“אני מלא תוכניות כרימון” – כך כתב יהושע בר־יוסף בצעירותו אל יצחק למדן, מחבר הפואמה “מסדה” ועורך כתב העת “גליונות”.
אבי, יהושע בר־יוסף, נולד בחג השבועות תרע“ב (1912). כל באי בית המדרש בצפת הבטיחו לאביו, האברך יוסף צנווירט, שהרך הנולד יהיה מלא תורה כרימון כיאה ליום היוולדו, חג מתן תורה. כשמלאו לילד חמש שנים, פרצה בצפת מגפת טיפוס. אביו היה אחד מקורבנותיה. האלמנה הצעירה, חיה לבית משפחת כץ, גלתה לטרנסילבניה עם שני בניה – אבי ואחיו הצעיר אליעזר – בשאיפה להיעזר בקרובי משפחה שחיו שם. מהר מאוד נאלצה לפרנס את עצמה ואת בניה, והצליחה. אבי למד ב”חדר" ואחר כך בישיבה של ר' יואל טייטלבוים מהעיר סאַטמער. שם התפרסם כעילוי. כשהבנים הגיעו לגיל שידוכים, החליטה אימם לחזור איתם לארץ כדי למצוא להם כלה ירושלמית. אבי, שהיה חתן מבוקש, נשא לאישה את אימי, ציפורה גרינפֶלד, בת טובים חכמה ויפה. הזוג הצעיר גר בחדר קטן ב“מאה שערים”. שם נולדנו שנינו: אחי הבכור, יוסי, ואני. אחרי שנתיים עברה המשפחה לשכונת אבן יהושע. כשהייתי בת ארבע עברנו לשכונת הבוכרים, מרחק־מה מהאזור החרדי. לבסוף הגענו לתל אביב. כאן נולד אחי הצעיר, יצחק. הזמן זרם. אמי חלתה ומתה בדמי ימיה, אבי נפטר, ואחי הבכור הלך בעקבותיו. נותרנו שניים: אני ואחי הצעיר יצחק, והקשר בינינו הדוק ומלא אהבה.
בוקר אחד צלצל הטלפון, ואחי קרא: “אל תשאלי מה מצאתי!” “מה?”, שאלתי בלהיטות. “שלושה מכתבים שאבא כתב. שלחתי לך במייל.” חשבתי שמדובר בהתכתבות שלי עם אבי כשהתגייסתי לצבא, אבל מהר מאוד גיליתי שהמכתבים נשלחו אל יצחק למדן (1897–1954), משורר ואיש ציבור בעל מעמד מרכזי בקהילה הספרותית בארץ. שמחתי לזהות את אותיות הפנינים של אבי, וכשקראתי את הכתוב הרגשתי שאני טסה אל שנות ילדותי הראשונות בשכונות ירושלים דאז. נעטפתי בחמימות האוהבת בבית סבתא שיינדל ב“מאה שערים”, נכנסתי אל החדר שגרנו בו בשכונת אבן יהושע ונזכרתי בבעל הבית, ר' קוק (קראתי לו “ר' תות”), ושמחתי להיזכר בשכונת הבוכרים ובשכנות בעלות הישבן השמן, הרוטט תחת שמלותיהן המבהיקות. לפתע צצה מולי שכונת כרם אברהם, שהייתה אז מקום מגורים של האינטליגנציה הירושלמית. לא גרנו שם, אבל ביקרתי בבית חברים של אבי: חיים תורן ואשתו פועה, ישראל זרחי ואשתו אסתר. בילדותי חשתי בהבדלים בין השכונות: שם שתו תה עם לימון בכוסות זכוכית דקה, אכלו עוגיות מדיפות ריח וניל, נהגו בנימוס ושוחחו בנחת. לעומת זאת, בבית סבתא שיינדל, שביליתי בו שעות רבות עם אחי יוסי, שתינו מים קרירים שסבתא יצקה לספלים עבים מתוך כד חרס (טָנָזֶ’ה), אכלנו פרוסות לחם שחור טבולות בשמן זית ומתובלות בשום, בתוספת חצי עגבנייה שבזקו עליה מלח. בבית של סבתא לא דרשו מאיתנו לשמור על שקט. יכולנו להשתולל, לצעוק ולצחוק בקולי־קולות. בילדותי לא חשבתי על משמעות השוני הזה. היום אני מבינה שהבדלים אלה משקפים את הצדדים השונים בחיי אבי וביצירתו. רמזים לכך טמונים בשלושת המכתבים שאחי הצעיר, יצחק, מצא בתיקייה של יצחק למדן במסגרת עבודתו במכון “גנזים”, אגודת הסופרים. מי שמעוניין לקרוא את המכתבים בשלמותם, מוזמן לפנות למכון חשוב זה.
