החדשיִם ושילמה כמעט מחצית ממה שהשׂתכרה בחמשים יום של שמירת־משוגעת. המחיר כלל שָבוע ימים במלון קטן בסביבה ומוֹנית מבית הרוֹפא אל המלון. זו היתה נסיעתהּ הראשונה של לאה במכונית. את שארית הכסף שלחה כתום השבוע, במברק, אל החברים בוינה, בלא לציין היכן היא נמצאת. איש בעולם לא ידע, לא אף אחת מאחיותיה, לא שום אדם, אף לא הוגו, שאפילו לא ידע כי היתה לו אפשרות להיות אב.

האור בער כרגיל כל הלילה במסדרון שבין החדרים. על אולגה עבר כנראה אחד הלילות השקטים שלה. על לאה עבר לילה ללא שינה. היא לא ידעה מה היה להּ. החדר היה חם, ובעד החלונות הפתוחים הסתנן ריח של עשן יער, עשן גזרי עץ רעננים. זה שנים לא שבה אליה תמונת חצר המנסרה הגדולה בעָצמה כזאת, והיא ראתה את קארל מהלך בחצר וקורא ומחפש את קאטיה שלו. היא ראתה, יכלה לציין שוב בזו אחר זו, את מאורות־הסתר, את החללים המיוחדים שהותקנו בין נדבכי הקורות, לקלפים ולשתיה ולזנוּת. וירה קראה להּ והיא שילחה אותהּ הביתה והספיקה לראות את היהודי, אחד הסוחרים המזדמנים, מידידי אביה, מתלבט להשיל את מכנסיו בכפיפה מעל לנקבה הרובצת. היא זכרה אל לידת אחיה הקטן, כל הרגע ההוא, והתגעגעה אל הבחור, לראותו כיצד הוא היום בן עשר, ואל בן השלוש והחמש התגעגעה, ואת יצורי גופו המתוקים ראתה. ואת הוגו לא יכלה לראות. עדיין תחושת האפלה וההפתעה של הבוקר ההוא, עדיין באיסור. השמחה, כן השמחה שהיתה בהּ אז מיד וישנה כל העת – כמו שמחה על קורבן שהוקרב סוף־סוף, על עונש ששולם סוף־סוף. ההתמכרות השקטה, המחלחלת פנימה, הנמשׂכת, לא היתה. והיא מנסה בלילה החם, עם ריח עשן האֳרנים, היא מנסה להתמכר בחשאי עם נפשהּ, בלילה השקט, מול ריבוע האור האכזרי בדלת. ואט־אט מגיחה אמת עקשנית מתוך תלולית קטנה של שברי־שכחה וטרדות ועיסוקים: יש להּ איחור של ארבעה או חמשה ימים, ואפשר שהיא בהריון. מחובקת עם הוגו, ושלישי עמהם בזרועותיהם, מחובקת באושר אין־קץ, ועם־זאת, באותן דפיקות לב, הבהלה, הידיעה כי היא עומדת להיגזל. עם בוקר נרדמה ואיחרה לקום אל מהומת צעקות וטרוניות מעבר למסדרון, בין אולגה לבין חדרניתהּ, על דבר מצעי המיטה שנמצאו שוב ספוגים בדמהּ, שוב שכחה היא והתרשלה המטפלת שלהּ, או התרשלה זו ושכחה זו – “מי אַת?” שאלה אולגה כאשר נכנסה לאה אל חדרהּ, לבושה בחיפזון, מטושטשת. להרף־עין עלתה בהּ בחילה מהממת, רצון לברוח כל עוד נפשהּ בהּ, אבדן כל הבנה מה לה כאן – ואחר־כך התחילה הכּוֹל מחדש. אולגה טרפה שוב את ארוחת־הבוקר שלהּ, לאה שתתה בקושי חצי כוס תה, ובהתפעלות על שסוף־סוף שלחו להּ חברה דוברת רוסית הציעה אולגה לאורחת החדשה שלה – הקודמת, יהודיה, היא מספרת, היתה נוראה, אכזרית, ניסתה פעמים להרוג אותהּ – הציעה אולגה כי תצא עמהּ להראות להּ את יפי הגנים והשדות. דוקטור גיפיוס ראה אותן מרחוק, הולכות יחדיו ברגל, ואותת בתנופת אצבע את רחשי התפעלותו מן ההישג החדש. אולגה הובילה אל מורד העמק, הליכתהּ מהירה, נמרצת, עם טפיחות הבד הקולניות של חצאיתהּ הרחבה, השחורה כתמיד. מדגישה כאילו בכוונה את צליעתה. “תבוא נא, איפה היא?” היתה זורקת לאחוריה תוך הליכה, “הנה העֵדר שלנו.” היא חלפה ליד כבשים אחדות, נגעה בצמרהּ של אחת והמשיכה. ליד מחסן־כלים צהבהב התעכבה, ואחר־כך נבלעה בקבוצת עצים שמעבר להּ נפרש מדרון מתון של גפנים וגני־ירק. דרך לבנה עברה בין אלה לאלה, הוליכה אל סוללה שהקיפה בקשת רחבה את כל הנוף הנהדר. הליכתהּ הנמרצת לא השתהתה אף לרגע אחד, בעלת־בית אמיתית העוברת לפקח על שלהּ בתוך שלהּ. בלאה התעורר תיאבון, תלשה לה מן העשב שלצדי הדרך ונשכה בו ורקקה, נשכה ורקקה. היא לא זכרה מתי היתה להּ שעה כזאת בחיק הטבע. והרי טוב לתינוק שאמו נושמת אויר שדות רענן. אולגה נעצרה וחיכתה להּ על אם הדרך הלבנה, דרך העפר הבהירה, הנוחה, שהתחילה להתרומם לעבר המסילה. ברור היה שזו מסילת־הרכבת. “ואת כל זה,” אמרה אולגה, עומדת וממתינה עד כי תקרב אליה חברתּהּ לטיול די הצורך. כאילו מונה את מספר צעדיה הנכונים, “ואת כל השדות והכרמים ועדרי הצאן והבתים הללו – רוצים לגזול ממני. עכשיו היא תאמין לי? עכשיו היא תאמין?” עתה פסעו יחדיו, אולגה במאמץ גובר, עם מעלה הדרך. ריח זיעתהּ, עם ריח הבושם המופרז, כרגיל, אולי עם ריח אי־נקיונהּ – פיעפעו בחום השמש. לאה שקעה שוב אל אטימות זו, שמקדימה כאב־ראש ובחילה. הדרך התרוממה והלכה. לאה פיגרה משהו אחרי אולגה ויללת רכבת קרעה פתאום אל תוך דממת הצהריִם. אולגה התחילה לרוץ ונדמה היה ללאה, כי היא נמלטת בבהלה מאימת הרכבת, אבל פתאום הגיחה הרכבת משמאל, כמו מתוך האדמה, ואולגה רצה אל עבר הסוללה, אל עבר הרכבת, מועדת ונופלת על ידיה, מטפסת צעדים אחדים על ארבע, ואַחַר שוב קמה ורצה אל עבר המסילה. המרחק ביניהן כבר היה גדול מן המרחק בין אולגה אל מותהּ – ולאה הטילה עצמה אל תוך מרוצה מטורפת, צועקת בלי שתישָמַע, מנופפת בידיה בלי שתֵירָאֶה, פיה פעור בנשימה נחנקת, והיא רואה את הזוָעה לנגד עיניה, אולגה מטילה עצמהּ אל עבר הפסים והרכבת שוטפת בשאגה. לאה קפצה על אולגה והפילה אותה ארצה והקטר כבר היה מתרחק עם צפירתו המיַללת, והגלגלים הכּוּ הכּוּ הכּוּ בעקבותיו. שתיכן שכבוּ ובכו עוד שעה ארוכה, אשה בזרועות אחותהּ.

