ערב פסח שחל להיות בשבת.
בקר היום הזה, בקר-חפזון הוא לישראל, ותהי גם תפלתם תפלת-חפזון וגם אכילתם אכילת-חפזון. בבקר היום הזה גם החסידים הראשונים וגם החסידים האחרונים אינם שוהים קודם התפלה. הנה כל בני ישראל בכל תפוצותיהם מתפללים עם הנץ החמה וממהרים לצאת מבתי הכנסיות ובתי המדרשות. בטרם תעבור השעה התשיעית בבקר, כבר יגמרו את הסעודה השניה כתיקונה וכהלכתה ועוד ישיתו עליה נוספות במהרם, אחרי ברכת המזון, לצאת ידי חובת הסעודה השלשית בפרורי רקיקים שאינם חיבים עליהם בנטילת ידים. אולם אחרי עבור שעות החפזון יהי היום הזה באמת ליום השבת “הגדול “, ליום שכלו “ארוך”, ליום שכלו פיהוק. הפת פת שחרית היא אשר לא כדת כל שבתות השנה, והמה ממלאים היום כרסם מאכלים צוננים. על כן גם זאת השֵׁנה המתוקה, אשר תתקפם מדי שבת בשבתם, אחרי הסעודה של משמנים השלוקים מאתמול בתנור בוערה, נהיתה היום עליהם. אמנם באפס מעשה ישכבו גם היום לישון וכבר בשעה העשירית קודם הצהרים המה סרוחים על משכבותיהם, ואמנם גם היום תאחז התנומה מהרה שמורות עיניהם. אבל השנה הזאת היא שֵׁנה-חטוּפה, שֵׁנה-יתוֹמה, שאין בה לא אותו כובד האברים ולא אותה הנחרה שה”שינה בשבת” מצוינת בהם.
ערב פסח אשר כזה ארוך וממושך הוא לכל בני ישראל בכל תפוצותיהם. ויהי עוד יותר ארוך ועוד יותר ממושך בשנת התר“כ… להנער גבריאל בן ראובן בעיר ז-ק אשר בגליציה. גם הוא עלה על משכבו, אבל התנומה היתה רחוקה ממנו: עצביו רגשו מאד. ויהי בראותו כי כל אנשי הבית שעלו על מטותיהם עוצמים עיניהם וכמעט הקשיב אל נשימותיהם הכבדות, ויתחמק מעל משכבו ויזקוף את בהונות רגליו לצעוד אט ולבוא אל החדר השני. שם היתה גנוזה לו המתנה אשר הכינו לו אבותיו זאת הפעם הראשונה; שם על הספה אשר ממול החלון היא מונחת, מקופלה מאתמול בידי החיט, זאת הקפוטה של משי. זה אתמול בבקר סיים את המסכת פסחים וישמיע את שעורו האחרון בבית המדרש לפני ה”בכורים " וישש עליו אביו ויגל את אזנו על אדות המתנה שהכין לו חלף שקידתו בש"ס, וזה לפנות ערב ראה אותה בעיניו בהבא אותה החיט אל ביתו וישימנה עליו רק לבעבור ראות אם תלבישהו כמדו. אז שב החיט להסיר אותה מעליו ויקפלנה כראוי ויניחנה על הספה. התנה התנו עמו אבותיו לבל ילבישנה עד לכתו בליל התקדש החג אל בית התפלה. ואמנם רצון אבותיו זה הוא גם רצונו. “הוא איננו חפץ אף לנגוע בה בטרם מועד. הוא לא בא עתה אל החדר בלתי אם לראותה בלבד. הן אתמול לפנות ערב לא התבונן אליה היטב”.
