בימים טרופים אלה, כשהידיעה על מצבם הקשה של רבים מיושבי הדרום והצפון שנעקרו מבתיהם ואינם זוכים לפתרון שיחלץ אותם ממצוקתם, צץ ועלה בזיכרוני סיפור צנוע, יצירה קצרה בעלת אמירה נוקבת מאת הסופר יוסף חיים ברנר. למרבה הצער, רבים מכירים את השם “ברנר”, אולי בזכות שמות רחובות בערים ויישובים קטנים והקיבוץ “גבעת ברנר”; אבל מעטים קוראים כיום את יצירותיו או יודעים משהו אודותיו, אף שחוקרי ספרות נחשבים כתבו עליהן ספרים ומאמרים רבים. איני מתכוונת לפרוץ אל מגדלי השן של האקדמיה ולכתוב עוד מאמר למדני, נוסף למבחר העשיר של ספרי־עיון ומאמרים שנכתבו על יצירת יוסף חיים ברנר, או לחזור על סיפור חייו של הסופר הייחודי שנרצח בארץ במאורעות תרפ"א. די לי במסירת התרשמות אישית מסיפורו “המוֹצָא”, בתקווה לעורר רצון לקרוא אותו ויצירות נוספות של ברנר.
“המוֹצָא” נכתב בארץ לפני כמאה שנים, ולמרות זאת קיימת זיקה ברורה בין תוכן הסיפור ובין המציאות העכשווית. ברנר כינה אותו “רשימה מן העבר הכי־קרוב”, ואכן, סיפור זה צמוד לנתוני התקופה בה נכתב.1 עם זאת, הוא פורץ את גבולות המקום והזמן, הן בזכות תוכנו והן בזכות איכות המבע שלו.
תוכן הסיפור נוגע בשאלות נוקבות: מה קורה לאנשים בימים של מצוקה? האם אנשים מתלכדים ופועלים יחד נגד איום קיומי, או שכל אחד מתרכז בעצמו ודואג לעצמו? מהם גבולות היכולת של אדם שמנסה להושיט יד עוזרת ולהיאבק בתופעות של רוע ואטימות לב?
בני דורו של ברנר ידעו היטב מהו האירוע שהתרחש ב“עבר הכי קרוב” המוזכר בכותרת המשנה של הסיפור: גירוש יהודי יפו ותל־אביב על־ידי השלטונות התורכיים. הגירוש בוצע סמוך לסיום מלחמת העולם הראשונה (1917), כי השליטים חשדו שיהודי ארץ־ישראל משתפים פעולה עם הצבא הבריטי שעמד לכבוש את הארץ מידם. הישוב היהודי רעש ורגש. העיתונים דיווחו על גירוש אלפי אנשים מבתיהם, על סבלם של הפליטים הנודדים בדרכים, ללא מזון, ללא בית וללא מגן מפני שודדים ערבים שגזלו מהם את שארית רכושם. אותם עיתונים סיפרו גם על גילויים של עזרה הדדית: איכרים יהודים במושבות השרון גייסו עגלות שהסיעו את הפליטים צפונה, שם נקלטו “באהבת אחים”. תיאורים אחרים כלולים בזיכרונות שכתבו רבים. היו שהדגיש את פעולות ההתנדבות למען הסובלים, והיו שתיארו תופעות של התעלמות ממצב החולים והרעבים בין הפליטים או ניצול מצוקת המגורשים לשם הפקת רווח כספי (השכרת חדרים במחיר גבוה, מכירת מזון במחיר מופקע, ועוד).
יצירת ספרות צומחת מתוך “מה שהיה”, אבל היא לא מסמך היסטורי. לכן אמינותהּ לא נקבעת בדרך של השוואה עם תיעוד אחר, אלא לפי איכות המבע והאופן בו היא משקפת אמת אנושית. להרגשתי, “המוֹצָא” עומד בכבוד בכל מבחן של אמינות ושל איכות ספרותית.