הנה כמה שורות מתוך מכתב שנכתב ב-20.09.1936:
ליצחק למדן, רֹב שלום!
רב תודות על מכתבך היקר ובייחוד על דברי העידוד האחדים שבתוכו. אני בעצמי לא חלמתי אפילו שסיפור זה מושלם הוא. ידוֹע אדע ששנים רבות יעברו עד אשר אהיה מוכשר לכתוב דבר ממשי ללא פגמים מרובים. אך ברצוני למסור לך את נקודת השקפתי בכותבי את הסיפור. […] לא התכוונתי למסור דמות שלמה. רציתי רק לתאר את הקטעים האופייניים ביותר בהשתלשלות חייה. […] מה שאתה מעיר, שהסיפור אינו ירושלמי: תמֵהני עליך. איך, לפי דעתך, אפשר למסור אווירה של עיר אצל טיפוס החי בניגוד גמור לאנשים המהווים את האווירה הזאת? […] ועתה לעצם העניין, אינך יכול לתאר לעצמך באיזה תנאים אני כותב. בימים עובד אני עבודה מפרכת אשר אינה מספיקה לי לפרנסה מצומצמת. בלילות, מתוך קֵהות חושים, יושב אני ומתאמץ בכל כוחי לכתוב. בסיפור זה השקעתי עבודה מפרכת של שישה חודשים. לכן קל לתאר איזו אבֵדה תהיה לי אם איווכח שלסיפור זה אין כל תקנה. אבקשך אפוא בכל לשון של בקשה שתכתוב לי עצות מעשיות, כדי שסיפור זה לא ייפול מסיפורים של סופרים בינוניים.
רציתי להוציא בעצמי ספר אשר יכיל שלושה סיפורים: (א) “קול חתן וקול כלה” שקטע הגון ממנו התפרסם במוסף של “דבר”, ואשר רבים מבין הקוראים אמנם העריכו אותו. (ב) סיפור זה. (ג) תיאור מורחב של חצר ירושלמית על כל צדדיו הדלים במשך יום אחד. את התיאור הזה אקרא בשם “יום”. עוד לא סיימתי את כתיבתו, אך לפי מה שנדמה לי, הוא יעלה בהרבה על כל מה שכתבתי עד כה. אל תחשדני בריצה לפרסום. טעמים מעשיים, שאולי ישפרו את מצבי הכלכלי ויאפשרו לי לכתוב ביתר מנוחה, דוחפים אותי לכך. אם אפרסם את הספר, הַאם אוכל לקבל ממישהו עזרה כספית להדפסה? התרצה לסייע לי בהמלצה? סלח לי מאוד על הדברים הטפלים שהעתרתי עליך. אקווה שתבין לי.
בתודה לבבית, יהושע צנווירט.
נ.ב.: אם תמצא שכתב היד מיותר בשבילך, אבקשך מאוד שתשלחנו אלי, מכיוון שרק העתקה גרועה נמצאת תחת ידי.
כתובתי: יהושע צנוירט, שכונת אבן יהושע, בית קירשנבוים, ירושלים.