הוא עומד מרחוק ומתבונן אליה. אולם הראיה הזאת לא תרגיע רוחו. היא מקופלה מאחוריה והוא איננו רואה בלתי אם את הבד המהודק אליה להיות לה למצע. ונפשו שוקקה לראות גם את פניה, מראה המשי. ובטרם יחפש רוחו, והנה הוא כבר נגש אליה וכבר ידו שלוחה אל אחד משוליה. השמש שולחת את קויה אל מחשוף המשי, השחור והמבריק, ולעיני גבריאל מחזה מרהיב עין: המשי יוסיף ברק כגעת בו קרני השמש וכמו ישלח גם הוא ברקים להשיב לה כגמולה עליו, אבל הברקים האלה לא יגביהו עוף כי אם שבים ונופלים אל מקומם. גבריאל לא יכול התאפק ויעבר את כף ידו על חלקת המשי וכמו זרם של רוך עבר בשרירי כפו. אולם עד מהרה בוש על מעשהו זה, על כי הוא הנער “הלמדן” ישתעשע בהבלים כמו אלה. אז מהר ויעזוב את החדר לשוב אל משכבו, וישבע רצון על כי אין איש מאנשי הבית אשר ראה את “מעשה ילדותו”.
גבריאל הוא נער אשר טרם מלאו לו שתים עשרה שנה, נער קטן בקומה גם לפי שנותיו. הוא איננו בריא בשר אבל כלו אומר חוסן. לו כתפים רחבות, פנים רחבים ומצח גבוה וכל היקף גלגלתו כגלגלת שׂבע-ימים. הוא כבר קרא ושנה הרבה לפי ערך שנותיו, יודע הוא מסכתות לא מעטות על פה וכבר יצא לו שם עלוי.
אביו הוא איש פשוט וגם אמו היא אשה פשוטה ועל “גאוניותו” של בנם ישתעשעו מאד. המה לא יכהו בו גם בקראו בספרים רבים מלבד ספרי התלמוד. ונהפוך הוא! הלא זאת גאותם, כי כבוא ספר לידו הוא כמו מבליע אותו בסקירה בלבד. והנער כבר מלא את מחו ב“ספרי יראים”, בספורי נפלאות של צדיקים וגם בספורים מבהילים של עמים אחרים המתורגמים עברית כמו: “מסתרי פאריז” “הצופה בארץ נוד” ודומיהם. מחו של גבריאל, שלא ראה מימיו ערים אחרות ואנשים אחרים מלבד עיר מולדתו ואנשיה, איננו תופס את הדברים כהויתם ואין בהם אלא בכדי להלהיב את דמיונו ולשעשע את נפשו. וגבריאל לא ישכח גם שעשועים אחרים, שעשועי-ילדות. ויש אשר תתקפהו משובת הילדות בכל פראיותה והוא מתערב עם ילדים שונים בני גילו ומתחרה אתם במשחקים תמימים וגם שובבים, והוא עולה בתמימותו על כל הילדים התמימים ובמשובתו על כל הילדים השובבים.
בשובו אל משכבו גמר בדעתו, כמו לפייס את עצמו, לחזור על-פה את הפרק “ערבי פסחים”. הן אמש הגיד לו אביו כי ביום הראשון לחג הפסח יבוא עמו רבי שמואל הדיין בדברים ויטייל אתו ארוכות וקצרות במסכת פסחים. וגבריאל רוצה להראות את “תקפו” לרבי שמואל המתגרה בו תמיד גירויים של חבה. גם יחשוב לו לחובה לעשות נחת רוח לאביו תחת הקפוטה של משי-מבריק אשר הכין לו לימי החג.
גבריאל שונה את פרקו בלחש על פה, וכבר חזר על דפים מספר. אולם פתאם קמה המולה בחוץ. גבריאל קופץ מעל משכבו לגשת אל החלון, והוא רואה והנה שני נערים מכיריו מתמול שלשום נאבקים ומתאמצים להפיל איש את רעהו על האדמה על דבר אגוז אחד המתגולל לרגליהם. והנערים כבר לבושים המה בגדיהם החדשים, בגדי יום טוב. עוד הם נאבקים חבוקים איש בזרועות אחיהו ויתפרץ נער שלישי ממחבואו אשר מאחורי הקיר, ויתנפל על הנאבקים בכל כחו וידחם לנפול והנה שניהם מתגוללים על האדמה, ויחטוף הנער השלישי את האגוז וינס. בו-ברגע כמו עשו שני הנערים הנאבקים שלום ביניהם ויתרוממו שניהם מעל האדמה וידלקו אחרי הנער הבורח. והנה גבריאל רואה את אחורי בגדיהם החדשים והמה מגואלים באבק חוצות וינד למו, אך כמעט שש בסתר לבבו על משבתם עונש משובתם.