עלילת הסיפור נמסרת באמצעות עמדת תצפית של מורה פועלים זקן, וקולו של המספר מהדהד מאחוריה. מהלך האירועים נפתח בתיאור מורה פועלים זקן שמצפה לאנשים שיגיעו ברכבת, בד־בבד עם ציפייתו לעזרה מצד אנשי המושבה הסמוכה למקום מגוריו. הציפייה ל“רכבת הקטנה מתל־כרם” מתממשת, והשאלה היא אם הציפייה הערכית והרגשית של מורה הפועלים הזקן תתממש. התשובה לשאלה זו נמסרת בהדרגה על ידי המספר, ותוכנה מתגלה תוך כדי הפיתוח העלילתי.
פסקת הפתיחה של הסיפור מעוררת תהייה: מי הם אותם אלמונים שהמורה הזקן מצפה להם במתיחות כה רבה? מאין הם באים? התשובה לתהייה זו נמסרת מעמדת התצפית של מורה הפועלים הזקן; עם זאת, ניכר שהמספר מצרף את קולו לזה של גיבור סיפורו. שניהם יודעים מאין “הם” באו:
“משם, ממקום־הבלהות, מאותו המקום שאדמתו שממה, עציו גודעו ומשכנותיו נהרסו; מאותו המקום, שארבעת־חמשת איכריו־כורמיו שילמו לחיילים השוכנים בבתיהם שיקצצו את שרידי עצי השקדים […] ויביאו להם, לאיכרים, להסקה; מאותו המקום, שֶדוּרה בלתי טחונה הוא לחם־החוק למלא בטן, לבלתי חוש ברעב; מאותו המקום שסוכות רטובות ומלאות רמשים, עכברים ורפש וצחנה של חודשים ארוכים נתנו קורת גג לנשים וילדים קפואי קור־חורף ואחוזי עווית־מחלות; מאותו המקום, שארבע־חמש נפשות מן המאות היו מוּבָלוֹת מתות יום־יום אל מחוץ למחנה; מאותו המקום שלא היה בו על מה להשכיב את עשרות החולים החדשים יום־יום ולא הייתה שום כתונת להלביש אותם ולא סדין לפרוש תחתיהם; מאותו המקום שכל גָרַיו לא עשו כלום, לא נקפו אצבע לרווחתם, וכל מלאכתם הייתה להאזין ליריות, להתווכח בתכסיס מלחמה ולגנוח ולהתאונן: ‘אוי, ועד־ההגירה הוא בעוכרינו!’; מאותו המקום שיודעי גניבה וגְזֵלָה ועשיית עסקים אספו עושר.”
ההדגשות בקטע המצוטט אינן קיימות במקור. הן סומנו כאן כדי להשמיע את הצליל העמום של המילים החוזרות במטרה להדגיש אמירה סמויה, לפיה הזוועות מתרחשות במקום אחר. שם האדמה שוממת, שם נעקרו עצים ובתים נהרסו; שם אנשים סובלים חרפת רעב וקור; שם יש זוהמה ומחלות; שם המוות משתולל; שם השתלטו ייאוש ושיממון על נפש האנשים; שם יש אטימות לב וספסרוּת מלחמה. עם זאת, ההימנעות מאזכור שם המקום ההוא מעניקה למילים החוזרות (“מאותו מקום”) משמעות על־מקומית.