דוקטור צינברג הוזעק מוינה אל הפציֶנטית שלו, שמצבהּ הידרדר פתאום, והוא בא, והביא שוב מתנה קטנה – בקבוקון בושם צרפתי – ושלח ידיִם ושלח גם מבטי סקרנות עקשניים. “קודם־כּוֹל יש לתת להן מנוחה זו מזו יומיִם־שלושה,” פסק וזכה מיד להסכמתו של דוקטור גיפיוס. לאה ישבה עמם בלשכתו של המנהל, ושני הגברים – בחיבה, באבהות – דיברו עליה כאילו אינהּ נמצאת בחדר. אחר־כך עברה עם דוקטור צינברג לבדו אל לשכתו הפרטית, הצנועה יותר גם במידותיה, והוא ישב אצלהּ על הספה, כמעט בהידָחקות. הוא רצה להרגיע אותהּ והוא חשב בלבּוֹ שמגיע לו לשכב אתּהּ. היה לו כל הזמן שבעולם – בעד כל ביקור כזה שילמה המשפחה במיוחד – וככל שיכול אדם לשפוט את עצמו גם דיבר ביושר, ברצון אמיתי להבין את הבעיה המונחת לפניו ולהסביר אותהּ לאשה היושבת אצלו, שאין להגדירהּ אלא כגיבורהּ פחדנית. הצליל הנכון במקרה זה הוא של חכמה מבוגרת, של אופטימיזם הנובע מאִבדן אשליות. ובכן, הרי אין נִסים בעולם. בניגוד לעמיתו המכובד והמפורסם דוקטור זיגמונד פרוֹיד אין הוא רואה ברפואת־הנפש פועלה של פתיחת ברז, של פריצת איזו סתימה – שזה עשוי להיות באמת ענין לפעולה אחת נמרצת – אלא לדעתו רפואת־הנפש היא פעולה של בלימת שטפון, סגירת ברז, סתימת פרצות. רפואת־הנפש אינהּ, הוא מדגיש ומלווה בתנועת־יד מתאימה, אינהּ בהרפיית המעצורים אלא בהידוקם מחדש – ועל־כן זו פעולה הרבה יותר ממושכת, הדורשת הרבה יותר סבלנות. הרי אפשר להשתמש במושגים של דוקטור פרויד גם כדי לבטא דעה הפוכה משלו. תורתו מתפשטת ותתפשט אף יותר בזכות אוצר המושגים החדש שלהּ, בזכות כלי־הביטוי שהיא מחדירה לשוק – יותר מאשר בזכות תָכנהּ. ובכן, אם נשתמש במושגים אלה, ארי יש מקום לפקפק בתיאוֹריה האומרת כי מחלת־הנפש היא תוצאה של דיכוי התודעה. סביר יותר, וכך מקובל עליו, שמחלת־הנפש היא תוצאה של התפרצות התודעה, של החרפתהּ. לא חֶסֶר בתודעה אלא יֶתֶר בתודעה הוא מצב השגעון. חולה־הרוח רואה ומרגיש משהו שאנו הנוֹרמליים איננו רואים. אולגה המסכנה שלנו יודעת ביתר התודעה שלהּ משהו שאנו אפילו לא חושדים בו או איננו מעיזים לשערוֹ – לאמור, שבלהּ הנעים והנחמד רוצה באמת להיפּּטר ממנה, יחד עם יתר בני־המשפחה. דוקטור צינברג קם בבת־אחת על רגליו, הלך וישב אל מכתבו והתקין לו שם גליון־נייר לכתיבה. הוא נעשה תכליתי, צונן משהו – גם ללאה רָוַח, וגם בזאת רצה. לעורר אמוּן. ובכן, הוא ירשום לו עכשיו כמה ממהלכי המשבר של יום אתמול. הוא הכיר וידע כי לפני־כן היו הישׂגים נאים, וראויה עלמתנו הצעירה לכל שבח. מה קרה אתמול, שחלה פתאום הידרדרות כזאת? אגב, אַל תהא טעות לגבי חולי־הנפש. כבמקרים אחרים, צודק הדיבור ההמוני: משוגע הוא לא בהכרח אידיוֹט. הרי בלי ספק היתה לא מעט עָרמה בהחלטתהּ של הגראפינה דניסוֹבה לטייל ברגל. סוג העָרמה העתיק ביותר בעולם: לעורר אמוּן, לגרום שמחה וסיפוק – כדי להפתיע ולהלום ברגע האחרון. הוא היה בטוח שהוא גורם לעלמה גם שמחה וגם סיפוק. הוא שאל על סימנים מיוחדים או מקרים חריגים בימים האחרונים, ולאה לא זכרה שום דבר מיוחד, מה שאין כן לגבי הלילה והבוקר של יום האירוע – היתה להּ שוב תופעת וֶסת קשה, ללא הכנה, ואיש לא היה על־ידהּ כאשר התעוררה בבוקר. דוקטור צינברג השהה את מבטו על לאה, הוסיף עליו חיוך כאשר פנה שוב אל גליונו. משם שלח את שאלתו: “איחרת לישון?” ובלי לחכות לתשובה הסביר כי הגוף יוצא משיווּי־משקלו ביום כזה, משהו מתבלבל, וסדרים טובים נטרפים ומשתבשים. נדמה כאילו הגוף מתקומם על כך שתהליך כה יפה, כה בריא, כה תכליתי – אינו מקבל את גמולו המיועד לו, אינו מגיע להשלמתו הראויה. לא רק הנפש מצפה – גם הגוף מצפה. דוקטור צינברג היה יהודי פיקח ולאה היתה כמו מונחת על כף־ידו. נסיון רב־שנים עם דמיון של נואף זקן פיעפעו אל מוחו בשעה זו את כל העֵרוּת הדרושה, כדי שיגיע אל כל סוֹד שבּהּ, פנים ואחור. הוא ראה את הסומק הקל המתפשט בלחייה ויורד אל צוארהּ, את אי־מנוחתן של ידיה. הוא החליט לקלוף אותה לאט־לאט והוא התענג מעדנות על כל רגע חוֹלף. היא ודאי לא שמעה על וילהֶלם פליס הברלינאי, גאון ורמאי, ממציא שקרים אך גם מגלה אמיתות. שני מספרים, אומר פליס, קובעים את גורל האדם – עשרים ושלושה ועשרים ושמונה. חמשת ימי המשבר של הנקבה האנושית שבין עשרים ושלושה ועשרים ושמונה. האחרון הוא החודש של הלבנה – לוּנה, לוּנה – היא שמשגעת אותנו אחת לעשרים ושמונה יום, כי היא מושכת ומושכת – ואנו שבים ונופלים, שבים ונופלים. אותו דוקטור פליס – אגב, היה ידיד גדול של פרויד, עד שנפרדו בפיצוץ גדול – אותו דוקטור פליס טוען, כי כמות ההתפרצויות האלימות כאשר שתי נשים השרויות במשבר החָדשי שלהן נתקלות זו בזו גדולה פי עשרה ויותר מכמותם של אירועִים דומים בתנאים אחרים. “על־כן,” קבע הפעם את עיניו בהּ בלי להמישן, “יש מקום לשאלה מתי המועד שלך?”