גבריאל מחליט בלבבו לבלי התרועע עוד עם נערים שובבים כמו אלה. הן הוא הוא הנער הלמדן, ולו גם קפוטה של משי.
ופתאם תתקפהו תשוקה עזה לראות את קפוטתו. לא ללבוש אותה מגמתו, כי אם לראותה כֻּלָּהּ כמות שהיא. והנה הוא מטופף על ראשי אצבעות רגליו ומתגנב לבוא עוד הפעם אל החדר השני, והנה הוא נגש אליה בלאט ויתפשנה בקצה צוארונה בין שתי אצבעות יד ימינו וירימנה מעל הספה, והנה היא מגוללה וחשופה כלה לנגד עיניו. עפעפיו רוחצות בברק-שחורה וכמו גם נפשו תרחץ בפלג עדנים. ובכל זאת יתעשת עד מהרה, יבליג על תאות לבו וישיבנה אל מקומה. הוא משכיל את ידו לשוב ולקפול אותה כמו שקפלה החייט, לבל יכיר איש כי נגע בה. הקפוּל לא עלה בידו, והוא מצטער על זה. אולם עד מהרה ישיב אל לבו לאמר: “הן אם כה ואם כה הקפוטה כבר מפושלה היא ומה בכך אם ילבשנה לרגעים אחדים, לבעבור ראות עוד הפעם אם תלבישהו כמדו. הלא בטרם יקיצו אנשי הבית משנתם יסירנה מעליו, יקפלנה כבראשונה ואיש לא ידע את מעשהו”. וגבריאל לובש אותה בזהירות יתרה אף ירכסנה אל כפתוריה כמשפט. אחרי כן ישים את כף ידו באחד מכיסיה הפתוחים לה מאחוריה, יוציא את האבנט של משי ויחגרנו מסביב למתניו כבעל-בית זקן ורגיל. הקשר אשר לעבר הפנים עשוי מעשה מקלעת ושני קצות האבנט המשוזרים תלתלים תלויים ונראים לשני עברי המקלעת כקלעי-תפארה. וגבריאל ממהר אל הראי התלוי על הקיר, זוקף את בהונות רגליו ומסתכל בו ומתענג מאד; והוא מסלסל בפאות שער ראשו התלויים לשני עברי פניו ושב לזקוף את בהונות רגליו להסתכל עוד הפעם בראי, והנה קול שחוק עולה באזניו ונפשו נבהלה מאד. והנה הוא רואה בראי את פני אבותיו ואת פני אחותו הבכירה ואת פני בעלה. כלם עומדים על מפתן הדלת הפתוחה חצים לבושים וחצים ערומים ומשמיעים קול שחוק גדול.
רגע במבוכתו אומר הנער למהר ולהסיר מעליו את האבנט ואת הקפוטה, אבל בראותו את פני אנשי הבית והמה צוהלים ובשמעו את קול שחקם והוא קול חדוה שב ממחשבתו. והוא נצב לפני כל הרואים בגאון גבור עוטה אדרת-נצחון.
השעה שעה שלישית אחרי הצהרים. ראובן ושמואל חתנו יורדים במורדות אל מרתף היין של מאיר בן-נתן ומאחריהם צועד גבריאל הנער ובקבוק גדול וריק בידו והוא כבר לבוש בגדי המועד.
מאיר בן-נתן איננו מוזג כל משקה בכל ימות השנה. הוא חוכר לו בראשית ימי הקיץ גני פרי, מוכר את הגדגדניות והדבדבניות והשזופים בעתם, ולימות החורף הוא חוכר לו מרתף לממכר האגסים והתפוחים. רק לימי חג הפסח הוא מביא מארץ הונגריא מדי שנה בשנה מספר חביות יין לממכר והוא פונה להן מקום מֻרְוָח במרתפו בשומו מסך מבדיל בין החביות ובין ערמות האגסים והתפוחים. כי על כן יִמלא המרתף ריח הרקבון של התפוחים, אבל איש מאנשי עיר ז-ק לא ישים לבו לדבר אשר כזה. רוב אנשי העיר כבר קנו אתמול יין ל“ארבע כוסות” בכסף מזומן, ורק האנשים האמידים שבעיר באים היום לקחת בהקפה.