“מה יהיה, מה יהיה?”, שואל מורה הפועלים הזקן את עצמו. שאלה זו חוזרת שלוש פעמים בפסקה קצרה, והחזרה על מספר טיפולוגי זה מדגישה את עוצמת החרדה שאוחזת במורה הפועלים הזקן. הוא יודע שעוד מעט “הם” – “השבורים, הרצוצים, הרעבים, הערומים, החולים במחלות מדבקות” – יגיעו. הוא גם יודע ש“הם” יישארו מחוץ לתחומי המושבה, חשופים ללהט השמש ביום ולקור מקפיא בלילה, ללא מגן מפני מחלות, וצרות אחרות; הוא יודע ש“הם” לא יכולים לעזור לעצמם, ואינו יודע מי ייחלץ לעזרתם ויביא להם לחם, מים, תרופות. לרגע נדמה ש“הם” לא יגיעו. המספר אומר “הוקַל מעט ללב”, ואני קולטת את הנימה הטרגי־אירונית שמאחורי מילים אלה. ואכן, הפער בין יחידים (המורה הזקן וכמה נשים) שתורמים את המעט שנותר להם ובין הממסד שאינו מקיים את הבטחותיו נחשף בהמשך הסיפור.
בשלב זה משמיע המספר אמירות של יחידים מתוך עשרות המגורשים שהוא מכנה “צללי אדם”: אברך שדורש חלוקה צודקת של הלחם ובה־בעת דואג לרווחתו, אישה שקוראת בהתלהבות “אֶנְגֶלַנְד”2, גבר אדמוני שדורש ‘עוד ועוד’, גיסתו הצעירה שמתהדרת בעושרה ונדיבותה בעבר, אשתו שמתכוונת להשתכן במושבה. אישה אחרת קוראת: “רופא, רופא נחוץ פה! יבוא נא, ר' יהודי ויראה… התינוקת גוססת”.
כעת מופנה המבט אל “אישה יחפה כבת עשרים” שיושבת בצד ואוחזת בזרועותיה “תינוקת עירומה, אֲכוּלַת יתושים ופרעושים, כינים ופשפשים, מכוסה חַבּוּרוֹת', שותקת ופקוחת עיני זכוכית.” האם האומללה מבקשת מעט חלב, ואחת הנשים מתריסה: “רופא וחלב נחוץ להם, ולילדַי אין מים…”
לפי תחילת המחצית השנייה של הסיפור (פרק ד' מתוך ששת פרקי הסיפור) אפשר להבין שהמורה הזקן רץ אל “בית ועד המושבה” כדי להזעיק עזרה. אבל הבית סגור, ו“מסביב נהג הכול כמנהגו”. הזקן יושב על “המפתן מבחוץ”, ליד “הדלת הסגורה”. מילים אלה חוזרות אחרי כמה שורות כמטונימיה לאטימות הלב של “ראש הוועד” שנהנה בביתו משנת צהריים, אף שידע על נוכחות “ארבעים ושתיים נפשות” מחוץ למושבה. לבסוף הוא מגיע והמורה המודאג שואל “מה יהיה?”, בציפייה לאיזשהו סידור שיַקֵּל על מצוקת העקורים. ראש הוועד אוסר לתת להם דריסת רגל במושבה לפני שיעשו להם “דזינפקציה”, אבל אינו טורח לממש את הצורך בחיטוי הנדרש. אדרבא, בין־לבין הוא מרוויח סכום נאה תמורת לחם גס שיינתן להם.
“איכה היו הלבבות לאבן?” זועק המורה, ואני שומעת מאחורי זעקתו את זעקת הנביא ישעיהו: “איכה הייתה לזונה– – –” (פרק א', פסוק כ"א). בכל זאת הוא מצליח להשיג מעט חלב וממהר להביאו לתינוקת החולה. אבל האם הצעירה הלכה עם התינוקת אל הרופא שגר במושבה.
“העניינים לא הסתדרו”, מעיר המספר. להיפך, המצב הורע: העקורים נותרו תחת כיפת השמיים, ואליהם נוספו מאה שבעים וארבע “נפשות חדשות”. כעת אומר המספר: “לא היה מוֹצָא”.