“בסך־הכּוֹל,” חשב לו דוקטור צינברג, ולאה מולו נטולת־דיבור שניות ארוכות, “בסך־הכּוֹל יש לרחם על הנערות המסכנות הללו, שמעניקות לכל סטודנט עלוב ולכל מהפכן מצחין את היקר בכל האוצרות שבעולם – בחינם.”

“אני מבסדר גמור,” אמרה לאה, בלי להאמין שמישהו מאמין להּ. אחרי־הצהריִם ביקשה שיוליכוה בכרכרת בית־החולים העירה, וכאשר עלתה על הכרכרה היה צינברג בסביבה, מוכן עם כל הנבזוּת הדרושה לשלוח חיוך ידידוּתי: “לאן העלמה? לחגוג איזה מאורע חשוב?” היא שלחה את המברק להוגו ועם שוּבהּ, ועד מאוחר בלילה, עמדה במצור שהטיל עליה הנואף הזקן. התשובה הגיעה כעבר יומיִם – צינברג כבר נסע, בלי לגעת באצבעהּ הקטנה של לאה – ובתשובה היה כתוב כי הוגו נסע ללונדון לחודש ימים, והחתימה על המברק היתה של ברטה, האפשר לעזור במשהו? אמא תתאבד, אבא ימות מבושה. לנסוע ללונדון? אמור להּ לטפס על הר זכוכית. לנסוע אל ברטה? לכתוב להּ, לפחות. לדבר גלויות, כאנשים מבוגרים, מתקני האנושות, חכמים. לשם מה? שתוַתּר לך על בעלהּ? – ומנַין לך שהוא רוצה, ואם כל־כך קל להשכיב אותך – הוכיחי שהוא האב. הסיפור על האח והאחות מפטרבוּרג חזר וצף, ולא הרפה יום־יום. התשובה האחת, הפשוטה, שאין אחריה עוד שאלות. גיפיוס הטוב החליט לשנות את סדרי העבודה. לאה תהיה פנויה בבקרים. רק אחרי מנוחת הצהריִם תימָסר אולגה להשגחתהּ לא עוד לטיולים אלא לעבודה קלה בגן המוסד, בערוגות הורדים. קארל היה שמו של הגנן ולאה תספר תמיד, רק את זה, ללא פרטים נוספים: “המורה הראשון שלי לחקלאות היה גוי אוסטרי טוב־לב וחכם, אלמן בן ארבעים, אב לחמשה ילדים, והוא הציע לי להתחתן אתו – מאז אני משוגעת לורדים.” היא תהיה, כידוע מומחית לורדים. ערוגות הורדים בגני בית־ההבראה היו מקום עליה לרגל לעובדי הנוֹי של התנועה הקיבוצית. מטפסת בכבדות במדרגות אל בתי חברים, קרובים, אל דירות אחיותיה בעיר – נשאה עמהּ עד זיקנה צרור של ניחוח, שעוד עמד שעה ארוכה בחדר־המדרגות. עד שעזבה את בית־יוחאי לא חסרו ורדים רעננים על קברו של הוגו, מוחלפים אחת לשבוע לפחות. ובמעברה שליד נטע־חיים ניסתה לטפח ערוגה של ורדים ליד הכניסה לבית־התינוקות. כאשר לא השקתה – לא נמצא מי שישקה אותם. ולאט־לאט התנוונו. בלוֹיבֶּרסדוֹרף כמעט לא היה צורך להוסיף השקיה על זרזיפי־הקיץ הקלים. לאה לא ישנה בלילות ובבקרים אדומי־העיניִם ירדה לבקש להּ הסחת־דעת בין הערוגות, לצד קארל. הוא שאל מה מטריד אותהּ והיא שאלה מדוע הוא שואל מה מטריד אותהּ. אחר־כך שאלה את עצמהּ אם אדם שפוי בדעתו יהיה מסוגל להתחיל להבין אם תנסה לספר על המאבק לביטול תחום־המושב ליהודים ברוסיה, והרי זה היה סיפורם של האח והאחות מפטרבורג, שלא הרפה ממנה. בראשית השנה הגיע הסיפור לוִינה, והוגו הדפיס אותו במלואוֹ בעלון הגרמני שהוציאה התנועה, להסברה – כפי שנאמר – ברחבי אירופה המשׂכילה, המתקדמת, ההוּמניסטית. בעלון היידי פירסם הוגו התקפה חריפה על הנציגים היהודים בדוּמָה השלישית, בעיקר על לזר ניסלוביץ' ועל עורך־הדין נפתלי פרידמן, על שהכינו הצעת־חוק מוגבלת לביטול חוקי תחום־המושב, במקום לתבוע החלטה ישירה ופשוטה ומקיפה לביטול כל ההגבלות על כל היהודים. “למה תמיד הכּוֹל או לא כלום?” מחה דניאל טשרני בשפה רפה, אבל במוחהּ של לאה נתקע הסיפור עצמו, נאומו של ציר הדוּמה הסוציאל־דמוקרט פוקרובסקי, הדוגמה שהביא על מה שאיסור ישיבתם של יהודים בערי רוסיה הגדולות עלול לגרום לבני־אדם אומללים אלה, ליהודים. הוא קרא מתוך דוחות רשמיים, יבשים, של משטרת הבירה הצפונית. מעשה ביהודי שהתנצר והורשה להתגורר בפטרבורג והתקבל לעבודה בלשכת המשטרה העירונית, באגף רישום התושבים. תפקידו היה רישום ובדיקה ועדכון דרכוניהם של בעלי רישיונות־מגורים, רובם יהודים, שהרי רק יהודים זקוקים לרשיון־ישיבה מיוחד. וזה ניתן לסוחרים גדולים, לבעלי מקצועות מיוחדים, לכל מיני יצורים נחוצים, ועל־כן גם לזונות. תוך כדי עבודה נתקל היהודי הזה בדרכּוֹנהּ של זונה בעלת רשיון־מגורים בזכות מקצועהּ – והיא אחותו. שמהּ, שמות הוריה, הגיל, עיירת־המוצא. אחותו – זונה עם רשיון־ישיבה של זונה. קם וכתב פתק ועלה על הגג והטיל עצמו לרחוב ומת. בפתק היה כתוב: “אני הולך למקום, שאין בו לא תחום מושב, לא יהודים – ולא זונות.” המשטרה מצאה את האחות. התברר כי נרשמה כזונה רק כדי לזכּוֹת ברשיון־ישיבה. למעשה התקבלה כסטודנטית לקורסים גבוהים לנשים והתחילה ללמוד בהצלחה רבה. כאשר נודע להּ מדוע המשטרה מחפשת אותהּ – להודיעהּ כי אחיה מת וכי הואיל ואין היא זונה מתבטל רשיון־המגורים שלהּ בעיר – שלחה גם היא יד בנפשהּ. “אבל אנחנו לא נבקש רחמים, לא נתחנן לקבל מן הרוצחים את הזכות לחיות במחיצתם,” כתב הוגו בשולי הסיפור, בגרמנית, כמו בסיום מאמרו, ביידיש. “אנו רוצים את הזכות למקום משלנו על־פני האדמה. אל תלטפו אותנו, אל תאהבונו, אל תרחמו עלינו – תנו לנו לצאת חיים!” לאה לא תבקש רחמים, לא תבקש אהבה. משני חָדשי הריונהּ הראשונים והאחרונים, היחידים, תשׂא עמהּ לעולם סחרחורת קלה של סף־טירוף וניחוח דקיק של ורדים. בהגיעם לאלכסנדריה של מצרים – הנמל האחרון לפני תחנתם הסופית בפּוֹרט־סעיד – הקיפו עשרות סירות קטנות