זלמן שניאור לא היה הראשון שכתב על אהבה פורצת גדר שחוצה גבולות של דת, לאום, תרבות, והווי חיים. קדם לו שלום עליכם, שסיפר על אהבת חוה, בתו השלישית של טוביה החלבן, לחווידקי הנוצרי (שם, פרק ה'). גם “מאחורי הגדר” של ביאליק צמח מתוך המתח בין דרישות נורמטיביות ומשיכה אל הצד האחר שתסס מתחת לפני השטח וריחף באוויר במשך שנים רבות. על כך יעידו הסיפור “הזוג המשומד” מאת הרמן סולניק (ווארשה, 1932. הסופר נספה בגטו וארשה ב־1942) ושירי עם רבים. אחד מהם, “די משומדת’טע” (המשומדת), היה ידוע בתקופה המתוארת ברומן, ואיני יכולה להתעלם מן ההקבלה בין תוכנו וסיפור האהבה העומד במרכז הרומן. שיר העם נפתח במילים “אוי ואבוי לשנותיך” (“וויי און וואָונד צו דיינע יאָרן”), וממשיך בסיפור עגום: שברת את לב הוריך כשהתנצרת כדי להינשא לאהובך הגוי. כעת תחיי בין נוצרים שלא ישכחו את מוצאך היהודי וירננו שהרגת את אלוהיהם. כשתמותי, תיקברי בארון, פעמוני הכנסייה יצלצלו, והיהודים יזרקו אותך לכפרות. בית דין של מעלה יגזור עלייך להיקלע לנצח בכף הקלע, כי ביישת את אביך ובגדת בעמך. ההקבלה התוכנית בין חלקו הראשון של השיר וחלקים נכבדים ברומן מדברת בשם עצמה. גם הכותרת המשותפת אומרת משהו.

אם כך, שניאור הלך בדרך סלולה, אבל לא ויתר על הגוון הייחודי לכתיבתו. הרומן משקף מערכת יחסים מורכבת בין יהודים וגויים, כפי שהמחבר הכיר במחוזות ילדותו ונעוריו. עם זאת, ניכר בבירור שנסיבות חייו בשנים שכתב את הרומן השפיעו על האופן שבו הציג יחסים אלה. אמנם, הוא נאמן לאחד הקווים המרכזיים ביצירתו – הדגשת כוחו של היצר הקמאי; אבל תחושת היהודי הנרדף כיוונה אותו אל מה שמפעפע מתחת לפני השטח.

הספר נכתב בשנים 1940–1941, ופרקיו הראשונים פורסמו בהמשכים בעיתון הניו־יורקי “פאָרווערטס” תחת הכותרת “אַ יידישע קאַץ” (חתולה יהודייה). הסופר חי בפריז, ועם הכיבוש הנאצי נמלט על נפשו. הוא לא כתב במשך חצי שנה, וחזר לכתוב רק אחרי שהצליח להגיע עם משפחתו לאמריקה. כשהספר יצא לאור (1948), הוא קיבל שם חדש: די משומדת’טע (המשומדת), והסיפור על החתולה קיבל מעמד של עלילה משנית, אף שהוא תורם הרבה לאיכות המיוחדת של הרומן. העלילה המרכזית מוצגת ברומן כמצב אנושי־אישי שנוצר בגלל אהבה אסורה. זירת ההתרחשות נעה בין העיר שקלוב בפלך מוהילוב (בה נולד המחבר) והכפר הסמוך אליה, מַאקַארוֹבְקִי.

שם הפרק הראשון, “הבעיטה”, לא מבשר טובות, ותוכנו חושף את השורש הסמוי של מערכת היחסים המורכבת שתתפתח בין בת טובים יהודייה (בֵּיילְקָה) ו“שייגץ” כפרי (וַאנְקָה). פוגרום זניח (אבל שכיח), שפרץ בעיירה בדיוק כשבֵּיילְקָה נולדה. חיילים שניסו לבזוז את החנויות והדוכנים בשוק נהדפו על ידי צעירי המקום היהודים, ונאלצו להסתפק בהתנפלות על קיוסק לממכר מי־סודה. היולדת נבהלה, איבדה את חֲלבהּ, והתינוקת רזתה וחלתה. מצבה הורע, ואביה דהר בעגלתו אל הכפר שבו גר איכר שאיתו קיים קשרי מסחר. אשת האיכר ילדה תינוק, והאב היהודי הציע לה להיות מינקת לשני התינוקות, שלה ושלו. אחרי מו“מ מיגע (האיכרים כעסו על היהודים שפגעו בחיילים) הוסכם שאשת האיכר תעבור אל הבית היהודי, תיניק את שני התינוקות תמורת שכר נאה, אוכל טוב ומגורים נוחים. לכאורה, אידיליה. אבל מכאן צמחה האהבה האסורה בין ה”אחים לחלב".

