הפלוסוף שלמה מימון, אשר את תולדותיו אנחנו נותנים בספר הזה כפי אשר ספרן בעצמו בספרו הכתוב אשכנזית, – הוא חזיון לא נפרץ בישראל, לא רק בגלל כשרונותיו הנפלאים, כי אם גם בגלל מקרי חייו המשונים. אמנם ארץ פולין (גם מדינת ליטא נחשבה או לפולין), מקום לדתו וגדולו של החכם החריף הזה, הצמיחה לנו בכל הדורות המון אנשים מצוינים בעלי שכל עמוק וחריף, כידוע לכל מי שבקי מעט או הרבה בספרות הרבנית. אבל יען כי כמעט כל גאוני פולין הקדישו את כחותיהם הרוחניים אך ורק לעיונים תלמודיים, ל“פלפולא דאורייתא”, זה כַּר צר ומצומצם שאי אפשר לרוח כביר להתהלך ולהתפתח בו ברחבה, – לכן לא נגלו לנו כשרונותיהם וגבורת שכלם רק מצד אחד, קטן מאד לפי ערך, ואין אנחנו יודעים עד כמה היו מגדילים לעשות בשכלם ובחריפותם בעניני מחקר ומדע כלליים הנוסדים לא רק על פלפולי־מלים ועל קושיות ותירוצים הפורחים באויר. ואולם שלמה מימון הראה לנו את גבורת שכלו בכל רחבו ובכל עמקו בתור פלוסוף וחוקר מעמיק, ובו ראינו בפעם הראשונה עד היכן מגיע כח השכל של יהודי פולני מחוץ לארבע אמות של הפלפול התלמודי, ועד היכן מניע כח החריפות של יהודי פולני מעבר לגבול החדודים וה“גלייך־ווערטלעך” של הרבנים והדרשנים והקבצנים, שבהם יזכו יהודי־פולין לפרסום גדול בכל העולם עוד יותר מאשר בתורתם ו“למדנותם”.

והאַבטוביוגרפיה של החכם הגדול הזה נכבדה בעינינו מפני טעמים רבים, והם שהמריצונו לתרגמה עברית בער קהל הקוראים הגדול של ה“ביבליותיקה העברית”, ואלה טעמינו: א) יען כי כדאי הוא הפלוסוף היהודי, בעל “גבעת־המורה”, שיכתבו ספורי מאורעותיו בספר עברי, גם אלו לא היו מקרי חייו נפלים ומלבבים. ב) יען כי חיי מימון הם רבי־עלילה ומלאים ענין וחפץ לכל קורא, וביחוד לקורא העברי. ג) יען כי המחבר דנן אשר כתב את תולדותיו בעצמו אָצל על ספרו מרוחו החריף, והוא מתאר את התמונות בכשרון ציר אמן ומתבל את דבריו בחדודים יפים מאד, וספרו נעים למקרא עד מאד. ד) יען כי בספר תולדותיו ‏ נגלו לפנינו המונות חיות ואמתיות מדרכי החיים של היהודים בפולין ובאשכנז בעת ההיא בכלל, ומקורות ה“השכלה הברלינית” בפרט.

אבל יותר מכל הטעמים המספיקים האלה עורר אותנו עוד טעם יותר נכבד לתרגם את הספר עברית. כל הבקי במנהגי החיים והחנוך של אחינו הפולנים והליטאים יכיר ויודה, ‏ כי כל אותן התמונות המעציבות אשר יעביר מימון על פנינו מחיי בני דורו, מתאימות היטב, לדאבון לבנו, אל תמונת החיים אשר תחזינה עיני כל איש ברוב ערי פולין וליטא בזמן הזה. החדרים הנאלחים, המלמדים הפראים, סדרי הלמוד והחנוך המקולקלים, נשואי בסר, וכל יתר התמונות המעציבות אשר יתאר מימון בלעג מר מחיי בני דורו, – כל הדברים האלה עודם מצויים וקימים בדורנו, במעט בלי כל שנוי, לכן יש לספר התולדות הזה לא רק ערך ביוגרפי, וגם לא רק ערך קולטורי היסטורי, כי אם גם ערך חנוכי ומוסרי גדול מאד, כי הוא בא לא ללמד על עצמו, על קורות ימי המחבר ודורו, כי אם על הכלל כלו, על הליכות היהודים גם בזמן ההוה. בשוט לשונו יעיר על החסרונות הגלויים גם בדרכי חיינו עתה ויעורר את הקוראים לתקן את המעֻות המכלה אותנו מנפש ועד בשר – זה המעות בחנוך בנינו! (ובאמת היה מימון מביא תועלת גדולה לבני עמו לוּ כתב אה ספרו עברית, תחת אשר בכתבו אותו אשכנזית הועיל רק להבזות את אֶחיו בעיני הגוים…).