את האניה המחליקה לאט אל עבר הנמל. נאמר כי גם אלה הממשיכים עד פורט־סעיד יורשו לרדת כאן העירה לשעות אחדות. רק יהיה עליהם להמתין עד שירדו אלה שכאן תחנתם הסופית. לאה עמדה נשענת אל מעקה הסיפון, עוברת במבטהּ סירה אחר סירה, רואה את סדרי העולם והחיים לעיניה: החותרים קשה, העובדים עד כלות הכוחות – גבם אל המטרה, לבושי קרעים, ודאי מסריחים. עם הפנים אל המטרה עומד המחייך. סחורתו על שתי זרועותיו, לבושו בהידור, עשר לשונות מתגלגלות בפיו. תכשיטים היו שם, ואשכולות בננות, תפוזים, זרי פרחים, אריגי צבעונין, כלובי צפֳּרים, מחרוזות של גלויות צילום, נפרשות ומתקפלות, תופים, כלי־נגינה. נער קפץ מעל אחת הסירות וצלל ולא שב עד לאחר שהתפקע לבּהּ של לאה מעוצר פחד. דוקטור שילוביץ' צץ אצלהּ, נשען על־ידהּ, מַביט מטה בלגלוג של בקי, שוֹלֶה מכיסו חופן של מטבעות בוחר את הקטן שבהם – ומטילו אל המים בקשת גדולה. הנער צולל ולאה זועמת: “איך אתה יכול?” אך הנער הפעם אין הנער שוהה הרבה, ואת התשובה הוא נותן, במטבע נוצץ בין שיניו, בחיוך, בציפיה למטבע השני. האניה המשיכה דרכּהּ לעבר רציף־הנמל והסירות דבקו בה כצדפים בסלע. אחת גדולה פילסה להּ דרך עד אל סולם־החבלים המיטלטל, וממנה הגיחו מיד, כשודדי־ים מתנפלים, עשרות סבלים ערומים למחצה, מטפסים למעלה, מסתערים על הצרורות הערוכים, מתקוטטים על הזכות להשליכם למטה. היתה צוָחה שם בסביבה, אך עד מהרה התברר: לא על דבר המזוָדות. האשהה מצריה היפה, אשת האפנדי מרמלה, אֵם הילד השמנמן, היתה מוקפת אנשים אחדים, מסרבת ללכת. אז הופיע פתאום בעלהּ. מאישהו, אולי מאחת הסירות בצדהּ האחר של האניה, היו זרועותיו עמוסות זרי ורדים נהדרים. הוא הרחיק את האחרים מעל אשתו, כרע ברך על הסיפון לרגליה, הושיט את הזרים – וכאשר התחילה ללקט מהם, בזה אחר זה, התרומם וכרך זרוע שהתפנתה סביב כתפהּ, ודיבר אליה סוד – זר אחד נשמט – והוליך אותהּ בעדינות והרגיעהּ בדברים והיא הריחה את הורדים וחייכה. עוד זר אחד נשמט אל הסיפון. “אין דבר,” אמר הדוקטור שילוביץ‘, “בבית היא תשלם עם ריבית בעד כל ליטוף שקיבלה כאן. אני מכיר אותם.” קצין מקציני האניה אסף את שני הזרים השמוטים, ניסה להדביק את הזוג, אך לא זכה לתגובה. לאה שמעה את עצמהּ אומרת לפיקח שאצלהּ – שמעה ולא אמרה, ואת תשובותיו ניחשה לה, דו־שיח קצר בדמיון: לפני חמש שנים הייתי מקבלת זר כזה הביתה, כל יום. ומה קיבל הגבר המאושר בתמורה? זו היתה גברת, ומעולם לא ראיתי אותהּ, ומה קיבל הגבר המאושר בתמורה, ומה קיבל הגבר המאושר… קצין האניה הופיע פתאום מול לאה, ניקש בעקביו, הצדיע – והושיט להּ את שני הזרים. “הו־הו,” פלט שילוביץ’, “ואביך יודע?” זה היה הקצין שלהּ, מן הסיפון האחורי בלילה הראשון. עם ריח ורדים באפּהּ, עם צבע ורדים בלחייה – תוכל לאה לזכור את ז’יטוֹמיר, את הגברת האלמונית השולחת לה יום־יום זר אדמוני רענן, אבל היא לא תוכל לנבא את אלכסנדריה. היא לא תוכל לחזות את העיר הלבנה, הבוהקת באור בוקר, ההולכת ומתקרבת, הולכת וגדלה עם תנועת האניה איך תוכל לנחש, איך תוכל לשער, כי בעוד שנה אחת ומשהו, פחות משנה וחצי – היא חוזרת אל העיר הזאת כפליטה מארץ־ישראל? והיא תישאר כאן, באלכסנדריה, ארבע שנים תמימות, אם הפליטים ומלכתם, מלכת העיר. “מלכת מצרים,” ישא פעם קפטן הוֹרנבּלוֹאֶר את כוסו, ובשכרונו יישָׁען על הנער וְישָׁקֵהוּ אל פיו. היא תסרב להאמין, כאשר יאמר להּ אהרונסון להיזהר בו באנגלי הזה, פשוט להיזהר. אבל כאשר תראה את נעריו רוחצים אותו, במועדון־הספורט – ברקע ירי־הקַלָעִים אל היוֹנים הצחורות – יקפא בּהּ לבּהּ למגע הקרח של חידת־הגוי הנצחית. הם רואים דברים שאנחנו לא נראה לעולם. היא לא הבינה, היתה איזו קהות־חשש בשמחתהּ, למראה הזרים הבאים יום־יום, מאת הגברת האלמונית בז’יטומיר. זו יכולה להיות אפילו מין המצאה משונה, מלכודת חדשה של המשטרה החשאית, אמר פפרמן. בעלת־הבית שלהּ התעקשה, כי לא תיתכן כאן שום טעות. לשם מה צריכה גבירה מכובדת להגיע במרכבתהּ עד פתחו של בית שכל דייריו יהודים ברחוב שכולו יהודים ולשם מה היא צריכה להיכָּנס בעצמהּ עם זר הפרחים שלהּ ולשאול על העלמה ליזה ברמן ולבקש למסור להּ את זר הפרחים הזה עם הערצתהּ ומיטב איחוליה – לשם מה? מאימתי מסתתרת המשטרה שלנו מאחורי פרחים? הזֵרים הוסיפו להופיע, מעתה על־ידי שליחים – והסיפורים הצטברו ותפחו. בעל־הבית, עורך־דין בעסקי ממונות, שחה יום אחד את לכתו אל לשכת המשפט העירונית ובהצצה מעבר לוילון בקומה השניה נדמָה לו שזיהה את המרכבה. לאה איחרה לצאת יום אחד והצליחה לסחוט מלה או שתים מפי הרכב־השליח. המסקנה שהתקבלה מעט־מעט היתה, כי זו היא בעלת־אחוזה מסביבות העיר, אלמנה מסתגרת, גוֹיה כמובן, ידועה בתאוָתהּ להפתיע את תושבי העיר והכפרים בהתקפי נדבנות או קמצנות, לפי שרירות־לבּהּ. וההערצה על מה? הפועלות אצל יודלביץ' – יצרן החגורת הקאוקאזיות הגדול בעיר – לא היה להן ספק אף לרגע, כאשר חילקה ביניהן לאה בוקר אחד צרורות של ורדים ואמרה כי בעצם להן הם מיועדים, וגילגלה להן את החידה. “מגיע לך, פרחים של זהב מגיע לך! כולם מדברים – ואַת עושה! אַת האמא שלנו ויותר טובה מאמא!”