משחק ילדים תמים – גלישה על תלולית שחת באסם – עורר ריגוש ארוטי, ובעקבותיו נוצר נֶתֶק שנכפה ע“י האם היהודייה. בֵּיילְקָה התבגרה, וכמיהתה אל וַאנְקָה גברה. היא מודעת לאיסור ושוקעת במצב־רוח עגמומי. להורים נדמה שהיא חולה. בעצת הרופא לקח אותה אביה לטיולים בסביבה. בין השאר ביקרו במַאקַארוֹבְקִי בעת הקציר. בֵּיילְקָה התפעלה מהזוהר הכסוף של ברק החרמש המושחז הנעוץ באבנט הכחול של וַאנְקָה: “כחול־עיניו התמזג בכחול של האבנט […] משב־רוח חמים עלה מתחתית ערימות השחת. ריח שחת סמיך התפשט ובלע את הניחוח היבש של השיפון, ובֵּיילְקָה נזכרה איך שניהם התגלגלו מן העגלה אל ערימת השחת באסם. גם אז נדף ריח חם של שחת באסם האפלולי. פתאום ראתה שגם וַאנְקָה נעצר. הוא עמד עם החרמש הנוצץ בידו ושאף במלוא נחיריו את האוויר. עיניו התרוצצו בהתרגשות. ‘את מרגישה? את מרגישה?’, קרא, והושיט את היד האוחזת בחרמש לאי־שם, אל המרחק הכחול.” הרמז לעתיד הברוטאלי הטמון בחרמש החד ברור, אבל בֵּיילְקָה המוקסמת לא קלטה אותו. אדרבא, היא נהנתה מהכיבוד החגיגי שאימו של וַאנְקָה הכינה – ביצים קשות, צבועות באדום כנהוג ב”פסחא" – ואמרה בליבהּ: “כאן טמונים התיאבון האמיתי והטעם האמיתי. צריך לעבוד קשה, להזיע, ואחר כך לסעוד בפינה מוצלת בשדה הפתוח. כך מרגישים אושר בעולם הזה”. האם אידיאליזציה נאיבית זו תעמוד במבחן המציאות? מכל מקום, הקשר הארוטי בין השניים התחדש, ובֵּיילְקָה נשלחה אל אחותה במוהילוב. כאן הייתה מוקפת מחזרים יהודים, אבל הגעגועים אל וַאנְקָה תססו. בעת טיול עם בני משפחתהּ על גדת הדנייפר הגיע אליה ריח של שחת, והיא חשה “כאילו מישהו שנמצא הרחק־הרחק, בשדות מַאקַארוֹבְקִי, לכד אותה בחכה ארוכה, והוא מושך ומושך, כמו שתופסים דג חי. […] ראשו הבהיר כפשתן של וַאנְקָה צף בניחוחות השחת כמו על גלים ריחניים. החגורה שלו, שצבעה כחול כצבע עיניו, זהרה מולה וקראה לה באהבה: בואי אלינו, בֵּיילְקָה! מה את עושה שם, בעולם הזר?” בֵּיילְקָה הסתירה את המתחולל בלבה, בני המשפחה חשבו שהסכנה חלפה, ולקראת החגים הרשו לה לנסוע אל בית ההורים. כאן נפגשו האוהבים. היכן? – ביער. מתי? – בערב שמחת תורה. השניים הסתתרו ביער כשהם “חבוקים וצמודים ליד עץ אשוח גדול”. וַאנְקָה ברח, והבת הסוררת הוחזרה אל בית אחותה צילה בעיר מוהילוב. היא המשיכה לחלום על וַאנְקָה ודיוקנו הצטייר בדמיונה כהתגלמות של עוצמה גברית נדירה: “שרוולי הכותנה הרחבים עם החפתים הרקומים מבצבצים כמו כנפיים לבנות מתוך האפודה הכפרית החמה. רגליו התמירות עומדות איתן במגפיים החדשים, דרוכות לקראת זינוק. רעמת שיער פרועה מקיפה את ראשו כמו כתר פשתן מוזהב. […] כשהיא נזכרת בו, נחיריה רוטטים כאילו נשפה בהם רוח שדות שפרצה אל הדחיסות המעיקה של הבתים היהודיים הנעולים”. מה הפלא שהיא לא נענתה לחיזורי גרשון וילנסקי, והיתה אחוזה “דחף חֲתוּלִי להשתעשע בעכבר האפרפר המשכיל הזה לפני שתאכל אותו…”?