האַבטוביוגרפיה של מימון מכילה את כל המאורעות היותר נכבדים בחיי הפלוסוף החריף הזה, את דברי ימי ילדותו, נעוריו וימי שחרותו; אבל איננה כתובה בסגנון של ביוגרפיה המתחלת מיום הלדה והולֶכת ומספרת את המקרים על פי הסדר וּברשימת הזמן והמקום. לכן נחשוב לנו לחובה, בטרם נכניס את הקורא לפנים הספר, לספר בקצור נמרץ את תולדות שלמה מימון בסדר כרונולוגי, למען יקל לקורא אח"כ להפנות לבו לספורי מימון בעצמו.

שלמה מימון נולד בשנת תקי“ד באחד הכפרים (אחת האחוזות של הנסיך רדזיויל) במגינת ליטא. בתחלה למד תורה מפי אביו ואח”כ נשלח לעיר מירז (מיר?) אל מלמד מפורסם, ומשם לעיר איוניץ. עוד בילדותו יצא לו שם כאחד ה“עלויים” הגדולים ולכן רבו הקופצים עליו לקחתו ל“חתן”, ובשנת הי“א לחייו הובא בברית הנשואין, והנער – האיש הוכרח לתור פרנסה לכלכלת ביתו, ויהי – ל”מלמד“. ואולם סוף סוף קצה נפשו בחיי המלמדות (אשר יתאר לנו בספרו בכל עצם שפלותם); ויקם ויטוש את צאן מרעיתו ויהי נע ונד בארץ. עוד בילדותו הציץ בספרי־מדע הכתובים עברית, ושכלו הכביר החל לחקור במה שמופלא ממנו, ואחרי אשר “מלא כרסו” בש”ס ופוסקים ואחרי אשר השפיק זמן מה גם בהבלי הקבלה והחסידות, גמר בלבו לעזוב את ארצו החשוכה וללכת לארץ אשכנז אשר בה פרחה או ההשכלה המנדלסונית. בשנת תקל“ז, בהיותו בן כ”ג שנה, עזב את ארצו ואת אשתו ה“ארורה” ואת הילדים אשר ילדה לו וילך לארץ אשכנז. ראשונה בא לעיר קנינסבּרג, ויתפלאו הצעירים המשכילים על כשרונותיו המצוינים ועל ידיעותיו בפלוסופיה, אבל מנהגיו החיצוניים היו להם לזרא. מקניגסבּרג הלך, על פי עצת הצעירים האלה, ברלינה, ושם נאסף אחרי השתדלות רבה אל – ה“הקדש”. אבל רק ימים אחרים ישב בההקדש, ואח“כ יצא מבּרלין ויתחבר אל אחד ה”קבצנים" אשר למדהו את אומנתו, וילכו יחדו לעיר פוזנא. שם קבלו הרב דמתא (ר' הירש חריף חתנו של הר"ר רפאל מהמבּורג) ברצון וימציא לו מנוחה בבית איש עשיר אשר לקחו למלמד לבנו. שתי שנים ישב מימון בפוזנא, אבל לסוף צבאש ריחו בעיני היראים והתמימים, בגלל דעותיו החפשיות, ומלבד זאת חזקה התשוקה בלבו ללכת לברלין להשתלם במדעים. לכן עזב את פוזנא (בשנת תקל"ט) וישב וילך בּרלינה. בברלין התודע אל מנדלסן אשר קבלו בסכר פנים יפות וגם המליץ עליו לפני עשירי הקהלה והם דאגו לכל מחסוריו. בברלין השתלם מימון בידיעות הפלוסופיה וגם החל ללמוד מלאכה המחיה את בעליה (מלאכת הרוקחים), וגם החל ללמוד את הלמודים הראשיים הנחוצים לכל חכמה ומלאכה (ידיעת הלשונות, חשבון וכו'). בלמודיו אלה היו לו צעירי המשכילים בברלין לעזרה, אבל הם למדוהו גם לעשות תועבות, וישחיתו את נפשו אשר היתה טהורה למרות חנוכו המקולקל. ויהי כאשר נבאש ריחו גם בעיני היהודים בברלין, ויקם ויעזוב את העיר הזאת ובידו כתב־תעודה מאת מנדלסן. מבּרלין הלך להמבּוּרג ומשם לאַמשטרדם. אחרי נדודים רבים שב להמבּוּרג, ובצר לו, בראותו כי אחיו היהודים פונים לו ערף, ואומנות אין בידו וגם שפה חיה לא ידע אל נכון, גמר בלבו להמיר דתו למען היטיב מצבו בחיים. אבל הכהן האַשכנזי, אשר נגש מימון לפניו, היה איש ישר ונבון, וימאן להביאו בברית החדשה, בהכירו בו כי איש חוקר ופלוסוף הוא אשר לא יחזיק בעיקרי הדת. וככן נשאר מימון בדתו הישראלית.