מה אנו עושים בסך־הכּוֹל? אנו מחזירים להם את הכבוד העצמי, כפועלים כבני־אדם, כיהודים. זה הכּוֹל. פפרמן הסכים לנוסחה הזאת, אבל ביקש להוסיף. ישבו אצלהּ בחדר גם רשקס, אשר הגיע זה לא כבר מן הסניף הגדוֹל יותר בקיוב (חוברות חדשות עמו, דרישת שלום בעקיפין מהוגו, שחזר לוִינה ולברטה), וישב פסח טליתמן, מכווץ בפינת המיטה, ממולל בחשאי חוט שנפרם ונידלדל מתוך שרווּלו, ולאה מגישה את התה ומחלקת את רקיקיה ומרחיקה בזהירות את צנצנת הורדים מעל השולחן. מדבר אל רשקס, ביקש פפרמן להוסיף, כי את הקואופרטיב הגדול ביותר בעיר, מאה ועשרים איש, כולם במקום עבודה אחד, אצל יודלביץ', אירגנה לאה, ולא סתם אירגנה – אלא השכר שם מעתה גם לפי יומית וגם לפי הֶספּק, וההספּק בקבוצות, לאמור: אין עוד מקופחים ואין שנאה וקנאה בין הפועלים. זה חידוש. חידוש חשוב! ואלו שמקדימות לצאת שעתים לפני חשיכה ועוברות בבתי כל יתר הפועלות ומתקינות ומסדרות ומאכילות את הילדים ואפילו משכיבות את הקטנים? ומכסת ההספּק חלה גם עליהן – זה לא משהו?

“מה קרה שאתם כאן כולכם במין נחת כזאת?” הקשה רשקס ופניו – מציינת לאה לעצמהּ – סגוּפים שוב פתאום, כמו מצוצים מבפנים, “מה אתם לכם,” המשיך, “מבעבעים כמו שומן־אוָזים – איך זה כל־כך טוב, איך זה? זרי פרחים, קואופרטיבים – ימות המשיח…”

“ז’יטומיר פשוט עיר טובה,” אמרה לאה, “ואינני מקבלת שבלי צרות ואסונות יום־יום אין לנו מה לעשות…”

“ז’יטומיר היא פשוט אחרי הפוגרום שלהּ…” אמר רשקס. היה משהו בדבריו. פסח התכווץ אל עצמוֹ, חדל רגע מתנועת אצבעוֹ עם חוט הצמר והמשיך מיד ביתר מרץ. היה משהו בדבריו של רשקס. ז’יטומיר נתנה את מכסת הפוגרום שלהּ לפני שלוש שנים ביד רחבה, והדבר פעל כמו הקזת דם לעורף איש מתפקע. הכּוֹל נרגע. הכּוֹל היו טובים עכשיו זה לזה. היהודים שילמו דמי־שקט לזמן־מה. אבל גם בדבריה של לאה היה משהו. פפרמן אמר זאת: “ז’יטוֹמיר היא ווֹהלין. זה לא אוקראינה. אלה אנשים אחרים. זו ארץ אחרת… – היום חונקים – מחר מתחבקים.”

לאה אהבה את ז’יטומיר ממבט ראשון, את הכניסה הארוכה העירה אהבה, בין גני־ירק ומטעים, בעת שפריצתו הראשונה של האביב שוטחת מעין אד ירקרק, בלתי־נתפש, על עצים ועל אדמה. אף־על־פי שהיתה זיטומיר עיר־מחוז שבמרכזהּ היא כרך ממש, הרי עם־זאת היתה עיר שרובּהּ יהודים והגבלות על ישיבת יהודים אין בהּ כלל. היא היתה כולהּ תחום־המושב, נחלת־ארץ ליהודים. ואת זאת אמר בגאוה עצובה, למעשה בהשתוממות, פסח טליתמן, האיש הראשון בחייה שהיתה מוכנה לקבל ממנו הערצה ללא סייג. הביישן הזה עבד כפנקסן אצל יודלביץ‘, ואצל יודלביץ’ היתה השמחה. ואולי בשל כך באמת תזכור לאה תמיד את ז’יטומיר כתחנה היפה ביותר – רק הומל אולי תתחרה בהּ על התואר הזה – בכל פרשת נדודיה. גם הממושכת ביותר – למעלה משנה. ואולי באמת משום שכאן היתה היא בעלת־הבית. כן, 1908, 1909 – האחראית והמנהיגה של סניף המפלגה הציונית־הסוציאליסטית היהודית בז’יטומיר ובסביבתהּ היתה החברה לאה ברמן. היא הגיעה אל סניף שכמעט לא היה קיים, ובתוך שבועות אחדים היתה עדה לשני כשלונות מבישים. בהתקרב חג־הפסח החליט הועד המקומי של ההגנה העצמית לציין את יום־השנה השלישי לפוגרום הגדול של 1905 על־ידי שתי אזכרות המוניות, האחת בבית־הקברות היהודי, לעשרות חללי הפוֹגרוֹם, והאחרת בבית־הקברות הנוצרי, לחלל המקומי היחיד של ההגנה העצמית, לסטודנט הגוֹי בּלינוֹב, שנהרג בנסיון לבלום את הפורעים בכניסה העירה. שני בתי־הקברות היו נעולים ומשמרות צבא מנעו כל נסיון להתקרב אליהם. “לשנה הבאה,” אמרה לאה, “נהיה יותר מוכנים. ומחר מתחילים להתכונן…”