בֵּיילְקָה מבקשת מגרשון לקחת אותה לביקור קצר בכנסייה הגדולה במוהילוב, כדי “לראות איך הגויים מתפללים”.

גרשון מסתייג: “בדרך כלל אני לא נוהג לבקר בכנסיות. דעי, בֵּיילִינְקָה, רק למענך אני מוכן ללכת לשם”. הביקור התקיים באחד הבקרים של יום ראשון. המספר מדגיש שהלחיים של בֵּיילְקָה פרחו, ושל וילנסקי היו חיוורים. הוא עמד שליו, והיא התפעלה מהמראות, הריחות, הצלילים, הטקס החגיגי. עוד רגע, וגם היא תכרע על אבני המרצפת. לפתע נחת עליהם צלצול הפעמונים: "גלין־גְּלוֹן־גלין, גְּלוֹן־גְּלוֹן־גְּלוֹן… בְּ…בּוּם! “בּוּם־בּוּם!”. בֵּיילְקָה לא עמדה בהתרגשות שתקפה אותה וביקשה מגרשון לצאת. הוא לא חיכה הרבה ומשך אותה החוצה. “נדמה היה לה שהוא מחלץ אותה מתוך שלולית זפת שחורה; כישוף אפל שהיא נפלה לתוכו”, מעיר המספר.

“מה קורה לך?”, שאל וילנסקי.

היא גנחה וענתה בשאלה: “שמעת את צלצול הפעמונים? ה… הפעמונים הקטנים והפעמון הגדול…?”

“נו, אז מה?” – ענה וילנסקי. ניצוץ לגלגני ריצד בעיניו, והוא התחיל לחקות בקולו את צלצול הפעמונים ולקרוא: “קדחת, קדחת, לכומר, לכומר, בתחת!” הוא השמיע את המילה “קדחת” בקול ילדותי־צווחני של פעמונים קטנים, את המילה “כומר” – בקול הפעמונים הבינוניים, ואת “בתחת” הטיח בקול באס גברי רועם: “בת־ת־חת”.

הנעימה המבודחת שלו שיחררה את בֵּיילְקָה מכבלי הקסם המדיף קטורת נוצרית.

וילנסקי הרחיק אותה משם ואמר: “פעמוני הכנסיות הפולניות מצלצלים קצת אחרת. שם הצלצול מהיר ועגמומי יותר: קלינג־קלינג, גְּלוֹן־גְּלוֹן, לה־לה־לה, שיבואו עליו חורבן ותרעלה־לה־לה…”

“על מי?”, שאלה בֵּיילְקָה שאלה בתמימות. “מה זה חשוב? אותנו כבר הרעילו והחריבו…”

כעת, כמשקל שכנגד, ניסה גרשון לשדל את בֵּיילְקָה לבקר בבית מדרש. כאן הכול צנוע, מלא ענווה. בעיניו זה יפה יותר מִכֹּל מה שראו בכנסייה הנוצרית היהירה. היא נרתעה, והוא הסביר: “הכול שם מחושב ומתוכנן מראש לעשיית רושם: תמונות, זמרה, צלצול פעמונים והעלאת קטורת. […] אבל הפלא האמיתי מצוי בבית המדרש הקטן שלידו עברנו לפני רגע”. בֵּיילְקָה קלטה את האזהרה הטמונה בדבריו, אבל חשה שאינה יכולה להתנגד לכוח שמושך אותה אל העולם האחר. וכך, במשחק הניגודים בין שני העולמות, נוצר מצב שבו היא ה“עכבר”, והיצר המושך אותה אל עולמו של וַאנְקָה הוא ה“חתול”.