מאיר מקבל את פני ראובן וחתנו בחדוה גלויה כמו יחשוב את בואם אליו לכבוד גדול, ואחרי מלאו את הבקבוק אשר ביד גבריאל יין, ישחר את פני ראובן וחתנו לגשת אתו אל החבית העומדת שם בפנה ולטעום מעט מן היין, אשר על דברת מאיר הוא משופרי דשופרי. מאיר ינסה דבר אל ראובן לפתותו כי יקח מדה אחת גם מן החבית הזאת לשתית שתי הכוסות הראשונות.
ויהי עד כה ועד כה וגבריאל הנער מצא לו שעשועים אחרים. הנה שם ממול הפתח במורד המרתף עומד שלחן קטן, ועל הכסא אשר אצל השלחן יושבת נערה נוצרית כבת שלש עשרה שנה ורושמת בספר את שמות הבאים לקחת יין בהקפה ואת מספר המדות אשר לקחו. הנערה הזאת היא מכירתו מילדותו. הלא היא אלישבע בת יוהן הסופר-היומי בבית הפקודות הדר בחצר בית אביו. גם אביה גם היא מדברים יהודית כאחד היהודים וכאחת היהודיות אשר בעיר. אביה יתרועע את יהודי העיר, וגם היא מילדותה לקחה תמיד חבל בשעשועי ילדי ישראל כילדה יהודיה מלידה ומבטן. ובכל המשחקים ובכל השעשועים השובבים נצבה אלישבע מאז לימין גבריאל, כמו היתה אחות לו. עתה נצב גבריאל לפניה ומתהדר בקפוטתו החדשה. וגם עתה תשעשעהו אלישבע כאחות אהובה. היא לוקחת את הבקבוק מידו ומעמידתו על השלחן, אחרי כן מעבירה את כף ידה על חלקת המשי אף צובטת את המשי בין שתי אצבעותיה וכמו מתענגת היא על תפארת בגדו החדש. וגבריאל מוסיף להתהדר לפניה בהפשילו את שולי קפוטתו והוא מתדפק בשתי כפות ידיו על שני כיסי מכנסיו להשמיע באזניה קשקוש האגוזים הצפונים אתו למשחקיו בימי החג הבאים.
גבריאל “העלוי” היה כמעט נכון ברגע הזה לשחר את פני אלישבע כי תסמוך קרש קטן ודק אל קיר המרתף ותשחק עמו בשחוק האגוזים, ובאין אגוזים בכיס-שמלתה ישאיל הוא לה מאגוזיו עד יום המחרת. ובכל זאת בצאת אביו וגיסו את המרתף מִהֵר גבריאל לעלות במעלות אחריהם מבלי פנות אל אלישבע, וכמו יאמר לנוס מן המקום אשר לא יכירהו עוד.
גבריאל לא הסכין עד כה להעמיק חשוב. כל מעשיו אשר היה עושה מילדותו היו ילידי הרגע, ובעבור הרגע ותהי עמו רוח אחרת וישכח ולא זכר עוד את מעשהו ברגע אשר לפניו. גם עתה לא הרבה מחשבות, אבל חלחלה קלה בלבבו ונפשו כמעט זנחה משלום. רק לעת ערב בבואו לבית התפלה ובעמדו להתפלל תפלת “שמונה עשרה”, אז בהיות דממה עמוקה, הֵקֵרָה רוחו רעיונות רבים ומחשבה תרדף מחשבה: “הוא עשה דבר אשר לא כדת. אלישבע איננה ישראלית, ובקחתה מידו את בקבוק היין להעמידהו על השלחן שכשכה אותו, כי לא היה הבקבוק מלא עד פי צוארו. הוא נער למדן והוא יודע כי יש בזה חשש נסך… אלישבע היא נערה טובה ותמה ונפשו יודעת מאד כי לא עלתה על רוחה כל מחשבה נכריה לנסך את היין לעבודה זרה, אבל הדין יקוב את ההר… בצאתו מבית התפלה לשוב לביתו יתודה באזני אביו על חטאתו. אביו איש טוב וסלח הוא… או אולי רק יזהירהו לבל יברך על היין הזה, מבלי הגד לו על מה ולמה. אביו יסמוך עליו…”