אני רואה לנגד עיניי איך אבי יושב בלילות ליד השולחן שניצב במרפסת המקורה שחיברה בין החדר שלנו והדירה של בעל הבית, וכותב למרות העייפות אחרי יום עבודה מיגע. קשה לי שלא לחוש בעלבונו על שלא זכה להערכה על “העבודה המפרכת של שישה חודשים” שהשקיע בסיפור. עם זאת, משמח אותי לזכור שהכתיבה העניקה לו סיפוק עצום. פרסום פרי עטו היה חשוב בעיניו, ולכן מחל על כבודו וביקש תמיכה כספית כדי להוציא לאור ספר. איני יודעת אם זכה בתמיכה, אבל קובץ הסיפורים הראשון שלו, קול היצרים, יצא לאור אחרי שנה (קריית ספר, תרצ"ז), והסיפור שהוזכר במכתב קיבל שֵם, (חיים סנדלר), והוצב בראש הקובץ. אגב, כותרת הספר, קול היצרים, נהפכה לסימן היכר של יצירת אבי. לא פעם תקפו אותו על כך, ודרשו ממנו לרסן את עצמו וללמוד מסופרים נחשבים מה לכתוב ואיך לשפר את סגנון כתיבתו. במקום תשובה, אבי כתב מחזה תנכי (יֶרַח ימים, הפקה עצמית, תרצ"ח), וסיפור (חומה שנפלה, “גזית”, 1939). הפעם בחר בשפת המשנה, בתוספת שפע של קישוטי לשון. אבל הוא לא אהב את הפאתוס המקראי במחזה ואת סלסולי הלשון בסיפור. “רציתי להוכיח להם שהם טועים. אני יודע לכתוב לא פחות מהם, אולי יותר. אבל אני כותב כמו שאני מדבר וחולם”, אמר לי כשבגרתי.
המכתב הבא נכתב ב־13.09.1937. לפי הכתובת הרשומה בראש הדף (ארגון סוחרי ירושלים, רח' בן יהודה, בנין יוספוף) אני מנחשת שאבי חיפש ‘חדר משלו’ במשרד ששכר כדי לנהל את עסקיו ולא להתפרנס מדמי ה“חלוקה” שהיה זכאי לקבל אם היה ממשיך להיות אברך לומד תורה. תחילה ניסה לייצר סבון ולמכור אותו. אבל במקום למלא את הכיסים במטבעות זהב, נאלץ לצבור את קוביות הסבון באחת הפינות בחדר הקטן שלנו. אחר כך ניסה למכור מכשירי כתיבה, ושוב נכשל. בלית־ברירה למד להקליד על מכונת כתיבה, רכש כמה מכונות כתיבה משומשות, ופתח בית ספר לכתבנוּת. העסק הזה הצליח, אבל ה’מורה' סגר את בית הספר אחרי זמן־מה, כי לא נותר לו זמן לכתיבת הסיפורים שהסתחררו בראשו. וכך, נשאר רק פנקס עם כתובת מסחרית. הנה המכתב:
למר יצחק למדן, השלום והברכה!
הנני שולח לו בזה כעין בלדה “יענקלה הצוחק”. זהו ניסיוני הראשון בשירה, וכמו כל ניסיון ראשון, הפגום מרובה בו על השלם. אם יצליח לעשות מזה משהו ולהדפיסו או לא, איני יודע. אך בכל אופן אני תאב מאוד לשמוע את חוות דעתו על השיר הזה. הדרמה שעליה סיפרתי לו בהיותי אצלו לפני כחודש, נשלמה כבר. רק שינויים ותיקונים קלים עלי להכניס בה. אני מקווה כי בעוד שבועיים שלושה אוכל לשלוח לו אותה.
בברכת שנה טובה, יהושע צנווירט.
ברגע הראשון הבחנתי בפנייה אל למדן בגוף שלישי (“הוא”), בעוד שבמכתב הקודם הוא פנה אליו בגוף שני (“אתה”). מדוע בחר כעת בפניית נימוסין מרוחקת? האם חשש שהמשורר לא יאהב את מה שעלול להתפרש כפלישה לתחום היצירה שלו? ואולי חשב שכך יגדלו סיכוייו לפרסם את “יענקלה הצוחק” בכתב העת הספרותי גִליונות, שנוסד על ידי יצחק למדן והופיע בעריכתו? איני יודעת אם למדן נענה לבקשת אבי לפרסם את מה שהוא קרא “כעין בלדה”, אבל אני יודעת שהוא שמע מפי אימו, חיה לבית משפחת כץ, את הסיפור על אחד המשוגעים של צפת, יענקל דער לאַכער (יעקב הצוחק). היא ידעה לסַפר ואהבה לספר. אחד מתענוגות ילדותי היה להאזין לקולה המתנגן כשסיפרה לי מעשיות שונות ומשונות, וכעת ברור לי שאבי ירש את כישרון הסיפור המופלא שלה, כשם שהוא הוריש אותו ואת תאוות הכתיבה לנו, שלושת ילדיו. כל אחד מאיתנו מימש את הירושה הזו בדרך שבחר בה. אחי הבכור, יוסי ז“ל, הצטיין בכתיבת מחזות, אחי הצעיר, יצחק יבל”א, מפליא בכתיבת סיפורים, ואני מתרגמת וכותבת על קו התפר בין עיון וסיפור.