המאבק בין בֵּיילְקָה ה“מהוגנת” ובין בֵּיילְקָה ה“מופקרת” הסתיים בניצחון ה“מופקרת”. וילנסקי ניסה למנוע את נפילתה ונכשל. היא עלתה על המזחלת של וַאנְקָה, הוכתה, נאנסה, וגורלה נחרץ. “החתולה היהודייה” לא הצליחה להתגבר על “הדחף החתולי שתסס בתוכה ביממה האחרונה”, והמזחלת “נשאה אותה ברוח המקפיאה אל עולם הגויים”. בֵּיילְקָה התפכחה לרגע וניסתה להיאבק “כמו נידון למוות שמבקש לדחות את גזר הדין”, אבל וַאנְקָה גער בה והעיף אליה מבט קר. “המבט הזה לא דמה למבטו הקודם של וַאנְקָה, שזהר כפרחי דגן כחולים. כעת היה במבטו ברק של קרדום מושחז”.

בֵּיילְקָה התנצרה. כשהצטלבה הרגישה כאילו “ארבעה מסמרים ננעצו בגופה […] התזת ‘המים הקדושים’ על גופה הייתה כאילו התיזו עליה נפט כדי להצית אותה אחר כך בלהבות הנרות שבערו בכנסייה כדי שתישרף חיה לנגד עיני כולם”. בטקס הכלולות עם וַאנְקָה היא צעדה מקושטת ומגונדרת “כמו במחזה היתולים של פורים בדרכה אל הגרדום”. כעת התחיל בחייה פרק של סיוט מתמשך. היא “ספגה הכול כמו שיכורה שמבינה היטב ומרגישה עד כמה מצבה מאוס ובזוי”. וַאנְקָה השתנה לגמרי. “כבר לא היה לו אותו ריח מתוק של שחת, אור שמש ופשתן חמים שסחרר אותה אז, באסם של אביה ובשדה הקציר של מַאקַארוֹבְקִי. […] עיניו הכחולות, שנצצו פעם כפרחי דגן רעננים, נהיו עמומות וקהות; אצבעותיו – גסות ומעוקלות, מוכנות תמיד לצבוט ולחנוק”. הוא נהג בה באלימות כדי לעקור ממנה את יהדותה ואת הרוך שספגה בבית הוריה. כדרכו של בעל מַכֶּה, היה מתרכך ומבקש סליחה. אבל “בקשת הסליחה שלו הייתה פרועה ושלוחת־רסן כמו תאוותו. […] זמן־מה היה שקט כמו יונה. […] אבל הציפורניים המתעקלות של נץ טורף חבויות עמוק בתוך הנוצות. אם לא היום, מחר הוא יחשוף אותן שוב.” חיי ה“יהודונת” היו עמוסי עמל מתיש. בני הבית כעסו על הכלה ‘המפונקת’, בעלה גער בה, ועיניו הכחולות הבהיקו כסכינים. “אצלנו אין נשים עם ידיים לבנות. מי שמְטַפחת את הידיים לא אוכלת לחם”, קרא בתוקף. בֵּיילְקָה חשה כלפי וַאנְקָה “שנאה צורבת”, אבל נמשכה אליו בתשוקה. סִבלה גבר כשבני הבית היו עסוקים בהכנות לקראת חג נוצרי. הֶרֶג החזירים ופשיטת עורם, שחיטת העופות וחריכת הנוצות מילאו את הבית רעש נורא ועשן מצחין. בֵּיילְקָה הרגישה “כאילו השליכו אותה לגיהינום של גויים, ושם שורפים אותה חיים, צולים ומטגנים את בשרה בגלל חטאיה, על שהתנצרה ונטשה את אבא־אימא; בגלל היותה מאוהבת בגוי הכפרי ומשועבדת לו כשפחה כנועה”, ואמרה לעצמה “אוי ואבוי! […] איך הגעתי לכאן? מאכילים אותי מאכלי־בהמות, מתווים עלי אות צלב כאילו הייתי גויה, מכים אותי כאילו הייתי שבויה, שוכבים איתי כמו עם זונה”. היא הבינה שעליה לברוח, “להיחלץ מן הטינופת הנוכרית שהצטברה עליה”, אבל די היה שווַאנְקָה יבוא אליה ב“כותונת הבד מעל המכנסיים, הרגליים האיתנות בנעלי לֶבֶד חדשות, האבנט הכחול סביב מותניו שמבליט את תכול־עיניו”, כדי שתחזור בה.