כל חברי גבריאל עומדים מסביב לו בבית התפלה ומשתוממים אל הדר קפוטתו החדשה, ואף אם בסתר לבבם מקנאים המה בו אבל בפיהם יגידו תהלתה באזניו. אולם לגבריאל ערבה היום כל שמחה. קנאת רעיו המתנוצצת מעיניהם תשיחהו עדי רגע, וגם חלקת שפתם תשעשעהו מעט, כי תֻּמַת נפשו תמה ומנוחת לבו עוד איננה. גם בשובו אל ביתו וגם בראותו את כל אנשי הבית מברכים על היין לא ימצא די און בלבבו לגלות את הסוד הצפון אתו. גם הוא יברך על “הכוסות הראשונות” ויטעם מעט מן היין הזה וכל מלה לא תעבור על דל שפתיו. הוא קורא את “ההגדה” בקול רם ומתאמץ להסתיר את מבוכת לבו, אבל פניו רעים מאד וכל אנשי הבית דואגים לו וכמעט שבת משוש חגם. הוא מתחטא לפניהם כי חש הוא מעט בראשו והכאב כאב קל הוא וישאנו, אבל המה יפצרו בו כי אחרי תום הסעודה ישכב לישון מבלי גמור היום את סדר ההגדה. הוא עודנו חפץ לחכות מעט אולי ישוב וירוח לו. אולם כאשר נפתחה הדלת לפני אליהו הנביא וכל אנשי הבית וגם גבריאל בתוכם קוראים “ברוך הבא”. ותהי פתאם מבוכת גבריאל הנער שלימה ופניו חורו עד מאד. “הן גם אליהו יטעם מן הכוס ולפניו הלא נגלו כל תעלומות…”
ויהי בבקר יום הראשון לחג הפסח, וייקץ גבריאל משנתו וירא והנה כל אנשי הבית כבר לבושים המה בבגדיהם וכלם נצבו על מטתו לראות את שלומו. וישחק גבריאל על דאגתם לו, הן בעצמיו שלום והוא כמו שכח ולא זכר עוד את אשר היה אתו אמש. אולם הנה גם אלישבע בבית, והיא מפרכת בין שיניה פרורי מצות ולועסת אותם כמאכל תאוה, והיא מדברת אליו יהודית ושואלת גם היא לשלומו. הוא צוחק בקרבו. האם בְּשֶלָהּ היתה עליו אתמול כל החרדה הזאת?! הזאת הַמְנַסָּכֶת?! בכל זאת היתה עתה כמו זרה בעיניו. “החכמים גזרו על סתם יינם משום בנותיהם… אלישבע באמת בת עם נכר היא…” והוא רואה את תארה היום לא כתמול שלשום. הוא מתבונן אל מראה פניה ואל מִבְנִה גוה, והוא – עוצם עיניו מראות עד אם ישמע קול צעדיה בהרחיקה לכת מעל מטתו.
ועוד הפעם נפגשו.
בעצם היום הזה אחרי ארוחת הצהרים ובחצר בית ראובן נאספו נערים ונערות רבות לשחוק במשחק האגוזים. גבריאל יצא החוצה. הוא כבר גמר בלבו לבלי התערב עוד עם הנערים האלה ואין חפצו בלתי אם להביט מרחוק. אולם כמו חגו פתאם גם נעו האגוזים בכיסי מכנסיו ובטרם יחשב דרכו וכבר תתקפהו משובת הילדות והוא בַּמְשַחֲקִים. והנה גם בפעם הזאת נצבה אלישבע לימינו והיא מחזקת בזרוע ידו להורותו את תורת היריה אשר בה יקלע אל נכון ולא יחטיא את המטרה, והיא מתרפקת עליו לכוף את מפרקתו ולהעמידהו במצב נכון. אז תקפה המשובה את גבריאל בכל עזוזה ויתעורר בקרבו מרי של פרא וימהר לאבד כמו בזדון את כל אגוזיו וינס לשוב הביתה.
אז הזקין הנער…
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.