בבית־המלאכה של יודלביץ' למדה את סוד האמנות הקאוקאזית ופגשה את פסח טליתמן. האמנות הקאוקאזית היתה כולהּ רמאות, פסח היה יהודי קטן, מדבר לאט ומעט, לבוש חליפה, עונד עניבה, ידו השמאלית בכיס מקטָרנו תמיד והימנית תומכת בעפרון הרכוב לו על אזנו. יהודי חסיד, יהודי משונה, הגון וישר. מופקד היה בין השאר על רישום הסלים, שהיו מובאים אל כל שולחן־עבודה, ועל רישום מספר החגורות שהיו מוּפָקוֹת מכל שולחן. לכל פועלת היה מוגש סל כזה, ובו מאות פיסות־פח מוכספות, משורטטות בקוי־חריטה מסולסלים, שחורים (סוג ב') או מוזהבים (סוג א'). בעזרת מצבטים קטנים וחוט־מתכת מוכסף היתה הפועלת מחברת את הפיסות הקטנות, חגורה אחר חגורה – קטנה, בינונית או גדולה – ומטילה אותן אל סל אחר. במדרגה גבוהה יותר עמדו הפועלים, ששולחנותיהם ניצבו בחדר הסמוך. הללו השלימו את המלאכה בפטישים עדינים ובמלחציִם. הם היו מחברים את קרסי האבזם אל שני קצות החגורה. מזה ומזה היתה חרוטה ברוסית המלה “קאוקאז” ובתווך הידק את האבזם פגיון קטן, מעוקל, מצוּיץ גם הוא בקוים שחורים או זהובים. סחורה יפה ומבוקשת הרבה בכל רחבי רוסיה ואפילו בחוץ־לארץ, עד כדי כך שיודלביץ' יכול היה להרשות לשליחי המפלגות שיתהלכו בין פועליו בהפסקות העבודה הקצרות, ובעיקר בהפסקות הצהריִם. הוא עצמו אף פעם ומעולם ובשום פנים ואופן לא התראה פנים עם הז’וּליקים. “כך הוא קורא לכם, אבל להפריע לא יפריע,” התנצל טליתמן, “ומה יהלוך מן העלמה? על כל שאלותיה מוסמך אני להשיב ואשר לבעל הבית, הרי הוא מכיר רק בשני סוגי אנשים שיש לו ענין לראותם במקום הזה: אלה שהוא לוקח מהם – הסוחרים, ואלה שהוא נותן להם – הפועלים.” לאה העלתה אז חיבה רבה בקרב העומדים סביב, כאשר בתשובה על דבריו של הפנקסן נטלה בידהּ אחת החגורות הגמורות, שלפה את הפגיון הקט מנדנו, התבוננה בו להרף־עין ועיקמה את שפתיה: “לא, דרוש לי משהו יותר רציני,” והטילה את החגורה בתנועת זלזול בחזרה אל סלהּ. איש משׂכיל היה. יום אחד התוַדה, עם גבור העליצות סביב לאה, כי גם הוא חב"דניק, אמנם יותר מצד החכמה־בינה־דעת, אבל אין הוא שותף ולעולם לא יהיה שותף לעסקי מפלגות. את המלה מהפכה לא היה מוכן להעלות על דל שפתיו, אף לא לשם פסילתהּ. משפחתו אבדה לו בפוגרום, כך סיפורו, לא הוא, הוא על זה שתק. היה לפני־כן איש אחר, כך אמרו עליו, ועתה איש אחר הוא. אשתו ושתי בנותיו נשחטו בבית בשעה שהוא היה בעבודה, נאמן ליודלביץ', נשאר עם הפועלים ששכר נאה הובטח להם אם יעשו את הלילה בבית־המלאכה. על־כן לא עלה גם פוגרום על דל שפתיו, והיה איש מתכווץ. דרך־דיבור מוזרה היתה לו, דיבור של שתקן. עם כל מלה היה כאילו מתחיל את כל הדיבור מהתחלה. סוגר פיו, נמלך – ופותחו שוב בהיסוס. אבל גם עליו השפיעה לאה לטובה. והיה שם פועל זקן אחד שאפילו לא ניסה להסתיר את הערצתו, היה מפסיק לעבוד וניצב אצל שולחנו ונהפך לכולו־קשב כל פעם שהיתה לאה מופיעה לנוע בין השולחנות, פה תוחבת גליון־נייר מקופל, שם דיבור, פה מוסיפה לחישת־ידידות, שם סחה מעשה מבדח חדש. “יש לי,” היתה לאה אומרת אחרי שנים רבות, “יש לי דיפלוֹמה אחת שאינני מוַתּרת עליה. ואם בבקשה רצונכם לדעת תמצית כל עבודה עם אנשים – הרי לכם, דיפלומה שקיבלתי דווקא ביידיש, מפי פועל אחד זקן, וכך אמר עלי אז: ‘איי, האָט זי אַ געלעכטער! (הוֹי, יש להּ לזו צחוק!) – אַז מ’הערט זי לאַכן, ווילט זיך אויך לאַכן או לעבן! (כששומעים אותה צוחקת רוצים גם כן לצחוק ולחיות!)’” לטליתמן, הוא אמר להּ פעם, כאשר גם דיבורו השתפר, בעיקר במחיצתהּ, לטליתמן החזירה את הרצון לצחוק ולחיות. בשבתות אחרי־הצהרים (בבקרי שבתות היה שוקד על בית־הכנסת), הוליך אותהּ בנתיבי העיר והיה מספר להּ. היו להּ ימי גדוּלה לעיר הזאת, בימי אורחות־הסוחרים העתיקות. מארצות המזרח, מקאוקאז – כן, לא מקרה הוא שכאן השתקעו עסקי קאוקאז היום – מפרס, מחופי הים השחור עלו מכאן אל ערי אירופה המעטירות. זו דרך השיירות הגדולה, והנהר שלנו, טאטאריב, אולי על שם הטאטארים הוא קרוי. ואת היהודים, תמיד, אחת לכמה שנים… אבל היו בתי־מדרשות, והיו גדולי תורה. וסופרים, ומשוררים. הוא הולך אותהּ אל פרבר הזַפּתים, בקצה האחד של העיר, שם מתחילים היערות, שם התגורר ביאליק בילדותו. הידעה זאת? ובפרבר העצים, יהודי העיר מראים לך את בית סבו־זקנו, הנה הוא – בפרבר העצים, בקצה העיר האחר, התגורר בנעוריו, וגם בית־המדרש שלמד בו עודנו עומד על מכונו, ואומרים שבלינוב, הסטודנט הגוי, בהשפעתו של ביאליק, לאחר שקרא ברוסית את “בעיר ההריגה” – והוא השתתק, וחיכה ללאה שתבין או אף תשלים לו את דבריו. היא התבוננה בו ואמרה “כן, אני יודעת,” ופסח התגבר הפעם ואמר: “הצטרף להגנה העצמית שלנו…” לוָיה גדולה היתה לסוֹניה, לאחר שנמשתה מן הנהר ונסתיימו החקירות והדרישות. פפרמן דיבר על הקבר בקול בוכים: “עוד קרבן אחד מקרבנות הפוגרום!” הוא