כזכור, שיר העם “די משומדת’טע” גזר את דינה של המשומדת להיקלע בכף הקלע אחרי מותה. ‘כף הקלע’ של בֵּיילְקָה מטלטלת אותה עוד בחייה, ועוצמתה הולכת וגוברת: היא יולדת, ודווקא אז היא מרגישה בקרע בינה ובין משפחתה החדשה. התביעה הנרגנת שלהם שתחזור מהר לעבוד מבהירה לה את מצבה: “מאחורי זהב השדות ותכול פרחי הדגן מסתתרים חיים קודרים. […] אלה הם חיים ללא רחמים, בלי חיבה ורוך. צריך להיאבק כדי להשיג פת לחם חמוץ, נתח טריפה של בשר חזיר. מי שלא נאבק, ימות”. התינוק מת, ואדישות בני הבית למותו מזעזעת אותה. היא לא מבינה איך הם עוברים לסדר היום, והמספר מסביר: “מה שנתפס כמוות בעיני אנשי־עיר, הוא הַבְשָלָה בעיני האיכרים. […] תינוק שזרו עפר על קברו כמוהו כגרעין שעועית שהושרה במים ונתחב לתוך חור קטן בערוגת הגינה. אולי יצמח ממנו משהו, ואולי לא. הכול בידי אלוהים…”

בֵּיילְקָה תעבור עוד טלטלות מרות וקשות, עד שלבסוף, אחרי מכות רצח שחטפה מבעלה, היא נשברת ובורחת אל גרשון וילנסקי שבא לביקור בבית הוריו בשקלוב. “בעבר הוא הכה אותי כי אהב אותי”, היא אומרת לגרשון. “כעת הוא מכה מרוב שנאה. […] הוא מכה אותי כמו אויב צמא דם. הוא מענה אותי עד מוות. הוא עוד ירצח אותי”. לכן היא מבקשת מגרשון שיציל אותה, והוא נחלץ לעזרתה. מכאן והלאה נסללת הדרך אל ‘הסוף הטוב’.

לסיכום: כל סופר מתאר מציאות במבט ייחודי לו. שניאור תיאר את המתח ביחסי יהודים־גויים בתחום של יחסים בין־אישיים על רקע תמונת הווי מקומי. נסיבות חייו בעת כתיבת הרומן חלחלו אל הרובד העמוק של היצירה אבל לא השפיעו על התוכן ועל הנימה השלטת ברומן (יצרים, פולקלור, אגדה, מיתוס). ספרו של שניאור מתאר מציאות שברירית מורכבת: נקודת המוצא היא כאילו לא קורה דבר מעל לפני השטח. אם קורה משהו, זהו אירוע זניח (הפוגרומצ’יק שבֵּיילְקָה נולדה לתוכו), אבל המתח הסמוי קיים והוא פורץ בנסיבות אישיות.

*

לפני פרידה כדאי להיזכר בסופר שהעניק לקוראיו את חוויית הקריאה בספר מרתק שטעמו לא פג עם חלוף הזמן: זלמן שניאור (1886/7–1959) נולד בשם זאַלקינד שניאור בעיירה שקלוב בפלך מוהילוב, רוסיה הלבנה. כן, זוהי אותה שקלוב שברומן: עיירה נטועה בתוך יערות ושדות על גדת אגם ואחד מיובלי הדנייפר. לפי עדותו, דחף הכתיבה האיץ בו לנסוע לאודסה, שהייתה אז מרכז ספרותי־תרבותי תוסס בתקווה ששם ילמד להיות סופר ומשורר. אבל הוא לא הצליח להחזיק שם מעמד, וחזר לשקלוב. אחרי שנה יצא למרכז ספרותי אחר, וארשה. גם שם הנער לא נקלט, ולכן עבר לווילנה. כאן הרגיש בבית. המשורר יעקב פיכמן התפעל מהתשוקה של המשורר הצעיר “לגמוע את כל עומק צבעי העולם”, ותיאר אותו כ“צעיר גבה קומה, נמרץ ומלא כוח רצון, עקשנות וגמישות”.