הזקן המיואש חזר אל העקורים, ו“שם”, קורא המספר, “שם נמצא לו המוֹצָא”. לרגע נדמה שהסיפור יסתיים בפתרון למצוקה; אבל הציפייה ל’סוף טוב' מתנפצת אל קרקע המציאות: התינוקת החולה מתה.
המגורשים מתרעמים: “מדוע אין מקברים את הילדה?”.
מתברר שאנשי ה’חברה־קדישא' לא ממהרים למלא את חובתם, למרות האיסור להלין את המת.
“אני אקברנהּ!”, קורא המורה הזקן.
תיאור מעמד הקבורה הנועל את הסיפור מדהים בעוצמתו: הזקן נותן בישליק (מטבע תורכי) לחייל תורכי ומבקש ממנו לבוא לעזרתו. “האיש בצורת חייל” מסכים. הזקן נוטל את התינוקת כדי להביאה לקבורה. תיאור האופן בו הוא נושא את הגופה הקטנה מעורר תחושה של מעגל חיים שמתחיל באזכור טקס ‘ברית מילה’ שמסמן ראשית חיים ומסתיים בגלישה לתיאור נטורליסטי קשוח של אחריתם. לפי תיאור זה, הזקן המותש אוחז את הגופה הקטנה תחת בית שחיו, ו“הפגר הקטן נתלה ונסחב”. עם תום הקבורה חוזר המבע הלירי באמצעות הספד נוגע ללב שהזקן אומר ליד הקבר הטרי: “תינוקת, תינוקת שלי! כמה יפה את! איזו אישה יפה, אשת אהבה יכולת לגדול! […] ילדה־ילדתי!”
כעת עזבו השניים – הזקן והחייל – את המקום. תחילה צעדו “ּכְּרֵעִים למעשה אחד”, ואחר כך פנה כל אחד מהם לדרכו. הזקן נתקל בְּמוֹט ברזל ונפצע. פועל צעיר שעבר במקום עזר לזקן להגיע לביתו וסייע לו לעלות על מיטתו. הזקן שכב ורגלו הנפוחה מנעה ממנו את היכולת לזוז ממקומו. אכן, כואב. עם זאת, יש צד אחר למטבע, והזקן משתחרר מהדחף לצאת לעזרת הזולת: “פטור היה, אפוא, מכל צרכי אחרים. פטור לגמרי.”
הזקן רואה את חצי כיכר הלחם היבש המונח על השולחן ומצטער על שלא נידב אותו בזמנו. “אבל הצער היה צער עובר; לעומתו הייתה רווחה גדולה בלב”, מעיר המספר. אמנם, המורה חושב על ששים ותשע נפשות שהגיעו בצהריים, אבל כעת הוא חש ש“לו לא נוגע הדבר. […] הוא לא יכול ללכת. הייתה רווחה”.
השתדלתי למסור את עיקרי העלילה בצורה שתכוון אל המֶסֶר הערכי של הסיפור ותרמוז על איכות המבע של המחבר. אכן, ברנר השמיע בסיפורו זעקה מרה; אבל הכוח היצירתי שלו ריסן אותה, וכך קיבל סיפורו איכות שונה בהרבה מזו שמאפיינת סיפורת דידקטית.
קריאה חוזרת של הסיפור מבהירה את מאפייני המבע הספרותי ביצירה זו: הסיפור מוצג במבנה שמחלק אותו לשתי חטיבות. האחת כוללת את שלושת הפרקים הראשונים, והשנייה את שלושת הפרקים הנועלים את הסיפור; החזרה המילולית המוקפדת (אָנָפוֹרָה) מכוונת אל מה שמתחת לפני השטח בעזרת העמדת כל ביטוי במקום הראוי לו; המעברים מתיאור נטורליסטי קשוח למבע לירי רך אינם נותנים מנוח לקוראי הסיפור; המצלול של המילים מדגיש את משמעותן. כל אלה ועוד מקנים לסיפור זה מקום של כבוד בארון הספרים שלנו.
סוף.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.