אמר קדיש, כי קרוב לא היה, ומאות פועלים ופועלות עמדו סביב ובכו, לא שבו לעבודתם באותו יום – אבל ההכנות ליום־הזיכרון הרביעי, התחבולות שהיה צריך לתחבל, הקשרים שהיה צריך לקשור – כל זה התרופף בהתקרב המועד. רשקס הגיע אז, להצטרף אל שורות הפעילים שנידלדלו, והוא אמר: “מוטב לא לעשות – מלעשות פחות מדי,” ולאה לא התוַכּחה. חברים סיפרו, כי הוא סובל באחרונה ממחוֹשי־לב, מקוצר־נשימה, ומראהו עורר רחמים. פסח בא וחלף, פסחם של הגויים התקרב, יום־הזכרון לחללי הפוגרום, ופתאום התברר, וכרגיל מאוחר מדי, וכרגיל לכולם ביחד, כי אי־אפשר, בשום פנים ואופן אי־אפשר שלא לעשות משהו. דבר כלשהו מוכרחים לעשות. נאספו נציגי כל המפלגות היהודיות אצל לאה ועד הבוקר החליטו כי את האזכרה לחללי הפוגרום היהודים יניחו בידי הקהילה היהודית והקרובים. הם, המהפכנים, אנשי ההגנה העצמית, הם יכינו למשטרה הפתעה שכמוה לא היתה: אזכרה לסטודנט הנוצרי לבינוב, בבית־העלמין הנוצרי שבמרכז העיר. בחשאי, מפה לאוזן, בין פועלים נאמנים בלבד, בין סטודנטים ובני־נוער שאפשר לסמוך עליהם, עברה ההוראה. הולכים במפוזר אל בית־העלמין הנוצרי, לא יותר משנַיִם יחדיו, ומתפזרים בין המצֵבוֹת. רק כאשר יקום ויתיַצב לדבר הנואם הראשון – יתרכזו הכּוֹל מסביב לקבר, והאזכרה תהיה למיטינג רב־עָם. עד השעה האחרונה ביום־האזכרה, עד הרגע האחרון, עוד התרוצצו השלושה ממקום למקום ושילחו יהודים ויהודיות, זקנים וצעירות אל המקום הנָכרי הזה, שמעולם לא דרכה בו כף־רגל יהודי. באחרונה, באיחור, נפגשו לאה ורשקס ופפרמן אצל פתח הכנסיה הסמוכה – ופסעו יחדיו, ממהרים אל בית־העלמין. השער היה פתוח, אך תנועה לא נראתה, אנשים נכנסים ובאים לא היו. “משהו כאן לא מוצא חן בעיני,” התעכב רשקס. “עשרות שלחתי – ואני לא איכָּנס?” – לא אמרה, חשבה לאה, נכנסה. שני הגברים נכנסו מיד אחריה, ולא צעדו יחדיו עשרה צעדים עד שצצו משנים העברים שני ז’נדרמים של המשטרה. “להצטלב!” – מה? – עומדים מולם שני ז’נדרמים, חוסמים את דרכם, חרבם על ירכם, והם עצמם עושים את התנועה המתבקשת: להצטלב! פפרמן כאילו היסס, קמץ אצבעות להרימן אל מצחו, אך רשקס התקומם: “מהפשר הפקודה המשונה הזאת? איפה יש חוק שמוכרחים להצטלב?” לאה ניסתה לצעוד, בכל־זאת, בין השנַים – ושתי ידים חסמו אתהּ. “אבל אני יהודיה!” – לזה הם חיכו. מאחורי המצבות צצו עוד שוטרים. “יהודים?” ניגש אליהם אחד מאלה, מחייך כולו בשמחה ובאהבה, “לכם ישׂ מקום יותר טוב. מיוחד בשבילכם. בואו אתי.” הם באו אתו, בדרכם בעיר ראו פנים מפוחדות שלא נתנו דעתם עליהן לפני־כן, ראו פה־ושם עוד שוטר גורר יהודי או יהודיה, הובאו אל בית־המשטרה העירוני, ושם באולם־הכניסה כבר היה צפוף. הכּוֹל היה ברור: כולם עוברים רישום, נדרשים להזדהות, מרוֹקנים כיסיהם להיבדק, גברים לחוד ונשים לחוד, כולם עצורים עד אשר יורה ראש־המשטרה אחרת, וראש־המשטרה איננו מחכים לו. ובכן, הכּוֹל ברור, פרט לשאלה מי הלשין. מי הלשין? לאה התבוננה סביב על הפועלות המסכנות, הנדחקות סביבהּ בחדר הצר, שאליו הועברו הנשים. מה חטאו הן? נטשו שעות עבודה של אחר־הצהרים, הפקירו פרוטות־שכר, בבית מחכים לזו תינוקות, לזו בעל, לזו הורים. לא רחוצות היטב, לא לבושות היטב. על מה? ולמה? שתי שוטרות נכנסו עכשיו אל החדר, ומיד ללא מלה, היו מפלסות דרכָּן בין הנשים, מושכות אותן בזו אחר זו אל שולחן שבפינה ועליו תעודות, כרוזים, ארנקים. ידי לאה התחילו מפשפשות מעצמן בכיסי מעילהּ. מפינת החדר שמעה צווחת כאב, מלמול מחאה כבוש מתפזר לכל צד בעקבותיה. צמרמורת אחזה בלאה, כאשר נגעה ידהּ בדף הנייר המקופל. היא התחילה לתלוש אותו בעודו בכיסהּ, באצבעות יד אחת דואבות קרעה, תלשה. השוטרת חלפה על־פניה פעם, ופני לאה בערו. היא המשיכה לקרוע את הנייר בתוך הכיס, ככל שיכלה. נדמה היה שהכּוֹל מתבוננים בהּ. השוטרת כיוונה אליה את צעדיה. לאה משכה את אגרופהּ מתוך הכיס ותחבה אותו לתוך פיה ובלעה, כמעט נחנקה ובלעה שוב. זו היתה רשימת החברים והחברות האחראים לגיוס האנשים לאזכרה במקומות העבודה השונים. השוטרת היתה עליה. “מה בלעת כאן? פתחי את הפה!” שתי ידים מרושעות אחזו בלסתותיה, לחצו כבצבת־ברזל, “מה בלעת כאן? אני מאסור אותך לקצין. מה אַת מנסה להסתיר?”