ספר השירים הראשון של שניאור עם שקיעת החמה (תרפ"ז, 1906), כבש את לב קוראי השירה העברית בדורו. הספר התקבל בהתלהבות על־ידי קהל קוראים רחב ופורסם בכמה מהדורות. חיים נחמן ביאליק שיבח את המשורר הצעיר שבשיריו “תוסס סם של חיים […] כדם רותח בבשר החי”. כמה שנים אחר כך כתב מבקר הספרות ראובן בריינין (1862–1939): “שניאור מלא מחשבות ודמיונות, שאיפות ותשוקות, מוחו כְּיוֹרָה רותחת […] ולבו – שדה קֶטֶל לרגשות ותאוות מתנגדות”.

שניאור זכה לכבוד והערצה במרכזים יהודיים באירופה ובאמריקה. היישוב היהודי בארץ ישראל העניק לו כבוד מלכים, והוא הוזמן לטקס ייסוד האוניברסיטה העברית בירושלים. ב־1936 ביקר שנית, כאורח כבוד לציון יובל להולדתו. ברל כצנלסון, מאבות היישוב, יצא מגדרו כדי לשלב אותו בחיי התרבות והספרות בארץ. הוא פתח בפני שניאור את שערי העיתון “דבר” והעניק לו במה אוהדת, הן לפרסום כתביו והן ברשימות שדיברו בשבחו. בזמן שהותו כאן הוענק לו פרס ביאליק (תרצ"ו), וחוברת שלמה של “מֹאזנים” הוקדשה לו וליצירתו (תרצ"ז). רבים צידדו בדעתו של ההיסטוריון וחוקר הספרות יוסף קלוזנר, ולפיה שניאור ניחן ב“כישרון כביר, מורכב, רב־גוני”, ואפילו נלחם להצגת המועמדות של שניאור לקבלת פרס נובל לספרות כנגד הצגת מועמדותו של ש.י. עגנון. בחוברת “מאזנים” דלעיל פורסמו 73 ברכות ואיחולים שיעלה ארצה. לדוגמה, אולגה ויהושע חנקין קיוו “לראותו בקרוב כתושב בארצנו”; בית הספר התיכון למסחר בת"א איחל “למשורר גְּדול־הכוח ורב־המעוף חיים ארוכים של יצירה ונחת בארץ ישראל”; מורי בית הספר על שם ביאליק ביקשו: “עלה אלינו והֱיה עימנו בגיל ובסבל התחדשות האומה במולדתה”. כך עוד ועוד. אבל המשורר העדיף לחזור אל הגולה. האם עשה זאת בגלל שיקולי נוחות ורווחה כלכלית, כפי שהאשימו אותו אחר כך, או מפני שבאותן שנים הבשיל בנפשו הצורך להתמסר לכתיבה ביידיש ולהפנותה אל ציבור קוראי־יידיש שנשארו במזרח אירופה או היגרו לאמריקה? קשה לדעת. עם זאת, סביר להניח שהוא היה מודע לקשיים הצפויים לסופרי יידיש על רקע ריב הלשונות שפרץ בארץ בראשית המאה ה־20, וחש באווירה העוינת ליידיש ותרבותה שגאתה כאן עם הקמת המדינה.