נחזור אל יעקב הצוחק של אבי. הפעם ניעזר בספרו האוטוביוגרפי, בין צפת וירושלים. בפרק האחרון של ספר זה מתואר אירוע מביך: אבי כתב את מה ששמע מפי אימו על יעקב הצוחק, והיה בטוח שפרי עטו “יקסים כל קורא”. ומי יהיה הקורא שיזכה להיות הנהנה הראשון? – ח.נ. ביאליק בכבודו ובעצמו. הסופר הצעיר מיהר לנסוע לתל־אביב, התדפק על דלת הבית של המשורר, וביקש ממנו לקרוא את היצירה. הבהילות הנרגשת של האברך נגעה ללב המשורר, והוא הורה לבחור לקרוא בקול את יצירתו. “קראתי בקול רועד, ומה שקראתי נראה לי תפל וחסר־טעם”, גילה אבי בספרו. בהמשך מסר מה אמר לו ביאליק כשנפרד ממנו: “כן, זה לא טוב. אבל המשך לנסות. המשך…” המילים האחרונות נחרתו עמוק בליבו. ייתכן שהוא ניסה לשפר את כתב היד, ורק אז מסר אותו ליצחק למדן, ככתוב במכתבו. איך שלא יהיה, אחרי כעשר שנים הוא שיבץ אותו ברומן עיר קסומה. יעקב הצוחק מופיע כאחד הסהרורים של צפת, עיר המקובלים, וטירופו מיוצג כמצב נפשי מַשיק לעולמו של השטן (“סטרא־אחרא”). צחוקו הפרוע נשמע כ“ניגון מוזר צלול עד אימה”, ומתקשר לשיר כפירה שהחריד את לב יהודי צפת: “אני אחד ושמי אחד! אלוהיכם אני, בני צפת. אין אלוהים מלבדי, בשמים ובארץ”. האם גיבור הרומן אפיקורוס בעל כורחו הושפע ממנו? לאלוהים פתרונים.
המכתב השלישי נכתב ב־21.11.1939, סמוך לפלישת הנאצים לפולין. אבי עבד אז במערכת העיתון “דבר”, ואירועי הזמן לא נעלמו ממנו. עם זאת, המתח בין השאיפה לכתוב ובין טרדות הפרנסה הטריד אותו מאוד, כפי שמשתמע מהמשפטים הבאים:
ליצחק למדן, רב שלום!
אני מאשר בתודה את קבלת “גליונות” ומצטרף לתפילתך, שהיא בעִתה. באשר למצבי, דייני אם אספר לך שבעל משפחה כמוני, של 4 נפשות, מרוויח כיום פחות מחמש לא“י בחודש. אמנם איני עובד אלא חצי יום, אך מי יודע אם אוכל להתרכז בעבודתי הספרותית בתנאים שאני נתון בהם. בינתיים אני מלא תוכניות כרימון. […] כל מה שחסר לי זה מצנט שייתן לי חמש לא”י לחודש […] באפשרות הראשונה אשלח לך סיפור שלא יבייש את קודמיו.
שלך בברכה, יהושע בר־יוסף.
שמתם לב לחתימה בסוף המכתב? אכן, אבי שינה את שם המשפחה כשנה לפני כן. שינוי זה מעיד לכאורה על נתק מהשושלת המשפחתית; אבל לא. השם החדש מביע רצון להיצמד לזכר אביו, יוסף צנווירט, שהיה אחד מקורבנות מגפת הטיפוס שפרצה בצפת בימי מלחמת העולם הראשונה. היתום זהוב הפאות כמעט לא הכיר את אביו, אבל שמע עליו מפי אימו וקרובי משפחה אחרים. אחרי שנים הציג אותו בספרו עיר קסומה כאברך מלא אהבת אלוה וכיסופי גאולה.
זה אומר הרבה על אבי, הסופר שנפטר ביום הכיפורים תשנ"ג (1992), אבל יצירתו עדיין חיה בזכות ספריו, ועד היום הם מבוקשים על ידי קוראים רבים שנכבשים בקסמיהם.
סוף.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.