זה היה הכּוֹל. כברק מהמם – זה היה הכּוֹל בבת־אחת, הכּוֹל מתפרץ ללא שליטה בבת־אחת, היא הרגישה שהיא רוצחת אותהּ בדחיפה הזאת. בשני האגרופים אל תוך פרצופהּ המתרסק של הבהמה הגוֹיה הזאת. זה היה הכּוֹל מתפוצץ סוף־סוף, זעם אפל שעושים בנו מה שרוצים, שאנחנו שלהם, הפה, הצואר, הראש, מה שבתוך הראש, הגוף, זה היה הַצַּלָם ההוא, מן הסטוּדיוֹ “דיקאדאנס” שסגר פתאוֹם אצבעות לחות על פרצופך והפנה אותו ימינה ושמאלה, לכוון היטב לפי רצונו, פפרמן כבר יושב ברוּבּשקה הרקומה, ידיו משׂוכלות על חזהו, סוֹניה אצלך בשמלתהּ השחורה הארוכה, והצלם הנה הוא ניגש ביד מושטת גם אל סוניה, ואַת צועקת: “לא!” ואיש לא מבין שאונסים כאן, אונסים שוב, וזה היה בעד טליתמן, ובעד פרומה, הנה היא על הרצפה השוטרת המטומטמת, והזעם גואה עוד, וזה כבר תאוָה, כבר שכּרון. בעד בליוב עם הגדר הגבוהה עם הצלבים מאחור, בעד הפחד. השוטרת צָוחה כחיה שחוטה, מתאמצת לקום מן הרצפה, וצריך היה להשתיק אותהּ. לאה דחפה אותהּ שוב, בבעיטת רגל. זה היה הכּוֹל, הכעס על עצמהּ, שהיא כזאת, שהיא עושה זאת, התמהון על עצמהּ, אבל הנשים מסביב הצטרפו, בחדוַת נצחון, כלהקת־כלבים, והגבורה גאתה והלכה, וכבר היה מאוחר לחשוב, להבין – ולאה נשטפה, עם כולם, כסאות נתלשו רגליהם, הוחבטו מהלומות עץ על השוטרת השניה בפינה, ועל צעקותיה כיסתה צעקת הנשים, ומתוך צעקה, כעדר חיות מסתערות, פרצו הנשים אל אולם־הכניסה ובתוך הערבוביה והתדהמה שם – אל הפתח הראשי והחוצה. יריות וצווחות־כאב רדפו אחריהן ברחוב.

כעבור שבועים הבריחו אותהּ אל מעבר לגבול. היה להּ ריב גדול עם משה ליטבקוֹב, אשר הגיע מקיוב אל בית־הכנסת של פסח טליתמן, שבו התחבאה ביומים הראשונים, ודרש כי תקצוץ את שׂערהּ. טליתמן השיג להּ פאה נכרית ומטפחת־ראש תורכית גדולה. הוא צחק ובכה כאשר נפרד ממנה לפנות בוקר, סל עם צָרכי־אוכל בידהּ. את שׂערה לא קצצה, אפוא, אך בכל יתר הדברים נשמעה לנציג התנועה. ליטבקוֹב עבר עמהּ, את הגשר דרומה, הגשר היחיד על הטאטאריב, הגשר אשר מעליו, סוניה – אבל השתקן הזה לא אהב דיבורים, לא להשמיע ולא לשמוע. בבקתה של עגלונים, בקצה הפרבר על דרך ברדיצ’ב, חיכו אחר־כך שעות אחדות. בא איש לא ידוע והביא מזוָדה, בּהּ קצת מבגדיה, מדירתהּ, ונא לא לשאול כיצד. הלך זה וחיכו עוד ובא עוד איש לא ידוע והביא בלחש כיס־בד תפור, ובו כסף אוסטרי. לבסוף בא העגלון, בחוץ כבר עמדה עגלתו המועמסת, ובהּ יהודים ויהודיות בדרכם לברדיצ’ב. ליטבקוֹב הואיל, ברגע הפרידה, לומר מלים אחדות. רשקס ופפרמן עדיין בידי המשטרה. ומה עושים בהם מוּתּר להּ לנחש. ובבקשה בלי ויכוחים – ההוראה להבריח אותהּ לוינה באה ישר משם, מהוגו. שלום. בהצלחה. בברדיצ’ב כבר יחכו להּ ויקחו אותהּ הלאה.

שבועיִים ימים ניטלטלה לאה בדרכי פּוֹדוֹליה. בין זֶ’מֶרִינְקָה לקַמֶניץ־פּוֹדוֹלְסְק היטלטל עמהּ בעגלה בורח אחר, בורח מן הגיוס לצבא. בדק בביישנות אם היא יודעת עברית, אם שמעה את שמו. שכב על גבו ודיבר בלי הרף, פעמים בלשון־הקודש: “בשמים נוסעות חסידות – על הארץ חסידים.” על כל עיירה שעברו בּהּ היו ספורי־נפלאות. כאן התהלך הבעל־שם־טוב ונטע את נטיעותיו. לאה קבעה עיניה ברום, בלהקות האביב הלבנות המרחפות בבטחה כזאת, בשלוָה כזאת. היא תראה אותן מגיעות למצרים, חולפות על־פני פורט־סעיד דרומה. “אתמול,” יספר להּ שילוביץ', “הן עוד נראו בסביבות הגימנסיה שלי, בתל־אביב.” הם עברו בפורט־סעיד לאניית־חופים קטנה ומזוהמת, שנוֹעדה לקחתם עד יפו. מזוודותיהם הושלכו על הסיפון, והם עצמם ישבו עליהן. לילה אחד, לא יותר, אמרו להם – ולאה לא היה אִכפּת להּ שהלילה יימָשך עוד קצת, ועוד קצת. ברגע האחרון נתקפה מין צורך משונה לישון ולחלום, לדחות ולדחות את היקיצה. יכולה היתה, אילו רצה האלוהים הגדול המוביל אותנו ממבחן למבחן מעונש לעונש, יכולה היתה להגיע אל הארץ הזאת עם עוד מישהו, והיא יודעת מי שהוא, עם עוד אחד שיהיה כל־כך זקוק להּ, כל־כך בוחר אותהּ, כל־כך טבעי להּ – שיהיה מסלק כל תנומה וכל מפלט־חלום. לא מוכרח להיות איש, יכול להיות גם ילד, יכול להיות גם משהו שלפני־כל־אדם, והיא אינהּ יודעת, אינהּ יודעת. טוב לפחות שאביה זקוק להּ. עד שלילה אחד עטפו את אופני העגלות ואת פרסות הסוסים בקרעי שׂקים, ונסעו עד בלי קץ – ועם בוקר הגיחו יהודים אחרים מתוך החשיכה ואמרו שלום עליכם, ברוכים הבאים לממלכת הקיר"ה. בבית־השימוש שבתחנת־הרכבת הקיסרית האוסטרית הוציאה מן המזוָדה את שמלתהּ הטובה – זו שהצטלמה בּהּ עם פפרמן, עם סוניה – תחבה את המלוכלכת במקום שהתפנה, השליכה את הפיאה הנָכרית לפח־האשפה הממתין והלכה לקנות כרטיס לוִינה. “וינה,” אמרה לקופאי והוא אפילו לא הציץ בּהּ.

ולאחר יום ארוך, וחצי לילה, כאשר נפלה קריאה בקרון: “וינה!” ובערפל מבעד לחלונות הרכבת הבהיקו פנסים, והיא ידעה שעל הרציף מחכה להּ הוגו, פעם בּהּ לבּהּ בתקוָה כה מתוקה.