המעבר של שניאור מכתיבה בעברית לכתיבה ביידיש היה הדרגתי. בשנת 1924 הוא שהה בברלין, ושמו הוזכר שם בצד ביאליק וטשרניחובסקי. מעמדו בקהילייה הספרותית בברלין התבסס, אבל פריז קסמה לו יותר. שם הכיר את עורך עיתון יידיש נפוץ בניו־יורק (“פאָרווערטס”), וסוכם ביניהם שהסופר יכתוב סיפורים על שקלוב ואנשיה ויפרסם אותם בעיתון זה. הכיבוש הנאצי אילץ את שניאור להימלט עם משפחתו מצרפת לספרד, ולבסוף הגיע בדרך־לא־דרך לאמריקה (1941). כעת היה “פאָרווערטס” במה מרכזית עבורו, וכך התחזק הקשר בינו ובין קוראי יידיש באמריקה – פשוטי־עם ואניני־טעם כאחד. אחרי כמה שנים עבר ‘חתול שחור’ בין הסופר ועורך העיתון, והקשר בין הסופר ו“פאָרווערטס” נותק. ייתכן שנֶתֶק זה המריץ את שניאור לחזור בשלישית לארץ (1951). הוא גר ברמת־גן. כעת נפתח פרק סבוך ומורכב ביחסיו עם הקהילייה הספרותית בארץ. תחילה קיבלו אותו בכבוד ובהערכה. כתביו פורסמו, והוא קיבל פרסים ספרותיים יוקרתיים: פרס ביאליק (1951) ופרס ישראל (1955). אבל ספר שיריו לוחות גנוזים הבעיר אש של ריב ומדון. הביקורת הספרותית לא התרשמה, ואפילו הסתייגה מפניית המשורר אל המיתוס הקדם־תנכי. לא אכנס לפרטים, אבל הדברים עברו כל גבול כשמבקרים ויוצרים מחוגי ה“כנענים” גלשו לטענות מעליבות. עוד לפני עליית שניאור ארצה התלונן בנימין תמוז: “לו היית עימנו כאן בכל הימים הרבים בהם התרוצצת בארצות נכר, כי אז לא נתת לעובש לעלות בחומת ספרותנו. […] אבל אתה לא באת. אתה חשבת ומצאת שאי־אפשר להתפרנס משכר סופרים במולדת, ועל־כן הלכת לברונקס לכתוב יהודית [ב.ר.: יידיש] בכתבי עת מוכי שידפון”. אותם חוגים הפנו לו עורף והתייחסו אליו כאל “נטע זר”, גם כשעלה לארץ והתיישב בה ((1951). רשימה של עמוס קינן, שהתפרסמה בעיתון “הארץ”, 28.12.1951, הייתה חריפה במיוחד. בין השאר כינה קינן את שניאור “ברנש זקן וגס רוח, שהגיע הנה אתמול, צוחק מכולם ומספר עליהם בדיחות רקובות משקלוב.” נו, נו; כל השדים הרעים פרצו החוצה. שניאור הגיש תביעה משפטית ודרישה לפיצויים בְּגין “הוצאת שם רע” (1953). הפרשה הסתיימה בלא־כלום, אבל השאירה טעם רע בפה.

מי יודע, אולי הד קלוש שנותר מאותה מחלוקת גרם לכך ששניאור לא טרח לתרגם לעברית את הרומנים שכתב ביידיש סמוך לאותן שנים? אולי היה ער לביקורת שטענה שאלה הם ספרים זולים, חסרי ערך ספרותי? אני מקווה שמי שקרא את המשומדת (“די משומדת’טע”) יסכים איתי שטענות כאלה ממש לא מתאימות לרומן הזה. למרבה המזל, מבקרים וחוקרי ספרות בני זמננו מתייחסים אל הסיפורת של שניאור בלי פניות מוקדמות ומציינים את מעלותיה. לדוגמה, גרשון שקד כלל את שניאור בין “אבות הספרות העברית וממניחי היסוד של הספרות בארץ־ישראל”. דן מירון הציע עיון רחב ומפורט, שהציג את מהלכי יצירתו של שניאור ואיכויותיה. בין השאר טען מירון שהתעלמות מן הפרוזה של שניאור היא “אנומליה, עיוות.”

איך שלא יהיה, זלמן שניאור קבע את ביתו בארץ, אבל הרבה לנסוע לבירות אירופה, ובעיקר לניו־יורק. באחת מנסיעותיו לניו־יורק לקה בלבו ונפטר שם. הוא נקבר בבית העלמין של ברית הפועלים היהודים בניו־ג’רסי.