בהמבּוּרג נועץ מימון סוף סוף להתחיל ללמוד את הלמודים הראשיים בסדר נכון, ויכנס לבית הגימנזיום של העיר אלטונא, והוא אז כבן שלשים שנה. שם השלים חק הלמודים הגימנזיים והמורים נתנו לו כתב־תעודה כדת, בהיותו בהמבּוּרג הזמינו אותו לבית דין (לפני הר“ר רפאל הכהן אב”ד בקהלות אה"ו) על כי עזב את אשתו מבלי לפרנס אותו. הרב איים עליו כי יחרימהו, ומימון שחק לו על פניו – ויגרשהו הרב בחרי אף.

מהמבּוּרג שב מימון לברלין, וייעצוהו אוהביו לעסוק בתרגום ספרים לועזים לשפת עבר, ויחל לתרגם ספרים אחדים, וספר אחד (בחכמת ההנדסה) תרגם בשלמות. אבל בינותים נוכחו יועציו כי אין שום תועלת בעבודתו זו ולא אבו לתמוך בידו. ובכן עזב מימון עוד הפעם את בּרלין וילך לעיר ברסלוי. שם התרועע עם המשורר אפרים קוּה אשר השתדל לטובתו וימציא לו “הוראות שעה” בבתי עשירי העדה. בהיותו בברסלוי באה שמה אשתו עם בנה הגדול ותכריחהו לתת לה ספר כריתות. ע“י ביאת אשתו והמסבות הבלתי־נעימות בנתינת הגט הורע מצבו בברסלוי,‏ וישב וילך לברלין בפעם הרביעית. מנדלסן לא היה עוד בחיים, אבל חכמים אחרים תמכו בימין הפלוסוף המסכן באופן שיכול לחיות במסכנות. בעת ההיא שם מימון מעיניו בשיטת הפלוסופיה החדשה של קאַנט, וגם כתב השגות על השטה הזאת. ההשגות נשלחו בכ”י אל קאַנט, וקאַנט אמר על מימון כי “מעטים הם אנשים חריפים בשכלם ויורדים לעומק החקירה כמר מימון”, בעת ההיא הדפיס מימון את חבורו הנודע “גבעת המורה” (נדפס בשנת תקנ"א). הספר הזה נראה בעין פירוש ל“מורה הנבוכים” של הרמב“ם, ובאמת נוסד הוא על מושגי הפלוסופיה החדשה. מני אז היה מימון כמעין המתגבר ויעש ספרים רבים יקרי הערך בפלוסופיה (כלם כתובים אשכנזית), ושמו נודע לתהלה בין חכמי אשכנז, ער כי גם המשורר גיתּה, אשר לא היה מאוהבי ישראל, הרבה להלל את עומק חכמתו ומחקריו. ובכל זאת הוסיף מימון לחיות חיי עוני ומסכנות. לאחרונה חמל עליו אחר מנדיבי אוה”ע, השר קלקרייט ויאספהו אל ביתו ויתן לו את כל מחסוריו. באחוזת השר הזה (אשר נשא ונטל את שגעונותיו וזר מעשהו בסבלנות גדולה) מת מימון בשנת תק“ס, בשנה מ”ו לימי חייו. גויתו הובאה לעיר גלוגא ושם נקבר – “קבורת־חמור”.

ספר תולדותיו אשר כתב בעצמו בשפת אשכנז נדפס בשנת תקנ"ב, ומאז לא נדפס הספר שנית, וכעת הוא יקר המציאות עד מאד.

ויתר דברי הפלוסוף האֻמלל הזה וכל פרטי מקרי חייו הלא הם כתובים בספר הזה. קום קרא בו, ידידי הקורא, ושחקת ורגזת גם יחד… ואם יפלא בעיניך איככה נתנו משכילי היהודים באשכנז (אשר בימי מימון כבר רב מספרם) לחכם הגדול הזה לגוע ממש ברעב? גם בעיני יפלא הדבר, ותשובה מספקת אין בידי.

י"ח טביוב.